Shir HaShirim 7 – שיר השירים ז‏ – Mikraot Gedolot

אֲמַר שְׁלֹמֹה בְּרוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ כַּמָּה שַׁפִּירָן רַגְלֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל כַּד סָלְקָן לְאִתַּחְזָאָה קֳדָם יְיָ תְּלָת זִמְנִין בְּשַׁתָּא בְּסַנְדְּלִין דְּסָסְגוֹנָא וּמְקָרְבִין יָת נִדְרֵיהוֹן וְיָת נִדְבַתְהוֹן וּבְנֵיהוֹן נָפְקֵי יִרְכֵּיהוֹן יָאֲיָן כְּיוּחְרִין דִּקְבִיעָן עַל כְּלִילָא דְּקוּדְשָׁא דַּעֲבַד בְּצַלְאֵל אוּמָּנָא לְאַהֲרֹן כָּהֲנָא.

[א] מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב – אָמַר רַבִּי יוּדָן אֲפִלּוּ הֶדְיוֹט מְקַלֵּס בְּלָשׁוֹן זֶה גְּנַאי הוּא לוֹ, וְאַתְּ אוֹמֵר: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ, אֶלָּא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא פַּעֲמֵי רְגָלִים. וַהֲלֹא פְּעָמִים הַלָּלוּ פְּעָמִים מְגֻלִּין פְּעָמִים מְכֻסִּין, אֶלָא מַה יָּאֲיָין עֲקֵיבַיִךְ בִּמְסָאנָא בְּרַתֵּיהּ דְּרַחֲמִי.

אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כָּךְ דָּרְשׁוּ שְׁנֵי הָרֵי עוֹלָם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמְרוּ: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, מָה הָיָה יָפְיָן לִפְעָמַיִךְ, שֶׁהָיוּ נוֹעֲלִין בְּעַד כָּל הַצָּרוֹת. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁכַח לִנְעוֹל דַּלְתֵי בֵיתוֹ וְעָלָה לְפַעֲמֵי רְגָלִים, וּכְשֶׁבָּא מָצָא הַנָּחָשׁ קָשׁוּר בְּטַבְּעוֹת דַּלְתוֹתָיו. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁכַח וְלֹא הִכְנִיס תַּרְנְגוֹלֹתָיו לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְעָלָה לְפַעֲמֵי רְגָלִים, וּבָא וּמָצָא הַחֲתוּלוֹת מְקוֹרָעוֹת לִפְנֵיהֶם. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁכַח וְלֹא הִכְנִיס כְּרִי שֶׁל חִטִּים לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְעָלָה לָרֶגֶל, וּכְשֶׁבָּא מָצָא אֲרָיוֹת מַקִּיפִין לַחִטִּים.

אָמַר רַבִּי פִּנְחָס מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי אַחִים עֲשִׁירִים שֶׁהָיוּ בְּאַשְׁקְלוֹן וְהָיוּ לָהֶם שְׁכֵנִים רָעִים מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וַהֲווֹן אָמְרִין אֵימָתַי אִילֵין יְהוּדָאִין סַלְקִין לִמְצַלָּיָיהּ בִּירוּשְׁלֵם וַאֲנַן עָלִין מְקַפְּחִין בֵּיתֵיהוֹן וּמְחָרְבִין לְהוֹן. מָטָא זִמְנָא וְסָלְקִין, זִמֵּן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְאָכִים כִּדְמוּתָן וַהֲווֹ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶם. מִן דְּאַתְיָין מִן יְרוּשְׁלֵם פַּלְגִין מִן מַה דְּאַיְיתוּן עִמְּהוֹן לְכָל מְגֵירֵיהוֹן, אָמְרוּן לוֹן אָן הֲוֵיתוּן, אָמְרוּן לוֹן בִּירוּשְׁלֵם, אֵימַת סְלִיקְתּוּן, בְּיוֹם פְּלָן, וְאֵימַת אֲתֵיתוּן, בְּיוֹם פְּלָן, אָמְרִין בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּיהוּדָאִין דְּלָא שַׁבְקוֹן וְלָא שְׁבַק יַתְהוֹן, אִינוּן גֻּבְרַיָא סְבִירִין אֵימַת יִסְּקוּן אִילֵין יְהוּדָאִין לִמְצַלָּיָיה בִּירוּשְׁלֵם דְּאִינוּן עָלִין וּמְקַפְּחִין לְבֵיתֵיהוֹן וּמְחָרְבִין לְהוֹן, וּשְׁלַח אֱלָהֲהוֹן מַלְאָכִים כִּדְמוּתְהוֹן דַּהֲווֹ נָפְקִין וְעָלְלִין בְּגוֹ בָּתֵּיהוֹן בְּגִין דְּאִתְרְחִיצוּ בֵּיהּ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ.

[ב] דָּבָר אַחֵר: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים – בִּשְׁנֵי נְעָלִים, אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא לִשְׁנֵי פְּרַגְמָטִיטִין שֶׁנִּכְנְסוּ לִמְדִינָה, עָנָה אֶחָד מֵהֶם וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ אִם פּוֹתְחִין אָנוּ שְׁנֵינוּ כְּאֶחָד בַּמְּדִינָה, אָנוּ עוֹשִׂין אַפְרַגְיֵיס בַּמְּדִינָה, אֶלָּא פְּתַח אַתָּה שַׁבַּתְּךָ וַאֲנִי שַׁבַּתִּי. רַבִּי חֲנַנְיָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַיְּבִי אָמַר מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנַּעַל, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא בַּנְּעָלִים, שְׁתֵּי נְעָלִים, נְעִילָה בְּפֶסַח וּנְעִילָה בֶּחָג, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אַתֶּם נוֹעֲלִים לְפָנַי בַּחַג וַאֲנִי נוֹעֵל לִפְנֵיכֶם בַּפֶּסַח. אַתֶּם נוֹעֲלִים לְפָנַי בַּחַג, וַאֲנִי פּוֹתֵחַ וּמַשִּׁיב רוּחוֹת וּמַעֲלֶה עֲנָנִים וּמוֹרִיד גְּשָׁמִים וּמַזְרִיחַ חַמָּה וּמְגַדֵּל צְמָחִים וּמְדַשֵּׁן פֵּרוֹת וְעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לִפְנֵי כָל אֶחָד וְאֶחָד צְרָכָיו, וּלְכָל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה כְּדֵי מַחְסוֹרָהּ, וַאֲנִי נוֹעֵל לִפְנֵיכֶם בְּפֶסַח, וְאַתֶּם יוֹצְאִים וְקוֹצְרִים וְדָשִׁין וְזוֹרִים וְעוֹשִׂים כָּל צָרְכֵיכֶם בַּשָּׂדֶה וּמוֹצְאִין אוֹתָהּ מְלֵאָה בְּרָכוֹת.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רְאוּיָה הָיְתָה הָעֲצֶרֶת שֶׁל חַג שֶׁתְּהֵא רְחוֹקָה חֲמִשִּׁים יוֹם כְּנֶגֶד הָעֲצֶרֶת שֶׁל פֶּסַח, אֶלָּא עֲצֶרֶת שֶׁל חַג עַל יְדֵי שֶׁהֵן יוֹצְאִים מִן הַקַּיִץ לַחֹרֶף לֵית בְּיוֹמַיְהוּ דְּיֵיזְלוּן וְיֵיתוּן, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנוֹת הַרְבֵּה, מֵהֶן נְשׂוּאוֹת בְּמָקוֹם קָרוֹב, וּמֵהֶן נְשׂוּאוֹת לְמָקוֹם רָחוֹק, יוֹם אֶחָד בָּאוּ כֻּלָּם לִשְׁאֹל שְׁלוֹם הַמֶּלֶךְ אֲבִיהֶם, אָמַר הַמֶּלֶךְ אֵלּוּ שֶׁנְּשׂוּאוֹת בְּמָקוֹם קָרוֹב אִית בְּעוֹנָתָהּ לְמֵיזַל וּלְמֵיתֵי, וְאִלֵּין שֶׁנְּשׂוּאוֹת בְּמָקוֹם רָחוֹק לֵית בְּעוֹנָתָהּ לֵיזֵיל וּלְמֵיתֵי, אֶלָּא עַד דְּאִינוּן כֻּלְּהוֹן אֶצְלִי הָכָא נַעֲבֵד כֻּלָּן חַד יוֹם טַב וְנֶחְדֵּי עִמָּן. כָּךְ עֲצֶרֶת שֶׁל פֶּסַח עַד דְּאִינוּן נָפְקִין מֵהַחֹרֶף לַקַּיִץ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִית בְּיוֹמָא לְמֵיזַל וּלְמֵיתֵי, אֲבָל עֲצֶרֶת שֶׁל חַג עַל יְדֵי שֶׁהֵן יוֹצְאִין מֵהַקַּיִץ לַחֹרֶף, וַאֲבַק דְּרָכִים קָשֶׁה, וְיָדוֹת דְּרָכִים קָשׁוֹת, לְפִיכָךְ אֵינָהּ רְחוֹקָה חֲמִשִּׁים יוֹם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵית בְּיוֹמַיָא לְמֵיזַל וּלְמֵיתֵי, אֶלָּא עַד דְּאִינוּן הָכָא נַעֲבֵד כֻּלָּן חַד יוֹם טַב וְנֶחְדֵּי, לְכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר כ״ט:ל״ה), הֱוֵי אוֹמֵר: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים.

