לכל היד החזקה – הוא ההנהגה הנסיית ולכל המורא הגדול זו גלוי שכינה, ובמקדש כשכל ישראל באין לראות ברגל, היו מראים להם שלחם הפנים סלוקו כסדורו והוא ההנהגה הנסיית והיו מגלין פני הפרכת והכרובין מעורין זב״ז, וזה מעין גלוי שכינה מקום משכן כבודו ית׳, וזה לעיני כל ישראל ברגל.
לכל המורא הגדול אשר עשה משה וכו׳ – הרמב״ן פ׳ יתרו ביאר טעם דעשה דוחה ל״ת, דאף דל״ת חמור זה במי שעושה מדעת עצמו, א״כ העושה מעשה וממרה גדול חטאו ממי שאינו עושה מעשה ואינו מקיים רצון הש״י, אבל מי שעושה מרצון הש״י אם אנו נשקול במאזני צדק מה עדיפא טפי אם לעבור הל״ת או לקיים העשה ע״ז אמרינין דהעושה מעשה מראה אהבה להמצוה השי״ת, ומי שמונע מעשות ל״ת הוא בגדר ירא, וגדול מדת האהבה מהיראה אצל השי״ת, לכן עדיפא שתדחה העשה לל״ת כיון שמה שלובש כלאים בציצית אין זה מצד המרי רק מצד צווי השי״ת ללבוש גדילים, אבל כשעושה נגד רצון השי״ת ודאי גדול הממרה ועונשו חמור ממי שמתעצל ואינו עושה מצוה, זה ביאור דבריו. ולפ״ז א״ש דבמקדש שהשכינה שורה ועשרה נסים נעשו, ומרוב ההרגל של האדם בדביקות להשי״ת נקל למצוא מדת האהבה, לכך הזהירה תורה וממקדשי תיראו, ששם נקל לבעוט ולסור מדת הפחד מהאדם. ולכן אין עשה דוחה ל״ת שבמקדש, כי בעניני המקדש שם גדול התועלת מהיראה לבלי עשות מה שהזהירה תורה מהתועלת ממה שיעשה האדם מה שצותה תורה, וזה טעם מושכל. ולכך את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד, כי במקום העבודה נקל לקנות אהבה, צוה על היראה, ולכך בימי שלמה שהיה התגלות כבוד ה׳ והבית מלא עשן והגיעו כל העם לראות השכינה ולבוא למעלת הנבואה כמוש״א וירונו הי׳ אהבה לא יראה, אבל בימי משה היה אהבה ויראה שבכל עת נענשו באופן נורא, וזה שאמר הכתוב לא קם נביא כו׳ לכל המורא הגדול ולגבי משה יראה מלתא זוטרתי, אבל בגדר אהבה של הש״י קם במלכים זה שלמה, וזה שכוונו חז״ל אבל במלכים קם ודו״ק, ולכן השי״ת שלם לו ככתוב וה׳ אהבו ונקרא ידידיה.
והנה במה מצאנו שנתגלה לו בשם אהיה אשר אהיה שזה סוד השם מ״ב שני פעמים כ״א כמנין אהיה, ורמז רבינו בהלכות תפילין פ״ד הלכה י״ד שכן יש הויות בפרשיות דתפילין ש״ר כ״א וכנגדן בשל יד בסה״כ מ״ב, וזה סוד התפילין שהראהו למשה, ולכן אמרו בפרק עשרה יוחסין היודעו אימתו מוטל על הבריות, ולפ״ז נ״ל דבתפילין שכל זמן שבין עיניך יהיו שתים וא״כ אם התפילה של ראש מונח גם השל יד מונח והוי שם מ״ב, ולכן דרשו וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין של ראש דהוא שם מ״ב שאימתו מוטל על הבריות מי שיודעו. ובזה יש לפרש הכא ולכל המורא הגדול כו׳ זה שם מ״ב שנתגלה למשה שרמוז בבראשית שבו נברא העולם כמו שרמוז בכל מ״ב אותיות בהר״ד כמבואר ברבינו בחיי סוד עמוק, ולכן בשבת במקום תפילין אומרים ה׳ פעמים ז׳ ברכות שכנגד ז׳ אזכרות שבשיר ליום השבת כהירושלמי ושני פעמים שיר ליום השבת שהן מ״ב אזכרות ודו״ק.
ולכל המורא הגדול כו׳ – בראשית, פירוש כי בעת ניסוך המים ושמחת בית השואבה היו שואבים רוה״ק אף מי שלא היה מוכן לנבואה כמו יונה בן אמיתי שלא היה מוכן לנבואה, ומשום זה בקש לברוח, (ירושלמי פרק החליל), ולכן אמר ולכל המורא הגדול זו גלוי שכינה לא קם, ואם תאמר הא בשלמה היה גלוי שכינה שמלא כבוד ה׳ בית ה׳ כו׳, זה היה בבהמ״ק מקום שבראשית ברא שית (כמו דתנא רי״ש א״ת אלא ברא שית) ומתחלת הבריאה היה המקום מוכן לרוה״ק ולגלוי שכינה, אבל משה הראה גלוי שכינה במדבר מקום שאינו מוכן לנבואה ולרוה״ק וכ״ש לגלוי שכינה, ע״ז לא קם כמשה. ודו״ק.
בשמחת תורה קורין וזאת הברכה ובמפטיר ויהי אחרי מות משה, ובש״ס סוף מגילה למחר קרינין וזאת הברכה ומפטירין ויעמוד שלמה, ועיין בתוס׳ ובירושלמי שלפנינו ליתא נוסחא אחרת. והנראה דדברי הגמ׳ היכא דלא מסיימי התורה בשתא חדא, וכמו שאמרו בני מערבא מסיימי אורייתא בתלתא שנין [ומש״ה אמרו בפ״ק
דקדושין דף ל׳ במערבא פסקי ליה להאי קרא בתלתא פסוקי דקרו לתלתא שנין], ורק משום קדושת היום צריך לקרות וזאת הברכה לרמז אל מה שאמרו בסוף סוכה אר״א שבעים פרים כנגד ע׳ אומות פר יחידי כו׳ כנגד אומה יחידה משל כו׳ כדי שאהנה ממך, ולזה קורין הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קודש כו׳ אף חובב עמים שהניח כל האומות והשרה שכינתו על ישראל ונתן להם תורתו כו׳, ומפטירין ויעמוד שלמה, והוא ע״פ שאמרו בפ״ק דברכות הני תפילין דמ״ע מאי כתיב בהו א״ל מי כעמך ישראל כו׳ אמר הקב״ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם כו׳ שנאמר שמע ישראל כו׳ ואני אעשה אתכם חטיבה כו׳ שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ [ובשמואל ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, מורה כמו שאמרו פרק נגמר הדין חטא ישראל אעפ״י שחטא ישראל הוא, לכן כתוב ומי כעמך, ואפילו כשחוטא ואינו עושה רצונו של מקום, מי כישראל שאף שאינו עמך אין כישראל גוי אחד בארץ, וכמו שאמרו וירח את ריח בוגדיו שכנגד עשו גם הבוגדים טובים ומלאים מצוות, שלכן לבקר בין עשו ליעקב לא ביקר על הצדיקים שאינם בסוג ביקור רק בין בוגדים של יעקב נגד עשו ודו״ק], לכן משה שושבינא דמלכא אמר לישראל תורה כו׳ מורשה קהלת יעקב, וישראל אומרים ע״י שלמה שדבר אל השם אמר כי אתה הבדלתם לך לנחלה מכל עמי הארץ, השם אמר שהתורה נתונה למורשה לנו, ואנו אומרים שישראל הם להשם לנחלה, וכן כתוב אין כאל ישורון רוכב שמים כו׳ אשריך ישראל מי כמוך, וכן אמרו בספרי ישראל אומרים אין כאל ישורון ורוח הקודש אומרת אשריך ישראל מי כמוך, ישראל אומרים כו׳, יעו״ש שחשיב דברים רבים, אבל לדידן דמסיימי התורה בכל שנה קוראין ויהי אחרי מות משה להורות שהתורה לא תהא נוסף עליה ושום נביא לא יכול לשנות, וכמוש״א ליהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו כו׳ כי אז תשכיל כו׳, וזה טעם מנהגנו מה שאנו משנים מסדר הש״ס. והנה בשבת חוה״מ קורין ראה אתה אומר אלי כו׳ גמ׳, והטעם ששם כתוב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות תוך המועדים אחר הפסח וקודם העצרת, וזה כשבת חוה״מ שחג לפניו וחג לאחריו, ולכן כתוב שם בחריש ובקציר תשבות להורות שקציר עומר דוחה שבת דמיירי בשבת חוה״מ, ודו״ק. וביום טוב של עצרת קורין כל הבכור דכתוב שמחה בעצרת.
דרוש
דרוש בענין קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע״ל.
בנוסח ברכות ק״ש וכולם עושים באימה כו׳ ומקדישים וממליכים את שם כו׳ והאופנים כו׳ לעומתם ברוך יאמרו. צריך ביאור. ספרי פ׳ דברים א׳ דרש ר״י משא דבר ה׳ בארץ חדרך ודמשק מנוחתו זה משיח כו׳ אמר ר״י ב״ד למה את מעות כו׳ שאני מדמשק ויודע אני שיש מקום ושמו חדרך א״ל כו׳ שעתידה ירושלים להיות מגיע עד דמשק כו׳ ואין מנוחתו אלא ירושלים כו׳. הנה פשוט דר״י לטעמי׳ בזבחים קי״ט מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים ור״י סבר כר״ש דמנוחה ירושלים עיי״ש, אך במה פליגי. נראה דר׳ יודא לטעמיה במס׳ יומא י״ב ירושלים נתחלקה לשבטים ולכך קרי לה נחלה, אך ר״ש סובר לא נתחלקה לשבטים, א״כ איך שייך נחלה, ע״כ דעל שילה קאי שהי׳ אחר כבוש וחלוק. ודו״ק. והנה שם רשב״י סובר זו וזו ירושלים וקאמר הגמ׳ בשלמא כו׳ אלא למ״ד זו וזו שילה ויקח מנוח כו׳ הוראת שעה היתה, ור״ש אזיל לטעמי׳ דסבר לא היתה הוראת שעה לעיל דסבר ר״ש אפילו העלה על הסלע כו׳ חייב מהכא, וע״כ סובר דבשילה הותרו במות דאל״ה איך רשאי להקריב, הא לא שמע מפי נביא מוחזק וצ״ל דר״ש סבר כרשב״י. ודו״ק. ואפשר דמפי מלאך אין נביא רשאי לעקור אפי׳ להוראת שעה. ומדויק הכתוב ואם תעשה עולה לה׳ כי לא ידע כי מלאך ה׳ הוא. עוד נראה דהיה להם מוחזק הא שאמר עתה יבוא דבריך כו׳, יעוין מפרשים ודו״ק. ור׳ יהושע סבר בזבחים ק״ז שמקרבין אעפ״י שאין בית, וסבר קדשה לשעתה ולע״ל, ונחלה זו ירושלים ומנוחה זו שילה, וא״כ איך קאמר אם יבואון אל מנוחתי, הא אילו לא חטאו במרגלים משה נכנס עמם ובונה בהמ״ק בירושלים ולא הי׳ שילה כלל, וע״כ דקאי על עוה״ב, ולכך דריש בחגיגה באפי נשבעתי וחוזרני עיין תוס׳ שם ודו״ק. אך פלוגתת ר״א ור״י בקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע״ל נקדים דברי ר״ח כהן דכו״ע מודו דנאסרו הבמות, והני תנאי בהא פליגי דלמ״ד קדשה מקרבין, ולזה אין מקרבין וצריך טעם. ונראה פי׳ דהקשה הבא״ר איך מסתפקא למשה ב״ב קכ״א אם א״י מוחזקת תפשוט מדצריך שריפה גבי אשירות, ואל״ה סגי בביטול, עיין
ע״ז דף נ״ז, ונראה פשוט עפ״י מה דאיתא במה׳ רבה פ׳ אמור אמר הקב״ה לאברהם אני נותן לך את הארץ ע״מ שיכנסו בניך ויקריבו העומר עיי״ש, א״כ כי הקריבו העומר הי׳ א״י מוחזקת למפריע, ואשירות טעון שריפה, אבל בכור לא שקיל דמתנה קריה רחמנא עד שאתי לידי׳ קודם שימות ודו״ק, וא״כ נראה שגם בקדושת ירושלים עכשיו ע״מ זה קדשא אם יכנסו לא״י, וא״כ אסור להקריב בחוץ, דהא בתר כן מקודש למפריע ויהי׳ שחוטי חוץ, אבל בבית גופי׳ תליא בפלוגתת ר״א ור״י, דר׳ אליעזר סבר סנהדרין צ״ז אם עושין תשובה נגאלין, א״כ הדבר ספק אם יגאלו ושמא לא יעשו תשובה ואין קדוש למפריע, אבל מקרבין במקום חול ור״י סבר הקב״ה מעמיד להן מלך קשה כו׳, וא״כ מקרבין דהגאולה ודאית. אך באמת ט״ס נפל בגמ׳ דילן כמו דאיתא ירושלמי תענית שר״א סובר יעמיד מלך קשה כו׳ וצ״ל במקום אל״א א״ל, ולפ״ז א״ש הויכוח. אך באמת נראה עפ״י שיטת הרמב״ם בהל׳ גירושין פ״ט דבעי שיצא התנאי בפועל, והאומר הר״ז גיטך ע״מ שלא אבוא בי״ב חודש ומת בתוך י״ב שבודאי לא יבוא אפ״ה לא תנשא שלא יצא אל הפועל עיי״ש, ודרך הקדושה יקרא לה הה״מ, א״כ ה״נ אף שודאי עושים תשובה בכ״ז עדיין לא יצא התנאי מכח אל הפועל. הבן. ולפ״ז נראה דאזלי לטעמייהו, דידוע דברי רמב״ם בידיעה ובחירה, שאין דעתו כדעתנו המוספת דעה רק הוא הדעת כו׳, והוא תירוץ אמתי, שעל דבר שלא ישיג בו השכל אין השאלה חלה עליו, וכמאמר החכם כל שאלה שאין עליה תשובה אינה שאלה, ודלא כהראב״ד (עיי׳ אפיקי יהודא), א״כ נראה למ״ד דלא תלי׳ בתשובה הנה שוב שפיר מקרבין דאצל הבורא העבר וההוה והעתיד כאחד, וא״כ שוב כבר נגאלו, ולכך קאמר בכ״מ לדור המדבר אשר נתתי בלשון עבר שכבר נתן, שהעתיד שוה אל העבר אצלו שהזמן ג״כ נברא, אבל למ״ד שמעמיד מלך קשה כהמן והוא יגרום לתשובה, א״כ ע״כ יהי׳ הבחירה חפשית דאל״ה לא שייך תשובה, וע״כ יש מקום לבחירה, א״כ להקב״ה שידיעתו אינה מתנגדת לבחירה ומביט על זמן העתיד כעל העבר (דבר הנעשה בבחירת האדם, עיין ריב״ש ותוי״ט בשם ר״מ אלמושניני ואפי׳ ודו״ק), א״כ האור האלהי הטמון שורה כמקדם בתכלית העלם הפנימי כפי דעת הבורא יתברך שישובו ויגאלו, וכבר יצא מכוח אל הפועל, אבל להקריב דזה מורה התגלות (וכמו שכתב בפ׳ רמב״ן על דחיית עשה לל״ת החמורה שבעשה ניכר הגלות אהבת השם עיי״ש), א״כ הכא נמי מורה התגלות הופעת אור האלהי וזה א״א שמושג בידיעתו דא״כ אין מקום לתשובה ועדיין לא יצא אל הפועל שמחוסר תשובה, וכפי השגת הנבראים והופעת אורם אין קדושה לא״י רק לעתיד ונקדש למפריע ואזלו ר״י ור״א לטעמיה. ודו״ק. ובזה א״ש מאד הפסוקים בירמי׳ שהתנבא כו׳ כשילה יהי׳ הבית הזה ונתתי את הבית הזה כשילה, ששילה בטלה קדושתה כו׳, מות תמות מדוע נבאת בשם ה׳ לאמר כשילה יהיה הבית הזה, שבשם ה׳ בודאי שקר שהקדושה תשאר בירושלים שעתידים לגאל ויוקדש למפריע, וא״כ הופעת אור האלהי הפנימי לידיעתו הקדומה שצופה על העתיד כמו על העבר נשאר תמיד, ויאמר ירמיהו ה׳ שלחני להנביא כו׳ אשר שמעתם, פי׳ שהשם אמר להנבא, וא״כ בנבראים לא יושג שום קדושה שהבחירה חפשית ותלוי בתשובה ועדיין לא יצא בפועל ודו״ק. ונראה שישראל מזכירין אחר שני תיבות השם כנגד מחשבה דיבור והמלאכים המה מעשיו המה נאצלים אחר שישראל מקדשים בנר״ן ומקדשים אח״כ א״כ ג׳ תיבות, אבל החיות המה בחינת המחשבה עולם הקריאה ומשיגים מקדושת ישראל במחשבה והוא רוח נשמה, ולכך מזכירים אחר ב׳ תיבות והנה הם בחי׳ המחשבה משיגים אור האלהי המופיע ולכך אומרים ברוך ממקומו הוא בהמ״ק שקדשה לע״ל, אבל העושים אומרים מלא כל הארץ כבודו שאינם משיגים גדול במקום יותר. והדברים עמוקים וארוכים מאד ולא באתי רק להוציא מן הרעיון. המבקש שיזכה לגאולה בב״א.
ירושלמי פרק חלק אנטנינוס כו׳ צלי עלי כו׳ מצינתא כו׳ יתיר חד כסו וצנתא אזלא כו׳ משרבא כו׳ הי׳ צלי כו׳ כו׳ כדין כתוב ואין נסתר מחמתו. פירוש דמה שרבי אמר לו דכתיב לפני קרתו מי יעמוד זה קאי על השי״ת כמו משליך קרחו כו׳ ישלח דברו כו׳, דמהשי״ת לא תצא הרעות ויש עצה להנצל, וטובה קללתו של הקב״ה מברכותיו של בו״ד, אבל שרבא דכתיב ואין נסתר מחמתו זה קאי על השמש והוא כחתן כו׳ מקצה כו׳ מוצאו כו׳, ועל זה אין עצה כיון שהוא מהשליח השמש, לכן דא צלותא, ודו״ק.
ישעיה נ״ט: ודברי אשר שמתי כו׳ לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם – יעו׳ ריש פרק הכותב דו״ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירות פירותיהן עד עולם, ובגמ׳ תרוייהו דוקא דאי כו׳ אבל פירא דפירי פירות אכיל כו׳, וכן אמר זרע זרעך עד עולם, היינו דור אחר דור עד עולם. והגמ׳ דריש מדמפסיק באמר ה׳ דשוב אינו פוסק.
מלאכי: כי חלל יהודה קודש ה׳ אשר אהב ובעל בת אל נכר – להורות דעבדים כנענים אע״ג דמצווים על כל המצות מותרים בעכו״ם לישא אותן כמו שכתבו תוס׳ סוף מס׳ עו״ג, לזה אמר קדש ה׳ שעבדים אינן קדושים, וכמו שאמרו בגיטין ל״ח דלהוי עם קדוש קאמר יעו״ש, ולכן אמר אשר אהב, כי הגרים אף דמותר בממזרת באשה נכרי׳ אסורים, וזה אשר אהב, וזה גר שנאמר ואהב גר לתת לו לחם כו׳ ודו״ק.