ויבכו בנ״י ישראל את משה כו׳ – בגמרא פ״ק דסוטה ומלאכי השרת אומרים צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל, עיין בכל המאמרים שם. דע כי יש בכי ומספד, בכי יש גם על עולל שנשרף באש אם לב אבן לו ימס כמים ויבך, אמנם מספד הוא התעוררות מדרכי המת ומדותיו ופעולותיו לזולתו, וזה שאמר מספד על שדים, פירש על משפיע לזולתו כמו השד שמניק ומשפיע להבן וכמוש״א שני שדיך זה משה ואהרן, כי אם לא להשפיע לזולתו הרי עשה בשביל אהבת עצמו, וזה לספוד לשרה [שכך עשתה טוב והרבתה חסדים לאחרים עד כי משרי נהיה שרה וכפרש״י כי שרה סתם שמה שהיא שרה על כל] ולבכותה, עליה בעצמה [שלא זכתה לקבל עונג מבן שעשועיה מחמד נפשה להובילהו למטרה לראות ממנו זרע אשר זה חפץ האדם]. והנה למי יאות לספוד למי שידע דרכיו מיום הולדו עד מותו, כי אם לא כן אולי יפליג ויהיה בכלל כשם שנפרעין כו׳, ואם יקטין או ימעט זה בזיון להנספד, לכן ביעקב שהיה משפיע רק י״ז שנה במצרים ולא ידעו דרכיו מיום הולדו כתיב ויבכו אותו מצרים, אולם כשעלו לקברו כל עבדי פרעה וזקני מצרים ויבאו בעבר הירדן אז היו אותן שהכירו אותו מנעוריו ויספדו שם מספד גדול, כי הכנענים היו יודעים אותו מנעוריו והמצרים מזקנותו. והנה במשה לא כתיב הספד, וע״ז אמרו כולם טעמים כי אין אנו יכולים להספידו, כי יש אשר בהתחלף הזמנים אז יהיו הפעולות אשר היו רמות בערכן במצב העם והזמן החולף, ובמצב הנוכחי של ההספד אין זה פעולה נאותה וידוע זה לחכמים כי הטובות הן בהצטרף להזמן והעם, ובפרט מקודם מתן תורה לאחר מתן תורה, כי ישראל נקראו אדם, ששם אדם יאמר על היחיד ועל המין בכלל ואינו בא בריבוי אדמים שכולן הן אדם אחד ומועיל אחד לחברו לפי שכולן המה קוים הפונים אל מרכז אחד הוא הבורא יתברך אשר נקרא לבן של ישראל וכמו שכתוב צור לבבי וחלקי (לשון רז״ל) וע״פ דרכי התורה המאחדת אותן, וכן אמרו במד״ר שבעשו כתיב נפשות ביתו וביעקב נפש לפי שעובדין לאל אחד הן נפש אחד, ולכן אמרו במכילתא שה פזורה ישראל מה שה אחת לוקה באחד מאבריה והיא מרגשת בכל אבריה כך ישראל אחד לוקה וכולן מרגישין, והפליגו רז״ל בזה שאמרו שאם היתה אשה מעוברת כו׳ ונבח בה כלב והפלה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, כי הישראל בכללן הם מעון ומדור לשכינת השי״ת, ולכן מה שהיה נאות קודם מתן תורה כמו שאם ראה איש מצרי מכה עברי בן דת מאמין בה׳ אמת ומכיר מציאותו הסתכן עצמו והכניס עצמו לספק מיתה עבור זה, אם כי היא מצוה רבה וחשובה זה קודם מתן תורה אשר כל אחד היה לעצמו, לא כן אחרי מתן תורה יש חק ומשפט ואסור להסתכן עבור זה, כי אם ירצה למסור עצמו, אבל הוא היזק כללי להכלל כולו וכולן הם מרגישין בהעדרו ואיך רשאי להזיק להכלל וכיו״ב הרבה [ולכן בן נח מותר ליהרג על מצות שאין צריך ליהרג עליהן, משא״כ בישראל לשיטת רמב״ם, יעוי״ש, ולכן בתמר היא מוצאת ולא רצתה להלבין פני אדם ודו״ק], וא״כ איך יוכלו להספיד אותו אחרי אשר מה שהיה מעלות רמות ונשאות קודם מתן תורה, אחרי מתן תורה אשר הוא חק ומשפט בצרוף הכללי אז הוא אסור לעשות, וזה צדקת ה׳ עשה אז לפי המקום הזמן והעם, ולפי מה שראה תקון פרטי נצרך, אולם כעת משפטיו עם ישראל הוא הכלל אשר בצרופו נקרא ישראל יש משפט מה שאסור להרוס גדר הכללי.
והסבה השני׳, כי אם יבוא אדם לעיר אשר היא נהרסה, אין בה למוד ומוסר ודרך ארץ, והאיש יטריח ללמד את בניהם ולהשכילם ולהדריכם ולהעלותם על במתי המושכלות והפעולות הצודקות ואחר זה יתרגלו, ואחר זמן הרבה ישכחו הסבה ראשונה אשר הביאם לזה, כן משה לקח עם ממצרים הללו עובדי ע״ז כו׳, וממרים היו וכל שעה רצו לחזור למצרים, ונשאם כאשר ישא האומן את היונק בזרועו יקבצם, והביאם לכל המידות הטובות ודרכי ה׳ הגבוהים, וארבעים שנה לימד אותם תורה ומצות, ונעשו מאושרים בשלמותם, עד כי מהם היו אומרים כי כל העדה כולם קדושים כו׳, א״כ אינם יודעים מה להוקיר אותו, כי הורגלו בדרכי הצדק ועשות מישרים, אולם הקב״ה אמר מי יקום לי עם מרעים, כשהיו ישראל מרעים, מי יתיצב לי עם פועלי און, מי יודע דרכיו אשר נתן נפשו עליהם עד כי הביאם להיות גוי קדוש עם סגולה, ואיך יוכלו להספידו ובאמת כל מעלתם ורוממותם הלא מאתו היה זאת להם.
הסבה הג׳, כי האדם בראשיתו עיר פרא אדם יולד, וצריך להתחזק בדרכי ה׳ לעקור ממנו כל רגש כבוד ותאוה ואז ניכר הפעולה בכל רגע ורגע, כמו שהולך התינוק לבית הספר הלא מרגיש שלומד בכל יום דבר חדש עד כי יגבה לבבו בדרכי ה׳, אז אינו ניכר ומורגש הפעולה בחוש, אבל בכ״ז הפעולה יותר נמרצה מאשר תפעול בעת ילדותו רק שאינו מורגש, והנה כבר בארנו דברי הירושלמי אברהם נטל את היצר ופישר עמו שנאמר ומצאת את לבבו נאמן כו׳ דוד לא היה יכול לו והרגו שנאמר ולבי חלל בקרבי, כי יצר האפקורסי המטעה בשכליות בחקירות שוא אינו יכול להיכבש מפני הניצוח רק מפני מופתים המראים דרך ויכוח, וזהו דרך פשרה, וזה היה אצל אברהם, שחקר כל הספיקות באמונה ונתוכח בפלסופיה עד כי הכיר את בוראו מעצמו ולא ידע מי הוא הבורא ונגלה עליו ואמר אני בעל הבירה, אמנם אצל דוד היה יצר תאוני, ותאוה יבוטל רק כי ידכאהו בנצוח גמור, וזה ולבי חלל בקרבי, אבל אין פשרה עם יצר התאוני, ולכן כתיב באברהם לבבו, ששני לבבות המה יצ״ט ויצה״ר, ששניהם נאמנו ונתפשרו, ובדוד כתיב ולבי חלל זה יצה״ר לבד, והנה משה היה מתפלסף תמיד באלקות עד כי חקר בדרכי ה׳ והתפלסף [כמו שניכר מספרו איוב שכולו התפלספות, וכמוש״א אכן נודע הדבר ופי׳ במדרש שלא היה יודע מפני מה ישראל גולים] עד כי הגיע לשורש דבר אמת תכלית השגה המדעית עד שיעור שיחול רוח הנבואי, והיה מתדבק עצמו לבורא יתברך עד כי היה בטל במציאותו נגד כבוד השי״ת השלם בלתי תכלית והיה מרגיש ביטול עצמו נגד השי״ת ונחשב לאין, ומזה זכה לחכמה אלהית וכמים שיורדים מגבוה לנמוך, וזה שאמר ואנחנו מה [ומה הוא ביטול גמור ובחינת חכמה], כן עקר מלבבו כל תאוה עד כי נהיה כמלאך ה׳ צבאות, ואמר לו פה עמוד עמדי, שפירש מן האשה, ולכן עכשיו כל המ׳ שנה הכירו אותו לשלם בכל דבר עד כי היה למלאך ה׳, אבל לא ידעו לספר טרם שהגיע לתכלית השלמות והיה מיגע עצמו להזדכך ולהשתלם, וכעת אינם מתפעלים מאתו, כי ידמו כי הוא לא שוה עם ילדי אשה יצורי חומר, וזה שאמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר הוא שפישר עם יצר המושכלי בדרכי החקירה, והחכמה מאין תמצא הוא שבזה בא לתכלית הענוה שהתדבק אל השגת השי״ת עד כי נהיה לאין בעיניו, וימת שם משה עבד ה׳, שהיה דבוק לקונו ומצוי אצלו תמיד, לזה פירש מאשה והיה נבדל מן התאוה א״כ לא יוכלו הספידו, וסמליון אמר וימת משה ספרא רבא דישראל, פירוש כי מה שידעו מה שעשה באלו המ׳ שנה לא היה צורך להספידו, כי התורה נצחיות לא תשתכח מישראל מדור דור, ובה רשום וחקוק מפעלות משה ומעלותיו ועלילותיו להרים קרן ישראל, ודור לדור יביעו תהלתו בספר התורה אשר שם משה עפ״י ה׳ לבני ישראל. ודו״ק.
ויתמו ימי בכי אבל משה – [מפני שנשתכחו ג׳ אלפים הלכות באבלו] ואע״פ שיהושע בן נון מלא רוח חכמה ובכל זה לא היה יכולת בידו למהדרינהו, מפני שלא קם נביא עוד בישראל כמשה, וזהו לנצחיות התורה שלא יוכל לחדש דבר מעתה וכמו״ש רמב״ם, ולכן תמו ימי בכיתו, וע״ד צחות י״ל מפני מה מצאנו ברבינו הקדוש שהספידוהו כל י״ב חדש, מפני שלא היו יראים שמא ישכחו הלכות שהוא כתב כל עקרי תורה שבע״פ במשנה שלו.