[ג] בַּת נָדִיב – בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁנִּקְרָא נָדִיב, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וגו׳ (תהלים מ״ז:י׳). חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל חִטָּטִין וּפַרְנִיקִין שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְחַטִּין וּמִתְפַּרְנְקִין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בִּזְכוּת מִילָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין יְרֵכַיִם.

אָמַר רַבִּי חִיָּא מָה רָאוּ חֲכָמִים לִקְבֹּעַ רוֹפֵא בִּבְרָכָה שְׁמִינִית, כְּנֶגֶד הַמִּילָה שֶׁנִּתְּנָה בַּשְּׁמִינִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וגו׳ (מלאכי ב׳:ה׳). כְּמוֹ חֲלָאִים, כַּמָּה חֳלָיִים מִתַּחַת יָדֶיהָ, כַּמָּה תִּינוֹקוֹת הַנִּמּוֹלִים וּמֵתִים תַּחַת יָדֶיהָ, אָמַר רַבִּי נָתָן מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאתִי לִמְדִינַת קַפּוֹטְקִיָא וְהָיְתָה שָׁם אִשָּׁה אַחַת וְהָיְתָה יוֹלֶדֶת בָּנִים זְכָרִים וְנִמּוֹלִים וּמֵתִים, מָלָה רִאשׁוֹן וּמֵת, שֵׁנִי וּמֵת, שְׁלִישִׁי וּמֵת, רְבִיעִי הֱבִיאַתּוּ לְפָנַי וְרָאִיתִי בְּשָׂרוֹ יָרוֹק, נִסְתַּכַּלְתִּי בּוֹ וְלֹא מָצָאתִי בּוֹ דַּם בְּרִית, אָמְרוּ לִי מָה אָנוּ מוֹלִין אוֹתוֹ, אָמַרְתִּי לָהֶם הַמְתִּינוּ וְהַנִּיחוּ אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא לוֹ דַּם בְּרִית, דִּתְנֵינַן תַּמָּן הַקָּטָן הַחוֹלֶה אֵין מוֹלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא, וְהִנִּיחוּ אוֹתוֹ, מָלוּ אוֹתוֹ וְנִמְצָא הַבֵּן שֶׁל חַיִּים, וְהוֹצִיאוּ שְׁמוֹ נָתָן כִּשְׁמִי, הֱוֵי: כְּמוֹ חֲלָאִים.

דָּבָר אַחֵר כְּמוֹ חֲלָאִים, לְמָה חֲלָאִים הָיָה דוֹמֶה, רַבִּי חוֹנְיָא וְרַבָּנָן, רַבִּי חוֹנְיָא אָמַר לְחוּלְיָא שֶׁל עַמּוּד, וְרַבָּנָן אָמְרִין לְחוּלְיָא שֶׁל מַרְגָּלִית. וּמִי עֲשָׂאָהּ, רַבִּי מְנַחֲמָא אָמַר מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן, מַעֲשֵׂה יְדֵי אוּמָנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְנוֹטֵע בּוֹ שׁוּרוֹת שֶׁל אֱגוֹזִין וְתַפּוּחִים וְרִמּוֹנִים וּמְסָרָן לִבְנוֹ, אָמַר לוֹ, בְּנִי, אֵינִי תּוֹבֵעַ מִמְּךָ דָּבָר, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַנְּטִיעוֹת הַלָּלוּ מְבַכְּרוֹת, תְּהֵא מֵבִיא לְפָנַי מֵהֶן וּמְטַעֲמֵנִי כְּדֵי שֶׁאֶרְאֶה מַעֲשֵׂה יָדַי וְאֶשְׂמַח בְּךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, אֵינִי תּוֹבֵעַ מִכֶּם דָּבָר, אֶלָּא כְּשֶׁיִּוָּלֵד לְאֶחָד מִכֶּם בֵּן בְּכוֹר יְהֵא מַקְדִּישׁוֹ לִשְׁמִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר (שמות י״ג:ב׳). וּכְשֶׁאַתֶּם עוֹלִין לְפַעֲמֵי רְגָלִים תִּהְיוּ מַעֲלִין אוֹתוֹ וְכָל זְכָרִים שֶׁלָּכֶם לְהֵרָאוֹת לְפָנַי, לְפִיכָךְ הִזְהִיר משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל: שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה (שמות כ״ג:י״ז).

מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב – מה הן פעמים. אלו הרגלים שנקראו רגלים פעמים ואשורים. כמה שנאמר תמוך אשורי במעגלותיך בל נמוטו פעמי (תהלים י״ז:ה׳). אימתי כשהיו ישראל עולים לרגל בירושלים בזמני המועדות. כמה שנאמר שלש פעמים בשנה וגו׳ (שמות כ״ג:י״ז). ונאמר שלש פעמים תחוג לי בשנה (שם שם י״ד).

ד״א מה יפו פעמיך בנעלים – כשאדם רואה ברגלו של חברו היה אומר לו כמה נאה רגלך במנעל כך כשיטלו ישראל את הכבוד יהיו כל האומות אומרים לא היה הכבוד נאה אלא לכם לכך נאמר בת נדיב. כמה שנאמר בהתנדב עם וגו׳ (שופטים ה׳:ב׳).

ד״א מה יפו פעמיך – אמר הקב״ה לישראל בת נדיב בת אברהם מעשה ידי אמן למעשה הדיוט.

מה יפו פעמיך – דרש רבא כמה יפים פעמותיו של ישראל. בנעלים, בשעה שעולים לרגל. בת נדיב, בתו של אברהם שנקרא נדיב שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם, ולא אלהי יצחק ויעקב, אלא אלהי אברהם, שהיה תחלה לגרים.

חמוקי ירכיך כמו חלאים – אמר רבה בר בר חנה שיתין נבראו מששת ימי בראשית שנאמר חמוקי ירכיך אלו שיתין, כמו חלאים שהיו חלולים ויורדים על התהום.

מעשה ידי אמן – ידי אומנות של הקב״ה. דבי רבי ישמעאל תנא בראשית אל תקרא בראשית אלא ברא שית (כתוב ברמז ת״א).

תנא דבי דבי רבי ענן מאי דכתיב חמוקי ירכיך – למה נמשלו דברי תורה לירך, לומר לך מה ירך בסתר מבפנים אף דברי תורה בסתר מבפנים, פעם אחת גזר רבינו שלא ישנו לתלמידים בשוק, מאי דרש, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, והכתיב חכמות בחוץ תרונה, ההוא כדרבא דאמר רבא כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ, והא כתיב לא מראש בסתר דברתי, ההוא ביומא דכלה, איכא דאמרי חמוקי ירכיך בצדקה ובגמילות חסדים (ברמז תקל״א).

מא אגמל קדמיך פי אלנעאל, יא בנת אלנביל, אוראכך אלגאביה (אלג׳אפיה) מת׳ל אלכ׳רז, צנעהֵ ידי אלאסתאד׳.

בת הנכבד! כמה יפות הרגלים שלך בנעלים, סתר הירכים (החלק הפנימי של הירך) שלך (נ״א: חרוטים דהיינו קרובים לצורת קונוס) כמו החרוזים מעשה ידי המקצוען.

בנעלים – בתוך הנעלים.

חמוקי ירכיך – יריכיך כשהם חומקים (כלומר בעת הלוכך) כמו חוליות.

ואמרו מה יפו פעמיך, מסע ישראל לחגים שלש פעמים.

וחמוקי ירכיך, שהיו מהלכים באטיות ככי שלא יפסק השיר שנ׳ אדדם עד בית אלהים בקול רנה ותודה המון חוגג (תהלים מב ה).

מה יפו פעמיך בנעלים – הם אומרים לה: חפצים אנו שתדבקי בנו בשביל נוי וחשיבות שראינו ביך בעודך ביופייך.

יפו^א פעמיך – בעליית הרגל בת נדיבים.

חמוקי ירכיך – סתרי ירכיך.

כמו חלאים – קבוצת עדיי זהב קרוי חלי כתם, אַל חולי בלשון ערבי.

ורבותינו דרשוהו: על נקבי השיתין של נסכים שנעשו מששת ימי בראשית עגולים כמו ירך, כמו חלאים – לשון חפירה, כמו חוליית הבור.

מעשה ידי אמן – ידי הקב״ה.

במסכת סוכה (בבלי סוכה מ״ט.): אֳמָּן כמו אוּמַּן.

קילוסו של הקב״ה: ישראל מקלסין אותו מלמעלה למטה, מתחילין מראשו כתם פז (שיר השירים ה׳:י״א), ויורדין ובאין עד שוקיו עמודי שש (שיר השירים ה׳:ט״ו), לפי שהם באים לרצותו להוריד שיכנו^ב מן העליונים לתחתונים. והוא מונה קילוסה מלמטה למעלה: מה יפו פעמיך – הם הרגלים, ומונה והולך עד: ראשך עליך ככרמל (שיר השירים ז׳:ו׳), שהוא בא למושכה אליו.

א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״מה יפו״.

ב. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 142. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165: ״שכנו״, וכן לעיל רש״י שיר השירים ג׳:י׳. בכ״י מינכן 5, דפוסים: ״שכינתו״.

How fair were your feet in sandals – They say to her, "We want you to cleave to us because of the beauty and prominence that we saw in you when you were still beautiful.⁠"¹

How fair were your feet – In the festive pilgrimages,⁠² O daughter of nobles!

The roundness of your flanks

Are like jewels – A collection of gold jewelry is called "חֲלִי כֶתֶם" [=jewels of gold], al chali in Arabic.

Our Rabbis expounded that this term is referring to the drainage holes in the [altar's] foundations for the libations, which existed since the six days of creation, and they are round like a thigh; "כְּמוֹ חֲלָאִים" is a term denoting digging, as in, "that which has been dug out חֻלְיַת of a pit.⁠"³

The work of a craftsman – The hands of the Holy One, Blessed Is He,⁠⁴

As explained in Maseches Sukkah.⁠⁵ אָמָּן is the same as אוּמָן [craftsman].

The praise of the Holy One, Blessed Is He, that the [Bnei] Yisroel praise Him [is] from top to bottom. They begin with, "His head is [like] finest gold,⁠"⁶ and continuously descend to, "His legs are like pillars of marble,⁠"⁷ because they come to appease Him, to draw down His Divine Presence from the heavenly abodes to the earthly abodes. But, He enumerates their praise from bottom to top, starting with, "How fair were your feet פְּעָמַיִךְ,⁠" these are the feet, and He continues and enumerates until, "that which is upon your head is like Mount Carmel,⁠"⁸ until He comes to draw them to Him.

1. For Bnei Yisroel to be "beautiful" on Yom Kippur when there is a prohibition against wearing shoes, is not unusual. "How fair were your feet in sandals,⁠" refers to the rest of the year, when people are faced with all sorts of temptations, and if their feet remain nonetheless "fair,⁠" that is truly "beautiful" and praiseworthy. (Chasam Sofer)

2. I.e., in your going up to Yerusholayim to celebrate the three festivals. "פעמיך" alluding to the "three times [פעמים] a year,⁠" mentioned in Devarim 16:16, that pilgrimages were made. See Maseches Chagigah 3a. Alternatively, "פעמיך" refers to "feet" because at times [=פעמים] they are covered with shoes and at times they are bare. (Sefer Dudaim)

3. Maseches Eiruvin 78a.

4. I.e., He fashioned these drainage holes.

5. 49a.

6. Above 5:11.

7. Above 5:15.

8. Below 7:6.

מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב – לשעבר היו ישראל עולין ג׳ פעמים בשנה בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות והיה הדבר חביב לפני השם שהרי בכל המצות לא כתי׳ אדון וכאן כתב את פני האדון י״י. על שישראל באין להשתחוות לפניו בבית מקדשו. וכן לעתיד לבא כתי׳ והיה מדי חדש בחדשו וגו׳. ואז יהיו יפים פעמי ישראל כנעלים כענין שנאמר והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים. אבא מרי ז״ל דרש מה יפו פעמיך לשון פעמון. כלומר נאים הם ישראל בזמן שמשמיעין קולם בפעמונים בתלמוד תורה ובתפלתם. ובשמשון הוא או׳ לפעמו במחנה דן. שרוח הקדש הנעירתו.

בנעלים – בזמן [שהם] נועלים עליהם במדרשות ויושבין ועוסקין בתורה. בנעלים שהם נועלין עצמם מכל איסור כענין שנאמר גן נעול אחותי כלה.

בת נדיב – בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב.

חמוקי יריכיך – הם דברי תורה שצריכין צניעות כמו הירך של אשה שהיא מכוסה.

חמוקי יריכיך – סיגול היריכים כמו כלאים שהם צמידין כמו וחלי כתם אלו טעמי תורה שהן יוצאים מן התורה כמו החלאים לירך.

מעשה ידי אמן – מעשה אומנותו של הקב״ה הם דברי תורה שנאמר מימינו אש דת למו.

חמוקי – הכף אשר על הירך.

ויש אומרים: כי כמוהו חמק (שיר השירים ה׳:ו׳), ועינינו הלך.

חלאים – עדי עגול מקובץ, כמו וחלי כתם (משלי כ״ה:י״ב).

אמן – חרש חכם, ואין בלשון הקדש חבר לו.

ענה ואמר לה: מה יפו פעמייך וקראה בת נדיב כמו שאמרה היא: מרכבות^א עמי נדיב (שיר השירים ו׳:י״ב).

א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״מרכבות״.

He says in reply, How fair are thy feet! and he calls her noble daughter, borrowing her expression ‘chariots of a noble people.’

מה יפו פעמיך – כשתלכי לארצך.

חמוקי ירכיך – כמו שוק על ירך (שופטים ט״ו:ח׳), רגלים ופרשים.⁠¹

1. השוו תרגום יונתן שופטים ט״ו:ח׳.

How beautiful are thy feet. When thou go forth to thy land.

The joints of thy thighs. Like שוק על ירך (Judges 15:8), foot-soldiers and horsemen.

חמוקי ירכיך – יש אומרים שהוא המקום שיסוב הירך, וכן יפרש תתחמקין (ירמיהו ל״א:כ״א) גם חמק עבר (שיר השירים ה׳:ו׳).

חלאים – לשון רבים מן וחלי^א כתם (משלי כ״ה:י״ב), כמו צבאים שהוא לשון רבים מן צבי.

אומן – חרש, וזה הלשון ידוע.

א. כן בנוסח שלנו ובכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״חלי״.

והיו אומרין: מה יפו פעמייך.

ועניין חמוקי ירכיך – שהן מכוסים בבגד מצוייר במיני חלאים.

מה יפו פעמיך – שיעלו ישראל מכל מקום, כעניין: מי אלה כעב תעופינה (ישעיהו ס׳:ח׳).

מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי יריכייך – סתרי יריכייך.

כמו חלאים – כמין תכשיטים נאים, שהם^א מעשה ידי אׇמן – באומנות והם נאים.

חלאים – כמו: וחלי כתם (משלי כ״ה:י״ב), וכן: נזמה וחלייתה (הושע ב׳:ט״ו).

א. בכ״י נכפלה המלה: שהן שהם.

מה יפו פעמיך. התרגום מפרש, ששלמה משבח את ישראל. אבל לפי שיטת המקראות, אומות העולם אומרים כך, לפי שיפו פעמיך, וכל מיני יופי האמורים בפרשה זו, לכך אנו אומרים ״שובי שובי״ אלינו ״ונחזה בך״ (שיר השירים ז׳:א׳).

חמוקי יריכיך. בני ציון המסולאים בפז (ראו איכה ד׳:ב׳).

מה יפו פעמיך – לפי שאת היפה בנשים, שאף הליכות פעמיך נאים, מתוך יופי קישוט נעליך. ופעמיך^א – ופסיעותיך, לדקדק בפסיעות כאחת השׂרות.

חמוקי יריכיך. בתי שוקים, שהירך מתחמק ומכוסה בהם. חלאים – כמו ״זהב וחלי וכתם״ – עניין אחד מקישוטי נשים. אמן. מעשה ידי חשב.

א. בנוסחנו: פעמיך. כאן לא נראה שהוי״ו סתם תוספת בגלל שהיא מופיעה גם בפירוש עצמו, ולא רק בד״ה.

והם משיבים מה יפו פעמיך – ועל ידי פסיעותיך אנו מבינים שבת נדיב את.

חמוקי ירכיך כמו חלאים – מחבואי ירכיך, שזה מן השוקים עד הבטן, שהוא מקום הנסתר ונחבא, כמו: חמק עבר (שיר השירים ה׳:ו׳), וכן: עד מתי תתחמקין (ירמיהו ל״א:כ״א) – שפירושו: עד מתי תסתרי ותתחבאי.

כמו חלאים – תכשיטים, לשון: נזמה וחליתה (הושע ב׳:ט״ו).

ופירש פרחון (מחברת הערוך ״חמק״): חמוקי ירכיך – עגול ירכיך וסובב שלהן, וכן: עד מתי תתחמקין (ירמיהו ל״א:כ״א) – פי׳: עד מתי תסבבי אנה ואנה בעיר לבקש לך מנאפים כמו זונה. וזהו שאומר: נקבה תסובב גבר (ירמיהו ל״א:כ״א), ובישעיה כת׳: קחי כנור סבי עיר זונה נשכחה (ישעיהו כ״ג:ט״ז). ולפירוש זה נפ׳ חלאים – הוא תכשיט עגול מאד.

מעשה ידי אמן – שעשאו אומן בקי.

מה יפו פעמיך בנעלים – בשעה שעולין לרגל¹. דבר אחר, פרט לבעלי קבין². פעמיך בנעלים בת גי׳ זה הוא בעליות רגלים³. מה יפו פעמיך בנעלים גי׳ פרט בעלי קבין.

דבר אחר, מה יפו פעמיך ב״נ על ים – זה על הים, אותיות בן על ים – ישראל בן יקיר⁴ על הים. בת נדיב – בת אברהם⁵. חמוקי ירכיך – זו המילה בין הירכים⁶, וזהו כמו חלאים – בחולי ובכאב סובלים. מעשה ידי אמן – הקב״ה⁷, דבר אחר, אברהם שנאמר בו ״והאמין״⁸. חמוקי אותיות חוקים – חוקים של מילה.

דבר אחר, חמוקי ירך – נקבי שיתין על המזבח שנאמר בו ״על ירך המזבח״⁹, וזהו ירכיך. כמו חלאים – מחוללים ויורדים עד תהום רבה. מעשה ידי אמן – הקב״ה¹⁰. ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן גי׳ זה היא נקבי השיתין¹¹. אמן גי׳ השם בכתיבתו ובקריאתו וכן האלהים.

דבר אחר, מה יפו פעמיך – ״ירחץ בדם הרשע⁠(ים)״¹².

1. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, שיר השירים זוטא, תרגום, מדרש לקח טוב, רש״י, סוכה מט:, חגיגה ג.

2. חגיגה ג., יבמות קג., ערכין יט:

3. ואחד אינו מן המנין

4. ירמיה לא:כ, בראשית רבה עא:ב

5. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, שיר השירים זוטא, סוכה מט:, חגיגה ג.

6. שיר השירים רבה

7. שיר השירים זוטא, בראשית ב:ז, איוב י:ח, איוב יב:ט-י

8. בראשית טו:ו

9. ויקרא א:יא

10. ילקוט שמעוני, סוכה מט., רש״י כאן

11. חסר כ׳

12. תהלים נח:יא

מה יפו פעמיך כמה יפו רגליך כאשר הולכת מן הארצות הרחוקות אל ארצך ומולדתך.

חמוקי ירכיך כלומר רוכבים והולכי רגל, כמו ״ויך אותם שוק על ירך״ (שופטים טו:ח) ופירשה התרגום הארמי ״רגלין ופרשין״ (יונתן שם). יש גם האומרים שכוונתו ב״חמוקי ירכיך״ לילדיהם ותינוקותיהם, כלומר נאספים יחד זקניהם וצעיריהם. יש גם האומרים שכוונתו לעולי הרגל הבאים מארצותיהם לירושלים לצורך עלייה לרגל.

כמו חלאים נאספים בקבוצות אחרי קבוצות, מסודרים בדומה לחרוזים.

מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן – מפני שבזאת ההשגה יעתק מהמאוחר אל הקודם כמו שבארנו נעתק עתה בספורו שבחיה מרגלה אל ראשה בהפך מה שהיה משבח אותה במה שקדם באופן ההשגות האחרות. ואמר שיפו פעמיה רוצה לומר מה שתכינהו מהמשיגים והמקרים המאוחרים ואם הם בנעלים עד שימנעוה המנעלים מהשיג אותם השגה שלמה וזה להורות על חולשת ההשגה והידיעה אשר באלו המקרים בתחלת הענין. והנה בארנו בנעלים על זה האופן על דרך של נעלך מעל רגלך. וקראה בת נדיב להתיחסה יחס מה אל הפועל הנבדל אשר הוא הנדיב מצד היות השגתה רוחנית עד שהיא כמו ממוצעת בין הפרטי המוחש והמושכל ממנו וזה כי כבר הופשטו מהמקרים אשר לדברים המוחשים הרבה בהגיעם אליה. ואפשר שיהיה הרצון בזה כי אלו הצורות הדמיוניות אשר בה הם עלולות מהשכל אשר הוא הנדיב כי הוא יישירה אל העמידה עליהם והיא נשמעת אליו להכין אותם לו כפי היכולת ורמז בזה אל שלמות התקון אשר ימצא במה שתכינהו אליו באלו ההשגות. והנה העיר אותה עוד בקראה בת נדיב על ענין נפלא נעלם מקצת בקיאי הפלוסופים וזה כי הם חשבו כי מפני שהנפש הדמיוני׳ נפסדת והיא צריכה אל השכל בהגעת שלימותו עד שאי אפשר הגעתו לה מזולתה והוא שלמות לה הנה יחוייב שיהיה נפסד השכל הנקנה כי בהפסד בעל השלמות יפסד שלמותו וכבר אמרנו בהתר זה הספק בבאורינו לספר הנפש ונקצר המאמר בכאן במה שיהיה בו די בזה המקום ונאמר שאם היתה הצורה הדמיונית סבה למציאות הצורה המשכלת היה זה ספק מחויב על כל פנים אלא שאין הענין כן וזה שהצורה הדמיונית קרה שתהיה סבה באופן מה בהשגת הצורה המושכלת לא במציאותה אבל הענין בהפך וזה כי הצורה המושכלת סבה למציאות הצורה המוחשת אשר היא סבה למציאות הצורה הדמיונית וזה דבר קצת התבאר חיובו במה שאחר הטבע וזה שאלו העניינים המוחשים אי אפשר שיהיה בה הסדור והיושר המתמיד אשר בו יהיו מושכלים אם לא בשיהיו עלולים מסדור מושכל הוא שכל כמו שא״א היות הסדור והיושר בעניינים המלאכותיים אלא מפני הסדור המושכל הנמצא בהם בנפש האומן ובהיות הענין כן רצוני שאין הצורה הדמיונית סבה במציאות הצורה המושכלת הנה לא יחויב כשתפסד הצורה הדמיונית שתפסד הצורה המושכלת וזה שאין כל מה שהוא סבה בידיעה מסתלקת הידיעה בהסתלקו והמשל שכבר יודרך האדם בידיעת דבר מה מהדברים הלמודים בשנחקה לו תמונה פרטית תיישיר אותו אל זה הציור והוא מבואר שבהפסד התמונה ההיא לא יחוייב שתפסד הידיעה אשר הגיעה לו ממנו וזה מבואר עד שהאריכות בבאורו מותר. והנה קראה בכאן בת נדיב להורות על שעניינה עלול מהשכל אשר הוא הנדיב ומזה יתבאר שהוא אפשר בשכל הנקנה שיהיה נצחי עם הפסד הנפש הדמיונית. וכבר בארנו במה שאין ספק בו בבאורנו לספר הנפש ובספר מלחמות י״י שהוא מחוייב שיהיה השכל הנקנה נצחי והתרנו כל הספקות הנופלות בזה המאמר. ואמרו חמוקי ירכיך וגו׳ רמז אל הסבות המגיעו׳ מהשגתה המאוחר תחלה ואמר שסבובי ירכיה הם בתכלית היופי והתקון עם מה שבהגעת זה הסבוב מהקושי העצום.

מה יפו פעמיך בנעלים – המשיך דבריו ואמר, כי צרות הגלות הן לטוב לה, ויהיו סבה שתשוב בתשובה, וז״ש מה יפו פעמיך, ר״ל רגליך, בנעלים כמו נעולים, שאת בגלות כמו האסורים אשר בבית הסוהר¹ כשאת בת נדיב, ר״ל שלא תהיה כבת נדיב, שהיא כבת חורין, ולא תענוגי העולם². וכפל חמוקי יריכיך, ר״ל השמירה שעושים עליך, וחמוקי לשון סבוב. ויהיה כונת הפסוק, מה טוב ומה נעים שיהיו רגליך נעולים ויריכיך חמוקות, כי את הולכת כבת נדיב:

חלאים מעשה ידי [אמן]⁠³ – חלאים מלשון חלאה כמו טלואים⁴, והם לבושים שעושים להם טלאים במדה במשקל⁵, מעשה ידי אמן, להיותם נאים, ואמר שג״כ חמוקי יריכותיה הם כמו חלאים וכו׳, [כאמ׳]⁠⁶ יפה עניותה לישראל וכו׳:

1. ע״פ בראשית ל״ט כ״ב.

2. צריך תיקון.

3. בכ״י: אומן.

4. לא מצאתי ׳חלאה׳ לשון טלאים, ואולי כוונת רבינו בחילופי ׳אותיות שניות׳, או ׳אותיות מאוחרות׳, או ׳אתוון רצופין׳, ע״ד סמ״ג עשין סימן כג: וכן כותבין כנגד ה׳ אלהינו ה׳, שם המתחלף באלף בי״ת, והוא האותיות שניות לאותיות ה׳ אלהינו, ה׳ כוז״ו במוכס״ז כוז״ו, וכו׳. וכן נמצא בספרי הרוקח ועוד, וע״פ, ׳חלאה׳ היא ׳טלאה׳.

5. אצ״ל: ובמשקל.

6. בכ״י: כאמ. והוא בחגיגה ט׳ ב׳: יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא. ובילקוט גריס ׳לישראל׳, וכן רבינו בחיי ועוד.

ואחר אשר שבה עמו ונסתרה עמו והתמידו קצת זמן התחיל לשבחה כלה דרך גבר בעלמה שכבר נתעלה באהבתה והורגל לערות בה שבתחלה נראו אליה ואומר מה יפו פעמיך וגו׳: ואחר היריכים ואמר חמוקי ירכיך שהם מלאים שהם שמנים ונערכים כמעשה ידי אומן ולא כמו שיזדמן.

ואמר מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב – ירצה כי יפו פעמיה ופסיעותיה בדרכי התורה והמצוה מבלי מונע מן החמר מה שלא היה כן עד הנה שאפילו לשלמים שבהם נאמר של נעליך מעל רגלך כמ״ש (שמות ג׳) במשה ויהושע והוא כי יפו פעמיך בנעלים. חמוקי יריכיך. יאמר כי כך יהיו גם כן כל תנועותיה אשר תתנועע בהם הן בבקשת הענינים הזמניים הן בתנועת הטיול והשחוק לא יהיו ע״ד המותר או כאשר יזדמנו מן השבוש והעוות כמו שהיה עד עתה אבל יהיו כלם פעולות שלמות להכרחיות החיות או שלמותו. ולזה דמה סבובי יריכיה שהם כלי התנועה אל תמונת עגול וסבוב החלאים שהם עגולים עגול גמור. והנה התנועה הסבובית היא היותר שלמה ונכונה מכל התנועות והיא השמימיית וגם היא היותר מתמדת כי אין לה סוף וקץ והוא מה שביאר במה שאמר מעשה ידי אומן. כי סבובי הליכותיה וכל תנועותיה יהיו מוגבלים ומשוערים כאשר יעשה אומן החכם את היונק ללמדו להתנועע אל התנועות אשר היו להכרחיותו או סלסולו לא זולת.

{יופי השגה טבעית מתוך הכרת מגבלותיה}

מה – אחר שנתאוה להיות מרכבת הנדיבים קראה בת נדיב ואמר כי יפיה היא שעם היות לא הגיעה למדרגת הדבקות הנבואית עד שתצטרך ׳של נעלך׳ (שמות ג, ה; יהושע ה, טו), רק (השגחות׳) [השגותיה] טבעיות ישיגום ברגליהם ההם ההקדמות הטבעיות, וכמאמר ׳ויחזו את האלהים׳ (שמות כד, יא), נשתמשו בהשגותיהם ובהקדמותיהם הטבעיות, כמו שהשיג זה ואמר כי יופי דרכי עיונה בנעלים, כלומר אף בעיון הטבעי יפית ונעמת ונראה יופי השגתה, בשפתחה השגותיה היא בעצמה, וכן אמר שהמשכיל והמושכל אחד.

{מבנה היסודות בעולם הטבעי}

התחיל מהיסודות ואמר כי השיגה מהם היותם עגולים ומצויירים זה על זה ונבראים מכל אלה לבד כל הברואים. ואמר חמוקי ירכיך הם היסודות שהם בעולם כערך הירך אל בעליו. וקראם חמוקי להיותם עגולים וסבובים זה על זה כמו חלאים. ואמר מעשה ידי אמן שהם מחודשים:

מה יפו פעמייך. והנה אז השיבו הנביאים¹, הרבה תרוויחו בבואכם אל ארץ ה׳, כי ירבה התועלת בעליית רגלים², וזה כי חמוקי ירכייך שהם סתרי תורה וטעמי המצוות שהם כמו ירכיים המעמידים כל הגוף והם בלתי גלויים³, הם באמת כמו חלאים – תכשיטים⁴ מעשה ידי אומן⁵, שלפעמים לא יתקשט בהם האדם אל נכון עד שיודיעהו האומן אופן עשייתם⁶:

1. על טענת עדת ה׳ איזו תועלת ימצאו בכך שיעלו מבבל לארץ ישראל.

2. ומצוה זו הנעשית הרגליים נקראת ׳פעמייך׳, כמבואר בחגיגה (ג.) ׳דרש רבא, מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל׳. ולעיל (ה טו) פירש רבינו ׳שוקיו - פעולות הרגלים בעליית רגלים ובהקהל׳.

3. ׳חמוקי ירכייך׳ – סתרי ירכייך (רש״י), ובסוכה (מט:) כתב רש״י: ׳חמוקי - סתרי, לשון חמק עבר (לעיל ה), נסתר ונכסה ממני, וכן עד מתי תתחמקין (ירמיהו לא) - תסתרי ממני, שאת בושה ליקרב אלי על שמעלת בי, חמוקי ירכיך - לשון ירך המזבח׳. ובמו״ק (טז.) ׳פעם אחד גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק, מאי דרש, חמוקי ירכיך כמו חלאים, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר׳. ונקראו סודות התורה וטעמי המצוות ׳ירכייך׳ כי למרות שהם נסתרים, כל מעשי המצוות נסמכים עליהם.

4. ׳חלאים - קבוצת עדיי זהב קרויה (משלי כה יב) חלי כתם׳ (רש״י).

5. ׳אמן – כמו אומן׳ (רש״י).

6. סתרי תורה וטעמי המצוות הם מעמידים את עם ישראל על רגליהם, אע״פ שהם עצמם נסתרים, אך הם דומים לתכשיט שרק האומן שעשה אותם יודע איך להלבישו, וכמו כן רק ע״י שפע הנבואה בארץ ישראל ישיגו אל נכון את אותם הדברים, שה׳ שהוא עשה אותם יודיע להם. וראה מש״כ לעיל (ה טו) עה״פ ׳שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז׳, שהתועלת היוצאת מן העלייה לרגל נעלית עוד יותר מן המצווה עצמה. וכ״כ בלקח טוב: ׳חמוקי ירכיך - הם דברי תורה שצריכין צניעות כמו הירך של אשה שהיא מכוסה, חמוקי יריכיך - סיגול היריכים, כמו חלאים - שהם צמידין, כמו וחלי כתם, אלו טעמי תורה שהן יוצאים מן התורה כמו החלאים לירך, מעשה ידי אמן - מעשה אומנותו של הקב״ה הם דברי תורה, שנאמר (דברים לג ב) מימינו אש דת למו׳. הרי שגם אם הנביאים אינם מחדשים מצוות חדשות, אך הבנת טעמי המצוה וסודותיה אפשרית רק ע״י נבואה, עד כדי כך שאף קיום המצווה כתיקונו דורש נבואה מאת ה׳. נמצא שאף שהתורה לא בשמים היא, עדיין השגת סודות התורה תלויה ברוח הקודש, ולהשגה זו יש השלכה אף על פעולת המצוות, וזה היה חסר לישראל כשלא שרתה בהם הנבואה. ואכן מצינו שהראב״ד כותב (הל׳ לולב פ״ח ה״ה) ׳כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול׳, ובהל׳ בית הבחירה (פ״ו הי״ד) ׳כך נגלה לי מסוד ה׳ ליראיו׳, וראה תוספות (עירובין ס:) ׳אומר ר״י דבכ״מ שאומר אין אלו אלא דברי נבואות הוה לשבח, כלומר אין חכמה כזו שמבין לחלק כ״כ סברא מועטת, וברוח הקודש אמר׳, ובעירובין (סד:) ׳באותה שעה למדנו שכוון רבן גמליאל ברוח הקודש׳, ובשער הקדושה למהרח״ו (ח״ג שער ז) כתב ׳באזנינו שמענו ובעינינו ראינו יחידי סגולה השיגו למדרגת רוח הקדש בזמנינו זה׳, ואיתא בספרים שכל מה שהתגלה לאר״י לא היה שייך להשיג בשכל האדם, רק בגילוי, והוא מעין נבואה, וזה באמת עניין סתרי תורה. ובס״ד מצאתי שהדברים מבוארים בארוכה בתורת חיים (ב״מ פה.): ׳לפי שנאמר בפרשת ואתחנן את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם בהר קול גדול ולא יסף ואיכא מאן דאמר לא פסק שקולו קיים לעולם, והענין תמוה, למאי נפקא מינה קול מתן תורה קיים לעולם [הוא שאלת עדת ה׳ כאן ׳מה תחזו כמחולת המחניים׳, האם יתנו הנביאים תורה חדשה, ומה צורך בהמשך מעמד קבלת התורה], ונראה לפרש לפי שבשעת מתן תורה יוצא השפע מאתו יתברך והשפיע על הר סיני כל התורה כולה שבכתב ושבעל פה מדרש ואגדה הכל נאמר לו למשה מסיני, ואותו השפע קיים לעולם ועד, וכל תלמיד ותיק העוסק בתורה לשם שמים השפע ההוא מחזר עליו ונח עליו וזוכה לחדש חידושי התורה על ידי השפע ההוא שהוא כדמות רוח הקודש, והיינו מה שאמרו חכמים וידבר אלקים את כל הדברים האלה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר בסיני, והיינו דכתיב קול גדול ולא יסף, שקול שפע מתן תורה לא פסק עד היום וקיים לעולם וכו׳, ונראה דהיינו דאמרינן בפ״ק דבתרא מיום שחרב בית המקדש אע״פ שניטלה הנבואה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה, קרי לה נבואה לחידושי התורה לפי שכל שהחכמים מחדשים בתורה הוא ע״י קול שפע הבא מאתו יתברך על הר סיני, וזהו כדמות נבואה, כי הנבואה נחלקת לכמה פנים וכו׳, והמחדש חידושי דאורייתא אינו לא רואה ולא שומע, רק קול שפע הבא מאתו יתברך נחה עליו, ועוד נראה דלהכי יסדו בחתימת ברכת התורה ברוך אתה ה׳ נותן התורה, ולא תיקנו לומר נתן התורה כמו שתיקנו לומר בפתיחת הברכה ההיא, רמז שעוד היום הוא נותן התורה, והוא קול שפע הבא ממנו למי שזוכה בו, ונראה דהדא הוא דכתיב מגיד דבריו ליעקב ולא כתיב הגיד דבריו ליעקב, משמע נמי כי עוד היום מגיד דבריו ליעקב׳. ואולי דבריו הם ביאור כוונת הרמב״ן (ב״ב יב.) ׳אע״פ שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם׳. וכ״כ הריטב״א שם: ׳וניתנה לחכמים - פי׳ שיש שישיגו בשכלם דברים הרבה שאין כח בשכל הטבעי להשיגם׳. שו״מ שכ״כ החתם סופר שם: ׳ודעת הרמב״ן שבודאי אין נביא בלא שיהיה מחוכם בכל החכמים ומשיג בחכמתו נביאית ורוה״ק יותר מכל החכמים, וכשפסק כח חכמתו והשכלתו וא״א לו להשיג יותר בטעם וסברא, שוב מגלה לו הקב״ה בנבואה בלי סברא והשכלה, אלא כך מראים לו הדברים אע״ג שהם עדיין חוץ להקיש השכלי, ואותו חלק נבואה ניטל, אבל חלק נבואות השגת השכל לא נוטל, וכאילו אמר אעפ״י שניטל כח הנבואיי, כח השכליי והחכמה לא ניטלה, ועד״ז חכם עדיף מנביא, פירוש, ההשגה שמשיג בחכמתו בהבנה והשכל ואעפ״י שהוא מעזר אלקי ורוה״ק וחלק חכמה עליונה, מ״מ הוא באמצע כלי חושיו הרוחניות השכלי ומבין טעמים של דברים, אותה חכמה עדיפה ליה מנבואה׳. ועניין זה נתבאר באריכות גדולה בדרשות הר״ן (דרוש יב) על סוגיא דב״ב, ע״ש. וראה שו״ת חתם סופר (או״ח רח) מש״כ לבאר על זה הדרך את עניין הרוח הקודש שהופיע בבית מדרשו של הראב״ד, אך עיין שו״ת מהר״י בן לב (ח״ג סי׳ קטז). וראה שבת (קיט:) ׳ובנביאי אל תרעו - אלו תלמידי חכמים׳, ובסנהדרין (צט:) ׳אמר רב יצחק בר אבודימי, מאי קרא שנאמר נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר׳, ופירש רש״י ׳תורה עומלת לו שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה׳. ובהקדמת ספר שפתי כהן עה״ת כתב ׳ניתנה רשות למי שחננו ה׳ קצת דעת וחכמה ובינה לבאר ולפרש מה שקיבלה נשמתו בסיני, כמו שאמרו ז״ל (ויק״ר כב א) אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש לפני רבו הכל נאמר למשה בסיני, ואם לא יכתבם נראה לי שהוא נענש כמו הנביא שכובש נבואתו שחייב מיתה, ואני יודע בעצמי שאין בי לא דעת ולא תבונה לא מינה ולא מקצתה, אלא מרוב ההתלהבות והחשק אמרתי לכתוב מה שקיבלה נשמתי׳. וראה פרקי משה לאבות (סוף פ״ה) שאין שלימות בתורה כל זמן שאין בית המקדש קיים, והוא כדברי רבינו כאן. ויל״ע בזה ע״פ מה שדרשו על פסוק זה בסוכה (מט.) ׳שיתין [חלל שתחת המזבח כנגד מקום הנסכים] מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן, חמוקי ירכיך - אלו השיתין, כמו חלאים - שמחוללין ויורדין עד התהום, מעשה ידי אמן - זו מעשה ידי אומנותו של הקב״ה׳, אולי מרמז לעומק סתרי תורה, ושמחת בית השואבה שלדעת הבבלי (סוכה נ:) היה על שמחת שאיבת המים לניסוך עמים שירדו לשיתין, לדעת הירושלמי המובא בתוספות שם היה כי ׳משם שואבים רוח הקודש׳, והכוונה לנבואה, שכן הביאו שם שיונה הנביא זכה לנבואה בשמחת בית השואבה, וראה מהרש״א שם שהשמחה במצות הניסוך הביאה לידי שאיבת הנבואה, וגם מצות ניסוך המים הוא ׳מצות נביאים׳, ויש לפרש שהשגת עומק ׳שיתין׳ המרמזים לסתרי תורה הוא מושג רק בכח נבואה. ומצאתי בליקוטי מוהר״ן (תניינא לפני אות ו) שקישר בין סתרי תורה לשיתין היורדים עד תהום. וראה בגמרא שם במצות ניסוך המים ׳מצוה חשובה היא, ובאה מששת ימי בראשית׳, ופירש רש״י ׳דאמרן לעיל שיתין נבראו מששת ימי בראשית לקבל הנסכים׳. והשיתין הם ׳ירך המזבח׳, שהוא ׳חמוקי ירכייך׳ כמבואר, ובספרים מבואר שיניקת הנביאים מנצח והוד שהם תרין ירכין. ובישעיה (יב ג) על העתיד כתוב ׳ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה׳, ותרגומו ׳וּתְקַבְּלוּן אוּלְפַן חֲדַת בְּחֶדְוָא מִבְּחִירֵי צַדִיקַיָא׳, ופירש רש״י ׳כי ירחיב לבם על ידי ישועה הבאה להם ויתגלו להם רזי התורה שנשתכחו בבבל על ידי הצרות׳].

ידי אמן. האל״ף בקמץ והוא חטוף מפני דגשות המ״ם מכלול דף רי״ב.

פעמיך – כן יקראו הרגלים וכן פעמי דלים (ישעיהו כ״ו:ו׳).

בנעלים – מלשון מנעול.

חמוקי – ענין סבוב והיקף כמו חמק עבר (שיר השירים ה׳:ו׳).

ירכיך – מלשון ירך והוא מפרקי הרגל.

חלאים – ענין תכשיט כמו וחלי כתם (משלי כ״ה:י״ב).

אמן – כן יקרא המופלג במלאכה.

מה יפו פעמיך בנעלים – עוד זה מדברי החשוק מבטיחה לומר את בת נדיב מה מאד יתייפו רגליך כשהם בתוך הנעלים המהודקים בהם לפי מדתם לא יעדפו ולא יחסרו והנמשל הוא לומר את כנסת ישראל מזרע אברהם, מה מאוד תתיפי בשובך לארצך, ותבואי לבית המקדש ברגלים ג׳ פעמים בשנה.

חמוקי ירכיך – הקפת ירכיך ישוו בעגולה כעגול התכשיטים שהמה מעשה ידי אמן והנמשל הוא לומר כאשר תקיפו בעזרה ברגל להיות נראה לפני, תהיה חמודה בעיני כחלאים נאים.

משל:

מה יפו – משיבים בנות ירושלים את בת נדיב הנה פעמיך יפו מאד. אבל רק בנעלים. לא אם תלכי יחף. ר״ל אם תצאי אל דודך הרועה שאז לא יהיה לך מנעלים תתגנה יפיך, חמוקי ירכיך דומים כמו חלאים (כחלי כתם) אבל רק אם מעשה ידי אמן. ר״ל אם מצומדים עליהם חלאים שעשה האומן במלאכה אז יפו גם הם. לא אם תהיי אצל דודך הרועה בלא תכשיטין.

מליצה:

מה יפו – משיבים בנות הגויה, את בת נדיב ר״ל בת אלהים. פעמיך יפו. אבל רק בנעלים. ר״ל כי הנפש היא המחיה את הגוף לשלש מחלקותיו, אשר חלקוה החכמים. הנפש השכליית. והחיונית. והטבעיית. ובעת תאסף הנפש אל עמה אז כל כחות הנפשיות התלויות בחומר ספו תמו נכרתו ולא נשאר רק הרוח אשר תשוב אל האלהים אשר נתנה, עפ״ז ידברו על לבה ויזכירו אותה כי עת תפרד מהם יבטלו ויעדרו כל פעולותיה לכל מחלקותיה. וסדרו את פעולותיה מלמטה למעלה. א) הנה התנועה שהיא תיוחס אל הרגלים. היא דבר יפה מאד. ועז״א מה יפו פעמיך. אבל זה רק בנעלים, ר״ל כ״ז שתלבש את הגוף שהוא הנעל (כנ״ל ה׳:ג׳). אבל עת יקרא לה בית חלוץ הנעל. ר״ל עת תפשט את החומר מעליה. (ע״ד של נעלך מעל רגליך שפי׳ הסרת החומר מעליו) אז הלא תפסק התנועה וישאר כאבן דומם ממקומו לא ימוש. ב) הנה בנפש הצומחת נמצא כח הזן והמוליד, והנה כח המוליד שמצויר בירך, (כמו כל יוצאי ירך יעקב) גם הוא יבטל בעת המות. ועז״א הן חמוקי ירכיך דומים כמו חלאים, כי תוליד בנים להשארת המין, אבל זה רק אם הוא מעשה ידי אמן. אם הגוף קיים שהוא האומן העוסק במלאכה. לא כן בהפרד הנפש שאז יחדל האמן ממעשהו.

בת נדיב – נכרת ונבדלת בת נדיבים מבת אחד הריקים.

חמוקי – עיין מה שכתבתי למעלה ה׳:ו׳.

חלאים – מלשון וחלי כתם (משלי כ״ה:י״ב), וחוליא היא פרק בעצמות, וחלי הוא ענק או תכשיט אחר עשוי פרקים פרקים.

אמן – אדם בקי ונאמן.

מה יפו פעמיך – דרש רבא, מה יפו פעמיך בנעלים – כמה נאים רגליהון של ישראל בשעה שעולין לרגל.⁠¹ (חגיגה ג׳ א׳)

מה יפו פעמיך – א״ר יודן, והלא אפילו ההדיוט כשמקלס בלשון זה גנאי הוא לו ואת אמרת מה יפו פעמיך, אלא – מה נאין עקבותיך במסאני את ברתא דרחמי.⁠² (מ״ר)

מה יפו פעמיך בנעלים – ר׳ אליעזר ור׳ יהושע אומרים, מה יפו פעמיך בנעלים – מה היו יפין פעמיך שהיו נועלין בעד כל הצרות.⁠³ (שם)

בנעלים – שתי נעלים, נעילה בפסח ונעילה בסכות, אמר הקב״ה לישראל, אתם – נועלים לפני בסכות ואני נועל לפניכם בפסח.⁠⁴ (שם)

בנעלים – אמר ר׳ יהושע בן לוי, ראויה היתה העצרת של חג שתהא רחוקה מחג חמשים יום כעד העצרת של פסח, אלא לפי שעצרת של פסח אית ביומא למיזל ולמיתי, אבל עצרת של חג לית ביומי למיזל ולמיתי,⁠⁵ אמר הקב״ה, עד דאינון הכא נעביד כולן חד יו״ט ונחדי, הוי אומר מה יפו פעמיך בנעלים⁶. (שם)

בת נדיב – בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, כמש״נ (תהלים מ״ז) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם.⁠⁷ (חגיגה ג׳.)

חמוקי ירכיך – פעם אחת גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק⁸ מאי דרש, חמוקי ירכיך, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר.⁠⁹ (מו״ק ט״ז.)

חמוקי ירכיך וגו׳ – א״ר יוחנן, שתין¹⁰ מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן, חמוקי ירכיך אלו השתין, כמו חלאים שמחוללין ויורדין עד התהום,⁠¹¹ מעשה ידי אמן – זו מעשה אומנתו של הקב״ה. (סוכה מ״ט.)

חמוקי ירכיך וגו׳ – א״ר יוחנן, כל תענוגים שמתענגים ישראל בעוה״ז בזכות מילה שנתנה בין ירכים, כמו חלאים – כמה חליים מתחת ידיה, כמה תנוקות נמולים ומתים תחת ידיה.⁠¹² (מ״ר)

1. פשוט דמדייק שאין לפרש כפשוטו שמקלסה בפעמי רגליה משום שאין מן המוסר והצניעות לקלס בלשון כזה, וכמו בדרשה הבאה שאפילו ההדיוט כשמקלס בלשון זה גנאי הוא לו.

2. היינו הך דדרשה הקודמת, ודריש בת נדיב בתו של אברהם שנקרא נדיב, כפי שיבא בסמוך, ואברהם נקרא אוהבו של הקב״ה כמש״כ זרע אברהם אוהבי, וזהו שאמר ברתא דרחמי.

3. מוסב ג״כ על ענין העליות לרגל כמבואר בדרשות הקודמות, שהיו מגינות על הצרות, והיינו נועלין, מלשון נעילה וסגירה, ויש גורסין בעד כל החצרות, ויתבאר ע״פ מ״ש בפסחים ח׳ ב׳ ופנית בבקר והלכת לאהליך, מלמד שתלך [כלומר שתשוב מירושלים לביתך] ותמצא אהלך בשלום, והיינו כי מצוה זו דעליה לרגל תגן שלא יאונה לך כל רע בחצרך ובביתך שתעזבם לזמן העליה לירושלים.

4. ר״ל אתם נועלים לפני בחג הסכות בעד מלאכתם שבשדה שנמנעים לעשותם בזמן העליה לירושלים ועולים לרגל ואני נועל לפניכם בפסח שלא ירדו גשמים עוד בשעת הקציר ומלאכה שבשדות.

5. ר״ל מפסח ועד עצרת האויר יפה והדרכים מתוקרים, ואפשר לשוב מירושלים אחר הפסח ולשוב בעצרת, משא״כ אחר הסכות יתחילו ימי הגשמים והדרכים מקולקלים, ואם ידחו עצרת של סכות לחמשים יום אחר הסכות לא יהיה באפשר לבא לירושלים.

6. והיינו בנעלים מלשון נעילה וסגירה, שנועל יחד את החג עם העצרת.

ודע דלפי המבואר כאן דחג השבועות נקרא עצרת של חג [הפסח], יתבאר הטעם שקראו חז״ל לחג זה גם בשם עצרת, והיינו מפני כי בעקרו אינו חג לעצמו, אלא המשך ועצרת לחג הפסח, ורבים עמלו בזה, ומה שלא קראה התורה אותו בשם זה אולי כדי להבדילו משום עצרת של שביעי של פסח (פ׳ ראה ט״ז ח׳), או משם עצרת של סכות, משא״כ חז״ל קראו לעצרת של סכות בשם יו״ט האחרון של חג, כנודע, ואי אפשר למטעי, או משום דהתורה איירי בעת שישראל שרויים על אדמתם, שאז באמת נוח לקרא לו בשם חג הקציר או חג בכורים מענין מצב התבואות בשדה אז וכמו חג האסיף,

7. יתבאר ע״פ מ״ש בסוכה אלהי אברהם שהיה תחלה לגרים, ופירש״י בנדבת לבו להתגייר.

8. אולי היה זה בשעת הגזירה.

9. דריש חמוקי מלשון דודי חמק עבר, וכן עד מתי תתחמקין (ירמיהו ל״א), ודרש ענין הפסוק על דברי תורה על שם סופו כמו חלאים מעשה ידו אמן, שהתורה היא מעשה ידו אומנתו של הקב״ה, כמבואר במ״ר ר״פ בראשית, ור״ל לפעמים כבודה ותכליתה של התורה להיות בסתר, והיינו בשעת הגזירה, שלא יבאו פריצים ויחללוה.

10. הוא חלל שתחת המזבח עשו נקבים שנגרר עליהם יינות הנסכים.

11. ודריש חלאים מלשון חלל.

12. נראה הכונה דמפרש מהו הזכות יתירה במילה מבשארי מצות – מפני שכמה חולאים ממנה וכמה תנוקות מתים תחת ידיה, ובכ״ז לא ימנע כל אב למול את בנו, לפיכך הזכות גדול, ודריש כמו חלאים מעשה ידי אמן – כמה חליים [מביא] מעשה ידי אמן, כלומר המוהל, וכמו האי אומנא דלא מייץ (שבת קל״ג:).

מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ – רגלייך¹ כאשר הם² בַּנְּעָלִים המהודקים בהם לפי מידתם³ אַתְּ בַּת נָדִיב⁴, חַמּוּקֵי – היקף⁵ יְרֵכַיִךְ⁶ כְּמוֹ – שווים בהיקפם כעיגול⁷ חֲלָאִים – תכשיטים⁸ עגולים⁹ אשר הם¹⁰ מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן הבקי במלאכתו¹¹:

1. מצודת ציון.

2. מצודת דוד.

3. שם.

4. וקראה ״בת נדיב״ כמו שהיא אמרה לו, (לעיל ו, יב) ״מרכבות עמי נדיב״, אבן עזרא. ולקח טוב ביאר שקראה כך ע״ש אברהם אבינו שנקרא נדיב.

5. מצודת דוד, מצודת ציון. ואבן עזרא ביאר שהוא המקום שיסוב בו הירך.

6. מלשון ירך, והוא מפרקי הרגל, מצודת ציון.

7. מצודת דוד.

8. מצודת ציון. ורש״י ביאר קבוצת שרשראות זהב.

9. אבן עזרא.

10. מצודת דוד.

11. מצודת ציון. והנמשל, הקב״ה אומר לכנסת ישראל, את מזרע אברהם, מה מאוד תתייפי בשובך לארצך, ובבואך לבית המקדש ברגלים ג׳ פעמים בשנה כאשר תקיפו בעזרה ברגל להיות נראים לפני, תהי חמודה בעיני כתכשיטים נאים, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהאומות אומרים לכנסת ישראל, חפצים אנו שתדבקו בנו בשביל נוי וחשיבות שראינו בך בעודך ביפייך. ובמדרש, ישראל מקלסים את הקב״ה מלמעלה למטה, מתחילין מ״ראשו כתם פז״ (לעיל ה, א) ויורדים ובאים עד ״שוקיו עמודי שש״ (לעיל ה, טו), לפי שהם באים לרצותו להוריד שכינתו מן העליונים לתחתונים, והקב״ה מונה קילוסם מלמטה למעלה, ״מה יפו פעמיך״ הם הרגלים, ומונה והולך עד ״ראשך עליך ככרמל״ (לעיל ז, ו) שהוא בא למושכה אליו, רש״י. ועוד דרשו ״פעמיך ברגלים״ אלו הרגלים שנקראו פעמים, ר׳ אליעזר ור׳ יהושע אמרו ״מה יפו פעמיך בנעלים״, מה היה יפיין לפעמיך שהיו נועלים בעד כל הצרות, מעשה באחד ששכח לנעול דלתי ביתו ועלה לפעמי רגלים וכשבא מצא הנחש קשור בטבעות דלתותיו, שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס תרנגולתיו לתוך ביתו ועלה לפעמי רגלים, ובא ומצא החתולות מקורעות לפניהם, שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס כרי של חטים לתוך ביתו ועלה לרגל, וכשבא מצא אריות מקיפים לחיטים, אמר רבי פנחס מעשה בשני אחים עשירים שהיו באשקלון והיו להם שכנים רעים מאומות העולם, והיו אומרים אימתי יעלו אלו להתפלל בירושלים ונקפח בתיהם ונחריבם, וכשעלו לרגל זימן להם הקב״ה מלאכים כדמותם שהיו נכנסים ויוצאים בתוך בתיהם, מדרש רבה. ועוד דרשו, ״פעמיך״ לשון פעמון, כלומר נאים הם ישראל בזמן שמשמיעים קולם כפעמונים בתלמוד תורה ובתפילה, ״בנעלים״ בזמן שהם נועלים עליהם במדרשות ויושבים ועוסקים בתורה, ובזמן שהם נועלים עצמם מכל איסור, ״בת נדיב״ בתו של אברהם שנקרא נדיב, ״חמוקי ירכיך״ הם דברי תורה שצריכים צניעות כמו הירך של אשה שהיא מכוסה, ״כמו חלאים״ אלו טעמי תורה שהם יוצאים מן התורה כמו החלאים לירך, ״מעשה ידי אמן״ דברי תורה שהם מעשה אומנותו של הקב״ה, לקח טוב.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון