וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן
וְחַיֵּיכַת שָׂרָה בִּמְעַהָא לְמֵימַר בָּתַר דְּסֵיבִית תְּהֵי לִי עוּלֵימוּ וְרִבּוֹנִי סִיב
תרגם כזקנים ששינו לתלמי המלך
א. כאן תרגם הצחוק כלגלוג: ״
ותצחק שרה״ – ״
וְחַיֵּיכַת שָׂרָה״, אבל לעיל ״ויפל אברהם על פניו
ויצחק״
(בראשית יז יז) ״
וַחְדִּי״, לשון שמחה. וראה שם הוכחת רש״י מן התרגום: ״אברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה, וזהו שהקפיד הקב״ה על שרה ולא הקפיד על אברהם״. ואולם מכיוון שבשניהם נכתב לשון צחוק, יש שחלקו על הבחנת רש״י שאינה מפורשת בכתוב, כמבואר שם.
ואכן מחמת העובדה ״שהקפיד הקב״ה על שרה ולא הקפיד על אברהם״ אף על פי שמהכתוב עולה ששניהם צחקו, שינו המתרגמים לתלמי המלך בפסוקנו כמפורש בגמרא
(מגילה ט ע״א):
מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת... וכתבו לו ״ותצחק שרה בקרוביה״ (רש״י: בקרוביה – שלא יאמר על אברהם לא הקפיד דכתיב ״ויצחק״, ועל שרה הקפיד. לפיכך כתבו ״בקרוביה״, לומר: אברהם בלבו, והיא אמרה בקרוביה).
נמצא שלסילוק טענת אֵיפָה וְאֵיפָה כלפי שמיא, תרגמו הזקנים בהבחנה: שרה צחקה ״בִּקְרוֹבֶיהָ״, בגלוי, בעוד שאברהם צחק בלבו.
אפשר שלכך נתכוון גם אונקלוס, שכידוע כתב את תרגומו במיוחד להמוני העם
1: כדי לסלק טענת עמי ארצות, רמז המתרגם ששרה צחקה בגלוי ומכאן שנתכוונה ללגלג. כוונת הליגלוג נרמזת בלשון ״וְחַיֵּיכַת״, והעובדה שהצחוק היה בגלוי עולה מלשון ״וְחַיֵּיכַת שָׂרָה
בִּמְעַהָא״, שלכאורה הוא תמוה: קֶרֶב מתורגם בדרך כלל באמצעות גּוֹ או גַּוָּא, בין בהוראת אברים פנימיים בגוף כגון, ״
וְהַקֶּרֶב והכרעים ירחץ במים״
(ויקרא א יג) ״
וְגַוָּא וּכְרָעַיָּא יְחַלֵּיל בְּמַיָּא״ ובין במשמע בְּתוֹךְ, בִּפְנִימִיּוּת, כגון ״
בְּקֶרֶב כל ישראל״
(דברים יא ו) ״
בְּגוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל״. מדוע תרגם כאן ״ותצחק שרה
בקרבה״ – ״
בִּמְעַהָא״, ולא ״וְחַיֵּיכַת שָׂרָה
בְּגַּוָּהּ״ כמתבקש?
2 יתר על כן, הצירוף ״וְחַיֵּיכַת...
בִּמְעַהָא״ נשמע מוזר, שהרי צחוק הוא בלב ולא במעיים. ואכן מלבד ת״א, כל שאר המתרגמים הארמיים תרגמו ״וּתְמַהַת שָׂרָה
בְּלִיבַּה״ ומדוע לא תרגם כמותם?
3
ייתכן שתרגם במתכוון ״וְחַיֵּיכַת שָׂרָה בִּמְעַהָא״ כדי להציע פירוש שונה לפסוק: אין לפרש ״ותצחק שרה בקרבה״, בפנימיותה – אלא ״בקרבה״ משמעו על קִרְבָּהּ, או בעבור קִרְבָּהּ שהם מעיה; שרה הסתכלה במעיה וצחקה, והיה זה אפוא צחוק הגלוי לעין.
בכך מתבאר גם לשון המדרש, המיוסד ככל הנראה על ת״א: ״ותצחק שרה בקרבה לאמר, היתה מבטת בקרביה ואמרה מעים הללו טוענים ולד, שדים הללו שצמקו מושכין חלב?״ (תנחומא, פרשת שופטים סימן יח). במקום ״בְּקִרְבָּהּ״ שבכתוב המתפרש כצחוק פנימי, מטעים המדרש את הפעולה החיצונית: הביטה וגם אמרה.
עוד יותר מוטעם הדבר בלשון רש״י כאן הנוקט לשון ״מעיה״ שבת״א: ״בקרבה – מסתכלת במעיה ואמרה: אפשר הקרבים הללו טעונין ולד, השדים הללו שצמקו מושכין חלב?״. נמצא שגם רש״י פירש ״בקרבה״ – בגלל קרבה, שהם מעיה.4 ומצאתי כך גם ב״פענח רזא״.5
לכבוד שרה
ב. הואיל ופועל ״בלה״ קיים גם בת״א, כגון ״שמלתך לא
בָלְתָה מעליך״
(דברים ח ד) ״כְּסוּתָךְ לָא
בְלִיאַת מִינָּךְ״, מדוע לא תרגם גם כאן ״אחרי
בְלֹתִי״ – ״בָּתַר
דְּבַלִית״ כפשיטתא? אפשר שביכר לתרגם ״בָּתַר
דְּסֵיבִית״
(אחר שזקנתי) לנקיות הלשון או לכבוד שרה, שלא לפרש לשון בְּלוֹת הרומז להפסקת הווסת.
6 ואילמלא כן היה נמנע מלכפול לשון ״סיב״ בפסוק אחד; ״
בְלֹתִי״ – ״
דְּסֵיבִית״, וגם ״ואדני
זקן״ – ״וְרִבּוֹנִי
סִיב״.
דיוק בזמן הפועל
ג. ת״א מספק את כוונת הזמן המדויקת גם כאשר ו״ו ההיפוך אינה מופיעה בכתוב. לכן תרגם ״
היתה לי עדנה״ – ״
תְּהֵי לִי עוּלֵימוּ״ וכמוהו: ״לא אֹכַל עד אם
דברתי דְּבָרָי״
(בראשית כד לג) ״עַד
דַּאֲמַלֵּיל פִּתְגָּמָי״.
עֶדְנָה ומַעֲדַנּים
ד. שורש ״עדן״ מובנו בכל מקום עונג ופינוק כגון ״
מַעֲדַנֵּי מלך״
(בראשית מט כ) ״
תַּפְנוּקֵי מַלְכִין״. ואולם עֶדְנָה היא צורה יחידאית ומובנה, לפי עניינה, היפוכה של בְּלֹתִי.
7 מכיוון שאונקלוס תרגם ״בְּלֹתִי״ כזִקנה, פירש ״עֶדְנָה״ כנעורים, ״עוּלֵימוּ״, השווה: ״משרת משה
מִבְּחֻרָיו״
(במדבר יא כח) ״מְשׁוּמְשָׁנֵיהּ דְּמֹשֶׁה
מֵעוּלֵימוּתֵיהּ״. נמצא שלדעתו עֶדְנָה מציין את התרעננות האישיות. אבל רש״י ורשב״ם פירשו עֶדְנָה כהתרעננות המראה החיצוני.
8
1. ״שהתרגום אינו אלא להשמיע לנשים ועמי הארץ שאינן מכירין בלשון הקודש״ (רש״י,
מגילה כא ע״ב). ובחידושי אגדות למהרש״א
מגילה ט ע״א הוסיף: ״ותצחק שרה בקרוביה כו׳. דלפי פשוטו בקרבה דהיינו בקרב לבה למה הקפיד הקב״ה על שרה יותר מעל אברהם שהוא נמי צחק בלבו דכתיב ביה ויצחק ויאמר בלבו גו׳ וכפרש״י והוא לא יאמין למדרש חכמים דויצחק ויאמר בלבו גו׳ הוא מלשון שמחה כתרגומו וחדי ותצחק שרה הוא לשון לגלוג כת״א וחייכת״.
2. אמנם ב״מרפא לשון״ השיב שלשון גּוֹ או גַּוָּא נאמר בבהמה בלבד משום שהדרך היא לפתוח את חלל בטנה, כגון ״ולקחת את כל החלב המכסה את
הַקֶּרֶב״
(שמות כט יג) ״דְּחָפֵי יָת
גַּוָּא״. כנגד זאת באדם שאין הדרך לפתוח את בטנו תרגם בלשון מְעִי להבדילו מבהמה. אבל ביאורו קשה: ראשית, מצאנו תרגום מְעִי גם בבהמות: ״ותבאנה אל
קִרְבֶּנָה ולא נודע כי באו אל
קִרְבֶּנָה״
(בראשית מא כא) ״וְעַלָא
לִמְעֵיהוֹן וְלָא אִתְיְדַע אֲרֵי עַלָא
לִמְעֵיהוֹן״. ועוד, שלא העלה ארוכה לצירוף ״וְחַיֵּיכַת... בִּמְעַהָא״, שקשה להלמו.
3. המיוחס ליונתן, וכן ״בלבה״ גם בת״נ ופשיטתא.
4. ״באר יצחק״ שציין כמקור לרש״י את מדרש תנחומא. והוסיף: ״לפי שלא מצאנו בשום מקום שייחס הכתוב הצחוק למעים רק ללב, לכן בחר רש״י ז״ל בפירוש התנחומא (ולא בת״א)״. אבל לדברינו דברי רש״י מיוסדים כולם על ת״א.
5. שכתב: ״אף אם נודה דויפול אברהם על פניו ויצחק הכתוב באברהם פ׳ לך לך הוא גם צחוק והיתול – אעפ״כ לא קשיא למה הקפיד הש״י על צחוק שלה יותר. דבדידה כתיב ״לאמר״ וכל ״לאמר״ לאחרים הוא, שלגלגה לאחרים דהיינו נגד שכנתיה. ובאברהם כתיב ויאמר בלבו״. ובדומה גם ב״אור החיים״ (לפסוק יג): ״ומצינו לאונקלוס שנתכוון לתרץ זה במה שתרגם באברהם וחדי וצחוק שרה – וחייכת... כי אברהם בעת הבשורה צחק, משא״כ בשרה: לא צחקה בעת שנתבשרה אלא בעת שראתה עדנה... וע״ז הקפיד ה׳ באמרו ״למה זּה צחקה״, פי׳ על צחוק זה אני מקפיד ולא על צחוק שלך״. ו״תרגומנא״ ציין לשומרוני שתרגם: ״וקטרגת שרה״.
6. וכן ״דסיבית״ גם במיוחס ליונתן ות״נ.
7. ואילו השומרוני שפירש ״בְּלֹתִי״, אבלותי – תרגם ״עדנה״ כלשון שמחה ״חדותה״, הפך אבלות.
8. רש״י: ״עדנה – צחצוח בשר. דבר אחר: לשון עידן, זמן, וסת נדות״. רשב״ם: ״יתעדן הבשר ויתפשטו הקמטין״. אבל רד״ק: ״עדנה, תענוג, והוא ימי הבחרות״ (״שרשים״, עדן), כת״א.