×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ה) וַיָּ֨מׇת שָׁ֜ם מֹשֶׁ֧ה עֶבֶד⁠־יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛הא בְּאֶ֥רֶץ מוֹאָ֖ב עַל⁠־פִּ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
So Moses the servant of Hashem died there in the land of Moab, according to the word of Hashem.
א. עֶבֶד⁠־יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה =א (אין געיה)
• ל=עֶֽבֶד⁠־יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה (געיה)
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימהעודהכל
וימת שם משה – איפשר שמת משה וכותב וימת שם משה אלא עד כאן כתב משה מיכן ואילך כתב יהושע רבי מאיר אומר הרי הוא אומר ויכתוב משה את התורה הזאת איפשר שנתן משה את התורה כשהיא חסירה אפילו אות אחת אלא מלמד שהיה משה כותב מה שאמר לו הקדוש ברוך הוא כתוב כענין שנאמר (ירמיהו ל״ו:י״ח) ויאמר אליהם ברוך מפיו יקרא אלי. רבי אליעזר אומר בת קול יוצאת מתוך המחנה שנים עשר מיל על שנים עשר מיל והיתה מכרזת ואומרת מת משה סמליון אמר וימת שם משה. ומנין אתה אומר מחילה היתה יוצאה מקבורתו של משה לקבורתם של אבות נאמר כאן וימת שם משה ונאמר להלן (בראשית מ״ט:ל״א) שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, ויש אומרים לא מת משה אלא עומד ומשרת למעלה נאמר כאן שם ונאמר להלן (שמות ל״ד:כ״ח) ויהי שם עם ה׳.
עבד ה׳ – לא בגנותו של משה הכתוב מדבר אלא בשבחו שכך מצינו בנביאים הראשונים שנקראו עבדים שנאמר (עמוס ג׳:ז׳) כי לא יעשה ה׳ אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.
על פי ה׳ – כשהמקום נוטל נשמתם של צדיקים נוטלה מהם בנחת רוח משלו משל למה הדבר דומה לאחד נאמן שהיה בעיר והיו הכל מפקידים אצלו פקדון וכשבא אחד מהם לתבוע את שלו היה מוציא ונותן לו לפי שידע היכן הוא וכשבא לשלח ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו הופך תחתונים על העליונים לפי שאינו יודע היכן הוא כך כשהמקום נוטל נשמתם של צדיקים נוטלה בנחת וכשהוא נוטל נשמתם של רשעים מוסרה למלאכים רעים למלאכים אכזריים כדי שישמטו את נשמתם וכן הוא אומר (משלי י״ז:י״א) ומלאך אכזרי ישולח בו ואומר (איוב ל״ו:י״ד) תמות בנוער נפשם.
"And Moses died there": Is it possible that Moses died and wrote "And Moses died there!⁠" But up to this point, Moses wrote; from this point on, Joshua wrote. These are the words of R. Yehudah. (Others say, R. Nehemiah) R. Shimon said to him: Is it not written (Ibid. 31:26) "Take this Torah scroll and place it at the side of the ark, etc.⁠"? It must be, then, that Moses wrote in tears what the Holy One Blessed be He told him to write, as in (Jeremiah 36:18) "And Baruch said to them: With his mouth did he utter to me all of these words, and I wrote them in the book in ink.⁠" R. Eliezer says: A Heavenly voice called out (for a distance of) twelve mils by twelve mils "And Moses died.⁠" S'malyon said (It called out) "And Moses died there, the great scribe of Israel.⁠" Whence is it derived that a tunnel issues from the grave of Moses to that of the patriarchs? It is written here "and Moses died there,⁠" and elsewhere, (Bereshit 49:21) "There they buried Abraham and Sarah his wife.⁠" Others say: "Moses did not die, but he stands and serves, it being written here "there,⁠" and elsewhere (Shemot 34:28) "And he (Moses) remained there with the Lord.⁠" Just as there, standing and serving, so, here, standing and serving.
"the servant of the Lord": Scripture speaks not in denigration of Moses, but in praise of him. For thus do we find with the first prophets that they were called (in praise) "servants,⁠" viz. (Amos 3:7) "For the Lord G-d will not do anything unless He reveals His secret to His servants, the prophets.⁠"
"by the word of the Lord.⁠": When G-d takes the souls of the righteous, He does so gently. To what may this be compared? To a trustworthy man in a city, with whom everyone deposited their pledges. When one of them would come to claim it, he would (immediately) take it out and hand it to him, knowing exactly where it was. But when he came to send it through his son, or servant, or messenger, they would turn things topsy-turvy, not knowing their locations. Similarly, when G-d takes the souls of the righteous, He does so gently, and when He takes the souls of the wicked, He relegates (the task) to cruel, evil angels, who wrest out their souls. And thus is it written (Proverbs 13:11) "and a cruel angel will be sent against him,⁠" and (Iyyov 36:14) "Their souls will die amidst turmoil.⁠"
וימת שם משה עד כאן כתב משה מיכן ואילך כתב יהושע תאמר אפשר שמשה חי וכתב וימת שם משה הוי עד כאן כתב משה מיכן ואילך כתב יהושע:
ר׳ מאיר אומ׳ אינו צריך והלא כבר נאמר (דברים ל״א:ט׳) ויכתב משה את התורה הזאת יכול שנתנה להם חסרה אפילו אות אחת אלא כל מה שהיה הקב״ה אומר לו היה כותב כגון שנ׳ בברוך (ירמיהו ל״ו:י״ח) ויאמר אלהם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו:
וימת שם משה ר׳ אליעזר הגדול אומר שנים עשר מילין על שנים עשר מילין כנגד מחנה ישראל היתה בת קול נשמעת ואי מת משה ואי מת משה אם אין הדבר כן וכי מי מודיען לישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל שמת משה אלא שמע מינה בת קול יוצאה בכל מחנה ישראל לאמר שמת משה:
(תניא) סאמילון אומ׳ וימת משה ספרא רבא דישראל:
ויש אומ׳ משה רבינו לא מת אלא עומד ומשרת למעלן כת׳ הכא וימת שם משה וכת׳ התם (שמות ל״ד:כ״ח) ויהי שם עם ה׳ מה להלן עומד ומשרת למעלן אף כאן עומד ומשרת למעלן:
ד״א וימת שם משה יש אומ׳ מחילה היתה יוצאת מקבורתו שלמשה לקבורתן שלאבות נאמ׳ כאן וימת שם ולהלן הוא אומ׳ (בראשית מ״ט:ל״א) שמה קברו את אברהם:
ד״א וימת שם משה אמ׳ משה לפני הקב״ה רבון העולמים הואיל וגזרת עלי מיתה אל תמסרני ביד מלאך המות אמ׳ לו הקב״ה חייך שאני מיטפל בך וגונזך והראהו הקב״ה מושבו כשם שהראה לאהרן אחיו וכשראה כסאו בתוך גן עדן נתקוררה דעתו עליו באותה שעה אמ׳ הקב״ה למלאך המות לך והביא נשמתו של משה הלך וחיזר בכל העולם ולא מצאו הלך אצל הים אמ׳ לו ראיתה משה אמ׳ לו מיום שהעלה את ישראל מתוכי שוב לא ראיתיו:
הלך אצל הרים וגבעות אמ׳ להם ראיתם משה אמ׳ לו מיום שקיבל תורה מהר סיני שוב לא ראינו אותו אי שמא הוא עומד ומתחנן לפני הקב״ה שיכנס לארץ ישראל הלך לו לארץ ישראל אמ׳ לה שמא נפשו שלמשה כאן אמרה לו [ולא] תמצא בארץ החיים (איוב כ״ח:י״ג) הלך לו אצל ענני כבוד אמ׳ (לו) [להם] שמא נפשו שלמשה כאן אמ׳ לו ונעלמה מעיני כל חי (שם כ״ח:כ״א) הלך לו אצל מלאכי השרת אמ׳ להן שמא נפשו שלמשה כאן אמ׳ ומעוף השמים נסתרה (שם) אלו מלאכי השרת שנקראו מעופפין הלך לו אצל התהום אמ׳ לו שמא נפשו שלמשה כאן אמ׳ לו לאו שנ׳ תהום אמ׳ לא בי הוא (שם כ״ח:י״ד) הלך אצל שאול ואבדון ואמ׳ ראיתם משה אמ׳ לו שמעו שמענו אותו לא ראינו שנ׳ אבדון ומות אמרו (שם כ״ח:כ״ב):
אבא היה דורש משום ר׳ ישמעאל ביר׳ יוסי אבדון ומ׳ אמרו באזנינו שמענו (שם) מלאכי שרת כתים כתים עומדין ומקלסין מטתו שלמשה ואומ׳ יבוא שלום ינוחו על משכבותם (ישעיהו נ״ז:ב׳) הלך אצל מלאכי השרת אמ׳ להן ראיתם משה אמ׳ לו לך אצל בני אדם הלך אצל בני אדם אמ׳ להן ראיתם משה אמ׳ לו אלהים הבין דרכו והוא ידע את מקומה (איוב כ״ח:כ״ג) הוא גנזו לחיי העולם הבא ואין כל בריה יודעת בו שנ׳ (שם כח יב - יד) והחכמה מאין תמצא:
לא ידע אנוש ערכה:
תהום אמר לא בי הוא:
וים אמר אין עמדי:
אבדון ומות אמרו באז׳ שמ׳ אף יהושע היה מצטער על משה כשירד עמוד הענן והפסיק ביניהן היה צויח ואומ׳ שימני כחותם על לבך מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה (שה״ש ח ו ב׳:ז׳) וכשנעלם ממנו עמד ובכה בכי גדול וקרע את בגדיו ואמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו (מלכים ב ב׳:י״ב) והחכמה מאין תמצא (איוב כ״ח:י״ב) אמ׳ לו הקב״ה יהושע עד מתי אתה מבקש על משה משה עבדי מת (יהושע א׳:ב׳) לא לך מת משה אלא לי:
כיון שנפטר משה היתה נפשו מעופפת עליו אמ׳ לה שובי נפשי למנוחיכי (תהלים קט״ז:ז׳) אמרה לו היאך אניח הגוף הטהור הקדוש הזה ואלך ואשכב במקום אחר אמ׳ לה כי ה׳ גמל עליכי (שם) אמ׳ לה שמא מלאך המות נגע ביך אמ׳ לו חס ושלום כי חלצת נפשי ממות (שם קט״ז:ח׳) אמ׳ לה שמא את בוכה כדרך שבוכים על המתים אמ׳ לו חס ושלום את עיני מן דמעה (שם) אמ׳ לה שמא דחו אותך מגן עדן אמ׳ לו חוס ושלום את רגלי מדחי (שם) אמ׳ לה מה אמרו ליך אמ׳ לו גזירה גזרו עלי ואמרו אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים (שם קט״ז:ט׳):
עבד ה׳ לא בגנותו של משה הכת׳ מדבר אלא בשבחו שנ׳ (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה שכן מצינו באברהם יצחק ויעקב שנקראו עבדים שנ׳ (שמות ל״ב:י״ג) זכר לאברהם ליצ׳ ול׳ עבד׳ ושאר כל הנביאים נקראו עבדים שנ׳ (עמוס ג׳:ז׳) כי אם גלה סודו אל עב׳ הנביאים:
בארץ מו׳ אמ׳ ר׳ יהודה אלמלי מקרא כת׳ אי אפשר לאמרו משה היכן מת בחלקו של ראובן שנ׳ (דברים ל״ד:א׳) ויעל משה מע׳ מו׳ אל הר נבו ונבו בחלקו של ראובן קימא דכתב (במדבר לב לז - לח) ובני ראובן בנו את חש׳ ואת נבו והיכן משה קבור בחלקו של גד שנ׳ (לג כ - כא) ולגד אמ׳ וירא ראשית לו כי שם חלק מח׳ ספון ומחלקו של ראובן עד חלקו של גד כמה האוי ארבעת מילין אותן ארבעת מילין היאך הילכן משה מלמד שהיה משה מוטל על כנפי השכינה ומלאכי שרת אומ׳ צדקת ה׳ עשה ומ׳ עם ישראל (שם) והקב״ה אומ׳ מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און (תהלים צ״ד:ט״ז):
על פי ה׳ בנשיקה מלמד שמיתת משה מפי הקדש אין לי אלא מיתת משה ומנ׳ אף מיתת אהרן אמ׳ (דברים ל״ב:נ׳) כאשר מת אהרן אח׳ בהר ההר הרי אנו למידין ממיתת משה למיתת אהרן ואין הדבר כן אלא ממיתת אהרן למיתת משה מה מיתת אהרן מפי קדש אף מיתת משה מפי קודש אין לי אלא מיתת משה ואהרן ומנ׳ אף מיתת מרים אמ׳ (במדבר כ״ז:י״ג) גם אף מיתת מרים ומנ׳ אף מיתת יהושע אמ׳ (יהושע א׳:ה׳) כאשר הייתי עם משה אהיה עמך אין לי אלא מיתת יהושע ומנ׳ אף מיתת הצדיקים אמ׳ (ישעיהו נ״ח:ח׳) והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך:
כבוד מלמד שהן מכבדין אותו עד שהוא בחיים:
ה׳ יאספך מלמד שהמקום מכנס נשמותיהן של צדיקים וכונסן בנחת רוח ובכבוד מושלו מלה״ד לנאמן אחד שהיה בעיר והיו הכל מפקידין אצלו וכשהיה אדם בא ליטול את שלו היה פושט את ידו ונותנו לו מפני שהוא יודע היאך הוא מניחו אבל כשהו משלח ביד בנו ביד שלוחו היה מהפך את העליון תחתון מפני שאינו יודע היאך הוא מניחו כך הקב״ה נוטל נשמתן של צדיקים בנחת רוח ובכבוד שכן אביגיל אומ׳ לדוד ברוח הקדש (שמואל א כ״ה:כ״ט) והיתה נפש אד׳ צר׳ בצ׳ הח׳ יכול אף שלרשעים כן אמ׳ (שם) ואת נפש אויביך יקלענה בת׳ כף הקלע:
מושלו מלה״ד לאחד שנטל את האבן ונתנה בתוך כף הקלע (אע״פ) שנזרקת ממקום למקום ואינה יודעת על מה תסמוך כך נשמתן של רשעים הולכות ושטות וזוממות בכל העולם ואינה יודעת על מה תסמוך מגיד שהוא מוסרן למלאכים נערים אכזרים והן מצערין אותן ושומטין את נשמתן שנ׳ (איוב ל״ג:כ״ב) ותקרב לשחת נפשו וחיי׳ למ׳ ואומ׳ (משלי י״ז:י״א) ומלאך אכזרי ישלח בו ואומ׳ (איוב ל״ו:י״ד) תמות בנוער נפשם:
ר׳ אליעזר הגדול אומ׳ נשמתן שלצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנ׳ (שמואל א כ״ה:כ״ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך ושל רשעים זוממת ומשוטטת והולכת לתוך גיהנם שנ׳ (שם) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הק׳:
וּמִית תַּמָּן מֹשֶׁה עַבְדָּא דַּייָ בְּאַרְעָא דְּמוֹאָב עַל מֵימְרָא דַּייָ.
And Moshe the servant of the Lord died there, in the land of Moab, by the Word of the Lord.
ומית תמן {משה} עבדה די״י בארעהון דמואביי על פםא גזירת מימרה די״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פם״) גם נוסח חילופי: ״{על }⁠פום״.
בשבעא יומין לירחא דאדר איתליד משה רבהון דישראל ובשבעא יומין לירחא דאדר אתכניש מגו עלמא בר⁠(א){ת}⁠קלא נפלת מן שמייא וכן אמרת אתון כל עללי עלמא וחמון בצערי⁠{ה} דמשה רבהון דישראל דטרח ולא אתהני ואתרבי בארבעת כלילן טבן כלילא דאורייתא דידיה דשבא יתה משמי⁠(ה) מרומא ואתגלי עלוי איקר שכינתא די״י בתרין אלפין רבוון דמלאכין ובארבעין ותרתין אלפין ארתכין דנור כלילא דכהונתא דידיה הוות שבעתי יומי אשלמוותא כלילא דמלכותא אחסינו יתה מן שמייא לא חרבא שלף ולא סוסא אסר ולא משיריין ארגיש כלילא דשמא טבא קנא בעובדין טבין ובענוותנותיה בכן אתכנש תמן משה עבד די״י בארעא דמואב על נשיקת מימרא די״י.
Mosheh, the Rabban of Israel, was born on the seventh day of the month Adar, and on the seventh day of Adar he was gathered from the world. A voice fell from heaven, and thus spoke: Come, all ye who have entered into the world, and behold the grief of Mosheh, the Rabban of Israel, who hath labored, but not to please himself, and who is ennobled with four goodly crowns: – the crown of the Law is his, because he brought it from the heavens above, when there was revealed to him the Glory of the Lord's Shekinah, with two thousand myriads of angels, and forty and two thousand chariots of fire. The crown of the Priesthood hath been his in the seven days of the peace offerings. The crown of the kingdom they gave him in possession from heaven: he drew not the sword, nor prepared the war horse, nor gathered he the host. The crown of a good name he possesseth by good works and by his humility.
ומית תמן משה עבדא דיי בארעהון דמואבאי על פום גזירת מימרא דיי.
And Mosheh, the servant of the Lord, died there in the land of the Moabaee, according to the mouth of the decree of the Word of the Lord.
[ו] וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ (דברים ל״א:י״ד). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם (משלי י״א:ל״א). כְּנֶגֶד מִי אָמְרוּ מִקְרָא זֶה. לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד מֹשֶׁה הַצַּדִּיק, שֶׁלֹּא הָיָה כָּמוֹהוּ בְּכָל הַנְּבִיאִים, וְלֹא בְּכָל הַחֲכָמִים, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵעִיד עָלָיו לְאַחַר מוֹתוֹ, וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד (דברים ל״ד:י׳). וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הָיְתָה סְפֵיקָה בְּיָדוֹ לְהַצִּיל עַצְמוֹ מִן הַמִּיתָה, כָּל שֶׁכֵּן שְׁאָר בְּנֵי אָדָם. וְכֵן דָּוִד אָמַר, כִּי גֵּרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבוֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ, וְאֵין מִקְוֶה (דברי הימים א כ״ט:ט״ו). וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר, קַוֵּה אֶל י״י וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ (תהלים ל״ז:ל״ד). וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וְאֵין מִקְוֶה. אָמַר דָּוִד, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְכָל הַמִּדּוֹת אָדָם מְקַוֶּה. אִם הוּא עָנִי, הוּא מְקַוֶּה עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר. אִם הוּא חַלָּשׁ, מְקַוֶּה לִהְיוֹת גִּבּוֹר. חוֹלֶה, מְקַוֶּה עַד שֶׁיִּתְרַפֵּא. חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, מְקַוֶּה עַד שֶׁיַּתִּירוּהוּ. אֲבָל יוֹם הַמִּיתָה אֵין לוֹ תִּקְוָה שֶׁיִּנָּצֵל מִמֶּנּוּ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּבֵּר עִם מֹשֶׁה פָּנִים בְּפָנִים, וְלֹא יָכוֹל לְהַצִּיל עַצְמוֹ מִן הַמִּיתָה. וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה, הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל וְגוֹ׳ (קהלת ט׳:ב׳). אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, רוּחַ פַּסְקוֹנִית יֵשׁ לָהּ רְשׁוּת לְדַבֵּר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּסַנְטֵר הַזֶּה שֶׁמְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְכֵן אוֹמֵר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַכֹּל כָּשֵׁר לַמִּיתָה, אַבְרָהָם בִּדְקוֹ מִיתָה, נִמְרֹד בִּדְקוֹ מִיתָה, יִצְחָק בִּדְקוֹ מִיתָה, אֲבִימֶלֶךְ בִּדְקוֹ מִיתָה, מֹשֶׁה בִּדְקוֹ מִיתָה, פַּרְעֹה בִּדְקוֹ מִיתָה. שֶׁכָּךְ אָמַר שְׁלֹמֹה, הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד וְגוֹ׳ (שם ג׳:כ׳). וּמֵעַתָּה מַה הוֹעִילוּ צַדִּיקִים שֶׁעָמְלוּ בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּמַה הִפְסִידוּ הָרְשָׁעִים שֶׁחָטְאוּ וְהֶחְטִיאוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. שְׁלֹמֹה פֵּרְשָׁהּ, מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה וְגוֹ׳ (שם פסוק כא). הָעוֹלָה, זוֹ נִשְׁמַת הַצַּדִּיק הַגְּנוּזָה וּמֻנַּחַת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד. וְרוּחַ הַבְּהֵמָה (שם), זוֹ נִשְׁמַת הָרָשָׁע שֶׁיּוֹרֶדֶת לַגֵּיהִנָּם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרַד וְגוֹ׳ (ישעיהו י״ד:ט״ו). וּמִנַּיִן שֶׁהַצַּדִּיק קָרוּי אָדָם. שֶׁכֵּן יוֹנָהּ אוֹמֵר, וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה וְגוֹ׳ אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹא אָדָם וְגוֹ׳ (יונה ד׳:י״א), אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים. אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה (שם), אֵלּוּ הָרְשָׁעִים שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַבְּהֵמָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלַּם.
[ז] הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת (דברים ל״א:י״ד). אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בַּלָּשׁוֹן שֶׁקִּלַּסְתִּיךָ שֶׁאָמַרְתִּי, הֵן לַי״י אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם (דברים י׳:י״ד), בּוֹ קָנַסְתָּ עָלַי מִיתָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי אֶעֱשֶׂה לְךָ קוֹרַת רוּחַ, הִנְּךָ שׁוֹכֵב עִם אֲבוֹתֶיךָ וְגוֹ׳ (דברים ל״א:ט״ז). אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אֵין לְשׁוֹן הִנְּךָ אֶלָּא קוֹרַת רוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹּחַ (איוב ג׳:י״ז). הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ (דברים ל״א:י״ד), אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, נֶאֶמְרָה קְרִיבָה בָּאָבוֹת, וְנֶאֶמְרָה בַּמְּלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָּוִד (מלכים א ב׳:א׳), בַּנְּבִיאִים. הֵן קָרְבוּ (דברים ל״א:י״ד). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, וְכִי יָמִים הֵם מֵתִים. אֶלָּא אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֵתִין, יְמֵיהֶן בְּטֵלִים מִן הָעוֹלָם. אֲבָל הֵם עַצְמָן קַיָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי. מַאי נֶפֶשׁ כָּל חָי. וְכִי נַפְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל חַיִּים הֵן מְסוּרִין בְּיָדוֹ, וְהַמֵּתִים אֵינָן מְסוּרִין בְּיָדוֹ. אֶלָּא אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים, שֶׁאֲפִלּוּ בְּמִיתָתָן קְרוּיִין חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדַע בֶּן אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל וְגוֹ׳ (שמואל ב כ״ג:כ׳). וְכִי כֻלֵּי עַלְמָא בְּנֵי מֵתִים הֲווּ, אֲבָל הָרְשָׁעִים, אֲפִלּוּ בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע וְגוֹ׳ (יחזקאל כ״א:ל׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת (דברים י״ז:ו׳). וְכִי יֵשׁ מֵת שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה אַחֶרֶת. אֶלָּא רָשָׁע בְּחַיָּיו חָשׁוּב כְּמֵת, מִפְּנֵי שֶׁרוֹאֶה חַמָּה זוֹרַחַת וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ יוֹצֵר אוֹר, שׁוֹקַעַת וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ מַעֲרִיב עֲרָבִים, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלֶיהָ. אֲבָל הַצַּדִּיקִים, מְבָרְכִין עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְשֶׁרוֹאִין וְשֶׁשׁוֹמְעִין. וְלֹא בְּחַיֵּיהֶם בִּלְבָד, אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּמִיתָתָן מְבָרְכִין וּמוֹדִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: יַעַלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד, יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם, רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (תהלים קמ״ט:ה׳-ו׳).
