ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. הרמב״ן כתב שלא באה התורה בפסוק זה לספר מעל׳ נבואתו של משה על כל שאר הנביאים. כי כבר הגיד זה בב׳ מקומו׳. הא׳ בפסוק וארא אל אברהם וגו׳ והב׳ בפסוק אם יהיה נביאכם ה׳. אבל בא לבאר שהיתה נבואת משה כמדבר עם חבירו פנים אל פנים שמבין דבריו וכונתו באמריו ובהכרת רצונו בפניו ולכן אמרו בבלעם בעת שהיה מנבא לכבוד ישראל היה כן שעמד על דברי השם ועל רצונו וחפצו בכל העתיד לבא על ישראל וכאלו היה הוא מנבא פנים בפני׳ כמשה. ואעפ״כ יש הפרש בין נבואת משה לנבואת בלעם כמו שזכרו בספר וכו׳ וחלילה חלילה שהיה דעת חז״ל לדרוש זה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם על הפסוק כלו מה שהבינו הרב כפי פירושו. כי אם על קצתו באמרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כי ע״ז בלבד דרשו אבל באומות העול׳ קם ולא על מה שאמר אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים. כי זה בשום צד לא יצדק על בלעם לפי שאף שידע כונת ה׳ לא היה מנבא פנים אל פנים שהרצון בו מהסבה הראשונה בלי אמצעי. ואף שיפרש הרב פנים אל פנים כדעת הרב המור׳ בחלק א׳ פרק ל״ז שהרצון בו מבלי משל וחידה והוא ג״כ דעת המדרש כמו שיתבאר הנה עכ״ז לא הושוו כי משה לא היה מנבא במשל. ובלעם ממשל משלים הוא וזה באמת תיובתא לרב. גם כי מאמר התור׳ ולא קם נביא עוד בישראל. לא בא כי אם לזכור מעלתו בנבוא׳ על כל הבאים אחריו. כי בפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב הבדילו מהנביאי׳ אשר קדמוהו בעבר ובפסוק אם יהיה נביאכ׳ ה׳ הבדילו מהנביאי׳ אשר היה בזמנו ההוא ובפסוק ולא קם נביא עוד בישראל כמשה הבדילו מהנביאי׳ אשר יבאו אחריו בזמן העתיד. ועוד שאם באנו לעשות דמיון בין משה לבלעם בענין פנים אל פנים להיות מקושר גם כן נצטרך לעשותו בשאר חלקי הפסוק לכל האותות והמופתי׳ אשר שלחו וגומר. ולכל היד החזקה וגו׳. האם נאמר שנתדמה בלעם למשה בכל הנפלאות האלה ושעש׳ בהם למצרים ועל הים ועל סיני זה באמת בלתי אפשר והוא ממה שיורה שלא היתה הדרש׳ כי אם שלא קם נביא עוד בישראל כעשה ולא עוד. וה״ר חסדאי כתב שהית׳ הנבוא׳ בכלל דבר בלתי יוצא מהמנהג הטבעי ושמדרגת מרע״ה בה היה דבר יוצא מהטבע והיא על צד המופת והיה זה לקבוע בנפשינו שלמות התור׳ ונצחיותה ושאין ראוי לשמוע לנביא זולתו בבטולה ולזה דרשו בספרי בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם להורות שנבואת בלעם היתה ע״ד המופת למעלה מן הטבע כנבואת משה שהית׳ למעלה מן הטבע גם כן לפי שלהשגת הנבוא׳ צריך הכנות ושלמיות אשר היה חסר מהם בלעם הרשע ולזה כנה אותו הכתוב בקוסם. אלא שבהיותו אצל בלק נתנבא ע״ד נס ופלא. וזה להשגח׳ על ישראל שלא יקלל. כשיש לפעולות ולדברים רשמים בזולתם כמו שהאריך בזה בעל הכוזר במאמר א׳ וכדי שיתבאר גם כן לאנשי מדין מעלת ישראל והיה בו תועל׳ להיות לבבם ירא כדי לנצח אותם במספר מעט מישראל במהירות נפלא ולהיות הרשע הזה רחוק מאד כפי טבעו ממה שהשיג בנבוא׳ ויותר מרוחק ממרע״ה כפי טבעו ממה שהשיג יאמרו שבישראל לא קם מי שהשיג׳ מדרגתו לשינבא יוצא מהמנהג הטבעי אבל באומות העולם קם ומנו בלעם שנעשה בו נס יותר גדול להיות מנבא באותה המדרג׳ השפלה שהגיע אליה ע״כ. וכבר זכרתי שהנבוא׳ אינה דבר ממה שבטבע שלא יסכימו חז״ל על זה בשום צד כי כל הנביאים לא נבאו כי אם ע״ד הפלא ולא בדרך הטבע וע״כ לא נמצאת הנבוא׳ כי באם באומת ישראל וכמ״ש בקש משה שלא תשרה שכינתו על אומ׳ אחרת והודה לו. וגם אחרי היות׳ בגלות כל נביאיה לא מצאו חזון מה׳ ולא ימצא אדם מתפאר בנבוא׳ לפי שגלוי לכל העמי׳ שהנבוא׳ היא דבר ניסיי ועם זה אין מקום לדעת ר׳ חסדאי בהתר הספק הזה:

