Shir HaShirim 2 – שיר השירים ב‏ – Mikraot Gedolot

בָּתַר כֵּן אִתְאֲמַר לְמֹשֶׁה בִּנְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ לְמִשְׁלַח אִזְגַּדִּין לְאַלָּלָא יָת אַרְעָא וְכַד תָּבוּ מִלְּאַלָּלָא אַפִּיקוּ שׁוּם בִּישׁ עַל אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל וְאִתְעַכַּבוּ אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא פְּתַח מֹשֶׁה בְּפוּמֵיהּ וְכֵן אֲמַר אַשְׁבַּעִית יָתְכוֹן כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל בַּיָי צְבָאוֹת וּבְתַקִּיפֵי אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּלָא תְזִידוּן לְמִסַּק לְאַרְעָא דִּכְנַעַן עַד דִּיהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ וִיסוּפוּן כָּל דָּרָא אֱנָשֵׁי קְרָבָא לִמְמָת מִגּוֹ מַשְׁרִיתָא הֵיכְמָא דְּזָדוּ אֲחֵיכוֹן בְּנֵי אֶפְרַיִם דִּנְפַקוּ תְּלָתִין שְׁנִין מִמִּצְרַיִם עַד לָא מְטָא קִצָּא וּנְפַלוּ בְּיַד פְּלִשְׁתָּאֵי דְּיָתְבִין בְּגַת וּקְטַלוּ יָתְהוֹן אֱלָהֵן אוֹרִיכוּ עַד זְמָן אַרְבְּעִין שְׁנִין וּבָתַר כֵּן יֵעֲלוּן בְּנֵיכוֹן וְיַחְסְנוּן יָתַהּ.

[א] הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם – בַּמֶּה הִשְׁבִּיעָן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הִשְׁבִּיעָן בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, בִּצְבָאוֹת, בְּצָבָא שֶׁל מַעְלָה וּבְצָבָא שֶׁל מַטָּה, בִּשְׁתֵּי צְבָאוֹת, הֱוֵי אוֹמֵר בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, זוֹ חַיַּת הַשָּׂדֶה, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָּךְ (איוב ה׳:כ״ג). רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר הִשְׁבִּיעָן בָּאָבוֹת וּבָאִמָּהוֹת, בִּצְבָאוֹת אֵלּוּ אָבוֹת שֶׁעָשׂוּ צִבְיוֹנִי וְעָשִׂיתִי צִבְיוֹנִי בָּם. אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה (בראשית מ״ט:כ״א). רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר הִשְׁבִּיעָן בַּמִּילָה, בִּצְבָאוֹת, בְּצָבָא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹת. אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, שֶׁשּׁוֹפְכִין דָּמָם כְּדַם צְבִי וְאַיָּל. וְרַבָּנָן אָמְרֵי הִשְׁבִּיעָן בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד, בִּצְבָאוֹת, שֶׁעָשׂוּ צִבְיוֹנִי בָּעוֹלָם וְשֶׁעָשִׂיתִי צִבְיוֹנִי בָּהֶן. אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, שֶׁשּׁוֹפְכִין דָּמָן עַל קְדֻשַּׁת שְׁמִי כְּדַם הַצְּבִי וְדַם הָאַיָּל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם (תהלים מ״ד:כ״ג).

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אִם יֹאמַר לִי אָדָם תֵּן נַפְשְׁךָ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי נוֹתֵן, וּבִלְבַד שֶׁיַּהַרְגוּנִי מִיָּד, אֲבָל בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד אֵינִי יָכוֹל לִסְבֹּל. וּמָה הָיוּ עוֹשִׂים בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד, הָיוּ מְבִיאִין כַּדּוּרִיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וּמְלַבְּנִין אוֹתָן בָּאֵשׁ וְנוֹתְנִין אוֹתָן תַּחַת שֵׁיחֵיהֶן וּמַשִּׂיאִין נַפְשׁוֹתָם מֵהֶם וּמְבִיאִין קְרוֹמִיּוֹת שֶׁל קָנִים וְנוֹתְנִין אוֹתָן תַּחַת צִפָּרְנָן וּמַשִּׂיאִין נַפְשׁוֹתֵיהֶם מֵהֶם, הוּא שֶׁאָמַר דָּוִד: אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא (תהלים כ״ה:א׳), אַשִּׂיא כְּתִיב, שֶׁהָיוּ מַשִּׂיאִין נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הַמְתִּינוּ לִי וַאֲנִי עוֹשֶׂה אֶתְכֶם כְּצָבָא שֶׁל מַעְלָה. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמְרוּ שְׁבוּעָתִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם כְּצָבָא שֶׁל מַעְלָה, וְאִם לָאו אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם כְּצָבָא שֶׁל מַטָּה. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת יֵשׁ כָּאן, אַחַת לְיִשְׂרָאֵל וְאַחַת לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, נִשְׁבַּע לְיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹא יִמְרְדוּ עֹל הַמַּלְכֻיּוֹת, וְנִשְׁבַּע לַמַּלְכֻיּוֹת שֶׁלֹא יַקְשׁוּ עֹל עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁאִם מַקְשִׁים עֹל עַל יִשְׂרָאֵל הֵן גּוֹרְמִין לַקֵּץ לָבוֹא שֶׁלֹא בְּעוֹנָתוֹ.

אָמַר רַבִּי לֵוִי כְּתִיב: הֵן לְצֶדֶק יִמְלָךְ מֶלֶךְ (ישעיהו ל״ב:א׳), אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד מֶלֶךְ חָנֵף עַל אֻמָּתוֹ עַד שֶׁגּוֹבֶה דִּיקֵי שֶׁלָּהּ וְגוֹמְרָהּ תְּחִלָּה. רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר מַה שּׁוֹטְרֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִין לְפַרְעֹה הֲדָא הוּא דִכְתִיב: תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וגו׳ וְחָטָאת עַמֶּךָ (שמות ה׳:ט״ז), אַתְּ חָטֵי עַל עַמָּךְ וְאַתְּ חָטֵי עַל אֻמָּתָךְ וְאַתְּ גּוֹרֵם לְעַצְמְךָ שֶׁתִּסְתַּלֵּק הַמַּלְכוּת מִמְּךָ וְתִנָּתֵן לְאֻמָּה אַחֶרֶת. רַבִּי חֶלְבּוֹ אוֹמֵר אַרְבַּע שְׁבוּעוֹת יֵשׁ כָּאן, הִשְׁבִּיעַ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹא יִמְרְדוּ עֹל הַמַּלְכֻיּוֹת, וְשֶׁלֹא יִדְחֲקוּ עַל הַקֵּץ, וְשֶׁלֹא יְגַלּוּ מַסְטִירִין שֶׁלָּהֶם לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְשֶׁלֹא יַעֲלוּ חוֹמָה מִן הַגּוֹלָה. אִם כֵּן לָמָּה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בָּא, לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. רַבִּי אוֹנְיָא אָמַר אַרְבַּע שְׁבוּעוֹת הִשְׁבִּיעָן כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת שֶׁדָּחֲקוּ עַל הַקֵּץ וְנִכְשְׁלוּ, וְאֵלּוּ הֵן: אֶחָד בִּימֵי עַמְרָם, וְאֶחָד בִּימֵי דֵּינַיי, וְאֶחָד בִּימֵי בֶּן כּוֹזֵבָא, וְאֶחָד בִּימֵי שׁוּתֶלַח בֶּן אֶפְרָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת (תהלים ע״ח:ט׳). וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֶחָד בִּימֵי עַמְרָם, וְאֶחָד בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד, וְאֶחָד בִּימֵי בֶּן כּוֹזֵבָא, וְאֶחָד בִּימֵי שׁוּתֶלַח בֶּן אֶפְרָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר; בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת, וְהֵן הָיוּ מְחַשְּׁבִין בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְגַּזְּרָה גְּזֵרָה כְּשֶׁדִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ בֵּין הַבְּתָרִים וּמִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק הִתְחִיל, מֶה עָשׂוּ נִתְקַבְּצוּ וְיָצְאוּ לַמִּלְחָמָה וְנָפְלוּ מֵהֶן חֲלָלִים הַרְבֵּה, מִפְּנֵי מָה, שֶׁלֹא הֶאֱמִינוּ בַּה׳ וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ, עַל שֶׁעָבְרוּ עַל הַקֵּץ וְעָבְרוּ עַל הַשְּׁבוּעָה. אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה. רַבִּי יוּדָן אָמַר אַהֲבָה שֶׁאָהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו (בראשית כ״ה:כ״ח), מַהוּ עַד שֶׁתֶּחְפָּץ, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה חֶפְצוֹ שֶׁל זָקֵן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר אַהֲבָה שֶׁאָהַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה׳ (מלאכי א׳:ב׳), מַהוּ עַד שֶׁתֶּחְפָּץ, מַלְכוּת שֶׁל מַעֲלָן, לִכְשֶׁתַּחְפֹּץ מִדַּת הַדִּין מֵאֵלֶיהָ, אֲנִי הוּא מְבִיאָהּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת וְלֹא אֶתְעַכֵּב, לְכָךְ נֶאֱמַר: עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

