Shir HaShirim 7 – שיר השירים ז‏ – Mikraot Gedolot

אֲמַר דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי קַבָּלָא נְקַבֵּיל עֲלָנָא גְּזֵירַת מֵימְרָא דַּיָי הֵיכְמָא דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ אַבְרָהָם אֲבוּנָא דִמְתִיל לַחֲמַר עַתִּיק וּנְהָךְ בְּאוֹרְחָן דְּתָקְנָן קֳדָמוֹהִי הֵיכְמָא דַּאֲזַלוּ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע נְבִיַּיָּא דִי בִזְכוּתְהוֹן קָמוּ מִיתַיָּא דְּדָמְיָן לִגְבַר דְּדָמֵיךְ וְכִיְחֶזְקֵאל בַּר בּוּזִי כָּהֲנָא דְּמִנְּבוּאַת פּוּמֵּיהּ אִתְּעַרוּ דָּמְכֵי מִיתַיָּא דִּבְבִּקְעַת דּוּרָא.

[א] וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כֻּלָּן וְאָמַר לָהֶם רְדוּ וְנַשְּׁקוּ שִׂפְתוֹתֵיהֶן שֶׁל אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁפָּעֲלוּ הֵם לְפָנַי בָּאֵשׁ, כָּךְ פָּעֲלוּ לְפָנַי בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמַר לָהֶם רְדוּ נַשְּׁקוּ שִׂפְתוֹתֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁאִלּוּלֵי אֵלּוּ לֹא קִבְּלוּ תּוֹרָתִי וּמַלְכוּתִי בְּסִינַי, הָיִיתִי נַעֲשָׂה בַּעַל דְּבָב לְאֵלּוּ שֶׁהֵם יְשֵׁנִים בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה. דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן תּוֹרְתָה, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת שִׂפְתוֹתָיו רוֹחֲשׁוֹת עָלָיו בַּקֶּבֶר, מַאי טַעְמָא, דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. שְׁמוּאֵל אָמַר כְּכֹמֶר זֶה שֶׁל עֲנָבִים שֶׁהוּא זָב מֵאֵלָיו. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבִּי סִימוֹן, חַד אֲמַר כַּהֲדֵין דְּשָׁתֵי קוֹנְדִיטוֹן, וְחַד אֲמַר כַּהֲדֵין דְּשָׁתֵי חֲמַר עַתִּיק, אַף עַל גַּב דְּהוּא שָׁתֵי לֵיהּ, טַעֲמָא וְרֵיחָא בְּפוּמֵיהּ.

וחכך כיין הטוב – זה שאול שהזכיר ליהונתן בנו בן נעות המרדות (שמואל א כ׳:ל׳).

דובב שפתי ישנים – אבא יודן איש גוריון היה אומר אלו היו קין והבל שהיו תחלת העולם והיה קין בעל דובב להבל. אמר קין להבל כך העולם נוהג במי שהמקום אוהב לו נותן. אלא מה שעשה אדם אבינו שהשליטו על בריותיו כדרך שברא את העולם תחלה. כך נתן לו חנם. אבל מכאן ואילך איני נותן אלא למי שהוא אוהב. מתוך כך נפלה קטטה ביניהם נתנו הבל תחתיו. אמר לו המקום אל תחמול עליו על זה הרשע. חס עליו הבל. אמר לו המקום אתה חסת עליו והוא יהרגך. לכך נאמר ויקם קין (בראשית ד׳:ח׳) שהיה למטה ומניין אתה אומר שגלה לו המקום מקום להרגו והוא נובך. שנשפך דמו ולא עלו צריחין עד עכשיו. לכך נאמר דובב שפתי ישנים. ראה כמה גדולה חבת קין והבל וגביע של בנימין.

וחכך כיין הטוב – אמר רב יהודה אמר שמואל מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא כך אמר דוד לפני הקב״ה רבש״ע יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעה״ז, דאמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר, אמר ר׳ יצחק בר זעירי א״ר שמעון נזירא מאי קראה וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, ככומר הזה של ענבים מה כומר של ענבים אדם מניח אצבעו עליו דובב אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר (כתוב בפסוק יעלזו חסידים בכבוד).