והאמת הברור אשר כוונו ז״ל בדרש׳ זו יתבאר לך אחר שתרא׳ מאמר אחר שאמרו במדרש ז״ל במדבר רבה פרשה כ׳ ותנחומא ריש פרשת בלק ז״ל הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט לא הניח הקב״ה פתחון פה לאומו׳ העול׳ לעתי׳ לבא לומ׳ אתה ריחקתנו מה עשה הקב״ה כשם שהעמיד מלכים וחכמים ונביאים לישראל כך העמיד לאומות העולם ובדק מלכיה׳ וחכמיהם ונביאיהם של ישראל עם מלכיהם וחכמיהם של אומות העולם העמיד שלמ׳ מלך על ישראל וכן עשה נבוכדנצר זה בנה בית המקדש ואמ׳ כמה רננות ותחנונים וזה החריבו. וחרף וגדף ואמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון. נתן לדוד עושר ולקח הבית לשמו נתן להמן עושר ולקח אומה לטבח׳. כל גדולה שנטלו ישראל אתה מוצא שנטלו אומות העולם כיוצא בה העמיד משה לישראל העמיד בלעם לאומות העולם ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העול׳ נביאי ישראל מזהירין ישראל מן העבירות שנאמר ואתה בן אדם צופה נתתיך לבני ישראל ונביא שעמד מן האומות העמיד פרצה לאבד הבריות מן העולם ולא עוד אלא שלכל הנביאי׳ היו במדת הרחמים על ישראל ועל האומות שכן ירמיה אומר לבי למואב כחלילי׳ יהמה. וכן ביחזקאל שא על צר קינה וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סלק הקדוש ברוך הוא רוח הקדש מאומות העולם שזה עמד מהם וראה מה עשה. ואין ספק שלא כונו חכמינו ז״ל לומר שהיה בלעם נביא בשם וגדר. וכל שכן שיהיה במדרגת משה רע״ה. וכפי ההבדלי׳ העצמי׳ והסגולות אשר זכרתי בנבואתו כי הנה הכתוב לא כנה את בלעם בשם נביא בשו׳ מקום. כי אם בשם קוסם. כי זה היה ענינו באמת עם היות שלצורך ישראל נבא לאות׳ שעה כמו שלאות׳ סבה בעצמ׳ בא הדבור גם כן לאתונו. אבל לא הגיע בלעם למעלת מראה הנבואה כנביאים האמתיים. הן אמת שהרואים הכוכבים המעוננים והקוסמי׳. היו נביאים לאומות העולם להיות אליה׳ מגידי העתידות. וכמו שהיו נקראים נביאי הבעל והאשר׳ נביאים. וגם נביאי השקר אמר הנביא אל תשמעו אל דברי נביאיכם וגו׳ שקר הם נבאים וגו׳. ולכן לא נקראו בלשונ׳ ז״ל נביאים סתם כי אם הנביאי׳ האמתיי׳ האלהיי׳ ועל השאר היו אומרים נביאי אומות העולם. והנה זכרו בישראל המלכים והחכמים שהיו מתנותיהם אלהיות ולכן התישרו כלם לעבוד׳ הש״י ומלכי האומות וחכמיהם היו מתנותיהם שמאליות למרות עיני כבודו. כמו שהוכיחו מענין נבוכדנצר והמן וכן בענין הנביאים שנביאי ישראל להיות אלהיים היו פרושים מן העריות ומרחמים על כל אדם מאיזה אומה שתהיה לטוב מזגם ויושר תכונותיהם ולמעלת האלהית אשר בקרבה כי טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו. והם היו הולכים בדרכיו אמנם נביאי אומות העולם היו רודפים אחר ניאוף וכבר זכר הרב המור׳ בחלק ב׳ פרק ל״ו שזה אות עצמי להבחין ולהבדיל הנביא האמתי מהזולת והיו עם זה אכזרים בטבעם לפי שנפש רשע אותה רע. כמו שהוכיחו כל זה מבלע׳. הנה אם כן לא חשבו את בלעם לנביא ה׳ כי אם לנביא אומות קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף והיה תכלית דבריה׳ לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע׳ למה סלק הקב״ה רוח הקדש מאומות העולם ר״ל כדי שיתפרסם שחסרונם ופחיתיות׳ הדבקי׳ בהם גרמו להם להיותם מרוחקים מהנבוא׳ האלהית לא קצרות יד הנותן יתברך וכילותו בהשפע׳ חלילה כי הוא הצור תמים פעלו והחסרון הוא מצד המקבלי׳ כי הם המרוחקי׳ ואין הקב״ה מרחיק אותם זו היא אמיתת כונתם בענין בלעם. וכמסכי׳ לזה אמרו בספרי בישראל לא קם אבל באומות העולם קם רצו שכמו שלא קם נביא עוד בישראל כמשה גדול ורם ורב על כל שאר הנביאים. כן באומות העולם לא קם נביא כבלעם שהית׳ מעלתו על שאר נביאי אומות העולם. במעלת מרע״ה על נביאי ישראל. לא שיאמרו שהית׳ מדרגת בלעם בנבואה במדרגת אדון הנביאים חלילה להם ולפי שלא יחשוב חושב ממאמרם שהיה דמיון בין נבואת משה לנבואת בלעם לכן הוצרכו לומר עוד אלא מה הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם משה לא היה יודע מה מדבר עמו בלעם היה יודע שנאמר נאם שומע אמרי אל משה לא היה יודע אימתי מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי ובלעם כשהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים משל לטבח של מלך שיודע כמה הוצאות בסעודה כי הנה רצו לבאר מעלת נבוא׳ משה אדונינו ופחיתות השגת בלעם בשלש בחינות:

הא׳ בבחינת המשפיע שהיה במשה סבת הסבות ית׳ שא״א להשיג מהותו כמ״ש כי לא יראני האדם וחי והוא אמרם משה לא היה יודע מה מדבר עמו ובלעם היה יודע מה מדבר עמו אם הקסם או משפט הכוכבים ועוננותם וכמו שאחז״ל בפסיקתא שהיתה נבואתו מצד הטומאה שנאמר ויקר אלהים אל בלעם שדרשוהו מלשון קרי ולזה היה יודע מה מדבר עמו שהיה הכח ההוא מושג אצלו ואולי היה כלי או טלסם מעשה ידיו והיה יודע אותו כמו שהיה יודע האומן את פעולתו והביא ראיה מאמרו נאום שומע אמרי אל כי הוא שם לאיזה כח כמ״ש מי כמוכה באלים אלי הארץ:

ההבדל השני שמרע״ה מצד שהיה תמיד מוכן לנבואה לא היה יודע מתי ידבר השם עמו כי כל היום היה ראוי והגון וראוי לשמוע הדבור כשיבואהו אבל בלעם היו צריך להתבודד בדמיונו או לעשות מלאכתו וקסמיו ולכן היה יודע מצד הזמנתו מתי תגיע אליו הידיעה ההיא וידבר עמו כזו וכזה היה יודע דעת עליון שהוא משפט הגרמים השמימיים. וההבדל הזה הוא גם כן הבדל עצמי או סגולה מסגלות נבואת משה:

ההבדל הג׳ הוא שמשה היה מנבא מעומד וענין זה אצלי נאמר על נבואת משה בנתינת התורה שהוא בו ג״כ הבדל עצמי מפאת התכלית ונבואתו ותורתו היא עומדת לעד ונצחיית לכן אמרו שהיה מנבא מעומד לרמוז עמידת ונצחיית נבואתו ותורתו שלא תשתנה ולא תומר. אמנם בלעם היה נופל כלומר שהיתה ידיעתו והשגתו נופלת בעצמה לחסרונה ולפי שאין לה קיום על דרך מה שאמרו בבראשית רבה מ״ג נובלת הנבואה חלום והוא ענין הקסם עצמו כי הפרי האמתי המבושל העומד והקיים הוא הנבואה הנה הג׳ ההבדלים האלה מורים על הבדל השגת משה מהשגת בלעם במין וגם בסוג עד שהמשיל הענין בטבח היודע כמה הוצאות בסעודה. ר״ל שהיה משה כאחד השרים העליונים היושבים ראשונה במלכות מדבר עם המלך ויודע סודיו כאשר עם לבבו כפי מעלת נבואתו ובלעם היה הטבח שיודע מאכילות על שלחן המלך ואינו יודע סודיו וסתריו ולא דבר אחר כי אם אותה אכילה גסה והנה יחסו בדבריהם השגת בלעם אל הקב״ה לפי שהיא סבה ראשונ׳ כוללת לכל הדברים זה פי׳ זה המאמר ואמיתתו:

האמנם במדרש במדבר רבה פרשת נשא הביאו המאמר הזה באופן אחר אמרו שם אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם ג׳ מדות היו ביד משה שלא היו ביד בלעם משה הי׳ מדבר עמו מעומד שנא׳ ואתה פה עמוד עמדי ועם בלעם לא הי׳ מדבר אלא נופל שנא׳ נופל וגלוי עינים משה הי׳ מדבר עמו פה אל פה שנא׳ פה אל פה אדבר בו ובבלע׳ נאמ׳ שומע אמרי אל משה הי׳ מדבר עמו פני׳ אל פנים שנא׳ ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים שנא׳ וישא משלו ויאמר ג׳ מדות היו ביד בלעם מה שלא היו ביד משה משה לא הי׳ יודע מי מדבר עמו ובלעם הי׳ יודע מי מדבר עמו שנא׳ שומע אמרי אל משה לא הי׳ יודע אימתי מדבר עמו ובלעם הי׳ יודע מתי מדבר עמו שנא׳ ויודע דעת עליון משל לטבח של מלך שהי׳ יודע מה המלך מקריב על שלחנו כך הי׳ בלעם יודע מה הקב״ה עתיד לדבר עמו בלעם הי׳ מדבר עמו בכל שעה שנא׳ נופל וגלוי עיני׳ היה משתטח על פניו ומיד הי׳ לו גלוי עינים על מה שהי׳ שואל ומשה לא הי׳ מדבר עמו בכל עת שירצה ר״ש אומר אף משה הי׳ מדבר עמו בכל עת שירצה שנא׳ ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו מיד וישמע את הקול מדבר אליו עד כאן והמאמ׳ הזה הוקשה לי מאד מפנים:

ראשונה במה שפירשו הנאמ׳ במשה שלא הי׳ מדבר במשל ושסותרו הוא בבלעם וישא משלו ויאמר והוא זר בכתובי׳ וראוי לדעת מי הביאם לזה כי פנים אינו כי אם שלילת האמצעי ובמשה מצאנו ג״כ משל הסנה ובבלעם דברים מפורשי׳ מבלי משל:

שנית שיעשו מדה א׳ במשה שהי׳ מדבר עמו פנים אל פנים ומדה אחרת שהי׳ מדבר עמו פה אל פה ויראה ששניהם דבר א׳ ר״ל פה אל פה ופנים אל פנים וכן ת״א ודבר ה׳ עם משה פנים אל פנים ומליל ה׳ עם משה ממלל עם ממלל ותרגם פה אל פה אדבר בו ממלל עם ממלל אמלל עמיה ואיך א״כ מנאום חז״ל בשתי מדות גם כן אמרו בבלעם שומע אמרי אל ישלול היות דבורו פה אל פה ואין השני מאמרים האלה סותרי׳:

וג׳ איך אמרו שמשה לא הי׳ יודע מי מדבר עמו והנה לא הביאו ע״ז ראיה והנה הכתוב אומר בכל ביתי נאמן הוא ואם בלעם אמר על עצמו נאם שומע אמרי אל הנחשוב שלא יוכל משה לומר כן באמת:

וד׳ מה שעשו במדות בלעם. אחת שהיה יודע אימתי מדבר עמו. ואחרת שהיה מדבר בכל עת שירצה. ויראה שהם מדה אחת לא שתים כי אם הוא מנבא בכל עת שירצה בידוע שהיה יודע השעה שידבר עמו שהיא כאשר ירצה ולמה זכרום לשתי מדות. וגם יקשה איך הוכיחו מפסוק ויודע דעת עליון מתי ידבר עמו כי זה לא יורה על הזמן. רק על מי מדבר עמו:

חמשית למה לא הביא משל הטבח. אחרי זכרון מדות בלעם כלם. כמו שבא בספרי והביאו בתיכם בין המדה השנית והשלישית:

הששית איך ידמה המשל הזה לנמשל כי הנמשל הוא אימתי מדבר עמו שענינו הזמן והמשל ענינו המספר ר״ל כמה הוצאות צריכות למלך:

השביעית כפל הדברים שבאו במשל באמרו שהוא יודע מה המלך מקריב על שלחנו. ויודע כמה הוצאו׳ יצאו למלך על שלחנו והיה די בא׳ מן המאמרי׳ האלה:

השמינית אמרו אחרי המשל. כך היה בלעם יודע מה הקב״ה עתיד לדבר עמו וזו מדה אחרת שלא זכר עדנה לא במשה ולא בבלעם. ר״ל שידע מה הקב״ה עתיד לדבר עמו. ואין זה אימתי מדבר עמו שעליו בא המשל:

התשיעית איך אמרו שמשה לא היה מדבר עמו בכל עת שירצה. והוא הפך המקובל באומה שמשה היה מוכן בכל עת שנא׳ עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם. וגם הוא סותר למה שאמרו שמשה לא היה יודע אימתי מדבר עמו שהוא כפי האמת להיותו מוכן להנבא תמיד. וראוי שתרגיש בזה ותן חלק לשבעה וגם לשמונה ותשעת ההערות האלה אשר העירותי בו. והנה הרמב״ן ז״ל בפרשת בלק אחר שפי׳ מאמר ספרי כדעתו. הביא זכרון המאמר הזה ולא פירש בו דבר. אבל אמר ז״ל וראיתי הענין הזה שנוי בסגנון אחר בהגדה אשר במדבר סיני רבה ואין לי להאריך וכו׳. והנה ההגדה הזאת סותרת בהחלט דברי הרב. ובלי ספק הוא הרגיש הקושי בה מאד. ומאשר לא מצא מענה נשתתק ועבר עליה בהסתר פנים:

והנראה אלי בזה הוא שהם ז״ל זכרו השלש מעלות ראשונ׳. או אמור הבדלים שנבדל׳ בהם. השגת מרע״ה בנבואתו מהשגת בלעם במלאכתו בשהם הבדלים עצמיים ביניהם כמו שהאדם נבדל מן השור בצורה עצמית. ולפי שהיה ראשית המחשבה סוף המעשה זכרו ראשונה במדות משה עמידת נבואתו וקיום תורתו ונצחיותו והוא ההבדל הראשון. והמדה הא׳ שזכרו ממדות משה וכמו שדרשו בפסוק ואתה פה עמוד עמדי שהעידו בו שתורת משה תהיה נצחיית כנצחיות הש״י אשר נתנה וזהו עמוד עמדי שהוא על דרך אני ה׳ לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם כי קנו הנצחיות מטבע הנותן. אמנם בלעם היה טפל בהשגתו כמו שזכרתי. ואפש׳ ג״כ לשרש שהיה זה הבדל מצד המשיג שמרע״ה היה מנבא בהשתמשות החושים. ולכן היה מעומד ובלעם בעת שיבואהו השפע היה נרדם ופניו ארצה כי לא יכול לסבול לקבל השפע. והענין שמשה לא היה מנבא על ידי כח המדמה. ובלעם היה כל ענינו דמיוני. וכן זכרו ההבדל השני שהוא מצד המשפיע ר״ל היות נבואת משה. מהסבה הא׳ בלי אמצעי. וזהו הנרמז באמרו פה אל פה אדבר בו. אמנם בלעם היה לבד שומע אמרי אל שהוא כנוי לכח הקסם המגיד אליו העתידות או אמור אל השכל הפועל הדובר בו והסתכל אמרו פה אל פה ולא אמר פה אל אזן כי העיר על שלילת האמצעי כי כמו שמרע״ה היה מדבר בפיו מבלי אמצעי. ככה דבור הש״י אליו היה ממנו בלי אמצעי. ואל זה הדמוי אמר פה אל פה. וזכרו עוד ההבדל הג׳ שהוא מפאת צורת נבואת משה וזכותה שהיתה מבלי משל וחידו׳. לפי שלא היה משתמש בה בכח הדמיון. אמנם בלעם היה ממשל משלים. גם כשבאהו הדבור האלהי לצורך ישראל. והנה ראו חז״ל להוכיח ענין העדר המשלים והחידות במשה מפסוק ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים לשתי סבות:

האחת לפי שמצאו ג״כ בישראל פנים בפני׳. וראוי שהיה בלתי הגון שישתוו בנ״י לאדון הנביאי׳ במדרגת המשפיע. ולכן גזרו שהכונה שם היתה על השגת הנבואה מבלי השתמשות הכח המדמה שהיה במשה. וכמו כן בישראל כשעמדו בסיני. לפי ששמעו קול מוחש לא קול מדומה:

והסבה הב׳ שכבר דרשו מעלת המשפיע בפסוק פה אל פה. ולכן ראו שאין לדרוש באותו ענין עצמו פנים אל פנים. אבל למדו ממנו ד״א והוא צורת הנבוא׳ ואם מצינו במשה משל בסנה היה זה קודם השתלמו בנבואה. ואם נמצאו ג״כ בבלעם דברים מפורשי׳. היה שהוא פירסם כן. אבל בהשגתו מדומים היו וכלם באו עם המשלים מעורבים בהם. הנה א״כ מאמר פה אל פה מורה על המשפיע ית׳. והוא הבדל משומע אמרי אל שנא׳ על האמצעי או על הקסם ופנים אל פנים נאמר על זכות ההשגה. כאדם רואה את חבירו פניו אל פניו שיראהו בברור. אמנם אונקלוס שלא כוון לעצם הדרושי׳ בעבור שמצא בכתוב לשון דבור תרגמו בכל מקו׳ ממלל אם מה שנא׳ במשה פני׳ אל פנים ופה אל פה ואם מה שנ׳ בישראל פנים בפני׳ דבר ה׳ עמכם בהר הכל תרגם ממלל. אמנם בפסוק אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים לא תרגם ממלל. כי אם אפין באפין כי לא מצא שם לשון דבור. וחז״ל בהגד׳ הזאת כוונו לבאר אמתת הדרוש. הנה התבאר מזה שהג׳ מדות שזכרו במש׳ היו ג׳ מעלות עליונו׳ בהם נבדל׳ נבואתו מהשגת בלעם מצד קיומה ונצחיות׳ ומצד משפיע׳ ומצד צורתה וזכות׳ ובזה גלו תכלי׳ המעל׳ והשלמות בה. אמנם ג׳ מדות שהיו ביד בלעם ולא היו ביד משה כאשר תתבונן בהם תמצא׳ חסרונו׳. ולכן היו ביד בלעם והיה מרע״ה משולל ומרוחק מהם. אם ראשונה שהיה בלעם יודע מי מדבר עמו שזו כחו לאלוהו שהיה משיג ויודע אותו כמו שהוא. אמנם מרע״ה לא היה יודע ומשיג הדובר בו כי לא יראהו האדם וחי ולא נאמר שאינו יודע מי מדבר עמו כי אם על השגת מהותו. ואין זה סותר לאומרו בכל ביתי נאמן הוא ולא הביא ראיה אל זה במשה כי הוא דבר מבואר בעצמו והיא שליל׳ לא תצטרך אל ראיה. גם המדה הב׳ שהיתה ביד בלעם בהיותו יודע אימתי ידבר עמו. היא ג״כ לחסרונו. כי להיותו צריך לעיון והתבודדות דמיונו וקסמיו היה יודע מתי תגיע אליו הידיעה ההיא שהוא כאשר יעשה אותה ומשה היה משולל מזה. לפי שתמיד היה מוכן לקבל הנבואה כשירצה הש״י לדבר עמו ולצוותו והוכיחו זה בבלע׳ מויודע דעת עליון. מפאת היתור שאמ׳ זה אחרי אומרו נאם שומע אמרי אל. אבל לא נצטרך לראיה כי היתה שלילה ולפי שחז״ל בחכמת׳ כונו למה שפירש שהיה כל זה חסרון בבלע׳. לכך עשו בו משל הטבח. כי היה בלעם אכזרי וטבח להרוג ולאבד את כל היהודי׳ ור״ל שלהיו׳ נושא מלאכ׳ הטבח פחות ושעל עצמו תהיה הקפתו גדולה מה שלא יהיה בדברים העליוני׳ שנושאם משובח ונכבד שהטבח לא ידע ולא ישיג מהם כלל. וכבר זכר הפילוסוף שהמעט שנדע בדברים האלהיי׳ הוא יותר אהוב אצלנו כפי מעלת נושאו. מהרב אשר נשכיל בדברים השכליי׳ החמריי׳. וכבר זכרו חז״ל בענין משל הטבח הזה ב׳ המדו׳ שנזכרו בבלעם כי כנגד היותו יודע מי מדבר עמו אמרו בטבח שהיה יודע מה המלך מקריב על שלחנו כי זה היה נושא ידעתו ככה בלעם היה יודע כח הקסם וענינו כי הוא נושא מלאכתו וכנגד היות בלעם יודע אימתי מדבר עמו אמר שהטבח יודע כמה הוצאו עולי׳ על שלחן המלך שהם כפי הזמן. כך וכך בערב וכך וכך בשחר הנה א״כ מספר ההוצאו׳ והיה כפי מספר הזמנים אימתי היה אוכל. האמנם אמרו אח״כ כך היה בלעם יודע מה הקב״ה עתיד לדבר עמו אחשוב שאינו תולדת מה שזכר מהמשל אבל הוא ענין המדה הג׳. וכאלו אמרו וכמו כן המדה הג׳ היא שבלעם היה יודע מה עתיד הקב״ה לדבר עמו. וביארו איך היה יודע זה באמר׳ בלעם היה מדבר עמו בכל עת שירצה לפי שהיה משתטח על פניו ומתבודד במלאכתו ומיד היה לו גלוי עינים על מה שהיה שואל. ובזה האופן היה יודע מה שעתי׳ לדבר עמו כי כפי השאלה כן היתה התשוב׳ אין הפרש בין שיהיה טהור או טמא כי תמיד הגיע לו הידיע׳ ההיא בדבר הנשאל כמו השואלים במשפט הככבים או שאר המלאכות שלא יצטרכו אל טהרה וקדושה כלל ויגיע להם המשפט כפי השאל׳. כך היה בלע׳ בידיעת העתיד. ואפשר לפרש ג״כ שבא משל הטבח לבאר המד׳ הג׳ שהיא שהיה יודע מה מדבר עמו. ואמר שהיה הטבח זה. לפי שהוא היה כטבח שלא היה יודע מעניני המלך כי אם הדברים אשר תשוטט מחשבתו בם ודמיונו עליה׳. ולכן היה יודע מתי ידבר עמו ומה ידבר עמו לפי שהיה כל זה תלוי בהבנתו והתבודדותו. אמנם מרע״ה היה מוכן בכל עת והיתה כונתו בשוה לכל הידיעו׳ ולכן לא היה יודע מה ידבר עמו ולא מתי אבל היתה נבואתו כשירצה הש״י כי הוא יתב׳ הוא מדבר עמו ונותן אליו את התורה לא שישאל משה על הדברים כי השם בעצמו הוא מדבר אליו מבלתי שאלה. וזהו מה שאמרו ומשה לאו היה מדבר עמו בכל עת שירצ׳ לפי שהתחלת נבואת משה היתה ממנו וידיעת בלעם היתה מעצמו וזהו אמרם היה משתטח ומיד היה לו גלוי עינים על מה שהיה שואל שהוא ההתבודדות וההפעלות הדמיוני בקסם לדעת העתיד. ור״ש אמר אף משה היה מדבר עמו בכל עת שירצה ובזה אינו חולק על הדעת הראשון אבל מוסיף עליו שג״כ מצאנו שפעמים שאל משה מהשם על דברים מיוחדים והשיבו עליה׳ כמו שבא בענין בנות צלפחד ופסח שני. אבל שאר הדבורי׳ כלם היתה התחלתם מהש״י והוא המורה על מעלת נבואתו באמת הנה א״כ ג׳ המדות שהיו ביד משה היו מעלות עליונות והבדלים עצמיים בנבואתו. והיה בלעם נעדר מהשלמיות ההם לגמרי והשלש מדות שהיו בבלעם ולא היו ביד משה היו חסרונות ופחיתיו׳ בהשגת בלעם וידיעתו ולהיותם כן היה מרע״ה משולל מהם והיא באמת מליצ׳ יקרה שכל ששת המדות שזכרו אם הנמצאו׳ במשה ואם אותם ששוללו ממנו היה לו לתהלה ולשם ולתפארת. זהו פי׳ המאמר הזה לדעתי ואחשוב שהוא האמת ולא מצאתי בפירושו לא מן החכמי׳ דבר קטן או גדול. ועם מה שפירשתי בו השיבותי לכל ט׳ ההערו׳. אם למה שדרשו פה אל פה זולתי פנים אל פנים. ואם למה שדרשו פנים אל פנים על שלילת המשל והחיד׳ ואם באיזו בחינה היה מדה אחת יודע מתי ידבר עמו והאחרת שהיה מנבא בכל עת שירצ׳. ואם למה בא משל הטבח אחר שתי מדות הראשונות קודם הג׳. ואיך ידמה המשל לנמשל. ושאין הכפל בדברי משל הטבח. לפי שהם בבחינת שתי המדות שזכר ושאמרו כך בלעם היה יודע מה מדבר עמו היא המד׳ הג׳ ושמרע״ה ברוב דבריו וכללותם לא היה שואל דבר מהשם אבל הוא היה מדבר עמו בכל עת שהיה רוצה. ושאין סותר למה שקבלו שהיה מוכן בכל עת כי עם היות הכנתו מתמדת לקבל השפע לא היתה התחלת׳ מעצמו ע״ה. כי אם מעצ׳ הקב״ה כי לא היה משה יודע מתי ידבר עמו לפי שהש״י היה מדבר עמו כרצונו ומשה לא היה שואל דבר כי אם פעם או פעמים ששאל כפי ההכרח כמ״ש ר״ש. ומזה כלו התבאר תכלית הביאור והגלוי מעלת מרע״ה בנבואה והותר הספק הט״ו:

אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים. במאמר הזה ראוי שנדע ג׳ דברים. האחד איך נאמר ביעקב. כי ראיתי אלהים פנים אל פנים אם היתה שלא הגיע לאותה מדרגה מפנים אל פנים זולתי מרע״ה. והב׳ אם הקב״ה אמר למשה לא תוכל לראות את פני. ופני לא יראו איך העידה התורה כאן אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים. והג׳ איך השוה הכתוב מעלת כללות ישראל למעלת מרע״ה בנבואה נאמרו פנים בפנים דבר ה׳ אליכם כמו שבא בפסוק ודבר ה׳ אל משה פנים בפנים והנה השלם אונקלוס השיב לענין הראשון במה שתרגם ביעקב. כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ארי חזיתי מלאכא דה׳ אפין באפין. והורה בזה שהיה אלהים הנאמר ביעקב הוא המלאך שנראה אליו בדמות איש ויאבק עמו שכאשר ראה שהיה מלאך ה׳ אמר כן. והראיה ההיא אם שתהיה במראה הנבואה ע״י הכח המדמה. או שתהיה מוחשת שראה המלאך כדמות איש לא היתה מעלה דומה למעלת מרע״ה שהפנים אל פנים שנאמרו בו. הוא השגת נבואתו מהסבה הא׳ בלי אמצעי. ולענין הב׳ השיב הראב״ע במ״ש וז״ל פנים בפנים בזולת אמצעי. והטעם כאשר ישמיע המשמיע קולו לאחר. ופניו אל פניו ואם לא יראנו וגו׳. ר״ל שהפנים אל פנים הנאמר במשה הוא העדר האמצעי בנבואתו ושאין זה סותר למ״ש ופני לא יראו. כי בהיותו ית׳ מדבר עמו מבלי אמצעי יצדק ג״כ שלא יראה פניו כי הראייה נאמרה על השגת המהות לדעת הרב המורה בח״א פרק ל״ז או על השגת התוארים העצמיים כדעת הרב חסדאי והוא הדבר שהיה נמנע בחק הנביאים וכ״ש בחק ישראל כלו. ולא נאמר במשה ולא בישראל שראו את הש״י. אבל נאמר שדבר השם עם משה פנים אל פנים. מבלי אמצעי שהשיב נבואתו אבל לא ראה אותו ולא השיגו כי כבר אפשר שידבר אדם עם חבירו וישמיעהו קולו ולא יראה פניו כך היה ענין משה את ישראל שדבר ה׳ עמהם והשמיעם קולו ונבואתו והם לא ראו אותו ולא השיגו עצמותו ואמנם מה שנאמר במשה אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים. אינו ג״כ סותר לזה כי לא אמר שם שמשה ידע את ה׳ פנים אל פנים מבלי אמצעי וכבר כתבתי בפירושי לספר ישעיהו שאינו סותר לזה מה שאמר ישעיהו ואראה את ה׳ יושב על כסא רם וגו׳. ומ״ש מיכיהו בן ימלה ואינו מענין זה המקום. ולענין הג׳ השיב הרב המורה בפרק ל״ז ח״א בשתוף פנים ז״ל שוידבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כנוי על אמרו בענין ספור הדברים וישמע את הקול מדבר אליו. הנה כבר התבאר לך כי שמיעת הדברים מבלי אמצעו׳ מלאך. יכונה בפנים אל פנים ומזה הענין ופני לא יראו. אמתת מהותו כפי מה שהוא לא תושג ע״כ. וכבר יראה מדבריו שהיתה מדרגת משה שוה למדרגת העם כיון שכלן היו שומעים את הקול מבלי אמצעי. אבל הנרבוני כתב בפירושו ז״ל ירצה כי הפנים בכלל נאמרי׳ על שמע הקול והוא ער אם שמוע דברים מבלי חידות למשה קול נבואיי עליון. ואם קול נברא לכל ישראל ע״כ. וכונתו שהאמצעי אשר ישלול הרב הוא הכח המדמה שנבואת משה היתה מבלי כח המדמה ולכן נאמר בו פנים אל פנים ונבואת משה היתה שמיעת קול מוחש לא מדומה. ומזה הצד ר״ל שלילת האמצעי המדמה. נאמר במשה ובעם פנים בפנים. עם היות ההבדל ביניהם עצום מאד בהיות ענין משה נבואיי וענין העם מוחש גשמי מבלי נבואה. ולכן אמר והוא ער. ר״ל שלא היה מדומה כי אם ביקיצה. והרמב״ן פי׳ שישראל שמעו הקול ההוא מתוך האש ומשה לא. ובזה היה התחלפותם. ומה שאאמינהו אני בזה שפנים בפנים תמיד יאמר על הנבואה הבאה מהסבה הראשונה ית׳ מבלי אמצעי ולכן נאמר במשה וג״כ בישראל פנים בפנים מאותו צד עצמו. לפי שבמעמד הר סיני קבלו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה מבלי אמצעי. והגיעו באותן שנים הדברות למעלת מרע״ה בהם כי עם היותם מוכנים ולא ראויים לאותה מעלה עליונה הנבואיית רצה הב״ה לזכות את ישראל בה כדי שישאר הדבר האלהי חקוק בנפשותם וזכרו לא ימיש מזרעם. ולכן הגדיל את ישראל לעשות עמהם אותו החסד המופלא וכמ״ש מתמיה על זה השמע עם קול אלהים וגו׳. והוצרך ית׳ לעשות עמהם זה הפלא העצום מפני נצחיות התורה וקבלתה מבלי ערעור ופקפוק מנביא אחר כמו שזכר הרב המורה בספר המדע בפ״ח מהלכות יסודי תורה. הנה א״כ מה שנא׳ בישראל פנים בפנים הוא על הקול המוחש הנבואיי ששמעו בסיני. ולפי שמרע״ה היה שומע הקול ההוא באהל מועד מפני נתינת התורה והמצות בדבורים האלהיים עצמם כמו שזכרתי למעלה בפי׳. ויראהו ה׳ את כל הארץ לכן מאותו הצד נאמר בו ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים. האמנם היה עוצם ההבדל בין מרע״ה ובין העם בשהעם לא שמעו הקול ההוא אלא פעם אחת ומרע״ה היה שומע אותו בכל יום ויבדלו עוד בהבדל אחר יותר אלהי והוא כי מרע״ה גם מלבד הקול היתה בשכלו נבואה עליונה מאת ה׳ בלי אמצעי ועליה נאמר אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים שנתן לו ההתועדות האלהי מבלי אמצעי ואל זה לא זכו ישראל כלל הנה התבאר מזה שישראל זכו לשמוע פעם אחת בלב הקול המוחש האלהי במעמד הר סיני כמו שהיה משה שומע אותו באהל מועד ולהשתתפם בו נאמר ג״כ בהם פנים בפנים כמ״ש במשה והוא הנרמז באמרו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם וגו׳. והאלהי ר״ש בן יוחאי עשה הפרש בין פנים בפנים ובין פנים אל פנים כי הנה במשה כתיב פנים אל פנים לפי שהיה הדבור פני ה׳ אל פני משה ולא עבר זר בתוכם אמנם בישראל לא נאמר פנים אל פנים כי אם פנים בפנים שהיו רואים הפנים האלהיים בפנים אחרים כאדם הרואה צורה אחת במראה המלוטשת ושראה הפנים אשר מחוץ באותם הפנים הנרשמים במראה: