Devarim 34 – דברים לד‏ – Mikraot Gedolot

לקבור מתים – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה ל״ד, יראים קנ״ד. מפסוקים אחרים – רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה רל״א, סמ״ג מצוות עשה ק״ד, סמ״ק מ״ח, ספר החינוך תקל״ז

ויקבור אותו בגיא – אם נאמר בגיא, למה נאמר בארץ מואב ואם נאמר בארץ מואב למה נאמר בגיא לומר שמת משה בתוך נחלתו של ראובן ונקבר בשדה נחלתו של גד.

ולא ידע איש את קבורתו יש אומרים אף משה אינו יודע מקום קבורתו שנאמר ולא ידע איש את קבורתו ואין איש אלא משה שנאמר (במדבר י״ב:ג׳) והאיש משה עניו מאד וכבר שלחה מלכות בית קיסר שני סרדיוטות אמרו לכו וראו קבורתו של משה היכן היא הלכו ועמדו למעלה וראו אותו למטה ירדו למטה וראו אותו למעלה נחלקו חציים למעלה וחציים למטה עליונים ראו אותו כלפי מטה ותחתונים ראו אותו כלפי מעלה לכך נאמר ולא ידע איש את קבורתו.

"And He buried him in the valley, in the land of Moav": If "in the valley,⁠" why "in the land of Moav"? And if "in the land of Moav,⁠" why "in the valley"? To teach that Moses died within the inheritance of Reuven and was buried in a field in the inheritance of Gad.

"and no man knew his grave": Some say that even Moses did not know the place of his burial, it being written "and no man knew his grave,⁠" "man" signifying Moses, as in (Bemidbar 12:3) "And the man, Moses, was exceedingly humble.⁠" And it once happened that the emperor's house sent (a deputation, telling them) "Seek out the grave of Moses.⁠" They went. When they stood above, it (his grave) seemed to be below. When they stood below, it seemed to be above. They then divided themselves into two groups (one above, and one below), but to those who stood above, it seemed to be below; and to those who stood below, it seemed to be above — this in keeping with "and no man knew his grave.⁠"

ויקבר אותו בגי בארץ מואב... ולא ידע איש את קבורתו... וכבר שלחה מלכות הרשעה שני סרדיאטות אצל גספידא שלבית פעור אמ׳ להן הראו לנו היכן משה קבור עמדו למטה נדמה להן למעלה עמדו למעלה נדמה להן למטה נתחלקו לשתי כתות אחת למעלה ואחת למטה שלמעלה נדמה להן למטה ושלמטה נדמה להן למעלה לקיים מה שנ׳ ולא ידע איש את קבו׳... אף משה רבינו לא ידע היכן הוא קבור כת׳ הכא ולא ידע איש וכת׳ התם (במדבר י״ב:ג׳) והאיש משה...

וּקְבַר יָתֵיהּ בְּחִלְּתָא בְּאַרְעָא דְּמוֹאָב לָקֳבֵיל בֵּית פְּעוֹר וְלָא יְדַע אֲנָשׁ יָת קְבוּרְתֵיהּ עַד יוֹמָא הָדֵין.

And He buried him in a valley (or cavity, becheltha) in the land of Moab, over against Bethpeor: but no man knows his sepulchre to this day.

וקברו יתיה בחילת׳ בארעהון דמואביי כל וקבל טעותה פעור ולא חכם גבר ית קבורתיה עד זמן יומא הדין.

בריך שמיה דמרי⁠(ה) עלמא דאליף לן ארחתיה תקניה אליף יתן למלביש ערטלאין מן דאלביש אדם וחוה אליף יתן למברזגא חתנין וכלן מן דזוויג חוה לות אדם אליף יתן למבקרא מריעין מן דאתגלי בחזוי מימרא על אברהם כד הוה מרע מג⁠(י){ו}⁠זרת מהולתא אליף יתן למנחמא אבילין מן דאתגלי ליעקב תוב במתוי מפדן באתר דמיתת אימיה אליף יתן למפרנסא מסכינין מן דאחית לבני ישראל לחמא מן שמיא אליף יתן למקבור מיתיא מן משה דאתגלי עלוי במימריה ועימיה חבורן דמלאכי שיר⁠(י){ו}⁠תא מיכאל וגבריאל אצעון דרגשא דדהבא מקבעא (בוורדין){ביוהרין} וסנדלכין ובורלין מיתקנא בביסתרקי מילת וסובנין דארגוון ואוצטילין חיוורין מיטטרון ויופיאל ואוריאל ויפהפיה רבני חכמתא ארבעון יתיה עלה ובמימריה דבריה ארבעתי מילין וקבר יתיה בחילתא כלוקבל בית פעור דכל אימת דזקיף פעור למדכר לישראל חובתהון מודיק בבית קבורתיה דמשה ומתכביש ולא חכים בר נש ית קבורתיה עד זמן יומא הדין.

Therefore is Mosheh, the servant of the Lord, gathered in the land of Moab, by the kiss of the Word of the Lord. Blessed be the Name of the Lord of the world, who hath taught us His righteous way. He hath taught us to clothe the naked, as He clothed Adam and Hava; He hath taught us to unite the bridegroom and the bride in marriage, as He united Hava to Adam. He hath taught us to visit the sick, as He revealed Himself to Abraham when he was ill, from being circumcised; He hath taught us to console the mourners, as He revealed Himself again to Jacob when returning from Padan, in the place where his mother had died. He hath taught us to feed the poor, as He sent Israel bread from heaven; He hath taught us to bury the dead by (what He did for) Mosheh; for He revealed Himself in His Word, and with Him the companies of ministering angels. Michael and Gabriel spread forth the golden bed, fastened with chrysolites, gems, and beryls, adorned with hangings of purple silk, and satin, and white linens. Metatron, Jophiel, and Uriel, and Jephephya, the wise sages, laid him upon it, and by His Word He conducted him four miles, and buried him in the valley opposite Beth Peor; – that Israel, as oft as they look up to Peor, may have the memory of their sin; and at sight of the burying-place of Mosheh may be humbled: – but no man knoweth his sepulchre unto this day.

וקבר יתיה בחילתא בארעהון דמואבאי כל קביל טעוות פעור ולא חכם גבר ית קבורתיה עד יומא הדין.

And He buried him in a valley in the land of the Moabaee, opposite to the idol Peor; nor knoweth any one his sepulchre unto this day.

[ז] וְלָמָּה זָכָה משֶׁה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְעַסֵּק עִמּוֹ, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם וְהִגִּיעַ גְּאֻלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כָּל יִשְׂרָאֵל הָיוּ עֲסוּקִים בְּכֶסֶף וְזָהָב, וּמשֶׁה הָיָה מְסַבֵּב אֶת הָעִיר וְיָגֵעַ שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת לִמְצוֹא אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף, שֶׁלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לָצֵאת מִמִּצְרַיִם חוּץ מִיּוֹסֵף, לָמָּה, שֶׁכָּךְ נִשְׁבַּע לָהֶן בִּשְׁבוּעָה לִפְנֵי מוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וגו׳ (בראשית נ׳:כ״ה), מִשֶּׁנִּתְיַגַּע הַרְבֵּה פָּגְעָה בּוֹ סְגוּלָה, וְרָאֲתָה משֶׁה שֶׁהוּא עָיֵף מִן הַיְגִיעָה, אָמְרָה לוֹ אֲדוֹנִי משֶׁה לָמָּה אַתָּה עָיֵף, אָמַר לָהּ שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת סִבַּבְתִּי אֶת הָעִיר לִמְצוֹא אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְאֵין אֲנִי מוֹצֵא אוֹתוֹ, אָמְרָה לוֹ בֹּא עִמִּי וְאַרְאֲךָ הֵיכָן הוּא, הוֹלִיכָה אוֹתוֹ לַנַּחַל, אָמְרָה לוֹ בַּמָּקוֹם הַזֶּה עָשׂוּ אָרוֹן שֶׁל חֲמֵשׁ מֵאוֹת כִּכָּרִים וְהִשְׁלִיכוּהוּ בְּתוֹךְ הַנַּחַל הַחַרְטֻמִּים וְהָאַשָּׁפִים, וְכֵן אָמְרוּ לְפַרְעֹה, רְצוֹנְךָ שֶׁלֹא תֵּצֵא אֻמָּה זוֹ מִכָּאן לְעוֹלָם, הָעֲצָמוֹת שֶׁל יוֹסֵף אִם לֹא יִמְצְאוּ אוֹתָן עַד עוֹלָם אֵינָם יְכוֹלִים לָצֵאת, מִיָּד עָמַד משֶׁה עַל שְׂפַת הַנַּחַל וְאָמַר, יוֹסֵף יוֹסֵף אַתָּה יָדַעְתָּ הֵיאַךְ נִשְׁבַּעְתָּ לְיִשְׂרָאֵל, פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם (בראשית נ׳:כ״ה), תֵּן כָּבוֹד לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְאַל תְּעַכֵּב גְּאֻלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מַעֲשִׂים טוֹבִים יֵשׁ לְךָ, בַּקֵּשׁ רַחֲמִים לִפְנֵי בּוֹרְאֲךָ וַעֲלֵה מִן הַתְּהוֹמוֹת. מִיָּד הִתְחִיל אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף מְפַעְפֵּעַ וְעוֹלֶה מִן הַתְּהוֹמוֹת כְּקָנֶה אֶחָד, לָקַח אוֹתוֹ וְשָׂם אוֹתוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה סוֹבֵל אוֹתוֹ, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו, וְיִשְׂרָאֵל הָיוּ סוֹבְלִים אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב שֶׁנָּטְלוּ מִמִּצְרַיִם, וּמשֶׁה סוֹבֵל אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, אַתָּה אוֹמֵר שֶׁדָּבָר קָטָן עָשִׂיתָ, חַיֶּיךָ הַחֶסֶד הַזֶּה שֶׁעָשִׂיתָ גָּדוֹל הוּא, וְלֹא הִשְׁגַּחְתָּ לְכֶסֶף וּלְזָהָב, אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ הַחֶסֶד הַזֶּה וְאֶתְעַסֵּק עִמָּךְ.

(י-יב)

[ח] בְּשָׁעָה שֶׁהִגִּיעוּ יְמֵי משֶׁה לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ (דברים ל״א:י״ד), אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַחַר כָּל הַיְגִיעָה הַזּוֹ אַתָּה אוֹמֵר לִי הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ, לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ (תהלים קי״ח:י״ז). אָמַר לוֹ אִי אַתָּה יָכוֹל: כִּי זֶה כָּל הָאָדָם (קהלת י״ב:י״ג), אָמַר משֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם דָּבָר אֶחָד אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ לִפְנֵי מוֹתִי, שֶׁאֶכָּנֵס וְיִבָּקְעוּ כָּל הַשְּׁעָרִים שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּתְהוֹמוֹת וְיִרְאוּ שֶׁאֵין זוּלָתֶךָ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ וגו׳ אֵין עוֹד (דברים ד׳:ל״ט), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה אָמַרְתָּ וְאֵין עוֹד, אַף אֲנִי אוֹמֵר: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה וגו׳ לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים וגו׳ וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

[ט] הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת – אָמַר רַבִּי אַיְבוּ אָמַר משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּדָבָר שֶׁקִּלַּסְתִּיךָ בְּתוֹךְ שִׁשִּׁים רִבּוֹא מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ, בּוֹ קָנַסְתָּ עָלַי מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת, כָּל מִדּוֹתֶיךָ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, מִדָּה רָעָה כְּנֶגֶד מִדָּה טוֹבָה, מִדָּה חֲסֵרָה כְּנֶגֶד מִדָּה שְׁלֵמָה, מִדָּה צָרָה כְּנֶגֶד מִדָּה רְחָבָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אַף זוֹ מִדָּה טוֹבָה הִיא שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ (שמות כ״ג:כ׳), הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם (משלי י״א:ל״א), הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא (מלאכי ג׳:כ״ג). וּכְשֵׁם שֶׁעִילִיתָ אוֹתִי עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא, כָּךְ אֲנִי מַעֲלֶה אוֹתְךָ לֶעָתִיד לָבוֹא בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה רִבּוֹא צַדִּיקִים גְּמוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר הֵן, הֵן בְּגִימַטְרִיָּא הָכֵי הֲוֵי, ה׳ חֲמִשָּׁה נ׳ חֲמִשִּׁים.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עֶשֶׂר מִיתוֹת כְּתוּבוֹת עָלָיו עַל משֶׁה, וְאֵלּוּ הֵן: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת, וּמֻת בָּהָר (דברים ל״ב:נ׳), כִּי אָנֹכִי מֵת (דברים ד׳:כ״ב), כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי (דברים ל״א:כ״ט), וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי (דברים ל״א:כ״ז), לִפְנֵי מוֹתוֹ (דברים ל״ג:א׳), בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ (דברים ל״ד:ז׳), וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה׳ (דברים ל״ד:ה׳), וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה (יהושע א׳:א׳), משֶׁה עַבְדִּי מֵת (יהושע א׳:ב׳). מְלַמֵּד שֶׁעַד עֲשָׂרָה פְּעָמִים נִגְזַר עָלָיו שֶׁלֹא יִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַעֲדַיִן לֹא נִתְחַתֵּם גְּזַר הַדִּין הַקָּשֶׁה עַד שֶׁנִּגְלָה עָלָיו בֵּית דִּין הַגָּדוֹל, אָמַר לוֹ, גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁלֹא תַעֲבֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן (דברים ג׳:כ״ז), וְדָבָר זֶה הָיָה קַל בְּעֵינָיו שֶׁל משֶׁה, שֶׁאָמַר, יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ חֲטָאוֹת גְּדוֹלוֹת כַּמָּה פְּעָמִים, וְכֵיוָן שֶׁבִּקַּשְׁתִּי עֲלֵיהֶם רַחֲמִים מִיָּד קִבֵּל מִמֶּנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: הֶרֶף מִמֶּנִי וְאַשְׁמִידֵם (דברים ט׳:י״ד), מַה כְּתִיב תַּמָּן: וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה (שמות ל״ב:י״ד). אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנוּ (במדבר י״ד:י״ב), מַה כְּתִיב תַּמָּן: וַיֹּאמֶר ה׳ סָלַחְתִּי וגו׳ (במדבר י״ד:כ׳), אֲנִי שֶׁלֹא חָטָאתִי מִנְּעוּרַי לֹא כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁאֶתְפַּלֵּל עַל עַצְמִי שֶׁיְקַבֵּל מִמֶּנִּי, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁקַּל הַדָּבָר בְּעֵינָיו שֶׁל משֶׁה וְאֵינוֹ עוֹמֵד בִּתְפִלָּה, מִיָּד קָפַץ עָלָיו וְנִשְׁבַּע בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁלֹא יִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה (במדבר כ׳:י״ב), אֵין לָכֵן אֶלָּא שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי (שמואל א ג׳:י״ד). וְכֵיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁנֶּחְתַּם עָלָיו גְּזַר דִּין, גָּזַר עָלָיו תַּעֲנִית וְעָג עוּגָה קְטַנָּה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, וְאָמַר, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּבַטֵּל אוֹתָהּ גְּזֵרָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֶה עָשָׂה משֶׁה, לָבַשׁ שַׂק וְנִתְעַטֵּף שַׂק וְנִתְפַּלֵּשׁ בָּאֵפֶר וְעָמַד בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְסִדְּרֵי בְּרֵאשִׁית, וְאָמְרוּ שֶׁמָּא הִגִּיעַ צִבְיוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה, עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ צִבְיוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ, אֶלָּא: אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ (איוב י״ב:י׳), וְאֵין אִישׁ אֶלָּא משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכָּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (במדבר י״ב:ג׳). מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, הִכְרִיז בְּכָל שַׁעַר וְשַׁעַר שֶׁל רָקִיעַ וְרָקִיעַ בְּכָל בֵּית דִּין וּבֵין דִּין שֶׁלֹא יְקַבְּלוּ תְּפִלָּתוֹ שֶׁל משֶׁה וְלֹא יַעֲלוּ אוֹתָהּ לְפָנָיו, מִפְּנֵי שֶׁנֶּחְתַּם עָלָיו גְּזַר דִּין, אוֹתוֹ מַלְאָךְ שֶׁמְמֻנֶּה עַל הַכְרָזָה אכזריאל שְׁמוֹ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבֶהָלָה וְאָמַר לָהֶם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת רְדוּ בְּבֶהָלָה וְנַעֲלוּ כָּל שַׁעֲרֵי רָקִיעַ וְרָקִיעַ, שֶׁגָּבַר קוֹל הַתְּפִלָּה כְּלַפֵּי מַעְלָה וּבִקְּשׁוּ לַעֲלוֹת הָרָקִיעַ מִפְּנֵי קוֹל תְּפִלָּתוֹ שֶׁל משֶׁה, שֶׁהָיְתָה תְּפִלָּתוֹ דּוֹמָה לְחֶרֶב שֶׁהוּא קוֹרֵעַ וְחוֹתֵךְ וְאֵינוֹ מְעַכֵּב, שֶׁהָיְתָה תְּפִלָּתוֹ מֵעֵין שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁלָּמַד מִן זגזגאל רַב סוֹפֵר שֶׁל בְּנֵי מָרוֹם, עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד ה׳ מִמְקוֹמוֹ (יחזקאל ג׳:י״ב). וְאֵין רַעַשׁ אֶלָּא זִיעַ, וְאֵין גָּדוֹל אֶלָּא משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵּי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם (שמות י״א:ג׳), מַהוּ בָּרוּךְ כְּבוֹד ה׳ מִמְקוֹמוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁרָאוּ גַּלְגַּלֵּי מֶרְכָּבָה וְשַׂרְפֵי לֶהָבָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תְּקַבְּלוּ תְּפִלָּתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְלֹא נָשָׂא לוֹ פָּנִים וְלֹא נָתַן לוֹ חַיִּים, וְלֹא הִכְנִיסוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמְרוּ בָּרוּךְ כְּבוֹד ה׳ מִמְקוֹמוֹ, שֶׁאֵין לְפָנָיו מַשּׂוֹא פָנִים לֹא לְקָטָן וְלֹא לְגָדוֹל. וּמִנַּיִן שֶׁהִתְפַּלֵּל משֶׁה בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק חֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר פְּעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר (דברים ג׳:כ״ג), וָאֶתְחַנַּן בְּגִימַטְרִיָּא הָכֵי הֲוֵי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ יְגִיעִי וְצַעֲרִי שֶׁנִּצְטַעַרְתִּי עַל יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּהְיוּ מַאֲמִינִים לִשְׁמֶךָ, כַּמָּה צַעַר נִצְטַעַרְתִּי עֲלֵיהֶם בַּמִּצְוֹת עַד שֶׁקָּבַעְתִּי לָהֶן תּוֹרָה וּמִצְוֹת, אָמַרְתִּי כְּשֶׁרָאִיתִי בְּצָרָתָן כָּךְ אֶרְאֶה בְּטוֹבָתָן, וְעַכְשָׁו שֶׁהִגִּיעַ טוֹבָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אַתָּה אוֹמֵר לִי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, הֲרֵי אַתָּה עוֹשֶׂה תּוֹרָתְךָ פְּלַסְתֵּר, דִּכְתִיב: בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה׳ וְהָיָה בְךָ חֵטְא (דברים כ״ד:ט״ו), זוֹ הִיא שִׁלּוּם עֲבוֹדָה שֶׁל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁעָמַלְתִּי עַד שֶׁיִּהְיוּ עַם קָדוֹשׁ וְנֶאֱמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן (הושע י״ב:א׳). מַלְאָךְ סמא״ל הָרָשָׁע רֹאשׁ כָּל הַשְּׂטָנִים הוּא, בְּכָל שָׁעָה הָיָה מְסַפֵּר מִיתָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאוֹמֵר מָתַי יַגִּיעַ הַקֵּץ אוֹ הָרֶגַע שֶׁבּוֹ יָמוּת משֶׁה שֶׁאֵרֵד וֶאֱטֹל נִשְׁמָתוֹ הֵימֶנּוּ, וְעָלָיו אָמַר דָּוִד: צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ (תהלים ל״ז:ל״ב), אֵין לְךָ רָשָׁע בְּכָל הַשְּׂטָנִים כֻּלָּן כְּסמא״ל, וְאֵין לְךָ צַדִּיק בְּכָל הַנְּבִיאִים כְּמשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה׳ פָּנִים אֶל פָּנִים (דברים ל״ד:י׳), מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁנִּזְדַּמֵּן לִסְעוּדַת חָתָן וְכַלָּה, וְהָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ מְצַפֶּה וְאוֹמֵר מָתַי יַגִּיעַ שִׂמְחָתָם וְאֶשְׂמְחָה בָהּ, כָּךְ הָיָה סמא״ל הָרָשָׁע מְצַפֶּה נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה וְאוֹמֵר מָתַי יִהְיֶה מִיכָאֵל בּוֹכֶה וַאֲנִי מְמַלֵּא פִּי שְׂחוֹק, עַד שֶׁאָמַר לוֹ מִיכָאֵל מָה רָשָׁע אֲנִי בּוֹכֶה וְאַתָּה מְשַׂחֵק: אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קַמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ ה׳ אוֹר לִי (מיכה ז׳:ח׳), כִּי נָפַלְתִּי מִפְּטִירָתוֹ שֶׁל משֶׁה קַמְתִּי מִפַּרְנָסָתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל ל״א מְלָכִים. כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ בְּחֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן, ה׳ אוֹר לִי לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, עַד כָּאן עָלְתָה לְמשֶׁה שָׁעָה אֶחָת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אֵין אַתָּה מַכְנִיס אוֹתִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַנִּיחַ אוֹתִי בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֶחְיֶה וְלֹא אָמוּת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אִם לֹא אֲמִיתְךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה הֵיאַךְ אֲחַיְךָ לָעוֹלָם הַבָּא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה תּוֹרָתִי פְּלַסְתֵּר, שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרָתִי עַל יָדֶךָ: וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל (דברים ל״ב:ל״ט). אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אֵין אַתָּה מַכְנִיס אוֹתִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַנִּיחַ אוֹתִי כְּחַיּוֹת הַשָּׂדֶה שֶׁהֵן אוֹכְלִין עֲשָׂבִים וְשׁוֹתִין מַיִם וְחַיִּין וְרוֹאִין אֶת הָעוֹלָם, כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאַחַת מֵהֶן. אָמַר לוֹ: רַב לָךְ (דברים ג׳:כ״ו). אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאִם לָאו, הַנִּיחַ אוֹתִי בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּעוֹף הַזֶּה שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ בְּכָל אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם וּמְלַקֵּט מְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם, וּלְעֵת הָעֶרֶב חוֹזֵר לְקִנּוֹ, כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאַחַת מֵהֶן. אָמַר לוֹ, רַב לָךְ, מַהוּ רַב לָךְ, אָמַר לוֹ רַב לָךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁאֵין בְּרִיָה יְכוֹלָה לְהַצִּילוֹ מִדֶּרֶךְ הַמָּוֶת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא (דברים ל״ב:ד׳). מֶה עָשָׂה משֶׁה נָטַל אֶת הַמְגִלָּה וְכָתַב עָלֶיהָ שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, וְסֵפֶר הַשִּׁיר עֲדַיִן לֹא מִלֵּא לִכְתֹּב עַד שֶׁהִגִּיעַ הָרֶגַע שֶׁבּוֹ יָמוּת משֶׁה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל, גַּבְרִיאֵל, צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת בְּמוֹתוֹ, וּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶצֶף. וְאַחַר כָּךְ אָמַר לוֹ לְמִיכָאֵל, צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי הָיִיתִי לוֹ רַב וְהוּא הָיָה לִי לְתַלְמִיד, וְלֹא יָכוֹל אֲנִי לִרְאוֹת בְּמוֹתוֹ. וְאַחַר כָּךְ אָמַר לְסמא״ל הָרָשָׁע, צֵא וְהָבֵא נְשָׁמָה שֶׁל משֶׁה, מִיָּד לָבַשׁ כַּעַס וְחָגַר חַרְבּוֹ וְנִתְעַטֵּף אַכְזָרִיּוּת וְהָלַךְ לִקְרָאתוֹ שֶׁל משֶׁה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, וְזֹהַר מַרְאֵהוּ דּוֹמֶה לַשֶּׁמֶשׁ וְהוּא דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת, הָיָה מִתְיָרֵא סמא״ל מִן משֶׁה, אָמַר וַדַּאי שֶׁאֵין הַמַּלְאָכִים יְכוֹלִין לִטֹּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְטֶרֶם שֶׁהֶרְאָה סמא״ל אֶת עַצְמוֹ לְמשֶׁה, הָיָה משֶׁה יוֹדֵעַ שֶׁבָּא סמא״ל, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה סמא״ל אֶת משֶׁה אֲחָזַתּוּ רְעָדָה וְחִיל כַּיּוֹלֵדָה, וְלֹא מָצָא פִּתְחוֹן פֶּה לְדַבֵּר עִם משֶׁה, עַד שֶׁאָמַר משֶׁה לְסמא״ל: אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה׳ לָרְשָׁעִים (ישעיהו מ״ח:כ״ב), מַה תַּעֲשֶׂה בְּכָאן, אָמַר לוֹ לִטֹּל נִשְׁמָתְךָ בָּאתִי, אָמַר לוֹ מִי שִׁגְרְךָ, אָמַר לוֹ מִי שֶׁבָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיּוֹת. אָמַר לוֹ, אֵין אַתָּה נוֹטֵל נִשְׁמָתִי. אָמַר לוֹ כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם נִשְׁמָתָן מְסוּרִין לְיָדִי, אָמַר לוֹ, יֵשׁ בִּי כֹּחַ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם. אָמַר לוֹ, מַה כֹּחֲךָ, אָמַר לוֹ אֲנִי בֶּן עַמְרָם שֶׁיָּצָאתִי מִמְּעֵי אִמִּי מָהוּל, וְלֹא נִצְרַכְתִּי לְמָהֳלֵנִי, וּבוֹ בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתִּי מָצָאתִי פִּתְחוֹן פֶּה, וְהָלַכְתִּי בְרַגְלַי, וְדִבַּרְתִּי עִם אָבִי וְאִמִּי, וַאֲפִלּוּ חָלָב לֹא יָנַקְתִּי, וּכְשֶׁהָיִיתִי בֶּן שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים הִתְנַבֵּאתִי וְאָמַרְתִּי שֶׁעָתִיד אֲנִי לְקַבֵּל תּוֹרָה מִתּוֹךְ לַהֲבֵי אֵשׁ. וּכְשֶׁהָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּחוּץ נִכְנַסְתִּי לְפַלְטְרִין שֶׁל מֶלֶךְ וְנָטַלְתִּי כֶּתֶר מֵעַל רֹאשׁוֹ, וּכְשֶׁהָיִיתִי בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה עָשִׂיתִי אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים בְּמִצְרַיִם, וְהוֹצֵאתִי שִׁשִּׁים רִבּוֹא לְעֵינֵי כָּל מִצְרַיִם, וְקָרַעְתִּי אֶת הַיָּם לִשְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים, וְהָפַכְתִּי מֵי מָרָה לְמָתוֹק, וְעָלִיתִי וְדָרַכְתִּי דֶּרֶךְ בַּשָּׁמַיִם, וְהָיִיתִי תּוֹפֵס בְּמִלְחַמְתָּן שֶׁל מַלְאָכִים, וְקִבַּלְתִּי תּוֹרָה שֶׁל אֵשׁ, וְדַרְתִּי תַּחַת כִּסֵּא אֵשׁ, וְסֻכָּתִי תַּחַת עַמּוּד אֵשׁ, וְדִבַּרְתִּי עִמּוֹ פָּנִים בְּפָנִים, וְנָצַחְתִּי בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה, וְגִלִּיתִי רָזֵיהֶם לִבְנֵי אָדָם, וְקִבַּלְתִּי תּוֹרָה מִימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלִמַּדְתִּי אוֹתָהּ לְיִשְׂרָאֵל, וְעָשִׂיתִי מִלְחָמָה עִם סִיחוֹן וְעִם עוֹג שְׁנֵי גִּבּוֹרֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁבִּשְׁעַת הַמַּבּוּל לֹא הִגִּיעוּ מַיִם לְקַרְסֻלֵּיהֶן מִפְּנֵי גָּבְהָן, וְהֶעֱמַדְתִּי חַמָּה וּלְבָנָה בְּרוּם עוֹלָם, וְהִכִּיתִים בַּמַּטֶּה שֶׁבְּיָדִי וַהֲרַגְתִּים. מִי יֵשׁ בְּבָאֵי עוֹלָם שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת כֵּן, לֵךְ רָשָׁע מִכָּאן אֵין לְךָ לוֹמַר כֵּן, לֵךְ בְּרַח מִלְּפָנַי, אֵינִי נוֹתֵן נִשְׁמָתִי לְךָ. מִיָּד חָזַר סמא״ל וְהֵשִׁיב דָּבָר לִפְנֵי הַגְּבוּרָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ לִסמא״ל, בּוֹא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, מִיָּד שָׁלַף חַרְבּוֹ מִתַּעֲרוֹ וְעָמַד עַל משֶׁה, מִיָּד קָצַף עָלָיו משֶׁה וְנָטַל אֶת הַמַּטֶּה בְּיָדוֹ שֶׁחָקוּק בּוֹ שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ וּפָגַע בּוֹ בִּסמא״ל בְּכָל כֹּחוֹ, עַד שֶׁנָּס מִלְּפָנָיו, וְרָץ אַחֲרָיו בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ וְנָטַל קֶרֶן הוֹדוֹ מִבֵּין עֵינָיו וְעִוֵּר אֶת עֵינָיו, עַד כָּאן עָלְתָה לְמשֶׁה. סוֹף רֶגַע יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה, הִגִּיעַ סוֹף מִיתָתֶךָ. אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זְכֹר אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּגְלֵיתָ עָלַי בַּסְנֶה וְאָמַרְתָּ לִי: לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם (שמות ג׳:י׳), זְכֹר אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהָיִיתִי עוֹמֵד עַל הַר סִינַי אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ אַל תִּמְסְרֵנִי בְּיַד מַלְאַךְ הַמָּוֶת. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ אַל תִּתְיָרֵא, אֲנִי בְּעַצְמִי מְטַפֵּל בְּךָ וּבִקְבוּרָתֶךָ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד משֶׁה וְקִדֵּשׁ עַצְמוֹ כַּשְּׂרָפִים וְיָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְּׁמֵי שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים לִטֹּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וּשְׁלשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עִמּוֹ, מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל וְזגזגאל, מִיכָאֵל הִצִּיעַ מִטָּתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְגַבְרִיאֵל פֵּרַס בֶּגֶד שֶׁל בּוּץ מְרַאֲשׁוֹתָיו, וְזגזגאל מַרְגְּלוֹתָיו, מִיכָאֵל מִצַּד אֶחָד וְגַבְרִיאֵל מִצַּד אֶחָד, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, משֶׁה הַשְׁקֵף עֵינֶיךָ זֶה עַל גַּב זֶה, וְהִשְׁקִיף עֵינָיו זֶה עַל גַּב זֶה, אָמַר לוֹ הַנַּח יָדְךָ עַל הֶחָזֶה, וְהִנִּיחַ יָדוֹ עַל הֶחָזֶה, אָמַר לוֹ הַקֵּף רַגְלֶיךָ זֶה עַל גַּב זֶה, הִקִּיף רַגְלָיו זֶה עַל גַּב זֶה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנְּשָׁמָה מִתּוֹךְ גּוּפוֹ, אָמַר לָהּ בִּתִּי מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה קְצַבְתִּיךְ הֱיוֹתֵךְ בְּגוּפוֹ שֶׁל משֶׁה, עַכְשָׁו הִגִּיעַ קִצֵּךְ לָצֵאת, צְאִי אַל תְּאַחֲרִי. אָמְרָה לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יוֹדַעַת אֲנִי שֶׁאַתָּה אֱלֹהַּ כָּל הָרוּחוֹת וְכָל הַנְּפָשׁוֹת, נֶפֶשׁ הַחַיִּים וְהַמֵּתִים מְסוּרִין בְּיָדֶךָ, וְאַתָּה בְּרָאתַנִי וְאַתָּה יְצַרְתַּנִי וְאַתָּה נְתַתַּנִי בְּגוּפוֹ שֶׁל משֶׁה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעַכְשָׁו יֵשׁ גּוּף טָהוֹר בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִגּוּפוֹ שֶׁל משֶׁה, שֶׁלֹא נִרְאָה בּוֹ רוּחַ סְרוּחָה מֵעוֹלָם, וְלֹא רִמָּה וְתוֹלֵעָה, לָכֵן אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ וְאֵינִי רוֹצָה לָצֵאת מִמֶּנּוּ. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נְשָׁמָה, צְאִי אַל תְּאַחֲרִי וַאֲנִי מַעֲלֶה אוֹתָךְ לִשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים, וַאֲנִי מוֹשִׁיבֵךְ תַּחַת כִּסֵּא כְבוֹדִי אֵצֶל כְּרוּבִים וּשְׂרָפִים וּגְדוּדִים. אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֵאֵצֶל שְׁכִינָתְךָ מִמָּרוֹם יָרְדוּ שְׁנֵי מַלְאָכִים עֻזָּה וַעֻזָּאֵל וְחָמְדוּ בְּנוֹת אֲרָצוֹת וְהִשְׁחִיתוּ דַּרְכָּם עַל הָאָרֶץ עַד שֶׁתָּלִיתָ אוֹתָם בֵּין הָאָרֶץ לָרָקִיעַ, אֲבָל בֶּן עַמְרָם מִיּוֹם שֶׁנִּגְלֵיתָ אֵלָיו בַּסְּנֶה לֹא בָּא לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִּׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִּׁית לָקָח (במדבר י״ב:א׳), בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ תַּנִּיחֵנִי בְּגוּפוֹ שֶׁל משֶׁה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נְשָׁקוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנָטַל נִשְׁמָתוֹ בִּנְשִׁיקַת פֶּה, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה: מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן (תהלים צ״ד:ט״ז), וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֵר: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה (דברים ל״ד:י׳). שָׁמַיִם בּוֹכִין וְאוֹמְרִים: אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ (מיכה ז׳:ב׳). אֶרֶץ בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת: וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן (מיכה ז׳:ב׳). וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ יְהוֹשֻׁעַ רַבּוֹ וְלֹא מְצָאוֹ הָיָה בּוֹכֶה וְאוֹמֵר: הוֹשִׁיעָה ה׳ כִּי גָּמַר חָסִיד כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם (תהלים י״ב:ב׳), וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים: צִדְקַת ה׳ עָשָׂה (דברים ל״ג:כ״א), וְיִשְׂרָאֵל הָיוּ אוֹמְרִים: וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל (דברים ל״ג:כ״א). אֵלּוּ וָאֵלּוּ הָיוּ אוֹמְרִים: יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ (ישעיהו נ״ז:ב׳), זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה (משלי י׳:ז׳) וְנִשְׁמָתוֹ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן, בָּרוּךְ ה׳ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן (תהלים פ״ט:נ״ג).

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי – בַּמֶּה זָכָה מֹשֶׁה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עֲסוּקִין בְּבִזָּה הָיָה מְסַבֵּב אֶת הָעִיר שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת לִמְצֹא אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְלֹא מְצָאוֹ, אַחַר שֶׁנִּתְיַגַּע הַרְבֵּה פָּגְעָה בּוֹ סֶרַח בַּת אָשֵׁר, אָמְרָה לוֹ רַבֵּינוּ מֹשֶׁה לָמָּה אַתָּה יָגֵעַ כָּל כָּךְ, אָמַר לָהּ [שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת סָבַבְתִּי אֶת הָעִיר] לְבַקֵּשׁ אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְאֵינִי מוֹצְאוֹ, אָמְרָה לוֹ בּוֹא עִמִּי, הוֹלִיכוֹ לְנְהַר נִילוּס, אָמְרָה לוֹ בְּמָקוֹם הַזֶּה עָשׂוּ אָרוֹן שֶׁל עֹפֶרֶת שֶׁל חֲמֵשׁ מֵאוֹת כִּכָּרִים וּנְתָנוּהוּ בְּתוֹכוֹ וַחֲתָמוּהוּ וְהִשְׁלִיכוּהוּ בְּתוֹךְ הַנַּחַל, שֶׁהַחַרְטֻמִּים אָמְרוּ לְפַרְעֹה רְצוֹנְךָ שֶׁלֹּא תֵּצֵא אֻמָּה זוֹ מִתַּחַת יָדֶיךָ, עֲשֵׂה שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ עַצְמוֹת יוֹסֵף וְלֹא יֵצְאוּ מִכָּאן לְעוֹלָם, שֶׁכָּךְ הִשְׁבִּיעָן מִיָּד עָמַד מֹשֶׁה עַל הַנַּחַל, וְאָמַר יוֹסֵף יוֹסֵף אַתָּה יָדַעְתָּ הֵיאַךְ הִשְׁבַּעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל ״פָּקֹד יִפְקֹד״, תֵּן כָּבוֹד לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְאַל תְּעַכֵּב גְּאֻלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מַעֲשִׂים יֵשׁ לְךָ בַּקֵּשׁ רַחֲמִים לִפְנֵי בּוֹרְאֲךָ וַעֲלֵה מִן הַתְּהוֹם, מִיָּד הִתְחִיל אֲרוֹנוֹ לְפַעְפֵּעַ וְעוֹלֶה מִן הַתְּהוֹם כְּקָנֶה אֶחָד, נְטָלוֹ עַל כְּתֵפוֹ וּסְבָלוֹ, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו מְסֻבָּלִים בְּכַסְפָּם וּזְהָבָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם בְּעֵינֶיךָ דָּבָר קָטָן שֶׁעָשִׂיתָ חֶסֶד, גָּדוֹל הוּא בְּעֵינַי שֶׁלֹּא הִשְׁגַּחְתָּ בְּכֶסֶף וְזָהָב, וְאַף אֲנִי אֵרֵד בִּכְבוֹדִי וּבְעַצְמִי לַעֲשׂוֹת עִמְּךָ חֶסֶד כְּשֶׁתִּפָּטֵר מִן הָעוֹלָם. (כָּתוּב בְּפָסוּק (שמות י״ג:י״ט) ״וַיִקַח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמוֹ״).

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי – זֶה אֶחָד מִשְׁלֹשָׁה אֶתִים שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ בַּתּוֹרָה, וְכִי אֲחֵרִים קָבְרוּ אוֹתוֹ וַהֲלֹא הוּא קָבַר אֶת עַצְמוֹ, כַּיּוֹצֵא בּוֹ (במדבר ו׳:י״ג) ״זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר וְגוֹ׳ יָבִיא אֹתוֹ״, [וַהֲלֹא] הוּא מֵבִיא אֶת עַצְמוֹ וְאֵין אֲחֵרִים מְבִיאִין אוֹתוֹ, כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (ויקרא כ״ד:ט״ז) ״וְהִשִּׂיאוּ אֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה״, וִכִי אֲחֵרִים מַשִּׂיאִין אוֹתָם וַהֲלֹא הֵן מַשִּׂיאִין אֶת עַצְמָן.

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר – סִימָן בְּתּוֹךְ סִימָן [וַאֲפִילוּ הָכִי] וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ וּכָבַר שָׁלְחָה מַלְכוּת אֵצֶל גִּיסְטְרָא שֶׁל בֵּית פְּעוֹר, הַרְאֵנוּ הֵיכָן מֹשֶׁה קָבוּר, עָמְדוּ לְמַעְלָה נִדְמָה לָהֶן לְמַטָּה, לְמַטָּה נִדְמָה לָהֶן לְמַעְלָה, נֶחֶלְקוּ לִשְׁתֵּי כִּתּוֹת אוֹתָן שֶׁעָמְדוּ לְמַעְלָה נִדְמָה לָהֶן לְמַטָּה, וְאוֹתָן שֶׁעָמְדוּ לְמַטָּה נִדְמָה לָהֶן לְמַעְלָה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ״, אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אַף מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא קָבוּר, כְּתִיב הָכָא וְלֹא יָדַע אִישׁ, וּכְתִיב הָתָם ״וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ״ וְגוֹ׳, וּמִפְּנֵי מָה נִקְבַּר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ מוּל בֵּית פְּעוֹר כְּדֵי לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה פְּעוֹר.

מֶה עָשָׂה מֹשֶׁה חָפַר בָּאָרֶץ כְּבֵית דִּירָה גְּדוֹלָה בְּנַחֲלַת בְּנֵי גָּד וְטָמַן חֵמָּה בָּאָרֶץ כְּאָדָם שֶׁהוּא חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, וְכָל פַּעַם וּפַעַם שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִין הָיָה עוֹלֶה וּפוֹעֵר אֶת פִּיו לִנְשֹׁף בְּרוּחוֹ וּלְהַשְׁחִית, לְפִיכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ פְּעוֹר, וְהָיָה מֹשֶׁה מַזְכִּיר עָלָיו אֶת הַשֵּׁם וּמוֹרִידוֹ לְמַטָּה, וּכְשֶׁמֵּת מֹשֶׁה מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן אֶת קִבְרוֹ כְּנֶגְדּוֹ, [וְכָל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין וְהוּא פּוֹעֵר אֶת פִּיו לִנְשֹׁף בְּרוּחוֹ וּלְהַשְׁמִיד אֶת יִשְׂרָאֵל], וְהוּא רוֹאֶה אֶת קִבְרוֹ כְּנֶגְדּוֹ חוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי מוּל בֵּית פְּעוֹר״.

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי – אִם נֶאֱמַר ״בַּגַּי״ לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּאֶרֶץ מוֹאָב״ וְאִם נֶאֱמַר ״בְּאֶרֶץ מוֹאָב״ לָמָּה נֶאֱמַר ״בַגַּי״ לוֹמַר שֶׁמֵּת מֹשֶׁה בְּתוֹךְ נַחֲלָתוֹ שֶׁל רְאוּבֵן וְּנִקְבַּר בִּשְׂדֵה נַחֲלָתוֹ שֶׁל גָּד, יֵשׁ אוֹמְרִים אַף מֹשֶׁה אֵינוֹ יוֹדֵעַ מְקוֹם קְבוּרָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ״, וְאֵין אִישׁ אֶלָּא מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ב:ג׳) ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו״ וְכוּ׳.

וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא⁠־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת⁠־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה

בפרשה זו התכנסות שלך ובפרשה זו יש לך לחזור לעולם

רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, בְּפָרָשָׁה זוֹ נִזְכְּרָה הִתְכַּנְּסוּת שֶׁלְּךְ לְאוֹתוֹ הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב (דברים לב) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ וְגוֹ׳. וְרָאִיתָ אוֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּךְ וְגוֹ׳. כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךְ וְגוֹ׳ (שם). וּבְפָרָשָׁה זוֹ יֵשׁ לְךְ לַחֲזֹר לָעוֹלָם, וּלְהֵחָיוֹת, וּלְהִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּלְהִתְחַבֵּר בְּפָרָשָׁה זוֹ בַּכַּלָּה שֶׁלְּךְ, שֶׁכָּתוּב בָּהּ (במדבר כה) הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.

עלה שמשם תיכנס לא״י

וְלָכֵן לֹא אָמַר לְךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּאן רֵד, אֶלָּא עֲלֵה. שֶׁמִּמֶּנּוּ אַתָּה תִּכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

אוי לאטומי לב שלא יודעים ומבינים ענין קבורתך

וּמַה שֶּׁאָמַר בְּךְ, (דברים לד) וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אוֹי לְאוֹתָם אֲטוּמֵי לֵב, סְתוּמֵי עֵינַיִם, שֶׁלֹּא יוֹדְעִים קְבוּרָתְךְ, שֶׁהָיִיתָ אַתָּה מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יַכְנִיס אוֹתְךְ לְאוֹתָהּ קְבוּרָה שֶׁבָּהּ אַתָּה נִקְרָא מֵת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (יהושע א) מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת. וְאוֹתָם טִפְּשִׁים אוֹמְרִים, וְכִי מֹשֶׁה הָיָה מְפַחֵד מִמִּיתָה, לָצֵאת מֵהָעוֹלָם הַזֶּה לָעוֹלָם הַבָּא, כִּשְׁאָר הַבְּרִיּוֹת?! וְהֵם לֹא יוֹדְעִים שֶׁקִּבוּרָתְךְ וּמִיתָתְךְ אֵיךְ הִיא.

שֶׁכָּךָֹ פֵּרְשׁוּהָ חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה, שֶׁמֵּתֵי חוּץ לָאָרֶץ אֵינָם חַיִּים. לֹא אָמְרוּ שֶׁאֵינָם עֲתִידִים לְהֵחָיוֹת, שֶׁאִלְמָלֵא כָּךְ הָיוּ כוֹפְרִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים.

ענין קבורה בחו״ל

אֶלָּא כָּאן סוֹד גָּדוֹל. קְבוּרָתוֹ בְצֶלֶם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן לוֹ, שֶׁהִיא (תהלים סג) אֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מַיִם, וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, וּבָהּ (ישעיה נג) לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר. וּמִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ בְּאוֹתוֹ צֶלֶם - וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ. וְלָכֵן נְבוּאַת יְשַׁעְיָה (שם נב) הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, רוֹמֵז עָלָיו.

ולזה ביקש משה ומשפלותו הראה לו מעלתו

וּמִשּׁוּם אוֹתָהּ קְבוּרָה הָיָה מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁלֹּא יָמוּת שָׁם בְּחוּץ לָאָרֶץ, לְפִי שֶׁהָיָה בְּאֶרֶץ צִיָּה רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בְּלִי מַיִם, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה. וְלָכֵן נֶאֱמַר עָלָיו, עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה. מִשִּׁפְלוּתוֹ הֶרְאָה לוֹ אֶת מַעֲלָתוֹ. אַף עַל גַּב שֶׁאַתָּה קָבוּר בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא הָגוּן לְךְ, עָרֹם בְּלִי לְבוּשִׁים שֶׁלְּךְ, שֶׁהֵם עוֹר וּבָשָׂר (תלבישני), נָע וָנָד מִמְּקוֹמְךְ וּמְטֻלְטָל וְגוֹלֶה, הֲרֵי פִּנְחָס שֶׁעָשִׂיתָ עִמּוֹ טוֹב, שֶׁעָלֶיךְ נֶאֱמַר (במדבר כה) הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, הֲרֵי הוּא יַעֲשֶׂה עִמְּךְ טוֹבָה, וּבוֹ תִסְתַּלֵּק, בַּפָּרָשָׁה שֶׁלּוֹ. שֶׁבָּהּ הַכַּלָּה שֶׁלְּךְ, שָׁם תִּתְיַחֵד עִמָּהּ כְּחָתָן עִם כַּלָּתוֹ.

שֶׁהֲרֵי אַתָּה אִם לֹא הָיִיתָ קָבוּר מִחוּץ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, מִחוּץ לַכַּלָּה שֶׁלְּךְ, לֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִים מֵהַגָּלוּת, וּבִגְלָלְךְ נֶאֱמַר (ישעיה נג) וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ. נַעֲשֵׂיתָ חֹל מִשּׁוּם חֵטְא וָפֶשַׁע שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּקְּבוּרָה שֶׁלְּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר בְּךְ (דברים לד) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי.

כל שפל ונמוך ינשא בגללך

וּמַה כָּתוּב בִּקְבוּרָתְךְ? (ישעיה מ) וְכָל גֶּיא יִנָּשֵׂא. כָּל שָׁפֵל וְנָמוּךְ יִנָּשֵׂא בִּגְלָלְךְ, שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם שְׁפָלִים מִכָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן. וְכַל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, שֶׁהֵם הָרְשָׁעִים וְגַסֵּי הָרוּחַ. וְזְהִוּ וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. בַּחִבּוּר שֶׁהִתְחַבֵּר עִמָּנוּ בַגָּלוּת, נִרְפָּא לָנוּ. שֶׁאַתָּה הוּא כְּשֶׁמֶשׁ שֶׁמֵּאִיר, שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁמִּתְכַּנֵּס בַּלַּיְלָה, מֵאִיר הוּא לַלְּבָנָה וּלְכָל הַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת. כָּךְ אַתָּה מֵאִיר בְּכָל בַּעֲלֵי הֲלָכוֹת וְקַבָּלוֹת. וּלְךְ נִשְׁקִים בְּנִסְתָּר, כְּמוּ מַבּוּעַ שֶׁמַּשְׁקֶה אֶת הָאִילָנוֹת תַּחַת שָׁרְשֵׁיהֶם בְּנִסְתָּר עַד שֶׁהִתְבַּקְּעוּ מֵימָיו בְּגִלּוּי. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי ה) יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךְ חוּצָה.

כשמש ההולך בחורף תחת המבועים ובעת הגאולה למעלה מהמבועים

שֶׁאַתָּה הוּא גַּם כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁהוֹלֵךְ בִּימֵי הַחֹרֶף תַּחת הַמַּבּוּעִים, וּכְשֶׁמַּגִּיעָה הַגְּאֻלָּה, תִּהְיֶה כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁהוֹלֵךְ בַּקַּיִץ לְמַעְלָה מֵהַמַּבּוּעִים, וְיִהְיוּ צוֹנְנִים בְּרַחֲמִים. שֶׁכְּשֶׁאַתָּה תַחְתֵּיהֶם, הֵם חַמִּים בְּדִין.

בָּא רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן וּבֵרַךְ אֶת הַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְאָמַר, וַדַּאי אַתָּה הוּא שֶׁמֵּאִיר לִי בִּזְמַן שֶׁנֶּאֱמַר עָלַי (בראשית כח) כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ. כָּבָה הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהֶחְשִׁיךְ אֶת אוֹרוֹ. יְהִי רָצוֹן שֶׁה׳ יָאִיר שְׁמוֹ עָלֶיךְ.

(זהר דברים דף רפ.)

וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר

שוטים המחשבים הם קץ המשיח

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, (דברים לד, ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְכָתוּב (שם) וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שׁוֹטִים הֵם הַמְחַשְּׁבִים אֶת קֵץ הַמָּשִׁיחַ, דָּבָר שֶׁלֹּא גִלִּיתִי לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סג) כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי. הַלֵּב לַפֶּה לֹא גִלָּה, וְאַתֶּם מִשְׁתַּדְּלִים לְחַשֵּׁב אֶת הַקֵּץ שֶׁלִּי?!

בזה הראיתי ג׳ סימנים, ולא ידע איש קבורתו,

בָּזֶה נִרְאֶה שְׁלֹשָׁה סִימָנִים כָּתַבְתִּי וְהֶרְאֵיתִי לְדוֹרוֹת הָעוֹלָם בִּקְבוּרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה עַבְדִּי, וְאֵלּוּ הֵם: בַּגַּיְא, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר. הֶרְאֵיתִי וְנָתַתִּי סִימָנִים לְכָל הָעוֹלָם, וְלֹא יוֹדְעִים אֵיפֹה קְבוּרָתוֹ, שֶׁכָּתוּב וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ. דָּבָר שֶׁלֹּא גִלִּיתִי וְלֹא הֶרְאֵיתִי, אֵיךְ אוֹמְרִים שְׁטוּת וְשֶׁקֶר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּזֶה?!

ישראל שקוראים לקב״ה מעול של בני שעיר

זְהוּ שֶׁכָּתוּב (שם כא) מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר. אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁקּוֹרְאִים לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהָעֹל הַכָּבֵד שֶׁל בְּנֵי שֵׂעִיר. וּמָה אוֹמְרִים? (שם) שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה וְגוֹ׳. רְצוֹנוֹ לוֹמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה הוּא שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל ה׳, עַד מָתַי אָנוּ בְּזֶה הַגָּלוּת שֶׁדּוֹמָה לְלַיְלָה? אֱמֹר לָנוּ מַה מִּלַּיְלָה, מַה תִּהְיֶה מִזּוֹ הַלַּיְלָה, מָתַי תוֹצִיאֵנוּ מִמֶּנָּה? בֹּא וּרְאֵה מַה שֶּׁכָּתוּב אַחֲרָיו,

והקב״ה אומר בא בוקר וגם לילה

(שם) אָמַר שֹׁמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: בָּא בקֶר, הֵבֵאתִי וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הַגָּלוּת, וְלֹא זְכִיתֶם לִהְיוֹת בַּבֹּקֶר. וְגַם לָיְלָה, הֵבֵאתִי לָכֶם הַלַּיְלָה, וְהֶאֱפַלְתִּי אֶתְכֶם בְּבוֹר הַגָּלוּת הַזֶּה שֶׁהוּא כַּלַּיְלָה.

(שם) אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ, אִם אַתֶּם מְבַקְשִׁים לָדַעַת קֵץ גְּאֻלַּתְכֶם מָתַי תִהְיֶה וְאֵימָתַי תָבאוּ לְאַרְצְכֶם - (שם) שׁוּבוּ אֵתָיוּ. שׁוּבוּ בִתְשׁוּבָה וּמִיָּד אֵתָיוּ.

קץ הגלות תלוי רק בתשובה

כִּי זֶה שֶּׁאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵין קֵץ הַגָּלוּת נִתְלֶה אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צה, ז) הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ. וְכֵיוָן שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, נִרְמָז הָרֶמֶז הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּרָזֵי הַסְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. כְּלוֹמַר, יְהִי רָז.

רז ואו״ר דבר אחד שלא מתגלה לשום אדם, ובזה הבדיל ישראל מאוה״ע

וְרָז וְאוֹר דָּבָר אֶחָד הוּא. וַיַּרְא אֱלֹהִים לְזֶה הָרָז כִּי טוֹב לִהְיוֹת בְּרָז וְסוֹד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה לְשׁוּם אָדָם, שֶׁאִלְמָלֵי יִתְגַּלֶּה, כַּמָּה פָּרִיצִים מִבְּנֵי עַמֵּנוּ יֵלְכוּ לַאֲבַדּוֹן. וְעַל שֶׁנִּהְיָה בְּרָז וְסוֹד, הִבְדִּיל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ, בֵּין אֻמָּתוֹ שֶׁהוּא הָאוֹר, וּבֵין הָאֻמּוֹת שֶׁהֵם הַחֹשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדַּמּוּ. וְעוֹד כְּתִיב (תהלים פב) בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ. (בראשית א) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, אָמַר רַבִּי, זֶה יוֹם קֵץ הַגְּאֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה יד) הִנֵּה יוֹם בָּא לַה׳, זֶה יוֹם הַקֵּץ.

(זוהר חדש בראשית)

ודפנה פי אלואד פי (גבל) [בלד]⁠^א מואב ממא ילי בית פעור אלקריה ולם יעלם אחד בקברה אלי יומנא הד׳א

א. בכ״י פטרבורג: גבל, והיא טעות דמוכח שהרי העמק אינו בהר, ובכ״י מחמת: בלד. בכ״י קיימברידג׳ T-S Ar. 1a92 שהוא חלק מ-18 קטעי גניזה של עותק קדום של התפסיר שנכתב על ידי הסופר שמואל בן שכניה בן עמרם, במאה העשירית או סוף המאה ה-11, כפי שזיהו אשור וצבי (Zewi, T. and A. Ashur. 2020. "Early Genizah Fragments of Saadya Gaon's Bible Translation Copied by Samuel b. Shechaniah b. Amram.⁠" Journal of Semitic Studies LXV/2: 435-472), המילה הזו חסרה ברובה מחמת קרע, ואשור וצבי שחזרוה: גבל, אבל נראה שזנב האות הראשונה, שכן שרד בכתב היד, הוא כזנב האות ב׳ בידו של סופר זה ולא כזנבו של ג׳, ולכן אף הוא גורס: בלד.

וקבר אותו בעמק בארץ מואב מול בית פעור העיר, ואיש לא ידע את מקום קבורתו עד ימינו אלה.

ויקבֹּר אֹתו בגי – כלומר: הוא קבר את עצמו בגיא.⁠¹ ונפתחה בדברי הא⁠־לוהים וכאשר נכנס בתוכה – ציווה בדבר הא⁠־לוהים ונסגרה בעדו, אחרי שעלתה נשמתו. והייתה זאת הסברא קרובה אצלי, בלתי נמנעת, עד שראיתי דברי אנשי המשנה (משנה סוטה א׳:ט׳) ושבתי מדעתי אל דעתם.⁠² (ספר השרשים ״את״)

1. וזה יתכן שאמר משה לארץ בשם ה׳ שתפתח ותאספהו, והיא סברת רבי ישמעאל בספרי, פרשת נזיר (ספרי במדבר ל״ב). (הערת שד״ל)

2. {הערת המהדיר: המשנה מגדירה כי: במידה שאדם מודד – בה מודדין לו (משנה סוטה א׳:ז׳), פותחת בדין סוטה, שגילתה עצמה לעבירה, וכך נעשה לה לאחר מכן בבואה למקדש, וממשיכה בדוגמאות אחרות, לטובה, ביניהן במשה: משה זכה בעצמות יוסף... מי גדול ממשה, שלא נתעסק בו אלא המקום, שנאמר: ״ויקבֹּר אֹתו בגי״ (משנה סוטה א׳:ט׳)}

ויקבר אותו – הקב״ה בכבודו. ר׳ ישמעאל אומר: הוא קבר את עצמו. וזה אחד משלשה אתים שהיה ר׳ ישמעאל דורש כן. כיוצא בו: ביום מלאת^א ימי נזרו יביא אותו (במדבר ו׳:י״ג) – הוא מביא את עצמו. כיוצא בו: והשיאו אותם עון אשמה (ויקרא כ״ב:ט״ז) – וכי אחרים משיאין אותם? ^בהם משיאין את עצמן.

^גמול בית פעור – קברו מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור, וזה אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות.

א. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, ליידן 1: ״מלאות״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917. בכ״י ליידן 1, אוקספורד 34 נוסף כאן: ״אלא״.

ג. ד״ה חסר בכ״י ברלין 1221, אך מופיע בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, ויימר 652, פריס 154, פריס 155.

ויקבר אותו AND HE BURIED HIM – i.e. The Holy One, blessed be He, in His glory, buried him (Sotah 14a). R. Yishmael, however, said, It means: "He buried himself". This (the word אותו) is one of the three cases of את with a pronominal suffix which R. Yishmael explained thus [as being reflexive and not accusative pronouns]. Similar to it is: "On the day when his naziritehood is fulfilled, he shall bring אותו" (Bemidbar 6:13; see Rashi thereon), i.e. he shall bring (present) himself. Similar to it is, "And they will burden אותם with iniquity of trespass" (Vayikra 22:16). But did others burden them (the priests) with that iniquity? But the meaning is that they burdened themselves (Sifre Bemidbar 32).

מול בית פעור OPPOSITE BET PEOR – His grave was prepared there ever since the six days of Creation, to atone for the incident regarding Peor (see Bemidbar 25) (Sotah 14a). This (Moshe's grave) was one of the things that were created "between the twilights" on the eve of the Sabbath [in the week of the Creation] (Pirkei Avot 5:6; Pesachim 54a).

פס׳: ויקבור אותו בגיא בארץ מואב – אם נאמר בגיא מה תלמוד לומר בארץ מואב אלא מלמד שמת משה בתוך נחלתו של ראובן ונקבר בתוך נחלתו של גד. ומי קברו הוא קבר עצמו. שהיה רבי ישמעאל דורש שלש אתים שבתורה כדמפורש בפרשת נשא את ראש.

מול בית פעור – לכפר על מעשה פעור.

ולא ידע איש את קבורתו – יש אומרים אפילו משה לא ידע את קבורתו. וכבר שלחה מלכות של בית חצרה ושל בית פעור ואמרו להם לכו ראו קבורתו של משה היכן הוא הלכו ועמדו להם למעלה וראו כאלו היא למטה והלכו ועמדו למטה וראו אותה כאלו היא למעלה. נחלקו חציים למעלה וחציים למטה. של מטה ראו את קבורתו כאלו היא למעלה. ושל מעלה ראו אותה כאלו היא למטה. לכך נאמר ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. ומפני מה לא נודע קבורתו של משה כדי שלא יהו ישראל הולכין ומניחין שם בית המקדש ומזבחים ומקטרים שם. וכדי שלא יטמאו אומות העול׳ את קברו בפסיליהם ובתועבותיהם:

^אויקבר אותו – מי שקבר אותו,⁠^ב כמו: היחרש בבקרים (עמוס ו׳:י״ב) – כמו: היחרש אדם בבקרים.

^גולפי שלא נודע מי קברו, לא ידע איש את קבורתו.

^דוסתם וכתב ויקבר – או הקב״ה או מלאכים.

א. ביאור זה הושלם מכ״י אוקספורד אופ׳ 34, שפורסם לראשונה ע״י מ׳ סוקולוב בעלי ספר י״א (תשמ״ד).

ב. כן בכ״י אוקספורד אופ׳ 34. בפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 (במקום ״שקבר אותו״): שהיה.

ג. ביאור זה הושלם מפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 עם החתימה ״רשב״ם״. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34 מופיע נוסח משובש של הביאור: ולפי שלא ידע איש את קבורתו – לא נודע מי קברו.

ד. ביאור זה הושלם מכ״י אוקספורד אופ׳ 34.

ויקבר אותו HE: i.e., whoever buried him, BURIED HIM. Just like the phrase (Amos 6:12) “Can he plow with cattle?” which means “Can a person plow with cattle?”¹

Since NO ONE KNOWS HIS BURIAL PLACE, it is [also] not known who buried him.

So the text wrote elliptically “he buried him,” meaning either that God did it or else that the angels² did.⁠³

1. This explanation of the verse in Amos is very common. See Rashi there. In fact, many exegetes cite Amos 6:12 as the paradigm verse to illustrate the phenomenon of the indefinite personal subject (as G.-K. 144d labels it). See e.g. Rashi ad Genesis 1:1 (and, according to some texts, ad Job 3:3) and Qimḥi ad Jeremiah 19:11.

2. On Rashbam’s willingness to offer explanations involving angels, see commentary above to 32:10 (and note 28 there) and to 33:2 (and note 6 there). Here it might be argued that Rashbam introduces angels into his commentary solely as a way of polemicizing against the explanation offered by Rashi and the midrash. See note 25.

3. There are two explanations of Moses’ burial in the classical texts. According to the Mishnah (Sot. 1:9), God Himself buried Moses (and see also TB Sot. 9b and 14a). Sifre Numbers 32 says that Moses buried himself.
Rashbam is claiming that it is futile to attempt to explain how Moses was buried. The text purposely uses an indefinite personal subject so that we will not know who buried him. See similarly R. Joseph Bekhor Shor who contrasts an explanation that he labels peshaṭ (ויקבור אותו הקובר – whoever buried him, buried him) with the rabbinic explanation that Moses buried himself.
For another example of Rashbam’s commenting on an indefinite personal subject, see his commentary to Genesis 48:1 and note 1 there.

וטעם ויקבר אתו – קבר עצמו, שנכנס במערה בגיא. וכן: וירעו הרועים אותם (יחזקאל ל״ד:ח׳), ויראו שוטרי^א בני ישראל אתם (שמות ה׳:י״ט), [יביא אתו (במדבר ו׳:י״ג)].⁠^ב

ודע, כי הר העברים, הוא הר נבו, שהוא צלם כוכב, הוא בעצמו הגיא, שהוא ראש הפסגה, שהוא מול בית פעור. והעד, שאמר הכתוב: שנסע ישראל מבמות אל הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה (במדבר כ״א:כ׳). וכתיב: ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה (דברים ל״ד:א׳).⁠^ג ושם מת ושם קבורתו. וכתיב: ונשב בגיא מול בית פעור (דברים ג׳:כ״ט). והנה אחר שישב ישראל בגיא, אמר הכתוב: ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב (במדבר כ״ב:א׳). וכתוב אחר: ויחנו בהרי^ד העברים לפני נבו. ויסעו מהרי העברים ויחנו בערבות מואב (במדבר ל״ג:מ״ז-מ״ח).⁠¹ והנה דבר ברור, כי במקום שמת שם קבורתו.

עד היום הזה – דברי יהושע. ויתכן שכתב^ה זה באחרית ימיו.

1. בדומה פירש ראב״ע במדבר כ״א:י״ח-י״ט.

א. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 177, פריס 176, פרנקפורט 150 חסרה מלת: שוטרי.

ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.

ג. ״וכתיב ויעל... הפסגה״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, והושלם מכ״י פריס 176.

ד. בכ״י פריס 177: בהר.

ה. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: שכתו׳.

AND HE WAS BURIED.⁠¹ Moses buried himself.⁠² He entered a cave in the valley. The same is true of but the shepherds fed them (otam),⁠³ and fed not My sheep (Ezek. 34:8) and, And the officers of the children of Israel did see them⁴ (otam)⁠⁵ (Ex. 5:19). Note,⁠⁶ Mount Abarim is also known as Mount Nebo.⁠⁷ Nebo is in the image of Mercury.⁠⁸ Mount Abarim is also known as "the valley which is the top of Pisgah which is over against Beth-peor.⁠"⁹ The fact that Scripture tells us that Israel journeyed from Bamoth to the valley that is in the field of Moab, by the top of Pisgah (Num. 21:20) is proof of this.⁠¹⁰ Furthermore, Scripture writes, And Moses went up from the plains of Moab unto mount Nebo, to the top of Pisgah (v. 1).⁠¹¹ Moses died there¹² and his grave is there.⁠¹³ Scripture states,⁠¹⁴ So we abode in the valley over against Beth-peor (Deut. 3:29). Now, Scripture tells us that after Israel dwelt in the valley… the children of Israel journeyed, and pitched in the plains of Moab (Num. 22:1). Another verse states, And [Israel] pitched in the mountains of Abarim, in front of Nebo. And they journeyed from the mountains of Abarim, and pitched in the plains of Moab (Num. 33:47,48). Look, it is clear that Moses' burial place was in the place where he died.⁠¹⁵

UNTO THIS DAY. These are the words of Joshua.⁠¹⁶ He probably wrote this at the end of his days.⁠¹⁷

1. Hebrew, va-yikbor oto (literally, and he buried him).

2. Va-yikbor oto (and he buried him) is to be rendered, and he buried himself. Ibn Ezra's point is that the pronoun oto (him) or otam (them) sometimes has the meaning of himself or themselves.

3. Otam (them) is to be rendered themselves. Our clause thus reads, but the shepherds fed themselves.

4. Translated literally.

5. Which is to be rendered, and the officers of the children of Israel did see themselves (otam).

6. Scripture refers to Moses' burial place by the following names: Mount Abarim (Deut. 32:49); Mount Nebo (Deut. 34:1); the top of Pisgah (Ibid.); the valley (gai) which is over against Beth-peor (Deut. 34:6). Ibn Ezra goes on to explain that all of these terms refer to one and the same place.

7. See Deut. 32:39.

8. Nebo is the name of an idol in the image of Mercury (Krinsky). See Ibn Ezra on Is. 46:1, Bel boweth down, Nebo stoopeth. According to Ibn Ezra the idol Nebo stood and was worshipped on Mount Abarim. Hence Mount Abarim was also known as Mount Nebo.

9. In other words, Mount Abarim, Mount Nebo, the valley which is the top of Pisgah which is over against Beth-peor all refer to one place.

10. That the valley (gai) is to be identified with the top of Pisgah.

11. We thus see that Pisgah and Mount Nebo refer to the same place.

12. On Mount Nebo.

13. On Mount Nebo.

14. Additional proof that the valley and Mount Abarim are one and the same.

15. Ibn Ezra takes issue with the midrash that states that Moses died in the land of the tribe of Reuben (the location of Mount Nebo) but was buried in the land belonging to the tribe of Gad. See Sifre and Sotah 13b.

16. Contrary to the opinion of Rabbi Meir in the Talmud that Moses also wrote this verse. See Bava Batra 15a: "The Holy One, blessed be He, dictated, and Moses wrote in tears.⁠"

17. Unto this day indicates that some time had passed since the death of Moses.

לפי פשוטו: מקרא קצר הוא, והכי קאמר: ויקבור אותו – הקובר בגיא.⁠^א

ורבותינו אמרו (משנה סוטה א׳:ט׳): הקב״ה קברו.

ותורה {תחילתה} גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחיל⁠{ת}⁠ה גמילות חסדים – שהלביש הקב״ה ערומים, דכתיב: ויעש י״י אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם (בראשית ג׳:כ״א), סופה גמילות חסדים – שקבר מתים.

בארץ מואב מול בית פעור – שלשה סימנים נתנה תורה בקבורתו של משה, שאמר: בגיא^ב ובאיזה גיא? בארץ מואב. ובאיזה מקום? מול בית פעור.

ואפילו הכי: {ו}⁠לא ידע איש את קבורתו (בבלי סוטה י״ג:).

א. כן בכ״י מינכן 52. בנוסח שלנו: בגי.

ב. כן בכ״י מינכן 52. בנוסח שלנו: בגי.

According to its simple meaning: it is a truncated verse, and this is what it says: The one who buried ויקבור אותו – BURIED HIM IN THE VALLEY.

And our Rabbis said (Mishnah Sotah 1:9): The Blessed Holy One buried him.

And the Torah {its beginning} is kindness and its end is kindness. Its beginning is kindness – that the Blessed Holy One clothed the naked, as it is written: “And Hashem, God made garments of skins for Adam and his wife and clothed them” (Bereshit 3:21), its end is kindness – that He buried the dead.

בארץ מואב מול בית פעור – IN THE LAND OF MOAV OPPOSITE THE HOUSE OF PEOR – The Torah gave three signs regarding Moshe’s burial, as it said: IN THE VALLEY. And in which valley? IN THE LAND OF MOAV. And in which place? OPPOSITE THE HOUSE OF PEOR.

And even so {AND} NO MAN KNOWS OF HIS TOMB (Bavli Sotah 13b:6).

ויקבר אותו בגיא – הקובר.

מול בית פעור – הדבר ידוע שבארץ מואב נקבר ובגי מול בית פעור, ואף על פי כן לא ידע איש את קבורתו.

ויקבר אתו בגי – שלשה סימנים נתנו במקום קבורתו של משה שאמר: בגי, ובאי זה גיא? בארץ מואב, ובאי זה מקום? מול בית פעור. ואפילו הכי לא ידע איש את קבורתו – ללמדך שלא קברו איש.⁠¹

עד היום הזה – שלא יקבר איש אצלו כעניין שנעשה בבית אל, ושלא ידרשו בו שואלי מתים.

1. שאוב מר״י בכור שור.

ויקבר אותו בגיא, "He was buried in the valley;⁠" we have been given three points as to where Moses grave was situated. A) in the valley; B) in which valley? "in the land of Moav;⁠" C) at what location? opposite Beyt Peor. Even after having been given these three details still no one ever located the precise point where Moses is buried. (Talmud tractate Sotah folio 13) This proves that he was not buried by a human being.

עד היום הזה, "until this day.⁠" The principal reason for this is to make it impossible for anyone to be buried next to him. This was in order to prevent necromancers from using this site for their purposes.

ויקבר אותו בגאי בארץ מואב מול בית פעור – אע״פ שנתנה תורה ג׳ סימנין הללו לקבורתו, אפי׳ הכי לא ידע איש את קבורתו. ולמדנו שנגנז ארונו במקום קדושה, מקום שאין עון שולט בו.

לא כהתה עינו – כמו עין הבדולח (במדבר י״א:ז׳), פי׳ לשון דמות ומראה.

ד״א: ויקבור אותו – מי שהיה. ולפי שלא נודע מי קברו, לא ידע איש את קבורתו. רשב״ם.

ויקבר אותו – ויקבר עצמו, וכן תמצא במרכבת יחזקאל (יחזקאל י׳:כ״ב) מראיהם ואותם, כלומר ועצמם וענין שנכנס במערה בגי. רבי ישמעאל היה דורש שלשה אתין הללו, ויקבר אותו, וכן (במדבר ו׳:י״ג) יביא אותו אל פתח אהל מועד, וכן (ויקרא כ״ב:ט״ז) והשיאו אותם עון אשמה.

ובמדרש ויקבר אותו בגי, הקב״ה קבר אותו. בג״י בגימטריא י״ה. ולא על משה בלבד נאמר אלא על כל הצדיקים, שנאמר (ישעיהו נ״ח:ח׳) והלך לפניך צדקך כבור ה׳ יאספך. ועוד תמצא מלת ויקבר שהיא סמוכה לשם המיוחד ודרשינן סמוכין. וענין הקבורה שקבר אותו הקב״ה, שנפתחה לו הארץ בדרך נס ונכנס שם ומת ונסתמה אחרי כן.

ואפשר עוד לומר כי מפני שהקבורה הוא ענין גניזה והצפנה שיתפרש הכתוב כלפי הנפש, ויאמר ויקבר אותו בגי שגנזו והצפינו בתוך שלש עשרה חופות שבהן מתענגים הצדיקים בגן עדן וכמו שאמרו על רבי שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תליסר תכתכי פיזא. ומלת מוא״ב עולה מ״ט, ובאר בארץ מואב בארץ החיים עם מ״ט, ואם כן חסרון האל״ף במלת בגי ללמדנו שני דברים אלו שהם עלויו של משה בגופו ובנפשו. וכן התורה גלתה לנו כמה ימי העולם מתוך חסרון בי״ת שבמלת ששת, והוא הדין לכל אות חסר או יתר שבתורה שאע״פ שאין הענין אצלנו נגלה יש בכל אחד ואחד טעם נפלא, הבן זה.

מול בית פעור – דרשו רז״ל שנזדמנו למשה בסיני המקטרגים שהיה יגור מפניהם, וכמו שכתבתי בפרשת קרח (במדבר י״ז:י״א) בפסוק יצא הקצף, ובעבור שהוצרך משה לעמוד כנגד החמישי הנקרא חמה הפוער פיו כנגד ישראל, על כן משה בחייו רצה להתגבר עליו וחפר ממנו שם כדי להחליש כחו לא יפער פיו כנגד ישראל, וכענין שעשו אנשי כנסת הגדולה ביצר הרע, שפיוה אברא וכסיוה. גם במותו רצה לקבור עצמו שם כדי שיראה המקטרג קברו של משה ולא יהא רשאי לעלות ולקטרג.

ולא ידע איש את קבורתו – שעורו, מקום קבורתו, ויחסר הכתוב מקום לפי שלא נודע לו מקום.

ויקבר אותו, "he buried him.⁠" The word אותו here is identical with עצמו, i.e. "he buried himself.⁠" You find a similar construction in Ezekiel 10,22 where the Merkavah, the divine entourage, is discussed and we find the words: מראיהם ואותם, which normally would have to be translated as "their appearances and them", something that does not make sense [as it would simply be a repetition of what had been stated already. Ed.] The meaning therefore must be: "their appearance and their essence.⁠" Moses entered a cave in the valley to which he had been assigned. This is called: "burying himself.⁠"'
Rabbi Yishmael was in the habit of explaining the three times the word את (i.e. אותו, אותו, אותם) appears in our verse here, in Numbers 6,13, and in Leviticus 22,16). In all three instances the word is used reflexively, the subjects carrying out themselves (on themselves) the activities described, such a Moses burying himself in our verse here.

A Midrashic approach reflecting the view expressed in Sotah 9: the words ויקבר אותו refer to God Himself having buried Moses. The numerical value of the letters in the word בגי, "in the valley,⁠" equal the numerical value in God's attribute י-ה, i.e. 15, a hint that God did the burying. When the Torah speaks here about God "burying" Moses, this refers not only to Moses but to the righteous generally; we know this from Isaiah 58,8: "your righteousness walks before you and the glory of the Lord will gather you in.⁠"
You will also find that the word ויקבר is in a construct form to the word Hashem (which precedes it) [as if the meaning were "Hashem buried him.⁠" Ed.] This is based on the principle that words which appear next to one another are subject to exegesis (even if they appear in separate verses).
We need to understand what is meant by "God burying.⁠" It means that the earth at that point opened miraculously to admit the body of Moses and then closed above him again, not leaving any trace.

It is possible to add that seeing burial is by definition a form of hiding something, the entire verse may be interpreted in terms of how Moses' soul was hidden. The words: ויקבר אותו בגי, may then mean that God hid Moses' soul inside 13 (גי) חופות, "wedding canopies" behind which the righteous experience delight in Gan Eden. We find a similar statement [featuring the number 13. Ed.] concerning Rabbi Shimon bar Yochai who was reported to be seated on top of 13 תכתכי פיזא, "thirteen golden stools.⁠" [the 13 wedding canopies are a simile for someone being given a great deal of honor. Ed.]
The word מואב in our verse has a numerical value of 49. The meaning of the words בארץ מואב is: "in the land of the living together with the '49.'" If this is correct, the defective spelling of the word בגי which, if its meaning were only "in the valley,⁠" should have been spelled as בגיא, is meant to tell something additional. The spelling, which we already pointed out, is equal to י-ה, i.e. 15. If we take the four letters in the word מואב as 4, and add the 15 from בגי, plus the numerical value of the word מואב, i.e. 49, we get a total of 68, i.e. חיים, suggesting that both Moses' body and his soul were accorded outstanding honor. While we are on the subject, it is worth noting that the absence of a letter where we would have expected it reveals clues to other mysteries such as the length of time the terrestrial world will endure. In Exodus 20,11 the Torah speaks about God having created the word ששת ימים instead of writing בששת ימים as we would have expected. The missing letter ב carries a message, i.e. that this creation was going to endure only for 6,000 "days.⁠" [A day in God's reckoning equaling 1,000 years in our calendar. Ed.]

מול בית פעור, "opposite Bet-Peor.⁠" According to our sages Tanchuma Ki Tissa 20, Moses had been afraid of certain negative phenomena in the form of מלאכי חבלה, destructive angels, already at the time of the golden calf when he was on Mount Sinai. Banishing these forces could never be more than temporary, and the events at Bal Pe-or, (probably identical with Bet-Pe-or) reflected a failure on his part to counter these forces a second time. Compare what the author wrote on Numbers 17,11 יצא הקצף. Moses, who had not banished the fifth of these negative forces described as חמה, permanently, was buried facing the earthly residence of this force so as to oppose it even in death and thereby to protect his people against this force opening its mouth and accusing Israel of idolatrous conduct. We find that the Men of the Great Assembly are reported to have done something similar when they tried to banish the evil urge, throwing it into a pot of scalding water (euphemisms, of course, compare Talmud Yoma 69). At any rate, according to this Midrashic interpretation, the fact that Moses' grave was near such an abomination is not to be construed negatively but positively, reflecting Moses' ongoing concern to protect his people even in death.

ולא ידע איש את קבורתו, "and no man knew (the exact site of) his grave.⁠" The word מקום which should have preceded the word "his grave,⁠" has been deliberately omitted to indicate that it remains unknown.

ויקבור אותו בגי – לא נתעסקו בו לא ישראל ולא מה״ש אלא הקב״ה בכבודו ובעצמו ולמה בח״ל כדי שיחיו מתי חוצה לארץ שנאמר וירא ראשית לו קרי ביה ויתא ראשי עם בתחית המתים. ויקבור אותו בג״י גימ׳ י״ה כחשבונו דדין כך חשבונו דדין ולמה נתעסק בו הקב״ה י״ל במדה שאדם מודד בה מודדין לו הוא קבר את יוסף ולא נתעסק בביזה של מצרים לפי׳ נתעסק בו יה ושאל קיסר כי קבר רחמנא למשה במאי טביל ואם תאמר במים הא כתיב מי מדד בשעלו מים אמר לו באש דכתיב ה׳ באש יבוא א״ל ומי סליק טבילה באש א״ל אדרבא עיקר טבילה באש הוא דכתיב וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים.

ויקבר אותו בגי – חסר אל״ף. שלא ידע איש את קבורתו. ואפי׳ מרע״ה לא ידע, כי גם משה נקרא איש. אלא יחידו של עולם ב״ה וב״ש וברוך זכרו אמן.

ויקבור אותו – כטעם ויקבור את עצמו כי נכנס במערה וכיסה את פיה מבפנים.

ויקבור אותו בגאי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה – זה עניין נפלא מאד כי התורה ביארה מקום הקבר לפי מה שאפשר ועם זה סבב השם יתעלה שלא יהיה מקום קבורתו נודע לאחד מהאנשים והנה עשה זה השם יתעלה כי אולי אם נודע מקום קברו יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה מצד מה שנתפרסם מהנפלאות שעשה הלא תראה כי גם בנחש הנחשת שעשה משה טעו בו קצת ישראל מצד מעלת מי שעשאו ולזה עשה השם יתעלה שקבר אותו על דרך מופת לא נגע בקבורתו אחד מהאנשים והנה העניין קבורתו שלא יתכן שיודע לאחד מהאנשים והנה בזה עוד מהתועלת להישיר אל שכבר הגיע משה למדרגה מהחיים הנצחיים אחר הפרדו מהגוף שלא יתכן שתושג לאחד מהאנשים ולזה עשה השם יתעלה שגם מקום גופו לא נודע להעיר על זה הענין.

אמנם פירוש הכתוב ויקבר אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש וגו׳ כבר אמרנו שכתבנוה יפה עם ענינים אחרים מצרכי הגבורה בשער כ״ב עיין עליו כי שם יתבאר ייתור הכתוב בסמנין אלו אשר דברו בהם חז״ל.

קברו מוכן שם מששת ימי בראשית. כדתנן בפ״ה דאבות על פי קבלתם:

והדרוש השלישי בקבורת משה אדונינו ר״ל אם נקבר גופו ומי קבר אותו ובספרי אמרו חכמינו ז״ל לא כהתה עינו אף משמת ולא נס ליחה לחלוחית שבו לא שלט בו רקבון והוא באמת דעת נאות ובריא אולם לפי שהגוף ההוא היא מעון לשכינ׳ ואבריו כלם עמדו במעמדם האלהי לפני ה׳ כל אותו הזמן ואיך יבאו לידי רקבון ורמה תכסה עליהם והיו דראון לכל בשר כשאר בני אדם שממותי תחלואים ימותו וכבר הרחיק זה הראב״ע באמרו שהיה זה בלתי אפש׳ בעצמו ועוד שאם לא ידע איש קבורתו מה יהיה תכלית זה הנס אבל טענותיו אינם הכרחיות לפי שגוף מ״ר לא היה רטוב מלא לחיות כשאר גופי בני אדם אבל קנה בעמידתו בהר האלהים כל אותם הימים האלהיים מבלי מאכל ומשתה תכונה מקשיית וטבע חזק וקיים בעצמו באופן שיוכל להתקיי׳ מבלי עפוש ורקבון כאילו היה מכסף או מזהב ושאר הגשמים הבלתי מתעפשים. ולכן לא היה הכרח שיקרה בו מהעפוש מה שיקרה ביתר גופי הבעלי חיים שהם מטבע אחר כל שכן בדרך נס היפלא מה׳ דבר כזה ואף שלא ידע איש את קבורתו מי המונע שיגמלהו ה׳ כצדקו ויזכך גופו כבור ידיו לנגד עיניו כדי שלא ישוב כמבזה ונמס עש תאכלהו כי הצדק ראוי שיעשו אותו כל אדם אפי׳ שלא יהיה רואה אותו כל בריה כל שכן השופט כל הארץ צדיק וישר הוא שאינו מקפח שכר כל בריה ובריה ואיך יקפח שכר משה קדושו ולא ישמור כבודו והנה עצמות אלישע מפני קדושתו לא סבלו שיגעו בהם עצמות אדם אחר והחיו את המת בעבור זה אף כי עצמות איש אלהי האיש אשר בחר בו הש״י שהיה מהראוי שלא יגע בבשר תולעת ולא שום דבר מזיק ואם האריות לא עצרו כח לחבל את דניאל איך גושי האדמה עצרו כח לחבל ידי משה הקדושו׳ שהביאו הלוחו׳ ובעיניו שהביטו תמונת ה׳ ובפיו ולשונו שנתן בהם את התורה. וברגליו שעלו להר ה׳ כמה פעמים. וכל שכן בלבו ומותו שהיו מחנה אלהים בלי ספק אמנם מה נעשה מגופו אם היה שלא נתעפש ושלא נתרקב כבר חשבו אנשים שהש״י על דרך נס השיב בשרו וגופו של משה אדונינו לרוחניות כמו שהיה ענין אליהו ושזה היה ענין אמרו ולא ידע איש את קבורתו לפי שלא היה שם קבר ולא גוף ושאמרו ויקבור אותו בגיא ענינו שהסתלק מבין ישראל וכביכול הקב״ה קברו שלקחו מביניהם ושלזה כיוונו חכמים בספרי משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש ברקיע כי כמו שבחייו נשתנה טבעו לטבע הגרמים השמימיים עד שקרן עור פניו ככה במותו נשתנה טבעו לטבע רוחניות אבל זה בצד מה מכחיש פשוטי הכתובים וגם מאמרי חכמינו זכרונם לברכה:

מה שדעתי נוטה בדבר הזה הוא שמשה אדונינו בהר כמו שאמרתי פעמי׳ רבות קנה טבע חדש אחר ותכונה חדשה בגופו ומפני זה נפרד מן האשה לפי שלא נשאר בו כח משתמש בזווג כבראשונה וכאש׳ מת לא הניח הקב״ה גופו להתעפש ולהתרקב כי כמו שבנפשו נתעלה על כל ילוד אשה ככה היה ראוי שתהי׳ מעלתו בגופו עליהם ולא יהיה זה כי אם בהיותו בלתי מתעפש אבל מיד לאותה שעה שמת נפרדו חלקיו זה מזה ושבו אל היסודות הראשוני׳ ונשאר שם ממנו העפר הברור לא שישאר שם בשר וגידים ולא אבר מאבריו כמו שהיו כי לא נתעפשו ולא נפסדו אבריו בהדרג׳. אבל כמו שהית׳ המיתה בזולת הכנה טבעית כי אם ע״ד הנס והרצון האלהי בעת א׳ ככה היה ההפס׳ בגופו אחרי מותו. בזולת המנהג הטבעי כי פתע פתאום כשיצאה נשמתו נפרד בנין גופו עד היסודות הראשונים ושבו אל התחלותיה׳. ובזה האופן לא נכנס בגופו הקדוש רקבון ועפוש ולא שלטו עליו רמה ותולעה כדעת המדרש שהוא האמת. והעפר הנשאר מגופו זך ובריא נכנס בבטן האדמ׳ והיא הקבורה שזכרה התורה בו לא שנא׳ שיקבר שמה גופו בכל חלקיו ואבריו ושעמדו בהפסדם ימים רבים כי אם שלשעתו בצאת נשמתו נסתר הבנין ונשאר עפרו בבטן הארץ האמנם מי הכניסו ומי קברו שמה באותה העפר. אמרו בספרי הקב״ה בכבודו רבי ישמעאל אומר משה קבר את עצמו ומתקו להראב״ע דברי ר׳ ישמעאל וכתב שמשה נכנס במערה וקבר את עצמו ולא ידעתי לדעת רבי ישמעאל והראב״ע שנמשך אחריו איך יצוייר שמשה אחר שמת קבר את עצמו ואף שנודע שהוא נכנס במערה ומת בה לא היה כבר הוא יכול על הקבורה והיא סתימת הגולל ויצטרכו א״כ בהכרח לומר שהקב״ה קברו כיון שעל דרך נס נקבר ונסתם קברו אבל אמתת הענין הורה עליו הכתוב שהקב״ה קבר אותו והיה זה לסבות:

האחת שלא רצה שיקבר מ״ר על יד בני אדם כדי שלא יראו אותו בשעת מיתתו ויפרידו דבקותו כי אין ראוי אל החסיד השלם שבעת מותו יטריד את עצמו בדבר גשמיי כי אם שיתבודד באלהיו ותצא נשמתו בא׳ ומפני שלא יטרידוהו היושבי׳ עמו בשעת מיתתו בא לו המות בהיותו יחידי ומיד נקבר על דרך הפלא לא על ידי בני אדם:

והסבה הב׳ כדי שכל בני דורו שראו אותו במעלתו וגדולתו לא יראו אותו מת כפגר מובס ככלי אין חפץ בו וכבר צוו במלכים שלא יראה אותם אדם בשעת זלזולם כאלו תאמר כשהם מסתפרים אלא כשהם בכבודם וגם לכל אדם אמרו במשנה שלא יראה האדם את חברו בשעת קלקלתו ולכן לא נקבר משה על ידי אדם:

והסבה הג׳ היא מפני מעלת משה רבינו כי להיותו שלם מכל החי מכל בשר היה ראוי שיהיה הקובר אותו שלם שבכל הנמצאים וכל הקדושים:

והסבה הד׳ היא להיות נבואת משה רבינו מאת ה׳ מבלי אמצעי ומיתתו ממנו יתב׳ מבלי אמצעי טבעי ולא מקריי. היה ראוי ג״כ שתהי׳ קבורתו ממנו מבלי אמצעי וראוי היה מכח ההכרח להיות כן כי היה הפרד חלקיו והתכת׳ ושובם אל התחלותיה׳ כרגע מבלי זמן והפעל הנפלא לא היה ראוי שיהי׳ כי אם מאת הקב״ה שהוא עושה נפלאות גדולות לבדו ולהיות הפעל המופלא הזה כנגד המנהג הטבעי בשוב גוף משה אל היסודות מבלי זמן אמרו חז״ל שנברא קברו של משה ערב שבת בין השמשות ר״ל בזה שענין קבורתו בבחינת המעשה בעצמו ר״ל שלא נפסד גוף משה אל סבותיו הקרובות בהדרגה וזמן רב כפי הטבע כי אם ששב בפתע אל יסודיו והתחלותיו הראשונות שמהם הורכב היינו ענינו בבריאה הראשונה הכוללת שבמעשה בראשית כי כמו שהאדם הראשון נתהוה מערוב היסודות בעתה מבלי סבות קרובות כפי הרצון. ככה משה רבינו נפסד אל היסודות מבלי הדרגה אל הסבות הקרובות וזה בעתה כפי הרצון. ובבחינת היות יש מיש היה כדברים שנעשו בטבע אחר ימי בראשית ולכן שמו טבעו ממוצע והוא אמרם בין השמשות ואליו כוון באמרו ולא ידע איש את קבורתו ר״ל היאך נקבר משה בגופו והיאך נפסדו חלקיו ונכנס גופו בבטן הארץ לא ידעו אדם. לפי שהיה מפעל האל ולא מפעל משה עצמו עד שאמרו בספרי ולא ידע איש את קבורתו אין איש אלא משה שנא׳ והאיש משה עניו מאד. אף משה עצמו לא ידעו גלו בזה שמשה לא קבר את עצמו אבל גם בעיני נפלא ענין זה וכבר יוכיח אמתת כל מה שאמרתי מאמר אחד נמצא לרז״ל בספרי הוא אמרם אמר הקב״ה למלאך המות לך והבא לי נשמתו של משה הלך ועמד אצל משה אמר לו משה תן לי נשמתך א״ל במקום שאני יושב אין לך רשות לעמוד. ואתה אומר תן לי נשמתך גער בו ויצא בנזיפה. הלך מלאך המות והשיב דברים כלפי הגבורה. אמר לו הקב״ה שוב לך והבא לי נשמתו של משה הלך למקומו ובקשו ולא מצאו הלך אצל הים אמר לו משה ראית. א״ל מיום שהעביר ישראל בתוכו לא ראיתי אותו. הלך אצל ההרים והגבעות אמרו לו משה ראיתם א״ל מיום שקבלו ישראל תורה בהר סיני לא ראינו אותו. הלך אצל גהינם א״ל משה ראיתם א״ל שמו שמעתי הוא לא ראיתי. הלך אצל מלאכי השרת אמר להם משה ראיתם אמרו לו אצל בני אדם הוא. הלך אצל ישראל לאמר להם משה ראיתם אמרו לו אלהים הבין דרכו והוא ידע את מקומו גנזו לחיי עולם הבא ואין כל בריה יודעת שנאמר ויקבור אותו בגיא ויש לעיין מאד בזה המאמר באמרו ששלח הקב״ה מלאך המות והשליטו לקחת נשמתו ומה טעם בקשת אותו אצל המקומות ההם ותשובותיהם אליו כי לא נפלו הדברים האלה כי אם בידיעה עליונה וחכמה עצומה והנראה שהם ז״ל ר״ל כי השבת הרוח והנשמה אל האלהים אשר נתנה א״א שיהיה כי אם ע״י הפירוד והסרת הגוף ממנה אשר יעשה ע״י מלאך המות שהוא העדר בעקבי כל מורכב ולזה כוונו באמרם שאמר הקב״ה למלאך המות לך והבא לי נשמתו של משה. לא שהיה למלאך המות שולטנות על הנשמה כי אם שהוא יפריד חבורה עם הגוף שמזה ימשך שתצא הנשמה אל האלהים אשר נתנה ואמרו מטבע המשל ויופיו. שהשליח טעה בשליחותו באמרו אל משה תן לי נשמתך כסבור שהיה הוא מכלל האנשים שהשטן שולט עליהם להתאחז נפשם בגופם. ולזה גערה בו ושלחו בנזיפה. ואמר לו במקום שאני יושב אין לך רשות לעמוד. והוא האמת כי ההעדר המוחלט ומציאות נשמתו הקיים אינם נכנסים במעמד אחד. הלך מלאך המות והשיב דברים כלפי הגבורה כי נצחו משה בגבירת המופת והוא ית׳ חוזר ואמר הבה לי נשמתו. ר״ל זה אמרתי לך שתפריד חבור גופו ונפשו באופן שנשמתו תבא אלי מאליה לא דבר אחר ואז הלך לבקשו מצד חבורו ולא מצאו ר״ל שלא היה בו הכנה להפרד ולמות כפי מזגו והרכבת וזהו ולא מצאו ולכן השתדל מצד חלקיו ויסודותיו הד׳ אשר מהם הורכב בנינו למה שיש להעדר מבוא מצדם ועל יסוד המים נאמר שהלך לים ושאל לו משה ראית והשיבו הים מיום שהעביר ישראל בתוכו לא ראיתי אותו כלומר שמשה דן על הים ושלט בו בנס שעשה בקריעת ים סוף ובטל את טבעו ואיך א״כ יהיה יכולת על חלק המים אשר בהרכבת משה לסבב פרידתו והפסד חבורו ועל יסוד העפר אמר שהלך אצל ההרים והגבעות ושאל להם עליו לומר אם יכול החלק העפרי מצד טבעו והוא השיב שמיום שקבל את התורה לא היה עוד משוכני בתי חמר משועבד לעפר הארץ אבל הארץ היתה משועבדת אליו כי הוא עלה להר האלהים ולכן לא נשאר ליסוד הארץ בו יכולת כלל ועל יסוד האש אמר שהלך לגיהנם שהמפורס׳ ממנו הוא אש אוכלת ולהיותו היותם דק מהיסודות כלם ולכן נראו בו הענינים האלהיים אמר ששמע שמעו והוא בעבר קול ה׳ נתן מתוך האש והאלהים יעננו בקול האמנם אמר שלא ראה אותו לפי שלא היה יכולת על חלק האש להפריד חבור גופו וכנגד הרוח אמר שהלך אצל מלאכי השרת כי כן כתיב עושה מלאכיו רוחות והם אמרו שלא יבקש זה אצל היסודות הפשוטים כי אין להם יכולת לסבב מיתת משה אבל שילך אצל ישראל שמיתתו תהיה בעבור ישראל וכמו שאמר ויתעבר ה׳ בי למענכם ושהלך אצל ישראל ושהם אמרו אלהים הבין דרכו והוא ידע את מקומו ר״ל שענין מיתתו לא היה טבעי מפאת היסודות ולא בעבור ישראל כי הוא היטיב עמהם כמה מהטובות אבל היה נסיי מסודר מהשם יתברך ושגם ענין קבורתו היה מאתו יתב׳ ולא מיד אדם וזהו אומרם והוא ידע את מקומו וגנזו לחיי העולם הבא שנאמר ולא ידע איש את קבורתו:

והדרוש הרביעי למה לא נודע קבורת משה אדונינו ע״ה אמרה תורה ולא ידע איש את קבורתו וגו׳ ומלבד מה שיכלול זה המאמר מאופן הקבורה כמו שאמרתי הנה יכלול ג״כ שלא ידע איש את מקום קברו כי קבורתו הוא כמו קבורת רחל שיאמר על הקבר וכבר אמרו בספרי ששלחה מלכות זקני בית קסרה ושל בית פחת אמרו להם לכו וראו קבורתו של משה הלכו ועמדו מלמעלה וראו אתו למטה ירדו למטה וראו אותה כשהיא למעלה נחלקו חציים למעלה וחציים למטה עליונים ראו אותה כלפי מטה ותחתונים ראו אותה כלפי מעלה לכך נאמר ולא ידע איש את קבורתו וכתב הרלב״ג שהיה הענין הזה נפלא מאד כי התורה השתדלה לבאר מקום הקבר כל מה שאיפשר בארץ מואב בגיא מול בית פעור ועם כל זה סבב הקב״ה שלא ידע איש את קבורתו ושעשה זה כדי שלא יטעו הדורות ויעבדו אותו לאלוה מצד מה שהתפרסם מהפלאות שעשה:

והנראה אלי בזה שלג׳ סבות נעלמה קבורת משה אדונינו:

האחת היא אשר זכר החכם רבי לוי ומספרי היא ואני אוסיף בביאורה שהיה קבר משה נגנז ואין רואה כארון אלהים שנגנז כדי שלא יהנו בו האויבים כי הדברים הקדושים כולם כארון והמנורה ושמן המשחה וקבורת משה נגנזו מפני שלא יבואו ליד האומות וישתמשו בהם בהפך הכונה האלהית הלא תראה שמערת המכפלה אשר נקברו שמה האבות היא היום בידי הישמעאלים ועשו עליה בית תפלתם וכל שכן שהיו עושין זה לקבר אדון הנביאים. אם היה ידוע ונכר שבהיות הארץ תחת ידי הנוצרים יעבדו שמה אלהיהם. ובהיותה תחת ידי ישמעאל גם כן היו מטמאין קדושתו:

והסבה השנית מפני כבודו של משה לפי שהאנשים כלם בצאת נפשם נפרדה מהם כל מעלתם וישארו כנבל׳ מוסרחת עד שאמר החכם כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת ולכן כמו שהנפש עולה היא למעלה ככה הקבורה לגוף היא קבורת חמור בבזיון וקלון בהכרח שהיות המת מוטל ארצה ככלי אין חפץ בו ומי שירצה לדרוך על גופו או על פניו וכ״ש על קבורתו הרשות בידו ויוכל לבזותו כל אדם לרצונו ולכן לא בחר השם יתעלה שידע איש את קבורתו לבל ימלאהו לבו לשום רגליו על קברו ולומר איה חכמתך איה נבואתך ואלהותך איה כבודך ומעלתך הנה מפני זה הפרידו מכל בזיון וחרפת בני אדם לקוברו בפתרו וגאותו ואיש לא ידע את קבורתו ומזאת הסבה ג״כ לא ראה במיתת אהרן כי אם משה אחיו ואלעזר בנו מפני כבודו. האמנם משה רבינו שגדלה מעלתו עליו לא ראה קבורתו וקברו אדם כלל:

