לשון הסתה שאחריו ב׳ מורה שמגרה אותו על חברו ע״י שנאה ומשטמה כמו אם ה׳ הסיתך בי, ותסיתני בו לבלעו, והמינוי הזה לא בא מדוד מפני שנאה או כדי להרע להעם, מה היה הקצף הגדול הזה, והלא גם משה ושאול מנו את ישראל, וכפי דברי מהרי״א לא נתנו שקלים במדבר סיני ובערבות מואב, ולמה בכל מקום תפס לשון פקידה ופה השתמש בפעל מנה, ובפעל ספר, ומה ההבדל ביניהם, ומה היה כונת דוד בזה לאיזה תכלית היה דבר המלך נחוץ למנותם עתה דוקא לעת זקנתו מה שלא התעורר על זה כל ימי מלכותו, בדה״י כתוב שיואב השיב לו הלא אדוני המלך כולם לאדוני לעבדים ולמה יבקש הדבר הזה, משמע שבקש זה מפני שחשב שאינם עבדיו ושמורדים בו, ואיך יהיה זה, ולישב הסתירה במנין העם בין החשבון שבספר שמואל להחשבון שבדה״י, וכן בשקלים שנתן בעד הגורן יש חלופים בין שני הספרים:
ויוסף אף ה׳ – אביר המפרשים השר מהרי״א העתיר בזה המקום דברים הנה לא יאבה לשמוע אל דעת רש״י והרמב״ן בפירשו התורה,
שחטא דוד היה מה שמנה אותם לגלגלותם ולא ע״י שקלים, כי הוא מוכיח בראיות לפי דעתו שישראל במדבר סיני ובערבות מואב וכן הלוים שם נמנו לגלגלותם לא ע״י שקלים, וכן שאול מנאם שתי פעמים, ולדעתו לא צותה התורה ע״ז שלא למנאם שלא על ידי שקלים, ודעתו כדעת הרלב״ג שהיה החטא על ששם בשר זרועו בבטחו על רוב עמו עי״ש.
וכה דברי עקדת יצחק פרשת תשא ומבלי אכניס את עצמו פה בעקר הדרוש הזה שאין פה מקומו אצלי, אומר יהיה איך שיהיה התורה העידה שהמנין הוא סבה אל ביאת הנגף, כמו שאמר ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, וזה יהיה מג׳ פנים:
אם מצד עין הרע כמו שאמר הפילוסוף שמבעל הנפש הקנאי יצאו מן העין קצת אדים מהמותרות אשר ידחם הטבע ויפעלו בארסיותם על המוכן להתפעל מהם עד שימיתו אנשים העלולים לכך, כאשר ימית האפעה בהבטתו.
אם מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. והוא כי כל קיום והעמדת זרע בית יעקב והופרתם והרבותם הוא נגד המערכה שהיא מתנגדת אל העם הזה שהוציאם ה׳ והפלם מממשלת הוראת הככבים והמזלות אל ההשגחה האלהית, ודרכי ההשגחה כולם הם נסים נסתרים לא גלוים, שה׳ לא ישדד סדר המערכה בפרסום, רק בהסתר, ולכן כל עוד שאינם נמנים יפרו וירבו בדרך נסיי, אבל כשימנו ויודע מספרם, שאז בהכרח לגלות הנס לעין כל וזאת לא יעשה.
ועוד בה שלישיה, כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כולם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם שאז יתחשב איש איש לבדו, יחופשו עונותיו ואז יהיה בהם נגף.
ועתה גם אם נאמר כדעת הרבנים האלה שישראל נמנו במדבר ובימי שאול שלא ע״י שקלים, לא יפלא לנו מאומה על שבמנין זה של דוד היה הנגף בעדת ה׳, והוא בשנבדיל תחלה בין ארבע לשונות נרדפים שבאו על המנין, בשלש השתמש פה, לך מנה את ישראל, ופקדו את העם, וידעתי את מספר העם, שהם, מנה פקד ספר.
ועוד ישמש בפעל נשא – נשא את ראש בני גרשון. ואומר כי פעל ספר בא על הספירה בעצמה, שסופר אחד שנים שלשה, כמו וספרה לה שבעת ימים, וספרתם לכם ממחרת השבת, שעל זה לא יצדק רק לשון ספירה שסופר הימים.
ופעל פקד בא על סכום המנין, אחר שספר הפרטים ויאמר סך הכל כך וכך ישמש בלשון פקד, וירמוז ג״כ אל תכלית הספירה, למשל מלך הסופר חיילותיו לדעת סכומם, הוא פוקד על ענינם, מי ילך למלחמה וכמה ילכו, ובזה משתתף עם הוראה השנית שיש לפעל פקד, ה׳ צבאות מפקד צבא מלחמה
(ישעיהו יג) וכן אמר במד׳ שה״ש (פ׳ אחת היא יונתי).
מספר – זה המנין מפקד זה הסכום, וכן תמצא שבכל מקום שידבר על פעולת הספירה הסדוריית זה את זה לא יוכל להזכיר לשון פקד, אספרם מחול ירביון, כי עתה צעדי תספור
(איוב יד), תספור ירחים תמלאנה
(שם לט), והכהו כדי רשעתו במספר
(דברים כה).
אולם פעל מנה בא גם על דבר שכבר יודע מספרו ומונה לדעת אם לא חסר ממה שהיה, כמו שאמר עוד תעבורנה הצאן ע״י מונה
(ירמיהו לג), לדעת אם חסר מהם, למנות ימינו כן הודע, וחסרון לא יוכל להמנות, מונה מספר לככבים, רצה לומר שמונה שלא יחסר מספרם לעולם, ואמר אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה, כי העפר לא יצוייר בו המינוי שאם יוקח אבק דק מן העפר ישאר בשלימותו כמו שהיה, וכן ישראל כשיחסר מהם יתמלא תיכף, ועל זה אמר מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, תפס מינוי אצל עפר.
ופעל נשא בא על הפקידה שיש בו נשיאות וחשיבות. כמו ראש אנשי המלחמה שישא ראשו שהוא איש גבור ומצביא המלחמה, וכן במדרש במדבר פ״ד, אינו אומר פוקד אלא נשא לשון נשיאות וחשיבות.
עפ״י הקדמה זו נבוא אל הביאור, הנה תראה שבמנין של חומש הפקודים וערבות מואב לא השתמש לא בפעל מנה, (כי לא היה הכונה לדעת אם חסר מהם) ולא בפעל ספר, כי לא היה כונתו הספירה מצד עצמה רק בפעל פקד ובפעל נשא, שמצד שהיה במנין זה התנשאות וחשיבות אמר פעל נשא, ומצד שתכליתו היה לדעת הסכום הכולל אמר פקד.
וכן אצל שאול אמר: ויפקדם בטלאים.
אמנם אמר שם במספר שמות, רצה לומר שהספירה לא היה שספר הגלגולת שבזה יש עין הרע, רק שספר השמות, כל אחד כתב שמו ושם משפחתו וע״י שספר השמות ידע סכומם, אבל לא אמר ספור את בני ישראל או ויספור כי זה אינו ראוי רק הפקידה לדעת הסכום הכולל, שבזה לא שיך עין הרע, ולא הטעם הג׳ שהפריד היחידים לבדם, כי הלא מקבץ הסכום הכולל, וגם לא הטעם השני שאין הברכה שורה רק בדבר הסמוי מן העין, כי לא פקד רק צבא המלחמה, והפחותים מבן עשרים נשארו בלא מנין, והברכה עדיין מסותרת בנסי ה׳ הנסתרים.
אמנם במספר הזה שספר יואב השתמש בג׳ לשונות אלה לגלות מה היה כונת דוד בזה, ואופן חטאו בדבר זה. ואומר בעז״ה, הנה מצאנו כי עד העת ההיא לא התיחדו אנשי החיל מי יצא בצבא, רק בכל עת בא מלחמה בארצם, יצא כרוז מן המלך שיצאו העם למלחמה, והלכו כל החרדים למצותו, הלא תראה כשפקדם שאול בבזק היו ישראל שלש מאות אלף ואיש יהודה שלשים אלף
(שמואל א יא) וכשפקדם בטלאים היו איש ישראל מאתים אלף ואיש יהודה עשרת אלף, מבואר שמאה אלף מישראל ועשרים אלף מיהודה נשארו בביתם בפעם הזאת, והנה קודם שהיה המרד של אבשלום שהיו כולם נאמנים למלכם, ידע כי עת ישמיע את העם יצאו כולם למלחמה באהבתם אותו, אבל אחר שנתהוה המרד של אבשלום ואחריו של שבע בן בכרי שראה דוד שלב ישראל נוטה מעליו, וירא כי עת תקראנה מלחמה ישארו רובם בביתם, לכן כמו שהנהיג בעת ההיא לקחת מאתם מס מה שלא היה קודם לכן שנתנו הכל ברצון (כנ״ל פ׳ כד) כן רצה להנהיג שכל יוצאי צבא יהיו מופקדים במספרם ויהיו כתובים בפנקס המלך עד שבעת מלחמה ידע מי החסר מהם אשר לא בא לעזרת ה׳ בגבורים וענוש יענש, כמו שהוא היום אצל מלכי ארץ, שבני החיל נזכרים ומנוים ומוכרחים לצאת לקראת נשק בעת הצורך.
והנה הכתוב אומר: ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה.
ופירשו מהרי״א:
שהיה החרון אף על שמרדו במלכות בית דוד והלכו אחרי שבע בן בכרי, שבזה רצו לפרוק עול מלכות בית דוד ועול מלכות שמים, ומענין זה בא עליהם העונש בזה הדבר עצמו, שעלה על לב דוד שלבם רחק ממנו, ולא יעזרוהו בעת מלחמה, וזה שאמר ויסת את דוד בהם, כאילו הטיל קצת שנאה ביניהם, שלא האמין להם כמקודם, ומזה גזר לאמר לך מנה את ישראל ויהודה, שלא הי׳ תכלית כוונתו לפקוד את העם לדעת סכומם, רק למנותם לדעת אם יחסרו מהם בשעת מלחמה, שזה גדר המנין, ובדה״י פירשו יותר במה שאמר: ויעמד שטן על ישראל ויסת את דוד בהם למנות את ישראל שעמד בזה שטן ויעורר מדנים שהטה לב דוד לזה, כי ה׳ לא הסית אותו רק אנשים משטינים, רק ה׳ לא הטה לבבו אל שלא יאמין לשוא נתעה. והנה הגם שאמר למנות את יהודה ג״כ, עקר כונתו היה על ישראל שעזבוהו והלכו אחרי שבע בן בכרי, מה שאין כן בני יהודה דבקו במלכם, ועל זה בדה״י אמר רק למנות את ישראל.