דובב שפתי ישנים – ר׳ חנינא בר פפא ורבי סימון, חד אמר כהדא דשתי קונדיטון, וחד אמר כהדין דשתי חמר עתיק אף על גב דשתי ליה טעמיה בפומיה.

וחנכך כאלכ׳מר אלגייד, אלמנטלק אלי ודידי מסתקים, יחרך שפתי אלנאים.

[ויהיה] החיך שלך כמו היין הטוב הנשלח אל החבר לי באופן ישר, מזיז את שפתות הישנים.

וחכך כיין הטוב, יותר קרוב שהם החכמים והסנהדרין שהחלו בחבור התלמודים בסוף בית שני, ועוררו בלמודו רבים מבני האומה שנמשלו לישנים, לכך נאמר דובב שפתי ישנים. לכך אמרה האומה הולך לדודי למישרים. וצירף לכך את האשכולות לרמוז על דבקותם באמונה גם בעת שלא היה להם לא מלך ולא כהן שנ׳ כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר (הושע ג ד). והנה סידר בפרק זה הזכרת מרי האומה בראשון, וכניעתה בשני, והזכיר הבנין וכמה זמן עמד, ואופן בנינו, ואנשי כנסת הגדולה, ומקצת מעניני החכמים הרבניים ומה שהועילו לנו. ולא המשיך אדוננו שלמה להזכיר עניני החרבן השני ועניני הגלות והשמד שהיה בימי יון בתקומת עשרה הרוגי מלכות כדי שלא יפגום את השירה בענינים מדאיבים. אבל רצה להודיע המאורעות שיהיו באחרית הימים שהם קשים מאד ותהיה בהם צרה גדולה, וכבר המשילה ירמיה ואמר האם אפשר שזכר ילד מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כמי שאחזוה חבלי לידה וכל פנים מלאו ירקון, אלא שאותו היום קשה מאד שכלל כל הרעות והוא עת צרה ליעקב, אמנם ממנה יושעו, והוא אמרו שאלו נא אם ילד זכר (ירמיהו ל, ו). ונאמר הוי כי גדול היום ההוא מאין כמוהו. ואמר אדוננו ישעיה כי כאשה שאחזוה חיל וחבלים בהקשותה כך אירע לנו מלפניך ה׳ ואין כח ללדת, אלא היינו כאלו ילדנו רוח כלומר לא קוינו לנסים שיעשו ע״י אחד מבני הארץ והוא אמרו כמו הרה תקריב ללדת... הרינו חלנו כמו ילדנו רוח (ישעיהו כו יז-יח). ומצאנו שאמרו רבותינו ע״ה (ראה בספרו אמו״ד מ״א פ״ח) כי באחרית הימים ימלך באדום מלך ושמו ארמילוס ויצא מן ״רומיה״ (אפשר לתרגם ״רומי״ ואפשר שהמונח אירופא) משכונה הנקראת שכונת האבן, וימלוך על כל העולם מלו, ויש לו שש אצבעות בידיו וברגליה ושער רגליו כזהב הצבוע ירוק עד פעמי רגליו, ארך פניו זרת. ושתים עשרה אמה קומתו, ועיניו עמוקות, ושני קדקדים בראשו, ויעלה וימלוך, כל רואיו זע ממנו, ויגיע לירושלים וישלוט בה תשעה חדשים, ותהיה לישראל בימיו צרה גדולה, וילחצום להמיר דתם, ולא יסכימו ישראל, ויברחו מן הארץ ויתעו במדברות עד שיגיעו למדבר הישימון מקום שהיו בו אבותיהם, ואז תתקבץ כל האומה עם שאר השבטים ויצא משיח בן יוסף בן חוש גאל (אולי צ״ל ״חושיאל״), ויקח עמו אחדים מבני האומה ויערוך מלחמה נגד ארמילוס הרשע ולא יוכל לו, ותהיה לישראל מפלה גדולה, ויהרג משיח בן אפרים, ויובא הרוג אל ארץ המדבר וספדוהו כל ישראל משפחות משפחות (ראה סוכה נב א), ואחר כך יעמוד משיח בן דוד ושמו מנחם בן עמיאל, ולא יאמינו לו ישראל עד אשר יחייה משיח בן יוסף בפניהם, ויתגלה אליהו ז״ל באותו הזמן, וכשנראה את כל זה נדע אמתות כל הכתוב במסורת חכמים, והראיה לאמתות ענין ארמילוס הוא מה שנ׳ והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וכו׳ (עובדיה א יח). אבל המאורעות הקשים שיארעו לאומה בעניני הדת הוא מה שאמר אדונינו דניאל ויסבר להשניה זמנין ודת (דניאל ז כה). וענין המאורע שיהא ידוע בשם ״מאורע האבן״ הוא מה שנ׳ כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע וכו׳ (זכריה ג ט). ושימלוך תשעה חדשים הוא מה שנ׳ לכן יתנם עד עת יולדה (מיכה ה ב). אבל גירוש ישראל למדברות וגשושם בדרכים כעור בדרך שלא הלך בה אדם כלל הוא מה שנ׳ והולכתי עורים בדרך לא ידעו וכו׳ (ישעיהו מב טז), ועד כדי שיחיו הבהמות והחיות בגללם ויהיו הבהמות מלאי רצון ה׳ במצאם מים ומרעה כמו שנ׳ תכבדני חית השדה (שם מג ב), ונאמר במרעה ורעו כבשים כדברם וכו׳ (שם ה טז). ואמר בשלות האומה וגר זאב עם כבש וכו׳ ופרה ודב תרעינה וכו׳ (שם יא ז).

