ה׳ הוא ובית דינו, לעיל פי״ט מאמר קכא. ירוש׳ ברכות פ״ט ה״ו, סנה׳ פ״א ה״א, שמו״ר יב. ד. ויק״ר כד, ב. במדב״ר ג, ד. שהש״ר א, ט. תנ״י וירא יט, לד. וארא כא. כא יז. ובתנחו׳ וארא טו. ובפס״ר פמ״ב (קעה:) מבואר עניין זה באריכות, א״ר אליעור כל מקום שנא׳ וה׳ הוא ובית דינו שהיו המלאכים אומרים לו רבונו של עולם בדין הוא שיפקד אברהם שאם אין אתה פוקדו עכשיו תורתך היתה מזוייפת, היאך, אלא א״ר יהודה תלוי בשם ר׳ שלום בן שבעים שנה היה אברהם כשהסיח הקב״ה עמו בין הבתרים וגזר עליו ידע תדע כי גר יהיה זרעך משיהא לך זרע בניך משתעבדים ארבע מאות שנה, וכבר קדמה התורה לבריאת העולם, וכתיב בה ומושב בני ישראל וגו׳ שלשים שנה וארבע מאות שנה והיום אברהם בן מאה, ואם אין אתה פוקדו עכשיו אתה מזייף את תורתיך שאתה משהה בקץ בדין הוא שיפקוד, וה׳ פקד, ושם קעו. דרש אחר אמרו המלאכים רבונו של עולם אילו (בנות לוט) הולכות ישנות עם אביהן בעילה אחת ומעמידות ממזרים, והצדיק הזה מצטער כל השנים הללו בדין הוא שיפקוד וה׳ פקד, ובפסקתא חדתא בביהמ״ד ח״ו בשנוים, ועי׳ לעיל פט״ז מאמר יט. ובפי׳ הריב״א בפסוק וה׳ המטיר על סדום, כתב פירש״י כ״מ שנ׳ וה׳ ר״ל הוא ובית דינו, וכו׳ וא״ת והא כתיב וה׳ פקד את שרה, וי״ל משום דכתיב ואם לא נטמאה האשה וכו׳ ונזרעה זרע נמלך בבית דינו אם היא היתה ראוי׳ לילד לפי שנסתרה עם פרעה ויצא הדבר מביניהם כיון שלא נטמאה ראויה היא לילד. ולא הביא מכל הנ״ל.

עי׳ ב״ר פפ״ה ח. ובשכל טוב אע״ג דאר״ה מלאך הוא הממונה על התאוה ועל הריון אבל שרה לא נפקדה ע״י המלאך כי אם ע״י הקב״ה בעצמו שנא׳ וה׳ פקד.

תנ״י וירא לה. ועי׳ תענית ב. ב״ר פע״ג ד. דב״ר ז. ו. מדרש תהלים עח. וכת״י ובתיב״ע בראשית ל, כב. ועי׳ לעיל מאמר ב.

בתנחומא וירא יז. בר״ה נפקדה שרה ונולד יצחק לז׳ חדשים בליל פסח שנ׳ שוב אשוב אליך כעת חיה, וארבע עקרות נפקדו בר״ה ואלו הן שרה ורבקה רחל ולאה, ועי׳ לעיל פי״ח מאמר קמ. פי״ז מאמר קמט. ולקמן מאמר י. ובזח״א לז. בראש השנה עקרות נפקדות מנלן דבראש השנה הוה דכתיב וה׳ פקד את שרה וה׳ דייקא דא ר״ה כו׳, ועי׳ לקמן מאמר ו. בבאור ממכלתא דרשב״י, ובשכל טוב כאן.

ירושלמי מגלה פ״ג ה. ובבלי מגילה לא. בראש השנה [קורין] (במדבר כט.) בחדש השביעי, ומפטירין (ירמיה לא.) הבן יקיר לי אפרים, ויש אומרים וה׳ פקד את שרה, ומפטירין (שמואל ב, א.) בחנה, והאידנא דאיכא תרי יומי, יומא קמא, כיש אומרים, למחר והאלהים נסה את אברהם ומפטירין הבן יקיר, ועי׳ מס׳ סופרים פי״ז, ולעיל מאמר ד. ובבאור, ובתוספתא פרק ד. דר״ה פקדונות כזכרונות וכה״א וה׳ פקד את שרה.

דאתו רבים מינה, בההוא פקידה. (רש״י) עי׳ לעיל מאמר ד, ה. דזה היה בר״ה ומטעם זה קורין בראש השנה וה׳ פקד. ובמכלתא דרשב״י ממדרש הגדול בשמות כ, ה. פקד אין פקד אלא מזכיר וכן הוא אומר וה׳ פקד את שרה ואומר פקד פקדתי אתכם, ועי׳ זהר חלק א. קטו. קטו:

פס״ר פמ״ג, מדרש שמואל פי״ח, בשנוים ועי׳ לעיל בתורה שלמה פי״ב מאמר צה. ובפי׳ הר״י ברצלוני לס׳ יצירה קיז. גורס שרה הפקידה אצלי חבילות וורדים שהן מצות ומעשים טובים.

עי׳ ברכות לא: ובשכ״ט ורב״ח כאן.

בפס״ר שם מביא י״ז דברים שנא׳ בהם לשון פקידה, ויש להעיר במה שהביא שם ויש פקידה של ארץ מקרא פקדת הארץ ותשוקקה (תהלים סח, י.) ובגמ׳ תענית ח: איתא אר״ל בשעה שהמים נעצרין מלהוריד מטר דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת כו׳ נאמר פקידה באשה ונאמר פקידה בגשמים, נאמר פקידה באשה דכתיב וה׳ פקד ונאמר פקידה בגשמים פקדת הארץ ותשקקה, ובילהמ״כ תהלים פס״ה הגירסא נאמר פקידה ״ברקיע״, ומבואר דמקרא זה למדין שנאמר פקידה בגשמים, ועי׳ מדרש תהלים פ״ח ובן אדם כי תפקדנו זה יצחק שנא׳ וה׳ פקד את שרה, ובילק״ש תהלים שם הגי׳ ״זו שרה״ ועי׳ לעיל פי״ט מאמר קסח.

עי׳ לעיל מאמר ו. בבאור.

ב״ר פנ״ג מובא לקמן מאמר לז. ובפס״ר פמ״ב, ד״א וה׳ פקד את שרה כל עקרות שהיו בעולם נפקדו עם שרה ועיברו עמה, וכשילדה ילדו כולם עמה, היא ששרה אומרת צחוק עשה לי האלהים כל השומע יצחק לי ראובן שמח ושמעון עסוק בקרדומו בשדה, ומה שמחה יש לו, אלא שכל עקרות שהיו בעולם נפקדו עמה, הוא שכתב וה׳ פקד את שרה, ולא זו בלבד אלא כשילדה שרה כל סומא שהי׳ בעולם נפתח וכל פסח נעשה שוה, וכל אלם נפקח וכל שומה נתרפא כו׳, ועי׳ גנז״ש ח״א צב, נב. ולעיל מאמר ד, ו.

לקמן מאמר יח. ולעיל פ״כ מאמר פה.

מובא בילק״ש כאן, ואב״א בב״ר מפרש דברי המכלתא דהברית היה ע״י דבור כדכ׳ היה דבר ה׳ אל אברהם, ובאיפת צדק גורס במכלתא והנה דבר ה׳ אליו לא יירשך זה ובב״ר נג. בסגנון אחר וה׳ פקד את שרה וגו׳, ר׳ יודה א׳ וה׳ פקד את שרה כאשר אמר, מה שאמר לה באמירה, ויעש ד׳ לשרה כאשר דבר מה שאמר לה בדבור, ר׳ נחמיה א׳ וה׳ פקד את שרה כאשר אמר מה שאמר לה ע״י מלאך, ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר לה הוא, ועי׳ פרש״י כאן ומה שהקשה הריב״א, וזח״א קטו, קיז: קי. ובלק״ט כאשר אמר ע״י המלאך ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה, כאשר דבר ע״י שכינה וידבר אתו אלהים (יז, ג.) והוא פיר׳ לדברי ר״נ.

סוף המאמר לעיל פי״ז מאמר קכא. עיי״ש בבאור וצרף לכאן, ולעיל פי״ח מאמר קלח. ובפס״ר פמ״ב ד״א וה׳ פקד את שרה, רבי יהודה אומר פקד את שרה בבנים, ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר בחלב, ר׳ נחמיה אומר וה׳ פקד את שרה בבן, מהו ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר, שהחזירה לנערותה, ר״ש בן לקיש אומר וה׳ פקד את שרה בבנים ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר שלא הי׳ לה מטרין ועשה לה מטרין, ועי׳ לעיל פי״א מאמר קו. ובתנ״י נשא יב. תנחומא שם ז. איכ״ר א, יז. איכה זוטא א, לח. ויש להעיר מהמאמר המבואר בויק״ר כו, ד. כל מה שהקב״ה עתיד לעשות ולחדש בעולמו לע״ל כבר הקדים ועשה מקצתו ע״י נביאיו הצדיקים בעוה״ז כו׳ אני הוא שעתיד לפקוד עקרות כבר עשיתי שנא׳ וה׳ פקד את שרה כו׳, ועי׳ במדב״ר ט. איכ״ר א, נב. קה״ר ג, טו. ובתנ״י ותנחומא אמור יב.

תנ״י וירא לג. תנחומא שם טו. אגדב״ר פכ״ט, פדר״א פנ״ב, ועי׳ לעיל מאמר יד. לא כדין דאמרין ולא עבדין, בב״ר נג. יש עוד מענין דרש זה בשעה שאמר הקב״ה לאברהם למועד אשוב אליך (יח, יד.) לא איש אל ויכזב (במדבר כג, יד.) וה׳ פקד את שרה, וענין זה מבואר לעיל פי״ח מאמר קלז, קלט. ובבאור ולעיל פי״ח מאמר קמ. ותנ״י וירא לו. וה׳ פקד את שרה באותו הזמן כו׳ שרט לו, ובב״ר כאן דבריו של בי״ד מתקיימין של הקב״ה לא כל שכן, וה׳ פקד את שרה וכ״ה בתנ״י וירא לו. ותנחומא שם יג. ועי׳ ב״ר נג, אשר שמרת לעבדך דוד אבי, אשר שמרת לעבדך זה אברהם, אשר דברת לו, למועד אשוב אליך, ותדבר בפיך ובידך מלאת כיום הזה, וה׳ פקד את שרה, ודרש זה תמוה דמפורש בקרא דוד אבי ודורש על אברהם וצ״ע, הובשתי עץ לח, בב״ר כאן דורש מעין זה בפסוק ישעי׳ מ, ח. יבש חציר נבל ציץ, יבש חצירו של אבימלך ונבל ציצו, ודבר אלהינו יקום לעולם. וה׳ פקד את שרה.

ב״ר פרק נג. פס״ר פמ״ב בשנוים, והדרש דגפן זה שרה מבואר עוד שם בב״ר ופקוד גפן זאת וה׳ פקד את שרה, וכ״ה במדרש תהלים פ, ז. מדרש שמואל פט״ז, אגדב״ר פכ״ח.

תנ״י וירא לב. פס״ר. פמ״ב, ולעיל פט״ז מאמר ח. ובבאור וצרף לכאן, ועי׳ משנה ב״מ פ״ד מ״י.

יומא פ״ח מ״ט, ועי׳ לעיל מאמר יב. בבאור.

עי׳ בתורה שלמה לעיל פ״א מאמר תרלב. ולקמן מאמר מ. ובפס״ר פמ״ב ארחב״ל דבר גדול ומעולה יותר מזה שבאותו היום שנולד בו יצחק הוסיף הקב״ה אור של גלגל חמה מ״ח פעמים כנגד מה שיש בו, ובתנחומא תולדות ב׳ בשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים שמים וארץ חמה ולבנה כוכבים ומזלות.

עי׳ לעיל פט״ו מאמר קנ.

מובא בילק״ש רמז צב. אמנם בכת״י מדרש הבאור איתא להיפך ותהר ותלד מקיש לידה להריון מה הלידה בצער אף ההריון בצער. ועי׳ סוטה יב. דורש כן בפסוק ותהר האשה ותלד מקיש לידתה להורתה מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפתקה של חוה, ומוכח מזה דהגי׳ שלפנינו בתנחו׳ עיקר, ועי׳ לקמן מאמר כט. בבאור דרש ממדרש הבאור בקרא ותהר ותלד.

ממקום אחר, מאבימלך עי׳ לקמן מאמר כט.

עי׳ בתורה שלמה לעיל פי״ב מאמר ו. פט״ו מאמר מח. פי״ז מאמר לז.

עי׳ לעיל פי״ז מאמר מג.

עי׳ לעיל פי״ח מאמר קמז. רבותינו אמרו, קדושין ע.

עי׳ לעיל פי״ח מאמר קלה.

בגמ׳ בבא מציעא פז. ועדיין היו מרננין [אומות העולם] ואומרים אם שרה הבת תשעים שנה תלד, אברהם בן מאה שנה יוליד, מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם פתחו כולם ואמרו אברהם הוליד את יצחק, ולקמן מאמר מו. התחלת המאמר, וכ״ה בתנחומא תולדות א. ועי׳ ב״ר פפ״ד ובתיב״ע כאן, ובמדרה״ג, ובלק״ט לזקוניו שתי מלות הן זיו איקונין מלמד שהיה זיו איקונין שלו דומה לאביו.

בתורה שלמה לעיל פי״ח מאמר קנה. ואבינו זקן טוחן ולא פולט פי׳ משמש ואינו מזריע.

לעיל פי״ח מאמר קסו. ובבאור, ולעיל מאמר כב, כז. וביאור, ובתנחומא פקודי יא. שבאחד בניסן נולד יצחק, שהן ט׳ מקוטעים, יום א׳ לשעבר ויום א׳ להבא חשוב כב׳ חדשים, שהם חדשים מקוטעים יום לחודש, פרש״י, והיפ״ת כ׳ דהגי׳ שלפנינו מוטעת וצ״ל לשבעה שהן מקוטעים וכלשון הגמ׳ בר״ה יא. מובא לעיל פי״ח מאמר קסו. וברש״י שלפנינו גורס לז׳ חדשים, ובשכ״ט מפרש דברי הב״ר דנפקדה בר״ה וז׳ חדשים חוץ מיום שנולד ויום שנתעברה, ובי״ד בניסן בחצי היום בזמן שחיטת הפסח נולד יצחק, אר״ה בשם חזקיה כתיב הכא למועד אשר דבר אתו וכתיב התם מועד צאתך ממצרים לגז״ש, וזה תמוה דמועד צאתך מארץ מצרים לא היה בי״ד, עי׳ ברכות ט. והעיר בזה גם במנח״י וי״ל עפ״מ דמבואר לעיל פי״ט מאמר יב. עיי״ש בבאור, בחצות היום, בתנחומא וירא יו. מובא לעיל מאמר ד. בבאור, ונולד יצחק לשבעה חדשים בליל פסח, שנ׳ שוב אשוב, ועי׳ פי״ח מאמר קמ. וכיון שהגיע חמה נפקדה עי״ש בבאור והוא כהדרש שלפנינו, ובלק״ט בחצי היום נולד כדי שישמע לכל כי ילדה שרה ובעיקר הדבר בהשיטות השונות אשר יש בענין זה בזמן עיבורה ולידתה של שרה יש להעיר מהמאמר בכת״י מדרש הבאור ותהר ותלד וכי אשה מתעברת ויולדת לשעתה אלא ללמדך שאינו קשה לפני הקב״ה אלא שעשה לו ימים קצובין.

עי׳ לקמן מאמר נו. מבואר דיום המילה הוא יום שמחה, וזה דרש חדש דגם יום לידה נקרא יום שמחה, וברב״ח כאן איתא מנהג העולם שיעשה אדם סעודה ביום ״שנולד״ לו בן או ביום המילה לכבוד המצוה, ונראה מקור להמנהג מדרש הנ״ל. ועי׳ לעיל פ״ו מאמר עו. ולעיל כט. דבפסח נולד יצחק ומועד דכתי׳ הכי לגז״ש.

לעיל פי״ז מאמר קלט, קמ. בבאור וצרף לכאן, דורייה, מתנה, ובלק״ט יצא חוק לעולם, למול בן ח׳ ימים, ובפרש״י יצא דורייה לעולם מתנה דורון דכתי׳ ונברכו, ובמנח״י מפי׳ כת״י מפרש יצא חוק לעולם שקבלו ישראל את התורה, שנא׳ בה חוק כדכתיב כי חק לישראל הוא, ובכתי״ל נוסף ביני שיטי שמונה כנגד ימי מילה שחנכה לשמונה, ובפסקתא דר״כ פי״ב יצחק נתחנך לשמונה ימים שנאמר וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים, ועי׳ מדרש אלפא ביתות קיג.

לעיל פי״ז מאמר קלח, קלט. בבאור, ועי׳ זח״א קיח: לעיל פי״ז מאמר סו.

אותו ולא אותה, התוס׳ הקשו ל״ל קרא תיפוק ליה דמ״ע שהז״ג הוא שנימול לשמיני ללידתו ונשים פטורות וי״ל כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא וא״ת אכתי מצות עשה שהז״ג דאין מלין אלא ביום (יבמות עב.) וי״ל דאתיא כמ״ד התם דמילה שלב״ז נוהגת בין ביום בין בלילה וכ״כ התוס׳ ביבמות עב: והרמב״ן כ׳ לתרץ ואיכא לפירושי איצטריך סד״א כי פטרי נשים ממצות עשה שהזמן גרמא הני מילי במצות גופיהו כגון תפילין דמהתם גמרינן אבל מצות מילה דלאחריני והיא לא שייכא ביה אימר תחייב מידי דהוה אבית דין שחייבין למולו קמ״ל. וכ״כ הריטב״א, ובאור זרוע סי׳ צו. משמיה דנפשיה, ומדחה שם דברי רש״י יבמות עא: כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים שכ׳ ומצוה מוטלת עליהם למול משמע דס״ל שגם האם מיפקדה, ולפלא כי בנו בשו״ת מהר״ח או״ז ס׳ יא. מביא הגמ׳ דיבמות ומפרש כן דאם לא היתה אמו חבושה היתה חייבת לעסוק דלא ממעט לה קרא אלא היכא דאיתיה לאבוה ואי מאותו לא מצינו למיפטרה אפילו כי ליתיה לאב דכל התורה בלשון זכר נאמרה והשוה הכתוב אשה לאיש ואם לא היתה חבושה נמצא שביום השמיני שהוא זמן המילה כבר הוטלה החובה עליה ע״כ, והוא דבר חדש ולא כשיטת אביו, וכמבואר ברמב״ן הנ״ל ויש להעיר ע״ד ואכמ״ל. ועי׳ ב״ק פח. מה לאשה שכן אינה ראויה למילה, ובתוס׳ וי״מ דאינה מצוה למול את בנה, ובע״ז כז. כ׳ התוס׳ דלמ״ד אשה פסולה למול איצטריך אותו ולא אותה שאינה חייבת למול בנה היינו לבקש למהלו, וכ״כ באריכות בתוס׳ רבינו אלחנן שם, ועי׳ בחי׳ המרי״ט בקדושין שם, אשכחן מיד, לאברהם נאמר כן, אינו אלא לשון זירוז, שיהא מהיר וזריז בדבר ונוהג מיד לדורות, (רש״י) ומבואר מכאן דעיקר חיוב מצות מילה נלמד מקרא וימל ומהא דדרשינן לשון אשר צוה דהוא מיד ולדורות [עי׳ באו״ז שם שהביא פי׳ ר׳ ברוך מארץ יון דרבנן פליגי על הך מלתא דצו הוא לדורות והק׳ ע״ז א״כ מנ״ל דמילה נוהגת לדורות ומפרש דרבנן ג״כ לא פליגי ע״ז] ותמוה פרש״י בגמ׳ דהרי בפרשת מילה כתיב לדרתם לברית עולם, אתה וזרעך אחריך לדורותם, עי׳ לעיל פי״ז מאמר עח. א״כ מה פריך לדורות מנלן והאיך סד״א דרק לאברהם לבד נאמר מצות מילה ולא לדורות, ומצאתי לאחד מן הראשונים בחי׳ קדושין לא נודע למי שעמד ע״ז, וז״ל אשכחן מיד לדורות מנין פי׳ אשכחן מיד דאותו ולא אותה אבל לדורות אימא דהויא לה מילה בכלל כל מצות עשה שלא הזמן גרמה דנשים חייבות וליכא לפרושי לדורות מנ״ל דחייב למול את בנו דהא בהדיא כתיב בפרשה לדורות עולם, (מ״ש לדורות עולם ט״ס וצ״ל לדרתם לברית עולם, ומ״ש דהוה מ״ע שלהז״ג כוונתו כמ״ש הראשונים הנ״ל), ועפ״ד מיושב מה שהקשה האו״ז על פי׳ הר׳ ברוך מארץ יון הנ״ל מנלן דמילה נוהגת לדורות לרבנן דפליגי על תדבר״י דצו הוא מיד ולדורות, ולהנ״ל ניחא דהקושיא לדורות מנלן קאי רק על המיעוט אותו ולא אותה ושפיר י״ל דלרבנן אשה מצוה למול את בנה כמו בע״ז כט. דאשה כשרה למול, ועי׳ מ״ש לעיל מדברי הר״ח או״ז, אמנם קשה לפי׳ זה דהלימוד צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות שייך לומר על חיוב מצוה ולפירושו צ״ל דמתרץ דלשון צו הנאמר לדורות הוא לפטור את האשה, וי״ל דהזירוז מיד ולדורות הוא דהחיוב חל תמיד רק על האיש לבד, ואי נימא דהחיוב לדורות הוא גם על האשה בזה נפקע חלק מחיובו של הבעל שיסמוך על אשתו שהיא תמול, וע״ז אמרו דהחיוב מיד ולדורות הוא רק עליו, וצ״ל דיסבור כהשיטה לעיל פי״ז מאמר סו. ובבאור, דביום שמיני ליכא החיוב על הב״ד, ואכמ״ל. ומצאתי פי׳ חדש בגמ׳ בפי׳ הראב״ד בברייתא דרבי ישמעאל בריש תו״כ אף כל דבר שהוא בצו יהא מיד ולדורות, כתב וז״ל לאו מדיוקא דצו נקט ליה אלא שם צוואה קאמר, תדע דהא במילה שתהא בכרת מיד ולדורות דילפינן לה במס׳ קדושין דילפינן מע״ז דכתיב בה מהיום והלאה לדורותיכם הא לא כתיב בה במילה צו ולא צוה אלא מדכתיב וישמור משמרתי מצותי חוקותי, וילפינן לה שם צוואה מע״ז בבנין אב הילכך לכל התורה כולה נמי ילפינן דהא כתיב אלה המצות ע״כ, ונראה דלהראב״ד הוקשה לו קושיא הנ״ל דאיך מקשה בגמ׳ לדורות מנלן הרי בפרשת מילה כתיב לדורותם כנ״ל, לכן פירש דהקושיא הוא לדורות מנלן דיש חיוב כרת לדורות דבקרא דכרת לא כתיב לדורותם וכן בקרא שנאמר אחר מ״ת וביום השמיני ימול בשר ערלתו לא נזכר חיוב כרת וע״ז פריך לדורות מנלן [ואולי יש לכוון פי׳ זה גם בלשון רש״י] אמנם תמוהים דבריו מ״ש דבמילה לא כתיב ״צוה״ דהרי להדיא כתיב כאשר צוה אותו אלהים ובגמ׳ קאי ע״ז ושפיר י״ל אע״ג דלא כתיב לשון צוה גבי חיוב כרת דמילה ללמד על כל הפרשה כולה יצא וכן תירוצו של הראב״ד מדכתיב וישמור משמרתי מצותי וחוקותי אינו מובן מה עדיף ליה ללמוד ״ממצותי״ סתמא ולא מלשון ״צוה״ דכתיב גבי מילה וצע״ג, ואולי ט״ס קל יש בדבריו וצ״ל במקום ולא צוה ״אלא צוה וכן מדכתיב״ כו׳, וע״פ פרש״י וש״ר נ״ל לפרש דברי התנחומא ריש תצוה ילמדנו רבנו קטן לכמה נמול, כך שנו רבותינו קטן נימול לשמונה, מה טעם כשם שנימול יצחק אבינו, וא״מ השאלה והתשובה דהרי מפורש כן בתורה, עי׳ במפרשים שכ׳ כמה פרושים, ולהנ״ל י״ל דשאלו לכמה נימול משום דמקרא דכתיב גבי אברהם י״ל דאין ראי׳ כמו דאמרו בגמ׳ קדושין כט. אשכחן מיד לדורות מנלן כו׳ כ״מ שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות ע״ז משיב דלמדין מקרא שנ׳ וימל אברהם את יצחק כאשר צוה כמבואר בגמ׳ שם, והא דהביא זאת על ריש פרשה ואתה תצוה, אולי גם כאן דורש לשון תצוה שהיא זירוז כמו צו את בנ״י עי׳ ספרי ריש נשא ובברייתא דר״י מ״ז, [ובני החו״ב מר יעקב שמעון נ״י העיר די״ל דשאלו לכמה זמנים הקטן נימול, והשיב לו קטן נימול לשמונה היינו המשנה דשבת פי״ט מ״ט קטן נימול לשמונה לתשעה וכו׳ ואולי צ״ל כו׳ ושם במשנה סיים כדרכה לשמונה ע״ז אומר הטעם כשם שנימול יצחק כמבואר בקדושין כט. וזה נכון.] ועי׳ לעיל פי״ז מאמר קי״ג. מ״ש משטת הרמב״ם לענין חיוב מילה בבני קטורה לדורות ולפרש״י בגמ׳ קשה לשטת הרמב״ם מגמ׳ כאן, ולפי׳ הנ״ל ניחא, ואכמ״ל.

כן הוא הגירסא בילק״ש כאן ובמקצת נוסחאות וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים הה״ד ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם, וכ״ה בלק״ט, ועי׳ לעיל פי״ז מאמר עח.

לשון זה מובא ברש״י סנהדרין צב. ולשנינו הוא בסגנון אחר, והלשון ומבין הבתרים עד שנולד יצחק היה ל׳ שנה ליתא, ועי׳ רש״י שבת י: ולעיל פי״ב מאמר צ. ופי״ז מאמר קמ. פי״ב מאמר י. ובילק״ש ח״ב רמז פ. בשם אגדת שמואל עלץ לבי בה׳ ע׳ שבעים ל׳ שלשים צ׳ תשעים הרי ק״ץ אמרה, לאברהם נתת בן לק׳ שנה ולשרה לתשעים לכך עלץ לבי, עי׳ ילק״ש ח״ב רמז רלב. תקסג. ובזכבל״ר צד פ.

לעיל פי״ז מאמר קל.

פס״ר פמ״ב, פסקתא דר״כ פכ״ב, תנ״י וירא לז. ולעיל מאמר יא. ובשכ״ט מפרש כל צחוק שנ׳ באברהם ושרה לשון תימה היא כו׳ דבר של תימה עשה לי אלהים כו׳, ויש צחוק שהוא ע״ד עבירה ויקומו לצחק, (שמות לב, ו.) ויש צחוק שהוא כשחוק ויהי כמצחק בעיני חתניו שהשחוק לשון בזיון ולעג, ובמקומות מיוחדין נמצא שחוק וצחוק לשון שמחה, לכך דרש ר׳ ברכיה צחוק עשה לי אלהים שמחה יתירה עשה הקב״ה כי נתן לי הריון עם בן זכר, ולפי הגיר׳ שלפנינו אין רמז בדברי ר׳ ברכיה לדברים אלו ועי׳ לקמן מאמר לח. ובזח״א קטו. ובפליטת סופרים מכת״י פי׳ ר׳ יצחק קרא דצחוק מלשון פלא ותימה, ועי׳ לעיל פי״ז. מאמר קמא.

עי׳ לעיל מאמר לז, לא.

עי׳ לעיל פי״ז מאמר קיז.

לעיל מאמר יט. בבאור וצרף לכאן, ולעיל פ״א מאמר תרלב.

בבא דשבעה בהוצאת שענבלום לו. ועי׳ סנהדרין צח: ואיכה רבה פ״א, ובמדרש משלי פי״ט שבע שמות נקרא משיח וי״ג שמונה שמות, וכ״ה במעשה תורה, והגירסא שלפנינו יצחק כו׳ ליתא שם [ועי׳ במחז״ו צד תרנו. כל השמע חסר וי״ו.]

תנ״י וירא לז. ועי׳ לעיל פי״ב מאמר י. ובמדרה״ג אמרה אמנו שרה מי תכן את רוח ה׳ זו נבואה שע״י מלאך, ואיש עצתו יודיענו שנרמז לאברהם לך לך מנין לך לך ותוליד בן והיינו דכתי׳ מלל.

נראה דהיה לפניו כן במדרש, ועי׳ לקמן מאמר מו.

בב״ר פנ״ג ר׳ פנחס כו׳ קמתו של אברהם אבינו היתה יבישה ונעשה מלילות, וקמתו מלשון קמה או גדיש, ועי׳ בפס״ר פמ״ג.

עי׳ לעיל מאמר לח.

לקמן מאמר מז. פסקתא דר״כ פכ״ב, פס״ר פמ״ג, תנ״י וירא לז, לח. תנחומא תולדות ג. פדר״א פנ״ב, ועי׳ לעיל פי״ז מאמר קלא. זח״א י:

לעיל מאמר מו. ובבאור וצרף לכאן, ולעיל פי״ז מאמר קכב. ובבאור, וסוף המאמר בב״ר הנ״ל רבנן אמרי כל מי שבא לשום שמים נעשה ירא שמים, ר׳ אחא אמר אף מי שלא בא לשום שמים נותן לו ממשלה בעולם, ולא עשו אלא כיון שהפליגו עצמן בסיני ולא קיבלו את התורה ניטלה מהם אותה הממשלה הה״ד מוסר מלכים פתח ויאסור אזור מתניהם, (איוב יב, יח.) ובתנ״י וירא לח. אמרו רבותינו כל הבנים שהניקה שרה כולם נתגיירו ואל תתמה בדבר, וכן אתה מוצא באליפז בן עשו ע״י שנתגדל בחיקו של יצחק נעשה צדיק וזכה ששרה עליו רוח הקדש שנאמר פרי צדיק עץ חיים, ומובא בילק״ש ח״ב רמז תתקמז.

בפסקתא דר״כ פ״כ, ומדרש שמואל פ״ו אם הבנים שמחה היניקה בנים שרה, וכ״ה באריכות בפס״ר פמ״ג, ועי׳ תנ״י חיי שרה ג. טעמה כי טוב סחרה ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה.

במדרש אגדה ויגמל שנגמל משרה אמו שהיה בן כ״ד חדש ויש אומרים שנגמל מיצר רע ליצר טוב ובן י״ג שנה היה, ומכאן י״ל מקור להמנהג לעשות סעודה ביום הבר מצוה, וכמבואר בזהר חדש ברא׳ טו: והרב״ח כ׳ לפרש מיום שגמלו הניחו לתלמוד תורה ומטעם זה עשה הסעודה כדי שישמח בשמחת תורה, (עי׳ בארחות חיים חלק שני סי׳ ג.) ועפ״ז נ״ל שנגמל מיצר הרע היינו שחנכו לתלמוד תורה, ועי׳ לקמן מאמר נ. נג.

בתנחומא נח יד. ממך אני מתחיל לפיכך נתייסר בבנו שנאמר ויגדל הילד ויגמל, ר׳ אושיעא ור׳ אבין ח״א שנגמל מיצה״ט וח״א שנגמל מיצה״ר, וצ״ב. ובהערות לתנ״י מגיה דצ״ל כמו לפנינו בב״ר, ומה שאמר שנגמל מיסורים נדחק בע״י לפרש, ואולי י״ל שנתייסר בבנו היינו היסורין שמנע הקב״ה ממנו פרי בטן עי׳ לעיל פט״ו מאמר מג. שהיה בוכה ומתחנן מלפני הקב״ה הן לי לא נתת זרע, ועפ״ז י״ל דמ״ד שנגמל מן היסורין דורש ויגמל על אברהם שאחרי שנולד יצחק ויגדל הילד אז נגמל אברהם מן היסורין שהיו לו ולכן עשה משתה גדול. עוד י״ל דהכוונה הוא בהדרש דרבנן לעיל מאמר מט. שנגמל מחלבו והיינו מיסורין שהתינוק כשמפרישין אותו מחלבו מזונו הרגיל בו הוא מצטער מאוד, ויש לו יסורין והלשון מן היסורין צריך לפרש ע״י יסורין, ועי׳ פרש״י תענית יא: ר״ל אמר נקרא חסיד המתענה דכתיב גומל נפשו איש חסד מפריש עצמו ממאכל ומשתה כמו ביום הגמל את יצחק, וכ״ה בפי׳ רבינו גרשם, ועיי״ש בלשון שני שבפרש״י, ובס׳ הבהיר ג. אמנם לפירוש זה אין המשך להדרש שנתייסר בבנו לדרשת מ״ד בקרא ויגמל מן היסורים וצ״ע. ועי׳ גנזי שכטר ח״א קיג. ובב״ר פס״ה לקמן כז, א. יצחק תבע יסורין, וכ״ה בתנ״י חיי שרה ה, באותו הסגנון דאיתא כאן אתה תבעת יסורין בפיך חייך ממך אני מתחיל שנא׳ ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. ובהערות לתנ״י לא הרגיש כלל בהסתירה שיש בענין זה בתנ״י.

שמו״ר פכ״ח, ויק״ר פי״ג.

בשבת קיח: כי חזינא לצורבא מרבנן דשלים מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן, ועי׳ רמ״א או״ח סי׳ תקנא. ובשהש״ר פ״א ויעש משתה לכל עבדיו אר״א מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה, עי״ש במ״כ. ולקמן מאמר נד.

ברד״ק כ׳ ומשנשלמה יונקת הולד מתחיל לדבר וראוי לחנכו באותיות וארז״ל (עי׳ מדרש שמואל פ״ה דאבות) בן ג׳ שנים לאותיות, ולפ״ז נראה דהכוונה עד שלא הכיר עד שנגמל שהולד עדיין אינו מכיר כלום נקרא ילד, אחר שנגמל ומתחיל לדבר קראו בשמו ביום הגמל את יצחק.

גדול עולמים, הקב״ה היה שם, ובפי׳ הר״י ברצלוני לס׳ יצירה ריט. כי שכינת גדול עולמים הי׳ שם, ודכוותה ויעש המלך משתה גדול כו׳ ובלק״ט גדול עולמים היה שם ושש היינו דכתיב כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך, שפופה, כפופה ושפלה, אם נותן אני אצבעי פחש אנה, אני ממעך את מתנתו, (מפרשים) ועי׳ לקמן מאמר נח. ובפס״ר פמ״ב, ובמדרש הלל בבהמ״ד ח״ה.

עי׳ לעיל מאמר נד. ובילק״ש ח״ב רמז תתקעג. בשם תנחומא טוב ללכת אל בית אבל כו׳ מצינו בני אדם שהלכו אל בית משתה ולא נתפרש שמותם כו׳ כתיב ויעש אברהם משתה גדול משתה גדולים היה שם ולא נתפרשו שמותם, ובספר הישר עה״ת ויבאו שם ועבר וכל גדולי הארץ כו׳ וגם תרח אבי אברהם ונחור באו מחרן וזה תמוה מקרא וימת תרח בחרן. ועי׳ זח״א י.

מדרש תהלים קיב, ב. ויש שם גרסאות בכת״י, ה״ג מל זה שמונת ימים, וכ״ה בילקוט המכירי שם, ובתוס׳ שבת קל. וכן אמרינן ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ביום ה״ג מל את יצחק דהיינו ביום השמיני דמילה כמנין ה״ג, וכ״ה במחזור ויטרי צד תרנו. ובשבלי הלקט הל׳ מילה ס׳ טו. ועוד ראשונים, ובלק״ט ביום ה״ג מל לשמונה מל כי שתי משתאות היו אחד במילה ואחד בגמילה, והגישו למנחה, באו״ז ח״ב צד נג. איתא מכאן אתה למד שכל מי שהוא מגיש את בנו למילה כאלו כה״ג מקריב מנחתו ונסכו ע״ג מזבח, וכלשון זה בזכרון ברית לראשונים סו. ועי׳ בשבלי הלקט הל׳ מילה סי׳ טו. ובמדרש הבאור ויעש אברהם משתה גדול להודיעך עין טובה שהיתה מצויה באברהם אבינו שכך שנו רבותינו כל מי שיש בו עין טובה הרי זה מתלמידיו של אברהם וכל מי שיש בו עין רעה הרי זה מתלמידיו של בלעם, ועי׳ לעיל פי״ד מאמר קסה. ובבאור.