Shir HaShirim 5 – שיר השירים ה‏ – Mikraot Gedolot

בָּתַר כָּל פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין חָבוּ עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל וּמְסַר יְיָ יָתְהוֹן בְּיַד נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא דְּבָבֶל וְאוֹבֵיל יָתְהוֹן בְּגָלוּתָא וַהֲווֹ דָּמְיָן בְּגָלוּתָא כִּגְבַר דָּמֵיךְ דְּלָא יְכִיל לְאִתְּעָרָא מִשִּׁינְתֵיהּ וְקָל רוּחָא דְּקוּדְשָׁא מַזְהֲרָא לְהוֹן עַל יַד נְבִיַּיָּא וַהֲוָת עָיְרָא יָתְהוֹן מִדְּמוּךְ לִבְּהוֹן עָנֵי רִבּוֹן כָּל עָלְמָא וְכֵן אֲמַר הֲדַּרִי בִּתְיוּבְתָּא פְּתַחִי פּוּמִּיךְ וּבוּעִי וְשַׁבַּחִי לִי אֲחָתִי רְחִימְתִי כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל דִּמְתִילָא לְיוֹנְתָא בִּשְׁלִימוּת עוּבָדַיִךְ אֲרוּם שְׂעַר רֵישִׁי אִתְמְלִי מִן דִּמְעֲתִיךְ כִּגְבַר דִּשְׂעַר רֵישֵׁיהּ מִצְטַבַּע מִטַּלָּא דִּשְׁמַיָּא וְצִיצִית נִזְרִי אִתְמְלִי מִן טִפֵּי עֵינַיִךְ כִּגְבַר דְּצִיצִית נִזְרוֹהִי מָלְיָן מִטִּפֵּי מִטְרָא דְּנָחֲתִין בְּלֵילְיָא.

[א] אֲנִי יְשֵׁנָה – אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי יְשֵׁנָה מִן הַמִּצְווֹת, וְלִבִּי עֵר לִגְמִילוּת חֲסָדִים. אֲנִי יְשֵׁנָה מִן הַצְּדָקוֹת, וְלִבִּי עֵר לַעֲשׂוֹתָן. אֲנִי יְשֵׁנָה מִן הַקָּרְבָּנוֹת, וְלִבִּי עֵר לִקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה. אֲנִי יְשֵׁנָה מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְלִבִּי עֵר לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. אֲנִי יְשֵׁנָה מִן הַקֵּץ, וְלִבִּי עֵר לַגְאֻלָּה. אֲנִי יְשֵׁנָה מִן הַגְּאֻלָּה, וְלִבּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵר לְגָאֳלֵנִי.

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אֵיכָן מָצִינוּ שֶׁנִּקְרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מִן הָדֵין קְרָא, דִּכְתִיב: צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם (תהלים ע״ג:כ״ו).

[ב] קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק – עַל יְדֵי משֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר: וַיֹּאמֶר משֶׁה כֹּה אָמַר ה׳ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם (שמות י״א:ד׳). פִּתְחִי לִי, רַבִּי יַסָּא אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, פִּתְחוּ לִי פֶּתַח אֶחָד שֶׁל תְּשׁוּבָה כְּחֻדָּהּ שֶׁל מַחַט, וַאֲנִי פּוֹתֵחַ לָכֶם פְּתָחִים שֶׁיִּהְיוּ עֲגָלוֹת וּקְרוֹנִיּוֹת נִכְנָסוֹת בּוֹ. רַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי חוּנְיָא וְרַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ, כְּתִיב: הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים וגו׳ (תהלים מ״ו:י״א), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל הַרְפּוּ מִמַּעֲשֵׂיכֶם הָרָעִים וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים. רַבִּי לֵוִי אָמַר אִלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, מִיָּד הֵן נִגְאָלִין, וּמִיָּד בֶּן דָּוִד בָּא, מַה טַּעַם: כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ (תהלים צ״ה:ז׳), רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי לֵוִי אָמְרֵי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הַרְפּוּ מִמַּעֲשֵׂיכֶם הָרָעִים וַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה כְּהֶרֶף עַיִן, וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים. אֲחֹתִי, שֶׁנִּתְאֲחוּ לִי בְּמִצְרַיִם בִּשְׁתֵּי מִצְווֹת, בְּדַם הַפֶּסַח וּבְדַם הַמִּילָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי (יחזקאל ט״ז:ו׳) – זֶה דַּם הַפֶּסַח, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי – זֶה דַּם הַמִּילָה. רַעְיָתִי, שֶׁרִעוּ אוֹתִי בַּיָּם וְאָמְרוּ: זֶה אֵלִי (שמות ט״ו:ב׳). וְאַנְוֵהוּ, ה׳ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד (שמות ט״ו:י״ח), יוֹנָתִי, בְּמָרָה, שֶׁמִּשָּׁם נִצְטַוּוּ וְנִצְטַיְּנוּ בְּכָל הַמִּצְווֹת וּצְדָקוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כְּיוֹנָה זוֹ שֶׁמְצֻיֶּנֶת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט (שמות ט״ו:כ״ה). תַמָּתִי, תַּמּוּתִי שֶׁנִּתַּמְּמוּ עִמִּי בְּסִינַי, וְאָמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳). רַבִּי יַנַּאי אָמַר תְּאוֹמָתִי, כִּבְיָכוֹל לֹא אֲנִי גְּדוֹלָה מִמֶּנָּהּ וְלֹא הִיא גְּדוֹלָה מִמֶּנִּי. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי תְּאוֹמָתִי מָה הַתְּאוֹמִים הַלָּלוּ אִם חוֹשֵׁשׁ אֶחָד מֵהֶן בְּרֹאשׁוֹ חֲבֵרוֹ מַרְגִּישׁ, כָּךְ כִּבְיָכוֹל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה (תהלים צ״א:ט״ו). שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל, עַל שֵׁם: אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ (תהלים ס״ח:ט׳). קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה, עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם (שופטים ה׳:ד׳).

(ג-ד)

[א] פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲפִלּוּ תַּמָּה שֶׁבַּתַּמּוֹת יוֹדַעַת לִפְשֹׁט וְלִלְבּשׁ, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרֵי יוֹם שֶׁנִּזְדַּוֵּג לָהֶם נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע לְיִשְׂרָאֵל פָּשַׁט מֵהֶם שְׁנֵי לְבוּשִׁים גְּדוֹלִים, לְבוּשׁ כְּהֻנָּה וּלְבוּשׁ מַלְכוּת. רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, מִטִּנּוּף עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, יוֹדַעַת הָיִיתִי שֶׁאָבָק שֶׁל אוֹתוֹ מָקוֹם מַשִּׁיאֵנִי לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי כֵן דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר.

אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, וְכִי מַה טִּיבוֹ שֶׁל חוֹר זֶה לִהְיוֹת מְגַדֵּל שְׁרָצִים, אֶלָּא כָּךְ אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל נִסִּים שֶׁעָשִׂיתָ לִי עַל יְדֵי כּוֹרֶשׁ, לֹא הָיָה מוּטָב לַעֲשׂוֹתָן לִי עַל יְדֵי דָנִיֵּאל, וְעַל יְדֵי אָדָם צַדִּיק, אַף עַל פִּי כֵן, מֵעַי הָמוּ עָלָיו.

אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּזַר טַב אֲנָא, אַתּוּן אָמְרִין וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו, גַּם אֲנִי אָמַרְתִּי: מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה (ירמיהו ד׳:י״ט).

דָּבָר אַחֵר פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ, אֲפִלּוּ תַּמָּה שֶׁבַּתַּמּוֹת יוֹדַעַת לִפְשֹׁט וְלִלְבּשׁ, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה, אֶלָּא מַהוּ זֶה, לְפִי שֶׁשֵּׁנַת הָעֲצֶרֶת עֲרֵבָה, וְהַלַּיְלָה קְצָרָה, אָמַר רַבִּי יוּדָן אַף פּוּרְטַעְנָא לֹא עָקְצָה בָהֶם. רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, מִטִּנּוּף שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, יוֹדַעַת הָיִיתִי שֶׁאָבָק שֶׁל אוֹתוֹ הַמָּקוֹם מַשִּׁיאֵנִי לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי כֵן דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר.

אָמַר רַבִּי אַמֵּי כְּעָנִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ צְדָקָה, אַף עַל פִּי כֵן וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו וְהוּא אָמַר לִי: הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה׳ (ירמיהו ל״א:י״ט).

אני ישנה ולבי ער – זו גלות בבל.

מי זאת הנשקפה כמו שחר – זו גלות המשיח.

יונתי בחגוי הסלע – זו גלות מצרים.

ד״א אני ישנה ולבי ער – זה העולם נדמה לישן הזה והדחיק עליו המקום ועוררו. רבי עקיבא אומר למה היה העולם דומה לבעל הבית שעשה כלים ולא פתחן שהיו בריאים כבר חזר ופתחן.

אני ישנה ולבי ער – זו הגאולה שהיא דומה לישן והמקום מעוררו. כמה שנאמר העירותי מצפון ויאת (ישעיהו מ״א:כ״ה). ואח״כ ממזרח שמש יקרא בשמי (שם). והמקום מעורר הגאולה מן הדרום תחלה ואחר כך מן המזרח ומן הצפון. הדי רוח צפון לדרום והדרום לצפון. כל זה ליבש את מעינות המים חוץ משבעה נהרות. כל עץ פרי. שזבחו שם לע״ז ויבשו.

ד״א אני ישנה ולבי ער – זו גאולת מרדכי ואסתר.

ד״א אני ישנה ולבי ער – המקום אומר לישראל אני ישנה ולבי ער.

פתחי לי אחותי רעיתי – א״ר אלעזר ביום שאמר מלך בבל כל בית שיהא פתוח היו נכנסים ובוזזים אותו. וכל בית שהוא נעול אל תכנסו בתוכו. ונעלו ישראל בתיהם. לפיכך שלח המקום נביאים לישראל ואומרים להם פתחו בתיכם עד מתי אתם יושבים באפלה.

ד״א פתחי לי אחותי רעיתי – הרי זו לימי גוג [ומגוג] שישראל עתידים להיות טמונים במערות ובמחילות והקב״ה מרתיק עליהם. שמעון בן שטח היה אומר שהקב״ה אומר לישראל פתחי לי אחותי והם מסתכלים. והמקום עושה להם נסים והם רואים את המשיח עומד בראש מדבר מואב ועמו ארבע מאות איש והמקום נותן להם גאולה. לקיים מה שנאמר ונתתי לה את כרמיה משם (הושע ב׳:ט״ז). והמחילה (נפרדת) [נפתחת] להם משם ממדבר מואב לחורב. וישראל הולכים ונוטלים את הזיין ממדבר חורב שהשם כתוב בו. ובאים ונוטלים עמון ומואב. לקיים מה שנאמר אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם (ישעיהו י״א:י״ד). אמר רבי יוסי [ב״ר יהודה] כדרך שהלגיונות עושים להם בית חמדה. כך חורב עשוי לישראל בית חמדה. הרי מלכי הצפון שומעים שנהרגו עמון ומואב וכלם מתכנסים ובאים וקובעים המלוכה בדמשק. ומלכי המערב והדרום מתכנסים אף הם. באים ונוטלים עצה במדין. וישראל מצירין להניח את החכמים שבמדין אי אפשר ולהניח את אחיהם שבירושלים [והמקום פותח פתח לאליהו והוא יוצא למדין ומניח את החכמים שבירושלים]. ומה אליהו עושה. כל המדבר שהוא הולך מירושלים למדין שכלו טרשים וחיה רעה עושה לו המקום נסים והוא בא ועומד לפני המשיח במדין והמשיח נפטר משם ואליהו עומד. באותה שעה הוא מוציא את ספר הישר. שכל התורה הזאת אינה אלא שירה אחת מתוכו. הארץ נפתחה מתחתיהם ושורפת אותם ונעשה להם שם [קבר] גדול. נמצא מקיים פתחי לי אחותי רעיתי. והמשיח בא לו ממדין ונוטל כל בזתה. וכן לדמשק ונוטל בזתה. לקיים מה שנאמר ישא את חיל דמשק (ישעיהו ח׳:ד׳). עד שלא תפול מלכות אדום. והפתח נפתח משם לרומי. לקיים מה שנאמר שם ירעה עגל ושם ירבץ (שם כ״ז:י׳).

שראשי נמלא טל – אמר להם הקב״ה אדם דומה לישן הזה ואני עוררהו. הרי מלכי מזרח מתכנסים לתדמור וישראל באים מרומי ומקריבים לירושלים שבעת ימים. והקב״ה משיב הרוח ואומר לישראל חזרו לתדמור כנגד מלכי המזרח. ומלכי הגוים אומרים נותן לישראל [רשות] לבנות בית המקדש והם באים לשרפו והקב״ה יוצא ונלחם עמהם. לקיים מה שנאמר ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם (זכריה י״ד:ג׳). והמשיח בא לו לצור ולצידון ולתדמור ולבירי. לקיים מה שנאמר אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם (ישעיהו י״א:י״ד). וכל האומות היו עתידות לשמוע והן מתכנסות ובאות על פוגה ועל עכו והם בוכים על סביבות עכו פרוסות. וכל הירדן וכל ישראל מראין לחבוש הזה שבאפלה. והקב״ה קורע את הרקיעים ומראה לישראל את כסא הכבוד. לקיים מה שנאמר ומעי המו עליו. והיו מתפללים והוא מקבלם לקיים מה שנאמר פתחי לי אחותי רעיתי.

אני ישנה ולבי ער – אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה אני ישנה – מבית המקדש. ולבי ער – בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

אני ישנה – מן הקרבנות, ולבי ער – במצות וצדקות.

אני ישנה – מן המצות, ולבי ער – לעשותם.

אני ישנה – מן הקץ, ולבי ער – מן הגאולה.

אני ישנה – מן הגאולה, ולבי ער – להקב״ה שיגאלני.

אמר רבי חייא בר אבא היכן מצינו שהקב״ה נקרא לבן של ישראל שנאמר צור לבבי וחלקי אלהים לעולם.

קול דודי דופק – זה משה שנאמר ויאמר משה כה אמר ה׳ כחצות, פתחי לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתח שיהיו (אהליות ונצרוריות) [עגלות וקרניות] נכנסין בו, אחותי במצרים שנתאחו לי בשתי מצות בדם פסח ובדם מילה שנא׳ ואעבור עליך וגו׳. רעיתי נתרעו לי בים ואמרו ה׳ ימלוך לעולם ועד. יונתי במרה שנצטיינו לי כיונה במצות. תמתי שנתמו לי בסיני ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. תמתי כביכול לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני. תמתי כשני תאומים מה תאומים הללו חשש האחד את ראשו השני מרגיש, כך עמו ואנכי בצרה.

שראשי נמלא טל – אף שמים נטפו, קווצותי רסיסי לילה – גם עבים נטפו מים.

דבר אחר: אני ישנה – ישראל ישנים נרדמים במלכיות, ולבי ער – והקב״ה ער עליהם לשמרם שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, צור לבבי וחלקי.

קול דודי דופק – על ידי הנביאים.

אחותי רעיתי יונתי תמתי – כנגד ארבע מלכיות. פתחי לי פתח תשובה ואני אגאלכם.

שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה – בשעה שהקב״ה עתיד להחיות את המתים הוא מנער קוצותיו והטל יורד והעפר מתגבל דכתיב וצמחו בבין חציר.

דבר אחר: אני ישנה – במצרים, שבאותו לילה הקב״ה שלח עליהם שינה ערבה שלא יפחדו מחמת המחבל, ואפילו כן היו רואים שונאיהם משתנקים בשנתם.

אנא נאימה וקלבי נאבה, צות כ׳לילי יטרק ויקול, אפתחי לי יא אכ׳תי יא צאחבתי יא חמאמתי יא צחיחתי, אן ראסי אמתלי טלא, וד׳ואיבי מן טש אלליל אבתלת.

אני ישנה והלב שלי עירני. קולי חברי דופק ואומר: אחותי! חברתי! היונה שלי! השלימה שלי! תפתחי לי. שהראש לי התמלא טל. והקצוות שלי התמלאו מטללי הלילה.

פתחי – ואומר פתחי.

קוצתי – תלתלי מרסיסי מטר הלילה נרטבו.

ענין אמרו אני ישנה ולבי ער, ישנה הכוונה בו תרדמת אלו ואלו מעבודת ה׳ והם יהודה וישראל.

ואמרו ולבי ער, על הצדיקים שהיו בישראל כמו שבעת האלפים הנז״ל והנביאים שהזכרנו לעיל. וביהודה היו צדיקים כישעיה ותלמידיו כמאמר אדוננו ישעיה הנה אנכי והילדים אשר נתן לי וכו׳ (ישעיהו ח יח), וכגון אלה שאמר בהם הנאנחים והנאנקים (יחזקאל ט ד), לכך בקש ה׳ מהם לפתוח בתשובה שנ׳ פתחי לי אחתי רעיתי, ומה שמנה אחתי רעיתי יונתי תמתי אלה הם בטויי רוך מלפניו ויתעלה ויתרומם שכנה אותם במדבר בכמה שמות של כבוד כמו שמצאנוהו נוהג עמהם בעדינות באמרו עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי (מיכה ו ג). ודומה לבטויי רוך שנהג בהם אלקנה כלפי חנה שנ׳ למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך וכו׳ (שמואל א א ח) כל זה מרוב האהבה. וכבר הזכיר שלמה את זה באמרו ועל כל פשעים תכסה אהבה (משלי י יב),

ואמרו שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה, המשיל עדינות דברי ה׳ לאומה בלחות הטל שנ׳ תזל כטל אמרתי (דברים לב ב), ומה שהוא מנהלם בתענוגים כאמרו אהיה כטל לישראל (הושע יד ו).

רסיסי לילה – הוא גשם דק. (מובא באבן עזרא עמוס ו׳:י״א)

אני ישנה – כשהייתי שלוה ושקטה^א בבית ראשון נואשתי מעבוד את הקב״ה כישינה ונרדמת.

ולבי ער – הקב״ה, כך נדרש בפסיקתא.

ולבי ער – זה הקב״ה, שהוא צור לבבי וחלקי, עֵר לשמרני ולהטיב לי.

קול דודי דופק – משרה שכינתו על הנביאים ומזהיר על ידיהם השכם ושלוח.

פתחי לי – אל תגרמי^ב שאסתלק מעלייך.

שראשי נמלא טל – לשון אדם שבא בלילה, דופק על פתח אהובתו, אומר כן: בשביל חיבתך באתי בלילה בעת הטל או הגשם.

והדוגמא: שראשי נמלא טל – שאני מלא רצון נחת רוח אברהם אביך שערבו עלי מעשיו כטל, והנני בא אליך טעון ברכות ושילום שכר מעשים טובים אם תשובי אלי.

קווצותי רסיסי לילה – אף בידי הרבה קבוצת,⁠^ג מיני פורעניות הרבה ליפרע מעוזביי וממנאציי.

טל – הוא לשון נחת.

רסיסי לילה – גשמי לילה שהן טורח ועייפות. רסיסי – תרגום של רביבים, וכרביבים עלי עשב (דברים ל״ב:ב׳) מתרגמינן: וכרסיסי מלקושא (אונקלוס דברים ל״ב:ב׳).

קווצות – הן דבֵיקי שערות הראש המדובקין יחד שקורין פְליצֵיל. ולפי שאחז המקרא בלשון טל ומטר, אחז בלשון ראש וקווצות, שדרך טל ומטר ליאחז בשיער ובקווצות.

ויש לפרש: טל ורסיסי לילה – שניהם לטובה, שכר מצות קלות הנוחות ליעשות כטל, ושכר מצות חמורות הקשות כטורח רסיסי לילה.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י לוצקי 778: ״ושקט״.

ב. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5 נוסף כאן: ״לי״.

ג. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 142. בכ״י אוקספורד 165: ״קבוצת הרבה״. בכ״י מינכן 5: ״ריבוי קבוצות״. בכ״י לייפציג 1: ״ריבוי קווצות״.

I slept – When I was confident and calm in the first Beis Hamikdosh, I despaired of worshiping the Holy One, Blessed Is He, as one who slumbers and falls fast asleep.

But my heart was awake – This is the Holy One, Blessed Is He. This is expounded in the Pesikta.⁠¹

But my heart was awake – The Holy One, Blessed Is He, Who is, "the Rock of my heart and my portion,⁠"² is awake to guard me and to benefit me.

A sound! My beloved knocks – He rests His Divine Presence upon the prophets and He warns through them by, "rising early and sending forth.⁠"³

Open for me – Do not cause Me to depart from you.

For my head is drenched [as though] with dew – A term referring to a man who comes at night, knocking on the door of his beloved. He says thus, "Out of love for you, I have come at night at the time of dew or rain.⁠"

And the allegory is as follows: "For my head is drenched [as though] with dew,⁠" because I am full of good will and satisfaction with Avraham your forefather,⁠⁴ whose deeds were pleasing to Me as dew. And behold, I come to you, laden with blessings and the payment of reward for good deeds if you return to Me.

My sidelocks drip with the rains of the night – In My hands there are also many categories⁵ of types of retribution, to punish those who forsake Me and anger Me.

"Dew" is a term indicating pleasure.

Rains of the night – The rains of the night, which cause hardship and weariness. רְסִיסֵי is the Targum of רביבים [=drops], "and like raindrops וְכִרְבִיבִים upon blades of grass,⁠"⁶ [is rendered as,] "and the late rains וכרסיסי.⁠"

קְוֻצּוֹת [=locks] are clumps of hair of the head stuck together, called flocels in Old French. And because Scripture adopted an expression of dew and rain, it adopted an expression of head and sidelocks, for it is ususal for dew and rain to stick to the hair and sidelocks.

It is also possible to interpret both "dew" and "rains of the night,⁠" both denoting good, [i.e.,] the reward for minor precepts that are easy to perform as "dew,⁠" and the reward for major precepts that are difficult [to perform], as the hardship of the "rains of the night.⁠"

1. Alternatively, ולבי ער, refers to the prophets and the sages who were constantly exhorting and rousing the Bnei Yisroel to rise from their spiritual sluggishness. (Sforno)

2. Tehillim 73:26.

3. Yirmeyahu 7:25.

4. ראשי alludes to Avraham who was first [=ראש] to believe in God. (Sifsei Chachomim)

5. Rendering קוצותי as קבוצותי [=collections].

6. Devarim 32:2.

אני ישנה ולבי ער – אמרה כנסת ישראל אני ישנה במלכיות כאדם שעברו עליו הרבה צרות ומתוך הצרות נפלה עליו תרדמה ויישן לו. כך ישראל בגלות כישינים ואינם יודעים מאי זו מדרגה ירדו ואלה הם צועקים לאלהים בחזקה אולי ירחם עליהם להשיבם למלכותם הראשונה לכך הנביא או׳ לה לכנסת ישראל שמעי נא זאת עניה ושכורה ולא מיין ולבי ער. זה הקב״ה כענין שנאמר צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. והוא ישתבח שמו לעד ולנצח נצחים וישועתו תדירה עלינו שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

קול דודי דופק – על ידי הנביאים.

פתחי לי – כלומר חזרי בתשובה עד שאבא ואגאל אתכם. וכן הוא או׳ על ידי משה איש האלהים בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וגו׳. ואו׳ ושב י״י אלהיך וקבצך מכל העמים אשר הדיחך י״י אלהיך שמה. ועל ידי הנביאים נאמ׳ אם תשוב ישראל נאם י״י אלי תשוב. ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד.

אחותי רעייתי יונתי תמתי כנגד ד׳ מלכיות שסבלתם העול שלהם. שנאמר כל זאת באתנו ולא שכחנוך וגו׳.

שראשי נמלא טל – כלומר מיום שהגלתי אתכם ולא בחרתי באומה אחרת ולא אמרתי לאחד מן האומות לבנות לי בית לשכון בו כי אל אנכי ולא איש בקרבך קדוש ולא אבא בעיר. לא אבא בעיר אחרת חוץ מירושלם שנאמר העיר אשר בחרתי והוא משל על מי שהוא חוץ מביתו והטל יורד עליו והרסיסים של לילה. שהגלות נמשל ללילה. שני שומר מה מלילה שומר מה מליל.

דופק – כמו מתדפקים על הדלת (שופטים י״ט:כ״ב). ודופק חוזר לדודי, לא לקול, כמו קול דודי הנה זה בא (שיר השירים ב׳:ח׳).

קווצותי – קצות השער.

רסיסי – כמו רביבים, וכמוהו לרוס את הסולת (יחזקאל מ״ו:י״ד).

והנה היא ראתה בחלום תמונת דודה, ואמרה אני ישינה אף על פי שאני ישנה לבי ער וראיתי כאלו בא.

קול דודי דופק שראשי נמלא טל בחוץ.

Then she sees in a dream the form of her beloved and says, Although I was asleep my heart was awake, and it appeared to me that my beloved was come. I heard the voice of my beloved knocking, saying, My head is filled with dew through waiting outside; he tarried a little while;

אני ישנה – אמרה כנסת ישראל: אף על פי שגליתי לבבל לבי ער – לא עבדתי עבודה זרה.

קול דודי דופק – על יד הנביאים, שיבנו הבית ויצאו מבבל.

שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה – מדמעות^א כנסת ישראל, בכה תבכה בלילה (איכה א׳:ב׳).

א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״דמעות״.

I am asleep. The synagogue of Israel says, Although I have been taken captive to Babylon my heart wakes, and I have not worshipped idols. It is the voice of my beloved that knocks. By the prophets, bidding them build the house and go forth from Babylon. For my head is filled with dew, and my looks with the drops of the night. With the tears of the synagogue of Israel. Cf. ‘She weeps sore in the night’ (Lamentations 1:2).

דופק – מציק, כמו מתדפקים^א (שופטים י״ט:כ״ב).

תמתי – התמימה שלי.

קווצותי – קצות השיער, והוא הפוך.

רסיסי – מן לרוס את^ב הסלת (יחזקאל מ״ו:י״ד).

א. כן בפסוק ובכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״מדפקים״.

ב. כן בנוסח שלנו וכן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״מן״.

והעניין איך תאמרי: ויאכל פרי מגדיו (שיר השירים ד׳:ט״ז), אחר שעלתה שכינה גלו ישראל לבבל.

אמרה כנסת ישראל: אני ישנה – בגלות בבל כאדם שהוא במחשך.

ועניין ולבי ער – שהייתי מתאוה לחזור עם השכינה כשהייתי.

קול דודי – זהו: העיר י״י את רוח כורש מלך פרס (עזרא א׳:א׳).

שראשי נמלא טל – דרך משל, כעניין: כי לא ישבתי בבית (שמואל ב ז׳:ו׳), העת אתם לכם לשבת בבתיכם ספונים (חגי א׳:ד׳).

או טל – דמעות של ישראל שגלו.

אני ישינה ולבי ער – מעשה אירע שלא היה בביתו, ואשתו היתה בעצמה ישינה, וכבר פשטה תכשיטה. ובא שלמה בלילה במרוצה ודפק בפתחים, ועל זה אמרה השירה הזאת.

ולבי^א ער – מתנמנמת.⁠^ב

קול – טעמו וניקודו מוכיח פתרונו שהוא סבבוני הקול, דודי הולך ודופק.

רסיסי – תרגום: רביבים (אונקלוס דברים ל״ב:ב׳).⁠¹

1. בדומה ברש״י.

א. כן בפסוק. בכ״י: לי.

ב. בכ״י: מתנמנחת.

אני ישנה – מוסב אל האמור למעלה: עד שיפוח היום {וגו׳} אלך לי כו׳ (שיר השירים ד׳:ו׳), והוא שדלה בדברים ואמר לה שלא היה נפרד ממנה בשביל מום שמצא בה (שיר השירים ד׳:ז׳), רק לא הוליכה עמו בשביל הצנה, וכשיפוח היום יחזור^א אליה ויוליכנה בגנו הנעול. ועתה שראתה הסתו, ולא שב דודה אליה, היתה מתגעגעת עליו. ועתה היא מספרת שכשהיתה ישנה על מטתה בלילה, היה לבה ער, כמו: נים ולא נים, דורמאילא¹ בלעז, לפי שלבה על דודה, מתי יבא לביתו.

והנה קול דודי דופק – כלומר: דודי היה דופק על הדלת וגם היה משמיע קולו ואומר: פתחי לי יונתי תמתי, כאיש בהול ולהוט ליכנס, שדופק באגרופו על הדלת גם קורא פתחו לי.

דופק – כמו: מתדפקים על הדלת (שופטים י״ט:כ״ב) דפלגש בגבעה.

פירוש אחר: אני ישנה ולבי ער – לבי הוא דודי, שהוא לבי ונפשי. ברוב אהבתו אותי הולך בלילות כבימים, כמו שאומר: שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה.

1. בלעז: dormaille.

א. בכ״י: יחזיר.

אני ישנה בגליות¹, ולבי ער – הקב״ה² – ״הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל״³.

דבר אחר, (ולבי ער) אני ישינה בקבר, ולבי ער כמו שכתבנו. דבר אחר, ולבי ער – הנשמה ישינה שינה גדולה ומלאה.

ישינה ב׳ בקרייה – אני ישינה, ״ואמתך ישינה״⁴ גבי שתי זונות, ואמרו רז״ל ״יצתה בת קול ואמרה ׳היא אמו׳⁠ ⁠⁠״⁵, וכאן כתיב ישינה וכתיב קול דודי דופק.

דופק גי׳ קץ – בבא קץ גלות מצרים או קץ גלות אדום או גלות בבל⁶.

קול דודי דופק ר״ת וס״ת גי׳ רמ״ח, בזכות אברהם⁷ גי׳ רמ״ח.

פתחי לי – וכתיב ״בפתחי [את] קברותיכם״⁸, וזהו שראשי נמלא טל – זה טל תחיית המתים⁹.

דבר אחר, פתחי לי – מ׳¹⁰ יום למתן תורה¹¹.

דבר אחר, קול דודי דופק על ידי נביאים¹². פתחי לי בתשובה¹³. אחותי א׳, רעיתי ב׳, יונתי ג׳, תמתי ד׳ – כנגד ד׳ רגלים¹⁴.

דבר אחר, הסובלים ד׳ גליות¹⁵ – דרשו חכמים¹⁶ אחותי בגלות בבל, רעיתי במדי, יונתי ביון, תמתי ברומי¹⁷, וזהו שפייט ״נמכרו יונים ליונים״¹⁸.

אחותי א׳, רעיתי ב׳, [יונתי ג׳, תמתי ד׳] (וכו׳) – כנגד ד׳ אימהות.

דבר אחר, אחותי רעיתי יונתי תמתי ר״ת יראת – בני יראת שמים. יראת בגי׳ תורה.

פתחי לי – ז׳ תיבות זו אחר זו סופן י׳, הרי ז׳ פעמים י׳ הן ע׳, ע׳ נפש, ע׳ סנהדרין. דבר אחר, אחר ע׳ שנה בבבל.

שראשי נמלא טל – ש׳ ראשי, שין של תפילין.

נמלא אותיות אל מן – לרדת אל המן שנאמר ״וברדת הטל [על המחנה לילה ירד המן עליו]⁠¹⁹ (וכו׳), טל תחתיו ועליו.

שראשי נמלא טל גי׳ זהו להחיות המתים²⁰.

קוצותי רסיסי לילה – שבחות של ישראל בראש הכבוד.

1. ילקוט שמעוני, תרגום, מדרש לקח טוב בראשית ו:ו

2. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני

3. תהלים קכא:ד, ילקוט שמעוני, מדרש לקח טוב

4. מלכים א ג:כ

5. מכות כג:

6. תרגום

7. ראה רש״י

8. יחזקאל לז:יג

9. שבת פח:, חגיגה יב:, סנהדרין צ:

10. לי בגי׳ מ׳

11. שמות כד:יח, מנחות צט:

12. ילקוט שמעוני, תרגום, מדרש לקח טוב, רש״י

13. שיר השירים רבה, תרגום, מדרש לקח טוב

14. כולל שמיני עצרת. ואולי כוונתו אם עושים תשובה, נזכה לעלות לרגל לבית המקדש - ״אלו היו ישראל עושין תשובה אפלו יום אחד, מיד הן נגאלין, ומיד בן דוד בא״ (שיר השירים רבה).

15. מדרש לקח טוב

16. ילקוט שמעוני

17. ״אדום״ במדרשים

18. רבי מנחם בן מכיר, אודך כי עניתני, יוצרות שבת ב׳ חנכה

19. במדבר יא:ט

20. ואחד אינו מן המנין

אני ישנה ולבי ער אמרה כנסת ישראל: אם אמנם היינו ישנים כשהיינו שקועים בחשכת הגלות, הרי שלבנו לא חדל לבטוח באל יתעלה ולחשוב עליו תמיד. לפיכך בעודנו במצב של חוסר מודעות כבר הרגשנו כיצד סימנים מבשרים של ישועה הגיעו מצידו של האהוב, והם [הסימנים] קוראים: התכוננו לפגוש אותי והיו שמחים לקראת בואי ״קול דודי דופק״.

שראשי נמלא טל הציפו אותי בשפע אורות הרחמים, והם הניעו אותי [גרמו לי לפעול] בגלל צרתכם ובכייכם הרב במצוקת הלילה, כלומר הגלות ״קוצותי רסיסי לילה״.

אני ישינה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה – בעבור שהוא יחקור בהשגת המניע הראשון אשר בה מהקושי העצום מה שכבר התבאר והיו בזאת ההשגה ובמה שידמה לה מהחקירות העמוקות אשר בחכמה הטבעית מונעים רבים לדקות אלו ההשגות בעצמם ולקושי השגת מה שיצטרך להם מהחוש לרבוי הצטרכם אל החוש עד שנקח ממנו הקדמות מועילות לאותם החקירות בכל מה שיצטרך לבאר בהם ולזה יקרה במי שיחקור בכמו אלו החקירות שכאשר יהיה קרוב להשגת הדרוש יבצר ממנו קצת מה שיצטרך אליו מהדרוש ויעלם ממנו הדרוש גם יקרה לו הלאות בהם לקושי העניינים ויוצץ אליו האמת פעם ויעלם פעם ומפני זה הוצרכו תנאים רבים למי שעיין בחכמת הטבע כמו שאמרו ז״ל הנה זה החכם בזאת הפרשה להורות על אלו המונעים ועל ההשתדלות בהסרתם כפי היכולת וזה אמנם יהיה כשיכנעו כחות הנפש אל השכל הכנע נפלא עד שלא תמנע פעולתו בסבתם וזה בתכלית הקושי. וזכר תחלה אלו המונעים וביאר שהם מצד החושקת ומצד החושק בה מצד דבקותו בחומר. ולזה אמרה זאת החשוקה אף על פי שרצונה ולבה היה ער להפיק רצון דודה כפי היכולת הנה היא היתה ישינה מצד עומק אלו העניינים ומה שיש מהקושי במה שתצטרך שתכינהו אל השכל בזאת החכמה עד שקראה דודה והיא נתעצלה לקום ולפתוח לו. והנה קרא אותה תמתי להיות ההכרח שתתחבר אליו תמיד עד שתכין לו מה שיצטרך אליו בדרוש דרוש ותהיה כל כונתה לעבדו. ואולם אמרו שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה הוא לפי המשל ולפי הנמשל. אמנם היותו לפי הנמשל הוא שהוא יאמר אליה שהוא כבר החל לקבל השפע מהשכל הפועל במה שיחקור בו ויצטרך אליו עזר ממנה להשלים מה שיבצר לו בו מצד שלא הוכן לו ממנה מה שיישירהו אליו.

אני ישנה ולבי ער – כנסת ישראל אומרת עתה, שבהיותה בגלות, הש״י העיר אותה פעמים רבות, לעשות תשובה, ולהתפלל, ולהתדבק בו, ולא תתרחק ממנו, וכוונת הפסוק בהיותי בגלות [כישן]⁠¹, ואני ישנה [ומשוטפת]⁠² בעבירות ועונות, ולא נזכרתי מן הש״י, הוא נזכר ממני, והיתרה בי פעמים רבות, שאשוב אליו, ואפתח לו דלתי לבי, ואמרה ולבי ער. ר״ל אעפ״י שאני ישנה ומתייאשת בגלות, עכ״ז לבי ער, ר״ל בנפשי ובלבי אני זוכרת אותו:

קול דודי דופק – ר״ל קול הש״י דופק אלי ואומר, פתחי לי, ר״ל פתחי לבבך ונפשך אלי לעבודתי:

שראשי נמלא טל – ר״ל ישראל שהם ראש האומות והם ראשי, נמלא טל, ר״ל נמלא רע וצרות.

קוצותי - ר״ל קהלותי.

רסיסי לילה - ר״ל צרות הגלות, הנמשל ללילה³:

1. בכ״י אין הקריאה ודאית.

2. בכ״י: ומשותפת.

3. במדרש תהלים מזמור יח: קווצותי רסיסי לילה. דמעתן של בני גליות שדומה ללילה, וכו׳. וע״ע בפסחים ב׳ ב׳, חגיגה י״ב ב׳, בבא מציעא פ״ג ב׳, ע״ז ג׳ ב׳, ירושלמי חגיגה ב׳ א׳: עוה״ז דומה ללילה.

וסמכה פתרון אלה הדברים במה שאמרה: אני ישנה ולבי ער אמרה שכבר קרה לה בהיותה בעוצם אהבתם כי בליל ב׳ לזווגם ושמא היא היתה עת טבילתה מדם בתוליה לפי שנתעכב דודה זמן מה חוץ לבית היא סגרה פתח ביתה ושכבה על מטתה ואח״כ בעודה ישנה ולבה ער כלומר עדיין לא נשתקעה בשינה בא דודה אל פתח הבית בקול דופק ואומר פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי פייס אותה ודבר על לבה בד׳ מיני אהבה. האחוה שהיא אהבה טבעית. הריעות שהיא אהבת המועיל. רעהו העדולמי (בראשית ל״ח) דמיתיך רעיתי כמו שיבא בנמשל. אהבה זווגיית כמה שאמר (כתובות ס״ג.) יונתך הזכרת. וי״א זוגתך הזכרת. אהבת טוב ושלמות. תמים תהיה (דברים י״ח) והיה תמים (בראשית י״ז) ועוד סבה הכרחיית שראשו נמלא טל קווצותיו רסיסי לילה וחוייבה להצילו מן הקרח הנורא וכל זה לא שוה לה ולא נכנסו דבריו באזנה אבל סבה נקלה מנעתה מלפתוח לו כמו שהיא אמרה בגובה לבה.

ולפי שעל אלו התערובות והשתופים המגונים והזרים שגברו בהם כל ימי מלכיהם היה כל מה שהיה מתוכחות הנביאים והעונשים המושגחים יום יום השכם ושלוח. ויתנו כתף סוררה ולא שמעו אליהם עד שחרה אף ה׳ וקנאתו בהם ועזבם והיו לאכול כיום הזה. סמך מה שספרה הכנסיה מכל מה שאירע לה מזה הענין אחרי כן ואמרה, אני ישנה כמתאוננת ומתלוננת על עצמה על בלתי שמעה את מוסר אלהיה ותוכחותיו אשר ביד מלאכיו ונביאיו אשר היו מימי קדם בכל ימי מלכי ישראל ויהודה. אמרה שהיתה ישנה ובלתי מרגשת עם שלבה ער לענין חשוב לה לעון ופשע. והיה קול דודה דופק תמיד ביד כל נביא וכל חוזה.

ואומר: פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שכבר נמשך ענינה אל שפתחה הדלת לכל הזונים עמה וסגרה בעדו ומבריחה את שכינתו לבא עמו וכמו שאמר באחז (דברי הימים ב כ״ח) ויזבח לאלהי דרמשק וכו׳ ויסגור את דלתות בית ה׳ ויעש לו מזבחות בכל פנה בירושלם. ובכל עיר ועיר ליהודה עשה במות לקטר לאלהים אחרים. ולזה פייסה בדברי רצוי ותחנונים פתחי לי אל תסגרי הדלת בעדי והתחנן אליה בד׳ תארים אלו דכלהו איתנהו בה אחותי שכבר נתאחד עמה בימי האבות וכמו שאמר הכתוב (תהלים קמ״ח) לבני ישראל עם קרובו. גם משה אמר (דברים ד׳) מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, קורבה ממש. ובמדרש (חזית שיר ח׳) אחות לנו קטנה זה אברהם שאחה לנו כל בני העולם. רעיתי שכבר היה רע נאמן ושותף מועיל בימי עניה כמו שאמר לסוסתי ברכבי פרעה. ירצה שיסבול לזמן שיצאת סוסתי לנצח ברכבי פרעה ופרשיו דמיתיך רעייתי. יונתי שנזדווג עמה במדת אישות במתנת תורתו כי אז קדשה במצותיו קדושין ממש. תמתי שהשלימה בכל מיני טהרה ונקיות כמו שאמר (דברים י״ח) תמים תהיה עם ה׳. והרי כאן כל מיני אהבה וחבה כמ״ש במשל על צד הפיוס המופלג ולא שוה לו. ואמר שראשו נמלא טל. להורות על הפלגת אכזריותיה כי הוא יתברך כבר מאן בכל האומות ולא ייחד אל מכון שבתו כי אם אותה להיות עמה בבית ההוא. וכאשר תסגור הפתח כבר יהיה בחוץ בקרח בלילה ואין מאסף. והכונה שגרמו עונותיה לשימנע השפע הראוי להשפיע עליה ועל העולם בכללו ויהי טל השפע נצב על ראשו. ורסיסי ההצלחה נקפאים בקווצותיו ודבר לא נתך ארצה. ויעיד על זה אומרו אחרי כן קווצותיו תלתלים כמו שיבא והיה מזה צער ועצב אל המשפיעים ראשונה ואל המקבלים השפע באחרונה, וגם אל כל האמצעיים כי על זה אמר במדרש (איכה רבתי פ״א) בוכה ומככה להקב״ה עמה, בוכה ומבכה למלאכי השרת בוכה ומבכה חמה וככבים. בוכה ומבכה לשבעים אומות כמו שבארנו ענינו בפרשת דברים.

{התלמיד השלישי והפחות שבכולם}

אני – אחר שלמדנו עד היכן מגיע שלמות כל א׳ מב׳ הענינים שקדם זכרם והבדל השגתם כפי הבדל חריצותם והשתדלותם, בא ללמד עתה על התלמיד השלישי יותר מתרשל ויותר מקצר משניהם, והוא אותו אשר מעצמו לא יבין ולא ישמע לקול מורה, ותהיה לכן השגתו מקובלת לבד, ואין ספק שזאת ההשגה היא מיוחדת לנו יושבי חשך וצלמות אחר גלות בית שני, כמו שהמעיין השני ימצא בבית השני כנזכר למעלה.

{טבע החכמה והשלמות לעורר אפילו את המתעצל}

וראשונה אמר כי מטבע שלמות החכמה אף היא תעורר אפילו ליותר מתעצל, כי השלמות נכסף בטבע, וכמאמר ׳הלא חכמה תיקרא׳ (משלי ח, א), וכל שכן למי שנולד במזל החכמה, כי על משכבו בחלותו תעוררהו ובהקיצו היא תשיחהו, ואליו רמז באני ישנה על דרך שאמרנו למעלה (ג, א) ׳על משכבי בלילות׳ נגד המתרשל הראשון היותר שלם מזה, שאמר שם שעם היותו עצל בחכמה במה שיבקשנה אחרי השגות הנאות גופו וצרכיו, עם כל זה מיד יתעורר מעצמו לבקש על נפשו, כי גם על המשכב בקש ולא מצא, על דרך ׳נפשי אויתיך בלילה׳ (ישעיה כו, ט) ׳אקומה נא ואסובבה בעיר׳ (לעיל ג, ב), על כן כמעט שעבר מצא.

{הלב כמקור החכמה ומעורר השכל}

אך על זה אמר כי הוא לעולם ישן, והלב אשר הוא מקור החכמה מעירו ומקיצו. ואמר פתחי לי, ירצה כי גדלה חולשת שכלו שאינו מקיץ הטבע ומעוררו לעשות מהלילות ימים לבקשת החכמה, כמו שפתח ההוא ספרנא על רבינא נשים ימים כלילות על משים לילות כימים (מועד קטן כה:), כי גם מהימים עשה לילות, כי דרך הטבע תסוב על צירה, ומבקשת לפתוח בחלופי הראש השקוע בשינה, כנגד האיד הקטורי המחייב השינה, שהכחות הנפשיות חלושות בטלות ממלאכתם, והחיוניות אשר שלימותם בלב הם חזקות יותר כנודע.

{דופק הלב כמשל לדחף הטבעי לחכמה}

ומהם התחלת הדפיקה לקחו למשל, ואמר קול דודי דופק, כי תנועתו נרגשת וכאילו אומר בתנועת דפיקתו של זה אל המוח וכחותיו הנפשיות אשר למעלה ממנו פתחי לי. ואמר אחותי רעיתי יונתי תמתי, תאר צירוף הלב וכחותיו אל המוח בארבעה תארים, הראשון ששניהם אחים בני אב ואם אחדים, כי מבטן אחד יצאו כפי חומרם, ומאב אחד כפי כחותיהם, וזה אחותי. ואמר רעיתי, להורות כי לא לבד הם אחים, כי גם רעים תאומים, אין זה גדול מזה בזמן, וכדעת הפילוסופים שהתחלת שניהם אחד והוא הלב, כי אין המוח רק כלי משלים המעשה, ולכן הוא מבקש ממנו ודופק אליו. יונתי, שהכח הנפשיי המתראה במוח נשוא על החיוני הבא אליו מהלב כאמור, והרי הם אם כן כאיש ואשתו, כיונים שיש להם גם כן כל אותן שלשה תארים שהם בני אם אח ותאומי רעים וגם איש ואשתו. וגם רביעי כיונים שאינם מתחלפים זה את זה, גם את תמתי שאין לך חלוף מעולם.

{הכוסף הטבעי לשלמות מעורר גם את העצל הגדול}

ואחר שתארה בארבעה תארים האלה אמר פתחי לי שראשי נמלא טל, כי עם היות כבר הנץ החמה ראשי נמלא טל וקווצותי רסיסי לילה, אשר הם סבה השניה הטבעית, וכל זה משל קרוב למה שהכוסף מטבעו אל השלמות יעורר אל העצל הזה אשר גדלה כל כך עצלותו, לעשותו מהימים לילות, וכאומרו ׳מתאוה ואין נפשו עצל׳ (משלי יג, ד):

[תשובת עדת ה׳]:

אני ישנה וליבי ער. משיבה עדת ה׳, הנה צדקו דברי דודי¹, כי אמנם ׳אני׳ הייתי ׳ישנה׳ מעסוק בתורה ובמצוות², ׳ולבי׳, שהם הנביאים וחכמי הדורות³, התעוררו והעירוני לשוב אל דודי⁴, ואנכי מריתי⁵: קול דודי דופק. על ידי נביאיו⁶: פתחי לי, שערי צדק⁷, שאוכל להיכנס, כאמרו (מלאכי ג ז) ׳שובו אלי ואשובה אליכם׳⁸: שראשי נמלא טל. קודם זריחת השמש של מלכות בית דוד⁹, וזה בימי עלי¹⁰, שהיו בניו ודומיהם בלתי הגונים ׳נמלא טל׳ בלבד, שלא היו ישראל כל כך פרוצים בעבודה זרה וזולתה כמו עכשיו¹¹, אמנם עתה¹² קווצתי¹³ מלאו רסיסי לילה שהם קשים יותר מן הטל¹⁴, כאמרו (ירמיה ב כח) כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה¹⁵, ולזה העיר הנביא באמרו (שם ז יב) כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ [אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה] וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי, וְאַתֶּם הֲרֵעֹתֶם לַעֲשׂוֹת מֵאֲבוֹתֵיכֶם (שם טז יב)¹⁶:

1. בתשובתו הארוכה של ה׳, בה השיב לטענת ישראל שה׳ ישרה שכינתו בתוכם, שבכל דור שהתנהגו הם כראוי לא היו להם צרות וה׳ השרה את שכינתו בתוכם.

2. ׳אני ישנה - כשהייתי שלוה ושוקטת בבית ראשון נואשתי מעבוד הקב״ה, כישנה ונרדמת׳ (רש״י).

3. שהם ה׳לב׳ של ישראל, ראה איכה רבה (פתיחתא טז) וילקו״ש (ישעיהו רע״א) שהסנהדרין נקראים ׳לבם של ישראל׳, ובמלך כתב הרמב״ם (הל׳ מלכים פ״ג ה״ו) ׳שלבו הוא לב כל קהל ישראל׳.

4. שהתעוררו בעצמם, והעירו את ישראל לשוב. וכן תרגומו: ׳וקל רוחא דקודשא מזהרא להון על יד נבייא והות עירא יתהון מדמוך לבהון׳.

5. ע״פ ישעיה (נ ה) ׳ואנכי לא מריתי׳.

6. ׳קול דודי דופק - משרה שכינתו על הנביאים ומזהיר על ידיהם השכם ושלוח׳ (רש״י), עדת ה׳ ׳כמתאוננת ומתלוננת על עצמה על בלתי שמעה את מוסר אלקיה ותוכחותיו ביד מלאכיו ונביאיו אשר היו מימי קדם כל ימי מלכי ישראל ויהודה וכו׳, והיה קול דודה דופק תמיד ביד כל נביא וחוזה׳ (בעל העקידה).

7. ע״פ לשה״כ בתהלים (קיח יט), אך כאן ה׳ הוא המבקש מישראל לפתוח לו.

8. כלומר, ע״י שתשובו להיות צדיקים, תפתחו לי שער ופתח [׳שערי צדק׳] שאוכל אני לשוב אליכם. ובשהש״ר ׳פתחי לי, רבי יסא אמר, אמר הקב״ה לישראל, בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו׳. ובלקח טוב ׳קול דודי דופק - על ידי הנביאים, פתחי לי - כלומר חזרי בתשובה עד שאבוא ואגאל אתכם׳. וכן תרגומו ׳עני רבון כל עלמא וכן אמר, הדרי בתיובתא׳.

9. כי דרך הטל לרדת לפני הזריחה, לכן המשיל את חטאי הדורות הראשונים, שהם זמן זריחת עם ישראל, לטל.

10. ׳ראשי׳ – תחילת מלכות ישראל, ומלכות ישראל החלה אחרי עלי. וכן כתב רבינו בבראשית (מט כז): ׳תוקף הזאב וטרפו הוא בבוקר ובערב עם מיעוט האור, כאמרו (חבקוק א ח) וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב, וכן היה ענין בנימין, כי היתה מלכותו בתחילת זריחת מלכות אחיו בימי שאול׳. וזה היה מיד אחרי עלי הכהן. או שהכוונה שממה שהמשיל כאן ב׳טל׳ מבואר שמדבר בעת הזריחה שהיא תחילת המלכות, ו׳ראשי׳ מרמז לראשים, אלה בני עלי שהיו ראשי העם ולא נהגו כשורה.

11. כלומר, אף שחטאו הראשים, לא חטאו בחמורות כמו עכשיו, אלא כמו טל שמרטיב מעט. בשמואל א׳ (א ג) כתוב ׳ושם שני בני עלי חפני ופינחס כהנים לה׳⁠ ⁠׳. ושם (ב יב) ׳ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה׳⁠ ⁠׳. ושם (פסוק כב) ׳וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׳. אך בשבת (נה:) ׳כל האומר בני עלי חטאו - אינו אלא טועה׳, ואף לפי פשוטו, לא חטאו בעבודה זרה, אלא בעריות.

12. לפי העניין, ׳עתה׳ הוא בזמן חורבן בית ראשון.

13. - קצות השער (אבע״ז).

14. כ״כ רש״י ׳טל הוא לשון נחת, רסיסי לילה - גשמי לילה שהן טורח ועייפות׳. וברסיסים אלה נרטבו קווצות שערותיו לגמרי, כלומר שהיו חטאיהם גדולים.

15. שעשו להם אלילים בכל עיר עד שהיו להם מספר אלילים כמספר הערים.

16. ׳עתה׳ בזמן חורבן בית ראשון, היו מעשיהם רעים הרבה יותר מאשר בימי חורבן שילה, ולכן עוררם ירמיהו הנביא ששילה חרב על פחות מזה, כי נחרב בימי עלי בחטא בניו ושאר מנהיגי העם אז, אע״פ ש׳נמלא טל׳, שהיו חטאיהם קלים, ואתם בני דור זה, הרעותם עוד יותר מכך, עד שיחס חטאם לחטא דור עלי שבו חרב שילה נחשב כטל לגבי רסיסי לילה. [אך ראה פירושו של רבינו לתהלים (עח נו-סד) שפירש את העניין על החטא בימי עלי, ושם (פסוק נח) כתוב ׳וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ׳, וראה מש״כ רבינו בפירושו לישעיה (לג ז-ח)].

שראשי נמלא טל. הרי״ש בדגש ע״פ המסורת ומכלול דף ע״ב.

קוצותי. בדגש הצד״י וכן קוצותיו תלתלים.

ער – מלשון הערה והקצה.

דופק – ענין ההכאה בנחת על הדלת כמו מתדפקים על הדלת (שופטים י״ט:כ״ב).

תמתי – מלשון תמימות והוא הפוך המרמה.

קוצותי – הוא שער הראש התלוי למטה וכן קווצותיו תלתלים האמור למטה.

רסיס – ענין זלוף ונטיפה וכן לרוס את הסולת (יחזקאל מ״ו:י״ד).

אני ישינה – עתה חזרה החשוקה להשלים אמריה עם הנערות, כי כשבא לאוזן החשוק טעם אמריה והפלגת חשקה, שלח אמריו לקלסה באומרו הנך יפה רעיתי וגו׳ וכל הענין, והיא חשבה מחשבות שיבוא אל הגן לשבת עמה והוא השיב שכן יבוא הפסיק הענין בזה הספור. ועתה שנה להם מה היה הסיבה אשר החשוק נפרד ממנה כל כך הרבה מן הזמן. ואמרה כאשר הלכתי לישן ועדיין היה לבי ער כי לא נשתקעתי בשינה, שמעתי קול דודי נוקש על הדלת, וכה אמר פתחי לי הדלת את אחותי רעיתי הדבוקה בי כיונה בבן זוגה התמימה באהבתה אלי.

שראשי נמלא טל – כי שער ראשי נמלא מן הטל שירד עלי, והקוצות נתמלאו מזלוף הגשמים שירדו בלילה וכאומר מהרי פתחי, כי מיצר אני בעומדי חוצה בעבור רטיבת הטל והמטר שירדו עלי. והנמשל הוא לומר כאשר ישבתי בגולה בבבל הייתי נואש מן הגאולה, אבל הבחורים שבי כדניאל וחביריו היו מצפים עליה וחשבו את הקץ הנאמר בפי ירמיה, והנה המקום ברוך הוא העיר רוח כורש לשלחם חפשי, למען לא יחולל עוד שמו בין הגוים לומר עם ה׳ אלה ומארצו יצאו מבלי יכולת להעמידם בארצו.

משל:

השיר הרביעי: – נמשך עד אנה הלך דודך [ו׳ א׳]. מספר כי הרעיה שכחה את דודה ימים רבים. עד שפעם אחת בא בלילה ודפק על פתחה. ולא רצתה לפתוח לו, ואח״כ יצאה לפתוח לו ודודה חמק עבר. ולא מצאה אותו עוד. ושומרי העיר הכוה. ואז נתפרסם הדבר וגלתה אהבתה לדודה לפני בנות ירושלים. וספרה להן מעלותיו ותאריו.

אני ישנה – כי ישנה על מטתה ולא ננערה אל דודה כמקדם. ובכ״ז לבה היה ער זוכר קצת בארוסה הרועה, והנה שמעה קול הדוד דופק על הפתח, ואו׳ פתחי לי אחותי וכו׳ כי הטל מלא את ראשו.

מליצה:

השיר הרביעי: – הרעיה השמיימית נפש שלמה שכחה את דודה העליון ימים רבים, כמ״ש (מלכים א י״א) והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות וכו׳ ויטו נשיו את לבבו, ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים וכו׳, עד שפעם אחת בא הדוד העליון ודפק על פתחה ולא רצתה לפתוח לו. ודודה חמק עבר בחרי אף, וזה הוא המראה הרביעית שנאמר שם, ויתאנף ה׳ בשלמה כי נטה לבבו מעם ה׳ אלהי ישראל הנראה אליו פעמים, ויאמר ה׳ לשלמה יען היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחקותי אשר צויתי עליך קרוע אקרע הממלכה מעליך וכו׳, ואז התעורר שלמה לשוב בתשובה, אבל לא זכה מאז למראות ה׳ ולא יכלה נפשו להתפשט מן החומר עד יום מותו שאז נתפרדה החבורה ויצאה מן החומר ותשב אל דודה, וגלתה אהבתה ותשוקתה אל ה׳ לפני בנות החומר כמשי״ת ענינו בפנים.

אני – ספר כי נפש שלמה התרחקה ימים רבים מדודה העליון, כמ״ש ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו, עד שהיתה ישנה בחיק הגויה ובתנומה על משכב הזמן וחמדותיו, ולא התעוררה כפעם בפעם לקראת הכנור התלוי למעלה ממטתו של דוד, ובכ״ז לבה ער כי לא נפרדה מאלהיה בהחלט, כי לבה נוהה אחריו מבקש הדבוק בלב, רק עצלה תפיל תרדמה. והנה שמעה קול הדוד העליון דופק על הפתח, והוא המחזה הרביעית שנראה ה׳ אל שלמה והוכיחו בתוכחת חמה. והדוד העליון אומר פתחי לי אחותי, כי אז היו חדרי שלמה סגורים ומסוגרים והקיר בינו לבינה. ר״ל שאז כבר התרכבה ונדבקה באהבת החומר הסוכך בינה ובין הקדש. והוא הקיר המבדיל בינה ובין הרוחני, כמ״ש (יחזקאל מ״ג) בתתם את ספם אל ספי וכו׳ והקיר ביני לבינם. ע״ד כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, ולכן דפק על דלתי הגויה שתכין א״ע לפתוח שעריו, ולהתפשט מן החומר. ואמר לה פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי, חשב כל המדרגות שעלתה אליהן בשלש מחזות הקדומות, במחזה הראשונה קראה בשם רעיתי (א׳ ט׳ ושם ט״ו. ב׳ ב). במחזה השניה קראה בשם רעיתי (ב׳ י׳ ושם י״ג) והוסיף לה שם יונתי (שם י״ד). ובמחזה השלישית קראה בשם רעיתי (ד׳ א׳ ושם ז׳) ובשם יונתי (עיניך יונים ד׳:א׳). ובשם תמתי (ומום אין בך ד׳:ז׳) והוסיף לה שם אחותי כלה (ד״פ שם). והנה שם אחותי הוא השם שהי׳ לה טרם רדתה בגויה, שהיתה שוה עמו וחלק מעצמותו, וע״ז פתח בשם זה עתה, ושם רעיתי נקראת מצד הנפש הדברית המשכלת, ושם יונתי מצד הנפש החיונית, כיונה שחיותה שלם עם בן זוגה, ושם תמתי מצד הנפש הצומחת, שמצדו מצד גידול הגוף ואבריו יצויר החסרון והמום, והם המדרגות שקנתה זא״ז, שתחלה הזדככה להשלים נפשה המשכלת, ואח״כ גם המדרגה הנמוכה ממנה שהיא החיונית, ואח״כ גם המדרגה השפלה שהיא הצומחת, יאמר עתה פתחי לי מצד מעלותיך אלה שקנית ע״י מעשיך הטובים הקודמים כמ״ש בנבואתו יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וכו׳, שר״ל שיגדל ענשך לפי גודל המעלה שהיית בה עד עתה. שראשי, מצייר כי ראשו נתמלא טל, שהוא מליצה על השפע הנבואיית שישפיע עליו עתה, שהוא ציור טל אורות הרוחני (ע״ד אהיה כטל לישראל תזל כטל אמרתי) אבל קוצותי מלאים רסיסי לילה, פי׳ כי הראש הוא המליצה על המחשבה העליונה הנעלמת, והקוצות הם מליצה על התבקעות התעלומה לחוץ, כמו שהשערות הם מותרי המוח משכן המחשבה שמתעבים ונתגלים לחוץ, ור״ל מחשבתי העליונה מלאה טל השפעת הנבואה, אבל התגלות הנבואה הזאת ע״י הדבור מלא רסיסי לילה, שהוא משל אל הדין והעונש תולדות הלילה והחשכה, מחשך המעשים והעונש אשר הכה את הבית רסיסים, שהוא משל אל התחלקות מלכות בית דוד.

אני ישנה וגו׳ – חוזרת לדמיונה (סימן ג׳); רק שם מדמה שהביאה דודה לבית אמה שבקשתהו ומצאתהו, ועכשיו מדמה שהוא בא לביתה והיא מאנה לפתוח לו.

קוצותי – יש לפרשו קלעות שערי (קָוַץ⁠־קבץ), ויש לפרשו לשון קץ וקצה, ראשי השערות שעליהם ידבק הטל ביותר.

רסיסי – רסס קרוב לרצץ, הבית הגדול רסיסים (עמוס ו׳:י״א) כמו רציצים, בקעים קטנים, וכאן רצונו טפות דקות מן הדקות.

אני ישנה ולבי ער – אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע, אני ישנה מן המצות ולבי ער לגמלות חסדים, אני ישנה מן הצדקות ולבי ער לעשותן, אני ישנה מן הקרבנות ולבי ער לק״ש ולתפלה, אני ישנה מביהמ״ק ולבי ער לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, אני ישנה מן הקץ ולבי ער מן הגאולה, אני ישנה מן הגאולה ולבו של הקב״ה ער לגאלני, והיכן מצינו שהקב״ה נקרא לבן של ישראל דכתיב (תהלים ע״ג) צור לבבי וחלקי אלהים לעולם.⁠¹ (שם)

קול דודי דופק – ע״י משה, בשעה שאמר כה אמר ה׳ כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים.⁠² (מ״ר)

פתחי לי – ר׳ יוסי אומר, אמר הקב״ה לישראל, בני פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו.⁠³ (שם)

אחותי – שנתאחו לי במצרים⁴ בשתי מצות, בדם הפסח ובדם המילה, הדא הוא דכתיב (יחזקאל ט״ז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, זה דם הפסח, ואומר לך בדמיך חיי – זה דם המילה⁵. (שם)

רעייתי – שריעו אותי בים ואמרו זה אלי ואנוהו, ה׳ ימלוך לעולם ועד.⁠⁶ (שם)

יונתי – יונתי – במרה, ששם נצטוו ונצטיינו בכל הפצות וצדקות ומעשים טובים כיונה זו שמצויינת, כמש״נ שם שם לו חק ומשפט.⁠⁷ (שם)

תמתי – תמותי – שנתממו עמי בסיני ואמרו לי כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע.⁠⁸ (שם)

תמתי – ר׳ ינאי אמר, תמתי – תאומתי, כביכול לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני,⁠⁹ ור׳ לוי אמר, מה התאומים הללו אם חושש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש, כך כביכול אמר הקב״ה עמו אנכי בצרה. (שם)

שראשי נמלא וגו׳ – שראשי נמלא טל – על שם שנאמר (תהלים ס״ח) ארץ רעשה אף שמים נטפו, קווצתי רסיסי לילה על שם שנאמר (שופטים ה׳) גם עבים נטפו מים.⁠¹⁰ (שם)

1. חשיב כאן כל הדברים שהנפש הישראלי משתוקקת להם ורק סבות שונות תניאוהו מהם, אם סבת היצה״ר או סבת דוחק המעמד והפרנסה וכדומה. ומפרש אני ישנה, ר״ל אע״פ שאני ישנה מן המצות מסבת היצה״ר אעפ״כ לבי ער לגמילות חסדים, שדבר זה בא בטבע נפש ישראל, וכמ״ש ג׳ סימנים יש באומה זו גומלי חסדים וכו׳, וכ״א באחאב (מלכים א כ׳) כי מלכי בית ישראל מלכי חסד הם, ור״ל אע״פ שעבדו עבודה זרה בכ״ז מלכי חסד הם בין אדם לחבירו. ושוב אומר, אני ישנה מן הצדקות שאין בידי לעשותן אבל לבי ער לקיימן, והוא כמ״ש ישראל קדושים הן, רוצה ואין לו. אני ישנה מקרבנות שאין לנו עתה ולבי ער לק״ש ולתפלה שבאים במקום קרבנות, כנודע. אני ישנה מביהמ״ק שאין לנו עתה ולבי ער לבתי כנסיות ולבתי מדרשות שנקראים מקדש מעט. אני ישנה מן הקץ שנעלם ממני ולבי ער לגאולה כי בכל יום אחכה לו. אני ישנה מן הגאולה ולבו של הקב״ה ער לגאלני, [ומכנה את הקב״ה בשם לבי וכדמפרש שנקרא לבן של ישראל], והוא ע״ד ע״ש זכו אחישנה לא זכו – בעתה, ור״ל אני ישנה לקץ של בעתה מפני שהוא רחוק ממני ומפני עונותי אין לי זכות לקוות לאחישנה אבל לבו של הקב״ה ער לגאלני ע״י אחישנה.

2. ר״ל כאדם השולח ברכה ע״י שליח, כך דפק לנו הקב״ה אות אהבה וישועה ע״י משה,

3. הוא ע״ד שאמרו הבא לטהר מסייעין אותו.

4. נתאחו הוא מלשון חבור ודבוק, מלשון מאחים את הקרע.

5. הלשון חיי כאן הוא מענין חופש הנפש, מלשון להחיות רוח שפלים (ישעיהו נ״ז), [וע׳ מש״כ בבאור שם זה במובן זה בתו״ת פ׳ בראשית בפסוק כי היא אם כל חי] ור״ל בזכות אלה הדמים הנך נגאלת, ודריש כן מכפל הלשון ואומר לך בדמיך חיי. וע׳ בב״י לטור יו״ד סי׳ רס״ה כתב לענין סדר ברכות המילה וז״ל, ונוהגים לכפול ואומר לך בדמיך חיי, וכתב האבודרהם שע״י המילה יזכה לעוה״ז ולעוה״ב, עכ״ל, ומסגנון הלשון מבואר שהבין שכפילת הלשון הוא מנהג המברכים ולא מלשון הכתוב ולכן נותן טעם לזה לשתי זכיות, וכמה נפלא הדבר שהרי כן מפורש כפול בפסוק ולא שייך לומר על זה ונוהגים וגם לתת טעם על המנהג, וקצת יש ליישב הענין דכיון דכאן נדרש כפילת הלשון על שני מיני דמים, דם המילה ודם הפסח, א״כ א״צ לומר במילה רק פעם אחת, ועל זה אמר דנוהגין לכפול במילה, אבל זה דוחק, דכל כי האי הו״ל לפרש, וצע״ג.

ומ״ש האבודרהם שע״י המילה יזכה לעוה״ז ולעוה״ב, אולי ירמז למ״ש הילקוט (יחזקאל רמז שנ״ד), ר׳ אליעזר אומר וכי מה ראה הקב״ה לומר שני פעמים בדמיך חיי אלא אמר הקב״ה בזכות דם פסח ודם מילה תגאלו ממצרים ובזכותם אתם עתידים להגאל כו׳. וע׳ מש״כ עוד בזה בתו״ת (ויקרא דף צ״א ע״ב) עוין שם.

6. ודריש כאן רעיתי מלשון רועה ואדון והיינו שקבלו מלכותו.

7. היונה היא מצויינת במיני צבעונין יתר משאר מיני עופות, ועיין מש״כ בתו״ת פ׳ יתרו בפסוק ביום הזה באו מדבר סיני.

8. דאין זה מסדר הרגיל להקדים הבטחת המעשה טרם שומעין מה היא, אלא מפני שהיו תמימין עמי והאמינו בי באמונה יתירה לכן בטחו בי והקדימו נעשה לנשמע.

9. כמ״ש ישראל והקב״ה חד הוא [וע׳ חגיגה ג׳ ב׳ בתוס׳] ואמרו (שבת קי״ח:) כל האומר ויכלו הוי כמו שנעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית.

10. הפסוק ארץ רעשה נדרש על זמן מת״ת, וגם כאן דריש הלשון תמתי לזמן מת״ת כמבואר למעלה, ואמר שראשי נמלא טל וגו׳ מצד מה שאז שמים נטפו וגם עבים נטפו מים [וגם זה הפ׳ נדרש במת״ת]. ויתכן עוד לומר כי ע״ד המליצה דמה את השמים להראש שהוא ג״כ בגובה גו האדם ואת העבים החשכים לקווצות שערות שחורות כמ״ש לקמן שחרות כערב.

ולאחר כל דברי האהבה שנאמרו ביניהם, חוזרת החשוקה לספר לנערות את הסיבה שהחשוק נפרד ממנה כל כך הרבה זמן, וכך אמרה¹, אֲנִי יְשֵׁנָה – כאשר הלכתי לישון², וְעדיין³ לִבִּי היה⁴ עֵר כי לא שקעתי בשינה, שמעתי את⁵ קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק – נוקש בדלת, וכך אמר לי⁶, פִּתְחִי לִי את הדלת⁷ אֲחֹתִי רַעְיָתִי, יוֹנָתִי – הדבוקה בי כיונה בבן זוגה⁸, תַמָּתִי – התמימה באהבתה אלי⁹, פתחי מהר¹⁰ שֶׁרֹּאשִׁי – כי ראשי¹¹ נִמְלָא טָל שירד עלי¹², קְוֻּצּוֹתַי – קְצָווֹת שערותי¹³ המתולתלות¹⁴ רְסִיסֵי – נתמלאו מזלוף הגשמים שירדו¹⁵ בַּלָיְלָה¹⁶, כי כל הלילה הזה רכבתי במרוצה לבוא אליך¹⁷:

1. מצודת דוד.

2. שם.

3. שם.

4. שם.

5. שם.

6. שם.

7. שם.

8. שם.

9. אבן עזרא, מצודת דוד.

10. מצודת דוד.

11. שם.

12. שם. וזהו דרך אדם שבא בלילה ודופק על פתח אהובתו לומר כן בשביל חיבתך באתי בלילה בעת הטל או הגשם, רש״י.

13. אבן עזרא. ומצודת ציון ביאר שהוא שיער הראש התלוי למטה.

14. רשב״ם.

15. מצודת דוד.

16. רסיסי לילה הן גשמי לילה שהן טורח ועייפות, רש״י.

17. רשב״ם. והנמשל, כאשר ישבו ישראל בגולה בבבל היתה כנסת ישראל נואשת מן הגאולה, אבל הבחורים שבה כדניאל וחביריו היו מצפים אליה וחישבו את הקץ שנאמר מפי ירמיה, והקב״ה העיר את רוחו של כורש לשלחם לחפשי למען לא יחולל עוד שמו בין הגויים, מצודת דוד. ורש״י ביאר, שהנמשל הוא על תקופת בית ראשון כאשר ישראל היו שלווים ושקטים ולא עבדו את ה׳ והיו כישנים, והקב״ה שהוא צור לבב ישראל היה ער לשמור על ישראל ושלח להם את נביאיו להזהירם שישובו אליו, ועשה זאת מחיבתו אליהם ובזכות אברהם אביהם שערבו עלי מעשיו כטל. ובמדרש, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבש״ע אני ישנה מן המצוות וליבי ער לגמילות חסדים, אני ישנה מן הצדקות וליבי ער לעשותן, אני ישנה מן הקרבנות וליבי ער לקריאת שמע ותפילה, אני ישנה מבית המקדש וליבי ער לבתי כנסיות ובתי מדרשות, אני ישנה מן הקץ וליבי ער לגאולה, אני ישנה מן הגאולה וליבו של הקב״ה ער לגאלני, מדרש רבה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון