Shir HaShirim 7 – שיר השירים ז‏ – Mikraot Gedolot

אֲמַרַת יְרוּשְׁלֵם כָּל זְמָן דַּאֲנָא מְהַלְּכָא בְּאוֹרְחָא דְּמָרֵי עָלְמָא מַשְׁרֵי שְׁכִינְתֵּיהּ בֵּינַי וַעֲלַי מַתְוַהּ וּבְעִדָּן דַּאֲנָא סָטְיָא מִן אוֹרְחָתֵיהּ מְסַלֵּיק שְׁכִינְתֵּיהּ מִבֵּינִי וּמְטַלְטֵיל יָתִי בֵּינֵי עַמְמַיָּא וְאִנּוּן שָׁלְטִין בִּי כִּגְבַר דְּשָׁלֵיט בְּאִנְתְּתֵיהּ.

[א] אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ – שְׁלשָׁה שׁוּקִין הֵן, אֵין שׁוּקָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בַּאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ, אֵין שׁוּקָהּ שֶׁל אִשָּׁה אֶלָּא בְּבַעְלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ (בראשית ג׳:ט״ז). אֵין שׁוּקוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע אֶלָּא בְּקַיִן וַחֲבוּרָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ (בראשית ד׳:ז׳). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אֵין שׁוּקָן שֶׁל גְּשָׁמִים אֶלָּא בָּאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה (תהלים ס״ה:י׳), אִם זְכִיתֶם תַּעְשִׁירֶנָּה, וְאִם לֹא תְּעַשְּׂרֶנָּה, שֶׁתַּעֲשֶׂה לָכֶם אֶחָד מֵעֲשָׂרָה.

דָּבָר אַחֵר: וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ – תַּשִּׁים אָנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאָנוּ תַּשִּׁים, אָנוּ מְצַפִּים וּמְקַוִּים לִישׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וּמְיַחֲדִים שְׁמוֹ שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְאוֹמְרִים: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד (דברים ו׳:ד׳).

אני לדודי ועלי תשוקתו – כדרך שאמרתי לחוה אמכם ואל אישך תשוקתך (בראשית ג׳:ט״ז). כשתהיו חוטאים אתם ועלי תשוקתכם. שכן מתחמדין וחוזרין למקומן. ואין תשוקה אלא תחמודות. הרי אתה אומר עלה שישק מלך מצרים על ירושלים וגו׳ ויקח את כל מגיני הזהב אשר עשה שלמה (מלכים א י״ד:כ״ה-כ״ו). והלא זבוב היה שמו שישק. אלה שהיה מתחמד מתי ימות שלמה. שהיה יודע שאין בנו שליט כמותו. כיון ששמע (שלמה) [רחבעם] מיד ויקח את אוצרות בית ה׳ ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח ויקח את כל מגיני הזהב (שם).

אני לדודי ועלי תשוקתו – ארבע תשוקות הם, אין תשוקת האשה אלא לבעלה שנאמר ואל אישך תשוקתך, אין תשוקת יצר הרע אלא על קין וחבריו שנאמר ואליך תשוקתו, אין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ שנאמר פקדת הארץ ותשוקקה, אין תשוקתו של הקב״ה אלא על ישראל שנאמר ועלי תשוקתו, אף על פי שאנו תשים לו אנו מקוים.

אנא לודידי, ועליי אנקיאדה.

אני בשביל חברי ועלי הנהגתו.

וכך היא התשובה: אני לדודי וגם הוא משתוקק לי.

And this is the answer, "I am my Beloved's and He longs for me.⁠"¹

1. The comparison to wine is because the taste of wine remains in one's mouth long after drinking it. The mere mention of the words of the departed sages, causes their lips to murmur in their graves. See Maseches Yevamos 97a and Rashi there.

אני לדודי – אני מחכה לישועתו כענין שנאמר יחל ישראל אל י״י ואו׳ קוה קויתי י״י. ואו׳ לכך חכו לי נאם י״י.

ועלי תשוקתי – ועלי עתיד להביא כלה תשוקות והחמודות שבעולם. תחת בשתכם משנה. לכן בארצכם משנה יירשו. תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף.

תשוקתו – כמו ואליך תשוקתו (בראשית ד׳:ז׳).

אמרה היא אני לדודי ועלי למלאות תשוקתו.

She says, I am my beloved’s, and it is my duty to be fully obedient to him.

אני לדודי – אמרה כנסת ישראל: כל זה שאמרו לי הנביאים, אני מקווה עד שאראנו.

I am my beloved’s. The synagogue of Israel says this when the appointed time comes.

תשוקתו – כמו ואל אישך תשוקתך (בראשית ג׳:ט״ז).

אמרתי להם, הנערה אומרת: אני לדודי לבדו,⁠^א לא לכם המתאוים, ועלי תשוקתו – למלאות חפצו.

א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״לבדי״.

אני לדודי – כי חלק י״י עמו (דברים ל״ב:ט׳).

אני לדודי ועלי תשוקתו – תאוותו ותשוקתו.

אני לדודי ודודי לי.⁠^א אני מצפה לדודי, ואליו אפנה, שיגמור הבניין של בית שיני, ונחדש חיבת קדמונית בשמחת אפיריון.

א. בנוסחנו: אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. הנוסח כאן הוא לפי שיר השירים ו׳:ג׳; אבל הפירוש עצמו מתייחס בכל מקרה רק ל״אני לדודי״ ולא להמשך הפסוק.

אני לדודי. כך משיבה: העולם!⁠^א לא אפנה אליכם, אך אפנה לדודי עד עת דודים, שתפרח הגפן פתח הסמדר (ראו שיר השירים ז׳:י״ג).

א. אם הנוסח בכתב היד מדויק, כך צריך לפסק, שמדובר בלשון שבועה. אלא שלא מצאתי עדות נוספת למלה זו בהקשר כזה. אם הנוסח אינו מדויק, ייתכן שיש לגרוס כאן ״לעולם״, ואז הרעיה אומרת ״לעולם לא אפנה אליכם, אך אפנה לדודי...⁠״.

אני לדודי ועלי תשוקתו – ואומרים בבראשית רבה¹ ב׳ תשוקות הן של הקב״ה על ישראל שנאמר ועלי תשוקתו, ושל יצר הרע שנאמר ״ואליך תשוקתו״² ובמסורת נתחברו.

1. לפנינו בבראשית רבה כ:ז ״ד׳ תשוקות הן״ (וכן בילקוט שמעוני כאן ובילקוט שמעוני לב. ובשיר השירים רבה ״ג׳ שוקין הן״)

2. בראשית ד:ז

אני לדודי ועלי תשוקתו באמצעות העיסוק בתורה ועשיית המצוות אנו נהפך ל״חלק ה׳ ונחלתו״ (דברים לב:ט), ותגדל תשוקתנו אליו ואהבתנו לו.

אני לדודי ועלי תשוקתו – אמרה כמו שחשקת כן אעשה הנני מוכנת להיות לדודי בחזקת היד ועלי למלאות מה שישתוקק אליו עד שישלם לו מה שהשתדל לחקור בו.

אני לדודי ועלי תשוקתו – אמרה כמי שמודה לכל הדברים שאמר הש״י אליה והשיבה, עכ״ז אני אוהבת לדודי, ואם הוא אינו אוהב אותי, עלי תשוקתו, ר״ל עלי החייוב¹ לאהוב אותו, ואני מתאוה לחסות בסתר כנפיו, או יר״ל אני יודעת שאעפ״י שעשה לי בעונותי כל הרעות שעברו עלי, כי עכ״ז עלי תשוקתו, ר״ל יש לו תשוקה ממני, והוא מתאוה לעשות לי טובה:

1. כ״ה בכ״י, וכיו״ב לעיל.

ועל זה השיבה אני לדודי ועלי תשוקתו תאמר כי היא אינה חפצה אלא בעצמו לבד ולא זר אתו וגם ראוי שתהיה תשוקתו עליה ולא על זולתה. ואחרי השלמת שבחים אלו ורצויים בקשה ממנו.

והנה לשמחת השבח והבטחת הטוב הדבוק מבלי הפסק ענתה היא ואמרה אני לדודי כלומר כבר הגיע רצונה השלם כאשר נגמרה ונשלמה מב׳ הצדדים בהודאת פיה. והנה אחר אשר גמר השיר בייעוד מה שעתיד להיות לה מרוב ההצלחות וקיומם אחר גלותה כי הוא מה שייעדו אותו כל הנביאים פה אחד הלא הוא ברוב תשוקתה וחשקה להגעתו יתעורר את הקץ מהרה חושה אל תעמוד ואם תשמור לזכיות כמו שאמרו (סנהדרין צ״ח.) זכו אחישנה.

{תשוקת החלק לחזור למקורו}

אני – לפי שחכמי ישראל אמרו (ב״ר כ, ז) ארבעה תשוקות הן, ויחדו לכל דבר שיצא ממקומו תשוקה טבעית לחזור אליו, כמו שכן הוא על דרך האמת, כי לכן אמר שתשוקת הארץ אל המים שיצאו ממקומן, וכן אמר שתשוקת הקב״ה לישראל, כי כן השלם חלק אדם מאל, שנאמר ׳ויפח באפיו נשמת חיים׳ (בראשית ב, ז). אך לא אמר שתשוקת הקב״ה אל האדם, רק אל ישראל, שנראה שלא ישתוקק רק אל השלם, כי זה לבדו חלקו, על כן אמר על שלמות זה, כי מאחר שהוא הולך נכח דודו בשלמותו, באמת יאמר עליו כי הוא מן השלמים שיצאו ממנו, עד שעליו תשוקתו, וראוי לחזור אחר אבדתו. וזהו סמיכות:

[תשובת עדת ישראל אל ה׳]:

אני לדודי. משיבה עדת ה׳ אל לבה: אמת הוא שנכשלתי בכל אלה¹, מכל מקום ׳אני לדודי׳ ולא עזבתיו, כאמרו (תהלים מד כא-כג) ׳אם שכחנו שם אלוקינו וגו׳ כי עליך הורגנו כל היום׳²: ועלי תשוקתו. כאמרו (ישעיה ל יח) ׳יחכה ה׳ לחננכם׳ וגו׳³:

1. בכל מה שהזכיר מתחילת הפרק, שלא הסכימו כל ישראל לעלות לארץ ישראל בבניין בית שני, ושחטאו במחלוקת, ומפני כל אלה לא עמדו בארצם וחרב בית המקדש וגלו ישראל.

2. ׳כל זאת [צרות הגלות] באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך, לא נסוג אחור לבנו ותט אשורינו מני ארחך, כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות [כלומר, גם כאשר השפלת אותנו בגלות למקומות קשים, לא נסוג לבנו ממך], אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר, הלא אלקים יחקר זאת כי הוא ידע תעלומות לב׳. ופירש רבינו שם ׳ולא שכחנוך, ובכן ראוי שתרחם עלינו, ולא שקרנו בבריתך, להמיר דתך, ועם זה כי דכיתנו, כאשר [׳כי משמש בלשון ׳כאשר׳] דכיתנו בגזירות האומות עלינו לבטל ממנו תורה ומצוות, ותכס עלינו בצלמות כענין המן וגירוש ספרד וזולתם, אם שכחנו שם אלקינו בכל אלה להמיר דתנו ונפרוש כפינו לאל זר שיהיה בעזרתנו, הלוא אלקים יחקר זאת וידע כי לא עלתה על לבנו, כי עליך הורגנו לקדש את שמך׳. וראה לעיל (א טז) מש״כ בזה, ובמצויין שם.

3. תשוקת ה׳ עלי, שגם הוא רוצה ומשתוקק להושיע את ישראל, וכן כתב רבינו בפירוש לשמות (יב מב) ׳הלילה הזה לה׳ שמורים - וכמו שהיה משמר ומצפה לגאולת ישראל כל ימי גלותם במצרים, כן הוא משמר ומצפה לגאולת ישראל העתידה, כאמרו וְלָכֵן יְחַכֶּה ה׳ לַחֲנַנְכֶם׳. וראה בפירוש רבינו לישעיה שם, ומה שהערנו בביאור.

תשוקתו – ענין תאוה וחשק כמו ואליך תשוקתו (בראשית ד׳:ז׳).

אני לדודי – כאשר נשמע אל החשוקה ההבטחה והייעודים הללו, אמרה הנה מאז ידעתי אשר אני מיוחדת לדודי, וכל תשוקתו הוא עלי לא על הזולת והנמשל הוא כאילו אמרה כנסת ישראל מאז ידעתי שאני לו לעם, ולא ימאס בי להחליפני בעם אחר.

מליצה:

אני לדודי ועלי תשוקתו – כי יצאה נשמתו בנשיקה ותשוקה. תשוקת החלק אל הכל והכל אל החלק, ותדבק במקורה ברוב אהבתה, (ועיין באדרת האזינו דף רפ״ח שרשב״י אמר פסוק זה בעת מותו).

אני וגו׳ – אני נאמנת לך, ואם תשוקתך עלי עזה כ״כ.

ועלי תשוקתו – מלמד שאין תשוקתן של ישראל אלא באביהם שבשמים.⁠¹ (מ״ר)

ועלי תשוקתו – תשוקתו – תש וקו, אומרים ישראל לפני הקב״ה, אע״פ שתשים אנו² אע״פ כן אנו מצפים ומקוים לישועתו של הקב״ה בכל יום. (שם)

1. דבזה חלוק הלשון חשק מלשונות אהבה וחבה וכדומה דבעוד שלאהוב ולחבב אפשר לכמה אנשים, אבל לחשוק אי אפשר כי אם באחד. ומזה נראה טעם הדרשה בקדושין כ״ב א׳ עה״פ וחשקת בה (ר״פ תצא) ולא בה ובחבירתה, והבאור הוא, יען שאם חושק בשתים אות הוא כי אינו חושק באמונה לשתיהן, ולכן אין בכזה דיני הפרשה [ונראה דחשק ותשוקה ענין אחד הוא]. ואמנם אפשר להוסיף באור בכלל ברעיון פסוק זה ע״פ המבואר בחולין פ״ט א׳ עה״פ לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם, אמר הקב״ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שנתתי לכם גדולה אתם משפילים עצמכם לפני, ולא כמו אוה״ע שבשעה שמשפיע להם הקב״ה גדולה הם מורדים בו, ומביא ראיות שם מהרבה פסוקים, ומבואר בכ״מ באגדות דהלשון אני שהוראתה העצמית היא העצמיות מורה גם כן על חשיבות וגדולה יתירה, וכמ״ש במ״ר פ׳ מקץ עה״פ אני פרעה, מאני של פרעה אתה יודע אני של הקב״ה, כלומר מחשיבותו של פרעה אתה יכול לשער גדולתו של הקב״ה, וכן בירושלמי סנהדרין פ״ה שכינה אומרת קלני מראשי דרשו קל אני, שכביכול שחשיבותו וגדולתו קלה, וזהו שאמר כאן אני לדודי כלומר שגדולתי וחשיבותי אני מבטל לפני הקב״ה ולכן עלי תשוקתו וכמ״ש למעלה שאומר הקב״ה חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם משפילים וממעטים עצמכם לפני.

2. כלומר חלשים, מרוב צרות. ודריש תשוקתו מעין נוטריקון – תש וקו, כדמפרש.

וכאשר נשמע אל החשוקה ההבטחה והייעודים הללו, אמרה הנה מאז ידעתי כי¹ אֲנִי מיוחדת² לְדוֹדִי לבדו³, וגם הוא משתוקק אלי⁴ וְעָלַי – בלבד כל⁵ תְּשׁוּקָתוֹ – תאוותו⁶: ס

1. מצודת דוד.

2. שם.

3. אבן עזרא.

4. רש״י.

5. מצודת דוד.

6. מצודת ציון. והנמשל, כנסת ישראל כאילו אומרת, מאז ידעתי שאני לו לעם ולא ימאס בי להחליפני בעם אחר, מצודת דוד. ובמדרש, ״אני לדודי״ אני מחכה לישועתו כענין שנאמר (תהלים קל, ז) ״יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה׳⁠ ⁠⁠״, ״ועלי תשוקתו״ ועלי עתיד להביא כל התשוקות והחמודות שבעולם, לקח טוב. ועוד דרשו, ״ועלי תשוקתו״ תָּשִׁים אנו, אע״פ שאנו תשים, אנו מצפים ומקוים לישועתו של הקב״ה בכל יום ויום, ומייחדים שמו שתי פעמים ואומרים שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, מדרש רבה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון