Bereshit 18 – בראשית יח‏ – Mikraot Gedolot

[א] ¹וירא אליו ה׳ באלוני ממרא, אמר ר׳ חמא ב״ר חנינא מאי דכתיב אחרי ה׳ אלהיכם תלכו (דברים י״ג:ה׳), וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה וכו׳, אלא להלך אחר מדותיו של הקב״ה וכו׳, הקב״ה ביקר חולים דכתיב וירא אליו ה׳ באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים. (סוטה יד.)

[ב] ²וירא אליו ה׳, אמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי תאמר משמלתי אין באים אצלי, אמר לו הקב״ה עד שלא מלתה היו בני אדם ערלים באים אצלך, עכשיו אני בכבודי נגלה עליך הה״ד וירא אליו ה׳. (בראשית רבה מ״ז)

[ג] ³וירא אליו ה׳, ר׳ לוי פתח ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה׳ (ויקרא ט׳:ד׳), מה אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי עאכו״כ וירא אליו ה׳ וגו׳. (בראשית רבה מ״ח)

[ד] ⁴וירא אליו ה׳, ואחר עורי נקפו זאת וגו׳ (איוב י״ט:כ״ו), אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו להדבק בזאת הברית, ומבשרי אחזה אלוה (איוב י״ט:כ״ו) אלולא שעשיתי כן מהיכן הי׳ הקב״ה נגלה עלי וירא אליו ה׳. (בראשית רבה מ״ח)

[ה] ⁵וירא אליו וגו׳, ר׳ יצחק נפחא פתח מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ׳:כ׳), אמר הקב״ה מי שהוא שוחט שור או שה ושפך דם קימעא, הייתי בא ומברכו שנאמר מזבח אדמה, וכתיב אבוא אליך וברכתיך (שמות כ׳:כ׳), אברהם שנהר של דם יוצא מתוך ביתו מן המילה, על אחת כמה וכמה שאני צריך לברכו לכך נאמר וירא אליו. (תנחומא ישן וירא ד)

[ו] ⁶וירא אליו ה׳, נטל אברהם את כל הערלות שמל, ועשה אותם גבעה בתוך ביתו, והיה נהר של דם יוצא מתוך ביתו, וקרא הקב״ה את המלאכים ואמר להם באו ונבקר את החולה אמרו לפניו רבונו של עולם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו (תהלים ח׳:ה׳), ואתה הולך במקום הטינופת במקום של דם ושל שקץ, אמר להם כך אמרתם, חייכם ערב עלי ריח של אותו דם ממור ולבונה, אם אין אתם הולכים הרי אני הולך לעצמי, וכן שלמה אמר עד שיפוח היום וגו׳ (שיר השירים ד׳:ו׳), אל גבעת הערלות (יהושע ה׳:ג׳), זה אברהם שנא׳ וירא אליו ה׳ וגו׳, אל גבעת הערלות, שנטל את הערלות ועשאן גבעה, לפיכך נגלה עליו הקב״ה, שנאמר וירא אליו, וכיון שראו המלאכים כך, הלכו גם הם עם הקב״ה, שנאמר וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים וגו׳ (בראשית י״ח:ב׳). (תנ״י וירא ד)

[ז] ⁷וירא אליו ה׳ וגו׳, בנוהג שבעולם כשתלמיד חולה והרב הולך לבקרו התלמידין מהלכין תחילה ואח״כ הרב, והקב״ה כשמל אברהם היה מצטער מן המילה אמר למלאכים לילך לבקרו, עם שהמלאכים מהלכין, קדמן הקב״ה שנאמר וירא אליו ה׳ ואח״כ וישא עיניו וירא והנה וגו׳ (בראשית י״ח:ב׳). (תנחומא תשא טו)

[ח] ⁸וירא אליו ה׳ וגו׳, ילמדנו רבינו כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום, כך שנו רבותינו צריך אדם שיתפלל שמנה עשרה וכו׳, אמר הקב״ה הוו זהירין בתפלה שאין לך מדה יפה הימנה, ואפילו אין אדם כדאי לענות, חסד אני אעשה עמו, שכל דרכי חסד, אמר ר׳ שמלאי מבקש אתה לידע שכל דרכיו של הקב״ה חסד בראשה של תורה קישט את הכלה, שנאמר ויבן ה׳ אלהים את הצלע (בראשית ב׳:כ״ב), ובסופה חסד שקיבר את המת, שנאמר ויקבר אותו בגיא (דברים ל״ד:ו׳), ובאמצעה ביקר את החולה, שנאמר וירא אליו ה׳, כיון שמל אברהם בא הקב״ה ופמליא שלו לבקרו (שנאמר) [מנין ממה שקראו בענין] וירא אליו. (תנ״י וירא א)

[ט] ⁹וירא אליו ה׳, גדולה מילה שאין התינוק נכנס למנין הדורות אלא מי שהוא מל שנא׳ זרע יעבדנו יספר לה׳ לדור (תהלים כ״ב:ל״ב), א״ר יצחק נאמר במילה עבודה ונאמר בקרבנות עבודה מה עבודה האמורה בקרבנות דמים אף עבודה האמורה במילה דמים, למה זרע יעבדנו כיון שאדם מטיף טיפה אחת של דם היא חביבה לפני הקב״ה כקרבנות, לפיכך נגלה הקב״ה על אברהם כשמל כשם שנגלה בקרבנות שנאמר שור ואיל לשלמים לזבח וגו׳ כי היום ה׳ נראה אליכם (ויקרא ט׳:ד׳), א״ל כשהיית ערל ובאת לדבר עמי היית נופל שנאמר ויפל אברם על פניו וידבר אתו אלהים (בראשית י״ז:ג׳), וכשמל היה הקב״ה נגלה עליו והקב״ה עומד ואברהם יושב שנאמר וירא אליו ה׳ באלוני ממרא והוא יושב. (תנחומא וירא ו)

[י] ¹⁰וירא אליו ה׳, אמר ר׳ חמא בר חנינא אותו היום יום שלישי למילתו של אברהם היה, ובא הקב״ה ושאל בו, משל לחנוני אחד שהיה לו אוהב כהן והיה לו טומאה בחצרו, א״ל הכהן אם מבקש אתה שאכנס לחצרך פנה הטומאה ממנה עמד ופנה ונכנס הכהן לחצר, כך הקב״ה אוהב לאברהם אלא שהיתה הערלה תלויה בו וכיון שמל מיד וירא אליו ה׳. (מדרש אבכיר)

[יא] ¹¹וירא אליו ה׳ וגו׳, ר׳ חנינא הגדול אומר, למה הדבר דומה, למלך שהיו לו אוהבין, בקשו לראות פני המלך, שלח ואמר לראשון, הבא לי עטרה של זהב ואני נראה לך, לשני אמר הבא לי עטרה של ורד ואני נראה לך, כך אברהם אבינו ע״ה, אמר לו הקב״ה, מול את עצמך ואני נראה לך, כיון שמל וירא אליו ה׳ באלוני ממרא. (מדרש)

[יב] ¹²וירא אליו ה׳ וגו׳, דומה דודי לצבי (שיר השירים ב׳:ט׳) א״ר יצחק מה הצבי הזה מדלג על ההרים ומקפץ מאילן לאילן, כך הקב״ה מדלג מבהכ״נ זה לבית הכנסת זה, ומבית המדרש זה, לבית המדרש זה בשביל מה, בשביל לברך את ישראל, ובזכות מי, בזכות מי שהיה יושב באלוני ממרא, הה״ד וירא אליו ה׳ באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל. (פסקתא דר״כ פ״ה)

[יג] ¹³וירא אליו ה׳, וכי אפשר תשרה שכינה עליו והוא כואב, והלא שנו אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ואין צריך לומר מתוך חולי, אלא שרמז הקב״ה למלאכים וריפאו אותו. (מדרש החפץ)

[יד] ¹⁴וירא אליו ה׳, אמר ר׳ שמעון מאי וירא אליו, אלא קב״ה כגוונא דאחזי לאדם קדמאה דור דור ופרנסיו דור דור ומנהיגיו הכי אחזי לי׳ לאברהם, ואמר בהאי דרא יהון צדיקים ובהאי דרא בינונים ובהאי דרא רשעים. (ז״ח תקונים קכ״א)

[טו] ¹⁵וירא אליו ה׳, נגלה עליו במראה הנבואה כדי להודיעו מה שעתיד להיות בסדום דכתיב כי לא יעשה ה׳ אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג׳:ז׳), ולבשרו ביצחק ולרפאו מחליו. (מדרש הגדול)

[טז] ¹⁶אליו, ולא על שאר נימולים, ה׳ אדון הוא לכל באי עולם. (פס״ז)

[יז] ¹⁷באלני ממרא, ד״א וירא אליו ה׳ כו׳ ומה ראה להגלות לו באלוני ממרא אלא ית׳ שמו של הקב״ה שאינו מקפח שכר כל בריה, ג׳ אוהבים היה לו ענר אשכול וממרא, וכיון שאמר הקב״ה לאברהם מול את עצמך, נטל מהם עצה, אמר ענר בעל מום הוא מבקש לעשותך, עם אדם יציר כפיו לא שמר אמונה, ועמך הוא משמר אמונה, הניחו והלך לו אצל אשכול ואמר לו כך אף הוא, אין אתה יודע, מסורס הוא מבקש לעשותך בעולם, שיהיו קרוביהן של מלכים שהרגת באין עליך ומסרסין אותך ואין אתה יכול לברוח מהן, הניחו והלך אצל ממרא, א״ל אוהבי אמר לי למול, אמר לו ממרא ועדיין אתה עומד ותוהא לא עשו אותך חתיכות חתיכות, רמ״ח אברים שעליך הציל מן האש, ומקצת מן אבר אחד אתה עומד ומתקשה ליתן לו, אמר לו הקב״ה אתה נתת לו עצה טובה שימול, חייך שאני נגלה לו בתחומך שנאמר וירא אליו ה׳ באלוני ממרא. (אגד״ב פי״ט ג)

[יח] ¹⁸באלני ממרא, למה נגלה עליו הקב״ה באלון אלא לרמוז לו מה האלה הזאת מוציאה שני פירות מתוק ומר, כך יצא מיצחק צדיק ורשע. ד״א למה באלון ממרא שישראל משולין בו דכתיב ועוד בו עשיריה ושבה והיתה לבער כאלה וכאלון (ישעיהו ו׳:כ״ג), מה האלה והאלון הזה אפילו יבשו עד למאד ונשרו עליהן כיון שהמים נכנסין בהם מיד פורחין ומוציאין ציצין ופירות, כך ישראל אפילו ירדו למדרגה התחתונה כיון שיבוא הקץ ועושין תשובה מיד פורחין ומזהירין דכתיב ילכו יונקותיו ויהיו כזית הודו וריח כלבנון (הושע י״ד:ז׳), לכך נגלה עליו באלוני ממרא. (מדרש הגדול)

[יט] ¹⁹באלני ממרא, ד״א למה באלון לומר לך מה האילן הזה כיון שנכסח הוא מוציא פירות, כך כיון שמל אברהם זכה ויצא ממנו פרי צדיק עץ חיים (משלי י״א:ל׳), ד״א כשם שהעץ הזה כיון שנקצץ הוא מוציא חליפין דכתיב כי יש לעץ תקוה אם יכרת ועוד יחליף (איוב י״ד:ז׳), כך לא כבתה שמשו של אברהם ער שזרחה שמשו של יצחק, ד״א למה באלון שהצדיקים משולין בו דכתיב צדיק כתמר יפרח (תהלים צ״ב:י״ג). (מדרה״ג)

[כ] ²⁰והוא יושב פתח האהל, התחיל איוב משתבח ואומר מה עשה אברהם אבינו ולא עשיתי אני, אמר לו, איוב עד מתי אתה משתבח, אתה אם לא בא עני בתוך ביתך לא היית מרחם עליו, אבל אברהם לא עשה כן אלא מיום שלישי למילה הלך וישב לו על פתח אהלו, שנאמר והוא יושב פתח האהל כחום היום. (אבדר״נ נו״ב פי״ד)

[כא] ²¹והוא יושב פתח האהל, כיון שנגלה עליו הקב״ה היה יושב, שנאמר והוא יושב פתח האהל כחום היום, בא אברהם לעמוד, א״ל הקדוש ב״ה אל תצטער לעמוד שב לך, שנאמר נאם ה׳ לאדני שב לימיני (תהלים ק״י:א׳), א״ל אברהם וכי כך הוא דרך ארץ שאני יושב ואתה עומד, א״ל הקב״ה אל תצטער, זקן אתה בן מאה שנה שב, א״ל הקב״ה חייך בשביל שאתה יושב ואני עומד, עתידין בניך בני ג׳ שנים, בני ד׳ שנים, לישב בבתי מדרשות ובבתי כנסיות ואני עומד עליהם שנאמר אלהים נצב בעדת אל (תהלים פ״ב:א׳), התחיל אברהם לקלס להקב״ה, ותתן לי מגן ישעך וכו׳ וענותך תרבני (תהלים מ״ח:ל״ו), שאני יושב ואתה עומד. (תנ״י וירא ד)

[כב] ²²פתח האהל, פתח טוב פתחת לעוברים ושבים, פתח טוב פתחת לגרים שאלולי את לא בראתי שמים וארץ כו׳ ואלולי את לא בראתי גלגל חמה כו׳ ואלולי את לא בראתי את הירח כו׳, א״ל לוי לע״ל אברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה, ואותן שחטאו יותר מדאי מה עושה להם מעביר את הערלה מעל גבי תינוקות שמתו עד שלא מלו ונותנה עליהם ומורידן לגיהנם, הדא ה״ד שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו (תהלים נ״ה:כ״א), כחום היום כשיבוא אותו היום שכתוב בו כי הנה היום בוער כתנור (מלאכי ג׳:י״ט). (בראשית רבה מ״ח)

[כג] ²³והוא יושב פתח האהל, וכי דרכו של אברהם אבינו לישב פתח האהל אלא להודיעך כמה חביבה הכנסת אורחין לפני אברהם אבינו שכיון ששהה שני ימים בלא הכנסת אורחין אמר שמא סבורין שהן מצערין אותי מיד יצא וישב לו על הפתח להכניס העוברין והשבים. (מדרש הגדול)

[כד] ²⁴כחם היום, תני ר׳ ישמעאל וחם השמש ונמס (שמות ט״ז:כ״א), בארבע שעות, אתה אומר בארבע שעות או אינו אלא בשש, כשהוא אומר כחום היום הרי שש שעות אמור, או חילוף, בד׳ שעות טולה קריר ושמשא שריב, בשש שעות טולה ושמשה שרובין, א״ר תנחומא בשעה שאין לביריה צל תחתיו. (בראשית רבה מ״ח)

[כה] ²⁵כחם היום, מאי כחום היום, א״ר חמא בר חנינא אותו היום יום ג׳ של מילה של אברהם היה, ובא הקב״ה לשאול באברהם, הוציא הקב״ה חמה מנרתיקה כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים, שדריה לאליעזר למיפק לברא נפק ולא אשכח, אמר לא מהימנא לך, היינו דאמרי תמן לית הימנותא בעבדי. (ב״מ פו:)

[כו] ²⁶כחם היום, אר״י ניקב נקב מגיהנם והרתיח כל העולם כולו על יושביו לשעה קלה אמר הקב״ה צדיקים בצער והעולם בריוח כחום היום, הדא אמרת שהחימום יפה למכה. (בראשית רבה מ״ח)

[כז] ²⁷כחם היום, אר״י אין הקב״ה נגלה על או״ה אלא בלילה כו׳ אבל נביאי ישראל ביום שנאמר והוא יושב פתח האהל כחום היום כו׳. (ויק״ר א י״ג)

[כח] ²⁸כחם היום, רבן גמליאל בנו של ר׳ יהודה הנשיא אומר ביום שנימול אברהם ביום השלישי כאב היה לו מאד כדי לנסותו, מה עשה הקב״ה נקב חור אחד בגיהנם והרתיח את היום כיומן של רשעים ויצא וישב לו בפתח האהל לרוח היום שנאמר והוא יושב פתח האהל כחם היום. (פרדר״א פכ״ט)

[כט] ²⁹כחם היום, רבנן פתחי בהאי קרא בשעת פטירתו של אדם כו׳ הוא יום הדין הגדול שהנשמה מתפרדת מן הגוף ולא נפטר כו׳ עד שרואה את השכינה כו׳ ובאין עם השכינה שלשה מלאכי השרת לקבל נשמתו של צדיק הה״ד וירא אליו ה׳ וגו׳ כחום היום זה יום הדין הבוער כתנור להפריד את הנשמה מן הגוף כו׳. (מדהנ״ע זח״א צח.)

1. ראה לקמן מאמר ח, כה, כח. ולעיל בתורה שלמה פ״ג מאמר קעד. בבאור וצרף לכאן, ומובא גם בפרקי דרבינו הק׳ בערך חמשה סי׳ כה. ובשאלתות בראשית ג. ועי׳ בילק״ש ח״ב קסא. בשם תנחומא, ובלק״ט כאן, ובחזקוני כ׳ לא מצינו בשום מקום לשון וירא דלא כתיב בתריה אמירה או דיבור והכא לא כתיב ומפני מה נתראה אם לא לבקרו, והרמב״ן כתב שנראה לו להודיע כי רצה א׳ מעשיו והוא תשלום גמול למצוה, עי׳ בפי׳ הטור עה״ת ובדרשת אבן שועיב, ובסודי רזא מובא בילקוט ראובני, ובספר התמונה תמונה ב׳ סוף אות וי״ו, ובמדרה״ג כאן איתא תאנא אותו היום יום ג׳ למילה היה והיה מצטער יותר מדאי שכל החלאים מכבידין ביום השלישי דכת׳ ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים (בראש׳ לד, כה) אמ׳ הקב״ה למלאכי השרת בואו ונבקר את אברהם מיכן שגדול ביקור חולים לפני הקב״ה ומיכן למדנו לביקור חולים מן התורה, ועי׳ ברמב״ם פי״ד מהל׳ אבל שכתב שהוא מצוה מדבריהם, ובנדרים לט: רמז לבקור חולים מן התורה, וב״מ ל: ובשו״ת מהר״ח או״ז סי׳ מ״א, ועי׳ לקמן מאמר ו.

2. בב״ר פמ״ח ט. מסיים עכשיו אני ופמליא שלי נגלים עליך, ובלק״ט גורס עד שלא מלת היו בני אדם פחותין באים אצלך עכשיו אני בכבודי ופמליא שלי נגלים עליך, ובמדרש הגדול ריש וירא גורס עד שלא מלתה היו בני פלגיס באין אצלך וכו׳ ובמנח״י מביא דיש גרסאות כאלה בכת״י.

3. ב״ר פפ״ב ב. ועי׳ לקמן מאמר ה. ובמדרש הגדול בראשית לה, ט.

4. במנחת יהודה הגירסא באו להידבק לזאת אות, ומפרש דדורש ואחרי עורי, אחרי חתיכת עור ערלתי, נקפו, הקיפו סבבו, זאת, הרבה גרים באו להידבק לזאת אות, ומבשרי אחזה וגו׳, ומהברית בבשרי נגלה הקב״ה עלי, ובמדרש הגדול גורס להדבק בזאת שנאמר זאת בריתי אשר תשמרו, ובמדרש החפץ אלולא שמלתי לא נגלה לי הקדוש ברוך הוא, והכוונה כמבואר לקמן מאמר ט. דלא נפל על פניו כשהקדוש ברוך הוא נגלה עליו, ויש שם בבראשית רבה פמ״ח ג. דרש כעי״ז. ד״א אם אמאס משפט עבדי (איוב לא, יג) זה אברהם ויקח אברהם את ישמעאל בנו (בראשית יז, כג.) אמר אלמלא שעשיתי מהיכן היה הקב״ה נגלה עלי וירא אליו ה׳ וגו׳, ועי׳ זח״א צז: כא. זח״ב לו. זח״ג עא: קפז:

5. ב״ר מח, ד. תנחו׳ וירא ב. אגדת בראשית פי״ט, ועי׳ מדרש שמואל פ״ג, בב״ר שם אברהם שמל עצמו לשמי עאכו״כ, ובתנחומא שם אברהם שזבח את עצמו לפני עאכו״כ, ובאגד״ב שם אברהם שנהר של דם יוצא מביתו שמל עצמו וכל בני ביתו איני הולך ומברכו, ומובא הדרש בפי׳ הרמב״ן עיי״ש מ״ש לפרש.

6. תנחומא וירא ב. אגדת בראשית פי״ט בשנוים, ובפדר״א פכ״ט אמר הקב״ה למלאכי השרת בואו ונבקר את החולה שמדת גמילת חסדים גדולה לפני מיד ירדו המלאכים ובקרו את אברהם, ועי׳ לקמן מאמר כח. התחלת המאמר מפדר״א, ולעיל מאמר א, ה. תנ״י ברא׳ ד. ועי׳ ילקוט המכירי תהלים יח, עא.

7. תנחומא וירא ב. ובמדרש החפץ עד שהן הולכין קדמן הקב״ה.

8. תנחומא. וירא א. תנחומא וישלח י. קה״ר ז, ב. ועי׳ לעיל בתורה שלמה פ״ג מאמר קעה. בבאור וצרף לכאן, ובפרדס נז. ומחזור ויטרי טו. ובהדרש של ילמדנו לענין י״ח ברכות עי׳ בירוש׳ ברכות פ״ד ה״ג, תענית פ״ב ה״ב, ובבלי ברכות כח: וראה בהערות מהרש״ב בתנ״י שם, ובגנז״ש ח״א תנח. ובתנ״י וירא ג. ובשביל מה בא אצל אברהם, בשביל שהיה יושב ומצטער ממילתו לפיכך בא לבקרו, ועי׳ לעיל מאמר ו.

9. עי׳ לעיל מאמר ג. ופי״ז מאמר ל. וזח״ב לו: זח״ג עא: קפז:

10. מובא בילק״ש כאן, ועי׳ לעיל פי״ז מאמר יח. בבאור וצרף לכאן, ולקמן מאמר יא.

11. מאמר זה מובא במנורת המאור לר״י אלנקוה ז״ל ח״ב נח. וא״י מקורו, ומסיים שם מה שבקש מיעקב שישלם נדריו, מאבותינו במצרים שיעשו משכן ויקריבו קרבנות אבל בדורנו שאנו עניים ואין לנו בית המקדש להקריב קרבנות אמר הקב״ה עשו ציצית ואני נראה לכם, וצ״ל מה שלא הזכיר מצות מילה שיש לנו גם עתה שבזכותה נראה לאברהם, דרק לאברהם שמל א״ע בזקנותו היה זה נסיון משא״כ מילה בזמנה, ועי׳ לעיל מאמר י.

12. פס״ר פט״ו, שהש״ר ב, ח. עי׳ לעיל פט״ו מאמר קנ.

13. במדרש אור האפלה איתא מאמר זה בסגנון אחר, וירא אליו ה׳ זה שלישי למילתו, וכי אפשר לנביא שתשרה עליו נבואה והוא כואב אלא משל לביקור חולים, נגלה עליו הקב״ה כדי לישב דעתו שנא׳ והוא יושב פתח האהל, עי׳ לעיל מאמר א. ועי׳ בשבת ל: אין השכינה שורה לא מתוך עצבות, ושם צב. ובספר צרור המור כאן.

14. עי׳ לעיל בתורה שלמה פ״ה מאמר ב. ובבאור.

15. עי׳ לעיל פט״ו מאמר ח. וצרף לכאן, ועי׳ מענין זה במו״נ ח״ב פמ״ב, ומ״ש הרס״ג בס׳ אמונות ודעות מאמר שני פ״ו, ובאע״ז שרמז לזה, ועי׳ בזח״א צח: קא.

16. בשכל טוב אליו ולא לשאר הנימולים, ה׳ במדת הרחמים ומרפא, ועי׳ בפער״ז כאן.

17. עי׳ לעיל פי״ד מאמר נו. פי״ז מאמר קעג. בבאור מ״ש בענין זה וצרף לכאן.

18. מובא במדרש הבאור עד תיבת מה האלה, ועי׳ בתורה שלמה פי״ב מאמר קב. בבאור.

19. דרשות האחרונות איתא ברבינו בחיי ולמה נגלה לאברהם באילן לפי שבשרו שיוליד אחרי זקנתו כאילן זה שכתוב בו כי יש לעץ תקוה אם יכרת ועוד יחליף ויונקתו לא תחדל אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע, ועוד שהצדיקים נמשלו לעץ והוא שכתוב (תהלים א.) והיה כעץ שתול על פלגי מים, וכן פירש רבינו חננאל ז״ל.

20. עי׳ לקמן מאמר כג.

21. ב״ר פמ״ח, במדב״ר פי״א ב. שהש״ר ב, ט. תנחומא וירא ב. פסקתא פ״ה, פס״ר פ״י פט״ו, מדרש תהלים יח, כט. כב, יט. אגדת בראשית פי״ט, ועי׳ במדב״ר יב, ח. וילק״ש ח״ב ר׳ תקע״ו, ובב״ר שם והוא יושב פתח האהל כחום היום ר׳ ברכיה בשם ר׳ לוי ישב כתיב בקש לעמוד א״ל הקב״ה שב אתה סימן לבניך מה אתה יושב ושכינה עומדת כך בניך יושבין ושכינה עומדת על גביהן אלהים נצב בדעת אל, (תהלים פב, א.) ר׳ חגי בשם ר׳ יצחק עומד אין כתיב אלא ניצב אוטימוס היך דאת אמר ונצבת על הצור (שמות לג, כא.) עוד שם בתחלת הפרשה כתיב (תהלים יח.) ותתן לי מגן ישעך וגו׳ זה אברהם וימינך תסעדני, בכבשן האש ברעבון ובמלכים, וענותך תרבני, מה ענוה הרבה הקב״ה לאברהם שהי׳ יושב והשכינה עומדת הה״ד וירא אליו ה׳, ובסגנון אחר הוא במדרש שה״ש שם ובמדב״ר שם, ובמדרש תהלים פכ״ב ישב כתיב בא לעמוד א״ל הקב״ה שב סימן זה יהי לבניך שבשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין את שמע ומתפללין הן יושבין וכבודי עומד ביניהם ומה טעם אלהים נצב בעדת אל, ומובא בלק״ט שכ״ט מדרש הגדול בשנוים, ובס׳ הפרדס סדר תפלות ובמחזור ויטרי קח. ובשבלי הלקט סי׳ כח.

22. לעיל פט״ו מאמר רד. עי׳ עירובין יט. תנחומא לך כ. תזריע ה, שמו״ר פי״ט, ד. מדרש תהלים ו, א. ובמדרש הגדול לך יז, י. מאמר זה בשנוים בשם א״ר אליעזר, ועי׳ בתוס׳ הדר זקנים ובדרשת אבן שועיב מ״ש בזה, ולעיל פי״ז מאמר ס.

23. עי׳ לעיל מאמר כ. ובלק״ט כאן, ובמדרש אור האפלה פתח האהל כדי להכניס אורחים, ובמדרש אגדה כשראה אברהם שלא היו עוברים ושבים בביתו מפני שהיו יודעים בו שהיה חולה, לכך יושב פתח האוהל כדי שיראה אורחים ויכניסם לביתו, ובתנ״י וירא ב. מי הוא חרד על דברו של הקדוש ברוך הוא זה אברהם וירא אליו ה׳.

24. מכלתא בשלח מסכתא ד, פ״ד, מכלתא דרשב״י שמות טז, כא. ירושלמי ברכות פ״ד ה״א, ברכות כז. במדרש אגדה כחם היום כחצי היום, ובפער״ז כאן כחם היום חסר ו׳ לומר שאחר ו׳ שעות על היום הזה כמאמר חז״ל שבחצי היום באו, וברבעה״ת כאן כ׳ כחום היום שעת אכילה והיא שעה רביעית שהתחיל היום כחום ואז מאכל כל אדם, וכדפי׳ רב פפא בריש מסכת שבת, ועמד פתח האהל לראות אם יעבור אדם לעת מאכל ויכניסנו לביתו, והחזקוני כ׳ והוא יושב פתח האוהל בשעה חמישית שהוא עת מאכל תלמידי חכמים ועמד אותו צדיק פתח אהלו לראות אם יעבור איש ויכניסהו בביתו, וכ״כ הרב״ח ע״ד המדרש כחום היום ד׳ שעות מן היום היה שהוא עת האוכל והיה ממתין לאורחים, ומדברי המאמר שלפנינו מבואר שלא כדבריהם רק שהיה בשש שעות ונראה דגירסתם במדרש היה להיפך דכחם היום היינו בד׳ שעות כמו שהביא גרסאות שונות בזה במנח״י ועפ״ז כ׳ לפרש משום שאז זמן מאכל כל אדם, אמנם הגירסא הנכונה כמו לפנינו.

25. לעיל מאמר כג. ובמדרש אור האפלה, כחם היום שהרתיח היום מחליו שלא יהיו העוברים והשבים באים וילך להכניסם ויצטער ויש מי שאמר כחם היום להגיד שבחו של אברהם אבינו שלא נתעצל מהכנסת אורחים ואפילו הוא בצער גדול, ובילמדנו מובא בילק״ש ח״ב רמז רצה. ולא יראה כי יבוא חום, בשעה שמל עצמו הרתיח הקב״ה אותו היום כדי שלא יצאו העוברים והשבים ויצטער שנא׳ והוא יושב פתח האוהל כחום היום, ובפירוש התורה לר״י מווינה סו״פ לך כ׳ בעצם היום הזה ביוה״כ נמול ותימא בסוף מדרש השירים אמר נימול באחד בתמוז של כחום היום. ומדרשות הנ״ל אינו מבואר כן וצ״ע. ועי׳ בתורה שלמה לעיל פי״ז מאמר קסז. בבאור. וצרף לכאן.

26. לעיל מאמר כה. ולקמן מאמר כח. תנחומא ישן וירא ד. תנחומא שם ג. ובתרגום יונתן בן עוזיאל כאן, ובפירוש ב״ר מכת״י במנח״י גורס ומפרש צדיק זה בצער מחמת מכת מילתו והעולם בריוח מוטב שיהא העולם בצער שאני מחמם את העולם ויהא הוא בריוח שחמימותו של היום יפה לו ושלא יבואו עוברים ושבים, ותימה שבמדרש אור האפלה איתא כחם היום שהחמימות קשה למכה ולפי שחם היום יצא אל הפתח, וכנראה היה לפניו כן הגירסא בבראשית רבה וצ״ע.

27. עי׳ לעיל פט״ו מאמר ח. בבאור.

28. עי׳ לעיל מאמר כה, כו.

29. עי׳ לעיל פט״ו מאמר קפ. בבאור.

וְאִתְגְּלִי לֵיהּ יְיָ בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא וְהוּא יָתֵיב בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא כְּמֵיחַם יוֹמָא.

Hashem became revealed to him in the plains of Mamrei and he was sitting at the entrance of the tent in the heat of the day.

וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם

וְאִתְגְּלִי לֵיהּ ה׳ בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא וְהוּא יָתֵיב בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא כְּמֵיחַם יוֹמָא

א. הֵרָאוּת ה׳ (בנפעל) נתפסת כהגשמה כמבואר לעיל ״וַיֵּרָא ה׳ אֶל אַבְרָם״ (בראשית יב ז) ״וְאִתְגְּלִי ה׳⁠ ⁠⁠״ לכן תרגמה גם כאן כהתגלות להרחקת ההגשמה.

השמטת יְקָרָא

ב. מדוע תרגם ״וַיֵּרָא אליו ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״וְאִתְגְּלִי לֵיהּ ה׳⁠ ⁠⁠״ ולא הוסיף יְקָרָא כלהלן ״וילך ה׳ כאשר כִּלָּה לדבר״ (פסוק לג) ״וְאִסְתַּלַּק יְקָרָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״ (כבוד ה׳)? לדעת ״מרפא לשון״ רק ב״וַיֵּלֶךְ ה׳⁠ ⁠⁠״ המתורגם כהסתלקות נדרשת תוספת יְקָרָא, אבל הֵרָאוּת ה׳ היא התגלות כבודו ואין צורך לפרשה. ומה שתרגם ״כי היום ה׳ נראה אליכם״ (ויקרא ט ד) ״יְקָרָא דַּה׳ מִתְגְּלֵי לְכוֹן״ אע״פ שגם זו הֵרָאוּת, יתבאר שם.⁠¹

ג. לטעם ״וַיֵּרָא אֵלָיו״ – ״וְאִתְגְּלִי לֵיהּ״ [ולא: לְוָתֵיהּ], ראה לעיל ״הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי״ (בראשית יג ט) ״מִלְוָתִי״.

ד. ״בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״ – ״בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא״, נתבאר לעיל ״עד איל פארן״ (בראשית יד ו) ״עד מֵישַׁר פָּארָן״.

כְּחֹם – אונקלוס ויונתן

ה. אונקלוס הנוטה לפשט הבחין בין צורת המקור ״כְּחֹם הַיּוֹם״ – ״כְּמֵיחַם יוֹמָא״ לבין הפועל ״וְחַם השמש ונמס״ (שמות טז כא) ״כַּד חֲמָא עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא״. אבל המיוחס ליונתן הנוטה לדרש תרגם ״כְּחֹם הַיּוֹם״ – ״לְתוּקְפָא דְיוֹמָא״ לעומת ״וְחַם השמש״ – ״וּמִן אַרְבַּע שָׁעִין וּלְהָאֵל שָׁחִין שִׁמְשָׁא עִילוֹי״, כדרשת חז״ל.⁠²

1. ״מרפא לשון״ בתשובה להערת יא״ר: ״וצריך לדקדק בפרשת מתן תורה ובשאר מקומות איזה תרגם יְקָרָא״, וראה בנספח ״תרגומי ההגשמה״ פרק ט, ״יקרא״.

2. ״תרגומנא״, על פי ברכות כז ע״א: מאן תנא להא דתנן ״וחם השמש ונמס״ בארבע שעות, אתה אומר בארבע שעות או אינו אלא בשש שעות? כשהוא אומר ״כחם היום״ הרי שש שעות אמור הא מה אני מקיים וחם השמש ונמס – בארבע שעות... דכולא עלמא מיהא ״וחם השמש ונמס״ בארבע שעות, מאי משמע? אמר רבי אחא בר יעקב, אמר קרא: ״וחם השמש ונמס״ איזו היא שעה שהשמש חם והצל צונן? הוי אומר בארבע שעות.

תלתא מלאכין אש⁠{ת}⁠לחו לוות אבונן אברהם בזימנא די גזר ית בשר ערלתה ותלתיהו׳ אשתלחו לתלת מילין ארום לית אפשר לחד ממלאכי^א מרומא די ישתלח^ב בידה יתיר מן חדה מילה^ג מלאכא קדמאה ישתלח^ד למבשרא לאבו⁠[נן] אברהם די שרה ילדה^ה לה ית יצחק ומלאכה תניינה אשתלח למשיזבה^ו ללוט מגו^ז הפכתא^ח ומלאכה תליתאה^ט אשתלח למיפך^י סדם ועמורה אדמה וצבויים ^יאואתגלי ממרי׳ די״י על אברהם במשרי חזוה והוא הווה יתיב בתרע משכניה בתקפה דיומא מתחמם מן אדם גזירתיה במיח׳ יומא^יב.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ממלאכי״) גם נוסח חילופי: ״מן מלאכי״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ישתלח״) גם נוסח חילופי: ״למשתלחה״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חדה מילה״) גם נוסח חילופי: ״מלא חדה״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ישתלח״) גם נוסח חילופי: ״אשתלח״.

ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ילדה״) גם נוסח חילופי: ״ילדת״.

ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למשיזבה״) גם נוסח חילופי: ״לשיזבה״.

ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מגו״) גם נוסח חילופי: ״מן ג׳⁠ ⁠⁠״.

ח. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הפכתא״) גם נוסח חילופי: ״הופכתא״.

ט. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תליתאה״) גם נוסח חילופי: ״תליתייה״.

י. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למיפך״) גם נוסח חילופי: ״למהפוך״.

יא. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ואתגלי״) נוסח אחר: ״מן בגין כן הווה פתגם דנבו מן קדם י״י לוות אברהם צדיק⁠(י)⁠א למימר״.

יב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גזירתיה במיח׳ יומא״) גם נוסח חילופי: ״גזורתיה לתוקפה דיומא״.

ואתגלי עלוהי יקרא די״י בחיזוי ממרא והוא מרע מכיבא דמהולתא יתיב תרע משכנא לתוקפא דיומא.

And the glory of the Lord was revealed to him in the valley of Mamre; and he, being ill from the pain of circumcision, sat at the door of the tabernacle in the fervour (or strength) of the day.

פרשה מח

סדר וירא

[א] וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל – כְּתִיב: וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוָתְךָ תַרְבֵּנִי (תהלים י״ח:ל״ו). וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ, זֶה אַבְרָהָם. וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי, בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ, בָּרְעָבוֹן וּבַמְּלָכִים. וְעַנְוָתְךָ תַרְבֵּנִי, מָה עֲנָוָה הִרְבָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְהַשְּׁכִינָה עוֹמֶדֶת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳.

[ב] וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ (איוב י״ט:כ״ו), אָמַר אַבְרָהָם אַחַר שֶׁמַּלְתִּי עַצְמִי הַרְבֵּה גֵּרִים בָּאוּ לְהִדָּבֵק בְּזֹאת הַבְּרִית. וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ, אִילוּלֵי שֶׁעָשִׂיתִי כֵן מֵהֵיכָן הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עָלַי, וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳.

[ג] רַבִּי אִיסֵי פָּתַח: אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי, וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל וְכִי יִפְקֹד מָה אֲשִׁיבֶנּוּ (איוב ל״א:י״ג-י״ד), אִתְּתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי הֲוָה מִכַּתְּשָׁא עִם אַמְתֵיהּ, אַכְּחָשָׁהּ קֳדָמָא. אָמְרָה לוֹ מִפְּנֵי מָה אַתָּה מַכְּחִישֵׁנִי לִפְנֵי שִׁפְחָתִי, אָמַר לָהּ לֹא כָךְ אָמַר אִיּוֹב: אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי.

דָּבָר אַחֵר: אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט, זֶה אַבְרָהָם, וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וגו׳ (בראשית י״ז:כ״ג), אָמַר אִלּוּלֵי שֶׁעָשִׂיתִי כֵּן מֵהֵיכָן הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עָלַי, וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב.

[ד] רַבִּי יִצְחָק פָּתַח: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי וגו׳ (שמות כ׳:כ׳), אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָה אִם זֶה שֶׁבָּנָה מִזְבֵּחַ לִשְׁמִי הֲרֵינִי נִגְלָה עָלָיו וּמְבָרְכוֹ, אַבְרָהָם שֶׁמָּל עַצְמוֹ לִשְׁמִי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא.

[ה] רַבִּי לֵוִי פָּתַח: וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה׳ (ויקרא ט׳:ד׳), אָמַר מָה אִם זֶה שֶׁהִקְרִיב שׁוֹר וָאַיִל לִשְׁמִי הֲרֵינִי נִגְלָה עָלָיו וּמְבָרְכוֹ, אַבְרָהָם שֶׁמָּל עַצְמוֹ לִשְׁמִי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא.

[ו] כְּתִיב: פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים (ישעיהו ל״ג:י״ד), אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר מָשָׁל לִשְׁנֵי תִּינוֹקוֹת שֶׁבָּרְחוּ מִבֵּית הַסֵּפֶר, הָיָה זֶה לוֹקֶה וְזֶה מִרְתַּת, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן כָּל חֲנֻפָּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּמִּקְרָא, בְּמִינוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וּבִנְיַן אָב שֶׁבְּכֻלָּן פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן לְאַרְכִילִיסְטוּס שֶׁמָּרַד בַּמֶּלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ כָּל מִי שֶׁהוּא תּוֹפְשׂוֹ אֲנִי נוֹתֵן לוֹ פְּרוֹקוֹפִּי, עָמַד אֶחָד וּתְפָשׂוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ שִׁמְּרוּ שְׁנֵיהֶם עַד הַבֹּקֶר, וְהָיָה זֶה מִתְפַּחֵד וְזֶה מִתְפַּחֵד, זֶה מִתְפַּחֵד לוֹמַר אֵיזֶה פְּרוֹקוֹפִי הַמֶּלֶךְ נוֹתֵן לִי, וְזֶה מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר אֵיזֶה דִּין הַמֶּלֶךְ דָּן אוֹתִי. כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא יִשְׂרָאֵל מִתְפַּחֲדִים וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מִתְפַּחֲדִים, יִשְׂרָאֵל מִתְפַּחֲדִים: וּפָחֲדוּ אֶל ה׳ וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (הושע ג׳:ה׳). וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מִתְפַּחֲדִים פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן לָמָּה הוּא קוֹרֵא אוֹתָן: מוֹקְדֵי עוֹלָם (ישעיהו ל״ג:י״ד), שֶׁאִלּוּ נִתַּן לָהֶם רְשׁוּת הָיוּ מוֹקְדִים כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עַל יוֹשְׁבָיו לְשָׁעָה קַלָּה. הֹלֵךְ צְדָקוֹת (ישעיהו ל״ג:ט״ו), זֶה אַבְרָהָם, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית י״ח:י״ט). וְדֹבֵר מֵישָׁרִים (ישעיהו ל״ג:ט״ו), מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ (שיר השירים א׳:ד׳). מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת (ישעיהו ל״ג:ט״ו), שֶׁנֶּאֱמַר: אִם מֵחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל (בראשית י״ד:כ״ג). נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד (ישעיהו ל״ג:ט״ו), הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה׳ אֵל עֶלְיוֹן (בראשית י״ד:כ״ב). הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן (ישעיהו ל״ג:ט״ז), רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן הֶעֱלָה אוֹתוֹ לְמַעְלָה מִכִּפַּת הָרָקִיעַ, הֲדָא דְּהוּא אֲמַר לֵיהּ: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה (בראשית ט״ו:ה׳), אֵינוֹ שַׁיָּךְ לוֹמַר הַבֶּט אֶלָּא מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה. מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ (ישעיהו ל״ג:ט״ז), אֵלּוּ עַנְנֵי כָּבוֹד, לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים (ישעיהו ל״ג:ט״ז), יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם (בראשית י״ח:ד׳). מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ (ישעיהו ל״ג:י״ז), וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא.

[ז] וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם – רַבִּי בֶּרֶכְיָה מִשּׁוּם רַבִּי לֵוִי אָמַר יָשַׁב כְּתִיב, בִּקֵּשׁ לַעֲמֹד, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֵׁב, אַתָּה סִימָן לְבָנֶיךָ, מָה אַתָּה יוֹשֵׁב וּשְׁכִינָה עוֹמֶדֶת, כָּךְ בָּנֶיךָ יוֹשְׁבִין וּשְׁכִינָה עוֹמֶדֶת עַל גַּבָּן, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְקוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע וְהֵן יוֹשְׁבִים לִכְבוֹדִי וַאֲנִי עַל גַּבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל (תהלים פ״ב:א׳).

אָמַר רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק עוֹמֵד אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא נִצָּב, אֱטִימוֹס, כְּמָה דְתֵימָא: וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר (שמות ל״ג:כ״א). כְּתִיב: וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה (ישעיהו ס״ה:כ״ד), רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר חִיָּא וְרַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, עַל כָּל שֶׁבַח וְשֶׁבַח שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְשַׁבְּחִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם, מַה טַּעַם: וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל (תהלים כ״ב:ד׳).

[ח] פֶּתַח הָאֹהֶל – פֶּתַח טוֹב פָּתַחְתָּ לָעוֹבְרִים וְלַשָּׁבִים, פֶּתַח טוֹב פָּתַחְתָּ לַגֵּרִים, שֶׁאִלּוּלֵי אַתְּ לֹא בָרָאתִי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת (ישעיהו מ׳:כ״ב), שֶׁאִלּוּלֵי אַתְּ לֹא בָרָאתִי גַּלְגַּל חַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם (תהלים י״ט:ה׳), שֶׁאִלּוּלֵּי אַתְּ לֹא בָרָאתִי אֶת הַיָּרֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל (איוב כ״ה:ה׳).

אָמַר רַבִּי לֵוִי לֶעָתִיד לָבוֹא אַבְרָהָם יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח גֵּיהִנֹּם וְאֵינוֹ מַנִּיחַ אָדָם מָהוּל מִיִּשְׂרָאֵל לֵירֵד לְתוֹכָהּ, וְאוֹתָן שֶׁחָטְאוּ יוֹתֵר מִדַּאי, מֶה עוֹשֶׂה לָהֶם מַעֲבִיר אֶת הָעָרְלָה מֵעַל גַּבֵּי תִּינוֹקוֹת שֶׁמֵּתוּ עַד שֶׁלֹא מָלוּ, וְנוֹתְנָהּ עֲלֵיהֶם וּמוֹרִידָן לַגֵּיהִנֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו חִלֵּל בְּרִיתוֹ (תהלים נ״ה:כ״א). כְּחֹם הַיּוֹם, לִכְשֶׁיָּבוֹא אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר (מלאכי ג׳:י״ט). כְּחֹם הַיּוֹם, תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כְּחֹם הַיּוֹם הֲרֵי שֵׁשׁ שָׁעוֹת אֲמוּרוֹת, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמֵס (שמות ט״ז:כ״א), בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת. אַתָּה אוֹמֵר אַרְבַּע שָׁעוֹת אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר כְּחֹם הַיּוֹם הֲרֵי שֵׁשׁ שָׁעוֹת אֲמוּרוֹת. אוֹ חִילוּף, כְּחֹם הַיּוֹם בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת, וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמֵס בְּשִׁשָּׁה שָׁעוֹת. אֲמַרְתְּ הֵיךְ אַתָּה יָכוֹל לְקַיֵּם כְּחֹם הַיּוֹם בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת וַהֲלוֹא בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת אֵין חֹם אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת שָׁם, בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת טֻלָּא קָרִיר וְשִׁמְשָׁא שָׁרִיב, בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת טֻלָּא וְשִׁמְשָׁא שְׁרִיבִין כַּחֲדָא, הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כְּלָשׁוֹן אַחֲרוֹן אֶלָּא כְּלָשׁוֹן רִאשׁוֹן, כְּחֹם הַיּוֹם בְּשִׁשָּׁה שָׁעוֹת, וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמֵס בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת, שֶׁבִּמְקוֹם שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת בִּלְבָד שָׁם נָמָס.

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לַבְּרִיּוֹת צֵל תַּחְתָּיו.

אָמַר רַבִּי יַנַּאי, נִקֵּב נֶקֶב מִגֵּיהִנֹּם וְהִרְתִּיחַ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עַל יוֹשְׁבָיו לְשָׁעָה קַלָּה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צַדִּיקִים בְּצַעַר וְהָעוֹלָם בְּרֶוַח, הֲדָא אָמְרָת שֶׁהַחִמּוּם יָפֶה לַמַּכָּה.

[פרשת וירא]

[א] יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ כַּמָּה בְּרָכוֹת מִתְפַּלֵּל אָדָם בְּכָל יוֹם? כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. וְלָמָּה שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה פְעָמִים שֶׁהָאָבוֹת כְּתוּבִין בַּתּוֹרָה. הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּהֶם, וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב (בראשית נ׳:כ״ד), וְהָאַחֲרוֹן, וַיֹּאמֶר י״י אֵלַי זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב (דברים ל״ד:ד׳). וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם הֲרֵי הֵן תְּשַׁע עֶשְׂרֵה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ וְגוֹ׳ (בראשית כ״ח:י״ד), אֱמוֹר לוֹ, אֵין זֶה מִן הַמִּנְיָן, שֶׁאֵין יַעֲקֹב נִמְנָה עִמָּהֶן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, כְּנֶגֶד שְׁמוֹנָה עָשָׂר צִוּוּיִים שֶׁבַּמִּשְׁכָּן שֶׁהֵן בְּסוֹף סֵפֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת וְהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה, שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה פְעָמִים. וְרַבִּי סִימוֹן אָמַר, כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל וְכוֹרֵעַ, צָרִיךְ שֶׁיִּכְרַע עַד שֶׁיִּתְפַּקְּקוּ כָּל חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה, י״י מִי כָמוֹךָ (תהלים ל״ה:י׳). וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּנֶגֶד שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִזְמוֹרִים שֶׁמֵּרֹאשׁ סֵפֶר תְּהִלִּים עַד יַעַנְךָ י״י בְּיוֹם צָרָה, לוֹמַר תֵּעָנֶה בִתְפִלָּתְךָ, לְכָךְ נֶאֱמַר יַעַנְךָ י״י בְּיוֹם צָרָה, וּלְכָךְ נֶאֱמַר בְּסוֹף שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִזְמוֹרִים יַעַנְךָ י״י. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַזְכָּרוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד בְּהָבוּ לַי״י בְּנֵי אֵלִים (תהלים ל״ה:כ״ט). וְלָמָּה מִתְפַּלְּלִין עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּתַעֲנִיּוֹת? כְּנֶגֶד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּשָׁעָה שֶׁהִכְנִיס אֶת הָאָרוֹן לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים בְּתַעֲנִיתוֹ. וְלָמָּה מִתְפַּלְּלִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה תֵּשַׁע בְּרָכוֹת? אָמַר רָבָא בַּר חֲנִינָא, כְּנֶגֶד תֵּשַׁע אַזְכָּרוֹת שֶׁאָמְרָה חַנָּה בִּתְפִלָּתָהּ מִן וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וָאֵילַךְ (שמואל א א׳:ב׳). אַתָּה מוֹצֵא שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה מִתְפַּלְּלִין בְּכָל יוֹם וְאֵינָן כֻּלָּן לְשִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא שָׁלֹש רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת. וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בְרָכוֹת, כֻּלָּן לְצָרְכּוֹ שֶׁל אָדָם. וּלְפִיכָךְ אֵין מִתְפַּלְּלִין בַּשַּׁבָּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, שֶׁאִם יִהְיֶה לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, נִזְכָּר בְּרוֹפֵא חוֹלֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְהוּא מֵצֵר, וְהַשַּׁבָּת נִתְּנָה לְיִשְׂרָאֵל לִקְדֻשָּׁה לְעֹנֶג וְלִמְנוּחָה וְלֹא לְצַעַר, לְכָךְ מִתְפַּלֵּל שָׁלֹש בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹש אַחֲרוֹנוֹת וְהַמְּנוּחָה בָּאֶמְצַע. וּלְפִיכָךְ אָמַר דָּוִד שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ (תהלים קי״ט:קס״ד), אֵלּוּ שֶׁבַע בְּרָכוֹת שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בַּשַּׁבָּת. וְאֵיזֶה? זֶה יוֹם אֶחָד הַמְיֻחָד וְהַמְּנוּחָה שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ׳:ז׳), לְקַדְּשׁוֹ בְּכָל דָּבָר, אֲפִלּוּ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הֱווּ זְהִירִין בִּתְפִלָּה, שֶׁאֵין מִדָּה אַחֶרֶת יָפָה הֵימֶנָּה וְהִיא גְדוֹלָה מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם וְגוֹ׳, כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת וְגוֹ׳, חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳, וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם וְגוֹ׳ גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה וְגוֹ׳ (ישעיהו א׳:י״א-ט״ו), מִכְּלָל שֶׁהִיא גְדוֹלָה מִן הַקָּרְבָּנוֹת. וַאֲפִלּו אֵין אָדָם כְּדַאי לַעֲנוֹת בִּתְפִלָּתוֹ וְלַעֲשׂוֹת חֶסֶד עִמּוֹ, כֵּיוָן שֶׁמִּתְפַּלֵּל וּמַרְבֶּה בְּתַחֲנוּנִים, אֲנִי עוֹשֶׂה חֶסֶד עִמּוֹ, שֶׁכָּךְ כְּתִיב בּוֹ כָּל אָרְחוֹת י״י חֶסֶד וֶאֱמֶת (תהלים כ״ה:י׳), הִקְדַּמְתִּי חֶסֶד לֶאֱמֶת וְצֶדֶק לְמִשְׁפָּט, שֶׁנֶּאֱמַר: צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ וְגוֹ׳ (תהלים פ״ט:ט״ו). אָמַר רַבִּי שַׂמְלַאי: תֵּדַע שֶׁכָּל דְּרָכָיו חֶסֶד, שֶׁהֲרֵי בִּתְחִלַּת הַתּוֹרָה קִשֵּׁט אֶת הַכַּלָּה, דִּכְתִיב וַיִּבֶן י״י אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע וְגוֹ׳ (בראשית ב׳:כ״ב), שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לַכַּלָּה בּוֹנָה. וּבְסוֹפָהּ, קָבַר אֶת הַמֵּת, וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי (דברים ל״ד:ו׳). וּבְאֶמְצָעִיתָהּ, בִּקֵּר אֶת הַחוֹלֶה. כֵּיוָן שֶׁמָּל אַבְרָהָם, בָּא הוּא וּפָמַלְיָא שֶׁלּוֹ וּבִקְּרוֹ, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בְּעִנְיַן וַיֵּרָא אֵלָיו י״י.

[ב] רַבִּי בְּרַכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי פָּתַח, וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוָתְךָ תַרְבֵּנִי (תהלים י״ח:ל״ו). כֵּיוָן שֶׁנִּגְלָה עָלָיו, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹמֵד וְאַבְרָהָם יוֹשֵׁב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוּא ישֵׁב. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַל תִּתְמַהּ, שֶׁאַף לְבָנֶיךָ אֲנִי עוֹשֶׂה כֵן כְּשֶׁיִּהְיוּ יוֹשְׁבִין בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וַאֲנִי נִצָּב עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל (תהלים פ״ב:א׳). בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, כְּשֶׁהַתַּלְמִיד חוֹלֶה וְהָרַב הוֹלֵךְ לְבַקְּרוֹ, הַתַּלְמִידִים מְהַלְּכִין תְּחִלָּה וְאוֹמְרִים שְׁלִיחוּת הָרַב לְבֵיתוֹ שֶׁל חוֹלֶה לוֹמַר שֶׁהָרַב מְבַקֵּשׁ לְבַקְּרוֹ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, כְּשֶׁמָּל אַבְרָהָם וְהָיָה מִצְטַעֵר מִן הַמִּילָה, אָמַר לַמַּלְאָכִים לֵילֵךְ לְבַקְּרוֹ. עַד שֶׁהַמַּלְאָכִים הוֹלְכִין, קְדָמָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרָא אֵלָיו י״י, וְאַחַר כָּךְ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא. יֵשׁ עָנָיו גָּדוֹל מִזֶּה? אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, בְּשִׁבְעָה מְקוֹמוֹת הִשְׁוָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַצְמוֹ עִם הַבְּרִיּוֹת הַנְּמוֹכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי י״י אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדוֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד (דברים י׳:י״ז). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו? עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר וְגוֹ׳. וְאוֹמֵר: כִּי רָם י״י וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבֹהַּ וְגוֹ׳ (תהלים קל״ח:ו׳). וְאוֹמֵר: כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ וְגוֹ׳ (תהלים קל״ח:ו׳). וְאוֹמֵר: כֹּה אָמַר י״י הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְגוֹ׳ (תהלים ס״ו:א׳). וּכְתִיב וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי (תהלים ס״ו:ב׳). וְאוֹמֵר: י״י מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ (תהלים י׳:ט״ז). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו? תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ י״י. וְאוֹמֵר: שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו (תהלים ס״ח:ה׳). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו? אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת. וְאוֹמֵר: עֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם הַשֹּׁמֵר אֱמֶת לְעוֹלָם, עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים וְגוֹ׳ (תהלים קמ״ו:ו׳-ז׳). וְאוֹמֵר: יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד (תהלים קמ״ו:ט׳). כֵּיוָן שֶׁמָּל אַבְרָהָם, נִגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ לְבַקְּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרָא אֵלָיו י״י. רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא פָּתַח, מִזְבַּח אֲדָמָה וְגוֹ׳ (שמות כ׳:כ׳). וְאוֹמֵר: בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ (שמות כ׳:כ׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמָה מִי שֶׁהָיָה זוֹבֵחַ עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים אֲנִי נִגְלֶה עָלָיו לְבָרְכוֹ, אַבְרָהָם שֶׁזָּבַח אֶת עַצְמוֹ לְפָנַי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, לְכָךְ נֶאֱמַר וַיֵּרָא אֵלָיו י״י. אָמַר רַבִּי אָחָא, בֹּא וּרְאֵה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחַ בְּאַבְרָהָם, שֶׁבְּיוֹם שֶׁמָּל אֶת עַצְמוֹ, מָל יִשְׁמָעֵאל וְאֶת כָּל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְהָיָה הַדָּם מְנַטֵּף. וְכַמָּה הָיוּ יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת. מִקְנַת כַּסְפּוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְגוֹ׳, וּכְתִיב בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל וְגוֹ׳, וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְגוֹ׳, עַד שֶׁהֶעֱמִיד אַבְרָהָם מִן הָעֲרָלוֹת גִּבְעָה, וְנָהָר שֶׁל דָּם יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ. וְאָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: בּוֹאוּ וּנְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה. אָמְרוּ לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה אֱנוֹשׁ וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן אָדָם וַתְּחַשְּׁבֵהוּ. אַתָּה הוֹלֵךְ לִמְקוֹם הַטִּנֹפֶת לְמָקוֹם שֶׁל דָּם וְשֶׁל שֶׁקֶץ וְסִרְיוּת. אָמַר לָהֶם: חַיֵּיכֶם, עָרֵב עָלַי אוֹתוֹ דָם שֶׁל עֲרָלוֹת מִמּוֹר וּלְבוֹנָה. וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר (שיר השירים ד׳:ו׳). זֶה אַבְרָהָם שֶׁנִּקְרָא מוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ (תהלים מ״ה:ט׳).

[ג] בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא – וְלָמָּה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא? יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵינוֹ מְקַפֵּחַ שָׂכָר שֶׁל כָּל בְּרִיָּה. שְׁלֹשָׁה אוֹהֲבִים הָיוּ לְאַבְרָהָם: עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא. וְכֵיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּמּוֹל, הָלַךְ לָקַחַת מֵהֶם עֵצָה. הָלַךְ אֵצֶל עָנֵר, אָמַר: כָּךְ וְכָךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ: עָנֵר: בַּעַל מוּם רוֹצֶה אַתָּה לַעֲשׂוֹתְךָ שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבֵיהֶן שֶׁל הַמְּלָכִים שֶׁהָרַגְתָּ בָּאִין וְהוֹרְגִין אוֹתְךָ וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לִבְרֹחַ מִפְּנֵיהֶם? הִנִּיחוֹ וְהָלַךְ אֵצֶל אֶשְׁכֹּל, אָמַר לוֹ: כָּךְ וְכָךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ אֶשְׁכּוֹל: אַתָּה זָקֵן, אִם אַתָּה תָמוּל יֵצֵא מִמְּךָ דָּם הַרְבֵּה וְלֹא תוּכַל לִסְבֹּל וְתָמוּת. הִנִּיחוֹ וְהָלַךְ אֵצֶל מַמְרֵא, אָמַר לוֹ: כָּךְ וְכָךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַה תְּיַעֲצֵנִי? אָמַר לוֹ מַמְרֵא: בַּדָּבָר הַזֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ עֵצָה, הֲלֹא הוּא שֶׁהִצִּילְךָ מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ וְעָשָׂה לְךָ כָּל הַנִּסִּים, וְהִצִּילְךָ מִן הַמְּלָכִים, וְאִלּוּלֵי כֹחוֹ וּגְבוּרָתוֹ הָיוּ הוֹרְגִין אוֹתְךָ, וְהִצִּיל רַמַ״ח אֵבָרִים שֶׁבָּךְ, וּמִקְצָת אֵבֶר אֶחָד אַתָּה מְבַקֵּשׁ עֵצָה, עֲשֵׂה כְּמִצְוָתוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ, אַתָּה שֶׁנָּתַתָּ עֵצָה שֶׁיִּמּוֹל, אֵינִי נִגְלֶה אֵלָיו אֶלָּא בִּתְחוּמָךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיִב: וַיֵּרָא אֵלָיו י״י בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא.

וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם – מַהוּ כְּחֹם הַיּוֹם? הִרְתִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתוֹ הַיּוֹם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים בָּאִים וְיֵלֵךְ אַבְרָהָם וְיִצְטַעֵר לְהַכְנִיסָם לְכַלְכְּלָם. דָּבָר אַחֵר, עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, זֶה יוֹם הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֶׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהֵט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר י״י צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף (מלאכי ג׳:י״ט). וְנָסוּ הַצְּלָלִים, שֶׁאֵין בּוֹ צֵל לָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת לְהִסָּתֶר שָׁם פֹּעֲלֵי אָוֶן (איוב ל״ד:כ״ב). אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִין בּוֹ מוֹר. וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה, זוֹ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִין בְּמִנְחוֹתֵיהֶם לְבוֹנָה.

[Parashat Vayera]

[Siman 1] And the Lord appeared unto him by the terebinths of Mamre (Gen. 18:1) May it please our master to teach us: How many benedictions must a man pray each day? Thus do our masters teach us: A man must pray the eighteen benedictions (of the Amidah) each day. Why eighteen? R. Samuel the son of Nahman stated: This number corresponds to the eighteen instances in which the names of the patriarchs are mentioned simultaneously in the Torah.⁠¹ The first being: And God will surely remember you, and bring you out of this land to the land which he swore to Abraham, to Isaac, and to Jacob (Gen. 50:24), and the last: The Lord said to me: This is the land which I swore unto Abraham, unto Isaac, and unto Jacob (Deut. 34:4). However, if someone should insist that the patriarchs are actually mentioned nineteen times, since it is written: God of Abraham thy father, and the God of Isaac; the land whereon thou liest, to thee will I give it (Gen. 28:13), inform him that this verse is not counted, since Jacob’s name is not included (in the verse).

R. Yohanan maintained: The eighteen benedictions correspond to the eighteen injunctions concerning the erection of the Sanctuary that are contained at the conclusion of the Book of Exodus.⁠² The words As the Lord commanded Moses are repeated eighteen times in this section of the Torah. R. Simeon held: The eighteen benedictions correspond to the eighteen vertebrae in a man’s spinal column. When a man prays and genuflects, he is required to bow down until all the vertebrae in his spinal column are loosened, as it is said: All my bones shall say, O Lord, who is like unto Thee (Ps. 35:10).

R. Simeon was of the opinion that this number corresponds to the eighteen psalms from the beginning of the Book of Psalms until the verse The Lord will answer thee in a day of trouble (ibid. 20:2); that is to say, you will be answered through your prayers. And thus it is said: The Lord will answer you in a day of trouble, as it is said at the end of Psalm eighteen: The Lord will answer thee, etc. R. Joshua the son of Levi maintained that the eighteen benedictions correspond to the eighteen times the Divine Name is mentioned in the psalm Ascribe unto the Lord, O ye sons of might (Ps. 29:1).

Why do we recite twenty-four blessings on fast-days? Because that number corresponds to the twenty-four supplications uttered by Solomon as he brought the ark, while fasting, into the innermost part of the Sanctuary (the Holy of Holies). Why do we say nine benedictions on Rosh Hashanah? Rava the son of Hanina stated: To correspond to the nine times that Hannah mentioned the Divine Name in her prayer, commencing with the words and Hannah prayed (I Sam. 2:11).

You find that not all the eighteen benedictions (of the Amidah) recited each day are in praise of the Holy One, blessed be He. In fact, only the first three and the final three are in praise of Him, while the twelve intervening prayers allude to human needs. It is for this reason that we do not say the eighteen benedictions on the Sabbath.⁠³ For, if it should happen that a loved one was ill at home at the time of praying, the worshipper would be reminded of it while reciting the prayer “Who healeth the ills of His people” and would become depressed. Inasmuch as the Sabbath was given to Israel for sanctification, for joy and rest and not for sorrow, one must recite the first three blessings and the final three blessings (of the Amidah) and replace the intervening ones with the prayer of Rest. Hence, David proclaimed: Seven times a day do I praise Thee, because of Thy righteous ordinances (Ps. 119:164). The word seven in this verse refers to the seven benedictions recited on the Sabbath. What other day could this verse refer to, if not the day of rest, which is unlike any other? For it is said: Remember the Sabbath day and keep it holy (Exod. 20:8)—in every respect, even from in the pursuit of thy business and speaking thereof (Isa. 58:13).

The Holy One, blessed be He, said to Israel: Be meticulous in the matter of prayer, for no virtue is more meritorious. In fact, prayer is more important than all the sacrifices, as it is stated: To what purpose is the multitude of your sacrifices unto Me? … bring not more vain oblations…. Your new moons and your appointed seasons My soul hateth…. And when you spread forth your hands … even when you make ever so many prayers (ibid. 1:11–15). From these verses we can logically conclude that prayer is more important than all the sacrifices. Even though man may not deserve to have his prayers answered or to be treated mercifully, yet if he should pray and plead for mercy, I will be merciful toward him, as it is written: All the paths of the Lord are mercy and truth (Ps. 25:10). I have set mercy before truth, righteousness before justice, as it is said: Righteousness and justice are the foundation of Thy throne, mercy and truth before Thee (ibid. 89:15).

R. Simlai declared: You know that all His ways are merciful from the fact that at the very beginning of the Torah He adorned (kishet) the bride, as it is said: And the Lord God formed (vayiben) the rib, etc. (Gen. 2:22). In towns situated on the seacoast, a bride is called buneh (“well-adorned”). And at the conclusion of the Torah, He buried the dead, as is written: And He buried him in the valley (Deut. 34:6). In the middle of the Torah, He visited the sick, for after Abraham was circumcised, He and His angels visited him, as we read in the chapter: And the Lord appeared unto him (Gen. 18:1).

[Siman 2] R. Berechiah began the discussion in R. Levi’s name with the verse: Thou hast also given me Thy shield, and Thy salvation; and Thy right hand hath holden me up, and Thy condescension hath made me great (Ps. 18:36). The Holy One, blessed be He, stood as He revealed Himself to Abraham, while Abraham remained seated, as it is said: And he sat (Gen. 18:1). The Holy One, blessed be He, declared: Do not be surprised, for I shall do likewise for your descendants. When they sit in their synagogues and their houses of study, I will stand over them, as it is said: God standeth in the congregation of God (Ps. 82:1).

Normally, if a student is ailing, and his master plans to visit him, his fellow students precede the master to their colleague’s home in order to inform him of the visitor who will be coming. The Holy One, blessed be He, did not do so. After Abraham was circumcised, and while he was still suffering the effects of the circumcision, He told the angels: Go, visit him! However, before they departed, the Holy One had preceded them. Thus, it is said: And the Lord appeared unto him (Gen. 18:1), and this is followed by the verse: And he lifted up his eyes and looked, and lo, three men stood over against him (ibid., v. 2). Is there any condescension greater than this?

Our sages stated in the name of R. Eleazar the son of Pedat: The Holy One, blessed be He, likens Himself to the humblest of men in seven places in the Torah. It is written: For the Lord your God, He is God of Gods, and the Lord of Lords, the great God, the mighty and the awful (Deut. 10:17), and this is followed by the verse: He doth execute justice for the fatherless and widow, and loveth the stranger (ibid., v. 18). It says likewise: For though the Lord be high, yet regardeth He the lowly (Ps. 138:6), and also: Thus saith the High and Lofty One that inhabiteth eternity and whose name is holy: I dwell in the high and holy places, with him also that is of a contrite and humble spirit, to revive the spirit of the humble (Isa. 57:15). Similarly, Scripture says: Thus saith the Lord: The heaven is My throne, and the earth is My footstool (ibid. 66:1), and that is followed by: And on this man will I look, even on him that is poor and of a contrite spirit and trembleth at My word (ibid., v. 2). Elsewhere it is written: The Lord is King forever and ever. The nations are perished out of His land (Ps. 10:16), and that is followed by the verse: Lord, Thou hast heard the desire of the humble (ibid., v. 17). Scripture says: Sing unto God, sing praises to His Name. Extol Him that rideth upon the skies, whose name is the Lord; and exult ye before Him (ibid. 68:5), and after that is written: A father of the fatherless, the judge of the widows (ibid., v. 6). Likewise the verse Who made heaven and earth, the sea and all that in them is, who keepeth truth forever, who executeth justice for the oppressed (Ps. 146:6–7) is followed by: He upholdeth the fatherless, and the widow; and the way of the wicked He maketh crooked (ibid., v. 9).

After Abraham was circumcised the Holy One, blessed be He, appeared before him in all His glory to inquire after his health, as it is said: And the Lord appeared unto him.

R. Isaac Nappaha began the discussion with the verse An altar of earth shalt thou make Me…. in every place I cause My name to be mentioned, I will come unto thee and bless thee (Exod. 20:21–24). The Holy One, blessed be He, declared: Since I reveal Myself to anyone who brings a burnt offering or a peace offering in order to bless him, how much more so would I reveal Myself to Abraham, who sacrificed himself for Me. Hence, it is said: And the Lord appeared unto Him. R. Aha said: I will prove to you that the Holy One, blessed be He, strengthened Abraham. On the very day he circumcised himself, and while his blood was still flowing, he circumcised Ishmael and all the men of his household. How many men were born in his home? Three hundred and eighteen. (Now if that many were born in his home) how many others must he have purchased, and yet it is written: And Abraham took Ishmael and all that were born in his house, and all that were bought with money (Gen. 17:23), and: In that selfsame day was Abraham circumcised, and Ishmael his son, and all the men of his house born in the house, and bought with money, etc. (ibid., vv. 26–27). (It continued) until Abraham piled up a hill of foreskins, and a river of blood poured forth from his home.

Thereupon the Holy One, blessed be He, said to His ministering angels: Come, let us visit the sick. They replied: Master of the Universe, Lord, what is man, that Thou takest knowledge of him, or the son of man, that Thou makest account of him? (Ps. 144:3). Why should you go into an unclean place, into an area bathed in blood and defilement with an evil stench? He answered: Be assured, the blood of the prepuce is sweeter to Me than myrrh and frankincense. And thus Solomon sang: Until the day breatheth, and the shadows flee away, I will get me to the mountain of myrrh, and to the hill of frankincense (Song 4:6). This verse alludes to Abraham, who was called myrrh, as it is said: Myrrh, aloes, and cassia are all thy garments (Ps. 45:9).

[Siman 3] And the Lord appeared unto him by the terebinths of Mamre (Gen. 18:1) Why did the Holy One, blessed be He, appear by the terebinths of Mamre? May the name of the Holy One, blessed be He, be blessed, for He does not withhold a reward from any of His creatures. Abraham had three friends, Aner, Eshkol, and Mamre, and when the Holy One commanded Abraham to circumcise himself, he consulted each of them. He went first to Aner and related to him what the Holy One had said. Aner replied: “Do you wish to cripple yourself so severely that when the descendants of the kings whom you have slain attack, you will be unable even to flee from them?” He left him and went to Eshkol and told him what the Lord had commanded. Eshkol responded: “You are an old man, and if you are circumcised, considerable blood will flow from you, and you will not be able to survive the loss and will perish.” Whereupon he departed from him, and went to Mamre and said: “What do you advise?” Mamre retorted: “Need you seek my advice in such a matter? Did He not release you from the fiery furnace, perform miracles in your behalf, and rescue you from kings? The fact is that you would have been destroyed long ago were it not for His strength and His might. He saved your two hundred and forty-eight limbs, and yet you ask advice concerning merely a piece of one of your organs. Do as He has commanded!” Thereupon the Holy One, blessed be He, exclaimed: Blessed shall you be for having advised him to be circumcised; I shall reveal Myself to him only in your territory. Hence, it is written: The Lord appeared unto him by the terebinths of Mamre.

And he sat in the tent door in the heat of the day (Gen. 18:1). Why the heat of the day? It indicates that the Holy One, blessed be He, had made the day extremely hot so that no travelers would pass by, necessitating Abraham to fuss over them.

Another explanation. Until the day breatheth (Song 4:6). This refers to judgment day, as it is said: For, behold, the day cometh, it burneth as a furnace; and all the proud, and all that work wickedness, shall be stubble; and the day that cometh shall set them ablaze, saith the Lord of hosts, that it shall leave them neither root nor branch (Mal. 3:19).

And the shadows flee away (Song 4:6). This indicates that on that day there will be no shadow for the wicked, as it is said: There is no darkness and shadow of death, where the workers of iniquity may hide themselves (Job 24:32).

I will get me to the mountains of myrrh (Song 4:6) refers to the Temple, in which they brought offerings of myrrh. And to the hill of frankincense (ibid.) alludes to Jerusalem, whither they brought their offerings of frankincense.

1. Cf. Y. Berakhot 84c, Y. Taanit 82b.

2. Exod. 38:40. As God commanded is repeated fourteen times, All that the Lord commanded Moses is repeated twice, As the Lord commanded so they did is mentioned once, And according to all that the Lord commanded so he did is also stated once.

3. On Sabbaths and holy dayss the thirteen intervening blessings are omitted lest the holiness of the day be marred by references to mundane affairs; a single benediction describing the characteristic feature of the day is inserted, in their place.

פרשת וירא

[א] וירא אליו ה׳ וגו׳ (בראשית י״ח:א׳). ילמדנו רבינו, כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום, כך שנו רבותינו, צריך אדם שיתפלל שמונה עשרה, ולמה י״ח, כנגד י״ח אזכרות שכתיב בהבו לה׳ בני אלים (תהלים כט). משיבין לר׳ לוי והא בבבל אומרים י״ט, אמר להם אף הוא מן האזכרות, שנאמר אל הכבוד הרעים (שם שם:ג׳). אמר ר׳ סימון כנגד י״ח חוליות שבשדרה, שבשעה שאדם עומד ומתפלל צריך לשוח בכולן, שנאמר כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך (שם ל״ה:י׳), אמר הקב״ה הוו זהירין בתפלה שאין לך מדה יפה הימנה, ואפילו אן אדם כדי לענות, חסד אני אעשה עמו, שכל דרכי חסד. אמר ר׳ שמלאי מבקש אתה לידע שכל דרכיו של הקב״ה חסד, בראשה של תורה קישט את הכלה, שנאמר ויבן ה׳ אלהים את הצלע (בראשית ב׳:כ״ב), ובסופה חסד שקיבר את המת, שנאמר ויקבר אותו בגיא (דברים ל״ד:ו׳), ובאמצעה ביקר את החולה, שנאמר וירא אליו ה׳. כיון שמל אברהם בא הקב״ה ופמליא שלו לבקרו (שנאמר) [מנין ממה שקראו בענין] וירא אליו.

[ב] [וירא אליו]. זש״ה כה אמר ה׳ השמים כסאי וגו׳ ואת כל אלה ידי עשתה וגו׳ (ישעיהו ס״ו:א׳-ב׳), מי הוא חרד על דברו של הקב״ה זה אברהם וירא אליו ה׳ וגו׳. מה כתיב ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי (שם שם), ואם רצונך לידע שעל אברהם הכתוב מדבר, ראה מה כתיב שוחט השור (שם ג), זה אברהם, ואל הבקר רץ אברהם וגו׳ (בראשית י״ח:ז׳), מכה איש (ישעיהו שם), שהרג את נמרוד, הוא נמרוד הוא אמרפל, זובח השה (שם), אימתי כיון שהקריב את יצחק בנו, שנאמר אלהים יראה לו השה [לעולה] בני (בראשית כ״ב:ח׳).

[ג] ד״א כה אמר ה׳ השמים כסאי וגו׳ ואת כל אלה ידי עשתה וגו׳. אמרו רבותינו בשם ר׳ אליעזר בן פדת בשבעה מקומות אתה מוצא שהשוה הקב״ה עצמו עם לבבות הנמוכים, מנין? שנאמר כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו׳ (דברים י׳:י״ז), ראה כמה גבורה וכמה שבח, ומה כתיב אחריו, עשה משפט (גר) יתום ואלמנה (שם שם:י״ח), וכתיב כי רם ה׳ ושפל יראה וגו׳ (תהלים קל״ח:ו׳), וכתיב [כי] כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח (ישעיהו נ״ז:ט״ו), וכתיב כה אמר ה׳ השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו׳ (שם ס״ו:א׳), וכתיב ואת כל אלה ידי עשתה וגו׳ ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו׳ (שם שם:ב׳), והשאר בספר תהלים, ה׳ מלך עולם ועד (תהלים י׳:ט״ז), וכתיב אחריו תאות ענוים שמעת ה׳ וגו׳ (שם שם:י״ז), וכתיב שירו לאלהים זמרו שמו סולו לרוכב בערבות (שם ס״ח:ה׳), מה כתיב בתריה, אבי יתומים ודיין אלמנות (שם שם:ו׳), וכתיב הללויה הללי נפשי את ה׳ (שם קמ״ו:א׳), וכתיב באותו מזמור עושה שמים וארץ (שם שם:ו׳), וכתיב עשה משפט לעשוקים וגו׳ (שם שם:ז׳),

ובשביל מה בא אצל אברהם, בשביל שהיה יושב ומצטער ממילתו, לפיכך בא לבקרו.

[ד] ד״א וירא אליו וגו׳. ר׳ יצחק נפחא פתח מזבח אדמה תעשה (שמות כ׳:כ׳), אמר הקב״ה מי שהוא שוחט שור או שה ושפך דם קימעא, הייתי בא ומברכו, שנאמר מזבח אדמה, וכתיב אבוא אליך וברכתיך (שם שם), אברהם שנהר של דם יוצא מתוך ביתו מן המילה, על אחת כמה וכמה שאני צריך לברכו, לכך נאמר וירא אליו, וכך אמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ וירא אליכם (ויקרא ט׳:ו׳), ומה דבר ה׳, ויאמר משה אל אהרן קרב וגו׳ (ויקרא ט׳:ז׳). אמר ר׳ אחא בא וראה כח שנתן הקב״ה באברהם, שביום אחד מל עצמו וילידי ביתו וישמעאל בנו, והיה הדם מטפטף, ראה כמה היו ילידי ביתו, שכתיב וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות (בראשית י״ד:ד״י). ואם ילידי ביתו כל כך היו, מקנת כספו על אחת כמה וכמה, וכולם מל אותם ביום אחד, שנאמר בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו וכל אנשי ביתו וגו׳ נמולו אתו (שם י״ז:כ״ו-כ״ז), ונטל אברהם את כל הערלות שמל, ועשה אותם גבעה בתוך ביתו, והיה נהר של דם יוצא מתוך ביתו, וקרא הקב״ה את המלאכים ואמר להם באו ונבקר את החולה, אמרו לפניו רבונו של עולם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו (תהלים ח׳:ה׳), ואת הולך במקום הטנופת במקום של דם ושל שקץ, אמר להם כך אמרתם חייכם ערב עלי ריח של אותו דם ממור ולבונה, אם אין אתם הולכים הרי אני הולך לעצמי, וכן שלמה אמר עד שיפוח היום וגו׳ (שיר השירים ד׳:ו׳), אל גבעת הערלות (יהושע ה׳:ג׳), זה אברהם, שנאמר וירא אליו ה׳ וגו׳, כחום היום, שהרתיח הקב״ה אותו היום.

ד״א עד שיפוח היום, אלו העוברים והשבים שהיה מכלכל, ונסו הצללים, שלא יצטער מן המילה לפי שהיה משמש אותן, אלך לי אל הר המור, זה אברהם, שנאמר מור ואהלות קציעות (תהלים מ״ה:ט׳).

ד״א עד שיפוח היום, זה יום הדין, ונסו הצללים, שאין צל לרשעים, שנאמר אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און (איוב ל״ד:כ״ב), אלך לי אל הר המור, זה בית המקדש, שהיו מקטירין שם המור.

ד״א עד שיפוח היום, עד שיופיע מלכותו של הקב״ה בעלם הזה, ונסו הצללים, אלו צללי המלכיות, אלך לי אל הר המור, זה ירושלים, שנאמר באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי (שיר השירים ה׳:א׳). אל גבעת הערלות, שנטל את הערלות ועשאן גבעה, לפיכך נגלה עליו הקב״ה, שנאמר וירא אליו, וכיון שראו המלאכים כך, הלכו גם הם עם הקב״ה, שנאמר וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים וגו׳ (בראשית י״ח:ב׳), וכן דוד משבח כל ארחות ה׳ חסד ואמת, (תהלים כ״ה:י׳), מהו כל ארחות ה׳ חסד ואמת, התורה תחלתה חסד, וסופה חסד, ואמצעיתה חסד, תחילתה חסד מנין, אתה מוצא כשיצר הקב״ה חוה קישטה והביאה לאדם, שנאמר ויבן ה׳ אלהים את הצלע וגו׳ (בראשית ב׳:כ״ג), מהו ויבן, אמר ר׳ אבהו בערביא קורין לגדילתא בנייתא, וסופה חסד במיתת משה כשהקב״ה נטפל לו בכבודו, שנאמר ויקבור אותו בני (דברים ל״ד:ו׳), באמצעיתא חסד באברהם שנאמר ואתנה את בריתי ביני ובינך (בראשית י״ז:ב׳), כיון שנגלה עליו הקב״ה היה יושב, שנאמר והוא יושב פתח האהל כחום היום (שם י״ח:ב׳), בא אברהם לעמוד, א״ל הקב״ה אל תצטער לעמוד שב לך, שנאמר נאום ה׳ לאדני שב לימיני (תהלים ק״י:א׳). א״ל אברהם וכי כך הוא דרך ארץ שאני יושב ואתה עומד, א״ל הקב״ה אל תצטער, זקן אתה בן מאה שנה שב, א״ל הקב״ה חייך בשביל שאתה יושב ואני עומד, עתידין בניך בני ג׳ שנים, בני ד׳ שנים, לישב בבתי מדרשות ובבתי כנסיות ואני עומד עליהם, שנאמר אלהים נצב בעדת אל (שם פ״ב:א׳), התחיל אברהם לקלס להקב״ה, ותתן לי מגן ישעך (שם י״ח:ל״ו), כשרדפו המלכים, שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך (בראשית ט״ו:א׳), וימינך תסעדני (תהלים שם), כשאחזת עמי הערלה והייתי חותך, וענותך תרבני (שם שם), שאני יושב ואתה עומד.

ד״א והוא יושב פתח האהל כחום היום, מהו כחום היום, שהרתיח הקב״ה אותו היום כיום הדין, שנאמר כי הנה היום בא בוער כתנור וגו׳ (מלאכי ג׳:י״ט).

[Parashat Vayera]

[1] (Gen. 18:1:) THEN THE LORD APPEARED UNTO HIM…. Let our master instruct us: How many blessings does one pray every day?⁠¹ Thus have our masters taught (in Ber. 4:3): ONE MUST PRAY THE EIGHTEEN BENEDICTIONS.⁠² And why eighteen?⁠³ < They > correspond to the eighteen references to the Divine Name which are written in (Ps. 29) ASCRIBE TO THE LORD, O HEAVENLY BEINGS. They reply to R. Levi:⁠⁴ But does not one say nineteen in Babylon? He said to them: That also is from references to the Divine Name, as stated (in Ps. 29:3): THE GOD (El) OF GLORY THUNDERS.⁠⁵ R. Simon said: < The Eighteen > correspond to the eighteen vertebrae which are in the spine, since when one stands to pray, it is necessary to bend over with all of them. Thus it is stated (in Ps. 35:10): ALL MY BONES SHALL SAY: LORD, WHO IS LIKE YOU? The Holy One said: Be strictly observant in prayer, for you have no finer way than that. And even though a person is not worth answering, I shall show him loving-kindness, since all my ways are loving-kindness. R. Simlay said: Do you want to know that all the Holy One's ways are loving-kindness?⁠⁶ At the beginning of Torah he has adorned the bride, as stated (in Gen. 2:22): THEN THE LORD GOD BUILT THE RIB < WHICH HE HAD TAKEN FROM THE HUMAN INTO A WOMAN >.⁠⁷ Also at the end of < the Torah > there is loving-kindness in that he buried the dead, as stated (in Deut. 34:6): THEN HE (THE HOLY ONE) BURIED HIM (MOSES) IN THE VALLEY. Moreover, in the middle < of the Torah > he visited the sick, as stated (in Gen. 18:1): THEN THE LORD APPEARED UNTO HIM. As soon as Abraham had circumcised < himself > (in Gen. 17:24), the Holy One and his entourage⁸ came to visit him. {It is so stated} [Where is it shown? Where they read on the matter] (in Gen. 18:1): THEN THE LORD APPEARED UNTO HIM.

[2] [(Gen. 18:1:) THEN THE LORD WAS AWESOME UNTO HIM.]⁠⁹ This text is related (to Is. 66:1-3): THUS SAYS THE LORD: THE HEAVENS ARE MY THRONE … FOR ALL THESE THINGS HAS MY HAND MADE … < BUT UNTO THIS PERSON WILL I LOOK: UNTO ONE WHO IS POOR AND OF A CONTRITE SPIRIT, WHO TREMBLES AT MY WORD, WHO > ¹⁰ SLAUGHTERS THE OX, WHO SLAYS A HUMAN, WHO SACRIFICES THE LAMB…. Who is trembling at the words of the Holy One? This is Abraham, < for > (according to Gen. 18:1) THEN THE LORD WAS AWESOME UNTO HIM…. What is written (in Is. 66:2)? BUT ON THIS PERSON WILL I LOOK: UNTO ONE WHO IS POOR AND OF A CONTRITE SPIRIT, WHO TREMBLES AT MY WORD. Now, if you want to know that the text is speaking about Abraham, see what is written (in vs. 3): WHO SLAUGHTERS THE OX. This is Abraham (according to Gen. 18:7): THEN ABRAHAM RAN UNTO THE HERD, < TOOK A CALF >…. (Is. 66:3, cont.:) WHO SLAYS A HUMAN < refers to > the one who killed Nimrod, < and > Nimrod is Amraphel (of Gen. 14).⁠¹¹ (Is. 66:3, cont.:) WHO SACRIFICES THE LAMB. When? When he offered up his son Isaac as stated (in Gen. 22:8): GOD WILL SEE TO THE LAMB [FOR A BURNT OFFERING], MY SON.

[3] Another interpretation (of Is. 66:1-2): THUS SAYS THE LORD: THE HEAVENS ARE MY THRONE … FOR ALL THESE THINGS HAS MY HAND MADE … < YET UNTO THIS PERSON WILL I LOOK: UNTO ONE WHO IS POOR AND OF A CONTRITE SPIRIT >. Our masters have said in the name of R. Eliezer ben Pedat:⁠¹² In seven places you find that the Holy One has compared himself with lowly hearts.⁠¹³ Where are they?

Where it is stated (in Deut. 10:17): FOR THE LORD YOUR GOD IS GOD OF GODS…. See how great is < his > might and how great is < his > praise! Then what is written next (in vs. 18)? HE SECURES JUSTICE FOR THE ORPHAN AND WIDOW.

It is also written (in Ps. 138:6): FOR THOUGH THE LORD IS HIGH, HE HAS REGARD FOR THE HUMBLE….

It is also written (in Is. 57:15): [FOR] THUS SAYS THE HIGH AND EXALTED ONE, WHO INHABITS ETERNITY, WHOSE NAME IS HOLY: I INHABIT THE HIGH AND HOLY PLACE, WITH ONE ALSO THAT IS OF A CONTRITE AND HUMBLE SPIRIT.

It is also written (in Is. 66:1): THUS SAYS THE LORD: THE HEAVENS ARE MY THRONE AND THE EARTH IS MY FOOTSTOOL…. Then there is written (in vs. 2): ALL THESE MY HAND HAS MADE … YET UNTO THIS PERSON WILL I LOOK: UNTO ONE WHO IS POOR AND OF A CONTRITE SPIRIT.

And the rest are in the Book of Psalms (10:16): THE LORD IS KING FOR EVER AND EVER. Then there is written after that (in vs. 17): THE LONGING OF THE MEEK YOU HAVE HEARD, O LORD….

It is also written (in Ps. 68:5 [4]): SING TO GOD, PRAISE HIS NAME, BUILD A WAY FOR THE ONE WHO RIDES IN THE DESERT. What is written after it (in vs. 6 [5])? A FATHER OF ORPHANS AND AN ADVOCATE OF WIDOWS.

It is also written (in Ps. 146:1): HALLELUJAH. PRAISE THE LORD, O MY SOUL! And there is written in the same psalm (at vs. 6): WHO MADE HEAVEN AND EARTH. Then there is written (in vs. 7): WHO SECURES JUSTICE FOR THE OPPRESSED….

For what reason did he come to Abraham? For the reason that he was sitting < there > suffering from his circumcision. He therefore came to visit him.

[4] Another interpretation (of Gen. 18:1): THEN < THE LORD > APPEARED UNTO HIM…. R. Isaac the Smith began (with Exod. 20:21 [24]): AN ALTAR OF EARTH YOU SHALL MAKE FOR ME.⁠¹⁴ The Holy One said: Whoever slaughters an ox or a lamb and sheds a little blood, such a one I am coming to bless. Thus it is stated: AN ALTAR OF EARTH < YOU SHALL MAKE FOR ME, AND YOU SHALL SACRIFICE UPON IT YOUR BURNT OFFERINGS AND YOUR PEACE OFFERINGS, YOUR SHEEP AND YOUR OXEN >. Then it is written (ibid.): I WILL COME UNTO YOU AND BLESS YOU. How much the more must I bless Abraham, since a river of blood was pouring forth from his house because of the circumcision! It is therefore stated (in Gen. 18:1): THEN < THE LORD > APPEARED UNTO HIM. So also Moses said (in Lev. 9:6): THIS IS THE THING WHICH THE LORD HAS COMMANDED < YOU TO DO > THAT < THE GLORY OF THE LORD > MAY APPEAR UNTO YOU. What did the LORD say (in vs. 7)? THEN MOSES SAID UNTO AARON: DRAW NEAR < UNTO THE ALTAR AND PERFORM YOUR SIN OFFERING AND YOUR BURNT OFFERING TO ATONE FOR YOURSELF … AS THE LORD HAS COMMANDED >. R. Aha said: Come and see the power which the Holy One set in Abraham, who in one day circumcised himself, the slaves born in his house, and his son Ishmael. So the blood was dripping.⁠¹⁵ Look at how many of his home-born slaves there were! According to what is written (in Gen. 14:14), HE MUSTERED HIS THREE HUNDRED AND EIGHTEEN HOME-BORN SLAVES. Now, if his home-born slaves numbered so many, how many more were those which his money had purchased! And he circumcised them all in a single day, as stated (in Gen. 17:26f.): ON THAT VERY DAY ABRAHAM AND HIS SON ISHMAEL WERE CIRCUMCISED; AND ALL THE MEN OF HIS HOUSE, < HOME-BORN SLAVES AND ONES PURCHASED WITH MONEY FROM A FOREIGNER >, WERE CIRCUMCISED ALONG WITH HIM. Then Abraham took all the foreskins which he had circumcised and made a mound of them in the midst of his house, with the result that a river of blood flowed forth from the midst of his house. So the Holy One called the angels and said to them: Come, let us visit the sick one. They said to him: Sovereign of the World, (Ps. 8:5): WHAT IS A HUMAN THAT YOU ARE MINDFUL OF HIM AND A CHILD OF ADAM THAT YOU SHOULD VISIT HIM! Also, are you going into a place of defilement, into a place of blood and of uncleanness? He said to them: So you have said. By your life, the odor of this blood is sweeter to me than myrrh and frankincense. If you are not going, then I am going by myself. And so has Solomon said (in Cant. 4:6): UNTIL THE DAY BECOMES COOL… < I WILL GO UNTO THE MOUNTAIN OF MYRRH AND UNTO THE MOUND OF FRANKINCENSE >. (Josh. 5:3:) UNTO THE MOUND OF FORESKINS.⁠¹⁶ This < refers to > Abraham, of whom it is stated (in Gen. 18:1): THEN THE LORD APPEARED UNTO HIM … IN THE HEAT OF THE DAY, since the Holy One had made that day hot.⁠¹⁷

Another interpretation (of Cant. 4:6): UNTIL THE DAY BECOMES COOL. This < refers to the story about > the travelers whom < Abraham > fed. (Ibid., cont.:) AND THE SHADOWS FLEE, since he was not suffering from the circumcision because he was attending them. (Ibid., cont.:) I WILL GO UNTO THE MOUNTAIN OF MYRRH (mor). This < refers > to Abraham,⁠¹⁸ of whom it is stated (in Ps. 45:9 [8]): MYRRH, ALOES, AND CASSIA < ARE ON ALL YOUR GARMENTS >.⁠¹⁹

Another interpretation (of Cant. 4:6): UNTIL THE DAY BECOMES COOL. This < refers to > the day of judgment. (Ibid., cont.:) AND THE SHADOWS FLEE, since the wicked have no < protective > shadow. It is so stated (in Job 34:22): THERE IS NEITHER DARKNESS NOR SHADOW OF DEATH FOR WORKERS OF VANITY TO BE HIDDEN. (Cant. 4:6, cont.:) I WILL GO UNTO THE MOUNTAIN OF MYRRH. This is the Holy Temple where they would burn the offering of myrrh.

Another interpretation (of Cant. 4:6): UNTIL THE DAY BECOMES COOL. Until the kingdom of the Holy One appears in this world. (Ibid., cont.:) AND THE SHADOWS FLEE, i.e., the shadows of the kingdom. (Ibid., cont.:) I WILL GO UNTO THE MOUNTAIN OF MYRRH, i.e., Jerusalem. Thus it is stated (in Cant. 5:1): WHEN I COME TO MY GARDEN, MY SISTER, MY BRIDE, I HAVE PLUCKED MY MYRRH ALONG WITH MY SPICE. (Josh. 5:3:) UNTO THE MOUND OF FORESKINS,⁠²⁰ since he took the foreskins and made a mound of them. For that reason the Holy One was revealed to him, as stated (in Gen. 18:1): THEN < THE LORD > APPEARED UNTO HIM. Now when the angels saw this, they also came along with the Holy One, as stated (in Gen. 18:2): WHEN HE LIFTED HIS EYES AND LOOKED, BEHOLD, THERE WERE THREE MEN < STANDING NEAR HIM >. And so David gives praise (in Ps. 25:10): ALL THE PATHS OF THE LORD ARE STEADFAST LOVE AND TRUTH. What is the meaning of ALL THE PATHS OF THE LORD ARE STEADFAST LOVE AND TRUTH? < With reference to > the Torah, its beginning is steadfast love,⁠²¹ its end is steadfast love, and its middle is steadfast love. Its beginning is steadfast love. Where is it shown? You find that when the Holy One formed Eve, he adorned her and brought her to Adam, as stated (in Gen. 2:22): THEN THE LORD GOD BUILT THE RIB < WHICH HE HAD TAKEN FROM THE HUMAN INTO A WOMAN >. What is the meaning of BUILT? R. Abbahu said: In Arabia they call the plaited coiffure a "building.⁠"²² Its end is steadfast love, < i.e., > at Moses' death when the Holy One attended him in his glory,⁠²³ as stated (in Deut. 34:6): AND HE BURIED HIM IN THE VALLEY. At the middle there is steadfast love in the case of Abraham, as stated (in Gen. 17:2): AND LET ME PUT MY COVENANT BETWEEN ME AND YOU. When the Holy One was revealed to him, he was sitting, as stated (in Gen. 18:1): < THEN THE LORD APPEARED UNTO HIM > … AS HE WAS SITTING AT THE TENT DOOR IN THE HEAT OF THE DAY.⁠²⁴ Abraham went to stand up. The Holy One said to him: Do not trouble yourself to stand up. Sit down! It is so stated (in Ps. 110:1): THE LORD (God) SAID TO MY LORD (Abraham): SIT DOWN AT MY RIGHT HAND. Abraham said to him: Is this good manners for me to be sitting while you are standing? The Holy One said to him: Do not trouble yourself. You are an old man of a hundred years. Sit down! The Holy One said to him: By your life, because you are sitting while I stand, your children at the age of three years, at the age of four years, are going to be sitting in the academies and in the synagogues with me standing over them. Thus it is stated (in Ps. 82:1): GOD STANDS IN THE DIVINE CONGREGATION. Abraham began to praise²⁵ God (according to Ps. 18:36 [35]): YOU ALSO GAVE ME THE SHIELD OF YOUR SALVATION, when the kings had pursued < me >. It is so stated (in Gen. 15:1): FEAR NOT, ABRAM, I AM YOUR SHIELD. (Ps. 18:36 [35], cont.:) YOUR RIGHT HAND SUSTAINED ME, when you grasped the foreskin along with me as I was cutting. (Ibid., cont.:) AND YOUR CONDESCENSION MAGNIFIED ME, in that I was sitting while you were standing.

Another interpretation (of Gen. 18:1): AS HE WAS SITTING AT THE TENT DOOR IN (literally: AS) THE HEAT OF THE DAY. What is the meaning of AS THE HEAT OF THE DAY? That the Holy One made that day as hot as the day of judgment. It is so stated (in Mal. 3:19 [4:1]): FOR, BEHOLD, THE DAY IS AT HAND, BURNING LIKE AN OVEN….

[5] (Gen. 18:2:) WHEN HE RAISED HIS EYES, HE LOOKED, < AND BEHOLD, THREE PERSONS WERE STANDING NEAR HIM >…. R. Simay said: The Holy One said to Abraham: By virtue of three races which you ran, by your life, when I come to give Torah to Israel, I am running three races before them. Now these are the three races which Abraham ran:⁠²⁶ (Ibid., cont.:) HE RAN TO MEET THEM. (Ibid., vs. 7:) THEN ABRAHAM RAN UNTO THE HERD. (Ibid., vs. 6:) SO ABRAHAM HASTENED TO THE TENT…. Here are three races. The Holy One also repaid his children in kind for him at Sinai, as stated (in Deut. 33:2): AND HE SAID: THE LORD CAME FORTH FROM SINAI, < AND SHONE UPON THEM FROM SEIR, HE; HE APPEARED FROM MOUNT PARAN >…. The Holy One said to him: By your life, you said (in Gen. 18:4): PLEASE (na) LET A LITTLE WATER BE BROUGHT (rt.: LQH). With that very word I am redeeming you from Egypt, as stated (in Exod. 6:7): AND I WILL TAKE (rt.: LQH) YOU TO BE MY < PEOPLE >. So much for this world. [Where is it shown] in regard to the world to come? Where it is stated (in Jer. 3:14): I WILL TAKE (rt.: LQH) YOU, ONE FROM A TOWN AND TWO FROM A CLAN, < AND BRING YOU TO ZION >. You said to them (in Gen. 18:4): PLEASE (na). By your life, with that very word I am admonishing (rt.: YKH) your children, as stated (in Is. 1:18): PLEASE (na) COME, LET US REASON (rt.: YKH) TOGETHER, SAYS THE LORD…. You said to them (in 18:4): A LITTLE (me'at). By your life, with that very word I am driving out the peoples from before your children, as stated (in Exod. 23:30): LITTLE BY LITTLE (me'at me'at) I WILL DRIVE THEM OUT FROM BEFORE YOU. And where is it also shown for the world to come? Where it is stated (in Hag. 2:6f.): FOR THUS SAYS THE LORD {GOD} [OF HOSTS]: IN JUST A LITTLE WHILE (me'at) LONGER I WILL SHAKE < THE HEAVENS AND THE EARTH, THE SEA AND THE DRY COUNTRY; I WILL SHAKE THE NATIONS >. You said to them (in 18:4): WATER. By your life, I am raising up a well for your children, as stated (in Numb. 21:17): RISE UP, O WELL! SING TO IT. And where is it also shown after they had entered the land? Where it is stated (in Deut. 8:7): FOR THE LORD YOUR GOD IS BRINGING YOU UNTO A GOOD LAND, [A LAND WITH STREAMS OF WATER]…. Where is it also shown for the world to come? Where it is stated (in Is. 30:25): THEN UPON [EVERY] HIGH MOUNTAIN [AND UPON EVERY LOFTY HILL THERE SHALL BE BROOKS AND STREAMS OF WATER].

[6] (Gen. 18:17:) THEN THE LORD SAID: SHALL I HIDE FROM ABRAHAM < WHAT I AM DOING >? Let our master instruct us: When someone is translating for one reading the Torah, is it correct for him to look at a written text?⁠²⁷ Thus have our masters taught: The translator is forbidden to look at a written text, and the reader is forbidden to take his eyes away from the Torah since the Torah was given only in a written text, as stated (in Exod. 34:1): AND I WILL WRITE UPON THE TABLETS. But it is forbidden for the translator to look at the Torah. R. Judah ben Pazzi said: There is a text (Exod. 34:27) which explicitly proves < this injunction >: WRITE DOWN THESE WORDS. Thus, the Scripture was given in writing. (Ibid., cont.:) FOR THESE WORDS ARE BY MOUTH. Here is < a reference to > the translation, which is given by word of mouth.⁠²⁸

R. Judah bar Simon said (Ibid., cont.): I HAVE MADE A COVENANT WITH YOU AND WITH ISRAEL. < It was done > through writing and through word of mouth: FOR THESE WORDS ARE BY MOUTH. If you preserve what is in writing in writing and what is by word of mouth by word of mouth, I HAVE MADE < A COVENANT > WITH YOU. But, < if > you change what is by mouth into writing and what is in writing into word of mouth, I HAVE not MADE < A COVENANT > WITH YOU. R. Judah b. R. Shallum the Levite said:⁠²⁹ Moses wanted the Mishnah also to be in writing, but the Holy One foresaw that the peoples of the world were going to translate the Torah and read it in Greek. Then they would say: We too are Israel. The Holy One said to him (in Hos. 8:12): SHOULD I WRITE THE FULL ABUNDANCE OF MY TORAH (i.e., including the Mishnah) FOR YOU? If so, THEY WOULD HAVE BEEN RECKONED AS STRANGERS. And why all this? Because the Mishnah is a mystery³⁰ belonging to the Holy One, and the Holy One reveals his mystery only to the righteous. Thus it is stated (in Ps. 25:14): THE SECRET OF THE LORD IS FOR THOSE WHO FEAR HIM. And so you find that even when the Holy One was angry over Sodom because of their evil deeds and when the Holy One sought to destroy Sodom, the Holy One did not seal their judgment until he had consulted with Abraham. {Thus it is stated:} [Where is it shown? From what we have read on the matter] (in Gen. 18:17): THEN THE LORD SAID: SHALL I HIDE FROM ABRAHAM < WHAT I AM DOING >?

[7] It is written (in Prov. 3:4): SO YOU SHALL FIND GRACE AND GOOD FAVOR IN THE EYES OF GOD AND HUMANITY. You have one who is pleasing to the king but is not pleasing to the people of the king's palace.⁠³¹ There is also one who is pleasing to the people of the palace and not pleasing to the king. In the case of the righteous, however, when they are pleasing before the Holy One, they are pleasing before angels and before mortals. This is what you find in < the case of > Daniel. When the angel came to him, he called that person beloved three times: (Dan. 10:11:) < O DANIEL >, GREATLY BELOVED ONE, UNDERSTAND THE WORDS. It is also written (in Dan. 10:19): FEAR NOT, O GREATLY BELOVED ONE! (Dan. 9:23:) AND I HAVE COME TO DECLARE < IT > BECAUSE YOU ARE {ONE WHO IS} GREATLY BELOVED. And why did he call him GREATLY BELOVED three times? It is simply that a person is blessed when the angel brings him good news and says: You are beloved before the Holy One. You are also praised among the heavenly beings and beloved with your generation. Bezalel also was praised before the heavenly beings and among lower beings as well. Where is it shown? Where it is stated (in Exod. 31:2f.): SEE, I HAVE CALLED BEZALEL < … > BY NAME; < AND I HAVE FILLED HIM WITH THE SPIRIT OF GOD, IN WISDOM >…. It is also written (in Exod. 35:30f.): THE LORD HAS CALLED BEZALEL < … > BY NAME; < AND HE HAS FILLED HIM WITH THE SPIRIT OF GOD, IN WISDOM >…. See, < he is praised in one verse > among the heavenly beings; see, < he is praised in the other verse > among the lower beings. Ergo, it says (in Prov. 3:4): SO YOU SHALL FIND GRACE < AND GOOD FAVOR IN THE EYES OF GOD AND HUMANITY >.

Another interpretation (of Prov. 3:4): SO YOU SHALL FIND GRACE. This is Abraham, who was pleasing to mortals and to angels. Thus it is stated (in Gen. 23:6): HEAR ME, MY LORD < ABRAHAM >, YOU ARE A PRINCE OF GOD IN OUR MIDST. Ergo, < he was pleasing > to mortals. Where is it shown < that he was pleasing > to the Holy One and to angels? Where it is stated (in Gen. 18:17): THEN THE LORD SAID: SHALL I HIDE FROM ABRAHAM < WHAT I AM DOING > ?

R. Levi said: Why did the Holy One give a revelation to Abraham? Because he had reflected in his heart about the generation of the flood, and said: It is impossible that there are not some righteous ones among them. You yourself know that it is so. THEN THE LORD SAID: SHALL I HIDE FROM ABRAHAM < WHAT I AM DOING >? What did < Abraham > answer him (in Gen. 18:23)? WILL YOU ALSO DESTROY THE RIGHTEOUS WITH THE WICKED?

R. Levi said: That thing which Abraham said is the same thing which Job said.⁠³² Job, however, swallowed unripe fruit (i.e., spoke rashly), < while > Abraham ate it cooked. Job said (in Job 9:22): IT IS ALL ONE; THEREFORE, I SAY: HE DESTROYS THE INNOCENT AND THE WICKED. But Abraham, who was wiser, said: WILL YOU ALSO DESTROY … ? < Then > he repented and said (in Gen. 18:25): FAR BE IT FROM YOU TO DO SUCH A THING, TO PUT TO DEATH A RIGHTEOUS PERSON ALONG WITH A WICKED ONE, SO THAT THE RIGHTEOUS ONE FARES LIKE THE WICKED!

Another interpretation: Why did the Holy One give a revelation to Abraham? R. Judah the Levite spoke a parable:⁠³³ To what is the matter comparable? To a king who had an orchard and gave it to his friend as a gift. After some days the king needed to cut down < some > beams from it. The king said: Although it was mine, I gave it to my friend. I shall not cut them until I consult with my friend. So < it was with > the Holy One. When he brought < Abraham > up into the land of Israel, he said to him (in Gen. 13:14f.): PLEASE LIFT UP YOUR EYES AND LOOK {TOWARD THE SEA AND TOWARD THE NORTH} … and it is also written (in the next verse): [FOR] ALL THE LAND WHICH YOU SEE, < TO YOU WILL I GIVE IT, AND TO YOUR SEED FOREVER >. When, therefore, the Holy One wanted to destroy those five cities, he said: I am not destroying them without Abraham knowing. If you should say that they were not part of the land of Canaan, see what is written (in Gen. 10:19): AND THE BORDER OF CANAAN WAS FROM ZIDON, < AS YOU GO TOWARD GERAR, UNTO GAZA; AS YOU GO TO SODOM, GOMORRAH, ADMAH, AND ZEBOIIM, UNTO LASHA >. He did not, therefore, destroy them until he had consulted with Abraham, as stated (in Gen. 18:17): THEN THE LORD SAID: SHALL I HIDE FROM ABRAHAM < WHAT I AM DOING >?

[8] It is written (in Job 20:23): LET IT BE FOR FILLING HIS BELLY, LET HIM CAST HIS BURNING ANGER AT HIM, AND LET HIM BRING DOWN RAIN UPON {THEM} [HIM] IN HIS FLESH (LEHUM).⁠³⁴ The retribution which came upon the Sodomites was for filling their belly, because they had filled their belly with transgressions, violence, and plunder. Therefore, when retribution came upon them, it filled their belly, as stated (ibid.): LET HIM CAST HIS BURNING ANGER AT {THEM} [HIM]. R. Me'ir said about the destruction of Sodom: The Scripture says (ibid.): AND LET HIM BRING DOWN RAIN UPON {THEM} [HIM] IN HIS LEHUM. (Gen. 19:24:) THEN THE LORD RAINED DOWN UPON SODOM. What is the meaning of IN HIS LEHUM (rt.: LHM)? < That it happened > because of the wars (rt.: LHM) which they had fought with the Holy One. Thus it was stated (in Gen. 13:13): NOW THE PEOPLE OF SODOM WERE EVIL AND SINFUL AGAINST THE LORD, EXCEEDINGLY SO.⁠³⁵ < They were > EVIL to each other AND SINFUL in adultery, AGAINST THE LORD in idolatry, EXCEEDINGLY SO in bloodshed. R. Judah b. R. Shallum the Levite said in the name of R. Johanan bar Nahman: When Amraphel and his associates came to fight with the Sodomites, because they had captured Lot, Abraham went out to fight against them. So he killed the kings, and they fled, just as it is written (in Gen. 14:10): NOW THE VALLEY OF SIDDIM WAS FULL OF BITUMEN PITS; [AND THE KINGS OF SODOM < AND GOMORRAH > FLED] < AND FELL THERE >. Abraham began reflecting: The kings came to fight with the Sodomites. So the kings fell, but those < of Sodom and Gomorrah > fled. Thus it is stated (ibid., cont.): AND THOSE WHO REMAINED FLED TO THE MOUNTAIN.⁠³⁶ Perhaps you will say: There were worthy ones among them. The Holy One said to him (in Job 20:24-26): SHOULD HE FLEE FROM THE IRON WEAPON, < THE BOW OF BRASS SHALL PASS THROUGH HIM >; HE DRAWS IT OUT, AND IT COMES OUT OF HIS BODY … UTTER DARKNESS IS LAID UP IN RESERVE FOR HIM; < AN UNFANNED FIRE SHALL CONSUME HIM; IT SHALL BE BAD FOR A SURVIVOR IN HIS TENT >. UTTER DARKNESS IS LAID UP concerns Sodom, since it lies to the south³⁷ of the land of Israel. Thus it is stated (in Ezek. 16:46): AND YOUR YOUNGER SISTER [THAT DWELLS SOUTH OF YOU IS SODOM AND HER DAUGHTERS]. What is the meaning of SHALL CONSUME THE SURVIVOR IN HIS TENT? That, even if a single survivor is left {of them} [from there], the evil of evil < SHALL CONSUME THE SURVIVOR > IN HIS TENT. Which < survivor > ? This is Lot's wife, Edith, of whom it is stated (in Gen. 19:26): BUT HIS WIFE LOOKED BACK, AND SHE BECAME A PILLAR OF SALT.⁠³⁸

[9] (Gen. 18:15:) FAR BE IT FROM YOU TO DO SUCH A THING! Let our master instruct us: Is it correct for someone to stand and pray < the Amidah > with frivolity? Thus have our masters taught (in Ber. 5:1):⁠³⁹ ONE STANDS TO PRAY < THE AMIDAH > ONLY WITH REVERENCE. David said (in Ps. 2:11): SERVE THE LORD WITH FEAR, AND REJOICE WITH TREMBLING. There is a story about a certain person who stood < for the Amidah > with frivolity and supported himself against the wall, but R. Samuel bar Nahmani turned him back. He said that he should not behave with frivolity. And so you find with the ancestors of the world. When they prayed, they would pray with fear. < It is > just as Moses said (in Deut. 9:18, 25): THEN I PROSTRATED MYSELF BEFORE THE LORD, when he was seeking mercy for Israel. Thus it is stated (in Exod. 32:11): BUT MOSES IMPLORED < THE LORD HIS GOD >. He girded his loins in prayer [to speak in defense⁴⁰ of Israel]. He said to him: Sovereign of the World, (according to Exod. 32:11-13) WHY DOES YOUR WRATH BURN AGAINST YOUR PEOPLE… ? WHY, O LORD, SHOULD THE EGYPTIANS SPEAK, < SAYING: WITH EVIL INTENT HE BROUGHT THEM OUT TO KILL THEM IN THE MOUNTAINS > … ? REMEMBER YOUR SERVANTS, ABRAHAM, ISAAC, AND ISRAEL…. Hezekiah bar Hiyya said: It was not pleasing to the Holy One until Moses mentioned the merit of the ancestors. The Holy One said to him: Moses, if they had not had the merit of the ancestors, I would have destroyed them. You do not know how to plead merit. R. Pinhas bar Hama the Priest in the name of R. Simon and R. Abbin in the name of R. Aha said: What did the Holy One do? He put on his prayer shawl, like the representative (shaliah) of a congregation [when he is passing] before the ark (i.e., leading the prayers), and said to Moses: Thus are you to pray to me and say (as in Exod. 34:6): THE LORD, THE LORD IS A MERCIFUL AND GRACIOUS GOD…. < This interpretation is suggested by the beginning of the verse >, where it is stated: THEN THE LORD PASSED BEFORE MOSES AND PROCLAIMED…. What is the meaning of PASSED? < That the Holy One PASSED BEFORE MOSES > like < a prayer leader > passing before the ark. See how the righteous seek merit for the world and speak in defense⁴¹ of Israel! < They pray >, not only for Israel, but also for the wicked, since it is stated (in Ezek. 33:11): AS I LIVE, SAYS [THE LORD] GOD, I DO NOT DESIRE THE DEATH OF THE WICKED.⁠⁴² Why? Perhaps they may repent. You yourself know that it is so. When the Holy One desired to destroy those five cities, he consulted with Abraham, as stated (in Gen. 18:20): THEN THE LORD SAID: THE OUTCRY AGAINST SODOM AND GOMORRAH IS < SO GREAT >. Abraham began to speak to the Lord in their defense: Think! Perhaps they will repent. Where is it shown? Where they read on the matter (in Gen. 18:25): FAR BE IT FROM YOU TO DO SUCH A THING!

[10] It is written (in Job 41:4 [12]): I WILL NOT KEEP SILENT ABOUT HIS BOASTINGS, HAUGHTY TALK, AND HIS FAIR ARRAY OF WORDS. The Holy One said: Lest the children of Adam say: We also speak with the Holy One just as Abraham spoke, and he is keeping silent for us, the Holy One said: No, I WILL NOT KEEP SILENT ABOUT HIS BOASTINGS. Only for Abraham alone do I keep silent. Why? Because he kept silent for me, I also keep silent for him. When did Abraham keep silent? When I said to him (in Gen. 21:12): FOR IN ISAAC SHALL YOUR SEED BE NAMED, and afterwards I said to him (in Gen. 22:2): PLEASE TAKE YOUR SON … < AND OFFER HIM THERE AS A BURNT OFFERING >. Then he kept silent for me, as stated (in Ps. 38:14 [13]): BUT I AM LIKE A DEAF PERSON, NOT HEARING, < LIKE A DUMB PERSON, NOT OPENING HIS MOUTH >.⁠⁴³ I also will keep silent for him; and, even though he said harsh things, as stated (in Job 41:4 [12]): HAUGHTY TALK, HIS FAIR ARRAY OF WORDS was pleasing to me. And what is the meaning of HAUGHTY TALK? See what is written (in Gen. 18:23): THEN ABRAHAM DREW NEAR AND SAID: WILL YOU ALSO DESTROY < THE RIGHTEOUS WITH THE WICKED >? Abraham said to the Holy One (in Gen. 18:25): Sovereign of the World, FAR BE IT FROM YOU < TO DO SUCH A THING >, for will not those coming into the world say: This is his trade, that he destroy the generations by a rule of cruelty. He destroyed the generation of Enosh, the generation of the flood, and the generation of the dispersion < of humankind >. He did not abandon his trade. [Thus, Abraham said] (in Gen. 18:25): FAR BE IT FROM YOU!⁠⁴⁴ The Holy One said to him: You have said this. Come and see, as I make all the generations that I have destroyed pass before you. Then I will show you that I did not collect their divine punishment from them < before it was finally sealed >.⁠⁴⁵ Now, if it should cross your mind that I did not act fairly, teach me; and I will act < accordingly >. Thus it is stated (in Job 34:32): WHAT I DO NOT SEE, YOU TEACH ME. IF I HAVE DONE WRONG, I WILL NOT CONTINUE. So I will continue no more. They said to him: Sovereign of the World, far be it from you to issue judgment over all creation. Thus it is stated (in Job 34:10): LISTEN TO ME, THEREFORE, O PEOPLE OF UNDERSTANDING; MAY WICKEDNESS BE FAR FROM GOD AND INJUSTICE, FROM THE ALMIGHTY. Rather (in vs. 11): FOR HE REPAYS A PERSON ACCORDING TO HIS ACTIONS…. Therefore, he says (in Gen. 18:25): FAR BE IT FROM YOU < TO DO SUCH A THING, TO PUT TO DEATH A RIGHTEOUS PERSON ALONG WITH A WICKED ONE SO THAT THE RIGHTEOUS ONE FARES LIKE THE WICKED! FAR BE IT FROM YOU >!

[11] Another interpretation: What is the reason that he says two times (in Gen. 18:25): FAR BE IT FROM YOU? Abraham said: FAR BE IT FROM YOU to bring all creation to judgment either in this world or in the world to come. He therefore says: FAR BE IT FROM YOU! FAR BE IT FROM YOU!

[12] Another interpretation (of Gen. 18:25): FAR BE IT FROM YOU! Abraham said: Sovereign of the World, I see through the Holy Spirit that a certain woman is going to deliver an entire town.⁠⁴⁶ So am I not worthy to deliver these five cities? Which woman was that? That was Serah bat Asher, in the time that Sheba ben Bichri rebelled against David and came to Abel, as stated (in II Sam. 20:15): [THEN THEY CAME AND BESIEGED HIM IN ABEL] … AND ALL THE PEOPLE WHO WERE WITH JOAB WERE DESTROYING THE WALL TO THROW IT DOWN. When Serah perceived the situation, she began to cry out < for Joab >. They called Joab to her. When Joab came, she said (in vs. 17): ARE YOU JOAB? AND HE SAID: YES. You are a sage, since the Scripture praises you (in II Sam. 23:8) as ONE WHO SITS IN THE SEAT OF WISDOM (i.e., in the academy)…. ⁴⁷ Have you not read in the Torah (in Deut. 20:10): WHEN YOU DRAW NEAR UNTO A CITY < TO FIGHT AGAINST IT, YOU SHALL OFFER TERMS OF PEACE UNTO IT > ? Thus, was it not up to you to do so? (II Sam. 20:18:) {YOU} [THEY] USED TO SPEAK IN EARLY TIMES, SAYING: LET THEM SURELY ASK IN ABEL. (Deut. 20:10f.:) YOU SHALL OFFER TERMS OF PEACE UNTO IT (a hostile city). < THEN IT SHALL BE, IF IT MAKES YOU AN ANSWER OF PEACE >…. (II Sam. 20:18f.:) < LET THEM SURELY ASK > IN ABEL; AND THAT WAS THE END OF THE MATTER…. SO WHY WOULD YOU DEVOUR THE LORD'S HERITAGE? When he heard that, Joab became afraid and said: There is a requirement here, as stated (in vs. 20): {THEN JOAB SAID:} [THEN JOAB ANSWERED AND SAID: FAR BE IT], FAR BE IT⁴⁸ FROM ME < THAT I SHOULD DEVOUR >…. But you, since you are a merciful < God >, is it pleasing for you to destroy these? (Gen. 18:25:) FAR BE IT FROM YOU TO DO SUCH A THING, < TO PUT TO DEATH A RIGHTEOUS PERSON ALONG WITH A WICKED ONE, SO THAT THE RIGHTEOUS ONE FARES LIKE THE WICKED! FAR BE IT FROM YOU > ! Now what did Joab say to her? (II Sam. 20:21:) THE SITUATION IS NOT THE SAME, FOR A MAN FROM THE HILLS OF EPHRAIM NAMED SHEBA BEN BICHRI < HAS RAISED HIS HAND AGAINST KING DAVID >…. Sheba is a man with a blemish, one who serves idols. (II Sam. 20:1:) NOW THERE HAPPENED TO BE THERE A MAN OF BELIAL WHOSE NAME IS SHEBA BEN BICHRI. She said to him (in vs. 19): I AM THE SHELUME (rt.: ShLM) OF THE FAITHFUL IN ISRAEL.⁠⁴⁹ I am the one who completed (rt.: ShLM) the number of Israel, as stated (in Numb. 26:46): AND THE NAME OF ASHER'S DAUGHTER WAS SERAH.⁠⁵⁰ Just stay in your place, and I will make peace (rt.: ShLM). Thus it is stated (in II Sam. 20:21): BEHOLD, HIS HEAD WILL BE THROWN TO YOU OVER THE WALL. And so she had confidence in herself that she would deliver his head to Joab. But see what she did (according to vs. 22)! THEN THE WOMAN CAME UNTO [ALL] THE PEOPLE IN HER WISDOM. What is the meaning of IN HER WISDOM? Simply that she said to them: Understand that Joab and all Israel are standing outside to kill us, our sons, and our daughters. They said to her: Why? She said to them: He would take a hundred people and go. They said to her: Let him take two hundred. She said to them: He only wants fifty people. They said to her: Let him take a hundred. She said to them: He only wants five: They said to her: Let him take ten. She said to them: He only wants one whose name is Sheba ben Bichri. When they heard that, they immediately went and cut off his head. Thus it is stated (in II Sam. 20:22, cont.): SO THEY CUT OFF THE HEAD OF SHEBA BEN BICHRI. Look at the wisdom of this woman! In the same way Abraham came in wisdom before the Holy One. He came < down > from fifty to forty, from forty to thirty, from thirty to twenty, and from twenty to ten. So also with this woman (according to II Sam. 20:22): THEN THE WOMAN CAME UNTO [ALL] THE PEOPLE IN HER WISDOM. Regarding her Solomon gave praise⁵¹ (in Eccl. 9:18): WISDOM IS BETTER THAN INSTRUMENTS OF WAR. The wisdom of Serah was better than the instruments of war that were in the hands of Joab. When Joab received the head of Sheba ben Bichri, he immediately went back without touching the city. Abraham said to the Holy One: Sovereign of the World, now if Joab, when he took the head of one person who was guilty, left the city alone, would you, who are merciful, destroy everyone? (Gen. 18:25:) FAR BE IT FROM YOU!

[13] R. Judah b. R. Shallum said: What is the meaning of FAR BE IT FROM YOU (literally) FROM DOING < SUCH A THING >?⁠⁵² "To do" is not written here, but FROM DOING, i.e., neither that nor anything like it.⁠⁵³ The Divine Presence departed. The Holy One waited for < Abraham > in case he should find < some > merit for them. When he did not find < any > for them, Abraham stood and prayed before the Holy One. (Gen. 18:33:) SO THE LORD WENT AWAY WHEN HE HAD FINISHED < SPEAKING WITH ABRAHAM >. Immediately, on that very day, the angels entered Sodom, as stated (in Gen. 19:1): THEN THE TWO ANGELS CAME TO SODOM….

1. Tanh., Gen. 4:1.

2. The Mishnah cited attributes the teaching to R. Gamaliel.

3. TBer. 3:25; yBer. 2:4 (5a); 4:3 (7d-8a); yTa‘an. 2:2 (65c); Ber. 9b; 28a; Gen. R. 69:4; Lev. R. 1:8; M. Pss. 20:2.

4. The correspondence between the Eighteen Benedictions and Ps. 29 is attributed to R. Levi in yTa‘an. 2:2 (65c).

5. This mention of El, when added to the psalm’s eighteen repetitions of the Tetragrammaton, results in nineteen references to the Holy One.

6. See below, 4:4; 5:2; Gen. R. 8:13; M. Pss. 25:11; Eccl. R. 7:2:2; also Sot. 14a.

7. According Gen. R. 18:1, the point here is that “to build” can mean “to plait” hair. Thus the verse implies that God adorned Eve as a bride by plating her hair. See also below, section 4, and the note there.

8. Lat.: familia.

9. The verse is traditionally rendered, THEN THE LORD APPEARED UNTO HIM. In the unvocalized text, however, APPEARED can be translated WAS AWESOME; and so the midrash understands it.

10. Translations generally interpret what follows as referring to someone evil who is being contrasted with the ONE WHO IS POOR AND OF A CONTRITE SPIRIT.

11. Targum Ps. Joh. to Gen. 14:1; ‘Eruv. 53a; Gen. R. 42:4; Tanh., Gen. 3:6; also PRK 8:2; PR 18:3.

12. Tanh., Gen. 4:2.

13. Cf. Meg. 31a.

14. Gen. R. 48:4.

15. Cf. Cant. R. 4:6:1.

16. Buber suggests reading (with Cant. 4:6): UNTO THE MOUND OF FRANKINCENSE.

17. According to Cant. R. 4:6:1, it was heat from the sun that caused the foreskins to emit the aroma of frankincense.

18. There is probably an allusion here to Gen. 22:2: GO UNTO THE LAND OF MORIAH (Moriyyah). Cf. Gen. R. 55:7.

19. The Hebrew for ALOES < AND > CASSIA is similar to the Aramaic for “tent of cutting.”

20. Buber again suggests emending to fit Cant. 4:6: UNTO THE MOUND OF FRANKINCENSE.

21. See above, 4:1; below, 5:2.

22. Cf. Ber. 61a; Shab. 95a; ‘Eruv. 18a; Nid. 45b; ARN, A, 4; Gen. R. 18:1; M. Pss. 25:11; above 4:1; below 5:2.

23. BKBWDW: perhaps a misprint for BKBWRW, “at his burial.”

24. Below, 8:28.

25. Rt.: QLS, possibly related to the Gk.: kalos, which means “beautifully.”

26. See TSot. 4:1; BM 86b-87a; ARN, A, 13; Tanh., Gen. 4:4; Gen. R. 48:4; Exod. R. 25:5; Numb. R. 14:2.

27. Tanh. Gen. 4:5; PR 5:1; cf. yMeg. 4:1 (74d); Meg. 32a (bar.)

28. See Pe‘ah 2:6 (17a); Exod. R. 47:3.

29. Tanh. Exod. 9:34. See Exod. R. 47:1; Cant. R. 2:7:1; cf. Hag. 13a; Ket. 111a.

30. Gk.: mysterion.

31. Gk.: palation; Lat.: palatium.

32. See Gen. R. 49:9.

33. Gen. R. 49:2.

34. Tanh. 4:7.

35. Gen. R. 41:7; ARN, A, 36; B, 30.

36. The following argument is to explain that, while some escaped, such sinners could not evade divine judgment forever.

37. Literally: “to the right.” Parallel texts in Yalqut, Job, 908, and Codex Vaticanus Ebr. 34, ad loc., read, “to the left,” i.e., “to the north.” Although this reading agrees neither with geographical fact nor with what follows, “to the north” does make sense in terms of Job 20:26, where the words IN RESERVE FOR HIM could be vocalized to mean, “for his northern regions.” Note also that the Yalqut consistently reads “north” for SOUTH in Ezek. 16:46, which follows.

38. The name Edith suggests the Hebrew ‘ed, which means “witness”; and indeed, as a pillar of salt, Edith did become a witness to all who saw her.

39. See TBer. 3:21; yBer. 5:1 (8d); Ber. 31a.

40. Gk.: synegoria.

41. Ibid.

42. Cf. Matthew 5:44.

43. Throughout Gen. 21 & 22 Abraham never responds to God.

44. Cf. Gen. R. 49:9.

45. So Codex Vaticanus Ebr. 34, ad loc.

46. See Gen. R. 94:9; Eccl.. R. 9:18:2; M. Sam. 32.

47. These words are commonly understood as the proper name, JOSHEB-BASSHEBETH, A TAHCHEMONITE; but this midrash, along with Numb. R. 23:13 and PR 11:3, understands the passage as translated here. The attribution of the verse to Joab, the head of David’s army, is assumed because the person depicted here comes first in a listing of David’s mighty men and is identified as the chief of David’s captains. Moreover, although the listing contains no specific mention of Joab, it does contain the names of Joab’s brothers (in vss. 18 & 24) and even his armor bearer (in vs. 37).

48. Note that these words return the argument to Gen. 18:25, in which the same expression also occurs.

49. Cf. the new JPSA translation here: I AM ONE OF THOSE WHO SEEK THE WELFARE OF THE FAITHFUL IN ISRAEL.

50. According to Gen. 46:27, THE TOTAL OF JACOB’S HOUSE WHO CAME INTO EGYPT WAS SEVENTY PERSONS, but those named number only sixty-nine including Joseph, his two sons, and Serah. The extra person comes from counting Serah twice because of her long life. Numb. 26:46 shows that she was still alive at the time of the Exodus. Moreover, it was not too difficult to imagine that so old a woman had lived even longer into the reign of David and identify her with the wise woman of II Sam. 20:16. See the version of this tradition in PRK 11:13.

51. Gk.: kalos.

52. Cf. Gen. R. 49:9.

53. The interpretation is stressing the partitive sense of FROM.

הה״ד עד שיפוח היום (שה״ש ד׳ ו׳), הרתיח הב״ה אותו היום שמל אברהם כד״א כחם היום. ונסו הצללים (שם) שלא באו אצלו עוברים ושבים כדי שלא יצטער אברהם להכניסם ולכלכלם, ואין צללים אלא אורחים שנאמר כי על כן באו בצל קורתי (בראשית י״ט ח׳). אלך לי אל הר המור (שה״ש שם), נתן הב״ה כח באברהם, ביום שמל את עצמו מל את ישמעאל וכל אנשי ביתו והיה הדם יוצא כנהר והעמיד מהערלות גבעה. אמר הב״ה למלאכי השרת באו נבקר את החולה, אמרו מה אדם ותדעהו (תהלים קמ״ד ג׳) אתה הולך למקום הטנופת של דם, א״ל חייכם ערב עלי אותו ריח של דם ובשר של ערלות מריח לבונה שנתנה בקטרת ובמנחות, שנאמר וירא אליו ה׳. אל הר המור זה אברהם שנקרא מר שנאמר מר ואהלות קציעות (תהלים מ״ה ט׳) ואל גבעת הלבונה (שה״ש שם) גבעת של ערלות שהיא חביבה לפני המקום מהלבונה שהיו מקריבים במקדש. כבשים בני שנה (שמות כ״ט ל״ח). שמאי והלל, א׳ אומר למה נקראו כבשים שמכבסין עונותיהן של ישראל, וא׳ אומר למה נקראו כבשים שכובשים עונותיהם של ישראל.

ד״א וירא אליו ה׳ – עד שמל אברהם היה נגלה עליו הב״ה כאלהים (וגלגלו) [ונגלה] לו המצוה באלהים, ללמדך שכל מי שאינו שומר מצות מילה הקב״ה נפרע ממנו, אבל אחר שמל, הקב״ה נגלה עליו [ב]⁠ה׳, ללמדך שכל המקיים מצות מילה הקב״ה מרחם עליו. באלני ממרא שכל הממרה בברית אברהם כאלון הזה שאינו עושה פירות כך אין לו זכות לעולם הבא.

וירא אליו ה׳ – זש״ה כי חסד חפצתי ולא זבח (הושע ו׳ ו׳), מצינו שהתורה ראשה וסופה ואמצעיתה ג״ח. ראשה קשט את הכלה שנאמר ויבן ה׳ [אלהים] את הצלע (בראשית ב׳ כ״ב). סופה קבר את המתים שנאמר ויקבור אותו בגי (דברים ל״ד ו׳). אמצעיתה בקר את החולה שנאמר וירא אליו ה׳. אמר הב״ה באו נרד ונבקר את החולה, שמדת בקור חולים גדולה היא לפני, וירד הקב״ה ומה [ומ״ה = ומלאכי השרת] לבקר את אברהם הה״ד וירא אליו ה׳.

זש״א זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו (ויקרא ט׳ ו׳), כנגד מי אמר משה המקרא הזה, לא אמרו אלא כנגד אברהם אבינו, לחנוני א׳ שהיה לו אוהב והיה כהן והיה לו טומאה בתוך ביתו והיה מבקש להביאו אל תוך ביתו, א״ל הכהן אתה מבקש שאכנס תוך ביתך, שמע לי והסר הטומאה מתוך ביתך, כיון שפנה החנוני את ביתו מן הטומאה הלך והביא הכהן אל ביתו. כך הקב״ה כשבקש להראות לאברהם אוהבו היתה ערלה תלויה בו ולא נראה לו, כיון שמל עצמו מיד נגלה עליו שנאמר בעצם היום הזה נמול אברהם (בראשית י״ז כ״ו) ואח״כ וירא אליו ה׳, לפיכך אמר משה לישראל אותו דבר שצוה ה׳ לאברהם, שימול, תעשו וירא אליכם כבוד ה׳.

[פרק יח]

והוא יושב פתח האהל – א״ל אתה נצטערת וישבת פתח האהל אני אוציא ממך כהנים משוחים בשמן המשחה ויושבים פתח האהל שנאמר ופתח אהל מועד תשבו (ויקרא ח׳ ל״ה). ד״א פתח האהל אף כל ישראל בניך כשיהיו מקריבים קרבנותיהם פתח אהל מועד לא יהיו מקריבים אלא פתח אהל מועד, ושחטו פתח אהל מועד (שם ג׳ ב׳). ד״א פתח האהל אם יעברו בניך על התורה ולא יקריבו קרבנותיהן פתח אהל מועד מעלה אני עלי⁠(כ)[ה]⁠ם כאלו (אתם) שופכים דם נקי שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו׳ (ויקרא י״ז ד׳).

וירא אליו ה׳ – ¹אתה מוצא בתורה תחלתה חסד ואמצעיתה חסד וסופה חסד. תחלתה חסד שקישט הקב״ה את חוה והביאה אל האדם, שנאמר ויבן ה׳ אלהים את הצלע (בראשית ב׳:כ״ב), שכן קוראין בכרכי הים לקלעייתא בנייתא. ²[ובסופה חסד שקיבר את המת, שנאמר ויקבר אותו בגי (דברים ל״ד:ו׳)] באמצעיתא חסד ביקר את החולה, שנאמר וירא אליו ה׳, לפי שאברהם היה חולה מן המילה, לכך נראה אליו הקב״ה, ³ויום שלישי היה שהיה אברהם כואב מאד.

באלני ממרא – ⁴לפי שממרא אמר לאברהם כדי שישמע להקב״ה שימול, לכך נראה באלוני שלו.

והוא יושב פתח האהל – ⁵כשראה אברהם שלא היו עוברים ושבים בביתו, מפני שהיו יודעים בו שהיה חולה, לכך יושב פתח האוהל, כדי שיראה אורחים ויכניסם לביתו.

כחם היום – ⁶מכאן שחמימות יפה למילה.

דבר אחר: כחם היום – ⁷חצי היום היה.

⁸דבר אחר: הקדיח והרתיח הקב״ה אותו יום בחום כדי שלא יהיו האורחים עוברים כדי שלא יצטער, וכיון שראה אברהם כן ישב לו פתח האהל כדי שיכניס אותם לביתו.

⁹דבר אחר: הלך אברהם אצל ענר ואמר לו כך אמר לי הקב״ה תכרות את ערלתך, אתה מה תיעצני, אמר ענר לאברהם אל תכרות ערלתך, אם היה הצווי הזה טוב, למה לא צוה לנח כי צדיק ותם קרא אותו, הלך אצל אשכול גם הוא השיב לו, אמר לו בצדק דבר בך. עזב אברהם דבריהם והלך אצל ממרא, ואמר לו מה תאמר לי, כי ה׳ דיבר לי כרות ערלתך, אמר לו ממרא הלא הוא ה׳ שמו אשר הוצאתיך מאור כשדים, לך וקבל דבריו, שאם יאמר לך עשה עצמך חתיכה חתיכה עשה, ובערלתך אתה תפחד, מיד הלך אברהם וימל את בשר ערלתו, לכך נאמר כאשר צוה אתו אלהים.

1. אתה מוצא בתורה תחלתה חסד. תנחומא וירא אות א׳ וכן עוד שם אות ד׳. התורה תחלתה חסד. רק שם באות ד׳ סיים באמצעיתא חסד באברהם, שנאמר ואתנה את בריתי ביני ובינך. אמנם באות א׳ איתא ובאמצעה ביקר את החולה שנאמר וירא אליו ה׳.

2. ובסופה חסד. הוספתי כמו שהוא שם.

3. ויום שלישי היה. ב״מ פ״ו ע״ב, ורש״י עה״ת.

4. לפי שממרא אמר לאברהם. ב״ר סוף פמ״ב ורש״י.

5. כשראה אברהם. עיי׳ ב״ר סוף פמ״ז, ורש״י הביא פתח האהל לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו, הוא כלשון המחבר.

6. מכאן שהחמימות יפה למילה. בב״ר פמ״ח אות ח׳ מלמד שהחימום יפה למכה.

7. חצי היום עיי׳ ב״ר שם.

8. דבר אחר: הקדיח. תנחומא הנדפס מכבר וירא אות ג׳.

9. דבר אחר: הלך אברהם אצל ענר. עיי׳ בסגנון אחר ב״ר סוף פמ״ב, ובתנחומא הנדפס מכבר וירא אות ג׳, והוא הוספת המדפיס ממנטובא ולקח מן אגדת בראשית פי״ט אות ג׳.

כְּתִיב ״אַחֲרֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ״ (כָּתוּב בְּרֶמֶז י״ו וּבְרֶמֶז ל״ג).

״וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ״ (איוב י״ט:כ״ו). אָמַר אַבְרָהָם אַחַר שֶׁמַּלְתִּי עַצְמִי, הַרְבֵּה גֵּרִים בָּאִים לְהִדָּבֵק לְזֹאת אוֹת הַבְּרִית ״וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ״ אִילוּלֵי שֶׁעָשִׂיתִי כֵן מְהֵיכָן הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלֶה עָלַי, וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳.

רַבִּי לֵוִי פָּתַח, (ויקרא ט׳:ד׳) ״וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳. אָמְרוּ אִם זֶה שֶׁהִקְרִיב שׁוֹר וָאַיִל לִשְׁמִי הֲרֵי אֲנִי נִגְלֶה עָלָיו וּמְבָרְכוֹ, אַבְרָהָם שֶׁמָּל עַצְמוֹ לִשְׁמִי, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳.

״הֹלֵךְ צְדָקוֹת״ (ישעיהו ל״ג:ט״ו), זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר, ״וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה״. (ישעיהו שם) ״וְדֹבֵר מֵישָׁרִים״ חֲלִלָה לְךָ ״מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת״ (בראשית י״ד:כ״ג) ״אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל״. (ישעיהו שם) ״נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד״ ״הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל ה׳⁠ ⁠⁠״. (ישעיהו ל״ג:ט״ז) ״הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן״, הֶעֱלָה אוֹתוֹ לְמַעְלָה מִכִּפַּת הָרָקִיעַ, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית ט״ו:ה׳) ״הַבֵּט נָא הַשָּׁמַיְמָה״ וְכוּ׳ כְּדִלְעֵיל (ישעיהו שם) ״מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ״, אֵלוּ עֲנָנֵי כָּבוֹד ״לַחְמוֹ נִתָּן״ (בראשית י״ח:ה׳) ״וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם״. ״מֵימָיו נֶאֱמָנִים״ (בראשית י״ח:ד׳) ״יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם״. (ישעיהו ל״ג:י״ז) ״מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ״, וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳.

אָמַר רַב חָמָא בַּר חֲנִינָא, אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם שְׁלִישִׁי לְמִילָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הָיָה, וּבָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁאַל בּוֹ.

מָשָׁל לְחֶנְוָנִי אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב כֹּהֵן וְהָיָה לוֹ טֻמְאָה בַּחֲצֵרוֹ. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן, אִם מְבַקֵּשׁ אַתָּה שֶׁאֶכָּנֵס לַחֲצֵרְךָ פַּנֵּה הַטֻּמְאָה מִמֶּנָהּ. עָמַד וּפִנָּה וְנִכְנַס הַכֹּהֵן לֶחָצֵר, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב לְאַבְרָהָם אֶלָּא שֶׁהָיְתָה הֶעָרְלָה תְּלוּיָה בּוֹ, וְכֵיוָן שֶׁמָּל מִיַּד וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא כְּשֶׁנִּמוֹל אָבִינוּ אַבְרָהָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הָיָה לוֹ כְּאֵב הַרְבֵּה מְאֹד לְמַכָּתוֹ מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (לְנַסּוֹתוֹ), נָקַב חוֹר אֶחָד מִתּוֹךְ גֵּיהִנֹם, וְהִרְתִּיחַ אֶת הָעוֹלָם כְּיוֹמָן שֶׁל רְשָׁעִים, וְיָצָא וְיָשַׁב לוֹ בְּפֶתַח הָאֹהֶל לְרוּחַ הַיּוֹם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, נֵרֵד וּנְבַקֵּר אֶת הָחוֹלֶה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָכִים, בּוֹאוּ וּרְאוּ כֹּחָהּ שֶׁל מִילָה עַד שֶׁלֹּא נִמּוֹל הָיָה נוֹפֵל עַל פָּנָיו, וְאַחַר כָּךְ הָיִיתִי מְדַבֵּר עִמּוֹ, וְעַכְשָׁיו שֶׁנִּמּוֹל הוּא יוֹשֵׁב וַאֲנִי עוֹמֵד וְהוּא יֹשֵׁב כְּתִיב.

״וַתִּתֵּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ״ זֶה אַבְרָהָם (בראשית ט״ו:א׳) ״אָנֹכִי מָגֵן לָךְ״. (תהלים שם) ״וִימִינְךָ תִּסְעָדֵנִי״ בְּכִבְשָׁן הָאֵשׁ בִּרְעָבוֹן וּבַמְּלָכִים (שם) ״וְעַנְוָתְךָ תַרְבֵּנִי״, מַה עֲנָוָה הִרְבָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְהַשְּׁכִינָה עוֹמֶדֶת שֶׁנֶּאֱמַר, וְהוּא יוֹשֵׁב יֹשֵׁב כְּתִיב בִּקֵּשׁ לַעֲמֹד. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֵׁב, אַתָּה סִימָן לְבָנֶיךָ, מַה אַתָּה יוֹשֵׁב וּשְׁכִינָה עוֹמֶדֶת, כָּךְ בָּנֶיךָ יוֹשְׁבִים וּשְׁכִינָה עוֹמֶדֶת שֶׁנֶּאֱמַר, ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״ עוֹמֵד אֵין כְּתִיב, אֶלָּא ״נִצָּב״ אִיטִימוּס כְּהָא דְּאַתְּ אָמַר (שמות ל״ג:כ״א) ״וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל הַצּוּר״.

פֶּתַח הָאֹהֶל – פֶּתַח טוֹב פָּתַחְתָּ לָעוֹבְרִים וְשָׁבִים פֶּתַח טוֹב פָּתַחְתָּ לַגֵּרִים הָאֹהֶל שֶׁאִילוּלֵא אַתְּ לֹא בָרָאתִי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, ״וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת״ שֶׁאִילוּלֵא אַתְּ לֹא בָרָאתִי גַּלְגַּל חַמָּה, (תהלים י״ט:ה׳) ״לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם״ שֶׁאִילוּלֵא אַתְּ לֹא בָרָאתִי הַיָּרֵחַ, (איוב כ״ה:ה׳) ״הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל״.

אָמַר רַבִּי לֵוִי, לֶעָתִיד לָבֹא אַבְרָהָם יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח גֵּיהִנָּם וְאֵין מֵנִיחַ אָדָם מָהוּל מִיִּשְׂרָאֵל לֵירֵד בְּתוֹכָהּ, וְאוֹתָן שֶׁחָטְאוּ יוֹתֵר מִדַּאי מַהוּ עוֹשֶׂה לָהֶם, מַעֲבִיר אֶת הָעָרְלָה מֵעַל גַּבֵּי תִּינוֹקוֹת שֶׁמֵּתוּ עַד שֶׁלֹּא מָלוּ, וּמֵנִיחָן עֲלֵיהֶן, וּמוֹרִידָן לְגֵיהִנָּם הַדָא הוּא דִּכְתִיב, ״שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו חִלֵּל בְּרִיתוֹ״ כְּחֹם הַיּוֹם לִכְשֶׁיָּבֹא אוֹתוֹ יוֹם (מלאכי ג׳:י״ט) ״כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בּוֹעֵר כַּתַּנוּר״.

כְּחֹם הַיּוֹם – תָּנִי (שמות ט״ז:כ״א) ״וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס״, בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר כְּחֹם הַיּוֹם בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת אָמוּר, אוֹ חִלּוּף בְּאַרְבַּע טוּלָא קָרִיר וְשִׁמְשָׁא שָׁרִיב בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת טוּלָא וְשִׁמְשָׁא שְׁרִיבִין, וְאֵין צֵל לַבְּרִיָּה תַּחְתָּיו.

כְּחֹם הַיּוֹם – נִקַּב נֶקֶב מִגֵּיהִנָּם וְהִרְתִּיחַ כָּל הָעוֹלָם לְשָׁעָה קַלָּה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, צַדִּיק זֶה בְּצַעַר וְהָעוֹלָם בְּרֶוַח.

כְּחֹם הַיּוֹם – הַדָא אָמְרָה שֶׁהֶחָמִין יָפֶה לַמַּכָּה.

אָמַר עַד שֶׁלֹּא מַלְתִּי הָיוּ הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים בָּאִין אֶצְלִי, תֹּאמַר מִשֶּׁמַּלְתִּי שֶׁאֵין בָּאִים אֶצְלִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁלֹּא מַלְתָּ הָיוּ בְּנֵי אָדָם עֲרֵלִים בָּאִים אֶצְלְךָ, עַכְשָׁיו אֲנִי וּפָמַּלְיָא שֶׁלִּי נִגְלִין לְךָ, הַדָא הוּא דִּכְתִיב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו.

וַיַּרְא ״וַיַּרְא״ בַּשְּׁכִינָה, ״וַיַּרְא״ בַּמַּלְאָכִים.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, שֵׁמוֹת חֳדָשִׁים עָלוּ בְּיָדָם מִבָּבֶל רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אַף שֵׁמוֹת מַלְאָכִים מִיכָאֵל גַּבְרִיאֵל רְפָאֵל. אָמַר רַבִּי לֵוִי אֶחָד נִדְמֶה לוֹ בִּדְמוּת סִירְקִי וְאֶחָד נִדְמֶה לוֹ בִּדְמוּת נַוָּטִי וְאֶחָד נִדְמֶה לוֹ כִּדְמוּת עֲרָבִי. אָמַר: אִם אֲנִי רוֹאֶה שְׁכִינָה מַמְתֶּנֶת לָהֶם, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן בְּנֵי אָדָם הוֹגְנִים וְאִם רוֹאֶה אֲנִי אוֹתָם שֶׁהֵן חוֹלְקִין כָּבוֹד זֶה לָזֶה וְכוּ׳, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁהַשְּׁכִינָה מַמְתֶּנֶת לָהֶם וְחוֹלְקִין כָּבוֹד זֶה לָזֶה יָדַע שֶׁהֵן הוֹגְנִים.

אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, פַּוְלוֹנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ מְפוּלָשׁ הָיָה כְּהַדָא דְּרוֹמְלוּס אָמַר אִם אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם שֶׁהִפְלִיגוּ וְכוּ׳ וְכוּ׳ אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן בָּאִין אֶצְלִי, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם שֶׁהִפְלִיגוּ מִיַּד וַיָּרָץ לִקְרָאתָם.

וַיֵּרָא אֵלָיו – אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם שְׁלִישִׁי לְמִילָתוֹ מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ אָמַר לוֹ לֶאֱלִיעֶזֶר, קוּם חֲזֵי בְּשׁוּקָא אִי אָתוּ אוֹרְחִים. קָם חָזָה אָתָא לְגַבֵּיה אָמַר לֹא אָתוּ אָמַר אַבְרָהָם עַבְדֵי לֵית בְּהוּ הֵימְנוּתָא, קָם נָפַק אִיהוּ לֹא חָזָא חַזְיֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְקָא שָׁרֵי וְאָסַר אָמַר לַאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיקַם הָכָא וְהַיְינוּ דִּכְתִיב אַל נָא תַּעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

ותג֗לא לה אללה פי מרג֗ ממרא והו ג֗אלס עלי באב אלכ֗בא ענד חמא אלנהאר.

וה׳ נגלה אליו במישור ממרא והוא יושב בפתח האוהל בחום היום.

... באשר הם שם, וכאן אמר וירא אליו י״י באלוני ממרא, כי נצטווה לעמוד במקום ההוא. וראוי שנדע, שהמקום שנקרא אלוני ממרא לא היה בו אלא עץ אחד, כי אמר והשענו תחת העץ. וייתכן שהדבור האלוהי הופיע אליו במקום ההוא בגלל העץ. כי היסודות ארבעה הם, והנבואה והדיבור {האלהי} מתוך ארבעתם. כי אנו רואים שאלהים מדבר: פעם מתוך האש, ופעם מתוך הרוח, ופעם מבין הצמחים המחוברים אל הארץ, ופעם מעל המים:

• פעם מתוך האש – מן האש נתגלה ודיבר בסיני ככתוב: וידבר י״י אלהים מתוך האש. והוא יתעלה נתן לנו את תורתו מתוך האש מששה טעמים:

א. מפני שהיא מאירה [למחזיקים בה] כאור האש, כאמור: נר לרגלי דבריך ואור לנתבתי וגו׳.

ב. ועוד, מפני שהיא שורפת את העוברים עליה כשריפת אש וככתוב: ונתתי את פני בהם מהאש יצאו ואש תאכלם.

ג. ועוד הדבקים בה הם עליונים... על כל [כיסוד האש שהוא עליון על כל] ככתוב: ונתנך י״י אלהיך עליון.

ד. [ועוד מפני שהיא מרפאה כשמש, ככתוב]: שמש צדקה ומרפא בכנפיה,

ה. ועוד מפני שעשרת הדברות שנשמעו באותו היום דומות {לאש} ככתוב: הלא כה דברי כאש נאום י״י.

ו. ועוד, מפני שמראה אור השכינה כמראה האש, ככתוב: ומראה כבוד י״י כאש אוכלת בראש ההר וגו׳. ומן הרוח הופיע לאיוב כשהתחרה עמו מתוך הסערה והודיעו כחו וכח הנבראים כאמור: ויען י״י את איוב מן הסערה וגו׳.

• ופעם מתוך הרוח – ואמנם יש לגלות בזה ששה פנים של חכמה:

א. סבוב הגלגל הגדול ביותר ברוח הוא ככתוב: כי בארבע רוחות השמים פרשתי אתכם וגו׳.

ב. ועוד מפני שחיות בעלי החיים כלם, ככתוב: כל אשר נשמת רוח חיים באפו.

ג. ועוד, מפני שהמבדיל בין העליון והשפל הוא האויר שבאמצע, ככתוב: ורוח אלהים מרחפת וגו׳.

ד. ועוד, מפני שדעות בני אדם ותכונותיהם, המשובחות והמגונות, נקראות על שמו;

המשובחים – ונחה עליו רוח י״י רוח חכמה ובינה;

והמגונים – כי רוח זנונים.

ה. ועוד, מפני שהנבואה נקראת על שמו, ככתוב: ומי יתן כל עם י״י נביאים כי יתן י״י את רוחו עליהם.

ו. ועוד, מפני שכשהיא סוערת, היא עושה שמות, ככתוב: ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני י״י.

• פעם מבין הצמחים המחוברים אל הארץ – ומבין [האילנות] בשלושה זמנים, לאברהם למשה ולדוד.

ויתכן שמפני חמישה טעמים הופיע האור [הנבואי] לאברהם מבין האילנות.

א. מפני... [וכדי שלא] יעלה על דעתו איזה סכנה מן ה... לא טוב בו... כריתה... העץ ומפני... שם ערלה... רצוני לומר בני אדם... אין [הלידה] של כל בני אדם [נגמרת] אלא בכריתת דבר מהם והוא הטבור.

ב. ועוד, מפני שבשרו על הלידה ואמר שוב אשוב אליך ואין לך דבר שהוא קרוב ודומה יותר לאותו ענין מן העץ שלאחר שהוא כלה, הוא חוזר מתוך שרשיו ככתוב: כי יש לעץ תקוה אם יכרת וגו׳ אם יזקין בארץ שרשו וגו׳.

ג. ועוד, מפני שהצדיקים נמשלו בנטיעות שיש להן שרשים וענפים, ככתוב: רטוב הוא לפני שמש ועל גנתו יונקתו תצא, על גל שרשיו יסבכו בית אבנים יחזה.

ד. ועוד, מפני שכל אחד מן הצדיקים נמשל לעץ, שכל דבר ממנו, הפרי הענף והעלה, יש בו תועלת, ככתוב: והיה כעץ שתול וגו׳.

ה. ועוד, הבשורה לאברהם שזרעו ירבה היא כריבוי עלי העץ לאין ספור.

• ופעם מעל המים – ומן המים [הופיע] ליחזקאל ודניאל; ביחזקאל נאמר היה היה דבר ה׳ וגו׳ אל נהר כבר, ובדניאל: וביום עשרים וארבעה וגו׳ ואני הייתי על הנהר. והענין בזה הוא שזאת היתה שעת כניסת האומה בשעבוד מלכיות הדומה למים ככתוב: כי תעבור במים אתך אני וגו׳. ואת דניאל הרי בישר שישראל ינצל מן הגלות הנמשלת לטביעה במים ככתוב: ישלח ידו יקחני ימשני ממים רבים.

והוסיף כחום היום כתוספת הקדמה לזמן הסעודה. כי אחת {הסיבות} שהמריצוהו לזרז את שרה, לפי רבותינו, היתה הסעודה שהגיש לאנשים.

וראוי שאזכיר שכחם היום הוא אחר ארבע שעות, {וראיה לזה} מן הכתוב: ״ויהי ממחרת וישם שאול את העם שלשה ראשים ויבאו בתוך המחנה באשמרת הבקר ויכו את עמון עד חם היום״, ואשמרת הבוקר היא זמן הבוקר, ומדת האשמורה ד׳ שעות מן הלילה, וכן מן הבוקר ככתוב: ״ויבא גדעון והאנשים אשר אתו בקצה המחנה ראש האשמרת התיכונה״, ומתחילת זמן חם היום עד עבירת קו הצהירה שעתיים, והן נקראות צהרים, ככתוב: ״וילכו בני רמון הבארותי רכב ובענה והוא שוכב את משכב הצהרים״. ומעבירת קו הצהירה עד סוף היום נקרא בין הערבים, כמו שאני עומד לבאר.

ומשום כך נעשו הגבולות האלה סימנים לזמן התפילה: תפילת השחר עד ד׳ שעות. ושתי שעות שאינן זמן תפילה. ומנחה גדולה משש שעות עד תשע שעות. ומנחה קטנה עד הערב. ותפילת הערב כל הלילה.

מן חית׳ הם. וההנא וירא אליו ייי באלוני ממרא לאנה אמר מקאמה פי ד׳לך אלמוצ׳ע. וינבגי אן נעלם אן אלמוצ׳ע אלמסמי אלוני ממרא ליס פיה אלא שג׳רהֵ ואחדהֵ אד׳ קאל והשענו תחת העץ. וימכן אן יכון ט׳הור אלנור ואלמכ׳אטבהֵ אנמא וקעא מנה לעלל פי אלשג׳ר. וד׳לך אן אלענאצר למא כאנת ארבעהֵ כאנת אלנבוהֵ ואלמכ׳אטבהֵ מן ארבעתהא. ולד׳לך נג׳ד אלחכים כ׳אטב תארהֵ מן נאר ואכ׳רי מן ריח ואכ׳רי מן אלנבאת אלד׳י הו מוצ׳אף אלי אלארץ׳ ואכ׳רי עלי אלמא. אמא מן אלנאר פתג׳לי וכ׳אטב פי סיני כק׳ וידבר ייי אליהם מתוך האש לאנה נזל תוראתה באלנאר. ופי תעלקה באלנאר ז מעאני. אולהא לאנהא מצ׳יהֵ לחאפט׳יהא כצ׳ו אלנאר כק׳ נר לרגלי דבריך ואור לנתבתי וגו׳ ת׳ם לאנהא מחרקה למכ׳אליפיהא כאחראק אלנאר וכמא יקול ונתתי את פני בהם מהאש יצאו והאש תאכלם וג׳. ת׳ם אוליאהא מתעאליין כעלו דאירהֵ אלנאר פוק אלכל כק׳ ונתנך ייי אלהיך עליון וג׳. ת׳ם אן אעדאהא האבטין כהבוט נצף דאירהֵ אלנאר תחת אלכל כק׳ אורח חיים למעלה להשכיל לסור משאול מטה. ת׳ם אן אלת׳ואב ממא ישבהה כק׳ וזרחה לכם שמש צדקה וג׳. תם אן אלעשר הדברות נזלת פי ד׳לך אליום תשבהה כק׳ הלא דברי כאש נאם ייי. ת׳ם אן נור אלשכינה מנט׳רה כמנט׳ר אלנאר כק׳ ומראה כבוד ייי כאש אוכלת בראש ההר וג׳. ואמא מן אלריח פאוחי אלי איוב חין תחראה וערפה קדרה וקדרה אלמכ׳לוקין כק׳ ויען ייי את איוב מן הסערה. וקד נג׳ד לד׳לך ו׳ וג׳וה. אולהא אן דור אלפלך אלאעט׳ם באלריח כק׳ כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם וג׳. ואיצ׳א לאן חיאהֵ אלחיואן כלהא באלריח כק׳ כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. ואיצ׳א לאן אלפרק בין אלעלו ואלספל הו אלהוא אלמתוסט כק׳ ורוח אלהים מרחפת וג׳. ואיצ׳א לאן ג׳מיע ארא אלנאס ואכ׳לאקהם אלמחמודהֵ ואלמד׳מומהֵ תסמי בהא אמא אלמחמודהֵ פהו קולה ונחה עליו רוח ייי רוח חכמה ובינה ומן אלמד׳מומהֵ כק׳ כי רוח זנונים ואיצ׳א לאן אלנבוהֵ בהא תסמי ומי יתן כל עם ייי נביאים כי יתן ייי את רוחו עליהם. ואיצ׳א לאנהא אד׳א עצפת אהלכת אלכת׳יר כק׳ ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ייי, ואמא מוצ׳ע אלשג׳ר פפי ג׳ אוקאת לאברהם ולמשה ולדוד ויסתקים אן יכון מעני ט׳הור אלנור לאברהם מן בין אלשג׳ר לה׳ מעאני. אלאול לאן ד׳לך כאן בעקב אלמילה פלילא יט׳ן אן קטע שי מן אלאנסאן לא כ׳יר פיה פצ׳רב לה אלמת׳ל בשג׳ר לאן קטע בעץ׳ אגצאן אלשג׳ר אצלח לה חתי יסתוי חמלה, ועלי אן תשבה אבר׳ [……] לה פי אלנאס [……] לה פי אלשג׳ר בל לא חיוהֵ ללנאס אלא בקטע שי מן אעט׳אהם והי אלסרהֵ. ת׳ם לאנה יבשר בולאד יצחק בעד איאם וליס שי אקרב תשביהא בהד׳א אלמעני מן שג׳רהֵ [……] תרטבה פאעדת ערוקהא כק׳ כי יש לעץ תקוה אם יכרת ועוד יחליף וינקתו לא תחדל. אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו מריח מים יפרח ועשב קציר כמו נטע. ת׳ם לאן אלצאלחין שבהו באלגרוס אלתי להא אצול ופרוע כק׳ רטוב הוא לפני שמש ועל גנתו יונקתו תצא. על גל שרשיו יסבכו בית אבנים יחזה. ת׳ם אן כל ואחד מן אלצאלחין קד מת׳ל באלשג׳ר אלתי כל שי מנהא נאפע מן ת׳מר וקצ׳יב וורק כמ׳ ק׳ והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו׳. ת׳ם אלבשר לאברהם פי תכת׳י⁠[ר נס]⁠לה ככת׳רהֵ ורק אלשג׳ר ות׳מרה מא לא יחצי כמ׳ ק׳ וכעלה צדיקים יפרחו. ואמא מן אלמא פיחזקאל ודניאל אד׳ יקול פי יחזקאל היה היה דבר יי אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים על נהר כבר. וקאל פי דניאל ביום עשרים [ושמונה] לחדש הראשון ואני הייתי על יד הנהר הוא נהר חדקל. ואלמעני פי ד׳לך הו אן ד׳לך אלוקת כאן [וקת] דכ׳ול אלאמהֵ פי ש⁠[עב]⁠וד מלכיות אלמשבההֵ באלמא כמ׳ ק׳ כי תעבר במים אתך אני וגו׳. ואמא דניאל פבשרה אן ישראל יתכ׳לץ מן אלגלות [אלתי שבהת באלמא] כמ׳ ק׳ ישלח ידו יקחני ימשני ממים רבים. ת׳ם קאל והוא יושב פתח האהל [……] [למא] סיקול ב⁠[עד ד׳לך] ושרה שמעת פתח האהל לאנה לו ב⁠[עד] אלי מוצ׳ע פגישה [לם תכן תסמע] שרה אלכלאם. וזיאדתה כחום היום תקדמה איצ׳א וקת אלגד׳א לאן אחדי [אלעלל] [אל]⁠תי אעאנת עלי סראע שרה כאן סבבה אלטעאם ללקום. וינבגי [אן נד׳כר אן] [כחום הי]⁠ום ענד אבאנא הו בעד ד׳ סאעאת מן קולה ויהי ממחרת וישם שאול [את העם שלשה ראש]⁠ים ויבא בתוך המחנה באשמרת הבקר ויכו את עמון עד חום [היום ואשמרת] הבקר הו אלנובהֵ ומקדאר אלנובהֵ ד׳ סאעאת מן אלליל [וכד׳לך מן הבקר כק׳] ויבא גדעון ומאה איש אש׳ אתו בקצה המחנה ראש האשמורת התיכונה [……] ת׳ם מן אול וקת חם היום אלי אלזואל סאעתין (?) תסמי צהרים כק׳ וילכו בני רמון הבארותי רכב ובענה עד חום [היום] בית איש בושת והוא שוכב את משכב הצהרים. ת׳ם מן זואל אלש⁠[מס] א⁠[לי אכ׳ר אלנהאר] יסמי בין הער⁠[בים] כמא סנשרח. ולד׳לך צארת לנא הד׳ה אלחדוד רסום אלצלואת תפלת הבקר אלי ד׳ סאעאת וסאעתין ליס הם וקת צלאת ומנחה גדולה מן ו׳ סאעאת אלי ט׳ סאעאת ומנחה קט⁠[נה] אלי אלליל. וצלוהֵ אלליל פי אלליל כלה.

וירא אליו – לבקר החולה. א״ר חמא בר חנינא: יום שלישי למילתו היה, ובא הקב״ה ושאל בו^א (בבלי ב״מ פ״ו:).

באלני ממרא – כדמפרש בבראשית רבא^ב (בראשית רבה מ״ב:ח׳): הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו.

יושב – ישב כתיב. אמר לו הקב״ה: שב, ואתה סימן לבניך שיושבין בעדת הדיינין, ואני נצב עליהם.⁠^ג

פתח^ד – לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו.

כחם היום – הוציא הקב״ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים. ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917 נוסף: ״לבקרו, מיכן שהקב״ה מבקר חולים״, וכן בשינויים קלים בדפוס רומא. בכ״י מינכן 5, פירנצה III.3, פריס 155 חסר: ״א״ר חמא... ושאל בו״. בכ״י ויימר 651 הוא מובא כתוספת.

ב. כך בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155 חסר: ״כדמפרש בבראשית רבא״.

ג. כן בכ״י ליידן 1, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155. בדפוס רומא ואלקבץ נוסף: ״שנאמר: אלהים נצב בעדת אל״ (תהלים פ״ב:א׳).

ד. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34 נוסף כאן: ״האהל״.

וירא אליו AND HASHEM APPEARED UNTO HIM – to visit the sick man. R. Hama the son of Hanina said: it was the third day after his circumcision and the Holy One, blessed be He, came and inquired after the state of his health (Bava Metzia 86b)

באלוני ממרא BY THE TEREBINTHS OF MAMRÉ – It was he (Mamre) who advised him (Avraham) regarding the circumcision and therefore He revealed himself to him in his (Mamre's) territory (Bereshit Rabbah 42:8).

ישב WAS SITTING – The word is written ישב (without the ו) and therefore may be translated "he sat": He wished to rise, but the Holy One, blessed be He, said to him, Sit and I will stand. You shall form an example to your descendants – that I, in time to come, will stand in the assembly of the judges while they will sit, as it is said, "God stands in the assembly of the judges" (Tehillim 82:1) (Bereshit Rabbah 48:7)

פתח האהל AT THE TENT-DOOR – that he might see whether anyone passed by, and invite him into the house.

כחום היום IN THE HEAT OF THE DAY – The Holy One, blessed be He, brought the sun out of its sheath that he might not be troubled by travelers, and when He perceived that he was grieved that no travelers came He brought to him angels in the form of men (Bava Metzia 86b).

וירא אליו ה׳ – כתוב טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך (תהלים קי״ט:ע״א). זה אברהם אבינו. שניסהו הקב״ה בכמה נסיונות ונמצא נאמן. שנא׳ ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית (נחמיה ט׳:ח׳). זו מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות. ¹עד שלא מל אברהם אבינו. היו עוברים ושבים באו אצלו. תאמר משמל לא היו באו. אמר לו הקב״ה עד שלא מלת היו בני אדם פחותין באים אצלך. עכשיו אני בכבודי ופמליא שלי נגלה עליך. הדא הוא דכתיב וירא אליו ה׳. ²לפי שהקב״ה מבקר חולים. שנא׳ ³ה׳ יסעדנו על ערש דוי (תהלים מ״א:ד׳). מאי משמע דכתיב ופקודת כל האדם יפקד עליהם (במדבר ט״ז:כ״ט). מתרגם וסערא דכל אנשא יסתער עליהון. ולפי שמל אברהם אבינו. נגלה עליו הקב״ה.

אליו – ולא על שאר נמולים.

ה׳ – אדון הוא לכל באי העולם.

באלני ממרא – ⁴שהמרה פנים באברהם. ⁵שבשעה שאמר לו הקב״ה לאברהם ואתה את בריתי תשמור (בראשית י״ז:ט׳) נמלך בשלשה בעלי בריתו ⁶דכתיב ענר אשכול וממרא והם בעלי ברית אברם (שם י״ד:י״ג). ⁷אמר לו ענר כבר אתה זקן בן מאה שנה ואתה רוצה לצער עצמך. א״ל אשכול מה אתה הולך ⁸וממאס עצמך בין שונאיך. א״ל ממרא אי כן לא עמד לך אלהיך. הלא בכבשן האש. ברעבון. במלכים. והדבר הזה שאמר לך עשה אותו מהרה אל תעכב. אמר הקב״ה אתה נתת לו עצה לימול. חייך שאיני נגלה עליו אלא בפלטין שלך. הה״ד וירא אליו ה׳ באלני ממרא.

והוא ישב פתח האהל – ⁹ישב כתיב. ¹⁰סימן יפה לו שישראל יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ושכינה ניצבת עליהם. שנאמר אלהים נצב בעדת אל (תהלים פ״ב:א׳).

פתח האהל – ¹¹שפתח פתח טוב לעוברים ושבים. פתח פתח טוב לגרים.

כחום היום – ¹²מלמד שהחום יפה למכה. ולמה ישב פתח האהל. ¹³לפי שהיו עוברים ושבים באים אצלו. אמר משמלתי שמא לא יהיו באים אצלי. לפיכך ישב פתח האהל. אמר הקב״ה עד עכשיו היו באין אצלך בני אדם. עכשיו אני ובני פמליא שלי נגלים עליך.

1. עד שלא מל אברהם. ב״ר ספמ״ז.

2. לפי שהקדוש ברוך הוא מבקר חולים. שבת י״ב ע״ב.

3. ה׳ יסערנו. בקרא יסעדנו בדל״ת. ובכ״י פלארענץ מובא כמו שהוא בקרא יסעדנו והוא בדרך אל תקרי יסעדנו אלא יסערנו. וכן תראה ברש״י שבת שם מנין שהשכינה סועד את החולה. שנא׳ ה׳ יסעדנו. שכתב משום רבינו יעקב סוער תרגומו של פוקד כלומר מבקר. כמו ואת אחיך תפקוד לשלום (שמואל א י״ז י״ח) ומתרגמינן ואת אתיך תסער לשלם. ולהך לישנא גרסינן אל תקרי יסעדנו אלא יסערנו. ולפי״ז יש לתקן ברש״י נדרים מ׳ ע״א שנא׳ ה׳ יסעדנו קרי ביה יסעדנו. צ״ל קרי ביה יסערנו.

4. שהמרה פנים באברהם. ב״ר פמ״ב על הכתוב והוא שוכן באלוני ממרא ומובא בילקוט רמז ע״ג. ודרש ממרא מלשון מרי. שהמרה פנים באברהם ואמר לו שימול.

5. שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם. ב״ר שם. ותנחומא וירא. ועי׳ אגדת בראשית פי״ט.

6. דכתיב ענר אשכול וממרא והם בעלי ברית אברם. וכ״ה בכ״י פלארענץ. צ״ל נמלך בג׳ בעלי בריתו ענר אשכול וממרא. דכתיב והם בעלי ברית אברם.

7. א״ל ענר. כ״ה גם בב״ר שם. ועי׳ תנחומא וירא.

8. וממאס עצמך בין שונאיך. וכ״ה בכ״י פלארענץ. ובילקוט רמז ע״ג הגי׳ ומסרס עצמך בין שונאיך. (וכן באגדת בראשית פי״ט הגי׳ מסורס הוא מבקש לעשותך בעולם) ונרשם בצדו נ״א ומסייף. ואין ספק שצ״ל נ״א ומסיים כמו שהוא לפנינו במדרש ב״ר. והרא״ם גרס ממאיס כמו שהביא המחבר. ור״ל שיבזוהו בהמולו.

9. ישב כתיב. ב״ר פמ״ח. ילקוט וירא רמז פ״ב. ורש״י עה״ת. חזית בפ׳ דומה דודי לצבי. שו״ט מזמור כ״ב. פסיקתא החודש דף מ״ח ע״ב. וכל היכי דכתיב ישב בלא וי״ו אתא לדרשה תוס׳ פסחים ג׳ ע״ב ד״ה רכבת.

10. סימן יפה לו. עי׳ בהערה ק״ו בפסיקתא שם.

11. שפתח פתח טוב. ב״ר שם. וילקוט שם.

12. מלמד. ב״ר פמ״ח. וילקוט שם.

13. לפי שהיו עוברים ושבים. ב״ר וילקוט שם.

וירא – בשביל שמל אברהם ונצטער נגלה עליו הקב״ה לבקרו:

אליו – ולא לשאר הנימולים:

ה׳ – במדת הרחמים ומרפא:

באילוני ממרא – במישור של ארץ ממרא. שהמרה פנים בו כדדרשינין:

והוא יושב פתח האוהל – דרך שעוברים ושבים עוברים משם:

כחום היום – בשש שעות היום זמן סעודה, כי עד ארבע שעות צל צונן ושמש חום, כמו שנאמר וחם השמש ונמס (שמות יו כא), המן מחום השמש, ובשש שעות הצל והשמש חמין לפי שאין לבריות צל תחתיו. ומחצות ואילך נקרא ערבית, שנא׳ כי פנה היום כי ינטו צללי ערב (ירמי׳ ו ד), ומפורש הדבר בפרשת החודש, לפי שהחימו פה המכה, לפיכך הי׳ יושב להתחמם, ביקש לעמוד מפני השכינה, א״ל הקב״ה סימן לבניך שיהיו יושבין בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואני ניצב עליהן, שנא׳ אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב א):

וירא אליו י״י – כדמפרש ואזיל באיזה גילגול נגלה עליו הקב״ה לאחר שבאו אליו האנשים. כמו שהוא אומר בסוף: וי״י אמר המכסה אני מאברהם (בראשית י״ח:י״ז). ולא כשסבורים בני אדם: שנגלה לו ואחר כך {באו} האנשים.

כחום היום – והוא עת האוכל לעוברי דרכים.

וירא אליו י"י – HASHEM APPEARED TO HIM – As will be explained further on in what incarnation the Blessed Holy One revealed Himself after the men came to him. As it says in the end: “And Hashem said, ‘Shall I conceal from Avraham?’” (Bereshit 18:17). And not as people think: that He was revealed to him and after that, the men came.

כחום היום – IN THE HEAT OF THE DAY – which is the meal time for passing wayfarers.

וירא אליו י״י באלוני ממרא – במקום שהיה שוכן כמו שאמר למעלה, והוא שוכן באלוני ממרא האמורי (בראשית י״ד:י״ג), להודיע שלא נסע משם לשכן במקום אחר כי שם היו בעלי בריתו וראוי לאדם לשכן אצל אהביו כמו שאמר שלמה טוב שכן קרוב מאח רחוק (משלי כ״ז:י׳). ונגלה אליו האל שם אחר שמל להודיעו דבר סדם, לפי שאברהם היה גדול שבעולם באותו הדור ורצה לעשות משפט בקצת ישוב מן העולם ולהשחיתו, ולא רצה לעשות מבלי ידיעתו, ולהודיעו כי הוא משגיח בתחתונים להיטיב ולהרע לפי מעשיהם. ואף על פי שהוא ידע זה משכלו הודיעו כדי שיודיע את בניו ואת ביתו אחריו (בראשית י״ח:י״ט) כמו שאומר. ועוד כדי להודיעו משפטו ברשעים איך הוא, ואיך הוא ארך אפים לרשעים. ויתכן לפרש כי כל ספור הדברים האלה עד ואברהם שב למקומו (בראשית י״ח:ל״ג), היה במראה הנבואה והכל היה מראה אחת.

ואמר:⁠^א כי כשבאה אליו נבואה זו היה ישב בפתח האהל.

וטעם הזכירו כחם היום – כי ר״ל כי נרדם לחמימות השמש וראה המראה הזאת והוא נרדם וקודם שדבר עמו בדבר סדם הראהו בנבואה שלשה מלאכים, הגדול שבהם בשרהו שתלד שרה, ואף על פי שהוא אמר לו כשצוהו על המילה, שב לבשרו על ידי שליח לחזק הדבר בלבו, ועוד כדי שתהא שרה שומעת מפי המלאך. ואף על פי שהדבר הזה כלו היה במראה הנבואה פעמים ישמע קול הדבר מי שהוא עם הנביא כמו שראינו במראות דניאל, שאמר והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא (דניאל י׳:ז׳) נראה מזה כי קול המלאך שמעו ולפיכך חרדו לאותו הקול. והנבואה הזאת היתה פתח האהל ושמעה שרה שהיתה באהל.

ומה שדרשו בו רבותינו ז״ל (בבלי ב״מ פ״ו) ידוע: שהיה מבקר מכת מילתו והיה מתיר ואוסר תחבשת המכה לחם השמש. ופרשו וירא אליו – שבא לבקר את החולה.

א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״ואפילו״.

וירא ה' אליו באלוני ממרא, in the location where Avraham dwelled, as we know from Genesis 14,13 והוא שוכן באלוני ממרא האמורי, “he dwelled by the groves of Mamre the Emorite. The reason why Avraham had not moved away from there was that his allies also lived in that proximity. Solomon advised already in Proverbs 27,10:טוב שכן קרוב מאח רחוק, “better a good neighbor who lives close by than a brother who lives far away.” God appeared to him there after he kept the commandment to circumcise himself, in order to apprise him of what he had in store for Sodom, a city in which his nephew had made his home. Avraham was the outstanding human being in that generation. Seeing that God was bent to exact partial retribution for the worst outrages committed by mankind at that time, He did not want to do so before informing Avraham of His intention. It was God’s intention to demonstrate that He does keep track of what individuals in the “lower” part of His universe are up to, and that He even will not exact collective punishment unless He can demonstrate that the parties affected are all guilty. There was no need for God to “descend” to investigate what He already knew, but the Torah describes this in terms that we can understand. He wanted to enable Avraham when the latter would instruct and teach his descendants to walk in the ways of God, to show that His ways were truly not only just but that He made allowances for human weaknesses. It is possible, -if this was indeed God’s purpose- to explain the entire paragraph as a prophetic vision up until verse 23 where the Torah writes that Avraham returned to his station, i.e. that this line terminated the prophetic vision יושב פתח האהל, as explained immediately following,

seeing that it was כחם היום, the hottest part of the day. Possibly, due to the heat of the sun Avraham had fallen asleep, a fact which facilitated his receiving this vision. Before God started speaking to him about what He intended to do to Sodom, He showed him three angels, the biggest one of whom told him the news about Sarah‘s going to give birth to a son in the following year, confirming what God had told him when He commanded him to circumcise himself, etc. When Avraham would hear this by a special messenger from God, his faith in the realisation of this promise would be further reinforced. Perhaps, more to the point, God wanted Sarah to overhear what the angel told Avraham, as apparently, Avraham had not told her of the previous promise, nor of his praying on behalf of Ishmael.⁠¹ Even (assuming) that this whole paragraph describes a vision, sometimes people close to the recipient of such a vision would hear a voice, a sound, as we have been told by Daniel who wrote: “the men with me did not see this great spectacle, but they were gripped by a great tremor so that they fell on their faces and took refuge in places to hide.” (Daniel 10,7) It seems clear from that verse that these men heard the content of the vision Daniel experienced without seeing any of it. The vision the Torah speaks about here occurred at the entrance of Avraham’s tent, so that Sarah could hear what transpired. Our sages’ comment that Avraham sat in front of his tent recuperating from the wounds inflicted by his circumcision is familiar to all of us, as is the surmise that he applied bandages to his wound (Baba Metzia 86). They add that the words וירא allude to God Himself visiting Avraham as one visits the sick.

1. I do not understand how Sarah could hear what Avraham only saw in dream. Perhaps we must assume that the author continues with the original approach of all of what is written in this chapter having occurred while Avraham was fully awake.

כחום היום – מאד קשה לפי הפשט שהי״ל לכתוב בחום היום בעת החום של יום ושמעתי עליו דרש נאה כחום היום הגדול והנורא דכתיב הנה היום בא בוער כתנור ולכך אמר המורה: הוציא חמה מנרתיקה.

וירא אליו – א״ר חמא בר חנינא: יום שלישי למילתו היה ובא הקב״ה ושאל בו. וכן משמע שהרי לא מצינו בשום מקום לשון וירא דלא כתיב אבתריה אמירה או דיבור, והכא לא כתיב, ומפני מה נתראה אם לא לבקרו.

ויש אומרים: עיקר מה שנתראה הקב״ה לאברהם לא היה אלא לצורך מעשה סדום, אבל מעשה המלאכים הפסיק העניין, וגם אחד מהם בא לצורך סדום.⁠¹

דבר אחר: וירא אליו – כמו שמפרש והולך: שבאו אליו שלשת מלאכים, שבהרבה מקומות נקרא המלאך בשם הקב״ה, כדכתיב: כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א), וניתן לו רשות לדבר בשם הקב״ה כאילו הוא מדבר, כדכתיב במשה: וירא מלאך י״י אליו וגו׳,⁠^א וירא י״י כי סר לראות (שמות ג׳:ב׳-ד׳), וכן בעקידה.⁠²

באלוני ממרא – פר״ש: הוא שנתן לו עצה על המילה, כדאיתא בבראשית רבה: בשעה שאמר לו הקב״ה לאברהם למול, הלך ונמלך בשלשת אוהביו. אמר לו ענר: כבר אתה בן צ״ט שנה ואתה הולך ומצער את עצמך. אמר לו אשכול: מה אתה הולך ומסרס את עצמך בין שונאיך. אמר לו ממרא: ולא עמד לך אלהיך בכבשן האש, ברעבון, במלכים, והדבר הזה שאמר לך למול אי אתה שומע לו וכו׳. ואם תאמר: היאך יתכן לומר על איש גדול וקדוש ואהוב למקום כאברהם שעמד בעשר נסיונות, יטול עצה אם יקיים מילה מצוה של הקב״ה אם לאו. אלא יש לנו לומר: בודאי אברהם לא תלה דעתו בדעת אחרים לעשות רצון בוראו, אך בדעתו היה לשקול דעתם של ענר אשכול וממרא, הואיל והם בעלי בריתו (בראשית י״ד:י״ג), ולא מצא בהם ישר רק ממרא.

ויש אומרים: אפילו ענר אשכול וממרא נמולו, כדאיתא באגדה: ענר אשכול וממרא כולם מתו בדבר המילה.

ויש אומרים: נתן לו עצה מן האספלנית לרפאות המכה.

והוא יושב פתח האוהל – בשעה חמישית שהוא עת מאכל תלמידי חכמים. ועמד אותו צדיק פתח אהלו לראות אם יעבור איש ויכניסהו בביתו.

כחום היום – לכבודו של אברהם נכתב מקרא זה, כלומר בעת עיצומו וחומו של יום, ואין דרכם של אורחים להתאכסן אלא לסעוד ולעבור, ולפיכך אמר להם: אחר תעבורו. אבל לוט מה שאמר להם: ולינו, משום דויבאו שני המלאכים סדומה בערב (בראשית י״ט:א׳).⁠³

1. שאוב מר״י בכור שור.

2. שאוב מרשב״ם.

3. שאוב מרשב״ם.

א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״וירא אליו מלאך י״י״.

וירא אליו, "He appeared to him;⁠" Rabbi Chama son of Rabbi Chanina, claims that this appearance occurred on the third day after Avraham had circumcised himself. (Talmud Babba Metzia 86, and quoted by Rashi.) God "visited" him as one visits a sick person. The interpretation by that Rabbi is plausible as we do not find anywhere else that the word: וירא is used without the purpose or message of that appearance being spelled out by the Torah. Other commentators believe that God's appearance to Avraham was necessary in connection with revealing to him what He intended to do to the inhabitants of Sodom and the cities associated with it. The angels' appearance to Avraham interrupted what God had planned to tell him at that point, seeing that one of them at least was charged with saving Lot. A third interpretation: The substance of the word וירא was the visit paid to Avraham by the three angels. It is not unusual for angels to be referred to as "God, Divine beings;⁠"the author cites some examples of this being: Exodus 23,21, where God explains to Moses that His name his integral to the angel He plans to send ahead of the marching Israelites, and that this is a reason the people must be especially cautious not to offend him. The angel has the authority to react without first obtaining specific permission from God to do so. At the burning bush we find another such occasion where God and the angels are referred to interchangeably; we also find it at the binding of Yitzchok, when "God" is portrayed as commanding Avraham to offer his beloved son as an offering, whereas an "angel" orders him not to harm his son.

באלוני ממרא, according to Rashi that location was named after Mamre, who had been the only one of Avraham's three allies who had advised him to go through with the command to circumcise himself. As a reward, Avraham experienced a revelation in the property belonging to Mamre. Mamre's argument had been that seeing that God had saved Avraham miraculously from Nimrod's furnace, surely He had only Avraham's best interests at heart all the time. Proof lay in the fact that He had even enabled Avraham with only 318 soldiers to defeat four mighty armies. Some commentators are of the opinion that all the three allies of Avraham also circumcised themselves. There is even an opinion that those three died as a result of circumcising themselves. (Our author does not reveal his sources for these latter statements.). Yet another opinion holds that Mamre advised Avraham on how to heal the wound that he had inflicted upon himself.

והוא יושב פתח האהל, "and Avraham was seated at the entrance to the tent.⁠" Close to noon, close to the hour when most learned people consumed their main meal of the day. He was looking in all directions if he would find someone to share his meal with. If so he would invite him indoors.

כחום היום, "during the hottest part of the day.⁠" This detail has been added in honour of Avraham who, at a time when the chance of potential guests being out in the sun was extremely slim, nonetheless positioned himself in that heat in such a way that he could not fail to notice anyone being out in the sun. This is why after begging the angels, (whom he thought to be weary travelers) he added that as soon as they had refreshed themselves he would not detain them any longer. After all, it was midday; when these angels came to Lot he offered them lodging for the night as it was too late to continue their journey on the same evening. (Compare 19,1.)

וירא אליו – בגימ׳ בכבוד מילה נגלה אליו. לוי.

ד״א וירא – בגימ׳ רזי. שבזכות המילה נגלו לו רזי תורה ורזי עולם דכתי׳ סוד ה׳ ליריאיו (תהלים כה:יד).

ד״א וירא אליו ה׳ – פר״ש (ד״ה וירא אליו) לבקר את החולה. וא״ת מנא ליה שבא לבקרו. וי״ל לפי שלא מצינו בכל הקריה שאין כת׳ אחריו וידבר או ויאמר או לשון צווי (כגון בראשית לה:ט-י, בראשית מו:כט-ל, במדבר טז:יט-כ, כ:ו-ז). וכאן לא נכתב מאומה. ש״מ שבא לבקרו. ולפי הפשט אומ׳ רבינו בכור שור דעיקר מה שנתראה אליו בשביל סדום היה (בראשית יח:כ). אלא שהפסיק בביאת מלאכים ובשליחותם אשר עשו קודם שהתחיל הק׳ לדבר אליו במעשה סדום. גן.

באלוני ממרא (עי׳ רש״י ד״ה באלוני ממרא) – תימ׳ וכי היה לו ליקח עצה ממה שצוה לו הקב״ה. וי״ל ששאל לו באי זה אבר ימול. וא״ל דומיא דערלה ממקום שעושה פרי (בשם בראשית רבה מו:ד). אי נמי שאל ליקח עיצה לימול ביום או בלילה. אי נמי עשה לנסות אותו.

וה״ר נתן בן ה״ר יוסף אומ׳ דודאי בטוב ידע באי זה אבר אלא לא היה יודע מאי זה צד מן העור שעל הגיד יקח. אם מראשו אם מצידו. וממרא אמ׳ שיחתוך כל עור הערלה שעל ראש הגיד עד שישאר הגיד כאלון שקורין גלאנטיר. ועל שם האלון נגלה לו באלוני ממרא.

יושב פתח האהל כחום היום – בשעת אכילה בשחרית והזמינן.

(יושב) [ישב] פתח האהל – בגימ׳ להכניס את הארחים.

ד״א ישב פתח האהל – מלמד (עירובין יט., בראשית רבה מח:ח) שעתיד אברהם אבינו לישב בפתחו של גיהנם ואינו מניח ליכנס שם מי שנימול אלא מי שבא על הגויה דלא מבשקר לי׳ כו׳.

האהל כחם – בגימ׳ גיהנם.

שלשה אנשים – פר״ש (ד״ה והנה שלשה אנשים) אחד לרפאות אברהם כו׳. וקצת תימ׳ דאמ׳ בפ״ק דבבא בתרא (טז:, תוספתא קידושין ה:יז) אבן אחת תלויה בצוארו שכל מי שרואה אותה מתרפא.

פ׳תח ה׳אהל – בר״ת פ׳ה׳. ובגימ׳ מילה. לומ׳ מי שנימול יש לו פה לדבר כנגד מידת הדין.

כחם היום – חסר ו׳. שאמרו רבותי׳ (בראשית רבה מח:ח) שבחצי היום באו המלאכים אליו. לכך חסר ו׳.

ד״א כחם היום – ולכך אמ׳ לסוף והשענו תחת העץ (בראשית יח:ד). לצל. מצאתי.

ויר״א אלי״ו – בגימטריא: בכבו״ד המיל״ה {ה}⁠נגל״ה אלי״ו, לוי.

ד״א ויר״א – בגימטריא רז״י, שבזכות המילה נגלו לו רזי תורה ורזי עולם, דכתיב סוד ה׳ ליראיו.

באלוני ממרא – פירש״י הוא שנתן לו עצה על המילה, ותימה וכי הי״ל ליטול עצה על מה שציוהו הש״י, וי״ל ששאל לו באיזה אבר, או אם לעשות ביום או בלילה, או אם למעלה או מהצד או לנסותו בא.

יש״ב פת״ח האה״ל – בגימט׳ להכני״ס א״ת האורחי״ם ״פתח ״האהל ״ר״ת פה ובגימט׳ מיל״ה, להורות כי הנימול יש לו פה נגד מדה״ד לנצחה, וזהו כחום היום, חום הרבה המורה על מדה״ד ואש של גיהנם.

כחו״ם היו״ם – בגימט׳ הו״י גיהנ״ם לומר כי עתיד אברהם לישב בפתחה של גיהנם ואין מניח ליכנס כל הנימול רק מעלהו מיד, חוץ מהבא על הנכרית דממשכה ערלתי׳ לא מבשקר לי׳ כדאיתא בפ׳ הזהב ושאר מקומות.

כחם היום – חסר וי״ו, לומר שאחר ו׳ שעות על היום היה כמחז״ל שבחצי היום באו.

AND HE APPEARED TO HIM. Rashi comments: "To visit the sick man. Said Rabbi Chama the son of Chanina, 'It was the third day after his circumcision, and the Holy One, blessed be He, came and inquired after him.'¹ And, lo, three men:² angels who came to him in the form of men. Three: one to announce to Sarah that she would bear a son, one to heal Abraham, and one to overthrow Sodom. Raphael who healed Abraham went from there to rescue Lot" for these do not constitute two commissions.⁠³ This is because the second mission was in another place, and he was commanded thereon after [he had completed his first mission].⁠⁴ Perhaps it is because the two missions had rescue as their common goal.⁠⁵ "And they did eat:⁶ they appeared to be eating.⁠"
In the book Moreh Nebuchim⁷ it is said that this portion of Scripture consists of a general statement followed by a detailed description. Thus Scripture first says that the Eternal appeared to Abraham in the form of prophetic visions, and then explains in what manner this vision took place, namely, that he [Abraham] lifted up his eyes in the vision, and lo, three men stood by him,⁠⁸ and he said, if now I have found favor in thy eyes.⁠⁹ This is the account of what he said in the prophetic vision to one of them, namely, their chief.
Now if in the vision there appeared to Abraham only men partaking of food, how then does Scripture say, And the Eternal appeared to him, as G-d did not appear to him in vision or in thought?⁠¹⁰ Such is not found with respect to all the prophecies. And according to his¹¹ words, Sarah did not knead cakes, nor did Abraham prepare a bullock, and also, Sarah did not laugh. It was all a vision! If so, this dream came through a multitude of business,⁠¹² like dreams of falsehood, for what is the purpose of showing him all this!⁠¹³ Similarly did the author of the Moreh Nebuchim say¹⁴ in the case of the verse, And a man wrestled with him,⁠¹⁵ that it was all a prophetic vision. But if this be the case, I do not know why Jacob limped on his thigh when he awoke! And why did Jacob say, For I have seen an angel face to face, and my life is preserved?¹⁶ The prophets did not fear that they might die on account of having experienced prophetic visions. Jacob, moreover, had already seen a greater and more distinguished vision than this since many times, in prophetic visions, he had also seen the Revered Divinity.⁠¹⁷ Now according to this author's opinion, he will find it necessary for the sake of consistency to say similarly in the affair of Lot that the angels did not come to his house, nor did he bake for them unleavened bread and they did eat.⁠¹⁸ Rather, it was all a vision! But if Lot could ascend to the height of a prophetic vision, how did the wicked and sinful people of Sodom become prophets? Who told them that men had come into Lot's house? And if all these [i.e., the actions of the inhabitants of Sodom], were part of prophetic visions, then it follows that the account related in the verses, And the angels hastened Lot, saying: Arise take thy wife. …And he said, Escape for thy life… See, I have accepted thee,⁠¹⁹ as well as the entire chapter is but a vision, and if so, Lot could have remained in Sodom! But the author of the Moreh Nebuchim thinks that the events took place of themselves, but the conversations relating to all matters were in a vision! But such words contradict Scripture. It is forbidden to listen to them, all the more to believe in them!
In truth,⁠²⁰ wherever Scripture mentions an angel being seen or heard speaking it is in a vision or in a dream for the human senses cannot perceive the angels. But these are not visions of prophecy since he who attains the vision of an angel or the hearing of his speech is not yet a prophet. For the matter is not as the Rabbi²¹ pronounced,⁠²² i.e., that every prophet, Moses our teacher excepted, received his prophecy through the medium of an angel. The Sages have already said²³ concerning Daniel: "They²⁴ were greater than he for they were prophets and he was not a prophet.⁠" His book, likewise, was not grouped together²⁵ with the books of the prophets since his affair was with the angel Gabriel, even though he appeared to him and spoke with him when he was awake, as it is said in the vision concerning the second Temple: Yea, while I was speaking in prayer, the man Gabriel,etc.⁠²⁶ The vision concerning the ultimate redemption²⁷ also occurred when Daniel was awake as he walked with his friends beside the Tigris River.⁠²⁸ Hagar the Egyptian²⁹ is not included in the group of prophetesses.⁠³⁰ It is also clear that hers was not a case of the bath kol (prophetic echo),⁠³¹ as the Rabbi³² would have it. Scripture, furthermore, sets apart the prophecy of Moses our teacher from that of the patriarchs, as it is said, And I appeared unto Abraham, unto Isaac, and unto Jacob, by [the name of] G-d Almighty,⁠³³ this name being one of the sacred names for the Creator, and not a designation for an angel. Our Rabbis also taught concerning the difference in the degree of prophecy between Moses and the other prophets, and they said:⁠³⁴ "What is the difference between Moses and all the prophets? The Rabbis say that all prophets saw through unclear vision. It is to this matter that Scripture refers in saying, And I have multiplied visions, and by the ministry of the prophets have I used similitudes.⁠³⁵ Moses saw through a clear vision. It is to this matter that Scripture refers in saying, And the similitudes of the Eternal doth he behold,⁠"³⁶ as is explained in Vayikra Rabbah³⁷ and other places. But in no place did the Sages attribute the prophecy of the prophets to an angel.
Do not expose yourself to argument by quoting the verse, I also am a prophet as thou art; and an angel spoke unto me by the word of the Eternal, saying,⁠³⁸ since its meaning is as follows: "I also am a prophet as thou art, and I know that the angel who spoke to me was by word of G-d, this being one of the degrees of prophecy, as the man of G-d said, For so was it charged me by the word of the Eternal,⁠³⁹ and he further said, For it was said to me by the word of the Eternal.⁠⁴⁰
Our Rabbis have further stated⁴¹ in the matter of Balaam, who said, Now, therefore, if it displease thee, I will get me back,⁠⁴² [that is as if Balaam commented]: "I did not go [with the messengers of Balak] until the Holy One, blessed be He, told me, Rise up, go with them,⁠⁴³ and you [i.e., an angel], tell me that I should return. Such is His conduct! Did He not tell Abraham to sacrifice his son, after which the angel of the Eternal called to Abraham, And he said, Lay not thy hand upon the lad.⁠⁴⁴ He is accustomed to saying something and to have an angel revoke it, etc.⁠" Thus the Sages were prompted to say that the prophecy comprising the first charge where G-d is mentioned is not like the second charge of which it is said that it was through an angel, only this was not unusual, for it is customary with the prophets that He would command by a prophecy and revoke the command through an angel since the prophet knew that the revocation was the word of G-d.
In the beginning of Vayikra Rabbah⁴⁵ the Sages have said: "And He called to Moses,⁠⁴⁶ unlike Abraham. Concerning Abraham it is written, And the angel of the Eternal called unto Abraham a second time out of heaven.⁠⁴⁷ The angel called, and G-d spoke the word, but here with respect to Moses, the Holy One, blessed be He, said, 'It is I Who called, and it is I Who spoke the word.'" That is to say, Abraham did not attain prophecy until he prepared his soul first to perceive an angel, and from that degree he ascended to attain the word of prophecy, but Moses was prepared for prophecy at all times.
Thus the Sages were prompted to inform us everywhere that seeing an angel is not prophecy, and those who see angels and speak with them are not included among the prophets, as I have mentioned concerning Daniel. Rather, this is only a vision called "opening of eyes,⁠" as in the verse: And the Eternal opened the eyes of Balaam, and he saw the angel of the Eternal;⁴⁸ similarly: And Elisha prayed, and said, O Eternal, I pray thee, open his eyes, that he may see.⁠⁴⁹ But where Scripture mentions the angels as men, as is the case in this portion, and the portion concerning Lot — likewise, And a man wrestled with him,⁠⁵⁰ And a certain man found him,⁠⁵¹ in the opinion of our Rabbis⁵² — in all these cases there was a special glory created in the angels, called among those who know the mysteries of the Torah "a garment,⁠" perceptible to the human vision of such pure persons as the pious and the disciples of the prophets, and I cannot explain any further. And in those places in Scripture where you find the sight of G-d and the speech of an angel, or the sight of an angel and the speech of G-d, as is written concerning Moses at the outset of his prophecy,⁠⁵³ and in the words of Zechariah,⁠⁵⁴ I will yet disclose words of the living G-d in allusions.
Concerning on the matter of the verse, And they did eat,⁠⁵⁵ the Usages have said:⁠⁵⁶ "One course after the other disappeared.⁠"⁵⁷ The matter of "disappearance" you will understand from the account about Manoah,⁠⁵⁸ if you will be worthy to attain it.
Now here is the interpretation of this portion of Scripture. After it says that In the selfsame day was Abraham circumcised,⁠⁵⁹ Scripture says that G-d appeared to him while he was sick from the circumcision as he was sitting and cooling himself in his tent door on account of the heat of the day which weakened him. Scripture mentions this in order to inform us that Abraham had no intention for prophecy. He had neither fallen on his face nor prayed, yet this vision did come to him.

IN THE OAKS OF MAMRE. This is to inform us of the place wherein he was circumcised.
Now this revelation of the Shechinah (the Divine Presence) came to Abraham as a mark of distinction and honor, even as it is said in connection with the dedication of the Tabernacle, And they [Moses and Aaron] came out, and blessed the people, and the glory of the Eternal appeared unto all the people,⁠⁶⁰ as it was on account of their effort in fulfilling the commandment of building the Tabernacle that they merited seeing the Shechinah. Now the revelation of the Shechinah here and there was not at all for the purpose of charging them with some commandment or to impart some communication. Instead, it was a reward for the commandment which had already been performed, and it informed them that their deeds have G-d's approval, even as it says, As for me, I shall behold Thy face in righteousness; I shall be satisfied, when I awake, with Thy likeness.⁠⁶¹ Similarly, in connection with Jacob, Scripture says, And the angels of G-d met him,⁠⁶² and yet we find no communication there, nor is any new matter conveyed. Instead, the verse only informs us that he merited seeing angels of the Supreme One, and thus he knew that his deeds had His approval. And so it was with Abraham: the seeing of the Shechinah (the Divine Presence) was both merit [for his having performed the commandment of circumcision] and assurance of G-d's approval.
Similarly did the Sages say⁶³ of those who passed through the Red Sea and said, This is my G-d, and I will glorify Him:⁶⁴ "A handmaid saw at the sea what Ezekiel the prophet never saw.⁠" This they merited at the time of the great miracle because they believed in the Eternal, and in Moses his servant.⁠⁶⁵
At times the appearance of the Shechinah comes in a moment of anger, as mentioned in the verse: And the whole congregation bade stone them with stones, when the glory of the Eternal appeared in the tent of meeting unto all the children of Israel.⁠⁶⁶ That was for the protection of His righteous servants and their honor.
Now do not be concerned about the interruption of the portion⁶⁷ since the subject is after all connected. It is for this reason that the verse says, And He appeared to him, and it does not say, "And the Eternal appeared to Abraham.⁠" But in this present chapter Scripture wishes to give an account of the honor that was bestowed upon him [Abraham] at the time he performed the circumcision, and it tells that the Shechinah appeared to him and sent him His angels to inform his wife [that she would give birth to a son], and also to save his relative Lot on his account. Abraham had already been informed by the Shechinah concerning the birth of a son,⁠⁶⁸ and Sarah was now informed by word of the angel who spoke with Abraham in order that Sarah should hear, even as it says, And Sarah heard.⁠⁶⁹
This is the intent of the Sages' saying,⁠⁷⁰ "G-d came to visit the sick man,⁠" meaning that it was not for the purpose of some utterance but as a mark of honor to him.
They have also said,⁠⁷¹ "An altar of earth thou shalt make unto Me.⁠⁷² Now if any person just built an altar to My name, he is assured that I will appear unto him and bless him.⁠⁷³ All the more is such assurance given to Abraham who circumcised himself for My name.⁠"
It is possible that the Sages may have further intended to say [by their remark, "He came to visit the sick man,⁠"] that the vision of the Shechinah was a cure for his sickness on account of the circumcision, for so it should be, as it is written, In the light of the King's countenance is life.⁠⁷⁴

1. "After him.⁠" In our text of Rashi: "after the state of his health.⁠"

2. (2) here.

3. "One angel does not carry out two commissions.⁠" (Bereshith Rabbah 50:2 and mentioned in Rashi here.) But, continues Ramban, these two missions given to the angel Raphael—healing Abraham and rescuing Lot from Sodom—do not violate the principle. See text.

4. It is as if he was sent on a new mission in another place after he had completed his mission in a different place. For it is clear that the principle of one angel not carrying out two commissions applies only to two simultaneous commissions, as explained in Mizrachi's commentary on Rashi.

5. Since healing and rescue are missions with a common purpose, one angel could be charged with both missions.

6. (8) here.

7. Ibn Tibbon's translation, II, 42: in Al Charizi, Chapter 43.

8. (2) here.

9. (3) here.

10. In other words, why does Scripture begin the chapter with the statement, And the Eternal appeared to him, when in the detailed account of the vision it is explained that he saw only angels?

11. The author of the Moreh Nebuchim.

12. See Ecclesiastes 5:2.

13. Since the vision concerning the preparation and the eating of the meal were not relevant to the prophecy of the birth of Isaac.

14. Ibn Tibbon's translation, II, 42: in Al Charizi, Chapter 43.

15. Further, 32:25. The reference deals with Jacob wrestling with the angel.

16. Ibid., (31).

17. Ibid., 28:13.

18. Ibid., 19:3.

19. Ibid., Verses 17-21.

20. Ramban partially agrees with Rambam's position. He says that wherever seeing or hearing an angel is mentioned in Scripture, it refers to a vision since the human senses cannot perceive an angel. However, wherever Scripture ascribes human appearances to the angels, as in the case of Abraham, then their presence is sensually perceived. Other differences of opinion between Ramban and Rambam regarding prophecy are mentioned further on in the text.

21. Rabbi Moshe ben Maimon (Maimonides). See Seder Bereshith, Note 139.

22. Moreh Nebuchim, II, 41.

23. Megillah 3a.

24. Haggai, Zechariah and Malachi—three prophets who lived at the beginning of the second Temple.

25. The Men of the Great Assembly redacted the books of the Bible. See Baba Bathra 15a. They placed the book of Daniel in the section of the Writings. (Ibid., 14b).

26. Daniel 9:1.

27. From the beginning of Chapter 10 there.

28. Ibid., 10:4. As for his friends, see ibid., (7). Tradition specifies that these were Haggai, Zechariah and Malachi. (Megillah 3a.)

29. She was not a prophetess even though angels appeared to her. (Above, 16:7.) Ramban thus differs with Rambam, who had said that all prophets received the prophecy through the medium of an angel. Rambam's position is defended as follows: Rambam's intent was not that whenever an angel is seen it is an instance of prophecy. Rather his intent was that whenever prophecy comes to any of the prophets it comes through an angel. However, it is possible that an angel may appear for the purpose of conveying information to one who is not a prophet. This was the case with Daniel and Hagar.

30. In Megillah 14a, the Rabbis list seven prophetesses who arose in Israel: Sarah, Miriam, Deborah, Hannah, Abigail, Huldah and Esther. Hagar however was not listed among them. See Note 103 further.

31. Guide of the Perplexed, II, 42. See Friedlander's note on bath kol, p. 199, n.2.

32. Rabbi Moshe ben Maimon (Maimonides). See Seder Bereshith, Note 139.

33. Exodus 6:3.

34. Vayikra Rabbah 1:14.

35. Hosea 12:11.

36. Numbers 12:8.

37. Vayikra Rabbah 1:14.

38. I Kings 13:18. From this you might argue that the prophets themselves attributed their prophecy to an angel. This is not correct, as is explained in the text.

39. Ibid., (9).

40. Ibid., (17).

41. Bamidbar Rabbah 20:13.

42. Numbers 22:34.

43. Ibid., 22:20.

44. Further, 22:12.

45. 1:9.

46. Leviticus 1:1.

47. Further, 22:15.

48. Numbers 22:31.

49. II Kings 6:17.

50. Further, 32:25. The reference deals with Jacob wrestling with the angel.

51. Further, 37:15.

52. According to the Sages the man who wrestled with Jacob was the angel of Esau (Bereshith Rabbah 77:2), and the man who found Joseph was the angel Gabriel (Tanchuma Vayeshev 2).

53. Exodus 3:2.

54. Zechariah 1:14, etc.

55. (8) here.

56. Bereshith Rabbah 48:16.

57. That is, the angels really did not eat. Rather as soon as a dish of food was brought, it was consumed by fire.

58. Judges 13:19.

59. Above, 17:26.

60. Leviticus 9:23.

61. Psalms 17:15.

62. Further, 32:2.

63. Mechilta Shirah 3.

64. Exodus 15:2.

65. Ibid., 14:31.

66. Numbers 14:10.

67. Since, as Ramban explains, the appearance of the Eternal to Abraham was in the merit of his having fulfilled the commandment of circumcision, one might ask: Why then are these two events presented in two different sections rather than in one consecutive chapter? It is to this point that Ramban now addresses himself. "Now do not be concerned, etc.,⁠" for the events are after all connected.

68. Above, 17:19.

69. (10) here.

70. Baba Metziah 86b. Also quoted in Rashi above.

71. Bereshith Rabbah 48:4.

72. Exodus 20:24.

73. As Scripture concludes: I will come unto thee and bless thee. (Exodus 20:25.)

74. Proverbs 16:15.

באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש (משלי טז, ט״ו)

שלמה המלך ע״ה באר בכתוב הזה (משלי ט״ז:י״ד) התועלת המגעת לאדם ברצון המלך ובהסברת פניו, והמשיל רצונו לגשם שבעב מלקוש שהוא רצון הכל והכל מתאוין לו, וכן במקום אחר המשילו לטל, הוא שאמר על זה (שם י״ט) נהם ככפיר זעף מלך וכטל על עשב רצונו. ומה שהמשיל רצונו לשני דברים לגשם ולטל, לפי שתועלת הגשם הוא לעתיד, אין תועלתו נראית לשעתו מיד, רק בזמן הקציר ברבוי התבואה תתפרסם התועלת, ותועלת הטל בא מיד, כן רצון המלך יש בו תועלת פעמים מיד ופעמים לעתיד. וכן למדנו שלמה המלך בקצת פסוקים מספר משלי הנזק המגיע לאדם מכעס המלך אע״פ שאינו נפרע, וגם אינו עתיד להוציא כעסו מן הכח אל הפעל, ואין צריך לומר אם הוא רוצה להפרע מן המכעיסים אותו. ובאר בכלל דבריו שאם הוא כועס ואינו נפרע הנה זה שכעס עליו קראוהו פחד ורעדה, כמי ששומע נהמת שאגת אריה וקול שחל שהוא נרעד ונבהל ואע״פ שאין סופו להרע לו. ועל זה אמר נהם ככפיר זעף מלך וכטל על עשב רצונו. ואם הוא כועס ורוצה לפרע הנה זה מות, ועל זה אמר (משלי ט״ז) חמת מלך מלאכי מות. וכשם שחמתו מות כן רצונו ואור פניו חיים, וע״ז אמר בכאן באור פני מלך חיים. וכוון שלמה בכל זה לדון ק״ו במלך מלכי המלכים הקב״ה אם במלך בשר ודם החיים דבקים באור פניו, והתועלת נמצאה ברצונו, כתועלת האדמה הנמצאת בגשם שבעב מלקוש, וכענין שכתוב (ישעיהו נ״ה:י׳) כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה, עאכ״ו בהקב״ה שהחיים אמתיים תלויים ברצונו ובהסברת פניו, כענין שכתוב (תהלים ל׳:ו׳) כי רגע באפו חיים ברצונו. ועל זה אמר שלמה ע״ה באור פני מלך חיים, ובא ללמדנו כי החיים דבקים בגלוי שכינה. וכן מצינו גלוי שכינה על שלשה חלקים. הא׳ לדבור ולצוות את הנביא על מצוה ממצות התורה. והשני להגין על עבדיו הצדיקים, כענין שכתוב (במדבר י״ד:י׳) ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה׳ נראה באהל מועד. והג׳ דרך רצון והסברת פנים כענין גילוי שכינה שבמשכן, וגילוי שכינה על אברהם גלוי שכינה שבמשכן שנא׳ (ויקרא ט׳:כ״ג) ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה׳ אל כל העם, כי מפני שהשתדלו במצות המשכן זכו לגלוי השכינה, גלוי השכינה של אברהם כי מפני שהשתדל במצות המילה זכה לגלוי שכינה, וזהו באור פני מלך חיים, כי מלת חיים כוללת רפואה מלשון (ישעיהו ל״ח:ט׳) ויחי מחליו, וכתוב (שם) ותחלימני והחייני, וכן אברהם הגיעה לו רפואה בגלוי שכינה, שהיה חולה במצות מילה ואז נתרפא כאשר נראה לו הש״י. וזהו שכתוב.

וירא אליו ה׳ באלני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום – הפרשה הזאת דבקה ומחוברת עם הפרשה של מעלה, על כן אמר וירא אליו כלומר לאברהם שהזכיר, שאלולי כן היה ראוי שיאמר וירא ה׳ אל אברהם, כשם שהזכיר למעלה וירא ה׳ אל אברם, אבל אמר וירא אליו והכוונה לומר כי בזכות המילה נראה לו השם, וכן דרז״ל לבקר את החולה.

באלוני ממרא – הודיענו המקום שבו נמול, ושם נתן לו שכר באותו מקום עצמו בגלוי שכינה. ומצינו שהשכינה נגלית לנביאים, באש ברוח במים ובארץ. באש למשה על הסנה, שנא׳ (שמות ג׳:ב׳) וירא והנה הסנה בוער באש, גם לכל ישראל בסיני הוא שכתוב (דברים ד׳:ל״ו) ודבריו שמעת מתוך האש, וכתיב (שמות כ״ד:י״ז) ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת. ברוח לאליהו, שנא׳ (מלכים ב ב׳:א׳) ויהי בהעלות ה׳ את אליהו בסערה השמים וגו׳ והנה ה׳ עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים וגו׳ (מלכים א י״ט:י״א). וכן באיוב (איוב ל״ח:א׳) ויען ה׳ את איוב מן הסערה. במים ליחזקאל, שנא׳ (יחזקאל א׳:א׳) ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש ואני בתוך הגולה על נהר כבר, וכתיב (שם) ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים. בארץ הוא שכתוב (ישעיהו ו׳:ג׳) מלא כל הארץ כבודו, וכתיב (יחזקאל מ״ג:ב׳) והארץ האירה מכבודו. וכאן נגלה לאברהם באילן, והוא שכתוב באלוני ממרא. וממרא הוא אחד מחבריו, שכן כתיב באברהם (בראשית י״ד:י״ג) והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם, והיה יכול לומר בערבות ממרא ואמר באלוני ללמדך שהיו שם אילנות. וממה שאמר והשענו תחת העץ, למדנו שלא היה שם אלא אילן אחד. ולמה נגלה לאברהם באילן, לפי שבשרו שיוליד אחרי זקנתו כאילן זה שכתוב בו (איוב י״ד:ז׳-ט׳) כי יש לעץ תקוה אם יכרת ועוד יחליף ויונקתו לא תחדל אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו. מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע, ועוד שהצדיקים נמשלו לעץ, והוא שכתוב (תהלים א׳:ג׳) והיה כעץ שתול על פלגי מים. וכן פירש רבינו חננאל ז״ל.

והוא יושב פתח האהל כחם היום – ע״ד הפשט לפי שהיה חלוש ממצות המילה היה יושב שם כחום היום, כי השמש מרפא בכנפיה.

וע״ד המדרש כחום היום, ארבע שעות מן היום היה שהוא עת האוכל, והיה ממתין לאורחים שם.

וע״ד הקבלה והוא יושב פתח האהל, ירמוז לכנסת ישראל שהיה מישב דעתו ורואה בה, כי מפני שהתחיל בה וירא אליו ה׳ ואנו יודעים כי השם המיוחד לא נראה לאבות כי אם באל שדי, על כן הוצרך לומר והוא יושב פתח האהל, והבן זה.

באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש,⁠"In the light of the king's face there is life; his favor is like a cloud of spring rain.⁠" (Mishlei 16:15)

King Solomon explained by means of this verse the benefit that man derives when a king is well disposed towards him and shows him favor. He compares this goodwill to a cloud which promises to discharge its moisture in the spring, something that everyone looks forward to with anticipation. In another verse Solomon compared such goodwill of the king as dew. In Proverbs 19,12 he writes נהם ככפיר זעף המלך וכטל על עשב רצונו, "The rage of a king is like the roaring of a lion; but his favor is like dew on grass.⁠" The reason Solomon chose two hyperboles to describe the king's favor is because the benefit of rain is something which is only noticeable in the future. When there will be a bountiful harvest the benefit of the rain is noticeable retroactively. The benefit derived by dew is noticeable immediately, however. Similarly, there is a difference between the manifestation of G-d's goodwill. Sometimes its effect becomes visible at once; at other times its beneficial effect is not felt until after a considerable period of time has elapsed.
On other occasions Solomon teaches us in Proverbs about harm which results to man as a result of G-d's anger even though man does not actually experiences (becomes aware) that he has been hurt, and even though G-d's anger may never be translated into action. There is no need to mention that if G-d wants to vent His anger on those who anger Him that He is able to do so.
Solomon explains that when G-d is angry at someone but does not take action against that person, the person in question will experience fear and general unease as does someone who hears the roar of a lion or some other ferocious beast. Such a person becomes frightened at the mere sound of potential danger. This is an experience which the object of G-d's anger feels although in the end G-d does not cause him actual harm. Concerning such an experience Solomon said that "the rage of a king is like the roaring of a lion whereas His favor is like dew on the grass.⁠" If, however, G-d is angry and wants to enact retribution from the object of His anger, this means death. Concerning such a situation Solomon wrote (Proverbs 16,14) חמת מלך מלאכי-מות, "The king's wrath is a messenger of death.⁠" Just as G-d's wrath spells death for its victim so His goodwill or favor spells life; this is why Solomon says there (verse 15) באור פני מלך חיים, "in the light of the king's face there is life.⁠" Solomon applies the a fortiori kind of reasoning. He extrapolates from a human king's power to G-d's power suggesting that if even a human king's pleasure or displeasure results in the life or death of his victim, how much more so must this be the case when one attracts the wrath or approval of the King of Kings, G-d Almighty. G-d, after all, controls not only the life of the body in our terrestrial universe but the eternal life or death of the soul in the celestial spheres as well. Isaiah 55,10 underlines that G-d does not "waste" any activity or even utterance. "For as the rain or snow drops from heaven and returns not there but soaks the earth and makes it bring forth vegetation...so is the word that issues forth from My mouth; it does not come back to Me unfulfilled.⁠" In Psalms 30,6 we are told כי רגע באפו חיים ברצונו, "for He is angry but a moment, and when He is pleased there is life.⁠" Concerning this Psalm Solomon said in the verse we quoted above that Life is attached to the benevolent manifestation of G-d's presence.
We find such manifestations of G-d's presence on three levels. 1) G-d instructs the prophet concerning one or several commandments in the Torah such as when He commanded Avraham to circumcise himself and his household. 2) G-d manifests His presence in order to protect and defend the righteous such as happened when the people were ready to stone Joshua and Calev for disagreeing with the spies' majority report. G-d intervened to save them by displaying His glory at the Tent of Meeting (Numbers 14,10). A third level of G-d's presence manifesting itself is recorded in Leviticus 9,23 ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם, "when Moses and Aaron came out of the Tabernacle and blessed the people, the Presence of the Lord appeared to all the people.⁠" Avraham experienced a special manifestation of G-d's benevolent Presence as a reward for fulfilling the commandment of circumcision. This was a practical demonstration of the meaning of Proverbs 16,15 באור פני מלך חיים "in the light of the king's face is life.⁠" The word חיים, "life,⁠" includes "healing.⁠" As a result of G-d manifesting Himself to Avraham as recorded at the beginning of our portion, Avraham was healed from the effects of the circumcision on his body. We find a close association of the words חולי, "sickness,⁠" and the word חיים, "life,⁠" in Isaiah 38,9 when King Chiskiyah was cured from his sickness and the prophet describes this in the words ויחי מחליו. Another verse in which sickness and life appear side by side is Isaiah 38,16 ותחלימני והחייני, "You have restored me to health and You have revived me.⁠"

וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום "The Lord appeared to Avraham at the terebinths of Mamre and he was sitting at the entrance of the tent as the day grew hot.⁠" This portion is a continuation of the previous portion; this is why the Torah writes: "He appeared to him,⁠" without identifying to whom God appeared. In chapter 12,7 where it would not have been clear to whom God appeared, the Torah added the word "to Avram,⁠" although there too the last previously mentioned subject had been Avram. In our situation nothing material had occurred since the circumcision and God's manifestation to Avraham. By not spelling out what, if anything, God communicated to Avraham at this time it is clear that God's manifestation was in the nature of someone visiting a sick friend. He had qualified for this "visit" as a result of circumcising himself. Tanchuma 1 on Parshat Vayera confirms this interpretation.

באלוני ממרא, "at the terebinths of Mamre.⁠" The Torah informs us of the site where the circumcision took place. This was also the place where he received an immediate sign that God appreciated Avraham's deed.
We find that manifestations of God's presence to the prophets occur by means of 1) fire; 2) wind; 3) water, and 4) earth [either of the four basic raw material the terrestrial earth is made of. Ed.] God appeared to Moses in a burning bush (Exodus 3,2). He also appeared to the entire Jewish nation in an environment of fire (Deuteronomy 4,36: "He let you see His great fire, and you heard His words out of the fire"). In Exodus 24,17 God's manifestation is described as "a consuming fire on top of the mountain.⁠"
In connection with the ascent to heaven by the prophet Elijah we read in Kings II 2,1 "when the Lord was about to take Elijah up to heaven in a whirlwind, etc.⁠" In Kings I 19,11 והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים, "there was a great and mighty wind; splitting mountains and shattering rocks by the power of the Lord.⁠" We also encounter a manifestation of God through a mighty wind in Job 38,1 "Then the Lord replied to Job out of the tempest and said, etc.⁠"
An instance of God manifesting Himself by means of water is found in Ezekiel 1,1 "It was in the thirtieth year... when I was in the community of exiles by the river Kevar, etc.⁠" We encounter another example of God manifesting Himself by means of water in Ezekiel 1,24 "I could hear the sound of their wings like the sound of mighty waters, like the sound of Shaddai.⁠"
We find God manifesting Himself in connection with earth in Ezekiel 43,2 "the whole earth is filled with His glory.⁠" We also find a revelation described as "and the earth was lit up by His Presence.⁠" In this instance, God manifested Himself to Avraham by means of a tree. The Midrash uses the word אלוני ממרא to emphasize the fact that these were trees, אילנות. Actually, Mamre was the name of one of Avraham's close associates as we know from 14,13 "Mamre the Emorite, the brother of Aner and Eshkol who were allies of Avram.⁠" Had the Torah only wanted to tell us that Avraham circumcised himself near the place where Mamre lived, it would have been appropriate to describe the area as ערבות ממרא, "the fields of Mamre.⁠" The emphasis on the word אלוני shows that the Torah wanted to draw our attention to the fact that we are talking about a tree or trees. When Avraham told the men who came to visit to rest "under one of the trees,⁠" this shows that there was more than one tree.
Why did God choose a tree to be the site at which He manifested Himself to Avraham on this occasion? It was because the angel was going to tell him that within a year he and Sarah would have a son. He would experience something similar to that which was experienced by an aged tree which still produced fruit. It is written in Job 14,7-9: "There is hope for a tree; if it is cut down it will renew itself; its shoots will not cease. If its shoots are old in the earth, and its stump dies in the ground, at the scent of water it will bud and produce branches like a sapling.⁠" We also have a verse comparing the righteous to trees in Psalms 1,3 "He (the righteous) is like a tree planted beside streams of water which yields its fruit in season.⁠" This is also how Rabbeinu Chananel explains our verse.

והוא יושב פתח האהל כחם היום, "and he was seated at the entrance to the tent as the day grew hot.⁠" The plain meaning of these words is that seeing Avraham was weakened by the circumcision he took advantage of the heat of the sun to act as therapy for his wounds. This is why he was outside at a time when normal healthy people stay inside to take advantage of the shade. The basis for the sun providing therapy is derived from Maleachi 3,20 כי השמש מרפא בכנפיה, "for the sun brings healing on its wings.⁠"

A Midrashic approach views this detail as a reference to the fourth hour in the morning which is the time most people sit down to a meal. Avraham was waiting for visitors to share his meal with him.

A kabbalistic approach: the words "he was sitting at the entrance of the tent" is an allusion to the spiritual counterpart of the Jewish people in the celestial regions soothing Avraham's mind when he became aware of its existence in those regions at this time. This is deduced by the wording וירא ה' אליו. We have a tradition that the patriarchs were never addressed directly by the four-lettered name of God י-ה-ו-ה. [compare Exodus 6,3. Ed.] If nonetheless, we encounter this name of God here in connection with a vision Avraham was granted, we must conclude that this name was revealed to him only indirectly. The words "at the entrance of the tent,⁠" are a hint that he had not yet been able to enter that "tent.⁠"

וירא אליו ה׳ באלוני ממרא – פרש״י שהוא נתן לו עצה על המילה וכו׳ כדאית׳ בב״ר. בשעה שאמר לו הקב״ה לימול הלך ונמלך בג׳ אוהביו אמר לו ענר כבר אתה בן מאה שנה ואתה מצער עצמך אמר לו אשכול מה אתה מסרס עצמך בין שונאיך אמר לו ממרא ולא עמד לך אלהיך בכבשן האש וברעבון ובמלכי׳ והדבר הזה שאמר לך לימול אין אתה שומע עכ״ל. הקש׳ חזקו׳ היאך נטל אברהם עצה לקיים מצות המקום. ותירץ שלא עשה כן אלא כדי לשקול דעתם של ענר אשכול וממרא אם הם ישרים ונאמנים לפי שהיו בעלי ברית אברם שנא׳ והם בעלי ברית אברם ולא מצא בהם ישר אלא ממרא. וי״מ שנטל עצה אם יהיה נמול לעין כל והיינו דכתי׳ בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו. וי״א שנטל עצה מאי זה מקום ימול עצמו והשיב לו מה אמר לך הקב״ה המול לכם כל זכר המול עצמך ממקום שנכר בין זכרות לנקבות וזו היא העצה שנתן לו. אך אי אפשר לומר כן דאית׳ בתנחומ׳ ואתנה את בריתי ביני וביניך אמר רבי חנינא לא היה יודע אברהם מהיכן ימול אמר לו הקב״ה מהיכן תימול וארבה אותך במאד מאד ממקום שאתה פרה ורבה. בר קפרא אומ׳ ק״ו דרש אברהם ומה האילנות מהיכן חייבים בערלה מן מקום שעושין פירות אף אני ממקום שעושה פרי עכ״ל. משמע בין למר בין למר לא נתן ממרא עצה מהיכן לימול וי״מ בשם מדרש דודאי היה יודע מאי זה אבר ימול אך לא ידע אם יחתוך העור שעל ראש הגיד או עור שעל צדו ואמ׳ לו ממרא שיחתוך עור שעל ראשו עד שישאר הגיד כאלון ולכך נגלה אליו השם בחלקו הקרוי אלוני על שם אלון.

וירא אליו ה׳ – פ״ה שהלך לבקר את החולה שיום ג׳ למילתו היה. וא״ת מנ״ל שהלך לבקרו. י״ל לפי שלא מצינו בשום מקום דכתי׳ וירא שאין כתי׳ ויאמר וידבר אחריו וכאן לא נכתב לומר לך שלא הלך לומר שום דבר אלא כדי לראותו.

באלני ממרא – פ״ה לפי שנתן לו ממרא עצה על המילה נגלה לאברהם בחלקו. וקשה וכי היה לו לאברהם ליקח עצה על מה שא״ל הקב״ה. וי״ל שלא לקח עצה אלא מאיזה מהאיברים ימול. א״ל המול לכם כל זכר אמר. מדקאמר זכר ולא אמר המול לכם סתמא ש״מ ר״ל המילה דהיינו דבר הניכר בין זכר לנקבה. עוד י״ל שהיה אברהם מל עבדיו ומתו בא ושאל עצה לממרא מה זה ולמה מתו. א״ל ממרא מה א״ל המקום. א״ל המול ימול. א״ל ממרא המול ימול. מול עצמך ואח״כ מול אותם. וזהו העצה שנתן לו ממרא. עוד י״ל באלני ממרא ששאל אברהם לממרא לאחר שיהא נימול למה יהיה דומה המילה. א״ל כאלון שמגולה מכאן ומכאן וזהו לשון אלני. מפי׳ ה״ר אליעזר מגרמיזא החסיד.

ישב פתח האהל – חסר וא״ו והוי כמו ישב שרצה לקום א״ל הקב״ה שב וסימן הוא לבניך כדפי׳ הקונט׳. פי׳ שכיון שראה שכינה היה רוצה לעמוד א״ל שב כדפי״ה וזהו ישב כתיב כלומר בציווי.

כחום היום – יש במדרש דלעתיד לבא ביום הדין ישב אברהם על פתח של גיהנם להוציאם לחוץ וכן איתא בעירובין דאברהם מוציאם מגיהנם ונרמז כאן ישב פתח האהל כחום היום.

וירא באלוני ממרא – פירש״י הוא שנתן לו עצה על המילה. ותימה וכי אדם חשוב וצדיק כאברהם ונתנסה בעשר נסיונות ועמד בכולן ולא שאל עצה איך שאל עצה על המילה שצוהו הקב״ה. וי״ל שחס ושלום שישאל עצה אם ימול אם לאו אלא אם יעשה בצנעה או או בפרהסיא. וממרא נתן לו עצה לעשותה בפרהסיא כדי שיראו העולם וימולו אחריו, והיינו דכתיב בעצם היום הזה נימול אברהם – בעצומו של יום. דבר אחר: ששאל לו עצה מאיזה מקום ימול והוא נתן לו עצה שימול במקום זכרות כדכתיב המול לכם כל זכר – ממקום שניכר בין זכר לנקבה. דבר אחר: כשצוה הקב״ה למול כל אנשי ביתו הלך אצל ענר ואשכול לשאול מה יעשה על אנשי ביתו שאינן רוצין להמול ולא ידעו מה להשיב לו הלך אצל ממרא ונתן לו עצה שימול עצמו וישמעאל בנו תחלה וכשיראו כן אז יקבלו להמול וכן עשה בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו והדר כתיב וכל אנשי ביתו נמולו אתו. ואי קשיא ממרא שנתן לו עצה מדוע לא מל עצמו לסוף נמול כדאיתא באגדה.

כחום היום – שעת אכילה והיא שעה רביעית שהתחיל היום לחום ואז מאכל כל אדם. וכדפי׳ רב פפא בריש מסכת שבת. ועמד פתח האהל לראות אם יעבור אדם לעת מאכל ויכניסנו לביתו.

וירא אליו ה' באלוני ממרא, "The Lord appeared to him at eloney mamre, etc.⁠" According to Rashi, Mamre was the man who had advised Avraham strongly to carry out G–d's command to circumcise himself. This is why this revelation took place while Avraham was on his property. The obvious question here is why someone of the stature of Avraham needed to consult with his friends about if and how to relate to G–d's commandment. He had been tested as to his faith in Him on ten occasions, and he had passed all these tests without consulting with anyone, why would he suddenly feel the need to "consult" anyone? The answer clearly must be that Avraham did not "consult" with anyone in order to decide if to carry out G–d's command; he only asked his friends if to perform this commandment on himself in the privacy of his tent or publicly, in order to demonstrate his loyalty to G–d's command. His purpose in doing so publicly would be in order to encourage others to emulate his example. When the Torah described him as performing the act of circumcision בעצם היום הזה, (Genesis 17,23) these words mean: "in broad daylight, for all to see.⁠" Mamre was given credit by G–d for having given Avraham this advice. A different interpretation of our verse: Avraham consulted with Mamre regarding the exact part of his body where the "circumcision" had to be performed. He therefore advised him to perform this operation on the organ that represented his masculinity. After all, G–d had restricted the performance of this rite to the males of the species. (17,10) He also advised him to commence with circumcising himself and his son Ishmael first. Once his slaves and friends would observe this, most of them would follow willingly without protest. The Torah testifies in chapter 17, verse 27 that all the members of Avraham's household (including hired help) were circumcised on the same day that he was. If you were to ask why Mamre, himself, who gave Avraham this advice, did not have himself circumcised also, the answer is that eventually he did do so as reported in a Midrash.

כחם היום, "during the hottest part of the day.⁠" This is the time at which people consume their lunch. This was usually during the fourth hour of the day. This is in accordance with the commentary of Rav Papa in the Talmud, tractate Shabbat folio 10. Avraham at the time was on the lookout for prospective guests at the entrance to his tent.

וירא אליו – פרש״י לבקר את החולה אמר ר׳ חמא ב״א יום ג׳ למילתו היה ובא הקב״ה ושאל לו. פי׳ לפירושו מלשון וירא מוכח שלא בא אלא לבקרו מדלא כתיב אחריו לא אמירה ולא דיבור ובא ללמד דרך ארץ שיש לו לאדם לבקר החולה ואפי׳ לא ידבר עמו דבר כגון שמצאו ישן וניחא לו כאשר יגידו לו לחולה כי בא פלוני לראותו עושה לו נחת רוח.

וירא אליו ה׳ – פירש״י לבקר את החולה לפי שלא נאמר לא מאמר ולא דבור אנו מפרשים שלא בא אלא לכבודו ולבקרו. וכתב הרמב״ן שלא נראה לו אלא להודיע כי רצה אלהים מעשיו והוא תשלום גמול למצוה כענין שנאמר אני בצדק אחזה פניך וכן ביעקב ויפגעו בו מלאכי אלהים ואין שם דבור ולא חדשו לו דבר רק שזכה לראיית מלאכי עליון וידע כי מעשיו רצויים וכן היה לאברהם.

וי״מ: שעיקר זה שנראה לו בשביל מעשה סדום אלא שהפסיק בביאת המלאכים ובשליחותם:

באלוני ממרא – פ׳ בזכות שנטל ממנו עצה על המילה נגלה לו בחלקו. ומקשים וכי עצה היה צריך לקיום מצות השם ומתרצים שנתן לו עצה באיזה אבר ימול ולא נהירא לי וכי לא ידע אברהם לדרוש וערל זכר שדרשו רבותינו שהמילה באותו מקום.

וי״מ: בשביל שרבים מעמי הארץ מלו עמו רצה שיהיה בעצת השרים שלא יהיה פתחון פה עליו. כתב הרמ״בם שזו הפרשה כלל ופרט אמר הכתוב תחלה כי נראה לו השם במראה הנבואה ואיך היתה המראה הזאת כי נשא עיניו במראה והנה ג׳ אנשים זה ספור מה שאמר במראה הנבואה וכן פירש ויאבק איש עמו האמור ביעקב שהיה במראה הנבואה. והרמב״ן סתר דבריו בכמה קושיות וכתב הוא שבכל מקום שמזכיר ראיית מלאך או דבור מלאך הוא במראה או בחלום אבל אינו מראה הנבוא׳ כי המשיג לראו׳ מלאך או דבורו איננו נבי׳ אבל היא מרא׳ תקרא גילוי עינים כמו ויגל י״י את עיני בלעם וירא את המלאך וכן ויתפלל אלישע ויאמר פקח נא את עיניו ויראה אבל במקום שמזכיר את המלאכים בשם אנשים כעין הפרשה הזאת ופרשת לוט וכן ויאבק איש עמו על דעת רבותינו הוא כבוד נראה במלאכים יקרא אצל היודעים המלבוש יושג אצל היודעים כזכי הנפשות בחסידים ובבני הנביאים:

וירא אליו ה', "The Lord appeared to him, etc.⁠" According to Rashi, God's purpose in appearing to Avraham at that time was in the nature of a get well visit one makes to the sick. It was the third day after his circumcision, the most painful day. Rashi arrived at that commentary by noting that the Torah does not report God as engaging Avraham in a conversation, or giving him any verbal instructions. God simply wanted to honour Avraham and wish him well.

Nachmanides writes that he does not feel comfortable with Rashi's explanation, but that God wanted to demonstrate His appreciation of what Avraham had done and His visit was a kind of reward for this. The phenomenon is similar to what is described by Psalms 17,15 אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך, "Then, I, justified, will behold Your face; I am filled with the vision of You.⁠" Yaakov experienced something similar upon his return to the land of Canaan from Lavan when the "angels of God came to meet and welcome him.⁠" (Genesis 32,2) In that instance the angels are also not reported as delivering a verbal message to Yaakov. As a result of the very absence of such communication, Yaakov realized that his conduct had been approved by God. In this case too, Avraham's conduct had been approved. Some commentators feel that God's major purpose had been to tell Avraham about what He was going to do to Sodom, but that the arrival of the three angels interrupted the conversation.

באלוני ממרא, "in the grove belonging to Mamre.⁠" This is not to be understood as a reference to the location per se, but the reason Mamre is mentioned here in connection with where God appeared to Avraham is that Avraham was granted this revelation in this location on account of having accepted the advice of Mamre to proceed with the circumcision. Other commentators ask whether Avraham really needed advice from Mamre on the subject of fulfilling a commandment by the Lord or not. They answer that the consultation did not concern if Avraham was to circumcise himself, but on which organ he was to perform this circumcision. This does not make sense to me either, as it is foolish to think that Avraham could not correctly interpret the words וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא, as referring to the male organ of the person referred to. Some commentators believe that seeing that so many other people were circumcised by him at the same time, Avraham wanted the stamp of approval on what he had done by a prominent person in that society. If he could not secure their approval, he in turn might lose his standing in that society.

Maimonides, addressing the subject, writes that the whole paragraph has to be viewed as being written in the format known as כלל ופרט, a general instruction first, followed by detailed instructions later. The Torah first reports that Avraham was granted a revelation, without specifying the nature of this revelation. The Torah then proceeds that this revelation which had first consisted only of his raising his eyes and seeing the three men approach, afterwards turned out to have been the introduction to a number of messages, such as when Sarah would give birth and that Sodom would be destroyed. According to Maimonides, these three men were not real, but were part of Avraham's visions on that occasion. [if so, debating Sarah's denials is an exercise in futility. Ed.]

Nachmanides contradicts Maimonides' approach, listing a number of difficulties with such an exegesis. Among other points, he cites the fact that if Avraham is described on numerous occasions when he had visions as prostrating himself in awe of the spectacle occurring, then clearly these were not nocturnal visions in a dream but actual happenings. In this case Avraham was fully awake. He claims that any human being experiencing the appearance of an angel and being addressed by him, is not experiencing prophecy but an overwhelming revelation of divine forces. [the interested reader is referred to Rabbi Chavell's translation of Nachmanides' commentary for further study of the subject. Ed.]

וירא אליו – סמוך נמלו אצל וירא מלמד שנראה לו בשביל המילה ד״א נמולו אתו וסמיך ליה והוא יושב פתח האוהל כחום היום. זהו שאחז״ל שאברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח למי שנימול ליכנס שם חוץ ממי שבא על הכותית שנמשכה ערלתו ואינו מכירו.

וירא אליו ה׳ – סופי תיבות: אוה, מלמד שאוה לשכון באהלו של אברהם.

וירא אליו – עם התיבות בגימטריא זה בכבוד מילה נגלה אליו.

וירא אליו ה׳ באלוני – בגימטריא לבקר החולה.

יושב פתח האהל – בגימטריא להכניס את האורחים.

כחם – ד׳ במקרא כחם היום. כחם השמש. כחם צח עלי אור. ויבאו כחם היום אל בית איש בושת. שאברהם יושב פתח האהל ואינו מניח למי שנימול ליכנס כחם היום אלא כחם צח עלי אור דהיינו בגן עדן כדכתיב והיה לך ה׳ לאור עולם אבל איש בושת פירוש שבא על הכותית שאין לך בושת גדול ממי שבא על הכותית כחם השמש יכנס לגיהנם דכתיב הנה יום בא בוער כתנור. כחם היום בגימטריא זהו בגיהנם ובגימטריא דם מילה.

וירא אליו י״י – פר״ש שהלך לבקר את החולה, ולמד אותו ר״ש לפי שלא מצינו במקרא וירא שאין כתיב אחריו ויאמר, או וידבר, וכאן לא נכתב שום דבר, ש״מ שלא הלך כי אם לבקרו. ואומר בכור שור, עיקר מה שנראה אליו היה בשביל סדום אלא שהפסיק בביאת המל⁠[א]⁠כים, ובשליחותם אשר עשו קודם שהתחיל הקב״ה לדבר אליו במעשה סדום.

באלוני ממרא – פר״י שנתן לו עצה על המילה, וקשה כי אברהם היה צריך ליטול עצה לקיים מצות הבורא ית׳ מה שלא עשה בכל הנסיונות. וי״ל כי זאת העצה לא היתה לעשות המצוה, רק בעבור שלא היה יודע מאי זה אבר ימול, ואמר לו ממרא מה אמר לך הקב״ה, אמר לו המול כי זכר, אמר לו א״כ מדקאמר כל זכר ולא נקבה, ש״מ במקום שהוא ניכר בין זכרות ונקבות אמר לך. א״נ לפי שראה אברהם שמתו כל עבדיו שמל אותם נטל עצה [מ]⁠ממרא מה לעשות, אמר לו ממרא הבורא צוה לך המול ימול, א״כ תעשה אתה תחלה ברית מילה, ואח״כ תמול אחרים ויחיו, וזהו שאמר המול ימול קרי ביה המל ימול, פי׳ לאחר שמל ימול, אע״פ [ש]⁠במדרש אמר שבב׳ מילות מדבר הכתוב במילה ובפריעה. וקשה לומר כן שאברהם שהיה יודע כל התורה הן בכתב הן בעל פה, כמו שנאמר (בראשית כ״ו ה׳) עקב אשר שמע כו׳, (ש) לא היה יודע אותה דרשה של המול ימול, אבל אין משיבין על הדרש, א״נ ח״ו (ש)⁠לא נטל עצה על המילה כלל אלא לעניין זה שאל, אם ימול בפרהסייא או בצנעה, כמו שנמצא בהגדה (עי׳ רש״י לעיל י״ז כ״ג) שהיו ליצני הדור [אומרים] על אברהם, שהיה מחדש גזירות למונעו מלימול עצמו והוא נותן לו עצה למול בפרהסייא, והיינו דכתיב בעצם היום הזה, נימול אברהם, בעצומו של יום. א״נ עשה לנסות אותו. וה״ר נתן בכ״ר יוס׳ אמר בודאי ידע באי זה אבל ימול, אבל לא היה יודע באי זה צד מן העור שעל הגיד יקח אם מראשו אם מצדו, וממרא אמר לו שיחתוך כל הערלה שבראש הגיד עד שישאר הגיד כאלון שקורי׳ גלון, ועל שם האלון שגלה לו שייך כאן באלוני ממרא. א״נ י״ל בודאי היה רצונו של אברהם להקים מצות הש׳ ית׳ אך היה רצונו להמתין עד שיהיה מיושב בארץ לפי שהי׳ ירא מאויר הארץ, כי בהשתנות האויר ישתנה הצורה. וממרא נתן לו עצה שימול מיד. וא״ת למה עכב כל כך, והלא בכל המצות שנצטוה כתיב (בראשית כ״ה ג׳) וישכם אברהם בבקר, וכאן נתעכב עד חצי היום. וי״ל כדי שיפרסם הדבר.

זכר שכבר נראה ה׳ יתעלה לאברהם באלוני ממרא, והוא המקום שנעתק אליו אחר שנפרד לוט ממנו. והנה, קודם זה זמן מועט, היה אברהם יושב בפתח אהלו, והיה אז השמש בגבורתו, רוצה לומר שכבר היה זה בעת הצהרים.

וירא אליו י״י – הלב גומר כי כאשר צווה אברהם מהש״י לימול הוא וכל ילידי ביתו ומקנת כספו ולא נשאר בביתו איש שולף חרב חשש אולי תמשך לו ולביתו סכנה כי ירגישו המלכים אשר נלחם בם או קצתם ובהיותם כואבים יבאו עליהם בטח ויכום ולא עוד אלא שלא ישאר לו שום איש שיהא זריז ומהיר לשרת אותם בעודם חולים ושעל דבר זה נמלך עם ממרא בן בריתו והסכימה דעתם שיטה אהלו אצלו וילוו שם וישרתוהו וגם איש לא ירים את ידו כנגדו כי ידוע כי ענר אשכל וממרא בעלי ברית אברהם וראיה קצת לזה כי לא נזכר בכל המעשה בית לאברהם רק אהלים כאשר המה ואין ספק שהיה לו לאברהם בית קבע בנוי לתלפיות וכמ״ש ז״ל פתחו של אברהם היה שכל העינים צופות אליו (סוטה י׳.). (התר ספק א׳) ולזה אמר כי כשנמול והיה ראוי שתשרה שכינה עליו במדרגה שלמה מהנבואה מבראשונה שנגלה עליו [א] במקום אשר נטה שם אהלו באלוני ממרא עם היותו בלתי מיושב בבית תלמודו הקבוע לו והוא יושב פתח האהל ולא זע ולא נרתע כפעם בפעם מב׳ פעמים שנזכר ראשונה שנפל על פניו כמו שאמרנו ובדברי חז״ל יום ג׳ למילתו היה ובא לבקר את החולה (ב״מ פ״ו:) וישא עיניו וירא.

[ו] ראה אלהים שתתבשר שרה במשלח מלאכים אלו להורו׳ ולהודיע צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. וכמ״ש הכתוב גדול העצה ורב העליליה וגו׳ (ירמיהו ל״ב:י״ט) והכוונה שבדרך עצמה שהאדם הולך בה אם טובה אם רעה בה ישלם לאיש כדרכיו כלומר שבדרך עצמה נשלם לו שכרו או תפרע ממנו וכן היה אצל אלו הצדיקים כי דרך נדיבותם במעשה הצדקה וענין האכסניא לכל עובר ושב שלמו אלהים שכר טוב בשתתבשר הצדקת על ידי אלו האורחים האלהיים.

[ג] ולזה רצה שתכתב צדקתו זאת בספר תורת האלהים כלל ופרט ולא יפול דבר מכל דברו הטוב אשר דבר ומכל המעשה הגדול והקטן אשר עשה בקבלתם. ולהורות על כללות הרגלו ועוצם התמדתו בזה ושלא היה במקרה או לעתים רחוקות באו אליו במספר ההוא המורה על הכללות כמו שהוא מבואר בתחלת השמים והעולם. ומה נאמנו דברי חכמים ז״ל שאמרו אחד לרפאת את אברהם ואחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום (ב״מ פ״ו:) ושהצלה ורפואה אחת הן לומר שאם היה מעשהו בזה הנדיבות העצום פעם או פעמים היה בא האחד לבדו כי יספיק לו הזכות ההוא לרפאתו ממחלתו לא זולת גם אם היה עושה כן לפעמים ולא על צד ההרגל התמידיי היו באים שנים כי יספיק זכותו להצליח גם אשתו עמו ויבשר את שרה אבל עכשיו שהיה הרגלו כלול ומעשהו שלם כבר יספיק זכותו גם להציל קרובו שאר בשרו ע״י גלוי אזנו על סדום כמו שיבא.

Some problems in the text:

1) Why did the site where God appeared to Abraham have to be mentioned? It seems of no consequence. Also, what was the subject matter of that vision? Even our sages seem to view it as merely bikkur cholim, a visit to the sick!

2) Why did Abraham start running towards the three men after they had already reached him, i.e. ve-hinney?

3) Why is Abraham's long winded invitation to the men reported in full? Why did Abraham first address one of the three men and subsequently the others? Why did he do so much personally, seeing he had hundreds of servants? Why did he interfere in the way Sarah managed her kitchen by issuing instructions to her as to the kind of flour she should use?

4) Why does the Torah describe Abraham as standing "over" the angels under the tree while the latter ate?

5) What was the point of the whole mission? Abraham had been told before the circumcision that he would have a son by Sarah. Surely he must have told Sarah about this vision! Why would he have concealed such a promise from her?

6) Since the angel enquired about Sarah's whereabouts, why did he turn around and tell Abraham "I shall return to you,⁠" instead of to "both of you" or "to Sarah?⁠"

7) Why did God seem to mind Sarah's laughter, although He had not seemed to mind Abraham's laughter, though it is described in similar terms? If Sarah had acted improperly, why did the angels question Abraham about it? They should have questioned Sarah directly. The angel in affirming, should have said, "I shall return to her next year etc.⁠" Why would Sarah lie out of fear; on the contrary, she should have admitted the truth because of her fear!

8) Why did God have to give a reason for revealing the impending fate of Sodom to Abraham? He had not given any explanations to Noach before He brought on the deluge. Since God had remained in uninterrupted conversation with Abraham, why did the Torah report only "God said,” instead of "God said to Abraham?⁠" Where did Abraham "approach" from suddenly? He had been standing praying to God immediately before this!

9) What is the real reason for God saying, "I will still go down and have a look?⁠"

10) Why does the Torah have to mention that Abraham "was still standing before God?⁠" Where else would he be? He surely had not taken French leave.

Abraham's prayer indicates that his original concern had only been the simultaneous destruction of good and wicked people. Later on, he seemed concerned about anyone being killed, i.e. "the whole town.⁠" What brought about this change?

11) Why was the number fifty chosen as the starting point, i.e. as the number of righteous people that would suffice to save the whole city for their sake? The usual explanation which divides the number fifty equally amongst the five towns involved does not stand up, since the singular is used when speaking about the cities, i.e. ha-ir by both Abraham and God. Why did Abraham reduce the number by five the first time, whereas later he lowers the target number always by ten at a time?

12) Why did Abraham apologize each time after he had lowered the initial number to forty-five?

13) Since the result of Abraham's pleas was zero and therefore would not show Abraham as a successful interlocutor, why was all this reported in so much detail?

1) Since fulfillment of the commandment to circumcise himself and all the male members of his household simultaneously could put his whole household in jeopardy in the event of a hostile attack, Abraham might have decided to temporarily move close to his allies Aner, Eshkol, and Mamre, in order to discourage any attack. Therefore, it is reported where God spoke to Abraham. Even though Abraham was only in temporary quarters, he qualified for the vision. That Abraham had greatly risen in stature is clear from the fact that he did not have to move from his seat when God spoke to him, as he had on previous occasions. Our sages say that God came to visit Abraham on the third day of his being sick due to the effects of the circumcision (Baba Metzia 86). Since Abraham and Sarah hosted what looked like very ordinary individuals in such a generous fashion, it was fitting that the reward for such hospitality should be announced by one of the guests himself.

2) This is the reason why all the details of this act of hospitality are worth recording. Abraham could have skipped having dinner guests this once, in view of his state of health; he could have withdrawn into his tent long before the travellers had a chance to reach him. Instead, he ran forward, imploring them, as if they were doing him a favor by dining with him, instead of his doing them a favor by inviting them.

3) He begged one of them to interrupt his journey, so as not to be guilty of detaining all three of them. However, the hospitality offer was extended to all three of them, so that they would not misinterpret his first statement as "Please do not pass by.⁠" The dot on the word "my lord", indicates that what these men were going to say to Abraham later, would be a message from the Shechinah, the Divine Presence. Abraham offered little, to prove that he did not mean to delay his guests unduly, knowing that had they really been interested in food, they would not have chosen to take a route that bypassed population centers with ample food supplies. However, he emphasized the quality of the bread which, since it refreshes the heart as proven in many other places in the Bible, restores one's spirits also. By rushing about personally and attending to all the details, he caused his guests a minimum of delay. The angels followed the talmudic dictum, "When in Rome, do as the Romans do" (Bereshit Rabbah 48). When Moses went to heaven, he did not eat or drink; when the angels came to earth, they ate and drank. The fact that their eating is especially mentioned teaches that one is to conform with local customs. Their purpose in eating, of course, was to derive the spiritual nourishment contained in the food. Just as abstinence from certain types of food is prescribed because of the negative influence of such food on our spiritual equipment, so consumption of the right kind of food at the right time and in the correct amount is of benefit to our spiritual equipment (compare Chapter 32). Further details about this can be found in Numbers Chapter 28, in connection with the daily offerings.

4) The fact that Abraham is described as standing in a position enabling him to wait on the travelers and to observe them in detail, is to show that they really did eat the food served to them.

7) After all these efforts on Abraham's part, the angels enquire after Sarah. They want Abraham present for the message, so that from the criticism they will voice about Sarah's attitude, Abraham will realize that he himself should have been subject to similar criticism from God at the time God had made the promise to him, although at that time God had not voiced such criticism. When the prophet Elisha asked the woman what he could do for her (Kings II Chapter 4), he had been inspired by the tidings Abraham and Sarah had received in our Parshah in return for their hospitality. He assumed that the woman and her husband would qualify for a similar reward, just as later proved to be the case.

5) We must assume that Abraham had indeed not told Sarah about her becoming a mother, in order for God to tell her directly. Perhaps he felt that if she heard such a promise only second hand, she would be even more incredulous than he himself had been when God had told him directly. God had reserved this moment to criticize Abraham, and that is the reason he was asked, "Why did Sarah laugh?⁠" Her denial may be understood as follows. When one's conduct is questioned by someone superior to oneself, it is seemly to appear bashful and to ask rhetorically and deprecatingly "Could I really have been guilty of such a misdemeanor?⁠" Sarah's "denial" then and the "fear" mentioned is the reverence Sarah felt for the words of the angels. Or, as Maimonides says, the fact that she had no idea that these men were angels made her discount their words. Only after she realized that these men had been able to read her mind did she become afraid. She denied only having laughed at the fact that the prediction had been made in the name of God. When the angels departed, Abraham accompanied them, unaware that he was in fact impeding their task in Sodom. The angels on their part refrained from discussing their mission until God said, "Shall I hide from Abraham etc.⁠" Thereupon they began to discuss it, no longer concerned if Abraham was listening.

8) Two preconditions are needed to allow one to be present when the judge makes his judgment.

1) An intimate relationship with the accused, such as being father, mother, master, servant etc.

2) An individual who is truly searching for justice. In the first case, the father is allowed to be present since he could assist in the defense of his son; in the second case, such a third party would learn moral lessons from the judgments imposed and instil those lessons in his own environment. In Abraham's case, he qualified on both counts. He was destined to become the father of a multitude of nations, and thus had a paternal interest in other human beings; also as a truth-seeking individual, he would instruct his household and environment in ways to apply the judgments he had observed in the making. God decided to view Abraham in this role, because having made all the promises to Abraham, his involvement in the decision-making process about the punishment for the people of Sodom etc., would ensure further that all God’s promises concerning Abraham's seed would be fulfilled. The expression yadativ, for I know him, instead of hikartiv, is not accidental. The latter expression is used when one knows someone intellectually, understands how his mind works; the former refers to knowing how someone's heart, someone senses work. It is clear that when God speaks, He always uses yadati, since He has such intimate knowledge of all of us. The difference between God’s "knowledge” and our "knowledge" is that man arrives at an understanding of a whole only after having comprehended the parts and then combining knowledge of the parts to obtain an overview of things. The reverse applies to God. He has a knowledge of man's whole personality. Only on special occasions does He examine the constituent parts of man. In this instance, God was well aware of the character and actions of the Sodomites.

9) This knowledge was reinforced by the complaints of the victims of the Sodomites. God still had to check if these complaints constituted exceptions to the general behavior of the Sodomites within their city. If so, i.e. "as its outcry that has come to Me,⁠" if indeed all the Sodomites participated in that kind of behavior, that would mark their end, their destruction. If not, other kinds of retribution might be in order. The test then would be the way the Sodomites would treat the angels that had come to Lot (strangers to the townsfolk). Contrary to the view held by some, that nissayon, test, is designed to make the meritorious person emerge victoriously from such test, and that those unable to prove themselves, God does not bother to test at all. I do not believe that that is the function of tests. When God gave the Israelites the man, heavenly bread, the Torah writes, "In order to test them if they will walk in My teachings or not" (Exodus 16,4). We observe in that instance that some people failed the test. Similarly, the case of the false prophet, the appearance of which is described by the Torah as a test of the people's true faith (Deut. 13,4). We know that numerous people failed such tests when confronted by false prophets at various times in our history. Here, too, the arrival of these strangers at Lot's house is made the final test of the population's attitude. This will be discussed in greater detail in the next chapter.

10) When Abraham overheard the conversation between the angels, and they had departed from him, he decided to remain standing before God to approach Him on behalf of the people who appeared doomed. Since the angels had obviously had permission to discuss their mission in Abraham's presence, Abraham felt obliged to engage God in conversation about it. His opening remarks were as follows, "Since You obviously will not destroy the righteous together with the wicked, if by chance there are fifty righteous people, will You really rather destroy than save the place on account of the fifty righteous people within it?⁠" The few innocents left to themselves, especially if minors, would ultimately suffer the same fate as the adults that had been killed, and thus God’s justice would appear as not having distinguished between the guilty and the innocent (the example of Nineveh being saved on account of the innocent children who needed parents to look after them is discussed in Chapter 13 in a slightly different context). Abraham referred to two possibilities: a) chalilah, unthinkable, to kill both the guilty and the innocent simultaneously; b) It would not appear just even if the innocent would die merely because their environment had been destroyed and they had been left to fend for themselves in impossible circumstances.

11) Abraham chose the number fifty as an opening gambit, because on the one hand, forced migration by such a group of people is a major hardship, whereas a larger number of people form a self-contained unit and can easily form a new community. Fifty are not yet enough to survive comfortably on their own strength and resources.

12) When Abraham saw that God concurred readily, he surmised that there simply were not fifty good people in Sodom; therefore, he lowered the target figure gradually. The justification "since I have started to speak already,⁠" signifies that he is aware he has already overstepped the bounds of propriety, that he is asking lifnim mishurat hadin, something beyond the demands of justice. As the numbers get smaller, and removal of so few people from the city is less of an upheaval, Abraham each time justifies his continued pleading on behalf of the innocent. Once it had become clear that there was only Lot that could be saved, saving him rather than saving the city became the easier solution. The mention of God departing from Abraham indicates that, for the moment, Abraham's prophetic powers had ceased to be operational. False prophets, however, never experience the difference between the time God is in contact with them and when they have been tuned out.

לבקר את החולה. בפרק השוכר את הפועלים אית דמפרשי דמפיק לה מדלא הוזכר בזאת המרא׳ שום דבור וקשה דאם כן ההיא דפ׳ מפנין דאמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה דכתיב ויאמר ה׳ אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור ואמר רבי אלעזר בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם אין קטן אומר לגדול המתן עד שאבא אצלך ואלו בהקדוש ברוך הוא כתיב ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך והוא מה שכתב רש״י אחר זה ד״א קדש הוא והיה אומר להב״ה המתן לי עד שארוץ ואכניס את האורחים ר״ל שהוא חולק על הבקור׳ שהרי לפי זה מצינו שדבר לו השם אחר שהכניס את האורחים והאכיל׳ ושלחם כדכתיב ואברהם הולך עמם לשלחם ויאמר ה׳ כו׳ עד זעקת סדום ועמורה כו׳ ואי אפשר לומר כן שהרי בפ׳ השוכר את הפועלים אמרו מאי כחום היום א״ר חמא בר חנינא אותו היום יום שלישי למילתו היה ובא הקדוש ברוך הוא לשאול לו הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתק׳ כדי שלא להטריחו באורחים נפק חזייה להקדוש ברוך הוא דקאי אבבא היינו דכתיב אל נא תעבור מעל עבדך דכיון דחזא דקא אסר ושרי אמר לאו אורח ארעא למיקם הכא אלמא אפילו למאן דמפרש אדני קדש והיה אומר להקדוש ברוך הוא שלא יעבור מעל עבדו אית ליה שבא הב״ה לשאול בשלומו ואף על פי שיש חלוק בין הא דהשוכר לההיא דמפנין דבההיא דהשוכר משמע שמפני שהשכינה היתה רוצה להסתלק מעל אברהם משום דלאו אורח ארעא כו׳ אמר אל נא תעבור ובמפנין משמע שמפני שרצה אברהם לילך לקראת האורחים להכניסן אמר שימתין לו עד שיכניס את האורחין מכל מקום בענין שאמר לו להב״ה שלא יעבור שוין הן וכיון שא״ל שלא יעבור מצינו לפרושי שהמתין לו עד שהכניס את האורחים והאכילם ועשה להם לוייה כדכתיב ואברהם הולך עמם לשלחם ואחר כך התחיל לומר שהשכינה שבאה אליו אמר לו שלא יעבור מה עשה ואמר וה׳ אמר כו׳ ואלו היתה התחלת נבואה היה לו לומר ויאמר ה׳ וכו׳ כמנהג כל הנבואות ואפי׳ הכי אמרו שבא הב״ה לשאול בשלומו לפיכך צ״ל דהא דרז״ל לבקר את החולה לאו מדלא הוזכר שום דבור במראה הזאת הוא דמפקי לה אלא מדסמיך ליה דמדכתיב לעיל מיניה בעצם היום הזה נמול אברהם וכתיב בתריה וירא אליו ה׳ למדנו שבעבור שהיה חולה מהמיל׳ בא לבקרו כדדרשינן סמוכים בכל מקום שכן גבי וישמע יתרו אמרו מה שמוע׳ שמע שמע מלחמת עמלק וכ״ש הכא דכתיב ביה וירא אליו ה׳ בכנוי דמשמ׳ דאדלעיל מיניה קאי דאם לא כן וירא ה׳ אל אברהם מיבעי ליה:

יום שלישי למילתו היה. בפ׳ השוכר את הפועלים ואף על גב דמסמוכות לא משתמע אלא ביום המיל׳ עצמו מכל מקום מסתבר׳ דלא אתא למשאל בשלומיה אלא ביום היותר קשה למילה שהוא היום הג׳ כדכתיב ויהי ביום הג׳ בהיותם כואבים ותרגם אנקלוס כדתקיפו להון כביהון וזהו ששנינו בפ׳ רבי עקיבא מנין שמרחיצין את המילה ביום הג׳ שחל בשבת שנ׳ ויהי ביום השלישי בהיותם כואבי׳ ופי׳ הרמב״ם בפי׳ המשנ׳ שמאמרו בהיותם כואבים ראיה שהיום השלישי קשה למהול כי הליחות נגרות ויורדות ומתהוה מהם חבורה וירבו אז המכאובות ואף על פי שאמרו שם אע״פ שאין ראי׳ לדבר זכר לדב׳ שנ׳ ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ה״מ לקטן דגדול לא סליק בשרא הייא וקטן סליק בשרא הייא ופרש״י דגדול אין מכה שבבשרו מעלה ארוכה מהר׳ אבל קטן מתרפא מידי סכנתו בשני ימים אבל גבי אברהם דגדול הוה ראיה גמורה היא ואף על גב דלכאורה משמע דאדרב׳ סכנה דיום שלישי פחות׳ מסכנת שני ימים הראשונים כדתניא בפ׳ ר׳ אליעזר דמיל׳ מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ביום ראשון כדרכן וביום שלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד ר״א בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביו׳ השלישי שחל להיות בשבת שנ׳ ויהי ביום הג׳ בהיותם כואבים אלמא בראשון איכא סכנה טובא ומשום הכי כ״ע מודו דמרחיצין בו כדרכן ובג׳ דליכא סכנ׳ כולי האי פליגי בה ת״ק ורבי אליעזר דת״ק סבר ביום ג׳ ליכא סכנ׳ ומזלפין אין מרחיצין לא ורבי אליעזר סבר ביום ג׳ נמי איכא סכנ׳ ומרחיצין כדרכן כמו ביום ראשון והיינו דפריך הגמרא אי הכי אף מרחיצין ביום הג׳ מיבעי ליה כמו בב׳ ימים ראשוני׳ ולפי זה אין טעם לדברי ר׳ חמא בר חנינא שאם מפני הסכנה יותר סכנה יש בשני הימים הראשונים מביום הג׳ איכא למימ׳ דהא דמודו כ״ע דמרחיצין כדרכן אינו אלא ביום ראשון כדתניא ביום ראשון כדרכן משום דביום ראשון איכא סכנה טובא מחמת כאב הפרוק חבור וביום ג׳ פליגי בה מר סבר איכא סכנה מחמת כאב השחין והליחות כמו ביום ראשון כדפירש הרמב״ם ז״ל ומר סבר ליכא סכנה אלא ביום ראשון אבל ביום שני לכ״ע ליכא סכנ׳ לא מחמת כאב הפרוק חבור ולא מחמת כאב השחין והליחות שעדיין לא נתעפשו הליחות היורדות עד יום שלישי ולפיכך ביום ראשון כ״ע מודו דמרחיצין כדרכן וביום ג׳ פליגי ביה ת״ק סבר מזלפין אבל לא מרחיצין ורבי אליעזר סבר ביום ג׳ נמי מרחיצין כמו ביום ראשון אבל ביום שני דליכא לא סכנת פרוק חבור ולא סכנת הליחות כ״ע מודו דאף לא מזלפין והא דפריך הגמרא אי הכי אף ביום הג׳ מרחיצין מיבעי ליה פירוש כמו ביום ראשון לא כמו בשני הימי׳ הראשונים ורבי חמא שאמר יום שלישי למילתו היה הוא משום דאי אפשר לומר ביום ראשון למילתו משום דביום ראשון כולו הוה עסיק במילת אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף ולאו אורת ארעא לבקרו באותו יום ביום שני נמי לא משום דלית ביה סכנה הלכך עכ״ל שלא בא לבקרו אלא ביום ג׳ למילתו. אבל לפרש״י שאמר דלא פליג רבי אליעזר אלא איום ג׳ דקאמר ת״ק מזלפין קשיא דא״כ בשני הימים הראשונים כ״ע מודו דאיכא סכנה ולא פליגי אלא בג׳ דלמר ליכא סכנה כל כך כמו בשני הימים הראשונים ולמר איכא סכנה כמו בשני ימים הראשונים וא״כ מה לו לרבי חמא בר חנינא לומר שיום ג׳ למילתו היה נהי דביום ראשון לא משום טירחא דמילתו ומילת עבדיו ילידי ביתו ומקנת כספו מכל מקום דילמא ביום שני בא לבקרו דאיכ׳ יותר סכנה מסכנת היום הג׳ למילתו ועוד מאי כדתקיפו להון כביהון דמתרגם אנקלוס הא בשני ימים הראשוני׳ יותר תקיף הוא מהיום הג׳ למילתו.

ושמא יש לומר דרש״י ז״ל סובר דהא דר׳ חמא גמרא היא ולא מסברא דנפשיה קאמר לה ויש כדמות ראיה על זה מדלא פי׳ במלתיה דרבי חמא בר חנינא כלום אך צ״ל דסוגייא דגמרא פליגא על המתרג׳ שתרגם כדתקיפו להון כביהון אך קשה מההיא דב״ר דקאמרי לושי ועשי עוגות הדא אמרה ערב הפסח היה וכן אמרו גבי ומצות אפה ויאכלו פסח היה והביאו גם רש״י כדלקמן שזה סותר להא דרבי חמא בר חנינא דאמר שלישי למילתו היה שאם אותו יום היה ערב הפסח היה מילתו בי״ב לניסן ויחוייב שיהיה גם לידתו של יצחק בי״ב לניסן שהרי לאברהם נאמר ביום מילתו אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנ׳ האחרת ודרז״ל שסרט לו סריטה בכותל דלשנה אחרת כשתבא חמה לכאן תלד שרה ואי אפשר זה שהרי במכילתא ובסדר עולם אמרו בהדיא שבט״ו בניהן נולד יצחק ותניא נמי בפרק קמא דר״ה דבין לרבי אליעזר ובין לר׳ יהושע בפסח נולד יצחק וכן כתב רש״י לקמן גבי כעת חיה פסח היה ובפסח הבא נולד יצחק וא״כ על כרחנו לומר דהא דרבי חמא בר חנינא דאמר יום נ׳ למילתו היה פליגא אב״ר וסובר שיו׳ ג׳ למילתו בי״ז בניסן היה ובו היה הבקור והב״ר סובר שביום המילה עצמו שהוא בט״ו בניסן דהיינו בערב הפסח מו׳ שעות ולמעלה היה הבקור ומעתה יש לתמוה על רש״י ז״ל שפירש גבי וירא אליו יום ג׳ למילתו היה אליבא דרבי חמא בר חנינא וגבי כעת חיה פירש פסח היה ובפסח הבא נולד יצחק כההיא דב״ר שהן אגדות חלוקות בהכרח. אבל אין זה כ״כ קשה שכך מנהגו של רש״י בכמה מקומות וכבר הארכתי על זה בתחילת פרשת בראשית עיין שם א״נ מה שפי׳ גבי כעת חיה פסח היה הוא בעד י״ז בניסן שהוא בפסח ומה שאמר ובפסח הבא נולד יצחק הוא בט״ו:

הוא שנתן לו עצה על המילה. י״מ על מקום המילה משום דקשיא להו לומר שאברהם אבינו בקש עצה על המילה שצוהו הבורא ית׳ ולא היא דהא בב״ר אמרו בהדיא למה נקרא שמו ממרא רבי עזריא בשם ר׳ יהושע אמר מפני שהמרא פנים באברהם שכשאמר לו הקב״ה למול הלך ונמלך בג׳ אוהביו א״ל ענר אתה כבר בן ק׳ שנה ותצער נפשך א״ל אשכל למה אתה ממאיס עצמך בין שונאיך א״ל ממרא אי כאן לא עמד לך אלהיך בכבשן האש ברעבון במלכים והדבר הזה שאומר לך אין אתה שומע לו אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה נתת לו עצה למול חייך איני נגלה אליו לא בפלטין של ענר ולא בפלטין של אשכל אלא בפלטין שלך הה״ד וירא אליו ה׳ באלוני ממרא אלא ה״פ שהלך ונמלך כדי לנסותם אם הם יראי השם כפי מה שהם מראים עצמם ויבטח בהם שיהיו בעלי בריתו כבתחלה או אינם יראים את השם אלא בפיהם ושוב לא יבטח בהם א״נ אדרבה מפני שידע שהם לא יתנו לו עצה למול בקש להמלך עמהם כדי שימנעוהו ועכ״ז לא ישמע אליהם ובזה יתקדש השם יותר ויותר על ידו:

לפיכך נגלה עליו בחלקו. אף על גב דאהלו שם היה נטוי מעיקרא כדכתיב ויאהל אברם ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון וכתיב ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שוכן באלוני ממרא האמורי וא״כ כשבא הקב״ה לבקרו אי אפשר אלא במקו׳ שהיה שם אהלו נטוי מכל מקום השם שיודע העתידות אם היה רואה שלא יתן לו ממרא עצה על המילה היה מסבב סיבות שילך אצל מי שיתן לו העצה או במקום שאינו של אחד מהם אם לא היה שום אחד מהם נותן לו עצה א״נ היה נגלה אליו באהלו שהיה לו בהר כדכתיב ההרה המלט פן תספה ופרש״י שם אצל אברהם ברח שהוא יושב בהר כדכתיב ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ואף עכשו היה יושב שם שנאמר אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה ואף על פי שכתוב ויאהל אברם ויבא וישב באלוני ממרא אשר בתברון אהלים הרבה היו לו ונמשכו עד חברון. וא״ת מי הכריחו לרש״י לומר שמפני שנתן לו עצה על המילה נגלה עליו בחלקו דילמא לא נגלה שם אלא מפני שנמצא שם אהלו באותו יום שנימול שהרי אהליו היו נמשכים עד חברון ואע״פ שדרשו זה בב״ר כדלעיל אין זה מאותן האגדות הקרובות לפשוטו של מקרא ולא היה לו לרש״י להביא אותה בפירושו. י״ל דמיתורא דקרא קדריש לה דלא ה״ל למיכתב אלא וירא אליו ה׳ והוא יושב וגו׳ כמנהגו בשאר נבואותיו:

ישב כתיב בקש לעמוד אמר ליה הקב״ה שב כו׳. בב״ר שאילו היה בוי״ו שהוא פועל בינוני היה מתפרש היה יושב כמו ופרעה חולם ואז היה פירושו שכאשר נראה לו השם היה יושב אבל כשראהו קם אבל השתא דכתיב בלא וי״ו שהוא פועל עבר משמע שכאשר נראה אליו השם ישב במקו׳ שהיה לו לעמוד אם היה יושב לפיכך דרשו שא״ל הקדוש ברוך הוא שב ולפיכך ישב:

לראות אם יש עובר ושב. שאין דרך החולה לישב בפתח אלא במטה:

הוציא הקב״ה חמה מנרתקה. פר׳ השוכר את הפועלים ופרש״י הזריח החמה בכח כדי שלא יהיו עוברי דרכים מצויים וכל זה כדי שלא להטריחו בהשתדלות האורחים דאל״כ בחם היום מיבעי ליה מאי כחם כחם אותו היום הידוע דכתיב ביה הנה יום בא לה׳ בוער כתנור בב״ר ופי׳ מנרתקה דרך משל כאלו גוף השמש נתון בתוך תיק ומשם מאיר לעולם ובאותו יום הוציאו מנרתקו והזריחו בכח:

ולפי שראהו מצטער על שלא באו אורחים בביתו הביא המלאכים כדמות אנשים. אינו רוצה לומר אבל אלו לא היה מצטער על שלא באו אורחים בביתו לא היה מביא מלאכים כלל לא כדמות מלאכים ולא כדמות אנשים כי הכרח היה שיבואו המלאכים כדי לבשר שרה אלא הכי פי׳ שלולי זה היו באים כדמות מלאכים ולא כדמות אנשים אלא שלפי זה נצטרך לומר שאצל לוט שלא היה מצטער לאורחים הביאם כדמות מלאכים ואם כן מאי ויעש להם משתה ומאי רק לאנשים האל אל תעשו דבר ומאי ויאמרו אליו איה האנשים אשר באו אליך והלא המלאכים אינם אוכלים ורואים ואינם נראים.

ושמא יש לומר דגבי אברהם שדרכו להראות אליו מלאכים צריך לתת טעם למה באו עתה כדמות אנשים אבל גבי לוט שאין דרכו להראות אליו מלאכים צריך שיבוא אליו כדמות אנשים אך קשה מב״ר דמפרש גבי ויבאו שני המלאכים שנראו לו כדמות מלאכים:

ואומר ע״ד המדרש שיהיה ענין המראה הזאת שנראה השם לאברהם כדי לבקרו בחליו ולרפאתו ממחלתו ויהיה לפי זה הכתוב מקושר עם מה שלמעלה בפרשת מילה פעם שניה בעצם היום הזה וגומר. להודיע שבאותו יום וירא אליו ה׳ באלוני ממרא ר״ל שבאותו היום גם כן שנמול נראה אליו האלהים ולזה לא אמר הכתוב כאן וירא ה׳ אל אברהם כמו שהיה ראוי לומר בתחלת נבואה אלא וירא אליו ה׳ להיותו מקושר עם הספור הקודם ויהיה תכלית המראה להודיעו כי רצה האלהים את מעשיו כמו שנאמר במשכן ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה׳ אל כל העם כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראות שכינת השם. וכן אברהם מפני מצות המילה אשר עשה נראה השם אליו כדי שיתענג בזיו השכינה וכמו שאמרו (בראשית רבה מ״ח) רבי לוי פתח ושור ואיל לשלמים ומה אם זה שהקריב שור ואיל הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי עאכ״ו. שהנה ביארו שזאת המראה לא היתה לו לדבר דבור כלל אלא לכבוד מילתו. ולי נראה כפי דרכם שהיתה תכלית המראה לרפאתו ולחזקו מחליי המילה ולזה אמר הכתוב הנרא׳ אליו באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום ר״ל שלהיותו חולה וחלוש הכחות מפועל המילה והיה כשנתקרר טבעו מפני הדם שיצא ממנו בהיותו באלוני ממרא מקום בלתי מיושב ומגול׳ לנגד השמש היה אברהם יושב פתח האהל בעת חום היום כדי שיכו בו נצוצי השמש בהתחמם. וכן אמרו בב״ר כחום היום שהחמין יפה למכות וספר הכתוב שכאשר נראה אליו האלהים מיד זרחה עליו שמש צדקה ומרפא בכנפיו והכין לו הקב״ה שנראו אליו ג׳ מלאכים בדמות אנשים שבאו אליו א׳ לרפאתו ומיד כשראה אותו נתרפא וא׳ לבשר את שרה ועליו אמר בלשון יחיד שוב אשוב ואחד להפוך את סדום כי אותו שרפא את אברהם הציל את לוט והמה בראותם את אברהם חולה וחלש ואין איש מכל בני ביתו אצלו היו נוטים מעליו עד שאברהם עם כל חליו וחולשתו הרגיש בעצמו כ״כ מהאומץ והכח שרץ לקראתם והזמינם לסעודה ואל הבקר רץ אברהם ובחפזה ובמרוצה כאיש גבור בריא אולם עשה כל העבודות ההמה וכן התאמץ ישמעאל בנו כמ״ש ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו. ולהיות כל בני הבית חולים נמולים והאהל מלא מהם הוצרך לומר למלאכים יוקח נא מעט מים ר״ל ע״י אחת מהאמהות ורחצו רגליכם כי אין איש בבית לרחוץ. והשענו תחת העץ כי אין מקוה באהל לשבת שם מפני החולים ולכן הוצרך שאברהם בעצמו יעשה כל העבודה הזאת מפני חסרון משרתיו בעבור חליים וכ״כ היתה רפואתו פתאומי׳ ושלימה שהיה עומד עליהם תחת העץ והלך עמם לשלחם שכל זה יורה שבראותו פני שכינה נתרפא ויחי מחליו. וספר הכתוב שכבדו השם עוד בהודיעו אותו ענין סדום כאלו עשאו איש סודו ובעל בריתו ושהציל את לוט בזכותו ושפקד את שרה והגדילו בעיני אבימלך ושריו ושאר הדברים כלם שסופרו בפרשה להודיעו שבצדקת אברהם היה שכרו אתו ופעולתו לפניו. הנה התבא׳ טעם המראה הזאת כפי המדרש שהיתה לבקר את החולה ולרפאתו מחליו האמנם ראה מסדר הפרשיו׳ לעשות התחל׳ הסדר הזה מכאן כדי להפסיק בין מה שקרה לאברהם בהיותו ערל שהוא עד סוף סדר לך לך ובין מה שקרה לו אחרי היותו בעל ברית לאלהים והוא מתחלת הסדר הזה והלאה. זהו מה שראוי שיאמר בזה כפי דעת המדרש ונשוב לפרש עתה הפרשה ע״ד הפשט.

וירא אליו ה׳ באלוני ממרא וגומר. טעם המראה הזאת ותכליתה ע״ד הפשט הוא להודיע לאברהם רשעת אנשי סדום וחטאתם והכליה המעותדת לבא עליהם ועל כל ערי הככר כדי שילמד אברהם סנגוריאה עליהם להיותו אב הנכרים חומל וחונן כל אדם. וגם כדי שילמד ויזהיר את בניו ואנשי בריתו ושמרו דרך ה׳ כדי שלא יבא עליהם כמהפכת סדום ועמורה ולזה התחיל הכתוב וירא אליו ה׳ באלוני ממרא שנראה אליו להודיעו זה והכתוב הזה מקושר עם ויאמר ה׳ צעקת סדום ועמורה כי רבה שנראה אליו ואמר לו כן. והותרה עם זה השאלה הא׳.

ואמנם פרט הכתוב שנראה אליו באלוני ממרא ושהיה יושב פתח האהל ושהיה כחום היום להודיעו ענין נכבד מאד במעלת אברהם ודבקותו באלהים והוא שכבר כתב המורה בפכ״א ח״ג שהאבות היו דבקים תמיד באל ית׳ לא תתפרד מחשבתם ממנו אפי׳ בעת התעסקם בעניני העולם והיה זה לחוזק שכלם להתבונן בשכלי ובגשמי יחד ובהיות התעסקם בדברים הגשמיים היה מסודר תמיד כפי השכל כי לא היו אוכלים רק לקיום הגוף להיותו הכרחי לשכל בהשגת שלמותו וכן שאר הדברים הגשמיים על ההקש הזה וכבר כתב הפלוסוף שכל מה שיתעלו השכלים הנבדלים יכללו יותר רבים באחדות יותר נכבד עד הסבה הראשונה שתכלול הכל באחדות שלם בתכלית. ואם אינו מהנמנע שימצא איש שלם בשכלו כל כך שיספיק בעתה אחת להנהיג דברים מתחלפים ובהיותו משקיף על הענינים האלהיים ינהיג ג״כ הגוף ועניניו בעת אחת. ואיך לא והנה נמצא דומה לזה בכחות הנפש שימצא אדם שיראה וישמע ביחד אלא שזה בשני חושים וכן אינו רחוק ששכל אדם שלם יפעל שתי פעולות להיותו יותר מעולה מהכחות והגשמיו׳ כ״ש בהיות שתי הפעליות בלתי מנגדות זו לזו עם היותן מתחלפות וזה היה ענין אברהם ומדרגת שלמותו אחרי שנמול שהרושם ההוא אשר שם בבשרו העירו לדבקו בשם הנכבד ולזה נאמר כאן וירא אליו ה׳ באלוני ממרא כי הנה קודם זה בהיותו ערל בשר לא היה מגיע אליו רוח נבואה אלא במקו׳ מיוחד ומוכן ובהכנות ידועות ובבטול החושים במראות או בחדות אמנם אחר שנמול היה כ״כ דבק באלהיו שבהיותו באלוני ממרא מקום עסקיו ומושבו ובהיותו יושב פתח האהל שיעברו אצלו אנשי העיר ויראוהו ויראה אותם וכ״ש שהיה כחום היום בבקר כשהתחיל היום להתחמם שאז עת המיית אדם שיצא כל איש לפעלו ולעבודתו ויסובבו עיר לעניני עסקיה׳. אז באתהו הנבואה יען וביען הסבות ההן שיעיקו כל אדם מהדבקות לא היו מפסיקים דבקות פרטי וזה טעם כל פרטי הפסוק הזה ומה שספר אחריו שנשא עיניו וראה והנה ג׳ אנשים נצבים עליו וירץ לקראתם ולא המתין שילך השם מעליו כמו שהיה עושה עד הנה כי הנה עשה אברהם כל המעשים ההמה מבלי הפסק ובהיותו עם אותם מעשי׳ בפעל ובהקיץ ולכן באמצע המעשים ההם תמצא שבאו לו דבורים מהש״י כמו שנאמר ויאמר ה׳ אל אברהם למה זה צחקה שרה. ויאמר ה׳ צעקת סדום ועמורה וגו׳ הנה המעיד על כל זה בסוף המעשה הזה הוא אמרו ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני ה׳. ר״ל שעם היות שנעשו כל המעשים האלה בפעל ובהקיץ עדין היה אברהם עומד בהתבודדותו ולא סר ממנו ולגודל הענין הזה ומעלתו אמר עודנו עומד לפני ה׳. ולא נצטרך עם זה לפירוש אנקלוס עד כאן משמש בצלו ולא יהיה פירוש הפסוק ההוא בזולת מקומו וכמו שכתבתי בשאלות ויתבאר עוד אחר זה. וכבר נטו חז״ל לענין הזה באמרם שבהיו׳ אברהם ערל היה נופל על פניו ולא יכול להביט פני שכינה וכמו שנ׳ בבלעם נופל וגלוי. ואחר שנמול היה מקבל פני שכינה והוא יושב פתח האהל והותרה כפי מה שפירשתי בזה השאלה הב׳.

וירא אליו ה׳ – לפי שאמר למעלה בעצם היום הזה נמול אברהם. בא לספר עכשיו המעלה הגדולה שקנה אברהם בזאת המצוה. שעד כאן כשהשם היה מדבר עמו היה נופל על פניו ולא היה לו כח לעמוד על עומדו בזקיפה. כדכתיב ויפול אברהם על פניו וידבר אתו. אבל עכשיו אחר שנמול אמר שנראה אליו ה׳ והוא יושב פתח האהל. וזאת מעלה גדולה באברהם היות מלך המלכים עומד והוא יושב. והרי אמרו רז״ל במשה ראש הנביאים ואשב בהר אין ישיבה אלא לשון עכבה כמו ותשבו בקדש. תדע שהרי אין דרך כבוד שיהא הרב עומד והתלמיד יושב וכו׳. ובאברהם שהוא ראש הנמולים נאמר והוא יושב. ולפי שעכ״ז אין זה דרך מוסר לפי ענותנותו של אברהם. אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב״ה לבקר את החולה. וידוע כי החולה אינו יכול לעמוד על רגליו אבל הוא מושכב על מטתו וכל העם עומדים עליו מימינו ומשמאלו. ולכן אמר בכאן והוא יושב פתח האהל כחום היום. להורות כי סתם זקנים חולים הם אצל חמין וכל שכן אברהם שהיה זקן וחולה ממילתו. והיה צריך לצאת לחום היום לרפאות כאבו וצערו כדכתיב שמש צדקה ומרפא בכנפיה. וכל זה להורות לנו מעלת אברהם. שאעפ״י שאין שכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה. כדכתיב ועתה קחו לי מנגן. לפי שהיה אלישע עצב על פרידת אליהו. או על ראיית יהורם כדכתיב אם אביט אליך ואם אראך. כי הרשעים מעכבים הנבואה מהנביאים. כדכתיב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וידבר ה׳ אלי. וא״כ אחר שאברהם היה עצב ומצטער על כאב מחלתו. לא היה ראוי לראיית שכינה. לזה אמר שעכ״ז נראה אליו ה׳ אעפ״י שהוא יושב בלא התבודדות. לבקש רפואה וחום למילתו. לפי שהוא היה שמח וטוב לב במצותו כאומרו שש אנכי על אמרתיך. ולזה וישא עיניו וירא במראה השכינה שלשה אנשים נצבים עליו לנחמו ולפקח צערו. וירץ לקראתם כנער ועלם להזדרז למצות השם. ולהורות יותר על מעלת אברהם בנבואה. לא כתב בכאן מי נראה אליו. כי ראוי היה שיאמר וירא ה׳ אל אברהם כמו שאמר למעלה. אבל אמר וירא אליו ה׳. ונראה לי שהוא כמו ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וגו׳. כי זה נאמר אחר שהוקם המשכן ונתבשם העולם והקריבו י״ב נשיאים קרבנם. חתם ואמר ובבא משה אל אהל מועד. להורות [על] משה רבינו עליו השלום שלא היה השם מדבר עמו כבראשונה. אלא כשהיה משה נכנס אל אהל מועד היה השם מדבר הדבר בינו לבין עצמו ומשה היה שומע מה שהיה צריך. וזהו וישמע את הקול מדבר אליו. ר״ל מתדבר בינו לבין עצמו. וזהו דרך כבוד למעלה שלא היה השם מדבר עם ההדיוט. ודרך כבוד למשה ומעלה גדולה בנבואתו. וכן נאמר באברהם עליו השלום אחר מילתו וירא אליו ה׳. לא אמר שנראה לאברהם אלא וירא אליו ה׳. כאלו הוא יתברך נראה אל עצמו ומשם השיג אברהם נבואתו. כמו שהיה משיג משה רבינו עליו השלום. וזהו וישא עיניו וירא כי עין בעין נראה אליו ה׳. וירא ג׳ מלאכים כדמות אנשים:

ואמר כחום היום ולא לצל היום להורות שהצדיקים אינם חסים לא בצל השמש. כמאמרם ז״ל כנפים לארץ שנאמר הוי ארץ צלצל כנפים. כנפים לשחר שנאמר אשא כנפי שחר. כנפים לשמש שנאמר שמש צדקה ומרפא בכנפיה וכו׳. לרמוז שקצת בני אדם טועים במחשבתם וחושבים שעולם כמנהגו נוהג והארץ שמנה וטובה. ויש לה כנפים וצל להסתופף בצלה מצד עצמה. וכן חושבים שהשמש הוא המנהיג הגדול ויש לו כנפים להנהיג העולם בסיבובו ולכתו. ונותן כנפים לשחר בענין שהזמן מונהג אתו. וכן שאר דעות הטועים. וכבר הארכתי בזה בפי׳ מגלת רות באומרו אשר באת לחסות תחת כנפיו. ולכן אמרו בזה המאמר שהצדיקים אינם חסים לא תחת כנפי השמש ולא בצל כנפי שחר ולא בצל כנפי השמש ולא בצל כנפי הרוח. לפי שהם יודעים כי כולם ישא רוח ואין להם צל וחוזק מצד עצמם אלא מה שחננם בוראם. והוא יתברך מנהיג כולם. ובצל מי הם חסים בצל מי שאמר והיה העולם. וזהו ותחת כנפיו תחסה. וכן ובצל כנפיך אחסה. ולא בצל כנפי השמש ולא בצל כנפי הארץ. ואין לוקחים מהם אלא מה שצריך לשמירת בריאות גופם. מעט צרי ומעט דבש ללקיחת תענוג. וזהו והוא יושב פתח האהל ולא לפנים ממחיצתו בבית. כחום היום ולא בצל השמש. אלא בצל כנפי השכינה. וזהו וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וחופפים עליו בצלם כמלאכי ה׳. ולכן אמר ויאמר ה׳ אל נא תעבור מעל עבדך כמדבר עם השכינה. לפי שהמלאכים כולם הם אור לבושו של הקב״ה וכולם נאצלו ממנו. והוא והם דבר אחד בלי פירוד וחילוק. וכמו שפירשתי אצל מחנה אלהים זה:

וירא אליו ה׳ באלני ממרא – כי שם נמול אברהם אז, וכל ביתו נמולו אתו, שם הופיע האל יתברך שכינתו לעמוד בברית, כמשפט לכל כורתי ברית, כענין ״אתם נצבים וכו׳ לעברך בברית״ (דברים כ״ט:ט׳-י״א). וכענין ״ויכרת... לפני ה׳... ויעמד כל העם בברית״ (מלכים ב כ״ג:ג׳). ונראה לאברהם שהיה מוכן מכולם לאותה המראה. וכן ענין ״ויפגשהו ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות ד׳:כ״ד), שלא נראה שם לדבר עם משה, אבל הופיע שכינתו לקבל ברית בנו, כאמרו ״ביני וביניכם... לדרתיכם״ (בראשית י״ז:י״א-י״ב). ואולי בשביל זה נהגו להכין כסא בעת המילה ובמקומה.

וירא אליו ה' באלוני ממרא, because this was where Avraham had circumcised himself at that time. His whole household had been circumcised with him at the time. This is where God manifested Himself as a sign that He stood by the covenant, similar to the verse at the beginning of Deuteronomy 29,9-11, commencing with the words אתם נצבים היום, and to Kings II 23,3 ויכרות לפני ה'. He appeared to Avraham seeing he was the individual most deserving to be the recipient of such a vision. We have a similar occurrence in Exodus 4,24 ויפגשהו ה', where God “met” with Moses without delivering an oral message. At that time God’s purpose was to ensure that Moses would circumcise his son, to maintain the covenant which was to be an eternal covenant with the descendants of Avraham as spelled out in Genesis 17,11-12. Perhaps this is the reason why a chair is prepared at the occasion of the circumcision (Pirkey de Rabbi Eliezer 29, as well as Zohar Bereshit 13,10) This chair alludes to the fact that hopefully, the presence of God will attend this marking of the sign of the covenant by a new member of the Jewish people.

[הופעת השכינה בברית מילה]:

וירא אליו ה׳ וגו׳. אמר הגאון, שבכל ברית מילה הקב״ה נראה ובא בעצמו ובכבודו לברית, כמשפט כל כורתי הברית שצריך שיהיו שמה השני החלקים. אמת הוא שייראה מהעומדים שם שהם יותר מוכנים לקבל מראות ה׳ מהאחרים. וכן במשה נאמר (שמות ד כד) ׳ויפגשהו ה׳⁠ ⁠׳, שבא כנהוג בעת המילה, ׳ויבקש המיתו׳ (שם), שלא היה מל אותו ופורע.

ולכן אמר הכתוב (לעיל יז כז) וכל אנשי ביתו וגו׳ נימולו אתו – וירא אליו ה׳ באלוני ממרא, שלא בא בשביל אברהם לבדו, אלא בשביל כל הנימולים שהיו שם באלוני ממרא, אך לא היה מוכן לראותו כי אם אברהם. ולכן אמר ׳וירא אליו ה׳⁠ ⁠׳ לבדו, גם כי בא ׳באלוני ממרא׳¹:

1. השווה נוסח מהדו״ק.

פרשת וירא

[א] וירא אליו ה׳ באלוני ממרא

[1] סוטה פרק ראשון דף יד ע״א (סוטה יד.)

[2] מציעא פרק שביעי דף פו ע״ב (בבא מציעא פו:)

[ב] כחום היום

[1] ברכות פרק רביעי דף כז ע״א (ברכות כז.)

לבקר את החולה. פירוש מדלא נזכר שום דבור אצל המראה הזה, ומדלא מזכיר דבור עמו, על כרחך לבקר את החולה היה, ולא היה צריך לשום דבור ואמירה, רק לבקר החולה. ובמה הכתוב מדבר – במילה, שהפרשה הקודמת במילה מדברת (לעיל יז, כג-כז), ולענין המילה נגלה אליו לבקר החולה. והקשה הרא״ם על פירוש זה שהרי היה בכאן דבור, לפי כשנגלה אליו הקב״ה אז ״וישא עיניו וירא״ (פסוק ב) והכניס האורחים, וקאמר לשכינה ״אל נא תעבור״ (רש״י פסוק ג) עד שאכניס האורחים – והאכילם (פסוק ח), עד ״ואברהם עודנו לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ (ראו פסוק כב), והיתה השכינה ממתנת לו עד שהכניס האורחים, ואחר כך אמר (פסוק כ) ״ויאמר ה׳ זעקת סדום ועמורה כי רבה״, ואם כן היה דבור בכאן, רק שהפסיק הכתוב ביניהם בהכנסת האורחים, ובשביל זה דחה הרא״ם פירוש זה:
ונראה דלא קשה מידי, דלא נוכל לומר כי המראה היה בשביל דבור ״ויאמר ה׳ זעקת סדום ועמורה כו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק כ), דאם כן הוי למכתב ״ויאמר ה׳ המכסה אני מאברהם״ (ראו פסוק יז) קודם ״וירא אליו ה׳⁠ ⁠⁠״, שהרי פסוק זה נכתב להודיע טעם שאמר הקב״ה לאברהם ״זעקת סדום ועמורה״, ואם היה המראה הזה בשביל דבור ״זעקת סדום ועמורה״ הוי למכתב הפסוק הזה קודם המראה, ולומר ״ויאמר ה׳ המכסה אני מאברהם״ שהוא הטעם אל דבור ״ויאמר ה׳ זעקת סדום ועמורה כי רבה״, אבל שיהיה נכנס דבור ״ויאמר ה׳ (זעקת סדום ועמורה כי רבה) [המכסה אני מאברהם]״ בין המראה שנגלה אליו הדבור (פסוק א) ובין ענין סדום (פסוק כ) לא שייך כלל אילו היה המראה בשביל דבור ״ויאמר ה׳ זעקת סדום ועמורה״, לפיכך ענין המראה בפני עצמו, ואין ״ויאמר ה׳ זעקת סדום ועמורה״ מחובר לו כלל, והמראה דבר בפני עצמו, לכך צריך לומר לבקר החולה:
אי נמי דיליף לבקר החולה מדכתיב ״וירא אליו״, והיה לכתוב ׳וירא אל אברהם׳ כיון שהוא תחלת הענין, ודרך הכתוב לכתוב בתחלת הענין השם בפירוש ולא לכתוב ״אליו״, דמשמע שהוא סמוך וקאי על שלפניו, לפיכך צריך לומר לבקר החולה, שגם המראה הזה בשביל המילה לבקר החולה, לפיכך כתב ״אליו״ שקאי אדלעיל – שהוא המילה. אך קשה דילמא הא דכתב ״אליו״ לומר שבשביל זכות המילה נגלה אליו הקב״ה, ולפיכך ניחא פירוש קמא, שלא מצאנו שום דבור ואמירה אצל המראה הזה, ואם כן על כרחך לבקר החולה היה, ואין צריך שום דיבור ואמירה:

אמר ר׳ חמא וכו׳. נראה הא דקאמר ׳ביום ג׳ למילתו היה׳ ולא ביום הראשון, מפני שיום ראשון אין כאן רק חולשות אבר אחד, והוא המילה, ולא נקרא ׳חולה׳, דסתם חולה שכל הגוף חולה, ואותו מצוה לבקרו, אבל באבר אחד לא נקרא ׳חולה׳, ולפיכך פירש ר׳ חמא שביום ג׳ למילתו היה, וביום ג׳ חולה כל הגוף. וכן דרך כל מכה, שמתחלה אין כל הגוף מרגיש עד איזה ימים, ובמילה עיקר הרגש ביום שלישי, כדכתיב (להלן לד, כה) ״ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים״, והטעם שאז הליחות מתעפשת, והמכה מעלת שחין, והדם נצרר – אז כל הגוף מרגיש, ולפיכך נקרא אז חולה בכל הגוף, ומצוה לבקרו. אף על גב דבפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלד ע״ב) גבי מרחיצין את הולד ביום ג׳ למילתו, ומשמע דביום ראשון ושני כולה עלמא מודה דמרחיצין, וכן מוכח התם בהדיא דכולה עלמא מודה שמרחיצין ביום ראשון, בודאי לענין המכה יותר מסתבר דשרי ביום ראשון, שהרי יש לחוש שתעלה המכה שחין או דבר רע, וזה יותר יש לחוש ביום א׳ מביום ג׳, אבל לענין חולשת הגוף – בודאי ביום ג׳ יותר חלוש מביום ראשון, דאז הוא מרגיש בצער יותר. ואין הרחיצה משום הכאב – שנאמר שלא יהיו מרחיצין הוולד ביום הראשון, דעיקר הרחיצה לרפאות המכה, וזה בודאי יותר ביום ראשון מאשר הוא ביום השלישי, וחולשת הגוף יותר ביום שלישי מאשר ביום ראשון:

הוא שנתן לו עצה על המילה. ותימה שאברהם יבקש עצה על המילה (קושית הרא״ם), ונראה לומר שעשה זה כדי שלא יאמרו שאברהם עשה בלא עצה, ואילו היה שואל עצה – והיו נותנים לו טעם ועצה שלא למול – היה שומע שלא למול, לכך שאל עצה ושומע דבריהם, ואחר כך היה מל, והשתא כל העולם יאמרו אחר ששאל עצה ושמע דברי המוחין – ואפילו הכי עשה, ולא יוכלו לומר שהממו הקב״ה ולא ידע אברהם מה לעשות. ומזה הטעם נאמר בעקידה (ראו להלן כב, ד) ״ויהי ביום השלישי וישא עיניו וירא״, שלא יאמרו הממו וערבבו כדלקמן. ועוד יש לפרש מפני שענר אשכול וממרא היו בעלי ברית אברהם (לעיל יד, יג), ודרך בעלי ברית שלא יעשה האחד שום דבר בלא דעת חבירו, שצריך להמלך בו, ולא שהוא מחוייב לעשות מה שיאמר לו חבירו, אלא שאין רשאי לעשות בלא דעתו, ואחר כך יעשה מה שירצה, ולפיכך הוצרך להמלך בהם מפני הברית לבד, והשתא לא הוי דבר נגד כבוד המקום אחר שהחיוב מצד הברית:

לפיכך נגלה עליו בחלקו. רוצה לומר מדכתיב ״באלוני ממרא״, שלא כתב זה בשאר דוכתיה, דמאי נפקא מיניה באיזה מקום היה. ואם תאמר והלא אוהל אברהם שם היה מתחלה כדמוכח בקרא (לעיל יג, יח), ואם כן בלא שנתן עצה על המילה היה בודאי נגלה שם, כיון שהיה אוהל אברהם בחלקו של ממרא, וכל שהיה נגלה אליו – גם באלוני ממרא היה נגלה, ויראה כי למעלה שלא היה הגלוי רק לומר אליו ״לזרעך נתתי״ (לעיל טו, יח), ולא שייך לומר דנגלה עליו בחלקו של ממרא, דהא לא היה הכוונה רק לדבר עמו בלבד, ולא היה עיקר הכוונה הגלוי, ולפיכך לא היה זה שכר לממרא, דהא בטל גילוי שכינה אצל הדבור, וטפל הוא אצל הדבור, כיון שעיקר הכוונה הדבור. אבל כאן שעיקר הכוונה הגילוי בלבד, דלא נזכר כאן אמירה, ומאחר שהיה עיקר הכוונה הגילוי של שכינה – היה זה כבוד גדול לממרא שהיה גלוי שכינה בחלקו, כי ביקור חולים אין צריך רק גלוי בלבד, שבזה עשה נחת רוח לחולה, ואם לא נתן לו עצה על המילה היה מסבב השם יתברך שיצא מחלקו, ובשביל שהיה זכאי – גלגל הקדוש ברוך הוא זכות על ידו, ונגלה בחלקו. ועוד יש לפרש השתא שנתן לו עצה על המילה היה נגלה עליו בחלקו של ממרא, דכתיב ״וירא ה׳ אליו באלוני ממרא״, ואם לא נתן עצה על המילה היה נגלה על אברהם, כדכתיב (לעיל יז, כב) ״ויעל אלקים מעל אברהם״, שהאבות בעצמן הן הן המרכבה (ב״ר מז, ו), ולא היה נגלה רק עליו, עכשיו שנתן ממרא עצה על המילה היה נגלה בחלקו של ממרא, וזהו גם כן נכון למבין:

ישב כתיב. פירוש כאשר כתיב ״ישב״ בלא ו׳ יש לקראתו פעל עבר, ויש לפרש אותו פעל, דלשון ׳יושב׳ הוא בינוני, ואין זה פעל רק כמו תואר השם, לפי שהוא פעל עומד, ולפיכך כתיב חסר שיש להיות פעל. ואין לפרש אותו כמשמעו, שהרי קרינן ״יושב״, אלא שכבר היה יושב כדמשמע מה שקרינן ״יושב״, אלא שבקש לעמוד, והקב״ה הושיבו, והנה עכשיו נתיישב, וזהו פעל, כך יראה. ויש מפרשים ״ישב״ חסר כתיב כדי שיהיה נקרא ישב היו״ד בג׳ נקודות, ויהיה משמע שהיה מתיישב מן המושיב אותו, והוא הקב״ה שהושיב אותו:

ואתה סימן לבניך כו׳. פירוש ולמה הושיבו הקב״ה אחר שרצה לעמוד נגד כבוד השם יתברך, למה לא הניחו לעמוד, שהרי אמרינן (כתובות צו.) המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד, וכל שכן אם האדם רוצה לעבוד בוראו, ולפיכך מתרץ רש״י משום כך לא הניחו לעמוד כדי שיהיה סימן לבניו, שכל דבר שהיה סימן לבניו בשביל זה נתקיים, כמו שפירש הרמב״ן בפרשת לך לך (לעיל יב, ו):

ואתה סימן לבניך וכו׳. ומה שהודיע לו זה עתה דווקא – מפני כי מצות המילה גורם שהשכינה עם ישראל, מפני שהיא הברית והחבור בין ישראל לאביהם שבשמים. ויש בזה דבר נפלא למה הקב״ה ניצב עם דיינים, לפי שאין כאן ישיבה של הקב״ה בעולם הזה השפל, ולפיכך הוא עומד, והדיינים ישיבתם במקום הזה. וכל זה מפני שנתן לישראל המילה, שהיא הברית, וכל ברית בין שני אוהבים – שהאוהב מראה אהבה כאשר הוא בא למקום ששם אוהבו, [ו] אינו מקפיד אם אוהבו יושב במקומו והוא עומד. ויש לפרש גם כן מפני ש״המשפט לאלקים הוא״ (דברים א, יז), ומסר המשפט לדיינים, והמשפט ברשות הדיינין להימין ולהשמאיל, אם כן כאילו הקב״ה כביכול תולה בדיינים, שהרי משפטו בידם, ומי שהוא תולה באחר – יש לו לעמוד, ואותו שהאחר תולה בו – הוא יושב, ולפיכך הדיינים בישיבה והקב״ה ניצב בעדת אל. ופירוש ראשון הוא הנכון:

הוציא חמה מנרתיקה. דאם לא כן מאי נפקא מיניה שאמר ״כחום היום״ או היה בשעה אחרת, אלא ״כחום היום״ שהוציא הקב״ה החמה מנרתיקה:

הביא עליו המלאכים. ואין להקשות לא יוציא חמה מנרתיקה – והשתא יבואו אורחים, דאם כן יבואו הרבה אורחים, ויהיה טרחא יותר מדאי. וקשה דמשמע אילו לא היה מצטער לא היה מביא המלאכים בדמות אנשים, והלא היו צריכין המלאכים לבשר את שרה ולרפאות אברהם, ויש לומר שלא היה מביא המלאכים בדמות אנשים, אבל היו באים לבשר את שרה ולרפאות את אברהם בדמות מלאכים (כ״ה ברא״ם):

בדמות אנשים. ולוט אף על גב שלא היה מצטער כלל על האורחים באו אליו המלאכים בדמות אנשים, היינו טעמא לפי שלוט אין כל כך חשוב שיהיה נודע לו המלאך בצורת מלאך, ולפיכך באו בצורת אנשים להצילו, אבל אברהם שכבר הקב״ה עמו – לא היו באים המלאכים כדמות אנשים, רק שהיה מצטער על האורחים. ואף על גב שגבי אברהם קראם ״אנשים״ (פסוק ב) וגבי לוט קראם ״מלאכים״ (להלן יט, א), אין פירוש שהיו נראים ללוט כדמות מלאכים, דאם כן לא היה אופה להם מצות (שם שם ג), אלא פירוש לפי שלוט לא היו שכיחים אצלו מלאכים, כשבאו המלאכים אצלו היה יראתם ופחדם עליו מוטל, אף על גב דאיהו לא ידע מזליה ידע שהיו מלאכים (עפ״י מגילה ג.), והיה ירא, וזהו שהיה נדמו אליו כמלאכים, אבל אברהם שהיו המלאכים תדירים אצלו תמיד (רש״י לעיל טז, יג) לא היה פחדם ומוראם עליו אלא כמו אנשים, ולעולם לא היו נדמים לשניהם אלא אנשים:

וירא אליו ה׳ באלוני ממרא – לא נאמר וירא ה׳ אל אברהם, לפי ששמו ועצמותו היו שני הפכים, כי שמו אברהם על שם אב המון גוים מורה על השררה וההתנשאות ועצמותו היה עניו מכל כי כן מורה מה שאמר ואנכי עפר ואפר. וכדי שלא יאמרו שהקב״ה נגלה ביותר על הגדולים מצד גדולתם על כן לא אמר וירא ה׳ אל אברהם להורות שלא מצד היותו אב המון גוים נראה אליו ה׳, כי אם מצד מהות עצמותו כי היה עניו ושפל ברך וכמו שאמרו רז״ל (שבת צב.) אין הקב״ה משרה שכינתו כי אם על חכם גבור עשיר ועניו לכך נאמר וירא אליו בשביל עצמותו המורה על הענוה ולא בעבור שמו המורה על ההפך.

דבר אחר, בהפך זה כי מתחלה נגלה ה׳ אליו מצד היותו אברם אב לארם מצד שהכניסם תחת כנפי השכינה ודומה כאילו ילדם ומצד שהיה אב לכולם נגלה אליו ה׳ אבל מצד עצמותו לא היה ראוי עדיין לראות פני השכינה לפי שהיה ערל ובעל מום, ועכשיו שנמול נראה אליו ה׳ אפילו מצד עצמותו ולהורות על זה שמראה זו היתה בעבור המילה נראה אליו באלוני ממרא, כי לדעת רש״י הוא שנתן לו עצה על המילה, ונראה שלמד זה ממה שנאמר באלוני לשון רבים, וכי היה בפעם ההוא בהרבה אלוני, היה לו לומר באלון ממרא, כי אע״פ שאלונים הרבה היו לממרא והיו אהלי אברהם מתפשטים בכולם, מ״מ היה די כשיתפשט זוהר זיו שכינתו ית׳ באותו אלון שהיה אברהם בעצמו שוכן בו, אלא ודאי לפי שהיה לממרא איזו זכות וחלק במצות המילה על כן נראה ה׳ בכל אלוניו, ומטעם זה נאמר גם כן וירא אליו כדי שלא תאמר שמא כל ילידי ביתו של אברהם היו באותן אלונים וכולם נמולו ע״כ יזרח אור ה׳ על כולם ולא בעבור ממרא, ת״ל וירא אליו ה׳ למעט כל ילידי ביתו ומקנת כספו ואם כן ודאי זכותו של ממרא גרמה כאמור.

ויתכן לומר באלוני אינו לשון מישור, אלא מקום שהיה בו אילנות של ממרא ויוכיח על זה מה שנאמר והשענו תחת העץ כי היו שם אילנות הרבה, ודרז״ל (שבת קח) מנין למילה שהיא באותה מקום נאמר ערלה באילנות ונאמר ערלה כאן מה להלן מקום שעושה פירות אף המילה במקום שעושה פירות. וכן מצינו במדרש (בר״ר מ״ו:ה׳) שהיה אברהם מסופק מהיכן ימול אם מן הפה או מן האוזן או מן הלב כו׳ על כן נגלה אור ה׳ אל כל האילנות כמראה מקום לומר הסתכל באילנות אלו ותלמוד מהם כי עיקר זריחת כבוד ה׳ על מקום שעושה פירות ומזה למוד היקש שתחזה אלוה מבשרך מצד מקום הדומה לאילנות. ומ״מ קשה למה הזכיר הכתוב שהיו אילנות של ממרא ועוד איך עשה אברהם קודם שזרחה עליו כבוד ה׳, אלא ודאי שממרא נתן לו עצה מסברא שהמילה במקום שעושה פירות והסכים ה׳ על ידו שנראה אליו כבוד ה׳ באלוני ממרא, ובזה מיושב הכל כי פירוש יקר הוא.

והוא יושב פתח האהל כחום היום – הורה שמב׳ צדדים היה ראוי לראות פני השכינה האחד הוא, שישב פתח האהל לראות אם יבואו אורחים ובזכות הצדקה האדם זוכה ורואה פני השכינה, שנאמר (תהלים י״ז:ט״ו) אני בצדק אחזה פניך. ובזה מיושב כ״ף של כחום היום כי הל״ל בחום היום אלא שעשה כמעשה חום השמש המצפה לעשות צדקה שנאמר (מלאכי ג׳:כ׳) שמש צדקה ומרפא בכנפיה. כי בחסדי הש״י השמש זורחת כמ״ש (תהלים קל״ו:ז׳) לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו. ב׳ מצד שישב בחום היום לבקש שמש מרפא בכנפיה על כן היה מן הראוי להגלות אליו כבוד ה׳ לבקר את החולה.

ומה שאמרו (ב״מ פו:) יום שלישי למילתו היה כו׳ נראה שבעל מדרש זה סובר שאברהם נימול ביו״כ כמו שלמדו (בפרקי דר״א׳:כ״ט) מן פסוק בעצם היום הזה. וא״כ על כרחך לא נראה אליו ה׳ ביום ראשון למילה כי אברהם עשה סעודה למלאכים והאכילם וגם בני ביתו בשלו ועשו מלאכה ביום ההוא, שהרי למ״ד פרוס הפסח היה והאכילם מצות, אם כן ודאי לא רצה להעבירם מעל מצות ה׳ ואת״ל שיום זה היה יום א׳ של פסח, מ״מ הרי אין מבשלים ביום טוב לצורך א״י. והוא היה מסופק שמא הם ערביים וביו״כ איך בשלו להם ואיך האכילם כי שמא הם צדיקים, אלא ודאי שביום א׳ למילה לא נגלה אליו ה׳. ואם כן קשה למה לא נגלה אליו ביום א׳, אלא ודאי שלפי שעדיין אין הכאב גדול כל כך, וא״כ גם בשני לא נגלה אליו כי אם ביום הג׳ כי אז הכאב גדול, כמו שאמרו (בראשית ל״ד:כ״ה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. אבל מסברא הייתי אומר שגם ביום ראשון בקרו אע״פ שאין הכאב גדול כל כך, אלא ממה שיום א׳ היה יום כיפור, או פסח, אנו למידין שהקפיד דווקא על יום שהכאב גדול בו ביותר.

והוא ישב – פי׳ רש״י חסר כתיב בקש לעמוד אמר ליה הקב״ה שב ואתה סימן לבניך כו׳ וכל משכיל ישתומם על המראה מה ענין ישיבה זו לישיבת הדיינים ולמה הראה לו ה׳ כזאת בישיבה זו דווקא. על כן אומר אני מדלא הזכיר במראה זו שום דבור או ציווי, ודאי תכלית מראה זו היתה לאברהם להודיעו רשעת אנשי סדום, והפסיק באמרו והנה שלשה אנשים נצבים עליו דהיינו הכנסת אורחים כי על ידי זה יסכים אברהם עם הקב״ה להפוך את סדום, שנאמר בהם (יחזקאל ט״ז:מ״ט) הנה זה היה עון סדום אחותך וגו׳ ויד עני ואביון לא החזיקה. וידוע שאורח ברגליו לא יבא וראיה מן המלאכים שלא רצו ליתן להם אכסניא ורצה הקב״ה לגלות לאברהם ע״י המלאכים שנזדמנו לו כי היה גלוי לפניו ית׳ שלא יתנו למלאכים אכסניא, ועל כן ידע אברהם בזה כי בדין הם חייבים כלייה. וקרוב לשמוע שהושיב הקב״ה בית דין של מעלה ובית דין שלמטה על אנשי סדום לעשות בהם משפט מוסכם משתי בתי דינין אלו כמ״ש וה׳ המטיר על סדום וגו׳ מאת ה׳. וכל מקום שכתוב וה׳, הוא ובית דינו, ועל כן נאמר מאת ה׳, שבית דינו לקחו המטר ההוא מאת ה׳, ואת אברהם הושיב בבית דין שלמטה כי מצינו שהקב״ה מושיב את האבות בדין כמ״ש (מיכה ו׳:ב׳) שמעו הרים את ריב ה׳ והאתנים מוסדי ארץ. וכארז״ל (שבת פט:) לעתיד יאמר הקב״ה לאברהם בניך חטאו כו׳ וכמ״ש המכסה אני מאברהם וגו׳ כי ידעתיו וגו׳ לעשות צדקה ומשפט. כי בסיבה זו יסכים עליהם לאבדן יען כי לא עשו צדקה ומשפט כאשר סופר מדייני שקרי של סדום (סנהדרין קט:) או יאמר מאחר שאברהם אב המון גוים אולי יהפך בזכותם לעשות פשרה וזהו צדקה ומשפט כי איזו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע. ואחר שהושיב את אברהם בדין על אנשי סדום, על כן אמר לו הקב״ה שב ואתה סימן לבניך כו׳.

ומה שפירש״י, שהקב״ה עומד והם יושבים נראה שלמד זה ממה שנאמר והוא יושב, כי מלת והוא, נראית מיותרת כי הל״ל וישב אברהם בתחלת הענין ואח״כ היה לו לומר וירא אליו ה׳, אלא והוא יושב בא למעט השכינה מישיבה, כי ישב חסר יש במשמעותו לשון עבר כאלו אמר שישב לשעבר אבל עכשיו לא ישב וקרי ביה גם יושב, ואם כן הכל במשמע. וטעם לדבר לפי שארז״ל (אבות ד׳:כ״ב) שהקב״ה הוא העד הוא הבעל דין הוא הדיין, על כן עמד הקב״ה תחלה להודיע לנו כי הוא ית׳ הבעל דין והעד כי דרכם בעמידה דווקא, וכמ״ש (מיכה ו׳:ב׳) כי ריב לה׳ עם עמו ועם ישראל יתוכח. הרי שהוא ית׳ הבעל דין, ועל כן עמד הקב״ה כדי שילמדו ממנו שכל בעל דין ועד דינם בעמידה, כמו שלמדו מן פסוק (דברים י״ט:י״ז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב. ואח״כ נעשה הקב״ה גם לדיין וישב לו עם הדיינים כמ״ש (תהלים פ״ב:א׳) אלהים נצב בעדת אל, וזהו בשעת הויכוח והטענות והעדות, ואח״כ בקרב אלהים ישפוט, יושב ביניהם ושופט וזהו פירוש יקר ונכבד.

כחם היום – כבר אמרנו למעלה כי בישיבה זו הושיב הקב״ה בדין את אברהם לאמר שמעו הרים את ריב ה׳ כי אין דורש את אלהים בארץ ומצינו שרוב משפט הרשעים בבקר שנאמר (תהלים ק״א:ח׳) לבקרים אצמית כל רשעי ארץ. וכן נאמר באנשי סדום השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה וה׳ המטיר על סדום. וטעמו של דבר כי מצינו שאברהם בא לכלל ידיעת הש״י מתוך מהלך השמש ותנועתו.

וכן פירש בעקידה פר׳ בראשית על פסוק וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים (דברים ד׳:ל״ט) כשתדע מהלך הגלגל היומי ותנועתיו תכיר ותדע כי ה׳ הוא האלהים. ופירש הרב שזהו המרגליות הטובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם (ב״ב טז:) כי הוא היה קורא בגרון מציאת השי״ת ובמותו תלה ידיעה זו בגלגל חמה כאמור אם כן בוקר ויודע מציאתו לכל בריה, והרשעים אשר לא ידעו ולא יבינו אל פעולת ה׳ ומעשה ידיו לא ראו, דינם גרמו לבוקר, כי הבוקר מחייבם ומקטע רגליהון דרשיעי, על כן אמר שאברהם נראה אליו ה׳ שנאמר וירא אליו ה׳, והוא ישב פתח האהל כחם היום, כי היה מחשב במהלך השמש המחמם היום ומתוך חקירה נראה אליו ה׳, אבל אנשי סדום אשר לא ידעו את ה׳ נדונו כצאת השמש, לכן נאמר כחם היום כי זה הדבר אשר עליו נחתם גזר דין של סדום. ד״א לכך הזכיר כחם היום. כי כל דיין צריך שיראה כאילו הגיהנם פתוח תחתיו (זהר שמות קיז.), וכבר ידעת שלשון כחם היום נדרש על הגיהנם כמו שנאמר (מלאכי ג׳:י״ט) וליהט אותם היום הבא וגו׳. ולמדו מכאן שאברהם אינו מניח לגיהנם כל הנמולים, כך לפי דרכינו יפרש זה על זה הדיינים.

וירא: פרש׳ פתוח׳.

<והוא יֹשֵב: ישב כתיב, בקש לעמוד, אמ׳ לו הקב״ה שב, אתה סימן לבניך וכו׳, ¹ב״ר מ״ח, ²וש״ט מזמו׳ כ״ב. ועיין ³יפה תואר שם סימן ו׳.> [ישב].

1. ב״ר: פרשה מח ז.

2. וש״ט: שוחר טוב, מזמור כב, ד״ה ואתה קדוש, לב ע״ב.

3. יפה תואר: על ב״ר פרשה מח ו, רעז ע״ב, ד״ה ישב כתיב.

לבקר את החולה. וא״ת מנ״ל לרש״י וי״ל דרש״י דייק מדכתיב וירא אליו ה׳ ולא כתיב וירא ה׳ אל אברהם בהדיא אלא ודאי לכך לא נא׳ אל אברהם דקאי אפרשת מילה דלעיל והתם כתוב בהדיא אל אברהם ואם כן למה נראה אליו ואין לומר שצוה לו המילה דהא כבר צוה לו וכבר מל את עצמו ובני ביתו אלא ודאי לבקר את החולה. עי״ל דרש״י דייק מדלא מפרש אחר כך הפסוק למה נראה אליו אם כן מסתמא ודאי לבקר את החולה. י״ל למה פרש״י לבקר את החולה ולא אמר לבקרו לפי שמכאן אנו למדין מצות ביקור חולים כמחז״ל (ב״מ פו:) לכך אמר לבקר את החולה ולא להיותו אברהם בלבד:

יום שלישי למילתו היה כו׳. כיון דמשום זה נגלה אליו כדי לבקרו א״כ סברא הוא דביום ג׳ הוא נגלה אליו דאז הוא חולה ביותר כמו שנאמר (להלן ל״ד:כ״ה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים: הרא״ם הקשה דאדרבה סכנה דביום ג׳ פחותה מסכנת ב׳ ימים הראשונים כדתניא בפרק ר״א דמילה (שבת קלד:) מרחיצין את הקטן וכו׳ וע״ש ומנ״ל לרב חמא בר חנינא שיום ג׳ למילתו היה דלמא ביום ב׳ היה נהי דביום ראשון לא היה מפני שהיה טרוד במילתו ובמילת עבדיו אבל מ״מ דלמא ביום שני היה וכו׳. ונ״ל דלק״מ דע״כ לא פליגי אלא במילת קטן ואין ה״נ דבמילת קטן יום א׳ וב׳ יותר הם בסכנה מיום ג׳ דס״ל לת״ק דבשר של קטן סליק הייא ור״א אינו מחלק ומביא ראייה מן המקרא אע״פ שאין כ״כ ראי׳ לדבר זכר לדבר אבל במילת גדול כ״ע לא פליגי דיום ג׳ הוא יותר סכנה מיום ראשון ושני וכמו שהעיד הכתוב (שם) ויהי ביום השלישי וגו׳ ותרגום אונקלוס כד תקיפו להון כביהון וכדפירש הרמב״ם (בפי׳ המשניות שבת פי״ט מ״ג ד״ה בהיותם) כי הליחות נגרות ויורדת ומתהוה מהן חבורה וירבו המכאובות ואפשר דזה לא שייך בקטן שאין בו ליחות כ״כ אך סכנה דילי׳ היא המכה עצמה ומשום הכי יום ג׳ ליכא סכנה כולי האי כיון דסליק בשרו הייא משא״כ בגדול דמתחלה אינן מתגברין ויורדין הליחות והמכה עצמה אין בו סכנה כיון שהוא בעל כח ויכול לסבול למכת חרב והוא דבר הנראה לעינים והמפורסמות אין צריכין ראיה: ונ״ל לתרץ כדק״ל (יו״ד סי׳ שלה) דאין נכנסין לבקר את החולה בב׳ ימים הראשונים. [נחלת יעקב]: הרא״ם הקשה דבב״ר (בראשית רבה מ״ח:י״ב) אמרו לושי ועשי עוגות הדא אמרה ערב פסח היה וכן לקמן (בראשית י״ט:ג׳) ומצות אפה פי׳ הרב פסח היה וכו׳ ואם כן ע״כ לומר דהב״ר ס״ל דהביקור היה ביום המילה שהוא בט״ו בניסן ורבי חמא ס״ל דהביקור היה בי״ז בניסן. ויש לתמוה על הרב שהביא אגדות חלוקות וכו׳ והאריך שם ולא נהירא וכו׳ ע״ש. לכנ״ל פשוט הוא דכ״ע ס״ל דהמילה היתה בי״ב בניסן והביקור היה בט״ו בניסן והשריטה בכותל היה בט״ז בניסן כשאמר לו הקב״ה למועד אשוב אליך (להלן פסוק יד) ואע״ג דלמועד הזה נאמר ביום המילה וביום הביקור נאמר סתם למועד ולא נאמר הזה מ״מ הואיל והרב פי׳ שם במועד שקבעתי לך אתמול איכא למימר נמי איפכא דכשאמר לו ביום המילה למועד הזה נתכוין ליום הביקור וכן פי׳ הרב לקמן (בראשית כ״א:ב׳) למועד אשר דבר אתו אלהים וע״ש:

לפיכך נגלה עליו בחלקו. נראה דרש״י אינו מתרץ למה נראה אליו שם כי שמא מעשה שהיה כך היה דבאותו זמן היה אברהם שם אלא רוצה לתרץ מה צריך הקרא להודיע ששם נראה אליו דהא כבר נאמר לעיל שהוא שוכן באלוני ממרא ומסתמא שם נגלה כי שם מל את עצמו ובני ביתו ובודאי שלא יצא משם שהיה עדיין חולה ממילתו כיון שהקב״ה בא לבקרו. כתב הרא״ם ואם תאמר מי הכריחו לרש״י דממרא נתן לו עצה דלמא לא נגלה לו שם אלא משום דשם היה אהלו באותו יום וכו׳ ותירץ דמיתורא דקרא קדריש לה דלא ה״ל למיכתב אלא וירא אליו ה׳ והוא וגו׳ כמנהגו בשאר נבואותיו עכ״ל. והוא כעין מה שפירשתי לעיל. א״נ דרש״י דייק מדכתיב בפרשת לך (בראשית י״ד:י״ג) באלוני ממרא האמורי וכך משמע ממלת אמורי ר״ל שאמר לאברהם עשה מה שציווה לך הקב״ה. אך קשה דהיאך יתכן לומר דאברהם אבינו יטול עצה אם לקיים מצות בוראו אם לאו והא צדיק גדול היה ועמד בעשרה נסיונות. והרא״ם מפרש דודאי גם בלאו הכי נמי היה מקיים מצות המילה שהיא מצות בוראו אלא דבשביל זה נטל עצה לפי שאשכול ענר וממרא היו בעלי ברית אברהם ובפה היו נראים לו כאילו הם אוהבים אותו ואברהם היה רוצה לשקול דעתם אם אינם אחת בפה ואחת בלב עמו ואם היו אומרים שימול ודאי בלב נמי אוהבים אותו וסוף דבר אשכול וענר נתנו לו עצה שלא ימול אלא ממרא לבד נתן לו עצה שימול ובזה היה מכיר אברהם בהן. ועי״ל דמשום זה נטל אברהם עצה לפי שהיה סבר ודאי יתנו לו עצה שלא ימול ואעפ״כ ימול את עצמו ואז יהיה שכרו יותר גדול ע״כ לשון הרא״ם. ועי״ל דנטל עצה אם ימול את עצמו בצנעה או בפרהסיא לפי שאברהם אמר שמא לא יניחוהו לימול והוא אמר מול בפרהסיא שלא יהיה בהם כח לעכב את הדבר כדכתיב לעיל בפרשת לך לך (בראשית י״ז:כ״ג) בעצם היום וגו׳. [מהרי״א]: ול״נ ששאל אם ימול עצמו בפרהסיא כי לא מצינו שנצטווה לימול בפרהסיא דוקא וא״כ ענר ואשכול היו מוחין בידו כדמשמע במדרש (תנחומא וירא ג) אבל ממרא החזיק לבו לימול בפרהסיא ולא יחוש לשונאיו כלל לכך נפרע לו מדה כנגד מדה לכך נגלה בחלקו דייקא. ומה שפירש רש״י לעיל (בראשית י״ז:כ״ג) שהקב״ה אמר לו אל תירא זה היה אחר שנתן לו ממרא העצה והסכים הקב״ה עמו. [מהרמ״ש]: ועוד יש מדרש אגדה שמל את אשכול ואת ענר ומתו אמר לו ממרא לא יתקיימו אותם עד שתימול עצמך שנאמר (לעיל י״ז:י״ג) המל ימול הוא חסר וי״ו לומר המל עצמו ימול אחרים בא אברהם התחיל ומל את עצמו ולא היה יכול מתוך הצער בא הקב״ה וסייעו שנאמר (נחמיה ט׳:ח׳) וכרות עמו הברית ולפי שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו אבל תימא אם לא יגלה עליו בחלקו היכן יגלה כי בחלקו היה דר וי״ל כי האלהים אנה לידו שידור שם כדי לגלגל זכות עליו: וכי תימא למה לקח עצה יותר על מצות מילה מבשאר מצות שבכל התורה י״ל דבשלמא שאר מצות לא היה צריך ליקח עצה אם ימתין עד שיהא מצווה מפי הקב״ה מפני שיודע שלא יהיה מצווה על שום מצוה אחרת. א״נ אף אם יהיה מצווה אח״כ מפי הקב״ה על איזה מצוה אפ״ה לא נמנע מלקיים אותה מקודם שנצטוה שהרי הוא יכול לחזור ולקיים אותה אח״כ ויהי׳ מצווה ועושה משא״כ במצות מילה שאם נמול פעם אחד שוב אין יכול לחזור ולמול עצמו פעם שנית. שוב שמעתי שתירוץ זה כתוב בספר משפטי שמואל. [צדה לדרך]:

ישב כתיב כו׳. ר״ל דיושב הוא בינוני ומשמע דישב כבר קודם לכן וגם עתה אבל ישב משמע פועל עבר שכבר ישב ולא עתה א״כ ולמה עמד לכן פי׳ בקש לעמוד מפני כבוד השכינה ואמר לו הקב״ה שב וכו׳ ודלא כהרא״ם ע״ש: נ״ל דה״פ מדכתיב ישב חסר משמע שהיתה ישיבה חסירה והיינו לפי שביקש לעמוד דכן הוא הפירוש של ועפרון ישב שהיתה ישיבה חסרה לפי שבאותו יום מינוהו. [נחלת יעקב] וע״ש:

ואתה סימן לבניך שעתיד אני כו׳. נ״ל דק״ל דהא אמרינן בסוף מו״ק (כז:) לכל אומרים שב חוץ מלאבל ולחולה דמשמע שב באבלותך שב בחולי שלך וכאן בא הקב״ה לבקר את החולה איך אמר לו שב ל״פ ואתה סימן וכו׳. [צדה לדרך]:

לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו. קשה לרש״י וכי דרכם של חולים לישב על הפתח באהל דרכם לישב או לשכב על המטה ומפרש לראות וכו׳:

הוציא הקב״ה חמה מנרתקה כו׳. וא״ת מנ״ל לרש״י דלמא בלאו הכי היה החום גדול וי״ל דרש״י דייק מדכתיב כחם ולא כתיב בחם היום אלא ודאי ה״פ כחם המפורש במקום אחר דכתיב (מלאכי ג׳:י״ט) הנה יום ה׳ בא בוער כתנור לכך הוצרך לפרש שהוציא וכו׳: ול״נ דאי ס״ד דבא להורות על הזמן ה״ל לאברהם להקדים עצמו ליישב פתח האוהל אם יש עובר ושב ויכניסו בביתו דהא אמרינן בברכות (כז.) ובב״ר (בראשית רבה מ״ח:ח׳) כחום היום ו׳ שעות וחם השמש ארבע שעות ואילו זמן סעודה בד׳ שעות כדאמרינן בשבת (י.) ובפסחים (יב:). ע״כ לומר דבא להורות הטעם על ישיבת אהל. [נחלת יעקב]:

הביא המלאכים עליו בדמות אנשים. דק״ל והא בלאו הכי נמי צריך להביאם כדמפרש ואזיל ומפרש ודאי בלאו הכי נמי צריך להביאם אבל לא בדמות אנשים ובשביל אברהם הביא בדמות אנשים:

To visit the sick person. You might ask: How did Rashi know this? The answer is: Because it is written, "Hashem appeared to him,⁠" rather than, "Hashem appeared to Avraham.⁠" [And why is this?] Perforce, it does not mention Avraham explicitly because it relates back to the previous passage regarding the bris milah, where it is expressly written, "To Avraham.⁠" If so, why did Hashem appear to him now? Not to command him about milah—as He already commanded him, and he already performed milah on himself and on the members of his household. It must be that [since Avraham was sick due to the milah,] He came to visit the sick. Alternatively, Rashi knew this because the verse does not go on to explain why Hashem appeared to him. Thus we may assume it was to visit the sick. Question: Why does Rashi say, "To visit the sick person,⁠" rather than simply saying, "To visit him"? [The answer is:] Because we learn from here the mitzvah of visiting the sick, as it says in Bava Metzia 86b. Since it was not limited to Avraham, Rashi says: "To visit the sick person.⁠"

It was the third day since his circumcision... [Rashi knows this] because He appeared to him in order to visit him, thus it makes sense that it was on the third day, since he was in the most pain then. For it says (34:25): "On the third day when they were in pain.⁠" The Re'm asks: On the contrary, the danger on the third day is less than the danger during the first two days, for it says in Shabbos 134b that [according to the first Tanna] we may wash a circumcised infant [with warm water on Shabbos during the first two days after milah, but not on the third day, when he is in less danger]. If so, how did R. Chama bar Chanina [cited by Rashi] know that He appeared to Avraham was on the third day? Perhaps it was on the second day! Granted it was not the first day, when he was busy doing his own milah and that of his servants, but perhaps it was the second day. It seems to me that the answer is: The Tannaim (ibid.) only disagree regarding the milah of an infant, who is more exposed to danger on the first and second day than on the third day. The first Tanna holds that an infant's wound heals very quickly [and the third day poses less danger]. Whereas R. Eliezer holds there is no difference between the first two days and the third day, and cites the verse, ["On the third day when they were in pain,⁠" about the men of Shechem,] although it is not conclusive proof. But for the milah of an adult, all agree that the third day poses a greater danger than the first two. For the verse testifies: "On the third day when they were in pain,⁠" which Onkelos explains as, "When their pains were the strongest.⁠" And so the Rambam explains the third day's pains (Peirush HaMishnayos, Shabbos 19:3): "Fluids flow down and create swelling, increasing the pain.⁠" It is likely that an infant is different in this respect, as he has less fluid. His danger is the wound itself, thus on the third day his danger is less, since his wound heals quickly. But an adult's wound is not as dangerous in itself, for he can withstand a knife wound, as is well known. [His danger is from] the fluids, which do not accumulate so much at first. It seems to me that the answer is: The Halachah states (Yoreh De'ah 335) that one should not visit the sick person on the first two days. [Therefore, it must have been the third day.] (Nachalas Yaakov) The Re'm asked: On v. 18:6, "Knead it and make cake-rolls,⁠" the Midrash commented (Bereishis Rabba 48:12): "It was Erev Pesach.⁠" And so it says in v. 19:3 [regarding Lot], "He baked matzos,⁠" upon which Rashi himself comments: "It was Pesach.⁠" Thus the Midrash must be of the opinion that Hashem visited Avraham on the very day of the milah, the fifteenth of Nisan, [since Yitzchok was born one year from the milah (see 17:21), and was born on the fifteenth of Nisan (see Rashi, 18:10). And since Hashem's visit was Erev Pesach after noon, it was considered the fifteenth of Nisan]. But R. Chama [cited by Rashi here] is of the opinion that the visit was on the seventeenth of Nisan, [which is the third day]. If so, why did Rashi cite conflicting Aggados? The Re'm elaborated but did not explain it well. It seems to me that the answer is simple: According to all opinions, the milah was on the twelfth of Nisan, and the visit was on the fifteenth of Nisan. And, [as Rashi mentioned on 21:2,] the angel scratched a mark on the wall [to mark the date]. This was done on the 16th, [so as not to desecrate Yom Tov]. At that point Hashem said (v. 14): "At the appointed time (למועד) I shall return,⁠" [referring to the 15th of Nisan of the coming year. You might ask:] On the day of the milah it said (17:21): למועד הזה, but on the day of Hashem's visit it says: למועד, without הזה. [If so, why was Yitzchok born the following year on the day of the visit, rather than on the day of the milah? The answer is]: Rashi explained on v. 14 as follows: "למועד, i.e., on the מועד that I previously set for you when I said (17:21), 'למועד הזה next year.'" And the reference works in reverse as well: when Hashem said on the day of the milah: "למועד הזה next year,⁠" it actually referred to the day of the visit. And so Rashi explained on 21:2 [that it refers to the day of the visit]; see Rashi there.

Therefore, He appeared to him in his territory. It seems that Rashi is not attempting to answer the question of why Hashem appeared to Avraham specifically there, as Avraham might have simply happened to be there at the time [when Hashem chose to appear]. Rather, Rashi is answering the question: Why does Scripture need to inform us that Hashem appeared to him there, [when we would know this on our own? For] it already said that Avraham dwelled in the groves of Mamrei. Assumedly, Hashem appeared to him there, since that is where he circumcised himself and his household. And he surely did not leave, as he was still recovering from the milah; in fact Hashem came to visit him [for that reason]. The Re'm asks: How did Rashi know that Mamrei advised him? Perhaps Hashem appeared to Avraham there simply because Avraham's tent was there on that day. He answers: Rashi knew it from the extra phrase, ["In the groves of Mamrei"]. It could have said simply, "Adonoy appeared to him and he was sitting...⁠" as it does for other prophecies, [where the place is not mentioned]. This answer is similar to what I explained above. Alternatively: Rashi knew [that Mamrei advised Avraham] because it said in Parshas Lech Lecha (14:13), באלוני ממרא האמורי. And האמורי implies that Mamrei said (אמר) to Avraham to perform Hashem's command. Question: How could one suggest that Avraham Avinu asked advice whether or not to fulfill Hashem's command? Avraham was a great tzaddik who withstood ten trials! The Re'm explains that Avraham surely would have done the milah anyway, as commanded by his Creator. Avraham asked Eshkol, Aneir and Mamrei for advice since they were his allies and spoke to them as his friends, but Avraham wanted to test their sincerity. If they will advise him to circumcise, they are sincere friends. In the end, Eshkol and Aneir advised him against circumcising, and only Mamrei advised him to circumcise. Avraham thereby knew what was in their hearts. The Re'm offers another answer: Avraham asked their advice because he assumed they would advise him not to circumcise, yet he would do it anyway—making his reward greater. A further answer: Avraham sought advice whether to circumcise himself in private or in public, as he was concerned lest people come and prevent him. Mamrei said to do it publicly, for people will not be able to stop him. This is in accord with 17:23 where it is written בעצם היום, [on which Rashi comments that Avraham performed the milah openly, without fear of intervention]. (Mahari) It seems to me [that the answer is]: Avraham asked whether to circumcise in public, as nowhere does it say he was commanded to do it publicly. Aneir and Eshkol were opposed, as it says in Midrash Tanchuma Vayeira 3, while Mamrei enheartened him to circumcise in public, and not to be concerned at all about his enemies. Hashem rewarded Mamrei accordingly, measure for measure, and appeared [to Avraham] in his territory. Although Rashi said in 17:23 that Hashem told Avraham not to fear, that was after Mamrei advised him [not to be concerned about his enemies], to which Hashem concurred. (R. Meir Stern) A further answer: The Midrash says that Avraham circumcised Eshkol and Aneir, and they died. Mamrei told [i.e., advised] him: "The others will not survive unless you circumcise yourself.⁠" This is as it says (17:13): המל ימול, the first word spelled without a ו, implying that he who circumcises himself (הַמָל) may circumcise others (ימול). [See also Yerushalmi, Shabbos 19:2. But in present-day Torah scrolls it is written המול.] Avraham then began to circumcise himself, but could not [finish], due to the pain. Hashem came and helped him, as it says (Nechemiah 9:8): "וכרות עמו הברית (and You cut the bris with him).⁠" And since Mamrei advised him regarding the milah, Hashem appeared to him in Mamrei's territory. Question: If Hashem would not appear to Avraham in Mamrei's territory, where would He appear? Avraham dwelled in Mamrei's territory! The answer is: Hashem caused Avraham to dwell there in order to bring about Mamrei's reward. You might ask: Why did Avraham seek advice regarding milah, but not regarding any other mitzvah? An answer is: Avraham did not need advice whether to wait until he was commanded [before he fulfilled] the other mitzvos, as he knew he would not be commanded regarding any other mitzvah. An alternative answer: Even should he be commanded later concerning another mitzvah, this is no reason to refrain from performing it before—as he can always perform it later, in fulfillment of the command. But milah cannot be done a second time. I later heard that this answer is written in Mishpetei Shmuel. (Tzeidah L'Derech)

It is written ישב... Rashi is saying that יושב is present tense. It conveys that Avraham was sitting before, and still is. But ישב is past tense, and conveys that he was sitting before but not now. If so, [we might ask,] why did he stand? Thus Rashi explains: Avraham wanted to rise, to honor the Shechinah, but Hashem said to him: "Sit...⁠" This is preferable to the Re'm's explanation, see there. The Nachalas Yaakov writes: It seems to me that Rashi means that יֹשֵב lacking a ו implies that Avraham's sitting was lacking, as he wanted to rise. The same goes for ועפרון יֹשֵב (23:10). There, too, Ephron's sitting [as an officer] was lacking, for they appointed him only that day.

And you will symbolize to your descendants that I am destined ... It seems that Rashi is answering the question: It says in Moed Katan 27b, "We tell anyone to sit, [after he stands for the Nasi] — except for a mourner and a sick person,⁠" as then it would connote that he should "sit" [i.e., stay] in his mourning or his sickness. And here, Hashem came to visit a sick person. Why did He tell him to sit? Thus Rashi explains: "You will symbolize...⁠" (Tzeidah L'Derech)

To see if there are any passers by that he might invite into his home. Rashi is answering the question: Do sick people usually sit at the door of the tent? They usually sit or lie on a bed [inside]! Thus Rashi explains: "To see...⁠"

God brought the sun out of its sheath... You might ask: How does Rashi know this? Perhaps it anyway was a hot day! The answer is: It is written כחם היום, rather than בחם היום, implying that the heat of the day was like that mentioned elsewhere (Malachi 3:19): "For lo, the day (היום) comes, glowing like a furnace.⁠" This forced Rashi to explain: "God brought the sun out...⁠" But it seems to me that [Rashi knew this because] if כחום היום indicates what time of day it was, Avraham should have sat earlier at the door of the tent to look for passersby to invite. For it says in Berachos 27a and Bereishis Rabbah 48:8 that כחום היום is the sixth hour, and וחם השמש (Shemos 16:21) is the fourth hour. And mealtime is at the fourth hour, as it says in Shabbos 10a and Pesachim 12b. Perforce, the verse must be explaining why he was sitting at the door of the tent, [not when]. (Nachalas Yaakov)

He brought the angels to him in the guise of men. Rashi is answering the question: Did Hashem not need anyway to bring the angels, as we see from the story's continuation? Thus Rashi explains that Hashem indeed needed to bring them anyway — but not in the guise of men. That was for Avraham's sake.

וירא אליו ה׳ – יש לדעת למה שינה הכתוב להקדים הרואה קודם הנראה שהתחיל לדבר בו שהיה לו לומר וירא ה׳ אליו וכמו כן מצינו שדבר בכל המקומות הקודמות (י״ב ז׳) וירא ה׳ אל אברם וגו׳ לזרעך וגו׳, וירא ה׳ אל וגו׳ אני אל שדי (יז א).

עוד צריך לדעת מה נאמר לאברהם בנבואה זו. ורז״ל אמרו (ב״מ פ״ו:) כי בא לבקרו מכאב מילתו, אלא שלא הוזכר רמז לדבר זה בכתוב.

ונראה כי כוונת הכתוב הוא שבא להודיע שהשרה ה׳ שכינתו עליו ונעשה מרכבה לשכינה, ותמצא שאמרו ז״ל (ב״ר פמ״ז) שהאבות מרכבה לשכינה. והוא אומרו וירא אליו ה׳ שגילה ה׳ שכינתו אליו, ולזה הקדים תיבת אליו להזכרת ה׳ לומר שנתגלית עליו השכינה מה שלא נשמע באומרו וירא ה׳ אליו כי ה׳ יפסיק בין הגילוי למתגלה בו והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד וירא בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת אלא ויאמר ה׳ כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו.

עוד ירצה לומר כי אחר שמל אברהם אז נגלה בבשרו יו״ד רשימו קדישא (תנחומא צו), והוא אומר וירא אליו ה׳, והוא מאמר הזוהר (ח״א צה) וז״ל וכל מאן דשריא ביה רשימא קדישא שריא ביה שכינתא.

עוד ירצה כי באמצעות המילה נראה ה׳ אליו בשלמות כללות אור עליון, כי יש בבחינת הראיה ברוך הוא הדרגות זו למעלה מזו ומה שהשיג אחר המילה היא נבואה שלימה, וזה הודיענו הכתוב באומרו וירא אליו ה׳ ולא אמר וירא ה׳ אליו שנתכוון לומר כי מה שהגיע מהראיה אליו היא כל בחינת הוי״ה שם הנכבד ולזה הקדים אליו ואחר כך הזכיר המושג מה שלא היה נשמע אם היה מקדים להזכיר השם קודם שיזכיר תיבת אליו ודו״ק.

עוד ירצה לומר וירא אליו פי׳ לצורכו של אברהם בא האלהים, וכאן רמז מה שאמרו ז״ל לבקרו. וז״ל רבותינו במסכת מציעא (פו:) אמר רבי חמא בר חנינא יום ג׳ למילתו היה ובא ה׳ ושאל בו עכ״ל. וצריך לדעת טעמו מי הגיד לו כי יום ג׳ היה, ואם ממה שאמר הכתוב (וישלח לד כה) ביום השלישי בהיותם וגו׳ והלא מדברי רבותינו במס׳ שבת דף קל״ד משמע בפירוש כי יום א׳ וב׳ הוא מסוכן יותר מיום ג׳. והגם שחילק שם בין גדול לקטן שהגדול לא סליק בשרא הייא, זה דוקא לענין יום הג׳ אבל יום א׳ וב׳ לכל הוא מסוכן ביותר מיום הג׳.

ואל יקשה לך מבני יעקב שלא באו על החללים ביום א׳ וב׳, כי שם לא נתנו לב לזמן המסוכן בו יותר אלא לזמן שהם חלושים יותר שלא יעמדו כנגדן ובערך זה יום ג׳ הם יותר חלושים בו מיום א׳ וב׳ אבל בענין הביקור כיון שיום א׳ וב׳ הם בחוזק הסכנה יותר מיום ג׳ ולפחות שוים אליו מי יאמר כי לא בא הקב״ה בימים הראשונים. וראיתי בגירסת הטור (יו״ד של׳. ה) שלא כתב יום ג׳ אלא מלמד שבא הקב״ה לבקר את החולה, אלא בתלמוד שלפנינו גרסי׳ יום ג׳ וכו׳.

והנה לפי מה שכתב הר״ן כי יום א׳ הוא המסוכן ויום ג׳ אבל יום ב׳ העלה שאין מחללין עליו השבת יש טעם בדבר כיון דיום ב׳ אין בו מיחוש סכנה דן בו ה׳ משפט ג׳ שעות ראשונות שביום שאין מבקרין בהם ויום א׳ גם כן לא בקרו מטעם מה שאמרו בנדרים דף מ׳ וז״ל רבא יומא קמא דחליש אמר להו לא תגלו לאינש כי היכי דלא ליתרע מזליה ופירש״י כי היכי דלא לישתעי מילי עילויה ע״כ. והוא הטעם שלא אמר רב חמא שבקרו ה׳ ביום א׳ כדי שלא ישתעו וכו׳, ומה גם בבוא מלך גדול אוושא מלתא בפרסום כל העולמות. והגם שאמרו בירושלמי דפאה (פ״ג) כי הקרובים נכנסים מיד לבקרו ופסקו מהרי״ק סי׳ של״ה יעוין שם דבריו והטעם הוא כי הקרובים לא אוושא מלתא וכן כתבו האחרונים אין להקשות כי ה׳ אלהינו קרוב לנו מאוד, שעל כל פנים ישנו בפרסום ואוושא מלתא אלא לסברת האומר שאין הפרש בו בין יום א׳ ויום ב׳ וכולן מסוכנים מיום ג׳ צריך לדעת למה אמר יום ג׳, ואולי כי הסוברים כן גורסים כגירסת הטור.

וידא אליו ה'. God appeared to him. Why is Abraham, the subject of the vision, mentioned before God? The normal construction would have been וירא השם אליו. In the previous visions Abraham received, God is always referred to first (compare 12,7 and 17,1).

Why does the Torah not mention the nature of this vision, the subject matter discussed, etc.? Our sages in Baba Metzia 86 say that God simply paid Abraham a visit, seeing the latter was still recovering from the effects of the circumcision. While this is a nice explanation, there is not a hint of this in the text.

I believe that the message to Abraham was that henceforth God's presence would rest on him on a permanent basis [that he enjoyed a measure of the Holy Spirit. Ed.] In kabbalistic terms, Abraham had now become a "carrier of the שכינה.⁠" Bereshit Rabbah 47,6 describes all the patriarchs in those terms. The present form of address indicates that God's presence became felt by Abraham. Had the Torah used the usual wording we could not have become aware that God distinguishes between revelation itself, and the One who reveals Himself. It is because of this that Abraham's future visions are never again introduced by the word וירא. We find only: "God spoke to Abraham.⁠" This is a reminder he already wore the "crown" indicating that God's presence was upon him.

The term "He appeared to him" also alludes to the letter י of God's name becoming visible on Abraham's flesh as mentioned in Tanchuma 96 and Zohar 1,95: "when the holy רשימא rests on someone this means that God's presence rests on someone.⁠"

The message is also that now that Abraham was circumcised he was able to absorb a vision of God in His superior light. Not all visions are of the same calibre. Once Abraham was circumcised he became privy to a prophetic vision in the full sense of that word. He was able to absorb the full name of God, i.e. the tetragram. We would not have understood this if the Torah had written: וירא ה' אל אברהם.

An additional meaning of the verse and the way it is phrased is that God appeared to Abraham for Abraham's sake. The Torah here alludes to something discussed in Baba Metzia 86. Rabbi Chama son of Chanina stated that this vision occurred on the third day after the circumcision. God came and enquired after Abraham's wellbeing. How did Rabbi Chama know that it was the third day? If we were to deduce this from Genesis 34,25, where we are told that the third day after the people of Shechem had circumcised themselves was a day they experienced additional pains, this cannot be, because we have a definitive statement in Shabbat 134 that the first and second day after the circumcision are more dangerous to the patient! True, the Talmud there distinguishes between the pain and the relative healing process experienced by adults (pain lasts longer, healing occurs more slowly), compared to that experienced by minors. However, such a distinction applies only to the third day, not to the first two days. On the first two days everyone experiences the most pain.

Besides, do not use the fact that Shimon and Levi did not attack the people of Shechem until the third day after their circumcision as an argument. These sons of Jacob were not concerned with the pain of the people of Shechem but with their physical weakness, their relative inability to offer resistance. The third day is definitely the day such patients feel weakest. Regarding the danger of infection from the wound and danger to life, etc., the first two days are far more dangerous than the third day. Why should we assume then that God did not come and visit Abraham on the first or second day after the circumcision? I have found an interesting comment in the Tur Yore Deah item 335 in which he quotes this folio in the Talmud without mentioning that it was on the third day. According to that version the simple message of Rabbi Chama is that God came to pay a visit to the sick. [The discussion in Shabbat 134 concerns washing a baby with hot water on the third day after the circumcision if the third day is on the Sabbath; permission to do this indicates that on that day the baby's life is in danger. Ed.]

According to the opinion of Ran that the first and the third days are the most dangerous to the patient, whereas the second day is not sufficiently dangerous to desecrate the Sabbath, we can understand the matter better. When you do not feel in danger, God applies the general rule of not visiting the sick during the first three hours of the morning. On the first day one also does not visit the sick as we know from Nedarim 40. When Rava was sick, he told his household not to tell anyone on the first day about his being sick in order not to influence his horoscope negatively. Rashi explains this to mean "that one should not talk about the sick person.⁠" [As long as the matter is not public knowledge an immediate cure may result without the debits and merits of the sick person being reviewed in heaven because of people talking about him. Ed.] However Rava did want the fact that he was sick publicised from the second day on, so that all those who hated him should rejoice over his being sick. This would help diminish his debits [in the accounts kept in the celestial ledger. Ed.]. Rabbi Chama did not think God visited on the first day, as such a visit would certainly not have gone unnoticed, and as a result tongues would have been set wagging. Yerushalmi Peah third chapter states that the relatives of a sick person may visit him immediately; this is because such visits do not contribute to the sickness of the patient becoming public knowledge. There is certainly no doubt that God Himself must be viewed as a very close relative of the sick person. However, a visit by God would most certainly attract attention. According to the opinion that there is no difference in the degree of danger on either of the respective three days, this would leave the question of why Rabbi Chama had to mention the third day as the day God visited Abraham. We may have to assume that these people had the version of the Tur which did not mention the third day at all.

וירא אליו ה׳ וכו׳ והוא יושב פתח האהל – הה״ד כו׳ ר״ל כשמגיע הצדיק לפתח האהל אז יוצאין לקראתו ג׳ אבהן שהיא פתח עינים ג׳ אבהן שבג׳ גוונא עינא והיא נקשרת עמהם רגל רביעי ולכן אמר אשר לא נשא לשוא נפשי ר״ל נפש דדוד וז״ש כחום היום וזרח׳ לכם יראי שמי שהיראה היא הפתח כמ״ש בפ׳ בראשית ז׳ ע״ב וי״א ע״ב ע״ש ועיין בזוהר כאן.

וירא אליו ה׳ באלוני ממרא – הפרשה הזאת ופרטי דבריה התבוננו בה מפרשי התורה ז״ל. כי מה טעם שנראה אליו ואין בתחלתה דבור ואמירה לאברהם? ולמה זכר שהיה באלוני ממרא? ועוד ספקות רבים התעוררו עליהן, גם האריכו דברים בענין שלשה האנשים שראה, וזימן אותם לסעודה, איך יהיה זה בעת שנראה אליו ה׳ בנבואה. ורמב״ם בספר ה״מורה״¹ גלה דעתו בספור הזה. ורמב״ן ז״ל השיב על דבריו בחמת רוח, כמו שתראה בפרושו² לפרשה זו. גם ר״י אברבנאל ז״ל האריך לשון בפרושו לתורה. ולא אכביד פירוש זה בדברים שיוכל כל אדם לדרוש מעל ספריהם, אבל אפרש כאשר עם לבבי. ואין הענין כאשר חשבו ר״י אברבנאל ז״ל ואחרים רבים שנראה אליו לאמר לו זעקת סדום וגו׳ שנזכר בסוף הענין. כי אם כן למה הראהו שלשה אנשים וכל המאורע שנזכר בענין? אבל דברי חז״ל אמת שאמרו שבא אליו לבקרו אחר שנימול. וכן דעת רמב״ן³ ז״ל שנראה אליו ״למעלה ולכבוד בעבור גמול המצוה שעשה, כענין שנאמר במשכן ׳ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה׳ אל כל העם׳,⁠⁴ כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה. ואין גלוי שכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל, אלא גמול המצוה הנעשית כבר, ולהודיע כי רצה אלהים את מעשיהם״. [עכ״ל]. ולדעתי טעם המראה הזאת ללמדו ענין הברית שנתן בינו ובין אברהם וזרעו להיות להם לאלהים, שיהיו סגולת ה׳, ובגוים לא יתחשבו.⁠⁵ כי הם גוי קדוש, [הם] הקדושים אשר בארץ, כמו הקדושים אשר בשמים שהן המלאכים, וראוי לקדושים שיתחברו עם קדושים. ומפורש אמר ה׳ על יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול ״ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה״.⁠⁶ וכל שכן אבי הסגולה אברהם אבינו ע״ה, ולכן שלח ה׳ מלאכיו הקדושים אל בית אברהם לכבדו בחברתם, וכמו שיתבאר.

באלוני ממרא – [כתב רמב״ן] ״להודיע המקום שבו נמול״. כן פירש רמב״ן ז״ל. לא ידעתי לאיזו צורך הודיענו זה? ולמה לא נכתב בפרשה שלמעלה במראה שבה צוהו על המילה? ולדעתי שזאת המראה איננה כמו ״וירא ה׳ אל אברם״ האמור למעלה, שהיא נבואה שבה דבר אליו ההבטחות והמצוה. כי המראה כאן היא מראה שהראה לאברהם בנבואתו, כמו מראה המלאך בלבת אש⁷ שנראה למשה במראה הסנה, וכמו המראה שראה דניאל,⁠⁸ ודומה למראה שראו ישראל במדבר, כאמרו ״כי היום ה׳ נראה אליכם״.⁠⁹ וכל ישראל לא התנבאו ביום ההוא, אבל שב על מראה כבוד ה׳ שראו ביום ההוא, והאש שיצאה מלפני ה׳ לאכול את הקרבנות, כאמרו ״וירא כבוד ה׳ אל כל העם״.⁠¹⁰ ובמראות כאלה יזכור הכתוב את המקום שראה שם המראה, כמו ״וירא מלאך ה׳ וישב תחת האלה אשר בעפרה אשר ליואש אבי העזרי״,⁠¹¹ וגם זה היה מראה. וכן כאן לפי שהכתוב מגיד שהראה לאברהם מראה יקרה בנבואה שראה אותה בעיניו, כמו משה וגדעון ודניאל, הודיע כנהוג באיזו מקום ראה אברהם המראה הזאת, שהיה באלוני ממרא, שמפתח אהלו ראה בין האלונים שהיו לממרא המראה הזאת.

והוא יושב פתח האהל – הודיע היכן היה כשראה המראה, כמו ״ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל. ואשא את עיני וארא והנה איש אחד לבוש בדים״¹² וגו׳. וכן בגדעון כתוב ״וגדעון בנו חובט חטים בגת״.⁠¹³ וכן ״ויבא עד הר האלהים חורבה וירא מלאך ה׳ אליו״,⁠¹⁴ וגם כאן שהיה יושב פתח אהלו, ולא עלה על לבו דבר עד שנשא עיניו וראה שלשה אנשים.

כחום היום – זה קרוב לעת הצהרים. ואלמדך הבדל בין ״חם השמש״ ל״חם היום״. ״חם השמש״ הוא נץ החמה,⁠¹⁵ שירגש האדם ניצוץ השמש ע״י חומו, כי טרם צאתו על הארץ אין חום השמש נרגש. ו״חום היום״ שהניצוצות נכח האופק והוא בחומו, וזה בעת הצהרים. ואפרש יותר בעז״ה בפרשת ״ויהי בשלח״.⁠¹⁶ וראיה [לזה] ״מחר תהיה לכם תשועה כחם השמש״,⁠¹⁷ כי ידע שעת נץ החמה יהיה שם עם מחנהו להלחם עם נחש העמוני. וכמו שאמר ״ויהי ממחרת וגו׳ ויבאו בתוך המחנה באשמורת הבקר״,⁠¹⁸ וזהו ״חם השמש״ שאמר. ״ויכו את עמון עד חם היום״,⁠¹⁹ הרי שחם היום הוא קרוב לצהרים. וכן יוכיחו כל כתבי הקדש. ונכתב ללמדנו באיזו זמן מן היום שנראו אליו המלאכים, ושהיה קרוב לזמן האכילה, ושהיה היום חם, וראוי שיסורו אל ביתו לקחת משען לחם ולנוח מטרדת הדרך. ועוד ללמדנו כמה זמן עבר בין בואם אל אברהם עד שבאו לסדום, כי כתוב ״ויבאו שני המלאכים סדומה בערב״,⁠²⁰ וכמו שאפרש בעז״ה.

1. מורה נבוכים, ח״ב פרק מב.

2. יח, א.

3. ד״ה באלוני ממרא.

4. ויקרא ט, כג.

5. ישראל אינם נכללים בחשבון שאר האומות, כי הם למעלה מהן.

6. זכריה ג, ז.

7. שמות ג, ב.

8. דניאל י, א.

9. ויקרא ט, ד.

10. שם ט, כג.

11. שופטים ו, יא.

12. דניאל י, ד-ה.

13. שופטים ו, יא.

14. שמות ג, א-ב.

15. לכאורה דברי רבינו תמוהים. כי בגמרא (ברכות כז, א) אמרו ״תנן, וחם השמש ונמס בארבע שעות, כחום היום הרי שש שעות״. ולא נעלמו דברים אלו המפורשים מעיני רבינו. אלא קבלנו מדברי ר״ח בן עטר (אור החיים, בראשית א, א דה דע כי רשות לנו; וכן על ויקרא יד, כא; וכן על דברים לב, א) כי מותר לפרש המקרא באופן שונה מדברי חז״ל. כי פשוטו של מקרא אינו זהה תמיד עם דרשות חז״ל. כל זה אמור כשאין שום שינוי בהלכה למעשה.

16. שמות טז, כא.

17. שמו״א יא, ט.

18. שם יא, יא.

19. שם.

20. בראשית יט, א.

וירא אליו – לומר לו זעקת סדום וגו׳ (בראשית י״ח:כ׳), וכרגע נשא עיניו וראה האנשים. והודיע הכתוב טוהר לבו וחסדו להשביע נפש שוקקה.⁠¹ ומשהתחיל בענין גמרו תחלה עד לשלחם, ואמר (בראשית י״ח:י״ז): וה׳, שאמרתי תחלה שנראה אליו, על מה נראה, כי אמר המכסה אני וגו׳.⁠²

1. השוו ללשון הפסוק בתהלים ק״ז:ט׳.

2. השוו ר״י בכור שור.

וירא אליו ה׳ – מחובר לפרשה שלפניו, ולכן לא אמר וירא ה׳ אל אברהם, והטעם כי בעבור שנמול וקיים מצות ה׳ זכה לגלוי שכינה להודיעו כי רצה האלהים את מעשהו, והנה סיפר הכתוב בדרך כלל שהשם נראה אליו, ואח״כ בא לפרש היאך, ואמר שראה ג׳ אנשים וכו׳, וכל הענין הנכתב בסמוך אינו אלא פרטו של פסוק זה וירא אליו ה׳ וכו׳, ונמשכה הנבואה הזאת עד ואברהם שב למקומו, ולפיכך כל מה שדיבר המלאך בפרשה זו הם דברי השם ב״ה, וכן מ״ש ויאמר ה׳ צעקת וכו׳ הכוונה ששם הדברים בפי המלאך, כי המלאכים נקראו בשם ה׳ כדכתיב כי שמי בקרבו (שמות כ״ג כ״א), וכן וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש וכו׳ (שם ג׳ ב׳), וכתוב שם וירא ה׳ כי סר לראות:

והוא ישב פתח האהל – להיותו חולה וחלוש הכחות מפועל המילה לא היה בו כח לעמוד על רגליו וכ״ש לילך אנה ואנה לעשות צרכי ביתו אלא היה יושב אתחתיו פתח אהלו לנוח שם עד ישוב כחו אליו:

כחם היום – מליצה זו ענינה תמיד על עת הצהרים שאז היום חם ביותר, וראיה ויבאו כחום היום אל בית איש בושת והוא שוכב את משכב הצהרים (ש״ב ד׳ ה׳), אבל מליצת חם השמש ענינה על עת הנץ החמה כמו שאפרש (שמות ט״ז כ״א), ואמר כאן שקרה זה בעת הצהרים להודיע שלכן לא הפציר אברהם באורחים שילינו אלא שיסעדו לבם ואחר יעבורו, משא״כ בלוט שבאו בערב אמר להם ולינו:

וירא אליו ה׳ – לבקר את החולה (רש״י מרבותינו י״ד), בכמה מקומות מצאנו לשון ראיה שיורה על בקור ודרישת פני החולה (קראנקענבעזוך) כמו לראות את יורם (מלכים ב ח׳) לראות את דוד (שמואל א י״ט) ועל שניהם תרגם למסעד, ועל כונה זו אמר המשורר (תהלים ל״א) ואם בא לראות, ותוכן ענין המזמור שם בחולה הצריך בקור. והמפרשים הלכו בדרכים רחוקים למצוא מקום לדברי רבותינו אלה ע׳ צד״ל, ולפי המבואר הוא משמעות הלשון עצמו.

באלני ממרא – ת״א במשרי ממרא, וכ״ה במדרש, וכ״ת אילון פארן (לך לך י״ג) מישר פארן, ופי׳ שם רש״י דעת אונקלס, שאין איל לשון מישור אלא מישור של פארן איל שמו, ושל ממרי אלוני שמו, ולא תרגמם בשמותם, כי אין הכונה בם בעבור השמות ההם בעצמם רק בעבור המישור; ודעת הרמב״ן בכונת אונקלוס שנקרא המישור בשם איל ואילוני, ע״ש האלה והאלון הרגילים להיות נטועים במישור לפני המדינה, והם לעיר כמו מגרש, והם שמות התאר לא שמות העצם כרש״י, ואונקלוס תרגם הענין ולא המלות. והר״אם הרבה להשיב ע״ד הרמב״ן. ול״נ שנקרא המישור איל ואלוני להורות על ההבדל שבינו לשם מישור סתם, כי שם מישור אינו רק בבחינת עצמו, שהוא שטח ישר בלתי מעלות ומורידות, ואין בו חשיבות אחרת, שבעצמו אפשר שהוא יבש וחרוב מלא חול שאינו מוכשר לזריעה ולמרעה הבהמות. אבל אלון הוא מישר, שמלבד שהוא שטח ישר ושוה יש לו גם חשיבות שראוי או לזריעה או למרעה הבהמות, שיש בו ליחות מימיי ממוזג היטיב וקרקעיתו דשנה ושמנה וקשה קצת שעי״כ הוא מוכשר בין לזריעת תבואה בין למרעה בהמות, וע״ש רוב כחו שהצמיח הונח עליו שם אלון משם אל המורה על הכח, במדהנ״ע (צ״ז ב׳) מהו באלוני ר״ל תוקפו. כמו שהונח מטעם זה שם איל לזכר הכבשים, לפי שהוא התקיף שבשאר הצאן שבמינו שהם חלושי כח; ולפי שזנב האיל הוא שמן ביותר וכאלו כח האיל בזנבו הונח עליו שם אליה; וכן יש מין אילן הנקרא אלה אלון, תחת האלה אשר עם שכם תחת האלון (וישלח ל״ה, ד׳ ח׳) ע״ש שהוא חזק בעל שרשים גסים ועבים או שעצו קשה וחזק; ככה שטח ארץ המישר נקרא אלון ע״ש כח השמנונית המושפע בו לגדל זרעים. סמוכים לזה ממה שכתוב במד״ר על נפתלי אילה שלוחה, שהוא בקעת גנוסר, ונקרא אילה לפי שהוא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ. (עמ״ש שם).

וירא וירץ – התעוררו המפרשים על כפל מלת וירא ועל יתור מפתח האהל, דכשהיה יושב בפתח האהל ידענו כשרץ לקראתם מפתח האהל היה, ויראה שהודיענו הכתוב בזה ענין גדול להוראת הפלגת זריזותו אל קבלת פני האורחים, שלא במרוצתו לקראתם לבד הראה חשקו וחפצו הנמרץ לקבלת פניהם, אף גם זאת עשה שבכל פסיעה ופסיעה היה רואה ומביט בשמחה גדולה עד בואו אליהם, כדרך הולך אל עיר אשר שם מקום מחוז חפצו שעיניו לא תשבענה מלהביט מרחוק מקום מחוז חפצו כי בכל פסיעה ופסיעה תתגדל השמחה בלבו להתקרב אליו, ועז״א וירא וירץ לקראתם מפתח האהל כלו׳ הראייה והריצה לקראתם שתיהן התחברו יחד אצלו בעמדו מפתח האהל (הינשויענד ליעף ער איהנען ענטגעגען).

וירא אליו ה׳ – ע״י מלאכיו, וכמו שמפרש והולך (רשב״ם ונתיבות השלום).

כחם היום – בעת הצהרים, כמו ויבאו כחם היום אל בית איש בשת, והוא שוכב את משכב הצהרים (שמואל ב ד׳:ה׳), והקדים זה, כי לכך עִכֵב אברהם את המלאכים, מפני שהיתה שעת סעודה, וגם ההליכה בדרך היתה כבדה בעבור רוב החום.

The Lord appeared to him. Though His angels, as the following verses explain (Rashbam and Netivot ha-Shalom).

at the hottest part of the day (ke-ḥom ha-yom). At noontime; cf. “And [they] came about the heat of the day (ke-ḥom ha-yom) to the house of Ish-boshet, as he took his rest at noon” (2 Sam. 4:5). This is noted at the outset of this episode because this was why Abraham stopped the angels: it was the mealtime, and travel by foot was burdensome because of the great heat.

וירא אליו – השכינה נמצאת בכל מקום, אך לא כל אחד זוכה לראותה. רק מי שמקדיש עצמו לה׳ – כדרך שאברהם עשה זאת זה עתה – זוכה לראות את פני ה׳.

כחום היום – חום היום מבריח בדרך כלל את הבריות אל הצל בין כתלי הבית; על אחת כמה וכמה במצב כשל אברהם, שהיה עדיין מיוסר בכאבים עקב המילה (סיומת כינוי השם ״יו״ בתיבת ״אליו״, חוזרת אל אברהם הנזכר באירועים הקודמים. לכן מהווה פרשה זו המשך ישיר לפרשה הקודמת). אבל אברהם אינו מחפש את הצל – אין הוא מאפשר לעצמו הקלה זו. אלא יושב ומצפה לעוברי אורח החשופים לקרני השמש הלוהטות, ומזמין אותם אל צל אוהלו.

בתחילת התגלות זו, אין ה׳ מבשר לאברהם דבר. רק מאוחר יותר (פסוק יז) הוא בא לבשר לו בשורה, ולגלות לו את ההחלטה להפוך את סדום: ״וה׳ אמר המכסה״ וגו׳.

זוהי הפעם הראשונה בה אנו רואים את אברהם בתפקידו כנביא; שכן הוא עומד כאן כנביא לפני ה׳ המגלה ״סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים״ (עמוס ג, ז). רק לאחר שקיים מצות מילה היה בכחו של אברהם להגיע למדרגה זו. הבה נתבונן עתה במצב הדברים בו גילה ה׳ את כוונתו לאברהם, ונראה את הקשר שבין גילוי זה לבין התנאים שסבבו אותו.

ה׳ רצה לגלות לאברהם את ההחלטה להפוך את ערי הכיכר – עריה העשירות ביותר של הארץ שהובטחה כנחלה לעמו של אברהם. והכתוב קובע במפורש [לקמן פסוק יח] שה׳ גילה את כוונתו לאברהם משום שהוא נועד להיות אביו של עם זה.

מצד עצמו, לא היה צריך אברהם שיאמרו לו את הסיבות לחורבן הממשמש ובא. בסופו של דבר, כל חייו היוו ניגוד חד לרוחה ולאופיה של סדום. עצם המעמד בו בא דבר ה׳ אל אברהם, מהווה הוכחה שאברהם לא היה זקוק באופן אישי לידיעה זו. אדם היושב בפתח האוהל בחום היום, ומצפה לעוברי אורח עייפים, ואז מתחנן לזרים אלה לקבל את הכנסת האורחים שלו, כאילו הוא מבקש מהם שיעשו עמו טובה, אינו זקוק שיצוו עליו ושיוכיחו אותו להמנע מדרכיה של סדום; אין כל צורך להתרות בו באמצעות החורבן שנגזר על סדום.

אולם הכרחי להזהיר את צאצאיו לבל יהיו כסדום כאשר הם יירשו ארץ עשירה זו. יש צורך לדאוג לכך שרוח אברהם תישאר המורשת הנצחית של בניו ובני בניו; ולהבטיח שלעולם לא תאבד מהם דרכו של אברהם, אשר עבד את ה׳ ואהב את הבריות; ושרוח אברהם לעולם לא תימחה מהכרתם ע״י העושר והשפע – ברכות ארצם. כללו של דבר, נחוץ לשמור על ההבדל הנצחי שבין עם אברהם לבין רוח סדום, כמו שאברהם עצמו שמר על הבדל זה בזמנו. מטעם זה נסמכו בפרקנו הפיכת סדום מצד אחד וישיבת אברהם בפתח אהלו מצד שני, כשהם עומדים זה מול זה על במה אחת, תמונה שתיחקק לעולם בלב צאצאיו.

כמה מרושעת היא הטלת הדופי ביהדות ונושאיה, הלא הם נחלת אברהם ויורשיה: ״נימולים אלה רואים עצמם, בגאוותם, כ׳יחידים׳ לאלהיהם. אות הברית, המציב אותם מחוץ לשאר האומות, מסיר מלבם כל רעיון של שותפות כלל עולמית, כל רגש אחדות ואחווה עם שאר בני המין האנושי. הם מצמצמים את אלהי השמים והארץ, האל של כל נפשות האדם, להיות רק אלהי השבט שלהם, אלהי ארצם הקטנה״.

אך כאן יושב היהודי המהול הראשון – והיכן הוא יושב? ״באלוני ממרא״! הוא נמצא עדיין עם ענר, אשכול, וממרא, שהיו לא ״אנשי בריתו״ אלא ״בעלי ברית אברהם״ (עיין פירוש לעיל יד, יג); כ״בעלי ברית״ הם צירפו אותו לקבוצתם. למרות שעתה אברהם הוא נימול, נותרו יחסיו עם בני המין האנושי מחוץ לתחום המצומצם שלו ללא שינוי.

חז״ל מלמדים אותנו שדאגתו היחידה של אברהם – זו שהביאה אותו לשבת בפתח האוהל כחום היום – היא שמא עתה בעקבות מילתו, ימנעו הבריות את עצמם ממנו: ״עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי״ (בראשית רבה מח, ט). חז״ל הורו לנו זאת כדי שנלמד מדוגמת אברהם ש״גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה״ (שבת קכז.). ומי היו האורחים שאברהם ציפה להם? עובדי אלילים ערלים! (הוא לא יכל לצפות לאחרים!) למענם הוא עזב את פני השכינה; הוא רץ לקראתם כדי לקיים את מצות גמילות חסדים.

עלינו לשים לב לדרך התנהגותו בקיום מצוה זו. אברהם רודף כאן צדקה וחסד בלהט רב יותר מאנשים הרודפים אחר ממון! הוא חוטף את ההזדמנות שניתנה לו, כיהודי המהול הראשון, לגמול חסד עם האחר; ומשתף בקיום המצוה את אשתו ובנו, ובעצם את כל ביתו. הוא טורח להכין הכל במיוחד עבור האורחים – כאילו אין בביתו דבר לכבד בו שלושה עוברי אורח. זו הייתה קבלת הפנים שניתנה לאורחים הראשונים שנזדמנו לנימול הראשון.

כל זה מראה לנו את שמחת אברהם ואת נחת רוחו כשידע שלא יבודד מן הבריות. חז״ל הבחינו בזה, והבחנתם המעמיקה הגיעה אל עמקי לבו.

פרשה זו נסמכה לפרשת מילה. עמו של אברהם, המבודדים על ידי המילה, עתידים להיות בני האדם האנושיים ביותר. מיסודם מהווים הם ניגוד לשאר העולם; ואף על פי כן מוכנים בכל עת וזמן לפעול למען כל ערך אנושי כללי. לשם תכלית זו הם היו לעם היושב בדד – כדי לבנות בתוך עצמם את האנושיות הטהורה הזאת. כמבשר לרוח זאת, היה אברהם ל״אב״ ול״אבר״ (כנף) ל״המון גוים״ [עיין פירוש לעיל יז, ד], אב רוחני וכח של התרוממות מוסרית למספר רב של אומות.

לא לחינם ישב אברהם בפתח האהל כחום היום; שהרי רוח זו של אהבת הבריות נעשתה למורשה שהונחלה לצאצאיו; ואף אויביהם של ישראל לא הכחישו במשך הדורות שיש ליהודים ״הבזויים״ רוח זו. בכל מקום בו נדרשים לבבות פתוחים וידיים פתוחות למטרות כלל⁠־אנושיות (תודה לאל, זהו ניצוץ אחד מתורת אברהם שהוצת בקרב כלל המין האנושי: לבבות פתוחים וידיים פתוחות יכולים להמצא גם מחוץ לתחומו של אברהם), אף מבזי היהדות פונים בראש ובראשונה אל היהודים.

המשך המעשה דורש לימוד נוסף. רואים אנו שעיקר מטרת הביקור הייתה לבשר לשרה על לידתו הקרובה של בנה. ועל אף שהבשורה כבר נאמרה לאברהם, מכל מקום הוא לא חשב עצמו ראוי לגלות זאת לשרה (בהקמת הברית אמר ה׳ ״לאמר״ [יז, ג], אך לא בקשר למה שנוגע לשרה [שם, טו]). נראה שרצון ה׳ היה ששרה תתבשר רק בדרך אגב; כך שבדרך זו, תשמע גם היא את הדברים מכלי ראשון; הזרות המדהימה שלהם תיפול עליה בפתאומיות; וגם לה תיראה הבשורה בהתחלה כבלתי מתקבלת על הדעת.

הערנו כבר (לעיל יז, יז) על חשיבותו של ״צחוק״ זה. איננו נפטרים מן ה״צחוק״ בקשר ללידת יצחק; כולם צוחקים! אברהם צוחק, שרה צוחקת, ו״כל השומע יצחק״ – העולם כולו צוחק. צחוק זה יהיה חקוק על לב שרה, כדרך שהיה חקוק על לב אברהם. לכל אורך חינוכו של הילד, יזכרו צחוק זה. שהרי כבר כשהתבשרו לראשונה על הלידה שתבוא, נראה להם עצם הרעיון כבלתי מתקבל על הדעת.

שאלות:

מה היה ענין המראה הזאת שלא דבר עמו כלל. ולמה הודיע שהיה באלוני ממרא ושהיה יושב פתח האהל כחום היום. מה ענין השלשה אנשים. אם הכירם שהם מלאכים איך האכיל אותם ואם לא הכירם איך האמין לבשורתם. ולמה אמר ב״פ וירא. ואמר נצבים עליו וירץ לקראתם והם דברים סותרים. ואיך אמר להם אדני שהוא שם קדש לדברי חז״ל. מ״ש תעבור בלשון יחיד ואח״כ אמר בלשון רבים. מ״ש כי על כן עברתם הוא לשון בזיון כאילו עברו כדי לאכול.

וירא – לדעת הרשב״ם הראיה הזאת היתה ראית המלאכים, עפ״י מדת ר׳ אליעזר בנו של ריה״ג שכל כלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון, ור״ל וירא אליו ה׳ ומפרש שראה שלשה אנשים שהיו מלאכים, אבל הגם שמצאנו בהרבה מקומות שידבר על ראית המלאך בלשון שכינה, עפ״י רוב היה שליח שאדוניו אתו, כמו שיתבאר אצלי בכ״מ, והמלאך היה תמיד ממוצע בראית הנבואה ונראה לרוב לפני הדבור להכינהו אל הדבור, כמו מלאך שנראה אל יהושע שאחריו בא הדבור, וכן מלאך שנראה אל גדעון כמש״פ במקומות אלה, ובכ״מ שנראה ה׳ אל נביאיו בא הוא וקדושיו עמו, וכן חז״ל פירשו פה שנראה אליו ה׳ הגם שלא דבר אליו דבור כלל, היה זה לכבדו כמו שהיה במשכן, כמ״ש ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה׳ אל כל העם, ואמר במדרש מה שם שהקריבו שור ואיל לשלמים כתיב וירא כבוד ה׳ אל כל העם אברהם שמל א״ע לשמי עאכ״ו. ואמרו חז״ל שבא לבקר את החולה, ואתו באו מלאכיו עושי רצונו, א׳ לרפאותו מחליו, שתיכף נאזר בגבורה ונתרפא, ולבשרו בבן הנולד שהמבשר החזיר את שרה לימי נעוריה כמו שאפרש, וגם באשר רצה להודיעו במראה זה מהפיכת סדום כמ״ש המכסה אני מאברהם, שהיה ג״כ במראה זאת, בא גם המלאך הממונה להפך את סדום ולהציל את לוט. כי כל מעשה ה׳ יעשה ע״י מלאכיו גבורי כח עושי דברו, ולכבוד אברהם ומטעמים שאבאר נתגלמו ונתראו כאנשים, עד שראית ה׳ ואת מלאכיו הכל היה שייך אל המראה הנשגבה הזאת, וספר שנתעלה אחר המילה בענין השגת הנבואה בעלוי רב על מדרגת נבואתו בעוד שהיה ערל. א] וירא אליו ה׳ – שכבר בארתי באילת השחר (כלל קפ״ז) שכ״מ שנזכר הפעל ושם הפועל ומלה הרומזת על גוף הפעל כמו אותי עליו לו אליו, לפעמים יקדים שם הפועל ולפעמים יקדים את המלה, כמו וירא אליו ה׳, וירא ה׳ אליו, וכ״מ שמקדים את המלה בא לדייק את המלה לאיזה דיוק עיי״ש, ור״ל שהוא היה מצד עצמו מוכן אל הדבור ואליו נתראה מצד זכותו והכנתו בעצמו, משא״כ קודם המילה היה צריך לזה עזר ממרומים. ב] הגם שהיה באלוני ממרא רחוק ממקום המזבח ובית תפלתו (כי שם מל א״ע כדי שממרא וב״ב ישמשוהו בחליו וישמרוהו בהיותם כואבים) ולא היה המקום מוכן לזה. ג] והוא יושב ולא נפל על פניו כמו קודם המילה וגם לא עמד כמ״ש חז״ל שהקב״ה א״ל שב לכבדו. ד] הגם שהיה פתח האהל שאינו מקום התבודדות כי שם בני הבית מצוים. ה] הגם שהיה כחם היום שהוא עיף ויגע מחום השמש והנבואה צריכה מנוחת הגוף ושמחה ושלוה והשקט.

{What is this ‘appeared’ — without addressing Avraham at all?}

THE LORD APPEARED (VAYERA...YHVH). In the view of R. Shmuel ben Meir — Rashbam¹ — and notwithstanding the term YHVH, it is the divine envoys (malakhim) that ‘appeared’. This deduction is based on one of the rules of Scriptural analysis of R. Eliezer ben R. Yossi Haglili², to the effect that wherever in the narrative a general statement is followed by a specific action or event or detailed tale, the latter specifies what is referred to in the former. In other words: vayera... YHVH — Avraham saw the three men, those very three malakhim about whom the narrative then speaks.

Yet, although we do often find that Scripture would use names associated with God in speaking of seeing malakhim, in most instances, it is clear to me, they referred to malakhim who were accompanied by their Master — the malakh acting as the intermediary of prophetic vision, and appearing most often prior to the divine communication, by way of preparing the recipient for it. This I have stressed, for example, in connection with the malakh that appeared to Yehoshua³ before he was addressed by God, and about the malakh that appeared to Gideon⁴. And so too generally: whenever God appeared to His prophets, it was He and all His holy ones⁵ with Him.

In the present instance, as well, as our Sages have explained⁶: It was God who appeared to Avram; and although He did not communicate with him at all, He appeared in order to honor him. Just as we also find in the Tabernacle⁷: And Moshe and Aharon went into the Tabernacle, and came out and blessed the people — and the glory of the Lord appeared to all the people. The Midrash in fact comments (relating to this last verse and the one preceding it: And Aharon...came down from offering...the peace offering): If there, upon sacrificing an ox and a ram as a peace offering, it is written, and the glory of the Lord appeared to all the people, how much more so for Avraham who circumcised himself for My sake.

Our Sages further explain that He came specifically to visit the sick patient⁸, bringing along His malakhim to carry out His wishes⁹. One of them was to cure him from his illness — and immediately he was indeed girded with strength¹⁰ and healed. Another was to bring him tidings about the son he was to have— the same malakh who, as I shall explain, restored Sarah to her youthfulness. And inasmuch as it was also God's wish on this same occasion to reveal to Avraham the impending destruction of Sodom — as it is written, below: Shall I hide from Avraham what I am about to do, which pertains to the same vision — there came along, as well, the malakh appointed to destroy Sodom and one to rescue Lot. He brought them along because all acts of God are carried out by His envoys, mighty ones who do His bidding¹¹. Also, in honor of Avraham and for reasons that I shall explain, these divine envoys were incarnated into appearing as men.

It is thus clear that this sublime vision (of vayera) included all these things — perceiving God as well as seeing His malakhim — the narrative pointing out that after the circumcision Avraham’s faculty of prophetic perception was elevated very greatly in comparison with what it was when he was uncircumcised. It finds expression in a number of ways.

[1] The verse states, vayera (appeared) elav (to him), YHVH (the Lord). Now, I have already explained in Ayelet HaShahar (rule 187) that whenever the predicate (here, vayera) and the subject (here, YHVH) and the object-pronoun [related to the predicate — me, upon him, him, to him (elav — to Avraham, here)] appear together, the subject will at times precede this pronoun and at times follow it. Examples are: vayera elav YHVH, vayera...YHVH elav¹². When, however, it precedes the subject, the verse means to place some special emphasis upon the pronoun. Here elav stresses that from within himself Avraham was ready for the divine communication: that it appeared on account of his merit and personal preparedness — in contrast to before the circumcision, when he had need of help from On-high¹³.

{Why does the narrative mention that it was in the plains of Mamre?}

[2] The verse specifies the location of this revelation. It took place by the plains of Mamre — i.e., notwithstanding that this was far from the site made auspicious for divine revelation: the altar and his house of prayer. (Avraham purposely circumcised himself here so that Mamre and his household might minister to him during the illness — as well as provide for his protection for as long as his own household were incapacitated by the pain¹⁴.)

[3] He was sitting. He neither prostrated himself, as he had done prior to the circumcision, nor did he stand up, our Sages declaring¹⁵ that the Holy One, blessed be He, told him to sit so as to honor him.

{What significance is there in the fact that ‘he was sitting at the entrance of the tent’?}

[4] It took place despite the fact that it was at the entrance of the tent, not a place for secluded meditation but where the members of his household congregate.

{What signifies the added detail that it was ‘in the heat of day’?}

And, [5] Notwithstanding that it was in the heat of day, when he was faint and weak from the heat of the sun, whereas prophecy demands a state of bodily relaxation, joy (simhah), physical calm (shalvah) and inner emotional calm (hashket)⁠¹⁶.

1. Grandson of Rashi.

2. In matters of Aggada (Hulin 89a).

3. Josh. 5:13ff.

4. Judg. 6:11.

5. E.g. Deut. 33:3.

6. E.g., Deut. 33:3.

7. Lev. 9:23.

8. See Yer. Rosh Hashana 1:3.

9. Ps. 103:21.

10. Ps. 65:7.

11. Ps. 103:20 — Which includes forces in nature, etc.

12. Ex. 3:2.

13. Recall va-yera YHVH el Avram.

14. Although Avraham assuredly placed his trust in God, man must not rely on miracles: he must do his part. See also page 13.

15. Gen. R. 48:7.

16. These definitions are based on the author’s own definition in his Yair Or.

וירא אליו ה׳: בלי שום מאמר¹, ודרשו חז״ל כדי לבקרו². אכן אם בשביל זה לחוד למאי סיפר הכתוב שהיה כחצות היום³ ומאי נ״מ בזה⁴.

אלא היתה עוד סיבה לדבר, והיינו דאיתא ביומא פ״ג (כח,ב) ׳צלותא דאברהם אבינו מכי משחרי כותלי׳⁵, היינו מחצות היום התפלל מנחה⁶. והנראה שלמדו זה מהאי קרא, דגילוי שכינה היה מחמת שאברהם הכין עצמו לכך, כדרך חסידים ששוהין שעה אחת לפני התפילה לדבקה בה׳ {וזהו לשון ״והוא יושב וגו׳״, בהויתו, כדאיתא מנחות (ד,א) אשם שניתק לרעיה, ניתק אין לא ניתק לא, שנאמר ״הוא״, הוא בהויתו, והיינו קדושתו. כך הפירוש כאן, ״והוא״ – בהויתו⁷, בשעה שאברהם אבינו היה מתבודד בקדושתו} ומש״ה השיג אז גילוי שכינה. וכבר ביארו חז״ל בברכות (כז,א) ד״כחם היום״ היינו חצות, ועיין להלן בפסוק כ״ב גבי ״ואברהם עודנו עומד לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ ובתרגום אונקלוס⁸.

{באלוני ממרא: שם היה אהל דירתו כמבואר לעיל יג,יח. והוצרך הכתוב לפרש⁹, משום שרגיל היה לראות גילוי שכינה באהל שנקבע לתפילה ולעמוד שם את פני ה׳, כמו שכתבתי לעיל יג,יד, אבל היום שהיה חולה ישב באהל דירתו ושם ראה מראות אלקים.}

1. כלומר, לא מוזכר כאן תוכן של דיבור ה׳ אליו, ולכן דרשו חז״ל... (כך סוברים מפרשי רש״י – הקניזל והזכרון, וכך איתא בחזקוני. אך הרא״ם חולק ע״ז, עיי״ש).

2. ואכן לא היתה זו היראות לתכלית דיבור, אלא לתכלית של עצם הביקור.

3. ״כחם היום״ משמעותו חצות היום ע״פ הגמרא ברכות כז,א, עיי״ש.

4. אמנם רש״י ד״ה כחום היום הסביר זאת ׳הוציא הקב״ה חמה מנרתיקה׳ וכו׳, עיי״ש.

5. רש״י: ׳צלותיה דאברהם׳ – תפלת הערב שלו. ׳מכי משחרי כתלי׳ – ... ובתחילת שבע...

6. ומנין לחז״ל שאברהם עסק כאן בתפלה.

7. ועיין ברבינו לעיל ד,כו ״ולשת יולד גם הוא״.

8. ז״ל: ״ואברהם עד כען משמש בצלו קדם ה׳⁠ ⁠⁠״.

9. וברש״י: הוא שנתן לו עצה על המילה...

וירא אליו ה׳ – הוא המלאך שבשר את שרה שתלד בן, רק זאת לא היתה מגמת שליחותו, ואם בִשְרָה שנית (עיין מה שכתבתי בראשית י״ז:י״ז) היה מתוך תשובת אברהם הנה באהל, כלומר אבלה היא כי זרע אין לה, על דרך עקרת הבית (עיין במשתדל); ובכל מקום שמזכיר בפרשה זו השם הנכבד (גם אדני שבפסוק ג׳) ר״ל המלאך המדבר בשם ה׳ כמו שמצאנו ביהושע (ו׳:ב׳ וגדעון שופטים ו׳:י״ד וט״ו);

ולפי דעתי הכיר בהם אברהם מיד כי מלאכי ה׳ המה, וזה ענין מליצת נצבים עליו כלומר נתראו לו פתאם ומתוך כך הכיר שמלאכי ה׳ הם, וגם וַיַרְא השני ענינו הבין מי הם ועל כן השתחוה לפניהם ארצה, כבוד שבודאי לא עשה לכל עובר ושב, או הם הגידו לו שליחותם; ושני המלאכים באו עם המלאך המבשר למען ישאל אברהם להיכן נשתלחו, וידע כי בהיות אנשי סדום כלם רשעים נגזרה עליהם השחתה ככתוב בפסוק וה׳ אמר שאח״כ;

או המלאך הבא אל אברהם בשליחות במקום האלהים היה כאדון והשנים כנעריו, ומזה יובן מדוע פסוק ג׳ בלשון יחיד והשאר בלשון רבים (קרוב לדברי רש״י), ובהגלותם אליו בדמות אדם הביא לפניהם סעודה גדולה לכבדם, ועל כן קרא למלאך השלוח אליו בשם ה׳, וגם הגיד לנו הכתוב שהוא לא הסב עמהם רק היה עומד עליהם לשרתם, וגם שאכלו אף על פי שמלאכי ה׳ המה.

כחם היום. יום ישמש לענינים רבים, ומהם יאמרו יום סתם על יום טוב ועל יום רע, ופעמים ירצו בו שמש, מזל, עת, וזמן, ופעמים ירצו בו בקרוב, ופעמים פעולת שכיר, והוראת שמש מצאנוה בפ׳ שלפנינו כחם היום, ויותר מפורש כי הנה היום בא בוער כתנור, וכן כי פנה היום, בערב יום, ולהיות שהאמינו היות השמש סובב לארץ פעם אחת בכל כ״ד שעות קראו כל זמן הקפתו יום על שם השמש, וכן נקראת השנה יום כי בהקף שנה אחת יחזור לנקודת הגלגל שהיה בו, כמו את זבח הימים וגו׳. ובזה תבין אומרם ז״ל ויהי היום דא יומא דר״ה, וחוקר אחד Des Vignoles סמך על התאחדות ב׳ הענינים האלה בשם אחד להורות שכל השנים שספרו המצריים הקדמונים במספר עצום, היו ימים ולא שנים — V. Larcher Cron. Erod. degli Egizj. וכן בלשון חז״ל מצינו יום במקום שמש בפ״ג דחולין אוקמוה להדי יומא. ואין לשתוק שבארץ הינדיא קורים לשמש יַאַמא Jama וזו אחת מני אלף מלות הדומות ללשונינו בלשונות אינדואיאורופא lndo — europee וגם בכל מקום שידברו כתבי הקדש על התמדת ענין יזכירו מלת היום או שמים וארץ, או שמש וירח, או אחד מכל כללי הארץ, או המציאות הנברא כמו עולם, שפירושו כל הימים שיתמיד העולם, ועיין מ״ש בפי׳ שם עולם: ועל עד היום הזה.

וירא אליו – הכינוי ״אליו״ מוסב על אברהם המוזכר קודם לכן, ומכאן שפרשתנו קשורה אל קודמתה בקשר הדוק.

ה׳ – הקב״ה בא אליו אל אברהם בתור ידיד מוכר היטב, ומשום כך השימוש בשם זה.

והנה אם אמנם פירוש ״וישא עיניו״ שבפסוק הבא הוא ביאורו⁠־פירוטו של מראה ה׳ המוזכר בראשית הפרשה במלים ״וירא אליו ה׳⁠ ⁠⁠״ (כפי שנראה להלן לפסוק ג׳), ומראה המלאכים הוא איפוא אחד האופנים של מראה ה׳, אם כן הדבר, הרי היה צריך לפתוח גם את הסיפור על לוט והמלאכים במלים: וירא ה׳ אל לוט, וזה אינו. ויתרה מזה, ודאי שלוט לא היה ראוי למראה ה׳. יוצא איפוא שהביטוי ״וירא אליו ה׳⁠ ⁠⁠״ בא לציין גם איזו ראייה פנימית⁠־רוחנית של ה׳ על ידי אברהם — עינו הרוחנית של אברהם ראתה את ה׳ בשעה שעינו הגשמית היתה מבחינה בשלושה אנשים. לא ידע אברהם, כי ראייתו הפנימית וראייתו החיצונית קשורות זו בזו, לא ידע כי ה׳ שלח את שלושת המלאכים על מנת שגם עין הבשר שלו תוכל לספוג קרן מן המראה, שבו ניחונה עין רוחו. אבל הוא חשב את שלושת האנשים להלכים רגילים, ואף על פי כן לא השתהה, על אף האכסטזה הנבואית שבה היה שרוי באותה שעה, לא נמנע מלרוץ לקראתם ולנהוג בהם מידת הכנסת אורחים.

באלני ממרא – המקום שבו היה מתגורר מאז היפרד לוט מעמו (השווה לעיל י״ג:י״ח, י״ד:י״ג).

כחם היום – כלומר לעת הצהרים (השווה שמואל א י״א:י״א ושמואל ב ד׳:ה׳).

וירא אליו ה׳ – מכאן שממדת הקב״ה לבקר חולים.⁠¹ (סוטה י״ד.)

וירא אליו ה׳ – א״ר חמא ב״ר חנינא, אותו היום שלישי למילתו הי׳ ובא הקב״ה לשאול לשלומו.⁠² (ב״מ פ״ו:)

כחם היום – מאי כחם היום, א״ר חמא ב״ר חנינא, אותו היום שלישי למילתו הי׳, הוציא הקב״ה חמה מנרתיקה כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים.⁠³ (שם שם)

1. סמך על הדרשא שבסמוך שהקב״ה בא לבקרו בהיותו חולה לאחר המילה, ואשמעינן זה שילמדו בני אדם להדבק במדותיו של הקב״ה וכמש״כ בפ׳ ראה אחרי ה׳ אלהיכם תלכו ובו תדבקון, ודרשינן וכי אפשר להדבק בשכינה והלא כתיב כי ה׳ אלהיך אש אכלה הוא, אלא הדבק במדותיו מה הוא מבקר חולים וכו׳, ועיי״ש לפניע בארוכה.

2. כי ביום השלישי החולשה מרובה כמש״כ בפ׳ וישלח ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. וטעם הדרשא כתב בחא״ג מדלא מצינו שדבר הקב״ה עמו בראיון זה כמו בעלמא, וא״כ לאיזו מטרה נראה אליו אלא לבקרו, ע״כ, וגם י״ל דדייק מדלא כתיב וירא ה׳ אל אברהם אלא אליו בכנוי סתם, ש״מ דסמיך אענין הקודם, ומה כתיב למעלה מזה בסמוך בעצם היום נמול אברהם, ודריש שנראה אליו בדבר השייך לאותו ענין, לענין המילה, והיינו שבא לבקרו.

3. ר״ל שמפני חום השמש לא יהיו עוברים ושבים מצויים. ובמדרשים איתא טעם יציאת החמה מפני שהחום יפה למכה, וע׳ בע״ז כ״ח סע״ב וברש״י שם, ולטעם זה יש יותר סמוכים, שהרי לאח״כ הרי באו אורחים, אף כי האגדה ישבה זאת שראה הקב״ה שהי׳ מצטער על מניעת אורחים ולכן זימן לו, אבל לפי טעם המדרש דיציאת החמה היתה לתכלית אחרת – בלא״ה ניחא.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון