Shir HaShirim 5 – שיר השירים ה‏ – Mikraot Gedolot

בְּכֵן שָׁרִיאַת כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁתָּעֵי בִּשְׁבָחָא דְּמָרֵי עָלְמָא וְכֵן אֲמַרַת לְהַהוּא אֱלָהָא רְעוּתִי לְמִפְלַח דַּעֲטִיף בִּימָמָא בְּאִצְטְלָא חִוָּר כְּתַלְגָּא וְעָסֵיק בְּעַשְׂרִין וְאַרְבְּעָה סִפְרִין דְּאוֹרָיְתָא וּפִתְגָמֵי נְבוּאָה וּכְתִיבֵי וּבְלֵילְיָא הוּא עָסֵיק בְּשִׁתָּא סִדְרֵי מִשְׁנָה וְזִיו יְקָרָא דְּאַנְפּוֹהִי זָהֲרִין כְּנוּרָא מִסְּגִיאוּת חָכְמְתָא וּסְבַרָא דְּהוּא מְחַדֵּית שְׁמוֹעֲיָן חֲדַתִּין בְּכָל יוֹמָא וַעֲתִיד לְפַרְסוֹמִנּוּן לְעַמֵּיהּ בְּיוֹמָא רַבָּא וְטִקְסֵיהּ עַל רִבּוֹא רִבְּוָן מַלְאֲכִין דִּמְשַׁמְּשִׁין קֳדָמוֹי.

דודי צח ואדום – דודי צח שאני נותן את התורה. ואדום שהוא נפרע מן האומות.

דגול מרבבה – אמר רבי אבא בר כהנא מלך בשר ודם מעטיפתו ניכר, ברם הכא הוא אש ומשרתיו אש. ואתה מרבבות קדש, אות הוא בתוך רבבות קדש, ראשו כתם פז, עיניו כיונים, לחייו כערוגת, ידיו גלילי זהב, שוקיו עמודי שש, וכיון ששומעין העו״א שבחו של מי שאמר והיה העולם אומרים לישראל נלכה עמכם שנאמר אנה הלך דודך, וישראל אומרים לעובדי אלילים אין לכם חלק בו שנאמר אני לדודי ודודי לי (ברמז תשמ״ז).

כ׳לילי צאפי אלביאץ׳ ילחקה אלחמרה, מבנד פי אלבנוד, מת׳ל עסכר פי רבוה.

דודי בעל צבע לבן נקי ויש לו רושם אדמומית, יש לו דגל בתוך הדגלים (נ״א: הוא נראה כמו דגל בתוך דגלים) כמו צבא בתוך רבבה (עשרת אלפים איש).

צח ואדום – בהיר בלבנו נוטה לאדמימות מצויין בתכשיטיו כדגל בתוך רבבה.

ואז אמרה דודי צח ואדום, כוונתו שהוא אשר ינקום מאדום בגלות האחרונה שנ׳ מי זה בא מאדום חמוץ בגדים (ישעיהו סג א) ושאר הענין.

דודי צח – לבן כמו צחו מחלב (איכה ד׳:ז׳).

ואדום – קילוס נוי בחור כשהוא לבן ופניו אדמוניות.

דגול מרבבה – נדגל בחיילות הרבה, רבים חיילותיו. רבבות הרבה קרויות רבבה, שנאמר: רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל ט״ז:ז׳).⁠^א

א. בכ״י לוצקי 778 נוספה בגיליון הערת המעתיק: ״אפרש תחלה כל העיניין לפי פשוטו בקילוס נוי בחור, ואחר כך אפרש הדוגמא.⁠״

My beloved is pure white – White, as in, "they were whiter צַחוּ than milk.⁠"¹

And ruddy – I will first explain the entire section according to its simple meaning, as the praise of the handsomeness of a young man, when he is white and his face is ruddy.

Surrounded by myriads – He is surrounded by many armies; His armies are many. Many myriads are called 'רְבָבָה', as it is stated, "Myriads רְבָבָה like the vegetation of the field have I made you.⁠"²

1. Eikhah 4:1.

2. Yechezkel 16:7.

דודי צח ואדום – זו תשובה שישראל משיבין לאומות העולם על שאמ׳ להם מה דודך מדוד והם עונין דודי אין לי שני ואפס זולתו ואין מבלעדיו מושיע.

צח ואדום – צח הוא לישראל. שנאמר והשביע בצחצחות נפשך. ואדום בשעה שהוא נפרע מאויבי עמו שנאמר מדוע אדום ללבושיך. ואו׳ מי זה בא מאדום.

צח ואדום – מדמה הוא דמיונות הרבה על ידי נביאם שנאמר וביד הנביאים אדמה. פעמים הוא נדמה כגבור שנאמר י״י כגבור יצא. י״י איש מלחמה. פעמים כזקן שנאמר ועתיק יומין א׳.

דגול מרבבה – אות ברבבה מצבא שלו. אין ערוך אליו הוא מרגילנו ברגלים על גויי הארץ שנאמר. ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת.

דגול מרבבה – כענין שנאמר ובשם אלהינו נדגול. מלך בשר ודם חיילותיו נכנסין עמו למלחמה לעזרו ואנחנו עמו נכנסין במלחמה שנאמר י״י איש מלחמה י״י שמו. ואנחנו בשם אלהינו נזכיר. י״י אלהי צבאות י״י זכרו.

צח – זך כלובן, כמו צחו מחלב (איכה ד׳:ז׳).

דגול – מעולה, כמו הדגל (במדבר ב׳:ג׳).

צח – מעשיו זכים, ישרים לַיְשָׁרִים.

ואדום – כאש אוכלה לרשעים.

דגול – אלף אלפין ישמשוניה (דניאל ז׳:י׳).

White. To the upright his works are pure.

And ruddy. Like a burning fire to the wicked. Cf. ‘Wherefore art thou red in thine apparel?’ (Isaiah 63:2).

Chiefest. ‘Thousand thousands ministered unto him’ (Daniel 7:10).

דגול – מן דגל.

עניין דגול מרבבה – כמו הדגל הוא בין חביריו.

דודי צח – שמעשיו זכים ונוחים לזוכים.

ואדום – למכעיסיו, כעניין: מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת (ישעיהו ס״ג:ב׳).

ועניין דגול מרבבה – אלף אלפין ישמשוניה (דניאל ז׳:י׳).

ומשיבה להן: אם תרצו להכיר אותו ולידע על מה אני משבעת אתכם ומתאוה לו,

דודי צח ואדום – לבן ואדום, יפיות באדם.

צח – כמו: צחו מחלב (איכה ד׳:ז׳).

דגול מרבבה – אותות מתוך רבבה¹ אנשים ביופיותיו.

1. השוו מיוחס לר״י קרא שיר השירים ב׳:ד׳.

דודי צח ואדום. כך היא משיבה לנביאים:⁠^א צח – לבן, כמו ״צחו מחלב״ (איכה ד׳:ז׳), ואדום – ״אדמו עצם מפנינים״ (איכה ד׳:ז׳) – פנים נאים יש בו, לבן ואדום. דגול מרבבה – דגל שלו יש לו רבואות הרבה שהולכין אחריו^ב לעובדו.

והדוגמה כך היא משיבה לנביאים: לאותו שהוא צח ואדום, כדכתיב ״לבושיה כתלג חיור״ (דניאל ז׳:ט׳) בשעת מתן תורה, ואדום על הים, בעשותו נקמה בפרעה, כמו ״מדוע אדום ללבושיך״ וגומ׳ (ישעיהו ס״ג:ב׳) – בהרוגך שונאיך. דגול מרבבה בשעת מתן תורה, כדכתיב ״ואתא^ג מרבבות קודש״ (דברים ל״ג:ב׳).

א. למרות השימוש במלה ״נביאים״, נראה לי שההקשר כאן אמור להיות של הפשט, ולכן ציינתי את המלה הזו בלבד כשייכת לדוגמה. עובדה שמאוחר יותר בפסוק, עובר פרשננו לדוגמה במפורש, ופותח שם באותו משפט. אולי הנוסח כאן צריך להיות: כך היא משיבה להן.

ב. בכתב היד מופיע כאן: להודיעו, עם סימון למחיקה.

ג. ראו לעיל בפירוש שיר השירים ב׳:ד׳, הע׳ 58.

והיא משיבה להם על ראשון ראשון: דודי צח ואדום – ואין כיופיו בכל העולם, ולכן אני אוהבו.

צח – לבן, שנאמר: צחו מחלב (איכה ד׳:ז׳).

אדום – עז פניו ישנא (קהלת ח׳:א׳), ויופי גדל הוא.

ועל אשר שאלו לה במה כחו יותר משאר דודים, היא משיבה: דגול מרבבה – רבבה דגלים נמשכים אחריו, כלומר: יש לו רבבה פרשים בסיעתו ומוליכם בכל מקום שירצה.

עניין אחר: דגול מרבבה – דגלו נכר בתוך רבבה דגלים, וזה דרך הפרש טוב ומעולה, שדגלו וכלי זיינו נכרים בין דגלי חבריהם על ידי ציורן, וכשהוא בין אסיפת פרשים במלחמה כלם יראים ממנו, וכשרואים דגלו נודע שהוא ביניהם.

דודי צח ואדום – על הקב״ה הכל¹. דבר אחר, על תלמיד חכם. דודי² נתן לנו כ״ד ספרים³. וגם תלמיד חכם צח ואדום – צ״ח פנים נדרשת התורה⁴.

דבר אחר, צח לכפר עלינו, ואדום כנגד האומות⁵. צח גי׳ סלח – ״טוב וסלח״⁶ – לצחצח חטאינו, ועל האומות תהיה אדמומית עונות⁷, וזהו צח ואדום.

דבר אחר, צח ואדום – יהיה צח לישראל, להגן מן צ״ח תוכחות שבמשנה תורה.

דבר אחר, בבואו מאדום ״מי זה בא מאדום חמוץ בגדים וכו׳, מדוע אדום ללבושך וכו׳, (וכל) [על] בגדי״ כו׳⁸, וזהו ואדום.

דבר אחר, אדום מספר ת״ר⁹, הרי אדום גי׳ תורה¹⁰.

דגול מרבבה – דגול ומצוין מכמה רבבות מלאכים, שלו יפה וניכר מכולם, וזהו דגול מרבבה. דבר אחר, דגול ומשובח מרבבות שלו – מפי מלאכיו, וזהו מרבבה.

דודי צח ואדום ר״ת דצ״ו גי׳ ק׳ – בק׳ ברכות¹¹.

ה׳ תיבות כי ד׳ כיתות מלאכים מד׳ רוחות הכבוד והכבוד באמצע ניכר מכולם, הרי הוא וארבע מסביביו הן ה׳, הרי ה׳ תיבות.

הפסוק זה ראשו וסופו ד״ה, בא״ת ב״ש קץ. דגול – ד׳ פעמים ג׳, ג׳ פעמים ו׳, ו׳ פעמים ל׳, גי׳ רד״ו – אחר רד״ו שנה¹² בא עם כיתות שלו להושיענו.

1. שיר השירים רבה

2. בגי׳ כ״ד, כדלקמן ז:יג

3. תרגום

4. מ״ט פנים טהור ומ״ט פנים טמא (ירושלמי סנהדרין ד:ב, שיר השירים רבה ב:ד, ילקוט שמעוני שיר תתקפו:יג, תנחומא במדבר י)

5. ראה שיר השירים רבה, מדרש לקח טוב

6. תהלים פו:ה

7. רש״י שיר השירים ה:טז

8. ישעיהו סג:א-ג, רש״י שיר השירים ה:טז

9. (נ״ל באיק בכר), אדום = קמס״ת = ת״ר

10. אם אד״ו = תורה

11. מנחות מג:

12. בראשית רבה צא:ב

דודי צח ואדום פשטות טהורה וטוהר מוחלט, כלומר אין בו שום מצב של הרכבה [של יסודות שונים], ש⁠[הרי אלו היה כך] מישהו אחר [מלבדו] היה הסיבה להתמזגות של ההרכבה הזו מיסודות נפרדים קודמים כמו שאר המורכבים, ולפיכך אין דומה לו ואין מקביל.

דגול מרבבה עליון וגבוה ומרומם יותר מכל גבוה ומרומם, וכל הדברים מלבדו – כלומר הנבראים – משרתים לפי פקודותיו וממלאים את הצווים שלו ומתמידים לעבוד אותו ״אלף אלפים ישמשונה ורבוא רבוון קדמוהי יקומון״ (דניאל ז:י).

דודי צח ואדום דגול מרבבה – אמרה שהוא צח ואדום על דרך משל להעיר על יופיו. ואולם אמרה דגול מרבבה הוא לפי המשל ולפי הנמשל. אולם היותו לפי המשל הוא להורות על שהחיל אשר ימשול בו וינהיגהו הוא מספר רב וזה להורות על גדלו להיותו כמו המלך הגדול אשר יקבצו אליו אנשים רבים. ואולם לפי הנמשל הנה הרצון בו שהקבוץ אשר יתקבץ אליו וישיגהו הוא רבוי נפלא יותר מרבבה וזה כי הרבוי הוא לבלתי תכלית.

דודי צח ואדום – זאת [תשובת]⁠¹ כנסת ישראל אל בנות ירושלים, ששאלו אליה מה דודך, ואמרה, אם תרצו להכיר ולדעת התארים שיש לדודי, אני אומר אותם לכם: דוד צח, ר״ל, הוא צח, זך ולבן ויפה לאוהביו: ואדום, ר״ל מלא חמה לאויביו ולשונאיו, שזה רמז באמרו ואדום, שהדבר האדום הוא מורה חמימות וחרון אף:

דגול מרבבה – ר״ל שעובדים אותו רבבות מלאכים, ואומר דגול, שכמו שלמלך או שר הצבא יש דגל שמאסף המחנה, ג״כ לש״י יש דגל בהתאסף אלף אלפי אלפים מרבבות מלאכים אליו להללו, או נוכל לומר שאמרה דגול מרבבה על אומות העולם, שהוא אדון על כל העולם, ויכול ומושל עליהם:

1. בכ״י: תשובה.

ובאותו חריצות המופלג אף היא תשיב אמריה להם בהראותה טוב טעמה ועוצם טענתה ואמרה דודי צח ואדום.

וכנסת ישראל בתמידות השיבה אמריה ומודיעה אמתת גדלו ועצמותו וכי זולתו אין אלהים, ואמרה, דודי צח, אמרה שדודה זה אין להעריך אליו שום נמצא מן הנמצאים ואין אלוה מן האלהים כי הנה הוא לבדו אשר כל בעל שכל מכיר לו האלהות על כל זולתו עליונים ותחתונים כהכרת הדגל המפורסם במראה אותותיו אלה העצומים והחזקים ובתעצומו ורובו על כל רבבות עם אשר סביב שתו עליו וכמו שאמר (דברים ל״ג) ואתא מרבבות קדש. וכוונה גם כן באומרה צח ואדום כי הוא צח לעושי רצונו ואדום למכעיסיו (חזית שיר ה׳). כי על כן מצאוה הרעות בצדק ובמישור.

{הכרת מציאות ה׳ דרך השתלשלות העולמות}

דודי – ירצה כבר אני מכרת ממנו על הלמוד, והלמוד משומרי החומות הנזכרים שהוא נמצא מחוייב ונמנע השגתו משני צדדים, והם מציאותו ומהותו. יורה על הנמנע לשון צח כי איננו גוון מוחש על העין רק הוא ספריי בהיר כעין במים ובמראה לדעת החכם (עיי׳ מורה נבוכים א, כח), ואדום הוא מראה אמצעי בין הלבן והשחור נוטה אל השחרות לדעת חז״ל (נדה יט.), ומזה הצד נראה על המושג.

{שיטת ההכרה באלוהות גם אצל המשיג החלקי}

וביאר כי מה שיושג מציאותו הוא מצד מציאות רבו משתלשליו, כי כל עלול יש לו עילה, וזהו דגול מרבבה. הראה בזה כי אפילו החסר ההשגה כזה, אם אינו סכל מכל וכל, ישיג מציאות בוראו על ידי עלוליו כאמור. וכן אמרו בחגיגה (טז.), מאי ׳צבאות׳, שהוא אות בצבא שלו. ואפשר שרצה עוד במלת מרבבה שהוא נמצא בעשריות, רצוני שכל מספר עשרה ירמוז אליו, כי העשירי קדש לה׳, ולפי שאין אחדים נבדלים זה מזה אלא בד׳ מדרגות והם עשרה אחדים, עשר עשרות, עשרה מאות, עשרה אלפים, שהם רבבה, ואחר הרבבה אין עוד מספר שלא נזכר, על כן הזכיר במציאות העשריות מספר הרבבה.

{הרמזים לעשיריות שבעולם העליון והתחתון}

כי גם כן נמצאו בנמצאות עשיריות ארבעה, אם בשפלי החומר הם הארבעה יסודות דומם צומח חי מדבר והוא יתברך עילתם, עשרה למעלה ט׳ גלגלים וגלגל השכל המתואר אלינו עשרה, והנבדלים תשעה והעשירי קדש, הרי ארבעה מדרגות עשיריות. וזהו דגול מרבבה. ואם נאמר כי צח ואדום ירמוז שהוא הדיין הוא הרחמן, כמו ב׳וידבר אלהים את משה ויאמר אליו אני ה׳⁠ ⁠׳ (שמות ו, ב) וכן ׳וידבר אלהים את כל הדברים וכו׳ אנכי ה׳ אלהיך׳ (שמות כ, א-ב), גם הוא טוב, אלא שהדרוש הוא יותר קרוב להשיגו מי שמקצר בהשגה כזה אשר אני בו, כמו שישיג העטלף מציאות השמש עם רוב חולשת חושו:

דודי צח ואדום. הוא ׳צח׳ כולו¹ [אב עולם]⁠² בהיותו מטיב במידת רחמיו על כל מעשיו³, עם היותו ׳אדום׳ במידת הדין⁴, ואין זה מפועל שום עצם שכלי באשר הוא שכלי לבד, כי אמנם פעולתו באמת היא בחינת האמת מן השקר⁵, ולכך היותו ׳צח ואדום׳ כנזכר⁶ יורה על היות מציאותו מציאות רביעי⁷, ושכל עצם משכיל נבדל מחומר זולתו פועל בהכרח סדרו ומצוותו בלבד⁸, ובכן הוא בהכרח דגול, נודע לבעל דגל נצחון ויכולת, מרבבה - מרבבות קודש עושי רצונו⁹:

1. ׳צח׳ – לבן, כלשון הכתוב באיכה (ד ז) ׳צחו מחלב׳ (רש״י).

2. אינו בדפוסים. כלומר, שמתנהג עם כל יצוריו כמו אב לבנו, במידת החסד המרומז בצבע הלבן. ונראה שרמז למה שאמרו (נדה לא.) ׳אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין, אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין׳, וראה בריקנטי (בראשית ב כא) שהאב הוא מצד מידת הרחמים, לכן מזריע לובן.

3. לשה״כ בתהלים (קמה ט). ופירש שם רבינו שהכוונה למין האדם ׳אשר ברא בצלמו שהם ׳מעשיו׳ [של ה׳], לא ׳מעשה ידיו׳ באמצעיים, ומרחם בהעביר ראשון ראשון׳, כלומר, לפי שנבראו בלי אמצעי, והכוונה לנפש השכלית שהיא רוחניית ונצחיית, לכן ה׳ מרחם עליהם ומעביר עוונותיהם כדי לזַכות אותם בדין. ועל זה מורה צבע הלבן.

4. כעין זה כתב אבע״ז: ׳דודי צח - שמעשיו זכים ונוחים לזוכים, ואדום למכעיסיו, כענין מדוע אדום ללבושיך׳. ורש״י פירש ׳דודי צח ולבן להלבין עוונותי, צח ולבן כשנראה בסיני וכו׳, ואדום ליפרע משונאיו׳. ובלקח טוב ׳זו תשובה שישראל משיבין לאומות העולם על שאמרו להם מה דודך מדוד, והם עונין, דודי אין לו שני ואפס זולתו ואין מבלעדיו מושיע, צח ואדום - צח הוא לישראל, שנאמר והשביע בצחצחות נפשך, ואדום בשעה שהוא נפרע מאויבי עמו, שנאמר מדוע אדום ללבושך, ואומר מי זה בא מאדום׳. ודייק רבינו לכתוב שהוא ׳צח כולו׳, לא ח״ו שחלקו צח וחלקו אדום, אלא כולו צח, אף שנוהג לפעמים במידת הדין.

5. כלומר, אם היה ה׳ פועל שכלי בלבד ככל המלאכים, כמו שהגויים מחשיבים את האלילים שלהם, היה מוכרח להתנהג תמיד במידת דין לבד, שהוא ה׳אמת׳, כי טבע השכל שהוא בוחן את האמת מן השקר, ואין מקום למידת החסד והרחמים במי שאין כוחו אלא כח שכלי. [ואולי לכן נקראו המאורות שפועלים על ידי ׳שכל הגלגל׳, כפי שפירש רבינו בכ״מ, ׳פועלי אמת שפעולתם אמת׳ (נוסח קידוש לבנה בסנהדרין מב.), כי אין אצלם אלא אמת בלבד. וכ״כ הרמב״ן (בראשית ב ח) ׳עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה׳, וכדברים אלה כתב בעל העקידה (שער ח) ׳כי הנה המלאכים ונפשות השמים לא יתוארו באפשרות על מעשיהם, אבל מתוארים שבהם פועלים בבחירה תמידית לעשות רצון קוניהם מבלי שיהיה להם אפשרות לצאת מבחירתם זו לעולם, כי על זה יאמר להם פועלי אמת שפעולתם אמת׳]. ועוד יתכן לבאר שגם מידת הדין אינה מצויה אלא אצל ה׳, כי הדין והרחמים אינם שייכים אלא במי שהוא בעל בחירה, ואילו כל שאר הנצחיים אינם לא צחים ולא אדומים, וכ״כ המצודות.

6. בדפוסים בטעות ׳כו׳⁠ ⁠׳.

7. כיון שה׳ נוהג גם בדין וגם ברחמים, מוכרח שאין כוחו שכלי לבד, ואינו כשאר הכוחות הרוחניות, ואילו מצד היכולות שלו מוכח שאינו גשמי, ומוכרח שמציאותו היא מציאות שונה מעל לשלושת העולמות המוכרים, עולם הזה ועולם הגלגלים ועולם המלאכים. וכן כתב רבינו (דברים ו ד) על פסוק הייחוד, ׳שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד׳: ׳ה׳ אחד - ובהיותו נותן המציאות אחר אפיסות מוחלט, התבאר שאין נמצא זולתו ממין מציאותו, ושהוא נבדל במין ממציאות עולם הנפסדים וממציאות עולם הגלגלים וממציאות עולם המלאכים, באופן שהוא יחיד בעולמו הרביעי [שהוא היחיד שהוא במציאות זו הרביעית], וזה נראה שנרמז בהיות אות הדל״ת של ׳אחד׳ גדולה, ובאות העי״ן של ׳שמע׳ הגדולה נרמז שראוי לפקוח עין ולהגדיל העיון בזה, ולזה אמרו ז״ל (ברכות יג:) ובלבד שיאריך בדל״ת של אחד, למען יכוין לזה׳. כלומר, אות דל״ת של ׳אחד׳ מרמז שאחדותו הוא בעולם הרביעי, שבו נמצא ה׳ לבדו, כי רק הוא בעל מציאות זו, ובזה הוא נבדל מכל כוחות הבריאה והכוחות העליונים שלהם עובדים הגויים. ובדרשת ׳עם קדוש אתה׳ כתב רבינו: ׳ועל זה האופן אמר הנביא (ישעיה ו ג) ׳וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות׳, כלומר שעם היות המִקְדָש [הנמצא בעולם הגשמי] קדוש אשר שם היה מראה הנבואה, כאמרו (שם פסוק א) ושוליו מלאים את ההיכל, הנה הוא [המקדש] קרא את עולם הגלגלים ׳קדוש׳ [כי הוא קדוש ביחס אליו], ועולם הגלגלים לעולם המלאכים קדוש בערכם, אמנם ׳קדוש ה׳ צבאות׳, הוא ׳קדוש׳ במוחלט׳. וכן כתב האלשיך בפרשת בראשית: ׳הלא המה שלש עולמות, עולם השפל, ועולם הגלגלים, ועולם המלאכים, ולמעלה מהם עולם העליון, כי משם ישתלשל השפע דרך העולמות׳. [ולדעת המקובלים גם ישנם ארבעה עולמות, אך חלוקתם שונה, אצילות, בריאה – עולם הכסא, יצירה – עולם המלאכים, עשייה - הכולל את הגלגלים ואת הארץ, וסיבת המחלוקת כי הקדמונים סברו שהכוכבים אינם מאותו חומר שהארץ (ספר הכרמל, ערך ארבע עולמות)].

8. כיון שהתבאר שיש נמצא אחד במציאות הרביעית שמעל לכל הכוחות השכליות, מתברר שגם פעולת הנבראים השכליים אינם פועלים מבחירתם, אלא כי כך ציווה וסידר אותם הבורא. וראה אור עמים (פרק אחדות) שלא יתכן שיהיו שני בוראים באותה מעלה, ואם האחד עליון על השני, מוכרח שהשני אינו קדמון. וראה שם שהטוענים שישנם ח״ו שתי רשויות מוכיחים זאת ׳שבהיות שלהפכים ראוי שתהיינה התחלות הפכיות, והטוב והרע הנראים במציאות הם הפכיים, הנה ראוי לחשוב שתהיינה לפחות שתי התחלות וסיבות פועלות במציאות, אחת מהן מחדשת הטובות, והשנית מחדשת הרעות׳. ורבינו דחה זאת, כי גם ברע שה׳ עושה, התכלית הוא לטוב, ולכן אין זה סותר שהוא מקור שניהם. והוא מה שפירש כאן ׳דודי צח ואדום׳, שהוא צח כולו, ובכל זאת נוהג במידת הדין כאשר יש בו צורך לתכלית טוב.

9. לשה״כ בדברים (לג ב) ׳ואתא מרבבות קודש׳, והם ׳הרבה חיילות המקיפין אותו׳ (רש״י), והוא ׳דגול׳ מכל הרבבות שלו [אולי כבעל העקידה שדגלו גבוה יותר משאר כל הרבבות], כי רק ה׳ הוא בעל בחירה לעשות כרצונו, וכל ׳רבבות קודש׳ שלפניו אינם אלא ׳עושי רצונו׳, ולא רצונם שלהם. ובחגיגה (טז.) איתא ׳דגול מרבבה - דוגמא הוא ברבבה שלו׳, ופירש המהרש״א בשם הערוך ׳מדוגם שאין כמותו בכל הרבבות׳. ובהמשך כתב המהרש״א ׳כמו שנושא הדגל הוא ניכר לבד בחיל וכו׳, כך הקב״ה מובדל מכל הרבבה שלו, שהוא אחד׳. ובעל העקידה פירש ׳דגול מרבבה׳ - שאין להשוות אליו שום נמצא ואלוה, כי הוא היחיד אשר כל בעל שכל מכיר לו האלוהות על כל זולתו עליונים ותחתונים כהכרת הדגל המפורסם במראה אותותיו העצומים והחזקים על כל רבבות עם אשר סביבו, וכמו שאמר ׳ואתא מרבבות קודש׳. ורבינו מוסיף על כך שהדגל מורה על הבחירה והיכולת, ששייך רק לה׳, לכן רק הוא נחשב לנושא הדגל. ובזה משיבים ישראל למה ששאלו הגויים ׳מה דודך מדוד׳, מה שונה אלהיכם שאתם דבוקים בו גם תוך הצרות, ולא כגויים הבועטים באליליהם כשתבוא צרה, כי ׳הטוב או הפכו אשר ייטיב או ירע השר השורר על כל אומה, לא מכוחו הוא, רק מאתו יתברך, והשר הוא כצינור לקלח שפע הנרצה מאתו יתברך, והראיה כי לא ייטיב וירע כאחת שום אחד מהשרים, רק או טוב או רע, ואין זה רק למה שהוא שליח, ואין שליח עושה שתי שליחויות כאחת, אך הוא יתברך יעשה שתי פעולות נגדיות כאחד, כענין שקיעת המצריים והצלת ישראל רגע אחד וכו׳, וזהו דודי צח ואדום, שמתייחס אל צחות הוא פעולת רחמים, ומתייחס אל אודם הוא דין, יהיו יחד בו יתברך, הרי מזה תשובת שתי השאלות, מה דודי מדוד בהיותי היפה בנשים בהשפיעו טובה, לא על ריבוי הטובה או מיעוטה הדבר תלוי, רק במי שהוא בעל הטוב שאליו ראוי לידבק, ולא במי שהוא שליח כשר השורר על כל אחד מהאומות, ועל השנית, שאמרו מה דודך מדוד שככה השבעתנו שהוא על עתות בצרה, הוא כי צרתכם על ידי השר הוא צרה בעצם, אך צרתנו על ידו יתברך היא טובה בעצם, כי הוא ׳צח ואדום׳, שזולת היותו רחום בדין עיקרו הוא הרחמים, כי על כן יקרא צח ואדום ולא אדום וצח, כי העיקר הוא הרחמים, כי לא לינקם יכוין רק לנכות עון מאהבה מסותרת׳ (אלשיך). וקרוב לפירושו של רבינו כתב המלבי״ם: ׳כי הדוד הנעלם ית׳ הוא צח ואדום, ר״ל שכלול מחסד ורחמים שהיא מליצת הצחות, ומן מידת הדין שמורה אדום, פירוש שהוא המקור לטוב ולרע, הדין והרחמים הטובות והרעות החיים והמות כולם משורש אחד יוצאים, משורש השרשים שכולו טוב ואין דבר נפרד ממנו, לא כהאומרים שהם משני שרשים, ובמדרש ׳צח לי בים - ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, ואדום לי בים - וינער ה׳ את מצרים בתוך הים׳, וכן הוא ׳דגול מרבבה׳ - בו נקבצו רבבות כוחות שהוא המקור לכולם שמצד זה נקרא בשם אלקים, ר״ל קבוצת כל הכוחות אשר במציאות שאין דבר חוץ ממנו׳.

צח – ענין בהירות הלובן כמו צחו מחלב (איכה ד׳:ז׳).

דגול – מלשון דגל והוא הנס שנושאים לפני כל מחנה ומחנה וכן איש על דגלו (במדבר ב׳:ב׳).

מרבבה – רבוא הוא עשרת אלפים.

דודי צח ואדום – כאילו משיבה הן אין להעריך שאר הדודים מול דודי, כי דודי הוא צח הלבון מעורב במראה אדמימות הנחמד לעין והנמשל הוא לומר הנה המקום ברוך הוא פועל הרחמים והדין. כי צחות הלבון יורה על הרחמים, והאודם על הדין כמפורסם. וכאומר הנה בידו הכל הרחמים והדין, אבל שרי מעלה לא ייטיבו ולא ירעו מעצמם, כי אינם אלא שלוחי המקום ברוך הוא.

דגול מרבבה – יש לו דגלים מקבוצת רבבות והנמשל הוא לומר רבים הם מלאכיו עושי דברו, כמו שנאמר אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון, ולא כן שרי מעלה.

משל:

דודי – משיבה סימניו ומעלותיו על כל דוד, ומסיימת זה דודי ר״ל הנמצא כמוהו.

מליצה:

דודי – משיבה הנפש דודי צח ואדום, תחלה מגדת בכלל כי הדוד הנעלם ית׳ הוא צח ואדום, ר״ל שכלול מחסד ורחמים שהיא מליצת הצחות ומן מדת הדין שמורה אדום, פי׳ שהוא המקור לטוב ולרע, הדין והרחמים הטובות והרעות החיים והמות כולם משורש אחד יוצאים משורש השרשים שכולו טוב ואין דבר נפרד ממנו לא כהאומרים שהם משני שרשים (ובמד׳ צח לי בים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ואדום לי בים וינער ה׳ את מצרים בתוך הים) וכן הוא דגול מרבבה בו נקבצו רבבות כחות שהוא המקור לכולם שמצד זה נקרא בשם אלהים, ר״ל קבוצת כל הכחות אשר במציאות שאין דבר חוץ ממנו.

צח – כמו רוח צח (ירמיהו ד׳:י״ד), טהור ונקי מאידים; אף כאן טהור ולבן.

דגול מרבבה – מפני גובה קומתו נבחר בין רבבה לשאת הדגל (ועיין מה שכתבתי למעלה ב׳:ד׳).

דודי צח ואדום – אומרים ישראל לאוה״ע¹ דודי צח ואדום, צח לי בארץ מצרים ואדום למצרים, צח לי בים ואדום להם בים² צח לי בשבת ואדום לי כל ימי השבת, צח לי בראש השנה ואדום לי כל ימי השנה, צח לי בעוה״ב ואדום לי בעוה״ז. (שם)

דגול מרבבה – מהו דגול מרבבה – דוגמא הוא ברבבה שלו.⁠³ (חגיגה ט״ז.)

דגול מרבבה – על שם ואתא מרבבות קודש (פ׳ ברכה) אות הוא בתוך רבבות קודש, הוא אש ומשרתיו אש.⁠⁴ (מ״ר)

1. בתשובה לשאלתם מה אלוה הוא מאלהות, כבדרשה הקודמת.

2. מפרש צח מענין מדת הטוב והחסד ואדום מענין מדת הדין, ואמר צח לי בים כמש״נ ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, ואדום להם בים, כלומר למצרים, כמש״נ וינער ה׳ את מצרים בתוך הים.

3. פירש״י לשון היכר, דבר העומד לדוגמא להראותו, כלומר כזה עשה לי ואין זה דבר הניכר אף כאן מקומו ניכר.

4. הבאור הוא מעין דרשה הקודמת עיי״ש. וע״ע מש״כ בתו״ת ר״פ ברכה בפסוק המובא כאן.

וכך היא משיבה להן, אין דודי כשאר הדודים, כי¹ דּוֹדִי צַח – בהיר², וְיחד עם זאת מראה פניו³ אָדוֹם – אדמדם הנחמד לעין⁴, דָּגוּל – מוקף⁵ דגלים הוא⁶ מֵרְבָבָה – מרבבות⁷ חיילים המקיפים אותו⁸, וניכר הוא ביניהם⁹:

1. מצודת דוד.

2. מצודת ציון, מצודת דוד.

3. רש״י, מצודת דוד.

4. מצודת דוד.

5. רש״י.

6. מצודת ציון.

7. מצודת דוד. ריבוא הוא עשרת אלפים, מצודת ציון.

8. רש״י.

9. רשב״ם. ומצודת דוד ביאר יש לו דגלים מקבוצת רבבות. והנמשל, כנסת ישראל משיבה לאומות, הקב״ה פועל הרחמים והדין, כי צחות הלובן מסמלת את הרחמים והאודם את הדין, ובאמת בידו הכל, הרחמים והדין, ושרי מעלה לא ייטיבו ולא ירעו מעצמם אלא הם שלוחי המקום ברוך הוא שהוא ״דגול מרבבה״ דהיינו שרבים הם מלאכיו עושי דברו, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהקב״ה לעיתים הוא לבן להלבין עוונותיי ולעיתים אדום להורות משפט ולנקום באויביו. ובמדרש, ישראל אומרים לאומות, ״דודי צח ואדום״ צח לי בארץ מצרים ואדום למצרים... צח לי בעוה״ב ואדום לי בעולם הזה, רבי לוי בר חייתא אמר בה תלת, צח לי בשבת ואדום לי כל ימי השבוע, צח לי בראש השנה ואדום לי כל ימות השנה, מדרש רבה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון