Bereshit 19 – בראשית יט‏ – Mikraot Gedolot

[א] ¹ויבאו שני המלאכים סדמה, גבריאל אזל למהפכיה לסדום, והא כתיב ויבאו שני המלאכים סדומה בערב, דאזל מיכאל בהדיה לשיזביה ללוט, דיקא נמי דכתיב ויהפוך את הערים האל (בראשית י״ט:כ״ה), ולא כתיב ויהפכו, שמע מינה. (ב״מ פו:)

[ב] ²ויבאו שני המלאכים סדמה, תנא מיכאל בא לבשר את שרה, גבריאל להופכה לסדום רפאל לרפאות את אברהם, וי״א רפאל לבשר את שרה ולרפאות שנ׳ וירפא אלהים (בראשית כ׳:י״ז), מיכאל וגבריאל להפכה לסדום, מ״ט דת״ק ויהפוך את הערים (בראשית י״ט:כ״ה), ומ״ט דיש אומרים ויבואו שני המלאכים סדומה. (מס׳ כלה רבתי פ״ז)

[ג] ³ויבאו שני המלאכים סדמה בערב, להלן אצל אברהם באו שלשה שנאמר וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים וכאן הם שנים כו׳, אלא שלשה מלאכים שלח הקב״ה כל אחד ואחד לעשות שליחותו, אחד הלך לבשר את שרה, ואחד למלט את לוט ואחד להפוך את סדום, ואין מלאך עושה שתי שליחות [ואין שני מלאכים עושים שליחות אחת, מיכאל הלך לבשר את שרה, עשה שליחותו והלך לו, והשנים הלכו לעשות את שליחותן, שנאמר ויבאו שני המלאכים סדומה בערב] (תנחומא ישן וירא כ.)

[ד] ⁴המלאכים, הכא את אמר מלאכים ולהלן קורא אותן אנשים, אלא להלן שהיתה שכינה על גביהן קראן אנשים כיון שנסתלקה שכינה מעל גביהן לבשו מלאכות, אר״ת אר״ל אברהם שהיה כחו יפה נדמו לו בדמות אנשים, אבל לוט ע״י שהיה כחו רע נדמו לו כדמות מלאכים, אר״ח עד שלא עשו שליחותן קראן אנשים משעשו שליחותן קראן מלאכים, אר״ת לאחד שנטל הגמוניא מן המלך עד שלא הגיע לבית אוריין שלו היה מהלך כפגן, כיון שהגיע לבית אוריין שלו היה מהלך כאלמין כך עד שלא עשו שליחותן קראן אנשים כיון שעשו שליחותן קראן מלאכים (בראשית רבה נ׳)

[ה] ⁵ויבאו שני המלאכים סדמה בערב וגו׳, ילמדנו רבינו כמה מיתות נמסרו לבית דין, ארבעה ואלו הן סקילה שרפה הרג וחנק, ואיזו היא החמורה, רבותינו אמרו סקילה רשב״י אומר שרפה, שניתנה לבת כהן שזינתה, ראה כמה קשה הזנות שהיא בשרפה, ריב״ל אמר משום בר קפרא על הכל הקב״ה מכפר חוץ מזנות שנא׳ לא ינקה כל הנוגע בה (משלי ו׳:כ״ט), אמר ר׳ יהושע בר נחמיה אף הסדומים לפי שפרצו בזנות נתחייבו שרפה, שנאמר (בראשית י״ט:כ״ד), וה׳ המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש, כיון שנתחייבו אמר הקב״ה למלאכים מה אתם עומדים לכו והשחיתו, מיד ירדו ועשו קילווסין (פי׳ ציווי) של בוראן, מנין ממה שקראו בענין ויבאו שני המלאכים סדומה. (תנ״י וירא יד)

[ו] ⁶ויבאו שני המלאכים סדמה, כתיב והוא באחד ומי ישיבנו ונפשה אותה ויעש (איוב כ״ג:י״ג), כו׳ מהו והוא באחד, א״ר פנחס הכהן בר״ח על שהוא יחידי בעולמו יודע משפטן של בריותיו, למי שהוא אומר לך בשליחותי ילך הוי אומר ונפשו אותה ויעש (איוב כ״ג:י״ג), כו׳ ואף בסדום נשא ונתן בדינם וראה שהן חייבים כליה, ואח״כ שלח אותם להפכם לכך נאמר ויבאו שני המלאכים סדומה. (תנ״י וירא כא)

[ז] ⁷סדמה, תני משום ר״נ כל דבר שצריך למ״ד בתחילתו תן לו ה״א בסופו (בראשית רבה נ׳)

[ח] ⁸בערב, והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק (יחזקאל א׳:י״ד), א״ר אייבו רצות אין כתיב אלא רצוא רוצות לעשות שליחותן, כמראה הבזק, ריבר״ס כו׳ כזה שבוזק גפת בכירה, רחבא״א כרוחא לזיקא, רבנן אמרי כזיקא לעיינה, נפטרים מאברהם בשש שעות ובאין סדומה בערב, אלא מלאכי רחמים היו והיו ממתינין וסבורים שמא ימצא להם זכות, וכיון שלא מצא להם זכות ויבואו שני המלאכים סדומה בערב. (בראשית רבה נ׳)

[ט] ⁹בערב, בא ערבה של סדום ושקעה שמשה ונחתם גזר דינה כו׳. (בראשית רבה נ׳)

[י] ¹⁰ויבאו שני המלאכים סדמה בערב, זש״ה יהי דרכם חשך (תהלים ל״ה:ו׳), לפי שהרשעים חשוכים, והי׳ במחשך מעשיהם (ישעיהו מ״ב:ט״ז), אין הקב״ה נפרע מהם אלא בלילה, סדומיים שנאמר ויבאו שני המלאכים מדומה בערב. (ילמדנו)

[יא] ¹¹בערב, וכשבא לוט לסדום כך הי׳ עושה (עוסק בהכנסת אורחים) וכיון שהכריזו אנשי סדום ואמרו כל מי שהוא מחזיק ידו בפת לחם לעני ואביון ישרף באש היה מתירא מלעשות ביום ועשה בלילה שנאמר ויבאו שני המלאכים סדומה בערב. (פדר״א פכ״ה)

[יב] ¹²בערב, בערב הידוע שהיה ערב פסח, דכתיב ומצות אפה ויאכלו. (מדרש)

[יג] ¹³ולוט ישב, ישב כתיב אותו היום מינוהו ארכי דיינים, ה׳ ראשי דיינים היו בסדום קץ שקר ורב שקר רב מסטירין רב נבל וקלא פנדר, לוט היה ארכי דיינים שבכולן, בשעה שהיה אומר להם דברים שהם ערבים להם, הן אומרים לו גש הלאה (בראשית י״ט:ט׳), סק לעיל, ובשעה שהיה אומר להם דברים שאין ערבים להם, היו אומרין לו האחד בא לגור וגו׳. (בראשית רבה נ׳)

[יד] ¹⁴ולוט ישב וגו׳ וישתחו אפים ארצה, שלמד ממעשיו של אברהם, מה כתיב כאן באברהם, וירא וירץ לקראתם פתח האהל (בראשית י״ח:ב׳), אמר שלמה, חנוך לנער על פי דרכו (משלי כ״ב:ו׳), על ידי שגדל לוט בביתו של אברהם אבינו תפש מדותיו, וישתחו אפים ארצה כשם שעשה אברהם הכניסם לתוך ביתו. (תנ״י וירא טו)

[טו] ¹⁵ויקם לקראתם, ראה שני המלאכים והי׳ סבור שהן אורחי הארץ ורץ לקראתם שנא׳ ויבואו שני המלאכים סדומה כו׳ ואמר להם באו ולינו בתוך ביתי ואכלו ושתו ותלכו לדרכיכם לשלום. (פדר״א פכ״ה)

[טז] ¹⁶וירא לוט ויקם לקראתם, ובאברם הוא אומר וירא וירץ לקראתם, מלמד שבאו עליו כעוף הפורח באויר. (פס״ז)

1. לעיל פי״ז מאמר לד. התחלת המאמר עיי״ש בבאור וצרף לכאן, ולקמן ב, ג. בבאור ובד״ס כאן מביא גירסא רפאל שבא להפוך את סדום.

2. לעיל מאמר א. בבאור, וד״א רבה פ״ד.

3. תנחומא וירא ח. ב״ר נ. ולעיל מאמר א, ב. ופי״ז מאמר לד.

4. לעיל פי״ז מאמר לה. ומאמר לח. בבאור, תנ״י וירא בא. ועי׳ מדרה״ג וירא יח, א. הגמוניא, שקבל מדינה מן המלך לשלוט בה בפקודתו, עד שלא הגיע לבית אוריין [וי״ג אוריאו] שלו לגבול זו המדינה היה מהלך כגפן כאיש הדיוט, (מנח״י) ועיי״ש שהביא גרסאות שונות בתיבות אלו.

5. תנחומא וירא ט. ועי׳ משנה סנהדרין ריש פ״ז (עט:) ולקמן מאמר לב. ותנחומא ישן בראשית לג. תנחומא שם יב. ובתורה שלמה לעיל פ״ו מאמר פז.

6. לעיל פי״ח מאמר רלג, רלה.

7. עי׳ לעיל פי״ב מאמר קלו, צח. ב״ר פס״ח, פפ״ו, ומכלתא מסכתא דפסחא פי״ד, ירושלמי יבמות פ״א, מדרש תהלים הו״ב ט, טו. עי׳ חגיגה יב. תנ״י וירא כא.

8. רצוא, מלשון רצה ורצון שרוצות לעשות שליחותן, שבוזק גפת בכירה, שמפזר פסולת הזתים בכירה ומיד הלהב עולה, כרוחא לזיקא, כנוד שהוא מתמלא רוח מהרה כך הם מהירין לעשות שליחותן, כזיקא לעיינה, כמו שנראה שביב האש חוש מהר לעין, וי״ג כזיקא לעננא, והפי׳ כרוח שמפזר העננים, (מפרשים). ובשכל טוב איתא סדומה בערב תימה יש בדבר כי בשני שעות על היום נפטרו מאברהם ואיך לא באו לסדום עד הערב והא כתיב רצוא ושוב כו׳ אלא מלאכי רחמים היו, ומ״ש בשני שעות כ׳ בהערות דצ״ל שש שעות כמבואר בב״ר ועי׳ ברא״ם ויפ״ת שהעירו דהרי צריך לחשוב גם זמן הסעודה, ועי׳ מש״ל פי״ח מאמר כד. בבאור, ואולי י״ל דהפי׳ שני שעות על היום שנשארו עוד שני שעות על היום מפני ששהו איזה שעות בהסעודה.

9. בתנ״י וירא טו, כא. ד״א בערב שהגיע ערבה של סדום.

10. מובא בילק״ש תהלים רמז תשכג. ובסגנון אחר יש מאמר בבראשית רבה פ״נ על פסוק שלפנינו אמר לוי אין הקב״ה דן את האמות העולם אלא בלילה בשעה שישנים מן העבירות, ואינן דן את ישראל אלא ביום בשעה שעסוקין במצוות הה״ד והוא ישפוט תבל בצדק, וכ״ה בירושלמי ר״ה פ״א, מדרש תהלים הו״ב ט, יא. פס״ר פ״מ, ובתנ״י וירא טו. מהו בערב שהיו הסדומים חשוכים כלילה ושם סי׳ כא. למה בערב לפי שהיו מעשיהם של סדומים חשוכים בערב ולילה.

11. לעיל פי״ח מאמר רלט. סוף המאמר ולפנינו בפדר״א ליתא הראיה מקרא והוא בילק״ש כאן, ובמדרש הגדול מביא הגירסא בסגנון אחר והיה עושה בלילה שנ׳ בערב ולוט ישב בשער סדום וכי מה טיבו של לוט בשער סדום בערב אלא שהיה מחזר אחר אורחין לילה ומכניסן בסתר, ובמדרש אגדה ולמה בערב, כדי שלא יראו אותם אנשי סדום, ועי׳ מענין זה בזהר ח״א קו: ובמדרש אור האפלה בערב בעת שמכניסין אנשי העיר את האורחין.

12. מובא בס׳ דרשת אבן שועיב פ׳ וירא בשם רז״ל ויבאו שני המלאכים סדמה בערב וכו׳ ורז״ל אמרו בערב הידוע שהי׳ ערב פסח דכתיב ומצות אפה ויאכלו וכן אמרו כי בפסח נולד יצחק וזאת הבשורה הי׳ בפסח כמו שאמר הכתוב כעת חי׳ ואמרו ז״ל שרט לו שריטה בכותל, עי׳ לעיל פי״ח מאמר קמ. ולקמן מאמר כח. מבואר דזה היה בליל שני של פסח, ועי׳ לקמן פכ״א מאמר כט. ושיטות שונות יש בזה.

13. תנחומא ישן וירא בא. ולוט יושב בשער סדום, ישב כתיב חמשה דיינים הוו בסדום ולוט רע מכולם והושיבוהו ביניהם שכך כתיב ולוט ישב בשער סדום, ובמדרש חסירות ויתירות ישב כתיב חסר וי״ו אותו היום מינוהו ראש לדיינים כו׳ ובסנהדרין קט: ארבעה דייני היו בסדום שקראי ושקרוראי זייפי ומצלי דינא, ובפרדר״א פכ״ה ר׳ נתנאל אמר הקימו עליהם שופטים שופטי שקר וכל אורח וגר שנכנס לסדום היו עושקין בדינם המעוות ומוציאין אותם ערומים שנאמר ואת הגר עשקו בלא משפט, ובמנח״י הגירסא ארכי יודוקיז (ראש הדיינים) חמשה ראשי דיינים היו בסדם קוושקר דבשקר דבנכל מטהדין וקלאפנדר ולוט היה ארכיקריטיס שלהם ומפרש שם דכולם הם שמות של גנאי וכ״ה בשכל טוב, ועי׳ במדרש אגדה יח, כא. ובמדרש הבאור מכת״י מביא גירסא חדשה, אמרו רבות, ארבעה דיינים היו בסדום חד שמיה שקר תניינא שקראי תליתאה שקרי רביעאה שקראיי וכו׳, ועי׳ לקמן מאמר נב.

14. תנ״י וירא כא. לפי שגידול בביתו של אברהם וראהו מקבל עוברים ושבים למד ממנו לפיכך הכניס המלאכים אצלו, ועי׳ בתנחומא וירא יא. לקמן מאמר יט. ובילקוט ת״ת כת״י בלקוטי ילמדנו באו״מ כת״י ח״א מביאו על הפסוק שלפנינו וירא לוט וירץ [ויקם] לקראתם, מתלא אמרי קרב לגבי דהנא ואדהן ולפי שנתחבר לוט עם אברהם למד ממנו הכנסת אורחים, ובמדרש אגדה ולוט יושב בשער סדום שאם יעבור אדם משם שיקבלנו, ובדרשת אבן שועיב כתב דאברהם לא נשתחוה אפים כי מעלתו גדולה, ועי׳ לעיל פי״ח מאמר מד. ויש להעיר מהמבואר ברש״י הוריות ד. על הא דאיתא בגמ׳ השתחואה גופא כדרכה הוא דאסור דאית בה פשוט ידים ורגלים ופרש״י השתחואה בפשוט ידים ורגלים כדכתיב וישתחו אפים ארצה, ולהנ״ל הרי גבי אברהם כתיב וישתחו ארצה ולא היה בפשוט ידים ורגלים, ועי׳ בתוספי הרא״ש שם מ״ש בענין זה.

15. לעיל מאמר יא. התחלת המאמר והלשון רץ לקראתם ליתא בקרא רק ויקם לקראתם עי׳ לקמן מאמר טו. ובמדרש הגדול מביא לשון הפדר״א מיד ויקם לקראתם.

16. כעוף הפורח באויר, מפרש הטעם דלא רץ לקראתם כמו אברהם משום שבאו עליו כעוף הפורח באויר היינו פתאום שלא ראה אותם מרחוק, ותיכף כאשר קם היה לקראתם, עי׳ לעיל פי״ח בבאור מאמר לט. משכל טוב באברהם כתיב וירץ לקראתם ״שנדמה כעוף הפורח״ אבל בלוט לא כתיב וירץ אלא ויקם כאדם שהוא יגע וקם והלשון שלפנינו א״א לפרשו כן, ועי׳ בזהר ח״א קו: אמר ר׳ יצחק אמאי רהט לוט אבתרייהו דכתיב וירא לוט וירץ לקראתם כו׳ ח״א דיוקנא דאברהם חמא עמהון זח״א שכינתא אתיא עלייהו כתיב הכא וירא לוט וירץ לקראתם וכתיב התם וירץ לקראתם מפתח האהל מה התם חמא שכינתא אף הכא חמא שכינתא, ונפלא הדבר דבספרים שלנו ליתא כלל ״וירץ״ לקראתם וצ״ל דמפרש דילפינן בגז״ש וירא לקראתם שראה השכינה, מזה נלמד ג״כ דויקם הוי כמו וירץ כמ״ש בד״א בפי׳ הזהר שם, ושם קו: ולוט יושב בשער סדום דהוה יתיב לנסותא לברייתא כו׳, ובזח״א רנה. ולוט הוא שטן הוא יצה״ר יושב בשער סדום כי שם ביתו דכתיב לפתח חטאת רובץ ומתחבר עם בנ״א ומטעה אותם.

וְעָאלוּ תְּרֵין מַלְאֲכַיָּא לִסְדוֹם בְּרַמְשָׁא וְלוֹט יָתֵיב בְּתַרְעָא דִּסְדוֹם וַחֲזָא לוֹט וְקָם לְקַדָּמוּתְהוֹן וּסְגֵיד עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא.

The two angels came to Sedom in the evening, while Lot was sitting at the gate of Sedom. Lot saw them, and he got up to greet them, and he bowed with his face to the ground.

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה

וְעָלוּ תְּרֵין מַלְאָכַיָּא לִסְדוֹם בְּרַמְשָׁא וְלוֹט יָתֵיב בְּתַרְעָא דִּסְדוֹם וַחֲזָא לוֹט וְקָם לְקַדָּמוּתְהוֹן וּסְגִיד עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא

א. ״וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה״ – ״וְעָלוּ״, בפועל ״עול״ לשון כניסה. אבל ״ויבאו ארצה כנען״ (בראשית יב ה) ״וַאֲתוֹ לְאָרַע דִּכְנַעַן״, עיין שם הטעם. וראה גם להלן: ״אשר באו אליך״ (ה), ״האחד בא לגור״ (ט).

אַפַּיִם – פנים, חוטם

ב. ת״א אינו מבחין בין אַפַּיִם (פנים) לאַף (חוטם) כמבואר לעיל ״ויפח באפיו״ (בראשית ב ז) ״וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי״. לכן תרגם כאן ״וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה״ – ״וּסְגִיד עַל אַפּוֹהִי״, על פניו, אף על פי שאַפַּיִם הם הנחיריים כמו שפירש ראב״ע: ״על שם אפיו בארץ והם הַנְּחִירַיִם שהם גבוהים על הפנים״. ולעומת לוט אדם יחיד, באחי יוסף תרגם ״וישתחוו לו אפים ארצה״ (בראשית מב ו) ״עַל אַפֵּיהוֹן״, על פניהם, כהערת המסורה: ״אפים דלוט – אפוהי. אפים דיוסף – אפיהון״.⁠¹

ג. ״וישתחו אפים אָרְצָה״ – ״עַל אַרְעָא״ [ולא: לְאַרְעָא], שלא ייישמע כאילו השתחוו לארץ וכמבואר לעיל יח, ב.

1. קליין, מסורה, עמ׳ 54. אבל ת״נ תרגם לפי העניין: ״ושאל בשלמהון בנמוס ארעא״ ולא תרגם את ההשתחוויה.

ועלו^א תרין מלאכיה לסדם ברמשא ולוט הוה יתיב בתרעא^ב דסדם ו⁠(ת){ח}⁠מא יתהון לוט ורהט לקדמותהון ושאיל בשלמהון בנימוס ארעא.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ועלו״) גם נוסח חילופי: ״ואתון״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בתרעא״) גם נוסח חילופי: ״בפילי״.

ואתו תרין מלאכיא לסדום ברמשא ולוט יתיב בתרעא דסדום וחמא לוט וקם לקדמותהון מתרע משכנא וסגיד אנפוי על ארעא.

Two angels came to Sedom at the evening; and Lot sat in the gate of Sedom. And Lot saw, and rose up to meet them from the gate of the tabernacle. And he bowed his face to the ground,

ולוט יתיב בפילי דסדום וחמא יתהון ורהט ושאיל בשלמהון וסגיד על אפוי על ארעא.

And Lot sat in the gate of Sedom, and he saw them, and ran and saluted them, and bowed with his face to the ground...

פרשה נ

[א] וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וגו׳ – וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק (יחזקאל א׳:י״ד), אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ רָצוֹת אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא רָצוֹא, רָצִין לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָן. כְּמַרְאֵה הַבָּזָק, רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי בַּר פַּרְטָא, כָּזֶה שֶׁהוּא בּוֹזֵק גֶּפֶת בַּכִּירָה. רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר כְּרוּחָא לַזִּיקָא. רַבָּנָן אָמְרֵי כַּזִּיקָא לַעֲנָנָא. נִפְטָרִים מֵאַבְרָהָם בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת וּבָאִין סְדוֹמָה בָּעֶרֶב, אֶלָּא מַלְאֲכֵי רַחֲמִים הָיוּ וְהָיוּ מַמְתִּינִים וּסְבוּרִים שֶׁמָּא יִמְצָא לָהֶם זְכוּת, וְכֵיוָן שֶׁלֹא מָצָא לָהֶם זְכוּת, וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב.

[ב] וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ (איוב כ״ג:י״ג), תָּנָא אֵין מַלְאָךְ אֶחָד עוֹשֶׂה שְׁתֵּי שְׁלִיחוֹת, וְלֹא שְׁנֵי מַלְאָכִים עוֹשִׂים שְׁלִיחוּת אֶחָת, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ שְׁנֵי, אֶלָּא מִיכָאֵל אָמַר בְּשׂוֹרָתוֹ וְנִסְתַּלֵּק, גַּבְרִיאֵל נִשְׁתַּלַּח לַהֲפֹךְ אֶת סְדוֹם, וּרְפָאֵל לְהַצִּיל אֶת לוֹט.

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה – הָכָא אַתְּ אָמַר מַלְאָכִים וּלְהַלָּן קוֹרֵא אוֹתָן אֲנָשִׁים (בראשית י״ח:ב׳), אֶלָּא לְהַלָּן שֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה עַל גַּבֵּיהֶן קְרָאָם אֲנָשִׁים, כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה מֵעַל גַּבֵּיהֶן לָבְשׁוּ מַלְאָכוּת.

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר רַבִּי לֵוִי אַבְרָהָם שֶׁהָיָה כֹּחוֹ יָפֶה נִדְמוּ לוֹ בִּדְמוּת אֲנָשִׁים, אֲבָל לוֹט עַל יְדֵי שֶׁהָיָה כֹּחוֹ רַע נִדְמוּ לוֹ בִּדְמוּת מַלְאָכִים.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא עַד שֶׁלֹא עָשׂוּ שְׁלִיחוּתָן קְרָאָן אֲנָשִׁים מִשֶּׁעָשׂוּ שְׁלִיחוּתָן מַלְאָכִים.

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא לְאֶחָד שֶׁנָּטַל הֶגְמוֹנְיָא מִן הַמֶּלֶךְ, עַד שֶׁלֹא הִגִּיעַ לְבֵית אוֹרְיָין שֶׁלּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ כְּפַגָּן, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְבֵית אוֹרְיָין שֶׁלּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ כְּקָאלְמִין, כָּךְ עַד שֶׁלֹא עָשׂוּ שְׁלִיחוּתָן קְרָאָן אֲנָשִׁים כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ שְׁלִיחוּתָן קְרָאָן מַלְאָכִים.

[ג] סְדֹמָה – תָּנֵי מִשּׁוּם רַבִּי נְחֶמְיָה כָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ למ״ד בִּתְחִלָּתוֹ תֵּן לָהּ הֵ״א בְּסוֹפוֹ, סְדֹמָה, שְׂעִירָה, מִצְרָיְמָה, חָרָנָה. אֲתִיבוּן וְהָכְתִיב: יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה (תהלים ט׳:י״ח), רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָא אָמַר לַבֵּיטִי הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבַּשְּׁאוֹל. בָּעֶרֶב, בָּא עַרְבָּהּ שֶׁל סְדוֹם וְשָׁקְעָה שִׁמְשָׁהּ וְנֶחְתַּם גְּזַר דִּינָהּ.

אָמַר רַבִּי לֵוִי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּלַּיְלָה בְּשָׁעָה שֶׁהֵן יְשֵׁנִים, וְאֵינוֹ דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בַּיּוֹם בְּשָׁעָה שֶׁהֵם עֲסוּקִים בְּמִצְווֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק (תהלים ט׳:ט׳). וְלוֹט ישֵׁב, יָשַׁב כְּתִיב, אוֹתוֹ הַיּוֹם מִנּוּהוּ אַרְכִי דַיָּנִים. חֲמִשָּׁה רָאשֵׁי דַיָּנִים הָיוּ בִסְדוֹם, קֵץ שֶׁקֶר, וְרַב שֶׁקֶר, רַב מַסְטֵידִין, רַב נָבָל, וּקְלַא פַנְדֵּר. לוֹט הָיָה אַרְכִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּכֻלָּן, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁהֵם עֲרֵבִים לָהֶם הֵן אוֹמְרִים לוֹ: גֶּשׁ הָלְאָה (בראשית י״ט:ט׳), סַק לְעֵיל, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁאֵין עֲרֵבִים לָהֶם הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט (בראשית י״ט:ט׳).

(א-ב)

[ד] וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וגו׳ וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי – רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי הוּנָא. רַבִּי יוּדָן אָמַר: סוּרוּ נָא (בראשית י״ט:ב׳), אֲפִלּוּ אֵינִי כְדַאי, עַקְּמוּ עָלַי אֶת הַדֶּרֶךְ. רַבִּי הוּנָא אָמַר עַקְּמוּ עָלַי אֶת הַדֶּרֶךְ כְּדֵי שֶׁלֹא תִּהְיוּ נִרְאִים בָּאִים אֶצְלִי.

[ח] וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן? וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה. אָמַר רַבִּי פִּינְחָס הַכֹּהֵן בַּר חָמָא, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ לְחַיֵּב כָּל בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת (יחזקאל י״ח:ל״ב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה (תהלים ה׳:ה׳). וְאוֹמֵר: חַי אֲנִי נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע (יחזקאל ל״ג:י״א). וּבַמֶּה חָפֵץ? לְהַצְדִּיק בְּרִיּוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ (ישעיהו מ״ב:כ״א). תֵּדַע לְךָ, שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַבְּרִיּוֹת חוֹטְאִין וּמַכְעִיסִין לְפָנָיו וְהוּא כּוֹעֵס עֲלֵיהֶן, מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה? חוֹזֵר וּמְבַקֵּשׁ לָהֶן סַנֵּגוֹר שֶׁיְּלַמֵּד עֲלֵיהֶן זְכוּת וְנוֹתֵן שְׁבִיל לִפְנֵי הַסַּנֵּגוֹר. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּימֵי יִרְמְיָה שֶׁאָמַר, שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ (ירמיהו ה׳:א׳). וְכֵן כְּשֶׁחָטְאוּ הַסְּדוֹמִיִּים גִּלָּה לְאַבְרָהָם לְלַמֵּד עֲלֵיהֶן זְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַי״י אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי, מִיַּד הִתְחִיל אַבְרָהָם לְלַמֵּד עֲלֵיהֶן סַנֵּגוֹרְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. וְאֵין וַיִּגַּשׁ אֶלָּא תְפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר י״י אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ (מלכים א י״ח:ל״ו).

^א

[ט] וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, סְקִילָה שְׂרֵפָה הֶרֶג וָחֶנֶק. וְאֵי זוֹ הִיא הַחֲמוּרָה? רַבָּנָן אַמְרֵי: סְקִילָה חֲמוּרָה שֶׁכֵּן נִתְּנָה לִמְגַדֵּף וּלְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אוֹמֵר, שְׂרֵפָה חֲמוּרָה שֶׁכֵּן נִתְּנָה לְבַת כֹּהֵן שֶׁזִּנְתָה. רְאֵה כַּמָּה קָשָׁה הַזְּנוּת שֶׁהִיא בִשְׂרֵפָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר לֵוִי בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא, עַל הַכֹּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְוַתֵּר חוּץ מִן הַזְּנוּת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר נְחֶמְיָה, אַף בִּסְדוֹם, לְפִי שֶׁנִּפְרְצוּ מַעֲשֵׂיהֶם בִּזְנוּת הִמְטִיר עֲלֵיהֶן אֵשׁ וְגָפְרִית מִן הַשָּׁמַיִם וּשְׂרָפָן, שֶׁנֶאֱמַר: וַי״י הִמְטִיר עַל סְדֹם וְגוֹ׳. כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַיְּבוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָכִים, צְאוּ וְשַׁחֲתוּהָ. עָמְדוּ וְעָשׂוּ שְׁלִיחוּת בּוֹרְאָן, שֶׁנֶאֱמַר: וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וְגוֹ׳ (תהלים ע״ח:מ״ט). מַהוּ חֲרוֹן אַפּוֹ? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, אַף, יֵשׁ בּוֹ חָמֵשׁ מַכּוֹת, שֶׁנֶאֱמַר: אַף כִּי אַרְבַּעַת שְׁפָטַי הָרָעִים חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר (יחזקאל י״ד:כ״א). וְהֵיכָן הַחֲמִשִׁית. זוֹ עֲצִירַת גְּשָׁמִים. מִנַּיִן? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שֶׁכֵּן כְּתִיב: וְחָרָה אַף י״י בָּכֶם וְעָצַר (דברים י״א:י״ז). עֶבְרָה, שֶׁנִּתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם עֶבְרָה כְּאִשָּׁה עֻבָּרָה. וָזַעַם, שֶׁאֵרֲרָן, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: מָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם י״י (במדבר כ״ג:ח׳). אֲפִלּוּ בַּחֲמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵשׁ רַחֲמִים לְפָנָיו, שֶׁנִּזְכַּר לְלוֹט וְהִצִּילוֹ בִּזְכוּת אַבְרָהָם, שֶׁנֶאֱמַר: וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט. הָתָם תַּנְיָא, מַצִּילִין תִּיק הַסֵּפֶר עִם הַסֵּפֶר וְתִיק הַתְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין, לְלַמֶּדְךָ, אַשְׁרֵיהֶן הַצַּדִּיקִים וְאַשְׁרֵי דְּבֵקֵיהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה (בראשית ח׳:א׳), כֻּלָּן בִּזְכוּת נֹחַ. וְכֵן וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט. וַי לָהֶן לָרְשָׁעִים, וַי לָהֶן לִדְבֵקֵיהֶן, שֶׁנֶאֱמַר: וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְגוֹ׳ (בראשית ז׳:כ״ג). וְכֵן אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי וְגוֹ׳. מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים, שֶׁבָּאוּ בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׁחֵת אֶת סְדוֹם.

[י] וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם בָּם (ישעיהו ס״ג:י׳). אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אֶלְעָזָר, חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעִיד בְּאַנְשֵׁי סְדוֹם וּמְזַעְזֵעַ עֲלֵיהֶן אֶת הֶהָרִים כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְשׁוּבָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, מִקְרָא מְפֹרָשׁ הוּא, הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹ (איוב ט׳:ה׳). כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה, הֲפָכָם. בַּמֶּה פָּרַע מֵהֶם? מִן הַשָּׁמַיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הַמֻּלְיָר הַזֶּה אִם בִּקֵּשׁ מֵהֶם אָדָם לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ חַמִּין מוֹצִיא, צוֹנֵן מוֹצִיא. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹצִיא מַן לְיִשְׂרָאֵל מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶאֱמַר: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (שמות ט״ז:ד׳). וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ, וַי״י הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת י״י מִן הַשָּׁמָיִם.

[יא] וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה – וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם. מַתְלָא אָמַר, קְרַב לְגַבֵּי דִיהֲנָא וְאִדְהַן. וּלְפִי שֶׁנִּתְחַבֵּר לוֹט לְאַבְרָהָם, לָמַד הַכְנָסַת אוֹרְחִין. וַיֹּאמְרוּ לֹא, מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, שֶׁמְּסָרְבִין לַקָּטָן וְאֵין מְסָרְבִין לַגָּדוֹל. שֶׁבְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה. אֲבָל בְּלוֹט כְּתִיב: וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו.

א. בתנחומא מופיעה כאן דרשות על ״האף תספה״ ו״השופט כל הארץ״. הן מופיעות במהדורתנו לעיל בפרק י״ח:כ״ג-כ״ו.

[Siman 8] And the two angels came to Sodom at evening (Gen. 19:1). What is written before this verse? And Abraham drew near and said, “Wilt Thou sweep away the righteous with the wicked?” (Gen. 18:23). R. Phinehas the priest, the son of Hama, stated: Certainly the Holy One, blessed be He, does not desire to find any of His creatures guilty, for it is said: I have no pleasure in the death of him that dieth (Ezek. 18:32). Furthermore it says: For Thou are not a God that hath pleasure in wickedness (Ps. 5:4); and: As I live, saith the Lord Eternal, I have no pleasure in the death of the wicked (Ezek. 33:11). What does the Holy One, blessed be He, take pleasure in doing? In proving the righteousness of His creatures, as it is said: The Lord was pleased, for His righteousness’ sake (Isa. 42:21). Proof of this is that even when mankind sins against the Holy One, blessed be He, and provokes him to anger, He relents and seeks an advocate to plead in their behalf. In fact, He suggests the arguments the advocate can employ. Hence, you find that at the time of Jeremiah, He proclaimed: Run ye, to and fro, through the streets of Jerusalem, and see now and know, and seek in the broad places thereof, if ye can find a man. If there be any who doeth justly, that seeketh truth, and I will pardon her (Jer. 5:1).

Similarly, after the Sodomites had transgressed, He revealed His intentions to Abraham in order to discover something to their credit, as it is said: And the Lord said: “Shall I hide from Abraham?” Abraham began to plead in their behalf, as it is said: And Abraham drew near and said: “Wilt Thou, indeed, sweep away the righteous with the wicked?” (Gen. 18:23). Drew near is an expression used to indicate prayer, as is said: And it came to pass, at the time of the offering of the evening offering, that Elijah the prophet drew near and said: “O Lord, the God of Abraham, of Isaac, and of Israel” (I Kings 18:36).

[Siman 9] And the two angels came to Sodom (Gen. 19:1). May it please our master to teach us the number of death penalties the Beth Din (the court of seventy-one members) was empowered to impose? Our masters taught us as follows: Four death penalties were imposed by the Beth Din: stoning, burning, decapitation, and strangulation. Which one is the most severe? The rabbis held that death by stoning was the most severe, since it was the punishment inflicted upon blasphemers and idolaters. R. Simeon the son of Yohai maintained that death by fire was the severest punishment because it was inflicted upon the daughter of a priest who was guilty of unchastity. Proof of the seriousness of unchastity is that it was punishable by death through fire. R. Joshua the son of Levi declared in the name of Bar Kappara that the Holy One, blessed be He, forgives everything but licentiousness. R. Judah the son of Nehemiah stated: The Holy One, blessed be He, rained fire and brimstone upon the inhabitants of Sodom, and burned them to death, because they committed acts of sexual immorality, as it is said: And the Lord caused to rain down upon Sodom and upon Gomorrah brimstone and fire (Gen. 19:24).

After they sinned, the Holy One, blessed be He, commanded his angels: “Go, destroy it.” Then they fulfilled their mission, as it is said: And the two angels came to Sodom. Scripture states elsewhere in allusion to this verse: He sent forth upon them the fierceness of His anger, wrath, and indignation and trouble (Ps. 78:49). What is meant by the fierceness of His anger? R. Simeon the son of Yohai said: Five plagues resulted from His anger, as it is said: How much more when I send My four judgments against Jerusalem, the sword and the famine and the wild beast and the pestilence (Ezek. 14:21). What is the fifth plague? The drought. How do we know this? R. Simeon the son of Yohai explained: It is written: The anger of the Lord be kindled against you, and He shut up the heavens, so that there shall be no rain (Deut. 11:17).

The word wrath (avera) indicates that He was filled with wrath against them, just as a pregnant woman (uvara) (is filled out). The word anger (zaam) implies that the Holy One, blessed be He, cursed them (from zaam = “curse”), as it is said: How shall I curse them whom the Lord hath not cursed? (Num. 23:8).

However, even when the Holy One, blessed be He, is angry, He remains merciful. He remembered Lot and rescued him because of the merit of Abraham, as is said: And it came to pass, when God destroyed the cities of the Plain, that God remembered Abraham and sent Lot out of the midst of the overthrow (Gen. 19:29). In the Mishnah it was said that one should save the Sefer Torah case as well as the Sefer Torah, and the tefillin case as well as the tefillin. It teaches us: Happy are the righteous and those who cling to them. Scripture states: And God remembered Noah and every living thing and all the cattle (ibid. 8:1), all because of the merit of Noah. Similarly, God remembered Abraham and sent out Lot (ibid. 19:29). Woe to the wicked and to those who cling to them, as it is said: And He blotted out every living substance which was upon the face of the ground, both man and cattle (ibid. 7:23). Furthermore, it states: I will blot out man whom I have created (ibid. 6:7). The angels of destruction came as the emissaries of the Holy One, blessed be He, in order to destroy Sodom.

[Siman 10] And the two angels came to Sodom (Gen. 19:1). Scripture states elsewhere in allusion to this verse: But they rebelled and grieved his Holy Spirit; therefore, He was turned to be their enemy, He Himself fought against them (Isa. 6:10). R. Jeremiah the son of Eleazar declared: The Holy One, blessed be He, had warned the men of Sodom to repent for fifty-two years by causing the mountains to quake over them. R. Simeon the son of Yohai said: A biblical verse supports this statement: Who removeth the mountains, and they know it not, when He overturneth them in His anger (Job 9:5). When they failed to repent, He destroyed them. What was the source of their punishment? The heavens. R. Simeon the son of Lakish stated: Heaven resembles an urn from which a man may draw hot or cold water as he desires. When the Holy One, blessed be He, wished to do so, He sent manna to the Israelites from heaven, as it is said: Behold, I will cause bread to rain for you from heaven (Exod. 16:14), but when He so desired: Then the Lord caused to rain upon Sodom and upon Gomorrah fire and brimstone from the Lord out of heaven (Gen. 19:24).

[Siman 11] And the two angels came to Sodom … and he said: “Behold now, my lords, turn aside, I pray you, into your servant’s house, and tarry all night, and wash your feet” (Gen. 19:1–2). There is a proverb which says: Associate with a greasy man and you too will become greasy. Because Lot associated with Abraham he learned to welcome travelers. And they said: “Nay” (ibid.): From this episode our sages taught that one may refuse the request of one’s inferior but not of one’s superior. It is written concerning Abraham that he said: And I will fetch a morsel of bread, and stay ye your heart … and they said: “So do as thou hast said” (ibid. 18:5), but in reference to Lot it is written: And he urged them greatly; and they turned into his house (ibid. 19:3).⁠¹

1. The angel initially rejected Lot’s invitation to enter his home, but accepted Abraham’s invitation immediately. See Pesahim 86b.

[יד] ויבאו שני המלאכים סדומה בערב וגו׳. ילמדנו רבינו כמה מיתות נמסרו לבית דין, ארבעה, ואלו הן, סקילה שרפה הרג וחנק, ואיזו היא החמורה, רבותינו אמרו סקילה, ר׳ שמוען בן יוחי אומר שרפה, שניתנה לבת כהן שזינתה, ראה כמה קשה הזנות שהיא בשרפה, ר׳ (שמעון) [יהושע] בן לוי אמר משום בר קפרא על הכל הקב״ה מכפר חוץ מזנות, שנאמר לא ינקה כל הנוגע בה (משלי ו׳:כ״ט), אמר ר׳ יהושע בר נחמיה אף הסדומים לפי שפרצו בזנות נתחייבו שרפה, שנאמר וה׳ המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש (בראשית י״ט:כ״ד). כיון שנתחייבו אמר הקב״ה למלאכים מה אתם עומדים לכו והשחיתו, מיד ירדו ועשו קילווסין (פי׳ ציווי) של בוראן, מנין ממה שקראו בענין ויבאו שני המלאכים סדומה.

[טו] בערב. מהו בערב, שהיו הסדומים חשוכים כלילה. ד״א בערב, שהגיע ערבה של סדום, ולוט ישב בשער סדום, שלמד ממעשיו של אברהם, מה כתיב כאן באברהם, וירא וירץ לקראתם פתח האהל (שם י״ח:ב׳), אמר שלמה חנוך לנער על פי דרכו (משלי כ״ב:ו׳), על ידי שגדל לוט בביתו של אברהם תפש מדותיו. וישתחו אפים ארצה (שם שם), כשם שעשה אברהם הכניסם לתוך ביתו, מה כתיב טרם ישכבו וגו׳ (שם ד), ויקראו אל לוט וגו׳ (שם ה), התחילו המלאכים תמיהים לומר אצלינו הגיע הדבר, והענין הרבה אלא שלא להטריח בפניכם, לסוף מה עשו, אחד מהם הציל את לוט, ואחד מהם הפך את סדום, ושמא תאמר באחד מידיו הפכה, לא אלא באצבע אחד, שהוא אחד מחמשה ביד, שנאמר בחלמיש שלח ידו (איוב כ״ח:ט׳), לעולם הבא הקב״ה מרפא אותה, וישראל מחלקים ואתה, שנאמר אחלקה שכם וגו׳ (תהלים ס׳:ח׳).

[כא] כתיב והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש (איוב כ״ג:י״ג), דרש ר׳ פפייס לפי שהוא יחיד בעולמו ואין מי שימחה בידו, כל מה שהוא מבקש הוא עושה, א״ל ר׳ עקיבא דייך פפייס אין דורשין כאן, אלא הכל עושה בדין, ומהו באחד אלא כשם שהשואל שואל למן כך למעלן, וכשם שהסנהדרין נושאין ונותנין למטן כך למעלן, שנאמר ראיתי את ה׳ יושב על כסאו וכל צבא השמים (עומדין) [עמד] עליו מימינו ומשמאלו (מלכים א כ״ב:י״ט), וכי שמאל (וימין) למעלה, והלא כבר נאמר ימינך ה׳ נאדרי בכח (שמות ט״ו:ו׳), אלא אלו מטין לכף זכות, ואלו מטין לכף חובה, הרי הכל במשפט, וכשם שהשואל שואל למטן כך למעלן, מנין שכך אמר דניאל בגזירת עירין פתגמא (ובמאמר) [ומאמר] קדישין שאילתא (דניאל ד׳:י״ד), ואתה אומר לפי שהוא יחיד בעולמו עושה כל מה שהוא מבקש, מהו והוא באחד, אמר ר׳ פנחס הכהן בר חמא על שהוא יחידי בעולמו יודע משפטן של בריותיו, [ר׳ יהודה הלוי ב״ר שלום על שהוא יחידי בעולם יודע דעתן של בריותיו], למי שהוא אומר לך בשליחותי ילך, הוי אומר ונפשו אותה ויעש (איוב כ״ג:י״ג), וכן ירמיה אמר נעטר אנכי (ירמיהו א׳:ו׳), א״ל הקב״ה אל תאמר נער אנכי (שם ז), ואף בסדום נשא ונתן בדינם וראה שהן חייבים כליה, ואחר כך שלח אותם להפכם, לכך נאמר ויבאו שני המלאכים סדומה.

להלן קורא אותן אנשים, וכאן קורא אותן מלאכים, למה הדבר דומה, לאדם שלקח שולטן מן המלך, כל הימים שהיה מהלך בדרך, הוא מהלך פגן (פי׳ יחידי), (לא עשה אלא) כיון שנכנס לישב במקומו התחילו המוכסין שלו, ובני המדינה מכבדין אותו, כך המלאכים כיון שבאו להפוך את המדינה, עד שלא נכנסו לסדום היו מהלכין כאנשים, משבאו לסדום כתיב ויבאו שני המלאכים. בשש שעות נפטרו מאצל אברהם ובאו לסדום בערב, אלא שהיו מלאכים של רחמים והיו ממתינים שמא ילמד אברהם זכות על ידן כדי שלא תהפוך, לפיכך המתינו עד הערב.

ד״א למה בערב, לפי שהיו מעשיהם של סדומים חשוכים כערב ולילה.

ולוט יושב בשער סדום (בראשית י״ט:א׳). ישב כתיב, חמשה דיינים היו בסדום, ולוט רע מכולם והושיבוהו ביניהם, שכך כתיב ולוט ישב בשער סדום. חנוך לנער על פי דרכו (משלי כ״ב:ו׳), לפי שגדל בביתו של אברהם וראהו מקבל עוברים ושבים למד ממנו, לפיכך הכניס המלאכים אצלו, מה כתיב שם טרם ישכבו וגו׳ (בראשית י״ט:ד׳), התחילו המלאכים תמהים לומר עד אצלינו הגיע את הדבר, אמר לוט למלאכים מה באתם לעשות כאן, אמרו לו כי משחיתים אנחנו (שם יג), גילו לו מסטירין (פי׳ סתר) שלהם, לפיכך נדחו ממחיצתן קל״ח שנה, ר׳ תנחומא אמר ק״ל שנה, כמנין סלם בגימטריא.

[14] (Gen. 19:1:) THEN THE TWO ANGELS CAME TO SODOM IN THE EVENING…. Let our master instruct us: How many < methods for > executions are given over to the court?⁠¹ Four, and these are (according to Sanh. 7:1) STONING, BURNING, BEHEADING, AND STRANGULATION.⁠² And which is the most severe? Our masters have said: Stoning. R. Simeon ben Johay says: Burning, because it was inflicted on a priest's daughter who had committed adultery. See how serious sexual perversion is when < it is punished > by burning. R. {Simeon} [Joshua] ben Levi said in the name of Bar Qappara: The Holy One granted atonement for everything except sexual perversion, as stated (in Prov. 6:29): NO ONE WHO TOUCHES HER WILL BE CLEANSED. R. Joshua bar Nehemiah said: The Sodomites also were liable to fire because they had erupted into sexual perversion. Thus it is stated (in Gen. 19:24): THEN THE LORD RAINED DOWN UPON SODOM AND UPON GOMORRAH BRIMSTONE AND FIRE. When they were found guilty, the Holy One said to the angels: Why are you standing about? Go and destroy them. They immediately descended and carried out the keleusis³ {i.e., the command} of their Creator. Where is it shown? From what they read on the matter (Gen. 19:1): THEN THE TWO ANGELS CAME TO SODOM < IN THE EVENING >.

[15] (Gen. 19:1:) IN THE EVENING. What is the meaning of IN THE EVENING? That the Sodomites were dark like the night.⁠⁴ Another interpretation: IN THE EVENING (ba'erev). The evening of Sodom had arrived.⁠⁵ (Ibid., cont.:) AND LOT WAS SITTING AT THE GATE OF SODOM, as he had learned from the practice of Abraham. What is written here (in Gen. 18:2) about Abraham? WHEN HE SAW THEM HE RAN < FROM > THE DOOR OF HIS TENT TO MEET THEM < AND BOWED DOWN TO THE EARTH >. Solomon has said in (Prov. 22:6): TRAIN A CHILD IN THE WAY HE SHOULD GO. Because Lot had grown up in Abraham's house, he had acquired < Abraham's > moral standards. < Thus > (in Gen. 19:1, cont.): AND HE BOWED DOWN WITH HIS FACE TO THE GROUND. Just as Abraham had done, he brought them into his house. What is written (in vss. 4-5)? BEFORE THEY LAY DOWN … AND THEY CALLED UNTO LOT … < BRING THEM OUT UNTO US THAT WE MAY KNOW THEM >. The angels began to be astonished, saying: The matter has reached us! Now < there is > much on the subject < that is being passed over > merely in order not to bother you. What did they finally do? One of them rescued Lot, and one of them destroyed Sodom.⁠⁶ Now perhaps you will say: He destroyed it with one of his hands. No, < it was > merely with one finger, which is one of five on the hand. Thus it is stated (in Job 28:9): HE PUT OUT HIS HAND BAHALLAMISH.⁠⁷ In the world to come the Holy One will heal it (i.e., Sodom);⁠⁸ and Israel will divide it up, as stated (in Ps. 60:8ff. [6ff.]): I WILL DISTRIBUTE SHECHEM < AND MEASURE OUT THE VALLEY OF SUCCOTH>….⁠⁹

[16] (Gen. 19:24:) THEN THE LORD RAINED DOWN UPON SODOM < AND UPON GOMORRAH BRIMSTONE AND FIRE >…. Let our master instruct us: When a court has ordained a fast for the community so that rains may come down, and they do come down on that day, is it correct for them to finish it? Thus have our masters taught (in Ta'an. 25b [bar.]):⁠¹⁰ IF THEY WERE FASTING, AND THE RAINS CAME DOWN BEFORE THE RISING OF THE SUN, THEY SHALL NOT FINISH IT. AFTER THE RISING OF THE SUN THEY SHALL FINISH IT. < THESE ARE > THE WORDS OF R. ME'IR, BUT R. JUDAH SAYS: BEFORE NOON THEY DO NOT COMPLETE IT; AFTER NOON THEY COMPLETE IT. And where did the generations (i.e., the sages) find support that they should fast on Monday and Thursday? < It is > simply < that >, when Israel committed that act (i.e., of the golden calf), Moses went up < onto the mountain > on a Thursday and came down on a Monday. How is it shown? R. Levi said: He went up on a Thursday. Now from Thursday through < the following > Thursday to the Thursday < after that > there are fifteen < days >. And from Sabbath eve through < the following > Sabbath eve to the Sabbath eve < after that > there are fifteen < days >, for a total of thirty. Also from Sabbath to Sabbath there are eight < days >, for a total of thirty-eight. Then a Sunday and a Monday make forty < days >⁠¹¹ Therefore, the sages have ruled that one should fast on Monday and on Thursday, on < the day of > Moses' ascent and on < that of > his descent. Now at the end of forty days they fasted and wept before Moses, so that the Holy One was filled with mercy for them and appointed that day for them as a day of atoning for their sins. And this was the Day of Atonement, as stated (in Lev. 16:30): FOR ON THIS DAY ATONEMENT SHALL BE MADE FOR YOU TO CLEANSE YOU. See how lovely repentance (rt.: ShVB) is! The Holy One said (in Mal. 3:7): RETURN (rt.: ShVB) UNTO ME AND I WILL RETURN (rt.: ShVB) UNTO YOU. For, if there are some sins on one's hand and that person returns to the Holy One, he credits him as if he had not sinned. Thus it is stated (in Ezek. 18:22): < NOT > ANY OF HIS SINS WHICH HE COMMITTED < SHALL BE REMEMBERED AGAINST HIM >…. But, when the Holy One has warned him a first time, and a second and a third, without him repenting, he exacts punishment from him, as stated (in Job 33:29): BEHOLD, GOD DOES ALL THESE THINGS < TWO OR THREE TIMES TO A PERSON >…. When he does not find pleasure in < such a > one, he immediately exacts punishment from him. You yourself know that it is so. When the Holy One desired to destroy Sodom and its people, Abraham stood and sought mercy for them. He thought that there might be hope for them, as stated (in Gen. 18:23): THEN ABRAHAM DREW NEAR AND SAID: < WILL YOU ALSO DESTROY THE RIGHTEOUS WITH THE WICKED > ? What is the meaning of DREW NEAR?⁠¹² R. Joshua says: DREW NEAR is nothing but an expression relating to battle, as when it is stated (in II Sam. 10:13): SO JOAB AND THE PEOPLE WHO WERE WITH HIM DREW NEAR TO THE BATTLE. R. Nehemiah says: It is nothing but an expression relating to prayer, as when it is stated (in I Kings 18:36): AND IT CAME TO PASS WHEN IT WAS TIME TO PRESENT THE MEAL OFFERING, THE PROPHET ELIJAH DREW NEAR…. But the sages say: DREW NEAR is nothing but an expression of entreaty, as when it is stated (in Gen. 44:18): THEN JUDAH DREW NEAR UNTO HIM AND SAID: < PRAY, MY LORD, PLEASE LET YOUR SERVANT SPEAK >…. Abraham said to the Holy One (in Gen. 18:25): FAR BE IT FROM YOU < TO DO SUCH A THING >…. And he sought mercy for them until (in vss. 26-33) < his request > went down from fifty to ten. When he found no merit for them, the Divine Presence departed from him, as stated (in vs. 33): THEN THE LORD WENT AWAY WHEN HE HAD FINISHED…. Immediately the retribution came upon them. {Thus it is stated} [Where is it shown? From what we read on the matter] (in Gen. 19:24): THEN THE LORD RAINED DOWN UPON SODOM < AND UPON GOMORRAH BRIMSTONE AND FIRE >.

[17] [(Gen. 19:24:) THEN THE LORD RAINED DOWN UPON SODOM.] This text is related (to Ps. 58:9 [8]): LET THEM BE LIKE A SNAIL (ShBLWL),< WHICH DISSOLVES AND GOES AWAY; LIKE A WOMAN'S STILLBIRTH, THEY HAVE NOT SEEN THE SUN >.⁠¹³ [Just as a flood stream (ShBLT) is swept away, so were the people of Sodom swept away. WHICH DISSOLVES AND GOES AWAY], in that the Holy One dissolved them in fire. LIKE A WOMAN'S STILLBIRTH, THEY HAVE NOT SEEN THE SUN, in that the people of Sodom did not see < it any more >, as stated (in Gen. 19:23): THE SUN HAD RISEN OVER THE EARTH < WHEN LOT CAME TO ZOHAR >. What < else > is written there (in vs. 24)? THEN THE LORD RAINED DOWN UPON SODOM < AND UPON GOMORRAH BRIMSTONE AND FIRE >.

Another interpretation (of Ps. 58:9 [8]): What is the meaning of LIKE A SNAIL (ShBLWL)? Just as a flood stream (ShBLT) sweeps away whatever it comes upon, so it is with a rioter¹⁴ who rises up in a region. Anyone who is found with him is swept away with him. Thus it is stated: LIKE A SNAIL (ShBLWL). And when he is dead, he no longer sees the sun (cf. ibid., cont.)⁠¹⁵ Why? Because he was a rioter.

[18] [(Gen. 19:24:) THEN THE LORD RAINED DOWN.] This text is related (to Ps. 11:6): UPON THE WICKED HE SHALL RAIN COALS; FIRE, BRIMSTONE, AND BURNING WIND SHALL BE THE PORTION OF THEIR CUP. This portion was prepared before the world was created, as stated (ibid.): THE PORTION OF THEIR CUP. What is the meaning of THE PORTION OF THEIR CUP? (Ps. 75:9:) FOR IN THE HAND OF THE LORD THERE IS A CUP FOAMING WITH WINE, FULL OF MIXED WINE; AND OUT OF THIS HE POURS. < AS FOR ITS DREGS, SURELY ALL THE WICKED OF THE EARTH SHALL DRAIN THEM OUT AND DRINK THEM. > FOR IN THE HAND OF THE LORD THERE IS A CUP…. Lest you say that it was not full, the text says: FULL OF MIXED WINE. Lest you say: They did not drink from it, the text says: OUT OF THIS HE POURS. AS FOR ITS DREGS, SURELY ALL THE WICKED OF THE EARTH SHALL DRAIN THEM OUT AND DRINK THEM. It is therefore stated (in Ps. 11:6): THE PORTION OF THEIR CUP. From that cup they drank, as stated (in Ps. 11:6): THE PORTION OF THEIR CUP.

(Ibid.:) UPON THE WICKED HE SHALL RAIN COALS. R. Hanina ben Pazzi said:⁠¹⁶ The Holy One does not send down anything bad from above, only rain; and it < then > becomes brimstone.

[19] Another interpretation (of Gen. 19:24): AND THE LORD RAINED DOWN UPON SODOM < AND UPON GOMORRAH BRIMSTONE AND FIRE FROM THE LORD OUT OF THE HEAVENS >. What is the meaning of FROM THE LORD? It says (in Exod. 16:4): BEHOLD, I WILL RAIN DOWN BREAD FROM THE HEAVENS FOR YOU, while here (in Gen. 19:24) it says: AND THE LORD RAINED DOWN UPON SODOM < AND UPON GOMORRAH BRIMSTONE AND FIRE FROM THE LORD >. R. Berekhyah said: To what is the matter comparable?⁠¹⁷ To a king who was standing at a baker's oven. < When > his friend came in to him, he took out a piece of hot bread < and > gave it to him. < When > his enemy came in to him, he took up burning coals < and > gave them to him. So < it is with > the Holy One. When Israel came unto the desert, he brought down bread from the heavens for them, as stated (in Exod. 16:4): BEHOLD, I WILL RAIN DOWN BREAD FROM THE HEAVENS FOR YOU. But when the Sodomites came to the point of transgressions, he brought down fire from the heavens for them, as stated (in Gen. 19:24): AND THE LORD RAINED DOWN UPON SODOM < AND UPON GOMORRAH BRIMSTONE AND FIRE FROM THE LORD OUT OF THE HEAVENS >. What is the meaning of AND THE LORD? That he sat over them with the authority of a court¹⁸ of seventy-one,⁠¹⁹ found them guilty, and brought down fire upon them. So they went forth to < an execution by > burning, as stated (in Gen. 19:24): < FIRE > FROM THE LORD. In a similar way you say on the matter < at hand >: AND THE LORD… FROM THE LORD.⁠²⁰ If someone comes to ask you < about > what is written in this verse: AND THE LORD … FROM THE LORD, say to him: There are similar cases < of redundancy > in < other > verses. (I Kings 1:33:) AND {HE} [THE KING] SAID {UNTO HIS SERVANTS} [TO THEM]: TAKE WITH YOU THE SLAVES OF YOUR LORD. It was only necessary to say: "My servants.⁠" And where < is an example found > in the Torah? (In Gen. 4:23:) AND LAMECH SAID TO HIS WIVES: ADAH AND ZILLAH, HEAR MY VOICE; O WIVES OF LAMECH. It was only necessary to say: "My wives.⁠" So much for the Torah, but where < is an example found > in the Writings? Where it is stated (in Esth. 8:8): FOR A WRITING WHICH IS WRITTEN IN THE KING'S NAME AND SEALED WITH THE KING'S SEAL. It was only necessary to say: "With my seal.⁠" So also here (in Gen. 19:24): AND THE LORD RAINED DOWN … FROM THE LORD.

[20] (Gen. 19:24:) FROM THE LORD. What is written before the verse (in Gen. 19:1): THEN THE TWO ANGELS CAME TO SODOM IN THE EVENING.⁠²¹ Elsewhere (in Gen. 18:2) three came to Abraham, as stated: WHEN HE RAISED HIS EYES, HE LOOKED, AND BEHOLD, THREE PERSONS. But here there are two, as stated (in Gen. 19:1): THEN THE TWO ANGELS CAME. It is simply that the Holy One sent three angels, each one individually to perform his < own particular > mission. One went to bring good tidings to Sarah, one went to save Lot, and one went to destroy Sodom. An angel does not perform two missions, [nor do two angels perform one mission]. Michael went to bring good tidings to Sarah. "Surely we will return unto you" is not written here (in Gen. 18:14), but I WILL RETURN. He performed his mission and went away. Then the < other > two went to perform their missions, as stated (in Gen. 19:1): THEN THE TWO ANGELS CAME TO SODOM IN THE EVENING. Elsewhere (in 18:2, 16, 19:5f.) < Scripture > has called them "persons,⁠" but here it has called them "angels.⁠" R. Alexandri, however, has said: < When angels were > near Abraham, they were < called > humans because angels were common in the house of Abraham.⁠²² Thus it is stated (in Prov. 31:27): SHE OVERSEES THE ACTIVITIES (rt.: HLK) OF HER HOUSE. Since those who went (rt.: HLK) to the house of Abraham were angels and because he was commonly among angels, they appeared to him in human form.⁠²³ But for Lot, who was ignorant²⁴ < about them >, they appeared as angels. Thus it is stated (in Gen. 19:1): THEN THE TWO ANGELS CAME TO SODOM….

[21] It is written (in Job 23:13): BUT HE HAS ONENESS; SO WHO CAN TURN HIM? AND WHATEVER HIS SOUL DESIRES, HE DOES.⁠²⁵ R. Papias interpreted: Because he stands alone in his world, there is no one to interfere with him. Whatever he wants, he does. R. Aqiva said to him: Enough from you, Papias! One does not < so > interpret here. Rather, he does everything according to the Law. What is the meaning of HAS ONENESS? < That >, just as the petitioner petitions < here > below, so < it is > above. Just as the Sanhedrin conducts proceedings below, so < it is > above, as stated (in I Kings 22:19): I SAW THE LORD SITTING UPON HIS THRONE, AND ALL THE HEAVENLY HOST WAS STANDING BY HIM TO HIS RIGHT AND TO HIS LEFT. Is there a left {and right} above? And has it not already been stated (in Exod. 15:6): YOUR RIGHT HAND, O LORD, GLORIOUS IN POWER, < YOUR RIGHT HAND SHATTERS THE ENEMY > ? It is simply that the ones < on the right > tip the balance toward the side of merit, and the ones < on the left > tip the balance toward the side of guilt. Ergo, everything < proceeds > with justice. And, just as one who is a petitioner petitions < here > below, so < it is > above. Where is it shown? Where Daniel has said so (in Dan. 4:14 [17]): THE RULING IS BY THE DECREE OF THE WATCHERS, AND THE PETITION {BY} THE WORD OF THE HOLY ONES. Now you say: Because he stands alone in his world, he does whatever he wants! What is the meaning of HAS ONENESS (in Job 23:13)? R. Pinhas bar Hama the Priest said: Because he alone in his world knows justice for his creatures. [R. Judah b. R. Shallum the Levite < said >: Because he alone in the world knows the temperament of his creatures.] The one to whom he says: Go on my mission, goes. Hence it says (in Job 23:13): AND WHATEVER HIS SOUL DESIRES, HE DOES. So also Jeremiah stated (in Jer. 1:6): I AM < BUT > A LAD. The Holy One said to him: DO NOT SAY: I AM < BUT > A LAD. So also with Sodom, he conducted the proceedings in their court and saw that their guilt merited destruction. Then after that he sent them (the angels) to destroy them. It is therefore stated (in Gen. 19:1): THEN THE TWO ANGELS CAME TO SODOM.

Elsewhere (in 18:2, 16, 19:5f.) < Scripture > calls them "persons,⁠" but here it calls them "angels.⁠" To what is the matter comparable? To someone who received a dominion from the king. All the days that he was traveling on the road, he traveled as a paganus {i.e. alone} ²⁶ {He did not do otherwise.} When he arrived to take his place, his tax collectors and the natives of the region began honoring him. So < it was with > the angels when they came to destroy the region. Before they entered Sodom, they traveled like humans. After they came to Sodom, it is written (in Gen. 19:1): THEN THE TWO ANGELS CAME. Did they depart from Abraham's place at noon and come to Sodom < only > in the evening?⁠²⁷ It is simply that they were angels of mercy and had waited for the possibility that Abraham might plead < some > merit on their account so that < the city > would not be destroyed. For that reason they had waited until the evening.

Another interpretation (of Gen. 19:1): Why IN THE EVENING? Because the deeds of the Sodomites were dark like evening and night.⁠²⁸

(Gen. 19:1:) AND LOT WAS SITTING AT THE GATE OF SODOM.⁠²⁹ The written text has SAT (with a vowel letter missing from the Hebrew). There were five judges in Sodom. Now Lot was inferior to all of them, but they had him sit among them, for such is the written text: AND LOT SAT AT THE GATE OF SODOM.⁠³⁰ (Prov. 22:6:) TRAIN A CHILD IN THE WAY HE SHOULD GO. Since < Lot > had grown up in Abraham's house and had seen him receive travelers, he had learned from him. He therefore brought the angels home with him. What is written there (in Gen. 19:4)? BEFORE THEY HAD LAIN DOWN, < THE MEN OF THE CITY, THE MEN OF SODOM, HAD SURROUNDED THE HOUSE >…. The angels began to be astonished, saying: This matter has reached even us! Lot said to the angels: What have you come here to do? They said to him (in Gen. 19:13): FOR WE ARE DESTROYING < THIS PLACE >.⁠³¹ They revealed their mysterion³² {i.e., secret} to him. For that reason they were banished one hundred and thirty-eight years from their precincts. R. Tanhuma said one hundred and thirty years according to the number of the sacred ladder < as reckoned > by gematria.⁠³³

[22] (Gen. 19:5:) AND THEY CALLED UNTO LOT < AND SAID TO HIM: WHERE ARE THE MEN > … THAT WE MAY KNOW THEM.⁠³⁴ < They did so > because they desired to rape them. R. Hiyya bar Abba said: From here you learn that they were lecherous. He said to them (in vs. 8): LOOK HERE, I HAVE TWO DAUGHTERS WHO HAVE NOT KNOWN ANYONE. < The verse > teaches that he wanted to bring them into the midst of his house, but that his wife would not let him. What did he do? He brought them to his own part of the house.⁠³⁵ (Gen. 19:11:) SO THAT THEY WERE UNABLE TO FIND THE DOOR.⁠³⁶ When < the angels > saw that the < Sodomites > deserved destruction, they also rescued Lot. What is written there (in Gen. 19:23-25)? THE SUN HAD RISEN UPON THE EARTH … THEN THE LORD RAINED DOWN UPON SODOM < … > AND HE DESTROYED THOSE CITIES. Perhaps you will say: He destroyed it with his five fingers.⁠³⁷ R. Ayyevu said: < It was > with one of his fingers < that > he destroyed the cities of Sodom, as stated (in Job 28:9): HE PUT OUT HIS HAND BAHALLAMISH.⁠³⁸ In the world to come, when the Holy One heals Israel, he will heal her, as stated (in Hos. 2:17 [15]): I WILL GIVE < ISRAEL > HER VINEYARDS FROM THERE. HER VINEYARDS: These are the prophets. (Ibid.:) THE VALLEY OF ACHOR (rt.: 'KR) IS WITH A DOOR OF HOPE. < This means >: A valley which I afflicted (rt.: 'KR) with my wrath IS WITH A DOOR OF HOPE. At that time they will voice a song, as stated (in ibid., cont.): AND SHE WILL RESPOND (rt.: 'NH) FROM THERE AS IN THE DAYS OF HER YOUTH; and one does not use RESPOND (rt.: 'NH) except in reference to song. Thus one finds stated (in Ps. 147:7): SING (rt.: 'NH) TO THE LORD WITH THANKSGIVING.

1. Tanh., Gen. 4:9.

2. See Sanh. 9:3; Sanh. 49b-50a.

3. The word is Greek.

4. See below, 4:21.

5. The midrash understands ba‘erev (“in the evening”) as two words, ‘erev (“evening”) and ba (“has come”). See Gen. R. 50:3.

6. See Gen. R. 50:2.

7. The midrash has interpreted bahallamish (“against the hard rock”) as bahamishi (“with the fifth”).

8. So below, 4:22; Exod R. 15:21.

9. So below, 4:22. Cf. PRK 29(suppl. 2):3. According to Gen. R. 42:5, the valley of Succoth is identified with the valley of Siddim at the Dead Sea (Gen. 14:3).

10. The first half of the citation is also in Ta‘an. 3:9.

11. The time Moses spent on Mount Sinai before he descended to discover Israel worshiping the golden calf. So Exod. 34:28; Deut. 9:9-11.

12. Cf. Gen. R. 93:6.

13. Cf. Gen. R. 51:1.

14. Gk.: thorubos (tumult).

15. Jastrow, s.v. toribos, translates the clause, “he faces no more the sun (his body is not exhibited for public honors).”

16. Gen. R. 51:3.

17. Cf. Gen. R. 51:2; Tanh. (Buber), Exod. 4:20.

18. Gk.: synedrion.

19. The AND implies that it was THE LORD plus a Great Sanhedrin with seventy-one members, the proper court for trying an apostate town. See Sanh. 1:5.

20. The first LORD has to do with the court trial, and the second concerns the punishment.

21. See Gen. R. 50:2.

22. See Qid. 32b; cf. BM 86b.

23. I.e., angelic visits were as common as household activities in Abraham’s house.

24. Gk.: idotes, i.e., “lay person.”

25. Mekhilta de Rabbi Ishmael, Beshallah 7; Tanh. (Buber), Exod. 1:14; Tanh., Exod. 1:18; Cant. R. 1:9:1; see Exod. R.4:3.

26. The Latin word means “peasant.”

27. Gen. 50:1.

28. See above, 4:15.

29. Gen. R. 50:3.

30. In other words, the written text refers, not to Lot’s continuing to sit at the gate, but to his taking his seat as judge there.

31. Gen. R. 19:9; 68:2.

32. The word is Greek.

33. Gk.: geometria or grammateis. The sacred ladder, seen in Jacob’s dream, bridged heaven and earth. The Hebrew word for “ladder” is SLM. By gematria S = 60, L = 30, and M = 40, for a total of 130.

34. Cf. Gen. R. 50:5-8.

35. Literally: “To midst of his own rafter.”

36. I.e., the door to the women’s quarters.

37. See above, 4:15.

38. The midrash has interpreted bahallamish (“against the hard rock”) as bahamishi (“with the fifth”).

ויבאו שני המלאכים סדומה – מכאן אתה למד שלא הלכו לסדום עד שכלה לדבר עם אברהם. ולמה בערב, כדי שלא יראו אותם אנשי סדום.

ולוט יושב בשער סדום – שאם יעבור אדם משם שיקבלנו.

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב – כְּתִיב, (יחזקאל א׳:י״ד) ״וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב״ וְגוֹ׳, רָצוֹת אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא ״רָצוֹא״, רָצִין לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ נִפְטָרִין מֵאַבְרָהָם בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת וּבָאִין סְדוֹמָה בָּעֶרֶב אֶלָּא מַלְאֲכֵי רַחֲמִים הָיוּ, וְהָיוּ מַמְתִּינִים, סְבוּרִים שֶׁמָּא אַבְרָהָם מוֹצֵא לָהֶם זְכוּת, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא מָצָא לָהֶם זְכוּת, וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב.

תָּנֵי אֵין מַלְאָךְ אֶחָד עוֹשֶׂה שְׁנֵי שְׁלִיחוּת, וְלֹא שְׁנֵי מַלְאָכִים שְׁלִיחוּת אֶחָד וְאַתְּ אָמַר שְׁנֵי מַלְאָכִים אֶלָּא מִיכָאֵל אָמַר בְּשׂוֹרָתוֹ וְנִסְתַּלֵּק. גַּבְרִיאֵל, נִשְׁתַּלֵּחַ לַהֲפֹךְ אֶת סְדוֹם. וּרְפָאֵל, לְהַצִּיל אֶת לוֹט.

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה – הָכָא אַתְּ אָמַר מַלְאָכִים, וּלְהָלָן אוֹמֵר ״אֲנָשִׁים״, אֶלָּא לְהָלָן שֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה עַל גַּבֵּיהֶן, קְרָאָם אֲנָשִׁים, וְכָאן שֶׁנִּסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה מֵעַל גַּבֵּיהֶן לָבְשׁוּ מַלְאָכוּת. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, אָמַר רַבִּי לֵוִי, אַבְרָהָם שֶׁהָיָה כֹּחוֹ יָפֶה נִדְמוּ לוֹ בִּדְמוּת אֲנָשִׁים, אֲבָל לוֹט עַל יְדֵי שֶׁהָיָה כֹּחוֹ רָע נִדְמוּ לוֹ בִּדְמוּת מַלְאָכִים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, עַד שֶׁלֹּא עָשׂוּ שְׁלִיחוּתָן קְרָאָם אֲנָשִׁים, מִשֶּׁעָשׂוּ שְׁלִיחוּתָן מַלְאָכִים. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, לְאֶחָד שֶׁנָּטַל הֶגְמוֹנְיָא מִן הַמֶּלֶךְ, עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְבֵית אוֹרְיֹן שֶׁלּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ כְּגַפָּן כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְבֵית אוֹרְיֹן שֶׁלּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ כְּקַלְמִין כָּךְ עַד שֶׁלֹּא עָשׂוּ שְׁלִיחוּתָן עֲדַיִּן אֲנָשִׁים, כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ שְׁלִיחוּתָן קְרָאָן מַלְאָכִים.

סְדֹמָה תָּנִי מִשּׁוּם רַבִּי נֶחֶמְיָה, כָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לָמֶ״ד בִּתְחִלָּתוֹ תֵּן לוֹ הֵ״א בְּסוֹפוֹ, סְדֹמָה. ״שְׂעִירָה״. (בראשית י״ב:י׳) ״מִצְרַיְמָה״. חָרָנָה. הֵתִיבוּן לֵיהּ וְהָכְתִיב (תהלים ט׳:י״ח) ״יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה״ רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר: לַבֵּיטִי הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבִּשְׁאוֹל.

בָּעֶרֶב – בָּא עַרְבָּהּ שֶׁל סְדוֹם וְשָׁקְעָה שִׁמְשָׁהּ וְנִתְחַתֵּם גְּזַר דִּינָהּ. אָמַר רַבִּי לֵוִי, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת אוּמוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּלַּיְלָה, בְּשָׁעָה שֶׁהֵם יְשֵׁנִים מִן הָעֲבֵרוֹת וְאֵינוֹ דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בַּיּוֹם, בְּשָׁעָה שֶׁהֵן עוֹסְקִים בְּמִצְווֹת, הַדָא הוּא דִּכְתִיב, ״וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק״ וְגוֹ׳.

וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדוֹם – יָשַׁב כְּתִיב, אוֹתוֹ הַיּוֹם מִנּוּ אוֹתוֹ אַרְכֵי הַדַּיָּנִין חֲמִשָּׁה רָאשֵׁי דַּיָּנִין הָיוּ בִּסְדוֹם, {א} קֵץ שֶׁקֶר, {ב} רַב שֶׁקֶר, {ג} רַב נָבָל, {ד} וְרַב מַסְטִירִין, {ה} וּקְלַפַּנְד וְלוֹט הָיָה אַרְכֵי הַדַּיָּנִין שֶׁבְּכֻלָּן, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁהֵן עֲרֵבִים לָהֶן, הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ גֶּשׁ הָלְאָה סַק לְעֵיל וּכְשֶׁהָיָה אוֹמֵר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁאֵין עֲרֵבִים לָהֶן, הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וְגוֹ׳.

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, (משלי י״ג:כ׳) ״הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְּסִילִים יֵרוֹעַ״. ״הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים״ לְמָה הוּא דּוֹמֶה, לְאָדָם שֶׁהוּא נִכְנַס לְבֵית הַמְּרַקְּחִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָקַח וְלֹא נָתַן, רֵיחַ טוֹב לָקַח. ״וְרוֹעֶה כְּסִילִים״ לְמָה הוּא דּוֹמֶה, לְנִכְנַס לְבֵית הַבּוּרְסְקִי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָקַח וְלֹא נָתַן, רֵיחַ רָע לָקַח. כָּךְ לוֹט כְּשֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ לָמַד מִדְּרָכָיו. אַבְרָהָם אָבִינוּ עָשָׂה לוֹ בַּיִת חוּץ לְחָרָן, וְכָל מִי שֶׁהָיָה נִכְנַס וְיָצָא הָיָה מְקַבְּלוֹ מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ, וְאוֹמֵר אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֶחָד הוּא בָּעוֹלָם. וּכְשֶׁבָּא לוֹט לִסְדוֹם כָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה, וְכֵיוָן שֶׁהִכְרִיזוּ כָּל מִי שֶׁהוּא מַחֲזִיק יַד בְּפַת לֶחֶם יִשָּׂרֵף, הָיָה מִתְיָרֵא מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם וְעָשָׂה לָיְלָה. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב, וּכְשֵׁם שֶׁהֶחֱזִיק יָדָם כָּךְ הֶחֱזִיקוּ בְּיָדוֹ (וְגוֹ׳) וְאָמַר לָהֶם אַל תַּבִּיטוּ אַחֲרֵיכֶם שֶׁהֲרֵי יָרְדָה הַשְּׁכִינָה וְכוּ׳. עִדִּית, אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט, נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנוֹתֶיהָ הַנְּשׂוּאוֹת בִּסְדוֹם, וְהִבִּיטָה אַחֲרֶיהָ לִרְאוֹת אִם הוֹלְכוֹת הֵן אַחֲרֶיהָ, אִם לֹא, וְרָאֲתָה אַחֲרֶיהָ הַשְּׁכִינָה, וְנַעֲשֵׂית נְצִיב מֶלַח.

ת֗ם דכ֗ל אלמלכאן אלי סדם וקת עשא ולוט ג֗אלס עלי באבהא פלמא ראהם קאם תלקאהם וסג֗ד עלי וג֗הה עלי אלארץ֗.

אחר כך נכנסו שני המלאכים לסדום בזמן החשיכה, ולוט ישב בשער העיר. כשראה אותם, קם לקראתם והשתחווה על פניו על הארץ.

[ואחר כך אמר: ויבאו {כאן מופיע תרגום הפסוקים מראש פרק י״ט עד סופו}.]

ואחר אשר תרגמנו את הפסוקים של הפרשה הזאת, ראוי שנחזור עליהם בתוספת ביאור, ונאמר: פתח הכתוב בסיפור תוך סיפור, ואמר: ׳וירא והנה שלשה אנשים׳ ואמר כאן: ויבאו שני המלאכים והעמידנו בכך על שני דברים:

א. שהשניים האלה הם מאותם השלשה;

ב. השלישי שנשלח לבשר {את שרה}, נסתלק לאחר שעשה את שליחותו, ונשארו שניים:

אחד – להציל את לוט, ואחד להפוך את סדום, כמו שהתברר בתוך הסיפור.

וקריאת אנשים בשם מלאכים, ומלאכים בשם אנשים מצוייה הרבה בלשוננו, ככתוב: ״ויאמר חגי מלאך י״י וגו׳ והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון״. וכשאנו מדמים את מה שאירע למלאכים עם לוט למה שקרה להם עם אברהם, אנו מוצאים שבעה דברים לשבחו {של אברהם}:

א. אל אברהם באו כחום היום, ואל לוט – בערב. וזה בגלל צדקתו הרבה של אברהם, שכן כתוב: ״והוציא כאור צדקך״

ב. ובשביל קלות צדקתו של לוט, כי הוא כצל שבליל

ג. באברהם אמר ׳וירץ׳, ובלוט – ׳ויקם׳... פרקי הזמן... ענין ההפרדה...

בעד מא פסרנא פואסק הד׳ה אלקצהֵ פינבגי אן נעוד עליה⁠[א] ב⁠[שרח ו]⁠נקול למא צדר אולא בקצהֵ פי קצהֵ אב׳ והנה של׳ אנשי׳ ת׳ם ק׳ האהנא ויבאו שני המלאכים וקפנא בד׳לך עלי [אמ]⁠רין אחד׳ אן האד׳ין אלשכ׳צין המא מן אולאיך אלג׳ ואלאכ׳ר אלמבעות׳ מנהם ללבשרי למא קצ׳א רסאלתה אנצרף ובקי אלאת׳נין אלד׳ין אחד׳ ליכ׳לץ לוטא ואלאכ׳ר ליקלב סדום כמא סיתבין מן וסט הד׳ה אלקצהֵ. ואמא תסמיהֵ נאס מלאיכהֵ ותסמיהֵ מלאיכהֵ אנשים וכת׳יר פי אללגהֵ גיר קליל כמא יקול ויאמר חגי מלאך יי וג׳ והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון. ואד׳א קסנא מא ג׳רי מן אמר האולי אלמלאיכהֵ מע לוט מא ג׳רי מע אברהם וג׳דנא פיהא ז׳ תשריפאת. אלא׳ מואפאתהם אברהם נהרא כחום היום ולוט בערב וד׳לך לכת׳רהֵ צלאח אברהם כק׳ והוציא כאור צדקך וקל⁠[הֵ] צלאח לוט פהו כצ׳ל (?) יכון פי אלליל. ואלב׳ קאל פי אברהם [……] אלמר ואלה [……] וסאיר קול פי אברהם וירץ ופי לוט ויקם אלאן [……] פצול אלזמאן [……] מעני תפצ׳יל [……]

שני – ^אהשלישי בא לבשר שרה. כיון שעשה שליחותו נסתלק לו.

המלאכים – ולהלן קראן אנשים (בראשית י״ח:ב׳), כשהיתה שכינה עמהן קראן אנשים.

דבר אחר: אצל אברהם שכחו גדול, והיו מלאכים תדירין אצלו כאנשים, קראן אנשים, אצל לוט קראן מלאכים.

בערב – וכי כל כך שהו מלאכים מחברון לסדום? אלא מלאכי^ב רחמים היו, וממתינין שמא יוכל אברהם ללמד סניגוריא עליהם.

יושב – ישב כתיב, אותו היום מינוהו שופט על השופטים.⁠^ג

וירא לוט וגו׳ – מבית אברהם למד לחזר על האורחים.

א. כך בכ״י מינכן 5, ליידן 1, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155 ובדפוס ראשון ורומא. בדפוס אלקבץ נוסף: ״שנים באו אחד להשחית את סדום ואחד להציל את לוט והוא אתו שבא לרפאת לאברהם אבל״.

ב. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155. בכ״י לייפציג 1: ״מלאכים״.

ג. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בכ״י אוקספורד 165, דפוס סביונטה: ״שופט עליהם״.

שני TWO – One to destroy Sodom, the other to rescue Lot – it was he who had come to heal Avraham – while the third, who had come to make the announcement to Sarah, had departed as soon as he had carried out his mission (Tanchuma Vayera 8).

המלאכים ANGELS – But elsewhere (Bereshit 18:2) Scripture calls them men! When the Divine Presence was with them, it speaks of them as men.

Another explanation is: in connection with Avraham whose power to receive heavenly visitors was great and whom angels visited as regularly as men, it calls them men, but in connection with Lot it calls them angels (Bereshit Rabbah 50:2).

בערב AT EVENTIDE – Did it, however, take the angels such a long time to travel from Hebron to Sodom? But they were angels of mercy and so they tarried – perhaps Avraham would succeed in his advocacy for them (Bereshit Rabbah 50:1).

ולוט ישב בשער סדום AND LOT WAS SITTING IN THE GATE OF SODOM – The word is written without a ו so that it may be read יָשַׁב (he sat) – because that day they had appointed him as their judge (Bereshit Rabbah 50:3).

וירא לוט וגו'‏ AND LOT SAW THEM etc. – From the practice in Avraham's house he had learned to look out for strangers (Bereshit Rabbah 50:4).

ויבואו שני המלאכים סדומה – ¹כאן קורא אותן מלאכים. ולמעלה קורא אותן אנשים. דכתיב ויפנו משם האנשים וילכו סדומה. אלא להלן שהיתה השכינה על גביהן נקראו אנשים. כיון שנסתלקה השכינה מעל גביהן לבשו מלאכות. ²ר׳ לוי אמר אברהם היה כחו יפה נידמו לו כאנשים. לוט לא היה כחו יפה נידמו לו כמלאכים.

סדומה – ³תני משום ר׳ נחמי׳ כל דבר שצריך למ״ד מתחלתו נותן לה ה״א בסופו.

בערב – ⁴בא ערבה של סדום שקעה שמשה נתחתם גזר דינה.

⁵א״ר לוי אין הקב״ה דן את האומות אלא בלילה. בשעה שהן ישנין מן העבירות. דכתיב ⁶והוא ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים (תהלים צ״ח:ט׳).

ולוט ישב בשער סדום – ⁷ישב כתיב. אותו היום מינו אותו ⁸ארכי הדיינים.

וירא לוט ויקם לקראתם – ובאברהם הוא אומר וירא וירץ לקראתם. מלמד שבאו עליו כעוף הפורח באויר.

1. כאן קורא. ב״ר פ״נ. וילקוט רמז פ״ג.

2. ר׳ לוי. ב״ר שם וילקוט שם.

3. תני משום ר׳ נחמיה. ב״ר שם וילקוט שם. יבמות י״ג ע״ב. ועי׳ מכילתא בא פי״ד.

4. בא ערבה. ב״ר שם וילקוט שם. ודרש בערב כאלו הוא שתי תיבות בא ערב.

5. אר״ל. ב״ר שם. וילקוט שם.

6. דכתיב והוא ישפוט. ב״ר וילקוט הגי׳ ואינו דן את ישראל אלא ביום בשעה שהם עסוקים במצות הה״ד והוא ישפוט תבל בצדק.

7. ישב כתיב. ב״ר שם ופמ״ה וילקוט שם. פרקי דר״א פכ״ה. ורש״י עה״ת.

8. ארכי הדיינים. כ״ה בב״ר וילקוט שם רמז פ״ד. וארכי היא מלה יונית αρχγ ופי׳ נגידות ושררה. ואין ספק שהיה הגי׳ במדרש כמו שהביא הערוך בערך ידקי וז״ל בב״ר פנ״א [צ״ל פ״נ] ולוט יושב ישב כתיב אותו היום מינוהו ארכי יודקי פי׳ ראש הדיינים לעז הוא. ועל זה כתב המוספי בנוסחאות שלנו כתוב ארכי הדיינים ואמת דבר בעל הערוך בל״ר archijudex ראש הדיינים ובל״י אומרים ארכידיקי αρχιδιχος.

ויבאו שני המלאכים סדומה – גבריאל ורפאל, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, ולא שני מלאכים עושים שליחות אחת, אלא מיכאל נשתלח לבשר את יצחק, כיון שבישר נסתלק, גבריאל נשתלח להפוך סדום ובנותיה, רפאל נשתלח להציל את לוט ובנותיו, ועכשיו קורא אותן מלאכים, שנסתלקה שכינה מעליהם ולבשו מלאכות, ואם היה אומר ויבאו שני מלאכים, הייתי אומר מלאכים אחרים אלא כשהוא אומר המלאכים, מלמד שהן המלאכים שעברו על אברהם:

סדומה בערב – תימה יש בדבר כי בשני שעות על היום נפטרו מאברהם, ואיך לא באו לסדום עד הערב, והא כתיב רצוא ושוב כמראה הבזק (יחזקאל א יד), א״ר לוי [כזה] שבזק גפת בכירה, שנאמר משרתיו אש לוהט (תהלים קד ד), ר׳ חייא בר אבא אמר כרוחא לזיקא, שנאמר עושה מלאכיו רוחות (שם), רבנן אמרי כזיקא לעריצא, שנאמר רוח סערה עושה דברו (שם קמח ח), אלא מלאכי רחמים היו, כסבורין הן שמא ימצא אברהם זכות לסדום ובנותיה, לכך היו ממתינים עד הערב, כיון שראו שאין להם זכות, הלכו לעשות שליחותם, וכן דרך העולם כל זמן שהסניגור מלמד זכות אין הדין נגמר, ואין רשות לשליח ב״ד לעשות מעשה, נשתתק הסניגור נגמר הדין, ושליח ב״ד עושה שליחותו לכך כתיב ואברהם שב למקומו ויבאו שני המלאכים סדומה בערב, א״ר לוי אין הקב״ה דן את האומות אלא בלילה כשישנים מן העבירות, שנא׳ ידין לאומים במשרים (תהלים ט ט):

ולוט ישב – חסר ו׳, שאותו היום מינוהו (יד) ערכי הדיינין בשער סדום, אנשי עיר הקודש אמרו כי חמשה דיינים הקימו עליהם, נבל רב שקר מסטירין קלפנדר, ולוט הי׳ ערכי הדיינין, כשהיה אומר דבריו היו עריבין עליהם ואומרין דברי ביזיון אחד בא לגור:

וירא לוט ויקם לקראתם – כתש כח:

וישתחוו אפים ארצה – דרך ענוה מלמודו של אברהם:

ופירוש בערב – בפסח מצרים.

אפים – עד שם אפיו בארץ, והם הנחירים שהם גבוהים על הפנים.

[AT EVEN.] The term ba-erev (at even) will be explained in the chapter dealing with the Passover observed by the Israelites in Egypt.⁠¹

AND HE FELL DOWN ON HIS FACE TO THE EARTH. Until his nose touched the earth. Appayim (his face) refers to the nostrils which protrude from the face.⁠²

1. See Ibn Ezra's comment on Ex. 12:6.

2. Af means a nostril; hence appayim (his face) means nostrils or nose. Ibn Ezra renders and he fell down on his face to the earth as: and he fell down on his nostrils to the earth.

המלאכים – שלוחים של מקום, כמו: וישלח יעקב מלאכים (בראשית ל״ב:ד׳).

ומזה הפסוק תשובה למינין שאומרים: שלשה האנשים האילו ג׳ החלקים הם. ויש להשיבם: כשבאו לסדום היכן היה החלק השלישי, שאין שם רק שני חלקים, כדכתיב: ויבאו שני המלאכים וגו׳. ועוד שאמר: וישלחנו י״י לשחתה (בראשית י״ט:י״ג), ואיזה שלח? הלא כולם שווים.

ולוט יושב בשער סדום – כי שם היה דר, כי לא היה דר ממש בתוך סדום אלא סמוך לשער, כמו שנאמר: ויאהל עד סדום (בראשית י״ג:י״ב).

המלאכים – THE MESSENGERS – Messengers of God, as “Yaakov sent messengers” (Bereshit 32:4).

And from this verse there is an answer to the heretics who say: These three men are the three parts [of the Trinity]. One can answer them: when they came to Sedom, where was the third part, for there were only two parts there, as it is written: AND THE TWO MESSENGERS CAME etc. And also that it says: “Hashem sent us to destroy it” (Bereshit 19:13), and which one [of the three] sent [the others]; are not they all equal?

ולוט יושב בשער סדום – LOT WAS SITTING BY THE GATE OF SEDOM – because there he dwelt, because he did not dwell right in the middle of Sedom but rather close to the gate, as it says: “And he pitched his tents near Sedom” (Bereshit 13:12).

ויבאו שני המלאכים – הם שני האנשים שזכר.

ואמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה נ׳): למה קרא אותם אנשים אצל אברהם וקרא אותם מלאכים אצל לוט? ואמרו, אברהם שכחו יפה וכו׳, כמו שכתבנו ופרשנו למעלה.

וירא לוט ויקם לקראתם – למד האכסניא מאברהם אבינו.

ויבאו שני המלאכים, these were the two who had previously been described as שני האנשים, “the two men.” When next to Avraham, they did not outrank him; therefore the Torah did not accord them the title “angels.” When compared to Lot, they outclassed him spiritually so much that they could not be described as אנשים, men. (Bereshit Rabbah, 50,2)

וירא לוט ויקם לקראתם, he had learned the virtue of welcoming guests while he had been with Avraham.

ויבאו שני המלאכים – פר״ש: גבי לוט קראם מלאכים. ואם תאמר: הא כתיב: ויאמרו האנשים אל לוט (בראשית י״ט:י״ב). אלא הכי קאמר: ויאמרו – אותם שקראו להם בני העיר אנשים. וכן תפרש: לאותם שקראתם אנשים לא תעשו דבר, וכמו כן ויחזיקו האנשים.

ולוט יושב בשער סדום – כשפסק התגר חזר למקומו ודירתו אצל השער. ולפיכך ויפצר בם מאד – כי המקום היה צנוע ואין לדאוג בו מן הפריצים, לפי שאין עין הפריצים שולט בו.

ויבאו שני המלאכים, "the two angels arrived, etc.;⁠" Rashi points out that when these two individuals arrived in Eloney Mamre in front of Avraham's tent, the Torah had referred to them as אנשים, men, mortal human beings, whereas now they are described as angels. If you were to counter that in the ensuing argument between the townspeople and Lot they are also described as אנשים, (verses 5,8,12) this sentence has to be understood as follows: "the ones whom the men of the city called אנשים, "men of substance, etc;⁠" the whole dialogue must be understood thus:Alternately; Lot is saying to his fellow citizens: "do not do any harm to the guests in my house to whom you refer as אנשים. He realised that whereas he had recognized these individuals as angels, his fellow citizens obviously had not. This explanation is also applicable to verse 16, ויחזיקו האנשים, "the men" took hold of, etc.⁠"

ולוט יושב בשער סדום, while Lot was seated (as a judge) in the public square of Sodom;⁠" this was at the time when the quarrel about his guests broke out and he returned home, which was close to the gate of the city. This is why he could be so insistent when inviting the angels (verse 3) as the area was narrow and not exposed to the influence of the evil eye. No one was familiar with the layout of his house.

ויבואו שני המלאכים – פי׳ (רש״י ד״ה המלאכים) גבי לוט קראן מלאכי׳ כו׳. וא״ת והא כתי׳ ויאמרו האנשים אל לוט כו׳ (בראשית יט:יב). י״ל ויאמרו אותם שקראו אנשי העיר אנשים. והוא לא קראן אנשים אלא ולאנשים האל⁠(ה) אל תעשו דבר (בראשית יט:ח). ה״ר יעקב.

ויבואו שני המלאכים סדומה – לפי שאין שליח אחד עושה שתי שליחיות. לכך הלך אחד (בראשית רבה נ:ב). וא״ת מה טעם. וי״ל משום דאין עניות במקום עשירות (שבת קב:, כתובות קו:, זבחים פח:, מנחות פט., תמיד כט., לא:).

ולוט יושב בשער סדום – ושמא לכך ישב סמוך לשער כדי להתרחק משכונת הרשעים. וכן משמע ויאהל עד סדום (בראשית יג:יב). מפני פחד התגר. ולכך יש לפרש שישב אצל השער במקום צנוע. שאל תתמה היאך הפציר במלאכים להאריחם אצלו מאחר שהיה מכיר מעשיהם.

ויבאו שני המלאכים סדומה – פירש״י אצל לוט קראן מלאכים, וקשה הא כתיב ויאמרו האנשים אל לוט וגו׳, וי״ל שר״ל ויאמרו אותן שקראום אנשי העיר אנשים ככתוב לפני זה איה האנשים אשר באו אליך, אבל הכתוב עצמו לא קראן אנשים, וכן לוט לא קראן אנשים אלא לפי דברי אנשי העיר, וכן מוכח הלשון שאמר רק לאנשים האל אל תעשו דבר, האל ל״ל, אלא כלומר האל שהזכרתם אתם אותם בשם אנשים אבל אני אינני קורא להם כן, וכן ל״ק ממ״ש אח״כ וישלחו האנשים את ידם וגו׳, ויאמרו האנשים אל לוט עוד מי לך וגו׳, דהכל מוסב אקריאת אנשי העיר.

שני המלאכים – משום שאין מלאך א׳ עושה ב׳ שליחות והרי הי׳ כאן צורך להפך ולהציל וטעם הדבר מפני שאין עניות במקום עשירות.

ולוט יושב בשער סדום – סמוך לשער במקום צנוע להרחיק משכנות הרשעים וכן משמע לשון ויאהל עד סדום, עד דייקא, ולכן נמי אין לתמוה איך הי׳ דר לוט אצלם ולא ירא מאנשי סדום אשר הכיר במעשיהם שגזרו שלא להכניס שום אורח.

ויבאו שני המלאכים סדומה קראם עתה מלאכים, ויתכן לפרש על דרך הפשט מה שקראם פעם אנשים ופעם מלאכים כי כאשר משתלחים לבני אדם והם משתדלים בעניניהם יזכירם בלשון אנשים ואחר שעשו שליחותם יזכירם בלשון מלאכים כי חזרו למעלה הראשונה. ודרך האמת כבר בארתיו למעלה.

וירא לוט ויקם לקראתם – אברהם ראה אותם מרחוק כי בבקר היה כחם היום ולפיכך אמר וירץ לקראתם. אבל לוט לא ראה אותם עד שהיו קרובים אליו כי בערב באו, שנאמר סדומה בערב, ולפיכך אמר ויקם.

ויבאו שני המלאכים סדומה "When the two angels arrived at Sodom, etc.⁠" At this point the Torah calls the men "angels.⁠" In order to understand why the Torah switches between the terms "men" and the term "angels" according to the plain meaning of the text, we would have to say that whenever these messengers performed a mission involving mundane matters, matters which are the exclusive domain of terrestrial beings, the Torah refers to them as "men.⁠" After they had completed their respective tasks on earth involving earthly creatures, the Torah reverts to calling them "angels.⁠" They then assumed their original lofty stature. As far as a kabbalistic approach is concerned I have already dealt with this on 18,8.

וירא לוט ויקם לקראתם, "Lot saw and rose to meet them.⁠" Avraham had beheld these "men" already from afar as it was full daylight, i.e. "during the heat of the day,⁠" and this is why the Torah had underlined "he ran towards them.⁠" Lot, however, did not see them until they were close by as they arrived in the evening. This is why the Torah merely mentions that "he arose (from his seat) to welcome them.⁠"

ויבואו שני המלאכים – פרש״י גבי לוט קרא אותם מלאכים אבל גבי אברהם שהיו תדירין אצלו קרא אותם אנשים והק׳ חזקו׳ והכתיב ויאמרו אליו איה האנשים והוא תירץ שקראו אותם בני העיר אנשים אבל לוט היה מחשב אותם למלאכים ומה שכתו׳ ולאנשים האלה אל תעשו דבר ר״ל לאותם שקראתם אנשים אל תעשו דבר ומכאן ואילך לא חש הכתוב לקרותם אנשים.

ויבואו שני המלאכים סדומה וגו׳ – אמר להם למה באת׳ אמרו לו כי משחיתים אנחנו כי אמרו בלבם אם נאמר ללוט צא מן המקום ולא נגלה לו הטעם לא ישמע אלינו ולפי שגלו מסתורין של הקב״ה דנם ית׳ ונדחו ממחיצתו קל״ח שנים ואע״פ שכוונתם לטובה כי המלאכים נדונין בדבר קל מפני החכמה יתירה שבהם כמו שמצינו במטטרון אפקיה ומחיוהו שתין פולסי דנורא מפני שהיה יודע מה בלבו של אדם כו׳. והרב ר׳ יהודה חסיד אמר טעם למה מלקין למעלה ששים וב״ד של מטה מלקין ארבעים חסר אחד לפי שלמטה עונשין מבן י״ג מלקין ארבעים חסר אחד שלשה פעמים י״ג. ולמעלה אין עונשין כי אם מבן עשרים ולכן מלקים ששים שהם שלשה פעמים עשרים.

ויבואו שני המלאכים סדומה בערב, "two of the angels arrived in Sodom in the evening;⁠" when Lot saw them, he asked them for the purpose of their visit. They told him that it was their mission to destroy the city. The reason why they volunteered this information was that they said to themselves that if they were simply to order him to leave town with their families without giving them a plausible reason, they would simply ignore them. But, since they had taken it upon themselves to reveal something G–d had not intended to be revealed at that time, they were punished by Him, by being exiled from the celestial regions for 138 years. This was in spite of the fact that what they had done had been well intentioned. Angels are subject to penalties even for committing "minor" errors by not having checked with their Master first, relying on the superior wisdom with which they had been endowed. This superior knowledge enables them to know what goes on in the minds of human beings. We find another example of punishment as warnings for celestial creatures where Mattatron, G–d's "general manager" for running the universe on His behalf, was punished as stated in the Talmud tractate Chagigah, folio 15. This angel was expelled (temporarily) from the celestial regions and punished with sixty fiery strokes, in order to warn him not to fall victim to the same error as Elisha ben Avuyah on earth, who had arrived at the conclusion that Satan is an independent force in the universe rather than also a messenger carrying out missions on behalf of his Divine master. Rabbi Yehudah hachassid said that angels are punished with sixty lashes whereas human beings are not punished by more than forty (39) lashes, is that on earth already thirteen year olds qualify for such punishment, whereas such punishments are inflicted on over twenty year olds in the celestial regions. Just as 39 lashes on earth are three times thirteen so sixty is three times twenty.

ולוט יושב בשער סדום – להתרחק משכונתם. א״נ שלא תיקשי לך היאך הכניסם לביתו ולא ירא מהם ולכך אמר שהיה יושב בשער סדום רחוק מהם והיה סבור שלא ירגישו בהם:

ולוט יושב בשער סדום, "and Lot was sitting in the public square of Sodom.⁠" He distanced himself somewhat from the residential areas of the born and bred Sodomites. Alternately, the Torah writes these words to forestall your asking how he managed to bring the angels to his home without being afraid of being seen. When the angels arrived they found him a good distance away from the local citizenry [it was evening, after all. Ed.] He was therefore confident that he would escape detection when bringing guests to his house.

ויבאו שני המלאכים – לפי שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות, לכך [לא] הלך אחד. וא״ת מה טעם, וי״ל לפי שאין עניות במקום עשירות.

ולוט י⁠(ו)⁠שב – משמע בסמוך לפיכך היה יושב כדי להתרחק משכנותם של רשעים. וא״ת והא כתיב (לעיל י״ד י״ב) והוא יושב בסדום. משמע שהיה דר עם הרשעים, וי״ל שמפני התגר היה נכנס לעיר, ועתה שב למקומו הראשון.

ויבאו שני המלאכים – אלו השנים היו מן האנשים שלשה שנפרדו מאברהם שהלך עמם לשלחם,⁠¹ והגדול שבהם² לא נראה ללוט. ובאמת אלו השנים אינם השנים אשר להם למשל שני הכרובים אשר מתוכם היה הקול נשמע למשה.⁠³ ואלו עניינים נכבדים, ואמנם הכל^א ימצא בגביע.⁠⁴

1. שני מלאכים אלו שהופיעו אצל לוט, הם מתוך שלושת האנשים שהופיעו אצל אברהם (בראשית י״ח:ב׳).

2. ראה לעיל על י״ח, ג.

3. שני מלאכיו של לוט אינם זהים לאותם המלאכים אשר נמשלו לַכרובים, אשר מביניהם דבר ה׳ אל משה (שמות כ״ה:כ״ב).

4. גביע כסף, פרק י״ג. שם מבואר שבנבואת רוב הנביאים משתתפים השכל הפועל, הכח הדברי (=השכלי), והכח המדמה, ואלו הם שלושת המלאכים שהתגלו לאברהם. בנבואת משה לא השתתף הכח המדמה. דיבור ה׳ אל משה מבין שני הכרובים הוא משל להשתתפות השכל הפועל והכח הדברי בנבואת משה. בנבואה שפלה, כגון התגלות המלאכים ללוט, לא משתתף השכל הפועל, ולכן שני המלאכים שהתגלו ללוט הם הכח הדברי והכח המדמה.

א. בכה״י: מופיע בשולי הדף.

ויבואו שני המלאכים סדומה בערב – [טז] סדר הכתוב ספור הפכת סדום ובנותיה להודיע שכבר הועילה תפלת האוהב הנאמן להציל אחת הערים ע״י צרוף לוט עם הצדיקים אשר בקרבה כמו שנאמר ויזכור אלהים את אברהם וישלח וגו׳ כמו שיבא ולזה סבב ע״י הדברים באופן יזכה לוט במעשיו לקבל ההצלה על זה האופן.

[ג] אמנם נתבאר בספורו ההפרש העצום אשר היה בין אברהם אבינו במעש׳ ההוא, וזה שספר שכבר הגיעו שמי המלאכים סדומה בנשף בערב יום ולוט היה יושב אז בשער ההוא מזומן ולא יוכל להתעלם ויקם לקראתם וכו׳ משמעו וירא לוט שלו משפט האכסניא ההיא ואין עוד ויקם וכו׳. מה שסופר בשבח אברהם בהפך זה שהאנשים עברו ממנו כמלא עיניו והוא כחום היום שעה שהכל מחזיקין בדרכם והוא טרוד במילתו וגם שכינה עמו ולא פטר עצמו מהקבלת פניהם אבל וירץ לקראתם.

The contrast of the hospitality of an Abraham with that of Lot is demonstrated by the manner of the invitation. Abraham rushes to welcome strangers; Lot, though he sees distinguished strangers like angels, waits until the last possible moment to invite them in. It is evening, the men have nowhere to go; they look distinguished, a time when it is natural to offer hospitality. Abraham, on the other hand, had been busy talking to God, was in physical discomfort. It certainly was not the time of day when one expected visitors to drop in. Despite all this, and the nondescript appearance of the strangers, Abraham invites them in a manner that makes them feel they are honoring him by accepting the invitation. Lot invites the strangers in a manner that makes them keenly aware that they are a burden for him. He asks them to detour, to be gone first thing in the morning; he does not even mention food. Only after the men make it clear that they have no other place to go but to spend the night in the street, does Lot become persuasive in a belated effort to make up for the ungracious manner in which he had tendered the invitation originally.

13) Again, God had engineered things in a way that would afford Him an opportunity not to let Abraham's prayer go completely unanswered.

Some problems in the text:

1) Since it was the purpose of the Sodomites to teach strangers not to come to Sodom, how could Lot's offer of his two daughters' virtue be expected to satisfy the townspeople? What is the meaning of Lot's answer, "This is why the men have come into my house?⁠" Was this not exactly what the Sodomites objected to? How could Lot's argument help to assuage their outrage?

2) Why would the Sodomites get angry at Lot trying to "judge" them, when in fact, far from judging them, he was pleading with them?

3) What was all the urgency the angels subjected Lot to, and what was the reason of his hesitancy? Why could the angels not lead Lot gently and slowly, instead of jeopardizing part of their mission by their haste and their allowing Tzoar to survive?

4) What is the meaning of the line, "God remembered Abraham and sent away Lot?⁠" Did the angels not say to Lot, "I forgive you also for this?⁠"

5) What possessed Lot's daughters to commit incest with their father? The argument that their father was the only male left in the world was surely spurious, since they knew that the whole town of Tzoar had been spared!

6) Why did Abraham move away to a different part of the country where he was practically unknown now that he knew Sarah was about to conceive?

7) Why did God not appear to Avimelech before the latter appropriated Sarah, and save Sarah all the anguish?

8) When Avimelech justified his conduct to God, he referred only to statements made to him by Abraham and Sarah, not to the fact that intimacy with Sarah had not even taken place. Why? The Torah's comment that he had not touched Sarah also seems out of place at that juncture!

9) After Avimelech had been told by God that he would die, why did God tell him to give Sarah back to Abraham? Would that not be the natural thing for him to do anyways?

10) Why did Abraham stress in his reply to Avimelech that he had thought "there is no fear of the Lord in Philistia?⁠" He had not made such a comment to Pharaoh at the time! Who required Abraham to reveal that Sarah was indeed the daughter of a brother, and therefore a sister of his?

11) Why did God announce that Abraham would pray for Avimelech? The report in the following paragraph already mentions Abraham's prayer and its having been successful.

12) Sarah's question, "Who has told Abraham that Sarah would nurse children?⁠" is very strange! Since she had herself heard the prophecy of her becoming the mother of a son before she had become pregnant, they had both known about this for some time.

13) Why did Sarah try to banish Ishmael, seeing that she was aware that Abraham loved him? Why did God side with her?

14) Why did the angel attribute the miracle of saving Hagar and her son to Ishmael, when the latter had not even raised his voice in prayer? How could the Torah state "God listened to the voice of the lad?⁠"

15) When Abraham and Avimelech concluded a treaty, the seven sheep are first described as testimony to Abraham having dug the well, yet in the same sentence they are given as the reason the site was named "Beer Sheva.⁠" How is this to be understood?

1) When Lot faced the people of Sodom, he had shut the door so that the angels would not overhear the negotiations and the indecencies that the Sodomites planned to perpetrate on them. Their objective was to reinforce their image as being anti-strangers, so that this kind of news would make others shun their city. Lot's argument was that the townspeople's quarrel was only with him, not with them, since it had been he who had breached the town's regulations. His guests could not have known about these regulations. He offered his daughters as expiation for his own disloyal conduct, not as substitute for the strangers. The reference "that is why the men came to my house for shelter" means they did not know that the laws of Sodom forbade visitors; they are not guilty therefore.

2) In their reply gesh hal-ah, "out of our way,⁠" the townspeople refused to accept this argument, and threatened to deal more harshly with Lot than with the strangers, since he, Lot, had dared put his own interpretation on the rights and wrongs of the case. Lot had classified the strangers as not subject to the town's jurisdiction. Therein lay his sin, in the eyes of the townspeople. The old man in Givah however, had not used his daughter and the concubine to atone for his mistakes as Lot did, thereby acknowledging the town's laws as proper and just. He had done so simply to relieve the pressure and the threat of death to himself and his guest.

3) When the angels saw that the whole town was of one mind, and that even Lot's sons-in-law considered the idea of heavenly retribution as absurd-- believing that no such retribution was called for-- they realized that God’s criteria, "if I see that what is happening is as bad as what I have heard, that is the end,⁠" had been met. Destruction was called for. The pressure on Lot was designed to make him pray for the survival of Tzoar, since there were an insufficient number of good people there who could have insured the town's survival. The arrival of Lot in Tzoar would augment that meager number of good people there. All this was to show Abraham that God had not only met the conditions Abraham's prayer had called for, but that God had done His best to engineer things in such a way that the right conditions would be created.

4) Because He remembered Abraham and his prayer, He sent Lot away in such a manner. For a similar reason, on the morrow, when Abraham would return to that spot, Sodom would be gone.

5) Lot's daughters thought that Tzoar had been spared only for the sake of their family, and that upon their departure, it too would be destroyed, as in fact they thought that the whole earth would be laid waste like at the time of the deluge. The entire story is told to put misdeeds perpetrated against Israel by nations who owed their entire existence to the prayer of Israel's first ancestor Abraham into perspective. At the same time, it also explains how two "pearls" in Jewish history, Ruth and Naamah, respectively, came out of those two nations and made their magnificent contribution to Jewish history by becoming ancestors of the ultimate redeemer, the Messiah, so that David as well as Rechavam both had blood from those nations flowing in their veins.

כשהיתה שכינה עמהם קראן אנשים. בב״ר ואיני מבין זה דאף בלא שכינ׳ עמהם אין לקרותן אלא אנשים מכיון שהביאם כדמות אנשים כדלעיל ועוד מדמסיים בה כשנסתלק׳ שכינה מעל גביהן לבשו מלאכות משמ׳ שבאו ללוט כדמות מלאכים וא״כ מאי ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו וכי דרכן של מלאכים לאכול ולשתות ועוד מהו זה שאמר לאנשי סדום רק לאנשים האל אל תעשו דבר וכן ויאמרו לו איה האנשים וכי אנשי סדום הרשעים יוכלו לראות מלאכים.

ושמא יש לומר שפי׳ לבשו מלאכות לבשו שם מלאכות שנקראו מלאכים לא שנתפשטו מהגשמות ונהיו רוחניים כמלאכים שהרי בין לאברהם בין ללוט כדמות אנשים נראו להם אלא שעם כל זה גבי אברהם נקראו אנשים מפני שהיתה שם השכינה ולגבי השכינה נחשבים כאנשים ואלו גבי לוט שלא היתה שם השכינה נקראו מלאכים לפי האמת אף ע״פ שנראו כדמות אנשים:

ואצל לוט קראם מלאכים. אינו ר״ל מפני שנראו לו כמלאכים ולאברהם כאנשים דא״כ למה עשה להם משתה ומאי רק לאנשים האל אל תעשו דבר ועוד האי קראם ולא קראם נראו לו ולא נראו לו מיבעי לי׳ אלא ה״ק אצל לוט קראם מלאכים מפני גודל מעלתן אצלו ואצל אברהם קראן אנשים מפני שלא היתה מעלתן כל כך גדולה אצלו אבל לעולם כדמות אנשים נראו ללוט כמו לאברהם אבל בב״ר אמר רבי לוי אברהם שהי׳ כחו יפה נראו לו כדמות אנשים אבל לוט ע״י שהי׳ כחו רע נדמו לו כדמות מלאכים ולא ידעתי מה יעשו בפסוק ויעש להם משתה ולאנשים האל אל תעשו דבר:

וכי כל כך שהו המלאכים. מסוף שעה שביעית עד הערב שהרי כשבאו לאברהם בסוף ו׳ שעות היום הי׳ כדכתיב כחום היום ותני ר׳ ישמעאל כחום היום הרי שש שעות אמורות הא מה אני מקיים וחם השמש ונמס בד׳ שעות דטולא קריר ושמשא שריב אבל בשש שעות טולא ושמשא שריבי תן שעה א׳ לאכילה ולוייה נשארו חמש שעות משנפרדו מאברהם עד הערב שבאולסדום ב״ר: אותו היום מינוהו שופט השופטים. ב״ר כדכתיב ולוט יושב בשער סדום ויושבי השער בכל מקום הם השופטים אבל מה שאמרו שהי׳ שופט השופטים שחמש׳ דיינים היו בסדום קב שקר רב שקר רב נבל רב מיסטרין וקלא פנטה׳ ולוט הי׳ ארכי דיינים שפירושו ראש הדיינים גמ׳ היא בידם:

מבית אברהם למד. דאל״כ למה הי׳ מחזר אחר האורחים והלא לא הי׳ מחזר אחר המצות שהרי לא הי׳ מקפיד על עבודת כוכבים והקדים לינה לרחיצה ולא כאברהם שהקדים רחיצה ללינה והמלאך אמר לו אל תבט אחריך ופרש״י אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול כדלקמן:

ויבואו שני המלאכים סדומה וגו׳ עד השמש יצא על הארץ. כאשר כלה השם לדבר אל אברהם מיד באו שני המלאכים סדומה ואתה הראית שהכתוב קראם אנשים תמיד אם לא בשני מקומות הא׳ באמרו כאן ויבאו שני המלאכים סדומה. והשני באמרו ויאיצו המלאכים בלוט. ואין ספק שבמקומות שעשו מעשה אנשים נקראו אנשים ובמקומות שעשו מעשה אלהים נקראו מלאכים ולכן כתב הר״ן שכאשר באו לסדום נראו במראה נוראה. כמו שנאמר במנוח ומראהו נורא מאד. ואני חושב שהמלאכים האלה שלחם השם לסדום לשתי תכליות הא׳ לעשות הנסיון מרשעת אנשי סדום כמו שזכרתי והב׳ להציל את לוט ולהוציאו מסדום בחזקת היד בחמלת ה׳ עליו ולכן נקראו בשני המקומות מלאכים הא׳ ויבואו שני המלאכים סדומה בערב לפי שהיה לענין הנסיון. והב׳ ויאיצו המלאכים בלוט מפני שהיה לענין ההצלה. ואפשר ג״כ שאמר ויבואו שני המלאכים מפני שהלכו מהלך רב בזמן מועט ולכן תארם בשם מלאכים ולא בשם אנשים כי הם אכלו בבית אברהם כחום היום ועל המאכל האריכו הדברים וקמו והלכו לדרכם ועכ״ז באו אל סדום בערב שהוא קרוב למהלך שני ימים וזה מוכיח שבאו הדרך ההוא כמלאכים לא כאנשים הולכי דרכים והותרה בזה השאלה הכ״ה.

ולא אבחר דרך הר״ן שהיו מראיהם בבואם שמה מראה אנשים גדולים ושהיה בהם צד מלאכות וקרה שהיה לוט יושב בשער העיר וכאמרם ז״ל שמנוהו שופט עליהם ולכן היה יושב בשער העיר. ומאשר ראה הדרת פניהם קם לקראתם וישתחו אפים ארצה מפני מעלתם.

אחר כך אמר ויבואו שני המלאכים סדומה בערב – לרמוז שחשך השמש לאנשי סדום וערבה כל שמחה. ולוט יושב בשער סדום רשע כמותם. ועם כל זה נשארו לו שיריים מבית אברהם. וירא לוט שראה בהם דבר משונה ובשביל זכותו של אברהם נצנצה בו קצת רוח הקדש. וירץ לקראתם כמו שעשה אברהם. וישתחו אפים ארצה כמו שכתוב וישתחו ארצה. ויאמר הנה נא אדוני סורו נא. למה נא נא שני פעמים. והרצון בזה שהוא אמר אנשי סדום רעים ואין ראוי לי לעבור על גזרתם שגזרו לכלות רגל עני מן העיר. ואם היה בבקר או בחצי היום לא הייתי אוסף אליכם הביתה. אבל העת עוזר אתכם שהוא עת ערב ולפי העת תוכלו לבא באישון לילה ואפילה. וזהו הנה נא עת ערב ולכן גבירי סורו נא לפי העת והזמן ובואו בדרך עקלתון. ובתנאי שתצאו קודם אור הבקר בטרם יכיר איש את רעהו. וזהו והשכמתם והלכתם לדרככם בעניין שלא יראו אתכם. והם אמרו לא תשים עצמך בדוחק בזה כי ברחוב העיר נלין. ויפצר בם מאד. לפי שנצנצה בו רוח הקדש. ואף על פי שבאו בהחבא הרגישו בהם בני העיר ואמרו הוציאם אלינו ונדעה אותם. וכל זה להעיד על רשעם שהיו פרוצים בעריות ובמשכב זכור. ואז אמר לוט אל נא אחי תרעו. כלומר אחר שהם בביתי אין ראוי לכם עתה להרע להם וכשיצאו מביתי תעשו מה שתרצו. וזהו כי ע״כ באו בצל קורתי. והם ענו לו עתה בעת הזאת שאתה אומר אל נא אחי תרעו. נרע לך מהם ודייך להציל עצמך:

ויבאו שני המלאכים סדמה בערב – אף על פי שהגיעו שם בלי איחור, כאמרם: גבריאל בשתים, מיכאל באחת (ברכות ד׳:), וכן הורה למעלה באמרו ״וילכו סדמה״ (י״ח:כ״ב), מכל מקום לא נכנסו בסדום עד הערב, שכבר נסתתמו טענות אברהם המליץ, ונגמר הדין.

ויקם לקראתם – פן ילינו ברחוב, כמו שהיה אז המנהג בשאר הערים כשאין מכניס אורחים, ויזיקו להם רשעי העיר.

וישתחו אפים ארצה – כי היה תארם נורא בלי ספק.

ויבאו שני המלאכים סדומה בערב, even though they arrived at that city without “time” having elapsed since they departed from Avraham, (compare Berachot 4 the angel Gavriel needing two steps, and the angel Michael only one step) they remained outside the city gates, invisible, not entering and appearing to Lot until evening. The same is true of 18,22 וילכו סדומה. Avraham had concluded his dialogue with God already some time previously.

ויקם לקראתם, in order to prevent them from spending the night in the street. This was customary also in cities other than Sodom when no one had offered shelter to unexpected strangers. In such instances there was always the danger that the strangers would be harmed by some of the residents of the city.

וישתחו אפים ארצה, they clearly looked sufficiently imposing to warrant being treated deferentially.

[א] ויבואו שני המלאכים סדומה בערב

[1] מציעא פרק שביעי דף פו ע״ב (בבא מציעא פו:)

קראם אנשים. בבראשית רבה (נ, ב). אף על גב דבדמות אנשים באו אל לוט, דהא מצות אפה להם, ועוד הרי בכמה מקומות קראם אחר כך ״אנשים״ – ״רק לאנשים האל וגומר״ (פסוק ח), מכל מקום זהו דברי לוט שהיה סבור שהיו אנשים, אבל הכתוב כאשר מדבר עליהם ראוי שיהיה קורא אותם ׳מלאכים׳ דהא מלאכים היו, ולמה יקרא אותם ״אנשים״. ואין לומר כל זמן שהם עם האדם והם עמו קורא אותן הכתוב גם כן ״אנשים״ מפני שכדמות אנשים נראים לבני אדם, דהא גבי לוט קראם ״מלאכים״. ועוד דזה לא מסתבר כלל, דסוף סוף לא הוי למכתב ״אנשים״, כיון שאין זה רק ספור הכתוב:

היו המלאכים נדמים אצלו כאנשים. פירוש ולפיכך כתב (לעיל יח, כב) ״ויפנו משם האנשים״ גבי אברהם, שהכתוב קרא אותם בשם ״אנשים״, דאין זה דברי אברהם רק דברי הכתוב, ומה שאמר דאצל לוט שכחו רע כו׳ רוצה לומר מפני שהיה כחו רע היה פחד המלאכים עליו, אף על גב דהיו נדמים עליו כדמות אנשים, מפני שלפי האמת שהיו מלאכים היה נופל אימה על לוט. אבל גבי אברהם שהיו מלאכים שכיחים אצלו ולא היה ירא מן המלאכים כלל, וכאשר נדמו לו כדמות אנשים – היו לגמרי אנשים בעיניו:

וכי כל כך שהו כו׳. פירוש שבאו המלאכים אל אברהם בשעה ששית, דכתיב (לעיל יח, א) ״כחום היום״, והוא שעה ששית, והיה שעה לאכילה, שכן דרך סעודה, אם כן הלכו בסוף שעה ז׳, ואיך אפשר דהמתינו מסוף שעה ז׳ עד הערב מחברון אל סדום, דאינו רחוק כל כך:

ישב כתיב. עיין למעלה (גו״א יח, א, אות ה):

אותו היום מינהו שופט עליהם. כלומר ואפילו הכי עשו לו נבלה זאת:

מבית אברהם למד. דאם לא כן הרי רשע היה, שלקמן אמרו לו המלאכים (רש״י פסוק יז) ׳אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול׳, אם כן למה היה מפציר להכניס אורחים (כ״ה ברא״ם), אלא ׳מבית אברהם למד׳, וההרגל על כל דבר שלטון, ודרך הרגילו הלך להכניס האורחים כמו שעשה אברהם:

<ולֹט^א יֹשֵב: ישב כתיב, אותו היום מינוהו ארכי דיינים (פי׳ שר דייני׳) ¹ב״ר פ׳ נ׳. עיין ²יפ׳ תוא׳ שם סי׳ ו׳, ופ׳ מ״ח סימן ו׳.> [ישב].

1. ב״ר: פרשה נ ג.

2. יפ׳ תוא׳: על ב״ר פרשה נ ו ופרשה מח ו.

א. ׳ולט׳ כך, חסר וי״ו. [אך לא זה הנידון פה, והכתיב החסר הוא מחמת חוסר הקפדה של נורצי].

ולהלן קראם אנשים. רצונו לתרץ בזה דמשמע מן הקרא שהיו מלאכים במה שלבשו לבוש מלאכים וזה אי אפשר שהרי לוט מצות אפה ואם כן נראים לו בדמות אנשים לכן פירש קראם אנשים וכו׳ כלומר בקריאת השם לבד לא שנתפשטו מהגשמות ומה שקראם גבי אברהם אנשים הוא מפני כבוד השכינה אבל גבי לוט שלא היתה השכינה קראם מלאכים:

כשהיתה שכינה עמהם קראם אנשים כו׳. וקשה לפי פי׳ זה פשיטא הוא שהמלאכים אינם נחשבים לכלום נגד השכינה לכן אמר ד״א ולד״א קשה אם כן לקראום בכל מקום אנשים וכי תימא לא היינו יודעים שהיו מלאכים א״כ לקראום מלאכים ואי משום להודיע שהיו תדירים וכו׳ וכי לא ידעינן שאברהם צדיק גמור הוא יותר מלוט לכן צריך גם כן לטעם ראשון. [מהרש״ל]:

מינוהו שופט עליהם. וא״ת מנ״ל לרש״י שהיה שופט לגמרי ויש לומר מדכתיב יושב בשער וסתם שער הוא מקום שדנין בו כדאשכחן גבי בועז (רות ד׳:א׳) ועי״ל מדכתיב אחר כך וישפט שפוט משמע שהיה שופט:

מבית אברהם למד לחזור על האורחים. וא״ל שהיה מדקדק במצות שהרי לא היה מדקדק על עבודת אלילים מדהקדים לינה לרחיצה:

Elsewhere they are called men. Rashi is answering the question: By calling them angels, the verse implies that they [appeared as angels and] wore angels' garments. But this cannot be; why then would Lot bake matzos [for them]? Perforce, they appeared to him as men. Thus Rashi explains, "Elsewhere they are called men...⁠" I.e., they are merely called so, not that they [now] divested themselves of physicality. Regarding Avraham they were called men, out of respect for the Divine Presence. But with Lot, the Divine Presence was not there — so they are called angels.

When the Divine Presence was with them they are called men... There is a difficulty with this explanation: It is obvious that angels have no importance relative to the Divine Presence. [Why does the verse switch terms to teach this?] Thus Rashi offers "another explanation.⁠" And there is a difficulty with that as well: Why not call them men everywhere? And if you object that we would not know they were angels, so call them angels [everywhere]! And if [the term is switched] to teach that angels were common [to Avraham but not to Lot], do we not already know that Avraham was a greater tzaddik than Lot? Therefore, we need the first explanation too. (Maharshal)

They appointed him to be their judge. You might ask: How does Rashi know that he was a judge? The answer is: It is written he was "sitting at the gate,⁠" and "the gate" is usually the place of judgment, as we find with Boaz (Ruth 4:1). Furthermore, it is written later וישפט שפוט (v. 9), implying he was a judge.

He had learned from the house of Avraham to seek out travelers. It cannot be because he was [generally] careful about mitzvah performance, as he was not careful about idolatry: he had them lodge before they washed (see Rashi 18:4).

ויבואו וגו׳ בערב – טעם הדבר למצוא הכנה ללוט להכניסם ולזכות בהצלתו, והגם שאמרו (ב״ר פ״נ) כי בזכות אברהם ניצול, אבל צריך למצוא לו זכות כל שהוא, ואם היו באים ביום אפשר שלא היו מניחים אותו בני העיר להכניסם כל עיקר.

וירא לוט (וירץ) [ויקם] וגו׳ – פי׳ הכיר בהם כי הם מהמוכרים אצלו למשרתי עליון בהיותו בשכונת אברהם, והוא אומרו וירא, ולזה מסר נפשו עליהם עם בני העיר (וירץ) [ויקם] לקראתם. ואומרו להם ורחצו רגליכם כי כן היה מנהג אברהם עם אורחיו והלך לרגליו, ונכתב בתורה להודיענו הפרש שבין אברהם ללוט כאומרם ז״ל (שם) זה הקדים רחיצה וזה הקדים לינה קודם רחיצה כי לא היה מקפיד על כניסתם בביתו והם עובדי עבודה זרה מה שאין כן אברהם וגו׳.

ויבאו…בערב. They arrived in the evening. The reason for this whole story of the angels being hosted by Lot was to afford Lot the opportunity to justify his being saved. Although Bereshit Rabbah 50,11 attributes Lot's escape to Abraham's merit, we still need to find some redeeming feature in Lot's conduct to understand the efforts made by God to save him. Had the angels arrived at Sodom in daylight Lot would have lacked the moral courage to offer them hospitality even by devious means.

וירא לוט ויקם לקראתם. Lot saw and rose to meet them. This means that Lot recognized that these people were of the type familiar to him as ministering angels of the Lord when he still travelled with Abraham. Because Lot realised this he was prepared to take risks for their sake against the inhabitants of his town. He told them to wash their feet, a custom he had learned from the way Abraham conducted himself with his guests. The Torah reports the details to show the difference between Abraham and Lot. Abraham commenced with his guests washing their feet, Lot suggested they sleep first. Lot did not mind if people who were idolators entered his home without first removing the traces of idolatry, something that Abraham was very particular about.

ויבואו שני המלאכים סדומה בערב – גם זה מוכיח שהיו השלשה מלאכי ה׳, לא אנשים נביאים. שאם כן השלישי למה נפרד מריעיו? והיכן הלך שלא נזכר עוד ממנו דבר? ובאמת היה מלאך ה׳ והוא המדבר ״שוב אשוב אליך״,⁠¹ כי שְׁלָחוֹ ה׳ לבשר להם הבשורה הזאת, וכשעשה שליחותו לא נראה עוד במראה.⁠² ולבד השנים שהיה שליחותם לעשות דבר ה׳ בסדום, הם נראו ללוט לצורך הנזכר בפרשה.

המלאכים – למעלה³ קראם ״אנשים״ ובספור זה ״מלאכים״. אולי בכל מקום כפי מעשיהם, כי בבית אברהם נהגו בכל דבר כאנשים בבואם ובלכתם ובשבתם תחת העץ, ולא הראו מעשה נורא שאינו ביד האדם לעשותו. אבל כשהיו בבית לוט הפליאו לעשות להכות כל אנשי העיר בסנוֵרים, ולהציל את לוט מידם, ולהוציאו מחוץ לעיר וכיוצא, על כן קראם ״מלאכים״. ולדעתי שם ״מלאכים״ הוא מן ״מלאכה״, כי הם עושים מלאכת ה׳, כי מעשה ה׳ ה׳ היא מלאכתם, כמפורש במעשה בראשית ״מלאכתו אשר עשה״.⁠⁴ ומעשיו לא ישתנו מחקותיהם שהטביע בהם, זולתי ברצון יוצרם והן מעשה הנפלאות. וגם הם ״מלאכות״ מטעם האמור שם, כי יְשַׁנוּ הדברים ממה שהיו לתקן תקון גדול. וכן כתוב ״כי מלאכה היא לאדני אלהים צבאות ״.⁠⁵ ויעשה כן ע״י שלוחיו שיתן בידם הכח למשול על חקי הטבע לשנותם. וכאמרו ״ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו״,⁠⁶ וזה טעם ״גבורי כח״, כי ״כח״ הוא טבע ויסוד כל דבר שהוסד כן. והם ״גבורי כח״ שיגברו על הטבע לשנותה. על כן לא תמצא לשון גבורה סמוך לכח לבד במקום זה. ובספר ״מגדל הלבנון״⁷ מבואר היטב, ובעבור שעושים מלאכת ה׳ נקראו מלאכים.

בערב – לא בעבור המרחק שבין חברון וסדום, כי יעופו [המלאכים] כרגע. אבל גזר ה׳ שיבואו שם לעת ערב בעבור לוט שיאספם הביתה, ולא יירא מאנשי המקום האכזריים, כי לא ידעו דבר.

ולוט יושב בשער סדום – שנכנסו בו, ויחשוב כי הוא הראשון הרואה אותם כי לא ידע שהן מלאכי ה׳, ושיכולים להסתר מהתראות לאחרים. ולפי שכפי מחשבתו ראם ראשונה, פחד שאם יבואו בתוך העיר יוודע הדבר ויעשו עמהם נבלה, ובקש מאתם שיסורו אל ביתו כמו שאפרש בעז״ה.

וירא לוט – את האנשים והסתכל שהן נכבדים, וקם ממושבו והלך לקראתם לקבל פניהם.

וישתחו אפים ארצה – ולא היה הענין בלוט כמו באברהם, כי אל אברהם נראה ה׳, וברוח אלהים אשר עליו ראה שהן שָׂרי צבאות מעלה. אבל לוט ראה כמו אשת מנוח כשבא אליה המלאך. ואחשוב שגם כאן אעפ״י שנהגו כאנשים, מראה פניהם היה נורא, כמו שכתוב שם ״איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך אלהים נורא מאד״.⁠⁸ שאם היה דמות פניהם כפני כל אדם, למה חרד לוט כל החרדה הזאת והשתחוה אפים ארצה? ולא ידע מי הם האנשים האלה, גם הם לא השתחוו לו, וכמו שפרשנו בפרשה שלמעלה.⁠⁹ ואולי גם מטעם זה קראם כאן ״מלאכים״, לפי שמראיתם הטילה מורא על לוט. אבל אברהם ראה אותם כאנשים ממש לפי שבאו כמו רֵעִים אל ביתו לכבודו, והיו שמחים עמו כאיש עם רעהו. ויפה אמרו ״אברהם שכחו גדול נראו לו כאנשים, ולוט שהורע כחו [נראו] כמלאכים״.⁠¹⁰ וענין ״כח״ כמו ״גדול כחן של נביאים שמדמין את הצורה ליוצרה״,⁠¹¹ וביארנוהו בפירוש ״נעשה אדם״,⁠¹² והבן.

1. בראשית יח, י.

2. כך אמרו במדרש תנחומא ישן וירא כ.

3. תחילת פרק יח.

4. בראשית ב, ב.

5. ירמיה נ, כה.

6. תהלים קג, כ.

7. ספר זה שהגיע לידינו מקצת ממנו, ואנו עתידים לפרסמו.

8. שופטים יג, ו.

9. בראשית יח, ב.

10. בראשית רבה, פרשה נ, ב.

11. שם כז, א.

12. בראשית א, כו.

שני המלאכים – כי השלישי הלך לו כמו שאמרנו, והנה קראם כאן מלאכים מפני שלא עשו מעשה אנשים בביאתם לסדום, אלא הלכו מהלך רב בזמן מועט, כי הם אכלו בבית אברהם בצהרים ועל המאכל האריכו הדברים, ועכ״ז באו לסדום בערב, ועשו זה בכוונה כדי ליכנס לעיר בערב דוקא, לראות אם יהיה איש שיאסף אותם הביתה ללון שם, כי עתה מתחיל הנסיון שדברנו עליו למעלה (י״ח כ״א):

ולוט ישב בשער סדם – הנה אנשי סדום היו מכת המנאצים ורשעים גדולים, והיו בוחרים בכל המעשים המגונים שדעתו של אדם מכרעת אסורם, כמו הגזל והחמס והרציחה והמרד וכיוצא, ובהיות ארצם שמנה וטובה כגן ה׳ והיו באים שמה עניים רבים, והם היו מואסים הצדקה, לכן תקנו לכלות הרגל מביניהם והיו מודרים הנאה מכל אדם זולתם, והסכימו ביניהם שאם יבא לעירם אורח, יתעללו בו בתועבה הגדולה שזכר הכתוב אח״כ, ומרוב הענוי והמצוק יכריחוהו לצאת מיד מעירם או ימיתוהו, והדבר מפורש בנביא הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה (כלומר התגאו בעבור ארצם שהיתה טובה ולא יחסר כל בה) ויד עני ואביון לא החזיקה (שמנעו הצדקה מהעניים) ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני (יחזקאל ט״ז נ׳), שהיא התועבה שאמרנו כדרך שכתוב תועבה היא (ויקרא י״ח כ״ב), ולוט שישב זמן רב עם אברהם ולמד ממנו מעלת הצדקה והחנינה לאורחים, היה רגיל לישב בשער סדום כדי להמתין שם אם יבואו אורחים ויכניסם לביתו בחשאי באופן שלא ירגישו אנשי העיר דבר, ולכן לא היה יושב בשער ביתו כי ירא מבני העיר, גם לא היה חוזר אחר האורחים ביום מפחד אנשי המקום, אלא בערב היה הולך מחוץ לעיר בשער להמתין העוברים דרך שם:

ויקם לקראתם – מקרא קצר הוא וענינו ויקם וילך לקראתם, ולא המתין שיכנסו לעיר מטעם שאמרנו, אלא רץ לקראתם לדבר עמם טרם יכנסו:

אפים – על פניו:

ויקם לקראתם – להרש״ד מקרא קצר הוא, וענינו ויקם ללכת לקראתם או ויקם וילך לקראתם, וא״צ לזה כי המכוון שקם ממושבו לנגדם, כי כן טעם לקראתם, וכמהו ויקם המלך לקראתה וישתחו לה וישב על כסאו (מלכים א ב׳), שטעמו קם מעל כסאו לנגדה ואח״כ שב וישב על כסאו (רוו״ה).

ולוט יושב בשער סדום – היה דרכם להיקבץ בשער העיר ושם היו מוכרים וקונים כל מקח, ומזה נקרא המחיר שַעַר, כאמרם שער התבואה, כמו שאומרים {באיטלקית} marchè mercato על מקום המכירה ועל המחיר.

while Lot was found at the gate of Sodom. It was their custom to gather at the city gate, where they would buy and sell all kinds of merchandise. Hence a word for “price” is sha’ar (lit. “gate”), as in sha’ar ha-tevu’ah (“the price of grain”). Similarly, one says marché [in French] and mercato [in Italian] to mean both the place of selling and the price.

ישב בשער סדם – ״ישיבה בשער״ לא הייתה לפשוטי עם; רק מלכים היו ״יושבים בשער״ (שמואל ב יט, ט; ירמיהו לח, ז); או אנשים כבועז (רות ד, א) העוסקים בעניינים ציבוריים רשמיים. כוונת הפסוק גם אינה שלוט ״היה גר בשער״, שאם כן היה לו לומר ״בחומה״, כמו אצל רחב (יהושע ב, טו). ״ישב בשער״ מציין אם כן – כמאמר רבותינו (בראשית רבה נ, ג) – שררה ציבורית גבוהה שלוט שימש בה בעירו.

״שער״ הוא ה״פורום״ [כיכר העיר ברומא שבה התנהלו עסקי הציבור] היהודי. בעוד ש״פתח״ יכול לציין גם את הפתח הקטן ביותר, ״שער״ מציין תמיד כניסה ציבורית להמוני אנשים.

״שער״ קרוב ל״שאר״ ו״שחר״. ״שאר״ פירושו: שארית; קרבת דם; מזון, ובמיוחד בשר. הצד השווה שבכל אלה הוא כנראה: הדבר המשלים. כך: ״שארית״ – החלק הנשאר, שלאחר ששב ומתאחד עם החלק העיקרי, הוא משלים אותו. כך הוא המזון. כך גם אולי, הקרובים בקרבת דם ובת הזוג: האשה משלימה את האיש. הקרובים בקרבת דם גם הם מעין ציבור קטן, אשר מביא לידי ביטוי במשותף את רעיון האדם; הפרט היחיד אינו אלא חלק מהציבור – שבר.

נמצא ש״שער״ לגבי הציבור הוא כ״שאר״ לגבי המשפחה. ב״שער״ מוצא היחיד את השלמת צרכיו. ה״שער״ הוא אב ליתום, אח לבודד, עיניים לעיוור, עזרה לכושל, וכן הלאה. מטרות שהן מעבר להישג ידו של היחיד ניתן להשיגן בעזרת הציבור המאוחד. תפקידו של הציבור אינו ללחוץ על היחיד. אדרבה, בכחו הנצחי והבלתי מוגבל – ״אין ציבור מת ואין ציבור עני״ (תמורה טו:, עיין גם ירושלמי גיטין ג, ז) – אחריות הציבור היא להשלים את היחיד.

נמצא ש״שער״ כמושג מופשט [אבסטרקטי] מציין את היסוד הנותן השלמה ליחיד, והמקום בו בפועל אנשים משלימים זה את זה, הוא ה״שער״.

(יחס דומה יש בין ״שחר״ ל״בקש״ ו״דרש״. לעומת ״בקש״ ו״דרש״, המתייחסים לדבר שטבעו או מיקומו אינם ידועים, ויתכן אף שאינם בני השגה; הרי ״שחר״ מתייחס לדבר אשר מיקומו ידוע היטב, אך אינו בא אלינו ועלינו לחפש אחריו. מכאן ״שחור״, הצבע הקולט ומסתיר דברים, כך שעלינו לחפש אחריהם כדי להבחין בהם. חלק היום בו מתחילה היכולת להבחין בדברים [אך עדיין צריך להתאמץ לשם כך] הוא ה״שחר״. חלק היום בו דברים נראים בבירור בקוויהם הכלליים הוא ה״בוקר״. כמו כן, ״ערב״ הוא הזמן בו דברים מתחילים להתערבב ולהיטשטש; ״ליל״ [״לול״] – הזמן בו הם בלולים; ו״אפל״ [קרוב ל״אול״] – החשיכה, המניחה את הכל בספק, ושלא ניתן להבחין בה בדבר.)

ישב – נכתב חסר: ״אותו היום מינוהו ארכי דיינים [שופט ראשי]״ (בראשית רבה נ, ג). אירע דבר היוצא מגדר הרגיל: בסדום, בה הנכרים בלתי נסבלים, נתמנה איש זר לשופט. כך יצא שבאותו היום ניתנה ללוט, לראשונה, ההזדמנות להוכיח את התנגדותו לסעיף הראשון שבספר חוקי סדום – האוסר את הכנסת האורחים. כאדם פיקח, ודאי היה חייב לשמור על שתיקה עד אותה עת, עד שמינוהו לשופט. על כל פנים, כאן רואים אנו את לוט מתנהג כפי שאברהם צייר את דמות הצדיק בסדום, צדיק המעז לתת דוגמא של הנהגה נכונה בקרב העם ולעין כל.

שאלות:

למה האריך בספור איך באו אל בית לוט שהיה ע״י הפצרה. מה ההבדל בין חטאת סדום ובין חטאת אנשי הגבעה שהיה כמעשה זו ממש. מ״ש כי על כן באו בצל קורתי מלת על כן לא יצדק פה. מ״ש האחד בא לגור וישפט שפוט הלא לא שפט רק התחנן אליהם.

ויבאו – כבר בארתי בפ׳ שופטים סי׳ י״ט מטעם חקרי לב, ההבדל שבין בעלי הגבעה ובין אנשי סדום, שאנשי הגבעה לא היה זה אצלם לנימוס ולחק שלא יעבור זר בעירם, רק מה שלא אספו את האורח הביתה היה מפני שהיו כילים וצרי עין, ומה שרצו לבעול אותו היה מפני תאותם לבד, אבל אנשי סדום חקקו להם חוקי און והיה זה אצלם לנימוס קבוע, שמי שיחונן עני ואביון או דלתו לאדם יפתח ענוש יענש, והאורח העובר דרך ארצם יענו אותו דרך עונש כדי לכלא רגל זרים מארצם, בענין שחטאם היה מצד השכל כי חקקו להם חקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם חיי המדינית, וקבלו אותם עליהם ועל זרעם כחקים טובים ומשפטים צדיקים, עד ששכלם היה במעל הזה וחוטא כזה לא ירפא לעולם, וספר פה כי בשלוח ה׳ מלאכיו לדקדק על שרש חטאם, באו סדומה בערב, כי אם היו באים ביום היה להם טענה עליהם שעברו על חוקי סדום שלא ילין גר בעירם, אבל כשבאו בלילה עוברים דרך העיר לנסוע הלאה והלילה עכבם מלכת לא עברו חק כי אנוסים הם. ב] כי לוט היה יושב בשער סדום שהיה שופט עליהם, שהשופט היה יושב בשער העיר, ואחר שהשופט קבלם אל ביתו לא עברו חק, כי הממונה על חוקי המדינה הוא התיר להם לינה זאת. ג] שהם לא התקרבו אל לוט שיראה כאלו מבקשים שיתן להם אכסניא, רק הוא ראה אותם מרחוק ויקם לקראתם.

{Where lies the difference between the iniquity of Sodom and that of ‘the men of Givea?”}

THE TWO MALAKHIM ARRIVED. Elsewhere¹ I have already clarified the difference between the people of Givea and the populace of Sodom, it was not with them a social ethic (nimus) and a law (hoq) to the effect that no stranger may enter their city. It was simply because they were miserly and envious that they did not absorb the visitor into their homes. And their wish to rape him was a matter of lust solely. In contrast, the populace of Sodom had passed wicked laws, and it was with them an established social ethic that anyone who was compassionate to the poor and needy, or was hospitable to another, he shall surely be punished². Also, any wayfarer passing through their land would be punished by torture in order to restrain — the foot of the stranger from their land. Their sins, then, were intellectually premeditated, having legislated for themselves laws that were not good and life-negating statutes (‘mishpatim’)⁠³ that states cannot live by, but which they nonetheless accepted for themselves and their progeny as if these were good laws and just statutes⁴. This far had their minds become deceived — and such sinners cannot be cured⁵.

The narrative here relates that when God dispatched the malakhim to examine the root of their iniquity, [1] they arrived in Sodom in the evening. Had they arrived during the day, the Sodomites could have accused them of violating the laws of Sodom which forbid any stranger from spending the night⁶. In coming at night they (can claim that they) were just passing through the city in order to continue on, but that the onset of night prevented them from doing so. Being compelled to remain against their own will, they were therefore not guilty.

WHILE LOT WAS SITTING IN THE GATE OF SODOM. [2] He was a judge over them, and judges would customarily sit in the gate of the city. Also, since the judge himself received them into his home, they did not violate any law: the one responsible for the laws of the land had permitted their overnight stay. Accordingly, the verse tells us that [3] they did not approach Lot, which would have indicated that they had requested lodging from him, but rather that it was he who saw them from afar and rose to meet them.

1. On Judg. 19.

2. Ex. 21:22.

3. Ex.20:25.

4. Cf. Neh. 9:3 and Deut. 4:8.

5. “Cured” indeed — cf. Malbim on Isa. 50:1. “Iniquity (avon) is of the intellect — and that is a flaw of the body in that his reason is affected.”

6. The subterfuge of all who conceal their inhumanity with the defense that they are merely acting in accordance with impersonal (and inviolate) laws and regulations of one kind or another.

המלאכים: באו והתראו בדמות נביאים שהמה דומים למלאכים¹, על כן נרתע לוט מפניהם², ומשום הכי כתיב בלשון ״המלאכים״³.

בערב: לפי דברינו לעיל (יח,טז)⁴ דאברהם אבינו ליוה אותם ג׳ פרסאות, א״כ הלכו עם אברהם מהלך אדם⁵, מש״ה הגיעו לסדום בערב⁶.

[הרחב דבר: אכן למאי פירש הכתוב שהיה כן. אלא יש עוד כוונה בזה, דענין כל הספור דאנשי סדום הרשיעו עם המלאכים עצמם ולוט עשה עמהם צדקה וניצל יש להבין, הלא הקב״ה ירד לראות כביכול ״הכצעקתה הבאה אלי עשו״ בלי זה העסק⁷, וכן לוט היה ראוי להציל אותו גם בלא זה, וא״כ למאי סיבב הקב״ה זה העסק⁸.

אלא מתחילה יש לדעת דכך מדתו של הקב״ה כשרצונו יתברך להעניש אומה או אדם ועדיין לא הגיעה מדת הדין לכך, אזי מסבב המקום יתברך להגיעם לידי חטא חמור ויענשו ע״פ מדת הדין. וכך כתוב בפירוש המשניות להרמב״ם שלהי מסכת ברכות בפירוש הפסוק ״עת לעשות לה׳ הפרו תורתך״ (תהילים קיט,קכו) – כשיבא העת להפרע ולהנקם יזדמנו סיבות לבני אדם להפר התורה כדי שיבא עליהם העונש במשפט, וזה הענין ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו וכו׳, עכ״ל. וכן היה בכנענים בעת שבאו ישראל לארץ, כדתניא בתו״כ⁹ והבאתי בספר דברים (ט,ה)¹⁰. וכן כתיב בבני עלי (שמואל א ב,כה) ״ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ ה׳ להמיתם״, פירוש, שהקשיח ה׳ לבם משמוע¹¹ כדי שיגיע להם העונש ע״פ מדת הדין. והטעם של החפץ הוא לפי הענין, כמו בבני עלי היה החפץ כדי להראות חומר מקדש וקדשיו {ויש להתבונן ע״פ זה הא דאיתא בנדה (ע,ב) בשאלת אנשי אלכסנדריא לרבי יהושע, הא דכתיב ״כי חפץ ה׳ להמיתם״ היינו באין עושין תשובה¹², והרי לפי דברינו הקשיח ה׳ לבם שלא יעשו תשובה. אבל באמת לא הוכיחם עלי אלא על גזל והנשים הצובאות ולא על בזיון קדשים¹³, ומשום הכי הוכיח ה׳ לעלי אח״כ¹⁴ שגם הוא קל היה בעיניו עבירה זו, וכדאיתא ביומא פרק א׳ (ט,א) דשילה נחרבה משום בזיון קדשים ולא משום בני עלי, שהרי מהם אין ראיה על כל הכהנים, אלא מעלי הראיה¹⁵, ומשום הכי אפילו שמעו לקול אביהם לא שמעו אלא על הגזל והנשים הצובאות, ולא על עון הקדשים, משום הכי חפץ ה׳ להקשיח לבבם} ובכנענים כדי שיבואו ישראל לארצם, וכן הרבה.

והכי נמי להיפך, כשרצונו יתברך להגביה קרן אומה או אדם אבל לא הגיע לזה השכר עפ״י מעשיו, הקב״ה מזמין לפניו מצוות ומעשים טובים שיבא לידי כך ויקבל שכרו משלם ע״פ מדת הדין. והכי תניא במכילתא סדר בא פ״ה: רבי מתיא בן חרש אומר, ״ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים״ (יחזקאל טז,ח), הגיע שבועתו של הקב״ה שנשבע לאברהם אבינו שיגאל את בניו, ולא היה בידם מצוות שיעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר ״שדים נכונו וגו׳ ואת ערום ועריה״ (שם), נתן להם הקב״ה שתי מצוות – דם פסח ודם מילה וכו׳.

וכזה אירע במעשה סדום, דבאמת נראה ממה שאמר ה׳ ״זעקת סדום ועמורה כי רבה״ שאע״ג שמצד החטא לבד לא הגיע מדת הדין שיעשו כלה לולי שרבה זעקת הנרצחים, כמו שכתבתי לעיל (יח,כ), על כן הגיע זה העסק¹⁶ שהביאם לידי גמר הדין הקשה. וכן לא היה לוט כדאי להיות ניצול בזכות עצמו כאשר כך עלה ברצון תחילה, אלא שנשתנה הדבר כאשר יבואר לפנים. משום הכי היסב הקב״ה שיבואו המלאכים בדמות בני אדם גדולים בערב דוקא, וזה הביא שיתפעל לוט וישתדל בכבודם, ובזה יגדל זכות עצמו וכמו שיבא לפנים. וחקירה זו איתא גם בזוה״ק פרשה זו בשם ר״א באופן אחר קצת.]

1. וברד״ק כתב: כי סבור היה שהם אנשים גדולים ומראיהם נורא עד שנדמו לו מתחילה כמלאכים. וכן בספורנו: כי היה תארם נורא בלי ספק.

2. ״ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה״. אך רש״י כתב ׳מבית אברהם למד לחזר על האורחים׳.

3. רש״י: ולהלן (לעיל יח,ב) קראם ״אנשים״.

4. ועיין להלן פסוק כ״ז בהרחב דבר.

5. לפי קצב מהלך אדם.

6. וברש״י כתב: וכי כל כך שהו המלאכים מחברון לסדום... ועיין בספורנו.

7. של הגעת המלאכים לסדום.

8. של הגעת המלאכים לסדום.

9. פרשת אחרי מות פרק י״ב פרשתא ח׳ (ג׳) על הפסוק ״דבר אל בני ישראל... אני ה׳ אלהיכם... וכמעשה ארץ כנען וגו׳⁠ ⁠⁠״: ומנין למקום שבאו בו ישראל וכבשו שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם... ומנין שביאתם של ישראל גרמה לכל המעשים הללו...

10. על הפסוק ״כי ברשעת הגויים האלה ה׳ אלוהיך מורישם מפניך״.

11. וכעין זה שם ברד״ק, עיי״ש באריכות.

12. ז״ל הגמרא: כתוב אחד אומר ״כי לא אחפוץ במות המת (יחזקאל יח,לב), וכתוב אחד אומר ״כי חפץ ה׳ להמיתם״. כאן בעושין תשובה כאן בשאין עושין תשובה.

13. ׳כי גם בעיניו היתה קלה עבירה זו׳ – לשון רבינו בהמשך.

14. על עוון הקדשים – ״למה תבעטו בזבחי ובמנחתי״ (פסוק כ״ט).

15. שהיה קל בעיניו עבירת בזיון הקדשים.

16. של הגעת המלאכים לסדום.

ויבאו שני המלאכים וגו׳. בילקוט א׳ דכ״ה ע״ד מצאתי מנהג תמוה אצל הקדמונים, שנאמר שם אין לך כל שבת ושבת שאין קורין בה פרשתו של לוט — ומי יתן ידעתי הטעם.

ויבאו... בערב – אל אברהם הם הגיעו ״כחום היום״, בצהרים, ואילו אל לוט הם באים בערב; שם היו צריכים לבשר בשורה משמחת, ואילו כאן — לבצע גזר דין.⁠¹

בשער⁠־סדם – השערים והככרות שמאחוריהם שימשו במזרח התיכון כרגיל מקום התכנסות התושבים, מקום בו היו מתכנסים גם לצרכי מסחר וגם לצרכי שפיטה. ומכאן הערת המדרש² ״אותו היום מינוהו ארכי (ראש) הדיינים״. אולם ייתכן, שלצרכי מסחר היה נמצא שם באותה שעה.

ויקם לקראתם וגו׳ – יש לשים לב אל ההבדלים בין הכנסת האורחים של אברהם לזו של לוט. אף על פי שלוט נראה אציל ומכניס אורחים, במיוחד בניגוד לשאר אזרחי עירו, הרי הבדל רב יש בינו ובין אברהם אבינו. כאן ״ויקם״, ואילו שם — ״וירץ״. אברהם רץ לקראת המלאכים ומוכיח בזה את שמחתו לקראת הזדמנות לעשות מעשה חסד.

וישתחו אפים – בעצם פירושו של אפים — נחירים (החורים שבאף), חוטם, אך גם פנים.

1. השווה בראשית רבה נ׳:ה׳ (המ׳).

2. שם שם ו׳ (המ׳).

ויבאו שני המלאכים – [ולהלן כתיב ויהפך את הערים (פ׳ כ״ח) הא כיצד,⁠¹ דאזל גבריאל למהפכי׳ לסדום ואזל מיכאל בהדי׳ לשובי׳ ללוט.⁠² (ב״מ פ״ו:)

1. ר״ל דפתח בשני מלאכים וסיים באחד, כמ״ש ויהפך ולא ויהפכו.

2. עיין מש״כ בריש פרשה זו בפסוק והנה שלשה אנשים נצבים.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון