ולפי שמשנתנה רשות (בבא קמא ס׳ ע״א) למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע ובין זמן לזמן, לכן הוצרך לומר האל ית׳ אל המלאך המשחית רב עתה הרף ידיך, ואמר זה בסוף השלשה ימים להיות הזמן מוגבל מאתו יתברך ולהיותו על ירושלם שהיתה משבט יהודה שרובם לא חטאו בשבע בן בכרי. אבל חז״ל הסכימו שלא התמיד הדבר כי אם זמן מועט, אמרו במדרש תהלי׳ (מזמור י״ז), ויתן ה׳ דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד, בא וראה רחמיו של הקב״ה, אעפ״י שבחר דוד שלשה ימים דבר שהם שלשים ושש שעות וכו׳. א״ר תנחומא באותה שעה נכנסו עשרת הדברות, ושתי לוחות, ושלשה אבות, וחמשה חומשי תורה, ושבעת ימי השבת, ושמונת ימי המילה, והם כלם שלשים וחמשה, ובקשו מלפני הקב״ה לוותר להם לכל אחד שעה אחת בזכותו, שאם נתבטלו ישראל מן העולם אין מי שישמור אותם ויתבטלו מאליהן, וביטל הקב״ה בזכותם שלשים וחמש שעות, ובאותה שעה שנשתיירה מתו בה שבעים אלף איש. ורבנן אמרי אבישי בן צרויה נפל שהיה שקול כנגד שבעים אלף מישראל, הה״ד רב עתה הרף ידיך, טול הרב שבהם, מיד מת אבישי שהיה שקול כנגד רובה של סנהדרין ע״כ. וזה נכפל בפרק הרואה (ברכות דף ס״ב ע״ב) ובפרקי ר׳ אליעזר (ריש פרק מ״ג), ואמרו שם שבעים אלף אנשים אין כתיב כאן, אלא שבעים אלף איש, שהוא אבישי. ולפי זה הדעת יהיה מאמר רב עתה הרף ידיך קודם במעשה לאמרו וימת מן העם, אבל על דרך הפשט מתו שבעים אלף איש. ובהיות שמלאך המות היתה ידו נטויה על ירושלם לשחתה, ניחם ה׳ על הרעה ואמר למלאך המשחית רב במה שמתו עד הנה עתה הרף ידיך, רוצה לומר אל תשחת יותר. ורלב״ג כתב שהמלאך הזה היה נביא, ולזה נראה אל דוד בהקיץ, והוא נקרא משחית, על דרך (בראשית יט, טז) כי משחיתים אנחנו את המקום, להיותו מביא את הדבר שם במלאכות ה׳, ושזה הנביא היה פנחס שהיה חי בימי דוד, והוא אמר לגד שיאמר לדוד שיבנה מזבח בגורן ארונה כמו שנזכר בדברי הימים, והוא באמת דעת נפסד, כי איך יאמר הכתוב על הנביא וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם? ואיך יאמר עליו רב עתה הרף ידיך, והנה לא היה הנביא הורג העם ולא יצטרך לומר אליו הרף ידיך, ואיך יתישב ויאמר דוד אל ה׳ בראותו המלאך המכה בעם על הנביא, כי הוא תמיד היה עמו? ואם היה שם פנחס איך הביא גד הדברים אל דוד ולא אמרם הוא בעצמו? אבל כל זה בדאי ודמיון כוזב נטה אליו החכם הזה, להמשכו אחרי הקדמותיו שהמלאך אי אפשר שיורגש בחושים, וכבר כתבתי שזה אמת במהותו הרוחני, אבל אינו מהבטל (כמו שהסכימו עליו התורניים) שבדרך נס נראה באויר דמות מלאך וחרב בידו סמוך לגורן ארונה, כדי שיראהו דוד ויתפלל אליו ויעתר האלהים לארץ ותעצר המגפה, ויהיה סימן לדוד כי הוא יהיה מקום התפלה והסליחה ושם יבנה הבית המקודש, ולזה אמר בדברי הימים שהיה המלאך עומד בין שמים ובין הארץ. ובמדרש (שם) אמרו בשעה שראה דוד את המלאך נצטנן דמו מיראתו, שנאמר ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו. ואפשר לפרש הענין הזה והמלאך הנזכר הנה, שהוא המגפה עצמה, ושהיא היתה משחתת בעם, וכמו שכתבתי החלאים והרעות כולם להיותם שלוחי ההשגחה יקראו מלאכים, כי כל שליח וגם כל רוח יקרא מלאך, כמו שאמר (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, ואמר (שם עח, מט) ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, וכמו שזכרו הרב המורה, ועל זה אמר בדרך ההמשל וישלח ידו המלאך ירושלם לשחתה, כלומר שהיתה המגפה מתפשטת והולכת מעיר אל עיר דרך ירושלם, כמו שתדבק הדבר מעיר אל עיר, ולפי שנחם השם על הרעה ועצר המגפה אמר שצוה למלאך המשחית הרף ידיך, רומז להעצר הדבר. ואמרו ומלאך ה׳ הנה עם גורן ארונה, רמז שהיתה המגפה כבר בגורן ארונה שהיה סמוך לירושלם, וכאלו היה הדבר כבר מגיע אל העיר, ולזה אמר בדברי הימים שהיה המלאך חרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם, לרמוז שהיתה ירושלם מוכנת להתדבק בה המגפה, ולהיותה רבתי עם היתה בהכנה רבה לקבל ההיזק הדבריי, וזהו החרב הנטויה על ירושלם, וכן אמרו שהיה עומד בין הארץ ובין השמים, נאמר על היות הדבר מסובב מפועל ועונש אלהי הנרמז באמרו שמים, ומחטאת ישראל והכנתם לקבל העונש והוא אמרו ובין הארץ. ואמנם אמרו ויאמר דוד אל ה׳ בראותו את המלאך המכה, אין ראוי שיפורש שהיה זה אחרי שאמר הקב״ה למלאך הרף ידיך, אבל אחרי שזכר הכתוב הענין כמו שקרה, הודיע עוד צדקת דוד וחסידותו שקודם זה בראותו המלאך המשחית מכה בעם, רוצה לומר שראה המות הולכת בין העם וראה המתים במגפה (והוא משל המלאך שזכר) נבעת (כמו שאמר בדברי הימים) מפני המלאך, והיה זה לפי שהדברים המפחידים יפחידו בראותם יותר ממה שיפחידו מפי השמועה, ולזה עם היות שדוד חם לבו בקרבו ויצר לו כשמעו דברי הנביא, הנה יותר ויותר נבעת בראותו האנשים אשר סביבו משרתיו עושי דברו נגפים ונופלים ארצה מתים בפתע פתאום, כי זו היתה ההפחדה העצומה.