השבעתי אתכם בנות ירושלים [וגו׳ את האהבה] – איזו היא האהבה זו ירושלים שאמר הקב״ה לישראל בניתם את בית המקדש וחרב לא תבנו עוד עד שתשמעו קול מן השמים לקיים מה שנאמר כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו (ישעיהו י״ח:ג׳).

אם תעירו ואם תעוררו וגו׳ – השביעם הקב״ה שלא לעמוד כנגד מלכות כך נאמר בצבאות במי שהוציא את צבאותי ממצרים. ד״א במה משביע אותם בצבאות בישראל שנקראו צבאות כמלך שהוא נודר בחיי בנו.

או באילות השדה – במי שהוא מזעזע את המדברות כמה שנאמר קול ה׳ יחיל מדבר קול ה׳ יחולל אילות (תהלים כ״ט:ט׳).

ד״א בצבאות או באילות השדה – אם מרדתם על המלכיות הרי דמיכם כצבי וכאיל.

מאי בצבאות או באילות השדה – אמר רבי אלעזר אמר הקב״ה לישראל אם אתם משמרים את השבועות מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם בצבאות או באילות השדה, במה השביעם, בצבאות במי שהוציא את ישראל ממצרים.

דבר אחר: בישראל שנקראו צבאות, כמלך שנודר בחיי בנו.

או באילות השדה – במי שהוא מזעזע את המדבר שנאמר קול ה׳ יחולל אילות.

דבר אחר: השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות – ר׳ חנינא בר פפא באבות ואמהות ושבטים השביעם, בצבא שעשו צביוני בעולם ושעשיתי צביוני בהם.

או באילות – נפתלי אילה שלוחה. ר׳ יהודה בר׳ סימון אומר במילה השביען באות שיש בצבאו, או באילות ששופכים את דמם כדם צבי ואיל, ורבנן אמרו בדורו של שמד השביען שעשו צביונו של הקב״ה (כדלעיל).

אקסמת עליכם יא בנאת מדינהֵ אלסלאם, באלצ׳בא או באיאיל אלצחרי, אן לא תצ׳הרו ותנבהו אלמחבה, אלי אן תריד.

בנות ירושלים! השבעתי אתכן בצבאים ובאילות השדות שתגלו ותעירו את האהבה עד שהיא (האהבה) תרצה מעצמה.

אם תעירו – שלא תעירו ותעוררו.

וענין צבאות ואילות השדה, רומז אל שלשה האבות אברהם יצחק ויעקב ונשיהם בשדה שהם ישיני מערת המכפלה שבה נאמר ויקם השדה והמערה (בראשית כג) והקדים בצבאות לפני האילות כי צבאות לשון זכר שנ׳ הנצל כצבי מיד (משלי ו ה), ואילות כנגד הנקבות כענין שנ׳ אילת אהבים (שם ה יט) כנגד שיר השירים שהוא לשון נקבה.

השבעתי אתכם – אתם האומות.

בצבאות או באיילות השדה – שתהיו הפקר ומאכל כצביים ואיילים.

אם תעירו ואם תעוררו את האהבה^א – שביני לדודי לשנותה ולהחליפה, לבקש^ב ממני להתפתות אחריכם.

עד שתחפץ – בכל עוד היא תקועה בלבי והיא חֶפֶץ^ג

עד שתחפץ – כמו עד שהמלך במסיבו (שיר השירים א׳:י״ב) – בעוד שהמלך במסיבו.

ולשון אם תעירו – אם תשניאו, כמו: ויהי עַרֶךָ (שמואל א כ״ח:ט״ז), ופשריה לערך (דניאל ד׳:ט״ז).

ואם תעוררו – כמו העורר על השדה (משנה כתובות י״ג:ו׳), בלעז קָלוֺנְיֵּיּר.

יש מדרשי אגדה רבים ואינם מתיישבין על סדר הדברים, כי רואה אני שנתנבא שלמה ודבר על יציאת מצרים ומתן תורה והמשכן וביאת הארץ ובית הבחירה וגלות בבל ובית שיני וחורבנו.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 142, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 778: ״אהבה״.

ב. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, אוקספורד 142, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 1: ״ולבקש״.

ג. כן בכ״י לוצקי 778 (והשוו לניקוד דומה ברש״י שיר השירים ג׳:ה׳), אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 142: ״והוא חפץ לי״. בכ״י לייפציג 1: ״והוא חפץ בי״.

I bind you under oath – You, the nations.

By the gazelles and the does – That you will be abandoned and preyed upon like gazelles and does.

That you do not cause hatred nor disturb this love – That is between my beloved and I, to change it or to exchange it and seek that I be lured after you.

While it still pleases – As long as it is ingrained in my heart, and He desires me.

While it still pleases – As in, "While עַד the king was at his table,⁠"¹ [i.e.,] while the king was still at his table.

That you do not cause hatred – If you cause hatred [=עֵר, as in, "and has become your adversary עָרֶךָ,⁠"² [and as in,] "And its interpretation upon Your enemies לְעָרָיךְ.⁠"³

Nor disturb – As in, "one who contests הָעוֹרֵר the ownership of a field,⁠"⁴ chaloner in Old French.

There are many Aggadic Midrashim, but they do not match the sequence of the topics, for I see that Shelomo prophesied and spoke about the exodus from Egypt and about the giving of the Torah, and the Tabernacle, the entry into the land [i.e., Eretz Yisroel], and the Beis Hamikdosh, the exile in Bavel, and the coming of the second Beis Hamikdosh and its destruction.

1. Above 1:12.

2. I Shemuel 28:16.

3. Daniel 4:16.

4. Mishna Ketubot 13:6.

השבעתי אתכם בנות ירושלם – ר׳ אלעזר או׳ משביען בשמים ובארץ בצבא של מעלה ובצבא של מטה.

או באילות השדה – אלו אנשי דורו של שמד שעשו צביונו ששפכו דמם כדם הצבי וכאיל שנאמר כי עליך הורגנו כל היום.

אם תעירו ואם תעוררו – אמ״ר חלבו ד׳ שבועות יש כאן אחת משביע את ישראל שלא ימרדו על מלכות י״י ואחת שלא ידחקו את הקץ. ואחת משביע על המלכות שלא יקשו עול על ישראל שאם יקשו עול על ישראל הם גורמים על הקץ לבא שלא בעתו. ואחת שלא יגלו מסתורין שלהם לאומות העולם.

את האהבה עד שתחפץ – האהבה שאהב השם את ישראל שנאמר אהבתי אתכם אמר י״י. עד שתחפץ מלכות שמים מאלוה שנאמר כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו. בצבאות או באילות השדה. השבועה שלא ימרדו במלכיות שאם ימרדו במלכיות הרי דמכם נשפך כצבי וכאיל.

