×
Mikraot Gedolot Tutorial
Loading text...
 
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses, saying,
ספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״ג תועלותגור אריהמנחת שי
(א-ב) [דִּבּוּרָא דֶאֱמֹר פָּרָשָׁה ד]
[א]
״וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ״ – וְאֵין נְזִירָה אֶלָּא הַפְרָשָׁה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְיִנָּזֵר מֵאַחֲרַי, וְיַעַל גִּלּוּלָיו אֶל לִבּוֹ״ (יחזקאל י״ד:ז׳).
וְאוֹמֵר: ״נָזֹרוּ אָחוֹר״ (ישעיה א׳:ד׳).
״וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ – עַל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, חַיָּבִין מִשֵּׁם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא, אֵין חַיָּבִין עַל קָדְשֵׁי הַגּוֹיִם מִשֵּׁם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.
״מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ – אֵין לִי אֶלָּא קָדְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, קָדְשֵׁי עַצְמָן מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּישִׁים לִי, אֲנִי יי״, לְרַבּוֹת אֶת כֻּלָּם.
[ב]
מְנַיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּזְמַן?
נֶאֱמַר כָּן ׳חִלּוּל׳, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ׳חִלּוּל׳;
מַה ׳חִלּוּל׳ שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן, זְמַן, אַף כָּן זְמַן.
מַה ׳חִלּוּל׳ שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן, מִיתָה, אַף כָּן מִיתָה, מַה ׳חִלּוּל׳ שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן, הַרְצָיָה, אַף כָּן הַרְצָיָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּן ״אֲנִי יי״, וְנֶאֱמַר לְמַטָּן ״אֲנִי יי״,
מָה ״אֲנִי יי״ אָמוּר לְמַטָּן, ׳אֲנִי יי מַכְרִית׳, אַף ״אֲנִי יי״ אָמוּר כָּן ׳אֲנִי יי מַכְרִית׳.
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe, saying:
ומליל י״י עם משה למימר.
ומליל י״י עם משה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
וידבר י״י אל משה לאמר.
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ תַּכּלִימַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה, לאמר הלאה.
ובעבור שהזכיר כי בעל מום יאכל קדש (ויקרא כ״א:כ״ב) הזהירם שיהיה האוכל טהור.
Now, since Scripture mentions that a blemished kohen may eat that which is holy, it warns
In the section which follows.
that the one who eats sacred food must be clean.
(א-ז) התועלת התשיעי הוא במצוות, והוא האזהרה שלא יקרב כהן בלתי טהור לעבודה; ושלא יאכל כהן טמא קודשים על מדרגותיהם, רוצה לומר שלא יאכל תרומה אפילו טבל, אם לא העריב שמשו, ולא יאכל קודש אפילו העריב שמשו, אם לא הביא כפרתו. וכבר ביארנו התועלת המגיע מאלו האזהרות אצל המאמר בהם.
יפרשו מן הקדשים בימי טומאתם. ומקרא קצר הוא, כאילו כתיב ׳וינזרו מקדשי בני ישראל בטומאתן׳ (כ״ה ברא״ם). ומה שקיצר ולא כתב בפירוש, מפני שכך פירוש הכתוב ״וינזרו מקדשי בני ישראל״ במקום שראוי לפרוש, ומפרש אחריו מתי ראוי לפרש ״אמור אליהם לדורותיכם וגו׳ וטמאתו עליו״ (פסוק ג):
סרס המקרא ודרשהו. דאם לא כן, לא יהיה חבור אל ״אשר הם מקדישים לי״. ומה שהקשה הרמב״ן דכך פירושו, ולא יחלו בהן שם קדשי, ואשר הם מקדישים לי אהרן ובניו – לא יחללו, ואין צריך לסרס, כך הם דבריו, ואין נראה לי כלל, דאין זה חבור, כי ״ולא יחללו שם קדשי״ הוא דבר נמשך מן החלול, כאשר יחלו הקדשים נמשך מזה חלול השם, ואשר הם עצמם מקדישים לא יחללו – זהו שמחללים הקדשים עצמם, ולא יתחבר ״ולא יחללו שם קדשי״ עם ׳ולא יחללו אשר מקדישים לי׳, שאין זה כזה:
וידבר דוינזרו: פרשה פתוחה.
לֵּאמֹר: הלמ״ד דגושה. [לֵּאמֹר].
 
(ב) דַּבֵּ֨ר אֶֽל⁠־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל⁠־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקׇּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת⁠־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהֹוָֽהי״יֽ׃
"Tell Aaron and his sons to separate themselves from the holy things of the Children of Israel which they make holy to me, that they not profane my holy name. I am Hashem.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שישפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימה
[א]
ראה רש״י שם שפי׳ פ׳ טמאים היינו ושלחו מן המחנה וכו׳ (במדבר ה ב) ותו״ש שמיני פי״א אות סא.
דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל, אמר רבי לוי שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן אלו הן, פרשת כהנים ופרשת לוים ופרשת טמאים (היינו פרשת וינזרו דכתיב ביה טומאת שרץ ונבילה וכל הצריך לטומאת מקדש וקדשיו. תוס׳) וכו׳. (גיטין ס.)
[ב]
הובא בילקו״ש ח״ב רמז תתקנג.
וינזרו מקדשי בני ישראל, משל למה הדבר דומה, למלך שהיה מהלך במדבר הוא ואסטרטליטין (משנה למלך – ערוך ע׳ אסטרליטוס) שלו, מצאו שניהם שני אוצרות של זהב, אמר לו המלך כל אחד ואחד יהא מכיר חלקו, לא אני נוגע באוצרך ולא אתה תגע באוצרי, וכן אמר הקב״ה לאהרן ואיש את קדשיו לו יהיו (במדבר ה, י), כל מי שהביא לי הקדש לא תגע בו שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל. (ילמדנו)
[ג]
הובא בילקו״ש ח״ב רמז תתקכ.
וינזרו מקדשי בני ישראל, כי חמה פן יסיתך בשפק ורב כופר אל יטך (איוב לו, יז) וכו׳, מדבר בכהנים, אמר הקב״ה למשה לך אמור לאהרן ולבניו דייכם שהורשתי אתכם מן הנותרת של מזבח שנאמר (ויקרא ו, ט) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, לא תאמר הואיל והשליטני על הקרבנות ועל העולות הכל מותר לפני אם עשית כן חמה היא לפני, חמה פן יסיתך בשפק, לא תשלה להיות נוגע בקדשים שאינם שלך, ורב כופר אל יטך, לא מפני שהשלטתיך בכפרתן של בני תטה עצמך ליגע עצמך בקדשים, וינזרו מקדשי בני ישראל. (ילמדנו)
[ד]
ילקו״ש כאן. וראה זבחים טז: אי מוינזרו, חילול בגופיה כתיב ביה. ושם טז:.
רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ט ה״א: זר שעבד במקדש עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר והזר הקרב יומת, מפי השמועה למדו שאין חיוב זה אלא לקרב לעבודה, והיכן הזהיר עליו וזר לא יקרב אליכם, אי זהו זר כל שאינו מזרע אהרן הזכרים שנאמר וערכו בני אהרן, והקטירו בני אהרן, בני אהרן ולא בנות אהרן.
וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו, מתני׳: כל הזבחים שקבלו דמן זר וכו׳, פסל. גמ׳: זר מנלן, דתני לוי, דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל וגו׳, בני ישראל למעוטי מאי (קרבן של מי הוא ממעט מלהזהיר כהנים על הטומאה), אילימא למעוטי נשים קרבן נשים בטומאה קרב (בתמיה, וכי יש כח בקרבן נשים לדחות הטומאה), אלא למעוטי (קרבן) עובדי כוכבים (ששילח עולתו וכו׳) השתא ציץ לא מרצה וכו׳ בטומאה קרב (בתמיה), אלא הכי קאמר וינזרו מקדשי (יתרחקו בטומאה מכל קדשים), בני ישראל ולא יחללו (והזרים אף הם ינזרו כדי שלא יחללום, לימד על זר שעבד שחילל את הקדשים ופסלם). (זבחים טו:)
[ה]
ילקו״ש ומה״ג כאן. וראה יבמות לב: ורש״י ד״ה ששימש בטומאה.
רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ד ה״א: טמא שעבד במקדש חילל עבודתו, וחייב מיתה בידי שמים על עבודתו, אע״פ שלא שהה שם שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי, ה״ז אזהרה לעובד בטומאה, ולהלן הוא אומר (פסוק ט) ומתו בו כי יחללוהו, מה חילול האמור [שם] חייב מיתה בידי שמים אף כאן מיתה בידי שמים, וכל לאו שחייבין עליו מיתה בידי שמים לוקין עליו.
וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו, ואלו שבמיתה וכו׳ וטמא ששימש וכו׳, כדבעא מיניה רב חייא בר אבין מרב יוסף, מנין לטמא ששימש שהוא במיתה, דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי, ויליף חילול חילול מתרומה, מה להלן במיתה אף כאן במיתה. ונילף חילול חילול מנותר, מה להלן כרת אף כאן כרת, מסתברא מתרומה ה״ל למילף שכן גוף, טמא, מקוה, ברבים, (טמא ששימש וטמא שאכל תרומה שניהם פסולי הגוף, ושניהם פסולי טומאה, ויש להם היתר במקוה וחלולו בלשון רבים), אדרבה מנותר ה״ל למילף שכן קדש פנים פיגול ונותר (טמא ששימש ועסק בקדשים, ובנותר קדש, ושניהם בפנים משא״כ בתרומה), חילול דרבים מחילול דרבים עדיף. (סנהדרין פג:)
[ו]
תו״כ, ילקו״ש, לק״ט ומדרה״ג כאן. וראה תמורה ב:, ערכין ה:, ותוס׳ זבחים טו: ד״ה אלא.
– רמב״ם הל׳ פסולי המוקדשים פי״ח הכ״ד: קדשי עכו״ם אין חייבין עליהם משום פגול ונותר וטמא.
בני ישראל ולא יחללו, מתני׳: קדשי עובדי כוכבים (כשהתנדבום לגבוה קאמר) אין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא. גמ׳: מ״ט, דאתי פיגול עון עון מנותר, ואתי נותר חילול חילול מטומאה, ובטומאה כתיב (וינזרו מקדשי) בני ישראל, ולא עובדי כוכבים. (זבחים מה.)
[ז]
תו״כ צו פרשתא ח. וראה תו״ש צו פ״ז אות צז.
וינזרו מקדשי בני ישראל... אשר הם מקדישים לי, מתני׳: כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול. גמ׳: ת״ר וכו׳ מנין לרבות העופות והמנחות עד שאני מרבה לוג שמן של מצורע, תלמוד לומר (לענין טומאה) אשר הם מקדישים לי, ואתי נותר חילול חילול מטומאה (מה טומאה הכל בכלל, אף נותר הכל בכלל, בנותר כתיב (ויקרא יט, ח) כי את קודש ה׳ חילל, ובטומאה כתיב וינזרו ולא יחללו) ואתי פיגול עון עון מנותר. (זבחים מג.)
[ח]
ראה תו״כ כאן. רמב״ם הל׳ פסולי המוקדשין פי״ח הי״ז: כבר נתבאר לך שאף דברים שאין חייבין עליהן משום פגול חייבין עליהן משום נותר וטמא, כיצד דברים שאין להם מתירין אין חייבין עליהן משום פגול וחייבין עליהם משום נותר וטמא, וכן המתירין עצמן אע״פ שאין חייבין עליהם משום פגול כמו שביארנו, חייבין עליהן משום נותר וטמא, חוץ מן הדם שאין חייבין עליו לעולם אלא משום דבר אחד בלבד.
ולא יחללו את שם קדשי, ת״ר יכול לא יהו חייבין משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח וכו׳ (להלן אות י) אשכחן טומאה נותר מנלן וכו׳, אלא מדתני לוי דתני לוי מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר (האי קרא דוינזרו), ת״ל ולא יחללו את שם קדשי בשני חילולין הכתוב מדבר, אחד פסול נותר (דאשכחן ביה חילול כי את קדש ה׳ חילל ויקרא יט, ח, ואתרווייהו קאי אשר הם מקדישים דמרבינן מיניה כל המוקדשים), ואחד פסול טומאה. (זבחים מה:)
[ט] ולא יחללו את שם קדשי, מלמד שהשם מתקדש בקדשי בני ישראל. (לקח טוב)
(ב-ג) [י]
תו״כ ילקו״ש, לק״ט ומה״ג כאן, תו״כ צו, פט״ו, מעילה י.:.
– רמב״ם הל׳ פסוהמ״ק פי״ח הט״ז: אינו חייב כרת על קדש שיש לו מתירין עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו וכו׳, זה הכלל כל שיש לו מתירין אין חייבין עליו משום פגול או משום נותר או משום טמא עד שיקרבו מתיריו כהלכתן. וכל שאין לו מתירין כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום טומאה וכו׳.
אשר הם מקדישים לי... כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים, מתני׳: דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול (כגון הקומץ והקטרת וכל השנויים במשנתינו) חייבין עליהם משום נותר ומשום טמא (כרת, האוכלן בטומאת הגוף ועל שגגתם חטאת) וכו׳. גמ׳: ת״ר יכול לא יהו חייבין משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח וכו׳, ת״ל אשר הם מקדישים לי (ריבה כל המוקדשים וגבי וינזרו כתיב). יכול מיד (משהוקדשו מתחייב עליו מיד אם אכלו בטומאה), ת״ל יקרב. אמר ר״א וכי יש נוגע שהוא חייב, אלא מה ת״ל יקרב בהוכשר ליקרב הכתוב מדבר, הא כיצד, יש לו מתירין משיקרבו מתירין (כגון אימורים ובשר שהדם מתירן ושירי מנחות שהקומץ מתירן משיקרבו מתירין), אין לו מתירין משיקדש בכלי (כגון מנחת כהנים וכהן משיח ונסכים משיקדשו בכלי שהוא המכשירן לאכילה האמורה בהן). (זבחים מה:)
[יא]
כריתות ב:, וראה תו״כ, ילקו״ש ומדרה״ג כאן, וברייתא דר׳ ישמעאל בריש תו״כ, ותו״ש צו פ״כ אות קלד-קלה.
אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה׳, תניא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו׳, כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו (ויקרא ז, כ), והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו (שכבר כלל כרת בכולן, כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו וגו׳), ולמה יצאו (בפסוק זה שני), להקיש אליהן ולומר לך מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח, אף כל קדשי מזבח, יצאו קדשי בדק הבית (שאם אכלן בטומאת הגוף פטור). (יבמות ז.)
[יב]
ברש״י שם כתב שהלימוד הוא מביאת מקדש דכתיב ביה עוד טומאתו בו (במדבר יט,יג), וראה תו״כ כאן. וברש״י כריתות ב. ד״ה ופסח, שמכאן הלימוד לחיוב כרת בטמא שאכל את הקדש, ותו״ש צו פ״ז אותיות קלז, קלט, קמח.
וטמאתו עליו, גופא וטומאתו עליו (ויקרא ז, כ) בטומאת הגוף הכתוב מדבר (ולא בטומאת בשר) וכו׳, או אינו אלא בטומאת בשר, נאמר כאן טומאתו ונאמר להלן טומאתו, (ואית ספרים דגרסי ונאמר להלן כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה׳ וטומאתו עליו, ויש לפרש דפשיטא ליה דאיירי בטומאת הגוף דאי בטומאת בשר הוה ליה למיכתב וטומאתם עליהן לשון רבים כדכתיב אל הקדשים לשון רבים, תוס׳ ד״ה נאמר), מה להלן בטומאת הגוף הכתוב מדבר, אף כאן בטומאת הגוף הכתוב מדבר. (זבחים מג:)
[יג]
ראה תו״ש צו פ״ז אות קמב.
ונכרתה, אמר רבא שלש כריתות בשלמים (באוכלן בטומאה, אחת באמור אל הכהנים כל איש אשר יקרב וכו׳, ושתים בצו את אהרן, והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים, (ויקרא ז, כ) וסמיך ליה ונפש כי תגע בכל טמא, ובתרווייהו כתיב ונכרתה) למה, אחת לכלל (ההיא דאל הקדשים שכלל את הכל), ואחת לפרט (כיצד, והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וגו׳, והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו, להקיש אליהם מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבין עליהן משום טומאה וכו׳), ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם (אצל עולה ויורד (ויקרא ה, ב), וסתמה הכתוב ולא פירש על איזו טומאה חייבתו תורה קרבן, הופנה כרת ללמדך שלכפר על כרת זה הוא בא, שהוא טומאת קדש) וכו׳, ואם אינו ענין לטומאת קודש דנפקא ליה מדרבי תנהו ענין לטומאת מקדש. (שבועות ז.)
[יד]
שבועות ז. וראה באות הקודם, ותו״ש צו שם.
ונכרתה, אמר רבי יוחנן שלשה כריתות בשלמים, למה, אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לדברים שאינן נאכלין (כגון עצים ולבונה שאינן ראויים לאכילה אם אכל מהם בטומאת הגוף חייב כרבנן דמתניתין). ולרבי שמעון דאמר דברים שאין נאכלין אין חייבין אליהם משום טומאה לאתויי מאי, לאתויי חטאות הפנימיות, ס״ד אמינא הואיל ואמר רבי שמעון כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול, משום טומאה נמי לא ליחייב, קמ״ל. (זבחים מו.)
[טו]
מכילתא שם פ״י, תו״כ, ילקו״ש, לק״ט ומדרה״ג כאן. שכל טוב ולקח טוב שמות יב, טו-יט. וראה תו״ש שם אות שכ, שכה, שכז. ובזוהר ח״א קפו: כד נפיק מהאי עלמא ההוא בר נש לא עאל בפרגודא ולא נטיל חולק בההוא עלמא, ונשמתיה לא אתכלילת באתר דכל נשמתין אתכלילו ואתגזר דיוקניה מתמן, הה״ד ונכרתה הנפש ההיא מלפני. וכעי״ז בזח״ב קמב: וקע:.
ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה׳, כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל (שמות יב, טו), שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר, ת״ל מלפני אני ה׳, בכל מקום שהוא רשותי. (מכילתא בא מסכתא דפסחא פר׳ ח)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מַלֵּיל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְיִפְרְשׁוּן
כ״ה בתאג׳. י״ג וְיַפרְשוּן, וכ״ה בשפרבר (אין ש״נ במקום) וכ״כ מרפא לשון וביאורי אונקלוס.
מִקּוּדְשַׁיָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא יַחֲלוּן יָת שְׁמָא דְּקוּדְשִׁי דְּאִנּוּן מַקְדְּשִׁין קֳדָמַי אֲנָא יְיָ.
Speak with Aharon and with his sons, and let them keep separate from
"At the time of their uncleanness.⁠" – Rashi.
the consecrated things of the children of Israel, that they profane not the Name of My Holiness winch they (are to) sanctify before Me: I am the Lord.
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה׳
מַלֵּיל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְיִפְרְשׁוּן (ח״נ: וְיִתְפָּרְשׁוּן) מִקּוּדְשַׁיָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא יַחֲלוּן יָת שְׁמָא דְּקוּדְשִׁי דְּאִינּוּן מַקְדְּשִׁין קֳדָמַי אֲנָא ה׳
וְיִנָּזְרוּ – וְיִפְרְשׁוּן, וְיַפְרְשׁוּן, או וְיִתְפָּרְשׁוּן?
פועל נז״ר שאינו מענייני נזירות מתורגם על פי העניין, לכן תרגם כאן ״וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ – ״וְיִפְרְשׁוּן״, אבל ״נָזִיר לְהַזִּיר״ (במדבר ו ב) מתורגם ״נְזִירוּ לְמִיזַּר״ במונח הלכי.⁠
נתבאר לעיל ״וְהִזַּרְתֶּם את בני ישראל״ (ויקרא טו לא) ״וְתַפְרְשׁוּן״ .
ומכיוון ש״וְיִנָּזְרוּ״ (מבניין נפעל) הוא פועל סביל, תמך ״לחם ושמלה״ בנוסח ״וְיִתְפָּרְשׁוּן״ כבמיוחס ליונתן. אבל ״מרפא לשון״ קיים גרסת התאג׳ ״וְיַפְרְשׁוּן״ בפעיל מן הטעם שנתבאר לעיל ״וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ״ (ויקרא ו כ) ״וּדְיַדֵּי מִדְּמַהּ״. וכן גרס יא״ר: וְיַפְרְשׁוּן – יפרישו את עצמם.
אבל ב״פרשה מפורשה״ טען שו״וְיַפְרְשׁוּן״ משמעו יפרישו אחרים ולכן צריך לתרגם דווקא ״וְיִפְרְשׁוּן״ כרש״י: ״יִפְרְשׁוּ מן הקדשים בימי טומאתן״, וזה משמעו יפרישו את עצמם.⁠
ואולם ״באורי אונקלוס״ כתב: וְיַפְרְשׁוּן – משמעו יפרישו את עצמם ואחרים. ואף שלא נכתב המושא מצינו כמותו בפסוק ״וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם״ (דברים כב א) ״וְתִכְבּוֹשׁ מִנְּהוֹן״, עיין שם.
מליל עם אהרן ועם בנוי ויזדהרון מן קדשיהון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויזדהרון מן קדשיהון״) גם נוסח חילופי: ״ויתאפרשון מן קודשיהון״.
דבני ישראל ולא יפסון ית שמי קדישא די אנון מקדשין {לשמי אנה} י״י
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אנון מקדשין {לשמי אנה} י״י״) גם נוסח חילופי: ״הנון מן קדשין לשמי כדין אמ׳ י״י״.
.
מליל עם אהרן ועם בנוי ויתפרשון מקודשיא דבני ישראל ולא יפסון ית שמא דקודשי דהינון מקדשין קדמי אנא י״י.
Speak with Aharon and with his sons, that they keep apart from the consecrated things of the children of Israel, and profane not the Name of My Holiness (in whatever) they hallow before Me: I am the Lord.
דבר אל אהרן ואל בניו ויבדלו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי שהם מקדישים לפני אני י״י.
וְיִנָּזְרוּ – אֵין נְזִירָה אֶלָּא פְּרִישָׁה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְיִנָּזֵר מֵאַחֲרַי וְיַעַל גִּלּוּלָיו אֶל לִבּוֹ״, וְאוֹמֵר: ״נָזֹרוּ אָחוֹר״. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״, וְאוֹמֵר: ״אֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ״, וְאוֹמֵר: ״הֵמָּה בָּאוּ (בֵּית הַבַּעַל) [בַעַל פְּעוֹר] וַיִּנָּזְרוּ לַבּשֶׁת״, וְאוֹמֵר: ״הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר״. הָא אֵין נְזִירוּת בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא פְּרִישָׁה.

רמז תרלג

בְּעָא מִנֵּהּ רַבִּי חִיָּא בַּר אָבִין מֵרַב יוֹסֵף: מִנַּיִן לְטָמֵא שֶׁשִּׁמֵּשׁ שֶׁהוּא בְּמִיתָה, דִּכְתִיב: ״דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ״ וְגוֹ׳, וְיָלֵיף ״חִלּוּל, חִלּוּל״ מִתְּרוּמָה, מַה תְּרוּמָה בְּמִיתָה אַף כָּאן בְּמִיתָה. וְנֵילַף ״חִלּוּל, חִלּוּל״ מִנּוֹתָר, מַה לְּהַלָּן בְּכָרֵת אַף כָּאן בְּכָרֵת, מִסְתַּבְּרָא מִתְּרוּמָה הֲוָה לֵהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן גּוּף טָמֵא (מקדש) [מִקְוֶה] בְּרַבִּים. אַדְּרַבָּה מִנּוֹתָר הֲוָה לֵהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן קֹדֶשׁ פְּנִים פִּגּוּל וְנוֹתָר, חִלּוּל דְּרַבִּים מֵחִלּוּל דְּרַבִּים עָדִיף. ״[וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ עַל קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין עַל פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא, וְאֵין חַיָּבִים עַל קָדְשֵׁי נָכְרִים מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא]. כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל דָּמָן זָר פָּסַל. מְנָלָן, דְּתָנֵי לֵוִי: ״וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ״ ״בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ לְמַעוֹטֵי מַאי, אִילֵימָא לְמַעוֹטֵי קָרְבַּן נָשִׁים, קָרְבַּן נָשִׁים בְּטֻמְאָה קָרֵב, אֶלָּא לְמַעוֹטֵי נָכְרִים. הַשְׁתָּא צִיץ לָא מְרַצֵּי, דַּאֲמַר מַר: בְּגוֹי בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּשׁוֹגֵג לֹא הֻרְצָה, בְּטֻמְאָה קָרֵב, אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: ״וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי, בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יְחַלְּלוּ״. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: אָתְיָא בְּקַל וָחֹמֶר מִבַּעַל מוּם: וּמַה בַּעַל מוּם שֶׁאוֹכֵל אִם עָבַד חִלֵּל, זָר שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל אֵינוֹ דִּין שֶׁאִם עָבַד חִלֵּל. מַה לְּבַעַל מוּם שֶׁכֵּן עָשָׂה בּוֹ קְרֵבִין כְּמַקְרִיבִין, אוֹנֵן יוֹכִיחַ. מַה לְּאוֹנֵן שֶׁכֵּן אָסוּר בְּמַעֲשֵׂר, בַּעַל מוּם יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁמֻּזְהָרִין וְאִם עָבְדוּ חִלְּלוּ, אַף אֲנִי אָבִיא זָר שֶׁמֻּזְהָר אִם עָבַד חִלֵּל. רַב מְשַׁרְשִׁיָּא אָמַר: אָתְיָא בְּקַל וָחֹמֶר מִיוֹשֵׁב: וּמַה יּוֹשֵׁב שֶׁאוֹכֵל אִם עָבַד חִלֵּל, זָר שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל אֵינוֹ דִּין שֶׁאִם עָבַד חִלֵּל. מַה לְּיוֹשֵׁב שֶׁכֵּן פָּסוּל לְעֵדוּת, חַד מֵהָנַךְ יוֹכִיחַ וְכוּ׳. ״קָדְשֵׁי [בְנֵי] יִשְׂרָאֵל אֵין לִי אֶלָּא קָדְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, קָדְשֵׁי עַצְמָן מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי״ לְרַבּוֹת אֶת כֻּלָּן. מִנַּיִן שֶׁאֵין מְדַבֵּר אֶלָּא בִּזְמַן, נֶאֱמַר כָּאן ״חִלּוּל״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״חִלּוּל״, מַה חִלּוּל הָאָמוּר לְהַלָּן זְמַן, אַף חִלּוּל הָאָמוּר כָּאן זְמַן. מַה חִלּוּל הָאָמוּר לְהַלָּן הַרְצָאָה, אַף חִלּוּל הָאָמוּר כָּאן הַרְצָאָה. מַה חִלּוּל הָאָמוּר לְהַלָּן כָּרֵת, אַף חִלּוּל הָאָמוּר כָּאן כָּרֵת. נֶאֱמַר כָּאן: ״אֲנִי ה׳⁠ ⁠⁠״ וְנֶאֱמַר לְמַטָּה: ״אֲנִי ה׳⁠ ⁠⁠״, מָה אֲנִי ה׳ הָאָמוּר לְמַטָּה אֲנִי ה׳ מַכְרִית, אַף אֲנִי ה׳ הָאָמוּר כָּאן אֲנִי ה׳ מַכְרִית. יָכוֹל לֹא יְהוּ חַיָּבִין מִשּׁוּם טֻמְאָה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין בֵּין לְאָדָם בֵּין לְמִזְבֵּחַ. וְדִין הוּא: וּמַה פִּגּוּל שֶׁהוּא בְּקָבוּעַ וּבִידִיעָה אַחַת וְלֹא הֻתַּר מִכְּלָלוֹ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין בֵּין לְאָדָם בֵּין לַמִזְבֵּחַ, טָמֵא שֶׁהוּא בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד וּבִשְׁתֵּי יְדִיעוֹת וְהֻתְּרָה מִכְּלָלָהּ אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין בֵּין לְאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי״. יָכוֹל מִיָּד, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִקְרַב״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: וְכִי יֵשׁ נוֹגֵעַ שֶׁהוּא חַיָּב, אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִקְרַב״, בְּהֻכְשַׁר לִקְרַב. הָא כֵּיצַד, יֵשׁ לוֹ מַתִּירִין מִשֶּׁיִּקְרְבוּ מַתִּירִים, אֵין לוֹ מַתִּירִין מִשֶּׁיִּקְדַּשׁ בִּכְלִי. אַשְׁכְּחָן טָמֵא, נוֹתָר מְנָלָן, מִדְּתָנֵי לֵוִי: מִנַּיִן שֶׁאַף בִּפְסוּל זְמַן הַכָּתוּב מְדַבֵּר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ בִּשְׁנֵי חִלּוּלִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר: אֶחָד פְּסוּל זְמַן, וְאֶחָד פְּסוּל טֻמְאָה.
מֻר אהַרֻוןַ וַבַּנִיהִ וַאַן יֻגַּאנִבּוּ אַקדַאסַ בַּנִי יִסרַאאִיל וַלַא יַבּדִ׳לֻוןַ מַא סַמַיְתֻהֻ קֻדֻסַא מִמַּא הֻם מֻקַדִּסֻונַהֻ לִי אַנַא אַללָּהֻ שַׁרַּפתֻהֻ
צוה את אהרן ובניו, בזה שישמרו מרחק מן קדשי בני ישראל, ולא-ישפילו את מה שקראתי עליו שם קדש, ממה שהם מקדשים אותו לי, אני ׳בורא עולם׳ כבדתי אותו.
וינזרו – אין נזירה אלא פרישה, וכן הוא אומר: וינזרו מאחרי (יחזקאל י״ד:ז׳), נזורו אחור (ישעיהו א׳:ד׳), יפרשו מן הקדשים בימי טומאתם.
וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחלל את שם קדשי – סרס את המקרא ודרשהו.
אשר הם מקדישים – לרבות קדשי כהנים עצמן.
וינזרו THAT THEY KEEP AWAY [FROM THE HOLY THINGS etc.] – The term נזר always denotes "keeping aloof". Similarly it is said "and he separates himself (וינזר) from following Me" (Yechezkel 14:7); "They are gone away (נזורו) backward" (Yeshayahu 1:4). The meaning of this verse therefore is: they (the priests) shall keep aloof from the holy things during the time of their uncleanness (Sifra, Emor, Section 4 1).
וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדשים לי. ולא יחללו את שם קדשי – Invert the words of the verse in the order here set forth and explain it accordingly.
אשר הם מקדשים לי WHICH THEY HALLOW UNTO ME – This is intended to include in the prohibition the holy things of the priests themselves (i.e. הם refers to אהרן ובניו not to בני ישראל) (Sifra, Emor, Section 4 1).
וינזרו – מאכילת קדשים בטומאת הגוף.
וינזרו LET THEM SEPARATE THEMSELVES [FROM THE SACRED DONATIONS OF THE ISRAELITES]: I.e. from eating holy food
Rashbam explains the word מקדשי here in a manner that differs from the way that he explained it in 5:15. See commentary and note 86 there.
when they are impure.⁠
Read on its own, our verse is problematic for it says that priests should separate themselves from the holy donations of the Israelites. But are priests not the very ones who are supposed to take care of those donations?
Rashbam solves the problem in the simplest manner, the same way that Rashi and most other exegetes do. Our verse is seen as a general statement (“There are situations in which a priest should avoid the Israelites’ sacred donations”) and, as NJPSC puts it, “the verses that follow provide details of what such avoidance entails.” Specifically, it is the impure priest who is to avoid contact with the Israelites’ sacred donations.
See also commentary to Numbers 18:32, and note 63 there.
וינזרו – כמו: והזרתם (ויקרא ט״ו:ל״א), והוא מבנין נפעל. והטעם: ירחקו ויבדלו, ומגזרתם: נזיר (במדבר ו׳:ב׳).
ולא יחללו – מושך עצמו ואחר עמו, וכן הוא: ולא יחללו את שם קדשי ולא יחללו אשר הם מקדישים.
וטעם אני י״י – קדוש.
THAT THEY SEPARATE THEMSELVES. Ve-yinnazeru (that they separate themselves) is similar to ve-hizzhartem (thus shall ye separate) (Lev. 15:31).⁠
Both words come from the root nun, zayin, resh.
Ve-yinnazeru is a nifal. It means they shall distance and separate themselves. It is related to the word nazir (nazirite).⁠
A nazir separates himself from wine and uncleanliness.
AND THAT THEY PROFANE NOT. And that they profane not applies to what immediately follows it and to what follows later. Our verse is to be read as follows: And that they profane not My holy name, and that they profane not that which they hallow unto Me.
The meaning of I am the Lord is, I the Lord am holy.
ולא יחללו את שם קדשי – שהרי הקרבן אינו בא אלא לכבודי ולקדוש שמי והמביאו שלא בטהרה אינו מקדש אלא מחלל.
אשר הם מקדשים, ולא יחללו – אתרוייהו קאי ולא יחללו את אשר הם מקריבים ואשר הם מקדישים לי.⁠
בדומה באבן עזרא.
ולא יחללו את שם קדשי, "so that they will not profane My holy Name.⁠" The whole purpose of a sacrificial offering is to honour My holy name; anyone presenting such while in a state of ritual impurity will desecrate it instead of honouring it.
אשר הם מקדישים, "which they are sanctifying;⁠" and do not profane. The heading of this verse applies to both My holy name and the offerings sanctified in its honour.
ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי – סרס המקרא ודרשהו: וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי – לרבות קדשי כהנים עצמן. לשון רבינו שלמה.
ואם נפרש: אשר הם מקדישים לי – בכהנים עצמן, אין צורך לסירוס הזה. אבל יאמר הכתוב: וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו בהם את שם קדשי ואשר הם מקדישים לי שלא יחללו את אשר אהרן ובניו הם עצמם מקדישים לי.
ובתורת כהנים (ספרא ויקרא כ״ב:ב׳) כך הוא נדרש: וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו – על קדשי בני ישראל חייבין משום פיגול נותר וטמא, ואין חייבין על קדשי גוים משום פיגול נותר וטמא. קדשי בני ישראל – אין לי אלא קדשי ישראל, קדשי עצמן מנין? תלמוד לומר: אשר הם מקדישים לי אני י״י – לרבות את כולם. ולא הוזכר שם שנסרס המקרא כלל.
ועל דרך האמת: אשר הם מקדישים לי אני י״י – שלא יחללו השם המקודש לו, כי שמו במקדש י״י. וכבר רמזתי זה בפרשת ויקחו לי תרומה.
SPEAK UNTO AARON AND TO HIS SONS, THAT THEY SEPARATE THEMSELVES FROM THE HOLY THINGS OF THE CHILDREN OF ISRAEL, AND THAT THEY PROFANE NOT MY HOLY NAME, WHICH THEY HALLOW UNTO ME. "Transpose the verse
There are three phrases here in the order they are written in the verse: 1. that they separate themselves, from the holy things of the children of Israel. 2. and that they profane not My holy Name. 3. which they hallow unto Me. Now since the sense of the verse is that when the priests are in a state of impurity, they are to separate themselves from the holy things which the Israelites have hallowed to G-d's Name, such as the offerings and the heave-offering, etc., then phrase 3 should follow phrase 1, since the word "they" (in phrase 3) refers back to "the children of Israel" at the end of phrase 1. In other words, since the word "they" in phrase 3 means "the children of Israel" mentioned in phrase 1, and the word "they" in phrase 2 definitely means "the priests,⁠" why did Scripture place phrase 2 between phrases 1 and 3, which both refer to the children of Israel? Therefore Rashi, by way of interpretation, transposed the phrases to be read in this order: 1, 3, 2. This transposed order is followed in the JPS translation.
and interpret it thus: 'that they [the priests when in a state of impurity] separate themselves from the holy things of the children of Israel, which they [the children of Israel] hallow unto Me, and that they [the priests] profane not My holy Name.' Which they hallow unto Me, this comes to include things hallowed by the priests themselves.⁠" This is Rashi's language.
But if we explain which they hallow unto Me as referring to [the things] which the priests themselves hallow, then there is no need for this transposition!⁠
Ramban's point is as follows: As long as we interpreted the verse as referring only to the holy things which the children of Israel have hallowed, it was necessary to transpose the phrases, as explained above. But if, as Rashi now suggests, the verse speaks of two kinds of hallowed things — those hallowed by Israelites and those made holy by the priests — then the word "they" in phrase 3 (see Note 81) no longer refers back to "the children of Israel" in phrase 1, and there is no need to transpose the order of the phrases! Hence the last sentence in Rashi contradicts his previous explanation!
Rather, [according to this final interpretation mentioned by Rashi, the whole verse can be explained in the order it is written without transposing the phrases, in the following way:] Scripture is stating: "that they [the priests] separate themselves from the holy things of the children of Israel, and that they [the priests] profane not by means of them [i.e., the holy things] My holy Name [through eating them in a state of impurity], and that which they [the priests themselves] hallow unto Me" [they should also not profane], meaning that they [the priests] should not profane the holy things which Aaron and his sons themselves hallow unto Me [and thus there is no need for transposing the verse.]! And in the Torath Kohanim it is interpreted as follows:⁠
Torath Kohanim, Emor 4:1.
"That they separate themselves from the holy things of the children of Israel. For the holy things of the children of Israel [the priests] are liable to punishment for [eating] pigul,⁠
"Pigul means an offering which has been rendered unfit through certain improper intentions at the time it was slaughtered or offered, namely if the ministering person had in mind to eat it, or to burn upon the altar the parts that must be burnt, after the expiration of the prescribed time" ("The Commandments,⁠" Vol. II, p. 121). See there for the whole commandment about the prohibition of eating pigul.
nothar,⁠
Nothar is meat of offerings which is left over beyond the time assigned for its consumption. See ibid., pp. 119-120, about this prohibition of eating nothar.
or when in a state of impurity, but they are not liable for [eating] pigul, nothar, or when in a state of impurity if they are holy things of non-Jews.⁠
A non-Jew could bring a burnt-offering (Chullin 13b). See also "The Commandments,⁠" Vol. I, p. 74.
The holy things of the children of Israel. From this I would only know that [the priests when in a state of impurity are not to eat of] the holy things of the children of Israel. How do I know [that this prohibition applies also to] the holy things which they themselves have hallowed? From the expression, which they hallow unto Me, which includes all of them" [even those of the priests themselves]. But there [in the Torath Kohanim] no mention is made at all of a transposition of the verse [as Rashi said]! And by the way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], which they hallow unto Me, I am the Eternal means that the priests are not to profane the Name which is hallowed to Him,⁠
"Him.⁠" In Abusaula's commentary on Ramban, the word is: "Me.⁠" This follows the language of the verse: which they hallow unto 'Me.'
since His Name is upon the Sanctuary of the Eternal [and therefore they should not cause My Presence to depart therefrom when they profane the holy things].⁠
Abusaula.
I have already alluded to this in the section of 'V'yikchu Li Terumah' (And they take for Me an offering).⁠
Exodus 25:2. Ramban's explanation is found there in (3).
ולא יחללו את שם קדשי – פירש״י סרס המקרא וכו׳. וכתב הרמב״ן כיון דמפרשי׳ אשר הם מקדישים לי בכהנים עצמם אין צריך לסרס המקרא וכן הוא פי׳ הפסוק ולא יחללו את שם קדשי וגם לא יחללו הקדשים שהם בעצמם מקדישים לי:
ולא יחללו את שם קדשי, "so as not to desecrate My holy Name.⁠" According to Rashi the verse is truncated and the clause "by performing their Temple duties in an inappropriate state of purity,⁠" are missing.
Nachmanides does not consider that there was any need for these words, as the words אשר הם מקדישים, are quite adequate to make the meaning of the verse crystal clear. He explains that the words ולא יחללו את שם קדשי clearly refer to animal and animal parts that these priests had previously sanctified for use on the altar. Why else would the Torah have to add the words: אשר הם מקדישים לי, "which they are sanctifying for Me?⁠"
וינזרו מקדשי בני ישראל וגו׳ – פר״ש סרס המקרא ודורשהו, וכך תסרס וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו. לפי שקדשי בני ישראל אלו קרבנות שישראל מביאין ואשר מקדישים לי לרבות קדשי כהנים עצמן, ואלו הפסוק כמו שנכתב לא תמצא לאו על הכהנים שמקריבין קרבנותיהם בטומאה כי אם כשמקריבין קרבנות ישראל בטומאה שהרי ולא יחללו (ל)⁠כתוב קודם אשר הם מקדישים לי, שהם קדשי כהנים. לכך צריך לסרס המקרא ולכתוב ולא יחללו אחר אשר הם מקדישי׳ לי, דהשתא קאי על שניהם שאם מקריבין בטומאה הן קרבנות ישראל הן קרבנות עצמן עוברין הלאו מלא יחללו, לכך פרש״י צריך לסרס המקרא ולדורשהו.
ד״א ולא יחללו – פר״ש סרס המקרא וכו׳, וכתב הרמב״ן כיון דמפרש אשר הם מקריבים לי בכהנים עצמם, אין צריך לסרס המקרא, וכן הוא פי׳ הפסוק ולא יחללו את שם קדשי וגם לא יחללו הקדשים שהם בעצמם מקדישים לי.
דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל – לפי ענין מה שנלוה לו, למדנו שזה ההנזר הוא מעבוד עבודה. וביאר שאם עבד - חילל, שנאמר: ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדִשים לי. וראוי שתדע שזה הענין הוא בכהן טמא, לפי מה שיתבאר ממה שנלוה לו אחר זה. והנה יתבאר שכבר יתחייב על זה החילול מיתה בידי שמים, ממה שאמר אחר זה: ׳ומתו בו כי יחללֻהו׳ (פסוק ט); וזה, שאם נתחייב מיתה על החילול אשר מפני אוכלו הקודשים בטומאה, כל שכן שיתחייב מיתה על החילול אשר מפני היותו עובד בטומאה; וזה, שאנחנו מצאנו בבעל מום שאינו עובד, ואוכל בקודשים, כמו שקדם, ולזה תהיה יותר חמורה העבודה מהאכילה. וכבר יתבאר זה עוד מעצם הענין, ממה שאמרנו בענין הקרבנות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב-ג) ואחר שהבדיל והרחיק הראויים להרחיק מצד מומם הבדיל עוד והרחיק הראויים מצד טומאה הן שתהי׳ מצד עצמן או מדבר מחוץ ואמר דבר אל אהדן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל וגו׳. אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדשו בני ישראל לי״י וטומאתו עליו ונכרתה וגו׳. ותן לבך איך סדר הטומאות הראויות להמצא בהם לפי מה שהונח מקדושתם הנזכר להוציאם ממה שכתב החכם שהדברים שהם במענה הגוף והם בידינו וכו׳ שהם נמאסים. והנה אם היה שיטמאו בשום טומאה שהיו יכולים ליזהר ממנה כבר ראוי לגעור בהם על כך כי כל מה שיכול ליזהר ממנו ולא נזהר הרי הוא רצוני. ואמר החכם בתחלת הפרק ההוא לא יהיו רעות הנפש לבד רצוניות אבל גם כן קצת מהגשמיות והם אשר נגער בהם אשר הם מכוערים וכו׳ כדלעיל.
יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. והוא מקרא קצר כאילו אמר וינזרו מקדשי בני ישראל בטומאתן דומיא דכל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לי״י וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא ואולי סמך על וטומאתו דהכא וקצר בפסוק הראשון מלכתוב בימי טומאתן:
וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי סרס המקרא ודרשהו אשר הם מקדישים לי לרבות קדשי כהנים עצמן. והרמב״ן ז״ל טען ואמר אם נפרש אשר הם מקדישים לי בכהנים עצמן אין צורך לסרוס הזה אבל יאמר הכתוב וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו בהם את שם קדשי ואשר הם מקדישים שלא יחללו את אשר אהרן ובניו עצמן מקדישים לי ובת״כ כך הוא נדרש וינזרו מקדשי בני ישראל על קדשי בנ״י חייבין משום פגול נותר וטמא ואין חייבים על קדשי׳ כותים משום פגול נותר וטמא קדשי בני ישראל אין לי אלא קדשי בני ישראל קדשי עצמן מניין ת״ל אשר הם מקדישים לי אני י״י לרבות את כלם ולא הוזכר שם שנסרס המקרא כלל עכ״ד. ודבריו תמוהים כי לולא הסרוס לא ידענו אם הוא דבק עם ולא יחללו או עם י״י הבא אחריו ויהיה פרושו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אבל אותם שהם עצמם מקדישים לי אני י״י להפרע מהם אבל לא בחלול ואע״פ שלא הוזכ׳ סרוס בזה בדברי רז״ל אין בכך כלום והנה הסמ״ג כתב פה כרש״י ז״ל וסרס המקרא ודרשהו:
ואחרי שזכר הפרשה הזאת באזהרת הבעלי מום שלא יקריבו על המזבח באה הפרשה השנית מאזהרת הכהן הטמא שלא יאכל מן הקדשים כי מפני שאמר לכהן בעל מום שמן הקדשים יאכל הוצרך לבאר שיהיה זה בתנאי שיהיה טהור כי אם יהיה טמא לא יאכל מהם ולזה צוה יתברך שיאמר לאהרן ולבניו שינזרו מקדשי בני ישראל והוא לשון הפרשה רוצה לומר שיבדלו מהם ולא יאכלו בהיותם טמאים דבר מהקדש רק ינהגו בהם טהרה וקדושה ובזה לא יחללו את שם קדשי. והפסוק הזה הוא מסורס יאמר וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי כי אני ה׳ סבת הסבות וראוי לכל אדם שלא יבא לזלזל בכבודי. ולפי שלא יחשבו שלא בלבד אליהם מבני המדבר צויתי כן ושלא היה כן לדורות.
וינזרו מקדשי בני ישראל – שלא יחשבו שלגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם, כענין ׳מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב׳ (מועד קטן ט״ז.).
ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי – ולא יחללו את שם אותו ההקדש שישראל מקדישים לי שקראו עליו שם קדש.
וינזרו מקדשי בני ישראל, they should not think that the senior among them may treat the sacrifices donated by the people as if they were secular in nature as far as they were concerned. We are familiar with the principle alluded to here by the Torah from Moed Katan 16 מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב, “if something is legally out of bounds to the student this does not automatically mean that it is equally out of bounds to the student’s teacher.” (although if the situation is reversed what is out of bounds to the teacher is most certainly also forbidden to the student. ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי. They shall not desecrate the things the ordinary Jews have sanctified for Me, which now bear My holy name.
מִקָדְשֵי: הקו״ף בקמץ לבד.⁠
ראה הערת נורצי לבר׳ כז יט (׳וְאָכְלָה׳) ואת הערתי שם, וכן תה׳ קיח יד (׳עזי׳).
[מִקָּדְשֵׁי].
סרס המקרא. ר״ל וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי אבל לא כמו שכתוב בקרא. ואי לא מסרס המקרא ואשר הם מקדישים לי כתוב אחר ולא יחללו ומאשר הם מקדישים לי מרבה אני אפילו קדשי כהנים עצמן כדפירש״י בסמוך, א״כ לפסוק אין הכרע דמצינו לפרש דלאו דולא יחללו קאי ג״כ על אשר הם מקדישים לי, או אם אשר הם מקדישים לי קאי אאני ה׳ ויהיה פירושו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אבל אותם אשר הם מקדישים לי אני ה׳ להפרע מהם אבל אינם בחילול וכו׳ הרא״ם. ואני מצאתי בספר מוגה דהאי ד״א שגרס רש״י לעיל ט״ס וצריך להגיה האי ד״א למטה, וכך היא הגירסא יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן וינזרו מקדשי כו׳ ולא יחללו את שם קדשי סרס המקרא ודרשהו ד״א אשר וכו׳, ושמעתי לפרש דה״פ דללישנא קמא פירש״י וינזרו מקדשי בנ״י בימי טומאתם ולפי הד״א שפירש״י וינזרו וכו׳ פירוש דקאי אבהמה שהקדישה לקרבן הוזהרו הכהנים שלא יאכלו אותם אלא יקריבו אותן ע״ג מזבח דל״ת מאחר דקדשים מותרים לכהנים אחר הקרבת מתיריו א״כ בהמה משהקדיש אותה תהא נמי מותרתת לכן הזהיר על זה ולכך מסרס רש״י הקרא ודורשו כאלו כתיב וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי דקאי על קריאת שם של הקדש:
Reverse the verse. I.e., "And let them keep away from the holy offerings of Bnei Yisroel which they sanctify for Me.⁠" But not as the verse is written. If you do not reverse the verse, and "which they sanctify for Me" is written after "and they shall not profane,⁠" and "which they sanctify for Me" comes "to include the holy offerings of the kohanim themselves,⁠" as Rashi soon explains, the verse would be unclear. Because we could explain that the negative command of "and they shall not profane" also refers to "which they sanctify for Me [i.e., the sacrifices of the kohanim].⁠" On the other hand [we could explain that] if "which they sanctify to Me" refers [only] to "I am Hashem,⁠" and that the verse means as follows: "And let them keep away from the holy offerings of Bnei Yisroel and they shall not profane My holy name.⁠" However, regarding those "which they sanctify for Me [i.e., the kohein's own sacrifices], I am Hashem,⁠" [ready] to punish them, but they will not transgress [the negative command of] "they shall not profane, etc.⁠" (Re'm). But I discovered in a corrected text that the words "another alternative interpretation" in Rashi's text above [in the text of Sifsei Chochomim, the words "another alternative interpretation" appeared just before our current Rashi], are a copyist's error and one should move the words "another alternative interpretation" below. And this is the [correct] text: "They shall separate [themselves] from holy things in the days of their impurity. 'And let them keep away from the holy offerings, etc., and not profane My Holy Name.' Reverse the verse and expound it. An alternative interpretation. 'Which (they sanctify for Me), etc.'.⁠" I heard that this [alternative interpretation] should be explained as follows: According to the first interpretation, Rashi is explaining that [the phrase] "And let them keep away from the holy offerings of Bnei Yisroel" refers to days when [a kohein] is impure. But according to the alternative interpretation where Rashi explains "They shall separate themselves" [in a new way], he means that the verse ["which they sanctify for Me"] is referring to an animal that was sanctified for a sacrifice. The kohanim are commanded not to not eat them but to offer them on the altar. [The verse says this] so that you do not say, since sacrifices are permitted to kohanim after their organs [of the animal] have been sacrificed, if so, once an animal has been sanctified, it too should be permitted [immediately]. Therefore the Torah commands against this. This is why Rashi reverses the verse and expounds it as if it is written, "And let them keep away from the holy offerings of Bnei Yisroel, which they sanctify for Me,⁠" so that [according to the alternative interpretation, the verse] is referring to a person declaring [that an animal is] sanctified [as an offering, and is commanding the kohanim not to not eat such an animal before it is sacrificed].
וינזרו – שרשו ״נזר״ לשון ריחוק ופרישה, כמו ״והזרתם את בני ישראל״ (ויקרא טו, לא), ״נזורו אחור״ (ישעיה א, ד). וכאן הנפעל, שיחשבו על הקדשים כהוגן, ועל ידי כן יפרשו מהן בטומאתן ולא יגעו בהן לטמאם. כי הפסוק הראשון כלל, יצוה על הנזירה מן הקדשים, שאעפ״י שאין עונש כרת אלא על האוכל קדש בטומאת הגוף, מכל מקום חלול גדול הוא לטמא בשר חטאת ואשם להוציאו לשרפה. ועוד, כולל גם העבודה, שלא ישמש כהן במקדש בטומאה, וכמו שבארנו בסמוך.
ולא יחללו את שם קדשי – שכל הנוהג מנהגי חול בדברים קדושים, מחלל שֵׁם השם. כי לפי שהשם קדש יצוה חקי קדש, לכן הנוהג בהם דרך קדש, מודה כי השם קדש; ומחלל אותם הרי הוא מחלל שם קדשו ית׳.
אשר הם מקדשים לי – פי׳ רש״י ז״ל ״אשר הם מקדישים לי, ולא יחללו את שם קדשי. סרס המקרא ודרשהו״. ובתורת כהנים דרשו ״אשר הם מקדישים לי, לרבות קדשי כהנים עצמן״. ולפי הפשט יראה בעיני, לפי שמזהיר על אוכל בשר קדשי קדשים וקדשים קלים ותרומה בטומאת הגוף, והרי הן חלק הכהנים וחלק הבעלים, וקורא אותן קדשים וחלול השם. אמר הטעם ״אשר הם מקדישים לי״. כי המפריש בהמה לחטאת לאשם או לשלמים מקדיש כולה לה׳, לכן אעפ״י שיש בהן חלק כהנים, ובשלמים חלק לבעלים, הכל קדש מתחלת ההפרשה.
אני ה׳ – דעו את שם מי אתם מחללים.
וינזרו – לשון רחוק ופרישה, שיחשבו על הקדשים כהוגן, ועל ידי כן יפרשו מהן בטומאתן ולא יגעו בהן לטמאם:
אשר הם מקדשים – שב על מקדשי בני ישראל, וכאילו אמר וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי, כדי שלא יחללו את שם קדשי:
וינזרו מקדשי בני ישראל – יצוה אל הכהנים שיפרשו מן הקדשים, ואינו מבואר בקרא ממה יהיו פרושים, לכן יוסיפו המפרשים שבימי טומאתם יהיו פרושים מלהתעסק בקדשים, והוא הענין המדובר ממנו אח״ז בפרשה, וכ״ד רבותינו (סנהדרין פ״ג ב׳) וטמא ששימש: אמנם (זבחים ט״ו ב׳), יליף לוי ממקרא זה, זר שעבד מחלל את הקדשים ופוסלן, ופירש״י שם דה״ק קרא. וינזרו מקדשי, הכהנים יתרחקו בטומאה מכל קדשים. בני ישראל ולא יחללו. והזרים אף הם ינזרו כדי שלא יחללו, ופירוש זה דחוק מאד, דא״כ אות וי״ו במלת ולא יתרה; ולולי דבריו הייתי אומר דללוי אין המקרא מדבר כלל מהפרשת הכהנים מקדשים בימי טומאתם, רק מהרחקת הזר מלעשות עבודה בקדשים, ופירוש. וינזרו מקדשי בני ישראל, בנ״י יהיו פרושים מן הקדשים, מלות בני ישראל, מוסב על וינזרו, כמו (הושע ח׳) לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל, שמלות ישראל מוסב על לי יזעקו, (וכן באחרי י״ז ה׳), וזבחו זבחי שלמים לה׳ אותם, מלת אותם מוסב על וזבחו, וכן (לקמן ט״ו), ולא יחללו את קדשי בני ישראל, פי׳ הרמב״ן מלת בנ״י מוסב על ויחללו וכאילו אמר. ולא יחללו בני ישראל את קדשי. וכן כאן כאלו אמר. וינזרו בנ״י מקדשי, ואין טענה ממלת מקדשי שהוא נסמך, כי בא הנסמך במקום נפרד, כמו השכוני באהלים (שופטים ח׳), יורדי אל אבני בור (ישעיהו מ״ד), חלוני שקופים אטומים; והנה לפי המבואר שסימן למאמר המוסגר הוא כשיבא בסופו טעם מפסיק ממה שלפניו (עמ״ש במשפטים עד שה חיים), גם כאן מאמר ולא יחללו את שם קדשי שהוא באתנח הוא מאמר מוסגר לבאר טעם נזירות הזר בקדשים כדי שלא יחלל, ומאמר אשר הם מקדישים לי מחובר אל מה שלפניו, אם כן מלת מקדשי נסמך אל אשר הם מקדישים לי, כי כבר מצאנו סמיכות במלת אשר, מקום אשר דבר המלך (אסתר ד׳), מקום אשר אסירי המלך, מקום שיפול העץ; ובהשקפת עומק כוונת המקרא אין כאן הפוך הלשון, כי אחר שהמכוון בזה, שבעל הקרבן עצמו אף שהוא הקדישו בכל זאת יהיה פרוש ונבדל מעבודתו, והיה ראוי לומר וינזרו בנ״י מקדשיהם, ואמר בלשון קצרה וינזרו מקדשי בנ״י, וטעמו שב״י יהיו פרושים מקדשי עצמן (אבגעזאָנדערט פאָן איהרען הייליגטהימערן זאללען דיא זאֶהנע ישראל׳ס זיין), ומלת ב״י משמש לשלפניו ושלפני פניו, ולפי״ז מלת מקדשי הוא נסמך כמשפטו. והנה לרש״י צריך לסרס המקרא, ורע״ס כ׳ יזהיר בזה שלא יחשבו הכהנים שלגודל מעלתם יהיה קדשי העם כחולין אצלם (כענין מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב), ואמר ולא יחללו וגו׳ אשר הם וגו׳ ר״ל לא יחללו את שם אותו ההקדש שישראל מקדישים לי שקראו עליו שם קדש.
וינזרו – ״נזירה״ מציינת תמיד פרישה. המשמעות הבסיסית של ״נזר״ היא ״להיות מוּצא מתחום כלשהו״ – כלפי מטה או כלפי מעלה; הווי אומר, מחמת שהאדם אינו ראוי לאותו תחום, או בגלל שהוא נעלה ממנו. בבניין קל ונפעל, פרישה במובן המגונה כלפי מטה היא השלטת: ״נָזֹרוּ אָחוֹר״ (ישעיהו א, ד); ״נָזֹרוּ מֵעָלַי״ (יחזקאל יד, ה); ״וְיִנָּזֵר מֵאַחֲרַי״ (שם יד, ז). כמו כן, משמעותו של ״הִנָּזֵר״ במובן של צום (זכריה ז, ג) היא: לפרוש ממזון משום שאדם אינו זכאי לו או אינו ראוי לו.
״נזר״ ו״זור״, כמעט שווים במשמעותם – כמו ״נדה״ ו״דוה״, ״נהם״ ו״הום״, ״נמל״ ו״מול״, ״נסג״ ו״סוג״, ״נסך ו״סוך״, ״נפח״ ו״פוח״, ״נפץ״ ו״פוץ״. לפי זה, פירוש ״וינזרו מקדשי בני ישראל״ הוא כך: זוהי אזהרה לכהנים שלא יחשיבו עצמם ראויים לקודשים ללא סייג ותנאי. לעתים הם מחויבים לפרוש מקודשי בני ישראל ולנהוג כלפיהם כ״זרים״; והקודשים אסורים להם בעבודה ובאכילה. כן הוא כאשר הם במצב של טומאה, אשר יידון בפסוקים הבאים בנוגע לאכילת קודשים בטומאת הגוף. אך ״וינזרו״ כולל גם שימוש בטומאה וגם אכילה בטומאה (תוספות זבחים טו: ד״ה אלא).
משמעותם הכמעט שווה של ״נזר״ ו״זור״, אשר לפיה ניתן לפרש את ״וינזרו״ שכוונתו שלעתים הכהנים צריכים לנהוג עצמם כ״זרים״ כלפי הקודשים, מבארת את הגמרא בזבחים (טו:). אנו מציעים ביאור זה במקום הביאור המקובל (של רש״י), שהוא דחוק מאוד:
על המשנה ״כל הזבחים שקבלו דמן זר אונן טבול יום וגו׳ פסל״, אומרת הגמרא: ״זר מנלן? דתני לוי, ׳דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל׳ וגו׳, ׳בני ישראל׳ למעוטי מאי וכו׳, אלא הכי קאמר ׳וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו׳, לימד על זר שעבד שחילל״. הווי אומר שפסוק זה פונה אל אהרן ובניו, אך אותה אזהרה ואותן תוצאות חלות גם על זרים. לפיכך זר ששימש וכהן טמא ששימש הינם מחללי עבודה באותה מידה.
דרשה זו מתבארת כך (רש״י זבחים טו:): תיבות ״וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו״ מתחלקות לשני משפטים. המשפט השני פותח ב״בני ישראל״, ונושאו הוא ״בני ישראל״. יש כאן שתי מצוות: אל הכהנים בטומאתם נאמר: ״וינזרו מקדשי״, ואל בני ישראל הזרים נאמר: ״בני ישראל ולא יחללו״.
אולם אם לא טעינו בהבנתנו את ״וינזרו״, ניתן לבאר את לימוד הגמרא באופן פשוט, כדלהלן:
לפי פירושנו ב״וינזרו״, אזהרת ״וינזרו ולא יחללו״ – הפונה אל הכהנים בטומאתם – כוללת מעצם הגדרתה את פסול הזר. המובן של פסוקנו הוא, שהכהנים, כאשר הם במצב של טומאה, חייבים לנהוג עצמם כלפי הקודשים כזרים – כדי שלא יהיו מחללי עבודה; ומובן מאליו שזר שעבד חילל.
מובן זה של פסוקנו מקבל חיזוק כאשר אנו מתייחסים בעיקר (כמו בדרשת הגמרא) לתיבות ״בני ישראל״. תיבות אלה נוספו לתיבת ״קדשי״, והן מורות שמושג הזרות שולט בפסוק. שכן הכתוב יכול לומר ביתר קיצור ודיוק: ״דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מן הקדשים״. הדעת נותנת שתוספת ״בני ישראל״ באה למעט את בנות ישראל, או את מי שאינו ישראל, או את הכהנים. אלה הן האפשרויות הבאות בחשבון. אולם לא ייתכן לומר ש״בני ישראל״ בא למעט נשים או נכרים – היינו, למעט קודשי נשים או קודשי נכרים מאיסור טומאה. שכן קרבן נשים וודאי שאינו קרב בטומאה. וכן, אף על פי שנראה לקמן (פסוק ג) שקודשי נכרים נתמעטו מחיוב כרת על אכילת קודשים בטומאה, לא ייתכן שזה מה שמרומז כאן; שכן ״וינזרו״ קורא לפרישה כללית כאשר יש מצב של טומאה – ובראש ובראשונה לפרישה מן העבודה. לפיכך לא ייתכן לומר ש״קדשי בני ישראל״ בפסוקנו בא למעט קודשי נכרים, מאחר שאסור להקריב גם קודשי נכרים בטומאה. על כרחנו אפוא ש״בני ישראל״ אמור כאן כניגוד לכהנים, והמכוון הוא כך: בני ישראל הם זרים ואינם יכולים להקריב בעצמם את קודשיהם, משום כך מסרו את קודשיהם לכהנים. אולם הכהנים עצמם מוזהרים: ״וינזרו״. לעתים הם חייבים לפרוש מקודשי הזרים – כאילו היו בעצמם זרים, שכן אם אינם פורשים – יחללו. נמצא ש״לימד על זר שעבד שחילל״.
תיבות ״קדשי בני ישראל״ מדגישות את חומר האחריות המוטלת על הכהנים. הקודשים מופקדים בידם משום שהבעלים הם זרים. היאך אפוא ייגשו אל הקודשים כאשר הם עצמם טמאים ודומים לזרים?!
ולא יחללו וגו׳ אשר וגו׳ – מבנה המשפט קשה. בהשקפה ראשונה נראה שתיבות ״אשר הם״ וגו׳ יכולות להתייחס רק ל״קדשי בני ישראל״. אך באופן זה, ״ולא יחללו״ וגו׳ מפסיק בין המושא שהובא בתחילת המשפט (״קדשי בני ישראל״) לבין המילים שבאים לתאר אותו (״אשר הם מקדשים לי״) – וזהו מבנה לשוני מאוד לא מצוי.
אולם מסתבר יותר שסדר המשפט הוא רגיל, ותיבות ״אשר״ וגו׳ מוסבות על המושא שבא בסמוך לפניהן – הווי אומר, ״שֵׁם קדשי״. שכן תיבת ״שֵׁם״ – בייחוד כאשר היא מתייחסת אל ה׳ – מתרחבת לעתים קרובות מעבר למושג ה״שֵׁם״ במובנו המצומצם; ואף על פי כן, היא איננה יוצאת ממשמעותו הכללית של מושג זה. ונבאר דברינו.
״שֵׁם״ אינו אלא אמצעי הבעה – המורכב מקולות דיבור – המשמש לידיעת או להכרת אדם או חפץ. השם ״אילן״, למשל, מלמד אותנו להכיר את החפץ; הוא אמצעי להכרתו. השמות ״אב״, ״אדון״ וכיוצא בהם, הם אמצעים לידיעת או להכרת אדם.
אולם תיבת ״שֵׁם״ אינה משמשת אך ורק כאמצעי הבעה גרידא; לעתים קרובות היא מורה על כל אמצעי אחר של הכרה או ידיעה. לדוגמא:
בספר ישעיהו (נה, יג) אנו מוצאים שדבר ה׳ יביא בעתיד להפיכת המציאות. ומשנעשתה, קרויה הפיכה זו ״שם ה׳⁠ ⁠⁠״ – הווי אומר, אמצעי קבוע לתפיסת ולהכרת ה׳, כמו שנאמר: ״וְהָיָה לַה׳ לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת״.
ירושלים הבנויה עתידה להפוך ל״שם ששון של ה׳⁠ ⁠⁠״: ״וְהָיְתָה לִּי לְשֵׁם שָׂשׂוֹן״ (ירמיהו לג, ט).
ארון הברית נקרא סתם ״שֵׁם״, כמו שנאמר: ״אֲשֶׁר⁠־נִקְרָא שֵׁם״ (שמואל ב ו, ב). תיבות אלה עומדות בפני עצמן, ואין להן המשך בתיבות ״שֵׁם ה׳ צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו״ הבאות לאחריהן. ניתן להביא ראיה לכך מדברי הימים (א׳ יג, ו), שָם באות תיבות אלה ללא המשך, וסדר המילים הפוך: ״אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹקִים ה׳ יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים אֲשֶׁר⁠־נִקְרָא שֵׁם״. נראה אפוא שיש לפרש את הפסוק בשמואל כך: תיבות ״שֵׁם ה׳ וְגו׳ עָלָיו״ הן ביאור הנותן את הטעם ל״אֲשֶׁר⁠־נִקְרָא שֵׁם״. ארון הברית קרוי ״שֵׁם״ – אמצעי להכרת ה׳ – משום ש״שֵׁם ה׳ צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו״. הווי אומר, שהכרת ה׳ כ״ה׳ צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים״ מקוימת ומיוסדת על הארון ועל כל מה שהוא כולל ומייצג; לפיכך הארון עצמו קרוי ״שֵׁם״.
על פי האמור לעיל יתבאר גם מאמרו הגדול של הנביא ירמיהו (ירמיהו ג, טז): ״בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם⁠־ה׳ לֹא⁠־יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית⁠־ה׳ וְלֹא יַעֲלֶה עַל⁠־לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ⁠־בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד״. יבוא זמן שהמבקש לדעת את ה׳ ואת רצונו, לא יזכיר את ארון הברית, לא יעלהו על לבו, ולא יזכרנו או יזדקק לו בכל דרך שהיא. שכן מה שבעבר התבטא בארון הברית, ייעשה בעתיד למציאות קיימת בירושלים: ״בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַםִ כִּסֵּא ה׳ וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל⁠־הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה׳ לִירוּשָׁלָםִ״ (שם ג, יז). בעבר היה צורך בארון ברית ה׳ בשביל ירושלים, בתוך ירושלים, ולצד ירושלים. כנגד המציאות הפגומה, היה צורך להציג – לפחות באופן סמלי – את חזון התכנית האלוקית לחיי האדם. ואז נקרא ארון ברית ה׳ ״כסא ה׳⁠ ⁠⁠״ ו״שם ה׳⁠ ⁠⁠״. לא כן בעתיד. מה שהארון לימד באופן סמלי, יהפוך בירושלים למציאות קיימת. ירושלים תיעשה ל״כסא ה׳⁠ ⁠⁠״ ול״שם ה׳⁠ ⁠⁠״. בעתיד, די יהיה להביט באופן בו מתקיימים החיים למעשה בירושלים, כדי להכיר ולתפוס את מלכות ה׳ ואת רצונו. משם תאיר דעת ה׳ לעמים, וכל האומות תתקבצנה לשם. שכן שָׁם יתגלה ״שֵׁם ה׳⁠ ⁠⁠״ – האמצעי לידיעת ה׳ – ״וְלֹא⁠־יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע״ (שם).
יתירה מכך, הביטויים החוזרים ונשנים: ״המקום אשר יבחר ה׳ וגו׳ לשום את שמו שם״ (דברים יב, ה), ״לשכן שמו שם״ (שם יב, יא), ״לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם״ (מלכים א ח, טז), מביעים ביסודם את אותו הרעיון. גם מהם משמע, ש״שם ה׳⁠ ⁠⁠״ אינו רק מושג האלוקות, הבא לידי ביטוי במחשבה ובדיבור, אלא הוא מציין כל מערכת המשמשת כאמצעי לידיעת ולהכרת ה׳. הוא מורה בייחוד על הארון, ועל המקדש וקודשיו, אשר הוקמו במקום שנבחר על ידי ה׳. בגללם, קרוי מקום זה: ״המקום אשר יבחר ה׳ וגו׳ לשום את שמו שם״.
לפיכך נראה לנו שאיננו טועים בהצעתנו, שבאופן דומה, כל חפץ המוקדש לה׳ נחשב כ״שם קדשו״; שכן כל תכליתו של החפץ היא ביטוי לידיעתנו והכרתנו ביחס ה׳ אלינו, ובחובתנו אליו. הדברים אמורים בייחוד כאן. שכן כוונת הכתוב כאן היא להזכיר לכהנים את חשיבות הקרבנות: הכהנים צריכים להתייחס בכל כובד הראש הראוי לקודשי בני ישראל המופקדים בידם. מסתבר אפוא שקודשי בני ישראל ייקראו כאן ״שם קדשו״. כל קרבן המוקדש לה׳ – וכל חלק ממנו – נחשב כשם קודש, משום שהוא ביטוי קדוש לבחינה אלוקית או ליחס אלוקי.
נמצא שזהו פירוש פסוקנו: דבר אל אהרן ואל בניו, שגם הם – בעת טומאתם – יפרשו מקודשי בני ישראל; לבל יחללו את הביטוי הקדוש של היחסים האלוקיים – ביטוי שישראל מקדשים לשמי.
הגדרת ״אשר הם מקדישים לי״ חלה על חפץ הקודש כולו. מכאן למדנו (זבחים מה:) את ההלכה הבאה: קדושת הקרבן, שעליה יש לשמור מפני חילול על ידי טומאה, נתפסת במובן הרחב ביותר. לפיכך, אפילו דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול חייבין עליהם משום טמא. ונבאר דברינו:
חיוב כרת על אכילת פיגול נוהג רק באותם חלקי קרבן שיש להם מתירין בין לאדם בין למזבח – הווי אומר, שמסירתם למזבח או לאכילת אדם תלויה בעבודה שקדמה להם. עבודה זו קרויה ה״מתיר״ של אותם חלקי קרבן. כגון: מתנות הדם מתירות את האימורים ואת האיברים למזבח, ואת בשר החטאת והשלמים לכהנים ולבעלים. כך גם הקטרת הקומץ מתירה את שיירי המנחות לכהנים. לפי זה, אימורים, איברים, בשר ושיירי מנחות הם דברים שיש להם מתירין, והאוכלם פיגול חייב כרת. אולם דם וקומץ הם עצמם מתירים, והאוכלם פיגול אינו חייב כרת. הטעם לכך טמון כנראה בעצם מושג הפיגול, שכל עצמו הוא ההפרדה בין אכילת האדם או המזבח לבין השחיטה או הקמיצה (עיין פירוש לעיל ז, יח).
לעומת זאת, החיוב על אכילת קודשים בטומאה נוהג בכל חלקי הקרבן, ולדעת חכמים (זבחים מה:) הוא נוהג אפילו בעצים לבונה וקטורת. יצא מכלל זה רק דבר אחד: הדם! וכפי הנראה יש לכך חשיבות רבה. שכן אנו אומרים בתפילתנו: ״נשמה שנתת בי טהורה היא״. לפיכך, גם הדם – המייצג בקרבן את הנשמה, את הנפש – אין הנותר, הפיגול והמעילה יכולים לגעת בו, שכן הנשמה היא חלק אלוה ממעל. יכול אדם למעט את אורה על ידי דרך חייו ומעשיו, אך בעומק מהותה היא נשארת טהורה, ולא ניתן לקלקלה או לגרשה על ידי שום כוח שבעולם (עיין זבחים מה:–מו.; רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין יח, ז; א, לו; אך עיין כסף משנה שם, וצאן קדשים לזבחים מה:).
מכל הבחינות האלה, דין נותר כדין טומאה. לפי הגמרא בזבחים (מו.), נותר נכלל במושג הכללי של חילול, בלשון ״ולא יחללו את שם קדשי״. לעיל (ז, יז–יח) ביארנו איך אכילת נותר מביאה לחילול שם קודש, וסיכמנו את דיני פיגול, נותר וטמא.
[סב]
וינזרו – מבואר אצלי שיש הבדל בין פעל נזר ובין נסג. ״נסג״ מורה רק שמתרחק מן הדבר, אבל עם פעל ״נזר״ נקשר מושג הפרישות ר״ל שנבדל מאיזה דבר מפני פרישות מדברים טמאים מפני קדושתו כמו ״והזרתם את בני ישראל מטומאתם״, או מדברי חול כמו הנוזר מן היין. וכן יבא על הפורש מן הדבר מפני קדושת הדבר כמו ״וינזרו מאחרי״ שפירושו מפני קדושת השם שמדמה בדעתו שלא יוכל לעבוד ה׳ מצד רוממותו, וכמ״ש ״לא תוכלו לעבוד את ה׳ כי אלוהים קדושים הוא״ (יהושע כד, יט). [וכן יש לפרשו שהיא שחושב שיש באליל קדושה יותר וכמו שפירשנו בפי׳ ישעיהו סימן א] וכן אמר פה שינזרו מן הקדשים מפני קדושתם וז״ש אין נזירה אלא הפרשה פירוש – פרישות ומצוה. לא כן אם היה אומר ״ויסוגו מן הקדשים״ היה פירושו שיתרחקו מהם ויעזבו אותם תמיד, גם בהיותם טהורים.
[סג]
וינזרו מקדשי בני ישראל – דרך הלשון תמיד לומר ״מקדשי ה׳⁠ ⁠⁠״ או ״מן הקדשים״ סתם, ובכל מקום שאומר ״מקדשי בני ישראל״ יש בו טעם פרטי. ופירושו שבא למעט קדשי עכו״ם. ומ״ש שאין חייבים על פיגול נותר וטמא מפרש בזבחים דף מה ובתמורה דף ג דאתי פיגול ״עון״ ״עון״ מנותר, ואתי נותר ״חילול״ ״חילול״ מתרומה. ובתרומה כתיב ״ולא יחללו את קדשי בני ישראל״ למעוטי עכו״ם.
[סד]
ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי – כבר כתב רש״י ז״ל שהכתוב מסורס, והראוי ״וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי״. וחק מוסד אצלינו שאין סירוס ועוות בדברי אלהים חיים וכבר התבאר (ויקרא מג) שמחוקי הלשון שהשם המצרף הבא במלת ״אשר״ יבא סמוך להמלה שהיא מצורף עמו בלא הפסק, וכל מקום שיוצא מכלל זה יש בו דרוש. ודרשוהו חז״ל כפשוטו שרצונו לומר (א) וינזרו מקדשי בני ישראל (ב) שלא יחללו את שם קדשי ואשר הם בעצמם מקדישים לי ר״ל שלא יחללו קדשי עצמם. וז״ש קדשי עצמם מנין?, וכן כתב הרמב״ן ז״ל.
[סה]
בזבחים (דף מה:) תני לוי מנין שאף בפסול זמן מדבר? ת״ל ״ולא יחללו את שם קדשי״ – בשני חלולים הכתוב מדבר, אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה. נראה פירושו כי יש הבדל לדעת חז״ל בפעלי הכפל בין כשבא הפעל בתשלומו למ״ד הפעל כפול, ובין כשלמ״ד הפעל נבלע בדגש. שכל מקום שבא בתשלומו מורה על ריבוי הפעולה וכבדותה כמו שדרשו צרת צרה מנין? ת״ל ״לצרור״ ולא ״לצור״ (יבמות דף ג ודף ח), ״כרת״/״כריתות״ (קדושין דף ה ובכמה מקומות), ״שככה״ – שתי שכיכות הללו למה? (מגילה טז), בלעם חגר ברגלו אחד ״וילך שפי״, שמשון בשתי רגליו ״שפיפון״ (סוטה דף י), ״נדוד״ – נדנוד אחר נדנוד (בר״ר פ׳ לט), ״ויתמהמה״ – תמהון אחר תמהון (שם פ׳ נ) ובסנהדרין (דף ??), ״לא יחל״ ולא יחלל. וכן ממה שכתב ״ולא יחללו״, בכפל למ״ד הפעל, מורה כמה חלולים [בזה מיושב מה שהקשו התוס׳ זבחים טו בד״ה אלא, דהא צריך חילול בלשון רבים לאגמורי מיתה בטמא ששמש. ולמה שכתבנו לא מלשון רבים למד, רק מכפל הלמ״ד]. אולם עדיין לא ידענו שהם פסול טומאה ונותר, דלמא טומאה ופסול אחר? על זה אמר בספרא פה (וכן צריך לגרוס) מנין שמדבר אף בפסול זמן? נאמר כאן חילול וכולי ר״ל אחר שמצאנו שכתוב בנותר ״כי את קדש ה׳ חלל ונכרתה״, גמרינן גז״ש שמה שכפל פה למ״ד הפעל לרבות עוד חילול, היא חילול דנותר. וממילא גמרינן מאהדדי שמה שכתוב פה ״ולא יחללו״, שכולל נותר וטומאה, על שניהם יש מיתה אחר שמצאנו מיתה בנותר מסתמא עונש שניהם שוה. וכן כמו שנותר אינו מרצה כמו שכתוב ״לא ירצה״, כן גם טמא ששמש אין הציץ מרצה. [ובזה מיושבים קושי׳ התוס׳ בזבחים דף מו ד״ה ה״ג, עיי״ש, כי באמת גם לוי על הגזירה שוה סמיך, רק ההכרח שהכריחו לדרוש הגזירה שוה הוא ממה שכתוב ״לא יחללו״ בכפל למ״ד הפעל שזה מורה שיש עוד חילול. וזה קרוב למה שכתבו התוס׳ בסנהדרין (דף פג ד״ה חילול דרבים)]
מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים – האי קרא מיירי רק בקדשי מזבח. והוא משונה מקדשי הגבול בשני דברים. חדא דתרומה א״צ לומר ה״ז תרומה לה׳. אלא ה״ז תרומה וכלשון השאלתות פ׳ צו לענין חלה דבעינן לומר תהוי חלה. משא״כ בקדשי המקדש מחויב לומר ה״ז עולה לה׳ או קרבן לה׳ כדתניא בת״כ והובא בנדרים ד״י מניין שלא יאמר לה׳ עולה כו׳ ת״ל קרבן לה׳. והטעם ע״ז הוא משום שנוי השני שבין תרומה לקרבן. דתרומה יש בטבל מעורב בידי שמים ולא באו בעלים אלא לברר ולהפריש את התרומה מן החולין משא״כ קרבן מתחלה חול גמור הוא ורק בעלים מקדישים מש״ה תרומה א״צ לפרש כ״כ כמש״כ הרשב״ם ב״ב דק״ו ב׳ לענין קנין דחלוקת השותפין שא״צ הרבה משום שלא בא אלא לברר חלקו. משא״כ קרבן לא חל קדושתו עד שיאמר קרבן לה׳. ומזה הטעם נשתנה דין מעשר בהמה. דתנן בבכורות פ״ט ואומר ה״ז מעשר. ולא תנן מעשר לה׳. וכ״ז פי׳ הכתוב ולא יחללו את שם קדשי – במה שקוראים שמי על קדשים אלו. ומפרש אמאי בעינן הזכרת שם קדשו משום אשר הם מקדשים – שלא היה קדוש מאליו כלל משא״כ קדשי הגבול.
לבעל-מום, שהגישה אסורה לו לעולם, נאמר איסור זה בפשטות: ״לא יגש״ (ויקרא כ״א:כ״א). אולם הכהן השכיח במקדש ורק לעתים מסויימות עליו להתרחק ממנו, צריך להישמר באופן מיוחד שלא יעשה כהרגלו, ולכן כתוב אצלו: ״וינזרו״. שהמכוּון הוא זמן טומאתו, זה נאמר אחר-כך. פסוק הזיקה ״אשר... לי״ מוסב אל ״קדשי בני ישראל״; אך סירוס כתובים זה בא אולי להגיד, שחילול שם ה׳ כרוך בחילול הקדשים, באשר כל קודש מוקדש ״לי״ (היינו: לשמי). אגב: כל הפסוק, מן ״וינזרו״ עד ״אני ה׳⁠ ⁠⁠״, יש לראותו כמאמר מוסגר. הפסוק בשלימותו הוא: דבר אל אהרן ואל בניו אמר אלהם לדרתיכם וגו׳. חכמינו מסיקים מתוך פסוק זה, שזר מחלל את העבודה (השוה הירש).
אשר הם וגו׳ – גם קדשי הכהנים בכלל, השוה פירוש רש״י.
ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי אני ה׳ – הלשון הפוך, ועיין רש״י, ולכן הוא מורה לנו, שטמא הותר לעבוד בצבור באופן שאי אפשר להעשות בטהרה או אם הצבור הם טמאי מתים. וזה שאמרו השוכן אתם בתוך טומאותם אפילו כשהן טמאים שכינה ביניהם. ולכן אמר לא יחללו שם קדשי, באופן שהם מקדישים לי, פירוש, הבני ישראל מקדישים לי, שאם הם בטהרה והשנם שורה עליהם בטהרת הקודש אז לא יחללו, ואם הם בטומאה והשם שורה עליהם בתוך טומאותם, אז מותרים לעבוד בטומאה, שהם סבת קדושת השי״ת בבית שכינתו, בית המקדש, ובאופן אשר הם מקדישים את השם, כן בזה האופן מוזהרים בני אהרן להשמר בקדשיהם לגשת. בינה זה.
ובתו״כ: ר׳ יהודה אומר נאמר כאן אני ה׳ ולמטה אני ה׳ מה כו׳ מכרית אף אני ה׳ כו׳ מכרית. פירוש דהכא כתיבא מקדשי בני ישראל, למעט קדשי עו״ג, ולא ידענא למעט רק מטמא ששימש, דזה עיקר דמיירי ביה הך קרא דוינזרו, כדאמר בסנהדרין פ״ג ומנא לן למעט מנותר, ע״ז אמר קודם מנין שמדבר בזמן כו׳ (כגירסת הק״א הנכונה) ויליף חלול חלול, דמיירי במידי דכרת היינו זמן ומיירי נמי במידי דמחייב עליה מיתה, היינו טמא ששימש, וג״כ בפיגול דהרצאה, דהא דכתיבא לא ירצה היינו בפיגול וכדתנן לעיל בתו״כ צו פרשתא ח׳ והגמ׳ זבחים מייתי לה, וזה דקאמר, דהך קרא דוינזרו מיירי בכולהו תלתא מילי נותר מה חלול שנאמר להלן בזמן, טמא ששימש מה חלול שנאמר במיתה, פיגול ומה חלול שנאמר להלן הרצאה. ועל זה קאמר ר׳ יהודה, דזה אמת, דעיקר קרא משתעי בטמא ששימש דבמיתה, אולם ילפינן, דמיירי גם בנותר וממעט בו קדשי עו״ג, היינו דכתיב אני ה׳ וילפינן דמיירי ג״כ בנותר דמחויב עליה כרת [ולא מגז״ש דחלול נפק״ל]. אבל אין לפרש דר׳ יהודה יסבור, דטמא ששימש בכרת, דהא לעיל סוף פרשתא ג׳ יליף ר׳ יהודה דבע״מ ששימש במיתה חלול חלול ופירשה הגמ׳ בסנהדרין (והביאה הק״א), דיליף מטמא ששימש דבמיתה. ודו״ק.
וינזרו – אין נזירה אלא הפרשה, וכן הוא אומר (יחזקאל י״ד) וינזר מאחרי, ואומר (ישעיהו א׳) נזרו אחור.⁠
פירש״י בפסוק זה, יפרשו מן הקדשים בימי טומאתם, עכ״ל. ונראה באור הענין בכונת הדרשה אין נזירה אלא הפרשה אע״פ דפשוט הוא כן, אך הכונה שמלבד בימי טומאתם עוד יהיו נזהרים תמיד בקדושתם ואל יהא הקדשים כחולין בעיניהם, אלא צריכין להיות מופרשים מהם, ובכל עת יתבוננו אל נפשם אם לא נטמאו בדבר מה, וכעין הדרשות דוהזרתם את בנ״י דסוף פ׳ מצורע לענין פרישה מאשה סמוך לוסתה, ולענין ציון קברות, והכל משום סייג, וכן הכא נמי.
(תו״כ)
וינזרו מקדשי בני ישראל – לימד על זר שעבד עבודתו מחוללת.⁠
כפי המתבאר בגמ׳ פלגינן דבורא של פסוק זה ושדינן המלות בני ישראל אסיפא דקרא, וינזרו מקדשי – מכל הקדשים, בני ישראל ולא יחללו. אמנם לא נתבאר מה קשה להגמ׳ בהמשך לשון הפסוק עד שראו להפסיק אותו בסכינא חריפא כזה. ואולי י״ל דקשה להו דבעלמא רגיל הכתוב לכנות קדשי שמים בשם קדשי ה׳ או סתם קדשים, וכאן תיאר את הקדשים בשם קדשי בני ישראל, וזה לשון שאינו רגיל, ולכן דרשוהו.
(זבחים ט״ו:)
מקדשי בני ישראל – קדשי עובדי כוכבים אין חייבין עליהם משום טומאה, דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל.⁠
נסמך על המבואר לקמן בפרשה (פ׳ י״ח) דגם עובדי כוכבים רשאין להביא קרבנות, יעוי״ש.
(שם מ״ה.)
מקדשי בני ישראל – אין לי אלא קדשי בני ישראל קדשי עצמן מניין, ת״ל אשר הם מקדישים לי אני ה׳ – לרבות את כולם.⁠
מדייק משום דהול״ל וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי, ומדכתב הפסוק הלשון אשר הם מקדישים לי בלשון מיוחד, בא לרמז גם קדשי כהנים עצמן. ואולי זהו כונת רש״י בפסוק זה במש״כ שהפסוק מסורס הוא ודרשהו אשר הם מקדישים לי לרבות קדשי כהנים עצמן, והשתי נקודות אשר בין ודרשהו לאשר הם מקדישים לי מיותרים, וט״ס הוא, ולפי מש״כ דבריו מבוארים, והמפרשים נתקשו מאד בדבריו, עיין בש״ח.
(תו״כ)
ולא יחללו – תניא, מניין לטמא ששימש בקודש שהוא במיתה, דכתיב ולא יחללו את שם קדשי, ויליף חילול חילול מתרומה, מה חילול דתרומה במיתה אף חילול שבכאן במיתה.⁠
בתרומה כתיב לקמן פסוק ט׳ ולא ישאו עליו חטא ומתו בו, וכפי שיתבאר שם. וחיוב מיתה זו היא מיתה בידי שמים, ולא בידי אדם.
(סנהדרין פ״ג:)
ולא יחללו – תניא, מניין שאף בפסול נותר הכתוב מדבר, ת״ל ולא יחללו, בשני חילולין הכתוב מדבר, אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה.⁠
ר״ל מדלא כתיב ולא יחל, וברש״י כאן ט״ס וצ״ל מדלא כתיב לא יחל. ואמנם ע״כ צ״ל דרק בפסול נותר איירי ולא בשארי פסולים כגון פגול וכדומה, משום דכמו כאן כתיב לשון חילול כן בנותר כתיב חילול (פ׳ קדושים) ויליף חילול חילול בגז״ש.
(זבחים מ״ה:)
אשר הם מקדישים – ת״ר, יכול לא יהיו חייבים משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח, ת״ל אשר הם מקדישים לי,⁠
דבר המתיר לאדם ולמזבח הוא כגון חטאת ואשם ושלמים שדמן מתיר אימוריהם למזבח ובשר לכהנים, וכן עולת בהמה ועולת העוף ופרים ושעירים הנשרפין דמן מתירן למזבח, ושתי הלחם דם הכבשים שעמהם מתירן לכהנים, ולחם הפנים הקטרת הבזיכין מתירן לכהנים, ובכל המנחות, השירים, הקומץ מתירם לכהנים כמבואר בפ׳ ויקרא, וקמ״ל דהלשון אשר הם מקדישים לי מורה גם קדשים כאלה שאין להם מתירין, מפני שהן עצמן מתירין הן, כגון הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים [היינו מנחה שבאה עם הקרבן], דכל אלה כולן כליל למזבח ואין בהם שיריים לכהנים והן עצמן מתירים הן ואין דבר אחר מתירן.
יכול מיד, ת״ל (פ׳ ג׳) אשר יקרב.⁠
ר״ל דבכל הני שיש להם מתירין יהיו חייבים עליהם משום טומאה מיד קודם שיקרבו עתירין, ואותן שאין להם מתירין יהיו חייבים עליהם משום טומאה קודם שינתנו בכלי, ת״ל בפסוק הסמוך יקרב, והאי יקרב משמע נגיעה דבנגיעה לחוד חייב, דכי יגע מתרגמינן ארי יקרב (פ׳ שמיני), ואחרי דזה ודאי שאין חייבים כרת על נגיעה, שהרי הכתוב אומר מפורש (פ׳ ד׳) איש איש מזרע אהרן והוא טמא וגו׳ לא יאכל, וא״כ למה נאמר אשר יקרב דמשמע נגיעה, ע״כ צ״ל דהאי יקרב אין פירושו נגיעה, רק כתב בלשון יקרב להורות דאינו חייב עליו משום טומאה עד שיכשר ליקרב, והיינו בדבר שיש לו מתירין – עד שיקרבו מתיריו, ובדבר שאין לו מתירין – עד שיקדשו בכלי, וכמש״כ.
(זבחים מ״ה:)
 
(ג) אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כׇּל⁠־אִ֣ישׁ׀ אֲשֶׁר⁠־יִקְרַ֣ב מִכׇּל⁠־זַרְעֲכֶ֗םמִכׇּל⁠־זַרְעֲכֶ֗ם =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 וב״נ בספר החילופים, וכמו כן בתיגאן; וכך אצל דותן, ברויאר ומג״ה
• ב״א,ותיקן448,מ״ק-ותיקן448=מִכׇּֽל⁠־זַרְעֲכֶ֗ם (געיה כבדה באות כ״ף); אמנם החילוף חסר במחברת התיגאן.
אֶל⁠־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהֹוָ֔הי״י֔ וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהֹוָֽהי״יֽ׃
Tell them, 'If anyone of all your seed throughout your generations approaches the holy things which the Children of Israel make holy to Hashem, having his uncleanness on him, that soul shall be cut off from before me. I am Hashem.
מקבילות במקראתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורמנחת יהודהמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימה
(ג-ח) איסור טמא במקדש וקדשיו – ויקרא ז׳:כ״א
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ג]
״אֱמֹר אֲלֵהֶם״ – אֵלּוּ הָעוֹמְדִים לִפְנֵי הַר סִינַי.
״לְדֹרֹתֵיכֶם״ – שֶׁיִּנְהֹג הַדָּבָר לַדּוֹרוֹת.
אִם נֶאֱמַר לָאָבוֹת, לָמָּה נֶאֱמַר לַבָּנִים?
אִם נֶאֱמַר לַבָּנִים, לָמָּה נֶאֱמַר לָאָבוֹת?
לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּאָבוֹת מַה שֶּׁאֵין בַּבָּנִים, וּבַבָּנִים מַה שֶּׁאֵין בָּאָבוֹת: בָּאָבוֹת מַהוּ אוֹמֵר?
״וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה, לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו.⁠״ (במדבר ל״ו:ח׳)
הַרְבֵּה מִצְווֹת בַּבָּנִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּאָבוֹת.
הָא לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּאָבוֹת מַה שֶּׁאֵין בַּבָּנִים, וּבַבָּנִים מַה שֶּׁאֵין בָּאָבוֹת, צָרִיךְ לוֹמַר בָּאָבוֹת, וְצָרִיךְ לוֹמַר בַּבָּנִים.
[ד]
״אִישׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״זַרְעֲכֶם״, מְנַיִן לְרַבּוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כָּל אִישׁ״.
[ה]
״כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיי וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה״ – (מַה תַּלְמוּד?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזְבֵּחַ הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לָי״י וטומאתו עָלָיו ונכרתה)
וַהֲלֹא שְׁלָמִים בִּכְלַל כָּל הַקֳּדָשִׁים הָיוּ, שֶׁיָּכֹל אֵין לִי חַיָּבִין כָּרֵת מִשֵּׁם טֻמְאָה אֶלָּא עַל הַשְּׁלָמִים בִּלְבַד;
מְנַיִן לְרַבּוֹת כָּל הַקֳּדָשִׁים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים״, אוֹ אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא כַּיּוֹצֵא בַּשְּׁלָמִים?
מַה שְּׁלָמִים מְיֻחָדִים, הַנֶּאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים, הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״בָּשָׂר״, שֶׁשִּׁירָיו נֶאֱכָלִים,
עוֹלָה, שֶׁאֵין שִׁירֶיהָ נֶאֱכָלִים, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״זֶבַח״, מִינֵי זְבָחִים.
הָעוֹפוֹת וְהַמְּנָחוֹת, שֶׁאֵינָן מִינֵי זְבָחִים, עַד שֶׁתְּהֵא מְרַבֶּה לֹג שֶׁמֶן שֶׁלַּמְּצֹרָע, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים״.
[ו]
יָכֹל כָּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּגּוּל, יְהוּ חַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם טֻמְאָה?
וְדִין הוּא: מָה, אִם פִּגּוּל, שֶׁהוּא בִקְבִיעָה וּבִידִיעָה אַחַת וְלֹא הֻתַּר מִכְּלָלוֹ, אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִים, טֻמְאָה, שֶׁהִיא בִשְׁתֵּי יְדִיעוֹת וּבְ׳עוֹלֶה וְיוֹרֵד׳ וְהֻתְּרָה מִכְּלָלָהּ, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִּנְהֹג אֶלָּא בְדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִים?
מְנַיִן הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ וּמִנְחַת נְסָכִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ״, לְרַבּוֹת אֶת כֻּלָּם.
[ז]
יָכֹל יְהוּ חַיָּבִין עָלָיו מִיָּד?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יִקְרַב״.
אָמַר רַבִּי לְעָזָר: וְכִי יֵשׁ נוֹגֵעַ חַיָּב?
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״אֲשֶׁר יִקְרַב״?
עַד שֶׁיִּכְשַׁר לִקָּרֵב.
אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִים עַד שֶׁיִּקְרְבוּ מַתִּירָיו, אֶת שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין, עַד שֶׁיִּקְדַּשׁ בְּכֶלִי.
[ח]
״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו״ – טֻמְאַת הַגּוּף.
יָכֹל טֻמְאַת הַבָּשָׂר?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו״, ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו״, לִגְזֵרָה שָׁוָה: מַה ״טֻמְאָתוֹ עָלָיו״ אָמוּר לְהַלָּן, בְּטֻמְאַת הַגּוּף דִּבֵּר, לֹא דִבֵּר בְּטֻמְאַת בָּשָׂר, אַף ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו״ אָמוּר כָּן, בְּטֻמְאַת הַגּוּף דִּבֵּר, לֹא דִבֵּר בְּטֻמְאַת הַבָּשָׂר.
[ט]
רַבִּי אוֹמֵר: ״אִישׁ... וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו״, בְּטֻמְאַת הַגּוּף דִּבֵּר, לֹא דִבֵּר בְּטֻמְאַת הַבָּשָׂר.
רַבִּי חִיָּא אוֹמֵר: נֶאֶמְרוּ קֳדָשִׁים לְשֵׁם רַבִּים, נֶאֶמְרָה טֻמְאָה לְשֵׁם יָחִיד;
הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו״?
בְּטֻמְאַת הַגּוּף דִּבֵּר, לֹא דִבֵּר בְּטֻמְאַת הַבָּשָׂר.
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: לֹא דִבֶּר אֶלָּא בְּמִי שֶׁהַטֻּמְאָה פּוֹרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ, יָצָא בָּשָׂר, שֶׁאֵין טֻמְאָה פּוֹרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ.
[י]
״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא״ – יָכֹל מִצַּד זֶה לְצַד זֶה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִלְּפָנַי, אֲנִי יי״, בְּכָל מָקוֹם אָנִי.
אֵימַר לְהוֹן לְדָרֵיכוֹן כָּל גְּבַר דְּיִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכוֹן לְקוּדְשַׁיָּא דְּיַקְדְּשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ וּסְאוֹבְתֵיהּ עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִן קֳדָמַי אֲנָא יְיָ.
Say to them, Any man of all the sons of your generations who shall touch the hallowed things which the children of Israel consecrate before the Lord, having his uncleanness upon him, that man shall perish before Me: I am the Lord.
אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה׳ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי ה׳
אֵימַר לְהוֹן לְדָרֵיכוֹן כָּל גְּבַר דְּיִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכוֹן (ח״נ: בְּנֵיכוֹן) לְקוּדְשַׁיָּא דְּיַקְדְּשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם ה׳ וּסְאוֹבְתֵיהּ (ח״נ: וְסוֹבְתֵיהּ) עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִן קֳדָמַי אֲנָא ה׳
זַרְעֲכֶם – זַרְעֲכוֹן ולא בְּנֵיכוֹן
א. ״מִכָּל זַרְעֲכֶם״ – ״מִכָּל זַרְעֲכוֹן״ [ולא: בְּנֵיכוֹן], כהערת המסורה: ״זרעכון, נוסח אחר בניכון ואינו דאיק״.⁠
קליין מסורה, עמ׳ 158.
והטעם: בְּנֵיכוֹן מוסב לבנים זכרים אבל בתו״כ דרשו ״אין לי אלא איש אשה מנין? תלמוד לומר מכל זרעכם״ (ספרא אמור פרשה ד).⁠
״באורי אונקלוס״ ו״אהבת יהונתן״.
וְטֻמְאָתוֹ – וּסְאוֹבְתֵיהּ ולא וְסוֹבְתֵיהּ
ב. ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו״ – ״וּסְאוֹבְתֵיהּ עֲלוֹהִי״, וכן מסתבר ולא כנוסחי ״וְסוֹבְתֵיהּ עֲלוֹהִי״, השווה: ״אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ״ (ויקרא ה ג) ״בְּסוֹאֲבָת אֲנָשָׁא לְכֹל סְאוֹבְתֵּיהּ״.
וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ – אֱנָשָׁא
ג. ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא״ – ״וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא״, כי אצל כרת נֶפֶשׁ וגם אִישׁ מתורגמים אֱנָשָׁא כמבואר לעיל ״וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא״ (ויקרא יז ד) ״וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא״. והמיוחס ליונתן שתרגם ״וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נָשָׁא הַהוּא בְּמוֹתָנָא״ (במיתה) רמז לקיצור ימיו.⁠
״אהבת יהונתן״.
אמור להון לדריכון כל גבר די יקרוב מן כל בניכון לקדשיה די יקדישון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בניכון לקדשיה די יקדישון״) גם נוסח חילופי: ״זרעית בניכון מן קדשיה דיק׳⁠ ⁠⁠״.
בני ישראל לשמה די״י
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לשמה די״י״) גם נוסח חילופי: ״קדם י״י״.
וסאבתיה עלוי ותשתיצי נפשה ההיא מן קדמוי
בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״כדין״.
אמר י״י.
אימר להון אזדהרון לדריכון כל גבר דיקרב מכל בניכון לקודשיא די יקדשון בני ישראל קדם י״י וסובתיה עלוי וישתיצי בר נשא ההוא במותנא מן קדמי במותנא אנא י״י.
Say to them, Take heed in your generations: – Whatever man of all your sons who shall offer things hallowed, which the children of Israel have consecrated before the Lord, having his uncleanness upon him, that man shall be destroyed with a stroke of death before Me: I am the Lord.
אמור להם הזהרו לדורותיכם כל איש שיקרב מכל בניכם לקדשים אשר יקדישו בני ישראל לפני י״י וטומאתו עליו ונכרת בן אדם ההוא במיתה מלפני אני י״י.
אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְגוֹ׳ – אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: שָׁלשׁ כְּרֵתוֹת בִּשְׁלָמִים לָמָּה (כָּתוּב לְמַעְלָה בְּרֶמֶז ת״ק). ״אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים״. ״אֱמֹר אֲלֵהֶם״ לְאוֹתָן הָעוֹמְדִין עַל הַר סִינַי, ״לְדֹרֹתֵיכֶם״ אֵלּוּ דּוֹרוֹת הַבָּאִין. אִם נֶאֱמַר אָבוֹת לָמָּה נֶאֱמַר ״בָּנִים״, וְאִם נֶאֱמַר ״בָּנִים״ לָמָּה נֶאֱמַר ״אָבוֹת״, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּאָבוֹת מַה שֶּׁאֵין בַּבָּנִים, וְיֵשׁ בַּבָּנִים מַה שֶּׁאֵין בָּאָבוֹת. בָּאָבוֹת הוּא אוֹמֵר: ״וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה״ [וְגוֹ׳], וְהַרְבֵּה מִצְוֹת נִצְטַוּוּ בָּנִים שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ אָבוֹת. הָא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּאָבוֹת שֶׁאֵין בַּבָּנִים וְיֵשׁ בַּבָּנִים מַה שֶּׁאֵין בָּאָבוֹת, לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לוֹמַר אָבוֹת וְהֻצְרַךְ לוֹמַר בָּנִים. אָמַר מַר: ״בָּאָבוֹת הוּא אוֹמֵר וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה״ בָּאָבוֹת אִין, בַּבָּנִים לֹא. מַאי מַשְׁמַע, אָמַר רָבָא: אָמַר קְרָא: ״זֶה הַדָּבָר״ דָּבָר זֶה אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה. אֶלָּא מֵעַתָּה ״זֶה הַדָּבָר״ דִּשְׁחוּטֵי חוּץ הָכִי נַמֵּי דְּלֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה, שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב: ״לְדֹרֹתָם״. ״זֶה הַדָּבָר״ דְּרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת הָכִי נַמֵּי לֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה, אֲמַר לֵהּ: הַהוּא יָלֵיף ״זֶה, זֶה״ מֵהָתָם. הַאי נַמֵּי לֵילַף ״זֶה, זֶה״ מֵהָתָם, הַאי מַאי, בִּשְׁלָמָא הָתָם אִצְטְרִיךְ לִגְזֵרָה שָׁוָה, הָכָא לְמַאי אִצְטְרִיךְ, לִשְׁתּוֹק קְרָא מִנֵּהּ וַאֲנָא יָדַעְנָא. מַאי גְּזֵרָה שָׁוָה, דְּתַנְיָא: נֶאֱמַר כָּאן ״זֶה הַדָּבָר״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״זֶה הַדָּבָר״, מַה לְּהַלָּן אַהֲרֹן וּבָנָיו וְכָל יִשְׂרָאֵל אַף כָּאן אַהֲרֹן וּבָנָיו וְכָל יִשְׂרָאֵל, וּמַה לְּהַלָּן רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת אַף כָּאן רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת וְכוּ׳ (כָּתוּב בְּרֶמֶז תשפ״ג).
קֻל לַהֻם אִי רַגֻלֵ מִן נַסלִכֻּם עַלַי׳ מַרִּ אַגיַאלִכֻּם תַּקַדַּםַ אִלַי׳ אלּאַקדַאסִ אַלַּתִי יֻקַדִּסֻהַא בַּנֻו יִסרַאאִיל לִלָּהִ וַהֻוַ פִי חַדִנַגַסֵ יַלזַמֻהֻ פַתַּנקַטִעֻ תִלךַּ אַלנַּפסֻ מִן עַאלַמִי אַנַא אַללָּהֻ אַלּמֻעַאקִבֻּ
אמר להם, איזה איש מן שושלתכם, עם חלף דורותיכם, התקדם אל הקדשים, אשר יקדישו אותם בני ישראל אל ה׳ והוא בעצם טמאה נמצאת בו, אזי תקטע אותה הנפש מן עולמי, אני ׳בורא עולם׳ המעניש.
כל איש אשר יקרב – אין קריבה זו אלא אכילה, וכן מצינו שנאמרה אזהרה באכילת
בכ״י לייפציג 1: ״באכילה״.
קדשים בטומאה בלשון נגיעה: בכל קדש לא תגע (ויקרא י״ב:ד׳), אזהרה לאוכל, ולמדוה רבותינו בג״ש. ואי איפשר לומר שחייבו על הנגיעה, שהרי נאמרה כרת על האכילה בצו את אהרן, שתי כריתות זו אצל זו (ויקרא ז׳:כ׳-כ״א), אם על הנגיעה חייב, על האכילה לא הוצרך לחייבו. וכן הוא נדרש בתורת כהנים (ספרא ויקרא ז׳:כ״א, ספרא ויקרא כ״ב:ג׳): וכי יש נוגע חייב, אם כן מה תלמוד לומר: יקרב,⁠
כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, וכן בספרא. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34: ״יקריב״.
משיכשר ליקרב, שאין חייבין עליו משום טומאה אלא אם כן קרבו מתיריו. ואם תאמר שלש כריתות בטומאת קדשים למה, כבר נדרשו במסכת שבועות, אחת לכלל ואחת לפרט כו׳ (בבלי שבועות ז׳.).
וטומאתו עליו – וטומאת האדם עליו, יכול בבשר הכתוב מדבר, וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר, על כרחך ממשמע אתה למד שבמי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה.
ונכרתה – יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר, תלמוד לומר: אני י״י – בכל מקום אני.
כל איש אשר יקרב WHOSOEVER HE BE THAT GOES UNTO [THE HOLY THINGS… SHALL BE CUT OFF etc.] – This "approaching" unto the holy things signifies nothing else but eating of them. Similarly we find that the prohibition of eating holy things in a state of uncleanness is expressed by the term נגע, (which means, as does קרב, "approaching"): "she shall approach near to nothing that is holy" (Vayikra 12:4) – which is explained as a prohibition addressed to one who would eat of the holy things (cf. Rashi on Vayikra 12:4). And our Rabbis derived it (the fact that לא תגע means: she shall not eat) from a verbal analogy. It is indeed impossible to say that one is punishable for touching holy things in a state of uncleanness, because the penalty of excision for eating holy things in such a state is mentioned in the section commencing צו את אהרן (Vayikra 7:20, 21) – twice is the punishment of כרת mentioned there, one immediately after the other; and if one really becomes liable to punishment for the mere touching of holy things it is unnecessary to pronounce him liable to punishment for eating them! In this sense also is it (our passage) expounded in Torath Cohanim (Sifra, Emor, Section 4 7): But is a priest who merely touches holy things when he is unclean really liable to the punishment of excision? Surely not, since Scripture expressly states in the following verse that an unclean priest who eats of the holy things is liable to excision and this latter statement would be unnecessary since eating without touching is impossible. But if this be so, why does Scripture use the term יקרב and not יאכל which means "eating"? It is in order to intimate that this law applies only when an unclean priest eats of it after it becomes fit לקרב, "to be offered" – that one does not become liable on account of his uncleanness until its מתירין (its "permitting portions") have been offered, and he then eats of it. And if you ask, "Why are three mentions of the כרת-punishment (Vayikra 7:21 and here) necessary in respect to priestly uncleanness? then I reply, they have already been interpreted in Treatise Shevuot 7a, one as being intended as a generalisation, the other as a specification, etc. (see Rashi on Vayikra 7:20).
וטומאתו עליו means, AND THE MAN'S UNCLEANNESS IS UPON HIM (the first word meaning "and his uncleanness"). I might, however, think that Scripture is speaking of the flesh – "the uncleanness of the flesh is upon it" (the first word meaning "and its uncleanness, the word בשר being implied in the term הקדשים that precedes) and that Scripture is thus speaking of a clean person who ate holy things which have become unclean! You must needs admit that from what is implied in it (in the phrase) you must learn that Scripture is speaking of one whose state of uncleanness can fly (pass) away therefrom (since the phrase implies: "while the טומאה is still present", presupposing that there is a possibility of the טומאה passing away), and this can only refer to a human being who has a means of purification through immersion in a ritual bath while unclean food can never again become clean (Sifra, Emor, Section 4 8; Zevachim 43b).
ונכרתה [THAT SOUL] SHALL BE CUT OFF – I might think that this implies merely that he will be removed from one region (lit., side) to another region – that he will be cut off from his native place but may settle down in another place! Scripture however states, "[that soul shall be cut off from My presence] I am Hashem" – I am everywhere (Sifra, Emor, Section 4 6; cf. Rashi on Shemot 12:15.)
פס׳: אמור אליהם – אלו העומדים בפני הר סיני לדורותיכם. שינהוג הדבר הזה לדורות.
כל איש – אלו הזכרים.
אשר יקרב מכל זרעכם – לרבות הנקבות. אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה׳ וטמאתו עליו ונכרתה. ללמדך כרת על הקדשים.
ד״א: אשר יקרב – הכשר ליקרב. את שיש לו מתירין
עד שיקריבו מתיריו. מלישנא דקרא אשר יקרב שאינו חייב כרת בטומאת הגוף עד שיקרבו מתיריו:
עד שיקרבו מתירין ואת שאין לו מתירין עד שקדש בכלי.
וטומאתו עליו – בטומאת הגוף הכתוב מדבר ולא בטומאת בשר.
ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה׳
מכל מקום שילך. הכוונה כמו שהוא בת״כ יכול מצד זה לצד זה ת״ל מלפני כו׳.
מכל מקום שילך שם ידי תשיגהו.
מלפני – שכל העולם כלו שלי:
אשר יקרב – לאכול.
אשר יקרב [ANY PERSON ...] WHO APPROACHES [THE SACRED DONATIONS]: In order to eat thereof.⁠
The word יקרב, to approach, could mean many things. The simplest explanation here might be that the verse is outlawing all forms of contact between the impure priest and sancta. Rashbam, however, concurs with Rashi, who argues that the reference must be to the impure priest who eats holy food, since contact with sancta short of eating would not, according to halakhah, entail the punishment of being “cut off.” See also Rashbam’s commentary to Num. 17:27–28.
See NJPS here, which translates in accordance with the traditional Jewish understanding “who ... partakes,” and Baruch Levine’s comment in NJPSC that it would be better to translate more literally, “‘who shall approach.’ ... The purpose of this law was to prevent impure priests from having physical contact with consecrated offerings, lest they defile them.”
וטעם מלפני אני י״י – כי אחר שיכרת מלפני השם, לא יעמד, כאשר פירשתי בסוד השם (ראב״ע ויקרא י״ח:ה׳-ו׳).
[FROM BEFORE ME: I AM THE LORD.] This means since he is cut off from God, he will cease to exist.⁠
God is the cause and sustainer of existence. To be cut off from God thus means to be cut off from the source of life; i.e., his soul following his death ceases exist.
I have explained the latter in my comments on the secret of God's name.⁠
The name YHVH indicates that God alone exists forever and the existence of all things is contingent upon Him. See Ibn Ezra on Ex. 3:15 (Vol. 2, p. 67).
וטומאתו עליו – אף על פי שהתרתי לבעלי מומין לאכול, טמאין לא התרתי לאכול. ומכאן ואילך לא זו אף זו קתני: לא מיבעיא מצורע, כי אף זב אסור. ולא זב שטומאה יוצאה מגופו, כי אף טמא מת. ולא טמא מת שמטמא טומאת שבעה, אלא אפילו בעל קרי שטמא טומאת ערב. ולא בעל קרי שהטומאה מגופו, כי אף טמא מגע בכל שרץ אשר יטמא לו כגון שמונה שרצים.
וטומאתו עליו – AND HIS IMPURITY UPON HIM – Even though I permitted those with blemishes to eat, I did not permit impure ones to eat. And from here and on, it teaches [in the style of] "not only this but also that": The one who has tzara'at goes without saying because even one who has discharge is forbidden. And not [only] one who has discharge where impurity exits from his body, but even one who became impure via contact with the dead. And not [only] one who became impure via contact with the dead which causes seven impurities, but even one who became impure from a seminal emission which is impure until evening. And not [only] one who became impure from a seminal emission where the impurity is from his body, but even contact impurity with all creatures from whom he can become impure, like the eight creeping creatures.
כל איש אשר יקרב – פרש״י אין קרבה זו אלא אכילה וכו׳ שאם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה עכ״ל. לכאורה הכי קאמ׳ אי אפשר לאכלו אלא א״כ נוגע בו. הלכך אם על הנגיעה חייב וכו׳. וקשי׳ אימא דחייבו על אכילה בלא נגיעה ועל הנגיעה בלא אכילה כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו. אי נמי כגון שאכל פחות מכזית דאינו מקבל טומאה לפר״ת. ואומ׳ הר״ר אליקים דהכי פירו׳ אם על הנגיעה וגו׳ כלו׳ שאסור שהוא חמור כל כך שיש בו חיוב על הנגיעה כל שכן שיש בו חיוב על האכילה ואי משום דאין עונשין מן הדין לא אמרינן הכי במיתה בידי שמים אלא בחייבי מלקיות ובחייבי מיתות ב״ד.
אשר יקרב – פרש״י אין קריבה אלא לשון אכילה. כמו בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל, ולמדוהו רבותינו בג״ש, ואי איפשר לומר שחייבו על הנגיעה שהרי נאמר כרת על האכילה [וכו׳]. והקשה הר״י אמאי [הא משכחת] חייב כרת על הנגיעה בלא אכילה ועל אכילה בלא נגיעה כגון תחבו לו חבירו בבית הבליעה, א״נ דלא אכל אלא כזית דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מן התורה לפי פי׳ ר״ת ובה״ג בסוף (גיד הנשה) [או״ב] (פ״א ב׳). פרש״י א״כ מה ת״ל יקרב מוכשר ליקר שאין חייבין עליו משום טומאה אא״כ קרבו מתיריו, פי׳ אא״כ (קרבין) [קרבו] על המזבח חלב ודם המתירין את הבשר לפי שהבשר אסור לאכול לבעליהן עד שיהא החלב והדם קרבין על המזבח. ונכרתה. פר״ש יכול מצד זה לצד זה ת״ל אני י״י. והקשה הר״י והלא אמר (בפרשת אחרי מות) מלפני, בכל מקום שאני.
אֱמֹר אליהם לדֹרֹתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו׳ – הנה זאת הקריבה היא לאכול; וזה יתבאר ממה שזכר אחר זה ׳בקדשים לא יאכל׳ (פסוק ד); כי על הנגיעה לא יתחייב כרת, כמו שיתבאר במעט עיון ממה שנזכר בפרשת צו. והנה מה שאין לו מתירין יתחייבו עליו משקדש, ומה שיש לו מתירין לא יתחייבו עליו עד שיקריבו מתיריו; וזה, כי כבר אמר בפרשת צו בזה הענין: ׳והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה׳⁠ ⁠׳ (ז, כ), והוא הבשר שקרבו מתיריו, שכבר אמר קודם זה שם: ׳והבשר כל טהור יאכל בשר׳ (ז, יט), מכלל שהוא מדבר בבשר שקרבו מתיריו; וכן הדין בשאר הקודשים אי⁠־זה שיהיו; ולזה בא המאמר בזה הפסוק.
וטֻמאתו עליו – למדנו שלא יתחייב כרת אלא כשהיתה טומאתו עליו בשלמות; אבל אם התחיל להטהר מטומאתו, כאילו תאמר שטבל, הנה אין טומאתו עליו, ולזה לא יתחייב כרת, אבל הוא לוקה, כמו שהתבאר מהשורשים הכוללים; וכבר נתבאר שהטמא שטבל והוא מחוסר כיפורים מוזהר מאכילת קודשים ממה שאמר ביולדת: ׳בכל קֹדש לא תגע׳ (יב, ד). ולפי שהתנה זה התנאי באכילה ולא בעבודה, למדנו שבענין האכילה הֵקֵלָּה התורה לטבול יום או למחוסר כיפורים, לא בענין העבודה שהיא חמורה ממנה; וזה מבואר מהמקומות הכוללים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשי׳ בטומאה בלשון נגיעה בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל ולמדוה רז״ל מג״ש. טעו׳ נפל בספרי׳ וצריך להיות ולמדוה רבותי׳ מהיקשא שהרי לא מצינו בשום מקום שלמדו זה אלא מהיקשא דקדש ומקדש מה מקדש שיש בו נטילת נשמה אף קדש שיש בו נטילת נשמה כדתניא בפ׳ הערל ומייתי לה בפ׳ אלו הן הלוקין ובפרק כל הפסולין בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל אתה אומר לאוכל או אינו אלא לנוגע ת״ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה ובנגיעה ליכא נטילת נשמה והא דאפקיה בלשון נגיעה לומר לך נגיעה כאכילה ופרש״י ז״ל נטילת נשמה הבא למקדש טמא הוא בכרת שנאמר ונכרתה כי את מקדש י״י טמא אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה דהיינו אכילה לגבי קדש בכרת וגבי תרומה במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו לומר לך נגיעה כאכילה האסור לאכול אסור ליגע וכן כתב בפסוק בכל קדש לא תגע אזהר׳ לאוכל כמו ששנויה ביבמות וביבמות לא למדו אלא מהיקשא אבל מה שלמדו רז״ל אזהרה לאוכל תרומה מגזרה שוה אינו אלא בערל כדתניא בפרק הערל נאמר תושב ושכיר בתרומה ונאמר תושב ושכיר בפסח מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בה:
ואי אפשר לומר שחייב על הנגיעה שהרי נאמר כרת על האכילה כו׳ ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על אכילה. פירוש וליכא למימר נהי דאשכחן אזהרת אכילה בלשון נגיעה מכל מקום נראה לי לפרושי האי קריבה שהיא אכילה דילמא אין קריבה זו אלא כמשמעה משום דאי אפשר לומר שחייב הכתוב כרת על הנגיעה בה בטומאה שהרי נאמר כרת על האכילה בה בטומאה בפרש׳ צו ואם קריבה זו שחייב עליה כרת היא נגיעה לא היה צריך לחייב כרת באכילת׳ דק״ו הוא אם על הנגיעה חייב על האכילה החמור׳ לא כל שכן וליכא למימר דאפילו הכי אצטריך לכתוב גם האכילה משום דאין עונשין מן הדין דלא אמרינן אין עונשין מן הדין אלא בעונש דיני אדם אבל בעונש דיני שמים לא אי נמי האי ק״ו גלוי מילתא בעלמא הוא דלא גרע מנגיעה דאי אפשר לאכילה בלא נגיעה:
וכן נדרש בתורת כהנים וכי יש נוגע חייב אם כן מת״ל יקרב משיכשר ליקרב כו׳. פירוש ועוד נדרש בתורת כהנים שהקריבה הזו אכילה היא ולא נגיעה דתניא לפי שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל יכול יהו חייבין עליהם מיד אף על פי שלא הוכשר ליקרב ולא קדשי בכלי תלמוד לומר אשר יקרב אמר ר׳ אלעזר וכי יש נוגע חייב כלומר וכי אפשר לומר שאשר יקרב דהכא לשון נגיעה היא היכא אשכחן נוגע מחייב על זדונו כרת דלהוי הכא חייב חייב כרת במגעו אם כן כיון דהאי אשר יקרב לאו נגיעה היא אלא אכילה למה נאמר אשר יקרב עד שיוכשר ליקר׳ כיצד את שיש לו מתירין כגון חטאת ואשם ושלמים ומנחה לא מיחייב בהו משום טומא׳ עד שיקרבו מתיריהן שהן הקרבת התמידין וזריקת דמן כחטאת ואשם ושלמים והקרבת הקומץ במנחה שהן המתירין אותן באכילה ואת שאין להם מתירין כגון הקומץ והלבונה והאימורין והדם לא מיחייבי בהו משום טומאה עד שיוקדשו בכלי שהוא מכשירן לאכילה:
ואם תאמר שלש כריתות בטומאת קדשים למה. פי׳ וא״ת מאחר שהקריבה הזו אכילה היא ולא נגיעה א״כ למה נשנת פרשה זו פה והלא כבר נאמרה בפרשת צו שתי פעמים והנפש אשר תאכל מזבח השלמי׳ אשר לי״י וטומאתו עליו וסמיך ליה נפש כי תגע בכל טמא כו׳ ובשניהם כתוב ונכרתה:
וטומאתו עליו וטומאת האדם עליו וכנוי וטומאתו שב אל כל איש אשר יקרב דברישיה דקר׳ יכול בבש׳ הכתוב מדבר. פירוש על בשר הקדשי׳ וכנוי וטומאתו שב אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל הסמוך לו ונקט לשון אשר אע״פ שלא נזכר פה מפני שכבר הוזכר בשר בפרשת צו והנפש אשר תאכל בשר כו׳:
וטומאתו של בשר עליו ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר על כרחך ממשמעו אתה למד במי שטומאתו פורח׳ ממנו הכתוב מדבר וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה. פירוש כנוי דטומאתו עליו סובל שישוב אל כל איש הכתוב למעלה כל איש אשר יקרב ופירו׳ והאי אשר יאכל בשר מהשלמים בעוד טומאתו עליו או שישוב אל הקדשים הסמוך לו כאילו אמר כל איש אשר יקרב מכל זרעכ׳ את בשר הקדשים שטומאתו עליו לפיכך אמרו בטומאת הגוף של כל איש הכתוב מדבר ולא בטומאת בשר הקדשים משום דמשמעות וטומאתו עליו הוא שעדיין טומאתו עליו ולא נטהר ממנה אלמא בטומאה פורח׳ ממנו הכתוב מדבר שהי׳ טומאת האדם דאי בטומאת בשר שאין טומאתו פורחת ממנו היה לו לכתוב והוא טמא אלא מדקאמר וטומאתו עליו משמע שטומאתו עדיין היא עליו ואי זו זו זו טומאת האדם וזהו אליבא דאחרים אבל לת״ק מג״ש דטומאתו טומאתו הוא דמפי׳ לה מה טומאתו עליו האמור בפרשת פרה בטומאת הגוף אף כאן בטומאת הגוף:
לכן אמור אליהם לדורותיכם רוצה לומר בכל הדורות תשמרו זה שכל איש אשר יקרב אף על פי שיהיה מזרעכם בני אהרן אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל כלומר לאכול וליהנות מהם וטומאתו עליו רוצה לומר בעוד שטומאתו עליו ולא נטהר מהטומאה תכרת הנפש ההיא מלפני והוא האבדון הנפשיי, וביאר מה הן הטומאות אשר יטמאוהו מלאכול בקדשים.
[א] אמר אליהם לדרתיכם
[1] בתרא פרק שמיני דף קכ ע״א (בתרא קכ.) ב
לא מובן מדוע מדפיסי ׳תולדות אהרן׳ כיום לא כתבו הפניה זו. היא כן כתובה ב׳תורה אור׳.
כוונת רבנו באות ב, לשתי הדרשות שנאמרו על ציטוט זה: 1) ׳אמור אליהם׳ – לאותן העומדים על הר סיני. 2) ׳לדורותיכם׳ – אלו דורות הבאים.
[ב] אשר יקרב
[1] זבחים פרק רביעי דף מה ע״ב (זבחים מה:)
לא מובן מדוע מדפיסי ׳תולדות אהרן׳ כיום לא כתבו הפניה זו. הרי היא כן כתובה ב׳תורה אור׳.
[2] מעילה פרק שני דף י ע״ב (מעילה י:)
למדוהו רז״ל בגזירה שוה. ד״אל הקדש לא תגע״ (ראו לעיל יב, ד) היא אזהרה לאוכל, שלמדו רז״ל בהיקש בפרק הערל (יבמות עה.) דהוא אזהרה לאוכל, דהקיש הכתוב ״בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא״ (לעיל יב, יד), מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה, דחייב כרת על ביאת מקדש, דכתיב (ראו במדבר יט, כ) ״את מקדש ה׳ טמא ונכרתה״, אף ״בכל קודש לא תגע״ אזהרה לאוכל שיש באוכל כרת, לאפוקי נוגע אין בו כרת. וטעות סופרים הוא מה שכתוב בספרים ׳ולמדוהו רז״ל בגזירה שוה׳, וצריך להיות שלמדו רז״ל בהיקש, דהקיש הכתוב ״בכל קודש לא תגע״ אל ״ואל המקדש לא תבא״ (כ״ה ברא״ם):
ואם על הנגיעה חייב וכו׳. וקשה, מאי ראיה היא זאת, דשמא אף על גב דחייב על אנגיעה הוצרך לחייב על האכילה, דהוה אמינא דוקא אם נגע בו, דאז מטמא את הבשר, חייב, אבל אוכל – אם תחב חבירו קדשים לבית הבליעה אין מטמא אותם, דטומאת בית הסתרים היא אליבא דרבא (נידה מב ע״ב), כדלעיל בסוף שמיני (גו״א פי״א אות לז), דהא נבלת בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה כלל, כיון דטומאת בית הסתרים היא (נידה שם). ומה שנבילת עוף טהור מטמא בבית הבליעה (רש״י פסוק ח), גזירת הכתוב הוא (נידה שם), אם כן בודאי שנא ושנא אכילה מן מגע. ועוד, אי לא כתב רק נגיעה, לא נוכל ללמוד רק לקדשים טהורים, דבקדשים טמאים לא שייך נגיעה, דכבר נגעם הטמא ונטמאו, ובהדיא בפרק השוחט והמעלה במסכת זבחים (קח.) (דטהור) [דטמא] שאכל את הטמא שחייב אליבא דכולי עלמא, והשתא איך נוכל למילף זה מן נוגע:
והא דפריך התם בפרק השוחט והמעלה (זבחים קח.) אהא דאמרו חכמים לרבי יוסי (זבחים קו.) אף (טהור) [טמא] שאוכל את הטהור כשנגע בו טמאו, ומקשה בגמרא – שפיר קאמרי רבנן, אף על גב דמצינו (טהור) [טמא] שאוכל את הטהור דלא טמאו, כגון שתחב לו חבירו לבית הבליעה, דבית הסתרים מקרי, ויש לומר דפריך אליבא דאביי דסבירא ליה (נידה מב ע״ב) דבית הבליעה לא נקרא מגע בית הסתרים, והשתא שפיר פריך:
ומה שאמרו בספרי ׳וכי יש נוגע חייב׳, כך פירושו, וכי יש נוגע חייב, פירוש, שהרי פתח הכתוב בקריבה ״אשר יקרב מזרעכם אל הקדשים ונכרתה״, וסיים באכילה ״איש מזרע אהרן לא יאכל בקדשים וגומר״ (ראו פסוק ד), ואם קריבה היא נגיעה ממש, למה לא כתב בפסוק השני – שמספר כל הטומאות ומזהיר על הקדשים – גם כן נגיעה כמו שפתח, אלא זו היא קריבה זו היא אכילה, ופשוט הוא:
ואם תאמר שלש כריתות למה כו׳. פירוש, אחר שכרת דהכי אכילה, אם כן כרת למה לי, הרי כבר כתב כרת על האכילה (לעיל ז, כ-כא):
במי שטומאתו פורחת הימנו. שכן משמע, דאם לא כן, הוי למכתב ׳והוא טמא׳, אלא ״וטומאתו עליו״ שהטומאה עדיין עליו, וסופה להסתלק ממנו, וזהו האדם שיש לו טהרה במקוה:
מג״ש. הכי גרסינן ולמדוה רבותינו בהיקש. וכי יש נוגע חייב א״כ כו׳ ר״ל אם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה אלא ע״כ צ״ל אין קריבה זו אלא אכילה. וא״ת לעולם אימא לך יקרב מיירי בנגיעה ודקשה לך א״כ לישתוק מן האכילה האמור בצו את אהרן איצטריך דה״א אין עונשין מן הדין. וי״ל דוקא בעונש דיני אדם אין עונשין מן הדין אבל בדיני שמים עונשין מן הדין:
קרבו מתיריו. ר״ל אינו חייב אלא א״כ קרבו דבר המתיר את הקרבן באכילה דהיינו חלב וזריקת דם:
וא״ת ג׳ כריתות. ר״ל לפי מה שפירשתי לעיל שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן שתי כריתות זו אצל זו ואם על וכו׳. דמשמע גם כרת זה מדבר באכילה וא״כ לפי זה מכ״ש קשה ג׳ כריתות ל״ל. והא דמקשה רש״י הכא אחר שפירש קריבה זו אכילה י״ל בשלמא בלא זה היה לו לתרץ ג׳ כריתות חד לאיסור אכילה וחד לאיסור נגיעה וחד כרת לאוכלו קודם שקרבו מתיריו. אבל השתא דפירש״י דאין חייב על הנגיעה ואין חייב אלא אחר שקרבו מתיריו אם כן קשה ג׳ כריתות ל״ל וכו׳ הא כבר נדרשו:
פורחת ממנו. כלומר מדכתיב עליו כלומר שעדיין עליו שלא נטהר מטומאתו דאי אבשר קאי שאין לו טהרה במקוה היה לו לומר והוא טמא כלומר שאינו נטהר מטומאתו:
From a gezeroh shovoh. This is according to our text. The text should be amended to read "But our sages actually learned it from a hekesh: Is then a kohein who [merely] touches [sacrificial flesh when he is unclean] liable [to koreis]? If so, etc., i.e., if he was liable for touching, the verse would not have to make him liable for eating. Therefore one has to say that the [words] "drawing near" [inof our verse] means "eating". You might ask: Why not say that "draw near" means touching, and regarding your question that if so, the verses in [the parshah] Tzav es Aharon should not have mentioned eating, [you could answer] that the verses [there] neededs [to mention eating] as one might have said that we do not derive punishment from a kal vachomer. The answer is: We do not derive punishment from a kal vachomer only with regard to human punishments, but regarding Divine punishment, we derive punishment from a kal vachomer.
Unless that which makes it permissible is offered. Meaning, he is not liable unless they offered that which permits the sacrifice to be eaten. I.e., [the burning of] the fat and the sprinkling of the blood.
And if you say: Why are there three kerisos. Rashi is saying as follows: I explained earlier, "Since koreis is mentioned regarding eating in [the parshah] Tzav es Aharon: Two kerisos are [mentioned] next to one each another, and if he is liable, etc.⁠" This implies that the [word] koreis here too is also speaking about eating. But if so, the question is even greater — why mention three kerisos? Why does Rashi only ask this question here, after explaining that the drawing near means eating? The answer is: Had he not said this, he could have answered that the three kerisos are [necessary], one to prohibit eating, one to prohibit touching, and one koreis for someone who eats it before that which makes it permissible has been offered. But now that Rashi explained that one is not liable for touching, but only liable after that which makes it permissible is offered, the question arises: why are three kerisos mentioned?
Passes away from him. Since the verse writes "on him,⁠" this implies that the impurity is still on him as he has not yet become purified. Because if it referred to the meat which cannot be purified in a mikveh, the verse should have said "and it is impure" implying that it cannot be purified from its impurity.
אמור אליהם – בתורת כהנים אמרו וזה לשונם אליהם אלו העומדים לפני הר סיני ע״כ. הוקשה להם יתור אמור אליהם אם על האמורים בסמוך שהם הכהנים, לא היה צריך לומר, שעליהם התחיל לדבר וזה גמר המצוה שהתחיל לדבר בה. ואם על ישראל הלא לא הוזכרו בסמוך לזה אמר על העומדים בהר סיני, כי שם נזדווגה אומה לאלהיה וכשידבר סתם הדבר מובן שעליהם הוא אומר, וכפי זה הרי עונש זה הוא גם לישראל, ואם תאמר אם כן למה בכל התורה מזכיר בני ישראל בכל פרט ופרט ולא הספיק לומר דבר אליהם, כבר אמרו ז״ל (ויק״ר פ״ב) משל למי שהיה לו בן חביב ותמיד זכרונו בפיו אכל בני שתה בני, כמו כן הקב״ה לאהבת ישראל ערב עליו זכרונם בפיו. ובמקום שיש לדרוש דרשינן.
אמר אלהם, "say to them, etc.⁠" Torat Kohanim write that the people addressed in this verse were the ones standing at Mount Sinai. The author tried to answer why the Torah added the apparently superfluous words אמר אלהם seeing that the verse is a continuation of chapter 21 and the opening verses of this chapter. The previous directives had been addressed to the priests, so that this chapter is merely a continuation. If, on the other hand, this chapter is addressed to the Israelites at large, these had not even been mentioned in any of the adjoining verses! It follows therefore that it was addressed to all the people who had stood at Mount Sinai, the time they had become God's bride, so to speak. When the Torah does not bother to mention to whom the speaker addresses Himself, we may assume that the speaker is God Himself and that He speaks about the whole people. It follows that the retribution threatened in this paragraph for desecrating the holy name of God applies to all the people who had heard the revelation at Mount Sinai. [the word אלהם is therefore equivalent to עלהם. Ed.] You may well ask that if this is so why does the Torah in all other instances mention that the Israelites are addressed by writng such formulae as דבר אל בני ישראל, or something similar instead of merely writing אמר אלהם? Our sages in Vayikra Rabbah 2,5 already answered this with a parable. A father had an only son and he always mentioned the fact that he was his son by saying to him: "eat my son, drink my son, etc. Similarly, God told Moses on an almost daily basis: 'Tell the Israelites, etc.' He mentions their name as a reminder of how fond He is of them.⁠" This kind of address is standard procedure in the Torah. Whenever the situation appears to allow for some additional message we endeavour to extract it from that text.
אמר אליהם – לאותן העומדין על הר סיני. לדרתיכם. לדורות. אם נא׳ באבות למה נא׳ בבנים ואם נאמר בבנים למה נא׳ באבות לפי שיש באבות מה שאין בבנים ובבנים מה שאין באבות באבות הסבת נחלה. ובבנים מצות התלויות בארץ לכך נאמרו שניהם.
אשר יקרב עיין רש״י ז״ל אזהרה לאכילת קדשים בטומאה מכאן אמרו דבר שיש לו מתירין עד שיקרבו מתיריו ודבר שאין לו מתירין כו׳ או אינו חייב עד שיהיו לו מתירין כפיגול ת״ל אשר הם מקדשים לרבות כלן. נותר מציין (זבחים מ״ה ע״ב) נאמר כאן חילול ונא׳ להלן חילול מה כאן כולן אף בנותר חייב בכלן.
אל הקדשים – לפי שנא׳ והנפש אשר תאכל מזבח השלמים שאר קדשים מניין ת״ל אל הקדשים א״כ מה ת״ל שלמים דבר שהיה בכלל וכו׳. איש. אין לי אלא איש. אשה מניין ת״ל מכל זרעכם. אי מכל זרעכם יכול אין לי אלא כהן. זרים מניין ת״ל כל איש. אשר יקדישו בני ישראל. קדשי בני ישראל חייב משום פגול נותר וטמא ולא קדשי נכרים (זבחים מ״ה ע״א) רי״א לה׳ כל שלה׳ לרבות קדשי נכרים.
וטמאתו עליו – טומאת הגוף נ״כ טומאתו ונא׳ להלן טומאתו מה להלן טומאת הגוף אף כאן טומאת הגוף (ר״ל בפ׳ חקת בטומאת מת כתיב עוד טמאתו בו) ונכרתה כו׳ עיין רש״י ז״ל. איש איש. לרבות ערל כטמא דר״ע (יבמות ע׳ ע״א) מזרע אהרן. ששוה בכל זרע אהרן (שם ע״ד ע״א) (וכלל הפרשה מדבר בתרומה אבל פרטים במעשר וקדשים כמ״ש למטה).
אֱמוֹר אליהם – כל האמור בענין.
לדורותיכם – הן בדור זה הן בדורות הבאים.
אשר יקרב – אין קריבה זו אלא אכילה, שהרי ענוש כרת, ולא יתכן זה על הנגיעה, כי בפסוק הסמוך אמר ״בקדשים לא יאכל״ (ויקרא כב, ד). וכן בפרשת צו את אהרן נאמרו שתי כריתות זו אצל זו על האכילה. ואם על הנגיעה חייב, לא הוצרך לחייבו על האכילה. אבל לפי שאמר תחלה ״וינזרו מקדשי בני ישראל״, שהיא ההרחקה אפילו מגעת בם, כי אסור לטמא קדשים בידים, והמטמאם עובר בלא תעשה, אמר עתה ״אשר יקרב״, שהיא ההפך מן הנזירה. ואח״כ פירש שהקורבה האמורה ענינה שיקרב לאכול מהם. ורמב״ם ז״ל אמר (הל׳ ביאת מקדש ד, א) ״טמא שעבד במקדש חלל עבודתו וחייב מיתה בידי שמים על עבודתו, אעפ״י שלא שהה שם שנאמר ׳וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי׳. הרי זו אזהרה לעובד בטומאה. ולהלן הוא אומר ׳ומתו בו כי יחללוהו׳, מה חילול האמור שם חייב מיתה בידי שמים, אף כאן מיתה בידי שמים״ [עכ״ל]. ואם כן הכתובים כוללין שניהן, טמא ששמש, וטמא שאכל קדש. וזהו וינזרו מלעבוד, וכן ינזרו מלאכול תרומתם כזרים. וכן הפסוק השני ״כל איש אשר יקרב״, במשמעו קריבה למזבח לעבודה גם קריבה לאכילת קדשים, ועל אכילת קדשים אמר ונכרתה.
אשר יקדישו בני ישראל לה׳ – אם גם על העבודה מדבר, יאמר שהקדשים כמו עולה או שלמים וחטאת ואשם ומנחה שיקדישו בני ישראל להקריבם לה׳ במקדשו, לא יקרב הכהן הטמא לעבוד בם העבודה, ואם עבד חייב מיתה בידי שמים. ואחר כך מדבר על האוכל תרומה בטומאת הגוף, וכמו שאפרש.
וטומאתו עליו – הטומאות שמפרש בסמוך. ואם על העבודה אין לטעות, ואם על האכילה אין לפרש שמדבר בטומאת בשר, כי שב על איש שבראש הכתוב. ועוד, אם שב על הקדשים, היה לו לומר ״וטומאתם״ לשון רבים. ועוד ״וטומאתו״ עליו משמעו שעדיין טומאתו עליו, וכשיטבול יטהר, ואין זה בבשר שאין הטומאה יוצאת ממנו, ושלשה הטעמים שנוים בתורת כהנים. ועוד למדו כן בגזירה שוה מ״טומאתו״ שנאמר בפרשת פרה אדומה שמדבר מטומאת הגוף.
מלפני – ממקום הקדש, מעון לשאר הנפשות, כמו ״ויצא קין מלפני ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית ד, טז), שגורש מגן העדן ששרתה שם השכינה.⁠
כך ביאר ספר הכוזרי, מאמר ב׳ תחילת פסקא י״ד.
ובפירוש לספר בראשית
ספר ״אמרי שפר״. לצערנו, כאשר הגיע לידינו צילום כתב-יד רבינו של הספר ההוא, חסרו ממנו כל הדפים שם פירש רבינו לפרק ג של בראשית ולפרק ד׳ עד לפסוק יז. ולכן במהד׳ ראשון לציון הם לא נדפסו. ומקווים אנו להקב״ה להחזיר לנו אבידה זו.
בארנוהו. וכן ״מלפני ה׳ הוא בורח״ (יונה א, י) שיצא מארץ ישראל, הר הקדש.
אני ה׳ – שבידי לעשות כן.
אשר יקרב – אין קריבה זו אלא אכילה, ואין לפרשו על הנגיעה, שהרי בפסוק הסמוך אמר בקדשים לא יאכל, ואם כאן חייבו על הנגיעה, אין צורך לחייבו אח״כ על האכילה, אבל לפי שאמר למעלה וינזרו, שהיא ההרחקה אפילו מגעת בם, אמר עתה אשר יקרב, שהיא הפך מן הנזירה, ואח״כ פירש שהקורבה האמורה כאן ענינה שיקרב לאכול מהם:
וטמאתו עליו – הטומאות מפרש בסמוך:
מלפני – ממקום הקודש, מעון לשאר הנפשות, וכן מלפני ה׳ הוא בורח (יונה א׳ י׳), שיצא מארץ ישראל:
אשר יקרב – אין קריבה זו אלא אכילה והאזהרה מלאכול קדשים בטומאה (רש״י מרבותינו), ומצאנו לשון קריבה שאין טעמו על הקריבה לבדה כ״א על המעשה המתילד ממנה, כמו בל קרוב אליך (תהלים ל״ב), שטעמו על מעשה ההפסד והנזק, ואבימלך לא קרב אליה שמכוונו מעשה השכיבה, קרבת ביום אקראך (איכה ג׳), למעשה העזר והישועה, וכן כאן הקריבה לדבר מאכל היא למעשה המתילד ממנה והיא האכילה.
אשר יקרב וגו׳ ונכרתה וגו׳ – ״קריבה״ אסורה זו אל ״הקדשים אשר יקדישו״ וגו׳, הענושה כרת, אין פירושה נגיעה אלא אכילה, כפי שיתבאר בפסוקים הבאים. פסוקנו והפסוקים הבאים מבארים את מצוות ״וינזרו״ (פסוק ב); ואם תפיסתנו ב״וינזרו״ נכונה, הרי מובן מאליו שהקריבה האמורה כאן אין פירושה ״נגיעה״. שכן כל מטרת פסוקנו היא לבאר, איך כהן בטומאתו צריך להנהיג עצמו כלפי קודשים כאילו הוא זר, והזר עצמו הרי אסור לא במגע קודשים אלא באכילת קודשים ובשימוש.
אולם מדוע פסוקנו משתמש בלשון ״יקרב״ להורות על אכילה? הגמרא בזבחים (מה:, הובאה לעיל פירוש פסוק ב) אומרת עוד: ״יכול לא יהיו חייבין משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין וכו׳? תלמוד לומר ׳אשר הם מקדישים לי׳. יכול מיד? תלמוד לומר ׳יקרב׳. אמר ר״א וכי יש נוגע שהוא חייב, אלא מה תלמוד לומר ׳יקרב׳? בהוכשר ליקרב הכתוב מדבר, הא כיצד? יש לו מתירין – משיקרבו מתירין, אין לו מתירין – משיקדש בכלי״. הווי אומר, שבפסוקנו אכילה קרויה ״קריבה״ ללמדנו שיש חיוב כרת משום אכילת קודשים בטומאת הגוף רק אם הקודשים הוכשרו להקרבה: אם יש להם מתירין – כבאימורים, בשר ושיירי מנחה – רק אם הוקרבו המתירין. ואם אין להם מתירין – כבמנחת כהנים ונסכים – רק אם נתקבלו בכלי המקדש לשם הקרבה.
נראה מהאמור, כאילו חז״ל רואים את ״יקרב״ כמתייחס אל ״הקדשים״, על אף שבפסוקנו הנושא של ״יקרב״ הוא ללא ספק הכהן. אולם ביארנו לעיל (כא, יז, על ״לא יקרב להקריב״) שבהקרבת קרבן, מייצג הכהן את דרגת הקִרבה לה׳; הוא מגיע למדרגה הקרובה אל ה׳, שאליה הוא מביא את הקרבן. לפי זה, מכיוון שקריבה בפסוקנו מיוחסת לכהן, מונח בזה שיש כבר דבר שהוכשר להקרבה, ותיבות ״אשר יקרב וכו׳ אל הקדשים אשר יקדישו״ וגו׳ יכולות להיאמר רק על קודשים שכבר הוכשרו ליקרב. (בנוסף לכך, כבר אמרנו כמה פעמים שאכילת קודשים היא חלק מההקרבה ומשלימה את הכפרה [עיין פירוש, שמות כט, יד; כט, לג].)
וטמאתו עליו – טומאת הגוף (עיין פירוש לעיל ז, יט–כא). כל תורת אכילת קודשים בטומאת הגוף (שהיא בכרת) ובטומאת בשר (שהיא בלאו) התבארה כבר לעיל, ואנו מפנים את הקורא לשם. כאן, מכוּונת תורה זו בייחוד אל הכהנים, ונוסיף רק כמה הערות בעניין זה.
הקודשים מקושרים בפסוקים אלה שוב ושוב אל בני ישראל: ״מקדשי בני ישראל״, ״אשר הם מקדישים לי״, ״אשר יקדישו בני ישראל״. אם אין טעות בידינו, הרי כאן כעין אזהרה לכהנים לא להיכשל בגאווה רוחנית; אסור להם לראות עצמם כנושאי המקדש העיקריים, או להתנשא כלפי הזרים ההדיוטות. הזרים מפקידים את קודשיהם בידי הכהן, ועל הכהן לספק את צורכיהם הרוחניים – ואת הצרכים החומריים שלו עצמו. אך אין זה ראוי עבורו לשמש במקדש, אם הֲלָך רוחו מנוגד בתכלית לקדושה. לפיכך נאמר כאן לכהנים בישראל, שהמקדש כולו וכל קודשיו – להוציא קרבנות הכהנים – נתקדשו רק על ידי כוח הרצון של הזרים. כלל האומה או בניה היחידים הקדישו אותם לה׳; וכאשר הכהן מקריב קרבנות ציבור או קרבנות יחיד, הוא מוציא לפועל את כוונתם הקדושה של הזרים.
ואם לא טעינו בתפיסתנו את ״ולא יחללו את שם קדשי״ (לעיל פסוק ב), הרי הקודשים של הקטן שבישראל נחשבים כשם קודש; הם שם ה׳, שנכתב על ידי אדם מישראל. הכהן קיבל למשמרתו חפץ קודש המיועד לייצג בחינה אלוקית; החפץ קיבל את ייעודו באמצעות המחשבה והרצון של אדם מישראל; ועל הכהן לטפל בו בכל הענווה, הצניעות וכובד הראש שצריכים להראות כלפי שם ה׳ בכל שם קודש.
לאור הדברים האמורים, נוכל גם להבין את הדין שהזכרנו לעיל (פירוש, פסוק ב): קודשי עכו״ם שנשלחו למקדש טעונים הקרבה בטהרה ושמירה מטומאה לא פחות מקודשי ישראל. מכאן שאזהרת ״וינזרו״ שנאמרה לכהנים, מתייחסת גם לקודשי עכו״ם. אף על פי כן, לדעת ר׳ שמעון אין חיוב כרת על אכילת קודשי עכו״ם בטומאה. דבר זה נלמד מתיבות פסוקנו: ״אשר יקדישו בני ישראל״ (עיין זבחים מה., תוספות שם טו: ד״ה אלא למעוטי). את דעת ר׳ שמעון – שנתקבלה להלכה על ידי הרמב״ם (הלכות פסולי המוקדשין יח, כד. אך עיין כסף משנה שם, צאן קדשים, ותוספות יום טוב, זבחים ד, ה) – ניתן לבאר כך: כדרך שקדושת שם קודש תלויה בכוונת הכותב (עיין גיטין מה:), כך גם בקודשים: אפילו אם הוקדשו לה׳, אין קדושתם שלמה אלא אם כן הוקדשו על ידי ישראל.
והדין הנוהג בטומאה נוהג גם בנותר ופיגול; שכן נותר כלול בחילול (פסוק ב), ופיגול קשור קשר הדוק לנותר. נמצא שלדעה זו, קודשי עכו״ם אין בהם חיוב כרת גם משום פיגול ונותר. גם מעילה אינה נוהגת בקודשי עכו״ם. נראה אפוא שדין קודשי עכו״ם כדין דם, שגם בו אין חיוב משום טומאה, פיגול או נותר, ואין בו מעילה.
ושמא אינו מן הנמנע להציע, שבתפיסה הלא⁠־יהודית של יחס האדם אֶל האֵל, אפילו אֶל האֵל האחד, שולטת בעיקר מסירת הדם והנפש הנובעת מרגש של תְּלוּת. אולם חסרה כאן ההכרה בקידוש המעשים, המצוינת על ידי האימורים והאיברים. דבר זה עולה בקנה אחד עם דין נוסף הנוהג לפי דעה זו: ״השוחטן [קודשי עכו״ם] בחוץ פטור״ (זבחים מה.). כבר הזכרנו כמה פעמים ששחוטי חוץ ואיסור במה, פוגעים לא ביחס האדם אל ה׳ אלא ביחס האדם אל תורת ה׳ (עיין פירוש לעיל יז, ח–ט).
יש להעיר, שר׳ יוסי אומר אפילו לגבי קודשי עכו״ם: ״רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהן לה׳⁠ ⁠⁠״ (זבחים מה.). לדעתו, דין קודשי עכו״ם כדין קודשי בני ישראל בכל הבחינות האלה. ההלכה בעניין זה לא הוכרעה (עיין פירוש להלן פסוק יח).
ונכרתה הנפש ההוא מלפני – ביטוי זה אינו נמצא במקום אחר; בדרך כלל אומר הכתוב ״מעמיה״ וכדומה. נראה שלשון ״מלפני״ קשורה לחטא אכילת קודשים בטומאת הגוף. אותי הוא לא העלה על לבו בעת שעסק בקודשים; הוא לא ראה את ״שם קדשי״ חקוק על קודשי בני ישראל. לפיכך ראוי שהוא ייעקר מלפני פָּנַי. עומק חילול השם מודגש בתיבות אלה המופנות אל כהן האוכל קודשים בטומאתו.
[סו]
אמור אלהם לדורותיכם – פירוש – מה שכתוב ״אמור אליהם״ הוא לדור הזה ומה שכתב ״לדורותיכם״ הוא שינהג לדורות. ופירש הרשב״ם בבבא בתרא (דף קכ) שאם יכתב סתם ולא פירש, לא אבות ולא בנים, הוה מוקמינן ליה באבות מדלא כתיב ״כי תבואו״ כדכתיב בשאר מצות האמורות לבנים. אי נמי הוה ילפינן בגזירה שוה או בבנין אב או בקל וחמר מאחת ממצות המפורשות לאבות או לבנים והוה מוקמינן ליה כאחת מהן, להכי כתיב תרוייהו. ומהשתא נילף מהכא לכל מצות הסתומות שנוהגת בין בבנים בין באבות עד שיפרט לך הכתוב כגון שכתב ״כי תבואו״ ונדע שהוא רק בבנים, או שכתב ״זה הדבר״ ונדע שאין נוהג רק באבות, עד כאן דבריו. ויפלא לפי זה למה כתבה התורה במצות רבות ״לדורותיכם״?! ותמצא זה יותר משלשים פעמים. והרבה מהם בארו חז״ל בפירוש שבא ללמד שינהג לדורות, ולמה לא נלמד מכאן כדברי הרשב״ם? ואמר בספרא ויקרא (ויקרא נדבה פרק כ מ״ו) על מה שכתוב בחלב ודם ״לדורותיכם״ שינהג הדבר לדורות, וכן אמר שם (צו פרק ג מ״ה) על ״לדורותיכם״ דגבי מנחה, ושם (צו פרק יח מ״יא) גבי עומר. ובמכלתא (פר׳ בא) על ״לדורותיכם חוקת עולם״ דגבי פסח, ושם (פר׳ תשא) על ״לדורותם״ דגבי שבת, ובספרי בהעלותך (פסקא סט) גבי פסח שני, ובפ׳ שלח (פסקא קט) על ״וכי יגור אתכם גר בתוככם או לדורותיכם״ גבי נסכים, ופר׳ קרח (פסקא קיט) גבי מעשר. ומפורש אומר בספרי זוטא (הובא בילקוט גבי פסח שני) אי לדורותיכם, יכול מיעוט דורות שנים?... ת״ל ״חוקת עולם״ ולמה לא נלמד כל הנהו מפה? וגם על מה שכתוב גבי מתנות כהונה ״לחק עולם״ דרש בספרי (קרח פסקא קיז) שינהג לדורות, וכן אומר שם עמ״ש (קרח יח פי״א) ״לחק עולם״, וכן על מה שכתוב גבי פרה (חוקת יט י ושם כא) ״לחוקת עולם״ דרש בספרי (פסקא קצד וקכט) שינהג הדבר לדורות, וכן על מה שכתוב ביום הכפורים ״לחוקת עולם״ דרש כן בספרא (אחרי מות פרק ז מ״א). ובמה שכתב גבי חביתין ״לחק עולם״ פליגי ר״י ור״ש בספרא ומנחות דף צא. וכל זה סותר והורס את דברי הרשב״ם הנ״ל. ואחרי העיון שמתי על לבי כי בספרא ברוב המקומות שהבאתי למעלה כתוב ״חוקת עולם״ – לבית עולמים. ״לדורותיכם״ – שינהג לדורות. ובזה נצא מן המבוכה, כי כל אלה המקומות שנזכרו אין נוהגים בבמה, כי רובא דתנאי, ור׳ יהודה סתמא דספרא מכללם, סבירא להו דאין מנחה בבמה. וכן קיימא לן דאין חזה ושוק בבמה. וכן פסח ופסח שני ועומר התנופה ושחוטי חוץ – כולם אין נוהגים בבמה. ועל כן הוכרח להודיע שבכל זאת ינהגו לדורות בבית עולמים ר״ל כל עת שיבנה המקדש שהיה לו הפסק בכל פעם כמ״ש בפרק בתרא דזבחים באו לגלגל... באו לשילה... באו לנוב וגבעון. וכן אחר כך בנוי וחרב ובנוי. ובמה שכתוב ״וכי יגור אתכם גר...לדורותיכם״ אמר בכריתות (דף ח) אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים. אמר רב אחא בר יעקב ״וכי יגור... לדורותיכם״. וגבי מעשר בארו שם דהוה אמינא שאין נוהג אלא בזמן שהעבודה נוהגת כמו שכתוב ״ועבד הלוי וכולי״. וזה גם כן הטעם מה שכתב ״לדורותכם״ גבי מתנות כהונה. וגבי פרה כתוב ״לדורותיכם״ ללמד שינהג טומאה וטהרה גם אחר חורבן הבית כמ״ש בנדה (דף ו) חבריא מדכן בגלילא ושאפר פרת משה נשארה לדורות וכמ״ש גם בהוריות (דף יב). כריתות (דף ו) עמ״ש ״שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם״ ואמר במנחות (דף פד) גבי עומר רחמנא אמר ״לדורותיכם״ ואת אומר תבטל. והנה מצאנו עוד מצות רבות שנאמר בהן ״לדורותיכם״ וחז״ל לא פירשו אותם. ויתפרשו גם כן כטעם הנ״ל כמו בנרות (שמות כז כא, ויקרא כד ג), בתמיד (שמות כט מב), ״בקטורת (שמות ל ח), ברחוץ ידים (שם ל כא), במחוסר בגדים (שם מ טו), בבעלי מומין (ויקרא כא יז) – שכל אלה אין נוהגים בבמה כמ״ש בפרק בתרא דזבחים. וכן במ״ש ״לדורותיכם״ גבי שבת וגבי מועדות וגבי חלב ודם וגבי מצה ומרור נכון גם כן עפמ״ש בקדושין (דף לז) השתא דאמרת חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ, ״מושבותיכם״ דכתב רחמנא גבי שבת למי לי? אצטריך, סד״א הואיל ובענינא דמועדות כתיב, תיבעי קידוש בית דין כמועדות. ולפי זה אצטריך ״לדורותיכם״ אצל שבת ומועדות כי אין קידוש בית דין אלא ביהודה כמ״ש רש״י שם. עוד אומר שם ״מושבותיכם״ דכתוב גבי חלב ודם למה לי? סד״א הואיל ובענינא דקרבנות כתיב, בזמן דליכא קרבן לא נתסר. מושב דכתב רחמנא גבי מצה ומרור למה לי? אצטריך, סד״א הואיל דכתיב ״על מצות ומרורים יאכלוהו״ בזמן דאיכא פסח, אין. בזמן דליכא פסח, לא.. ובמ״ש ״לדורותיכם״ גבי שתויי יין דרש בספרא שם אין לי אלא אהל מועד. שילה ובית עולמים מנין? ת״ל ״לדורותיכם״ משום דכתיב שם ״אהל מועד״. ו״לדורותיכם״ דגבי חצוצרות דרש בספרי (בהעלותך פסקא עה) לחוקה ניתנו לדורותיכם, ולא ירושה לדורות. ו״לדורותיכם״ דגבי חלה דרש בספרי (שלח פסקא קי) להביא את עסת שביעית שתהא חייבת בחלה וכמ״ש בבכורות (דף יב) ובמנחות (דף פד) אמר טעם זה שעומר בא בשביעית. ומ״ש גבי רוצח ״לחוקת משפט לדורותיכם״ דרש במכות (דף ז) ללמדך שסהנדרין נוהגת בארץ ישראל ובחוץ לארץ. הרי יגענו ומצאנו ישוב בכל המקומות, רק במה שכתוב גבי ציצית ״לדורותם״ לא מצאנו לו טעם. הגם שהפוסקים הביאו מדרש ״לדורתם״ – לדור תם שמטילין ציצית בטליתות של מתים הוא דרוש אסמכתיי. הנה הראני ה׳ שבכל מקום דכתיב ״לדורותיכם״ היה בו מקום לטעות או יש בו דרוש. וביתר המצות שלא כתיב ״לדורותיכם״ רובם ילמדו מפה שנוהגים לדורות וכמו שכתב הרשב״ם ז״ל.
[סז]
איש אשר יקרב מכל זרעכם – כבר בארנו (ויקרא סימן י) שכל מקום שכתוב שם ״איש״ יש לפרשו שהוא שם המין וממעט אשה. אמנם במקום שבא שם ״איש״ על הכללות ופירושו כל איש ואיש, אינו ממעט אשה. וזה בכל מקום דכתיב ״איש מכם״ ״איש מבני ישראל״ ״איש מכל זרעכם״ הוא שם הכללות ובפרט ש״זרע״ כולל זכרים ונקבות וגם אשה בכלל.
[סח]
כל איש אשר יקרב מכל זרעכם – כבר בארנו (ויקרא סימן יא) שהמלות שבאים לבאר שם הנושא צריכים לכתוב בסמוך לו. וכן היה ראוי לכתוב ״כל איש מכל זרעכם אשר יקרב״. ובמקום שמקדים את הפעל יפרשוהו חז״ל כפי הלשון שמשמע שהמאמר מחולק – כל איש אשר יקרב, היינו אף איש זר, וכן אשר יקרב מכל זרעכם שהוא מזרע אהרן. וכן מורה מה שבא מלת הכללות כפול – ״כל איש... מכל זרעכם״, שזה מורה ש״כל איש״ כולל כל הזרים ו״כל זרעכם״ כל זרע אהרן. וז״ש מנין לרבות כל ישראל ת״ל ״כל איש״.
[סט]
כל פסקא זו כבר נשנה בפר׳ צו משנה ה׳ ו׳ ז׳ בפרק טו, ובארתיו בסימן קלד. ומשנה ז׳ ומשנה ח׳ נשנה שם פרשה ה׳ ופרשתי בסימן קיט. דרשהו משם כי אין לכפול הדברים.
כל איש אשר יקרב – לאכילה ואע״ג דכבר כתיב בפ׳ צו. לפי הפשט שם מיירי בישראל האוכל שלמים. וכאן הוסיף הכתוב אזהרה לכהנים כדכתיב אמור אליהם וגו׳ מכל זרעכם וגו׳. והדרשה תדרש ג״כ כפרש״י.
וטומאתו עליו – לא ביאר כאן צרוע או זב וגו׳ כמו דפירש המקרא בסמוך בקדשי הגבול משום דמיירי בקדשי המזבח שנאכל לכהנים בעזרה ומה לטומאת הגוף בעזרה. ולא משכחת אלא בטומאת מגע נבילה או שרץ שנמצא במקדש.
בפסוק זה ניתנת מצוה כוללת המתפרטת לקמן לפרטיה.
אשר יקרב – הוא הניגוד אל ״הִנׇזֵר״ (היינו: להתרחק).
והנה הצו ״וינזרו״ (בפסוק ב) כולל שלושה דברים: שבטומאתם א) לא יאכלו קדש, ב) לא יעבדו עבודה, ג) לא יגעו בכלל בכל קודש. והנה אם נאמר ״אשר יקרב... ונכרתה״, היינו יכולים לחשוב, כי מי שעובר על ״וינזרו״ מאיזה בחינה שהיא, חייב כרת. אולם ההנחה, שעל נגיעה בקודש לבד חייבים כרת, בלתי אפשרית מטעמים דלקמן: א. להלן בפסוק ו נאמר בפירוש שרק האכילה אסורה; ב. לעיל ז׳:כ׳-כ״א הוזהר בכרת רק זה שיאכל קדשים וטומאתו עליו, ולא זה שרק נגע בקדשים.
ולכן יש נטיה להניח כי כוונת אשר יקרב – הוא קריבה לעבודה. אולם על העבודה נאמר ״קרב אל המזבח״, ולא ״קרב אל הקדשים״. ובאמת פוסק הרמב״ם בהל׳ ביאת המקדש ד׳:א׳, כי ״טמא שעבד במקדש חילל עבודתו וחייב מיתה בידי שמים״, ולא כרת. ולכן לא נשאר לנו דרך אחרת אלא לפרש שהכתוב מדבר על אכילת קדשים.
הביטוי יקרב – בא כאן בוודאי, משום שהוא ניגוד ל״וינזרו״ שמכוון כאן קודם-כל לנזירות מן האוכל, כמו שמצינו ״מיין ושכר יזיר״ (במדבר ו׳:ג׳); ואם מתאים הביטוי ״הִנׇזֵר״ למניעה מן האכילה, הרי עשוי מעשה האכילה להתבטא במלת ״הִקׇרֵב״. לדעת חכמינו בתו״כ ובגמרא זבחים מ״ה:, נאמר כאן ״אשר יקרב״, להגיד שחיוב כרת חל רק בתנאי שהקרבנות היו מוכשרים להקרבה.⁠
יש קרבן שקרב רק לאחר שקדמה לו הקרבה אחרת; משום כך קרויה זו האחרונה בשם ״מתיר״. כלומר שמרשה להקריב את הראשון. כך, למשל, מותר להקריב את האימורין על גבי המזבח ולאכול הבשר רק אחרי זריקת הדם על המזבח. לכן נקרא הדם ״מתיר״, כלומר: ביחס אל האימורים והבשר. בקרבנות כאלה מקבל פסוקנו את תוקפו רק ״משיקרבו מתירין״. אותם הקרבנות שאין להם מתירין אחרים, כגון מנחת-הכהנים, שנשרפת כליל על המזבח (ויקרא ו׳:ט״ז), נחשבים כמוכשרים להקרבה ״משיקדשו בכלי״.
וטמאתו עליו – פירושו: טומאת הגוף (כמו בפרק ז פסוק כ; עיין חלק א עמוד קעח).
מלפני – מכיון שהכהן עומד ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, צויין ענשו כ״נכרת מלפני ה׳⁠ ⁠⁠״. ולהפך, הובטח לכהנים בירמיהו ל״ג:י״ח שכרם: ״ולכהנים הלוים לא יכרת איש מלפני מעלה עולה״. את העונש אפשר היה לבאר לפי הצורה המילולית של הפסוק כך: האיש ייכרת מהיות עוד כהן ומלהקריב עוד קרבנות. ברם, אין לפרש את הכתוב במובן מצומצם כזה. מסתבר יותר שמשמעותו הוא שלא יימצא לפני ה׳, היינו: בעולם, כמו לדוגמא, במלכים א ח כה, ועוד.
מה שאמר הכתוב כאן לדורותיכם – ייתכן שבא כאן במיוחד, שלא יצמצמו את תוקף הדין לזמן שבו נמצא העם במדבר וחנה מסביב למשכן והיה זקוק לשמור על טהרתו (עיין חלק א, עמוד קמב).
אמר אלהם לדרתיכם – אמר אליהם – לאותן העומדים על הר סיני, לדרתיכם – אלו דורות הבאים.⁠
ר״ל אמור אליהם לדור הזה, לדורותיכם שינהג לדורות, ואי הוי כתיב סתם. הוי מוקמינן באבות, מדלא כתיב כי תבאו כמו דכתיב בשאר מצות האמורות לבנים, ומכאן נלמוד לכל המצות הכתובות סתם שנוהגות בין בבנים בין באבות עד שיפרט הכתוב, כגון היכי דכתיב כי תבאו אל הארץ ונדע שהיא בבנים, או דכתיב זה הדבר ונדע שאינו נוהג רק באבות, ועיין בספר התוה״מ כאן.
(ב״ב ק״כ.)
כל איש – כל איש – לרבות כל ישראל, מכל זרעכם – לרבות אשה.⁠
דהמלה כל מיותר, אחרי דכתיב מכל זרעכם, ובא לרבות שגם זר הוזהר על הטומאה. אך קשה לי לכוין ענין זה, דהא קי״ל דזר אינו מצווה על הטומאה בקדשים, כמש״כ התוס׳ ביבמות ל״ב ב׳ ורמב״ם פ״ט הי״א מביאת מקדש, מפני שאינו ראוי לקדשים בטהרה, יעוי״ש. ואולי י״ל כונת התו״כ שגם על קדשים טמאים הוזהרו זרים מחמת קדשים, דהו״א כיון דהוזהרו רק על קדשים ולא על טומאה, לכן אם נטמאו הקדשים שוב לא הוזהרו זרים על קדשים אלה כיון שנתבטלה קדושתם הראויה להם, קמ״ל דאעפ״כ מצווים הזרים. וטעם הדבר נראה משום דזר אסור לעולם בתרומה אפי׳ בטהורה ג״כ, א״כ גם כשנטמאה נשארה לגביה באיסור קדושתה, ולא כמו גבי כהן דמותר בטהורה, וסברא כזו כתב הלח״מ בפי״ט ה״ב מסנהדרין, יעוי״ש. ואמנם בתו״כ משמע דהאי קרא באכילה מיירי, ולפי״ז בלא״ה אתי שפיר.
(תו״כ)
אשר יקרב – אמר ר׳ אלעזר, וכי יש נוגע חייב, אלא למה נאמר אשר יקרב – עד שיכשר ליקרב.⁠
כבר נתבאר תוכן דרשה זו לעיל בדרשה אשר הם מקדישים אות ח׳, יעוי״ש.
(זבחים מ״ה:)
מלפני אני ה׳ – יכול מצד זה לצד זה, ת״ל מלפני אני ה׳, בכל מקום אני ה׳.⁠
עיין בפירש״י בפסוק זה שפירש יכול יכרת ממקומו ויתישב במקום אחר, עכ״ל. ואולי הו״א כן עפ״י מ״ד בר״ה ט״ז ב׳ לחד מ״ד דשנוי מקום קורע גזר דינו של אדם קמ״ל דלא כן הוא בחייבי כריתות. וי״ל עוד דמפני דרשה זו ס״ל לחד מ״ד שם דשנוי מקום אין קורע גזר דינו של אדם, דאחרי דחזינן דבחייבי כריתות כן, הוא הדין בכל חייבי עונשין.
(תו״כ)
 
(ד) אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֙וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּכׇל⁠־טְמֵא⁠־נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר⁠־תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת⁠־זָֽרַע׃
Whoever of the seed of Aaron is afflicted with tzara'at or has an issue; he shall not eat of the holy things until he is clean. Whoever touches anything that is unclean by the dead, or a man whose seed goes from him,
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[טז]
תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג להלן פס׳ י, חגיגה ד:, ילקו״ש כאן. וראה ירושלמי יבמות פ״ח ה״א, ולהלן אות עו.
רמב״ם הל׳ תרומות פ״ז ה״י: כהן ערל אסור לאכול בתרומה מדין תורה. ובהל׳ חגיגה פ״ב ה״א: וכן הערל מאוס כטמא.
איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב, מתני׳: הערל (כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה) וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה וכו׳. גמ׳: תניא א״ר אליעזר, מנין לערל שאין אוכל בתרומה וכו׳, רבי עקיבא אומר אינו צריך, הרי הוא אומר איש איש, לרבות הערל (כטמא אצל אכילת תרומה, דבהאי קרא תרומה כתיב דכתיב (להלן פס׳ ז) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, והיינו תרומה דסגי ליה בהערב שמש) וכו׳, ואימא לרבות את האונן וכו׳, אמר קרא איש איש, איזהו דבר שישנו באיש ואינו באשה, הוי אומר זה ערלות. (יבמות ע. עא.)
[יז]
בבכורות ג: יתר עליהן אדם עיניו שתיהן גדולות וכו׳ גבי אדם הוא דכתיב איש איש מזרע אהרן, דבעינן איש שוה בזרעו של אהרן. ונראה שצ״ל הפסוק שנאמר במומי אדם, כל איש וגו׳ מזרע אהרן (לעיל כא,כא), וראה תו״ש שם.
איש איש מזרע אהרן, בין גדול בין קטן בין איש בין אשה. מזרע אהרן, בין כשר בין פסול. (לקח טוב)
[יח]
ראה תו״כ פסוק ג.
וטמאתו עליו... והוא צרוע או זב, למדנו שטומאתו האמורה בתורה בפסוק של מעלה, בטומאת גופו הכתוב מדבר. (לקח טוב)
[יט]
ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וראה מכות יד: ותו״ש תזריע פי״ב אות עא.
רמב״ם הל׳ תרומות פ״ז ה״א: כהן טמא אסור לאכול תרומה, בין טמאה בין טהורה, שנאמר איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל, איזהו קדש שאוכלין אותו כל זרע אהרן זכרים ונקבות, הוי אומר זו תרומה.
איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל, מתני׳: הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה. גמ׳: וכל הטמאים כו׳ מנא הני מילי, א״ר יוחנן משום ר׳ ישמעאל, אמר קרא איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב וגו׳, אי זהו דבר ששוה בזרעו של אהרן (בזכרים ונקבות דאילו קדשי קדשים הניתנים לכהנים אין נאכלים אלא לזכרי כהונה), הוי אומר זו תרומה. ואימא בחזה ושוק (דשלמים הניתן לכהנים ונאכל לנשיהן וכו׳, והני הוא דאסר רחמנא לטמאים משום דקדשים נינהו אבל תרומה לא), אינה בחוזרת (בת כהן אלמנה מישראל וזרע אין לה דאמר בפרק אלמנה כשהיא חוזרת חוזרת לתרומה ואין חוזרת לחזה ושוק), תרומה נמי אינה בחללה, חללה לאו זרעו דאהרן היא. (יבמות ע. עד.)
[כ]
כ״ה ברש״י כריתות ב. ד״ה פסח ומילה, שאזהרת קדש נלמד מהפסוק כאן. וראה תו״ש ויקרא פ״ה אות ע.
– וראה להלן אות קכח לרבות את הסך (בכלל בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר) ואת השותה.
בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר, ת״ר, מנין שאין הכתוב (פרשת קרבן עולה ויורד שחייבתו קרבן על הטומאה) מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו (שאין מחייבו על מגע אלא א״כ אוכל באותה טומאה קדש או נכנס למקדש), ודין הוא, הואיל והזהיר וענש על הטומאה (זדון טומאה) וחייב קרבן על הטומאה (שגגת טומאה), מה כשהזהיר וענש על הטומאה לא הזהיר וענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו (שנאמר (במדבר ה, ג) ולא יטמאו את מחניהם, הרי זה אזהרת מקדש, בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר, הרי אזהרת קדש, כי את מקדש ה׳ טמא ונכרת (במדבר יט, כ), הרי עונש הקדש, והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו׳, (ויקרא ז, כ) הרי עונש קדש), אף כשחייב קרבן על הטומאה לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו וכו׳. (שבועות ו:)
[כא]
ילקו״ש כאן ורמז תקמח, ראה תו״כ, וראה להלן אות כז.
עד אשר יטהר והנגע בכל טמא נפש, וממאי דהאי עד אשר יטהר עד דאיכא הערב שמש (ותו לא דאמר לעיל מחוסר כפורים מותר בתרומה), אימא עד דמייתי כפרה, לא ס״ד דתנא דבי ר׳ ישמעאל בזב בעל שתי ראיות (לאו בר קרבן הוא) ובמצורע מוסגר (נמי לאו בר קרבן הוא) הכתוב מדבר, דומיא דטמא נפש, מה טמא נפש דלאו בר כפרה הוא, הני נמי דלאו בני כפרה נינהו. (יבמות עד:)
(ד-ה) [כב]
ב״ק כה:, ילקו״ש כאן, ורמז תקלט. וראה תו״ש שמיני פי״א אות קלח, קלט, ומצורע פט״ו אות סז.
בכל טמא נפש... אשר תצא ממנו שכבת זרע... בכל שרץ, נאמר בגד ועור בשרץ (ויקרא יא, לב) ונאמר בגד ועור במת (במדבר לא, כ), מה בגד ועור האמור בשרץ לא טימא אלא טווי ואריג, אף בגד ועור האמור במת לא טימא אלא טווי ואריג, ומה בגד ועור האמור במת טמא כל מעשה עזים, אף בגד ועור האמור בשרץ טמא כל מעשה עזים וכו׳ ומופנה וכו׳, לאיי, אפנויי מופני, מכדי שרץ איתקש לשכבת זרע דכתיב איש אשר תצא ממנו שכבת זרע וסמיך ליה איש אשר יגע בכל שרץ, וכתיב ביה בשכבת זרע (ויקרא טו, יז) וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע, בגד ועור דכתב רחמנא בשרץ ל״ל, ש״מ לאפנויי. ואכתי מופנה מצד אחד וכו׳, דמת נמי אפנויי מופנה, מכדי מת איתקש לשכבת זרע דכתיב והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע, וכתיב בשכבת זרע וכל בגד וכל עור, בגד ועור דכתב רחמנא במת ל״ל ש״מ לאפנויי. (שבת סד.)
[כג]
ראה להלן אות כד.
– רמב״ם הל׳ אבות הטומאות פ״ד ה״ב: השרץ אב מאבות הטומאות, מטמא אדם וכלים במגע. ובפ״ה ה״א: שכבת זרע מאבות הטומאות, מטמאה אדם וכלים במגע.
אשר תצא ממנו שכבת זרע... אשר יגע בכל שרץ, בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת, מנין למצורע בימי ספורו (בשבעה ימים שבין טהרת הציפורים להבאת קרבנותיו) שמטמא אדם, אמר לו הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם. א״ל דילמא טומאה בחבורים שאני (כגון בגדי לבושו הרי הן כמוהו, אבל שאר בגדים הנוגע בהן וכן אם יגע באדם לא מטמא) וכו׳, אמר ליה ואלא שרץ דמטמא אדם מנלן, לאו משום דמטמא בגדים, א״ל שרץ בהדיא כתיב ביה, או איש אשר יגע בכל שרץ. אלא שכבת זרע דמטמא אדם מנלן, לאו משום דהואיל ומטמא בגדים מטמא אדם, א״ל שכבת זרע נמי בהדיא כתיב ביה או איש לרבות את הנוגע. (בבא בתרא ט:)
[כד]
נדה מא:, ילקו״ש כאן. ורמז תקסח.
– רמב״ם הל׳ אבות הטומאות פ״ה ה״א: שכבת זרע מאבות הטומאה וכו׳ ואחד הנוגע בה ואחד הרואה אותה בבשרו שניהן ראשון לטומאה דין תורה. וכמה שיעורה לנוגע בכעדשה ולרואה בכל שהוא.
אשר תצא ממנו שכבת זרע... אשר יגע בכל שרץ, אמר רב חנילאי משום ר״א בר״ש שכבת זרע לרואה במשהו לנוגע בכעדשה וכו׳. אמר רב פפא כתנאי (נוגע אי במשהו אי בכעדשה), מנין לרבות נוגע בש״ז ת״ל או איש (קס״ד מאו איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא ילפינן), ופליגי תנאי בעלמא, דאיכא דאמרי דון מינה ומינה, ואיכא דאמרי דון מינה ואוקי באתרא. למ״ד דון מינה ומינה, מה שרץ בנגיעה אף ש״ז בנגיעה, ומינה, מה שרץ בכעדשה אף ש״ז בכעדשה. ולמ״ד דון מינה ואוקי באתרא, מה שרץ בנגיעה אף ש״ז בנגיעה, ואוקי באתרא, מה ש״ז לרואה במשהו אף לנוגע במשהו. א״ל רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא, ממאי דמאו איש דשרץ קמרבי ליה, דילמא מאו איש אשר תצא ממנו שכבת זרע קמרבי ליה, ודכו״ע דון מינה ומינה (ואפילו למ״ד דון מינה ומינה הוה במשהו דהא נגיעה מראיה יליף ודכו״ע דון מינה ומינה הוה, דהכא ליכא פלוגתא דאוקי באתרא דהא מיניה וביה יליף) שיילינהו לתנאי, איכא דתני כרב פפא ואיכא דתני כרב הונא בריה דרב נתן. (נדה מג:)
[דִּבּוּרָא דֶאֱמֹר פֶּרֶק ד]
[א]
׳זֶרַע אַהֲרֹן׳ – אֵין לִי אֶלָּא זַרְעוֹ שֶׁלְּאַהֲרֹן;
אַהֲרֹן עַצְמוֹ מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְהוּא״.
״וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר״ – אוֹכְלִין הֵן יִשְׂרָאֵל בַּמַּעֲשֵׂר טְבוּלֵי יוֹם, אַהֲרֹן וּבָנָיו מְנַיִן?
וְדִין הוּא: מָה, אִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵינָן אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה בִּמְעֹרְבֵי שֶׁמֶשׁ, הֲרֵי הֵן אוֹכְלִין בַּמַּעֲשֵׂר טְבוּלֵי יוֹם, אַהֲרֹן וּבָנָיו, שֶׁהֵן אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה בִּמְעֹרְבֵי שֶׁמֶשׁ, אֵינוֹ דִין שֶׁיֹּאכְלוּ בַמַּעֲשֵׂר טְבוּלֵי יוֹם?
יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַכָּתוּב, אַהֲרֹן וּבָנָיו מִקּוֹל וָחֹמֶר.
[ב]
״עַד אֲשֶׁר יִטְהָר״ – יָכֹל עַד שֶׁיָּבֹא בַמַּיִם?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר״ (ויקרא כ״ב:ז׳), מַה טַּהֲרָה אֲמוּרָה לְמַטָּן, בִּיאַת שֶׁמֶשׁ, אַף כָּן בִּיאַת שֶׁמֶשׁ.
[ג]
״וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ״ – אֵין טְמֵא נֶפֶשׁ אֶלָּא מַגָּע.
״אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״ – זֶה בַּעַל קֶרִי.
מְנַיִן לְרַבּוֹת הַנּוֹגֵעַ בְּשִׁכְבַת זֶרַע?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אוֹ אִישׁ״.
גְּבַר גְּבַר מִזַּרְעָא דְּאַהֲרֹן וְהוּא סְגִיר אוֹ דָאִיב בְּקוּדְשַׁיָּא לָא יֵיכוֹל עַד דְּיִדְכֵּי וּדְיִקְרַב בְּכָל טְמֵי נַפְשָׁא אוֹ גְּבַר דְּתִפּוֹק מִנֵּיהּ שִׁכְבַת זַרְעָא.
Any man of Aharon's offspring who has leprosy or an unclean effusion shall not eat of the consecrated things until he be clean; and whosoever touches any unclean animal, or a man whose seed goes from him,
אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע
גְּבַר גְּבַר מִזַּרְעָא דְּאַהֲרֹן וְהוּא סְגִיר אוֹ דָּאִיב בְּקוּדְשַׁיָּא לָא יֵיכוֹל עַד דְּיִדְכֵּי וּדְיִקְרַב בְּכָל טְמֵי נַפְשָׁא אוֹ גְּבַר דְּתִפּוֹק מִינֵּיהּ שׁוּכְבַת (ח״נ: שִׁכְבַת) זַרְעָא
מִזֶּרַע אַהֲרֹן – מִזַּרְעָא ולא מִבְּנֵי
א. כאן תרגם ״אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן״ – ״מִזַּרְעָא דְּאַהֲרֹן״ אבל לעיל תרגם ״דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן... אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם״ (ויקרא כא יז) ״גְּבַר מִבְּנָךְ״ [ולא: מִזַּרְעָךְ]. לטעם ההבדל עיין לעיל ״אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ״ (ויקרא כ ב).
בי״ת היחס מועתקת כצורתה
ב. בי״ת ״בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל״ (ויקרא כב ד) משמעה ״מִן״, כתרגום רס״ג: ״בקדשים, מִן הקדשים״. לפי זה מתבקש לתרגם ״בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל״ – ״מִקּוּדְשַׁיָּא לָא יֵיכוֹל״. ואולם כבר נתבאר לעיל ״בְּיוֹם מָשְׁחוֹ״ (ויקרא ז לו) שבדרך כלל אין ת״א מפרש את בי״ת היחס אלא מעתיקה כצורתה. לכן תרגם ״בְּקוּדְשַׁיָּא לָא יֵיכוֹל״.
טְמֵא נֶפֶשׁ – טְמֵי או טְמֵא?
ג. ברוב הנוסחים ״וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ״ – ״וּדְיִקְרַב בְּכָל טְמֵי נַפְשָׁא״ אבל בכמה נוסחים ״בְּכָל טְמֵא נַפְשָׁא״, וכן גרס יא״ר אצלנו וגם בפרשת נשא. לכן הקשה, מדוע כאן תרגם ״בְּכָל טְמֵא נַפְשָׁא״ וכן בפרשת נשא ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה... ״וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״ (במדבר ה ב) ״וְכֹל דִּמְסָאַב לִטְמֵא נַפְשָׁא״, אבל בקרבן פסח בפרשת בהעלותך תרגם ״אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם״ (במדבר ט ז) ״אֲנַחְנָא מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״? והקושי כפול: מדוע שם תרגם טְמֵי ובאחרים טְמֵא? ולמה רק בקרבן פסח הוסיף ״נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״? לשאלה השנייה כתב: ״והייתי סבור שהוסיף נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא מפני שנכתב בה לְנֶפֶשׁ אָדָם. אלא שהוקשה לי מן הפרשה הסמוכה: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ (במדבר ט י) גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יְהֵי מְסָאֵב לִטְמֵי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״? לכן החליט על פי הרמב״ם שת״א רמז להלכה שטמא מת מקריב קרבן פסח.⁠
הלכות ביאת המקדש פרק ד י-יג: ״כל קרבנות הציבור קבוע זמנם, לפיכך כולן דוחין את השבת ואת טומאת המת... כיצד דוחה את הטומאה? הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאין למת... הרי זה יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולן לעזרה. אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון זבין וזבות ונדות [ויולדות] וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהן, לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ואף על פי שנעשה בטומאה... ופסח שבא בטומאה ודחקו טמאי מת ונכנסו להיכל פטורין, אף על פי שלא הותרו אלא לעזרה, הואיל ואין אני קורא בהם אל מחוץ למחנה תשלחום הרי אלו פטורין״.
ומכיוון שבקרבן פסח משה נשאל מה דינו של טמא מת, תרגם את שאלתם ״אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם״ - ״אֲנַחְנָא מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״, וכן את תשובת משה ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ״ – ״גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יְהֵי מְסָאֵב לִטְמֵי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״, כי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא רומז שמדובר בטמא מת דווקא.⁠
ואף שחז״ל דרשו ״אין לי אלא טמא מת שאר טמאים מנין? ת״ל או בדרך רחוקה״ (ספרי במדבר, פיסקא סט) ואם כן גם שם היה לו לתרגם ״לְנֶפֶשׁ אָדָם״ – ״לִטְמֵי נַפְשָׁא״ [ולא: נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא]? השיב יא״ר: הואיל ובספרי שם כתבו ״איש איש כי יהיה טמא לנפש – זה דבר ששאל. או בדרך רחוקה – זה דבר שלא שאל״, לכן גם אונקלוס תרגם ״נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״, כי רק על כך שאלו.
ולכך רומז גם תרגום טְמֵי שנתייחד לעצמות אדם, כרש״י.⁠
רש״י במ׳ ה ב: ״טמא לנפש – דמסאב לטמי נפשא דאנשא. אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי״. ולא כ״לחם ושמלה״ שדווקא בקרבן פסח תרגם לִטְמֵי מפני שהקמץ ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ״ רומז לאדם ככתוב ״כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם״ (במדבר יט יג). ומה יענה לתרגום ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה... ״וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״ – ״וְכֹל דִּמְסָאַב לִטְמֵא נַפְשָׁא״?
ואולם בפרשתנו המדברת גם בשאר טומאות תרגם ״וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ״ – ״בְּכָל טְמֵא נַפְשָׁא״ [ולא: נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא], כי בכלל נֶפֶשׁ – גם נפש חיה ובהמה ו״טְמֵא נַפְשָׁא״ רומז גם למי שנטמא בטומאת נבלה. וכן בפרשת נשא ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה... ״וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״ (במדבר ה ב) ״וְכֹל דִּמְסָאַב לִטְמֵא נַפְשָׁא״, כי גם שם מדובר בשאר טומאות.⁠
ואף שרש״י פירש ״בכל טמא נפש – במי שנטמא במת״, ב״לחם ושמלה״ כתב שלדעת אונקלוס נכלל ב״נפש״ גם נפש בהמה והשווה פסחים סז ע״א: ״וכל טמא – לרבות טמא שרץ״. וברש״י: ״לרבות טמא שרץ – לשילוח, והוא הדין לנוגע בנבילה וכל טמאי מגע״.
והטעם שבאלה תרגם טְמֵא [ולא: טְמֵי] ״להפלגת הענין או לבאר שהוא הדבר בעצמו״, כלומר הואיל ובאלה מדובר בכל מיני טומאות נקט טְמֵא בלשון הכתוב ולא מְסָאָב כדרכו.
גבר גבר מן בנוי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בנוי״) גם נוסח חילופי: ״זרעה״.
דאהרן והוא מצרע או דייב
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דייב״) גם נוסח חילופי: ״דאיב״.
בקדשייה לא ייכול
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בקדשייה לא ייכול״) גם נוסח חילופי: ״מן קדשייה לא יאכל״.
עד זמן די ידכי ומן די יקרוב
בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״די יקרוב״) גם נוסח חילופי: ״דקרב״.
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די יקרוב״) גם נוסח חילופי: ״ודקרוב״.
בכל טמא נפש בר נש או
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בר נש או״) גם נוסח חילופי: ״דמית או״.
גבר די תפוק
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תפוק״) גם נוסח חילופי: ״יפוק״.
מנה תשמי(ע){ש} דזרע.
גבר טלי או גבר סיב מזרעא דאהרן והוא מצרעא או דייב בקודשייא לא יכול עד זמן דמידכי ודיקרב בכל סואבת בר נש או גבר דתיפוק מיניה שכבת זרעא.
Any man, young or old of the offspring of Aharon, who is a leper, or hath a running issue, shall not eat of things consecrated till he be clean: and whoever toucheth any uncleanness of man, or one from whom uncleanness hath proceeded,
איש צעיר או איש זקן מזרע אהרן והוא מצורע או זב בקדשים לא יאכל עד זמן שיטהר והנוגע בכל טומאת בן אדם או איש שתצא ממנו שכבת זרע.

רמז תרלד

אִישׁ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִכָּל זַרְעֲכֶם״. מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּל אִישׁ״. ״כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה׳ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה״ לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה׳ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה״, שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי חַיָּב כָּרֵת מִשּׁוּם טֻמְאָה אֶלָּא עַל הַשְּׁלָמִים בִּלְבַד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל הַקָּדָשִׁים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״. אוֹ אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא כַּיּוֹצֵא בִּשְׁלָמִים: מַה שְּׁלָמִים מְיֻחָדִין שֶׁנֶּאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים, הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בָּשָׂר״. [אֵין לִי אֶלָּא] שֶׁשְּׁיָרֵיהֶן נֶאֱכָלִין, עוֹלָה שֶׁאֵין שְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֶבַח״ כָּל מִינֵי זְבָחִים. לְרַבּוֹת הָעוֹפוֹת וְהַמְּנָחוֹת שֶׁאֵינָן מִינֵי זְבָחִים, עַד שֶׁאַתָּה מַרְבֶּה לְהָבִיא אֶת לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע, מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים״. יָכוֹל לֹא יְהוּ חַיָּבִין מִשּׁוּם טֻמְאָה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, וְדִין הוּא: וּמָה אִם פִּגּוּל שֶׁהוּא בְּקָבוּעַ וְכוּ׳ ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו״ טֻמְאַת הַגּוּף. אוֹ יָכוֹל טֻמְאַת בָּשָׂר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״טֻמְאָתוֹ, טֻמְאָתוֹ״ לִגְזֵרָה שָׁוָה, מַה טֻּמְאָתוֹ הָאָמוּר לְהַלָּן בְּטֻמְאַת הַגּוּף דִּבֵּר וְלֹא דִּבֵּר בְּטֻמְאַת בָּשָׂר, אַף טֻמְאָתוֹ הָאָמוּר כָּאן בְּטֻמְאַת הַגּוּף דִּבֵּר וְלֹא דִּבֵּר בְּטֻמְאַת בָּשָׂר. אָמַר רַבִּי: אִישׁ טֻמְאָתוֹ עָלָיו, בְּטֻמְאַת הַגּוּף דִּבֵּר וְלֹא דִּבֵּר בְּטֻמְאַת הַבָּשָׂר. רַבִּי (חִיָּא) [יוֹסִי] אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״קֳדָשִׁים״ בִּלְשׁוֹן רַבִּים, וְנֶאֱמַר ״טֻמְאָה״ בִּלְשׁוֹן יָחִיד. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו״, בְּטֻמְאַת הַגּוּף דִּבֵּר, וְלֹא דִּבֵּר בְּטֻמְאַת בָּשָׂר. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: לֹא דִּבֵּר אֶלָּא בְּמִי שֶׁהַטֻּמְאָה פּוֹרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ. ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא״ יָכוֹל מִצַּד הַזֶּה לַצַּד הַזֶּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִלְּפָנַי אֲנִי ה׳⁠ ⁠⁠״ בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֲנִי. ״זֶרַע אַהֲרֹן״ אֵין לִי אֶלָּא זֶרַע שֶׁל אַהֲרֹן, אַהֲרֹן עַצְמוֹ מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הוּא״. ״צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר״ אוֹכְלִין יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲשֵׂר טְבוּלֵי יוֹם. אַהֲרֹן וּבָנָיו מִנַּיִן, וְדִין הוּא: וּמָה אִם יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה בִּמְעֹרְבֵי שֶׁמֶשׁ הֲרֵי הֵם אוֹכְלִים הַמַּעֲשֵׂר טְבוּלֵי יוֹם, אַהֲרֹן וּבָנָיו שֶׁאוֹכְלִין בִּתְרוּמָה בִּמְעֹרְבֵי הַשֶּׁמֶשׁ אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהוּ אוֹכְלִין בְּמַעֲשֵׂר טְבוּלֵי יוֹם. נִמְצְאוּ: יִשְׂרָאֵל מִן הַכָּתוּב, אַהֲרֹן וּבָנָיו מִקַּל וָחֹמֶר. תָּנָא: הֶעָרֵל וְהַטָּמֵא פְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּה. בִּשְׁלָמָא טָמֵא, דִּכְתִיב: ״וּבָאתָ שָּׁמָּה, וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה״ כָּל שֶׁיֶּשְנוֹ בְּבִיאָה יֶשְׁנוֹ בַּהֲבָאָה, [וְכָל שֶׁאֵינוֹ בְּבִיאָה אֵינוֹ בַּהֲבָאָה]. אֶלָּא עָרֵל מְנָלָן, הָא מַנִּי רַבִּי עֲקִיבָא הִיא דְּמַרְבִּי עָרֵל כְּטָמֵא, דְּתַנְיָא: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אִישׁ אִישׁ״ לְרַבּוֹת הֶעָרֵל. תַּנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן לְעָרֵל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, נֶאֱמַר: ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״ בְּפֶסַח, וְנֶאֱמַר ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״ בִּתְרוּמָה, מַה תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר הָאָמוּר בְפֶסַח עָרֵל אָסוּר בּוֹ, אַף תּוֹשַׁב וְשָׂכִיר הָאָמוּר בִּתְרוּמָה עָרֵל אָסוּר בּוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״אִישׁ אִישׁ״ לְרַבּוֹת הֶעָרֵל. וְאֵימָא לְרַבּוֹת הָאוֹנֵן, אֲמַר קְרָא: ״זָר, וְכָל זָר״ זָרוּת אָמַרְתִּי לְךָ וְלֹא אֲנִינוּת. וְאֵימָא וְלֹא עֲרֵלוּת, הָא כְּתִיב ״אִישׁ אִישׁ״. וּמָה רָאִיתָ, מִסְתַּבְּרָא עֲרֵלוּת הֲוָה לֵהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מְחֻסַּר מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה בְּגוּפוֹ וְעָנוּשׁ כָּרֵת וְיֶשְׁנוֹ לִפְנֵי הַדִּבּוּר וּמִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת אוֹתוֹ. אַדְּרַבָּא אֲנִינוּת הֲוָה לֵהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ בְּכָל שָׁעָה וְנוֹהֵג בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים וְאֵין בְּיָדוֹ לְתַקֵּן עַצְמוֹ, הָנַךְ נְפִישָׁן. רָבָא אָמַר: בְּלָא הָנַךְ נְפִישָׁן נַמֵּי לָא מָצֵית אָמַרַת, דַּאֲמַר קְרָא: ״אִישׁ אִישׁ״ אֵי זֶהוּ דָּבָר שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּאִישׁ וְאֵינוֹ בְּאִשָּׁה, הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה עֲרֵלוּת. טָמֵא אֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. מְנָלָן, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: דַּאֲמַר קְרָא: ״אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן״ וְאֵי זֶהוּ דָּבָר שֶׁשָּׁוֶה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, הֱוֵי אוֹמֵר: ״זֶה תְּרוּמָה״, וְאֵימָא חָזֶה וְשׁוֹק, אֵינָהּ בַּחֲלָלִים. תְּרוּמָה נַמֵּי אֵינוֹ בַּחֲלָלִים, חֲלָלִים לָאו זַרְעָא דְּאַהֲרֹן הוּא. וּמִמַּאי דְּהַאי ״עַד אֲשֶׁר יִטְהָר״ עַד [דְּאִכָּא] הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, אֵימָא עַד דְּמַיְתֵי כַּפָּרָה, לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּזָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת וּבִמְצֹרָע מֻסְגָּר הַכָּתוּב מְדַבֵּר, דּוּמְיָא דִּטְמֵא נֶפֶשׁ דְּלָאו בַּר כַּפָּרָה. וְאֵימָא הָנֵי מִלֵּי דְּלָאו בְּנֵי כַּפָּרָה, אֲבָל דְּבַר כַּפָּרָה עַד דְּמַיְתֵי כַּפָּרָה, וְתוּ, הָא דְּתַנְיָא: טָבַל וְעָלָה אוֹכֵל בְּמַעֲשֵׂר, הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, הֵבִיא כַּפָּרָה בְּקָדָשִׁים, מְנָלָן, אָמַר רַב חִסְדָּא: תְּלָתָא קְרָאֵי כְּתִיבֵי (כָּתוּב בְּרֶמֶז תקמ״ח וּבְרֶמֶז תק״ב). ״בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר״ יָכוֹל עַד שֶׁיָּבֹא בְּמַיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר״ מַה טָּהוֹר הָאָמוּר לְמַטָּה בִּיאַת הַשֶּׁמֶשׁ, אַף טָהוֹר הָאָמוּר כָּאן בִּיאַת הַשֶּׁמֶשׁ. ״וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ״ אֵין טְמֵא נֶפֶשׁ אֶלָּא בְּמַגָּע. ״אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״ זֶה בַּעַל קֶרִי. מִנַּיִן לְרַבּוֹת הַנּוֹגֵעַ בְּשִׁכְבַת זֶרַע, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ אִישׁ״. הַזָּב וּבַעַל קֶרִי אֵין מְטַמְּאִין, עַד שֶׁתֵּצֵא טֻמְאָתָן לַחוּץ. כֵּיצַד, הָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה וְהִרְגִּישׁ שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ אֵבָרָיו, אוֹחֵז בָּאַמָּה וּבוֹלֵעַ אֶת הַתְּרוּמָה. זָב דִּכְתִיב: ״אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ״. בַּעַל קֶרִי דִּכְתִיב: ״אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״. אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵין גּוּפוֹ מַרְגִּישׁ בָּהּ, אֵינוֹ מְטַמֵּא. מַאי טַעֲמָא, ״שִׁכְבַת זָרַע״ אָמַר רַחֲמָנָא בִּרְאוּיָה לְהַזְרִיעַ. לִשָּׁנָא אַחֲרִינָא: כָּל שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ, אֵינָהּ מַזְרַעַת. הָא אִטַּמוֹיֵי מְטַמְּאָה קְרִי בְּעָלְמָא. אָמַר רַב פַּפָּא: נוֹגֵעַ בְּשִׁכְבַת זֶרַע אִי בְּכָל שֶׁהוּ אוֹ בְּכַעֲדָשָׁה, תַּנָּאִי הִיא. וּפְלִיגִי בְּעָלְמָא. דְּאִכָּא לְמַאן דְּאָמַר: דּוּן מִנַּהּ וּמִנַּהּ: מַה שֶּׁרֶץ בִּנְגִיעָה אַף שִׁכְבַת זֶרַע בִּנְגִיעָה, וּמִנַּהּ: מַה שֶּׁרֶץ בְּכַעֲדָשָׁה אַף שִׁכְבַת זֶרַע בְּכַעֲדָשָׁה. וְאִכָּא לְמַאן דְּאָמַר: דּוּן מִנַּהּ: מַה שֶּׁרֶץ בִּנְגִיעָה אַף שִׁכְבַת זֶרַע בִּנְגִיעָה, וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ: מָה רוֹאֶה בְּמַשֶּׁהוּ אַף נוֹגֵעַ בְּמַשֶּׁהוּ. אֲמַר לֵהּ רַב הוּנָא בְּרֵהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פַּפָּא: מִמַּאי דְּמֵ״אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ״ מַרְבֶּה לַהּ, דִּילְמָא מֵ״אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״ קָא מַרְבֵּי לַהּ, דִּלְכֻלֵּי עָלְמָא מִנַּהּ וּמִנַּהּ, שַׁיְלִינְהוּ לְתַנָּאִי, אִכָּא דְּתָנֵי כְּרַב פַּפָּא וְאִכָּא דְּתָנֵי כְּרַב הוּנָא בְּרֵהּ דְּרַב נָתָן.
אִי רַגֻלֵ מִן נַסלִ אהַרֻוןַ פִימַא הֻוַ אַבּרַץֹ אַוְ דַ׳אאִבֹּ פַלַא יַאכֻּלֻ מִןַ אלאַקדַאסִ אִלַי׳ אַן יַטהַרַ וַמַן מַסַּ נַגִסַא בִּמַיִּתֵ אַוְ כַ׳רַגַתּ מִנהֻ נִטפַתֻ אַלּאִנסַאלִ
איזה איש מן שושלת אהרן, בעת שהוא מצרע או זב, לא יאכל מן הקדשים, עד-שיטהר, ומי שנגע בגופו בטמאה, במת או שיצא ממנו טפות זרע ההולדה.
בכל טמא נפש – במי שנטמא במת.⁠
בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״מזרע אהרן – אין לי אלא זרעו, גופו מנין? תלמוד לומר: והוא צרוע. שיכול הואיל ומקריב אונן יקריב צרוע וזב, תלמוד לומר והוא. עד אשר יטהר – ביאת השמש. או אינו אלא טבילה? נאמר כאן יטהר, ונאמר למטה וטהר, ובא השמש וטהר (ויקרא כ״ב:ז׳). מה להלן ביאת שמש, אף כאן ביאת שמש.⁠״ ביאורים אלו חסרים בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא, שונצינו, סביונטה.
בכל טמא נפש [AND WHOSO TOUCHETH] ANY טמא נפש – This means: who touches a person who has become defiled by a corpse.
פס׳: איש איש
איש איש בין גדול בין קטן. בת״כ ליתא דרשה זו הן אמת כי קטן זב או צרוע אסור לאכול בתרומה. אבל לא מצאנו דרשה זו. ועיין (יבמות ע׳.) מרבה מאיש איש ישראל ערל:
בין גדול בין קטן בין איש בין אשה.
מזרע אהרן – בין כשר בין פסול.
והוא צרוע או זב – למדנו שטומאתו האמורה בתורה בפסוק של מעלה בטומאת גופו הכתוב מדבר.
בקדש לא יאכל עד אשר יטהר
אוכלין הם במעשר. פי׳ מעשר שני בירושלים:
אוכלין הן במעשר.
עד אשר יטהר – זה הערב שמש. וכן הוא אומר ובא השמש וטהר. מכאן אמרו טבל ועלה אוכל במעשר. הערב שמשו אוכל בתרומה. הביא כפרתו אוכל בקדשים.
והנוגע בכל טמא נפש – אין טמא נפש
אלא מגע. היינו שנגע באדם שנטמא במת הוא ראשון לטומאה:
אלא מגע:
עד אשר יטהר – ימי טהרתו.
UNTIL HE BE CLEAN. Until the days necessary for his cleansing have passed.
והוא צרוע או זב – לא זו אף זו קאמר לא מבעיא מצורע אלא אפילו זב אסור ולא מבעיא זב שטומאתו יוצאה מגופו אלא אפילו טמא מת אסור ולא מבעיא טמא מת שטמא טומאת ז׳ אלא אפילו בעל קרי שאינו טמא רק טומאת ערב אסור ולא מבעיא בעל קרי שהטומאה מגופו אלא אפילו טמא טומאת מגע אסור.⁠
שאוב מר״י בכור שור ויקרא כ״ב:ג׳.
עד אשר יטהר – מה טהרה האמורה למטה ביאת שמש אף כאן ביאת שמש.⁠
שאוב מהספרא.
והוא צרוע או זב, and he is afflicted with tzoraat, or has had involuntary seminal issue;⁠" The Torah here uses a form of construction known as lo zu af zu, "not only this but even that,⁠" meaning that not only the more severe affliction but even the relatively minor affliction is also a cause for the prohibition described, i.e. not to eat holy things. Not only a ritual impurity originating in one's own body is the cause of the prohibition but merely coming into contact with a corpse are similarly a cause for this prohibition. On the other hand, not only contact with a corpse but even a seminal emission from one's own body that can be purified by immersion in a ritual bath on the same evening, is also included in this legislation. Conversely, even a ritual impurity due merely to an external cause such as touching a corpse, is similarly triggering this prohibition.
עד אשר יטהר, "until he will become purified.⁠" A process completed by the setting of the sun. (Compare verse 7 in our chapter)
איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר – מהענין הזה למדנו שהוא מדבר בתרומה, לא בשאר קודשים. ולפי שכבר ייחס הטהרה באכילתה להערב השמש, כמו שזכר אחר זה, למדנו שהטבול⁠־יום שהעריב שמשו אוכל בתרומה, אף על פי שהוא מחוסר כפרה; ואולם בשאר הקודשים אינו אוכל מחוסר כפרה, כמו שקדם.
והנֹגע בכל טמא נפש – הוא טמא מת, והוא מטמא הנוגע בו, כמו שיתבאר בפרשת פרה.
או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע – כבר נתבאר בסוף פרשת מצורע שהבעל⁠־קרי הוא טמא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והנה לזה זכר באנשים הקדושים האלה טומאות שלא תשלוט עליהם גערה אמר איש איש מזרע אהרן הכהן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל והרי הם טומאות הכרחיות מצד טבע או חולי ואף ע״פ שבזיבה אמרו (יומא י״ח.) ארחיה דמיכלא יתיר׳ לאיתויי לידי זיבה לא בכל שעתא מתרחיש הכי ועל כל פנים לא תהי׳ הגערה חזקה כמו שלא נגער בסובלי הקדחת למה שיצאו משיטתן בהנהגת הבריאות, גם הנוגע בכל טמא נפש כי אין אדם ניצול מליגע ברוב האנשים הטמאים בנפש אדם או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע לאונסו שלא כיון לכך או שהיה בשעת תשמיש הכרחי.
בכל טמא נפש במי שנטמא במת. לא היה צריך לפרש זה אלא מפני שכתוב אחר זה או באדם אשר יטמא לו לפיכך פיר׳ פה במי שנטמא במת ויחוייב לפרש אותו במת עצמו אף על פי שמאמר אשר יטמא לו מורה על טמא מת לא במת עצמו:
(ד-ט) ואמר איש איש מזרע אהרן רוצה לומר אע״פ שיהיה מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר וכן אם נגע הכהן ההוא בכל טמא נפש או תצא ממנו שכבת זרע.
או שנגע בכל שרץ משמונת השרצים המפורשים בתורה או באדם אשר יטמא לו רוצה לומר כמו נדה וזב וזבה וצרוע וזה פירוש לכל טומאתו לכל אחד מכל טומאותיו.
כל נפש מהכהנים אשר זכר שנגע בכל אחת מהטומאות האלה לא יאכל מן הקדשים אבל יטמא עד הערב וגם אז לא יאכל אלא אחרי שירחץ את בשרו במים ובא השמש וטהר. ובזה האופן יאכל בקדשים הכהן כי לחמו הוא. וזה הוא דרך המפרשים בפירוש הפסוקים האלה.
ואפשר לפרשם באופן אחר והוא שאמר ראשונה כל איש אשר יקרב מזרעכם אל הקדשים רוצה לומר להקריבם על המזבח ולעבוד עבודה וטומאתו עליו ונכרתה שאז יהיה ענשו בכרת כי זהו עונש לבד לכהן העובד עבודה בטומאתו, אך האוכל קודש בטומאת הגוף אמר עליו איש צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והיה ענשו כמו שאמר ומתו בו כי יחללוהו הרי שהכהן טמא כשיעבוד וטומאתו עליו ענשו בכרת. והאוכל מן הקדשים בטומאתו מיתתו בידי שמים שהם דינים מתחלפים ועונשים משונים זה מזה.
[א] איש איש מזרע אהרן
[1] חגיגה פרק ראשון דף ד ע״ב (חגיגה ד:) [2] יבמות פרק שמיני דף ע ע״א (יבמות ע.), ודף עא ע״א ג, ודף עב ע״ב, ודף עד ע״א ב [3] מכות פרק שלישי דף יד ע״ב (מכות יד:) [4] בכורות פרק ראשון דף ג ע״ב (בכורות ג:), ופרק שישי דף מ ע״ב
[ב] עד אשר יטהר
מדפיסי ׳תולדות אהרן׳ כיום לא ציינו ציטוט זה וכמובן שלא את ההפניה ליבמות עד, ועה.
זה לשון הגמרא ביבמות עד ע״ב: וממאי דהאי ׳עד אשר יטהר׳ (מנין שמקרא זה הכתוב בכהן טמא שאסור בקדשים עד שיטהר) עד דאיכא הערב שמש? אימא: עד דמייתי כפרה! לא ס״ד, דתנא דבי ר׳ ישמעאל... עכ״ל.
זה לשון הגמרא ביבמות עה ע״א: ותלתא קראי בתרומה (על איסור אכילת קדשים עד שיטהרו) למה לי? צריכי, דאי מ׳עד אשר יטהר׳ לא הוה ידענא במאי (יטהר), כתב רחמנא ובא השמש וטהר, עכ״ל. הרי מבואר בשתי ההפניות שהציטוט מתוך הפסוק נדרש.
גם ׳התורה אור׳ על התלמוד לא ציין היכן מקרא זה כתוב בתורה. וככל הנראה בעקבותיו הלכו המדפיסים כיום.
[1] יבמות פרק שמיני דף עד ע״ב (יבמות עד:), ודף עה ע״א ב
[ג] והנגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא
[1] שבת פרק שישי דף סד ע״א (שבת סד.) [2] בבא קמא פרק שני דף כה ע״ב (בבא קמא כה:)
[ד] או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע
[1] שבת שם [2] בבא קמא שם [3] בתרא פרק ראשון דף ט ע״ב (בתרא ט:) [4] נדה פרק חמישי דף מג ע״ב (נדה מג:)
במי שנטמא במת. לא כל נפש שהוא טמא, ויהיה כולל כל טומאה, דזה לא יתכן, דאחריו כתיב שאר טומאות גם כן:
וְהַנֹגֵעַ֙: אין בגימ״ל פשט. [וְהַנֹּגֵעַ֙].
מזרע אהרן – הוצרך להזכירם פעם ב׳, לומר שהם דוקא הוא שישנם בהערב שמש, אבל קדשים שאוכלים ישראל שהם (השלמים) [מע״ש] אין צריכים הערב שמש כך דרשו בתורת כהנים.
ואומרו והוא צרוע, דרשו בתורת כהנים וזה לשונם אין לי אלא זרעו עצמו מנין תלמוד לומר והוא וגומר עד כאן. הנה בדין זה אי אפשר לומר מה שפירשנו בפסוק (כא ז) איש מזרעך כי ה׳ ישמרנו, לצד שיש כאן גם כן אשר תצא ממנו שכבת זרע, ואהרן מצינו שלא פירש מאשתו, ואם לא היה אומר והוא היה מקום לומר שאהרן יאכל הקדשים בטומאה תלמוד לומר והוא, וכיון שנתרבה אהרן נתרבו גם כן בניו, ומעתה פסוק ראשון שאמר איש מזרעך אשר יהיה בו מום ולא נתרבה אהרן אמור מעתה שאינו בכלל, והוא מטעם שהוא מובטח שישמרהו ה׳ לו ולבניו שלא יפול בהם מום, וכמ״ש.
מזרע אהרון, "from the seed of Aaron, etc.⁠" Why did this prohibition have to be mentioned a second time seeing that it was included in the overall directive in verse 3 that approaching holy things or holy places is forbidden on pain of the penalty of karet? Actually, the purification process for a priest afflicted with צרעת or זיבה or other impurity emanating from his body is not completed until sunset in order for him to be allowed to eat קדשי קדשים, sacrificial offerings of a kind forbidden to be eaten by an ordinary Israelite. If an ordinary Israelite had contracted the same kind of impurity he would be allowed to eat from the peace-offerings (a lower form of sanctity) as soon as he had immersed himself in a ritual bath without awaiting sunset. This is stated in Torat Kohanim. [I have not found it. Ed.]
והוא צרוע, "and he suffers from צרעת, the skin affliction, etc.⁠" On this word Torat Kohanim write. "From this wording I would only have known that the descendants of Aaron (or another High Priest) would be subject to this legislation. How do I know that the same legislation applies to the High Priest himself? Answer: This is why the Torah added the word והוא, 'and he himself.'" Thus far Torat Kohanim. In this instance we cannot apply what we explained on 21,7, that the words איש מזרעך imply that God would protect both Aaron and his sons from becoming afflicted with a מום, a physical blemish of the kind that disqualifies them from performing sacrificial service, seeing the Torah includes impurity caused by emission of semen, something which is not only natural but absolutely necessary in the fulfillment of the commandment to be fruitful and to multiply. We know for a fact that Aaron, -as opposed to Moses- did not separate from his wife and thereby avoid emission of semen. If the Torah had not added the word והוא I could have erred thinking that Aaron himself was permitted to eat sacrificial meat while in a state of such ritual impurities as are described in this verse. Once the Torah included Aaron in this prohibition his sons are automatically included in it also. As a result of these considerations, the earlier verse in which the Torah speaks about priests who suffer from a physical blemish and which did not include Aaron could have been interpreted as Aaron being exempted from this legislation in principle. Torat Kohanim therefore told us that the reason he is exempted is only that God promised that neither he nor his sons would suffer such a blemish.
מזרע אהרן – הוא עצמו מניין ת״ל והוא.
עד אשר יטהר – יכול מיד נאמר כאן וטהר ונא׳ להלן ובא השמש וטהר מה להלן ביאת שמשו אף כאן ביאת שמשו.
מזרע אהרן כו׳ בקדשים לא יאכל – אבל אוכל ישראל במעשר ק״ו לכהן ולהלן הוא אומר וכפר עליה הכהן וטהרה (הכל ביבמות ע״ד ע״ב) מכאן אמרו ג׳ טומאות ביולדת ובמצורע טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים [ובש״ס ארז״ל דפ׳ ראשון איש איש כו׳ בקדשים ממש ובדלאו בני כפרה זב בעל שתי ראיות דומיא דטמא נפש. נפש אשר תגע בו כו׳ במעשר. ובא השמש וטהר בתרומה וז״ש שני פעמים מן הקדשים וחלקן הכתוב שזה ברחיצה מיד וזה בביאת שמש. אבל לפי הת״כ הכל בתרומה וכמ״ש מזרע אהרן ששוה כו׳] לא יאכל עד אשר יטהר. על טומאה שיוצאת מגופו וכן על טומאת מגע הכל ענין אחד. אשר תצא ממנו. אין לי אלא תצא ממנו מנין לרבות הנוגע ת״ל או איש.
איש איש מזרע אהרן – הכהן. למעלה (ויקרא כא, יז) פירשנו בשם רמב״ן ז״ל למה לא נזכר אהרן עצמו בפרשת מומין. וכן כאן אמר הרב ז״ל שהחל דבר אל אהרן ואל בניו כי יתכן שיארע גם לאהרן טומאת מגע במת או בשרץ. אבל כאשר זכר צרעת וזיבה, חזר ואמר ״איש איש מזרע אהרן״, כי לא יארע זאת בגופו, כי מלאך ה׳ צבאות הוא.
והוא צרוע או זב – בין מצורע מוסגר בין מוחלט, בין זב בעל ראיה אחת, בין בעל שלש ראיות, בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר, כדין טהרה האמור בכל אחד מהן. כך היה נראה לפי פשוטו. ואם כן בכלל זה שאם טעון הבאת כפרה, לא יאכל בשום קדש עד שיביא קרבנו. אבל רבותינו
יבמות עד, ב.
קבלו שאפילו אותן שהן מחוסרי כפרה, כשטובלין אוכלין במעשר, העריב שמשם אוכלין בתרומה, הביאו כפרתן אוכלין בקדשים, וסמכוהו לשלשה כתובים. האחד, ״ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים״ (פסוק ו), הא אם רחץ יאכל, זהו למעשר. והשני, ״ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים״ (פסוק ז), וזהו לתרומה. והשלישי ביולדת שנאמר ״וכפר עליה הכהן וְטָהֵרָה״ (ויקרא יב, ח), למדנו שאינה טהורה עד אחר הבאת קרבן, הוא לקדשים. ואמרו שהפרשה הזאת מדברת בתרומה, ו״עד אשר יטהר״ כמו ״ובא השמש וְטָהֵר״, שאינו די בטבילה לתרומה אלא בהערב שמש. וגם פשט הכתוב יתכן כפי קבלתם ז״ל שעל כן זכר תחלה צרוע וזב, שיש בהן הצריכין לקרבן, ואמר עליהן ״בקדשים לא יאכל״, כולל קדשי מזבח ותרומה ומעשר, כל אחד כפי דרכו, מעשר בטבילה, ותרומה בהערב שמש, וקדשים בהבאת כפרה. על כן סָתַם ״עד אשר יטהר״ הכולל טבילה והערב שמש וקרבן, לכל אחד כדין טהרה הצריכה לו. אחר כך זכר הטומאות שאינן בהבאת קרבן, והבדיל בין טבילה להערב שמש, וכמו שיתבאר בעז״ה.
בכל טמא נפש – שנגע במי שנטמא במת.
תצא ממנו שכבת זרע – שטמא טומאת ערב, כמפורש למעלה (ויקרא טו, טז), וכן הנוגע בשכבת זרע, כמו שאמרו בתורת כהנים, ולכן סְמָכָן ששתיהן נגיעות.
והוא צרוע או זב – קבלו רבותינו שאפילו אותן שהם מחוסרי כפרה, כשטובלין אוכלין במעשר, העריב שמשן אוכלין בתרומה, הביאו כפרתן אוכלין בקדשים, ואמרו שהפרשה הזאת מדברת בתרומה, ועד אשר יטהר כמו ובא השמש וטהר, שאינו די בטבילה לתרומה אלא בהעריב שמש:
בכל טמא נפש – שנוגע במי שנטמא במת:
בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר – כל הפרשה מדבר בתרומה ופרטי׳ במעשר וקדשים (הגר״א) בין מצורע מוסגר דלאו בר קרבן הוא, בין מצורע מוחלט דבעי קרבן, בין זב בעל שתי ראיות דלאו בר קרבן הוא, בין זב בעל שלש ראיות דבעי קרבן, לא יאכלו בקדשים, בין קדשי מזבח בין תרומה בין מעשר עד אשר יטהר, כדין טהרה האמורה בכל אחד מהן, דהנך דבעי קרבן לא יאכלו קדשי מזבח עד אחר הבאת כפרתן, ואפילו הנך דלאו בני קרבן נינהו לא יאכלו מעשר עד אשר יטהר בטבילה. ותרומה לא יאכלו עד אשר יטהר בטבילה והערב שמש; בקדשים האמור כאן כולל קדשי מזבח תרומה ומעשר, וכן יטהר כולל הטהרה הצריכה לכל אחד. לאכילת קדשי מזבח הטהרה היא אחר הבאת כפרה, לאכילת מעשר הטבילה לבדה הוי׳ טהרה, ולאכילת תרומה הטבילה וביאת שמש נקראת טהרה. (עי׳ יבמות ע״ד ע״ה לתדר״י בזב בעל שתי ראיות ובמצורע מוסגר, ולתנא דפליג עליו בזב בעל ג׳ ראיות ובמצורע מוחלט ע״ש ובתוס׳ ד״ה דאי מעד).
איש איש מזרע אהרן וגו׳ בקדשים לא יאכל וגו׳ – איסור זה מתייחס לאכילת תרומה בטומאת הגוף (עיין יבמות עד.–:); שכן תרומה היא דבר ששווה בזרעו של אהרן. תרומה, יותר מכל שאר הקודשים, ניתנת באופן קבוע לכל משפחת אהרן בלבד. מעשר שני וקודשים קלים מותרים גם לזרים; קודשי קודשים מותרים רק לזכרי כהונה; חזה ושוק נאסרים לעולם לבת כהן משנישאת לזר (עיין פירוש להלן פסוק יג).
[ע]
איש איש מזרע אהרן והוא צרוע – מלת ״והוא״ זרה מאד, שלא יסמך בשום מקום מלת ״והוא״ (שהיא מלה שתחת השם) אל הנושא רק עם מלת ״אשר״ – ״לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה״, ״והאיש אשר הוא טהור״. [אם לא כשבא בסוף המשפט – ״אבינו מת במדבר והוא לא היה בעדת קרח״]. כי אם יאמר ״איש...והוא צרוע״ דינו כאומר ואיש והאיש צרוע, ולא יכין לדבר כן. ופירשו חז״ל שבא כן לרמז טומאה אל אהרן עצמו או הכהן גדול שעומד במקום אהרן. שאחר שאמר ״איש מזרע אהרן״ ולא אמר ״איש מכם״, שלא ליחס צרעת וזיבה לאהרן קדוש, וכמ״ש הרמב״ן גבי בעלי מום כנ״ל (סימן מד), רמזו ברמז במה שכתב ״והוא צרוע״ שמלת ״והוא״ אינו רומז על שם ״איש״, רק על שם ״אהרן״ הסמוך לו – אם אהרן צרוע, כמו ״ואיש אשר ישכב את אשה והיא שפחה נחרפת״ שמלת ״והיא״ רומז על אשה, לא על איש.
[עא]
בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר – בפרק הערל (דף עד ודף עה) מוקי לה ר׳ ישמעאל בזב בעל שתי ראיות ומצורע מוסגר, דומיא דטמא נפש, ו״עד אשר יטהר״ – עד הערב שמש. ומה שכתוב (פסוק ו) ״לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים״, הא רחץ טהור, מוקי לה במעשר. ומה שכתוב (פסוק ז) ״ובא השמש וטהר״ הוא לתרומה. ועוד יש שני פסוקים ביולדת – (א) ״עד מלאת ימי טהרה״ כיון שמלאו ימיה, טהרה, והוא לתרומה (ב)״וכפר עליה הכהן וטהרה״ היא לקדשים. נמצא יש על תרומה ג׳ כתובים. ומפרש דאי מ״עד אשר יטהר״ לא ידעינן במאי (אי בטבילה לחוד אי בהערב שמש לחוד), כתב ״ובא השמש וטהר״ (אחר ״אם רחץ בשרו במים״ דהיינו הערב שמש אחר טבילה). ואי ״ובא השמש״, הוה אמינא דאפילו דלאו בר כפרה, כתב ״עד מלאת״ דאפילו יולדת שמביאה כפרה טהורה לתרומה בהערב שמש. ואי כתב ״עד מלאת״ הוה אמינא הערב שמש אפילו בלא טבילה דשם לא נזכר טבילה, כתב ״עד אשר יטהר״ דמשמע טבילה כדמפרש קרא בתריה. ודעת תנא דחולק על ר׳ ישמעאל דקרא ״והוא צרוע או זב״ מיירי בזב בעל ג׳ ראיות ומצורע מוחלט ו״עד אשר יטהר״ עד דמייתי כפרה ממש, עיי״ש. ודעת הספרא מבואר שמפרש ״עד אשר יטהר״ על הערב שמש שאז יאכל תרומה. וקשה ליה קושיית התוס׳ שם דלכתוב ״עד מלאת ובא השמש״ ולא ״עד אשר יטהר״? ולא סבירא ליה כתירוץ התוס׳ דצריך ״עד אשר יטהר״ לאזהרה לטבול יום כי בס׳ תזריע (פרק א מ״ח) אמר ד״בכל קדש לא תגע״ מרבה תרומה. והרי יש אזהרה לטבול יום בתרומה. ולכן אמר דהאי ״עד אשר יטהר״ צריך למעוטי ישראל ממעשר. ופירשוהו רק איש מזרע אהרן לא יאכל בקדשים דידיה עד אשר יטהר בהערב שמש כמו שמפרש ״ובא השמש״, אבל איש מבית ישראל צרוע או זב אוכל טרם שיטהר, ודי ברחיצה לבד. וזה הכריח ממה שלא אמר ״איש מזרע אהרן והוא צרוע... והנוגע בכל טמא נפש... ובא השמש..⁠״. ועוד יתבאר בסימן שאחרי זה בדרך אחר.
[עב]
עד אשר יטהר – לא פירש במה יטהר כי סמך על סוף הדברים שמפרש באיזה אופן יטהר על ידי שירחץ במים ובא השמש ואז יטהר, לא קודם לכן. כן נראה לפי פשוטו. אמנם, ביבמות (שם) אמר דמה שכתוב ״ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים״, הא רחץ טהור, מיירי במעשר. ״ובא השמש וטהר״ מיירי בתרומה. ולהשוות שיטת הספרא עם הגמ׳ נראה שמה שכתוב בפסקא הקודמת אוכלים הן ישראל במעשר הוציא ממה שכתוב ״ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים״ וסבירא ליה שלכן חלקם הכתוב – איש מזרע אהרן צרוע או זב בקדשים דידיה, דהיינו תרומה, לא יאכל עד יטהר בהערב שמש (וזה נודע ממ״ש ״ובא השמש וטהר״ דמיירי בתרומה) אבל והנוגע בכל טמא נפש שהוא ישראל (כי זרע אהרן מובדלים מטומאת מת) לא יאכל מן הקדשים דידהו, שהוא מעשר שמותר לזרים, כי אם רחץ בשרו במים, הא רחץ טהור. ואהרן ובניו ידעינן מקל וחמר. ועתה פי׳ מ״ש ״בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר״ שמיירי בתרומה במה יטהר פי׳ ״ובא השמש וטהר״.
[עג]
והנוגע בכל טמא נפש – זה היה ראוי לכתוב אחר כך אצל ״או באדם אשר יטמא לו״ שמדבר מטומאת מת. ופירשוהו בספרא שסדר תחלה טומאת מגע טמא נפש, שאינו מטמא אלא במגע, וכן שכבת זרע ושרץ, ואחר כך מדבר מנבלה ומת שמטמא גם במשא. וזה שאמרו אין טמא נפש אלא במגע.
[עד]
אשר תצא ממנו שכבת זרע – בנדה (דף מג) פליגי בה מהיכן מרבה נוגע בשכבת זרע. לר״ה בריה דר״נ למד לה מן ״או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע״, ולרב פפא למד לה מן ״או איש אשר יגע בכל שרץ״. וזה מבואר על פי היסוד המונח אצלינו שמגדר החלוקה שתהיה שלמה מכל הצדדים. וכל מקום שבאו לפרש כל מיני החלוקות (שעל זה מורה מלת ״או״ שהיא מלת החלוקה בהכרח) שהכל נכנס תחת החלוקה וגם הבלתי מפורש נכניסהו תחת א׳ המינים המפורשים. למשל, פה חשבה התורה כל החלוקות – הנוגע בטמא נפש, איש אשר תצא שכבת זרע, הנוגע בשרץ. ובכל אחד כתוב מלת ״או״. זה מעיד שהיא חלוקה שלמה מינית ויתר הטומאות נכנסו בגדרם, ונוגע בשכבת זרע נכנס תחת אח׳ החלוקות ורמזה במלת ״או״ שפירושו כל הדומה לזה. ולרב הונא היא דומה יותר לבעל קרי כיון שטומאתה משום השכבת זרע ורמזה במלת ״או״ הכתוב בשכבת זרע, ולרב פפא דומה יותר לטומאת שרץ שזה נוגע וזה נוגע מה שאין כן בעל קרי רואה הוה.
בקדשים – היינו קדשי הגבול. ובזה מיירי בכל הפ׳ ואילך. מש״ה פירש כל מיני טומאות החמור חמור תחלה. מתחלה טומאת הגוף דחמור מטומאת מגע. וטומאת שבעה חמור מטומאת ערב. וזהו צרוע או זב – המה טמאי הגוף וגם שבעה.
והנוגע בכל טמא נפש – הוא טומאת שבעה לחוד. ופי׳ בכל טמא נפש בכל אופנים היינו עצם כשעורה של מת או כזית בשר המת.
[הרחב דבר: והכי פי׳ רבינא בפסחים די״ז א׳ הא דכתיב בחגי אם יגע טמא נפש בכל אלה. [ונראה דגם ר״נ ארב״א מודה לזה אלא דפליגי אי נעשה אוכל אה״ט לגבי אוכלין ומשקין]. ונראה דמה שת״א בס׳ במדבר ה׳ ב׳ וישלחו מן המחנה וגו׳ וכל טמא לנפש וכל דמסאב לטמי נפשא דאנשא. הכונה ל״ד נפש ממש שהוא מת שלם אלא כל דבר הפורש ממת והוא טמא כמו עצם או בשר. וכלשון המקרא כאן וע׳ פרש״י שם. ובת״כ תניא והנוגע בכל טמא נפש אין טמא נפש אלא במגע. היינו לאפוקי אוהל. ופי׳ שלא הוצרך הכתוב לפרש טמא נפש לרבות אפי׳ אינו נפש שלם. אלא עצם כשעורה שאינו מטמא אלא במגע ולא באוהל משא״כ כזית בשר או רובע עצמות הרי הן בכלל נפש ממש.]
או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע – הוא טומאת הגוף אבל רק טומאת ערב.
או איש וגו׳ – הוא טמא ואין הנוגע בו טמא, שלא כתוב ״באיש״.
הפסוק הקודם דיבר אל הכהנים בגוף נוכח, ועתה הוא עובר לגוף נסתר, ובמקום מכל זרעכם נאמר: ״מזרע אהרן״. היה זה במידה ידועה עלבון ונראה כקללה, אילו נאמר לאהרן ולבניו: ״מכל זרעכם והוא צרוע״ בגוף נוכח (השוה שמואל ב ג׳:כ״ט).
צרוע – כמו י״ג:מ״ד-מ״ה, י״ד:ג׳, ואילו י״ד:ב׳ ובספרי תנ״ך שאחרי זה: ״מצרע״ (השוה חלק א, עמוד רעג); השוה גם שמות ד׳:ו׳, במדבר י״ב:י׳. הכתוב פותח בטומאה החמורה ביותר, שמרחקת אותו מכל שלוש המחנות, אחרי⁠־כן בא ״זב״, שצריך לצאת רק משתי מחנות (חלק א עמוד ריג). אין הבדל בין מצורע מוסגר ובין מוחלט (חלק א, עמוד ריד), או בין ״זב״ בעל ראיה אחת לבין זב בעל שלוש ראיות (חלק א, עמוד רפח).
לא יאכל עד אשר יטהר – לא פורש מתי באה הטהרה הגמורה לענין אכילת קדשים. לעיל בפרשת טהרת המצורע נקבעו שלושה שלבי טהרה. אחרי הבאת ״שתי צפרים״ (ויקרא י״ד:ד׳), נאמר בי״ד:ח׳: ״ורחץ במים וטהר״; אולם טהרה זו מצומצמת ומתירה לבוא אל המחנה בלבד; אבל חייב לשבת מחוץ לאהלו (השוה חלק א, עמוד רעו). אחרי תום שבעת ימים, כך אמור שם (ויקרא י״ד:ט׳), ירחץ שוב וטהר. אך גם בזה עוד לא שלמה טהרתו, שהרי אחרי הבאת קרבנותיו נאמר (ויקרא י״ד:כ׳): ״וכפר עליו הכהן וטהר״. כמו⁠־כן נאמר ביולדת, י״ג:ז׳-ח׳, שרק אחרי שהקריבה קרבנה היא טהורה לגמרי. וכך – לבסוף – נאמר גם בזב (ויקרא ט״ו:י״ג): ״ורחץ בשרו במים חיים וטהר״, ובכל זאת יוצא משם בהשוואת פסוק טו לפסוק ל, שרק הקרבת הקרבן מביאה טהרה גמורה. ועל איזו טהרה מדובר כאן? חכמינו אומרים:⁠
יבמות ע״ד: לפי משנה נגעים י״ד:ג׳. השוה חלק א עמודים רט״ו, רנ״ב, רע״ו ורצ״ב.
״טבל ועלה אוכל במעשר. העריב שמשו אוכל בתרומה. הביא כפרתו אוכל בקדשים״. ואם כי אין למצוא כל זאת מפורש בכתובים, הרי ביאור פשוט של הכתובים מביא אותנו למסקנה זו.
עד אשר יטהר – וודאי כוונתו הטהרה הסופית, שבאה באחדים מבין הטמאים רק בהבאת הכפרה. ומסתבר ש״בקדשים״ מתכוון לאכילת הקרבנות, שהרי על קדשים אחרים לא דיבר הכתוב עדיין. אלה נזכרים מקצתם בויקרא כז ומקצתם בבמדבר יח. במצות ״ראשית בכורי אדמתך״ (שמות כ״ג:י״ט, ל״ד:כ״ו) לא נרמז, שהם שייכים לכהן. ואם בפסוק ז הותר לאכול מן הקדשים תיכף אחרי הרחיצה והערב שמש, הרי גם שם הכוונה קודם⁠־כל לקדשים, אולם שם מדובר על טמאים שאינם טעונים קרבן. והראיה לכך, כי צרוע וזב (פסוק ד רישא) שטעונים קרבן הובדלו מן הטמאים האחרים (פסוקים ד סיפא עד ז). ולפי זה כאילו כתוב היה מפורש בתורה, שמחוסר כיפורים אסור בקדשים (על-דבר ״כי לחמו הוא״, פסוק ז, ראה להלן), אולם מכיון שמכל-מקום מביאה הטבילה את הטהרה אפילו לזב ולמצורע (ויקרא י״ד:ח׳, ט״ו:י״ג), מוכרחים אנו להודות, שגם אלה מותרים בקדשים אחרי הטבילה, וכמובן רק אחרי הערב⁠־שמש. והנה ברור שלאכילת קרבנות, שהם קדשים שהכהנים זוכים משולחן גבוה, יש צורך בקרבן טהרה, ואילו קדשים אחרים, שאינם נחשבים לאשי ה׳, מותר לאכול בלי הבאת כפרה. ולפי זה די לתרומה ולביכורים וכיוצא בהם בטבילה והערב שמש. שאכילת מעשר שני אינה טעונה אפילו הערב שמש, זאת אפשר להסיק בעקיפין מזה, שרק כאן בקדשים, שהם לחמו של כהן, דרוש ״ובא השמש וטהר״; ואילו מעשר, שאיננו בחינת לחם הכהן, וגם לא בא מן המזבח, נאכל אחרי הרחיצה בלבד. ואפשר שכאן מכוּון הדיבור לאו דווקא אל קרבנות, אלא לקדשים אחרים שהיו נהוגים אז, שביחס אליהם צריך לנהוג לפי החוקים, שנקבעו אחרי⁠־כן לתרומה, כגון תרומות, בכורות וכיוצא בהן; ולפי זה מוסב ״עד אשר יטהר״ (בפסוק ד רישא) אל הריפוי והרחיצה. ההפרדה בין צרוע וזב ובין שאר הטמאים מתבארת גם בזה, שהללו נשארו זמן ממושך בטומאתם, היינו עד שמתרפאים.
והנוגע בכל וגו׳ – מי שנוגע בטמא⁠־מת, טמא רק עד הערב; וטמא⁠־מת עצמו טמא שבעת ימים וטעון טהרה על⁠־ידי הזיה במי חטאת (במדבר י״ט:י׳-י״ב).
איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב – למ״ד בפרק הערל דבמצורע מוחלט וזב בעל ג׳ ראיות ומחוסר כפרה הוא, נראה דכתוב קרא על זרע אהרן שאע״ג, שהכהן מקריב הקרבן ומצוה לאוכלו, דכתיב המקריב יאכלנה, ומקצתה מצוה שהמקריב יאכלנה (תוס׳ פרק החולץ דף מ׳), לא אכיל עד דמייתי כפרתו. אך ניחזי איך הקריב והלא הוא צרוע או זב וטומאה היוצאת מגופו לא אישתראי בצבור, וצ״ל שהקריב בצבור כשהוא מחוסר כפורים, ומחו״כ דזב ומצורע לאו כזב דמי והוי כטומאת מגע דהותרה בצבור. ובזה פליגי תנאי זבחים י״ז, יעו״ש ודו״ק. ולפי פשוטו יתכן, דהכונה איש איש מזרע אהרן, היינו בדבר דשייך לזרע אהרן בקדשי מקדש אינו נאכל עד אשר יטהר בקרבנותיו דמחוסר כפורים אינו אוכל, אבל בדבר דאינו שייך לזרע אהרן, כמו פסח, שאין לכהן כלום משכחת דמחוסר כפורים אוכל בהן, וזה בפסח הבא בטומאה, דמחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי ואוכל בטומאה, אבל בשאר קרבנות צבור, כמו שתי הלחם וכבשים, ולחם הפנים, דנאכלין לכהנים אינן נאכלים בטומאה ומחוסר כפורים אסור בהן לאכול ודו״ק.
ובתו״כ אין לי אלא זרע אהרן אהרן עצמו מנין ת״ל והוא צרוע או זב. פירוש והוא קאי עליו. עיין ק״א. ולפ״ז צ״ע על הא דפריך בירושלמי הוריות פ״ב הל׳ ו׳ ר׳ יצחק שאל מעתה לא יטמא בצרעת שאינו ראוי לבוא לידי דלות וכן דלי דלות, דהא קרא מפורש דאהרן נטמא בצרעת. וצ״ע. ואלולי דמסתפינא אמינא, דט״ס נפל בירושלמי וצ״ל לא יטהר בצרעת, פירוש, שתגלחת וצפרים ודאי מביא, רק דינו דיום השמיני, היינו הבאת כפרה אינו מביא. ודו״ק. ועיין בחידושי סוף מנחות בלקוטים.
איש איש – לרבות את הערל שאסור בתרומה
כלומר ערל ישראל, והוא כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה, ולכן לא נמול הוא, והוי דינו לתרומה כמו טמא, אבל ערל עובד כוכבים מותר ליגע בקדשים, וזו דרשת ר׳ עקיבא בגמ׳, ור׳ אליעזר יליף זה בגז״ש מתושב ושכיר כפי שיבא לקמן בפסוק י׳. ורמב״ם בפ״ו ה״י מתרומות הביא בענין זה הדרשה דר״א, ולא ידעתי למה, כי הלא קי״ל הלכה כר״ע מחבירו, וגם מתבאר מכ״מ בגמ׳ בפ׳ הערל דסתמא דגמ׳ והרבה אמוראים קבלו דרשת ר״ע, וגם הרבוי בכלל מלשון איש איש היא דרשה מצויה ורגילה בש״ס, וצ״ע.
(יבמות ע׳.).
איש איש – אין לי אלא איש, אשה מניין ת״ל (פ׳ ג׳) מכל זרעכם.⁠
ומבואר בכ״מ בגמ׳ דשם זרע כולל גם נקבות.
(תו״כ)
איש איש – עיין מש״כ בפרשה הקודמת בפ׳ כ״א בבאור הדרשה מזרע אהרן סוף אות קנ״ד,
מזרע אהרן – אין לי אלא זרע אהרן, אהרן עצמו מניין, ת״ל והוא צרוע או זב.⁠
דמלת והוא אינו דבוק כ״כ, ויותר פשוט הול״ל אשר הוא צרוע, ודריש ע״ד רמז דוהוא מוסב על אהרן דסליק מיניה, ועיין מש״כ בפרשה הקודמת ריש פסוק י״ח בדרשה כי כל איש.
(תו״כ)
בקדשים לא יאכל – באיזו קדשים אמרה תורה – בתרומה, מנה״מ, אמר ר׳ יוחנן, דאמר קרא איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר, איזה הוא דבר ששוה בזרעו של אהרן הוי אומר זו תרומה.⁠
ר״ל איזה הוא דבר ששוה בזכרים ובנקבות הוי אומר זו תרומה, אבל קדשי קדשים הנתנים לכהנים אין נאכלין אלא לזכרי כהונה, ואע״פ דגם חזה ושוק של שלמים הנתנים לכהנים אוכלין גם נשותיהם כדכתיב (פ׳ שמיני) תאכלו וגו׳ אתה ובניך ובנותיך, וא״כ אפשר לאוקמי האי קרא בחזה ושוק, ורק בהו אסר רחמנא לטמאים משום דקדשים נינהו אבל תרומה לא, אך באמת א״א לומר כן, אחרי דמבואר בסמוך (פ׳ י״ג) בהמשך על דין פסוק זה דבת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה חוזרת לבית אביה לאכול ממה שהוא אוכל וקי״ל דאינה חוזרת לחזה ושוק, כפי שיתבאר שם, וא״כ ע״כ לא איירי פסוק זה בחזה ושוק, דא״כ היתה חוזרת באלמנותה גם לחזה ושוק כיון דדין שיבת אלמנה וגרושה מוסב ונמשך לפסוק זה כמבוא, וע״כ איירי רק בתרומה.
(יבמות ע״ד.)
והנוגע בכל טמא נפש – מלמד שאין טמא נפש אלא במגע.⁠
מפרש בזה טעם המשך לשון הפסוק, דלשון זה היה ראוי לכתוב בפסוק הסמוך אחר או באדם אשר יטמא לו שמדבר מטומאת מת, ולכן מפרש דלכן קבע לשון זה כאן מפני שמתחלה מסדר טומאת מגע, היינו טמא נפש שאינו מטמא אלא במגע, וכן ש״ז ושרץ, ואח״כ מדבר מנבילה ומת שמטמאין גם במשא, וזהו שאמר אין טמא נפש אלא במגע.
(תו״כ)
 
(ה) אוֹ⁠־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכׇל⁠־שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא⁠־ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא⁠־ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ׃
or whoever touches any creeping thing whereby he may be made unclean, or a man of whom he may take uncleanness, whatever uncleanness he has;
מקבילות במקראתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[כה]
ברש״י שם כתב שהלימוד הוא מהפסוק וכל אשר יגע בו הזב (ויקרא טו,יא, וראה תו״ש שם אות מא).
רמב״ם הל׳ טומאת מת פ״א ה״ג: טומאת מגע האמורה בכ״מ בין במת בין בשאר המטמאים הוא שנגע האדם בבשרו בטומאה עצמה, בין בידו בין ברגלו בין בשאר בשרו. ואפילו בלשונו ה״ז נטמא.
אשר יגע בכל שרץ, אמר עולא הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא אצל השרץ, מאי טעמא, אשר יגע בו אמר רחמנא (דמלשון נגיעה דכתוב בשרץ הוא דריש. תוס׳ נדה מג. ד״ה למימרא), והאי נמי בר נגיעה הוא (כידיו הוא בגלוי, שהרי מוציא לשונו ונוגעין בו בגלוי, הילכך נגע שרץ בלשונו טמאהו). (קדושין כה.)
[כו]
ראה תו״ש מצורע פט״ו אות פ.
רמב״ם הל׳ טומאת מת פ״ב ה״א: וכן כזית מבשר המת בין לח בין יבש כחרש, מטמא כמת שלם.
לכל טמאתו, מתני׳: דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין. גמ׳: ובשר המת מנלן, אמר ר״ל אמר קרא לכל טומאתו, לכל טומאות הפורשות ממנו (לא שנא לח ולא שנא יבש). רבי יוחנן אמר או בעצם אדם או בקבר (במדבר יט, טז) אדם דומיא דעצם מה עצם יבש אף כאן יבש. מאי בינייהו, איכא בינייהו דאפריך אפרוכי (שיבש יותר מדאי, לר׳ יוחנן טהור דדומיא דעצם בעינן ועצם לא מיפרך). (נדה נד: נה.)
[ד]
״אֲשֶׁר יִגַּע בְּ...שֶׁרֶץ״ – אֵין לִי אֶלָּא הַשֶּׁרֶץ, מְנַיִן לְרַבּוֹת אֶת הַנְּבֵלָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״בְּכָל שֶׁרֶץ״.
״אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשֵּׁעוּרִין, ״אָדָם״, זֶה הַמֵּת.
״טֻמְאַת אָדָם״ (ויקרא ז׳:כ״א), זֶה טְמֵא מֵת.
״טֻמְאָתוֹ״ – לְרַבּוֹת זָבִים וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת.
אֵין לִי אֶלָּא יְמֵי חָמְרָן, יְמֵי קוֹלָן מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״לְכֹל טֻמְאָתוֹ״, ״אֲשֶׁר יִטְמָא״, לְרַבּוֹת בּוֹעֵל נִדָּה.
״לוֹ״ – לְרַבּוֹת בּוֹלֵעַ נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר.
אוֹ גְּבַר דְּיִקְרַב בְּכָל רִחְשָׁא דְּיִסְתָּאַב לֵיהּ אוֹ בַאֲנָשָׁא דְּיִסְתָּאַב לֵיהּ לְכֹל סְאוֹבְתֵיהּ.
or a man who touches any reptile that makes him unclean, or a man who makes him unclean bv any of his uncleanness,
אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ
אוֹ גְּבַר דְּיִקְרַב בְּכָל רִחְשָׁא דְּיִסְתָּאַב לֵיהּ אוֹ בֶאֱנָשָׁא דְּיִסְתָּאַב לֵיהּ לְכֹל סְאוֹבְתֵיהּ
אֲשֶׁר יִגַּע... בְאָדָם – בטמא מת ולא במת עצמו
א. הטומאות נזכרות כאן בסדר יורד, מהחמור אל הקל. בפסוק הקודם ״צָרוּעַ אוֹ זָב... וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״ – אבות הטומאה. אבל כאן ״אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ״ – הנוגע הוא ראשון לטומאה. לכן מסתבר שגם ״אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ״ – משמעו שנגע בטמא מת והנוגע הוא ראשון לטומאה. ומסתבר שזו גם כוונת ת״א: ״אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע... בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ״ – ״אוֹ גְּבַר דְּיִקְרַב... בֶּאֱנָשָׁא דְּיִסְתָּאַב לֵיהּ״, שנגע בטמא מת ולא במת עצמו. אבל רש״י לא פירש כך וכבר העיר רא״ם על דבריו.⁠
מכיוון שבפסוק הקודם פירש רש״י ״בכל טמא נפש – במי שנטמא במת״, פירש כאן ״או באדם – במת״, ״אף על פי שמאמר אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ מורה על טמא מת, לא במת עצמו״ (רא״ם).
יִטְמָא – דְּיִסְתָּאַב ולא יְהֵי מְסָאַב
ב. זה אחד מששה פסוקים שבהם תיבת יִטְמָא מתורגמת דְּיִסְתָּאַב. כנגד זאת בכל שאר היקרויות יִטְמָא היא מתורגמת יְהֵי מְסָאַב כגון לעיל ״כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא״ (ויקרא יא לא), ״וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא״ (ויקרא יא לב), ״וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא״ (ויקרא יא לו), ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה... הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא״ (ויקרא יא לט) – ״יְהֵי מְסָאַב״. לביאור העניין ראה לעיל בפסוק ״לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ״ (ויקרא ה ג) ״דְּיִסְתָּאַב בַּהּ״.
או גבר די יקרוב בכל שרץ די יסתאב ליה או בר נש די יסתאב ליה בכל
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בכל״) גם נוסח חילופי: ״לכל״.
ס(ב)אובתיה.
או גבר דיקרב בכל ריחשא דיסתאב ליה או באינשא דמית דיסתאב ליה ולכל סובתיה בחייוי.
or who toucheth any reptile that maketh unclean, or (the corpse of) a dead man which maketh unclean, or any of the uncleanness of his life,
או איש אשר יגע בכל שרץ שיטמא לו או באדם שמת שיטמא לו ולכל טומאתו בחייו.

רמז תרלה

מַפָּץ בְּשֶׁרֶץ מִנַּיִן, וְדִין הוּא: וּמַה פַּכִּין קְטַנִּים שֶׁטְּהוֹרִין בְּזָב טְמֵאִין בְּשֶׁרֶץ, מַפָּץ שֶׁטָּמֵא בְּזָב אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָמֵא בְּשֶׁרֶץ. [אֶלָּא] מַפָּץ בְּמֵת מְנָלָן, דְּתַנְיָא: נֶאֱמַר ״בֶּגֶד וְעוֹר״ בְּשֶׁרֶץ, וְנֶאֱמַר ״בֶּגֶד וְעוֹר בְּמֵת״, מַה בֶּגֶד וְעוֹר הָאָמוּר בְּשֶׁרֶץ מַפָּץ טָמֵא בּוֹ, אַף בֶּגֶד וְעוֹר הָאָמוּר בְּמֵת מַפָּץ טָמֵא בּוֹ. מֻפְנֶה, [דְּאִי לָא מֻפְנֶה] אִכָּא לְמִפְרַךְ: מַה לְּשֶׁרֶץ שֶׁכֵּן מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה תֹּאמַר בְּמֵת שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא בִּכְזַיִת. לָאיִי אַפְנוֹיֵי מֻפְנֶה. מִכְּדִי שֶׁרֶץ אִתַּקַּשׁ לְשִׁכְבַת זֶרַע, דִּכְתִיב: ״אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״, וּסְמִיךְ לֵהּ: ״אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ״, וּכְתִיב בֵּהּ בְּשִׁכְבַת זֶרַע: ״וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע״, בֶּגֶד וְעוֹר דְּכָתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי שֶׁרֶץ לָמָּה לִי, שְׁמַע מִנַּהּ לְאַפְנוֹיֵי. וְאַכַּתִּי מֻפְנֶה מִצַּד אֶחָד הוּא, דְּמֵת נַמֵּי אַפְנוֹיֵי [מֻפְנֶה]: מִכְּדִי מֵת אִתַּקַּשׁ לְשִׁכְבַת זֶרַע, וּכְתִיב בֵּהּ בְּשִׁכְבַת זֶרַע: ״וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע״, בֶּגֶד וְעוֹר דִּכָתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי מֵת לָמָּה לִי, שְׁמַע מִנַּהּ [לְאַפְנוֹיֵי. וַהֲוָה] מֻפְנֶה מִשְּׁנֵי צְדָדִין. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: דּוּן מִנַּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: דּוּן מִנַּהּ וּמִנַּהּ מַאי אִכָּא לְמֵימַר, אֲמַר קְרָא: ״וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ כָּל טֻמְאוֹת שֶׁאַתָּה מְטַמֵּא בְּמֵת לֹא יְהוּ פְּחוּתִים מִשִּׁבְעָה.
אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ – אֵין לִי אֶלָּא בְּשֶׁרֶץ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַנְּבֵלָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּכָל שֶׁרֶץ״. ״אֲשֶׁר יִטְמָא״ לְרַבּוֹת אֶת הַשִּׁעוּרִין. ״בְאָדָם״ זֶה הַמֵּת. ״אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ״ זֶה טְמֵא מֵת. ״טֻמְאָתוֹ״ לְרַבּוֹת זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. אֵין לִי אֶלָּא יְמֵי חֻמְרָן, יְמֵי קֻלָּן מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל טֻמְאָתוֹ״. ״אֲשֶׁר יִטְמָא״ לְרַבּוֹת בּוֹעֵל נִדָּה. ״לוֹ״ לְרַבּוֹת אוֹכֶלֶת נִבְלַת עוֹף טָהוֹר.
וַאִי רַגֻלֵ דַנַא בִּכֻּלִ דַבִּיבֵּ סַבִּילִהִ אַן יַנגַסַ מִנהֻ אַוְ בִּאִנסַאןֵ סַבִּילִהִ אַן יַנגַסֻ מִנהֻ עַלַי׳ דֻרֻובִּ נִגסַתִהִ
ואיזה שהוא איש התקרב לכל רומש שדרכו להטמא ממנו, או באדם שדרכו להטמא ממנו, לפי דרכי טמאתו.
בכל שרץ אשר יטמא לו – בשיעור הראוי לטמא, בכעדשה.
[בכל שרץ אשר יטמא לו – כגון שמנה שרצים.
באדם אשר יטמא לו – טמא מת, זב, ומצורע.]⁠
לפי כ״י לייפציג 1, הביאורים המוסגרים הם תוספת ר׳ שמעיה מפי רש״י (״מ״ר. כ״מ מכתי׳ רבנו שמעיה״). התוספת מופיעה בלי ציון גם בכ״י לונדון 26917.
או באדם – במת.
אשר יטמא לו – בשיעורו לטמא, וזהו כזית.
לכל טומאתו – לרבות נוגע בזב, וזבה, ונדה, ויולדת.
בכל שרץ אשר יטמא לו [OR WHOSOEVER TOUCHETH] ANY PROLIFIC CREATURE BECAUSE OF WHICH (לו) HE MAY BE MADE UNCLEAN – This means: who touches any שרץ of the minimum size that is capable of communicating uncleanness, viz., a particle of the size of a lentil (cf. Sifra, Emor, Chapter 4 4; Chagigah 11a).
או באדם OR A HUMAN BEING – a dead person (Sifra, Emor, Chapter 4 4).
אשר יטמא לו BY WHOM HE MAY BE MADE UNCLEAN – i.e. by touching the minimum size of a portion of the dead person which is capable of transmitting uncleanness, and this is, a portion as large as an olive (Mishnah Oholot 2:1).
לכל טמאתו WHATSOEVER UNCLEANNESS HE HAS – This is intended to include in the prohibition of eating holy things one who has touched a man or a woman who has an issue, or who has touched a נדה or a woman in childbirth (Sifra, Emor, Chapter 4 4).
פס׳: או איש אשר יגע בכל שרץ
לרבות את הנבלה. בכל שרץ רבויא הוא:
לרבות את הנבלה.
או באדם אשר יטמא לו – לרבות כל טומאת האדם. טומאת מת וטומאת זבין וזבות ונדות ויולדות.
לכל טומאתו – בועל נדה:
אשר יטמא לו – בשבילו, כמו: אמרי לי אחי הוא (בראשית כ׳:י״ג).
WHEREBY HE MAY BE MADE UNCLEAN. The word lo means whereby.⁠
Lo literally means to him, or to it. Hence Ibn Ezra's comment.
Compare the word li (of me)⁠
Li literally means to me.
in say of me: He is my brother (Gen. 20:13).
או באדם אשר יטמא לו – כגון אדם אב הטומאה, שאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, כגון זב ומצורע וטמא מת.
או באדם אשר יטמא לו – OR A MAN OF WHOM HE MAY TAKE UNCLEANNESS – Like a person who is a primary source of impurity, for a person does not receive impurity except from a primary source of impurity, like one who has a discharge or tzara'at or impurity stemming from death.
אשר יטמא לו – בשבילו,⁠
שאוב מאבן עזרא.
בשביל השרץ כמו הבה נתחכמה לו (שמות א׳:י׳), על העץ אשר הכין לו (אסתר ו׳:ד׳), וארץ מתקוממה לו (איוב כ׳:כ״ז).
אשר יטמא לו, "whereby he may become ritually unclean;⁠" the word לו in this verse means בשבילו, "on its account,⁠" on account of the creeping animal. It is parallel to Exodus 1,10, where Pharaoh exerted his people to outsmart the Israelites since he could not outnumber them and said: הבה נתחכמה לו, "let us instead try to be smarter than it,⁠" i.e. "on account of its numerical superiority.⁠" It is also similar to Esther 6,4: אשר הכין לו, "which he had prepared on his account.⁠" (On Mordechai's account, in order to hang him from that gallows). Our author cites more parallels.
או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו – הם השמונה שרצים הנזכרים בפרשת ויהי ביום השמיני.
או באדם אשר יטמא לו לכל טֻמאתו – כמו בועל נדה, ואשר ירוק בו הזב, והנוגע במשכבו ומושבו, ושאר הטומאות בכללם אשר יִטמא בהם האדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וכן אמר או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו כי לא באנשים הפחותי׳ המתעסקי׳ בטומאות השרצים דבר הכתוב רק במי שיטמא במה שהותר או חוייב אליו להטמא בו כגון שהוכרח להמית את השרץ וליגע בנבלתו להציל עצמו או זולתו או אם יגע באדם שיטמא בשרץ עצמו או בשאר הטומאות ההכרחיות או הבאות באונס כי מעתה אין עליהם אשם על טומאותם ואינן צריכין להביא עליה כפרה רק שיטמאו עד העביר טומאתן מהם כל אחד לפי טומאתו ואחר יוכשרו. והזהירם עוד מהנבלה והטרפ׳ מהעוף לפי שהותרה מכללה במליקה. והזכיר׳ הכא מפני שהיא מטמא בגדים בבית הבליעה הצריכים גם כן שמור בטומאתה.
והנה זכר בשני העניינים האלה זירוז הדורות הבאים במומין איש מזרעך לדורותם ובטומאה אמור אליהם לדורותם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם איש איש מזרע אהרן והוא צרוע וגו׳ לפי שהכהנים שהיו באותו הדור היו מועטים וממה שיאמן בבני אהרן ובניהם ובני בניהם הנמצאי׳ בימים ההם לא היה בהם בעל מום ולא זב ומצורע שכלם היו תמימים וטהורים.
בכל שרץ אשר יטמא לו בשיעור הראוי לטמ׳ בכעדשה. כדתניא בת״כ אשר יטמא לו לרבות את השעורין דהיינו אם נגע בכזית מן המת או מן הנבלה ובכעדש׳ מן השרץ אסור לאכול בקדשי׳ דלא תימא דוקא הנונע במת כשהוא שלם ובנבלה כשהוא שלם ובשרץ כשהוא שלם אז אסור לאכול בקדשים אבל הנוגע בכזית מן המת או מן הנבלה ובכעדשה מן השרץ אף על פי שהוא טמא אינו אסור באכילת קדשים תלמוד לומר אשר יטמא לו אפילו כשיעור המטמא לו דהיינו בכזית מן המת או מן הנבלה ובכעדשה מן השרץ אם נגע בהן אסור לאכול קדשים ואם תאמר מהיכן למדו לומר זה אי מייתורא דקרא מדהוה ליה למכתב או איש אשר יגע בכל שרץ ותו לא וכתב אשר יטמא לו לרבות את השעורין דילמא לאו לשעור הוא דאתא אלא לומר לך באי זה שרץ אמרתי באחד משמונה שרצים האמורים בתורה שהם החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת שהנוגע בהם במותם יטמא ולא בשאר שרצים יש לומר אי משום הא לא צריך קרא דמסתמא באותן שמנה שרצים קמיירי דאי בשאר שרצים למה הוא אסור באכילת קדשים הא לית בהו טומאה כל עיקר ועוד דבר הלמד מענינו היא במה הכתוב מדבר בטמא נפש ובטומאת שכבת זרע שהם טמאים אף שרץ בטמאים קמיירי:
אשר יטמא לו בשעורו וזהו כזית. דאל״כ אשר יטמא לו למה לי מאו באד׳ לכל טומאתו שמעינ׳ ליה ועוד מדבר הלמד מעניינו כדלעיל אבל בת״כ דרשו אשר יטמא לרבות בועל נדה לו לרבות בולע נבלת עוף טהור משום דקשיא להו לפרושי אשר יטמא לו בשעורו דההוא מאשר יטמא לו דשרץ נפקא דמה לי נוגע בשעור כעדשה דשרץ מה לי נוגע בשעור כזית דמת וזהו שאמרו גבי אשר יטמא לו דשרץ לרבו׳ את השעורין את השעור לא נאמר אלא את השעורין לרבות כל השעורין לא שנא שעור כעדש׳ דשרץ ל״ש שעור כזית דמת ורש״י ז״ל מפני שלפי פשוטו של מקרא ראוי שיהי׳ פירוש אשר יטמא לו בתרא כפי׳ אשר יטמא לו קמא ברח מהדרש שדרשו בו בת״כ לרבות בועל נדה ובולע נבלת עוף ופיר׳ אותו בשעורו כדלעיל ולא חשש אם הוא מובן ממה שכתו׳ בשרץ כי הכתו׳ פעם יכתוב הרבוי על כל מין ומין ופעם יכתוב אותו על מין אחד בלבד וילמדו ממנו שאר המינים וכי האי גונא אמרו בפסחים בפר׳ כל שעה גבי בערב תאכלו מצות דמוקי לה רבי יהודה לטמא ושהיה בדר׳ רחוקה דסלקא דעתך אמינא הואיל ופסח לא אכיל מצה נמי לא אכיל קמשמע לן וקאמר ליה רבי שמעון טמא לא גרע מערל ובן נכר דכתיב בהו לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל מצה ומרור ורבי יהודה כתיב בהאי וכתי׳ בהאי פירוש אף על גב דטמא ושהיה בדרך רחוקה מצי למילף מערל ובן נכר דלא גרע מינייהו אעפ״י כן נכתב בשניה׳ אבל בפרשת ויקרא עולה ויורד דכתי׳ ביה או כי יגע בטומא׳ אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה פירש שם ואשר יטמא לרבות הנוגע בבועל נדה בה לרבות בולע נבלת עוף טהור מפני שאין שם חילוף פירושים באשר יטמא כדהכא:
לכל טומאתו לרבות נוגע בזב וזבה נדה ויולדת. שאף על פי שאינם מטומאת מת דמיירי ביה קרא דאו באדם אשר יטמא לו מכל מקום הן בכלל לכל טומאתו שכל אלה טומאות אדם הן:
נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה לענין הטומאה הזהיר כאן שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת אכילה בבית הבליעה אסור לאכול בקדשי׳. פירו׳ לא שבא להזהיר על אכילתה אלא לענין הטומא׳ בא להזהיר ולומר שאם אכל נבלה הרי הוא טמא באכילתה ואסור לאכול קדשים ונבלה זו כרחך בנבלת עוף טהור קמיירי דאי בנבלת בהמה מאי טעמא כתב בה לא יאכל לטמאה בה דמשמע דוקא באכילה הוא מטמא בה ולא במגע ומשא והלא נבלת בהמה מטמאה במגע ומשא אלא על כרחך לומר שבנבלת עוף קמיירי שאינה מטמאה אלא באכילה ולא במגע ומשא כדנפקא לן ממיעוט בה שדרשו אין לה טומאה אלא מה שאמר בה דהיינו האכילה אבל לא טומאת מגע וטומאת משא וזהו מה שכיון רש״י ז״ל במה שאמר שאין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת אכילה כלומר שמכיון שתלה הכתוב את טומאתה באכילה דוקא שמע מיניה בנבלת עוף קמיירי שאין בה טומאת מגע ומשא אלא טומאת אכילה וא״ת למה לא הוכיח שבנבלת עוף קמיירי מדמטמאה באכילה דאלו נבלת בהמה אינה מטמאה באכילה כדנפקא לן ממיעוט בה שדרז״ל בה אתה מטמא באכילתה ולא בנבלת בהמה יש לומר משום דהך דרשא דבה אתה מטמא באכילתה ולא בנבלת בהמה אינו אלא אחר פירוש המקרא הזה הוא מדבר בנבלת עוף ולא בנבלת בהמה וזה אינו מתבאר אלא מאידך דרשא שדרשו בה אין לך אלא האמור בה שהוא טומאת אכילה אבל לא טומאת מגע וטומאת משא שמכאן משמע שבנבלת עוף קמיירי דאילו בהמה מטמאה במגע ובמש׳ ולפיכך כשרצה להוכיח שבנבלת עוף קמיירי לא הוכיח רק ממה שדרשו במיעוט בה אין לך אלא האמור בה ולא בטומאת מגע ומשא ולמדנו עוד שנבלת עוף זו בנבלת עוף טהור קמיירי מדכתיב בה טרפה דמשמע שיש במינו טרפה דאילו נבלת עוף טמא אין במינו טרפה ומה שאמר אלא טומאת אכילה בבית הבליעה ולא אמר אלא טומאת אכילה סתם הוא לאפוקי קודם הבליעה ואחר הבליעה שקודם הבליעה אף על פי שהיא בתוך פיו הרי הוא טהור כדתניא בתורת כהנים יכול תטמא בגדים בתוך הפה תלמוד לומר נפש אשר תאכל אבית נפש הוא מטמא ולא בתוך הפה ושאחר הבליעה אף על פי שעדיין היא בתוך מעיו שלא נתעכלה אינו מטמא בה כדתניא בתורת כהנים יכול תהא מטמאה בגדים בתוך המעים תלמוד לומר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר ופירשו בגמרא בפרק בהמה המקשה מי לא עסקינן דאכל סמך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא וטהר ופרש״י ז״ל מי לא עסקינן אפילו באוכל נבלה סמוך לשקיע׳ החמה דעדיין הוא במעיו ולא נתעכלה וקא מטהר ליה קרא בהערב שמשא אלמא מכיון שנבלעה בתוך המעים הרי היא כמעוכלת לענין לטמא וליכא למימר דטעמיה הוא משום דמגע בית הסתרים לא מטמא ותוכו של אדם בית הסתרים הוא דאם כן תטמאנו במשא כדאמרי׳ בפרק יוצא דופן נהי דטומאת בית הסתרים במגע לא מטמיא במשא מיהא מיטמיא אלא לאו שמע מינה בליעתה היא מעכבתה מלטמא ולא מפני שהיא בת הסתרים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[א] או איש אשר יגע בכל שרץ
[1] שבת שם [2] בבא קמא שם [3] בתרא שם [4] נדה פרק חמישי דף מג ע״ב (נדה מג:) ב
כשיעור הראוי לטמא בכעדשה. רצונו לומר, שלא תאמר אפילו בפחות מכשעור נמי מטמא. ובתורת כהנים איתא שם ״אשר יטמא לו״ ׳לרבות השיעורים׳. אבל ליכא למימר דהאי ״אשר יטמא לו״ דכתיב רצונו לומר דוקא ח׳ שרצים האמורים בפרשת שמיני, לאפוקי אחריני שאינם מטמאים, זה אינו, דודאי כיון דאין שרצים מטמאין רק הני, פשיטא בהני שמנה שרצים איירי קרא (כ״ה ברא״ם):
כשעירו הראוי לטמא וזהו כזית. דאם לא כן, ״אשר יטמא לו״ למה לי. אבל בתורת כהנים לא דרשו גבי אדם ״אשר יטמא לו״ לרבות השעורין. ונראה דרש״י מפרש הכתוב למעוטי, כלומר דוקא בשיעור הראוי לטמא, ולא בפחות, ולמדך בזה שיש שיעור לטומאה. והשתא לא קשה למה צריך לכתוב גבי שרץ וגבי אדם, מפני שאין השיעורין שוים, וזהו פשטיה דקרא. אבל בתורת כהנים לא דריש אותו רק לרבוי, שלא תאמר דוקא שרץ שלם, וכיון דקרא רבי חדא, אין צריך לרבות גבי מת, ולפיכך כל השיעורים ילפינן מדכתיב גבי שרץ ״אשר יטמא לו״, דכיון דגלי גביה חדא שאין צריך שלם, הוא הדין בכל אחריני אין צריך דבר שלם. ומה שלא דרשו בתורת כהנים למעט פחות משיעור, מפני שדרשו זה בתורת כהנים בפרשת שמיני ממקום אחר (ראו לעיל יא, לא) ״אשר יגע בהם״, יכול בכולו, תלמוד לומר ״וכי יפול מהם״ (ראו שם שם לב), אי ״מהם״ יכול ממקצתו, תלמוד לומר ״בהם״, הוי אומר מקצתו שהוא ככולו, וזהו כעדשה, שתחלת בריאת החומט הוא בכעדשה. והרי למדו שיעור ממקום אחר, וקרא דהכא לא אתא למעט, רק לרבוי. ובתורת כהנים עוד ״בכל שרץ אשר יטמא לו״ לרבות נבילה. ורש״י לא הביאו, מפני שהוא מפרש הכתוב למיעוט, ולא לרבוי:
בכעדשה. דאל״כ לא לכתוב אלא איש אשר יגע בכל שרץ ותו לא ואשר יטמא לו ל״ל אלא דלא תימא דוקא נוגע בשרץ שלם:
במת. וא״ת והלא טומאת מת צריך שבעה וכאן כתיב שלא צריך אלא רק הערב שמש כמו טומאת שרץ שנ׳ יטמא עד הערב. וי״ל דלא בא אלא ללמד טומאת מת מטומאת שרץ שצריך הערב שמש שלא תאמר משנכנס מקצת היום שבעה הוא טהור לפי שמקצת היום ככולו. מצאתי:
כזית. דאל״כ אשר יטמא לו ל״ל מאו באדם לכל טומאתו שמעינן ליה:
נוגע בזב. שאע״פ שאינם מטומאת מת שמיירי ביה קרא מ״מ הם בכלל לכל טומאתו שכל אלה טומאת אדם הם:
A lentil. Otherwise Scripture should have written only "Anyone who touches any creeping creature,⁠" and nothing more. Why does it write "that causes impurity to him"? So that you do not say that [he is impure] only if he touched a complete creeping creature.
A dead body. You might ask: Impurity imparted by a dead body requires seven days [for the person to become pure], yet here it is written that one only requires for the sun to set [for the person to become pure, which is] like the impurity imparted by a creeping creature where it is written, "He will be impure until the evening"? The answer is that we are only deriving [the law of] the impurity imparted by a dead body from [the law of] the impurity imparted by a creeping creature regarding the necessity for the sun to set. So that you do not say that once as soon as the seventh day begins he is pure, [on the basis] that part of the day is considered the whole day. I found this.
An olive's-bulk. Otherwise, why write "Which causes uncleanness to him"? This would [already] be implied in "Any person ... [with] whatever impurity he has.⁠"
This includes one who touches a zov. Even though this is not the uncleanness imparted by the dead that the verse is discussing, nonetheless it is included in "whatever impurity he has,⁠" since all these are human impurities.
או בכל שרץ – נבילה מניין ת״ל או איש. או באדם כו׳ עיין רש״י ז״ל. אשר יטמא לו. לרבות בועל נדה אם נא׳ קלות למה נא׳ חמורות שיכול על החמורות בחטאת ואם נאמר חמורות כו׳.
לכל טמאתו – לרבות ימי קריו. אשר תגע בו. במגע מטמא בועל נדה ולא במשא.
בכל שרץ אשר יטמא לו – שהן שמנה שרצים המטמאים במותם, המפורשים בפרשת ״ויהי ביום השמיני״ (ויקרא יא, כט-לב). אבל רבותינו
תורת כהנים.
דרשוהו על השעורין, שאם נגע בכזית מן המת או מן הנבלה, ובכעדשה מן השרץ, שהן שעוריהן לטומאה, אסור באכילת קדשים.
או באדם אשר יטמא לו – לפי הפשט שנגע בזב או במצורע, נדה וזבה, שהרי כל המנויין הן בעלי טומאת ערב, וזהו ״אשר יטמא לו״, כלומר שנגע באדם טמא, כמו ״בכל שרץ אשר יטמא לו״. כי על המת אין לומר ״אשר יטמא לו״, שכל מת מטמא, והנוגע במת שטמא שבעה וצריך הזאה שלישי ושביעי, אין צורך שיזכירנו הכתוב, כי מפורשת טהרתו בפרשת חקת
במדבר יט, א-כב.
לענין ביאת מקדש ששוה עם אכילת קדשים. ואם הזכירו, היה צריך להזכיר טומאת שבעה והזאה, כי איך יאמר אחריו ״נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב״? אבל בתורת כהנים דרשו ״⁠ ⁠׳אדם׳, זה המת. ׳לכל טומאתו׳, לרבות זבין וזבות נדה ויולדת״. ואין ספק שמלת ״אדם״ כולל גם המת, והדין אמת.
לכל טומאתו – לכל מיני טומאה שאדם מטמא כגון זב ומצורע ובועל נדה, כשנגע באחד מבעלי הטומאות הללו דינו כמפורש בענין.
לכל טומאתו – באחת מכל טומאותיו, טמא מת, או מצורע, או זב, וכיוצא.
בכל שרץ אשר יטמא לו – שמונה שרצים המטמאים במותם:
או באדם אשר יטמא לו – שנגע בזב או במצורע נדה וזבה, והנוגע במת אין צורך שיזכירנו הכתוב, כי מפורש טהרתו בפרשת חקת לענין ביאת מקדש ששוה עם אכילת קדשים, ואם הזכירו היה צריך להזכיר טומאת שבעה והזאה, כי איך יאמר אחריו נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב:
לכל טמאתו – לכל מיני טומאה שהאדם מטמא כגון זב ומצורע ובועל נדה, כשנגע באחד מבעלי הטומאות הללו, דינו כמפורש בענין:
שרץ אשר יטמא לו – אפילו רק לחלק מהשרץ, בתנאי שהוא כעדשה – שיעור שיש בו לטמא אחרים (עיין תורת כהנים).
באדם אשר יטמא לו – ייתכן שהפסוק בא כאן למעט כל ראשון לטומאה, שאף שהוא טמא, אינו מטמא את האדם הנוגע בו; שכן הכלל הוא: ״אין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה״.
לכל טמאתו כולל את כל מצבי אב הטומאה של אדם שלא נזכרו עד כאן, כגון: נדה, זבה, יולדת ובועל נדה (עיין תורת כהנים).
[עה]
או באדם – כבר התבאר שע״כ עשתה התורה חלוקה שלמה. והגם שלא פרשה פה טומאת נבלה היא נכנסה תחת המינים האלה כי היא טומאה ממוצעת בין שרץ ומת, שדומה כשרץ לענין שאין מטמא באהל, ולמת לענין שמטמא במשא. ונרמז במלת ״או באדם״ שמורה על החלוקה המינית שגם הדומה למינים אלה הנחשבים, דינם כן. ובגירסת הספרים ת״ל ״בכל שרץ״ ולא יכולתי לישבה.
[עו]
אשר יטמא לו – כבר בארתי (ויקרא סימן שו) שפעל ״טמא״ שבא על טומאת הגוף בא תמיד בלא שימוש אחריו. וכל מקום שבא אחריו שימוש הב׳ או הלמ״ד דרשוהו חז״ל, עיי״ש. וכן מ״ש ״אשר יטמא לו״ היינו כשיעור שמטמא לו דהיינו לשרץ בכעדשה. וכן מ״ש ״באדם אשר יטמא לו״ היינו גם כן על השיעור, למת בכזית. והנה הדרוש שדרש פה אדם זה המת וכולי אין פה מקומו. וכבר נאמר בפ׳ ויקרא מכלתא דחובה (פי״ב מ״ח) ור״ל כי שם פרט הדברים יותר ששם חשב טומאת נבלה. ויתר הטומאות שדרש מן המקרא דשם. ופה קצר בדבר ואמר סתם ״לכל טומאתו״ היינו כל הטומאות המבוארות גבי טומאת קדש ומקדש בפר׳ ויקרא, ולא הוכפל פה בתורה רק ללמד על השיעור במה שכתב ״אשר יטמא לו״, ועל כן חזר כאן הדרושים דשם ללמד כאן משם.
או איש אשר יגע בכל שרץ וגו׳ – טומאת מגע וטומאת ערב.
או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו – קאי גם על אשר יגע דלקמיה אשר יגע באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו היינו שיגע בזב וזבה וכדומה. וא״כ הוא ג״כ טומאת מגע וטומאת ערב. וקאי ג״כ על נפש אשר תגע בו דאבתריה. פי׳ או באדם היינו מת שנטמאים לו לכל טומאתו. אפילו באהל ויש כמה אופני אהל. אהל מגע היינו שמאהיל על המת. ואהל ממש היינו שנכנס לאהל שהמת שם. ומש״ה כתיב לכל טומאתו ואח״כ מפרש נפש אשר תגע בו. באדם שיהי׳ נטמא באהל המת. וא״כ הוא ג״כ טומאת מגע וערב.
בכל שרץ אשר יטמא לו – כלומר: באלה שכתוב בהם ״ולאלה תטמאו״, י״א:כ״ד,כ״ט-ל׳.
או באדם אשר יטמא לו – כלומר: באדם שמיטמאין בו, ״לכל טמאתו״, באשר יש עליו טומאה שעוברת, כגון זב ומצורע.
אשר יטמא לו וכו׳ – בתו״כ לו לרבות בולע נבלת עוף טהור. הק״א נתחכם בזה. יעו״ש. אך לא דמי תמן כתיב אשר תגע בנבלת כו׳ ולכך ממעט בולע עוף טהור, לא כן הכא לא כתיבא נבלה רק ברמז. אולם לענ״ד פשוט, דכל הטומאות חוציות מטמאין אדם וכלים וכן יכול לטמאות אלפים אנשים בזה אחר זה, היינו אם נגע כולם, לא כן נבלת עוף טהור, שאינו מטמא רק אדם ודוקא האוכלו, וזה שאמר לו, טומאה שהיא רק לו, זהו בולע נבלת עוף טהור. ודו״ק.
ויתכן להיות פירוש התו״כ לעיל בה לרבות הבולע נבלת עוף טהור, היינו כעין גז״ש בה בה דכתיבא גבי נבלת העוף לא יאכל לטמאה בה. וכזה תמצא בסנהדרין דף צ׳ ע״א בה זו מצות ל״ת וברש״י שם דיליף גז״ש בה בה. והא דלא מפרש הגמ׳ כן, דאם נאמר דגז״ש מקובלת היא, א״כ יקשה דלמה לי גז״ש דרבי, אבל השתא דלאו גז״ש צריך לאיתורי קראי דבה כמו שתרצו התוס׳. יעו״ש היטב. אולם התנא יליף הך דינא במיעוט אחר מיעוט אינו אלא לרבות ונקיט בה כונתו לגז״ש, דכמו דאמרו בירושלמי פרק אלו דברים אדם דן גז״ש (מעצמו) לקיים תלמודו. ודו״ק.
או איש – מניין לרבות נוגע בש״ז, ת״ל או איש.⁠
כונת הדרשה היא דאו איש אשר יגע דשרץ נמשך גם למעלה [לפ׳ הקודם], ושעורו או איש אשר תצא ממנו ש״ז או איש אשר יגע כלומר, אשר יגע בש״ז האמור מקודם.
(נדה מ״ג:)
בכל שרץ וגו׳ – בכל שרץ – לרבות את הנבילה, אשר יטמא לו – לרבות את השיעורים.⁠
דלאו דוקא לשרץ שלם או למת שלם, אלא אפי׳ בשיעורים כמו לשרץ בכעדשה ולמת בכזית, ויליף זה מיתור לשון לו, דדי היה לכתוב אשר יטמא. ועוד באו בתו״כ כאן דרשות לרבות בועל נדה ובולע נבילות עוף טהור, וכבר נתבארו לפנינו במקומם בספר זה.
(תו״כ)
 
(ו) נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע⁠־בּ֔וֹ וְטָמְאָ֖ה עַד⁠־הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן⁠־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם⁠־רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם׃
the person that touches any such shall be unclean until the evening, and shall not eat of the holy things, unless he bathes his body in water.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונימושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלתולדות אהרןמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[כז]
ילקו״ש ומה״ג כאן. וראה תו״ש תזריע פי״ב אות קלו.
רמב״ם הל׳ מעשר שני פ״ג ה״ד: וטמא שטבל אוכל מעשר שני אע״פ שלא העריב שמשו.
נפש... ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים, הא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרה אוכל בקדשים מנא לן, אמר רבא אמר רב חסדא תלתא קראי כתיבי, כתיב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים, הא רחץ טהור, וכתיב (שם פס׳ ז) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וכתיב (לעיל יב, ח) וכפר עליה הכהן וטהרה, הא כיצד, כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים וכו׳ רבא אמר וכו׳ אמר קרא נפש, איזהו דבר ששוה בכל נפש הוי אומר זה מעשר. (יבמות עד:)
[כח]
מכות יט:, ילקו״ש רמז תתפז, תתקלח. וראה יבמות עד., ספרי ראה פיס׳ לב ילקו״ש רמז תקלט.
רמב״ם הל׳ מעשר שני פ״ג ה״א: האוכל מע״ש בטומאה לוקה, שנאמר ולא בערתי ממנו בטמא, בין שהמעשר טמא והאוכל טהור, בין שהמעשר טהור והאוכל טמא.
ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים, ואסור לבער מהן (מעשר ובכורים) בטומאה, ואוכלן בטומאת עצמן (שהגוף טהור והם טמאים) לוקה, מנלן, דתניא ר׳ שמעון אומר ולא בערתי ממנו בטמא (דברים כו, יד), בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא, והיכא מוזהר על אכילתו איני יודע, טומאת הגוף בהדיא כתיב ביה נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים (ומוקמינן האי קרא במעשר). (יבמות עג:)
(ו-ז) [כט]
ילקו״ש תקמח, וראה בתו״ש תזריע פי״ב אות פא.
עד אשר יטהר... ובא השמש וטהר, ותלתא קראי בתרומה (בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר, ואוקימנא לעיל מיניה בתרומה הכתוב מדבר וכו׳, ובא השמש וטהר, עד מלאת ימי טהרה) למה לי, צריכי, דאי מעד אשר יטהר לא הוה ידענא במאי, כתב רחמנא ובא השמש וטהר, ואי כתב רחמנא ובא השמש, הוה אמינא דלאו בר כפרה, אבל דבר כפרה אימא עד דמייתי כפרה, כתב רחמנא עד מלאת (דאפילו יולדת דבת כפרה היא טהורה בהערב שמש), ואי כתב רחמנא עד מלאת הו״א אפילו בלא טבילה, כתב רחמנא עד אשר יטהר. ולהך תנא דפליג עליה דתנא דבי ר׳ ישמעאל דאמר בזב בעל ג׳ ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר, והאי עד אשר יטהר עד דמייתי כפרה, תרי קראי בקדשים למה לי, צריכי, דאי כתב רחמנא ביולדת, משום דמרובה טומאתה (שמונים יום לאכילת תרומה וקדשים), אבל בזב אימא לא, ואי כתב רחמנא בזב דלא הותר מכללו, אבל יולדת (הותרה מכללה שרואה דם וטהורה לבעלה, אבל זב לא הותר מכללו דכל כמה דלא פסיק טמא) אימא לא, צריכא. (יבמות עה.)
[ה]
״נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ״ – לֹא הַמְסִיטָה, ״וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים״.
יֵשׁ לָךְ קֳדָשִׁים שֶׁהוּא אוֹכֵל בָּהֶן, פְּרָט לָעֵרוּבִין, וּלְפָחוּת מִמֵּאָה.
[ו]
אֵין לִי אֶלָּא אוֹכְלֵי תְרוּמָה בְאוֹכְלֵי תְרוּמָה;
מְנַיִן אוֹכְלֵי תְרוּמָה בְאוֹכְלֵי חֻלִּין, אוֹכְלֵי חֻלִּין בְּאוֹכְלֵי תְרוּמָה, אוֹכְלֵי תְרוּמָה בְאוֹכְלֵי קֹדֶשׁ, אוֹכְלֵי קֹדֶשׁ בְּאוֹכְלֵי תְרוּמָה, מַשְׁקֵה תְרוּמָה בְמַשְׁקֵה חֻלִּין, מַשְׁקֵה חֻלִּין בְּמַשְׁקֵה תְרוּמָה, מַשְׁקֵה תְרוּמָה בְמַשְׁקֵה קֹדֶשׁ, מַשְׁקֵה קֹדֶשׁ בְּמַשְׁקֵה תְרוּמָה, מַשְׁקֵה קֹדֶשׁ בְּמַשְׁקֵה קֹדֶשׁ, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִן הַקֳּדָשִׁים״, רִבָּה.
[ז]
״כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ״ – יָכֹל יְהֵא מַרְחִיץ אֵבֶר אֵבֶר?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר״ (ויקרא כ״ב:ז׳), מַה בִּיאַת שֶׁמֶשׁ, כֻּלּוֹ כְאַחַת, אַף בִּיאָתוֹ בַמַּיִם כֻּלּוֹ כְאַחַת.
אֱנָשׁ דְּיִקְרַב בֵּיהּ וִיהֵי מְסָאַב עַד רַמְשָׁא וְלָא יֵיכוֹל מִן קוּדְשַׁיָּא אֱלָהֵין אַסְחִי בִּשְׂרֵיהּ בְּמַיָּא.
the man who touches him shall be unclean until the evening, and may not eat of things consecrated unless he wash his flesh with water.
נפש די תקרב בה תיהווי מסאבה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תקרב בה תיהווי מסאבה״) גם נוסח חילופי: ״תקרוב ביה ויסתאב״.
עד רמשה ולא יאכל מן קדשיה ארום אלהן אסחי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלהן אסחי״) גם נוסח חילופי: ״אלא הן אן אס׳⁠ ⁠⁠״.
בשרה במיא.
בר נש כהין דיקרב ביה יהי מסאב עד רמשא ולא ייכול מן קודשייא אלהין אין אסחי בישריה בארבעין סווין דמוי.
the man being a priest who toucheth such shall be unclean until the evening, and may not eat of the holy things, except that he wash his flesh in forty seahs of water.
בן אדם כהן שיגע בו יהיה טמא עד הערב ולא יאכל מן הקדשים אלא אם רחץ בשרו בארבעים סאה מים.
נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ יִטְמָא – וְלֹא הַמְּסִיטָהּ. ״וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים״ יֵשׁ קֳדָשִׁים שֶׁאוֹכֵל בָּהֶן, פְּרָט לְנִתְעָרְבוּ עַל יָתֵר מִן מֵאָה. אֵין לִי אֶלָּא אֳכָלֵי תְּרוּמָה בָּאֳכָלֵי חֻלִּין, מַשְׁקֵה הַקֹּדֶשׁ בְּמַשְׁקֵה חֻלִּין. מִנַּיִן אֳכָלֵי תְּרוּמָה בָּאֳכָלֵי תְּרוּמָה, מַשְׁקֵה תְּרוּמָה בְּמַשְׁקֵה תְּרוּמָה, אֳכָלֵי הַקֹּדֶשׁ בָּאֳכָלֵי הַקֹּדֶשׁ, מַשְׁקֵה הַקֹּדֶשׁ בְּמַשְׁקֵה הַקֹּדֶשׁ, מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הַקֳּדָשִׁים״ רִבָּה. ״כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם״ יָכוֹל יְהֵא מַרְחִיץ אֵבָר אֵבָר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר״ מַה בִּיאַת הַשֶּׁמֶשׁ כֻּלּוֹ כְּאֶחָד, אַף בִּיאָתוֹ בַּמַּיִם כֻּלּוֹ כְּאֶחָד.
פַאִי אִנסַאןֵ דַנַא שַׁיְאַ מִן דַ׳לִךַּ פַליַנגַס אִלַי׳ אַללַּיְלִ וַלַא יַאכֻּלֻ מִןַ אלאַקדַאסִ אִלַּא אִן גַ׳סַלַ בַּדַנַהֻ בִּאלּמַאאִ
לכן איזה אדם שהתקרב אל דבר מאלה, אזי שיטמא עד הלילה, ולא-יאכל מן הקדשים אלא אם רחץ את גופו במים.
נפש אשר תגע בו – באחד מן הטמאים הללו.
נפש אשר תגע בו THE SOUL WHICH HAS TOUCHED IT – i.e. who touches any one of these unclean persons or things (enumerated in the second half of v. 4 and in v. 5).
פס׳: נפש אשר תגע בו – (ולא במסעה). וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים. אלו קדשי תרומה.
מן הקדשים – פרט למעורבים לפחות ממאה.
כי אם רחץ בשרו במים
ולא אבר אבר. בת״כ יליף ובא השמש מה ביאת שמשו כולן כאחת אף מים כולן כאחת:
ולא אבר אבר:
כל אלה הנזכרים יטמאו עד הערב.
All those mentioned
In our verse.
shall become unclean until evening.
כי אם רחץ בשרו במים – יכול יהא מרחיץ אבר אבר תלמוד לומר: ובא השמש וטהר (ויקרא כ״ב:ז׳) מה ביאת שמשו כולו כאחת אף כאן כולו כאחת.⁠
שאוב מהספרא.
כי אם רחץ בשרו במים, "unless he has first washed his body in water. (ritual bath) In case we understood this as piecemeal washing of the limbs of one's body, the Torah adds the word: במים in water (all at the same time). This is why the words: "when the sun sets he will be ritually clean,⁠" is of importance here. Just as sunset is not a gradual process but it occurs at the same time, so the whole body has to be washed at the same time. (Sifra)
ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ וגו׳ – מכאן מפיק ליה (יבמות ע״ד ב׳) מי שטבל ועלה אוכל במעשר. והקשה ב״ש והא כתיב ובא השמש וטהר, משמע שצריך הערב שמש, וי״ל מדכתיב מיד קרא ואחר יאכל מן הקדשים משמע דלאו היינו קדשים דרישא, הלכך מוקמינן רישא דקרא למעשר וסיפא דקרא לתרומה שהיא צריכה טבילה והערב שמש.
(ו-ז) נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב – רוצה לומר שהיא טמאה לענין אכילת תרומה עד הערב בהכרח. וכדי שלא נבין שאחר הערב יהיה מותר באכילת תרומה אף על פי שלא טבל, הוסיף לבאר זה ואמר: ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים, ובא השמש ואז יטהר לזה הענין, רוצה לומר אחר שקיעת השמש.
ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא – הנה נתן טעם בהיותו מותר לאכול בתרומה תכף שהעריב שמשו, ואף על פי שהוא עדיין מחוסר כפרה, לפי שזה הקודש הוא לחמו אשר הוא אוכל אותו תמיד, ולזה לא החמירה התורה בו כחומר שאר קודשים. ומזה המקום יתבאר שאין הרצון באומרו ׳וטהר׳ - שיטהר במוחלט באופן שלא יהיה חסר כפרה, שאם היה הענין כן לא היה צריך לתת טעם אל היותו מותר לאכול בתרומה; וזה מבואר מאד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[א] נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב
[1] יבמות פרק שמיני דף (עז)⁠
ככל הנראה טעות המעתיק, בדפוס הוצאה שניה שנת שנא תוקן לדף עג, ואכן שם נמצא.
[עג] ע״ב, ודף עד ע״ב [2] מכות פרק שלישי דף יט ע״ב (מכות יט:)
[ב] ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים
[1] יבמות פרק שמיני דף עד ע״ב (יבמות עד:)
תִגַּע: הגימ״ל דגושה. [תִּגַּע⁠־בּוֹ].
<כי אם רָחַץ בְשָרוֹ: ד׳ חסר את, וסי׳ במ״ג סוף פ׳ מצרע.> [אם⁠־רחץ בשרו].
באחד מן הטמאים הללו. ר״ל דהל״ל נפש אשר תגע בהם:
Any of these [ritually] unclean [persons]. I.e., the verse should have said, "Anyone touching them.⁠"
מן הקדשים – ולא כל קדשים פרט לשנתערב יותר ממאה. אין לי אלא אוכלי תרומה. אוכלי קדשים משקה תרומה וקדש מניין ת״ל הקדשים. כי אם רחץ בשרו במים. יכול אבר אבר ת״ל ובא השמש מה ביא׳ השמש כולו כא׳ [פי׳ בשעה ששוקעת האחרון כבר כולה נשקעה אף כאן בשעה שמרחיץ אחרון כבר כולו במים] אף במים כלו כאחת.
נפש – פתח ב״איש״, ואח״כ אמר ״נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב״, וחזר לומר ״לא יאכל״. אולי שהחל ב״איש״ לפי שכולל קדשי מזבח שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה. ועכשיו שידבר על המעשר והתרומה חזר לומר ״נפש״. ולפי שמלת ״נפש״ כולל גם הקטנים, חזר לומר ו״לא יאכל״, ששב על מלת ״איש״.
תגע בו – ״באחד מן הטמאים הללו״, לשון רש״י ז״ל.
ולא יאכל מן הקדשים – למעלה אמר ״בקדשים לא יאכל״ (פסוק ד), לפי שבכללו הכל כמו שאמרנו, וכאן שמדבר על המעשר אמר ״מן הקדשים״.
כי אם רחץ בשרו במים – לפי הפשט יאמר אעפ״י ששהה עד הערב, אם לא רחץ בשרו במים אינו טהור. אבל אם כן מה טעם לומר
ויקרא כב, ב.
״וְטָמְאָה עד הערב״? לא יאמר אלא ״ורחץ בשרו במים ובא השמש וטהר״. אבל כפי קבלת רבותינו יפה פשוטו של מקרא. תחלה אמר ״וְטָמְאָה עד הערב״, שאפילו טובל מבעוד יום, אינו טהור עד הערב, ואסור ליכנס למקדש ולאכול תרומה וקדשים. ואחר כך אמר ״ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים״. אבל אם טבל אפילו מבעוד יום, מותר באכילת מקצת קדשים, וזהו המעשר, ולכן הפסיק. וחזר בפסוק הסמוך ואמר ״ובא השמש״ וגו׳ לענין תרומה כמו שיתבאר.
תגע בו – באחד מן הטמאים הללו:
כי אם רחץ בשרו במים – תחלה אמר וטמאה עד הערב שאפילו טובל מבעוד יום, אינו טהור עד הערב, ואסור ליכנס למקדש ולאכול תרומה וקדשים, ואח״כ אמר ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים, אבל אם טבל אפילו מבעוד יום מותר באכילת מקצת קדשים וזהו המעשר, ולכן הפסיק וחזר בפסוק הסמוך ואמר ובא השמש וגו׳ לענין תרומה שצריכה הערב שמש:
וטמאה עד הערב – הרנ״ו מתקשה כיון דקרא הזכיר או באדם. שהוא (לרש״י ות״כ) במת איך יאמר וטמאה עד הערב, הלא כל הנוגע במת טמא טומאת שבעה וצריך הזאה שלישי ושביעי ע״ש בדבריו. ונ״ל דמי יימר לן דקרא דילן נפש אשר תגע בו הוא מאמר כולל הפרטים הקודמים, לומר אחר שפרט הנוגע בטמא נפש והאיש אשר תצא ממנו ש״ז, והנוגע בשרץ ובאדם מת יחזור לכללם יחד בפסוק זה לחרוץ משפט הטומאה וטמאה עד הערב, עד שיקשה הא הנוגע באדם מת טמא טומאת שבעה, כי באמת קרא דילן הוא מאמר מיוחד לעצמו להורות דבר חדש ופי׳ נפש אשר תגע בו ר״ל תגע באחד מן הטמאים הנזכרים במקרא שלפני זה (כמבואר מלשון רש״י) אדם אחר נגע באחד מנוגעי טומאה הנזכרים, דהיינו שנגע במה שנגע בטמא נפש, שאמר עליו תחלה, והנוגע בכל טמא נפש, טמא נפש הוא כלי שנגע במת, שהוא אבי אבות הטומאה, וכלי אחר נגע בכלי זה שהם טמאים טומאת שבעה. ואם אדם נגע בכלי שני זה אינו טמא רק טומאת ערב, על זה אמר בקרא דילן נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב. וכן נפש אשר תגע במי שנגע באדם מת, שאין המדובר רק בשני בני אדם, הראשון שנגע במת והשני שנגע בראשון, ושפיר אמר על זה וטמאה עד הערב. ואשמעינן קרא שגם בשני הנוגע בטמא מת די לו בהערב שמש, וגם השלישי לנוגע בטמא מת צריך הערב שמש, (עי׳ פ״ק דאהלות מ״ב), והתבונן בלשון והנוגע בכל טמא נפש, שלא הזכיר בו מלת איש כבאחרונה דבכלי שנגע בכלי מיירי. עי׳ רמב״ם פ״ה מטומאת מת ה״ב.
נפש אשר תגע בו – אם אדם נוגע באחד מאבות הטומאה שנזכרו לעיל, וטמאה עד הערב – הוא נשאר טמא עד שמתחיל יום חדש. ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ וגו׳: אולם לאחר שטבל הוא מותר מיד לאכול סוג מסוים של קודשים – הווי אומר, מעשר שני. משום כך פותח פסוקנו בתיבת ״נפש״, הכוללת יותר מאשר זרע אהרן: ״איזהו דבר ששוה בכל נפש הוי אומר זה מעשר״ (יבמות עד:).
[עז]
נפש אשר תגע בו – כבר אמר נגיעה בכל אחד ואחד ולמה חזר לומר ״נפש אשר תגע בו״? פירשו חז״ל מפני שמצאנו לשון נגיעה על ההיסט כמו שכתוב ״וכל אשר יגע בו הזב״ שפירושו היסט. ולבל נטעה שלשון נגיעה פה כולל גם ההיסט לכן כפל שנית ״אשר תגע בו״ שפעל הנכפל בא במובנו המדיוק כמבואר אצלינו תמיד – דוקא נגיעת גוף בגוף, לא הסט.
[עח]
ולא יאכל מן הקדשים – לשון ״אכילה״ בא תמיד עם שימוש מלת ״את״ – ״ואכל את הלחם״ או ״ואכל לחם״ (ובא בב׳ – ״הם יאכלו בלחמו״ כשמדבר על הכלל שאוכל במין פלוני). אבל כשבא בשימוש המ״ם מורה על הקצתית – ״מכל עץ הגן אכל תאכל״, ״ואכלת מן הלחם״ ר״ל מקצתו. ובמה שכתב ״ולא יאכל מן הקדשים״ שפירושו מקצת קדשים לא יאכל ומקצת קדשים יאכל דרשו על התערובות שאם נתערב תרומה בחולין פחות ממאה לא יאכל דשם ״קדשים״ עליהם. אבל אם נתערב בחולין יותר ממאה יאכל. וכן במה שכתב שנית ״ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים״ פירשוהו גם כן שמקצת קדשים אוכל והוא (אם הוא מחוסר כפרה) אם נתערבה תרומה בקדש ויש מאה סאין של תרומה יאכל, כי שם ״תרומה״ עלה. אבל אם פחות ממאה סאין של תרומה לא יאכל, כי שם ״קדש״ עלה. אולם למה צריך לכתוב זה שני פעמים? מפרש שאם לא היה כתוב רק ״ולא יאכל מן הקדשים״ לבד הייתי אומר דמקצת קדשים שאינו אוכל הוא רק אם נתערבו אוכלי תרומה באוכלי תרומה או באוכלי קדש או משקה תרומה בתרומה ותרומה בקדש, ומנין שאוכל אם נתערב תרומה בחולין שאינו בפחות ממאה. וז״ש (במשנה ו) אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה וכולי. וכן אם יכתב ״ואחר יאכל מן הקדשים״ לבד נאמר שהמקצת שאוכל אחר הערב שמש הוא אם נתערב תרומה בתרומה או תרומה בחולין אבל אם נתערב תרומה בקדש, אף שהתרומה יותר ממאה, לא יאכל דלא בטיל כלל. וז״ש (במשנה י) אין ליי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה וכולי. אבל במה שכתב זה שני פעמים אי אפשר לפרש כן שאם נאמר ממ״ש ״ולא יאכל מן הקדשים״ דמקצת קדשים שאוכל הוא אם נתערב עם חולין אף בפחות ממאה הרי שהתרומה בטלה אף בפחות ממאה ואיך נאמר אחר כך במה שכתב ״ואחר יאכל מן הקדשים״, שמקצת שאינו אוכל הוא אם נתערב קדש בתרומה, שהלא גם הקדש יבטל בתרומה כמו שהתרומה בטלה בחולין. ומזה מוכח ששהבדל הוא בכמות התערובת – בין נתערב במאה ובין נתערב בפחות ממאה. וז״ש במשנה י אין לי אלא אוכלי תרומה וכולי. ובספרים לא כתוב כסדר וסדרתים כפי הלמודים, והבן. וברייתא זו מובאת בירושלמי (פרק ב דערלה) בשינוי נוסח, ועיי״ש.
[עט]
כי אם רחץ בשרו במים – כבר בארתי זה פ׳ שמיני (סימן קכב) שממה שכתוב ״וטמא עד הערב וטהר״ (ויקרא יא, לב) וכאן ״ובא השמש וטהר״ משמע שמתטהר כא׳ ואם יועיל טבילה לחצי הכלי וחצי הגוף לא יטהר כולו כאחד, ויטהר חלק ממנו היום וחלק למחר. וגם כתבתי בפ׳ מצורע (סימן קנא) שמטעם זה הוסיף מלת ״בשרו״ שבא על רחיצת כל הגוף כאחת, עיי״ש.
נפש אשר תגע בו – תניא בת״כ לא המסיטו. פי׳ המסיט את הנוגע במת אינו טמא. אף ע״ג דגם לעיל כתיב והנוגע בכל טמא נפש. והמסיטו בכלל. דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא מכ״מ מדלא פירש הכתוב כאן נבילה אלא שרץ והנוגע בטמא מת למדנו דשניהם שוין דנפש אשר תגע בטמא מת אינו מטמא אלא במגע ממש ולא במשא כמו בנוגע בשרץ שאינו מטמא במשא. והוא דבר הלמד מענינו.
נפש... בו... – הכתוב חוזר על הנושא, משום שפסוק זיקה ארוך הפסיק את ההמשך.
בו – מכוּון אל הדברים הנזכרים בפסוק ד סיפא ואילך.
וטמאה וגו׳ – כאן נקבע שהטומאה נמשכת בכל אופן עד הערב ושגם בערב אסור לו לאכול כל קדשים, אם לא רחץ את בשרו קודם. אמנם. אפשר היה לכתוב את זאת בלשון קצרה יותר, לאמור: ורחץ במים וטמא עד הערב (כמו בשאר מקומות, כגון ט״ו:ה׳), אולם הביטוי הבלתי⁠־רגיל מוכיח, שהרחיצה מהווה את המעשה העיקרי של הטהרה וכי הוא תנאי שאין לוותר עליו בכל סוגי קדשים. ואולם הקדשים הנזכרים כאן טעונים עוד ביאת שמש. אך זו היא טפלה ואפשר בקדשים אחדים (למשל במעשר שני) לוותר עליה.⁠
לפי ברכות ב׳: מוסב ״וטהר״ לא על האדם אלא על השמש (״טהר יומא״, כלומר השמש טהר), לפי שבארץ ישראל אומרים ״אידכי יומא״: השמש טהר, כדי לציין סוף שעת בין השמשות, שבה השמש (=״יומא״, חולין ס׳.) שוקעת כולה (השוה תרגום לקהלת א׳:ה׳-ו׳) והכוכבים נראים (״צאת הכוכבים״).
נפש אשר תגע בו – אשר תגע – ולא המסיט.⁠
כל לשון זה מיותר, דהא כבר כתיב בפסוק הקודם או איש אשר יגע, וא״כ הו״ל להתחיל פסוק זה מן וטמאה עד הערב, ולכן דריש מכפל הלשון שבא להוציא המסיט [היינו שע״י תנועת גופו במקצת החפץ הטמא מתנועע כל החפץ], וכמו בזב (ס״פ מצורע) דכתיב ג״כ הלשון נגיעה קי״ל דאפי׳ המסיט חייב קמ״ל הכא ע״י כפילת הלשון אשר יגע דדוקא נגיעת גוף בגוף טמא ולא המסיט.
(שם)
כי אם רחץ בשרו – תניא, נאמר כאן כי אם רחץ בשרו במים ונאמר להלן (פ׳ ז׳) ובא השמש וטהר, הא כיצד, כאן למעשר כאן לתרומה.⁠
מעשר קול מתרומה, שהאוכל מעשר בטומאה הוא בלאו והאוכל תרומה בטומאה הוי במיתה, ולכן הא דמבואר דדי לאכילת קדשים רק רחיצה לבד, איירי במעשר, והא דבעינן גם ביאת שמש מיירי בתרומה. וע״ע מענין זה לפנינו לעיל ר״פ תזריע בפסוק ח׳ בדרשה וטהרה.
(יבמות ע״ד:)
רחץ בשרו במים – יכול יהא מרחיץ אבר אבר, ת״ל ובא השמש וטהר (פ׳ ז׳), מה ביאת שמשו כולו כאחת, אף רחיצה במים כולו כאחד.⁠
ביאת השמש בעת שמתכסה נקודת אורה האחרון תתכסה כולו בפעם אחד, ואף כאן שלא ירחיץ אבר אבר אלא יהיה מים שכל גופו עולה בהן כאחד, וגם ממילא מבואר שאם טבל ועלה ונמצא בו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה ולא סגי שיטבול אותו האבר לעצמו. וטעם הדיוק והדמיון לביאת השמש י״ל פשוט מדלא כתיב וטמא עד הערב כמו בעלמא. והנה תוכן דרשה זו הבאנו לעיל בס״פ מצורע בפסוק ורחץ במים את כל בשרו (ט״ו ט״ז) ושם בארנוה.
(תו״כ)
 
(ז) וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן⁠־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא׃
When the sun is down, he shall be clean; and afterward he shall eat of the holy things, because it is his bread.
מקבילות במקראתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ל]
ראה תו״כ כאן. ותו״ש שמיני פי״א אות קמט.
ובא השמש וטהר, במים יובא וגו׳ (ויקרא יא, לב), כולו כאחת. יכול מקצתו, ת״ל ובא השמש וטהר, מה (טהרה אמורה למטן) [ביאה האמורה שם] ביאת שמש כולו כאחת אף כאן ביאת כלי כולו כאחת. (תו״כ שמיני פ״ח-ח)
[לא]
ראה תו״ש בראשית יט אות קטז.
ובא השמש וטהר, א״ר אבא כתיב (בראשית יט, כג) השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וכתיב ובא השמש וטהר, מקיש יציאתו לביאתו מה ביאתו משיתכסה מן הבריות (אתה מחשבו ללילה ואע״פ שעדיין השמש בתוך עובי הרקיע. פנ״מ), אף יציאתו לכשיתודע לבריות (דוקא, אבל כל זמן שהוא בתוך עובי הרקיע לא מיקרי השמש יצא על הארץ, ומפני מה אנחנו מחשבין היום מעלות השחר. שם), אמר רבי בא כתיב (שם מד, ג) הבוקר אור, התורה קראה לאור בוקר (אע״פ שעדיין לא נתודע השמש להבריות). (ירושלמי ברכות פ״א ה״א)
[לב]
ראה תו״ש שמיני פי״א אות קנ.
ובא השמש וטהר, מתני׳: ואלו מן ההלכות וכו׳ ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום. גמ׳: מאי נינהו שמונה עשר דבר וכו׳ וטבול יום, טבול יום דאורייתא הוא, דכתיב ובא השמש וטהר (ומקמי הכא לא), סמי מכאן טבול יום, (דלא הוי ממנין י״ח דבר. תוס׳). (שבת יג: יד.)
[לג]
תו״כ, ילקו״ש, לק״ט ומדרה״ג כאן. וראה רש״י סוטה כא: ד״ה הצד השוה, וטהר מכלל דעד השתא טמא. ותוס׳ זבחים יז. ד״ה טבו״י, ותוס׳ סנהדרין פג: ד״ה וטבו״י.
רמב״ם הל׳ תרומות פ״ז ה״ב: אין הטמאים אוכלין בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו שלשה כוכבים אחר שקיעת החמה, שנאמר ובא השמש וטהר עד שיטהר הרקיע מן האור ואחר יאכל מן הקדשים. ועי׳ הל׳ טו״צ פי״א ה״ב.
ובא השמש וטהר, מתני׳: מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן (כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן והגיע עתם לאכול בתרומה) וכו׳. גמ׳: מכדי כהנים אימת קא אכלי תרומה, משעת צאת הכוכבים (שהוא גמר ביאת השמש), ליתני משעת צאת הכוכבים, מלתא אגב אורחיה קמ״ל, כהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים, והא קמ״ל דכפרה לא מעכבא, כדתניא ובא השמש וטהר, ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה. וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש, והאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת אורו הוא (שיאור השמש ביום השמיני), ומאי וטהר טהר גברא (ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל), אמר רבה בר רב שילא א״כ (דהאי קרא וטהר לשון צווי הוא) לימא קרא ויטהר, מאי וטהר טהר יומא, כדאמרי אינשי איערב שמשא ואדכי יומא (לשון עבר, נתפנה מן העולם השמש). במערבא הא דרבה בר רב שילא לא שמיע להו, ובעו לה מיבעיא, האי ובא השמש ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא, או דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא. והדר פשטי ליה מברייתא (דקתני לקמן בשמעתין משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן), מדקתני בברייתא סימן לדבר צאת הכוכבים, ש״מ ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא. (ברכות ב.:)
[לד] ובא השמש וטהר, ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו (קהלת ח, י) וכו׳, ומהו ובאו, ר׳ שמואל אמר שקעה שמשן והטהרו (והכתוב מדבר בטמאים ולפני זה היו קבורים, כלומר טמונים ומכוסים בטומאתן. מת״כ) הדא מד״א ובא השמש וטהר. (קה״ר פ״ח-י)
[לה]
תו״כ וילקו״ש להלן פס׳ ט.
והנגע בכל טמא נפש... או איש אשר יגע בכל שרץ... ולא יאכל מן הקדשים... ואחר יאכל מן הקדשים, תניא, אם נאמרו קלות (לענין אכילת קדשים בטומאת הגוף) למה נאמרו חמורות ואם נאמר חמורות למה נאמר קלות, אם נאמר קלות ולא חמורות הייתי אומר על הקלות בלאו ועל החמורות במיתה לכך נאמר חמורות, ואם נאמר חמורות ולא נאמרו קלות הייתי אומר על החמורות יהא חייב ועל הקלות יהא פטור, לכך נאמר קלות. מאי קלות ומאי חמורות, אילימא קלות מעשר, חמורות תרומה (שנאמרו שניהם בפרשה אחת, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ואוקימנא ליה במעשר וכו׳, הרי טמא שאכל מעשר בלאו, וכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואוקימנא בתרומה, וכתיב בההוא עניינא אצל תרומה ומתו בו וכו׳) הייתי אומר במיתה (אם נאמר מעשר כמה שאמור בו, ולא נאמר תרומה הייתי אומר במיתה), השתא נמי הא במיתה וכו׳ (אבל השתא דנאמרו אינו במיתה, בתמיה, והא מיתה כתיבא ביה) אמר זעירי קלות טומאת שרץ, חמורות טומאת מת (דכתיב והנוגע בכל טמא נפש וגו׳, או איש אשר יגע בכל שרץ, דכתיב בתרווייהו אכילת מעשר ותרומה), וה״ק אילו נאמר טומאת שרץ ונאמר מעשר ותרומה ולא נאמרה טומאת מת, הייתי אומר קלות (טומאה קלה דשרץ) על הקלות (על אכילת קלות כגון מעשר) בלאו וקלות (טומאת שרץ) על החמורות (על אכילות החמורות כגון תרומה) במיתה, ומדקלות על החמורות במיתה חמורות על הקלות נמי במיתה (דמה לי טומאה חמורה ואכילה קלה מה לי אכילה חמורה וטומאה קלה), לכך נאמרו חמורות. (זבחים מג: מד.)
[לו]
רמב״ם הל׳ אבות הטומאות פי״א ה״ג: מניין לאוכל שלישי שהוא פוסל בתרומה, שנאמר ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים. נמצא טבול יום אסור בתרומה עד שיעריב שמשו ואם נגע בה פסלה. וטבול יום כשני לטומאה הוא, הא למדת שהשני עושה שלישי בתרומה. וראה תו״ש צו פ״ז אותיות קיד. קטו ובביאור שם.
ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאין, השלישי פסול ולא מטמא (שמו השני שיפסול השלישי בתרומה במצאם הפסוק אוסר על טבול יום לאכול בתרומה, והוא אמרו ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים. פיה״מ להרמב״ם). (משנה טהרות ב׳:ד׳)
[לז]
מדרה״ג כאן. בבבלי יבמות עג: למדו מקרא בשעריך תאכלנו (דברים טו,כב) לזה ולא לאחר, ולאו הבא מכלל עשה עשה.
רמב״ם הל׳ תרומות פ״ז ה״ג: כהן טהור שאכל תרומה טמאה אינו לוקה, מפני שהוא בעשה שנאמר ואחר יאכל מן הקדשים, מדבר שהוא בקדושתו הוא שיאכל כשיטהר, אבל דבר טמא לא יאכל אע״פ שיטהר, ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא.
ואחר יאכל מן הקדשים, טהור שאכל טמא בעשה, אמר ר׳ בא בר ממל, ואחר יאכל מן הקדשים, מן הטהורים ולא מן הטמאים (דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, משמע שדבר שהוא בקדושתו שיאכל מן תרומות הטהורות ולא מן הטמאות. פנ״מ), כל ל״ת שהוא בא מכח עשה עשה הוא. (ירושלמי בכורים פ״ב ה״א)
[ח]
״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר״ – בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ מְעַכְּבַתּוּ מִלֹּאכַל בִּתְרוּמָה, אֵין רְחִיצַת גּוּפוֹ מְעַכְּבַתּוּ מִלֹּאכַל בִּתְרוּמָה.
[ט]
״וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים״ – יֵשׁ לָךְ קֳדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בָּהֶן, פְּרָט לָעֵרוּבִין, וּלְיָתֵר מִמֵּאָה.
[י]
אֵין לִי אֶלָּא אוֹכְלֵי תְרוּמָה בְאוֹכְלֵי תְרוּמָה;
מְנַיִן אוֹכְלֵי תְרוּמָה בְאוֹכְלֵי חֻלִּין, אוֹכְלֵי חֻלִּין בְּאוֹכְלֵי תְרוּמָה, אוֹכְלֵי תְרוּמָה בְאוֹכְלֵי קֹדֶשׁ, אוֹכְלֵי קֹדֶשׁ בְּאוֹכְלֵי תְרוּמָה, מַשְׁקֵה תְרוּמָה בְמַשְׁקֵה חֻלִּין, מַשְׁקֵה חֻלִּין בְּמַשְׁקֵה תְרוּמָה, מַשְׁקֵה תְרוּמָה בְמַשְׁקֵה קֹדֶשׁ, מַשְׁקֵה קֹדֶשׁ בְּמַשְׁקֵה תְרוּמָה, מַשְׁקֵה קֹדֶשׁ בְּמַשְׁקֵה קֹדֶשׁ, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִן הַקֳּדָשִׁים״, רִבָּה.
[יא]
׳כִּי לֶחֶם׳, ״כִּי לַחְמוֹ״, מְסַלֵּת
מְסַלֵּת. מוציא סולת מן הקמח.
אֶת הַחִטִּים כָּל שֶׁהוּא רוֹצֶה, וּמְקַנֵּב
מְקַנֵּב. חותך את הקצה המיותר.
אֶת הַיָּרָק כָּל שֶׁהוּא רוֹצֶה.
יָכֹל תְּהֵא קְנֹבֶת
קְנֹבֶת. חלק הירק שנחתך ונזרק. עיין משנה עדיות ג,ג.
חוֹל?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הוּא״, הֲרֵי הוּא בִקְדֻשָּׁתוֹ.
וּכְמֵיעַל שִׁמְשָׁא וְיִדְכֵּי וּבָתַר כֵּן יֵיכוֹל מִן קוּדְשַׁיָּא אֲרֵי לַחְמֵיהּ הוּא.
But when the sun has gone down, and he shall have purified himself, he may afterward eat of the hallowed things, for it is his food.
וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא
וּכְמֵיעַל (ח״נ: וּבְמֵיעַל) שִׁמְשָׁא וְיִדְכֵּי וּבָתַר כֵּן יֵיכוֹל מִן קוּדְשַׁיָּא אֲרֵי לַחְמֵיהּ הוּא
וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ – כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ
א. ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ״ – ״וּכְמֵיעַל שִׁמְשָׁא״. הרבה צירופים המציינים זמן באים במקרא ללא אות מאותיות בכל״ם ואונקלוס משלימם כגון, ״וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה״ (בראשית יד טו) ״בְּלֵילְיָא״, ״בֹּקֶר וְיֹדַע ה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר טז ה) ״בְּצַפְרָא״. ולעתים מחסירים הכתובים מלות הקשר של זמן כגון ״וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי״ (שמואל א טז ב, וכאשר ישמע שאול) אבל אונקלוס מוסיפן כבפסוקנו: וּבָא – עבר מהופך: וְיָבוֹא, כלומר כאשר יבוא השמש – יטהר, לכן תרגם ״וּכְמֵיעַל״ בתוספת כ״ף להשלמת כַּאֲשֶׁר. אלא שתחת פועל וְיָבוֹא תרגם בּוֹא כצורת מקור כשגור בכתוב כגון, ״תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ״ (דברים טז ו), ״וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה״ (דברים כג יב), ״הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ״ (דברים כד יג) – ״כְּמֵיעַל שִׁמְשָׁא״.
וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ – שקיעה
ב. בגמרא הועלתה האפשרות לפרש ״ובא השמש״ על זריחת החמה.⁠
ברכות ב ע״א: ״ובא השמש וטהר – ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה. וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש, דילמא ביאת אורו הוא?⁠״. רש״י: ״דילמא ביאת אורו – שיאור השמש ביום השמיני?⁠״. והנה הרבה פעמים התלמוד מוכיח ביאור מלה מהתרגום כגון משמעה של ״תרועה״: ״דכתיב יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם ומתרגמינן יוֹם יַבָּבָא יְהֵי לְכוֹן״ (ראש השנה לג ע״ב), ומדוע לא הוכיחו מן ״כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ״ – ״אֲרֵי עָל שִׁמְשָׁא״ שהיא שקיעה? בהגהות ״בן אריה״ לברכות שם ציין לסוטה לג ע״א ״שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי״, ולבראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה סח: ״רבנין אמרי כי בא השמש מלמד שהשקיע הקדוש ברוך הוא חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעה, לאוהבו שלמלך שבא אצלו לפרקים, אמר המלך כבו הפניסים שאני מבקש לדבר עם אוהבי בצינעה. ר׳ פינחס בשם ר׳ חנן שמע קול מלאכי שרת אומרין בא השמש בא השמש״. לפי הדרשה הראשונה ״כי בא״=כִּבָה. ולפי השנייה – ״השמש״ נדרש על יעקב. אמנם לכאורה ניתן היה להוכיח מת״א כאן ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ״ – ״וּכְמֵיעַל שִׁמְשָׁא״.
אבל אונקלוס שתרגם ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ״ – ״וּכְמֵיעַל שִׁמְשָׁא״ פירשו על שקיעתה [כמו: ״וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ״ (בראשית כח יא) ״אֲרֵי עָל שִׁמְשָׁא״, משורש עו״ל, כניסת השמש], בין משום שהאפשרות נדחתה וגם מפני שבכל המקרא ״ביאת״ השמש היא שקיעתה, השווה: ״מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ״ (תהי קיג ג).⁠
ראה ברכות ב ע״ב תד״ה דלמא. וכן במדרש ״שכל טוב״ לפסוק ״עד כי יבא שילה״ (בראשית מט י) – ״עד כי יבא ויתכסה כבוד שילו, כמו ובא השמש דהיינו לשון שקיעה״. ועיין גם ״אחרי דרך מבוא השמש״ (דברים יא ל).
וְטָהֵר וגם יִטְהָר – יִדְכֵּי
ג. הגמרא שם הבחינה בין וְטָהֵר לבין יִטְהָר: הראשון מציין מצב, והשני פועל בזמן עתיד.⁠
ברכות ב ע״א: ״וממאי דהאי וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ ביאת השמש, והאי וְטָהֵר – טהר יומא? דילמא ביאת אורו הוא, ומאי וְטָהֵר – טהר גברא? אם כן לימא קרא וְיִטְהָר, מאי וְטָהֵר – טהר יומא״. וברש״י: ״אם כן – דהאי קרא וְטָהֵר לשון צווי הוא, נימא קרא וְיִטְהָר״.
ואולם ההבחנה נכונה רק בעברית כי בארמית אין הפרש ביניהם: כמו שתרגם אצלנו ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר״ – ״וְיִדְכֵּי״ תרגם גם ״וְכִי יִטְהַר הַזָּב״ (ויקרא טו יג) ״וַאֲרֵי יִדְכֵּי דּוֹבָנָא״, ״וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר״ (במדבר יט יב) ״וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יִדְכֵּי״. אבל המיוחס ליונתן הבחין: ״וְכִי יִטְהַר הַזָּבֹ״ – ״וַאֲרֵי יִדְכֵּי דּוֹבָנָא״ כת״א, אבל כאן תרגם ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר״ – ״וְיִטְמוֹעַ שִׁמְשָׁא וְיִתְכְּשַׁר״, לשלילה מהפירוש ״וטהר יומא״ שהוזכר גמרא אלא פירושו ״וטהר גברא״, וכן כתב ראב״ע.⁠
ראב״ע: ״ובא השמש וטהר. ידוע כי וטהר שב אל הטמא, כמו וכפר עליה הכהן וטהרה (ויקרא יב ח), כי אין בפסוק זכר יום. רק חז״ל העתיקו אפילו שיבוא השמש לא יאכל עד סור האור ושמו זה הפסוק לאסמכתא״.
לַחְמוֹ – אונקלוס ו״יונתן״
ד. המיוחס ליונתן תרגם ״וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא״ – ״אֲרוּם מְזוֹנֵיהּ הוּא״ ולא כת״א ״אֲרֵי לַחְמֵיהּ הוּא״. לטעם ההבדל עיין לעיל ״לֶחֶם אֱלֹהָיו״ (ויקרא כא כב). ומכיוון שמדובר בתרומה ״שפיר אמר כי לחמו הוא, כי קדשי קדשים וקדשים קלים נקראים לחם אלהים דמשולחן גבוה קזכי להו הכהן, אמנם התרומה קדשי גבול נינהו ומיד בעלים קזכי להו נקראת לחמו״.⁠
״הכתב והקבלה״.
ויטמע שמשה וידכי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויטמע שמשה וידכי״) גם נוסח חילופי: ״ועם מעלי שמשה ידכי״.
ומן בתר כדן יאכל מן קדשיה ארום לחמיה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחמיה״) גם נוסח חילופי: ״מזוניה״.
הוא.
ויטמוע שימשא ויתכשר ובתר כדין ייכול מן קודשיא ארום מזוניה הוא.
And when the sun hath set and he be fit, he may afterward eat of the holy things; for they are his food.
וישקע השמש ויכשר ואחר כך יאכל מן הקדשים כי מזונו הוא.
וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר – בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ מְעַכַּבְתּוֹ מִלֶּאֱכֹל בִּתְרוּמָה, וְאֵין כַּפָּרָתוֹ מְעַכַּבְתּוֹ מִלֶּאֱכֹל בִּתְרוּמָה. ״וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים״ יֵשׁ קֳדָשִׁים שֶׁאֵין אוֹכְלִין בָּהֶן, פְּרָט לְעֵרוּבִין פָּחוֹת מִמֵּאָה. אֵין לִי אֶלָּא אֳכָלֵי תְּרוּמָה בְּאֳכָלֵי תְּרוּמָה, מִנַּיִן אֳכָלֵי תְּרוּמָה בָּאֳכָלֵי חֻלִּין, אֳכָלֵי חֻלִּין בָּאֳכָלֵי תְּרוּמָה, אֳכָלֵי תְּרוּמָה בָּאֳכָלֵי קֹדֶשׁ, אֳכָלֵי קֹדֶשׁ בָּאֳכָלֵי תְּרוּמָה, אֳכָלֵי הַקֹּדֶשׁ בָּאֳכָלֵי הַקֹּדֶשׁ, מַשְׁקֵה תְּרוּמָה בְּמַשְׁקֵה תְּרוּמָה, מַשְׁקֵה תְּרוּמָה בְּמַשְׁקֵה חֻלִּין, מַשְׁקֵה חֻלִּין בְּמַשְׁקֵה תְּרוּמָה, מַשְׁקֵה תְּרוּמָה בְּמַשְׁקֵה קֹדֶשׁ, מַשְׁקֵה הַקֹּדֶשׁ בְּמַשְׁקֵה תְּרוּמָה, מַשְׁקֵה הַקֹּדֶשׁ בְּמַשְׁקֵה הַקֹּדֶשׁ, מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הַקֳּדָשִׁים״ רִבָּה. ״כִּי לַחְמוֹ״ מְסַלֵּת אֶת הַחִטִּין כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה וּמַקְנִיב אֶת הַיֶּרֶק כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה. יָכוֹל תְּהֵא קְנִיבַת [יָרָק] חֹל, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הוּא״ הֲרֵי הוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ. ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר״ בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ מְעַכַּבְתּוֹ מִלֶּאֱכֹל בִּתְרוּמָה, וְאֵין כַּפָּרָתוֹ מְעַכַּבְתּוֹ מִלֶּאֱכֹל בִּתְרוּמָה. וּמִמַּאי דְּהַאי ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ״ בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ הוּא, וּמַאי ״וְטָהֵר״ טָהֵר יוֹמָא, אֵימָא: ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ״ בִּיאַת אוֹרוֹ הוּא, וּמַאי ״וְטָהֵר״, טָהֵר גַּבְרָא וְכוּ׳. הָא דִּתְנָן: טָבַל וְעָלָה אוֹכֵל בְּמַעֲשֵׂר, הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ אוֹכֵל בָּקֳדָשִׁים, מְנָלָן, אָמַר רָבָא אָמַר רַב חִסְדָּא: תְּלָתָא קְרָאֵי כְּתִיבֵי: ״וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים״ וְגוֹ׳ הָא רָחַץ יֹאכַל, וּכְתִיב: ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל״, וּכְתִיב: ״וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה״ מִכְּלָל שֶׁהִיא טְמֵאָה. כֵּיצַד, טָבַל וְעָלָה אוֹכֵל בְּמַעֲשֵׂר, הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ אוֹכֵל בָּקֳדָשִׁים (כָּתוּב בְּרֶמֶז תקמ״ח וּבְרֶמֶז תק״ב).
פַאִדַ׳א גַ׳אבַּתִ אלשַּׁמסֻ פַקַד טַהֻרַ וַבַּעדַ דַ׳לִךַּ יַאכֻּלֻ מִןַ אלאַקדַאסִ לִאַנַּהֻ טַעַאמַהֻ
ואם שקעה השמש אזי טהר, ואחרי כן יאכל מן הקדשים, כי הוא מזונו.
ואחר יאכל מן הקדשים – נדרש ביבמות בתרומה שמותר לאכלה בהערב שמש.⁠
כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, ויימר 651. בכ״י לונדון 26917, ברלין 514, המבורג 13, דפוס רומא מופיע כאן ביאור נוסף: ״מן הקדשים – ולא כל הקדשים.⁠״
ואחר יאכל מן הקדשים [AND WHEN THE SUN IS DOWN HE SHALL BE CLEAN] AND MAY AFTERWARDS EAT OF HOLY THINGS – This is interpreted in Treatise Jebamoth (74b) to have reference to the heave-offering (not to holy things of every description): that he (a priest who was unclean and has bathed) is permitted to eat it as soon as the sun has set.
מן הקדשים – accordingly means: some OF THE HOLY THINGS, but not all holy things (the word מן having a partitive meaning: "some of").
פס׳: ובא השמש וטהר – ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה:
ובא השמש וטהר – ידוע כי וטהר שב אל הטמא, כמו: וכפר עליה הכהן וטהרה (ויקרא י״ב:ח׳), כי אין בפסוק זכר יום. רק חכמינו ז״ל העתיקו אפילו שיבוא השמש לא יאכל עד סור האור (בבלי ברכות ב׳.), ושמו זה הכתוב לאסמכתא, כאשר פרשתי בפסוק לעם נכרי (ראב״ע שמות פירוש ראשון כ״א:ח׳). על כן אמרו: טהר יומא (בבלי ברכות ב׳.).
כי לחמו – מאכלו, וכבר פירשתיו (ראב״ע שמות פירוש ראשון ט״ז:ד׳).
AND WHEN THE SUN IS DOWN, HE SHALL BE CLEAN. It is known that he shall be clean refers to the unclean, for there is no mention of the word day in the verse.⁠
Hence ve-taher (and he shall be clean) cannot refer to the day.
Compare, and the priest shall make atonement for her, and she shall be clean (Lev. 12:8). However, the rabbis of blessed memory transmitted to us the law that even if the sun sets he shall not eat until it is completely dark.⁠
According to the rabbis ve-taher (and he shall be clean) refers to the day. They render ve-taher as, and it shall be clean; i.e., the day shall be cleared away. See Berakhot 2a,b.
They used this verse as a support.⁠
The Rabbinic interpretation is not the real meaning of the verse.
I have explained the latter
The Rabbinic use of a verse as a support for their traditions.
in my comments on the verse unto a foreign people (Ex. 21:8).⁠
See Vol. 2, p. 458.
The rabbis therefore
Because they used this verse as a support.
said that ve-taher (he should be clean) means that the day shall be clean.
BECAUSE IT IS HIS BREAD. His food.⁠
His bread means his food.
I have previously explained this.⁠
That lechem (bread) means food. See Ibn Ezra on Ex 16:4 (Vol. 2, p. 316).
ובא השמש וטהר ואחר יאכל – ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין רחיצת גופו מעכבתו מלאכול בתרומה.⁠
שאוב מהספרא.
ואחר יאכל מן הקדשים – בתרומה הכתוב מדבר ואם נאמר אזהרה בתרומה למה נאמר בקדשים ואם נאמר בקדשים למה נאמר בתרומה אלא לפי שיש בתרומה שהרי הותרה לזר מה שאין כן בקדשים שחייבים עליהם משום פגול נותר וטמא מה שאין כן בתרומה לכך צריך לומר אזהרה בקדשים וצריך לומר אזהרה בתרומה.
ובא השמש וטהר ואחר יאכל, "when the sun has setand he has become ritually pure, he may eat, etc.⁠" It is the setting of the sun which causes the purified person to be allows to eat t'rumah, second degree holy matters, not the immersion in the ritual bath preceding that, although that had been a prerequisite. On the other hand, the line:
ואחר יאכל מן הקדשים, "and afterwards he may eat from the holy matters,⁠" i.e. holy matters of the first degree. If as apparent in some manuscripts the order were to be reversedit would not make sense if he could already eat holy things of the first degree, why would he have to await sunset to be allowed to eat t'rumah, which is inferior in its degree of holiness?On the other hand, one may argue that seeing that a non priest is not allowed to eat t'rumah even when ritually pure, this requires additional steps when purification is required for the priest. Still another consideration is the fact that when something holy has been allowed to become piggul, unfit to eat because it has not been eaten during the time prescribed for it, a restriction unknown in respect of t'rumah, this could be a reason why the Torah had to mention both separately. (Sifra)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואחר יאכל מן הקדשי׳ נדרש ביבמו׳ בתרומ׳ שמות׳ לאוכלה בהערב שמש מן הקדשים ולא כל הקדשים. פי׳ האי דכתיב מן הקדשים דמשמע מקצתן ולא כלן בקדשי תרומה קמיירי דהא תלתא קראי כתיבי כתי׳ לא יאכל מן הקדשי׳ כי אם רחץ בשרו במי׳ הא רחץ טהו׳ וכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים פירוש האי דכתיב אם רחץ בשרו במים דמשמע דבטבילה לחודה טהור למעשר קמיירי דכתיב ביה נפש אי זהו דבר ששוה בכל נפש הוי אומר זה מעשר נשארו שני מקראות חד לתרומ׳ והוא מה שכתוב בו ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים דמשמע דבעי הערב שמש וחד לקדשים והוא מה שכתוב בו וכפר עליה הכהן וטהרה דמשמע דכל עוד שלא הביא כפרתו אינו אוכל וליכא למימר אימא איפכא דקרא דכתיב ביה ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים מיירי בקדשים וקרא דכתיב ביה וכפר עליה הכהן וטהרה מיירי בתרומה דמדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה כל עוד שלא הביאה כפרתה ואס״ד דקרא דשרי למיכל מאורתא בקדשים קמיירי קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אלא שמע מינה קרא דובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים בתרומה קמיירי ואם תאמר אי בתרומה קמיירי למה לי תיפוק לי מקרא דבכל קדש לא תגע עד מלאת ימי טהרה דאוקימנא בתרומה קמיירי ואזהרה לאכול היא כדלעיל כבר תרצו בפרק הערל תלת׳ קראי בתרומה למה לי צריכי דאי מעד אשר יטהר דכתיב לעיל מיניה איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב ודרשו רז״ל אי זהו דבר ששוה בזרעו של אהרן בזכרים ובנקבות הוי אומר זו תרומה לא הוה ידענא במאי אי בטבילה או בהערב שמש כתב רחמנא ובא השמש וטהר ואי כתב ובא השמש ה״א דלאו בר כפרה אבל דבר כפרה אימא עד דמייתי כפר׳ כתב רחמנא עד מלאת:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

כי לחמו הוא – ולא יצטרך להמתין כפרתו קודם שיאכל לחמו, כאמרם: העריב שמשו, אוכל בתרומה (פסחים לה.).
כי לחמו הוא, and he need not await his atonement before he may eat what is his regular diet, לחמו. Our sages in Pesachim 35 stated that as soon as the sun has set the priest (who had ritually immersed himself after having contracted ritual impurity) may eat t‘rumah.⁠
he may not yet eat sacrificial meats which are of a higher level of holiness until the following morning as those are not considered his לחמו, regular diet.
[א] ובא השמש וטהר
[1] ברכות פרק ראשון דף ב ע״ב (ברכות ב:) [2] שבת פרק ראשון דף יד ע״ב (שבת יד:) [3] יבמות פרק שמיני דף עה ע״א (יבמות עה.)
[ב] ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים
[1] יבמות פרק שמיני דף עד ע״ב (יבמות עד:)
ולא כל קדשים. פירוש, דקדשים לא סגי להו בהערב שמש עד דמביא למחר כפרתו – אם הוא טמא שצריך להביא קרבן, כמו זב וזבה ויולדת אסור לאכול בקדשים עד דמביא קרבן, דכתיב בפרשת תזריע (לעיל יב, ח) ״וכפר עליה הכהן וטהרה״, מכלל דהיתה טמאה עד הבאת הקרבן שלה (רש״י שם ז), וכאן כתיב ״ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים״, אלא דכאן איירי במקצת קדשים, דהוא תרומה דמותר בהערב שמש, אבל קדשים – עד שיביא קרבן (יבמות עד ע״ב). ואיפכא ליכא למימר – דתרומה לא יאכל עד שמביא קרבן כפרתו, וקדשים יאכל בהערב שמש, דזה אינו, דכתיב ״וכפר עליה הכהן וטהרה״, מכלל דעד השתא – היינו עד הבאת הקרבן – טמא מקרי, וכתיב (לעיל ז, יט) ״והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וגומר״, בפרק הערל (יבמות עד ע״ב) כך מפורש:
ואף על גב דהשתא תרי קראי בתרומה; חדא, קרא דלעיל (ראו יב, ד) ״בכל קדש לא תגע עד מלאת ימי טהרה״, והכא כתיב ״ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים״, הרי אמרו שם (יבמות ריש עה.) ׳שלשה קראי בתרומה׳; הנך תרתי, ועוד קרא שלפני זה (פסוק ד) ״בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר״, ומתרץ התם, אי כתב ״אשר יטהר״, לא הוי ידעינן במאי היא טהרתו, אם בטבילה או בהערב שמש, כתב ״ובא השמש וטהר״. ואי כתב ״ובא השמש וטהר״, הוה אמינא היכי דלאו בר כפרה הוא, אבל היכי דהוא בר כפרה צריך לאתויי קרבן ואחר כך יהיה מותר בתרומה, כתיב קרא דלעיל ״עד מלאת ימי טהרה״, דאף בזה לא צריך להמתין עד שיביא קרבן טהרתו:
בתרומה. פירוש האי מן הקדשים ולא כל הקדשים דמשמע מקצת קדשים בקדשי תרומה מיירי:
Terumah. Explanation: This [verse that writes] "of the holy things" and [not] "all holy things,⁠" implying only some holy things, is speaking about the holy terumah.
ובא השמש וטהר – ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו כו׳] ואחר יאכל מן. לרבות מקצת קדשים שאינו אוכל אח״כ והוא שנתערב בפחות ממאה אין לי אלא אוכלי כו׳.
כי לחמו הוא – מלמד שהוא מסלת את החיטים כל שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה יכול תהא קניבות ירק חול ויזרוק את השאר ת״ל הוא בקדושתו.
ובא השמש וטהר – לא אמר ״כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר״ אלא הפסיק, והחל בכתוב אחר ״ובא השמש וטהר ואחר יאכל״ וגו׳. לפי שהכתוב הזה מדבר בתרומה שצריכה הערב שמש.
ובא השמש – יש שקיעת החמה עצמה, ועדיין אורה על האופק כמו שעה ורביעית שעה. אבל ״ובא השמש״ הנאמר כאן על ביאת האור, שהוא צאת הכוכבים, כמו שאמרו רבותינו ז״ל (ברכות ב, א) ״ממאי דהאי ׳ובא השמש׳ ביאת אורו (כלומר שבא גם אור השמש שהוא צאת הכוכבים),⁠
כל המלים בספר זה המוקפות סוגריים עגולים, הם של רבינו.
ומאי ׳וטהר׳ טהר יומא? (כלומר שנסתלק אור היום מכל וכל). דלמא ביאת שמשו הוא (כלומר שקיעת החמה עצמה), ומאי ׳וטהר׳ טהר גברא? (ותרצו) אם כן לימא קרא ׳ויטהר׳⁠ ⁠⁠״ [עכ״ל]. וזה דרך אסמכתא, כי לפי הפשט גם אם ״ובא השמש״ על סור האור, מלת ״וטהר״ על האיש. וכן אמר ראב״ע ז״ל ״ידוע כי ׳וטהר׳ שב על הטמא, כמו ׳וכפר עליה הכהן וְטָהֵרָה׳ (ויקרא יב, ח), כי אין בפסוק זֵכֶר ׳יום׳. רק חז״ל העתיקו, אפילו שיבא השמש, לא יאכל עד סור האור, וְשָׂמוּ זה הפסוק לאסמכתא, על כן אמרו ׳טהר יומא׳⁠ ⁠⁠״.
כי לחמו הוא – לפי פשוטו יאמר אעפ״י שהוא טמא, ולא היה רשאי לעבוד במקדש, מותר לאכול גם מן הקדשים שהוקרבו בימי טומאתו, ״כי לחמו הוא״, שנתתי אותם לאכילת הכהנים בין מותרין לעבודה בין אסורין, וכמו שהותרו למעלה לבעלי מומין (ויקרא כא, כב). ורבותינו בתורת כהנים דרשו עליו.
ובא השמש – אמרו חז״ל שאינו טהור עד צאת הככבים:
ובא השמש וטהר – לרבותינו שפירשו וטהר טהר יומא יהיה לשון טהור כמו וכי יטהר הזב מזבו (לעיל ט״ו י״ג), שענינו ההפסק והסרה (ע״ש רש״י), דומה לזה פי׳ רבותינו (מ״ק ט״ו ב׳), אחרי טהרתו ר״ל אחרי פרישתו, והיינו שפסק וסר לגמרי השמש מעל האופק והוא צאת הכוכבים, ואמר רשד״ל יש שני מיני עתיד נבדלים זה מזה בצורתם, וזה אמנם כשיהיה שם מקום לוא״ו, המין האחד הוא המהופך לעתיד ע״י וא״ו שבראשו, כגון ופקד, והמין השני הוא זמן העתיד עם וא״ו בלתי מהפכת כמו ויפקד, הראשון הוא עתיד מוחלט, והשני לשון צווי, דבר אל בנ״י וישובו ויחנו הוא צווי לא עתיד, ושבו אליך והודו את שמיך הוא עתיד לא צווי, ונלחם בנו ועלה מן הארץ עתיד, לך הפרה את בריתך את בעשא מלך ישראל ויעלה מעלי הוא צווי, ויורה על התשוקה שיעלה לא על הבטחון שבאמת יעלה, וכן האנשים האלה שלמים הם אתנו וישבו בארץ ויסחרו אותה, כך היתה תשוקתו לא שיהיה הוא בטוח שיאותו האנשים לשבת אתם, וכן ויתן לך האלקים וישתחוו לך לאומים ויפרך וירבך, וכן ויברך אתכם כאשר דבר לכם כולם לשון תפלה, וכן עלה אל חלקיהו הכהן הגדול ויתן את הכסף, ויתנוהו על יד עושי המלאכה, ויתנו אותו לעושי המלאכה, כל אלה לצווי, וגם במדבר בעדו מצאנו עתיד בוא״ו וגם שם הוא מורה על הרצון ולא על העתיד מוחלט, כגון ואקחה פת לחם הטעם עם לא תעברו מזה הנה בלבי לקחת פת לחם, וכן הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה אם תקבעו עלי אתן, וכן ונשלחה ונראה. עפ״י הכלל הזה יפה יובן מאמר רבותינו בריש ברכות א״כ לימא קרא ויטהר, ופי׳ רש״י א״כ דהאי וטהר, לשון צווי הוא לימא קרא ויטהר מאי וטהר. ראה איך ידעו תעלומות הלשון, וכ״א (יבמות ע״ה) במים יובא וטמא עד הערב וטהר (ויקרא י״א כ״ח), שענינו וטמא וטהר כאחד, לאחר הטבילה טמא לתרומה עד שיעריב שמשו וטהור מיד לחולין ולמעשר, ופירש״י מדלא כתיב ויטהר משמע דמעיקרא קאי קודם הערב שמש, (ועתוס׳ ריש ברכות). וכלל דרשת רבותינו בזה ובכיוצא בו נראה שהם מיוסדים על שנוי תמונת העתידים הבאים במאמר אחד כמו שכתב מרי״ל עדיל והוא זה. הנה על זמן העתיד הונח בלשון הקודש שני משקלים, משקל אחד הוא אמתי והוא אפעל יפעל, ועוד משקל אחד איננו בעצם אבל הוא מהופך מעבר לעתיד ע״י וא״ו שואית, כמו ועשית כל מלאכתך, וזכרת כי עבד היית, והנה הפעולה הנתלית על זמן העתיד, יש במשמעותה שני פנים, האחד עתיד המרשה או המודיע, והשני עתיד המצוה, המרשה כשהמדבר אומר לחברו יש לך רשות לעשות כן בזמן העתיד, כמו ששת ימים תעבד (דברים ה׳), ואת אחיך תעבד (בראשית כ״ז) עתיד המודיע, אבל את וגו׳ ואותו תעבוד (דברים ו׳) הוא עתיד המצוה, ועד״ז עצמו פעם נאמר ששת ימים תעשה מעשיך וגו׳ (שמות כ״ג) והוא עתיד המרשה, ופעם נאמר גדילים תעשה לך (דברים כ״ב) הוא עתיד מצוה; ומזה נפל מחלוקת בין התנאים במאמר לעולם בהם תעבודו (ויקרא כ״ה), ואמרי׳ (סוטה ג׳) לעולם בהם תעבודו רשות, ר״ע אומר חובה, ע״כ. פקח נא עיניך ותראה כי יש בעתיד המהופך מעבר לעתיד הבא אחר העתיד הקודם לו שתי בחינות (כמעט הפוכיות) בחינה אחת מה שראוי שישתווה עם העתיד הקודמו, שהרי תשמשהו וא״ו שואית, והוראת הוא״ו ומשמעותה הוא החבור וההיקש, אולם בחינה אחת מתנגדית יש בזה, שבעל המאמר שינה תמונת זה העתיד מתמונת העתיד הקודם, כי אלו היה דעתו להורות שווי גמור באלה הפעלים, הו״ל להשתמש בשניהם בתמונת העתיד האמתי לא בעתיד המהופך, ובלי ספק כי השתנות ההברה וחלוף הלשון מורה איזה ענין מתחלף למה שהיה כבר, ובעבור זה תמצא לחכמינו ז״ל (בסוד אלוה עליהם) שדרשו בזה שני צדדי האפשר בהעמסת הכוונה, כבמאמר כי תראה חמור שנאך וגו׳, וחדלת מעזוב לו וגו׳, מפרשי הפשט פי׳ לעתיד המרשה (ובלשון התבוננת) כאלו כתיב האם תעשה זאת שמחדל מעזוב וגו׳, והיינו כי כן יומשך למאמר כי תראה הקודמו שהוא עתיד המרשה בלי ספק, ובא אחריו פעל וחדלת בשמוש וא״ו המשווה מדותיהם ועושהו גם כן לעתיד ולמרשה כראשון, אמנם רבותינו ז״ל בעלי הדרש העמיקו וראו כי התורה שינתה בזה התמונות, ולא אמרה כי תראה וגו׳ ותחדל, אבל נשתמשה בראשונה בלשון עתיד אמתי ואחר כך בלשון אחרת ובתמונה אחרת במאמר וחדלת, וזה השנוי יורה על שנוי הכוונה ומשמעות דורשין, ע״כ אמרו ז״ל פעמים שאתה חודל והיינו זקן ואינו לפי כבודו, ור״ל דלפי״ז מאמר וחדלת הוא עתיד המצווה, לומר גדול כבוד הבריות ומצוה הוא לאותו זקן שיחדל; ועד״ז עשו חז״ל בפ׳ והתעלמת, וכ׳ רש״י לא תראה אותו שתתעלם זהו פשוטו, ורבותינו אמרו פעמים שאתה מתעלם וכו׳, ע״כ. וכן מאמר כי ירחק ממך המקום וגו׳ וזבחת וגו׳ ואכלת בשעריך, לפי הפשט אין מאמר וזבחת תשובת התנאי רק מאמר ואכלת בשעריך, והוא עתיד המרשה כלומר מותר אתה ויש לך רשות לאכול בשעריך, אולם למה שהרגישו חז״ל שנוי תמונת העתיד במלת וזבחת ממה שאמר קודם לזה כי היל״ל, כי ירחק ממך וגו׳ ותזבח, לזה עשו חז״ל מאמר וזבחת לתשובת התנאי (לא לתנאי) לבלתי יהא מחובר מכל וכל עם מאמר כי ירחק וגו׳, אבל לוקח הוא עצמו לצד אחד, והמשך הכתוב כי ירחק ממך המקום אז וזבחת וגו׳ והוא מ״ש ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום, ועד״ז במאמר כי ירחיב ה׳ את גבולך וגו׳ ואמרת אוכלה בשר וגו׳, לפי הפשט תורף המאמר הוא סיום הכתוב בכל אות נפשך תאכל בשר, אבל לפי שמאמר ואמרת יש בו שנוי תמונה ממה שקדם במאמר כי ירחיב וגו׳, אמרו רבותינו למדה תורה ד״א שלא יתאווה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים, והיינו כי עשו רבותינו נתוח הכתוב באופן יחלוק א״ע קצת מהשתנותו לאמר כי ירחיב אז ואמרת, והוא בזה תשובת התנאי בלתי מחובר ומתדמה על הפעל הקודם; ובמכות י״ב, ורצח גואל הדם את הרוצח מצוה ביד גואל הדם, ד״ר יוסי הגלילי, רע״א רשות ביד גואל הדם וכו׳, מ״ט דריה״ג מי כתיב אם רצח וגו׳, ור״ע מי כתיב ירצח, והנה טעמו של ר״ע הוא סתום וחתום כי מלת ורצח גם ירצח שניהם לשון עתיד ומאי אולמא דהאי מהאי, אולם ר״ע בשינותו אזיל במ״ש כי מאמר לעולם בהם תעבודו הוא חוב ומצוה, כי הרגיש שנוי תמונת מלת תעבודו מעתיד הקודמו והוא מאמר והתנחלתם, כי היל״ל גם כן ועבדתם בהם לעולם, ע״כ דרש להיותו לשון חוב, ואיננו כמו מאמר והתנחלתם, אף כאן ראה ר״ע דא״ק ומצא את גואל הדם מחוץ וגו׳ בשווי התמונות, אשר הם שוים בתמונה בעתיד המתהפך, ע״כ החליט כי שניהם שוים לגמרי במשמעות לשון המודיע, כי אלו היתה כוונת התורה לחדש ענין ולומר אל גואל הדם שהוא ירצח את הרוצח בדרך מצוה וחוב, היל״ל ירצח (והוא עתיד האמתי), כלומר הי״ל לשנות תמונת העתיד בזה מתמונת מאמר ומצא שהוא עתיד המהפך והמרשה. ובזה נבין גם כן מאמר דלעיל, אם כן לימא קרא ויטהר. (כפירש״י) א״כ, אם לשון צווי הוא שיטהר עצמו בקרבנותיו (כלומר לא מודיע או מרשה) הי״ל לשנות תמונת זה העתיד מתמונת עתיד הקודמו שהוא ובא השמש שהוא עתיד המודיע או מרשה ואז היה הכתוב אומר ויטהר שהוא עתיד אמתי לא מהופך, באופן ששנוי התמונה היה משנה בזה שנוי ענין מעתיד המודיע אל המצווה, אלא ודאי ממה שמשוה התמונות זה לזה לומר ובא השמש וטהר (שניהם עתיד המהופך) ודאי הכוונה טהר יומא והוא עתיד המרשה, וממילא מתיישבת קושי׳ התוס׳ שם, כי באמת אין רצון הש״ס לשלול מתיבת וטהר טהרות גברא רק לשלול ממנו משמעות העתיד המצוה בבואו אחר עתיד המרשה כי כמהו כמהו אחד, וקושטא כי במאמר וכבס בגדיו וטהר ר״ל טהר גברא ושניהם עתיד המודיע.
כי לחמו הוא – לרבותינו דקרא איירי לענין תרומה, שפיר אמר כי לחמו הוא, כי קדשי קדשים וקדשים קלים נקראים לחם אלהים (לעיל כ״א כ״ב), דמשולחן גבוה קזכי להו הכהן, אמנם התרומה קדשי גבול נינהו ומיד בעלים קזכי להו נקראת לחמו. ומצאתי לרבותינו (יבמות ע״ז), מלחם אבי׳ תאכל, תרומה שהוא לחם הקנוי לאביה אבל לא חזה ושוק דמשולחן גבוה קא זכו, ע״ש. והוא ממש כדברי; לפי״ז מלת כי כטעם אם התנאי (ווענן), כמו כי תקנה עבד עברי, או כטעם אשר כמו ובא הלוי כי אין לו חלק, והטעם יאכל מן הקדשים אם הוא לחמו, ולא מן הקדשים שאינם לחמו אלא לחם אלהיו.
ובא השמש וטהר – ״טהר יומא״ (ברכות ב:). הווי אומר, שהיום הטמא נסתיים לגמרי, ויום טהור זרח לו.
ואחר יאכל וגו׳ – תרומה (עיין יבמות עד:). לפיכך פסוקנו ממשיך ואומר: ״כי לחמו הוא״. שכן תרומה היא אותה מתנה קדושה שהכהן מופנה אליה לצורך פרנסתו, והניתנת לו לשם כך באופן ישיר, ואילו שאר הקודשים ניתנים לו באופן בלתי ישיר בלבד – ״משולחן גבוה קא זכי״ (השווה פירוש להלן פסוק יב).
תרומה ניתרת לכהן בהערב שמש. וכן הדין גם באותם טמאים שעודם מחוסרי כפרה – כגון זב, זבה, יולדת ומצורע. אף הם מותרים לאכול בתרומה בהערב שמש, אף על פי שיהיו מותרים לאכול קודש רק לאחר הבאת קרבנותיהם. טמאים שאינם מחוסרי כפרה מותרים לאכול אפילו קודש בהערב שמש (עיין פירוש לעיל ז, יט–כא).
[פ]
ובא השמש וטהר – הגם שפרשנו שהספרא אזיל בשיטת ר׳ ישמעאל דמוקי למ״ש ״בקדשים לא יאכל עד... יטהר״ בהערב שמש, בכל זאת מה שכתוב ״והוא צרוע או זב״ הוא מאמר כולל לכל צרוע וזב, אף מצורע מוחלט וזב בעל ג׳ ראיות, רק שעיקר הלימוד הוא במצורע וזב שאינו בעל קרבן, דומיא דטמא נפש כמ״ש בגמ׳ יבמות (דף עד). ובכל זאת הלא סתם בכל צרוע וזב. ועל כולם סיים שאחר ביאת השמש יטהר לתרומה. ומבואר שאין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה. ומאמר זה מובא בריש ברכות. והקשה שם וממאי דהיא ״ובא השמש״ ביאת שמשו ומאי ״וטהר״ טהר יומא?! דלמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא! (פרש״י דלמא ביאת אורו הוא שיאיר השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו). אמר רבה בר שילה אם כן לימא קרא ״ויטהר״. מאי ״וטהר״? טהר יומא. כוונתם מבוארת על פי מה שכתבנו (תזריע סימן ו׳) שיש הבדל בין העתיד הגמור ובין העבר המהופך לעתיד. שהעבר המהופך לעתיד מורה על עבר נשלם בזמן העתיד ואם כן אם היה הפירוש שיטהר בהבאת הקרבנות היה לו לומר לשון מבואר במה שיאמר ״ויטהר״ שהוא ציווי אל מה שיעשה בעתיד, שיטהר את עצמו על ידי הקרבנות. מה שאין כן ״וטהר״ מורה שיִטָהר ממילא, שכבר יהיה טהור בעת שבא השמש שזה גדר העבר הנשלם, וכמ״ש התוס׳ דהיכא שאיכא למיטעי צריך לומר לשן מבורר. ומ״ש במשנה ט התבאר למעלה (סימן עח).
[פא]
כי לחמו הוא – מיותר. וממ״ש ״לחמו״ בכינוי מבואר שמחשיבו אצלו כלחם ביתו ויוכל לעשותו קמח או סולת וכדומה כמנהגו עם לחמו. וכבר בארנו (ויקרא סימן סט) שבהרבה מקומות לא יבא מלת ״הוא״, והיה די לומר ״כי לחמו״. ומלת ״הוא״ תופס את כולו, שכולו יהיה לחמו ולא ישליכנו לאיבוד. ועיין במשנה (פרק יא דתרומות) ובירושלמי שם צריך עיון קטן. ועיי׳ ברמב״ם (פרק יא מהל׳ תרומות הלכה ה). ומ״ש במשנה יב כבר מובא למעלה (שמיני פ׳ י, אחרי פי״א) ופירושו לפי שהזהיר למעלה על כל הטומאות הזכיר כאן שגם לא יאכל נבלת העוף שגם היא תטמאנו בבית הבליעה ויפסל מאכילת קדשים, וכן פרש״י.
כי לחמו הוא – הוא טעם דמש״ה הקילה תורה וא״צ יותר כי לחמו הוא. ולמדנו מזה הטעם דקדשי המקדש דמשלחן גבוה קזכו אסורים עדיין לאכול. וע״כ בא הטעם משום צרוע או זב דמח״כ נינהו. ואסורים עד הכפרה משא״כ בתרומה רק ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה.
[הרחב דבר: והנה בריש מס׳ ברכות אי׳ דמש״ה תנן מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. ולא קתני משעת צאת הכוכבים. דמילתא אגב אורחא קמ״ל. כהנים אימתי אכלי בתרומה משעת צה״כ. והא קמ״ל דכפרה לא מעכבא כדתני׳ ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו כו׳ והקשו התוס׳ דתנינא בנגעים כו׳ והרשב״א בחי׳ הקשה האיך מוכח מכאן דמיירי במח״כ דילמא בטמא שאין לו כפרה. אבל עיקר הענין דקמ״ל דמהאי קרא למדנו דכפרה לא מעכבא דמדכתיב גבי ובא השמש וטהר כי לחמו הוא. למדנו דאפי׳ דמח״כ אין מעכבתו מאכילת תרומה. דאם אינו מח״כ מאי איריא תרומה דלחמו הוא הרי אפי׳ קדשים מותר. אבל כ״ז אינו מוכח אלא אי נימא דפי׳ ובא השמש הוא ערב דכתיב בכה״ת שהוא צה״כ. אבל אם היינו מפרשים ובא השמש לפני צה״כ ולא כמו דכתיב וטמא עד הערב לא הי׳ מוכח מהאי קרא דמיירי במח״כ וכי לחמו הוא משום דכפרה לא מעכבה. שהי׳ אפשר לומר דמיירי בכל טומאת מגע אלא שהקילה תורה לאכול בביאת שמש שהוא לפני צה״כ משום כי לחמו הוא משא״כ קדשים דוקא בהעש״מ. והיינו דמקשה הגמ׳ שם וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא שהוא צה״כ. דילמא ביאת אורו הוא שהוא אור הזורח. ועדיין לא הגיע צה״כ ומאי וטהר כו׳. זהו עיקר פי׳ הסוגיא.]
כי לחמו הוא – אין זה מתכוון לתת טעם לדבר, מדוע אינו מחייב לחכות עוד אחרי ביאת השמש, שהרי אין קרבן כפרה לטומאות שעליהן מדובר כאן; אלא מתקבל על הדעת יותר שכאן ניתן הנימוק, שכהן מותר לו לאכול קדשים. לעיל י׳:י״ג-י״ד מצַוה משה לאהרן ולבניו לאכול את הקרבן בנימוק: ״כי חקך וחק בניך הוא״ (היינו: זאת היא הכנסה שקצובה לך מה׳), וכך נאמר כאן, שהכהן יאכל מן הקדשים, משום שלחמו הוא (שהוקצב לו מה׳). ואף⁠־על⁠־פי שגם על המתנות המורמות לכהנים מן הקרבנות ייאמר ״לחמו״, הרי בכל-זאת הכוונה היא כאן בהכרח מתנות כאלה שהן תדירות וקבועות יותר ושהכהן יכול לסמוך עליהן בוודאות ולראות בהן את לחם יומו. מתנות כאלו עוד לא נזכרו בחוקים שניתנו עד כאן. ומכיון שאחר כך (במדבר יח) נקבע, מעשר ללוים, ותרומה וביכורים ומעשר מן המעשר לכהנים כהכנסות קבועות, יש לשער כי הכתוב שלפנינו מכוון אל אלה. אם קודם שניתנו החוקים שבספר במדבר יח, היו נותנים לכהנים קדשים אחרים שנחשבו כלחם חוקם, או שהכתוב כאן מכוון לחוקים שעתידים היו להינתן – אין להכריע.
ואחר יאכל מן הקדשים – בתו״כ. פרט לעירובים ולפחות ממאה. גירסת רבינו הלל וליותר ממאה. וכן הוא בירושלמי פ״ב דערלה. יעו״ש פלפול ארוך בברייתא דא.
ובא השמש וטהר – תניא, ובא השמש וטהר, ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה.⁠
ר״ל אם הוא מאלה הטמאים שמחוסרים כפרה היינו שצריכים להביא קרבן לטהרתן, והם זב וזבה ויולדת ומצורע, מותרין בכל זאת לאכול בתרומה אחר הערב שמש ואין צריכין להמתין עד למחר בבקר אחר הבאת הקרבן, וקרבן מעכב רק אכילת קדשים ולא תרומה, ועיין בדרשה הבאה. ושיעור הערב שמש הוא כשיוצאים שלשה כוכבים בינונים, וזהו עת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה, ועיין באו״ח סי׳ רל״ה.
(ברכות ב׳.)
ובא השמש וטהר – מאי ובא השמש וטהר – ובא השמש – ביאת השמש, וטהר – טהר יומא, ודילמא ובא השמש ביאת אורו, וטהר – טהר גברא, אמר רבה בר רב שילא, אם כן, לימא קרא ויטהר
נסמך על הדרשה הקודמת דטמא שהוא מחוסר כפורים מותר לאכול בתרומה מיד אחר הערב שמש, וא״צ להמתין עד למחר בבקר אחר הבאת הקרבן, ובזה הוא מבאר הכרח דין זה, דע״כ הפירוש ובא השמש – ביאת השמש, וטהר – טהור יומא, ר״ל שבעבור היום נעשה טהור ממילא, וא״צ עוד פעולה לטהרתו, [והב׳ השמוש רגיל להיות חסר אף במקרא, כמו ויחלק עליהם לילה – במקום בלילה, היש בית אביך מקום ללון – במקום בבית אביך, בוקר וידע ה׳ במקום בבוקר, והרבה כהנה רבו מלספור], ולא ובא השמש ביאת אורו וטהר – טהור גברא, ור״ל שיאור השמש ביום השמיני זמן הטהרה לזב וזבה ויולדת ומצורע] ויעשה עוד פעולה לטהרתו, והיינו שיטהר עצמו בהבאת קרבנותיו, משום דא״כ הול״ל ויטהר ולא וטהר, ופירש״י דהול״ל ויטהר שהוא לשון צווי. ולו״ד י״ל הכונה דהול״ל ויטהר שהוא לשון עתיד, אבל וטהר משמע שכיון שעבר זמן הנגבל נעשה ממילא טהור.
ודע דלענין תרומת חו״ל וחלה בזה״ז [דנקרא ג״כ תרומה] דהוו מדרבנן, כתבו איזו פוסקים דג״כ צריך הערב שמש, עיין ברמב״ן ור״ן פ״ג דפסחים, והתוס׳ בכורות כ״ז ב׳ ושארי פוסקים כתבו דבזה״ז א״צ הערב שמש, רק מכיון שטבל לקריו שרי באכילתן, ולפי״ז צ״ע במה שסתם הרמ״א באו״ח סי׳ תנ״ז ס״ב, הלש עיסה ביו״ט של פסח שאם יש כהן שטבל לקריו מותר לאפות בשבילו, ר״ל בשביל החלה השייך לו, מפני שראוי לאכול בו ביום, ולפי דעת הפוסקים דצריך הערב שמש הלא לא חזי להכהן לאכול בו ביום, וצ״ע.
. (ברכות ב׳:)
ובא השמש וטהר – ולמעלה (פ׳ ו׳) נאמר כי אם רחץ בשרו במים, לא קשיא, כאן לתרומה וכאן למעשר.⁠
נתבאר בפסוק הקודם אות כ״א יעו״ש.
(יבמות ע״ד:)
מן הקדשים – [מן הקדשים ולא כל הקדשים], פרט לעירובין ולפחות ממאה
ר״ל אם הוא מאלה הטמאים שצריכים להביא קרבן כפרה [ע״ל אות כ״ג] ונתערבה קודש בתרומה ויש פחות משיעור מאה סאין של תרומה לא יאכל מפני ששם קודש עלה, והוי כדין כל מחוסרי כפרה שאין אוכלין בקדשים, משא״כ תרומה שאין כפרתו מעכבתו מלאכלה, כמבואר לעיל. ומדייק זה מלשון מן הקדשים דמשמע מן הקדשים ולא כל הקדשים כאשר כן רגילין חז״ל לדרוש כמבואר לפנינו ר״פ ויקרא בפ׳ מן הבהמה. וכהאי גונא דריש בתו״כ בפסוק דלעיל ולא יאכל מן הקדשים, יעו״ש.
(ירושלמי ערלה פ״ב ה״א).
מן הקדשים – ריבה אוכלי תרומה באוכלי חולין, אוכלי חולין באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה חולין, משקה חולין במשקה תרומה.⁠
קאי אדרשה הקודמת דבתערובות קדשים בתרומה לא יאכל מחמת הקדשים, וקמ״ל דלא נימא רק תערובות קדשים בתרומה לא יאכל בפחות ממאה, אבל תרומה בחולין יאכל בפחות ממאה קמ״ל מטעם רבוי הלשון כאן מן הקדשים דמיותר הוא, דאחרי דבפסוק הקודם כתיב מן הקדשים לא יאכל, ובפסוק זה בא להתיר האכילה, א״כ הול״ל רק ואחר יאכל.
(שם שם)
מן הקדשים – טהור שאכל תרומה טמאה – בעשה, דכתיב ואחר יאכל מן הקדשים, מן הטהורים ולא מן הטמאים, וכל ל״ת הבאה מכח עשה – עשה.⁠
דהוי משמעות הכתוב מדבר שהוא בקדושתו הוא שיאכל כשיטהר, אבל דבר עמא לא יאכל אע״פ שיטהר, והוי לאו הבא מכלל עשה, ולכן אינו אלא באיסור עשה, ולא באיסור מיתה ביד״ש ולא באיסור לאו ומלקות. ובגמרא שלנו יבמות ע״ג ב׳ הביאו סמך אחר לזה מפסוק דגבי מעשר בשעריך תאכלנו (פ׳ ראה) לזה ולא לאחר, ר״ל ולא לתרומה, וכן הוא דעת חד מ״ד בירושלמי כאן. והרמב״ם פ״ז ה״ג מתרומות הביא הדרשה שלפנינו מירושלמי, ואין תימא מה שבחר בדרשת הירושלמי נגד הבבלית, משום דכבר כתבנו כ״פ בחבורנו דדרך הרמב״ם להסמיך דרשה היותר פשוטה ומפרשה דאיירי באותו ענין, אף כי לא קיימא כן בגמרא, היכי שאין נ״מ לדינא, וכיון דדרשה שלפנינו היא במקום דין תרומה והדרשה דבשעריך תאכלנו היא גבי מעשר ואינה במקום פרשה זו, לכן הביא זו שלפנינו.
(ירושלמי בכורים פ״ב ה״א)
כי לחמו הוא – מלמד שהוא מעלה את החטים כמו שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה.⁠
לשון זה מיותר, ודריש דנעשה לו כלחם ביתו שאוכלו בכל אופן שרוצה. וצ״ע קצת מחולין קל״ב ב׳ דדריש שם מפסוק למשחה (פ׳ קרח) דמתנות כהונה נאכלות בגדולה כדרך שהמלכים אוכלים, והיינו במאכלים טובים, הרי שאסור לו לאכלם כמו לחם ביתו, ועיין מש״כ בפ׳ קרח שם בבאור עכין זה.
(תו״כ)
כי לחמו הוא – תניא, יכול תהא קניבת ירק חול, ת״ל כי לחמו הוא, הרי הוא בקדושתו.⁠
ר״ל שכל דבר מן התרומה ואפי׳ קניבת ירק היא קודש ואסור לו לאבד אותה, ועיין במס׳ תרומות פי״א.
(תו״כ)
 
(ח) נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטׇמְאָה⁠־בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהֹוָֽהי״יֽ׃
That which dies of itself, or is torn by animals, he shall not eat, defiling himself by it. I am Hashem.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[לח]
ברייתא דל״ב מידות מדה יח, ילקו״ש רמז שנב. וראה תו״ש משפטים פכ״ב אות תקו.
נבלה וטרפה, ובשר בשדה טרפה (שמות כב, ל), אין לי אלא בשדה, בבית מנין, ת״ל נבלה וטרפה, הקיש טרפה לנבלה, מה נבלה לא חלק בה בין בבית בין בשדה, אף טרפה לא נחלוק בה בין בבית בין בשדה, הא מה ת״ל ובשר בשדה טרפה, דבר הכתוב בהווה. (מכילתא משפטים מס׳ דכספא פ״כ)
[לט]
ילקו״ש רמז תקלז, וראה חולין מב. ותו״ש שמיני מילואים אות ז.
נבלה וטרפה, יכול אף נפחת הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח, ניקב הלב [ולא] לבית חללו, נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה, ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית, המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה, ניטלו הכליות, ניטל הטחול, ניטל לחי התחתון (מעל הבשר והסימנים מחוברים בבשר), ניטלה האם שלה (היינו השלחופית העובר מונח בה), וחרותה (דהיינו שצמקה הריאה שלה ויבשה כחריות של דקל), בידי שמים (כגון מקול רעם, אבל בידי אדם כגון שהבעיתה אדם או שאר כל הבריות כגון שאגת אריה וקול שחל, טרפה), ת״ל נבלה וטרפה, מה נבלה שאין כמוה חיה, אף טרפה שאין כמוה חיה, יצאת זו שכמוה חיה. יכול אפילו אכלה הרדופני (עשב מר והוא סם המות לבהמה) או שאכלה צואת תרנגולים (הבהמות האוכלות ממנה מתות), או ששתתה מים הרעים (מגולים), ת״ל נבלה וטרפה, מה נבלה שאינה בת חיים אף טרפה שאינה בת חיים, יצאת זו שהיא בת חיים (מצד עצמה רק המאכל עתיד להמיתה, והיא בכלל מסוכנת, והראב״ד כתב דאי מבדרא לה סמא, חיי). (תו״כ שמיני פרשתא ב׳ פר׳ ג)
[מ]
ילקו״ש רמז תמט.
נבלה וטרפה לא יאכל, לאהרן ולבניו קדש קדשים (ויקרא ב, ג), להתיר מנחות ישראל (שיהא שיריהם נאכלים לכהנים. ביאור הח״ח) וכו׳, אין לי אלא מנחותיהן (שאין בהם שום איסור חוץ מקדושתן) מלוקותיהן (דהיינו חטאת העוף) מנין (שיהא נאכל לכהנים), אר״ש קורא אני נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה (דמשום זה הוי ס״ד דלא יאכלו הכהנים דהא בעלמא מליקה נבילה היא) ת״ל (שם י) לאהרן ולבניו קדש קדשים (עוד פעם אחת יתירא גבי מנחת מרחשת) להתיר מלוקות ישראל וכו׳. (תו״כ ויקרא פרשתא ט פר׳ יא)
[מא]
ראה תו״כ אחרי פרשתא ז פר׳ יב.
– רמב״ם הל׳ פסוהמ״ק פ״ז ה״ג: לפיכך המולק ונמצאת טריפה, או שמלק בסכין, או שמלק חולין בפנים וקדשים בחוץ, הרי זו נבלה לכל דבר, שאין המליקה מתרת ומטהרת אלא דבר שהוא כשר למזבח.
נבלה וטרפה לא יאכל, מתני׳: מלק ונמצאת טריפה, ר׳ מאיר אומר אינו מטמא בבית הבליעה, רבי יהודה אומר מטמא (דלא מהניא מליקה לטריפה, וה״ה נמי דבשחיטת חולין טריפה פליג ר׳ יהודה, וכן שנינו במס׳ טהרות בפ׳ י״ג דברים). גמ׳: ור׳ יהודה מ״ט, קרא אשכח וקדרש נבלה טריפה, אמר רבי יהודה טריפה למה נאמרה אם טריפה חיה הרי נבילה אמורה (ושום טומאה לא שייכא מחיים. שטמ״ק), אם טריפה אינה חיה (דאיירי קרא שמתה. שטמ״ק) הרי היא בכלל נבילה, אלא להביא טריפה ששחטה, שמטמאה. (זבחים סט:)
[מב]
חולין ק: ילקו״ש כאן, וראה תו״כ אחרי פי״ב-ז.
– רמב״ם הל׳ אבות הטומאות פ״ג הי״ד: נבלת העוף הטמא טהורה, ואינה מטמאה בבית הבליעה.
נבלה וטרפה לא יאכל, תניא רבי יהודה אומר יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים אבית הבליעה, ת״ל נבלה וטרפה לא יאכל, מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה, יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה, אלא משום בל תאכל טמא. (זבחים סט:)
[מג]
תו״כ כאן, ושמיני פרשתא י-ז, ואחרי פי״ב ה, לק״ט, ילקו״ש ומה״ג כאן. וראה רש״י יבמות פג: ד״ה נבלת וחולין כ: ד״ה מלך, ונדה מב. ד״ה בגדים ושם נ: ד״ה עוף, ותו״ש שמיני פי״א אות רמד.
נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, איבעיא להו מקום נבלת עוף טהור (בית הבליעה של אדם שאין לנבלת עוף טהור טומאה אלא שם) בלוע הוי, או בית הסתרים הוי, למאי נפקא מינה, כגון שתחב לו חבירו כזית נבלה לתוך פיו, אי אמרת בלוע הוי טומאה בלועה לא מטמיא, מאי אמרת בית הסתרים הוי, נהי נמי דבמגע לא מטמא, במשא מיהא מטמא. אביי אמר בלוע הוי, ורבא אמר בית הסתרים הוי. אמר אביי מנא אמינא לה, דתניא יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים אבית הבליעה, ת״ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, מי שאין לה טומאה אלא אכילתה, יצתה זו שטמאה קודם שיאכלנה. ותיתי בק״ו מנבלת עוף טהור, ומה נבלת עוף טהור שאין לה טומאה בחוץ יש לה טומאה בפנים, זו שיש לה טומאה בחוץ אינו דין שיש לה טומאה בפנים, אמר קרא בה, בה (בגדים טמאים בבית הבליעה) ולא באחרת. (נדה מב:)
[מד]
הובא ברש״י שבועות ז: ד״ה דלאו בר נגיעה, ולפנינו בתו״כ ליתא.
לטמאה בה, יכול תטמא במגע, ת״ל לטמאה בה, אין לך אלא האמור בה שאין לה טומאה אלא אכילתה. (תו״כ)
[מה]
כ״ה בה״ג הילדסהיימר הל׳ שחיטת חולין עמ׳ 519, ובהלכות פסוקות עמ׳ 137, והזהיר עמ׳ 16.
אני ה׳, ומאן דאכיל נבילה וטרפה בר מלקות הוא דכתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה אני ה׳. ואי אכיל בצינעא וסבר ליכא דידע בי דקא אכילנא, הקב״ה דיתיב בסיתרא וחזי כל סתרא הוא מתפרע מיניה, דכתיב אני ה׳, אני הוא שעתיד ליפרע, אני הוא שעתיד לשלם שכר טוב. (הלכות גדולות)
[יב]
יָכֹל תְּהֵא נִבְלַת בְּהֵמָה מְטַמָּא בְגָדִים בְּבֵית הַבְּלִיעָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ״, אֶת שֶׁאֵין לָהּ טֻמְאָה אֶלָּא אֲכִילָתָהּ, יָצַת נִבְלַת בְּהֵמָה שֶׁהִיא מְטַמָּא עַד שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנָּה.
[יג]
יָכֹל נִבְלַת הָעוֹף תְּטַמֵּא מִן הַכָּתוּב, וְנִבְלַת בְּהֵמָה מִקּוֹל וָחֹמֶר?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״בָּהּ״, בָּהּ אַתְּ מִטַּמֵּא בְּבֵית הַבְּלִיעָה, אֵין אַתְּ מִטַּמֵּא בְּנִבְלַת בְּהֵמָה בְּבֵית הַבְּלִיעָה.
נְבִילָא וּתְבִירָא לָא יֵיכוֹל לְאִסְתַּאָבָא בַהּ אֲנָא יְיָ.
A carcase which has been torn he may not eat, to defile himself therewith: I am the Lord.
נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי ה׳
נְבִילָא וּתְבִירָא לָא יֵיכוֹל לְאִסְתַּאָבָא בָהּ אֲנָא ה׳
טְרֵפָה – ת״א: תְבִירָא, ״יונתן״: קְטוֹלָא
ב. ״וּטְרֵפָה״ – ״וּתְבִירָא״, כתרגומו הקבוע שנתבאר לעיל בפסוק ״וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה״ (ויקרא יז טו) ״דְּיֵיכוֹל נְבִילָא וּתְבִירָא״. אבל המיוחס ליונתן שתרגם שם ״וּטְרֵפָה״ – ״וּבְשַׂר תְּבִירָא״ כת״א, תרגם כאן ״נְבֵילָא וּקְטוֹלָא לָא יֵיכוּל״ (נבלה והרוגה לא יאכל). ותרגומו תמוה כי לעיל התבאר ש״תְבִירָא״ היא טריפה הנשברת על ידי חיות השדה אבל עודנה בחיים, ומדוע תרגם כאן ״קְטוֹלָא״, שנהרגה? ב״אהבת יהונתן״ פירשו על פי רמב״ן כאן שכתב: ״והטריפה הנזכרת כאן, טריפת הארי והדוב שהמית אותה בשדה, כי מחיים לא תטמא, כי מעת שתטרף הבהמה מן הארי תקרא טריפה בין מחיים בין לאחר מיתה״. ומה שכתב הרמב״ם ״הטריפה האמורה בתורה היא שטרפה אותו חית היער ושברה אותה ונטה למות ועדיין לא מתה״ (הלכות מאכלות אסורות ד ז) נאמר לעניין אכילה אך לא לעניין טומאה.
נבילה וקטילה לא ייכול
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ייכול״) גם נוסח חילופי: ״יאכ׳⁠ ⁠⁠״.
למסתאבה בה
בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״כדין״.
אמר י״י.
נבילא וקטולא לא ייכול לאסתאבא בה אנא י״י.
But of a dead carcase, or (that which hath been) killed (by violence), he may not eat to defile himself therewith. I am the Lord.
נבלה והרוג לא יאכל לטמאה בה אני י״י.
נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל תְּהֵא נִבְלַת עוֹף טָמֵא מְטַמְּאָה בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ״ מִי שֶׁאִסּוּרוֹ מִשּׁוּם בַּל תֹּאכַל נְבֵלָה, יָצָא זֶה שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ מִשּׁוּם בַּל תֹּאכַל נְבֵלָה אֶלָּא מִשּׁוּם בַּל תֹּאכַל טָמֵא. יָכוֹל תְּהֵא נִבְלַת בְּהֵמָה מְטַמְּאָה בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ״ מִי שֶׁיֵּשׁ לָהּ טֻמְאָה בִּשְׁעַת אֲכִילָתָהּ, יָצְתָה זוֹ שֶׁמְּטַמְּאָה קֹדֶם שֶׁיֹּאכְלֶנָּה. וְתֵיתֵי בְּקַל וָחֹמֶר מִנִּבְלַת עוֹף טָהוֹר: וּמַה נִּבְלַת עוֹף טָהוֹר שֶׁאֵין לָהּ טֻמְאָה בַּחוּץ יֵשׁ לָהּ טֻמְאָה בִּפְנִים זוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ טֻמְאָה בַּחוּץ אֵינוֹ דִּין שֶׁיֵּשׁ לָהּ טֻמְאָה בִּפְנִים. אֲמַר קְרָא: ״בָהּ״ בָּהּ וְלֹא בְּאַחֶרֶת.
וַאלנַבִּילַתֻ וַאלסַּקִימַתֻ לַא יַאכֻּלֻהַא פַיַעצִיני בִּהַא אַנַא אַללָּהֻ אַלּמֻעַאקִבֻּ
והטהורה הבריאה אשר נתנבלה בעת שחיטתה כהלכה, והטהורה שאיננה בריאה כהלכה כפי-שנקבע לשבעים סוגי הטרפות, לא יאכל אותן שלא ימרה את פי בהן, אני ׳בורא עולם׳ המעניש.
נבלה וטרפה לא יאכל – לעניין הטומאה הזהיר כאן, שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאה במגע ומשא אלא טומאת אכילה בבית הבליעה, אסור לאכול בקדשים.
[וצריך לומר: וטרפה – מי שיש במינו טרפה, יצא נבלת עוף טמא שאין במינו
כן בכ״י אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1: ״במנו״.
טרפה.]⁠
לפי כ״י לייפציג 1, הביאור המוסגר הוא הוספה של ר׳ שמעיה. הביאור מופיע גם בכ״י אוקספורד 165, אך חסר בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34.
נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה CARRION, OR THAT WHICH IS TORN HE SHALL NOT EAT TO BECOME UNCLEAN THEREBY – It is with regard to the defilement that Scripture lays down this prohibition: that if he (the priest) eats the carrion of a clean bird – which has no defiling effect through being touched or carried but has a defiling effect only when eaten, as soon as it is in the gullet – he is forbidden to eat holy things (Sifra, Acharei Mot, Chapter 12 6). And it was necessary for Scripture to mention טרפה also, in order to define what נבלה is here intended, viz., one that can have a טרפה among the individuals of its class: therefore the נבלה of an unclean bird is excluded, for in its class a טרפה can never occur (cf. Rashi on Vayikra 17:15).
פס׳: נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה – את שאין לה טומאה אלא אכילתה יצאת נבלת בהמה
שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה. ולא שייך בה טומאה בבית הבליעה דהרי כיון שנגע בה נטמא. ועיין בת״כ הגי׳ יותר מבוארת:
שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה. מכאן לנבלת עוף טהור שהיא מטמא בגדים אבית הבליעה:
נבלה וטריפה לא יאכל – אף על פי שמלוקת העוף הותרה להם, שדומה לנבלה.
נבלה וטריפה לא יאכל HE SHALL EAT NOTHING THAT DIED OR THAT WAS TORN BY BEASTS: [It is necessary for the text to restate that priests are not allowed to eat animals that were not ritually slaughtered, because] one might think that [priests were allowed to do so,] since they were permitted to eat birds that were put to death by pinching off their heads (i.e. through meliqah),⁠
On meliqah, see Lev. 1:15 and Rashbam’s commentary there.
which is somewhat like eating animals that were not slaughtered ritually.⁠
This verse is problematic for it implies that only priests (and not other Jews) are commanded to refrain from eating animals that were not ritually slaughtered. There is a verse in Ezekiel (44:31) that might lead to a similar conclusion. Furthermore, one might conclude from Lev. 17:15 that when an Israelite (who is not a priest) eats some animal that was not slaughtered ritually, he or she has not committed a crime, but has simply become impure. And see Noth here who suggests precisely such a conclusion.
Such an interpretation not only opposes the standard halakhah; it also contradicts the simple sense of other biblical verses (e.g. Ex. 22:30 and Deut. 14:21). Halakhists assume accordingly that the law against eating animals that were not ritually slaughtered must apply to all Jews. Some moderns agree. See e.g. NJPSC here: “There is no basis for concluding that ... [these restrictions] ... once applied only to priests and were later extended to all Israelites, as some modern students of biblical religion maintain.”
In that case, one has to explain why there would be a need for a specific rule against priests eating animals that were not ritually slaughtered, when no Jew is allowed to eat them. Rashi (following Sifra) gives a complicated halakhic explanation – that our verse teaches a further detail about how the rules of impurity for eating a bird that was not slaughtered properly differ from the rules of impurity for eating an animal that was not slaughtered properly. (Using midrashic exegesis, our verse is understood to be speaking only of birds.) See Rashi and Rashbam ad 11:40 (and notes 85 and 86 there) for another instance where Rashi offers an explanation for a problematic verse about impurity (which he solves by reading into the text a distinction between birds and animals) and Rashbam seeks a simpler way of dealing with the problem.
Here Rashbam uses a solution that is found already in the Talmud (Menaḥot 45a), as an explanation of the verse in Ezekiel (44:31), “Priests shall not eat anything, whether bird or animal, that died or was torn by beasts.” The Talmud’s solution, and Rashbam’s, is that there is a theoretical reason to believe that priests might be exempted from the general restriction against eating meat from animals that were not slaughtered. Rashi offers that same explanation in his commentary to Ezekiel. A more common explanation is to say that the restriction against eating such meat is reinforced concerning priests for they would be doing something even worse than other Israelites if they consumed such food. See e.g. Shapira and NJPSC here, and Qimḥi in Ezekiel.
וריקי מוח יפרשו הפסוק שהוא בספר יחזקאל, והוא: כל נבלה וטרפה (יחזקאל מ״ד:ל״א) – כל שנבלוהו עופות או בהמות. וזה הבל, כי בתורה כתוב: נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה – והטעם: שאם יאכל לא ישמש.
Those whose brains are empty explain the verse in Ezekiel, which reads, The priests shall not eat of any thing that dieth of itself, or is torn, whether it be fowl or beast (Ezek. 44:31), as meaning that the priests shall not eat anything brought down or torn by animals or fowl.⁠
Ex. 22:30 prohibits an Israelite from eating that which is torn (terefah). Deut. 44:21 prohibits an Israelite from eating meat which dies of itself (nevelah). Ezek 44:21 seems to limit the prohibition to eat nevalah and terefah only to kohanim. In order to harmonize Ezekiel and the Torah, there were those who claimed that Ezekiel spoke of an animal that has been properly slaughtered and then ripped apart and befouled by birds and beasts. In other words, the Torah prohibits any Israelite from eating the meat of any animal that has been ripped apart by an animal of prey, while Ezekiel adds that a kohen is also prohibited from eating kosher meat that has been befouled. It should be noted that according to this interpretation the word nevelah is not to be taken literally but means flesh which is as disgusting as meat that dies of itself (Filwarg). For other interpretations see Sarim and Meijler.
However, this is nonsense, for the Torah states all that dies of itself or is torn he
The kohen.
shall not eat.⁠
Ibn Ezra's paraphrase of verse 8, which literally reads: that which dies of itself, or is torn, he shall not eat.
The meaning
Of verse 8 and Ezek. 44:21.
is if he eats
That which dies of itself or is torn.
he shall not minister.⁠
The meaning of our verse and that of Ezekiel is, if a kohen eats that which was torn or died of itself he is ritually unclean and shall not serve in the tabernacle or eat sacred food.
נבילה וטריפה לא יאכל – אנבילת עוף טהור ואבהמת קדשים שיצאת חוץ ממחיצתה קא מזהר להו, לפי שהותרה מליקה אצלם שהוא, להבדיל, דומיא דנבילה. דאי נמלק עוף חולין נבילה היא, איצטריך לאזהורי בהו דלא ליכלו נבלת עוף טהור. וטריפה זהו בשר שיצאת חוץ למחיצתו, כגון בשר קדשים שיצאו חוץ לעזרה, ובשר קדשים קלים שיצאת חוץ לחומה דכל בשר שיצאת׳ חוץ למחיצתו נקרית טריפה, כדנפקא לן מ⁠{ו}⁠בשר בשדה טריפה (שמות כ״ב:ל׳), דהכי קאמר: ובשר שהוא בשדה, כלומר: חוץ למחיצתו טריפה. והכי דרשי ליה בחולין, בפרק בהמה המקשה (בבלי חולין ס״ח.): גבי עובר שהוציא ידו לחוץ ממעי אמו בשעת שחיטת אמו, והכי קאמר יחזקאל: כל נבילה וטריפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים (יחזקאל מ״ד:ל״א), וקאי נבילה אעוף חולין שנמלק, שבא להזהיר כהנים עליו לפי שהותרה להם מליקת עוף על גב המזבח, וטריפה קאי אבהמת קדשים שיצאת חוץ למחיצה, והזהיר הכהנים שלא יאכלום. אלא נשרפה לפני הבירה אם לא עבר צופים, ואם עבר צופים נשרפה במקומה, דלא הטריחו חכמים כל כך לחזור לשורפה לפני הבירה משעבר צופים, כדתנן בפרק אילו עוברין בפסחים (משנה פסחים ג׳:ח׳). וצופים קרי כל מקום שצופה ורואה משם ירושלים, דהכי נמי קאמר האי קרא דהכא: לטמאה בה – אני מזהירך שלא תאכל, כגון שלא במליקה על גבי המזבח במצותו, וכגון שיצאת בשר ממחיצת הגבול ששמתי לה. אני ה׳ – אבל אם נמלקה לשמו כמצוותו או כמו שעומדת בתוך הגבול ששמתי לה, מותרת.
נבילה וטריפה לא יאכל – THAT WHICH DIES OF ITSELF OR IS TORN BY ANIMALS HE SHALL NOT EAT – About the unslaughtered carcass of a kosher bird and about sacrificial animals that went outside their permitted boundary it [must] warn us, since melikah [slaughtering of birds by fingernail] is permitted for them [the priests] and, different though it may be, this is similar to an unslaughtered carcass. For if a non-sacred bird was slaughtered by fingernail, it is considered an unslaughtered carcass, [thus the Torah] needs to warn against eating an unslaughtered carcass of a kosher bird. And a טריפה (a "torn" animal) is meat that went outside its permitted boundary, like sanctified meat (קדשים) that went outside the courtyard, and meat of lesser sanctity (קדשים קלים) that went outside the wall, for all meat that went out of its partition is called “torn,” as we derive from "meat in the field that was torn (טריפה)" (Shemot 22:30), for it says thus: “and meat which is in the field,” meaning: outside of its boundary, is "torn (טריפה)". And this is how it is derived in Chulin, in the chapter "An Animal Encountering Difficulty" (Bavli Chulin 68a:1) regarding a fetus that extended its foreleg outside its mother’s womb during the ritual slaughter of its mother.⁠
Normally the ritual slaughter of the mother also permits consumption of the fetus. However, if one of the fetus's limbs extends outside the mother (leaving its "permitted boundary") during the slaughter that limb is no longer permitted. It is comparable to sacrificial animals which leave their permitted boundaries and are considered a "טריפה" and are no longer fit for consumption.
And thus said Yechezkel: “The priests shall not eat of anything that dies of itself, or is torn, whether it be bird or animal.” (Yechezkel 44:31): and this refers to the unslaughtered carcass of a non-sacred bird that was slaughtered by fingernail, for it came to prohibit priests about it since slaughtering a bird by fingernail is permitted to them on the altar, and "טריפה" (torn) refers to a sacrificial animal that was brought outside the boundary, and it warns the priests not to eat them. Rather they were burned before the Temple if it did not pass Scopus, and if it passed Scopus it was burned in its place, for the Sages did not burden one so much to return to burn it before the Temple once it passed Scopus, as we learned in the chapter "These Ones Transgress on Passover" (Mishnah Pesachim 3:8). And Scopus refers to any place from which one views and can see Jerusalem. For so too the verse here says: לטמאה בה – DEFILING HIMSELF BY IT – I warn you not to eat, like [a bird] that is [killed] not via fingernail slaughter on the altar according to its commandment, and like a case of meat which went outside of the boundary that I set upon it.
אני ה׳ – I AM HASHEM – But if you slaughtered via fingernail for His name according to His commandment or if it remains within the boundary that I gave it, it is permitted.
נבלה וטרפה – בנבלת עוף טהור ובשר קדשים שיצא חוץ ממחיצתו הכתוב מדבר. לפי שהותר אצלם דומיא דנבלה כגון מליקה, הזהיר הכתוב שאם נמלק עוף טהור חולין שהוא נבלה ובשר שיצא חוץ ממחיצתו נקרא טרפה כדנפקא לן ובשר בשדה טרפה לא תאכלו (שמות כ״ב:ל׳), בפרק בהמה המקשה. וכן אמר יחזקאל כל נבלה וטרפה מן וגו׳ לא יאכלו הכהנים (יחזקאל מ״ד:ל״א).⁠
שאוב מר״י בכור שור.
נבלה וטרפה, "that which dies of itself, or has been torn;⁠" the Torah refers to the carcass of a pure bird, (one that could be eaten if it had been ritually slaughtered) and of flesh from sacrificial meat of mammals which could have been eaten, had it not been removed, but which because it had been removed from the sacred domain within which it could have been eaten had now become treif; or similarly since such a bird had at one point been fit to eat, it is compared to something that had died of its own accord. The priests are not to eat of it as it would confer ritual impurity on them. (Compare Ezekiel 44,31)
נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה – בנבילת עוף טהור ובבשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו קא מזהר, דסד״א הואיל והותרה מליקה ה״נ הותרה לו גם נבילה וטריפה שהוא בשר שיצא חוץ למחיצתו כדדרשינן מובשר בשדה טריפה וכו׳, מהר״ר חיים.
נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה – יאמר שיזהר מאכילת נבלה וטרפה שלא יטמא בה, ויצטרך להנזר מן הקדשים ולא יאכל בהם עד שירחץ בשרו במים ובא השמש וטהר (ויקרא כ״ב:ז׳). והטעם בעבור שהזכיר טומאת האדם לכל טומאותיו, כי הזכיר הצרעת, והזוב שיכלול הזכר והנקבה, וטומאת המת, ושכבת הזרע, והשרץ, חזר להזהיר מן הקדשים בטומאת הנבלות, והזהיר בהן דרך התראה באכילתן. והטעם כי בעבור שנפש האדם קצה באכילת השרצים, ולא תקוץ בנבלה וטרפה, הזהיר על הטומאה בהווה. והטרפה הנזכרת כאן טרפת הארי והדוב שהמית אותה בשדה, כי מחיים לא תטמא, כי מעת שתטרף הבהמה מן הארי תקרא טרפה בין מחיים בין לאחר שתמות. והנה הזכיר כאן כל הטמאות כולן, כי הבהמה הטמאה אחרי שאמר בה שאין לה שחיטה כאשר פרשתי בסדר ויהי ביום השמיני (רמב״ן ויקרא י״א:כ״ד), הנה היא בכלל נבלה. וזה דרך פשוטו.
ומדרשו (ספרא ויקרא כ״ב:ח׳) גם כן לענין הקדשים בטומאה הזהיר כאן, ובנבלת עוף טהור הכתוב מדבר שאין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת בית הבליעה ואסרו לאכל בקדשים. וצריך לומר: וטרפה מי שיש במינו טרפה, יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טרפה כלשון רבינו שלמה. וטומאת שאר נבלות ריבו אותה בתורת כהנים (ספרא ויקרא כ״ב:ה׳): אשר יגע בשרץ (ויקרא כ״ב:ה׳) – אין לי אלא השרץ, מנין לרבות את הנבלה, תלמוד לומר: בכל.
N'VEILAH' (THAT WHICH DIETH OF ITSELF) 'U'TREIFAH' (OR IS TORN OF BEASTS) HE SHALL NOT EAT TO DEFILE HIMSELF THEREWITH. Scripture is stating that [the priest] should be careful not to eat n'veilah or treifah so that he should not become defiled therewith, and then it will be necessary for him to be separated from the holy things,⁠
With this interpretation Ramban avoids the difficulty as to why the Torah singled out here the priests in mentioning the prohibition of n'veilah and treifah, since the law applies to all Israelites (See Exodus 22:30 on treifah, and Deuteronomy 14:21 on n'veilah). Ramban's explanation is that since the main theme of this section is to warn the priests to separate themselves from holy things when they are in a state of impurity, therefore the Torah mentions here the admonition against their eating n'veilah and treifah, since by so doing they will not only have transgressed a law which applies to all Israel, but they will also have to separate themselves from the Sanctuary and its holy things, as they will have been rendered impure.
and he will not be able to eat of them until he bathes his flesh in water, and when the sun is down, he shall be clean.⁠
(7).
And the reason [why He mentioned here the prohibition against eating n'veilah and treifah], is that since He had referred to every sort of impurity which can occur to a person, seeing that He mentioned leprosy and an issue,⁠
(4).
which includes male and female, and the impurity of the dead,⁠
This is not expressly mentioned in this section here. But the Rabbis interpreted: "Or a man ((5)), this refers to the dead.⁠" (Torath Kohanim, Emor 4:4).
of semen,⁠
(4).
and of a swarming thing,⁠
(5).
therefore He goes back [in the verse before us] to warn [the priests to separate themselves] from the holy things when they are impure because of n'veiloth, and He warned them about this by way of an admonition against eating them. And the reason [why He singled out n'veilah and treifah in warning the priests not to eat them, and He did not mention those creeping things which also render the eater impure], is because a man's soul finds it loathsome to eat creeping things, but it does not find n'veilah and treifah loathsome. Therefore He mentioned here [the prohibition against eating food which conveys] impurity in the case of [that food] which it is common [to eat]. Now the word treifah mentioned here [which renders the eater impure, must perforce] mean an animal that was torn by a lion or bear which killed it in the field, for when it is still alive [and is then slaughtered ritually] it does not convey impurity [although it may not be eaten. The term treifah which the Torah mentions here as conveying impurity to one who eats it, is applicable, however, even to an animal that was not killed when torn by beasts], for from the moment when it is torn by the lion [or any beast] it is called treifah ("torn"), whether it is alive or after its death.⁠
Therefore even after the animal torn by beasts has died, when strictly speaking it may be referred to as n'veilah since it was not ritually slaughtered, the Torah still calls it here treifah, for from the moment when it is torn by the beast it is called treifah, whether it is alive or after its death.
Thus He mentioned here all sources of impurity, for having stated that animals of the forbidden species [which are not mentioned here, although they do convey impurity to one who eats them], cannot be [made permissible by] ritual slaughtering,⁠
An animal that may not be eaten, even if ritually slaughtered, conveys impurity to the one who eats of it [in addition of course to having violated the prohibition against eating it], because there is no law of ritual slaughter regarding it, and it is therefore included under the term n'veilah. An animal of the permitted species, which, when ritually slaughtered, is found to have an organic disease which renders it forbidden for eating, does not convey impurity to the person who eats it, although he has transgressed the law which prohibits the eating of treifah.
as I have explained in the section of 'Vay'hi Bayom Ha'shemini' (And it came to pass on the eighth day),⁠
Above, 9:1. — Ibid., 11:24.
it is [automatically] included under the term of n'veilah [which is mentioned here]. This is by way of the plain meaning of Scripture. The [Rabbinical] explanation
Chullin 100b, and mentioned here in Rashi.
likewise interprets [this verse as an admonition] about holy things with reference to impurity, namely that the verse speaks of the carrion of a bird of a permissible species
But a bird of a forbidden species has no defiling effect if eaten unintentionally (Mishneh Torah, Hilchoth Aboth Hatumoth 3:14). If there is, however, an intention to eat it, and it has been rendered susceptible to impurity [by having come into contact with liquid], it is like any other food and may itself contract a first grade impurity, but only if it itself comes into contact with an object that conveys impurity. It is not, however, capable of rendering the eater impure, as human beings cannot become impure through contact with food. The case of the carrion of a bird of a permitted species is a special exception, because in that case the Torah declared that it conveys impurity automatically if eaten [but not if merely touched], although it itself has not received impurity from another object. In short, it is, if eaten, a primary source of impurity which renders the eater impure.
[i.e., which died by itself, or has not been slaughtered properly], which has no defiling effect by means of contact or carrying, but [conveys] impurity only when in the [eater's] gullet, and thus it forbids him to eat [subsequently] of the holy things. And we must then explain [that when Scripture states here] 'u'treifah' (or is torn of beasts),⁠
In other words, since as explained, the verse before us has reference only to the carrion of a permitted species of bird, which is n'veilah, why then did Scripture here mention treifah altogether? The answer is: it was necessary for Scripture to state here also u'treifah etc.
[it is in order to define the term n'veilah, and to explain that this law of impurity of n'veilah refers only] to those kinds [of birds] that can have a treifah [i.e., to those species which may usually be eaten if slaughtered properly, but which are nonetheless treifah if found to be suffering from certain organic diseases, and consequently forbidden to be eaten], thus excluding the carrion of a bird of one of the forbidden species, for in its class no treifah is ever possible [for such a bird, even if ritually slaughtered, is still n'veilah, since the law of treifah only applies to such birds which, if they were healthy, would be permitted as food by means of ritual slaughter, which does not apply to these forbidden species], as is stated in the language of Rashi [here]. And as far as the impurity of other n'veiloth is concerned, [so that the priest must be careful not to be defiled by them as this will make it necessary for him to be separated from the holy things, although they are not expressly mentioned in Scripture], they have been included in the Torath Kohanim on the basis of the following interpretation:⁠
Torath Kohanim, Emor 4:4.
"Or whosoever toucheth 'b'chol' (any) swarming thing.⁠
Above, (5).
I would only know the swarming thing. How do I know to include n'veilah? From the expression b'chol (any).⁠"
נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה – פי׳ הרמב״ן רבותינו דרשו אותו לענין אוכל נבילת עוף שנפסל גופו לאכול בקדשים. ועל דרך הפשט נראה לפרש שמזהיר לאכול נבלה וטרפה שלא יטמא ויצטרך להנזר מן הקדשים עד אשר יטהר ובשביל שהזכיר טומאת האדם לכל טומאותיו וטומאת המת ושכבת זרע ושרץ לכך הזהיר מן הקדשים גם בטומאת נבלות. ומה שהזהיר כאן לשון התראה באכילתן מה שלא עשה כן בשאר הטמאות מפני שנפש האדם קצה באכילת השרצים ולא הוצרך להזהירו עליהן אבל אינה קצה בנבלה וטרפה ולכך הזהיר עליהם בלשון התראה וטרפה דהכא מיירי שטרפה ארי או זאב והמיתה שגם מחיים נקראת טרפה אלא שאינה מטמאה ובהמה טמאה היא בכלל נבלה כיון דלאו בת שחיטה היא ובכל ענין שהומתה נקראת נבלה:
נבלה וטרפה לא יאכל, "He shall not eat from a carcass or a fatally injured animal.⁠" Nachmanides reminds us that our sages in Torat Kohanim Emor 4,4 explain that the news here is that seeing that there are species of birds not subject to the ritual contamination caused by carcasses of mammals, we might have thought that the priests do not need to be on guard against contact with or eating same when they were part of an offering. The Torah therefore had to write our verse, even though, naturally, the priests were included in all the carcasses and treyfah animals mentioned in chapter 11.
If we were to look at the plain meaning of the text, [something we must never disregard, Ed.] the injunction for the priests here does not repeat the ordinary prohibition against eating נבלה וטרפה, applicable to all Israelites, but it adds the new dimension of the priest violating their status of ritual purity when they do this, a dimension that does not apply to the ordinary Israelite unless these animals had been sanctified at some time prior to their death. Seeing that the various ways a human being can become ritually contaminated had been discussed in previous chapters, as well as the definitions of such ritual impurity of sperm, and other effluences from the body, this was the place to add this reminder to the priests.
In case you wonder why the Torah used the wording "he shall not eat" such animals (on the basis of the פשט), an expression not normally used with the contaminating factor of such repulsive creatures as insects, vermin, rodents, and the like, it is the Torah's awareness that most people would not eat these creatures even if the Torah had not expressly prohibited this. However, this consideration does not apply to mammals which had died by an arrow or a gunshot wound, or had been fatally wounded but had undergone decapitation immediately afterwards.
The word טרפה in our verse refers to animals that had been mauled by predators such as lions or bears or wolves. While prohibited as food, such injured animals do not transmit ritual contamination until after they have died. The Torah here expands the prohibition by referring even to such animals that had not yet died as included in those that confer ritual contamination on contact. The expression נבלה automatically includes this aspect of conferring ritual contamination.
נבלה וטרפה – פי׳ הרמב״ן רבותינו דרשו אותו לעניין אוכל נבילת עוף [טהור] שנפסל גופו לאכול בקדשים. ועל דרך הפשט נראה לפי שמזהיר מלאכול נבלה וטרפה שלא יטמא בה ויצטרך להנזר מן הקדשים עד אשר יטהר, בשביל שהזכיר טומאת האדם לכל טומאותיו וטמאת המת וש״ז ושרץ לכך הזהיר מן הקדשים גם בטומאת נבילות, ומה שהזהיר כאן לשון התראה באכילתן מה שלא עשה כן בכל שאר הטמאות, מפני שנפש האדם קצה באכילת השרצים ולא הוצרך להזהר עליהן, אבל אינו קצה בנבלה וטרפה ולהכי הזהיר עליהם בלשון התראה. וטריפה דהכא מיירי שטרפה ארי או זאב והמיתה שגם מחיים נקראת טרפה אלא שאינה מטמאה. ובהמה טמאה בכלל בהמה כיון דלאו בת שחיטה היא בכל ענין שהומתה נקראת נבלה.
ד״א נבלה וטרפה – פרש״י לעניין טומאה הזהיר כאן שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאת משא ומגע אלא טומאת בגדים בבית הבליעה. אבל לא בחוץ. הכי קתני התם בת״כ נבלה וטרפה וגומר אין לך אלא מה שאמור בה כלומר באכילה אין בחוץ לא. פי׳ דווקא הני בגדים שהיה לבוש בשעה שאכלה (לא) הוו טמאין, משום דההוא נבלה הוייא אב הטומאה והוא הוי ראשון, ואדם וכלים אינן מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, אלא גזירת הכתוב כך הוא. והה״נ דאמרינן גבי טומאת נבלה שמטמאה במגע ובמשא שאותן בגדים שהיה לבוש בשע׳ שנשאה או בשעה שנגע הוו טמאים אבל אם חזר ולבש בגדים אחרים אינן טמאים וטעמא כדפרשי׳.
נבלה וטרפה – גם זה אזהרה לכהנים ביחוד ואם כבר קדם לכלל ישראל.
נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה – ירצה בזה נבלת עוף טהור, שהיא מטמאה בעת האכילה, כמו שקדם. והוצרכה התורה להזכיר זה, לפי שהכהנים הותרו באכילת חטאת העוף שאינה שחוטה, ואולי יחשבו מפני זה שתהיה נבלת עוף טהור מותרת להם; ולזה ביארה התורה שהם גם כן אסורים בה ומתטמאים באכילתה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ואמר ושמרו את משמרתי להגיד שישמרו עצמם בכל יכלתם לבל יטמאו, ולעשות משמרת למשמרתו כדי להזהר מאד. ופירוש משמרתי הקדשים שלי ואז לא ישאו עליו חטא עד שימות מפני זה בלא עתו וזהו ומתו בו כי יחללוהו ואין זה מחללי׳ מות יומת שהוא על ידי בני אדם כי המחלל את הקדשים מחלל בכבוד השם המקדש אותם ולכן מיתתו בידי שמים.
ולפי שהזהיר הכהנים מן הטומאות התלויות בבני אדם סמך אליו נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה רוצה לומר שכל נבלה אפילו נבלת עוף טהור שמת מעצמו וטריפה שטרפה חיה או עוף דורס לא יאכל ואפילו לא נגע רק בבית הבליעה לפי שיטמא בה ולא יוכל לאכול את הקדשים. ואין ספק שהיו כל בני ישראל מוזהרים מטומאת מקדש וקדשיו ובאכילת הנבלה והטריפה האמנם נצטוה עתה אל הכהנים לפי שלא יחשבו שהיה אסור לאיש ישראל הנכנס למקדש בהיותו טמא מפני שהיה זר אבל הכהן ששם תהיה ישיבתו בין שיהיה טמא או טהור לא יעזוב עבודתו לכך צוה שבהיותו טמא לא יעבוד ומלבד זה שנצטוו כל בני ישראל על הנבלה והטרפה הזהיר עליה בפרט לכהנים לפי שקדושתם יתירה על קדושת ישראל. וראוי שהם יהיו יותר נשמרים בכל שמירה מהם כי הנה בן ישראל חייב מלקות על נבילה וטריפה. אך הכהן האוכל אותה חייב מיתה ולכן באה כאן האזהרה הזאת להגדיל העונש והותרו בזה השאלות הח׳ והט׳.
[א] נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה
[1] חולין פרק שביעי דף ק ע״ב (חולין ק:) [2] נדה פרק חמישי דף מב ע״ב (נדה מב:)
שאם אכל נבלת עוף טהור כו׳. דוקא נבילת עוף טהור, ולא נבילת בהמה, שכן דרשו (תו״כ כאן) מדכתוב ״לא יאכל לטמאה בה״, מי שאין לו טומאה רק זאת, דהיינו בבית הבליעה, והיינו נבילת עוף טהור, דהא נבילת בהמה יש לה טומאת מגע ומשא (לעיל יא, לט-מ). ולפיכך אמר כאן ׳שאין לה טומאת מגע ומשא׳, כלומר קרא איירי בנבילת עוף טהור, דהא כתיב ״לא יאכל לטמאה בה״, משמע שאין לה טומאה רק בבית הבליעה, ואין לה טומאת מגע ומשא, לאפוקי נבילת בהמה יש לה טומאת מגע ומשא. אבל מהא ליכא להוכיח דאיירי בנבילת עוף טהור, שהרי נבילת בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה, דזה לא למדנו רק אחר שידענו דנבילת עוף אינו מטמא במשא, דאם לא כן מנא לן שאין הכתוב מדבר בבהמה, דלמא קרא איירי בבהמה, אלא מפני שכתוב ״לטמאה בה״, כלומר טומאה זאת דוקא יש בה, ולא טומאה אחרת, ואילו בנבילה יש טומאה אחרת. אבל בעוף, כיון שנוכל לומר שאין בה אלא טומאה זאת, דהיינו בית הבליעה, מוקמינן קרא בנבילת עוף (טמא) [טהור]:
לטמאה⁠־בָֿה: הבי״ת רפה. [לְטָמְאָה⁠־בָהּ].
לענין הטומאה. דק״ל הא כבר כתיב נבילה וטרפה לא יאכל. והא דקאמר לענין טומאה הזהיר וכו׳ פירוש לא שבא להזהיר על אכילתה אלא רק לעניין הטומאה לומר שאם אכל וכו׳ ומה שאמר אלא טומאת אכילה בבית הבליעה עיין לעיל בפרשת אחרי מות בפסוק אשר תאכל נבלה:
שאין לה טומאת מגע. וא״ת מה צריך רש״י לנקוט במה שאין מטמא כך היה לו לומר שאם יאכל נבלת עוף טהור שיש לו טומאת אכילה בבית הבליעה. וי״ל שרש״י רוצה להוכיח מה שנקט נבילת עוף טהור ולא נקט נבילת בהמה משום דבקרא כתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה באכילה ר״ל באכילתה מטמאה ואין מטמאה במגע ובמשא ואי מדבר בנבלת בהמה הא מטמאה ג״כ במגע ובמשא, בשלמא אי מדבר בנבלת עוף אתי שפיר דמטמאה דוקא באכילה לפי שאם יאכל נבילת עוף טהור אין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת אכילה כו׳:
Regarding the matter of uncleanness. Rashi is answering the question: The Torah already wrote [this prohibition earlier], "An animal which has died on its own, or an animal that was fatally maimed, he must not eat,⁠" [earlier, verse (11:40)]? When Rashi writes, "[This verse] warns regarding the matter of uncleanness, etc.,⁠" he means that this prohibition does not pertain to its eating but to its imparting impurity, telling us "That if he ate, etc.⁠" Regarding what he says, "Except for the uncleanness [caused by] eating as soon as it is in the gullet,⁠" see above in parshas Acharei Mos (17:15) in the verse "that will eat an improperly slaughtered animal.⁠"
Which has no [rule of] uncleanness of touch. You might ask: Why does Rashi mention that it does not impart uncleanness [of touch]? He should have [only] said that if one eats the carcass of a ritually clean bird, he gets the uncleanness caused by eating as soon as it is in the gullet? The answer is: Rashi wants to prove his statement that the verse is talking about the carcass of a ritually pure bird, and not about the carcass of an animal: Since in the verse it is written "An animal which has died on its own, or an animal that was fatally maimed, he must not eat to defile himself with it,⁠" [this indicates specifically] eating. I.e., [the creature spoken of] imparts uncleanness only through eating and not through touching or carrying. But if it was talking about the carcass of an animal, this it would also impart uncleanness through touching and carrying! This problem is resolved if the verse is talking about the carcass of a ritually pure bird, since it imparts uncleanness only through eating. If one ate the carcass of a ritually clean bird, the carcass does not impart uncleanness by touching and carrying. It only imparts uncleanness by eating when it enters the person's gullet.
נבילה וטריפה עיין רש״י ז״ל – לא יאכל. בכזית. ושמרו. להזהיר ב״ד על כך.
נבלה וטרפה – פירש רש״י ז״ל ״לענין הטומאה הזהיר כאן, שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת אכילה בבית הבליעה, אסור לאכול בקדשים״. וכן הוא בתורת כהנים,⁠
אמור, ד, יב.
שהרי לא זכר הכתוב רק טומאות היוצאות מגופו, או טומאת מגע, לכן הוצרך להזכיר עוד טומאת אכילה, שאינה אלא בנבלת עוף טהור. וזכר ״טרפה״ לדעת זה ללמד שאין טומאת בית הבליעה אלא במי שיש במינו טרפה, יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טרפה. ורשב״ם ז״ל פירש ״נבלה וטרפה לא יאכל, אעפ״י שמליקת העוף הותרה להם, שדומה לנבלה״. וגם זה בגמרא.⁠
מנחות מה, א.
ונזכר טרפה לדעת זה, לפי שדומה לנבלה, והתרנוה כמו מליקת העוף; ולפי הפשט אפשר לפרש לפי שאמר ״ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא״. הזהיר שאל יאכלו נבלה וטרפה מן הקדשים, שאם נתנבלה בהמת קדש בשחיטה, או שנודע שנטרפה, אפילו נודע אחר זריקת דמים, אסורין לאכול הבשר, שאינו לחמם. שלא תאמר לא הזהיר על נבלה וטרפה אלא בחולין, אבל במוקדשין מותר לאכילה, גם אינן מטמאין במגע ובמשא, שהרי התיר למלוק עוף במוקדשין. לכן אמר ״לא יאכל לטמאה בה״, אזהרה על האכילה, ואם אכל, נטמא ואסור באכילת קדשים.
נבלה וטרפה וגו׳ – לשון לטמאה בה, סעד לפרש מקרא זה על פשוטו, שמזהיר את הכהנים אזהרה נוספת על מה שהזהיר כבר לכל ישראל מנבלה וטרפה, לפי שהם קדושים לה׳, לא יטמאו רוחם ונפשם באכילה משוקצת, שאם על טומאת הגוף לבד הזהיר, היה אומר לטמאה להם, ככל טומאת הגוף שמשפטה להסמך ללמ״ד, וכן הוא פשוטת הכתוב ביחזקאל. ואף שקבלת חכמים אמת וקים, אין מקרא יוצא מפשוטו לגמרי.
נבלה וטרפה – הזהיר שאל יאכלו נבלה וטרפה מן הקדשים שאם נתנבלה בהמת קדש בשחיטה, או שנודע שנטרפה, אסורים לאכול הבשר שאינו לחמם, שלא תאמר לא הזהיר על נבלה וטרפה אלא בחולין, אבל במוקדשין מותר לאכילה, גם אינן מטמאין במגע ובמשא, שהרי התיר למלוק עוף במוקדשין, לכן אמר לא יאכל, אזהרה על האכילה, והוסיף לטמאה בה, שאם אכל נטמא ואסור באכילת קדשים:
נבלה וטרפה – נבלת עוף טהור שיש במינו טרפה (ערש״י), לפי״ז הוא״ו הוראתו כמלת של כמו בנו בעור בנו צפור שהוי״ו הסופי כמלת של, וכן וחיתו ארץ בבראשית, למעינו מים כמש״ש, ככה תורה וי״ו שבתחלת התיבה, וטעמו נבלה של טרפה כלומר של מין שנוהג בו ענין הטרפיות, וכן (פ״ז מ״ג דנזיר) אוהל ורובע עצמות שפי׳ אהל של רובע עצמות, ובכלאים (פ״ט מ״ז) הבאים מחוף הים וממדינת הים, פי׳ בירושלמי חוף הים של מדינת הים, ובתענית (פ״ב מ״ה) בשער המזרח ובהר הבית, פי׳ של הר הבית. ויש מבעלי לשון האחרונים שפי׳ הרבה ארבה עצבונך והרונך הוי״ו כמלת של, וטעמו עצבונך של הרונך ר״ל צער הריון, והראו דוגמתו בלשון ערבי; ועמ״ש בזה בפ׳ אחרי י״ז ט״ו, ועשית עמדי חסד ואמת (ר״פ ויחי) פירש״י חסד של אמת, וע״ש רא״ם.
נבלה וטרפה וגו׳ עיין פירוש לעיל (יז, טו). כוונת הכתוב כאן להזהיר על נבלת עוף טהור שמטמא בבית הבליעה. נצרך להדגיש טומאה זו בייחוד מכיוון שאיננה נכללת בשאר הטומאות שנזכרו.
ישנו צורך מיוחד להזהיר את הכהנים על כך, ״הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו״, כפי שהגמרא אומרת במסכת מנחות (מה.) בנוגע לפסוק ביחזקאל (מד, לא). שכן הכהנים אוכלים חטאת העוף הנמלקת, בעוד שעוף חולין שהומת על ידי מליקה הוא נבילה (עיין פירוש לעיל א, טו; ה, ח–ט).
צריך להבין אזהרה זו גם בהקשר לנאמר בסמוך לה לפניה ולאחריה: לחם הכהן הוא תרומה. נמצא שפרנסתו היומיומית שאובה מן הקודש, שאותו אסור לאכול בטומאה. לפיכך מזהיר הכתוב את הכהן, שבעוד שהזר צריך להישמר רק לא לאכול איסור, הרי הכהן צריך להישמר גם ״לא לטמאה בה״.
נבלה וטרפה – כבר נתבאר לעיל י״ז ט״ו דזה הלשון משמעו בנבלת עוף טהור שאינו נשחט בשעה שנטרף משום שאינו מטמא במגע ובמשא והזהיר הכתוב לכהנים משום ספק חטאת העוף. דקרב ואינו נאכל. דאע״ג דמצד הסברא כשר לאכילה כמו שבא להקרבה משום ספק. ובפירוש אי׳ בחולין דק״ב דלהכי אשתרי חטאת העוף באכילה אע״ג שהוא נבלה משום דמשלחן גבוה קא זכו. מש״ה הזהירה תורה דמכ״מ משום ספק טומאה במקדש דחמור מאיסור אכילה שאינו אלא באזהרה. מש״ה לא יאכל לטמאה בה.
נבלה וטרפה – אולי יעלה על דעת הכהן לומר כבר טמא אני ולמה לא אוכל נבלה וטרפה? הלא הטעם שנתנה תורה באיסורן הוא לבלתי הטמא בהן! (ויקרא י״א:י״ג, דברים י״ד:כ״א). רק יֵדַע כי מוסיף טומאה על טומאתו וגם לזרים נאסרה אכילתן בין טהורים הם בין טמאים הן.
בהתאם למה שהסברנו לעיל, חלק א, עמודים שכא-שכג, צריך גם כאן לפרש, כנראה, שלדעת ר׳ ישמעאל הפסוק מדבר בנבלה ממש ולדעת ר׳ עקיבא בבשר נחירה. כי אם גם לא ניתן האיסור לתקופת המדבר בלבד, אלא – כפי שיוצא מפסוק ג – גם ״לדורותיכם״, הרי ברי שקודם שנתפרסם האיסור בדברים י״ד:כ״א, היה חוק זה מכוּון אל הכהנים בלבד. ואפילו אחרי שנבילה נאסרה על כל ישראל, לא היתה האזהרה המיוחדת לכהנים מיותרת, משום שלאלה היתה נבלת חטאת⁠־עוף בתורת יוצא-מן-הכלל מותרת (השוה מנחות מ״ה.); וכך נישנה הלאו לכהנים (בפרק כא, פסוק ה) מתוך סיבה דומה. הביאור ההלכתי לזה, שכאן מדובר על נבלת עוף טהור, ניתן לעיל ליז, טו (עיין חלק א, עמוד שכח). לדעת הרמב״ן נאסרו כאן כל סוגי נבילה וטריפה;
טרפה – בהמה שנטרפה על⁠־ידי חיה טורפת. נבילה וטריפה נאסרו כאן לכהן לאכילה, כדי להורות, שגם בגלל היטמאות זו הוא נפסל (עיין רמב״ן לי״א:מ׳) לעבוד עבודת הקודש ולאכול קדשים. נראים גם דברי ביאורו של ויזל, שהיה הכרח להזהיר במיוחד את הכהנים, שאפילו מן הקרבנות שנתנבלו או שנטרפו לא יאכלו. ויתכן שלזה התכוון יחזקאל באמרו (יחזקאל מ״ד:ל״א): ״כל נבלה וטרפה וגו׳⁠ ⁠⁠״, מה שמוכח גם מן הקישור של ״נבלה וטרפה״ ב״בשר פיגול״ בפסוק אחד (שם ד׳:י״ד). ולפי זה פסוק ח שלפנינו הוא המשך לפסוק ז ״כי לחמו הוא״, כלומר: הקדשים הם ״לחם הכהן״; ברם, גם את זה לא יאכל, אם הוא נבילה וטריפה.
נבלה וטרפה – תניא, יכול תהא נבילת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה, ת״ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה, יצא זו שאיסורה משום בל תאכל טמאה.⁠
באור הענין, כי נבילת עוף טהור מטמא מן התורה ואינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא כשהיא תוך הפה רק כשהיא בבית הבליעה משום שנאמר (פ׳ אחרי) וכל נפש אשר תאכל וגו׳ אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש היינו שהנפש נהנה, כמבואר לפנינו שם, וקבלו חז״ל שהפסוק ההוא אינו מדבר אלא באוכל נבילת עוף טהור בלבד, שהוא אסור רק משום נבילה וטריפה, אבל נבילת עוף טמא מאחר שקדם איסור טמאה לאיסור נבילה לכן לא איירי בה הפסוק ההוא ואינה מטמאה בגדים בבית הבליעה.
(חולין ק׳:)
 
(ט) וְשָׁמְר֣וּ אֶת⁠־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא⁠־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ מְקַדְּשָֽׁם׃
They shall therefore follow my requirements lest they bear sin for it, and die therein if they profane it. I am Hashem who sanctifies them.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראמנחת יהודהרלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימה
[מו]
הובא במנורת המאור (אלנקאווה) ח״ג עמ׳ 573 בשם מכילתא, וראה מדרה״ג שמות פל״א בשינויים, וכ״ה בתו״כ ס״פ אחרי, ויבמות כא., ומו״ק ה. על הפסוק ושמרתם את משמרתי (ויקרא יח,ל), וראה תו״ש שמות פ״כ אות רכו פל״א אות פה.
ושמרו את משמרתי, ר׳ מאיר אומר, למה הדבר דומה, למי שהוא שומר את הפרדס, אם משמר מבפנים אינו משתמר, אם משמר מבחוץ הרי זה משתמר, אף המצות כך אנו חייבין להשמר בהם, שנאמר ושמרו את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי. (מכילתא)
[מז]
ראה תו״ש ויקרא פ״ה אות קלה.
ולא ישאו עליו חטא, נאמר חטא בתרומה ונאמר חטא במעילה, מה חטא האמור בתרומה פוגם ונהנה, ומי שפגם נהנה, ובדבר שפוגם בו נהנה, ופגימתו והנאתו כאחד, ובתלוש מן הקרקע (דכתיב ראשית דגנך (דברים יח, ד) היינו דאידגן), ובשליח שעשה שליחותו (דכי תרם מדעתו של בעה״ב הוא דהויא תרומה), אף חטא האמור במעילה פוגם ונהנה, ומי שפגם נהנה, ובדבר שפוגם בו נהנה, ופגימתו והנאתו כאחד, ובתלוש מן הקרקע, ובשליח שעשה שליחותו. (מעילה יח:)
[מח]
חולין קיג., וראה תו״כ וילקו״ש ומדרה״ג כאן, ולהלן אות נה.
רמב״ם הל׳ תרומות פ״ז ה״א: שכל טמא האוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים. ולפיכך לוקה, שנאמר ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא, וטמא שאכל תרומה טמאה, אע״פ שהוא בלאו אינו לוקה שהרי אינה קודש.
ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללהו, ואלו שבמיתה וכו׳ וכהן טמא שאכל תרומה טהורה וכו׳, מנלן, דאמר שמואל מניין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה בידי שמים, דכתיב ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא וגו׳ (לכהנים טמאים דבר הכתוב בפרשת אמור איש איש מזרע אהרן), טהורה אין טמאה לא, (לאו במיתה אם אכלה בטומאת הגוף) דאמר שמואל א״ר אליעזר מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה, שנאמר ומתו בו כי יחללוהו, פרט לזו שמחוללת ועומדת. (סנהדרין פג.)
[מט]
חגיגה י:, וראה כתובות צח:, נדרים נד., מעילה יח: כ.. ותו״ש ויקרא פ״ה אות קלח.
ולא ישאו עליו חטא, והדתניא שליח שלא עשה שליחותו, שליח מעל (גבי הקדש קאי שהיו אצלו מעות הקדש וטעה כסבור שהן של חולין ומסרו לשליח ליקח בהן חלוק וקנה בהן טלית, שליח מעל ולא השולחו שבדבר זה אינו שלוחו), עשה שליחותו, בעל הבית מעל (ומביא קרבן מעילה), כי עשה שליחותו דבעל הבית בעל הבית מיהא מעל, אמאי, נימא אין שליח לדבר עבירה, שאני מעילה דילפא חטא חטא מתרומה (כתיב הכא (ויקרא ה, טו) וחטאה בשגגה מקדשי ה׳, וכתיב בתרומה באוכלה בשוגג ולא ישאו עליו חטא), מה תרומה משוי שליח אף מעילה משוי שליח. (קדושין מב:)
[נ]
תמורה ג. ולהלן אות קלא.
רמב״ם הל׳ מעילה פ״ה הט״ו: קדשי עכו״ם וכו׳ ואם קדשי מזבח הן. אין בהן מעילה מן התורה שנאמר בקרבנות דבר אל בני ישראל, אבל אסור ליהנות בהן מדברי סופרים.
ולא ישאו עליו חטא, ת״ר קדשי עובדי כוכבים לא נהנין ולא מועלין וכו׳ ולא מועלין דגמר מעילה חטא חטא מתרומה, וכתרומה כתיב (להלן פס׳ טו) בני ישראל ולא עובדי כוכבים. (זבחים מה.)
[נא]
פסחים לג. וראה כריתות כב:, תוספתא זבחים פי״ב ורש״י מכות יג. ד״ה הקדש, ותו״ש ויקרא פ״ה אות קלז.
ולא ישאו עליו חטא ומתו בו, הזיד במעילה (נהנה מן הקדש שיש בו מעילה במזיד) רבי אומר במיתה, וחכמים אומרים באזהרה. מאי טעמא דרבי, אמר ר׳ אבהו גמר חטא חטא מתרומה, מה להלן במיתה אף כאן במיתה. ורבנן אמרי אמר קרא בו בו ולא במעילה (וממיתה לחודה הוא דאמעיט דגבי מיתה הוא דכתיב בו, אבל אזהרה מגמרא גמר להזיד במעילה בגז״ש דחטא חטא מתרומה). (סנהדרין פד.)
[נב]
ילקו״ש כאן, ורמז תשנט, ח״ב תתרפה. וראה להלן אות קלח.
ומתו בו כי יחללהו, אמר רב אחא בר אדא אמר רב יהודה, כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ כאילו נותנה לפני ארי, מה ארי ספק דורס ואוכל ספק אינו דורס ואוכל, אף כהן עם הארץ ספק אוכלה בטהרה ספק אוכלה בטומאה, ר׳ יוחנן אמר אף גורם לו מיתה, שנאמר ומתו בו כי יחללוהו. (סנהדרין צ:)
[נג]
ירושלמי שבועות פ״א ה״ב, וראה חגיגה יח:. יבמות עג:, וב״מ נב:.
רמב״ם הל׳ תרומות פ״ו ה״ו: זר שאכל תרומה בזדון בין שהיה טמא בין שהיה טהור, בין שאכל תרומה טהורה בין שאכל טמאה חייב מיתה בידי שמים שנאמר ומתו בו כי יחללוהו. ועי״ש פ״י ה״ד.
ומתו בו כי יחללהו, מתני׳: התרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה וכו׳. גמ׳: כתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי (במדבר יח, ח), שתי תרומות התרומה והבכורים, תרומה דכתיב ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו. (ירושלמי בכורים פ״ב ה״א)
[נד]
רמב״ם הל׳ תרומות פ״י ה״ד: התרומה ותרומת מעשר בין של דמאי בין של ודאי והחלה והבכורים כולן מצטרפין לכזית לחייב עליהן מיתה וחומש, שכולן נקראו תרומה וכו׳. וע״ע ברמב״ם הל׳ בכורים פ״ה הי״ד.
ומתו בו כי יחללוהו, החלה והתרומה חייבין עליהן מיתה (קרא ה׳ לחלה תרומה הוא אמרו (במדבר טו, כ) חלה תרימו תרומה, ואמר בתרומה ומתו בו כי יחללוהו שאם אכלה ישראל מזיד חייב מיתה בידי שמים. פיהמ״ש להרמב״ם). (משנה חלה א׳:ט׳)
[נה]
תו״כ, ילקו״ש ומדרה״ג כאן, סנהדרין פג., וראה שאילתות קרח קלב, ולעיל אות מח.
ומתו בו כי יחללהו, אמר שמואל גדי (לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות לד, כו) לרבות את החלב (שאם בשל חלב בחלב ואכלו עובר משום חלב ומשום בשר בחלב). גדי לרבות את המתה (שאם בשל בשר נבלה בחלב ואכלו עובר משום בשר בחלב) וכו׳, וסבר שמואל איסור חל על איסור, והאמר שמואל משום ר׳ אלעזר מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת (אלמא לא אתי איסור טומאת הגוף שהיא במיתה בידי שמים וחייל אאיסור טומאת תרומה שאסורה ועומדת עליו באיסור עשה), איבעית אימא בעלמא איסור חל על איסור, ושאני התם דמיעט רחמנא ומתו בו. (חולין קיג:)
[נו]
ראה להלן אות קטו.
רמב״ם הל׳ תרומות פ״י ה״א: זר שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש, אע״פ שיודע שהיא תרומה ושהוא מוזהר עליה. אבל לא ידע אם חייב עליה מיתה אם לאו. הרי זו שגגה ומשלם קרן וחומש.
ומתו בו כי יחללהו, שגגה במאי, רבי יוחנן אמר כיון ששגג בכרת אע״פ שהזיד בלאו, ור״ל אמר עד שישגוג בלאו וכרת וכו׳. אמר אביי הכל מודים בתרומה (זר שאכל תרומה בשוגג משלם חומש על שגגתו וכו׳ אבל מזיד אין מוסיף חומש וחייב מיתה בידי שמים דכתיב ומתו בו כי יחללהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש) שאין חייבין עליה חומש עד שישגוג בלאו שבה (כסבור חולין ואין כאן לאו), הכל מודים מאן רבי יוחנן פשיטא, כי אמר רבי יוחנן היכא דאיכא כרת, היכא דליכא כרת לא, מהו דתימא מיתה במקום כרת עומדת וכי שגג במיתה נמי ליחייב, קמ״ל. רבא אמר מיתה (דכתיב בתרומה) במקום כרת (דשאר עבירות) עומדת, וחומש דשגגת תרומה) במקום קרבן (דשגגת שאר עבירות) קאי. (שבת סט:)
[נז]
תו״כ וילקו״ש כאן, ורמז תשנז.
רמב״ם הל׳ מעשר פ״א ה״ב: מעשר ראשון מותר באכילה לישראל ומותר לאכלו בטומאה, שאין בו קדושה כלל וכו׳. ועי״ש בכ״מ שהרמב״ם פסק כחכמים.
ומתו בו כי יחללהו, תניא תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי (ולא לזר) דברי רבי מאיר וכו׳, מ״ט דרבי מאיר, אמר רב אחא בריה דרבה משמיה דגמרא (כך קיבל מרבו ורבו מרבו עד ר״מ ששמע משמו, ולאו מן דעתיה קמפרש לטעמא דר״מ), כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה׳ תרומה (במדבר יח, כד), מה תרומה אסורה לזרים אף מעשר ראשון אסור לזרים. אי מה תרומה חייבין עליו מיתה וכו׳ אף מעשר חייבין עליו מיתה וכו׳ אמר קרא ומתו בו כי יחללוהו וכו׳ בו ולא במעשר. (יבמות פו.)
[נח]
ראה להלן אות קכג המיעוט על חומש.
ומתו בו כי יחללהו, תניא ר׳ אלעאי אומר מתנות אין נוהגין אלא בארץ וכן היה רבי אלעאי אומר ראשית הגז אין נוהג אלא בארץ. מאי טעמא דר׳ אלעאי, אמר רבא יליף נתינה נתינה מתרומה, מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא, אף ראשית הגז בארץ אין בחוצה לארץ לא, וכו׳ אי מה תרומה חייבים עליה מיתה וחומש אף ראשית הגז חייבים עליו מיתה וחומש, אמר קרא ומתו בו וכו׳ בו ולא בראשית הגז. (חולין קלו.)
[נט]
רמב״ם הל׳ מעה״ק פ״ט הי״ג: הלחם המורם מן התורה ספק תרומה הוא, לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש בתרומה ואינו מדמע בתרומה.
ומתו בו כי יחללהו, בעי רבא תרומת לחמי תודה חייבין עליהן מיתה (במזיד) וחומש (בשוגג זר האוכלה), או אין חייבין עליהן מיתה וחומש, כיון דאיתקש לתרומת מעשר (גבי תרומת לחמי תודה כתיב תרומה, וגבי תרומת מעשר כתיב תרומת, במדבר יח, כו), כתרומת מעשר דמי (דתרומה מעליא היא וחייב), או דלמא בו, וחמשיתו, (להלן פסוק יד) מיעט רחמנא (ומתו בו, ולא באחר. וחמשיתו, ולא על אחר) וכו׳ תיקו. (מנחות עז:)
[ס]
תו״כ אמור פרק ג-יא.
ומתו בו כי יחללהו, בעל מום (– ששימש -), רבי אומר במיתה, וחכמים אומרים באזהרה. מ״ט דרבי, דכתיב אך אל הפרכת לא יבא וגו׳ (לעיל כא, כג), ויליף חילול חילול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה וכו׳, ורבנן, אמר קרא בו (בתרומה במיתה דכולהו נמי מיניה גמרי) ולא בעל מום. (סנהדרין פד.)
[סא]
ילקו״ש רמז שפח, וראה תוספתא תרומות פ״י ה״י. ותו״ש כי תשא פ״ל אות קסד.
– רמב״ם הל׳ תרומות פי״א ה״ח: סך הוא הכהן עצמו בשמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגילו על גביו.
ומתו בו כי יחללהו, תני רב חנניה קמיה דרבא מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו, מנין שהוא חייב, שנאמר (שמות ל, לב) על בשר אדם לא ייסך. א״ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי, מ״ש מהא דתניא כהן שסך (את עצמו) בשמן של תרומה, בן בתו ישראל (משום דרגיל אצלו וה״ה לאחריני) מתעגל בו (שף עצמו באבי אמו) ואינו חושש, א״ל התם ומתו בו כי יחללוהו כתיב, כיון דחלליה הא איתחיל, אבל גבי שמן משחה כתיב (לעיל כא, יב) כי נזר שמן משחת אלהיו עליו שמן משחה קרייה רחמנא, דאע״ג דאיתא עליו לא איתחיל. (כריתות ז.)
[סב]
ילקו״ש רמז תרא. וראה תו״ש בראשית פי״ח אות א. ובביאור שם.
ושמרו את משמרתי... אני ה׳ מקדשם, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה רצה מקיימה (הוא עצמו), רצה אחרים מקיימים אותה אבל הקב״ה אינו כן אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה, מאי טעמא ושמרו את משמרתי אני ה׳. אני הוא ששימרתי מצותיה של תורה תחילה. (ירושלמי ר״ה פ״א ה״ג)
(ט-י) [סג]
ראה לעיל אות נג ובדברי הרמב״ם שם ורש״י שבת סט: ד״ה הכל. ופסחים לב: ד״ה מאן.
ומתו בו כי יחללהו אני ה׳ מקדשם וכל זר לא יאכל קדש, אמר רב, זר שאכל את התרומה לוקה, אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב, לימא מר במיתה דכתיב (בתריה ומתו בו כי יחללוהו) וכל זר לא יאכל קדש, אני ה׳ מקדשם הפסיק הענין (בין ומתו בו ובין כל זר, ומשמע דלא כתיב מיתה אלא לגבי כהנים ומשום טומאה). מיתיבי ואלו הן שבמיתה זר האוכל את התרומה, מתניתא אדרב קא רמית, רב תנא הוא ופליג. (סנהדרין פג:)
[יד]
״וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ – שִׁמְרוּ לִי מִשְׁמֶרֶת.
״וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ – לְהַזְהִיר בֵּית דִּין עַל כָּךְ, ״וְלֹא יִשְׂאוּ... חֵטְא״, יָכֹל בַּנְּבֵלָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״עָלָיו״, בַּקֹּדֶשׁ הוּא מְדַבֵּר, אֵינוֹ מְדַבֵּר בַּנְּבֵלָה.
[טו]
״וּמֵתוּ בוֹ״ – לֹא הַמַּעֲשֵׁר.
״כִּי יְחַלְּלֻהוּ״ – פְּרָט לְטָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא.
[טז]
אִם נֶאֶמְרוּ הַקַּלּוֹת, לָמָּה נֶאֶמְרוּ הַחֲמוּרוֹת?
שֶׁאִלּוּ נֶאֶמְרוּ הַקַּלּוֹת וְלֹא נֶאֶמְרוּ הַחֲמוּרוֹת, הָיִיתִי אוֹמֵר, עַל הַקַּלּוֹת בְּ׳לֹא תַּעֲשֶׂה׳, וְעַל הַחֲמוּרוֹת (בְּמִיתָה) בִּקְבוּעָה!
צָרִיךְ לוֹמַר הַחֲמוּרוֹת.
אוֹ אִלּוּ נֶאֶמְרוּ הַחֲמוּרוֹת, וְלֹא נֶאֶמְרוּ הַקַּלּוֹת, הָיִיתִי אוֹמֵר, עַל הַחֲמוּרוֹת יְהֵא חַיָּב, וְעַל הַקַּלּוֹת יְהֵא פָטוּר!
צָרִיךְ לוֹמַר הַקַּלּוֹת, וְצָרִיךְ לוֹמַר הַחֲמוּרוֹת.
וְיִטְּרוּן יָת מַטְּרַת מֵימְרִי וְלָא יְקַבְּלוּן עֲלוֹהִי חוֹבָא וִימוּתוּן בֵּיהּ אֲרֵי יַחֲלוּנֵּיהּ אֲנָא יְיָ מְקַדִּשְׁהוֹן.
But let them keep the keeping of My word, lest they bring guilt upon themselves, and die for it, because they have profaned it: I am the Lord who sanctify them.
וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי ה׳ מְקַדְּשָׁם
וְיִטְּרוּן יָת מַטְּרַת מֵימְרִי וְלָא יְקַבְּלוּן עֲלוֹהִי חוֹבָא וִימוּתוּן בֵּיהּ אֲרֵי יְחַלּוּנֵיהּ אֲנָא ה׳ מְקַדַּשְׁהוֹן
מִשְׁמַרְתִּי – מַטְּרַת מֵימְרִי
א. ״וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ – ״וְיִטְּרוּן יָת מַטְּרַת מֵימְרִי״ אבל יא״ר הקשה: ״צריך לבאר למה לא תרגם מַטְּרַתִּי״. בתשובת הדבר ראה לעיל ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ (ויקרא יח ל).
נשיאת עון – קבלת עונש
ב. ״וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא״ – ״וְלָא יְקַבְּלוּן עֲלוֹהִי חוֹבָא״ וכן להלן ״וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה״ (טז) ״וִיקַבְּלוּן עֲלֵיהוֹן עֲוָיָן וְחוֹבִין״, כי בפסוקים אלה נשיאת עון משמעה קבלת עונש כמו שהתבאר לעיל בפסוק ״אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״ (ויקרא ה א) ״אִם לָא יְחַוֵּי וִיקַבֵּיל חוֹבֵיהּ״.
מיתה בידי שמים – ״מות״, מיתה בידי אדם – ״קטל״
ג. אונקלוס מבחין בין מיתה בידי שמים למיתה בידי אדם. הראשונה מתורגמת בלשון מיתה כמבואר בפסוק ״בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״ (בראשית ב יז) ״מְמָת תְּמוּת״, אבל מיתה בידי אדם מתורגמת בפועל ״קטל״ כגון, ״מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת״ (שמות כא כב) ״אִתְקְטָלָא יִתְקְטִיל״. הואיל ואצלנו ״וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ״ היא מיתה בידי שמים (רש״י), תרגם ״וִימוּתוּן בֵּיהּ״., אבל ״כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם״ (דברים כב כב) ״וְיִתְקַטְּלוּן אַף תַּרְוֵיהוֹן״, בידי בית דין. ועל פי הבחנה זו שבת״א מתיישבת קושייתו החמורה של רא״ם שהניחה בצ״ע.⁠
רא״ם תמה על לשון רש״י ״ומתו בו – למדנו שהיא מיתה בידי שמים״, וגם על הברייתא (סנהדרין פג ע״א): ״אלו שהן במיתה: האוכל את הטבל, וכהן טמא שאכל תרומה, וזר שאכל תרומה כו׳, שנאמר: ומתו בו כי יחללוהו״, וכתב: ״ויש לתמוה, מהיכן למדו שהיא במיתה בידי שמים? והלא קיימא לן (סנהדרין פט ע״א) כל מיתה האמורה סתם אינה אלא חנק? וליכא למימר דלא אמרינן הכי אלא היכא דכתיב יוּמָת לשון הופעל, דמשמע על ידי אחרים, אבל הכא דכתיב וּמֵתוּ שהוא מן הקל, אינו אלא בידי שמים... דהא בסנהדרין שם דרשו: המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו, והמתנבא בשם עבודה זרה, מיתתן בידי אדם... דאמר קרא אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא וכל מיתה האמורה בתורה סתם, אינה אלא חנק״? וניסה ליישב על פי דברי הסמ״ג (במצות לא תעשה ש״ט) : ״שלא יעבוד זר במקדש, שנאמר וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם... וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (במדבר יח ד-ז) ואפילו עבד בטהרה ימות בידי שמים״. ונתן הטעם בזה ״שלא מצינו מיתת בית דין בקדש ומקדש״, הרי שאפילו במקום שנאמר בו יוּמָת דמשמע על ידי אחרים, שהוא מיתת בית דין, אפילו הכי אמרו שהוא מיתה בידי שמים, מאחר שהוא מענין קדש ומקדש, ולא מצינו מיתת בית דין בקדש ומקדש, כל שכן הכא. אבל לא ידעתי מי הגיד לו שלא מצינו מיתת בית דין בקדש ומקדש, דילמא כל הני מיתות דכתיבי סתמא בקדש ומקדש אינן אלא בחנק? וצריך עיון״.
אבל לפי דברנו מיושב בשופי, כי כאן ת״א ״וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ״ – ״וִימוּתוּן בֵּיהּ״, אבל ״וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא״ – ״וְיִתְקְטִיל נְבִיָּא הַהוּא״. ואולי לכן כתב רש״י ״למדנו שהיא מיתה בידי שמים״, היכן למדנו? בת״א! ועיין עוד ״וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת״ (שמות כא כט) ״וְאַף מָרֵיהּ יִתְקְטֵיל״.
ויטרון ית מטרתי ולא יקבלון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יקבלון״) גם נוסח חילופי: ״יסבלון״.
עלוי חוב[י]ן
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חוב[י]ן״) גם נוסח חילופי: ״חובה״.
וימותון ביה ארום אפיסו יתיה אנה י״י דקדשית יתכון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״י״י דקדשית יתכון״) גם נוסח חילופי: ״הוא י״י דבמימריה מקדש יתהון״.
.
ויטרון ית מטרת מימרי ולא יקבלון עלוי חובא ולא ימותון ביה באישא מצלהבא ארום יפסוניה אנא י״י מקדישיהון.
But the sons of Israel shall observe the keeping of My Word, that they may not bring sin upon themselves, nor die for it by the flaming fire; because they have profaned it: I am the Lord who sanctify them.
וישמרו [י״ג בני ישראל] את משמרת מאמרי ולא ישאו עליו חטא ולא ימותו בו באש לוהטת כי יחללוהו אני י״י מקדשכם.
וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי – שִׁמְרוּ לִי מִשְׁמַרְתִּי. ״וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ לְהַזְהִיר בֵּית דִּין עַל כָּךְ. ״וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא״ יָכוֹל בִּנְבֵלָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עָלָיו״ בְּזֶבַח הוּא מְדַבֵּר וְאֵין מְדַבֵּר בִּנְבֵלָה. ״וּמֵתוּ בוֹ״ וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר. ״כִּי יְחַלְּלֻהוּ״ פְּרָט לְטָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא. אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִנַּיִן לְכֹהֵן טָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה, שֶׁהוּא בְּמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ״ טְהוֹרָה אִין, טְמֵאָה לֹא. וְאָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִנַּיִן לְכֹהֵן טָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁאֵינוֹ בְּמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ״ פְּרָט לְזוֹ שֶׁמְּחֻלֶּלֶת וְעוֹמֶדֶת.
פַליַחפַטֻ׳וא מַא אִסתַּחפַט׳תֻהֻם וַלַאִיחמִלֻוןַ עַנהֻ וזרַא פַיֻהלַכֻּוןַ אִד׳ הֻם תַּבַּדַ׳לֻוהֻ לִאַנִּי אַללָּהֻ מֻקַדִּסֻהֻם בִּדַ׳לִךַּ
אזי שישמרו את מה שמסרתי להם שמירתו, ולא-ישאו עליו מעין משקל של אשמה, הכבד מנשא, ואזי ישחתו בגללו, כי הם הגיעו לשפלות, היות ואני ׳בורא עולם׳ מקדש אותם בזאת.
ושמרו את משמרתי – מלאכול תרומה בטומאת הגוף.
ומתו בו – למדנו שהוא במיתה בידי שמים.
ושמרו את משמרתי THEY SHALL THEREFORE KEEP MY CHARGE – not to eat the heave-offering [as mentioned in v. 7] while they are in a state of bodily uncleanness (Sanhedrin 83a).
ומתו בו LEST THEY DIE THEREBY – This phrase teaches us that this means death through Heaven (not through the sentence of the court) (cf. Sanhedrin 83a).
ושמרו את משמרתי – רמז למקדש, על כן ולא
בכ״י פריס 177: לא.
ישאו עליו חטא ומתו בו.
THEY SHALL THEREFORE KEEP MY CHARGE. Mishmarti (my charge) alludes to the sanctuary. Scripture therefore reads, lest they bear sin for it (alav), and die therein (vo).
ומתו בו כי יחללוהו – פרש״י למדנו שהוא במיתה בידי שמים. וק׳ דאמרי׳ כל מיתה האמור׳ בתורה סתם חנק הוא וכי תימ׳ שיש חילוק בין יומת לומתו הא נביא שקר מיתתו בחנק וכתו׳ ביה ומת הנביא ומאי שנא מן ומתו. וי״ל דודאי יומת משמע חנק אבל ומת ומתו לא משמע חנק. וגבי נביא היינו טעמא שהוא בחנק משום דגבי עובר על דברי נביא דלעיל מיניה שהוא במיתה בידי שמים כתו׳ אנכי אדרוש (אדרוש) מעמו ומדשני קרא בדבוריה גבי נביא שקר דבתריה וכתי׳ ומת הנביא ההוא ש״מ שהוא בחנק. כפר״מ מקוצי.
ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללהו – רוצה לומר שישמרו משמרת התרומה, ויזהרו מאכילתה בטומאה. וביאר שאם יאכלוה בטומאה יתחייבו מיתה בידי שמים, לפי שכבר חיללוה והורידוה מקדושתה. ומזה המקום יתבאר שעל תרומה טמאה לא יתחייבו מיתה, שהרי היא מחוללת.
ושמרו את משמרתי מלאכול תרומה בטומאת הגוף. דאדלעיל מיניה קאי דמיירי בתרומה ובא להזהיר לבית דין שיזהירום על כך וזהו ששנו בתורת כהנים ושמרו את משמרתי להזהיר בית דין על כך פי׳ להפריש את הכהנים שלא יאכלו תרומה כשהן טמאין:
ומתו בו למדנו שהוא במיתה בידי שמים. כדתניא בפרק אלו הן הנשרפין אלו שהן במיתה האוכל את הטבל וכהן טמא שאכל תרומה וזר שאכל תרומה כו׳ שנאמר ומתו בו כי יחללוהו ויש לתמוה מהיכן למדו שהיא במיתה בידי שמים והלא קיימא לן כל מית׳ האמורה סתם אינה אלא חנק וליכא למימר דלא אמרינן הכי אלא היכא דכתיב יומת לשון הופעל דמשמע על ידי אחרים אבל הכא דכתיב ומתו שהוא מן הקל אינו אלא בידי שמים דהוי דומיא דמיתה טבעית דכתיב ביה וימת שהוא מן הקל דהא בפרק אלו הן הנחנקין שנו שלשה מיתתן בידי שמים ושלשה מיתתן בידי אדם המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו והמתנבא בשם עבודת כוכבים מיתתן בידי אדם הכובש נבואתו והמותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים ואמרו בגמרא מה״מ אמר רב יהודה דאמר קרא אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע את אשר לא צויתיו לדבר הא לחבירו צויתיו זה המתנבא מה שלא נאמר לו ואשר ידבר בשם אלהים אחרים זה המתנבא בשם עבודת כוכבים וכתיב ומת הנבי׳ ההוא וכל מית׳ האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק אבל הסמ״ג כתב במצות לא תעשה במצוה ש״ט שלא יעבוד זר במקדש שנאמר וזר לא יקרב אליכם והזר הקרב יומת ואפילו עבד בטהרה יומת בידי שמים ונתן הטעם בזה שלא מצינו מיתת בית דין בקדש ומקדש הרי שאפילו במקום שנאמר בו יומת דמשמע על ידי אחרים שהוא מיתת בית דין אפילו הכי אמרו שהוא מיתה בידי שמים מאחר שהוא מענין קדש ומקדש ולא מצינו מיתת בית דין בקדש ומקדש כל שכן הכא אבל לא ידעתי מי הגיד לו שלא מצינו מיתת בית דין בקדש ומקדש דילמא כל הני מיתות דכתיבי סתמא בקדש ומקדש אינן אלא בחנק וצ״ע וי״מ בסת׳ מיתה בחנק אינה אלא בלשון יומת דמשמע ע״י אדם והא דכתיב ומת הנביא ההוא ופירשו אותו בחנק הוא מדכתיב אחר כך אנכי אדרוש מעמו אך הנביא כו׳ ומת הנביא ההוא דמלת אך מורה שאין מיתתו של זה כמיתתו דלעיל ועוד מדשני קרא בלישניה דלעיל מיניה כתוב אנכי אדרוש מעמו ודרז״ל בפרק אלו הן הנחנקין אנכי אדרוש מעמו בידי שמים ואחריו כתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר כו׳ ומת הנביא ההוא שמע מינה דבמית׳ בידי אדם קמיירי ופירוש משובש הוא דהא בגמרא אמרו בהדיא ומת הנביא ההוא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק אלמא מסתם מיתה הוא דדרשי לה ולא ממלת אך או מדשני קרא בלישניה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

אני ה׳ מקדשכם – אני קדשתי אותם הקדשים מכיון שהקדישום ישראל, וראוי שיענשו הכהנים על חלולם.
אני ה' מקדשם, I have sanctified them (the items sanctified as donations by the ordinary Israelites) It is therefore appropriate that priests who treat these sanctified objects with disdain (as if they were profane), be punished for desecrating them.
[א] ושמרו את משמרתי
[1] סנהדרין פרק תשיעי דף פג ע״א (סנהדרין פג.)
[ב] ולא ישאו עליו חטא
[1] זבחים פרק רביעי דף מה (ע״ב)⁠
רבנו כתב ע״ב לפי דפוס וינציאה שנת רפב, בדפוס ימינו הציטוט כתוב בע״א.
ז״ל הגמרא בזבחים מה ע״א: לא נהנין ולא מועלין (קדשים, שהוקדשו ע״י עכו״ם). לא נהנין - מדרבנן, ולא מועלין - דגמר מעילה חט (ויקרא ה, טו), חט (ויקרא כב, ט) מתרומה, דבתרומה כתיב ׳בני ישראל׳ (כב, טו) ולא עובדי כוכבים (משם נלמד שאף דיני מעילה נאמרו דווקא בקדשי ישראל) עכ״ל.
כמובן שכוונת רבנו בהפניה זו בציטוט ב, לתיבה ׳חטא׳ וממנה נלמדת הגזרה שווה.
לכאורה נאמרה כאן דרשה אחת של גזרה שווה לעניין מעילה בקדשי גוים. וצ״ב מדוע רבנו ציין את התיבה ב לאות שנאמרו כאן שתי דרשות?
לפני המענה על השאלה, יש להקדים ולומר שסוגיה זו של קדשי עכו״ם כתובה באותם מילים בתמורה ג ע״א. וצ״ב מדוע רבנו לא כתב גם הפניה זו לתמורה ג?
מובא בשם הגרי״ד הלוי (שיעורי הגרא״י בתוס׳ תמורה ג ע״א ד״ה ׳לא נהנין מדרבנן׳) שהתוס׳ (זבחים מה ע״א ד״ה ׳השוחטן׳ ,בסוף התוס׳) כתבו שהמקור שאין איסור הנאה בקדשי עכו״ם גם נלמד מהגז״ש ׳חטא׳ ׳חטא׳ מתרומה, כמו לגבי איסור מעילה. עכ״ד. א״כ זו היא גם כוונת רבנו מהגז״ש ׳חטא׳ ׳חטא׳ נלמדות א״כ שתי הלכות 1. אין איסור הנאה בקדשי עכו״ם (התוס׳ בזבחים שם). 2. אין איסור מעילה בקדשי עכו״ם.
ואם ישאל השואל, היתכן שכוונת רבנו בהפניה גם לנאמר בדברי התוס׳? התשובה אכן כן, עיין בהקדמה דף 14, ושם תמצא שני עדים נאמנים על תופעה זו.
בהמשך דברי הגרי״ד הנ״ל, ביאר שהתוס׳ בתמורה ג ד״ה ׳לא נהנין׳... בסוגייתנו לא כתבו כמו התוס׳ בזבחים, מפני שסוברים שהאיסור הנאה מהקדש אינו שייך לאיסור מעילה כלל. ואילו התוס׳ בזבחים סוברים שהאיסור הנאה מהקדש הוא איסור מעילה לכן אפשר ללמוד את שניהם מאותה גזרה שווה.
מכאן יש גם מענה על השאלה מדוע רבנו לא הפנה אל הגמרא בתמורה ג ע״א. רבנו הרי כתב ששתי דרשות נלמדות מהגזרה שווה ׳חטא׳ ,׳חטא׳, יוצא א״כ שסובר כמו התוס׳ בזבחים ולכן הפנה לגמרא בזבחים דווקא, ולא סבר כמו התוס׳ בתמורה ולכן לא הפנה לגמרא שם.
[ע״א] ב
[ג] ומתו בו כי יחללוהו
[1] יבמות פרק תשיעי דף פו ע״א (יבמות פו.) [2] סנהדרין פרק תשיעי דף פג ע״א (סנהדרין פג.), ופרק אחד עשר דף צ ע״ב [3] חולין פרק פרק שמיני דף קיג ע״ב (חולין פרק קיג:), ופרק אחד עשר דף קלו ע״א [4] כריתות פרק ראשון דף ז ע״א (כריתות ז.)
[ד] אני ה׳ מקדשם
[1] סנהדרין פרק תשיעי דף פג ע״ב (סנהדרין פג:)
ושמרו משמרתי מלאכול תרומה בטומאת הגוף. אף על גב דאזהר רחמנא כבר (פסוק ד), בא הכתוב להזהיר בית דין על כך, שיזהירו הכהנים מלאכול תרומה בטומאת הגוף:
ומתו בו למדנו שהוא מיתה בידי שמים. והקשה הרא״ם, דמנא ליה לומר שהוא מיתה בידי שמים, דאימא שהוא מיתה בידי אדם, דאין לומר דהוי למכתב ׳יומת׳, ומדכתיב ״ומת⁠[ו]״ הוא מיתה בידי שמים, דהא כתיב (דברים יח, כ) ״ומת הנביא ההוא״, ובפרק הנחנקין (סנהדרין פט.) אמרינן דהוא מיתה בידי אדם:
והרבה תשובות על זה; דכבר בארנו בפרשת במדבר (ד, טו) דכל מקום דכתב ״ומתו״ בלשון רבים, פשיטא דהוא מיתה בידי שמים, דמיתה בידי אדם – מיתה בפני עצמו לכל אחד ואחד, ולא נאמר בלשון רבים רק מיתה בידי שמים, דהוא מיתה כללית, [ד]⁠אם עברו עשרה בפעם אחד – מיתה אחת לכולם, שייך לשון רבים. ולפיכך ״ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו״ (במדבר ד, כ) הוא גם כן מיתה בידי שמים (רש״י שם, טו), עיין בפרשת במדבר. ולכך בכל מקום נאמרה מיתה בידי שמים בלשון רבים:
ועוד, דכאן בודאי הוא מיתה בידי שמים ולא מיתה בידי אדם, דכתיב ״ומתו בו״, משמע באכילה הזאת היא המיתה, וזה לא יתכן במיתה בידי אדם, דאין עצם המיתה היא באכילה זאת, רק כשממיתין אותו בבית דין. ולפעמים אף אם עשה העבירה אין כאן מיתה בבית דין, כגון שאין עדים והתראה, או שלא באו עדים לבית דין. אבל בכאן כתיב ״ומתו בו״, משמע באכילה זאת יש מיתה, ובודאי זהו מיתה בידי שמים, דבאכילה עצמה יש מיתה מיד:
ועוד, מה ראיה מן ״ומת הנביא״, כי שם מפורש בהדיא דהוא מיתה בידי אדם, כדכתיב (דברים יח, כב) ״לא תגור ממנו״. אבל כאן, מנא ליה דלומר דהך מיתה בידי אדם, דלענין מיתה אין להחמיר אלא אם תמצא מפורש, דכתיב (במדבר לה, כד-כה) ״ושפטו העדה והצילו״, כי ספק נפשות להקל:
מלאכול. פירוש דושמרו אדלעיל קאי דמיירי בתרומה כדפירש״י לעיל:
בידי שמים. הקשה הרא״ם יש לתמוה מהיכן למדו שהיא במיתה בידי שמים והלא ק״ל כל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק וכו׳ והניח הדבר בצ״ע. וי״ל דע״כ מיתה דהכא בידי שמים היא דהא קדשים שהם חמורים מתרומה דהא אסור לאכול קדשים בהערב שמש אפ״ה אם אכל קדשים בטומאת הגוף אינו חייב מיתה בידי אדם דילפינן אכילת קדשים מביאת מקדש בהיקש כדלעיל בפרשת כי תזריע, וביאת מקדש בטומאה הוא בכרת דכתיב ונכרתה כי את מקדש ה׳ טמא, תרומה הקל לכ״ש שאין חייב מיתה בידי אדם. ועי״ל דרש״י פירש לעיל בפרשת כי תזריע בכל קודש לרבות את התרומה ש״מ מיתה שנאמר בתרומה הוא כרת כמו אכילת קודש. ועי״ל דקרא דייקא דכתיב ומתו בו וגו׳ אני ה׳ דקשה ל״ל אני ה׳, אלא אני ה׳ מוסב לתחילת המקרא על ומתו בו וגו׳ אני ה׳ נאמן ליפרע שאמית אותו והיינו מיתה בידי שמים:
Not to eat. Explanation: "They shall keep" is referring to [what is written] earlier where it was discussing terumah, as Rashi explained above.
At the hands of Heaven. Re'm asks: From where do we derive that this is death at the hands of Heaven? Is there not a rule that every death mentioned in the Torah without specification is [death by] strangulation? He leaves this question unanswered. The answer is: The death spoken of here must be at the hand of Heaven, because kodshim are more severe than terumah, since [unlike terumah] kodshim are forbidden [for someone who went to mikveh for his impurity] to be eaten kodshim at [after] sunset. Yet even so, if someone ate kodshim when ohine's body was impure, heone is not liable for death at by the hand of man, because we derive the eating of kodshim from entering of the Sanctuary with a hekesh, as stated above in parshas Ki Tazria (12:4). And entering the Temple in a state of impurity is punished by koreis as it is written (Bamidbar 12:20), "That soul will be cut off from the community; for he defiled the Sanctuary of Hashem.⁠" [If so], how much more is the lenient terumah not be liable for death by the hand of man. Another answer is: Rashi explained earlier in parshas Ki Tazria (ibid), that [the words] "anything holy" come to include terumah. This indicates that the death mentioned in terumah is koreis, similar to [the punishment for] eating kodshim. Another answer is that the verse indicates this by writing "And die because of it, etc., I am Hashem.⁠" Why add "I am Hashem"? This must refer to the beginning of the verse where it states "And die because of it, etc.,⁠" and it means, "I am Hashem,⁠" Who will surely punish and kill him. This is death by the hand of Heaven.
משמרתי – לעשות משמרת למשמרת.
ולא ישאו עליו חטא יכול על הטומאה ת״ל עליו – חטא לגז״ש על המעילה שהיא בל״ת [פסחים ל״ג ע״א] יכול במיתה ת״ל עליו ולא על המעילה [ור״ל על הקדשים שאכל זר ועיין בסנהדרין דף פ״ג].
ומתו בו – פרט למעשר. דבר אחר פרט לבעל מום ששימש שאינו במיתה לדברי חכמים.
כי יחללהו – פרט לטהור שאכל את הטמא שהוא מחולל ועומד.
אני ה׳ מקדשם – להגיד מה גרם.
ושמרו את משמרתי – הכהנים ישמרו את משמרתי, דברים שצויתים שישמרו בטהרה, שהיא התרומה והקדשים. אלא שעל הקדשים כבר הזהיר כרת על אכילתן בפרשת ״צו את אהרן״ (ויקרא ז, כ), ובפרשה זו מדבר על התרומה שלא יאכלוה בטומאת הגוף. וכן פירש רש״י ז״ל ״ושמרו את משמרתי, מלאכול תרומה בטומאת הגוף״.
ולא ישאו עליו חטא – לא ישאו על הקדש חטא, כמו ״ונשא חטאו״ (ויקרא כד, טו), כלומר שישימו לב לדקדק על עצמן בעניני הטומאות, ויזהרו מאד מגשת אל הקדש. וזהו לשון ״ושמרו״ שהיא השמירה בלב. וזו היא הזהירות הצריכה בקדשים, ואם מִקַלוּת-ראש ישכחו וישגו בטומאתן ויאכלו אל הקדשים לעבוד עבודה בטומאה, כמו שבארנו למעלה (פסוק ב), [יהא עונשו במקרא הבא].
ומתו בו כי יחללהו – אם יחללו קדש בזדון, הן לאכלו בטומאת הגוף, או לעבוד עבודה בטומאה, יתחייבו מיתה לשמים. ומלת ״חלול״ בארנו (שם). ואמרו רבותינו
תורת כהנים, אמור, ד, פסקאות יד-טו.
״כי יחללוהו, פרט לטהור שאכל את הטמא״, כלומר שאינו במיתה, שאינו חייב אלא בחללו את הקדש, ואין זה אלא אם הקדש טהור, והוא אוכל אותו בטומאת הגוף.
כי אני ה׳ מקדשם – הקרבנות הקרבין לפני קִדַשְׁתִּים, וטמא מחלל אותם בעבודתו. וכן קדשתי אותן שהן לאכילה, וטמא האוכל אותם מחלל אותם.
ושמרו את משמרתי – הכהנים ישמרו דברים שצויתים שישמרו בטהרה, שהיא התרומה והקדשים:
ולא ישאו עליו – על הקדש:
ומתו בו כי יחללהו – אם יחללו קדש בזדון, הן לאכלו בטומאת הגוף, או לעבוד עבודה בטומאה, יתחייבו מיתה לשמים:
ולא ישאו עליו – על הקדש שיאכל (והוא נזכר למעלה פסוק ז׳ ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא).
ומתו בו – בחטא.
כי יחללוהו – הקדש.
so that they do not incur sin for these (alav, lit. “for it”). For the holy food that he eats (mentioned above in v. 7: “then he will be able to eat of the holy things, for this is his bread.”)
and have to die for them. In sin.
profaning them (ki yeḥalleluhu, lit. “profaning it”). The holy food.
ושמרו את משמרתי – תרומה היא לחמו של כהן, והיא נכסי כהן לכל דבר (חלה א, ט). היא ניתנת לו כאמצעי לפרנסת ביתו – במובן הרחב ביותר של מושג זה: הוא יכול גם להאכילה לבהמותיו. ואף על פי כן, בזכות אופיה ומשמעותה, היא ״משמרתי״ – פיקדון שנמסר לו מאת ה׳, שיש לו ביחס אליו לא רק זכויות אלא גם חובות. תרומה קרויה כאן ״לחמו של כהן״; שכן מבין כל מתנות כהונה, תרומה מהווה את הבסיס של פרנסת השבט.
תרומה קרויה ״ראשית״ (דברים יח, ד). היא החובה הראשונה – המוטלת על כל בני האומה – העולה מן הפירות שנגמרה מלאכתן (על ידי מירוח). עליהם להפריש תרומה מפירות אדמת האומה, והם חייבים לתת תרומה זו לאותם המטפלים באדמתה הרוחנית של האומה – הווי אומר, מקדש התורה.
לדעת רוב המפרשים (תוספות ראש השנה יב.; השגת הראב״ד הלכות מעשר א, טו, החולק על הרמב״ם בהלכות תרומות ב, א, עיין כסף משנה שם) חובה זו היא מדאורייתא רק בדגן תירוש ויצהר (חמשת מיני דגן, יין, ושמן זית), שהם עיקר יבול האדמה.
זכות הכהנים למנת פירות זו עבור פרנסתם היא זכות כללית, הניתנת רק לשבט בכללותו. אולם לכהן היחיד אין כל זכות לדרוש תרומה לעצמו. ״טובת הנאה לבעלים״ (עיין נדרים פה.): בעל הפירות זכאי לתת את התרומה לכל כהן שיבחר.
שתי תרומות נזכרו בכתוב, אחת ישירה ואחת בלתי ישירה: תרומה ותרומת מעשר. התרומה הישירה, הניתנת על ידי העם לכהנים, אין לה שיעור מן התורה: ״חטה אחת פוטרת את הכרי״ (חולין קלז:); די לתת אפילו גרגר אחד בלבד מכל ערימת החיטים. משמעותה העיקרית של תרומה זו, הקרויה ״תרומה גדולה״, לא יכולה להיות אלא סמלית. תבואה שנאספה לערימה היא טבל; ואסור לאדם לאכול מתבואתו שלו עד שייתן ממנה לשבט מקדש ה׳. וכאשר הוא ״מרים״ מתנה זו מן היבול, הוא קורא לה ״תרומה״ (״דבר שהורם״, פשוטו כמשמעו). בכך חולק לה האדם מן הקדושה היוצאת מן המקדש, ומקבל על עצמו את עול התורה, אשר מקדשה נעשה לו ״רם ונישא״. כך הוא משעבד לתורה את כל המטרות שהוא שואף אליהן בנכסיו החומריים. רק כאשר הכיר האדם בחובה זו – זכאי הוא להשתמש ברכושו. רק הכרה כזאת נותנת תכלית ומשמעות לעושרו לפני ה׳.
הכהן לוקח מהעם סמל זה של הכרה ותמיכה, אך באותה השעה הוא גם מקבל מהם את האמצעים לפרנסת ביתו, שעליו לנהוג בהם כבקודש.
וזהו הלימוד העולה מסמל התרומה הגדולה עבור הכהן: בתפקידו ככהן הוא עבד לעם ה׳. מאידך גיסא, עצם עבודה זו משעבדת את כל קיומו לעבודת המקדש: כל חייו וחיי ביתו – אפילו בשעות החולין של הקיום היומיומי – טבועים בחותם קדושת הכהונה והם מלאים רוח קדושה וטהרה. אם הבנתנו נכונה, זוהי בדיוק משמעות ״ושמרו את משמרתי״, החוזר אל ״לחמו הוא״ (פסוק ז). שכן לחמו של הזר אינו כלחם הכהן: לחם החולין של הזר הוא פרי עמלו, שהתברך מאת ה׳. אך תרומתו של הכהן ניתנה לו כמשמרת, כדי להזכיר לו את חובתו ולהזהירו בנוגע לתפקידו, שהופקד בידיו על ידי ה׳.
אולם נראה שפרנסתו העיקרית של הכהן ומשפחתו נשענת, מן התורה, על תרומת מעשר – התרומה הניתנת מאת העם אל הכהן באופן בלתי ישיר, וששיעורה נקבע מן התורה. שכן העם נותן ללוי מעשר מן הדגן, התירוש והיצהר, והלוי מפריש מעשר מן המעשר ונותנו לכהן כתרומה. ואף על פי שגם ישראל רשאי להפריש תרומת מעשר מן המעשר שהפריש ללוי, והוא זכאי לתתה לכהן (עיין גיטין ל:), בכל זאת ככלל היא ניתנת לכהן על ידי הלוי. ואפילו אם הכהן מקבלה מיד הישראל, אף על פי כן תרומה זו ניתנת לו אך ורק מחלקו של הלוי.
כל האמור בתרומה גדולה נוהג גם בתרומת מעשר: מעשר שלא הופרש ממנו מעשר מן המעשר לכהן, הוא טבל ואסור באכילה. הלוי ״מרים״ מתנה זו וקורא לה ״תרומה״ (״דבר שהורם״, פשוטו כמשמעו), ובכך חולק לה מן הקדושה היוצאת ממקדש התורה המיוצג על ידי הכהן. תרומת מעשר – כמו תרומה גדולה – אסורה לזרים ואסורה בטומאה, וחייבים עליה מיתה וחומש.
נמצא שעל הלוי להכיר ולזכור, שמקדש התורה – המיוצג על ידי הכהן – הוא ״מורם״ מעליו ומעל תפקידו כלוי. רק בזכות השתעבדותו למקדש, מקבלים פרנסתו ומעמדו בקרב העם, הַצְדָּקָה [מלשון צידוק], תכלית ומשמעות לפני ה׳.
הכהן מקבל את פרנסתו ונוהג בה כקודש. אולם אינו מקבלה מהעם באופן ישיר אלא לוקח אותה מן הלויים. נמצא שעל הכהן להכיר ולהשיב אל לבבו, שבפרנסתו, מעמדו ותפקידו ככהן, הוא עומד על אדמת הקודש של שבט לוי. עליו להיות המובחר שבשבט זה, אשר מתחילתו הצית בעוצמה את שלהבת רוח הכלל: בעת שהאומה השחיתה דרכה, לוי לבדו הלך אחרי משה ונענה לקריאתו: ״מי לה׳ אלי!⁠״ (שמות לב, כו). עקב כך הוכתר לוי לדורות כנציגו וכמגינו של דבר ה׳ בקרב העם.
הכהנים צריכים לזכור זאת היטב. גם ככהנים, אַל להם לעולם לחדול מלהיות לויים. על אף שפרנסתם תלויה באחרים, הרי שבייצוגם את התורה עליהם להיות עצמאיים, ללא מורא בשר ודם וללא משוא פנים. עליהם לייצג את התורה בקרב העם, ובמידת הצורך, גם נגד העם. שכן לחמם של הכהנים לא ניתן להם מאת העם כדי שישמעו בקולו ויסכימו לכל חולשותיו וטעויותיו. אלא העם צריך למצוא בכהן את נציג התורה – אף כנגד עצמו. שכן גדול בני האדם – שהיה גם גדול הלויים – אמר על שבטו: ״האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בנו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו״ (דברים לג, ט).
הלחם הניתן לכהנים על ידי הלויים הוא קודש, הוא קדוש למקדש התורה והוא מחייב את המקבלים אותו לעבודת המקדש. אוי לו לכהן שאינו מתקדש על ידי לחם הקודש. אוי לו לכהן שאינו נקרא על ידי כל פרוסת לחם קודש אל משמרתו הקדושה. אוי לו לכהן המחלל לחם זה ומנתק אותו מתפקידו. ״ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללהו״: הלחם ניתן להם כדי לכלכל חיים, ואם הם מחללים אותו – הריהו נעשה להם סם המוות.
וכך אומרים חז״ל (יבמות פו:): ״בעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים ׳לוים׳ וזה אחד מהם: ׳וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת⁠־מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי⁠־יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם ה׳ אלקים. הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל⁠־מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל⁠־שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת⁠־מִשְׁמַרְתִּי׳⁠ ⁠⁠״ (יחזקאל מד, טו–טז). הכהנים הראויים לשמם הם במהותם גם לויים; הם המעולים שבלויים.
ולא ישאו עליו חטא – ״עליו״ – הווי אומר, מחמת ״משמרתי״. או נאמר, שמאחר ש״משמרת״ היא לשון נקבה, ומכיוון שגם ״בו״ הבא אחריה מוסב על מושא בלשון זכר, יתפרש ״עליו״: ״מחמת לחם משמרתי״.
ומתו בו כי יחללהו – זו מיתה בידי שמים. אף על פי ש״מיתה האמורה בתורה סתם היא חנק״, ולמרות שמיתת בית דין נאמרה בתורה לא רק בבניין הָפְעַל: ״יומת״, אלא גם בבניין קל: ״ומת״ (כגון דברים יז, יב; יח, כ; כב, כה; כד, ז), אף על פי כן בפסוקנו המבנה הלשוני שונה. שכן בכל אותם מקומות, פותח הפסוק בעשיית העבירה, ותיבות ״ומת״ וכו׳ הם משפט תוצאה בלשון ציווי: ״אך הנביא אשר יזיד וגו׳ ומת האיש ההוא״ וגו׳ (דברים יח, כ). אולם בפסוקנו תיבות ״ומתו בו״ הם חלק מהאזהרה הקודמת, והם משפט הודעה ולא משפט ציווי; ״הם ימותו״ ולא ״עליהם למות״. דבר זה נרמז על ידי עצם תיבות ״ומתו בו״. משמע מתיבות אלה, שמשמרתם, או לחם משמרתם, הוא סיבת מיתתם – אם יחללוהו. אם מובן פסוקנו היה שבית הדין צריך להמיתם, היה לכתוב לומר רק ״ומתו״.
מה שפסוקנו אומר בעיקר הוא, שהאוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף חייב מיתה בידי שמים; והטעם – ״כי יחללהו״ – ממעט את האוכל תרומה טמאה ממיתה: ״פרט לזו שמחוללת ועומדת״ (סנהדרין פג:). אולם כבר אמרנו את סברתנו, שאכילת תרומה – שהיא לחם משמרת ה׳ – באה להזכיר לכהן את חובות משמרתו; נמצא שחילול התרומה יש בו משום חילול המשמרת. לכן אומרים חז״ל (שם), שגם חילולים אחרים של משמרת הכהונה – אם הם קרויים בתורה ״חילול״ – כלולים בעונש האמור כאן, ״ומתו בו כי יחללהו״. לפיכך, טמא וטבול יום ששימש חייב מיתה בידי שמים: ״יליף חילול חילול מתרומה״.
[פב]
ושמרו את משמרתי – כבר התבאר (ויקרא סימן יד) שכל מקום שבא שם הפעולה נוסף על הפעל יש בו דרוש ולרוב מורה השם על דבר שישנו במציאות בפני עצמה. ולכן פירשוהו שישמרו את המשמרת דהיינו הסייגים שנעשו. וביבמות (דף כ׳) עשו משמרת למשמרתי. והנה עד כאן דבר בלשון יחיד ופה דבר בלשון רבים, ומבואר אצלינו שכל מקום שבא הציווי בלשון רבים מצוה אל הכלל שישגיחו על יחידיהם. וז״ש להזהיר בית דין על כך כי הם העושים הסייגים והגדרים וכן דריש (אחרי סימן קנא) על מה שכתוב שם ״ושמרתם את משמרתי״.
[פג]
ולא ישאו עליו חטא – מלת ״עליו״ מיותר. ועוד דשם ״משמרת״ הוא לשון נקבה והיה לו לומר ״ולא ישאו עליה חטא״ ר״ל על המשמרת. ומשיב שאז נטעה שקאי על פסוק הקודם ״נבלה וטריפה לא יאכל״ ששם ״נבלה וטריפה״ היא גם כן לשון נקבה, לכן אמר ״עליו״, לשון זכר, שנדע שקאי על שם ״קדש״ שהוא לשון זכר.
[פד]
ומתו בו – פירושו בסבתו. אבל מלת זו מיותר דהא פירש הסבה – ״כי יחללוהו״. ופירשו חז״ל (מובא ביבמות דף פו) שר״ל רק בו בתרומה ימות כשיחללוהו, לא על קדש אחר שהוא המעשר. ובאר טעם המיתה ״כי יחללוהו״ ובזה מוציא אם הוא מחולל מכבר כגון טהור שאכל תרומה טמאה (ומובא בסוף פרק הנשרפין). ומ״ש אם נאמרו הקלות פירש זעירי בזבחים (דף מד) לפי שחשב פה קלות וחמורות – אם בדבר הנאכל, מעשר קל בלאו ותרומה חמורה במיתה. ואם בטומאה, חשיב טומאת שרץ קלה וטומאת מת חמורה. ואמרו על זה שהוכרח לכתוב טומאת שרץ וטומאת מת דאם יכתב טומאת שרץ לבד ויפרש דמעשר בלאו ותרומה במיתה הייתי אומר דמה שמעשר רק בלאו היא משום דיש קולא משני הצדדים – מעשר קל ושרץ קל. ותרומה במיתה משום דיש חומר מצד אחד בנאכל והוא הדין אם יש חומר מצד אחד בטומאה גם כן במיתה, ונאמר דבטומאת מת חייב מיתה גם על המעשר. ואם יכתב חמורות לבד שהוא טומאת מת נאמר דרק כשיש חומרא מצד א׳ הוא בלאו כגון מעשר בטומאת מת ותרומה בשרץ אבל מעשר בטומאת שרץ שיש קולא משני צדדים פטור לגמרי. לכך צריך לומר שניהם.
ושמרו את משמרתי – כינה הכתוב תרומה בשם משמרתי כי ניתנה תרומה למען יחזק בתורת ה׳ ויתנהג תמיד בקדושה והזהיר הכתוב שלא יהא משמרת הלז נהפך להם לרועץ. שאם לא יהיו נזהרים בו. עוד ישאו עליו חטא – וגם ומתו בו – מיתה בי״ש.
כי יחללוהו – יחללו הקודש שעליהם משא״כ אי לא היה להם דברי קדושה הללו לא נשאו חטא.
ושמרו וגו׳ – על הלחם האמור בפסוק ז׳, אם אוכלי לחמי יאכלוהו בטמאה או יאכלו דברים טמאים הם מחללים אותו.
מכיון שהפסוק הקודם הוא רק מאמר מוסגר, יש להסב את הפסוק שלפנינו אל ״כי לחמו הוא״ בפסוק ז. גם המלות: ״עליו״, ״יחללהו״ ו״בו״ רומזות על קישורן ב״לחם״.
משמרתי – הדבר שצריך לשמרו, המצוה; השוה לעיל י״ח:ל׳ (וגם ח׳:ל״ה). את הלחם הקדוש יאכלו בטהרה, כדי שלא ישאו עליו חטא.
ומתו בו כי יחללהו – אם יחללו את הקודש, ימותו. ומובן מאליו, שכאן מדובר על מיתה בידי שמים (השוה הירש). עצם הביטוי מוכיח, שאין אותו העונש כמו ״ונכרתה״ (בפסוק ג). ובצדק אמרו לכן חכמינו, שעונש כרת שנזכר לעיל מכוּון אל אותם הקדשים שבאים מעל גבי המזבח,⁠
שכאן אין הבדל בין קדשי קדשים לבין קדשים קלים, יוצא מתוך פרק ז פסוק כ.
ואילו מיתה בידי שמים נקבע על אכילת שאר קדשים, כגון תרומה, ביכורים וכיוצא בהם. ההבדל בין כרת לבין מיתה בידי שמים הוא לפי רש״י (שבת כ״ה.) בזה, שבמיתה בידי שמים נענש החוטא בלבד, אבל עונש כרת נגזר גם על בניו. אולם לדעת תוספות (שם וביבמות ב׳.) עונש כרת בא עד לגיל קבוע (לפי הירושלמי עד לשנת החמישים, ולפי הבבלי עד לשנת הששים), אבל לעונש מיתה אין זמן קבוע. הרמב״ם סבור, כנראה (בהלכות תשובה ח׳:א׳), כי עונש כרת בא רק לעולם הבא (השוה המפרשים, ביחוד הגהות מימוני, שם). ומאחר שיש בכרת דרגות שונות, כפי שהעירונו לעיל עמוד נ, הרי יש להניח כי מיתה בידי שמים היא צורה קלה של עונש כרת. כי החטא שעונשו כרת אף חמור מן החטא שאזהרתו מיתה בידי שמים, יוצא גם מזה שהוא טעון חטאת, אף אם נעשה בשגגה (עיין לעיל חלק א, עמוד קכד).
אני ה׳ מקדשם – כמו לעיל כ״א:כ״ג.
ושמרו את משמרתי כו׳ – פירוש דעל מקדש קאי וזה עליו כו׳. ראב״ע. ומדויק היטב, דקאי על טמא ששימש במקדש, דחייב מיתה וילפינן מזה גם טמא, גם טבו״י. ודו״ק. וביאוריו מתאימים עם ההלכה.
ומתו בו כי יחללוהו אני ה׳ מקדשם – הפירוש, דמקדש להקדשים, וכמו שכתוב להלן בפסוק ט״ז והשיאו כו׳ ולעיל ולא יחלל את מקדשי, דעל הקדשים קאי. אולם רב סבר דעל הכהנים קאי, דה׳ מקדש את כהנים, לכן לגודל קדושתם החטא חמור, שאוכל תרומה בטומאה וחייב מיתה, אבל זר האוכל קודש, הוא תרומה, אינו רק באזהרה. כן סברת רב וקיי״ל דלא כותי׳, משום דבכהנים לא מצאנו, שיאמר, שהוא מקדשם, רק שאומר שישראל יקדשו אותם והשי״ת מקדש את ישראל. זה שאמר וקדשתו כו׳ אני ה׳ מקדשכם. ורק בכהן גדול, שממלא מקום אהרן, כתוב כי אני ה׳ מקדשו. לכן פר משיח ופר העדה שוים לכפרה, שבשניהם נזכר, שהשי״ת מקדשם בעצמו ושניהם בשגגת הוראה. לכן ביוהכ״פ, דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם, שזה רק ה׳ לבדו וכתוב וכל אדם לא יהיה באהמ״ע, באלו אף שכתוב פניהם פני אדם, לכן הכהן משיח בא לפני ולפנים, וכל יוהכ״פ באהרן דכתוב קדוש ה׳ ביוהכ״פ, ולקדוש ה׳ מכובד זה יוהכ״פ, ולאהרן קדוש ה׳. ואכמ״ל.
ושמרו את משמרתי – שמרו לי משמרת ולהזהיר ב״ד על כך.⁠
שיעשו סייגים וגדרים לשמירת הטהרה בתרומה וקדשים. וע״ל ס״פ אחרי באה דרשה כזו ושם נתבארה.
(תו״כ)
ולא ישאו עליו חטא – אמר שמואל, מניין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה בידי שמים, שנאמר ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא
אסיפא דקרא סמיך ומתו בו. ובפירש״י בפסוק זה כתב, ומתו בו למדנו שהוא במיתה בידי שמים. והרא״מ האריך לתמוה הלא כל מיתה האמורה בתורה סתם איננה אלא חנק, יעו״ש. ונראה ע״פ מ״ש בתו״כ ס״פ זו (כ״ד ט״ו) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, נאמר כאן נשיאת חטא ונאמר להלן נשיאת חטא (פ׳ בהעלותך, חטאו ישא), מה התם בכרת אף הכא בכרת, ע״כ. הרי מבואר דכ״מ שנאמר נשיאת חטא הוי עונש ביד״ש, רק שיש מהם עונש כרת היכי דכתיב מפורש כרת כמו בפסח או סתם כמו מקלל ויש מהם עונש מיתה כמו כאן, וזוהי כונת הגמרא כאן מניין וכו׳ שהוא במיתה ביד״ש שנאמר ולא ישאו עליו חטא, והכונה לרמז לדרשת התו״כ הנ״ל בגז״ש חטא חטא, וזוהי גם כונת רש״י.
וענין מיתה ביד״ש וחילוקו מעונש כרת הוא בג׳ דברים, דבכרת מת בפחות מששים שנה [וע״ל ס״פ במדבר] וזרעו הקטנים בשעת החטא נכרתים מהעולם [וע׳ תוס׳ ריש יבמות ב׳ א׳] ולאחר מותו נפשו כעשן כלה, וזהו מ״ש בכ״מ הכרת תכרת, הכרת בעוה״ז תכרת בעוה״ב, אבל בעונש מיתה בידי שמים הוי עונשו רק שמת בן ששים שנה ותו לא, ועיין במו״ק כ״ק א׳, והתוס׳ בשבת כ״ה א׳ כתבו דבמיתה ביד״ש מת בקוצר שנים ואין זמן קצוב למיתתו, וצ״ל דמפרשי מ״ש במי״ק שם בן ששים – עד ששים, וצ״ע. והכ״מ פ״ד ה״ד מביאת המקדש כתב דהמחייב מיתה ביד״ש עולה מות בחלונותיו ובעלי חיים שלו מתים, פרתו רועה באפר והיא מתה, תרנגולתו רועה באשפה והיא מתה, עכ״ל, ולא הביא המקור והוא במ״ר קהלת ז׳ כ״ז על הפסוק אחת לאחת למצוא חשבון.
ונחזור לענין הדרשה שלפנינו, הנה לכאורה לא יצוייר כלל דין טמא שאכל תרומה טהורה, דהלא כיון דנגע בה טמאה, ושוב הוי כאוכל טמא, ובתוס׳ הרגישו בזה וכתבו דמשכחת לה כגון שתחב לו חבירו מרצונו לבית הבליעה או בתרומה שלא הוכשרה לקבל טומאה או שנלושה במי פירות שאין מכשירין [ע״ל ס״פ שמיני]. אמנם י״ל פשוט דמשכחת לה כגון שאכל רק כזית דמשום אכילה חייב ומשום טומאה ליכא לפי דעת הפוסקים דאוכלין פחות מכביצה אין מקבלין טומאה וכזית הוא פחות מכביצה.
. (סנהדרין פ״ג.)
ומתו בו – בו ולא במעשר, בו ולא בראשית הגז.⁠
שאין חייבים מיתה על האוכלם בטומאת הגוף, וגם זר האוכל מעשר בשגגה אין חייב עליו חומש. והרבותא בזה אע״פ דגם הם נקראים תרומה כדכתיב בפ׳ קרח כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו תרומה לה׳. ובאמת לענין כמה דברים ילפינן מעשר וראשית הגז מתרומה כמבואר בסוגיא ולפנינו בפ׳ קרח שם, שאני הכא דמיעט הכתוב בו. ואמנם כל דרשה זו היא אליבא דר׳ מאיר דס״ל מעשר ראשון אסור לזרים ואתא לאשמעינן דאע״פ כן אין בו איסור מיתה וחומש, אבל לרבנן דר״מ א״צ לכל זה, דאינהו ס״ל דמעשר ראשון מותר לזרים ולטמאים, כפי שיתבאר אי״ה לפנינו בפ׳ קרח שם.
(יבמות פ״ו:, חולין קל״ו.)
ומתו בו – אמר ר׳ יוחנן, כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ גורם לו מיתה, שנאמר ומתו בו כי יחללוהו
ר״ל שאינו יודע ליזהר ויאכלנה בטומאה ויוגרם לו עונש מיתה ביד״ש,
וע״ע לקמן ריש פסוק ט״ז הנוגע לדין פרשה זו.
ועיין בחולין ק״ל ב׳ א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן, מניין שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ שנאמר (דה״י ב׳ ל״א) לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה׳, כל המחזיק בתורת ה׳ יש לו מנת וכל שאינו מחזיק אין לו מנת. וכתבו התוס׳ דוקא אם יש חבר, אבל אם אין חבר יתנו לכהן ע״ה, וראיה ממשנה ט׳ פ״ד דחלה, אלו נתנין לכל כהן שירצה, החרמים והבכורות ופדיון הבן ופטר חמור והזרוע וכו׳, עכ״ל. והנה לפי הדרשה שלפנינו נראה פשוט דאע״פ שכל מתנות כהונה נתנין לכהן ע״ה היכי דליכא חבר אבל תרומה אין נתנת לעולם לע״ה אחרי דאפשר שתגרום לו מיתה ואיך נכשילהו בידים, ולפי״ז קשה המשך דברי התוס׳ שכתבו דע״כ מ״ש במשנה נתנין לכל כהן שירצה, היינו בין לת״ח בין לע״ה, דאין לפרש בין לכהני המשמר בין לשארי כהנים, דהא בירושלמי אמרו יש מהן נתנין לכהני המשמר ויש מהן נתנין לכל כהן, עכ״ל. וקשה ל״ל להביא ראיה מירושלמי, בעוד שמהמשנה גופה מוכח דהפי׳ הוא בין לת״ח בין לע״ה, מדחשיב כל המתנות כהונה ולא חשיב תרומה, וזה הוא משום דתרומה בודאי לעולם אין נתנת לכהן ע״ה, ואפילו היכא דליכא חבר, אבל אם היה הפירוש בין לכהני המשמר בין לכהנים אחרים, קשה למה השמיטה המשנה לחשב גם תרומה, ודו״ק.
ומן המבואר בזה צ״ל דלפני התוס׳ היתה הגירסא בדברי רשב״נ מניין שאין נותנין מתנות, ולא תרומה, דלולי זאת לא הוו מחלקי בין איכא חבר לליכא חבר.
. (סנהדרין צ׳:)
כי יחללוהו – אמר שמואל משום ר׳ אלעזר, מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה, שנאמר ומתו בו כי יחללוהו, פרט לזו שמחוללת ועומדת
לאו דוקא רק שאינו במיתה אלא גם ממלקות פטור מפני שאינו קדוש, ורמב״ם פ״ז ה״א מתרומות כתב דאעפ״כ איסור לאו יש בזה, ומדייק הכ״מ מלשון הגמרא שאינו במיתה משמע הא איסורא איכא, וי״ל טעם בזה מפני שאסור לאפושי איסורא. אך צ״ע בכלל לחלק ענין זה ממ״ד בזבחים ק״ו א׳ טמא שאכל את הקודש בין קודש טהור בין קודש טמא חייב, ועיי״ש ק״ח א׳, ופסק כן הרמב״ם בפי״ח ה״ג מפסוהמ״ק, ואולי י״ל דשאני הכא מחמת המעוט בו, כמבואר.
אבל התוס׳ כאן חלקו באמת דהא דאינו במיתה הוא דוקא אם טומאת התרומה קדמה לטומאת הגוף, אבל אם טומאת הגוף קדמה חייב מיתה, אפילו באוכל תרומה טמאה משום דטומאת הגוף חמיר וחל עליו איסור תרומה טמאה, וכן הוא דעת רש״י בגיטין נ״ד א׳. ובזה תתיישב הערת הגרע״א בגיטין שם ובבכורות י״ב ב׳ שתמה על רש״י ותוס׳ בכ״מ שכתבו דהאוכל תרומה טמאה במיתה ובסוגיא דסנהדרין [שלפנינו] מבואר דאינו אלא בעשה, ולפי מש״כ ניחא דאיירי באופן כזה שטומאת הגוף קדים, ועיין ברש״י יבמות צ׳ א׳ וצ״ע, וגם מהרש״א בשבת י״ד א׳ כתב בפשיטות דהאוכל תרומה טמאה הוי במיתה, ותימא שלא ביאר פרטי הענין.
. (שם פ״ג.)
כי יחללוהו – תניא, כהן שסך בשמן של תרומה, בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש,⁠
ר״ל משתפשף בו, ואינו חושש משום הנאת תרומה.
שנאמר ומתו בו כי יחללוהו, כיון דחללי׳ הא איתחיל.⁠
ר״ל כיון דנתחללה בהיתר כבר בטלה. וע׳ במס׳ מעש״ש פ״ב מ״ב בתוי״ט בשם הרמב״ם [והוא מהירושלמי] דהוא הדין דמותר לישראל לסוך בידיו את הכהן בשמן של תרומה ואין קפידא אם מתדבק השמן ביד הישראל מפני שמשיחת יד דבר מועט הוא ואין מקפידין בזה, והרמב״ם בחבורו השמיט זה, ועיין משכ״ל בפ׳ ט״ו.
(כריתות ז׳.)
כי יחללוהו – פרט לטהור שאכל מן הטמא.⁠
שאינו במיתה וגם אין לוקין מפני שמחוללת היא, ואע״פ שהוא מתטמא, אך זה הוי רק איסור עשה, כמבואר לעיל פסוק ז׳ בדרשה מן הקדשים, וע׳ מש״כ שם.
(תו״כ)
אני ה׳ – בנוהג שבעולם, מלך גוזר גזירה רצה מקיימה הוא רצה אחרים מקיימין אותה, אבל הקב״ה גוזר גזירה ומקיימה תחילה, מאי טעמא, ושמרו את משמרתי אני ה׳, אני הוא ששמרתי מצותיה של תורה תחילה.⁠
ומפרש בירושלמי למשל שקיים הקב״ה מצות מפני שיבה תקום כדאיתא במדרשים פ׳ וירא והובא לפנינו בפ׳ קדושים בפסוק מפני שיבה תקום.
(ירושלמי ר״ה פ״א ה״ג)

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×