וחכך יהיה כיין הטוב – הזהרי בתשובתיך שיהא כיין הטוב.

הולך לדודי למישרים – לאמר זהירה אני להשיב לכם^א שאעמוד באמונתי, שיהא חכי הולך לפני דודי לאהבת מישור שהיא מן הלב, ולא ברמייה ועֻקבה.

כיין הטוב – שהוא דובב שפתי ישינים – אף אבותיי בקבר ישמחו בי ויודו על חלקם. דובב – מרחיש, פְֿרוֺמיֵיש, ויסודו לשון דיבור.

א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לייפציג 1: ״להם״.

And let your speech be like good wine – Be cautious with your answers that they should be like the best wine.⁠¹

It flows for my beloved in sincerity – I am careful to answer them that I will remain steadfast in my faith, and my speech will go before my Beloved with sincere love, which comes from the heart, and not with deceit and guile.

Like good wine – Which makes the lips of the sleeping murmur. Even my ancestors in the grave will rejoice with me and give thanks for their lot.⁠² "דּוֹבֵב" [means] causing to move, fromier in Old French and its root, is an expression of speech.

1. See Daniel, chapter 3.

2. I.e., your answers should be clear and potent.

וחכך כיין הטוב – זה נויי מעשיהם שיהיו כלם צדיקים. והשם שמח בהם כענין ישמח י״י במעשיו והם שמחים בו שנאמר ישמח ישראל בעושיו.

הולך לדודי למישרים – מעשיהם הטוב הולך לפני הקב״ה להגיד למשרים שהם עושין.

דובב שפתי ישנים באותה שעה השם מחיה המתים שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר. ואו׳ ויציצו מעיר כעשב הארץ. ואו׳ ואתה לך לקץ ותנוח וגו׳.

דובב – מרחיש, וממנו דיבה.

וחכך – המשוררים.

And the roof of thy mouth. The singers.

למישרים – תואר היין, כמו יתהלך במישרים (משלי כ״ג:ל״א).

דובב – כעניין דבור, ואולי כמוהו: דבה (במדבר י״ד:ל״ו).

וחכך – הוא הריר שהוא תחת הלשון שהוא דומה ליין המתהלך במישרים, וירחיש הישן כל כך, תשמח הנפש ויעיר הלב.

וחכך – הם המשוררים.

וחיכך כיין הטוב – מאד, שאף שפתי ישינים עושות, והם דובבי מרחיש פיהם מרב חזקתו, כך דברי חיכך סביב ונחמד אלי מאד.

והולך לדודי למישרים – ביאורו: הולך לאהבתי למישרים, לאהבת מישור ולא בלב ולב.⁠¹

1. השוו תהלים י״ב:ג׳.

הולך דודי^א לחבב אותי למישרים – אהבת מישרים – חיבת ישרים שאינה^ב תלוייה בדבר.

דובב שפתי ישינים. כיין טוב, הדובב שפתים אטומים, ומפקחם, כדכתיב ״תירוש ינובב בתולות״ (זכריה ט׳:י״ז). וכן אמר רבא ״חמרא וריחני פקחין״ (יומא עו ע״ב).

א. בנוסחנו: לדודי.

ב. בכתב היד: שאתה.

וחכך כיין הטוב – דברי תורה¹ היוצאים מחכך. דבר אחר, תפלה היוצאה מחכך. חכ״ך מעלות לתורה². דבר אחר, וחכך גי׳ נ״ד, כך ברכות לג׳ תפלות היום.

דבר אחר, וחכך כיין – זה ניסוך המים שמנסכין כל ח׳ ימי החג³, וזה יין טוב. וחכך – וח׳ כך, וח׳ ימים כך. כיין גי׳ מים.

דבר אחר, וחכך כיין הטוב – מברכין על היין הטוב והמטיב⁴.

הולך לדודי למשרים ר״ת הלל – אומרים על היין הלל וברכה⁵.

הולך מלא ו׳, הו״לך ימים עושין קידוש על היין⁶.

דבר אחר, וחכך כיין הטוב – מעשים טובים⁷ ושבתות⁸. הולך מלא ו׳⁹, ״הולך צדקות״ א׳, ״דובר מישרים״ ב׳, ״מואס בבצע מעשקות״, ג׳ ״נוער כפיו מתמוך בשחד״ ד׳, ״אוטם אזנו משמוע דלים״ ה׳, ״ועוצם עיניו מראות ברע״, הרי ו׳, ולכך מלא ו׳.

כיין הטוב – אומרים הטוב והמטיב על שינוי יין¹⁰, ברוך אתה י״י אלקינו מלך העולם הטוב והמטיב, ר״ת גי׳ יין.

דובב שפתי ישנים – כל שאומר דבר שמועה בשם רבו שפתותיו דובבות בקבר¹¹, וזהו שפתי ישנים, כמו ״רבים מישיני (אדמה) [אדמת עפר]״¹². דובב שפתי ר״ת דש, גי׳ בקבר.

1. שיר השירים רבה א:ב, ירושלמי ברכות א:ד

2. אבות ו:ו

3. סוכה ד:ט

4. ברכות נט:

5. פסחים י:ו-ז

6. בשבת ויום טוב, נ״ל ראש השנה ב׳, סוכות, שמיני עצרת, פסח ב׳, שבועות, ויש נ״ד פרשיות בתורה כנגד שבתות.

7. מדרש לקח טוב

8. אולי צ״ל שבחות, וראה רש״י

9. כאן, כנגד ״הולך״ בישעיהו לג:טו שחסר ו׳

10. ברכות נט:

11. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, יבמות צז.

12. דניאל יב:ב

וחכך כיין הטוב העיסוק שלהם בתורה, והחיפוש שלהם אחרי משמעותה.

דובב שפתי ישנים באמצעות העיסוק הזה [בתורה] יתעוררו הנפשות חסרות ההכרה והישנות המצויות במצב של חוסר הכרה טבעי, ובדרך זו הן יתעוררו, באמצעות קריאת התורה והבנת המצוות ועשייתן.

וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים – אמר הנה חכך אשר תבחני בו אלו המשיגים אשר תביני הוא כמו היין הטוב ההולך למישרים כי זהו מתארי היין הטוב כמו שזכר במשלי. וזה כי מה שתכיני מזה הוא יתיישר לדודי והוא השכל הפועל בתכלית מה שאפשר עד שישפיע אלי ממיניו מה שאחקור בו. ואמרו דובב שפתי ישנים ירצה בזה כי כמו שהיין יביא לדבר שפתי הישנים וזה מבואר מענין היין כך חכך יביא לדבר אשר היו ישנים והוא השכל ההיולאני והשכל הפועל מצד מה שהוא משפיע לשכל ההיולאני כי לא ישלם להם זה מזולתם.

וחכך כיין הטוב – ר״ל ורוח הקדש שהיה בך, שהוא נמשל ליין הטוב, שהיה דובב שפתי ישנים, ר״ל שהיה מעיר לדבר, שפתים הישנים שאינם יודעים לדבר, כמו הנביאים שהרוח הקדש עושה להם שידברו¹:

הולך לדודי - ר״ל הלך ממך לדודי, ר״ל שבא אלי וסר ממך.

1. בירמיהו א׳ פסוקים ו׳ ז׳: וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְקֹוִק הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר: וגו׳.

וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים – כי היין ההוא אינו רק מה שיאות לה ולדודה אשר כנפשה לא זולת.

ג״כ מדברך נאוה כי על כן אמר וחכך כיין הטוב שדעת זקנים נוחה הימנו ואמר הולך לדודי למישרים על מלך המשיח שיהיה דבר ומנהיג אותך כי תהיה שומע אליו מאד ודבורה אליו יהיה רך וטוב כיון שזכר במשפט המנהג הצנוע והענו אל המנהיג השלם. ואפשר כי מלת לדודי תרמוז לדוד בסרוס אותיות וע״ד שאמר (יחזקאל ל״ז) ודוד עבדי מלך עליהם: ולפי שהדוד ההוא או הדוד הלזה הוא נסתר ורחוק מציאותו בזמן מאד אמר דובב שפתי ישנים כלומר שהוא מזכיר עכשיו לאיש שהוא במדרגת הישן שינה שקועה אמנם יהיה לאחרית הימים יעור משנתו כאשר יעוררהו המקיץ נרדמים כמו שנזכר גם עליו (תהלים מ״ד) עורה למה תישן ה׳. ולבסוף (שם ע״ח) ויקץ כישן ה׳. ואולם על שניהם כיון באומרו דובב שפתי ישנים.

{דמיון היין הטוב לדיבור התורה}

וחכך כיין הטוב – ראוי להבין, שעם היות שהכתוב השוה זה לחברו אינו כן, כי בכף הדמיון השוה אותם, כי אמר כאשכלות הגפן, ולא אמר ׳כיין הגפן׳, אבל אמר כי טעם החיך שלה שהוא כלי הדבור, הוא כיין הטוב המשומר האמור למעלה, אבל לא עצמי רק דמיון אותו היין שאמר בתחלה עליו ׳נזכירה דודיך מיין משרים אהבוך׳ (לעיל א, ד). וזהו כיין הטוב הולך לדודי למשרים, ולפי שרמזנו שם הסודות המסורות ביד המקבלים אמר דובב שפתי ישנים בקבר, והכלל שאמר שגם זה יהולל, שדומה לשלם בשלימותם, אך אינו שוה רק דומה:

וחכך. בעת הוויכוח יהיה נא כיין הטוב, ׳כיין׳ הגפן ׳הטוב׳¹, באופן שיהיה החיך הולך לדודי למישרים, מכוין למצוא חן בעיני ׳דודי׳ בבקשת האמת², לא לנצחון³: דובב שפתי ישנים. ויהיו דבריו בהזכיר דברי חכמות הקדמונים והוסיף עליהם, כראוי לכל אחרון⁴:

1. לכן כתוב ׳כְּיֵין הַטּוֹב׳ בציר״י, ולא ׳כיַין הטוב׳ בפת״ח, שאין ׳טוב׳ תואר היין, אלא הכוונה ליין של ׳הטוב׳, והיינו של הגפן הטוב, וחסר המתואר. וראה רשב״ם שעמד על השינוי בניקוד.

2. לעיל (א ד) פירש רבינו ׳אהבת מישרים׳ - אהבת יושר בלתי תלויה בדבר, ועל זה אמר שאהבת האבות אל ה׳ היתה אהבת מישרים יותר מיין, שהיתה אהבה ישרה, שאינה תלויה בדבר כמו אהבתם של חסידי אומות העולם, אלא מתוך הכרת רוב גדלו וטובו, כי אהבת היין היא אהבה התלוייה בדבר, שתלוייה בהנאה והתועלת שיש לאדם ממנו. נמצא שאהבת יושר הוא עניין העשיה ׳לשמה׳. וזהו שיהיה ׳חכך הולך לדודי למישרים׳, שמטרת הוויכוח והכוונה בו תהיה רק מחמת אהבת מישרים לדודי. וקרוב לזה פירש רש״י: ׳וחכך כיין הטוב - הזהרי בתשובותיך שיהיו ׳כיין הטוב׳, הולך לדודי למישרים - זהירה אני להשיב להם שאעמוד באמונתי, שיהא חכי הולך לפני דודי לאהבת מישור שהוא מן הלב, ולא ברמייה ועקיבה, כיין הטוב שהוא דובב שפתי ישנים׳.

3. כאשר תתווכחי בעניין האמונת ה׳, אל תהיה כוונתך לשם תאוות הניצוח, אלא ׳הולך למישרים׳, אהבת יושר לשם שמים. והאלשיך כתב ׳אל יקרך בהיות ׳שדיך׳ שהם מלמדיך כאשכלות הגפן, שתמוץ מיין אשכלות גפנם כשותה מיין אשכלות יין המשכר שהולך דרך עקלתון, שאדם מריק אותו דרך פיו למטה ומעקש דרכו ועולה לראש ומבלבל דעתו, כן אל תפן בלימודך להעלות על ראשך חוטר גאוה ויתר פניות הבלתי טובות, רק ׳וחכך כיין הטוב׳ הבלתי משכר הוא המשומר, כי כאשר יטעם חכו ליהנות מהיין ההוא, הוא אושר המקווה על ידי עסק בתורה לשמה, לא יהיה הולך לדודי הוא התלמיד חכם דרך עקלתון, כיין המשכר העולה לראש לקנות במוחו פניות רעות נוטה מהאמת, כשיכור שיחוג וינוע ביינו, כי אם למישרים, דרך ישרה שפע טוב ושלימות, מה שאין כן אם בתורתו פנה בה אל רהבים ושטי כזב כמדובר׳. ונראה מזה שלעומת ׳שדיך כאשכלות׳ הדקל שביאר לעיל שאינו ראוי, היינו כי אינם מלמדים לשם שמים, וכאן בא להזהיר שגם מי שלומד משאכולות הענבים, שמלמדים כראוי, יזהר שתהיה כוונתו לשם שמים ולא לתאוות הניצוח. וראה מש״כ רבינו בפירושו לישעיה (כז א) בעניין תאות הניצוח, שהוא הגורם למחלוקת. ובתהלים (קיט כט) כתב רבינו ׳דרך שקר הסר ממני, דרך הניצוח וההטעאה, [וממילא] ותורתך חנני, אמיתה של תורה׳.

4. שכאשר רוצה לבוא אל האמת, על האדם ללמוד את מה שהשיגו החכמים לפניו ולהוסיף על דבריהם את מה שהשיג הוא, שבכך שיש לפניו את מכלול השיטות, יוכל להשיג את האמת. [ולכן ׳הלכה כבתראי׳]. וראה יבמות (צז.) שלמדו מפסוק זה ש׳כל ת״ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר׳. וראה מש״כ להלן (פסוק יד) עה״פ ׳חדשים גם ישנים׳.

וחכך – הוא מה שממעל הלשון והוא מכלי הדבור.

לדודי – כמו לדודים ונפלה המ״ם כמו על דברי חוזי (דברי הימים ב ל״ג:י״ט) ומשפטו חוזים ורבים כמוהו.

למישרים – מלשון ישר.

דובב – ענין שיחה ודברו כמו ודיבת עם (יחזקאל ל״ו:ג׳).

ישנים – מלשון שינה.

וחכך – מאמריך ישמחו לבי, כיין הטוב ההולך במתן לדודים מאהוב לאהוב ליישר האהבה ביניהם לבל תמוט.

דובב שפתי ישנים – רוצה לומר כיין אשר יש בו מן החוזק עד שמשיח אף שפתי ישנים והוא ענין הפלגה על כי דרך היין החזק להרגיל שפתי שותיהו להרבות אמרים, עם כי היה דרכו למעט בדבור, ורוצה לומר כמו היינות כאילו משמחים את הלב, כן מאמריך ישמחו לבי. והנמשל הוא לומר הנה עתר תפלתך ועסק למודך יקובל ברצון לפני.

משל:

וחכך – יהי׳ דומה לי כיין הטוב המשמח את הלב, עד כאן דברי המלך שלמה [משיבה הרעיה] הולך לדודי, היין הזה של חכי לא לך יהיה, רק הוא הולך לדודי הרועה אל תעל אל קומתי. כי לדודי אלך ולו אהיה, למישרים, אני הולך עתה לדודי שהוא המישרים. ר״ל הוא ציור המישור עצמו, כי הוא מלא מישרים וצדק, דובב שפתי ישנים. שגם בעת ששפתי ישנים בשינה ידובבו מרוב תשוקתי והרגלי בזכרון דודי, ויאמרו לאמר אני לדודי ועלי תשוקתו, שזה ידובבו שפתי גם בעת שנתם.

מליצה:

וחכך – ר״ל דבורך הפנימי בחכמה (כנ״ל ה׳ ט״ז על וחכו ממתקים), יהיה כיין הטוב שהוא ציור הרוח הקדש שהוא היין הטוב המוזכר בכל ספר זה (כנ״ל ב׳ ד״ה, ד׳ יוד), מקבל עליו כי אם יחיה יעסוק רק בתורה ובחכמה ובמצות ויבקש קדושה ודעת אלהים. (משיבה הנפש) הולך לדודי, לא אשוב עוד אל המלך שהוא הלב והגויה כי אני הולך לדודי העליון ואשוב על מעוני בשמים, אני הולך למישרים אל המישור, ר״ל אל אלהי הרוחות שהוא מקור היושר והטוב, דובב שפתי ישנים (כי עתה רגע הגויעה ושלמה גוסס אז וכבר שפתיו ישנים בשנת המות והשפתים אלה הישנים וגוססים ומתעלפים למות דובבים ואומרים (בשם הנפש) לאמר.

וחכך – נודף ריח ערך כיין הטוב (סמוך ע״ד אשת יפת תאר, פרשת תצא, ודומיו); והיא מפסקת דיבורו ואומרת כיין ההולך לדודי למישרים ואינו חומץ המקהה חכו וגרונו.

דובב שפתי ישנים – היין מכניס שמחה בלב אדם ונותן בו תאוה לדבר עד שאמרו נכנס יי״ן יצא סו״ד; והיין שאתה שותה לא בלבד יכריח לדבר הַנְּעוֹרִים, רק גם הישנים.

וחכך כיין הטוב – א״ר יוחנן [בשעה שהפילו את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש] קרא הקב״ה למלאכי השרת ואמר להם רדו ונשקו שפתותיהן של אבותיהם של אלו, שכשם שפעלו הם לפני באש¹ כך פעלו לפני בניהם באש, ור׳ יהודה ב״ר סיפון אמר, אמר, רדו ונשקו שפתותיהן של אלו, שאלולי לא קבלו תורתי ומלכותי בסיני הייתי נעשה בעל דבבם לאלו שהם ישנים במערת המכפלה.⁠² (שם)

וחכך כיין הטוב – חברייא בשם ר׳ יוחנן אמרי, דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים כדברי תורה דכתיב וחכך כיין הטוב.⁠³ (ירושלמי סנהדרין פי״א ה״ד)

דובב שפתי ישנים – א״ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה״ז שפתותיו דובבות בקבר, דאמר קרא וחכך כיין הטוב הולך לדודי למשרים דובב שפתי ישנים – ככומר של ענבים⁴ מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב אף ת״ח כיון שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה״ז שפתותיו דובבות בקבר⁵. (יבמות צ״ז.)

1. אברהם בכבשן האש ויצחק הקריב עצמו לעולה שהיא כולה כליל.

2. ודריש סיפא דקרא דובב שפתי ישנים, דובב – מלשון דבבי׳, בעל דבב לשפתי ישנים, ור״ל אם לא היו ישראל מקבלים את התורה היה נעשה כביכול שונא לאבותיהם.

3. לעיל בריש פרשה א׳ בפ׳ כי טובים דודיך מיין נתבאר, כי התורה עצמה [תורה שבכתב] מכונה בשם יין, יעו״ש, וכאן מכנה את דברי סופרים, דברי חז״ל, בשם חכך, על שם שתורתם היא בעל פה, והחיך הוא אחד ממוצאי הדבור. ואמר וחכך, כלומר התורה שבעל פה חביבה כתורה שבכתב המשולה ליין טוב. ונתבאר ענין זה ביותר לעיל בריש פסוק הנזכר, יעו״ש. והובאה דרשה זו גם בירושלמי ע״ז פ״ב ה״ז, ושם הגירסא וחביבים יותר מדברי תורה, והוא ט״ס, וצ״ל וחביבים כדברי תורה.

4. כומר הוא כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממים, ויינו נוח לצאת, וכמו הלשון מכמר בשרא, בפ׳ תמיד נשחט בפסחים.

5. עיין במהרש״א שעמל לפרש כלל הענין משפתותיו דובבות שלא יהיה רחוק מן השכל, כי הענין מבואר כי הדבור הוא כח הנשמה ע״י כלי הגוף וכל דבור משובח מוליד כח רוחני בדומה משובח, ובאמרו בשם אומרו אותו כח רוחני שנולד כבר הוא מעורר מולידיו בב׳ עולמות שהם הנשמה בעוה״ב וכלי הדבור שהם השפתים בעוה״ז גם כי הם בקבר כבר, ומביא הדמיון מיין הטוב המונח בבור הוא רוחש ודובב ע״י כח האצבע המעוררו, כן השפתים גם כי מונחים בבור שחת רוחשות ע״י כח המעוררן.

ואמנם יש לפרש בטעם מליצה זו בפשיטות, שרוח החיוני לא יאבד לעולם, והוא ע״פ מה שמזכירין דבריו וחכמתו, וכמ״ש בירושלמי פ״ו דשקלים אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם, והיינו שפתותיו רוחשות בקבר, ור״ל מה שהגה בשפתיו עדיין רוחשות בעולם אע״פ שהוא בקבר, והכל נאמר בלשון מליצי.

וְחִכֵּךְ – אמרי פיך¹ היוצאים מהַחֵךְ שלך² ישמחו ליבי³ כְּיֵין הַטּוֹב אשר⁴ הוֹלֵךְ לְדוֹדִי – לדודים⁵, מאהוב לאהוב⁶ לְמֵישָׁרִים – ליישר האהבה ביניהם⁷, ושהוא בחוזקו⁸ מְדּוֹבֵב – גורם שידברו⁹ שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים¹⁰ כדרכם של היינות החזקים שמרגילים את שותיהם לדבר הרבה¹¹:

1. מצודת דוד.

2. מצודת ציון.

3. מצודת דוד.

4. שם.

5. מצודת ציון.

6. מצודת דוד.

7. שם.

8. שם.

9. שם. והוא עניין דיבור, אבן עזרא, מצודת ציון.

10. מלשון שינה. כאילו היין החזק גורם אף לישנים לדבר, מצודת דוד.

11. מצודת דוד. והנמשל, הנה עתר תפילתך ועסק למודך יקובל ברצון לפני הקב״ה, מצודת דוד. ורש״י ביאר שכנסת ישראל אומרת זהירה אני להשיב להם שאעמוד באמונתי שיהא חיכי הולך לפני דודי לאהבת מישור שהוא מן הלב ולא ברמיה ועקיבה, ״כיין הטוב שהוא דובב שפתי ישנים״ אף אבותי בקבר ישמחו בו ויודו על חלקם. ובמדרש, א״ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה״ז שפתותיו דובבות בקבר, ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב אף ת״ח כיון שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה״ז שפתותיו דובבות בקבר, מדרש רבה, יבמות צז.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון