×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) דִּבְרֵ֣י עָמ֔וֹס אֲשֶׁר⁠־הָיָ֥ה בַנֹּקְדִ֖ים מִתְּק֑וֹעַ אֲשֶׁר֩ חָזָ֨ה עַל⁠־יִשְׂרָאֵ֜ל בִּימֵ֣י׀ עֻזִּיָּ֣ה מֶלֶךְ⁠־יְהוּדָ֗ה וּבִימֵ֞י יָרׇבְעָ֤ם בֶּן⁠־יוֹאָשׁ֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל שְׁנָתַ֖יִם לִפְנֵ֥י הָרָֽעַשׁ׃
The words of Amos, who was among the herdsmen of Tekoa, which he saw concerning Israel in the days of Uzziah king of Judah, and in the days of Jeroboam the son of Joash king of Israel, two years before the earthquake.
תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
פִּתְגָמֵי עָמוֹס דַהֲוָה מָרֵי גִתִּין מִתְּקוֹעַ דְאִתְנַבֵּי עַל יִשְׂרָאֵל בְּיוֹמֵי עֻזִיָה מְלַךְ שִׁבְטָא דְבֵית יְהוּדָה וּבְיוֹמֵי יָרָבְעָם בַּר יוֹאָשׁ מַלְכָּא דְיִשְׂרָאֵל תַּרְתֵּין שְׁנִין קֳדָם מֵיתֵי זִיעָא.
אשר היה בנוקדים – תרגום יונתן דהוה מרי גיתין כמו ומישע מלך מואב היה נוקד (מלכים ב ג׳:ד׳).
שנתים לפני הרעש – שנתים קודם שנתנגע עוזיה יום שנתנבא ישעיה שנאמר: וינועו אמות הסיפים (ישעיהו ו׳:ד׳) ואומר כאשר נסתם מפני הרעש וגו׳ (זכריה י״ד:ה׳).
who was among the herdsmen Heb. בַנֹּקְדִים. Jonathan renders: who was an owner of livestock. Cf. "Now Mesha the king of Moab was an owner of livestock (נֹקֵד)" (Melakhim II 3:4).
two years before the earthquake – Two years before Uzziah was plagued, the day Yeshayahu prophesied, as it is stated: "And the doorposts quaked" (Yeshayahu 6:4), and it is stated: "As you fled before the earthquake" (Zekharyah 14:5).
אבנוקדים מתקועבנוקדים – ברועים, שהיה רועה הצאן עמוס.
נוקד – רועה, כמו: ומישע מלך מואב היה נוקד (מלכים ב ג׳:ד׳).
שנתים לפני הרעש – עמוס נתנבא לפני ישעיה, שישעיה נתנבא ביום הרעש, כמו שמפורש: וינועו אמות הסיפים (ישעיהו ו׳:ד׳).
א. מהדורה זו של פירוש ר״י קרא מבוססת על כ״י ברסלאו 104 עם הוספות ותיקונים על פי כ״י לוצקי 777, פירנצה II.24, פריס 162, פרמא 2994.
עמוס. זה הנביא היה בימי הושע, וכל נבואתו על ירבעם בן יואש. ורבי המפרשים אמרו, כי הרעש היה בהכנס עזיה להקטיר קטרת. ואין ראיה מהמקרא, רק מהקבלה, כי הכת׳ אומ׳, כי בימי עוזיהו היה הרעש, ודבר גדול היה. ולחשבון הזה הוא ״ובעוד ששים וחמש שנה״ (ישעיהו ז׳:ח׳), כי אם היתה זאת הנבואה בתחלת מלכות אחז, הנה אחר עשרים ושתים שנה ״יחת אפרים מעם״ (שם), כי כן כתוב, וטעם הרעש להזכירו, כי התנבא לפני היותו, שיבא הרעש, ויכה ״בית החרף על בית הקיץ״ (עמוס ג׳:ט״ו).
ומלת בנקדים – רועים, כמו ״ומישע מלך מואב היה נוקד״ (מלכים ב ג׳:ד׳).
(א-ב) דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע. בנוקדים – רועים, ודומ׳ לו: ״ומישע מלך מואב היה נוקד״ (מלכים ב ג׳:ד׳).
שנתים לפני הרעש – פי׳: נתנבא על הרעש ב׳ שנים קודם שבא, וכך אמר: י״י מציון ישאג, ומירושלם יתן קולו, והוא הרעש. ויתכן כי זה שנ׳ ״הכיתי בית החרף על בית הקיץ״ (עמוס ג׳:ט״ו) בימי הרעש היה, כי הרעש היה גדול, כמו שנאמ׳: ״ונסתם גיא הרי... כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיה״ (זכריה י״ד:ה׳).
בנקדים – כמו ומישע מלך מואב היה נקד (מלכים ב ג׳:ד׳) שהיה בעל מקנה, כי אוהב מקנה היה, אף עמוס מתחלתו היה בעל מקנה, ולפי שדרך הרועים לפצל מקלות להוליד הצאן נקודים קוראו נקד על שם השבט. ונתנבא על הרעש שנתים לפניו.
Among the herdsmen1: As in and Mesha, King of Moab, was a herdsman,⁠2 for he possessed cattle, for he was a great lover of cattle. So, too, Amos originally possessed cattle.⁠3 And since it was the custom of shepherds to peel sticks of wood, to cause the flock to give birth to spotted young,⁠4 (the text) calls him a herdsman, on account of the staff.⁠5 (Amos) prophesied6 about the earthquake, two years before it (happened),⁠7 and thus did he say:
1. Heb. נקדים, noqdim, specifically referring to “sheep-breeders.” See S. R. Driver, The Books of Joel and Amos (Cambridge: Cambridge University Press, 1907), 125; Shalom Paul, Amos. Hermeneia — A Critical and Historical Commentary on the Bible (Minneapolis: Fortress Press, 1991), 34–35; further citations from Paul’s magisterial commentary will be noted by author, year, and page number only. See also the recent monograph by Richard C. Steiner, Stockmen from Tekoa, Sycomores from Sheba: A Study of Amos’ Occupations (Catholic Biblical Quarterly Monograph Series 36. Washington, D.C.: Catholic Biblical Association of America, 2003). A translation more specific to Rabbi Eliezer’s commentary might be “staff-handlers.” Rabbi Eliezer, as will immediately become evident, knows that the term occurs only once more in Scripture.
2. See 2 Kings 3:4.
3. See Amos 7:14, although there the term Amos employs is בוקר, boqer, a unique term in Biblical Hebrew, apparently meaning “cattle-breeder.” For a critical discussion of the term, see Paul (1991), 247–48.
4. Heb. נקודים, nequdim, (“spotted”), which both looks and sounds like the word נקדים (“sheep-breeders”); see note 2. The reference here is to Gen. 30:37–43, where Jacob arranges to increase his flock at Laban’s expense, employing the method that Rabbi Eliezer here describes.
5. I.e., the staff a shepherd or herdsman holds.
6. Rabbi Eliezer paraphrases the text here, using Mishnaic Heb. נתנבא, nitnabeh, (“prophesy”), instead of the verb חזה, hazah (“see a vision”) that actually occurs in Amos 1:1; either חזה or נבא may legitimately refer to Biblical prophecy. See 1 Sam. 9:9 for a similar type of distinction, between the terms נביא, navi (“prophet”) and ראה, roeh (“seer”).
7. The Biblical text reads that Amos’ prophecies occurred “two years before the earthquake.” Rabbi Eliezer says that Amos foresaw the earthquake, interpreting, as it were, that natural phenomenon either with the “roaring” of the LORD mentioned in the following verse, or perhaps with some of his other prophecies (see 9:1). Thus Rabbi Eliezer chooses to understand the earthquake not simply as a time-referent, presumably included by the redactor for the reader’s benefit. Rather, he relates to the event as a Divine-induced disaster, foreseen by prophetic vision. Paul (1991), 36 makes a similar connection: “The occurrence of this earthquake, which was interpreted as a fulfillment of some of his prophetic oracles, most probably authenticated his being accepted as a true prophet and thus was cited in the introduction to his book.”
דברי עמוס – כתבו רז״ל כי כשמתחיל הנביא במלת דברי הוא מדבר בדברי עצמו, וכן עמוס דבר על עצמו כמו שאמר לו אמציה כהן בית אל (עמוס ז׳:י׳), ומה שהשיב לו, וכן דברי ירמיהו (ירמיהו א׳:א׳) כי הוא דבר בדברי עצמו, וכן דברי קהלת (קהלת א׳:א׳). וכן אמרו שלשה נביאים על ידי שהיתה נבואתם דברי קנתרין לפיכך נתלית נבואתם בעצמם (קהלת רבה א׳:ב׳), ר״ל בעצמם, שדברו דברי עצמם והתחילה נבואתן דברי.
אשר היה בנוקדים מתקוע – רועה היה והרועה נקרא נוקד. או מי שמתעסקא במקנה. כמו ומישע מלך מואב היה נוקד (מלכים ב ג׳:ד׳). ונקרא נוקד לפי שרוב הבהמות יש להם כתמים שחורים או לבנים מן נקוד וטלוא (בראשית ל׳:ל״ב-ל״ג). ואמר בנוקדים ולא אמר היה נוקד, ר״ל כי היה גדול שבנוקדים אשר היו בתקוע. ותקוע היא עירב בנחלת בני אשר.
אשר חזה על ישראל בימי עזיה מלך יהודה ובימי ירבעם – כבר כתבנו בתחלת הספר (הקדמה לתרי עשר) כי ירבעם ועזיהו מלכו בזמן אחד, והושע האריך ימים יותר שנבא גם בימי יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה (הושע א׳:א׳).
ואמר אשר חזה על ישראל כי רוב נבואתו היתה על ישראל ושמרון, לא דבר על יהודה כי אם מעט.
ובדרש (ויקרא רבה י׳:ב׳): כשאמר הקב״ה את מי אשלח ואמר לו ישעיה הנני שלחני (ישעיהו ו׳:ח׳), אמר את מי אשלח שלחתי את מיכה והיו מכין אותו על הלחי שנאמר בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל (מיכה ד׳:י״ד), שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פליסוסא, אמרו לא היה לו להקב״ה לאשרויי שכינתיה אלא על הַדֵין פליסוסא, פירוש קטיע לישנא. אמר ר׳ פינחס למה נקרא שמו עמוס שהיה עַמוּס בלשונו.
שנתים לפני הרעש – הרעש הזה היה בימי עוזיהו כמו שכתוב בנבואת זכריה ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיהו מלך יהודה (זכריה י״ד:ה׳). ואמרו בדרש כי אותו היום שנכנס עוזיהו להיכל להקטיר היה הרעש. ואמר כי תחלת נבואת עמוס היתה שנתים לפני הרעש, וזכר זה בעבור שהתנבא על הרעש טרם באו, כמו שאמר והכיתי בית החורף על בית הקיץ (עמוס ג׳:ט״ו).
א. ״שמתעסק״, כן הוא בכת״י אוקספורד 33. בכת״י וטיקן 71: ״מתעסק״.
ב. בדפוסים: עיר ״גדולה״.
דברי עמוס – זה הנביא היה בימי הושע וישעיה כמו שנזכר בכל אלה: בימי עזיה מלך יהודה. אמנם זכר בזה: ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל כמו שעשה הושע, אבל לא זכר יותם אחז חזקיה כמו שזכר הושע כל שכן ישעיה. והטיב זה מצד מה כי לא זכר דין עזיה, אחר שלא זכור רק ירבעם. ובכלל כי זה הנביא לא דבר רק על עשרת השבטים וחרבן ירושלים עם הבית, ובכלל ענין הצלחת החיה הראשונה על כל האומות ועלינו, ובאחרית נבא על שוב בית שני, וזה ענין כונת הספר ואין עוד.
בנקדים – מגדלי צאן או רועה צאן, כי כן קצת הצאן, ואם {אין} כן כלם, ורבים כן בתארים.
לפני הרעש – זה היה בימי עזיה, כמ״ש זכריה: כאשר נסתם מפני הרעש וגו׳ (זכריה י״ד:ה׳). ואין תימה כי לא כתב זה כותב ספר מלכים, גם לא כותב דברי הימים, כי כן שנת הבצורות שזכר ירמיה (ירמיהו י״ד:א׳), וכן ענין הארבה שזכר יואל (יואל א׳) לא נכתבו במלכים ובדברי הימים. וכל זה היה חכמה מה, וביאור כל זה אוצר י״י יבוא.
(הקדמה)
הנבואה הראשונה תחלתה דברי עמוס וגומר (עמוס א׳:א׳) עד שמעו הדבר הזה פרות הבשן (עמוס ד׳:א׳). ויש בה י״א פרשיות: האחד, דברי עמוס (עמוס א׳:א׳). השנית, כה אמר יי׳ על שלשה פשעי דמשק (עמוס א׳:ג׳). השלישית, כה אמר ה׳ על שלשה פשעי עזה (עמוס א׳:ו׳). הרביעית, כה אמר ה׳ על שלשה פשעי צור (עמוס א׳:ט׳). החמישית, כה אמר ה׳ על שלשה פשעי אדום (עמוס א׳:י״א). השישית, כה אמר ה׳ על שלשה פשעי עמון (עמוס א׳:י״ג). השביעית, כה אמר ה׳ על ג׳ פשעי מואב (עמוס ב׳:א׳). השמינית, כה אמר ה׳ על ג׳ פשעי יהודה (עמוס ב׳:ד׳). התשיעית, כה אמר השם על שלשה פשעי ישראל (עמוס ב׳:ו׳). הי׳, שמעו את הדבר הזה (עמוס ג׳:א׳). הי״א, לכן כה אמר (עמוס ג׳:י״א) השם. וראיתי לשאול בנבואה הזאת שש השאלות:
השאלה הראשונה: מה ענין אומרו אשר היה בנוקדים מתקוע, והנה לא מצאנו בשאר הנביאים שיספר הכתוב מה היה אומנותם ופועל ידיהם אבל יסתפק בזכירת שמו ופעם בייחוסו אל אבותיו או לארצו ולמה אם כן בעמוס מלבד שזכר ארצו שהיא מתקוע זכר עוד אומנותו שהיה מהנוקדים רוצה לומר שהיה רועה מקנה ומה ענין זה לענין נבואתו:
השאלה השנית: באומרו אשר חזה על ישראל כאלו לא חזה על יהודה ולא על שום אומה אחרת, ואין הדבר כן כי הוא ניבא גם כן על יהודה כמ״ש ה׳ מציון ישאג ומירושלם יתן קולו ואמר על שלשה פשעי יהודה ואמר הוי השאננים בציון ואמר ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת ועל אומות אחרות ניבא ג״כ:
השאלה השלישית: בנבואות דמשק ועזה צר ואדום עמון ומואב אשר זכר, כי מה לו להקב״ה להודיע לנביא משפטי שאר האומות וחטאתיהם כ״ש שסיפר לו ענין ו׳ האומות האלה והשמיט אומות אחרות שהכעיסו יותר את ה׳ כאלו תאמר אשור שהגלה י׳ השבטים ובבל שהחריב את ירושלם וכן מצרים ורומי שהחריבו בית שני ויון ופרס ומדי ובכלל שאין לך אומה שלא עשתה עול וחמס לאומה אחרת בזמן מהזמנים ולמה א״כ ייחד ו׳ האומות האלו מבין השאר בספור משפטיהם:
השאלה הרביעית: במה שזכר ראשונה כה אמר ה׳ על שלשה פשעי יהודה ואחר כך אמר כה אמר ה׳ על שלשה פשעי ישראל, וידוע שחרבן יהודה וירושלם ע״י נבוכד נצר היה אחרי שגלו השבטים יותר מק״ל שנה ולמה אם כן נזכר האחרון יהודה הראשון וישראל באחרונה:
השאלה החמישית: מה זה שאמר בכל שמונת הנבואות האלה על שלשה פשעי כלומר ועל ארבעה לא אשיבנו האם כולם נשתוו במספר הפשעים של כל אחת מהן כי היו לה ג׳ פשעים והאריך להם הקב״ה עד הרביעי, ומה שאמרו במסכת יומא פרק יום הכפורים ונמשכו אח״ז המפרשים כמו שאבאר בפירוש הפסוקים הנה הוא באמת דבר קשה שיסבול הדעת שלא היו בדמשק ובעזה ובשאר האומות מלבד אלה שזכר כי אם ג׳ פשעים, ועוד שהעיקר חסר מן הספר שהיה לו לומר על שלשה פשעי פלוני אסלח או סלחתי וכיוצא בלשון זה ואיך בכל שמנה אלה נשמט מלזוכרו, אף כי אומרו לא אשיבנו לא יורה על העונש והיה לו לומר לא אעבירנו או לא אכפרנו או לא אקבלנו בתשובה, כ״ש שהדבר קשה שנאמר שינעול דרכי התשובה משום אדם, ונינוה יוכיח אם כן המאמר הזה הנאמר בנבואה הזאת ח׳ פעמים על שלשה פשעי פלוני ועל ארבעה לא אשיבנו בשוה תמיד הוא זר מאד, ובביאור הכתובים אזכור לך עוד דעות המפרשים וחולשתם:
השאלה השישית: שאתה תמצא שבכל האומות והמלכיות האלה אמר בענשם ושלחתי אש בפלו׳ ואכלה ארמנותיה או והצתי אש ואכלה ארמנותיה וכן ביהודה אמר ושלחתי אש ביהודה ואכלה ארמנות ירושלם אלא בישראל שלא אמר שליחות האש ואכילת הארמונות, וכבר כתבו המפרשים שהאש הנזכר בכל הנבואות האלה הוא חרב האויב שיחריב כולם כאש השורפת ולמה אם כן לא נזכר בישראל לענין האויב גם כן ושלחתי אש בישראל ואכלה ארמנו׳ שמרון: והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כולן:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להודיע שעמוס עם היותו בלתי מלומד בחכמה כי הוא היה בנוקדים אשר בתקוע נחה עליו רוח השם והשפעתו מציון אשר שם היה ארון האלהים מקור השפע והנבואה לנביאים כולם כדי שינבא על מלכות ישראל ועשרת השבטים מה שהיה עתיד לבוא עליהם אם מן הצרות והרעות בארצותם ואם מהחרבן והגלות והרעות והגלות, ולכן עשה טענתו מאשר האל יתברך על דמשק ועל עזה על צור ועל אדום על עמון ועל מואב בסבת מה שהרעו לישראל ויהודה הכביד הקדוש ברוך הוא ענשם יותר מעל כל שאר הפשעים שעשו בימיהם, וכן על בני יהודה וירושלם לפי שמאסו את תורת ה׳ וחוקו לא שמרו היה עתיד לשלוח אש ביהודה ולאכול ארמנות ירושלם עם היות ששם ביתו ומעון שכינתו וקדושת עבודתו ואם לכל אלה האומות ככה איך לא יעשה כזה בישראל שנמצאו בהם אותם השלשה פשעים שנמצאו בשאר האומות, ועוד נתוספו בהם לא לבד פשע רביעי אבל פשעים רבים ועצומים כמו שיזכר בפ׳ ולכן ביאר ענשו לא בכלל כמ״ש באחרים ושלחתי אש ואכלה ארמנות אבל יספר אותו בפרט בנבואה הזאת וביתר הנבואות הנמשכות אחריה, וכמו שיתבאר כל זה בפרט בפירוש הכתובים:
(א) דברי עמוס וגומר – כבר כתבתי בהקדמה שלדעת המפרשים עמוס זה היה מבני אשר כי הוא היה מעיר תקוע שהיתה לדעתם מנחלת בני אשר, ורחוק הוא אצלי שתהיה נבואתו בימי מנשה בן חזקיהו מלך יהודה כי הכתוב פירש שנביא בימי עוזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש, וכדי שתדע ענינו צריך אני להודיעך פה ענין הנבואה ובריש מלין אומר, הנה הרב המורה בפל״ב בח״ב מספרו כשהתחיל לדבר בנבואה עשה בה יסוד מוסד שהנבואה לא תמצא בשום צד ולא תחול כ״א באדם המוכן לקבלה אם בהכנה טבעית כפי מזג גופו בכלל ומזג מוחו בפרט וכח דמיונו ואם בלמוד החכמות והמדות בהשתלמותו בהם, וכאשר עם כל ההכנה תשוטט מחשבת הנביא ויתעסק דמיונו בדבר מה ירד עליו השפע מהנבדל וינבאהו, ומפני זה גזר הרב שא״א שילין האדם בלתי נביא וישכים נביא, והיה כל זה אצל הרב לפי שהוא יקבל מהפילוסוף שהנבואה היא דבר טבעי מגעת לאדם כשאר הצורות הטבעיות שלא יחולו בנושאיהם כי אם אחרי ההכנות הראויות אליהם, ואין הפרש בין דעת הרב בנבואה לדעת הפלוספים אלא בענין הרצון שהוא חדש וגם הרצון ההוא אין דעת הרב שיצטרך ויהיה תנאי הכרחי במציאות הנבואה אלא שכבר תמנע הנבואה מהמוכן ברצון השם, והדעת הזה מהרב בצורך ההכנות ובהיות הנבואה דבר טבעי אינו דעת תורתנו ולא יסוד דתנו כמו שהוא חשב כי כפי התורה אין הנבואה דבר טבעי ואין ההכנות הטבעיות והלמודיות צריכות אליה בהכרח וכבר יורה ע״ז טבע המציאות אחרי שלא מצאנו הנבואה כי אם באומת ישראל בלבד וגם באותה אומה לא תחול הנבואה כי אם בהיותה בארץ הנבחרת לא בגלות כמו שנאמר גם נביאיה לא מצאו חזון מיי (איכה ב, ט), ולא היה זה מפני עצבון כמו שכתב הרב כי אותם שכבר נולדו בגלות הם ואבותיהם ואבות אבותיהם בכמה מהשנים בהיותם שלוים ושקטים ומצליחים בעניניהם למה יתעצבו אל לבם עד שתמנע מפני זה הנבואה מהם.
אבל היתה אמתת הדבר כמו שזכר בעל ספר הכוזר בספרו מעלת ארץ ישראל שכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא בה או בעבורה, והוא ממה שיוכיח שאין הנבואה דבר טבעי אחר שלא נמצאה בשום אדם משאר האומות והארצות ולא בזמן מהזמנים בהיות ביניהם כמה מהחכמים והפלוסופים וא״א שלא יולדו בהם אנשים מתחלפי המזגים ומאותו מזג שהיה צריך כפי דעת הרב להכנת הנבואה ולהיות הנבואה דבר נסיי נאמר למשה במראת הסנה (שמות ג, יב) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך לפני ששליחותו ונבואתו היה נס נפלא היותר גדול שאפשר וכמו שנאמר במתן תורה (דברים ה, כז) היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, כי כל כח משיג יש לו יחס שמור ומוגבל עם הדבר המושג אליו ונפש האדם אין לה ייחס ולא ערך עם הסדור האלהי לשתקבלהו בדרך טבעי אם לא יהיה בדרך נס, ובהיות הנבואה מכלל הנפלאות לא יתחייב צורך הכנות במציאותה כדעת הפילוסופים והרב המורה שנמשך אחריהם כי מעשה הנסים הם תלויים ברצון האלהי ולא בהכנת הדברים המשתנים בדרך נס והראיות שהביא הרב לאמת דעתו שמאמרם זכרונם לברכה (שבת צב, א) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר כבר כתבתי אני בפירוש הפרשה ההוא שאין המאמר ההוא בסגנון שהביאו הרב ולא כוונו זכרונם לברכה לדבר מזה שעלה בדעתו, והוכחתי דעתי בראיות ברורות מהכתובים ומדבריהם ואין זה הדרוש מזה המקום ודי עתה בשנדע שההכנות הטבעיות מהמזג והאברים אינם תנאי הכרחי בנבואה וכ״ש שאין תנאי הכרחי בהם למוד החכמות המחקריות והתפלספותם כי השם ישלח מי שירצה ואין מעצור לפניו מפאת המזג ולא מפני חסרון הידיעות המחקריות טבעיות ואלהיות בנביא לבד בזה יצטרך הנביא שיהיה איש ירא את השם במצותיו חפץ מאד מרוחק מהפחיתיות והתאוות המותריות ואמיץ לבו בגבורים להוכיח את העם ולספר שם ה׳, ולכן היה שעמוס בהיותו בנוקדים אשר בעיר תקוע עם היותו בלתי מלומד בחכמה חלה בו הנבואה וכמ״ש על עצמו (להלן ז, יד) לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי רוצה לומר שלא היה מוכן לנבואה מפאת התלמדותו וגם לא היה מוכן אליה מצד טבעו ומפאת אביו כי בוקר אנכי כלומר רועה בקר ובזה היה התעסקותו ולא בלמוד החכמה, וגם שלא היה מהרועים הגדולים העשירים כ״א בולס שקמים רוצה לומר לוקט שקמים למאכל בקריו, וזה ממה שיורה שלא היה עמוס חכם כי רועה הוא, ואולי שלא היה רועה מקנה שלו כי לכן לא אמר נוקד בנוקדים כי נוקד הוא בעל הצאן או הבקר כמו ומישע מלך מואב היה נוקד (מלכים ב ג, ד), אבל אמר אשר היה בנוקדים להגיד שהיה רועה מקום אדם אחר או היה משרת לרועים כי זהו מה שכיוון באמרו אשר היה בנוקדים לא כמו שכתב הרד״ק שהיה גדול הרועים כפי תרגום יונתן, ובזה עצמו נאמר במשה אדוננו ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו (שמות ג, א), להגיד שבהיותו עמוס השפל והרש שברועים שלא למד חכמה ודעת קדושים חלה עליו הנבואה וחזה על ישראל שאליו היתה עיקר נבואתו הנבואות שיספר בספר הזה, כי הנה נבואות דמשק ועזה ושאר האומות וגם נבואות יהודה אשר זכר לא באו מכוונות מפאת עצמן כ״א לעשות מהם טענה לענין ישראל.
וזכר שהיתה נבואתו בימי עוזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש שמלכו בזמן א׳ וכבר בא בדבריהם (ויקרא רבה י, ב) אמר ר׳ פנחס למה נקרא שמו עמוס שהיה עמוס בלשונו וכן אמרו שהיו קורין אותו פסילותא רוצה לומר קטיע לישנא, ואמנם אמרו שנתים לפני הרעש אפשר לפרש שהוא להגביל התחלת נבואתו שהיה אז לפי שהרעש היה בימי עוזיהו ודבר גדול היה כמו שנאמר לעתיד ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה וגומר, ולזה החשבון עצמו אמר ישעיהו (ז, ח) ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם שהיה מספר השנים ההוא לנבואת עמוס כדברי חז״ל, ור׳ אברהם בן עזרא כתב שזכר הרעש להודיע שעמוס ניבא עליו קודם בואו כמו שנאמר והכתי בית החורף על בית הקיץ, ואינו נכון כי הפסוק ההוא יותר נכון לפרשו כפי פשט הפרשה על חרבן שמרון מעל הרעש שהיה בימי עוזיה מלך יהודה על כן אמרתי שאין פי׳ שנתים לפני הרעש כי אם הגבלת כל זמן נבואתו והתמדתה שאותם שתי שנים קודם הרעש ניבא עמוס ולא עוד בכל ימיו ולכן אמר אשר חזה וגומר שנתים לפני הרעש כי אותם שנתים חזה לא עוד.
בנוקדים – לפי שרוב הצאן המה נקודים יקרא המתעסק בהם בשם נוקד וכן ומישע מלך מואב היה נוקד (מלכים ב ג׳:ד׳).
חזה – ניבא.
אשר היה בנוקדים – ר״ל שהיה הגדול שבנוקדים.
מתקוע – שם עיר בנחלת אשר.
ובימי ירבעם – שמלך בימי עוזיה (ולפי שניבא גם עליו בארצו כי היה מבני עשרת השבטים לכן אמר בימי ירבעם).
לפני הרעש – שהיה כשנכנס עוזיה בהיכל להקטיר וכמ״ש כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה (זכריה י״ד:ה׳).
בנוקדים – מגדל הצאן נקרא נוקד. וכן ומישע מלך מואב היה נוקד, ע״ש שהצאן עשוים נקודים וברודים, או שנוקדים אותם לסימן בל יתחלפו.
דברי עמוס אשר היה בנוקדים – הרי״א השיג בכאן על המורה (פל״ב ח״ב) שהניח יסוד מוסד שא״א שתחול הנבואה רק על האדם המוכן אליה, אם בהכנה טבעיית כפי מזג גופו ומוחו וכח דמיונו, ואם בלימוד החכמות וטוב המדות, ואמר מהרי״א שדעת זה בנוי על דברי הפילוסוף שהנבואה היא דבר טבעיי מגעת לאדם כשאר הצורות הטבעיות שלא יחולו בנושאיהם כי אם אחרי ההכנות הראויות אליהם, ואין זה דעת תורתנו כי אין הנבואה דבר טבעיי ואין ההכנה צריכה אליה, כי הנבואה דבר נסיי בהכרח, כי כל כח משיג יש לו יחוס שמור ומוגבל עם הדבר המושג אליו, ונפש האדם אין לה יחוס ולא ערך על הסידור האלהי שתקבלהו בדרך טבעיי אם לא בדרך נס, וא״כ ההכנות הטבעיות מהמזג וכן לימוד החכמות אינם תנאי אל הנבואה, והלא עמוס עם היותו בנוקדי הצאן (כי בעל הצאן נקרא נוקד) והיה בנוקדים, ר״ל משרת אצל הנוקדים ולא למד חכמה ולא היה לו כבוד ועושר ומכ״מ התנבא. ולדעתי יש בזה הבדל בין הנביא המנבא לצורך עצמו ושלימותו ובין הנביא שהוא שליח לצורך הכלל, כי שינבא ה׳ את האדם הבלתי מוכן אל הנבואה הוא כבריאת יש מאין, וזאת לא יעשה ה׳ רק לצורך גדול, כי כל הנסים שעשה ה׳ היו בריאת יש מיש ע״י המרת הצורות כמו שבארתי במק״א, ולכן לא יבחר ה׳ להשפיע רוח נבואה על איש רק בהיותו מזומן לה שאז יוסיף ברכתו בההכנה הנמצאת בו ביתר שאת ויתר עז להשלימו, כמ״ש אין הקב״ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, אבל בעת שיצטרך ה׳ לשלוח נביא אל הדור ולא ימצא איש המוכן לזה בטבעו מלידה ומבטן ומהריון וע״י הכנסתו, יבחר את אשר יקרב אליו מצד צדקתו ויגדל הנס, ומזה המין היה נבואת עמוס שלא נבא לצורך עצמו רק לצורך הכלל, שהגם שכבר נבאו עוד שלשה נביאים באותו פרק, רצה ה׳ ששני נביאים ינבאו ביחוד לעשרת השבטים והם הושע ועמוס ושנים ינבאו ליהודה והם מיכה וישעיה, ורצה ששני אלה יהיו מעשרת השבטים הושע היה משבט ראובן ועמוס היה מתקוע שהוא בחלק אשר ולא מצא אז מוכן ממנו בערך יתר העם, ואחר שהוצרך לשלחו בשליחות כולל הוסיף ברכה ושפע קדש על ההכנה המעטה שמצא בו וישפוך את רוחו עליו. ומה שטען הרי״א על שלא תמצא הנבואה באו״ה ולא בישראל אחר החורבן, הגם שא״א שלא ימצא איש מוכן לזה. אינו טענה, שממה שכתב הרמב״ם שא״א שינבא רק המוכן לנבואה, לא נוכל להוליד שכל המוכן לנבואה מוכרח שינבא, כי גם חלות הנבואה על המוכן תלוי ברצון אלהי, כי גם המוכן לנבואה אינו מוכן לזה כדברים המחוייבים בטבע, כי גם נבואת המוכן הוא נס ופלא, רק שאינו נס גדול כ״כ כנבואת הבלתי מוכן, כמו שהנס שישלח ה׳ ברכה בזרע הארץ לעשות בשנה אחת תבואה לשלש השנים אינו נס גדול כ״כ כנס אלישע שמעט השמן שבאסוך ימלא כל הכלים. והנה מ״ש אשר חזה על ישראל הקשה מהרי״א והלא נבא גם על יהודה ועל כמה אומות? ולמה זכר מן הרעש? ולמה התחיל הנבואה ויאמר ה׳ מציון ישאג ואח״כ אמר כה אמר ה׳ ואין זה מסגנון המליצה?. ולדעתי מ״ש ויאמר ה׳ מציון ישאג, נמשך לתוארי עמוס. שר״ל הוא עמוס אשר חזה על ישראל ויאמר כי ה׳ מציון ישאג. כי באשר עמוס לא היה מוכן לנבואה ולא היה מוחזק בעיני העם לנביא אם מצד עצמו אשר היה בנוקדים רועה צאן ובולס שקמים, ואם מצד מקומו בהיותו מתקוע ששם לא היו בני הנביאים ולא נביא שיסמוך אותו ויעיד עליו שהוא נביא אמת בכ״ז נתחזק לנביא אמת ע״י שנבא שנתים לפני הרעש ויאמר בנבואתו שה׳ מציון ישאג. שהוא על הרעש שיהיה מציון, וכן נבא אז על עצירת גשמים שיהיה בעת ההיא, כמ״ש ואבלו נאות הרועים, וזה נבא שנתים לפני הרעש, ונבואתו באה ונהיתה שתי שנים אחר שנתנבא, עי״כ ידעו כל ישראל כי נאמן הוא לנביא לה׳, (ומ״ש שנבא בימי ירבעם בן יואש בארתי בתחלת הושע, ששנתים לפני הרעש היה עוזיה נכנע תחת מלכי ישראל ונקרא המלכות ע״ש מלכות ישראל ולכן הזכיר את ירבעם עיי״ש).
בנקדים – בין הרועים מלשון ומישע מלך מואב היה נקד (מלכים ב׳ ג׳:ד׳), והמבארים יחסו שרשו אל נקודים האמור בצאן לבן, וגעזעניוס מוציאו מן שם נֶקֶד שהוא שם פרטי למין ממיני הרחלים הנמצא בארץ ערב והוא מכוער המראה מאד, אבל צמרו חשוב; אבל עמוס היה רועה בקר (למטה ז׳:י״ד) ולא רועה צאן; אבל נראה שֶׁכִּנוּ בשם נוקד כל רועה, וגם שם כתוב ״ויקחני ה׳ מאחרי הצאן״ ולא מאחרי הבקר.
אמתקוע – עיר בנחלת יהודה, ורחבעם בנה אותה למצור (דברי הימים ב׳ י״א:ו׳), כלו׳ הקיפה חומה גבוהה וחזקה.
לפני הרעש – הנזכר ג״כ בזכריה (י״ד:ה׳), ובלי ספק היה נורא מאד, אבל פרטיו לא נודעו.
א. בדפוס ד״ה ״מתקוע״ מופיע בעמוס א׳:ב׳ לאחר ד״ה ״ויאמר״.
תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ב) וַיֹּאמַ֓ר׀ יְהֹוָה֙י״י֙ מִצִּיּ֣וֹן יִשְׁאָ֔ג וּמִירוּשָׁלַ֖͏ִם יִתֵּ֣ן קוֹל֑וֹ וְאָֽבְלוּ֙ נְא֣וֹת הָרֹעִ֔ים וְיָבֵ֖שׁ רֹ֥אשׁ הַכַּרְמֶֽל׃
He said: "Hashem will roar from Zion, and utter his voice from Jerusalem; and the pastures of the shepherds will mourn, and the top of Carmel will wither.⁠"
תרגום יונתןרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וַאֲמַר יְיָ מִצִיוֹן יִכְלֵי וּמִירוּשְׁלֵם יָרִים מֵימְרֵיהּ וְיִצְדוּן מָדוֹרֵי מַלְכַיָא וְיֶחֱרַב תְּקוֹף כְּרַכֵּיהוֹן.
מציון ישאג – מבית קדשי הקדשים הדיבור יוצא.
ואבלו נאות הרועים – ויצדון מדורי מלכיא ויחרוב תקיף כרכיהון.
shall roar from Zion – From the Holy of Holies the speech emanates.
and the dwellings of the shepherds shall be cut offJonathan renders: And the dwellings of the kings shall become desolate, and the strength of their walled cities shall be destroyed.
ויאמר. ישאג – רעם גדול שיהיה, ואז ימנע הגשם ויהיה להם חסרון לחם ומים, כאשר יזכיר. או הטעם – ששמע זה הנביא קול השם בדרך נבואה, קול גדול כשאגת אריה. והנה הקול – כמו גזירה שנגזרה מהשם.
על כן אמ׳: ואבלו נאות הרועים, כי הצאן תמות בלי מרעה.
ויבש ראש הכרמל – העצים הנראים בראש.
והמפרש נאות הרועים – המלכים, אינינו מטעם הפרשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וכך אמר: י״י מציון ישאג ומירושלים – מקום מקדשו, יתן קולו – ותגעש ותרעש הארץ לפניו. ונראה שרעש השאגה הזו היה אז על גזר דינם של אומות גדולות ורבות כאילו שמונה והולך שנ⁠[ת]⁠חתם אז והגיע זמנם ללקות.
ראש הכרמל – גובהו.
The LORD, from Zion, roars, and from Jerusalem — the site of His Sanctuary1does he give his voice, and the earth shook and quaked before him.⁠2 It appears as though the quaking of this roaring happened in connection with the decree concerning the great and mighty nations like those he is about to enumerate: (the decree) was sealed, and the time had arrived for these nations to be struck.
The top of Carmel: its summit.
1. Rabbi Eliezer interpolates a brief comment into the Scriptural text he cites.
2. Rabbi Eliezer’s explanation here is based on the language of Psalm 18:7–8.
ויאמר – אמר מציון ומירושלם כי שם שכינתו. והעניין כפול במלות שונות, וכן ישאג ויתן קולו.
ועניין השאגה ונתינת הקול בדרך משל על הנבואה, כמו שאמר אריה שאג מי לא יירא י״י אלהים דבר מי לא ינבא (עמוס ג׳:ח׳).
ואבלו – ונבואה זו תהיה שיאבלו נאות הרועים מעצירת הגשמים.
ויבש ראש הכרמל – ר״ל מיטב הכרמל, והכרמל הוא שם כלל למקום זרע שדות וכרמים. והטוב והדשן שבו יאבל, כל שכן הרזה שבו.
ואבלו – עניין השחתה והפסד, כמו על כן תאבל הארץ (הושע ד׳:ג׳), והדומים לו.
ויש לפרש הפסוק דרך משל, והוא תחלת דברים למה שֶאֹמֵר אחר כן, כה אמר י״י. וכן תרגם יונתן דרך משל, ויצדון מדורי מלכיא, ויחרוב תקוף כרכיהון.
י״י מציון ישאג וגו׳ – דיוק השאגה הוא לאריה הזקן, ונתינת הקול הוא לכפיר הבחור, כמו שיאמר עוד: הישאג אריה, היתן כפיר קולו (עמוס ג׳:ד׳), והנה אלו התארים אינם מונחים רק לבעלי חיים הצבועים, מצד היותו משחית, ואין בכל הנביאים שימשל השם ית׳ באריה וזולת זה, כמו שקדם המורה (מורה נבוכים א׳:כ״ו,מ״ז), ולכן לא אמר: אריה ישאג. אבל הפעלים נכון ליחס לו גם מצד היותו פועל רחוק, כמו: ויאמר י״י לה (בראשית כ״ה:כ״ג), ויאמר י״י לדג (יונה ב׳:י״א). כי י״י הוא השם הנכבד שמו המיוחד לו, ובעבור כי השאגה ונתינת קול לאריה הצבועי מצד היותו משחית זולתו, ולכן אמר י״י מציון ישאג ומירושלים יתן קולו – כלומר בא שם האריה המשחית ציון וירושלים וגם כל סביבם, והוא המשחית הראש, וכמה דובים אחרים, ובפרט מלך ישראל וגם השרים, וגם נביאי השקר, וגם העם כלו, כל שכן מלך אשור, ובכלל כל אלו פעלים ומניעים באבוד הארץ איש על מקומו.
ואבלו נאות הרעים – החל יעודו לרעה על אנשי עירו, כי ידע נבלותם כענין אנשי ענתות לירמיה. אבל הכונה נפילת ישראל כלו בכלל, וזהו כל ענין זה הספר וכן עשו ישעיה וירמיה. אבל זה לא דיבר משובת עמנו עד אחרית הספר הזה.
ואמנם אמרו השם מציון ישאג וגומר, הפסוק הזה מוכיח שיואל נביא קודם עמוס ולכן הונח ספרו קודם ספר עמוס כי הנה יואל (ד, טז) אמר הכתוב הזה עצמו ויי מציון ישאג ומירושלם יתן קולו ועמוס לקח דבריו אלה ועשה מהם התחלת נבואתו, ורש״י פירש מציון ישאג מבית קדשי הקדשים הדבור יוצא, רצה הרב בזה שזה הפסוק הוא הקדמה לנבואות עמוס שיבאו בזה הספר ושרצה לומר הנביא שעם היותו בתוך עם טמא שפתים מלכות ישראל הנה השם מציון ישאג ומירושלם יתן קולו ונבואתו לנביאים בכל מקום שהם, והענין שבהיות שמה השכינה וארון ברית השם משם היתה יוצאת הנבואה לכל הנביאים ומגיע השפע בקלות באמצעות הארון, וכמו שכתב הרב רבינו נסים זכרונו לברכה, ואמר זה להגיד שאף על פי שהוא היה בלתי ראוי לנבואה מצד מעלתה וכבודה הנה השם יתברך ישאג כארי עליו ואם ה׳ אלהים דבר מי לא ינבא. ורבי אברהם בן עזרא פירש רעש גדול שיהיה ואז ימנע הגשם ויהיה להם חסרון לחם ומים, ושעליו אמר ואבלו נאות הרועים ויבש ראש הכרמל רוצה לומר מעצירת הגשמים וכן פירשו הרב רבי דוד קמחי, ואינו נכון כי חסרון המים לא יחייב הרעם בהכרח, גם שלא יקרא הרעם שאגת השם כי אם הנבואה כמו שאמר זה הנביא עצמו אריה שאג מי לא יירא (לקמן ג, ח) ופי׳ מה היא השאגה באמרו ה׳ אלהים דבר מי לא ינבא ולי נראה שמ״ם מציון ומירושלם אינה מ״ם המקום אבל היא מ״ם הסבה כמו שפירשתי למעלה, ושהמאמר הזה הקדים הנביא לנבואות אשר יזכור להגיד שהשם יתברך מסבת מה שעשו האומות בישראל ישאג להענישם כי ציון הוא ראש ישראל וגם כן מפני הרעות שנעשו בירושלם וכל ארץ ישראל שירושלם הוא ראש כל המלכות יתן קולו לאבד את בני יהודה וישראל, ולכן אמר כנגד האומות ואבלו נאות הרועים שהם האומות אשר הלכו לרעות בארץ הקדושה ולאוכלה ולהחריבה יאכלו ויחרבו הם גם כן כמו שיזכור מדמשק ועזה צור ואדום עמון ומואב שיהיה חרבנם מפאת מה שעשו כנגד ישראל שה׳ מציון ישאג עליהם, ולזה נטה יונתן במה שתרגם ויצדון מדורי מלכיא, וכנגד מה שינבא על יהודה וישראל אמר ויבש ראש הכרמל שהוא ירושלם וכל ארץ ישראל ר״ל כמו שיפקוד וישאג השם להעניש לכת האומות המרשיעות לישראל ככה ישאג על ישראל עצמו לפקוד עליהם חטאתם. ואם על כל פנים נרצה לפרש מ״ם מציון ומירושלם שהיא מ״ם המקום יהיה ענין הכתוב שמפני שהיתה השכינה בציון וירושלם לכן יחס שמה קנאת השם והתעוררות הנקמה על כל מה שעשו האומות בכל ארץ ישראל בכלל ועל יהודה וישראל גם כן החטאים בנפשותם, והותרו עם מה שפירשתי בפסוקים האלה שתי השאלות הראשונות שזכרתי:
ואבלו – ענין השחתה כמו אבלה אדמה (יואל א׳:י׳).
נאות – מדור.
ראש – ענין מיטב כמו ראשית גבורתם (ירמיהו מ״ט:ל״ה).
הכרמל – הוא שם כולל למקום שדות וכרמים וכן הדר הכרמל (ישעיהו ל״ה:ב׳).
מציון ישאג – ר״ל ממקום שכנו ישאג לאיים ולהחריד.
ומירושלים וגו׳ – כפל הדבר במ״ש.
ואבלו – מקול שאגתו ישחתו מדורי הרועים הם היכלי העכו״ם.
ראש הכרמל – מיטב הכרמל.
ישאג – יתן קול, התבאר (יואל ד׳ ט״ז).
ראש הכרמל – מובחר הכרמל, וכרמל שם לשדי תבואה הלחים והמלאים וטובים.
ויאמר כבר פירשתי ששיעור הכתוב אשר חזה ויאמר שנתים לפני הרעש – אז נבא על הרעש, שה׳ ישאג מציון – כי הרעש התחיל מציון ושם היה שאגה גדולה, ומירושלים העיר יתן קולו שהוא קטן משאגה, כי הרעש התפשט מציון לירושלים ומשם לכל ערי א״י ונתן קולו קול עוז, שהוא קול הרעש אשר הרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון, זה נבואה אחת שנבא קודם בואה. נבואה ב׳ הודיע כי יהיה שנת בצורת עד כי יאבלו נאות הרועים כי לא יהיה מרעה לבהמות, ויבש ראש הכרמל ששם מלא תבואה לחה תמיד. כ״ז נבא שתי שנים קודם ונתקיימה נבואתו והוחזק לנביא נאמן.
ויאמר – זה מרגניתא בפומיה בדברו עם יתר הנוקדים, ע״כ היה משתמש במליצת ואבלו נאות הרעים וגו׳.
ראש הכרמל – מקום מקנה, והוא דרך משל להוראת צרה גדולה.
תרגום יונתןרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ג) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ עַל⁠־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י דַמֶּ֔שֶׂק וְעַל⁠־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל⁠־דּוּשָׁ֛ם בַּחֲרֻצ֥וֹת הַבַּרְזֶ֖ל אֶת⁠־הַגִּלְעָֽד׃
Thus says Hashem: "For three transgressions of Damascus, and for four, I will not revoke its punishment; because they have threshed Gilead with threshing instruments of iron.
תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ עַל תְּלָתָא חוֹבֵי דַמֶשֶׂק וְעַל אַרְבְּעָה לָא אֶשְׁבּוֹק לְהוֹן עַל דְדָשׁוּ בְמוֹרִגֵי בַרְזְלָא יַת יַתְבֵי אֲרַע גִלְעָד.
על שלשה פשעי וגו׳ – דכתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (איוב ל״ג:כ״ט) ואם יותר יותר וכאן כך הוא כבר נהגתי עמהם כמדותי לוותר להם על ג׳ פעמים ואם יש יותר כל שכן שיש בכלל המרובה המועט.
ועל ארבעה לא אשיבנו – על פשע רביעי אין עלי עוד להשיבו ריקם מלהשיב לו גמול וכל שכן שיש לו פשעים הרבה עתה את זה אפקוד עליהם אשר דשו יושבי גלעד הסמוכין להם.
בחרוצות הברזל – ת״י במוריגא דפרזלא והוא כעין שופינ״א שקורין לימ״א שעשוי חרוצים חרוצים ורודים בהם בני אדם ביסורי׳ ובהם מחתכין את קשי התבואה לעשותן תבן.
For three transgressions of etc. – As it is stated "Lo, all these things does God work, twice, yea, thrice, with a man" (Iyyov 33:29). But He does not forgive more (according to Shem Ephraim). And here, it is as follows: I have already behaved toward them according to My standard, to forgive them for three transgressions, and if there are more, surely the smaller number is included in the larger amount.
yea for four I will not return them – For the fourth transgression, I need no longer return him empty-handed from taking his recompense from Me, and surely since there are many transgressions in their hands; now I will visit upon them the retribution for threshing the inhabitants of Gilead, their neighbors.
with sledges of ironJonathan renders: morigin of iron. Now that is a sort of file called 'lime,' which is made with numerous grooves, and with which they chastise people with tortures, and with them they cut the stubble of the grain to make straw.
כה אמר י״י על שלשה פשעי דמשק – דמשק היו יושבין לארץ ישראל במזרח, וגבול ארץ ישראל פתרונו: שבעים אומות צור וצידון וכל גלילות פלשת1 במערב, מואב ועמון ואדום בדרום.
על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו – הדא הוא דכתיב: הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלש עם גבר (איוב ל״ג:כ״ט) – כְשֶאדם חוטא פעם ראשונה שנייה שלישית, כך מידתו של הקב״ה שסולח לו. אבל כשהוא מוסיף רביעית אינו סולח לו.
בחרוצות הברזל – במסריקות של ברזל, ובהן היו מדששין את ישראל. וכן הוא אומר: איבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש (מלכים ב י״ג:ז׳).
1. השוו לשון הפסוק ביואל ד׳:ד׳.
כה. אמר אליהוא ״הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש״ (איוב ל״ג:כ״ט), והטעם – כי יזהירנו, ואם לא ישמע – יענישנו בפעם הרביעית. ויפת אמ׳: על הדור הרביעי, אם היו כל הדורות רשעים. והגאון אמ׳: שלשה עונות סלחתי לו, וזאת הרביעית לא אסלח. והנה בדמשק ועזה וצור ואדום ובני עמון, לעולם ה׳רביעית׳ – שהרעו ליעקב, ובמואב – שהרעו לעשו, ושניהם בני יצחק. על כן הזכירו פעמים בנבואתו, ולא מצאנו ככה בספרי כל הנבאים הנמצאים.
על דושם. זה כתוב על חזאל, שהרע לישראל, ״וישימם כעפר לדוש״ (מלכים ב י״ג:ז׳),
וטעם את הגלעד – יושביה, או שברחו ישראל ממנה, והוא היה חורש את הגלעד, וכתו׳: ״ויכם חזאל... את כל ארץ גלעד״ (מלכים ב י׳:ל״ב-ל״ג).
כה אמר י״י: על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו – פי׳: על שלשה פשעים שעשה דמשק – אילו היו חוזרין בתשובה – הייתי מקבל אותם בלא דין.
ועל ארבעה לא אשיבנו – כלומר: לא אקבל אותו, עד שאעשה ממנו דין.
על שדשו בחרוצות הברזל את הגלעד – דמיו׳ ״כי לא בחרוץ יודש קצח״ (ישעיהו כ״ח:כ״ז).
על שלשה פשעי דמשק – הקרוב קרוב ללקות מונה ראשון, ואע״פ שיהודה וישראל לקו קודם לצור ומואב ועמון ואדום, משיירן לבסוף לפי שמאריך בהם ועיקר נבואתו עליהם. ודמשק קרובה ללקות עמה על ידי תלגת פלאסר מלך אשור כמפורש במלכים (מלכים ב ט״ז:ט׳). ומקצת נבואתו על חרב אשור ומקצתה על חרב נבוכדנצר מלך בבל.
על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו – פתרונו: הרבה פשעו בי וכמה פעמים הרעו מלכי ארם לעמי כל ימי מלכי ישראל ועל כולם סבלתי ולא השיבתי גמולם בראשם לגזור עליהם כליה,
אבל על דושם – במורג חרוצת הברזל את עמי יושבי הגלעד – לחתך את גופם ביסורים קשים לא אשתוק ואשיבם גמולם.
For three sins of Damascus1: The nation soonest to be struck he mentions first. And even though Judah and Israel were struck before Tyre, Moab, Ammon and Edom, he leaves them for last, since he treats them at great length and the essence of his prophecy is about them.⁠2 Damascus will be struck first with her,⁠3 by Tiglath-pileser, King of Assyria, as is related in Kings.⁠4 Some of (Amos’s) prophecy concerns the destruction by Assyria, and some of it concerns the destruction of Nebuchnezzar, King of Babylonia.
For three sins of Damascus, and even for5 four I will not punish it: its explanation6: they have greatly transgressed against me, and many times the kings of Aram did evilly to my people, all throughout the days of the kings of Israel. And with regard to all of those instances,⁠7 I suffered (their sins), and I did not return their just recompense on their heads, i.e., to decree destruction against them. But on account of their threshing my people, the inhabitants of Gilead8 with threshing-boards of iron9, to cut their bodies with terrible tortures, I will not remain silent, but I will pay them their recompense.
1. This first comment on 1:3 serves as Rabbi Eliezer’s introduction to the prophecy that follows, in that he refers to the entire passage (1:3–2:6ff).
2. Of course, Amos doesn’t really relate to Judah to any significant degree; even discounting the modern scholarship that views the Judah oracle (2:4–5) or references to Judah (e.g., 6:1) as spurious, the main thrust of Amos’ prophecy is surely about Israel (see 7:15). However, Rabbi Eliezer doesn’t appear to make that distinction here.
3. I.e., with Israel.
4. 2 Kings 16:9.
5. My translation of the prefixed vav in this manner (“and even for”) instead of other conjectured meanings (the conjunctive “and” or the adversative “but” are usually proposed) is based on Rabbi Eliezer’s subsequent comment. Thus, Rabbi Eliezer parses the verse (and would presumably do so for all of the subsequent verses with the same formula [1:6, 9, 11, 13; 2:1, 4, 6]) as if reading “for three sins of (the specific nation) I will forgive, and even for the fourth I shall not punish. But for (all of the subsequent enumerated sins in each case)…, i.e., I will punish the nation.” See Rabbi Eliezer’s comment on 1:6, below. For a full discussion about the proper exegesis of the phrase “for three, for four,” see Paul (1991), 27–30 (however, I disagree with his judgment about Rabbi Eliezer’s interpretation, 29, n. 188).
6. Rabbi Eliezer employs the term פתרון, pitaron (the MS actually contains an abbreviation), which is one of the standard twelfth century rabbinic terms for “context.” I have addressed this term and principle of exegesis in a number of places; see Robert A. Harris, “Structure and Composition in Isaiah 1–12: A Twelfth-Century Northern French Rabbinic Perspective,” in “As Those Who Are Taught”: The Interpretation of Isaiah From the LXX to the SBL (Claire Mathews McGinnis and Patricia K. Tull, eds., Atlanta: Society of Biblical Literature, 2006), 171–87 (176–77).
7. I.e., for the three and four sins that are not enumerated.
8. Again, Rabbi Eliezer intersperses his own words into the Biblical text. In this case, he indicates that it is Aram’s cruelty specifically to Israel that has finally incurred God’s wrath.
9. Rabbi Eliezer has interpolated a synonym for “threshing boards,” מורג, morag, from Isaiah 41:15, to help clarify his sense of the figurative language.
כה אמר י״י – התנבא תחלה על הגוים שהם שכנים לארץ ישראל והרעו לישראל בהיותם בארצם, והאל ינקם מהם. ואחר כן התנבא על ישראל שהשחיתו במעשיהם ויגלו מארצם בעונש עונותם, מלבד מה שלקו בארצם בחרב וברעב ובדבר.
ועתה החל בדמשק ואמר, על שלשה פשעי דמשק – הנה ראינו כי האל לא יעניש האדם על עון ראשון ושיני ושלישי, כי ממדותיו שהוא נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז׳:י״ח), ואמר אליהוא הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר (איוב ל״ג:כ״ט), וברביעית יענישנו.
והנה לא ישגיח על אומות העולם לטובה ולרעהא כי אם בעבור ישראל אלא אם כן היה חמס גדול כדבר דור המבול וסדום ועמורה, כי החמס מפסיד היישוב, והאל רוצה ביישוב העולם.
והנה דמשק הרעו לישראל שלוש פעמים, בימי בעשא מלך ישראל ובימי אחאב, ובימי יהורם בן אחאב אע״פ שנלחם בישראל לא נחשב לו לפי שלקו ארם בימיו בבואם בארץ, אבל השלישית היא בימי יהואחז בן יהוא שנאמר כי אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש (מלכים ב י״ג:ז׳), והרביעית שבא על יהודה בימי אחז, ואז נענש על כולם שבא עליו מלך אשור ותפש דמשק והגלה עם ארם קירה ואת רצין המית (מלכים ב ט״ז:ט׳), ועל זה נבא עמוס שנאמר ושברתי בריח וגו׳ וגלו עם ארם קירה (עמוס א׳:ה׳). נבואה זו נבא עמוס ששים וחמש שנה קודם בואה, כמו שאומר בנבואתב ישעיה ובעוד ששים וחמש שנה (ישעיהו ז׳:ח׳), כמו שפירשנו שם.
ופירוש לא אשיבנו – לא אשיבנו אל סליחתי שסלחתי לו שלש פעמים, והייתי משיב אותו בכל פעם אל סליחתי אם לא היה שב אל פשעו, אבל אחר ששב עוד על פשעו, אענישנו על כולם. והזכיר הקשה שבהם והיא על דושם בחרצות הברזל את הגלעד, שנאמר ויכם חזאל בכל גבול ישראל מן הירדן מזרחה את כל ארץ הגלעד וגו׳ (מלכים ב י׳:ל״ב-ל״ג).
ופירוש את הגלעד – כתרגומו ית יתבי גלעד, שהיו עושין דרך נקמה ובזיון. היו מעבירין חרוצות הברזל על גופם כמו שדשין בהם את התבואה כמו שעשה דוד בבני עמון וישם במגרה ובחריצי הברזל (שמואל ב י״ב:ל״א).
א. ראה רד״ק על הפסוק רק אתכם ידעתי וגו׳ (עמוס ג׳:ב׳).
ב. ״בנבואת״, כן הוא בכת״י וינה 181. בכת״י וטיקן 71 בטעות ״נבואת״.
כה אמר י״י על שלשה פשעי דמשק – עתה ירד לפרטים בתגבורת מלך אשור על כל האומות ויותר {על} נבוכדנצר. ואולם מספר שלשה וארבעה לאו דוקא, וכן תחת שלשה רגזה ארץ ותחת ארבע (משלי ל׳:כ״א), וכן אחרים שם, והטעם בזכירת שלשה בכמו אלה הענינים, רבוי גדול חזוק, כמו חרב שלישתה (יחזקאל כ״א:י״ט), והחוט המשלש (קהלת ד׳:י״ב). וגם זה מספר שלם, כמו שזכר אריסטו בתחלת השמים והעולם, ובכלל הוא יותר מורה רבוי וחזוק משנים, ויותר ויותר מארבעה.
וטעם: לא אשיבנו – שלילות אמרו: אשיב את שבות (יואל ד׳:א׳). והכונה בכל זה לזכור על כל אבוד עם ועם סבה וסבות, לקיים השורש המונח אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון (בבלי שבת נ״ה), ולכן יאמר כי עונות רבות ורבות עשו אלה, אבל יזכור בפרט אחד קשה והוא המכונה ברביעית, וכל זה להערה והערות גדולות.
את הגלעד – הוא מישראל כמ״ש בתורה (במדבר ל״ב:מ׳), וביהושע (י״ג:י״א). והפליג כי לא אמר על השחיתם גלעד, רק על דושם בחרצות הברזל.
כה אמר ה׳ על שלשה פשעי דמשק וגומר. עמוס הנביא ניבא כאן על שש מלכיות האומות דמשק שהוא ראש מלכות ארם ועזה שהיא ראש מלכות פלשתים וצור ואדום ועמון ומואב. ואמנם למה לא זכר שאר האומות שהחריבו את ישראל נראה לי בסבתו א׳ מב׳ טעמים. הא׳ שעמוס ראה דברי יואל ונסמכה נבואתו לנבואת יואל וכבר פירשתי שיואל ניבא על חרבן המחריבים את א״י וירושלם אם בחרבן ראשון ואם בחרבן שני כמ״ש וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים ואת עמי חלקו (יואל ד, ב), ואמר ג״כ מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה, שכמש״ש אמר מצרים על אומת הישמעאלים שנתהוו מהבבליים שעשו חרבן ראשון ואמר אדום על רומי שהחריבה בית שני ולכן לא הוצרך עמוס להנבא עליהם וניבא על שאר האומות שלא ניבא יואל, האמנם זכר יואל צור וצידון וחזר עמוס וזכר צור לפי שצור נחרבה ב׳ פעמים כמ״ש בפי׳ ספר ישעיהו האחד ע״י נבוכדנצר שכבש את צור ועשה בה טבח גדול והב׳ ע״י אלכסנדר״וס מוקדון שאז החריב צור חיל וחומה יחדו אומללו והשמימה בהחלט מאין יושב עוד עליה עד היום הזה, ויואל דיבר מזאת החרבן הגדול והאחרון ועמוס דיבר מהאחד שעשה נבוכדנצר, וכן ניבא יואל על אדום ואדום למדבר שממה וחזר עמוס וניבא על אדום אבל יואל ניבא על מלכות רומי כמ״ש ועמוס זכר פשעי אדום הסמוך לירושלם ושריפת תימן וכמו שאבאר. והטעם הב׳ הוא שהביא הנביא ראיה וטענה לישראל משכניהם הרעים שעם היותם אומות בלתי מיוחדת להנהגת הש״י והשגחתו ובגוים אין תורה הנה הענישם הש״י על הפשעים שבהם ואיך לא יעניש ג״כ את ישראל עמו ונחלתו, ושקבלו תורתו בהיותם נלכדים באותם הפשעים עצמם יותר מאותם האומות ולכן לא הביא להם ראיה מהאיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמעם כי אם משכניהם הקרובים לא״י. והנה אבאר בפי׳ פרשת ישראל איך הפשעים שייחס לאומות האלה ולבני יהודה כולם יחד נמצאו בישראל באופן יותר חמור ממה שהיו באומות ולכן לא זכר פשעים אחרים שלא היו מתיחסים לישראל.
ואמנם מה הם הג׳ פשעים שזכר אותם בכל האומות בשוה חז״ל בפ׳ יום הכפורים (יומא פו, ב) כמו שזכרתי אמרו אמר רבי יהודה בר׳ יוסי עבר אדם עבירה פעם ראשונה מוחלין לו שנייה מוחלין לו שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו שנאמר ועל ארבעה לא אשיבנו ואומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, והנה רש״י בשלימות דעתו וזכות שכלו לא יכול לסבול שהיו המספרים האלה מהפשעים בכל האומות בשוה, ולכן כתב זכרונו לברכה ואם יש יותר כל שכן שיש בכלל המרובה המועט ועל ארבעה לא אשיבנו על פשע רביעי אין עלי עוד להשיבו מקחת גמולו מאתי וכל שכן אם בידם פשעים הרבה ע״כ, ואם היה בכתוב כל מה שאמר הרב היה היתר השאלה השלישית שזכרתי ממה שיקל אבל עיקר פירושו חסר מן הספר, ורבי אברהם בן עזרא כתב והטעם כי יזהירנו ואם לא ישמע יענישנו בפעם הרביעית, ויפת אמר על הדור הרביעי אם היו כל הדורות רשעים ואתה רואה גם כן שאין כאן התראה באומות וגם לא עברו דורות. ולכן נראה לי לפרש שלא אמר בנבואות האלה על שלשה פשעי כי אם על שלשה הפשעים החמורים מכל הפשעים שהם עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים ששלשתם נמצאו מסתמא בכל אומה ואומה אחרי שאין להם התורה האלהית שתרחיקם מהם, כי הנה עם היותם נכללים בשבע מצות בני נח כבר סרו האומות משמירתם וכמו שדרשו חכמינו ז״ל על ראה ויתר גוים, ויאמר כאן שכל אומה מאלה היתה חייבת להשם יתברך בשלשת הפשעים האלה כפי שטיפתם במעשים המגונים וכשיתוסף עליהם פשע רביעי תתמלא סאתם ויקבל מיד עונש כולם ולכן אמר כה אמר ה׳ על שלשה פשעי דמשק שהיא ראש ארם שהם העבודה זרה והגלוי עריות והשפיכות דמים אשר בקרבם, ועל ארבעה שהוא פשע אחר שעשו כנגד ישראל כמו שיזכור לא אשיב גמולם, ויהיה אם כן אמרו לא אשיבנו בתמיהה כלומר האם ראוי שעל שלשה פשעי דמשק ועל הרביעי לא אשיב לו גמולו באמת ראוי הוא שאשיב גמולם בראשם ומלת אשיבנו הוא מלשון וחרפתו ישיב לו אדניו (הושע יב, טו), ישוב עמלו בראשו (תהלים ז, יז) תשיב להם גמול השם כמעשה ידיהם, וביאר הפשע הרביעי שעשה דמשק באמרו על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד והוא מה שנאמר ויכם חזאל בכל גבול ישראל מן הירדן ועד הגלעד (מלכים ב י, לג), רוצה לומר שהיו עושים דרך נקמה ובזיון ליושבי הגלעד שהיו מעבירים חרוצות ברזל על גופם כמו שדשין בהם את התבואה, וכבר עשה דוד ככה בבני עמון וישם במגרה ובחרוצי הברזל (שמואל ב יב, לא), וכאשר על שלשה פשעיהם החמורים עשו זה נתמלא סאתם.
דושם – מלשון דישה.
בחרוצות – שם כלי דישה מלאה חריצים כמו כי לא בחרוץ יודש קצח (ישעיהו כ״ח:כ״ז).
על שלשה פשעי דמשק – יתכן שהם הפשעים הראשיים בדמשק והחמורים מכולם והם עכו״ם וג״ע וש״ד הנמצאים בכל אלה הנזכרים פה ור״ל האם מהראוי שעל שלשת הפשעים הראשיים ועל הוספת פשע הרביעי שלא אשיב לו גמולו בראשו בתמיה.
על דושם – עתה יפרש מהו הפשע הרביעי שישלם עליו הגמול ואמר שהוא על שדשו את אנשי גלעד בכלי ברזל מלא חריצים עשוי לדוש בו התבואה.
לא אשיבנו – פרשתי מענין השבת גמול ובתמיהה, אולם באמת השבת גמול בא תמיד בקישור הלמ״ד ומעלליו אשיב לו (הושע ד׳), והשבה עם את הוא השבת הדבר למקומו. או תשובה למדבר, ומענין זה בא פה, שבעבור ארבעה פשעיו לא אשיבנו לארצו ולמדרגתו, או ר״ל הכי לא אשיב אותו תשובה על פשעיו, והתשובה תהיה הפורעניות שאביא עליהם שבזאת יכירו חטאתיהם.
כה אמר ה׳ – אחר שספר תארי הנביא ואיך הוחזק לנביא נאמן, מתחיל גוף הספר, וטרם יתחיל נבואותיו על יהודה ועשרת השבטים הקדים נבואת פורעניות על שכני א״י אשר הרעו לישראל, והודיע כי יענישם ה׳ בעבור זה, שהגם שישראל לקו בעונם בכל זאת לא ינקו כל הנוגעים בם לרעה כמ״ש וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, והנה ארם היה שכן לא״י בצד מזרח ופלשתים במערב וצור בצפון ואדום ועמון ומואב בדרום ויודיע ענשם זאח״ז, והתחיל מארם שהם הריעו לישראל תחלה מן ימי אלישע עד ימי ירבעם בן יואש כמבואר בספר מלכים, ואמר על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה הכי לא אשיבנו את גמולו? אחר שחטאו שלשה פשעים וגם הפשע הרביעי הלא בהכרח שאענישם ואשוב גמולם להם, אולם מה הן השלשה פשעים פי׳ הרד״ק שלש פעמים שהרעו לישראל תחלה, והרי״א פי׳ שר״ל שלשה פשעים הידועים שהם ע״ז וג״ע וש״ד שהיה ביניהם, ואמר שהגם שלא השבתי גמולם על שלשת הפשעים הכי עתה שפשעו גם פשע הרביעי הכי לא אשיבנו? והפשע הרביעי הוא על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד – שהיו מעבירים על גופם חריצות ברזל כמו שדשים את התבואה ליסרם באכזריות חמה ושטף אף.
כה אמר – כאן מתחילות נבואותיו מאת ה׳, אבל הפסוק הקודם היה אומרו מדעתו בראותו חטאת עמו.
על שלשה וגו׳ – על פשעיהם הרבים אקראם לפני בית דיני ולא אשיבם אל מקומם ריקם בלא עונש, והזכיר בכל אלה פשעם היותר גדול; ובהוה אדם לא יגיע לְרֶשַע גמור בבת אחת, ופשעים אחרים יש בו קודם לכן.
על דושם וגו׳ – אפשר שהם דברים כמשמעם, ואפשר שהם משל להוראת אכזריות חמת חזאל מלך ארם (שעיר מלכותו דמשק) על שני השבטים ומחצה שמעבר לירדן (מלכים ב׳ י׳:ל״ג, י״ג:ז׳), ושם כתב ״כי אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש״.
תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ד) וְשִׁלַּ֥חְתִּי אֵ֖שׁ בְּבֵ֣ית חֲזָאֵ֑ל וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנ֥וֹת בֶּן⁠־הֲדָֽד׃
So I will send a fire into the house of Hazael, and it will devour the palaces of Ben Hadad.
תרגום יונתןרש״יאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וְאַשְׁלַח אֶשְׁתָּא בְבֵית חֲזָאֵל וּתְשֵׁיצֵי בִּרְנְיַת בַּר הֲדָד.
חזאל – ובן הדד מלכי ארם וראש ארם דמשק.
Hazael etc. Ben Hadad – The kings of Aram, and the head of Aram is Damascus.
ושלחתי. בבית חזאל – בני בניו, אולי רצין היה מהם, שהמיתו מלך אשור.
ושלחתי אש בבית חזאל – על ידי תגלת פלאסר מלך אשור.
I will send fire upon the House of Hazael: through the hand of Tiglath-pileser, King of Assyria.
ושלחתי אש – משל על האויב. כמו כי אש יצאה מחשבון (במדבר כ״א:כ״ח).
חזאל ובן הדד הם מלכי ארם.
ויצא דבר מלכות מלפניו ית׳ לשלח אש בבית חזאל כלומר במלכים הבאים מזרעו והאש הוא רמז אל האויב אשר יבא ויחריב ביתו, וירמוז כאן באש אל מלך אשור שכבש דמשק והמית את רצין שהיה מזרעו, ולפי שארמון בית המלך אשר בדמשק בנאו בן הדד מלך ארם לכן אמר ואכלה ארמונות בן הדד, וחכמי הנוצרים כתבו שהאש אשר יעדו הנביאים ענינו חרון אף ה׳ שלא ישוב ממנו בשום צד ואין זה רחוק ממה שפירשתי.
ואכלה – ותשרף.
ושלחתי – לכן אשלח אש.
בבית חזאל – ר״ל אויב חזק יחריב בית חזאל מלך דמשק.
ארמנות בן הדד – ההיכלות שבנה בן הדד מלך ארם.
ושלחתי אש – שלא תבוא פורעניותם בדרך הטבע שתחלה יכבוש האויב ערי השדה סביב ואח״כ יכבוש שער העיר ואח״ז יחריב בית המלך, כי יהיה בהפך, תחלה אשלח אש בבית חזאל שהוא בית המלכות, ואחר כך אכלה ארמנות בן הדד בן חזאל שמלך אחריו ובנה ארמונות סביב בית אביו, ואח״כ.
בן הדד – שממנו חזאל עבדו לקח המלוכה (מלכים ב׳ ח׳:ז׳-ט״ו).
תרגום יונתןרש״יאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ה) וְשָֽׁבַרְתִּי֙ בְּרִ֣יחַ דַּמֶּ֔שֶׂק וְהִכְרַתִּ֤י יוֹשֵׁב֙ מִבִּקְעַת⁠־אָ֔וֶן וְתוֹמֵ֥ךְ שֵׁ֖בֶט מִבֵּ֣ית עֶ֑דֶן וְגָל֧וּ עַם⁠־אֲרָ֛ם קִ֖ירָה אָמַ֥ר יְהֹוָֽהי״יֽ׃
I will break the bar of Damascus, and cut off the inhabitant from the valley of Aven and him who holds the scepter from the house of Eden; and the people of Syria shall go into captivity to Kir,⁠" says Hashem.
תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וְאֶתְּבַר תְּקוֹף דַמֶשֶׂק וֶאֱשֵׁיצֵי יָתֵיב מִבִּקְעַת אָוֶן וְעָבֵיד שׁוּלְטַן מִבֵּית עֶדֶן וְיִגְלוּן עַמָא דַאֲרָם לְקִירְנֵי אֲמַר יְיָ.
בקעת און – מקום הוא בארם.
ותומך שבט – ועביד שולטן כמו לא יסור שבט (בראשית מ״ט:י׳) על שם שהמושל רודה את העם במקלות.
מבית עדן – מקום.
קירה – מקום ושם הגלם סנחריב בימי אחז שנאמר ויעל דמשק ויתפשם ויגלה את ארם קירה (מלכים ב ט״ז:ט׳) כל הפורענות שנתנבאו נביאי ישראל לבא חרב על האומות נביאים שהיו קודם סנחריב כגון ישעיה ועמוס נבאו על חרב סנחריב וירמיה ויחזקאל נבאו על חרב נבוכדנאצר.
from Bik'ath-Aven – That is a place in Aram.
and one who holds the scepter – [Jonathan renders:] and one who exercises sovereignty. Cf. "The scepter shall not turn away from Judah" (Bereshit 49:10), since the ruler castigates the people with sticks.
from Beth-Eden – A place name.
to Kir – A place name, where Sennacherib exiled them during the time of Ahaz, as it is stated: "And he went up to Damascus and seized it, and exiled Aram to Kir.⁠" [see Melakhim II 16:9, where the wording differs.] All the retribution that the prophets of Israel prophesied concerning the nations – the prophets who preceded Sennacherib, e.g. Yeshayahu and Amos, prophesied concerning the sword of Sennacherib, and Yirmeyahu and Yechezkel prophesied concerning the sword of Nebuchadnezzar.
ותומך שבט – אוחז ממשלה, שמו של שבט, כמו: לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ״ט:י׳) שהוא לשון ממשלה.
ושברתי – כי נלכדה בהלכד שומרון.
והכרתי. בקעת און – שם עיר בארם.
ותומך שבט כמו ״מטה עז שבט למשל״ (יחזקאל י״ט:י״ד).
קירה – אל קיר, שם העיר באשור, וככה כתו׳ ״ויגלה קירה״ (מלכים ב ט״ז:ט׳).
בריח דמשק – לפני מלך אשור וייכנס.
בקעת און ובית עדן הן מארם. והוא בני ארם האמור במלכים.
קירה – לקיר. למקום שבאו שם כדכתיב וארם מקיר (לקמן ט׳:ז׳). וכאשר אומר על ישראל והושיבך י״י מצרים (דברים כ״ח:מ״ח) כן אילו ישובו למקום שבאו משם, והוא שנאמר במלכים (מלכים ב ט״ז:ט׳) ויגלה קירה.
The gate-bars of Damascus: before the King of Assyria, that he may enter.
The Valley of Aven…Beth Eden: These are [places in] Aram. And these are the children of Aram that are spoken of in Kings.⁠1
Kir: Towards Kir.⁠2 To the place from which they came, as it is written and Aram from Kir (Amos 9:7). In the same way that Scripture says of Israel The LORD will send you back to Egypt (Deuteronomy 28:68), so will these people return to the place from which they came. That is what is said in Kings and exiled them to Kir (2 Kings 16:9).⁠3
1. It is not clear what Rabbi Eliezer is referring to here, as the phrase bnai aram does not appear in Scripture. Perhaps the reference is to the “raiding bands” (gedudai Aram) mentioned in 2 Kings 6:23; 24:2. Cohen (2012), 101 thinks Rabbi Eliezer refers to 2 Kings 19:12–13, because of the reference there to bnai ‘Eden, “the children of Eden” and its possible association in Rabbi Eliezer’s mind with bet eden, “House of Eden” in Amos here. It may well be that Rabbi Eliezer has in mind a midrash found in Sifre Devarim, at Deuteronomy 11:21: this interpretation features a reference to Aram “trampling (Israel) to dust” in 2 Kings 13:7, the very verb Amos uses here.
2. Rabbi Eliezer thus demonstrates his knowledge of this aspect of Biblical Hebrew grammar: the name of the city or region to which the Arameans are to be exiled is written קירה, Kirah in Hebrew, and the final hé indicates direction. Certain commentators (Rashi) had apparently considered “Kirah” to be the actual name.
3. See 2 Kings 16:9: “The king of Assyria marched against Damascus and captured it. He deported its inhabitants to Kir.”
ושברתי – שלא יצילוה דלתיה ובריחיה ולא תעמוד לפני האויב.
מבקעת און – שם עיר גדולה בארם. וכן בית עדן. ואעפ״י שדמשק היתה ראש הממלכה, בית עדן גם כן היתה מושב המלכים. לפיכך אמר ותומך שבט מבית עדן, כי תומך שבט הוא המלך, כמו לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ״ט:י׳). כי מנהג המלך להיות שבט בידו תמיד והוא סימן שהוא רודה בעםא. וכן ראינו באחשורוש, [ויושט] המלך את שרביט הזהב (אסתר ה׳:ב׳) אשר בידוב.
קירה – אל קיר, והוא שם עיר בארץ אשור. וכן כתוב בספר מלכים ויגלם קירה (מלכים ב ט״ז:ט׳).
א. רש״י פירש על שם שהמושל רודה את העם במקלות. ואולי לא ניחא ליה להרד״ק לפרש כן, משום שהשוטרים הם שמכים במקלות ולא המושל בעצמו.
ב. בבראשית (מ״ט:י׳) כתב הרד״ק: המושל נקרא שבט לפי שרודה על העם ומיסרם כמו שמיסר אדם בשבט. וכן דרך המושלים להיות שבט בידם לדמיון זה, כמו שנאמר את שרביט הזהב אשר בידו, וכן אמר שבט מושלים (ישעיה י״ד:ה׳), שבט מלכותך (תהלים מ״ה:ז׳).
מבית עדן – נראה שזה במחוז דמשק.
ואחר שזכר חרבן המלכים ואמונותיהם זכר חרבן ארצם באמרו ושברתי בריח דמשק ר״ל כי אם היותה גדולה וחזקה דלתים ובריח ישברם השם, והענין שלא יצילוה דלתותיה ובריחיה ולא תעמוד לפני האויב, ואומרו והכרתי יושב מבקעת און ותומך שבט מבית עדן חשבו המפרשים שבקעת און היה עיר גדולה בארם וכן בית עדן, אבל אני אגידך אמתת הדבר הזה מפי השמועה ועדות אמת בקעת און היא הבקעה הסמוכה לדמשק שהיא הבקעה היותר דשנה ומשובחת מכל בקעות העולם בכל מיני פירות ותבואות משובחים לאין תכלית ובאותה בקעה בכל כרם ובכל פרדס ושדה אשר שם יש בית ומגדל ושם מתישבין אוכלוסין רבים מאנשי דמשק, ועל אותה בקעה אמר כאן באמת והכרתי יושב מבקעת און שבבוא האויב נחרבה הבקעה מפני שברחו היושבים משם ולרשעת אנשי דמשק קראו בקעת און, ואמנם בית עדן הוא עצמו דמשק שלהיותה עיר מעודנת ומעונגת לאין תכלית נקראת בית עדן עד שאומרים הישמעאלים שהנביא אשר להם מחמ״ד בא לדמשק וקודם שנכנס בה ראה הבקעה והעיר מהר אחר ואמר לא אבא הנה בשום צד לפי שהיא גן עדן ומי שיכנס בעדן הזה לא יכנס בעדן של מעלה כי אין אדם זוכה לשני גני עדן ושהלך משם ולא נכנס בדמשק, ולפי שמלך אשור בא עליה והמית כל זרע המלוכה והחריב העיר והבקעה לכן אמר פה הנביא ותומך שבט מבית עדן כי המלך והשוטר או מושל הוא תומך השבט בידו לרדות העם ואמר שזה יכרת כולו ממנה בבוא האויב, ואחרי שזכר הרג המלכים וחרבן הארץ זכר גלות העם באומרו וגלו עם ארם קירה שקירה הוא שם עיר בארץ אשור וכ״כ בספר מלכים (מלכים ב טז, ט) ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפשה ויגלה קירה ואת רצין המית, הנה ביאר שהפשע אשר עליו נתמלאה סאתה של דמשק היה בעבור הרעה שעשה לישראל רוצה לומר ליושבי גלעד בדרך בזיון והכנעה:
בריח – מטה העשוי לסגור בו השער.
מבקעת און – שם עיר.
ותומך – ומחזיק וכן וכפיה תמכו פלך (משלי ל״א:י״ט).
שבט – שרביט.
מבית עדן – שם עיר.
בריח דמשק – ר״ל האויב יבוא בה כאלו נשברו הבריחים ונפתחו השערים.
ותומך שבט – ר״ל אכרות תומך שבט מבית מדן ועל המושל יאמר שהוא אוחז השבט לרדות בו את המחוייב וכן לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ״ט:י׳).
קירה – אל קיר והוא שם מקום וכן נאמר ויגלם קירה (מלכים ב ט״ז:ט׳).
תומך שבט – כמו לא יסור שבט מיהודה והוא כינוי אל המשרה.
ושברתי בריח דמשק בריח של מבצר העיר, ואח״כ והכרתי יושב מבקעת און שהיו סביב דמשק, ותומך שבט מבית עדן שהיו שייכים למלכות ארם, והיה להם שבט ממשלה בפ״ע תחת מלכות ארם וגם הם יגלו עם ארם קירה הגם שהיה שבט בפ״ע, באופן שידמו כחולי מסוכן שהחולאת מתחיל מן הלב אשר ממנו תוצאות חיים ומתפשט אל כל איברי הגויה.
בריח – המחזיק סגירת שעריה, באופן שאויביה יכנסו בה וירשוה.
מבית עדן – מקום מעדנים שהמלך ובני משפחתו דרים שם.
תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ו) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ עַל⁠־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י עַזָּ֔ה וְעַל⁠־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל⁠־הַגְלוֹתָ֛ם גָּל֥וּת שְׁלֵמָ֖ה לְהַסְגִּ֥יר לֶאֱדֽוֹם׃
Thus says Hashem: "For three transgressions of Gaza, and for four, I will not revoke its punishment; because they carried away captive the whole community, to deliver them up to Edom.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ עַל תְּלָתָא חוֹבֵי עַזָה וְעַל אַרְבְּעָה לָא אֶשְׁבּוֹק לְהוֹן עַל דְאַגְלִיאוּנוּן גָלוּ שְׁלֵמָא לְמִמְסַר לֶאֱדוֹם.

רמז תקלח (המשך)

כה אמר ה׳ על שלשה פשעי ישראל – אמר רבי יוסי עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושניה ושלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין שנאמר ועל ארבעה לא אשיבנו. ואומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, מאי ואומר וכי תימא הני מילי בצבור אבל ביחיד לא תא שמע הן כל אלה יפעל אל וגו׳. ההוא דקאמר ואזיל אתרתי תלת גברא לא מקטיל. א״ר שמואל לר׳ יהודה קרא כתיב על שלשה פשעי ישראל וגו׳.
עזה – מפלשתים היתה.
גלות שלמה – גלות ישראל שתהא הגלות שלימה שלא ימלט איש שהיו עומדים על הדרכים ותופשין הנמלטים ומסגירין אותם וכן עשו אנשי צור וכן לארבע רוחות בחורבן בית שני כמו שמפורש באגדת האזינו עזה מן הדרום צור מן הצפון דמשק מן המזרח ערביים מן המערב שנאמר משא בערב ביער בערב תלינו (ישעיהו כ״א:י״ג).
Gaza – That was a city of the Philistines.
a whole captivity – I.e, the captivity of Israel, that the captivity be complete, that no one should escape, for they would stand on the roads and seize those fleeing and deliver them. And so did the people of Tyre, and so to the four sides during the destruction of the Second Temple, as is delineated in the Aggadah of Ha'azinu (Sifre 322), Gaza from the south, Tyre from the north, Damascus from the east, the Arabs from the west, as it is stated: "The harsh prophecy concerning Arabia: In the forest in Arabia did you lodge, on the roads of your cousins" (Yeshayahu 21:13).
כה. שהגלו ישראל בדרך שלום, והסגירום לאדום.
(ו-ט) כה אמר י״י על שלשה פשעי עזה – פי׳: עזה היתה מפלשתים, ונתחבר עזה עם צר, והגלו גלות שלמה לאדום והסגירו אותו ביד אויב. ועל כן יאמר הנביא, כי לא יקבל אותם, עד שיעשה מהן דין.
ולא זכרו ברית אחים – פי׳: אחוה שהיה ביניהם.
על שלשה פשעי עזה ואף על ארבעה עדיין לא אשיבנו – גמולו ואסבול על כל מה שהרעו לעמי.
אבל על הגלותם – עמי, גלות שלימה – וגמורה שלא להשאיר שריד ופליט בארצם להסגיר פליטי עמי הבורחים אליהם לאדום השונאים אותם והם מסגירים אותם לאשור ולכשדים להוליכם בשבי.
For three sins of Gaza: And even for the fourth I will yet not turn aside their recompense,⁠1 but will suffer all that which they did evilly to my people. But because they exiled my people an exile complete and total, in that they did not allow to remain a remnant or a refugee in their land, but delivered the refugees of my people who had escaped to them, to Edom, who hated them, and who delivered them to Assyria and to the Chaldeans, to lead them into captivity —
1. I.e., God had not yet, at that stage, decreed destruction against Gaza.
כה אמר י״י, על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום – אמרו כי זאת הנבואה נבא על חורבן בית שיני כי הפלטים מגלות טיטוס. והיו בורחים דרך ארץ פלשתים שהיא סמוכה לארץ ישראל, והפלשתים היו לוקחים אותם ומסגירים אותם ביד אדום, כי טיטוס ומחנהו אדומים היו רובם. וזהו גלות שלמה שלא נשארה פליטה להם שלא גלו. כי בחרבן בית ראשון לא ראינו זה. וזכר עזה ואשדוד ואשקלון ועקרון ולא זכר גת, כי למלכי יהודה היתה כמו שכתוב, ואומר כי רובם שבו לדת ישראל, ואשר לא שבו, עליהם נאמר ואבדו שארית פלשתים (עמוס א׳:ח׳).
כה אמר י״י על שלשה פשעי עזה – אין לשאול אנה נמצא כתוב שעשו זה יושבי עזה, וכן דמשק שקדם זכרו, וכן האחרים שיזכור עוד, כי אין זה חובה שיכתב במקום אחר, וכן רבים בתורה ובנביאים ופעמים לסבות. ובאור זה הכל אוצר י״י יבוא.
שלמה – גמורה וחזקה.
וטעם להסגיר – הפך מה שנצטוונו אף על יתר הגוים: לא תסגיר עבד אל אדוניו (דברים כ״ג:ט״ז), כמו שכתוב בתורה. וזה היה נבלה, כי ישראל היו מסתתרים בארצם מפני האויבים והם היו מסגירים אותם לאדום, שהיו שונאים אותם שנאת מות, מפני מה שעשו להם דוד ויואב, כמ״ש: עד הכרית כל זכר באדום (מלכים א י״א:ט״ז). ואולם לא פירש בכאן ישראל, וזה לסבה, והכל אוצר י״י יבוא.
כה אמר ה׳ על שלשה פשעי עזה וגומר. סיפר גם כן שכן אמר השם על עזה ראש מלכות פלשתים הסמוכה לירושלם שלהיות בין הפלשתים ההם שלשת הפשעים עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ועוד נתוסף עליהם פשע אחר ממה שעשו לישראל האם היה ראוי שלא ישיבנו רוצה לומר לעם עזה ברעתו כי באמת ראוי היה שישיב להם גמול השם כמעשה ידיהם, והנה הפשע הד׳ אשר עשה היה כנגד ישראל והוא אמרו על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום, ורש״י פירש גלות שלמה גלות ישראל שתהא שלימה שלא ימלט איש שהיו עומדים על הדרכים ותופשים הנמלטים מישראל ומסגירים אותם וכך עשו אנשי צור, ויותר נכון הוא מה שכתב הרד״ק שהפלטים מהמלחמה מארץ ישראל היו בורחים דרך ארץ פלשתים שהיא סמוכה להם לפי שהיו בשלום עמהם ופלשתים היו לוקחים ומסגירים אותם ביד אדום, ויהיה לפ״ז שיעור הכתוב על הגלותם את ישראל גלות בהיותם בשלום עמהם כדי להסגירם לאדום, ואם אמר זה על חרבן בית שני יהיה אדום חיל הרומיים שבאו עם מלכי ישראל והיה ענינו שבני אדום ישבו מבנ״י שבי כי כן דרך המלחמות שפעם ינצח זה ופעם ינצח זה ובהיותם שבויים בארץ אדום יברחו משם בנ״י השבויים ויבאו לפלשתים שהיו בשלום עמהם ובטחו בהם והפלשתים ברשעתם היו מסגירים אותם ביד אדום הפך מה שאמרה תורה לא תסגיר עבד אל אדוניו (דברים כג, יז), ועז״א על הגלותם גלות שלימה להסגיר לאדום שהיו מגלים לבני ישראל היושבים שלמים עמהם ומחזיקים אותם באונס בהסגירם לאדום.
להסגיר – ענין מסירה כמו לא תסגיר עבד (דברים כ״ג:ט״ז).
על הגלותם וגו׳ – כי בזמן חורבן בית השני ע״י טיטוס ברחו קצתם מישראל דרך ארץ פלשתים ותפשום בני עזה ומסרום ביד האויב וז״ש על הגלותם וגו׳ ר״ל על שהגלו את ישראל גלות שלימה איש לא נעדר וזהו במה שתפסום להסגיר לעכו״ם.
כה אמר ה׳ – עתה נבא על פלשתים שהיו שכני א״י במערב, על שלשה פשעי עזה שהם ע״ז וג״ע וש״ד שהיה בידם ועל ארבעה שהוסיפו עתה הכי לא אשיבנו גמול? על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום – שבעת החורבן עמד אדום על הפרק להכרית את פליטיו כמ״ש בעובדיה ורבים ברחו לצד מערב דרך ארץ פלשתים, והם הסגירו אותם ליד האדומים שהם מסרום אל האויב כדי שיהיה הגלות גלות שלמה שלא ימלט איש.
על הגלותם – את בני ישראל מארצם (אותם הקרובים לעזה בקרן דרומית מערבית לארץ ישראל).
גלות שלמה – בני עיר אחת כולם, להסגירם בידי אדום שקנו אותם מידם.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ז) וְשִׁלַּ֥חְתִּי אֵ֖שׁ בְּחוֹמַ֣ת עַזָּ֑ה וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנֹתֶֽיהָ׃
So I will send a fire on the wall of Gaza, and it will devour its palaces.
תרגום יונתןאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וְאֶשְׁלַח אֶשְׁתָּא בְּשׁוּרֵי עַזָה וּתְשֵׁיצֵי בִּרְנְיָתָהָא.
ושלחתי. האויב נמשל לאש, ״כי אש יצאה מחשבון״ (במדבר כ״א:כ״ח).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

על זה לא אשתוק ושלחתי אש בחומת עזה.
Concerning this I will not remain silent, but I will send fire upon the wall of Gaza.
ושלחתי – מבואר הוא.
ולכן גזר השם לשלוח אש האויב בחומת עזה שתאכל ותשרוף הארמנות היפים שלהם.
ושלחתי אש בחומת עזה – עזה התבצרה בחומה בצורה, ונכבשה החומה, והעיר נתנה למאכלת אש.
תרגום יונתןאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ח) וְהִכְרַתִּ֤י יוֹשֵׁב֙ מֵֽאַשְׁדּ֔וֹד וְתוֹמֵ֥ךְ שֵׁ֖בֶט מֵֽאַשְׁקְל֑וֹן וַהֲשִׁיב֨וֹתִי יָדִ֜י עַל⁠־עֶקְר֗וֹן וְאָֽבְדוּ֙ שְׁאֵרִ֣ית פְּלִשְׁתִּ֔ים אָמַ֖ר אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽהיֱ⁠־הֹוִֽה׃
I will cut off the inhabitant from Ashdod and him who holds the scepter from Ashkelon; and I will turn My hand against Ekron; and the remnant of the Philistines will perish,⁠" says Adonai Elohim.
תרגום יונתןרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וָאֳשֵׁיצֵי יָתֵיב מֵאַשְׁדוֹד וְעָבֵיד שׁוּלְטַן מֵאַשְׁקְלוֹן וְאָתִיב מְחַת גְבוּרְתִּי עַל עֶקְרוֹן וְיֵיבְדוּן שְׁאָרָא דִפְלִשְׁתָּאֵי אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים.
אשדוד – אשקלון עקרון סרני פלשתים הם.
והשיבותי ידי – אכה ואשנה.
Ashdod... Ashkelon... Ekron – They were the lords of the Philistines.
and I will return My hand – I will smite them repeatedly.
והכרתי. ותומך שבט כמו ״לא יסור שבט מיהודה״ (בראשית מ״ט:י׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

והכרתי, והשיבותי ידי – אחר שיכלו עזה ואשדוד ואשקלון, עוד אשיב ידי על עקרון להשחיתה, ובה יאבדו שארית פלשתים.
ואבדו שארית – ואבדו על הפרט, שארית על הכללא.
א. ואבדו לשון רבים על היחידים, ושארית לשון יחיד על הכלל.
וכן אמרו: מאשדוד וכן מאשקלון ועקרון וגם שארית פלשתים, ובתחלה לא זכר רק עזה. וגם זה אוצר י״י יבוא.
וכן יכרית העם היושב באשדוד ותומך שבט מאשקלון שהם כולם ערים מפלשתים עזה ואשדוד ואשקלון ועקרון, ולא זכר גת כי למלכי יהודה היתה, וממ״ש ואבדו שארית פלשתים יראה אמתת מה שזכרתי שהיתה נבואת עמוס אחר נבואת יואל בזמן ומפני שעמוס ראה נבואות יואל על חרבן צור וצידון וגלילות פלשת לכן לא ניבא עליהם וניבא על שאר הערים ואמר מפני זה ואבדו שארית פלשתים.
והשיבותי ידי – מלעיל הטעם בבי״ת ובמקצת ספרים מלרע והמסורת צווחת כנגדם ואומרת ב׳ מלעיל כמ״ש ביחזקאל כ׳.
והשיבותי – ר״ל אכה ואשיב ידי להכות עוד.
ואבדו שארית – ר״ל אף שארית מה לא ישאר מהם.
והכרתי יושב מאשדוד שם נכרתו היושבים, ומאשקלון נכרתה הממשלה, ועקרון נחרבה ב״פ לכן אמר והשיבותי ידי – וגת לא חשב כי היתה ליהודה.
מאשדוד – כל ערי פלשתים היותר גדולות שנויות כאן חוץ מגת, וכולם נתנו יד לעזה לכבוש ערי ישראל, אבל עזה היתה ראשונה ועיקר בהסגרת יושביהם לאדום.
תרגום יונתןרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ט) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ עַל⁠־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵי⁠־צֹ֔ר וְעַל⁠־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַֽל⁠־הַסְגִּירָ֞ם גָּל֤וּת שְׁלֵמָה֙ לֶאֱד֔וֹם וְלֹ֥א זָכְר֖וּ בְּרִ֥ית אַחִֽים׃
Thus says Hashem: "For three transgressions of Tyre, and for four, I will not revoke its punishment; because they delivered up the whole community to Edom, and didn't remember the brotherly covenant.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ עַל תְּלָתָא חוֹבֵי צוֹר וְעַל אַרְבְּעָא לָא אֶשְׁבּוֹק לְהוֹן עַל דְמַסְרִינוּן גָלוּ שְׁלֵימָא לֶאֱדוֹם וְלָא אִידְכָּרוּ קִיֵם אַחִין.

רמז תקלט

כה אמר ה׳ על שלשה פשעי צור וגו׳ – הדא הוא דכתיב פן ינכרו צרימו בשעת צרתן של ישראל עובדי אלילים מנכרין אותם ועושים כאלו אינם מכירים אותם. וכן מצינו כשבקשו ישראל לברוח כלפי צפון היו מסגירים אותם שנאמר על שלשה פשעי צור, בקשו לברוח כלפי דרום היו מסגירים אותם שנאמר על שלשה פשעי עזה, כלפי מזרח היו מסגירים אותם שנאמר על שלשה פשעי דמשק, כלפי מערב היו מסגירים אותם שנאמר משא בערב, ובשעת טובתן של ישראל עובדי אלילים מכחישים להם ועושים עצמם כאלו הם אחים, וכן עשו אמר ליעקב אחי יהי לך אשר לך, וכן חירם אומר לשלמה מה הערים האלה אשר נתת לי אחי. הנני שב שבות אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם, לפי שנאמר ויעקב איש תם יושב אהלים, א״ל הקב״ה אתה התחלת באהלים חייך שנשוב אל ירושלים באהלים בזכותך, א״ר שמואל בר נחמני שבות אהלי אברהם ויצחק אין כתיב כאן אלא אהלי יעקב, וכה״א מה טובו אהליך יעקב.
ולא זכרו ברית אחים – אשר היה בין חירם ובין שלמה שנאמר ויכרתו ברית שניהם (מלכים א ה׳:כ״ו) והיו קורין זה לזה אחי שנאמר: מה הערים אשר נתת לי אחי (מלכים א ט׳:י״ג).
and did not remember the brotherly covenant – which existed between Hiram and Solomon, as it is said: "And they both made a league together" (Melakhim I 5:26). And they called each other brothers, as it is said: "And he said: 'What are these cities that you have given me, my brother?'" (ibid. 9:13).
על שלשה פשעי צור {וגו׳} ולא זכרוא ברית אחים – לא זכרו אותו ברית שהיה בין חירם ובין שלמה, כמו שנאמר: ויכרתו ברית שניהם (מלכים א ה׳:כ״ו). וחירם היה קורא לשלמה אחיו, כד״א: מה הערים {האלה} אשר נתתהב לי אחי (מלכים א ט׳:י״ג).
א. כן בכ״י פריס 162. בכ״י לוצקי 777, ברסלאו 104 נוספה כאן מלת: ״בה״.
ב. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104: ״נתת״.
כה. יש אומרים, כי ברית אחים – על דבר שלמה, שכרת ברית עם מלך צור, והוא קראו ״אחי״ (מלכים א ט׳:י״ג). ואין זה פשט, רק דרש הדורש, כי לא היו אחים כלל. ואינינו שב רק על אדום, שהוא אחי ישראל באמת מאב ואם. והטעם, שראה צור כי אדום היה מבקש רעת ישראל יותר מכל הגוים, ולא היה זוכר ברית אחים, על כן הסגיר ישראל לאדום להנקם מהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ולא זכרו ברית אחים – שלמה וחירם שנעשו אחים בברית.
And they did not remember the covenant of brothers: i.e., of Solomon and Hiram, who became brothers by means of a covenant.⁠1
1. See 1 Kings 5:26: “There was friendship between Hiram and Solomon, and the two of them made a treaty.” See also 1 Kings 9:12–13, where Hiram calls Solomon “my brother.”
כה אמר י״י, לאדום – גם זה בגלות בית שיני, כי צור גם כן סמוכה לארץ ישראל, לפיכך אמר על הסגירם.
ולא זכרו ברית אחים – הם ידעו כי אדום לא זכרו לישראל הברית הראויה להיות בין אחים והיו אכזרים לישראל, והם הסגירום בידם. וישראל ואדום אחים, וכן שלח משה למלך אדום כה אמר אחיך ישראל (במדבר כ׳:י״ד).
ויש מפרשים אחים, שלמה וחירם מלך צור, שהיה ברית ביניהם.
כה אמר י״י על שלשה פשעי צר – גם בזה לא יפרש שהנסגרים היו ישראל, ואם בלי ספק עליהם ידבר, והעד אמרו: ולא זכרו ברית אחים – שזה בלי ספק על דוד ושלמה עם מלך צר. וכן כתיב שאמר מלך צר על שלמה: מה הערים האלה אשר נתתה לי אחי (מלכים א ט׳:י״ג).
וכן זכר בפשע הזה בעצמו על צור באמרו על הסגירם גלות שלמה לאדום שהיו מסגירים פליטי ישראל בהיותם בשלום עמהם לאדום, ולא זכרו ברית אחים שהיה ברית ושלום בין ישראל וצור, וכן היתה מקדם בין חירם ובין שלמה כמו שנאמר ויכרתו ברית שניהם (מלכים א ה, כו), והיו קוראים זה לזה אחים כמו שנאמר מה הערים אשר נתת לי אחי.
על הסגירם – על שהם מסרו לאדום את הבורחים מישראל להיות גלות שלימה כדרך שעשה עזה.
ולא זכרו – אנשי צור לא זכרו ברית האחוה שהיה להם עם ישראל וחירם מלך צור קרא לשלמה אח כמ״ש מה הערים האלה אשר נתתה לי אחי (מלכים א ט׳:י״ג).
כה אמר ה׳ – ינבא על צור, על הסגירם גלות שלמה לאדום שישראל בטחו על הברית שהיה לצור עם ישראל מימי דוד ושלמה וברחו לצור, והם הסגירו אותם ליד האדומים, (הגם שלא הגלו אותם בעצמם כפלשתים), הפך האזהרה לא תסגיר עבד אל אדוניו, וחטאם גדול על שלא זכרו ברית אחים שהיה להם עם ישראל, וחירם אמר לשלמה מה הערים אשר נתת לי אחי.
צור – רוכלת העמים עשתה גם היא סחורה בבני ישראל במכרה אותם לעבדים לבני אדום אחרי כבשה איזו עיר מן היושבות על הנמל.
ברית אחים – בין דוד ושלמה ובין חירם (מלכים א׳ ט׳:י״ג), ומצאנו שָם חירם קורא לשלמה בשם אחי.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(י) וְשִׁלַּ֥חְתִּי אֵ֖שׁ בְּח֣וֹמַת צֹ֑ר וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנוֹתֶֽיהָ׃
So I will send a fire on the wall of Tyre, and it will devour its palaces.⁠"
תרגום יונתןאברבנאלמנחת שימלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וְאֶשְׁלַח אֶשְׁתָּא בְשׁוּרֵי צוֹר וּתְשֵׁיצֵי בִּרְנְיָתָהָא.
ולכן גזר השם לשלוח אש בחומת צור שהוא רמז לנבוכדנצר שבא והחריב את צור וארמנותיהם, הנה התבאר שעזה וצור השתתפו ונשתוו בפשע הד׳ כמו שנשתוו בשלשת הפשעים של שאר האומות.
בחומת צר – לית בטעם מלעיל בענין.
ואכלה ארמנותיה – בכמה ספרים חסר וא״ו אמנם כפי המסורת ראוי להיות מלא וכן מצאתיה מפורשת במקרא כ״י זה לשונה. ארמנתיה ד׳ חסר בלישנא וסימן ועלתה ארמנתיה (ישעיהו ל״ד) וישכח ישראל את עשהו (הושע ח׳) ושלחתי אש בחומת עזה דלעיל מתאב אנכי (עמוס ז׳) ע״כ. וכן במקרא גדולה נמסר על כל א׳ מהם ד׳ חסר בלישנא.
ושלחתי אש – כי נחרבה ע״י נ״נ ואח״כ ע״י אלכסנדר מוקדון כמבואר ביחזקאל.
תרגום יונתןאברבנאלמנחת שימלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יא) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ עַל⁠־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י אֱד֔וֹם וְעַל⁠־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל⁠־רׇדְפ֨וֹ בַחֶ֤רֶב אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת רַחֲמָ֔יו וַיִּטְרֹ֤ף לָעַד֙ אַפּ֔וֹ וְעֶבְרָת֖וֹ שְׁמָ֥רָהֿ נֶֽצַח׃
Thus says Hashem: "For three transgressions of Edom, and for four, I will not revoke its punishment; because he pursued his brother with the sword, and cast off all pity, and his anger raged continually, and he kept his wrath forever.
תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ עַל תְּלָתָא חוֹבֵי אֱדוֹם וְעַל אַרְבְּעָא לָא אֶשְׁבּוֹק לְהוֹן עַל רָדְפֵיהּ בְּחַרְבָּא אֲחוּהִי וְחַבֵּיל רַחֲמוֹהִי וּקְטֵיל קְטַל עַלְמִין רוּגְזֵיהּ וְחַמְתֵיהּ נָטְרָא לְאַפְרָשׁ.
על רדפו בחרב אחיו – שנאמר פן בחרב אצא לקראתך (במדבר כ׳:י״ח) וגם עודנו טורף אפו ושומר עברתו ולא חזר בו.
ויטרוף לעד אפו – החזיק בה ולא הניחה.
for pursuing their brother with a sword – As it is said: "Lest I go forth against you with the sword" (Bemidbar 20:18). And he still clings to his anger, keeps his wrath, and has not retracted it.
and grasped forever their anger – He clung to it and did not let it go.
על רדפו בחרב אחיו – על יעקב הוא אומר.
כה. ושחת רחמיו – שהיו ברחם אחד.
וה״א שמרה – נחה, וכמוהו ״ויקרא לה נבח״ (במדבר ל״ב:מ״ב), ואחרים.
על רדפו בחרב אחיו – פי׳: ישראל, כי ישראל אחיו שלאדום היה, כמו שנ׳ ״כה אמר אחיך ישראל״ (במדבר, כ׳:י״ד).
ושחת רחמיו – כלומ׳ לא ריחם להם, וטרף לעד אפו על ישראל,
ועברתו – על ישראל שמרה נצח.
ואדום מה תהא עליו, לכך נאמר, על שלשה פשעי אדום.
ושחת רחמיו – מלרחם על אחיו בצרתו.
ויטרף לעד – את אחיו
אפו – שהיה לו על אחיו,
ועברתו – לשמור נצח.
And as for Edom, what was to become of him?⁠1 Therefore does it say: For three sins of Edom…. And repressed his compassion: From having compassion on his brother during his trouble. And he raged incessant against his brother (with) his anger, that he had against his brother, and he kept his wrath forever.
1. Although Rabbi Eliezer does not explicitly justify his question, I believe he formulated his comment in this way as a type of argumentum minores ad maiores (Rabbinic qal va-homer): If the LORD condemned the violation of a brotherly covenant between Israel and Tyre, how much the more so would he condemn the violation of actual brotherhood existing between Israel and Edom (see v. 11, here). The sense of betrayal felt by Israel and Judah against Edom, more, perhaps, than against their “foreign” enemies, is seen most vividly in Psalm 137:7–9. This animus continued, figuratively, into the post-biblical world inherited by both ancient and medieval rabbis. See Gerson Cohen, “Esau as Symbol in Early Medieval Thought,” In Jewish Medieval and Renaissance Studies (Alexander Altman, ed.. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1967), 19–48.
כה אמר י״י, על רדפו בחרב אחיו – יש מפרשים על עשו ויעקב, שברח יעקבא מפניו.
ויש מפרשים כשעברו ישראל על אדום במדבר, ואמר ויצא אדום לקראתו בעם כבד (במדבר כ׳:כ׳).
והנכון שהוא על חרבן בית שיני, כמו שפירשנו שתי הפרשיות אשר לפני זאת.
ושחת רחמיו – רחמי האח על אחיו שהוא דרך העולם, והוא שחת רחמיו ובטלם.
ויטרף לעד אפו – האף שהיה לעשו על יעקב לעד היה, כי עד הדורות האחרונים היה, וטרף ישראל בכל זמן שהיה הכח בידו.
ואפו הוא הטורף. או תחסר בית השמוש, ר״ל באפו. וכפל העניין במלות שונות.
ואמר ועברתו שמרה נצח – הה״א נחה, והכנוי על העברה. והמלה מלעיל מפני סמיכותו למילת נצח שהוא מלעיל.
א. שברח ״יעקב״, כן הוא בכת״י אוקספורד 33. בכת״י וטיקן 71 חסר.
כה אמר י״י על שלשה פשעי אדוםאחיו – זה ישראל, כמו שמבואר: כי אחיך הוא (דברים כ״ג:ח׳), וזה התאר נאמר על הרחוק ועל הקרוב כמו האב והסוג וכל הדומה לזה. וזאת הרדיפה היתה בעת בא צרות וגליות לישראל מצד אויבים רבים כי צוה י״י ליעקב סביביו צריו (איכה א׳:י״ז), והיו בני ישראל בורחים הנה והנה. וכאשר היו מוצאים {אותם} האדומיים, היו הורגים אותם בחרב והאשימו מאד.
כי עברתו שמורה נצח – אשר הראש שנאת עשו ליעקב על הבכורה והברכה, ולא היה בזה חמס ליעקב, וכבר האריכו שאר הנביאים בחרבן מופלג לאדום על ידי מלך אשור, ואף על פי שפירש ירמיה על כולם, כי הצלחת החיה הראשונה ובפרט נבוכדנצר בהקדמה אחת כוללית להתיר כל הצלחת עם ונפילת עם, והוא אמרו: אנכי עשיתי את הארץ וגו׳ ונתתיה לאשר ישר בעיני (ירמיהו כ״ז:ה׳). אף על פי כן רצו הנביאים לספר ולפרסם עון וחטא בנסתר. וכל זה ראוי, ובראש אמר משה: הנסתרות לי״י אלהינו וגו׳ (דברים כ״ט:כ״ח).
ואחר כך גזר גזרת אדום, וכבר פירשתי אני במשמיע ישועה על שלשה פשעי אדום שהיה הראשון מהם בימי עשו שרדף אחרי יעקב אחיו, והשני בימי משה כשעברו ישראל בגבול אדום שלא נתנו עבור בגבולו שנאמר פן בחרב אצא לקראתך (במדבר כ, יח), והשלישי בחרבן בית ראשון וכמו שנאמר זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלם האומרים ערו ערו (תהלים קלז, י), והד׳ הוא מה שעשו האדומיים שנתישבו ברומי שהחריבו את בית שני ושפכו בני יהודה כמים סביבות ירושלם ושעל זה אמר עמוס על שלשה פשעי ישראל וגומר, וביאורם כי באמרו על רדפו בחרב אחיו רמז אל הראשון שעשו רדף אחר יעקב להרע כי עם היות שלא עשאו בפעל כבר היתה כוונתו רצויה, ועל הב׳ אמר ושחת רחמיו, ועל הג׳ אמר ויטרוף לעד אפו שהוא החרבן ראשון, ואולי אמר לעד מלשון בבקר יאכל עד (בראשית מט, כח), עד שבאו אז בני אדום לירושלים לשלול שלל, ועל חרבן בית שני והגלות הארוך הזה והרעות שסבלנו בו מאומת אדום אמר ועברתו שמרה נצח שמפני אורך זה הגלות אמר בו לשון נצח, האמנם כפי מה שפירשתי בפרשיות האלה כולם יותר נכון לפרש שאמר השם שעל שלשת הפשעים החמורים שיש להם לאדום שהם עבודה זרה וג״ע וש״ד ועל הד׳ שהוסיף עליהם כנגד ישראל האם ראוי שלא ישיבהו כמעשיו הנה באמת ראוי הוא שיקח ענשו, והפשע הרביעית שעשה אדום כנגד ישראל הוא אמרו על רדפו בחרב אחיו והוא שכאשר עברו ישראל על אדום במדבר אמר ויצא אדום לקראתו עם היות שמשה שלח אליו דברי שלום ואמת וקראו באמרו כה אמר אחיך ישראל והוא באכזריותו שחת רחמיו והקורבה והיחס שהיה ביניהם ורדפו בחרב כמ״ש פן בחרב אצא לקראתך, ואותו אף ועברה שהיה לו עם ישראל שמרה נצח כי אחרי שישבו ישראל בארצם תמיד אדום היה להם כאויב. ולכן היתה גזרת השם עליו מדה כנגד מדה הוא שמר עברתו לנצח גם השם ישמור להם עברתו לנצח אם באותה ארץ אדום הסמוכה לירושלם שעליה אמר.
ושחת רחמיו – במדרש ילמדנו פרשת כי תצא כשיצא ממעי אמו חתך מיתרין שלה פירוש האם שלה ובלע״ז מדריצ״י שלא תלד הה״ד על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו רחמו כתיב ע״כ ואין כן בספרים שלנו.
שמרה נצח – כתב ן׳ עזרא בפירוש המקרא ובס׳ צחות דף קס״ח שהה״א נחה אע״פ שעיקרה במפיק לכנוי העברה וכ״כ רד״ק במכלול דף ל״ב ובפירוש כתב שהמלה מלעיל מפני סמיכותה למלת נצח שהיא מלעיל ובשרשים הוסיף ויש אומרים כי הה״א נוספת לפי שהמלה מלעיל.
ועברתו – מלשון עברה וזעם.
נצח – לעולם.
על רדפו בחרב אחיו – כי הלא אח עשו ליעקב ומדוע א״כ רדפו בחרב בזמן חורבן בית השני.
ושחת רחמיו – ביטל הרחמנות הראוי להיות לו עליו כדרך האח על אחיו.
ויטרוף לעד אפו – טרף את ישראל בכל עת שהיה היכולת בידו.
ועברתו – העברה שיש לו על בני ישראל שמורה אצלו לעולם ולא יעזבנה בשום פעם.
אפו, ועברתו – התבאר אצלי (ישעיהו י״ג ובכ״מ) כי אף הוא הכעס על מי שחטא כנגדו, ועברה הוא אם ע״י האף עובר בקצפו את הגבול לכעוס על הכלל גם על הבלתי חוטא, ומצייר את האף כארי טורף לעד, והגם שנוקם באפו לא עזב את עברתו ושמרה נצח, ומלת שמרה י״מ כמו שמרה במפיק, וי״מ שהה״א נוספת וע״כ המלה מלעיל.
כה אמר ה׳, על שלשה פשעי אדום ע״א וג״ע וש״ד ועל ארבעה וכו׳ על רדפו בחרב אחיו בעת חורבן בית ראשון, ויטרוף לעד אפו – ע״י הרומיים שהחריבו ירושלים שהרומיים נחשבו לבני אדום לפי מה שבאר מהרי״א בראיות, וכן האף שהיה להם על ישראל בכל זמן הגלות, ויש הבדל בין אף ועברה, שעברה הוא שע״י אפו עובר הגבול לעשות רעה אל הכלל גם אל אלה שלא חטאו, והנה בני אדום י״ל עברה כללית על כלל ישראל ע״י אמונתם, וזה שמורה בלבם לנצח לנקום נקם מן הכלל להומם ולאבדם, ועי״ז גזרו עליהם הרג ושמד ואבדן בכל דור ודור.
ושחת רחמיו – לא היו לו עוד רחמים מכל וכל.
ויטרף מוסב אל אפו שהוא הנושא, ותיבת שמרה ראויה למפיק ומלרע שְמָרָהּֽ בכפל הכינוי, ובעלי הניקוד חשבוה בה״א נוספת; והנה אף ועברה שניהם פתאומים ועזים אבל אינם נמשכים; לא כן באדום שמשכו ג״כ זמן הרבה.
תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יב) וְשִׁלַּ֥חְתִּי אֵ֖שׁ בְּתֵימָ֑ן וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנ֥וֹת בׇּצְרָֽה׃
So I will send a fire on Teman, and it will devour the palaces of Bozrah.⁠"
תרגום יונתןרש״יאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וְאֶשְׁלַח אֶשְׁתָּא בְּדָרוֹמָא וּתְשֵׁיצֵי בִּרְנְיַת בָּצְרָה.
ארמנות בצרה – בין מואב ובין אדום היא ומארץ מואב ונמשכה אחר אדום והיא העמידה לו מלך במות מלך הראשון שנאמר יובב בן זרח מבצרה (בראשית ל״ו:ל״ג).
the palaces of Bozrah – It is between Moab and Edom, and it belonged to the land of Moab, but it was attracted to Edom. And it set up a king for them when the first king died, and it is said: "Jobab the son of Zerah from Bozrah" (Bereshit 36:33). [from Bereshit Rabbah 83:3]
ושלחתי אש בתימן שהיא בארץ אדום הקרובה לארץ ישראל, וגם ישמור הש״י עברתו עד שבאחרית הימים תאכל ארמנות בצרה שהיא העיר הגדולה, וכבר פירשתי בפי׳ ספר ישעיה בפרשת קרבו גוים לשמוע שעם היות רומי מארץ יון הנה יוחסה לאדום לפי שבני אדום נתישבו בה ומלכו בה המלכים הראשונים מבני אדום, ושם כתבתי ראיות ברורות על זה מספורי דברי הימים אשר לשרים, ובארתי גם כן שעם היות שהיתה במואב עיר אחת ששמה בצרה הנה נקראת רומי גם כן באותו שם לפי שענין בצרה הוא בצורה, ולהיות רומי עיר בצורה גדולה וחזקה מאד נקראת כן, וכבר כתבתי למעלה שניבא עמוס כאן על חרבן ארץ אדום הסמוכה לירושלם ועם זה ניבא גם כן על חרבן רומי העיר הגדולה לבני אדום בפרט, אמנם יואל ניבא על כל מלכות אדום שהוא שם נאמר על כללות.
בתימן – היא ארץ אדום הסמוכה לא״י בדרומה ותלקה גם היא.
בצרה – עיר הבצורה והוא כרך גדול וגו׳.
ושלחתי אש בתימן שהוא מאדום, ואכלה ארמנות בצרה הוא מטרפולין של אדום, שתחתיו הוא רומי העיר שנבא עליה ישעיה מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וכו׳ כמש״פ שם.
בתימן – באדום שהוא לדרום א״י, ואדם הפונה פניו למזרח מצד ימינו דרום, ע״כ נקרא בשם תימן מגזרת ימין.
תרגום יונתןרש״יאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יג) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ עַל⁠־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י בְנֵֽי⁠־עַמּ֔וֹן וְעַל⁠־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל⁠־בִּקְעָם֙ הָר֣וֹת הַגִּלְעָ֔ד לְמַ֖עַן הַרְחִ֥יב אֶת⁠־גְּבוּלָֽם׃
Thus says Hashem: "For three transgressions of the children of Ammon, and for four, I will not revoke its punishment; because they have ripped open the pregnant women of Gilead, that they may enlarge their border.
תרגום יונתןר׳ משה אבן ג'יקטילהרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ עַל תְּלָתָא חוֹבֵי בְנֵי עַמוֹן וְעַל אַרְבְּעָא לָא אֶשְׁבּוֹק לְהוֹן עַל דְבַזָעוּ מַעְדְיַת אֲרַע גִלְעָד בְּדִיל לְאַפְתָּאָה יַת תְּחוּמֵיהוֹן.
על בקעם הרות הגלעד – מענין הרים. והראיה על זה מאמר הכתוב: למען הרחיב את גבולם (עמוס א׳:י״ג) (הרה. Josef b. David, ib. Art)
בקעם הרות הגלעד – השחיתו אותה וגם הרותיהם בקעו שלא ישאר יורש שיערער על הנחלה וכן אומר לבני עמון כה אמר י״י הבנים אין לישראל אם יורש אין לו מדוע ירש מלכם (ירמיהו מ״ט:א׳).
they ripped up the pregnant woman of Gilead – They destroyed it and also ripped up their pregnant women so that no heir would remain who would contest the inheritance. And so does Scripture state: "Concerning the children of Ammon. So said the Lord: Has Israel no sons? Has he no heir? Why has Malcam taken possession of Gad?⁠" (Yirmeyahu 49:1).
על בקעם הרות הגלעד – שהיו מבקעות הנשים ההרות כדי שלא יהיה להם זיכר ויורש אחריהם כדי שהם יירשו את ארץ ישראל. וכן ירמיה אמר: לבני עמון כה אמר י״י הבנים אין לישראל אם יורשא אין לו מדוע ירש מלכם את גד ב ועמו בעריו ישב (ירמיהו מ״ט:א׳).
א. כן בכ״י פריס 162. בכ״י ברסלאו 104: ״היורש אם״.
ב. כן בכ״י פריס 162. בכ״י לוצקי 777, ברסלאו 104: ״גת״.
(יג-יד) כה. הרות – כמו הרים, כמו שנות – שנים. אולי משתנה מלת הרות בעבור אות הגרון.
ואחרים אמרו, שמלת הרות – כמשמעה, שלא תלדנה בנים, ולא יפחדו להרחיב גבולם.
וטעם בתרועה – כי תתפש רבה בכח, וטעם בסער – ברוח סערה, בעבור שהזכיר והצתי באש.
על בקעם הרות הגלעד – יש מפרש׳ הרות מן ׳הרים׳, וכן יאמר, על שהרסו הרי גלעד, שהיה מישראל, כדי שירחיבו את גבולם.
ויש מפרש׳ הרות מן ה׳אשה הרה׳ (שמות כ״א:כ״ב), כמ׳ שנ׳ ״והריותיו בקעו״ (הושע י״ד:א׳), בשביל שלא ילדו וירבו ישראל.
על בקעם הרות הגלעד – שאף העוברים שבמעי אמם היו דוקרים להשמיד להם זכר ויורש להרחיב גבולם.
Because they ripped open the pregnant women of Gilead: Even the fetuses in the womb of their mothers would they pierce to destroy any male among them, that they might expand their border.⁠1
1. Rabbi Eliezer might be thinking of Jeremiah 49:1: “Concerning the Ammonites. Thus said the LORD: Has Israel no sons, Has he no heir? Then why has Milcom dispossessed Gad, And why have his people settled in Gad’s towns?” Both Rashi and R. Yosef Kara, Rabbi Eliezer’s predecessors, direct their readership to this verse.
כה אמר, על בקעם הרות הגלעד – בני עמון היו שכנים לארץ הגלעד, והיו בוקעים ההרים שהיו מגבול ארץ גלעד ומרחיבים בהם גבולם והיו משיגים גבול הגלעד. והשגת גבול הוא עון גדול שהרי הוא אחד מן הארורים הכתובים בתורה, ארור משיג גבול רעהו (דברים כ״ז:י״ז). והרות כמו הרים, יקובץ הר בלשון זכרים הריםא, ובלשון נקבות הרות.
ויש לפרש הרות, הערים הבצורות יכנה אותם בלשון הר, וכן והרותיהם תבקע (מלכים ב ח׳:י״ב), הנני אליך הר המשחית (ירמיהו נ״א:כ״ה), וכן אמר בנבואת ירמיהו לבני עמון כה אמר י״י הבנים אין לישראל אם יורש אין לו מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב (ירמיהו מ״ט:א׳). וזכר שם ארץ גד והנה זכר ארץ הגלעד, והכל מעבר הירדן מזרחה.
ויש לפרש גם כן הרות הגלעד, הנשים ההרות, וכן ההרותיה בקע (מלכים ב ט״ו:ט״ז) והרותיהם תבקע (מלכים ב ח׳:י״ב), כמו שאמר והריותיו יבקעו (הושע י״ד:א׳), וזה על מיעוט החמלה בהם, כמו שאמר ועולליהם ירטשו (הושע י״ד:א׳), ואם העוללים היו הורגים וההרות מבקעים כל שכן האחרים. וזהו שאמר למען הרחיב את גבולם שלא ישאר שריד מישראל, וזהו שאמר ירמיהו הבנים אין לישראל אם יורש אין לו (ירמיהו מ״ט:א׳).
א. ״זכרים הרים״, כן הוא בכת״י אוקספורד 33. בכת״י וטיקן 71: ״בלשון הרים זכרים״.
כה אמר י״י על שלשה פשעי בני עמוןהרות – כמו הרים.
למען הרחיב את גבולם – זה היה נבלה גדולה כי השם צוה לעמנו על ידי משה שלא נצר לבני לוט (דברים ב׳:ט׳,י״ט), וגם הוא פירש כי השם נתן לאלה חלק ידוע בעולם, כמו שנתן לנו, ואלה הרעו לקחת גבולו, לכן נענשו והשחיתם י״יא נבוכדנצר.
א. צ״ע בנוסח.
וזכר גם כן גזרה אחרת שגזר השם יתברך בבני עמון באומרו האם ראוי שעל שלשה הפשעים עבודה זרה וג״ע וש״ד שיש בבני עמון ועל הד׳ שעשו כנגד ישראל על כולם לא אשיבנו באמת אשיב להם גמול כמעשה ידיהם, והפשע הד׳ הוא על בקעם הרות הגלעד למען הרחיב את גבולם והרות הוא מלשון הרים אם לא שהרים הוא שם הרבים לזכרים והרות הוא שם רבים לנקבות וכולם מגזרת הר הם, והענין שלפי שהיו בני עמון סמוכים לארץ הגלעד היו בוקעים ההרים שהיו סמוכים לארץ הגלעד להרחיב בהם גבולם והיו מסיגים גבול הגלעד וארור מסיג גבול רעהו, וכן אמר ירמיהו (מט, א) לבני עמון כה אמר ה׳ הבנים אין לישראל אם יורש אין לו מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב, וזכר גד והוא הדין לארץ הגלעד כי בו עבר הירדן למזרח היה גם כן, ורש״י פירש הרות כמשמעו הנשים ההרות והוא רמז למיעוט החמלה וכדי שלא ישאר שריד בישראל ושלכן אמר הנביא הבנים אין לישראל אם יורש אין לו.
על בקעם – על אשר בקעו כרסי הנשים ההרות של גלעד להוציא הולדות למען יוכלו להרחיב את גבולם ממה שגזלו מבני גלעד על כי לא ישאר יורש מה לערער על הגבול.
הרות – י״מ מענין הר, שבקעו ההרים או המבצרים העומדים שמה, וי״מ נשים ההרות.
על שלשה פשעי בני עמון – ע״ז וג״ע וש״ד כנ״ל ועל ארבעה וכו׳ על בקעם חרות הגלעד – פי׳ מהרי״א מענין הר, שלפי שהיו בני עמון סמוכים לארץ הגלעד היו בוקעים ההרים הסמוכים למען הרחיב את גבולם – ורש״י ז״ל פי׳ הרות כפשוטו, הנשים ההרות, כדי להכרית את ישראל משם, ולשני הפי׳ יובן מ״ש ירמיה על בני עמון הבנים אין לישראל אם יורש אין לו מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב, מדוע ירש רומז על הכרתת הילדים היורשים, ועמו בעריו ישב רמז עמ״ש למען הרחיב את גבולם.
הרות – נשים מעוברות, ואם בני עמון היו רוצים לכבוש ארץ הגלעד למען הרחיב את גבולם ולא מחמת חמס שעשו עמהם בני ישראל, לא היה להם להתאכזר עליהם אחר שכבשום; ואין לפרשו מלשון הרים וגבעות, שאם אחר שכבשו ארץ הגלעד לעצמם בחרו לבקוע הריה ולהישירם למישור, ומה פשעם בזה?
תרגום יונתןר׳ משה אבן ג'יקטילהרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יד) וְהִצַּ֤תִּי אֵשׁ֙ בְּחוֹמַ֣ת רַבָּ֔ה וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ בִּתְרוּעָה֙ בְּי֣וֹם מִלְחָמָ֔ה בְּסַ֖עַר בְּי֥וֹם סוּפָֽה׃
So I will kindle a fire in the wall of Rabbah, and it will devour its palaces, with shouting in the day of battle, with a storm in the day of the whirlwind;
תרגום יונתןר״י קרא א׳אבן עזרא א׳רד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וְאַדְלֵיק אֶשְׁתָּא בְּשׁוּרֵי רַבָּה וּתְשֵׁיצֵי בִּרְנְיָתָהָא בְּיַבָּבָא בְּיוֹמָא דִקְרָבָא בְּעַלְעוֹל בְּיוֹם רוּח.
ואכלה ארמנותיה {ב}⁠תרועה ביום מלחמה בסער ביום סופה – וכן ירמיה אמר: לכן הנה ימים באים נאם י״י והשמעתי אלא רבת בני עמון תרועת מלחמה והיתה {ל}⁠תל שממה ובנותיה באש תצתנה וירש ישראל את יורשיו אמר י״י (ירמיהו מ״ט:ב׳).
א. בכ״י ברסלאו 104, לוצקי 777, פריס 162: ״את״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[והצתי,] בתרועה ביום מלחמה – וכן אמר בנבואת ירמיהו והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה (ירמיהו מ״ט:ב׳).
בסער ביום סופה – המשיל חוזק המלחמה והלכדם מהרה לרוח סערה. וסופה הוא רוח סערהא, והעניין כפול במלות שונות.
א. ״רוח סערה״, כן הוא בכת״י אוקספורד 33. בכת״י וטיקן 71: ״רוח סופה״.
ואמר שלכן יהיה עונש עמון שיבא אש האויב בחומת רבה שהיא רבת בני עמון העיר הגדולה שלהם, ויאכל ארמנותיה בתרועה ביום מלחמה שילחם עמהם האויב, וזכר שתבא פתע פתאום רעתו ומפלתו במהרה ועל זה אמר כסוער ביום סופה על דרך מה שאמר שלמה (משלי א, כז) בבא כשואה פחדכם ואידכם כסופה יאתה.
והצתי – מלשון הצתה והדלקה.
בסער – מלשון רוח סערה ואמר בדרך שאלה על התגברות האויב.
סופה – רוח סופה.
בתרועה וגו׳ – בעת יריע האויב עליהם ביום המלחמה.
בסער – בסערת האויב אשר יבוא.
ביום סופה – הוא יום המלחמה וכפל הדבר במ״ש.
והצתי – יצית בם אש מלחמה וההצתה היא התבערה הנעשית בפעם אחד סביב סביב, כי האש התפשט בכל בני עמון, וכן אמר ירמיה ובנותיה באש תצתנה, וזה יהיה בתרועה ביום מלחמה – וכן לשון זה בירמיה שם, ומפני שעבודת מלכם היה עבודת האש אמר שהאש לא יהיה ממלכם, כי.
בתרועה – שיריעו עליהם בני מלחמתם, כמו שהם הרימו קול שמחה בהתאכזרם על בני ישראל.
תרגום יונתןר״י קרא א׳אבן עזרא א׳רד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(טו) וְהָלַ֥ךְ מַלְכָּ֖ם בַּגּוֹלָ֑ה ה֧וּא וְשָׂרָ֛יו יַחְדָּ֖ו אָמַ֥ר יְהֹוָֽהי״יֽ׃
and their king will go into captivity, he and his princes together,⁠" says Hashem.
תרגום יונתןרד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וִיהַךְ מַלְכֵּהוֹן בְּגָלוּתָא הוּא וְרַבְרְבוֹהִי כַּחֲדָא אֲמַר יְיָ.
והלך מלכם בגולה – וכן אמר בנבואת ירמיהו מלכם בגולה ילך כהניו ושריו יחדיו (ירמיהו מ״ט:ג׳).
ואמר שלא לבד הארץ תלכד אבל גם מלכם ושריהם יחדיו ילכו בגולה כי נחתם גזר דינם על הגזל ואכזריות ההרות שעשו:
מלכם – מלך בני עמון.
מלכם ילך בגולה – וכולל במלכם עבודת המולך גם המלך כפשוטו, ועז״א הוא ושריו.
הוא ושריו – היועצים אותו להבקיע הרות הגלעד.
תרגום יונתןרד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

עמוס א – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, עולם המקרא עמוס א, תרגום יונתן עמוס א, ילקוט שמעוני עמוס א, ר׳ משה אבן ג'יקטילה עמוס א, רש"י עמוס א, ר"י קרא א׳ עמוס א, אבן עזרא א׳ עמוס א – מהדורת פרופ' אוריאל סימון (כל הזכויות שמורות להוצאת אוניברסיטת בר-אילן), אבן עזרא ב׳ עמוס א – מהדורת פרופ' אוריאל סימון (כל הזכויות שמורות להוצאת אוניברסיטת בר-אילן), ר"א מבלגנצי עמוס א, רד"ק עמוס א – פרקים א'-ג', מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים על פי כתב יד וטיקן 71 וכתבי יד נוספים, ברשותו האדיבה, ר"י אבן כספי עמוס א, אברבנאל עמוס א, מנחת שי עמוס א, מצודת ציון עמוס א, מצודת דוד עמוס א, מלבי"ם ביאור המילות עמוס א, מלבי"ם ביאור הענין עמוס א, הואיל משה עמוס א

Amos 1, Olam HaMikra Amos 1, Targum Yonatan Amos 1, Yalkut Shimoni Amos 1, R. Moshe ibn Chiquitilla Amos 1, Rashi Amos 1 – The Judaica Press complete Tanach with Rashi, translated by Rabbi A.J. Rosenberg (CC BY 3.0), R. Yosef Kara First Commentary Amos 1, Ibn Ezra First Commentary Amos 1, Ibn Ezra Second Commentary Amos 1, R. Eliezer of Beaugency Amos 1 – Translated and annotated by Professor Robert Harris for the TEAMS Commentary Series, with the gracious permission of Medieval Institute Publications at Western Michigan University (all rights reserved), Radak Amos 1, R. Yosef ibn Kaspi Amos 1, Abarbanel Amos 1, Minchat Shai Amos 1, Metzudat Zion Amos 1, Metzudat David Amos 1, Malbim Beur HaMilot Amos 1, Malbim Beur HaInyan Amos 1, Hoil Moshe Amos 1

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×