ד״א: בצבאות או באילות – כי״י צבאות. ובמי שהוא מחולל אילות עד שתחפץ גזרתי כענין שנאמר ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל.

השבעתי אתכם – חברותיה משיבות לה לנחמה, אל תחשובי ואל תתני את לבך עליו, כי לא ישוב עוד, והידבקי והתחבבי לאחד מאוהבינו. והיא משיבתן: השבעתי אתכם חברותיי הבתולות בנות ירושלים, שתהיו הפקר כצבאות או כאיילות^א השדה אם תעירו – ותסירו אהבת דודי בעוד כל זמן שתרצה האהבה להיות בי.

דימיון^ב לאומות העולם האומרים לכנסת ישראל: הניחי אהבת הקב״ה, והדבקי ליראתינו,⁠^ג כי לא ישוב הקב״ה לרחם ולחמול עליך כבתחילה. וכנסת ישראל מקללתן ומשביעתן אם יוסיפו לדבר אליה עוד בכך.

צבאות – לשון צבי.

או באיילות – כופל מילתו.

בצבאות – בהפקר צבאות, או בהפקר איילות השדה.

אם תעירו ואם תעוררו – כופל מילתו.

א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג (כלשון הפסוק): באיילות.

ב. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג נוספה כאן: להק׳.

ג. כן בכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג: והדבקי להיות ביראתינו. בכ״י המבורג: והדביקי ביראתינו להיות.

I ADJURE YOU – (After she confesses that she is faint because of love) her companions offer advice to console her: "Don't think about him and set your heart on him for he will not return to you. Endear yourself to one of our young lovers and attach yourself to him.⁠" She answers them saying: "I adjure you, my companions, young women of Jerusalem, if you awaken my love [remember that] I will [not] be free like the gazelles or the hinds of the field as long as the love that I feel for him remains within me.⁠"

The allegorical meaning of this verse refers to the nations who say to the Assembly of Israel: "Put aside the love for your God and cling to our faith for God will not return [to you] to be merciful as He was to you in the beginning.⁠" The Assembly of Israel curses them and adjures them not to say such things anymore.⁠¹

בצבאות – The word means gazelle.

באילות – The word is synonymous with gazelle.

בצבאות – indicating the wild gazelles and hinds that roam the fields.

DO NOT WAKE OR ROUSE – The words are synonymous.⁠²

1. Both Rashbam and Ibn Ezra indicate that this verse concludes a poetic unit. Rashbam indicates this implicitly by returning to earlier verses to consider lexical problems. Ibn Ezra explicitly indicates the conclusion of a unit by stating "This (verse) concludes the section". While beyond the concerns of this comparison, Ibn Ezra's concept of poetic units within the book deserves a detailed study.

2. This comment implicitly rejects Rashi's explanation of these words. Rashbam has based his comment on the concept of parallelism.

בצבאות – מן איל וצבי, ורבים זכרים, וכצבאים על ההרים (דברי הימים א י״ב:ט׳).

תעירו – מן ויעירני (זכריה ד׳:א׳).

והייתי משבעת העלמות שלא יעירונו מן השינה.

ועינין בצבאות כי הנשים דומות להן הלא תראה אילת אהבים ויעלת חן (משלי ה׳:י״ט) דימן לאיילת וליעלה. וזה הענין השבעתי אתכם בדומות לכן כאלו אמר השבעתי אתכם בכם.

and I would charge the damsels not to wake me from sleep till the impulse of love draws nigh. The meaning of ‘by the gazelles’ is this: women we compared here to them, as you find in the book of Proverbs the young wife compared to the ‘loving hind and pleasant roe’ (Proverbs 5:19); therefore, ‘I charge you by what is like you’ is equivalent to ‘I charge you by your selves.’

אמר הנביא לכנסת ישראל: השבעתי אתכם בצבאות שהן מותרות לשחיטה, שלא^א תתעוררו עד שיגיע הקץ, כאשר העתיקו קדמונינו ז״ל: שיצאו בני אפרים קודם הקץ ונהרגו, ועליהם אמר בדברי הימים: ויתאבל אפרים אביהם (דברי הימים א ז׳:כ״ב).

א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״לא״.

The prophets say to the synagogue of Israel, I charge you by the gazelles which are permitted to be slaughtered, that ye stir not till the appointed time comes. And so our wise men (blessed be their memory!) have handed down of the children of Ephraim that they went forth before the appointed time — and this is meant by till the desired time come—and were killed; of whom it is said in the Book of Chronicles, ‘And Ephraim their father mourned many days’ (I Chronicles 7:22).

לשון זכרים – צבי, צבאים, וכצבאים על ההרים (דברי הימים א י״ב:ט׳), ולנקבות – צבאות.

ואשביע בנות ירושלם שלא יעירוני עד שיגיע עת חפץ האהבה. וזו השבועה בעבור שידמה חשוקתו לצביה וכן אילת אהבים ויעלת חן (משלי ה׳:י״ט) בעבור יפים ונקיותם ושחרות עיניהם, כאילו אומרת^א השבעתי אתכם בדומות לכם ביופי.

נשלמה זאת הפרשה.

א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״אומרות״.

השבעתי אתכם – זהו שאמרו רבותינו ז״ל: כי בני אפרים יצאו ממצרים קודם הקץ, וזה עניין עד שתחפץ. ונהרגו, ועליהם אמר הכתוב ויתאבל אפרים אביהם (דברי הימים א ז׳:כ״ב). ועניין בצבאות – כמו שדמיהם מותרין לשפוך, כך יהיו דמיכם, אם תתעוררו קודם הקץ.

השבעתי אתכם בנות ירושל‍ם – נשי שלמה ושאר בנות ירושלם.

בצבאות – אשר תשמרו לשחק בהן וחביבים לכם.

אם תעירו ואם תעוררו – שתעירו שתעוררו.

את האהבה עד שתחפץ – עד שתתרצה האהבה מאליה.

אם תעירו – כמו: אם שלא, כמו: אם אתה לא תעבור אלי וגו׳ (בראשית ל״א:נ״ב), שפתרונו: שלא תעבור אתה.

בצבאות או באילות – על בעלים. והיא משבעת^א אותם בבעליהן.

א. בכ״י: משבחת.

השבעתי אתכם בנות ירושלים וגומ׳. הרי עתה אנו מתאהבין מתחבקין זה אל זה, והנני משבעת אתכם מאהלינו קל מהרה, כעניין אילות וצבאות, שהם קלים ללכת למקום רחוק מכאן, אי אתם רוצים לעורר שנאה ומדנים בין אהבתינו מתוך קנאה, בעוד שתחפוץ אהבתינו להיות. מיהו עיקר פשוטו, שכל ההשבעות שיש בהם אלה כתובה אחר^א השבועה ובתנאי, כגון ״והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ויתן^ב י״י אותך לאלה ולשבועה״ וגומ׳ (במדבר ה׳:כ״א), ״ואת כי שטית תחת אישך״ (במדבר ה׳:כ׳). וכמו ״חי אני נאום י״י וימלא כבוד י״י את כל הארץ״ (במדבר י״ד:כ״א), ״בי נשבעתי נאום י״י אם לא כאשר דברתם באזני״ (במדבר י״ד:כ״ח). ״ואשביעך בי״י״ (בראשית כ״ד:ג׳), ״אם לא אל בית אבי תלך״ (בראשית כ״ד:ל״ח). ולפי שמדבר בנשים, מדמה אותן, לעניין בריחה וריצה מהרה, לאיילות וצבאות בנקיבה, אבל לזכר היא אומרת ״ברח דודי ודמה לך לצבי״ וגומ׳ (שיר השירים ח׳:י״ד). ״קול דודי... דומה דודי לצבי או לעופר״ וגומר (שיר השירים ב׳:ח׳-ט׳). והגדה אומרת שתהיו הפקר כצבאות,⁠^ג אך לעניין פשט, כמו שפירשתי, שמשבעת אותן אם ירצו לעורר מדנים בינה ובין אהובה.

והדוגמה שאנו מרחיקים האומות מעלינו, לפי שרוצים להבדילינו מתורת יוצרינו. והתרגום מפרש שמשה משביע את^ד ישראל, שלא ידחיקו את של מ׳ שנה^ה שהיו במדבר לעלות בחזקה לפני הזמן, כאותם ״ותהינו לעלות ההרה״ (דברים א׳:מ״א), כמו שעשו מאתים אלף^ו של בני אפרים, שיצאו ממצרים לפני קץ יציאת מצרים, ״והרגום אנשי גת״, כדכתיב בספר דברי הימים (דברי הימים א ז׳:כ״א).

א. בהקשר מלה זו מתאימה. בכל זאת נראה בכתב היד סימן למחיקה על הרי״ש, מסיבה שאינה ברורה.

ב. בנוסחנו: ואמר הכהן לאשה יתן.

ג. ראו בבלי כתובות קי״א. הניסוח של פרשננו נראה דומה יותר לרש״י לפסוקנו, שמפרש באותה דרך.

ד. בכתב היד נוספה מלה זו בשוליים.

ה. משפט זה נראה חסר. אולי צ״ל ״את הקץ של מ׳ שנה״.

ו. מספר זה – או כל מספר אחר – אינו מופיע בתרגום שיר השירים, וגם לא במקבילה בבבלי (סנהדרין צ״ב:). אולם הוא מופיע בתרגום המיוחס ליונתן לשמות י״ג:כ״א ובפרקי דר׳ אליעזר מ״ח. בשמות רבה (כ:י״א), לעומת זאת, מופיע המספר שלושים רבוא (300,000).

השבעתי אתכם בנות ירושלם – לאחר שספרה להם שנתחברה אל דודה והיו לבשר אחד (בראשית ב׳:כ״ד), והיתה יראה פן יתקנאו בה, לכך השביעם בצבאות או באילות – הם דודים שלהם, שנמשלו לצבי או לאיל, שנאמר: דומה דודי לצבי (שיר השירים ב׳:ט׳). ולכך אמרה להם: אני משבעת אתכם בחיי הצבאות והאילות.

אם תעירו – אם תקיצוה משנתה, לפי שבעוד שאהובי עמי, נעשה כאילו האהבה ישינה.

ואם תעוררו – אם תשימו שנאה ומדנים בינינו, כמו: תעורר^א מדנים (משלי י׳:י״ב). ושלא תמהרו אותו לזוז ממני עד שתחפץ מאליו.

פירוש אחר: בצבאות או באילות – כאילו אומר: תהיו להפקר כמו הצבאות והאילות אם תעשו כן.

פירוש אחר: השבעתי אתכם בצבאות – אם תזכו ליאהב על דודיכם כמו הצבי והאיל הנאהב מאד אל זוגו.

אם תעירו – אוהבי עלי לספר לי שום גנאי ממנו, מלשון: ויהי ערך (שמואל א כ״ח:ט״ז).

ואם תעוררו – פי׳: אם תגבירו עלי אהבה לספר ממנו שום שבח כדי שיכנס אהבתו בלבי יותר ממה שהוא עתה, פן ימות לבי בקרבי מרוב אהבתי אותו, אך הניחו הדבר כמו שהוא עתה.

א. כן בפסוק. בכ״י: מעורר.

השבעתי אתכם בנות ירושלים – מאחר שאני עתה בתענוג עם דודי, שלא תעוררוני ולא תעוררו על האהבה אך הניחו לי לישן בזה התענוג כל רצוני. וכן היתה משביעה כנסת ישראל את האומות שלא יחטיאו אותה בהבליהם לעורר קנאה בינה ובין המקום.

בצבאות או באילות השדה – פירשו רבותינו: שדמיהם ובשרם להפקר כשאר צבאות ואילות השדה.

ולי נראה לפי הפשט: שדרך בני חשק להזכיר כל בני חשק בצבאות ואילות השדה, כדמתרגמינן: מה אילה זו רחמה צר, וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, ולפיכך משביעין ואומרים בהם.

אי נמי: משום שדימתה דודה לצבאות או לאילות השדה, כדכתיב: דומה דודי לצבי או לעופר האילים (שיר השירים ב׳:ט׳), משביעה אותן בצבאות השדה ובאילות שהם דומיהם על ידי דמיון.

השבעתי אתכם – ד׳ שבועות¹ כו׳. בצבאות – בשם הצבאות². דבר אחר, בצבאות ישראל³ או באילות מלאכי השרת. דבר אחר, בצבאות או באילות אם אינכם שומרים התורה אני מתיר את בשרכם כצבי וכאיל⁴.

דבר אחר, השבעתי אתכם בנות ירושלים – אני מאכיל אתכם ומשביע אתכם בשביעה ובבשר האומות, שהן צבאות ואילות השדה⁵. וכתיב ״ואכלת את כל העמים״⁶, וזהו השבעתי אתכם – לשון שובע⁷. הנה יבא אותו זמן, אל תמהרו לחבל האומות קודם זמן, וזהו אם תעירו ואם תעוררו... עד שתחפץ. עד שתחפץ בגי׳ עד שיבא ק״ץ משיח⁸.

1. ״רבי חלבו אומר ארבע שבועות יש כאן, השביע לישראל שלא ימרדו על המלכיות, ושלא ידחקו על הקץ, ושלא יגלו מסטירין שלהם לאמות העולם, ושלא יעלו חומה מן הגולה... רבי אוניא אמר ארבע שבועות השביען כנגד ארבעה דורות שדחקו על הקץ ונכשלו״ (שיר השירים רבה). ואולי צבאות ב׳, אילות ב׳

2. ילקוט שמעוני, מדרש לקח טוב. ובשיר השירים רבה בשתי הצבאות - ״רבי אליעזר אומר השביען בשמים ובארץ, בצבאות - בצבא של מעלה ובצבא של מטה – בשתי צבאות״

3. ילקוט שמעוני, שיר השירים זוטא

4. כתובות קיא., מדרש לקח טוב

5. ראה רש״י

6. דברים ז:טז

7. ראה ברכות יד.

8. (וצ״ע כי שבעה עשר נשאר חסר ונראה ליישב בגי׳ זה עד שיבא קץ המשיח - דה״ט)

השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות האלף היא במקום היוד של ״צביה״, וצורת הרבים שלה היא ״צבאות״, כמו ״תלואים״ (הושע יא:ז) ו״תלוים״ (יהושע י:כו) ״פתאים״ (משלי ט:ו) ו״פתים״ (שם א:לב), וצורת היחיד ״איל״ ו״צבי״, אלה הם הצבאים והאילים. במילה ״צבאות״ ישנן מספר משמעויות. אחת היא כמו שהזכרנו, ומשמעות אחרת היא הרצון, כמו ״וצבא גדול״ (דניאל י:א) [כלומר] הכוונה היא גדולה, מן הלשון הארמית ״די הוה צבא הוה קטל״ (שם ה:יט). משמעות נוספת היא חילות הצבא, הכוונה לצבאות השמיים, כמו ״וצבא השמים לך משתחווים״ (נחמיה ט:ו), ולכן נאמר ״אלהי הצבאות״ (עמוס ו:יד) כמו שנאמר ״אלהי השמים״ (בראשית כד:ז). המילה הזו נאמרה גם בלשון זכר ״וכצבאים על ההרים״ (דברי הימים א יב:ט).

או באילות השדה כוונתו ״ובאילות״, נוסף על הצבאות. אלה הם האילים, ובלשון זכר ״היו שריה כאילים״ (איכה א:ו). יש גם משמעות נוספת מעניין כוח, מלשון ״כגבר אין איל״ (תהלים פח:ה) ״יש לאל ידי״ (בראשית לא:כט). הכינוי בשבועה הזו [״אילות״] מבהיר במילה אחת עניינים רבים, שכן המילה המציינת כוח כוללת בתוכה את הכוח המוחלט, אשר אי אפשר להשוות אותו ולא להגדיר אותו, וכוללת את הכוחות השכליים והנפשיים והטבעיים והחייתיים ואלה של הגלגלים, וכאילו השביע כל סוג [של כוחות] מבין אלה בשם בעל הרצון והיכולת אשר השפיע והעניק לכל סוג מביניהם את השלמות המיוחדת לו לפי מה שהוא ראוי, ונתן לו במיוחד את החסד הזה.

אם תעירו מגזרת עו״י מעניין ״ויעירני כאיש אשר יעור משנתו״ (זכריה ד:א) והוא מבניין הפעיל ״העיר, העירותי״ (ישעיהו מא:כה).

ואם תעוררו פועל עם עיצור מוכפל שנגזר מן הפועל הקודם, ומשמעותו הזזה. זהו לשון נופל על לשון לתפארת המליצה, באותו משקל כמו ״תהותתו על איש״ (תהלים סב:ד).

את האהבה עד שתחפץ משמעות הדבר היא שכאשר היא תיארה את עצמת התשוקה וגודל האהבה והשקיעה בתענוגות אשר אין דומה להן ואין משלן, והזכירה את ההתאחדות עם האהוב וההצמדות לו, עד אשר חדלה מן ההנהגה החומרית, אז כביכול היא חששה שהכוחות הגופניים ימשכו אותה לפי מהלך החיים הטבעי ויגרמו לה לחזור להנהיג אותם, שזו הייתה המטרה המקורית של החיבור [בין גוף לנפש], וכך הם ימנעו ממנה את ההנאה הזו ויוציאו אותה מן השיכרון שהשתלט עליה באופן פעיל. לפיכך השביעה כל אחד מסוגי הכוחות האלה בשם השלמות שזכה לה במיוחד מאת נותן הצורות [האל], [וביקשה מהם] שימתינו לה ולא יעירו אותה משכרונה ולא יחסמו בפניה את הנאתה עד אשר יגרום לכך הרצון האלוהי. זאת שכן היא מוכרחה לשוב אליהם עד אשר תסתיים התקופה שנקבעה לחיבור [בין גוף לנפש] באופן טבעי לפי הרכב החומרים, שבגללו [החומרים האלה] הושפעו מן הכוחות האלה וקיבלו את הצורה הזו. מכיוון שכך הם פני הדברים, אל תמהרו אתם להוציא אותי מעל פני אהובי אשר זכיתי לפגישה הזאת עימו, שכן עד עכשיו אין לי ביטחון מלא שכאשר אבקש אותו [שנית] אמצא אותו. לפיכך הניחו לי להתמלא ממנו ואל תנתקו אותי ממנו. זוהי התחנה הראשונה מבין תחנות הנפש והיא תחילת הפגישה, ועליה נאמר ״יברכך ה׳ וישמרך״ (במדבר ו:כד), שכן בשלב זה הנפש עדיין חלשה, ועדיין לא זכתה לתכונה יציבה וחזקה של וודאות, שבאמצעותה תתייצב במצב קבוע ולא תוסיף לצאת ממנו. לפיכך היא זקוקה לשמירה מצד האל, ולהשגחה מקיפה שתשמור עליה מן המרמה של כוחות אלה וכוח המשיכה שלהם. [התחנה] השנייה היא מדרגה גבוהה יותר, שבה היא זוכה לאור אלוהי המאמת בפניה שמה שקודם פקפקה בו הוא אמת לאמיתה, ומבטיח אותה מפני המכשולים של אלה המחזירים אותה לאחור, ע״י כך שהם מעסיקים אותה באשליות ודברים דמיוניים, ובדרך זאת היא תזכה ליציבות ולקביעות יותר מאשר במדרגה הקודמת, ועל כך אמר ״יאר ה׳ פניו אליך ויחונך״ (במדבר ו:כה). אחריה באה מדרגת האמת הודאית והשלמות המובטחת מפני כל פגיעה, והאיחוד האמיתי אשר אין לאחריו פרידה, ועליו אמר הכתוב ״ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום״ (שם ו:כו). לפיכך אמרו אנשי המעלה המתבוננים בצפונותיהן של התחנות האלה והיודעים את מדרגותיהן וגבולותיהן: הנסיעה מתחלקת לשלושה חלקים: נסיעה אל האל, שהיא הפרישות ותרגול ומאמצים [רוחניים]. נסיעה עם האל, שהיא עבודת האל, צום ובקשת האל באופן מתמיד. נסיעה בתוך האל, שהיא ההגעה [אל המטרה] והשתקעות באהבתו מתוך ידיעה התגלותית גמורה, ושלא יישאר בנפש שום שריד משאר הנמצאים אלא רק ממנו יתעלה, עד כדי כך שהיא [הנפש] תעלם מעיני עצמה ולא תרגיש בקיומה מרוב עיסוקה באהבתו, וזהו השלום האמיתי אשר לא ישתנה ולא ייפגם ״וישם לך שלום״. כך אמר בסוף המדרגות ובאחרונה שבתחנות ״אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום״ (שיר השירים ח:י).

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ – השבועה הזאת היא כי לחוזק החשק להגיע אל התכלית אולי יהרסו ולא ידרכו אל זה השלמות בדרך הראוי. ולזה היתה הצוואה שלא יעירו ויעוררו האהבה עד שתחפץ. ואולם זכר צבאות ואילות השדה להיותם קלי המרוץ כאלו יאמר שהם עם חשקם קלות המרוצה אל התכלית ראוי שימנעו מזה אך ילכו בסדור הראוי מדרגה אחר מדרגה עד שיגיעו התכלית.

וכשהיתה בדמיונה על זה האופן מההנאה היתה משבעת את בנות ירושלם בצבאות או באיילות השדה אם יעוררו את האהבה – כלומר להניע משם את דודה כי בעבור שאהבה תחפץ לשבת עמו. ועודה שוקעת בזאת התשוקה בלבה והוא היה רחוק ממנה הרגישה בו אז בפתע.

ולרוב התשוקה שיהיה כן אמרה השבעתי וגו׳ והתנה שיזכו לטוב אם יעוררו את האהבה ממקומה: עד שתחפץ להגיע אליה. והנכון כי אמרה היא כמתלוצצת על שאר הבנות אשר לא ידעו ללכת לקראת האהבה כמוה שמשבעת אותן בצבאות או באילות השדה שהם בעלי חיים קרובים להם בצלמם אם יעוררו להגיע להן אהבתו. עד שתחפץ האהבה מעצמה לרדוף אחריהן כלומר שאם לא יתחילו באהבה לא ישיגו ממנו דבר והוא נכון מאד ומסכים למ״ש מענין ההתחלה.

{האזהרה מפני קפיצת דרך בהשגת השלמות}

השבעתי – אחרי הודיענו דרכי זאת ההשגה, והם המרוק והזיכוך טוב המדות הרמוז ב׳נאוו לחייך׳, וגם העלייה בעיוניות על ידי השכל הפועל אשר בנו ואשר מחוץ, ובסוף בדבקות התפוח הוא העלה הא׳ כנזכר, השביע אל השלמים בנות ירושלים אל יהרסו אל ה׳ לראות, שלא יעלו לזאת המדרגה האחרונה העליונה עד עלות אל השלמיות בהדרגה, והשביעם בשם הסבה הראשונה אשר המשילו מיד אחר זה בצבאות או באילות השדה, כאומרו ׳דומה דודי לצבי׳ וכו׳ (פסוק ט). ואמר ׳אילות השדה׳, וכן אחר שהמשיל משלו יתברך כרועה עדרו ירעה, חייב על המשל הזה להמשיל צבאותיו כצבאים ואילות. וההשבעה אם תעירו ואם תעוררו, שלא תרחיקוה ותשניאוה בענינים מטרידים, וגם שלא תקריבו ותעוררו את הדבר הנאהב ונכסף הנזכר, עד שתחפץ, עד יקנה שאר המעלות, ׳אין חפץ בכסילים׳ (קהלת ה, ג).

{שלוש רמות של תלמידים ושלוש השבעות}

ואם תשכיל תמצא כי כשם שהשביע לזה השלם התלמיד האחד מהות ההשגות הנזכרות למעלה ולכל שכמותו בזאת ההשבעה, ככה השביע לתלמיד השני השבועה הזו, למה שהוא צריך אליה, כאשר נבאר שם (להלן ג, ה). וגם אל התלמיד השלישי השביע השבעה ב׳מה תעירו ומה תעוררו׳ (להלן ח, ד), כי לאותה צריך, כמו שנבאר, כי מה שהשביע זה השלישי עוד ׳אם תמצאו את דודי מה תגידו לו׳ (להלן ה, ח) אינה ממין זה כמו שתראה. וכן תמצא שאמר בתלמיד האחד הזה ׳עד שיפוח היום׳ וכו׳ ׳על הרי בתר׳, ובשני ׳עד שיפוח׳ ׳אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה׳, ובשלישי אשר בסוף ׳ברח דודי ודמה לך׳ וכו׳ ׳על הרי בשמים׳, ושלשתם נבדלים זה מזה בהבדל (שלשתם) [מעלתם] כמו שנבאר בעזרת האל:

[אחרי דיבוריה אל שרי אומות העולם, עדת ה׳ פונה אל האומות עצמן]:

ובכן, השבעתי אתכם בנות ירושלים, שהן האומות¹, ׳השבעתי׳ בהודיעי ש׳חולת אהבה אני׳ (פסוק ה)⁠²: בצבאות או באילות השדה. שתהיו כ׳צבאות׳ וכ׳אילות׳ שאין להן כח להמלט מיד מתקומם זולתי בנוסם מפניו³, אם תעירו אותי בגזירותיכם להתפלל⁴: ואם תעוררו את אהבה. של דודי לרחם מרוב גזירותיכם עלי⁵ עד שתחפץ בזכות הדור או לקץ הימין⁶:

1. שנקראו ׳בנות ירושלים׳, כמש״כ לעיל (א ה).

2. ׳השבעתי׳ לשון עבר, ולכן מבאר שכנסת ישראל אומרת שכאשר היא אמרה לשרי האומות שכל תחלואיה ומכאוביה הם בגלל אהבתה את ה׳, השביעה בכך את האומות.

3. ראה איכה (א ו) ׳כאיילים לא מצאו מרעה וילכו בלא כח לפני רודף׳. הצבי והאייל אין להם כח להילחם נגד הבא עליהם, ודרך הצלתם היחידה היא לנוס על נפשם. והנמשל הוא שהגויים ינוסו ויגלו מארצם מחמת המציק הבא להילחם אתם. וקרוב לזה פירש רש״י ׳השבעתי אתכם - אתם האומות, בצבאות או באילות - שתהיו הפקר ומאכל כצביים ואיילים׳. ובכתובות (קיא.) אמרו שלישראל נאמר כן ׳אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה׳, וכן הוא בלקח טוב. ובשהש״ר כלל את שני העניינים: ׳שתי שבועות יש כאן, אחת לישראל ואחת לאומות העולם, נשבע לישראל שלא ימרדו עול המלכיות, ונשבע למלכיות שלא יקשו עול על ישראל, שאם מקשים עול על ישראל הן גורמין לקץ לבא שלא בעונתו׳.

4. השבועה שהשביעה כנסת ישראל את אומות העולם היא שלא יגרמו ע״י גזרותיהם שישראל יתפללו, כי אז יקדימו את הגאולה, וייענשו האומות ויצטרכו לנוס.

5. ׳אם תעירו׳ מוסב על ישראל שיתעוררו להתפלל, ו׳אם תעוררו׳ מוסב על אהבת ה׳ לישראל, שתתעורר גם מחמת רוב הגזרות. וכדברי רבינו בהבדל שבין ׳תעירו׳ ו׳תעוררו׳ כתב הגר״א: ׳אם תעירו׳ הוא למטה כאן, שיהיו מוכרחין לעשות תשובה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל אני מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן, ׳ואם תעוררו׳ הוא למעלה לרחם עלינו, ומבקש שלא ידחקו את הקץ׳. ובנוסח אחר שם: ׳הנה יש שני דחיקת הקץ, אחד ע״י שמריעין לנו ואנו עושין תשובה, ואחד על ידי צרות גדולות מקנא ה׳ לעמו וחומל עליהם׳.

6. לשה״כ בדניאל (יב יג), ו׳ימין׳ כמו ׳ימים׳. ו׳קץ הימין׳ הוא ׳בבוא גואל, שיהיה אחרית ימי האומות אויבי ה׳ ומלכותם, שתתמלא סאתם עד סוף מלואה, כאמרו (ירמיהו מו כח) כִּי אֱעֱשֶׂה כָלָה וגו׳, וכזה דיבר בלעם באמרו (במדבר כד יד) בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, כמו שהעיד באמרו (שם פסוק יז) וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת, וכן הנביאים באמרם (ישעיה ב ב, מיכה ד א) וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה׳ נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים׳ (לשון רבינו בבראשית מט א). ו׳קץ הימין׳ הוא הזמן ׳שתחפץ׳, אך רוב הרדיפות והצרות יכולים להעיר את אהבת ה׳ לגאול לפני כן, ואם יהיה כך, ייענשו הגויים שגרמו לכך. וזמן הקץ ׳שתחפץ׳ יכול להיות ׳בזכות הדור׳, אם זכו, ואם לא, יהיה ׳לקץ הימין׳, כשתתמלא סאת האומות, וכמו שאמרו בסנהדרין (צח.) ׳כתיב בעתה וכתיב אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה׳. וראה בפירוש רבינו לישעיה (כד כ-כב) שאם תהיה הגאולה רק בגלל שנתמלאה סאתם של הגויים, ולא בזכות ישראל, זהו זמן של ׳בעתה׳, וזה יקרה ׳מרוב ימים׳, שייפקדו ישראל רק אז. ומכאן עולה שהיתה אף אפשרות שתהיה הגאולה של ׳אחישנה׳ בלי ש׳זכו׳, אם רוב גזירות יגרמו לישראל להתפלל, ואז יזכו לגאולה על ידי תפילתם למרות שאינם ראויים, או שסבלם של ישראל תביא את ה׳ לרחם אף שישראל לא יתפללו. וכעין זה כתב האלשיך, שאם לא זכו ישראל תהיה הקץ ׳בעתה׳, ואז יש רק קץ אחד, אבל אם יזכו, ׳אחישנה׳, ובזה יש קיצים שונים ובהם מדבר כאן, סוג אחד נקרא ׳צבאות׳ וסוג השני ׳אילות השדה׳, וגאולת ׳אחישנה׳ תהיה או בזכות ישראל מרוב חפצם לאהבה את ה׳, או בגלל שיכבידו הצרות כל כך שנתעורר ונשוב ונגאל, וזהו כפילות ׳תעירו ותעוררו׳, שהשביע את הגויים אם תעירו את ישראל ע״י הצרות לאהבה אותי ולשוב, או אם תעוררו בהכבדת הצרות ביותר להביא את הקץ השני שהוא ׳כאילות׳, ׳ושמא תאמר, הלא טוב להם הוא שנעורר אהבתם אותך קל מהרה, לזה אמר ׳עד שתחפץ׳, כי הקצים של אחישנה לא אבחר בהיותם מחמת רוב צרה, רק מחמת חפץ מאליהם, וזהו עד שתחפץ כנסת ישראל להתעורר מאליה, כי אין ראוי להכביד בצרות על העדר תשובה עד עת קץ האחרון שהוא בעתה, כי אז הם חבלי משיח, כי אם לא אז אימתי יאריך להם והקץ בא׳.

ואם תעוררו. הוא״ו בגעיא בס״ס ובדפוסים ישנים כחברו שבסימן ג׳.

עד שתחפץ. התי״ו בסגול.

השבעתי – מלשון שבועה.

בצבאות – נקבות הצבאים.

באילות – נקבות האילים.

תעירו תעוררו – מלשון התעוררות, וכפל המלה לחזק הענין.

השבעתי – חזרה פניה כלפי הנערות, ותאמר להן אתן בנות ירושלים השבעתי אתכם להיות דומות לצבאות או לאילות השדה, להיות להפקר ולמאכל כמותן אם תעוררו אליכן אהבת החשוק ההוא עד שתהיה האהבה נחפצת לשוב אלי מעצמה, רוצה לומר כל עוד שלא שבה האהבה מעצמה אל תמאסו אותי בעיניו לעורר האהבה אליכן. וכאומרת אבל אחר שתשוב האהבה הנה לא יהיה לאל ידכן להמאיס אותי בעיניו ולעורר האהבה אליכם, ואין צורך אז אל השבועה. והנמשל הוא לומר כאילו כנסת ישראל השביעה את העובדי כוכבים ומזלות, ותאמר אשר כל עוד שלא שבה אלי אהבת המקום ברוך הוא מעצמה, שלא תכריחוני לעבור על דת להמאיס אותי בעיניו ולעורר אליכם אהבתו להמשיל אתכם עלי עד עולם לבל אצא מתחת ידכם, וכאומרת אבל אחר וכו׳ כמו במשל.

משל:

השבעתי – [בתוך כך רדפו אחריה בנות ירושלים השומרות אותה והיא רואה אותן מרחוק] אומרת להן. אני משביע אתכן. בל תעירו ותטילו איבה באהבה זאת. [מלשון ויהי עריך]. וכן אף בל תעוררו אותה. ר״ל לא לרחק ולא לקרב, רק עד שתחפץ. לפי חפץ האוהבים והחושקים, וזר בל יתערב ביניהם, ויען שאין איש שם במדבר רק צבאות ואילות השדה. משבעת אותם באלה, הם יהיו עדים ומתרים ומודיעים השבועה הזאת.

הדוד חלף הלך לו. והרעיה הושבה אל חדרי שלמה.

ובזה נשלם השיר הראשון.

מליצה:

השבעתי – בתוך כך התחילו כחות הגויה להתעורר מתרדמתם ולהשבית את החבור היקר הלז והנפש האלהית משבעת את בנות ירושלים שהם כחות הגויה בל ישבתו את האהבה הנפשיית ודבוקה בצור עוזה לא לרחק ולא לקרב. כי גם התעוררות האהבה הזאת באמצעות כחות החומריות היא אש זרה ואהבה בלתי נקיה מפניות חיצוניות רק עד שתחפץ האהבה בעצמה בהתעוררות הרוח להדבק ברוח אלהים. וכ״ש שלא ישביתוה ע״י שיטילו איבה בינה ובין דודה שבשמים ע״י שיפתוה אל חמדת העולם ואהבת זולתו. ויען שהנפש היא עתה במדבר חוץ מן העיר ר״ל שהתפשטה מן הגויה נפרדת מכל כחותיה כי דבקה ברוחניות ובשכל העליון ולא נמצא מליץ בינה ובין כחות הגויה רק נפש החיונית לבדה אשר עורקיה לא ישכבון והיא משלחת מעינותיה בנחלים ע״י מרוצת הדם הסובב מן הלב אל כל עורקי הגויה ואליו ישובון, והמרוץ הזה הולך במרוצה רבה סובב על כל פנות הגויה כ״ד או שלשים פעמים בשעה ונמשל במרוצתו לצבאות ואילות השדה בע״ח שמרוצתם קל מאד משבעת את כחות הגויה בצבאות האלה הרצים בל יפריעו חק האהבה.

רוח הקודש עלה מעל נפש שלמה, והיא הושבה ע״י שהקיצו כחות הגויה להסגר בבית כלא החומר כבתחלה.

ובזה נשלם השיר הראשון.

בצבאות וגו׳ – שתקחו משל מהן כמה חזקה עליהן אות נפשו, ולכן לא תעירו הערה קלה וכ״ש שלא תעוררו (בנין פִּעֵל הכפול) אהבה כזה בלבכן כי מנסה אני בעצמי שהיא כאש בוערת, הנאתה רבה, רק גם נזקיה רבים.

השבעתי אתכם – ר׳ יוסי ב״ר חנינא אמר, שתי שבועות יש כאן,⁠¹ אחת לישראל ואחת לאומות העולם. השביע לישראל שלא ימרדו בעול המלכות והשביע לאוה״ע שלא יקשו עולם על ישראל, שאם עושין כן הם גורמין לקץ לבא שלא בעונתו.⁠² (שם)

השבעתי אתכם – רבי חלבו אמר, ד׳ שבועות יש כאן,⁠³ השביע לישראל שלא ימרדו במלכיות ושלא ירחקו את הקץ⁴ ושלא יגלו מסטורין שלהם לאוה״ע⁵ ושלא יעלו חומה מן הגולה,⁠⁶ אם כן למה מלך המשיח בא לקבץ גליותיהן של ישראל.⁠⁷ (מ״ר)

השבעתי אתכם וגו׳ – אמר רב יהודה, כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנא׳ השבעתי אתכם וגו׳ ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ.⁠⁸ (כתובות קי״א.)

בצבאות – בשתי צבאות, בצבא של מעלה ובצבא של מטה, ואיזה זה, זה בשמים ובארץ.⁠⁹ (מ״ר)

בצבאות – באבות ובאמהות, מאי משמע, צבאות שעשו הם צביוני ועשיתי צביוני בם.⁠¹⁰ (שם)

בצבאות וגו׳ – מהו בצבאות או באילות השדה, א״ר אלעזר, אמר להם הקב״ה לישראל, אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה.⁠¹¹ (כתובות קי״א.)

בצבאות וגו׳ – מהו בצבאות או באילות השדה – במילה, מאי משמע, בצבא שיש בה אות, או באילות השדה – ששופכין דמם כדם צבי ואיל.⁠¹² (מ״ר)

בצבאות וגו׳ – רבנן אמרי, השביען בדורו של שמד.⁠¹³ מאי משמע, בצבאות – שעשו צביוני בעולם ושעשיתי צביוני בם¹⁴ או באילות השדה – ששופכין דמן על קדושת שמי כדם הצבי ואיל, הדא הוא דכתיב (תהלים מ״ר) כי עליך הורגנו כל היום.⁠¹⁵ (שם)

באילות השדה – זו חית השדה, האיך מה דאת אמר (איוב ה׳) כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך.⁠¹⁶ (שם)

באילות השדה – אלו השבטים, האיך מה דאת אמר נפתלי אילה שלוחה.⁠¹⁷ (שם)

את האהבה וגו׳ – איזו אהבה, רבי יודן אומיר, אהבה שאהב יצחק את עשו, ומהו עד שתחפץ – עד שנעשה חפצו של זקן,⁠¹⁸ ורבי ברכיה אומר, אהבה שאהב הקב״ה לישראל, ומהו עד שתחפץ – עד שתחפץ מלכות של מעלה.⁠¹⁹ (מ״ר)

עד שתחפץ – לכשתחפץ מדת הדין מאליה אני הוא מביאה בקולי קולות ולא אתעכב, לכך נאמר עד שתחפץ [וסמיך ליה קול דודי הנה זה בא].⁠²⁰ (שם)

1. ר״ל שתי פעמים כתיב בשה״ש השבעתי אתכם בלשון אחד, כאן ובפרשה ג׳ פסוק ה׳, אבל מה דכתיב עוד בפ׳ ה׳ פסוק ח׳ ובפרשה ח׳ פסוק ד׳ לא חשיב, מפני שבלשון אחר הם כתובים.

2. וע״ע מענין דרשה זו בכתובות קי״א א׳ ובדרשות הבאות כאן.

3. ארבע פעמים נמצא לשון כזה בקירוב בשה״ש, כאן ובפרשה ב׳ פסוק ו׳, בפרשה ג׳ פסוק ה׳, ובפרשה ח׳ פ׳ ד׳, אבל מה דכתיב בפרשה ה׳ פסוק ח׳ השבעתי אתכם אם תמצאו את דודי, איננו מן המנין מפני שהוא מענין אחר ואינו נוגע לדברים אלו שחשב.

4. פירש״י שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי, ויש גורסים שלא ירחקו, פי׳ בעונם, עכ״ל, ולולא דבריו יש לפרש הגירסא שלא ירחקו ע״פ מ״ש בסנהד׳ צ״ז א׳ ר׳ זירא כד הוי משכח לרבנן דהוו מתעסקי ביה [בזמן ביאתו של משיח], אמר ליה במטותא מינייכו לא תרחקוהו, ר״ל שלא תחשבו את הקץ, יען דקיי״ל כי משיח אינו בא רק בהיסח הדעת וכשמחשבים את הקץ אינם מסיחים דעתם מאותו הזמן ובזה עוד מרחיקים את ביאתו, והיא היא הכונה גם כאן.

5. יש מפרשים דהכונה סתרי תורה, וצ״ע בחגיגה י״א א׳, ויש עוד פירושים.

6. ר״ל להתקבץ ולעלות מן הארץ בחזקה, וכמ״ש ביומא ט׳ ב׳ אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא, ויתכן דהוא מלשון הכתוב (יואל ב׳) כאנשי מלחמה יעלו חומה, ואין זה שייך לשבועה הקודמת שלא ימרדו במלכיות, דשם איירי בנוגע בפנים המדינה.

7. יש לפרש הכונה א״כ למה מלך המשיח בא וכו׳, דהלא כל עיקר ביאתו לקבץ גליות ישראל, ואם ישראל יעשו מעצמן כזה א״כ למה תכלית ביאתו הוא.

8. הוא תפס את לשון הכתוב כפשטיה [ותפס בבל ע״ד הכתוב (ירמיהו כ״ז) בבלה יובאו ושם יהיו עד יום פקדי אותם]. אבל לא כן דעת החכמים זולתו, אלא דגם בזה״ז יש מצות ישיבת א״י, ומפרשי דפ׳ זה אם תעירו וגו׳ מוסב על העליה בחומה, כלומר יחד כולם וביד חזקה, כמש״כ בדרשה הקודמת. וכה מבואר בגמ׳ מעלית הרבה חכמים לא״י בחבה יתרה. ובדעת רב יהודה צ״ל דאע״פ דלדעת כמה ראשונים יש גם בזה״ז מצות ישיבת א״י [עי׳ מש״כ בתו״ת ר״פ ראה], זה הוא לדעתו רק באלה שיושבים שם מכבר שאסור להם לצאת מתוכה, ולא בעולים חדשים.

9. יתכן דרומז להפ׳ ויכלו השמים והארץ וכל צבאם.

10. מפרש צבא מלשון רצון, שכן הוא באורו בארמית כ״פ בדניאל (ד׳ ז׳) הוי צבא, אדון צבית ליצבא, ועוד, ור״ל שהם עשו רצוני ואני עשיתי רצונם.

11. נסמך על השבועות שהשביע הקב״ה את ישראל כמבואר בדרשות הקודמות.

12. אולי דריש צבא מלשון זמן וקץ, כמו הלא צבא לאנוש (איוב ז׳), חליפות וצבא, כל ימי צבאי (שם י׳ וי״ד), וכן דריש המלה לשתים צבא ואות, וכמילה היא מצוה הבאה לזמן מוגבל (לשמונה ימים) ויש בה אות ניכר בגוף כל ימי צבאו של אנוש.

13. ר״ל בקדושת אלה שעמדו בנסיון בעת ההיא.

14. דריש צבא מלשון רצון, וכמש״כ לעיל אות פ״ז. וענין שעשיתי צביוני בם הכונה שרצה כביכול שיתקדש שמו על ידם וכעין שדרשו בנדב ואביהוא ונקדש בכבודי (פ׳ תצוה) אל תקרא בכבודי אלא במכובדי, יעו״ש לפנינו בתו״ת.

15. והמליצה ששופכין דמם כדם צבי ואיל רומז ללה״כ בתורה (פ׳ ראה) בענין הקרבת צבי ואיל על הארץ תשפכנו כמים, והכונה ששופכים דמם כמים.

16. והברית הוא שבועה. ואיירי שאם יזכו ישלימו עמהם, ואם לאו יתקיים והשלחתי בכם את חית השדה, ועיין שבת ל״ג א׳.

17. נראה דתפס להזכיר את נפתלי משום דהוא מכונה בשם אילה, וכאן כתיב באילות, אבל אין ה״נ דמכוין לכל השבטים שנמשלו לחיות כמ״ש בסוטה י״א ב׳ אומה זו לחיה נמשלה, גור אריה יהודה, דן נחש, נפתלי אילה, ישכר חמור גרס, יוסף בכור שור, בנימין זאב.

18. שבשכר המאכל שהאכיל עשו ליצחק ברכו לבסוף, ובעוד שאותו זכות קיים צריכין להשתעבד תחת ידו, וזהו עד שתחפץ עד שיהיה קיים מה שנעשה בשביל מלוי החפץ.

19. דריש הפעל על המלכות, ויהיה התי״ו סימן נסתרת לנקבה והוי הקריאה עד שֶׁתַּחֲפׁץ.

20. יתכן דרומז להמבואר לעיל פסוק ב׳ בדרשה כשושנה בין החוחים שהיתה קשה להקב״ה גאולת ישראל ממצרים מפני מדת הדין שקטרגה עליהם שאינם ראוים לגאולה, וכן בכל גאולה, לולא קטגוריא מדת הדין כבר היתה הגאולה באה, וזהו שאמר לכשתחפץ [גם] מדת הדין בגאולת ישראל, והיינו לכשתפסוק מלקטרג עליהם אז ממילא אני מביאה, יען כי בזה הוא רצוני, ולא עוד אלא גם בקולי קולות כלומר בששון ובשמחה, ע״ד הכתוב קול ששון וקול שמחה, [או ר״ל בפרסום גדול] וע״ד הכתוב (ישעיהו כ״ט) מעם ה׳ צבאות תפקד ברעם וברעש ובקול גדול ועוד הרבה פסוקים כאלה, וכן כאן קול דודי הנה זה בא, דמוסב על זמן הגאולה.

ומחזירה היא את פניה כלפי הנערות ואומרת להן¹, הִשְׁבַּעְתִּי – אני משביעה² אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה – שתהיו הפקר ומאכל כצביים ואיילים³ שאין להם כוח להימלט מיד מתקומם, זולת בנוסם מפניו⁴, אִם תָּעִירוּ – אם תַּשְׂנִיאוּ⁵ ותמאיסו אותי בעיניו⁶ וְאִם תְּעוֹרְרוּ – ואם תערערו⁷ אֶת הָאַהֲבָה שביני לדודי לשנותה ולהחליפה ולעורר אותה אליכם⁸, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ – בעוד הוא חפץ בי ואהבתו תקועה בליבי⁹: ס

1. מצודת דוד.

2. מצודת ציון.

3. רש״י, מצודת דוד.

4. ספורונו.

5. רש״י.

6. מצודת דוד.

7. לעזי רש״י. ומצודת ציון ביאר שהוא לשון התעוררות וכפל את המילה לחזק הענין.

8. רש״י, מצודת דוד.

9. רש״י. והנמשל, כנסת ישראל כאילו השביעה את עובדי הכוכבים ומזלות ואמרה להם, כל עוד שלא שבה אלי אהבת המקום ברוך הוא מעצמה, אל תכריחוני לעבור על דתו להמאיס אותי בעיניו ולעורר אליכם אהבתו שאהיה כמותכם ולא אגאל לעולם מתחת ידכם, מצודת דוד. ובמדרש, אמר ר׳ חלבו ארבע שבועות יש כאן, אחת משביע את ישראל שלא ימרדו על מלכות ה׳, ואחת שלא ידחקו את הקץ, ואחת משביע על המלכות שלא יקשו עול על ישראל שאם יקשו עול על ישראל הם גורמים על הקץ לבוא שלא בעתו, ואחת שלא יגלו מסתורין שלהם לאומות העולם, מדרש רבה, לקח טוב.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון