הדודאים וגו׳ – דרש רבא, הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ועל פתחינו כל מגדים – אלו בנות ישראל שאוגדות פתחיהן לבעליהן.
1 (עירובין כ״א:)
הדודאים וגו׳ – ר׳ יודן אמר, בא וראה כמה חביבים הדודאים לפני הקב״ה, שבשכר הדודאים עמדו שני שבטים גדולים מסויימים, ואלו הם – ישכר וזבולן2. (מ״ר)
הדודאים וגו׳ – א״ר לוי, כתיב
(ירמיהו כ״ד) הראני ה׳ והנה שתי דודאי תאנים וגו׳, הדוד אחד תאנים טובות מאד, זו גלותו של יכניה
3 והדוד אחד תאנים רעות מאד – זו גלותו של צדקיהו,
4 שמא תאמר גלותו של יכניה עשה תשובה ולא גלותו של צדקיה, ת״ל הדודאים נתנו ריח – שתי הדודאים הטובים והרעים נתנו ריח.
5 (מ״ר)
ועל פתחינו וגו׳ – רבנן אמרי, משל למלך שהיה לו פרדס ונתנו לאריס, מה עשה האריס, מלא כלכלות של תאנים מפירותיו של פרדס ונתן על פתח הפרדס, וכשהיה המלך עובר ורואה כל השבח הזה, אמר, אם בפתח הפרדס כך, בפרדס כולו על אחת כמה וכמה, כך בדורות האחרונים ר׳ יוחנן בן זכאי ור׳ אליעזר ור׳ יהושע ור׳ מאיר ור׳ עקיבא ותלמידיהם, על אחת כמה וכמה בדורות הראשונים אנשי כנסת הגדולה הלל ושמאי ורבן גמליאל הזקן, ועליהם הוא אומר, חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך.6 (שם)
חדשים גם ישנים – אמר ליה רב חסדא לההוא מרבנן דהוה קא מסדר אגדתא קמיה, מי שמיע לך מהו חדשים וגם ישנים, אמר ליה, הללו דברי תורה והללו דברי סופרים.
7 (עירובין כ״א:)
חדשים גם ישנים וגו׳ – דרש רבא, מאי דכתיב חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, אמרה כנס״י לפני הקב״ה, רבש״ע, הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים.8 (שם שם)
דודי צפנתי לך – אמר ר׳ אבא בר כהנא, אמר הקב״ה לישראל, אתם צופנים לי ואני צופן לכם, אתם צופנים לי במצות ובמעשים טובים
9 ואני צופן לכם באוצרות מלאים יותר מכל הטובות שבעולם, אלא דדידיה מרובין מדידן, הדא הוא דכתיב
(תהלים ל״א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו׳.
10 (מ״ר)
1. פי׳ רש״י שאוגדות – קושרות פתחיהן לצורך בעליהן שאינן נבעלות לאחרים, לישנא אחרינא מגידות פתחיהן כשרואות דם אומרות לבעליהן ופורשין מהם, עכ״ל. ומלשון המדרש בענין זה שדביקות בבעליהן ואינן מכירות אדם אחר מבואר שהעיקר כפירוש הראשון, וכן משמע מרישא דאגדה זו אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, משמע דבסוג וערך כזה מצייר גם צדקת הבנות, שגם הן אין טועמות טעם חטא מזולתן, אך מסמיכות דרשה זו על הלשון מגדים נוח יותר הלשון מגידות, וצ״ע, וע׳ פסחים פ״ז א׳.
2. לא נתבאר כלל מה יתרונם ומעלתם של דודאים על שארי מיני גידולי הארץ שכל כך חביבין לפני הקב״ה, ובכלל מה שייך חביבות במין צומח. ונראה דהענין מוסב לכונה אחרת, ויתבאר ע״פ מ״ש באגדה דחלק צ״ט ב׳ וילך ראובן בימי קציר חטים, למאי נ״מ, ר״ל למאי נ״מ ספרה התורה באיזה זמן הלך, אלא מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהם בגזל, ופירש״י בחומש, שאע״פ שהלך בימי קציר חטים אפ״ה לא פשט ידו בגזל להביא חטים אלא דודאים, דבר הפקר, שאין אדם מקפיד בו, עכ״ל. וכ״מ במ״ר במקומו בזה״ל, תדע לך שהלך בשעת הקציר בשעת בכור כל מיני תבואה ולא הביא אלא דבר שהוא מן המופקר, להודיעך שהיו שמורים מגזל הארץ, ואם כך היו שמורים מגזל הארץ על אחת כמה וכמה שהיו שמורים מכל הגזל, ע״כ, ומכל זה נתבארה כונת המ״ר כאן דאין הכונה על הדודאים עצמן אלא על ענינם שהיה בעת הבאתם, והיינו שמהם מוכח שהיה ראובן נזהר מן הגזל, וכמבואר.
ושם בפ׳ חלק פירש״י בכונת הגמ׳ מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהם בגזל – שהלך לאחר שקצרו מן השדות, שאז הכל רשאין לכנוס, אבל זולת זמן זה הוי גזל, עכ״ל. וממה שבארנו נראה מבואר שהעיקר כפירושו בחומש, דהרבותא היא מהבאתו דודאים, ובשגם כי כן מבואר מפורש במ״ר במקומו, וגם על יסוד זה בנויה האגדה במדרש שלפנינו, ודו״ק.
והנה לא נתבאר מ״ש שבשכר הדודאים עמדו שני שבטים ישכר וזבולן, והלא כנודע מסבת ענין זה נולד רק ישכר, וגם צ״ע מ״ש גדולים ומסוימים, האם בשבחם של השבטים מדבר כאן, וי״ל עפ״י המבואר באגדות דישכר וזבולן השתתפו שישכר יתעסק בתורה וזבולן במסחור, ועבור זה שזבולן יפרנס את ישכר יקח חלק לעתיד משכר תורתו, ולפי״ז מתבאר כי כל עסקו של ישכר בתורה בא בסבת זבולן שהיה מפרנסו, ואלולי היא לא היה יכול להתעסק בתורה, ונמצא שגם גדולתו וציונו של זבולן בא מסבת הדודאים, והיינו מלדת ישכר, ולכן זכר שניהם לגדולה.
3. שהיו צדיקים, שהיה בהם החרש והמסגר שהוא משל על צדיקים וחכמים.
4. שהיו רשעים, וכמבואר במס׳ הוריות. ומה שהמשיל כלל ישראל לתאנים על שם הכתוב התאנה חנטה פגיה שיש בה טובות ורעות והוא משל לישראל, כמבואר שם.
5. ר״ל שמא תאמר שמכיון שנתבאר ענשם של גלות צדקיהו לכליה שוב אין להם תיקון ת״ל וכו׳, כלומר, שגם הם עשו תשובה.
6. ר״ל דודי, הנה צפון ומשמר לך החדשים וגם ישנים, שרכשתי לך גדולים וצדיקים בעבר ובהוה, ומדמה דורות האחרונים לפתח הפרדס, לפי שעדיין נראים הם, והיא ע״ד מה שאמרו הראשונים כמלאכים ואנו כבני אדם, ותכלית כלל הדרשה שמתפארת כנסת ישראל בהשתלשלות חכמיה וצדיקיה מדור דור, ולפנינו במ״ר הגירסא הפוכה, כך בדורות הראשונים אנשי כנה״ג וכו׳ על אחת כו״כ בדורות האחרונים ריב״ז וכו׳, אבל כפי שהעתקנו כן הנכון, וכ״ה בויק״ר פרשה ב׳.
7. דברי סופרים שנתחדשו בכל דור לגדור גדר וסייג לתורה. ובאור המשך הלשון לפי״ז דודי צפנתי לך יתבאר בדרשה הבאה.
8. הם הסייגים והגזירות שגזרו חכמים שעל ידם ישמרו עקרי התורה, וכמ״ש ביבמות כ״א א׳ על הפסוק ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי, כנודע, וזהו שאמרה כנס״י לפני הקב״ה, כאלה כן אלה כגזירות התורה כגזירות חכמים, צפנתי לך, שמרתי לך לקיימם.
9. ע״ד הכתוב בתהלים בלבי צפנתי אמרתך.
10. טעם הדבר אשר שלו מרובין משלנו פשוט משום דמעשה המצות הוא זמני, משא״כ השכר הוא נצחי, וא״כ ממילא יתחייב שהנצחית מרובה מזמנית.