Rut 3 – רות ג‏ – Mikraot Gedolot

וַאֲמַר הַבִי סוּדַרָא דַּעֲלַךְ וַאֲחִידִי בֵיהּ וַאֲחֵידַת בֵּיהּ וְכָל שֵׁית סְאִין דִסְעוֹרִין וְשַׁוֵּי עֲלָהָא וְאִתְיְהֵב לַהּ כֹּחַ מִן קֳדָם יְיָ לְסוֹבָרוּתְהוֹן וּמִן יָד אִתְאֲמַר בִּנְבוּאָה דַּעֲתִידִין לְמִפַּק מִנַּהּ שִׁתָּא צַדִּיקֵי עָלְמָא דְּכָל חַד וְחַד עֲתִיד לְמִהְוֵי מִתְבָּרַךְ בְּשֵׁית בִּרְכָן דָּוִד וְדָנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי וּמַלְכָּא מְשִׁיחָא וְעָל בּוֹעַז לְקַרְתָּא.

[ב] וַיֹּאמֶר הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר עָלַיִךְ – הָבָה כְּתִיב, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ בִּלְשׁוֹן זָכָר שֶׁלֹא יַרְגִּישׁ בּוֹ בְּרִיָה.

וְאֶחֳזִי בָהּ – מְלַמֵּד שֶׁחָגְרָה מָתְנֶיהָ כְּזָכָר.

וַיָּמָד שֵׁשׁ שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ – אָמַר רַבִּי סִימוֹן דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא בְּצִפּוֹרִי, וְכִי יֵשׁ דַּרְכּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ לִשָּׂא לוֹ אִשָּׁה בְּשֵׁשׁ שְׂעוֹרִים, אוֹ דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְהִנָּשֵׂא בְּשֵׁשׁ סְאִין, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן בִּזְכוּת וַיָּמָד שֵׁשׁ שְׂעוֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ, זָכָה וְעָמְדוּ מִמֶּנָּה שִׁשָּׁה צַדִּיקִים, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד בָּהֶן שֵׁשׁ מִדּוֹת, דָּוִד, חִזְקִיָּהוּ, יֹאשִׁיָּהוּ, חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל, וַעֲזַרְיָה, דָּנִיֵּאל, וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: יֹדֵעַ נַגֵּן (בְּכִנּוֹר) וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה׳ עִמּוֹ (שמואל א ט״ז:י״ח). חִזְקִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא וגו׳, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם (ישעיהו ט׳:ו׳). וְאִיכָּא דְאָמְרֵי לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה כְּתִיב חָסֵר מ״ם. יֹאשִׁיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וגו׳ (ירמיהו י״ז:ח׳). חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מאוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וגו׳ (דניאל א׳:ד׳). דָּנִיֵּאל, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָה בֵּהּ (דניאל ה׳:י״ב). מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה׳ רוּחַ חָכְמָה וגו׳ (ישעיהו י״א:ב׳).

[ג] וַיָּבֹא הָעִיר – וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לְמֵימַר אֶלָּא וַתָּבֹא הָעִיר, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וַיָּבֹא הָעִיר, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עִמָּהּ שֶׁלֹא יִפְגְּעוּ בָּהּ אֶחָד מִן הַבַּחוּרִים.

ויאמר הבי המטפחת וגו׳ וימד שש שעורים – רמז לה שעתידה להעמיד ששה בנים של שש מדות. אלו הן: דוד ודניאל ומלך המשיח וחנניה מישאל ועזריה. דוד מניין שנאמר איש יודע נגן וגו׳ (שמואל א ט״ז:י״ח), חנניה מישאל ועזריה מניין שנאמר ילדים אשר אין בהם כל מום וגו׳ (דניאל א׳:ד׳), דניאל דכתיב (ורוח) [די רוח] יתירה ביה (דניאל ו׳:ד׳), מלך המשיח מניין שנאמר ונחה עליו רוח ה׳ וגו׳ (ישעיהו י״א:ב׳).

ויאמר הבי המטפחת – מלמד שמדבר עמה לשון זכר¹ שלא ירגישו בה אחד מן הבחורים.

ואחזי בה ותאחז בה – מלמד שהיא אחזה כזכר.

וימד שש שעורים – (ברמז קב״ה).

ויבא העיר – לא היה צריך קרא למימר אלא ותבא העיר, אלא מלמד שהיה הולך אחריה עד שהגיעה לפתחה של עיר.

1. השוו רות רבה ג׳:ט״ו ״הבה כתיב...⁠״.

וקאל האתי אלמנדיל אלתי עליך ואצ׳בטי בהא וצ׳בטתהא וכאל סת ויבאת שעיר ואעטאהא ודכ׳ל אלקריה.

ואמר תני המטפחת¹ אשר עליך ותפשי² בה, ותפשה בה, ומדד שש איפות³ שעורים ונתן לה⁴, ונכנס⁵ העירה.

1. אלמנדיל – הובא גם כנוסח אחר בש. וכן תרגם הרמב״ם בפיה״מ לכלים (פכ״ח מ״ד, פכ״ט מ״ב), והוא כיסוי לשיער הראש. וכ״כ ר״ת הירושלמי: תרגם בזה [-פסר פיה, והוא הלשון המכוון בד״כ לרס״ג] מטפחת ראש [-אלוקאיה] והוא ידוע שהוא סודר או מטפחת וכיוצא בה שתהיה על ראשה או כיסוי של כסת וכל הדומה לו. אך קיגדב ונוסח אחר בש: אלקנאע (או אלמקנעה׳). והוא תרגום רבינו לצעיף שכיסתה בה רבקה את פניה (בראשית כד, סה), ובארצות המזרח עוטפות בו הנשים את ראשן (הגהות ר״ח כסאר שם). וכ״כ בספר השרשים לר״י אבן ג׳נאח ולרד״ק (שורש טפח).

2. משורש צ׳בט, וכן להלן בפסוק זה. ובו תרגם רבינו לשון תפישה (דברים ט, יז; שם כב, כח), שהיא אחיזה בחזקה, והוא מחמת כובד משקל השעורים. ק: אמסכי, ונמשך אחר תפסיר רבינו לבראשית (כה, כו) ב׳ידו אוחזת בעקב עשו׳ ובשאר מקומות שתרגם כן לשון אחיזה.

3. ויבה, כמו לעיל (ב, יז) בכל התפסירים. שאר התפסירים שינו כאן ונקבו שמות מידות אחרות. קש: אצואע, יגדב: מכאיל. ושתיהן מידות נפח ואין עניינן לשעורים. אכן לדברי הכל אין מדובר בשעורים בודדות והחסיר הכתוב את שם המידה, וכמו שכתב ר״ת הירושלמי, וכן דעת התרגום, ולא כרש״י שכתב ע״פ סנהדרין צג. ופירושו שם, שנתן לה שש שעורים ממש.

4. קש הוסיף: בסכ׳א – בנדיבות.

5. דכ׳ל - כעין זה ישגב. ק נקט כאן לשון נוספת לביאה – ראח, שהוא לשון הליכה, וצ״ע טעמו.

פקאל להא, האתי אלקנאע אלד׳י עליך ואמסכי בה, פאמסכת אלקנאע, וכאל סתהֵ אצואע שעיר וחמלהא בסכ׳א, וראח אלקריה.

המטפחת – הצעיף.

שש שעורים – שש סאים שעורים וישם עליה בנדיבות וילך העירה.

שש שעורים – אי איפשר לומר שש סאין, שאין דרכה של אשה לשאת כמשאוי זה. אלא שעורים ממש, ורמז לה שעתיד לצאת ממנה בן שמתברך בשש ברכות: רוח חכמה ובינה עצה וגבורה דעת ויראת י״י (ישעיהו י״א:ב׳).⁠^א

א. בכ״י לייפציג 1 הובאו כאן ביאורים שצוינו כתוספת: ״מי, ויאמר אל יודע – למי אמ׳? רב הונ׳ ר׳ ירמיה: כל אותו הלילה היה שטוח בעז על פניו ואו׳: רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא נגעתי בה, ובכן אל יודע, שלא יתחלל שם שמים בפרהסיא. מי את בתי – מה עניינך, מה עשית, וכן מי לך כל המחנה וגו׳, וכן ויאמר מי שמך.⁠״

Six measures of barley – It is impossible to say [that it means] six se'ah, because it is not customary for a woman to carry such a [large] load; rather, [it means] literally, six barleycorns; and he hinted to her that there was destined to emerge from her a son who would be blessed with six blessings: "the spirit of wisdom and understanding, counsel and might, the spirit of knowledge and fear of Adonoy.⁠"¹

1. Yeshaya 11:2. Alternatively, this is the equivalent of a kav which is one sixth of a se'ah, also referred to as a שש and mentioned in Yechezkel 45:13. The Mishnah in Maseches Pe'ah (8:7) states that a poor person who is traveling from place to place must be given not less than a half kav of wheat from which to make bread. Bo'az therefore gave Naomi a whole kav, one half for Rus and the other half for herself. (Malbim) The six barleycorns may allude to the six righteous men, each blessed with six virtues are destined to descend from this marriage: Dovid, Daniel, Chananya, Mishaeil, Azaryah and Moshiach. (Targum)

ויאמר הבי המטפחת – הב^א כתי׳ מלמד שהיה מדבר בלשון זכר כדי שלא ירגיש שום אדם בו.

ואחזי בה ותאחז בה – מלמד שחגרה מתניה כזכר.

וימד שש שערים – דרש בר קפרא בצפרין וכי יש דרכו של מלך לישא לו אשה בשש שעורים או יש דרכה של אשה לישא שש סאין אלא רמז לה שעתידין לצאת הימנה ששה בנים שמתברכין בשש ברכות דניאל חנניה מישאל ועזריה דוד ומשיח, במשיח כתיב (ישעיהו י״א:ב׳) ונחה עליו רוח יי׳ רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יי׳, בדוד כתיב (שמואל א ט״ז:י״ח) ראיתי בן לישי בית הלחמי ידע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר ויי׳ עמו, בדניאל חנניה מישאל ועזריה כת׳ (דניאל א׳:ד׳) ילדים אשר אין להם כל מאום וטובי מראה ומשכלים בכל חכמה וידעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמד בהיכל המשפט מפורש בפ׳ חלק; פשטיה דקרא וימד שש שעורים ששה פעמים מלא הרחת, ונתן לה.

וישת עליה ויבא העיר – והלא היה צריך לכתוב ותבא אלא מלמד שהיה בועז הולך לפניה כדי שלא יפגעו בה פריצים.

א. כן בכ״י מוסקבה 510 ובדפוסים. ברות רבה: ״הבה״.

ויאמר הבי המטפחת אשר עליך – כמו הבה נתחכמה לו (שמות א׳:י׳).

וימד שש שערים^א וישת עליה – שש מידות שעורים במידה היוצאה ורגיל⁠{ה} בעיר.⁠^ב

א. כן בפסוק. בכ״י ברלין, פראג, המבורג: ״השעורים״.

ב. כן בכ״י המבורג. בכ״י ברלין, פראג חסר: שעורים במידה היוצאה ורגילה בעיר. ייתכן שביאור זה הינו של רשב״ם.

הבי – הזמיני, כמו: הבה נתחכמה לו (שמות א׳:י׳).

שש השעורים – שש המידות.

{המטפחת – טלית.⁠^א} (כ״י המבורג 32 בלי חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)⁠^ב

^ג

א. בכ״י המבורג: טלת.

ב. החתימה חסרה כאן, אך הביאור חסר בכ״י ברלין, פראג של ר״י קרא, ואם כן סביר להניח שהוא מרשב״ם.

ג. עיין בהערות על פירוש ר״י קרא ד״ה ״וישת״.

וימד שש שעורים – ספר הכתוב מה שנתן לה.

ובדרש: שש צדיקים יעמדו ממנה.

AND HE MEASURED SIX MEASURES OF BARLEY. Scripture tells us what Boaz gave to Ruth. According to the midrash¹, the six measures of barley allude to six righteous men who will descend from Ruth.⁠²

1. Ruth Rabbah 7:2.

2. The six righteous men are David, Hezekiah, Josiah, Chananiah, Micha'el and Azariah, Daniel, and the Messiah. Chananiah, Micha'el, and Azariah are counted as one person, for they acted in concert.

שש שעורים – שש מדות, כנגד קבין או סאין.

המטפחת – כמו ״המטפחות והחריטים״ (ישעיהו ג׳:כ״ב).

ויבא העיר – בועז.

הבי המטפחת – תני המטפחת.

שש שעורים – שש סאים שעורים.

הבי – עניינו תני, והוא לשון תרגום.

המטפחת - כמו ״המטפחות והחריטים״ (ישעיהו ג׳:כ״ב), ופי⁠[רושו]⁠^א שיהיה המטפחת הצעיף והמטפחות^ב הם הצעיפים, וכן בדברי ר״ל ״מטפחות - ספרים שבלו, עושים אותם תכריכים למת מצוה״^ג, ובעבור שהזכיר הכתוב וימד שש שערים וישת עליה, יש להאמין שהיה בגד רחב שהיתה מתעטפת בו אחרי שהיה מכיל שש מדות שעורים.

ואחזי בה – החי״ת כחטף קמץ, והוא צווי מהבנין הקל.

ותאחז בה – ר״ל במטפחת, ובא ותאחז על משקל ותאמר.

וימד שש שעורים – ר״ל שש מדות קטנות משעורים.

וישת עליה – ר״ל שמדד שש מדות שעורים ושם אותם על המטפחת להיות להם תמורת שק, או יאמר וישת המטפחת עם השעורים של רות.

ותבוא העיר – ר״ל אל העיר.

א. נוסף מעל למילה.

ב. במקור ״והמטחות״, עם פ׳ מעל האותיות מ׳ וט׳. Perreau (עמ׳ 32) העתיק ״מטפחות.

ג. תלמוד בבלי מגילה כ״ו ע״ב.

שש שעורים – ידוע זה החשבון אצלם.

הבי המטפחת וגו׳ – רוצה לומר: הכיני הצעיף אשר עליך ואחזי בקצותיו. והוא מדד שש מדות שעורים וישת עליה במטפחת ואחר זה בא בועז אל עיר בית לחם.

ויאמר הבי המטפחת אשר עליך וגו׳ – כתרגומו הבי סודרא דעליך וגו׳ וכל שית סאין דשעורין ושוי עלה ואייתי לה כח מן קדם יי׳ לסוברותהון. ומן יד אתאמר בנבואה דעתידין למיפק מינה שיתא צדיקי עלמא דכל חד וחד עתיד למהוי מתברך בשית ברכן דוד חזקיהו ויאשיהו ודניאל וחברוהי ומלכא משיחא. והשש ברכות הן רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יי׳.

ויבא העיר – בועז כי נזדרז לדבר מצוה ובפרט כי נשבע לה בשם יי׳ ואין להשיב.

וַיָּמָד.⁠¹ שלא יכבד, ושתחזיקהו המטפחת²: שֵׁשׁ שְׂעֹרִים. ששה קבים שהם סאה³, והם כמו מזון שתי סעודות לשתיהם לשבעה ימים, כאמרם ז״ל (משנה עירובין ח׳:ב׳) ׳שתי ידות לכיכר מג׳ לקב׳⁴:

1. יש להבין מה צורך למדוד מתנה.

2. היה צריך למדוד כדי שיהיה שיעור שתוכל לשאת לביתה, וגם שתכיל אותו המטפחת.

3. בסנהדרין (צג:) איתא: ׳אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי, מאי דכתיב (פסוק יז) שש השעורים האלה נתן לי, מאי שש השעורים, אילימא שש שעורים ממש, וכי דרכו של בועז ליתן מתנה שש שעורים, אלא שש סאין, וכי דרכה של אשה ליטול שש סאין. ופירש רש״י, ׳דשש קבין או שש לוגין ליכא למימר, דלא מייתי בגורן מדה פחותה מסאה׳. ומזה דרשו שם שנתן לה שש שעורים כפשוטו לרמז על שש צדיקים שייצאו ממנה, וראה טעמא דקרא שיש לפרש שבאמת נתן לה שש קבין, ואף שאין זו צורת המדידה בגורן, עשה כן כדי לרמז לה שש צדיקים.

4. במשנה שם: ׳כמה הוא שיעורו [של עירוב], מזון שתי סעודות וכו׳, מכיכר בפונדיון מד׳ סאין בסלע, רבי שמעון אומר, שתי ידות לכיכר משלוש לקב׳, ׳שהשתי סעודות הן שני שלישי כיכר שכל שלושה כיכרות מהן קב [שהכיכר הוא שליש קב, וכל סעודה הוא שליש כיכר], נמצא שלפי דעת רבי שמעון יש בקב תשע סעודות׳ (פירוש המשניות להרמב״ם שם), א״כ בששה קבין ישנם נ״ד סעודות. ובכתובות (סד:) ׳המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות לה משני קבין חטין או מארבעה קבין שעורין׳, ובגמרא שם מבואר ששני קבין הוא מזון י״ח סעודות, ולא היה צריך לתת אלא מזון י״ד סעודות לשבוע, ע״ש, ונראה שכוונת רבינו שכיון שנתן לה שעורים, היה עליה לתת כפול כמבואר במשנה ששיעור שעורים כפול משל חיטים, וראה פאה (ח׳:ה׳) ׳אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים׳, הרי שהשעורים שווים חצי מן החיטים. ונמצא שבששה קבין שעורים יש שיעור כ״ז סעודות, שהוא חצי מנ״ד הנזכרים, ודייק שהוא ׳כמו מזון שתי סעודות לשתיהם לשבעה ימים׳, שהוא קרוב לכך אך קצת פחות. וראה מה שאמר רבי יוסי במשנה וכפי שהתבאר בגמרא שם, שאין צורך בשיעור כפול שעורים מחיטים אלא במקום שהשעורים רעות.

ויאמר הבי המטפחת. במדרש רבתי דרות הבה כתיב מלמד שהיה מדבר עמה בלשון זכר שלא ירגיש בו בריה וכתב בעל מתנות כהונה צריך לומר מכן היה כתוב בספרים שלהם שבספרי שלפנינו כתוב הבי גם בעל שרש ישי כתב שלא נמצא כן בכל בספרים שלנו ובמסורת שלנו מהדפוס כאן וגם בירמיה סוף סימן ל״ט כתוב דפלוגתא על דין אמנם במסרות כ״י נמסר מסרה הנזכרת ט׳ חסר א׳ בלישנא בלא פלוגתא כלל.

וימד שש שעורים – נראה שהיה מדת קב שהוא ששית הסאה, שכן היה דרכם לחלק מדה גדולה לשש חלקים כמ״ש (יחזקאל מו) וששיתם את האיפה, והמדה הזאת נקראת שש, והדין הוא שאין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר המחזיק חצי קב, ונתן לנעמי ורות קב שהוא מזון סעודת שחרית לשתיהן, ובזה גילה שיגמר הדבר היום ולא יצטרכו על סעודת הערב, ויבא העיר.

המטפחת – שרשו ׳טפח׳ הקרוב ל׳תפח׳ בלשון ארמי נפח וצבה. אם כן מטפחת – בגד רחב להתעטף.

ויבא – אחר זרוח היום.

ואחזי בה – מלמד שחגרה מתניה כזכר.⁠¹ (שם)

וימד שש שעורים וגו׳ – דרש בר קפרא, וכי דרכו של בועז ליתן מתנה שש שעורין,⁠² [ואם תאמר הני שש שעורין – ששה סאין הם,⁠³ והא כתיב וישת עליה] וכי דרכה של אשה לישא שש סאין [אלא רמז רמז לה] שעתידים לעמוד ממנה ששה צדיקים ולכל אחד ואחד בהם ששה מדות,⁠⁴ ואלו הן, דוד, חזקיהו, יאשיהו, חנניה, מישאל ועזריה, דניאל ומלך המשיח,⁠⁵ בדוד הוא אומר (שמואל א ט״ז) יודע נגן בכנור וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה׳ עמו, בחזקיה כתיב (ישעיהו ט׳) למרבה המשרה ולשלום אין קץ, פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום, ביאשיהו כתיב (ירמיהו י״ז) והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו, בחנניה מישאל ועזריה כתיב (דניאל א׳) ילדים אשר אין בהם כל מאום וטובי מראה וגו׳⁶ בדניאל כתיב (שם ה׳) כל קבל די רוח יתירא ביה,⁠⁷ במלך המשיח כתיב (ישעיהו י״א) ונחה עליו רוח ה׳ רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת יראת ה׳.⁠⁸ (שם)

ויבא העיר – והלא היה צריך לומר ותבא העיר, אלא מלמד שהיה מהלך עמה עד שהגיעה לפתח העיר כדי שלא יפגעו בה אחד מן הבחורים.⁠⁹ (שם)

1. כי המטפחת משמשים בה לבד לכסוי הראש גם לחגורה, כמבואר בסוף מגילה ל״ב א׳ בתוס׳, ויען כי לא יתכן לפרש כאן שצוה עליה להסיר מטפחת הראש ותלך בראש מגולה, כי הלא איסור ממש יש בזה לצאת בראש פרוע, לבד שאין זה מדרך הצניעות, לכן מפרש שחגרה מתניה במטפחת כזכר, לסימן שהיא אשת חיל, שכן כתוב במעלות האשת חיל (משלי ל׳) חגרה בעוז מתניה, ויתכן שלכן עשתה רות כן כדי להפיק רצון ממנו, כמו שעשתה עוד דברים לתכלית זו, כמש״כ ורחצת וסכת וגו׳.

2. כך הוא הלשון בגמרא סנהדרין צ״ג א׳, ובמ״ר הלשון וכי דרכו של מלך לישא לו אשה בשש שעורין, ואינו מבואר, וכנראה ט״ס הוא, וכדי להשוות עם לשון הגמרא נראה דצ״ל לישא משא שש שעורין, ולישא משא הוא מלשון וענין וישא משאות מאת פניו (פ׳ מקץ) ור״ל מתנות, והיינו כלשון וענין שבגמרא.

3. ר״ל וקיצור לשון הוא, כאשר כן מצינו כמה מקראות קצרים במקרא כמו שהארכנו להביא דוגמאות רבות לזה בתורה תמימה פ׳ וירא בפסוק ויהי כאשר התעו אותי אלהים יעו״ש.

4. דריש שתי פעמים שש, ששה צדיקים ושש מדות, ע״פ כפול לשון שש שעורים שבפסוק זה ובפסוק י״ז.

5. חנניה מישאל ועזריה חשיב בחד, משום שמעלתן שוה, כבסמוך.

6. וסוף הפסוק ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים.

7. והמשך הפסוק ומנדע ושכלתנו מפשר חלמין ואחוית אחידן ומשרא קטרין.

8. ועיין בסוגיית הגמרא בסנהדרין צ״ג א׳ וב׳ קצת שינוי גירסא בענין אגדה זו.

9. עיין לעיל במ״ר עה״פ וישכב בקצה הערמה.

וַיֹּאמֶר הָבִי – הכיני¹ הַמִּטְפַּחַת – הצעיף² אֲשֶׁר עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי בָהּ – בִּקְצוֹתֶיהָ³, וַתֹּאחֶז בָּהּ וַיָּמָד – ומדד שֵׁשׁ שְׂעֹרִים בלבד⁴, כמות אוכל לארוחת שחרית לה ולנעמי⁵, וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ, ולאחר מכן וַיָּבֹא – בא בועז אל הָעִיר בית לחם⁶:

1. רלב״ג.

2. רלב״ג.

3. רלב״ג.

4. רש״י. ור״י קרא ורלב״ג מבארים שש מידות שעורים. ומלבי״ם מבאר כי המידה היתה קב שהוא שישית הסאה. ורמז לה שעתיד לצאת ממנה בן שמתברך בשש ברכות רוח חכמה ובינה עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳, רש״י. ואבן עזרא מבאר ע״פ הדרש רמז לה כי יצאו ממנה שישה צדיקים.

5. לרמוז לה שעוד היום יסתיים עניינה, ועד הערב לא יזדקקו יותר לתרומות, מלבי״ם.

6. רלב״ג.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון