וייטב לבו – מהו וייטב לבו – שברך על מזונו,1 דבר אחר וייטב לבו – שאכל מיני מתיקה שהיא מרגלת לשון לתורה,2 דבר אחר וייטב לבו שעסק בדברי תורה שנאמר טוב לי תורת פיך וגו׳, דבר אחר וייטב לבו שהיה מבקש אשה, שנאמר מצא אשת מצא טוב.3 (מ״ר)
לשכב בקצה הערמה – בעו מיניה מר׳ פינחס בר חמא, בועז גדול הדור היה ואת אמרת ויבא לשכב בקצה הערמה, אמר להו, לפי שהיו אותו הדור שטופים בזמה והיו נותנין שכר לזונות מן הגרגות.
4 (שם)
1. לא נתבאר ענין זה, ומאי רבותי׳, אך בתרגום מפרש כאן ענין זה בזה״ל, ובריך שמא דה׳ דקביל צלותי׳ ואעדי׳ כפנא מן ארעא דישראל. אמנם גם זה גופא צריך באור, איפה מרומז ענין תפלתו בזה, אבל יתבאר עוד ע״פ התרגום לעיל פרשה א׳ פסוק ו׳ כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה׳ את עמו לתת להם לחם, ותרגומו בזה״ל, ארום דכר ה׳ ית עמי׳ למתן להון לחמא בצלותא דצלי בועז חסידא, ומבואר לפי״ז דענין הברכה היה שהודה להקב״ה על ששמע תפלתו להעביר הרעב.
2. לא נתבאר ענין זה, והמפרשים לא בארו מאומה, ואמנם כנראה יתבאר ע״פ מש״כ בכל בו סימן ע״ד במנהגים קדומים, שכשהתינוק מתחיל ללמוד מאכילין אותו מיני מגדים ומתיקה, כדי שיהיו דברי תורה מתוקין בפיו, ונראה דזה מיוסד בכלל על מ״ש בכריתות ו׳ א׳ סימנא מילתא היא, ולכן נוהגין לאכול בריש שתא מיני מתיקה וכמבואר בגמ׳ שם. והלשון מרגלת לשון שבמדרש כאן הוא מעין הלשון ביבמות פ״ה ב׳ הוא מרגילתה והיא מרגילתו, ר״ל מחזר וממשיך אחר הדבר, וזוהי הכונה שאכל מיני מתיקה שהם מרגילים את האדם לטעום טעם מתיקות בד״ת ע״פ סימנא מילתא כמבואר. ויתכן עוד דמצייר בזה את אהבת בועז לתורה שהיה חושש שמא לאחר האכילה יהיה גופו מכביד עליו ולא יעסוק בתורה בחביבות יתירה, לכן עשה דבר לסימנא מילתא שאכל מיני מתיקה וכמבואר. והלשון וייטב דריש על התורה שמכונה טוב כמש״כ טוב לי תורת פיך, כי לקח טוב נתתי לכם, כנודע.
3. ויתפרש ע״פ מ״ש ביבמות ס״ב ב׳ השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה.
4.
וכמש״כ (הושע ט׳) אהבת אתנן על כל גרנות דגן, היה יירא גם מעבדיו שלא יגנבו ויתנו לזונות ולא רצה שיעשו עבירה ובפרט בממונו, וגם כי הצדיקים ממונם חביב עליהם לפי שרחוקים מן הגזל, לכן שכב בעצמו בגורן לשמור.