(י-כג) ואמנם הספקות הנופלות בכתובים מהסדר הזה כפי מה שתגזור הסברה הראשונה בהבנת׳ הלא המה כפי מה שאומר כ״ו:
הספק הא׳ אם היתה הפרשה הזאת כי תצא למלחמה על אויביך מקושרת עם הפרשיות שנזכרו למעלה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, ולפרשת כי תצור אל עיר, שלפי שזכר בם שהעיר אשר לא תשלים אם תהיה מהערים הרחוקות ישלול הערים הנשים והטף, ולכן באה הנה יפת תואר שהיא מאותו שלל, אם כן היאך הפסיק ביניהם בפרשת כי ימצא חלל באדמה שאינה מחמר הדרוש והקשר הפרשיות ההן, ור״א כתב שנכנסה ביניהם פ׳ עגלה ערופה בעבור החלל בא״י לא כן בחוצה לארץ אף כי במלחמה, אבל זה טעם חלוש מאד לפי שגם כן יש מצות אחרות תלויות בארץ רבות ובשעת מלחמ׳ ולמה נזכרה פרשת החלל מזולתה:
הספק הב׳ טעם מה שצותה התורה שהבן הבכור יירש פי שנים מאחיו ואם היו כלם בני איש אחד ומפאת האב, גם מפאת האם כמות זה כן מות זה למה צוה ההבדל הזה כל כך ביניהם שהאחד יירש בנכסי׳ כשני אחים ולמה אחז״ל
(ב״ב קכ״א) בפ׳ יש נוחלין שהבכור יירש פי שנים בנכסי האב ולא בנכסי האם, כמו שדרשו
בכל אשר ימצא לו, ולא לה, והנה הבן הבכור יחסו עם האב ועם האם יחס אחד:
הספק הג׳ באמרו
לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלהים וגו׳, ואיך תהיה קללת האלוה יתב׳ מי שיהי׳ תלוי על חטאתו, ולמה לא יאמר כזה על הסקיל׳ ועל החנק ושאר מיתות בית דין, ומה שארז״ל בספרי ובפרק נגמר הדין (דף מ״ו) זלזולו של מלך הוא שהאדם עשוי כדמות דיוקנו וישראל בניו הם משל לב׳ אחים וכו׳ הנה הוא טעם חלוש מאד, כי לפי זה היה ראוי שלא יהי׳ שום אדם נתלה לא יום אחד ולא יומים כי העבר׳ אינה רעה להתמדת׳ כי אם מפני עשיית׳ כל זמן שתהיה, ואם אמרנו שתהי׳
קללת אלהים, לפי שהתלוי מקלל את השם ובוזה כבודו של מקום גם מפני זה לא היה ראוי שיענש המגדף בשום מיתה כל שכן שכבר ביאר ואמר
(איוב ל״ה) לאיש כמוך רשעך וגו׳ ומאי איכפת ליה להקב״ה:
הספק הד׳ בפרשת מוציא שם רע על בתולת ישראל שאמרה תורה שיפרשו השמלה ויאמרו ואלה בתולי בתי, כי מה הטענ׳ בבתולי׳ בזאת השמלה המגוללה בדמי׳ ואולי היה הדם הזה מוסת׳ ודם נדת׳ לא דם בתוליה, גם אולי היו הדמי׳ אחרים נעשי׳ בתרמ׳ ותחבולה כדרך הנשים לעשות לנערות שאינן בתולות בעת נשואיהן, ומה המופת בענין השמל׳ והדמי׳ שעליו יחתכו הזקנים את הדין ויסרו אותו וענשו אותו מאה כסף ולא יוכל לשלחה כל ימיו:
הספק הה׳ הוא בדין הנערה בתולה המאורסת שגזרה תורה שאם צעקה לא יהיה לה משפט מות, ואם לא צעקה תסקל באבנים והנואף גם כן ויקש׳ מזה מאד למה נתלה הדין הזה בנער׳ בתולה המאורשה, כי הנה כולל ג״כ לאשה בעלת בעל אם ישכב איש אותה ברצונה ולא תצעק תמות, ואם יחזיק בה ותצעק היא פטורה, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה ולמה תלה אם כן הדין בנערה בתולה ולא עשאו כולל בכל אשת איש:
הספק הו׳ מה ראתה תורה לתלות ענש הנערה בתולה המאורשה בעיר, ודין פטורה בשדה כי אין הענין תלוי לא בעיר ולא בשדה, כי אם בהיות הנער׳ צועקת או לא, ובין שתהיה בעיר בין שתהיה בשדה אם צעקה אין לה משפט מות ואם לא צעקה מות יומת הנואף והנואפת, ואין לאומר שיאמר שהיות הענין בשדה מורה על צד האומר שצעקה ואין מושיע לה, והיות הענין בעיר מורה שלא צעקה כי אם צעקה היה נשמע קולה, כי הנה הנואף והנואפת לא יומתו כי אם בעדים והתראה ואם כן הנה העדים יעידו אם צעקה או לא צעקה ומה צורך בהיותם בעיר או בשדה:
הספק הז׳ למה היה עונש נערה בתולה פנויה יותר מהמפת׳ אותה, כי הנה המפת׳ כמו שבא בפרשת משפטים ענשו שישאנה, ואם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמהר הבתולות, והנה האונס היה די כשיקחנה לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו, ולמה נתוסף ענשו לתת עוד לאבי הנערה חמשים כסף:
הספק הח׳ באמרו לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו, והנה העריות הן רבות ובאו בפרשת אחרי מות ובמקומות אחרים ולמה הביא מהם כאן ערות אשת האב ולא ערוה אחרת והיה ראוי שיזכור כלן או לא יזכור אחת מהן:
הספק הט׳ באמרו לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ וגו׳. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו׳. והיה נאמר בסדר אלה הדברים ששלח משה לאמר לסיחון אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי רק אעברה ברגלי. כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער. מורה שהמואבים קדמו אותם בלחם ובמים הפך מה שאמר כאן, והרמב״ן העיר על הספק הזה והביא דעות בהתרתו והקש׳ כנגדם. ובפירוש הכתובי׳ אני אזכור דעתו בפשט הכתובי׳ ואעיר גם כן כל הבטולי׳ אשר יתחייבו לו:
הספק הי׳ אם היה אדום ראשית אויבינו ולא אבה נתון את ישראל עבור בגבולו, ולא קדמו בלחם ובמים צוה הש״י לא תתעב אדומי. ואם בעבור הקרבה כמו שאמר כי אחיך הוא, הנה גם כן עמון ומואב הם קרובי׳ כי לוט בן אחי אברהם הוא. ואם עליהם צוה שלא יבאו בקהל ה׳ גם דור עשירי לפי שלא קדמו בלחם ובמים. גם כן היה ראוי מאותו צד שאדום גם הוא לא יבא בקהל ה׳ גם דור עשירי כי לא קדם בלחם ובמים. ואם נתכפר לו הכל בעבור האחוה, למה לא נתכפר גם כן לעמון ומואב מפני הקרבה? כי הנה כלם היו קרובים ואויבים וכלם לא קדמו בלחם ובמים. ולמה אם כן נענשו אלו בהפלגה רבה ואדום ברחמים גדולים:
הספק הי״א באמרו
לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. כי אם היה הרבית והנשך דבר נתעב ונמאס ובלתי הגון ונאות מפאת עצמו. כמו שאמר המשורר בתארי האיש המאושר
(תהלים ט״ו) כספו לא נתן בנשך. יקשה מאד איך התירו לגוי כי הדבר ההוא אין ראוי לעשותו לשום אדם מפאת שלמות המלוה וצדקתו. וכמו שאחז״ל במסכ׳ מכות
(מכות כ״ד) כספו לא נתן בנשך אפילו לגוי ואם הוא דבר הגון וראוי מפאת עצמו למה אסרו באחים ואמר
לא תשיך לאחיך והנה ברציח׳ והגניבה לא התנה. אבל אמר בהחלט לא תרצח לא תנאף לא תגנוב:
הספק הי״ב איך הסכימה התורה האלהית בגרושין בהיותו דבר בלתי הגון שהאיש והאשה שנתיחדו לפני האלהים יתפרדו זה מזה ותבעל האשה לאיש אחר והאיש ישא אחרת. והיה ראוי להיו׳ שבדברים הנעשים לשם מצוה לא תפול החרט׳ וההחזר׳ כל שכן שיגרש׳ גם מבלי סבה שאמר הכתוב
והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלח׳ ובפרט לדעת מי שאומר ש
ערות שאמר הכתוב רוצה לומר
(גיטין צ׳) אפילו הקדיח׳ תבשילו. ואם בזווג אדם אמר (פ׳ בראשית) על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. שהוא למוד כולל וטבע בבני אדם איך יפרד הבשר מבשר ויתחלף הדבר מעצמו:
הספק הי״ג למה הוצרכו הגרושי׳ להיות בגט ובכל התנאי׳ שבאו בקבלה. ולא נסתפק הדין האלהי שיהיה האדם מגרש את אשתו בדברים או בכסף או בביא׳ כמו שנתקדשה כי אם בלבד בשטר ובאות׳ התנאי׳. ובכלל זה למה הוצרכה גט האשה שנתקדשה ולא נבעלה כיון שאין בינה ובין הבעל דבקות שיצטרך לגרוש הגט והתורה אמרה כי יקח איש אשה ובעלה:
הספק הי״ד ולמה יהודי אחרי שנשתמד יצטרך לגרש את אשתו ולחזר אחריו מעיר אל עיר ומממלכה אל עם אחר כדי שיתן לה גטה. והיה ראוי אחרי שיצא מכלל הדת שיחשב למת ואשתו כאלמנה, כמו שעוד היום נתפשט המנהג בין הקראים, שהמשומד אשתו מגורשת לפי שיחשבוהו למת. מטעם
(הושע י״ג) ויאשם בבעל וימות. ואין ראוי שנסתפק לומר אף על פי שחטא ישראל הוא, כי יאמר האומר וגם היוצא מכלל ישראל יאמר בעצמו שאין לו חלק ונחלה בתורת ה׳:
הספק הט״ו באומרו
לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחת׳ להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמא׳ כי תועבה היא לפני ה׳ וגו׳. וזה כי אם היה דבר תועבה שאש׳ אתת תבעל לשני אנשים זה אחר זה בקדושין אחרי גרושי׳ או אלמנות׳. איך אם כן הותר לאדם לישא אלמנה או גרושה מאישה. והיה ראוי שינהג כל ישראל ככ״ג שאלמנה גרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו. ואם אינו תועבה בעיני הש״י שאש׳ אחת תנשא ותבעל לשנים בבא זה אחר זה, הנה אם כן למה לא תשוב האשה אל בעלה הראשון? והרי היא כאשה אלמנה או גרושה אל איש אחר. וכל שכן בהיות גרושי הבעל הראשון מדעתו ורצונו ובעל כרחה ואין עליה בזה אשם. וכל שכן במה שאחז״ל בפ״ק דיבמות
(יבמות יא) שכל זמן שלא נתקדשה אפילו נבעלה מותרת לבעל הראשון ואם נתקדש׳ לשני אפי׳ שלא נבעלה אסורה עליו. כי הנה הטומאה והתועבה היתה הבעילה ולא בקדושין שנתקדשה בלבד:
הספק הי״ו בהשמר בנגע הצרעת וגו׳ כי הנה מרע״ה לא הביא בספר הזה ענין הנגעים וטמאתם וטהרתם ולא ענין המצורע. ולכן יקשה הנה אמרו השמר בנגע הצרעת כי לא ביאר דבר במצו׳ ההיא אבל צוה שישמרו בה, ולא תמצא באחת מהמצות אשר לא זכר בכאן כיובל וכמיל׳ וכיום תרועה וכיום הכפורי׳ השמר לשמור המצו׳ ההיא כאשר צויתיך. והיה די במה שהזהיר במקומו כי לא היה כונתו בספר הזה כי אם לבאר. ואם לא היה בזה ביאור מה צורך באזהר׳ הזאת:
הספק הי״ז במה שבאו ארבע לשונות שמירה במאמר הזה כי הנה אמר ראשונה השמר בנגע הצרעת. ואמר עוד לשמור מאד. ואמר עוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים. ואמר עוד רביעית כאשר צויתים תשמרו לעשות. והיה די בשיאמר השמר בנגע הצרעת לעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים כאשר צויתים. גם כי השמר במקור הוא זר מאד אצל נגע הצרעת שהיה ראוי לומר שמרו משפטי נגע הצרעת:
הספק הי״ח באמרו ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך, כי אם היה שכבר לקה מ׳ מכות איך יחשב מכה רבה אם יוסיפו עליהם מכה אחת או שתים. כי הנה הרוב והוא מספר המ׳ הוא המכה רבה והמיעוט שהוא התוספת עליהם אינה רבה בערך המ׳. גם אמרו ונקלה אחיך לעיניך איך יהיה קלונו עם מה שיוסיפו להכותו על מספר המ׳ ולא עם המ׳ עצמם, כי הקלון והחרפה הוא במכות הראשונות לא באחרונות:
הספק הי״ט במצות היבום. כי אם היה כמו שארז״ל (פ׳ ס״ה) בב״ר שיהודה התחיל במצות היבום, למה לא צותה התורה במצוה ההיא באותו אופן שעשאה יהודה? כי הנה יהודה יבם כלתו ומורה שגם בשאר הקרובי׳ ומכללם האב היתה מצות היבום, לא באחים בלבד היתה המצוה. ואנחנו קבלנו בפ״ק דיבמות שהיבום באח חובה ומצוה רבה ובאב הוא עבירה גדולה. והוא קושי גדול שכמו שמצות הברית מילה קבלנו מאברהם וקיימו וקבלו היהודים אותה מצוה עליהם באותו אופן שעשאה אברהם, כך היה ראוי שמצות היבום שקבלו מיהוד׳ שהתחיל בה נעשה ונשמע כמו שעשאו יהודה לא פחות ולא יותר:
הספק הכ׳ בענין בועז ורות המואביה שמצינו בהם מצות היבום ומצות החליצה בגואל הקרוב ולא נעשה במצות התורה. אם לפי שבעז לא היה אח למחלון כי אם קרובו וגם כי יש גואל קרוב ממנו. ועם היות שאמר חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי וגו׳ לא קראו אח בדקדוק כי אם לפי שהיה קרובו, וכמו שאמר הכתוב
(רות ב׳) ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בעז. והיא גם היא אמרה קרוב לנו האיש מגואלינו הוא, לא שיהיה אח. וגם שנודה שהיה אח לאלימלך איך היה מיבם אשת מחלון בן אחיו. גם בענין החליצה לא באה רות השערה לאמר לא אבה יבמי ולחלוץ נעלו ולרוק בפניו. הנה אם כן לא היה היבום ולא החליצה כדין התור׳ ומצותי׳ לא ביהודה שהיה קודם התורה ומצותיה. ולא בבעז שהיה אחרי נתינת התורה:
הספק הכ״א בענין היבום עצמו וטעמו: אם היה לתועלת המת או לתועלת האשה, או לתועלת האח המיבם. ושקר שיהיה לתועלת המת כי איך יהיה לתועלתו והוא עבר ובטל מן העולם ומה לו שתנשא אשתו לאיש זר או לאחיו העוד לו חלק ונחלה בה. ומה התועלת אליו שהילד היולד מבעל אשתו יקרא בשמו ויירש נחלתו אחרי שאינו בנו ולא יצא מחלציו ואין לו עמו כי אם שהוא בן אחיו, ואין הפרש שיהיה מאשתו או מאשה אחרת. ואין בזה גם כן תועלת לאשה, כי מה לה גם כן אם יקרא בנה בשם המת או בשם אדם אחר. גם מה תועלת לה בהנשא לאחי המת משתנשא לאיש זר. גם ליבם לא מצאנו בזה תועלת כי טוב היה לו שיקח אשה חדשה והיה אונן נמנע מלהוליד בעבור היבום כמו שאמר (פ׳ וישב) וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע. מי יתן ואדע אם כן הטעם והצורך בפעל הזר הזה:
הספק הכ״ב אם היה ענין היבום דבר ראוי ומועיל, אם למת ואם לאשתו, למה אם כן תלה הדבר ברצון היבם אם יחפוץ ליבם או לחלוץ? והיה ראוי אם הוא מצוה תהיה חובה עליו ליבם. ואיך תהיה המצוה ברצונו וחפצו אם ירצה לקיימה יקיים ואם ירצה לעבור עליה יעבור. והנה המצוה חיובה מוטל על האדם. והעובר עליה חוטא לאלהים:
הספק הכ״ג אם היה למת תועלת ביבום הזה או לאשה או ליבם מה לי בבן הבכור או בשאר הבנים. כי הנה כלם שוים בהיותם בני המת ובני אשתו, ולמה אם כן הבן הבכור יקרא על שם אחיו המת ויירש נחלתו לא שאר הבנים, והיה ראוי שיהיו כלם שוים בקריאת השם ובירושת הנחלה, או לפחות יהיו מחצה כמחצה. רוצה לומר חצי הבנים בשם המת וחצים בשם היבם החי:
הספק הכ״ד הוא מה ענין החליצה שתחלוץ האשה נעלו של יבם וירקה בפניו, ומה ענין לזה אצל הנעל, ולמה לא תלה הדבר בכלי אחר מכליו אף כי לא זה וזה היה מהראוי שיעשה. כי הנה ספר הכריתות אין בו חליצת נעל ולא השתמשות בדבר אחר רק בכתיבתו ונתינתו בידה. ועוד שלמה תהיה החליצה בפני הזקנים בשער וכל אותה התנאים והנה הגט אינו מחוייב שינתן לגרש את האשה בפני הזקנים בשער:
הספק הכ״ה במצות לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אם ראשונה למה באה כאן המצוה הזאת אחרי שבפרשת קדושי׳ כבר באה שנאמר לא תעשה עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, ומה ראה לשנותה כאן מבלי ביאור כלל על מה שהתבאר שמה? ושנית למה לא הזהיר על עשיית העול בהם כמו שאמר לא תעשו עול ואמר כאן בלבד לא יהיה לך בכיסך, לא יהיה לך בביתך. ושלישית אם היה המשא והמתן בדברים אם במדה ואם במשקל ואם במשורה כמו שנזכר שמה למה זכר כאן המשקל והמדה ולא זכר כאן המשורה, והיה ראוי שיזכור שלשתם:
הספק הכ״ו במצות עמלק. והוא שהנה בפרשת בשלח נאמר ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ויורה שעם כל העם נלחם. וכאן אמר ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, שיורה על שלא נלחם כי אם בבאים באחרית המחנה. עוד אמר שם משה ליהושע קום בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה וגו׳, ויורה שלא היתה המלחמה בפתע פתאום כי הם הזמינו עצמם מיום ליום. וכאן אמר אשר קרך בדרך שמורה היות מלחמתם במקרה ופתאום. גם ממה שנזכר שם מורה שיהושע יצא להלחם בעמלק. וכאן נאמר שעמלק נלחם בישראל, ולא נזכר דבר ממלחמת יהושע עמו ולא שהחלישו לפי חרב ובכלל ימצאו הרבה חלופים למה שנזכר שמה ממלחמת עמלק ממה שנזכר בה כאן:
והנה אנכי מפרש הכתובים באופן יותרו הספקות כלם:
(י-יד) כי תצא למלחמה על אויביך וגו׳ עד כי תהיין לאיש וגו׳.
כבר הזכרתי מחכמת סדור סדרי התורה שעשה מפרשת ראה אנכי עד שופטים ושוטרים סדר אחד. הגיד בו משה רבינו עליו השלום איך יתנהג האדם לעבוד את בוראו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו כמו שזכרתי. ועשה סדר אחר משופטים ושוטרים עד פה. להגיד בו ההנהגות הכוללת שהיו בישראל אנושיות ורוחניות כמו שזכרתי. וסדר סדר אחר בדינים הפרטיים שבין האדם לעצמו ובינו לחברו בסדר כי תצא למלחמה. והנה המפרשי׳ השתדלו לתת טעם וקישור בזכרון המצות אשר בזה הסדר. ואין ספק שבא בטעמים האלה מהחולשה מה שלא יעלם. ועם כל זה אעיר עליהם כפי דברי רבותינו ז״ל בפ׳ כל כתבי ובברכו׳ פ״ק וב״ר פרשה כ״ו שדרשו סמוכי׳ ודברי המפרשים היותר מחוורים אצלי וכפי מה שיראה בקשורם יותר מתישב.
והנה במדרש תנחומא שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה דכתי׳ וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה. מה כתי׳ בתריה כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה. מה כתי׳ אחריו כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. מה כתי׳ אחריו כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת. מכאן למדו שעבירה גוררת עבירה. מצוה גוררת מצוה מנין? דכתיב כי יקרא קן צפור לפניך. מה כתיב אחריו כי תבנה בית חדש תזכה בה תעשה מעקה. מה כתיב אחריו לא תזרע כרמך כלאים. מה כתיב אחריו לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. מה כתיב אחריו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים. מה כתיב אחריו גדילים תעשה לך. מה כתיב אחריו כי יקח איש אשה שתזכה לאשה ובנים. לכך נסמכו פרשיות הללו הרי מצוה גוררת מצוה. הנה העירו בזה על קצת ממצות הפרשיות האלה בקשורם. וגם אני אבחר דרכם בקשור מה שאוכל ומה שלא יעלה בידי אין בזה אשם כי כלם נתנו מרועה אחד. וכלם מתאימות ושכולה אין בהם וסמיכות המצוה בכאן אינו דבר מחוייב כי כל מצוה עומדת בעצמה כמו שכתב ר׳ אברהם:
וראוי שתדע: הרמב״ן חשב שהמצות האלו מיפת תאר והבכורה ובן סורר ומורה והתלוי בהן מצות מחודשות. ואין כן דעתי כי הנה בפרשת כי תשא הזהיר על החתון עם האומות באמרו ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן ולכן ראה לבאר פה שכבר נוכל להתחתן בהתר בענין היפת תאר בשיקחנה בשביה, אבל עם התנאים אשר יזכור. וכן בשאר המצות נמצא שנזכרו במה שעבר כמו שהוכיח בכל אחת מהן.
וענין המצוה הזאת שאחרי שיצורו על העיר ויקראו אליה לשלום ולא תשלים ויצורו עליה עד רדתה וישללו הנשים והטף אשר בה. אולי יקרה שיראה בשביה אשת יפת תאר בעיניו כמו שפירש ראב״ע ויחשוק בה. וזהו אמרו כי תצא למלחמה על אויביך ואחר המצור נתנו ה׳ אלהיך בידיך ושבית שביו שהוא אמר למעלה רק הנשים והטף וגו׳ תבוז לך. ויקרה שתראה בשביה אשת יפת תואר. או אפילו שתהיה כעורה תהיה בעיניך יפה. וחשקת בה באהבה נמרצת שהוא המכונה בלשון חשק עד שלא תוכל להפרד מחשבתך ממנה. הנה יהיה גזרת המאמר ולקחת לך לאשה. רוצה לומר שאם יתקפהו יצרו יבלענה בעילה ראשונה בגיותה קודם שתתגייר והוא הנזכר באמרו ולקחת לך לאשה. אבל אחרי הביאה הראשונה ההיא לא תוסיף עוד לגשת אליה עד שתעשה לה שבעהא דברים:
א׳ שאחרי פטירת רתיחת יצרך
והבאתה אל תוך ביתך כי בהיותה ברשותך ותחת ידך יתקרר דעתך ולא יהיה חשקך אליה עצום כמו שהיה קודם אותה ביאה הראשונה. וכבר נמצא בדיני כלה כיוצא בזה בכתובות פרק קמא
(כתובות ד׳) שאם לא בעל בעילת מצוה היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים אמנם אחר שבעל היא יכולה לישן עמו בחדר:
ב׳ צוה עוד וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה, בהיות יופי האשה גדול השער כדי שלא יחמוד לדלת ראשה. וגם תגדל צפרניה כדי שתתנוול:
ג׳ שצוה שתסיר שמלת שביה המהודר והמפואר וידוע שלא ילבש אותה מיד בגדי רקמה רק מבלאות בגדי אשתו הראשונה וכיוצא בהם:
ד׳ צוה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים שתהיה תמיד מצויה במקום שהוא יושב שם ודמעתה על לחיה נכנס ונתקל בה יוצא ונתקל בה:
חמישית שלא תהיה חשוקתו רק כאחת הנשים הנשואות לבעליהן כדת משה וישראל ויהיה זה כשתתגייר ועל זה אמר ואחר כן תבא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה:
ששית והי׳ אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה.
הנה ו׳ הדברים האלה כלם הם דרכים להסיר חשקו מעליה ושלא יקחה לאשה. וגם הדין האחרון הוא מכוון לזה כי כשידע שאם יבא אליה. שוב אינו יכול למכרה ולא להשתמש בה עבודת השפחות יפרוש ממנה כי יש כמה אנשים חביבין עליהם ממונן יותר מהשלמת תאותם לפי שתאותם אל הממון היא הגוברת עליהם.
כן ראוי שיפורשו הכתובים האלה כפי דרך חז״ל שאמרו במסכת קדושין פרק קמא (דף כ״א) שהוא מותר לבא עליה ביאה ראשונה שנאמר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. האמנם נמצא לחז״ל בירושלמי דמסכת סנהדרין דעת אחר סותר לזה והוא אמרם שם. ר׳ יוחנן שלח לרבנין דתמן תרין מלין אתון אמרין בשום רב ולית אינון כן. אתון אמרין בשם רב יפת תואר לא הותר בה אלא בעילה ראשונה בלבד. ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא בעילה שנייה אלא לאחר כל המעשים האלו שנזכרו בפרשה שנאמר ואחר כן תבא אליה ובעלתה.
וכפי הדעת הזה ראוי לפרש הכתובים כן, שאין גזרת המאמר
ולקחת לך לאשה כדברי המפרשים אבל תהיה הגזרה
והבאתה אל תוך ביתך. יאמר כשתצא למלחמה על אויביך ולא תהיה אתה מנצח אבל יתנם ה׳ אלהיך בידך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל והוא הנותן ביד האויב. הנה עקר מעשיך שתעשה במלחמה הוא השבי והשלל אשר תקח בה וזהו
ונתנו ה׳ אלהיך בידיך ושבית שביו. על דרך מה שאמר (פ׳ הברכה) ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד. וכבר יקרה ש
תראה בשביה אשת יפת תאר וליפיה
תחשוק בה. כי דבר הכתוב בהווה שלא יחשוק האדם כי אם ביפיה.
ולקחת לך לאשה רוצה לומר ותקחנה במלחמה לגורלך בכונה ובדעת לקחת אותה לאשה באחרונה. הנה כשיקרה זה הזהר שלא תבא עליה מיד אחרי שתקח אותה כמנהג הפחותים שיבעלו נשותיהם בכל מקום צנוע או מפורסם ולא יחושו על כבודם דבר. אבל תעשה כן
תביאה אל תוך ביתך כי כן ראוי שתבעל האשה בבית בעלה לא בשדה ולא בדרכים.
וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה רוצה לומר שתתקנם ותכין עצמה להתגייר ולטהר
ותסר את שמלת שביה מעליה שהם בגדי׳ רעים ומטונפים כי על כן נקראו
שמלת שביה שהשבים אותם יסירו מעליהם הבגדי׳ הטובים וילבישום בלויי הסחבות שהם בגדי השביה על דרך
(ירמיהו מ״ו) כלי גולי עשי לך. וגם לא תכריחה להיות שמחה כי בהכרח הוא שתרגיש צער פרידתה מקרוביה ולכן הניחה ש
תבכה את אביה ואת אמה ירח ימים כדי שתמצא מנוח לנפשה כי יש לעצבים מנוחה והשקט בחבלם. כמו שזכר הרב המורה בחלק ג׳ פרק מ״א. ובזמן ההוא לא תכריחנה להניח דתה ולא תבעלה כי אין ראוי לאדם נכבד לקחת את אשתו ולבא עליה בתוך המלחמה מגואלת בתוך הדם בהיות צועקת מרה ומתאבלת על מתיה אבל אחרי טבילתה וטהרתה וחליפת השמלות ובכית הקרובים תתישב דעתה ומתרצה לבעלה ותשתחוה לו כי הוא אדוניה ותתגייר ברצונה או בעל כרחה.
ואחר זה כלו
תבא אליה ובעלתה ואז
תהיה לך לאשה ותתחייב אליה בכל הדברים שהאדם חייב לאשתו והיא גם כן תשמור דיני אשת איש כלם ולא צוה על הטבילה לפי שכבר נצטוו עליה שנאמר (פ׳ מטות) אתם ושביכם.
והנה נתן לו זמן ירח ימים אולי בתוך הזמן הזה יתחרט ולא יקחנה כי לא יבחר השם יתברך שאיש מבני ישראל ישא אשה מעם נכרי. ואם התיר אותה כאן זה היה מפני המלחמה ולשכך יצר הרע. וגם זאת לא תהיה כי אם אחרי הנצחון ושבית השבי לא קודם המלחמה ובתוכה, כי זה ממה שיכשל העם בה כמו שעשה בענין פעור. ולזה אמר והיה אם לא חפצת בה ונתן הסבה תחת אשר עניתה, ואין הענוי בביאה כי אם בגלוח הראש והטבילה והטהרה שעשתה להנשא אליו. והרמב״ן כתב שאמרו והיה אם לא חפצת בה הוא אחרי היותה לו לאשה שאם ישאנה יגרשנה כדין אשה יהודית.
ואין ספק שהיה ראוי שתהיה הפרשה הזאת כי תצא למלחמה וגו׳ נסמכת עם פרשת כי תצור אל עיר ימים רבים כי היא הנמשכת אחריה בטבע הענין האמנם נכנסת ביניהם פרשת כי ימצא חלל לפי שהיה הלמוד מתיחס לשופטי הערים והכהנים הלויים ולסנהדרי גדולה אשר היה ראוי שידבר אחרי פרשיות המלחמה המתיחסות אל המלך כמו שזכרתי. ולפי שבפרש׳ הזאת כי תצא למלחמה יש דין פרטי מהלוקח יפת תואר ויהיה צריך שיזכור אחריה פרשת כי תהיין לאיש שתי נשים ופרשת סורר ופרשת תלוי מטעם הסמיכות והקשר שהעירו רז״ל במדרש תנחומא. והיו אלו כלם מצות פרטיות לכן הבדילם בעצמם. וכתב ביניהם פרשת כי ימצא חלל באדמה כדי לסיים הלמודים הכוללים המתיחסים לשופטים ולב״ד הגדול. וחזר לפרשת כי תצא למלחמה במה שהיא מצוה פרטית ומקושרת עם הנמשכות אחריה. והותר בזה הספק הראשון:
ויצאו זקניך – אסנהדרי גדולה.