לבני עמון כה אמר ה׳ וכו׳ עד לאדום כה אמר השם. כשגלו בני גד ובני ראובן על ידי מלך אשור באו עמון ומואב שהיו שכנים להם ולקחו את ארצם באמרם שמקדם היה הארץ ההיא שלהם ולכן הם היו בה היורשים, ומפני זה אמר הנביא פה הבנים אין לישראל אם יורש אין לו מדוע ירש מלכם של בני עמון את ארץ גד ועמו של עמון בעריו של גד ישב, ופרש״י שמלכם היה אלוה בני עמון כי כן כתוב ולמלכום תועבת בני עמון ונראה שהיה מנהגם לכנות מלכותם אל הע״ז שלהם ולכן אמר מדוע ירש מלכם הע״ז שלהם את גד.

הנה ימים באים שיקבלו בני עמון את עונשם והוא שהשמעתי אל רבת בני עמון והיא העיר הגדולה מושב המלכים תרועת מלחמה מהכשדיים שיבאו עליהם וילכדוה והיתה לתל שממה ובנותיה והם שאר ערי המלכות באש תצתנה וישרפו אותן, ואומרו וירש ישראל את יורשיו אפשר לפרשו על אנשי בית שני כי בעלותם לירושלם עברו ברשות כורש מלך פרס בארץ בני עמון וירשו הארצות שהם לקחו מארץ גד, אבל ה״ר דוד קמחי כתב שזה הייעוד הוא לעתיד לבא כמו שאמר ובני עמון משמעתם, וכפי זה יהיו בזה הפסוק שתי נבואות. האחת, והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה והיתה לתל שממה ובנותיה באש תצתנה שזה היה על ידי נבוכדנצר אחרי שהחריב את ירושלם. והנבואה השנית, היא לעתיד לבא וירש ישראל את יורשיו אמר ה׳ כאילו אמר שעוד יבא זמן שירשו את יורשיו.

ועם היות שהיה חשבון למואב אמר כאן הלילי חשבון לפי שנבוכדנצר כשעלה על הארץ נכנס ראשונה בארץ בני עמון ושטף אותה ומשם הלך על מואב, ובעבור שהיה העי מארץ בני עמון והיה סמוך לחשבון שהיה בארץ מואב לכן נאמר כאן הלילי חשבון אשר במואב כי שודדה העי אשר בעמון כי בידוע שמן העי יעלו על חשבון וילכדוה, וכן אמר תצעקו בנות רבה רוצה לומר בנות עיר רבת בני עמון כי גם כן ילכדו אותה, ויעץ להם שיסירו בגדי כבודם ויחגרו שקים והתשוטטנה בגדרות רוצה לומר תשוטטו הנשים בכפרים ומקומות חלושים שהם בגדרות לפי שלא תמלטו בערי המצור שהכל יכבשו הכשדיים, והראיה שדבר לא ימלט מידיהם כי הנה מלכם מלך מואב היושב ברבה, או יהיה מלכם העבודה זרה שלהם בגולה ילך וכהניו ושריו יחדו ילכו בשבי.

ואמר בשם האויב כאילו היה מחרף ומגדף את בני עמון ואומר מה תתהללי בעמקים כלומר מה היית משתבח בארצות העמקים שהיו לך שהיו רבות התבואות כי הנה עתה זב עמקך רוצה לומר העמק שלך יזוב דם מחללים ואתה הבת השובבה הבוטחת באוצרותיה מי יבא אלי רוצה לומר מי משלכם יבא להלחם עמי ולהנצל מידי, ואפשר לפרש כל זה בשם האל יתברך שהנביא אומר בשמו מה תתהוללי מי יבא אלי רוצה לומר להתחנן לפני עליכם.

כי הנני מביא עליך פחד נאם ה׳ מכל סביביך שיבאו עליך שהם הכשדיים והרומיים ונדחתם איש לפניו רוצה לומר שכל אחד יהיה נדח נגד פניו לנוס שלא יתקבצו הנסים זה עם זה ולא ינחמו זה לזה אבל כל אחד יהיה נדח נגד פניו ולא ימצאו מקבץ לנודד מהם כמו שהם לא קבצו את ישראל בנודם.

האמנם אחר כך אשיב את שבות בני עמון אמר השם ואין זה לעתיד לבוא אלא אחר אותו זמן כמו שפירשתי במואב:

לאדום כה אמר ה׳ צבאות וגומר עד כי הנה קטן נתתיך. דעת הראב״ע הוא שכל נבואת אדום נאמרה על ארץ אדום הסמוכה לארץ ישראל ועל החרבן שעשה בה נבוכדנצר מלך בבל. אמנם ה״ר רבי דוד קמחי סבר שאדום הנאמר בנבואה הזאת הוא אומת הנוצרים המכונים היום אצלנו היהודים בשם אדום ושהיא כילה נבואה לעתיד לבא מהחרבן שתהיה ברומי ראש האומה, ושני הדרכים בכללות הנבואה הזאת בלתי אמתיים בעיני, אם דעת ה״ר אברהם אבן עזרא לפי שאמר כאן כי בי נשבעתי נאם השם כי לשמה לחרפה לחרב ולקללה תהיה בצרה וכל עריה תהיינה לחרבות עולם והבצרה הנזכרת כאן היא רומה כמו שתרגם יונתן כי בארץ אדום לא היתה עיר שתקרא בצרה אלא במואב, כמו שאמר למעלה ועל קריות ועל בצרה ועל כל ערי ארץ מואב אבל בארץ אדום לא היתה בצרה אלא רומי שנקראת כן בדברי ישעיהו בפרשת קרבו גוים לשמוע ובדברי ירמיהו כאן, וזה להיותה עיר בצורה ומושלת בעמים, ומתי היתה לשמה לחרפה ולקללה וכל עריה חרבות עולם אלא שזה ייעוד עתיד בהכרח לבוא עליה, וכן אומרו והיתה אדום לשמה כל עובר עליה ישום וישרוק על מכותיה כמהפכת סדום ועמורה ושכניה אמר ה׳ לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם, וידוע שאדום עם היות שכבשה מלך בבל והכניעה תחת ממשלתו לא נחרבה בהחלט ולא נהפכה כמהפכת סדום ועמורה שגם היום יושבים עליה, הפך מה שאמר לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם, ואם זה לא נתקיים ע״י נבוכדנצר ולא בימי דוד ולא בימי הורקנוס המלך מבית חשמונאי הנה אם כן הוא ייעוד לעתיד לבא בהכרח על רומי, גם מה שאמר לכן שמעו עצת ה׳ אשר יעץ על אדום ומחשבותיו אשר חשב אל יושבי תימן אם לא יסחבום צעירי הצאן וגומר, ואמרו רז״ל במסכת יומא פ״ק (י, א) כפי מה שהיה מקובל ביניהם עתידה רומי שתפול ביד פרס שנאמר לכן שמעו עצת ה׳ אשר יעץ על אדום ומחשבותיו אשר חשב על יושבי כשדים אם לא יסחבום צעירי הצאן וגו׳ אם כן על רומי נאמ׳ הפסוק הזה, ולא תאבה לה״ר דוד קמחי ולא תשמע אליו שכתב שצעירי הצאן אמר על ישראל כי באמת לא נאמר אלא על הפרסיים שבידם תפול רומי כקבלתם ז״ל, והראיה המוכחת על זה שהנה בחרבן בבל נאמר פסוק אחר דומה לזה לכן שמעו עצת ה׳ אשר יעץ אל בבל וגומר אם לא יסחבום צעירי הצאן, וידוע שצעירי הצאן שהחריבו בבל הם פרס ומדי כמו שיתבאר אח״ז, וכמו שצעירי הצאן שאמר שיסחבו בבל הם הפרסיים כן צעירי הצאן שיסחבו את אדום הם הפרסיים, וצדקו מאמריהם ז״ל עתידה רומי שתפול ביד פרס. והתבונן בחכמתם שבזכרון הפסוק הזה בדבריהם ז״ל שנו הלשון כי במקום שהנביא אמר עצת ה׳ אשר יעץ על אדום ומחשבותיו אשר חשב אל יושבי תימן אמרו הקדושים ז״ל בדרשתם ומחשבותיו אשר חשב על יושבי כשדים, ולא טעו בפסוק הזה אבל העירו היות צעירי הצאן פרס ממה שנאמר כן בחרבן בבל שהיה על ידי פרס ולכן שמו בזה הפסוק ענין הכשדים להעיר על אותה הראיה שזכרתי.

גם אמר הנביא כאן באדום מקול נפלם רעשה כל הארץ צעקה בים סוף נשמע קולם, ולמה תהיה ההפלגה הזאת בכבוש נבוכדנצר ארץ אדום הסמוכה לארץ ישראל שלא זכר בזה בחרבן אומה אחרת מן האומות אשר כבשו, הנה מכל המקומות האלה יראה שאי אפשר לפרש הנבואה הזאת על חרבן אדום בימי נבוכדנצר כה״ר אברהם אבן עזרא, וכן אי אפשר לפרשה כולה לעתיד לבא כדברי הרד״ק, לפי שבפרשת הכוס יין החמה כתוב בתחילתה הנני שולח ולקחתי את כל משפחות צפון נאם ה׳ אל נבוכדנצר מלך בבל עבדי והביאותים על הארץ הזאת ועל יושביה ועל כל הגוים האלה סביב והחרמתים ושמתים לשמה ולשרקה ולחרבו׳ עולם, ומיד הביא אבדון כל הגוים שראה בנבואתו שותים את הכוס ובכלל׳ הוא אדום, ועתה בסוף נבואותיו ניבא על מצרים ועל פלשתים ועל מואב ועמון ואדום ודמשק וקידר ועילם, ואם האומות ההם כולם נחרבו ע״י נבוכדנצר איך יאמר שאדום שבא בתוכם לא נחרב בזמן ההוא ושנבואתו אינה כשאר הנבואות אבל שהיא לעתיד לבא ואיך אם כן בא בתוכם, אף כי בו נאמר הנה אשר אין משפטם לשתות הכוס שתו ישתו ואתה הוא נקה תנקה והם הדברים עצמם שנאמרו בפרשת כוס יין החמה שהיא על ידי נבוכדנצר, וכיון שלא נוכל לפרש הנבואה כולה לא כדרך ה״ר רבי אברהם בן עזרא ולא הרד״ק ראוי שמקצתה נפרש בדרך אחד ומקצתה בדרך אחר.

כי הנה בתחילתה אין ספק שהתחיל הנביא ליעד שיעבור כוס נבוכדנצר על אדום כמו שעבר על שאר האומות אשר סביבות ארץ ישראל ועל זה אמר האין עוד חכמה בתימן אבדה עצה מבנים ר״ל איך היה הדבר הזה שאדום לא יוכל להמלט נפשו מיד מלך בבל האם אבדה חכמת חכמיו של אדום, והנה בתימן וארץ אדום היו תמיד חכמים ובעלי תחבולות ובהם תעשה המלחמה בין בני אדם וכמו שאמר והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו (עבדיה א, ח) ואיך אם כן אבדה עצה מבנים ר״ל מנבונים ואנשי בינה כי באמת נסרחה ונתקללה ונבאשה חכמתם.

לפי שכאשר אמרו אליהם המבשרים נסו כלומר מהאויבים הפנו העמיקו לשבת ר״ל נתחבאו במחבואות עמוקים יושבי דדן שהיו האדירים שבהם וזאת היתה רעתם לפי שאיד עשו והחרבן הראוי לו כפי רשעתו הבאתי עליהם כאשר פקדתי עונותיו הראשונים מה שרדף את יעקב אחיו ובקש להרגו ועתה על בניו אלה הבאתי עליהם אידו.

והוכיחם על אשר נחבאו באומרו אם בוצרים באו לך לא ישאירו עוללות והוא מאמר בתמיהה כאומר למה נחבאת לברוח אף על פי שיבאו בוצרים על בצירך והוא משל לכשדיים הלא ישאירו עוללות כי לא יתכן שיהרגו ויגלו כולכם יחד ואם יהיו כגנבים בלילה הלא השחיתו דים אבל לא הכל בהחלט.

אמנם עתה שנחבאת אני חשפתי את עשו ר״ל הוא נחבא ואנכי גליתי מקום מושבו גליתי את מסתריו ונחבה לא יוכל כלומר לא יוכל אדם להיות נחבא לפי שאני גליתיו, ולכן שודד זרעו של עשו שהם בני אדום ואחיו ושכניו ואיננו ר״ל ואין איש

שיאמר עזבה יתומיך אני אחיה אין איש שיאמר על אדום ברחמיו עזבה והוא צווי כלומר עזוב את יתומיך ואני אחיה אותם ואלמנותיך עלי תבטחו לפי שימות זרע אדום ואחיו ושכניו ואין מרחם עליו, וכל זה אין ספק שעל ארץ אדום הקרובה לירושלם ועל חרבנה על ידי נבוכדנצר נאמר, והנה באו כדברים האלה בשנוי מעט בדברי עובדיה אשר ניבא על אדום.

והנה אמר ה׳ לאדום הנה אין משפטם לשתות הכוס וגו׳ כאומר מצרים פלשתים דמשק קדר ועילם לא היה להם קורבה עם בני יהודה וישראל, ועכ״ז בעבור מה שעזרו ושמחו בחורבנם שתו מכוס החמה ואיך תנקה אתה אדום הלא אח עשו ליעקב נאם ה׳ וצוה השי״ת לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (דברים כג, ח) ואתה הרעות עמו על כן לא תנקה כי שתה תשתה מכוס החמה ע״י נבוכדנצר כאשר שתו הם. הנה עד כאן ניבא על ענין נבוכדנצר.

ואמנם אומרו עוד כי בי נשבעתי וגומר עד סוף הנבואה. הנה הוא בלי ספק ייעוד לעתיד לבא כי הנה כאשר הראה השם לנביא חרבן ארץ אדום על יד נבוכדנצר הראהו אחריו גם כן חרבן אחר שיבא על זרע אדום ואוכלוסיו אשר נתישבו באיטליא שהם הנקראים היום הזה אדום, ובעבור שהיה ראש ממשלתם ואמונתם ברומי רבתא לכן אמר אחרי תשלום ענין נבוכדנצר כי בי נשבעתי נאם ה׳ כי לשמה לחרפה לחרב ולקללה תהיה בצרה שהיא רומי כמו שזכרתי וכל עריה תהיינה לחרבות עולם שאחרי שתחרבנה בזמן הגאולה לא ישב בהם אדם עוד.

ואמנם אומרו שמועה שמעתי מאת ה׳ וציר בגוים שלוח וגומר ענינו מה שכתבתי בספר מעיני הישועה ובפירוש ישעיהו ובמקומות אחרים שרומי וכל אומת הנוצרים באחרית ימי גלותינו יתעוררו לעלות לכבוש את ירושלם מפני ששם כל קדושת דתם וקבר ישו״ע אלהיהם, וכמו שכבר בזמן העבר התעוררו פעמים אחרות גם כן לכבשה לזאת הסבה בעצמה, ומפני שהיום כל ארץ ישראל וירושלם תחת מלכות מצרים ילחמו הנוצרי׳ ראשונה במצרים ויכו את כל המונה מכה מופלגת, ומזה תצא השמועה בכל ארצות המזרח והצפון שרובם ישמעאלים והם אויבי הנוצרים וכאשר ישמעו שבאו הנוצרי׳ מארצם והחריבו את מצרים וכבשו את ארץ ישראל וילכדו את ירושלם שהיא ג״כ עיר קדושה לישמעאלים יתעוררו הישמעאלים עצמם ויאמרו איש אל אחיו לכו ונלכה בשם האל על הנוצרים האדירים האלה ונקח מהם נקמת מצרים ונוציא מידיהם העיר הקדושה פן יתפשטו הנוצרים בכל ארצות המזרח ויבאו להחרים גם אותנו, וזאת היתה השמועה אשר שמע הנביא עתה מאת השם שהודיעו מסבב הסבות יתברך שהוא יעורר לבב אלה ואלה לעשות כל זה כדי לעשות משפטו בהם, ועליו אמר עובדיה שמועה שמענו מאת ה׳ וציר בגוים שלוח מאלו לאלו על הזדמנם לבא למלחמה הזאת, וזהו התקבצו ובאו עליה רוצה לומר על בצרה ועל אומת הנוצרים וקמו למלחמה, וכבר ניבא יחזקאל על מפלת מצרים בידי הנוצרים ואמר (יחזקאל ל, ט) ביום ההוא יצאו מלאכים מלפני בצים להחריד את כוש בטח והיתה חלחלה בהם כיום מצרים כי הנה באה, וכבר יורה אומרו אחרי ענין נבוכדנצר שמועה שמעתי מאת ה׳ שהיה זה ייעוד אחר חדש אצלו ולזמן רחוק, כי ענין נבוכדנצר לא יאמר ששמע עתה שמועתו מאת ה׳ ולא גם כן וציר בגוים שלוח כי מי שלח הציר למי, וכן קומו ונקומה מי הם אלה בימי נבוכד נצר כי היא היה מולך לבדו, אלא שהשמועה היה מה שנתחדשה אצלו עתה מהייעוד העתיד שיהי׳ בקבוץ הנוצרים והציר שילך במרוצה מפה אל פה להודיע הענין והגוים המתחלפים הם האומרים אלו לאלו קומו ונקומה עליה למלחמה:

כי הנה קטן נתתיך וכו׳ עד לדמשק. אמר הנביא כנגד אדום הנה בימים הקדמונים בתחילת ממשלתך קטן נתתיך וקטון היית בגוים והוא עם אדום היושב קרוב לארץ ישראל ובזוי היית אתה מאד באדם, אבל אחרי שבאו מזרע אדום למלוך באיטליא ונתמלאה כל הארץ מאוכלוסי אדום גדלה ממשלת רומי בידי האדומיים עד שנעשית גברת כל הממלכות וזהו

תפלצתך השיא אותך כי הנה תפלצתך הוא מלשון פלצות בעתתני (ישעיה כא, ד) ר״ל אימתך ופחדך שהיתה מושלת על כל הארצות עשתה שנכבשו לך וזהו שהשיא אותך, והוא זדון לבך כאילו אתה שוכני בחגוי סלע מגדל עוז וכאנשים שהם תופשים גבעה רמה שחושבים שאין מי שיורידם ממנה, והנה לא יהיה הדבר כן כי אם תגביה כנשר שהוא העוף שמעופף יותר עליון באויר מכל העופות משם אורידך נאם ה׳, הנה אם כן כל זה אמר הנביא על בצרה שהוא רומי ועל אומת בני אדום שנתמלאה מהם.

ועליהם אמר והיתה אדום לשמה כל עובר עליה ישום וגומר.

ואמר כמהפכת סדום ועמורה ושכניה אמר ה׳ לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם רוצה לומר שהתהפך בצרה כמו שנהפכה סדום ועמורה ושכניה שהם שאר ערי הככר ושלא ישב בה אחר כך שום אדם, ומזה יתבאר שזה הייעוד הוא לעתיד כי עד עתה לא היה זה, והנה במצרים אמר שישוב את שבותה ובמואב ובעמון ג״כ אבל באדום לא אמר ככה כ״א בהפך שלא ישב אדם בה עוד.

ואמנם אומרו הנה כאריה יעלה פירשוהו המפרשים על האויבים שיבואו על בצרה שיעלו עליה בחזקה רבה כמו שיעלה האריה מגאון הירדן ששם ירבצו האריות בעלותו אל נוה איתן רוצה לומר אל נוה רועים איתן ומלא בשר כי זהו איתנו, וביאר איך יהיה זה ואמר כי ארגיעה אריצנו מעליה ר״ל כשיגיע רגע התשועה ושעתה כמו שאמר בעתה אחישנה (שם ס, כב) הנה בתחילה אריצנו כלומר את ישראל מעליה רמז שיגורשו ישראל מארץ אדום ומכל ממשלת בצרה וזה אריצנו את ישראל מעליה, ואחר צאתו מארץ אדום מי בחור אליה אפקוד רוצה לומר כל עם וגוי שיהיה בחור וחזק אפקוד על ארץ אדום ובצרה להחריבה כי מי כמוני להנקם מצרי ומי יועידני להלחם עמי ומי זה רועה אשר יעמוד לפני להציל צאנו מידי מי הוא זה המלך והמושל שימלאהו לבו לזה. ואפשר לפרש הנה כאריה יעלה על נבוכדנצר שאחרי שיעד על אדום שיכבשה מלך בבל וייעד עליו עוד החרבן הגדול שיהיה באחרית הימים נתן משפטים בכל אחד מהייעודים ההם, וכנגד הייעוד הראשון מענין נבוכד נצר אמר הנה כאריה יעלה מגאון הירדן וגומר רוצה לומר שיעלה נבוכד נצר על ארץ אדום כמו האריה כשיעל׳ מגאון הירדן על נוה רועי׳ איתן אבל אחר כך שבעים שנה אבטל ממשלתו מעל כל הארץ ההיא כולה, ומי בחור אליה יפקוד ירמוז לכורש מלך פרס שהוא הבחור שיפקוד למשול על הארץ ולנקום נקמתו מבבל כי מי כמוני לתת את הארץ ביד נבוכד נצר ומי יעידני להסיר ממשלתו ומי זה רועה אשר יעמוד לפני לעתיד לבא כשאבוא והכתי את כל הארץ חרם והנה באו הדברים בנבואה הזאת באותו לשון שניבא בהם עובדיה, ואמנם איך היה זה והרי אמרו חז״ל שאין סגנון אחד עולה לשני נביאים ולא יתנבאו שניהם בסגנון אחד, הנה הוא שהנביאים לא היו מנבאים באותו אופן שהיה מנבא משה רבינו עליו השלום כי הוא היה מנבא מאת ה׳ לא לבד הענינים אבל גם הדברים והמלות כמו שהיה שומע אותם היה כותבם על ספר התורה באותם המלות אשר שמע, אמנם שאר הנביאים היו רואים בנבואותיהם כללות הענינים שיודיעם הקדוש ברוך הוא והנביאים היו מספרים וכותבים אותם בלשון עצמם, ומפני זה בראותם ענין אחד יליצו אותו פעמים באותם המלות והדברים שראו וידעו שנבאו אותם נביאים אחרים, ולכן דוד ע״ה אמר במזמור קל״ה (תהלים קלה, יד) כי ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם שאמרו משה רבינו בפרשת האזינו, וישעיהו (ישעיה יב, ב) אמר כי עזי וזמרת יה השם ויהי לי לישועה והוא משירת הים, וכאלה רבים לא שתבואם הנבואה באותם המלות שבאו למשה רבינו ובמדרגתו אלא שהם ראו הענינים ומעצמם הליצו אותם בלשון הפסוקים שהיו רגילים בהם, וכן היה ענין ירמיהו בנבואה הזאת בספרו אותה בלשון עובדיה.

ואחרי שנתן המשפט הנזכר בענין ייעוד נבוכד נצר נתן משפט אחר בייעוד העתיד לבא על אדום ובצרה והוא אומרו

לכן שמעו עצת ה׳ וגומר רוצה לומר לכן שזה הדבר שמעתי מאת השם לכן אשמיענה לכם אותה העצה היעוצה שיעץ ה׳ על אדום ומחשבותיו אשר חשב על יושבי תימן שהם בני אדום עצמם, והעצה היא בשבועה אם לא יסחבום כלומר אם לא ירמסום ברגליהם מן סחוב והשלך (לעיל כב, יט) צעירי הצאן אם לא ישים וישומם עליהם את נויהם, וכבר הודעתיך שאינם בני ישראל ואינם בני בניה של רחל כמו שדרשו במדרש אבל הם פרסיים כי כן קראם צעירי הצאן במפלת בבל שהיתה על ידיהם, ולזה כיוון יונתן במה שתרגם צעירי הצאן תקיפי עמא, ורש״י כתב תירס שהוא צעיר בבני יפת נמשך לדעת המדרש (בר״ר לז, א) שחלקו על תירס מי הוא רבי סימאי ורבנן חד אמר זו תורקו וחד אמר זו פרס, והיותר מתישב שתירס הוא פרס והוא תורקו כי התורקו׳ פרסים היו ומפני זה היתה קבלה בידי חכמים שעתידה רומי שתפול ביד פרס, ואמנם מה שאמרו עוד באותו מאמר עתידה פרס שתפול ביד רומי, ואומרם בסופו אין בן דוד בא עד שתתפשט מלכות הרשעה ט׳ חדשים על כל העולם שנאמר (מיכה ה, ב) לכן אתנם עד עת יולדה ילדה, ענינו שיהיה יום נקמה לה׳ מהרומיים בידי הפרסיים ומפרסיים בידי הרומיים כי כולם יתמו מן הארץ, ועל אותו זמן קודם הנקמה שיכבשו הנוצרים מצרים וכל ארץ ישראל אמרו שיהיו תשעה חדשים מתפשטים בכל העולם וכמו שביארתי בשלמות בספר ישועות משיחו חלק שני עיון ראשון פרק ה׳.

וזכר שיהיה חרבן אדום כל כך עצום שמקול נופלם תרעש הארץ וישמע צעקתם בים סוף.

לפי שהאויב כמו הנשר שיעלה וידאה שרוצה לומר יעוף כן יעלה ויפרוש כנפי גבורתו על בצרה ועם היות בני אדום הנוצרים לבם כלב האריה אז יהיה לבבם כלב אשה מצרה והיא המחזקה חבלים בעת הלידה שתכרע להוציא הולד, וכבר יראה מאומרו כאן לייעוד העתיד הנה כנשר יעלה וגומר שמה שאמר למעלה הנה כאריה יעלה וגומר נאמר על נבוכדנצר ועל חרבן אדו׳ על ידו וכמו שפירשתי בפי׳ השני לו, ועם מה שפירשתי בזה הותרו השאלות החמישית והשישית:

לדמשק בושה חמה וגומר עד סוף הנבואה. ניבא הנביא גם כן על דמשק שיכבשה נבוכדנצר ובעבור שחמת וארפד היו ערים גדולים לדמשק לכן אמר כי שמועה רעה שמעו והיא שהיו הכשדיים באים עליהם וכאשר שמעו זה נמוגו במורך לב בים הדאגה כי לרוב דאגתם אמר בים דאגה ומפני זה דמשק שזכר השקט לא יוכל.

ורפתה ברפיון ידים וחולשת הלב והשתדלה לנוס ולא יכלה לפי שרטט החזיקה והוא הרתת והפלצות הנמשך מהפחד עד שהיה לה צרה וחבלים כיולדה.

ואמר הנביא כמתמיה איך לא עוזבה רוצה לומר אף על פי שנבוכדנצר החריב שאר הארצות היה לו לרחם על דמשק מפני יופיה ולהמנע מהחריבה להיותה עיר תהילה קרית משוש ואם כן איך לא עזבה ולא נמנע מלהשחיתה.

לכן מפני שהיא עיר תהלה קרית משוש יפלו בחוריה ברחובותיה חללים וכל אנשי המלחמה לא היו כמצריים שברחו מהלחם כי אלה ידמו גם כן רוצה לומר נכרתו ונהרגו ביום ההוא.

וכאילו מן השמים ידליקו ויבערו אש בחומת דמשק ואכלה ארמנות בן הדד שהוא היה מלך דמשק כשהחריבה נבוכדנצר והיה המלך נקרא רצין כשהחריבה סנחריב, וכבר זכר הנביא עמוס שהיה זה אל דמשק בעבור מה שעשו לישראל על דושם בחרושות הברזל את הגלעד, והנה לא זכר הנביא ושבתי את שבות דמשק לפי שעם היות שהלכו בגולה מהארמיים כמו שאמר וגלו עם ארם קירה הנה אנשי דמשק לא הלכו בגולה כי הם מתו במלחמה ברחובותיה ומפני זה לא הוצרך לומר בה ושבתי את שבות דמשק.

וכן ניבא על קדר ולממלכות חצור ואמר בהם אשר הכה נבוכדנצר מלך בבל מה שלא אמר כן על שאר האומות אע״פ שלקו על ידו כפי הרד״ק, לפי שהאחרות לקו ע״י אחרים פעם אחרת שהרי אדום ומואב ועמון וארם לקו ע״י דוד מלך ישראל אבל קדר וממלכות חצור לא לקו אלא על ידי נבוכדנצר לפיכך אמר בהם אשר הכה נבוכדנצר מלך בבל. ויותר נכון לומר ששאר האומות נחרבו מפני מה שהרעו לישראל כי העיר ה׳ את רוח נבוכדנצר לעלות עליהם אבל קדר שלא הרע לישראל לא היה חרבנו אלא מרצון נבוכדנצר לא מהשם וזהו אשר הכה וגומר, ובעבור שבני קדר לא היו להם ארצות ובתים כי היו שוכנים באהלים במדבר לכן אמר כה אמר ה׳ קומו עלו אל קדר ושדדו את בני קדם כי הם היו באים מארץ המזרח

וביאר מה ישודדו מהם ואמר אהליהם וצאנם יקחו ר״ל השודדים, ויריעותיהם שהם האהלים וכל כליהם וגמליהם ישאו הכשדיים ויקחו׳ וקראו אליהם מגור מסביב ר״ל שיפחידו אותם לאמר אליהם

נסו ונדו מכאן והם ככה עשו כי העמיקו לשבת יושבי חצור ר״ל שיושבי חצור להיותם יותר פחותי הלב נכנסו במקומות עמוקים להתחבא שמה מפני שנבוכדנצר חשב לעלות עליהם לא לקחת את ארצם כי לא היתה להם.

ולא להיותם אנשי מצותו אלא להיותו גוי שלו יושב בשלום לבטח מבלי עיר וחומה שתסגר בדלתים ובריח והם בדד ישכנו כי אין להם עזר מהשכנים.

ולכן בנקלה יהיו גמליהם לבוז והמון מקניהם יהיו לשלל כי הם בעלי מקנה כמו שאמר כל צאן קדר יקבצו לך (ישעיה ס, ז), ולא היה דעתו להוליכם בגלות ושביה אלא לזרותם ולהפיצם לכל רוח ופא׳ בקצוות הארץ וזהו קצוצי פאה מענין קץ כי הפאה היא קץ וסוף, ואמרו מכל עבריו אביא את אידם להגיד שלא יהיה זה בקדר משנאת נבוכדנצר אותם כי הם לא עשו עמו מלחמה אבל מכל עבריו של נבוכדנצר יבא אידם של בני קדר כי הם בחמדתם יבאו עליהם לשללם, ובעבור שחצור היה עיר מקדש מלך שהיה מושל על כל בני קדר היושבים באהלם אמר

והיתה חצור למעון תנים שממה עד עולם כלומר שתחרב העיר ההיא ולא תתישב עוד, וכן היה כי הנה חצור נשאר תל עולם ולא אמר בו שישוב את שבות קדר לפי שלא נאמר שילכו אנשיו בשבי אלא שישללו אותם ויפיצום ויזרום לכל רוח.

ואחר זה ניבא ירמיהו על עילם, ואמנם למה לא הספיק הכתוב לומר לעילם כמו שאמר בשאר האומות והוצרך לומר בעילם אשר היה דבר ה׳ אל ירמיהו הנביא על עילם בראשית מלכו׳ צדקיהו כתבו המפרשים שהיה זה לפי שעילם כמו שאמרו חז״ל עזרו את הכשדיים להרע לישראל ולכן בא בעילם דומה ללשון שנאמר על בבל, ולהודיע שנאמרה נבואה זו בראשית מלכות צדקיהו, והנראה אלי בתחילות הנבואות האלה הוא כי במצרים אמר בנבואה הב׳ הדבר אשר דבר ה׳ אל ירמיהו הנביא וגומר להבדילה מהראשו׳ שהיא היתה קודם חרבן ירושלם, והב׳ היתה אחרי החרבן ומכלל כוס החמה, ואחר זה אמר הכתוב אשר היה דבר ה׳ אל ירמיהו והוא מאמר כולל לפלשתים למואב לעמון לאדום לקדר וממלכות החצור לפי שכולם באו בנבואה אחת להיותם מסבה אחת והיא מאשר הרעו לישראל בחרבן ירושלם, עם היות שקדר לא הרע ונכלל עמהם לפי שכאשר עלה נבוכדנצר להחריב האחרים החריב ג״כ את קדר, וכאשר השלים לזכור החרבנות שעשה נבוכדנצר באומות ההם אחרי ירושלם זכר חרבן עולם שלא תהיה על ידי נבוכד נצר כי היא לעתיד לבוא כמו שאבאר, ומפני זה התחיל לומר בה אשר היה דבר ה׳ אל ירמיהו הנביא אל עילם וידוע שעילם הוא ממלכות מדי ומדי ופרס החריבו את בבל ודריוש מלך מדי ועילם הוא אשר מלך בבבל אחרי שכבשוה ראשונה, והודיע הכתוב בזה מעלת נבואת ירמיהו שקודם שניבא חרבן בבל ניבא וראה חרבן המחריב את בבל שהיה מדי וזהו בראשית מלכות צדקיהו כי קודם חרבן ירושלם ראה חרבן בבל המחריב אותו וראה חרבן עילם המחריב את בבל מחריב ירושלם, ומזה תבין שאמרו כאן אשר היה דבר ה׳ אל ירמיהו בראשית מלכות צדקיהו לא אמרו בלבד על נבואת עילם ששתי הנבואות האלה היו בראשית מלכות צדקיהו וכמו שיתבאר בסוף נבואת בבל בשליחות שריה.