ואמר צר לי מאד נפלה נא ביד ה׳ כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה, ר״ל שהרעב יצטרך לבני אדם, כי ילכו למצרים או לשאר האומות לשבור לחם, והמלחמה הנה היא עוד נפילה בידי אדם, ומלבד המות אשר בשניהם יש עוד קלון מתמיד וחרפה רצופה שיבואו לידי אויביהם שהיו קודם זה נכנעים תחת ידם, ולזה היה מוטב לנפול ביד ה׳ כי במות אשר יגזור האלהים לא יפול קלון כלל, וטוב שיכנע האדם למלך גדול משיכנע לאדם פחות, וזהו נפלה נא ביד ה׳, ועוד סבה שנית כי רבים רחמיו, מה שבני האדם לא ירחמו עליהם. ובמדרש (מ״ש ריש פרשה ל״א) אמרו, שאמר דוד בלבו אם אומר רעב, יאמרו ישראל מה איכפת לו לבן ישי על אוצרותיו הוא בוטח, וישראל ימותו ברעב, ואם בוחר אני חרב, יאמרו על גבוריו הוא בוטח, והוא אינו יוצא כבר למלחמה, יצא הדבר שהכל שוין בו. דבר אחר אם אומר אני רעב אין רעב בלא חרב, ואם אומר אני חרב אין חרב בלא רעב, יבא הדבר שאין בו לא חרב ולא רעב. ויש אומרים גד רמז לו שיבחר בזה, שאמר מה אשיבה שולחי דבר, הוא דבר באותיותיו. ואחרי הקפת אמתת הדרוש ופי׳ הפסוקים אשיב אל השאלות, וכבר קדמה תשובת השאלה הראשונה והשאלה הששית, ואם לשנית אומר שהמגפה הזאת באה בחטאת ישראל ממה שמרדו בדוד לנטותם אחרי שבע בן בכרי, ומה שעשה דוד ממנין העם היה מהסתת השם להעניש השם את ישראל על ידו, אמנם דוד באמרו אנכי חטאתי ואנכי העויתי חשב שהיתה המגפה על המנין ותלה הדבר בעצמו, כמו שיעשה הרועה הנאמן שחביבין עליו צאנו כעצמו. ולשאלה השלישית אומר שהמגפה בטבע תתיחס למנין מצד היזק העין הרע בדברים הנמנים, כאמרם (תענית ח׳ ע״ב) אין הברכה שורה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר (דברים כ״ח ח׳) יצו השם אתך את הברכה באסמיך וגומר, ומה שמצינו שבמדבר סיני ובערבות מואב נמנו ישראל ולא מתו, היתה הסבה בזה לפי שנמנו במצות השם, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ומה שאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה׳ בפקוד אותם וגומר, הוא במנין שיעשו בבחירתם לא בצווי האלוה ית׳, וכבר זכרתי שלא היה זה מצות עשה, ולא היה המני׳ לגלגולת מצות לא תעשה, ושדוד שצוה למנותם בעצמם בלי אמצעות דבר אחר (והפסוקים מורים עליו) לא היה בזה עובר על התורה. ולשאלה הרביעית אשיב שהמגפה אשר תבא בדברים הנמנים, היא בהיזק עין הרע אשר יבא אחרי המנין בטבע, ושלזה כוון באמרו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, לא שיהיה עונש אלהי שיצטרך להקדים אליו בטבע האזהרה, אבל בימי דוד לא היה המנין סבה ראשונה בדבר כי אם חטאת ישראל ופשעם, והמנין היה כלי להענישם בו על ידי עין הרע. והנה בחר האל ית׳ להענישם בזה האופן, לפי שלא ידעו כי בעבור מה שמרדו בדוד היו נענשים ויוסיפו עוד שנוא אותו, ולכן סדר ענשם על ידי דוד באופן נסתר, ואחרי שהתפלל דוד עליו הגביל הקב״ה ענשם ולא הניחם להתפשטות ההיזק כפי טבעו. הנה א״כ במה שאמרתי הותרו השאלות שנית שלישית ורביעית, ואמנם היתר השאלה החמשית הנשארת יבא אחרי זה: