×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) אֲנִי֙ חֲבַצֶּ֣לֶת הַשָּׁר֔וֹן שׁוֹשַׁנַּ֖ת הָעֲמָקִֽים׃
I am a rose of Sharon, a lily of the valleys.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמַרַת כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל בְּעִדָּן דְּמַשְׁרֵי מָרֵי עָלְמָא שְׁכִינְתֵּיהּ בֵּינַי אֲנָא מְתִילָא לְכַרְקוֹם רַטִּיב מִגִּנְּתָא דְּעֵדֶן וְעוֹבָדַי יָאֲיָן כְּוַרְדָּא דִּבְמֵישַׁר גְּנוּנִיתָא דְּעֵדֶן.

פרשה ב

[א] אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן – אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֲנִי הִיא וַחֲבִיבָה אָנִי, אֲנִי שֶׁחִבְּבַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת. חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שֶׁעָשִׂיתִי לוֹ צֵל עַל יְדֵי בְּצַלְאֵל, דִּכְתִיב: וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן (שמות ל״ז:א׳). הַשָּׁרוֹן, שֶׁאָמַרְתִּי לְפָנָיו שִׁירָה עַל יְדֵי משֶׁה, דִּכְתִיב: אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ט״ו:א׳).
דָּבָר אַחֵר: אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן – אֲנִי הִיא וַחֲבִיבָה אָנִי, אֲנִי הִיא שֶׁהָיִיתִי חֲבוּיָה בְּצִלָן שֶׁל מִצְרַיִם, וּלְשָׁעָה קַלָּה כִּנְּסַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְרַעְמְסֵס, וְהִרְטַבְתִּי מַעֲשִׂים טוֹבִים כְּשׁוֹשַׁנָּה, וְאָמַרְתִּי לְפָנָיו אֶת הַשִּׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ חָג (ישעיהו ל׳:כ״ט).
דָּבָר אַחֵר: אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן – אֲנִי הִיא וַחֲבִיבָה אָנִי, אֲנִי הִיא שֶׁהָיִיתִי חֲבוּיָה בְּצִלּוֹ שֶׁל יָם, וּלְשָׁעָה קַלָּה הִרְטַבְתִּי מַעֲשִׂים טוֹבִים כְּשׁוֹשַׁנָּה, וְהֶרְאֵיתִיו בְּאֶצְבַּע מָנוֹן עֲבוּרִי, שֶׁנֶּאֱמַר: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות ט״ו:ב׳).
דָּבָר אַחֵר: אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן – אֲנִי הִיא וַחֲבִיבָה אָנִי, אֲנִי הִיא שֶׁהָיִיתִי חֲבוּיָה בְּצִלּוֹ שֶׁל סִינַי, וּלְשָׁעָה קַלָּה הִרְטַבְתִּי מַעֲשִׂים טוֹבִים כְּשׁוֹשַׁנָּה בְּיָדִי וְלִבִּי, וְאָמַרְתִּי לְפָנָיו: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳).
דָּבָר אַחֵר: אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן – אֲנִי הִיא וַחֲבִיבָה אָנִי, אֲנִי הִיא שֶׁהָיִיתִי חֲבוּיָה וּרְמוּסָה בְּצִלָּן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת, לְמָחָר כְּשֶׁיִּגְאָלֵנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצִּלָּן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת, אֲנִי מַרְטֶבֶת כְּשׁוֹשַׁנָּה, וְאוֹמֶרֶת לוֹ שִׁיר חָדָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁירוּ לַה׳ שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ (תהלים צ״ח:א׳).
[ב] רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר, הַפָּסוּק הַזֶּה הַמִּדְבָּר אֲמָרוֹ, אָמַר הַמִּדְבָּר, אֲנִי מִדְבָּר וְחָבִיב אָנִי, שֶׁכָּל טוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם חֲבוּיִין בִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה (ישעיהו מ״א:י״ט), נְתָנָם לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְהוּ שְׁמוּרִים בִּי, וּכְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקְּשָׁם מִמֶּנִּי אֲנִי מַחֲזִיר לוֹ פִּקְדוֹנוֹ בְּלֹא חֶסְרוֹן, וַאֲנִי מַרְטִיב מַעֲשִׂים טוֹבִים וְאוֹמֵר לְפָנָיו שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה (ישעיהו ל״ה:א׳). מִשּׁוּם רַבָּנָן אָמְרוּ הָאָרֶץ אָמְרָה אוֹתוֹ, אָמְרָה אֲנִי הִיא וַחֲבִיבָה אָנִי, שֶׁכָּל מֵתֵי הָעוֹלָם חֲבוּיִין בִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן (ישעיהו כ״ו:י״ט), לִכְשֶׁיְּבַקְשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמֶּנִי אַחֲזִירֵם לוֹ וְאַרְטִיב מַעֲשִׂים טוֹבִים כְּשׁוֹשַׁנָּה וְאוֹמֶרֶת שִׁירָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ (ישעיהו כ״ד:ט״ז).
[ג] רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יוּדָן אָמַר, אֲנִי חֲבַצֶּלֶת, לֹא הִיא חֲבַצֶּלֶת וְלֹא הִיא שׁוֹשַׁנָּה, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה הוּא קוֹרֵא אוֹתָהּ חֲבַצֶּלֶת, הִגְדִּילָה קוֹרֵא אוֹתָהּ שׁוֹשַׁנָּה, חֲבַצֶּלֶת, וְלָמָּה נִקְרֵאת חֲבַצֶּלֶת, שֶׁחֲבוּיָה בְּצִלָּהּ.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָשַׁל אֶת הַצַּדִּיקִים בַּמְשֻׁבָּח שֶׁבַּמִּינִים, וּבַמְשֻׁבָּח שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּין. הַמְשֻׁבָּח שֶׁבַּמִּינִים, כְּשׁוֹשַׁנָּה, וּבַמְשֻׁבָּח שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּין, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים, וְלֹא כְּשׁוֹשַׁנַּת הָהָר שֶׁנּוֹחָה לְהִכָּמֵשׁ, אֶלָּא כְּשׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים שֶׁמַּרְטֶבֶת וְהוֹלֶכֶת. מָשַׁל אֶת הָרְשָׁעִים בַּמְגֻנֶּה שֶׁבַּמִּינִים וּבַמְגֻנֶּה שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּין, מְגֻנֶּה שֶׁבַּמִּינִים: כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ (תהלים פ״ג:י״ד), אִם תֹּאמַר כַּמֹּץ שֶׁבַּבִּקְעָה, כְּבָר יֵשׁ בּוֹ לִחְלוּחַ, אֶלָּא: וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ (ישעיהו י״ז:י״ג). רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי הִיא וַחֲבִיבָה אָנִי, שֶׁנְּתוּנָה בְּעִמְקֵי הַצָּרוֹת, וּכְשֶׁיִּדְלֵנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהַצָּרוֹת, אֲנִי מַרְטֶבֶת מַעֲשִׂים טוֹבִים כְּשׁוֹשַׁנָּה וְאוֹמֶרֶת שִׁירָה לְפָנָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ה׳ בַּצַּר פְּקָדוּךָ (ישעיהו כ״ו:ט״ז).
אָמַר רַבִּי אַחָא, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּשָׁעָה שֶׁאַתְּ מַעֲמִיק עֵינֶיךָ בִּי, אֲנִי מַרְטֶבֶת מַעֲשִׂים טוֹבִים כְּשׁוֹשַׁנָּה וְאוֹמֶרֶת שִׁירָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה׳ (תהלים ק״ל:א׳). רַבָּנָן אָמְרִין כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֲמָרַתְהוּ, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֲנִי הִיא וַחֲבִיבָה אָנִי, שֶׁאֲנִי נְתוּנָה בְּעִמְקֵי גֵּיהִנֹּם, וּכְשֶׁיִּגְאָלֵנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמַּעֲמַקֶּיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן (תהלים מ׳:ג׳), אֲנִי מַרְטִיבָה מַעֲשִׂים טוֹבִים וְאוֹמֶרֶת לְפָנָיו שִׁירָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ (תהלים מ׳:ד׳). אַתְיָא דְרַבָּנָן כְּהַהִיא דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, עֲתִידִים שָׂרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם לֶעָתִיד לָבוֹא שֶׁיָּבוֹאוּ לְקַטְרֵג אֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאוֹמְרִים רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵלוּ עָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאֵלּוּ עָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֵלּוּ גִּלּוּ עֲרָיוֹת וְאֵלּוּ גִּלּוּ עֲרָיוֹת, אֵלּוּ שָׁפְכוּ דָּמִים וְאֵלּוּ שָׁפְכוּ דָּמִים, מִפְּנֵי מָה אֵלּוּ יוֹרְדִין לְגֵיהִנֹּם וְאֵלּוּ אֵין יוֹרְדִין, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵשִׁיב לָהֶם וְאוֹמֵר אִם כֵּן הוּא יֵרְדוּ כָּל הָעַמִּים עִם אֱלֹהֵיהֶם לְגֵיהִנֹּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו (מיכה ד׳:ה׳).
אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן אִלּוּ לֹא הָיָה הַדָּבָר כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, כִּבְיָכוֹל: כִּי בָאֵשׁ ה׳ נִשְׁפָּט (ישעיהו ס״ו:ט״ז), ה׳ שׁוֹפֵט, אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא נִשְׁפָּט, הוּא שֶׁאָמַר דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ: גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי (תהלים כ״ג:ד׳).
דָּבָר אַחֵר, שִׁבְטְךָ אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין, וּמִשְׁעַנְתְּךָ זוֹ תּוֹרָה, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי וגו׳, יָכוֹל בְּלֹא יִסּוּרִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: אַךְ, יָכוֹל בָּעוֹלָם הַזֶּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה׳ לְאֹרֶךְ יָמִים.
[פרשה ב]
(א) אני חבצלת השרון [שושנת העמקים] – (שהיא) [כדרך שהשושנה הזו] נאה כך ישראל נאים במעשיהם מכל האומות.
ד״א אני חבצלת השרון – אין השרון אלא שהיא שרה למקום למי שברא את העולם.
שושנת העמקים – שאין שושנה נאה בעולם אלא שושנת העמקים. כדרך שהשושנה נאה כך ישראל נאים בזמן הבכורים שהיה שבט יהודה מביא והשיר בראשם ועטרה של זהב בראשם. הגיעו למקדש היו השליחים מעטרים את בכוריהם. הקריבו היו מביאים ענבים ותאנים ותמרים והשיר היה מכה לפניהם והיו הסגנים והפחות והגזברים עומדים מפניהם. הגיעו לעזרה היו הלוים מכים בשיר ואומרים (אודך) [ארוממך] ה׳ כי דליתני (מאד) (תהלים ל׳:ב׳). לכך נאמר אני חבצלת השרון שושנת העמקים שממנו שבח למי שברא העולם.
ד״א אני חבצלת השרון – אימתי שרו ישראל למקום כיון שעלו מן הים אמרו שירה. וי״א שושנת העמקים זה נחשון שירד לתוך הים והיה מהלך במים עד שהגיעו המים בחוטמו שנאמר הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש (תהלים ס״ט:ב׳). וי״א שושנת העמקים בשעה שירדו ישראל לתוך הים בעמקי הים נכפפו המים בראשיהם עליהם והיו המים בימינם ובשמאלם על גביהם התחילו ישראל בוכים ומצטערים ואומרים מה מתונים והטעה כל הקהל הזה אמר הקב״ה עשיתי נסים לעמי ולא ידעו כח המטה אשר בידך והכה את הים וקרם הכיפין של מים ויחזרו המים למקומם וכך עשה משה. ומנין לך שכך היה הרי חבקוק מפרשה נקבת במטיו ראש פרזיו יסערו להפיצני (חבקוק ג׳:י״ד). באותה שעה העלה עליהם המקום וימרו על ים סוף ולא עשו אלא נותנים אחת מרגליהם ביבשה ואחת על הים והיו אומרים שירה לכך נאמר אני חבצלת השרון.
ד״א אני חבצלת השרון – זה אברהם ששר למקום כשעלה מכבשן האש.
ד״א זה חנניה מישאל ועזריה ששרו למקום בשעה שעלו מתוך כבשן האש. ד״א זה דניאל ששר למקום בשעה שעלה מגוב אריות.
אני חבצלת – אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה רבש״ע חביבה אני שחבבתני יותר מכל האומות, חבצלת שעשיתי צל על ידי בצלאל, השרון שאמרתי שירה ע״י משה שנאמר אז ישיר משה. ד״א חבצלת השרון חביבה אני שהייתי חבויה בצלו במצרים וכשהוציאני הרטבתי מעשים טובים כשושנה ואמרתי לפניו שירה השיר יהיה לכם. ד״א חביבה אני שהייתי חבויה בצלו בסיני ולשעה קלה הרטבתי מעשים טובים כשושנה ואמרתי לפניו שירה השיר יהיה לכם. ד״א חביבה אני שהייתי חבויה בצלו בסיני ולשעה קלה הרטבתי מעשים טובים כשושנים ואמרתי לפניו שירה כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע.
דבר אחר: חביבה אני שהייתי חבויה בצלן של מלכיות כשיגאל אותי הקב״ה אני מרטבת מעשים טובים כשושנה ואומרת לפניו שירה שירו לה׳ שיר חדש. רבי ברכיה אמר דור המדבר אמרו חביב אני שכל טובות שבעולם חנויים בי, הח״ד אתן במדבר ארז, וכשבקש הקב״ה ממני אני מחזיר לו פקדונו ואני מרטיב כשושנה, ואמרת שירה ישושום מדבר וציה, ורבנן אמרי הארץ אמרה אותו, חביבה אני שכל מתי עולם חבויים בי לכשיבקשם הקב״ה אני מחזיר לו פקדונו דכתיב יחיו מתיך נבלתי יקומון, ואני מרטבת כשושנה ואומרת שירה מכנף הארץ זמירות שמענו.
שושנת העמקים – רבי יודן ור״א משל את הצדיקים במשובח שבמינים ובמשובח שבאותו המין, משובח שבמינים כשושנה, ובמשובח שבאותו המין שושנת העמקים – ולא כשושנת ההר שהיא נוחה לכמוש אלא כשושנת העמקים שהיא מרטבת והולכת, ומשל את הרשעים במגונה שבמינין ובמגונה שבאותו המין, מגונה שבמינין מוץ שנאמר יהיו כמוץ לפני רוח, לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח, ואם תאמר כמוץ שבבקעה שיש בו לחלוחית תלמוד לומר כמוץ הרים לפני רוח, רבי אבא בר כהנא אמר אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה אני היא שושנת העמקים חבויה בעמקי צרות לכשידלני הקב״ה אני מרטבת מעשים טובים כשושנה ואמרת לפניו שירה שנאמר ויתן בפי שיר חדש. שושנת העמקים כדרך שהשושנה הזו נאה כך ישראל נאים במעשיהם בין האומות.
דבר אחר: מדבר במביאי בכורים שהיו מביאים הבכורים והשור של שלמים הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו להודיע שהבכורים מז׳ מינים, והחליל היה מכה לפניהם, הגיעו לעזרה היו אומרים ארוממך ה׳ כי דליתני.
אנא נרגסהֵ אלסהול, סוסנהֵ אלמרוג.
אני חבצלת (פרח הנרקיס) המישורים שושנת (פרח האירוס) העמקים הפוריים.
ואמרו אני חבצלת השרון, כיון שטבע החבצלת והשושנה אינם מתקימים אלא על המים בין שהם נטועים בין שהם תלושים, וכך שרשי האומה ואבותיה (ראה שמו״ר א לז, דב״ר ג י), על ידי המים נתבשר אברהם מצחק שנ׳ יוקח נא מעט מים (בראשית יח ד). ויצחק גר על חמש בארות מים. וגם יעקב אבינו נתבשר בשבטים ביום שראה את רחל בראשונה על המים שנ׳ וירא והנה באר בשדה ואמר בסוף הענין ויבא יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר (שם כט ב-י).
חבצלת – היא שושנה.
שושנת העמקים – נאה משושנת ההרים לפי שמרטבת תמיד שאין כח החמה שולט שם.
A rose – This is a rose שׁוֹשַׁנָּה=חֲבַצֶּלֶת.⁠1
A rose of the valleys – This [rose] is prettier than the rose of the mountains because it is always moist,⁠2 since the sun's intensity is not strong there.
1. Alternatively, a young rose is called חבצלת and requires the abundant sunshine of the mountains. A mature rose is called שושנה, and the climate of the valley is best suited for it. (Sefer Duda'im)
2. Also, the mountain rose wilts sooner.
אני חבצלת השרון – אומרת כנסת ישראל לפני הקב״ה רבונו של עולם אבותינו היו חזקים בייחודו של עולם וגם אני אעפ״י שאני בגלות בשעבוד האומות לא עזבתי ריחי הטוב ולא סרתי ממצותיו. ואני חבויה בצל תורה השרויה בארון.
שושנת העמקים – שושנה בעמקה של תורה.
אני חבצלת השרון – מה חבצלת השרון אינה מתגדלת אלא על המים כך ישראל אינם מתגדלין אלא בתורה ובתלמידי חכמים.
שושנת העמקים – שהיא לחה ואינה כמושה כך ישראל מלוחלחין במצות אבל שושנת ההרים כמושה לכך נאמ׳ שושנת העמקים כדרך שהשושנה הזו נאה כך ישראל נאים במעשיהם.
חבצלת – נצה הנותנת ריח, ושושנת העמקים – כפל מלה.
ROSE OF SHARON – A fragrant flower. The term is synonymous [with "lily of the valleys].⁠1
1. This comment agrees with that of Rashi but Rashbam is more explicit concerning the issue of parallelism. Ibn's Ezra's note on the verse focuses on a description of the flower itself.
חבצלת – בלשון קדר: נרגסה.
ויש אומרים: וורד.
שושנת – בלשון קדר: סוּסֵאנָה, ובלשון לעז: גיליו. ויתכן שנקראת כן בעבור היותה בעלת ששה עלים.
ויש אומרים: שהיא וורד.
כי אני עתה בחוץ כמו חבצלת השרון.
for here under the open sky I am like the rose of Sharon.
רק אני עתה כשושנה בעמק שכלא העובר ירמסנה, ואפחד שיעשו בי כלה המצריים.
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״כל״.
But I am like a lily in the valley for every passerby to trample on, and I am afraid the Egyptians will destroy me.
חבצלת – יש אומרים: שהוא וורד.
ויש אומרים: שהוא צמח אחדא נכבד שיש לו ריח טוב ועינו כעין שחרות.
שושנת – יש אומרים: שהוא צמח לבן ויש לו ריח טוב, והוא חם מאד, עד שריחו יכאיב הראש.
ויתכן להיותו כן, ויהיה פירושו מן שש, כי לעולם הוא ששה עלים לבנים, גם בתוכו כדמות בד סעיפים ארוכים גם הם ששה. ויהיה פירושב שפתותיו שושנים (שיר השירים ה׳:י״ג) בריח ולא בעין.
א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י וטיקן 488: ״אחר״.
ב. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״פירושו״.
לכן אני עתה בחוץ כמו חבצלת השרון ואין מריח.
לכן אני עתה כמו חבצלת שהיא בשרון – שהוא מקום מישור כל אדם ישיגנה, והשושנה בעמק תרמסנה רגליו, ואני מתפחדת.
חבצלת השרון – משבחת עצמה: אף אני נאה ויפה כעשב הנקרא חבצלת.
חבצלת השרון – מישר׳ וערבה.
ויש לומר: שם מקום, על אנשי השרון היה אומר.
ויש לומר: מקום קיבוץ מים וטיט.⁠א
שושנת העמקים – הגדילה בעמק.
א. בכ״י: דטיט.
אני חבצלת השרון. אדומה היא ביותר, כמו שאמרו חכמים: דם אדום כ״שני חלקים מים ואחד יין, מן היין השירוני״א (משנה נדה ב׳:ז׳), שהוא אדום.
והדוגמה אמרו ישראל: בזמן שאנו עושים רצונו, אנו משולים לחבצלת השרון, שעריבה לכל ברייה. שושנת העמקים – תרגומו: ועוּבָדַיב יאיין כוורדא דבמישר גינתא דעדן.
א. הנוסח הרגיל בעדי הנוסח, הן במשנה והן בבבלי (נדה י״ט.): השרוני.
ב. כך גם במקראות גדולות הכתר. במהד׳ שפרבר: ועובדוהי. ראו באפראט בתרגום אלכסנדר.
אני חבצלת השרון – חבצלת ליש1 בלעז, פרח לבן, ושושנה אדום. כך אני לבנה ואדומה, ושלשה דברים אלה מרחיבין לבו של אדם: דירה נאה וכלים נאים ואשה נאה (בבלי ברכות נ״ז:). ולפי ששמעה העופרה שדודה קילסה: הנך יפה רעיתי הנך יפה (שיר השירים א׳:ט״ו) שני פעמים לחזק הדבור שהיא יפה בברור, השיבה: אתה הוא היפה, אך אני כחבצלת השרון וכשושנת העמקים – שהיא מסובבת משאר שושנים יפות כמותה, והמים שבעמק מרטבין ומלחלחים אותה תמיד פן תכסיף זהרה, כך אני אינני יפה משאר נשים רק ממה שאני מתקשטת ומתבשמת יותר משאר נשים. ומתוך צניעותה אמרה כן.⁠2
1. בלעז: lis.
2. השוו לפירוש המובא בשם ר״י בכור שור בכ״י וטיקן 48 (דף 119ב) וכ״י פריס 334: ״אני חבצלת השרון – וא״ת: וכי דרך ארץ להלל עצמו, והלא כתיב יהללך זר ולא פיך (משלי כ״ז:ב׳). פירש הרב רבי יוסף בכור שור: כך השיטה של פרשה: הנך יפה דודי וגו׳ קורות וגו׳ – יש לך דירה נאה, רהיטנו ברותים – ומה חסר לך, יש לך: אשה נאה, ודירה נאה, וכלים נאים, ולהרחיב לב דודה אמרה: אני חבצלת השרון, ולא להלל עצמה.⁠״
אני חבצלת השרון – פרדניל״ש, שהוא ערב בריח, וגם שושנת העמקים – רוזא ..... {בעלת} ששה עלים, ולכך נקראת שושנה – לשון שש. כלומר: אני מָראָה בשרון ובעמקים ואיני נכנסת לבית. ועל שהיו ישראל במדבר אומר כן, והוא דרך החושקים שמטיילים הוא וחשוקתו תחת האילנות ובשרון ובעמקים.
אני חבצלת השרון – אנ״י1 ריבוא ישראל.
דבר אחר, חבצלת – אני הייתי חבואה בצלו של הקב״ה2 ואומרת שירה. וזהו חבצלת – חבויה בצל, השרון – לשון שירה.
דבר אחר, חבצלת השרון שושנת העמקים – בעמקי גליות. עמק שנים במצרים, רדו גי׳ עמק, העמקים עמק ים – בתוך הים.
שושנת – ח׳ ״שושנת״ ״בשושנים״3 ״שושנה״4 בזה הספר – כלומר כנגד ח׳ ימי מילה. ב׳ ״שושנת״ ״כשושנה״ לשון יחיד, ו׳ לשון רבים, כולם י״ד – כן שבטים עם מנשה ואפרים.
ה׳ תיבות ה׳ חומשי תורה, כ״ד אותיות כנגד כ״ד ספרים וכ״ד תכשיטי כלה.
1. בגי׳ ס׳ ואחד אינו מן המנין
2. ראה שיר השירים רבה
3. ב:טז, ד:ה, ה:יג, ו:ב, ו:ג, ז:ג
4. ב:ב
חבצלת השרון נרקיס המישור.
שושנת העמקים שושן העמקים, וצריך [להוסיף] כף הדמיון ״כחבצלת״ ״כשושנת״ שכן הנפש אומרת: אני, אע״פ שתיארת אותי כיפה ונאה ושלמה, הרי שאין זה יופי שלם ולא שלמות מלאה, שכן עודני בעולם התחתון [החומרי] הדומה לעמקים ושפלות נמוכות ביחס לעולמך הרם והגבוה, אשר מדרגתו כמדרגת ההרים הרמים והגבוהים ביחס לעמקים ולשפלות. ואמר לה בתשובה בלשון פיוטית: למרות היותך בעולם שפל, שוכנת בין חברים שאינם ראויים, הרי שמצבך כמצבו של פרח בין הקוצים אשר אינם פוגמים בו כאשר הוא נלקח מביניהם, אלא הוא יקר ואהוב וטוב ריח ומראה ורב ערך.
(א-ז) {א:טו – ב:ז [לאומי]} באשר להכללת הקטע הזה במסגרת הפירוש שנאמר קודם שקשור לעם ישראל: לאחר שהסביר שאינם זוכים לאושר אלא כאשר השכינה נוכחת ביניהם והם יושבים בארץ הנכבדת שהעניק להם האל בחסדו, בגלל בריתו עם אבותיהם שהיו ראויים לכך בעיניו, אמר כהמשך לכך ״הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים״, כלומר יופייך גדול מזה של כל האומות, וההשגות וההתקשרויות שלך [לאל] הן אמיתיות ואין בהם שום פגם, ויש בכם נביאים אנשי אמת ברי סמכא המביאים אליכם את מצוותי באמת ובתמים, ומוסרים לכם את הדרכים לדבוק בי. כבר ביארנו שהנביאים נמשלו לעיניים בדברי ישעיהו ״כי נסך ה׳ עליכם רוח תרדמה ויעצם את עיניכם את הנביאים ואת ראשיכם החוזים כסה״ (ישעיהו כט:י), כלומר הסיר מנביאיכם את התגלותו הנבואית והסתיר מפניהם את ההשגות שהיו זוכים להן בגלל מרדנותכם, בדומה לעניין ״גם נביאיה לא מצאו חזון מה׳⁠ ⁠⁠״ (איכה ב:ט). כינה אותם גם ״ראשים״, שכן הם [הנביאים] הנהיגו אותם [את העם] בצורה מועילה ומוצלחת, כמו שהראש מנהיג את הגוף באמצעות הכוחות הרוחניים והמנהיגים שיש ב⁠[ראש], כגון החוש והתנועה אשר הם המשמעות והביטוי של החיים, ובו יש גם כוחות נסתרים של הבנה והשגה, כגון החשיבה והדמיון וההערכה1 והחוש המשותף2 והזיכרון. אז אמרו ישראל בלשון פיוטית: יופיינו נובע ממך, ושלמותנו נובעת מהתקשרותנו אתך ומידיעתנו אותך, ומכך שרחמיך הקיפו אותנו בכך שציוית עלינו לבנות את המקדש, שיהיה משכן לכבודך בינינו, ובגללו אורך זורח עלינו, שכן הוא עומד במדרגתה של הנפש בתוך הגוף, שאם לא הייתה קיימת לא היה לגוף יופי ולא כוח ראייה ולא תנועה ולא הבנה, ולא היו [הכוחות האלוהיים] משגיחים עליו באופן פרטי ומיוחד3. ״הנך יפה דודי... אף ערשנו רעננה״ כוונתם בכך למקדש אשר בו שורה השכינה, ולפיכך שם מתרחשות פגישתם והתאחדותם עימו ״ונועדתי שמה לבני ישראל״ (שמות כה:כב), וסיפר [שלמה] שהוא בנה אותו ותיקן אותו ויצר את צורתו והקים אותו באמצעות עצי ארזים וכדומה ״קורות בתינו ארזים...⁠״. בדרך זו זכינו לגאווה וגדל כבודנו בין הבריות ״אני חבצלת השרון...⁠״. אז אמר להם: כל עוד אתם מקיימים מצוות הרי אתם כוורד בין שאר האומות ״כשושנה בין החוחים״. לעומת זאת, כאשר אתם מורדים ולא מצייתים אתם מגיעים למצב בו אתם גולים ממולדתכם ונעשים זרים לארצכם ומפוזרים בין האומות ״כן רעיתי בין הבנות״. בשעה זו תאמרו: כמה טוב היה מצבנו כשצייתנו ונשמענו למצוות האל, בעודנו בין הנביאים והצדיקים והסנהדרין והכוהנים ומתפארים בצל רחמיו, ולעומת זאת כיום אנו מתאווים לקבל משהו מפרי השגחתו ״כן דודי בין הבנים...⁠״. ״הביאני אל בית היין...⁠״ כלומר כאשר אהבתו הופיעה על פני והשגחתו עטפה אותי והקיפה אותי מכל צד ״סמכוני באשישות...⁠״. לעומת זאת היום אני במצב של צער ותשוקה וכאב בגלל כוחם של האויבים וחולשת היד וחולשת היכולת, ועם זאת לא הפסקנו לקוות לרחמיו, אלא תמיד ממתינים שיתמלאו הבטחותיו, שחלק מהם ניתנו ע״י הנביאים המאוחרים שאחרי משה ״שמאלו תחת לראשי״ וחלק מהן ניתנו בתורה ע״י משה ולפני כן לאבות הראשונים ״וימינו תחבקני״. לאחר מכן אמר: היזהרו לכם ישראל שלא תקצר נפשכם מאורך הגלות ותתייאשו מן הרחמים, ותנועו ותפעלו באופן שאתם חושבים שיביא לכם גאולה, ויהיה זה דבר שלא בעתו וכך תאבדו חס וחלילה, אלא התחזקו וצפו לרחמיו ובטחו באמיתותן של הבטחותיו, שכן מן ההכרח שיתקיימו ״אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא ולא יאחר״ (חבקוק ב:ג). על עניין זה אמר ״השבעתי אתכם בנות ירושלם.... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ״.
1. והם. כח בנפש האדם המזהה מצבים מושכים או מסוכנים (Amelie Marie Goichon, Lexique de la Langua Philosophique d'Ibn Sina, Paris 1938 [hereafter: Goichon, Lexique], p. 442).
2. אלחס אלמשתרך. כח בנפש המשלב את הרשמים מחמשת החושים ויצר מהם תמונה כוללת של הסביבה (Goichon, Lexique, 70).
3. תנחום סובר שאלוהים איננו משגיח על בני האדם כפרטים בודדים. הוא חוזר על כך מספר פעמים בפירושו לקהלת (צורף, קהלת, 21). נאמר כאן שהכוחות האלוהיים משגיחים על הגוף, והכוונה היא שהאל נתן לבני האדם שכל, שבאמצעותו הם יוכלו להגן על הגוף. כך אומר תנחום גם בפירושו לקהלת (צורף, קהלת, 86).
אני חבצלת השרון שושנת העמקים – דבר ידוע כי החבצלת והשושנה יצטרכו אל לחות רב להזון ובשרון ובעמקים ירבה הלחות ולזה תפרח שם יותר השושנה והחבצלת ויעמדו ברעננותם. והנה תאמר זאת החושקת שכמו שחבצלת השרון ושושנת העמקים הוכן להם מזונם בקלות כן מוכן אליה בקלות השלמות בשאר הכחו׳ הנפשיו׳ והגיע הצורות הדמיוניות בה. ויחס השושנה אל העמקים כי היא לפי מה שאחשוב אל הלחות יותר והעמק ימצא בו הלחות יותר ממה שימצא בשרון. וכבר התבאר מדברינו בפתיחת זה הספר אופן החכמה בהמשילו זה הכח לשושנה והנה נרחיב המאמר בזה המקום. ונאמר שהוא מבואר כי השושנה היא אחת מהפרחים ומהיותר נבחרים מהם בעצמותם והפרחים בכלל הוא מה שיצא ראשונה מן הצמח קודם שיצא הפרי או הזרע אשר הכונה אליו תחלה. וכן הענין בצורות הדמיוניות עם השכל. וזה כי מה שישיג השכל הוא הפרי אשר הכוונה אליו תחלה והגעת הצורות הדמיוניות בנפש הוא השלמות שיגיע קודם הגעת השכל ולזה המשיל זה הענין לשושנה. וג״כ השושנה הנה היא בכח הפרי או הזרע שיוצא ממנה. וכן הצורות הדמיוניות הם בכח המושכלות אשר ישיגם השכל. אבל השכל יפשיט מהם המשיג׳ ההיולאנים אשר היו בהם פרטיות. כמו שהתבאר בס׳ הנפש ובמה שאחר הטבע.
אז אני הייתי חבצלת השרון ושושנת העמקים, שהן בעלות ריח טוב:
אני – מתאוה להיות עמך כחבצלת השרון או שושנת העמקים במדבר אשר אתה חונה שם.
עכ״ז אני משתוקקת לצאת אחריך להיות במדברות כחבצלת השרון וכשושנת העמקים. וכמו שאמר השליח (שמות ה׳) ויחגו לי במדבר.
{שמירת הערך גם בזמני שפלות}
אני – ירצה כי בשרון היא חבצלת, ובעמקים השפלים אשר הוא כנוי אל זמן השפלות, גם שם אני כשושנת העמקים, כי אף אינה שלמה כל צורכה, כי יש הבדל בין ה׳ארץ׳ תוציא צמחה׳ וה׳גנה זרועה תצמיח׳ (ישעיה סא, יא), עם כל זה שושנת יש בם. וכינתה שכל זה נמשך מריח (המוקד) [המור] העליון הנזכר ב׳הנך יפה דודי׳ וכמאמר ׳לריח שמניך טובים׳ וכאשר נאמר ב׳לחייו כערוגת הבושם׳:
[המשך תשובת עדת ה׳]:
אני. ההמון1: חבצלת השרון. נותנת ריח טוב בקיום קצת מצוות2: שושנת העמקים. הגדילה בין החוחים, כן אני דביקה בך אפילו בשעת גזירות האומות3, ובכל אלה ׳ילך נא ה׳ בקרבנו׳ (שמות לד ט)4:
1. כלומר פשוטי עם ישראל.
2. ׳חבצלת׳ היא שושנה הנותנת ריח טוב, [ראה ברכות (מג:) ׳האי נרקום דגינוניתא מברכין עלויה בורא עצי בשמים׳, וכתב רש״י שם בשם הלכות גדולות שהיא ׳חבצלת השרון׳], והמשיל בזה את פשוטי המון העם מישראל שאינם מעיינים בידיעת ה׳, אך גם הם נותנים ריח טוב בקיום המצוות, וכמבואר לעיל (א יב-יד) שהריח מסמל המעשים טובים, ואילו העיון וידיעת התורה נרמז בטעם. ובכך הוסיפה עדת ה׳ טענה למה ראויה להראת פניו של ה׳ למרות מעשיה המקולקלים, כי קיימה קצת מצוות.
3. ׳שושנת העמקים׳ היא הגדילה בין החוחים, כמו שאמר בתשובתו של ה׳ בפסוק הבא ׳כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות׳, ופירש רש״י בפסוק הבא ׳כשושנה בין החוחים - שמנקבין אותם ותמיד היא עומדת בנויה ואדמימותה׳, אלא שרבינו מפרשו על צרות וגזירות האומות, ואילו רש״י מפרש על הפיתויים לעשות כמעשיהם. ובשהש״ר ׳רבי הונא פתר קרייה במלכיות, מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים, רוח צפון יוצא ומטה אותה כלפי צפון והחוח עוקצה, אעפ״כ לבה מכוון למעלה, כך ישראל אע״פ שהן נגבין ארנוניות בורסגניות, לבם מכוון כלפי אביהם שבשמים׳. וזו טענת עדת ה׳, שהיא כמו שושנה הנמצאת בעמקים בין החוחים וסובלת מהם, ואף על פי כן היא נותנת ריח טוב כחבצלת השרון. ובזה יישב רבינו את קושיית המדרש (שהש״ר) ׳לא היא חבצלת ולא היא שושנה׳, והרי אחד הוא, ולמה כפל הכתוב, ומפרש ש׳חבצלת השרון׳ הוא שם הפרח, ושושנת העמקים בא לפרט את מקומה, שנמצאת בעמקים בין החוחים, ובא לומר שהיא חבצלת השרון למרות שהיא שושנת העמקים. [ויתכן שהשושנה מרמזת למתי ששורים דינים על ישראל, ולכן בהמשך המגילה רבינו מפרש כל מקום שנזכרה ׳שושנה׳ שהכוונה לישראל הנמצאים בגלות בין החוחים, ׳כי רבותינו ז״ל מדמים את השושנה לאודם ודין כנודע, וכן אמרו רבותינו ז״ל (ילקו״ש תתקצב) כשושנה אדומה, על פסוק (לקמן ז ג) סוגה בשושנים׳ (לשון האלשיך).
4. עדת ה׳ מבקשת שבזכות כל הנזכר בטענתה זו [שתחילתו בפרק הקודם], והיינו: א׳, שישראל לא שכחו את שם ה׳ והם יודעים אותו, ב׳, שמעשיהם של החכמים ותלמידיהם מתוקנים, ג׳, שהמון עם ישראל מקיימת קצת מצוות ודבוקה בה׳ על אף צרות האומות, בזכות אלה תזכה להשראת השכינה בקרבה.
חבצלת – הוא הורד המריח.
השרון – הוא מקום שמן ודשן כמו והיה השרון כערבה (ישעיהו ל״ג:י׳).
שושנת – שם צמח המריח ונקראת כן על כי היא לעולם בעלת ששה עלין.
אני חבצלת השרון – עתה תשלח אמריה ומספרת בשבחה להתאהב על החשוק, וכה תאמר דומה אני אל הורד הגדל במקום דשן ושמן היפה מאד ואל השושנה הגדלה בעמקים העומדת בלחותה והוא בת ששת עלין ולא תשתנה, כי כן גם אני עומדת תמיד ביופיי מבלי השתנות. והנמשל הוא שאומת כנסת ישראל בכל עת אני עומדת רטובה במעשים טובים וידי אוחזת במצות, ורגלי עמדה במישור בדרך אחת לא אסור ממנה.
משל:
אני – הרעיה אומרת, אני דומה כחבצלת הגדלה בשרון וכשושנה הגדלה בעמקים, [חבצלת הם הצמחים ששרשם מתחת לארץ דומה לבצל שאין להם ריח חזק ועל ראשם פרח יפה מאד דרכו להפתח לפני השמש ולנטות אחריו ולהסגר בשקיעת השמש. והוא גדל ומצליח רק בשרון לפני השמש, והשושנה היא בעל ריח טוב. ודרכה להפליט הריח שקלטה בעת שקיעת השמש, ולכן היא מצלחת בגדולה וריחה בעמקים ותחת הצללים] ר״ל אני אוהבת המנוחה לשבת בשרון ולפתוח פרחי היפים לפני השמש הזורחת שם. ר״ל לתת את דודי לפני דודי הזורח כשמש בשרון בערבה ומופיע אורו עלי, ואז יתראה יפיי ופרחי היפים. אמנם אחרי שובי אל העמק תחת הצללים [שזה אצלה דמות אל חדרי שלמה ששם היא כלואה בעמקים רחוקה מן שמש דודה הזורח על פרחיה] אז אפליט הריח הטוב שקבלתי מן השמש. ואני דומה כשושנה שפולטת ריחה בעמק תחת הצללים. ר״ל שאז ירגישו בנות ירושלים שכנותי בטוב ריחי מוסרי ומדותי הטובות.
מליצה:
אני – הנפש אומרת אני דומה כחבצלת הגדלה בשרון וכשושנה הגדלה בעמקים ר״ל כי בבחינה זו אשר אפשוט שלמותי הצואים ואצא מן העמק והחורים שהיא השכונה בגויה אל השרון להתחמם נגד אור השמש הגדול שהוא אור ה׳ הזורח עלי אני דומה כחבצלת השרון שפותחת פרחיה כפתוריה וקנותיה לבלוע אור השמש ותטה אחריו ואז תתראה ביפיה והדרה, כן עת תזרח עלי השמש האלהות תתפשט הנפש ותוציא פרחיה הרוחנים ותגלה זרועיה שהיא האלהות הצפון בה ואז תתראה בהדרה והוד תפארתה. אולם בסור כבוד ה׳ מעליה ובהשקע השמש הגדול שאז תסגר פרחיה ותקמץ פיה וזרועיה האלהיים מתקבצים אל תוכה לא יתראו החוצה והיא תשוב אל העמק שהיא הגויה אז תפלט הריח הטוב והרוחניות שקבלה מן האור הגדול ושכניה שהם כחות הנפשיות הנתלות בחומר בנרדי בשמיה יתבשמו וישימו בכליהם ללמוד ממנה דרכי ה׳ והנהגתו חכמתו וחסדיו ואז תדמה כשושנת העמקים אשר תפלט ריחה תחת הצללים [ובזהר אמור דף ק״ז: בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעיא לאזדווגא במלכא אקרי חבצלת בתר דאזדווגת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה דכתיב שפתותיו שושנים שושנת העמקים דהיא שנית ומשניאת גונאה זמנין לטב וזמנין לביש].
חבצלת – פרח נולד מן בצל Giglio o Giacinto.
שושנה – ממקור שש ושיש הלבנים, וכן ששון מוליד פנים צהובות, א״כ שושנת א״י לבנה היתה.
אני חבצלת – למה נקרא שמה חבצלת – שחבויה בצלה1 (מ״ר)
אני חבצלת השרון – אמרה כנסת ישראל אני היא וחביבה אני, אני היא שחבבני הקב״ה משבעים אומות, חבצלת שעשיתי לו צל ע״י בצלאל, דכתיב ויעש בצלאל את הארון, השרון – שאפרתי לפניו שירה ע״י משה, דכתיב אז ישיר משה ובני ישראל.⁠2 (מ״ר)
אני חבצלת השרון – אמרה כנסת ישראל, אני היא וחביבה אני, אני היא שהייתי חבויה בצלן של מצרים ולשעה קלה כנסני הקב״ה לרעמסס והרטבתי מעשים טובים כשושנה,⁠3 ואמרתי לפניו את השירה, שנאמר (ישעיהו ל׳) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג.⁠4 (שם)
אני חבצלת השרון – אמרה כנסת ישראל, אני היא וחביבה אני, אני היא שהייתי חבויה בצלו של ים ולשעה קלה הרטבתי מעשים טובים כשושנה,⁠5 והראיתי באצבע עליו,⁠6 שנאמר זה אלי ואנוהו. (שם)
אני חבצלת השרון – אמרה כנסת ישראל, אני היא וחביבה אני, אני היא שהייתי חבויה בצלו של סיני,⁠7 ולשעה קלה הרטבתי מעשים טובים כשושנה בידי ובלבי ואמרתי לפניו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. (שם)
אני חבצלת השרון – אמרה כנסת ישראל, אני היא וחביבה אני, אני היא שהייתי חבויה ורמוסה בצלן של מלכיות, למחר כשיגאלני הקב״ה מצלן אני מרטבת כשושנה ואומרת לו שיר חדש, שנאמר (תהלים צ״ח) שירו לה׳ שיר חדש כי נפלאות עשה וגו׳.⁠8 (שם)
אני חבצלת השרון – אמרה כנסת ישראל, אני היא וחביבה אנו, אני היא שנתונה בעמקי הצרות9 וכשידלני הקב״ה מהצרות אני מרטבת מעשים טובים כשושנה, ואומרת שירה לפניו, הדא היא דכתיב (ישעיהו כ״ו) ה׳ בצר פקדוך.⁠10 (שם)
אני חבצלת השרון – אמרה כנסת ישראל, אני היא וחביבה אני, אני היא שנתונה בעמקי גיהנם11 וכשיגאלני הקב״ה ממעמקים, כמש״נ (תהלים מ׳) ויעלני מבור שאון,⁠12 אני מרטבת מעשים טובים ואומרת לפניו שירה, הדא הוא דכתיב (שם) ויתן בפי שיר חדש. (שם)
אני חבצלת השרון – אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע, בשעה שאתה מעמיק עיניך בי13 אני מרטבת מעשים טובים כשושנה ואומרת שירה, הדא הוא דכתיב (תהלים ק״ל) ממעמקים קראתיך ה׳.⁠14 (מ״ר)
אני חבצלת השרון – ר׳ ברכיה אמר, הפסוק הזה המדבר אמרו,⁠15 אמר המדבר, אני מדבר וחביב אני שכל הטובות שבעולם חבויין בי, שנאמר (ישעיהו מ״א) אתן במדבר ארז שטה ונתנם לי הקב״ה שיהיו שמורים בי, ולכשיבקשם ממני אני מחזירם לו בלא חסרון ומרטיב מעשים טובים ואומר לפניו שירה, שנאמר (ישעיהו ל״ה) ישושום מדבר וציה.⁠16 (שם)
אני חבצלת השרון – רבנן אמרי, הפסוק הזה הארץ אמרו,⁠17 אמרה, אני היא וחביבה אני שכל מתי עולם חבויין בי, ולבשיבקשם הקב״ה ממני אחזירם לו, שנאמר (ישעיהו כ״ו) יחיו מתיך וגו׳, וארטיב מעשים טובים כשושנה, ואומרת שירה לפניו, שנאמר (שם כ״ד) מכנף הארץ זמירות שמענו. (שם)
שושנת העמקים – וכי לא היא חבצלת ולא היא שושנה, אלא כל זמן שהיא קטנה הוא קורא אותה חבצלת, לפי שחבויה בצלה,⁠18 הגדילה קורא אותה שושנה. (שם)
שושנת העמקים – א״ר אליעזר, משל את הצדיקים במשובח שבמינים ובמשובח שבאותו המין. במשובח שבמינים – בשושנה, ובמשובח שבאותו המין – בשושנת העמקים, לא כשושנת ההר שנוחה להכמש, אלא בשושנת העמקים שמרטבת והולכת. (שם)
1. ר״ל בצל עצמה, שעדיין לא התפתחה ולא יצאו עוד העלים לחוץ, והיינו בקטנותה. וטעם עיקר דרשה זו במלה חבצלת נראה דהוא עפ״י המוסכם מחכמי הלשון שאין שורש בלה״ק יותר משלש אותיות, ועל המרובעים ועל המחומשים יאמרו שהן מורכבים [ע׳ מזה בס׳ צחות להראב״ע דף נ״א ובס׳ מאזנים דף מ״ב ובס׳ מכלול להרד״ק אות א׳ במלת אחשדרפנים], וכנראה גם דעת חז״ל מסכמת לכלל זה, שכן מצינו כמה מלות שהם יתירים על שלש אותיות שדרשו בפנים שונים, כמו (ברכות נ״ד:) אלגביש – על גב איש, (עירובין י״ט.) גיהנם – גיא הנם, (יומא ע״ה:) מחספס – נמוח על פס יד, (ב״ב ע״ה:) כדכד – כדין וכדין, (נדה ס״א:) שעטנז – שוע, טוי ונוז, ועוד הרבה מאד, וכן כאן יען כי המלה חבצלת היא בת חמש אותיות, לכן דרשוה בנוטריקון, וכפי שיתבאר עוד בדרשות הבאות.
2. יתכן דמכוין לכלל בנין המשכן שעליו יונח שם צל, והביא הפסוק ממעשה הארון, שתכלית ויסוד כל המשכן – הוי הארון. ויש לפרש עוד הלשון אני היא וחביבה אני עפ״י מ״ש במגילה ט״ז א׳ עה״פ באסתר לא נעשה עמו דבר, לא מפני שאוהבין את מרדכי אלא מפני ששונאין את המן, מבואר דלפעמים אוהבין את אדם זה רק מפני ששונאים את האדם שכנגדו, וא״כ הלא י״ל דאוהב הקב״ה את ישראל לא מצד עצמן רק מפני הרחקתו מאומות זולתם, ובאופן כזה אין האהבה גדולה כ״כ, ולכן אומרים ישראל אני היא וחביבה אני לא מסבה צדדית כי אם מצד עצמי. ומ״ש וחביבה אני דריש האותיות ח׳ ב׳ שבחבצלת, וכן צ״ל בכל הדרשות הבאות בסמוך.
3. עיין במכילתא פ׳ יתרו על הפ׳ ואשא אתכם על כנפי נשרים, ר״א אומר, זה יום רעמסס, שנתקבצו כולם ובאו לרעמסס לשעה קלה, והמעשים טובים הם דם פסח ומילה ומצה ומרור. והלשון לשעה קלה יש לכוין דכל כך גדלה אהבתי לו שלא הייתי דרוש כלל להכנות רבות לקיום מצותיו גם אחרי שהייתי טבועה בצרות רבות, אלא בשעה קלה אחר שגאלני תיכף הייתי רטובה במצות ומע״ט, וכן יתפרש זה הלשון בדרשות הבאות.
4. הפסוק ההוא במפלת סנחריב איירי, ומפרש הכתוב שבעת שתפול מחנה סנחריב יהיה לכם שיר כמו השיר שהיה במצרים בלילה אשר התקדש להיות בו חג והוא ליל פסח, ומבואר שבליל פסח אמרו שירה, דהיינו הלל. ובירושלמי פסחים פ״ט ה״ג איתא כתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, בא ליל פסח ללמד על מפלתו של סנחריב, ונמצא למד ממנו, מה זה טעון הלל אף זה טעון הלל, ובמה שכתבנו הענין מתבאר, וע״ע בבבלי פסחים צ״ה ב׳ ואין להאריך.
5. כמש״כ לעיל אות ג׳.
6. ודריש שרון מלשון הבטה כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כ״ד י״ז).
7. הוא עפ״י הדרשה (שבת פ״ח.) ויתיצבו בתחתית ההר, מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית, והיינו מענין צל. ומ״ש בידי ובלבי, הכונה בידי מה שאמרו נעשה ובלבי – מה שאמרו נשמע.
8. נראה דכוונת הלשון ואומרת לו שיר חדש הוא ציון על המזמור שמביא הנקרא שיר חדש, והוא מדבר על גאולת ישראל, ועיקר טעם הדרשה הזאת הוא בנוטריקון מלשון חבצלת כמש״כ לעיל אות א׳.
9. סמך בזה על לשון שושנת העמקים, כלומר השושנה הנתונה בעומק ובשפל המצב.
10. וסיפא דקרא צקון לחש מוסרך למו, ומפרש כי יצקו לחשם בתודה וקול זמרה אשר הצלת אותם ממצוקתם בעת אשר מוסרך היה למו, וגם כאן דריש המלה חבצלת בנוטריקון [ע״ל אות א׳].
11. דריש שושנת העמקים – שושנה שבעמקי גיהנם, וגם דריש חבצלת בנוטריקון, חבויה בצל גיהנם.
12. סמיך על הדרשה במדרש שוח״ט פרשה א׳ דפסוק זה בגיהנם איירי.
13. כלומר שאתה מביא עלי יסורים, וע״ד לשון חז״ל יהיב עיניו ביה ונעשה וכו׳ [ברוח קצף ואימה], וכן כל מקום שנתנו חכמים עיניהם וכו׳ (נדרים ז׳:) ולשון שושנת העמקים דריש.
14. נראה דמכוין למ״ש במנחות נ״ג ב׳ למה נמשלו ישראל לזית, מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע״י כתיתה כך ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע״י יסורין, ועיין לעיל בפ׳ שמן תורק שמך.
15. ר״ל שלמה אמרו בשם המדבר, וכן בדרשה הבאה הארץ אמרו,
16. וסוף הלשון ותפרח כחבצלת.
17. עי׳ מש״כ לעיל אות י״ג.
18. ר״ל כל זמן שהיא בקטנותה היא כמו עטופה וחבויה בצל עצמה, מפני שעדיין לא נתפשטה ולא יצאו עוד העלים לחוץ.
כעת החשוקה מספרת בשבחה כדי להאהיב עצמה על החשוק, וכך תאמר, דומה1 אֲנִי לַחֲבַצֶּלֶת – לורד ריחני2 הַגדל3 בַּשָּׁרוֹן שהוא מקום דשן ושמן4, והוא ורד יפה מאד5, וּלְשׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים6 הגדלה בעמקים7, והיא השושנה הנאה ביותר בעולם8 העומדת בלחותה ולא תשתנה לעולם, כי כך אני עומדת ביופיי מבלי להשתנות9:
1. מצודת דוד.
2. מצודת ציון. ורש״י ביאר שושנה. אמר רבי יודן כל זמן שהיא קטנה הוא קורא אותה חבצלת, הגדילה קורא אותה שושנה, מדרש רבה.
3. מצודת דוד.
4. מצודת ציון.
5. מצודת דוד.
6. והיא נאה משושנת ההרים לפי שהיא לחה תמיד שאין כח השמש שולט שם, רש״י. והיא בת ששת עלים, מצודת דוד.
7. מצודת ציון.
8. מדרש זוטא.
9. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל אומרת כמו השושנה שתמיד רטובה כך אני תמיד מלאה במעשים טובים וידי אוחזות במצוות, ולא אסור מדרך התורה, מצודת דוד. ומדרש רבה ביאר חביבה אני שה׳ חיבב אותי יותר מכל האומות. ובמדרש, מה חבצלת השרון אינה מתגדלת אלא על המים כך ישראל אינם מתגדלים אלא בתורה ובתלמידי חכמים. וכמו שושנת העמקים שהיא לחה ואינה כמושה, כך ישראל מלוחלחין במצוות, אבל שושנת ההרים כמושה, לכך נאמר שושנת העמקים, כדרך שהשושנה הזו נאה כך ישראל נאים במעשיהם, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ב) כְּשֽׁוֹשַׁנָּה֙ בֵּ֣ין הַחוֹחִ֔ים כֵּ֥ן רַעְיָתִ֖י בֵּ֥ין הַבָּנֽוֹת׃
As a lily among thorns, so is my love among the daughters.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּבְעִדָּן דַּאֲנָא סָטְיָא מִן אוֹרְחָא דְּתָקְנָא קֳדָמוֹי וְאִיהוּ מְסַלֵּיק שְׁכִינַת קוּדְשֵׁיהּ מִנִּי אֲנָא מְתִילָא לְוַרְדָּא דְּמִלַּבְלְבָא בֵּינֵי סִלְוַיָּא דִּנְעִיצָן עָפְיַהָא וּבְזִיעָן הַכְּדֵין אֲנָא נְעִיצָא וּבְזִיעָא מִגְּזֵירָן בִּישָׁן בְּגָלוּתָא בֵּינֵי מַלְכֵי עַמְמַיָּא.
[א] כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים – רַבִּי יִצְחָק פָּתַר קְרָיָה בְּרִבְקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי וגו׳ (בראשית כ״ה:כ׳), אִם לְלַמֵּד שֶׁהִיא מִפַּדַּן אֲרָם מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, אֶלָּא אָבִיהָ הָיָה רַמַּאי, אָחִיהָ הָיָה רַמַּאי, וְאַנְשֵׁי מְקוֹמָהּ רַמָּאִין, וְהַצַּדֶּקֶת הַזֹּאת יָצְאָה מִבֵּינוֹתָם, לְמָה הִיא דּוֹמָה כְּשׁוֹשַׁנָה בֵּין הַחוֹחִים. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר כְּתִיב: וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי (בראשית כ״ח:ה׳), וְכָלַל כֻּלָּם לִרְמִיּוּת.
[ב] רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פָּתַר קְרָיָה בִּגְאֻלַּת מִצְרַיִם, מַה שּׁוֹשַׁנָה זוֹ כְּשֶׁהִיא נְתוּנָה בֵּין הַחוֹחִים קָשֶׁה לְבַעְלָהּ לְהִלָּקֵט, כָּךְ גְּאֻלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיְתָה קָשָׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי (דברים ד׳:ל״ד). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַבִּי חָנָן אָמַר גּוֹי מִקֶּרֶב עַם וְעַם מִקֶּרֶב גּוֹי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, שֶׁהָיוּ אֵלּוּ עֲרֵלִים וְאֵלּוּ עֲרֵלִים, אֵלּוּ מְגַדְּלִין בְּלוֹרִית וְאֵלּוּ מְגַדְּלִין בְּלוֹרִית, אֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כִּלְאַיִם וְאֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כִּלְאַיִם, אִם כֵּן לֹא הָיְתָה מִדַּת הַדִּין נוֹתֶנֶת שֶׁיִּגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אִלּוּלֵי שֶׁאָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַצְמוֹ בִּשְׁבוּעָה, לֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין לְעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה׳ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם (שמות ו׳:ו׳), וְאֵין לָכֵן אֶלָּא שְׁבוּעָה, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי (שמואל א ג׳:י״ד).
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ (תהלים ע״ז:ט״ז), בִּטְרוּנְיָא.
אָמַר רַבִּי יוּדָן מִלָּבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי, וְעַד מוֹרָאִים גְּדֹלִים, שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת הֵן, וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ אֱמָר לוֹ צֵא מֵהֶן גּוֹי הַשֵּׁנִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן.
אָמַר רַבִּי אָבִין בִּשְׁמוֹ גְּאָלָן, שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם שֵׁמוֹת הֵן.
[ג] רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי סִימוֹן, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְיָרְדוּ וְנָטְעוּ שׁוּרָה שֶׁל תְּאֵנִים וְשׁוּרָה שֶׁל גְּפָנִים וְשׁוּרָה שֶׁל רִמּוֹנִים וְשׁוּרָה שֶׁל תַּפּוּחִים, וּמְסָרוֹ לְאָרִיס וְהָלַךְ לוֹ. לְאַחַר יָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ וְהֵצִיץ בַּפַּרְדֵּס לֵידַע מֶה עָשָׂה, וּמָצָא מָלֵא חוֹחִין וְדַרְדַּרִים, הֵבִיא קַצָּצִים לְקַצְּצוֹ, וְרָאָה בוֹ שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד וּנְטָלָהּ וְהֵרִיחַ בָּהּ וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו, אָמַר הַמֶּלֶךְ בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל הַפַּרְדֵּס. כָּךְ הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, לְאַחַר עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת הֵצִיץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לִרְאוֹת מַה שֶּׁעָשָׂה, וּמְצָאוֹ מַיִם בְּמַיִם, דּוֹר אֱנוֹשׁ נִמְחֶה מִן הַמַּיִם, דּוֹר הַמַּבּוּל נִמְחֶה מִן הַמַּיִם, דּוֹר הַפְלָגָה, בְּמַיִם, הֵבִיא קַצָּצִים לְקַצְּצוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ לַמַּבּוּל יָשָׁב (תהלים כ״ט:י׳), וְרָאָה שׁוֹשַׁנָּה שֶׁל וֶרֶד, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, וּנְטָלָהּ וְהֵרִיחַ בָּהּ, בְּשָׁעָה שֶׁסִּדְּרוּ יִשְׂרָאֵל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו, בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל הַפַּרְדֵּס, בִּזְכוּת הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ, יִנָּצֵל הָעוֹלָם.
[ד] רַבִּי חָנָן דְּצִפּוֹרִי פָּתַר קְרָיָה בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נִכְנָסִין לְבֵית הָאָבֵל וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לִפְתּוֹחַ פִּיו לְבָרֵךְ בִּרְכַּת אֲבֵלִים, וּבָא אֶחָד וּפָתַח פִּיו וּבֵרַךְ בִּרְכַּת אֲבֵלִים, לְמָה הוּא דּוֹמֶה לְשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. וְעוֹד בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לִפְתּוֹחַ פִּיו לְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים, וּבָא אֶחָד וּפָתַח פִּיו וּבֵרַךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים, לְמָה הוּא דּוֹמֶה בֵּינֵיהֶם, כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לִפְרֹס עַל שְׁמַע וְלַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְאֶחָד מֵהֶן פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וְעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה, לְמָה הוּא דוֹמֶה, כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. רַבִּי אֶלְעָזָר אֲזַל לְחַד אֲתַר, אָמְרֵי לֵיהּ פְּרוֹס אֶת שְׁמַע, אֲמַר לוֹן לֵינָא חָכָם עֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה, אָמְרִין דֵּין הוּא רַבִּי אֶלְעָזָר, דֵּין הוּא דְּמִתְגַּלְגְּלִין בֵּיהּ, עַל מַגָּן צָוְוחִין לֵיהּ רַבָּן. נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא רַבּוֹ, אָמַר לוֹ לָמָּה פָנֶיךָ חוֹלָנִיּוֹת, תָּנֵי לֵיהּ עוֹבָדָא. אֲמַר לֵיהּ צָבֵי רַבִּי דְּיֵילַף, אֲמַר לֵיהּ אִין וְאַלְּפֵיהּ, לְבָתַר יוֹמִין אֲזַל לְהַהוּא אֲתַר אָמְרֵי לֵיהּ פְּרוֹס לָן אֶת שְׁמַע, פְּרַס לוֹן, עֲבוֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה, וַעֲבַר. אָמְרִין אִתְחֲסַם רַבִּי אֶלְעָזָר, וּקְרוֹן לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא. רַבִּי יוֹנָה הֲוָה מַלִּיף לְתַלְמִידוֹי בִּרְכַּת חֲתָנִים וּבִרְכַּת אֲבֵלִים, כִּי הֵיכֵי דְּיֶהֱווֹן גּוּבְרִין בְּכָל מִלָּה.
[ה] רַבִּי הוּנָא פָּתַר קְרָיָה בְּמַלְכֻיּוֹת, מַה שּׁוֹשַׁנָּה זוֹ כְּשֶׁהִיא נְתוּנָה בֵּין הַחוֹחִים רוּחַ צָפוֹן יוֹצֵא וּמַטֶּה אוֹתָהּ כְּלַפֵּי צָפוֹן וְהַחוֹחַ עוֹקְצָהּ, אַף עַל פִּי כֵן לִבָּהּ מְכֻוָּן לְמַעְלָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נִגְבִין אַרְנוֹנִיּוֹת בּוּרְסַגְנִיּוֹת, לִבָּם מְכֻוָּן כְּלַפֵּי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵינַי תָּמִיד אֶל ה׳ (תהלים כ״ה:ט״ו). רַבִּי אַיְבוּ פָּתַר קְרָיָה בִּגְאֻלַּת מָחָר, מָה הַשּׁוֹשַׁנָּה הַזּוֹ כְּשֶׁהִיא נְתוּנָה בֵּין הַחוֹחִים קָשָׁה לְבַעְלָהּ לְהִלָּקֵט, מַהוּ עוֹשֶׂה מֵבִיא אוּר וְשׂוֹרֵף חוּצָה לָהּ וְאַחַר כָּךְ לוֹקְטָהּ, כָּךְ: צִוָּה ה׳ לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו (איכה א׳:י״ז), כְּגוֹן חַלָּמִישׁ לְנָוֶה, יְרִיחוֹ לְנוֹעֲרָן, סוּסִיתָן לִטְבֶרְיָה, קַסְטְרָא לְחֵיפָה, לוֹד לְאוֹנוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: זֹאת יְרוּשָׁלָיִם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ (יחזקאל ה׳:ה׳), לְמָחָר כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַקֵּץ מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, מֵבִיא הָאוּר וְשׂוֹרֵף חוּצָה לָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד (ישעיהו ל״ג:י״ב), מַה כְּתִיב תַּמָּן: ה׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ (דברים ל״ב:י״ב).
[ו] אָמַר רַבִּי אָבוּן מַה שּׁוֹשַׁנָּה זוֹ שָׁרָב יוֹצֵא עָלֶיהָ וְהִיא כְּמוּשָׁה, יָצָא טַל הִיא מַפְרַחַת, כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁצִּלּוֹ שֶׁל עֵשָׂו קַיָּם כִּבְיָכוֹל נִרְאִין כְּמוּשִׁין בָּעוֹלָם הַזֶּה, עָבַר צִלּוֹ שֶׁל עֵשָׂו, יִשְׂרָאֵל מַרְטִיבִין וְהוֹלְכִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה (הושע י״ד:ו׳), מָה הַשּׁוֹשַׁנָּה הַזּוֹ אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם אֶלָּא גַּב רֵיחָהּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָן בְּטֵלִין אֶלָּא גַּב מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. מַה שּׁוֹשַׁנָּה זוֹ אֵינָהּ אֶלָּא לְרֵיחַ, כָּךְ לֹא נִבְרְאוּ הַצַּדִּיקִים אֶלָּא לִגְאֻלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מַה שּׁוֹשַׁנָּה זוֹ עוֹלָה לְשֻׁלְחַן מְלָכִים תְּחִלָּה וָסוֹף, כָּךְ יִשְׂרָאֵל, הֵן הֵן לְעוֹלָם הַזֶּה, הֵן הֵן לָעוֹלָם הַבָּא. מַה שּׁוֹשַׁנָּה זוֹ נִכֶּרֶת בֵּין הָעֲשָׂבִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִכָּרִין בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם (ישעיהו ס״א:ט׳). מַה שּׁוֹשַׁנָּה זוֹ מְתֻקֶּנֶת לְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל מְתֻקָּנִים לַגְּאֻלָּה שֶׁל מָחָר.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, כְּשֶׁהֱיִיתֶם בְּמִצְרַיִם הֱיִיתֶם דּוֹמִין לְשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, עַכְשָׁיו שֶׁאַתֶּם נִכְנָסִין לְאֶרֶץ כְּנַעַן הֱיוּ דּוֹמִין לְשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, תְּנוּ דַּעְתְּכֶם שֶׁלֹא תַעֲשׂוּ כְּמַעֲשֵׂה אֵלּוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֵלוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וגו׳ (ויקרא י״ח:ג׳).
כשושנה בין החוחים – כדרך שהשושנה נאה בין החוחים כך ישראל נאים בין האומות אימתי נאים בשעה שעלו ממצרים וצהלו כחבצלת. ד״א כשושנה בין החוחים. אימתי השושנה נאה כשהיא נראית למעלה מן החוחים אם נתחייבה השושנה הרוח נושבת בחוחים והם מכים אותה.
כשושנה בין החוחים – מדבר בישראל, בשעה שהיו במצרים, ומה השושנה הזו בין החוחים קש היא ללקטה מתוכן, כך היו ישראל קשים להגאל ממצרים שנאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי.
דבר אחר: מה השושנה הזו נכרת בין החוחים כך היו ישראל ניכרים בין המצריים שלא שנו את שמם ולא שנו מעשיהם ולא היו שטופים בזמה ולא שנו את לשונם ולא היה בהם לשון הרע.
דבר אחר: מדבר במתן תורה שהחזיר הקב״ה התורה על כל האומות ולא קבלוה וקבלוה ישראל,
דבר אחר: כשושנה בין החוחים – מה השושנה הזו שבין החוחים רוח דרומית באה והיא לוקה בקוץ, רוח צפונית באה, והקוץ מכה אותה וכן מארבע רוחותיה, כך היו ישראל ויעש להם בתים, ומשועבדים בין האומות, אלו אומרים להם תנו פיסים ואלו אומרים להם תנו לנו זמין ואלו מבקשים מהם ארנוניות ואלו מבקשים גולגליות, הוי כשושנה בין החוחים.
דבר אחר: כשושנה בין החוחים – רבי יצחק פתר קריא ברבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי, ר׳ עזריה פתר קריא בישראל מאדם ועד מתן תורה כ״ו דורות ומכלם לא זכו למתן תורה אלא דורו של משה, רבי חנין דצפורי פתר קריא בגמילות חסדים בנוהג שבעולם עשרה בני אדם נכנסים לבית המשתה אחד מהם יודע לברך ברכת חתנים דומה ביניהם כשושנה, עשרה בני אדם נכנסים לבהכ״נ אחד מהם יודע לפרוס על שמע דומה ביניהם כשושנה וכו׳ (במדרש). רבי חנינא פתר קריא בגליות, מה שושנה בין החוחים ארבע רוחות מנשבות החוחים מקצצין אותה אע״פ כן לבה מכוון לשמים, כך ישראל אע״פ שהם משועבדים בפיסין בגולגליות וזימיות לבן מכוון לשמים שנאמר נכון לבי אלהים, ואומר עיני תמיד אל ה׳ כי הוא יוציא מרשת רגלי.

רמז תתקפו

רבי אבהו פתר בגאולת מחר, מה שושנה בין החוחים אם בעלה רוצה ללקטה בתחלה מפנה חוצה לה ואחר כך לוקטה, כך צוה ה׳ ליעקב סביביו צריו ולגאולת מחר הקב״ה מפנן הסיר ה׳ משפטיך פנה אויבך.
דבר אחר: מה שושנה זו אינו אלא לריח, כך ישראל לא נבראו הצדיקים אלא לגאולתן של ישראל, מה שושנה זו ניכרת בין החוחים כך ישראל ניכרים בין האומות שנאמר כל רואיהם יכירום, ומה שושנה זו כל זמן שהשרב מלקה אותם היא כמושה ירד עליה טל היא מרטבת, כך כל זמן שצלו של עשו קיים הם כמושים, עבר צלו של עשו ישראל משובחים שנאמר אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה.
אמר רבי ברכיה אמר הקב״ה לישראל בני כשהייתם במצרים הייתם כשושנה בין החוחים – ועכשיו כשתכנסו לארץ תהיו כשושנה בין החוחים, (אלא) הזהרו שלא תעשו לא כמעשה אלו ולא כמעשה אלו, הדא הוא דכתיב כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו׳.
כאלסוסנה בין אלשוך, כד׳אך צאחבתי בין אלבנאת.
כמו השושנה בין הקוצים, כך החברה שלי בתוך הבנות.
כשושנה בין החוחים – שמנקבין אותה ותמיד היא עומדת בנוייה ואדמומיתה כן רעייתי בין הבנות מפתות אותה לרדוף אחריהן לזנות כמותן לאלהים אחרים והיא עומדת באמונתה.
As a rose among the thorns – Which prick it, but it constantly retains its beauty and its redness, "so is my beloved among the daughters.⁠" They1 entice her [i.e., Bnei Yisroel] to pursue them, to stray, as they do, after other gods, but she remains steadfast in her faith.⁠2
1. The nations torment the Bnei Yisroel.
2. Alternatively, just as it is difficult to pick a rose from among the thorns, so too it is difficult to redeem the Bnei Yisroel from among the nations.
כשושנה בין החוחים – כשם שהשושנה נאה בין החוחים והכל מכירין השושן לחוח כן ישראל ניכרים בין האומות ומובדלין מכל טומאותיהם וגיעוליהן כשושנה בין החוחים. ואם נטתה לכאן ולכאן מתקרעת בחוחים. כך אם ינטו ישראל מדרך י״י מיד אומות העולם באים לעליהם ומכים בהם ומענישים אותם.
כשושנה בין החוחים – מה שושנה זו קשה להלקט מבין החוחים כך ישראל קשים להגאל מבין האומות.
כשושנה בין החוחים – מה השושנה הזאת אינה אלא לריח כך ישראל לא נבראו אלא לריח להלל לשם שנאמר עם זו יצאתי לי תהלתי יספרו.
כשושנה בין החוחים – כשם שהשושנה נכמשת מפני השרב כך ישראל מצטערין מפני עשו כיון שיכלה עשו שנאמר ולא יהיה שריד לבת עשו. מיד ישראל צצין כמו השושנה כשהיא קטנה נקראת חבצלת וכשהיא גדולה נקראת שושנה. ולפי שישראל בין האומות בכל מיני צרות לכך נקראת כשושנה בין החוחים.
כשושנהא בין החוחים – והוא משיב ואומר לה: כשושנה שהיא הגונה בין החוחים, כך רעייתי נאוה ויפה בין הבתולות יותר מכולן.
א. כן בפסוק ובכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: וכשושנה.
LIKE A LILY AMONG THORNS – He answers her and says: "Like a lovely lily among thorns is my beloved, comely and beautiful among the maidens, fairer than any of them.⁠"
ענה: אין את דומה לשושנת העמקים (שיר השירים ב׳:א׳), רק את דומהא בין הבנות כשושנה בין החוחים.
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״דומה״.
He replies, Thou art not like the lily of the valleys for all to gather, but as the lily among thorns so art thou among the daughters.
ענתה השכינה: אני אשיתך כשושנה בין החוחים שלא יוכל אדם לגעת אליה.
The Shekhinah says, I will place thee as a lily among thorns, which none shall be able to touch.
אמר: אין את נמשלת לשושנת העמק שהיא קרובה לקחתה כי אם כשושנה בין החוחים.
אמרה שכינה: אני אשמור אותך שלא יגע בך רע כשושנה בין החוחים.⁠א
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״בין החוחים״.
כשושנה בין החוחים – משבחהא שלמה, אמר: לא כשושנת העמקים כי אם כשושנה בין החוחים, שהיא חמודה סביבה החוחים, ומתוך כך היאב יחידה, ומתוך כך היא חביבה וחמודה. אבל בעמק ששם מקום גדילן, אם יראה אחת אינה חביבה, כי עוד יראה אחרת. אבל בין החוחים חמודה וחביבה.
כן רעייתי בין הבנות – חביבה מכולם מרוב ייפותה.
א. בכ״י: משכילה.
ב. בכ״י: והיא.
(ב-ג) כשושנה בין החוחים. כל דברי החתן היתה משוררת: כך אמר לי אהובי.
בין החוחים – המה הגדילים שקורין פבו,⁠א ואדומים כעין שושנים, וריחו רע. ולפי שדומה קצת לשושנה, כאשה שאינה יפה כאשה יפה, דוגמת בת בין הבנות, ועין התפוח בין שאר אילנות, שזה דומה לזה, אלא שאינו יפה כמותו, לכך דימה האשה היפה לשושנה בין החוחים, שדומין לה קצת. אבל אם אתהב מפרשו קוץ ודרדר, שאינו דומה כלל לשושנה, אין זה משל יפה, שהרי בת אצל בנות דומות הרבה זה לזה, וכן תפוח בעצי היער ודודי בין הבנים. וכדברַי מוכיח באיוב ״תחת חיטה יצא חוח״ (איוב ל״א:מ׳) – נמצא שחוח גדל הוא בחטים הרעים.
והדוגמה בזמן שאת עסוקה במצות, הרי את נאה מכל האומות, כדכתיב ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״ (ויקרא כ׳:כ״ו). אבל התרגום מפרש: כשאני בגלות ושרוייה בין האומות, ואני עומדת ביניהם כורד ביןג החוחים. כתפוח בעצי היער – כמה דייאי אתרוגא ומשבח בין אילני סרק, כן הקב״ה בין המלאכים,⁠ד כשנתן לנו את התורה בטלל שכינתיה רגגית למיתב.⁠ה ופריו מתוק לחכי – דברי התורה הומתקו לי כדבש לחכי.
א. בצרפתית עתיקה: pavot, ופירושו פרג (ראו מילון מקוון אנגלו-נורמני – http://www.anglo-norman.net/gate/). לכתיב pavo בצרפתית עתיקה ראו מילון Tobler-Lommatzsch.
ב. בכתב היד: אתם.
ג. בכתב היד: בו.
ד. בכתב היד: המלכים (עם סימן למחיקה) המלאכים. ראו באפראט של תרגום אלכסנדר.
ה. בכתב היד: רגבית למיסב. תיקנתי בהתאם לנוסח התרגום במהדורת הכתר, כשמשמעות המלים היא ״נהניתי לשבת״ (ראו מילון סוקולוף לארמית בבלית, ערך ״רגיג״). ייתכן שיש כאן חילופי תי״ו-סמ״ך עקב הגייה אשכנזית קדומה. ראו גם בפירוש הפשט לשיר השירים ז׳:א׳ (מופיע באתר כפרשן נפרד), הע׳ 9.
והוא השיב: אל תאמר⁠{י} כן שאין את יפה משאר נשים ואת כשושנה שבעמקים שהמים מרטבין אותה, אך את כשושנה בין החוחים – שהוא פרח אדום הגדל בין התבואות, כמו שאמר איוב: תחת חטה יצאא חוח (איוב ל״א:מ׳), ואין יופיו ואדמומיתו דומה ליופי השושנה. כן אין יופי הבנות אשר את ביניהן מגיעות ליופיך, ואת יפה מהן בלי שום קישוט ופירכוס.
א. כן בפסוק. בכ״י: תצא.
(ב-ג) ולפי שקראה עצמה שושנה שיבח אותה כשושנה, ואמר המשורר: ודאי את שושנה, כשושנה בין החוחיםחוח – פרח אדם העומד בין התבואות ואדמומית⁠{ו אינו דומה ליופי השושנה}⁠א וריחה רע וטעמה מר, וקורא אותה פיוא״ל בלע״ז, דכתיב: תחת חטה יצא חוח (איוב ל״א:מ׳) – שגדל במקום התבואה. וכשושנה זו שריחה ערב ומראֶהָ נאוה כך ישראל באומות, וזה דבר חמוד מאוד, דבר ערב הנמצא במקום שאין עריבות.
וכן תפוח באילני סרק, כדכתיב כענבים במדבר מצאתי ישראל (הושע ט׳:י׳). שישראל עסוקים במצות ובמעשים טובים שעושים פירות, והאומות אין בהן תועלת.
והיא גם היא שיבחה אותו באותו ענין: כתפוח – שפרחיו נאים ועריבים, ופריו מתוק, וצלו נאה.
בעצי היער – אילני סרק שאין בהם ריח, וכן דודי ואלהי בין שאר אלהי האומות שאין בהם תועלת של כלום, כי הבל המה מעשי תעתועים (ירמיהו י׳:ט״ו).
ולפיכך: בצלו חמדתי וישבתי – שבאתי אחריו בארץ לא זרועה (ירמיהו ב׳:ב׳).
ופריו מתוק לחכי – מצותיו ומשפטיו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י״ח:ה׳), וגם סיפק צרכי במדבר.
א. ההשלמה מהפירוש מחכמי צרפת שבכ״י אוקספורד 625.
כשושנה בין החוחים – זו רבקה שהיתה בין רשעים1, וכן אסתר בין האומות – ״ותלקח אסתר [אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו]״2 (וכו׳), וכן אברהם יחיד בין האומות, וכן ישראל בין האומות3. שושנה בין החוחים ר״ת שב״ה גי׳ רבקה. שושנה גי׳ אסתר. כן רעיתי – זו אסתר וכנסת ישראל. כשושנה בין החוחים ס״ת המן – דורו של המן. בין החוחים – ומי הם החוחים? הם ע׳ נפש4 כמנין כן.
דבר אחר, כן רעיתי – ע׳ נפש באו מצרימה5. וזהו רעיתי, והם שבעים נפש כמניין כן.
החוחים כן רעיתי בין הבנות ר״ת הברכה – ישראל נתברכו ביניהן6, בנות7 – האומות.
כשושנה בין החוחים ס״ת הנם גי׳ דניאל, שהשליכוהו לגוב אריות.
העמקים כשושנה בין החוחים אותיות שניות רמז בהן משיח, ורמז במשל מקים כי מקים בגי׳ קץ, לכך מן מ׳ של מקים רמז משיח.
כשושנה בין החוחים גי׳ זהו חנניה מישאל ועזריה, שהיו בין החוחים שהרי השליכום לכבשן האש. כן רעיתי – ישראל שהיו בבבל שבעים שנה כמנין כן.
1. שיר השירים רבה
3. שיר השירים רבה, שיר השירים זוטא, מדרש לקח טוב
4. נ״ל דצ״ל אומות
5. בראשית מו:כז, ראה שיר השירים רבה
7. בגי׳
כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות דע ש״שושנה״ לעתים משמעותה שושן כמו ״שושנת העמקים״. ויש אומרים שהיא נקראת כך משום שיש לה שישה עלים. לעומת זאת, לעתים הכוונה לורד כמו בפסוק ״שפתותיו שושנים״ (שיר השירים ה:יג), שכן הכוונה בכך אדום כוורד, שכן השושן אינו אדום אלא כחול, ואי אפשר לתאר כך שפתיים שכן זהו גנאי ולעג ותיאור של מחלה, לא שבח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות – ראוי שתדע שהכחות הנפשיות כאשר היו נשמעים אל השכל הם כלם פונים אליו ומוכנים לשלמותו. וכאשר אין כוונתם זאת הכוונה הם מרחקים השכל לשלמותו ונוטים אל התאוות הגשמיות כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ולזה כמו שאמרנו תחלה יצטרך למי שירצה לדרוך אל השלמות שיכניע כחותיו הנפשיות כלם לעבודת השכל. וזה יהיה כשישליך תאוותיו החמריות ויעזבם ולא יקח מהם כי אם הצריך לעבודת גופו. ולפי שזהו הענין אשר צריך שישתדלו בו תחלה העיר אותה השכל על מציאות אלו המונעים וקראם חוחים וקוצים מכאיבי׳ ישחיתו עצמם וזולתם. ודמה החשק בין אלו הכחות החיוניות לשושנה. והנה כי זה המשל עוד מן החכמה. והוא כי החוחים ימנעו גדול השושנה ליבשם הארץ ומנעם מזונה. וכן אלו הכחות הנפשיות כשיטו אל תאוות החומר ימנעו זאת החושקת מעשות פעולתה.
כשושנה בין החוחים – הש״י היה ממשיל כנסת ישראל לשושנה שהיה בין החוחים, שהאומות הן כחוחים שאין בהם תועלת, וישראל כשושנה שהיא רחניית ובעלת תועלת, אבל בהיותה בין החוחים, עליה נקרעות מן החוחים המסתבכים בה, כך היא אומת ישראל, שעם היותה מבחר האומו׳, וכלן בערכה כחוחים לפני השושנה, הם עושים לה רע, ומצרים אותה בכל [מיני]⁠1 צרות, וז״ש בין הבנות. ר״ל בין האומות. וג״כ רמז לאורך הגלות, כי כאשר השושנה שהיא בין החוחים, לא יוכל שום אדם להוציאה אלא בטורח גדול, כך יציאתה [בעונותיה]⁠2 מן הגלות היא בקושי ובאיחור. או ירמוז שהש״י מבטיח אותה שתהיה בטוחה בין האומות, ר״ל שאעפ״י שהיא בין האומות, כמו השושנה שהיא בין החוחים, אעפ״י שיהיה סמוך לדרך, לא יוכלו העוברים ללקוט אותה, כי החוחים ישמרו אותה, כן מבטיח לה שתהיה שמורה בגלות, כמו השושנה בין החוחים:
1. בכ״י: מני.
2. בכ״י: בעונותיהן.
ולפי שדמתה עצמה לשושנה השיב: כשושנה וגו׳ – לומר כי היא נתעלסה מכל הבנות כשושנה מכל החוחים כי כלם פחותים ומזיקים והיא טובת מראה ומעלת ריח משובח ועל פי דברו השיבה לו.
כשושנה – אמר ודאי כדבריה כן היא שושנה אשר סבבוה חוחים רבים והם האויבים הרודים בהם דכתיב (שמואל ב כ״ד) ובליעל כקוץ מונד כלהם. מצורף אל שהיא מעולה מהם כערך השושנה אל החוחים וראוי לה להצילם מידם והוא רמז נכון אל מה שעלה על הסנה (שמות ג׳) לאמר עמו אנכי בצרה (תנחומא שם).
{דימוי השושנה בין החוחים לישראל בגלות}
כשושנה – הסכים לדעתה והוסיף משל ואמר, כי כשהיא בגלות בין הבנות אז דומה לשושנה, לאותה הנולדה בין החוחים, לא כאותה שאין בטבעה להסמך אל הקוצים, כי אף שהיא מסובכה מהקוצים, ומינה ובה הם הקוצים, ועם כל זה ריחה נודף, גם את בהיותך בין הבנות וגם טרדות זמניות גופניות, גם שם ריחה נודף. וכאשר אמר החכם שהמאושר דומה לה יען כי יעשה מלאכתו יפה, אף אם יורש בנושא שיזדמן, וכשושנה ואם היא בין החוחים. וגם אומר כי החוחים מטיבין לה, יראה גם הצרות סבה להגעת השלמות, דיאה עניותא (חגיגה ט:) במניעת הקוצים לנגוע אל השושנה:
[תשובת ה׳]:
משיב הא-ל יתברך: כשושנה בין החוחים, שאינה גדילה אלא בתוכם, כן רעיתי בין הבנות, בין האומות1 המצרות לה2, כי תתן איזה ריח3, כי לא תפנה אלי באופן אחר, כאמרו ׳ה׳ בצר פקדוך׳ (ישעיה כו טז)4:
1. שנקראו בנות ירושלים, כמש״כ לעיל (א ה).
2. כלומר, אין שבח בזה שגם בתוך הצרות היא נשארת דבוקה בה׳, כי אדרבה, רק אז היא דבקה בה׳, ולא כאשר היא יושבת במנוחה.
3. כי השושנה נותנת את ריחה על ידי שהחוחים מנקבים אותה.
4. במדרש שוח״ט (סג א) איתא: ׳זהו שאמר הכתוב ה׳ בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו, אימתי ישראל מבקשין להקב״ה, בעת צרתם, שנאמר בצר לי אקרא ה׳⁠ ⁠׳. ולכן אין טענה לעדת ה׳ שישרה ה׳ את שכינתו ויסיר את הצרות מפני שאז ידבקו בו, כי אדרבה, בעת צרה הם דבקים בו יותר. ובשהש״ר איתא ׳אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, אני היא וחביבה אני, שנתונה בעמקי הצרות, וכשידלני הקב״ה מהצרות אני מרטבת מעשים טובים כשושנה ואומרת שירה לפניו, הדא הוא דכתיב ה׳ בצר פקדוך׳. [אך בפירושו לישעיה שם פירש רבינו שבפסוק זה התפלל הנביא על מואב, שלא יקבל ה׳ את תפילתם מפני שאינם מתכוונים לשוב כלל, ואינם זועקים כלל בתשובה, אלא על העונש, ע״ש. וראה מש״כ בס״ד בהערות לפירוש רבינו על יונה (ב ג-ד), ובמאמר ׳תפילה בעת צרה – תפילת יונה ותשובת נינוה׳ שבסוף פירוש יונה בעניין זה].
החוחים – מין קוצים כמו חוח עלה ביד שכור (משלי כ״ו:ט׳).
כשושנה בין החוחים – כאילו החשוק ישלח דברו לומר לה הן אמת דומה אתא לשושנה, ועוד אוסיף על שבחך לומר שדומה את מול הבנות כולן אל השושנה העומדת בין החוחים, עד שאי אפשר למי לקרב אליה למשמש בה לשחת תארה, וכמו כן גם אתב עם רוב היופי שבך שהיא סיבה להלהיב לב אנשים לרדוף אחר אהבתך, עם כל זה לא תעזביג את מי לקרוב אליך. והנמשל הוא לומר אף שכל העובדי גילולים מפתים אותך ללכת בדרכיהם להתחבר עמהם, לא תאבה ולא תשמע אליהם.
א. כן צ״ל. בדפוסים: ״אתה״.
ב. כן צ״ל. בדפוסים: ״אתה״.
ג. כן צ״ל. בדפוסים: ״תעזוב״.
משל:
כשושנה – [תשובת הדוד] אמנם את דומה בין בנות ירושלים כשושנה בין החוחים. שהעץ שהשושנה גדלה עליו מלא חוחים. ועת תתערב ביניהם ינקבוה וישחיתוה. וצריך שתשא ראשה עליהם בל תתערב עמהם כן צריכה את להשמר בל יפתוך בנות ירושלים אל אהבת שלמה.
מליצה:
כשושנה – (תשובת הדוד העליון ב״ה) אמנם את דומה בין בנות ירושלים ר״ל בין כחות הגויה כשושנה שהעץ שהיא גדלה עליו מלא חוחים וצריך שתנשא ראשה עליהם בל תתערב עמהם כי אז ינקבוה החוחים כן כחות החומריות אשר הנפש תנשא עליהם הם כחוחים המנקבים את השושנה הקדושה עת תתערב בחברתם וישחיתו יפיה ותפארת קדושתה וצריך שתתנשא עליהם ולא תתערב בחברתם. [ובר״מ פ׳ תצא דף רע״ח ואם לא אלא דאשתכח כל איברין דגופא מליא חובין ולא אשתכח אבר לשרי עלה תורה ומצות איהי שושנה בין החוחים].
כשושנה בין החוחים – רבי יצחק פתר קרא ברבקה, דכתיב רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי (ר״פ תולדות) אביה רמאי ואנשי מקומה רמאין1 והצדקת הזאת יצאה מביניהם, למה היא דומה, לשושנה בין החוחים.⁠2 (שם)
כשושנה בין החוחים – ר׳ אליעזר פתר קרא בגאולת מצרים, מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים קשה לבעלה ללקטה, כך היתה קשה לפני הקב״ה גאולתן של ישראל ממצרים, לפי שהיתה מדת הדין מקטרגת עליהם שלא יגאלו.⁠3 (שם)
כשושנה בין החוחים – רבי חנן דצפורי פתר קרא בגמלות חסדים, בנוהג שבעולם עשרה אנשים נכנסין לבית האבל ואין אחד מהם יכול לפתוח פיו לברך ברכת אבלים ובא אחד וברך, וכן לבית המשתה ואין אחד מהם יכול לברך ברכת חתנים ובא אחד ובירך, וכן לביהכנ״ס ואין אחד מהם יכול לעבור לפני התיבה ובא אחד ועבר, למה כל אחד מאלה דומה – כשושנה בין החוחים. (שם)
כשושנה בין החוחים – רב הונא פתר קרא [בשעבוד] מלכיות, מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים [רוח צפונית יוצא ומטה אותה כלפי דרום והחוח עוקצה, ורוח דרומית יוצא ומטה אותה כלפי צפון והחוח עוקצה]⁠4 ואע״פ כן לבה מכוון למעלה,⁠5 כך ישראל אע״פ שהן נגבין מסים וארנוניות, אע״פ כן לבם מכוון כלפי אביהם שבשמים, שנאמר (תהלים כ״ה) עיני תמיד אל ה׳.⁠6 (מ״ר)
כשושנה בין החוחים – ר׳ איבו פתר קרא בגאולת מחר,⁠7 מה השושנה הזאת כשהיא נתונה בין החוחים וקשה לבעלה ללקטה, מהו עושה, מביא אור ושורף חוצה לה ואח״כ לוקטה,⁠8 כך צוה ה׳ ליעקב סביביו צריו, למחר כשיגיע הקץ, הקב״ה מביא אור ושורף חוצה לה, הדא הוא דכתיב (ישעיהו ל״ג) והיו עמים משרפות סיד, מה כתיב בהו (פ׳ האזינו) ה׳ בדד ינחנו.⁠9 (שם)
כשושנה בין החוחים – מה שושנה זו כששרב יוצא עליה היא כמושה, וכשיצא טל היא מפרחת, כך ישראל כל זמן שצלו של עשו קיים10 נראין כמושין בעוה״ז, וכשעבר הצל מרטיבין והולכין, הדא הוא דכתיב (תשע י״ד) אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה.⁠11 (שם)
כשושנה בין החוחים – מה שושנה זו אינה בטלה לעולם אלא על גב ריחה כך ישראל אין בטלין אלא על גב מצות ומעשים טובים.⁠12 (שם)
כשושנה בין החוחים – מה שושנה זו אינה אלא לריח כך לא נבראו הצדיקים אלא לגאולתן של ישראל.⁠13 (שם)
כשושנה בין החוחים – מה שושנה זו עולה על שולחן מלכים תחלה וסוף14 כך ישראל הן הן לעוה״ז הן הן לעוה״ב.⁠15 (שם)
כשושנה בין החוחים – מה שושנה זו נכרת בין העשבים כך ישראל נכרין בין אומות העולם, שנאמר (ישעיהו ס״א) כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה׳. (שם)
כשושנה בין החוחים – מה שושנה זו מתוקנת לשבתות ויו״ט16 כך ישראל מתוקנים לגאולה של מחר.⁠17 (מ״ר)
כשושנה בין החוחים – א״ר ברכיה, אמר הקב״ה לישראל, בני כשהייתם במצרים הייתם דומין לשושנה בין החוחים,⁠18 עכשיו שאתם נכנסין לארץ כנען היו דומין ג״כ לשושנה בין החוחים, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשה אלו ואלו, הדא הוא דכתיב (פ׳ אחרי) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו.⁠19 (שם)
1. הארמים ידועים הם לרמאים עד היום הזה.
2. ר״ל כי במקום שמתגדלין חוחים שם האדמה איננה מוכשרת לגדל שושנים, ולכן אם נמצא שושנה גדילה בין חוחים הוא דבר פלא. כך המקום והבית שנולדה ונתגדלה רבקה לא היה מסוגל כלל שתתגדל בצדקתה, ואעפ״כ כך נתגדלה, ולכן היא דומה לשושנה בין החוחים. והנה אע״פ דכלל פסוק זה בשבחן של ישראל איירי, אעפ״כ לא חש לדרשו ברבקה ללמד מזה לשבחן של ישראל, דכמו רבקה לא למדה במעשיה מאנשי מקומה כך לא למדו ישראל אל מעשה הכנענים במקום שהם שם, ורבקה מן האמהות, ומעשה אבות ירשו בנים, ויתבאר לפי״ז מה שהובאה אגדה זו במ״ר פ׳ אחרי בפסוק כמעשה ארץ מצרים לא תעשו.
3. שהיתה טוענת הללו [המצריים] עובדי עבודת כוכבים והללו [ישראל] עובדי עבודת כוכבים, מה נשתנו אלו מאלו, אלו להגאל ואלו להאבד. ואע״פ שהיו בהם גם צדיקים כמו שבט לוי ומשה ואהרן, אעפ״כ היה מקום למדת הדין לקטרג, אחרי כי העולם נדון אחר רובו, וכמ״ש בירושלמי תענית פ״ג ה״ד, מה יעשו גדולי הדור ואין העולם נדון אלא אחר רובו, ועי׳ בבבלי תענית ל׳ ב׳, ועי׳ מש״כ בפ׳ הבאה פסוק ח׳ בדרשה קול דודי אות ק׳.
4. לפנינו במ״ר הלשון קטוע ומשובש, והעתקנו כמו שהוא מתוקן במ״ר פ׳ אחרי פרשה כ״ג.
5. ר״ל אינה מנחת עצמה לעמוד בשפולה אלא מתנשאת עצמה לעמוד בקומתה.
6. סמיך אסוף הפסוק כי הוא יוציא מרשת רגלי, וסוף הפרשה פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו. ותכלית הכונה, כי אע״פ שהם מעונים ולחוצים אעפ״כ אין לבם פונה מה׳, ואין תולים הדבר במקרה אלא כי הכל בהשגחה מאת ה׳, ולכן לבם מכוין אליו להתפלל אליו לחלצם ולהושיעם. וענין המסים וארנוניות יתכן דמכוין לימים הרעים שהיו ישראל עמוסים תחת משא מסים מיוחדים וקשים למען שלא יגרשום ממקומות מושבותיהם ולא יפקירו חייהם ולא יחרימו רכושם, וע״י זה היו חיים תמיד באימים ופחדים והיו כמטרה לחץ לכל מושל ושר קשה כנודע בדברי הימים ממצב ישראל בימי הבינים, ברוך משנה העתים הקשים ההם.
7. לישנא מעליא וכנוי יפה לגאולה העתידה, ועפ״י מ״ש בפ׳ חלק צ״ח א׳ ששאל ריב״ל למשיח אימתי אתא מר אמר ליה היום [ומפרש היום אם בקולי תשמעו], וכן הכא הכונה בגאולה הקרובה.
8. ר״ל דמפני שהחוחים דוקרים את היד לכן שורף אותם סביב השושנה.
9. אותו לבדו ולא יהיו עוד הצרים ואליליהם מסביב לו.
10. היינו מערכת מזלם, ע״ד הלשון סר צלם מעליהם.
11. ומה דכתיב לפי דרשה זו בין החוחים אע״פ דיציאת השרב על השושנה אינה שייכת כלל לחוחים שסביבה, י״ל משום דכשהיא נטועה בין חוחים שאין להם ענפים ועלים אין מה שיגן עליה, ולכן מוצא השרב מקום יותר מוכשר לכמשה וכן הטל להפריחה.
12. אם נאבה לפרש הלשון כמו שהוא, יהיה צריך לפרש הכונה כמו שהשושנה בטלה רק אז כשריחה מפיג כך ישראל בטלין רק אז כשהן נעורין ממצות וממע״ט, אמנם אין הלשון מכוון כ״כ לכונה זו, ולכן יותר נכון להגה״ה בהלשון, מה שושנה אינה נטלית אלא ע״ג ריחה כך ישראל אין נטלין אלא ע״ג מצות ומע״ט, כלומר שלא נלקחו מהקב״ה [ע״ד הכתוב ולקחתי אתכם לי לעם] כ״א על דעת שיקיימו את התורה, ור״ל כמו שתכלית השושנה אינה אלא בשביל ריחה כך תכליתן של ישראל הוא בשביל מצות ומע״ט, ויתבאר המשל בין החוחים ע״ש שנבחרו ישראל מכל העמים לקבלת התורה.
13. הנה זה ודאי דגם בשביל עצמן נבראו הצדיקים, אלא הכונה י״ל עפ״י מ״ש ביומא ל״ח ב׳ ראה הקב״ה שהצדיקים מועטין עמד ושתלן בכל דור, והיינו כדי שיגינו על כל הדורות, והוא ע״ד הלשון ה׳ אשר עשה את משה ואת אהרן (שמואל א י״ב), והמשל בין החוחים הוא כי לתכלית גידול השושנה מגינים גם על הקוצים.
14. ר״ל תחלת הסעודה וסוף הסעודה, מפני שהיא עשויה לריח ולתענוג.
15. ר״ל שהם קיימים לעולם, והוא ע״ד הכתוב (ישעיהו מ״ח) שמעו זאת בית יעקב וגו׳ לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני.
16. להתענג ולברך על הריח ולהשלים ק׳ ברכות.
17. ר״ל לגאולה העתידה שהוא מכונה יום שכולו שבת, וטעם המליצה גאולה של מחר ביארנו לעיל אות כ״ב, יעוי״ש.
18. רומז למ״ש באגדות שבהיותם במצרים לא שינו את שמם ואת לשונם וגדרו עצמן מזנות.
19. פסוק זה כהקדמה לפרשת עריות כתיב, ומפרש טעם הקדמה זו, דכמו שבזכות זה נגאלו ממצרים, לפיכך ישמרו זכות זה בארץ כנען כדי שיהיו קיימים על אדמתם ולא יגלו ממנה וכמו שסיים שם בסוף הפרשה, ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה וגו׳.
משיב החשוק ואומר לה, הן אמת דומה את לשושנה, ועוד אוסיף על שבחך לומר כי את1 כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים – בין הקוצים2, שאי אפשר להתקרב אליה ולהשחיתה3, כֵּן – כך היא רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת חביבה מכולם מרוב יופיה4, ואת למרות רוב יופיך שהיא סיבה להלהיב לב אנשים לרדוף אחר אהבתך, עם כל זה לא תִּתְּנִי לאיש להתקרב אלייך5:
1. מצודת דוד.
2. מצודת ציון.
3. מצודת דוד. ורש״י ביאר שלמרות שהקוצים מנקבין אותה תמיד היא עומדת בנויה ואדמימותה קיימת.
4. רי״א קרא.
5. מצודת דוד. והנמשל, אף שכל עובדי הגילולים מפתים את כנסת ישראל ללכת בדרכיהם להתחבר עמהם, לא תאבי ולא תשמעי אליהם לעבוד לאלהים אחרים ואת עומדת באמונתך, רש״י, מצודת דוד. והספורנו מבאר ששושנת החוחים גדלה רק בין החוחים כך את תתקרבי לבוראך רק מתוך צרת הגויים. אבן עזרא מבאר שהשכינה אומרת לכנסת ישראל, אני אשמור אותך בגויים שלא יגעו בך לרעה כשושנה השמורה בין החוחים. ובמדרש, כשם שהשושנה נאה בין החוחים והכל מכירים בין השושן לחוח, כן ישראל ניכרים בין האומות ומובדלים מכל טומאותיהם וגיעוליהן כשושנה בין החוחים, וכשם שאם נטתה לכאן ולכאן השושנה מתקרעת בחוחים, כך אם ינטו ישראל מדרך ה׳ מיד אומות העולם באים עליהם ומכים בהם ומענישים אותם, לקח טוב. ועוד דרשו, מה שושנה זו קשה להילקט מבין החוחים כך ישראל קשים להגאל מבין האומות, לקח טוב, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ג) כְּתַפּ֙וּחַ֙ בַּעֲצֵ֣י הַיַּ֔עַר כֵּ֥ן דּוֹדִ֖י בֵּ֣ין הַבָּנִ֑ים בְּצִלּוֹ֙ חִמַּ֣דְתִּי וְיָשַׁ֔בְתִּי וּפִרְי֖וֹ מָת֥וֹק לְחִכִּֽי׃
As an apple-tree among the trees of the wood, so is my beloved among the sons. Under its shadow I delighted and sat; and its fruit was sweet to my taste.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
הֵיכְמָא דְּיָאֵי וּמְשׁוּבַּח אֶתְּרוֹגָא בֵּינֵי אִילַנֵי סְרָק וְכוּלֵּי עָלְמָא מוֹדְעִין יָתֵיהּ כֵּן רִבּוֹן כָּל עָלְמָא הֲוָה מְשַׁבֵּח בֵּינֵי מַלְאֲכַיָּא בְּעִדָּן דְּאִתְגְּלִי עַל טוּרָא דְּסִינַי בִּזְמָן דִּיהַב אוֹרָיְתָא לְעַמֵּיהּ בְּהַהִיא שָׁעְתָא בִּטְלַל שְׁכִינְתֵיהּ רַגֵּיגִית לְמִתַּב וּפִתְגָמֵי אוֹרָיְתֵיהּ בְּסִימָן עַל מוֹרִיגִי וּשְׂכַר פִּקּוֹדוֹי נְטִירִין לִי לְעָלְמָא דְּאָתֵי.
[א] כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר – רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא, מַה הַתַּפּוּחַ הַזֶּה הַכֹּל בּוֹרְחִין מִמֶּנּוּ בִּשְׁעַת הַשָּׁרָב, וְלָמָּה כֵן, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ צֵל לֵישֵׁב בְּצִלּוֹ, כָּךְ בָּרְחוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם מִשֶּׁבֶת בְּצֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם מַתַּן תּוֹרָה, יָכוֹל אַף יִשְׂרָאֵל כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, חִמַּדְתִּי אוֹתוֹ וְיָשַׁבְתִּי, אֲנִי הוּא שֶׁחִמַּדְתִּי אוֹתוֹ וְלֹא הָאֻמּוֹת. רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי זְעֵירָא אָמַר תַּרְתֵּי, אָמַר חָדָא הַתַּפּוּחַ הַזֶּה מוֹצִיא נִצּוֹ קוֹדֶם לְעָלָיו, כָּךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּמִצְרַיִם הִקְדִּימוּ אֲמָנָה לִשְׁמוּעָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה׳ (שמות ד׳:ל״א).
[ב] רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי זְעֵירָא אֲמַר חוֹרֵי, מַה תַּפּוּחַ זֶה נִצּוֹ קוֹדֶם לְעָלָיו, כָּךְ יִשְׂרָאֵל בְּסִינַי הִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳). רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר תַּרְתֵּי, מַה הַתַּפּוּחַ זֶה אֵינוֹ גוֹמֵר פֵּרוֹתָיו אֶלָּא בְּסִיוָן, כָּךְ לֹא נָתְנוּ יִשְׂרָאֵל רֵיחַ טוֹב אֶלָּא בְּסִיוָן. רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר חוֹרֵי, מַה הַתַּפּוּחַ זֶה מִשָּׁעָה שֶׁמּוֹצִיא נִצּוֹ וְעַד שֶׁגּוֹמֵר פֵּרוֹתָיו חֲמִישִׁים יוֹם, כָּךְ מִשָּׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה חֲמִישִׁים יוֹם. וְאֵימָתַי קִבְּלוּ אוֹתָהּ: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות י״ט:א׳). רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר תַּרְתֵּי, מַה תַּפּוּחַ זֶה אַתְּ נוֹתֵן בּוֹ אִיסָר וְאַתְּ מֵרִיחַ בּוֹ כַּמָּה רֵיחוֹת, כָּךְ אָמַר לָהֶם משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, אִם מְבַקְשִׁין אַתֶּם לְהִגָּאֵל בְּדָבָר קַל אַתֶּם נִגְאָלִין. לְאֶחָד שֶׁלָּקָה בְּרַגְלָיו וְחָזַר עַל כָּל הָרוֹפְאִים לְהִתְרַפְּאוֹת וְלֹא נִתְרַפֵּא וּבָא אֶחָד וְאָמַר לוֹ אִם אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהִתְרַפְּאוֹת בְּדָבָר קַל אַתָּה מִתְרַפֵּא, טְפֹל לְךָ גֶּלְלֵי בְּהֵמָה. כָּךְ אָמַר משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, אִם אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לְהִגָּאֵל בְּדָבָר קַל אַתֶּם נִגְאָלִין, וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם (שמות י״ב:כ״ב), אָמְרוּ לוֹ משֶׁה רַבֵּינוּ הָדָא מֵיסַרְתָּא דְאֵזוֹבָא בְּכַמָּה הִיא טָבָא בְּאַרְבְּעָא מִינֵי אוֹ בַּחַמְשָׁא מִינֵי, אֲמַר לוֹן אֲפִלּוּ בְּחַד וְהִיא גָרְמָה לְכוֹן לִירַשׁ בִּזַּת מִצְרַיִם וּבִזַּת הַיָּם וּבִזַּת סִיחוֹן וְעוֹג, וּבִזַּת שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, לוּלָב שֶׁהוּא עוֹמֵד עַל אָדָם בְּכַמָּה דָּמִים וְיֵשׁ בּוֹ כַּמָּה מִצְווֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן (ויקרא כ״ג:מ׳).
[ג] רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אֲמַר חוֹרֵי, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ אֶבֶן טוֹבָה וּמַרְגָּלִיּוֹת, בָּא בְּנוֹ וְאָמַר לוֹ תְּנָהּ לִי, אָמַר לוֹ לְךָ הִיא וְשֶׁלְּךָ הִיא, וּלְךָ אֲנִי נוֹתְנָהּ. כָּךְ יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ (שמות ט״ו:ב׳), אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָכֶם הִיא, וְשֶׁלָּכֶם הִיא, וְלָכֶם אֲנִי נוֹתְנָהּ. וְאֵין עֹז אֶלָּא תּוֹרָה: ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן (תהלים כ״ט:י״א).
אָמַר רַבִּי לֵוִי שָׁלשׁ קִוּוּיוֹת טוֹבוֹת קִוּוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם, קִוּוּ לַתּוֹרָה, קִוּוּ לַדְּגָלִים, קִוּוּ לַמִּשְׁכָּן. קִוּוּ לַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי. קִוּוּ לַדְּגָלִים, דִּכְתִיב: חִמַּדְתִּי. קִוּוּ לַמִּשְׁכָּן, דִּכְתִיב: וְיָשַׁבְתִּי. הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם (שמואל ב ז׳:ו׳), כְּהַהִיא דְּאָמַר רַבִּי מְנַחֲמָן: וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר (שמות ט״ו:כ״ב), מְלַמֵּד שֶׁנִּתְנַבְּאוּ עַל עַצְמָן שֶׁעֲתִידִין לְהֵעָשׂוֹת מַחֲנוֹת מַחֲנוֹת דְּגָלִים דְּגָלִים, שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת כְּמַטַּעַת שֶׁל כָּרֶם. וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק אֵלּוּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי מִתְמַתְּקִים בְּדִבְרֵי תוֹרָה, מַה טַּעַם, וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי, לְחִכִּי הָיָה מָתוֹק, אֲבָל לְחֵךְ אֻמּוֹת הָעוֹלָם הָיָה מַר כְּלַעֲנָה.
[ד] מֵאֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא א׳:א׳) – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְּנָה הַתּוֹרָה מִסִּינַי, לֹא נֶעֶנְשׁוּ יִשְׂרָאֵל עָלֶיהָ עַד שֶׁנִּתְפָּרְשָׁה לָהֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד, לִדְיוֹטַגְמָא שֶׁהִיא כְּתוּבָה וּמְחֻתֶּמֶת וְנִכְנְסָה לַמְּדִינָה וְלֹא נִתְחַיְּבוּ עָלֶיהָ בְּנֵי הַמְּדִינָה עַד שֶׁנִּתְפָּרְשָׁה לָהֶם בַּמְּדִינָה, כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁהַתּוֹרָה נִתְּנָה בְּהַר סִינַי לֹא נֶעֶנְשׁוּ עָלֶיהָ עַד שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ לָהֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי (שיר השירים ג׳:ד׳), זֶה הַר סִינַי. וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד, שֶׁמִּשָּׁם נִתְחַיְּבוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַהוֹרָאָה.
[ה] אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אִלּוּ הָיוּ הָאֻמּוֹת יוֹדְעִים מָה הָיָה אֹהֶל מוֹעֵד יָפֶה לָהֶם, בְּאָהֳלִיּוֹת וְקַסְטְרִיּוֹת הָיוּ מַקִּיפִין אוֹתוֹ, שֶׁעַד שֶׁלֹא עָמַד אֹהֶל מוֹעֵד הָיוּ שׁוֹמְעִים קוֹל הַדִּבּוּר וְנִתְּרָזִין מִתּוֹךְ פְּנִיקְטֵיהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים (דברים ה׳:כ״ב), אָמַר רַבִּי סִימוֹן דִּיפְרוֹסְפִּין הָיָה הַדִּבּוּר יוֹצֵא, סַם חַיִּים לְיִשְׂרָאֵל, וְסַם הַמָּוֶת לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם. סַם חַיִּים לְיִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי (דברים ד׳:ל״ג), שָׁמַעְתָּ וְחָיִיתָ. וְסַם הַמָּוֶת לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שָׁמְעוּ וָמֵתוּ, לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר: תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ (שיר השירים ח׳:ה׳). מֵאֹהֶל מוֹעֵד, תָּנֵי רַבִּי חִיָּא שֶׁמִּשָּׁם הָיָה הַקּוֹל נִפְסַק וְלֹא הָיָה יוֹצֵא חוּץ לָאֹהֶל.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, עַד שֶׁלֹא עָמַד אֹהֶל מוֹעֵד, הָיְתָה נְבוּאָה מְצוּיָה בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, מִשֶּׁעָמַד אֹהֶל מוֹעֵד, פָּסְקָה נְבוּאָה מֵהֶם, מִשָּׁם: אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ (שיר השירים ג׳:ד׳). וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר נִתְנַבֵּא, אֱמֹר, לְטוֹבָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִתְנַבֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב (במדבר כ״ד:ה׳), לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב (במדבר כ״ג:כ״א), כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב (במדבר כ״ג:כ״ג), מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב (במדבר כ״ג:י׳), דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב (במדבר כ״ד:י״ז), וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב (במדבר כ״ד:י״ט).
כתפוח בעצי היער וגו׳ – מה התפוח הזה כשאדם רואה אותו בסתו אינו מכירו כיון שהוא מוציא עליו הנץ קודם את (העלין) [העליו] כך היו ישראל עד שלא עמדו לפני הר סיני כך קדמו ישראל המעשה לשמיעה ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳).
ד״א כתפוח בעצי היער וגו׳ – הרי ישראל אמרו למקום כדרך שהתפוח הזה נאה בתוך אילני סרק, כך ברקונו של ע״ז לא היה מואב ועמון וצדון לקיים מה שנאמר בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי אני חמדתי לדברי תורתך לא אתה כפפת אותי לא דומה בא לו מטב לבא מעצמו נחמדנו לישב בצלך. ופריו מתוק לחכי אלו דברי תורה לקיים מה שנאמר ממני פריך נמצא (הושע י״ד:ט׳).
כתפוח בעצי היער – אמר רבי יוסי אמר רבי חנינא למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע, רבי אחא ורבי הונא בשם רבי יוסי בן זמרא מה תפוח הזה הכל בורחין ממנו שאין לו צל, כך ברחו כל עובדי אלילי מן הקב״ה ביום מתן תורה, יכול אף ישראל כן תלמוד לומר בצלו חמדתי וישבתי, אמר רבי ברכיה מה התפוח הזה אינו גומר פירותיו אלא בסיון, כך לא נתנו ישראל ריח טוב בעולם אלא בסיון.
דבר אחר: כתפוח בעצי היער – מה התפוח הזה ריחו טוב מכל האילנות, כך ישראל טובים מכל העו״א שנאמר הטיבה ה׳ לטובים.
כתפוח בעצי היער – אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון.
בצלו חמדתי וישבתי – זה עמוד הענן שהגין לישראל ארבעים שנה.
ופריו מתוק לחכי – זה המן שירד לישראל בעין יפה והיו ישראל טועמין בו תקמ״ו טעמים מנין מתו״ק.
דבר אחר: כתפוח בעצי היער – שכל העו״א עובדים ע״א והוא מדמן לעצי היער שהם אילני סרק שאין בהם ממש.
בצלו חמדתי וישבתי – זה משכן.
ופריו מתוק לחכי – זה תורה דכתיב טוב פריי מחרוץ.
דבר אחר: תפוח משעה שהוא מניץ עד שעה שהוא גומר פירותיו חמשים יום, כך משיצאו ישראל ממצרים עד שקבלו התורה חמשים יום. רבי יהודה ברבי סימון אמר בה תרי מה התפוח הזה אתה נותן בו איסר ואתה מריח בו כמה ריחות, כך אמר משה לישראל בדבר קל אתם נגאלים, ולקחתם אגודת אזוב כמה שויה ה׳ מעה בזכותה זכו לירש בזת מצרים בזת הים בזת סיחון ועוג ושלשים ואחד מלכים, והלולב הזה שיש בו כמה יציאות על אחת כמה וכמה, אמר רבי לוי שלש קויות טובות קוו ישראל על הים, לדגלים, למשכן, ולתורה, לתורה מנין שנאמר בצלו, לדגלים שנאמר חמדתי, למשכן שנאמר וישבתי, ואומר אנכי יושב בבית ארזים.
כאלתפאח בין עידאן אלשערא, כד׳אך צאחבי בין אלבנין, פי צ׳לה תנעמת וגלסת, ות׳מרה חלו פי חנכי.
כמו [עץ] התפוח בין עצי היער, אותו הדבר חברי בין הבנים, בצל שלו התרווחתי והתיישבתי והפרי שלו מתוק בחיך שלי.
דודי – ידידי.
חמדתי – התענגתי.
כתפוח – אילן של תפוחיםא כשהוא בין אילני סרק חביב מן כולן שפיריו טוב בטעם ובריח.
כן דודי בין הבנים – בין הבחורים.
והדוגמא: כך הקב״ה מכל האלהים נבחר, לפיכך בצלו חמדתי וישבתי.
ומדרש אגדה: התפוח הזה הכל בורחין ממנו לפי שאין לו צל, כך ברחו כל האומות מעל הקב״ה במתן תורה, אבל אני בצלו חמדתי וישבתי.
א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 142, אוקספורד 34: ״אילן של תפוחים״. בכ״י מינכן 5: ״של אילן תפוחים״.
As an apple tree – When an apple tree is among trees that do not bear fruit, it is more precious than all of them, for its fruit is good both in taste and in fragrance.⁠1
So is my beloved among the sons – Among the young men.
The allegory is: So is the Holy One, Blessed Is He, superior to all the gods. Therefore, "in His shade I delighted and sat.⁠"
The Midrash Aggadah [explains], this apple tree, all flee from it because it provides no shade; so did all the nations flee from the Holy One, Blessed Is He, at the giving of the Torah, but I,⁠2 "in His shade I delighted and sat.⁠"
1. Alternatively, Targum renders תפוח as an Esrog tree.
2. Although the other nations fled, Bnei Yisroel perceived the eternal benefit of sitting in His shadow, by accepting the Torah.
כתפוח בעצי היער כן דודי בן הבנים – אומרת כנסת ישראל כשם שהתפוח יש לו ריח טוב והוא ניכר בעצי היער מקום שאין שם פירות אלא הוא בלבד. כך הקב״ה יחיד לישראל ולא בחרו לזולתו כמו שנאמר אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר. למה אמ׳ תפוח יותר משאר מיני פירות לומ׳ לך מה התפוח אינו גומר אלא בסיון כך לא ניתנה התורה אלא בסיון. והרי היא מהמגינה על ישראל בגלות.
בצלו חמדתי וישבתי – אעפ״י שאומות העולם מתיעצים עלי להדיחני ייחודו לא שכחנוהו ולא שקרנו בבריתו.
ופריו מתוק לחכי – ותורתו מתוקה לחכי שהתורה נקראת פרי שנאמר טוב פריי מחרוץ ומפז. ר׳ אחוה ב״ר זעירא או׳ מה התפוח הזה משעה שמציץ עד שהוא גומר פירו נ׳ יום כך משיצאו ישראל ממצרים עד שקבלו התורה נ׳ יום.
כתפוח בעצי היער – והיא משיבתו: כעץ תפוח שהוא טוב וריחו נודף בין אילני סרק,⁠א1 כן דודי נאה ויפה בין הבחורים יותר מכולם, ועל כן חמדתיב לישב בצלו – אצלו, ופריו מתוק לחיכי. כך נופל הלשון זה על זה: הוא קורא אותה שושנה לשון נקיבה, והיא קוראה אותוג תפוח לשון זכר.
חוחים – לשון קימשונים.
דימיון להקב״ה וכנסת ישראל שנחבבוד זה על זה במתן תורה,⁠2 והשרה הקב״ה את שכינתו בתוך המשכן בין שני הכרובים, באהבתו את ישראל אהבת עולם, כחיבת זכר ונקבה. וכנסת ישראל בנתה לו את המשכן ממבחורה מיני ארזים, הם עצי שטים, למען ישכוןו הקב״ה בתוכו להשרות שם שכינתו. ושם נתרצו ונתפייסו יחד, כאילו שניהם נחבקים ונדבקים על מיטה אחת באהבת נעורים.
1. בדומה ברש״י.
2. בדומה ברש״י.
א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: סקק.
ב. כן בפסוק ובכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג (בחילוף אותיות דומות): אמרתי.
ג. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: אותה.
ד. כן בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט: שנתחבבו.
ה. כן בכ״י בודפשט. בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג: ממובחר.
ו. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ישכבון.
LIKE AN APPLE TREE AMONG TREES OF THE FOREST – She answers him saying: "Like a good and fragrant apple tree among trees that are barren, so is my beloved more handsome than any of the other young men. For that reason I long to sit in his shade, that his fruit might be sweet in my mouth.⁠" This is the way the rhetoric is appropriate: he calls her "a rose", a feminine word, and she calls him "an apple", a masculine word.⁠1
THORNS – The word connotes thistles.
The allegorical meaning of the verse refers to the Holy One and the Assembly of Israel who were endeared to each other through the giving of the Torah. It was then that God caused His Presence to dwell in the Tabernacle between the two cherubim. It was then that He loved Israel with a true love like the love between a man and a woman. Israel built the Tabernacle with choice cedars called "shittim trees" so that God would rest His Presence within it. There God and Israel were endeared to each other as if they laid embracing upon the bed of youthful love.⁠2
1. Rashbam's interest in and exposition of the rhetorical flow of the book is unparalleled. While Ibn Ezra often paraphrases the text in a narrative (or "prose") manner, he does not explore more general questions of style and rhetoric, i.e., poetics.
2. The allegorical interpretation refers to the entire verse not solely to the word "thorns".
כתפוח – שם האילן.
ענתה: כאילן התפוח שהוא בגן כנגד עצי יער כן דודי וחמדתי לו.
She answers, As the apple-tree in the garden compared with other trees, so is my beloved for whom I long.
אמרה כנסת ישראל: הלא אתה אלהי ותדמה בין אלהי מצרים כתפוח.
The synagogue of Israel says, Art not thou my God? thou art like an apple-tree in the eyes of Egypt; O when will the appointed time come when I shall dwell in thy shade, and thou wilt bring me to the land flowing with milk and honey and abounding with corn and wine!
כתפוח בעצי היער – כאילן התפוח.
(ג-ד) אמרה: כתפוח – אילו הפסוקים דבקים עם מלת חמדתי, שהייתי חומדת שאשב בצלו, ויביאני אל בית היין וישים דגלו עלי.
ענתה כנסת ישראל: אם תשמרני לעולם אשב בצילך ועניין פריו שאשמע כל מצותיך.
כתפוח בעצי היער – היא משבחת אותו כאילן הגדל בעצי היער שהוא חביב לבאי יער שיאכלו מפריו.
כן דודי בין הבניםא – חביב.
בצילו חמדתי וישבתי – מוסב על כתפוח בעצי היער. ופריו מתוק לחכי.
א. כן בפסוק. בכ״י: בן הבנות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

והיא חוזרה ומקלסת דודה מענין שקילס אותה, ואומרת: כתפוח בעצי היער – תפוח הוא העץ שהאתרג תלוי בו וגדל, כמו שהוא בין עצי היער שהוא אילן גבוה ומיצל על הארץ ויש לו ריח טוב,
כן דודי בין הבנים – שיש לו שלשה מעלות אילו.
לפיכך: בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כתפוח בעצי היער – משל מעשה יוסף לבני אדם שביקשו לכרות עץ תפוח, ואמר להם אחד הניחו אותו, כי לבסוף תשבו בצלו ותאכלו מפריו. כך רצו שבטים להרוג את יוסף ולא הניחם הקב״ה, כי ישבו בצלו במצרים ואכלו מפריו שנאמר ״ויושב יוסף את אביו ואת אחיו״1 וכתיב ״ויכלכל יוסף״2 וזהו בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי, וזהו כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים – כן דודי [בין] גי׳ יוסף.
דבר אחר, כן דודי – זה הקב״ה, בין הבנים – בין המלאכים שנקראו בנים שנאמר ״ויבאו בני האלהים״3.
דבר אחר, בין הבנים – בין ישראל שנאמר בהם ״בנים״4.
כתפוח אותיות חופתך – זה משכן והמקדש. בעצי היער – בעצי שיטים ובעצי ארזים וברושים5. כן דודי בין הבנים – נתאווה לשכון בתוך בני ישראל וכתיב ״ושכנתי בתוכם״6, בתוכם – בתו כ״ם – ס׳ ריבוא הם בתו של הקב״ה, וזהו בתו כ״ם גי׳ ס׳. כן רעיתי בין הבנות כתפוח ס״ת חתן, כביכול הוא כחתן וישראל ככלה וזהו חופתך.
כתפוח תרגום אתרוג, ישראל לקחו את לולביהם ואתרוגיהם סימן להקב״ה כדאמרינן בפסיקתא7, וזהו כתפוח בעצי היער וגו׳. בצלו חמדתי וישבתי – זו הסוכה. ופריו מתוק לחכי – זה האתרוג, מתוק לחכי גי׳ האתרוג8. לחכי גי׳ לולב.
דבר אחר, בצלו זה סיני9. ופריו מתוק לחכי זו תורה10.
דבר אחר, מתוק – טעמים היו במן כמנין מתוק.
דבר אחר, ופריו מתוק לחכי – זה פרי עץ החיים, לחכי גי׳ חיים. בצלו חמדתי וישבתי – בגן עדן.
בצלו – זה צל עננים שהיה לנו במדבר, וכן לעתיד לבא.
לחכי ג׳ בקרייה – ופריו מחוק לחכי, ״נמלצו לחכי אמרתיך״11, ״תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי״12. לחכי – דברי תורה – ופריו מתוק לחכי, וכן ״מה נמלצו לחכי אמרתיך״, הן הן דברי תורה. ״תדבק לשוני לחכי״ מלעסוק בדברי תורה ״אם לא אזכרכי״, הרי הכל בדברי תורה.
דבר אחר, לחכי ג׳ בקרייה – התורה משולשת.
7. אולי הכוונה לפסיקתא דרב כהנא כז ״אמר רבי אבין, לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין הי דין הוא נציחייה, אלא מה דינסב ביין ידעין דהוא נציחא. כך לפי שישראל ושרי אומות העולם ניכנסין ומקטרגין לפני הקב״ה בראש השנה, ולית אנן ידעין היילין אינון ניצוחייה, אלא ממה שישראל יוצאין מלפני הקב״ה ולולביהם ואתרוגיהם בידיהם אנן ידעין דישראל אינון ניצוחייה״.
8. (ואחד אינו מן המנין)
9. שיר השירים רבה, מדרש לקח טוב, רש״י
10. שיר השירים רבה, מדרש לקח טוב
כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים אמרה בתשובה: אם אני בין החומרים והכוחות הגופניים כפרח בין הקוצים ויש לי מראה [טוב] וריח מרחוק, הרי שאין לי טעם מקרוב שיגשים את המהות האמיתית של ענייני, וגם הרי היופי המועט שבו אני מתוארת הוא רק בגלל אלה שסביבי – שאני יפה יחסית אליהם – והם הקוצים, כלומר כוחות התאוות והכוחות החייתיים, וכן הבנות, כלומר כוחות גופניים בעלי חסרונות, כפי שפירשנו על ״בנות ירושלם״ שהם כוחות ההנהגה וההשגה אשר במוח, וגם החושים, ואלה נכבדים יותר מן הכוחות הטבעיים וכוחות התאווה. אתה, לעומת זאת, כתפוח יפה מראה וטוב ריח, ובנוסף לכך בעל טעם טוב וערב ורב תועלת. זאת למרות [שאתה נמדד] ביחס לבנים, כלומר השכלים והנפשות של גלגלי השמיים והכוחות הכוכביים, אשר אין לנפש האנושית חשיבות אלא באמצעות ההתקשרות אליהם והכרתם. אם כך, אין שום יחס בין שלמותה של הנפש שהיא נרכשת ויוצאת מן הכוח אל הפועל, לבין שלמותו העצמית של השכל שהיא תמיד בפועל. המילים ״בעצי היער״ אין הכוונה בהם ליער טבעי אלא לגנים נטועים, כמו שאמר ״עשיתי לי ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים״ (קהלת ב:ו). ״תפוח״ משמעו עץ התפוח, לכן אמר ״בעצי היער״.
בצלו חמדתי וישבתי השתוקקתי לשבת עמו ולהתאחד עמו וקיבלתי את מבוקשי. ויש אומרים: התפארתי והשתבחתי בכך שהסתופפתי תחת צלו. כלומר, בדרך זו זכיתי בפאר וגדולה, כמו ״איש חמודות״ (דניאל י:יא) בעל המעשים המפוארים, ״בחורי חמד״ (יחזקאל כג:ו), ״בגדי עשו בנה הגדול החמודות״ (בראשית כז:טו).
ופריו מתוק לחכי כאשר התקשרתי אליו וטעמתי מפירותיו, אז מצאתי טעם ערב ומתיקות שאינני יכולה לדמותה לאף אחת מן ההנאות הידועות לנו. לפיכך הייתה מתיקותו בפי ובתוכי, ואיני יכולה להציג את תיאורה כלפי חוץ אלא רק בתוך פי. כמו כן חוש הטעם המתענג על הטעמים נמצא רק בפה ובחיך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי – השיבה אל השכל כי הוא בין שאר הכחות הנפשיות המנהיגות כמו התפוח שהוא עושה פרי ערב מאד במראהו וטעמו וריחו ומשושו בעצי היער שאינם עושה פרי. והאמת כי הפרי הוא מיוחס אל השכל לבדו מבין שאר כחות הנפשיות המנהיגות כי הוא לבדו ישוב נצחי באיש וזה כל פרי אלו הנמצאות השפלות והשלמות האחרון אשר בחומר כחיי עליו. ואולם שאר השלמיות אשר יקנם החמר הראשון קצתם באמצעות קצת הם בעבור זה השלמות. והנה בזה המשל עוד מהחכמה. וזה כי התפוח כשיהיו בעצי היער ימנעו האלנות ההם גדולו והוצאת פריו. ולחוזק החשק אמרה שהי׳ מחמדת מאד לשבת בצלו ושיהיה לחכה פריו אשר הוא מתוק אם היה אפשר זה לשערה בערבות הפירות ההוא וזה כלו להורות על חוזק החשק אשר לה להתחבר עמו. ואפשר שנאמר שהרצון בזה שהיא בוחנת בחכה שפריו ראוי שיהיה מתוק מאוד וזה סבת חשקה בו ר״ל מפני שערה ששלמותו הוא טוב מאד.
כתפוח בעצי היער – בעבור שהש״י שבח את כנסת ישראל. ג״כ היא רוצה לשבח אותו, והמשילו לעץ פרי שיש לו צל ופרי וריח והדר, ואמר כתפוח בעצי היער, ר״ל כמו שיש שינוי בלתי מוגבל לתפוח כשהוא בפריו, לעצי היער שהם לשרוף ולא יועילו לדבר אחר, כן יש שינוי גדול בלתי מוגבל מן הש״י לצבא המרום, כי ג״כ בדברו ובמאמרו משפיעים בזה העולם התחתון, אבל אינם משפיעים מבלי רצונו, והוא יכול עליהם, והם כאין נגדו, לכן אמר כן דודי בין הבנים, וקראם בנים בעבור שהם בניו, ע״ד הבריאה שברא אותם.
בצלו חמדתי - כשקבלתי התורה ישבתי בצלו, והשפעת נבואתו ותורתו היה מתוק לחכי, שהתורה ומצותיה מתוקים מדבש וכו׳1.
1. תהילים י״ט י״א.
כתפוח וגו׳. כי התפוח ימצאו בו הריח והיופי ועוד המאכל והצל כמו שגמרה.
בצלו וגו׳ ופריו מתוק לחכי – והנה בכל זה יתעלה דודה מכל זולתו כי כלן כעצי היער רצוני אילני סרק.
והיא אמרה כתפוח בעצי היער – לכלול כל מיני התועלות וע״ד כי גדול יי׳ מכל האלהים (שמות י״ח) כמו שאמר במשל.
{השפע האלוהי בגלות}
כתפוח בעצי היער – אמר (הכי) [כי] כמו ששלמותה חלוש לחולשת הכנתה כנזכר, גם השלמות המגיע לה מן הפועל השלם גם הוא חלוש, בהיותו יתברך בגלות בין הבנים, כאומרו גלו לאדום שכינה עמהן (איכה רבה א, כט). ודוגמא לו כתפוח הנמצא בין עצי היער, כי אין פריו מתוק רק (עפוש) [עפוץ] או חמוץ. ובכלל לא ידמה לפרדס, כמו שאמרו רבותינו ז״ל כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות קי, ב), כן דודי לי בין האומות, ועם כל זה בצלו זה, ואם שם הוא מצער, חמדתי וישבתי בגלותי, ואותו פרי עפוץ או חמוץ היה מתוק לחכי, נקרא פה צילו להכנתו בעד המעיקים, ופריו השלמות המגיע ממנו. כל זה הוא בזמן הגלויות, כי שלמותינו אז טבעי וחלוש. אך יש (שמות) [שלמות] נוסף ומשפיע יותר עליון והוא הנכסף, ואשר דרשום פה במציאות התורה המכונה ביין בתחלת השיר:
(ג-ד) [תשובת עדת ישראל]:
כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים. משיבה עדת ה׳: הנה ראוי לחוש לכבוד שמך1, כי אמנם כמו התפוח שהוא נכבד מכל עצי היער2 ואין שם מכיר מעלתו על השאר3, כן אין מן האומות מכיר מעלתך על ׳בני האלהים׳, שהם שרי האומות4, כאמרו ׳וידברו (על) [אל] אלקי ירושלים כעל אלהי (גויי) [עמי] הארץ׳ (דה״י ב׳ לב יט)⁠5, ובכן אני לבדי בצלו חמדתי וישבתי במתן תורה6, כאמרו ׳והם תוכו לרגליך׳ (דברים לג ג)7, ופריו מתוק לחכי, כאמרו ׳ושמענו ועשינו׳ (שם ה כד)8, ובכן הביאני אל בית היין, אל ארץ ישראל שהיא מקום כל תענוג ומזון שלא בצער9, כאמרו ׳זבת חלב ודבש׳ (שמות ג ח)10, ודגלו להלחם11, עלי אהבה, להלחם12 בעדנו באהבה13, כאמרו (תהלים מד ד) ׳כי לא בחרבם ירשו ארץ וגו׳, כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם׳14:
1. ולהשרות שכינה בישראל כמאז, גם אם ישראל אינם ראויים לכך כפי שאמר.
2. שמכל עצי היער, רק עץ התפוח נותן פירות, ושאר אילנות היער הם אילני סרק (רש״י).
3. כי אין היער מיושב בבני אדם שיכירו במעלת עץ התפוח.
4. שרי האומות, שהם מלאכי מעלה הממונים על אומות העולם, הם הנקראים כאן ׳בנים׳ (כ״כ רש״י), כי מצינו שהם מכונים ׳בני אלהים׳ באיוב (א ו), וכמו שפירש רבינו שם, וראה בפירושו שם (לח ז) שכל מלאכי מעלה נקראו כן. ובאור עמים (ב׳כלל העולה׳) כתב רבינו: ׳אמנם הצדיקים הגמורים ייקראו לפעמים ׳עבדים׳ [ולא ׳בנים׳, הגם שמדרגת ׳בנים׳ למעלה מ׳עבדים׳] בערך אל המלאכים הנקראים ׳בני אלהים׳ [ביחס אל המלאכים שנקראו ׳בנים׳ נקרא הצדיק רק ׳עבד׳], להיות הצדיק שפל מהם בהשכלה [כלומר, במה שמשיג את מציאות ה׳], בפרט בעולם הזה [שהצדיק נמצא בתוך גוף גשמי ואינו יכול להשיג כמו מלאך, משא״כ לעתיד כשמת הצדיק, שנפשו המשכלת נשארת, ובה משכיל אז יותר מן המלאכים]׳. והגויים עובדים למלאכים ואינם מכירים במעלת ה׳ על שרי מעלה, כי באמת אין לשרי מעלה בחירה ורצון להיטיב למי שעובד אותם, ולכן לא יועילו הגויים כלום בעבודתם, ורק ה׳ הוא הבוחר בהנהגתו את העולם. וכ״כ בלקח טוב: ׳אומרת כנסת ישראל, כשם שהתפוח יש לו ריח טוב והוא ניכר בעצי היער מקום שאין שם פירות אלא הוא בלבד, כך הקב״ה יחיד לישראל ולא בחרו לזולתו, כמו שנאמר (תהלים מד כא) אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר׳.
5. שם נאמר שסנחריב חירף את ה׳ בכך שאמר שהוא כמו אלהי עמי הארץ, ולא היתה הכוונה לומר שהוא כפסיליהם, אלא שהוא כמו שריהם למעלה, כי סנחריב עצמו לא ידע את מעלת ה׳ מעל כל שרי האומות. וראה מש״כ רבינו בישעיה (לז ג). וראה בפירוש הגר״א ובצרור המור לבעל החוות דעת שפירשו ׳כן דודי׳, זה הקב״ה בין האומות, כי כל האומות יושבים תחת צל השרים של מעלה המגינים עליהם, ואנכי אין לי צל לישב תחתיו, והשמש מכה בי ועם כל זה בצלו חמדתי׳. ובעל העקידה פירש ׳כתפוח בעצי היער׳ - ׳על דרך כי גדול ה׳ מכל האלהים׳, והוא מה שאמר יתרו (שמות יח יא), וכתב רבינו בפירושו שם ׳כי לא חשבה שום אומה שיכול שום אל מאלוהיהם שרי מעלה לשלם מידה כנגד מידה בכל דבר, אבל חשבו שיוכל בדבר אחד מיוחד לו בלבד׳, והוא תואם לפירושו של רבינו כאן.
6. בשהש״ר: ׳מה התפוח הזה הכל בורחין ממנו בשעת השרב, ולמה כן, לפי שאין לו צל לישב בצילו, כך ברחו אומות העולם משבת בצל הקב״ה ביום מתן תורה, יכול אף ישראל כן, ת״ל בצלו חמדתי וישבתי, חמדתי אותו וישבתי, אני הוא שחמדתי אותו ולא האומות׳. וראה שמות רבה (יז ב) ׳כתפוח בעצי היער, למה נמשל הקב״ה לתפוח, לומר לך, מה תפוח זה נראה לעין בלא כלום ויש בו טעם וריח, כך הקב״ה חכו ממתקים וכלו מחמדים ונראה לעובדי כוכבים ולא רצו לקבל התורה והיתה התורה בעיניהם כדבר שאין בו ממש, ויש בו טעם וריח וכו׳, אמרו ישראל, אנו יודעין כוחה של תורה, לפיכך אין אנו זזין מן הקב״ה ותורתו, שנאמר בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי׳. והריקאנטי (במדבר יד ט) כתב: ׳ועוד יש לפרש סר צלם שירמוז לשרי מעלה, שאין האומה נופלת עד שנופל השר שלה למעלה תחלה, שנאמר יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום ואחרי כן על מלכי האדמה באדמה וכו׳, וכן אמרו במדרש שיר השירים ונסו הצללים - אלו שרי אומות העולם והמלאכים שלהם הם הצל על האומות, אמנם בני ישראל אמרו בצלו חמדתי וישבתי, שאינו רק חלק ה׳ יתברך׳.
7. כפירוש רש״י שם: ׳תוכו עצמן לתוך תחתית ההר לרגליך בסיני, תוכו לשון פועלו, התווכו לתוך מרגלותיך׳. אך רבינו פירש שם באופ״א.
8. שקיבלו עליהם את כל אשר יצווה ה׳, הרי שפריו שהיא תורתו של ה׳ היה מתוק להם. וכ״כ אבע״ז ׳וענין פריו - שאשמע כל מצוותיו׳, ובמדרש זוטא ׳ופריו מתוק לחכי, אלו דברי תורה, לקיים מה שנאמר (הושע יד ט) ממני פֶּרְיְךָ נמצא׳. ועדת ה׳ טוענת שכיון שאין שום אומה מכירה במעלת ה׳ מלבד ישראל, ורק הם הסכימו לקבל את התורה, עליו להשרות שכינתו בתוכם למרות שאינם ראויים לכך, כדי שיהיה לו לכבוד, כיון שאין אומה המכירה ומכבדת אותו זולתה.
9. ארץ ישראל נקראת ׳בית היין׳, כי היין הוא ׳ראש לתענוגות בני האדם מצד מה שהוא נאות בטעמו וריחו ומזונו׳ (לשון רבינו לעיל א ב). וכל שאר המפרשים פירשו ע״פ חז״ל ש׳בית היין׳ הוא הר סיני, מלבד האבע״ז בפירושו הקצר, ובעל העקידה שפירש ׳והנכון גם כן שתיקרא ארץ ישראל בית היין לפי שהיא הארץ המיוחדת למצוות׳. וראה בהערה הבאה שגם לרבינו מעלת שפע הגשמי שבארץ ישראל הוא כדי שיהיה האדם פנוי לעבודת ה׳.
10. ׳חלב׳ הוא מזון, ו׳דבש׳ הוא תענוג, וארץ ישראל היא ׳זבת חלב ודבש׳, שמושפעת במזון ובתענוגות ללא צורך בעמל רב. וכ״כ רבינו בשמות שם ׳זבת חלב ודבש, רבת המקנה ורבת המזון, ערב ומועיל, כאמרו (משלי כד יג) אֱכָל דְבַשׁ בְּנִי כִּי טוֹב וְנֹפֶת מָתוֹק׳. ובבמדבר (יג כז) כתב רבינו: ׳וגם זבת חלב ודבש היא - לא בלבד היא טובה, אבל היא גם כן זבת חלב ודבש, נותנת בלי טורח רב מקנה מרבה חלב ורב דבש ומעדני מלך׳. ושם (יד ז-ט) ביאר יותר: ׳ארץ אשר היא זבת חלב ודבש - היא מעצמה, בלתי עבודת עובדי אדמה, כמו ביערים, כענין וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר וַיְהִי דְבַשׁ עַל פְּנֵי הַשָׂדֶה (שמואל א׳ יד כה)׳. ולכן נקראת ארץ ישראל ׳בית היין׳, שהיין כולל את תכונות החלב ואת תכונות הדבש, שהוא ראש לתענוגות מצד ריחו וטעמו, שהם ערבים לחיך, וגם מצד מזונו, שהוא גם מועיל לבריאות האדם. ובדברים (ו ג) כתב רבינו: ׳ושמעת ישראל - ובהיות זה התכלית המכוון מאת האל יתברך ברוב חסדו עליך, ראוי שתשמע ותבין את כוונת האל יתברך בכל אלה, ושמרת לעשות אשר ייטב לך - ותשתדל לעשות אז מאהבה לרצון לפניו מה שייטב לך להקנותך אישור נצחי וכו׳, כאשר דיבר ה׳ אלקי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש - כמו שהוא דיבר לך ארץ זבת חלב ודבש מוכנת לעובדיו לזה התכלית, שתתפרנסו בה שלא בצער ויהיה לכם פנאי לעיון ולמעשה, לפרות ולרבות׳. וזו תכלית מתן ארץ ישראל, כמו שכתב רבינו בהקדמתו לתורה: ׳סידר שמיטה ויובל אשר בם יזכו לירש את ארץ ה׳ המוכנת לעבודתו, ובה ייעד יעודים גשמיים הכרחיים לחיי שעה למען יתפרנסו שלא בצער ויהיה לבבם פנוי לעבודתו, כאמרו (תהילים קה מד-מה) וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ, בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וגו׳⁠ ⁠׳.
11. ׳דגל׳ הוא סמל לגבורת מלחמה ולניצחון, ראה מש״כ להלן (ה י, ו ד), וראה רש״י (להלן ה י, ו ד, ו י, ובתהלים כ ו).
12. בדפוסים ׳נלחם׳, ותוקן ע״פ כת״י.
13. כאשר ה׳ הכניס את ישראל לארץ, היה דגלו מורם להילחם בעדם, ומלחמה זו לא היתה אלא ׳באהבה׳, על ידי מאור פניו ומידת רחמיו לישראל, שבגלל אהבתו אליהם נלחם עבורם.
14. ופירש רבינו שם: ׳כי ימינך - שהכית את האומות, וזרועך - שנפל עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך, ואור פניך - מידת רחמיך, כי רציתם - לא בזכותם׳. ופסוק זה נאמר על מלחמת כיבוש ארץ ישראל, שכן מפרש רבינו שם (פסוק ב-ג) ׳אלקים באזנינו שמענו מאבותינו מה שעשית בהכנסם לארץ ישראל, כי אז אתה ידך - ביד מידת הדין שענשת אותם על רוב רשעם, גוים הורשת, כאמרו (דברים ט ה) ׳כי ברשעת הגוים האלה ה׳ אלקיך מורישם מפניך׳, ותטעם - ונטעת בה את אבותינו, לא בגבורתם׳.
לחכי – החיך הוא מה שממעל להלשון.
כתפוח בעצי היער – עתה תשלח אמרים לקלס את החשוק, ותאמר דומה אתה בעיני בין שאר הבחורים לאילן תפוח בין אילני סרק אשר ביער, שאף שצל אילן התפוח הוא המעט מצל כל אילני סרק, עם כל זה טוב הוא מכולם כי עושה פרי, ולכן חמדתי בצלו וישבתי תחתיו עם כי הוא המעט מכולם, כי פריו היה מתוק לחכי, מה שלא נמצא באילני סרק וכאילו תאמר עם כי מול שאר הבחורים מצאתי מעט מן ההון, עם כל זה חמדתי לשבת בצלך כי פרי חכמתך יערב לחכי. וטוב לחסות בצל החכמה מבצל הכסף. והנמשל הוא לומר שאמרה כנסת ישראל אף שהנאת העבירה ועובדי גילולים ממהרת לבא בעולם הזה, כצל האילן שההנאה בא ממנה מיד כאשר ישב איש תחתיו, עם כל זה משכתי ידי מן העבירה ומעובדי גילולים ודבקתי בך, כי פרי הגמול בעולם הבא ערבה עלי ביותר, עם כי היא מתאחרת לבא.
משל:
כתפוח – [משיבה הרעיה] גם אתה דומה בין הבנים כתפוח בעצי היער. שהם מסתירים אותו ע״י גובהם ורוב ענפיהם. ובכל זאת הוא ניכר ביניהם ע״י ב׳ דברים, א] בריחו. שלכן בצלו חמדתי וישבתי ליהנות מריחו הטוב. ב] בפריו המתוק לחכי. ור״ל לפעמים תשב בצלו בעת תצא מחדרי שלמה ותתיחד עמו ולפעמים בעת שהיא כלואה תחת צל עצי היער, עכ״פ תאכל מפריו פרי האהבה שהם מתוקים לחכה.
מליצה:
כתפוח – (משיבה הנפש) גם ה׳ מצד שהוא נפש העולמות ר״ל מצד שהוא מנהיג העולמות ומניעם ומחיה אותם כנפש המניע ומחיה את הגויה שמזה הצד ידמה אל הנפש שמנהיג גופים ומניע אותם ונותן להם חיות ושפע הנה הוא בין הבנים ר״ל שנלוים לו עוד מנהיגים אחרים שהיא הטבע ומשטרי שמים וכחותיהם אשר חלק להם עד ששפע ההשגחה היורד מאת ה׳ נעלמת ונסתרת ומעוטפת ודומה ביניהם כתפוח בעצי היער שהם מצד גובה עציהם ורוב ענפיהם מאפילים ומכסים על התפוח שעצו קטן בערכם כן הכדורים הגדולים והגופים הסובבים על אופניהם וישימו משטרם בעולם הם מורגשים לעין. לא כן ההשגחה האלהית שהיא צפונה מן העין. והנה יש בזה ב׳ בחינות שלפעמים ינהיג ההנהגה השגחיית ויבטל כל כחות הטבע ולפעמים תגבר הנהגת הטבע וחקות שמים ומשטריהם עד שהדוד העליון נעלם וזה נמשך לפי מה שינהיגו הנפשות את עולמיהם הקטנים ר״ל את גוייתיהם שאם הם שוררים על גויותיהם ומנהיגות אותם הנהגה השגחיית בחיריית לפי פקודת השכל והבחירה החפשיית אז גם העולם הגדול וטבעיו יכנעו לפני השכל העליון ב״ה ויונהגו תחתיו הנהגה נסיית ואז יתחברו הנפשות עם נפש העולם ית׳ ואז יחזו במראות אלהים ויתנבאו כי הנבואה תתגלה אל הנביאים מזה מצד שהשי״ת הוא נפש העולם והעולמות הם מרכבתו שזה ענין המרכבה שצפה ישעיה ויחזקאל והמחזות שצפו החוזים ברוח אלהים שהם תמונת העולמות והא״ס הרוכב עליהם ומנהיג אותם בהנהגתו המופלאת לפי המדרגה שהוא ממלא כל עלמין כנודע ואז בצלו חמדתי וישבתי כי אז בטל צל אילני היער סר צלם מעליהם והנפש בצל שדי תתלונן במחזה אלהים ויהנו מריחו כי יתן רוחו עליהם ובעת שהטבעיים מתגברים בעולמות הקטנים ר״ל שהנפשות נמשכים אחרי הטבע ובלתי מושלים על טבעם ויצרם לדכא תחת רגלם כל כחות החומר אז כן יתגברו הטבעים בעולם הגדול וההשגחה מעוטפת תחת מסך הטבע והמזל ואילני היער יאפילו את התפוח בענפיהם וצלם ובכ״ז פריו מתוק לחכי פרי ההשגחה פרי קודש יהיו לנפשות הכהות למאכל ולתרופה כי ישכילו בתורתו ומצותיו בדרכיו והנהגותיו וילמדו יראת ה׳ ואהבתו ויאכל מפרי עץ החיים ויחיו [ובזהר האזינו מה תפוח אתפרשא בגווני על כל שאר אלני חקלא כך הקב״ה אפריש ואתרשים על כל חילין עלאין ותתאין בג״כ ה׳ צבאות שמו אות הוא בכל חילין דלעילא ועיין זוהר פ׳ לך דף פ״ה, פ׳ אחרי דף ע״ד].
תפוח – ראוי להיקרא בשם זה כל אילן שפרחו הולך ונופח עד שנעשה פרי.
בצלו וגו׳ – חברתו נחמדת לי.
ופריו וגו׳ – אמרי פיו.
כתפוח וגו׳ – מה התפוח הזה1 הכל בורחין ממנו בשעת השרב לפי שאין לו צל לישב בצלו, כך ברחו אומות העולם משבת בצל הקב״ה ביום מתן תורה2 יכול אף ישראל כן ת״ל בצלו חמדתי וישבתי, אותו חמדתי.⁠3 (שם)
כתפוח וגו׳ – ר׳ אחא ב״ר זעירא אמר, מה תפוח זה מוציא נצו קודם לעליו4 כך ישראל הקדימו אמונה לשמועה במצרים ועשיה לשמיעה בסיני, שנאמר ויאמן העם וישמעו כי פקד ה׳ ונאמר נעשה ונשמע. (שם)
כתפוח וגו׳ – ר׳ עזריה אומר, מה תפוח זה אינו גומר פירותיו אלא בסיון כך לא נתנו ישראל ריח טוב אלא בסיון,⁠5 ומה תפוח זה משעה שמוציא נצו ועד שגומר פירותיו חמשים יום, כך משעה שיצאו ממצרים ועד שקבלו את התורה חמשים יום.⁠6 (שם)
כתפוח וגו׳ – רבי יהודה ב״ר סימון אמר, מה תפוח זה אתה נותן בו איסר ואתה מריח בו כמה ריחות7 כך אמר להם משה לישראל, אם מבקשים אתם להגאל בדבר קל אתם נגאלין, ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם וגו׳.⁠8 (שם)
בצלו חמדתי וישבתי – א״ר לוי, שלש תקות טובות קוו ישראל על הים, קוו לתורה, לדגלים ולמשכן. לתורה – דכתיב בצלו חמדתי וישבתי,⁠9 לדגלים – דכתיב חמדתי,⁠10 למשכן – דכתיב וישבתי, וכמש״נ (שמואל ב ז׳) כי לא ישבתי בבית למיום העליתי את בני ישראל ממצרים.⁠11 (מ״ר)
ופריו מתוק לחכי – א״ר יצחק, אלו י״ב חודש שעשו ישראל לפני הר סיני,⁠12 מתמתקים בדברי תורה, מה טעם – ופריו מתוק לחכי, לחכי היה מתוק אבל לחיך אומות העולם היה מר.⁠13 (שם)
1. ר״ל עץ תפוח, וקאי על אתרוג, כפי שיתבאר בדרשה הבאה.
2. רומז למ״ש באגדה דריש מס׳ ע״ז (ג׳:) [ולפנינו בתו״ת ר״פ ברכה] שבעת מתן תורה חזר הקב״ה על כל אומה ולשון שיקבלו את התורה ולא רצו.
3. הלשון בצלו ביחס למתן תורה י״ל דהוא ע״פ הדרשה הידועה שכפה עליהם את ההר כגיגית, וא״כ ההר היה כפוי עליהם כמו צל, ועי׳ לעיל אות ו׳.
4. מפרש דתפוח שבכאן היינו אתרוג וכמו שמתורגם על וריח אפך כתפוחים – כריחא דאתרוגא, ומטבע האתרוג שנצו קודם לעליו, וזה הוא מפני שהוא דר באילנו משנה לשנה ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים וממילא הוי נצו קודם לעליו.
5. רומז לזמן מתן תורה שהיה בסיון. ובתנחומא פ׳ יתרו מבואר מעלת החודש הזה לקבלת התורה.
6. מט״ו בניסן עד ה׳ סיון. ונסמך בדרשה זו על הדרשה הקודמת דתפוח שבפסיק זה הוא אתרוג, וכך טבעו. ומשל הוא ליציאת מצרים וקבלת התורה יען דתכלית יציאת מצרים היתה כדי לקבל התורה, וא״כ משעת היציאה הותחל ענין הקבלה, והוי לפי״ז היציאה מעין תוצאת הנצה, והקבלה כמו גמר הפרי, ומכוון המשל להנמשל, ודו״ק.
7. ר״ל בעד דבר מועט אתה מריח בו כמה ריחות. ולא נתבאר ענין זה דכמה ריחות, ונראה גירסת הילקוט ואתה מריח בו ריח טוב מכל האילנות, ונסמך על הדרשה הקודמת (אות ל״ח) דתפוח שבכאן היינו אתרוג, וריחו באמת טוב מכל פרי האילנות. ובזוהר פ׳ אחרי (ע״ד א׳) איתא הלשון ריחי׳ [דאתרוג] דקיק מכל שאר אילני. ועיין לפנינו בתו״ת פ׳ תולדות בפסוק ראה ריח בני כריח שדה וגו׳ הבאנו שם דרשה כריח שדה של תפוחים דהיינו אתרוגים, וע׳ שבת פ״ט א׳ בתוס׳.
8. ר״ל אפילו בדבר קל כמו אזוב שהוא שפל שבצמחים אפ״ה אם מקיימים אותו מפני מצות ה׳ באהבה חשוב ומקובל לפני הקב״ה כמצוה בדבר גדול ונכבד, וכמ״ש אחד המרבה ואחד הממעיט וכו׳.
9. דריש בצלו בכנוי לתורה ע״ש הכתוב בצל החכמה. או דהוא ע״פ מ״ש שכפה הקב״ה על ישראל את ההר כגיגית בעת קבלת התורה והיה פרוש עליהם כצל. ועיין מש״כ בדרשה ראשונה מפסוק זה.
10. יתכן דסמיך על לשון פסוק הבא ודגלו עלי אהבה, כלומר שאהבתי את הדגלים, וחסר כאן המלה וגו׳.
11. ודריש מעין גז״ש ישבתי ישבתי מה ישבתי דהתם פירושו באהל ובמשכן כך ישבתי דכאן באהל ובמשכן, וזהו בצלו.
12. כמבואר במכילתא פ׳ יתרו ס״פ בחדש השלישי וברש״י פ׳ בהעלותך שהיו י״ב חודש בקירוב נגד ההר, ור״ל שהרי בר״ח סיון באו לסיני וכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים לחודש נעלה הענן ויסעו למסעיהם ממדבר סיני, הרי י״ב חודש פחות עשרה ימים, ובכ״ז אינו חש המדרש לכלול המספר י״ב חודש אע״פ שחסרים עשרה ימים, דכהאי גונא מצינו כ״פ גם בתורה שלא חש הכתוב לתפוס מספר שלם אף על פי שחסר פורתא, כמו בפ׳ ויגש כל הנפש הבאה מצרימה שבעים, אף שאינם אלא ס״ט, וחמשים יום דספירת העומר אע״פ שאינם אלא מ״ע, ובפ׳ בשלח את המן אכלו ארבעים שנה אע״פ שחסר שלשים יום [עיין קדושין ל״ח א׳ ולפנינו בתו״ת שם], ובפ׳ שלח וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום אע״פ שאינם אלא ל״ט [ע׳ תענית כ״ט א׳ ולפנינו בתו״ת שם, וע׳ ברא״ש סוף פסחים סי׳ מ׳.
13. לפי שהיו פרוצים בעבירות, כמו עמון ומואב בזנות וישמעאל בגנבה ואדום ברציחה [ע׳ ספרי ר״פ ברכה] וא״כ היה להם אזהרות התורה בענינים אלה מר כלענה.
משיבה החשוקה בדברי קילוס לחשוק ותאמר לו, משול אתה1 כְּתַפּוּחַ – כעץ תפוחים2 בַּעֲצֵי – בין אילני סרק3 אשר בתוך4 הַיַּעַר, שאף שצל אילן התפוח הוא קטן מצל כל אילני הסרק, עם כל זה טוב עץ זה מכולם כי הוא עושה פרי5, כֵּן – כך הוא דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים – הבחורים6, שלמרות שאצלו מצאתי פחות הון, מצאתי אצלו חכמה7, ומשום שעץ התפוח עושה פרי8, בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי – חמדתי לשבת9, וְיָשַׁבְתִּי תחתיו למרות שהוא הצל הקטן ביותר כי נהנתי מפריו10, וּפִרְיוֹ היה מָתוֹק לְחִכִּי – לַחֵךְ שלי11:
1. מצודת דוד.
2. רש״י, אבן עזרא, מצודת דוד.
3. רש״י, מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד. ורש״י ביאר שהוא חביב מכולם שפריו טוב בטעם ובריח.
6. רש״י, מצודת דוד.
7. וטוב לחסות בצל החכמה מבצל הכסף, מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. אבן עזרא.
10. מצודת דוד.
11. מצודת ציון. והנמשל, אמרה כנסת ישראל אף שהנאת העבירה ועובדי גילולים ממהרת לבוא בעולם הזה, כצל האילן שההנאה באה ממנו מיד כאשר ישב איש תחתיו, עם כל זה משכתי את ידי מהעבירה ומעובדי גילולים ודבקתי בה׳, כי פרי הגמול בעולם הבא ערב עלי ביותר, למרות שהוא מתאחר לבוא, מצודת דוד. ורש״י ביאר שכשם שהכל בורחים מעץ התפוח מפני שאין לו צל כך ברחו כל האומות מעל הקב״ה במתן תורה, אבל אני בצלו חמדתי וישבתי. ומדרש רבה ולקח טוב ביארו שכנסת ישראל אומרת כשם שלתפוח יש ריח טוב והוא ניכר בעצי היער מקום שאין שם פירות אלא הוא בלבד, כך הקב״ה יחיד לישראל ולא בחרו בזולתו. ובמדרש, למה אמר תפוח יותר משאר מיני פירות? לומר לך מה התפוח אינו גומר אלא בסיון כך לא ניתנה התורה אלא בסיון, והרי היא המגינה על ישראל בגלות, לקח טוב. ועוד דרשו, מה התפוח הזה משעה שמוציא ניצו ועד שגומר פירותיו חמישים יום, כך משעה שיצאו ישראל ממצרים ועד שקבלו את התורה נ׳ יום, מדרש רבה לקח טוב. ועוד במדרש, מה התפוח הזה כשאדם רואה אותו בסתיו אינו מכירו כיון שהוא מוציא את הנץ קודם לעליו, כך היו ישראל עד שלא עמדו לפני הר סיני הקדימו המעשה לשמיעה, ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע, מדרש זוטא. ועוד דרשו, ופריו מתוק לחיכי, ותורתו מתוקה לחיכי, שהתורה נקראת פרי שנאמר (משלי ח, יט) ״טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז״, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ד) הֱבִיאַ֙נִי֙ אֶל⁠־בֵּ֣ית הַיָּ֔יִן וְדִגְל֥וֹ עָלַ֖י אַהֲבָֽה׃
He has brought me to the banqueting-house, and his banner over me is love.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמַרַת כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל אַעֵיל יָתִי יְיָ לְבֵית מְתִיבַת מִדְרָשָׁא דְּסִינַי לְמֵילַף אוֹרַיְתָא מִפּוּם מֹשֶׁה סָפְרָא רַבָּא וְטֵיקַס פִּקּוֹדוֹי קַבֵּילִית עֲלַי בְּחִבְּתָא וַאֲמַרִית כָּל דְּפַקֵּיד יְיָ אַעֲבֵיד וְאֶשְׁמַע.
[א] הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן – רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הֻשְׁלַט בִּי יֵצֶר הָרָע כַּיַּיִן, וְאָמַרְתִּי לָעֵגֶל: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות ל״ב:ד׳), הָדֵין חַמְרָא כַּד עָלֵל בְּבַר נָשׁ הֲוָה מְעַרְבֵּב לֵיהּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה דַּיֶּךָ מֵאִיר אֵין דּוֹרְשִׁין שִׁיר הַשִּׁירִים לִגְנַאי אֶלָּא לְשֶׁבַח, שֶׁלֹא נִתַּן שִׁיר הַשִּׁירִים אֶלָּא לְשִׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּמַהוּ, הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, הֱבִיאַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַרְתֵּף גָּדוֹל שֶׁל יַיִן, זֶה סִינַי, וְנָתַן לִי שָׁם דִּגְלֵי תּוֹרָה וּמִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, וּבְאַהֲבָה גְדוֹלָה קִבַּלְתִּי אוֹתָם. רַבִּי אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, הֱבִיאַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַרְתֵּף גָּדוֹל שֶׁל יַיִן, זֶה סִינַי, וְנָתַן לִי מִשָּׁם הַתּוֹרָה שֶׁנִּדְרֶשֶׁת מ״ט פָּנִים טָהוֹר וּמ״ט פָּנִים טָמֵא, מִנְיַן וְדִגְלוֹ, וּמֵאַהֲבָה גְדוֹלָה קִבַּלְתִּיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. רַבִּי יוֹנָה אָמַר, שְׁנֵי חֲבֵרִים שֶׁעוֹסְקִין בִּדְבַר הֲלָכָה זֶה אוֹמֵר בֵּית אָב שֶׁל הֲלָכָה, וְזֶה אֵינוֹ אוֹמֵר בֵּית אָב שֶׁל הֲלָכָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.
אָמַר רַבִּי אַחָא עַם הָאָרֶץ שֶׁקּוֹרֵא לְאַהֲבָה אֵיבָה, כְּגוֹן וְאָהַבְתָּ וְאָיַבְתָּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדִלּוּגוֹ עָלַי אַהֲבָה.
אָמַר רַבִּי יִשָּׂשׂכָר תִּינוֹק שֶׁקּוֹרֵא לְמשֶׁה מַשֶׁה, לְאַהֲרֹן אַהֲרַן, לְעֶפְרֹן עֶפְרַן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלִיגְלוּגוֹ עָלַי אַהֲבָה.
אָמַר רַבִּי חוּנְיָא לְשֶׁעָבַר אָדָם מַרְאֶה אִיקוֹנִין בְּאֶצְבָּעוֹ וְהָיָה נִזּוֹק, וְעַכְשָׁיו אָדָם מַנִּיחַ יָדוֹ עַל הָאַזְכָּרָה כַּמָּה פְּעָמִים וְאֵינוֹ נִזּוֹק, וְלֹא עוֹד אֶלָּא, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְגוּדָלוֹ עָלַי אַהֲבָה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, אֲפִלּוּ הַתִּינוֹק מְדַלֵּג עַל הָאַזְכָּרָה כַּמָּה פְּעָמִים וְאֵינוֹ נִזּוֹק, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדִלּוּגוֹ עָלַי אַהֲבָה.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אֲפִלּוּ אוֹתָן הַדִּגּוּלִין שֶׁדִּגֵּל יַעֲקֹב בְּאָבִיו, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו (בראשית כ״ז:ט״ז), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּהֶן אֲנִי מַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים (שמות כ״ו:ז׳), וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, וְדִגּוּלוֹ עָלַי אַהֲבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הֱבִיאַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַרְתֵּף גָּדוֹל שֶׁל יַיִן זֶה סִינַי, וְשָׁם רָאִיתִי מִיכָאֵל וְדִגְלוֹ, גַּבְרִיאֵל וְדִגְלוֹ, וְרָאוּ עֵינַי טְקָסִים שֶׁל מַעְלָה וְאָהַבְתִּי אוֹתָם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, הוֹאִיל וּרְצוֹנָם שֶׁל בָּנַי לַחֲנוֹת בִּדְגָלִים יַחֲנוּ בִּדְגָלִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְּאֹתֹת (במדבר ב׳:ב׳).
הביאני אל בית היין – זה דורו של משיח.
ודגלו עלי אהבה – אלו האבות.
סמכוני באשישות וגו׳ – מה החולה הזה מצפה להרוחה כך ישראל מצפים לגאולה.
ד״א למה נמשלו ישראל לחולה מה החולה אינו אוכל לא דבלה ולא פת בריא אלא פת חמה מעט כך הדור הזה אינו מבקש מסכתות ולא קולין וחמורין אלא טעמי האגדות ושיחות חכמים.
הביאני אל בית היין – זה תורה, מה היין הזה ערב על שותיו כך דברי תורה ערבין לפי הקב״ה.
ודגלו עלי אהבה – זה קריאת שמע ותפלה (ברמז תרפ״א).
דבר אחר: הביאני אל בית היין – למה הדבר דומה לעשיר שהיה לו אוצר של יין נכנס לבדקו ומצא אותו חומץ, בא לצאת מן האוצר מצא שם חבית מלאה יין, אמר חבית זו עומדת עלי כמלא אוצר, כך ברא הקב״ה שבעים אומות שנאמר הביאני אל בית היין, ומכלם לא אהב אלא ישראל שנאמר ודגלו עלי אהבה, ועשה אותה דגלים שנאמר איש על דגלו, כדי שיהיו ניכרים בני ראובן לעצמם ובני שמעון לעצמם כמלאכי השרת, וכן הוא אומר ובשם אלהינו נדגול, וכן הוא אומר ששים המה מלכות וגו׳ אחת היא יונתי תמתי.
דבר אחר: ודגלו עלי אהבה – אמר רבי חנינא בראשונה כל מי שהיה מראה איקונין של מלך באצבע היה נהרג, והתינוקות הולכים לבית הספר ומראים את האזכרה באצבע, אמר הקב״ה ודגלו עלי אהבה, לפי שראו ישראל המלאכים במתן תורה עשוים דגלים דגלים שנאמר רכב אלהים רבותים, התחילו מתאוים לדגלים לכך הוא אומר ודגלו עלי אהבה, וכן הוא אומר ובשם אלהינו נדגול, אמר הקב״ה אני עושה כמשאלותיהם שנאמר ימלא ה׳ כל משאלותיך.
דבר אחר: הביאני אל בית היין – זה הר סיני שניתנה בו תורה שנמשלה ליין שנאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. אמר רבי אבא אמר ריש לקיש שני ת״ח המדגילים זה את זה בהלכה הקב״ה אוהבן שנאמר ודגלו עלי אהבה, א״ל והוא דידעי צורתא דשמעתתא, והוא דלית להו רבה למיגמר מיניה.
דבר אחר: הביאני אל בית היין – זה סיני כשם שהיין מגדל את הגוף כך דברי תורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך, ומה היין כל מי שאוהבו אינו שבע ממנו כך דברי תורה, ומה היין שותיו ניכרים כך דברי תורה הלומדן ניכר בדבורו.
ודגלו עלי אהבה – אלו מ״ט פנים טהור מנין ודגלו, וכן הוא אומר אמרות ה׳ אמרות טהורות אמר רבי אחא אפילו עם הארץ שקורים לאהבה איבה כגון ואהבת ואייבת, אמר הקב״ה ודגלו עלי אהבה ודלוגו עלי אהבה, רבי ברכיה אמר אפילו דלוגין שדלג יעקב אבינו ובניו באביו ואת עורות גדיי העזים בהם השרה הקב״ה שכינתו שנאמר ועשית יריעות עזים.
אדכ׳לני אלי בית אלכ׳מר, ומרכזה עליי מחבה.
הוא הכניס אותי אל בית היין, והמרכז שלו (דגלו: מרכז. כמו דגל מחנה ראובן) עלי אהבה (והכוונה למעמד הר סיני).
אל בית היין – אהל מועד ששם ניתנו פרטיה וביאוריה של תורה.
ודגלו עלי אהבה – וקבוצתו שדיגלני עליו אהבה היא עלי, עודני זוכרת ואוהבתו.⁠א ודגלו – אַטְרַיְיט.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״ואוהבת אהבתו״.
To the banqueting-house – The Tent of Meeting, where the details and the explanations of the Torah were given.⁠1
And his banner is raised over me in love – And his gathering, that he gathered me to him, that was love to me, I still remember his love. "וְדִגְלוֹ" is atreit in Old French.
1. Alternatively, "the banqueting-house" refers to Mount Sinai. (Targum); or to Eretz Yisroel. (Sforno)
הביאני אל בית היין – זה הר סיני. ולמה נקרא בית היין. מה היין מגדל את הגוף כך דברי תורה מגדלין לומדיהן שנאמר כי לוית חן הם לראשך. ואו׳ בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו. ומה היין יש לו כמה דמיונות. כך דברי תורה יש בהם כמה טעמים. ומה היין אין דרכו לינתן אלא בכלי טוב. כך דברי תורה אין מתקיימין אלא בגוף טוב וכשם שנאמר יצפון לישרים תושיה.
ודגלו עלי אהבה – זה דגל התורה שתלמידי חכמים דגלי התורה ולעתיד לבא יביאני אל בית המקדש שכשם שאדם שמח בבית היין כך בית המקדש שמחה לישראל שנאמר ואבואה אל מקדש אלהים אל אל שמחת גילי. ואו׳ ושמחתים בבית תפלתי. הרי הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה. בזמן שישא הקב״ה נם לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ. הוא הנס הוא הדגל.
הביאני אל בית היין – עכשיו מספרת לריעותיה: הביאני דודי אל בית משתה היין והכניסני לחופת ולהקת אסיפת ריעיו, אשר הניח עמו לשמחת חופתו. היו לי לאהבה כי אהבתים.
דימיון לכנסת ישראל המתאוננת בתוך גלותה, ומזכרת מתן תורה אשר הפליא לה הקב״ה את אהבתו עמה והביא עמו חיילותיו וגדודיו.
HE BROUGHT ME TO THE BANQUET ROOM – Now she tells her friends: "My lover brought me to the banquet hall and placed me under the wedding canopy among his friends who had gathered there with him to make the canopy joyous. They were lovable to me for I loved them.
The allegorical meaning of this verse refers to the Assembly of Israel who complains from exile and recalls the giving of the Torah by which God demonstrated His great love for her [by bringing] His "troops" (i.e., the heavenly hosts) with Him.
ודגלו – מן דגל מחנה בני יהודה (במדבר י׳:י״ד).
(ד-ה) הביאני אל בית היין ואשתכר עמו. ואלו היה זה בגלוי כמו הדגל, אז הייתי אומרת לעלמות סמכוני באשישות היין רפדוני בתפוחים שאריחם ואוכלם על היין כמנהג החולה שיש לפניו אשישת משקה ותפוח.
(4-5) He brings me to the house of wine and I drink abundantly with him, and were he to display his love openly like a standard, then would I say to the damsels, Support me with flagons of wine, spread me a couch of apples, to smell and eat with the wine, as a sick person does, before whom they put flagons of beverage and apples;
ומתי יגיע הקץ שאשב בצלך ותביאני לארץ זבת חלב ודבש ורוב דגן ותירוש.
ודגלו עלי – ואשמע דבריך.
And his banner over me. And I shall bear thy words.
ודגלו – מן דגל מחנה יהודה (במדבר ב׳:ג׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

בית היין – הוא בית י״י מקום ניסוך היין.
הביאני אל בית היין – בעת שמביאני אל בית היין לאכול ולשתות.
דגלו עלי אהבה – דיגול והאות שלו שניכר ברבבה1 בני אדם עלי אהבה.
1. השוו מיוחס לר״י קרא שיר השירים ה׳:י׳.
הביאני אל בית היין. אל בית אירוסין. ודגלו עלי אהבה – קבוצת שכיניו שהביא עמו.
כלומר מלאכים שהביא עמו במתן תורה – ״רֶכֶב אלהים רבותים אלפי שנאן״ וגומ׳ (תהלים ס״ח:י״ח), ״ואתאא מרבבות קודש מימינו אשדותב למו״ (דברים ל״ג:ב׳).
א. בנוסחנו: ואתה. הנוסח של פרשננו היה נפוץ למדי בימי הביניים – ראו תנ״ך קניקוט על אתר. וראו להלן בפירוש לשיר השירים ה׳:י׳, הע׳ 154.
ב. בנוסחנו כתיב: אשדת, קרי: אֵשׁ דָּת (כשתי מלים). וראו להלן פס׳ ו, שם מצטט פרשננו את הפסוק לפי הקרי של נוסח המסורה, מה שמחזק את ההשערה, שהוי״ו נוספה כאן בטעות, ואינה מייצגת הגיית חולם.
הביאני אל בית היין – מספרת לרעותיה: כשהבין דודי שהייתי חומדת לשבת בצל קורתו, מיד הביאני אל בית היין – לחופה.
ודגלו עלי אהבה – שושביניו וסיעתו שבאו עמו לחופתו היו מביאים דגלים, קומפנון,⁠1 שהוא הזקיקם לכך מרוב אהבתו אותי, כדי לכבדני.
עניין אחר: ודגלו שהביא החתן בידו איננו כשאר דגלים שנושאים פרשים למלחמה, אך דגל של אהבה היה להראות שהיה אוהב אותי ודעתו לכבדני נגד העם.
עניין אחר: הביאני אל בית היין – מרוב אהבתו אותי היה מביאני עמו אל בית המשתיות, אף כי אין דרך אשה ליכנס שם.
ודגלו עלי אהבה – כל סיעתו ולגיונו הנמשכין אחר דגלו היו מסבירין לי פנים של אהבה ומכבדין אותי.
1. בלעז: comfanon.
הביאני אל בית היין – לשמוח {בי}, ודגלו – שהיה הולך לפני ואני הולכת אחריו עלי..... הוא וריעות שהייתי הולכת אחר דגלו ודאי שהוליכני אל הר סיני לקבל התורה שנמשלה ליין, דכתיב: לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט׳:ה׳).
ודגלו – הענן ההולך לפני, עלי אהבה – היה נראה לי חיבה וריעות.
הביאני אל בית היין – זה סיני1, יינו של תורה2.
דבר אחר, לירושלים.
דבר אחר, גן עדן – מקום שמשומר יין בענביו לצדיקים3.
הביאני אל בית היין גי׳ ירושלים.
דבר אחר, הביאני אותיות הביא נ״י – הביא ס׳ רבוא כמנין נ״י. אל בית היין ר״ת הבא – לעולם הבא, וזהו הביאני אל בית היין.
אל בית היין – מקום ע׳ סנהדרין, כמנין יין.
פסוק זה ראשו וסופו ה״ה – י׳ דברות.
ודגלו עלי – נתן לי התורה במ״ט פנים4, כמניין ודגלו5.
דבר אחר, ודגלו עלי אהבה גי׳ קע״ב, כך תיבות בעשרת הדברות הראשונות.
עלי אהבה6 שנים חי אהרן.
אהבה7 מדות התורה נדרשת.
דבר אחר, הביאני אל בית היין – בגן עדן יעשה משתה לצדיקים ויתן להם לויתן8. וזהו ודגלו אותיות ודג לו, ר״ל יש לו דג גדול שיתן לנו.
אהבה – חופות יהיה לצדיקים בגן עדן, כמניין אהבה9.
1. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, מדרש לקח טוב
2. ילקוט שמעוני
4. שיר השירים רבה, ירושלמי סנהדרין ד:ב, תנחומא במדבר י
5. שיר השירים רבה, תנחומא במדבר י
6. גי׳ קכ״ג
7. גי׳ י״ג
9. בבא בתרא עה. לפנינו ״עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק״. ובתנחומא אחרי ב ״שלש עשרה חפות קשר לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בגן עדן״ וכן בויקרא רבה כ:ב, קהלת רבה ח:א
הביאני אל בית היין הכוונה בכך לשיכרון האהבה הנובע מחברתו ומטעימת הטעם של פירות השפע שלו.
ודגלו עלי אהבה הונף עלי דגל אהבתו, מלשון ״דגל״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה – אמרה מה שהכריחני השכל להניח תאוותו ולהשתדל בעבודתו ויביאני אל בית היין אשר ישתה משם ונסו אשר ירים עלי להמשך אליו בכל עוז הוא אצלי אהבה נפלאה לא דבר מוכרח שיקובל בצער ובכאב לב. וזה כלו להעיר שהכנעה אל השכל הוא מאהבה ותכלית החשק להשגת השלמות. ואפשר שנאמר שהרצון בזה אם יביאני אל בית היין אשר ישתה משם והוא מה שתשפיע היא אליו הנה יהיה נסו אשר ירים עלי להמשך אליו אהבה נפלאה אצלי. ואולם יחסה זה הפועל לו כי הוא המגיע שאר כחות הנפש לדרוך אל זה השלמות ולעזור אליו בחזקת היד מצד החשק אשר לו בטבעו אל הגעת השלמות. או נאמר שאמרה הביאני הוא חסר הפועל ואינו שב אל חשוקה. והנה יהיה הרצון בזה אע״פ שהביאני טבעי אשר נוצרתי בו או רצוני אל בית היין והם התאוות הגופייות הנה דגלו אשר ירים עלי השכל ההיולאני להמשך אחריו ולהניח תאוותי הוא אצלי אהבה נפלאה.
(ד-ז) הביאני אל בית היין – ר״ל ועתה בעונותי הביאני גולה וסורה1 אל בית היין, ר״ל לבין הגוים, שהם נמשכים אחר היין ותענוגי העולם.
ודגלו עלי אהבה – ר״ל כמו שהלוחמים מוליכים דגליהם למלחמה, והדגל הולך לפני המחנה, ונקראת המחנה בשם דגלו, ויהיה כוונת הפסוק, ודגל מלחמותיו אהב לשום עלי: ואני בזה הגלות חולת אהבה, ר״ל אהבת הש״י, שאני עתה אוהבת אותו. והמשילה עצמה לחולת אהבה. וקוראת לצדיקים ולחסידים, או למלאכים, ואומרת סמכוני באשישות. ר״ל עזרוני עם זכיותיכם וצדקתכם, שיזכר הש״י ממני, כי אני חולת אהבתו. ובעבור שהמשילה עצמה לחולה, והחולות שוכבות, אמר מי יתן וישים הש״י שהיה דודי ואהובי שמאלו תחת לראשי, כדרך שמחבקים השוכבים, וירמוז שאע״פ שהשמאל דוחה, שיקרבה בימין2, וז״ש וימינו תחבקני. ר״ל שישפיע לה הטובות מסטרה דימינה3. ובעבור האהבה הגדולה שלה עמו, והאהבה מקלקלת השורה4, היתה אומרת כמדברת עם חברותיה, שאעפ״י [שחיותה]⁠5 היא כשיחבקנה [אהובה]⁠6, שלא יעירו אותו לחבק אותה, עד שהוא יחפץ, וברצונו יחבק [אותה]⁠7, וכוונת הפסוק, שהיא אומרת [ומשביעה]⁠8 לקהלות ירושלים, ר״ל לאנשים הקדושים הראויים ליקרא בנות ירושלים9, שלא יעירו את הש״י להביא הגאולה בצבאות, ר״ל בצבא המרום, ולא באילות השדה, שהם דברי כשוף, שהוא דבר השבה10:
עד שתחפץ – האהבה, להתעורר לאהוב אותי.
1. ישעיהו מ״ט כ״א.
2. עיין סוטה מ״ז א׳, סנהדרין ק״ז ב׳.
3. הלשון נמצא בזוהר. וז״ל ב״ח אורח חיים קכ״ב: ומצאתי כתוב דמה שאמר זוכה ומקבל פני שכינה וכו׳, זהו לפי שבאותן ארבעה דברים מייחד רגלי המרכבה; למען שמך היא עטרת. ימינך חסד. תורתך תפארת. קדושתך גבורה: ובמשנה ברורה ד׳ כ״ב: ונותנו - כדי שיתגבר ימין שהוא חסד על שמאל שהוא דין.
4. בראשית רבה נ״ה, ועוד.
5. בכ״י מחוק קצת.
6. בכ״י: אהובו.
7. בכ״י: אותו.
8. בכ״י: ומשבעה.
9. עיין רש״י ג׳ י׳: מבנות ירושלם - אלו ישראל יראים ושלמים להקב״ה.
10. רבינו מבאר טעם ׳עד שתחפץ׳ דווקא, לפי שכל גאולה וקץ אשר דוחק את השעה ומטרים את זמנו, בר השבה וחלופה היא, ואין סופה להתקיים.
ובהשלמת הסעודה אמרה הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה ר״ל ודגלו של בית זה יהיה עלי אהבה.
הביאני – אמרו ז״ל (במדרש חזית שיר ב׳) זה סיני שהיו משתוקקים אליו. והנכון גם כן שתקרא ארץ ישראל בית היין. לפי שהיא הארץ המיוחדת למצות. ואמרו ודגלו עלי אהבה כי מה שנתפרסם שמו עליה בעולם הוא אשר אהבתיו מכל האומות.
{התורה שבעל פה כדגל מעל התורה שבכתב}
הביאני אל בית היין – וכאלו אמר אל בית הספר. אבל התכלית והכונה והעקר הוא ׳דגליו׳, והוא מה שנשרר בפי סופרים נושאי דגל נשיקות פיהו, כאומרו ׳מפי סופרים ולא מפי ספרים׳ (מאמר החכם מובא בראשונים). וזהו ודגלו עלי אהבה, יותר אני אוהבת דגל המרתף מיינה, וכמו שאמר ׳על כן עלמות אהבוך׳, וכן (שיש) [איתא] במדרש (שהש״ר כאן), רבי יהודה אומר הביאני אל בית היין, למרתף גדול של יין, זה סיני. ולמדנו משם התורה שהיא נדרשת בשבעים פנים, הדא הוא דכתיב ודגלו עלי אהבה וזה הוא שפירש:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

הביאני – עבר במקום עתיד.
ודגלו – מלשון דגל שמרימין בצבא.
הביאני אל בית היין – כאילו למולו מדברת לאמר מתאווה אני שתביא אותי אל בית היין, להתענג בי במקום רואים לפרסם חיבתך אלי.
ודגלו עלי אהבה – הרמת דגלו עלי להראות לכל שאני לו וסר למשמעתו, זה תחשב לי הראות אהבה וחבה יתירה והנמשל הוא לומר מתאווה אני להשרות בי שכינתך לעין כל העובדי גילולים, לפרסם הדבר שאני לו לעם היא חביבה עלי מאד.
משל:
הביאני – [הרעיה מספרת] כי אחר שדברו הדודים כ״ז לקחה דודה והביאני אל בית היין, ושם העמיד עליה את דגלו. והיא אהבה. האהבה היא הדגל שהעמיד עליה.
מליצה:
הביאני – (הנפש מספרת) כי אחר הדברים האלה הנשגבים החל רוח ה׳ לפעם על נפש שלמה והוכנה אל החבור האלהי וזה קרא במליצה שהביאה אל בית היין כי היין המוזכר בכל הספר הזה ששתתה הרעיה ע״י דודה היא היין הנבואיי המשומר בענביו הסך נסך שכר לה׳ המשמחת הנפשות עת יחול עליהם הרוח [ובזהר ויקרא דף י״ב. אי ת״ח הוא כתיב ויין ישמח לבב אנוש ודא יינא דמנטרא דחדי לכולא ואית יינא אחרא דאיהו דינא וכו׳] ודגלו וכבר הרים עלי הדגל שלו והיא אהבה שמשכני ודבקני אליו באהבתו כי האהבה קודמת אל הנשיקה וההבאה אל בית היין קודמת אל שתיית היין עצמו.
הביאני וגו׳ – לסעדני במאכל ומשתה.
ודגלו – בפי׳ שד״ל על פרשת במדבר כתב שראשית הוראת שם דגל היא סדר קבוצת אנשים, רק הושאל אח״כ להורות נס ומפה, וכן כאן ר״ל נס שלו שאני נושאת עלי כתוב בו אהבה, והכל נכון עד מאד, רק נ״ל שיש לפרש שהוא נושא עלי, כלומר מודיע לכל שאוהב אותי.
הביאני וגו׳ – רבי יהודה אומר, אמרה כנסת ישראל, הביאני הקב״ה למרתף גדול של יין, זה הר סיני1 ונתן לי שם דגלי תורה ומצות ומעשים טובים ובאהבה גדולה קבלתים [שנאמר ודגלו עלי אהבה].⁠2 (שם)
הביאני וגו׳ – רבי יצחק אומר, אמרה כנסת ישראל, הביאני הקב״ה למרתף גדול של יין, זה הר סיני,⁠3 ונתן לי משם את התורה שנדרשת במ״ט פנים טהור ובמ״ט פנים טמא כמנין ודגלו, ובאהבה גדולה קבלתיה שנאמר ודגלו עלי אהבה.⁠4 (שם)
הביאני וגו׳ – ר׳ לוי אומר, אמרה כנסת ישראל, הביאני הקב״ה למרתף גדול של יין, זה סיני,⁠5 ושם ראיתי מיכאל ודגלו, גבריאל ודגלו, וראו עיני דגלים של מעלה ואהבתי אותם,⁠6 באותה שעה אמר הקב״ה למשה, הואיל ורצונם של בני לחנות בדגלים יחנו בדגלים, הדא הוא דכתיב (פ׳ במדבר) איש על דגלו באותות. (מ״ר)
ודגלו – א״ר ינאי, תורה שנתן הקב״ה למשה נתנה לו במ״ט פנים טמא ובמ״ט פנים טהור, שנאמר ודגלו עלי אהבה, ודגלו – בגמטריא מ״ט.⁠7 (מס׳ סופרים פרק ט״ז)
ודגלו עלי אהבה – א״ר שמעון בן לקיש, שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה, הקב״ה אוהבן, שנאמר ודגלו עלי אהבה.⁠8 (שבת ס״ג.)
ודגלו עלי אהבה – ר׳ יונה אומר, שני חברים שעוסקין בדבר הלכה, זה אומר בית אב של הלכה וזה אינו אומר בית אב של הלכה אומר הקב״ה ודגלו עלי אהבה.⁠9 (מ״ר)
ודגלו עלי אהבה – א״ר אחא, עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון ואהבת – ואייבת, אומר הקב״ה ודלוגו עלי אהבה.⁠10 (שם)
ודגלו עלי אהבה – א״ר ישכר. תינוק שקורא למשה משה ולאהרן ארן ולעפרון עופרן11 אומר הקב״ה ולגלוגו עלי אהבה.⁠12 (שם)
ודגלו עלי אהבה – א״ר חיניא, לשעבר כשהיה אדם מראה איקונין באצבעו היה נזוק13 ועכשיו אדם מניח ידו על האזכרה כמה פעמים ואינו נזוק, ולא עוד אלא שאומר הקב״ה וגורלו עלי אהבה.⁠14 (מ״ר)
ודגלו עלי אהבה – רבנן אמרי, התנוק הזה מדלג על האזכרה כמה פעמים ואינו נזוק, ולא עוד אלא שאומר הקב״ה ודלוגו עלי אהבה. (שם)
ודגלו עלי אהבה – א״ר ברכיה, אפילו אותן הדגולין שדגל יעקב באביו, כמש״נ ואת עורות גדיי העזים וגו׳ אמר הקב״ה בהן אני משרה שכינתי, כמש״נ ועשית יריעות עזים, ולא עוד אלא ודגלו עלי אהבה – ודגולו עלי אהבה.⁠15 (שם)
1. יתבאר ע״פ המבואר במ״ר לעיל פסוק ישקני דהר סיני היה מסוגל לתורה מראשית הבריאה ושם היתה חבויה ועצורה מתחילת בריאתה עד נתינתה, וזהו מ״ש (חבקוק ג׳) אלוה מתימן יבא וגו׳ ושם חביון עוזו, דהיינו בסיני, ולכן נמשל בזה למרתף האוצר בתוכו מטמונים שיעמדו לימים רבים.
2. יש להעיר במה שאמר ובאהבה גדולה קבלתים והלא דרשו ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ומבואר בשבת פ״ט א׳ שבאונס קבלוה, ואולי יתבאר ע״פ מש״כ הרמב״ם בפ״ב ה״כ מגירושין לענין מה דקיי״ל דגט מעושה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני [כגון בזה שהדין נותן שחייב לגרש ואינו רוצה] דאעפ״כ לא נקרא זה אנוס, משום דבאמת נפשו הפנימית של ישראל רוצה לקיים מצות התורה אלא שיצר הגוף מעכבו, ולכן כשכופין את הגוף עד שאומר רוצה אני תש יצרו ונקרא שעושה לרצונו, יעו״ש, ואף הכא בקבלת התורה נפשותיהם של ישראל רוצות בתורה אלא שיצר לבם תקפם, ולכן אף כשככו אותם נקרא שקבלו באהבה. ויש עוד להסביר בזה בדברי אגדה, ודי בזה.
3. עיין מש״כ לעיל אות מ״ח.
4. עיין משכ״ל אות מ״ט. וענין הדרשה במ״ט פנים עיין בסמוך אות נ״ד. ואמנם לא נתבאר לאיזו כונה זכר כאן ענין זה שהתורה נדרשת במ״ט פנים טהור וטמא, והלא עיקר כונת הדרשה כאן מהקבלה באהבה ומאי נ״מ לענין זה איך היא נדרשת, וי״ל דמכוין בזה להורות האהבה היתירה, דאע״פ שנדרשת התורה כמו במ״ט פנים לחומרא כך היא נדרשת במ״ט פנים לקולא, וא״כ היה אפשר לקבלה ורק להקל בכל פרט ע״פ אותם המ״ט פנים שלהקל, אך הנה קבלה כזו לא היתה מאהבה כי אם מהכרח, אבל המקבל מאהבה משתדל יותר לחפש אחר קיומה, וזהו שאמר כי אע״פ שנדרשת להקל ולהחמיר, אע״פ כן קבלתיה באהבה גדולה, ולכן מחפש אני ביותר אחר קיומה אף כי בחומר הענין.
5. כמשכ״ל אות מ״ח.
6. ענין ראית המלאכים בהר סיני יש לבא ע״פ מ״ש בשבת פ״ח ב׳ כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה בהר סיני חזרו ישראל לאחוריהן והיו מלאכי השרת מדדין אותם [מסייעין להם להתקרב], וכן שם (ע״א) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע היו המלאכים כותרים להם כתרים, וא״כ היו רואים אותם.
7. אולי יכוין כנגד מ״ש (נדרים ל״ח.) נ׳ שערי בינה שנבראו בעולם וכולם נתנו למשה חסר אחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים. (ר״ה כ״א ב׳], והאחד הוא ידיעת ה׳ על אמתתו, כ״כ הר״ן שם. ומה שתלה הנתינה במשה ולא לישראל י״ל עפ״י המבואר בנדרים שם דפלפול התורה נתנה באמת למשה לבדו והוא נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, וי״ל דהנ׳ שערי בינה הם הם כונת השם פלפול. וכלל הענין ממ״ט פנים טמא וטהור נראה דהכונה היא דבמקום שיש מתוכחים בדעות ובסברות זה כנגד זה, שם יוצא הדין על אמתו ועל בוריו, וע״ד שאמרו מיני ומיניה תסתיים שמעתתא, וזוהי כונת המאמר בחגיגה ג׳ ב׳ ללמדך לחכמים שעוסקין בתורה אע״פ שאלו מטמאין ואלו מטהרין, אלו פוסלין ואלו מכשירין אלו אוסרין ואלו מתירין אעפ״כ אל אחד נתנן, וכן יש לפרש ע״פ זה המאמר אלו ואלו דברי אלהים חיים, דר״ל דמתוך סתירות הדעות מתברר ומתלבן הדבר ויוצא הדין לאשורו על בוריו, ולכן כמו באלה קורא הקב״ה ודגלו עלי אהבה. וע״ע מש״כ השייך לדרשה זו בר״פ הקודמת בפסוק מישרים אהבוך.
8. מדגילים – מתאספים ביחד ללמוד כדי שתתברר ההלכה. ומסמיך זה אלשון ודגלו שהדגל הוא מאסף ומקבץ למחנה, וע׳ תוס׳ ע״ז כ״ב ב׳. וטעם המעלה בזה הוא ע״פ מ״ש אין התורה נקנית אלא בחבורה, וע״ל אות נ״ד.
9. ר״ל זה יודע טעם ויסוד ההלכה ולומדה ומסבירה וזה אינו יודע ולכן מדלג על אמתת הכונה וטועה בה, אעפ״כ אומר הקב״ה גם על זה הדולג ודלוגו עלי אהבה, כיון שהוא לא אשם בדבר, כי אם מאשר כשרונותיו פחותים, אבל כונתו לטובה, ואולי יתפרש לזה הלשון ודגלו מענין נטיה מאמת וכמש״כ (משלי ט״ז) במשפט לא מעל פיו ומתרגמינן לא נדגול פומיה, והלשון בית אב הוא כמו בנין אב, כלומר יסוד ומקור.
10. טעם הדבר פשוט משום דרחמנא לבא בעי, וכונתו לטובה. ויתכן דתפיס חילוף מלה ואהבת לאויבת, משום דאותיות אהו״י דרכן להתחלף, ורק על הרוב לא ישתנה מובנם בחלופם וכאן שנוי נמרץ בחלופן, איבה מאהבה.
11. יתכן דמכוין בקריאת שם משה בשי״ן שמאלי, וכמ״ש בנדרים י׳ א׳ נדר במותא ופי׳ הר״ן כנוי למשה [וע׳ תוי״ט], ואיירי בעלגי לשון, ולאהרן ארן [כי הה׳ נקל להחסר במבטא, כמו יונתן במקום יהונתן, לנחותם במקום להנחותם, אך הזריז זריז] וע׳ תוס׳ ע״ז כ״ב ב׳ דהכונה שבמקום אהרן קורא הרן, וצ״ע. ובשם עפרון קורא עופרן שהוא שם צדיקים כמש״כ תוס׳ במגילה י׳ ב׳.
12. ר״ל ולגלוגו – דבורו המגומגם, ודריש דלוגו כמו לגלוגו משום דהדלי״ת והלמ״ד מתחלפים באותיות דטלנ״ת, וע׳ מש״כ בבאור קהלת (ט׳ ז׳) בפסוק לך אכול בשמחה לחמך.
13. ר״ל כשהיה מראה בהנחת אצבעו על איקונין של מלך היה נענש, משום דאין זה מדרך הכבוד.
14. וענין הנחת היד על האזכרה אולי מכוין למה שנוהגים להניח היד על המזוזה בכניסה וביציאתה מן הבית כמבואר ליו״ד סי׳ רפ״ה ס״ב, ור״ע איגר בתשובה סי׳ נ״ח שדי נרגא במנהג זה משום נגיעה ביד ערום בכתבי הקודש, וממדרש זה סמך לזה המנהג, ועי׳ בע״ז י״א א׳.
15. מפרש כאן ודגלו מלשון לא ימעל פיו (משלי ט״ז י׳) דמתרגמינן לא נדגול פומי׳, ור״ל אפילו אותן הערמות ומעילות שמעל יעקב באביו ג״כ היו נוחים להקב״ה עד שצוה לעשות במשכן יריעות מעזים כדמפרש. ונראה כונת הענין ע״פ מ״ש ביומא ע״א א׳ מפני מה אין כהן גדול משמש בבגדי זהב ביוהכ״פ, אתמול ויעשו להם אלהי זהב ועכשיו משמש בבגדי זהב, ואין קטיגור נעשה סניגור, מבואר מזה דדבר שבו נכשלו ישראל אין חפץ להקב״ה בו להזכירו במקום קדוש, ולפי״ז הכונה כאן אי ס״ד שלא היה נוח להקב״ה ענין זה שעשה יעקב ע״י עורות גדיי העזים לא היה מצוה הקב״ה לעשות מהם יריעות עזים במשכן לזכר עולם.
והיא ממשיכה בדבריה כאילו עומד הוא למולה, ואומרת1, הֱבִיאַנִי – מתאווה אני כי תביא אותי2 אֶל בֵּית הַיָּיִן לפרסם חיבתך אלי לעיני כל3, וְדִגְלוֹ אשר ירים4 עָלַי להראות לכולם שאני שלו וסרה למשמעתו, תחשב לי שהוא מראה בזה5 אַהֲבָה וחיבה יתירה6:
1. מצודת דוד.
2. שם.
3. שם.
4. שם.
5. שם.
6. והנמשל, כנסת ישראל אומרת מתאווה אני כי תשרה בי שכינתך לעין כל עובדי הגילולים לפרסם את חביבות עם ישראל, מצודת דוד. ורש״י ביאר שבית היין הוא משל לאהל מועד שם ניתנו פרטיה וביאוריה של התורה. ובמדרש, בית היין זה הר סיני, ולמה נקרא בית היין? מה היין מגדל את הגוף כך דברי תורה מגדלין את לומדיהן, ומה היין יש לו כמה דמיונות כך דברי תורה יש בהם כמה טעמים, ומה היין אין דרכו לינתן אלא בכלי טוב כך דברי תורה אין מתקיימין אלא בגוף טוב, לקח טוב. ועוד דרשו, אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש, שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה הקב״ה אוהבן שנאמר ״ודגלו עלי אהבה״, שבת סג.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ה) סַמְּכ֙וּנִי֙ בָּאֲשִׁישׁ֔וֹת רַפְּד֖וּנִי בַּתַּפּוּחִ֑ים כִּי⁠־חוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי׃
Sustain me with grapes, refresh me with apples; for I am love-sick.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּבְעִידָן דִי שְׁמָעִית יָת קָלֵיהּ דִי מִתְמַלֵל מִגּוֹ שַׁלְהוֹבִית אִישָׁתָא זַעִית וּרְתַעִית בָּתְרַי מִן רְתֵיתָא בְּכֵן קְרֵיבִית לְוָת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַאֲמַרִית לְהוֹן קַבִּילוּ אַתּוּן קָל פִּתְגָמֵי דַּיָי מִגּוֹ אֶשָׁתָא וְאַעִילוּ יָתִי לְבֵי מִדְרַשָׁא וְסַעִידוּ יָתִי בְּפִתְגָמֵי אוֹרָיְתָא דַּעֲלֵיהוֹן אִתְבַּסַּם עָלְמָא וְהַבוּ רְדִידִין עַל צַוְארִי מִפְּשַׁר מִלַּיָּא קַדִּישַׁיָּא דִּמְתִיקָן עַל מוֹרִיגִי כְּתַפּוּחֵי גִּנְּתָא דְּעֵדֶן וְאֵיהֵי עָסְקָא בְּהוֹן מָאִים אַתַּסֵּי בְּהוֹן אֲרוּם מַרְעַת חִבְּתָא בְהוֹן אֲנָא.
[א] סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת – בִּשְׁתֵּי אִשּׁוֹת, בְּאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה וּבְאֵשׁ שֶׁל מַטָּה.
דָּבָר אַחֵר: סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת – בִּשְׁתֵּי אִשּׁוֹת, תּוֹרָה בִּכְתָב וְתוֹרָה בְּפֶה.
דָּבָר אַחֵר: סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת – בְּאִשּׁוֹת הַרְבֵּה, בְּאִשּׁוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, וְשֶׁל מוֹרִיָה, וְשֶׁל סְנֶה, וּבְאִשּׁוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ, וְשֶׁל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה.
דָּבָר אַחֵר: סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת – אֵלּוּ הַהֲלָכוֹת הַמְּאוּשָׁשׁוֹת. רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, אֵלּוּ הַהַגָּדוֹת שֶׁרֵיחָן וְטַעֲמָן כַּתַּפּוּחִים. כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל חֳלָאִים שֶׁאַתָּה מֵבִיא עָלַי, בִּשְׁבִיל לְאַהֲבֵנִי לָךְ.
דָּבָר אַחֵר: כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי – אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל חֳלָאִים שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְבִיאִין עָלַי בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.
דָּבָר אַחֵר: כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי – אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי חוֹלָה, אֲהוּבָה אֲנִי לוֹ. תָּנֵי עַד שֶׁלֹא יֶחֱלָה אָדָם, אוֹכֵל מַה שֶּׁמּוֹצֵא, כֵּיוָן שֶׁחָלָה מְבַקֵּשׁ לֶאֱכוֹל כָּל מִינֵי תַּעֲנוּגִים.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק לְשֶׁעָבַר הָיְתָה הַתּוֹרָה כְּלָל, וְהָיוּ מְבַקְּשִׁין לִשְׁמֹעַ דְּבַר מִשְׁנָה וּדְבַר תַּלְמוּד, וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין הַתּוֹרָה כְּלָל, הָיוּ מְבַקְּשִׁין לִשְׁמֹעַ דְּבַר מִקְרָא וּדְבַר אַגָּדָה.
אָמַר רַבִּי לֵוִי לְשֶׁעָבַר הָיְתָה פְּרוּטָה מְצוּיָה וְהָיָה אָדָם מִתְאַוֶּה לִשְׁמֹעַ דְּבַר מִשְׁנָה וַהֲלָכָה וְתַלְמוּד; וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין הַפְּרוּטָה מְצוּיָה, וּבְיוֹתֵר שֶׁהֵן חוֹלִים מִן הַשִּׁעְבּוּד, אֵין מְבַקְּשִׁין לִשְׁמֹעַ אֶלָּא דִּבְרֵי בְּרָכוֹת וְנֶחָמוֹת.
[ב] תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לְמָה הָיוּ דּוֹמִין, לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁעָמַד מֵחָלְיוֹ, אָמַר לוֹ פַּדְגוֹגוֹ יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאִיסְכּוּלֵי, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲדַיִן לֹא בָּא בְּנִי בְּזִיווֹ, שֶׁנִּשְׁתַּנָה מֵחָלְיוֹ, אֶלָּא יִתְעַדֵּן וְיִתְעַנֵּג בְּנִי כִּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, וְאַחַר כָּךְ יֵלֵךְ לְאִיסְכּוּלֵי. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ בָּהֶן בַּעֲלֵי מוּמִין מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים, אָמְרוּ לוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הֲרֵי הַשָּׁעָה תֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עֲדַיִן לֹא בָּא זִיוָתָן שֶׁל בָּנַי מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים, אֶלָּא יִתְעַדְּנוּ בָּנַי עַד שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים בִּבְאֵר וּמָן וּשְׂלָו, וְאַחַר כָּךְ אֶתֵּן לָהֶם הַתּוֹרָה, וְאֵימָתַי: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי (שמות י״ט:א׳).
[ג] בְּשִׁלְפֵי הַשְּׁמַד נִתְכַּנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לְאוּשָׁא, וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שָׁלְחוּ אֵצֶל זִקְנֵי הַגָּלִיל וְאָמְרוּ כָּל מִי שֶׁהוּא לָמֵד יָבוֹא וִילַמֵּד, וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לָמֵד יָבוֹא וְיִלְמוֹד. נִתְכַּנְּסוּ וְלָמְדוּ וְעָשׂוּ כָּל צָרְכֵיהוֹן, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּם לְהִפָּטֵר, אָמְרוּ מָקוֹם שֶׁנִּתְקַבַּלְנוּ בְּתוֹכוֹ אָנוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ רֵיקָם, חָלְקוּ כָּבוֹד לְרַבִּי יְהוּדָה שֶׁהָיָה בֶּן עִיר, וְלֹא שֶׁהָיָה גָּדוֹל מֵהֶם בַּתּוֹרָה אֶלָּא מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם הוּא מְכַבְּדוֹ. נִכְנַס רַבִּי יְהוּדָה וְדָרַשׁ: וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה (שמות ל״ג:ז׳), נֶאֱמַר כָּאן הַרְחֵק, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינָו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה (יהושע ג׳:ד׳), מָה רָחוֹק שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן אַלְפַּיִם אַמָּה, אַף הַרְחֵק הָאָמוּר לְהַלָּן אַלְפַּיִם אַמָּה, וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ משֶׁה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא מְבַקֵּשׁ ה׳, מִכָּאן לָמַדְנוּ שֶׁכָּל מִי שֶׁמְקַבֵּל פְּנֵי חֲבֵרִים כְּאִלּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, וְאַתֶּם אַחֵינוּ רַבּוֹתֵינוּ גְּדוֹלֵי הַתּוֹרָה מִי שֶׁנִּצְטַעֵר בָּכֶם עֲשָׂרָה מִיל אוֹ עֶשְׂרִים אוֹ שְׁלשִׁים אוֹ אַרְבָּעִים כְּדֵי לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַרְכֶם בָּזֶה וּבַבָּא. נִכְנַס רַבִּי נְחֶמְיָה וְדָרַשׁ: לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה׳ (דברים כ״ג:ד׳), תָּנֵי שְׁתֵּי אֻמּוֹת גְּדוֹלוֹת פָּרְשׁוּ מִלָּבוֹא בִּקְהַל ה׳, לָמָּה: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם (דברים כ״ג:ה׳), וְכִי צְרִיכִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וַהֲלֹא כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיָה הַבְּאֵר עוֹלֶה לָהֶם וְהַמָּן יוֹרֵד לָהֶם וְהַשְּׂלָו מָצוּי לָהֶם וְעַנְנֵי כָּבוֹד מַקִּיפִין אוֹתָם, וְעַמּוּד עָנָן נוֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם, וְאַתְּ אָמַר: אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר דֶּרֶךְ אֶרֶץ הוּא שֶׁהַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ מְקַדְּמִין לוֹ בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, בּוֹא וּרְאֵה מַה פָּרַע לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֵלּוּ שְׁתֵּי אֻמּוֹת, כְּתִיב בַּתּוֹרָה: לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה׳, וְאַתֶּם בְּנֵי אוּשָׁא שֶׁקִּדַּמְתֶּם רַבּוֹתֵינוּ בְּמַאֲכַלְכֶם וּמַשְׁקֵיכֶם וּמִטּוֹתֵיכֶם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִפְרַע לָכֶם שָׂכָר טוֹב. נִכְנַס רַבִּי מֵאִיר וְדָרַשׁ: וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן ישֵׁב בְּבֵית אֵל (מלכים א י״ג:י״א), וְאֵיזֶה זֶה, זֶה אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית אֵל, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי מֵאִיר פִּתְפּוּתֵי בֵּיצִים יֵשׁ כָּאן, אֵיזֶה זֶה, זֶה יוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶׁה (שופטים י״ח:ל׳), נוּן תְּלוּיָה בִּמְנַשֶּׁה, זָכָה, בֶּן משֶׁה, וְאִם לָאו, בֶּן מְנַשֶּׁה. חַבְרַיָּא בְּעוֹן קוֹמֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמְרִין לֵיהּ כֹּמֶר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהֶאֱרִיךְ כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים, אָמַר לוֹ הֵן, עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כֵּיצַד, הֲוָה בַּר נָשׁ אָתֵי לְמִסְגַּד לֵיהּ וַהֲוָה אָמַר לֵיהּ בַּר כַּמָּה שְׁנִין אַתְּ, הֲוָה אָמַר לֵיהּ בַּר אַרְבְּעִין שְׁנִין אוֹ חַמְשִׁין אוֹ שִׁתִּין אוֹ שִׁבְעִין אוֹ בַּר כַּמָּה הֲוָה, וַהֲוָה אָמַר לֵיהּ בַּר כַּמָּה שְׁנִין אַתְּ בַּר אַרְבְּעִין שְׁנִין אוֹ חַמְשִׁין אוֹ שִׁתִּין אוֹ שִׁבְעִין אוֹ תְּמַנִּין שְׁנִין וַהֲדָה עֲבוֹדָה זָרָה לֵית הִיא עֲבִידָא אֶלָּא מֵחַמְשָׁה אוֹ תַּרְתֵּי עֶשְׂרֵה שְׁנִין, וְאַתְּ בָּעֵי מִשְׁבּוֹק אֱלָהָךְ וּמַסְגֵּיד לֵיהּ, דָּא פְּחִיתָא, וְהוּא מִתְבְּהִית וְאָזֵיל לֵיהּ, אֲתָא חַד בַּר פַּחִין וַאֲמַר לֵיהּ כֵּן, אֲמַר לֵיהּ וּמָה אַתְּ יָתֵיב הָכָא וְעָבֵד בָּהּ, אֲמַר לֵיהּ אֲנָא נָסֵיב אַגְרֵי וּמְסַמֵּי עֵינֵיהּ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע בּוֹ דָּוִד שָׁלַח וְאַיְיתִיתֵיהּ וְאָמַר לוֹ אַתְּ הוּא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק וְאַתְּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אָמַר לוֹ כָּךְ אֲנִי מְקֻבָּל מִבֵּית אֲבִי אַבָּא מְכֹר עַצְמְךָ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא תִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, אָמַר לוֹ חַס וְשָׁלוֹם לֹא הוּא כֵן, אֶלָּא מְכֹר עַצְמְךָ לַעֲבוֹדָה שֶׁהִיא זָרָה מִמְּךָ וְלֹא תִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּוִד שֶׁהַמָּמוֹן חָבִיב עָלָיו עָמַד וּמִנָּה אוֹתוֹ קוֹמְסִין תִּסְבְּרִין, אָמְרוּ כֵּיוָן שֶׁמֵּת דָּוִד חָזַר לְסוּרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וגו׳ כִּחֵשׁ לוֹ (מלכים א י״ג:י״ח), מַהוּ כִּחֵשׁ לוֹ, שִׁקֵּר לוֹ, וּמַה שִּׁקֵּר לוֹ, הֶאֱכִילָהוּ לֶחֶם כְּזָבִים, וּכְתִיב: וַיְהִי הֵם ישְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן וַיְהִי דְבַר ה׳ אֶל הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ (מלכים א י״ג:כ׳), וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמָה אִם זֶה שֶׁכִּחֵשׁ בּוֹ וְהֶאֱכִילָהוּ לֶחֶם כְּזָבִים זָכָה שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אַתֶּם אַחֵינוּ בְּנֵי אוּשָׁא שֶׁקִּבַּלְתֶּם רַבּוֹתֵינוּ בְּמַאֲכַל אֱמֶת וּמִשְׁתֶּה וּמִטָּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְשַׁלֵּם לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂכָר טוֹב. נִכְנַס רַבִּי יוֹסֵי וְדָרַשׁ: וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה׳ בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי וגו׳, וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה׳ אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ (שמואל ב ו׳:י״א-י״ב), בְּאֵיזוֹ זְכוּת בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וּבַמֶּה בֵּרְכוֹ, בְּבָנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַמִּיאֵל הַשִּׁשִּׁי יִשָּׂשכָר הַשְּׁבִיעִי (דברי הימים א כ״ו:ה׳), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: כָּל אֵלֶּה מִבְּנֵי עֹבֵד אֱדֹם הֵמָּה וּבְנֵיהֶם (דברי הימים א כ״ו:ח׳). אָמְרוּ שְׁמוֹנָה בָּנִים הָיוּ לוֹ וּשְׁמוֹנֶה כַּלּוֹת הָיוּ לוֹ וְכָל חָדָא מִנְהוֹן הֲוַת יְלֵדַת תְּרֵין בְּכָל יַרְחָא, הָא כֵיצַד, טְמֵאָה שִׁבְעָה, וּטְהוֹרָה שִׁבְעָה, וְהִיא יוֹלֶדֶת. טְמֵאָה שִׁבְעָה, וּטְהוֹרָה שִׁבְעָה, וְהִיא יוֹלֶדֶת. שִׁתָּא עֲשַׂר בְּכָל יֶרַח. תְּלָתָא יְרָחִין הָא אַרְבָּעִין וּתְמַנְיָא, וְשִׁתָּא דִידֵיהּ, הָא חַמְשִׁין וְאַרְבְּעָה, וּתְמָנְיָתְהוֹן הָא שִׁתִּין וְתַרְתֵּין, הֲלֹא הוּא דִכְתִיב: שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם לְעֹבֵד אֱדֹם (דברי הימים א כ״ו:ח׳). חַבְרַיָא בְּעוֹן קוֹמֵי רַבִּי יוֹחָנָן אֲמָרוּ לֵיהּ מַהוּ דֵין דִּכְתִיב: פְּעֻלְּתַי הַשְּׁמִינִי (דברי הימים א כ״ו:ה׳), אָמַר לָהֶם עַל יְדֵי שֶׁפָּעַל פְּעֻלָּה גְּדוֹלָה בַּתּוֹרָה. וּמַה פָּעַל בַּתּוֹרָה, שֶׁהָיָה מַדְלִיק לִפְנֵי הָאָרוֹן נֵר אֶחָד שַׁחֲרִית וְנֵר אֶחָד בֵּין הָעַרְבָּיִם. וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְדַבֵּר אֶלָּא שֶׁהָיוּ בוֹ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים וְהִדְלִיק בּוֹ נֵר אֶחָד זָכָה לְהִתְבָּרֵךְ בִּכְבוֹדוֹ, וְאַתֶּם אַחֵינוּ בְּנֵי אוּשָׁא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נִכְנַס רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְדָרַשׁ: וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם (מלכים ב ד׳:ח׳), אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן עַל יְדֵי שֶׁכָּתַב וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לֶחֶם זָכְתָה לְהַחֲיוֹת אֶת בְּנָהּ, רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי זְעֵירָא וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמְרוּ גְּדוֹלָה הִיא הַפַּרְנָסָה שֶׁגּוֹרֶמֶת לִתְחִיַּת הַמֵּתִים לָבוֹא שֶׁלֹא בְעוֹנָתָהּ, צָרְפִית עַל יְדֵי שֶׁהֶאֱכִילָה אֶת אֵלִיָּהוּ זָכְתָה לְהַחֲיוֹת אֶת בְּנָהּ, שׁוּנַמִּית עַל יְדֵי שֶׁהֶאֱכִילָה אֶת אֱלִישָׁע זָכְתָה לְהַחֲיוֹת אֶת בְּנָה, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי אֲפִלּוּ נֵרוֹת אֲפִלּוּ פְּתִילוֹת הָיָה אֵלִיָּהוּ מַעֲבִיר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כְּדֵי שֶׁלֹא יַטְרִיחַ לְכָל בְּרִיָה, רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר וְכִי מִשֶּׁלָּהּ אָכַל וַהֲלֹא הִיא וְהוּא מִשֶּׁלּוֹ אָכְלוּ, דִּכְתִיב: וַתֹּאכַל הִיא וָהוּא (מלכים א י״ז:ט״ו), הוּא וְהִיא כְּתִיב, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁקִּבְּלָה אוֹתוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְשִׁמַּשְׁתּוֹ, זָכְתָה לְהַחֲיוֹת אֶת בְּנָהּ, וְאַתֶּם בְּנֵי אוּשָׁא גּוֹמְלֵי הַחֶסֶד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נִכְנַס רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְדָרַשׁ: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם (שמואל א ט״ו:ו׳), וְכִי עִם כָּל יִשְׂרָאֵל עָשָׂה יִתְרוֹ חֶסֶד, וַהֲלֹא לֹא עָשָׂה אֶלָּא עִם משֶׁה בִּלְבָד, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר יִתְרוֹ וַדַּאי עָשָׂה חֶסֶד עִם משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם (שמות ב׳:כ׳), אָמַר רַבִּי סִימוֹן אֵין הוּא כֵּן אֶלָּא בִּשְׂכָרוֹ הֶאֱכִילוֹ, דִּכְתִיב: וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ (שמות ב׳:י״ט), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר דָּלָה לָנוּ וְלַאֲבוֹתֵינוּ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר דָּלָה לָנוּ וְלָרוֹעִים. וְרַבָּנָן אָמְרֵי דָּלָה לָנוּ בִּזְכוּת אֲבוֹתֵינוּ, דָּלָה לָרוֹעִים בִּשְׁבִיל לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ עִם כָּל יִשְׂרָאֵל עָשָׂה חֶסֶד, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם אֶחָד מִגְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל מַעֲלִין לוֹ כְּאִלּוּ עָשָׂה עִם כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאַתֶּם אַחֵינוּ בְּנֵי אוּשָׁא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נִכְנַס רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְדָרַשׁ: וַיְדַבֵּר משֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם (דברים כ״ז:ט׳), וְכִי הַיּוֹם קִבְּלוּ הַתּוֹרָה וַהֲלֹא כְּבָר אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הַיּוֹם הַזֶה, אֶלָּא מְלַמֵּד כֵּיוָן שֶׁשָּׁנָה לָהֶם משֶׁה אֶת הַתּוֹרָה וְקִבְּלוּהָ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, הֶעֱלָה לָהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִבְּלוּהָ הַיּוֹם מֵהַר סִינַי, לְכָךְ נֶאֱמַר: הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה׳ אֱלֹהֶיךָ, וְאַתֶּם אַחֵינוּ בְּנֵי אוּשָׁא שֶׁקִּבַּלְתֶּם רַבּוֹתֵינוּ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
סמכוני באשישות – זה ק״ש ותפלה שהם סמך לישראל שבזכותם הם נצולים מדינה של גיהנם, רפדוני בתפוחים אלו הצדיקים שבכל דור ודור שכן אחד מזכה את דורו עמו,
סמכוני באשישות – בשתי אשות באשו של אברהם אבינו ובאשו של חנניה מישאל ועזריה.
דבר אחר: באשו של מוריה ובאשו של סנה.
דבר אחר: אלו ההלכות המאוששות, רפדוני בתפוחים – אלו דברי תורה שריחן טוב כתפוחים.
כי חולת אהבה אני – אמר רבי יצחק בר אבינא כשהיתה הפרוטה מצויה אדם מתאוה דבר משנה, דבר הלכה, דבר תלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה וביותר שאנו חולים מן המלכיות אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא דבר אגדה.
דבר אחר: כי חולת אהבה אני – אמר ר׳ לוי משל לבן מלך שעמד מחליו אמר פדגוגו ילך לו לאיסכולי, אמר המלך עדיין לא בא זיו של בני מחליו והוא הולך לאיסכולי אלא יתעדן בני שנים ושלשה חדשים במשתה ובמאכל ואחר כך הוא הולך לאיסכולי, כך כיון שיצאו ישראל ממצרים היו ראוים לקבל את התורה מיד והיו בהם בעלי מומים משעבוד טיט ולבנים אמר הקב״ה עדיין לא בא זיוון של בני והם מקבלים את התורה אלא יתעדנו בני שנים ושלשה חדשים בבאר ובמן ובשליו ואחר כך הם מקבלים את התורה, אימתי בחדש השלישי.
אסנדוני באלקנאני, ארפדוני באלתפאפיח, אנא מריצ׳הֵ אלחב.
תסמכו אותי בחביות, שימו ריפוד תחתי מהתפוחים, אני חולת אהבה.
אשישות – בקבוקים או לגינין.
סמכוני – עתה כמדת החולים באשישי ענבים.
או: באשישות – סלת נקייה.
רפדו רפידתי סביבותייא בתפוחים – לריח טוב כדרך החולים, כי חולה אני לאהבתו – כי צמאתי לו פה בגלותי. רפידה – לשון מצע, כמו ירפד חרוץ עלי טיט (איוב מ״א:כ״ב).
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1 התחלת הביאור שונה: ״רפדוני – כמו רפידתו זהב (שיר השירים ג׳:י׳), כלו׳ סבבוני״.
Sustain me – Now, as is the manner of [treating] the sick, with flagons of grape wine
or with cakes of pure flour.
Refresh my bed – Spread my bed around me with apples for a good fragrance, in the manner of [treating] the sick, for I am sick for His love, for I thirst for Him here in my exile. "רְפִידָה" is an expression of a couch, as in, "where he lies יִרְפַּד on jagged rocks as if upon mud.⁠"1
1. Iyyov 41:22.
סמכוני באשישות – אין אשישות אלא לשון חוזק כמו לאשישי קיר חרשת תהגו אך נכאים. בראשונה כשהיו ישראל בשלוותם היו חכמי ישראל דורשין להם דברי תוכחות ודברי כבושים כדי שיכנעו לכם ולא יצאו מדברי תורה והם הם אשישות כיון שירבו הצרות ויתחילו ימי חבלי המשיח להיות דורשין חכמים בדברי נחמות כדי לחזק לב ישראל לייחודו של הקב״ה שנאמר רפדוני בתפוחים כשם שהתפוחים ריחם יפה כך דברי תורה ונחמות נאים לישראל. וכן דוד או׳ ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי.
כי חולת אהבה אני – חוששת אנכי על אהבתך ולא שקרתי בבריתך.
חולת אהבה – כמו אין חולה מכם עלי כלומר אין חושש אחד מכם עלי להגיד ליח דברי דודי.
ד״א: כי חולת אהבה אני – כענין שאתה מוצא את אמנון חולה על אהבת תמר מרוב אהבתו אותה שנאמר מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר הלא תגיד לי. וכתו׳ ויאמר אמנון את תמר אחות אבשלום אחי אני אהב. ואעפ״י שזה באסור וזה בהתר אינו אלא משל ודוגמא שישראל חולים בגלות על אהבת קונם ובכל יום ויום מקוים לישועתו וסובלין עול הגוים ועובדין מאהבה ושמחים בייסורין. ומנין שדברי תורה נמשלו כתפוחים שנאמר תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו. לכך נאמ׳ רפדוני בתפוחים אמרו דברי תורה דברי נביאים דברי חכמי ישראל והנחמות והבטחות שהבטיחו הנביאים את ישראל כדי להפיג יגונות הלב. וכך דוד אמ׳ לולי תורתך שעשועי. רז״ל משלו משל לאשה שהלך בעלה למדינת הים ונתעכב עליה והיו שכנותיה אומרות למה את יושבת כל אלו הימים הלא אין בדעת בעליך לחזור מה עשתה היתה מוציאה כתובתה ומסתכלת בה בכל יום ויום ודעתה מתישבת. כך בשעה שישראל באין לידי צרה הם מסתכלין בדברי תורה ומתנחמים שהרי כתו׳ בתורה כי ישוב י״י לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך. ואו׳ ושב י״י אלהיך את שבותך וגו׳. כי אל רחום י״י אלהיך. זאת אשיב אל לבי.
ד״א: כי חולת אהבה אני – מה החולה צריך רפואה אף ישראל צריכין רפואה שנאמר ארפה משובתם. וכשם שהחולה אין מאכילין אותו אלא פת חמה ומיני רכוכין כן הדור הזה אינו מבקש מסכתות ולא קלים וחמורים אלא טעמי אגדות ושיחת חכמים. כ״ש בדורנו העלוב הזה שהרי אם חכמים דברו כך בדורם אנו מה נאמר אמ״ר יצחק בראשונה היו מבקשים לשמוע דברי משנה ודברי תלמוד ועכשיו הם מבקשים לשמוע דברי מקרא ודברי אגדה. אמ״ר לוי כשהיתה הפרוטה מצויה היו מבקשים לשמוע משנה ותלמוד ועכשיו שאין הפרוטה מצויה וביותר שהם חולים מן השעבוד הם מבקשים לשמוע דברי אגדות וניחומין.
(ה-ו) סמכוני באשישות – כך היא מתחננתא אל חברותיה הבתולות להספיק לה דברים הצריכין לה בחולי אהבתה, ואומרת: סמכוני באשישות, לסמוך ולסעוד את לבי, ורפדו את מרפיד מיטתי בתפוחים, אולי אוכל לסעוד את לבי מן הפירות.
שהרי חולת אהבה אני – מאהבת דודי ואוהבי, ובאיזו מידה נתנהג באהבה עמי.
שהרי כשהיינו שוכבים אני והוא על מיטתינו, היה דודי פושט ומניח ידב שמאלו מתחת לראשי, וביד ימינוג מחבקיני כדיד למשוך פיה וגופי אליו. ועל אהבה כזאת נחליתי חולת אהבה.
דימיון לכנסת ישראל המצטערת בגלות על שנתרחק הקב״ה מאצלה, ומתחננתו לאומות להקל מעליה את שיעבודה, כי דיי לה בצרותיה שנתרחק הקב״ה ממנה.
אשישות – עיניין גביעים של יין המה, וכן פתר מנחם.
א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג (אולי בהשפעת הפסוק הקודם והאותיות הדומות): מתאוננת.
ב. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ידי.
ג. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט: ובימינו. בכ״י המבורג: וביד ימיני.
ד. כן בכ״י בודפשט, סואב. בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג: בי.
ה. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג: בי.
ו. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג (אולי בהשפעת הפסוקים הקודמים והאותיות הדומות): ומתאוננת.
(5-6) SUSTAIN ME WITH WINE1 – she pleads with her friends to provide her with what she needs because of her lovesickness. She says: "Sustain me with wine to refresh myself and ARRANGE FOR ME the covers of my bed2 WITH APPLES, perhaps I will be able to nourish my heart with the fruit.⁠"
FOR I AM FAINT WITH LOVE – with the love of my dear one and the kind of love that he showed for me.
For when we would lie upon our bed. He would stretch his left hand forward and rest it under my head and, with his right hand, he would caress me, pulling me toward him. It is because of a love like this that I am faint.
The allegorical meaning of this verse refers to the Assembly of Israel who, in exile, regrets that God has distanced Himself from her. She pleads with the nations to relieve her of her subjugation for she is distressed enough on account of God's having distanced himself from her.
באשישות – From its context this word connotes goblets of wine. This is the way that Menahem explained the term.⁠3
1. JPS renders "sustain me with raisin cakes" which is not how Rashbam understood the verse. See the commentary below on "בָּאֲשִׁישׁוֹת".
2. Rashbam, as did Rashi, takes this word to be from the root רפד meaning "to arrange a bed". The root can also mean to "refresh" which is the better understanding of the verse and hence, JPS renders the verse "refresh me with apples", an understanding that was already known in the Middle Ages, cf. Ibn Ezra, ad loc.
3. This understanding of the word is also found in the commentaries of Rashi and Ibn Ezra and originates from the work of Menahem ben Saruk in which the explanation is offered under the root אשש. Both Rashi and Ibn Ezra offer similar interpretations of the word.
סמכוני – מהבנין הכבד.
באשישות – היין.
רפדוני – שימו רפידת סביבי תפוחים. ובלשון קדר כמו סעדוני.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

זהו סמכוני באשישות – כענין ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב (ישעיהו נ״ה:א׳).
בתפוחים – שתראה לי ניסים ונפלאות יהיה שמעם בכל הארץ.
Support me with flagons. Cf. ‘Yea, come, buy wine and milk without money and without price’ (Isaiah 55:1). With apples. The miracles and wonders which you will show me, the report of which shall go throughout all the earth.
אשישות – כלי הזכוכית מליאות יין.
רפדוני – בלשון ישמעאל כמו חזקוני.
ויש אומרים: שימו היציע תפוחים, מן רפידתו זהב (שיר השירים ג׳:י׳) ירפד חרוץ עליא טיט (איוב מ״א:כ״ב) שענינו ענין הצעה, והוא רחוק בעיני.
א. כן בנוסח שלנו ובכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״עצי״.
ועניין אשישות ותפוחים הם המשוררים, הלא תראה דברי הנבואה נמשלו ליין ולחלב, וכן חכמות בנתה ביתה (משלי ט׳:א׳), מסכה יינה (משלי ט׳:ב׳), ועוד תפוחי זהב (משלי כ״ה:י״א).
סמכוני באשישות – כוסות של יין. ויש לומר: ענבים.
רפדוני – הציעוני. הציעו מיטתי בתוך התפוחים, כמו: ירפד חרוץ (איוב מ״א:כ״ב).
כי חולת אהבה אני – כי חולה אני לאהבתו ובשביל חיבתו.
ויש לומר: רפדוני – נכוניא בתפוחים.
א. צ״ע בהבנת הנוסח.
סמכוני באשישות. הוצרכה לסמוך באשישי ענבים מתוך תקוף חולי אהבה שבינינו ״כרשפי אש שלהבת יה״ (ראו שיר השירים ח׳:ו׳). כי חולת אהבה אני – כשהביאני אל בית משתהא היין, ועשה סעודת אירוסין, ונעשיתי חולת אהבה.
והדוגמה כתרגומו, שנתעלפו מכח האש בשעת מתן תורה, ואמרו למשה ״קרב אתה ושמע״ וגומ׳ (דברים ה׳:כ״ג) כדכתיב ״כי יראתם... האש״ב (דברים ה׳:ה׳). סמכוני אתם משה ואהרן כי חולת אהבה אני ואיני יכולה לקבל כח האש הגדולה.
א. כך צ״ל לפי ההקשר. יש כתם בצילום כתב היד שמכסה את את שתי האותיות הראשונות במלה.
ב. בנוסחנו: כי יראתם מפני האש.
סמכוני באשישות – {כמו:} אוהבי אשישי ענביםא (הושע ג׳:א׳).
כן אמרתי למשרתי החופה שהביאו לי אשישי יין לסעוד את לבי ולסמכו, כי חולת אהבה אני – מצער הבתולים.
אשישות – פירש פרחון (מחברת הערוך ״אשש״): כלי זכוכית מלאים יין, כמו: עששיות, בחלוף ע׳ בא׳.
רפדוני בתפוחים – שטחו לפני מטתי תפוחים, שאיהנה מריח טוב שלהם.
רפדוני – לשון שטיחה, כמו: בחשך רפדתי יצועי (איוב י״ז:י״ג), וכן: ירפד חרוץ עלי טיט (איוב מ״א:כ״ב), וכן: רפידתו זהב (שיר השירים ג׳:י׳).
א. המלים ״אוהבי אשישי ענבים״ מופיעים בכ״י לפני ד״ה ״סמכוני״. אך נראה שמקומם כאן, והשוו לפירוש מחכמי צרפת ב׳ מכ״י טורין.
סמכוני באשישות – כמו: אוהבי אשישי ענבים (הושע ג׳:א׳) – כלומר: מזרקים מלאים יין.
רפדוני – ראיתי כתוב1 כי בלשון ישמ⁠{ע}⁠אל רפידה לשון חיזוק, וכן: רפידתו (שיר השירים ג׳:י׳) – עזיבתו וחוזק שלו, וכן: ירפד חרוץ עלי טיט (איוב מ״א:כ״ב) – כלומר: יעשה מעזיבה וחוזק של חרוץ עלי טיט, וכן כאן עשו לי מעזיבה וחוזק של תפוחים, אולי אוכל להתחזק מחליי על ידי מתיקות הפירות, כי מרוב חשק אני חולה ואין לבי יכול להתחזק, כלומר מקול הרעמים והקולות וקול השופר של מתן תורה אני חולָה. כדכתיב: ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה (שמות כ׳:ט״ו).
1. כן בפירוש ראב״ע.
סמכוני באשישות – אין פסוק בספר זה מתחיל בס׳ כי אם זה, כנגד ס׳ רבוא ישראל ונ״י – סמ״ך רבוא. או ב׳ פעמים, ס׳ רבוא מלאכים סמכו את ישראל, כי נרתעו מכח הדבור, לכך מתחיל בס׳. סמכוני – סמ״ך ונ״י – סמ״ך רבוא וגם נ״י רבוא, הן ק״ך. באשישות – כשבא האש ממרום.
דבר אחר, באשישות – בשתי אישות, בכבשן האש של אברהם אבינו ושל חנניה וחביריו, וזהו באשישות – בשתי אשישות, ב׳ אשישות1.
רפדוני – לית2, לא אירע לשום אומה כך כי אם לישראל. רפדוני אותיות רפה דני – הרפו דוני שלא יהא רפה, וזהו רפדוני.
בתפוחים – דברי תורה3.
רפדוני בתפוחיםבפותחים – בשירת הגאולה. כי חולת אהבה אני – בגליות4, לכך סמכוני, רפדוני.
דבר אחר, בפותחים – דברי תורה, כמו ר׳ פלוני פתח. בתפוחים גי׳ מתוק. ״ופריו מתוק לחכי״ וכתיב ״כתפוח בעצי היער״5.
כי חולת אהבה אני – הן ל׳ צדיקים6, והן חולת אהבה – מיוסרין בעון הדור, והם כ״י7.
דבר אחר, כי חולת אותיות לוחת – לקבל התורה והלוחות.
1. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני
2. (במסורה)
3. ילקוט שמעוני
4. ראה מדרש לקח טוב
5. שיר השירים ב:ג, וראה שם לעיל
6. ראה ירושלמי עבודה זרה ב:א
7. בגי׳
סמכוני באשישות תימכו אותי בבקבוקים והוסיפו לי מן האהבה הזאת והגבירו אצלי את השיכרון ואת השקיעה בשכרות שלו. ״סמכוני״ מבניין פיעל כמו ״שמחנו כימות עיניתנו״ (תהלים צ:טו) וצורת העבר ״סימך״ כמו ״ושמח את אשתו״ (דברים כד:ה) ״גדל המלך אחשורוש״ (אסתר ג:א).
רפדוני בתפוחים פירשו אותם סביבי כלומר הוסיפו לי מחברתם של אלה שאליהם המשלתי את אהובי ״כתפוח בעצי היער כן דודי״, וגם הוא מבניין פיעל מעניין ״ירפד חרוץ עלי טיט״ (איוב מא:כב) ״רפידתו זהב״ (שיר השירים ג:י), ודומה לו ״בחשך רפדתי יצועי״ (איוב יז:יג).
כי חולת אהבה אני כלומר: נפשי שקעה באהבתו והתאויתי אליו עד שנעשיתי מבולבלת וחולה, וזו היא משמעות האהבה, שכן היא בעיני הרופאים אחת ממחלות המוח והנפש, והדברים האלה [היין והפירות] משתמשים בהם לטיפול במחשבותיהם של האוהבים, ולצורך הסחת דעתם ולשיכוך החרדה שלהם באמצעות דברים שדומים [לאהבה], כלומר דברים המעסיקים את המחשבות והדמיון ומסיחים את הדעת מן התשוקות והדאגות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני – להורות על חוזק החשק אמרה שחלש לבה כמנהג החושקים. ואמרה לשאר כחות הנפש שיתנו לה מסעדים מחזיקים הלב כמו האשישות והתפוחים וזה כלו לפי המשל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

שלא כדרך האנשים אשר יסמכוני באשישות יין וירפדוני בתפוחים כי הוא רפואת חולת אהבה כמוני.
ואמר סמכוני באשישות של יין החכמה. רפדוני בתפוחי זהב המעשים הנאותים כי חולת אהבה אני מהם.
{הקשר בין שתי התורות והתפקיד של כל אחת}
סמכוני – אחר שהמשיל התורה הכתובה אל היין וסודותיה אשר מפיו יתברך אלינו אל התפוח הנזכר למעלה, אמר כי השאלה נכונה אל בעל שכל, היא השניה, אבל היא עצמה צריכה סעד וסמך מהראשונה, ואם כן צריך לשואל החכם שישאל ויאמר סמכוני באשישות ענבים, היא התורה הנמשלת ליין, אך דרך סמך ומזכרת לבד כאמור למעלה. רפדוני בתפוחים, כי הוא העיקר, כי בערך זה האחרון נקראת חולת אהבה, וכמו שאמר למעלה ׳על כן עלמות אהבוך׳ (לעיל א, ג). ובאמת ׳הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה׳ כמפורש למעלה (א, ז):
(ה-ו) [דברי עדת ה׳ אל המלאכים שרי האומות]:
אתם עתה בני האלהים, שרי האומות1, סמכוני - עזרוני, באשישות - בקיום המצוות2, שלא יבטלוני גזירות האומות, וזה תעשו כשלא תלַמדו עליהם זכות3: רפדוני. הֱיוּ לי לקרקע קיים4, שלא יטלטלוני5 בגזירותם6: בתפוחים. בהיותי עוסקת בתורה וטעמה וריחה7: שחולת אהבה אני. כי אמנם כל גזירותם נגדי הם בשביל אהבתי אל האל יתברך8, ובכן9 תהיה שמאלו תחת לראשי, ׳שמאלו׳ של דודי הנזכר תהיה ׳תחת לראשי׳ להקימני משפלות גלותי10: וימינו. ימין צדקו להושיע, תחבקני לתשועת עולמים11:
1. כמו שפירש רבינו באיוב (א ו) ש׳בני האלהים׳ הנזכרים שם הם שרי האומות, וכמו שפירש בפסוק ג׳ שהם ה׳בנים׳ הנזכרים שם, ואל אותם הבנים שהזכירה בפסוק הקודם פונה עדת ישראל עכשיו.
2. בשהש״ר ׳סמכוני באשישות, בשתי אשות, תורה בכתב ותורה בפה׳, ועוד שם ׳סמכוני באשישות, אלו הלכות המאוששות [החזקות והיסודיות], רפדוני בתפוחים, אלו דברי תורה, שריחן יפה כתפוחים׳. ומפרשי הפשט פירשו ש׳אשישות׳ הם כוסות זכוכית שבהם יין, ובעל העקידה כתב ׳סמכוני באשישות של יין החכמה׳. אך יתכן שכוונת רבינו על דרך הכתוב בישעיה (טז ז) ׳לאשישי קיר׳, שהם היסודות, וכן ׳נפלו אשיותיה׳ (ירמיה נ טו), ששרי האומות יהיו כיסודות לישראל, שתיסמך עליהם, ורבינו מפרש שיהיה כן על ידי קיום המצוות.
3. עדת ישראל מבקשת מאת שרי האומות שלא ילמדו זכות על האומות שהם שרים שלהם, ובכך יהיו לעזר ולסמך לישראל שיוכלו לקיים מצוות, ולא יבטלו אותם האומות בגזירותיהם.
4. כפירושו רש״י ׳רפידה לשון מצע׳. והוא כמו ׳רפידתו זהב׳ (להלן ג י), כלומר שתהיו מתחתי כמצע וקרקע קיים, שאוכל להישאר בארצכם ולא אגלה ממקום למקום.
5. האומות.
6. שלא יגרמו רוב גזירותיהם שאצטרך לגלות אל מקום אחר.
7. כמו שאמר (פסוק ג) ׳כתפוח בעצי העיר כן דודי בין הבנים׳, וכמו שפירש רש״י (ע״פ שמו״ר יז ב) ׳שפריו טוב בטעם ובריח׳, ופירש רבינו שם שהכוונה במתן תורה. והיינו שעדת ישראל מבקשת משרי האומות לעזור לה נגד גזירות האומות ושלא יגרשו אותם, בזכות ׳התפוחים׳, כלומר בזכות התורה שמרומזת בתפוחים שיש להם טעם וריח. ובמסכת סופרים (פט״ז) דרשו ׳רפדוני בתפוחים, אלו ההגדות שריחן וטעמן כתפוחים׳. ובלקח טוב ׳ומנין שדברי תורה נמשלו כתפוחים, שנאמר (משלי כה יא) תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו, לכך נאמר רפדוני בתפוחים׳.
8. כן איתא בשהש״ר: ׳כי חולת אהבה אני - אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבונו של עולם, כל חלאים שאומות העולם מביאין עלי, בשביל שאני אוהבת אותך׳. וכיון שגזירותיהם של האומות על ישראל הם בגלל אהבת ישראל לה׳, על המלאכים שרי האומות להימנע מלתת לאומות כח וללמד זכות עליהם.
9. כאשר לא ירבו האומות להציק לישראל בגזירות וגירושין, ויוכלו לעסוק בתורה ובמצוות.
10. שיתמוך בראשי הנתון באדמה להקים אותי משפלותו. ואולי הכוונה כמו שכתב בעל העקידה ׳ובזה יהיה שמאלו כבוש מתחת לראשי ואין צד שמאל רודה עלי׳.
11. אחרי שיהיה ׳שמאלו לראשי׳ להקימני מגלות, יחבקני בימינו לנצח, ולא יעזבני יותר. והכוונה, כי מקודם יקים את ישראל משפלותה בגלות בקיבוץ גלויות, אך זו תהיה ישועה קטנה, לכן היא בשמאל, לעומת ביאת המשיח שהיא הישועה השלימה שתהיה תשועת עולמים בימין, וזו שיטתו של רבינו שקיבוץ גלויות קודם לביאת המשיח הרבה, וראה בסוף פרק ח׳ מש״כ בזה. וראה לקח טוב: ׳שמאלו תחת לראשי - דכתיב (ישעיה יא יא) והיה ביום ההוא יוסיף ה׳ שנית ידו [שם הנבואה עוסקת בקיבוץ גלויות], וימינו תחבקני - דכתיב (שם סב ח) נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עוזו [שם מדבר בגאולה השלימה]׳. [ויש לבאר שקיבוץ גלויות תהיה הנהגת העולם בדרך הטבע, ורק אחרי מלחמת גוג ומגוג ׳יהיה ה׳ אחד ושמו אחד׳, שתהיה התגלות מלכותו יתברך עד ש׳חפרה הלבנה ובושה החמה׳, כי כל מערכת הטבע תתבטל, וה׳ ינהיג את עולמו לבד, כמו שפירש רבינו במקומות רבים (וראה במאמר ׳חג הסוכות ומצוותיו במשנת הספורנו׳ שבסוף פירוש זכריה), והימין מסמל הנהגת ה׳ בעצמו, לעומת השמאל שהיא ההנהגה שעל ידי מלאך, כמו שכתב הרמב״ן בדברים (לג ה) עה״פ ׳מימינו אש דת׳, וראה מש״כ רבינו שם ובביאור, ובחבקוק (ב טז-יז). והבדל זה שבין קיבוץ גלויות לעתיד לבוא מפורש בפירוש רבינו לתהלים (נז י-יב) ׳אודך בעמים - יהי רצון ש׳אודך׳ לעתיד, כי גדול עד שמים חסדך - להושיעני מן האומות, גם שלא תחפוץ לסתור מערכת עליהם, רומה על השמים - לעתיד לבוא שתפקוד על צבא המרום במרום׳. הרי שבגאולה מן האומות הגדיל ה׳ חסדו ׳עד שמים׳, ועל העתיד לבוא מבקש ׳רומה על השמים׳ לבטל את צבא מרום. ולכן כאשר תהיה התשועה ׳בימין צדקו׳, תהיה זו תשועת עולמים, כי כבר יתבטל היצר ולא ישובו לכסלה. ואולי לכן נקרא העתיד לבוא ׳קץ הימין׳].
באשישות – הם הלגינים ישימו בהם היין כמו אשישי ענבים (הושע ג׳:ב׳).
רפדוני – ענין הצעת המטה כמו רפדתי יצועי (איוב י״ז:י״ג).
סמכוני באשישות – מרוב הגעגוגין שבאו לה אמרה לבני ביתה הקריבו אלי בלגיני היין להשיב נפשי, ותציעו מטתי בתפוחים המעלים ריח טוב להבריא אותי, כי חולה אני על כי כלתה נפשי לאהבת החשוק ההוא והנמשל הוא שתאמר כנסת ישראל לחכמים ולזקנים אמצו ברכי הכושלות וחזקו ידי הרפות לנחם אותי בהחזרת השכינה למקומה, כי כלתה נפשי לה.
משל:
סמכוני באשישות – וגביעי יין. ורפדוני – הציעו תחתי תפוחים נותני ריח טוב. כי אני חולת אהבה.
מליצה:
סמכוני – עתה מבקשת שיסמכו אותה באשישי יין וירפדו תחתיה תפוחי הריח הטוב למצע ומבואר בכל הספר שהיין ימליץ השפע הנבואיית והריח ימליץ תמיד על ההשכלה ע״י החקירה והעיון שיריחו את רוחניות ה׳ מרחוק תבקש שיסמכו אותה באשישי היין הנבואיי, כי אחר שנפרדה מן הגויה באהבה ותשוקה אל דודה אין לה על מה לסמוך רק על אשישי יין המשומר בענביו ונסך שכר הקדש. וההשכלה ע״י הדרישה והעיון שזה מליצת התפוחים יוצע למצע תחתיה שעקר סמיכתה תהי הנבואה ואח״כ תשיג אמיתת ה׳ גם בדרך העיון והמחקר ע״י שנתן ה׳ חכמה לשלמה ורוחב לב כחול להבין ולהשכיל, כי חולת אהבה אני שנפשי דבקה בה׳ בתשוקה נפלאה כדמיון החולה חולת אהבה שנפשו דבוקה באהבה.
באשישות – ואשישה אחת (שמואל ב׳ י׳:י״ט) תרגם שד״ל חלת צמוקים, ומקור השם אֵש, חלת קמח הנאפית על האש; ואחרים תרגמוהו צלוחית יין חזק וחם כמו אש.
רפדוני – שרש רפד בחילוף והיפוך אותיות הוא רצף מלשון רצפת אבנים שעליה אדם מהלך בטוח מהכשל, וכאן ר״ל סעדוני.
סמכוני באשישות – בשתי אשות, באש של מעלה ובאש של מטה,⁠1 דבר אחר – באשישות – בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה.⁠2 (שם)
סמכוני באשישות – באשות הרבה, באש של אברהם ובאש של מוריה3 ושל סנה ושל אליהו ושל חנניה מישאל ועזריה.⁠4 (שם)
סמכוני באשישות וגו׳ – באשישות אלו ההלכות המאוששות,⁠5 רפדוני בתפוחים – אלו ההגדות שריחן וטעמן כתפוחים,⁠6 כי חולת אהבה אני, א״ר יצחק, לשעבר שהיתה הפרוטה מצויה היתה נפשו של אדם מתאוה לשמוע דבר הלכה, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה נפשו של אדם מתאוה לשמוע דבר אגדה.⁠7 (מס׳ סופרים פרק ט״ז)
כי חולת וגו׳ – אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע, כל חלאים שאתה מביא עלי בשביל לאהבני לך הם.⁠8 (שם)
כי חולת וגו׳ – אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע, כל חלאים שאומות העולם מביאין עלי בשביל שאני אוהבת אותך הם.⁠9 (מ״ר)
כי חולת אהבה אני – אמרה כנסת ישראל, אע״פ שאני חולה – אהובה אני לו.⁠10 (שם)
1. אולי רומז למ״ש ביומא כ״א ב׳ לענין קרבנות אע״פ שירדה אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. וזה אות על אהבת הקב״ה לישראל לקבל ברצון את קרבנותיהם, וזהו הכונה סמכוני באשישות שלא ימנע הקב״ה את אהבתו זאת וע״י זה גם תתחזק הדת.
2. וידוע הוא שהתורה נמשלה לאש ע״ש הכתוב הלא כה דברי כאש וגו׳. וכן מימינו אש דת למו.
3. בשעת עקידת יצחק דאיתא במדרשים שירד אש מן השמים ושרף את האיל תחת יצחק. ואשו של אברהם הוא מה שקדש שמו של הקב״ה בכבשן האש, ור״ל סמכוני בזכיות אלו.
4. אשו של אליהו הוא בהר הכרמל כמש״כ ותפול אש ה׳ ותאכל את העולה. ואשו של סנה מפורש בתורה (פ׳ שמות) [והזכות ממנו י״ל כמ״ש בברכות ז׳ א׳ בשכר ויסתר משה פניו זכה וכו׳, בזכות כי ירא זכה וכו׳, יעו״ש] ושל חנניה מישאל ועזריה – בדניאל.
5. החזקות והיסודיות, מלשון שתות, אשיות.
6. מפרש תפוחים שבכאן – אתרוג וכדלעיל פסוק ג׳ בדרשה כתפוח בעצי היער (אות ל״ח).
7. ר״ל כי בשעה שדעתו של אדם שפויה עליו והיינו בשעה שהפרוטה מצויה, יכול לתקוע עצמו גם לדבר הלכה העמוקה, משא״כ כשדעתו טרודה מפני חוסר פרנסה מתאוה לשמוע דבר אגדה הקלה לרעיון לקבלה. ויתפרש הלשון כי חולת אהבה אני עפ״י מ״ש שהאגדה מושכת את לבו של אדם להקב״ה, וזהו שאמר כי מפני שחולה אנכי לתאב לאהבת הקב״ה לכן אני צריך לסמיכה בדברי אגדה.
8. יתכן דרומז למ״ש במנחות נ״ג ב׳ למה נמשלו ישראל לזית לומר לך מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתישה כך ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע״י יסורין, וזוהי הכונה לאהבני לך לחזור אליו בתשובה מאהבה.
9. יש לפרש הכונה מפני שהם רוצים להתקרב אלי במאכל ובמשתה ובחתון, וישראל גדורים בכל אלה במצות התורה, לכן כועסים עליהם ומציקים אותם.
10. יתכן לפרש הכונה דחולי זו מוסב על החלישות והרפיון בעבודת ה׳ ובקיום המצות, ואמר דאעפ״כ אהובה אני לו, והוא כעין מ״ש בקדושין ל״ה א׳ בין כך ובין כך נקראים בנים למקום, יעו״ש ולפנינו בתו״ת בפ׳ ראה בפסוק בנים אתם לה׳.
ומרוב הגעגוגים שבאו אליה אמרה לבני ביתה1 שחלש ליבה וביקשה מהם2 כדרך החולים3, סַמְּכוּנִי – עִזְרוּנִי4 בָּאֲשִׁישׁוֹת – בגביעי יין5 להשיב נפשי6, רַפְּדוּנִי – חזקוני7 והציעו מיטתי8 בַּתַּפּוּחִים המעלים ריח טוב להבריא אותי9, כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי על כי כלתה נפשי לאהבת החשוק שלי10:
1. מצודת דוד.
2. רלב״ג.
3. רש״י.
4. ספורנו. ולקח טוב ביאר תחזקו אותי.
5. אבן עזרא, מצודת ציון. וראה מצודת ציון בהושע ג, א.
6. מצודת דוד.
7. אבן עזרא. ורש״י באר תציעו סביבי.
8. מצודת ציון, מצודת דוד.
9. רש״י, מצודת דוד.
10. רש״י, מצודת דוד. והנמשל, אמרה כנסת ישראל לחכמים ולזקנים, אמצו ברכי הכושלות וחזקו ידי הרפות לנחם אותי בהחזרת השכינה למקומה, כי כלתה לה נפשי, מצודת דוד. וכי צמאתי לה פה בגלותי, רש״י. והספורנו ביאר שכנסת ישראל מתפללת על קיום התורה אשר טעמה וריחה טוב כתפוחים ועל המצוות שלא יתבטלו ע״י גזרת האומות. ובמדרש, בראשונה כשהיו ישראל בשלוותם היו חכמי ישראל דורשים להם דברי תוכחות ודברי כיבושים כדי שיכניעו ליבם ולא יצאו מדברי תורה והם הם ״אשישות״, כיון שירבו הצרות ויתחילו ימי חבלי המשיח יתחילו חכמים להיות דורשים בדברי נחמות כדי לחזק לב ישראל לייחודו של הקב״ה, וכשם שהתפוחים ריחם יפה כך דברי תורה ונחמות נאים לישראל, כי חולת אהבה אני, מה החולה צריך רפואה אף ישראל צריכין רפואה שנאמר (הושע יד, ה) ״ארפא משובתם״, וכשם שהחולה אין מאכילין אותו אלא פת חמה ומיני רכוכין, כן הדור הזה אינו מבקש מסכתות ולא קלים וחמורים אלא טעמי אגדות ושיחת חכמים, כל שכן בדורנו העלוב הזה, שהרי אם חכמים דיברו כך בדורם אנו מה נאמר, לקח טוב. ועוד דרשו, סמכוני באשישות, בשתי אישות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי חולת אהבה אני, אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה רבש״ע כל חלאים שאתה מביא עלי בשביל לאהבני לך, ד״א כי חולת אהבה אני, אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה רבש״ע כל חלאים שאומות העולם מביאים עלי בשביל שאני אוהבת אותך, ד״א ״כי חולת אהבה אני״ אף על פי שאני חולה אהובה אני לו, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ו) שְׂמֹאלוֹ֙ תַּ֣חַת לְרֹאשִׁ֔י וִימִינ֖וֹ תְּחַבְּקֵֽנִי׃
Let his left hand be under my head, and his right hand embrace me.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
כַּד הֲווֹ עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל אָזְלִין בְּמַדְבְּרָא הֲווֹ עֲנָנֵי יְקָרָא מְסַחֲרָן לְהוֹן אַרְבְּעָה מֵאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא בְּגִין דְּלָא יִשְׁלוֹט בְּהוֹן עֵינָא בִישָׁא וְחַד מִן עִלָּוֵיהוֹן בְּגִין דְּלָא יִשְׁלוֹט בְּהוֹן שָׁרָבָא וְשִׁמְשָׁא וְאַף לָא מִטְרָא וּבַרְדָּא וְחַד מִלְּרַע לְהוֹן דִי הֲוָה מְסוֹבַר יָתְהוֹן הֵיכְמָא דִּמְסוֹבַר תּוּרְבְּיָנָא יָת יָנְקָא בְּעִטְפֵיהּ וְחַד הֲוָה רָהֵיט קֳדָמֵיהוֹן מַהְלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין לְמַכָּכָא טוּרַיָּא וּלְמִדְלֵי מֵישְׁרַיָּא וְקָטֵל כָּל חֵיוָן קָלַן וְעַקְרַבִּין דִי בְמַדְבְּרָא וַהֲוָה מְאַלֵּיל לְהוֹן אֲתַר כָּשַׁר לִמְבָּת בְּגִין דַּהֲווֹ עָסְקִין בְּאוּלְפַן אוֹרָיְתָא דְּאִתְיְהִיבַת לְהוֹן בְּיַד יַמִּינָא דַּיָי.
[א] שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי – אֵלּוּ לוּחוֹת הָרִאשׁוֹנִים. וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי, אֵלּוּ לוּחוֹת הַשְּׁנִיִּים.
דָּבָר אַחֵר: שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי – זוֹ צִיצִית. וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי, אֵלּוּ תְּפִלִּין.
דָּבָר אַחֵר: שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי – זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע. וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי, זוֹ תְּפִלָּה.
דָּבָר אַחֵר: שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי – זוֹ סֻכָּה. וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי, זֶה עֲנַן שְׁכִינָה לֶעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ (ישעיהו ס׳:י״ט), מִי מֵאִיר לָךְ: וְהָיָה לָךְ ה׳ לְאוֹר עוֹלָם (ישעיהו ס׳:י״ט).
דָּבָר אַחֵר: שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי – זוֹ מְזוּזָה. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ (דברים ו׳:ט׳), בִּיאָתְךָ מִן הַשּׁוּק לְבֵיתְךָ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּתִיב: וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וגו׳ (שמות כ״ו:ל״ה), וְאֵינוֹ כֵן אֵין אָדָם מַנִּיחַ אֶת הַמְּנוֹרָה מִשְּׂמֹאל כְּדֵי שֶׁלֹא תְהֵא מְעַכֶּבֶת הַיָּמִין, אֵין אָדָם מַנִּיחַ אֶת הַשְּׂמֹאל תַּחַת הָרֹאשׁ וּמְחַבֵּק בַּיָּמִין, אָמַר רַבִּי אַחָא רַבִּי יוֹחָנָן מַיְיתֵי לָהּ מִן הֲדָא קְרָיָה: לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ וּלְדָבְקָה בוֹ (דברים י״א:כ״ב), אֵי זֶהוּ דִּבּוּק שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי.
שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני – זה משה כמה שנאמר מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיהו ס״ג:י״ב).
ד״א שמאלו תחת לראשי – שבח לפני המקום השמאל מרחקת והימין מקרבת.
ד״א שמאלו תחת לראשי – אלו ענני הכבוד שהיו מקיפים את ישראל מלמעלה ומלמטה.
שמאלו תחת לראשי – שעובדי אלילים משתחוים לשמש וישראל מיחדים את השם, והקב״ה מחבקם בימינו ומסייעם בשמאלו, שנאמר שמאלו תחת לראשי.
שמאלו תחת לראשי – בעולם הזה, וימינו תחבקני בעולם הבא נשבע ה׳ בימינו.
שמאלו תחת לראשי – זה אהרן.
וימינו תחבקני – זה משה שנאמר מוליך לימין משה, וכתיב נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן.
דבר אחר: שמאלו תחת לראשי – שמאלו של הקב״ה מרחקת וימינו מקרבת.
דבר אחר: שמאלו תחת לראשי – אלו עננים שהם מקיפין את ישראל מלמעלה ומלמטה.
השבעתי אתכם בנות ירושלים, אמר רבי יוסי בר חנינא שלש שבועות הללו למה, אחת שהשביע הקב״ה את ישראל שלא יעלו בחומה, ואחת שהשביע את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב״ה את האומות שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי, ורבי לוי אמר שש שבועות הללו למה, שלש הני דאמרן, ואידך שלא תגלו את הקץ ושלא תדחקו [את הקץ] ושלא תגלו סוד העבור.
פאד׳א ביסארה תחת ראסי, וימינה תעאנקני.
ואז הנה [יד] השמאל שלו תחת ראשי, והנה [יד] הימין שלו מחבקת אותי.
שמאלו – והנה שמאלו.
תחבקני – חובקת צוארי.
א(שמאלו תחת לראשי – במדבר. וימינו תחבקני – דרך שלשת ימים נוסע לתור מנוחה (במדבר י׳:ל״ג), ובמקום המחנה מוריד מן ושליו.)
ב[שמאלו תחת לראשי – למ״ד של לראשי צריך לדקדק, כלומר לסמיכת ראשי היה שמאלו מתחת, כדי לחזקו, כמדתמר: ויעבור מלכם לפניהם וי״י בראשם (מיכה ב׳:י״ג). וימינו מלמעלה לחבקני – דוגמא לענני כבוד שמלמעלה ומלמטה, מלמעלה להגן עליהם ומלמטה להגביה את השפל ולהשפיל את הגבוה.]
כל זה אני זוכרת עתה בגלותי וחולה לאהבתו.
א. עיינו בהערה הבאה.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע רק בכ״י לוצקי 778, שם הוא מחליף את הביאור בסוגריים העגולים המופיע בכל כ״י האחרים, כולל כ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34, ויימר 652, וינה 220. אפשר שרש״י עצמו חזר ותיקן את פירושו, אך ניתן לדון גם באפשרות שהמעתיק של כ״י לוצקי 778 החליף את הפירוש על דעת עצמו.
(His left hand was under my head – In the wilderness. And his right hand would embrace me – He traveled a three-days' journey to search out a resting place for them,⁠1 and in that resting place, He brought down manna and quails for them.)
{See Hebrew text.}
All this I remember now in my exile, and I am sick for His love.⁠2
1. See Bemidbar 10:33.
2. Alternatively, this verse can be viewed as a prayer by the Bnei Yisroel, for God to once again demonstrate His love and "embrace me.⁠" (Metzudat David)
שמאלו תחת לראשי – דכתי׳ והיה ביום ההוא יוסיף י״י שנית ידו.
וימינו תחבקני – דכתי׳ נשבע י״י בימינו ובזרוע עוזו. שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני שבח לפני השם שהשמאל מרחקת וימין מקרבת. וכן הוא או׳ בשצף קצף הסתרתי פני רגע וגו׳. ואו׳ כי בקצפי הכיתיך וברצוני רחמתיך. ואו׳ כי רגע באפו חיים ברצונו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]

ובסוף יהיה שמאל דודי תחת לראשי.
finally, let my beloved’s left arm be under my head,
שמאלו – עולתא הערב והבקר.
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״עלת״.
His left hand. The morning and evening burnt-offerings.
והעניין בפרהסיא ויראה אהבתו וישים שמאלו תחת ראשי.
שמאלו תחת לראשי – עולתא הערב והבקר.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״עלת״.
שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקיני – זאת הייתי חפצה, שישים שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני, וזהו דרך חיבה.
שמאלו תחת לראשי. כן דרך חתן וכלה שמחבקין זה את זה.
והדוגמ׳ שבעת עננים שהיו מקיפים אותם – מלפניהםא ומלמעלה ומלמטה ומד׳ רוחות העולם, ואחד שהולך לפניהם להראות להם הדרך. גם יש מדרש שנתן בהם כח לקבל עשרתב הדברות, וגם הוריד להם טל להשיב נפשם. וימינו תחבקיני – ״מימינו אש דת למו״ (דברים ל״ג:ב׳).
א. בכתב היד נראה כשתי מלים: מל פניהם. אך גם כמילה אחת אין מקום כאן לענן ׳מלפניהם׳, שהוא מוזכר אחר-כך, או כאחת מרוחות השמים, או כענן שמראה להם את הדרך, כך שיוצא שיש שמונה עננים ולא שבעה.
ב. לאחר מלה זו, חוזר כתב היד וכותב ״הדרך גם יש מדרש שנתן בהם כח לקבל עשרת״, מחמת הדומות (״הדברות״-״הדרך״). על סוג כזה של חזרה מחמת הדומות (אמנם בחקר המקרא), ראו ליאור גוטליב, ״חזרה מחמת הומויוטלאוטון״, באר שבע יח (תשס״ה), עמ׳ 189⁠־208.
שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני – זה משכב דודים וחושקים, שמרוב חבה משים לבה על לבו, וזהו שאומר לפנים: שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך (שיר השירים ח׳:ו׳).
ולפירוש שני: אע״פ שכל רעיו מסבירין לי פנים, אין אחד מהם מתקרב אלי רק דודי בלבד, שהיה מחבקני בפני כלם ולא היה בוש.
שמאלו תחת לראשי – שצמצם שכינתו עמי במדבר, וצוה: ועשו לי מקדש (שמות כ״ה:ח׳), והשרה בי שכינתו אשר סביביו חונים המלאכים קרוב לשכינה.
וימינו תחבקני – לקרבני, שצוה שיחנו הדגלים סביב למשכן, וכן דרך חכמי התולדות ששוכבים אצל נשיהם על שמאל, והן שוכבות על ימין, ונותן שמאלו תחת ראשה ובימינו מחבק אותה, כי כל אשה ששוכבת עם בעלה על ימינה יולדת זכרים, כך נמצא בספר התולדות. ואני אומר כי על כן לקח המשורר זה הענין.
שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני – משל לאשה האומרת לאחרת ״סמכוני״ וכו׳, וחוזרת לאישה – בעלי סמוך אותי, וזהו טוב לי יותר מהם, וזהו שמאלו תחת [לראשי] (וכו׳), סמיכתו טובה וממהרת לבוא יותר מסמיכתם ורפידתם, וזהו שמאלו תחת לראשי.
דבר אחר, כי הכבוד מחבק שמאלו1, וימינו מיכאל2 מי וכו׳, כי הדיבור היה מחבקן ומנשקן.
דבר אחר, כי הכבוד מחבק דמותו של יעקב בכסא הכבוד3, וזהו תחת לראשי אותיות ישראל, (מימינו) [וימינו] זו תורה, שנאמר ״מימינו אש״4.
דבר אחר, שמאלו וימינו, מיכאל מימינו מהלל וגבריאל [משמאלו ממלל] (וכו׳)⁠5, הם באו לחבקם ולסומכם.
תחבקני בגי׳ עש״ר, כלומר עשר חביקות כנגד עשרת הדברות, לסמכם על כל דיבור ודיבור.
לראשי ד׳ בקרייה – שמאלו תחת לראשי, ״לכן שומר לראשי אשימך״6, ״סוף חבוש לראשי״7, ״סכותה לראשי ביום נשק״8. כאלו כולם, כנסת ישראל אומרת להקב״ה ״שומר לראשי אשימך״ – אבקש ממך שתהיה שומר ישראל. ״סוף חבוש לראשי״ – כשעברנו ים סוף ״והמים להם חומה״9 – והמים היו מקיפין לנו אותה שעה – שמאלו תחת לראשי לשמרני ולסמכני. ורדף פרעה אחרינו, ואתה הוא ״שומר לראשי״ שנאמר ״ויצעקו בני ישראל״10, וזהו ״שומר לראשי אשימך״. ואז ״סכות לראשי ביום נשק״, וזהו שמאלו תחת לראשי, הרי המסורת.
דבר אחר, שמאלו תחת לראשי – אלו העננים11. דבר אחר, תחבקני לשון עתיד12, לעתיד יהיה זה13.
1. זוהר וארא ל.
2. פרקי דרבי אליעזר ד:ג, תנחומא ישן תולדות טו
3. פרקי דרבי אליעזר לה:ו, רש״י חולין צא:
4. דברים לג:ב, תרגום כאן
5. פיוט בחזרת הש״ץ בתפילת מנחה של יום הכיפורים לנוסחות אשכנז וספרד.
9. שמות יד:כב וממשיך ״ מימינם ומשמאלם״
11. ילקוט שמעוני, שיר השירים זוטא, תרגום, שמות יג:כא, שמות מ:לח
12. ראה ילקוט שמעוני
13. ראה שיר השירים רבה
שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני כוונתו: שימו את שמאלו. כלומר: שום סוג של טיפול לא יועיל לי מלבד הפגישה עם אהובי וההתאחדות עימו על מיטה משובצת בנדיבותו, ומוצעת בפרחי השפע שלו ומבושמת בריחות פירותיו, ורוויה במי הוורדים של השגת מהותו האמיתית. זאת שכן בדרך זו נהפוך אני והוא לאחד בלי שום הפרדה בינינו, שכן זוהי תכונתם של המתחבקים המתאחדים בפגישת האהבה והחשק. אין ספק שמנהגם היה להמשיל את העניינים השכליים בצד ימין, בגלל חשיבותו וריבוי התנועות שלו, ובגלל ש⁠[סימני] החיים מופיעים בו בצורה יותר [גלוייה]. הם גם היו ממשילים את הדברים החומריים ואת התכונות החייתיות בצד שמאל, בגלל גסותו ושפלותו וההופעה המעטה של [סימני] החיים בו בהשוואה לצד ימין, כמו שאמר ״לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו״ (קהלת י:ב) ואמר דויד ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״ (תהלים טז:ח) והסביר שהסיבה לכך היא שהוא לא נטה מן הצד השכלי שלו ולא הזניח אותו ״כי מימיני בל אמוט״ (שם), ואמר לאחר מכן ״לכן שמח לבבי...⁠״ (שם טז:ט) כפי שהתבאר במקומו. ידוע שיש לנפש שני צדדים, לא מבחינת המקום אלא מבחינה זו שהיא מקבלת מכיוון השכל, ומעניקה – באמצעות הנהגה – לכיוון החומר. לפיכך הוא ציין את ההענקה שלה למה שמתחתיה והנהגתה את החומרים והכוחות הגופניים במילים ״שמאלו תחת לראשי״, וציין את השלמות שהיא מקבלת ואת השפע וההשגות שהיא מקבלת – אשר באמצעותם היא זוכה לחיים האמיתיים – במילים ״וימינו תחבקני״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני – זה הפסוק לפי המשל ולפי הנמשל. ואולם הסכימו למשל כי זה הוא ממנהג החושקים המתחברים יחד. ואולם הסכימו לנמשל כי שמאל השכל הם החוחים ועצי היער שקדם זכרם ולזה נקרא היצר הרע סמאל ושטן. ואמנם היה זה כן לפי שהוא מטה מנתיב השכל הישרה. וימינו הוא היצר הטוב. וזכרה שכבר נכנעו כל כחות הנפש לעבודת השכל ושהם תחת לראשה וימין השכל הוא דבק בה. ולזה סרו כל המונעים אשר לשכל מצד אלו הכחות רצוני מצד נטותם אל התאוות הגשמיות. וזהו מה שצריך שיהיה קודם בסדר למי שירצה לדרוך אל השלמות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ואחר בטוב לבו ישים שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. והוא המצב הקרוב לשכיבה.
ובזה יהיה שמאלו כבוש לראשי ואין צד שמאל רודה עלי אבל הימין תחבקני ותסובבני.
{שתי רמות התורה: שמאל וימין}
שמאלו – אפשר קרא לאלה התורות הנזכרות האחד שמאל בערך אל השנית, להורות על העקר גם אפשר שעל התפוח לבד אמר, כי לו יתברך יש לו בערך אלינו שמאל וימין הם הצל והפרי הנזכרים בו למעלה, ואמר כי האחד טפל והשני עקר, כי זה תחת לראשי וזה למעלה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

תחבקני – ענין סבוב הזרוע בגוף.
שמאלו תחת לראשי – כי מתאוה אני להיות דבוקה בו כמאז, להשים שמאלו תחת ראשי ותחבקני ימינו דרך אהבה וחיבה. והנמשל הוא כי תאמר כנסת ישראל הן מאוד תאבתי להשרות בי שכינתו כמאז.
משל:
שמאלו – והדוד מתחבר עמה באהבה.
מליצה:
שמאלו – מצייר דבקת נפש שלמה ברוח העליון כמ״ש ישקני מנשיקות פיהו. והנה הנהגת ה׳ בדרך הטבע תכונה בשם שמאל ועלילותיו הפלאיים יכונו בשם ימין בכתבי הקדש וכן מה שתשיג הנפש ע״י הנבואה שאז יוליך לימינה זרוע תפארתו שהוא הענין הנסיי יכונה שמחבק את נפשו בימינו וזרוע עוזו וזה נגד סמכוני באשישות, ומה שישיג אח״כ בדרך ההשכלה והעיון יכונה שישים שמאלו תחת ראשה ויתמכה בהשכלתה ויאמר כי השמאל יהיה מצע תחתיו תחת לראשו כמ״ש רפדוני בתפוחים כי תהיה תחת ההשגחה הקדושה שישיג ברוח הקדש והימין שהיא ההשגה ההשגחיית הנסיית תחבקה כי היא תהיה העקר [אולם יען שההשגה השכליית תוקדם קדימה זמניית על הנבואיית ואין הנבואה שורה אלא על המוכנים לה בחכמה וביראת ה׳ ע״כ הקדים השמאל בסדר מאמרו].
שמאלו וגו׳ – שמאלו תחת לראשי – אלו לוחות הראשונים וימינו תחבקני אלו הלוחות השניים.⁠1 (שם)
שמאלו וגו׳ – שמאלו תחת לראשי זו ציצית וק״ש, וימינו תחבקני זו תפלין ותפלה.⁠2 (שם)
שמאלו וגו׳ – שמאלו תחת לראשי זו סוכה, זו מזוזה,⁠3 וימינו תחבקני – זה ענן שכינה לעתיד לבא, הדא הוא דכתיב (ישעיהו ס׳) לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך, מי יאיר לך – והיה לך ה׳ לאור עולם.⁠4 (שם)
שמאלו וגו׳ – א״ר, מאי דכתיב לאהבה את ה׳ אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו, איזה הוא דבוק – שמאלו תחת לראשי.⁠5 (שם)
1. כי הראשונים מכיון שנשברו נחשבת נתינתם נתינה כהה וחלושה, היינו בשמאל, כיון שלא נתקיימה הנתינה, משא״כ השניים שהם קבועים וקיימים לעד ולעולמים נחשבת נתינתם נתינה תקיפה וחזקה, והיינו בגבורת ימין. ואפשר לפרש כונת הלשון שמאלו תחת לראשי עפ״י הכתוב בענין שבירת הלוחות הראשונים (פ׳ תשא) וישבר אותם תחת ההר, ובפ׳ יתרו מבואר שעלה על ראש ההר, והוא הר סיני, וע״ש קבלת התורה עליו הוא מתיחס לישראל, וזהו שאמר, שמאלו, הלוחות הראשונים, מונחים תחת לראשי, תחת ההר, מאז שנשברו, שם, משא״כ בשניים אני חבוקה עד היום כחביקת ימין.
2. דריש שמאלו בחסור האל״ף מלשון שמלה, שמלות, [כי באותיות אהו״י נוהג יתרון וכמו שדרשו בסוף קה״ר וינאץ השקד מלשון וינץ וכן להלן (ז׳ ו׳) ראשך עליך ככרמל דרשו רשך] ודריש שמלה שמתעטפין בה עד מתחת לראש, והיינו טלית של ציצית, וכן דריש זה לענין ק״ש, מפני שקבלת עול מלכות שמים הוא במחשבה בראש, וימינו תחבקני דריש לתפילין מפני כי בהם הימין מחבק את השמאל כי קושרין בימין, וכן דריש זה לענין תפלה מפני שבעת התפלה צריך להיות יד ימין על של שמאל כעבד לפני רבו.
3. כי הסוכה להיותה דירת ארעי צריכה שמור מעט, והוא ציור לשמירה בשמאל שהיא כהה וחלושה, וזהו שמאלו תחת לראשי, והמזוזה היא לימין הבא אל הבית ולשמאל הגר בו, שהוא ישן בהבית.
4. ור״ל דהמאור ההוא יהיה אדיר וחזק בערך לעומת אור השמש ונגה הירח, כמו ערך גבורת הימין לגבי השמאל.
5. כמו זה הסועד בשמאלו תחת הראש ובימינו מחבק הוא אוהב ומחבב את הנסעד, כך צריך להיות דבוק בה׳ באהבה.
כי מתאווה אני להיות דבוקה בו כמאז, וְשֶׁיַּרְאֶה אהבתו אלי בפרהסיא1, וְשֶׁיָּשִׂים2 דודי3 את יד4 שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וִימִינוֹ – וְשֶׁיָּד ימינו5 תְּחַבְּקֵנִי דרך אהבה וחיבה6:
1. אבן עזרא.
2. מצודת דוד.
3. ספורנו.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל אומרת, אני מתאווה מאד שישרה בי שכינתו כמאז, מצודת דוד. ורש״י מבאר שכנסת ישראל זוכרת בגלותה את יד ימינו של ה׳ בהיותם במדבר שה׳ הוריד להם מן וּשְׂלַיו. ומדרש זוטא מוסיף גם את ענני הכבוד שהיו מקיפים את ישראל מלמעלה ולמטה. ובמדרש, שמאלו תחת לראשי זו ציצית, וימינו תחבקני אלו תפילין, ד״א שמאלו תחת לראשי זו קריאת שמע, וימינו תחבקני זו תפילה, ד״א שמאלו תחת לראשי זו סוכה, וימינו תחבקני זה ענן שכינה לעתיד לבוא, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ז) הִשְׁבַּ֨עְתִּי אֶתְכֶ֜ם בְּנ֤וֹת יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ בִּצְבָא֔וֹת א֖וֹ בְּאַיְל֣וֹת הַשָּׂדֶ֑ה אִם⁠־תָּעִ֧ירוּ ׀ וְֽאִם⁠־תְּע֥וֹרְר֛וּא אֶת⁠־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃
I adjure you, O daughters of Jerusalem, by the gazelles, and by the hinds of the field, that you not awaken or stir up love until it desires.
א. תְּע֥וֹרְר֛וּ =ש1 (מרכא בתיבת תביר); א=תְּע֥וֹרֲר֛וּ או תְּעֽוֹרֲר֛וּ (חטף); כנראה שתחת העי״ן יש בו מרכא בתיבת תביר כשיטתו ולפי כללי המסורה (וכן הכריעו ברויאר ומג״ה). אמנם הקו בתיבה זו כמעט ישר (ודומה מאוד לגעיה), אך במקרה המקביל (ג,ה) הוא נטוי כמרכא באופן ברור. לפרטים נוספים ראו בהמשך בהערה זו.
• ל=תְּעֽוֹרְר֛וּ (געיה ושווא; וכן בשני המקומות המקבילים [ג,ה; ח,ד] למרות שבמקום האחרון יש אולי נטייה קלה להיות קו של מרכא) ובדפוסים
• ייבין (כד.4 עמ׳ 218) כתב על המקרה הראשון (כאן ב,ז): ״תחת ע קו מאונך, ואולי אף נוטה ימינה, וכן ׳⁠ ⁠׳ל׳⁠ ⁠׳; ש1ל12 מרכא ברור״. ובמקרה השני (ג,ה): ״תחת ע מרכא ברור; וכן לל12״. ובמקרה השלישי (ח,ד): ״לל13... תחת ע מרכא ברור״. אמנם לגבי המקרה הראשון (כאן) בכתר ייתכן מאוד שהקו מרכא לפי צורת כתיבתו של המסרן; ראו לדוגמה באותו עמוד בכתר בטור השני, כמעט במקביל למקרה הראשון: ״עַל⁠־הָ֥רֵי״ ושם הקו של המרכא דומה להפליא לקו במקרה שלנו. ולגבי המקרה השלישי בכתי״ל הקו אינו נראה ״מרכא ברור״ (אמנם ייתכן שהוא מרכא).
• ברויאר רשם ספק מרכא בעי״ן (וְֽאִם⁠־תְּע֥וֹרֲר֛וּ) בכתר (בניגוד לייבין) ובכתי״ש1, ואת המקרה השני (ג,ה) כמרכא וודאי, ודעתו לגבי הכתר נראית גם לנו. ואילו לגבי כתי״ל ציין את שני המקרים הראשונים (ב,ז; ג,ה) כספק מרכא ואת האחרון (ח,ד) כוודאי. אמנם כידוע שבכתי״ל אין הקפדה על מרכא בתיבת תביר (בדומה למגמת הדפוסים המאוחרת), ומעיון בכתי״ל נראה הקו בעי״ן כגעיה אף במקרה השלישי (ובמיוחד כאשר לוקחים בחשבון את שני המקומות המקבילים שקדמו לו), וכן דעתם (לגבי שלושת המקומות בכתי״ל) של דותן, והמדפיסים ב-BHS וב-BHQ.
• במכון ממרא סימנו מרכא בדומה לברויאר, וב״סימנים״ סימנו געיה בהתאם למנהג הנפוץ (וכן בקורן ודותן).
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
בָּתַר כֵּן אִתְאֲמַר לְמֹשֶׁה בִּנְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ לְמִשְׁלַח אִזְגַּדִּין לְאַלָּלָא יָת אַרְעָא וְכַד תָּבוּ מִלְּאַלָּלָא אַפִּיקוּ שׁוּם בִּישׁ עַל אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל וְאִתְעַכַּבוּ אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא פְּתַח מֹשֶׁה בְּפוּמֵיהּ וְכֵן אֲמַר אַשְׁבַּעִית יָתְכוֹן כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל בַּיָי צְבָאוֹת וּבְתַקִּיפֵי אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּלָא תְזִידוּן לְמִסַּק לְאַרְעָא דִּכְנַעַן עַד דִּיהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ וִיסוּפוּן כָּל דָּרָא אֱנָשֵׁי קְרָבָא לִמְמָת מִגּוֹ מַשְׁרִיתָא הֵיכְמָא דְּזָדוּ אֲחֵיכוֹן בְּנֵי אֶפְרַיִם דִּנְפַקוּ תְּלָתִין שְׁנִין מִמִּצְרַיִם עַד לָא מְטָא קִצָּא וּנְפַלוּ בְּיַד פְּלִשְׁתָּאֵי דְּיָתְבִין בְּגַת וּקְטַלוּ יָתְהוֹן אֱלָהֵן אוֹרִיכוּ עַד זְמָן אַרְבְּעִין שְׁנִין וּבָתַר כֵּן יֵעֲלוּן בְּנֵיכוֹן וְיַחְסְנוּן יָתַהּ.
[א] הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם – בַּמֶּה הִשְׁבִּיעָן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הִשְׁבִּיעָן בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, בִּצְבָאוֹת, בְּצָבָא שֶׁל מַעְלָה וּבְצָבָא שֶׁל מַטָּה, בִּשְׁתֵּי צְבָאוֹת, הֱוֵי אוֹמֵר בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, זוֹ חַיַּת הַשָּׂדֶה, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָּךְ (איוב ה׳:כ״ג). רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר הִשְׁבִּיעָן בָּאָבוֹת וּבָאִמָּהוֹת, בִּצְבָאוֹת אֵלּוּ אָבוֹת שֶׁעָשׂוּ צִבְיוֹנִי וְעָשִׂיתִי צִבְיוֹנִי בָּם. אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה (בראשית מ״ט:כ״א). רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר הִשְׁבִּיעָן בַּמִּילָה, בִּצְבָאוֹת, בְּצָבָא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹת. אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, שֶׁשּׁוֹפְכִין דָּמָם כְּדַם צְבִי וְאַיָּל. וְרַבָּנָן אָמְרֵי הִשְׁבִּיעָן בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד, בִּצְבָאוֹת, שֶׁעָשׂוּ צִבְיוֹנִי בָּעוֹלָם וְשֶׁעָשִׂיתִי צִבְיוֹנִי בָּהֶן. אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, שֶׁשּׁוֹפְכִין דָּמָן עַל קְדֻשַּׁת שְׁמִי כְּדַם הַצְּבִי וְדַם הָאַיָּל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם (תהלים מ״ד:כ״ג).
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אִם יֹאמַר לִי אָדָם תֵּן נַפְשְׁךָ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי נוֹתֵן, וּבִלְבַד שֶׁיַּהַרְגוּנִי מִיָּד, אֲבָל בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד אֵינִי יָכוֹל לִסְבֹּל. וּמָה הָיוּ עוֹשִׂים בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד, הָיוּ מְבִיאִין כַּדּוּרִיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וּמְלַבְּנִין אוֹתָן בָּאֵשׁ וְנוֹתְנִין אוֹתָן תַּחַת שֵׁיחֵיהֶן וּמַשִּׂיאִין נַפְשׁוֹתָם מֵהֶם וּמְבִיאִין קְרוֹמִיּוֹת שֶׁל קָנִים וְנוֹתְנִין אוֹתָן תַּחַת צִפָּרְנָן וּמַשִּׂיאִין נַפְשׁוֹתֵיהֶם מֵהֶם, הוּא שֶׁאָמַר דָּוִד: אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא (תהלים כ״ה:א׳), אַשִּׂיא כְּתִיב, שֶׁהָיוּ מַשִּׂיאִין נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הַמְתִּינוּ לִי וַאֲנִי עוֹשֶׂה אֶתְכֶם כְּצָבָא שֶׁל מַעְלָה. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמְרוּ שְׁבוּעָתִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם כְּצָבָא שֶׁל מַעְלָה, וְאִם לָאו אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם כְּצָבָא שֶׁל מַטָּה. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת יֵשׁ כָּאן, אַחַת לְיִשְׂרָאֵל וְאַחַת לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, נִשְׁבַּע לְיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹא יִמְרְדוּ עֹל הַמַּלְכֻיּוֹת, וְנִשְׁבַּע לַמַּלְכֻיּוֹת שֶׁלֹא יַקְשׁוּ עֹל עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁאִם מַקְשִׁים עֹל עַל יִשְׂרָאֵל הֵן גּוֹרְמִין לַקֵּץ לָבוֹא שֶׁלֹא בְּעוֹנָתוֹ.
אָמַר רַבִּי לֵוִי כְּתִיב: הֵן לְצֶדֶק יִמְלָךְ מֶלֶךְ (ישעיהו ל״ב:א׳), אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד מֶלֶךְ חָנֵף עַל אֻמָּתוֹ עַד שֶׁגּוֹבֶה דִּיקֵי שֶׁלָּהּ וְגוֹמְרָהּ תְּחִלָּה. רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר מַה שּׁוֹטְרֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִין לְפַרְעֹה הֲדָא הוּא דִכְתִיב: תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וגו׳ וְחָטָאת עַמֶּךָ (שמות ה׳:ט״ז), אַתְּ חָטֵי עַל עַמָּךְ וְאַתְּ חָטֵי עַל אֻמָּתָךְ וְאַתְּ גּוֹרֵם לְעַצְמְךָ שֶׁתִּסְתַּלֵּק הַמַּלְכוּת מִמְּךָ וְתִנָּתֵן לְאֻמָּה אַחֶרֶת. רַבִּי חֶלְבּוֹ אוֹמֵר אַרְבַּע שְׁבוּעוֹת יֵשׁ כָּאן, הִשְׁבִּיעַ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹא יִמְרְדוּ עֹל הַמַּלְכֻיּוֹת, וְשֶׁלֹא יִדְחֲקוּ עַל הַקֵּץ, וְשֶׁלֹא יְגַלּוּ מַסְטִירִין שֶׁלָּהֶם לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְשֶׁלֹא יַעֲלוּ חוֹמָה מִן הַגּוֹלָה. אִם כֵּן לָמָּה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בָּא, לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. רַבִּי אוֹנְיָא אָמַר אַרְבַּע שְׁבוּעוֹת הִשְׁבִּיעָן כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת שֶׁדָּחֲקוּ עַל הַקֵּץ וְנִכְשְׁלוּ, וְאֵלּוּ הֵן: אֶחָד בִּימֵי עַמְרָם, וְאֶחָד בִּימֵי דֵּינַיי, וְאֶחָד בִּימֵי בֶּן כּוֹזֵבָא, וְאֶחָד בִּימֵי שׁוּתֶלַח בֶּן אֶפְרָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת (תהלים ע״ח:ט׳). וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֶחָד בִּימֵי עַמְרָם, וְאֶחָד בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד, וְאֶחָד בִּימֵי בֶּן כּוֹזֵבָא, וְאֶחָד בִּימֵי שׁוּתֶלַח בֶּן אֶפְרָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר; בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת, וְהֵן הָיוּ מְחַשְּׁבִין בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְגַּזְּרָה גְּזֵרָה כְּשֶׁדִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ בֵּין הַבְּתָרִים וּמִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק הִתְחִיל, מֶה עָשׂוּ נִתְקַבְּצוּ וְיָצְאוּ לַמִּלְחָמָה וְנָפְלוּ מֵהֶן חֲלָלִים הַרְבֵּה, מִפְּנֵי מָה, שֶׁלֹא הֶאֱמִינוּ בַּה׳ וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ, עַל שֶׁעָבְרוּ עַל הַקֵּץ וְעָבְרוּ עַל הַשְּׁבוּעָה. אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה. רַבִּי יוּדָן אָמַר אַהֲבָה שֶׁאָהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו (בראשית כ״ה:כ״ח), מַהוּ עַד שֶׁתֶּחְפָּץ, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה חֶפְצוֹ שֶׁל זָקֵן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר אַהֲבָה שֶׁאָהַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה׳ (מלאכי א׳:ב׳), מַהוּ עַד שֶׁתֶּחְפָּץ, מַלְכוּת שֶׁל מַעֲלָן, לִכְשֶׁתַּחְפֹּץ מִדַּת הַדִּין מֵאֵלֶיהָ, אֲנִי הוּא מְבִיאָהּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת וְלֹא אֶתְעַכֵּב, לְכָךְ נֶאֱמַר: עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.
השבעתי אתכם בנות ירושלים [וגו׳ את האהבה] – איזו היא האהבה זו ירושלים שאמר הקב״ה לישראל בניתם את בית המקדש וחרב לא תבנו עוד עד שתשמעו קול מן השמים לקיים מה שנאמר כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו (ישעיהו י״ח:ג׳).
אם תעירו ואם תעוררו וגו׳ – השביעם הקב״ה שלא לעמוד כנגד מלכות כך נאמר בצבאות במי שהוציא את צבאותי ממצרים. ד״א במה משביע אותם בצבאות בישראל שנקראו צבאות כמלך שהוא נודר בחיי בנו.
או באילות השדה – במי שהוא מזעזע את המדברות כמה שנאמר קול ה׳ יחיל מדבר קול ה׳ יחולל אילות (תהלים כ״ט:ט׳).
ד״א בצבאות או באילות השדה – אם מרדתם על המלכיות הרי דמיכם כצבי וכאיל.
מאי בצבאות או באילות השדה – אמר רבי אלעזר אמר הקב״ה לישראל אם אתם משמרים את השבועות מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם בצבאות או באילות השדה, במה השביעם, בצבאות במי שהוציא את ישראל ממצרים.
דבר אחר: בישראל שנקראו צבאות, כמלך שנודר בחיי בנו.
או באילות השדה – במי שהוא מזעזע את המדבר שנאמר קול ה׳ יחולל אילות.
דבר אחר: השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות – ר׳ חנינא בר פפא באבות ואמהות ושבטים השביעם, בצבא שעשו צביוני בעולם ושעשיתי צביוני בהם.
או באילות – נפתלי אילה שלוחה. ר׳ יהודה בר׳ סימון אומר במילה השביען באות שיש בצבאו, או באילות ששופכים את דמם כדם צבי ואיל, ורבנן אמרו בדורו של שמד השביען שעשו צביונו של הקב״ה (כדלעיל).
אקסמת עליכם יא בנאת מדינהֵ אלסלאם, באלצ׳בא או באיאיל אלצחרי, אן לא תצ׳הרו ותנבהו אלמחבה, אלי אן תריד.
בנות ירושלים! השבעתי אתכן בצבאים ובאילות השדות שתגלו ותעירו את האהבה עד שהיא (האהבה) תרצה מעצמה.
אם תעירו – שלא תעירו ותעוררו.
וענין צבאות ואילות השדה, רומז אל שלשה האבות אברהם יצחק ויעקב ונשיהם בשדה שהם ישיני מערת המכפלה שבה נאמר ויקם השדה והמערה (בראשית כג) והקדים בצבאות לפני האילות כי צבאות לשון זכר שנ׳ הנצל כצבי מיד (משלי ו ה), ואילות כנגד הנקבות כענין שנ׳ אילת אהבים (שם ה יט) כנגד שיר השירים שהוא לשון נקבה.
השבעתי אתכם – אתם האומות.
בצבאות או באיילות השדה – שתהיו הפקר ומאכל כצביים ואיילים.
אם תעירו ואם תעוררו את האהבהא – שביני לדודי לשנותה ולהחליפה, לבקשב ממני להתפתות אחריכם.
עד שתחפץ – בכל עוד היא תקועה בלבי והיא חֶפֶץג
עד שתחפץ – כמו עד שהמלך במסיבו (שיר השירים א׳:י״ב) – בעוד שהמלך במסיבו.
ולשון אם תעירו – אם תשניאו, כמו: ויהי עַרֶךָ (שמואל א כ״ח:ט״ז), ופשריה לערך (דניאל ד׳:ט״ז).
ואם תעוררו – כמו העורר על השדה (משנה כתובות י״ג:ו׳), בלעז קָלוֺנְיֵּיּר.
יש מדרשי אגדה רבים ואינם מתיישבין על סדר הדברים, כי רואה אני שנתנבא שלמה ודבר על יציאת מצרים ומתן תורה והמשכן וביאת הארץ ובית הבחירה וגלות בבל ובית שיני וחורבנו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 142, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 778: ״אהבה״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, אוקספורד 142, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 1: ״ולבקש״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778 (והשוו לניקוד דומה ברש״י שיר השירים ג׳:ה׳), אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 142: ״והוא חפץ לי״. בכ״י לייפציג 1: ״והוא חפץ בי״.
I bind you under oath – You, the nations.
By the gazelles and the does – That you will be abandoned and preyed upon like gazelles and does.
That you do not cause hatred nor disturb this love – That is between my beloved and I, to change it or to exchange it and seek that I be lured after you.
While it still pleases – As long as it is ingrained in my heart, and He desires me.
While it still pleases – As in, "While עַד the king was at his table,⁠"1 [i.e.,] while the king was still at his table.
That you do not cause hatred – If you cause hatred [=עֵר, as in, "and has become your adversary עָרֶךָ,⁠"2 [and as in,] "And its interpretation upon Your enemies לְעָרָיךְ.⁠"3
Nor disturb – As in, "one who contests הָעוֹרֵר the ownership of a field,⁠"4 chaloner in Old French.
There are many Aggadic Midrashim, but they do not match the sequence of the topics, for I see that Shelomo prophesied and spoke about the exodus from Egypt and about the giving of the Torah, and the Tabernacle, the entry into the land [i.e., Eretz Yisroel], and the Beis Hamikdosh, the exile in Bavel, and the coming of the second Beis Hamikdosh and its destruction.
1. Above 1:12.
2. I Shemuel 28:16.
3. Daniel 4:16.
4. Mishna Ketubot 13:6.
השבעתי אתכם בנות ירושלם – ר׳ אלעזר או׳ משביען בשמים ובארץ בצבא של מעלה ובצבא של מטה.
או באילות השדה – אלו אנשי דורו של שמד שעשו צביונו ששפכו דמם כדם הצבי וכאיל שנאמר כי עליך הורגנו כל היום.
אם תעירו ואם תעוררו – אמ״ר חלבו ד׳ שבועות יש כאן אחת משביע את ישראל שלא ימרדו על מלכות י״י ואחת שלא ידחקו את הקץ. ואחת משביע על המלכות שלא יקשו עול על ישראל שאם יקשו עול על ישראל הם גורמים על הקץ לבא שלא בעתו. ואחת שלא יגלו מסתורין שלהם לאומות העולם.
את האהבה עד שתחפץ – האהבה שאהב השם את ישראל שנאמר אהבתי אתכם אמר י״י. עד שתחפץ מלכות שמים מאלוה שנאמר כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו. בצבאות או באילות השדה. השבועה שלא ימרדו במלכיות שאם ימרדו במלכיות הרי דמכם נשפך כצבי וכאיל.
ד״א: בצבאות או באילות – כי״י צבאות. ובמי שהוא מחולל אילות עד שתחפץ גזרתי כענין שנאמר ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל.
השבעתי אתכם – חברותיה משיבות לה לנחמה, אל תחשובי ואל תתני את לבך עליו, כי לא ישוב עוד, והידבקי והתחבבי לאחד מאוהבינו. והיא משיבתן: השבעתי אתכם חברותיי הבתולות בנות ירושלים, שתהיו הפקר כצבאות או כאיילותא השדה אם תעירו – ותסירו אהבת דודי בעוד כל זמן שתרצה האהבה להיות בי.
דימיוןב לאומות העולם האומרים לכנסת ישראל: הניחי אהבת הקב״ה, והדבקי ליראתינו,⁠ג כי לא ישוב הקב״ה לרחם ולחמול עליך כבתחילה. וכנסת ישראל מקללתן ומשביעתן אם יוסיפו לדבר אליה עוד בכך.
צבאות – לשון צבי.
או באיילות – כופל מילתו.
בצבאות – בהפקר צבאות, או בהפקר איילות השדה.
אם תעירו ואם תעוררו – כופל מילתו.
א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג (כלשון הפסוק): באיילות.
ב. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג נוספה כאן: להק׳.
ג. כן בכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג: והדבקי להיות ביראתינו. בכ״י המבורג: והדביקי ביראתינו להיות.
I ADJURE YOU – (After she confesses that she is faint because of love) her companions offer advice to console her: "Don't think about him and set your heart on him for he will not return to you. Endear yourself to one of our young lovers and attach yourself to him.⁠" She answers them saying: "I adjure you, my companions, young women of Jerusalem, if you awaken my love [remember that] I will [not] be free like the gazelles or the hinds of the field as long as the love that I feel for him remains within me.⁠"
The allegorical meaning of this verse refers to the nations who say to the Assembly of Israel: "Put aside the love for your God and cling to our faith for God will not return [to you] to be merciful as He was to you in the beginning.⁠" The Assembly of Israel curses them and adjures them not to say such things anymore.⁠1
בצבאות – The word means gazelle.
באילות – The word is synonymous with gazelle.
בצבאות – indicating the wild gazelles and hinds that roam the fields.
DO NOT WAKE OR ROUSE – The words are synonymous.⁠2
1. Both Rashbam and Ibn Ezra indicate that this verse concludes a poetic unit. Rashbam indicates this implicitly by returning to earlier verses to consider lexical problems. Ibn Ezra explicitly indicates the conclusion of a unit by stating "This (verse) concludes the section". While beyond the concerns of this comparison, Ibn Ezra's concept of poetic units within the book deserves a detailed study.
2. This comment implicitly rejects Rashi's explanation of these words. Rashbam has based his comment on the concept of parallelism.
בצבאות – מן איל וצבי, ורבים זכרים, וכצבאים על ההרים (דברי הימים א י״ב:ט׳).
תעירו – מן ויעירני (זכריה ד׳:א׳).
והייתי משבעת העלמות שלא יעירונו מן השינה.
ועינין בצבאות כי הנשים דומות להן הלא תראה אילת אהבים ויעלת חן (משלי ה׳:י״ט) דימן לאיילת וליעלה. וזה הענין השבעתי אתכם בדומות לכן כאלו אמר השבעתי אתכם בכם.
and I would charge the damsels not to wake me from sleep till the impulse of love draws nigh. The meaning of ‘by the gazelles’ is this: women we compared here to them, as you find in the book of Proverbs the young wife compared to the ‘loving hind and pleasant roe’ (Proverbs 5:19); therefore, ‘I charge you by what is like you’ is equivalent to ‘I charge you by your selves.’
אמר הנביא לכנסת ישראל: השבעתי אתכם בצבאות שהן מותרות לשחיטה, שלאא תתעוררו עד שיגיע הקץ, כאשר העתיקו קדמונינו ז״ל: שיצאו בני אפרים קודם הקץ ונהרגו, ועליהם אמר בדברי הימים: ויתאבל אפרים אביהם (דברי הימים א ז׳:כ״ב).
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״לא״.
The prophets say to the synagogue of Israel, I charge you by the gazelles which are permitted to be slaughtered, that ye stir not till the appointed time comes. And so our wise men (blessed be their memory!) have handed down of the children of Ephraim that they went forth before the appointed time — and this is meant by till the desired time come—and were killed; of whom it is said in the Book of Chronicles, ‘And Ephraim their father mourned many days’ (I Chronicles 7:22).
לשון זכרים – צבי, צבאים, וכצבאים על ההרים (דברי הימים א י״ב:ט׳), ולנקבות – צבאות.
ואשביע בנות ירושלם שלא יעירוני עד שיגיע עת חפץ האהבה. וזו השבועה בעבור שידמה חשוקתו לצביה וכן אילת אהבים ויעלת חן (משלי ה׳:י״ט) בעבור יפים ונקיותם ושחרות עיניהם, כאילו אומרתא השבעתי אתכם בדומות לכם ביופי.
נשלמה זאת הפרשה.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״אומרות״.
השבעתי אתכם – זהו שאמרו רבותינו ז״ל: כי בני אפרים יצאו ממצרים קודם הקץ, וזה עניין עד שתחפץ. ונהרגו, ועליהם אמר הכתוב ויתאבל אפרים אביהם (דברי הימים א ז׳:כ״ב). ועניין בצבאות – כמו שדמיהם מותרין לשפוך, כך יהיו דמיכם, אם תתעוררו קודם הקץ.
השבעתי אתכם בנות ירושל‍ם – נשי שלמה ושאר בנות ירושלם.
בצבאות – אשר תשמרו לשחק בהן וחביבים לכם.
אם תעירו ואם תעוררו – שתעירו שתעוררו.
את האהבה עד שתחפץ – עד שתתרצה האהבה מאליה.
אם תעירו – כמו: אם שלא, כמו: אם אתה לא תעבור אלי וגו׳ (בראשית ל״א:נ״ב), שפתרונו: שלא תעבור אתה.
בצבאות או באילות – על בעלים. והיא משבעתא אותם בבעליהן.
א. בכ״י: משבחת.
השבעתי אתכם בנות ירושלים וגומ׳. הרי עתה אנו מתאהבין מתחבקין זה אל זה, והנני משבעת אתכם מאהלינו קל מהרה, כעניין אילות וצבאות, שהם קלים ללכת למקום רחוק מכאן, אי אתם רוצים לעורר שנאה ומדנים בין אהבתינו מתוך קנאה, בעוד שתחפוץ אהבתינו להיות. מיהו עיקר פשוטו, שכל ההשבעות שיש בהם אלה כתובה אחרא השבועה ובתנאי, כגון ״והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ויתןב י״י אותך לאלה ולשבועה״ וגומ׳ (במדבר ה׳:כ״א), ״ואת כי שטית תחת אישך״ (במדבר ה׳:כ׳). וכמו ״חי אני נאום י״י וימלא כבוד י״י את כל הארץ״ (במדבר י״ד:כ״א), ״בי נשבעתי נאום י״י אם לא כאשר דברתם באזני״ (במדבר י״ד:כ״ח). ״ואשביעך בי״י״ (בראשית כ״ד:ג׳), ״אם לא אל בית אבי תלך״ (בראשית כ״ד:ל״ח). ולפי שמדבר בנשים, מדמה אותן, לעניין בריחה וריצה מהרה, לאיילות וצבאות בנקיבה, אבל לזכר היא אומרת ״ברח דודי ודמה לך לצבי״ וגומ׳ (שיר השירים ח׳:י״ד). ״קול דודי... דומה דודי לצבי או לעופר״ וגומר (שיר השירים ב׳:ח׳-ט׳). והגדה אומרת שתהיו הפקר כצבאות,⁠ג אך לעניין פשט, כמו שפירשתי, שמשבעת אותן אם ירצו לעורר מדנים בינה ובין אהובה.
והדוגמה שאנו מרחיקים האומות מעלינו, לפי שרוצים להבדילינו מתורת יוצרינו. והתרגום מפרש שמשה משביע אתד ישראל, שלא ידחיקו את של מ׳ שנהה שהיו במדבר לעלות בחזקה לפני הזמן, כאותם ״ותהינו לעלות ההרה״ (דברים א׳:מ״א), כמו שעשו מאתים אלףו של בני אפרים, שיצאו ממצרים לפני קץ יציאת מצרים, ״והרגום אנשי גת״, כדכתיב בספר דברי הימים (דברי הימים א ז׳:כ״א).
א. בהקשר מלה זו מתאימה. בכל זאת נראה בכתב היד סימן למחיקה על הרי״ש, מסיבה שאינה ברורה.
ב. בנוסחנו: ואמר הכהן לאשה יתן.
ג. ראו בבלי כתובות קי״א. הניסוח של פרשננו נראה דומה יותר לרש״י לפסוקנו, שמפרש באותה דרך.
ד. בכתב היד נוספה מלה זו בשוליים.
ה. משפט זה נראה חסר. אולי צ״ל ״את הקץ של מ׳ שנה״.
ו. מספר זה – או כל מספר אחר – אינו מופיע בתרגום שיר השירים, וגם לא במקבילה בבבלי (סנהדרין צ״ב:). אולם הוא מופיע בתרגום המיוחס ליונתן לשמות י״ג:כ״א ובפרקי דר׳ אליעזר מ״ח. בשמות רבה (כ:י״א), לעומת זאת, מופיע המספר שלושים רבוא (300,000).
השבעתי אתכם בנות ירושלם – לאחר שספרה להם שנתחברה אל דודה והיו לבשר אחד (בראשית ב׳:כ״ד), והיתה יראה פן יתקנאו בה, לכך השביעם בצבאות או באילות – הם דודים שלהם, שנמשלו לצבי או לאיל, שנאמר: דומה דודי לצבי (שיר השירים ב׳:ט׳). ולכך אמרה להם: אני משבעת אתכם בחיי הצבאות והאילות.
אם תעירו – אם תקיצוה משנתה, לפי שבעוד שאהובי עמי, נעשה כאילו האהבה ישינה.
ואם תעוררו – אם תשימו שנאה ומדנים בינינו, כמו: תעוררא מדנים (משלי י׳:י״ב). ושלא תמהרו אותו לזוז ממני עד שתחפץ מאליו.
פירוש אחר: בצבאות או באילות – כאילו אומר: תהיו להפקר כמו הצבאות והאילות אם תעשו כן.
פירוש אחר: השבעתי אתכם בצבאות – אם תזכו ליאהב על דודיכם כמו הצבי והאיל הנאהב מאד אל זוגו.
אם תעירו – אוהבי עלי לספר לי שום גנאי ממנו, מלשון: ויהי ערך (שמואל א כ״ח:ט״ז).
ואם תעוררו – פי׳: אם תגבירו עלי אהבה לספר ממנו שום שבח כדי שיכנס אהבתו בלבי יותר ממה שהוא עתה, פן ימות לבי בקרבי מרוב אהבתי אותו, אך הניחו הדבר כמו שהוא עתה.
א. כן בפסוק. בכ״י: מעורר.
השבעתי אתכם בנות ירושלים – מאחר שאני עתה בתענוג עם דודי, שלא תעוררוני ולא תעוררו על האהבה אך הניחו לי לישן בזה התענוג כל רצוני. וכן היתה משביעה כנסת ישראל את האומות שלא יחטיאו אותה בהבליהם לעורר קנאה בינה ובין המקום.
בצבאות או באילות השדה – פירשו רבותינו: שדמיהם ובשרם להפקר כשאר צבאות ואילות השדה.
ולי נראה לפי הפשט: שדרך בני חשק להזכיר כל בני חשק בצבאות ואילות השדה, כדמתרגמינן: מה אילה זו רחמה צר, וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, ולפיכך משביעין ואומרים בהם.
אי נמי: משום שדימתה דודה לצבאות או לאילות השדה, כדכתיב: דומה דודי לצבי או לעופר האילים (שיר השירים ב׳:ט׳), משביעה אותן בצבאות השדה ובאילות שהם דומיהם על ידי דמיון.
השבעתי אתכם – ד׳ שבועות1 כו׳. בצבאות – בשם הצבאות2. דבר אחר, בצבאות ישראל3 או באילות מלאכי השרת. דבר אחר, בצבאות או באילות אם אינכם שומרים התורה אני מתיר את בשרכם כצבי וכאיל4.
דבר אחר, השבעתי אתכם בנות ירושלים – אני מאכיל אתכם ומשביע אתכם בשביעה ובבשר האומות, שהן צבאות ואילות השדה5. וכתיב ״ואכלת את כל העמים״6, וזהו השבעתי אתכם – לשון שובע7. הנה יבא אותו זמן, אל תמהרו לחבל האומות קודם זמן, וזהו אם תעירו ואם תעוררו... עד שתחפץ. עד שתחפץ בגי׳ עד שיבא ק״ץ משיח8.
1. ״רבי חלבו אומר ארבע שבועות יש כאן, השביע לישראל שלא ימרדו על המלכיות, ושלא ידחקו על הקץ, ושלא יגלו מסטירין שלהם לאמות העולם, ושלא יעלו חומה מן הגולה... רבי אוניא אמר ארבע שבועות השביען כנגד ארבעה דורות שדחקו על הקץ ונכשלו״ (שיר השירים רבה). ואולי צבאות ב׳, אילות ב׳
2. ילקוט שמעוני, מדרש לקח טוב. ובשיר השירים רבה בשתי הצבאות - ״רבי אליעזר אומר השביען בשמים ובארץ, בצבאות - בצבא של מעלה ובצבא של מטה – בשתי צבאות״
3. ילקוט שמעוני, שיר השירים זוטא
4. כתובות קיא., מדרש לקח טוב
5. ראה רש״י
8. (וצ״ע כי שבעה עשר נשאר חסר ונראה ליישב בגי׳ זה עד שיבא קץ המשיח - דה״ט)
השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות האלף היא במקום היוד של ״צביה״, וצורת הרבים שלה היא ״צבאות״, כמו ״תלואים״ (הושע יא:ז) ו״תלוים״ (יהושע י:כו) ״פתאים״ (משלי ט:ו) ו״פתים״ (שם א:לב), וצורת היחיד ״איל״ ו״צבי״, אלה הם הצבאים והאילים. במילה ״צבאות״ ישנן מספר משמעויות. אחת היא כמו שהזכרנו, ומשמעות אחרת היא הרצון, כמו ״וצבא גדול״ (דניאל י:א) [כלומר] הכוונה היא גדולה, מן הלשון הארמית ״די הוה צבא הוה קטל״ (שם ה:יט). משמעות נוספת היא חילות הצבא, הכוונה לצבאות השמיים, כמו ״וצבא השמים לך משתחווים״ (נחמיה ט:ו), ולכן נאמר ״אלהי הצבאות״ (עמוס ו:יד) כמו שנאמר ״אלהי השמים״ (בראשית כד:ז). המילה הזו נאמרה גם בלשון זכר ״וכצבאים על ההרים״ (דברי הימים א יב:ט).
או באילות השדה כוונתו ״ובאילות״, נוסף על הצבאות. אלה הם האילים, ובלשון זכר ״היו שריה כאילים״ (איכה א:ו). יש גם משמעות נוספת מעניין כוח, מלשון ״כגבר אין איל״ (תהלים פח:ה) ״יש לאל ידי״ (בראשית לא:כט). הכינוי בשבועה הזו [״אילות״] מבהיר במילה אחת עניינים רבים, שכן המילה המציינת כוח כוללת בתוכה את הכוח המוחלט, אשר אי אפשר להשוות אותו ולא להגדיר אותו, וכוללת את הכוחות השכליים והנפשיים והטבעיים והחייתיים ואלה של הגלגלים, וכאילו השביע כל סוג [של כוחות] מבין אלה בשם בעל הרצון והיכולת אשר השפיע והעניק לכל סוג מביניהם את השלמות המיוחדת לו לפי מה שהוא ראוי, ונתן לו במיוחד את החסד הזה.
אם תעירו מגזרת עו״י מעניין ״ויעירני כאיש אשר יעור משנתו״ (זכריה ד:א) והוא מבניין הפעיל ״העיר, העירותי״ (ישעיהו מא:כה).
ואם תעוררו פועל עם עיצור מוכפל שנגזר מן הפועל הקודם, ומשמעותו הזזה. זהו לשון נופל על לשון לתפארת המליצה, באותו משקל כמו ״תהותתו על איש״ (תהלים סב:ד).
את האהבה עד שתחפץ משמעות הדבר היא שכאשר היא תיארה את עצמת התשוקה וגודל האהבה והשקיעה בתענוגות אשר אין דומה להן ואין משלן, והזכירה את ההתאחדות עם האהוב וההצמדות לו, עד אשר חדלה מן ההנהגה החומרית, אז כביכול היא חששה שהכוחות הגופניים ימשכו אותה לפי מהלך החיים הטבעי ויגרמו לה לחזור להנהיג אותם, שזו הייתה המטרה המקורית של החיבור [בין גוף לנפש], וכך הם ימנעו ממנה את ההנאה הזו ויוציאו אותה מן השיכרון שהשתלט עליה באופן פעיל. לפיכך השביעה כל אחד מסוגי הכוחות האלה בשם השלמות שזכה לה במיוחד מאת נותן הצורות [האל], [וביקשה מהם] שימתינו לה ולא יעירו אותה משכרונה ולא יחסמו בפניה את הנאתה עד אשר יגרום לכך הרצון האלוהי. זאת שכן היא מוכרחה לשוב אליהם עד אשר תסתיים התקופה שנקבעה לחיבור [בין גוף לנפש] באופן טבעי לפי הרכב החומרים, שבגללו [החומרים האלה] הושפעו מן הכוחות האלה וקיבלו את הצורה הזו. מכיוון שכך הם פני הדברים, אל תמהרו אתם להוציא אותי מעל פני אהובי אשר זכיתי לפגישה הזאת עימו, שכן עד עכשיו אין לי ביטחון מלא שכאשר אבקש אותו [שנית] אמצא אותו. לפיכך הניחו לי להתמלא ממנו ואל תנתקו אותי ממנו. זוהי התחנה הראשונה מבין תחנות הנפש והיא תחילת הפגישה, ועליה נאמר ״יברכך ה׳ וישמרך״ (במדבר ו:כד), שכן בשלב זה הנפש עדיין חלשה, ועדיין לא זכתה לתכונה יציבה וחזקה של וודאות, שבאמצעותה תתייצב במצב קבוע ולא תוסיף לצאת ממנו. לפיכך היא זקוקה לשמירה מצד האל, ולהשגחה מקיפה שתשמור עליה מן המרמה של כוחות אלה וכוח המשיכה שלהם. [התחנה] השנייה היא מדרגה גבוהה יותר, שבה היא זוכה לאור אלוהי המאמת בפניה שמה שקודם פקפקה בו הוא אמת לאמיתה, ומבטיח אותה מפני המכשולים של אלה המחזירים אותה לאחור, ע״י כך שהם מעסיקים אותה באשליות ודברים דמיוניים, ובדרך זאת היא תזכה ליציבות ולקביעות יותר מאשר במדרגה הקודמת, ועל כך אמר ״יאר ה׳ פניו אליך ויחונך״ (במדבר ו:כה). אחריה באה מדרגת האמת הודאית והשלמות המובטחת מפני כל פגיעה, והאיחוד האמיתי אשר אין לאחריו פרידה, ועליו אמר הכתוב ״ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום״ (שם ו:כו). לפיכך אמרו אנשי המעלה המתבוננים בצפונותיהן של התחנות האלה והיודעים את מדרגותיהן וגבולותיהן: הנסיעה מתחלקת לשלושה חלקים: נסיעה אל האל, שהיא הפרישות ותרגול ומאמצים [רוחניים]. נסיעה עם האל, שהיא עבודת האל, צום ובקשת האל באופן מתמיד. נסיעה בתוך האל, שהיא ההגעה [אל המטרה] והשתקעות באהבתו מתוך ידיעה התגלותית גמורה, ושלא יישאר בנפש שום שריד משאר הנמצאים אלא רק ממנו יתעלה, עד כדי כך שהיא [הנפש] תעלם מעיני עצמה ולא תרגיש בקיומה מרוב עיסוקה באהבתו, וזהו השלום האמיתי אשר לא ישתנה ולא ייפגם ״וישם לך שלום״. כך אמר בסוף המדרגות ובאחרונה שבתחנות ״אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום״ (שיר השירים ח:י).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ – השבועה הזאת היא כי לחוזק החשק להגיע אל התכלית אולי יהרסו ולא ידרכו אל זה השלמות בדרך הראוי. ולזה היתה הצוואה שלא יעירו ויעוררו האהבה עד שתחפץ. ואולם זכר צבאות ואילות השדה להיותם קלי המרוץ כאלו יאמר שהם עם חשקם קלות המרוצה אל התכלית ראוי שימנעו מזה אך ילכו בסדור הראוי מדרגה אחר מדרגה עד שיגיעו התכלית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

וכשהיתה בדמיונה על זה האופן מההנאה היתה משבעת את בנות ירושלם בצבאות או באיילות השדה אם יעוררו את האהבה – כלומר להניע משם את דודה כי בעבור שאהבה תחפץ לשבת עמו. ועודה שוקעת בזאת התשוקה בלבה והוא היה רחוק ממנה הרגישה בו אז בפתע.
ולרוב התשוקה שיהיה כן אמרה השבעתי וגו׳ והתנה שיזכו לטוב אם יעוררו את האהבה ממקומה: עד שתחפץ להגיע אליה. והנכון כי אמרה היא כמתלוצצת על שאר הבנות אשר לא ידעו ללכת לקראת האהבה כמוה שמשבעת אותן בצבאות או באילות השדה שהם בעלי חיים קרובים להם בצלמם אם יעוררו להגיע להן אהבתו. עד שתחפץ האהבה מעצמה לרדוף אחריהן כלומר שאם לא יתחילו באהבה לא ישיגו ממנו דבר והוא נכון מאד ומסכים למ״ש מענין ההתחלה.
{האזהרה מפני קפיצת דרך בהשגת השלמות}
השבעתי – אחרי הודיענו דרכי זאת ההשגה, והם המרוק והזיכוך טוב המדות הרמוז ב׳נאוו לחייך׳, וגם העלייה בעיוניות על ידי השכל הפועל אשר בנו ואשר מחוץ, ובסוף בדבקות התפוח הוא העלה הא׳ כנזכר, השביע אל השלמים בנות ירושלים אל יהרסו אל ה׳ לראות, שלא יעלו לזאת המדרגה האחרונה העליונה עד עלות אל השלמיות בהדרגה, והשביעם בשם הסבה הראשונה אשר המשילו מיד אחר זה בצבאות או באילות השדה, כאומרו ׳דומה דודי לצבי׳ וכו׳ (פסוק ט). ואמר ׳אילות השדה׳, וכן אחר שהמשיל משלו יתברך כרועה עדרו ירעה, חייב על המשל הזה להמשיל צבאותיו כצבאים ואילות. וההשבעה אם תעירו ואם תעוררו, שלא תרחיקוה ותשניאוה בענינים מטרידים, וגם שלא תקריבו ותעוררו את הדבר הנאהב ונכסף הנזכר, עד שתחפץ, עד יקנה שאר המעלות, ׳אין חפץ בכסילים׳ (קהלת ה, ג).
{שלוש רמות של תלמידים ושלוש השבעות}
ואם תשכיל תמצא כי כשם שהשביע לזה השלם התלמיד האחד מהות ההשגות הנזכרות למעלה ולכל שכמותו בזאת ההשבעה, ככה השביע לתלמיד השני השבועה הזו, למה שהוא צריך אליה, כאשר נבאר שם (להלן ג, ה). וגם אל התלמיד השלישי השביע השבעה ב׳מה תעירו ומה תעוררו׳ (להלן ח, ד), כי לאותה צריך, כמו שנבאר, כי מה שהשביע זה השלישי עוד ׳אם תמצאו את דודי מה תגידו לו׳ (להלן ה, ח) אינה ממין זה כמו שתראה. וכן תמצא שאמר בתלמיד האחד הזה ׳עד שיפוח היום׳ וכו׳ ׳על הרי בתר׳, ובשני ׳עד שיפוח׳ ׳אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה׳, ובשלישי אשר בסוף ׳ברח דודי ודמה לך׳ וכו׳ ׳על הרי בשמים׳, ושלשתם נבדלים זה מזה בהבדל (שלשתם) [מעלתם] כמו שנבאר בעזרת האל:
[אחרי דיבוריה אל שרי אומות העולם, עדת ה׳ פונה אל האומות עצמן]:
ובכן, השבעתי אתכם בנות ירושלים, שהן האומות1, ׳השבעתי׳ בהודיעי ש׳חולת אהבה אני׳ (פסוק ה)⁠2: בצבאות או באילות השדה. שתהיו כ׳צבאות׳ וכ׳אילות׳ שאין להן כח להמלט מיד מתקומם זולתי בנוסם מפניו3, אם תעירו אותי בגזירותיכם להתפלל4: ואם תעוררו את אהבה. של דודי לרחם מרוב גזירותיכם עלי5 עד שתחפץ בזכות הדור או לקץ הימין6:
1. שנקראו ׳בנות ירושלים׳, כמש״כ לעיל (א ה).
2. ׳השבעתי׳ לשון עבר, ולכן מבאר שכנסת ישראל אומרת שכאשר היא אמרה לשרי האומות שכל תחלואיה ומכאוביה הם בגלל אהבתה את ה׳, השביעה בכך את האומות.
3. ראה איכה (א ו) ׳כאיילים לא מצאו מרעה וילכו בלא כח לפני רודף׳. הצבי והאייל אין להם כח להילחם נגד הבא עליהם, ודרך הצלתם היחידה היא לנוס על נפשם. והנמשל הוא שהגויים ינוסו ויגלו מארצם מחמת המציק הבא להילחם אתם. וקרוב לזה פירש רש״י ׳השבעתי אתכם - אתם האומות, בצבאות או באילות - שתהיו הפקר ומאכל כצביים ואיילים׳. ובכתובות (קיא.) אמרו שלישראל נאמר כן ׳אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה׳, וכן הוא בלקח טוב. ובשהש״ר כלל את שני העניינים: ׳שתי שבועות יש כאן, אחת לישראל ואחת לאומות העולם, נשבע לישראל שלא ימרדו עול המלכיות, ונשבע למלכיות שלא יקשו עול על ישראל, שאם מקשים עול על ישראל הן גורמין לקץ לבא שלא בעונתו׳.
4. השבועה שהשביעה כנסת ישראל את אומות העולם היא שלא יגרמו ע״י גזרותיהם שישראל יתפללו, כי אז יקדימו את הגאולה, וייענשו האומות ויצטרכו לנוס.
5. ׳אם תעירו׳ מוסב על ישראל שיתעוררו להתפלל, ו׳אם תעוררו׳ מוסב על אהבת ה׳ לישראל, שתתעורר גם מחמת רוב הגזרות. וכדברי רבינו בהבדל שבין ׳תעירו׳ ו׳תעוררו׳ כתב הגר״א: ׳אם תעירו׳ הוא למטה כאן, שיהיו מוכרחין לעשות תשובה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל אני מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן, ׳ואם תעוררו׳ הוא למעלה לרחם עלינו, ומבקש שלא ידחקו את הקץ׳. ובנוסח אחר שם: ׳הנה יש שני דחיקת הקץ, אחד ע״י שמריעין לנו ואנו עושין תשובה, ואחד על ידי צרות גדולות מקנא ה׳ לעמו וחומל עליהם׳.
6. לשה״כ בדניאל (יב יג), ו׳ימין׳ כמו ׳ימים׳. ו׳קץ הימין׳ הוא ׳בבוא גואל, שיהיה אחרית ימי האומות אויבי ה׳ ומלכותם, שתתמלא סאתם עד סוף מלואה, כאמרו (ירמיהו מו כח) כִּי אֱעֱשֶׂה כָלָה וגו׳, וכזה דיבר בלעם באמרו (במדבר כד יד) בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, כמו שהעיד באמרו (שם פסוק יז) וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת, וכן הנביאים באמרם (ישעיה ב ב, מיכה ד א) וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה׳ נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים׳ (לשון רבינו בבראשית מט א). ו׳קץ הימין׳ הוא הזמן ׳שתחפץ׳, אך רוב הרדיפות והצרות יכולים להעיר את אהבת ה׳ לגאול לפני כן, ואם יהיה כך, ייענשו הגויים שגרמו לכך. וזמן הקץ ׳שתחפץ׳ יכול להיות ׳בזכות הדור׳, אם זכו, ואם לא, יהיה ׳לקץ הימין׳, כשתתמלא סאת האומות, וכמו שאמרו בסנהדרין (צח.) ׳כתיב בעתה וכתיב אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה׳. וראה בפירוש רבינו לישעיה (כד כ-כב) שאם תהיה הגאולה רק בגלל שנתמלאה סאתם של הגויים, ולא בזכות ישראל, זהו זמן של ׳בעתה׳, וזה יקרה ׳מרוב ימים׳, שייפקדו ישראל רק אז. ומכאן עולה שהיתה אף אפשרות שתהיה הגאולה של ׳אחישנה׳ בלי ש׳זכו׳, אם רוב גזירות יגרמו לישראל להתפלל, ואז יזכו לגאולה על ידי תפילתם למרות שאינם ראויים, או שסבלם של ישראל תביא את ה׳ לרחם אף שישראל לא יתפללו. וכעין זה כתב האלשיך, שאם לא זכו ישראל תהיה הקץ ׳בעתה׳, ואז יש רק קץ אחד, אבל אם יזכו, ׳אחישנה׳, ובזה יש קיצים שונים ובהם מדבר כאן, סוג אחד נקרא ׳צבאות׳ וסוג השני ׳אילות השדה׳, וגאולת ׳אחישנה׳ תהיה או בזכות ישראל מרוב חפצם לאהבה את ה׳, או בגלל שיכבידו הצרות כל כך שנתעורר ונשוב ונגאל, וזהו כפילות ׳תעירו ותעוררו׳, שהשביע את הגויים אם תעירו את ישראל ע״י הצרות לאהבה אותי ולשוב, או אם תעוררו בהכבדת הצרות ביותר להביא את הקץ השני שהוא ׳כאילות׳, ׳ושמא תאמר, הלא טוב להם הוא שנעורר אהבתם אותך קל מהרה, לזה אמר ׳עד שתחפץ׳, כי הקצים של אחישנה לא אבחר בהיותם מחמת רוב צרה, רק מחמת חפץ מאליהם, וזהו עד שתחפץ כנסת ישראל להתעורר מאליה, כי אין ראוי להכביד בצרות על העדר תשובה עד עת קץ האחרון שהוא בעתה, כי אז הם חבלי משיח, כי אם לא אז אימתי יאריך להם והקץ בא׳.
ואם תעוררו. הוא״ו בגעיא בס״ס ובדפוסים ישנים כחברו שבסימן ג׳.
עד שתחפץ. התי״ו בסגול.
השבעתי – מלשון שבועה.
בצבאות – נקבות הצבאים.
באילות – נקבות האילים.
תעירו תעוררו – מלשון התעוררות, וכפל המלה לחזק הענין.
השבעתי – חזרה פניה כלפי הנערות, ותאמר להן אתן בנות ירושלים השבעתי אתכם להיות דומות לצבאות או לאילות השדה, להיות להפקר ולמאכל כמותן אם תעוררו אליכן אהבת החשוק ההוא עד שתהיה האהבה נחפצת לשוב אלי מעצמה, רוצה לומר כל עוד שלא שבה האהבה מעצמה אל תמאסו אותי בעיניו לעורר האהבה אליכן. וכאומרת אבל אחר שתשוב האהבה הנה לא יהיה לאל ידכן להמאיס אותי בעיניו ולעורר האהבה אליכם, ואין צורך אז אל השבועה. והנמשל הוא לומר כאילו כנסת ישראל השביעה את העובדי כוכבים ומזלות, ותאמר אשר כל עוד שלא שבה אלי אהבת המקום ברוך הוא מעצמה, שלא תכריחוני לעבור על דת להמאיס אותי בעיניו ולעורר אליכם אהבתו להמשיל אתכם עלי עד עולם לבל אצא מתחת ידכם, וכאומרת אבל אחר וכו׳ כמו במשל.
משל:
השבעתי – [בתוך כך רדפו אחריה בנות ירושלים השומרות אותה והיא רואה אותן מרחוק] אומרת להן. אני משביע אתכן. בל תעירו ותטילו איבה באהבה זאת. [מלשון ויהי עריך]. וכן אף בל תעוררו אותה. ר״ל לא לרחק ולא לקרב, רק עד שתחפץ. לפי חפץ האוהבים והחושקים, וזר בל יתערב ביניהם, ויען שאין איש שם במדבר רק צבאות ואילות השדה. משבעת אותם באלה, הם יהיו עדים ומתרים ומודיעים השבועה הזאת.
הדוד חלף הלך לו. והרעיה הושבה אל חדרי שלמה.
ובזה נשלם השיר הראשון.
מליצה:
השבעתי – בתוך כך התחילו כחות הגויה להתעורר מתרדמתם ולהשבית את החבור היקר הלז והנפש האלהית משבעת את בנות ירושלים שהם כחות הגויה בל ישבתו את האהבה הנפשיית ודבוקה בצור עוזה לא לרחק ולא לקרב. כי גם התעוררות האהבה הזאת באמצעות כחות החומריות היא אש זרה ואהבה בלתי נקיה מפניות חיצוניות רק עד שתחפץ האהבה בעצמה בהתעוררות הרוח להדבק ברוח אלהים. וכ״ש שלא ישביתוה ע״י שיטילו איבה בינה ובין דודה שבשמים ע״י שיפתוה אל חמדת העולם ואהבת זולתו. ויען שהנפש היא עתה במדבר חוץ מן העיר ר״ל שהתפשטה מן הגויה נפרדת מכל כחותיה כי דבקה ברוחניות ובשכל העליון ולא נמצא מליץ בינה ובין כחות הגויה רק נפש החיונית לבדה אשר עורקיה לא ישכבון והיא משלחת מעינותיה בנחלים ע״י מרוצת הדם הסובב מן הלב אל כל עורקי הגויה ואליו ישובון, והמרוץ הזה הולך במרוצה רבה סובב על כל פנות הגויה כ״ד או שלשים פעמים בשעה ונמשל במרוצתו לצבאות ואילות השדה בע״ח שמרוצתם קל מאד משבעת את כחות הגויה בצבאות האלה הרצים בל יפריעו חק האהבה.
רוח הקודש עלה מעל נפש שלמה, והיא הושבה ע״י שהקיצו כחות הגויה להסגר בבית כלא החומר כבתחלה.
ובזה נשלם השיר הראשון.
בצבאות וגו׳ – שתקחו משל מהן כמה חזקה עליהן אות נפשו, ולכן לא תעירו הערה קלה וכ״ש שלא תעוררו (בנין פִּעֵל הכפול) אהבה כזה בלבכן כי מנסה אני בעצמי שהיא כאש בוערת, הנאתה רבה, רק גם נזקיה רבים.
השבעתי אתכם – ר׳ יוסי ב״ר חנינא אמר, שתי שבועות יש כאן,⁠1 אחת לישראל ואחת לאומות העולם. השביע לישראל שלא ימרדו בעול המלכות והשביע לאוה״ע שלא יקשו עולם על ישראל, שאם עושין כן הם גורמין לקץ לבא שלא בעונתו.⁠2 (שם)
השבעתי אתכם – רבי חלבו אמר, ד׳ שבועות יש כאן,⁠3 השביע לישראל שלא ימרדו במלכיות ושלא ירחקו את הקץ4 ושלא יגלו מסטורין שלהם לאוה״ע5 ושלא יעלו חומה מן הגולה,⁠6 אם כן למה מלך המשיח בא לקבץ גליותיהן של ישראל.⁠7 (מ״ר)
השבעתי אתכם וגו׳ – אמר רב יהודה, כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנא׳ השבעתי אתכם וגו׳ ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ.⁠8 (כתובות קי״א.)
בצבאות – בשתי צבאות, בצבא של מעלה ובצבא של מטה, ואיזה זה, זה בשמים ובארץ.⁠9 (מ״ר)
בצבאות – באבות ובאמהות, מאי משמע, צבאות שעשו הם צביוני ועשיתי צביוני בם.⁠10 (שם)
בצבאות וגו׳ – מהו בצבאות או באילות השדה, א״ר אלעזר, אמר להם הקב״ה לישראל, אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה.⁠11 (כתובות קי״א.)
בצבאות וגו׳ – מהו בצבאות או באילות השדה – במילה, מאי משמע, בצבא שיש בה אות, או באילות השדה – ששופכין דמם כדם צבי ואיל.⁠12 (מ״ר)
בצבאות וגו׳ – רבנן אמרי, השביען בדורו של שמד.⁠13 מאי משמע, בצבאות – שעשו צביוני בעולם ושעשיתי צביוני בם14 או באילות השדה – ששופכין דמן על קדושת שמי כדם הצבי ואיל, הדא הוא דכתיב (תהלים מ״ר) כי עליך הורגנו כל היום.⁠15 (שם)
באילות השדה – זו חית השדה, האיך מה דאת אמר (איוב ה׳) כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך.⁠16 (שם)
באילות השדה – אלו השבטים, האיך מה דאת אמר נפתלי אילה שלוחה.⁠17 (שם)
את האהבה וגו׳ – איזו אהבה, רבי יודן אומיר, אהבה שאהב יצחק את עשו, ומהו עד שתחפץ – עד שנעשה חפצו של זקן,⁠18 ורבי ברכיה אומר, אהבה שאהב הקב״ה לישראל, ומהו עד שתחפץ – עד שתחפץ מלכות של מעלה.⁠19 (מ״ר)
עד שתחפץ – לכשתחפץ מדת הדין מאליה אני הוא מביאה בקולי קולות ולא אתעכב, לכך נאמר עד שתחפץ [וסמיך ליה קול דודי הנה זה בא].⁠20 (שם)
1. ר״ל שתי פעמים כתיב בשה״ש השבעתי אתכם בלשון אחד, כאן ובפרשה ג׳ פסוק ה׳, אבל מה דכתיב עוד בפ׳ ה׳ פסוק ח׳ ובפרשה ח׳ פסוק ד׳ לא חשיב, מפני שבלשון אחר הם כתובים.
2. וע״ע מענין דרשה זו בכתובות קי״א א׳ ובדרשות הבאות כאן.
3. ארבע פעמים נמצא לשון כזה בקירוב בשה״ש, כאן ובפרשה ב׳ פסוק ו׳, בפרשה ג׳ פסוק ה׳, ובפרשה ח׳ פ׳ ד׳, אבל מה דכתיב בפרשה ה׳ פסוק ח׳ השבעתי אתכם אם תמצאו את דודי, איננו מן המנין מפני שהוא מענין אחר ואינו נוגע לדברים אלו שחשב.
4. פירש״י שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי, ויש גורסים שלא ירחקו, פי׳ בעונם, עכ״ל, ולולא דבריו יש לפרש הגירסא שלא ירחקו ע״פ מ״ש בסנהד׳ צ״ז א׳ ר׳ זירא כד הוי משכח לרבנן דהוו מתעסקי ביה [בזמן ביאתו של משיח], אמר ליה במטותא מינייכו לא תרחקוהו, ר״ל שלא תחשבו את הקץ, יען דקיי״ל כי משיח אינו בא רק בהיסח הדעת וכשמחשבים את הקץ אינם מסיחים דעתם מאותו הזמן ובזה עוד מרחיקים את ביאתו, והיא היא הכונה גם כאן.
5. יש מפרשים דהכונה סתרי תורה, וצ״ע בחגיגה י״א א׳, ויש עוד פירושים.
6. ר״ל להתקבץ ולעלות מן הארץ בחזקה, וכמ״ש ביומא ט׳ ב׳ אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא, ויתכן דהוא מלשון הכתוב (יואל ב׳) כאנשי מלחמה יעלו חומה, ואין זה שייך לשבועה הקודמת שלא ימרדו במלכיות, דשם איירי בנוגע בפנים המדינה.
7. יש לפרש הכונה א״כ למה מלך המשיח בא וכו׳, דהלא כל עיקר ביאתו לקבץ גליות ישראל, ואם ישראל יעשו מעצמן כזה א״כ למה תכלית ביאתו הוא.
8. הוא תפס את לשון הכתוב כפשטיה [ותפס בבל ע״ד הכתוב (ירמיהו כ״ז) בבלה יובאו ושם יהיו עד יום פקדי אותם]. אבל לא כן דעת החכמים זולתו, אלא דגם בזה״ז יש מצות ישיבת א״י, ומפרשי דפ׳ זה אם תעירו וגו׳ מוסב על העליה בחומה, כלומר יחד כולם וביד חזקה, כמש״כ בדרשה הקודמת. וכה מבואר בגמ׳ מעלית הרבה חכמים לא״י בחבה יתרה. ובדעת רב יהודה צ״ל דאע״פ דלדעת כמה ראשונים יש גם בזה״ז מצות ישיבת א״י [עי׳ מש״כ בתו״ת ר״פ ראה], זה הוא לדעתו רק באלה שיושבים שם מכבר שאסור להם לצאת מתוכה, ולא בעולים חדשים.
9. יתכן דרומז להפ׳ ויכלו השמים והארץ וכל צבאם.
10. מפרש צבא מלשון רצון, שכן הוא באורו בארמית כ״פ בדניאל (ד׳ ז׳) הוי צבא, אדון צבית ליצבא, ועוד, ור״ל שהם עשו רצוני ואני עשיתי רצונם.
11. נסמך על השבועות שהשביע הקב״ה את ישראל כמבואר בדרשות הקודמות.
12. אולי דריש צבא מלשון זמן וקץ, כמו הלא צבא לאנוש (איוב ז׳), חליפות וצבא, כל ימי צבאי (שם י׳ וי״ד), וכן דריש המלה לשתים צבא ואות, וכמילה היא מצוה הבאה לזמן מוגבל (לשמונה ימים) ויש בה אות ניכר בגוף כל ימי צבאו של אנוש.
13. ר״ל בקדושת אלה שעמדו בנסיון בעת ההיא.
14. דריש צבא מלשון רצון, וכמש״כ לעיל אות פ״ז. וענין שעשיתי צביוני בם הכונה שרצה כביכול שיתקדש שמו על ידם וכעין שדרשו בנדב ואביהוא ונקדש בכבודי (פ׳ תצוה) אל תקרא בכבודי אלא במכובדי, יעו״ש לפנינו בתו״ת.
15. והמליצה ששופכין דמם כדם צבי ואיל רומז ללה״כ בתורה (פ׳ ראה) בענין הקרבת צבי ואיל על הארץ תשפכנו כמים, והכונה ששופכים דמם כמים.
16. והברית הוא שבועה. ואיירי שאם יזכו ישלימו עמהם, ואם לאו יתקיים והשלחתי בכם את חית השדה, ועיין שבת ל״ג א׳.
17. נראה דתפס להזכיר את נפתלי משום דהוא מכונה בשם אילה, וכאן כתיב באילות, אבל אין ה״נ דמכוין לכל השבטים שנמשלו לחיות כמ״ש בסוטה י״א ב׳ אומה זו לחיה נמשלה, גור אריה יהודה, דן נחש, נפתלי אילה, ישכר חמור גרס, יוסף בכור שור, בנימין זאב.
18. שבשכר המאכל שהאכיל עשו ליצחק ברכו לבסוף, ובעוד שאותו זכות קיים צריכין להשתעבד תחת ידו, וזהו עד שתחפץ עד שיהיה קיים מה שנעשה בשביל מלוי החפץ.
19. דריש הפעל על המלכות, ויהיה התי״ו סימן נסתרת לנקבה והוי הקריאה עד שֶׁתַּחֲפׁץ.
20. יתכן דרומז להמבואר לעיל פסוק ב׳ בדרשה כשושנה בין החוחים שהיתה קשה להקב״ה גאולת ישראל ממצרים מפני מדת הדין שקטרגה עליהם שאינם ראוים לגאולה, וכן בכל גאולה, לולא קטגוריא מדת הדין כבר היתה הגאולה באה, וזהו שאמר לכשתחפץ [גם] מדת הדין בגאולת ישראל, והיינו לכשתפסוק מלקטרג עליהם אז ממילא אני מביאה, יען כי בזה הוא רצוני, ולא עוד אלא גם בקולי קולות כלומר בששון ובשמחה, ע״ד הכתוב קול ששון וקול שמחה, [או ר״ל בפרסום גדול] וע״ד הכתוב (ישעיהו כ״ט) מעם ה׳ צבאות תפקד ברעם וברעש ובקול גדול ועוד הרבה פסוקים כאלה, וכן כאן קול דודי הנה זה בא, דמוסב על זמן הגאולה.
ומחזירה היא את פניה כלפי הנערות ואומרת להן1, הִשְׁבַּעְתִּי – אני משביעה2 אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה – שתהיו הפקר ומאכל כצביים ואיילים3 שאין להם כוח להימלט מיד מתקומם, זולת בנוסם מפניו4, אִם תָּעִירוּ – אם תַּשְׂנִיאוּ5 ותמאיסו אותי בעיניו6 וְאִם תְּעוֹרְרוּ – ואם תערערו7 אֶת הָאַהֲבָה שביני לדודי לשנותה ולהחליפה ולעורר אותה אליכם8, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ – בעוד הוא חפץ בי ואהבתו תקועה בליבי9: ס
1. מצודת דוד.
2. מצודת ציון.
3. רש״י, מצודת דוד.
4. ספורונו.
5. רש״י.
6. מצודת דוד.
7. לעזי רש״י. ומצודת ציון ביאר שהוא לשון התעוררות וכפל את המילה לחזק הענין.
8. רש״י, מצודת דוד.
9. רש״י. והנמשל, כנסת ישראל כאילו השביעה את עובדי הכוכבים ומזלות ואמרה להם, כל עוד שלא שבה אלי אהבת המקום ברוך הוא מעצמה, אל תכריחוני לעבור על דתו להמאיס אותי בעיניו ולעורר אליכם אהבתו שאהיה כמותכם ולא אגאל לעולם מתחת ידכם, מצודת דוד. ובמדרש, אמר ר׳ חלבו ארבע שבועות יש כאן, אחת משביע את ישראל שלא ימרדו על מלכות ה׳, ואחת שלא ידחקו את הקץ, ואחת משביע על המלכות שלא יקשו עול על ישראל שאם יקשו עול על ישראל הם גורמים על הקץ לבוא שלא בעתו, ואחת שלא יגלו מסתורין שלהם לאומות העולם, מדרש רבה, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ח) ק֣וֹל דּוֹדִ֔י הִנֵּה⁠־זֶ֖ה בָּ֑א מְדַלֵּג֙ עַל⁠־הֶ֣הָרִ֔ים מְקַפֵּ֖ץ עַל⁠־הַגְּבָעֽוֹת׃
Listen! My beloved! Behold, he comes, leaping upon the mountains, skipping upon the hills.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמַר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בְּעִדָּן דַּהֲווֹ יָתְבִין עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם סְלֵיקַת קְבִילַתְהוֹן לִשְׁמֵי מְרוֹמָא הָא בְכֵן אִתְגְּלִי יְקָרָא דַּיָי לְמֹשֶׁה עַל טוּרָא דְּחוֹרֵב וְשַׁדַּר יָתֵיהּ לְמִצְרַיִם לְמִפְרַק יָתְהוֹן וּלְאַפָּקָא יָתְהוֹן מִגּוֹ דְּחוֹק מַרְוַת מִצְרָאֵי וּטְפַן עַל קִצָּא בְּגִין זְכוּתָא דַּאֲבָהָתְהוֹן דִּמְתִילִין לְטוּרַיָּא וְשַׁוַר עַל זְמָן שִׁעְבּוּדָא מְאָה וְתִשְׁעִין שְׁנִין עַל צְדַקְתָּא דְאַמְהָתָן דִּמְתִילָן לְגִלְמָתָא.
[א] (סדרא תנינא)
קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, זֶה משֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל, בְּחֹדֶשׁ זֶה אַתֶּם נִגְאָלִין, אָמְרוּ לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ, הֵיאַךְ אָנוּ נִגְאָלִין, וַהֲלֹא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בראשית ט״ו:י״ג), וַעֲדַיִן אֵין בְּיָדֵנוּ אֶלָּא מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנָה, אָמַר לָהֶם הוֹאִיל וְהוּא חָפֵץ בִּגְאֻלַּתְכֶם אֵינוֹ מַבִּיט בְּחֶשְׁבּוֹנוֹתֵיכֶם אֶלָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, אֵין הָרִים וּגְבָעוֹת הָאֲמוּרִין כָּאן אֶלָּא קִצִּים וְעִבּוּרִין, מְדַלֵּג עַל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת וְעַל הַקִּצִּים וְעִבּוּרִין, וּבַחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים (שמות י״ב:ב׳). רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, זֶה משֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לְיִשְׂרָאֵל, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִין, אָמְרוּ לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ הֵיאַךְ אָנוּ נִגְאָלִין וַהֲלֹא אֵין בְּיָדֵינוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים, אָמַר לָהֶם הוֹאִיל וְחָפֵץ בִּגְאֻלַּתְכֶם אֵינוֹ מַבִּיט בְּמַעֲשֵׂיכֶם הָרָעִים, וּבְמִי הוּא מַבִּיט בַּצַּדִּיקִים שֶׁבָּכֶם וּבְמַעֲשֵׂיהֶם, כְּגוֹן עַמְרָם וּבֵית דִּינוֹ.
[ב] מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת – אֵין הָרִים אֶלָּא בָּתֵּי דִינִים, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים (שופטים י״א:ל״ז). וּבַחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים. רַבָּנָן אָמְרֵי: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, זֶה משֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִין, אָמְרוּ לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ הֵיאַךְ אָנוּ נִגְאָלִין וְכָל מִצְרַיִם מְטֻנֶּפֶת מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּנוּ, אָמַר לָהֶם הוֹאִיל וְהוּא חָפֵץ בִּגְאֻלַּתְכֶם אֵינוֹ מַבִּיט בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּכֶם, אֶלָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, וְאֵין הָרִים אֶלָּא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ (הושע ד׳:י״ג). וּבַחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי חוּנְיָא. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי חוּנְיָא בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִין, אוֹמְרִים לוֹ הֵיאַךְ אָנוּ נִגְאָלִין וְלֹא כְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מְשַׁעְבְּדֵנוּ בְּשִׁבְעִים אֻמּוֹת, וְהוּא מְשִׁיבָן שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת וְאוֹמֵר לָהֶם, אֶחָד מִכֶּם גּוֹלֶה לְבַרְבַּרְיָה, וְאֶחָד מִכֶּם גּוֹלֶה לִסְמַטְרְיָה, דּוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁגְּלִיתֶם כֻּלְּכֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַמַּלְכוּת הַזֹּאת מַכְתֶּבֶת טִירוֹנְיָא מִכָּל הָעוֹלָם, מִכָּל אֻמָּה וְאֻמָּה, כּוּתִי אֶחָד אוֹ בַּרְבָּרִי אֶחָד בָּא וּמְשַׁעְבֵּד בָּכֶם, כְּגוֹן שֶׁשִּׁעְבַּדְתֶּם בָּהֶם כָּל אֻמָּתָם, וּכְאִלּוּ נִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם בְּשִׁבְעִים אֻמּוֹת, וּבַחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים.
קול דודי הנה זה בא – אלו הקולות שעתידים לבא קודם למשיח.
ד״א קול דודי הנה זה בא – כיון ששמע קול השופר עשרה זועות עתידין לבא עשרה מקומות נהפכים ועשרה [מקומות] נשרפים מלמד שאין הפתח נפתח כלו כאחת אלא אליהו בא לו לעיר אחת ונעלם מחברתה ומדבר עם האיש ונעלם מחברו.
קול דודי הנה זה בא – רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר קול דודי הנה זה בא זה משה בשעה שבא ואמר בחדש זה אתם נגאלים אמרו לו רבינו משה והיאך אנו נגאלים לא כך אמר הקב״ה לאברהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, והלא אין בידינו אלא מאתים ועשר, אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונות אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות על החשבונות ועל העבורים ובחדש הזה אתם נגאלים שנאמר החדש הזה לכם, רבי נחמיה אומר קול דודי זה משה, אמרו לו רבינו משה והיאך אנו נגאלים וארץ מצרים מלאה מטנופת עבודת אלילים שלנו, אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בע״א שלכם, אלא מדלג על ההרים על ע״א שלכם, כמה דאתמר על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו, ורבנן אמרין קול דודי זה משה, אמרו לו רבינו משה והיאך אנו נגאלים ואין בידינו מעשים טובים, אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים, ובמי מביט בצדיקי שבכם כגון עמרם ובית דינו, ואין הרים וגבעות אלא בתי דינין כמה דאתמר ואלכה וירדתי על ההרים. רבי יודן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי רבי הונא בשם רבי אליעזר בן יעקב, קול דודי זה משיח, בשעה שהוא בא ואומר להם לישראל בחדש זה אתם נגאלים, אמרו לו לא כך אמר הקב״ה לנו שהוא משעבדנו בשבעים אומות, והוא משיבן שתי תשובות ואומר להם אחד מכם גלה לברבריא ואחד לבריטניא כאלו גליתם כלכם, ולא עוד אלא שמלכות הרביעית מכתבת טירוניא מכל האומות, כותי אחד בא ומשעבד באחד כאלו שעבדו כל אומתי, ובחדש הזה אתם נגאלים שנאמר החדש הזה לכם.
מדלג על ההרים – בזכות אבות, מקפץ על הגבעות בזכות אמהות. רבי יאשיה אמר אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי שהיה הקב״ה מדלג על בתי בני ישראל במצרים, וכן הוא אומר מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות.
דבר אחר: קול דודי כיון שישמיע קול השופר עשרים זועות באים לעולם, עשרה מקומות נהרגים ועשרה מקומות נשרפין, מלמד שאין פתח נפתח כלו כאחת, אלא אליהו ז״ל בא לעיר אחת ונעלם מחברתה ומדבר עם האיש ונעלם מחברו דומה דודי לצבי אמר רבי יצחק מה הצבי הזה מדלג ומקפץ מאילן לאילן ומסוכה לסוכה ומגדר לגדר, כך הקב״ה מדלג ומקפץ ממצרים לים ומים לסיני, במצרים ראו אותו ועברתי בארץ מצרים, בים ראו אותו וירא ישראל את היד הגדולה, בסיני ראו אותו ויאמר ה׳ מסיני בא.
צות מחבי הוד׳י קד גא, מתצ׳פר עלי אלגבאל, מתקפז עלי אלרואבי.
קול אהובי הנה אכן הגיע, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות.
דודי – אוהבי.
הענין באמרו זה – וה׳ יודע (הנכון) – דבר ה׳ לישראל בשלחו להם את שלוחו הנקרא זה שנ׳ כי זה משה האיש (שמות לב א).
וענין אמרו מדלג, מקפץ, והכוונה שקצר להם את הקץ, שקהת מן הבאים מצרימה ויצאו עם משה רבינו, נמצא שלא שהו במצרים אלא שאר ימי קהת וימי עמרם ותחלת ימי משה עליהם השלום.
קול דודי וגו׳ – חזר המשורר על הראשונות כאדם שקיצר בדבריו וחוזר ואומר: לא אמרתי לפניכם ראשית הדברים. הוא התחיל ואמר: הביאני המלך חדריו (שיר השירים א׳:ד׳), ולא סיפר היאך פקדם במצרים בלשון חיבה. ועכשיו חזר ואמר: משיכה זו שאמרתי לכם שמשכני דודי ורצתי אחריו (שיר השירים א׳:ד׳) כך היתה: נואש הייתי אומרת לגאולה עד תם ארבע מאות שנה שנאמרו בין הבתרים, וקול דודי הנה זה בא – לפני הקץ כמדלג על ההרים ומקפץ בגבעות.
The voice of my beloved – The poet returns to the earlier topics, like a person who was brief with his words and later says, "I did not tell you the beginning of these events.⁠" He started by saying, "The king has brought me into his chambers,⁠"1 but did not tell how He had remembered them in Egypt with an expression of affection. And now he returns and says, "this attraction that I told you about, that my Beloved drew me and I ran after Him, happened as follows: I had despaired any redemption until the completion of the four hundred years that were [fore]told [in the Covenant] Between the Parts,⁠"2 and The voice of my beloved! Behold, he comes – Before the end of the appointed time, as one skipping over the mountains and jumping over the hills.⁠3
1. Above 1:4.
2. See Bereshit 15:13.
3. God, as it were, skipped and jumped over the barriers of time and redeemed the Bnei Yisroel one hundred and ninety years before completion of the prophecy of the four hundred years of bondage.
קול דודי הנה זה בא מדלג – לשעבר. ר׳ יהודה או׳ בשעה שאמ׳ משה לישראל החדש הזה לכם ואו׳ להם בחדש הזה אתם נגאלים אמ׳ לו והלא אמ׳ הקב״ה לאברהם אבינו ועבדום וענו אותם ד׳ מאות שנה. ואין בידינו אלא ר״י. אמ׳ להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. מדלג על הקיצים מקפץ על החשבונות. ר׳ נחמיה דרש מדלג על ההרים בזכות האבות. מקבץ על הגבעות בזכות אימהות. ולעתיד ר׳ יודן ור׳ חוניה בשם ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי או׳ בשעה שמלך המשיח יבא ויאמר לישראל בחדש הזה אתם נגאלין הם או׳ והלא נשבע י״י שהוא משעבדנו בע׳ אומות והוא משיבן מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות אחד מכם שגלה לאומר אחת כאלו כל האומה שעבדה בהם שמלכות הרשעה יש לה שלטונין מכל האומות והם שלטונין על ישראל וקול דודי הנה זה בא אלו הקולות שעתידין לבא קודם המשיח. מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות זה אליהו שנא׳ בו מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה.
קול דודי הנה זה בא – בא אלי במרוצה ונחיצה.
מדלג ומקפץ על ההרים והגבעות – כאילו הוא רץ בבקעה ובמישור.
דימיון לאשר נגלה הקב״ה בגלות מצרים להוציא כנסת ישראל מבינותם.
HARK! MY BELOVED! THERE HE COMES – He is coming to me happily and eagerly,
leaping and bounding upon the mountains as if running through valleys and across plains.
The allegorical meaning of this verse refers to God's revelation [of power] when he brought the Assembly of Israel out of Egypt.
מקפץ – תרגום לנתר בהם (אונקלוס ויקרא י״א:כ״א).
(ח-ט) כאשר עברו ימי הכרמים שבה אל ביתה וכאשר החלו האילנותא להציץ אמרה קול דודי והוא דומה לצבי במרוצתו.
מציץ מן החרכים – אולי יראני.
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״האילנים״.
(8-9) The days in the vineyards are now over and the damsel returns home. The trees are beginning to blossom, and she says, I hear my beloved! He runs like a gazelle peeping from the lattice, perchance he sees me.
וכאשר הגיעא הקץ, קול דודי.
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״נגע״.
And when the appointed time comes the voice of my beloved is heard.
מקפץ – תרגום לנתר בהןא (ויקרא י״א:כ״א) – לקפצא בהון.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״לנתר בהן״.
והיא הלכה אל ביתה כמו שאמרה לו:⁠א קורות בתינו ארזים (שיר השירים א׳:י״ז), והנה הוא בא אחריה בעת צאת בני אדם להתענג בחוץ לראות הנצנים.
קול דודי – אמרה: כי דימהב מרוב דילוגו ומרוצתו שמעה קול רגליו.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״לי״.
ב. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״דודה״.
קול דודי – זהו שנראה המקום בסנה למשה.
מדלג על ההרים – על הר סיני.
{קול דודי הנה זה בא} – כמו: לא היה שלמה בביתו ובא קול לפניי הבא: בא שלמה. ומספרת היא קול, חסר:⁠א הנה זה דודי בא – הולך. והיה הקול מספר: דולג על ההרים.
א. צ״ע בהבנת הנוסח.
(ח-יג) קול דודי הנה זה בא. עתה חוזר לאחוריו. לפי הפשט: היאך החתן יוצא מתחילה ובא לקדש אתא ארוסתו.
והדוגמה שהוציאם ממצרים, ונתן להם את התורה. ואל תתמה, שכן דרך המשוררים, לפי שבחדש השלישי נתן להם את התורה, שעל מנת כן הוציאם ממצרים, כדי לקבל מצות ואחר כן יכנסו לארץ. לכך הוא שונה את דבריו, וחוזר ושונה. וכן תמצא: ״יקום אלהים ויפוצוב אויביו״ (תהלים ס״ח:ב׳), שכן הולך בסירוגין, יציאת מצרים ואחר כן מתן תורה, וחוזר עוד ומשלש: ״אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות אך סוררי מצרים ישכנוג צחיחה״ (תהלים ס״ח:ז׳) – שטבענו בים – הרי יציאת מצרים. ״אלהים בצאתך לפני עמך וגומ׳ י״י יתן אומר המבשרות צבא רב״ (תהלים ס״ח:ח׳-י״ב) – עד כאן מתן תורה. וחוזר ליציאת מצרים: ״מלאכי צבאות ידודןד ונות בית תחלק שלל. אם תשכבון בין שׁפתים״ – מצרים ששכבו וטבעו בים, באשפות הים – ״כנפי יונה נחפה״ וגומ׳ – ישראל עברו בנקיות וינצלו את מצרים ״בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי״ כנפי יונה, שעברו בים, ״מְלָכִים בָּהּ״ – בשביל היונה – ״תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן״ (תהלים ס״ח:י״ג-ט״ו) – באשפתות הים. עד כאן יציאת מצרים. ואחר כן מתן תורה: ״הר אלהים הר בשן״ וגומ׳, ״למה תרצדון הרים גבנונים... רכב אלהים רבותים... י״י בם סיני בקדש. עלית למרום שבית שבי״ (תהלים ס״ח:ט״ז-י״ט) – עד כאן מתן תורה. וחוזר ומפרש יציאת מצרים. אף כאן בשיר השירים תפש שיטה זו.
ואמר קול דודי הנה זה בא ממלכותוה בשבילי, להוליכני חדריו אל בית היין. נדמה לצבי לבא מהר בשבילי, מדלג על ההרים וגומ׳, כמו שמפרש והולך דומה דודי לצבי או לעופר האיילים הנה זה ראינוהו עומד אחר כתלינו משגיח מן החלונות כבחור המביט באהובתו.
ענה דודי. צעק דודי. ואמר לי – כמו ״וענו הלוים״ (דברים כ״ז:י״ד). כי הנה הסתיו עבר – ימות הגשם, והדרך נאה לעוברי דרכים. ועתו הזמיר – זמירת העופות, מתוך שמחת ימי החמה. וקול התור – תורים ובני יונה – נשמע בארצינו. התאינה חנטה פגיה – וגם זמן בישול הפירותז הגיע, והעת נאה לשמחת חופה ואירוסין.
והדוגמה קול דודי. כשהיו במצרים, נראה הקב״ה למשה בחורב מתוך הסנה, ושלח את משה, ודילג הק׳ את הקץ בזכות אבות – הן ההרים, ובזכות הגבעות – הן האמהות. משגיח מן החלונות וגומ׳ – שראה את הדם בפתח הבתים, ופסח על בתי בני ישראל. וַיוציאם משם בבקר, ואמר להם קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך. כיח הסתיו עבר – שיעבוד מצרים, שדומה לסתיו. הגשם חלף הלך לו – מראות מצרים – ״לא תוסיפוןט לראותם עוד עד עולם״ (שמות י״ד:י״ג). הניצנים נראו בארץ – משה ואהרן. ועתי הזמיר – מכת בכורות, שנזמרו ונחמסו כגן.⁠יא וקול התור – התייר הגדול, הקב״ה, שאמר לאברהם ״ואחרי כן יֵצאו ברכוש גדול״ (בראשית ט״ו:י״ד). התאינה חנטה פגיה – הגיע זמנה לומר שירה על הים, כדכתיב ״י״י ממקור ישראל״ (תהלים ס״ח:כ״ז).
א. בכתב היד: אם.
ב. בנוסחנו: יפוצו. ייתכן שפרשננו משקף נוסח חלופי (ראו תנ״ך קניקוט על אתר), אך ייתכן שהוי״ו נוספה על סמך הפסוק המקביל בתורה (במדבר י׳:ל״ה): ״קוּמָה ה׳ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ״.
ג. בנוסחנו: אַךְ סוֹרֲרִים שָׁכְנוּ.
ד. ראו לעיל בפירוש לשיר השירים א׳:ט׳ (הע׳ 33).
ה. בכתב היד: ממלכותי.
ו. בנוסחנו: עת. כיוון שפרשננו מצטט מלה זו בוי״ו גם כאן וגם בפירוש האלגורי לפסוק זה (להלן ליד הע׳ 79), נראה שהוא ראה בוי״ו כאן חלק מנוסח המקרא. נוסח זה מתועד היטב אצל קניקוט על אתר.
ז. בכתב היד נוספה הה״א מעל השורה.
ח. בנוסחנו: כי הנה, כמו שהביא פרשננו בפירושו המילולי לפסוק זה.
ט. בנוסחנו: תֹסִפוּ.
י. ראו לעיל בפירוש המילולי לפסוק זה, הע׳ 75.
יא. ראו איכה ב׳:ו׳, ורש״י שם.
קול דודי הנה זה בא – עתה מספרת לריעותיה: אשר טרם נגלתה אל דודה שמעתי קול דודי כשהיה דודי מקפץ על ההרים ומדלג על הגבעות וממהר לבא אלי.
קול דודי הנה זה בא – כשהייתי בתענוג זה ובשמחה זו, קול דודי בא מדלג על ההרים – כלומר במרוצה.
קול דודי הנה זה באשתחפץ קול אותיות ק״ץ. קול דודי הנה זה בא – בא לבשר את ישראל, זה היה בגאולת מצרים1, וכן בבבל, וכן לעתיד לבא2. דבר אחר, שתחפץ קול – למפרע קצף, כשיהפוך הקב״ה קצפו מעלינו ויבא קץ, לכך למפרע קצף. הנה זה בא – בא לס׳ רבוא ישראל כמניין הנה, לי״ב שבטים כמניין זה, ולג׳ אבות כמניין בא. דודי הנה ר״ת ד״ה, בא״ת ב״ש קץ. מדלג אותיות מגדל – לגדלם. מדלג – לעשות דגל. מדלג הקץ ומקפצו וממהרות – ת׳ שנים נתקצרו לרד״ו3. על ההרים ועל הגבעות בזכות אבות ואימהות והם הרים וגבעות4. וקול ישמע בכל העולם מהלך ת״ק5, ולכך פסוק זה מתחיל בק׳ ומסיים בת׳, הרי ת״ק שנים6. מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות גי׳ בזכות זה האבות והאימהות7. דבר אחר, בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות גי׳ אלף של״ה8, קץ דניאל9. קול דודי הנה וכו׳ ס״ת של כל הפסוק גי׳ אברהם יצחק ויעקב, וזהו מדלג על ההרים. קול דודי וכו׳ ר״ת של כל הפסוק גי׳ חמ״ש, בחמש מאות שנה מהלך10. דבר אחר, שמח11.
1. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, תרגום, מדרש לקח טוב, רש״י
2. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, שיר השירים זוטא, מדרש לקח טוב
3. ראה שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, תרגום, מדרש לקח טוב
4. ילקוט שמעוני, מדרש לקח טוב, פרקי דרבי אליעזר מח:ג, ראה תרגום, רש״י מיכה ו:א
5. בראשית רבה טו:ו ,תוספות נזיר ז.
6. ״ת״ק שנה... שני האבות. אברהם קע״ה, יצחק ק״פ, יעקב קמ״ז, סך הכל תק״ב והשתי שנים שהותירו היו שתי שנים של אברהם שלא הכיר את בוראו עד שהיה בן שלש לכך לא נמנו עם שאר שני האבות״ (ילקוט שמעוני תתעא). ״ואי תימר דאית בהון יתיר, צא מהן שני רעבון שאין עולין מן המנין״ (שיר השירים רבה א:א).
7. ואחד אינו מן המנין
8. ואחד אינו מן המנין
10. נראה דצ״ל כל העולם, כמו שכתב כמה פעמים בפירוש זה
11. אולי כוונתו שאין הקץ בא אלא מתוך שמחה. ״אין שכינה שורה... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה״ (שבת ל:), ״אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח?⁠״ (סנהדרין צד.)
(ח-יא) לאחר מכן אמר שדבר זה יגיע במהירות גם אם בעיניכם הוא ארוך, כלומר הופעת הגאולה ובוא הרווחה ״קול דודי הנה זה בא מדלג...⁠״. אל תשאל: ״איך זה ייתכן?⁠״ ותתפלא על כך בגלל המרחק העצום הזה, [אלא] ״הנה זה עומד אחר כתלנו״. גם אל תאמר: ״בינינו לבינו מסכים רבים״, שכן הוא מתבונן בנו ונוכח עימנו ״משגיח מן החלונות...⁠״. וכאשר ראה שאני מיואשת ונפשי חלשה מלהאמין, בגלל הצרות שבאו עלי, קרא לי לפתע ואמר האל יתעלה ״אלי גשו נא ויגשו״ (בראשית מה:ד), ״ענה דודי ואמר לי קומי לך... כי הנה הסתו עבר״ הצרות וזמן הקור והכאב והשפלות עבר והסתיים, ״כי מלאה צבאה״ (ישעיהו מ:ב) נשלמה תקופתה.
קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות – אחר שהגיע להם שלמות המדות במה שקדם מזה המשל. החל הנה לדרוך בזכירת הגעת הידיעות בבחינת האמת והשקר עד שישמור מהטעאות אשר יהיו מצד הדמיון והמחשבה. כי זה צריך שיהיה קודם בסדר לחקירה מענייני הנמצאות. וזה היה ממנו עד על משכבי בלילות לפי ביאור אחד מן הביאורים שנראו לנו בזה. או עד מי זאת עולה מן המדבר לפי ביאור אחר. והנה זכר בדריכתם אל אלו השלמיות אשר אינם מכוונים לעצמם חשקם כאלו הוא מתחלת הענין אל השלמות התכליתי במה שזכר מדבריהם זה עם זה לא אל אלו השלמיות לבד אבל מה שיביאם להשתדל בהם היא ההגעה אל השלמות התכליתי אשר אליו היה החשק מתחלת הענין. והוא מבואר כי מי שלא ידע איך יבחן האמת מהשקר יקרה לו מהגמגום והמבוכה שידלג ויקפץ מאחד מחלקי הסותר לאחר ולא תנוח דעתו באחד מהם לשערו בספקות קצת יקרו בתחלת המחשבה בכל אחד מהם והנה אין לו במה יבחן אי זה מאלו הספקות הם צודקות ואיזה מהם הם לקוחות כפי תחלת המחשבה או הדמיון עד שיבדיל מהם העניינים העצמיים מבלתי עצמיים והצודקים מבלתי צודקים. ולזה אמרה שדודה הוא מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות מצד המבוכה אשר תקרה לו בעניינים אשר יחקור בהם. ואפשר שנאמר שהרצון בזה שדודה בא אליה בתכלית המרוצה להעירה אל שתשתדל במה שיגיעהו אל השלמות ולזה הוא מדלג ומקפץ לחוזק המרוצה.
קול דודי הנה זה בא – עתה מדברת כנסת ישראל בזמן הגאולה העתידה ואומרת, קול דודי, [כאומר׳]⁠1 קול ה׳ על המים, שרומז על העמים, וכ״ש2 והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ...⁠3
1. בכ״י: כאומר. בתהילים כ״ט ג׳.
2. ר״ת: וכמו שכתוב. בישעיהו כ״ז י״ג.
3. חסר מכאן עד תחילת פרק ה׳ אמצע פסוק א׳, וחבל על דאבדין.
(ח-ט) ואמרה כן קול דודי לומר כי ברוב אהבתה וחשקה בא עליה פתאום כאלו היה עומד אחר הכותל שומע קול דבריה ומשגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים כל מה שעשתה באהבתה אותו.
ואחר שסידר ענין התשוקה ואפשרות מציאותה סדר מה שיצא אל הפעל ממנה מזמן התחלתם בה ואמר: קול דודי יאמר כי עוצם תשוקתה עודנה בו ובגודל צרכה הרגישה כי הופיע עליה דודה פתאום למלא נפשה. וכשמעה קול צעדיו אמרה קול דודי הנה זה בא וזה יאמר על ליל הפסח ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה (שמות י״ב) ונאמר (שם) זבח פסח הוא ליי׳. ואחז״ל (מכילתא פ׳ בא) שהיה מדלג מבית מצרי לבית מצרי ולזה אמר הנה זה בא מדלג. כי אנשי בתי ישראל הם הררי קדם ונשותיהם גבעות עולם. או שיאמר כן על האבות הראשונים והאמהות שהוא בא מקפץ בזכותן (ר״ה י״א).
{המדרגות הנדרשות להשגת הידיעה האלוהית}
קול – הודיענו עקר זאת ההשבעה היא, כי מדרך הדבר הנכבד הלזה מפי הגבורה להגיע אחר ידיעות אחרות. והמשל, כי מאמר ׳בראשית ברא אלהים׳ (בראשית א, א) שהוא מאמרו יתברך, נאמר למי שהשיג ראשונה על ידי שני המשפיעים ראשונים ברואיו יתברך, מהו ראשית, אם הנרצה בו [התחלה] או עילה או (ספרי׳) [ספירות] או זולתם, וכן הבדל בריאה ויצירה ועשיה, ומהו הנרצה ב׳אלהים׳, ועל השגת אמיתת אלוהי הפשטים בא הדיבור האלהי ואמר המשפט השלם בזה המורכב על דרך הציווי והאמת אשר זכר החכם (ראה פתיחה למורה נבוכים), אם כן יצטרך להבינו שנשיג ונצייר ראשונה פשוטו על ידי התחלות הראשונות, וזהו קול דודי בא אך מדלג על הרים והגבעות, הן השני התחלות ראשונות הנזכרות:
(ח-ט) [תלונת עדת ה׳ בגלות]:
קול דודי הנה זה בא. אומרת עדת ה׳ כמתאוננת בגלות, ׳הנה קול דודי זה׳ - שלא השתנה1, בא בהיותי בשעבוד מצרים2: מדלג על ההרים. בהיראותו למשה רבינו על הר האלהים (שמות פרק ג)3: מקפץ [על הגבעות]. כאמרו (שם פסוק ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ4. ועתה בשעבוד מלכויות5, הנה דומה דודי לצבי, כממהר לעמוד מרחוק6 שלא אשב בצלו7, הנה זה עומד אחר כתלנו, גם כי אינו רחוק באמת אבל קרוב לכל קוראיו8, ומסתתר שלא נרגיש בו9 עד שנתעורר לבקשו, כאמרו (דברים ד כט) ׳ובקשתם משם את ה׳ אלקיך ומצאת׳10: משגיח מן החלונות. שלא יְכַלונו11 העומדים עלינו לכלותינו12: מציץ מן החרכים. ועם זה13, ממכון שבתו משגיח14 כמו מארובות השמים15, לראות היש משכיל דורש את אלהים16, ומבלי אין איש ואין מפגיע17, מכביד עלינו עבטיט של גלות18:
1. ׳זה׳ הכוונה שהוא אותו הקול הידוע מפעם אחרת. ואולי הכוונה ׳דודי זה׳ שלעולם אינו משתנה, כי אין שינוי אצל ה׳, וכמש״כ רבינו בדברים (לב א-ד) עה״פ ׳הצור תמים פעלו׳ ׳כאשר אתפלל על קיבוץ גליות וכו׳, אל תייחסו אליו השתנות על מה שיסופר בשירה מהעתידות לישראל ושייהפך לכם לאויב, כי ידעתם במופתי תורתו שהוא הצור בלתי משתנה׳. והוא על דרך הכתוב (מלאכי ג ו) ׳אני ה׳ לא שניתי׳, ובמספר מקומות פירש רבינו לשון ׳אני ה׳⁠ ⁠׳ שהכוונה שאין בו השתנות (עיין ויקרא יח כא, כב לג, כו מה, במדבר ג יג). ולפי שעדת ה׳ מתלוננת למה אין ה׳ משגיח עליה בשעבוד מלכויות כמו שעשה ביציאת מצרים, לכן פתחה דבריה ׳הנה זה׳, שאין בו שינוי, ולמה אם כן אין הוא מתנהג עתה כמו אז.
2. כן כתב אבע״ז: ׳קול דודי - זהו שנראה המקום בסנה׳.
3. שם כתוב ׳ויבוא אל הר האלקים חורבה, וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתוך הסנה׳, ואחרי שראה ה׳ כי סר לראות, נראה אליו ה׳ ושלח אותו לגאול את ישראל ממצרים. וכ״כ אבע״ז: ׳מדלג על ההרים - על הר סיני׳, והוא הר חורב, שם נראה ה׳ למשה. [אך כנראה שכוונת אבע״ז למתן תורה]. ובשהש״ר ׳קול דודי הנה זה בא - זה משה בשעה שבא ואמר לישראל בחודש זה אתם נגאלין׳.
4. ׳וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא, כלומר, נגליתי במראה זו להצילו ולהעלותו׳ (לשון רבינו שם, ע״ש), שמקפץ ויורד מן השמים כיורד מגבעות לעמקים להיראות למשה כדי להציל את ישראל מיד מצרים. וחז״ל דרשו ׳הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, מדלג על הקיצים מקפץ על החשבונות׳ (לשון הלקח טוב).
5. בגלותנו היום, עדת ה׳ מתאוננת שאין ה׳ נוהג עמה כפי שעשה בגלות מצרים.
6. ׳דומה דודי לצבי׳ – במהירות (אבע״ז), והכוונה כצבי הממהר לברוח.
7. היפך ממה שאמר (פסוק ג) ׳בצלו חמדתי וישבתי׳. וראה מש״כ ר״י קרא (פסוק יז).
8. ע״פ לשה״כ בתהלים (קמה יח). כלומר, בגלות ה׳ רק ׳דומה׳ לצבי הבורח מהר, אבל אינו בורח באמת, והוא עומד קרוב אלינו, כאילו עומד אחר הכותל. ובדברים (לא יח) כתב רבינו: ׳ואנכי הסתר אסתיר פני מהם - לא כמו שחשבו הם באמרם שאיני בקרבם, כי אמנם בכל מקום שיהיו תהיה שכינתי מצויה שם, כאמרם ז״ל (מגילה כט.) ׳בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם׳, אבל אסתיר פני מהצילם׳.
9. כמי שעומד מאחורי כותל, שהוא קרוב אלא שאינו נראה למי שעומד מצד השני של הכותל. ובלקח טוב כתב: ׳ולמה דימה אותו לצבי, מה הצבי ישן ועינו אחת פתוחה, כך כשה׳ כועס על ישראל ומניחם בצרה, מעמיד להם מושיע, שנאמר בכל צרתם לו צר׳, ועוד איתא שם: ׳הנה זה עומד אחר כתלנו - כלומר ה׳ לישראל, שנאמר (תהלים פה י) אך קרוב ליראיו ישעו, ואפילו אחד מישראל בסוף העולם והוא קורא לה׳, מיד הוא עונה אותו, שנאמר (שם סא ג) מקצה הארץ אליך אקרא, ואומר קרוב ה׳ לכל קוראיו׳.
10. כלומר, כאשר יבואו צרות על ישראל בגלות, יבקשו שם את ה׳, ומתוך שיבקשו אותו בכל לבבם ובכל נפשם, ימצאו שהוא נמצא שם עמהם, ואע״פ שאין שם מקדש (עיין מש״כ רבינו שם), ואין התגלות השכינה לעין כל, כי גם שם ה׳ עמהם, אלא שהוא מסתתר כדי שיתעוררו לקרוא אליו. [בבראשית (מט כב) פירש רבינו מה שנאמר ביוסף ׳בן פורת עלי עין בנות׳, שיוסף היה כענף של גפן פוריה, ופירש ׳צעדה עלי שור׳ – ׳שאותה הגפן צעדה על החומה או הגדר אשר לפני העין, באופן שקודם לכן לא היתה נראית מצד השני לחומה והיתה בלתי נודעת לגמרי ליושבים שם, ואחר שצעדה על החומה נודעה היא ובנותיה, וכן קרה ליעקב בענין יוסף ובניו, שלא היה יודע מציאות יוסף, וכמו רגע נגלו אליו הוא ובניו׳. וראה מש״כ שם (מב ח) שיוסף מסמל את הגואל האחרון על דרך ׳מעשה אבות סימן לבנים׳, ובמקומות רבים רמז לפירוש זה, שכל הנאמר ביוסף מרמז למה שיהיה לעתיד בגאולה העתידה. וא״כ ניתן לומר שמה שה׳ נמצא ׳אחר כותלנו׳ לגאול אותנו, אלא שרק כאשר נשוב אליו בכל לב יתגלה לנו שתמיד עמד שם, נרמז בכך שגם יוסף היה ׳צעדה עלי שור׳, מוסתר מאחורי הכותל].
11. בכת״י ׳יכלו׳.
12. ע״פ האמור בהגדה של פסח ׳שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו׳. כלומר, גם בשעת ההסתר ה׳ משגיח על ישראל שלא יצליחו אויביהם לכלותם.
13. אף שבאמת אינו רחוק, והוא משגיח עלינו.
14. לשה״כ בתהלים (לג יד). ובלשון זה כתב אבע״ז כאן: ׳מן החלונות - כמו ממכון שבתו השגיח מחלוני הרקיע, כמו [שנאמר במצרים (שמות ג ז)] ראה ראיתי את עני עמי׳.
15. כלומר, ה׳ משגיח מן השמים בלי להראות את נוכחותו, כאילו שמסתכל מבעד חלונות השמים, שהוא רואה ואינו הנראה.
16. לשה״כ בתהלים (יד ב), ושם כתוב ׳ה׳ משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלקים׳. ובלקח טוב כתב ׳משגיח מן החלונות - דיבר הכתוב כלשון בני אדם שמשגיחין ומציצין, ופירוש, ה׳ משקיף משמי קדשו להושיע את הצדיקים, כענין שנאמר (דברים כו טו) השקיפה ממעון קדשך וגו׳, עד השקיף ממרום קדשו ה׳ משמים אל ארץ הביט, לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה׳.
17. ע״פ לשה״כ בישעיה (נט טז), והוא עניין תפילה ובקשה.
18. [בכל הדפוסים וחלק מהכת״י בטעות: ׳ומכולנו אין איש ואין מפגיע מכפר עבטיט של גלות׳]. ׳עבטיט׳ הוא משא כבד (חבקוק ב ו, עיין במפרשים שם). כלומר, אף שה׳ משגיח עלינו תמיד בגלות כדי שלא יצליחו אויבינו לכלותינו, הוא גם מציץ לראות אם יש צדיק שראוי בזכותו לכפר על ישראל ולהוציאם מגלותם, ומתוך שרואה שאין מי שמתפלל כראוי על הגאולה, הוא מכביד עלינו עול גלות. וכן כתב רבינו בקהלת (ד א): ׳שבתי וראיתי - סיבה אחרת [לעונש ישראל בגלות], את דמעת העשוקים - בגלות על ידי האומות, [והוא] ואין להם מנחם - לעורר אותם בזה שיש תקווה בתשובה להוציא מצרה נפשם וכו׳, ואין להם מנחם - שיורם להתפלל בשם באופן שתהיה תפילתם מקובלת, כאמרו ׳ובקשתם משם את ה׳ אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך׳⁠ ⁠׳.
הנה זה – הלשון הזה יורה על מהירות הענין וכן והנה זה מלאך נוגע בו (מלכים א י״ט:ה׳).
מדלג – מקפץ שניהם ענין רקוד ומהירות ההליכה והכפל במלות שונות יורה על מרבית המהירות.
קול דודי – והנה מהר תשוב האהבה למקומה, וכאילו נשמע קול צעדי דודי והנה כאילו הוא בא חיש מהר, כאילו מדלג על ההרים על ההרים למהר ביאתו. והנמשל הוא לומר הלא הגאולה מוכנת, מהרה תשוב אהבת המקום ברוך הוא אלי.
משל:
השיר השני – נמשך עד על משכבי בלילות (שיר השירים ג׳:א׳) אחרי נכלאה הרעיה ימים רבים בחצר המלך, והסתיו וקצת האביב עבר והגיע ירח זיו. בא הדוד מהררי בתר ויפתה את רעיתו שתצא אחריו והיא יצאה אל הכרמים. ותשלח בנות ירושלים השומרות מאתה. ובתוך כך נתחברה עם דודה במשעול הכרמים עד שיפוח היום. ושבו הבנות. והדוד פרח הלך לו.
קול – מצייר שהרעיה שומעת קול דודה מרחוק. ובכ״ז מכרת כי הנה זה בא, והוא מדלג על ההרים מהר להר, ומשם מקפץ מן ההר אל הגבעה שתחתיו.
מליצה:
השיר השני – נמשך עד על משכבי בלילות (שיר השירים ג׳:א׳) אחרי נכלאה הרעיה השמיימית ימים רבים בגויה והסתיו וקצת האביב עבר והגיע ירח זיו בא הדוד אל הרעיה, הוא מליצה אל הדבור השני שדבר ה׳ אל שלמה בעת החל לבנות הבית בירח זיו שכבר בארנו במבוא הספר שלא היה נבואה גמורה רק דבור לפי שעה וע״ז ממליץ שהדוד העליון בא מעצמו אל רעיתו הקדושה כי נפש שלמה לא הכינה א״ע אז לנבואה, ושהיא לא יצאה אז אל המדבר להתרחק מן הגויה הרחק רב רק אל הכרמים שהם קרובים אל העיר והבנות שהם כחות הגויה נפרדו רק לפי שעה עוסקים לאחוז שועלים המחבלים כרמים שיתבאר ענינם לקמן. עד שיפוח היום, ושבו בנות החומר והדוד העליון עלה מעל נפש שלמה.
קול – הרעיה השמיימית שומעת קול דודה העליון ובכל זה מכרת בקולו כי הנה זה בא כי הנביאים ישיגו בקול וידעו כי ה׳ דבר. מדלג – מצייר חמשה מדרגות זא״ז,
א) שמדלג מהר להר והוא מליצה על היות שכינת עוזו חוץ לעולמות (כי ההרים הגבוהים מתנשאים על הארץ והעומד עליהם הוא מנושא מן העולם הזה).
ב) אח״כ מקפץ מן ההרים אל הגבעות שתחתיהם ויורד אל תוך העולם להיות ממלא כל עלמין.
קול דודי – חוזרת לדבר מתוך דמיונה כאילו אהובה רועה כמוה ובא לרעותה.
מדלג – ממדריגה למדריגה.
מקפץ – ממקום למקום אפילו במישור.
קול דודי – קול דודי זה מלך המשיח, בשעה שהוא אומר בחודש הזה אתם נגאלין, אומרים לו והלא כבר נשבע הקב״ה שהיא משעבדנו בע׳ אומות, הוא משיבן, אחד מכם גולה לברברי ואחד לברטניא1 ודומה כמו שגליתם כולכם, ולא עוד אלא שהמלכות הזאת מכתבת טירוניא מכל העולם מכל אומה ואומה כותי אחד או ברברי אחד בא ומשעבד בכם ודומה כאלו נשתעבדתם בשבעים אומות.⁠2 (שם)
קול דודי וגו׳ – קול דודי זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין, אמרו לו האיך אנו נגאלין והלא אמר הקב״ה לאברהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ועדיין אין בידנו אלא רד״ו שנים, אמר להם, הואיל והיא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, אין ההרים והגבעות האמורים כאן אלא קצים ועיבורין, מדלג על החשבונות ועל הקצים ועבורים.⁠3 (שם)
קול דודי וגו׳ – רבי נחמיה אומר, קול דודי זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין, אמרו לו, האיך אנו נגאלין והלא אין בידינו מעשים טובים, אמר להם, הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים, ובמי הוא מביט, בצדיקים שבכם ובמעשיהם, כגון עמרם ובית דינו,⁠4 הדא הוא דכתיב מדלג על ההרים [מקפץ על הגבעות], אין הרים אלא בתי דינין כמש״נ (שופטים י״א) ואלכה וירדתי על ההרים5 [ואין גבעות אלא צדיקים].⁠6 (שם)
קול דודי וגו׳ – רבנן אמרי, קול דודי זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין, אמרו לו האיך אנו נגאלין והלא כל מצרים מטונפת מעבודת כוכבים שלנו,⁠7 אמר להם, הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודת כוכבים שלכם, אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, אין הרים וגבעות אלא עבודת כוכבים, כמו שנאמר (הושע ד׳) על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו. (שם)
מדלג על ההרים וגו׳ – מדלג על ההרים – בזכות אבות, מקפץ על הגבעות – בזכות אמהות.⁠8 (ר״ה י״א.)
1. כ״ה הגירסא בפסיקתא ובילקוט, ויש גירסות לברברי ולסמרטיא, והם שמות מדינות בימים קדמונים בירכתי צפון.
2. טירוניא הוא מענין שררה, וכמו שתרגם סרני פלשתים – טורני פלשתאי, ור״ל שהמלכות הזאת [יתכן דמכוין למלכות רומי שפשטה מלכותה על כל העולם, ובכ״מ מכונה בשם סתמי מלכות, וכמו מלכות הידועה] כותבת וממנה לה שרים מכל האומות, והשרים האלה משעבדים בישראל ונחשב כאלו כל האומות משעבדים בהם, ויהיה לפי״ז פירוש הכתוב, קול דודי, הגיד לי שהקב״ה, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, כלומר על אוה״ע, וממהר גאולתן של ישראל. והמפרשים פרשו בדוחק גדול.
3. מכנה קצים ועבורים בשם הרים וגבעות, כי להיותם על הרוב מרוחקים בזמן הם נראין לאדם כמו העברה דרך הרים וגבעות. ועיקר טעם דרשה זו כפי המתבאר ממ״ר פ׳ בא פרשה ט״ו בנוי על הלשון שאמר בענין זה החודש הזה לכם ראש חדשים, למה דוקא לכם, כי הלא למ״ד בניסן נברא העולם בודאי הוא ראש חדשים גם לכל העולם, ולמ״ד בתשרי נברא העולם הלא תשרי ראש לחדשים, ולכן מפרש ע״ד רמז החודש מלשון חידוש, כלומר שבחודש הזה נעשו להם נסים וכדמפרש שם במ״ר הואיל ועשיתי לכם נסים בחודש הזה וכו׳, וזהו שאמר להם משה הואיל והוא חפץ בגאולתכם כאשר נראה מכל הנפלאות שעשה עמכם בחודש הזה בודאי גם הגאולה תבא בחודש הזה.
4. עיין לעיל בפסוק ב׳ בדרשה כשושנה בין החוחים שהיתה קשה לפני הקב״ה גאולתן של ישראל ממצרים, מפני שהיתה מדת הדין מקטרגת עליהם שהיו שוין למצרים בעבודת אלילים, ומבואר שם דאע״פ שהיו בהם גם צדיקים, אעפ״כ היה מקום למדת הדין לקטרג אחרי כי העולם נדון אחר רובו, יעו״ש, וא״כ צ״ע למה אמר כאן שאינו מביט במעשיכם הרעים ובמי הוא מביט בצדיקים שבכם, הרי דדן בזה לפי המעוט, וצ״ל דהוא ע״ד מ״ש זכו אחישנה לא זכו בעתה וכשהגאולה היא בערך בעתה אז הוא דן גם אחר המעוט, אחרי שכבר הגיע העת, משא״כ אם היא בערך אחישנה, אז הוא דן אחר הרוב אם זוכים לכך.
5. בבת יפתח איירי שאמרה כן לאביה, ודרשו בש״ר פרשה ט״ו דהרים היינו סנהדרין שיתירו לו הנדר, ויתכן דראו לדרוש כן משום דאם היתה הכונה על הרים ממש להתאבל הול״ל ועליתי על ההרים ולא וירדתי. [ואע״פ דלפי הדרשה דסנהדרין הו״ל ג״כ לומר ועליתי, וכמש״נ וקמת ועלית וגו׳ אל השופט וגו׳, י״ל דרמזה בזה למ״ש בילקוט שיפתח בעצמו לא רצה לילך אל הדיין שהיה אז פנחס, שאמר שפחיתות וירידה היא לו, ועל זה אמרה, שהיא תלך ולא איכפת לה בירידה זו]. ולפי דרשה זו הוי הפי׳ מדלג על ההרים – מדלג קץ בשביל ההרים, והלשון על היא כמו בשביל כמו על אדות בנו, על עזבם את תורתי.
6. לפנינו במ״ר חסר מאמר זה, והוספנו אנו ע״פ הנוסחא אשר כזאת בכ״מ באגדות, וע׳ בסמוך בדרשה מדלג על ההרים.
7. כמבואר לעיל בפסוק ב׳ שהיתה מדת הדין מקטרגת הללו [מצרים] עובדי עבודת כוכבים והללו [ישראל] עובדי עבודת כוכבים.
8. מפרש על ההרים – בשביל ההרים, בשביל האבות, וכמו על עזבם את תורתי. וכהאי גונא דרשו בירושלמי סנהדרין פ״י ה״א עה״פ כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, ההרים ימושו זה זכות אבות והגבעות תמוטינה זה זכות אמהות, וע״ל פ׳ י״ז על הרי בתר, ובחבורנו תו״ת פ׳ בראשית בפ׳ זכר ונקבה ברא אותם (א׳ כ״ז) בארנו שייכות תוארים אלו לאבות ולאמהות. והביא ראיה בגמרא מכאן לפסוק שמעו הרים דבר ה׳ מה כאן הרים פירושו אבות אף הרים דהתם פירושו אבות, ולפלא הוא כי במ״ר פ׳ בא מביא ראיה להיפך דהרים דמדלג פירושו אבות מהרים דשמעו, אכן כבר בארנו בתו״ת ר״פ ויצא ובפ׳ ברכה בפ׳ שם חלקת מחוקק ספון דכן דרך האגדות להביא בשני מקומות ראיה מאחד על אחד, יעו״ש.
והנה מהר תשוב האהבה למקומה וכאילו כבר נשמעים קול צעדיו1, קוֹל דּוֹדִי שלא השתנה2 הִנֵּה זֶה בָּא במהירות3, מְדַלֵּג הוא בריקוד4 עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ הוא עַל הַגְּבָעוֹת כאילו הוא רץ בבקעה ובמישור5, למהר ביאתו6:
1. מצודת דוד.
2. ספורנו.
3. מצודת ציון.
4. שם.
5. רשב״ם.
6. מצודת דוד. והנמשל, הנה הגאולה כבר מוכנה ובמהרה תשוב אהבת המקום ברוך הוא לכנסת ישראל, מצודת דוד. ותשוב היא במהרה כפי שבאה במצרים לפני הקץ של ארבע מאות שנה שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, רש״י, ספורנו. ובמדרש, קול דודי אלו הקולות שעתידים לבוא בביאת המשיח, וכיון שנשמע קול השופר עשרה זוועות עתידין לבוא, עשרה מקומות נהפכים ועשרה מקומות נשרפים, מדרש זוטא. ועוד במדרש, ר׳ יהודה אומר בשעה שאמר משה לישראל ״החודש הזה לכם״ ואומר להם בחודש הזה אתם נגאלים, אמרו לו והלא אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, ואין בידינו אלא מאתיים ועשר, אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, מדלג על הקיצים מקפץ על החשבונות, ר׳ נחמיה דרש ״מדלג על ההרים״ בזכות האבות, ״מקפץ על הגבעות״ בזכות האימהות, מדרש רבה, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ט) דּוֹמֶ֤ה דוֹדִי֙ לִצְבִ֔י א֖וֹ לְעֹ֣פֶר הָאַיָּלִ֑ים הִנֵּה⁠־זֶ֤ה עוֹמֵד֙ אַחַ֣ר כׇּתְלֵ֔נוּ מַשְׁגִּ֙יחַ֙ מִן⁠־הַֽחַלֹּנ֔וֹתא מֵצִ֖יץ מִן⁠־הַחֲרַכִּֽיםב׃
My beloved is like a gazelle or a young deer. Behold, he stands behind our wall; he looks in through the windows; he peers through the lattice.
א. מִן⁠־הַֽחַלֹּנ֔וֹת
• ל!=מִן⁠־הַֽחֲלֹּנ֔וֹת (חטף פתח בחי״ת)
• קורן, ברויאר, דותן, מכון ממרא, סימנים
• הערות ברויאר ודותן
ב. מִן⁠־הַחֲרַכִּֽים =א (אין געיה)
• ל=מִן⁠־הַֽחֲרַכִּֽים (געיה)
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמַרַת כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל בִּזְמָן דְּאִתְגְּלִי יְקָרָא דַּיָי בְּמִצְרַיִם בְּלֵילְיָא דְּפִסְחָא וּקְטַל כָּל בּוּכְרָא רְכַב עַל חֲזִיזָא קַלִּילָא וּרְהַט כְּטָבְיָא וּכְאוּרְזֵילָא דְּאַיָּלָא וְאַגֵּין עַל בָּתַּיָּא דִי אַנַן תַּמָּן וְאִתְעַתַּד בָּתַר אַשְׁוָתָנָא וְאַשְׁגַּח מִן כַּוָּתָא וְאִסְתַּכַּל מִן חֲרַכַּיָּא וַחֲזָא דְּמָא דְּנִכְסָא דְּפִסְחָא וּדְמָא דִּגְזֵירַת מְהוּלְתָּא דַּחֲקִיק עַל תַּרְעַנָא וְחָשׁ מִן שְׁמֵי מְרוֹמָא וַחֲמָא לְעַמֵּיהּ דְּאָכְלִין יָת נִכְסַת חַגָּא דְּפִסְחָא טְוֵי נוּר עַל תְּמָכָא וְעוּלְשִׁין וּפַטִּיר וְחָס עֲלַן וְלָא יְהַב רְשׁוּתָא לְמַלְאָךְ מְחַבֵּיל לְחַבָּלָא בָן.
[א] דּוֹמֶה דּוֹדִי לִצְבִי – אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתָּה אוֹמֵר לָנוּ דְּיוּ דְּיוּ [פרוש דיאו דיאו] דֵּיאוּ אַתְּ לְגַבָּן תְּחִלָּה, דּוֹמֶה דּוֹדִי לִצְבִי, מַה צְּבִי זֶה מְדַלֵּג מֵהַר לְהַר, וּמִבִּקְעָה לְבִקְעָה, מֵאִילָן לְאִילָן, וּמִסֻּכָּה לְסֻכָּה, וּמִגָּדֵר לְגָדֵר, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָפַץ מִמִּצְרַיִם לַיָּם, וּמִיָּם לְסִינַי, וּמִסִּינַי לֶעָתִיד. בְּמִצְרַיִם רָאוּ אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות י״ב:י״ב). בַּיָּם רָאוּ אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה וגו׳ (שמות י״ד:ל״א), זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות ט״ו:ב׳). בְּסִינַי רָאוּ אוֹתוֹ, דִּכְתִיב: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה׳ עִמָּכֶם בָּהָר (דברים ה׳:ד׳). וּכְתִיב: ה׳ מִסִּינַי בָּא (דברים ל״ג:ב׳). אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר לְאוֹרְזְלֵיהוֹן דְּאַיַּילְתָּא. הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, אַחַר כָּתְלֵנוּ שֶׁל סִינַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יֵרֵד ה׳ (שמות י״ט:י״א). מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹנוֹת: וַיֵּרֶד ה׳ עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר (שמות י״ט:כ׳). מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים (שמות כ׳:א׳). עָנָה דּוֹדִי וְאָמַר לִי, מָה אָמַר לִי: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ (שמות כ׳:ב׳).
[ב] דָּבָר אַחֵר: דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי – אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתְּ אֲמַרְתָּ לִי דֵּיוּ דֵּיוּ, דֵּיאוּ דֵּיאוּ אַתְּ לְגַבָּן תְּחִלָּה. דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, מַה צְּבִי זֶה מְדַלֵּג מֵהַר לְהַר, מִבִּקְעָה לְבִקְעָה, מֵאִילָן לְאִילָן וּמִסֻּכָּה לְסֻכָּה, מִגָּדֵר לְגָדֵר, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּץ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת זֶה לְבֵית הַכְּנֶסֶת זֶה, מִבֵּית מִדְרָשׁ זֶה לְבֵית מִדְרָשׁ זֶה, כָּל כָּךְ לָמָּה, כְּדֵי לְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל, וּבְאֵיזוֹ זְכוּת בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא (בראשית י״ח:א׳). רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי יוֹשֵׁב, ישֵׁב כְּתִיב, בָּא אַבְרָהָם לַעֲמֹד אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֵׁב אַבְרָהָם, אַתְּ סִימָן לְבָנֶיךָ, מָה אַתְּ יוֹשֵׁב וַאֲנִי עוֹמֵד, כָּךְ יִהְיוּ בָנֶיךָ בְּשָׁעָה שֶׁיִּכָּנְסוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְקוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע, הֵם יוֹשְׁבִין וּכְבוֹדִי עוֹמֵד בֵּינֵיהֶם, מַה טַּעֲמָא: אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל (תהלים פ״ב:א׳). רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר אֱלֹהִים עוֹמֵד אֵין כְּתִיב, אֶלָּא נִצָּב, מַהוּ נִצָּב, אִיטִימוֹס, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר (שמות ל״ד:ב׳), וּכְתִיב: וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וגו׳ (ישעיהו ס״ה:כ״ד). רַבִּי שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא כָּל קִלּוּס וְקִלּוּס שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְקַלְּסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל (תהלים כ״ב:ד׳). אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר לְאוֹרְזְלֵיהוֹן דְּאַיַּילְתָּא. הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, אַחַר כָּתְלֵי בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹנוֹת, מִבֵּין כִּתְפֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים. מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים, מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים. עָנָה דּוֹדִי וְאָמַר לִי, מָה אָמַר לִי: יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ (במדבר ו׳:כ״ד).
[ג] דָּבָר אַחֵר: דּוֹמֶה דּוֹדִי לִצְבִי – אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתְּ אָמֵר לָן דֵּיוּ דֵּיוּ, אַתְּ דֵּיאוּ דֵּיאוּ לְגַבָּן תְּחִלָּה. דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, מַה צְבִי זֶה נִרְאֶה וְחוֹזֵר וְנִכְסֶה, נִרְאֶה וְחוֹזֵר וְנִכְסֶה, כָּךְ גּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן נִרְאֶה וְנִכְסֶה וְחוֹזֵר וְנִרְאֶה. וְכַמָּה נִכְסֶה מֵהֶם, רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּפְגְּעוּ אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן (שמות ה׳:כ׳), יְהוּדָה בְּרַבִּי אָמַר לְקִירְסִין, כָּךְ גּוֹאֵל הָאַחֲרוֹן נִגְלֶה לָהֶם וְחוֹזֵר וְנִכְסֶה מֵהֶן, וְכַמָּה נִכְסֶה מֵהֶן, אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה יָמִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים (דניאל י״ב:י״א), וּכְתִיב: אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלשׁ מֵאוֹת שְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה (דניאל י״ב:י״ב), אִילֵין יַתִּירַיָּא מָאן אִינוּן, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן קְצַרְתָּה בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָה אָמַר אֵלּוּ אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה יוֹם שֶׁהוּא נִכְסֶה מֵהֶם, וְאוֹתָן הַיָּמִים יִשְׂרָאֵל קוֹטְפִים מַלּוּחִים וְשָׁרְשֵׁי רֹתֶם וְאוֹכְלִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם (איוב ל׳:ד׳), וּלְאֵיכָן הוּא מוֹלִיכָן, מַאן דְּאָמַר לְמִדְבַּר יְהוּדָה, וּמַאן דְּאָמַר לְמִדְבַּר סִיחוֹן וְעוֹג. מַאן דְּאָמַר לְמִדְבַּר יְהוּדָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד (הושע י״ב:י׳). וּמַאן דְּאָמַר לְמִדְבַּר סִיחוֹן וְעוֹג, מִדִּכְתִיב: הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ, וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ (הושע ב׳:ט״ז-י״ז). וְכָל שֶׁהוּא מַאֲמִין לוֹ וְהוֹלֵךְ אַחֲרָיו וּמַמְתִּין, הוּא חָיָה, וְכָל שֶׁאֵין מַאֲמִין לוֹ וְהוֹלֵךְ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, בַּסּוֹף הֵן הוֹרְגִּין אוֹתוֹ.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן לְסוֹף אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה יָמִים נִגְלָה לָהֶם וּמוֹרִיד לָהֶם אֶת הַמָּן, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א׳:ט׳).
[ד] דָּבָר אַחֵר: אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים – לְאוֹרְזְלֵיהוֹן דְּאַיַּילְתָּא. הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, אַחַר כֹּתֶל מַעֲרָבִי שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, לָמָּה שֶׁנִּשְׁבַּע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵינוֹ חָרֵב לְעוֹלָם, וְשַׁעַר הַכֹּהֵן וְשַׁעַר חוּלְדָה לֹא חָרְבוּ לְעוֹלָם עַד שֶׁיְחַדְּשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹנוֹת, זוֹ זְכוּת אָבוֹת. מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים, זוֹ זְכוּת אִמָּהוֹת.
דומה דודי לצבי או לעפר האילים – יכול לצבי זקן נאמר לעפר האילים שאין מגדלים לעולם זכר זקן ועושים אותו אמרה.
ד״א או לעפר האילים – אין לעפר אלא עולם כמה שנאמר מי מנה עפר יעקב (במדבר כ״ג:י׳). מלמד שנראה המקום לישראל כעולם. כך משל המקום את השכינה שהיא חוזרת למקומה.
הנה זה עומד אחר כתלנו [משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים] – מלמד שהמקום נראה מציץ ומפיע.
ד״א משגיח מן החלונות – זה המשיח שכיון שיבא שערי מזרח נפתחים לו כמה שנאמר מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו (ישעיהו מ״א:ב׳). ולמה הוא בא ממזרח אלא מהיכן שהיום עולה (זה משיח) [והמשיח] מבני בניו של דוד שהוא משול כחמה שנאמר וכסאו כשמש נגדי (תהלים פ״ט:ל״ז). וכמה שאמר עליו הכתוב שהוא נעור כשהוא כאלו ישן אף הקב״ה כיון כשהגיע הקץ אמר הכתוב העירותי מצפון ויאת ממזרח שמש יקרא בשמו (ישעיהו מ״א:כ״ה). ולמה הוא בא מן הצפון אלא שגלו ישראל לצפון כביכול גלה עמהם הכבוד לצפון בשביל כך נאמר העירותי מצפון. וכן אמר יחזקאל וארא והנה רוח (גדולה) [סערה] באה מן הצפון (יחזקאל א׳:ד׳) מ״ה:א׳). אלו שערי מזרח ושערים לא יסגרו (שם) אלו שערי הדרום.
או לעופר האילים, ר׳ יוסי בר חנינא אמר לאורזילהון דאיילתא הנה זה עומד – כי ביום השלשי ירד.
משגיח מן החלונות – וירד ה׳ על הר סיני, מציץ מן החרכים בשעה שאמר אנכי ה׳ אלהיך.
דבר אחר: דומה דודי לצבי – אמר רבי יצחק מה הצבי הזה מדלג ומקפץ מאילן לאילן ומסוכה לסוכה ומגדר לגדר, כך הקב״ה מדלג מבית הכנסת זה לבית הכנסת זה, מבית המדרש זה לבית המדרש זה, בשביל לברך את ישראל, הנה זה עומד אחר כתלנו אחר כותלי בתי כנסיות ובתי מדרשות.
משגיח מן החלונות – מבין כתפיהן של כהנים.
מציץ מן החרכים – מבין אצבעותיהם של כהנים, ענה דודי ואמר לי יברכך ה׳ וישמרך.
דבר אחר: דומה דודי לצבי – מה הצבי הזה מדלג מאילן לאילן ומסוכה לסוכה ומגדר לגדר, כך משיח ראשון נגלה להם ונכסה מהם. כמה נתכסה מהם, רבי יהודה ב״ר אמר שלשה חדשים, הה״ד ויפגעו את משה ואת אהרן.
הנה זה עומד אחר כתלנו – אחר כותל המערבי של בית המקדש שאינו חרב לעולם, וכן הוא אומר ה׳ בהיכל קדשו בין חרב בין אינו חרב.
משגיח מן החלונות – בזכות אבות, מציץ מן החרכים בזכות אמהות, ללמדך שכשם שיש הפרש בין חלון לחלון כך יש הפרש בין זכות אבות לאמהות, רבי ברכיה בשם רבי לוי כגואל הראשון כך גואל האחרון וכו׳ (בהושע רמז תקי״ח).
ענה דודי (ואמר לי) על ידי משה, ואמר לי על ידי אהרן.
ישבה ודידי כצ׳בי, או כג׳פר אלאיאיל, הוד׳י הו ואקף ורא חיטאננא, מתטלע מן אלטאקאת, משרף מן אלכווא.
חברי דומה לצבי או לעופר האיילים, הנה הוא עומד אחרי הקיר שלנו, משקיף מהארובות מציץ מהחרכים.
הנה זה – הנה הוא.
וענין דומה דודי לצבי, לפי שהצבי מהיר בריצתו, כך החיש הבורא יתרומם ויתהדר שליחת משה לפרעה להציל את ישראל ממצרים שנ׳ לך אל פרעה בבקר (שם ז טו), בא אל פרעה (שם ט א).
וענין משגיח, מציץ, לפי שדרך הבא מן החרכים והחלונות לבוא בהשכמת הבוקר, כך משה שלחו ה׳ יתעלה בהשכמת הבוקר שנ׳ השכם בבקר (שם ט יג). והיה הדבור קרוב ליוצאי מצרים לכך אמר אחר כתלינו.
דומה דודי – בקלות מרוצתו שמיהר לבוא כצבי וכעֺפר האיילים. עופר – אייל בחור.
הנה זה עומד וגו׳ – סבורה הייתי לישב עגונה עוד ימים רבים, והנה הוא הודיע שהיה עומד ומציץ מחלונות השמים את העשוי לי, שנאמר: ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג׳:ז׳).
My beloved resembles a gazelle – In the swiftness of His running, for He hastened to come like a gazelle and like a young hart. "עֹפֶר" is a young male hart.
Behold, he stands, etc – I had expected to remain detained for many more days, and behold, he informed [me] that He was standing and peering through the windows of heaven at what was being done to me, as it is stated, "I have indeed seen the affliction of My people, etc.⁠"1
1. Shemot 3:7.
דומה דודי לצבי – שהוא קל ברגליו או לעופר האילים הוא הקטן שבאילים ולמה דומה אותו לצבי. מה הצבי ישן ועינו אחת פתוחה. כך כשהשם כועס על ישראל ומניחם בצרה מעמיד להם מושיע שנאמר בכל צרתם לו צר.
הנה זה עומד אחר כתלנו – כלומר השם לישראל שנאמר אך קרוב ליריאיו ישעו. ואפ״י אחד מישראל בסוף העולם והוא קורא לשם מיד הוא עונה אותו שנאמר מקצה הארץ אליך אקרא. ואו׳ קרוב י״י לכל קוראיו.
משגיח מן החלונות – דבר הכתו׳ כלשון בני אדם שמשגיחין ומציצין. ופירוש השם משקיף משמי קדשו להושיע את הצדיקים כענין שנאמר השקיפה ממעון קדשך וגו׳. עד השקיף ממרום קדשו י״י משמים אל ארץ הביט לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה. ולפי שהצבאים והאילות יש להם י״ו עינים לכך דומה הכתו׳ את הכבוד לצבי או לעופר האילים ואומ׳ משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. שהקב״ה טהור עינים מראות ברע וגו׳. ואו׳ הנה עין י״י אל יריאיו למיחלים לחסדו. ואמ׳ עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי. ואו׳ עיני י״י אל צדיקים. ואו׳ כי עתה ראיתי בעיני. ואו׳ אני עניתי ואשורני לכך נאמ׳ משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. שהשם משגיח ורואה עלבון עמו וצופה ומביט צרות שישראל סובלין על קדושת שמו הגדול.
דומה דודי לצבי ואיל – בקלות רגליו אשר מיהר לירד בבית אבי להוציאני משם, וכאשר בא שם עמד מחוץ לבית אבי, והשגיח והציץ והביט בי בחלונות וחרכי הבית להסתכל בי,⁠א ולא יכול לראות ביב כל כך, ונתבייש ליכנס בתוך הבית לדבר בי ולראותי מפני בית אבי.
(ט-יג) ענה דודי והשמיע קולו אלי ללכת אליו ולברוח עמו, שהרי עברו ימי החורף והגשמים, והנצנים – הפרחים, נראו בארץ – באילנות, ועת זמיר – קיטוף הכרמים הגיע, וקול התורים – והציפורים נשמע בארצינו – מפני ימות הקיץ אשר הגיעו, ועצי התאינה הנצוג פגים, והגפנים הוציאו סמדר ונתנו ריח, ועל כן אני אומר ליך לקום ולברוח עמי. כעיניין של אוהב המחכה עד ימות הקיץ כדי שתלך אהובתו עמו. וכאשר הגיעו ימי ניסן, שהפרחיםד באילנות, וכל בריות באהבה, חוזר אליה למען תלך עמו.⁠ה
דימיון להקב״ה אשר דלג וקפץו קץ גלות מצרים, והחיש ישועה ופדות לכנסת ישראל בחודש ניסן, שהוא תכלית החורף ותחילת הקיץ, זמן פריחת אילנות וקול המיית הציפורים ההומים ומשוררים לבקרים, ועצי התאינה חנטו פגים, והגפנים הוציאו סמדר ונדף ריח, כי הוא חודש אהוב וחמוד ומתוק לכל בשר.
ענה דודי – לשון הרמיית קול, כמו: וענו הלוים (דברים כ״ז:י״ד).⁠1
מציץ מןז החרכים – כפל מילה על משגיח, החרכים הם חלונות, כמו: בעד החלון (בראשית כ״ו:ח׳), מתרגמינן: מן חרכא.
עת הזמיר – לשון קיטוף הוא, כמו: ענבי נזיריך לא תבצרח (ויקרא כ״ה:ה׳), ומתרגמינן: לא תקטוףט (אונקלוס ויקרא כ״ה:ה׳).
פגיהי – כמו: נצניה, ופתרונו לפי עיניינו.
הסתיו – לשון חורף (בראשית ח׳:כ״ב) הוא, דמתרגמינן: סתואיא (אונקלוס בראשית ח׳:כ״ב).⁠2
סמדר – עיניין פרח ונצה הוא.
1. בדומה ברש״י.
2. בדומה ברש״י.
א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: כי.
ב. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: כי. בכ״י בודפשט: לראותי.
ג. כן בכ״י המבורג. בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג (כלשון הפסוק): חנטו.
ד. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בגיליון כ״י המבורג: שהתפוחים.
ה. כן בטקסט בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג הושמט ע״י הדומות: ״וכאשר הגיעו... עמו״ ונוסף בגיליון.
ו. כן בכ״י בודפשט, סואב. בכ״י סנקט פטרבורג: דילג וקפץ. בכ״י המבורג רק: יקפץ.
ז. כן בפסוק ובכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג חסרה מלת: מן.
ח. כן בפסוק ובכ״י המבורג, אך שם יש סימני מחיקה על מלת ״תבצר״ ונוספה (בהשפעת ויקרא כ״ה:ד׳) מלת: תזמור. בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג מופיעה רק מלת: תזמר.
ט. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג, בודפשט חסר: ומתרגמינן לא תקטוף.
י. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג הושמטה מלת: פגיה.
יא. כן בכ״י בודפשט, סואב. בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג חסר: דמתרגמינן סתוא.
MY BELOVED IS LIKE A GAZELLE – or a young stag in regard to the swiftness of his feet when he hurries down to my father's house to take me out from there. But when he arrives, he stands outside gazing, peering, and looking at me through the windows and the lattice work of the house to see me. But he cannot see me clearly, and he is embarrassed to enter the house to speak to me and to see me because it is my father's house.
(9-13) MY LOVE SPOKE THUS TO ME – He called me to go to him and to flee with him for the winter and its rains have passed and the blossoms are seen in the land and on the trees. The time of pruning has arrived. The cooing (lit., voice) of the doves and the birds are heard in our land because the days of summer have arrived. The fig trees are blossoming with tender figs and the vines give forth their buds and fragrance. "For that reason I call to you, Rise and flee with me.⁠" The subject of the passage is the lover who waits for the days of summer when his beloved will go with him – when the days of Nisan arrive and the apples are on the trees, and all the creatures are in love, he returns to her so that she will run away with him.
The allegorical meaning of this verse refers to God's hastening the end of the exile from distress and hurrying to bring redemption and deliverance to the Assembly of Israel in the month of Nisan. [Nisan] is the end of winter and the beginning of the summer when the trees blossom. The sound of birds cooing, and (shepherds) singing to the flocks are heard. The blossoms of the fig trees have ripened and the vines have blossomed and released their fragrance. [Nisan] is the month beloved, cherished, and sweet to all creatures.
MY BELOVED SPOKE THUS TO ME – The word "spoke" connotes "raising the voice" (i.e., to "speak up") as in the verse "The Levites shall then proclaim" (Deut. 27:14).⁠1
PEERING THROUGH THE LATTICE – The word peering is synonymous with gazing. החרכים means windows, just as in the phrase "Looking out the window" (Gen. 26:8) [which is translated in Aramaic] as מן חרכא.⁠2
THE TIME OF PRUNING – The word pruning connotes plucking or trimming as in the phrase "You shall not prune your vineyards" (Lev. 25:5).⁠3
GREEN FIGS – According to the context, this has to do with the budding [of plants].⁠4
WINTER – The word used here, סתו, means winter [i.e. the same as the word חורף].⁠5
BLOSSOM – The word connotes flowering and budding.
1. Rashi cites the same prooftext.
2. See Targum Onkelos, ad loc. Ibn Ezra also cites this verse.
3. The verse is misquoted in the commentary, cf. Hebrew text.
4. Ibn Ezra is aware of the explanation that Rashbam offers but rejects it in favor of "the time of singing"; (the Hebrew can be interpreted either way). Rashi's commentary agrees with that of Ibn Ezra.
5. The same explanation is found in the commentaries of Rashi and Ibn Ezra.
כתלנו – קיר, כמו ואע מתשם בכתליא (עזרא ה׳:ח׳).
משגיח – מביט, כמו ממכון שבתו השגיח (תהלים ל״ג:י״ד).
מציץ – רואה, מעיניינו.⁠א
ויש אומרים: מוציא ציצת ראשב (יחזקאל ח׳:ג׳).
החרכים – תרגום חלון (אונקלוס בראשית כ״ו:ח׳).
א. כן בכ״י לונדון 27298, פריס 334. בכ״י לונדון בית דין 41: ״בעיניו״.
ב. כן בכ״י לונדון 27298. בכ״י פריס 334: ״מן ציצת ראשי״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

אחר כתלנו – במקום שלא נוכל לראותו.
משגיח מן חלוני הרקיע – כענין ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג׳:ז׳).
Behind our wall. Where we cannot see him.
Looking forth from the windows of the firmament. Cf. ‘I have surely seen the affliction of my people’ (Exodus 3:7).
עופר האיילים – הוא הקטן.
ויש אומרים: כי עינו דמות עופר.⁠א
כתלנו – ידוע בלשון תרגום ואעב מתשם בכתליא (עזרא ה׳:ח׳).
וכן חרכים – תרגום בעד החלון (בראשית כ״ו:ח׳) – מן חרכיא.⁠ג
א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י וטיקן 488 חסר: ״ויש אומרים... דמות עפר״.
ב. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״ואע״.
ג. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״מן חרכיא״.
דומה דודי לצבי – במהירות.
מן החלונות – כמו ממכון שבתו השגיח (תהלים ל״ג:י״ד) – עם חלוני הרקיע, כמו הנה ראיתיא (ירמיהו ז׳:י״א).
א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י וטיקן 488: ״ראה ראיתי את עני עמי״ (שמות ג׳:ז׳).
דומה דודי לצבי – שמועה באה אלי שהיה דומה לצבי בקפיצתו.
הנה זה עומד אחר כותלינו – קול מהרה בא משמו.
ומציץ {מן החרכים} – לשון חרך, תרג׳ של חלון. ועל שמביט מבחוץ לפנים נופל לומר כן מבפנים לחוץ, כמו: בעד החלון (בראשית כ״ו:ח׳) של אבימלך, וכן: בעד החלון (שופטים ה׳:כ״ח) של אם סיסרא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

דומה דודי לצבי – לפי שאמרה מקפץ על ההרים ומדלג, אמרה אחר כן שדודי דומה בקלותו לצבי ולעופר הקלים ומקפצים, כמו שנאמר בעש⁠{ה}⁠אל שהיה: קל ברגליו כאחד הצבאים (שמואל ב ב׳:י״ח). ולפי שדרך הצבי שלא ישכב במקום אחד, רק עד שיתחמם מקומו תחתיו וקופץ משם ושוכב במקום אחר, לכן נמשלו להם החושקים, שמרוב תוקף אהבתם נעים ונדים תמיד ממקום למקום.
עופר – בקטנותו נקרא כך, לפי שדרכו להתעפר בעפר.
הנה זה – לפי שהיתה יראה שמא יחשדוה ריעותיה שמדברת על דוד אחר שיש לה, לפי כך אומרת: הנה זה – כלומר: זה הוא דודי ואין לי דוד אחר.
עומד אחר כותלנו – כמנהג החושקים ומשגיחים בבית בחלונות ובחרכים לראות אהובתם.
ומיד ראיתיו עומד אחר כתלים ומשגיח מן החלונות – כאדם שמסתכל איך ידבר עם אהובתו ואינו רוצה ליכנס עמה בבית מפני מראית בני אדם אבל {עומד} מבחוץ.
דומה דודי לצבי למהר לבא, וזהו הנה זה עומד אחר כתלנו.
הנה זה עומד אחר כתלנו – ״אין השכינה זזה מכותל מערבי״1. לעופר האילים הנה זה עומד אחר כתלינו גי׳ אין השכינה זזה מכותל מערבי2.
דבר אחר, הנה זה עומד אחר בתי כנסיות3 לשמוע תפלה4.
דבר אחר, משגיח מן החלונות – החלונות והחרכים שהכהנים עושים מכתפיהם ובאצבעות5. הנ״ה אותיות בברכת כהנים. והקב״ה מסכים לברכתם שנאמר ״ואני אברכם״6. י״ב תיבות בברכת כהנים חוץ מג׳ שמות, הרי יש י״ב, וזהו כמנין זה. ושליח ציבור אומר לכהנים ברכת כהנים ס׳ אותיות, והכהנים אומרים ס׳, הרי ק״ך, מניין עומד. החלונות גי׳ הכתף, מבין כתפי כהנים. מציץ מן החרכים גי׳ אצבעתם7.
עומד מלא, כלומר עמידה מליאה, ״כי אין שכינה זזה [מכותל מערבי]״ (וכו׳).
דבר אחר, מלא בו׳ – ו׳ ברכות, יברכך א׳, וישמרך ב׳, יאר ג׳, [ויחנך ד׳, ישא ה׳, וישם ו׳⁠ ⁠⁠״ (וכו׳).
משגיח ר״ת מיכאל שר גדול יפתח חלונות8.
1. ילקוט שמעוני, שמות רבה ב:ב, תנחומא ישן שמות י, וראה שיר השירים רבה
2. (כאן צ״ע שאין החשבון מכוון ברחוק ונ״ל להגיה (להוסיף) מלת ״מכאן״ אין כו׳ דה״ט)
3. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, פסיקתא רבתי טו
4. ״לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות״ (ברכות לא.)
5. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, תנחומא ישן נשא טו, פסיקתא רבתי טו, ילקוט שמעוני תשי
6. במדבר ו:כז, ראה ילקוט שמעוני
7. ראה רש״י חגיגה טז.
8. נ״ל על מה שאמרו ״מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה״ (ברכות לב:)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

דומה דודי לצבי או לעפר האילים הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים – המשילתהו לצבי או לעופר האילים לקלות מרוצתו לחשקו להגיע אל התכלית. ואמרה שהוא אחר הכותל להורות שאין החבור עדיין ביניהם בדרך שתשלם זאת ההשגה אבל ביניהם מחיצה ומסך. ומפני שהמחיצה ביניהם אמרה שהוא מציץ אליה ומשגיח מן הפתחים הקטנים אשר לא יתכן שתצא היא אליו דרך אלו הפתחים ולא שיבא הוא אליה עד שישלם החבור ביניהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

דומה – הנה אמר, שם שעכשיו נתגלה אליה כאילו בא מרחוק במרוצה עצומה כצבי או כעופר האיילים הנה ודאי שהיה תמיד אחר כתלנו וסמוך אלינו משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים מה שעשו לנו המצריים ומה שראוי לעשות להצילנו כמו שאמר (שמות ג׳) ראה ראיתי את עני וגו׳.
{רמז להשגה האלוהית הבאה בהבזקים}
דומה – אמר בזה עוד מושכל, ביארו [ה]⁠רב, שכל השגה ולמוד, וביחוד זה העיון האלהי, לא יושג רק בה⁠[תנ]⁠וצצות פעם יראה ופעם יעלם (הקדמת מורה הנבוכים), יתחייב זה מפני המצא שכלנו המשיג בחומר הנעשה ככותל לפנינו, והפרש המשיגים ואיחורים, וזה שאמר שדומה לצבי להיותו מתראה ונעלם למהירות הגעתו (עיי׳ מורה נבוכים א, מט), וזה הנה זה עמוד אחר כתלנו, ירצה חמרנו, לכן משגיח ומציץ מחלוני וחרכי זה החומר. וזה משל נמרץ למה שאמר החכם שהכל צריך מאד לשלמות החושים, כי ברוב התחלותינו משתמש מהם, עד שמי שנפקד ממנו חוש מהחושים נפקד ממנו ידיעה מהידיעות, ולפי שאלה החושים נפקדים בנקבים וחללים כנקבים וחורי העינים והאזן האף והפה שבהם נפקדו ארבעה חושים כנודע, על כן אל צורך שלמות החושים אמר משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, כי העינים חלוני הגוף והשאר חרכיו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

דומה – מלשון דמיון.
לעופר – כן יקרא ילד האיל וכן יקרא ילד הצבי, כמו שנאמר כשני עפרים תאומי צביה (שיר השירים ד׳:ה׳).
משגיח – ענין הבטה בהתבוננת רב.
מציץ – מלשון נצץ והוא גלוי הפרח רוצה לומר מגלה עצמו להיות נראה ונשקף.
החרכים – תרגום של חלון חרכא.
דומה דודי – בקלות מרוצתו דומה הוא לצבי או לעופר האילים, שהם קלי המרוץ וכאילו הוא עומד כבר אחר כותל בתינו, ומשגיח בי דרך החלונות, ומגלה עצמו אלי דרך החרכים. והנמשל הוא לומר מוכן הוא להשיב שכינתו אלי וימהר את הקץ, וכאילו כבר בא ומשגיח בי בעין חמלתו.
משל:
ובזה דומה דודי לצבי או לעופר – שמדלגים על הררי בתר ועל הגבעות. משם התקרב יותר, עד שעומד אחר כתלינו. התקרב יותר עד שישגיח מן החלונות. עוד יותר עד שמציץ ומושיט ראשו אל החרך שהוא אל תוך הבית שרעיתו שם. [מציץ לשון ציץ שהוא דבר הבולט].
מליצה:
דומה – ר״ל ובזה דומה דודי לצבי או לעפר האילים שניהם מטבעם שאף שמתרחקים חוזרים למקומם והצבי מטבעו שבעת שרץ מביט לאחוריו כמ״ש חז״ל. וימליץ כי בבחינה הראשונה שהוא חוץ לעולמות מביט לאחוריו והשגחתו חוזרת אל השכליים העליונים ובבחינה השניה דומה כאיל שמביט לפניו אל העולם ובכ״ז דעתו לשוב למקומו ועדיין אינו משגיח בקביעות כי ישגיח רק השגחה כללית. ג) מוסיף עוד הנה זה עומד אחר כתלנו להשגיח על הצדיק ביחוד בהשגחה פרטיית ובזה יש שלש מדרגות, מדרגה א׳ שאינו משגיח רק על הגוף להשפיע לו כל צרכי ביתו ומחיתו ולשמרו מן הפגעים וזה במשל שעומד אחר הכותל שאינו משגיח רק על הכותל בל תפול ותחרב לא על השוכן בבית כן ישגיח על הגוף שהוא הבית ועל כתליו בל יתמוטטו. ד) מוסיף עוד מדרגה ב׳ בההשגחה הפרטיית שמשגיח על הנפש שהיא השוכנת בבית ובכתליו ר״ל בגוף וזה במשל שמשגיח מן החלונות שזה יביט על השוכנים בבית כן ישגיח ה׳ על הנפש להשכילה באמתתו אבל רק השגחה מרחוק בלא קירוב ודבוק כמביט דרך החלון שמביט על השוכן בבית מרחוק שהחלון מפסיק ביניהם, וזה במשל שישלח לה עזרו מקדש להתקדש ולהטהר ולהכיר חכמתו ושביליו ע״ד הבא לטהר מסייעין אותו. ה) מוסיף עוד מדרגה ג׳ בההשגחה הפרטית שיתדבק המשגיח עם המושגח וישפוך ה׳ רוחו על הדבקים בו ואת הקדוש והקריב אליו וזה במשל המציץ מן החרכים שמושיט ראשו לתוך החדר ומתחבר עם השוכן בו כי אז ראש המציץ תוך החדר פנימה כן ישכון כבוד תוך היכל בחירו לחבק את הנפש בנשיקות פיהו ולהכינה אל שיחול עליה רוח הקדש ושפע הנבואה לדבר עמה פנים אל פנים עד שתמשך אחריו מבית כלאה ותהיה מרכבה לשכינת עוזו.
לצבי – לשון יופי וצביון (צָבֵא בלשון ארמית חפץ), והיא לפי שד״ל החיה הנקראת Gazzella חיה יפת תאר; ואַיָּל הוא Cervus שקרנותיו המפולצות נותנות לו מראה גבורה שבאמת אין בו, ומגזרה זו (אין אֱיָל, תהלים פ״ח:ה׳) גם שם אַיִל מחמת קרנותיו.
לעפר – בחילוף אותיות עֹפֶל מלשון ויעפילו (פרשת שלח), לשון אומץ לבב.
משגיח – הוראתו רבוי והחמדתא ההבטה, ומקורו שג לשון רבוי.
מציץ – מושאל מציץ השדה המוציא ראשו מעט מעט מן העשבים, הוציא מעט ראשו מן החלונית (בלשון ארמי חלונות חרכיא, יואל ב׳:ט׳).
א. כן בדפוס ראשון, ואולי צ״ל: ״והתמדת״.
דומה דודי – [דודי זה הקב״ה, ולמה נקרא שמו דודי], לפי שאמרה כנסת ישראל, רבש״ע, אתה אומר לן דיו דיו [ואנו אומרים] ואנו את לגבן תחלה1 (מ״ר)
לצבי – כצבי, מה צבי זה מדלג מהר להר, מבקעה לבקעה, מאילן לאילן, מסוכה לסוכה, ומגדר לגדר, כך הקב״ה מקפץ מבית הכנסת זה לבית הכנסת אחר, מבית מדרש זה לבית מדרש אחר כדי לברך את ישראל.⁠2 (מ״ר)
לצבי – כצבי, מה צבי זה מדלג מהר להר, מבקעה לבקעה, מאילן לאילן, מסוכה לסוכה, ומגדר לגדר, כך הקב״ה קפץ ממצרים לים ומים לסיני ומסיני לעתיד.⁠3 (שם)
לצבי – כצבי, מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה, נראה וחוזר ונכסה, כך גואל הראשון נראה וחוזר ונכסה, נראה וחוזר ונכסה, וכן גואל האחרון.⁠4 (שם)
לעפר האילים – רבי יוסי ב״ר חנינא אומר, לאורזליהון דאיילתא.⁠5 (שם)
אחר כתלנו – אחר כתלנו של סיני, כמו שנאמר כי ביום השלישי ירד ה׳.⁠6 (שם)
אחר כתלנו – אחר כותל מערבי של בית המקדש, ולמה כן, לפי שנשבע לו הקב״ה שאינו חרב לעולם.⁠7 (שם)
משגיח מן החלנות – כמו שנאמר וירד ה׳ על הר סיני אל ראש ההר וגו׳8. (שם)
משגיח מן החלנות וגו׳ – משגיח מן החלונות זו זכות אבות. מציץ מן החרכים זו זכות אמהות.⁠9 (שם)
מציץ מן חרכים – כמו שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים, ומהו ענה דודי ואמר לי – אנכי ה׳ אלוהיך.⁠10 דבר אחר אמר לי החודש הזה לכם ראש חדשים.⁠11 (שם)
1. יתכן דדיאה הוא מלשון וידא על כנפי רוח כאשר ידאה הנשר, ור״ל שישראל אומרים שובה אתה אלינו תחלה, והקב״ה אומר שובו אתם אלי תחלה. ובמ״ר פ׳ נשא פרשה י״א סי׳ ב׳ הלשון מפורש יותר, אמרו ישראל לפני הקב״ה, אתה אומר לנו אתאי לגבי תחלה וכו׳.
2. י״ל הכונה דישנם מקומות מקומות שעניני תפלותיהם שונות, אלה מבקשים על הפרנסה ואלה על הבריאות ואלה על מחילות עונות וכדומה, לכן ישרה כביכול שכינתו בכ״מ להענות לכ״א כפי דרישתו וצרכו.
3. ר״ל שלא השרה שכינתו במקום אחד לעולם, כדמפרש, ובא בזה להורות דכל מקום שגלו ישראל שם שכינה עמהם, וכמש״כ בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, ועיי״ש לפנינו בתו״ת.
4. ורבינו בחיי נתן טעם לדבר דהוא כדי להטעות את שונאיהם שלא יעשו עכובים ומניעות לישראל. וגואל הראשון מכוין על משה, שמבואר במדרש שהיה נכסה מישראל במצרים ג׳ חדשים [מפני שלא מצא עדיין את העת מוכשרת להודע].
5. פי׳ איל בחור.
6. ומפרש אחר כתלנו לשון מליצי ותואר לזמן קרוב, או כי מכנה את הר סיני בשם כותל, יען כי הר היינו כותל.
7. ובילקוט מלכים הלשון שאינו זז שכינה מכותל מערבי לעולם.
8. נראה דחסר כאן לשון הפסוק דמיני׳ עיקר הראיה, והוא אנכי ה׳ אלהיך וגו׳ לא יהיה לך אלהים אחרים וגו׳. ובאור הענין דסמיך על המבואר לעיל פרשה א׳ פסוק ישקני דשתי דברות הראשונות, אנכי ולא יהיה לך, מפי הגבורה שמעו ישראל, ויתר הדברות שמעו ע״י משה, ומצייר ערך השמיעה ישר מפי הגבורה למשגיח מן החלונות, שהיא ראיה תמה וברורה, והשמיעה ע״י משה להצצה מן החרכים שהיא השקפה מצומצמת וקצרה, וזהו שדרש משגיח מן החלונות כמו שנאמר וירד ה׳ על הר סיני וגו׳ אנכי ה׳ אלהיך וגו׳ לא יהיה לך אלהים אחרים. ובסמוך דרש מציץ מן החרכים כמו שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה וגו׳, כלומר כל עשרת הדברות שנאמרו ע״י משה, ומהו ענה דודי ואמר לי אנכי ה׳ אלהיך, כלומר מה אמר לי דודי בעצמו, אנכי וגו׳.

וגם יש לפרש הכונה משגיח מן החלונות דרומז להמבואר במדרשים דבשעת מתן תורה פתח הקב״ה את הרקיע כחלון ואמר ראו שאין זולתי.
9. במ״ר פ׳ נשא פ׳ י״א מסיים בזה, כשם שיש הפרש בין חלון לחרך כך יש הפרש בין זכות אבות לזכות אמהות, ובזה הדרשה מבוארת.
10. עיין מש״כ לעיל אות קי״ב וצרף לכאן.
11. דהמאמר הזה היה פתח ומבוא להגאולה, וע״ע בזה במ״ר פ׳ נשא פרשה י״א.
בקלות מרוצתו1 דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים2 שהם קלי המרוץ וכאילו3 הִנֵּה זֶה הוא אשר עוֹמֵד אַחַר – מאחורי כָּתְלֵנוּ – כותל בתינו4, מַשְׁגִּיחַ – מביט בי בהתבוננות רבה5 מִן הַחֲלֹּנוֹת, מֵצִיץ ומגלה עצמו אלי6 מִן – מדרך7 הַחֲרַכִּים – החלונות8:
1. רש״י, מצודת דוד.
2. רש״י ביאר שהוא עופר בחור. ומצודת ציון ביאר שכך נקרא ילד האיל וילד הצבי. ולקח טוב ביאר שעופר הוא הקטן שבאיילים.
3. מצודת דוד.
4. שם.
5. מצודת ציון.
6. מצודת דוד, מצודת ציון.
7. מצודת דוד.
8. רש״י, מצודת דוד, מצודת ציון. והנמשל, כנסת ישראל אומרת שהקב״ה מוכן להשיב את שכינתו אלי וימהר את הקץ, וכאילו הוא כבר בא ומשגיח בי בעין חמלתו, מצודת דוד. ורש״י ביאר שכנסת ישראל אומרת סבורה הייתי שאשב עגונה במצרים עוד ימים רבים, והנה הודיע הקב״ה שהוא עומד ומציץ מחלונות השמים שנאמר (שמות ג, ז) ״רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם״. ובמדרש, מה צבי זה מדלג מהר להר ומבקעה לבקעה מאילן לאילן ומסוכה לסוכה ומגדר לגדר, כך הקב״ה קפץ ממצרים לים ומים לסיני ומסיני לעתיד, ד״א מה צבי זה מדלג מהר להר מבקעה לבקעה מאילן לאילן ומסוכה לסוכה ומגדר לגדר, כך הקב״ה מקפץ מבית הכנסת זה לבית הכנסת זה מבית מדרש זה לבית מדרש זה, וכל כך למה? כדי לברך ישראל, ועוד דרשו, למה דימה אותו לצבי? מה הצבי ישן ועינו אחת פתוחה, כך כשה׳ כועס על ישראל ומניחם בצרה מעמיד להם מושיע, שנאמר (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(י) עָנָ֥ה דוֹדִ֖י וְאָ֣מַר לִ֑י ק֥וּמִי לָ֛ךְ רַעְיָתִ֥י יָפָתִ֖י וּלְכִי⁠־לָֽךְ׃
My beloved spoke and said to me, "Rise up, my love, my beautiful one, and come away.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּבְעִדָּן צַפְרָא אֲתֵיב רְחִימִי וַאֲמַר לִי קוּמִי לָךְ כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל רְחִימְתִי דִי מִלְּקַדְמִין וְשַׁפִּירַת עוֹבָדִין אִיזִילִי נְפַקִי מִן שִׁעְבּוּד מִצְרָאֵי.
[א] עָנָה דּוֹדִי וְאָמַר לִי – מָה אָמַר לִי: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים.
דָּבָר אַחֵר: עָנָה דּוֹדִי וְאָמַר לִי – רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר, לֹא הִיא עֲנִיָה וְלֹא הִיא אֲמִירָה, אֶלָּא עָנָה לִי עַל יְדֵי משֶׁה, וְאָמַר לִי עַל יְדֵי אַהֲרֹן, וּמָה אָמַר לִי: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי, קוּמִי לָךְ, זְרוּזִי גַרְמִיךְ.
דָּבָר אַחֵר: קוּמִי לָךְ – בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, דִּכְתִיב בֵּיה: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ (בראשית י״ב:א׳). רַעֲיָתִי יָפָתִי, בִּתּוֹ שֶׁל יִצְחָק, שֶׁרִיעָה אוֹתִי וְיִפָּה אוֹתִי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וּלְכִי לָךְ, בִּתּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁשָּׁמַע לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם (בראשית כ״ח:ז׳).
ענה דודי ואמר לי [קומי לך רעיתי] – זו היא הגאולה אין אומרים לאדם קום אלא כשהוא יושב שהמשיח עתיד לחזק ידיהם של ישראל שנתרפו במעשה הטוב.
(י-יג) קומי לך – זרזי גרמיך, רעיתי בתו של אברהם שרעה אותי בעולמו, יפתי בתו של יצחק שיפה אותי בעולמי בשעה שעקדו אביו על גבי המזבח.
ולכי לך – בתו של יעקב ששמע אל אביו ואל אמו שנאמר קום לך פדנה ארם. רבי עקיבא אומר קומי לכי כתיב בזכות עשרת הדברות שאת עתידה לקבל בסיני.
דבר אחר: כי הנה הסתיו עבר וגו׳ – הסתיו ששה חדשים ואין טרחות בו אלא כשהגשם יורד.
דבר אחר: כי הנה הסתיו עבר – אלו ת׳ שנים שגזרו על אבותינו, הגשם חלף הלך לו אלו פ״ו שנים שחוק השעבוד על ישראל משנולדה מרים על שם המירור.
הנצנים נראו בארץ – אלו הגואלים, עת הזמיר הגיע הגיע זמנה של ערלה ליזמר, הגיע זמן שתעשו לי זמירה שנאמר עזי וזמרת יה, הגיע זמנה של תורה להנתן שכתוב בו זמירות היו לי חקיך. וקול התורה נשמע זה משה שנאמר ויאמר משה כה אמר ה׳ כחצות הלילה, ועברתי בארץ מצרים וגו׳ והכיתי כל בכור.
התאנה חנטה פגיה – אלו פושעי ישראל שמתו בשלשת ימי אפלה.
והגפנים סמדר נתנו ריח – אלו הבינונים שעשו תשובה ונתקבלו.
קומי לך – בחדש הזה אתם נגאלים.
דבר אחר: ענה דודי ואמר לי קומי לך – על ידי אלעזר. ואמר לי על ידי יהושע, כי הנה הסתו עבר אלו ארבעים שנה שעשו ישראל במדבר.
הגשם חלף הלך לו – אלו ל״ח שנה שהיה כעס על ישראל. הנצנים אלו הנשיאים.
עת הזמיר הגיע – הגיע זמנה של ערלה שתזמר, הגיע זמנן של כנעניים שיזמרו, וקול התור נשמע בארצנו א״ר יוחנן קול תייר טוב זה יהושע ויצו יהושע את שוטרי העם.
התאנה חנטה פגיה – אלו סלי בכורים.
והגפנים סמדר – אלו הנסכים.
דבר אחר: ענה דודי – על ידי דניאל, ואמר לי על ידי עזרא.
כי הנה הסתו עבר – אלו שבעים שנה של בבל.
הגשם חלף הלך לו – אלו צ״ב שנה של מדי.
דבר אחר: כי הנה הסתיו עבר – אלו שבעים שנה שעשו בגולה, והלא אינם אלא נ״ב, אמר רבי לוי צא מהם י״ח שנה שהיתה בת קול יוצאת ומפוצצת בפלטין נבוכדנאצר ואמר לו עבדא בישא סק חרוב ביתא דמרך דבני מרך לא שמעין ליה. הגשם זה השעבוד. הנצנים זה דניאל וחבורתו, מרדכי וחבורתו, עזרא וחבורתו.
עת הזמיר הגיע – הגיע זמנם של רשעים שישברו שבר ה׳ מטה רשעים, הגיע זמנו של בית שיבנה.
וקול התור – קול תייר טוב זה כורש שנאמר כה אמר כורש וגו׳. התאנה אלו סלי בכורים. והגפנים אלו הנסכים.
ענה דודי – על ידי אליהו, ואמר לי על ידי משיח וכו׳.
כי הנה הסתיו עבר – זו מלכות הרביעית. א״ר עזריה שהיא מתעה את הבריות כמא דאת אמר כי יסיתך אחיך. הגשם זו השעבוד.
הנצנים נראו בארץ – א״ר ברכיה כתיב ויראני ה׳ ארבעה חרשים, ואלו הם, אליהו, מלך המשיח, מלכי צדק, ומשוח מלחמה. עת דזמיר הגיע הגיע זמנן של רשעים שישבו, הגיע זמנה של מלכות הרביעית שתעבור מן העולם, הגיע זמנה של מלכות שמים שתגלה והיה ה׳ למלך על כל הארץ.
וקול התור נשמע – א״ר יוחנן קול תייר טוב זה מלך המשיח.
התאנה חנטה פגיה – אמר רבי חייא בר אבא סימן לימות המשיח דבר גדול בא והרשעים כלים בו, והגפנים סמדר אלו הנשארים שנאמר והיה הנשאר בציון וגו׳.
אבתדי ודידי וקאל, קומי יא צאחבתי יא גמילתי ואנטלקי לך.
התחיל חברי ואמר: חברתי! היפה שלי! קומי וצאי לדרך.
ענה דודי – פתח דודי (וכך תרגם וענו הלוים (דברים כז יד), וענית ואמרת (שם כו ה), וענו ואמרו (שם כא ז).
ענין ענה דודי הוא דבר ה׳ יתעלה לאדוננו משה ראיתי את עני עמי אשר במצרים (שמות ג ז).
ואמרו ענה דודי ואמר לי, הוא ענין לך ואספת את זקני ישראל (שם ג טז).
ענה – ענייה לשון צעקת קול רם. בניין אב לכולם: וענו הלויים וגו׳ (דברים כ״ז:י״ד).
ואמר לי – על ידי משה.
קומי לך – אעלה אתכם מעני מצרים (שמות ג׳:י״ז).
(י-יג) ענה דודי – על ידי משה.
ואמר לי – על ידי אהרן.
קומי לך – זרזי עצמך: וישאלו איש מאת רעהו (שמות י״א:ב׳).
כי הנה הסתיו עבר – אילו ארבע מאות שנה דילגתים למנותם משנולד יצחק.
הגשם – שהואא טרחותו של סתיו חלף והלך לו כלומר שמנים ושש שנה של קושיב השיעבוד נגזרו עליכם והלכו להם משנולדה מרים הקשו המצריים שיעבוד על ישראל, לכךג נקראת מרים על שם המירור.⁠ד
הנצנים נראו בארץ – הרי משה ואהרן מוכנים לכם לכל צרכיכם.
ועת הזמיר הגיע – שאתם עתידים לומר שירה על הים.
וקול התור – קול התייר הגדול.
דבר אחר: קול התור קול שהגיע תרה זמן יציאתכם.
התאנה חנטה פגיה – הגיע זמנם של בכורים לקרב שתכנסו לארץ.
והגפנים סמדר – קרב זמן נסכי היין.
דבר אחר: כשירים שבכם חנטו והנצו לפניי מעשים טובים והריחו ריח טוב.
קומי לכי – כתיב יו״ד יתירה, קומי לך לקבל עשרת הדברות.
דבר אחר: התאנה חנטה פגיה – אילו פושעי ישראל שכלו בשלשת ימי אפילה.
והגפנים סמדר נתנו ריח – אילו הנשארים מהם עשו תשובה ונתקבלו. כך נדרש בפסיקתא.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778: ״והוא״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778: ״קשי״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34: ״ולכך״.
ד. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34: ״שמררום״. בכ״י אוקספורד 165: ״שמררו״.
ה. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5: ״תור״. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 142 חסר: ״תר״.
Spoke – עָנָה is] an expression of answering and an expression of a loud cry, The following is the precedent for them all, "And the Levi'im are to respond [...in a loud voice].⁠"1
And said to me – Through Moshe.
Rise up – "I will bring you up from the affliction of Egypt.⁠"2
(10-13) My beloved spoke – Through Moshe.
And said to me – Through Aharon.
Rise up – Hurry yourself, "and let each man borrow from his neighbor.⁠"3
For behold, the winter is past – These are the four hundred years of [exile]. I skipped them by counting them from Yitzchok's birth.⁠4
The rain – Which is the hardship of winter, is over and gone, i.e., eighty-six years of harsh slavery were decreed upon you, and they have passed. From the time that Miryam was born, the Egyptians intensified the bondage upon Yisroel; and therefore, she was called Miryam [= מִרְיָם, because they made it bitter [=מַר for them.⁠5
The blossoms have appeared on the land – Behold Moshe and Aharon are available for you to fulfill all your needs.
The time of singing has come – For you are destined to recite a song by the [Reed] Sea.⁠6
And the voice of the turtledove – The voice of the great guide [=תַּיָּר.⁠7
Another explanation: "קוֹל הַתּוֹר" means the tiding [=קול that the time [=תּוֹר8 has arrived for your exodus from Egypt.
The fig tree has produced its green figs – The time to bring the first fruits has arrived, for you will enter the land [of Yisroel].
And the grapevines with tender grapes – The time of the wine libations has drawn near.
Another explanation: The worthy among you ripened and produced good deeds before Me and emitted a pleasant fragrance.
Arise [my beloved] go forth – A superfluous yud לָכְי is written, meaning, "rise up to receive the Ten9 Commandments.⁠"
Another explanation: The fig tree has produced its green figs – These are the sinners of Yisroel, who perished during the three days of darkness.⁠10
And the grapevines with tender grapes have emitted fragrance – These are the ones who remained of them;⁠11 they repented and were accepted. So it is interpreted in Pesikta.
1. Devarim 27:14.
2. Shemot 3:17.
3. Shemot 11:2.
4. See Rashi in Bereshit 15:13.
5. See Shemot 1:14.
6. See Shemot 15:1-19.
7. Moshe Rabbeinu.
8. See Esther 2:12, where Rashi explains that תור means time [= זמן].
9. The numerical value of yud is ten.
10. See Rashi in Shemot 10:22. "פגים" are unripened figs, and refer to the wicked among the Bnei Yisroel who spurned redemption, i.e., those who perished during the three days of darkness.
11. Shemot 14:10.
ענה דודי ואמר לי – זה זמן הגאולה עתיד השם לשלוח את אליהו הנביא שנאמר הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום י״י הגדול והנורא. ענה דודי על ידי אליהו ואמר לי על ידי מלך המשיח קומי לך רעיתי כענין שנאמר קומי שבי ירושלם ואו׳ קומי אורי כי בא אורך.
קומי לך – מן העפר.
רעיתי יפתי – אומה שידעת אותי ולא חלפתני שמע ישראל י״י אל׳ י״י אחד. יפתי שיפית אותי בפני כל האומות שלא חלפת דתי בדתי האומות.
ולכי לך – כענין שנאמר והלכו גאולים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

ענה דודי ואמר לי:
My beloved speaks and says to me,
ענה דודי – כל הפרשה.
ענה דודי – שאמר לישראל: ואומר אעלה אתכם (שמות ג׳:י״ז).
ענה דודי ואמר לי – בעומדו מבחוץ.
קומי לך רעייתי ויפתי ולכי לך – לשדה לטייל בכרמים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ענה דודי – כשראני בבית, התחיל לענות ולשורר בקול רם בדברי שיר: קומי לך {רעיתי} יפתי ולכי לך – ובאי אלי. וזה דרך החושקים לעשות רמזים לאהובתם בדברי שיר פן ירגישו העולם.
ענה – כמו: וענו הלוים (דברים כ״ז:י״ד),⁠1 וכן: ותחל לענותו (שופטים ט״ז:י״ט) דשמשון.
ולכי לך – להנאתך.
1. בדומה ברש״י.
ענה – לשון צעקה, כמו: וענו הלויים (דברים כ״ז:י״ד),⁠1 וצעק אלי: קומי לך רעיתי יפתי – כי הרבה נטייל באלו היערים.
ולכי לך – כי טיול גדול יש בארצנו.
1. בדומה ברש״י.
ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי – קומי לך ללכת בגולה, בנ׳ דור כמניין לך.
דבר אחר, בגאולה1, לצאת מן הגליות2, וזה עיקר.
דבר אחר, קומי לך – קומי מן הקברות3, וזה יהיה לתחיית המתים.
דבר אחר, קומה לך רעיתי – זה אברהם שנאמר ״ויאמר יי אל אברם לך לך״4, וזהו קומי לך... ולכי לך, הרי ״לך לך״ האמור גבי אברהם.
דבר אחר, ולכי – לכי גי׳ ס׳, הן ס׳ רבוא.
יפתי – בכל העולם, מהלך ת״ק5 כמניין יפתי, אין כמותך.
דבר אחר, הכל לעתיד, ב׳ פעמים לך (לך), בזכות אברהם שהיה ״בן [מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו]״6 (ק׳ וכו׳), כמנין לך לך.
1. ראה שיר השירים רבה, מדרש לקח טוב ורש״י
2. ילקוט שמעוני, שיר השירים זוטא
3. מדרש לקח טוב
5. בראשית רבה טו:ו ,תוספות נזיר ז.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך – אמרה כי דודה בשערו כי לא תשלם לו זאת ההשגה בזולת העזר הראוי לה ממנה קרא אליה ואמר לה שתקום ותלך בדרך אשר ממנה יאות לו להגיע אל זה השלמות הנכסף אליו. ואולם קראה עתה רעיתי יפתי ובפרשה הקודמת קראה רעיתי לבד מצד היופי והקשוט אשר קנתה בזה הזמן הקודם והוא שלמות המדות.
ואמרה ענה דודי וגו׳ למה שהרגיש ממני ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך כמו שחשקה נפשך וכדי להיטיב היציאה עמו מכל צדדיה פייס אותה במה שהיא תהנה בו בכל חמשה חושיה.
ענה דודי ואמר לי קומי – וזה מה ששם בפי פרעה לומר להם בלילה קומו צאו (שם י״ב):
{התועלת במעבר מהשגה חושית להשגה שכלית}
ענה – כשם שהשרוי בצער ומוציאין אותו למקום ערב מרויח במה שממנו ובמה שאליו, כשם שיצאו ממצרים אל ארץ טובה, כן אמר בזה היוצא מההשגות האלה החושיות אל המושכל הנזכר, נהנה במה שממנו ובמה שאליו. ולכן אמר פה שני פעמים ׳לך׳ ׳לך׳:
ענה דודי. הנה בשעבוד מצרים הוא העיר רוחי1 ואמר לי, קומי לך, כאמרו (יחזקאל כ ז) ׳ואומר להם איש שקוצי עיניו השליכו׳2:
1. ׳ענה דודי׳ אינו תשובת ה׳, אלא המשך דברי עדת ה׳, שמספרת שבמצרים ׳ענה דודי׳, ה׳ העיר את רוחי.
2. ׳קומי לך׳ – הפסיקי מלעבוד עבודה זרה, ואז ׳ולכי לך׳, תוכלי לצאת מגלות. הרי שישראל היו שקועים בעבודה זרה, וה׳ העיר אותם שישליכו את שיקוציהם כדי שיזכו לגאולה. וכן כתב רש״י בשמואל א׳ (ב כז, ע״פ שמו״ר ג טז) ׳הנגלה נגליתי אל בית אביך - מכאן שנתנבא אהרן במצרים, ומה היא הנבואה, הוא שנאמר ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו׳. ודברי רבינו אלה מבוססים על שיטתו שייסד בבראשית (טו יג) ובתחילת ספר שמות, כי לא נגזרו על ישראל להיות משועבדים ומעונים במצרים, רק להיות בגלות במצרים, ואילו השעבוד והעינוי באו להם בגלל חטאם שעבדו עבודה זרה במצרים. וראה פירושו לישעיה (מ א) שגם בגלותנו היום אין אנחנו סובלים אלא בגלל מה שחוטאים בגלות. ועדת ה׳ בשעבוד גלויות מתלוננת שבשעבוד מצרים ה׳ העיר אותם לשוב, כפי שמעיד בעצמו ׳ואומר להם׳, ואילו עכשיו אינו עושה כן.
ענה – ענין הרמת קול כמו וענו הלוים כו׳ קול רם (דברים כ״ז:י״ד).
ענה דודי – רוצה לומר הלא בתחלת צמיחות האהבה כאשר בא אלי בראשונה, הרים קול ואמר לי קומי ממקומך להנאתך את רעיתי יפתי, ולטובתך לכי אחרי והנמשל הוא לומר הלא ביום בחרו בי עוד הייתי במצרים, שלח שלוחיו להוציאני מקושי השעבוד.
משל:
ענה – תחלה ענה בקול ואח״כ אמר לי קומי וצאי מחדרי שלמה.
מליצה:
ענה – תחלה ענה מרחוק ואח״כ ואמר לי מקרוב אמירה פרטית כי כן יתעלה הדבור לפי ההכנה תחלה ענה מרחוק קומי לך והכיני עצמך אל הדבור האלהי ואח״כ אמר לי לכי לך וצאי מחדרי שלמה שהיא הגויה. רעיתי יפתי עד הנה קראה רעיתי ועתה הוסיף יפתי כי קשר הריעות הוא דבר בחיריי. אבל האהבה שמצד היופי הוא מפני עצמות הנאהב ומעלת יפיו כי אחר שכבר חל עליה הרוח פעם אחת ראה אותה כי יפה היא וטובה לשכון חצרותיו ולשבוע מטוב ביתו.
ענה דודי ואמר – וכי לא זו היא עניה ולא זו היא אמירה, אלא ענה ע״י משה ואמר על ידי אהרן, דבר אחר ענה ע״י דניאל ואמר ע״י עזרא, דבר אחר ענה ע״י אליהו ואמר על ידי מלך המשיח, ומה אמר קומי לך רעיתי יפתי קומי זרוזי גרמיך.⁠1 (שם)
קומי לך וגו׳ – קומי לך בתו של אברהם דכתיב ביה לך לך, רעיתי יפתי – בתו של יצחק שרעה אותי ויפה אותי על גב המזבח, ולכי לך בתו של יעקב דכתיב ביה וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם.⁠2 (מ״ר)
1. חלץ עצמותיך להיטיב מעשיך, כלומר הכיני עצמך לגאולה. וטעם יחס הפעל ענה למשה ולדניאל ואליהו, ואמירה לאהרן ועזרא ומלך המשיח, י״ל משום דיסוד העניה לגאולה נענו משה ודניאל ואליהו, אבל תוצאת האמירה לישראל היתה ע״י אהרן ועזרא ומלך המשיח.
2. אגדה זו באה כלפי האגדות שלמעלה בפסוק ח׳ עה״פ קול דודי שבשעה שבשרו את ישראל על הגאולה תמהו על זה מפני שלשה דברים, האחד לפי שלפי גזרת הקב״ה עדיין עליהם להיות בגולה, והשני שאין בידיהם מעשים טובים שיגינו עליהם, והשלישי כי שקועים הם בחטא עבודת כוכבים, ועל זה אמר כאן בתשובה מהקב״ה, כי על שלש אלה יש זכיות כנגד הרצויים לזכות הגאולה, כי כנגד הטענה שעדיין עליהם להיות בגולה תגן זכות אברהם שע״פ מצות ה׳ גלה מארצו וממולדתו ומבית אביו ולכן יתמעט מספר שנות הגלות, וכנגד הטענה ממניעת מע״ט תגן זכות יצחק שהרבה לעשות הטוב בעיני ה׳ בתתו את עצמו להעקד על גבי המזבח, ונגד הטענה ששקועים בחטא עבודת כוכבים תגן זכות יעקב שהיה הרבה שנים בבית לבן שהיה עובד גלולים ולא למד ממנו, והיה תקיף באמונתו והלך לשם, כמבואר באגדות בפסוק עם לבן גרתי.
בתחילה כאשר בא אלי בראשונה1, עָנָה – הרים קולו2 דוֹדִי וְאָמַר לִי, קוּמִי לָךְ ממקומך להנאתך את3 רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי לָךְ לטובתך4, ובואי עימי5:
1. מצודת ודד.
2. רש״י, מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. שם.
5. רי״ד. והנמשל, הרי ביום שה׳ בחר בי עוד הייתי במצרים, ואז ה׳ שלח את שלוחיו להוציאני מקושי השעבוד, מצודת דוד. ואמר לי ע״י משה (שמות ג, יז) קומי לך ״אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם״ וע״י אהרון אמר זרזי עצמך לכך (שמות יא, ב) ״וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ״, רש״י.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יא) כִּֽי⁠־הִנֵּ֥ה הַסְּתָ֖וא עָבָ֑ר הַגֶּ֕שֶׁם חָלַ֖ף הָלַ֥ךְ לֽוֹ׃
For, behold, the winter has past; the rain is over and gone.
א. הַסְּתָ֖ו
• ל-קרי=הַסְּתָ֖יו
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲרוּם הָא זְמָן שִׁעְבּוּדָא דְּדָמֵי לְסִתְוָא פְּסַק וּשְׁנַיָּא דַּאֲמַרִית לְאַבְרָהָם בֵּינֵי פַלְגַיָּא אִתְקְטַעוּ וּמַרְוַת מִצְרָאֵי דִּמְתִיל לְמִטְרָא טְרִידָא חֲלַף וַאֲזַל וְלָא תֵיסְפוּן לְמִחְזֵיהוֹן עוֹד עַד עָלְמָא.
[א] כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר – אֵלּוּ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁנִּגְזְרוּ עַל אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם. הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ, אֵלּוּ מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים, וְלֹא הוּא הַגֶּשֶׁם וְלֹא הוּא הַסְּתָו.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא עִקַּר טַרְחוּתָא מִטְרָא הוּא, כָּךְ עִקַּר שִׁעְבּוּדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם שְׁמוֹנִים וְשֵׁשׁ שָׁנִים הָיוּ מִשָּׁעָה שֶׁנּוֹלְדָה מִרְיָם [פרושה, שלכך נקרא שמה מרים, על שום שנאמר: וימררו את חייהם (שמות א׳:י״ד), כי מרים לשון מרור הוא].
כי הנה הסתו עבר – הענוי.
הגשם חלף הלך לו – אלו ימי השעבוד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

אן הד׳י אלשתי קד גאז, ואלג׳ית׳ מצ׳י ואנטלק לסבילה.
הרי הנה החורף כבר עבר והגשם חלף והלך לדרכו.
וענין כי הסתיו עבר, השעבוד הראשון אשר מלפני הדבור לפי שהיה יותר נוח מן האחרון, כך סתיו בלי גשם יותר נוח מסתיו גשום ורטוב.
ואמרו הגשם חלף, הוא דרישת העבודה מהם כאמרו אתם לכו קחו לכם תבן מאשר תמצאו (שם ה יא).
כי הנה הסתיו עבר – אין עכשיו טורח בדרך, סתיו – חורף – תרגום סתואא (אונקלוס בראשית ח׳:כ״ב).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

א. כן בכ״י אוקספורד 165. בכ״י לוצקי 778: ״סתווא״. בכ״י לייפציג 1: ״סיתוא״.
For behold, the winter is past – There is no difficulty in traveling now. "סְתָיו" is winter. The Targum of חֹרֶף [=winter] is סִתְוָא.⁠1
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

1. Bereshit 8:22.
כי הנה הסתו עבר – אלו צרות ד׳ מלכיות שהם דומין לסתיו. זמן שלג ורוח וצנה וחורף.
הגשם חלף הלך לו – כלם יכלו ויאבדו שנאמר אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה. והגוים חרוב יחרבו. והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

כי הנה הסתיו – תרגום חורף (אונקלוס בראשית ח׳:כ״ב).
חלף – נכרת, כמו כליל יחלוף (ישעיהו ב׳:י״ח).
הסתיו עבר – קץ אברהם.
הגשם – ימי השעבוד והטורח.
The winter is past. The term of Abraham.
The rain. The days of subjection and oppression.
וכן הסתיו – כתרגום וקיץ וחרףא (בראשית ח׳:כ״ב) – סתוא.
חלף – כרת,⁠ב כמו והאלילים כליל יחלוף (ישעיהו ב׳:י״ח).
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״כתרגום וקיץ וחרף״.
ב. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י וטיקן 488: ״נכרת״.
הנה הסתיו עבר – משל לגלות, וענייןא הגשם כמוב יום המעונן, והיאג הצרה שהיו בה, והעניין כענייןד יום ענן וערפל (יואל ב׳:ב׳).
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״ועדיין״.
ב. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״כמו״.
ג. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״והיה״.
ד. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״והעינוי כמו״.
כי הנה – העת להציץ ולהוציא פירות. כי הנה הסתיו עבר – שהרי ימי הסתיו עבר – ימי החורף עברו. חורף – תרגומו: סתווא (אונקלוס בראשית ח׳:כ״ב). ופתרונו: הרי ימי הגשם והסתיו עברו – חלפו, מילה כפולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

כי הנה הסתו עבר – מה שאיחרתי עד עתה, לפי שהיה העת עת גשמים והקרח נורא, אך עתה עת לצאת כי הסתו עבר והגשם חלף.
(יא-יב) כי הנה הסתיו עבר – והגשם חלף והלך לו – הקור והגשם עברו, והדרך נאה, והדרך והטיול גדול
כי הנצנים נראו – {ב}⁠כל האילנות.
עת הזמיר – יש אומרים:⁠1 עת זמירת העופות, כמו שהוא אומר: וקול התור נשמע בארצנו – ועת שמחה היא שהעופות מצפצפים ומזמרים.
1. כן במיוחס לר״י קרא ובפירוש חכמי צרפת בכ״י אוקספורד 625.
כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף (ו)הלך לו – הסתיו והגשם ימי גירות וימי השעבוד במצרים1, ימי השעבוד מלידת מרים2.
דבר אחר, הסתיו והגשם חלף והגיע ניסן ויצאו ישראל.
דבר אחר, הגליות של בבל ואדום3 וכו׳.
הסתו – חסר י׳, מן הדין חסר י׳, למה יש לו י׳, אינו באו אבותיו למשפחותיו4.
דבר אחר, הסתו כתיב כמו אשר הסתו, ר״ל עברה אומה הרשעה שהסיתו את ישראל לעבור התורה5, וזהו הסתו. וכן עברה מחשבות יצר הרע אשר הֶסֵּתוֹ.
הסתו – חסר י׳, י׳ המכות עברו במצרים. הסתו גי׳ המכות.
1. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, שיר השירים זוטא, תרגום, תנחומא ישן בא ז, פסיקתא רבתי טו, פסיקתא דרב כהנא ה
2. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, פסיקתא רבתי טו, פסיקתא דרב כהנא ה, ראה רש״י שיר השירים ב:יג
3. שיר השירים רבה ב:יג, ילקוט שמעוני, מדרש לקח טוב
4. צ״ע
5. שיר השירים רבה ב:יג
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

כי הנה הסתו עבר הגשם חלף הלך לו – הרצון בזה שכבר עבר הזמן שלא יתכן עמו שלמות והוא הזמן אשר היו בו הכחות הנפשיות נוטים אל התאוות הגשמיות. והמשיל אותו לסתו ולגשם מצד כי בעת ההוא ימנעו רוב הצמחים מנתינת פרים. והנה הסתו והגשם הם שמות נרדפים והיה זה כן לפי שהסתו הוא עת הגשם בטבע כמו שהתבאר בספר האותות.
ועל חוש המשוש בכלל אמר: כי הנה הסתיו וגו׳ – כלומר כי הרוחות הקשים והגשמים המחרידים את הגוף בפגעו בם כבר חלפו ובאו ימים נמזגים ונאותים לגוף אשר תאמר יש לי בהם חפץ.
כי הנה הסתיו – כמו שאמר שם (דברים ט״ז) שמור את חדש האביב והזמן כשר לצאת אל המדבר בהנאת כל הה׳ חושים כמו שאמר במשל. וכמו שאמרו ז״ל (במ״ר פ״ג) מוציא אסירים בכושרות (תהלים ס״ח) זמן כשר. והנה בכאן רמז לנו התורה לז׳ בה׳ חומשים. ועל ספר בראשית שהוא כולל ספור כל הדורות שכבר עברו כמים הנגרים אין תורה. כי על כן קראום ז״ל (סנהדרין צ״ז.) שני אלפים תהו. אמר כי הנה הסתיו. ירצה שכל הדורות ההם עברו כגשם שוטף.
{חוש המישוש כראשון החושים החומריים}
כי הנה הסתו עבר – ירצה הגיעה שעה לעלות אל הר השם מבלי הריסה אחר שעלו בידך ההשגות החושיות בשלמות, כי כבר עבר הסתו והגשם היא השגת חוש המישוש המכונה בגשם למה שהיא היותר גשמית, וגם כי נושאה כל גשם הגוף, וגם כי קור הסתו והגשמים מהשגות המשוש, וזה ודאי קודם בזמן אל השאר, ולכן אמר בעדו הלך לו:
כי הנה הסתו עבר. גזירת פרעה על הילדים1: הגשם חלף [הלך לו]. שבטלה עבודה מאבותינו בראש השנה קודם לגאולה (ראש השנה יא.)2:
1. גזירת השלכת הילדים ליאור בטלה ביום שנולד משה, כמו שאמרו בשמות רבה (א כד) ׳כיון שהושלך משה למים אמרו כבר מושלך מושיען במים, מיד בטלו הגזירה׳. והסתיו הוא החורף (רש״י).
2. ׳בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל׳. ובשהש״ר איתא: ׳כי הנה הסתו עבר, אלו ת׳ שנה שנגזרו על אבותינו במצרים, הגשם חלף הלך לו, אלו מאתים ועשר שנים, ולא הוא הגשם ולא הוא הסתו, אמר ר׳ תנחומא, עיקר טרחותא מיטרא הוא, כך עיקר שעבודן של ישראל במצרים שמונים ושש שנים היו משעה שנולדה מרים׳. הרי פירשו שהגשם קשה מן הסתו, והם שני חלקי השעבוד, השנים הראשונות לירידתם למצרים הם הסתו, אך לאחר מכן נעשה השעבוד קשה. ואילו רבינו מפרש ש׳סתו׳ הוא גזירת פרעה להשליך את הילדים ליאור, שעבר ופסק בלידת משה, והגשם הוא השעבוד שנמשך אחרי כן, אך גם הוא ׳חלף הלך לו׳ בראש השנה שלפני יציאת ממצרים. ובנוסח אחד של פירוש הגר״א כתב: ׳כי הנה הסתיו עבר כו׳ - הנה הקרירות בחורף אינו תמיד, רק יום או יומיים קור גדול, אבל הגשם מתמיד יותר, והנה כשהאדם עובד עבודה קשה וגם אין מניחים לו לרפות, הוא במשל כמו סתיו וגשם, וזהו מקוצר רוח ועבודה קשה׳, ולרבינו יש לבאר גם על זה הדרך, הגשם המתמיד הוא השעבוד שהיה לזמן ארוך, ואילו הסתיו הקשה והקצר הוא גזירת הילדים. [ולדעת האבע״ז, הסתיו הוא משל לגלות, והגשם משל לצרה ועינוי]. ובפירוש רבינו לפרשת וארא (שמות ו ו) כתב ש׳מיום התחלת המכות ישקוט השעבוד׳, ועל זה נאמר ׳והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים׳, ובפירוש רבינו לתהלים (פא ח) ׳עדות ביהוסף שמו, שָׂם אותו היום לעדות שיעשה כך לעתיד לבוא ביהוסף [ה׳ עשה אות וסימן שהגאולה תהיה בראש השנה במה שאירע ליוסף], כי מבית האסורים יצא למלוך בראש השנה, כמו שסיפרו ז״ל (ר״ה י:), הסירותי מסבל שכמו - שהיה עובד בעבודה קשה, בצרה קראת ואחלצך - וכן אתה ישראל, בצרה קראת במצרים ואחלצך בזה היום, שבראש השנה בטלה עבודה מאבותינו, כמו שסיפרו ז״ל׳. והיינו שעדת ה׳ טוענת שבמצרים ה׳ העיר את ישראל לשוב, והראה להם כי גזירת פרעה על הילדים בטלה, וכן בטלה גזירת השעבוד.
הסתו. הסתיו ק׳ והסמ״ך דגושה.
הלך לו. בס״ס מדוייקים הטעם בלמ״ד ובספרים אשכנזים בה״א.
הסתיו – זמן החורף כי וקיץ וחורף (בראשית ח׳:כ״ב), תרגם אונקלוס וקיטא וסתוא.
חלף – עבר כמו וחלף ביהודה (ישעיהו ח׳:ח׳).
כי הנה הסתיו עבר – כי כבר עבר החורף וחלף זמן הגשם, ואין טורח להולכי אורח והנמשל הוא שאמר הנה כבר נשלם ימי השעבוד וזמן עבודת הפרך.
משל:
כי – כבר עבר הסתיו. וגם הגשם שבא אחר הסתיו, כבר חלף והלך לו בהחלט.
מליצה:
כי הנה – כבר המשילו החכמים את הנפש לחלקת השדה אשר זרועיה תצמיח כי כמו שהשדה כחנית ומוכנת להוציא הזרע אשר יזרע בה. כן הנפש עת תעבד בעיון ובמעשה תוציא הזרעים האלהיים הצפונים בה ותעש פרי קדש הלולים וכבר דברנו בענין קרוב לזה בפירושנו לישעיה ס׳ כ״ח. וכבר באר במורה (פל״ב:מ״א) שיקרה להשגות השכליות מפני שהם נתלות בחומר דבר ידמה להשגות החושיות, ר״ל כי מפני שהנפש נקשרה בחומר ישיגה משיגי החומר בהכרח וראינו שהכחות החומריות ישיגום העיפות והלאות, שלכן נתן ה׳ בטבע הבע״ח השינה והתרדמה למען ינוחו מפעולותיהם ירגיעו ויחליפו כח שע״י השינה והמנוחה יתחדש כחם כבראשונה. וטבע זו ניתן גם להצמחים שיש להם שינה קבועה להחליף כחם כידוע בחכמת הבאטאניק. והנה כן ראינו בטבע הכולל אל הארץ אשר גבל ה׳ בחכמתו גבולות קיץ וסתיו חום וקור, שזה דבר הכרחי לזרע הארץ וצאצאיה, כי אחר הקציר והבציר, אחר אשר הארץ תוציא צמחה והגנה זרועיה תצמיח, ילאו כחותיה וייעפו, ואם היה הקיץ מתמיד, והיתה הארץ מוציאה פירותיה בלא הפסק, היו פירותיה צנומות דקות ורזות מחולשת כח הצמיחה בההפך לשדה בחרבוני קיץ, לכן שם הבורא ית׳ חק לארץ שאחרי הקציר יתחילו ימי הסתיו והשלג, בו ירדמו כל כחות הטבע ויתקבצו אל תוכה, ישכבו ינוחו יגיעי כח תחת מעטפות השלג והקרח כמתעלפים, עד יגיע האביב, שאז יעורו משנתם וכחם חדש עמהם, ואז תוסיף תת כחה ביבול ובפירות שנית. וכן יהיה בכחות הנפש מצד התקשרה בחומר, שעת תוציא הנפש את פריה, והיא עת תפרח כשושנה ותוציא פרחיה האלהיים לחזות במראות האלהים, ואשכלותיה יבשילו ענבים להשיג בנבואה ורוה״ק. אז תתעלף ותרדם ימים. ותנוח בחיק הגויה, וזה נקרא לה ימי הסתיו שכחות הנפשיות עלימו יתעלם שלג, עד תחליף כח ויזרח עליה השמש האלהי שנית. והנה ראינו בטבע הארץ שאחר עבור הסתיו יתחילו ימי הגשם. כי אחר שהקודרים מני קרח יזורבו נצמתו בחום האויר, יתחילו האדים לעלות, והגשם המתהוה מהם יתחיל לרדת, ואז האויר בלתי נקי ומאפיל בעד אור השמש. וכן יהיה בטבע הנפש שגם אחר שהרגיעו הכחות הנפשיות ויחלו להתעורר משנתם, והקפיאה תמס תהלוך אז גם הכח הדמיון יתחיל לפעול פעולתו, וציורי הנפש עדיין מעורבים באדים והרהורים המאפילים בפני האור העליון הזך, עד שיטהרו העבים ויזכו המחשבות ואז גם הגשם חלף הלך לו, ועל מליצה זו אמר הדוד העליון לרעייתו, כי כבר עבר הסתיו וגם כבר חלף הגשם [וכבר כתב הרמב״ם בהקדמת המורה שיש מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם במעט הפרש ביניהם, עד שהוא כאילו היא באור תדיר וזה מדרגת גדול הנביאים ע״ה, ויש מי שיהיה לו בין ברק וברק הפרש רב, והוא מדרגת רוב הנביאים וכו׳. ושלמה ע״ה הבריק לו הברק בליל חייו ארבעה פעמים, שאז זרחה השמש האלהות עליו, (בד׳ פעמים שדבר ה׳ אליו), ובין כל דבור ודבור היו לו ימי הסתיו והשלג].
הסתו – וקיץ וחרף (פרשת נח) מתורגם ארמי וסתוא.
הנצנים – הפרחים, ובלשון משנה נץ (משנה עוקצין ב׳:ג׳), ולמטה (ו׳:י״א) יש גם הפועל, הנצו הרמונים.
עת הזמיר – עת הזמרה שֶיְּפִי השדה מכניס תאוה לזמור ולנגן, וגם הצפורים משמיעות בו קולן; או יהיה מלשון וכרמך לא תזמר (פרשת בהר), עת כריתת זמורות וענפי האילן הארוכים יותר מדאי; ואולי מזמירת הזמורות באה הזמרה, שע״י הוצאת המוח מן הזמורות ובעשות בהן נקבים מעשה אומן הוציאו קול זמרה.
הסתו עבר – הסתו עבר אלו ארבעים שנה שעשו ישראל במדבר.⁠1 דבר אחר, אלו שבעים שנה שעשו ישראל בגולה בימי עזרא.⁠2 דבר אחר, אלו ארבע מאות שנה שנגזרו על אבותינו במצרים, דבר אחר, אלו מאתים ועשר שנים שנשתעבדו במצרים, דבר אחר, זו מלכות כותים שמסיתה את העולם ומטעת אותו בכזביה.⁠3 (שם)
הגשם חלף – אלו ל״ח שנים שהיו ישראל כמנודין במדבר.⁠4 ד״א, אלו נ״ב שנה משנחרב הבית עד שנעקרה מלכות כשדים.⁠5 ד״א, זה השעבוד [בימי מלך המשיח].⁠6 (שם)
1. הסתו על הרוב ימיו מעוננים וגשומים ועצבים, ומשל הוא לארבעים שנה שעשו ישראל במדבר שהיו רוב השנים מעוננים ועצבים מהמאורעות שארעו להם שם, מעשה העגל, מתאוננים, מרגלים, מחלוקת קרח ועוד ענינים שונים וכמש״כ בפ׳ שלח וינסו אותי זה עשר פעמים, וכן הכונה בדרשה הבאה.
2. ונטמוע בין האומות הקדמונים ונשאו נשים נכריות וכו׳, וזה הוא ג״כ משל לסתו שימיו מעוננים ועכורים כמש״כ באות הקודם.
3. יתכן דמכוין למלכות רומי שמבואר בדה״י שהיתה שולחת שלוחים מסיתים להסית ולהדיח את ישראל. וטעם המשל מכל אלו לסתו הוא כמש״כ לעיל אות קי״ח.
4. הוא הזמן שבו כלו מתי מדבר, ועד אז לא דבר הקב״ה גם עם משה בחיבה, כמבואר בתענית ל׳ ב׳ ובירושלמי שם פ״ג ה״ד, כל ל״ח שנים שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה, ומבואר לפנינו בתו״ת פ׳ דברים ב׳ ט״ז.
5. שאז היו ימי צער וטלטולים ונדודים לישראל ומשל הוא לגשם דולף.
6. כמש״כ בפ׳ חלק דור שבן דוד בא צרות באות לעולם, ואמר שעתה השעבוד והצרות חלפו.
כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו (הסתו כתיב) – החורף1 עָבָר, זמן2 הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ ואין טורח להולכי דרכים3:
1. רש״י, אבן עזרא, רי״ד, מצודת ציון.
2. מצודת דוד.
3. רש״י, מצודת דוד. והנמשל, הנה כבר נשלמו ימי השעבוד והגלות וזמן עבודת הפרך והעינוי, אבן עזרא, מצודת דוד. ורש״י ביאר כלומר שמונים ושש שנה של קושי השיעבוד נגזרו עליכם והלכו להם, משנולדה מרים הקשו המצריים את השיעבוד על ישראל ולכך נקראת מרים על שם שמררום. לקח טוב ביאר חלף זמן צרות ארבעת המלכיות שהם דומים לחורף, זמן שלג ורוח וצינה וקור, [לעניין ארבעת ארבע מלכויות שעל פי הנבואות תשלוטנה על ישראל עד ביאת המשיח, על פי נבואת דניאל גלויות אלו נחלקו לארבע תקופות, גלות בבל, גלות פרס, וגלות יון (אלכסנדר מוקדון ויורשיו), לגבי המלכות הרביעית, יש מי שביאר שזו גלות ישמעל (אבן עזרא), יש שביארו אדום (רש״י, רמב״ן) ויש שביארו שלאחר זמן שתשלוט מלכות אדום לבדה יהיה זמן שבו תשתתף עמה מלכות ישמעאל בשלטון. (רס״ג)]. ובמדרש, ״הסתו עבר״ אלו ארבע מאות שנה שנגזרו על אבותינו במצרים, ״הגשם חלף הלך לו״ אלו מאתים ועשר שנים, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יב) הַנִּצָּנִים֙ נִרְא֣וּ בָאָ֔רֶץ עֵ֥ת הַזָּמִ֖יר הִגִּ֑יעַ וְק֥וֹל הַתּ֖וֹר נִשְׁמַ֥ע בְּאַרְצֵֽנוּ׃
The flowers appear on the earth. The time of singing has come, and the voice of the turtle-dove is heard in our land.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן דִּמְתִילִין לְלוּלָבֵי דְּתָמָר אִתַּחְזוּ לְמֶעֱבַד נִסִּין בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם וְעִדָּן קְטוֹף בּוּכְרַיָּא מְטָא וְקָל רוּחָא דְּקוּדְשָׁא דְּפוּרְקָנָא דַּאֲמַרִית לְאַבְרָהָם אֲבוּכוֹן כְּבָר שְׁמַעְתּוּן מָה דַּאֲמַרִית לֵיהּ וְאַף יָת עַמָּא דִי יִשְׁתַּעְבְּדוּן בְּהוֹן דָּאֵין אֲנָא וּבָתַר כֵּן יִפְּקוּן בְּקִנְיָנָא סַגִּי וּכְעַן צְבֵיתִי לְמֶעֱבַד מָא דְּקַיֵּמִית לֵיהּ בְּמֵימְרִי.
[א] הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ – הַנָּצוֹחוֹת נִרְאוּ בָאָרֶץ, אֵיזֶה זֶה, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר (שמות י״ב:א׳). עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, הִגִּיעַ זְמַנָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְהִגָּאֵל, הִגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל עָרְלָה שֶׁתִּזָּמֵר. הִגִּיעַ זְמַן שֶׁל מִצְרַיִם שֶׁיִּזָּמְרוּ. הִגִּיעַ זְמַן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶן שֶׁתֵּעָקֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים (שמות י״ב:י״ב), הִגִּיעַ זְמַן שֶׁל יָם שֶׁיִּבָּקְעוּ מֵימָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם (שמות י״ד:כ״א). הִגִּיע זְמַן שֶׁל שִׁירָה, שֶׁתֵּאָמֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה (שמות ט״ו:א׳), רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר הִגִּיעַ זְמַן שֶׁתַּעֲשׂוּ זְמִירוֹת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: עֳזִי וְזִמְרָת יָהּ (שמות ט״ו:ב׳), זְמִירוֹת יָהּ.
אָמַר רַבִּי בִּיבֵי: זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ (תהלים קי״ט:נ״ד). וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן קוֹל תַּיָּיר טָב נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ, זֶה משֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר: וַיֹּאמֶר משֶׁה כֹּה אָמַר ה׳ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה (שמות י״א:ד׳).
הנצנים נראו בארץ – אלו מעשי הצדיקים.
עת הזמיר הגיע – זמנה של מלכות. כמה שנאמר זמיר עריצים יענה (ישעיהו כ״ה:ה׳).
ד״א ענה דודי ואמר לי לך רעיתי – כיון שיבואו למדבר שיגיע זכרון מלכיות מלאכי המרום עונים עליהם לקיים מה שנאמר הידד כדורכים יענה (ירמיהו כ״ה:ל׳).
ד״א קומי לך רעיתי – אמר רב נחמן ביום שאמר הקב״ה ליהושע עשה לך חרבות צרים (יהושע ה׳:ב׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

אלנואר קד נצ׳ר פי אלארץ׳, ווקת אלזבאר קד דני, וצות אלשפנין קד סמע פי בלאדנא.
הנצנים נראו בארץ ועת הזמירה (קציצת הענפים) כבר הגיע וקול התורים כבר נשמע בארץ שלנו.
הזמיר – זמירת העצים, התור, עוף ממשפחת היונים.
ואמרו הנצנים נראו בארץ, רומז לצדיקים שעמדו באומה.
ואמרו עת הזמיר הגיע, שהגיע עת אבדן המצרים כמו שנ׳ ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים (שם ג כ), וכעין השחתת הזמירה כענין שנ׳ זמיר עריצים (ישעיהו כח ח), ומענין זה וזמורת זר תזרענו (שם יז י).
ואמרו וקול התור נשמע בארצנו הוא התגלות הדבור לאדון הנביאים במצרים שנ׳ ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר (שמות יב א). לפי שבו נאמר ותר וגוזל, תר זו מלכות ישמעאל, וגוזל אלו ישראל שנמשלו בגוזל שנ׳ יונתי בחגוי הסלע וכו׳. ועוד קול התר זו נאקת ישראל מעולו של פרעה כנאקתם מפני הכורת.
הניצנים נראו בארץ – קרבו ימי החמה שהאילנות מוציאים פרח והולכי דרכים מתעדנים לראות.⁠א
ועת הזמיר הגיע – שהעופות נותנין זמיר וקולן ערב להולכי דרכים.
וקול התור – כמשמעו:⁠ב תורים ובני יונה. דרך העופות להיות משוררים ומצפצפים בימי ניסן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5 (שם: ״מתענגין״), אוקספורד 34: ״מתענגים לראותם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״כמשמעו״.
The blossoms have appeared on the land – The days of summer are near, when the trees blossom and the travelers enjoy seeing them.
The time of singing has come – When the birds emit song, and pleasant sounds for travelers.
And the voice of the turtledove – According to its apparent meaning, turtledoves and young pigeons. It is the nature for birds to sing and chirp in the days of Nissan.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

הנצנים נראו בארץ – אלו הצדיקים שיעמדו קרוב לביאת אליהו.
עת הזמיר הגיע – לאחר שיעמדו הצדיקים כענין שנאמר ומשכילי עם יבינו לרבים. ואו׳ והמשכילים יבינו. אז יעשה נקמה ברשעים ובאומות העולם כענין שנאמר שלחו מגל כי בשל קציר. ואו׳ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע ושבר פושעים וחטאים יחדו ועוזבי יכלו.
וקול התור נשמע בארצנו – זה קולו של אליהו. מה התור משלים נפשו על זוגתו. אף אליהו השלים נפשו על ישראל ש׳ ענני י״י ענני. ואו׳ ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ואו׳ אני עבדך. אמ׳ לפני הקב״ה רבונו של עולם עתיד אתה לשלחני באחרית אם עכשיו דברי בטלים היאך יקבלו אותי באחרית הימים. ודימה כאן שליחות אליהו לשליחות משה רבינו בצאת ישראל ממצרים. וכשם שעמד משה רבי׳ בפרץ בעד העגל כן עתיד אליהו לעמוד בפרץ בעד הכרמל. וכל הענין נדרש לשעבר ולעתיד. ר׳ ברכה בשם ר׳ יצחק אמ׳ הנצנים נראו בארץ אלו ד׳ חרשים. אליהו כהן צדק. ומלכי צדק. ומלך המשיח. ומשוח מלחמה.
עת הזמיר הגיע – לעשות נקמה בגוים תוכחות בל אומים.
וקול התור – וקול ביאת הישועה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

הזמיר – זמירת העופות.
התור – מן שתיא תורים (ויקרא ה׳:ז׳).
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״שני״.
הנצנים – משה ואהרן.
ועת הזמיר – שתזמרו על הים.
וקול התור – שתיכנסו לארץ ישראל.
The flowers. Moses and Aaron.
The time of singing. When they sang by the sea.
The voice of the turtle. When they entered the land of Israel.
הנצנים – כמו עלתה נצה (בראשית מ׳:י׳), והנו״ן השיני נוסף.
הזמיר – כמו וזמיר עריצים יענה (ישעיהו כ״ה:ה׳), ועניינו זמירת העופות.
ויש אומרים: כי הוא מן כרמך לא תזמור (ויקרא כ״ה:ד׳), ואיננו עתו.
התורא – כמשמעו מן התורים.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״תור״.
הניצנים – הן הצדיקים של ישראל.
עת הזמיר – שתאמרי השירה.
קול התור – שהגיע תור ישראל.
הניצנים – פרחים נראו.
עת הזמיר – ועת לשורר לעופות בשדה.
וקול התור – תורים המשוררים בנועם ובשמחה לפניו לשומעם. לפיכך נצא ונטייל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

הנצנים נראו בארץ – שהאילנות צצים ציץ לעשות פרחים.
{ה}⁠זמיר – העופות, עוף הנקרא רושינול.⁠1
קול התור – זהו מה שכתוב בירמיה: גם חסידה בשמים ידעה מועדיה ותור וסיס ועגור שמרו {את} עת בואנה (ירמיהו ח׳:ז׳). וכשהן משוררין, משמחים לב הולכי דרכים.
1. בלעז: rossinol.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

הנצנים נראו בארץהנצנים – הפרחים והניצים, רמז על המתים שיציצו ויפריחו.
דבר אחר, הסריכים1 עם האומות כמו ״וינצו״2, הן המשיחים3.
דבר אחר, הנצנים – כמו ״הנץ למינ⁠[ה]⁠ו״4, הגואלים את ישראל שיעופו כנץ. הנצנים גי׳ מהר – למהר כעופות. נראו אותיות ארון – המביאים את הארון, הם אליהו וירמיה5, והם הנצנים.
דבר אחר, נראו – ארון, שיפתחו ארונות של מתים ויקוצו המתים, וזהו בארץ.
דבר אחר, נראו אותיות נר א״ו, א״ו – ז׳ נרות6 כמניין א״ו, הן אבות ואימהות, א״ו –שבעה רועים7.
נראו בארץ ר״ת נ״ב – גי׳ אליהו.
עת הזמיר הגיע – לאמר ״עזי וזמרת״8, וזהו הזמיר.
דבר אחר, לזמור ולכרות האומות9.
הזמיר אותיות זמר יה, ״עזי וזמרת יה״10.
וקול התור11 – וקול תורה12.
התור – התייר13, משיח14 או אליהו15.
הנצנים – משה ואהרן16.
1. (נ״ל המריבים) או החרשים כמו שכתוב בשיר השירים רבה ב:יג ובילקוט שמעוני
3. ראה שיר השירים רבה ב:יג, ילקוט שמעוני
5. ראה מדרש שכל טוב שמות ד:יז, סדר עולם רבה כד
8. שמות טו:ב, שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, תנחומא ישן בא ז
9. ראה שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, מדרש לקח טוב
10. שמות טו:ב, שיר השירים רבה, פסיקתא דרב כהנא ה:ט, רש״י שיר השירים ב:יג
11. אותיות
12. מדרש לקח טוב שמות יב:ב
13. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, רש״י שיר השירים ב:יג
14. ילקוט שמעוני
15. שיר השירים רבה, מדרש לקח טוב
16. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, רש״י שיר השירים ב:יג
(יב-יג) הנצנים נראו בארץ הצדיקים אשר הופיעו באומה.
עת הזמיר השבח וההודיה.
וקול התור הופעת נבואתם של הנביאים והבנת דבריהם וגילוי סודותיהם, אשר היו נסתרים מאיתנו לפני הזמן הזה, והתבררה משמעות דבריהם והתגלו הסודות של משליהם ונדפו הריחות של ההשגות שלהם התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח....
(יב-יג) הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו: התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך – אמר אליה שכבר בא העת אשר יתחיל הטבע להשתדל בעשיית הפירות וזה שהצמחים הנצו נץ ובא העת אשר יבאו בו קצת העופות אשר הלכו בצד הדרום מפני תגבורת קור הסתו והתאנה החלה להשתדל בעשיית פירותיה רצוני שכבר חנטה פגיה והגפנים הם סמדר ונתנו ריחם. וזה כולו למשל שכבר בא העת אשר ראוי בו שיתחילו להשתדל בעשיית פירותיה רצוני שכבר חנטה פגיה לדרוך אל השלמות המכוון. ולזה העירה שתקום ותלך בדרך אשר בה ישלם לה זה.
ואל חוש הראות אמרה הנצנים. וכבר נמצאו מוחשים שהם נאותים לחוש הראות: וכנגד השמע אמר עת הזמיר הגיע. ועל חוש הטעם אמר התאנה וגו׳.
ועל ספר שמות אמר הנצנים נראו. שכבר נזכרו שם שמות בני ישראל וראשי בית אבותם שהם הנצנים הנראים שמהם הושתת כל העולם וראויים על הגאולה ולומר עליה השירה הזאת הכתובה שם: ועל ספר ויקרא שכולל תורת הקרבנות אמר וקול התור.
{רמזים לראייה ושמיעה}
הנצנים נראו בארץ – הוא חוש הראות. וקול התור נשמע זהו חוש השמע:
הנצנים. משה ואהרן1 שהיו מוכנים לעשות פרי2: נראו בארץ. לעזור ולהושיע3: עת הזמיר [הגיע]. שירת הים4: וקול התור. שהוא כקול מתאונן5, נשמע בארצנו, כי אמנם נמוגו כל יושבי כנען6:
1. כ״כ תרגום ורש״י, והוא ע״פ שהש״ר: ׳הנצנים נראו בארץ, הנצוחות [המנצחים] נראו בארץ, איזה זה, זה משה ואהרן, שנאמר ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר׳.
2. כמו ניצן של פרי שעתיד לצאת ממנו הפרי, כן היו משה ואהרן שעתידה הגאולה שתבוא על ידיהם. או שהכוונה ׳לעשות פרי׳, ללמד תורה לישראל, לעומת צדיקים המשולים ל׳הדסים׳ שהם צדיקים שלא זכו ללמד, שהם ׳בלתי עושים פרי׳ (ראה פירוש רבינו לזכריה א ח, ובמאמר ׳מחזה האיש העומד בין ההדסים׳ שם מש״כ בזה בס״ד). ורש״י פירש ׳הנצנים נראו בארץ - הרי משה ואהרן מוכנים לכם לכל צרכיכם׳.
3. נראה שכוונתו שכבר נראו בארץ, כי כבר בטלו גזירת הילדים ועבודת הפרך שנזכרו בפסוק הקודם, ואלה בטלו ע״י משה ואהרן, כי גזירת הילדים פסק בלידת משה, ועבודת פרך פסק על ידי המכות.
4. ׳עת הזמיר׳ – עת העופות לזמר. וכ״כ אבע״ז ׳עת הזמיר - שתאמר שירה׳. ובשה״ש רבה: ׳עת הזמיר הגיע, הגיע זמנן של ישראל להגאל וכו׳, הגיע זמן של ים שיבקעו מימיו וכו׳, הגיע זמן של שירה שתאמר, שנאמר אז ישיר משה׳. וכ״כ רש״י.
5. קול התור הוא סימן לאֵבֶל ופחד, שכן קולו עצב ומתאונן. ובתהלים (עד יט) פירש רבינו ׳נפש תורך - ישראל שהם הומים כתור מתוך צער ומתפללים׳. אך הר״י קרא פירש ׳תורים המשוררים בנועם ושמחת לב לשמעם׳, וכן מבואר בדעת רש״י.
6. לשה״כ בשירת הים בשמות (טו טו), ו׳בארצנו׳ הוא ארץ ישראל, ועם ישראל עדיין לא הגיעו לשם, אלא שב׳עת הזמיר׳ שהוא קריעת ים סוף שמעו העמים היושבים בארץ כנען ונמוגו מפחד, והשמיעו קול מתאונן כקולו של תור, הרי שכאשר ׳עת הזמיר הגיע׳ לישראל בים סוף, בארצנו – ארץ ישראל נשמע קול התור המתאונן.
הנצנים – ענין פרח כמו עלתה נצה (בראשית מ׳:י׳).
הזמיר – מלשון זמר ושיר.
התור – הוא שם עוף.
הנצנים וגו׳ – כבר נראים פרחי האילן והגיע עת האביב העופות מצפצפים ומשוררים בקול ערב ובארצנו נשמע קול התורים, ודרך הולכי אורח להתענג באלה. והנמשל הוא שהלכה במדבר בעמוד אש וענן, ואמרו שירה על הים על שטבעו המצרים.
משל:
הנצנים – מוסיף לאמר שגם כבר יצאו הצמחים מן הארץ, הוסיף עוד שהגיע עת הזמיר שהעופות המשוררים יתנו זמירות בימי האביב, מוסיף עוד שגם התור [שהוא מעופות הנסיעה כמ״ש ותור וסוס ועגור שמרו את עת בואנה. שדרכה להתרחק בעת הסתיו לארצות החמים ואינה שבה עד תזרח שמש ומרפא בכנפיה], גם היא שבה וקולה נשמע בארצנו.
מליצה:
הנצנים – מוסיף עוד שגם החלו הזרעים האלהיים אשר נזרעו בנפש בעת חול עליה הרוח (שבימי הסתיו ותרדמת הנפש התעלמו והיו בה בכח) להתגלות ולצאת אל הפועל עד שנראו בארץ, מוסיף עוד שעת הזמיר הגיע ר״ל כי הנפש האלהית יש בה שתי מדרגות, א) נשמה אשר בגוף הבלתי נפרדת ממנו כל ימי חייו, ב) מדרגה גבוהה הנקראה חיה ויחידה הבאה אליו ממרום לפי מעשיו וקדושתו והיא נפרדת ממנו בעת הסתיו ותרדמת הנפש (כמ״ש זכה יתיר יהבין לי׳ נשמתא וכו׳). והנה הנשמה במדרגה הראשונה דומה כצפור הזמיר שבעת הסתיו אינו מזמר ובכ״ז לא יתרחק ממדינתו רק תשכון כיונה בעברי פי פחת בחגוי הסלע כן בעת תרדמת הנפש והשכל תשכון בגויה והיא נאלמה ולא תשורר ואמר כי עתה כי הקיצה הנפש מתרדמתה עת הזמיר הגיע כי תשיר את שיר ה׳ ותתנשא בנעים זמירות הנבואה וההשכלה שהוא שיר הנפש. ומוסיף לאמר שגם קול התור שהיא מדרגת חיה ויחידה הנשפעת ממרום שעד עתה התרחקה מפני הסתיו לארץ צלצל כנפים ולמעוני שחקים עתה נשמע קולה בארצנו כי שבה לשכון כבוד ע״י התעורר הרוח הקדוש.
הנצנים נראו – אלו משה ואהרן, אלו הנשיאים, אלו מרדכי וחבורתו, עזרא וחבורתו, אליהו ומלך המשיח ומלכי צדק ומשוח מלחמה.⁠1 (שם)
עת הזמיר הגיע – הגיע זמנם של כותים להזמר, של רשעים להשבר, של בבליים להשמד, של מלכות הרשעה להכלות.⁠2 דבר אחר, עת הזמיר הגיע, הגיע זמנה של ערלה להזמר,⁠3 הגיע זמנו של ביהמ״ק להבנות בימי עזרא, הגיע זמנם של ישראל להגאל, הגיע זמנה של מלכות שמים להגלות, הגיע זמן של ים סוף להבקע, הגיע זמן שתעשו זמירות להקב״ה, שנאמר עזי וזמרת יה, הגיע זמנה של א״י להחלק.⁠4 (שם)
וקול התור נשבע בארצנו – א״ר יוחנן, קול תייר נשמע בארצנו, זה קולו של משה שאמר כה אמר ה׳ כחצות הלילה, זה קולו של יהושע בשעה שאמר עברו בקרב המחנה. דבר אחר, זה קולו של כורש בשעה שאמר (עזרא א׳) מי בכם מכל עמו יהי ה׳ אלהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה, דבר אחר, זה קולו של מלך המשיח המכריז ואומר (ישעיהו נ״ב) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר.⁠5 (מ״ר)
1. שכל אלה הֵנֵצוּ לישראל ישועות בזמנים ואופנים שונים.
2. דריש זמיר מלשון כריתה והפסקה כמו שדך לא תזמור וכל פעלים אלו שחשב, שבר, שמד, כלות, הם משותפים עם פעל זמר.
3. גם בזה כמו למעלה דריש זמיר מלשון כריתה, ומושב זה על זמן יציאת מצרים כמבואר לעיל בפ׳ ענה דודי, והכונה הגיע זמן הערלה שתכרת. יש לפרש דמשל הוא לאילן של ערלה שעד אחר שלש שנים אסור להנות ממנה, ולאח״כ אומרים הגיע זמנה של איסור זה, כלומר עבר זמנה של האיסור, ועתה רשאים לכרות הפירות וליהנות מהם, וכן הכונה הכא הגיע, עבר זמן שעבודם של ישראל ועתה רשאים לזכות בהגאולה.
4. לענין הדרשה הגיע זמן של ביהמ״ק להבנות דריש זמיר לומר שירה בביהמ״ק. ולענין גאולת ישראל וגלוי מלכות שמים דריש זמיר מלשון זמר ושמחה, ולענין הגיע זמן של ים סוף להבקע דריש זמיר מלשון כריתה ובקיעה כמש״כ לעיל אות קכ״ה, וכן גם לענין חלוקת ארץ ישראל דריש לשון זמיר כריתה לחלקים. או דלענין הגיע זמן של ים סוף להבקע דריש ג״כ זמיר מלשון שיר וזמר, וכמו דסיים על זה הגיע זמן שתעשו זמירות להקב״ה, ומכוין לאז ישיר משה וגו׳, וא״כ המדרש בעצמו מפרש יחס לשון זמר לענין זה.
5. בכל אלה מפרש קול התור – קול התייר שענינו מורה ומראה דרך לאינם בקיאים, וכמו שתרגם באיוב (כ״ט, ט״ו) עינים הייתי לעור – תייר הויתי למסכנא.
הַנִּצָּנִים – ניצני פרחי1 האילנות2 נִרְאוּ – כבר נראים3 בָאָרֶץ והולכי הדרכים מתעדנים לראותם4, עֵת הַזָּמִיר – עת האביב5, בו מזמרים העופות ומצפצפים ומשוררים בקול ערב6 הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר7, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ כדרכן בימי ניסן8 עת הולכי דרכים מתענגים בהן9:
1. מצודת ציון.
2. מצודת דוד.
3. שם.
4. רש״י.
5. מצודת דוד.
6. רש״י, מצודת דוד.
7. מין יונה, רש״י, אבן עזרא, מצודת ציון.
8. רש״י.
9. מצודת דוד. והנמשל, כשיצאו ישראל ממצרים והלכו בעמוד אש וענן אמרו שירה על טביעת המצרים, מצודת דוד. ורש״י ביאר ״הנצנים״ אלו משה ואהרן, ״עת הזמיר״ זהו הזמן שאמרו שירה, ״וקול התור״ הוא התייר הגדול ארון ברית ה׳. לקח טוב ביאר שהניצנים הם הצדיקים שיעמדו קרוב לביאת אליהו, וקול התור הוא קולו של אליהו הנביא הנמשל לתור (שמשלים נפשו על ישראל כמו התור על זוגתו) יישמע, ואז יעשה הקב״ה נקמה ברשעים ובאומות העולם. ובמדרש, וקול התור נשמע בארצנו, אמר ר׳ יוחנן קול תייר טב נשמע בארצנו זה משה בשעה שאמר (שמות יא, ד) ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְהוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה״, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יג) הַתְּאֵנָה֙ חָנְטָ֣ה פַגֶּ֔יהָ וְהַגְּפָנִ֥ים ׀ סְמָדַ֖ר נָ֣תְנוּ רֵ֑יחַ ק֥וּמִי [לָ֛ךְ] (לכי)א רַעְיָתִ֥י יָפָתִ֖י וּלְכִי⁠־לָֽךְ׃
The fig-tree puts forth her green figs, and the vines have blossomed and give forth their fragrance. Arise, my love, my beautiful one, and come away.⁠"
א. [לָ֛ךְ] (לכי) יש כאן תופעת ניקוד מוזרה בכתיב של כתי״ל: השווא ממש בתוך פיה של אות הכ״ף (!)
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל דִּמְתִילָא לְבִכּוּרֵי תֵינִין פְּתַחַת פּוּמַּהּ וַאֲמַרַת שִׁירְתָא עַל יַמָּא דְּסוּף וְאַף עוּלֵימַיָּא וְיָנְקַיָּא שַׁבַּחוּ לְמָרֵי עָלְמָא בְּלִישָׁנְהוֹן מִן יַד אֲמַר לְהוֹן מָרֵי עָלְמָא קוּמִי לָךְ כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל רְחִימְתִי וְשַׁפִּירְתִי אִיזִילִי מִכָּא לְאַרְעָא דְּקַיֵּמִית לַאֲבָהָתִיךְ.
[א] הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ – אֵלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֵּתוּ בִּשְׁלשָׁה יְמֵי אֲפֵלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי חשֶׁךְ וגו׳ (שמות י׳:כ״ב), לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו (שמות י׳:כ״ג). וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ, אֵלּוּ הַנִּשְׁאָרִים שֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְנִגְאֲלוּ, אֲתָא משֶׁה לְגַבָּן אֲמַר לוֹן כָּל הָדֵין רֵיחָא טָבָא אִית גַּבֵּיכוֹן וְאַתּוּן יְתִיבִין הָכָא, קוּמִי לָךְ רַעֲיָתִי יָפָתִי.
[ב] דָּבָר אַחֵר: עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי – אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה לֹא הִיא עֲנִיָה וְלֹא הִיא אֲמִירָה, אֶלָּא עָנָה עַל יְדֵי משֶׁה וְאָמַר לִי עַל יְדֵי אַהֲרֹן, מָה אָמַר לִי: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי. כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, אֵלּוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר. הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ, אֵלּוּ שְׁלשִׁים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל כִּמְנֻדִּין בַּמִּדְבָּר, וְלֹא הָיָה הַדִּבּוּר מְדַבֵּר עִם משֶׁה, עַד שֶׁתַּמּוּ כָּל אוֹתוֹ הַדּוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ וגו׳ וְגַם יַד ה׳ הָיְתָה בָּם, וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ מִיָּד וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלַי לֵאמֹר (דברים ב׳:י״ד-י״ז). הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָּאָרֶץ, הַנָּצוֹחוֹת נִרְאוּ בָּאָרֶץ, אֵלּוּ הַנְּשִׂיאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד (במדבר ל״ד:י״ח). עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, הִגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל עָרְלָה שֶׁתִּזָּמֵר, הִגִּיעַ זְמַנָּן שֶׁל כְּנַעֲנִים שֶׁיִּזָּמְרוּ, הִגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהֵחָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ (במדבר כ״ו:נ״ג). וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן קוֹל תַּיָּיר טָב נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ, זֶה קוֹלוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר: עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה (יהושע א׳:י״א). הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, אֵלּוּ סַלֵּי הַבִּכּוּרִים. וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ, אֵלּוּ הַנְּסָכִים.
[ג] דָּבָר אַחֵר: עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי – עָנָה לִי עַל יְדֵי דָנִיֵּאל, וְאָמַר לִי עַל יְדֵי עֶזְרָא. מָה אָמַר לִי, קוּמִי לָךְ רַעֲיָתִי יָפָתִי. כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, אֵלּוּ שִׁבְעִים שָׁנָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹלָה. הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ, אֵלּוּ חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה מִשֶּׁחָרַב הַבַּיִת עַד שֶׁנֶּעֶקְרָה מַלְכוּת כַּשְׂדִּים, וְלֹא שִׁבְעִים שָׁנָה הֵן, אָמַר רַבִּי לֵוִי צֵא מֵהֶן שְׁמוֹנָה עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁהָיְתָה בַּת קוֹל מְפוֹצֶצֶת וְאוֹמֶרֶת לִנְבוּכַדְנֶצַּר עַבְדָּא בִּישָׁא סוֹק חֲרוּב בֵּיתָא דְמָרָךְ, דִּבְנוֹי דְמָרָךְ לָא שָׁמְעוּן לֵיהּ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, כְּגוֹן מָרְדְּכַי וַחֲבוּרָתוֹ, עֶזְרָא וַחֲבוּרָתוֹ. עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, הִגִּיעַ זְמַן שֶׁל עָרְלָה שֶׁתִּזָּמֵר, הִגִּיעַ זְמַן שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁיִּשָּׁבְרוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁבַר ה׳ מַטֵּה רְשָׁעִים (ישעיהו י״ד:ה׳). הִגִּיעַ זְמַן שֶׁל בַּבְלִיִּים לְהִשָּׁמֵד, הִגִּיעַ זְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיִּבָּנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן (עבדיה א׳:כ״א). וּכְתִיב: גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה (חגי ב׳:ט׳). וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן קוֹל תַּיָּיר טָב נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ, אֵי זֶה זֶה, זֶה קוֹלוֹ שֶׁל כּוֹרֶשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וגו׳ כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ וגו׳ מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ (עזרא א׳:ב׳). הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, אֵלּוּ הַסַּלִּים שֶׁל בִּכּוּרִים. וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ, אֵלּוּ הַנְּסָכִים.
[ד] דָּבָר אַחֵר: עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי – עָנָה עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ, וְאָמַר לִי עַל יְדֵי מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. מָה אָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ, אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, זוֹ מַלְכוּת כּוּתִים, שֶׁמְּסִיתָה אֶת הָעוֹלָם וּמַטְעֵת אוֹתוֹ בִּכְזָבֶיהָ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ (דברים י״ג:ז׳). הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ, זֶה הַשִּׁעְבּוּד. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, הַנָּצוֹחוֹת נִרְאוּ בָאָרֶץ, מִי הֵם, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב: וַיַּרְאֵנִי ה׳ אַרְבָּעָה חָרָשִׁים (זכריה ב׳:ג׳), וְאֵלּוּ הֵן: אֵלִיָּהוּ, וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וּמַלְכִּי צֶדֶק, וּמָשׁוּחַ מִלְחָמָה. עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, הִגִּיעַ זְמַנָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְהִגָּאֵל, הִגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל עָרְלָה לְהִזָּמֵר, הִגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל מַלְכוּת כּוּתִים שֶׁתִּכְלֶה, הִגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל מַלְכוּת שָׁמַיִם שֶׁתִּגָּלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה ה׳ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ (זכריה י״ד:ט׳), וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ, אֵיזֶה זֶה, זֶה קוֹלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ הַמַּכְרִיז וְאוֹמֵר: מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר (ישעיהו נ״ב:ז׳). הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא סָמוּךְ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ דֶּבֶר גָּדוֹל בָּא לָעוֹלָם וְהָרְשָׁעִים כָּלִים. וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ, אֵלּוּ הַנִּשְׁאָרִים, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַיִם (ישעיהו ד׳:ג׳).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שָׁבוּעַ שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא, שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, מִתְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר (עמוס ד׳:ז׳). בַּשְּׁנִיָּה, חִצֵּי רָעָב מִשְׁתַּלְּחִין בָּהּ. בַּשְּׁלִישִׁית, רָעָב גָּדוֹל וּמֵתִים בּוֹ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף, וַחֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה מִתְמַעֲטִים, וְהַתּוֹרָה מִשְׁתַּכַּחַת מִיִּשְׂרָאֵל. בָּרְבִיעִית, רָעָב וְלֹא רָעָב שׂבַע וְלֹא שׂבַע. בַּחֲמִישִׁית, שׂבַע גָדוֹל וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִים וְהַתּוֹרָה חוֹזֶרֶת לְחִדּוּשָׁהּ וּמִתְחַדֶּשֶׁת לְיִשְׂרָאֵל. בַּשִּׁשִּׁית, קוֹלוֹת. בַּשְּׁבִיעִית, מִלְחָמוֹת. בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, בֶּן דָּוִד בָּא. אָמַר אַבַּיֵּי כַּמָּה שָׁבוּעִין אֲתָת כַּהֲדָא וְלָא אֲתָא וָלָא אָתֵי, אֶלָּא כְּהַהִיא דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בֵּית הַוַּעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרָב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגָּלִיל יְסַבְּבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יֵחָנְנוּ, וְחָכְמַת הַסּוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים, וְהָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, וּפְנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב. וּמִנַּיִן שֶׁאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל (ישעיהו נ״ט:ט״ו). לְהֵיכָן הוֹלֶכֶת, דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר הוֹלֶכֶת וְיוֹשֶׁבֶת לָהּ עֲדָרִים עֲדָרִים בַּמִּדְבָּר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא, חַכְמֵי הַדּוֹר מֵתִים וְהַנּוֹתָרִים עֵינֵיהֶם כָּלוֹת בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה וְצָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עַל הַצִּבּוּר, וּגְזֵרוֹת קָשׁוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת וּמִשְׁתַּלְּחוֹת עַד שֶׁהָרִאשׁוֹנָה קַיֶּמֶת אַחֶרֶת בָּאָה וְנִסְמְכָה לָהּ.
אָמַר רַבִּי נְהוֹרָאי דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא, הַנְּעָרִים יַלְבִּינוּ לַזְּקֵנִים, וְיַעַמְדוּ הַזְּקֵנִים בִּפְנֵי הַנְּעָרִים, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ (מיכה ז׳:ו׳), וּבֵן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר קֹדֶם יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ עֲנִיּוּת יִרְבֶּה, וְיֹקֶר הוֹוֶה, וְהַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ, וְהַיַּיִן יַסְרִיחַ, וְהַמַּלְכוּת כֻּלָּהּ תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת וְאֵין תּוֹכֵחוֹת.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אֵין בֶּן דָוִד בָּא אֶלָא בְּדוֹר שֶׁפָּנָיו דּוֹמִין לְכֶלֶב.
אָמַר רַבִּי לֵוִי אֵין בֶּן דָּוִד בָּא אֶלָּא בְּדוֹר שֶׁפָּנָיו חֲצוּפוֹת וְחַיָּב כְּלָיָה.
אָמַר רַבִּי יַנַּאי אִם תִּרְאֶה דוֹר אַחַר דּוֹר מְחָרֵף וּמְגַדֵּף, צַפֵּה לְרַגְלֵי מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ ה׳ אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ (תהלים פ״ט:נ״ב), מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: בָּרוּךְ ה׳ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

אלתינה קד עקדת ג׳צ׳הא (פגהא), ואלגפון אלסמנדר קד אעטת אריאחהא, פקומי אמצ׳י יא צאחבתי יא גמילתי ואנטלקי לך.
[עץ] התאנה כבר חנטה את פירות הבוסר שלה, ועץ גפן הסמדר כבר נתן את הריח שלו, חברתי! היפה שלי! אם כך תקומי תלכי ותצאי לדרך.
והגפנים סמדר – והגפנים הסמדר כבר נתנו ריח (כלומר בשלו, מקביל לחנטה).
קומי לך – קומי לכי (כפי הכתיב) רעיתי יפתי והשתחררי לך.
ואמרו התאנה חנטה פגיה, שכבר הגיע עת קיום ברית אברהם יצחק ויעקב, ונמשלו האבות לתאנה שנ׳ כבכורה בתאנה (הושע ט י). והגפנים סמדר אלו ישראל בודאי שנ׳ כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל (ישעיהו ה ז).
התאנה חנטה פגיה – כמשמעו.
והגפנים סמדר – כשנופל הפרח, והענבים מובדלין זה מזה וניכרין כל ענבה לעצמה, קרויין סמדר.
כל העיניין הזה לפי פשוטו: לשון חבת פתוי שבחור מרצה את ארוסתו לילך אחריו, כך עשה לי דודי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

The fig tree has produced its green figs – [To be understood] according to its apparent meaning.
And the grapevines with tender grapes – When the blossom falls, and the grapes become separated from one another, and each grape is discernible by itself, it is called "סְמָדַר.⁠"
This entire section, according to its simple meaning, is an expression of a loving seduction, by which a young man appeals to his betrothed to follow him; so did my beloved do to me.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

התאנה חנטה פגיה – משל למלך שזימן אורחים בסעודה ובאו אורחים מאליהם מה עשה המלך העמיד אחד על פתח בית הסעודה ובידו פיתק אמ׳ כל מי שכתו׳ בפיתק הכניסהו וכל מי שאינו כתוב אל תכניסהו. כך בשעה שבא משה לגאול את ישראל מתו כל רשעי ישראל בשלשת ימי אפילה וכן לעתיד.
והתאנה חנטה פגיה – אלו רשעי ישראל שהם פגים ובוסר. כי ישראל נמשלו לתאנה שנאמר כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם. ועתיד השם לקרב את הצדיקים ולשמחם ולרחק את הרשעים ולביישם שנאמר כה אמר י״י הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ירונו מטוב לב. אלו הם הצדיקים שכתובים מעשיהם שנאמר בעת ההיא ימלטו עמך כל הנמצא כתוב בספר. אמ״ר חייא בר אבא סמוך לימות המשיח דבר גדול בא לעולם ובו הרשעים כלים והנשארים עליהם הוא אומ׳ והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

התאנה – שם אילן.
חנטה – כמו ויחנטו הרופאים (בראשית נ׳:ב׳), לשון תיקון.
פגיה – הפרי שאיננו מבושל, וכן בלשון קדר.
סמדר – כאשר יפול הפרח ויבדלו הענפים וייראו הענבים ייקרא סמדר.
התאנה – לקחת ממנה בכורים.
והגפנים – לניסוך היין.
The fig-tree. From which to take the first fruits.
The vines. For the drink-offerings of wine.
חנטה – המתיקה.
ויש אומרים: כי עשתה כמיןא אבק, מןב ויחנטו הרופאים (בראשית נ׳:ב׳).
פגיה – הוא הפרי טרם שיתבשל, וכן הוא בלשון ישמעאל.
סמדר – כשיצא ציץ הגפן.
א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י וטיקן 488: ״כדמות״.
ב. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״מן״.
התאנה חנטה פגיה – בארץ ישראל.
ועת הזמיר – להביא ביכורים. והגפנים – ליין.⁠א
או דימה אותה לתאנה שחנטה פגיה ולגפן כשהיא סמדר, כמו שהוא כתוב: כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה וגו׳ (הושע ט׳:י׳).
א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י וטיקן 488 נוסף: ״הנסכים״.
חנטה פגיה – כגון בוסר.
והגפנים נעשו סמדר – ביסרו.
של גפנים נקרא סמדר, ושל תאינה נקרא פגיה.
נתנו ריח – כולם נתנו ריח.
ועתה רעייתי קומי לך ולכי עמי ונטייל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

קומי לך – כי הגיע עת דודים ושמחה באהבים בדרכים ובגנות.
התאנה חנטה פגיה – כלומר: הפגים שבתאנה כבר חנטו וצמחו.
והגפנים סמדר – כבר יבשו..... סמדר. והפרחים באילנות והסמדר נותנים ריח ערב.
ולפיכך קומי {וגו׳} ולכי לך – כי טוב לי לילך שם.
התאנה חנטה פגיה – אלו ישראל1.
תאנה – תי״ו אל״ף נו״ן ה״א במילוי, גי׳2 אברהם יצחק יעקב3.
התאנה – זו תורה, כמו ״תנו רבנן״.
חנטה פגיה – ע״י מצות ישראל נתכפרו קללות4 שבמשנה תורה כמנין פגיה. חנטה – חן נטה.
והגפנים סמדר וכו׳. אלו תלמידי חכמים5 או כנסת ישראל6.
הגפנים גי׳ יעקב7.
גפנים דברי תורה8.
ג׳ פנים – ג׳ אבות.
סמדר נתנו ריח ס״ת רוח – הקודש.
התאנה והגפנים9 הרי ג׳, כנגד ג׳ אבות או משה אהרן מרים או כהנים לוים ישראלים.
תאנה גפנים גי׳ אברהם יצחק יעקב10.
(ו)לכי – לך, לך קרי לכי כתיב, לך י׳ – לקבל י׳ דברות11.
דבר אחר, לכי כתיב, י׳ שבטים שחזרו לירושלים12
דבר אחר, גפנים – ג׳ פנים, שיעלו לג׳ רגלים וכתיב ״יראו פני״13.
1. תרגום, ירמיה כד:ה
2. ואחד אינו מן המנין
4. ראה מדרש אגדה דברים יא:כו
5. ראה תיקוני זוהר קו:
6. ראה זוהר וישב קצב.
7. חסר ו׳. לכן צ״ל ״יעקוב״ או ״גפנים״ ואחד אינו מן המנין
8. ״⁠ ⁠׳הפרחה הגפן׳ - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות״ (שיר השירים רבה ו:יא), ״גפן זה תורה״ (חולין צב.)
9. (נ״ל והגפנים ר״ל מיעוט שנים)
10. ואחד אינו מן המנין
11. רש״י
12. אם נקיים הגרסה של ״חזרו״, מקורו במגילה יד:, אבל אם צ״ל ״שיחזרו״, כדעת רבי אליעזר בסנהדרין י:ג
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ועל הריח אמר והגפנים סמדר וגו׳ ולכן קומי לך וגו׳.
ועל ספר במדבר סיני שהוא ספור מהכנסתם ליכנס לארץ בסדור המחנות והדגלים אמר התאנה. ירצה שנחנטו ואחר כך נשארו כפגא זו שלא נתבשלה כל צרכה כי לא זכו הדור ההוא לסבות חטא מרגלים. אמנם על הדור שכבר היו ראויים לכך אשר סופר מהם בתחלת משנה תורה באר היטב (שם א׳) יי׳ אלהינו דבר אלינו בחורב ונאמר (שם) רב לכם שבת. וסעו לכם. ונאמר (שם ב׳) רב לכם סוב, פנו לכם צפונה. אמר והגפנים סמדר. קומי לך. ולזה מה שנשנה מאמר קומי לך תחלה וסוף.
{השלמת החושים ומעבר להשגה נעלה יותר}
התאנה חנטה פגיה – (התאנה) [הוא חוש הטעם], כי עליה נאמר ׳כי טוב העץ למאכל׳ (בראשית ג, ו). והגפנים [סמדר] נתנו ריח [הוא חוש הריח]. הרי לך שלמות הארבעה חושים והנאת השגתם. ומעתה קומי לך את רעיתי יפתי בשני התארים הנזכרים למעלה ולכי לך בהר ה׳ למה שלמעלה:
התאנה חנטה. בארץ כנען1, באופן שתאכלו פריה מיד2, כי היתה הכוונה שיכנסו לארץ תיכף אחר מתן תורה לולי חטאו בעגל ובמרגלים3. ועכשיו בשעבוד מלכויות אין נביא ומעורר, ולא אתנו יודע עד מה4:
1. גם זה נמשך על ׳בארצנו׳ שבפסוק הקודם, כלומר ׳התאנה שבארצנו חנטה פגיה׳.
2. ׳התאנה חנטה פגיה׳ כלומר הבשילה פירותיה, וכיון שפירות ארץ כנען כבר בשילים, יכולים ישראל לאכול מן הפירות מבלי לשהות. והוא כפירוש אבע״ז ׳חנטה׳ – המתיקה, ו׳פגיה׳ היינו הפרי שאינו מבושל, וא״כ הכוונה שהפירות שהיו פגים הבשילו, ועכשיו הם מתוקים ומוכנים לאכול. אבל רוב המפרשים פירשו ׳חנטה׳ - שהוציא פרח וצמחו הפגים, אך טרם בושל. ולפי פירוש רבינו נראה שמפרש ׳והגפנים סמדר נתנו ריח׳, שהענבים שהיו סמדר ולא נתנו ריח, עתה התבשל ונותן ריח.
3. כ״כ רבינו בהקדמתו לתורה ׳והיתה הכוונה שכאשר יחנו כן יסעו להיכנס בארץ תיכף בלתי כלי זיין וכו׳, ואז הוליכם דרך המדבר הגדול והנורא בשלושה מסעות עד קדש ברנע, והמה כאדם עברו ברית ובגדו בדבר המרגלים, ובכן השחיתו עניינם ונגזרה עליהם מיתה במדבר ועל בניהם גלות לדורות בבוא פקודתם, ולא נכנסו הבנים לארץ בלתי מלחמה׳. וכ״כ בבמדבר (א ב, ט א, י לה) ובדברים (א ח), ולהלן (ג ו-ח). ובכך עורר את ישראל לצאת ממצרים, כי ארץ כנען עומדת בפירותיה הבשלים, ומוכנה לבואם, ותיכף אחרי קבלת התורה יכנסו אליה.
4. ע״פ לשה״כ בתהלים (עד ט), וכתב רבינו שם ׳יודע עד מה - עד מתי ימשך זה הגלות׳. וזו תלונת כנסת ישראל, שבמצרים באו משה ואהרן להעיר את העם לעזוב את גילוליהם, ואמרו להם שכבר הגיע זמן הגאולה וארץ ישראל כבר מוכנה לכניסתם, ואף כבר ראו שנושעו מן הגזירות הקשות, ובשמעם זאת שבו ישראל והתעורר זכותם ובא גאולתם, משא״כ בגלותינו שאין נביא לעורר ואין יודע עד מתי ימשך הגלות.
נתנו ריח קומי לכי. לך ק׳ אבל ואמר לי קומי לך דלעיל בסמוך כתיב וקרי לך וכן במסורת מלכים ב׳ ד׳ לכי ב׳ כתיב כן מה יש לכי בבית קומי לכי רעיתי תניינא דסיפרא גם במסורת דריש מלכים לא נמנה עם מלין דכתיבין יו״ד בסוף תיבותא ולא קריין רק קומי לכי שבפסוק התאנה חנטה פגיה.
חנטה – יציאת הפירות והראותן קודם גמר בישולן תקרא חנטה ובדברי רז״ל אילן שחנטו פירותיו (בבלי ר״ה ט״ו.).
פגיה – הם התאנים שלא בשלו כל צרכן ובדברי רז״ל פגה שטמנה (בבלי שבת קכ״ג.).
סמדר – הם הענבים הדקים הניכרים אחר שנפל הפרח וכן פתח הסמדר (שיר השירים ז׳:י״ג).
לך – רוצה לומר להנאתך.
התאנה וגו׳ – אילני תאנה חנטו פירותיהם, ודרך האדם להתענג בראותן והסמדר מן הגפנים נתנו ריח טוב באפי הולכי אורח. והכל הוא ענין פתוי מה שהדרך לפתות בהם ללכת בדרך.
קומי לך – רוצה לומר הואיל וכל כך תתענג בדרך, לכן קומי לך וכו׳ והנמשל הוא שבאכילת המן התענגה לטעום בו כל הטעמים, והגיז לה השליו ולא חסרה דבר.
משל:
התאנה – מוסיף כי גם התאנה חנטה פגיה, וגם הגפנים כי כבר הגיע ירח זיו שבו זיו לאילנות. וא״כ קומי לך רעיתי, ור״ל שתחלה אמר קומי לך שאין יראת נזק מפני הסתיו שכבר עבר, ועתה מוסיף קומי מפני התועלת שתקבל מן האביב והקיץ.
מליצה:
התאנה – ר״ל כי הזרועים הקדושים הצפונים בנשמת האדם יש בהם שני מדרגות, יש שהם בה בכח ולא בפועל והם דומים לזרעים שבימי הסתיו יתעלמו לגמרי ולא נשאר מהם רק זרעם הטמון באדמה ומוכן לצאת אל הפועל עת יזרח שמש וכן יתעלמו הכחות האלה בעת תרדמת הנפש בהחלט. ויש שהם בה בפועל ונעשו לה קנין והם דומים לעצים נושאי פרי שגם בימי הסתיו לא יתעלמו בהחלט רק יעמדו מלדת ולשאת פרי אבל בכ״ז מצבת בם. וכן הכחות האלה לא יתעלמו גם בעת תרדמת הנפש רק לא ישאו אז פרי ותנובה והם ישנים שנת החורף ובכ״ז זרע קדש מצבתה. ובזה הוסיף במליצתו כי גם הכחות האלה שהם בנפש בפועל אשר עד עתה לא עשו פרי קדש הלולים עתה ישאו פרים. והנה התאנה משל אל כחות השכל והבינה צורף דבש אמרי נועם והגפן משל אל הכח המוכן אל הנבואה ורוה״ק שכבר בארנו שהיין המוזכר בספר הזה רומז אל הנבואה. אומר כי הכוחות האלה הוציאו ציצים ופרחים ומוכנים לשאת פרים וא״כ קומי לכי רעיתי וצאי מן הגויה להדבק בעליון. ותחילה אמר קומי לכי כי אין עוד יראת נזק כי הסתיו עבר ואין מעכב בפני הנפש ועתה הוסיף שצריך שתצא אחר שהכל פורח ונושא פריו והיא מוכנת אל התועלת הגדול שישפוך ה׳ את רוחו עליה. והמשורר לקח מליצותיו מן הזמן שאז היה הדבור הזה שהיה בחדש זיו בשנה הרביעית לשלמה (כמ״ש מ״א:ו׳) ולקח משל מן השנויים שיעשה הירח הזה בתולדות האדמה אל השנויים שיעשה הגלות זיו ה׳ והדרו על הנפש ותולדותיה.
חנטה – מקור שם חִטָּה.
פניה – פריה בלתי בשול, והרבה יש בלשון משנה, ואולי מזה שם Feige, Ficus בלשונותינו.
סמדר – אולי מקור סמד קרוב לצמד, והם חוטי הגפן שבהם נצמדת לקנים המעמידים אותה.
התאנה חנטה פגיה – התנוקת קרויה פגה, על שם התאנה חנטה פגיה.⁠1 (נדה מ״ז.)
התאנה חנטה פגיה וגו׳ – התאנה חנטה פגיה אלו סלי הבכורים, והגפנים סמדר נתנו ריח – אלו הנסכים.⁠2 (מ״ר)
התאנה חנטה פגיה וגו׳ – א״ר חייא בר אבא, סמוך לימות המשיח דבר גדול בא לעולם והרשעים כלים,⁠3 והגפנים סמדר נתנו ריח – אלו הנשארים, ועליהם נאמר (ישעיהו ד׳) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים.⁠4 (שם)
1. פגה היא ג״כ תאנה רק שלא נתבשלה עוד והיינו שאין לה עוד סימנים. ויען כי הכתוב המשיל את האשה לגפן, כמש״כ אשתך כגפן פוריה, לכן סמכו חכמים לקרוא לשלש תקופות שבחיי האשה, הקטנות והנערות והבגרות, בשמות מתיחסים לגדולי האילן מראשית צמיחתה עד שתמלא פירות. וכתב הגר״א דאשה בבית אביה נקראת תאנה, לפי שכשהוא מפרנסה זוכה במעשה ידיה ובמציאתה, והוא ע״ש הכתוב נוצר תאנה יאכל פריה.
2. דריש כן בהמשך וסיוע לדרשות הקודמות דהפסוקים מוסבים לזמן הגאולה ובנין המקדש וכו׳, ודריש ענינים אלה שהם ג״כ פרטים המסתעפים מקיומו של ביהמ״ק ותחית האומה.
3. הפגים הם התאנים שלא נתבשלו כל צרכן, ומשל הוא לפושעי ישראל שאין מעשיהם שלמים ורצויים כתבשיל שלא נתבשל די צרכו. והוי הכונה התאנה כנוי לישראל, חנטה [כבשה, מלשון חניטה] פגיה, והוא כנוי יפה לכליה, ובטעם הדבר י״ל כדי שלא יתקלקלו אחרים בסבתם.
4. ר״ל אלו הנשארים בצדקתם או שעשו תשובה, וסמך על סוף הפסוק והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו.
עצי1 הַתְּאֵנָה חָנְטָה – הוציאו קודם גמר בישולם את2 פַגֶּיהָ – פירות הבוסר שלהם3, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר – הענבים הדקים הניכרים אחר שנפל הפרח4 נָתְנוּ רֵיחַ טוב באפם של הולכי דרכים, והואיל וכל כך תתענגי בדרך5, קוּמִי לָךְ (לכי כתיב) להנאתך6 רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי לָךְ לטובתך, ובואי עימי7 לטייל8, ונשמחה שנינו יחד בכרמים כדרך האוהבים9 יד ומוסיפה היא לספר על החיבה שהראה לה החשוק בעבר באומרו לה10, יוֹנָתִי – רעייתי11, דומה את ליונה12, בבקשה ממך כאשר נהיה13 בְּחַגְוֵי – בביקועי14 הַסֶּלַע, או15 בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה – במקום נסתר שבין המדרגות16, שם17 הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ ושם18 הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ לדבר בי דברי חשק ואהבה19, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב – נעים20, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה – נאה ויפה21, ולזה אתאווה להקשיב לקולך וּלְהַשְׂבִּיעַ עיני ממראך22: ס
1. מצודת דוד.
2. מצודת ציון.
3. ר״י קרא. והם פירות שלא בשלו כל צרכן, מצודת ציון.
4. רש״י, אבן עזרא, מצודת ציון.
5. מצודת דוד.
6. מצודת ציון.
7. ראה ביאור בפס׳ י׳.
8. ר״י קרא.
9. רי״ד. והנמשל, שילכו במדבר ויתענגו באכילת המן לטעום בו כל הטעמים, וה׳ יגיז להם שְׂלָיו ולא יחסר להם דבר בלכתם במדבר, מצודת דוד. ורש״י ביאר התאנה אלו הביכורים שיגיע זמנם כשיכנסו לארץ ישראל, והגפנים זהו היין שינסכו על המזבח. באופן נוסף מבאר רש״י את הנמשל, הכשרים שבעם ישראל הריחו ריח של מצוות ומעשים טובים, ולכן הגיע הזמן שתקומי ותקבלי את עשרת הדברות. ועוד פירשו שהוא משל לרשעים שיפלו הרשעים כמו שנפלו הפרחים, שעתיד הקב״ה לקרב את הצדיקים ולשמחם ולהרחיק את הרשעים ולביישם, ולימות המשיח דֶבֶר גדול בא לעולם ובו הרשעים כָּלִים והצדיקים שמחים ומתענגים, מדרש רבה, לקח טוב. ובמדרש, אלו רשעי ישראל שמתו בשלושת ימי אפילה, רש״י, לקח טוב.
10. מצודת דוד.
11. רי״ד, וכינה אותה ״יונתי״ כדרך שאין היונה ממירה את בן זוגה כך הבטיח לי שלא יחליפני באשה אחרת, רש״י, רי״ד.
12. רש״י, רי״ד.
13. מצודת דוד.
14. מצודת ציון.
15. מצודת דוד.
16. שם.
17. שם.
18. שם.
19. שם.
20. מצודת ציון.
21. שם.
22. מצודת דוד. והנמשל, שאמר הקב״ה לעם ישראל, במדבר שם תראו לפני ואקשיב למאמר שתאמרו נעשה ונשמע, מצודת דוד. ולקח טוב מדרש רבה ורש״י ביארו שכאשר עמדו ישראל על הים היו דומים ליונה שברחה מפני הנץ, התחילה היונה מטפחת בכנפיה כדי שישמע בעל השובך ויבא ויציליה, וכך היו ישראל יראים להיכנס בים שעדיין לא נקרע, ולחזור לאחוריהם לא יכלו שכבר פרעה הקריב, מה עשו? ויצעקו בני ישראל אל ה׳, וכך אמר להם ה׳, ״הראני את מראיך״ מעשים טובים שבך, ״השמיעני את קולך, עמדי בתפילה כי קולך ערב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יד) יוֹנָתִ֞י בְּחַגְוֵ֣י הַסֶּ֗לַע בְּסֵ֙תֶר֙ הַמַּדְרֵגָ֔ה הַרְאִ֙ינִי֙ אֶת⁠־מַרְאַ֔יִךְא הַשְׁמִיעִ֖נִיב אֶת⁠־קוֹלֵ֑ךְ כִּֽי⁠־קוֹלֵ֥ךְ עָרֵ֖ב וּמַרְאֵ֥יךְ נָאוֶֽה׃
O my dove that is in the clefts of the rock, in the covert of the cliff, let me see your face; let me hear your voice. For your voice is sweet, and your face is lovely.⁠"
א. אֶת⁠־מַרְאַ֔יִךְ ל!=אֶתּ⁠־מַרְאַ֔יִךְ (תי״ו דגושה)
ב. הַשְׁמִיעִ֖נִי =א,ש1,ק-מ (כתיב מלא יו״ד וחסר יו״ד)
• ל=הַשְׁמִיעִ֖ינִי (כתיב מלא יו״ד ומלא יו״ד)
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהעודהכל
וְכַד רְדַף פַּרְעֹה רַשִּׁיעָא בָּתַר עַמָּא דְּיִשְׂרָאֵל הֲוָת מְתִילָא כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל לְיוֹנְתָא דִּסְגִירָא בְּחַגְוֵי טִנָּרָא וְחִוְיָא מָעִיק לָהּ מִגָּיו וְנַצָּא מָעִיק לָהּ מִבַּרָא הַכְּדֵין הֲוָת כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל סְגִירָא מֵאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא דְּמִן קֳדָמֵיהוֹן יַמָּא וּמִן בָּתְרֵיהוֹן רָדֵיף סָנְאָה וּמִן תְּרֵין סִטְרֵיהוֹן מַדְבְּרַיָּא דְּמָלְיָן חֵיוָן קָלַן דְּנָכְתִין וְקָטְלִין בְּאֵרֵיסֵיהוֹן יָת בְּנֵי נְשָׁא וּמִן יַד פְּתַחַת פּוּמַּהּ בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ וּנְפַקַת בְּרָת קָלָא מִן שְׁמֵי מְרוֹמָא וְכֵן אֲמַרַת אַנְתְּ כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל דִּמְתִילָא לְיוֹנְתָא דָּכִיתָא וּמִטַּמְרָא בִּסְגוֹר חַגְוֵי טִנָּרָא וּבְחֶבְיוֹנֵי דַּרְגִּיתָא אַחְזִינִי יָת חַזְוַיִךְ וְיָת עוּבָדַיִךְ דְּתָקְנָן אַשְׁמְעִינִי יָת קָלִיךְ אֲרוּם קָלִיךְ עָרִיב בִּצְלוֹתָא בְּבֵית מַקְדַּשׁ זְעֵיר וְחֶזְוִיךְ שַׁפִּיר בְּעוּבָדִין טָבִין.
[א] יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע – מַהוּ יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵא אֲנִי לְיִשְׂרָאֵל יוֹנָה, דִּכְתִיב: וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פּוֹתָה אֵין לֵב (הושע ז׳:י״א), אֶצְלִי הֵם כְּיוֹנָה אֲבָל אֵצֶל אֻמּוֹת הָעוֹלָם כְּמִין חַיּוֹת, דִּכְתִיב גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה (בראשית מ״ט:ט׳), נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה (בראשית מ״ט:כ״א), יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ (בראשית מ״ט:י״ז), בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף (בראשית מ״ט:כ״ז), וְכָל שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים מְשׁוּלִים כְּחַיּוֹת, לְפִי שֶׁהָאֻמּוֹת נִלְחָמִים לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים לְיִשְׂרָאֵל מָה אַתֶּם רוֹצִים מִן הַשַּׁבָּת וּמִן הַמִּילָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּירָן לְיִשְׂרָאֵל וְנַעֲשִׂין בִּפְנֵי הָאֻמּוֹת כְּחַיּוֹת לְהַכְנִיעָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נַעֲשִׂים כְּיוֹנָה תַּמָּה וְשׁוֹמְעִין לוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה׳ (שמות ד׳:ל״א). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, משֶׁה אַתְּ עוֹמֵד וְצוֹעֵק, כְּבָר שָׁמַעְתִּי יִשְׂרָאֵל וְצַעֲקָתָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מַה תִּצְעַק אֵלָי (שמות י״ד:ט״ו), אֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְךָ. לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶצְלִי הֵם תְּמִימִים כְּיוֹנִים, אֲבָל בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם הֵם עֲרוּמִים כִּנְחָשִׁים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עֲנוֹ שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְאָמְרִין לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר (דניאל ג׳:ט״ז), אִין לְמַלְכָּא לָמָּה נְבוּכַדְנֶצַּר, וְאִין נְבוּכַדְנֶצַּר לָמָּה מַלְכָּא, אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ לוֹ, אִם לְפָסִים וְגֻלְגְּלֻיּוֹת וְדֵימוּסְיוֹת וְאַרְנוֹנִיּוֹת מֶלֶךְ אַתְּ עָלֵינוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר, וְאִם לְדָבָר זֶה שֶׁאַתְּ אוֹמֵר לָנוּ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְצַלְמָךְ, נְבוּכַדְנֶצַּר אַתְּ, וּנְבוּכַדְנֶצַּר שְׁמָךְ, הוּא גַבְרָא וְחַד נְבוֹ עָלֵינוּ כַּחֲדָא, נְבוּכַדְנֶצַּר, נָבַח כְּכַלְבָּא, נָפִיחַ כְּקוּלְתָה, נָצַר כְּצַרְצְרָה, מִיָּד נְבַח כְּכַלְבָּא וְאִתְעֲבֵד כְּכַדָּא וּנְצַר כְּצַרְצְרָה. כְּתִיב: אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹר (קהלת ח׳:ב׳), אָמַר רַבִּי לֵוִי אֲנִי פִּי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים אֶשְׁמֹר, אוֹתוֹ הַפֶּה שֶׁאָמַר לָנוּ בְּסִינַי: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ (שמות כ׳:ב׳), וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים (קהלת ח׳:ב׳), עַל שֵׁם: לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא (שמות כ׳:ו׳).
[ב] תָּנֵי דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לְמָה הָיוּ דּוֹמִין, לְיוֹנָה שֶׁבָּרְחָה מִפְּנֵי הַנֵּץ וְנִכְנְסָה לִנְקִיק הַסֶּלַע וּמָצְאָה שָׁם הַנָּחָשׁ מְקַנֵּן, וְנִכְנְסָה לִפְנִים וְלֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לְהִכָּנֵס שֶׁעֲדַיִן הַנָּחָשׁ מְקַנֵּן, תַּחֲזֹר לַאֲחוֹרָהּ, לֹא תְהֵי יְכוֹלָה שֶׁהַנֵּץ עוֹמֵד בַּחוּץ, מֶה עָשְׂתָה הַיּוֹנָה הִתְחִילָה צוֹוַחַת וּמְטַפַּחַת בַּאֲגַפֶּיהָ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע לָהּ בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ וְיָבוֹא וְיַצִּילָהּ, כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים עַל הַיָּם, לֵירֵד לַיָּם לֹא הָיוּ יְכוֹלִין, שֶׁעֲדַיִן לֹא נִקְרַע לָהֶם הַיָּם, לַחֲזֹר לַאֲחוֹרֵיהֶם לֹא הָיוּ יְכוֹלִין שֶׁכְּבָר פַּרְעֹה הִקְרִיב, מֶה עָשׂוּ: וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה׳ (שמות י״ד:י׳), מִיָּד: וַיּוֹשַׁע ה׳ בַּיּוֹם הַהוּא (שמות י״ד:ל׳). רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא דִּכְפַר תְּחוּמִין, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת יְחִידָה וְהָיָה מִתְאַוֶּה לִשְׁמֹעַ שִׂיחָתָהּ, מֶה עָשָׂה הוֹצִיא כָּרוֹז וְאָמַר, כָּל עַמָּא יִפְקוּן לְקַמְפּוֹן, כְּשֶׁיָּצְאוּ מֶה עָשָׂה, רָמַז לַעֲבָדָיו וְנָפְלוּ לָהּ פִּתְאוֹם כַּלִּיסְטִין, וְהִתְחִילָה צוֹוַחַת אַבָּא אַבָּא הַצִּילֵנִי, אָמַר לָהּ אִלּוּ לֹא עָשִׂיתִי לָךְ כָּךְ לֹא הָיִית צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת אַבָּא הַצִּילֵנִי. כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם הָיוּ הַמִּצְרִיִּים מְשַׁעְבְּדִין אוֹתָם וְהִתְחִילוּ צוֹעֲקִין וְתוֹלִין עֵינֵיהֶם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וגו׳, מִיָּד וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם (שמות ב׳:כ״ג-כ״ד), שָׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתְפִלָּתָן וְהוֹצִיאָן בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִשְׁמֹעַ קוֹלָן וְלֹא הָיוּ רוֹצִין, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִזֵּק לִבּוֹ שֶׁל פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְחַזֵּק ה׳ אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף וגו׳ (שמות י״ד:ח׳), וּכְתִיב: וּפַרְעֹה הִקְרִיב (שמות י״ד:י׳), מַהוּ הִקְרִיב, שֶׁהִקְרִיב אֶת יִשְׂרָאֵל לִתְשׁוּבָה. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָם, תָּלוּ עֵינֵיהֶם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַיִּצְעֲקוּ לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה׳ (שמות י״ד:י׳), כְּאוֹתָהּ צְעָקָה שֶׁצָּעֲקוּ בְּמִצְרַיִם, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לָהֶם אִלּוּלֵי שֶׁעָשִׂיתִי לָכֶם כֵּן לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלְכֶם, עַל אוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר: יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, הַשְׁמִיעִנִי אֶת הַקּוֹל אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא קוֹלֵךְ, שֶׁכְּבָר שָׁמַעְתִּי בְּמִצְרַיִם, וּכְשֶׁצָּעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִיָּד: וַיּוֹשַׁע ה׳ בַּיּוֹם הַהוּא (שמות י״ד:ל׳).
[ג] רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַר קְרָיָה בְּיִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ עַל הַיָּם, יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, שֶׁהָיוּ חֲבוּיִים בְּסִתְרוֹ שֶׁל יָם. הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה׳ (שמות י״ד:י״ג). הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ, זוֹ הַשִּׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה (שמות ט״ו:א׳). כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב, זֶה הַשִּׁיר. וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַרְאִין בְּאֶצְבַּע וְאוֹמְרִים: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות ט״ו:ב׳).
[ד] רַבִּי עֲקִיבָא פָּתַר קְרָיָה בְּיִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, שֶׁהָיוּ חֲבוּיִין בְּסִתְרוֹ שֶׁל סִינַי. הַרְאִינִי וגו׳, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כ׳:י״ד). הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ, זֶה קוֹל שֶׁלִּפְנֵי הַדִּבְּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳). כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב, זֶה קוֹל שֶׁלְּאַחַר הַדִּבְּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע ה׳ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וגו׳ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ (דברים ה׳:כ״ד). מַהוּ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ, חִיָּא בַּר אַדָּא וּבַר קַפָּרָא, חַד אָמַר הֲטָבָה כַּהֲטָבַת הַנֵּרוֹת, וְחַד אָמַר הֲטָבָה כַּהֲטָבַת הַקְּטֹרֶת. וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק (שמות כ׳:י״ד).
[ה] רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי פָּתַר קְרָיָה בְּמַלְכֻיּוֹת, יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, שֶׁחֲבוּיִין בְּסִתְרָן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת. הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, זֶה הַתַּלְמוּד. הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ, זֶה מַעֲשֶׂה הַטּוֹב. וּכְבָר נִמְנוּ פַּעַם אַחַת בְּבֵית עֲלִיַּת עָרִים בְּלוֹד וְאָמְרוּ מִי גָדוֹל הַתַּלְמוּד אוֹ הַמַּעֲשֶׂה, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר גָּדוֹל הוּא הַמַּעֲשֶׂה, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר גָּדוֹל הוּא הַתַּלְמוּד, נִמְנוּ וְגָמְרוּ גָּדוֹל הוּא הַתַּלְמוּד שֶׁמֵּבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב, זֶה הַתַּלְמוּד. וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה, זֶה מַעֲשֶׂה הַטּוֹב.
[ו] רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא פָּתְרֵי קְרָיָה עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר בְּאֹהֶל מוֹעֵד, יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, שֶׁחֲבוּיִין בְּסֵתֶר אֹהֶל מוֹעֵד. הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּקָהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא ח׳:ד׳), הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ: וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ (ויקרא ט׳:כ״ד), שִׁירָה נָאָה אָמְרוּ עַל יְדֵי שֶׁרָאוּ דָּבָר חָדָשׁ, לְפִיכָךְ אָמְרוּ שִׁירָה חֲדָשָׁה, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב, זֶה הַשִּׁיר. וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה׳ (ויקרא ט׳:ה׳).
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אִינוּן פָּתְרוּן לָהּ עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אַף, אֲנָא נִפְתְּרִינָהּ עַל דַּעְתַּיְהוּ דְּרַבָּנָן בְּבֵית הָעוֹלָמִים, יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, שֶׁהָיוּ חֲבוּיִין בְּסֵתֶר בֵּית עוֹלָמִים. הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה (מלכים א ח׳:א׳). הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרְרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד (דברי הימים ב ה׳:י״ג). רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא כֹּהֵן בֶּן דְּלָיָה אָמַר, כְּתִיב: וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו (שמות י״ט:ח׳), וּכְתִיב: וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ (שמות כ״ד:ג׳), עַד אֵיכָן עָמַד לָהֶם אוֹתוֹ הַקּוֹל, עַד וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרְרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד. כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב, זֶה הַשִּׁיר. וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים וגו׳ בָּקָר (מלכים א ח׳:ס״ג), אֵיזֶה בָּקָר: אֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר (במדבר ז׳:ח׳).
[ז] רַבִּי אֵלִיָּהוּ פָּתַר קְרָיָה בְּעוֹלֵי רְגָלִים, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, אֵלּוּ עוֹלֵי רְגָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה וגו׳ (דברים ט״ז:ט״ז). הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ, זֶה קְרִיאַת הַהַלֵּל בְּנֹעַם, בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרִין אֶת הַהַלֵּל קוֹלָן עוֹלֶה לַמָּרוֹם, מַתְלָא אָמַר פִּסְחָא בְּבַיְיתָא וְהַלֵּילָא מְתַבְּרָא אַבַּרַייאָה. כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב, זֶה הַשִּׁיר. וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה, זֶה הַדּוּכָן.
[ח] רַבִּי יְהוּדָה בֶּן סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר, מִפְּנֵי מָה נִתְעַקְּרָה רִבְקָה, כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים תְּפִלָּתֵנוּ עָשְׂתָה פֵּרוֹת, שֶׁאָמְרוּ לָהּ: אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה (בראשית כ״ד:ס׳). עַד שֶׁהִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ יִצְחָק וְנִפְקְדָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה׳ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ (בראשית כ״ה:כ״א). רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר מִפְּנֵי מָה נִתְעַקְּרוּ אִמָּהוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹא יְהוּ מִתְרַפְּקוֹת עַל בַּעֲלֵיהֶן בְּנוֹיָן. רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר, מִפְּנֵי מָה נִתְעַקְּרוּ אִמָּהוֹת, כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ רֹב שָׁנִים בְּלֹא שִׁעְבּוּד. רַבִּי חוֹנַיי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר מִפְּנֵי מָה נִתְעַקְּרוּ אִמָּהוֹת כְּדֵי שֶׁיֵּהָנוּ בַּעֲלֵיהֶן בְּנוֹיָן, שֶׁבַּזְּמַן שֶׁהָאִשָּׁה מְקַבֶּלֶת הֵרָיוֹן הִיא מִתְכַּעֶרֶת וּמְתֹעֶבֶת. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁכָּל הַשָּׁנִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה אִמֵּנוּ עֲקָרָה הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ כְּכַלָּה בְּתוֹךְ חֻפָּתָהּ, כֵּיוָן שֶׁעִבְּרָה נִשְׁתַּנָּה זִיוָהּ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים (בראשית ג׳:ט״ז). רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁילָא מִכְּפַר תְּמַרְתָא, וְרַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, מִפְּנֵי מָה נִתְעַקְּרוּ אִמָּהוֹת, בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִשְׁמֹעַ שִׂיחָתָן. אָמַר לָהֶם: יוֹנָתִי אֹמַר לָכֶן מִפְּנֵי מָה הֶעֱקַרְתִּי אֶתְכֶן, שֶׁהָיִיתִי תַּאֲוָה לִשְׁמֹעַ שִׂיחַתְכֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה.
יונתי בחגוי הסלע – זו כנסת ישראל שנמשלה ליונה כשראתה רץ אחריה הים סוגר מלפניה ושונא רודף אחריה יצא פרעה כגבור והקב״ה יצא כנגד פרעה כגבור ולא הודיע שהוא איש מלחמה עד שיעשה מלחמה כנגד פרעה כמה שנאמר ה׳ איש מלחמה ה׳ שמו (שמות ט״ו:ג׳). יצא פרעה בשריון והקב״ה יצא בצדקה שנאמר וילבש צדקה כשריון (ישעיהו נ״ט:י״ז). יצא פרעה בכובע וקשת וחצים והקב״ה יצא בצדקה ככובע שנאמר וכובע ישועה בראשו (שם). בחצים [לאור חציך יהלכו] לנגה ברק חניתך (חבקוק ג׳:י״א). וצלח פרעה על הסוס והקב״ה צלח כנגדו. שנאמר והדרך צלח רכב (תהלים מ״ה:ה׳).
בחגוי הסלע – זו עמידתם לפני הר סיני כמה שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י״ט:י״ז). משל למה הדבר דומה למלך שהוא מבקש אשה שלח שתנשא לו קבלה עליה. אמר המלך לראותה ראה אותה אמר לה דברי ואני שומע דבריך [והיתה מדברת] באזניה מלך והיה קולה ערב (לאחר). כך אמר הקב״ה לישראל הראיני את מראיך זו הגאולה שהביא הקב״ה לישראל בימי רבי שמעון ורבי ישמעאל שהיה מעשה בשבעה אנשים שהיו עולים לירושלים מצא הראשון תמרה אחת ואמר יעלה חברי וכן השני כך עשו כולם עד שהגיע השביעי ונטלה עד שהגיע לכור וחלקוה ביניהם. עד עכשיו היה קורא כור תמרה כיון שהגיע המעשה לפניהם אמר כדאי היא שתבא הגאולה על ידיהן על אלה נאמר הראיני את מראיך במעשים טובים השמיעיני את קולך במצות.
ד״א השמיעיני את קולך – אמר רבי אלעזר נותן כח לישראל כקולו של משה שהיה במצרים יושב ודורש וכל ישראל [שומעים] עד שנים עשר מיל כמה שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול (שמות י״ט:י״ט).
ד״א השמיעיני את קולך – כשאתם מתפללים לפני בקול גבוה כי קולך ערב בתפלתך.
יונתי בחגוי הסלע – רבי לוי בשם ר׳ שילא דכפר תמרתא (אמר) ור׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן, למה נתעקרו האמהות, שהקב״ה מתאוה לשיחתן שנאמר יונתי בחגוי הסלע, למה עקרתי אתכם בשביל הראיני את מראיך.
השמיעני את קולך – רבי עזריה בשם ר׳ חנינא בר פפא כדי שיהיו מתפרקות על בעליהן בנויין, רב הונא בשם ר׳ חייא בר אבא כדי שיצאו רוב שנים מן השעבוד, רב הונא ור׳ אידי ור׳ אבין בשם ר׳ מאיר כדי שיהנו בעליהן מהן, שכל זמן שהאשה מקבלת עוברין מתעכרת ומתועבת שכל תשעים שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בתוך חופתה והיו מטרונות באות ושואלות בשלומה והיתה אומרת להם צאו ושאלו בשלומה של עלובה זו, א״ר חנינא בר פפא הקוצים הללו לא נחרשים ולא נזרעין ומאליהן מתמרות ועולות, החטה הזאת כמה צער וכמה יגיעה עד שלא תעלה, כך את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני וגו׳ ושרי אשת אברם לא ילדה לו.
דבר אחר: יונתי בחגוי הסלע – אלו ישראל שחוגגין לפני הקב״ה שנקרא סלע שנאמר סלעי ומצודתי, הראיני את מראיך מעשים טובים.
השמיעני את קולך – בתורה ובמצות.
דבר אחר: הראיני את מראיך – בקיחת לולב נאה ואתרוג נאה, השמיעני את קולך בהלל.
כי קולך ערב – בהודו לה׳ כי טוב.
ומראך נאוה – באנא ה׳ הושיעה נא ובאנא ה׳ הצליחה נא, למה לכם לשבח שאתם צדיקים שנאמר ועמך כלם צדיקים, ואין הקב״ה מבקש להתקלס אלא מהם שנאמר רננו צדיקים בה׳ וגו׳.
דבר אחר: יונתי בחגוי הסלע – למה היו דומין ישראל באותה שעה ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע והיה נחש נושף בה, נכנסה לפנים, וכשיצאה לחוץ הרי בא הנץ לתפשה, כך היו ישראל באותה שעה דומים הי סגור והשונא רודף ונתנו עיניהם בתפלה, עליהם מפורש יונתי בחגוי הסלע.
כי קולך ערב – בתפלה, ומראך נאוה בתלמוד תורה.
השמיעני את קולך – (ברמז תשס״ה).
דבר אחר: מדבר במתן תורה, יונתי בחגוי הסלע – שנתלש ההר ממקומו וקרבו ועמדו תחתיו שנאמר ותקרבון ותעמדון תחת ההר.
הראיני את מראיך – אלו שתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל.
השמיעני את קולך – אלו עשרת הדברות.
כי קולך ערב – בתפלה, ומראך נאוה בתלמוד תורה.
השמיעני את קולך – (ברמז תשס״ה).
דבר אחר: מדבר במתן תורה, יונתי בחגוי הסלע – שנתלש ההר ממקומו וקרבו ועמדו תחתיו שנאמר ותקרבון ותעמדון תחת ההר.
הראיני את מראיך – אלו שתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל.
השמיעני את קולך – אלו עשרת הדברות.
כי קולך ערב – כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע, ומראך נאוה ויקרבו כל העדה ויעמדו. רבי אליעזר אומר על ים סוף הדבר נאמר, הראיני את מראיך התיצבו וראו את ישועת ה׳, השמיעני את קולך וייראו מאד.
כי קולך ערב – אשירה לה׳, ומראך נאוה מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. א״ר יהודה בן לוי בר שלום בשם ר׳ יודא בר סימון יונה אין כתיב אלא יונתי אמר הקב״ה אצלי תמימים הם כיונה, אבל אצל עובדי אלילים הם ערומים כנחשים. אמר הקב״ה נתתי להם מצות עשה וקבלו עליהם, מצות לא תעשה וקבלו עליהם, ולא פרשתי להם מתן שכרן ולא אמרו לי דבר אלא כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע, נעשה זו מצות עשה ונשמע זו מצות לא תעשה.
אמר רב ששת קול באשה ערוה שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה – השמיעני את קולך זה משה שנאמר משה ידבר, והיה מדבר וכל ישראל שומעים.
דבר אחר: השמיעני את קולך – כשאתם מתפללים בקול גבוה קולכם ערב.
דבר אחר: כי קולך ערב – כשעלה על ההר, ומראך נאוה כשירד מן ההר ואת הלוחות בידו (ברמז שס״ח).
יא חמאמתי פי כהף אלצכ׳ר, פי סתר אלדרגה, אריני מנצ׳רך, אסמעיני צותך, אן צותך עד׳ב (לד׳יד׳)
ומנצ׳רך חסן.
היונה שלי! במערת הסלע במסתור המדרגה (בחלק האחורי של המדרגה), הראיני את המראה שלך, תשמיעי לי את קולך, הרי בוודאי הקול שלך ערב והמראה שלך יפה.
יונתי – את יונתי אשר בחגוי.
ענין יונתי בחגוי הסלע בהיותו המשך לענין הראשון וסמוך לו, תחלתו על יציאת ישראל ממצרים ורדיפת האויב אחריהם בין מגדול ובין הים. והמשילו חז״ל את ישראל באותה העת ליונה הבורחת מלפני הנץ ונתקלה במאורת נחשים והרי היא פוחדת מאחור ומלפנים, וז״ל ח״זל (שה״ש רבה ב ל) נמשלו ישראל באותה שעה ליונה שברחה מן הנץ ופגעה חור פתן, וכן ישראל, פרעה מאחריהם והים סגור מלפניהם לפיכך ויזעקו בני ישראל אל ה׳ (שמות יד י).
וענין הראיני את מראיך, הוא ראייתם את השכינה ונצחונם שנ׳ וירא ישראל את היד הגדולה וכו׳ (שם יד לא).
ואמרו השמיעני את קולך, הם שמנה עשרה פסוקים שאמרו ישראל כלומר שירת הים.
כי קולך ערב, בתפלה. ומראך נאוה, כמעשים טובים.
יונתי בחגוי הסלע – זה נאמר על אותה שעה שרדף פרעה אחריהם והשיגם חונים על הים, ואין מקום לנוס לפניהם מפני הים,⁠א ולא לדפנות מפני חיות רעות. למה היו דומין באותה שעה? ליונה שבורחת מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע, והיה הנחש נושף בה. תכנס לפנים הרי הנחש, תצא לחוץ הרי הנץ. אמר לה הקב״ה: הראיני את מראיך – את כשרון פעלך, למי את פונה בעת צרה. השמיעני את קולך – ויצעקו בני ישראלב (שמות י״ד:י׳).
בחגוי – נקיק, והוא לשון שבר, ודומה לו: יחוגו וינועו (תהלים ק״ז:כ״ז), והיתה אדמת יהודה למצרים לחגהג (ישעיהו י״ט:י״ז). וכשהן רבים קורא להם חגוי, וכן קצה – קצוי, וכן ויכרות את מדויהם (שמואל ב י׳:ד׳) – מיסוד מד.
מדרגה – בלעז אישקאלוש. כשעושין חריץ סביבות המגדלים ושופכים העפר למעלה להגביה התל סביב עושין אותו מדרגות מדרגות זו למעלה מזו.
בסתר המדרגה – פעמים שיש בהם חורים ונכנסים שם שרצים ועופות.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לייפציג 1 נוסף כאן: ״ולא לאחריהם מפני מצרים״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לייפציג 1 נוסף כאן: ״אל י״י״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778, וכן בכמה כ״י של המקרא, וכן גם בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, בביאור המקביל של רש״י בראשית כ״א:ט״ז. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״לחגא״.
My dove, in the clefts of the rock – This is said regarding the time when Pharaoh pursued them and overtook them camping by the sea. With no place to escape in front of them because of the sea, and they could not turn to the side because of wild beasts. What did they resemble at that time? A dove that was fleeing from a hawk and entered the clefts of the rocks, where a snake was hissing at her. Should she enter inside, there was the snake; should she go outside, there was the hawk. The Holy One, Blessed Is He, said to her [Yisroel], "Show Me your countenance,⁠" [i.e.,] the quality of your deeds, to whom you turn in time of distress. Let me hear your voice – "And the Bnei Yisroel cried out to Adonoy.⁠"1
In the clefts of – In the crannies; this is a term referring to a breach, and similar to this is, "They were frightened יָחוֹגּוּ and they staggered,⁠"2 [and,] "And the land of Yehudah will be for Egypt a dread לְחָגָּא,⁠"3 and in the plural form [Scripture] calls them חַגְוֵי [=cracks]. Similarly, [the plural form of] קָצָה [=end] is קַצְוֵי⁠[=ends], and similarly, "and he cut their garments מַדְוֵיהֶם.⁠"4
CliffEschelons, in Old French. When they make a ditch around the towers and pour the earth above it to raise the mound around it, they make it in many levels, one above the other.
In the concealment of the cliff – There are sometimes holes in them, and reptiles and birds enter therein.
1. Tehillim 107:27.
2. Yeshayahu 19:17.
3. II Shemuel 10:4.
4. These are the terraces that are dug into hills around fortifications.
יונתי בחגוי הסלע – ישראל נמשלו כיונה ונמשלו כחיות לומ׳ לך אעפ״י שהם תמימים כיונה לפני השכינה. אבל (בין) האומות הם גבורים כחיות שהרי חנניה מישאל ועזריה לא חששו על גזירת נבוכדנצר. שנאמר ענו שדרך מישך ועביד נגו ואמרין למלכא נבוכדנצר וגו׳. אמרו לענין מסים ושעבודים אתה מלך עלינו אבל להשתחוות לצלמך אתה נבוכדנצר ואין אתה מלך עלינו. לכך נמשלו ישראל ליונה שהם תמימים כיונה.
יונתי בחגוי הסלע – תני ר׳ ישמעאל למה היו ישראל דומין כשעמדו על הים ליונה שברחה מפני הנץ התחילה מטפחת בכנפיה כדי שישמע בעל השובך ויבא ויציליה. כך היו ישראל יריאין לכנס בים שעדיין לא נקרע לחזור לאחוריהן לא היו יכולין שכבר פרעה הקריב. מה עשו ויצעקו בני ישראל אל י״י.
הראני את מראיך – מעשים טובים שבך.
השמיעני את קולך – עמדי בתפלה כי קולך ערב כשירה.
ומראך נאוה – שהיו מראין זה לזה זה אלי ואנוהו. ר׳ יוסי הגלילי פתח קרא לעתיד.
יונתי בחגוי הסלע – אלו ישראל שהם חבויין בין המלכות. הראיני את מראיך זה מעשה הטוב.
השמיעיני את קולך – זה תלמוד תורה.
כי קולך ערב – לפני השם. ומראך נאוה במעשיך הטובים.
ד״א: יונתי בחגוי הסלע – אלו ישראל שהם תחת עשו ש׳ בו שוכני בחגוי סלע. בסתר המדרגה תחת ידי עשו שסתרו בית עולמים.
הראיני את מראיך – הקב״ה מבקש מישראל שיהיו עושין מעשים טובים.
השמיעיני את קולך – שיהיו מרבים בתפלה ובתחנונים. כי קולך ערב ומאך נאוה. שבזכות התפלה והתלמוד ובשכר מעשים טובים ישראל נגאלין.
ד״א: יונתי בחגוי הסלע – אמ׳ הקב״ה אעפ״י שישראל מגיעין עד עפר ובאין עד המדרגה התחתונה אם יראו מעשיהם טובים ומרבים קולם בתלמוד תורה ובתפלה הם נצולים. גדול התלמוד שקדש למעשה מ׳ שנה שהלכו ישראל במדבר. גדול הוא התלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה שנאמר ומדתם אותם ושמרתם לעשותם. אם לא למד היאך יתקיים. והשם חפץ בתפלת הצדיקים ומביא עליהם ענינים כדי שיבקשו רחמים מלפניו מפני מה היתה רבקה עקרה כדי שיעתר יצחק לי״י וכן אתה מוצא לישראל ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל י״י. ואו׳ וירא בצר להם בשמעו את רנתם. וכן הקב״ה רדפה בתפלת ישראל ומביא עליהם עיתי צרות כדי להחזירם למוטב לכך נאמ׳ כי קולך עב ומראך נאוה. וכן אמ׳ דבורה מקול מחצצים בין משאבים וגו׳. אז ירדו לשערים עם י״י. כיון שישראל מתפזרין מיד ירדו לשערי תפלה. משל למלך שהיתה לו בת נאה והיה אוהב לשמוע קולה ולראות יפיה והיא היתה מסתתרת ממנו מה עשה המלך צוה לעבדיו להפחידה כסבורה היא שהם ליסטין התחילה לצעוק אבא אבא ויוצאה אל המלך אמ׳ לה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך. כך בזמן שישראל מתיאשין מן השם מפחידם על ידי האומות והם מבקשים רחמים לפניו ועושים מעשים טובים והוא מושיען.
יונתי בחגוי הסלע – עתה מדבר האוהב לאהובתו מחוץ לבית אביו, על שאמרנו למעלה שהוא מסתכל ומשגיח דרך נקבים וחלונות, ועל כן הוא אומר לה: יונתי ואהובתי הצפונה וטמונה בכבודה, בת מלך השוכנת פנימה, הראיני את מראיך השמיעיני את קולך – לשורר שיר באהבתך, למען אשמע מאחרי קירותא הבית, שהרי קולך ערב ומראך נאוה. והיא הלכה וברחה אליו ועשתה רצון אוהבה, והלכוב לטייל שניהם בפרדס להתחבב שם באהבתם זה את זה.
דימיון להקב״ה אשר פקד וזכר כנסת ישראל להעלותה מעוני מצרים.
בחגוי – לשון נקיקי הסלעים.
המדריגה – כמו: ונפלו המדריגות (יחזקאל ל״ח:כ׳), עניין מעלות הם.
א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: קורות.
ב. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: והלכה (ותוקן בגיליון).
O MY DOVE, IN THE CRANNY IN THE ROCKS – Now the lover speaks to his beloved from outside of her father's house as mentioned above (Song of Songs 2:9) – he looks and gazes through the lattice and windows. For that reason he says to her: "My love, hidden and concealed like a princess who, because of her glory, remains indoors, let me see your face, let me hear your voice singing a song of your love so that I might hear it here on the other side of the walls of the house. Your voice is sweet and your face is lovely.⁠" She fled outside to him and did as her love wished. They went, the two of them, to walk in the orchards to embrace each other there because of their affection for each other.
The allegorical meaning of this verse refers to the Holy One – He remembered the Assembly of Israel and brought them up from the oppression of Egypt.
IN THE CRANNY OF THE ROCKS – The term is synonymous with "clefts of the rocks" (Isa. 7:19).
CLIFF – Like the phrase "cliffs shall topple" (Ezek. 38:20) the word connotes heights.⁠1
1. Rashbam's comment is based upon Rashi's, but the material has been condensed. Ibn Ezra agrees with the explanation found in Rashbam's commentary.
בחגוי – מן חוג הארץ, והוא מקום גבוה, כמו שכני בחגוי סלע (עבדיה א׳:ג׳).
המדריגה – כדמות סולם,⁠א אבנים זו על זו, כמו ונפלו המדרגות (יחזקאל ל״ח:כ׳).
ערב – מתוק, כמו וערבה לי״י (מלאכי ג׳:ד׳).⁠ב
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״סולם״.
ב. כן בכ״י לונדון 27298. בכ״י פריס 334: ״ערב – נעים ונוח, ושנתי ערבה לי (ירמיהו ל״א:כ״ה).⁠״
את כמו יונה במקום גבוה ובסתר הראיני אתא מראיך השמיעיני אתב קולך.
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״את״.
ב. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״את״.
Thou art like a dove in a high place where thou art hidden, let me see thy countenance, let me hear thy voice.
יונתי – ענתה השכינה: אחר צאת ישראל ממצרים דמיתיך בלכתך אחריי במדברא ליונה בסתר המדרגה שהםב העננים.⁠ג
הראיני את מראיך – זה ויאמינו בי״י (שמות י״ד:ל״א).
השמיעיני את קולך – אז ישיר משה (שמות ט״ו:א׳).
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״במדבר״.
ב. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״שהם״.
ג. כן בכ״י לונדון 27298. בכ״י פריס 334: ״הענבים״.
My dove. The Shekhinah says after Israel’s departure out of Egypt, I compare thee walking after me in the wilderness to a dove in the secret places of a steep, which signifies the clouds.
Show me your face. ‘And they believed Hashem’ (Exodus 14:31).
Let me hear thy voice. ‘Then Moses sang’ (Exodus 15:1).
חגוי הסלע – מן חוג הארץ (ישעיהו מ׳:כ״ב) – שפירושו גלגל הסובב על הארץא והוא הפוך. או הן שני שרשים והעניין אחד.
המדרגהב – כמו מעלות, כמו ונפלו המדרגות (יחזקאל ל״ח:כ׳). וכן תרגום אונקלוס לא תעלה במעלות (שמות כ׳:כ״ב) – לא תיסק בדרגין,⁠ג וכן בלשון ישמעאל.
ערב – כמו וערבה לי״י (מלאכי ג׳:ד׳), דטוב ונחמד.
נאוה – הוא תאוה לעינים.
א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י וטיקן 488 חסר: ״שפירושו גלגל הסובב על הארץ״.
ב. כן בנוסח שלנו ובכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״המדרגות״.
ג. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״וכן תרגום... תיסק בדרגין״.
ד. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י וטיקן 488 נוסף כאן: ״שפירושו״.
ועוד יונתי בחגוי הסלע – אמר לה את נסתרת בביתך ולא אוכל לראותך כמו יונה שהיא בחגוי הסלע.
הראיני את מראיך – מאחד החרכים או השמיעיני את קולך ואמרי ליא מה אעשה.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״ואמרי לי״.
וקרא אותה יונתי – בעבור שיצאה ממצרים.
ועניין בסתר המדרגה – שהיו ישראל מסותרים בעננים.⁠א
הראיני את מראיך – זה הוא ויאמינו בי״י (שמות י״ד:ל״א).
השמיעיני את קולך – אז ישיר משה ובני ישראל (שמות ט״ו:א׳).
או יהיה פירושו שאמרו: נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳), והוא יותר נכון.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״כענבים״.
יונתי בחגוי הסלע – עתה מספר: אני אמרתי לה: צאי עמי, ויונתי יושבת בצינעה בביקוע סלע.
בחגוי – כמו והיתה אדמת יהודה למצרים לחגאא (ישעיהו י״ט:י״ז), וכן יחוגוב וינועו (תהלים ק״ז:כ״ז).
בסתר המדרגה – כעינייןג סלע, וכפל מילה על בחגוי הסלע.
הראיני את מראיך השמיעיני את קולך – כשתלכי עמי.
ומראך – תואר שלך נאה לי.
א. כן בפסוק. בכ״י: ארץ יהודה לחגה.
ב. כן בפסוק. בכ״י: ויחגו.
ג. בכ״י: לעיניין.
(יד-טז) יונתי בחגוי הסלע. השיר הזה לא ביום אחד נעשה, לכן תופס שיטתו עתה בהמשל יונה תמה: יונתי הטמונה בחגוי ובנקיקי הסלעים ובסתר המדרגות בין שורה לשורה מפני דאגת השועלים המצויין בכרמים, עתה, שהרי כרמינו סמדר, הראיני את מראייך וצאי משם, ובואי אלי מן הכרמים, שכן יונה מצוייה בין הכרמים, כדאיתא בב״קא ״אין פורסין נשבין ליונים אלא אם כן היה רחוק מן היישוב שלשים ריס. ואמר רב יוסף: וביישוב של כרמים אפילו מאה מיל לא יפרוס״. אחזו לנו שועלים – צאי מנקיקי הסלע, ובואי לטייל בכרמים, כי השועלים, בין גדולים בין קטנים, שהיו מחבלים כרמים, שכבר חנטו ונעשו סמדר, כמו שאמר למעלה ״והגפנים סמדר נתנו ריח״ (שיר השירים ב׳:י״ג), כבר אחזום ותפשום עבדים שלנו, ואל תדאגי מהם. וכן הוא מנהג במקום כרמים, שעושים רשתות ומכמורות לצוד חיות קטנות המצויים מן הכרמים. אחזו – לשון שעבר, כמו ׳נאחזו׳, וכן ״מדוע אחרו פעמי מרכבותיו״ (שופטים ה׳:כ״ח).
והדוגמה כתרגומו היטב: כשהיינו על פי החירות ובין הים ובין מגדול, והמדבר סגר עליהם (ראו שמות י״ד:ב׳-ג׳), ופרעה השיגם ״חונים על הים״ (שמות י״ד:ט׳), ואין מקום מכל צר לברוח, כיונה הטמונה בנקיקי הסלעים מפני החיה והעופות גסים ״ויצעקו בני ישראל אל י״י״ (שמות י״ד:י׳), וכתיב ״מה תצעק אלי״ (שמות י״ד:ט״ו). לאחר שעברו הים, אחזו לנו שועלים – ״ויבא עמלק וילחם בישראל״ (שמות י״ז:ח׳), וזינב הנחשלים (על-פי דברים כ״ה:י״ח) משבט דן, בשביל פסל מיכה שהיה עמהם, כדכתיב ״ועבר בים צרה״ (זכריה י׳:י״א; וראו בבלי סנהדרין ק״ג:). מחבלים כרמים – ישראל שנמשלו לכרם. דודי לי ואני לו – חזרו בתשובה – ״ויחלש יהושע את עמלק״ (שמות י״ז:י״ג). אבל לפי הפשט וחיבור המקראות, כולם מדברים במעבר ים סוף,⁠ב כמו שפירשתי. דודי לי ואני לו – שבאתי אליוג בנקיקי הסלעים, והעביריני בים, וניער פרעה (על-פי שמות י״ד:כ״ז), וקרבנו לפני הר סיני.
הרועים בשושנים רועה את צאנו במקום גַּנּוֹת של בשמים ושושנים.
משל דברי תורה לשושנים.
א. בכתב היד: בב״ר. אך הציטוט הוא מבבלי ב״ק ס״ב:, בהתבסס על המשנה בהמשך המסכת (ז׳:ז׳; וראו בבלי שם, ע״ט:), אם כי יתכן שהוא מהמקבילה בבבלי ב״ב כ״ג. כלומר נמחקה כאן הרגל של הקו״ף, או אולי הבסיס של הבי״ת.
ב. בכתב היד: מדברים בחברים סוף.
ג. בכתב היד: אלא.
יונתי בחגוי הסלע – כל זה מספרת לריעותיה: שאמר לה דודה: יונתי – נאהבת עלי כיונה על בן זוגה. ולפי שקראה יונה ממשילה ליונה המסתתרת בחגוי הסלע – נקיקי הסלע, מפני הצנה והקור.
הראני {את} מראיך – ובאי אלי כי הסתו עבר.
ואם אין את רוצה להראות לי מראיך, השמיעני {את} קולך – לכל הפחות כי לשניהם אני תאב.
יונתי בחגוי הסלע – את שמסתרת עצמה בחגוי הסלע, כמו בחוגי, תיבה הפוכה היא, כמו: שמלה שלמה. כמו: היושב על חוג הארץ (ישעיהו מ׳:כ״ב) – בתוך חוג הסלע, והוא כמו: נקרת הסלע (שמות ל״ג:כ״ב).
בסתר המדרגה – לשון מעלות, המסתתרת אחר המדרגות ובסתר שלהם.
הראיני את מרא⁠{י}⁠ך והשמיעיני את קולך – כלומר צאי אלי ואראה מראך ואשמע קולך, כי אני תאב לראותך ולשמוע.
כי קולך – לשמוע ערב, ומראך נאוה – לראות. כי היה מפתה אותי לצאת ולילך לארצו.
יונתי בחגוי הסלע כו׳ ז׳ פעמים ״יונתי״1 ״יונים״2 בספר זה3. וכן בי״ב שבטים בשמותם4, ז׳ פעמים י׳, ז׳ פעמים ו׳, ז׳ פעמים ן׳, הרי ז׳ פעמים יו״ן, הרי זה יונים.
דבר אחר, יונתי בחגוי גי׳ שרה, שהיתה נתונה בתיבה להחביאה5, וזהו בסתר המדרגה.
דבר אחר, יונתי בחגוי הסלע – כפה עליהם הר כגיגית6 שנאמר ״ויתיצבו בתחתית ההר״7, וזהו בסתר המדרגה ס״ת הר.
דבר אחר, יונתי בחגוי הסלע – זה משה8 שעמד במערה ״בנקרת הצור״9 וכן אליהו10. בחגוי הסלע בסתר המדרגה ס״ת יערה, בא״ת ב״ש הי׳ מ׳, הרי מערה.
דבר אחר, יונתי בחגוי הסלע – שיוקבע הר הזתים לב׳ הרים11, ויניצו משם המתים12, וזהו יונתי בחגוי סלע, ולכך רמז הר.
יונתי בחגוי הסלע בסתר גי׳ שכפה הקב״ה עליהן הר כגיגית13.
המדרגה – כמו שנאמר ״ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות״14.
בסתר המדרגה – בסתר הר סיני, שהיה מדרגה למשה לעלות ולרדת בו מארץ לשמים ומשמים לארץ15.
הראיני (הראיני) את מראיך ר״ת מאה – ק׳ ברכות16.
הראני את מראיך – ברגלים, ״יראה כל זכורך״17. השמיעני את קולך כי קולך ערב – נדרש על הלולב18 וההלל19.
השמיעני – השם או משה ידבר20.
קולך קולך ב׳, בקר וערב21.
ומראיך נאוה – ומראיך יתר י׳ – י׳, קבלת כל הי׳ דברות והמצות שהוא דבר קשה ומר, ולא רצו האומות לקבל22, היה נאוה ומתוק על ישראל, וזהו ומראיך נאוה. ומראיך נאוה – דבר המר נאוה על ישראל.
דבר אחר, דבר המר ויסורין של ישראל, שהן דבר מר בעולם הזה, איך הוא נאוה לעולם הבא, וזהו מראיך נאוה ר״ל לעולם הבא23.
1. ב:יד, ה:ב, ו:ט
2. א:טו, ד:א, ״יונים״ משמע ב׳
3. ״כיונים״ (ה:יב) אינו מן המנין
4. בשם פרטי, ראובן שמעון לוי...
5. בראשית רבה מ:ה
6. ילקוט שמעוני, שבת פח., שיר השירים רבה
7. שמות יט:יז, שיר השירים זוטא
8. ילקוט שמעוני
13. ואחד אינו מן המנין
15. ראה זוהר אחרי סה:
17. דברים טז:טז, שיר השירים רבה, ראה ילקוט שמעוני
18. ילקוט שמעוני
19. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני
20. ״משה ידבר והאלהים יעננו בקול״ (שמות יט:יט)
21. ראה שיר השירים זוטא, מדרש לקח טוב
22. ספרי דברים שמג, מכילתא כ:ב, תנחומא וזאת הברכה ד, ראה בבא קמא לח.
23. ראה ברכות ה.
יונתי בחגוי הסלע אשר הייתה בדרגות הגבוהות ביותר.
בסתר המדרגה והיא עכשיו בגלות במדרגה הנמוכה והחשוכה ביותר.
הראיני את מראייך והשמיעני את קולך אע״פ שאת בגלות ונתונה תחת ידיים [של זרים], אל תפסיקי לבקש את האל ולפנות אליו, שכן הוא לעולם אינו מואס במבטם ואינו מתעלם מקריאתם ״ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים...⁠״ (ויקרא כו:מד), ״כי קולך ערב״.
יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה – קראה יונתי לפי שהיונה יש לה סגולה משאר הבעלי חיים שלא תזדווג כי אם אל הזכר אשר נולד עמה. וכן זאת החשוקה להיות עתה כל השתדלותה לעבודתו לא תטה ממנו כלל. ולהיות עתה ג״כ יותר מוכנת להזדווג עמו. והנה זה הפסוק הוא נאות מאד לפי המשל ולפי הנמשל. ואולם האותותו לפי המשל הוא כי ממנהג החושקים הוא להתחבר יחד במקומות הנסתרים כמו חגוי סלע וסתר המדרגה ושם יחשוק ראשונה לראות מראיה ולשמוע קולה ואחר כן יתעורר להתחבר עמה. ובזה יאמר עתה מפני שלא נשלם ביניהם עדיין מה שישלם לו בו החבור שהוא יחשוק לראות מראיה ולשמוע קולה שם. ואולם האותותו לפי הנמשל הוא שהוא יאמר אליה שבמקומות הנעלמים יצטרך שתראה אליו מה שהושג אליה באמצעות החושים עד שיעשה מזה גזרה כוללת עם ההשגות. וזכר מזה המראים והקולות לבד לפי ששני אלו החושים הם מוכנים יותר אל העיון משאר החושים. וזה מעניינם מבואר. ולזה מי שנפקד ממנו אחד מאלו החושים או שניהם הוא מעט ההכנה מאד. ושאר החושים הם יותר מוכנים בהשתמש בצרכי הגוף.
והנה אחרי צאתה ועמדה בנקרת הצורים ובנקיקי הסלעים קורא עליה יונתי בחגוי וגו׳ ואמר הראיני וגו׳ כלפי מה שהיו מדברים עד עכשיו על ידי שליח ובהסתר פנים ולזה אמר כי קולך ערב ומראך נאוה. כי זה מה שיהנה בהיות פנים בפנים.
יונתי – הנה אחר שיצאה ממצרים ובאה לסיני ובחדש הג׳ העידה על ידי שליח הנאמן שתצא אליו להראות פנים ותתצב שם בתחתית ההר ולזה אמר יונתי בחגוי הסלע הראיני כד״א (שם ה׳) פנים בפנים דבר ה׳. השמיעני לאזני את כל דבריך שעד עתה היית מדברת ע״י שליח והוא אמרך שם (שמות כ״ד) נעשה ונשמע.
כי קולך ערב – ויאות שישמע מפיך גם מראך נאוה ונכון שתראי לפני. וכן עשו.
{תפקיד החוש המשותף באיחוד החושים}
יונתי בחגוי הסלע – הורה שאחר שלמות החושים החיצוניים הנזכר יצטרך להעלותם אל החוש המשותף פנימה אשר הוא אוצרם, כי בהתאחדם בו יהיו לאחדים ביד השופט עליהם, ויקח ראיה מהם, וזהו הטעם שקראה עתה בשם יונה מפני שלמותו שזכר למעלה ב׳עיניך יונים׳. בחגוי הסלע וכו׳, יראה בחושים העליונים והוא במשותף. בסתר המדרגה, יראה המדרגה [ה]⁠נסתרת מן העין, ששם (ירחקו) [יתאחדו] המראה והשמע יחד, שהם עקר החושים חקוי יותר דק ונסתר, וזו היא המראה והשמע הם הערבים ונאים אל השכל, ותלקח מהם ראיה יותר מן החיצוניים:
(יד-טו) [תשובת ה׳]:
יונתי בחגוי הסלע. משיב האל יתברך, הנה בשעבוד מצרים היו צדיקי הדורות מלמדים דעת את העם ומתפללים, כאמרו (במדבר כ טז) ׳ונצעק אל ה׳ [וישמע קולנו] וישלח מלאך׳1, אבל עתה בשעבוד מלכויות שאת2 ׳בחגוי הסלע׳ להמלט ולהסתר מגזירות האומות3, הראיני את מראיך, היש משכיל4 מראה5 ומורה דרך עץ החיים6, השמיעיני את קולך, היש מפגיע7 ומתפלל באמת על הגאולה8: כי קולך ערב ומראך נאוה. כי אמנם אז בשעבוד מצרים היה ׳קולך ערב׳ אצלי בתפילה9, ׳ומראך׳ - המורה לצדקה10 היה נאוה והגון11, הוא אהרן ומשה ודומיהם12, אבל עכשיו13 אחזו לנו שועלים, מתייהרים בלבוש של תלמיד חכם, וכל רוח אין בקרבם14: שועלים קטנים - שלא הגיעו להוראה, מחבלים כרמים - להורות שלא כהלכה15: וכרמינו סמדר. שלא תמצא ׳הלכה ברורה ומשנה ברורה׳16:
1. ופירש רש״י ׳וישלח מלאך׳ – זה משה, הרי שבגלל שצעקו אל ה׳ שלח את משה לעורר אותם, ולא שלחו עד שהתפללו. ובשמות (ב כד-כה) כתב רבינו ׳וישמע אלקים את נאקתם - תפילת קצתם, כי התפללו אז מצדיקי הדור, כאמרו (במדבר כ טז) וַנִּצְעַק אֶל ה׳ וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ, וירא אלקים את בני ישראל - השגיח עליהם ולא הסתיר עוד פניו מהם, כענין כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי (שמואל א׳ ט טז), כמו שהעיד אחר כך באמרו (להלן ג ז) רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם, וידע אלקים - ידע נגעי לבבם ושהיתה תפילתם וצעקתם בכל לב, כמו שסיפר אחר כך באמרו (שם) כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו, על היפך וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וגו׳ וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ (תהלים עח לו-לז)׳. ושם (ג ז-י) ׳ראה ראיתי את עני עמי - צדיקי הדור הנאנחים והנאנקים על עוונות הדור ועל עָנְיָם ומתפללים וכו׳, ובהיות זה אמת שידעתי את מכאוביו ונגעי לבבו, הנה צעקת בני ישראל באה אלי, שקיבלתי תפילתם מאחר שקראוני באמת, לא על דרך וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם׳. וכאן הוסיף רבינו שמלבד שהיו מתפללים, צדיקים אלה אף היו מלמדים דעת לעם. [ראיתי למי שתמה מה מקורו של רבינו שצדיקי הדורות לימדו במצרים, וציין לדברי הרמב״ם (הל׳ ע״ז פ״א ה״ג) ׳ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך ה׳ ולשמור מצוות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלימוד׳. ובסוטה (יב.) אמרו ׳עמרם גדול הדור היה׳, הרי שקיימו גם במצרים צוואת יעקב שמבני לוי ימנו לגדול הדור. אך מקור רבינו קדום מזה, והוא ביומא (כח:) ׳מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, היו במצרים - ישיבה עמהם׳, וראה מהרש״א שם ש׳ישיבה׳ היינו שלימדו תורה לאחרים].
2. כ״ה בדפוס, ובכת״י ׳זה׳, כלומר בשעבוד מלכויות של עכשיו.
3. בשהש״ר: ׳יונתי בחגוי הסלע, שחבויין בסתרן של מלכיות, הראיני את מראיך, זה התלמוד, השמיעני את קולך, זה מעשה הטוב׳.
4. ע״פ לשה״כ בתהלים (יד ב) ׳היש משכיל דורש את אלקים׳, וכמו שכתב לעיל (פסוק ח-ט) שבגלות זה ׳ממכון שבתו משגיח כמו מארובות השמים לראות היש משכיל דורש את אלקים׳.
5. - מראייך.
6. לשה״כ בבראשית (ג כד). כלומר, האם יש מי שהשכיל בעצמו והוא מוכן אף ללמד ולהורות לאחרים את הדרך להשיג חיי נצח, שהוא דרך ׳עץ החיים׳ שבגן עדן, וכמו שבמצרים צדיקי הדור לימדו דעת את העם.
7. ע״פ לשה״כ בישעיה (נט טז), והוא עניין תפילה ובקשה.
8. כמו שאמר שעשו הצדיקים בגלות מצרים. וחזר כאן על הביטויים שכתב (פסוק ח-ט) ׳ממכון שבתו משגיח כמו מארובות השמים לראות היש משכיל דורש את אלקים, ומבלי אין איש ואין מפגיע מכביד עלינו עבטיט של גלות׳. הרי שכוונתו שם וכאן שלעומת המצב בגלות מצרים, חסרים לישראל שני דברים שמחמתם אין ה׳ נוהג עמנו כמאז: א׳, חסרון ׳משכיל דורש את אלקים׳ ללמד דעת לעם, ב׳, חסרון ׳מפגיע׳ ומתפלל על הגאולה באמת ובכל לב.
9. כמו שביאר למעלה שנושעו בזכות תפילת הצדיקים וצעקתם של העם מכל ליבם.
10. ע״פ לשה״כ ביואל (ב כג) ׳כי נתן לכם את המורה לצדקה׳, את נביאיכם המורים אתכם לשוב אלי כדי לצדק אתכם (רש״י שם).
11. נאוה – נחמד, תאוה לעינים (אבע״ז).
12. וכמבואר שמלבד שהתפללו, אף לימדו דעת את העם. ובלקח טוב כתב: ׳יונתי בחגוי הסלע, אלו ישראל שהם תחת עשו, שנאמר בו (ירמיה מט יז) שוכני בחגוי סלע..., הראיני את מראיך – הקב״ה מבקש מישראל שיהיו עושין מעשים טובים, השמיעיני את קולך - שיהיו מרבים בתפילה ובתחנונים, כי קולך ערב ומראך נאוה - שבזכות התפילה והתלמוד ובשכר מעשים טובים ישראל נגאלין׳.
13. בגלותנו היום, לעומת מצרים.
14. ע״פ לשה״כ בחבקוק (ב יט).
15. בסוטה (כב.) איתא: ׳מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, כי רבים חללים הפילה - זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה - זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה׳. וכתב הרמב״ם בהלכות תלמוד תורה (פ״ה ה״ד): ׳וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה רשע שוטה וגס הרוח וכו׳, אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם וקופצין ויושבין בראש לדין ולהורות בישראל, הם המרבים המחלוקת והם המחריבים את העולם והמכבין נרה של תורה והמחבלים כרם ה׳ צבאות, עליהם אמר שלמה בחכמתו אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים׳. והוא על דרך ׳והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים׳ (אבות פ״ד מט״ו), וכתב שם התוספות יום טוב ׳שלא יהיה ראש לשועלים כשעדיין לא הגיע להוראה, שעליהם נאמר רבים חללים הפילה, וידמו לשועלים לפי שאלו כשירצו לשבת בכסא למשפט ושיקבלו העם הוראותיהם, יעשו ערמות ותחבולות לגנוב דעת העם, ולכך אמר ראש לשועלים, כלומר שאפילו אתה רואה כי הרבה אשר מורים הוראות ואתה ראש וחשוב מהם, אל תקנא בחטאים האלה, ואני ממליץ עליהם מה שאמר שלמה המלך ע״ה אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים, שהוא כרם ה׳ צבאות, והם קיבוץ חכמים, כדתנן כרם שביבנה׳. ושוב ציין לדברי הרמב״ם הנזכרים. [וראה בחגיגה (יד.): ׳ותעלולים ימשלו בם - אמר רב אחא בר יעקב, תעלי בני תעלי׳, ופירש רש״י ׳תעלי – שועלים׳. ובב״ק (קיז.) ׳ארי שאמרת נעשה שועל׳, ובב״מ (פד:) ׳שהוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל׳]. וראה מש״כ רבינו בישעיה (כו כא). ובשהש״ר ׳מחבלים כרמים, אלו ישראל דכתיב כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל׳.
16. מחמת אלה המחבלים בכרמים, נשאר כרם שלנו, שהוא ׳כרמי שלי׳ הנזכר לעיל (א ו), כמו ׳סמדר׳ שהם ענבים שלא נתבשלו כל צורכם, והיינו שלא תמצא ׳הלכה ברורה ומשנה ברורה׳ במקום אחד. והוא מלשון הגמרא (שבת קלח:) ׳תנו רבנן, כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל׳, ובהמשך שם ׳תניא רבי שמעון בן יוחי אומר, חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה׳ ולא ימצאו, שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד׳. ופירש רש״י ׳שלא ימצאו הלכה שלא יהא בה מחלוקת׳. ובסוטה (מז:) איתא: ׳משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל, משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן, רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות׳. הרי שבגלל ה׳שועלים׳ המתייהרים, שעליהם אמר ׳משרבו זחוחי הדעת׳, ׳רבתה המחלוקת׳, ובגלל שלא הגיעו להוראה, כמו שאמרו שם שלא שימשו כל צורכם, רבתה עוד יותר עד שנעשית תורה כשתי תורות, ועל זה אמר ׳וכרמנו סמדר׳. ובפירושו לזכריה כתב רבינו שתלמידים אלו נמשלים שם לתאנים שלא בישלו [לעומת ׳סמדר׳ שהמשיל כאן], וכן כתב (זכריה יא ח): ׳ותקצר נפשי בהם - בחטאים שאין הדעת סובלתן, כענין המחלוקת עד שנעשית תורה כשתי תורות, נגד מצות ׳כי יפלא ממך׳, נפשם בחלה בי - כי לא שימשו כל צרכן, וַיְחַפְּאוּ דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן, כענין ׳התאנים משיבחילו׳ (משנה מעשרות א׳:ב׳), פירוש, שהתחילו להתבשל ולא בושלו כל צרכן׳⁠ ⁠׳. וראה עוד מש״כ להלן (ז ב-ד).
בחגוי – ענין בקוע וחריץ כמו שוכני בחגוי סלע (עבדיה א׳:ג׳).
המדרגה – ענין מעלות כמו ונפלו המדרגות (יחזקאל ל״ח:כ׳).
ערב – ענין מתיקות ונעימות כמו וערבה לה׳ מנחת (מלאכי ג׳:ד׳).
נאוה – נאה ויפה.
יונתי בחגוי הסלע – עודה מספרת החיבה שהראה לה החשוק מאז, ואמרה הנה כשהלכתי אחריו אמר לי אתה שמובטחני בך שלא תמיר אותי באחר, כדרך שאין היונה ממירה בן זוגה, בבקשה ממך כשנהיה בדרך במקום מוצנע בבקועי הסלע או במקום נסתר שבין המדרגות, שם הראי לי את מראיך, ושם השמיעי לי את קולך לדבר בי דברי חשק ואהבה כי קולך ערב ומראך נאוה. ולזה אתאוה להקשיב קולך ולהשביע עיני ממראך. והנמשל הוא שאמר ברוך הוא לישראל הנה במדבר מול הר סיני, שם תתראה לפני, ושם אקשיב מאמרך שתשיבי לאמר כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע.
משל:
יונתי – [רואה הוא כי הרעיה לא תוכל עתה להתרחק מן העיר, כי לא יצאה עמו אל המדבר רק אל הכרמים] ממשיל אותה ליונה החבואה בימי הסתיו בחגוי הסלע, וגם אין משוררת אז בקולה כי היא בסתר המדרגה, כאילו מחבאת גופה לבל יתראה וקולה לבל ישמע, מבקש הראיני את מראיך והשמיעני קול שירתך, ומפרש כי קולך ערב. ר״ל אם לא תצאי אל המדבר עכ״פ צאי מן המחבא למען אראך ואשמע קולך.
מליצה:
יונתי – כבר בארנו במבוא המחברת שהדבור הזה לא היה נבואה גמורה במראה ובחזיון רק הערה נבואיית והנפש לא התפשטה אז מן הגוף לגמרי וע״ז ממשיל אותה ליונה החבואה בחגוי הסלע כי נשארה מלובשת בגופה. והנה הדבור שדבר ה׳ אז אל שלמה הוא הבית אשר אתה בונה אם תלך בחקתי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצותי ללכת בהם וכו׳. והיה הבדל בינו ובין הדבור הראשון שדבר אליו בחלום הלילה בגבעון שאז בקש שלמה את החכמה ונתן לו חכמה ולב מבין ובדבור הזה הזהירו על שמירת המצות, לפ״ז בדבור הראשון השפיע עליו שפע חכמה ותבונה על שכלו העיוני ובדבור הזה השפיע עליו שפע יראת ה׳ ואהבתו על שכלו המעשי. וידוע ששכל העיוני והמעשי הם צריכים זל״ז כמ״ש אם אין יראה אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה כי החכמה קודם אל היראה קדימת הסבה כי לא עם הארץ חסיד וצריך שיקדים בשכלו העיוני לדעת את מי הוא ירא ואת החקים אשר יעשה האדם וחי בהם. אמנם היראה קודמת אל החכמה קדימת התכלית אל האמצעיים כי תכלית החכמה היא יראת ה׳ כמ״ש תכלית חכמה תשובה ומע״ט. ואחר שבדבור הראשון השפיע עליו חכמה ודעת בא בדבור זה להזהירו על יראת ה׳ ועשות מצותיו שהיא התכלית. והנה מראה הנפש הוא השכל העיוני וקולה הוא השכל המעשי. רצוני שמראה הנפש שזה מורה על עצמותה הנה עצמות הנפש היא ההשכלה שכן נקראת בפי החכמה נפש השכליית. וא״כ ע״י השכל העיוני תראה הנפש את מראה והשכל העיוני הוא ישפוט על הדברים כמו שהם נמצאים להכיר בין האמת והשקר אמנם השכל המעשי הוא ישפוט על הדברים כמו שהם ראוים להיות מה יעשה ומה לא יעשה להכיר בין טוב לרע, וזה קול הנפש כי בזה תשמיע קולה אל כל כחות הגויה לצוות אותה ולהזהירם על הטוב והרע על המצוה ועל העבירה, שע״י הקול יגלה האדם את רצונו וע״י המראה יגלה את עצמותו מה הוא, אמר ה׳ אל נפש שלמה הנה את כלואה בחגוי הסלע מסתרת את מראיך ובסתר המדרגה בלתי משמעת את קולך הראיני את מראיך ע״י שתשכיל בשכל העיוני אשר כבר השפיע ה׳ עליך חכמה בדבור הראשון וגם השמיעני את קולך ע״י שתצוה אל כחות גופך לשמור מצות ה׳ וחקותיו בשכל המעשי שזה הזהירו בדבור הזה ולכן הקדים הראיני את מראיך שהוא קודם בזמן אולם כאשר פירש חשיבותם הקדים כי קולך ערב, כי היראה קודמת אל החכמה בחשיבות כי היא התכלית.
יונתי – את אהובתי הנאמנת לי כיונה, וכמוה נחבאת במקום הסלעים (חגוי ממקור גו או גב) או בסתר הפסגה שלעלות אליה צריך אדם לדלג (עיין מה שכתבתי למעלה פסוק ח׳) ממדרגה למדרגה (שההר עשוי מעלות כמו מעלות בית חורון), הראיתי את מראיך וגו׳.
יונתי – מהו יונתי,⁠1 אמר הקב״ה אצלי הם כיונה, מפני שנעשים כיונה תמה ושומעין לי, כמו שנאמר ויאמן העם, אבל אצל אוה״ע הם כחיות.⁠2 (מ״ר)
יונתי וגו׳ – תנא דבי ר׳ ישמעאל, בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין, ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם הנחש מקנן, מה עשתה, התחילה צווחת כדי שישמע בעל השובך ויצילה, כך היו ישראל, בשעה שראו את המצרים רודפים אחריהם, לירד לים לא היו יכולין שעדיין לא נקרע, לחזור לא היו יכולין, שכבר הקריב פרעה, מה עשו, התחילו צועקים להקב״ה, ועל אותה שעה אמר הקב״ה יונתי בחגוי הסלע, השמיעיני את קולך, את הקול אין כתיב כאן, אלא את קולך – שכבר שמעתי במצרים. (שם)
יונתי וגו׳ – ר׳ אלעזר פתר קרא בשעה שעמדו ישראל על הים, יונתי בחגוי הסלע, שהיו חבויים בסתרו של ים,⁠3 הראיני את מראיך, הדא הוא דכתיב התיצבו וראי את ישועת ה׳, השמיעיני את קולך – זו השירה שנאמר אז ישיר משה, כי קולך ערב – זה השיר, ומראיך נאוה – שהיו ישראל מראים באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו. (שם)
יונתי וגו׳ – ר׳ עקיבא פתר קרא בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני, יונתי בחגוי הסלע – שהיו חבויין בסתרו של סיני,⁠4 הראיני את מראיך – שנאמר וכל העם רואים את הקולות, השמיעיני את קולך זה קול שלפני הדברות, שנאמר כל אשר דבר ה׳ נעשה, כי קולך ערב – זה קול שלאחר הדברות, שנאמר וישמע ה׳ את קול דבריכם,⁠5 ומראך נאוה – שנאמר וירא העם וינועו. (שם)
יונתי וגו׳ – רבי יוסי הגלילי פתר קרא במלכיות,⁠6 יונתי בחגוי הסלע – שחבויין בסתרן של מלכיות, הראיני את מראיך – אלו מעשים טובים, השמיעיני את קולך, זה התלמוד, כי קולך ערב זה התלמוד, ומראך נאוה אלו מעשים טובים.⁠7 (שם)
יונתי וגו׳ – ר׳ הונא ור׳ אחא ב״ר חנינא פתרי קרא באהל מועד. יונתי בחגוי הסלע שהיו חבויין בסתר אהל מועד,⁠8 הראיני את מראיך – כמש״נ (פ׳ שמיני) ותקהל העדה פתח אהל מועד, השמיעיני את קולך, כמו שנאמר וירא כל העם וירנו, כי קולך ערב – זה השיר9 ומראך נאוה – כמש״נ (שם) ויקרבו כל העדה, ויעמדו לפני ה׳.⁠10 (שם)
יונתי וגו׳ – ר׳ תנחומא פתר קרא בבית העולמים,⁠11 יונתי בחגוי הסלע – שהיו חבויין בסתר בית עולמים,⁠12 הראיני את מראיך, כמש״נ (מלכים א ח׳) אז יקהל שלמה,⁠13 השמיעיני את קולך, כמש״נ (דברי הימים ב ה׳) ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד, כי קולך ערב, זה השיר, ומראך נאוה אלו הקרבנות, כמש״נ (מלכים א ח׳) ויזבח שלמה את זבח השלמים וגו׳.⁠14 (שם)
הראיני וגו׳ – רבי אליהו פתר קרא בעולי רגלים, הראיני את מראיך אלו עולי רגלים שנאמר שלש פעמים בשנה יראה וגו׳, השמיעיני את קולך – זו קריאת ההלל בנעימה, כי קולך ערב – זה השיר, ומראך נאוה – זה הדוכן.⁠15 (מ״ר)
כי קולך ערב – אמר שמואל, קול באשה ערוה, דכתיב כי קולך ערב.⁠16 (ברכות כ״ד.)
כי קולך ערב – א״ר חסדא, קול עבה באשה ה״ז מום, שנא׳ כי קולך ערב.⁠17 (כתובות ע״ה.)
כי קולך ערב – שאלו התלמידים את ר׳ דוסתאי ב״ר ינאי, מפני מה האשה קולה ערב ואין האיש קולו ערב, אמר להו, זו ממקום שנבראה וזה ממקום שנברא.⁠18 (נדה ל״א:)
כי קולך ערב – רבי שילא ור׳ יוחנן אמרי, מפני מה נתעקרו אמהות, בשביל שהיה הקב״ה מתאוה לשמוע שיחתן, הדא הוא דכתיב כי קולך ערב.⁠19 (מ״ר)
1. ולא יונה.
2. סמיך על האגדה דסוטה י״א ב׳ אומה זו לחיה נמשלה, יהודה גור אריה, דן נחש, נפתלי אילה שלוחה, ישכר חמור גרם, יוסף בכור שור, בנימין זאב, דכתיב ביה כתיב ביה, ודלא כתיב ביה כתיב ביה (יחזקאל י״ט) מה אמך לביא בין אריות רבצה, וכ״ה במ״ר כאן, ומה שלא הביאו לענין זה הפסוק מתורה הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, ע׳ מש״כ בתורה תמימה פ׳ שמות בפסוק כי חיות הנה.
3. רומז למ״ש במדרשים שהים נתבקע לאחר שהיו עד צוארם במים.
4. שנכפה עליהם ההר כגיגית, כנודע באגדה דשבת פ״ט א׳. ובילקוט הגי׳ שנתלש ההר ממקומו ובאו ועמדו תחתיו, שנא׳ ותקרבון ותעמדון תחת ההר.
5. נראה דסמיך אסוף הפסוק ויאמר ה׳ אלי הטיבו אשר דברו, וזהו כי קולך ערב, שרצוי ונתקבל.
6. ר״ל בעת שישראל בגולה תחת שעבודן של מלכות.
7. כי בזמן שישראל בגולה אין להם מכל גדולתם כי אם תורה ומעשים טובים.
8. שהיה רק חמשים בחמשים אמה ונקהלו כולם לתוכו על פי נס, כמבואר בויק״ר פרשה מ׳.
9. של הלוים.
10. להֵרָאוׁת וגם יתכן לומר דסמיך אלשון דסמיך לי׳ כי היום ה׳ נראה אליכם, וא״כ היתה אז מראיהם נאוה שזכו למראה כבוד ה׳.
11. כנוי למקדש שלמה, ע״ש הכתוב מכון לשבתך עולמים (מלכים א ח׳).
12. אולי הכונה שהיו חבויין בצלו והיינו שהיה עליהם לסתרה, שהגין עליהם, וע׳ לעיל אות ק״מ.
13. ובשעה שהעדה נאספת למקום אחד היא נראית, וגם יתכן לומר דמכוין להפסוק שבאותו ענין ויסב המלך את פניו ויברך וגו׳ ויאמר ברוך ה׳ אלהי ישראל.
14. וסמיך אסוף הענין ויחנכו את בית ה׳ המלך וכל בני ישראל וגו׳ קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים ארבעה עשר יום והיה המחזה נאוה ונהדר מאוד.
15. יתכן דרומז למ״ש בחגיגה ט״ז א׳ כל המסתכל בכהנים בשעה שעומדים על הדוכן בזמן שביהמ״ק קיים עיניו כהות, וזהו מפני שאז זיו השכינה שורר עליהם ואין העין יכול לסבול ההוד והאורה, ולכן דרשו ומראך נאוה זה הדוכן.
16. היינו קול שאינו מצוי ורגיל, כמו קול זמר מפני שמעורר הלב, והא דמשמע בקדושין ע׳ א׳ דאפילו סתם קול אסור, כתב הרשב״א דהוא משום דהתם איירי בקול מענית שלום, וקול כזה אסור אפי׳ ברגיל מפני שהוא ברגשי אהבה וידידות, ועיין באו״ח סי׳ ע״ה סעיף ג׳ ובאה״ע סי׳ כ״א ס״א.
17. ולכן אם קידש את האשה על מנת שאין בה מומים ונמצא בה מום כזה אין קדושיו קדושין. ואמנם יש להעיר, כיון דעיקר היסוד והלמוד מזה הוא על לשון זה הפסוק כי קולך ערב, והיינו מדיחס למעלת האשה עריבת הקול שמע מינה דההיפך מזה היינו קול עבה הוי מום וחסרון לה, א״כ הלא כן יחס לה למעלותיה ומראך נאוה, וא״כ הלא צ״ל מן הדין דהמכוערת הוי ג״כ מום לענין קדושין, ויותר מזה שהרי אמרו אין אשה אלא ליופי, וצ״ל דבזה לא שייך להגביל מתי היא מכוערת, דיש שלזה נראית מכוערת ולזה אין נראית כזו, וא״כ לאו כל כמיניה לומר דבודאי מכוערת היא. ולבד זה בקידש את האשה ע״מ שאין בה מומים, [דבזה איירי מאמר רב חסדא שלפנינו] ונמצאת מכוערת אינו יכול לבטל קדושיו, יען דלפי מה דקיי״ל אסור לקדש את האשה עד שיראנה, ומכיון שראה אותה וקדשה מוכח שמצאה חן בעיניו, או שסביר וקבל.
18. האיש נברא מן האדמה עפר תיחוח ואין קולו נשמע, משא״כ האשה נבראת מן העצם דכשמכין בו נשמע קול.
19. שיחתן ר״ל תפילתן, כדי שתתפללנה וכמו תפלה לעני וגו׳ ולפני ה׳ ישפך שיחו, וכ״מ ביבמות ס״ד א׳ מפני מה היו אבותינו עקורים לפי שהקב״ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימההכל
 
(טו) אֶֽחֱזוּ⁠־לָ֙נוּ֙ שֻֽׁעָלִ֔ים שֻׁעָלִ֥יםא קְטַנִּ֖ים מְחַבְּלִ֣ים כְּרָמִ֑ים וּכְרָמֵ֖ינוּ סְמָדַֽר׃
Catch the foxes for us, the little foxes that ruin the vineyards, for our vineyards are blossoming.
א. שֻֽׁעָלִ֔ים שֻׁעָלִ֥ים =א,ש1,ק-מ ומסורות-א,ל וטברניות ומ״ש
• ל!=שֽׁוּעָלִ֔ים שֽׁוּעָלִ֥ים (כתיב מלא וי״ו בשתי התיבות)
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
בָּתַר דַּעֲבַרוּ יָת יַמָּא אִתְרָעַמוּ עַל מַיָּא וַאֲתָא עֲלֵיהוֹן עֲמָלֵק רַשִּׁיעָא דִּנְטַר לְהוֹן דְּבָבוּ עַל עֵיסַק בְּכֵירוּתָא וּבִרְכְתָא דִּשְׁקַל יַעֲקֹב אֲבוּנָא מִן עֵשָׂו וַאֲתָא לְאָגָחָא קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל עַל דְּבַטִּילוּ פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא וַהֲוָה עֲמָלֵק רַשִּׁיעָא גָּנֵיב מִתְּחוֹת גַּדְפֵּי עֲנָנֵי יְקָרָא נַפְשָׁתָא מִשִּׁבְטוֹי דְּדָן וּמְקַטֵּיל יָתְהוֹן עַל דַּהֲוָה בִּידֵיהוֹן פִּסְלֵיהּ דְּמִיכָה בְּהַהִיא שָׁעֲתָא אִתְחַיַּבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל דִּמְתִילִין לְכַרְמָא לְאִתְחַבָּלָא אִלּוּלֵי צַדִּיקֵי דָּרָא הַהוּא דִּמְתִילִין לְבוֹסַם טָב.
[א] אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים – כְּשֶׁהוּא מוֹשֵׁל אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת אֵינוֹ מוֹשְׁלָן אֶלָּא בָּאֵשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בָּהֶם מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם (יחזקאל ט״ו:ז׳). וּכְשֶׁהוּא מוֹשֵׁל אֶת הַמִּצְרִיִּים אֵינוֹ מוֹשְׁלָן אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁכָּבֶה בָּאֵשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: דָּעֲכוּ כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ (ישעיהו מ״ג:י״ז). כְּשֶׁהוּא מוֹשֵׁל הַמַּלְכֻיּוֹת אֵינוֹ מוֹשְׁלָן אֶלָּא בְּכֶסֶף וְזָהָב, הֲלֹא הוּא דִכְתִיב: הוּא צַלְמָא רֵאשֵׁהּ דִּי דְהַב טָב (דניאל ב׳:ל״ב). כְּשֶׁהוּא מוֹשֵׁל הַמִּצְרִיִּים אֵינוֹ מוֹשְׁלָן אֶלָּא בְּעוֹפֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת (שמות ט״ו:י׳). כְּשֶׁהוּא מוֹשֵׁל אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת אֵינוֹ מוֹשְׁלָן אֶלָּא בַּאֲרָזִים, הֲלֹא הוּא דִכְתִיב: הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן (יחזקאל ל״א:ג׳). וּכְתִיב: אִילָנָא דִּי חֲזַיְתָ דִּי רְבָה וגו׳ (דניאל ד׳:י״ז). וּכְתִיב: וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם וגו׳ (עמוס ב׳:ט׳). כְּשֶׁהוּא מוֹשֵׁל הַמִּצְרִיִּים אֵינוֹ מוֹשְׁלָן אֶלָּא בְּקַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ (שמות ט״ו:ז׳). כְּשֶׁהוּא מוֹשֵׁל הַמַּלְכֻיּוֹת מוֹשְׁלָן בְּחַיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַרְבַּע חֵיוָן רַבְרְבָן סָלְקָן מִן יַמָּא שָׁנְיָן דָּא מִן דָּא (דניאל ז׳:ג׳), וּכְתִיב: קַדְמָיתָא כְאַרְיֵה. כְּשֶׁהוּא מוֹשֵׁל הַמִּצְרִיִּים מוֹשְׁלָן בְּשֻׁעָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים, שִׁמְרוּ אוֹתָם לַיְּאוֹר.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, עֲרוּמִין הָיוּ הַמִּצְרִיִּים, לְפִיכָךְ הוּא מוֹשְׁלָן בְּשׁוּעָלִים, מַה שּׁוּעָל זֶה מַבִּיט לַאֲחוֹרָיו, כָּךְ הָיוּ הַמִּצְרִיִּים מַבִּיטִין לַאֲחוֹרֵיהֶם, וְהָיוּ אוֹמְרִים בַּמֶּה נְדוּנֵם, נְדוּנֵם בָּאֵשׁ, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: כִּי בָאֵשׁ ה׳ נִשְׁפָּט (ישעיהו ס״ו:ט״ז). נְדוּנֵם בַּחֶרֶב, וַהֲלֹא כְּתִיב: וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר (ישעיהו ס״ו:ט״ז), אֶלָּא נְדוּנֵם בַּמַּיִם, שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם עוֹד, כְּדִכְתִיב: כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי (ישעיהו נ״ד:ט׳). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֵּיכֶם שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם אֲנִי גוֹרְרוֹ לְמַבּוּלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יַגִּירֻהוּ עַל יְדֵי חָרֶב מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ (תהלים ס״ג:י״א). יַגִּירֻהוּ עַל יְדֵי חָרֶב, אֵלּוּ הָרְשָׁעִים שֶׁגְּרָרָן לְחָרְבוֹ שֶׁל יָם. מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמָּנָה הַזֹּאת תִּהְיֶה מְתוּקֶנֶת לַשּׁוּעָלִים.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה שׁוּעָלִים קַדְמָאָה מָלֵא, תִּנְיָינָא חָסֵר, שֻׁעָלִים כְּתִיב, אוֹתָם הֵם הַשּׁוּעָלִים שֶׁיָּרְדוּ לְשָׁעֳלוֹ שֶׁל יָם.
[ב] אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן כְּתִיב: הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ (ישעיהו מ״ג:ט״ז), אֵין זוֹ מִדָּה קָשָׁה. וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה, אֵין זוֹ מִדָּה קָשָׁה, אֶלָּא אֵיזוֹ הִיא מִדָּה קָשָׁה, הַמּוֹצִיא רֶכֶב וָסוּס חַיִל וְעִזּוּז.
אָמַר רַבִּי יוּדָן קִינִיגִין מִכְּלָלָה וְדִיאַרְטֵיהּ עֲתִידִים מִן בְּלֵטָוְורָא דָא דְּיֵחֲתוּ וְיִיטוֹרַד זֶה שָׁטֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם.
אָמַר רַבִּי חָנָן מָה הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת וְהַצְּנוּעוֹת עוֹשׂוֹת, הָיוּ נוֹטְלוֹת בְּנֵיהֶם וְטוֹמְנוֹת אוֹתָם בִּמְחִלּוֹת, וְהָיוּ מִצְרִיִּים הָרְשָׁעִים נוֹטְלִין בְּנֵיהֶם הַקְּטַנִּים וּמַכְנִיסִין אוֹתָם לְבָתֵּיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְעוֹקְצִין אוֹתָם וְהֵם בּוֹכִים וְהָיָה הַתִּינוֹק שֶׁל יִשְׂרָאֵל שׁוֹמֵעַ קוֹל חֲבֵרוֹ שֶׁבּוֹכֶה וּבוֹכֶה עִמּוֹ, וְהָיוּ נוֹטְלִין אוֹתָם וּמַשְׁלִיכִין אוֹתָם לַיְּאוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שֻׁעָלִים קְטַנִּים, וְשָׁמְרוּ אוֹתָם לְהַשְּׁלִיכָם לַיְאוֹר. וְכַמָּה תִּינוֹקוֹת הָיוּ שֶׁהִשְּׁלִיכוּ לַיְאוֹר, עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה (יחזקאל ט״ז:ז׳). וְרַבִּי לֵוִי אָמַר שִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁכֵּן אָמַר משֶׁה: שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ (במדבר י״א:כ״א). וּמָה הָיוּ הַמִּצְרִיִּים עוֹשִׂים, מְבִיאִים בְּנֵיהֶם מִן הָאִיסְכּוֹלִיּוֹת שֶׁלָּהֶן וּמְשַׁלְּחִים אוֹתָם לְבָתֵּי מֶרְחֲצָאוֹת שֶׁלָּהֶן וְרוֹאִין אֵיזוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל מְעֻבֶּרֶת וְהֵן מְרַשְּׁמִים לִפְנֵיהֶם, וְחוֹזְרִים וְאוֹמְרִים לַאֲבוֹתָם פְּלָנִיתָא יֵשׁ לָהּ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, פְּלָנִיתָא יֵשׁ לָהּ אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים, וַחֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים, לְמִנְיָנָם הָיוּ נוֹטְלִים מִדַּדֵּיהֶן וּמַשְׁלִיכִים אוֹתָן לַיְאוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שֻׁעָלִים קְטַנִּים, תִּפְשׂוּ לָנוּ, הִרְגוּ לָנוּ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֶחֱזוּ לָנוּ, שֶׁשָּׁמְרוּ אוֹתָנוּ לַיְאוֹר.
[ג] רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה. רַבִּי יוּדָן אָמַר: שֻׁעָלִים קְטַנִּים, אֵלּוּ עֵשָׂו וְדוּכְסֶיהָ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם (עבדיה א׳:ב׳), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁמְגַדֶּלֶת אִיסְפָּתָּרִין לַמֶּלֶךְ, וְהָיְתָה שָׁם אִשָּׁה אַחַת וְיָלְדָה בֵּן נַנָּס אֶחָד, וְהָיְתָה קוֹרֵאת אֶת בְּנָהּ מַקְרוֹ לִיפַארוֹס, אָמְרָה לָהֶם בְּנִי מַקְרוֹ לִיפַארוֹס וְאֵין אַתֶּם עוֹשִׂים אוֹתוֹ אִיסְפַּסְתּוֹרִין. אָמְרוּ לָהּ אִם בְּעֵינַיִךְ מַקְרוֹ לִיפַארוֹס אֵינוֹ בְּעֵינֵינוּ אֶלָּא נַנָּס שֶׁבַּנַּנָּסִים. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עֵשָׂו זֶה הָרָשָׁע אָבִיו קְרָאוֹ גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל (בראשית כ״ז:א׳), אִמּוֹ קָרְאָה אוֹתוֹ גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל (בראשית כ״ז:ט״ו), אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם בְּעֵינֵיכֶם הוּא גָּדוֹל, בְּעֵינַי הוּא קָטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם (עבדיה א׳:ב׳), וְאִין רַב הוּא לְפוּם תּוֹרָא טַבָּחַיָּיא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי זֶבַח לַה׳ בְּבָצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם (ישעיהו ל״ד:ו׳). מְחַבְּלִים כְּרָמִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: כִּי כֶרֶם ה׳ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל (ישעיהו ה׳:ז׳). וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי (מיכה ז׳:א׳). רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר: שֻׁעָלִים קְטַנִּים, אֵלּוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ (משלי ל׳:כ״ד). מְחַבְּלִים כְּרָמִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כֶרֶם ה׳ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל. וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר, מִי גָרַם לִכְרָמֵנוּ לִהְיוֹת סְמָדַר: וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר וגו׳ וְלֹא מָצָאתִי (יחזקאל כ״ב:ל׳), אִלּוּלֵי נֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב.
אחזו לנו שועלים – אלו המצרים הזקנים.
קטנים – אלו בניהם שהיו רעים לישראל יותר מן הגדולים שהיה נכנס לתוך ביתו של ישראל ורואה יונק ומיסרו.
מחבלים כרמים – אלו ישראל הגדולים.
וכרמינו כמדר – אלו היונקים שכך כונתם של מצרים אמרו הרי אנו הורגים קטנים והגדולים מתים והנקבות נשאות למצרים ונמצא זרעו של אברהם כלה מן העולם.
אחזו לנו שועלים – אלו המצריים הזקנים.
שועלים קטנים – אלו בניהם שהיו לישראל רעים מן הגדולים שנאמר ויעש להם בתים, ותינוקי ישראל נתפשים על ידיהם.
מחבלים כרמים – אלו הגדולים.
וכרמינו סמדר – אלו היונקים (ברמז שס״ח).
דבר אחר: אחזו לנו שועלים – א״ר שמעון בן אלעזר מה השועל הזה ערום ומביט לאחוריו, כך המצריים נתחכמו בשעבודן של ישראל שנאמר הבה נתחכמה לו, אמרי לא נדונם אלא במים שנאמר כי מי נח זאת לי וגו׳, אמר הקב״ה חייכם אתם נגררים בו שנאמר יגירוהו על ידי חרב מנת שועלים יהיו, אמר ר׳ ברכיה שועלים קמא מלא, תנינא חסר, אותם השועלים עלו לשעלו של ים שנאמר מי מדד בשעלו מים.
אצ׳בטו לנא ת׳עאלב, ת׳עאלב צג׳אר מפסדין אלכרום, וכרומנא סמנדר.
תפשו לנו שועלים, שועלים קטנים משחיתי הכרמים, והכרמים שלנו סמדר (שהתחילו פרחיהם להיפתח).
ונראה כי ענין אחזו לנו שועלים הם פרעה וחילו.
שועלים קטנים הם מלך עמלק ומלך ערד. ומה אותם קטנים מפני שהם מן העמים הקטנים שנולדו באחרונה שנ׳ ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר, ועמלק מקטנה שבפילגשים שנ׳ ותמנע היתה פילגש (בראשית לו יב).
וענין וכרמינו סמדר, חכמת האומה כי טרם למדה מוסר, והיתה עיפה ויגיעה ולא היתה יראת ה׳ לנגד עיניו שנ׳ ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים (דברים כח יח).
אחזו לנו שועלים – שמע הקב״ה את קולם, צוה את הים ושטפם, זהו: אחזו לנו את השועלים הללו – הקטנים עם הגדולים, שאף הקטנים היו מחבלים הכרמים בעוד כרמנו סמדר – שהענבים דקים. כשהיתה בת ישראל יולדת זכר, היא טומנתו. והיו המצריים נכנסין לבתיהם ומחפשין את הזכרים, והתינוק טמון והוא בן שנה או בן שתים.⁠א והם מביאים תינוקות בבית, והתינוק מצרי מדבר ותינוק ישראל עונהו ממקום שטמון שם, והם תופסין אותו ומשליכים אותו ליאור. ולמה קראם שועלים? מה השועל הזה מביט לפנות לאחוריו לברוח,⁠ב אף מצריים מביטים לאחוריהם:⁠ג אנוסה מפניד ישראל (שמות י״ד:כ״ה).
שעלים קטנים – כתיב חסר ו״ו, על שם שהים נפרע מהם שנמדד בשעלו של מקום.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, אוקספורד 34 (לפני שתוקן). בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 142: ״שנתים״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״לברוח״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5 נוסף כאן: ״שנ׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י אוקספורד 142 נוסף כאן: ״ואמרו״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 778 נוסף כאן: ״בני״.
Seize for us the foxes – The Holy One, Blessed Is He, heard their voice; He commanded the sea, and it washed them away. That is [the meaning of], "Seize for us the foxes,⁠" [i.e.,] the little one with the big ones, for even the [Egyptian] little ones were destroying the vineyards,⁠1 when our vineyards were still "with tender grapes,⁠" when the grapes were tiny.⁠2 When a Jewish woman would give birth to a male and hide him, the Egyptians would enter their homes and search for the males, but the baby was hidden, and he was a year or two old. They would bring a baby from an Egyptian home; the Egyptian baby would speak, and the Jewish baby would answer him from the place where he was hidden, and they would seize him and cast him into the river. Now why does [Scripture] call them foxes? Just as the fox looks to turn back and flee, so too did the Egyptians look behind them, as it is stated, "I shall flee from before Yisroel.⁠"3
Little foxes – It is written without a vav שֻׁעָלִים, because He punished them through water, which was measured with the stride [=שַׁעַל of the Omnipresent.⁠4
1. I.e., the Bnei Yisroel.
2. I.e., the children were young.
3. Shemot 14:25.
4. See Yeshayahu 40:12.
אחזו לנו שועלים – לשעבר היו המצריים תופשין התינוקות ומשליכין אותם ליאור שנאמר שועלים קטנים למימי היאור שנאמר מי מדד בשעלו מים. לכך הוא חסר וי״ו ולמה נקראו המצריים שועלים כשם שהשועלים חוזרין לאחוריהם כך המצריים היו חוזרין ורואים לאחוריהם אמרו אם נפילם באש הרי כבר השחית את סדום ואת עמורה באש. אלא נפילם במים שכבר נשבע י״י שלא יביא מבול לעולם. והם לא ידעו שהשם לא יביא עליהם מבול אלא יביאם ויפילם לתוך הים.
וכרמינו סמדר – כל שהיו משחיתים בישראל הם פרין ורבין. שנאמר וכאש יענו אותם כן ירבה וכן יפרוץ. ולעתיד ד׳ מלכיות שהם שלטו בישראל נקראו שועלים. על שהערימו סוד על ישראל שנאמר על עמך יערימו סוד. ואין לך ערום כחיות. כשעלים קטנים זו מלכות הרשעה. עשו אבי אדום שנאמר הנה קטון נתתיך בגוים. [ואעפ״י שאביו קראו גדול שנאמר בנו הגדול והקב״ה קראו קטון שנאמר הנה קטון נתתיך בגוים] והם מחבלים כרמים. כרם י״י צבאות בית ישראל שהורגין ומחבלין בכל דור ודור.
וכרמינו סמדר – כענין שנאמר לא מאסתים ולא נעלתים לכלותם להפר בריתי אתם. כי לא יטוש י״י את עמו ונחלתו לא יעזוב.
(טו-יז) אחזו לנו שועלים – עכשיו היא מספרת ואומרת: כשהיינו שם אני ואהובי בתוך הפרדס לטייל,⁠א שם ראינו שועלים קטנים מחבלים כרמים שהוציאו סמדר, כי אז הם נוחות ורכותב להתחבל, ובאו בני ביתינו והרגום ולקחום, וכראותינו את כל זאת שמחנו בטייולינו ובאהבתינו, ובחר דודי בי ואני בחרתי בו, שהרי הוא המטייל הרועה סוסיו בשושנים. ואמרתי לו קודם שיהא נופח רוחג חמימות היום, וקודם שינוסו הצללים עד חצי היום, שחמה זורחת ועומדת בראש כל אדם, סוב דמה לך דודי לצבי או לאייל – שהם קלים לרוץ וחזור בדרךד הרים וגבעות כאשר באתה, כמו שאמר למעלה: מדלג על ההרים (שיר השירים ב׳:ח׳).
דימיון על המצריים שטבעו בים על אשר חיבלו כנסת ישראל. ועל כן נתחבב הקב״ה אליה והשרה שכינתו בתוכה, עד שחטאת במעשה העגל, וחזר הקב״ה מעליה בדרך אשר בא בו.
(טו) אחזו – לשון פַעְלו, כמו: מדוע אֶחֶרו פעמי מרכבותיו (שופטים ה׳:כ״ח).
וכרמינו סמדר – מוסב על הגפנים סמדר (שיר השירים ב׳:י״ג).
א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג חסרה מלת: לטייל.
ב. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ורבות. בכ״י בודפשט, סואב: ודקות.
ג. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ריח.
ד. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: וחוזר בדרך.
(15-17) CATCH US THE FOXES – Now she recounts these events and says: "When we, my beloved and I, were in the orchard we saw the little foxes that ruin the vines that had flowered for they were soft and easily destroyed. Then our companions came and killed [the foxes] and took them away. When we saw all these things we rejoiced both in our walk together and because of our love. It was then that my beloved chose me and I chose him, for he is the one who strolls about and pastures his horses among the lilies. It was then that I said to him: 'Before the hot winds of the day blow, before the shadows flee in the mid-day sun when it stands and shines overhead, set out my love, swift as a gazelle1 or a stag for they are swift when they run back and forth over hills and mountains. [Thus did I liken you when I said] "leaping over mountains" (Song of Songs 2:8).
The allegorical meaning of this verse refers to the fact that the Egyptians were drowned in the sea after "spoiling" the Assembly of Israel.⁠2 For that reason the Holy One was endeared to her and caused His Presence to dwell among her until she sinned by making the golden calf – it was then that God withdrew from her and returned by the way which He had come.
(15) CATCH – The word אחזו is in the perfect aspect,⁠3 like the word אחרו, in the phrase "why is his chariot so long in coming?⁠" (Judg. 5:28).
OUR VINEYARD IS IN BLOSSOM – This phrase refers to "the vines in blossom" (Song of Songs 2:13).
1. In the Hebrew these words mark a new passage. The English is rendered without a stop in order to express the continuity between the verses that Rashbam intended by paraphrasing the text within the commentary.
2. That is, the Egyptians were killed as were the foxes – the foxes destroyed the vines, the Egyptians would have destroyed Israel, the vineyard of God.
The allegorical comment on this verse follows that found in Rashi's commentary.
3. According to the commentary of Ibn Ezra the word is an imperative form.
אחזו – לשון צווי, וכמשקלו: שחדו בעדי (איוב ו׳:כ״ב). ויש להם שלישי במקרא, והוא: אהבו את י״י כל חסידיו (תהלים ל״א:כ״ד).
מחבלים – משחיתים, כמו וחבל את מעשה ידיך (קהלת ה׳:ה׳).
אמרה לנערותיה: לכו לכרם ושמרוהו מן השועלים,
She says to her attendants, Go ye to the vineyard and guard it from the foxes,
אחזו לנו שועלים – הם עובדי העגל.
Take as the foxes. The worshippers of the calf.
אחזו – לשון צווי, כמו אהבו את י״י (תהלים ל״א:כ״ד) שחדו בעדי (איוב ו׳:כ״ב).
מחבלים – משחיתים, כמו וחבל את מעשה ידיך (קהלת ה׳:ה׳).
(טו-טז) ענתה היא ואמרה לנעריה: אחזו לנו שועלים. והעניין: לכו שמרו את הכרם מן השועלים, כי אני רוצה ללכת שם עם דודי שהוא הרועה בשושנים בעבור הריח הטוב שיש לשושנים.
אחזו לנו שועלים – הם עובדי העגל.
כרמים – הם ישראל.⁠א
ועוד הכרם היה סמדר.
א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י וטיקן 488 (במקום ״כרמים הם ישראל״): ״שהשחיתו כרם י״י שהם ישראל״.
והיא גם אמרה, בעתא הייתה בשדה, לעבדיה: אחזו לנו שועלים – איזהו שועלים, שועלים קטנים שהם מחבלים כרמים.
וכרמינו סמדר – נעשה סמדר.
א. בכ״י: העת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

אחזו לנו שועלים – לפי שהמשילה ליונה המסתתרת מפני השועלים המזיקים לה, אמר לה דרך משל: כבר נאחזו השועלים שאת יראה מהן. והשועלים הוא הצנה המזיק לה, ויכולה לצאת ולטייל בכרמים כי כבר עבר הסתו שהיתה יראה ממנו, כמו היונה היראה מן השועל. וגם השועלים קטנים המחבלים הכרמים ואוכלים הסמדר גם הם נאחזו – ואינן מחבלים כרמינו, ולכך נאה לצאת ולטייל בכרמים ולראות סמדר כרמינו.
שועלים – ראשון אינו ממש שועלים, אלא דברים המזיקין לה, כמו השועל המזיק היונה. ושועלים שני – ממש.
אחזו לנו – כמו: נאחזו בשבילנו.
וגם אמר לי כדי לפתותי לצאת, בואי וראי שאחזו לנו – השועלים המחבלים את הכרמים ובו דבר שמחה לאחוז אותם, כי היו מפסידים אותנו. ועוד כי עדיין שמא יש שם מהם, ואם לא נלך יפסידו כרמינו שהם סמדר ורבות נפסיד. כך מביא דברים ועלילות שאֵלך.
אחזו לנו שועלים – אלו המצרים. שועלים קטנים – מצריים קטנים1. כי המצרים היו מביאין מצריים קטנים, וגורמים שהיו בוכים, ותינוקות מישראל שהיו נחבאים בוכים כנגדם, והיו מוציאין אותם ומשליכים אותם ליאור, הרי על ידי הקטנים נשבו אלו הקטנים2, לכך חסר כתיב. שעלים גי׳ הן המצריים. אחזו לנו – כלומר למלאכים אמרו אחזום לנו.
דבר אחר, שעלים כתיב – שעל ים, המצריים שרודפים ישראל על הים3.
דבר אחר, שעלים קטנים – אלו בני עשו, שנאמר בהן ״הנה קטן נתתיך״4. שועלים אותיות עשו.
דבר אחר, שעלים שעלים ב׳, אלו ב׳ אומות מחריבי בית, בבל ואדום. וזהו מחבלים כרמים. כרמים אלו ישראל. כרמים וכרמינו סמדר ר״ת כוס. ישתו האומות כוס התרעלה5 על ככה.
מראש שיר השירים עד שעלים ש׳ תיבות, וכתיב אחזו לנו שעלים וכתיב בשמשון ״וילכד שמשון שלש מאות שועלים״6, וזהו אחזו לנו שועלים.
ש׳ תיבות עד שועלים, חכמים הראשונים היו יודעים ש׳ ממשלי שועלים7.
1. תרגום
2. סוטה יב., שיר השירים רבה, שיר השירים זוטא, רש״י
3. ראה שיר השירים רבה
4. עובדיה א:ב, מדרש לקח טוב, ראה תרגום
אחזו לנו שועלים רמז להשמדתם של רשעי ישראל, כמו המוסרים והמשתלטים עליהם העמלים כדי לפגוע בהם, או לפגוע באחד מהם, כדי שיתקרבו בדרך זו אל אומות העולם. קרב הזמן עד אשר כאשר יגאל אלוהים את ישראל לא יהיו הרשעים האלה נוכחים בגאולה ולא יראוה. לעומת זאת הצדיקים הרי שהם יראו את האושר ויתחברו לגאולה ויביטו במלכם ואדונם, והוא יהיה חלקם והם יהיו חלקו.
אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר – מפני שבכאן מונעים אחרים מההשגה האמתית בדברים זולת ההמשך אל ההנאות הגופיות והם ההטעאות אשר יקרו מצד המחשבה והדמיון עד שנחשוב במה שהוא מקרי שהוא עצמי ונחשוב במה שהוא נמצא שהוא בלתי נמצא או הפך הנה ראוי שיוסרו תחלה אלו המונעים. וזה אמנם יהיה במלאכת ההגיון כי היא אמנם תיישיר השכל להשמר מאלו ההטעאות ולקחת הדרכים והסדרים אשר בהם יפול האמת בדבר דבר. ואמר השכל שראוי תחלה שיאחזו להם אלו המונעים פן ישחיתו מה שישתדל בהשגתו וכבר יקל להם השחתתו מפני שהם עדיין בתחלת ההשגה. ואמר ממשל שיאחזו להם אלו השועלים אשר הם ואם הם קטנים הם מחבלים כרמים וישחיתום מעשות פרי כל שכן שצריך להם האחז אלו השועלים מפני שהכרם אשר להם הוא סמדר רצוני שכבר התחיל להוציא פריו הוצאה חלושה ולזה ישחת בפחותה שבסבות.
ולרמוז אל שכבר קרה שנתחדשו דברים שהפרידו ביניהם וסבבו לעכב חבורם אמרה אחזו לנו וגו׳ ואמר כי להיותם בתחלת אהבתם יספיקו אלו השועלים קטנים לבלבלה ככרם בעודה והנה לזה ראתה כי העת דודים ואפשר לדחות זמן חיבורם ומקומו.
ולפי שתכף ומיד סרו מהר בעגל ובמרגלים ולא נמשך ענינם כמו שראוי, לזה אמר אחזו לנו שועלים – וזה שהערב רב והאספסוף גם המרגלים כלם היו כשועלים קטנים לחבל הכרם אשר היתה סמדר ונקלה להשחית.
{תפקיד הכוח המדמה כשועל בכרם}
אחזו – הורה מאחר היותם החושים במשותף כי מטבעו להרכיב ההרכבות בהוויות אין למו מציאות חוץ לנפש, ובאותו הכח ימצאו תחבולות וערמומיות, ולכן קראם בשם המפורסם בבעל תחבולות והוא השועל, ואמר כי אז אחזו לנו שועלים בצורות אשר במשותף, לא השועלים המפורסמים רק אחרים קטנים מחבלים כרמים, כי לא יפנו דרך כרמים אחר שלא יבא מהם מושכל שלם המכונה ביין, וכרמנו בעודו בהתחלתו סמדר, כי אז אין לנו מאזנים לברר שקרותו. אמנם אחר שהם אמרו (שהש״ר ב, ד) ׳הביאני אל בית היין׳ (לעיל ב, ד) רבי מאיר אומר הושלט בי יצר הרע, אמר לו ר׳ יהודה דייך רבי מאיר, אין דורשים שיר השירים לגנאי של ישראל אלא לשבחן של ישראל, ולכן יותר נראה שאמר שבח אחד שנמצא בו בכח המשותף ומצייר שהוא הכח הדמיוני שכבר אמרנו, שעם היותו פעמים רבות מעיק אל השכל למה שפעלו הפך פעל השכל, ובערך זה נקרא שועל קטן בערך השכל שהוא גדול, וזהו מחבל כרמי השכל כאמור, ולכן אנו צריכים אליו בזאת ההשגה הנבואית העליונה אשר עקר השיר בו, מאחר שמדרכה תושג על ידי מלאך, ולכן אמר בלשון צווי אחזו לנו שעלים, על דרך ׳אהבו את ה׳⁠ ⁠׳ (תהלים לא, כד), כי צריכים אנו לצורות הנמצאות במצייר, אוצר המשותף הנזכר, שועלים שמדרכם לחבל שאר הכרמים, הם מושכלות השכל, אבל בהם כרמנו סמדר כי על ידם נצליח ונחזה פני המלאך אמצעי הנבואה כדעת הרב (מורה נבוכים ב, לו), וזהו שבחו, כי באמצעותו יגיע הדבוק. וזהו שסמך ואמר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

שעלים שעלים. במדרש שמות פ׳ כ״ב ושיר השירים רבה על פסוק זה אמר ר׳ ברכיה שועלים קדמאה מלא תניינא חסר שעלים כתיב על שם שעלו של ים ע״כ והביאו ג״כ רש״י ז״ל וכן מצאתים במקצת ספרים כ״י אך ברוב ספרים שניהם חסרים ומסרה דילהו שועלים ב׳ מלאים בקריה וסימנהון ויפן זנב אל זנב שועלים הלכו בו וכתב במכלל יופי אף על פי שחסרו הוא״ו אחר שמקומו וא״ו תאריך קריאתו כמו עם הוא״ו נר׳ שאין בו געיא עכ״ל.
שועלים – שם חיה מה.
מחבלים – משחיתים כמו וחובל עול (ישעיהו י׳:כ״ז).
אחזו לנו שעלים – רוצה לומר עם כי אז נפרדה החברה, כי בני אדם ערומים כשועלים אחזו אותנו בהסתתם ופיתויים להיות נפרדים זו מזו לבל התקרב.
שועלים קטנים מחבלים כרמים – בזה תפרש היאך היה מהאפשר לעשות פירוד בין החשוקים, ותאמר הלא אף שועלים קטנים יכולים הם להשחית את הכרמים בעוד שכרמינו סמדר, כי אז נוח להשחית וכאילו תאמר לפי שעדיין לא הוחזקה האהבה כי היתה בתחלתה, לכן מצאו ידי האנשים ההם הערומים כשועלים לעשות פירוד. והנמשל הוא לומר הנה הערב רב והאספסוף אשר עלה עמי הם פתוני לעבוד את העגל ויכלו לי, כי אז עדיין לא נשרשה בלבי אמונת המקום ברוך הוא, ומצאו יד לעשות פירוד ביני ובין המקום ברוך משך ארבעים שנה ששהיתי במדבר.
משל:
אחזו – עתה יספר איך התיחדה הרעיה עם דודה. והלא לא התרחקו מן העיר רק היו בין הכרמים, ושם היו ג״כ בנות ירושלים השומרות אותה, ואיך לא השביתו את החבור הלז? מספר כי הרעיה שלחה את בנות ירושלים מאתה שיצאו לאחוז את השועלים המחבלים את הכרמים, ואמרה להן אחזו לנו שועלים, כי השועלים הקטנים הסובבים בכרם הם המחבלים את הכרמים, וכרמינו הוא סמדר, אחזו אותם בל ישחיתוהו, ובתוך שהלכו הבנות לצוד את השועלים, בתוך כך נשארה לבדה עם דודה, שעז״א דודי לי וכו׳ [גם הסתירה תוך משכיות כסף תפוחי זהב, כי שמשון ע״י שנתנו את ארוסתו לאיש אחר ופלשתים לא מיחו בדבר, לכד שלש מאות שועלים וישלחם להשחית את הכרמים והן אלה השועלים יצאו ג״כ לחבל הכרם על שנלקחתי מדודי אישי וארוסי צאו אחזו אותם.
מליצה:
אחזו – כבר בארנו כי בדבור זה לא התרחקה הרעיה מן העיר ר״ל לא התפשטה נפש שלמה מן הגויה כי לא היה נבואה גמורה. והפסוק הזה מצייר איך התיחדה נפש שלמה עם דודה העליון והיא עדיין בגויה ואיך לא השביתו בנות הגויה וכחותיה את הדבוק הזה, מספר כי נפש שלמה שלחה את כחות הגויה לאחוז שעלים קטנים מחבלים כרמים, השועלים הוא הציור לכחות הדמיון כי הפקחות של השועל בא מצד כח דמיונו יותר מיתר בעלי החיים לחשוב ערמומית בעזר כח המדמה שלו, ובעת תהיה הנבואה בלתי שלמה שהנפש לא התפשטה מן הגויה אז יתערבו מחזות כחות הדמיון עם השגת השכל ועי״ז יראו הנביאים צורות ותמונות כמ״ש וביד הנביאים אדמה שזה בא מצד תערובות כח הדמיון ואז בעת יתעסקו בנות החומר בציורי הדמיון ובתמונותיו יפשיט השכל ההשגה הזכה אשר ישיג ע״י שפע ה׳ השופע עליו וישיג ברוח ה׳ עליו. וזה מצייר פה שהרעיה נפש שלמה שלחה נערותיה כחות החומריות לאחוז השועלים ר״ל להתעסק בהדמיונות אשר יפיץ אז הכח המדמה ויוליד מחזות ודמיונות (כמו שצייר פה ציור ביאת דודו העליון ששומע קולו ורואהו מדלג על ההרים כצבי וכעופר שכ״ז הוליד המדמה בחזיונו מצד התערבו בהשגה זו) ובעוד עסקו בנות החומר בדמיונות האלה המתיחסים אל החושים ואל השגות חומריות הפשיט השכל מהם את השגתו הזכה הנבואיית והתיחדה הנפש עם דודה, ובארה כי השועלים האלה מחבלים כרמים והכרם סמדר ר״ל כי מבואר אצלי בכל ספר זה שהנבואה נמשלת אל היין שימליץ שמחת הנפש בהשגה. והנה בנבואה הראשונה שהיתה נבואה גמורה אמר הביאני אל בית היין, סמכוני באשישות, כי הנפש התפשטה מן החומר וכחותיו ולא התערב עמה הכח המדמה ושתתה יין המשומר בענביו אמנם נבואה זו שלא היתה נבואה גמורה לא שתתה אשישי יין רק נמשל לכרמים שממנו יצאה יין שהיא מליצה שהיה רוח הקדש וכעין התחלה והכנה לנבואה כמו שהכרם הוא הכנה אל היין וגם התחלה זו לא היתה במלואה ושלמותה רק נדמה ככרם שהוא סמדר שעדיין לא הבשילו אשכלותיו ענבים. וזה שבארה שמטעם זה יתעסקו כחות החומריות לאחוז השועלים שהם ציורי הדמיון ותמונותיו שזה יען שהכרם סמדר ר״ל שהנבואה בלתי שלמה ועי״כ רבו בה ציורי הדמיון והם מחבלים את הכרם ר״ל משחיתים את הנבואה ומאפילים אורה ומערבים בהשגותיה מחזות ודמיונות. לכן יאחזו כחות החומר את ציורי הדמיון עד שבתוך כך תתיחד הנפש עם דודה העליון לחזות בנעם ה׳ ולשמוע דברות קדשו [וגם יאמר כפי הציור השני שכמו שחבלו השועלים כרמי תמנתה ע״י שניתנה אשת שמשון לאיש אחר כך יחבלו השועלים שהם כחות הדמיון את כרם הנבואה ע״י שנתנה הרעיה נפש שלמה אל המלך שלמה ר״ל ע״י שהתערבה בחומר ולא יכלה להתפשט ממנו ולהתחבר עם דודה העליון ב״ה].
אחזו וגו׳ – בכל זה היא איננה יוצאת אליו רק משמעת קולה בשיר אהבים השגור אז בפיהם ודיבור ראשון שלו הוא אחזו לנו עד סמדר.
אחזו לנו שעלים – שועלים אלו המצרים שהיו ערומין כשועלים1 [ומהו אחזו לנו ששמרו את ילדי ישראל להשליכן ליאור].⁠2 (שם)
אחזו לנו שעלים – בשעה שגזר פרעה כל הבן הילד היאורה תשליכוהו היו המצרים משלחין בניהם לבתי מרחצאות ורואין איזו אשה מישראל מעוברת וחוזרים ואומרים לאבותיהם, לפלניתא ג׳ חדשים, לפלניתא ד׳, לפלניתא ה׳, ולמנינם היו נוטלין אותן מדדיהן ומשליכין ליאור, הדא הוא דכתיב אחזו לנו שועלים קטנים, ששמרו אותנו ליאור.⁠3 (שם)
אחזו לנו שעלים – א״ר ברכיה, שועלים קדמאה מלא, תנינא חסר – שעלים כתיב, אותם הם השועלים שירדו לשעלו של ים4 (מ״ר)
שעלים קטנים – א״ר חנן, [בשעה שגזר פרעה כל הבן הילד היאורה תשליכוהו] היו בנות ישראל נוטלות בניהן וטומנות אותן במחילות,⁠5 והיו המצרים נוטלים בניהם הקטנים ומכניסין אותן לבתיהן של ישראל ועוקצים אותם והם בוכין והיה התינוק של ישראל שומע קול חבירו שבוכה ובוכה עמו והיו נוטלין אותן ומשליכין ליאור, הדא הוא דכתיב אחזו לנו שועלים שועלים קטנים.⁠6 (שם)
שעלים קטנים – רבי ברכיה אומר, שועלים קטנים אלו ארבע מלכיות, שנאמר (משלי ל׳) ארבעה הם קטני ארץ.⁠7 (שם)
מחבלים כרמים – כרמים אלו ישראל, שנאמר (ישעיהו ה׳) כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל. (שם)
וכרמינו סמדר – מי גרם לכרמנו להיות סמדר, בשביל (יחזקאל כ״ב) ואבקש מהם איש גודר גדר ועומד בפרץ לפני בעד הארץ לבלתי שחתה ולא מצאתי.⁠8 (שם).
1. שהיו מתמשכלין ומתחכמין איך לאבד את ילדי ישראל, כפי שיתבאר בדרשות הבאות.
2. יתבאר בדרשות הבאות.
3. ר״ל שאחזו בהם להשליכם ליאור. וגם קרוב לומר דלפי ענין דרשה זו דרשו אחזו מלשון חזיון ומראה, כלומר שחזו והסתכלו בתולדתן וגדולן של הילדים, כמבואר.
4. ר״ל שהיה נפרע מהם במים שנמדדו בשעלו של מקום כדכתיב (ישעיהו מ׳) מי מדד בשעלו מים. וכנראה מפרש לשון הפסוק שאותן השועלים נאחזו בשעלים כלומר בים. ומה שכינה הכתוב את הים בלשון שעלים, יתכן משום דבהרבה מקומות רגיל הכתוב לתפוס בלשון נופל על לשון, כמו בשופטים ט״ו חמר חמרתים [עיי״ש ברלב״ג] ובמיכה א׳ בתי אכזיב [שם מקום] לאכזב, וכ״כ רש״י בפרשה בראשית בפסוק ואתה תשופנו עקב, יעו״ש, וכיון שכינה כאן הכתוב את המצריים בשם שועלים תפס גם את הים בלשון שעלים על שם הכתוב מי מדד בשעלו מים. והנה לפנינו שניהם חסרים [עי׳ במ״ש], אמנם כבר כתבו תוס׳ בשבת נ״ה ב׳ דמצינו בהרבה מקומות דחז״ל מחולקים עם המסורה שלנו.
5. מחילות הם מין מערות תחת הקרקע [מלשון הכתוב (ישעיהו ב׳) במחלות עפר].
6. והוי פי׳ הכתוב אחזו לנו שועלים גדולים על ידי שועלים קטנים מחבלים כרמים, כרם ישראל, וכרמנו סמדר, בעוד שהכרם רך וקטן, ומשל הוא לילדים עוללים.
7. והם בבל, מדי יון ואדום, שכולם שעבדו בישראל, והראיה מהפסוק שמביא סמך על סופו, והמה חכמים מחוכמים, והכונה שאע״פ שלא היתה גדולה מלכותם בכ״ז רבה חכמתם בזה שהתחכמו להרע לישראל, ומכוון הענין להלשון שועלים, שהם ערומים וחכמים.
8. הלשון צריך תקון קצת, וצ״ל מי גרם לכרמנו להיות מחֻבָּל וכרמנו סמדר, בשביל ואבקש מהם איש גודר גדר וגו׳, ור״ל לכן עלו שועלים בפרצות לחבל כרמים בשביל שכרמנו סמדר, ענבים שלא בשלו, ור״ל שאין בהם צדיקים גמורים, שבמעשיהם יהיו יכולים לעמוד בפרץ ויגינו ויצילו. וגם אפשר לפרש כונת הדרשה ע״פ הכתוב (הושע ב׳) ונתתי לה את כרמיה משם ותרגומו ואמני לה ית פרנסיה, הרי דכרמים כנוי לפרנסים, [וע״פ זה י״ל מה שבכ״מ מכונים סנהדרין בשם כרם], וזהו שאמר וכרמנו סמדר שאין מי שיעמוד בפרץ, כלומר אין מנהיגים ופרנסים נאמנים וחשובים.
ואז בתחילת האהבה נפרדנו כי1 אֶחֱזוּ לָנוּ – אחזו אותנו בני אדם ערומים2 כְּשׁוּעָלִים והסיתו אותנו להיות נפרדים זה מזו3, כי אף שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים – משחיתים את4 הַכְּרָמִים בהיותם סמדר שקל להשחיתם5, וּכְרָמֵינוּ הרי סְמָדַר6, ולכן הצליחו האנשים הללו לחבלם ולהשחיתם7:
1. מצודת דוד.
2. שם.
3. שם.
4. מצודת ציון.
5. מצודת דוד.
6. ענבים דקים בתחילת פריחתם, וראה לעיל ביאור בפס׳ י״ג.
7. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל אומרת הערב רב והאספסוף אשר עלה עימי הם פתוני לעשות את העגל ולעבוד לו, והצליחו להסית אותי כי אז עדיין לא נשתרשה בליבי אמונת המקום ברוך הוא, והצליחו לעשות פירוד ביני ובין הקב״ה במשך ארבעים שנה ששהיתי במדבר, מצודת דוד. ומדרש רבה ורש״י ביארו שכאשר צעקו בנ״י ושמע הקב״ה את קולם צווה את הים ושטפם, זהו אחזו לנו השועלים הללו הקטנים עם הגדולים, שאף המצרים הקטנים היו מחבלים את הכרמים בעוד כרמנו סמדר, דהיינו כשהיתה בת ישראל יולדת זכר והיא מחביאתו, היו המצרים נכנסים לביתה ומביאים תינוקות מבית מצרי, והיה התינוק המצרי בוכה ותינוק ישראל עונהו ממקום שטמון שם, והיו תופשין ומשליכין אותו ליאור.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(טז) דּוֹדִ֥י לִי֙ וַאֲנִ֣י ל֔וֹ הָרֹעֶ֖ה בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃
My beloved is mine, and I am his, that pastures among the lilies.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
בְּהַהִיא שָׁעֲתָא הֲדַּרוּ בִּתְיוּבְתָּא בְּכֵן אִתְעַתַּד מֹשֶׁה נְבִיָּא וְצַלִּי קֳדָם יְיָ וִיהוֹשֻׁעַ מְשֻׁמְשָׁנֵיהּ אִזְדָּרַז וּנְפַק מִתְּחוֹת גַּדְפֵּי עֲנָנֵי יְקָרָא דַּיָי וְעִמֵּיהּ גּוּבְרִין צַדִּיקִין דְּדָמְיָן בְּעוּבָדֵיהוֹן לְוַרְדָּא וַאֲגִיחוּ קְרָבָא בַּעֲמָלֵק וְתַבַּרוּ יָת עֲמָלֵק וְיָת עַמֵּיהּ בְּשַׁמַּתָּא דַּיָי וְקַטְלָא וּתְבִירָא בְּפִתְגָם דְּחָרֶב.
[א] דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ – הוּא לִי לֵאלֹהִים, וַאֲנִי לוֹ לְאֻמָּה. הוּא לִי לֵאלֹהִים: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ (שמות כ׳:ב׳), וַאֲנִי לוֹ לְעַם וְאֻמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ (ישעיהו נ״א:ד׳). הוּא לִי לְאָב, וַאֲנִי לוֹ לְבֵן. הוּא לִי לְאָב: כִּי אַתָּה אָבִינוּ (ישעיהו ס״ג:ט״ז), כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב (ירמיהו ל״א:ח׳), וַאֲנִי לוֹ לְבֵן: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל (שמות ד׳:כ״ב), בָּנִים אַתֶּם לַה׳ (דברים י״ד:א׳), הוּא לִי לְרוֹעֶה: רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה (תהלים פ׳:ב׳), וַאֲנִי לוֹ לְצֹאן, וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי (יחזקאל ל״ד:ל״א). הוּא לִי לְשׁוֹמֵר: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן וגו׳ (תהלים קכ״א:ד׳), וַאֲנִי לוֹ לְכֶרֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כֶרֶם ה׳ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל (ישעיהו ה׳:ז׳). הוּא לִי בְּמַקְנִיאִין וַאֲנִי לוֹ בְּמַכְעִיסִין, הוּא לִי בְּמַקְנִיאִין, שֶׁהִכָּה בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות י״ב:י״ב), וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה׳ הִכָּה כָל בְּכוֹר (שמות י״ב:כ״ט). וַאֲנִי לוֹ בְּמַכְעִיסִין, שֶׁזָּבַחְתִּי לֵאלֹהֵי מִצְרַיִם. וְכֵן: וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים (שמות י״ב:י״ב). וַאֲנִי זְבַחְתִּים לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם (שמות ח׳:כ״ב). וְכֵן: וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת (שמות י״ב:ג׳). הוּא אָמַר לִי אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג (שיר השירים ז׳:ג׳), וַאֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ אַתְּ הוּא רַחֲמִי טָבָא לָא לֶחְסַר טִבוּתָךְ לְעוֹלָם, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: ה׳ רֹעִי לֹא אֶחְסָר (תהלים כ״ג:א׳).
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלְעָאי, הוּא זִמְּרַנִּי וַאֲנִי זִמַּרְתִּיו, הוּא קִלְסַנִּי וַאֲנִי קִלַּסְתִּיו, הוּא קְרָאַנִי: אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי (שיר השירים ה׳:ב׳), וַאֲנִי אָמַרְתִּי לֵיהּ: זֶה דּוֹדִי וְזֶה רֵעִי (שיר השירים ה׳:ט״ז). הוּא אָמַר לִי: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי (שיר השירים ד׳:א׳), וַאֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ: הִנְךָ יָפֶה דּוֹדִי אַף נָעִים (שיר השירים א׳:ט״ז). הוּא אָמַר לִי: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ (דברים ל״ג:כ״ט), וַאֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ: מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים ה׳ (שמות ט״ו:י״א). הוּא אָמַר לִי: וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (דברי הימים א י״ז:כ״א), וַאֲנִי מְיַחֶדֶת שְׁמוֹ בְּכָל יוֹם פַּעֲמַיִם: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד (דברים ו׳:ד׳), לִכְשֶׁיִּהְיֶה לִי דָּבָר לֹא תָבַעְתִּי אֶלָּא מִיָּדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וגו׳ וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ב׳:כ״ג-כ״ה). וּכְשֶׁיִּהְיֶה לוֹ דָּבָר לֹא תָבַע אוֹתוֹ אֶלָּא מִמֶּנִּי וּמִיָּדִי, שֶׁנֶּאֱמַר: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר (שמות י״ב:ג׳), כְּשֶׁהָיָה לִי דָּבָר לֹא תָבַעְתִּי אֶלָּא מִיָּדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (שמות י״ד:י׳), וּכְשֶׁהָיָה לוֹ דָּבָר לֹא תָבַע אֶלָּא מִמֶּנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (שמות כ״ה:ב׳). וּכְשֶׁהָיְתָה לִי צָרָה לֹא תָבַעְתִּי אֶלָּא מִמֶּנּוּ: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה׳ כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה וגו׳ (שופטים ד׳:ג׳), מַהוּ בְּחָזְקָה בְּחֵרוּפִין וְגִדּוּפִין, כְּשֶׁהָיָה לוֹ דָּבָר לֹא תָבַע אֶלָּא מִמֶּנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כ״ה:ח׳).
[ב] הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים – רַבִּי יוֹחָנָן אִתְיַסַּר וַעֲבַד חֲשַׁשׁ בִּצְמַרְמוֹרַיָּיה תְּלַת שְׁנִין וּפְלַג, סָלֵק רַבִּי חֲנִינָא לִמְבַקְרָה יָתֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ מָה אִית עֲלָךְ, אָמַר לֵיהּ אִית עֲלַאי יוֹתֵר מִמַּשָׂאִי, אֲמַר לֵיהּ לָא תֶהֱוֵי אוֹמֵר כֵּן, אֶלָּא הֱוֵי אוֹמֵר: הָאֵל הַנֶּאֱמָן, כַּד הֲוָה צַעֲרָא קְשִׁי עֲלוֹי הֲוָה אָמַר הָאֵל הַנֶּאֱמָן, וְכַד הֲוָה מַקְשֶׁה עֲלוֹי צַעֲרָא יוֹתֵר מִצָּרְכּוֹ, הֲוָה סָלֵק רַבִּי חֲנִינָא אָמַר עֲלוֹי מִלָּה וַהֲוָה נָסֵב נְפַשׁ, לְבָתַר יוֹמִין אִתְּשַׁשׁ רַבִּי חֲנִינָא סְלַק רַבִּי יוֹחָנָן לִמְבַקְּרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ מָה אִית עֲלָךְ, אֲמַר לֵיהּ מַה קָּשִׁין הֵן הַיִּסּוּרִין, אֲמַר לֵיהּ וּמַה שְּׂכָרָן מְרֻבֶּה. אֲמַר לֵיהּ לָא אֲנָא בָּעֵי לְהוֹן וְלָא לְאַגְרֵיהוֹן. אֲמַר לֵיהּ לָמָּה לֵית אַתְּ אָמַר הַהִיא מִלְּתָא דַּהֲוֵיתָ אָמַר עֲלַי וְאִיתְנְסִיב נְפַשׁ, אֲמַר לֵיהּ כַּד הֲוֵינָא מִלְּבַר הֲוֵינָא עָרֵב לְאָחֳרָנִין, וּכְדוֹן דַּאֲנָא מִלְּגָיו לֵית אֲנָא בָּעֵי אָחֳרָנִין דִּיעַרְבוּנִי. אָמַר לוֹ כְּתִיב: הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, אֵין שַׁרְבִיטוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא אֶלָּא בִּבְנֵי אָדָם שֶׁלִּבָּם רַךְ כַּשּׁוֹשַׁנִּים.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי פָּרוֹת אַחַת כֹּחָהּ יָפֶה וְאַחַת כֹּחָהּ רָע, עַל אֵי זוֹ מֵהֶן הוּא מַטְרִיחַ, לֹא עַל אוֹתָהּ שֶׁכֹּחָהּ יָפֶה. כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים, לָמָּה שֶּׁאֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמֹד, דִּכְתִיב: וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ (ישעיהו נ״ז:כ׳), וּמִי הוּא מְנַסֶּה, הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ צַדִּיק יִבְחָן (תהלים י״א:ה׳). וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (בראשית כ״ב:א׳), וּכְתִיב: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף (בראשית ל״ט:ז׳), אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא פִּשְׁתָּנִי זֶה כְּשֶׁפִּשְׁתָּנוֹ קָשֶׁה אֵינוֹ מַקִּישׁ עָלָיו בְּיוֹתֵר, לָמָּה, שֶׁהִיא פּוֹקַעַת, וּכְשֶׁפִּשְׁתָּנוֹ יָפֶה כָּל שֶׁהוּא מַקִּישׁ עָלֶיהָ הִיא מְשַׁבַּחַת וְהוֹלֶכֶת. כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה לָרְשָׁעִים, שֶׁאֵין יְכוֹלִין לַעֲמֹד, וּמְנַסֶּה הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ צַדִּיק יִבְחָן.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַיּוֹצֵר הַזֶּה כְּשֶׁהוּא בּוֹדֵק כִּבְשָׁנוֹ אֵינוֹ בּוֹדֵק בְּקַנְקַנִּים מְרוֹעֲעִים, לָמָּה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמַּקִּישׁ עֲלֵיהֶם הֵן נִשְׁבָּרִים, וּבְמִי הוּא בּוֹדֵק בְּקַנְקַנִּים יָפִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמַּקִּישׁ עֲלֵיהֶם כַּמָּה פְּעָמִים אֵינָן נִשְׁבָּרִין, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים, וּמִי הוּא מְנַסֶּה הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ צַדִּיק יִבְחָן.
דודי לי ואני לו וגו׳ – דודי לי בשעה שאמר אנכי ה׳ אלהיך (שמות כ׳:ב׳). ואני לו כשאמר והייתם לי סגולה מכל העמים (שם י״ט:ה׳).
הרועה בשושנים – כשירעה את ישראל שנאמר רועה ישראל האזינה וגו׳ (תהלים פ׳:ב׳). ידוע תדע פני צאנך (משלי כ״ז:כ״ג). אלו עם הארץ. שית לבך לעדרים (שם) אלו הנשיאים.
דודי לי ואני לו – (ברמז תק״ב). כנסת ישראל אומרת, הוא לי לאלוה אנכי ה׳, ואני לו לאומה ולאומי אלי האזינו, הוא לי לרועה ה׳ רועי לא אחסר, ואני לו לצאן ואתן צאני צאן מרעיתי, הוא לי לאח מי יתנך כאח לי ואני לו לאחות פתחי לי אחותי.
דבר אחר: דודי לי – הוא לי לאלוה, ואני לו – לאומה, הוא לי לאב ואני לו לבן, הוא לי לרועה ואני לו לצאן, הוא לי לשומר ואני לו לכרם, הוא זובח לי בכורי מצרים ואני זבחתי אלהיהם, הוא קלסני הנך יפה רעיתי ואני קלסתיו הנך יפה דודי אף נעים, הוא אומר לי אשריך ישראל ואני אמרתי לו מי כמוך באלים, הוא קראני גוי אחד ואני קראתיו שמע ישראל וגו׳, כשהיה לי דבר ויזעקו בני ישראל אל ה׳, כשהיה לו דבר דבר אל בני ישראל צו את בני ישראל.
הרועה בשושנים – אין שרביטו של הקב״ה ממשמש ובא אלא בבני אדם שלבם רך כשושנים, אר״א לבעל הבית שיש לו שתי פרות על מי הוא מטריח על אותה שטורחת יפה, כך אין הקב״ה (מטריח) [מנסה] אלא הצדיקים שנאמר ה׳ צדיק יבחן.
כ׳לילי לי ואנא לה, אלראעי פי אלסואסן.
ידידי בשבילי ואני שלו, הרועה בשושנים.
וענין דודי לי ואני לו, הוא מה שאמר להם ה׳ יתעלה על הר סיני לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות כ, ג), ואמרם לו כלומר למשה לפני ה׳ כל אשר ידבר ה׳ אלהינו אליך ושמענו ועשינו (דברים ח כד).
דודי לי ואני לו – הוא כל צרכיו תבע ממני, ולא צוה אלא לי: עשו פסח, קדשו בכורות, עשו משכן, הקריבו עולות. לא צוה לאומהא אחרת.
ואני לו – כל צרכיי תבעתי ממנו, ולא מאלהים אחרים.
הרועה – את צאנו בשושנים – במרעה טוב ויפה ונוח.
א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34: ״תבע מאומה״.
My beloved is mine, and I am his – He demanded all His needs from me. He commanded only me, to make the Pesach sacrifice, sanctify the firstborn, make a Tabernacle, sacrifice burnt offerings; and He did not demand [these things] of any other nation.
And I am his – All my needs I requested of Him, and not of other gods.
Who pastures – His sheep; Among the roses – In a good, pleasant, and beautiful pasture.
דודי לי ואני לו – הוא לי לאלוה ואני לו לאומר. הוא לי לאלוה אני י״י אלהיכם ואני לי לאומה שנאמר הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו. הוא לי לאב שנאמר כי אתה אבינו ואני לו לבן שנאמר בני בכורי ישראל. הוא לי לרועה שנאמר רועה ישראל האזינה ואני לו לצאן שנאמר ואתם צאן מרעיתי אתם. אתם הוא לשומר שנאמר כי הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ואני לו לכרם שנאמר כי כרם י״י צבאות בית ישראל. קראתי זה ריעי הוא אמ׳ אשריך ישראל מי כמוך. ואני אמרתי מי כמוך באלהים י״י מי כמוך. הוא אמ׳ לי ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ואני אמרתי י״י אל׳ י״י אחד. הוא אמ׳ ומי גוי גדול ואני אמרתי גדול י״י ומהולל מאד.
דודי לי ואני לו – דודי לי שנאמר אנכי י״י אלהיך ואו׳ הוא י״י אלהינו ואנחנו עמו ואני לו. והייתם לי סגולה מכל העמים.
הרועה בשושנים – כשרועה את ישראל. שנאמר רועה ישראל האזינה. ואמר ידוע תדע פני צאנך שית לבך לעדרים. צאנך אלו שאר העם. עדרים אלו גדולי הדור. דודי לי כענין שנאמר וארשתיך לי באמונה. ג׳ פעמים נאמ׳ וארשתיך כנגד ג׳ אבות העולם אברהם יצחק ויעקב. ארשתיך בה׳ דברים. שהעולם מתקיים בו. בצדקה בחסד במשפט ברחמים באמונה. וכן הוא או׳ ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. ונא׳ וחסדי מאתך לא ימוש. ואו׳ לא אשקר באמונתי ואו׳ וברחמים גדולים אקבצך.
הרועה בשושנים – לשון ריעוע. אין שרביטו של הקב״ה ממשמש אלא כבני אדם שלבם רך כשושן. אמ״ר אליעזר משל לבעל הפירות אינו מטריח אלא על זו שכחה יפה כך אין השם מנסה את הרשעים. אמ״ר חנינא אין הפשתני מקיש אלא על פשתן יפה שכל מה שהוא מקיש עליה היא משבחת. כך אין השם בוחן אלא הצדיקים שנאמר י״י צדיק יבחן. אמ״ר יוחנן אין היוצר מקיש ובודק אלא הקנקנים היפים שאעפ״י שהוא מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברין. וכן הוא אומ׳ ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף לפי שהיה צדיק ועומד בנסיון. כך באחרית הימים אין הקב״ה בוחן אלא קהלות הקדושות ואנשי חסד והצדיקים שבדור שנאמר ומן המשכילים יכשלו בחרב ובלהבה. ואו׳ יתלבנו ויצרפו ויתבררו ועליהם היא או׳ והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם י״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 15]

כי דודי לי ואני לו הדומה לעופר הרועה בשושנים שריחו נודף.
for my beloved is mine and I am his, who is like a fawn that feeds among lilies, for his fragrance is scattered abroad.
חזרתי בתשובה על יד השושנים הם הצדיקים.
I repented through the lilies, that is, the righteous.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

דודי לי ואני לו – שנהרגו עובדי הבעל ומבקשים פני השכינה.
בשושניםא – הם הצדיקים.
א. כן בפסוק ובכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״כשושנה״.
דודי לי ואני לו – חביב כראוי אהבתו.
ואני לו – הרועהא שמנהגוב לרעות ולטייל בין השושנים.
א. בכ״י: הרעה.
ב. בכ״י: שמהגו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

דודי לי ואני לו – עוד מספרת לריעותיה: השיבותי לדודי: אע״פ שאני מסתתרת מפני הסתו ונתרחקו הגופים,⁠א לא נתרחקו הלבבות, כי אני לו והוא לי – לבי היה עליו ולבו עלי.
הרועה בשושנים – ואל תחשדוני שיש לי דוד אחר, כי אין לי דוד ואוהב רק אותו הרועה צאנו בשושנים.
א. בכ״י: בגופים.
ולא שמעתי אך עניתי לו: דודי – שהוא שלי, ואני שלו, הרועה בשושנים – שהוא חביב וערב, ודרכו להיות רועה מרעהו במקום ערב וריח טוב בין השושנים.
דודי לי ואני לו – כתיב דודי לי ואני לו, הקדים ״דודי״ קודם לתיבת ״אני״. וכתיב ״אני לדודי ודודי לי״1, זהו למפרע, מקדים להחזיר את ישראל בתשובה ושב אליהם2, וזהו דודי לי ואני לו.
דבר אחר, דודי לי – זה היה בסיני שקדם ונראה להם, ואח״כ ואני לו – ״ויוצא משה... לקראת האלהים״3 וזהו דודי לי ואני לו. ל״י – יום של מתן תורה4.
דבר אחר, ואני לו – אני – ס׳ רבוא, ל״ו – צדיקים בכל דור5.
דבר אחר, דודי לי ואני לו – זה בגן עדן נראין יחד, וכתיב ״והתהלכתי בתוככם״6, וזהו הרועה בשושנים, בתוך הצדיקים7.
דבר אחר, בשושנה – גן עדן.
דודי לי ואני לו הרועה בשושנים הוא המנהיג האמיתי של האומה שהובטח ע״י הנביאים, כמו שאמר ״והקימותי עליהם רועה אחד ורעה אתהם...⁠״ (יחזקאל לד:כג), והאומה נקראת ״שושנים״ כמו שאמר קודם ״כשושנה בין החוחים״ (שיר השירים ב:ב) ואמר ״אני חבצלת השרון שושנת העמקים״ (שם ב:א).
דודי לי ואני לו הרועה בשושנים – אמרה שהוסרו אלו המונעים ג״כ. ולזה תהיה היא לדודה בלי מונע ודוחה לו. וקראה אותו רועה בשושנים לפי שאחר שהוסרו כל אלו המונעים הנה דרכו שיהיה נזון במה שהוא בכח הפרי והזרע אשר יכוין אליו והם הצורות הדמיוניות כמו שקדם זה לא היה אפשר לו.
{המנהיג השכלי}
דודי – הוא המנהיג השכל הנמשל אל השושן כאמור למעלה ׳כשושנה׳ (פסוק ב):
(טז-יז) [תשובת עדת ישראל]:
דודי לי ואני לו. משיבה עדת ה׳, אף על פי כן1 ׳לא שכחנו שם אלקינו׳2 הרועה בשושנים – ׳הרועה׳ בצדיקי הדורות שהם ׳בין החוחים׳ וצרות הגלות3 עד שיפוח היום - אתה עתה ׳עד שיפוח היום׳ בחום4, לוכד כמו הפח5 מכל צד לרוב ניצוץ האור המכה בכל צד6, וזה יהיה בצהרים, שתהיה לאור עולם ושלמו ימי אבלנו7: ונסו הצללים. מחשכי ארץ8 בעיון ובמעשה אשר בגלות9: סוב. פנה אלינו10: דמה לך דודי לצבי. מהר יקדמונו רחמיך11: על הרי בתר. עם היותך רחוק מישועתי12:
1. אף שבגלותנו היום אין מלמד דעת את העם ואין מתפלל באמת על הגאולה, עד שהגענו למצב שאין הלכה ברורה במקום אחד מחמת מיעוט שימוש התלמידים והמחלוקות.
2. ע״פ לשה״כ בתהלים (מד כא), ופירש רבינו ׳אם שכחנו שם אלקינו בכל אלה להמיר דתנו ונפרוש כפינו לאל זר שיהיה בעזרתנו, הלוא אלקים יחקר זאת וידע כי לא עלתה על לבנו, כי עליך הורגנו לקדש את שמך, לכן קומה אתה שהיית כבר עזרתה לנו, ופדנו עתה מזה הגלות למען חסדך׳. וראה פסוק ט״ז, ומה שצויין שם. ולכן אף שחטאנו עדיין ׳הוא לי לאלוה ואני לו לאומה׳ (לקח טוב), ׳לא נפסקה האהבה מכל וכל, אבל דודי היה מיוחד לי ולא געלתי בו לחשוק באחר, וכן אני הייתי מיוחדת לו׳.
3. הצדיקים נקראו ׳שושנים׳, והם משולים ל׳שושנה בין החוחים׳ כאשר הם נתונים בגלות וצרות ישראל. וה׳ רועה את ישראל ע״י שושנים הם הצדיקים, שה׳ מנהיג את ישראל על ידיהם, ובזכותם לא שכחו שם ה׳ (ר״י קופרמן). וראה זכריה (יא ד-ז) ׳רעה את צאן ההריגה וגו׳, וארעה את צאן ההריגה׳ ובפירוש רבינו שם שה׳ רועה את ישראל ע״י מנהיגיו. [וכן פירש אבע״ז שהשושנים הם הצדיקים. ולעיל (פסוק א-ב) כתב רבינו שכל ישראל נקראו ׳שושנה בין החוחים׳, ושם מבואר שבכל מקום שנזכרו בשם ׳שושנה׳, הכוונה לרמוז שנמצאים בין החוחים בגלות, וראה מה שצויין שם]. ובשמות (ג ב) כתב רבינו: ׳וירא והנה הסנה בוער באש – דולק, וזה דרך חידת הנבואה, שהיה המלאך בתוך הסנה והאש בוערת בסנה סביב המלאך, להורות שבהיות צדיקי ישראל שהם מלאכי ה׳ בתוך הסנה של עם מצרים שהיו להם סרבים וסלונים [קוצים, כמו ה׳חוחים׳ שהשושנה נתונה בתוכם], הסנה יבער באש בצרת עשר מכות׳.
4. כלומר, ה׳ רועה את ישראל בשושנים – ע״י הצדיקים, כל זמן שישראל נמצאים בגלות, ׳עד שיפוח היום׳ – עד שיאיר אור היום, כלומר שלעתיד ינהיג אותם בעצמו, ונמשל ה׳ ל׳יום׳ המאיר.
5. ׳יפוח׳ היינו ׳שיגבר חום היום׳ (מלבי״ם), והוא מלשון ׳פח׳, כי החום הגדול של ׳האור׳ שהוא היום לוכד ברשתו כמו פח טמון.
6. לכן המשיל את חום היום לפח ומוקש שהנופל בו מוקף על ידי הפח מכל צד, וכן אור השמש בצהריים שאין צל כלל, והחום מכה את האדם מכל צד.
7. ע״פ לשה״כ בישעיה (ס כ) ׳לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ה׳ יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך׳. והיינו שלעתיד יהיה ה׳ לאור לישראל, שישפיע עליהם וינהיגם בלי אמצעי, ולא כפי שהיה בגלות שהיה ׳רועה בשושנים׳, שהנהיג ע״י הצדיקים, וכשיהיה ה׳ לאור ו׳ליום׳, יפוח את הצללים, שיאיר כאור היום בצהריים שאין צל, וכן הוא ׳יפוח׳, ילכוד בפח החום את כל המציקים לישראל. ובלקח טוב: ׳עד שירתיח ה׳ היום באש עברתו, כענין שנאמר (יחזקאל כב כ) ׳לפחת עליו אש להנתיך׳, ועוד כי הנה היום בא וגו׳ (מלאכי ג יט)׳. [וקרוב לפירושו כאן פירש רבינו בישעיה (כה ו) ׳ייראוך׳ [הגויים העריצים לעתיד], כי תַּכְנִיעַ שְׁאוֹן זָרִים כמו שיכניע החֹרֶב את בעלי חיים במדבר שאין שם המלט, כי אמנם בחֹרֶב בְּצֵל עָב בלתי אור שמש, אבל ׳חושך יכסה ארץ וערפל לאומים׳ (ישעיה ס ב), הוא יַעֲנֶה ויכניע זְמִיר עָרִיצִים׳. וראה שם (כד יז) שפירש רבינו ׳פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ׳, ש׳הפח׳ הם חבלי משיח, כי ׳פח׳ הוא רשת העשוי ׳חבלים׳, לכן נקראו ׳חבלי משיח׳ ׳פח׳, והוא הכתוב כאן ׳עד שיפוח׳].
8. לשה״כ בתהלים (עד כ), ושם פירשו רבינו על אומות העולם.
9. ׳הצללים׳ הם הדברים המעכבים את העסק בתורה הן בחלקה העיוני והן בחלקה המעשי. וניסת הצללים היא ׳בצהריים׳, כי לפני הצהריים יש צל נוטה לצד מערב, ואחרי הצהריים יש צל לצד מזרח, ורק בצהריים כאשר השמש עומד בראש כל אדם אין צל כלל, לכן אמר ׳עד שיפוח היום – וזה יהיה בצהריים, ואז – ונסו הצללים.
10. ׳פנה׳ - ליישר פנים אלינו, כביכול מבקשים מאת ה׳ שיסובב את ראשך אלינו, שישגיח עלינו בהשגחה פרטית ובאור פניו.
11. לשה״כ בתהלים (עט ח), וכתב שם רבינו ׳יקדמונו רחמיך - קודם שנהיה ראויים לכך כדי שנוכל להשיג זכות ראוי לזה, כי דלונו מאוד מכל זכות בעיון ובמעשה בלחץ אויב׳. והמשיל לצבי שרץ במהירות, כעניין ׳רץ כצבי׳ (אבות פ״ה מ״כ). אך לעיל (פסוק ט) על אותם המילים ׳דומה דודי לצבי׳ פירש רבינו שהצבי בורח כך שלא נוכל להסתופף בצילו. בשהש״ר ולקח טוב מבואר ש׳ונסו הצללים׳, אלו צללי יגון ואנחה שנאמר (ישעיה נא י) ׳ופדויי ה׳ ישובון וגו׳ ונסו יגון ואנחה׳, והיינו כשתסור כוחן של אומות, ואז סוב דמה לך דודי, סוף שאני נהפך לכם ממידת הדין למידת רחמים וממהר גאולתכם כצבי ואיל שהם קלים ברגליהם.
12. לשה״כ בתהלים (כב ב). כלומר, אף שאתה עכשיו על ׳הרי בתר׳, הם הרים המופלגים ורחוקים ממני (ע״פ רש״י), והיינו שאתה עכשיו ׳רחוק מישועתי׳, כי אין אנו ראויים לישועה, הקדם לנו ישועתך עוד לפני שנהיה ראויים.
דודי לי – עם כל זה לא נפסקה האהבה מכל וכל, אבל דודי היה מיוחד לי ולא געלתי בו לחשוק במי וכן אני הייתי מיוחדת לו ולא געל בי לחשוק באחרת.
הרועה בשושנים – רוצה לומר לא הלך לחבק חיק נכריה, אבל הלך לרעות עצמו ולטייל בין השושנים עד יעבור הזעם ולשוב אלי והנמשל הוא לומר שעם כל זה לא בחרתי באל נכר, והמקום ברוך הוא לא בחר בעם אחר. אבל השרה שכינתו על משה ואהרן ועל שבעים זקני העם, הנמשלים לשושנים בריח מעשיהם וביופי כשרון מעלליהם.
משל:
דודי – בתוך שהלכו בנות ירושלים לצוד שועלים, דודי לי – והתחברה עם דודה, הרועה בשושנים שהביא לה שושנים נותני ריח לזכרון אהבתו.
מליצה:
דודי – בעוד התעסקו כחות החומריות עם ציורי המדמה התחברה הנפש עם דודה ויען שפה בא ההתעוררות מלמעלה למטה כי הנפש לא היתה מוכנת אל הנבואה אמר דודי לי תחלה ואח״כ ואני לו הרעה בשושנים ר״ל שבעת ירעה הגויות להחיותם ולכלכלן נקרא רועה בלחם ובמים ומרביץ בנאות דשא ובעת ירעה הנפשות לנבאותן ולהשכילן באמיתתו נקרא רועה ע״י שושנים נותני ריח כי היא רעיה רוחנית שע״י יחיו השכליים והנפשות.
הרעה – צאנו בין השושנים, והולכת ומוספת על דמיונה, ואולי גם שני פסוקים אלה הם מן השיר שהיא משוררת.
דודי לי ואני לו – הוא לי לאלהים, אנכי ה׳ אלהיך, ואני לו לעם ולאומה, שנאמר (ישעיהו נ״א) הקשיבו אלי עמי ולאומים אלי האזינו. הוא לי לאב, כי אתה אבינו, ואני לו לבן, בני בכורי ישראל, הוא לי לרועה, רועה ישראל האזינה (תהלים פ׳) ואני לו לצאן, צאן מרעיתי (יחזקאל ל״ד), היא לי לשומר, שומר ישראל (תהלים קכ״א) ואני לו לכרם, כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל (ישעיהו ה׳). הוא לי במקניאין, כמש״נ ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ואני לו במכעיסין, כמש״נ הן נזבח את תועבת מצרים.⁠1 הוא אמר לי אל יחסר המזג ואני אמרתי לו ה׳ רועי לא אחסר,⁠2 הוא קראני אחותי רעיתי יונתי תמתי, ואני אמרתי לו זה דודי וזה רעי. הוא אמר לי הנך יפה רעיתי ואני אמרתי לו הנך יפה דודי אף נעים. הוא אמר לי ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ (שמואל ב ז׳) ואני מיחדת שמו בכל יום פעמים ה׳ אחד, [ולפיכך] כשהיה לי דבר לבקש לא תבעתי אלא מידו, וכשיש לו דבר לא תבע אלא ממני ומידי, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, ועשו לי מקדש [מ״ר]
הרעה בשושנים – אין שרביטו של הקב״ה ממשמש ובא אלא בבני אדם שלבם רך כשושנה, לפיכך אין הקב״ה מנסה אלא הצדיקים שנאמר (תהלים י״א) ה׳ צדיק יבחן.⁠3 (שם)
1. תפס לשון המקרא (פ׳ האזינו) קנאוני בלא עם כעסוני בהבליהם, והכונה שאני מקנא לו במכעיסין שלו, כדמפרש.
2. יש לפרש הכונה עפ״י מ״ש בסנהדרין ל״ז א׳ אל יחסר המזג אל יחסרון תמיד סנהדרין ממספרם הקצוב בהיהמ״ק, ותכלית הסנהדרין ידועה להשגיח על קיום התורה והמצוה, וזוהי הכונה הוא ביקש ממני אל יחסר המזג מכלכלתי במזון הנפש, וכנגד זה בקשתי ממנו שיהיה לי לרועה תמיד ולא יחסיר לי כלכלתי במזון הגופני.
3. וסוף הפסוק רשע ואוהב חמס שנאה נפשו, ומפרש ה׳ צדיק יבחן – מפני שאוהבו, ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו, לכן לא יאבה לנסותו.
אך עם כל זה, לא נפסקה האהבה בינינו מכל וכל, ועדיין1 דּוֹדִי מיוחד2 לִי, ולא געל בי לחשוק באחרת3, וַאֲנִי גם כן הייתי מיוחדת4 לוֹ, ולא געלתי בו לחשוק באחר5, אלא חשקתי בדודי הָרֹעֶה – שהלך לרעות את עצמו ולטייל6 בַּשּׁוֹשַׁנִּים – בין השושנים עד יעבור זעם וישוב אלי7:
1. מצודת דוד.
2. שם.
3. שם.
4. שם.
5. שם.
6. שם. ורש״י ביאר לרעות את צאנו.
7. מצודת דוד. ורש״י ביאר מרעה טוב ונח ויפה. והנמשל, כנסת ישראל אומרת שעם כל זה לא בחרתי באל נכר, והמקום ברוך הוא לא בחר בעם אחר, אלא השרה שכינתו על משה ואהרן ועל שבעים זקני העם, הנמשלים לשושנים בריח מעשיהם וביופי כשרון מעלליהם, מצודת דוד. ורש״י ביאר ״דודי לי״ שה׳ ציוה להקריב קרבן פסח, ״ואני לו״ שעם ישראל ביקשו את כל צרכיהם במדבר ממנו ולא מאלהים אחרים. ובמדרש, דודי לי בשעה שאמר אנכי ה׳ אלהיך, ואני לו כשאמר והייתם לי סגולה מכל העמים, מדרש זוטא.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יז) עַ֤ד שֶׁיָּפ֙וּחַ֙ הַיּ֔וֹם וְנָ֖סוּ הַצְּלָלִ֑ים סֹב֩ דְּמֵה⁠־לְךָ֨א דוֹדִ֜י לִצְבִ֗י א֛וֹ לְעֹ֥פֶר הָאַיָּלִ֖ים עַל⁠־הָ֥רֵי בָֽתֶר׃
Until the day breathes, and the shadows flee away, turn, my beloved, and be like a gazelle or a young deer upon the mountain gorges.
א. דְּמֵה⁠־לְךָ֨
• א!=דְּמֵה⁠־לְךָ (חסר טעם הפשטא)
• במהדורתו הראשונה הוסיף ברויאר את הקדמא בלי להעיר
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּבִזְעֵירוּת יוֹמַיָּא עֲבַדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת עֶגְלָא דְּדַהְבָא וְאִסְתַּלַּקוּ עֲנָנֵי יְקָרָא דִי מְטַלְלִין עִלָּוֵיהוֹן וְאִשְׁתְּאַרוּ מְפוּרְסְמִין וְאִתְרוֹקַנוּ יָת תִּקּוּן זֵינֵיהוֹן דַּחֲקִיק בֵּיהּ שְׁמָא רַבָּא מְפָרַשׁ בְּשִׁבְעִין שְׁמָהָן וּבְעָא יְיָ לְהוֹבָדָא יָתְהוֹן מִן עָלְמָא אִלּוּלֵי דְּאִדְּכַר קֳדָמוֹי קְיָם דְּקַיֵּם בְּמֵימְרֵיהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב דַּהֲווֹ קַלִּילִין בְּפוּלְחָנֵיהּ כְּטָבְיָא וּכְאוּרְזֵילָא דְּאַיָּלָא וְתִקְרוּבְתָּא דְקָרֵיב אַבְרָהָם יָת יִצְחָק בְּרֵיהּ בְּטוּר מוֹרִיָּה וּמִן קַדְמַת דְּנָא קָרֵיב תַּמָּן יָת קוּרְבָּנֵיהּ וּפַלֵּיג יָתְהוֹן בִּשְׁוֵי.
[א] עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם – רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה. רַבִּי יוּדָן אָמַר עַד שֶׁאַכְנִיס פִּיחָה בְּלֵילָן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת, לֹא כְבָר הִכְנַסְתִּי פִיחָה בְּלֵילָן שֶׁל מִצְרַיִם, שֶׁהָיוּ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַעֲשִׂיתִים מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנָה. וְנָסוּ הַצְּלָלִים, לֹא כְבָר הֶעֱבַרְתִּי מֵהֶן שְׁנֵי צְלָלִים קָשִׁים, צֵל טִיט וּלְבֵנִים. רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר: הַגּוֹי, וְגַם אֶת הַגּוֹי (בראשית ט״ו:י״ד), מִצְרַיִם וְאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת. רַבִּי יוּדָן אָמַר גֵּרוּת וְעַבְדוּת וְעִנּוּי בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, אֲפִלּוּ בְּאִיסְפְּטַלְיָה שֶׁלָּהֶן. סֹב דְּמֵה לְךָ דּוֹדִי לִצְבִי, סוֹף שֶׁאֲנִי נֶהְפַּךְ לָכֶם מִמִּדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים וּמְמַהֵר בִּגְאֻלַּתְכֶם כְּדַם הַצְּבִי וּכְדַם הָאַיָּל. אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר לְאוֹרְזְלֵיהוֹן דְּאַיַּילְתָּא. עַל הָרֵי בָתֶר, בִּזְכוּת הַתְּנָאִים שֶׁהִתְנֵיתִי עִם אַבְרָהָם אֲבִיכֶם בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה׳ אֶת אַבְרָהָם בְּרִית לֵאמֹר (בראשית ט״ו:י״ח). רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר, עַד שֶׁאַרְתִּיחַ הַיּוֹם, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי אָפִיחַ עָלָיִךְ (יחזקאל כ״א:ל״ו), לָפַחַת עָלָיו אֵשׁ (יחזקאל כ״ב:כ׳), וּמַהוּ וְנָסוּ הַצְּלָלִים, אֵלּוּ צִלְלֵי יָגוֹן וַאֲנָחָה. סֹב דְּמֵה לְךָ דּוֹדִי, סוֹף שֶׁאֲנִי נֶהְפַּךְ לָכֶם מִמִּדַּת הַדִּין, לְמִדַּת רַחֲמִים וּמְמַהֵר גְּאֻלַּתְכֶם כְּדַם צְבִי וְאַיָּל. אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, לְאוֹרְזְלֵיהוֹן דְּאַיַּילְתָּא. עַל הָרֵי בָתֶר, רַבִּי יוּדָן אָמַר כְּדֵי שֶׁיִּתְלוּ הַמַּלְכֻיּוֹת בָּתַר אֲרֵיהוֹן.
אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חַיְּתָא כַּד תִּסַּב מַלְכוּתָא בָּתַר סוֹלָא.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ אֵין לִי עֲלֵיהֶם אֶלָּא מַה שֶּׁעָשׂוּ בְּבֵית תָּר, דִּינִי יִמָּתַח עֲלֵיהֶם, וּמֶה עָשׂוּ בְּבֵית תָּר, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אַדְרִיָּנוּס קֵיסָר הָרַג בְּבֵיתָר אַרְבַּע מֵאוֹת רִבּוֹא אֶלֶף בְּנֵי אָדָם.
עד שיפוח היום ונסו הצללים – כשתעבור פורענות מישראל.
ד״א עד שיפוח היום – כשתעברו גבול בני עשו.
ונסו הצללים – אלו בני לוט.
סוב דמה לך דודי וגו׳ – זוכר אני להם מעשה אברהם בין הבתרים.
עד שיפוח היום – ר׳ יודן אמר אמר הקב״ה המתינו מעט עד שאכניס פיח בלילן של מלכיות, לא כבר הכנסתי בלילן של מצרים שהיתה ת׳ שנה ומחלתי חצין, ונסו הצללים בטיט ולבנים, סוב דמה לך דודי שהקב״ה מסבב מדת הדין למדת רחמים וממהר הגאולה כצבי וכאיל.
דבר אחר: עד שיפוח היום – מדבר באברהם שנאמר והוא יושב פתח האהל כחום היום, היום שהרתיח הקב״ה אותו היום בשביל אברהם שלא יצטער. אל גבעת הערלות, נטל אברהם כל הערלות שמל ועשה אותם גבעה בתוך ביתו והיה נהר של דם יוצא מתוך ביתו, קרא הקב״ה למלאכי השרת ואמר בואו ונבקר את החולה, אמרו לפניו רבש״ע מה אדם ותדעהו אתה הולך במקום דם ומקום הטנופת, אמר להם חייכם ערב לי אותו דם ממור ולבונה שנאמר אלך לי אל הר המור.
דבר אחר: עד שיפוח היום – זה יום הדין דכתיב כי הנה יום בא בוער כתנור, ונסו הצללים אלו הם הרשעים שאין להם צל שנאמר אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און, אלך לי אל הר המור זה בית המקדש שהיו מקטירין בו את המור.
דבר אחר: עד שיפוח היום – עד שיופיע הקב״ה מלכותו בעולם הזה, ונסו הצללים אלו צללי המלכיות. אלך לי אל הר המור זה ירושלים שנאמר באתי לגני.
אלי אן ינבסט אלנהאר, ותזול אלאצ׳לאל, דר ואשבה יא ודידי צ׳בי או ג׳פר אלאיאיל, עלי גבאל אלתצטר.
עד שיפשוט היום ועד שיסורו הצללים, חברי! הסתובב והיה דומה לצבי או לעופר האילים על הרי ההתפלגות.
עד שיפוח – עד שיתפשט היום (כלומר השמש) ויעלמו הצללים.
בתר – ההרים המבותרים (מן ויבתר אותם בתוך).
עד שיפוח היום ונסו הצללים, הוא דבר ה׳ יתעלה למשה רבינו שמר לך את אשר אנכי מצוך היום הנני גרש מפניך וכו׳ (שמות לד יא). וידוע כי השבעה גוים כונו בצללים, והם הסככות, שנ׳ סר צלם מעליהם (במדבר יד ט). ואז יוחש אליהם הדבור כמו שהוחש הדבור אליהם במצרים כמהירות הצבי והאיל שנ׳ ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלח (ירמיהו ז כה).
עד שיפוח היום – מוסב למקרא שלמעלה הימנו: דודי לי ואני לו (שיר השירים ב׳:ט״ז), עד זמן שגרם העון ושזפתני השמש כחום היום וגבר השרב.
ונסו הצללים – חטאנו בעגל חטאנו במרגלים. נסו הצללים – זכיות המגינות עלינו, פרקתי עולו.
סב דמה לך דודיא – גרמתי לו להסתלק מעלי על הרים המופלגים ממני.
בתר – לשון חליקה והפלגה.⁠ב
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״דודי״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778 אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״פליגה וחלוקה״. בכ״י אוקספורד 142: ״חלוקה ופליגה״.
Until the sun spreads – This refers to the preceding verse, "My beloved is mine, and I am his,⁠"1 until the time that the iniquity caused the sun to darken me in the heat of the day, and the heat intensified.⁠2
And the shadows flee – We sinned with the [golden] calf; we sinned with the spies, "and the shadows flee,⁠" [i.e.,] the merits that protected us [disappeared because] we broke off His yoke.
You turned away my beloved – I caused him to leave me on mountains which were far away from me.
Distant – An expression of separation and distance.⁠3
1. Above (16).
2. See Above 1:5-7.
3. Alternatively, הרי בתר means split mountain and is referring to the Mount of Olives which will be split as per the prophecy of Zecharyah [14:4]. Thus, the meaning of בתר is similar to "he split [ויבתר] them up in the center,⁠" in Bereshit 15:10.
עד שיפוח היום – ר׳ ברכיה אמ׳ עד שיפוח היום עד שירתיח השם היום באש עברו כענין שנאמר לפוח עליו לפחת עליו אש להבתיך. ואו׳ כי הנה היום בא וגו׳.
ונסו הצללים – אלו צללי יגון ואנחה שנאמר ופדויי י״י ישובון וגו׳.
ונסו הצללים – כשתסור בוחן של אומות כענין שנאמר לשעבר סר צלם מעליהם.
סוב דמה לך – סוף השם נהפך להם ממדת הדין למדת רחמים. וממהר בגאולתם כצבי וכאיל שהם קלים ברגליהם.
על הרי בתר – כשיטלו המלכיות כתריהן.
ד״א: על הרי בתר – על מה שעשו בביתר. אמ״ר יוחנן קל אדרינוס קיסר הורג בביתר פ׳ אלף רבוא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(יז) עד שיפוח היום – לשון ניפוח, כמו: ויפח באפיו (בראשית ב׳:ז׳).
עד – בעוד, כמו: עד שהמלך במסיבו (שיר השירים א׳:י״ב).
הרי בתר – שם מקום הר הוא. ויש לפרש: שהוא לשון פילוג וחילוק,⁠1 כמו: ויבתר אותם (בראשית ט״ו:י׳).
1. בדומה ברש״י.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 15]

(17) WHEN THE DAY BLOWS GENTLY – The word connotes blowing as in the phrase "He blew into his nostrils" (Gen. 2:7).
WHEN – the word means "while" as in the phrase "while the king was at his banquet" (Song of Songs 1:12).
HILLS OF BETHER – The word Bether is the name of a hill. It may be interpreted as division or separation1 as in the phrase "he divided them into two" (Gen. 15:10).⁠2
1. Both Rashi and Ibn Ezra agree with this explanation. Ezra cites the same prooftext.
2. Both Rashbam and Ibn Ezra note that this concludes a poetic unit. See note above.
שיפוח – רוח היום.
הרי בתר – הרי נדוד והפרדה, כמו ויבתר אותם (בראשית ט״ו:י׳).
ואתה דודי עד שיפוח רוח היום וזה יהיה אחר נוס הצללים שהוא חצי היום שוב אל מקומך.
And thou, my beloved, return now to thy place, until the breeze of day blow, after the shadows lengthen, for it is now mid-day. So her beloved goes his way.
עד שיפוח היום על הרי בתר – שאמרה השכינה: כי לא אעלה בקרבך (שמות ל״ג:ג׳) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה (שמות ל״ג:ז׳).
Till the breeze of day blow... on the mountains of separation. For the Shekhinah said, ‘I will not go up in the midst of thee’ (Exodus 33:3). ‘And Moses took the tabernacle and pitched it without the camp’ (Exodus 33:7).
עד שיפוח – רוח היום.
הרי בתר – הם הרי נדוד, כמו ויבתר אותם בתוך (בראשית ט״ו:י׳) אשיתפרד ממנו.
א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י וטיקן 488 נוסף כאן: ״כלומר״.
ואתה דודי עד שיפוח רוח היום ויגדלו הימים, וזה עניין ונסו הצללים, לך אל הרי בתר. והעניין כי לא אוכל עתה לצאת חוצה. והנה הלך לדרכו כאשר דבר לה.
נשלמה הפרשה
וטעם עד שיפוח היום סב דמה לך דודי על הרי בתר – הוא שאמרה השכינה: כי לא אעלה בקרבך (שמות ל״ג:ג׳), ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה (שמות ל״ג:ז׳).
עד שיפוח היום – ויתחמם היום.
ונסו הצללים – שינוסו הצללים ויהיה השמש בראש כל אדם.
עד אותה שעה, סוב דמה לך דודי לצבי – פתרונו: סוב עצמך ממני ודמה לך לצבי או לעפר האיילים – לרוץ מאתי.
על הרי בתרבתר – בושם, כך נראה למורי. ולמטה מוכיח על פתרון זה שאומר: על הרי בשמים (שיר השירים ח׳:י״ד) – שהם נאים לטייל, וכשיפוח היום תשוב אלי ונלכה ונטייל.⁠1
1. עיין מיוחס לר״י קרא שיר השירים ח׳:י״ד.
עד שיפוח היום. בעוד שהיה היום חם מאד, זיהו בחצי היום, שנסו הצללים מן הגן, אמרתי לדודי: דיי לי עכשיו לעמוד במקום חום, סוב דמה לך מכאן על הר בתר, וגם אני אלך לדרכי.
עד שיפוח היום. כמו ״פח בלועך ופוק לקבליה״א במסכת סנהדריןב (בבלי סנהדרין י״ח:). וגם ״רוח קדים חרישית״ (יונה ד׳:ח׳) שמשתקתג את הרוחות לפי שהיא חמה (ראו בבלי גיטין ל״א:). על הרי בתר – לפי הפשט, שכן שם הרים שבורים,⁠ד שנאמרה ״ויבתר אותם בתוך״ (בראשית ט״ו:י׳), והם שני הרים שעשויים בתרים בתרים הרבה.
והדוגמה על שם שעשו את העגל בשעת מתן תורה, והרחיקוו שכינה מעליהם, ולפי שעה חזרו בתשובה, ובקש משה רחמים עליהם, ״וינחם י״י על הרעה״ (שמות ל״ב:י״ד), וצוה להם לעשות משכן, וחזרה שכינה (על-פי תנחומא תשא ל״א). ועל זה הוא אומר ״כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי״ (שיר השירים ג׳:ד׳). וגם התרגום תופס שיטתי (ראו תרגום שיר השירים ב׳:י״ז - ג׳:ד׳). על הרי בתר – מזכיר לומר שבזכות בריתז בין הבתרים שב מחרון אפו.
א. בנוסחנו בגמרא: יפח בלועך נפיק לקיבליה. באתר מכון פרידברג אין עד נוסח המתאים בדיוק לכתב היד כאן, אבל גם ״ופח״ (אולי ״פח״ עם וי״ו החיבור) וגם ״נפיק״ קיימים בעדי נוסח שונים.
ב. בכתב היד: סנהדרי. אולם לא מצאתי שמתייחסים למסכת בשם זה (המתאים לאחת מצורת הריבוי של הארמית הבבלית הנהוגה בתלמוד – ראו למשל י״נ אפשטיין, דקדוק ארמית בבלית, ירושלים ותל-אביב תשכ״א, עמ׳ 116⁠־118).
ג. בכתב היד: שמשקת. תיקנתי לפי הקשר הגמרא בגיטין.
ד. בכתב היד: שבאים.
ה. בכתב היד: או שמ׳; ואולי: או נאמ׳. אלא שהמלה ״או״ אינה מתאימה בהקשר, שהרי מדובר בראיה לפירושו ש״הרי בתר״ הם ״הרים שבורים... שעשויים בתרים בתרים הרבה״, ולא בפירוש אחר.
ו. בכתב היד: והחזיקו.
ז. בכתב היד: שבזכותי כרת.
אך אינני יכולה לצאת עדיין אליך אע״פ שעבר הסתו, עד שיפוח היום ונסו הצללים – ואני מבקשת ממך שתיסוב מכאן ודמה לך דודי לצבי – ללכת על הרי בתר – ולטייל שם עם ריעיך, עד שיפוח היום ואלך עמך.
אל תמהר בלכתך לילך בבקר אלא עד שיפוח היום – כמו: ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב׳:ז׳).
ונסו הצללים – ויגביה השמש בכל העולם, ויהיה זורח שלא יֵראו הצללים.
סב – למקום שבאתָ משם וחזור במרוצה, כמו צבי ואיל על הרי בתר – על הרים המופלגים מכאן, כמו: ויבתר אותם בתוך (בראשית ט״ו:י׳) דמתרגמינן ופליג יתהון.⁠1 ודחיתי והפלגתי אותו מעלי.
1. בדומה במיוחס לרשב״ם.
עד שיפוח היום ס״ת חם, יהיה חם1. ונסו הצללים – אין צל לרשעים2. עד שיפוח היום ר״ת עשה – הקב״ה עשה כך.
דבר אחר, עד שיפוח היום – שיזרח שמש המשיח3. ונסו הצללים – וינוסו האומות שישראל צללו בתוכם כמו ״בלב ים״4.
דבר אחר, ונסו ד׳ בקרייה5, ואחד מהן ״ונסו מנוסת חרב״6, כך ינוסו האומות מנוסת חרב.
הצללים – הן ד׳ מלכיות, בבל מדי יון ואדום. הצללים בגי׳ בבל מדי יון אדום.
סב דמה לך דודי – מה הצבי והאיל חוזר למקומה, כך שכינה תחזור [למקומה] (וכו׳)⁠7.
דבר אחר, סב חסר, כלומר סב תרגום של זקן8, סב דמה לך – כביכול דומה לזקן וכתיב ״ועתיק יומין יתיב״9 וכתיב בישעיה ״עד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני [עשיתי ואני] אשא [ואני אסבול] ואמלט״10 (כו׳), ו׳ דברים שם, לכך חסר כתיב.
דבר אחר, דמה לך דודי על הרי בתר – זה בברית בין הבתרים11 ששכינה מדלגת מבתר לבתר12 מגלות לגלות. וזהו על הרי בתר – ״ויבתר אותם בתוך... בתרו לקראת רעהו״13, וזהו על ״הרי בתר״ – ״הר ברית״, וכתיב ״ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית״14.
דבר אחר, הרי בתר הן הרי ארץ ישראל. הרי בתר – שהן יהיו אחרונים לכל הררי . יהיו אחר כל ההרים ״כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה״15, וישארו הרי ארץ ישראל, וזהו תרגום של ״אחרונים״16בתר.
על הרי בתר – מקום בתרונו של אברהם, וכתיב ״ויהי השמש (באה)⁠17 [לבוא] ותרדמה נפלה״18. וזהו על ״משכבי בלילות״19, לכך נסמך להרי בתר ״על משכבי״.
1. ילקוט שמעוני, ראה מדרש לקח טוב
2. ילקוט שמעוני, תנחומא וירא ג, פרקי דרבי אליעזר יד
3. ילקוט שמעוני
7. ראה מדרש לקח טוב שיר השירים ח:יד
8. אונקלוס בראשית יט:ד
11. שיר השירים רבה
16. אונקלוס בראשית לג:ב
17. נ״ל ט״ס ע״פ ״ויהי השמש באה ועלטה היה״ (בראשים טו:יז)
עד שיפוח היום עד שיגיע הזמן ״ונסו הצללים״ ייעלמו הדברים המונעים והמפריעים שהם החטאים, שהם חוסמים כמו צל בין הראייה והשמש.
סב דמה לך דודי לצבי... על הרי בתר כלומר: גם אם [אתה המשיח] תנוע ותפעל כדי להביא את הניצחון והגאולה שלא בזמנה, הדבר לא יתאפשר לך. לפיכך חזור וחכה בסבלנות עד שיבוא הזמן, שכן כיום אנו מאחרי הרי הנתק וההפרדה, ואיננו יכולים לבוא אתך במגע בזמן שאין רצון אלוהי לכך ״אני ה׳ בעתה אחישנה״ (ישעיהו ס:כב).
עד שיפוח היום ונסו הצללים סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים על הרי בתר – להעיר על חוזק השמעה אליו והיות תשוקתה להשלימו כפי מה ששאל ממנה להשלימו. אמרה לו שבעוד שיפוח רוח היום ונסו הצללים אשר בלילה ישתדל בתכלית החריצות לעלות על הרי בתר כי כבר יסור חשך הסכלות ויחל אור החכמה להראות לפי שעמהם הכלים אשר בהם אפשר לה להשיג השלמות אחר שכבר הוסרו המונעים ולזה צריך להם שיתחילו בעיון בדברים הקודמים בסדר. והנה רצה באמרו הרי בתר הרי החלוקה וההפשטה והם החכמות הלמודיות. וזה כי בהם הפשט במאמר מה שאינו מופשט במציאות. ואולם הוציא זה בלשון רבים להיות החכמות הלמודיות רבות.
והנה הוציא החכמה הטבעית בלשון יחיד ואמר אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה להיות החכמה הטבעית אחת ואם היא בעלת חלקים רבים. ולהיות לה נושא מיוחד והוא הנמצא המשתנה יחס אותה לבשמים מיוחדים. ואולם התיחסה לבשמי׳ הוא כי רוב מופתיה הם מופתי ראיה רצוני שהם לקוחים ממה שנריח בדברים הטבעיים מהעניינים המאוחרים. וזה כי מהם נקח ראיה אל הדברים הקודמים.
ואולם חכמת האלהות הוציא אותה בלשון רבים ולא יחסה אל בשמים מיוחדים מפני רבוי הדרושים המתחלפים אשר בחכמת האלהות. וזה כי לה העיון בראשיות המופת ובהתחלות המאמרות העשרה ובהתחלות משיגיהם ובהתחלת העצם ובמהות נושאי החכמות הפרטיות ובכלל הנה דרושי זאת החכמה וחלקיה רבים. וזה מבואר למי שעיין בזאת החכמה וראה הדרושים אשר מנה ארסטוס בה. ואין הענין בחלק זאת החכמה כמו הענין בחלקי החכמה הטבעית. וזה שחלקי החכמה הטבעית הם בצד שקצתם מקיפים כאלו תאמר שהחלק הראשון הוא היותר כולל ויעתק בזה האופן מהכולל אל היותר מיוחד ואין הענין כן בחכמת האלהות. ולזה היתה חכמת האלהות רבות לרבוי דרושיה. והנה יחסה אותה לבשמים מיוחדים לפי שזאת המלאכה תחקור בנמצא המוחלט לא בנמצא מיוחד. זהו מה שנראה לנו בענייני אלו ההרים והוא נאות מאד לפי הלשון ולפי הענין. והנה המשיל החכמות בכלל בהרים לפי שהם גבוהות מאד לא יתכן העלייה עליהם כי אם בקושי גדול.
ואמרה: עד שיפוח וגו׳ על הרי בתר וגו׳. ולפי שהוא נודע שכל עוד שהולך האדם וצלו לפניו ימצא כי מן הבוקר עד חצי היום צלו הולך ומתקצר ודומה כאילו ראשו מתקרב אליו. אמנם מחצי היום ואילך הנה הוא בהפך כי הצל הולך ומתארך כאילו ראשו נס ממנו. לזה אמר עד שיפוח היום יראו שידחו עד אחר חצות שיהפוך היום והרודף יהיה נרדף כלומר שיתהפכו הענינים מכמות שהם ובין כה ובין כה יטייל דודה על הרי בתר והוא החילוק והפרוד אשר ביניהם.
ומזה הטעם נפסקה האהבה ארבעים שנה ולא הביאם מיד אל בית היין הנכסף עד שימשך זמן חבלת הכרם כמה שאמר. עד שיפוח היום ונסו הצללים. והרצון עד אשר יתהפך עניינם מכמות שהיה עכשיו אל הפכו כמו שאמר במשל ולבסוף סוב דמה לך. על הרי בתר. היא ארץ הרים אשר חלק להם בגורל. או שירצה באומרו עד שיפוח היום מיתת משה רבינו ע״ה ונסו הצללים תום כל הדור ההוא שנאמר (דברים ב׳) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו׳ ויאמר ה׳ אלי לאמור אתה עובר. ובו עצמו נאמר (שם ל״ב) ומות בהר (שם ג׳) כי לא תעבור.
{תנאי הזמן לדבקות הנבואית}
עד – אמר כי עקר זמן זה הדבוק הוא הלילה עד הנץ החמה, שאז יפוח היום ונסו הצללים, עד שם זמן גלוי שכינה על שכל בני אדם, כי אז השתמשות המלאך הנזכר וזמן שירותו, ועל ידו יסוב המשפיע השלם וידמה לצבי למהירות פעלו על הרי בתר, כמו שיפורש בסוף השיר ׳ברח דודי׳.
{הפרדה בין הגוף והשכל בזמן הנבואה}
או ירצה על השכל שנפרד אז מעניני הגוף, כי חלוקים הם אז עניני השכל והגוף זה מזה, כמו שיאמר להלן ׳אני ישנה ולבי ער׳ (ה, ב), וכן יתחיל ויאמר ׳על משכבי בלילות׳ וכו׳ (ג, א). עד פה הגיע ספור הדרכים אשר יגיע בהם השכל השלם מהמשתדל אל השלם שלמותו האחרון עד הגיע לדבוק העליון:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

שיפוח – מלשון הפחה ונשיבה.
היום – וכן יקרא השמש כמו לרוח היום (בראשית ג׳:ח׳), וזהו לפי שבעוד השמש על הארץ הוא יום.
ונסו – מלשון ניסה ובריחה.
הצללים – מלשון צל.
סב – מלשון סביב.
דמה – מלשון דמיון.
לעופר – הוא ילד האיל.
בתר – ענין חלוקה והפלגה כמו ויבתר אותם בתוך (בראשית ט״ז:י׳).
עד שיפוח היום – ואז מיד חזרתי ופייסתי אותו, ושאלתי ממנו לומר עד העת שיהיה השמש נפוח מן הארץ לרדת לשקוע ועד ינוסו הצללים הוא עת ערב, שאז ינוסו צללי הדברים להיות מתארכים נמשכים למרחוק. ועד לא תבוא העת ההיא פנה דודי, ודמה עצמך בדבר מהירת ההליכה להיות דומה לצבי או לעופר האילים הרצים על הרי בתר, החלקים ומופלגים אלו מאלו, כי שם היו מצויים. ויתכן שהמחוז שעמדו שם הוא על שם וילכו כל הבתרון, רוצה לומר הנה אני בקשתי ממנו לשוב אלי קודם הערב להתעלס באהבים. והנמשל הוא לומר מיד הלך משה לפייס את המקום ברוך הוא, לשוב ולהתרצות אלי חיש קל מהר.
משל:
עד – חיבור זה נמשך עד שיגבר חום היום וינוסו הצללים, שאז ישובו בנות ירושלים מן הכרמים מצידם, כי לא יוכלו לסבול חום השמש, ואז סוב מפה בל ימצאוך הבנות בשובן, ודמה לך לצבי החוזר תמיד על מקומו, כן תשוב אלי כפעם בפעם.
ונשלם השיר השני: הדוד שב על הררי בתר.
מליצה:
עד – חבור הזה הנבואיי לא ימשך זמן רב רק עד שיתגבר חום היום וזה במליצה עד יגברו טבעי החומר ומנהגיו שייעפו בנות החומר להתעסק בהשגה הדמיונית ואז ינוסו הצללים שהם חזיונות המדמה שיסורו עת יתעורר החומר וטבעיו לשוב לעניניו הגופניים וצרכיו ואז יסתלק הדוד העליון ונפסק הדבור מפני בנות הגויה וכחותיה ששבו להתעסק בצרכיהם הגשמיים ואז ידמה לצבי החוזר לאחוריו ואל מקומו כן ישוב אל נפש שלמה כפעם בפעם כל עת תהיה מוכנת אל ההשגה.
הדוד העליון שב אל מעון קדשו: ובזה נשלם השיר השני.
שיפוח – שתנפח רוח עריבה ובשקוע השמש לא יהיו עוד צללים.
הרי בתר – אולי הוא ההר החלק הנזכר ביהושע י״א:י״ז; ובחרה לשון זה להודיע שאי אפשר לה לעת עתה לְהֵרָאוֹת אליו וצריך שיפרד ממנה (ואת הצפור לא בתר, פרשת לך לך, וחושק וחשוקתו הם כגוף אחד ולהפרידם זה מזה יתכן לשון בתר) וישוב אליה לערב.
עד שיפוח היום – ר׳ יודן אומר. עד שאכניס פיחה בלילן של מלכיות, לא כבר הכנסתי פיחה בלילן של מצרים שהיו ת׳ שנה ועשיתם מאתים וי׳ שנה.⁠1 (שם)
עד שיפוח היום – ר׳ ברכיה אומר, עד שיפוח היום – עד שארתיח היום, כמו שנאמר (יחזקאל כ״א) באש עברתי אפיח עליך לפחת עליו האש.⁠2 (שם)
ונסו הצללים – ר׳ יודן אמר, אלו שני צללים קשים שהיו לישראל במצרים, של טיט ושל לבנים. ור׳ ברכיה אמר, אלו צללי יגון ואנחה.⁠3 (שם)
סב וגו׳ – סוף שאני נהפך לכם ממדת הדין למדת רחמים וממהר בגאולתכם כצבי וכאיל.⁠4 (שם)
או לעפר האילים – ר׳ יוסי ב״ר חנינא אמר, לאורזליהון דאיילתא.⁠5 (שם)
על הרי בתר – ר׳ יוסי ב״ר חנינא אמר, בזכות התנאים שהתניתי עם אברהם אביכם בין הבתרים,⁠6 ור׳ יודן אמר, על הרי בתר, כדי שיתלו המלכיות בתר אריוהון7 ור׳ ברכיה אמר, אמר הקב״ה, אפילו אין לי עליהם אלא מה שעשו בביתר דיני ימתח עליהם.⁠8 (מ״ר)
1. פיחה הוא מענין הפחה ונשיבה, מלשון כל צורריו יפיח בהם, ור״ל בנשיבה בעלמא אני מדחה גלותם של ישראל [ולילה כנוי לגלות], וראיה לזה שכן בגלות מצרים שהיתה קבועה מתחלה לת׳ שנה דחיתיה למאתים ועשר, וזהו עד שיפוח היום – עד שידחה היום [כנוי לגאולה] בנשיבה בעלמא – ונסו הצללים.
2. בעמון כתיב נבואה זו, ור״ל עד יום שהציתו אותו באש – אז ונסו הצללים.
3. כמש״כ (ישעיהו נ״ב) ונס יגון ואנחה, ולכן מדהמליץ כאן הלשון ונסו דריש דמוסב על השמות דכתיב בפעל זה במקום אחר.
4. דריש סוב מלשון סיבוב והיפך, שמסבב ומתהפך ממדה למדה, ומלשון הסבות את לבם אחורנית ומ״א י״ח).
5. ר״ל איל בחור.
6. יתכן דדריש הרי בכנוי לאברהם כמבואר בר״ה י״א א׳ דהרים כנוי לאבות, וכן לעיל בפ׳ ח׳ מדלג על ההרים בשביל האבות שנקראו הרים יעו״ש.
7. דריש הרי בתר אין הרים אלא מלכיות [ספרי פ׳ האזינו], והמלות בתר אריוהון אולי מלה אחת היא בתראיהון, והוא מענין חשיבות וגדולה כמבואר בב״ר ר״פ נ׳, והכונה עד כדי שיתלו המלכיות בזכות מעשיהם החשובים עם ישראל [מלשון המשנה בסוטה יש זכות תולה] והמלה על תתפרש כמו עד, דאותיות דטלנ״ת מתחלפות. ואמר בזה שצריכין אנו להתמהמה בגלות עד שיקבלו המלכיות כל שכר פעולתם הטובה, וכמ״ש (נזיר כ״ג:) אין הקב״ה מקפח שכר כל בריה.
8. שהרגו שם ת׳ רבוא בני אדם, כדאיתא פ׳ הנזקין.
ואז מיד חזרתי ופייסתי אותו וביקשתי ממנו שישוב1 עַד – קודם2 שֶׁיָּפוּחַ – שתנשב3 רוח4 הַיּוֹם ותשקע השמש5, וְנָסוּ – ויברחו להם6 הַצְּלָלִים7, וכך אמרתי לו, כל עוד העת הזו טרם הגיעה8, סֹב – תסתובב9 דְּמֵה לְךָ – ותהיה דומה10 דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים11 כאשר הם רצים12 עַל הָרֵי בָתֶר – הרים שמופרדים זה מזה13: ס
1. מצודת דוד.
2. שם.
3. מצודת ציון.
4. ר׳ תנחום הירושלמי, אבן עזרא.
5. מצודת דוד.
6. מצודת ציון.
7. צל ברבים, מצודת ציון.
8. מצודת דוד.
9. מצודת ציון.
10. מצודת דוד, מצודת ציון.
11. ראה ביאור בפס׳ ט לעיל.
12. מצודת דוד.
13. מצודת דוד. והנמשל, שמיד אחרי שחטאו בעגל רץ משה לפייס את ה׳ שישוב ויתרצה לכנסת ישראל מיד ובמהירות, מצודת דוד. ורש״י ביאר שחטאנו בעגל חטאנו במרגלים, ״נסו הצללים״ הן הזכויות המגינות עלינו, ועל כי פרקתי עולו גרמתי לו להסתלק מעלי על הרים המופלגים ממני.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144