והסבה השלישית מפני שהיה מרע״ה אב בתורה אב בכל הטובות שקבלו ישראל מהש״י והוא בחייו היה נבדל ענינו מענינם וגם במראיתו ויראו מגשת אליו. ולכן כמו שמדרגתו בנפשו ונבואתו נסתרה ונעלמה מעיני כל חי כך גופו שהיה מעון לה נסתר ולא ידע איש את קבורתו ולכן אהרן קדוש ה׳ לפי שלא הגיעה מעלתו למעלת אדון הנביאים לכן לא נקבר ע״י השם ולא נעלמה קבורתו מבני אדם כמו שנעלמה קבורת משה להעיר על העלם מדרגתו ונבואתו וידמה לי ששלש הסבות האלה נרמזו בפסוק בשיתוף השמות כי כבר זכרו חז״ל כמה מהסודות באו בשמות והוא באומרו ויקבור אותו בגיא רמז שקברו בגאות וכבוד כמו שמענו גאון מואב גיא מאד כי העדר הדמיון ורוממות הכבוד והמעלה יקרא גאות וגאוה כמ״ש בו ית׳ ה׳ מלך גאות לבש ולכן אמר שקבר אותו בגיא לרמוז שנקבר בכבוד ומעלה וגאות ולא בבזיון הנקברים כנקברים ע״י בני אדם ובאמרו עוד בארץ מואב רמז לסבה השנית שהיה משה רבינו אב המון הגוים אב בתורה אב בנבואה ושלכן נעלה גופו כמו שנעלית נשמתו במדרגת מעלת הנבואה ובאמרו מול בית פעור רמז לסבה השלישית שנקבר בהעלם כדי שלא יעשו ממנו אליל כענין פעור שהיה אדם ואחרי מותו עבדו אותו לאלוה וכדי שיהיה ענינו מול בית פעור ר״ל מנגד והפכו לו לא ידע איש את קבורתו האמנם מה שאמרו בספרי שהתחתוני׳ ראו את קבורתו למעלה והעליוני׳ ראו אותו כלפי מטה. אחשוב שבאו להעיר על מעלת קבורתו כי נגעה בה יד ה׳ והוא יתעלה הוא הקובר אותו שהיא מעלה עליונה מאד ולכן אמר שמי שהיה למעלה ר״ל שעיין והביט במדרגת נבואת משה והיותו מדבר עם הש״י פנים אל פנים נדמה לו קבורתו. ר״ל מעלת הקבורה למטה כי המעלה ההיא היתה למט׳ ממעלה אחרת נפשיית יותר עליונה ממנה שזכה אליה ע״ה. אמנם מי שהיה למטה בעיונו והביט אל קבורת שאר בני אדם ואל פועל ה׳ כמדרגת נבואת משה לא הביט הנה אלה היו רואים קבורתו למעלה שהיא היתה בעיניהם מעלה עליונה אין גדולה ממנה בהיות הקובר אותו הוא ית׳ בכבודו כי אין ספק שבערך בני אדם כולם והוא הנרמז במטה היתה מעלתו בקבורה עליונה מאד אמנם בערך משה עצמו כפי מעלת נפשו ומדרגת נבואתו היתה מעלת קבורתו למטה ולפי שהיו המעלה והמטה כפי הבחינות האלה לכן אמרו שנחלקו כמו שבני אדם חלוקים בעניניהם ישימו עיונם בדברים ההמוניים ומהם בדברים האלהיים ולכן התחתונים בעיונם ומחשבותיהם ראו מדרגת קבורת משה למעלה עליונה ואותם שהיו עליונים בעיונם ומתבודדי׳ במדרגת נבואת משה ושלמות נפשו נדמה להם ענין קבורתו למטה שהיא למטה משאר המעלו׳ שזכה אליהן בחסד האל וכל זה ממה שיורה על מעלת קבורת משה אדונינו כי להיות מיתתו נסיית והתכת גופו נסיי היה מחוייב שתהיה קבורתו ג״כ נסיית:

ומלבד כל הסבות אשר זכרתי אומר עוד שאיך ידע אדם את קברו כי הוא לא נקבר כל גופו כיתר בני אדם באופן שנעשה עליו ציון אבל נתך גופו ושבו חלקיו אל היסודות וישוב העפר אל הארץ כשהיה ולכן לא נראה שם רושם קבר כלל. האמנם ראוי שתדע שבמדרש תנחומא לא חשבו מעלה למשה העלם קבורתו כי אם גרעון. אמרו ולפי שנתעצל לא ידע איש את קבורתו ללמדך שצריך להיות עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון קונו. מכאן אתה למד שהקב״ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ע״כ. הורו בזה שהיתה מעלה לאדון הנביאים בהיות קברו ידוע ונכר כי מעשה אלהים הוא אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד אבל לפי שנתעצל במעשה זמרי וקדמו פנחס נענש בזה כמו שלא הראה עצמו באותו מעשה כן לא נראתה קבורתו ולא נודע מקומו אבל הדעת הזה הוא זר בעיני מאד והוא דעת יחיד ואינו כענין שיש בו ממש ולכן אין ראוי לקבלו כי איך ייוחס אל אדון הנביאים עצלה אל אשר לא לקח רומח בידו להרוג זמרי כאשר עשה פנחס שהוא היה בחור מעם ואליו היה נאה הפועל ההוא לא לאדון הנביאי׳ בזקנתו ומלכותו הנה מלחמת עמלק לא רצה לעשות בעצמו אבל עשאה ע״י יהושע משרתו. ומלחמת מדין עשאה ע״י פנחס ואיך יהרוג בידו האנשים שהיו חייבים מיתה ודי הי׳ שיכוהו השופטים כדי רשעתו לא שהמלך ימיתהו וידי משה כבדים לעשות הפעל ההוא. הנה התבארו הדרושים הד׳ האלה והותר הספק הי״ב:

ואמר ויקבור אותו בגיא מול בית פעור – להורות שכמו שהיה רועה נאמן הטיב לישראל בחייו. כן הטיב להם אחר המות. בענין שבזכותו יכופר להם עון פעור. ויגן עליהם ויסתום פי שטן. פי פעור שהיה פתוח לבלוע לישראל חיים. ולכן אמר למעלה וימת שם משה עבד ה׳. לסבה מוכרחת. לפי שהיתה שם ארץ מואב ששם חטאו ישראל. וזהו בארץ מואב על פי ה׳. ולכן אמר שנקבר בארץ מואב מול בית פעור לכפר על מעשה פעור. וכן לכפר על עון דור המדבר ולהבטיחם שיקומו עמו בעת התחייה. וזהו כי שם חלקת מחוקק צפון ויתא ראשי עם וה׳ בראשם. ובזה צדקת השם עשה ומשפטיו עם ישראל. כמו שהיה חקיו ומשפטיו לכפר עליהם בחיים:

ואמר ולא ידע איש את קבורתו – להורות שהוא דבר סתר מסתרי התורה איך מת ואיך נקבר. ואחר שנקבר ונתן סימנים לקבורתו בגיא בארץ מואב מול בית פעור. ועכ״ז לא ידע איש את קבורתו. עד שאמרו תיפח רוחיהון של מחשבי קצין. שהרי בקבורת משה נאמרו ג׳ סימנים. וכתיב ולא ידע איש את קבורתו. ואיך ישיגו מה שנאמ׳ כי יום נקם בלבי. עד שלזה אני אומר כי כמו שכל ענייני משה היו ע״ד פלא. כן עניני מיתתו וקבורתו הם נפלאות תמים דעים. לפי שאיך אפשר שמת משה בהיותו עבד ה׳. ואליהו לא מת ויעקב לא מת. וכן כל אותם שמנו חז״ל. ומשה שנרמז עליו מתחלת הבריאה ״ממכון ״שבתו ״השגיח ראשי תיבות משה. וכן נרמז באומרו ״מה ״שהיה ״הוא שיהיה. לרמוז שיהיה חי וקיים. וכן משה בהפוך אותיות הוא השם. ונאמר בו ראה נתתיך אלהים לפרעה. וכן אמרו את כל אשר עשה אלהים למשה. ואח״כ כתב בו וימת שם משה. וכן משה בראשי תיבות הוא מטטרון שר הגדול. והוא מלאך שלוח. כדכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. ואחר כל זה וימת שם משה.

ועוד כתב ויקבור אותו בגיא להגדיל הקושיא. מי קבר אותו. עד שאמרו הוא קבר את עצמו. ואיך אפשר אם מת לקבור עצמו. ואחרים אמרו שהשם קבר אותו. וזהו ויקבור אותו בגי. שזהו י״ה בגימטריא. עולה בגי׳ כמו י״ה. ואיך אפשר שנאמר שהשם קברו והלא הוא טהור ומשרתיו טהורים. עד שלזה אמרו בפ׳ חלק ששאל מין אחד לרבי פלוני. כי קבריה הקב״ה למשה במאי אטביל ליה דהא כתיב מי מדד בשעלו מים. והשיב לו עיקר טבילותא בנורא. דכתיב כל דבר אשר לא יבא באש תעבירו במים וגו׳. באופן שנראה דבר זר שנאמר שהשם קברו. וקשה עוד מזאת דכתיב ולא ידע איש את קבורתו. ואיך אפשר זה דבר שנתנה בו תורה שלשה סימנים. שלא ידע איש את קבורתו. וכן היה שכבר בדקו ולא מצאו. עד שנראה מכל זה שזה דבר סתר. ושכל האדם לא ישיגהו עמוק עמוק מי ימצאהו. אלא שיש לומר שאם מת מת בגזירת מלך מכח הגזירה הראשונה של אדם הראשון. וזהו וימת שם משה עבד ה׳ בארץ מואב. כי זה דבר שלא יחייבהו השכל שהיה עבד ה׳ ומת. ולא די שמת. אלא שמת בארץ מואב הטמאה. אבל היה על פי ה׳. והוא גזר כן מששת ימי בראשית בחטא אדם הראשון. ולפי שהיה על פי ה׳. והוא לא היה ראוי לכך. אמר שעשה לו כבוד ויקבור אותו בגי. הקב״ה בכבודו ובעצמו. וכמו שהיתה מיתתו בלי טעם אלא על פי ה׳. כן היתה קבורתו. שלא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. בדרך נס. ואם הוא מלאך שלוח מתחלת בריאת העולם כמו שכתבנו למעלה. לא מת. ואע״פ שכתוב וימת שם משה עבד השם. הוא לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. כי אחר שהיה אדם ונשתמש בחושיו. היה ראוי שיאמר שמת. אבל לא מת. ולא כתב שמת. אלא לקרר דעת הקדושים אשר בארץ. כשיקראו נגד בני אדם ויאמרו למה מת אותו קדוש. אחר שלא היה בו עון אשר חטא. שיאמרו לו אל תתמה על החפץ. כי כבר מת משה שהיה גדול וקדוש ממנו. דכתיב וימת שם משה ויקבור אותו בגי. ואם היה קדוש ועבד ה׳ היאך מת. לזה אמר ולא ידע איש את קבורתו. כלומר שא״א להשיג ולידע בשכל האדם. היאך מת והיאך נקבר

ויקבר אתו – אם הוא קבר את עצמו כדברי קצת ז״ל, עשתה זאת נפשו הנבדלת, כי הוא מת בהר ״ראש הפסגה״ (דברים ל״ד:א׳), שמשם ראה את הארץ (דברים ל״ד:א׳-ג׳), כאמרו ״וימת שם משה״ (דברים ל״ד:ה׳), והקבורה היתה בגיא.

ויקבור אותו, if Moses buried himself, as is the opinion of some of our commentators, (compare Rashi) it would have been his disembodied soul that accomplished this, for it is stated clearly that his body died on the summit of the mountain from which he viewed the Holy Land, as the Torah wrote in verse 5: “Moses died there.” On the other hand, the burial is described in our verse as having taken place in the valley.

קברו היה שם מוכן. פירוש, מה שנקבר מול בית פעור, וקשיא למה נקבר מול בית פעור. ותירץ ׳קברו שם היה מוכן מששת ימי בראשית׳, וכיון שקברו היה שם מוכן מששת ימי בראשית, בודאי טעם יש בדבר שיהיה נקבר מול בית פעור, לכפר על מעשה פעור:

בַגַי: כל אוריית׳ גיא כתי׳ מל׳ אל״ף בסוף תיבותא בר מן דין דחס׳ אל״ף. [בַגַּי].

הקב״ה בכבודו. דרשינן סמיכות, על פי ה׳ ויקבור אותו:

The Holy One, Blessed is He, in His glory. They expound this since the two are juxtaposed to each other. By the mouth of Hashem [followed by] He buried him.

עד היום הזה – הם דברי ה׳, שהיה אומר ומשה כותב, וכמו כן מאמרים הקודמים לזה, וימת שם משה, ויקבור אותו.

וראיתי להרב ר׳ אברהם בן עזרא שכתב שיהושע כתב כן. ואין ראוי לכתוב כדברים האלה בפשטי הכתובים, שמשה לא השלים הספר תורה שמסר ללוים, שבאזני שמעתי מבני עמנו מסתבכים בדבר זה ומסעפים מזה כפירה בתורה, וזו היא טענת הגוים (האפיקורסים) שמבני ישראל תקנו המכתב ונמצא בה מה שלא היה ולא היה מה שהיה. וישתקע הדברים ודומיהם, הסבי עיניך מנגדם. והעיקר שכל הספר תורה כתבו משה, וכאומרם (ב״ב טו.) השלימו בדמע.

עד היום הזה, until this day. These are God's words recorded by Moses. The same applies to the previous statement: "Moses died there.⁠"

I have seen a comment by Rabbi Avraham ben Ezra according to which these lines were written by Joshua. It is not proper to write such things and present them as the plain meaning of the verses; this would give rise to the impression that Moses had not completed the written Torah himself when he handed it over to the Levites. I have heard a number of our people who are very confused about this section and who as a result may commit heresy in their attitude to the written Torah. Comments such as the one I have quoted in the name of Rabbi Avraham ben Ezra are typical of the Gentiles who claim that Israelites have tampered with the text of the holy Torah so that it contains things which were not there originally while it omits things which had been included originally. We must accept the statement in Baba Batra 15 that Moses wrote the entire Torah whereas he completed the writing of these last eight verses by using tears instead of ink [or by weeping while writing it. Ed.]. [This criticism of Ibn Ezra seems hard to accept as there is an opinion in the Talmud (Rabbi Yehudah) on the folio we have quoted that Joshua wrote these last eight verses. Surely our author does not include the Talmud in his accusation! Perhaps the author had a version of the Ibn Ezra in which the last eight verses are described as having been written by Joshua at a later stage of his life. Ed.]

קבורתו – לא אמר ׳את קברו׳, אלא קבורתו, להורות שגם דרך קבורתו איך נהיה, לא ידע איש, שבראש הפסגה מת ובגיא נקבר. קבורה – שם דבר (בעערדיגונג), כמו וגם קבורה לא היתה לו (קהלת ו׳:ג׳).

ויקבר אתו – הקב״ה בעצמו, והיה זה כדי שלא יקרב שום אדם להטפל בקבורתו וליגע בגופו, כמו שבחייו היו יראים מגשת אליו, והדברים ק״ו אם עצמות אלישע החיו את המת, אף כי עצמות רבן של נביאים יפעלו נוראות במי שיגע בם:

ולא ידע איש את קברתו – הנה זה ענין נפלא מאד, כי התורה השתדלה לבאר מקום הקבר כל מה שאפשר, בארץ מואב בגיא מול בית פעור, ועם כל זה סבב הקב״ה שלא ידע איש את קבורתו, ועשה זה כדי שלא יטעו הדורות הבאים ויעבדו אותו לאלוה מצד מה שהתפרסם מהפלאות שעשה:

ויקבור וגו׳ – כלומר נקבר ברצון ה׳ דרך נס בלא קובר.

ויקבר אתו בגי – לפי הגמרא בסוטה (ט:) הנושא של ״ויקבר״ הוא ״ה׳⁠ ⁠⁠״ שנזכר בפסוק הקודם: ״על פי ה׳⁠ ⁠⁠״; ואומרים שם (יד.) חז״ל שהתורה מתחילה ומסתיימת בגמילות חסדים שה׳ בעצמו עשה לחיים ולמתים. בספר בראשית (ג, כא) שימש ה׳ דוגמא כ״מלביש ערומים״; ובפרשתנו, כ״קובר מתים״. וראוי לו לאדם להידמות לבוראו במידה זו של גמילות חסדים. ״דרש רבי שמלאי תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, תחילתה גמילות חסדים דכתיב (שם) ׳ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם׳, וסופה גמילות חסדים דכתיב ׳ויקבר אותו בגיא׳⁠ ⁠⁠״.

אולם לדעת ר׳ ישמעאל (ספרי, במדבר ו, יג), משמעות ״אתו״ כאן היא חוזרת: משה קבר את עצמו, הוא השכיב את עצמו בקבר, כדי למות שם. דומה לכך: ״יביא אתו אל פתח אהל מועד״ (במדבר ו, יג), ״והשיאו אותם עון אשמה״ (ויקרא כב, טז); עיין פירוש בשני המקומות.

ולא ידע איש את קברתו – ״קבורה״ פירושה ״קבר״, כדוגמת: ״מצבה על קברתה״ (בראשית לה, כ), ״וקברתני בקברתם״ (שם מז, ל). אם נזכור שפעמים רבות התפתח פולחן הגובל בעבודה זרה סביב מקומות קבורתם של אנשים גדולים שפעלו רבות למען האנושות, נוכל להבין את גדולת משיכת קולמוס אחרונה זו בתמונת חייו של משה.

עד היום הזה – עיין פירוש, שם לב, לג.

ויקבור אותו בגי:⁠¹ מעט בשפולי ההר.

מול בית פעור: הוא טעם שנקבר דוקא באותו מקום², כדי להשפיל כח בית פעור, כמו שכתבו התוספות בסוטה (יד,א) בשם המדרש³.

ולא ידע איש וגו׳: בא הכתוב לבאר על שנמנע ממשה רבינו מקום קבורה יפה, אשר ידענו תאות הצדיקים לכך. אמנם כבר נתבאר בספר בראשית (מט,ל) שלשה דברים במקום קבורה שנפש הצדיק מתאוה, א׳, שיהא מקום קנוי לו, ולא בשדה אחר⁴. ב׳, שיהא לאותו מקום זכות, כמו ארץ ישראל או מקום תורה, וכדומה סגולה רוחנית. ג׳, לנוח אצל אבות או אצל מי ששימשהו בחייו⁵.

וביאר הכתוב טעם על שנעדר ממשה ג׳ דברים הללו: א׳, ״ויקבור אותו וגו׳״ – הקב״ה כביכול, או הוא קבר את עצמו⁶, וא״כ היה בדרך נס ופלא, ומובן מזה שזו היתה בריאה מששת ימי בראשית למקום קבורת משה⁷, ולא היה קנוי מתחילה למואב אלא למשה ביחוד. ב׳, ״מול בית פעור״ – זכה בזה המקום לדבר הגדול לזכות את הרבים להבדיל מטומאת הפעור, ואין לך ׳מקום יפה׳ מזה שזכות הרבים תלויה בו. ג׳, ״ולא ידע איש⁸ וגו׳״ – לא היה שייך נחת רוח למשה בצוותא⁹, שהיה מובדל משאר נשמות המתים¹⁰, כמו שהיה מובדל בחייו מכל אדם כי לא היה מסוגל לטבע הליכות עולם רק בדרך נס, כמו שכתבתי בספר במדבר (כא,ב) ובכמה מקומות, כך בקבורה לא ידע איש ערכו.

[הרחב דבר: ובזה¹¹ יובן הא דאיתא בסנהדרין (מז,א) בהא שגירר חזקיהו מלך יהודה את עצמות אביו על מטה של חבלים, וקאמר ׳ואי משום יקרא דחיי הוא¹² מאי טעמא׳. ומשני ׳כי היכי דתהוי ליה כפרה לאבוה׳. וקשה, הא בסמוך מוכיחה הגמרא¹³ ד׳יקרא דשכבי הוא׳, מדתנא ר׳ נתן ׳סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה, לא נספד ולא נקבר... זהו סימן יפה למת... שמע מינה יקרא דשכבי הוא׳. הרי דאי יקרא דחיי הוא אין בזה¹⁴ כפרה למת, והאיך משני דאפילו למ״ד יקרא דחיי מ״מ הוי ליה כפרה¹⁵. ונראה, דמשום הכי פירש רש״י בד״ה על מטה של חבלים ׳וביזהו לעיני כל, כדי שיתייסרו האחרים׳ וכו׳. ולמאי פירש רש״י הכי, ולא כמשמעו כדי שהבזיון יהיה לו לכפרה. אלא משום שבא ליישב דאפילו למאן-דאמר ׳יקרא דחיי הוא׳, מ״מ הוה בזה כפרה, משום שהיתה בזה זכות הרבים שנתייסרו בו אחרים, ובזה לכולי-עלמא הוי ליה כפרה¹⁶.]

את קבורתו: ׳את קברו׳ מיבעי. ועיין מה שכתבתי בספר בראשית (לה,כ)¹⁷.

1. והרי עלה על הר נבו, ו״הר״ אינו ״גיא״ (כי ״גיא״ היא בקעה בין הרים). ובאמת תמיהה המתבקשת היא. אך עיין בראב״ע שכתב: ודע, כי ״הר העברים״ שהוא ״הר נבו״... הוא בעצמו ה״גיא״ שהוא ״ראש הפסגה״ שהוא ״מול בית פעור״ (עכ״ל). ויש לעיין בכוונתו. והספורנו כתב שאמנם משה מת בהר נבו, אך הקבורה היתה בגיא ולא על ההר. אך הראב״ע כתב בסוף דבריו: והנה דבר ברור כי במקום שמת משה שם קבורתו. נראה שבא לשלול את יישובו של הספורנו.

2. ברש״י כתב ׳לכפר על מעשה פעור׳.

3. לעיל פרק ג׳ הערה 105.

4. ע״פ ב״ב (קיב,א) שאין נוח לצדיק להיות קבור בקבר שאינו שלו.

5. המת רוצה להקבר אצל מי שהוא (המת) זכה לשמשו בחייו.

6. שתי דעות ברש״י.

7. מקורו באבות (ה,ו) והובא כאן ברש״י על-אתר.

8. חזקוני: שלא יקבר איש אצלו.

9. להקבר ליד אבותיו וכדו׳.

10. ואפילו מאביו עמרם, שהיה אחד מאלו שמתו בעטיו של נחש (ללא חטא כלל).

11. במה שהזכיר רבינו את הענין הגדול של מי שזוכה לכך שזכות הרבים תהיה תלויה בו.

12. רש״י: אי אמרת כבוד שעושין למת (כגון הספד) אינו (כבוד) שלו אלא של החיים... למה ביזה את החיים.

13. ומכריעה כך את הספק.

14. כשלא נקבר כהלכה או שחיה גוררתו וכו׳.

15. עיין שם ב׳רבינו יונה׳ מה שיישב.

16. ועיין בזה ב׳מרגליות הים׳ שם.

17. על הפסוק ״ויצב יעקב מצבה על קבורתה״. וז״ל רבינו שם: אלא משום ד׳קבר׳ מיקרי גם לפני קבורה, כמו ״איש ממנו את קברו לא יכלה ממך״ (בראשית כג,ו), אבל אחר קבורה נקרא ״קבורה״ על שם פעולת הקבורה שנצטרף לקבר שהיה קודם גם כן (עכ״ל). ובמלבי״ם שם בפרשת וישלח פירש ׳מקום קבורתה׳ וא״כ גם כאן נוכל לפרש ׳ולא ידע איש את מקום קבורתו׳.

בית פעור – הוא הר נבו שעל ראשו בית האליל הנקרא פעור, בעל בֵּל ונבו (עיין מה שכתבתי בפרשת בלק על ראש הפעור).

ויקבר – לפי פשוטו ויקבור אותו הקובר, כלו׳ לא נודע מי קברו; ופסוקים אחרונים אלה שבתורה לפי הפשט נכתבו איזה שנים אחר מות משה, או לכל הפחות אחר שלשים ימי אבלו כשמנו את יהושע תחתיו, שאם לא כן מהו עד היום הזה? ורז״ל הרגישו בדבר, ופירשוהו דרך דרש שקברו היה מוכן מששת ימי בראשית ולא נודע עד יום קבורתו; וזה הפסוק מורה שבקשו למצוא קבורתו ולא מצאוה, כדרך שמסופר בְּאַטִּילָה ראש עם הוננען שקברוהו במדבר, והעלימו קבורתו כדי שלא ירגיזוהו ממנוחתו; ואולי עשו כן קרוביו של משה במצותו כדי שלא ירגיזוהו להעלותו כמו שהעלתה בעלת האוב את שמואל (יהיה הדבר איך שיהיה הם היו מאמינים שאפשר להעלות איש מקברו ע״י אוב), ואף אם יהושע הוא הכותב (תלמוד בבלי ב״ב ט״ו.) והוא קבר אותו, עשה עצמו כאלו לא ידע וכאלו לא היה בקובריו.

עד היום הזה. כלומר לדורות עולם, כי בכל פעם שיקראו בתורה מיתתו של משה יאמרו בצדק ולא ידע איש וגו׳ עד היום הזה, וכבר כללו לנו חז״ל כלל נכון משקיף אל תכלית זה שבכ״מ שנאמר עד היום הזה אין לו הפסק לעולם ולעולמי עולמים ע״כ, והכוונה כמו שאמרנו — ופעמים שמצאנו בתורה לשון זה ונתן פתחון פה למינים לומר שלא נכתב הדבר כ״א בזמן מאוחר, ואם נתן לבנו לירד לעומק הבנת הדברים נראה שאינו מורה בכל פעם על איזה זמן מוגבל ד״מ ואשר עשה לחיל מצרים וכו׳ אשר הציף את מי ים סוף וכו׳ ויאבדם ה׳ עד היום הזה, הנך רואה בעיניך שאין עד היום הזה משמש על הוראת הזמן הנכחי כי מה ענין לומר על מי שנאבד או מת עד היום הזה והלא לדורות עולם הוא מת ואבד זכרו — ומצינו בירמיה כ״ה לתת אותם לחרבה לשממה ולשרקה כיום הזה — ורש״י פירש כמו היום לאחר חרבן כי אחר חרבן כתב ירמיה ספרו ע״כ, ואם כן הוא כיצד פירש הרב ויתשם וגו׳ כיום הזה? ולפי דעתי כ״מ שנמצא כיום הזה אינו מורה על זמן מאוחר מן המאורע כמו שעד היום הזה אינו מורה על מקרה מאוחר כמו שכתבנו, אבל הוא אות על קיום הדבר ואמתו וכן כיום הזה ר״ל חרבן מתמיד וקיים כמו שהיום הזה מתמיד בהליכתו וחזרתו והוא ע״ד אם לא בריתי יומם ולילה וגו׳ אם יפר את בריתי היום ואת בריתי הלילה — וקרוב לזה ויהי כהיום הזה ויבוא הביתה ר״ל ויהי בביאתו לעשות מלאכה בבית כמו שהיה עושה בכל יום ויום. -

ולא ידע איש את קבורתו – בספרי י״א אף משה עצמו אינו יודע מקום קבורתו שנאמר ול״י איש ואין איש אלא משה שנאמר כו׳. הביאור כי בירושלמי סוף יבמות דהדין ג׳ ימים נפשא טייסא על גופא, ובשבת פרק שואל אמרו כי כל י״ב חדש נשמה עולה ויורדת כי להנפש יש קישור אל הגוף ויחס מה, וכדרך כל הנפרד שאינו רחוק ממקום הנפרד ממנו שחוזר ומגפפו, אבל האיש משה שאינו שייך אל הגשם כלל בחייו והיה נבדל מאשה, וארבעים יום בלא לחם ומים, ודבר ה׳ עמו פנים אל פנים הוא תיכף משנפסק ההתקשרות בין הנפש לגשמו תיכף עלה בין אראלי קודש, ולא ידע היינו כמו לא הכיר [וכמו אשר ידעתיו וכיו״ב הרבה] שלא היה שייך אל מקום קבורתו כלל, והוא מטעם שהיה איש אלהים, בחייו ועניו מאד ולא היה מקושר ומסובך אל החומר ועניני כלל בחייו ככל האדם, וזה שאמרו ולא ידע איש אפילו משה.

ובגמרא סוף סוטה וי״א לא מת משה שנאמר וימת שם משה ונאמר ויהי שם עם ה׳ מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש. הענין כי האדם נקרא הולך כי הוא הולך ממדרגה למדרגה לזכך נפשו ורוחו ולהקשיח לבבו מהחומר ועניניו, לא כן המלאכים נקראים עומדים כי הם אינם הולכים ממעלה למעלה בזהירות עצמותם, כי המה שכליים מופשטים, ולכן כתיב ונתת לי מהלכים בין העומדים האלה וא״כ הצדיק שמת אף כי נפשו צרורה בצרור החיים בשמים מ״מ נקרא מת מצד מעלתו, כי הוא נעשה מהולך עומד ומיתה הונח על אפיסת הפעולה כמו שאמרו למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו, אבל משה שהשיג תכלית ההשגה מה שלא קם נביא עוד ולא יקום והיה למעלה ממלאכי השרת וראה מה שהי׳ יכול לראות א״כ הי׳ כמו המלאכים ואינו נקרא מת כלל, וזהו שאמרו משה לא מת כלל שנאמר וכו׳ ונאמר ויהי שם עם ה׳ [מדרגה הגבוה שבמדרגות] מה כאן עומד ומשמש, דייקו עומד שלא היה מדריגה שלא השיגה ונקרא עומד כהמלאכים כן שם עומד ומשמש, א״כ ודאי דלא מת כלל. והבן.

ויקבר אתו – במדה שאדם מודד מודדין לו, משה זכה בעצמות יוסף, שנאמר (ר״פ בשלח) ויקח משה את עצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו, אף הוא זכה שיתעסק בו המקום שנאמר ויקבר אותו.⁠¹ (סוטה ט׳:)

ויקבר אתו – מכאן שמדת הקב״ה לקבר מתים.⁠² (שם י״ד.)

ויקבר אתו – דרש רבי שמלאי, גדולה גמלות חסדים, שהתורה תחלתה גמ״ח וסופה גמ״ח, תחלתה – דכתיב (פ׳ בראשית) ויעש ה׳ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וסופה – דכתיב ויקבר אותו.⁠³ (שם שם)

בגיא וגו׳ – א״ר ברכיה, ויקבר אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור, סימן בתוך סימן, ואפילו הכי – ולא ידע איש את קבורתו.⁠⁴ (שם י״ג:)

מול בית פעור – א״ר חמא בר חנינא, מפני מה נקבר משה אצל בית פעור, כדי לכפר על מעשה פעור.⁠⁵ (שם י״ד.)

ולא ידע – מעשה ושלחה מלכות הרשעה אצל גיסטרא של בית פעור⁶ ושאלה, הראנו היכן משה קבור, עמדו למעלה – נדמה להם למטה, למטה – נדמה להם למעלה, נחלקו לשתי כתות, אותן שעמדו למעלה נדמה להם למטה, למטה נדמה להם למעלה, לקיים מה שנאמר ולא ידע איש את קבורתו.⁠⁷ (שם שם)

ולא ידע – א״ר חמא בר חנינא, מפני מה נסתתר מקום קברו של משה מעיני בשר ודם, שגלוי וידוע לפני הקב״ה שעתיד ביהמ״ק לחרב וישראל יגלו מארצם, שמא יבאו לקברו של משה ויבכו ויתחננו ועומד משה ומבטל את הגזירה, מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם.⁠⁸ (סוטה י״ג. בע״י)

ולא ידע איש – א״ר חמא ב״ר חנינא, אף משה רבינו אינו יודע היכן קבור, כתיב הכא ולא ידע איש את קבורתו וכתיב התם (דברים ל״ג:א׳) משה איש האלהים.⁠⁹ (שם י״ד.)

1. מה שאמר ואין בישראל גדול ממנו הכונה דלפי המדה שמדד להתעסק בעצמות יוסף ע״י היותר גדול באנשים, הי׳ מן הדין שיתעסק במשה גם כן היותר גדול באנשים, אך אחרי שאין בישראל גדול ממנו לכן נתעסק בו הקב״ה, ודריש הלשון ויקבר אותו דמוסב על למעלה על פי ה׳, כלומר וימת שם עפ״י ה׳ ועפ״י ה׳ נקבר, וע״ע מש״כ ר״פ בשלח בפסוק הנזכר כאן בפנים.

2. ומדה טובה שלא יהא גוף האדם מוטל בבזיון, ומובא זה בגמרא לענין מדות טובות שראוי לאדם להדבק וללכת בהם וללמוד מדרכי המקום וכמש״כ (פ׳ ראה) אחרי ה׳ אלהיכם תלכו וגו׳, ושם נתבאר ענין זה לפנינו.

3. עיין מש״כ בדרשה הקודמת, ושני הענינים הם ענין גמלות חסד, שלא יהא גוף האדם בבזיון בחייו ובמותו.

4. ר״ל כל אריכות הפסוק בציון המקום הוא לרבותא, דאעפ״י שסימנים הרבה כאן, בגיא, בארץ מואב, מול בית פעור, ואעפ״י כן לא ידע איש את קבורתו, ודריש כן, דלולא כיון הפסוק לרבותא למה לי כל הני סימנים, כיון דאיך שהוא לא ידעו את המקום, ומאי נ״מ בהסימנים.

5. צריך באור הא כמה וכמה מקומות שהכעיסו ישראל בהם את המקום כמבואר בתורה, ומאי אולמא מקום זה שצריך כפרה יותר משאר מקומות, ואפשר י״ל דחטא זה היה צריך לכפרה יתירא משום דכתיב הנצמדים לבעל פעור (ס״פ בלק) ודרשינן (סנהדרין ס״ד.) כצמיד פתיל בדבוק חזק וזה חטא כפול על שלא רצו להפרד ממנו.

6. מושל של אותו מקום, ובספרי הלשון מלכות של בית קיסר והיא מלכות רומי.

7. יתכן דמכוין במ״ש לקיים ולא ידע איש עפ״י הידוע דשם איש מורה על מעלת הגדולה והכבוד וכמו בשופטים ז׳ גדעון בן יואש איש ישראל. ובש״א כ״ו הלא איש אתה, ובלשון חז״ל ביומא י״ח א׳ אישי כהן גדול, וז״ש אפילו מי שהוא בערך איש המעלה, כגון מלך, ג״כ לא יכלו להשיג ידיעה זו.

8. לכאורה סיום הלשון אינו מכוון לתכלית הענין, כי לפי״ז למה נודעו מקום קבורת האבות וכל גדולי ישראל. ואולי הכונה דלפרט זה לבטל גזירה מעל ישראל מיוחד משה משאר הצדיקים, מפני שרגיל היה בזה בחייו כנודע בתורה. ועיין במ״ר ס״פ בלק עוד טעם על שנסתתר קברו של משה, ודע כי דרשה זו נשמטה בנוסחת הגמרא והובאה רק בע״י.

9. ובספרי מביא הפסוק והאיש משה עניו מאד, והגירסא ההיא יותר עיקרית, שכן במכילתא ר״פ יתרו הביא לענין אחר את הפסוק ההוא, מי קרוי איש – משה שנאמר והאיש משה עניו מאד, ועיי״ש לפנינו בבאור ראיה זו.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון