Shir HaShirim 7 – שיר השירים ז‏ – Mikraot Gedolot

וְרֵישׁ מְתִיבְתָּךְ דִי בִזְכוּתֵיהּ מִתְפַּרְנְסִין כָּל עָלְמָא הֵיכְמָא דְּעוּבְרָא מִתְפַּרְנֵיס מִן פְּרָתֵיהּ בְּמַעְיָא דְּאִמֵּיהּ בָּהִיק בְּאוֹרַיְתָא כְּאוּגְנָא דְּסִיהֲרָא בְּמֵיתֵיהּ לְדַכָּאָה וּלְסַאָבָא לְזַכָּאָה וּלְחַיָּבָא וְלָא חָסְרִין פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא תָּדֵירָא מִפּוּמֵּיהּ הֵיכְמָא דְּלָא חָסְרִין מוֹי דְּנַהְרָא רַבָּא דְּנָפֵיק מֵעֵדֶן וְשִׁבְעִין חַכִּימִין מְסַחֲרִין יָתֵיהּ כְּאִדַּר סְגַלְגַּל וְאוֹצְרֵיהוֹן מָלְיָן מִן מַעְשַׂר קוּדְשָׁא וְנִדְרָא וּנְדַבְתָּא דְּסַיִּיגוּ לְהוֹן עֶזְרָא כָּהֲנָא וּזְרוּבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּנְחֶמְיָה וּמָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן אֲנָשֵׁי כְּנִשְׁתָּא רַבְּתָא דִּמְתִילִין לְוַרְדִּין בְּגִין דִּיהֵי לְהוֹן חֵילָא לְמִעְסַק בְּאוֹרַיְתָא יֵימָם וְלֵילֵי.

[א] שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר – שָׁרְרֵךְ אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין, מַה תִּינוֹק זֶה כָּל זְמַן שֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ אֵינוֹ חַי אֶלָּא מִטִּבּוּרוֹ, כָּךְ אֵין יִשְׂרָאֵל יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִסַּנְהֶדְרִין שֶׁלָּהֶם, אַגַּן הַסַּהַר, אִדְּרָא דְּאַזְהָרָה, אָבוּן בַּר חִסְדַּי אֲמַר אִית אַתְרִין דְּקָרְיָין וְצָוְוחִין לְזֵהֲרָא סִהֲרָא. אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג, אַל תֶּחְסַר סַנְהֶדְרִין מֵעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה.

דָּבָר אַחֵר: אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג – אַל תֶּחְסַר סַנְהֶדְרִין מוּפְלָא שֶׁלָּהּ.

דָּבָר אַחֵר: אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג – אַל תֶּחְסַר סַנְהֶדְרִין זֶה שֶׁהוּא מְמַזֵּג לָהּ אֶת הַהֲלָכָה, כְּהַהִיא דִּתְנֵינַן תַּמָּן מָזַג שְׁנֵי חֲלָקִים מַיִם וְאֶחָד יַיִן מִיַּיִן הַשָּׁרוֹנִי.

דָּבָר אַחֵר: אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג – לֹא נֶחְסַר מִזְגָּא דְעַלְמָא, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: ה׳ רֹעִי לֹא אֶחְסָר (תהלים כ״ג:א׳).

[ב] בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים – זֶה תּוֹרַת כֹּהֲנִים, מַה כָּרֵס זֶה הַלֵּב מִכָּאן וְהַכְּרָעַיִם מִכָּאן וְהוּא בָּאֶמְצַע, כָּךְ תּוֹרַת כֹּהֲנִים, שְׁנֵי סְפָרִים מִכָּאן וּשְׁנֵי סְפָרִים מִכָּאן וְהוּא בָּאֶמְצַע. עֲרֵמַת חִטִּים, עֲרֵמָה שֶׁל חֲטָאִים. סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁהֵן רַכִּים כַּשּׁוֹשַׁנִּים, כַּמָּה מִצְווֹת וְדִקְדּוּקִים יֵשׁ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, כַּמָּה קַלִּין וַחֲמוּרִין פִּגּוּלִין וְנוֹתָרוֹת יֵשׁ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים.

אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם נוֹשֵׂא אִשָּׁה בֶּן שְׁלשִׁים וּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה, מִשֶּׁמּוֹצִיא יְצִיאוֹתָיו הוּא בָּא לִזָּקֵק לָהּ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לוֹ כְּשׁוֹשַׁנָּה אֲדֻמָּה רָאִיתִי, וּפוֹרֵשׁ מִמֶּנָּהּ מִיָּד, מִי גָּרַם לוֹ שֶׁלֹא יִקְרַב לָהּ, אֵיזֶה כֹּתֶל בַּרְזֶל יֵשׁ בֵּינֵיהֶם, וְאֵיזֶה עַמּוּד בַּרְזֶל בֵּינֵיהֶם, אֵי זֶה נָחָשׁ נְּשָׁכוֹ, אֵיזֶה עַקְרָב עֲקָצוֹ שֶׁלֹא יִקְרַב לָהּ, דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁרַכִּין כַּשּׁוֹשַׁנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב (ויקרא י״ח:י״ט). וְכֵן מִי שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ תַּמְחוּי שֶׁל חֲתִיכוֹת, אָמְרוּ לוֹ חֵלֶב נָפַל שָׁם, וּמָשַׁךְ יָדוֹ וְלֹא טָעֲמוֹ, מִי גָרַם לוֹ שֶׁלֹא לִטְעֹם, אֵיזֶה נָחָשׁ נְשָׁכוֹ שֶׁלֹא יִטְעֹם, וְאֵיזֶה עַקְרָב עֲקָצוֹ שֶׁלֹא יִקְרַב וְיִטְעַם אוֹתוֹ, דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁרַכִּין כַּשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ: כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא ג׳:י״ז).

[ג] דָּבָר אַחֵר: בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים – וַהֲלֹא שֶׁל אִיסְטְרוֹבִּילִין יָפֶה מִשֶּׁל חִטִּים, אֶלָּא אֶפְשָׁר לָעוֹלָם לִהְיוֹת בְּלֹא אִיסְטְרוֹבִּילִין וְאִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם לִהְיוֹת בְּלֹא חִטִּים.

אָמַר רַבִּי אִידֵי מַה חִטָּה זוֹ סְדוּקָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל סְדוּקָה מִילָתָן. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנַנְיָה אָמַר מַה חִטָּה זוֹ סוֹפֶגֶת כָּךְ יִשְׂרָאֵל סוֹפְגִין נִכְסֵיהֶם שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים וגו׳ (דברים ז׳:ט״ז), וּכְתִיב: חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ (ישעיהו ס״א:ו׳), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מַה חִטִּים הַלָּלוּ פְּסֹלֶת שֶׁלָּהֶם נִמְדָּדוֹת עִמָּהֶם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ (דברים כ״ט:י׳).

אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַה חִטִּים הַלָּלוּ כְּשֶׁהֵן יוֹצְאִין לְזֶרַע אֵינָן יוֹצְאִין אֶלָּא בְּמִנְיָן, וּכְשֶׁנִּכְנָסִין מֵהַגֹּרֶן נִכְנָסִין בְּמִנְיָן, כָּךְ כְּשֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם יָרְדוּ בְּמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה (דברים י׳:כ״ב), וּכְשֶׁעָלוּ עָלוּ בְּמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי (שמות י״ב:ל״ז). רַבִּי חוֹנְיָה אָמַר עַל הָדָא דְּרַבִּי יִצְחָק כְּשֵׁם שֶׁאֵין בַּעַל הַבַּיִת מַשְׁגִּיחַ לֹא עַל מַשְׁפֵּלוֹת שֶׁל זֶבֶל וְלֹא עַל מַשְׁפֵּלוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְלֹא עַל הַקַּשׁ וְלֹא עַל הַמּוֹץ, לָמָּה, שֶׁאֵין נֶחְשָׁבִים לִכְלוּם, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, לָמָּה, שֶׁאֵינָן כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ וגו׳ (ישעיהו מ׳:י״ז), וְעַל מִי הוּא מַשְׁגִּיחַ עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (שמות ל׳:י״ב), שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר א׳:ב׳). רַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אָבוּן אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵין לָהֶם נְטִיעָה, אֵין לָהֶם זְרִיעָה, אֵין לָהֶם שֹׁרֶשׁ, וּשְׁלָשְׁתָּם בְּפָסוּק אֶחָד: אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וגו׳ (ישעיהו מ׳:כ״ד), אֲבָל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם נְטִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת וגו׳ (ירמיהו ל״ב:מ״א), וּכְתִיב: וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וגו׳ (עמוס ט׳:ט״ו), יֵשׁ לָהֶם זְרִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ (הושע ב׳:כ״ה). יֵשׁ לָהֶם שֹׁרֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב (ישעיהו כ״ז:ו׳). מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, הַתֶּבֶן וְהַמּוֹץ וְהַקַּשׁ הָיוּ מִדַּיְנִין זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר בִּשְׁבִילִי נִזְרְעָה הָאָרֶץ, וְזֶה אוֹמֵר בִּשְׁבִילִי נִזְרְעָה הַשָּׂדֶה, אָמַר לָהֶן הַחִטִּים הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁתָּבוֹא הַגֹּרֶן וְאָנוּ יוֹדְעִין בְּשֶׁל מִי נִזְרְעָה הַשָּׂדֶה. בָּא הַגֹּרֶן, וּכְשֶׁנִּכְנָסִים אֶל הַגֹּרֶן יָצָא בַּעַל הַבַּיִת לִזְרוֹתָהּ, הָלַךְ לוֹ הַמּוֹץ לָרוּחַ, נָטַל הַתֶּבֶן וְהִשְּׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, נָטַל הַקַּשׁ וּשְׂרָפוֹ, נָטַל אֶת הַחִטִּין וְעָשָׂה אוֹתָן כְּרִי, הָיוּ עוֹבְרִים הַבְּרִיּוֹת כָּל מִי שֶׁרוֹאֵהוּ מְנַשְּׁקוֹ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: נַשְׁקוּ בַר (תהלים ב׳:י״ב), כָּךְ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הַלָּלוּ אוֹמְרִין אָנוּ יִשְׂרָאֵל וּבִשְׁבִילֵנוּ נִבְרָא הָעוֹלָם, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִין אָנוּ יִשְׂרָאֵל וּבִשְׁבִילֵנוּ נִבְרָא הָעוֹלָם, אָמַר לָהֶם יִשְׂרָאֵל הַמְתִּינוּ עַד שֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָנוּ יוֹדְעִין בִּשְׁבִיל מִי נִבְרָא הָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וגו׳ (מלאכי ג׳:י״ט), וּכְתִיב: תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם (ישעיהו מ״א:ט״ז), אֲבָל יִשְׂרָאֵל נֶאֱמַר עֲלֵיהֶם: וְאַתָּה תָּגִיל בַּה׳ בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל (ישעיהו מ״א:ט״ז).

שררך אגן הסהר – זה השית שלא חסר נסכים.

שררך אגן הסהר – שנו רבותינו סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה, מנא הני מילי א״ר אחא ברבי חנינא אמר קרא שררך אגן הסהר, שדרך זה סנהדרין, ולמה נקרא שמה שררך שהיא יושבת בטבורו של עולם, אגן שמגינה על כל העולם כלו, הסהר שהיא דומה לסהר.

אל יחסר המזג – שאם הוצרך אחד מהם לצאת רואין אם יש שם עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה יוצא ואם לאו אינו יוצא.

בטנך ערמת חטים – מה ערמת חטים הכל נהנין ממנה אף סנהדרין הכל נהנין מטעמיהם, סוגה בשושנים שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בה פרצות, והיינו דאמר ליה ההוא מינאי לרב כהנא אמריתו נדה שרי ליחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת, אמר ליה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים.

דבר אחר: שררך אגן הסהר – מדבר בסנהדרין שהיו נתונים באמצעו של בית בלשכת הגזית כשרר הזה שהוא נתון באמצעו של גוף.

דבר אחר: מה השרר הזה כל זמן שהתינוק במעי אמו חי מן השרר שלו, כך ישראל חיין מן סנהדרין.

מהו אגן הסהר – (פתרון של פרקמטיא כלומר שצריך הוא יוצא ממנו, ואין הלשון הזה אלא פתרון) שנאמר ויקח משה חצי הדם וישם באגנות.

בטנך ערמת חטים – אמר רי יוחנן זו תורת כהנים שהיא כלה חטאות ואשמות חטאת היא אשם [הוא] והיא נתונה באמצע התור, אמר ר״ל למה נמשלה בחטים, אלא מה חטים הללו כלן עולות למדה כך היו ישראל כלם עולים למנין החכמים והזקנים והחסידים, א״ר יעקב בר אידי והלא ערמת של אסטרבולין יפה משל חטים, אלא אין העולם יכול לעמוד על אסטרבולין ויכול הוא לעמוד על חטים.

דבר אחר: ערמת חטים – א״ר יצחק אין אדם מונה עם בן ביתו לא משפלות של זבל ולא של מוץ ולא של קש והוא מונה משפלות של חטים ואינו מונה ומשפלות של זבל מהו עושה ממחה אותם במים, וכן דור המבול ויאמר ה׳ אמחה את האדם ולא משפלות של מוץ ומהו עושה מזרה אותו לרוח, וכן דור הפלגה ויפץ ה׳ אותם משם, וכן חבילות של קש מהו עושה, נותן אותו בקמון, וכן עשה למצרים יאכלמו כקש, ומהו מונה חבילות של חטים, אלו ישראל, לפיכך הוא סופרן כי תשא את ראש בני ישראל.

דבר אחר: סוגה בשושנים – יש אדם גודר בשושנים, דרך בני אדם גודרים בקוצים ובדרדרים אלא היה אדם מתאוה לראות חופתו הוציא יציאותיו והציע חופתו, בא ליזקק עם אשתו אומרת לו שושנה אדומה ראיתי, מיד פרש הימנה זה הופך פניו לכאן וזה הופכת פניה. מי הפרישו ממנה אי זה עקרב עקצו אי זה נחש נשכו אי זה גדר עמד ביניהם, אלא אלו הם דברי תורה שרכים הם כשושנים.

בטנך ערמת חטים – מה השבולת הזו מתמרת ועולה והק נה ארוך ועליה רחבים וארוכים והשבולת בראש הקנים והקנה שלה מתגאה ואומר בשבילי נזרעה השדה, אמרה להם השבולת הרי הגורן בא והכל מפייסין בשביל מי נזרעה השדה באת הגורן מכניסין את הקש לאור וזורק את המוץ לרוח ומכניס את החטים לאוצר וכל העובר נוטל ומנשקן, כך לעתיד לבא והיו עמים משרפות שיד, יהיו כמוץ לפני רוח, יאכלמו כקש, אבל ישראל ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.

סרכי מת׳ל דור אלהלאל, לא יעוז אלמזאג, בטנך מרחהֵ אלבר, אלמסווגה באלסואסן.

השורר (חבל הטבור) שלך כמו מעגל הירח, לא נצרך למהול אותו במים, הבטן שלך כמו ערימת החטים המגודרת בשושנים.

שררך – טבורך כמו עגול הירח.

ואמרו שררך אגן הסהר, היא ארץ ישראל שנמשלה לטבור (ראה סנהדרין לז א) שנ׳ יושבי על טבור הארץ (יחזקאל לח יב), וכשם שמן הטבור נזון העובר כשהוא בגוף כך כל העולם ניזון מברכת גשמי ארץ ישראל (השוה תענית י) שנ׳ כטל חרמון שירד על הר ציון (תהלים קלג ג).

ואמרו אל יחסר המזג, כי הירח נשאר עד הבוקר בעגולו ולא יחסר ממנו עם אור הבקר, כך המקדש אע״פ שחסר חמשה דברים (יומא כא ב) והם כפרת וארון ושני כרובים ואש מן השמים וכמו שנ׳ וארצה בו ואכבדה וכו׳ (חגי א ח) ולא נגרע בקבלת הקרבנות ושאר חובות הצבור כלום.

ואמרו בטנך ערמת חטים, כלומר ישראל שאין נעשה להם חג או מועד אלא בהתקבצם.

שררך אגן הסהר – ^א[גם זה קילוס שריעותיה מקלסות אותה על שם מעשיה, לומר: הגונה את להתחבר עמיך.⁠^ב]

טבורך כאוגן^ג של מים צלולין שרוחצין בהן, והוא עגול, ועשוי מאבני שייש, ובלשון ערבי קרוי סהר. ועל שם שהטבור כמין נקב עגול מושלו באוגן עגול.

והדוגמא: על שם לשכת הגזית היושבת בטבור הארץ, [שהכל צריכים לה].⁠^ד

^ה(הקילוס הזה אינו מעניין נוי אשה כקילוס העליון, שהעליון דודה מקלסה וזה רעיותיה מקלסות אותה על שם מעשיה לומר הגונה את להתחבר עמנו.)

אל יחסר המזג – לא יכלה משם משקה, לא יפלא משם שום דברי הוראה.

בטנך ערימת חטים – שהכל צריכים לה.

סוגה בשושנים – גדורה ומסוייגת בגדר שושנים, דיי לה בגדר קל, ואין אחד מכם פורץ בו ליכנס. הרי חתן נכנס לחופה^ו מגעגע לחיבת חיתוניו. בא ליזקק לה, אמרה לו טיפה כחרדל ראיתי. הרי הופך פניו לצד אחר איזה נחש נשכו ואיזה עקרב עקצו. הרי שהוא עובר בדרך ראה בַכורות בראשי תאנים. פשט ידו ליטול, אמרו לו: של ישראל הן, והוא מושך ידו בשביל הגזל, הוי סוגה בשושנים.

א. המשפט בסוגריים המרובעים מופיע כאן רק בכ״י לוצקי 778. ניסוח שונה במקצת מופיע בסוגריים העגולים להלן בכ״י אחרים.

ב. כן בכ״י לוצקי 778, וכן גם בכ״י אוקספורד 165 (להלן). בכ״י לייפציג 1 (להלן): ״עמנו״.

ג. בכ״י לוצקי 778 נוספה בגיליון לעז של המעתיק: ״בוקליר.⁠״

ד. המלים בסוגריים המרובעים מופיעות רק בכ״י לוצקי 778. הן חסרות בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34.

ה. המלים בסוגריים העגולים מופיעות בוריאציות קלות בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165 (לפני ״והדוגמא...⁠״), אוקספורד 142. הן חסרות בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י לוצקי 778, המלים הוחלפו במלים שמופיעות בסוגריים המרובעים בתחילת הפסוק.

ו. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5 נוסף כאן: ״ולבו״. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 142 נוסף כאן: ״לבו״.

This praise is not in reference to a woman's beauty as the above praise, because in the above, her beloved praises her, but here, her friends praise her about her deeds, saying, "you are worthy to join us.⁠"

You navel is like a round bowl – Your navel is like a basin of clear water in which they bathe, and it is made of marble, which in Arabic it is called sahar. Because the navel is shaped like a round hole, [Scripture] compares it to a round basin.⁠¹

And the allegory is: It refers to the Chamber of Hewn Stone, which is situated in the "navel" [i.e., center] of the world.⁠²

{See Hebrew text.}

Which lacks not for mixed wines – Drink will not cease from there; i.e., there will neither fail nor cease from there any words of instruction.⁠³

Your stomach is a heap of wheat – Which everyone needs.

Hedged about with roses – Fenced and hedged about with a fence of roses. A light fence suffices her [i.e., Yisroel], and no one breaches it to enter. For example, a bridegroom enters the wedding canopy, his heart longing for the wedding ceremony and for the love of his marriage. When he comes to have relations with her, she says to him, "I have seen a drop of blood like a mustard seed,⁠" so he turns his face to the other side. [Now] no snake bit him, and no scorpion stung him. [Another example,] one is passing along the way and sees freshly ripened fruit at the top of the fig trees. As he stretches out his hand to take, they tell him, "These belong to owners,⁠" and he too withdraws his hand because of theft. This is the meaning of "hedged about with roses.⁠"⁴

1. Alternatively, Scripture compares its roundness to the shape of the moon. The Targum for ירח is סהרא, in Bereshis 37:9. (Metzudat David and Metzudat Tzion)

2. I.e., the Beis Hamikdosh. Sanhedrin who convened in this chamber were seated in a semi-circle, like the crescent moon, so they should be able to look at each other and communicate properly; see Maseches Sanhedrin 36b-37a.

3. From the Sanhedrin, for they are a never ending source of wisdom.

4. Alternatively, סוגה is in reference to the "fences" [=סיג] enacted by the Rabbis, i.e., the Rabbinic establishment of cautionary rules as a safeguard against the transgression of the laws of the Torah itself. (Metzudat Tzion)

שררך אגן הסהר – זה בית המקדש שהיא בטבורה של ארץ ישראל. ולמה נמשל בשרר כשם שהשרר חיות של תינוק. כך בית המקדש חיותה של ארץ ישאל להתהלך לפני י״י בארצות החיים.

אגן הסהר – עיגול. מגן.

אגן – לשון חוג הארץ.

הסהר – הלבנה.

ד״א: הסהר – הסחר. שהוא מקום ארץ ארץ שהגורן לשון עיגול.

אל יחסר המזג – לעולם לא יחסרו ישראל כמותו שמזגו כצאתם ממצרים.

בטנך ערימת חטים – אלו ישראל שכל אומה ואומה יש בהם מינין הרבה. וישראל מין אחד. מה החטים למעלה מן התבואה אף ישראל למעלה מכל גוי שנאמר ולתתך עליו על כל גויי הארץ.

סוגה בשושנים – אלו הצדיקים שגוררין גרירן של ישראל.

ד״א: סוגה בשושנים – אלו כסוגה של שושנים לא יפרצו פריצות. תדע לך שהרי נדה בעלה מתיחד עמה ואינו חוטא.

שררך – הוא הטבור.

אגן – עגול, כמו באגנות (שמות כ״ד:ו׳).

הסהר – תרגום ירח (תרגום יונתן יהושע י׳:י״ג), וכמוהו השהרונים (שופטים ח׳:כ״א).

המזג – בלשון רבותינו^א ידוע.

סוגה – גם בלשונם: סייג.

א. כן בכ״י פריס 334, לונדון בית דין 41. בכ״י לונדון 27298: ״רבנן״.

שררך – חגור ובאבנט אבן יקרה עגולה כירח שלא יחסר. ועל זה הפירוש יהיה המזג בעינין אחר.

בטנך – תראה כמו ערמת חטים שהיא למטה עבה.

וענין סוגה בשושנים – המלבוש האדום.

Thy navel. That is, the belt which girds it, on which is a jewel round as a full moon which never wanes. According to this explanation מזג will have a special meaning.

Thy belly. Thy belly appears like a heap of wheat which is thick below and thin above.

By girt with lilies is meant the red garment, like Tamar’s, which covers it, for the heap is not seen being surrounded by lilies.

שררך – סנהדרין גדולה הנמשלת כחצי גורן עגולה (משנה סנהדרין ד׳:ג׳).

אל יחסר המזג – זו התורה הנמשלת ליין.

בטנך ערימת חטים – סנהדרין קטנה.

סוגה בשושנים – רוב הצדיקים.

Thy navel. The Great Sanhedrin, which is compared to half a round threshing-floors.

Which want not liquor. The law, which is compared to wine.

Thy belly is like an heap of wheat. The Little Sanhedrin.

Set about with lilies. The multitude of the righteous.

שררך – טיבורך, כמו רפאות תהי לשרך (משלי ג׳:ח׳).

אגן – כלי עגול, וכן וישם באגנות (שמות כ״ד:ו׳).

הסהר – תרגום ירח, וכן השהרונים (שופטים ח׳:כ״א) כדמות ירח, וכן יקראו בלשון ישמעאל.

המזג – ידוע בלשון רבותינו ז״ל, כמו מסכה יינה (משלי ט׳:ב׳).

ויש אומרים: שפירושו לפי עניינו, וכן אפרשנו במקומו, ואין לו דומה.

סוגה – כמו בדברי חכמינו: סייג.

שררך – והעניין בשררך – אזור בשרירה חגור מתניה שיש לו דמות השהרונים.

ואחר שדימהו ללבנה בשעת היותה מליאה, אמרה: כי זה הסהר שלך לא יחסר אורו כאשר יחסר אור הסהר אחר היותו שלם.

בטנך ערימת חטים – שהיתה נראת מבחוץ כמו ערימת חטים, עבה מלמטה ודקה מלמעלה.

ועניין סוגה בשושנים – אמר: כי הערימה לא היתה נראית כי אם שושנים היו סביביה.

שררך – סנהדרין גדולה כחצי גורן עגולה.

בטנך – סנהדרין קטנה.

שוררך אגן הסהר אל יחסר המזג – ביאורו לפי עיניינו: שאינו חסר עיגול, לפי שאגן^א עגול. וכן ביאורו: כאגן הזה של מתכת שהוא צוהר ומוזהר ואינו חסר כלום בעיגולו, אלא עגול בשוה, כך נאה בטיבורך, לפי שהטבור עגול הוא.

ובטנך ערימת חיטים סוגה – גדורה. וכן כגדר בטנך נאה.

א. כן מתחייב מן ההקשר. בכ״י (בהשפעת שיר השירים ו׳:י׳): שאגוז.

שררך. ראשי ישיבה, והם סנהדרי של לשכת הגזית, היושבים בטיבורו של עולם. אגן הסהר – שיושבים כחצי גורן עגולה. הסהר – כחצי לבנה, לא היו כל הסנהדרים יוצאין, אלא שלש מהן נשאר בלשכת הגזית לכל הפחות, כנגד כ״ג סנהדרי קטנה, דוגמת ״שני חלקי מים ואחד יין מן היין השירוני״ (בבלי שבת ע״ז.). והתרגום מפרש אל יחסר המזג – שלא היו חסרים דברי תורה, אלא משיבין על כל השאילות שבאין לפניהם.

בטנך ערימת חטים. נדבות ומעשרות, שתקנו אנשי כנסת הגדולה, לתת לעוסקי התורה. סוגה בשושנים – בשביל שושנים, שעוסקים בתורה.

שררך. כמו ״לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ״ (יחזקאל ט״ז:ד׳), והוא הטיבור. שררך אגן הסהר – כמו ״וישם באגנות״ (שמות כ״ד:ו׳). סהר – או מאבן טובה או ממיני זהבים, ולא כדברי מנחם (מחברת מנחם, ערך ״סהר״), שפירש כתרגום של ״ירח״.

אל יחסר המזג. ככלי זהב, שהוא מלא יין אדום. המזג – מזיגת הכוס.

ערימת חטים. כרי של חטים, כמו ״לשכב בקצה הערימה״ (רות ג׳:ז׳). סוגה בשושנים – הערמה גדורה בסייג של שושנים לנוי, והוא שׂער של בית הערוה.

שררך אגן הסהר – טיבורך לבן ומאיר כמו הלבנה המאירה כשהיא מלואה ועגולה כאגן, הוא כלי של זהב או נחשת ממורט. ולפי שהלבנה כשהיא מלאה עגולה ודומה לגבו של אגן, לפי כך א׳: אגן הסהר אל יחסר המזג, שלא תאמר: מאחר שמדמה השורר ללבנה ולגבו של אגן כיעור הוא זה, שאם כן השורר בולט לחוץ כמו שהלבנה בולטת וכמו גבו של אגן שבולט, והוא ניוול גדול כשהטבור בולט, שנאמר: לא כרת שרך (יחזקאל ט״ז:ד׳).

לכן א׳: אל יחסר המזג – כלומר מקום הטבור שקוע ומקבל מזג של יין, והוא יופי טבור חלול ושקוע. ולפי שיש בני אדם שטבורם שקועים וחלולים, ואעפ״כ כשהן כפופים^א טבורם בולט, לפיכך א׳: אל יחסר המזג.

בטנך ערימת חטים^ב – אבן עזרא¹ פי׳: עבה מלמטה קצת, ונוי הוא לאשה.

פירוש אחר: כשם שמגרגיר אחת של חטה יוצא שבולת מלאה חטין, כך יצאו מבטנך בנים הרבה.

סוגה בשושנים – כלומר: בניך יפים מאד כשושנים, וכשהם עומדים סביבך, כמו שאת גדורה בשושנים. על דרך: בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך (תהלים קכ״ח:ג׳).

עניין אחר: המשילה לערימת חטין שהן חטים נקיים וברורים ואין עפר מעורב בהן, ומתוך חשיבותן של אותן חטין עשו לה גדר של שושנים, ולא של עצים ואבנים פן יתערב בה עפר או קסמין. וכן יוצאי מעיך בלי דופי ומום.

עניין אחר: סוגה – כמו: כספך היה לסיגים (ישעיהו א׳:כ״ב), כלומר: זרע הגרוע והפסולת הצומח בין החטין הן שושנים, ולא חוח ובאשה.

1. כך פירש אבן עזרא בשני פירושיו.

א. בכ״י: כעופים.

ב. כן בפסוק. בכ״י: חטין.

שררך אגן הסהר. שררך – סנהדרין¹.

דבר אחר, שררך – שר רך, זה יוסף שהיה רך ונעשה שר. הסהר – בבית הסוהר². אל יחסר המזג – לא חסר תורה ומצות.

דבר אחר, שררך – משיח הוא רך ועני, ולעתיד יהיה שר על כל עולם – מהלך ש״ר³.

דבר אחר, שררך – לוים משוררים. אגן – המנגנים בכינור.

שררך אגן ס״ת כ״ן – ע׳ סנהדרין. הסהר אל יחסר המזג בטנך ר״ת גי׳ כ״ג, הן סנהדרי קטנה. המזג בטנך ס״ת כ״ג, אם יש שם כ״ג נגד סנהדרי קטנה היה יוצא [ואם לאו אינו יוצא] (וכו׳)⁠⁴. שררך – שרים הן סנהדרין. אגן – מגינים על ישראל⁵. הסהר – קובעים שנים וחדשים על ידי הסהר⁶.

דבר אחר, הכהנים המקבלים הדם של קרבנות שנאמר ״ויקח משה (את) [חצי] הדם וישם באגנות״⁷, וכתיב ״כל⁠[י] האגנות״⁸. שררך אגן הסהר ס״ת כנר – כינור. אל יחסר המזג גי׳ שס״ד – ימי השנה⁹.

אל יחסר התורה. המזג – הם ז״ג – י׳ דברות, ז׳ לא תעשה וג׳ עשה יש בדברות, וזהו הם ז״ג.

דבר אחר, מזג – מז״ג שערי בינה הן¹⁰, ורובן בסנהדרין.

דבר אחר, המזג¹¹ פעמים, יש תורה ותורות בחומש.

בטנך – נ״ך סנהדרין. בטנך ערמת חטים גי׳ ששים רבוא¹². דבר אחר, תורה¹³. דבר אחר, ישראל¹⁴.

דבר אחר, בטנך ערימת חטים ס״ת כתם – דמים שיורדין מבטן האשה.

דבר אחר, ערימת – כשמתים עומדים בלבושיהן עומדים, קל וחומר מחיטה הנזרעת ערומה¹⁵. ועוד ערמת אותיות ער מת – כשהמת יעור משנתו, יהיה לבושו כמו כן מתחדש ק״ו מחטים, וזהו חטים.

סוגה בשושנים – סייג וגדר של האשה – אומרת לבעלה כשושנים אדומה ראיתי – פורש, הוי גדר שושנים ביניהם, וזהו סוגה בשושנים¹⁶.

דבר אחר, סוגה בשושנים אפילו כשכנסת ישראל סוגה בסיגים ובעוונות, היא חביבה כשושנים כשעושים תשובה¹⁷, וזהו סוגה בשושנים.

סוגה בא״ת ב״ש גי׳ סנהדרין, בשושנים – תלמידים. סוגה – גדורה¹⁸.

1. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, סנהדרין לז.

2. בראשית לט:כב

3. בראשית רבה טו:ו ,תוספות נזיר ז.

4. (סנהדרין לז.), ילקוט שמעוני - ״ואם לאו אינו יוצא״, ירושלמי סנהדרין א:ד - ״ואם לאו לא היה יוצא״

5. ילקוט שמעוני, תרגום

6. תרגום, ראש השנה ב:ו-ז

7. שמות כד:ו

8. ישעיהו כב:כד

9. שס״ה - ואחד אינו מן המנין

10. ראש השנה כא:

11. גי׳ נ״ה

12. ואחד אינו מן המנין, ראה שיר השירים רבה

13. ״שבעים פנים בתורה״ (במדבר רבה יג:טז)

14. ״בשבעים נפש ירדו אבתיך מצרימה״ (דברים י:כב), שיר השירים רבה

15. סנהדרין צ:

16. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, רש״י, סנהדרין לז.

17. ראה שיר השירים רבה ב:א

18. רות רבה ב:ב

שררך אגן הסהר הסנהדרין שהיו יושבים בצורת קשת¹.

אל יחסר המזג לא ייפסק מביניהם הידע והעיון בדיני התורה, כמו שנאמר ״ובלא מחיר יין וחלב״ (ישעיהו נה:א).

בטנך ערמת חטים המלומדים והמוכיחים והמלמדים את האנשים.

סוגה בשושנים מקיפים אותם. אלה הם התלמידים המבקשים ללמוד את חכמת התורה.

1. ״סנהדרין היתה כחצי גרן עגולה״ (משנה סנהדרין ד:ג).

שררך אגן הסהר אל יחסר המזג בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים – ידוע כי הטבור הוא אשר יקח ממנו מזונו הבעל חיים תחלה ר״ל בעת הוייתו ולמה שבזאת הלקיחה אשר תקח זאת החשוקה מאלו העניינים תחלה מהחסרון כמו שקדם דמה זאת הלקיחה ללקיחת בעלי חיים הבלתי שלם הדורך אל ההוייה מזונו וזה המשל נפלא מאד למה שאנחנו בו. והוא דמה זאת הלקיחה אשר לה באלו המשיגים אל אגן הסהר אשר לא יחסר המזג והוא לפי מה שאחשוב המראה העגולה השוקעת כמו האגן אשר היא מלוטשת ולא יחסר המזג הראוי לה להרשם הצורות בה וזה כי זאת המראה בקרוב אליו תראה בו הצורה הפוכה ובהתרחק ממנו תראה בו הצורה ישרה וזה דבר מבואר מן החוש מאלו המראות השורפות כי הם בזה התאר וזה משל נפלא למה שאנחנו בו כאלו יאמר שבתחלה יגיע ממנה הענין הפוך ואחר יתיישר מצורף אל מה שהעיר בהמשילו אותה לאגן הסהר אל העגול והסבוב. ואולם היות הסהר מראה מבואר וזה כי כבר נקראו המראות סהרונים. ואולם אמרו בטנך ערמת חטים הנה דמה מה שהכינה לו לערמת חטים וזה שאע״פ שהקש אשר בו אינו מכוון בעצמו ואינו החטה בכח הצד כמו שהיתה השושנה הפרי בכח או הזרע הנה אמנם יקחו החטה אשר הוא המכוון. וכן הענין במה שהכינה לו מאלו המקרים והמשיגים וזה כי הם אף על פי שאין בהם עצם הדבר אשר יקרו לו הנה הם יד לקחת ממנו עצם הדבר כמו שקדם. ואולם אמרו סוגה בשושנים הוא להעיר על שאלו הקשים כגר נקשרו במה שידרוך אל הדרוש וזה להיותם עצמיים ומיוחדים אל הנושא אשר בו החקירה.

שררך אגן הסהר – הש״י מתרה את אומת ישראל שיהיו צדיקים וחסידים וישובו בתשובה, ואחר שאמר להם שהגלות טוב להם, אמר שררך יהיה כאגן הסהר, ר״ל שיתרחקו מן הניאוף, [כאומר׳]⁠¹ ואונו בשרירי בטנו. אמר שיהיה נשמר כמו אגן הסהר, שהיא הלבנה, שהיא מצבא השמים ואין לה יצר הרע, ולזה אמר אל יחסר המזג. ר״ל שלא תהיה נדלקת בניאוף, אבל תהיה ממוזגת, כמו שאומרים ביין מזוג, כן אמר שלא יחסר המזיגה, אבל שימזג² היצר הרע³:

בטנך ערימת חטים – ר״ל אבל יהיה בטנך, ר״ל פרי בטנך כערימת חטים, שלא יהיה בו שום דופי וערבוב, ויהיה סוגה בשושנים, שתהיה מכוסה בשושני׳, במדות ובמנהגים טובים, ובשמירת התורה והמצות:

1. בכ״י: כאומר. באיוב מ׳ ט״ז.

2. שֶיִמָּזֵג.

3. יש לפרש ע״פ הגמרא בסוטה ובסנהדרין: יצר תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. וברמב״ם דעות א׳: הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, וכו׳.

ואחר השרר ואמר שררך אגן הסהר – לומר כי היא ביופיה דומה לעגול הלבנה במלואה אבל שלא יחסר המזג כמוה. ואח״כ כללות הבטן. ואמר בטנך ערמת וגו׳ סוגה וגו׳. בגדי השני אשר עליה חונים סביב בטנה.

שררך וכן על זה הענין אמר כי התאוות הבשריות אשר לחוש המשוש אם למאכל ואם למשגל יהיה שררך כאגן הסהר אשר אין לו התלהבות חום תאוה יתרה אבל יטה אל הקרירות ועם כל זה אל יחסר הראוי והנאות לפרנסת החי ולכח ההולדה אבל בזה האופן תפרה ותרבה מאוד כל בניה יהיו למודי ה׳ ברוח דעת ויראה לא כמו עד עתה כי כרובם כן חטאו לי (הושע ד׳) והוא אמרו בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים כי בני בטנה יהיו בלתי בעלי מספר כערמת החטים אשר הגרעינים שבה לא יבאו לחשבון לרבויים. כן כלם יהיו צדיקים וטובים בלי שום תערובת מיתר התבואות גם יהיו נגדרים ומוקפים מתקנות וסייגים לבלתי עבור מן היושר והצניעות כערמת הסוגה בשושנים. ואלה הד׳ דברים כלן יתחדשו לעתיד לתקון חמרם וטבעם כמו שאמר והוא הדבר בעינו הבטיחו הנביא ישעיה (ס״ה) בסוף נבואותיו כשאמר כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלנה על לב. ונאמר כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא כי הנני בורא את ירושלם גילה עמה משוש ונאמר (שם) לא יהיה משם עוד עול ימים. וסיים (שם) לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה כי זרע ברוכי ה׳ המה וצאצאיהם אתם. יבאר כי כל ההצלחות ההמה ימשכו ויותמדו להם אז להטיב זרעם ולתקן צאצאיהם משרש טבעם ומזגם וכמו שאמר הנביא זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו. לא ירעו ולא ישחיתו. ואחר שזכר התארים חדשים תראה באותם שנמצאו לה ראשונה כי באמת היא אז עולה עמו ואינו יורדת. ונמשך לסדר אבריה.

{הסהר והירח ביצירת הליחות}

שררך – אמר כי טבורה אשר לירכה הם דמות גלגל הירח המקיף על גבנינות היסוד הרביעי כנודע, וזהו שררך אגן הסהר גם לא יחסר מהשגתה, כי באמצעות הסהר תתחדש ביסודות ההמזגה והליחות הצריך להמציא מצואיה, אשר נאמר עליהם ׳וממגד גרש ירחים׳ (דברים לג, יד). גם כחה של לבנה נמזג בכח החמה והמזלות עד שכחה הממוזג הלזה ימשך מה שאמר בטנך ערמת חטים, כי ודאי אין הבטן דבר זולת הדבור, כי המקום אחד, אך אמר כי בכחה זה, בטן הסהר ישפיע ערמות חטים. אבל מעורבים בכח הנבדל המניע הגלגל אשר נקרא שמו למעלה בשם שושנים, שנאמר ׳שפתותיו שושנים׳ (לעיל ה, יג), וזהו סוגה בשושנים:

שררך. סנהדרי גדולה היושבים על טבור הארץ בלשכת הגזית¹, אגן הסהר, כחצי גורן עגולה², ובידם להסיר כל מחלוקת³: אל יחסר המזג. הכרעתם בין החולקים אל נא תחסר ביניכם בני בבל⁴, כי אמנם עתה⁵, בטנך, תופשי התורה שהם כמו ׳בטנך׳ שממנו מזון ורוח חיים לשאר הגוף⁶, הוא כמו ערמת חיטים סוגה בשושנים, שאין שם⁷ דבר מחזיקם להיות לאחדים⁸, אלא ערמות ערמות⁹, עד היות תורה כשתי תורות¹⁰:

1. ׳שררך׳ פירושו טיבורך (רש״י, אבע״ז), ואמרו בסנהדרין (לז.) ׳שררך - זו סנהדרין, למה נקרא שמה שררך, שהיא יושבת בטיבורו של עולם׳, ופירש רש״י שבית המקדש באמצע של עולם, וביד רמ״ה כתב ׳ולפי שטיבורו של אדם באמצעיתו, נקרא אמצעו של דבר טבור׳. ובשהש״ר: ׳שררך אלו סנהדרין, מה תינוק זה כל זמן שהוא במעי אמו אינו חי אלא מטיבורו, כך אין ישראל יכולין לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם׳. והוא דומה לפירושו של רבינו בסמוך על ׳בטנך׳.

2. במשנה בסנהדרין (לו:) ׳סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה׳, ובגמרא שם איתא: ׳מנא הני מילי, אמר רבי אחא בר חנינא, דאמר קרא שררך אגן הסהר אל יחסר המזג וגו׳, שררך זו סנהדרין, למה נקרא שמה שררך, שהיא יושבת בטיבורו של עולם, אגן - שהיא מגינה על כל העולם כולו, הסהר - שהיא דומה לסהר׳. ופירש רש״י, סהר עגול הוא. אך אבע״ז מפרש ׳אגן - כלי עגול׳, ואילו ׳סהר׳ היינו כדמות ירח, ונראה שמזה למד שמדובר בחצי עיגול, כמו הירח כשהוא חסר, וכ״כ המהרש״א שם ׳ואמר שהיא דומה לסהר שעל הרוב אין עיגולה של הלבנה שלם רק חצי עגול, וכן יושבין סנהדרין׳. ובהמשך הפסוק מפרש רבינו שלכן סנהדרין נמשלה ל׳גורן׳, כי הגורן מאחד את התבואה הנתונה בו ומונע ממנה להתפשט אנה ואנה, ועל זה הדרך קיום הסנהדרין מונע שהתורה תתפשט לכמה תורות, על ידי שמכריעה במחלוקות.

3. זו מעלה נוספת שאמרו הנביאים לישראל שישיגו אם ישמעו בקולם לעלות לארץ ישראל, כי שם ישבו סנהדרין, ויפשטו כל המחלוקות, וזו גם תשובה למה שטענו ישראל מה יוסיף להם על קבלת התורה מסיני, כי ללא הסנהדרין נעשתה התורה כשתי תורות מרוב ספקות ואי-ידיעות, הרי שחסר בשלימות קבלת התורה. וראה מש״כ במאמר ׳וקמת ועלית׳.

4. הכרעתם ההלכתית של הסנהדרין, שאם ישארו בבבל תחסר להם הכרעה זו ולא יוכלו לדעת איך ההלכה. וההכרעה נקראת ׳מזג׳, שכן בכך נעשה העניין ממוזג. ובגמרא שם ׳אל יחסר המזג - שאם הוצרך אחד מהם לצאת, רואין אם יש עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה - יוצא, ואם לאו - אינו יוצא׳, ופירש רש״י ׳אל יחסר המזג - אל יחסרו מחלק השלישי שהוא כדי הראוי למזג׳, ובשהש״ר: ׳אל יחסר המזג, אל תחסר סנהדרין מעשרים ושלשה, דבר אחר, אל יחסר המזג, אל תחסר סנהדרין מופלא שלה, דבר אחר אל יחסר המזג, אל תחסר סנהדרין זה שהוא ממזג לה את ההלכה, כההיא דתנינן תמן מזג שני חלקים מים ואחד יין מיין השרוני׳. והיינו זה שהוא מכריע ביניהם. וכעי״ז פירש רש״י ׳אל יחסר המזג - לא יכלה משם משקה, רוצה לומר לא יכלה ולא יפסוק משם שום דבר הוראה׳.

5. שאתם בבבל ללא סנהדרין.

6. בסנהדרין שם ׳בטנך ערמת חטים, מה ערימת חטים הכל נהנין ממנה - אף סנהדרין הכל נהנין מטעמיהן׳, וכתב המהרש״א ׳דימה אותן לחטין שהכל צריכין להם בכל ריב שבכל בית דין, על דרך הכל צריכין למרי חטייא׳. וכ״כ רש״י כאן ׳בטנך ערמת חטים - שהכל צריכין לה׳, וראה תרגום. אך לדעתם הכוונה לסנהדרין, ואילו רבינו מפרש על תופשי התורה שבבבל שלא הסכימו לעלות לארץ ישראל. ומפרש שכמו שבטנו של אדם הוא המעכל את המזון וממנו ניזון האדם וחי, כמו כן תופשי התורה הם המחיים את כל האומה, ולדעתו ׳ערימת חיטים׳ אינו לשבח, אלא כל השבח כלול ב׳בטנך׳, ואילו ׳ערימת חיטים׳ הוא לגנאי, כפי שיבואר.

7. סביב לערמה.

8. ע״פ לשה״כ ביחזקאל (לז יז) ׳והיו לאחדים בידך׳.

9. ׳סוגה׳ הוא גדר, כמו בדברי חכמינו סייג׳ (אבע״ז), ולעומת הסנהדרין הנמשל ׳לגורן׳, שכותליו מחזיקים את תוכנו ביחד ומונעים ממנו להתפזר, ערימות החיטים אינם נתונים בתוך מחיצות, שאז היה מתמלא והקירות היו מחזיקים את הכל ביחד, ואין סביבו מחיצות אלא גדר של שושנים, ולכן אינו נשאר ביחד, אלא הוא מפוזר ערמות ערמות.

10. ע״פ סוטה (מז:) ׳רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות׳. ובסנהדרין (פח:) ׳תניא, אמר רבי יוסי, מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית וכו׳, ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים וכו׳, נשאלה שאלה בפניהם, אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - עומדין למנין, רבו המטמאים - טמאו, רבו המטהרין – טהרו, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות׳. הרי שאם יעלו לארץ ישראל, יהיה הסנהדרין כמו ׳גורן׳ שהוא מחזיק בתוכו הכל ביחד, שלא תיפרד לשתי תורות, שמכריעים המחלוקות, ולעומת ׳אגן הסהר׳ שהיה אם היו עולים, שהסנדרין תהיה כגורן, עכשיו יש רק ׳ערמות׳ מפוזרות.

שררך. השי״ן בקמץ חטוף כמ״ש בירמיה ה׳ על ישדדם וזה ג״כ בא שלם ונקוד ע״ד החסר כמו רפאות תהי לשרך משלי ג׳ וכן לא כרת שרך (יחזקאל ט״ז:ד׳) שהדגש ברי״ש לחסרון אות הכפל וכן כתב הראב״ע בספר מאזני לשון הקדש דף רי״ז ועיין מ״ש במזמור ט׳ על חננני.

שררך – הוא הטבור כמו ואונו בשרירי בטנו (איוב מ׳:ט״ז).

אגן – מזרק וכן וישם באגנות (שמות כ״ד:ו׳).

הסהר – תרגום של ירח הוא סיהרא.

המזג – עניינו יין המעורב במים, וזה הלשון ידוע בדברי רז״ל.

ערמת – אגודת שבלים וכן סלוה כמו ערמים (ירמיהו נ׳:כ״ו).

סוגה – מלשון סייג וגדר ובמשנה מסורת סייג לתורה (משנה אבות א׳:ג׳).

שררך – טבורך יהיה עגול כאגן העגול כדמות הירח.

אל יחסר המזג – לפי שהטבור הוא מקום רב הלחות השרשי המזין את הגוף, לכן אמר שלא תחסר בו הלחות, והרי הוא כאגן הזה שלא יחסר בו יין מזוג והנמשל הוא על ההשפעה המסבבת ובאה שלא תופסק בשום זמן. ובא הרמז בשרר, כי דרך בו בא הזנת הולד במעי אמו.

בטנך ערמת חטים – בטנך יהיה יפה ומריח כאגודת שבלי החטים הנגדרת בשושנים המעלים ריח טוב והנמשל הוא לומר פרי בטנך יתרבו כגרעיני ערמת חטים, וכולם יהיו גדורים בגדרים נחמדים והגונים לבל יכשלו בדבר איסור.

משל:

שררך – דומה כאגן הסהר המכיל המשקים בתוכו. ורגיל לשתות יין לרויה ראי נא שאל יחסר המזג, כי בבית הרועה העני לא ימזגו לך יין לרויה. בטנך. שיעור הכתוב בטנך (אל יחסר) ערמת חטים את סוגה בשושנים. כי בבית המלך יש לך ערמות חטים למלא בטן. מה שלא יהיה לך בבית הרועה העני.

מליצה:

שררך – והנה כח הזן יחלק לאכילה ולשתיה שע״י ניזון הגוף. אומרים אליה. הנה שררך דומה כאגן הסהר שהוא תמיד מלא משקים. ומשלח מעינותיו בנחלים אל כל אברי הגוף. ראי נא לבל יחסר המזג כי עם המות תשבר הכד על המבוע, ותפסק המזיגה הזאת, ותהיה הכלי היפה שהוא האגן המוכן לקבל המשקים לבטלה. וכן בטנך אשר היא סוגה בשושנים, בכמה פרחים יפים המוכנים לקבל המזון ולטחנו ולהפיץ זיכוך הדם אל הכלים המבשלים והמחלקים לכל תעלות הגוף, ראו נא [בל יחסר] ערמת חטים, כי אחר המות לא יתנו עוד החטים אל הרחים לטחון. ובטלו הטוחנות בשפל קול הטחנה.

שררך – פירשוהו להוראת טבור, ואז אל יחסר המזג חוזר לאגן הסהר, מזרק עגול (וישם באגנות, סוף פרשת משפטים, וסיהרא תרגומו של ירח; ויש להניח שהוא מלשון בשרירי בטנו (איוב מ׳:ט״ז), ושם מורה איברי ההולדה, והוא מלשון שריר בלשון ארמי שענינו קשה ונצב, ואז אל יחסר המזג חוזר לשרר, וענינו מבונה מעצמו ואין להוציאו בדברים, וגם מלת אַל במקום לא על מקומה תבוא.

סוגה – שעשו לה סייג בנטעי שושנים עם קוציהם; יפיך כ״כ גדול עד כי מטיל יראת הכבוד עליך.

שררך אגן הסהר – שררך אלו סנהדרין, ולמה נקראו סנהדרין שררך, מה תנוק זה כל זמן שהוא במעי אמו אינו חי אלא מטבורו,⁠¹ כך אין ישראל יכולין לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם, אגן הסהר – אדרא דזהרא [זה לשכת הגזית].⁠² (שם)

שררך אגן הסהר וגו׳ – שררך אלו סנהדרין, ולמה נקראו שררך, לפי שהיא יושבת בטבורו של עולם,⁠³ אגן – שהיא מגינה על כל העולם כולו, הסהר – שהיא דומה לסהר,⁠⁴ אל יחסר המזג [אל יחסרון סנהדרין מעשרים ושלשה] לפיכך היה אחד מהם צריך לצאת [לדבר הרשות] רואה אם נשתיירו שם כ״ג יוצא ואם לאו אינו יוצא, בטנך ערמת חטים, מה ערמת חטים הכל נהנין ממנה אף סנהדרין הכל נהנין מטעמיהן.⁠⁵ (סנהדרין ל״ז.)

אל יחסר המזג – שררך אלו סנהדרין,⁠⁶ אל יחסר המזג – אל תחסר סנהדרין ממופלא שבה,⁠⁷ דבר אחר אל יחסר המזג – אל תחסר סנהדרין מזה שהוא ממזג את ההלכה.⁠⁸ (מ״ר)

אל יחסר המזג – דבר אחר אל יחסר המזג – לא נחסר מזגא דעלמא, כמש״נ (תהלים כ״ג) ה׳ רועי לא אחסר.⁠⁹ (שם)

בטנך ערמת חטים – זו תורת כהנים, מה כרס זו הלב מכאן והכרעים מכאן והיא באמצע / כך תו״כ שני ספרים מכאן ושני ספרים מכאן והוא באמצע [והוא] ערמת חטים – ערמה של חטאים.⁠¹⁰ (שם)

ערמת חטים – נמשלו ישראל לחטה, מה חטה זו סדוקה כך ישראל סדוקה מילתן.⁠¹¹ (שם)

ערמת חטים – נמשלו ישראל לחטה, מה חטה זו סופגת¹² כך ישראל סופגין נכסיהון של אוה״ע כמש״נ ואכלת את כל העמים וגו׳ וכתיב (ישעיהו ס״א) חיל גוים תאכלו.⁠¹³ (שם)

ערמת חטים – נמשלו ישראל לחטים, מה חטים הללו פסולת שלהם נמדדות עמהן¹⁴ כך ישראל כתיב בהו מחוטב עציך עד שואב מימך.⁠¹⁵ (שם)

ערמת חטים – נמשלו ישראל לחטים, מה חטים הללו כשהן יוצאין לזרע אין יוצאין אלא במנין,⁠¹⁶ וכשהם נכנסין אל הגורן אין נכנסין אלא במנין, כך ישראל כשירדו למצרים ירדו במנין כמש״נ בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה וכשעלו עלו ג״כ במנין כמש״נ (פ׳ בא) כשש מאות אלף רגלי. (שם)

ערמת חטים – התבן והמוץ והקש היו מדיינין זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה, וזה אומר בשבילי נזרעה, אמרה להם החטה, המתינו עד שנבא הגורן ואנו יודעין בשל מי נזרעה, כשנכנסין לגורן בא בעה״ב לזרותה, הלך לו המוץ לרוח, נטל התבן והשליכו לארץ, הקש ושרפו, נטל את החטין ועשה אותן כרי, כך אוה״ע אומרים בשבילנו נברא העולם וישראל אומרים בשבילנו נברא העולם, אמרו להם ישראל, המתינו עד שיבא היום של הקב״ה ואנו יודעין בשל מי נברא, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג׳) כי הנה היום בא בוער כתנור וכתיב (ישעיהו מ״א) תזרם ורוח תשאם, אבל ישראל נאמר בהם ואתה תגל בה׳ בקדוש ישראל תתהלל, [הוי בטנך ערמת חטים]. (שם)

ערמת חטים – והלא של אסטרובלין¹⁷ יפה משל חטים, אלא אפשר לעולם בלא אסטרובלין ואי אפשר לעולם בלא חטים.⁠¹⁸ (שם)

סוגה בשושנים – אמר ליה ההוא צדוקי לרב כהנא, אמריתו נדה שרי ליחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת, אמר ליה, התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהם פרצות.⁠¹⁹ (סנהדרין ל״ז.)

סוגה בשושנים – אלו דברי תורה שהן רכים כשושנים [ואע״פ כן סיגים המה], הרי שנשא אדם אשה ובא להזקק לה והיא אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי הוא פורש מיד, מי גרם לו שיפרוש, איזה כותל או עמוד ברזל או נחש נשכו או עקרב עקצו, אלא דברי תורה שרכין כשושנה שנאמר בה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.⁠²⁰ (מ״ר)

1. כן היא הוראת השם שרר, וכמו לא כרת שרך (יחזקאל ט״ז ד׳) בהולדו, ובמעי אמו פיו סתום וכל חיותו באה לו מטבורו בהשפעת אמו כידוע.

2. שמאיר לכל ישראל, ודריש אגן הסהר על לשכת הגזית על שם שכך היתה מושב הסנהדרין כחצי גורן עגולה שהוא כחצי הירת בתחלת חדושה.

3. על דרך הכתוב יורדים מעם טבור הארץ (שופטים ט׳ ל״ז), וביהמ״ק הוא בגבהו של עולם, ומקום הסנהדרין הוא בלשכת הגזית סמוך למזבח, כמבואר לפנינו בתו״ת ר״פ משפטים, ועיין לקמן אות מ״ח בדרשה אפך כמגדל הלבנון.

4. שעגול הוא, ובערך כזה היתה מושב הסנהדרין כמשכ״ל אות כ״ה, ויתכן דעל יסוד דרשה זו דרשו במ״ר (קהלת י״ב) והירח אלו סנהדרין שנא׳ כירח יכון עולם.

5. אולי הכונה שכל אחד מישראל צריך להלכותיהם, וע״ד מה שאמרו רז״ל הכל צריכין למרא דחיטי, ויתבאר מאד הדמיון לערמת חטים.

6. כמש״כ לעיל אות כ״ד.

7. כי לבד מספר ע״א סנהדרין יש עוד אחד מופלא על כולם כמבואר לפנינו בתורה תמימה פ׳ בהעלותך בפסוק אספה לי שבעים איש. יעוי״ש בארוכה.

8. יתכן דמכוין שלא יהיו סנהדרין בלא אחד מכריע והיינו שלא יהיו במספר זיווגי, וזהו כדי שאם יהיו מחולקים בדעות יהיה אחד מכריע לרוב ויקויים אחרי רבים להטות, וכמבואר אצלנו בתורה תמימה פרשה משפטים בפ׳ הנזכר.

9. ר״ל לא נחסר מזגא דעלמא, זה הקב״ה הזן ומפרנס לכל הברואים ע״י מזיגת ועירוב הכחות והיסודות של כל בריה, שזה צריך לזה וזה לזה, ולכן כולם מתפרנסים, וממילא מתקיים העולם.

10. שרוב חייבי כריתות שהעובר עליהן בשוגג מביא חטאת כתובים בתו״כ. ועל אדות דמיון הספר תורת כהנים לאברי הבטן, עיין מה שדרשו חז״ל ומה שכתבנו לעיל פרשה ה׳ בפסוק מעיו עשת שן אות ס״ה.

11. בקרימת עור הפריעה.

12. ר״ל שואבת בקרבה המים כספוג.

13. פשוט דמוסב על העמים הפראים בימים קדמונים שלא היה כל דין ומשפט וחקי אזרח בחברה ומדינה והיו חובלים ומשחיתים כפריצי חיות, והם אינם בכלל מין האדם, וכמו שביארנו בארוכה בענין קרוב לזה בתו״ת פ׳ משפטים בפ׳ וכי יגח שור איש את שור רעהו, ובר״פ ברכה, יעוי״ש בארוכה.

14. רומז למ״ש בב״ב צ״ד א׳ שהלוקח חטים צריך לקבל רובע הקב טינופת, והיינו שהפסולת נמדדת עמהם.

15. ר״ל שנמנין יחד עם הנכבדים שבאומה, כמו הכא בענין בר״פ נצבים דפתח ראשיכם שבטיכם זקניכם וסיים מחוטב עציך עד שואב מימך.

16. לראות כמה כורין הוא זורע.

17. מין פרי ארז הנאכל ויש בו זרעונין הרבה.

18. נראה דחסר כאן סיום הענין כך אי אפשר לעולם בלא ישראל, וישראל נמשלו לחטין, כמבואר בדרשות הקודמות.

19. ר״ל אפי׳ רק גדר קל כשושנה, והיינו אפי׳ רק באזהרה קלה ובהבדלה מועטת הן נפרשין מן העבירה, ואין צריך גדר של אבנים להפרידן, וע״ע בדרשה הבאה.

20. הפי׳ כשושנה אדומה ראיתי כנוי לטפת דם נדה, ומה שאמר אלו דברי תורה שרכין כשושנה, הפי׳ הוא שהם קלים לפרוץ ולעבור עליהם כמו גדר של שושנים, שהבחירה היא ביד האדם, וכפי הנראה מפרש סוגה מלשון נסוג אחור, ור״ל סוגה בשושנים, ע״י טפת דם כשושנה הוא נסוג אחור ופורש ממנה, וגם מפרש סוגה בשושנים בתואר על התורה מלשון סיג וגדר של שושנים כמש״כ, וע״ע בדרשה הקודמת.

שָׁרְרֵךְ – הטבור שלך¹ אַגַּן – כמזרק עגול כדמות² הַסַּהַר – הירח³, ולפי שהטבור הוא מקום רב הלחות המזין את הגוף, לכן אמר לה⁴ אַל יֶחְסַר בטבורך לחות כאגן הזה שלא יחסר בו⁵ הַמָּזֶג – היין המזוג⁶, בִּטְנֵךְ יפה ומריחה כמו⁷ עֲרֵמַת – אגודת שיבולי⁸ חִטִּים שכולם צריכים להם⁹, אשר היא סוּגָה – גדורה ומסוייגת¹⁰ בַּשּׁוֹשַׁנִּים – בגדר שושנים¹¹ המעלים ריח טוב¹²:

1. רש״י, אבן עזרא, מצודת דוד, מצודת ציון.

2. מצודת דוד. ורש״י ביאר כאגן של מים צלולים שרוחצים בהם והוא עגול ועשוי מאבני שיש ובלשון ערבי קרוי ״סהר״, ועל שם שהטבור כמין נקב עגול המשילו באוגן עגול, רש״י. ואבן עזרא ביאר כלי עגול.

3. אבן עזרא, מצודת דוד, מצודת ציון.

4. מצודת דוד.

5. שם.

6. מצודת דוד. ורש״י ביאר המשקה.

7. מצודת דוד.

8. שם.

9. רש״י.

10. שם. והוא מלשון סייג וגדר, מצודת ציון.

11. רש״י, מצודת דוד.

12. מצודת דוד. והנמשל, ההשפעה המסבבת ובאה שלא תופסק בשום זמן, ובא הרמז בטבור כי דרכו באה הזנת הולד במעי אמו, וכאילו הוא אומר פרי בטנך יתרבו כגרעיני ערמת חטים, וכולם יהיו גדורים בגדרים נחמדים והגונים לבל יכשלו בדבר איסור, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהטבור הוא משל ללשכת הגזית היושבת בטבור הארץ שכולם צריכים לה, ומבקש שלא ״יחסר בה המזג״ דהיינו שלא יפסקו משם דברי הוראה. ובמדרש, ״סוגה בשושנים״ גדורה ומסוייגת בגדר שושנים, ודי לה לכנסת ישראל בגדר קל, ואין אחד מכם פורץ בו ליכנס, כמו למשל חתן הנכנס לחופה ומגעגע לחיבת חיתוניו, בא ליזקק לה, אמרה לו ״טיפה כחרדל ראיתי״ הרי הופך פניו לצד אחר, איזה נחש נשכו ואיזה עקרב עקצו?! או הרי שהוא עובר בדרך ראה בִּכּוּרוֹת בראשי תאנים, פשט ידו ליטול, אמרו לו ״של ישראל הן״, והוא מושך ידו בשביל הגזל, זהו ״סוגה בשושנים״, רש״י, מדרש רבה. ועוד דרשו, ״שררך״ אלו סנהדרין, מה תינוק זה כל זמן שהוא במעי אמו אינו חי אלא מטבורו, כך אין ישראל יכולין לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם, ״אל יחסר המזג״ אל תחסר סנהדרין שהוא ממזג לה את ההלכה, מדרש רבה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון