ויבן דוד שם מזבח וגו׳
ויעתר ה׳ לארץ וגו׳ – אמר ר׳ תנחומא ורב ביבי בשם ר׳ אלעזר בן יעקב נמשלו ישראל בחול. מה החול הזה את חסר בו גומא מבערב בשחרית את מוצא אותה שנתמלאה מאיליה. כך כל אותן האוכלסין שנפלו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה. הדא הוא דכתיב יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים וגו׳
(מלכים א ד׳:כ׳). אמר ר׳ יהודה ברבי סימון אנא לא שמעתה מפומיה דאבא. חבריא אינון שמענוה מפומיה דאבא
ויעתר ה׳ לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל. כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה וגו׳
(בראשית מ״ו:כ״ו) ובני יוסף אשר יולד לו במצרים
(בראשית מ״ו:כ״ז). ר׳ לוי בשם ר׳ שמואל בר נחמן ראית מימיך אדם נותן לחבירו ששים וששה וחוזר ונותן לו אף שלשה והוא מונה אותן שבעים. אלא זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות והוא מונה אותה. שנאמר ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי אשר ילדה אותה ללוי במצרים
(במדבר כ״ו:נ״ט). ר׳ לוי בשם ר׳ שמואל בר נחמן למוד הוא הקב״ה שהוא מונה את השבט הזה עד שהוא במעי אמו. הדא הוא דכתיב לידותון בני ידותון גדליהו וצרי וישעיהו חשביהו ומתתיהו ששה
(דברי הימים א כ״ה:ג׳). בפרט חמשה ובכלל ששה. אלא זה שמעי שמנאו הקב״ה עד שהוא במעי אמו. ואם יאמר לך אדם העשירי שמעי. אמור לו עשירי לדוכן. ויש אומרים בן דן השלים עמהם.
בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב ובן דן חושים בני דן חושים
(בראשית מ״ו:כ״ז). הדא הוא דכתיב ויבאו הגלעדה ואל ארץ תחתים חדשי ויבאו דנה יען וסביב אל צדון
(שמואל ב כ״ד:ו׳): ויבאו הגלעדה – גרש, ארץ תחתים חדשי – בית ירח, דנה – פנייס, דנה יען – מדה כנגד מדה. דן נכנס בצלמוניתו אצל אביו ומתברך בשבעים אלף. ובנימין נכנס בעשרה ומתברך בארבעים אלף.
ויש אומרים סרח בת אשר השלימה עמהן. שנאמר: ותקרא אשה חכמה וגו׳ ויקרב אליה
(שמואל ב כ׳:ט״ז-י״ז) – אמרה ליה קצור את ולית את לפום שמך. ותאמר לאמר דבר ידברו בראשונה
(שמואל ב כ׳:י״ח) אין את בן תורה ואין דוד בן תורה וכן התמו על כן תמו דברי תורה לא כן כתיב כי תקרב אל עיר וגו׳
(דברים כ׳:י׳). שמא למלחמה כתיב. אמר לה ואת מאן. אמרה ליה אנכי שלומי אמוני ישראל
(שמואל ב כ׳:י״ט) אני שהשלמתי מניינם של ישראל במצרים אני היא שהשלמתי נאמן לנאמן יוסף למשה. מה אתה מבקש להמית עיר
(שמואל ב כ׳:י״ט). ולא עוד אלא שאני אם בישראל למה תבלע נחלת ה׳
(שמואל ב כ׳:י״ט). מיד ויען יואב ויאמר חלילה חלילה לי
(שמואל ב כ׳:כ׳) שני פעמים. אלא חלילה ליואב חלילה לדוד חלילה לדוד חלילה למלכותו. אלא לא כן הדבר כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד
(שמואל ב כ׳:כ״א). אם במלך למה בדוד ואם בדוד למה במלך. רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון ללמדך שכל מי שמעמיד פניו במלך כאלו העמיד פניו בתלמידי חכמים. על אחת כמה וכמה שהיה דוד מלך ישראל ותלמיד חכם. אמר ר׳ יודן כל המעיז פניו במלך כאלו מעיז פניו בשכינה. שנאמר נשא ידו במלך בדוד
(שמואל ב כ׳:כ״א). במלך זה מלך מלכי המלכים הקב״ה. ואחר כך בדוד זה דוד מלך ישראל. תנו אותו לבדו ותאמר הנה ראשו מושלך אליך וגו׳
(שמואל ב כ׳:כ״א). ומנן הוה ידעה. אלא אמרה כל מאן דמחצף אפיה במלכות בית דוד מרים הוא רישיה מן לעיל. מיד ותבא האשה אל כל העם בחכמתה
(שמואל ב כ׳:כ״ב). ומה היתה חכמתה. דאמרה להון לית אתון שמעון בדוד הידא אומה רמת בהון או הידא הוא מלכות קמת קדמיהון. אמרין לה ומה בעי. אמרה להון אלף גוברין הוא בעי לא טב לכון למיתן אלף גוברין ולא למחרב מדינתכון. אמרו לה כל בר נש ובר נש יהיב לפום מה דאית ליה. אמרה להון אנא אזלא ומפייס ליה דלמא הוא שביק ציבחר. עבדת גרמה אזלה ואתת אמרה להון חמש מאה גברין הוא בעי לא טב למיתן ליה חמש מאה גברין ולא למחרב מדינתכון. עתדין ליה חמש מאה גברין. אמרה אנא אזלא ומפייסא ליה דלמא הוא שביק ציבחר. עבדת גרמה אזלה ואתיא אמרה להון חד גבר הוא בעי מנכון. אמרין לה אי טב קרתה הוא אנן יהבין יתיה ליה. אמרה להון אכסנאי הוא ושבע בן בכרי שמו. מיד עמדו כל העם ויכרתו את ראש שבע בן בכרי וישליכו אל יואב וגו׳
(שמואל ב כ׳:כ״ב).
אמר ר׳ שמואל בר נחמן אמר ר׳ יונתן מפני מה זכו מרדכי ואסתר ליעשות נס זה על ידם. מפני אשתו של שמעי אם אביהם שהצילה שני צדיקים מן ההריגה ואלו הן אחימעץ ויונתן. בשעה שרדפו עבדי אבשלום אחריהם רצו והכניסו לביתו של שמעי. מה עשתה אותה הצדקת הכניסה אותם בתוך הבאר ופירעה את עצמה וישבה על פי הבאר כדי שתציל את שני הצדיקים מן המיתה. כיון שנכנסו עבדי אבשלום וראו אותה שהיא מפורעת חזרו לאחוריהם אמרו אפשר שני צדיקים חבויין בתוך הבור ואשה חשובה כזו מפורעת עליה. מנא לך. דהכי כתיב ותקח האשה ותפרוש את המסך על פי הבאר ותשטח עליו הריפות
(שמואל ב י״ז:י״ט). מהו ותשטח עליו הריפות. שחירפה וניוולה את עצמה כדי שתציל את שני הצדיקים מן המיתה. אמר לה הקב״ה הואיל ובזית את עצמך על שני הצדיקים הללו אני אוציא ממך שני צדיקים שיעמדו בפרצותיהן של ישראל ובשבילן אני מציל את ישראל מן ההריגה. ערב ט׳ באב כל אותן השנים שהיו ישראל במדבר היה כרוז יוצא מלפני משה ומכריז הכל ילכו לחפור. והלך כל אחד ואחד וחפר קבר לעצמו והיה לן בה. למחר היה מכריז יוצא ומכריז יבדלו החיים מן המתים. והיו עומדין ומוצאין עצמם חסרים ט״ו אלף בפרוטרוט עד שחסרו שש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרון גם כן עשו כן ועמדו כולן. כיון שראו שעמדו כולן נתייראו ואמרו שמא טעינו בחשבון החודש. חזרו בליל עשירי ולנו כל אחד ואחד בקברו. למחר עמדו כולן. עוד חזרו בליל אחד עשר וכן בשנים עשר וכן בשלשה עשר וכן בארבעה עשר וכן בחמשה עשר באב. וכיון שראו שאין אחד מהם מת ידעו שבטלה הגזרה ועשאוהו יום טוב. וכך שנו חכמים: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים וכו׳
(משנה תענית ד׳:ח׳).
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.