×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ב) וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רׇץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃
He lifted his eyes and saw, and, behold, three men1 were standing before him.⁠2 He saw,⁠3 and he ran towards them from the entrance of the tent and bowed to the ground.
1. men | אֲנָשִׁים – Throughout this chapter the guests are referred to as "men", yet in 19:1, they are referred to as "הַמַּלְאָכִים" (often translated as "angels"). On the relationship between the terms and whether the guests were human or Divine beings, see Angels or Men.
2. were standing before him | נִצָּבִים עָלָיו – See Rashi and R. D"Z Hoffmann. Literally: "standing upon him". Alternatively: "standing opposite him" (Shadal) or "waiting for him" (Sforno, citing Bereshit 45:1 and Shemot 18:14).
3. He saw | וַיַּרְא – Regarding the apparent redundancy of this verb, see Rashi who suggests that the word's first appearance refers to physical sight and the second to comprehension.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ל] 1וישא עיניו וירא, וירא בשכינה, וירא במלאכים. (בראשית רבה מ״ח)
[לא] 2וישא עיניו וירא, אמר ר׳ חלבו תחשכנה עיניהם מראות ומתניהם תמיד המעד (תהלים ס״ט:כ״ד), לפי שמראית עיניהם של רשעים מורידים אותם לגיהנם כו׳ אבל מראית עיניהם של צדיקים מעלה אותם לג״ע שנאמר וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. (אסתר רבה פ״ז ט.)
[לב] 3וישא עיניו וירא, אמרו המלאכים רבש״ע עד מתי אתה מכבדו עד מתי אתה עומד והוא יושב, אמר להן הקב״ה אלו לא דיי אלא בזכות שאני רואה ג׳ צדיקים שעתידין לעמוד ממנו שכל העולם נופלים ומשתחווים לצלם והן עומדים כתמרה ולא משתחווים שנאמר זאת קומתך דמתה לתמר (שיר השירים ז׳:ח׳), לכך והנה שלשה אנשים וגו׳. (אגדב״ר פי״ט)
[לג] 4וישא עיניו וירא, זה אחד מששה שראו ושמחו אברהם יצחק ויעקב משה פנחס ויהושע. (מדרש הגדול)
[לד] 5והנה שלשה אנשים, מאן נינהו שלשה אנשים, מיכאל, וגבריאל, ורפאל, מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפאות את אברהם, גבריאל דאזיל למהפכיה לסדום. (ב״מ פו.)
[לה] 6שלשה אנשים, להלן קורא אותן אנשים וכאן קרא אותן מלאכים, אלא אמר ר׳ אלכסנדרי אצל אברהם היו אנשים, שהיו המלאכים מצויין בביתו של אברהם שנאמר צופיה הליכות ביתה (משלי ל״א:כ״ז), שהיו הולכי ביתו של אברהם מלאכים, ועל ידי שהי׳ מצוי במלאכים, נדמו לו בדמות אנשים, אבל לוט שהיה הדיוט נראו לו מלאכים שנאמר ויבאו שני המלאכים סדומה (בראשית י״ט:א׳). (תנ״י וירא כ)
[לו] 7והנה שלשה אנשים, והנה דמותם כבני מלאכים, וירא וירץ לקראתם, למה רץ שראה רגליהם צלויות באש, ורגלי מלאכי השרת ניכוות? אלא להראות לאברהם כדי שידעו אם מסרב אם מהבהב, מיד וירא וירץ לקראתם. (ילמדנו)
[לז] 8והנה שלשה אנשים, ר׳ חנינא אומר נגלה הקב״ה וג׳ מלאכים על אבינו אברהם שנאמר וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים, אחד התחיל מבשר אותו על הריון של שרה אשתו שנאמר למועד אשוב אליך (בראשית י״ח:י״ד), ואחד הגיד לו מעשה סדום ועמורה שנאמר ויאמר ה׳ זעקת סדום ועמורה כי רבה (בראשית י״ח:כ׳), מכאן אמרו כל מי שהוא מדבר עם חבירו דבר שהוא גנאי לו מתחיל לו בדברים טובים וגומר בדבר שאינו לרצון לו, מנין אנו למדין מהקב״ה כשנגלה על אברהם אבינו התחיל מבשרו על ההריון של שרה אשתו ואח״כ הגיד לו מעשה סדום. (פרדר״א פכ״ה)
[לח] 9אנשים, וה׳ אלהי הצבאות (הושע י״ב:ו׳) וגו׳, שהוא עושה צביונו במלאכיו כשהוא מבקש הוא עושה אותם יושבים כו׳ ופעמים עושה אותם עומדים כו׳ ופעמים עושה אותם בדמות נשים כו׳ ופעמים בדמות אנשים שנאמר והנה שלשה אנשים כו׳. (שמות רבה כ״ה ב)
[לט] 10וירא וירץ לקראתם, וכן מצינו באברהם שבמדה שמדד בה מדדו לו, רץ לפני המלאכים שלש ריצות שנאמר וירא וירץ לקראתם וגו׳ וימהר אברהם האהלה אל שרה (בראשית י״ח:ו׳), ואל הבקר רץ אברהם (בראשית י״ח:ז׳), אף המקום רץ לפני בניו שלש ריצות שנאמר ויאמר ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (דברים ל״ג:ב׳). (תוספתא סוטה ד)
[מ] 11וישא עיניו וירא וגו׳ וירץ לקראתם, וכבר היה ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ור׳ צדוק מסובים בבית משתה בנו של רבן גמליאל, מזג רבן גמליאל כוס לר׳ אלעזר ולא רצה לקבל, לר׳ יהושע וקיבל, אמר לו ר׳ אלעזר מה זה יהושע שאנו מסובים ורבן גמליאל עומד ומשמש, אמר לו יהושע הנח לו וישמש, אברהם גדול העולם שימש למלאכי השרת וכסבור שהם ערביים עובדי עבודת כוכבים שנאמר וישא עיניו וירא, והלא דברים ק״ו אברהם גדול העולם שימש (למלאכי השרת וכסבור שהם) ערביים עובדי עבודת כוכבים, רבן גמליאל לא ישמשנו. (ספרי עקב פ׳ ל״ח)
[מא] 12נצבים עליו וירא וירץ לקראתם, נפק איהו [אברהם] חזייה להקב״ה דקאי אבבא, היינו דכתיב אל נא תעבור מעל עבדך (בראשית י״ח:ג׳), כיון דחזא דקא אסר ושרי, אמר לאו אורח ארעא למיקם הכא, היינו דכתיב וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם, מעיקרא אתו קמו עליה, כי חזיוהו דה״ל צערא אמרו לאו אורח ארעא למיקם הכא. (ב״מ פו:)
[מב] 13וירץ לקראתם, אר״ל אחד נדמה לו בדמות סרקי ואחד ברמות נווטי ואחד בדמות ערבי, אמר אם רואה אני ששכינה ממתנת עליהם, אני יודע שהן בני אדם גדולים, ואם אני רואה אותן חולקים כבוד אלו לאלו אני יודע שהן בני אדם מהוגנין, וכיון שראה אותן חולקים כבוד אלו לאלו ידע שהן בנ״א מהוגנין, אר״א אהל פילון של א״א מפולש הי׳, ר׳ יודן אמר כהדין דרומילוס, אמר אם אני רואה אותן שהפליגו את דרכם להתקרב דרך כאן אני יודע שהן באין אצלי, כיון שראה אותם שהפליגו מיד וירץ לקראתם. (בראשית רבה מ״ח)
[מג] 14וירא וירץ לקראתם וגו׳, התחיל דם המילה לטפטף אמר ליה הקדוש ברוך הוא בשכר חייך שבזכותך אני אחוס על בניך בשני דמים ואפרע משונאיהם, שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט״ז:ו׳), שני דמים שנאמר ואומר לך בדמיך חיי (יחזקאל ט״ז:ו׳), זה דם פסח ואומר לך בדמיך חיי (יחזקאל ט״ז:ו׳) זה דם המילה. (תנחומא וירא ד.)
[מד] 15וישתחו ארצה, באברהם הוא אומר וישתחו (אפים) ארצה, בו בלשון בישר את בניו לעולם הבא, שנאמר והיו מלכים אמניך ושרותיהם מיניקתיך אפים ארץ ישתחוו לך (ישעיהו מ״ט:כ״ג). (תוספתא סוטה ד.)
[מה] 16והנה שלשה אנשים נצבים עליו, א״ר כרוספדאי האי מאן דמדכר בפומביה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עניינא דקרבניא ותקרובתא ויכוון בהו, ברית כרותה הוא דאינון מלאכיא דמדכרין חוביה לאבאשא ליה דלא יכלין למעבר ליה אלמלא טיבו, ומאן יוכח האי פרשתא יוכח כיון דאמר והנה שלשה אנשים נצבים עליו מהו עליו לעיין בדיניה כיון דחמא נשמתא דצדיקייא, כך מה כתיב וימהר אברהם האהלה מהו האהלה, בית המדרש, ומהו אומר מהרי שלש סאים ענין הקרבנות ונשמתא מתכוונת בהו הה״ד ואל הבקר רץ אברהם וכדין נייחא להן ולא יכלין לאבאשא ליה. (זח״א ק:)
[מו] 17וירא וירץ לקראתם כו׳, א״ר יהודה בשעה שנשמת הצדיק רוצה לצאת שמחה, והצדיק בטוח במיתתו כדי לקבל שכרו הה״ד וירא וירץ לקראתם בשמחה לקבל פניהם, מאיזה מקום מפתח האהל כדקא אמרן וישתחו ארצה לגבי שכינה. (זח״א צח. צט:)
1. לעיל מאמר ב. התחלת המאמר ומענין מאמר זה בשהש״ר א, יג. בין שדי ילין, שהוא מותאם בין שכינה למלאך שנא׳ וירא וירץ לקראתם וירא בשכינה, וירץ במלאך. ובלקח טוב וישא עיניו וירא מה ראה, ראה השכינה וירץ לקראתם, אל המלאכים.
2. לשון זה נעתק מילקוט המכירי תהלים קמד. ולפנינו באסתר רבה שם בשינוים לפי שמראות עיניהם של צדיקים מעלה אותם למעלה העליונה הדא הוא דכתיב וישא עיניו וירא, ועי׳ בתורה שלמה פ״ט מאמר קלד. פ״ג מאמר כז. פ״ו מאמר יא. בבאור וצרף לכאן.
3. לעיל מאמר כא. וע״פ המאמר שלפנינו דדורש והנה ג׳ אנשים על חנניה מישאל ועזריה יש לפרש המאמר התמוה בזהר כאן צח. וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וגו׳ שלשה אנשים דקיימין אלין אבהתא אברהם יצחק ויעקב דקיימין עלוהי וחמו עובדין טבין דעבדין, וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה משום דחמי שכינת יקרא עמהון הה״ד (שיר א.) על כן עלמות אהבוך אלו הן האבות, והכוונה של הדרש הוא שהקב״ה ראה ג׳ אבות נצבים עליו, כלומר אצלו, אצל אברהם אבינו ראה גם את יצחק ויעקב שיעמדו ממנו.
4. עי׳ לעיל מאמר לא.
5. עי׳ לקמן יט, א. סוף המאמר, תנ״י וירא כ. ד״א רבה פ״ב, זהר ח״א צט. ובתרגומים כאן דמלאך אחד להציל את לוט, ולרפאות את אברהם לא הזכירו, וכ״ה בב״ר פ״נ רפאל להציל את לוט, והתו׳ בב״מ שם כ׳ לפרש דלרפאות את אברהם ולהציל את לוט שליחות אחד דרפואה והצלה ענין אחד ואפי׳ מלאך שאינו עושה שתי שליחות יכול לעשות זאת, ועי׳ במו״נ ח״ב פ״ז, ובמדרה״ג כאן, ובב״ר כאן איתא אמר ר״ח שמות חדשים עלו בידן מבבל, רשב״ל אמר אף שמות מלאכים מיכאל וגבריאל ורפאל, וכ״ה בירושלמי ראש השנה פ״א ה״ב, והכוונה לפרש דלהכי כתבה התורה סתם שלשה אנשים ולא הזכירה שמות המלאכים בדרש הנ״ל, ועי׳ בפסקתא פי״ב, פסקתא רבתי פרק כא, ומדרש תהלים הו״ב ס״ח י. ובמנח״י כאן.
6. ב״ר פנ״ב לקמן מט, א. בבאור, ולעיל בתורה שלמה פט״ז מאמר מג. ובמדרש אגדה לפי שראה הקב״ה שהיה אברהם מצטער על שלא היו אורחים באים לביתו, צוה למלאכי השרת כדי שיבואו לביתו כעין אורחים, ועי׳ זח״א צח: קא.
7. מאמר זה מובא בכתב יד ילקוט תלמוד תורה, ונדפס בלקוטים מילמדנו באו״מ כתב יד ח״א. כבני מלאכים, ועי׳ לקמן מאמר מ, מב, נח. דנדמו לו כדמות ערביים. מהבהב, בערוך ע׳ הבהב מנענע בראשו, ועי׳ ברכות לד. בראשונה מסרב בשניה מהבהב, ועי׳ בעה״ש שמביא גיר׳ מנענע בעצמו, וכן יש לפרש כאן.
8. לעיל מאמר לד.
9. בילק״ש ח״ב ר׳ ס״ט בשם ילמדנו ויאמר מלאך ה׳ אל מנוח, אמר לו המלאך איני יודע בדמות מי אני עשוי, בכל שעה הוא מחליפני, למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, פלאי פלאים הוא עושה בי פעמים שאני רוח שנא׳ עושה מלאכיו רוחות, פעמים שאני אש שנא׳ משרתיו אש לוהט, וכן אתה מוצא באברהם נדמו לו כאנשים וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים ובסדום נראו מלאכים ויבואו שני המלאכים סדומה, ועי׳ לקמן מאמר סד.
10. עי׳ לקמן מאמר נד. בבאור וצרף לכאן, תנ״י וירא ה. תנחומא שם ד. מדרש שלשה וארבע בע׳ שלש, ובש״ט באברהם כתיב וירץ לקראתם, שנדמה כעוף הפורח, אבל בלוט לא כתיב וירץ אלא ויקם (ברא׳ יט,א) כאדם שהוא יגע וקם.
11. מאמר זה מובא באריכות ובשנוים בקדו׳ לב: ושם איתא אברהם גדול הדור היה וכתוב בו והוא עומד עליהם, ולפנינו נדרש על הפסוק וירא וירץ וגו׳, וזה מתאים יותר, ועי׳ לקמן מאמר נו. ולעיל מאמר לו.
12. כיון דחזא, הקב״ה, דקא אסר, אברהם את מילתו ושרי אמר, לאו אורח ארעא למיקם הכא, ובד״ס מביא גרסאות מכת״י ״כי חזינהו״ ״כדחזיוהו״, ומבואר דקאי על המלאכים, וכן הוא בכת״י מדרש הבאור אמרי לאו אורח ארעא למיקם הכא ״פירשו״ הימנו מיד וירץ לקראתם ״כדי שיצטער ויקבל שכר״ ובכת״י אור האפלה סגנון מוזר כיון שראוהו יושב עמדו נצבים דימו שאורח ארעא הוה לה [ליה] עד שעמד בפניהם ורץ לקראתם, ובמדרש החפץ ג״כ הלשון אינו מחוור.
13. סרקי, שם אומה כמו נווטי וערבי ובערוך ע׳ סרק ז׳ מביא מיד הישמעאלים תר״י דסרקאי, ויש פירושים שונים בזה, פירש״י סדקי, מוכר פת, נווטי, מנהיג ספן הספינה, ועי׳ לעיל מאמר מ, לו. מהוגנים י״ג הוגנוסין וכ״ה בלקח טוב פי׳ מיוחסין ונכבדים, אוהל פילון, בערוך ע׳ פלן גורס פלונו של אברהם אבינו ופי׳ מקום, ובמו״ע פי׳ דבלשון יון אולם חצר ושער, ובלק״ט מפרש שער של אברהם אבינו מפולש היה לד׳ רוחות העולם להביא כל עובר ושב בביתו, וכ״כ בשכ״ט עיי״ש.
14. עי׳ לעיל מאמר ה.
15. לפנינו איתא וישתחו אפים ארצה, ופסוק זה נאמר אצל לוט לקמן יט, א. וכנראה ט״ס וצ״ל וישתחו ארצה, ויש מענין זה באגדת בראשית פי״ט וישתחו ארצה, אמר לו הקב״ה אתה השתחוית למלאכי חייך שמלכים עתידין להשתחוות לבניך שנאמר (ישעיהו מט) והיו מלכים אומניך וגו׳, ובספר הבהיר סימן מט. לאברהם וליצחק וליעקב ניתנו כחות לכל אחד ואחד ובמדה אשר הלך כל אחד ואחד דוגמתה ניתן לו, לאברהם חסד בשביל שהי׳ גומל חסד למלאכים ועוד וישתחו זאת היתה גמילות חסד שלמה. והקב״ה מדד לו כמדתו כדכתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם הרי שנתן לו מדת חסד, ובשכל טוב וישתחו ארצה, כדרך ענוים שמשתחוים לגדולים שכן מצינו ביעקב וישתחו ארצה שבע פעמים, וכן בדוד כו׳ והרבה כמותם במקרא.
16. עי׳ בתורה שלמה פט״ו מאמר קא.
17. עי׳ לעיל פט״ו. מאמר קפ. בבאור.
וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא תְּלָתָא גּוּבְרִין קָיְמִין עִלָּווֹהִי וַחֲזָא וּרְהַט לְקַדָּמוּתְהוֹן מִתְּרַע מַשְׁכְּנָא וּסְגֵיד עַל אַרְעָא.
He lifted his eyes and saw, and behold three men were standing over him. He saw [them], and ran from the entrance of the tent to greet them, and he bowed down to the earth.

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה
וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא תְּלָתָה גֻּבְרִין קָיְמִין עִלָּווֹהִי וַחֲזָא וּרְהַט לְקַדָּמוּתְהוֹן מִתְּרַע מַשְׁכְּנָא וּסְגֵיד עַל אַרְעָא
וַיַּרְא – רְאִיַּת הָעַיִן או הֲבָנָה וְהַשָּׂגָה?
א. ״וַיַּרְא״ – ״וַחֲזָא״. בין פָּעֳלֵי הָרְאִיָּה שבמקרא (״הביט״, ״חזה״, ״השקיף״, ״צפה״ ועוד), הרווח בכולם הוא ״ראה״ שמשמעו על פי רוב, רְאִיַּת הָעַיִן, קליטה חוּשִׁית. ואולם מצינו גם ״ראה״ במשמע תְּפִיסָה, הֲבָנָה וְהַשָּׂגָה, דוגמת ״וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי״ (שמואל א כה יז), ״וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת״ (קהלת א טז). וזהו שכתב רש״י כאן:
וירא – מהו וַיַּרְא וַיַּרְא שני פעמים? הראשון כמשמעו והשני לשון הבנה, נסתכל שהיו נצבים במקום אחד והבין שלא היו רוצים להטריחו.
רש״י בלשונו המדוקדק ״והשני לשון הֲבָנָה, נִסְתַּכֵּל שהיו נצבים״ נסמך על העברית וגם על הארמית, כי שני המשמעים, ראיית העינים והשגת השכל, נכללים בפועל ״בין״ העברי וב״אסתכל״, הארמי. וכבר עמד על כך רש״י בביאורו לפסוק ״וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּו״ (תהלים לז י):
ועוד מעט – כשתמתין עוד מעט תראה כי אין הרשע. והתבוננת על מקומו – ותסתכל על מקום שהיה שם ואיננו, כי מת ואבד.
הרי שאחז מצד אחד רְאִיָּה ומאידך הִתְבּוֹנְנוּת שהיא הִסְתַּכְּלוּת.⁠1 פירושו מתאים גם עם אונקלוס שתרגם בשניהם ״וַחֲזָא״ כדברי הרמב״ם: ״דע כי רָאָה והִבִּיט וחָזָה, שלשה המלות האלה נופלות על ראות העין והושאלו שלשתם להשגת השכל״ (״מורה נבוכים״, א ד).
ב. ״נתינה לגר״ סבר להבחין בין גֻּבְרִין ״המורה על אנשים מצויינים בחכמה ובגבורה כמלאכים״, לבין גַּבְרִין, אנשים פשוטים. לכן ת״א ״שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים״ – ״תְּלָתָה גֻּבְרִין״, לציון מעלתם. כנגדו טען ״אור תרגום״ מן הפסוק ״אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה״ (בראשית יט ה) ״אָן גֻּבְרַיָּא״, הרי שגֻּבְרִין נאמר על אנשים פשוטים כמו שנראו המלאכים לאנשי סדום וגם לאברהם ״כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם״ (רש״י). ואולם לפי נוסחי תימן אין יסוד להבחנתם: אנשים – גֻּבְרִין לעומת האנשים – גֻּבְרַיָּא, וצורת גַּבְרִין אינה קיימת.
וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה – השתחוה לארץ?
ג. לפי הכלל ״כל תיבה שצריכה למ״ד בתחלתה הטיל לה ה״א בסופה״ מתבקש לתרגם גם כאן ״אַרְצָה״ – ״לְאַרְעָא״ כמו ״לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן״ (בראשית יא לא) ״לְאַרְעָא דִּכְנַעַן״. אבל אונקלוס תרגם ״וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה״ ״וּסְגֵיד עַל אַרְעָא״ שלא יישמע כאילו השתחווה לארץ עצמה. וכן תרגם בכל פסוקי השתחוויה ״ארצה״ כמו שנרשם בהערת המסורה לפסוקנו2:
אַרְצָה דמתרגם עַל אַרְעָא י׳ בסיפרא (בספרנו, חומש בראשית): וירץ (פסוקנו), וירא לוט (בראשית יט א), כאשר שמע (בראשית כד נב), והוא עבר (בראשית לג ג), הבוא נבוא (בראשית לז י), ושחת ארצה (בראשית לח ט), ויבאו אחי יוסף (בראשית מב ו), ויבא יהודה (בראשית מד יב) ויוצא יוסף (בראשית מח יב).
ד. לתרגום ״נִצָּבִים עָלָיו״ – ״עִלָּווֹהִי״ [ולא: עֲלוֹהִי], עיין להלן ״והוא עֹמֵד עֲלֵיהֶם״ (ח) ״מְשַׁמֵּישׁ עִלָּוֵיהוֹן״.
1. כנגד פסוקים אלה שבהם ראיית העין קודמת להסתכלות (התבוננות), מצינו ברש״י גם להפך, כדבריו לבמ׳ כג ט: ״כי מראש צרים אראנו – אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע״י אבות ואמהות״, כל מקום לפי עניינו. על משמעו הכפול של פועל ״אסתכל״ הארמי עיין לעיל ״ונחמד העץ להשכיל״ (בראשית ג ו) ״לְאִסְתַּכָּלָא בֵיהּ״.
2. קליין, מסורה, עמ׳ 51. בכל ההיקרויות מופיע ״וישתחו ארצה״ פרט ל״שחת ארצה״ המתורגם כמו כן ״על ארעא״ על פי העניין.
ונטל עיינוהי וחמא והא תלתא מלאכין בדמות גברין קיימין עלויא וחמאב ורהט לקדמותהון מן תרע משכנה ושאל בשלמהון כנימוס ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״קיימין עלוי״) נוסח אחר: ״קיימין קודמוי חד מניהון הוה אזל למבשרא ית שרה דילדה בר דכר וחד מניהון הוה אזל למהפך ית סדום וחד מניהון הוה אזל למישזבא ית לוט מן גוא הפוכתא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״קיימין ... וחמא״) נוסח אחר: ״מעתדין מעלווי וחמה יתהון״.
וזקף עינוי וחמא והא תלתא מלאכין בדמות גוברין וקיימין קומוי דאישתלחו לצרוך תלת מיליא ארום לית אוושר למלאכא דשיריתא לאשתלחה ליתיר מן מילא חד חד אתא למבשרא יתיה דהא שרה ילדה ביר זכר וחד אתא למשיזבא ית לוט וחד אתא למיהפך ית סדום וית עמורה וכד חמנון רהט לקדמותהון מתרע משכנא וסגיד על ארעא.
And he lifted up his eyes and looked, and, behold, three angels in the resemblance of men were standing before him; (angels) who had been sent from the necessity of three things; – because it is not possible for a ministering angel to be sent for more than one purpose at a time; – one, then, had come to make known to him that Sarah should bear a man-child; one had come to deliver Lot; and one to overthrow Sedom and Amorah. And when he saw them, he ran to meet them from the door of the tent, and bowed himself on the earth.
תלתא מלאכיא אשתלחו לות אבונן אברהם ותלתיהון אשתלחין לתלת מילין ארום לית אפשר לחד מן מלאכי מרומא דישתלח בידיה יתיר מן מילה חדא מלאכא קדמאה אשתלח לבשרא לאבונא אברהם דהא שרה ילדה ליצחק מלאכא תינינא אישתלח לשיזבא ית לוט מגו הפיכתא מלאכא תלתאה אשתלח למהפך לסדום ועמורה אדמה וצבוים בגין כן הוה פתגם נבואה מן קדם יי לות אברהם צדיקא ואתגלי עילויה מימרא דיי במישרי חזוזא והוא הוה יתיב בתרע משכנא מתחמם מן גזירותיה לתוקפא דיומא.
Three angels were sent to our father Abraham; and the three were sent for three things; – because it is not possible that one of the high angels should be sent for more things than one. The first angel was sent to announce to our father Abraham, that, behold, Sarah would bear Izhak; the second angel was sent to deliver Lot from the midst of the overthrow; the third angel was sent to overthrow Sedom and Amorah, Admah and Zeboim. Therefore was there a word of prophecy from before the Lord unto Abraham the Just, and the Word of the Lord was revealed to him in the valley of vision; and he sat in the door of the tabernacle, comforting himself from his circumcision in the fervour (or strength) of the day.
[ט] אָמַר עַד שֶׁלֹא מַלְתִּי הָיוּ הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים בָּאִים אֶצְלִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁלֹא מַלְתָּה הָיוּ בְּנֵי אָדָם עֲרֵלִים בָּאִים, עַכְשָׁו אֲנִי וּבְנֵי פַּמַּלְיָא שֶׁלִּי נִגְלִים עָלֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו – וַיַּרְא בַּשְּׁכִינָה, וַיַּרְא בַּמַּלְאָכִים.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא שְׁמוֹת חֳדָשִׁים עָלוּ מִבָּבֶל. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אַף שְׁמוֹת מַלְאָכִים מִיכָאֵל רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל.
אָמַר רַבִּי לֵוִי אֶחָד נִדְמָה לוֹ בִּדְמוּת סָדָקִי, וְאֶחָד נִדְמָה לוֹ בִּדְמוּת נָוָטִי, וְאֶחָד בִּדְמוּת עֲרָבִי, אָמַר אִם רוֹאֶה אֲנִי שֶׁשְּׁכִינָה מַמְתֶּנֶת עֲלֵיהֶם אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים, וְאִם אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָן חוֹלְקִים כָּבוֹד אֵלּוּ לְאֵלּוּ, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן בְּנֵי אָדָם מְהוּגָנִין, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָן חוֹלְקִין כָּבוֹד אֵלּו לְאֵלּוּ, יָדַע שֶׁהֵן בְּנֵי אָדָם מְהוּגָנִין.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אֹהֶל פְּלָן שֶׁל אָבִינוּ אַבְרָהָם מְפֻלָּשׁ הָיָה, רַבִּי יוּדָן אָמַר כְּהָדֵין דְּרוֹמִילוֹס, אָמַר אִם אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָן שֶׁהִפְלִיגוּ אֶת דַּרְכָּם לְהִתְקָרֵב דֶּרֶךְ כָּאן, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן בָּאִים אֶצְלִי, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָן שֶׁהִפְלִיגוּ, מִיָּד וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.
[ד] וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם – הִתְחִיל דַּם הַמִּילָה לְטַפְטֵף. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּשְׂכַר חַיֶּיךָ, שֶׁבִּזְכוּתְךָ אֲנִי אָחוּס עַל בָּנֶיךָ בִּשְׁנֵי דָמִים וְאֶפָּרַע מִשֹּׂוֹנְאֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַיִךְ (יחזקאל ט״ז:ו׳), שְׁנֵי דָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, זֶה דַם פֶּסַח. וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, זֶה דַם הַמִּילָה.
וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּשְׂכַר שְׁלֹשׁ רִיצוֹת שֶׁרַצְתָּ, אֲנִי אָרוּץ לִפְנֵי בָנֶיךָ שָׁלֹש רִיצוֹת בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה. וְאֵלּוּ הֵן שָׁלֹש רִיצוֹת שֶׁל אַבְרָהָם, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם, וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. מַה פָּרַע לְבָנָיו, בְּסִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמַר, י״י מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן (דברים ל״ג:ב׳). אַתָּה אָמַרְתָּ לָהֶן יֻקַּח, אֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ מִצְוַת פֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה (שמות י״ב:ג׳). אַתָּה אָמַרְתָּ לָהֶן נָא, אֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ מִצְוַת פֶּסַח, אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא (שמות י״ב:ט׳). אַתָּה אָמַרְתָּ מְעַט, אֲנִי אֲגָרֵשׁ אֶת שׂוֹנְאֵיהֶן מְעַט מְעַט, שֶׁנֶּאֱמַר: מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ (שמות כ״ג:ל׳). אַתָּה אָמַרְתָּ מַיִם, אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם בְּאֵר מַיִם בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: עֲלִי בְאֵר (במדבר כ״א:י״ז). אַתָּה אָמַרְתָּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, אֲנִי אֶרְחָצֵם מִכָּל טֻמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיהו ד׳:ד׳). אַתָּה אָמַרְתָּ וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם מִצְוַת סֻכָּה, דִּכְתִיב: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדָס וְגוֹ׳ (נחמיה ח׳:ט״ו). אַתָּה אָמַרְתָּ וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם, אֲנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם (שמות ט״ז:ד׳). אַתָּה לָקַחְתָּ חֶמְאָה וְחָלָב, אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן (דברים ל״ב:י״ד). מִכָּאן שָׁנוּ חֲכָמִים, שֶׁהַצַּדִּיקִים אוֹמְרִים מְעַט וְעוֹשִׂין הַרְבֵּה, שֶׁאָמַר לָהֶן אַבְרָהָם וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, וּבָאַחֲרוֹנָה עָשָׂה לָהֶן שְׁלֹשָׁה שְׁוָרִים וְתֵשַׁע סְאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֶלָה וְגוֹ׳, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים כְּמַשְׁמָעָן, קֶמַח שָׁלֹש הֲרֵי שֵׁשׁ, סֹלֶת שָׁלֹשׁ הֲרֵי תֵשַׁע. וּמִנַּיִן שֶׁהָיוּ שְׁלֹשָׁה שְׁוָרִים? דִּכְתִיב וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב. בֶּן אֶחָד, בָּקָר שְׁנַיִם, רַךְ שְׁלֹשָׁה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: וָטוֹב אַרְבָּעָה. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְיִשְׂרָאֵל מְעַט וְעָשָׂה הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וְגוֹ׳, וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי (בראשית ט״ו:י״ג-י״ד), לֹא אָמַר לוֹ אֶלָּא בְּדָלֶ״ת וְנוּ״ן. לַסּוֹף נִפְרַע מֵהֶן בְּע״ב אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי וְגוֹ׳ (דברים ד׳:ל״ד). אָמַר רַבִּי יוּדָן, מִלָּבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי עַד מוֹרָאִים גְּדוֹלִים, ע״ב אוֹתִיּוֹת הוּא. וּמִנַּיִן שֶׁהָרְשָׁעִים אוֹמְרִים הַרְבֵּה וַאֲפִלּוּ מְעַט אֵינָן עוֹשִׂין? שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּעֶפְרוֹן שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם, הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְגוֹ׳ (בראשית כ״ג:כ״ג), וְלַסּוֹף אָמַר אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִיא? מַה דְּלָא הַוְיָא שַׁוְיָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנַנְיָה כָּל שְׁקָלִים הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה סְלָעִים, וְשֶׁבַּנְּבִיאִים לִיטְרִין, וְשֶׁבַּכְּתוּבִים קַנְטָרִין, בַּר מִשִּׁקְלֵי עֶפְרוֹן דְּאִנּוּן קַנְטָרִין, דִּכְתִיב: בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר.
[Siman 4] And he lifted up his eyes and looked, and lo, three men stood over against him; and when he saw them, he ran to meet them (Gen. 18:1). Thereupon the blood flowed once again from his circumcision. The Holy One, blessed be He, said to Him: By your life, in reward for your meritorious behavior, I will have compassion upon your descendants in two situations involving blood, and I will exact retribution from their enemies through blood. It is said: When I passed by thee, and saw thee wallowing in thy blood (Ezek. 16:6). Two different experiences relating to blood are indicated here, for Scripture says immediately thereafter: I said unto thee: In thy blood, live (ibid.). The word blood in the first verse refers to the blood of the paschal lamb.⁠1 The word blood in the second, yea, I said unto thee: In thy blood, live (ibid.), refers to the blood of the circumcision.
When he saw them, he ran to meet them (Gen. 18:1). The Holy One, blessed be He, said to him: In reward for hastening three times, I will hasten three times to your descendants at the time of the giving of the Torah. The three times when Abraham hastened are as follows: And when he saw them, he ran to meet them, etc. (ibid.); And Abraham hastened into the tent (ibid., v. 6); And Abraham ran unto the herd (ibid., v. 7). What did the Holy One, blessed be He, do for his descendants at Sinai? It is said: And he said: The Lord came from Sinai, and rose from Seir unto them; He shined forth from Mount Paran (Deut. 33:2).
Because you said: Let now a little water be fetched, and wash your feet, and recline yourselves under the tree (Gen. 18:4), I will give the precept of the paschal lamb to thy descendants, as it is said: They shall fetch to them every man a lamb (Exod. 12:3). Because you said to them Let now (na), I will give your descendants the ordinance of the Passover: You shall not eat of it raw (na) (ibid., v. 20). Because you did say A little, I will drive their enemies away little by little, as it is said: By little and little I will drive them out from before you (ibid. 23:30). Inasmuch as you said water, I will give them a well in the desert, as is said: Spring up, O well (Num. 21:7). Since you said wash your feet, I will wash away all the impurity of your descendants, as it is said: When the Lord shall have washed away the filth of the daughter of Zion (Isa. 4:4). Because you did say: Recline yourselves under a tree, I will give them the precept of the sukkah, as it is written: Go forth unto the mount and fetch olive branches (Neh. 8:15). In return for your saying: I will fetch a morsel of bread, I will cause to rain bread from heaven (Exod. 16:4). And inasmuch as you offered curd and milk, I will give you curd of kine and milk of sheep (Deut. 32:14).
From this episode our sages taught that the righteous say little but do much. Abraham said: I will fetch a morsel of bread, and stay ye your heart, although he actually prepared three oxen and nine measures of meal for them, as is stated: And Abraham hastened into the tent unto Sarah and said: “Make ready quickly three measures of fine meal (s’im kemah solet); knead it and make cakes” (Gen. 18:6). This verse indicates that nine measures were used in all: three measures, three measures of fine, and three measures of meal, totaling nine measures in all.⁠2
How do we know that he took three oxen? It is written: And he took an offspring of an ox, tender and good (ibid., v. 8). An offspring stands for one ox; an ox for a second; and tender for the third ox. Others insist that the word good indicates that he took a fourth ox.
The Holy One, blessed be He, also promised little to Israel but did much in her behalf, as it is said: Know of a surety that thy seed shall be a stranger in a land that is not theirs…. that nation whom they serve will I judge (Gen. 15:13–14). He promised at first to judge the nations with the letters dalet and nun (which spell dan, “judge”), but ultimately He exacted retribution from them by means of seventy-two letters, as implied in the verse Or hath God assayed to go and take Him a nation from the midst of another nation by trials, by signs, and by wonders, and by war, and by a mighty hand, and by an outstretched arm, and by great terrors? (Deut. 4:34). R. Yudan explained that there are seventy-two Hebrew letters between the words to go until great terrors.
Whence do we know that the wicked say much but do not do even a little? We find this illustrated by Ephron, who at first said to Abraham: The field I give thee, and the cave that is therein I give thee (Gen. 23:11), only to declare later: The land is worth four hundred shekels of silver, what is that betwixt me and thee? (ibid., v. 15), which it was not worth.
R. Hanina stated: Whenever a shekel is mentioned in the Pentateuch, its value is a sela; when it is mentioned in the Prophets, its value is a litra; and when it is referred to in the Hagiographa, its worth is that of a centenaria.⁠3 But the shekel mentioned by Ephron had the value of a centenaria, for it is written: For the full price, let him give it to me in the midst of you for a possession of a burying-place (Gen. 23:9).
1. Bava Mezia 87a. The blood of the lamb on the doorposts in Egypt.
2. The terms s’im, kemah, and solet each indicate a different kind of flour.
3. 1 sela = 1 sacred shekel or 2 common shekels; 1 litra = 1/4 shekel; 1 centenaria = 100,000 sesterces.
[ה] וישא עיניו וירא וגו׳ (בראשית י״ח:ב׳). אמר ר׳ סימאי אמר הקב״ה לאברהם, בזכות שלש ריצות שרצתה, חייך כשאבוא ליתן תורה לישראל, שאני רץ לפניהם שלש ריצות, ואלו הן שלש ריצות שרץ אברהם, וירץ לקראתם, ואל הבקר רץ אברהם, וימהר אברהם האהלה וגו׳, הרי ג׳ ריצות, אף הקב״ה פרע לבניו בסיני כנגדו, שנאמר ויאמר ה׳ מסיני בא וגו׳ (דברים ל״ג:ב׳), א״ל הקב״ה חייך אתה אמרת יוקח נא מעט מים, בו בלשון אני גואל אתכם ממצרים, שנאמר ולקחתי אתכם לי (שמות ו׳:ז׳), הרי בעולם הזה, בעולם הבא [מנין], שנאמר ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה (ירמיהו ד׳:י״ד). אתה אמרת להם נא, חייך בו בלשון בני מוכיח את בניך, שנאמר לכו נא ונוכחה יאמר ה׳ וגו׳ (ישעיהו א׳:י״ח), אתה אמרת להם מעט, חייך בו בלשון אני מגרש את האומות מלפני בניך, שנאמר מעט מעט אגרשנו מפניך (שמות כ״ג:ל׳), ומנין אף לעולם הבא, שנאמר כי כה אמר ה׳ (אלהים) [צבאות] עוד אחת מעט היא ואני מרעיש (חגי ב׳:ו׳). אתה אמרת להם מים, חייך שאני מעלה לבניך את הבאר, שנאמר עלי באר ענו לה (במדבר כ״א:י״ז), ומנין אף משנכנסו לארץ, שנאמר כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה [ארץ נחלי מים וגו׳] (דברים ח׳:ז׳), מנין אף לעולם הבא, שנאמר והיה על [כל] הר גבוה [ועל כל גבעה נשאה פלגים יבלי מים] (ישעיהו ל׳:כ״ה).
וירא וירץ לקראתם – כיון שראה אותם אברהם עומדים על גביו היה מתחרט ואומר אוי שלא ראיתי אותם מרחוק, באותה שעה הרחיק⁠[ם] הקב״ה (ממנו) [מאברהם] מיד וירץ לקראתם. ד״א מהו וירץ לקראתם. מה ראה אברהם, אלא אמר אברהם אם רואה אני שכינה ממתנת יודע אני שהם בני אדם הגונים, ואם אין שכינה ממתנת עליהם יודע אני שאינן בני אדם מהוגנין, וכיון שראה שכינה ממתנת עליהן ידע שהן בני אדם הגונים ומיד וירץ לקראתם.
וישא עיניו וירא – לפי שראה הקב״ה שהיה אברהם מצטער על שלא היו אורחים באים לביתו, צוה למלאכי השרת כדי שיבואו לביתו כעין אורחים.
והנה שלשה אנשים – מי היו 1מיכאל באמצע, גבריאל בימינו, רפאל בשמאלו. 2רפאל בא לרפאות את אברהם, ומיכאל בא לבשר את שרה, וגבריאל בא להפוך את סדום.
נצבים עליו – כיון שראו שהיה מצטער ביותר מפני כאב המילה, עמדו במקומם שלא רצו ליכנס אצלו.
וירא וירץ – כיון שראו שהיה חולה ביותר התחילו לילך, והוא כשראה שהם הולכים מיד רץ לקראתם.
דבר אחר: לפי שראה שהיו עומדים בעבורו רץ לקראתם להביאם אל ביתו.
1. מיכאל באמצע. יומא ל״ז ע״א, מס׳ ד א פ״ג. ועיי׳ רש״י שבועות ל״ה ע״ב.
2. רפאל בא. ב״מ פ״ו ע״ב, ורש״י על התורה. ובב״ר פ״נ מיכאל לבשר את שרי, גבריאל להפוך את סדום, ורפאל להציל את לוט, וכן במס׳ דבר אחר: איתא רפאל שבא לרפא את אברהם, ועיי׳ בתוס׳ שם ד״ה ההוא, ועיי׳ בתרגום ירושלמי, ובלקח טוב.
תַּנְיָא שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ מְהַלְכִין בַּדֶּרֶךְ הָרַב בָּאֶמְצַע, גָּדוֹל מִימִינוֹ וְקָטָן מִשְּׂמֹאלוֹ, וְכֵן מָצִינוּ בִּשְׁלֹשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁבָּאוּ אֵצֶל אַבְרָהָם, מִיכָאֵל בָּאֶמְצַע, גַּבְרִיאֵל בִּימִינוֹ, וּרְפָאֵל מִשְּׂמֹאלוֹ. תִּרְגְּמָה דִּמְצַדֵּד אַצְדוּדֵי אֲבָל הַהוֹלֵךְ לִימִין רַבּוֹ הֲרֵי זֶה בּוּר, וַאֲחוֹרֵי רַבּוֹ הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ.
אֵין מְכַבְּדִין בַּדְּרָכִים וְעַיֵּן שָׁם.
כְּתִיב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וּכְתִיב וַיָּרָץ לִקְרָאתָם, כַּד חַזְיוּהוּ דְהַוָה קָא שָׁרֵי וְאָסַר פֵּירְשׁוּ, מִיַּד וַיָּרָץ לִקְרָאתָם.
מַאן נִינְהוּ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, מִיכָאֵל, גַּבְרִיאֵל, וּרְפָאֵל. מִיכָאֵל בָּא לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה. וּרְפָאֵל בָּא לְרַפְּאֹת אֶת אַבְרָהָם. גַּבְרִיאֵל בָּא לַהֲפֹךְ אֶת סְדוֹם. וְהָכְתִיב (בראשית י״ט:א׳) ״וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדוֹמָה״ הַהוּא דְאָתָא לְשֵׁזְבֵי לְלוֹט דֵיקָא נַמִי דִּכְתִיב ״וַיַּהֲפֹךְ״.
מַאי שְׁנָא גַּבֵּי אַבְרָהָם דִּכְתִיב (בראשית י״ח:ה׳) כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי לוֹט דִּכְתִיב ״וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד״, מִכָּאן שֶׁמְּסָרְבִין לַקָּטָן וְאֵין מְסָרְבִין לַגָּדוֹל.
ת֗ם רפע עיניה פנט֗ר פאד֗א בת֗לת֗ה נפר וקוף אמאמה פלמא ראהם אחצ֗ר תלקאהם מן באב אלכ֗בא וסג֗ד אלי אלארץ.
אז הרים את עיניו והסתכל והנה קבוצת שלושה אנשים עומדת מולו, וכאשר ראה אותם, בא לקראתם מפתח האוהל והשתחווה על הארץ.
ואחר כך אמר וישא עיניו. השאלה הראשונה בפסוק זה היא: למה נאמר וירא אליו י״י, ואין אנו רואים שאמר לו דבר מה? נאמר ״נראה אליו״ כדי שידבר אליו בענין זעקת סדום ועמורה כי רבה, אלא שהקדים את הופעת האור {של השכינה} להופעת האנשים, כדי שיתברר לאברהם שהם שליחי עליון. וכן הופעת האור לנביאים היא כדי לאמת אצלם שהקול הנשמע להם הוא דבור אלהי, ועל פי זה אמר אברהם: ״י״י אם נא מצאתי חן בעיניך״ – בהסתר המלה ׳אנשי אלהים׳!
וחשב שהם אנשים, והטעות הזאת חוזרת כפעם בפעם מפני שסימני ההבחנה בין נביאים ומלאכים הם מעטים, כמו שאמרה אשת מנוח ״איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד״. ואלה... הנביאים אלא ההידמות... האמיתיות. ואי אפשר היה לאברהם ושרה בלי... המופתים מאותם האנשים... כשנכנס אותו האיש ב... ויהי כעלות הלהב, ואמר אז ידע...
ואבאר שמלת ׳על׳ יש לה בלשון שבע הוראות
א. [הראשונה, ההוראה המפורסמת ככתוב]: ״על ראש ההר״;
ב. ׳לפני׳ ככתוב: ויעמד העם על משה;
ג. צרוף, ככתוב: ״ועלי⁠[הם תתנו] ארבעים ושתים עיר״...
ד. ויזרק על העם;
ה. ואל (ויתפלל אל) [ותתפלל על] י״י.
ו. כמו, ככתוב: על שדה הארץ יחשב.
ז. עד, ככתוב: על המעברות, במקום ׳עד המעברות׳.
ואמר וירא וירא ב׳ פעמים, כדי להורות על עניינים שונים:
א. ראה שהשכינה ממתינה להם, והבין מזה שהם נכבדים.
ב. דבר אחר, ראה שהוא יושב והם עומדים, ואין זה ממידת דרך ארץ.
ג. ועוד ראה שהם פונים אליו מאמצע הדרך.
ד. ועוד, ראה שזה זמן סעודה.
ה. ועוד, ראה שאחד מהם הוא הנכבד שביניהם, ופנה אליו בלשון יחיד, והוא שענה בשם כולם.
ואמר וישתחו ארצה – על דרך הכיבוד, כי, כידוע, שתי השתחוויות הן:
א. השתחוות של עבודה, והיא לה׳ לבדו,
ב. ושל כיבוד, והיא המותרת מאדם לאדם.
ת׳ם קאל וישא עיניו. אול מא [יסאל האהנא] לם [קאל] וירא אליו יי ולם נראה יכ׳אטבה בשי. פנקול אן אלקצד בוירא אליו [הו אל]⁠כ׳אטבהֵ פי קצה׳ זעקת סדום ועמרה כי רבה ואנמא קדם ט׳הור אלנור מע ג׳[ואז אלאשכ׳אץ בה ליצח ענד אברהם אנהם אוליא אללה, וכד׳לך ט׳הור] אלנור ענד אלאנ⁠[ביא ליצח ענדהם אן אלמסמוע הו כלאם אללה ומנהא [……] קאל אברהם אליהם אדני אם נא מצאתי חן בעיניך] באצ׳מאר אוליא אללה. ואמא ט׳נה בהם אנ⁠[הם] נאס פלם יזל הד⁠[א אלשבה יקע אד׳א] מ⁠[א קלל אלתפרס מן אנביא ומלאיכהֵ כמא קאלת זוג׳הֵ] מנוח [ל]⁠ה איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האל׳ים נורא מאד. ואולאיך⁠[……] אלאנביא אלא אן אלתשבוה לא [……] [ח]⁠קאיק. ולא בד לאברהם ושרה מן [……] אלדלאיל מן אולאיך אלאשכ׳אץ⁠[……] למא דכ׳ל ד׳לך אלשכ׳ץ פי אל ויהי כעלות הלהב וק׳ אז ידע [……] [וא]⁠בין אן על פי אללגה עלי ז׳ מעאני. אולהא עלי אלמשהור כמ׳ ק׳ על ראש ההר. ואמאם ויעמד העם על משה. ואצ׳אף ועליהם תתנו ארבעים וש׳ עיר [……] ויזרק על העם. ואל ותתפלל על יי. ומת׳ל על שדה הארץ יחשב וחתי על המעברות מקאם עד המעברות. ואעאדתה ת׳אניהֵ וירא למעאני. מנהא אד׳א ראי נור אלשכינה ת׳אבתא להם פאסתדל עלי שרפהם, ואיצ׳א ראי אנה ג׳אלס והם וקוף וליס הד׳א פי אלאדב ואיצ׳א ראי קצדהם אליה מן ערץ׳ אלטריק. ואיצ׳א ראי וקת אלגד׳א. ואיצ׳א ראי איהם יאג׳ל חתי כ׳[א]⁠טבה בלפט׳ מפרד פאג׳אב ען כלהם.
וקולה וישתחו ארצה עלי טריק אלתשריף לאנא נעלם אן אלסג׳וד צ׳רבין אלעבאדהֵ והי ללה כ׳אצהֵ ואלתשריף והו יג׳וז מן אלמכ׳לוקין בעצ׳הם לבעץ׳.
והנה שלשה אנשים – אחד לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפות את אברהם [ולהציל את לוט, ושליחות של הצלה ורפואה אחת היא,]⁠א שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות. תדע לך שכן, שכל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים: ויאכלו (בראשית י״ח:ח׳), ויאמרו אליו (בראשית י״ח:ט׳), ובבשורה נאמר: ויאמר שוב אשוב (בראשית י״ח:י׳), ובהפיכת סדום הוא אומר: כי לא אוכל לעשות דבר (בראשית י״ט:כ״ב), לבלתי הפכי (בראשית י״ט:כ״א). ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר: ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך (בראשית י״ט:י״ז), למדת שהאחד היה מציל.
נצבים עליו – לפניו,⁠ב אבל לשון נקייה הוא כלפי מלאכים.
וירא – מהו וירא וירא שני פעמים? הראשון כמשמעו, השיני לשון הבנה, נסתכל שהיו נצבים במקום אחר,⁠ג והבין שלא היו רוצים להטריחו,⁠ד וקידם הוא ורץ לקראתם. [בבבא מציעא (בבלי ב״מ פ״ו:): כתוב נצבים עליו, וכתוב וירץ לקראתם. כד חזיוה דהוה שרי ואסר, פרשו ממנו. מיד: וירא וירץ לקראתם.]⁠ה
א. מה שבסוגריים מופיע בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. הוא חסר בכ״י המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, פירנצה III.3, פריס 155. בכ״י ויימר 651 מופיע רק ״ולהציל לוט״, ו״שליחו׳ של רפואה ושל הצלה אחת היא״ מובא כתוספת לאחר המילים ״שתי שליחיות״.
ב. בדפוס אלקבץ נוסף כאן: ״כמו: ועליו מטה מנשה (במדבר ב׳:כ׳)״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״אחד״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא, דפוס שונצינו. בכ״י אוקספורד 34, ובדפוס סביונטה נוסף כאן: ״אעפ״י כן שיודעים היו שיבא לקראתם עמדו במקומם לכבודו להראותו שלא רצו להטריחו״.
ה. מה שבסוגריים מופיע בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא, ודפוס אלקבץ. הוא מופיע בכ״י ויימר 651 כתוספת, ומופיע בגיליון בכ״י פרנקפורט 19, ופרנקפורט 152. הוא חסר בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, פירנצה III.3, פריס 155, ודפוס ריגייו.
והנה שלשה אנשים AND BEHOLD THREE MEN – one to announce to Sarah the birth of a son, one to overthrow Sodom, and one to cure Avraham, for one angel does not carry out two commissions (Bereshit Rabbah 50:2). You may know that this is so because throughout this section it (Scripture) mentions them in the plural – "and they ate" (Bereshit 18:8), "and they said unto him" (Bereshit 18:9) – while in the case of the announcement it states, "And he said, I will certainly return unto you" (Bereshit 18:10), and with regard to the overthrow of Sodom it says "For 'I' cannot do anything" (Bereshit 19:22) and "that 'I' will not overthrow [the city]" (Bereshit 19:21). Raphael who healed Avraham went thence to rescue Lot; that explains what is stated "And it came to pass when they had brought them forth, that he said, Escape for your life" (Bereshit 19:17), for you learn from this that only one of these acted as Deliverer.
נצבים עליו STOOD BY, or OVER HIM – before him; only this is a more fitting expression to use of angels.
וירא AND HE SAW – What does the repetition of this word וירא imply? The first time it has its ordinary meaning ("he looked"), the second that of understanding: he saw that they were standing in one spot, and so understood that they had no desire to cause him any trouble. Although they knew that he would go to meet them they nevertheless remained where they were out of respect to him and to show him that they wished to spare him trouble; he, therefore, took the initiative and ran towards them. In the Treatise Bava Metzia 86b we have the following: It is written, "they were standing by him" and it is also written "He ran towards them" – how can these apparently contradictory statements be reconciled? But the explanation is, that at first they stood by him and when they perceived that he was loosening and re-binding his bandages, they retired from him; he therefore immediately ran towards them.
וישא עיניו וירא – מה ראה. ראה 1השכינה.
וירץ לקראתם – אל המלאכים.
והנה שלשה אנשים2מיכאל גבריאל רפאל. שמצינו שהמלאכים נקראו אנשים.
נצבים עליו וירא וירץ לקראתם3אמר אם רואה אני ששכינה ממתנת עליהם יודע אני שהם בני אדם הוגנוסים. וכיון שראה ששכינה ממתנת עליהם. ידע 4שהם בני אדם הוגנוסים.
5א״ר אבהו 6שער של אברהם אבינו מפולש היה לד׳ רוחות העולם. להביא כל עובר ושב בביתו.
וירץ לקראתם וישתחו ארצה7כיון שראה אותן שהיו מפליגין מיד וירץ לקראתם.
1. השכינה. ב״ר שם.
2. מיכאל. ב״ר שם.
3. אמר אם רואה. ב״ר שם. ב״מ פ״ו ע״ב.
4. שהם בני אדם הוגניסים. בב״ר השמיטו המדפיסים המלה הזאת והציגו שהן בני אדם גדולים. ובילקוט שם הגי׳ שהן בני אדם הוגנים. ונרשם בצדו פי׳ נכבדים. אולם גי׳ המחבר נכונה ופי׳ ביוני ευγευης מיוחס ונכבד. ועי׳ ערוך ערך הגן. שגורס אם אראה פני שכינה ממתנת עליהן אני יודע שהן הגונין. ואם אראה חולקים כבוד זל״ז אני יודע שהן הוגנסין.
5. א״ר אבהו. ב״ר שם וילקוט שם.
6. שער של אברהם. וכ״ה בכ״י פלארענץ. ובב״ר הגי׳ אהל פילון של אברהם. וכבר העירותי בישרון מחברת שניה צד כ״ח שבמדרש מלת ״אהל״ היא הוספה כי פלן היא מלה יונית ופי׳ אולם ושער. ובערוך מביא מאמר המדרש הזה פלוני של אברהם. בלי מלת אהל. ובילקוט שם רמז פ״ב הביא פאלוני של אברהם ומפרש המפרש בצדו פי׳ אהל. לכן המדפיסים הציגו הפי׳ בתוך המדרש. וכן בב״ר פס״ו אר״א פוליונו של אבינו יצחק מפולש היה. ורבינו טוביה השמיט גם את המלה פילון. והביא את הפי׳ שער.
7. כיון שראה. ב״ר שם וילקוט שם.
וישא עיניו וירא – לאחר שנגלה עליו שכינה:
והנה שלשה אנשים – מיכאל גבריאל רפאל היו, אלא כששכינה עמהן קרא הכתוב אנשים כי תש חילם כבני אדם, וכשנסתלקה השכינה קראן מלאכים, ופעמים קראן אנשים לאחר סילוק שכינה, והמקום יאיר עיני עבדו לדורשן:
נצבים עליו – שהי׳ ביתו של אברהם מפולש לד׳ רוחות העולם לכנוס בו כל עובר ושב, וכשראה אותן שהפליגו וחולקין כבוד זה לזה, אמר ודאי אנשים הגונים, ואלי נשתלחו, כדי לקבל שכר עליהם, ודומה והוא עומד עליהם תחת העץ (בראשית יח ח), לקבל שכר עליהם:
וירא – מה ת״ל וירא שני פעמים, אלא וירא ששכינה ממתנת עליהם, מיד וירץ לקראתם מפתח האהל. שם התחיל לרוץ עד שהגיע אליהם, באברהם כתיב וירץ לקראתם, שנדמה כעוף הפורח, אבל בלוט לא כתיב וירץ אלא ויקם (שם יט א), כאדם שהוא יגע וקם:
וישתחוו ארצה – כדרך ענוים שמשתחוים לגדולים, שכן מצינו ביעקב, שנא׳ וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו (בראשית לג ג), וכן בדוד, שנאמר ודוד קם וישתחו שלש פעמים (שמואל א כ יא), והרבה כמותם במקרא:
וירא והנה שלשה אנשים – לפי הפשט: אנשים ממש, כי לא מצינו מלאכים אוכלים ושותים ולנים בבית איש כמו שלנו בבית לוט. אך אמר המלאך למנוח: אם תעצריני לא אוכל בלחמך וגו׳ (שופטים י״ג:ט״ז). אך אין להשיב על דברי רבותינו, שאף הם כמלאכים לדעת אשר בארץ.
ומיהו אסור להורותא לפני המינין שהיו מלאכים, שהוא ראייה להם על תרפותם שאכל.
[מכאן תשובה למינין שאומרים שאילו שלשה הם שלשה חלקים של אלוהים. אם כן, למה הוצרך החלק האחד ליכנס באשה, הוא הנצרי, ליקח בשר. הלא כאן היה להם בשר לשלשתם, ואכלו ושתו ולא נכנסו במעי אשה.⁠1 הג׳.]
עליו – בסמוך לו. וכן: והוא עומד עליהם (בראשית י״ח:ח׳), וכן: להתיצב על י״י וגו׳ (איוב ב׳:א׳).
וירא וירץ – שנצבו, ו⁠[ה]⁠בין שרצו לבא אל הבית מפני שהוא עת האוכל. כשראה אותם, רץ לקראתם להביאם אל ביתו, והשתחוה להם לכבדם.
1. בספר הג״ן מופיע כאן (בצירוף לשתי התשובות המופיעות בר״י בכור שור להלן בראשית י״ט:א׳) תשובה אחרת למינים: ״האחת: שכתוב: וסעדו לבכם (בראשית י״ח:ה׳), וכי יש חלישות הלב לפני הבורא?⁠״
א. בספר הג״ן: להודות למינים.
וירא והנה שלשה אנשים – AND HE SAW, AND BEHOLD, THREE MEN – according to the plain meaning: actual men, because we don’t find angels eating and drinking and sleeping in people’s homes as they slept in the house of Lot. Rather the angel said to Manoach: “Though you detain me, I won’t eat of your bread...” (Shofetim 13:16). But we cannot dispute the words of our Rabbis, as they too are like angels who know [everything] that is in the world.
However it is forbidden to teach in front of the apostates that they were angels, because it is a proof for them about their god that he ate.
[From here is a response to the apostates who say that these three are the three parts of the Trinity. If so, then why [thousands of years after Abraham] was it necessary for one of the parts [of the Trinity] to enter into a woman’s womb to become corporeal [as many Christians explain the incarnation] in the form of [Jesus] the Nazarene? Do we not see that here [in the days of Abraham] all three of them were [already] corporeal as they ate and drank without any of them needing to enter the womb of a woman? {A glossed annotation.}]
עליו – UPON HIM – Near him. And also: “And he was standing over them” (Bereshit 18:8), and also: “To present themselves upon (before) Hashem” (Iyyov 2:1).
וירא וירץ – AND HE SAW AND HE RAN – That they were standing, and he understood that they wanted to come to the house because it was time to eat. When he saw them, he ran to greet them to bring them to his house to eat, and bowed to them to honor them.
וישא עיניו – תחלת מה שראה במראה אחר שנרדם הוא שנשא עיניו וראה שלשה אנשים שהיו נצבים עליו – כסמוכים לו עומדים לתועלתו או למצותו, כמו ויאמר שאול לעבדיו הנצבים עליו (שמואל א כ״ב:ז׳), וכן מהתיצב על אדון כל הארץ (זכריה ו׳:ה׳), ואינו כן והנה י״י נצב עליו (בראשית כ״ח:י״ג). ואלה השלשה היו נצבים לתועלת אברהם ובעבורו באו. והכיר זה אברהם שראה אותם נצבים, לא הולכים, אלא כמקוים לו שיקראם, והוא ראה והבין זה וירץ לקראתם, לפיכך אמר וירא פעם אחרת.
מפתח האהל – שהיה שם יושב כן ראה במראה הנבואה שקם ורץ לקראתם.
וישתחו ארצה – כי נדמו לו אנשים גדולים.
ואמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה נ׳): אברהם שהיה כחו יפה נדמו לו כאנשים – פירוש שהיה כל כך כחו יפה בנבואה ורגיל בה עד שלא היה מראה המלאכים נורא בעיניו אלא כמו ראיית האנשים. לוט שהיה כחו רע נדמו לו כמלאכים – פירוש כי לוט לא היה רגיל בנבואה ולמראיהם שהיה נורא נדמו לו כמלאכים, כמו שאמרה אשת מנוח ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד (שופטים י״ג:ו׳). הנה למדנו מדבריהם כי כל הענין הזה היה במראה הנבואה.
וישא את עיניו, the first thing Avraham saw after he had gone to sleep were three men standing next to him, נצבים עליו, apparently ready to be of service to him. The meaning of the expression נצבים עליו is similar to Samuel I 22,7 ויאמר שאול לעבדיו הנצבים עליו, “Saul said to the people standing next to him (in attendance) etc.” The same expression is also used in this context in Ruth 2,6 הנצב על הקוצרים, “who was standing next to the reapers;” we also find this expression in Kings I 5,30 "משרי הנצבים, and in numerous other places in Scripture. These three men beheld by Avraham were standing at his disposal. They did not move, but indicated that they were expecting instructions from him. When he realised this he ran toward them. This explains why the word וירא, “he saw” appears twice in this verse in close succession.
מפתח האהל, where he had been sitting. He saw himself running towards these men in his vision.
וישתחו ארצה, they appeared to him to be men of great stature. He then addressed them with the words reported in the Torah. Our sages (Bereshit Rabbah 50,2) say that Avraham was so familiar with the sight of angels that their sudden appearance did not cause him to become disoriented, frightened and he perceived them essentially as אנשים, men. On the other hand, Lot, whose spiritual powers were quite minor, perceived the men as being angels, מלאכים, seeing that he had had little experience with such phenomena. (compare 19,1) Manoach’s wife had already told her husband that the face of the man who had told her that she would have a son was like that of an angel of God. (Judges 13,6).
והנה שלשה אנשים – פר״ש: ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט. חז״ק: מה ששנינו בהשוכר את הפועלים: ויבואו שני המלאכים סדומה בערב (בראשית י״ט:א׳) – דאזל מיכאל לשיזביה ללוט. ועוד אי איתא דמיכאל הוה, אם כן עשה הוא שתי שליחות: בשורת שרה והצלת לוט. ונראה דלא גרסינן התם מיכאל אלא רפאל.
נצבים – מתעכבים, כמו: ונצבת לי (שמות ל״ד:ב׳). לפיכך וירץ לקראתם – הבין בהם שדעתם לעשות שום עניין.⁠1
1. השוו ר״י בכור שור.
והנה שלשה אנשים, according to Rashi, these "three men,⁠" were in fact three angels with different tasks to perform. One was Rafael, whose task it was to heal Avraham from the wounds of the circumcision. (this is based on Talmud Baba Metzia 86. He then went on to save Lot.) Of the two angels who proceeded on to Sodom, one was Michael. If it had been so this would contradict the statement of our sages that an angel is assigned only one task at a time. Some Rabbis consider saving Lot as similar in principle to healing Avraham, so that there would be no contradiction.
נצבים, interrupting their walk by assuming a position which invited enquiries by anyone seeing them. Our author quotes Exodus 34,2 ונצבת לי, as a similar use of this verse; i.e. Moses is invited by God to stop climbing the mountain and wait until He gives him the inscribed set of the second Tablets. וירץ לקראתם, "he ran toward them, having understood that this was the reason why these men had suddenly halted for a purpose.
וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים – בבראשית רבא (מח:ט) מיכאל גבריאל ורפאל. וכן אומ׳ התם (בראשית רבה נ:ב) ויבואו שני המלאכי׳ סדומה (בראשית יט:א). מיכאל אמ׳ בשורתו ונסלק. גבריאל נשתלח להפוך את סדום. ורפאל הלך להציל את לוט.
שלשה אנשים – תימ׳ והיאך נראו כמו שאכלו. והלא גבי מנוח כתי׳ אם תעצרני לא אוכל בלחמך (שופטים יג:טז).
והנה ג׳ אנשים – פירש״י א׳ לרפאות את אברהם, ותימה דבפ״ק דב״ב אמרו מרגלית אחת היתה תלוי׳ בצוארו של א״א שכל חולה שרואה אותה מיד נתרפא וכו׳ ולמה א״כ הוא לא נתרפא ממנה.
STOOD OVER HIM. The purport thereof is that they were standing opposite Abraham and looking at him, the expression being similar to: that stood over the reapers;1 the chief officers that stood over the work.⁠2 And due to the fact that he [Abraham] was sitting and they were standing and looking at him, the verse says, "over him.⁠" This is also the meaning of the expression, And he saw, and ran to meet them, for as he saw them standing opposite him and not continuing their journey, he ran to meet them in order to bring them to his house.
The sense of the expression, From the tent door, is that Abraham was still sitting there after the vision of the Shechinah had departed from him.
It is possible that the expression "over him" refers to the tent, i.e., that they were near it on the side which was not opposite the door, and there they stood and did not approach Abraham, just as in the verse, encamping 'al' (on) the sea.3
1. Ruth 2:6.
2. I Kings 5:30.
3. Exodus 14:9. Meaning "encamping alongside the sea.⁠" Here too alav means "standing alongside him.⁠"
וישא עיניו וירא – ראה בחוש העין שלשה אנשים נצבים עליו, והוסיף שנית לשון וירא לבאר כי הוסיף לראות בעין השכל והתבונן בהם והכיר שהם מלאכים, ולכך אמר וירץ לקראתם וישתחו ארצה. והמלאכים האלה היו מיכאל רפאל גבריאל, מיכאל בא לבשר את שרה ולהציל את לוט שהם שתי שליחות חסד ורחמים, רפאל לרפאות את אברהם, גבריאל להפוך את סדום, וזהו שכתוב ויבאו שני המלאכים סדומה בערב, והוא מיכאל וגבריאל, מיכאל להציל את לוט, גבריאל להפוך את סדום, וזהו שכתוב ויהפך את הערים ולא אמר ויהפכו. ומה שאמרו רבותינו ז״ל אין מלאך אחד עושה שתי שליחות, לא אמרו אלא כשהם זה הפך זה, שהרי המלאך הממונה על הרחמים לא יתכן שיעשה דין שהוא הפכו, והמלאך הממונה על הדין לא יבא על הרחמים, אבל כשהם שתי שליחות של דין או של רחמים עושה ואפי׳ כמה שליחות, ועל כן תמצא שעשה מיכאל שתי שליחות של חסד בשורת התולדה לשאינה ראויה להוליד, והצלת לוט שלא היה ראוי להצלה. ואם תאמר שימסר בידו גם השלישית והיא הרפואה כי הכל בכלל חסד הוא, הא לאו דידיה הוא, והיה מסיג בזה גבולו של רפאל, ולכך נמסר לכל אחד ואחד מה שיש בכח פקידתו ומנויו לעשות ושלא להסיג גבול, כי כה משפט העליונים, ממה שכתוב (איוב כ״ה:ב׳), עושה שלום במרומיו. ועוד תמצא אם תשכיל בפרשה כי נגלית לו כאן השכינה עם מחנותיה, שהרי ג׳ המלאכים האלה מלאכי צבאות הם, ומארבע מחנות שכינה הם.
ובבראשית רבה בכל מקום שתמצא מיכאל שם כבוד השכינה, ולכך בראותו אותם רץ אחריהם כרץ אחר השכינה. ומה שנגלו שלשה ולא ארבעתם, הכל לפי הצורך, מלאך החסד על שתי שליחות שהיו של חסד, מלאך הרחמים על הרפואה, מלאך הדין על חרבן סדום, והרביעי כבר נגלה לו בין הבתרים. והבן זה.
וישא עיניו וירא, "He raised his eyes and saw, etc.⁠" At this point he had only a dim vision of someone approaching.
שלשה אנשים נצבים עליו, "three men already on top of him.⁠" At this point the Torah repeats the word וירא, as only now did Avraham see these people close up. At this point he also realised that they were angels. This is why the Torah writes that Avraham ran towards them and prostrated himself before them on the ground. The angels were Michael, Raphael, and Gavriel. Michael had been assigned the task of announcing that Sarah would have a child and to save Lot. Both of these assignments were expressions of God's love or mercy respectively, and could therefore be described as being of the same category. Raphael had the task of healing Avraham. Gavriel's task was to turn Sodom upside down. This is why the Torah writes (19,1) "the two angels arrived at Sodom in the evening.⁠" This is a reference to Michael and Gavriel. Since it was Michael's task to save Lot we find that when describing the destruction of Sodom the Torah uses the singular when it writes (19,25) ויהפוך את הערים האלה, "he" turned these cities upside down,⁠" instead of writing "they" turned these cities upside down.⁠" We learn from this that whereas one angel may not carry out two tasks of different categories, such as one that emanates from God's attribute of Justice and another emanating from the attribute of Mercy, he may carry out two assignments when both originate from the same attribute, in this instance the attribute of Mercy. This is why we find Michael performing what appear to be two separate tasks. He gave Sarah, who had previously been unable to conceive, a message of love and hope, and he saved Lot who did not have a valid claim to be saved. Should you ask, if so, why was a special angel needed to heal Avraham? Is not healing another aspect of God's attribute of Mercy? Could not Michael have performed this task also? The fact is that healing, especially people who deserve to be healed, is not part of the heading of performing an act of loving kindness. If Michael had accepted that assignment he would have trespassed on Raphael's territory. This is why God assigned to each of these angels only tasks which were within their respective spheres of competence.
It is not permissible in the celestial regions to have overlapping areas of competence; this is what is meant by Job 25,2 "He imposes peace in His celestial regions.⁠" If you look at our paragraph with an analytical eye you will discover that God granted Avraham an insight into he workings of the celestial hierarchies. These three angels were the respective heads of three of G-d's "armies.⁠" They were part of the four encampments (armies) surrounding the שכינה, "the Divine Presence.⁠"
We have been told in Shemot Rabbah 2,8 that wherever you encounter the archangel Michael you encounter the glory of the שכינה. When Avraham beheld these three angels and he ran after them he was actually running after the שכינה, trying to welcome it. As to the fourth "army,⁠" G-d employs His forces in accordance with the requirements of the occasion. The fourth "army" had already been revealed to Avraham in chapter fifteen during the episode of the covenant between the pieces.
והנה שלשה אנשים – פרש״י אחד לבשר את שרה. וק׳ שהרי כתיב בפ׳ לך לך אבל שרה אשתך יולדת לך בן. ומסתברא אברהם הגיד לשרה הבשורה. ותירץ הר״ר אליקים שלא רצה להגיד לשרה הבשורה פן תצחק שרה בעצמה. ולכך שלח הקב״ה מלאך כדי לבשרה ועם כל זאת צחקה. והטעם מבואר בסוף פר׳ לך לך. עוד פרש״י שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות. וק׳ שהרי הוא פי׳ לאלתר ורפאל שרפא אברהם הלך משם להציל לוט. וי״ל דרפואה והצלה אחת היא ואין זה אלא שליחות אחת.
וירא וירץ לקראתם – שני פעמים וירא למה. אלא ראשון וירא ר״ל ראה אותם שהם באים והשני וירא לשון הבנה שמתחלה מל בניו ואח״כ היה אברהם מתקן מילתו אמרו המלאכים אין דרך ארץ לעמוד כאן הלכו מפניו ועמדו מרחוק במקומם ולא רצו להטריחו. כשראה אברהם והבין שממתינין אותו. וירץ לקראתם וזהו וירא השני והיינו דכתיב מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו ונדרש על אברהם והיכן מצינו שעשה צדקה ברגליו אלא היינו דאמרינן הכא וירא וירץ לקראתם.
והנה שלשה – בגימטריא אלו מיכאל גבריאל ורפאל.
שלשה אנשים – פר״ש אחד לרפאות אברהם, וקצת תימה דאמר בפ״ק דבבא (קמא) [בתרא] (ט״ז ב׳) אבן אחת היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל הרואה אותה מתרפא, ואם אחרים מתרפאים הוא לא כ״ש, אמרינן בריש השוכר את הפועלים (ב״מ פ״ו) חזייה להקב״ה דהוה קאי אברהם, והיינו דכתיב אל נא תעבור מעל עבדך, הכא משמע שהשכינה רצה להסתלק מעל אברהם כדדרשינן, כיון דחזה הקב״ה (עי׳ רש״י) גאי אסיר ושרי למילה פירש מיניה, מיד וירץ לקראתם, וקש׳ דבפר׳ מפנין (שבת קכ״ז) דריש בע״א כשראה הקב״ה את אברהם, דברי ר׳ שמ׳.
נצבים עליו – כטעם ״וכל עבדי שאולא נצבים עליו״ 1 (שמואל א כ״ב:ו׳), כי כן ראוי בערך העומד אל היושב.⁠2
1. בפרושו לשמואל א כ״ב, ו כתב ריא״כ: ״נכון זה הלשון מאד מצד היותו יושב ועבדיו מעומד…״
2. הנחוּת ניצב על הרם, כעבד על אדונו. כך נצבו על אברהם האנשים בגישה של כבוד.
א. נסה״מ: עבדיו.
וישא עיניו וירא – רוצה לומר: וכבר נשא עיניו קודם זה וראה שלֹשה אנשים, והם היו נביאים, כאילו תאמר שֵׁם ועבר — אם היו נביאים כמו שסיפרו מהם רבותינו ז״ל — וזולתם ממי שהיה נביא בזמן ההוא. והנה נקראו מפני זה ׳מלאכים׳ אצל לוט (יט, א), כי הנביא יִקָּרֵא מלאך, כמו שזכרנו בסיפור הגר המצרית. ולא נקראו אצל אברהם כי אם אנשים, כי לא היו שלוחים אליו, כי הוא היה נביא; ואולם מה שהודיעוֹ מענין לדת שרה היה בשורה לשרה, לא לאברהם, ולזה אמרוּ אליו קודם הַגִּידָם זה הייעוד ׳איה שרה אשתֶּךָ׳ (ט), כי אליה היו הדברים. ועוד שאצל אברהם לא היו ראויים שיִּקָּרְאוּ מלאכים, לפי שלא הגיעה להם הנבואה פעמים רבות עד שיהיה ראוי שיתוארו אצל אברהם בשהם מלאכים. וזה, כי אברהם - לגודל מעלתו - הגיעה לו הנבואה פעמים רבות, ולזה לא יתכן אצלו שיתואר הנביא בשהוא מלאך ה׳ אם לא תגיע לו הנבואה פעמים רבות. כמו שלא יֵאָמֵר באדם שהוא עֶבֶד פלוני מפני שעָבַד אותו פעם אחת או שתים, אבל יֵאָמֵר בו שכבר עבד אותו; ואולם יתואר בשהוא עַבְדּוֹ כשישרת אותו תמיד. ואולם אצל לוט שלא הגיעה לו הנבואה כלל, יתואר הנביא בשהוא מלאך, ואם לא הגיעה לו הנבואה כי אם פעם אחת או שתים. אמרו בבראשית רבה (נ, ב): אברהם שכוחו יפה - נדמו לו כאנשים, אבל לוט שכוחו רע - נדמו לו כדמות מלאכים. והנה הקדים זה הסיפור קודם שיגיד ענין הנבואה אשר הגיעה לאברהם, לפי שהוא יספר שבעת פנותם ממנו ללכת לסדום היה הגעת הנבואה הזאת לאברהם, ולפי ששליחות אלו האנשים היה בַּדּבר בעינו שהודיע ה׳ יתעלה לאברהם בזאת הנבואה.
ונשא אברהם את עיניו וראה שלושה אנשים מהנביאים אשר היו אז שהיו ניצבים אצלו.
וירא וירץ לקראתם מפתח האהל – [ב] ירצה עם שכבר יוכל להמלט מהם להיותם רחוקים ממנו והוא גם הוא טרוד במילתו ועכ״ז רץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה כמי שמבקש מהם חסד ולא כמי שעושהו עמהם.
אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם. דאם לא כן שלשה למה:
שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות. פי׳ וליכא למימר בחד סגי דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות:
ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט. ב״ר מפני שלא מצא גבי רפואה שידבר המלאך בלשון יחיד כמו שמצא גבי בשורה וגבי הפיכת סדום שהרי אין בכתוב רמז למלאך שרפא את אברהם אלא מדברי רז״ל הוצרך לומר ורפאל שרפא את אברהם הוא שהלך להציל את לוט פי׳ וכיון שמצאנו גבי הצלה דבר המלאך בלשון יחיד הרי הוא כאלו מצאנו זה גבי רפואה ומשום הכי נטה רש״י לדעת הב״ר במה שאמר רפאל הלך להציל את לוט והניח דברי הגמרא שאמרו בפ׳ השוכר את הפועלים ויבאו שני המלאכים סדומה דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט משום דלא מצי להביא ראיה על רפאל שרפא את אברהם שמדבר בלשון יחיד אלא לדעת הב״ר שאמרו שרפאל הלך להציל את לוט ולא לדעת הגמרא שאמר שההולך להציל את לוט היה מיכאל שבשר את שרה וא״ת כיון שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות רפאל איך רפא והציל. י״ל רפואה והצלה אחת היא א״נ בשני מקומות שאני דכיון שעשה שליחותו במקום אחד אזל ליה מעשה קמא וכשהלך במקום אחר ה״ל כאלו חזר ושלחו פעם אחרת ואין כאן שתי שליחות בפעם אחת וזהו היותר נכון מפני שבזה יתיישב שם הגמרא שאמר מיכאל הלך להציל את לוט אך קשה דאם כן בתרי סגי וצ״ע:
אבל לשון נקיה היא כלפי המלאכים. לומר בלשון על זה ועל פי פשוטו של מקרא אבל במציעא דרשו מעיקרא אתו קמו עליה כיון דחזיוה דהוה ליה צערא אמרו לאו אורח ארעא למיקם הכא:
וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים. ראוי שתדע שקצת מהמפרשים קיימו וקבלו שהשכל הנבדל מחומר לא יושג בחושים כי החוש לא יקיף וישיג רק הגשם בעל המרחקים והמראים ומצד אחר הוקשה עליהם לפרש ספור האנשים האלה שנראו לאברהם וללוט שהיה במראה הנבואה אם מפני עדות הכתובים שהעידו שאכלו והלכו ועשו מעשים בפועל ובהקיץ אצל אברהם ובפרט בספורי סדום שלא היו לוט ואנשי סדום נביאים והכתוב מעיד שכבר נפסקה נבואת אברהם קודם ביאת המלאכים לסדום כמו שאמר בראשית (י״ח ל״ג) וילך ה׳ כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו שהוא ממה שיורה שספור מעשה סדום היה בפועל ובהקיץ לא במראה הנבואה לכן מפני זה כלו נטו המפרשים ההם לא׳ משתי כתות מהדעות בענין האנשים האלה כי מהם אמרו שהיו אנשים ממש שבאו לבשר את שרה ולהציל את לוט מתוך ההפכה וזהו דעת הראב״ע והרלב״ג גם כן. ומהם אמרו שהיה מלאכי עליון ר״ל שכלים נבדלים שבדרך פלא התלבשו גוף ובשר ולכן נראו אצל אברהם ושרה ולוט וכן היה לדעתם המלאך שנראה להגר. ואשר נראה ליעקב בהאבק איש עמו וכן נראה למנוח וכן סוסי אש ורכבי אש שנראו לנער אלישע שבכלם היתה השגה חושיית לדבר מוגשם והוא אשר יקרא אצל המקובלים גלוי עינים וזהו דעת הרמב״ן. והנה הדעת הראשון שהיו אנשים נביאים הוא שקר מבואר לפי שלא היה בזמן אברהם אלא הוא כ״ש שיהיה גדול ממנו ושלוח אליו לבשרו ואם היה נביא אחר בארץ היה מצווה על המילה כאברהם והיתה התורה מספרתו. ועוד שדברי האנשים ההם מורים שהיה בם צד מלאכות ואלהות אם ממה שאמר אחד מהם לאברהם שוב אשוב אליך ואם היה המבשר הזה נביא היה ראוי שיאמר כה אמר ה׳ שוב ישוב אליך או כמ״ש אלישע למועד הזה כעת חיה את חובקת בן לא שיאמר בן אדם שוב אשוב אליך כעת חיה ואולי ימות ולא ישוב עוד לביתו גם יורה שלא היו אנשים ממש ממה שהכו בסנורים את אנשי סדום ומי הנביא אשר יעשה כזה מעצמו והנה באלישע כתיב שהתפלל אל השם ה׳ הך נא את הגוי הזה בסנורים לא שהוא מעצמו יכה אותם. גם יורה עליו אמרם כי משחיתים אנחנו את המקום הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי שהם דברים שלא יפלו על הנביא כי ההשחת׳ אליו יתברך תיוחס כמ״ש וה׳ המטיר על סדום. ומה שכתב הראב״ע לתקן זה שכבר מצאנו ומשה ואהרן עשו את כל המופתים אין לו מזה טענה כי משה ואהרן עשו מעשים בידיהם במופתים ולכן נתיחסו אליהם. ואין הענין כן בנדון שלנו וכל זה יעיר שהם היו מלאכים רוחניים ולא נביאים ולכן הגדיל הכתוב לומר באברהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו ובלוט ומצות אפה ויאכלו להיות פלא האכילה בחקם.
ואמנם הדעת השני מהתלבשות דעתי נוטה לקבל אותו אבל הן תוי שהחכם המקובל יענני איך יאמין ויבין ההתלבשות הזה האם יאמר שהשכלים הנבדלים יתלבשו בגופות בעלי בשר ועצמות וגידים ליחות ויסודות כשאר בני אדם ושלא יובדלו מהם אלא שבבני אדם תהיה צורה אנושית ובאותם המתלבשים צורה נבדלת מלאכית אם זו היא כוונתם יתחייב שיהי׳ ההתלבשות הויית אותו גוף והפשטת ההתלבשות ההוא יהיה הפסד ומיתה וזה א״א שיהי׳ כי הנה תתחיב השאל׳ והגוף ההוא שנתלבש בו המלאך מאיזה חומר התהו׳ מי אביו ומי אמו שהולידוהו. או אם נתהו׳ מהיסודות הראשונים כגוף אדם הראשון או לא מדבר כבריאה הראשונה. וכן בהפשט ההתלבשות ההוא איך לא נמצאו אותם הגופות פגרים מתים על פני הארץ זה באמת דבר שלא יכילהו הרעיון כל שכן שהכתוב מעיד שהמלאך שנראה למנוח ואשתו עלה בלהב המזבח השמים האם העלה שמה הלבוש אשר לבש בארץ. ויש מי שחשב שהמלאכים יתלבשו בגופים אויריי ושיתעבו בקרבתם לבני אדם ואז יראו ובהפשטתם יתדקדקו וישארו הגופות ההם אויר. וכבר יקשה לכל הדעות האלה ספק חזק בין שיאמרו שיהיו גופות המלבוש מבשר ועצמות או אויריים מתעבים למה זה לא יראה אותם כל אדם ויראו אותם אנשים ידועים הלא תראה שאלישע התפלל על נערו ה׳ פקח נא את עיניו ויראה ויפקח ה׳ את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב סביבות אלישע. ואין ספק שהיה לו להתפלל שיתהוו הגופות ההם לא שיראה אותם נערות כי בהיותם גופים ממש לא היה הנס בראייתם כ״א בהויתם. וכן נאמר בדניאל והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המרא׳. ואם הם גופים ממש עצמיים בשריים או אויריים מתעבים כמו שיראה אותם הנביא כן יראה אותם כל אדם כי בהיות המוחש נגד הפנים כל חוש ישיגהו ומה שנראה לי בזה נכון ואמתי כפי עדות הכתובים ויושר הסברא הוא שאברהם ולוט וכן השאר כלם באמת ראו אנשים או סוסי אש ורוכבי אש והם לא היו במציאות אבל לא היה זה מפעל הדמיון כמוקדחים וכנכפים כי מוחשות היו באמת אותן הצורות לעיניהם אלא שהקב״ה הראה אותם לעיניהם בהיותם מתעסקים בעניניהם כדרך כל אדם ולכן התפלל אלישע ה׳ פקח נא את עיניו כי היה הנס האלהי שבעיניו יראה דברים שאינם במציאות כאלו הם נמצאים בפועל נגד עיניו. וזה ג״כ ענין וה׳ השמיע את מחנה ארם קול רכב קול סוס לא שהיה שם סוס ורכב אלא ששמעו באזניהם בעצם אותם הקולות מוחשות כאלו היה שם רכב וסוס. וגם אתון בלעם ראתה את המלאך מפני זה עצמו ולכן לא היו רואים אותן הצורות או שומעים אותם הקולות אלא אותם הנביאים או אנשים שרוצה השם להראותם או להשמיעם אותם אליהם לסבה מהסבות. ולכן קראוהו גלוי עינים כי לא היה הפלא כ״א בראות מה שאינו במציאות. וכבר כתבתי מיני הנבואה ומדרגותיה כפי העיון התוריי האמתי ושיש ממנה מין עליון והוא שיחול השפע על השכל בלבד מבלי השתתפות כח גשמי בו וזאת היתה מדרגת אדון הנביאים מרע״ה וביארתי במה יבדלה השפע ההוא מהשפע המגיע לחכמים בחכמתם ושיש מהנבואה מין אחר והוא שיחול השפע על הכח הדברי ועל הכח המדמה שניהם יחד ומזה המין היו נבואות הנביאים כלם והיא הנבואה ששער בה הרב המורה בלבד ושיש בה מין מהנבואה הג׳ והיא שיחול השפע על החושים הגשמיים וישיגו דברים שאינם מחוץ במציאות והיא הנקראת אצלי נבואה מוחש ולכן לא ישיג המוחש ההוא אלא מי שחל עליו אותו השפע ומזה המין הוא מה שנאמר במעמד הר סיני ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ר״ל שלעניניהם בלבד היה נראה כן. אך אמנם השפע הזה לשיקרא שפע נבואיי שלם יתחייב שיחל על נפש הנביא תחלה ויתפשט ממנו אל הכח המדמה ומשם יעבור אל החושים החצוניים ואז ירגיש הנביא ההוא בלבד באותה השגה חושיית לא להתגברות דמיונם וחולשת שכלם כמו שיקרה לנכפים ולמוקדחים ובעלי הליחה שחורה אלא בהשתמשות חושיהם בשלמות ובריאות. ופעמים לא יחול השפע ההוא על השכל ולא על הדמיון אלא על החוש בלבד וזאת הית׳ מדרגת נער אלישע שראה סוסי אש ורכבי אש סביבו ומחנה מלך ארם ששמעו קול רכב קול סוס כי הם לא היו נביאים כיון שהשפע לא חל על שכלם אבל הקב״ה ע״ד הפלא מפני הצורך להשלים נביאו או תשועת עמו הראה והשמיע אותם הדברים ההם כאלו הם במציאות בפועל עם היות שלא היה הדבר כן. והנה אברהם אבינו ראה מלאכים בדמות אנשים והיה ענינו נבואה מוחשת יען הגיע השפע לשכלו וכחו הדמיוני יחד ונראה לחושיו החיצוניים ולכן נאמר בו וירא אליו ה׳ וגומר וירא והנה ג׳ אנשים וירא וירץ לקראתם כי הגיע׳ לו ראיה שכלית וראיה דמיונית וראיה חושיית ולכן נזכרו כאן ג׳ ראיות והנבואה המוחשת הזאת לא תבא בבטול החושים כי אם בהשתמשותם. אמנם לוט ואנשי סדום ראו הדברים המופלאים ההם בעיניהם ולא היו נביאים לפי שלא חל השפע על שכלם אבל היו כנער אלישע ומחנה ארם.
ואמנם מ״ש חז״ל אברהם שהי׳ כחו יפה נדמו לו כדמות אנשים לוט שהיה כחו רע נדמו לו כדמות מלאכים. הרב המורה יחשוב בו שמפני שהיה אברהם רגיל בנבואתו לראות מלאכים לא התפעל מראייתם ונדמו לו כאנשים כי היה כחו טוב אבל לוט שלא היה רגיל כ״כ נדמו לו כדמות מלאכים לפי שהתפעל מראייתם מאד. ואין דבריו נכונים אצלי לפי שבלוט פעמים רבות יקראם אנשים ופעמים מועטות יקראם מלאכים ויתחייב א״כ יחד טוב ורע והוא שקר. והרלב״ג כתב שהיו האנשים האלה נביאים כאלו תאמר שם ועבר שהיו בזמנו ושלא באו לאברהם אלא לבשר את שרה ושלכן לא יתוארו אצל אברהם בשם מלאכים כי לא היו שלוחים אליו כי הוא היה גדול מהם בנבואה אמנם אצל לוט נקראו מלאכים לפי שהיו גדולים ממנו ושלזה ארז״ל (בראשית רבה נ׳) אברהם שהיה כחו יפה נדמו לו כדמות אנשים וגו׳ וכבר ביארתי הספקות המתחייבים לאמרנו שהיו אנשים נביאים. ואחשוב אני בפי׳ המאמר הזה שלא אמרו ז״ל כחו טוב או רע על הכח המדמה כדברי הרב המורה וכ״ש שלא כוונו לדעת הרלב״ג אבל רצו לתת טעם למה נראו המלאכים הרוחניים לאברהם בדמות אנשים כי הנה בהיות השפע חל על שכלו היה ראוי שיכיר היותם מלאכי עליון וישיג ענינם ומה לו להשגה חושיית ואם ראה אותם איך לא הכירם וחשב היותם אנשים לשום לפניהם לאכול ועל כן אז״ל שהיה מפני היות כחו של אברהם טוב ר״ל כח צדקתו למזלו הוצרך הקב״ה להראותם לו כדמות אנשים כדי לכבדו ושיהיה קרואים על שלחנו ביום המולו ושיעדוהו שישובו אליו ביום שמחת לבו במשתה אשר יעשה ביום מילת יצחק וכדי שתתבשר שרה מפיהם כי לא הגיעה מדרגתם בנבואה כי אם לחושיית ומפני זה כלו הוצרך שיהיו בדמות אנשים ולפי שזה כלו היה לכבוד אברהם וטובתו אמרו שהיה כחו טוב אמנם בסדום הוצרך שיהיו בדמות אנשים לעשות הנסיון שעשו מרשעת אנשי העיר כמו שיתבאר לשיחזיקו ביד לוט ובנותיו ויוציאם מן העיר להצילם ולכן בסעדם עמו קראם תמיד אנשים אמנם בעת צרת ההפכה קראם מלאכים כי אז נראו לו כפי רוע חלקו ומזלו שהיו מלאכים משחיתים את המקום וזהו שאמרו לוט שהיה כחו רע נדמו לו כמלאכים כי נזכרה מלאכותם בענין הפיכת סדום שבו היה כחו של לוט ומזלו רע. ואין לאומר שיאמר שהיתה מראת אברהם חסרה בראותו מה שלא היה במציאות כי הנה אם היה סבת זה התחזקות דמיונו היה חסרון בלי ספק לפי שא״א שיתחזק הדמיון לעשות כזה בהחליש השכל שילאה מלהכזיבו אבל בראותו הדברים האלהיים שישים הש״י לנגד עיניו לסבה מהסבות היה הדבר הזה באמת מעלה ושלמות גדול לא חסרון. ואחרי שכבר ביארתי הדרוש הזה מן המלאכים והתלבשותם במראת אברהם ולוט אבא לפרש פסוקי הפרשה על בוריים.
וישא עיניו וירא וגו׳ עד ויאמרו אליו איה שרה אשתך. ספר הכתוב שאברהם עם היות שראה אותם אנשים לנגד עיניו כבר הרגיש בהם צד אלהות או מלאכות ובכלל שלא היו כשאר בני אדם וזה לפי שראה אותם כמלא עיניו רחוקים ממנו בדמות אנשים ומיד בפתע פתאום ראה אותם נצבים עליו ועומדים אצלו וזהו אמרו וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים. שאמרו וישא עיניו וירא מורה היותם רחוקים ממנו ושמיד ראה אותם נצבים עליו כלומר אצלו ולכן בא בכתוב הזה מלת וירא שתי פעמים כאלו אמר וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים וירא אותם נצבים עליו שהם שתי ראיות ומזה ידע שלא באו שם כפי המנהג הטבעי והותרה בזה השאלה השלישית. וכאשר הרגיש אברהם שהיו אנשים גדולים ואשר כח בהם לא קראה ממקומו לאמר גשו נא אלי אבל הוא עם כל חולשתו מהמילה רץ לקראתם מפתח האהל שהיה יושב שמה והלך לקראתם במרוצה והשתחוה לפניהם אפים ארצה וקראם אדונים לדעתו שהיו שלוחי האלוה.
וחזר לומר וירא וירץ לקראתם. להורות כי בראשונה נשא עיניו והבין בעליונותם המופלא וראה איך היו נצבים עליו והוא היה מרכבה להם. ואחר שנפרדו ממנו ראה אותם מוגשמים בצורות אדם מצד חולשתו וצערו. וירץ לקראתם ולגדול אמר אל נא תעבור מעל עבדך. כלומר איני שואל ממך דבר אחר אלא שתתעכב מעט בכאן בעבורי ותנוחו מיגיעת הדרך תחת צל האילו ורחצו רגליכם. ולפי שאין ראוי לכם ללכת בלא אכילה אקחה פת לחם סמוך להליכתכם. וזהו אחר תעבורו. ואמר תעבורו להורות שהכל היה דבר קל דרך העברה פת לחם. וכל זה דרך מוסר באברהם ודעתו היה לעשות סעודה. וזהו פת לחם כמו עבד לחם רב. וכן אמר לושי ועשי עוגות ויקח בן בקר רך וטוב:
ובמדרש הנעלם אמרו כי מה שאמר והשענו תחת העץ. וכן הוא עומד עליהם תחת העץ. שהיה לו לאברהם אילן אחד שבו היה יודע האנשים שהיו ראוים לחסות תחת כנפי השכינה. ולכן אמר והשענו תחת העץ ואם היו ראויים. האילן היה פושט ענפיו עליהם ומכסה אותם. ואם לא היו ראויים האילן היה מתתמר ועולה. ואז היה יודע אברהם שלא היו ראויים לחסות תחת כנפי השכינה. ולכן אמר והוא עומד עליהם תחת העץ. ואולי רמזו בזה על התורה שנקראת עץ החיים. ואברהם היה מלמדם בדרכי התורה והיה מוציא מלבם מלין לידע אם היה לבם שלם עם ה׳. ואם היה יודע בהם שהיו דבקים בה׳. היה מאכיל אותם על שלחנו ומלמדם בדרך ה׳. כמאמרם ז״ל אחר שאכלו היה אומר להם ברכו למי שאכלתם משלו והיו מברכים לאברהם. והיה אומר להם כסבורים אתם שאכלתם משלי לא אכלתם אלא משל מי שאמר והיה העולם. ואם לא היו ראויים לחסות תחת כנפי שכינה לא היו אוכלים על שלחנו. משום שנאמר אל תלחם את לחם רע עין. ואולי על זה סמכו בפסוק לושי ועשי עוגות. לומר וצדיק על שלחן יבא. שהוא בגימטריא ועשי. לרמוז שאם היה צדיק וראוי להתדבק בה׳ על שלחן אברהם. יבא ואם לאו לא יבא. וכל זה היה יודע מצד התורה שנקראת עץ חיים היא למחזיקים בה. וזהו והשענו תחת העץ. וכן והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. ומלבד כ״ז למדנו מכאן כמה גדול כח הכנסת אורחים כאומרם ז״ל גדולה הכנסת אורחים. ויותר מהקבלת פני השכינה וכו׳. וכן שראוי לשמשם הוא בעצמו כאומרם במסכת ברכות מצינו גדול ששימש וכו׳. וכן אמרו במציעא פרק השוכר אמר רב יהודה אמר רב כל מה שעשה אברהם אבינו ע״י עצמו למלאכים. עשה הקב״ה בעצמו לבניו. וכל מה שעשה להם ע״י שליח. עשה הקב״ה לבניו ע״י שליח. ואל הבקר רץ אברהם. ורוח נסע מאת ה׳ ויגז שלוים וגו׳. ויקח חמאה וחלב. הנני ממטיר לכם לחם. והוא עומד עליהם. הנני עומד לפניך שם על הצור. ואברהם הולך עמם לשלחם. וה׳ הולך לפניהם יומם. יוקח נא מעט מים ע״י שליח. והכית בצור ויצאו ממנו מים. ולכן צריך האדם לעשות המצוה על ידי עצמו ולא ע״י שליח. שהרי אמרו במדה שאדם מודד בה מודדין לו:
וישא עיניו – התכוין להסתכל.
נצבים עליו – פונים אליו כממתינים לדבר עמו, בהיותו פנוי מן המראה הנכבדת, כי הממתינים אצל אדם לדבר עמו יקראו ״נצבים עליו״, כמו ״להתאפק לכל הנצבים עליו״ (בראשית מ״ה:א׳), וכמו ״וכל העם נצב עליך״ (שמות י״ח:י״ד).
וירץ לקראתם – בטרם יקרבו לדבר עמו.
מפתח האהל – התחיל מן הפתח לרוץ לכבודם. כי הזריזות לדבר יורה על חשיבותו בעיני המזדרז אליו, כענין ״וימהר משה ויקד ארצה וישתחו״ (שם ל״ד:ח׳).
וישתחו ארצה – כי היה תארם נורא, כאמרו ״ומראהו כמראה מלאך אלהים נורא מאד״ (שופטים י״ג:ו׳), וחשב אותם לשלוחי איזה מלך.
וישא עיניו, he concentrated on seeing more clearly.
נצבים עלי, facing him. They appeared as if waiting to speak to him when he would be free to turn his attention from the marvelous manifestation he had just observed. People waiting to speak to someone are described as נצבים עליו, as for instance in Genesis 45,1 להתאפק לכל הנצבים עליו.
וירץ לקראתם, before they could open a dialogue with him.
מפתח האהל, he began running from the entrance of his tent. When a person is observed to perform any task with speed, with keenness, this reflects that he considers what he is about to do as important. We have another example of such conduct in Exodus 34,8 וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו, “Moses hastened to bow down and to prostrate himself.”
וישתחו ארצה, seeing that the appearance of these strangers was so awe-inspiring. We have a parallel verse in Judges 13,6 when Manoach’s wife is described as reacting to the angel’s awe-inspiring appearance as such that she did not even dare to enquire his name, etc. Avraham considered these men as emissaries from some king.
וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו. כל מקום שנאמר ׳ניצבים׳ או ׳עומדים׳ עליו, ר״ל שממתינים לדבר אתו. וכן ׳וכל העם ניצב עליך מבוקר ועד ערב׳ (שמות יח יד). והגיד הכתוב שזה אברהם ראה אלו השלושה אנשים מחכים לדבר אתו, וירא – שהם לא הולכים אליו בדרך ארץ, והוא רץ לקראתם בחריפות1 מפתח האוהל.
וישתחו ארצה, לפי שהכירם גדולים, שאף על פי שהמלאכים לפעמים בשליחויותם מתלבשים צורת אנשים, מראיהם יותר מבעית ומתואר מן האדם, וכן אמר (שופטים יג ו) ׳ומראהו כ⁠[מראה] מלאך (ה׳) [האלהים] נורא מאוד׳, ולכן אברהם השתחווה ארצה, כי הכיר שהם היו גדולים. ואולי סבר שהם נביאים או בני נביאים מתלמידי שם ועבר2, ובאמת היו המלאכים שבאו לבשר את שרה:
1. נראה שצ״ל ׳בחריצות׳, ובנדפס: ׳בזריזות׳.
2. בנדפס: ׳וחשב אותם לשלוחי איזה מלך׳. וראה להלן (פסוק יא-יב) ובנדפס שם ששרה חשבה ברכתם לברכת נביא.
[א] וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים
[1] מציעא שם (בבא מציעא פו:)
דאין מלאך אחד כו׳. פירוש טעם הדבר שענין המלאך הוא השליחות, ולכך נקרא ׳מלאך׳ לשון שליחות, ושמות המלאכים הוא לפי השליחות שנשתלחו, לכך אם מלאך אחד עושה שתי שליחות היה מלאך אחד שני מלאכים. וכן בעצמו אם שני מלאכים עושים שליחות אחדו – יהיו שני מלאכים מלאך אחד, אחרי שעיקר עצמות המלאכים השליחות, שלזה הם נבראים לעשות שליחות בוראם. ויש מפרשים מפני שאין זה כבודו של מקום שיהיה משתמש במלאך אחד שני דברים – כאילו היה חסר שלוחים, ונאמר (איוב כה, ג) ״היש מספר לגדודיו״. ואין שני מלאכים עושים שליחות אחד – שהיה זה נראה כאילו מבלתי יכולת שיהיה מלאך אחד עושה וגומר השליחות:
גכי לא אוכל וגו׳. ואף על גב דכתיב (ראו להלן יט, יז) ״ויניחוהו החוצה וגו׳⁠ ⁠⁠״ ״כי משחיתים אנחנו וגו׳⁠ ⁠⁠״ (שם שם יג), ונראה דהוצאה שהיא קודם השחתה יכול המלאך המהפך לעשות, כיון שאי אפשר להשחית אלא אם כן מוציא את לוט תחלה (להלן יט, כב), אם כן ההוצאה מענין שליחות המהפך, אבל בעת שהוא מהפך לא יכול להציל, שהרי אין לומר שאין לו להפך עד שיהיה לוט ניצול, כיון שכבר הוא מהפך. וכן מה שכתוב ״כי משחיתים אנחנו״ לפי שעל ידי המלאך המציל את לוט היה יכול המלאך המהפך להפוך, לכך כתיב ״כי משחיתים אנחנו״:
ורפאל וכו׳ הלך משם וכו׳. ואם תאמר מנא ליה לומר שהיה כאן מלאך לרפאות את אברהם, שמא לא היה כאן שום מלאך לרפאות את אברהם, ויש לומר שאם כן לא צריך לג׳ מלאכים, ואילו בשביל להציל לוט ולהפוך את סדום היו יכולים לילך לסדום, ולא יצטרכו לבא אל אברהם ולבא אל ביתו, אבל השתא שאותו שהיה מציל את לוט היה מרפא את אברהם – אתי שפיר, דכולם יבאו אל אברהם; האחד לבשר את שרה, ואותו שהיה מציל את לוט היה צריך לבא לרפאות אברהם, והמהפך את סדום לא היה רשאי לילך בלא אותו המציל את לוט, שלא היה יכול להפוך אם לא שיהיה לוט ניצול קודם, כדכתיב (להלן יט, כב) ״כי לא אוכל לעשות דבר וגו׳⁠ ⁠⁠״, ולפיכך באו שלשתן אל אברהם:
הלך להציל את לוט. וקשה והלא אין מלאך אחד עושה שתי שליחות, ויש אומרים דלאחר שגמר שליחותו יכול לעשות שליחות אחרת. וזה אינו, דאם כן בתרי סגי – לרפאות אברהם וילכו משם לעשות שניהם שליחות אחרת. ויש מתרצין דרפואה והצלה חדא מלתא היא. וקשה דבגמרא דידן אמרינן (ב״מ פו ע״ב) שמיכאל שבישר את שרה היה הולך להציל את לוט, ולא שייך למימר כי בשורה והצלה חדא מילתא. ונראה כי מיני השליחות הם ג׳, שלא יוכל האחד לעשות שליחות חבירו; האחד – הוא טובה גמורה לעשות חסד, והשני – לעשות דין ורעה גמורה לאבד ולהשמיד, והשלישי – כמו ממוצע בין שניהם, ולקיים כל דבר שיהיה מקוים כמו שהוא דרך הנהגת העולם. והשתא לבשר את שרה ליתן לה בן – שהוא חסד גמור ליתן לעקרה (לעיל יא, ל) בן – היה מלאך אחד. ולהפוך את סדום – היה מלאך אחר, שהוא אבוד וכליון לגמרי. ולרפאות את אברהם שיוכל לחיות – הוא מלאך אחר, שזה אין טובה ואין רעה, רק שיהיה עומד קיים כמו דרך העולם. ומפני שאלו דברים אינם זה כמו זה, ולפיכך אין מלאך אחד עושה שתי שליחות, שאין זה שייך לשליחתו של זה. ולפיכך המלאך שריפא את אברהם הלך להציל את לוט, מפני שהצלה גם כן היא עמידת האדם בחייו, ואינו חסד ואינו גם כן אבוד וכליון:
וגמרא דידן סובר שמיכאל הלך להציל את לוט, וכן ראוי לומר, מפני שלוט היה ניצול בשביל זכות של אברהם, כדכתיב (ראו להלן יט, כט) ״ויזכור את אברהם וכו׳⁠ ⁠⁠״, וגבי אברהם היה חסד ומתנה להציל את לוט בשבילו, שהרי לא נחשב לו הצלת לוט – קיום. ועוד נראה לומר דלעולם נקרא חסד מה שהציל את לוט, דסבירא לן דלוט כיון דלא היה ראוי להיות ניצול – וכל שאר המקומות נהפכו והוא לבד ניצול בזכות אברהם – וכן אמר לוט בעצמו ״ותגדל חסדך עלי להחיות נפשי״ (ראו להלן יט, יט), שהרי כל שאר מקומות נהפכו, אין זה רק חסד גמור. וכן מה שבשר את שרה להיות לה ולד גם כן – אין ראוי שיהיה לזקינה וזקן חסד כזה, ולפיכך חסד גמור, ומיכאל שבישר את שרה, שהוא מלאך של חסד, הלך להציל את לוט, מפני שלוט היה רשע רק בזכות אברהם ניצול, ולפיכך חסד גמור הוא גם כן. אבל רפאל שריפא אין זה מקרי חסד, כיון שראוי להיות נרפא:
אבל הב״ר (נ, יא) תולה הדבר כמו שאמרנו, מפני שהצלה דומה לרפואה, לפי שהצלה הוא להציל מן הפורענות גם כן, לפיכך אמר שרפאל הציל את לוט, לאפוקי מיכאל שבישר את שרה הוא ליתן בן במתנה, ובהא פליגי:
לשון נקייה. כלומר המלאכים הם עליון במעלה ובמדריגה מן האדם:
בב״מ וכו׳. נראה דקשה לרש״י דמשמע שלא היו רוצים להטריחו, והלא כתיב ״נצבים עליו״ שהיו עומדים לפניו, ואם כן היו מטריחים אותו, ומתרץ ׳בב״מ (פו ע״ב) וכו׳⁠ ⁠׳, והשתא לא קשה מידי, דודאי קודם שראו שהיה אסר ושרי – באו אצלו ורצו להטריחו, אבל אחר שראו אותו אסר ושרי – פירשו מאצלו, והיו עומדין במקום אחד קצת רחוק ממנו, כלומר – אין אנו רוצים להטריח אותך, וכאשר ראה זה מיד ״וירץ לקראתם״. ואם תאמר מנא לן שהיו עומדין במקום אחד, שמא אחר שראו אותו היו פורשים ממנו, ואז היה רץ לקראתם, ויש לומר דאם כן הוי ליה למימר ׳וירץ אחריהם׳, אלא אחר שפירשו למקום רחוק קצת – עמדו ורץ לקראתם:
אחד לבשר את שרה כו׳. דק״ל למה הביא שלשה אנשים היה לו להביא מלאך אחד ומתרץ דהא בלאו הכי צריך להביא ג׳ מלאכים אחד לבשר את שרה וכו׳:
תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים. הקשה מהרש״ל והרי זה תדע מן הקושיא דדלמא מלאך אחד עושה שתי שליחות ולמה כתב גבי כל מעשה ומעשה חד וקבלתי מאמ״ז שה״ק דילמא לעולם לאו משום שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות אלא משום ששלשה היו נזקקים לשליחות אחד ועל זה אמר ותדע וכו׳. עכ״ל:
ורפאל שרפא את אברהם הלך משם כו׳. וקשה למה צריך רש״י להביא זה לכאן וי״ל דקשה לרש״י לפי מה שפי׳ לעיל אין מלאך אחד עושה שתי שליחות דהא גבי בשורה נאמר לשון יחיד וכן גבי הפיכת סדום אבל גבי רפואה של אברהם לא מצינו ל׳ יחיד וע״ק לרש״י למה לא הביא ארבע מלאכים אחד להציל את לוט ולכן פירש ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט וגבי הצלה דלוט מצינו לשון יחיד כמפרש ואזיל וכיון שמלאך אחד היה הוי כאילו נאמר באברהם נמי לשון יחיד. [ר׳ אליהו מזרחי]: ועוד י״ל דלכך צריך להביא שאל תקשי לו הא לקמן גבי הפיכת סדום כתיב (בראשית י״ט:א׳) ויבאו שני המלאכים סדומה וגו׳ ש״מ שצריך להפיכת סדום שני מלאכים ואע״פ שכבר עשה המלאך שליחתו ועל זה פי׳ ורפאל שרפא את אברהם ר״ל אותן שני המלאכים דכתיב בקרא אחד מהם רפאל והלך משם והציל את לוט ולא סייע לזה שהפך את סדום: פירש״י רפאל שריפא את אברהם הלך להציל את לוט וא״ת איך ייחס עצמו באמרו משחיתים אנחנו (להלן י״ט:י״ג) י״ל זה שבא להציל את לוט בעצם והשחתת סדום היה במקרה כמ״ש (שם פסוק כג) ולוט בא צוערה וה׳ המטיר על סדום אם כן הצלת לוט היתה סבת ההפכה במקרה וע״כ יצדק מאמר מלאך הממונה לטוב אין עושה רע וכן להיפך. [הר״א]: ויש ספרים שגורסין ושליחות רפואה והצלה אחת היא דקשה לרש״י אם כן למה הביא ג׳ מלאכים הא בשנים סגי דאותו שנים שרפאו את אברהם ובשרו את שרה הם ילכו אל סדום ואחד יהפוך את סדום והאחד יציל את לוט לכן פי׳ הצלה ורפואה אחת היא אבל בשורה והצלה שני דברים הם. ובמקצת פירושים אינו והטעם דאין מלאך אחד עושה שני שליחות להודיע שאין מספר לגדודיו של הקב״ה ואין עניות במקום עשירות. מצאתי: בעל נחלת יעקב האריך בפלפול וסיים ונ״ל דודאי הביא ג׳ שלא יצטער אחר אורחים ואפי׳ אם היה מלאך אחד יכול לעשות ב׳ שליחות ומ״מ למה פרט הכתוב שהיו ג׳ מה לי אם היו פחות או יותר וע״ז תירץ שהכתוב בא להודיענו שהיו ג׳ לקיים ג׳ מיני שליחות:
לפניו. כו׳ ואין להקשות לפי זה אמאי לא כתיב לפניהם וי״ל משום דשימש אותם בסעודה שייך למכתב והוא עומד עליהם כלומר בסמוך להם ממש כדי שיהא מוכן מיד לשמש אותם משא״כ גבי נצבים דלא שייך האי טעמא וה״נ מצינו בתלמוד בפרק ערבי פסחים (קג:) והוי קאי עלייהו רב ייבא סבא לשמשם לצרכי סעודה כו׳. [מהרא״י]:
וכתיב וירץ לקראתם כו׳. יש מקשים לפי מדרש אגדה שעמדו אצלו ואח״כ פירשו ממנו והלכו להם לפי פי׳ זה היה לו לכתוב בקרא וירץ אחריהם וי״ל דבביתו של אברהם היו ארבע פתחים וכיון שהלכו לדרכם היה רץ אברהם מפתח זה שהיו עומדים אצלו אל פתח שהיתה ברוח צפונית או דרומית לעכב אותם לכך כתוב לקראתם וק״ל: ויש לומר דאין גב למלאכים כמ״ש (יחזקאל א׳:י״ב) לא יסבו בלכתם ואע״ג שבאו אליו בדמות אנשים מ״מ לא נשתנו ממדתם לראות אחור וקדם. [תולדות יצחק]:
One to foretell to Sarah... Rashi is answering the question: Why did Hashem bring three "men,⁠" instead of one angel? He answers: Hashem anyway needed to bring three angels. One to foretell to Sarah...
You may be convinced of this because in the entire parshah they are mentioned in the plural form. The Maharshal objects: This "proof" just begs the question. Perhaps one angel can do multiple missions, and it mentions one [and the same] angel concerning each deed. [The answer is:] I heard from my father and teacher that Rashi is saying as follows: [You might ask:] Perhaps [there were three] because three angels were needed for a single mission? And it is not because an angel is incapable of multiple missions. Rashi answers: "You may be convinced...⁠"
Rephael, who healed Avraham, went from there... Question: Why does Rashi need to mention this here? The answer is: Rashi says this to answer the following questions. One angel cannot do multiple missions, as seen from the fact that the foretelling to Sarah and the overturning of Sedom are written in the singular, as Rashi explained above. If so, where do we find Avraham's healing written in the singular? Furthermore, why did Hashem not bring four angels, [the fourth] one to rescue Lot? Thus Rashi explains that Rephael who healed Avraham went to rescue Lot, and Lot's rescue is written in the singular, as Rashi goes on to say. Therefore it is as though a single angel was also mentioned for Avraham's healing. (Re'm) Furthermore, Rashi is answering the question: Later, concerning the overturning of Sedom, it is written (19:1): "The two angels came to Sedom,⁠" implying that it involved two angels, although one of them had already done his mission [and was incapable of another mission]. Thus Rashi explains: "Rephael who healed Avraham...⁠" to tell us that one of the angels was Rephael. He only rescued Lot and did not assist in overturning Sedom. Rashi explains that Rephael who healed Avraham went to rescue Lot. You might ask: If so, why did this angel say about himself (19:13), "We are going to destroy"? The answer is: His essential mission was to rescue Lot, but to destroy Sedom was an indirect result [of the rescue]. For it says (19:23-4), "When Lot came to Zoar, Adonoy caused to rain upon Sedom...⁠" I.e., rescuing Lot indirectly caused the destruction. Thus it is rightly said that an angel of good does no evil, and vice versa. (Ra) Some versions of Rashi say: "The mission of healing and rescue are one.⁠" Rashi is answering the question: Why three angels? [There are four missions but only three angels, so it seems that an angel can indeed do a second mission if it is in a different place! Therefore,] let the two angels of Avraham's healing and Sarah's foretelling go to Sedom. One will overturn Sedom while the other will rescue Lot. Thus Rashi explains that [an angel cannot do a second mission in a different place either. Rather,] rescuing and healing are one [mission; they save endangered life. Therefore, it can be done by the same angel]. But foretelling and rescue are two different missions. Other versions of Rashi do not have this. The reason one angel does not perform multiple missions is to demonstrate that Hashem's legions are countless; where there is wealth there is no scantiness. The Nachalas Yaakov debated at length, and concluded: It seems clear that Hashem brought three angels so that Avraham would not be aggravated over [lack of] guests, even though one angel can do multiple missions. [You might ask:] If so, why does it state that there were three? Would it matter if there were more, or less? Thus Rashi explains that Scripture informs us that there were three angels to carry out three types of missions.
Next to him. We need not question: If so, [that "over" is respectful], then [below in v. 8] it should say that he stood next to them, [rather than "over them"]. For the answer is: Since there [in v. 8] he is serving them at the meal, it is proper to write he stood "over" them, as it means he was right next to them, ready to serve them immediately. But in this verse this reason does not apply. It says likewise in Pesachim 103b: "Rav Yeiva was standing over them to serve them during the meal.⁠" (Mahara'i)
And then it says: "He ran to greet them.⁠" Some ask: According to the Aggadah that they were close and then moved away, it should say: "He ran after them"! The answer is: Avraham's tent had four openings. When they went away, he ran from that opening to one in the north or south, to stop them [from leaving]. That is why it says, "[He ran toward them] to greet them.⁠" Another answer is: Angels have no backside, [but multiple faces]. For it says (Yechezkel 1:12): "They did not turn as they walked.⁠" Although these angels were in the guise of men, they retained their trait of seeing what was either in front or behind them. [Thus, Avraham was actually greeting their faces.] (Toldos Yitzchok)
וישא עיניו וירא וגו׳ וירא וירץ לקראתם – וירא שתי פעמים? הדבר יצא לספר בשתי ראייות ראיית החוש החיצוני והפנימי. כי אמנם {ג} כאשר יתייצב מנגד הדבר הנראה ישלח לאישון עיניו ניצוץ כדבר שכתבנו בפרשת בראשית משם תקחנו. ויתקבץ בה אל נקודה. ואולם שמה לא יעמוד כי אם אחר התייחד קוי המשולש לנקודה ישובו ויתרחבו בהפך ויעשו משולש אחר יהיה מושבו בשטח הפנימי מהמוח שכנגד העין ונקודתו בנקודת המשולש הראשון. והרואה ישפוט למראה עיניו כפי התושבת הנוגעת בקרום המוח.
{ד} באופן שהאיש שיהיה לו יותר ריוח מן האישון אל המוח יראה יותר מאשר יתקצר הריוח ההוא כי תושבת הפנימי׳ גדולה בו מן האחר. לכן יראה הרואה בתחלת ההשקפה באישון ולא יבין אלא בהסתכלותו בקרום המוח. זו היא ראייה אחר ראייה. ובכל מקום כשירצה הכתוב להגיד הבנה בדבר מה יכפול בדבורו הראייה מזה הטעם. ככתוב (שמות כ׳) וכל העם רואים את הקולות וירא העם:
וישא עיניו וגו׳ – צריך לנו לדעת למה הוצרך לומר והנה גם למה הוצרך לומר נצבים מן הסתם נצבים היו, ומה יצא לנו מהודעה זו, עוד אומרו עליו אין לה משמעות, ואם לומר שסמוכים אליו, יכחיש זה אומרו וירץ לקראתם. עוד קשה אומרו פעם ב׳ וירא ולא הספיק בראשונה. עוד לאיזה ענין השתחוה לאורחים אברהם קודם יודעו מהם כי מלאכים היו ולמה לא חש לערביים וכו׳.
אכן כוונת הכתוב הוא לפי מה שנתגלה בסוף הענין כי מלאכים היו ובאו בדמות אנשים להתאכסן אצל אברהם לסיבות ידועות לזה אמר וירא והנה וגו׳ פירוש מה שהוא נראה הוא אנשים ואינם כן, ואם היה אומר וירא שלשה אנשים יהיה דובר שקרים ח״ו.
ואומרו נצבים לומר כי אברהם להכרתו במשרתי עליון הכיר בהם שהיו ממונים על דבר פי׳ הכיר בהם שהיו שלוחים אל אברהם לצורכו כמו שכן היה א׳ לרפאותו וא׳ לבשר כעת חיה וגו׳, וא׳ הגם שהיה הולך להפוך את סדום אף על פי כן לחיבת אברהם היה עומד מעוכב מלכת עד אשר דבר ה׳ אליו והיה מה שהיה ואז פנה והלך לו הרי כי כל העמדתו היתה עליו.
עוד ירמוז על זה הדרך אנשים נצבים פי׳ עומדים בדמות אנשים, עליו פי׳ על סיבתו לצורך הכנסת אורחים, והכיר בהם כי (הם) מלאכי אלהים הם כי צורת המלאך לא תתעלם. וצא ולמד מאשת מנוח (שופטים יג) ומכל שכן אברהם שמכירם היה לשעבר. ואומרו וירא היה נראה לומר שראיה זו שנית היא הכרתם היותם מלאכים אלא שאין צורך לזה וכבר רמז הכתוב שהכירם אלא שמודיע הכתוב שבראיה שראה אותם נתרפא ממכאובו ועמד ורץ לקראתם, כי המלאך יראה מרחוק ואין הבדל לבחינת הרוחניות למנוע הרפואה ותכף ומיד עשה שליחותו רפאל וירפאהו, ולצד הרגשה זו וישתחו ארצה למשרתי עליון.
וישא עיניו וידא. When he raised his eyes he saw, etc. Why did the Torah add the word והנה?⁠" Besides, why did the Torah add that the three men נצבים, "were standing?⁠" This is no more than normal! What does the addition of that word add to our understanding? Furthermore, what is the meaning of the word עליו, "upon him?⁠" The meaning of that word cannot be that they were merely close to Abraham! If that were the case, why did Abraham have to run towards them? Another difficulty in the paragraph is the repetition of the word וירא! Why does the Torah portray Abraham as bowing down to these men before he knew who they were, i.e. angels and not Arabs?
We must understand the report of the Torah in terms of what transpired later, i.e. that the men were indeed angels who appeared in human garb in order to partake of Abraham's hospitality for reasons known to us. The words וירא והנה simply mean that Abraham saw that they were apparently men, something which later on proved to have been an error on his part. He had judged the outward appearance. Had the Torah not added the word והנה, the report would have been a lie.
The word נצבים means that Abraham, who was by now familiar with celestial messengers, realised that these "men" had been sent to him for a specific purpose, for his sake. One of them, for instance, had been charged with the task of healing him. A second one had been sent to inform him that by that time in the following year Sarah would have a son. The third one, whose task appeared to be the destruction of Sodom, nevertheless had detoured in order to afford Abraham an oppportunity to intercede on behalf of the people of Sodom before God would carry out His judgment on that city. In other words, his whole presence there was "עליו, on account of him (Abraham).⁠"
The expression אנשים נצבים may allude to the human posture these angels assumed. The word עליו means "on his account,⁠" i.e. for his sake, so that he could perform the מצוה of hospitality. Abraham realised that they were angels because the bearing of an angel cannot be disguised. We know this already from the wife of Manoach (Judges 13,2). If that lady realised that she faced an angel, someone of Abraham's stature would certainly be aware of the presence of an angel. After all, Abraham had already encountered angels previously. The word וירא a second time merely confirmed Abraham's original impression seeing that he had been healed and was able to run towards them. An angel has long-distance vision and inasmuch as the cure he performs is of a spiritual nature, he does not need to be physically close to the patient. As soon as Abraham felt cured, he bowed down to the angel in gratitude to God.
וישא עיניו וירא כו׳ – ומבואר כל מה שכתבתי ע״ש. ד״א כו׳ ור״ל באלוני תוקפא הוא יום הדין החזק מאד כמ״ש (צפניה א׳ י״ד) יום ה׳ הגדול כו׳ מר צרח שם גבור ור״ל והוא יושב פתח האהל בבי׳ הבליע׳ כמו שמפרש והולך שהיא פתח הגוף שנקרא אהל כידוע. ואז נשמת כו׳ ר״ל זהו וירא וירץ כו׳ וישתחו ארצה – לקראת השכינה ארץ החיים. ארצה – לארץ.
וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו – לפי הפשט היו נצבים עליו כמו מבקשים ממנו דבר, וכמו ״וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב״,⁠1 שהיו מבקשים ממשה תורה ומשפט. וכן בשאול ״וכל עבדיו נצבים עליו״,⁠2 לשמוע מה יצוה. ויורה גם להפך שנצב לראות מעשהו לזרז ולצוות, כמו ״לבד משרי הנצבים לשלמה אשר על המלאכה״.⁠3 ומצאנו ״והנה ה׳ נצב עליו״.⁠4 וכאן5 יורה על שתיהן, שנראו לו כחפצים ממנו דבר. גם נראו כגדולים המצַוים עליו, ורמב״ן ז״ל פירש שהיו עומדים לנגדו מסתכלין, כלשון ״הנצב על הקוצרים״,⁠6 ״משרי הנצבים״,⁠7 ולפי שהוא יושב והם היו עומדים ורואים בו אמר ״עליו״. [עכ״ל]. וגם זה נכון.
וירא וירץ לקראתם – תחלה כשנשא עיניו ראה אותם. ועוד ראה בשכלו שהם קדושי עליון וגדולי עולם. מיד עמד ורץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. ולולי הכיר שהם מסוד קדושים לא היה משתחוה ארצה, כי הוא נשיא אלהים, והם בני אדם לא ידע מי המה. אבל ידע שהם מלאכי ה׳ נראים לו במראה אנשים, והשתחוה ארצה כמו יהושע כששמע שהיה העומד לנגדו הוא שר צבא ה׳, כתוב ״ויפול יהושע אל פניו ארצה וישתחו״.⁠8 ואילו היו שלשה האנשים האלו אנשים ממש היה ראוי שישתחוו גם הם לכבוד אברהם, כמו ״וישתחוו איש לרעהו״. ולכן תמה אני על ראב״ע9 וזולתו שדמו לומר שהיו אנשים נביאים שלוחים לאברהם לבשר את שרה, וזה רעיון רוח. ועוד אוכיח בעז״ה האמת בכתובים הבאים.
מפתח האהל – להודיע שישב במקומו והתבונן בהם, וכשראה שהם שרים עליונים לא נס להתחבא באהל, ואח״כ התאמץ לקראתם; אלא ממקום מושבו רץ לקראתם בשמחה, כי עלז על הכבוד שכבדו ה׳. ורמב״ן ז״ל פירש שהכתוב מגיד ״שהיה עדיין יושב שם אחרי הסתלק ממנו מראה השכינה״. [עכ״ל]. ולא ידעתי טעם זה, ואני חושב שהמראה שנזכר בראש הענין הכל אחד עם ״וישא עיניו וירא״, והוא עצמו ״וירא אליו ה׳ ״, כי ראה מראות אלהים באלוני ממרא, כדרך ״וירא כבוד ה׳ אל כל העם״, כי היה גלוי שכינה. ובאותה המראה נראו לו שרי צבאות ה׳ נצבים עליו כאנשים, וידע שהם ממחנה השכינה הנראה לו. ורוח ה׳ רוח נבואה שרתה עליו, רוח הקדש ורוח נדיבה, ובו בטח לבו ועשה מה שעשה, וכמו שאדבר עוד בעז״ה.
1. שמות יח, יד.
2. שמו״א כב, ו.
3. מל״א ה, ל.
4. בראשית כח, יג.
5. אצל אברהם אבינו.
6. רות ב, ה.
7. מל״א ה, ל.
8. יהושע ה, יד.
9. בפירושו לפסוק יג ד״ה ויאמר ה׳.
אנשים – שרשו אנש, ומשמעו חלש ובן תמותה, כמו ויחלה הילד ויאנש (שמואל ב י״ב:ט״ו), ידעו וגו׳ אנוש המה (תהלים ט׳:כ״א), וזה יכריע כי נביאי הדור היו, שלוחי המקום. שאף שקורא הכתוב למלאך ׳איש׳, והאיש גבריאל (דניאל ט׳:כ״א), לא נראה שיקרא למלאכים ״אנשים״ שהוא משורש גרוע, ומדרש חז״ל אינו דרך פשוטו. והמפרש (רשב״ם) שהמראה הוא ג׳ האנשים, דבר תימה הוא1, שאם לאחד קרא בשם, היחברו לו הנותרים, ואם לשלשתן, אל אודות הרעה הזאת מהאחרת2.
1. ראה ר״י בכור שור ״מכאן תשובה למינין שאומרים שאילו שלשה הם שלשה חלקים של אלוהים וכו׳⁠ ⁠⁠״.
2. מליצה ע״פ שמואל ב י״ג:ט״ז.
וישא עיניו וירא – זה היה תחלת המראה שזכר למעלה וירא אליו ה׳:
והנה שלשה אנשים – מן המסופר בסמוך נדע בבירור שמלאכי עליון היו, כי אחד מהם אמר שוב אשוב אליך כעת חיה, ואין בן אדם יכול להבטיח שיבא בשנה הבאה כי אולי ימות בתוך שנתו, ועוד בפירוש אמרו וישלחנו ה׳ לשחתה, ואין שני בני אדם יכולים להשחית מדינה גדולה, אלא שעם היותם מלאכים מופשטים מחומר נראו לאברהם בדמות אנשים, ולבשו לבוש גשמי כדרך המלאך הנראה למנוח ולגדעון, וחז״ל אמרו שהאחד בא לרפאות את אברהם ולהציל את לוט, והב׳ לבשר את שרה, והג׳ להשחית את ערי הככר:
נצבים עליו – לפניו וסמוכים אליו, והנה היה זה שלא כדרך הנהוג, כי לא ראה אותם מרחוק ולאט לאט מתקרבים והולכים, אלא בפתע פתאום ראה אותם עומדים אצלו, ולזה כתוב וירא וירא שני פעמים, כי אברהם התפלא מאד על ענין ביאתם שלא כמנהג הטבעי, וחשב שבלי ספק בעבורו באו, אלא שעכ״ז ראה אותם נצבים ועומדים במקומם, ולכן נתעורר ללכת לקראתם לחלות פניהם שיסורו אל ביתו:
וירץ לקראתם – התאמץ בכל כחו לקום ולהקרב אליהם אעפ״י שהיה חולה, אך מיד שקם ממקומו מצא עצמו חזק ובריא עד שרץ לקראתם, כי תכף שנראו המלאכים לנגד עיניו נתרפא מחליו ושב להיות כבראשונה, ולזה סיפר הכתוב אח״כ שהוא בעצמו תיקן הסעודה, ואל הבקר רץ אברהם, והוא עומד עליהם, ואברהם הולך עמם לשלחם, כל זה להגיד שהלכה לה חולשתו ונתרפא לגמרי:
וישתחו ארצה – כי הבין שמחנה אלהים זה ולכן נהג בהם כבוד, אלא בעבור שנראו בדמות בני אדם רצה לכבדם ג״כ כמנהג לבני אדם והכין להם סעודה:
נצבים עליו – עמדו להם נוכח פתח אהלו.
standing not far from him. They were standing in wait opposite the entrance of the tent.
וישא – (העלוי הו׳), שתחלה נראה אליו ה׳ ואחר כך נתגלו לו מלאכיו וקדושיו, שכל הנביאים יראו את המלאך תחלה ואח״כ יגלה להם כבוד ה׳, וה׳ הראה אהבתו אליו שתחלה נראה אליו המלך ואח״כ צבא משרתיו עושי רצונו, וישא עיניו וירא תחלה ראה את המלאכים בעין הנבואיי בעודם ברוחניותם וראה אותם מעופפים למעלה והתחקה המראה בנבואתו כי שלשה אנשים נצבים עליו, ר״ל שנצבים ברום עולם שעז״א נצבים עליו למעלה, ואח״כ נתגלמו בגולם ולבוש גשמי ועבר המראה מן עין הנבואיי אל עין החושיי, שעז״א שנית וירא. שראה אותם בעיניו הגשמיים שעומדים על הארץ כעוברי אורח, וכאשר ראה אותם עוברים בצד האהל כרוצים לעבור לדרכם, רץ לקראתם לעכבם שיסורו אל ביתו, ובמדרש אהל של א״א מפולש היה, דייקו ממלת לקראתם שרץ מפתח זה אל פתח האהל שכנגדו ושם בא לקראתם, כי אם רץ מפתח שהיה יושב שם היה צ״ל וירץ אליהם, וישתחו ארצה.
LOOKING UP. First, looking up, for first God appeared to him and only then were His envoys and holy ones revealed to him — not as with all the prophets who would see the malakhim first, followed by revelation of the glory of the Lord. Here God showed His love for Avraham by reversing the order. First the King made His appearance — and only then His host of servants who do His bidding.
{Why the duplication: ‘vayera...vayar’?}
LOOKING UP, HE SAW (VAYAR). First he beheld the malakhim with the prophetic eye — while they were still in their state of lofty reality (ruhaniuth), seeing them as soaring On-high — this prophetic vision becoming reinforced until he saw three men were standing over him. It means that he saw them as being at the apex of the world; hence: standing over him — aloft.
Then they were incarnated into a crude form (golem) and material attire — and what had been in the prophetic eye passed over into the sensing eye. It explains why vayar appears again: with his physical eyes he now saw them standing on earth — and they were like wayfarers.
But when he saw them passing by the side of the tent, as if intent on continuing on their way, he ran towards them that they might stop and turn aside into his house.
{Is there no contradiction between ‘standing over him’ and ‘ran towards(!) them’?}
The Midrash writes1 that the tent of our father Abraham was open on both sides. This is deduced from the word ligratham — lit., across towards them: he ran from this opening to the one opposite, and there came towards them. Had it been the case that he ran towards them from the opening where he had been sitting, the verse should have said, ‘he ran to them’ (aleihem, not ligratham). And when he reached them, he bowed to the ground.
1. Gen. R. 48:9.
וירא: שתי פעמים, ואמרו ברבה (מח,ט) ׳וירא במלאכים וירא בשכינה׳1, ואינו מבואר כל כך. ועוד איתא שם: אמר, אם יהיו מכבדים זה את זה, בני אדם גדולים הם, עיי״ש עוד2. ולכאורה קשה, וכי מי שהוא מכניס אורח מדקדק על האורח אם הוא אדם גדול או לא.
אלא כך הענין, באשר שהיה אברהם אבינו שקוע באותה שעה באהבת ה׳ ובהקבלת פני שכינה, ומלבד שהוא תענוג נפלא עוד הוא מצות עשה ״ואהבת את ה׳⁠ ⁠⁠״ כמבואר במקומו, ומ״מ אי מתרמי איזו מצוה בשעה שהאדם שקוע באהבת ה׳ מחויב להפסיק ממצות אהבה שאין לה זמן קבוע3, ועל זה איתא במסכת שבת פרק מפנין (קכז,א) ׳גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנאמר ״אל נא תעבור מעל עבדך״⁠ ⁠׳4, ואין הכוונה דמי שמכניס אורח גדול מהמקביל פני שכינה5, אלא שהיא גדולה לדחות הקבלת פני שכינה, שכך הוא רצונו יתברך שתהא מצוה מעשית דוחה מצוה זו שאין לה שיעור וזמן6, והביאו ראיה מאברהם אבינו שהפסיק מהקבלת פני שכינה כדי לעסוק בהכנסת אורחים. ורבותא קאמר7 דאפילו הכנסת אורחים שהיא מצות גמילות חסדים, דוחה, מכל שכן מצוה קבועה מהתורה. אכן זה אינו אלא במצוה שאי אפשר להעשות ביד אחרים, אבל אם אפשר להעשות ביד אחרים אין ראוי לדחות אהבת ה׳, והרי זה דומה למצות תלמוד תורה8 שכתבנו לעיל (יז,כב) מסוגיא דמו״ק (ט,א)9.
וכל זה מבואר בכתוב, דאברהם אבינו בשעה שראה את המלאכים וגם ראה בשכינה10, היה תמה וכאינו יודע מה לעשות אם לקבל פני השכינה או להכניס את האורחים. אח״כ נתיישב בדבר ואמר אם בני אדם גדולים הם ואין כבודם לצוות למשרתים11 להכניסם לבית, הרי מחויב אני להפסיק מהקבלת פני שכינה12, אבל אם הדיוטים הם אפשר לקיים מצוה זו ע״י אחרים, היינו שיצוה את נעריו להכניסם ולהאכילם.
מפתח האהל13: לא כהלכות דרך ארץ14 שההולך להקביל פני חשוב הרי זה מתקרב והולך בנחת, וכשהוא סמוך להחשוב הרי זה רץ אליו, כמו דכתיב ״וירץ לקראתו ויחבק לו״ (לקמן כט,יג)15, אבל אברהם אבינו עשה כהלכות מצוה, שמצוה לרוץ מהחל ועד כלה, כך רץ אברהם מפתח האהל עד שהגיע אליהם16.
1. תחילת לשון המדרש: אמר, עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי. א״ל הקב״ה, עד שלא מלתה היו בני אדם ערלים באים, עכשיו אני ובני פמליא שלי נגלים אליך. הה״ד ״וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו״, ״וירא״ בשכינה ״וירא״ במלאכים.
2. ז״ל המדרש (שם): אמר, אם רואה אני ששכינה ממתנת עליהם אני יודע שהן בני אדם גדולים, ואם אני רואה אותן חולקים כבוד אלו לאלו אני יודע שהן בני אדם מהוגנין, וכיון שראה אותן חולקין כבוד אלו לאלו ידע שהן בני אדם מהוגנין.
3. כמו מצות תלמוד תורה שאינה דוחה מצוה מעשית, וכדלהלן.
4. רש״י שם: והניחו והלך לקבל האורחים.
5. כפי שמובן מפשטות המאמר, וכפי שנראה מהבנת מפרשי הש״ס במקום.
6. חידוש גדול של רבינו בהבנת מאמר חז״ל זה המפורסם ׳גדולה הכנסת אורחים׳ וכו׳.
7. מדוע נקטה הגמרא ׳הכנסת אורחים׳ כשהכוונה ע״פ רבינו לכל המצוות המעשיות.
8. חידוש של רבינו שלמדו מפסוקנו, ששוה מצות אהבת ה׳ למצות תלמוד תורה לענין הגדרים הללו שהוזכרו בגמרא במו״ק, שהרי הגמרא שם הזכירה תלמוד תורה בלבד.
9. הקובעת את היחס בין קיום שאר מצוות לבין תלמוד תורה, כשהגדר הוא שמצוה שאי אפשר לעשותה ע״י אחרים דוחה תלמוד תורה.
10. כלומר, עמדו לפניו שתי מצוות, מצות הכנסת אורחים (׳וירא במלאכים׳) ומצות קבלת פני שכינה.
11. שאני אצוה למשרתים שלי.
12. וזו כוונת המדרש ׳אם רואה אני... אני יודע שהן בני אדם גדולים׳. אך קצ״ע הבנת המשך המדרש (הבאנו בהערה 9) – ׳יודע אני שהם מהוגנין׳ כשענין זה לא מוסבר ע״פ רבינו.
13. הערת רבים מהמפרשים, מדוע כתב ״וירץ לקראתם מפתח האוהל״ כשאנו יודעים שישב שם ״והוא יושב פתח האוהל״.
14. כלומר, מנהגי הנימוסין הנהוגים בעולם.
15. לא ברורה הראיה מפסוק זה.
16. וכך בספורנו, וז״ל: התחיל מן הפתח לרוץ לכבודם, כי הזריזות לדבר יורה על חשיבותו בענין המזדרז אליו... ועיין גם ב׳הכתב והקבלה׳ שהרחיב בענין.
והנה שלשה אנשים. אין ספק כי המאורעות הקדמוניות, ובפרט בהיותם מעשה נסים, השאירו רושם וזכר עולם בלב כל מי שהגיע אליו שמץ מנהו מהנוראות ההנה, ומכללם לא יבצר, שמה שקרה לשלשת אבותינו הראשונים, לא יתפרסם, אם מעט ואם הרבה בכל העמים אשר נפוצו שמה, ובין זרעם אחריהם גם בני ישמעאל גם בני עשו, ומהם לשמע אזן שמעו גם הגוים הרחוקים וביחוד עם יון אשר ידענו ממנו שנתלמד ונתחנך הן בחכמת האדם והן בחכמת האלהים מבני קדם פלשת וצר עם כוש, אשר להם עם האומה הישראלית קורבה גדולה, ומהעניינים שנודעו אצלם ממקרי האבות הרגישו קצת חוקרים בספור אוביריוס מהשלשה אלהי יון דברים רבים שדומין בכל פרטיהם למראה הגדול הזה באלוני ממרא בפתח האהל והוא כי יספר אוביריוס, ששלשת אלהי יון בהיותם נוסעים הלוך ונסוע בכל הארץ לראות מפעל כל היצור אם טוב ואם רע, ויקר מקרה שיום אחד לפנות ערב פגעו בסכה קטנה, ועל פתחה יושב היה האיריי הזקן וחיש קל בראותו אותם מרחוק במו פיו יתחנן שיסורו אל ביתו ויכניסם באהלו ויכבדם ככל אשר השיגה ידו לעשות. — ויהי אחרי אכלם, ואחרי שתה, שאלו לזקן מה לעשות לו לטובתו ולהנאתו, וישב הזקן ויאמר כי כל מאווי נפשו להיות לו ילד שעשועים רק מבלי שיצטרך למשכב אשה כי אשתו מתה, והוא נשבע לה טרם מותה שלא ישא זולתה אשה אחרת — ולא אחר האלהים למלאת את שאלתו, ויהי לו בן- ושתים אלה טוב וראוי להעיר בספור זה, האחת שם האיש כספור אובידיו איריי שלדעת קצת, שם זה רמז לאברהם המכונה אצלם מאור כשדים, מפני הנס שנעשה בו — והשנית, שעין רואה כיצד נשתנה הפלא של שרה וחזרתה לנערותה לפלא אחר עצום ממנו היינו להוליד מבלי עזר כנגדו, וכל זה אינו מהמתמיהין לכל מי שידע כיצד ישתנו על נקלה פרטי המעשים לפי רוב השנים והאנשים המריקים הספור ההוא מבלי אל כלי עד שלא עמד טעמו בו וריחו נמר.
וירא והנה – פתאם וללא כל מעבר הוא ראה את שלושת האנשים.
נצבים עליו – כלומר לפניו (השווה שמואל א כ״ב:ו׳). המלאכים פסקו מלכת במרחק מה ממנו ועמדו במקומם, להמתין לו שמא יזמינם לביתו, ואכן כך הוא מנהגם של אנשי המזרח.⁠1
וירא – כאשר ראה שהם עמדו מלכת, וירץ לקראתם, רק אז רץ לקראתם.
וישתחו – נהג בהם בגינוני הכבוד המקובלים.
1. במקום ההקשה בדלת הנהוגה בארצותינו.
והנה שלשה אנשים – מאן ננהו שלשה אנשים, מיכאל וגבריאל ורפאל, מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל לרפאות את אברהם, וגבריאל דאזל למהפכה לסדום.⁠1 (שם שם)
נצבים עליו – שלשה שהיו מהלכין בדרך, הרב באמצע, גדול בימינו וקטן בשמאלו, וכן מציגו בשלשה מלאכים שבאו לאברהם, מיכאל באמצע, גבריאל לימנו, ורפאל לשמאלו.⁠2 (יומא ל״ז.)
וירא וירץ – מהו וירא וירץ,⁠3 מעיקרא אתו קמו עלי׳, כי חזיוהו דהוי לי׳ צערא, אמרו, לאו אורח ארעא למיקם הכא, [ואזלי להו ורהיט בתרייהו].⁠4 (ב״מ פ״ו:)
1. ואע״פ דכתיב בסדום ויבאו שני המלאכים סדומה, אך התם הכונה דאזל מיכאל בהדי׳ דגבריאל להציל את לוט, וראי׳ לזה, דבהפיכה כתיב ויהפך את הערים ולא ויהפכו. וטעם הדבר שלא נמסרו כל השלש שליחות למלאך אחד, הוא משום דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות (בראשית רבה כ׳). –
ומה דלא ניחא לי׳ לפרש בכלל דאלה השלשה אנשים היו אנשים ממש ולא מלאכים, פשוט הוא משום דלבסוף כתיב ויבאו שני המלאכים סדומה, ומהמשך לשון הפרשה מבואר דאותו הלשון מוסב והולך על אלה האנשים, הרי מבואר דמלאכים היו, ולא קשה מה שמכונים בשם אנשים, כי כן מצינו שם איש בתואר למלאכים, כמו בדניאל ט׳ והאיש גבריאל, וכן דרשו ויאבק איש עמו מלאך הי׳ (מ״ר וזוהר בא מ׳ ב׳), וכן וימצאהו איש – זה גבריאל, ובזוהר משפטים צ״ד ב׳ אית איש דאיתמר בי׳ ה׳ איש מלחמה ואית איש והאיש לבוש הבדים (דניאל י״ב), ובירושלמי יומא פ״א ה״ה וכל אדם לא יהי׳ באהל מועד – אפילו מלאכים, וטעם כנוי זה למלאכים יתבאר ע״פ הכתוב ביחזקאל א׳ ודמות פניהם פני אדם, ובמ״ר פ׳ קרח פ׳ י״ט גדול כחן של נביאים שמדמים דמות גבורה של מעלה לצורת אדם שנאמר ואשמע קול אדם מדבר (יחזקאל א׳), ואין להאריך עוד. –
וע׳ במ״ר כאן, א״ר לוי, אחד נדמה לו בדמות סדקי [מוכר פת] ואחד בדמות נווטי [מנהיג ספינה] ואחד בדמות ערבי, ע״כ, ולא נתבאר רמז בפסוק לדרשות אלו, וי״ל דסמיך כן על הלשון ואקחה פת לחם במקום דהול״ל ואתן, ומרמז שאמר אם יש לך לחם אקנה ממך, והיינו לפי שנדמה לו כמוכר פת, ומדאמר אחר תעבורו ולא תלכו דריש שנדמה לו כמנהיג ספינות, יען שלשון העברה רגיל ביותר בעוברים על המים, ויעברו בתוך הים, ויעבר את הירדן, ומזה יסוד הלשון מעבר לירדן, ומדאמר ורחצו רגליכם דריש שנדמו לו כערביים שכן מנהגם.
2. מדכתיב שלשה אנשים נצבים עליו, מכלל שבשורה אחת הוו קיימי זה אצל זה, דאי זה אחר זה, הלא אין נצבים עליו אלא ראשון.
3. ר״ל למה כתיב שתי פעמים וירא וירא, וגם למה רץ אחריהם.
4. ור״ל מקודם ראה אותם נצבים עליו, ואח״כ ראה אותם פורשים ממנו וירץ לקראתם, ולכן כתיב וירא וירא לרמז על שתי ראיות מיוחדות. ונראה דענין הצער הי׳ שהי׳ קושר ומתיר חתולי המילה, וכמו בדרשא שבסמוך חזיי׳ דקא אסיר ושרי, והי׳ בוש עצמו מאנשים זרים, ועל זה שייך מה שאמרו לאו אורח ארעא למיקם הכא, אבל אם הכונה סתם צער לא שייך לאו אורח ארעא.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144