[Siman 6] (Deut. 31:14:) “Then the Lord said unto Moses, ‘Behold the days are drawing near for you to die.”1 This text is related (to Prov. 11:31), “Behold, shall a righteous one be recompensed on earth?”2 With reference to whom is this text spoken? It speaks of none other than Moses the righteous, for there is no one like him, not among the prophets and not among the sages. So here is the Holy One, blessed be He, testifying concerning him after his death (in Deut. 34:10), “Never again did there arise in Israel a prophet like Moses.” Still, he did not have the power to save himself from death, all the more so other people. And David therefore said (in I Chron. 29:15), “For we are sojourners before You and transients like all our ancestors; our days on the earth are like a shadow, and there is no hope.” But is it not written (in Ps. 37:34), “Hope in the Lord and keep His way, [and He will raise you up to inherit the land?” So why does the text say (in I Chron. 29:15), “and there is no hope?” David said, “Master of the world, in all circumstances a person has hope. If one is poor, he hopes until he becomes rich. If he is feeble, he hopes until be becomes strong. [If] he is sick, he hopes until he is healed. If he is confined in prison, he hopes until they free him. On the day of death, however, he has no hope.” As see here that the Holy One, blessed be He, spoke with Moses face to face, but he was [still] not able to save himself from death. And so Solomon has said (in Eccl. 9:2), “Since everything [happens] to everyone, [the same lot to the righteous and to the wicked].⁠3 R. Hanina said, “In the case of an intercessory spirit,⁠4 it has authority to speak before the Holy One, blessed be He. [Such a one is] like a senator5 before the king. So he says to [the Holy One, blessed be He], ‘Master of the world, all flesh is [destined] for death. Abraham experienced death, Nimrod experienced death; Isaac experienced death, Abimelech experienced death; Moses experienced death, Pharaoh experienced death; for Solomon has stated (in Eccl. 3:20), “Everyone is going to the same place.” So from now on, what gain is there for the righteous to be engaged with the Torah and good works in this world? And what loss is there for the wicked to sin and cause [others] to sin in this world?’ Solomon has the explanation (in vs. 21), ‘Who knows the lifebreath (spirit) of humans (literally, the Children of Adam) that rise upward [and the lifebreath (spirit) of the beast that goes down into the earth]?’ ‘The spirit of humans,’ these are the spirits of the righteous, because they are put in storage and hidden under the throne of glory;⁠6 ‘and the spirit of the beast that goes down into the earth,’ these are the spirits of the wicked, which go down to Gehinnom. And so it says (in Is. 14:15), ‘You shall also be brought down unto Sheol, [unto the uttermost parts of the pit].’” But where is it shown that the righteous are called Adam? Where Jonah says so (in Jon. 4:11), “So should I not take pity on Nineveh, [that great city] in which there are over a hundred and twenty thousand persons (literally, Adams), [who do not know their right hand from their left, and many animals].” “Adams,” these are the righteous; “who do not know their right hand from their left, and many animals,” these are the wicked, in that their actions are like the actions of the animals. It is therefore stated (in Prov. 11:31), “Behold, shall a righteous one be recompensed on earth?”
[Siman 7] (Deut. 31:14:) “Behold (hn) the days are drawing near for you [to die].” Moses said to the Holy One, blessed be He, “Master of the world, with the word that I [used to] praise7 You when I said (in Deut. 10:14), ‘Behold (hn) the heavens [and the heavens of the heavens, the earth and all that is in it] belong to the Lord your God’; by that [very word] (i.e., hn) you have condemned me to death?”8 The Holy One, blessed be He, said to him, “I am bringing you peace of mind, (as in Deut. 31:16), ‘Behold (hn-) you (-k) are [soon] to sleep with your ancestors….’” R. Abbahu said, “The words, behold you (hnk), can only mean peace of mind, since it is stated (in Job 3:17), ‘there (in death) the weary are at rest (yanuhu, understood to have the root hnk).’”9 (Deut. 31:14, literally:) “Behold your days are drawing near [to die].” R. Joshua ben Levi said, “A drawing near is uttered with reference to the forefathers, and a drawing near is uttered with reference to the kings (in I Kings 2:1), ‘Then when the days for David to die drew near.’ With reference to the prophets (there is Moses, whom the Holy One, blessed be He, addresses in the second person in Deut. 31:14), ‘Behold your days are drawing near [to die].’” R. Samuel bar Nahmani said, “Do days die? These words are simply a reference to the righteous. When they die, their days pass away from the world, but they themselves remain alive, as stated (in Job 12:10), ‘In whose hand is every living soul.’ If the living are delivered into His hand, are the dead not delivered into His hand? It is simply that these are the righteous, who even in their death are called living.⁠10 Thus it is stated (in II Sam. 23:20), ‘And Benaiah ben Jehoiada, the son of a valiant warrior (literally, of a living person) from Kazbeel, [who had performed great deeds…].’ And is not everyone [eventually] dead? However, the wicked during their lifetime and in their death are called dead, as stated (in Ezek. 21:30), ‘And you, O slain wicked [prince of Israel, whose day has come…].’” And so it says (in Deut. 17:6), “On the evidence of two or three witnesses shall the dead be put to death.” Does someone dead deserve another death? It is simply that the wicked during life are regarded as dead. Because on seeing the rising sun, such a one does not say the blessing, "blessed be the One who forms light.⁠"11 When it sets, he does not say the blessing, "who brings on evenings.⁠"12 Nor does he say a blessing when eating or drinking. However, the righteous do say a blessing for each and every thing that they eat and drink, and see and hear. Moreover, [these blessings] are uttered not only while they are alive, but even when they are dead. Thus it is stated (in Ps. 149:5-6), “Let the saints rejoice in glory; let them sing for joy upon their beds. With paeans to God in their throats and two-edged swords in their hands.”
The end of the book of Deuteronomy
1. This verse indicates that this paragraph and the two that follow properly belong to the third section of the missing midrash later on.
2. The sense of the midrash requires these words to be read as a question.
3. Cf. PRK 26:1.
4. Pisqonit. Cf. Sanh. 44b, where the Tosafot and the notes of Elijah Gaon of Vilna, citing Rashi, identify this spirit with Gabriel, who was surnamed Pisqon, because he argues against the Holy One.
5. Lat.: senator.
6. Shab. 152b; Deut. R. 11:10.
7. Cf. Gk.: kalos.
8. Above, Deut. 2:6.
9. Cf. Gen. R. 9:5.
10. Ber. 18ab.
11. The opening blessing before the morning Shema‘.
12. The opening blessing before the evening Shema‘.
וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה – אֶפְשָׁר שֶׁמֵּת מֹשֶׁה וְכָתַב וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה, אֶלָּא עַד כָּאן כָּתַב מֹשֶׁה מִכָּאן וְאֵילָךְ כָּתַב יְהוֹשֻׁעַ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְאִיתֵימָא רַבִּי נְחֶמְיָה וְאִיתֵימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר [הֲרֵי הוּא אוֹמֵר] (לעיל ל״א:ט׳) ״וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ״, אֶפְשָׁר שֶׁנָּתַן מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת כְּשֶׁהִיא חֲסֵרָה אֲפִילוּ אוֹת אַחַת, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה כּוֹתֵב בְּדֶמַע מַה שֶּׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶה וַאֲנִי כּוֹתֵב״ וְגוֹ׳.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בַּת קוֹל יוֹצֵאת בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֶה שְׁנֵים עָשָׂר מִיל עַל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל וְהָיְתָה מַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת מֵת מֹשֶׁה, סְמַלְיוֹן אוֹמֵר וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה, וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר: מְחִלָּה הָיְתָה יוֹצְאָה מִקְּבוּרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לִקְבוּרָתָן שֶׁל אָבוֹת, נֶאֱמַר לְהַלָּן (בראשית מ״ט:ל״א) ״שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם״, וְנֶאֱמַר כָּאן ״וַיָּמָת שָׁם״, וְיֵשׁ אוֹמְרִים לֹא מֵת מֹשֶׁה אֶלָּא עוֹמֵד וּמְשָׁרֵת לְמַעְלָה, נֶאֱמַר כָּאן ״שָׁם״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שמות ל״ד:כ״א) ״וַיְהִי שָׁם עִם ה׳⁠ ⁠⁠״.
תַּנְיָא בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה, וּבְשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלַד מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה״ וּכְתִיב ״וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה שְׁלֹשִׁים (וּשְׁלֹשָׁה) יוֹם״, וּכְתִיב (יהושע א׳:א׳) ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה״ וְגוֹ׳, וּכְתִיב (שם, יא) ״עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְגוֹ׳ כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים״, וּכְתִיב (שם ד׳:י״ט) ״וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בְּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ״, צֵא מֵהֶן שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה יָמִים לְמַפְרֵעַ הָא לָמַדְתָ שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה, וּמִנַּיִן שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלַד מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַיּוֹם״ וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַיּוֹם״ הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְמַלֵּא שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (שמות כ״ג:כ״ו) ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״.
כְּמָאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב שְׁמוֹנָה פְּסוּקִּים שֶׁבַּתּוֹרָה יָחִיד קוֹרֵא אוֹתָם, נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אֲפִילוּ תֵּימָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הוֹאִיל וְאישְׁתְנִי אִישְׁתְנִי.
עֶבֶד ה׳ – וְלֹא בִּגְנוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּשִׁבְחוֹ שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּנְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁנִּקְרְאוּ עֲבָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה׳ אֱלֹהִים דָּבָר כִּי אִם גִּלָּה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים״. עַל פִּי ה׳, כֶּשֶׁהַמָקוֹם נוֹטֵל נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים נוֹטְלָהּ מֵהֶן בְּנַחַת רוּחַ, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְנֶאֱמָן אֶחָד שֶׁהָיָה בָּעִיר וְהָיָה הַכֹּל מַפְקִידִין אֶצְלוֹ פִּקָּדוֹן, וּכְשֶׁבָּא אֶחָד מֵהֶן לִתְבֹּעַ אֶת שֶׁלּוֹ הָיָה מוֹצִיא וְנוֹתֵן לוֹ לְפִי שֶׁיָּדַע הֵיכָן הוּא, וּכְשֶׁבָּא לִשְׁלֹחַ בְּיַד בְּנוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ בְּיַד שְׁלוּחוֹ הוֹפֵךְ הַתַּחְתּוֹנִים עַל הָעֶלְיוֹנִים לְפִי שֶׁאֵין יוֹדֵעַ הֵיכָן הֵן, כָּךְ כְּשֶׁהַמָּקוֹם נוֹטֵל נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים נוֹטְלָהּ בְּנַחַת, וּכְשֶׁהוּא נוֹטֵל נִשְׁמָתָן שֶׁל רְשָׁעִים מוֹסְרָהּ לְמַלְאָכִים רָעִים, לְמַלְאָכִים אַכְזָרִים, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְטוּ נִשְׁמָתָן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי י״ז:א׳) ״וּמַלְאָךְ אַכְזָרִי יְשֻׁלַּח בּוֹ״ וְאוֹמֵר (איוב ל״ו:י״ד) ״תָּמוּת בַּנוֹעַר נַפְשָׁם״.
וַיָּ֨מׇת שָׁ֜ם מֹשֶׁ֧ה עֶֽבֶד⁠־יְהוָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ מוֹאָ֖ב עַל⁠־פִּ֥י יְהוָֽה
עם כל זה שהוכיח באהבה היו כל דבריו
וְעִם כָּל זֶה שֶׁמֹּשֶׁה הוֹכִיחַ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, בְּאַהֲבָה הָיוּ כָּל דְּבָרָיו, שֶׁכָּתוּב (דברים ז) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךְ, (שם יד) וּבְךְ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךְ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם וְגוֹ׳, בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם, (שם ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳.
וְעַל זֶה (שם כז) וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךְ. (שם ז) כִּי מֵאַהֲבַת ה׳ אֶתְכֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שיר השירים ה) פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי. מַה כָּתוּב? (שם) קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי.
כשהיינו מזומנים ודודי חמק עבר
אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, בְּעוֹד שֶׁהָיִינוּ מְזֻמָּנִים לַעֲלוֹת לָאָרֶץ וּלְקַבֵּל מִצְווֹת הַתּוֹרָה הָאֵלּוּ עַל יְדֵי מֹשֶׁה, מַה כָּתוּב? (שם) וְדוֹדִי חָמַק עָבָר, שֶׁכָּתוּב (דברים לד) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳.
בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, שֶׁכָּתוּב וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה. קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי, שֶׁלֹּא הָיָה דוֹר כְּדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַע לְקוֹלָם וְעָשָׂה לָהֶם נִסִּים וְחֻקִּים, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה עַל יָדָיו.
(זהר דברים דף רפו:)
פמאת הנאך מוסי רסול אללה פי בלד מאב עלי אמר אללה
ומת שם משה, שליח ה׳, בארץ מואב על פי הוראת ה׳.
וימת שם – איפשר משה מת וכתב: וימת שם? אלאא מכאן ואילך כתב יהושע. ר׳ מאיר אומר: איפשר ספר תורה חסר כלום, והוא אומר: לקוח את ספר התורה הזה (דברים ל״א:כ״ו)? אלא הקב״ה אומר ומשה כותב בדמע.
על פי י״י – בנשיקה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״עד כאן כתב משה״.
וימת שם משה AND MOSHE DIED THERE – Is it possible that Moshe, died, and then wrote: "And Moshe died there"? But, thus far did Moshe write, from here and onward Yehoshua wrote. Rabbi Meir said: But is it possible that the Book of the Torah would be lacking anything at all, and yet it would state before the account of Moshe's death was written in it, "Take this book of the Torah" (Devarim 31:26) -? Rather the Holy One, blessed be He, dictated this, and Moshe wrote it in tears (Sifre Devarim 357:28; Bava Batra 15a, Menachot 30a).
על פי י"י BY THE COMMAND (lit., MOUTH) OF HASHEM – by the Divine kiss (Moed Katan 28a; cf. Rashi on Bemidbar 20:1).
פס׳: וימת שם משה עבד ה׳1(והא הכתוב אומר) וימת שם משה. אלא עד כאן כתב משה ומיכן ואילך כתב יהושע. רבי מאיר אומר הרי הוא אומר (דברים לא) ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה. אפשר שמשה נתן את התורה לישראל כשהיא חסרה אפי׳ אות אחת. אלא מלמד 2שהיה משה כותב מה שהקב״ה אומר לו. כענין שנאמר (ירמיה לו) ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו.
וימת שם משה – נאמר כאן וימת שם משה ונאמר להלן (שמות לד) ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה. מה להלן עומר ומשרת אף כאן עומד ומשרת מלמד שהצדיקים אינן מתים.
עבד ה׳ – זה שבחו של משה שהנביאים נשתבחו בדבר זה שנאמר (עמוס ג) כי לא יעשה ה׳ אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.
על פי ה׳ – שהקב״ה נוטל נשמתו של צדיק נוטלה בנחת. משל משלו לנאמן שהיה בעיר בזמן שהוא בעצמו נוטל הפקדון להחזירו הוא יודע היכן הוא הפקדון מיד נטלו ומחזירו. אבל אם אמר לשלוחו לך והבא פקדונו של פלוני לפי שאינו יודע היכן הוא הופך התחתונים למעלה ואת העליונים למטה לפיכך הקב״ה משלח ברשע מלאך אכזרי אבל בצדיקים אינו כן אלא בנחת:
1. וימת שם משה. אפשר שמת משה וכתב וימת שם משה כצ״ל:
2. שהיה משה כותב. בב״ב הגי׳ משה כותב בדמע:
וימת שם משה עבד י״י – שאפילו במותו עשהא מה שצוהו כעבד.
על פי י״י – כי אמר לו: עלה ומות (דברים ל״ב:מ״ט-נ׳), וכן נכתב על אהרן: על פי י״י וימת שם (במדבר ל״ג:ל״ח), וכן: על פי י״י יחנו (במדבר ט׳:כ״ג).
א. מלת ״עשה״ חסרה בכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176, פרנקפורט 150.
SO MOSES THE SERVANT OF THE LORD DIED THERE. Even in his death Moses, like a servant, did what God commanded him.
ACCORDING TO THE WORD OF THE LORD.⁠1 For God told him, Get thee up (Deut. 32:49) and die (Deut. 32:50). Scripture similarly writes with regard to the death of Aaron, at the commandment of the Lord2 (Num. 33:38). It similarly states, At the commandment of the Lord3 they encamped (Num. 9:23).
1. Hebrew, al pi Adonai (literally, by God's mouth). Hence Ibn Ezra's comment.
2. Hebrew, al pi Adonai.
3. Hebrew, al pi Adonai. We thus see that al pi Adonai is not to be taken literally but is to be interpreted according to God's command. Ibn Ezra comments thus because there is a midrash which takes al pi Adonai literally and tells us that Moses died by God's kiss. See Mo'ed Katan 28a; Bava Batra 17a. Also see Rashi.
וימת שם משה עבד י״י – אילו ח׳ פסוקים יחיד קורא אותם (בבלי ב״ב ט״ו.), לפי דאסקינהו יהושע, שהרי הוא כתבם. ואיכא למאן דאמר: דהקב״ה אמרם ומשה כותב בדמע. יחיד קורא אותם, ואין מפסיקים בהם שיקראום שנים.
וימת שם משה עבד י"י – MOSHE THE SERVANT OF HASHEM DIED THERE – These eight verses are read by one individual (Bavli Bava Batra 15a:6), since Yehoshua completed them, for he wrote them. And there are those who say: That the Blessed Holy One said them and Moshe wrote them with tears. One individual reads them, and we do not interrupt them for two people to read them.
על פי י״י – אפילו מיתתו על פי י״י היתה, ולא סרח על דברו.
וימת משה וגו׳ – בהקומץ רבה אלו ח׳ פסוקים יחיד קורא אותם, פירש״י שם שאין לחלקם לשנים, וי״מ יחיד וגדול, כמו יחידים מתענין, והוא יקראם לחשיבות סיום התורה ונוטל שכר כנגד כולם ומברכים אותו בצבור ונקרא חתן תורה, מוהר״ר חיים.
וימת שם משה עבד ה׳ – לא נקרא עבד עד שמת, הנה בחייו קראו הכתוב בתחלת הפרשה איש האלהים, ועכשיו בסוף הפרשה אחר מותו קראו עבד ה׳ מה שלא תמצא כן בכל חומשי התורה, והענין למעלתו וגודל השגתו, כי העבד רגיל אצל אדוניו ונכנס עמו בחדרי חדרים ומשמש לפניו תדיר, ומפורש אמרו, גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. וכן מצינו שהאדם אינו נקרא קדוש עד שמת, וזהו שכתוב (תהלים ט״ז:ג׳) לקדושים אשר בארץ המה, ורז״ל דרשוהו על האבות שמתו, שכן אמרו במדרש תהלים אין הקב״ה קורא לצדיקים קדושים עד שינתנו בארץ, לפי שיצר הרע מצר לאדם בעוה״ז ואין הקב״ה מאמין בו עד שמת, ואפילו אבות העולם לא נקראו קדושים עד שניתנו בארץ, עד כאן. ומזה תקנו בתפלה, וקדושים בכל יום יהללוך סלה, ונשמת הצדיקים היא המהללת, כענין (שם ק״נ) כל הנשמה תהלל יה. ורבים שואלים משה שנתנה תורה על ידו איך הזכיר בו הכתוב מיתה, והלא מצינו מי שלא הגיע למעלתו והוא חי וקיים לעולם כענין חנוך ואליהו, אבל הענין לומר כי לפי שחטא במי מריבה נענש במיתה והיה בכלל גזרת אדם, שכן חנוך ואליהו שלא חטאו לא היו בכלל גזרת אדם והם חיים חיים נצחיים.
על פי ה׳ על דרך הפשט הוא אמרו לו ומות בהר.
וע״ד המדרש היא מיתת נשיקה, השכליית מתעלה להדבק בשם הנכבד.
'וימת שם משה עבד ה', "Moses, the servant of the Lord, died there.⁠" Note that Moses has not been described as a "servant of the Lord" until he died. During his lifetime he was variously described as איש האלו-הים, "the man of God,⁠" (Deut. 33,1) etc., only now after he has died is he referred to as "a servant of the Lord.⁠" This latter appellation describes Moses in his full stature and theological attainments. A "servant" is someone who is familiar with the intimate aspects of his master's life, having access to the privacy of his bedroom, etc., performing duties there of a very intimate and private nature on an ongoing basis. We have been told explicitly in Chulin 7 that the righteous are even greater in death than they have been in life. No human being has ever been given the title "holy,⁠" until after they have died. For instance, the words לקדושים אשר בארץ המה, "the holy ones who are in (under) the earth,⁠" are understood by Midrash Tehillim (Psalms 16,3) as referring to the patriarchs who have already died. The Midrash concludes from that choice of words that even the patriarchs did not qualify for the compliment: "the holy ones,⁠" until after their deaths. The reason for all this is that as long as people have an evil urge there is no guarantee that they will not give in to the temptation offered by that evil urge. This has also prompted the sages responsible for formulating our prayers to have us say in the third of the 18 benedictions of the Amidah prayer: "and holy ones praise You daily, selah.⁠" They refer to the souls of these "holy ones" praising the Lord. This is also what David speaks of in the last of the psalms when he concludes כל הנשמה תהלל י-ה, "when it is all soul, it praises You, praise the Lord.⁠"
Many people ask the question how it was possible that someone of the stature of Moses who became the instrument of giving the Torah to the people of Israel, died, whereas Elijah and Chanoch, both people of lesser stature, did not die? (Compare Genesis 5,24 and Kings II 2,11 respectively.) The answer is that Moses sinned at the waters of strife whereas both Chanoch and Elijah had not been guilty of sin at all. Seeing that they did not sin, they never became part of the decree of death that Adam was subjected to, and could therefore enjoy eternal life.
'על פי ה', "at the command of the Lord.⁠" According to the plain meaning of these words Moses died as he had been commanded by God to ascend the mountain and to die there (Deut. 32,3).
According to a Midrashic approach (Baba Batra 17) the words על פי mean: "death by kiss (divine).⁠" His soul could transfer directly to the world of disembodied spirits, not having to undergo any prior preparation, spiritual cleansing, etc.
וימת שם משה עבד ה׳ – אלו י״א פסוקים. אחד קורא אותן ואין מפסיקין בהם לקרות שנים רק יחיד קורא אותן שאין שנים יכולין לקרותן יחד כדאמרינן במגילה בתורה אחד קורא ולא שנים. ועתה נחנו נוהגים לקרות שנים כי אנחנו סומכים על מה דאמרי׳ במס׳ בכורים בראשונה מי שהיה יודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות מקרין לו והיו מתביישין עמי הארץ התקינו שיהיו מקרין לכל והכא נמי כדי שלא יתביישו שלוחי צבור מקרין הכל.
וימת שם משה – בשעת מיתתו אמר לו משה להקב״ה לא אמות כי אחיה. א״ל אי אתה יכול כי זה דרך כל האדם א״ל דבר אחד אני מבקש ממך ויבקעו כל השערים ותהומות הארץ ויראו הכל שאין זולתך שנא׳ וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים מיד פתח משה ואמר אין עוד א״ל הקב״ה אתה אמרת אין עוד גם אני אומר עליך ולא קם נביא עוד בישראל כמשה מיד ירד הקב״ה בכבודו ושלשה מלאכים עמו מיכא״ל וגבריא״ל וזגנא״ל גבריא״ל הציע מטתו מיכא״ל פירש עליה ארגמן זגנא״ל הניח כסות של מילת במראשותיו באותה שעה עמד הקב״ה בראשו וזגנא״ל במרגלותיו מיכא״ל מצד זה וגבריא״ל מצד זה. אמר לו הקב״ה תכף רגלך זה לזה וכן עשה. א״ל השכב עפעפי עיניך זו על גב זו וכן עשה מיד קרא הקב״ה לנשמתו של משה ואמר לה בתי ק״כ שנה קצבתי אותך להיות בגופו של משה צאי ואל תאחרי שהגיע קצך לצאת מיד השיבה להקב״ה יודעת אני שאתה אלהי הרוחות והנשמות ובידך נפש כל חי ואשר יצרתני ונתתני בגופו של משה מי יש לך גוף טהור שתתנני בו יותר ממשה שאין בו רימה ותולעה מעולם ולא נראו עליו זבובים מעולם ולא היה צר עין איני רוצה לצאת ממנו שוב א״ל אל תאחרי כי הגיע קצך לצאת ואני מעלה אותך לשמי השמים העליונים ואושיבך בכרוב תחת כסא כבודי אצל שרפים ואופנים ומלאכים אמרה לו רבון העולמים טוב לי להיות בגופו של משה יותר מכרובים ומלאכים שהרי מהם ירדו שנים עוזא ועזאל וחמדו את בנות הארץ ובאו עליהם וגם השחיתו דרכן עד שמחית אותם אבל משה משנגלית עליו בסנה לא שב לאשתו בבקשה ממך הניחני במקומי כיון שראה כך נשקו ונטל נשמתו בנשיקה שנא׳ על פי ה׳ באותה שעה בכה הקב״ה עליו אמר מי יקום לי עם מרעים מי יתפלל לפני על בני. ומלאכי השרת בוכים ואומרים והחכמה מאין תמצא ונעלמה מעיני כל חי ושמים בוכים ואומרים אבד חסיד מן הארץ. והארץ בוכה ואומרת וישר באדם אין וכל סדרי בראשית בוכים ואומרים הצדיק אבד ואין איש שם על לב. וחמה ולבנה בוכים ואומרים בינו בוערים בעם וכל המזלות בוכים ואומרים וכסילים מתי תשכילו ורוח הקודש בוכה ואומרת ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ויהושע בקש את משה ולא מצאו בכה ואמר הושיעה ה׳ כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם וכל ישראל בוכי׳ ואומרים ויתא ראשי עם צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל. ואחז״ל שמונה פסוקים הללו יחיד קורא אותן ותימא שהרי גם כל הפרשיות שבתורה אמרינן במס׳ מגילה אחד קורא ולא שנים ומה שנהגו עתה לקרוא שנים הקורא והחזן אנו סומכין על מה ששנינו במסכת בכורים בתחלה כל שהיה יודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות מקרין לו והיו מתביישין התקינו שיהו מקרין הכל והכי נמי בהני שמונה פסוקים השליח צבור מקריא עם הכל.
וימת שם משה, "Moses died there.⁠" According to Psalms 118,17, Moses said to G–d at the time of his death: "I do not wish to die but to live and to proclaim the works of the Lord.⁠" G–d replied that it was impossible to fulfill his wish, as it has been decreed that every human being must die. Thereupon Moses said to G–d: "I have one request to make from You so that they can all see that there is absolutely no one like You;⁠" before he could articulate his request all the gates of the earth and the great deep opened up, and this is what Moses meant when he had said to the people in Deuteronomy 4,39: וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים "you will know this day and it will register in your hearts, that the Lord is the G–d;⁠" as soon as he had gotten to this word, Moses added: אין עוד, "no one else.⁠" As soon as G–d had heard Moses saying these words, He said to him: "since you have said the words: אין עוד,⁠"I will testify with the same words that there never has been nor ever will be again a prophet comparable to your stature.⁠" (verse 10 in our chapter). Immediately following this conversation, G–d, personally, accompanied by the three angels Michael, Gavriel and Zagzagel (the angel who teaches fetuses in their mother's wombs the Torah) descended to earth, Gavriel prepared the bier on which Moses was to die, Michael spread a red woolen sheet over it, whereas Zagzagel arranged his headrest on the bier. G–d instructed Moses how to arrange the various parts of his body when he laid down on the bier, and as soon as he had done so, He spoke to the soul of Moses, reminding it that it had been granted the privilege of being a guest in Moses' body for one hundred and twenty years, but saying that the time had now come for it to return to its place in the celestial regions. The soul replied in a very respectful manner to G–d that although it was aware that G–d had created it in order to reside within Moses' body, the fact that during all these one hundred and twenty years she had enjoyed being hosted by the purest body a body that had never been host to any worm or otherwise destructive creature. Even flies had never settled on Moses' skin. The body she inhabited had never been jealous or envious of a fellow human being. Seeing that she had been privileged to inhabit such a body, the soul said, she was very reluctant to leave such a body. After having listened to the soul, G–d again asked her not to delay His timetable. He promised that soul to promote it to the loftiest rank of all the creatures in the celestial spheres. Its permanent seat would be immediately below His throne, next to the highest ranking groups of angels. Still, the soul responded that it would prefer to remain in Moses' body to sharing such honours with the highest ranking angels. It pointed out that from those groups of angels several when becoming residents on earth, i.e. Uzza and Azael, had become more corrupt and had lusted after human females until G–d had been forced to put an end to them. Moses, on the other hand, when G–d had appeared to him at the burning bush, never once continued to have sexual relations with his wife. As a result, she, this soul, begged to remain part of Moses. In view of all this, G–d decided to remove Moses' soul from his body by kissing it. This is the meaning of the word: על פי ה', "by the mouth of the Lord", at the end of our verse. At that hour, G–d Himself broke out weeping, seeing that He had been forced to remove Moses from earth through a decree issued by oath a long time ago; this is alluded to in Psalms 94,16: מי יקום לי עם-מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און, G–d mourned the fact that from now on "who will take My part against evil men, who will stand up for Me against wrongdoers?⁠" The angels in heaven were also weeping and saying: והחכמה מאין תמצא ונעלמה מעיני כל חי, "but where can wisdom now be found, and where is now the source of understanding?⁠" The heavens were weeping and saying: אבד חסיד מן הארץ, "the pious have vanished from earth.⁠" (Michah 7,2). The author continues in this vein, quoting all parts of creation bemoaning the death of Moses as an irreplaceable loss for mankind. (The sources of the above statements are found in Devarim Rabbah at the end, and in Yalkut Shimoni on the portion of Vayelech) Concerning the last eight verses in the Torah, their author, and how to relate to this as it is difficult to attribute them as having been written by Moses either posthumously or before his death, the Talmud tractate Baba batra folio 15, suggests as a possible way to deal with this problem, that they be read by individuals but not as part of the public Torah reading. This line in the Talmud is interpreted differently by a number of commentators. Seeing that we read these lines in the normal fashion, there is no point in challenging what has been accepted for many hundreds of years by all sections of orthodox Judaism.
וימת שם משה עבד ה׳ – אחד עשר פסוקים הללו יחיד קורא אותם שאין שנים יכולים לקרוא יחד פסוקים הללו שהרי גם כל הפרשיות שבתורה איתא במגילה א׳ קורא ולא שנים ולמה נהגו עתה לקרא שנים הקורא והחזן אנו סומכין על ששנינו במסכת בכורים בתחלה כל מי שהיה יודע לקרא בתורה קורא ומי שאינו יודע לקרות מקרין התחילו להיות מתביישין התקינו שיהיו מקרין היודע ושאינו יודע והאי נמי פסוקים הש״ץ מקרא את הכל.
במדרש: וימת שם משה – א״ל משה להקב״ה בשעת מיתתו לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה. א״ל הקב״ה אי אתה יכול כי זה דרך העולם א״ל דבר א׳ אני מבקש ממך שיבקעו כל השערים והתהומות וידעו הגוים כי אין זולתך שנאמר וידעת היום והשבות אל לבבך וכו׳ מיד פתח משה ואמר אין עוד וכו׳ א״ל הקב״ה אתה או׳ אין עוד גם אני או׳ לך ולא קם נביא עוד בישראל כמשה מיד ירד הקב״ה בכבודו ושלשה מלאכים מיכ״אל וגברי״אל וזנגי״אל גברי״אל הציע מטתו מיכאל פירש עליה מטלית של ארגמן וזנגי״אל בכסות של מלת מראשותיו באותה שעה עמד הקב״ה בראשו וזנגיאל במרגלותיו ומיכאל בצד זה וגבריאל מצד זה אמר לו הקב״ה למשה הקף רגלך זה לזה ועשה כן א״ל השקע עפעפי עיניך זו אל זו ועשה כן מיד קרא הקב״ה לנשמתו של משה וא״ל בתי מאה ועשרים שנה קצבתי לך להיות בגופו של משה צאי ואל תאחרי שהגיע קצך לצאת מיד השיבה להקב״ה יודעת אני שאתה אלהי הרוחות והנשמות ובידך נפש כל חי אתה יצרתני ונתתני בגופו של משה מי יש לך גוף טהור בעולם שתתנני בו כמשה שאין בו רמה ותולעה מעולם לא נראו עליו זבובין ולא צרעים לפי׳ אני אוהבו ואיני רוצה לצאת חזר ואמר לה אל תאחרי כי הגיע קצך לצאת ואני אעלה אותך לשמי השמים העליונים ואושיבך תחת כסא כבודי בכבוד אצל שרפים ואופנים ומלאכים א״ל רב״שע טוב לי להיות בגופו של משה יותר מכרובים ומלאכים שהרי מהם ירדו שנים עז״א ועז״אל וחמדו את בנות הארץ ובאו עליהם וגם השחיתו הדרך עד שתלית אותם אבל משה משנגלית עליו בסנה לא שב אל אשתו בבקשה ממך הניחני במקומי כיון שראה הקב״ה כן נשקו ונטל נשמתו בנשיקה שנאמר על פי ה׳ באותה שעה בכה הקב״ה ואמר מי יקום לי עם מרעים מי יתפלל לפני על בני ומה״ש בוכים ואו׳ והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה ושמים בוכין ואומרין הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק וחמה ולבנה בוכים ואומרים בינו בוערים בעם וכל המזלות אומרים וכסילים מתי תשכילו ורה״ק אומרת הושיעה ה׳ כי גמר חסיד עכ״ל המדרש.
וימת שם משה עבד י״י וכו׳ – קתני התם במסכת בבא בתרא בפ״ק (ט״ו א׳) איפשר משה מת וכותב וימת שם משה עבד י״י, אלא עד כאן הב״ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הב״ה אומר ומשה כותב בדמע. פי׳ ר״ל דבשעה שהיה כותב היה בוכה קתני התם וכו׳ .....
וימת שם משה עבד י״י – קראו עבד השם כי כל ימיו השתדל לעבודת השם יתעלה.
1וקרוב הוא בעיני שיהיו נדרשים הגבולים האלו על מעלותיו השכליות והרוחניות אשר דרך בהם מיום היותו עד עלותו אל המקום ההוא ואמר שעלה משה בתחלת ענינו מערבות מואב הוא השלמות האנושי אשר תוכן אליו מצד תולדתו ומיחס אביו. אל הר נבו הוא רום מדרגת הנבואה. אשר על פני ירחו הוא השגת הנמצאים הרוחניים ומזה זכה שהראהו הש״י את גנזיו וגנזכיו וסודות המציאות וסדריו כענין מה שנאמר ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה׳ כאשר פירשנו שם. והגלעד שהיו גלי העתידות צפויים לפניו. עד דן סודות משפטי השם ית׳ כי על זה אמרו ז״ל (ברכות ז׳.) שנתכוון באומרו הודיעני נא את דרכיך. ואת כל נפתלי משפט המתעקשים בארחותם. ואת ארץ אפרים ומנשה ענין אותם שפרים ורבים בתאוות העולם ושוכחין עסקי נפשם. ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון שכר השבים ומודים על מעשיהם שיש להם תקוה. עד הים האחרון – כמו שאמר ושוב יום אחד לפני מיתתך (משנה אבות ב׳). כי מכל אלו הענינים השיג אמתת מה שאפשר להשיג. ואח״כ אמר שהשיג אמתת שלשה מדרגות הנמצאים. והגנב הוא העולם התחתון המנוגב מכל טוב עצמיי וכמו שאמר אהה אבי כי ארץ הנגב נתתני (יהושע ט״ו:י״ט) ואת הככר הוא העולם האמצעי כמו שארץ הככר היא אמצעית בין הלחה והיבשה גם שהוא סגלגל ועגול כמוהו למראית העין. וכמו כן הוא עולם הגלגלים. ואמר עד בקעת ירחו למה שהעולם האמצעי הזה הוא מתנועע ע״י המניעים הרוחניים. עיר התמרים הוא העולם העליון שנתדמה במדרגותיו מעלות ועלולים עד הסבה הראשונה ית׳ שמו כמו שכתבנו בצורת הלולב שער ס״ז פ״ז. עד צוער כי מן הגבול ההוא הלא מצער הוא וקרוב אל ההשגה האלהית כי הם קרובים אליו היושבים ראשונה במלכות. וכאשר הגיעה השגתו לשם בענין היותר נאות שבאפשרות במין האנושי אמר עד כאן הוא מה שיעדתי לאבות מההצלחה הרוחנית למי שיהיה ראוי לה מבניהם הראיתיך בעיניך וכבר הגעת לתכלית מה שאפשר להגיע ילוד אשה. ושמה כלומר למה שתשוטט מחשבתך להשיג עוד מזה לא תעבור בעודך באלו החיים והוא מה שאמרת לך ביום המעשה ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו (שמות ל״ג:כ״ג) וגם אחרי המות יש מקום מוגבל שא״א אפילו למלאכים לעבור אליו וכמו שאמרו חז״ל כי לא יראני האדם וחי אפילו המלאכים שהם חיים לעולם. והנה אחר שזכר כל עניני ההשגות האלה למיניהם אשר דרך כל ימיו אל השגתם ובקצו הגיע אל שלמותם כנזכר אמר וימת שם משה עבד ה׳ בארץ מואב על פי ה׳ וכי לא שלט בו המלאך המשחית כלל כמו שאמרנו ראשונה והוא ע״ה היה אב לכל שמתו בנשיקה והוא הדבקות האלהי בתכלית החשק והאהבה אשר עליו נאמר בספר הידידות ישקני מנשיקות פיהו (שיר השירים א׳:ב׳) והוא תכלית העריבות והעונג אשר אין לו קץ.
ובספרי כשהקב״ה נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהן בנחת רוח משל לעשיר נאמן שהיה בעיר והיו מפקידים אצלו פקדונות וכשהיה בא אחד מהם לתבוע אותו היה מוציא ונותן לו לפי שהיה יודע היכן הוא וכשהוא שולח ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו הופך התחתונים לעליונים לפי שאינו יודע היכן הוא כך כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה בנחת רוח וכשהוא נוטל נשמתן של רשעים מוסרה למלאכים נערים למלאכים אכזרים כדי שישמטו נשמתן וכן הוא אומר ומלאך אכזרי ישולח בו (משלי י״ז:י״א) ואומר תמות בנער נפשם (איוב ל״ו:י״ד). וכל זה הוא להם מענין ההפרדה שזכרנו ראשונה. וכבר דמו חז״ל יציאת נשמת הצדיקים מגופם כמשחל ביניתא מחלבא והרשעים כחזרא בגבבא דעמרא (ברכות ח׳.) והוא מבואר כי השער כשמוציאין אותו מהחלב הוא יוצא בנקל מבלי שיאחז חלק ממנו בחלב ולא דבר מהחלב עמו אמנם כשמוציאין הצמר המסובך באחד הקוצים א״א שלא ישארו חלקים הרבה מהצמר בקוצים או מהקוצים בצמר והוא ענין מסכים מאד למה שכתבנו ראשונה מענין ההפרדה אשר זכה אליה משה אדוננו ע״ה מכל האדם אשר על פני האדמה. והוא הטעם אשר היה הקובר הוא ית׳ אשר על פניו נאסף כי במקום הפרדה שלמה אשר כמוה אין שם טומאה כלל אשר מזה הטעם נפל ההעלם בענין קבורתו כאשר אמרנו.
1. קרוב הוא וכו׳, הרב ז״ל משתדל להראות, כי כמו שאחז״ל שכל המלות הנזכרות בכתוב זה מורות מלבד הוראתן הפשוטית, גם על כל הענינים העתידים להיות, אשר הראה ג״כ הי״ת למשה, כן רומזות לפי דעתו גם על מדרגות שלימותו המוסרית אשר עלה עליהן משה בזה אחר זה, כי ״מערבות מואב״ ר״ל מהשלימות הנקנה לו מלידה ומבטן עפ״י טבעו הנמשך אחר מהות וטבע אבותיו הישרים והתמימים [כנודע שרוב בני אדם ידמו באיכות טבעם ומהותם אל אבותיהם,] עלה ״אל הר נבו, אשר על פני יריחו״ ר״ל שהגיע אל מדרגת הנבואה והשגת הנמצאים הרוחניים ״והגלעד עד דן״ רומזים שנתגלו לו מה שנועד להיות בזמן העתיד ואופן משפטי הי״ת איך ינהיג את התבל לתת לכל איש ואיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ״ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ״ר״ל כי נתגלה לו ג״כ איך ישפיע ה׳ מעללי הנפתלים המעותים ארחותם, ומעללי האנשים אשר יפרו וירבו רק בתאות העולם ומנשים ושוכחים בעבור זה עניני נפשם, ואשרם המוסרי ״ואת ארץ יהודה עד הים האחרון״ ר״ל כי הראה לו גם שכר האנשים השבים מדרכיהם ומודים על פשעיהם וכי גם אם ישובו רק ביום האחרון לחייהם הארציים, יקחו בכל זאת חלקם הצפון להם בעולם הנצחיי, ״ואת הנגב וכו״⁠ ⁠׳ רומז כי השיג בחכמתו איכות ומהות העולם התחתון אשר הוא חסר כל טוב עצמיי, אשר אין לו מים להשקות צמחיו, והעולם התיכון שהוא עולם הגלגלים, אשר הוא כארץ הככר בין ארץ הנגב וצחיח סלע, ובין הבקעה שהיא לרגלי ההר הלחה תמיד מהמים היורדים מן ההרים, ואחרי שעין הרואה יוכל לראות אותה מכל סביביה מבלי הפסק הרים וגבעות, דומה תמונתה לעיגול כעולם הגלגלים שהם ג״כ גשמים עגולים ״עד בקעת יריחו״ ר״ל שהעולם התיכון הזה מתנועע ע״י השכלים הנבדלים, שהם בעולם הרוחני הנקרא ד״מ בשם ״עיר התמרים״, כי הם ואף כי הי״ת שהוא סבתם הראשונה נעלים ונשגבים על כל שאר הנמצאים זולתם, כתמרים הרמים והנשאים הנעלים על כל שאר עצי היער, ״עד צוער״ רומז כי מן השגת עולם השכלים הזה, הלוא אך מצער היא לבוא גם עד תכונת השגת הי״ת שהוא העליון על כל, ואחר שזכר הכ׳ כל אלה ההשגות היקרות, אשר השיג משה בחייו עד שבא לקץ השלימות האפשרית כפי יכלתו האנושית, אמר ״וימת וכו׳ על פי ה׳,⁠״ אשר אמחז״ל עליו ״שמת בנשיקה״ ר״ל בדיבוק אלהי היותר אפשרי לאדם.
אלא הקב״ה אומר ומשה כותב בדמע. ולא בדיו כדי לתת הבדל בין הח׳ פסוקים הללו לשאר כל התורה שיהא יחיד קורא אותם כדאיתא בפרק השותפין אמר רבי יהושע בר אבא אמר רב גדל אמר רב פסוקין שבתורה יחיד קורא אותם ופרש״י כלומר אין מפסיקין בהם פי׳ שאינן רשאין לחלק אותן לשני קוראין זה ד׳ פסוקים וזה ארבעה כדפי׳ ר״ת ובעי בגמרא לימא רב יהודה היא דאמר אפשר משה מת וכתב וימת שם משה אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע ולפיכך נשתנו משאר התורה ודלא כרבי שמעון דאמר אפשר ס״ת חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר התורה הזה אלא עד כאן הקב״ה אומר ומשה כותב מכאן ואילך הקב״ה אומר ומשה כותב בדמע ומשני אפילו תימא רבי שמעון הואיל ואישתנו אישתנו ופרש״י הואיל ואישתנו ליכתב בדמע אישתנו:
ואם היתה מיתת הצדיקי׳ בנחת ולא בצער כפי הפרד נפשו מגופו כל שכן שיהיה באדון הנביאים להפשט שכלו מהדברים החמריי׳ הפשט עצום ולכן תמצא שהיתה מיתתו של מרע״ה על ידי צווי הומת בהר ונאספת אל עמך כאלו היתה המות ברשותו לעשות אותה כעושה המלאכה הנקלה שבידיו ואל זה כיון ג״כ באמרו וימת שם משה עבד ה׳ בארץ מואב על פי ה׳ ומלת שם לא תגביל המקום אשר מת בו כי כבר הגבילו באמרו בארץ מואב ובגיא מול בית פעור. אבל מלאי שם חוזרת אל מדרגת הנבואה וההתבודדות שהיה בה מראיות הארץ ושמיעת דבר ה׳ שבהיותו בזה הוסר ממנו חומרו ונשארה נפשו בהתבודדותה הראשון כי להיותו עבד ה׳ נאמן ביתו זכה לאותה מיתה אשר היא היתה באמת ההמלט מן המות וכבר השתמש הרב האלהי במלת שם בזולת ההבנה המקומית ראה דבריו בהתחלת ספר המדע יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון וכו׳ ואמר בסוף ההלכה השנית אין שם מצוי אחר מלבדו ובזה הדרך נאמר וימת שם משה על אותה מעלה מהתבודדות שהיה בו. ובמדרש אמרו להורות על חוזק כמו וטוב הכנתו בשעת מיתתו הר העברים שנים עשר פסיעות היו בו וכלן קפצן משה בפסיעה אחת רמזו בפסיעות עשיריותיו השנים שחיה כי לפי שבכל פסיעה יש שתי רגלים ששם עשר אצבעו׳ המיל העשר שנים בפסיעה אחת כמו שבא במשנה בן עשרים לכח בן שלשים לרדוף וכו׳ והר העברים הוא רמז לעולם או לזמן שממנו עבר משה מזה העולם אל העולם הבא ולפי שהיתה כל פסיעה עשר שנים והוא חיה מאה ועשרים שנים אמרו שהיה בהר העברים שנים עשר פסיעות אבל שלא עבר אותם בהדרגת הכח והפסד הלוחות צו לצו קו לקו זעיר שם כי שיבה לא זרקה בו ולא תשש כחו אבל עודנו באבו כאלו לא עבר עליו הזמן ולא נתך גופו מעט מעט רק קפץ בפסיעה אחת כל ימיו וכאילו פתאו׳ יצא מגבול בחור כפי כחו אל גבול המת והוא הנרמז בפסיעה אחת והכלל שהיתה מיתתו נסיית לא טבעיית ולא מקריית:
ואמר וימת שם משה עבד ה׳ – לרמוז שאחר שהשלים השם תאותו וראה הארץ הטובה ביד בני ישראל כאלו היתה מחולקת לשבטים. כמו שהראהו הגלעד עד דן וארץ נפתלי וארץ אפרים ומנשה וארץ יהודה עד הים האמרון. אחר שכבר שבעה נפשו ונתקרר דעתו כאלו עבר שם. ולכן וימת שם משה. כאלו הוא מעצמו מת ברצון נפשו. אחר שמת שם בהר נבו מקום שראה (משה) [משם] כל הארץ. וזהו וימת שם משה. או שרמז וימת שם. כמו ויהי שם עם ה׳. כי אחר שהשיג בעת ההיא דיבוק ה׳ ויחודו מה שלא השיג בחייו. כאומרם כי לא יראני האדם וחי בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים. בענין שהבטיחו שם שאע״פ שבחייו לא ישיג מה ששאל. במיתתו ישיגהו כאומרם תוסף רוחם יגועון משל לאור הנר וכו׳. ואחר שבחייו בשעת מיתתו השיג דבר גדול להיות דבק בשם השם. עד שלקחו השם בידו והיה מטייל עמו. דכתיב ויראהו ה׳ את כל הארץ:
ואמר ויאמר ה׳ אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאבות – ואמור להם שקיימתי דברי. לפי ששם באו אבות העולם וכל הצדיקים וכל רבבות קדש עמהם כדכתיב ואתא מרבבות קדש. וממרו בכתובות נטילתה כנתינתה. מה נתינתה בס׳ רבוא. אף נטילתה בס׳ רבוא. ופירוש נטילתה נטילת נשמה. ואם בשאר כל אדם כן. ק״ו בן בנו של ק״ו במשה עבד ה׳. שנתן התורה לישראל וקבלה מידו של הקב״ה. שהיתה שם השכינה עם כל הצדיקים ומלאכי מעלה. וזהו וימת שם משה עבד ה׳. ביד ה׳. והוא כמו ויהי שם עם ה׳. ולכן נאמר במרים ותמת שם מרים. להורות שמתה בנשיקה. וחזר לומר בכאן על פי השם. להורות שמת בנשיקה שהיא סוד הדיבוק. כאומרו ישקני מנשיקות פיהו. שהוא פי ה׳ הנאמר כאן. ואחר שראה משה כל הכבוד הזה שנעשה לו בשעת מיתתו. שהיתה שם השכינה עם כל מלאכי מעלה עם כל הצדיקים שלמטה. והיה שם שם ה׳ ממתין ומצפה ליטול נשמתו. ואוחזו בידו ומטייל עמו ארוכות וקצרות. והיה יודע שהיה עתיד למות ביד ה׳. ושמאלו תחת ראשו וימינו חבקתהו. עד שלסבת זה מאס חייו. ואמר למה זה התפללתי על החיים לעבור לארץ. כי טוב לי למות ביד ה׳ עם כל הכבוד הזה. מן החיים אשר הם חיים עדנה. עד שהוא בעצמו שאל המיתה. וזהו וימת שם משה עבד ה׳. כאלו הוא מעצמו מת:
אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע. פירש הרא״ם, ולא בדיו, לתת הבדל בין הח׳ פסוקים לשאר כל התורה, כדי שיהיה היחיד קורא אותם, כדאיתא בפרק השותפין (ב״ב טו.). ודברים בלתי מובנים הם, שאיך משה כתב בדמע שלא בדיו, וקיימא לן ספר תורה שלא כתבו בדיו פסולה. ואין לומר שאלו ח׳ פסולים אשתני, זה אינו, דכיון דילפינן (מנחות לד.) דבעי כתיבה בדיו, ושלא בדיו פסולה, אם כן אין חילוק בין הנהו פסוקים לשאר פסוקים. ועוד, דלמה אשתנו הנך פסוקים לכתוב שלא בדיו. אי בשביל כדי שיהא היחיד קורא כמו שפירש הרא״ם, זה אינו, דהא אדרבא, שנתן טעם (ב״ב טו.) למה היחיד קורא, ומפרש משום דנכתבו בדמע. ואם כן קשיא, למה כל זאת, למה נכתבו שלא בדיו. ועוד, דלא הוי ליה למימר ׳ומשה כותב בדמע׳, שלשון זה משמע נפילת דמעות, הוי ליה לומר ׳ומשה כותב בדמעות׳, כמו ״ותשקימו בדמעות שליש״ (תהלים פ, ו). [ובודאי פירוש טעות הוא]:
אבל פירושו ׳ומשה כותב בדמע׳, שהיה משה בוכה על מיתתו, והוא כמו ״הזורעים בדמעה״ (תהלים קכו, ה), דמסתמא כיון שהזכיר מיתתו ״וימת משה״, היה בוכה. והשתא לא קשיא איך כתב ״וימת משה״, הואיל והיה משה עדיין חי, שכיון שהיה בוכה על מיתתו, זהו התחלת המיתה, וזהו ״וימת משה וגו׳⁠ ⁠⁠״. (ובודאי פירוש טעות הוא):
ומשה כותב בדמע. יש מפרשים בדמע ולא בדיו, ליתן הבדל בין שמונה פסוקים הללו ובין כל התורה כולה, כדי שיהא יחיד קורא אותם ולא שנים, שלא להפסיק ביניהם. ויש מפרשים שהיה מוריד דמעות בשעה שהי׳ כותב:
While Moshe wrote with teardrops. Some explain, with teardrops and not with ink, in order to differentiate between these eight verses and the entire Torah, so that one person should read them [during the Torah reading] and not two; and without any interruption. And some explain that he shed tears as he was writing.
וימת שם – פירוש שם לבד הוא שמת אבל הוא חי במקום אחר קדוש ועליון על פי ה׳.
וימת שם משה, "Moses died there, etc.⁠" The Torah emphasizes that Moses only died there, whereas he lives on in more sacred regions.
וימת שם נא׳ כאן שם ונאמר בלוחות הראשונים עלה אלי ההרה והיה שם מה שם כו׳ עומד ומשמש כו׳ ונתקיים כאן בקביעות ושם לא עמד אלא ארבעים יום וכן ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה וגו׳ וחזרו לו כאן מה שאבד בלוחות הראשונות וכמ״ש בר״מ קב״ה עתיד לאהדרא לך אבידה דאבדת בגין ערב רב דא כלה דילך דבזמנא דעבדו ערב רב ית עגלא נפלה כלה דילך הה״ד וישלך מידו את הלחת ומ״ש שם עתיד להחזיר לך ר״ל שאף בתחיית המתים לעתיד לבא יקום עם כל התורה הזאת ולא ישתכח ממנו.
עבד ה׳ – שאז זכה להקרא עבד ה׳ אף שבחייו ג״כ כתיב עבדי משה. שם לא זכה לקרוא עבד ה׳ עד הנה וזו היא המעלה הגדולה שבכולם. שנקרא עבד ה׳ כמ״ש עבד מלך. הדבק לשחוור כו׳ וכמ״ש בר״מ שם. אתו כלהו מארי מתיבתא ואשתטחו קמי׳ ואמרו קמי׳ וודאי קב״ה מליל בפומך ולך אנן סגדי׳ כו׳.
על פי ה׳ – כמ״ש למעלה שמיתתו הית׳ רצונית ע״פ ציווי השם.
ויקבר אתן בגי – מזל הי״ג מזלא עילאה שהיא כוללת הכל כל התיקונים וכל הקידושין. ואמר בגי הן ב׳ שמות.
בארץ מואב – הוא הדעת הנעלם והוא דרגא דמשה שכנגדו היה בבלעם וזהו ולא קם בישראל אבל קם באמות ואמרו בזוהר בדרגא דילי׳ וטינופא כו׳ וכמו שמבואר שנידון בש״ז רותחת והוא תכלית כל הטומאות לפי שהחטיאו את ישראל בנשים מדיניות וזהו שכתוב מול בית פעור כמו שכתוב בספר יצירה טוב כנגד רע ורע כנגד טוב ופעור נגד משה אלא שבס״א מוסיף א׳ בסוד כל המוסיף גורע ובסוד עשתי עשרה יריעו׳.
ולא ידע איש וגו׳ – כמ״ש (איוב כ״ח כ״א) ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים וגו׳ אפי׳ מעוף השמים שר ובשתים יעופף ואמר איש אפי׳ בני אדם שנ׳ עליהם עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. נעלם מהם מקומו ומדרגתו וכן בכל הדורות ואפי׳ לימות המשיח וז״ש עד היום הזה.
על פי ה׳ – כאשר דבר ה׳ ומות בהר וכו׳:
וימת שם – מכאן ואילך כתב יהושע, רמ״א משה כותב בדמע (רש״י מרבותינו ב״ב ט״ו) מר אמר חדא ומא״ח ולא פליגי, ומלת בדמע הוא מלשון מלאתך ודמעך ענין ערבוב, כלומר תערובות אותיות, שהיה כותב מכאן ואילך עפ״י צירופי תיבות ואותיות, והם שמותיו של הקב״ה, ולא היה נקרא וימת משה רק תיבות אחרות עפ״י סודות התורה, ולאחר מיתתו כתבן יהושע כפי שניתן לו רשות לגלות. הנה לא פליגי כלל, כי באמת כתבן משה ולא חסר אפילו אות אחת, רק שלא כתב שמונה פסוקים אלו לפי הנגלה רק כפי הצירופים, וזהו בדמע, ויהושע כתבן כפי הנגלה, ושני הדעות מסכימים לדעה אחת כי נכתבו ע״י שניהם ע״י משה הנסתר והסוד, וע״י יהושע הנגלה כאשר היא כתובה בידינו. (הגר״א). והדברים ראויים למי שאמרם. ונראה שנטה מפירש״י (מנחות ל׳) שכתבו בדמע מרוב צערו, כי לא נצטער משה במיתתו, אבל מת מיתה רצונית ובנפש שמחה לקיים מצות בוראו שצוהו ומות בהר, כמש״ש.
שם עבד ה׳ – אף שבחייו כתיב ג״כ עבדי משה, אז לא זכה לקרותו עבד ה׳ עד עתה. וזוהי המעלה הגדולה שבכולם להקרא עבד ה׳ כמ״ש עבד מלך מלך הדבק לשחוור וכו׳, וכמ״ש בר״מ אתי כולהו מרי מתיבתא ואשתטחו קמי׳ ואמרו ודאי קב״ה מליל בפומך ולך אנן סגדין וכו׳.
ע״פ ה׳ – מיתתו היתה רצונית עפ״י צווי השם כמ״ש בהאזינו ומות בהר, (הגר״א).
את קבורתו – אפשר שהוא שם מופשט, כמו קבורה לא היתה לו (קהלת ו׳. בעגראֶבניס) או שהוא תאר למקום הקבורה, (גראב) כלומר קבר, כמו מצבת קבורת רחל, ושניהם לא נודע במשה, לא אופן קבורתו ולא מקום קברו, כי בין שקבר את עצמו שנכנס מרצון נפשו למערה להגנז שם, בין שקבר אותו הקב״ה שפתח לפניו בדרך נס מערה להכנס בה להשאר שם, אין זה ענין טבעי הנהוג, שלא היתה ע״י אדם. וכן מקום הקבר, אף שמבואר היטב בכתוב בארץ מואב בגיא מול בית פעור, עם כל זה סבב הש״י שלא ידענו איש, וכמ״ש בספרי העליונים ראו אותו כלפי מטה והתחתונים כלפי מעלה. ומלת עד היום הזה לא ידעתי לכוונו, כי זה לא יתכן רק בדבר הנעשה כבר קדום בזמן ונמשך היותו עד היום, כמו היא מצבת קבורת רחל עד היום הזה, שבעת כתיבת התורה מודיע שמאז כאשר הציבוה עומדת עוד היום ביום הכתיבה (ודרך אגב יורה גם על העתיד שבכל זמן שיקרא הקורא את הענין עודנו היה כמקדם, אבל עיקרו על המשך הזמן שעבר עליו מאז עד היום הנוכחי) אבל על דבר הנעשה בשעת הכתיבה כמו שהוא כאן בקבורת משה, ובפרט לפי המקובל שמשה בעצמו כתבו לא יתכן לומר בו עד היום הזה, לפי שהוא דבר הנעשה לשעתו, גם פעל העבר במלת ידע אינו מכוון היטב. ולולי דברי קדמונינו הייתי מפרש מאמר זה דומה למאמר ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת עד היום הזה (כי תבא כ״ט ג׳) שמלת עד הוא ולא עד בכלל, שהיום הזה איננו בכלל, השלילה, כי ביום הזה באו באמת לכלל דעת, ככה מלת עד במקרא שלפנינו אינו בכלל שלילת לא ידע, וטעם המקרא להודיע המדרגה הגבוה אשר למשה שלא השיגה אדם מעולם, כי הוא באמת בלתי טבעי ולא משכחת לה רק בדרך נס ופלא, שהמת ידע ענין קבורתו ומקומו, אבל משה ידע אותו, וזהו ולא ידע איש את קבורתו, ר״ל מעולם לא היה איש אשר ידע קבורת עצמו, אבל ביום הזה היה הדבר הנפלא הזה, כי משה ידע את קבורתו והרגישו, וכמו שמיתתו היתה רצונית, כך היתה גם קבורתו. ואף שענין זה הוא נפלא בעינינו ובלתי מושג לחושינו הגשמים, מ״מ מפורסם מאד כי קדושי עליון קדשו את השם ברבים בנפש חפצה, אף כי משה איש אלקי׳, וכבר אמרו גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ובזה מדוייק העבר במלת ידע, וגם עד היום הזה נכון כפשטי׳, ובסוטה י״ד אמר רחב״ח אף משה אינו יודע קבורתו, אמנם בספרי הוא בשם יש אומרים.
וימת וגו׳ על פי ה׳ – היה זה רצונו המפורש של ה׳ שמשה ימות בעבר הירדן. כבר ביארנו כמה פעמים את חשיבות העניין לכל שליחותו של משה (עיין פירוש, במדבר כ, יב; כז, יד; לעיל ג, כו). משום כך הזכיר הכתוב במפורש דבר זה בשעת המאורע.
במסכת בבא בתרא (טו.) חלוקות הדעות. לדעה אחת, יהושע כתב את שמונת הפסוקים מכאן ועד לסוף התורה. לדעה אחרת, גם פסוקים אלה נכתבו ביד משה על פי ה׳, כמו כל שאר התורה; אלא שעד כה משה חזר על דברי ה׳ לפני כתיבתם, ואילו בשמונה פסוקים אלה הוא כתב בדומיה ובדמעות: ״עד כאן הקב״ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב״ה אומר ומשה כותב בדמע״.
ייתכן שמאמר זה מכיל את הרעיון הבא: מה שמשה כתב עד כה נאמר גם אליו, כדי שישיב אל לבו; לפיכך הוא חזר על כל דבר ודבר ממנו לצורך עצמו ואחר כך כתב אותו עבור העם. אולם תוכן שמונה פסוקים אלה שייך כבר אל מעבר לשנות חייו; אין בהם דבר הנוגע אליו שעליו להשיב אל לבו, בייחוד פסוקי הסיום, המספרים בשבחו לדורות עולם. שמונה פסוקים אחרונים אלה הוא כתב רק באופן ענייני, על פי ה׳. הוא כתבם לצורך עמו – ובדמע.
גם בקריאת התורה, בולט התוכן המיוחד והמעציב של פסוקים אלה המספרים על מיתת משה, שכן נאמר עליהם בגמרא(שם) ש״יחיד קורא אותן״, הווי אומר שאין לחלק פסוקים אלה בין שני קוראים או יותר, אלא הם צריכים להיקרא על ידי אדם אחד. לדעתנו, דומה לכך ההלכה ש״אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן״ (מגילה לא.), והטעם לאותה הלכה, לפי הדעות השונות, מבאר גם את ההלכה שלנו.
וימת שם משה וגו׳ על פי ה׳ – ר״ל מיתת משה לא היה עפ״י הטבע בתם לחות השרשי והתכת היסודות וכחות הגוף כי לא שלט בו הכליון וההתכה רק מיתתו היתה על פי ה׳ ומצותו בלבד:
בארץ מואב: מאותו צד שהוא שייך למואב, כמו שכתבתי לעיל (פסוק א׳). וזהו ״על פי ה׳״1 שצוה2 לילך ממקום עמידתו לצד ירחו לעבר השני, ולמות שם.
1. מלבד דרשת חז״ל שמלמד שמת בנשיקה.
2. ״על פי ה׳⁠ ⁠⁠״ = על פי ציווי ה׳.
וימת שם. בספרי סמליון אומר וכו׳ וי״א לא מת משה אלא עומד ומשרת למעלה נאמר כאן שם וכו׳, והנה ידוע שמחבר ספרי היה רב אליבא דרשב״י ובין רשב״י ובין רב שניהם אחר חרבן הבית כי ר״ש הוא תלמידו של ר״ע ור״ע תלמידו של ר״א ור״א תלמידו של ריב״ז והוא היה בזמן החרבן כדאי׳ במס׳ גיטין, ובכל זאת מצאנו ראיה גדולה שמזמן חרבן הבית ככה היה מקובל באומתינו שמרע״ה לא מת ואינני בא להכריע בין הסברות, רק להביא ראיה כי השמועות והאגדות הכתובות בספרי רבותינו לא מאומד ומסברא רק מה שלקחה אזנם מהקבלה המתמדת שהרי יוסף הכהן לרומיים כן העיד בספרו קדמוניות ד׳ ח׳ מ״ח, ועוד מוסיף יוסף וכותב שבכוונה כתב משה בתורה שמת כשאר כל אדם כדי שלא יטעו ישראל ויאמרו שמרוב קדושתו הלך אצל האלהים, וכבר העיר על דבריו אלו. I note. 766 Strauss. Vie de Jesus 3. edit. vol. 2. ומבין ריסי עיניו ניכר שרוצה לפרש דברי יוסף כאלו כתובים להוציא מלב הנוצרים שהתחילו לבצבץ בזמנו ולהוציא קול על ישוע רבם שעלה שמים לימין האלוה, ובאמת כי דברי יוסף סתומים כי למה יטעו ישראל אחר שעל אחרים גם כן סופר שנכנסו לעו״הב בגוף ונפש, אם לא כי יוסף רצה להראות באצבע מה בין ענותנותו של משה, לפחזות המינים שהיו בזמנו.
וימת – תניא, בז׳ באדר מת משה, שנאמר וימת שם משה, וכתיב ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום, וכתיב (יהושע א׳) ויהי אחרי מות משה ויאמר ה׳ אל יהושע קום עבור את הירדן, וכתיב (שם) ויצר יהושע הכינו לכם צידה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן, וכתיב (שם) והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון, צא מהם ל״ג ימים למפרע, הא למדת שבשבעה באדר מת משה.⁠1 (קדושין ל״ח.)
וימת שם – יש אומרים לא מת משה, כתיב הכא וימת שם וכתיב התם (פ׳ תשא) ויהי שם עם ה׳, מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש2. (סוטה י״ג:)
וימת שם משה – רב נחמן אמר, בשעה שמת משה היה מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים וימת שם משה, סמליון אומר, וימת שם משה ספרא רבא דישראל.⁠3 (שם שם)
וימת שם משה – אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע.⁠4 (ב״ב ט״ו.)
על פי ה׳ – מכאן שמשה לא שלט בו מלאך המות ורמה ותולעה.⁠5 (שם י״ז.)
על פי ה׳ – מכאן דכשהקב״ה נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהן בנחת רוח6 (ספרי).
1. ר״ל שלשים יום עמדו בערבות מואב לבכי ומשנצטוה יהושע להסיעם הכינו צידה ג׳ ימים ובשלישי עברו, וכתיב בעשור לחודש הראשון, וצא ל״ג למפרע והם י׳ דניסן וכ״ג דאדר למפרע והוא ז׳ באדר.
2. כתב מהרש״א דלהני יש אומרים קשה הקושיא שבדרשה הבאה אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, ולכן דריש בגז״ש שם שם דלענין שימוש קאי, עכ״ל. ויתכן לומר דבשני המקומות דייק יתור לשון שם, שהרי בשניהם ידועים המקומות, ודריש לענין שימוש.

ויש להעיר לכאורה למה לא פריך הגמרא ליש אומרים לא מת משה אטו בכדי ספדו ספדיא וכמו דפריך כהאי גונא בתענית ג׳ ב׳ למ״ד יעקב אבינו לא מת וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא, וי״ל דהתם הכרח הקושיא מהא דחנטו חנטיא שבזה נעשה מעשה בפועל בגופו ממש, משא״כ הכא דפעולה ממשית בגוף באמת לא היה עם משה, כיון שנקבר ע״י הקב״ה, ומההספד לא קשה, כי י״ל שהספידוהו על עזבו אותם וכמו שבוכים על העוזב ארצו ומולדתו אף כי חי הוא.
3. רש״י פירש סמליון שם חכם, ולפי״ז אינו מבואר מה תכונת המאמר שאמרו המלאכים לפי דעת רב נחמן, אבל התוס׳ פירשו דסמליון הוא שם המלאך, ולפי״ז מבואר דהא דסמליון אומר וכו׳ הוא מדברי רב נחמן, כלומר רב נחמן אמר שסמליון אומר וימת שם משה ספרא רבא דישראל, ובספרי אגדה ודרוש כתבו הרבה בענין אגדה זו ובהקודמות ובהבאות.
4. זו דעת ר׳ יהודה, ודעת ר׳ שמעון דגם שמונה פסוקים אלה האחרונים כתב משה, רק בשינוי, שכל התורה הי׳ הקב״ה אומר ומשה אומר וכותב, ופסוקים אלו הקב״ה אומר ומשה כותב בדמע כלומר שאינו חוזר את הדברים בפיו מפני צערו אלא כותב ובוכה כותב ובוכה, אבל לא קיי״ל כדעה זו אלא כמועתק לפנינו שיהושע כתבן, ולכן קיי״ל דשמונה פסוקים אלו עושין בהם שנוי, שאין מפסיקין בהם שיקראו בהם שני אנשים אלא אחד קורא את כולן, ומותר לקראן בפחות מעשרה בביהכנ״ס, לרמז שיהושע כתבן, עיין ברמב״ם פ״י מתפלה ובאו״ח סי׳ תכ״ח ס״ז.
5. הא דלא שלט בו מה״מ פשוט הוא משום דכתיב על פי ה׳, ומבואר בדרשה הסמוכה דהקב״ה בעצמו כביכול נטל נשמתו, והיינו מיתת נשיקה שאמרו חז״ל שהיא בנחת ולא ביסורין וממילא לא שלט בו מה״מ, והא דלא שלטו בו רמה ותולעה מתבאר ממ״ש בע״ז כ׳ ב׳ דקודם שמת אדם זורק בו מלאך המות טיפה של מרה וממנה מת ממנה מסריח וכו׳ וממילא יתאספון אליה רמה ותולעה, אבל בזה שמת עפ״י ה׳ ולא ע״י מה״מ הרי הוא מת בלא זריקת מרה, וממילא בטלה הסבה לסרחון הגוף וממילא בטלה גם שליטת רימה ותולעה, ודו״ק.
6. והיינו מיתת נשיקה דרגיל בלשון חז״ל, והיא בנחת ולא ביסורים וכמש״כ בדרשה הקודמת.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144