Shir HaShirim 5 – שיר השירים ה‏ – Mikraot Gedolot

תְּרֵין לוּחֵי אַבְנִין דִּיהַב לְעַמֵּיהּ כְּתִיבָן בַּעֲשַׂר שִׁטִּין דָּמְיָן לְשִׁטֵּי גִּנַּת בּוּסְמָא מְרַבְּיָן דִּקְדוּקִין וְטַעְמִין הֵיכְמָא דְּגִנְּתָא מְרַבְּיָא בּוּסְמִין וְשִׂפְוָתֵי חַכִּימוֹי דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא זָלְחִין טַעְמִין בְּכָל סְטַר וּמֵימַר פּוּמְּהוֹן כְּמֵירָא בְּחִירָא.

[א] לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם – אָמַר רַבִּי יַנַּאי בְּיוֹמוֹי דִּזְמַנְיָין תַּרְתֵּין חַבּוּרָן וַהֲוֵינַן נָפְקִין וְלָעֲיִין בְּאוֹרָיְיתָא בַּהֲדָא אִסְטֵרִין, וְלֹא כְטַעַם שֶׁהָיְתָה זוֹ אוֹמֶרֶת זוֹ אוֹמֶרֶת. מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מַה מִּגְדְּלוֹת הָרֶקַח הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ מִכָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ לִהְיוֹת מָלֵא מִקְרָא מִשְׁנָה וְתַלְמוּד וַהֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה מִיַּעֲקֹב. שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים, זֶה תַּלְמִיד חָכָם הָרָגִיל בְּמִשְׁנָתוֹ, שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר, זֶה תַּלְמִיד שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בְּמִשְׁנָתוֹ, שֶׁשְּׂפָתָיו נוֹטְפוֹת מוֹר, אַף עַל פִּי כֵן, עוֹבֵר הוּא, וְחוֹזֵר וּמְבָרֵר תַּלְמוּדוֹ.

לחייו כערוגת הבשם – אלו הלוחות.

שפתותיו שושנים – אלו האגדות.

לחייו כערוגת הבשם – אמר רבי אלעזר אם משים אדם עצמו כערוגה שהכל דשין אותה אי נמי כבשם שהכל מתבשמים ממנה תלמודו מתקיים בידו, שפתותיו שושנים אל תקרי שושנים אלא ששונים, אמר ר׳ שמעון בן לוי תורה שנתן הקב״ה לישראל עורה של אש לבנה, וכתובה באש שחורה, וחצובה מאש, והיא (מבולבלת) [מוכללת] באש, ונתונה באש שנא׳ מימינו אש דת למו (בתורה רמז תתקנ״א).

כ׳דיה כסבאיב אלטיב, מרביאת אלעטר, שפתיה סואסן, ינטפן מסך כ׳אלץ.

הלחיים שלו כמו ערוגות (שורות של נטיעות) הבושם, מגדלות את הבשמים, השפתים שלו שושנים נוטפות מור טהור (ללא שום תערובת).

כערוגת – כערוגות.

מגדלות – המגדלות (המם שוויה והגימל פתוחה).

מור עובר – מור מזוקק.

לחיו כערוגת הבשם, כלומר התורה שבכתב ושבעל פה. כמו שהזקן הוא פאר הגבר ויש שגוזז ממנו הספר ברצון המסתפר, כך תלמידי חכמים יש שמתירים ויש שאוסרים ברצון הבורא יתעלה השומר בריתו להם תמיד שנ׳ ומוצא שפתי לא אשנה (תהלים פט לה).

לחייו כערוגת הבשם – אשר שם באותן ערוגות גידולי מרקחים.

מגדלות מרקחים – מגדלות של מרקחים גידולי בשמים^א שמפטמים אותם מעשה רקח.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״בסמים״.

His cheeks are like a bed of spice – Wherein those beds are growths of perfume.

Like towers of perfumes – Aromatic plants, growths מִגְדָּלוֹת of spices מֶרְקָחִים. which are compounded with the art of an apothecary.⁠¹

1. And processed into perfume.

לחיו כערוגת הבושם – אלו לחייה של תלמידי חכמים שהם דומין לערוגת הבושם. מלאה מיני בשמים. כך לחייהם מלאים טעמי תורה.

מגדלות מרחקים – שמגדלים מיני רקוחים בפיהם והם טעמי תורה ושבחו של בורא הכל שפתותיו שושנים שפשותיהם של שונים כענין שנאמר ושננתם לבניך ודברת בם.

נוטפות מור עובר – כשם שריח המור עובר לכל רוח סביבותיו כך ריח למידי חכמים עובר לכל מקום ומקום.

ד״א: לחיו כערוגת הבושם – כל מי שמשים לחייו כערוגה זו שהכל דשין אותה לדברי תורה מתקיימין בידו.

מגדלות מרקחים – כשם שהמגדל של ריקוחים נפתח ואינו מריח ריחות הרבה. כך חכם פותח פיו וטעמי תורה נשמעין.

שפתותיו שושנים – רכים כשושנים נוטפות מור עובר. מרים לעבור עליהם.

כערוגת – חתיכת מקום בגן.

מגדלות – ממגדל עז (תהלים ס״א:ד׳).

לחייו – השיער שהם בשני קצותיהם כמו מגדלות מרקחים.

שושנים – בטוב הריח.

His cheeks. The hair on both sides is like towers of aromatics. Lilies. In the sweetness of their smell.

לחייו – הם שרי הפנים.

שפתותיו – הם שלוחיו עושי דברו, המדברים עם נביאיו, כמו גבריאל (דניאל ח׳:ט״ז) ולבוש הבדים (דניאל י״ב:ו׳).

His cheeks. The two angels that stand before him.

His lips. His messengers that do his commandment, who speak with the prophets, like Gabriel and the one clad in linen garments.

ערוגת^א – חתיכת מקום בגן.

מגדלות – יש אומרים מן גדול.

והנכון: שהוא לשון רבים מן מגדל.

א. כן בפסוק ובכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״ערוגה״.

לחייו – זקנו.

מגדלות – הם כמו מגדלות סביבות לחייו.

לחייו – הם שרי הפנים.

שפתותיו – הם המלאכים השלוחין לבני אדם, כמו גבריאל.

לחייו – דברים היוצאים מלחייו ריחם נודף, כמו מערוגת הבושם.

ויש לומר כשתי ערוגות שהן שוות ונאות, כן לחייו.

מגדלות מרקחים – בשמים.

מגדלות – שם דבר, גידול של בשמים, וכפל מילה.

שפתותיו כשושנים – דקה ואדומה, כך שפתי דודי נאים.

נוטפות מור עבר – דבר היוצא משפתותיו מתוק כמור^א ובושם העובר בכל מקום לסוחר.

א. בכ״י: כמיר.

לחייו כערוגת הבושם. שער שבלחיים וזקנו נאה כעשבי הבשמים. מגדלות מרקחים – ריבוי טעמים יש בהם. שפתותיו שושנים. בהן נוטפות.⁠^א

ומפרשים בהם שעם ישראל ערֵבים כבשמים.

א. קטע זה נראה לא מובן, וכך גם קטע הדוגמא שאחריו. סביר שיש כאן השמטה כלשהי.

לחיו כערוגת הבשם מגדלות מרקחים – הערוגה שזורעים בה הבשמים, שמגדלים אותם לעשות מרקחים, ליטואירא.⁠¹ הרבה מדקדקים לעשותה מרובעת, וזורעים תוכה זרעיני בשמים בכונה ובצמצום, שלא יצא אחד מהן חוץ מריבוע הערוגה. כך שער זקנו של לחייו מכוונין בצמצום בלחייו מכאן ומכאן, ואין הזקן מתפשט בצד אחת יותר מבצד אחרת.

עניין אחר: כערוגת הבשם – שמנכשין^א אותה תמיד שלא יצמחו בה זרעים אחרים, כך לחייו בלא שומא ומום.

או פי׳: לחיו נודפים ריח טוב כריח ערוגת הבשם, כמו: וריח אפך כתפוחים (שיר השירים ז׳:ט׳).

שפתותיו שושנים – אדומות כשושנים. ובענין זה קילס אותה: כחוט השני שפתותיך (שיר השירים ד׳:ג׳).

נוטפות מור עבר – צנורות הנתזות מבין שפתיו שוות כשמן המר עובר, שריחו נודף^ב למרחוק.

או פי׳ כמו: עבר לסוחר (בראשית כ״ג:ט״ז) – שעובר בכל מקום לסחורה, ולא נמצא טוב ממנו.

1. בלעז: letuaire (=electuaire).

א. בכ״י: שמכבשין.

ב. במהדורת מתיוס: עודף.

לחייו כערוגת הבושם – בשעה שדיבר הדברות נתמלא כל העולם בשמים¹, וזהו לחייו כערוגת הבושם.

דבר אחר, לחיו – אלו הלוחות², וזהו לחיו. וזהו כערוגת – ו׳ על ו׳ טפחים היו הלוחות³, ויש בכל אחת ה׳ דברות. וכן ערוגה שהיא ו׳ על ו׳ טפחים זורעין בתוכה ה׳ זרעונין⁴, כנגד ה׳ דברות. לחיו כערוגת גי׳ ששה טפחים⁵.

כערוגת הבושם בגן עדן.

דבר אחר, לחייו כערוגת הבשם – אשר יצאו מדבריו העבירו לגן עדן⁶, וזהו כערוגת הבושם.

מלאת לחייו כערוגת הבשם ר״ת מלכה – זו התורה. מגדלות מרקחים דברי תורה⁷. מרקחים אותיות מרקח ים – ו״ים ישים (ל) [כ]⁠מרקחה״⁸.

דבר אחר, מגדלות – יצא ישראל מד׳ גליות, מגדלות – מד׳ גלות. מרקחים אותיות מרחקים, ר״ל רחק אותן מד׳ גליות.

דבר אחר, מרקחים בגי׳ משיחם, כי המשיחם בגן עדן – הרי ערוגת הבושם מגדלות המשיחים.

שפתותיו שושנים – שושנים – לומדים תורה⁹. ששנים גי׳ לומדי תורה¹⁰.

דבר אחר, מגדלות מרקחים – לצדיקים.

1. שבת פח:

2. ילקוט שמעוני, תרגום, ראה רש״י שיר השירים ה:טז

3. בבא בתרא יד.

4. כלאים ג:א

5. ואחד אינו מן המנין

6. ראה שבת פח:

7. ראה שיר השירים רבה, מדרש לקח טוב

8. איוב מא:כג

9. ילקוט שמעוני

10. ואחד אינו מן המנין

לחייו כערגות הבושם המלאכים המקורבים¹ הנעלים מעל כל חיסרון חומרי או תכונה גשמית.

שפתותיו שושנים המלאכים השלוחים אל הנביאים כדי שימסרו להם בדיבור את מצוותיו של האל יתעלה.

1. אלמלאיכה׳ אלמקרבין. ביטוי קראני: 4(אלנסאא): 172

לחייו כערוגת הבושם מגדלות מרקחים שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר – בעבור כי הלחיים והשפתים ישתמשו בהם בעת לקיחת המזין להחזיק במזון אשר יקבל המשיל מה שיקבל בו השכל זה השפע לערוגת הבושם אשר בגן שיגדלו בו מיני הבושם אשר יעשו בהם המרקחים ולשושנים אשר הם נוטפות מור עובר וזה להעיר על ההכנה אשר לו לקבל המושכלות ואפשר שנאמר כי אמרו שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר יהיה חסר בי״ת וירצה בו שבשפתותיו ימצאו תמיד השושנים אשר בכח אלו המושכלות אשר יכווין אליהם ולזה יאמר נוטפות מור עובר. ואופן המשל בזה מבואר ממה שקדם בפתיחת זה הבאור.

לחיו כערוגת הבושם – הלחיים הם הפנים ואומרת כי זיו פני השכינה, ר״ל ההשפעה הנמשכת ממנה, היא כערוגת הבושם.

מגדלות מרקחים – המשיל אותה ההשפעה לסבת רבויה, למגדלות מלאים בשמים מרקחים, כי אם המעט מהן נותן ריח טוב רב, כ״ש¹ מגדלות רבות מלאות מאותם הבשמים המרקחות, ר״ל שהשפעת נבואתו וטובו ג״כ כ״כ גדולה, שמשפיע לכל העולם בריבוי ובשפע ולא בכילות:

שפתותיו שושנים – ר״ל דברי פיו ושפתיו נאים כשושנים, כי הן נוטפות מור עובר, ר״ל עובר לסוחר, מור נבחר וטוב. המשיל דברי התורה והנבואה היוצאים מפי הש״י, למור הנבחר והטוב:

1. כאן נראה הראשי תיבות: כל שכן.

לחיו – ואין צריך לומר שאין לו ריח הפה שיש להרבה מן האנשים ואם הם נאים מצד הפסד השניים הטוחנות אשר בלחיים. ואפילו כשיסגיר פיו יהיו כמו מגדלות שהמרקחים נשמרים בתוכם שנותנים הריח הטוב למרחוק: שפתותיו נאות למראה ודבורו מר עובר.

לחייו – שבחה אותו בתכלית החכמה ועצמה עד כי מקום הדבור שהם הלחיים הם מלאים בשם כמגדלות מרקחים ושזה נתפרסם ונתאמת מצד שפתותיו והם דבריו אשר ע״י משה ושאר הנביאים היו כלם בתכלית השלמות והעומק והתועלת וכמו שאמר (דברים ד׳) מי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים.

{הגרמים השמימיים ומערכות המזלות}

ידיו – דבר על הגרמים שמימיים שעל ידם יפעל בגרמים השפלים, כאמרו ׳ומעשה ידיו מגיד הרקיע׳ (תהלים יט, ב), אמר כי הם גלילי זהב, הם דומים לזהב לטוהר, ועל גלגל הי״ב מזלות דבר אשר הם קבועים בו, וזהו ממלאים בתרשיש, כמו שאמר ב׳עיניו׳ למעלה, אשר הם השבעה כוכבים, יושבות על מלאת. ואמר כתרשיש שכן דרכי המזלות תרי שש, כמו שפירש בזה אבא מארי זכרו לברכה, ׳ששה משמותם׳ לעולם ששה צפונים וששה דרומים למעלה מהאופק וששה למטה.

{המזלות והכוכבים בגלגלים}

על שאר המלאכים אשר בתוכו, אמר מעיו עשת שן, שהם בתוכו כמעים פוגשים זה את זה, כאלו הם דבר אחד, ובהם קבועים הכוכבים כאמור. וזהו מעולפת ספירים, כמא דאת אמר ׳כמעשה לבנת הספיר׳ (שמות כד, י):

לחייו. וכמו כן מסַפרים ענין ׳לחייו׳, המניעים אל הדיבור, והם נביאיו¹: כערוגת הבושם מגדלות מרקחים. הנותן טעם וריח וגדולה למרקחות², וכמו כן היו הנביאים לבני הנביאים, כאמרו (במדבר יא יז) ׳ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם׳³: שפתותיו. בדיבור ראשון ובדיבור שני, שהיו ׳פנים בפנים׳⁴, היו שושנים נוטפות מור עובר, שהעביר מהם מעלה לישראל⁵, והוא ׳עדים מהר חורב׳ (שמות לג ו)⁶, ובכן קרה למשה רבינו ׳כי קרן עור פניו בדברו אתו׳ (שם לד כט)⁷, וכן לשאול בהתנבאו, כאמרו (שמואל א׳ י ו) ׳והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר׳⁸:

1. בעל העקידה כתב: ׳לחייו – שיבחה אותו בתכלית החכמה ועוצמה עד כי מקום הדיבור שהם הלחיים הם מלאים בושם כמגדלות מרקחים ושזה נתפרסם ונתאמת מצד שפתותיו, והם דבריו ע״י משה ושאר הנביאים היו כולם בתכלית השלימות והעומק והתועלת׳.

2. רבינו מפרש ש׳ערוגות הבושם׳ עושים מרקחים של גדולה, וכ״כ אבע״ז: ׳מגדלות - יש אומרים מן גדול׳, כלומר שמְגַדלות מרקחים, וכן פירש רס״ג. אך רש״י פירש ׳מגדלות של מרקחים גידולי בשמים שמפטמים אותם מעשה רוקח׳.

3. ׳בני הנביאים׳ הם תלמידיהם של הנביאים (ספרי ואתחנן לד), והם קיבלו השפעת נבואתם מאת הנביאים, כמו השבעים זקנים שאסף משה בציווי ה׳ להשפיע מרוחו עליהם, שיזכו לנבואה, וכמו שכתב שם הרמב״ן ׳ענין הכתוב להגיד כי בעת הדיבור עם משה יהיה האצילות וממנו הוא וכו׳, שלא יספו להתנבאות מעצמם, אבל בנבואה שאמר ה׳ למשה בה לבדה התנבאו, וזה טעם ׳ואצלתי׳, שאניח אצלי מן הרוח אשר אני שם עליך ושמתי עליהם׳. ואולי הכוונה במשל שכאשר היו נותנים את המרקחות בתוך ערוגות הבושם, היו קולטים מהם טעם וריח, כמו שתלמידי הנביא היו משיגים נבואה בהיותם בקרבת רבם הנביא.

4. כל הנביאים, כאשר באה להם הנבואה, נופלת עליהם יד ה׳ להוציא אותם מחושיהם הגשמיים, ורק כאשר מתבטלים חושיהם הגשמיים יכולים הם להשיג נבואה, מלבד משה רבינו ממתן תורה ואילך, וכל ישראל במתן תורה שגם הגיעו למעלה זו כדי שיאמינו שגם משה מתנבא באופן זה ויידעו שלא קם נביא כמוהו (ראה מש״כ רבינו בשמות ג ב, יט ח-ט, כד יא, לב יא, דברים לד י-יב). ומעלה זו להתנבא בעודו משתמש בחושים הגשמיים נקראת ׳פנים בפנים׳. אך אחרי שתי הדברות הראשונות אמרו ישראל למשה שידבר הוא אתם, כי לא יכלו לסבול מעלה זו. וכן כתב בשיעורים של רבינו סוף פרשת יתרו: ׳ואחר זה שמעו הדברות השתיים הראשונות, ואח״כ ׳ויעמוד העם מרחוק׳ כמו שדרשו ז״ל (עיין שבת פח:) נפשי יצאה בדברו, ואמרו למשה קרב אתה ושמע וגו׳ כמו שהעיד מזה במשנה תורה, גם כי פה לא הגיד מאומה מזה, וכן ׳ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלקים׳ והוא שומע מפי האל ומגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל׳. ורש״י כאן פירש ׳לחייו - דברות הר סיני וכו׳, שפתותיו שושנים - דבורים שנדבר באהל מועד׳, ע״ש.

5. ׳מור עובר׳, שריחו עובר ומתפשט לכל צד עד למרחקים (ראה לעיל ה ה), והיינו שמן הדברות שדיבר ה׳ פנים אל פנים העביר מעלה לישראל.

6. המעלה שהשיגו בכך שניבאו ׳פנים בפנים׳ היא מעלת ה׳עדי׳ שזכו לו בהר חורב, והיא המעלה הרוחנית שקנו במעמד הר סיני שבה היו יכולים להפוך לנצחיים ולהשיג שלימות גמורה, אילו לא היו חוטאים בעגל, שאז אמר להם ה׳ להוריד את עדיים מעליהם (ע״פ דברי רבינו בשמות לג ו). ומעלה זו זכו בגלל הדיבור ׳פנים בפנים׳, וכן כתב רבינו בהקדמתו לתורה (שמות): ׳וסיפר ראשונה, כי כאשר חפץ ביקרם דיבר אליהם פנים בפנים, ובזה זכו אל עדי רוחני וזולתו בהר חורב׳.

7. וזה בא ממעלת הנבואה ׳פנים בפנים׳, כמו שכתב רבינו בדברים (לד יד) ׳ולכל המורא הגדול - של מתן תורה, אשר עשה משה לעיני כל ישראל - כשיראו ועמדו מרחוק במתן תורה ומשה נגש אל הערפל, כי אז קנה המדרגה העליונה בנבואת פנים אל פנים, ועשה את משה אז נורא בקרני הוד׳. ובסוף משפטים (שמות כד יח) פירש רבינו באריכות שבארבעים שהיה משה בהר היה צריך לקנות הוויה חדשה שיהיה ראוי לנבואה באופן שלא זכה לכך אחר, וממדרגה זו היו לו קרני ההוד.

8. בדברים (לד י) כתב רבינו: ׳הנה הנביא יקנה תוספת אור שכלי בלי ספק באור פני מלך בהיותו מתנבא, כאמרו וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר׳, וזהו שכתוב שם במשה ׳אשר ידעו ה׳⁠ ⁠׳, אלא שכמדריגת משה לא השיג שום נביא מלבדו. והיינו שכל נבואה גורמת לאדם להתעלות, אלא שיש דרגות שונות בהתעלות זו, משה זכה לקירון פנים, ובני ישראל זכו למעלת הנצחיות, ואילו שאול לא התנבא במעלה זו של ׳פנים בפנים׳, שהרי מבואר בפירוש רבינו (שמות כד יא) שהיתה עליו יד ה׳ ולא נשאר בחושיו, ובכל זאת השפיעה עליו שייהפך לאיש אחר נעלה יותר.

לחיו – הוא המקום מתחת לעין.

כערוגת – הוא תלם המחרישה כמו מערוגות מטעה (יחזקאל י״ז:ז׳).

מגדלות – גידולי.

מרקחים – כן יקראו הסממנים המעורבים השמורים לזמן מרובה, וכן רוקח מרקחת (שמות ל׳:כ״ה).

שושנים – שם עשב המריח.

עובר – רוצה לומר מתפשט.

לחיו כערוגת הבושם – לחיו המה בתכלית ההדור, ידמו אל הערוגות שצומחים שם הבושם, שמייפין אותן ביותר.

מגדלות מרקחים – אשר בערוגות ההן יש גידולי סממנים מובחרים לעשות מהם מעשה רוקח להיות שמור לזמן מרובה, שאז הערוגות ההן הנה בתכלית ההדור מפאת צורתם, ומפאת הסממנים המובחרים במינם הצומחות עליהן והנמשל הוא לומר הדיבורים שיצאו מפי המקום ברוך הוא המה יקרים ומחוכמים ובתכלית התועלת. וירמוז בלחיים על כי המה יקיפו כלי הדבור.

שפתותיו שושנים – מבין שפתותיו עולה ריח טוב כריח השושנים, וכאילו מטיפות את המור והנמשל הוא על הנביאים השלוחים מאת ה׳ לדבר דבריו, שהמה כמו שושנים שריחם נודף למרחוק, כי כל כך המה מודיעים מה שיהיה לאחרונה ומייעדים טובה מרובה והצלחות מתמידות.

מליצה:

לחיו – אחר שצייר איך ראה והסתכל להוציא את המציאות, יצייר את הדבור שהוא הצווי אשר הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. ובזה יש שתי מדרגות. א) הדבור הכללי הנכלל במלת בראשית, שבו נעשה הכל בכח, כמי שזורע זרעים בבת אחת טרם יצמחו, וזה נעשה ביום הראשון שהוציא הכל יש מאין, ב) הדבורים הפרטיים שבו הוציא תולדותיהם כ״א ביומו, כמ״ש במד׳ משל לזורע ששה זרעים בבת אחת, שהוא במשל שהזרעים הזרועים צמחו ויצאו לחוץ ויפרדו כ״א למינו, שזה היה בששת ימי המעשה. וממשיל הדבור הכללי אל הלחיים שהלחי הוא פנימי נגד השפה, ואמר שלחיו כערוגת הבשם. שהערוגה היא ששה טפחים והם מגדלות מרקחים שהמרוקח הוא המעורב וממוזג כמה תערובות, וכן הי׳ הכל מעורב בערוגה זו זרוע ובלתי ניכר, והדבורים הפרטים ממשיל אל השפה שהיא חיצונית, ועז״א שפתותיו, שהוא גמר הדבור אז היו שושנים שכבר גדלו הזרועים ויוציאו ציץ ופרח ושושנים, וגם נוטפות מור עובר, שהוא תולדות החיים, (שזה גדר המור שבספר זה כנ״ל:כ״פ) ר״ל שאז יצאו מעשה ימי בראשית עד הצמחים והחיים למינם.

מגדלות – סמוך לרבים מן מִגְדָּל, רק מדוע עשהו נקבה? ע״כ נ״ל שאולי כונו מְגַדְּלוֹת ומוסב אל לחיו ור״ל מגדלות שערות נודפות ריח טוב, או מוסב אל ערוגת אע״פי שהוא לשון יחיד, או ראוי לנקדו כַּעֲרוּגֹת.

שושנים – ליופי.

נוטפות – דברים נעימים כמור עובר ונוטף ונודף ריחו.

לחיו כערוגת הבושם – [אמר רבי תנחומא, בתלמידי חכמים איירי], זה מלחים מקצת דבר וזה מקצת דבר עד שתהא הלכה יוצאת כמין לחיים.⁠¹ (מ״ר)

לחיו כערוגת הבושם – אמר ר״א, מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם, אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה וכבושם זה שהכל מתבשמין בו תלמודו מתקיים ואם לאו אין תלמודו מתקיים.⁠² (עירובין נ״ד.)

לחיו כערוגת הבושם וגו׳ – אמר ריב״ל, מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם, מכל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה במתן תורה נתמלא כל העולם בשמים. וכי מאחר שמדבור ראשון נתמלא – דבור שני להיכן הלך, הוציא הקב״ה רוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון, שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, אל תקרא שושנים אלא ששונים.⁠³ (שבת פ״ח:)

מגדלות מרקחים – א״ר תנחומא, מה מגדלות הרקח הזה יש בו מכל מיני בשמים כך ת״ח צריך להיות מלא מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות. (מ״ר)

שפתותיו שושנים – זה תלמיד חכם הרגיל במשנתו.⁠⁴ (שם)

שפתותיו שושנים וגו׳ – אמר רב גידל אמר רב, כל ת״ח שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר⁵ תכוינה, שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר אל תקרא מור עובר אלא מר עובר, אל תקרא שושנים אלא ששונים.⁠⁶ (שבת ל׳:)

נוטפות מור עובר – זה תלמיד שאינו רגיל במשנתו ששפתיו נוטפות מור ואע״פ כן עובר הוא וחוזר ומברר תלמודו.⁠⁷ (מ״ר)

1. מלחים ענינו מדביק כמו בויק״ר פ״ג כאדם שמלחים שני נסרים ומדביקם זה בזה, והוא לשון ערבי, והכונה כאן זה נותן מקצת טעם להדבר וזה מקצת עד שתהא הלכה יוצאת כמין לחיים, ולא נתבאר מהו זה כמין לחיים, ונראה דדרשה זו היא בהמשך ללשון הפסוק הקודם יושבות על מלאת, והוי הכונה שהלכה יוצאת במלואה כמו לחיים, כלומר מלאה בטעם ובסברא כמו מלואת הלחיים לפרצוף הפנים מזה ומזה, והלשון צריך תקון והג״ה קצת, ואולי צ״ל לחייו וגו וסמיך ליה יושבות על מלאת, זה מלחים וכו׳ עד שתהא הלכה יוצאת מלאה כמין לחיים, או עד שתהא הלכה יוצאת כערוגת הבשם.

2. דריש בזה שני ענינים, האחד לענין התלמיד שצריך שלא יהיה בו גסות הרוח, דבאופן כזה אי אפשר לתלמודו להתקיים שיבוש מלשאול מה שחסר לו בידיעת התלמוד, והשני לענין מי שראוי ללמד שלא ימנע תלמודו ללמד לאחרים.

3. מדייק מדלא כתיב שפתותיו כשושנים, כמו מראהו כלבנון כערוגת הבושם, ולכן דריש שושנים מלשון שנוי דהיינו ששינה בכל דבור ודבור להוציא רוח להעביר המור, ועיין עוד בסמוך אות נ״ז.

4. דריש שושנים כמו ששונים [כמו בדרשה הבאה] כלומר השפתים ששונות ולומדות תמיד והוא רגיל עי״ז במשנתו. ויתכן עוד לפרש, כי מי שאינו רגיל בתלמודו, או שאינו מסודר לו, אז עד שיביעו שפתותיו שושנים, כנוי לדבר מבורר ומאומת, יצאו מפיו גם פסולת ודברים שאינם אליבא דאמת, שזה מכונה בשם קוצים, משא״כ זה הרגיל בתלמודו ותלמודו מסודר לו הוא מביע אך דברים כנים ואמתים, והוא כולו שושנים.

5. מרירות מחמת אימה ויראת הרוממות של הרב.

6. מדייק מדלא כתיב שפתותיו כשושנים כמו דכתיב כאן מראהו כלבנון, כערוגת הבושם, וכן קשה לו שהרי המור אין שייך בו נטיפה שהיא מין גידול שמתבשמין מריחו, ולכן דריש שושנים מלשון שנון ולמוד, ומר מענין מרירות וכדמפרש, וכפי דמשמע מערוך ערך טף הוא מוסיף לדרוש עוד עובר כמו בוער בהיפוך אותיות, וכמו אל תקרא מר עובר אלא מר בוער, וזוהי כונת הדרשה תכוינה. וענין הדרשה בהיפוך אותיות מצוי מאד באגדות, כמש״כ בבאור קהלת ח׳ ח׳.

7. עיין מש״כ לעיל אות נ״ה, ודריש מר מלשון מרירות, כי מי שאינו רגיל במשנתו אין בדבריו טעם ומתיקות אלא מעין מרירות, ואמנם אעפ״כ הוא מרירות עוברת לאחר שחוזר ומברר תלמודו.

לְחָיָו מתוקים וערבים¹ בתכלית ההידור², כַּעֲרוּגַת³ הַבֹּשֶׂם ששם צומחים צמחי הבושם שמייפים אותן ביותר וגורמות להם להפוך להיות⁴ מִגְדְּלוֹת – גידולי⁵ מֶרְקָחִים של בשמים⁶ שמפטמים מהם מעשה רוקח⁷, מבין⁸ שִׂפְתוֹתָיו עולה ריח טוב כריח⁹ שׁוֹשַׁנִּים אשר נֹטְפוֹת מהן שמן¹⁰ הַמוֹר שריחו¹¹ עֹבֵר – מתפשט¹²:

1. רשב״ם.

2. מצודת דוד.

3. חתיכת מקום בגן, אבן עזרא. ומצודת ציון ביאר שהוא תלם המחרשה.

4. מצודת דוד.

5. מצודת ציון.

6. רי״ד.

7. רש״י, מצודת דוד. הסממנים המעורבים הנשמרים לזמן מרובה יקראו מרקחים, מצודת ציון.

8. מצודת דוד.

9. רשב״ם, מצודת דוד.

10. רשב״ם.

11. רי״א קרא.

12. מצודת ציון. והנמשל, הנביאים השלוחים מאת ה׳ לדבר דבריו, שהם כמו שושנים שריחם נודף למרחוק, כי הם מודיעים מה שיהיה ומייעדים טובה מרובה והצלחות מתמידות, מצודת דוד. ורש״י ביאר שלחייו הם הדברות של ה׳, ו״שפתותיו שושנים״ הם הדיבורים שדיבר באהל מועד שהם לרצוי וכפרה לריח טוב. ובמדרש, אלו לחייהם של תלמידי חכמים שהם דומים לערוגת הבושם מלאה מיני בשמים, כך לחייהם מלאים טעמי תורה, ״מגדלות מרקחים״ שמגדלים מיני רקחים בפיהם, והם טעמי תורה ושבחו של בורא הכל, ״שפתותיו שושנים״ שפתותיהם שונים כענין שנאמר (דברים ו, ז) ״וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ״, ״נוטפות מור עובר״ כשם שריח המור עובר לכל רוח סביבותיו, כך ריח תלמידי חכמים עובר לכל מקום ומקום, לקח טוב. ועוד דרשו, אמר רבי אלעזר אם משים אדם עצמו כערוגה שהכל דשין אותה או כבושם שהכל מתבשמים ממנו תלמודו מתקיים בידו, ילקוט שמעוני, לקח טוב.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון