×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יב) וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה⁠־לִּ֣יא עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖יב זָקֵֽן׃
Sarah laughed to herself,⁠1 saying, "After I have withered2 will I have pleasure?!⁠3 And, my lord is old!⁠"
1. to herself | בְּקִרְבָּהּ – Literally: "within herself".
2. withered | בְלֹתִי – Literally: "become old and worn out".
3. will I have pleasure | הָיְתָה לִּי עֶדְנָה – See Ibn Ezra and Shemuel II 1:24, Tehillim 36:9, and Nechemyah 9:25. Alternatively: "will I have a menstrual cycle" (Rashi, relating the word "עֶדְנָה" to "עידן", a period of time).
א. הָֽיְתָה⁠־לִּ֣י ל=הָֽיְתָה⁠־לִּ֣י בגעיה ימנית
ב. וַֽאדֹנִ֖י ל=וַֽאדֹנִ֖י בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קנא] 1ותצחק שרה בקרבה, זה אחד מן הדברים שכתבו לתלמי המלך כיוצא בו כתבו אליו כו׳ ותצחק שרה בקרוביה לאמר. (מכלתא בא פי״ד)
[קנב] 2ותצחק שרה בקרבה, ברוח הקודש נודע. (פס״ז)
[קנג] 3ותצחק שרה בקרבה לאמר, היתה מבטת בקרביה ואומרת מעים הללו, טוענים ולד, שדים הללו שצמקו מושכין חלב, ואפילו אני נעשית כך, אברהם לא זקן הוא שנא׳ ואדוני זקן. (תנחומא שופטים יח.)
[קנד] 4אחרי בלותי היתה לי עדנה, א״ר חסדא אחר שנתבלה הבשר, ורבו הקטטין, נתעדן הבשר, ונתפשו הקמטין, וחזר היופי למקומו. (ב״מ פז.)
[קנה] 5היתה לי עדנה, אמרה האשה הזו כל זמן שהיא ילדה יש לה תכשיטים נאים ואני אחרי בלותי היתה לי עדנה, תכשיטים, המד״א ואעדך עדי (יחזקאל ט״ז:י״א), האשה הזו כ״ז שהיא ילדה יש לה וסתות ואני אחרי בלותי היתה לי עדנה, עדנין, האשה הזו כ״ז שהיא ילדה יש לה עדונין ואני אחרי בלותי היתה לי עדנה, זמני הוא, אלא ואדוני זקן רי״א טוחן ולא פולט. (בראשית רבה מ״ח)
[קנו] 6אחרי בלותי היתה לי עדנה, רבותינו אמרו שנתיאשה מן הבנים שכן היא תומהה ואומרת אחרי בלותי היתה לי עדנה, אמר הקב״ה הריני מודיע שתבנה [למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן] (בראשית י״ח:י״ד). (תנחומא וירא יג)
[קנז] 7אחרי בלותי היתה לי עדנה, מלמד שכל צדיק וצדיק לעולם הבא עתיד לחיות אלף שנים כו׳ וכל אחד ואחד מהן נולדים להם סימני נערות וחוזרין כולן לימי נערותן שנאמר וקוי ה׳ יחליפו כח (ישעיהו מ׳:ל׳), ואומר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו (תהלים צ״ב:ט״ו), היו לא נאמר אלא יהיו שהן עתידין לחזור לימי נערותן, ואם תמיה אתה על הדבר, בא והסתכל באברהם ושרה שנא׳ אחר בלותי היתה לי עדנה וכתיב ותאמר מי מלל (בראשית כ״א:ז׳) אף צדיקים בעולם הבא כך. (מדרש אלפא ביתות)
[קנח] 8ואדני זקן, שכן מצינו בנשים קדמוניות שקוראות לבעלי רבי שנאמר בשרה ואדוני זקן ומתרגמי׳ ורבוני סיב. (מדרש)
[קנט] 9ואדני זקן, היה ראוי לומר ואני זקנתי, מכאן שאין הנשים מודות בזקנה. (אור האפלה)
1. בתורה שלמה לעיל פ״א מאמר קצו. תשלו. תשע. פ״ב מאמר כג. פי״א מאמר נט. וצרף לכאן. ובאבות דרבי נתן נו״ב פל״ז הגירסא ״ותשחק״ שרה בקרוביה, ורש״י במגלה ט. מפרש הטעם ששינו בקרוביה שלא יאמר על אברהם לא הקפיד דכתיב ויצחק, ועל שרה הקפיד, לפיכך כתבו בקרוביה לומר אברהם בלבו, והיא אמרה בקרוביה, ובפי׳ ב״ר כ״י במנח״י מפרש בקרוביה לאמר כך שינו לתלמי שלא ישיב וכי יודע אדם מה שבלבו של חבירו, ועי׳ לקמן מאמר קנב, קנג, קסא. דמבואר תשובה על אלה השאלות וצ״ל שחששו שלא יקבל אלה התשובות.
2. בשכל טוב בקרבה, בינה לבין עצמה, לאמר ברוח הקודש נתפרסם שכך צחקה כמתמהת, ובמדרש הגדול ברוך חכם הרזים דהוא גלי עמיקתא וידע מה בחשוכה (דניאל ב, כב.) שכן הוא אומר ותצחק שרה בקרבה מאי בקרבה בלבה צחקה ולא הוציאה בפיה, ועי׳ בפי׳ הראב״ע ורמב״ן.
3. מובא ברש״י כאן, ועי׳ לקמן מאמר קנד, קנה. דמפרש הפסוק בניחותא, ומ״ש בהבאור מהש״ט, ולקמן מאמר קנו, קסב. ובמדרש אגדה ותצחק שרה בקרבה, על דברי המקום, ד״א בקרבה בקרוביה גם בזקנה גם בימים, ועי׳ פס״ר פמ״ב, (קעז:)
4. שנתבלה, נתקשה ונרקב מזוקן, ומפרש היתה לי עדנה בניחותא כלקמן מאמר קנה. אמנם בשכל טוב איתא אחרי שבלה הבשר ונצרד הדם יהיה דבר זה, ואעפ״י כן אם היתה לי עדנה, כלומר עידן ווסת של נשים הייתי יכולה להוליד אלא ואדני זקן, ובמ״א אחרי בלותי היתה לי עדנה אחרי שנתבשל הבשר ויתפשטו הקמטים ויתעדן הבשר, ואולי היה גורס בגמ׳ כן יתעדן כו׳ בלשון בתמיה. ויש להעיר בפירוש מלת בלותי מהמבואר ביומא פג: ר״מ הוה דייק בשמא כו׳ כי מטו לההוא ביתא דשמיה בלה לא עיילי לגביה, אמרי ש״מ רשע הוא דכתיב ואומר לבלה נאופים (כמו אחרי בלותי היתה לי עדנה כלומר זקנה בנאופים), והמוקף איתא בגמרא וליתא בע״י כן בד״ס מש״ס כת״י ושאר כתבי יד והוספה מאוחרת היא, ועי׳ בענין זה בספר תשובות תלמידו דונש על תלמידי מנחם מא, נח. מ״ש בפרוש תיבת בלותי מלשון לבלה ניאופים. ובמדרש החפץ בלותי, מלשון וכולם בבגד יבלו, ועי׳ בזח״א קב, קג, קפז. זח״ג קע:
5. דורש עדנה בג׳ לשונות מלשון תכשיטים, מלשון ווסת, ומלשון הריון, ודורש בניחותא דהיה לה תכשיטים וזמן ווסת כהדרש לעיל מאמר צ. שפרסה נדה, וגם הדרש השלישי מלשון הריון אפשר לפרש כן כמש״ל בבאור מאמר קנד. משכל טוב, ובמנח״י אינו גורס הדרש השלישי עדנה מלשון הריון, וכן הביא בלק״ט עדנה מלשון תכשיטין ומלשון ווסת, ובמדרש אגדה ד״א עדנה עידון הבשר וההריון, ועי׳ ברש״י ובערוך ע׳ עד, טוחן ולא פולט, משמש ואיני מזריע (מפרשים).
6. עי׳ לעיל מאמר קנג.
7. לעיל מאמר קמה.
8. מאמר זה נדפס מכת״י בהוספת א׳ לנוסחא א׳ באדר״נ הוצאת שכטר קלו. ובתנחו׳ חיי שרה ב. אבל אברהם אשתו מכבדתו וקוראתו אדני שנא׳ ואדני זקן.
9. לעיל מאמר קנה, וכ״ה במדרש הבאור.
וְחַיֵּיכַת שָׂרָה בִּמְעַהָא לְמֵימַר בָּתַר דְּסֵיבִית תְּהֵי לִי עוּלֵימוּ וְרִבּוֹנִי סִיב.
Sarah laughed to herself saying, “Now that I am old, shall I have youthfulness, my master [also] being old?”

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן
וְחַיֵּיכַת שָׂרָה בִּמְעַהָא לְמֵימַר בָּתַר דְּסֵיבִית תְּהֵי לִי עוּלֵימוּ וְרִבּוֹנִי סִיב
תרגם כזקנים ששינו לתלמי המלך
א. כאן תרגם הצחוק כלגלוג: ״ותצחק שרה״ – ״וְחַיֵּיכַת שָׂרָה״, אבל לעיל ״ויפל אברהם על פניו ויצחק״ (בראשית יז יז) ״וַחְדִּי״, לשון שמחה. וראה שם הוכחת רש״י מן התרגום: ״אברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה, וזהו שהקפיד הקב״ה על שרה ולא הקפיד על אברהם״. ואולם מכיוון שבשניהם נכתב לשון צחוק, יש שחלקו על הבחנת רש״י שאינה מפורשת בכתוב, כמבואר שם.
ואכן מחמת העובדה ״שהקפיד הקב״ה על שרה ולא הקפיד על אברהם״ אף על פי שמהכתוב עולה ששניהם צחקו, שינו המתרגמים לתלמי המלך בפסוקנו כמפורש בגמרא (מגילה ט ע״א):
מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת... וכתבו לו ״ותצחק שרה בקרוביה״ (רש״י: בקרוביה – שלא יאמר על אברהם לא הקפיד דכתיב ״ויצחק״, ועל שרה הקפיד. לפיכך כתבו ״בקרוביה״, לומר: אברהם בלבו, והיא אמרה בקרוביה).
נמצא שלסילוק טענת אֵיפָה וְאֵיפָה כלפי שמיא, תרגמו הזקנים בהבחנה: שרה צחקה ״בִּקְרוֹבֶיהָ״, בגלוי, בעוד שאברהם צחק בלבו.
אפשר שלכך נתכוון גם אונקלוס, שכידוע כתב את תרגומו במיוחד להמוני העם1: כדי לסלק טענת עמי ארצות, רמז המתרגם ששרה צחקה בגלוי ומכאן שנתכוונה ללגלג. כוונת הליגלוג נרמזת בלשון ״וְחַיֵּיכַת״, והעובדה שהצחוק היה בגלוי עולה מלשון ״וְחַיֵּיכַת שָׂרָה בִּמְעַהָא״, שלכאורה הוא תמוה: קֶרֶב מתורגם בדרך כלל באמצעות גּוֹ או גַּוָּא, בין בהוראת אברים פנימיים בגוף כגון, ״וְהַקֶּרֶב והכרעים ירחץ במים״ (ויקרא א יג) ״וְגַוָּא וּכְרָעַיָּא יְחַלֵּיל בְּמַיָּא״ ובין במשמע בְּתוֹךְ, בִּפְנִימִיּוּת, כגון ״בְּקֶרֶב כל ישראל״ (דברים יא ו) ״בְּגוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל״. מדוע תרגם כאן ״ותצחק שרה בקרבה״ – ״בִּמְעַהָא״, ולא ״וְחַיֵּיכַת שָׂרָה בְּגַּוָּהּ״ כמתבקש?⁠2 יתר על כן, הצירוף ״וְחַיֵּיכַת... בִּמְעַהָא״ נשמע מוזר, שהרי צחוק הוא בלב ולא במעיים. ואכן מלבד ת״א, כל שאר המתרגמים הארמיים תרגמו ״וּתְמַהַת שָׂרָה בְּלִיבַּה״ ומדוע לא תרגם כמותם?⁠3
ייתכן שתרגם במתכוון ״וְחַיֵּיכַת שָׂרָה בִּמְעַהָא״ כדי להציע פירוש שונה לפסוק: אין לפרש ״ותצחק שרה בקרבה״, בפנימיותה – אלא ״בקרבה״ משמעו על קִרְבָּהּ, או בעבור קִרְבָּהּ שהם מעיה; שרה הסתכלה במעיה וצחקה, והיה זה אפוא צחוק הגלוי לעין.
בכך מתבאר גם לשון המדרש, המיוסד ככל הנראה על ת״א: ״ותצחק שרה בקרבה לאמר, היתה מבטת בקרביה ואמרה מעים הללו טוענים ולד, שדים הללו שצמקו מושכין חלב?⁠״ (תנחומא, פרשת שופטים סימן יח). במקום ״בְּקִרְבָּהּ״ שבכתוב המתפרש כצחוק פנימי, מטעים המדרש את הפעולה החיצונית: הביטה וגם אמרה.
עוד יותר מוטעם הדבר בלשון רש״י כאן הנוקט לשון ״מעיה״ שבת״א: ״בקרבה – מסתכלת במעיה ואמרה: אפשר הקרבים הללו טעונין ולד, השדים הללו שצמקו מושכין חלב?⁠״. נמצא שגם רש״י פירש ״בקרבה״ – בגלל קרבה, שהם מעיה.⁠4 ומצאתי כך גם ב״פענח רזא״.⁠5
לכבוד שרה
ב. הואיל ופועל ״בלה״ קיים גם בת״א, כגון ״שמלתך לא בָלְתָה מעליך״ (דברים ח ד) ״כְּסוּתָךְ לָא בְלִיאַת מִינָּךְ״, מדוע לא תרגם גם כאן ״אחרי בְלֹתִי״ – ״בָּתַר דְּבַלִית״ כפשיטתא? אפשר שביכר לתרגם ״בָּתַר דְּסֵיבִית״ (אחר שזקנתי) לנקיות הלשון או לכבוד שרה, שלא לפרש לשון בְּלוֹת הרומז להפסקת הווסת.⁠6 ואילמלא כן היה נמנע מלכפול לשון ״סיב״ בפסוק אחד; ״בְלֹתִי״ – ״דְּסֵיבִית״, וגם ״ואדני זקן״ – ״וְרִבּוֹנִי סִיב״.
דיוק בזמן הפועל
ג. ת״א מספק את כוונת הזמן המדויקת גם כאשר ו״ו ההיפוך אינה מופיעה בכתוב. לכן תרגם ״היתה לי עדנה״ – ״תְּהֵי לִי עוּלֵימוּ״ וכמוהו: ״לא אֹכַל עד אם דברתי דְּבָרָי״ (בראשית כד לג) ״עַד דַּאֲמַלֵּיל פִּתְגָּמָי״.
עֶדְנָה ומַעֲדַנּים
ד. שורש ״עדן״ מובנו בכל מקום עונג ופינוק כגון ״מַעֲדַנֵּי מלך״ (בראשית מט כ) ״תַּפְנוּקֵי מַלְכִין״. ואולם עֶדְנָה היא צורה יחידאית ומובנה, לפי עניינה, היפוכה של בְּלֹתִי.⁠7 מכיוון שאונקלוס תרגם ״בְּלֹתִי״ כזִקנה, פירש ״עֶדְנָה״ כנעורים, ״עוּלֵימוּ״, השווה: ״משרת משה מִבְּחֻרָיו״ (במדבר יא כח) ״מְשׁוּמְשָׁנֵיהּ דְּמֹשֶׁה מֵעוּלֵימוּתֵיהּ״. נמצא שלדעתו עֶדְנָה מציין את התרעננות האישיות. אבל רש״י ורשב״ם פירשו עֶדְנָה כהתרעננות המראה החיצוני.⁠8
1. ״שהתרגום אינו אלא להשמיע לנשים ועמי הארץ שאינן מכירין בלשון הקודש״ (רש״י, מגילה כא ע״ב). ובחידושי אגדות למהרש״א מגילה ט ע״א הוסיף: ״ותצחק שרה בקרוביה כו׳. דלפי פשוטו בקרבה דהיינו בקרב לבה למה הקפיד הקב״ה על שרה יותר מעל אברהם שהוא נמי צחק בלבו דכתיב ביה ויצחק ויאמר בלבו גו׳ וכפרש״י והוא לא יאמין למדרש חכמים דויצחק ויאמר בלבו גו׳ הוא מלשון שמחה כתרגומו וחדי ותצחק שרה הוא לשון לגלוג כת״א וחייכת״.
2. אמנם ב״מרפא לשון״ השיב שלשון גּוֹ או גַּוָּא נאמר בבהמה בלבד משום שהדרך היא לפתוח את חלל בטנה, כגון ״ולקחת את כל החלב המכסה את הַקֶּרֶב״ (שמות כט יג) ״דְּחָפֵי יָת גַּוָּא״. כנגד זאת באדם שאין הדרך לפתוח את בטנו תרגם בלשון מְעִי להבדילו מבהמה. אבל ביאורו קשה: ראשית, מצאנו תרגום מְעִי גם בבהמות: ״ותבאנה אל קִרְבֶּנָה ולא נודע כי באו אל קִרְבֶּנָה״ (בראשית מא כא) ״וְעַלָא לִמְעֵיהוֹן וְלָא אִתְיְדַע אֲרֵי עַלָא לִמְעֵיהוֹן״. ועוד, שלא העלה ארוכה לצירוף ״וְחַיֵּיכַת... בִּמְעַהָא״, שקשה להלמו.
3. המיוחס ליונתן, וכן ״בלבה״ גם בת״נ ופשיטתא.
4. ״באר יצחק״ שציין כמקור לרש״י את מדרש תנחומא. והוסיף: ״לפי שלא מצאנו בשום מקום שייחס הכתוב הצחוק למעים רק ללב, לכן בחר רש״י ז״ל בפירוש התנחומא (ולא בת״א)״. אבל לדברינו דברי רש״י מיוסדים כולם על ת״א.
5. שכתב: ״אף אם נודה דויפול אברהם על פניו ויצחק הכתוב באברהם פ׳ לך לך הוא גם צחוק והיתול – אעפ״כ לא קשיא למה הקפיד הש״י על צחוק שלה יותר. דבדידה כתיב ״לאמר״ וכל ״לאמר״ לאחרים הוא, שלגלגה לאחרים דהיינו נגד שכנתיה. ובאברהם כתיב ויאמר בלבו״. ובדומה גם ב״אור החיים״ (לפסוק יג): ״ומצינו לאונקלוס שנתכוון לתרץ זה במה שתרגם באברהם וחדי וצחוק שרה – וחייכת... כי אברהם בעת הבשורה צחק, משא״כ בשרה: לא צחקה בעת שנתבשרה אלא בעת שראתה עדנה... וע״ז הקפיד ה׳ באמרו ״למה זּה צחקה״, פי׳ על צחוק זה אני מקפיד ולא על צחוק שלך״. ו״תרגומנא״ ציין לשומרוני שתרגם: ״וקטרגת שרה״.
6. וכן ״דסיבית״ גם במיוחס ליונתן ות״נ.
7. ואילו השומרוני שפירש ״בְּלֹתִי״, אבלותי – תרגם ״עדנה״ כלשון שמחה ״חדותה״, הפך אבלות.
8. רש״י: ״עדנה – צחצוח בשר. דבר אחר: לשון עידן, זמן, וסת נדות״. רשב״ם: ״יתעדן הבשר ויתפשטו הקמטין״. אבל רד״ק: ״עדנה, תענוג, והוא ימי הבחרות״ (״שרשים״, עדן), כת״א.
ותמהת שרה בלבה למימר בתר דסאבית אפשר לי למחזר ליומי טליותי ולמהווי לי עדוייןא ורבוני אברהם סאב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עדויין״) גם נוסח חילופי: ״עידוים״.
ותמהת שרה בליבבה למימר בתר די סיבת הוי לי עדויין וריבוני אברהם סיב.
And Sarah wondered in her heart, saying, After that I am old shall I have conceptions, and my lord Abraham is old?
וחייכת שרה בלבה למימר בתר דסבית אפשר דאחזור ליומי טליותי למהוי לי עידוי ואברהם סיב.
And Sarah derided in her heart, saying, After that I am old, is it possible to return to the days of my youth, for me to have conception, and Abraham old?
[יז] וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר – זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ, וַתִּצְחָק שָׂרָה בִּקְרוֹבֶיהָ לֵאמֹר. וַאֲדֹנִי זָקֵן, אָמְרָה, הָאִשָּׁה הַזּוֹ כָּל זְמַן שֶׁהִיא יַלְדָה יֵשׁ לָהּ תַּכְשִׁיטִים נָאִים, וַאֲנִי אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִי עֶדְנָה, תַּכְשִׁיטִים, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי (יחזקאל ט״ז:י״א). הָאִשָּׁה הַזּוֹ כָּל זְמַן שֶׁהִיא יַלְדָה, יֵשׁ לָהּ וְסָתוֹת, וַאֲנִי אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִי עֶדְנָה, עִדּוּנִים. הָאִשָּׁה הַזּוֹ כָּל זְמַן שֶׁהִיא יַלְדָה, יֵשׁ לָהּ עִדּוּיִין, וַאֲנִי אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִי עֶדְנָה, זְמַנִּי. אֶלָּא, וַאדֹנִי זָקֵן, רַב יְהוּדָה אָמַר טוֹחֵן וְלֹא פּוֹלֵט.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם מְיַלְדִים עַצְמְכֶם וּמַזְקִינִים אֶת חַבְרֵיכֶם, וַאֲנִי זָקַנְתִּי מִלַּעֲשׂוֹת נִסִּים.
ותצחק שרה בקרבה – על דברי המקום.
דבר אחר: בקרבה1בקרביה גם בזקנה גם בימים.
אחרי בלותי היתה לי עדנה2אחר שנתבשל הבשר ויתפשטו הקמטים ויתעדן הבשר.
3דבר אחר: עדנה עידון הבשר וההריון.
ואדני זקן – זה אברהם ועשתה עצמה שהיא ראויה לילד, ועשתה בעלה זקן שאינו ראוי להוליד.
1. בקרביה. זה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך. ב״ר פמ״ח אות י״ז, מגילה ט׳ ע״א.
2. אחר שנתבשל הבשר כו׳. בגמרא ב״מ פ״ז ע״א אמר רב חסדא אחר שנתבשלה הבשר ורבו הקמטין נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין.
3. דבר אחר: עדנה עידון הבשר. עיי׳ רש״י עה״ת.
וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר – זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ (כָּתוּב בְּרֶמֶז ג׳).
אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִי עֶדְנָה – הָאִשָּׁה הַזֹּאת כָּל זְמַן שֶׁהִיא יָלְדָה יֵשׁ לָהּ תַּכְשִׁיטִין, וַאֲנִי אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִי עֶדְנָה תַּכְשִׁיטִין, כְּדָא דְּאַתְּ אָמַר (יחזקאל ט״ז:י״א) ״וָאֶעְדֵךְ עֶדִי״. הָאִשָּׁה הַזֹּאת כָּל זְמַן שֶׁהִיא יָלְדָּה יֵשׁ לָהּ עִמּוֹ וְלָדוֹת. דָּבָר אַחֵר: עֶדְנָה, עִדְנִין וְסְתָּנִית טוֹחֵן וְלֹא פּוֹלֵט.
פצ֗חכת סארה פי נפסהא קאילה בעד אן בלית יכון לי זי וסידי שיך֗.
צחקה שרה בתוך עצמה ואמרה: אחרי שבליתי יהיה לי תואר נעורים, ואדוני זקן.
בקרבה לאמר – מסתכלת במעיה, איפשר קרביים הללו טוענין וולד, השדיים הללו שצמקו מושכין חלב, תנחומא (תנחומא שפטים י״ח).
עדנה – ציחצוח בשר. ולשון משנה הוא, כמו ששנינו: משיר את השער ומעדן את הבשר (בבלי מנחות פ״ו.).
דבר אחר: עדנה – לשון עידן, זמן ווסת דם נידה.
בקרבה [SARAH LAUGHED] WITHIN HERSELF (or, REGARDING HER INSIDE) – She reflected on her physical condition, saying, "Is it possible that this womb shall bear a child, that these dried-up breasts shall give forth milk" (Tanchuma Shofetim 18).
עדנה – means glistening flesh (skin), and so it is used in the Mishna (Menachot 86a): it makes the hair fall out and the skin smooth (מעדן).
{See Hebrew text.}
ותצחק שרה בקרבה – ברוח הקדש נודע.
אחרי בלותי היתה לי עדנה1אמרה האשה הזאת כל זמן שהיא ילדה יש לה תכשיטין.
2ד״א: היתה לי עדנה – עידן זמן ווסת נשים.
ואדוני זקן – לא דיי שאני זקינה אלא ואדני זקן.
1. אמרה האשה הזאת. ב״ר פ״מ וילקוט שם וע״ש.
2. ד״א. ב״ר שם וילקוט שם.
ותצחק שרה בקרבה – בינה לבין עצמה:
לאמר – ברוח הקודש נתפרסם שכך צחקה כמתמהת:
אחרי בלותי – אחר שבלה הבשר, ונצרר הדם, יהא דבר זה, ואעפ״כ אם היתה לי עדנה, כלומר עידן ווסת של נשים, הייתי יכולה להוליד אלא ואדני זקן, טוחן ואינו פולט, ולפיכך אי אפשר:
עדנה – יתעדן הבשר ויתפשטו הקמטין.
'Ednah: The flesh will become smooth and the wrinkles will disappear.⁠1
1. Rashbam's comment is a direct quotation of R. Hisda in BM 87a.
Rashbam is basically in agreement with Rashi's first interpretation of 'ednah, but not with his second interpretation, according to which the verse is referring to Sarah's menstruation. See my notes to verse 8, above, s.v. vayyiqqah.
Rashbam reiterates his interpretation of 'ednah ad 49:20 and there he cites the same rabbinic prooftext that Rashi cites here.
היתה לי – תחת: תהיה, [וכן רבים].⁠א
ועדנה – עדון וענוג, וכן: ויתעדנו בטובך (נחמיה ט׳:כ״ה). והטעם: אחר שבליתי וזקנתי,⁠1 איך יתחדש בי עידון הנער, ועוד: כי אדון שלי זקן.
וטעם בקרבה – בנפשה, והשם גלה סודה למלאך.
1. השוו פירוש ראב״ע בפסוק הבא.
א. המלים ״וכן רבים״ הן הוספה בכ״י פריס 177. הן חסרות בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
SHALL I HAVE. Hayetah li means shall I have.⁠1
PLEASURE. The word ednah means pleasure and enjoyment. Va-yitaddenu (and luxuriated) in and luxuriated (va-yitaddenu) in Thy great goodness (Neh. 9:25) is similar. The meaning of our verse is: How can the enjoyment and pleasure of youth be renewed in me, seeing that I have waxed old and aged and my husband, too, is old.
[WITHIN HERSELF.] In her mind. God revealed Sarah's inner thoughts to the angel.
1. Hayetah li literally means I had. Ibn Ezra explains that hayetah is to be taken as an imperfect even though it is a perfect.
אחרי בלותי – אחרי אשר זקנתי, כמו: ואומר לבלה ניאופים (יחזקאל כ״ג:מ״ג), שהוא לשון זקנה.
עדנה – לשון עידון, שתתעדן בשרי וישוב לימי עלומי.
ואדוני זקן – כלומר: אפילו הייתי ילדה, הלא אדוני זקן.
אחרי בלותי – AFTER I HAVE WITHERED – after I became old, like: “Then I said she was worn out by adulteries” (Yechezkel 23:43), which is a term of old age.
עדנה – REJUVENATED – term for delicateness, that my flesh will become soft and return to my days of youth.
ואדוני זקן – AND MY LORD IS OLD – meaning to say: even if I were a child, but still my Lord is old.
ותצחקבקרבה – בלבה צחקה ולעגה לדברי המלאך כי היא לא חשבה שהוא מלאך אלא נביא שבא לבשרה ולעגה לדבריו.
לאמר – חשבה בלבה לאמר זה הענין. ואף על פי כן לא צחקה בפיה מפני הצניעות והמוסר אלא בקרבה, ותמהה ואמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה – איך יתכן שתהיה לי עדנה עוד ואני בלה ועוד שאדני זקן. והעדנה היא עדון הבשר להיותו רך וטוב וישוב ללחותו ויתפשטו קמטי העור.
ותצחק שרה בקרבה, Sarah laughed derisively internally, not audibly; she did not believe that the man who had made the prediction was an angel, though she assumed that he was a prophet.
לאמור, she contemplated saying out loud what she had only been thinking so far. Even though, she did not laugh in the angel’s face, but contained herself due to her good manners, asking instead in wonderment:
אחרי בלותי היתה לי עדנה, how is it possible that I, who have stopped ovulating should become sufficiently rejuvenated? The word עדנה refers to youthful flesh and skin. It describes a certain elasticity of the skin. The angel was fully aware that she had laughed; this is why he said to Avraham: why did Sarah laugh?
ותצחק שרה – כשבא תשרי אחר בשורת המלאכים וראתה בעצמה שלא נתעברה, מיד נתייאשה מהבשורה, שלא היו לה רק ששה חדשים עד הפסח. ולא האמינה כמו אברהם, לפי שאברהם נאמר לו מפי הקב״ה ולכן האמין, אבל שרה לא שמעה אלא מפי המלאכים, והיא הייתה סבורה שבני אדם הם, והייתה מסתכלת במעיה ואומרת: אפשר קרביים הללו טוענין ולד. מיד באותו פרק בתשרי: ויאמר י״י אל אברהם למה זה צחקה שרה, למועד אשוב אליך – פירוש: למועד אשר קבע המלאך – זהו פסח הבא, אשוב אליך – כמו שאמר כעת חיה ולשרה בן (בראשית י״ח:י״ג-י״ד). וכן עיקר הפירוש. ושתי פעמים נתבשרה, דקים לן פסח היה כשבאו המלאכים, כמו שפירש ר״ש. ועוד מדכתיב לאלתר גבי לוט: ומצות אפה. לתשרי אחריו צחקה בקרבה כדמוכח במסכת ראש השנה, דבעי התם: אימת קאי כדאמר למועד אשוב אליך (בראשית י״ח:י״ד), ומסיק דקאי בתשרי. ועוד ר׳ אליעזר ור׳ יהושע דאמרי תרוייהו: בראש השנה נפקדה שרה ורחל וחנה.
בקרבה – במחשבתה ולבה.
לאמר – מהו לאמר? לפי פשוטו: לאמר זה כמו שאר לאמר שבמקרא, כלומר צחקה ונתכוונה לאמר דבור זה לבריות כעניין ליצנות, ולכך הקפיד הפסוק עליה יותר מעל אברהם.
אחרי בלותי – בתמיה, כלומר: איך יוכל להיות שאחרי בלותי תהיה לי עדנה ובחרות, ועוד שאדוני זקן. וזהו השינוי שלא סיפר הקב״ה כל דבריה, ולא רצה לומר שאמרה ואדוני זקן. ואל תתמה מתיבת היתה, שבהרבה מקומות במקרא מצינו משעבר לשון הבא ומשהבא לשון לשעבר.
ותצחק שרה, "Sarah laughed;⁠" when the month of Tishrey began, six months after the prediction of the angels, and she had not experienced signs of pregnancy, she abandoned all hope of that prophecy becoming true, as there were only six months left for it to become true. Contrary to her husband Avraham, she had lost faith in the prediction. The reason that Avraham maintained faith in the prediction was that he had heard it from God directly, (the angel had spoken to him in the name of the Lord), whereas Sarah, had only been an eavesdropper, and possibly she had not heard correctly. She had assumed that the angels speaking to Avraham had been ordinary human beings. She took a look at her belly and asked mockingly whether such a belly could possibly produce a fetus. As soon as she had done so, in Tishrey, God asked Avraham why Sarah had reacted in such a manner, adding that at the time appointed, i.e. when a year had passed at the time of Passover, in the following year, the angel would return and she would have become a mother. In practice this means that the first time she heard the prediction she had heard it from the mouth of an angel whom she had believed to be a mortal human being. The second time Avraham heard it from God directly, i.e. 'ויאמר ה, "the Lord said;⁠" this was followed by God adding: "Is anything impossible for the Lord to do?⁠"Support for this interpretation can be found seeing that when the angels on the same evening met Lot, Lot offered them unleavened bread, matzot for supper, a hint that the date was the date that would later on become the night of the Seder of the Jewish people. [This is not far fetched at all, as the night when Avraham had fought and secured Lot's freedom, had been the corresponding date, and Lot therefore had good reason to observe it as an anniversary of great significance for him also. Compare the numerous commentaries on Genesis 14,15, ויחלק עליהם לילה, "He divided the night for them.⁠" Ed.] In the Talmud Rosh Hashanah, 11 both Rabbi Eliezer and Rabbi Yoshua are quoted as in agreement that three previously barren women, i.e. Sarah, Rachel and Chanah, all became pregnant on Rosh Hashanah.
בקרבה, "in her heart and mind;⁠"
לאמור, what is the meaning of this word, which literally means: "to say;⁠" [apparently contradicting the previous word, Ed.] According to the plain meaning we should assume that this word here is no different from elsewhere where it appears and means that certain thoughts were to be voiced by mouth. Sarah then would have prepared to voice her opinion of the prophecy which had not come true. In other words: she was ready to voice her ridicule publicly. This would account for the fact that the Torah took her to task for her disbelief more so than it had taken to task Avraham in Genesis 17,17, where he is reported to have reacted similarly to the promise by God that Sarah would become the mother of a son of his. However, he had not intended to go public with his doubts.
אחרי בלותי, "after I have ceased menstruating?⁠" Sarah is almost incredulous that nature would reverse itself in her case. She adds that even assuming that she has experienced this kind of rejuvenation, she knows from her personal experience that her husband has not experienced such symptoms. This latter thought of Sarah is the one the Torah did not reveal to Avraham, not wishing to cause friction between Sarah and her husband by revealing that she considered him impotent. If you wonder about the Torah's choice of the expression היתה לי, "I have experienced,⁠" in the past tense, instead of the expression תהיה לי, in the future tense, this is something we find quite often in the Holy Scriptures.
ותצחק שרה בקרבה – וא״ת מפני מה כעס הק׳ על צחוק שרה יותר משל אברהם (בראשית יז:יז). וי״ל לפי שבודאי אברהם האמין והשחוק היה מתוך שמחה. אבל שרה לא האמינה. וא״ת והלא היתה צדקת. וי״ל הוא שמע מפי הק׳. לכך האמין. והיא שמעה מפי אנשים. לכך לא האמינה. תירוץ אחר פירש רי״ח בשם אביו דמיד כשפרסה נידה (התסיל) [התחיל] הנס. וכן דרך למעלה כשעושין נס עושין בצינעה. כמו בשונמית (מלכים ב ד:ח-לו) והיא התחילה לפרסם. ומן הדין לא היה להיות הצלחה באותו הנס.
ואני שמעתי מר׳ משה שלכך דיקדק הק׳ יותר בצחוק שלה. לפי שהלכה ואמרה לחברותיה בבזיון שנ׳ בקרבה לאמר. ובכל מקום שנ׳ לאמר לאמר לאחרים. אבל אברהם בלבו.
ואדוני זקן – לכך לא אמר׳ ואני זקנתי. לפי שחזרה לה דמי נידות כדלעיל (בקטע המתחיל ח׳דל ל׳היות ל׳שרה א׳ורח׳ כ׳נשים׳).
ותצחק שרה וגו׳ – אף אם נודה דויפול על פניו ויצחק הכתוב באברהם פ׳ לך לך הוא ג״כ לשון צחוק והיתול אעפ״כ לא קשיא למה הקפיד על צחוק שלה יותר, דבדידה כתיב לאמר וכל לאמר לאחרים הוא, שלגלגה לאחרים דהיינו נגד שכנותי׳, ובאברהם כתיב ויאמר בלבו הלבן מאה וגו׳, מהר״ר משה.
ואדוני זקן – ולא תמהה על זקנת עצמה דכבר חזרו לה וסת בו ביום וזהו אחרי בלותי היתה לי עדנה בניחותא, לא דרך תמי׳, שאמרה מצדי כבר אינו נמנע, אבל מצד אדוני זקן הוא נמנע גמור, ולכן ג״כ אין להקשות איך למדו מכאן שמותר לשנות מפני השלום הלא אין כאן שינוי שהרי תלאה הדבר גם בזקנת עצמה באמרה אחרי בלותי וגו׳, אלא שאמרה זה שלא בדרך תימה.
אחרי בלותי – פי׳ אי אפשר אחר שזקנתי שיחזור לי עדין ווסת לדם נדות מכלל שאין אשה יכולה להתעבר אלא א״כ תחזור לה ווסתה. וראיה לדבר שמה שפרסה נדה בפסח לא היה אלא אקראי בעלמא שהרי אחר שאכלו המלאכים כתוב חדל להיות לשרה אורח כנשים. הלכך פריך שפיר כי מדלית ימי טומאה בצרי להו ומשני דיולדת לז׳ יולדת למקוטעים. ורבי יצחק בר שמואל תירץ דר״ש פי׳ אליבא דר׳ אליעזר דאמ׳ בתשרי נברא העולם. ולדידיה צ״ל שבניסן נאמרה הבשורה דאי בתשרי נאמרה מאי קאמ׳ קרא למועד בשנה האחרת הרי נולד יצחק בפסח והשני התחילה בתשרי שעבר. וא״כ באותה שנה נולד אבל סוגיא דפר׳ קמא דר״ה דקאמר נאמרה הבשורה אתיא כר׳ יהושע דאמ׳ בניסן נברא העולם ולהכי קרי שפיר שנה האחרת. וא״ת כיון דמסיק התם דיולדת לז׳ יולדת למקוטעים. א״כ אמאי צריך לומ׳ התם דאות׳ שנה מעוברת היתה הא אמרי׳ בפרקי דר׳ אליעזר דביום כפור נמול אברהם וא״כ הא דקאמ׳ התם דקאי בחג לאו דוקא בחג אלא ב׳ ימים קודם החג שהרי בשלישי למילתו באו המלאכים כדאי׳ בהשוכר. הלכך כי מדלית ימי טומא׳ וטבילה בלילה׳ בסכות אפשר דילדה בליל ז׳ דפסח דהיינו לאחר ו׳ חדשים מעבורה וי״ל דאין לומ׳ כן דהא קאמ׳ התם בט״ו בניסן נולד יצחק והילכך צריכא למימר דאותה שנה מעוברת היתה והא דקאמר התם בר״ה נפקדה כבר פרש״י שם שנגזרה הריון שלה אבל מ״מ לא נתעברה עד ליל חמישי דסוכות כדפרי׳. ותימ׳ לפי׳ רבי׳ שמשון שלפירושו צ״ל שניסן באו המלאכים ואמרי׳ בהשוכר הפועלים שבאו ביום ג׳ למילתו. וא״כ קשי׳ הך דפרקי ר׳ אליעזר דקאמר ביום הכפורים נמול אברהם.
ותצחק שרה – אין זה כשחוק של אברהם שהיה מחמת שמחה שהאמין אבל שרה לא האמינה ומה שלא האמינה כאברהם לפי שהוא שמע מהקב״ה אבל היא לא שמעה אלא מהמלאכים שנראו לה כאנשים:
ותצחק שרה, "Sarah laughed (internally),⁠" This was not like the joyful laughter the Torah reports Avraham as breaking out into in 17,17 upon being told something similar by God. Avraham rejoiced because he believed the message, whereas Sarah found the message as beyond belief. The reason that she did not match her husband in believing in this instance was that whereas he had received the message from God directly, she had only heard it from a man dressed like an Arab. [even though she laughed soundlessly, so as not to embarrass the messenger. Ed.]
ואדני זקן – בגימטריא טוחן ולא פולט.
הייתה לי – רבים כן בעברי משמוש העבר והעתיד,⁠1 וכבר כתבנו איך זה נכון.⁠2
1. לשון עבר יכול לשמש במובן עתיד, (הייתה לי=תהיה לי), כמו כאן, שהרי שרה תמהה על האפשרות שתלד בעתיד. וכן פירש כאן ראב״ע.
2. לעיל ט׳, יג: ״את קשתי נתתי בענן״.
ותִּצחק – מענין לעג וצחוק.
בקרבהּ – בלבה, והרצון בזה שלא אמרה זה המאמר לשום אדם.
בְלֹתִי – זִקְנָתִי, כי בעת הזקנה ידרוך האדם אל הבלוי וההפסד.
היתה לי עדנה – רוצה לומר יהיה לי תענוג הנוער ועידונו, עד שיהיה ממני מוֹתר יתהוה ממנו העובר.
ותצחק שרה בקרבה וכו׳ – [ו׳ ז׳ ח׳] כבר פירשו זה הענין על ג׳ פנים, אם בשהיא לבד חטאה או שחטאו שניהם או שחטא הוא לבדו, וזה הג׳ מה שיתיר כל הספקות משלם. והב׳ אחריו כי אם עדין לא הספיק אברהם להגיד לה את דבר ה׳ מהטעמים אשר בקש הרמב״ן ז״ל, או שירצה שתשמע גם היא מפי עליון, או לסבב פני הדבר שתשמע שרה ותצחק בקרבה ויוכיח על ידו הנה ה׳ שמר את הדבר לעת הזאת. ואחת ידבר אל, ושתים זו ישמעו, ויתישבו ג״כ כל הכתובים.
מסתכלת במעיה. ופי׳ בקרבה בכרסה ובמעיה שהיתה מסתכלת בכרסה ובמעיה והיתה אומרת כרס זו ומעיים הללו יטענו ולד לא בתוכה ובנפשה כמו וכי יקום בקרבך ע״ד בתוכי ישתומם לבי שהיתה תמהה בנפשה ואומרת הבת תשעים שנה תלד דאם כן למה הקפיד השם על שרה ולא על אברהם דכתיב ביה ויפול על פניו ויצחק כמו בשרה וזהו שכתב הרב תנחומא לומר שאע״פ שכבר פירשנו למעלה גבי ויפול על פניו ויצחק שזה תרגמו אנקלוס וחדי לשון שמחה ושל שרה לשון מחוך למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה ולפיכך לא הקפיד על אברהם והקפיד על שרה אותו הוא לפי המתרגם וזה לפי התנחומא אלא שעם כל זה הוצרכו הזקנים בימי תלמי לכתוב בקרוביה במקום בקרבה כדאיתא בפ״ק קמא דמגילה ופי׳ רש״י שלא יאמר על אברהם לא הקפיד דכתיב ויצחק ועל שרה הקפיד לפיכך כתבו בקרוביה לומר שאברהם צחק בלבו והיא צחקה בקרוביה מפני שלא היה מקבל תלמי לא הפי׳ של המתרנס ולא הפי׳ של תנחומא:
ולכן צחקה מדברי המלאך לא בפיה צחוק מפורסם כי אם היה כן לא היתה יכולה להכחישו אבל צחקה בקרבה באמרה במחשבתה לעצמה אחרי בלותי היתה לי עדנה. וכתב הראב״ע כי הוא כמו תהיה לי עדנה אבל הוקשה לי מלת היתה שהוא לשון עבר וגם יקשה איך קראה לדם הנדות עדנה כי הוא באמת צער וענוי גדול לנשים לא עדון. ועדנה אינו מלשון זמן. וגם אמרו ואדוני זקן אין לו ענין עם הווסת ודם הנדות כי מבואר הוא שלא היתה ההולדה נמנעת כיון שארבעים או חמשים שנה אח״ז הוליד בנים מקטורה ומפני זה כלו נראה לי שהיתה הוא לשון עבר כפשוטו ושעדנה אמרה על הזוג שנקרא כן מפני שיתענגו בו הזכר והנקבה ולכן אמרה שרה בתמיהה וכי אחרי בלותי היתה לי עדנת הזווג באמתלא כי כבר חדלתי להיות לאיש מפאת זקנתי בראשית (י״ח י״ב) וגם אדוני אברהם הוא זקן ואולי שלא יחפוץ לגשת אל אשה ואם אין כאן זווג איך תהיה כאן הולדה זה בלתי אפשר. ואין ספק שהיא לא חששה שהיו אלה מלאכי עליון או שאמרו זה במלאכות ה׳. אבל חשבה שאמרו זה בדרך ברכה לאברהם להיותם אוכלים על שלחנו ולכן צחקה מדבריהם כי לא האמינ׳ להם.
ותצחק שרה – שחשבה שהיה דבר המלאך ברכת נביא בלבד, כענין אלישע (מלכים ב ד׳:ט״ז), לא נבואה ושליחות האל יתברך. וחשבה שלא יושג זה בזקנים בברכת שום נביא, כי אמנם להשיב הבחרות אחר הזקנה הרי הוא כתחיית המתים, שלא תהיה זולתי במצות האל פרטית, או בתפלה משגת חן מאתו.
ותצחק שרה, she assumed that the words of the angel were merely a blessing, not a prophecy, as occurred with the prophet Elisha. (Kings II 4,16) She believed that when such a blessing is given to old people, people who would require a miracle for the blessing to come true, it would not be effective in her case. She considered the kind of rejuvenation required for her to bear a child as equivalent to reviving the dead. Such an act, in her opinion, required God’s personal attention, not merely that of a prophet. At the very least it would come about in answer to a prayer.
[א] ותצחק שרה בקרבה
[1] מגילה פרק ראשון דף ט ע״א (מגילה ט.)1
[2] מציעא פרק שביעי דף פז ע״א (בבא מציעא פז.)
[ב] אחרי בלותי היתה לי עדנה
[1] יומא פרק שמיני דף פג ע״א (יומא פג.)
[2] מציעא שם (בבא מציעא פז.)
[ג] ואדני זקן
[1] יבמות פרק שישי דף סה ע״ב (יבמות סה:)
[2] מציעא פרק שביעי דף פז ע״א ב (בבא מציעא פז.)
1. ציטוט זה אינו כתוב כלשונו בגמ׳ שם, אלא בשינוי לשון - ׳ותצחק שרה בקרוביה׳, מעשה בתלמי המלך וכו׳, עיין גם בראשית א, א הערה 2**.
מסתכלת במעיה כו׳. דאם לא כן ״בקרבה״ למה לי, הוי ליה למכתב ׳ותצחק שרה׳ כמו גבי אברהם דכתיב (לעיל יז, יז) ״ויצחק״, אלא שבא לומר שצחקה על כריסה, והוא ״קרבה״:
אחרי בלותי היתה לי עדנה וגו׳ – יש לדקדק למה צחקה שרה שהרי ראתה שנעשה לה נס כנגד הטבע וחזרה לימי עלומיה והיה לה להבחין כי לא לחנם נעשה לה נס זה, וכ״ש אברהם כי אין הדבר נמנע כי זקן הרבה יכול להוליד, ואם ראתה בו חולשה גדולה עד שחשבה שהתולדה נמנעת מצדו, אם כן למה שינה הקב״ה מפני השלום כי למה ירע בעיני אברהם על שאמרה האמת ולשון האף אמנם אלד אינו מחוור לפרש״י.
והנה קרוב לשמוע בענין זה, ששרה לא נסתפקה ביכולת האל יתברך וצחקה על היעוד, שכרך הרבה מאוד וחשבה מאחר שהם קרובים לשערי מות ולא הרבה יזכרו ימי חייהם, ודאי בדרך הטבע לא יזכו לגדל הבן ולהשיאו אשה, ואין זה יעוד שלם כי לא הרבה ישמחו בו, על כן צחקה ואמרה בשלמא אני אחר שנעשה לי נס שאחרי בלותי היתה לי עדנה ודאי זכותי גרם לי וזה הזכות יעמוד לי גם לחיות ימים רבים, אבל אדוני זקן ולא חזר לימי עלומיו כי אין אני מרגשת בו תוספת כח, וא״כ ודאי אין לו זכות גדול כי כבר אכלו בנצחון המלכים, ולא ירבה ימים כנגד הטבע וא״כ למה זה לו בן. ויאמר ה׳ למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד אם אמת הוא שודאי אלד, מ״מ מה בכך הרי אני זקנתי כי אין לי זכות אשר יוסיף על ימי, ובזה שינה הקב״ה מפני השלום שהרי היא היתה תולה מיעוט הזכות בו ולא בה, היפלא מה׳ דבר כי יודע אני מספר חייהם כי יזכו לגדלו. ד״א לפי שנאמר ותצחק שרה בקרבה משמע במחשבה צחקה כי מיראה לא הוציאה מן השפה לחוץ כל הצחוק שבלבה ע״כ אמר היפלא מה׳ דבר וכי אין אני יודע מה שבסתר לבה.
ותצחק שרה – כשמעה את הקול ״והנה בן לשרה אשתך״, צחקה בקרבה שיֵלְדוּ זקן וזקנה ונראה לה שהם דברי בן אדם, ואומר כן מאומד דעתו. כי לא האמינה שיעשה ה׳ הפלא הזה שהוא סותר דרכי הטבע. וכבר אמרנו למעלה שאברהם לא הגיד לה, כי תבוש כשמעה שהוא עצמו צחק, והיא לא ידעה כי המבשר עתה הוא מלאך ה׳. כי רק אליו נראה ה׳ והבין במראה שהן מלאכיו עושי דברו. גם מנוח ואשתו לא ידעו כי מלאך ה׳ הוא המדבר אליהם.⁠1 על כן צחקה. ורמב״ן ז״ל אמר2 ״תמה אני בנביאה הצדקת איך תכחש כאשר אמר ה׳ לנביא? וגם למה לא האמינה לדברי מלאכי אלהים? וכו׳ וכו׳. ואולי לא ראתה אותם כלל, וכו׳ וכו׳. ואברהם לא גלה לה מה שנאמר לו ׳אבל שרה אשתך יולדת לך בן׳,⁠3 אולי המתין עד שלוח ה׳ אליה הבשורה ביום מחר. וכו׳. או מרוב זריזותו היה טרוד במצות4 המילה ומילת עם רב אשר בביתו, ואחרכן בחולשתו ישב לו פתח האהל. ובאו המלאכים טרם שהגיד לה דבר״ [עכ״ל]. וזה קרוב לדברינו, רק נבדל בטעם למה לא הגיד אברהם לשרה את דבר ה׳.
אחרי בלותי היתה לי עדנה? – [כתב ראב״ע] ״כמו תהיה לי עדנה. ו׳עדנה׳ כמו עדן ועונג, כמו ׳ויתעדנו׳.⁠5 והטעם אחרי שֶׁבַּלוֹתִי וְזָקַנְתִּי איך יתחדש לי עדן ועונג? ועוד כי אדוני זקן״. מפירוש הראב״ע ז״ל. [כן רבינו מקשה על דברי ראב״ע שאין צורך להפוך מלת ״היתה״ שבמקרא והוא לשון עבר, למלת ״תהיה״ לעתיד. שהרי מפני זה גער בה הקב״ה מדוע צחקה שרה אם כבר חזרה לה עדנה]. וה׳ אמר ״ואני זקנתי״6 הוא פירוש ״אחרי בלותי״. ואולי נוכל לומר שְֶּׁבֵעת דבר המלאך כבר נתחדשו הנעורים לשרה, ובא לה ארח כנשים והתעדן בשרה, ולא נצטרך להפוך מלת היתה. אבל [תמהה כי] אברהם עודנו זקן, ולא נתחדשו עד עתה נעוריו וכחו, ושרה ידעה זאת, על כן צחקה בשמעה שתלד. ואמרה שתים, האחד אעפ״י שהיה לי מחדש עדנה, הנה קרה [זאת] אחרי בלותי, ועבר המועד להוליד. כי אם הגעתי עד תשעים ולא ילדתי בנעורי כשהיה לי ילדות ועדנה, מה יועיל העדנה אחרי בלותי? ועוד, אדונה זקן, שהטעם שלא נתחדש עוד נעורי אברהם. לפי שגזר למועד הזה בשנה האחרת, הוצרך שיעברו שלשה חדשים מעת הדבור עד שתהר. ואם נרפאו שניהם התעברה קודם לכן, על כן נשאר אברהם באפס כח עד בוא זמן ההריון, והיא נרפאת מיד לְחַזֵק לבה. ומדברי חז״ל נראה שגם הם יפרשו ״היתה״ כפשוטו, כי אמרו7 ״ולחם לא הביא לפי שפרסה שרה נדה״.
1. שופטים יג, כא.
2. על בראשית יח, טו.
3. בראשית יז, יט.
4. ברמב״ן אין המלה: במצות.
5. נחמיה ט, כה.
6. פסוק יג, והוא ודאי לשון עבר ומתארת תמיהת שרה על מה שאירע לה.
ותצחק שרה בקרבה – אין לחשוב ששרה לא האמינה ביכולת האל חלילה, אלא צחקה בקרבה לפי שלא ידעה שהם מלאכי עליון, רק חשבה שהם אנשים, ודבריהם אלו אינם רק ברכה, כדרך האורח המברך לבעל הבית טרם לכתו מעמו בעבור שאכל משלו, ולכן צחקה על זה בחשבה שהיא ברכת שוא מן הטעמים שזכרה, ויתכן שגם אברהם לא הגיד לה דבר מהבטחה זו שהבטיחו האל ביום צותו על המילה, ומפני זה לא האמינה שרה שיקרה לה כזאת מאחר שהוא כנגד הטבע:
לאמר – בלבבה, ולא הוציאה דבר מפיה ולכן היתה יכולה לכחש:
בלתי – לשון זקנה:
היתה לי – עבר במקום עתיד כמו תהיה לי, והכוונה תתחדש לי:
עדנה – תענוג נערות ועדונו:
ואדני זקן – ועוד כי גם אדני זקן:
היתה לי עדנה – עדנה לרבותינו הוא זמן וסת הנדות (פעריאָדע. מאָנאטס צייט) וכמורגל בלשון ארמי שנקרא העת והזמן עדנה, שבעה עדנין יחלפון (דניאל ד׳ י״ג) עד זמן ועדן (שם ד׳ י״ב) ודומה לו בלשון עברי שם מועד על הזמן (צייט) וכן וכבגד עדים (ישעיהו ס״ד ה׳) כלומר בגד המיוחד לעת וסת הנדות, ולפי שעל הרוב יש לזה זמן קבוע, כי האורח בזמנו בא, לכן הונח עליו שם עדנה ע״ש העת והזמן הקבוע לזה. ומלת היתה להמפרשים הוא עבר במקום עתיד. ולרבותינו שבאותו יום פרסה נדות. לשון עבר כמשמעו.
עדנה – אין ענינו וואללוסט {תאוות בשרים}, כמו שתרגם רמבמ״ן (ואחריו יש״ר {ריגייו}), אבל הכוונה שישוב הבשר רך וענוג.
freshness (ednah). The Hebrew does not mean Wollust [“sexual desire”] as Mendelssohn translated (followed by Reggio), but refers to the skin turning soft and tender again.
הייתה לי עדנה – קשה מאד להסביר את לשון העבר ״היתה״ בפסוק הזה. אולי הפירוש הוא: נראה בעיניה מצחיק, שבעתיד יאמרו הבריות, שבזקנתה המופלגת, כישישה בלה ותשושה, היא זכתה למילוי משאלתה הגבוהה ביותר בעולם הזה.
שאלות:
למה צחקה שרה ולא האמינה לדברי המלאך, ואיך כחשה לאמר לא צחקתי. שרה אמרה ואדוני זקן וה׳ אמר ואני זקנתי.
ותצחק שרה – עי״כ צחקה שרה ושמחה מאד לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה, כי כבר שמעה מפי אברהם שהבטיח ה׳ שתלד בן וששנה שמה להקרא שרה, ובודאי האמינה לדברי ה׳, רק שבאשר עד עתה לא היה לה וסת, וכפי הטבע א״א שתתעבר כי מזון הולד הוא מן הדמים, ואשה שפסקו דמיה א״א שתתעבר אם לא עפ״י נס גדול כבריאה חדשה, וכל העושים לו נס מנכין לו מזכיותיו, כי מי שיצטרך ה׳ לשנות עבורו סדרי בראשית יחקרו אחר מעשיו, וגם אם ימצא ראוי לזה ינוכה לו משכרו, משא״כ עתה שאחרי בלותי היתה לי עדנה וחזרתי לימי עלומי, שיהיה לי וסת הדמים שמעתה אוכל להתעבר כפי הטבע, וע״ז שמחה מאד כי לא ינוכה מזכיותיה. אולם אדוני זקן, הוא לא חזר לימי עלומיו ואצלו יצטרך ה׳ לעשות חדשות ולהפליא פליאות וינוכה מזכיותיו, והיה הצחוק והשמחה מה שהיא לא תצטרך לנס גדול.
{Why did Sarah laugh and not believe what the malakh told her?}
SARAH LAUGHED TO HERSELF. Laughing and rejoicing greatly — and saying, “After I was withered, I am to have delight.” Earlier she had already heard from Avraham about God’s promise that she would bear a son, and she fully believed in the word of the Lord. But prior to this she had not menstruated, and without it, it is not possible to conceive naturally, as the child’s nourishment derives from the blood1. This meant that there was only one way left open for the promise to be fulfilled. A woman whose flow had stopped might still conceive through a great miracle, like a new creation entirely. But when a miracle is performed for someone, it is debited from his earned privileges and deserts. Since it calls for God changing the order of Creation on his behalf, his deeds are first closely examined. And even if he is found to be deserving enough, it is nonetheless debited from his reward2. Now, however — after I was withered, I have my time: I am returned to my young womanhood, complete with a blood-flow period that will enable me to conceive naturally — she rejoiced greatly, since it meant that it would not be at the cost of accumulated privileges. But my husband is old: he, on the other hand, did not revert to his youth. God will therefore have to effect something new and wondrous for him — at the cost of a reduction in his privileges and merits.
In summary, then: her laughter and joy were prompted by the fact that there would be no need now of any great miracle.
1. Niddah 9a: “the blood (of menstruation) is transformed (‘spoilt into’) milk.”
2. Recall p.51: the term sekhar pertains to tangible, this-worldly reward. Here it is world-to-come privileges that is meant (‘deserts’: zekhuyoth).
אחרי בלתי וגו׳ ואדוני זקן: מתחילה כשהגיד לה אברהם דבר ה׳1 לא צחקה ולא התפלאה מזה, וידעה שלא יפלא מה׳ לתת הריון גם לאבן. אבל בראותה שהיא נעשית ילדה והיתה לה עדנה2, הרי רצונו יתברך שהלידה תהיה בדרך הטבע, וא״כ התפלאה על מה שאדוני זקן, שלא ראתה באברהם שום שנוי על פניו מכאשר היה. וזהו מאמרה ״אחרי בלתי היתה לי עדנה״, ומ״מ ״ואדוני זקן״3.
1. כפי שכתב רבינו בפסוק י׳ שבלי ספק שרה כבר שמעה את הבטחת ה׳ לאברהם (שהוזכרה לעיל) שהיא תלד.
2. ע״פ רבינו ״היתה לי עדנה״ כפשוטו ׳כבר היתה׳, כלומר, כבר התהווה מצב זה שהתעדן הבשר, ולא כרש״י שכתב שהסתכלה במעיה ואמרה אפשר קרביים הללו טעונין ולד וכו׳. ולפי רש״י ״היתה״ פירושו ׳תהיה׳, וכך (כרש״י) כתב הראב״ע בפירוש, וכן איתא ברס״ג והרד״ק וכל הראשונים. וברש״י ישנה סתירה לכאורה מדבריו לעיל יז,טז, עיי״ש. אך מלשון הגמרא ב״מ פז,א יש קצת משמעות כרבינו, וז״ל: אמר רב חסדא, ״אחרי בלותי היתה לי עדנה״ – ׳אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטים, נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין וחזר היופי למקומו׳, משמע שכבר היה כך [וכך גם הבנת ה׳תורה תמימה׳ בגמרא], וכן ברש״י לעיל פסוק ח׳ ׳ולחם לא הביא, לפי שפירסה שרה נדה׳, עיי״ש.
3. וכך ביאר ׳הכתב והקבלה׳ בפסוק י״ג. וקצ״ע, כי מכל הראשונים משמע שענין לידת אברהם בגיל זה לא היה דבר תמוה, כי שלש עשרה שנה לפני כן ילד אברהם את ישמעאל ולאחר מכן ילד את בני קטורה.
היתה לי עדנה. חז״ל אמרו שנתפשטו הקמטים, וחזר היופי למקומו, ופירוש נשאר מקובל אצל הנוצרים והזכירו אפרם סורי Efrem Siro.
הגם שאברהם כבר נתבשר על הולדת בן לשרה, הרי היא עצמה לא שמעה עדיין על כך, כי הרי מיד אחר שקבל את הבשורה, היה עסוק בביצוע מצוות ה׳, דהיינו ברית המילה, ועתה, טרם יחלים מזה, הוא זוכה לביקורם של המלאכים, ביקור שכל מטרתו היתה לבשר בשורה זו גם לשרה, כדי שאף היא תתכונן למאורע גדול זה ותראה עצמה ראויה לו בהוכיחה בטחון בו ית׳. והנה שרה צוחקת, אמנם לא בקול, אבל לפחות בקרבה, בלבה, כי הרי לא ידעה, שבשורה זו מפי ה׳ יצאה.
בלתי – מלשון בלה, להיות זקן, תשוש וכמוש.
עדנה – מעדן = חדוה ונעימות, כלומר רעננות וחיות הנעורים.
בקרבה – מעשה בתלמי המלך שכנם ע״ב זקנים והכניסן בע״ב בתים ואמר לכל אחד ואחד. כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב״ה עצה בלב כל אחד ואחד וכתבו לו ותצחק שרה בקרוביה.⁠1 (מגילה ט׳.)
אחרי בלותי וגו׳ – אמר רב חסדא, אחרי בלותי היתה לי עדנה, אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטין, נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין וחזר יופי למקומו.⁠2 (ב״מ פ״ז.)
1. פירש״י שלא יאמר תלמי כי על אברהם דכתיב בי׳ (פ׳ לך) ויצחק, לא הקפיד, ועל שרה הקפיד, ולכן כתבו לו ותצחק בקרוביה, ולכן הקפיד, עכ״ל. ולולא דבריו י״ל בטעם ששינו לשון זה משום דבאמת קשה דכיון דצחקה בקרבה מניין להכתוב כל עיקר דבר זה שצחקה, ובאמת במ״ר הרגישו בזה ואמרו שברוח הקודש נודע שצחקה, ולפי״ז חששו שמא ישאל תלמי שאלה זו מאין ידעו זה, ואת דרשת המ״ר שברוה״ק נודע לא יקבל, ולכן כתבו לו בקרוביה הרי צחקה בפרהסיא. ובדבר תכונת זה המלך והעתקת התורה ע״י כתבנו לעיל בריש פ׳ בראשית.
2. מפרש הלשון אחרי בלותי וגו׳ לא בדרך תמיה אלא בניחותא ובסגנון ספור הוית הדבר, ועדנה הוא מלשון עדן ונחת. ונראה דנראה לו לדרוש כן, משום דאם הוא בסגנון תמיה ופלא על הזמן העתיד והויה עתידה הוי לה לומר תהיה לי עדנה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144