×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכׇל⁠־אֲשֶׁר⁠־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃
Yisrael traveled with all that was his, and he came to Be'er Sheva and offered sacrifices to the God of his father Yitzchak.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[א] 1ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע, כיון שהגיע לבאר שבע אמר תאמר שהקב״ה רוצה לירד [שארד] למצרים אלא הריני הולך ונמלך בשכינה. מיד ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. בלילה ההוא נגלית עליו שכינה. (מדרש הגדול)
[ב] 2ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע, להיכן הלך אמר רב נחמן הלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע היך מה דאת אמר ויטע אשל בבאר שבע (בראשית כ״א:ל״ג). (בראשית רבה צ״ד)
[ג] 3ויזבח זבחים, חביבין הן הזבחים שעל ידן עושה רצון הצדיקים ועל ידי קרבן קבלו אברהם יצחק ויעקב ברכת עולם כו׳ וכן ביעקב כתיב ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, והבטיחו הקב״ה שהוא יורד עמו למצרים ויעלהו משם. (מדרש תדשא פי״ד)
[ד] 4ויזבח זבחים, אלו זבחי שלמים יליף זבחים מזבחים שהרי הוא אומר להלן ויזבחו זבחים שלמים לה׳ פרים (שמות כ״ד:ה׳), ויש אומרין אף עולות שנ׳ לאלהי אביו יצחק. דכת׳ ביה והעלהו שם לעולה (בראשית כ״ב:ב׳), וכן העולה המיוחדת לאלהים. (מדרש החפץ כת״י)
[ה] 5ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, אמר ר׳ יהושע בן לוי חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי פסוק זה ולא אמרו לי, עד שעמדתי עם יהודה בן פדייה בן אחותו של בן הקפר ואמר לי, הרב והתלמיד שהיו מהלכין בדרך, בתחלה שואלים בשלום התלמיד ואח״כ שואלים בשלום הרב. (בראשית רבה צ״ד)
[ו] 6לאלהי אביו יצחק, א״ר הונא כד אתא ר׳ יהושע בן לוי לטבריא שאליה לר׳ יוחנן ולר״ל, ר״י אמר [מהו לאלהי אביו יצחק] שאדם חייב בכבוד אביו יותר מכבוד זקינו, ור״ל אמר על ברית השבטים הקריב. (בראשית רבה צ״ד)
[ז] 7לאלהי אביו יצחק, בר קפרא ור׳ יוסף בר פטרוס חד מנהון. אמר [למה אביו יצחק] מה אבא היה להוט אחר גרונו, אף אני להוט אחר גרוני וחורנא אמר מה אבא משנה בן מבניו, אף אני משנה בן מבני, חזרתי ואמרתי אבא לא היה עליו אלא טרחות נפש אחת בלבד, אני יש עלי טרחות שבעים נפש. (בראשית רבה צ״ד)
[ח] 8לאלהי אביו יצחק, ר׳ יודן אמר תרתין, ר׳ ברכיה אמר תרתין, ר׳ יודן אמר חמש ברכות ברכני אבא כנגדן נגלה עלי הקב״ה ה׳ פעמים וברכני, ר׳ יודן אמר חורי הייתי סבור שהוא מטעימני מאותן הברכות ומה היו אותן הברכות, יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים (בראשית כ״ז:כ״ט), [סבור אני שיתקיימו בי ונתקיימו ביוסף שהכל משתחוים לך והוא מלך וכו׳], ר׳ ברכיה אמר תרתין, לעולם אין הקב״ה מייחד שמו על אדם כשהוא חי אלא על בעלי יסורין והרי יצחק שהיה בעל ייסורין [לפיכך אין כתיב כאן ויזבח זבחים לאלהי יעקב אלא לאלהי אביו יצחק שכבר מת]. רבנן אמרי רואין אפרו של יצחק כאילו צבור על גבי המזבח [לכך הזכיר את יצחק]. (בראשית רבה צ״ד)
1. ראה לעיל פכ״ח אות לה. מב״ר פס״ח הריני הולך לבאר שבע ואם נותן לי רשות הריני יוצא ואם לאו לא אצא עיי״ש בבאור. ועפ״ז הוספתי בפנים ״שארד״ וי״ל גם הגירסא לירד ע״פ הדרש לקמן אות כד. ובכת״י חמאת החמדה ויבא בארה שבע לשאול באלהים אם ירד למצרים, השיבו אל תירא מרדה מצרימה כי מאתי היתה הסבה שאשכינך שם אשימך לגוי גדול ואנכי אעלך גם עלה. וראה לקמן אות יט. ובחמדת ימים התימני ויסע ישראל אמר ר׳ שמעון בן יוחאי ויסעו מיבעי ליה אלא תא חזי כיון דנחתו ישראל למצרים נחתא חיותא חד דשמא ישראל בגוונא דישראל סבא וארבעין ותרין שמשין דעמה הה״ד את יעקב. ולפנינו בזהר ח״ב ד: יש מאמרו של ר״ש אמנם חסר מדרש מקרא ויסעו.
2. שהש״ר פ״א יב. ובכתי״ל ושאר כת״י ליתא כאן בב״ר מאמר זה רק בדפוסים. וראה לעיל פכ״א אות קלה. בבאור וצרף לכאן. להיכן הלך, בפי׳ מהרז״ו שאין זה הדרך למצרים ולמה הלך לשם. ולא רק כי באמת כן הוא הדרך מחברון למצרים דרך באר שבע. והיפ״ת מפרש דמשמע מפסוק ה׳ דלקמן דלא התחיל ללכת בדרך מצרים עד אחרי לכתו בארה שבע. ועי׳ נחמד למראה וצ״ע. ול״נ דדיוקו של ר״נ הוא מלשון ויבא דמיותר דהו״ל לומר ויסע ישראל וכל אשר לו בארה שבע ודורש שלכן כתיב ויבא משום שהיה לו לעשות עבודה מיוחדת שמה לקוץ ארזים כו׳. וכן מוכח מהגירסא בכת״י ילקוט תלמוד תורה ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא, להיכן הלך כו׳. ארזים עצי שטים לצורך המשכן.
3. כ״ה במדרש תדשא הוצאת אפשטיין. וראה לעיל פט״ו אות כה. ומענין זה במדרש חסרות ויתירות מובא לעיל פ״ד אות לג. קרבן למה חסר לפי שהוא קריבן מלשון קירוב לפי שהקרבן מקרב את ישראל לפני השכינה. וכן מצינו בנח הצדיק שלא נתקרב להקב״ה עד שהקריב קרבן וכו׳ וכן יעקב ויזבח זבחים לאלוהי אביו יצחק.
4. באונקלוס מתרגם ודבח דבחין, וביא״ר על האונקלוס כותב צ״ע דלא תרגם נכסת קודשין, וראה שמות י, כה. זבחים ועולות מתרגם נכסת קודשין ועלוון. וראה לעיל פ״ד אות לב. דפליגי אם שלמים הקריבו ב״נ או עולות. והרמב״ן כאן כותב ואמר הכתוב זבחים להודיע שלא היו עולות כאבותיו כי אברהם עולות הקריב, ורבותינו אמרו לא הקריבו ב״נ שלמים, עולות הקריבו כו׳ אבל יעקב מפני פחד ה׳ הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות כמו שדרשו (תו״כ פט״ז ב״ר פ״ס) שלמים שמטילין שלום בעולם. וראה בביאור לפירוש הרמב״ן עה״ת להרב ר׳ מאיר אבוסאולה ז״ל תלמיד הרשב״א. וכ״כ הרב״ח וריקאנטי ובדרשת אבן שועיב. ובפי׳ הטור עה״ת זבח זבחי תודה על שבא מן הדרך. ובח״מ תודה על הנס שיוסף חי. ובס׳ משך חכמה כ׳ יתכן דהיה מקריב מעשר בהמה כמו שאמר וכל אשר תתן לי עשר וכו׳ עיי״ש.
5. שיאמרו לי פסוק זה, מפני מה כתוב לאלהי אביו יצחק, ולא אביו אברהם, (לקח טוב) ובשכ״ט מפני מה נאמר לאלהי אביו יצחק ולא לאלהי אברהם כו׳. וי״ג בש״נ במנח״י בסוף המאמר לכך אמר לאלהי אביו יצחק ולא אלהי אברהם. וכ״ה בפירש״י כאן, ובפי׳ ב״ר לאלהיו לא כתיב אלא לאלהי אביו. ובפי׳ הרמב״ן כ׳ שהראוי לומר אלהי אבותיו בלי שייחד אדם כו׳ ובתפלתו אמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק או יאמר ויזבח זבחים לה׳ כמו שאומר באברהם ויבן מזבח לה׳. ומפרש שם דברי הב״ר. וביפ״ת מפרש דהשאלה היא למה הזכיר מעלת המקום באר שבע על שם יצחק שבנה שם מזבח וקרא בשם ה׳, הרי אברהם קדם לקרוא בשם ה׳ במקום ההוא כדכתיב ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה׳ ושם ישב שנים רבות יותר מיצחק. ועי׳ במנח״י כאן. וכעי״ז בכת״י לא׳ מן הראשונים עה״ת לפי שהיה ראוי לו לומר לאלהי אביו אברהם שהוא הודיע יחודו בעולם. בתחלה שואלים בשלום התלמיד לפי שהתלמיד הולך לפני רבו (שכ״ט) ובפי׳ ב״ר גורס ומפרש בתחלה שואלין בשלום הרב ואח״כ בשלום התלמיד משל הוא כלומר שלא רצה לתלות הדבר ביעקב אלא ביצחק אביו. ראה לקמן אות ח. ומ״ש לעיל פי״ב אות קכד. בבאור. ובס׳ לוית חן מתרץ כיון דהקריב יעקב את זבחיו על המזבח שבנה יצחק בבאר שבע תלה את זבחיו ביצחק אביו כדי לצרף גם זכותו שהקריב הוא ג״כ על מזבח זה. ראה לעיל אות ד.
6. הוספתי בפנים ע״פ פי׳ ב״ר כאן. וסיים שם לאלהי אביו לא כתי׳ כאן אלא לאלהי אביו יצחק. שאדם חייב בכבוד אביו. יותר מכבוד זקינו, ובכת״י מושב זקנים כותב וקשה והלא במקום אחר מצינו שתלה הכבוד באברהם שנ׳ ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם וצ״ע, וכן הקשה הרמב״ן מובא לעיל אות ה. וראה מ״ש לעיל פל״ב אות נט. ובס׳ לוית חן מתרץ קושיא זו דרק כשאביו חי אז הבן חייב בכבוד זקנו, כמו שאמרו בקדושין לא. את ואמך חייבים בכבוד אביך ה״נ אומרין אתה ואביך חייבים בכבוד זקינך, אבל כשמת כיון שליכא הסברא שחייב מצד אביו נפטר מכבוד זקינו, ולכן לעיל פל״ב, י. שיצחק היה חי הזכיר גם את אברהם אבל כאן שיצחק כבר מת גם יעקב פטור מכבוד זקנו ולכן לא הזכירו. ויש להביא ראיה לדבריו דכיבוד זקנו הוא חלק ממצות כיבוד אב ואין כיבוד זקנו חיוב בפני עצמו, מדברי הספר חסידים מק״נ סי׳ תתקכ״ט צד רכט. שמביא לשון הב״ר הנ״ל וסוף דבריו רי״א שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, אע״ג שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו הנה יצחק ויעקב ואחד מבני יעקב בא לעבוד ליעקב או להאכילו או להשקותו, או שום צורך, ויצחק צדיק כיעקב [אולי צ״ל צריך כיעקב], לא יתכן שיעשה צרכי יעקב, ויצחק יושב מצפה עד שיעשה צרכי יעקב, זה היה עון ליעקב וגם בן יעקב חייב בכבוד יצחק. ע״כ ומוכח דס״ל ג״כ דיש חיוב לכבד זקינו והחיוב הוא משום כבוד אב. ולהסברא הנ״ל דבכה״ג אין חיוב לאחר מיתת האב יש להביא סמוכין מדברי הרמב״ן בספר המצות שורש שני שכ׳ דאחיך הגדול שחייב בכיבוד אינו משום כבוד עצמו אלא מפני כבוד אבותיו בחייהם שגנאי להם שיתבזו תולדותם והם מצטערים בזה הרבה. ובענין זה אם יש חיוב כיבוד לזקינו כ׳ המרי״ק שרש ל׳ דבן הבן אינו חייב בכבוד זקינו והא דאמרינן בני בנים הרי הם כבנים דווקא לענין פו״ר אבל לא לענין אחר. ובדרכי משה טור יו״ד סימן ר״מ סק״ז מביאו וכותב דמדברי המדרש כאן מבואר דחייב בכבוד אבי אביו אלא שבכבוד אביו חייב יותר וכ״כ בהגהות רמ״א יו״ד סי׳ ר״מ סכ״ד. עיי״ש בנו״כ שהביאו ראיות דאינו מחויב בכבוד זקנו מגמ׳ מכות יב. הא בבן בנו. וגמ׳ סוטה מט. בר ברתך אנא. ויש דוחים שאין ראיה משם כמו שכ׳ לעיל לחלק דלאחר מיתת אביו פטור ושם מיירי אחרי מיתת אביו. וראה לעיל פ״ז אות ט. מסדר אליהו רבה פט״ז אמרו לו לאנוש כו׳ עבוד את אבי אביך, אמר, איני חייב בו אמרו לנח כו׳ קיבלו עליו היה זן ומפרנס את אביו ואת אבי אביו וכל אבותיו שהיו באותה שעה. ובשמו״ר פ״כ יז, אתה לא בנו ולא בן בנו. ובהגהות הגר״א כ׳ לחלק דבן הבת פטור משום דבני בנות אינם כבנים כמבואר בב״ר פצ״ח. וראה לעיל פל״א אות קא. ולקמן אות מה. ברית השבטים, כלומר הקריב קרבן להקב״ה על אותה הבטחה שהבטיח הב״ה לשבטים דכתיב (חבקוק ג׳ ט׳) שבועות מטות אומר סלה כלומר ברית כרותה עמהם שלא יכרת זרעם לעולם, וכה״א (ויקרא כ״ו מ״ה) וזכרתי להם ברית ראשונים ומפרש בתו״כ (בחוקותי פ״ח. סי׳ י״א) אלו השבטים, וכיון שראה יעקב שהיו השבטים שלמים הקריב עליהם קרבן כדי שיתקיים הברית לאלהי אביו יצחק. (פי׳ ב״ר).
7. בלק״ט בר קפרא אמר למה אביו יצחק, אמר יעקב אבינו אבי היה להוט אחר גרונו, ואני להוט אחר גרוני, ולפיכך אני יורד מצרימה, דכתיב וכלכלתי אותך שם. ובפי׳ ב״ר מכת״י במנח״י מה אבא להוט אחרי גרונו, שביקש לברך את עשו בשביל גרונו אף אני להוט אחרי גרוני שעל כרחי אני ארד למצרים בשביל גרוני, ולכך הזכיר את יצחק דכתיב לאלהי אביו יצחק, חזרתי ואמרתי אין לדמות בדבר זה יעקב ליצחק שאין זה תמה שיעקב להוט אחר גרונו שיש עליו טרחות שבעים נפש אבל יצחק לא היה עליו כי אם טרחות נפש אחת. משנה בן מבניו שאוהב עשו יותר ממני אף אני אוהב את יוסף מכל בני. (פי׳ ב״ר).
8. ראה לעיל פכ״ז אות קכב. ולקמן אות ט. בבאור וצרף לכאן ובפי׳ ב״ר ה׳ ברכות ברכני אבא ואל שדי יברך עד אשר נתן אלהים לאברהם. (בראשית כ״ח:ג׳-ד׳) ובכת״י חמאת החמדה אמר יעקב אבא ברכני ברכות ומהם יעבדוך עמים וישתחו לך לאומים, וכמדומה לי שאני טועם מהם עתה. ר׳ ברכיה אמר תרתין, במאמר זה יש הרבה גרסאות בש״נ במנח״י. ובכת״י ליתא, ומה שהוספתי בפנים הוא ע״פ הדפוסים וכ״ה בפי׳ ב״ר לפיכך אין כתיב כאן לאלהי יעקב כו׳. ובמנח״י כותב דפי׳ זה דחוק כי באמת לא שאל עד עתה למה לא נאמר לאלהיו, ולפמש״ל אות ה. מפי׳ ב״ר מבואר דגורס שואלין בשלום הרב ואח״כ בשלום התלמיד שלא רצה לתלות הדבר ביעקב לאלהיו לא כתיב אלא לאלהי אביו א״כ לשיטתו היתה השאלה למה לא נאמר גם אלהי יעקב וע״ז מתרץ ר׳ ברכיה שפיר שאין הקב״ה מייחד שמו. ועפ״ז יש לפרש גם דברי הלקח טוב שכ׳ ור׳ ברכיה אמר שאין הקב״ה מייחד שמו על אדם אלא על בעל יסורים ויצחק אבינו היה בעל יסורים שנאמר ותכהן עיניו לפיכך לאלהי אביו יצחק. וגי׳ זו תמוה דהרי יצחק כבר מת א״כ למה צריך הטעם לבעל יסורים. גם במנח״י עמד בזה אמנם לפי הגירסא שלפנינו ובפי׳ ב״ר י״ל דגם הלק״ט סובר כן דבא לדרוש למה לא כתיב אלהי יעקב רק לאלהי אביו יצחק. ומה שמזכירים מענין יצחק שהיה בעל יסורים זהו דרך אגב כמאמר מוסגר שאין לו שייכות לעצם הענין. ומ״ש ר׳ ברכיה אמר תרתין י״ל דר׳ ברכיה אמר כן בשם רבנן, או עפ״מ שאמרו רבנן דרש זה במקום אחר בויק״ר פל״ו ה. תנחומא תולדות ז. לענין אחר דרואין את עפרו כאלו צבור ע״ג מזבח בזה מפרש ר׳ ברכיה הטעם שאמר אלהי אביו יצחק להזכיר זכות עקידת יצחק. ובפי׳ ב״ר כת״י במנח״י גורס במקום רבנן ר׳ ברכיה אמר רואין וי״ל דכוונתו לפרש דר׳ ברכיה דורש עפ״ד רבנן. וראה לעיל פכ״ב אות צה. קסו. מ. ופי״ח אות רעג. וראה באונקלוס גירסאות שונות אבוהי יצחק, דאבוהי יצחק, אבוהי דיצחק. ובמפרשים טעמים שונים. ובבאורי אונקלוס מפרש דהגי׳ אבוהי יצחק מרמז להדרש הנ״ל שהיה רואה עפרו של יצחק צבור על גבי המזבח. ובכת״י חמאת החמדה, ד״א מפני שהיה יצחק חי במכירתו של יוסף אמר יעקב בזכות צערו שנצטער שנאמר ויבך אותו אביו, ראיתי ליוסף. ומקור הדברים בספר לקח טוב כאן דרבינו טוביה פירש כן ומבאר שם החשבון דיצחק חי אחרי מכירתו של יוסף שנים עשר שנה.
וּנְטַל יִשְׂרָאֵל וְכָל דְּלֵיהּ וַאֲתָא לִבְאֵר שָׁבַע וְדַבַּח דִּבְחִין לֵאלָהָא דַּאֲבוּהִי יִצְחָק.
Yisrael journeyed with all that he possessed, and he came to Beer Sheva. He offered sacrifices [there] to the God of his father, Yitzchak.

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק
וּנְטַל יִשְׂרָאֵל וְכָל דְּלֵיהּ וַאֲתָא לִבְאֵר שָׁבַע וְדַבַּח דִּבְחִין (ח״נ: וּנְכַס נִכְסִין) לֵאלָהָא דַּאֲבוּהִי (ח״נ: אֲבוּהִי) יִצְחָק
זביחת קרבן – דַּבַּח, זביחת חולין – נְכַס
מדוע תרגם ״וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק״ – ״וְדַבַּח דִּבְחִין״ ולא כלעיל ״וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר״ (בראשית לא נד) ״וּנְכַס יַעֲקֹב נִכְסְתָא״? פירש יא״ר: ״כל לשון זביחה שהוא לשם עבודת קרבן תרגומו לשון דיבחא, ואפילו אצל ע״ז. ואשר איננה לשם עבודת קרבן – תרגום נכסתא, שאינו מורה כי אם שחיטת הבהמה ומיתתה לבד... לכן תרגם וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח – נִכְסְתָא, כי לא היה אלא לשם אכילה כמו שכתוב וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם (בראשית לא נד)״. ומה שתרגם ״וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה׳ פָּרִים״ (שמות כד ה) ״וְנַכִּיסוּ״ [ולא: וְדַבַּחוּ] אע״פ שהיה זה קרבן לה׳, השיב יא״ר, שבתרגמו ״וְנַכִּיסוּ נִכְסַת קוּדְשִׁין״ רמז לעבודת הקרבן ואינו צריך לתרגם ״דבח״. לכן גם שאר פועלי ״זבח״ המצטרפים ל״נִכְסַת קוּדְשִׁין״ או ״נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא״ מתורגמים ״נכס״ ולא ״דבח״, כגון ״וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא יט ה) ״וַאֲרֵי תִיכְּסוּן נִכְסַת קוּדְשִׁין״, ״שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק״ (דברים לג יט) ״תַּמָּן יִכְּסוּן נִכְסַת קוּדְשִׁין״.⁠1
בדומה לו כתב גם ״מתורגמן״ (ערך דבח): ״רוב לשון זביחה תרגום בלישנא נכיסה, עיין בשורש נכ״ס. חוץ מה שמהם בלשון זביחה לה׳ יתעלה או לעבודה זרה: רובם מתורגמים בלשון דביחה כגון וְזָבַחְתָּ עָלָיו (שמות כ כ) וּתְהֵי דָבַח עֲלוֹהִי... וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים (תהלים קו לז) וְדַבַּחוּ יָת בְּנֵיהוֹן״. גם מהכתוב ״בֵּית אֱלָהָא בִירוּשְׁלֶם... אֲתַר דִּי דָבְחִין דִּבְחִין״ (עזרא ו ג) ומת״א ״וְנִזְבְּחָה לַה׳ אֱלֹהֵינוּ״ (שמות ג יח) ״וּנְדַבַּח קֳדָם ה׳ אֱלָהַנָא״, הוכיח ש״דבח״ נתייחד לכל סוג של פולחן.
ואמנם גם בזביחה לע״ז מתורגם ״דבח״ כגון בחטא העגל: ״וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ״ (שמות לב ח) ״וְדַבַּחוּ לֵיהּ״, ״וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם... וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ״ (שמות לד טו) ״וִידַבְּחוּן לְטָעֲוָתְהוֹן... וְתֵיכוֹל מִדִּבְחֵיהוֹן״. כנגד זאת בשחיטת חולין מתורגם ״נכס״ כגון, ״רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר״ (דברים יב טו) ״תִּכּוֹס וְתֵיכוֹל בִּסְרָא״, וכן ״וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים... מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח״ (דברים יח ה) ״מִן נָכְסֵי נִכְסְתָא״, כי שם מדובר במתנות כהונה מן החולין.⁠2
זְבָחִים – דִּבְחִין, נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא
ב. הקשה יא״ר: למה תרגם ״זְבָחִים״ – ״דִּבְחִין״ ולא ״נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא״ שהוא התרגום הקבוע לזבחי קרבן? ב״מרפא לשון״ השיב ש״נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא״ נתייחד בת״א רק לשם ״שְׁלָמִים״ או כאשר ״זבח״ מצטרף לעולה כגון ״עֹלָה או זבח״ (במדבר טו ג) ״עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא״. ״אבל כאן לא נזכרו עולות שיהיו הזבחים מורים על שלמים״.⁠3 ואולי אין נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא נוהג בת״א קודם מתן תורה. ראה לכך לעיל ״והבל הביא גם הוא מִבְּכֹרוֹת צאנו וּמֵחֶלְבֵהֶן״ (בראשית ד ד).
ג. יש שתרגמו ״לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק״ – ״לֵאלָהָא אֲבוּהִי יִצְחָק״. אבל ״מרפא לשון״ דחה בתוקף, כי מנוסח זה משתמע שהאלוה הוא יצחק אלא צריך לתרגם ״לֵאלָהָא דַּאֲבוּהִי יִצְחָק״.⁠4 והוסיף: ״לא תרגם אֱלָהֵיהּ במפיק כלעיל ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם״ (בראשית לא נג) ״אֱלָהֵיהּ דְּאַבְרָהָם״, לפי שאינו אלהי יצחק לבד כי גם אלהי יעקב הוא״.
1. יא״ר לשמ׳ כד ה. לכאורה נסתר הכלל מקרבן פסח שאינו ״נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא״ ובכל זאת תרגם גם בו בכל מקום בפועל ״נכס״ כגון ״וְזָבַחְתָּ פֶּסַח״ (דברים טז ב) ״וְתִכּוֹס פִּסְחָא״. אבל בפסוק ״לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי״ (שמות כג יח) ״לָא תִכּוֹס עַל חֲמִיעַ דַּם פִּסְחִי״ יתבאר טעמו. להבחנות נוספות בין ״דבח״ ל״נכס״ ראה ״עוטה אור״ עמ׳ 51.
2. והטעם שבפסוק ״זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים... וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים״ (ויקרא יז ה) החליף שיטתו ותרגם הראשון ב״דבח״ והשני ב״נכס״, יבואר שם.
3. אבל רמב״ן כתב בדרך הסוד שהזבחים אלה היו שלמים: ״ואמר הכתוב זבחים, להודיע שלא היו עולות כאבותיו. כי אברהם עולות הקריב. ורבותינו אמרו (זבחים קטז א) לא הקריבו בני נח שלמים, עולות הקריבו, ובנח כתוב מפורש (בראשית ח כ) ויעל עולות במזבח, אבל יעקב מפני פחד ה׳ הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות, כמו שדרשו (תורת כהנים ויקרא טז א) שלמים שמטילין שלום בעולם״. ועיין ״ואם זֶבַח שְׁלָמִים קרבנו״ (ויקרא ג א) ״וְאִם נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא״ בביאור תרגום ״שְׁלָמִים״.
4. אבל ״באורי אונקלוס״ כתב להפך, כי דל״ת שלפני התיבה משמשת לשני עניינים: בהוראת סמיכות כמו ״של״ אבל גם בהוראת ״אשר״ כמו ״אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ״ (בראשית מא לח) ״דְּרוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם ה׳ בֵּיהּ״, ״אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל״ (דברים ח ט) ״דְּאַבְנַהָא בַרְזְלָא״. לפי״ז ״לֵאלָהָא דַּאֲבוּהִי יִצְחָק״ עלול להשמע ״אשר אביו הוא יצחק״, ואין לך חירוף וגידוף גדול מזה! וראה יא״ר שהיסס בין שני הנוסחים.
ונטל ישראל וכל מה דיליהא ואתא לבאירה דשבע ונכס נכסיןב לאלהג דאבוי יצחק.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיליה״) גם נוסח חילופי: ״דהוה ליה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נכסין״) גם נוסח חילופי: ״נכיסן״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לאלה״) גם נוסח חילופי: ״לאלהא״.
ונטל ישראל וכל דיליה ואתא לבאר שבע ודבח דיבחין לאלקא דאבוי יצחק.
And Israel journeyed with all that he had, and came to Beersheba, and offered sacrifices to the God of his father Izhak.
[ד] וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָׁבַע – לְהֵיכָן הָלַךְ, אָמַר רַב נַחְמָן שֶׁהָלַךְ לָקֹץ אֲרָזִים שֶׁנָּטַע אַבְרָהָם זְקֵנוֹ בִּבְאֵר שָׁבַע, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַיִּטַּע וגו׳ (בראשית כ״א:ל״ג). כְּתִיב: וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים (שמות כ״ו:כ״ח), אָמַר רַבִּי לֵוִי וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים אַמָּה הָיוּ בוֹ, מֵהֵיכָן מָצְאוּ אוֹתוֹ לַשָּׁעָה, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מֻצְנָעִין עִמָּהֶם מִימוֹת יַעֲקֹב אָבִינוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים (שמות ל״ה:כ״ד), אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ.
אָמַר רַבִּי לֵוִי מִמִּגְדַל צְבָעֲיָא קְצָצוּם וֶהֱבִיאוּם עִמָּהֶם לְמִצְרַיִם וְלֹא נִמְצָא בָהֶם לֹא קֶשֶׁר וְלֹא פֶקַע. אָעִין דְּשִׁטִּים הֲוָה בְּמִגְדְּלָא וְהָיוּ נוֹהֲגִים בָּהֶם אִסּוּר מִשּׁוּם קְדֻשַּׁת הָאָרוֹן, אֲתוֹן וְשָׁאֲלוּן לְרַבִּי חֲנִינָא חַבְרֵיהוֹן וְרַבָּנָן, אָמַר לָהֶם אַל תְּשַׁנּוּ מִמִּנְהַג אֲבוֹתֵיכֶם.
[ח] וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חָזַרְתִּי עַל כָּל בַּעֲלֵי אַגָּדָה שֶׁבַּדָּרוֹם שֶׁיֹּאמְרוּ לִי פָּסוּק זֶה וְלֹא אָמְרוּ לִי עַד שֶׁעָמַדְתִּי עִם יְהוּדָה בֶּן פְּדָיָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל בֶּן הַקַּפָּר, וְאָמַר לִי הָרַב וְהַתַּלְמִיד שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, בִּתְּחִלָּה שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם הַתַּלְמִיד וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם הָרַב.
אָמַר רַב הוּנָא כַּד אֲתָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִטְבֶרְיָה שְׁאֵלֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן וּלְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שֶׁחַיָּב אָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו יוֹתֵר מִכְּבוֹד זְקֵנוֹ, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר עַל בְּרִית הַשְּׁבָטִים הִקְרִיב. בַּר קַפָּרָא וְרַבִּי יוֹסֵף בַּר פַּטְרוֹס חַד מִנְּהוֹן אֲמַר מָה אַבָּא הָיָה לָהוּט אַחַר גְּרוֹנוֹ אַף אֲנִי לָהוּט אַחַר גְּרוֹנִי, וְאוֹחֲרָנָא אָמַר מַה אַבָּא מְשַׁנֶּה בֵּן מִבָּנָיו אַף אֲנִי מְשַׁנֶּה בֵּן מִבָּנָי. חָזַרְתִּי וְאָמַרְתִּי אַבָּא לֹא הָיָה עָלָיו אֶלָּא טַרְחוּת נֶפֶשׁ אַחַת בִּלְבָד, אֲבָל אֲנִי יֵשׁ עָלַי טַרְחוּת שִׁבְעִים נָפֶשׁ. רַבִּי יוּדָן אָמַר חָמֵשׁ בְּרָכוֹת בֵּרְכַנִי אַבָּא כְּנֶגְדָן נִגְלָה עָלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲמִשָּׁה פְּעָמִים וּבֵרְכָנִי. רַבִּי יוּדָן אָמַר חוֹרִי, רַבִּי יוּדָן אָמַר הָיִיתִי סָבוּר שֶׁהוּא מַטְעִימֵנִי מֵאוֹתָן הַבְּרָכוֹת, וּמָה הָיוּ אוֹתָן הַבְּרָכוֹת: יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים (בראשית כ״ז:כ״ט), זֶה יוֹסֵף. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר תַּרְתֵּי, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עַל בְּרִיָּה כְּשֶׁהוּא חַי אֶלָּא עַל בַּעֲלֵי יִסּוּרִין, לְפִיכָךְ אֵין כְּתִיב כָּאן וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, אֶלָּא לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק שֶׁכְּבָר מֵת. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר אוֹחֳרֵי, שֶׁהָיָה בַּעַל יִסּוּרִין. רַבָּנָן אָמְרֵי רוֹאִים אֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק כְּאִלּוּ צָבוּר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לְכָךְ הִזְכִּיר אֶת יִצְחָק.
(ב-ד)
[ו] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה – אוֹתְךָ וְאֶת כָּל הַצַּדִּיקִים כַּיּוֹצֵא בְךָ.
[פרק מו]
ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק – רבנין אמרי, אמר יעקב, אבא כשרצה לירד למצרים מפני הרעב אמר לו הב״ה אל תרד מצרימה (בראשית כ״ו ב׳), ואני מבקש לירד, תאמר שאין הב״ה חפץ בכך, לכך זבח להב״ה שיודיעהו אם ירד למצרים הה״ד ויזבח וגו׳. ומנין אתה אומר שעל דבר זה עשה כן, שהב״ה משיבו אל תירא מרדה מצרימה (בראשית מ״ו ג׳).
(א-ב) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְגוֹ׳ – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חָזַרְתִּי עַל כָּל בַּעֲלֵי אַגָּדָה שֶׁבַּדָּרוֹם שֶׁיֹּאמְרוּ לִי פָּסוּק זֶה וְלֹא אָמְרוּ לִי עַד שֶׁבָּאתִי אֵצֶל יְהוּדָה בֶּן פְּדָיָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל בַּר קַפָּרָא וְאָמַר לִי וְכוּ׳, הָרַב וְהַתַּלְמִיד שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ בִּתְחִלָּה שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם הַתַּלְמִיד וְאַחַר כָּךְ בִּשְׁלוֹם הָרַב אָמַר רַב הוּנָא, כִּי אָתָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִטְבֶרְיָא שָׁאֲלֵהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שֶׁחַיָּב אָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו יוֹתֵר מִכְּבוֹד זְקֵנוֹ. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: עַל בְּרִית הַשְּׁבָטִים הִקְרִיב וְכוּ׳, בַּר קַפָּרָא וְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן פַּרְטוֹס, חַד מִנְּהוֹן אָמַר: מָה אַבָּא לָהוּט אַחַר גְּרוֹנוֹ אַף אֲנִי לָהוּט אַחַר גְּרוֹנִי וְחַד אָמַר: מָה אַבָּא מְשַׁנֶּה בֵּן מִבָּנָיו אַף אֲנִי מְשַׁנֶּה בֵּן מִבָּנַי חָזַרְתִּי וְאָמַרְתִּי אַבָּא לֹא הָיָה עָלָיו אֶלָּא טִרְחוֹת נֶפֶשׁ אַחַת וַאֲנִי שֶׁל שִׁבְעִים נֶפֶשׁ יֵשׁ עָלַי.
רַבִּי יוּדָן אָמַר: תַּרְתֵּי אָמַר חָמֵשׁ בְּרָכוֹת בֵּרְכַנִי אַבָּא. כְּנֶגְדָּן נִגְלָה עָלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָמֵשׁ פְּעָמִים וּבֵרְכַנִי. רַבִּי יוּדָן אָמַר חוֹרִי הָיִיתִי סָבוּר שֶׁהוּא מַטְעִימֵנִי מֵאוֹתָן בְּרָכוֹת (בראשית כ״ז:כ״ט) ״יַעַבְדוּךָ עַמִּים״ וְגוֹ׳, זֶה יוֹסֵף. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עַל הַצַּדִּיקִים בְּחַיֵּיהֶם אֶלָּא עַל בַּעֲלֵי יִסּוּרִים, וַהֲרֵי יִצְחָק שֶׁהָיָה בַּעַל יִסּוּרִים רַבָּנָן אַמְרֵי, רוֹאִים אֶפְרוֹ כְּאִלּוּ צָבוּר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
פרחל אסראיל וג֗מיע אלה חתי ג֗א אלי ביר סבע פד֗בח ד֗באיח לאלאה אביה אסחק.
נסע ישראל וביתו עד שהגיע לבאר שבע. הוא זבח זבחים לאלוהי אביו יצחק.
בארה שבע – כמו: לבאר שבע. ה״י בסוף תיבה במקום למ״ד לתחילתה.
לאלהי אביו יצחק – חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם.
The suffix ה replaces the prefix ל locale (Yevamot 13b).
לאלהי אביו יצחק TO THE GOD OF HIS FATHER, YITZCHAK – The duty of honoring one's father is more imperative than that of honoring one's grandfather (Bereshit Rabbah 94:5); therefore the sacrifices are associated with the name of Yitzchak and not with that of Avraham.
ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק1א״ר יהושע בן לוי חזרתי על בעלי הגדה שבדרום. שיאמרו לי פסוק זה. מפני מה כתוב לאלהי אביו יצחק. ולא אביו אברהם. ולא אמר לי כלום עד שעמדתי עם רבי יהודה פן פדייה בן אחותו של בן הקפר ואמר לי. הרב והתלמיד שהיו מהלכין בדרך. 2בתחלה שואלין בשלום התלמיד. ואח״כ שואלין בשלום הרב. א״ר הונא כי אתא ר׳ יהושע בן לוי לטבריא שאליה לר׳ יוחנן ולר׳ שמעון בן לקיש. 3ר׳ יוחנן אומר שאדם חייב בכבוד אביו יותר מבכבוד זקינו. לפיכך לאלהי אביו יצחק. 4בר קפרא אמר למה אביו יצחק. אמר יעקב אבינו אבי היה להוט אחר גרונו. ואני להוט אחר גרוני. ולפיכך אני יורד מצרימה. דכתיב וכלכלתי אותך שם.
5ד״א: אביו יצחק – אמר יעקב אבינו. אבי ברכני ברכות יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים (בראשית כ״ז:כ״ט). סבור אני שהקב״ה מברכני מאותן הברכות. ור׳ ברכיה אמר שאין הקב״ה מייחד שמו על אדם חי אלא על בעל יסורים. ויצחק אבינו היה בעל יסורים. שנאמר ותכהין עיניו (שם שם א׳). לפיכך לאלהי אביו יצחק.
6ורבנא טוביהו ב״ר אליעזר פירש לאלהי אביו יצחק על שהיה יצחק אבינו חי במכירתו של יוסף. כדאמרינן ויבך אותו אביו (שם ל״ז:ל״ה). זה יצחק. 7והיה יצחק חי אחר מכירתו של יוסף שנים עשר שנה. שהרי יעקב אבינו אמר לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה (שם מ״ז:ט׳). צא מהם למפרע ב׳ שני רעב. וז׳ שני השובע. ושלשים של יוסף. נשארו ליעקב כשנולד יוסף צ״א. הוסיף על צ״א י״ג. דכתיב בן שבע עשרה שנה (שם ל״ז:ב׳). נמצא יעקב בן ק״ח שנה במכירת יוסף. וטול ששים ליצחק אבינו קודם שנולד יעקב אבינו. היה ליצחק קס״ח כשנמכר יוסף. וכל ימי יצחק אבינו ק״פ. למדנו שי״ב שנים היה יצחק אחר מכירת יוסף. ולפי שהיה מצטער על יוסף. בלכת יעקב מצרים זיבח זבחים לאלהי אביו יצחק.
1. א״ר יהושע בן לוי. ב״ר פצ״ד. וילקוט רמז קנ״ב.
2. בתחלה שואלין בשלום התלמיד כו׳. כן יעקב דבר תחלה עם יצחק אביו. שדעתו יותר קרובה לו.
3. ר׳ יוחנן אמר. עי׳ ב״ר וילקוט שם. ותמצא גם דברי רשב״ל.
4. בר קפרא אמר. בב״ר וילקוט הגי׳ בר קפרא ור׳ יוסי בר פטרוס. ורבינו לא הביא את דברי ר׳ יוסי.
5. ד״א אביו יצחק. בב״ר וילקוט שם הם דברי ר׳ יודן.
6. ורבנא טוביהו ב״ר אליעזר. בכ״י פלארענץ ואני טוביהו ברבי אליעזר זצ״ל. ועיין במבוא.
7. והי׳ יצחק חי. עיין לעיל וישב ל״ז ב׳.
ויסע ישראל וכל אשר לו – שכל ביתו היה ברשותו:
ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק – אמר אבי יצחק ביקש לרדת למצרים ועכבו הקב״ה, והיאך אני יורד בלי דברו, לכך נאמר לאלהי אביו יצחק, שיודיענוא אם ירד אם לאו, ונראין הדברים שהרי ענה דבר הקודש מעין מחשבתו זאת:
א. כן כנראה צ״ל, והשוו בראשית רבתי. במהדורת בובר: ״שיודיעני״.
לאלהי אביו יצחק – שעשה שם יצחק מזבח בבאר שבע כשנגלה לו הקב״ה, כמה שכתוב בפרשת אלה תולדות יצחק (בראשית כ״ו:כ״ה), ועשה גם הוא שם זבחים כמו שעשה אביו.
Le'lohe TO THE GOD OF HIS FATHER ISAAC: Isaac had built an altar there in Beersheba when God appeared to him, as it is written in the portion 'Elleh toledot yishaq (Gen. 26:25). So Jacob also offered sacrifices there just as his father had done.⁠1
1. Virtually all the traditional commentators are troubled by the fact that Israel offered sacrifices to the God of his father, not to the God of his fathers. Rashi explains that one must honor one's father more than one's grand-father (= Bereshit Rabbah 94:5). Another common medieval answer (R. Joseph Bekhor Shor, Sekhel Tov, Nahmanides and LT) is that Jacob, about to depart Canaan, prayed to God who had specifically commanded his father (Genesis 26:2) never to depart the promised land.
Rashbam's solution is to point out that only Isaac had previously sacrificed at the Beersheba shrine (Genesis 26:25). Abraham prayed there (Genesis 21:33; see Rashbam, there) and made a covenant with Abimelech there (Genesis 21:32), but is never reported to have sacrificed there. Hence the reference is to the God of his father, as Jacob was now doing "just as his father had done.⁠"
לאלהי אביו יצחק – לפי שהיה לבו נוקפו על מה שאמר הקב״ה ליצחק אביו: אל תרד מצרימה (בראשית כ״ו:ב׳), והיה ירא שמא יקשה בעיניו כי הולך הוא, עשה הזבחים לאלהי אביו יצחק. כלומר: על הדבר שאמר הקב״ה {ליצחק},⁠א שיתרצה לו לילך לראות את יוסף.⁠ב
א. כן בספר הג״ן, וכן משתמע מן ההקשר. בכ״י מינכן 52: ליעקב.
ב. כך גם בספר הג״ן (על מלת ״הארץ״ שם יש סימני מחיקה).
לאלהי אביו יצחק – TO THE GOD OF HIS FATHER YITZCHAK – Since his heart was struck [with pangs of conscience] by what the Blessed Holy One said to Yitzchak his father: “Do not go down to Egypt” (Bereshit 26:2), and he was afraid maybe it would be difficult in His eyes that he was going, he made sacrifices to the God of his father Yitzchak. Meaning to say: about the thing that the Blessed Holy One said {to Yitzchak}, that it should be acceptable to Him that he go to see Yosef.
ויסעלאלהי אביו יצחק – אמר כן לפי שיצחק אביו היה רצונו לרדת מצרים מפני הרעב ואמר לו האל: אל תרד מצרימה (בראשית כ״ו:ב׳), זבח הוא זבחים בבאר שבע שהוא בקצה ארץ כנען. וקודם שיצא מן הארץ רצה לדעת רצון האל אם ימנענו כאשר מנע אביו יצחק או לא, וזבח זבחים כדי שתבא אליו רוח נבואה.
לאלוהי אביו יצחק. The reason why Yitzchok is mentioned here is because he too was about to escape from a famine by traveling to Egypt, whereas in his case, God stopped him from going there. (26,2) Yaakov, as opposed to his father, offered meat offerings at Beer Sheva. This town was at the border of the land of Canaan, and he wanted to enquire from God if he had His approval in his undertaking to leave the Holy Land a second time in his life. The sacrifices he offered were intended to restore the Holy Spirit to him which had departed when Joseph had departed from him.
ומאמרו לאלהי אביו יצחק – בו סוד1 כי קרבנות אלה לתודה לאלהי אביו – דוגמת זבח תודה2 – ולאמונתו ע״ה כי רפואת שברו בזכות אביו יצחק, לא שהיה הוא עצמו ראוי לכך3, כדרך ענותנותו במאמרו (בראשית לב:יא) קטנתי. וקיצר {בהזכירו} יצחק בלתי אברהם לפי שהוא הקרוב אליו יותר4, והוא אלוה אחד – אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב5 (ע״פ שמות ג:טו).
1. לא. במקור: ׳אצ׳מאר׳, ר״ל ׳[טעם] נסתר׳, והיינו שהזכרת ׳אלהי אביו׳ רומז על טעם שלא הוזכר להדיא בכתוב, והוא שכוונת יעקב להודות להי״ת בקרבן תודה על שהושיעו מצרתו למרות שלא היה ראוי לה בזכות עצמו, אלא בזכות אבותיו אברהם ויצחק, כדמפרש רבנו ואזיל. וראה כעי״ז בפירושו לעיל פר׳ וישלח (לב:י).
2. לב. נראה שהתחלפו המילים וצ״ל בהיפך: ׳כי קרבנות אלה לתודה – דוגמת זבח תודה – לאלהי אביו׳.
3. לג. השוה מש״כ רבנו בפירוש אמירת יעקב ליצחק ׳כי הקרה ה׳ אלהיך לפני׳ (לעיל כז:כ) שאף שם תלה יעקב בזכות אביו.
4. לד. ביאורו על דרך הפשט הוא בניגוד למדרשם ז״ל שהביא רש״י: ׳חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם׳. ונראה שלדעת רבנו לא יעקב הוא שאמר כן, כפי המשתמע ממדרשם ז״ל, אלא הכתוב הוא שקיצר בדבר המובן מאליו.
5. לה. ר״ל שבלאו הכי האלוקים אחד הוא, ומחמת כן אין כ״כ קפידא אם הזכיר רק אלהי יצחק ולא הזכיר גם אלהי אברהם.
לאלהי אביו יצחק – שגם יצחק בנה שם מזבח כדכתיב בפרשת תולדות.⁠1
1. שאוב מרשב״ם.
לא⁠־לוהי אביו יצחק, "to the God of his father Yitzchok. His father Yitzchok had offered a sacrifice at the same altar, as we know from Genesis 26,28.
ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק – חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם. לשון רבינו שלמה.
ואיננו מספיק, שהראוי לומר לאלהיא אבותיו בלי שייחד אדם, כמו שאמר: האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק (בראשית מ״ח:ט״ו), ובתפלתו אמר: אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק (בראשית ל״ב:י׳), או יאמר: ויזבח זבחים לי״י, כמו שאומר באברהם: ויבן מזבח לי״י (בראשית י״ב:ז׳), ומה צרך לפרש בו יותר. אבל הפסוק הזה יש בו סוד יגלו אותו לנו שם בבראשית רבה (בראשית רבה צ״ד:ה׳), כי כאשר בא יעקב לרדת מצרימה ראה כי הגלות תתחיל בו ובזרעו, ופחד ממנו וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק, שלא תהא מידת הדין מתוחה כנגדו. ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפלה לאבותיו, ומשם נטל רשות בלכתו לחרן.
ואמר הכתוב זבחים להודיע שלא היו עולות כאבותיו כי אברהם עולות הקריב. ורבותינו אמרו (בבלי זבחים קט״ז.) לא הקריבו בני נח שלמים, עולות הקריבו. ובנח כתוב מפורש: ויעל עולות במזבח (בראשית ח׳:כ׳), אבל יעקב, מפני פחד י״י, הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות, כמו שדרשו (ספרא ויקרא ט״ז:א׳): שלמים שמטילין שלום בעולם. והנה היתה תחלת כונתו במדת הגבורה שהיא הקרובה אליו, וזהו הטעם שהזכירו בבראשית רבה (בראשית רבה צ״ד:ה׳) שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו. והוא הטעם שאמרו שם בלשון אחר: בתחלה שואלין בשלום התלמיד ואחר כך שואלין בשלום הרב.
וראיתי במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קל״ה) כלשון הזה: וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (בראשית ל״א:נ״ג) וכי יש אדם שישבע כך באמונת פחד אביו, אלא עדיין לא נתן ליעקב כח ונשבע בכח שנתן לאביו, שנאמר: וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (בראשית ל״א:נ״ג). ומאי נינהו הוא דכתיב ביה: ותפל אש י״י ותאכל את העולה (מלכים א י״ח:ל״ח), וכתיב: כי י״י אלהיך אש אכלה הוא וגו׳ (דברים ד׳:כ״ד). עד כאן במדרש. ומדבריהם נלמוד, שמפני כן לא אמר ויזבח זבחים לי״י, לפי שעתה כבר זכה יעקב בחלקו, שנאמר: תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם (מיכה ז׳:כ׳), והוצרך לפרש, והנה בזכות הקרבנות נראה אליו אלהי יצחק אביו במראות הלילה במדת הדין רפה, זהו שאמר: אלהים במראות הלילה (בראשית מ״ו:ב׳), והוא מה שאמר: אנכי האל אלהי אביך (בראשית מ״ו:ג׳), כי הוא האל בית אל אשר אמר לו בחרן: אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה (בראשית ל״א:י״ג). והוא אלהי אביך, הוא השם והיאב המדה והבטיחו שלא יירא במצרים, כי יזכה בדינו ויגאל אחר ענוי. וזהו טעם: ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מ״ו:ד׳).
וכתב הרב במורה הנבוכים (מורה נבוכים א׳:כ״ז) כי תרגום אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מ״ו:ד׳) – אנא איחות עמך ואנא אסקינך. ונפלא הרב בזה על דעת אנקלוס, ואמר כי אנקלוס שם כלג מאדו להרחיק הגשמות בכל ספור אשר בתורה, וכל אשר ימצא מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים ענין התנועה לכבוד נברא או לשמירה מהאל. ומתרגם וירד י״י (שמות י״ט:כ׳): ואיתגלי י״י, ארדה נא ואראה (בראשית י״ח:כ״א): איתגלי כען ואיחזי. ואם כן, למה תרגם כאן: אנאד איחות. ופירש הרב כי בעבור שאמר בתחלת הענין: ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה (בראשית מ״ו:ב׳), לא היה קשה לאנקלוס לספר המאמר כאשר נאמר במראות הלילה, כי הוא ספור אמירה לא סיפור מעשה שהיה. כי יש הפרש גדול בין מה שיאמר בחלום או במראות הלילה, ובין מה שיאמר במחזה ובמראה, ובין מה שיאמר בדבר מוחלט: ויהי דבר י״י אלי לאמר, או: ויאמר י״י אלי לאמר (דברים ב׳:ב׳),⁠ה אלו דבריו.
וכן אמר (מורה נבוכים א׳:מ״ז): שהרחיק אנקלוס השמיעה בכל מקום, וישים פירושה הגעת הדבר ההוא לבורא, או קבול תפלה. ויתרגם שמיע קדם י״י (אונקלוס בראשית כ״ט:ל״ג), וקבלא איקביל קבילתיה (אונקלוס שמות כ״ב:כ״ב). ואם כן הדבר כדברי הרב, למה יברח אנקלוס מן התנועה, וירחיק השמיעה גם כן מיראתו שתורה על גשמות, ולא יברח מן האמירה ומן הדבור ולא מן הקריאה בשום מקום, בין בחלום, בין במראה, בין במאמרו מוחלט. כי בכולן יתרגם: ואמר י״י, ומליל י״י, וקרא י״י למשה, והיא גם היא תורה על גשמות. והיה לו לתרגם: ויתאמר מן קדם י״י, או: ואמרז יקרא די״י, או: ויתרעי י״י, כפי הראוי בענין, כמו שפירש הרב בדבור ובאמירה (מורה נבוכים א׳:ס״ד).
ולמה ירחיק השמיעה, ולא ירחיק הראיה, שתרגם אותה: וחזא י״י. ואשר אמר הרב (מורה נבוכים א׳:מ״ז): כי יורה על ענין השגת שכל כאשר יורה על השגת העין, כל שכן שהוא זה בשמיעה. כי היא תאמר על ההשגה בשכל וברצון ברוב מקומות, כמו: וישמע אברם לקול שרי (בראשית ט״ז:ב׳), שמע קול תחנוני (תהלים כ״ח:ב׳), גם כי תרבו תפלה אינני שומע (ישעיהו א׳:ט״ו), הנה שמוע מזבח טוב (שמואל א ט״ו:כ״ב), והיה אם שמע תשמע בקולח י״י אלהיך (דברים כ״ח:א׳), וכן לב שומע (מלכים א ג׳:ט׳), וכן רובם. והנה אנקלוס לא היה לו לירוא מן השמיעה, שלא תורה רק על קבלת דבר והרצון בו, ולא ברח מן הראיה בשום מקום, אבל תרגם אותה כפשוטה בכל מקום שהדבר מושג בראייה בלבד, אבל כאשר איננו מושג בראות בלבד והוא צריך השגחה והתבוננות, יתרגם כפי הראוי בו, כאשר אמר: כי ראה י״י בעניי (בראשית כ״ט:ל״ב), ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג׳:ז׳), וירא אלהים את בני ישראל (שמות ב׳:כ״ה) שאין הראייה בהם שיראה את גופם, אבל שישגיח בענינם וידע אותו. וזה דרכו בכל התורה, לא כטעם שעלה בדעת הרב ונשתבש בידו. [רצה בזה למה שאמר פרק מ״ח (מורה נבוכים א׳:מ״ח): וירא ה׳ כי רבה רעת (בראשית ו׳:ה׳), והשני מקומות האחרים (בראשית ו׳:י״ב, בראשית כ״ט:ל״א) שתרגם אותם: וחזא אליו, ולא השלים אותו.]⁠ט
ובלשון העברה כנה אנקלוס ותרגם ויעבר י״י על פניו (שמות ל״ד:ו׳) – ואעבר י״י שכינתיה על אפוהי, שיהיה הדבר העובר נברא לדעתו. ולא יזכיר לשון תנועה בבורא כפי מה שהזכיר הרב, ואם כן, איך תרגם י״י אלהיך הוא עובר לפניך (דברים ל״א:ג׳) – י״י אלהך הוא עבר קדמך, והנה זה מין תנועה בספור מעשה, ולא יירא ממנו אנקלוס. וכן בפסוק וירא ישראל את היד הגדולה (שמות י״ד:ל״א) תרגם בו: וחזא ישראל ית גבורת ידא רבתא, טיפל בו הגבורה מפני לשון אשר עשה, והשאיר בו ידא רבתא, ולא היה ירא ומתפחד מן היד, ולא יכנה אותה כלל. וכן נהג בתרגום כתובים באצבע אלהים (שמות ל״א:י״ח) – באצבעא די״י. ומה שתירץ בו הרב (מורה נבוכים א׳:ס״ה), כי ישים אנקלוס האצבעי כלי נברא אשר פתח הלוחות בחפץ הבורא, איננו אמת, כי הנה מימינו אש דת למו (דברים ל״ג:ב׳) כתב: ימיניה, ולא פחד מן הימין הכותבת שתורה על גשמות, וכן מן האצבע. ועוד תרגם (אונקלוס שמות ט״ו:י״ב): ארימת ימינך, ואמר (אונקלוס שמות ט״ו:ו׳): ימינך י״י תברת שנאה, ואמר (אונקלוס שמות ט״ו:ח׳): ובמימר פומך,⁠יא ותרגם: ידך החזקה (דברים ג׳:כ״ד) – ית ידך תקיפא, ואמר (אונקלוס דברים ד׳:ל״ד): בידא תקיפא ובדרעא מרממא, וכן: ותאחז במשפט ידי (דברים ל״ב:מ״א) – ותתקיף בדינא ידי, וכן תרגם (אונקלוס דברים י״א:י״ב): תדירא עיני י״י אלהך בה מרישא דשתא.
והנה ביעקב כתיב בתחלת הענין: ויחלום והנה סולם מוצב ארצה (בראשית כ״ח:י״ב), ופחד אנקלוס ממנו ותרגם: והא יקרא די״י מעתד עילוהי, ולא תרגם: והא י״י בעבור שהוא בחלום. ותרגם: והנה אנכי עמך (בראשית כ״ח:ט״ו): והא מימרי בסעדך, ולא אמר: והא אנא עמך, כמו שתרגם: אנא איחות עמך, ואף על פי שהוא ספור דבר שנאמר בחלום, כמוהו בשוה. ותרגם: ואנכי אהיה עם פיך (שמות ד׳:י״ב) – ואנא אהא עם פומך, ואמר בויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות (שמות ג׳:י״ב) – ארי יהא מימרי עמך. ועוד נזהר אנקלוס בחלומות, ותרגם: ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה (בראשית כ׳:ג׳), ויבא אלהים אל לבן בחלום הלילה (בראשית ל״א:כ״ד) – ואתא מימר מן קדם י״י. ואם תאמר שחשש שלא תהא הביאה קודמת לחלום, ויחשוב בה שהיא ממש, הנה בשלמה כתיב: בגבעון נראה י״י אל שלמה בחלום הלילה (מלכים א ג׳:ה׳), ותרגם יונתן בן עזיאל אותו: איתגלי י״י לשלמה. ואם הדבר נאמר בחלום יספרו אותו כאשר נאמר בחלום ההוא, ולא יקשה עליהם אף על פי שהוא מאמר יורה על הגשמות, כי היותו בחלום יתרץ להם שאינו ממש, גם כן הדבר שיאמר כי הוא נראה בחלום ראוי שיספרו אותו באשר הוא, כי מה שנאמר בו שהוא בחלום הלילה ילמד שאינו ממש, אבל הוא חלום שנדמה לו ממנו כן. ואל תחשוב שהיה זה ליונתן בן עזיאל מפני שלא יאמר בארמית לשון ראיה בחלומות, כי וארא בחלומי (בראשית מ״א:כ״ב) מתורגם: וחזית, ובנבוכדנצר חזהיב הוית (דניאל ב׳:ל״א).
וכן תרגם אנקלוס: לא עלינו תלונותיכם כי על י״י (שמות ט״ז:ח׳): אלהין על מימרא די״י, ואין כאן יראה ופחד מן הגשמות. וכן: וידבר העם באלהים ובמשהיג (במדבר כ״א:ה׳): ואיתרעם עמא על מימרא די״י, וכן ביני וביניכם (בראשית ט׳:י״ב), ובין אלהים ובין כל נפש חיה (בראשית ט׳:ט״ז) – בין מימרי (אונקלוס בראשית ט׳:י״ב), ומימרא די״י (אונקלוס בראשית ט׳:ט״ז), וכיוצא בהן הרבה. וכן תרגם: יצף י״י (בראשית ל״א:מ״ט) – יסך מימרא די״י, אלהים עד (בראשית ל״א:נ׳) – מימרא די״י סהיד, ואין לו בהן יראת הגשמות. וגם אין למימרא ענין בכאן שיאמר בו שיצפה ויעיד, וכן השבעה לי באלהים (בראשית כ״א:כ״ג) – קיים לי במימרא די״י, ואין הנשבעים מזכירין אני נשבע במאמר אלהים, וכיוצא באלו רבים לאנקלוס. וסודם ידוע למשכילים.
וכן בלשון עמידה אמר הרב (מורה נבוכים א׳:כ״ז): ששם יונתן בן עזיאל כונתו לפרש בו קיום, ולכך תרגם ועמדו רגליו (זכריה י״ד:ד׳): ואיתגלי גבורתיה, וכן יתרגם כל דבר עסק ותנועה גבורתא. והנה אנקלוס לא יתירא מלשון עמידה, ותרגם הנני עומד לפניך שם על הצור (שמות י״ז:ו׳): הא אנא קאים קדמך תמן על טינרא.
ומה שאמר הרב (מורה נבוכים א׳:כ״ז): כי אנקלוס ישים ענין התנועה גלוי השכינה והראות כבוד נברא. הנהיד אנקלוס מן הכבוד יברח מלתת בו כלשונות האלה, ויתרגם וירא כבוד י״י אל כל העדה (במדבר ט״ז:י״ט): ואיתגלי יקרא די״י, כמו שיאמר ואיתגלי י״י (אונקלוס שמות י״ט:כ׳), ולא יתרגם: ואיתחזי יקרא די״י. וכן תרגםטו במלאכים: ואתגלי (אונקלוס שמות ג׳:ב׳). ואם ידבר אנקלוס במלאכים ובכבוד נברא בעניני הגשמות כמו שאמר הרב (מורה נבוכים א׳:כ״ו), היה ראוי שלא יתירא מן הראיה שיראם האדם, ויתרגם בהן ואתחזי,⁠טז כמו שעשה: כי ראיתי אלהים פנים אל פנים (בראשית ל״ב:ל״א): ארי חזיתי מלאכיא די״י. וחס ושלום שיהיה הדבר הנקרא שכינה כבוד נברא, חוץ מהשם הנכבד ית׳, כאשר חשב הרב כאן ובפרקים רבים מספרו. והוא תרגם: אם אין פניך הולכים (שמות ל״ג:ט״ו): אם לית שכינתך מהלכא ביננא, ומשה לא יחפוץ בלכת עמו כבוד נברא,⁠יז שכבר אמר לו: הנה מלאכי ילך לפניך (שמות ל״ב:ל״ד), ולא היה מתרצה בכך, אבל היה מבקש שילך עמו האל בעצמו ובכבודו (שמות ל״ג:ט״ו-ט״ז). וכן אחר ששמע השם בקולו ואמר לו: גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה (שמות ל״ג:י״ז), אמר משה: ילך נא אדנייח בקרבנו (שמות ל״ד:ט׳): יהך כען שכינתא די״י ביננא. וכן תרגם: לא תוכל לראות את פני (שמות ל״ג:כ׳): לא תיכול למיחזי אפי שכינתי ארי לא יחזינני אינשא,⁠יט ואמר יונתן בן עזיאל: בריך יקרא די״י מאתר בית שכנתיה (תרגום יונתן יחזקאל ג׳:י״ב). ואם הכבוד הזה ירצה בו הכתוב עצם הבורא ואימתו, ויהיה כמו: הראני נא את כבודך (שמות ל״ג:י״ח), שפירש בו הרב כן (מורה נבוכים א׳:נ״ג,ס״ג), הנה הזכיר בו אתר ובית ושכינה. ואם יאמר שהוא כבוד נברא כדעתו של הרב בוכבוד י״י מלא את המשכן (שמות מ׳:ל״ה) וזולתו, איך יקבעו בו ברוך והמברך ומתפלל לכבוד נברא כעובד עבודה זרה. ובדברי רבותינו דברים רבים יורו על שם השכינה שהוא האל ית׳.
אבל הענינים האלה לאנקלוס ויונתן בן עזיאל דברים ידועים בקבלה וסודם ליודעים חן. ובמעמד הר סיני יתרגם אנקלוס כל מלת אלהים הנזכרת בפרשה: יקרא או מימרא די״י, וכאשר תזכיר הפרשה השם המיוחד, לא יאמר כן. והכל בהשגחה ובחכמה ממנו. ועוד אזכיר זה בע״ה ית׳ (רמב״ן שמות כ׳:ט״ו). [ומה שתרגם אנקלוס: וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שמות כ׳:א׳) – ומליל י״י, טעמו בזה משום שנאמר פנים בפנים דבר י״י אל כל קהלכם (דברים ה׳:ד׳,י״ח) והמשכיל יבין.]⁠כ
אבל מה שאמר כאן: אנא איחות עמך, רצה לרמוז בו מה שאמרו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט״ו:ב׳): גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר: אנכי ארד עמך מצרימהכא (בראשית מ״ו:ד׳), גלו לעילם שכינה עמהם, שנאמר: ושמתי כסאי בעילם (ירמיהו מ״ט:ל״ח). והנה האמירה והירידה שוים, כמו שפירשתי למעלה, ולא היה יכול לתרגם אלא כן בשום פנים כאשר רמזתי. אבל שם ביעקב לא יתכן לתרגם: והא אנא עמך, בעבור כי שם כתיב: והנה י״י נצב עליו (בראשית כ״ח:י״ג), והמשכיל יבין. ומפני שמצא אנקלוס שאינו כפשוטו ממש, ברח ממנו ועשאו ענין עזר בלבד, ואמר: מימרי בסעדך, ולא אמר: ממרי עמך, כמו שאמר במשה (אונקלוס שמות ג׳:י״ב). והאל יראנו נפלאות מתורתו.
א. כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אלהי״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פריס 222: ״והוא״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בכל״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ואנא״.
ה. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הושמט ע״י הדומות: ״או ויאמר י״י אלי לאמר״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בדבר״.
ז. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אמר״.
ח. כן בכ״י פריס 222, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״לקול״.
ט. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
י. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״האצבע״.
יא. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2 חסר: ״ואמר ובמימר פומך״.
יב. כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״חזא״.
יג. כן בכ״י מינכן 138, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״באלהים ובמשה״.
יד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״והנה״.
טו. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2. בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון: ״יתרגם״.
טז. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2: ״ויתחזי״.
יז. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״חוץ מהשם הנכבד יתברך״.
יח. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון: ״י״י״.
יט. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״ארי לא יחזינני אינשא״.
כ. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
כא. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״מצרים״.
AND HE OFFERED SACRIFICES UNTO THE G-D OF HIS FATHER ISAAC. The duty of honoring one's father is more imperative than that of honoring one's grandfather. Therefore the sacrifices are associated with the name of Isaac, and not with that of Abraham. Thus the language of Rashi. But this is not sufficient, for it would have been proper for Scripture to say, "and he offered sacrifices unto the G-d of his fathers,⁠" without singling out any one person, just as Jacob said, The G-d before whom my fathers Abraham and Isaac did walk;1 and in his prayer he said, O G-d of my father Abraham, and G-d of my father Isaac.⁠2 Or Scripture should have said, "and he offered sacrifices to the Eternal,⁠" just as it says in the case of Abraham, And he built there an altar unto the Eternal.⁠3 And what need was there to explain it further?
However, this verse contains a secret, which the Rabbis revealed to us there in Bereshith Rabbah:⁠4 When Jacob was about to go down to Egypt he saw that the exile was beginning for him and his children, and he feared it, and so he offered many sacrifices to the Fear of his father Isaac5 in order that Divine judgment should not be aimed against him. This he did in Beer-sheba which was a place of prayer for his father, and from there he had taken permission when he went to Haran.⁠6
Now Scripture uses the word z'vachim, [a term connoting peace-offerings], to inform us that they were not burnt-offerings as were his fathers', as Abraham offered burnt-offerings. Our Rabbis have said7 that Noachides8 did not offer peace-offerings; they offered burnt-offerings. And concerning Noah it is clearly written, And he offered burnt-offerings on the altar.⁠9 But on account of his fear of the Eternal, Jacob offered peace-offerings in order to bring all Divine attributes into accord towards him, even as the Rabbis have expounded:⁠10 "They are called sh'lamim (peace-offerings) because they bring shalom (peace) into the world.⁠" Now his original intent was directed at the Divine attribute of power, this being nearest to Isaac. This is the explanation of that which the Rabbis mentioned in Bereshith Rabbah,⁠11 i.e., that the duty of honoring one's father is more imperative than that of honoring one's grandfather. This explanation applies to that which the Rabbis have said there in yet another form: "First you greet the pupil and afterward you greet the Rabbi.⁠"12
I have seen this text in the Midrash of Rabbi Nechunya ben Hakanah:⁠13 "And Jacob swore by the Fear of his father Isaac.⁠14 Is there any one who swears by the belief of the Fear of his father? However, it was because Jacob was not yet given strength, and so he swore by the power given to his father, as it is said, And Jacob swore by the Fear of his father Isaac.⁠15 And what is this? It is this concerning which Scripture writes, Then the fire of the Eternal fell, and consumed the burnt-offering,⁠16 and it is further written, For the Eternal thy G-d is a devouring fire, etc.⁠"17 Thus far the Midrash. From the words of the Rabbis of this Midrash, we learn that it was for this reason that it does not say here, "and he offered sacrifices to the Eternal,⁠" [but instead it says, "to the G-d of his father Isaac],⁠" because now in Beer-sheba Jacob had already become privileged to possess his own portion [and needed only to bring all Divine attributes into accord towards him],⁠18 as it is said, Thou wilt give truth to Jacob, mercy to Abraham, as Thou hast sworn unto our fathers from the days of old.⁠19 It was therefore necessary to explain it now. Thus by the merit of the sacrifices, the G-d of his father Isaac appeared to him in the visions of the night20 with an ameliorated Divine attribute of justice. It is this which Scripture says concerning them, in the visions of the night, complementing that which He said, I am G-d, the G-d of thy father,⁠21 for He is the G-d of Beth-el Who said to him in Haran, I am the G-d of Beth-el, where thou didst anoint a pillar;22 it is He Who is the G-d of thy father. This is the Name and this is the attribute. And He assured him that he should have no fear in Egypt for he will be found righteous in Divine judgment, and he will be redeemed after the affliction. This is the meaning of the Divine promise, And I will also surely bring thee up again.⁠23
Now the Rabbi [Moshe ben Maimon] has written in the twenty-seventh chapter of the first part of the Moreh Nebuchim (Guide of the Perplexed) concerning Onkelos' translation of the verse, I will go down with thee into Egypt, and I will also surely bring thee up again,⁠24 [which Onkelos rendered here literally]: "I will go down with thee…and I will bring thee up.⁠" And the Rabbi was amazed at the opinion of Onkelos, [namely, that the literal translation should be used], saying that Onkelos had exerted all his effort to remove any implication of G-d's corporeality from all narratives in the Torah. Accordingly, in the case of any expression found in the Torah implying any mode of motion that refers to G-d, Onkelos ascribed the action to a certain glory that had been created for the occasion, or a manifestation of Divine Providence. Thus he translated And G-d came down25 as "and G-d manifested Himself;⁠" I will go down now and see26 as "I will manifest Myself now and see.⁠" And if so, why did Onkelos here translate literally, "I will go down"? And so the Rabbi explained that since Scripture said at the outset of the matter, And G-d spoke unto Israel in the visions of the night,⁠27 thus indicating that it is an account of what Jacob was told and not what actually took place, Onkelos therefore did not hesitate to literally translate the words as they were addressed to Jacob in the visions of the night, for the words in question represent an account of what Jacob was told, not what actually took place. There is thus a great difference between a communication transmitted in a dream or a vision of the night, or a communication designated as having been made in a vision or manifestation, and a communication given clearly, [not in a dream, such as communications introduced by phrases like these]: "And the word of the Eternal came unto me, saying,⁠" or "And the Eternal spoke unto me, saying.⁠" These are the words of Rabbi Moshe ben Maimon.
Similarly he said28 that Onkelos never translated expressions of "hearing" literally [when the Scriptural references were to G-d], but instead explained them as expressing that a certain matter reached the Creator, or that He accepted a prayer. Thus Onkelos translated the Eternal heard29 as "it was heard before the Eternal;⁠" he translated the verse, I will surely hear his crying30 as "I will surely accept his complaint.⁠"
But if the matter is as the Rabbi [Moshe ben Maimon] said, why does Onkelos shun literal translations of expressions of movement, and also avoid literal expressions of hearing due to his fear that they might indicate corporeality, but he does not in any place shy away from literally expressing "saying,⁠" "speaking" or "calling,⁠" whether the communication was in a dream or manifestation or overt speech, for in every case he translates: "and G-d said,⁠" "G-d spoke,⁠" "and G-d called unto Moses"? These expressions likewise signify corporeality, and Onkelos should have translated, "and it was said from before G-d,⁠" or "and the glory of G-d said,⁠" or "and G-d willed,⁠" as is appropriate in each case, just as the Rabbi has explained31 with reference to the terms "speaking" and "saying" when they refer to G-d. And why did Onkelos avoid literal translation in the case of "hearing" and did not do so with respect to "seeing,⁠" which he translated as: "and the Eternal saw"?⁠32 And that which the Rabbi has said33 that "seeing" indicates mental perception as well as the sensation of sight, this applies all the more to "hearing" for it is employed in many places to indicate mental perception and will, such as: And Abram hearkened to the voice of Sarai;34 Hear the voice of my supplications;35 Yea, when ye make many prayers, I will not hear;36 And it shall come to pass, if thou shalt hearken diligently unto the voice of the Eternal thy G-d.⁠37 And so also, leiv shomei'ah38 (literally: a hearing heart, an understanding heart), and so also in the case of most of [the verses cited by Rabbi Moshe ben Maimon]. So Onkelos should not have been apprehensive of expressions of "hearing" as they only indicate acceptance of a matter by G-d and His being pleased with it, for he does not avoid literal translations of expressions of sight any place, but translates it literally in all cases even when seeing alone is involved. However, where a matter is not conceived by sight alone, but requires attention and discernment, Onkelos renders it as befits the subject. For example, when Scripture says, Because the Eternal hath looked upon my affliction,⁠39 [Onkelos rendered it as, "because my affliction is manifested before the Eternal"]. The verse, I have surely seen the affliction of My people,⁠40 [was rendered by Onkelos as, "the enslavement of my people is manifest before me,⁠" and the verse], And G-d saw the children of Israel,⁠41 [he rendered as, "and the enslavement of the children of Israel was manifest before G-d],⁠" since His seeing them was not just as a matter of perceiving their bodies but of His attention to their situation and His knowledge thereof. This is Onkelos' method throughout the Torah, and not as the Rabbi's opinion would have it, as a consquence of which opinion he had to declare [our version of Targum Onkelos] erroneous42 in [the following three places: the verse mentioned above, namely, And the Eternal saw],⁠43 and two other verses,⁠44 which Onkelos translated as, "and He saw,⁠" since these translations do not fit his theory.
With reference to expressions of "passing" Onkelos paraphrased and thus translated the expression, And the Eternal passed by before him,⁠45 as, "and He caused His Presence to pass before his [Moses'] face.⁠" He did this so that the passing object would be, in accordance with Onkelos' opinion, something created, as he would not ascribe any expression of motion to the Creator in accordance with what the Rabbi has mentioned.⁠46 But if this is so, why did Onkelos literally translate the verse, The Eternal thy G-d, He will go over before thee?47 This is a form of motion occurring in a narrative48 and yet Onkelos was not apprehensive about it! Similarly, Onkelos translated the verse, And Israel saw the great hand,⁠49 as, "and Israel saw the power of the great hand.⁠" He added the term "power" due to the subsequent expression, that the Eternal did,⁠50 yet he left intact the expression, "the great hand" and was not apprehensive and fearful of the term "hand" being ascribed to G-d and did not paraphrase it at all! He did the same in literally translating, written with the finger of G-d.⁠51 The Rabbi's answer52 that Onkelos thought that "the finger" was a created instrument which, by the will of the Creator, engraved the writing on the tablets, is not the truth. There is the verse, At His right hand was a fiery law unto them,⁠53 in translation of which Onkelos wrote, "His right hand,⁠" and he was not apprehensive of "the right hand writing,⁠" that is lest it indicate corporeality, and such is the case also with "the finger" as mentioned above. He furthermore literally translated: Thou stretchest forth Thy right hand54 as, "Thou raisest Thy right hand.⁠" So also the verses: Thy right hand, O Eternal, dasheth in pieces the enemy;55 Thy strong hand;56 By a mighty hand, and by an outstretched arm;57 And My hand take hold on judgment;58 The eyes of the Eternal thy G-d are always upon it.⁠59 [Onkelos literally translated all of these verses without fear that the terms "hand" and "eyes" might indicate corporeality.] Now in the case of Jacob, the Scriptural narrative begins, And he dreamed, and behold a ladder set up on the earth, etc., and yet Onkelos, fearing corporeality, translated [the verse, And, behold, the Eternal stood beside him],⁠60 as "and, behold, the Glory of G-d stood beside him,⁠" and he did not translate literally, "and, behold, the Eternal" although it was in a dream.⁠61 He further translated the expression, And, behold, I am with thee,⁠62 as "and, behold, My word will be in thy help,⁠" and did not say literally, "and, behold, I am with thee,⁠" just as he literally translated, "I will go down with thee,⁠" even though the story of the ladder is a statement of what Jacob was told, [not a narrative of what took place], and is completely analogous to the narrative of the dream here. Again, Onkelos literally translated the expression, And I will be with thy mouth,⁠63 [even though the story there is not introduced as a vision of the night or a dream], and on the other hand he translated the verse, And He said, Certainly I will be with thee, and this shall be the token unto thee,⁠64 as "behold, My word will be with thee.⁠" Furthermore, Onkelos does not always translate literally in the case of dreams. Thus he rendered the verses, And G-d came to Abimelech in a dream of the night,⁠65 And G-d came to Laban in a dream,⁠66 as "and the word came from before G-d.⁠" Should you say that Onkelos paraphrased it there because he was concerned lest one think that G-d came to them before the dream, and one might thus think that G-d's appearance actually took place, [this would still not justify his using the expression, "and the word came,⁠"] for in the case of Solomon it is written, In Gibeon the Eternal appeared to Solomon in a dream,⁠67 and yet Jonathan ben Uziel68 translated it as, "G-d revealed Himself to Solomon,⁠" even though, according to Rabbi Moshe ben Maimon, a narrative introduced as a dream is rendered by Onkelos and Jonathan as it was actually said. They find no difficulty in translating such a statement literally, even though the expression connotes corporeality, because since it occurs in a dream, they understand that it is inexact. Thus in the case of Solomon, since the Eternal appeared to him in a dream, it was proper for Jonathan to give a literal account of the occurrence, for since Scripture relates that it was in a dream by night,⁠69 one would himself infer that it was not real but only a dream in which the person dreaming imagined it to be so. [Now since Jonathan did not paraphrase the account of Solomon's dream, although Onkelos did so in the case of the dreams of Abimelech and Laban, it thus helps to disprove the thesis of Rabbi Moshe ben Maimon that accounts of what occurred in man's imagination are not paraphrased by the Targum.] Now do not think that Jonathan ben Uziel did this because the term "seeing" in reference to dreams is not found in Aramaic — for the verse, And I saw in my dream,⁠70 is indeed translated [in Targum Onkelos] as "I saw,⁠" and in the case of the dream of Nebuchadnezzar, it likewise says in Aramaic, Thou O King, sawest.⁠71
And so did Onkelos translate the verse, Your murmurings are not against us, but against the Eternal,⁠72 as "but against the word of G-d.⁠" Onkelos thus paraphrased here even though there is no fear or apprehension of corporeality connoted by literal translation. Likewise, he translated And the people spoke against G-d, and against Moses73 as, "and the people murmured against the word of G-d.⁠" So also the verses, Between Me and you,⁠74 and Between G-d and every living creature,⁠75 were translated by Onkelos as: "between My word and you,⁠" "between the word of G-d and every living creature.⁠" There are many similar examples [of verses which he paraphrased in spite of the fact that there would have been no apprehension of intimating corporeality had he translated literally]. And so also he translated The Eternal watch76 as "the word of G-d watch;⁠" G-d is witness77 as "the word of G-d is witness.⁠" Yet there would be no apprehension of corporeality had those expressions been literally translated. Besides, what sense is conveyed here by the expression, "the word of G-d' watch or witness"? Similarly the verse, Swear unto me here by G-d,⁠78 is rendered by Onkelos as "swear unto me by the word of G-d,⁠" although people who swear do not mention, "I swear by the word of G-d.⁠" There are many other such cases in Onkelos, and their secret meaning is known to the learned students [of the mystic lore of the Torah].
Likewise, with respect to the term "standing" when applied to G-d, the Rabbi said79 that Jonathan ben Uziel's intent was to explain it as meaning "to endure permanently,⁠" and therefore he translated the expression, And His feet shall stand,⁠80 as "and He will appear in His might.⁠" So also all expressions denoting contact and motion were rendered by him as "the might of G-d.⁠" Yet Onkelos had no apprehension of the term "standing.⁠" and he translated it literally: Behold, I will stand before thee there upon the rock.⁠81
And concerning that which the Rabbi has said82 that all expressions denoting any mode of motion are rendered by Onkelos as the revelation of the Divine Presence, or the manifestation of a certain Glory that had been created for the occasion, now Onkelos avoids even literal translation of verses which mention "seeing" the Glory [of G-d, and would certainly oppose using it to denote expressions of motion]. Thus he translates the verse, And the glory of the Eternal appeared unto all the congregation,⁠83 as "and the glory of G-d was manifested,⁠" just as he said in translation of the verse, And the Eternal came down,⁠84 "and the Eternal manifested Himself,⁠" and did not translate it literally as "and the glory of the Eternal appeared.⁠" He also likewise translates "seeing,⁠" when referring to angels, as "and he manifested himself.⁠"85 Now if it is as the Rabbi [Moshe ben Maimon] said86 that in the case of angels, or manifestation of a certain glory that had been created for the occasion, Onkelos does not hesitate to literally translate expressions denoting corporeality, it would have been proper for him not to avoid expressions of literal "seeing" of angels by man, and should there translate it as "and he appeared,⁠" just as he has literally rendered the verse, For I have seen 'Elokim' face to face,⁠87 as "for I have seen an angel of G-d.⁠" Heaven forbid that the Divine Presence or the Glory created for the occasion be anything except the glorious Divine Name, blessed be He, as the Rabbi has expressed himself here88 and in many chapters of his book. Thus Onkelos translated the expression, If Thy face go not,⁠89 as "if Thy Divine Presence go not among us.⁠" Now, other than the glorious Divine Name, blessed be He, Moses did not want a special Glory created to go with him, since the Holy One, blessed be He, had already told him, Behold Mine angel shall go before thee,⁠90 and Moses was not pleased with it. He instead wanted that G-d in His own glory should go with him. Also, after G-d heard his plea and told him, I will do this thing also that thou hast spoken,⁠91 Moses said, Let the Lord, I pray thee, go in the midst of us,⁠92 and this Onkelos rendered as "let now G-d's Divine Presence go among us.⁠"93 He similarly translated the expression, Thou canst not see My face,⁠94 "thou cannot see the face of My Divine Presence, for man shall not see Me.⁠" [In translating the verse in the book of Ezekiel, Blessed be the glory of the Eternal from His place,]⁠95 Jonathan ben Uziel said, "Blessed be the glory of the Eternal from the region of His Divine abode.⁠" Now if by this "Glory,⁠" [which is mentioned in the book of Ezekiel] Scripture refers to the Creator in His true essence, analogous to the verse, Show me, I pray Thee, Thy glory,⁠96 which the Rabbi has indeed so interpreted,⁠97 then how did [Jonathan ben Uziel] in translating the verse mention "the region of His Divine abode" [when the terms "region,⁠" "abode,⁠" etc., indicate corporeality]? And if one would say that the verse in Ezekiel refers to a certain glory that had been created for the occasion, as is the opinion of the Rabbi with respect to the verse, And the glory of the Eternal filled the tabernacle,⁠98 and other similar verses, then how did the angels direct their words, "Blessed, etc.,⁠" towards it when he who blesses and prays to a glory created for an occasion is as he who worshipped idols? The teachings of our Rabbis also contain many texts which indicate that the name Shechinah (Divine Presence) is identical with G-d, blessed be He. But all these subjects, [some of which are rendered literally and some of which are paraphrased, are not influenced by a fear of using terms denoting corporeality but rather by secrets] of the Cabala99 known to Onkelos and Jonathan ben Uziel, and the secrets thereof are revealed to those who know the mystic lore of the Torah. Thus in the Revelation on Mount Sinai, wherever Elokim is mentioned in that section, Onkelos renders it as "the Glory" or "the Word of G-d,⁠" but when Scripture mentions the Tetragrammaton he does not so render it. All this is done by Onkelos with extraordinary care and wisdom, and I will yet mention100 this with the help of G-d, blessed be He. Now the reason that Onkelos literally translated the verse, And 'Elokim' spoke all these words, saying,⁠101 [rather than render it, "and the Glory of G-d spoke,⁠" as he usually does wherever Elokim is mentioned], is that it is said, Face to face the Eternal spoke102 unto your whole assembly.⁠103 The student learned [in the mystic lore of the Cabala] will understand.
However, the reason why Onkelos here literally translated, I will go down with thee to Egypt, [and did not paraphrase it as "My Glory will go down with thee],⁠" is that he wanted to allude to that which the Rabbis have said:⁠104 "When they were exiled to Egypt, the Divine Presence went with them, as it is said, I will go down with thee to Egypt. When they were exiled to Elam, the Divine Presence went down with them, as it is said, And I will set My throne in Elam.⁠"105 Thus both the verse which speaks of G-d "saying" [namely, And He said, I am G-d, the G-d of thy father, etc.],⁠106 and [the verse which speaks of G-d] "going down,⁠" [namely, I will go down with thee], are alike [for they both refer to the Creator in His true essence], as I have explained above, and therefore he could not, under any circumstances, have translated in any other way, as I have hinted. But there in the case of Jacob's dream, Onkelos could not have literally translated, "and behold I am with thee,⁠" [and was forced to paraphrase it as, "and My word will be in thy help],⁠"107 because it is written there, And, behold, the Eternal stood beside him.⁠108 The student learned [in the mystic lore of the Cabala] will understand. And due to the fact that Onkelos found the meaning of this verse not to be in line with its plain meaning, he therefore spurned [literally translating the rest of the verse, and rendered it as referring to assistance], and thus he said, "My word will be in thy help,⁠" instead of saying "My word will be with you,⁠" as he said in the case of Moses.⁠109 And may G-d show us wonders in His Torah.
1. Further 48:15.
2. Above, 32:10.
3. Ibid., 12:7.
4. 94:5.
5. Above, 31:53.
6. See Ramban above, 28:17.
7. Zebachim 116a.
8. See Note 148 in Seder Vayishlach, also Note 222 in Seder Bereshith.
9. Above 8:20.
10. Torath Kohanim Vayikra 16:1.
11. 94:5.
12. The case refers to a procession of a Rabbi and his pupils on the road. Since the pupils travel in advance of the Rabbi, a person coming from the opposite direction would first meet the pupils and then the Rabbi. Similarly, Isaac is the pupil and Abraham is the Rabbi. Hence Jacob offered sacrifices to the G-d of his father Isaac.
13. Sefer Habahir, 135. See Note 42 in Seder Bereshith.
14. Above, 31:53.
15. Above, 31:53.
16. I Kings 18:38.
17. Deuteronomy 4:24.
18. The words in the brackets are from the Commentary of Lvush to the Rekanati on the Torah, who quotes these words of Ramban.
19. Micah 7:20.
20. (2) here.
21. (3) here.
22. Above, 31:13.
23. (4) here.
24. (4) here.
25. Exodus 19:20.
26. Above, 18:21.
27. (2) here.
28. Moreh Nebuchim I, 48.
29. Above, 29:33.
30. Exodus 22:22.
31. Moreh Nebuchim I, 65.
32. Above, 6:5.
33. Moreh Nebuchim I, 48.
34. Above 16:2.
35. Psalms 28:2.
36. Isaiah 1:15.
37. Deuteronomy 28:1.
38. I Kings 3:9.
39. Above, 29:32.
40. Exodus 3:7.
41. Ibid., 2:25.
42. Ramban refers here to Chapter 48 of the first part of the Moreh Nebuchim mentioned above, in which Rabbi Moshe ben Maimon (Rambam) sets forth the theory that Onkelos always renders "seeing" literally except where it is connected with wrong, injury or violence, in which cases he expresses it as "It was manifest before the Eternal.⁠" Onkelos is thus consistent with the prophetic phrase, Thou canst not look on iniquity (Habakkuk 1:13). However, Rambam mentions that he found three passages which contradict his theory. One is the verse, And the Eternal saw that the wickedness of man was great upon the earth, (above, 6:5), and the other two are mentioned in the following note. In these three cases which are connected with wrong and violence, Onkelos should have expressed "seeing" in the form of "being manifest before the Eternal,⁠" and yet he translated them literally! Rambam then concludes that our version of Onkelos is inaccurate in those three cases! It is this conclusion of Rambam with which Ramban takes issue in the text before us.
43. Above, 6:5.
44. And G-d saw the earth, and behold it was corrupt, (above, 6:12). And the Eternal saw that Leah was hated, (above, 29:31).
45. Exodus 34:6.
46. Moreh Nebuchim I, 21.
47. Deuteronomy 31:3. In our version of Onkelos, the text reads, "His word will go over.⁠" Ramban's objection is thus removed.
48. As opposed to "the visions of the night.⁠" See the beginning of the section where Ramban explains this distinction which Rambam makes.
49. Exodus 14:31.
50. Exodus 14:31.
51. Ibid., 31:18.
52. Moreh Nebuchim I, 66.
53. Deuteronomy 33:2.
54. Exodus 15:12.
55. Ibid., (6).
56. Deuteronomy 3:24.
57. Ibid., 4:34.
58. Ibid., 32:41.
59. Ibid., 11:12.
60. Above, 28:12-13.
61. Rabbi Moshe ben Maimon's thesis is that the reason Onkelos did not paraphrase the verse, I will go down with thee into Egypt, but translated it literally, is that the narrative begins with a statement that it was in a vision of the night. Ramban questions this thesis, for in the story of the ladder, which is also introduced as a dream, Onkelos avoided possible indications of corporeality, and accordingly he paraphrased the verses.
62. Above, 28:15.
63. Exodus 4:12.
64. Ibid., 3:12.
65. Above, 20:3.
66. Ibid., 41:22.
67. I Kings 3:5.
68. See Note 152 in Seder Noach.
69. I Kings 3:5.
70. Above, 41:22.
71. Daniel 2:31.
72. Exodus 16:8.
73. Numbers 21:5.
74. Above, 9:12.
75. Ibid., (16).
76. Ibid., 31:49.
77. Ibid., (50).
78. Ibid., 21:23.
79. Moreh Nebuchim I, 28.
80. Zechariah 14:4.
81. Exodus 17:6.
82. Moreh Nebuchim I, 27.
83. Numbers 16:19.
84. Exodus 19:20.
85. Onkelos, ibid., 3:2.
86. Moreh Nebuchim I, 27.
87. Above, (32).
88. Moreh Nebuchim I, 27.
89. Exodus 33:15.
90. Ibid., 32:34.
91. Ibid., 33:17.
92. Ibid., 34:9.
93. We thus see that even here, where it is clear from the context that the verse refers to G-d and not an angel, Onkelos does not hesitate to translate "going" literally.
94. Ibid., 33:20.
95. Ezekiel 3:12.
96. Exodus 33:18.
97. Moreh Nebuchim I, 54 and 64.
98. Exodus 40:35. Moreh Nebuchim I, 64.
99. See Note 56 in Introduction to Sefer Bereshith.
100. See Ramban on Exodus 20:19.
101. Ibid., 20:1.
102. Deuteronomy 5:4.
103. Ibid., (19).
104. Mechilta Shirah 3. See also Megillah 29a.
105. Jeremiah 49:38.
106. (3) here.
107. Above, 28:15.
108. 28:13. Since the Tetragrammaton ("the Eternal") represents the attribute of mercy, had Onkelos literally translated (15), "and, behold, I am with thee,⁠" it would have indicated that this attribute would follow Jacob into exile since at the outset of this matter in (13), Scripture uses the Tetragrammaton. Hence Onkelos translated (15) as, 'and My word will be in thy help,' which is a reference to the attribute of judgment. (Bei'ur Ha'lvush to Rekanati on the Torah, who quotes the words of Ramban.)
109. Ibid., 3:12.
ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק – היה ראוי שיאמר הכתוב ויזבח זבחים לה׳, וכשלא אמר כן ואמר לאלהי אביו פירושו כי הקריב קרבנותיו לפחד אביו יצחק היא מדת הגבורה הקרובה אליו, כי כבר זכה הוא בחלקו ומפני זה ייחד ההקרבה לאלהי אביו יצחק. ולזה נתכוונו חכמי האמת בלשונם הנסתר שאמרו בב״ר חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, קרא אביו פחד יצחק ולמדת החסד קרא זקנו. והכונה הזאת בעצמה רמוז שם בלשון אחר, והוא שאמרו בתחלה שואלים בשלום התלמיד ואחר כן שואלים בשלום הרב, כלומר שהאדם מוצא תחלה התלמידים והרב אחריהם, ולכך שואלים בשלומם תחלה, ואח״כ בשלום הרב שהוא האחרון לשואל ופנימי מן התלמידים, ומפני שיצחק תלמיד לאברהם לכך זבח יעקב לאלהי אביו יצחק. ומ״מ ראוי היה יעקב להזכיר ליצחק יותר או מצד שהוא אביו או מצד שהוא תלמיד לאברהם וזה מבואר. והקרבנות שהקריב היו שלמים, כי מפני שראה הגלות מתחיל עתה בזרעו והיה מתפחד מזה וע״כ הוצרך להקריב הקרבן הזה לפחד יצחק, והיו שלמים כדי להשלים אליו המדות, וכיון שהקריב קרבנותיו אל הכונה הזאת אז נראה לו פחד יצחק במדת הדין רפה, לבאר כי אע״פ שיגלו שם בניו לא יכלו בגלותם. וע״כ אמר אלהים במראות הלילה כלומר מדת הגבורה ובמדת הדין רפה והוא שבשרהו בגאולה אחר השעבוד והענוי.
ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, "he offered meat-offerings to the God of his father Yitzchak.⁠" The Torah really should have written: "he offered sacrifices to the Lord.⁠" Seeing that the Torah did not use this wording, it is clear that the emphasis on the words "God of his father" refers to the attribute of God which had served as the model his father Yitzchak was in the habit of emulating. It was the attribute גבורה, the attribute of Justice. This was a kind of admission that Yaakov felt he had already been granted by God all that he was entitled to. Until he had returned to the land of Canaan, Yaakov had not been able to serve that particular attribute of God exclusively. This is why the Torah here informed us that this particular sacrifice of Yaakov was offered specifically to this attribute of God.
This is what the sages in Bereshit Rabbah 94,5 had in mind when they said concerning this verse that we learn from it that "a person is obligated to honor his father more than his grandfather.⁠" The name of God י-ה-ו-ה represents the attribute of חסד, loving kindness, Avraham's (Yaakov's grandfather's) outstanding attribute. Had the Torah reported Yaakov as offering his sacrifice to Hashem, i.e. the attribute י-ה-ו-ה, Yaakov would have demonstrated more honour for his grandfather than for his father. This is why the Torah here spoke of "the God of his father Yitzchak,⁠" [even adding the name Yitzchak though all us know that Yaakov's father was Yitzchak. Ed.]
In the same section of Bereshit Rabbah 94,5 the illustration provided by the Midrash as to what constitutes honouring "one's father before one's grandfather is that one greets one's student before greeting one's teacher.⁠" This means that when one encounters both Rabbi and student simultaneously, one first addresses the student. Seeing that the students walk ahead of their teacher, one encounters them first and also greets them as one meets them. One does not get to meet the teacher until after one has met the students. Seeing that Yitzchak was a student of Avraham, Yaakov sacrificed to the attribute represented by Yitzchak described by the Torah as "the God of his father Yitzchak.⁠" Yaakov was bound to mention Yitzchak ahead of Avraham either because Yitzchak had been Avraham's student or because Yitzchak was Yaakov's father.
The type of sacrifices which Yaakov offered were שלמים, "peace-offerings,⁠" seeing Yaakov realised that the exile commenced now for his sons, something which filled him with fear. He considered it appropriate therefore to offer them to the attribute of פחד יצחק, i.e. the attribute of Justice. The word שלמים contains an allusion to the fact that Yaakov strove to perfect his various character traits. Seeing that this was his goal, he merited a vision of the "weaker" form of that attribute, i.e. God appeared to him in a nocturnal vision while he was asleep. This was to reassure him that although he was on the way to Egypt and to exile that his descendants would not perish as a result of being exiled. When the Torah stressed that God appeared to him במראות הלילה, "in a nocturnal vision,⁠" this was an allusion to the fact that subsequent to their exile, his descendants would experience redemption after having suffered cruel persecution.
ויזבח זבחים – זבח זבחי תודה על שבא מן הדרך. א״נ על שהיה צריך לצאת לח״ל ולא היה יודע אם הב״ה רוצה שיצא לחוץ לארץ וזבח זבחים כדי שיראה לו ונראה אליו והרשהו לצאת והבטיחו לעשותו שם לגוי גדול ושיקבר בארץ:
ויזבח זבחים, "meat-offerings of thanksgiving.⁠" For having arrived at Beer Sheva with all his family without mishap.
Alternately, these offerings were because he set out once more to leave the Holy Land and he was not certain that God approved of what he was doing. He used the offerings hoping to receive guidance from the Almighty. As we shall see, he received such approval, plus the assurance that in Egypt his descendants would develop into a numerous nation, but that he himself would be buried in the grave of his father and grandfather in the Holy Land.
ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק – פר״ש חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, ולפיכך וכו׳. וקשה והלא במקום אחר מצינו שתלה הכבוד באברהם שנ׳ (לעיל ל״ב י׳) ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם. וצ״ע.
ויזבח זבחים – כמו ״ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכול לחם״ (בראשית ל״א:נ״ד).⁠1 ובזה הרחיב ביאור לאמר ״לאלהי אביו יצחק״, לא שחט לשדים.⁠2
1. לשון זבח משמש במובן סעודה, כמו לעיל בראשית ל״א, נד, ואינו בהכרח קרבן.
2. אין פירוש המילים ״לאלהי אביו יצחק״ שהזביחה הייתה קרבן לה׳, אלא זוהי הרחבה המספרת שהשחיטה הייתה כרצוי לפני ה׳ ולא לשדים (על פי ויקרא י״ז:ז׳).
(א-ג) והנה בא לבאר שבע, שהיה מקום נכון לנבואה, והקריב שם קרבנות כדי שתגיע לו שם הנבואה, לְהִמָּלֵךְ בזה עם ה׳ יתעלה אם יסכים שילך שם לראות את יוסף, או לשבת שם כמו ששאל ממנו יוסף בנו. ולזה אמר לו ה׳ יתעלה בנבואה שלא יירא מלרדת למצרים — וזה ממה שיורה שכבר היה ירא מזה קודם שבאהו דבר ה׳ יתעלה על זה.
(א-ג) התועלת הששי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם לעשות מעשיו במהירות בכמו אלו הענינים הגדולים, אבל ראוי שיתישב בהם עד שתִּשְׁלַם לו העצה ההוגנת בזה. ולזה תמצא שלא רצה יעקב להסכים בְּזה⁠־ההעתק אשר ביקש ממנו יוסף, אם לא אחר שנשלמה לו העצה היותר שלמה שאפשר לו בזה. ולזה עשה פעולות להגיע אליו הנבואה, כדי שיִּוָּדַע לו בנבואה אם יכשר לו שילך למצרים, כמו שקדם (באה״מ מו, א-ג).
ויסע ישראל וכל אשר לו וכו׳ – לא יכול להתאפק כי אהבת נפשו אהבו וימהר לעשות אותו אמנם היה ירא לנפשו משני דברים:
האחד שמא יטבעו בניו שם בין המצריים וישתקעו שם ולא ישובו עוד לארץ אחוזתם.
והשני על דבר קבורתו אשר כרה לו.
וכדי שיערה עליו רוח ממרום נטה לו בארה שבע מקום קביעות תפלת האבות ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק כי פחד יצחק היה לו ממדת אלהיו הוא ירא.
Israel began the journey towards Egypt, but stopped at Beer Sheva to offer thanksgiving and to seek guidance, because he was troubled on two accounts.
1) Would this descent result in the family becoming assimilated in Egypt?
2) Would he forfeit the right to burial in the cave of Machpelah? He hoped to receive Divine guidance to both questions when he prayed at the place that both his father and grandfather had prayed at, and had had confrontations with temporal rulers. God did indeed appear to him, reassuring him on both counts. The promise that he would become a nation in Egypt, meant that his descendants would retain their specific characteristics, as testified to later in Deuteronomy. When the Sifri explains the verse, "And became a great nation there" (Deut 26,5), this meant that they were most distinguishable from the Egyptians, had not assimilated. Concerning the burial, he is reassured by God who promises that Jacob will indeed survive the journey and see Joseph who would be present at his eventual death and burial, and that God at that time would bring him out of Egypt again so that he could rest in peace with his ancestors. Jacob is given an assurance that his future fate would be governed by Divine Providence, not by any other method; therefore, he had no cause to worry.
From here on in, Jacob travelled with peace of mind. As befitting the honor of a ruling monarch, he sent the outstanding one of his sons as an ambassador to Joseph in the meantime.
3) As soon as they met, they fell on each other's neck and wept. This was to show that Jacob had indeed recognized Joseph, his royal attire notwithstanding. Having fully savored this remarkable reunion, Jacob indicated that he was now prepared to die. On the other hand, he may simply have repeated what he had told Joseph's brothers on hearing the wonderful news of the impending reunion.
4) If we do not follow Rashi who explains that the Egyptians despised shepherds, but follow the view that to-evah, abomination, is a term for a deity (compare Exodus 8,22, "How can we slaughter an Egyptian deity before their very eyes and not be stoned to death by them?⁠" as well as other examples for the meaning of this word), then guardians of their deities would be considered as following a most respectable vocation indeed. Such people would easily qualify for residence in the best part of the country, land suitable for the sheep to be tended. Joseph wanted the king to make that decision; therefore, he instructed the brothers to answer in such a manner that it would lead to such a decision. He did not wish to use his own authority to settle them in Goshen so as not to be accused of nepotism.
לאלהי אביו יצחק חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו. ב״ר וכתב הרב ולפיכך תלה ביצחק ולא באברהם והרמב״ן ז״ל טען ואמ׳ ואיננו מספיק שהראוי לומ׳ לאלהי אבותיו בלי שייחד אדם כמו שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק ובתפלתו אמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק או יאמר ויזבח זבחים לה׳ כמו שאמר באברהם ויבן מזבח לה׳ ואין צורך לפרש בו יותר עכ״ד: ונראה לי שאינה טענה כי אין פי׳ ולפיכך תלה ביצחק ולא באברהם ולפיכך תלה הכבוד ביצחק ולא באברהם היותר זקן והיותר נכבד מיצחק שכלם מתייחסי׳ אליו עד שיטעון שהיה ראוי לכלול שניהם יחד במלת אבותיו דאדרבה אם היה תולה הכבוד לאבי אביו ולא לאביו היתה הקושיא למה תלה הכבוד באבי אביו ולא באביו שהוא היותר קרוב לו כי כן דרך העולם לתת הגדולה והכבוד למי שהוא היותר קרוב לו אלא ה״פ למה לא תלה האלהות לאבי אביו שעל ידו נתפרסם בעולם אבל תלה אותו לאביו שהוא טפל לו שלפי זה שוב אין לטעון למה לא אמר לאלהי אבותיו לכלול לאביו ולאבי אביו יחד והשיבו בזה שאף על פי שהיה ראוי לתלות האלהות לאברהם שהוא העקר בפרסום האלהות ולא ביצחק שקבל מאביו מ״מ כיון שנמשך מזה כבוד לאותו שתולה בו האלהות בחר לתלות הכבוד ההוא לאביו יותר מלתלו׳ אותו לזקנו מפני שחייב אדם יותר בכבוד אביו מכבוד זקנו:
ומאהבתו אותו נסע במהירות הוא וכל אשר לו ר״ל הבנים והבנות שכלם רצו לבא עמו לראות את יוסף והנה בא אל באר שבע להיותו מקום תפלת אבותיו וגם מפני שיצא משם ללכת לחרן כשראה מראת הסולם והובטח ממנו יתברך על השמירה.
ואמנם אמרו ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ולמה לא זכר ג״כ אברהם כתב רש״י שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו ואינו נכון כי היה ראוי שיזכור אביו וזקנו ויאמר לאלהי אבותיו והרמב״ן כתב שרמז כאן שהזבחים היו למדת הדין והוא אלהי יצחק כי מדת הרחמים היה לאברהם ומדת הדין ליצחק וזה טעם ופחד יצחק היה לי והנה עשה הזבחי׳ למה״ד למה שידע שמעתה יתחיל הגלות. וגם זה אינו נכון כי אין לו רמז בכתוב לא מהיות הזבחים מיוחדים למדת הדין. ולא מהיות עתה התחלת הגלות וגם לא מהיות יצחק ממדת הדין והנה מעת שנעקד על גבי המזבח נדבקה בו ההשגחה האלהית ונתיחד למדת הרחמים כמ״ש י״י יראה אשר יאמר היום. ואמרו ופחד יצחק היה לי כבר פירשתיו במקומו על זולת זאת הכונה. אבל כונת הכתוב היא שיעקב חפץ מאד לרדת לראות את יוסף אבל מצד אחר היה ירא מלצאת מארץ הקדושה המושגחת וידע שעם היות שאברהם ירד למצרי׳ הנה אחר העקדה אמר הש״י ליצחק אל תרד מצרים כי הנה היתה ארץ מצרים מלאה כשופים ודמיונות כוזבים מנגדים לשלמות השכלי והנה אברהם לא נזהר מזה למה שעדין לא נדבקה בו ההשגחה אלהית אבל אחרי שנמול ונעקד יצחק נתאחדה בזרעו ההשגחה העליונה להיות השם להם לאלהים והם יהיו לו לעם ולעבדו על הארץ הנבחרת אשר תמיד עיני י״י בה ולזה נחסרה ליצחק הירידה למצרים ומפני זה היה ירא יעקב מצאת מהארץ הקדושה ללכת חרנה עד שהוצרך ית׳ להבטיחו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה. והנה קבל על עצמו בשובו לעבוד את השם הנכבד שמה. ולכך עתה שהביאו ההכרח לרדת מצרים בא לבאר שבע שמשם יצא כשהיה ירא לצאת מן הארץ כשהובטח בשמירה ובא להתפלל שמה ולזבוח זבחים לאלהי אביו יצחק האומר אליו אל תרד מצרים וגו׳ גור בארץ הזאת ואהיה עמך שנראה שלא יהיה עמו בארץ אחרת והיתה כונתו לשאול רשות ממנו ית׳ לירד מצרימה עם היות שמנעו מיצחק אביו.
לאלהי אביו יצחק – שאמר ליצחק ״אל תרד מצרימה״ (בראשית כ״ו:ב׳).
ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקינו. והרמב״ן הקשה על זה דהוי ליה למכתב סתם ׳ויזבח זבחים לאלקי אבותיו׳, ועוד דכתיב (ראו לעיל לב, י) ״ה׳ אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק״, ואין זה קשיא כלל על דברי רז״ל (ב״ר צד, ה), כי כאן שהוא קרבן – ועל ידו הוא מתקרב ומתקשר בו יתברך, ולענין זה ״אלקי אביו יצחק״ שהוא ״פחד אביו יצחק״ (לעיל לא, נג) קודם בודאי, אבל גבי תפילה בודאי הזכיר זכות אברהם ואחר כך זכות יצחק כסדר, ופשוט הוא:
חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו כו׳. דק״ל דהל״ל לאלהי אבותיו או הל״ל לאלהי אברהם דהא הוא היה העיקר בפרסום אלהות ולא כן יצחק שקבל מאברהם:
A person must honor his father more than ... his grandfather... Rashi is answering the question: Why did it not say, "To the God of his fathers"? Or, "To the God of Avraham,⁠" who was the main one to spread knowledge of Hashem's Presence? Whereas Yitzchok received [this knowledge] from Avraham.
ויסע ישראל – כבר פירשנו שמאד נכסף יעקב לראות את יוסף, גם ברגליו היה הולך אליו גם מאין עושר וחיי תענוגים. רק לעזוב ארץ כנען, ארץ הברית, ולהתישב במצרים ארץ אלילים כמו שיעצו יוסף ופרעה? זאת שם על לבו וְיָרֵא לעשותו אם את פי י״י לא שאל. ועל כן זאת עצתו שיסע תחלה עם בניו ובני בניו מחברון לבאר שבע, הקרובה לחברון, לעבוד שם את השם בקרבנות ובתפלות, ורננות להודות לי״י חסדו שהשיב בשלום את בניו ממצרים, ועל הבשורה הטובה כי גם יוסף עודנו חי. ולדרוש את י״י על דרכו אם ממנו יצא דבר שיתישב במצרים כעצת פרעה ויוסף, אם אין. וחלילה לו לעבור את פי י״י, כי אחרי שחיתה רוחו וְשִׂמְחוֹ אלהים להשפיע עליו רוח קדשו, בטח לב יעקב בי״י כי יֵרָאֶה אליו בנבואה, ויגד לו עצתו, כאשר נראה אליו בבית אל בלכתו לחרן והודיעו כי מאתו יצא הדבר ושילך בטח לדרכו. וכן כשבקש ללכת משכם ולבו ירא מיושבי הארץ, נראה לו השם וצוהו על דרכו.⁠1 גם עתה שחפץ ללכת מצרים, ולבו ירא מִשֶׁבֶת שם, יגיד לו השם מה יעשה. והנה המסע הזה קטן ונסע לשם עם כל אשר לו, כדרך הנוסעים המעתיקים לשבת ממקום למקום, כמו שהיו רגילים לעשות בימי האבות. כי לפי שעדיין לא היה ברור אצלו אם ילך מצרימה, ולכן לא השתמש במסע זה בעגלות ששלח לו פרעה. כי לא נכון בעיניו לקחתם ולהשתמש בקניני המלך, אם לא ישמע לעצתו לבוא מצרימה. ואחר שיעצו השם להתישב במצרים, אז השתמש בהן, כנזכר לפנינו.⁠2 אבל בנסיעה ראשונה לבאר שבע לא אמר שנשאם על העגלות, רק הוליכם עמהם עם כל אשר להם לבאר שבע.
בארה שבע – כבר אמרנו שהיא עיר בנחלת בני יהודה, אינה רחוקה מחברון, וקרובה לגבול ארץ פלשתים. וכשעזב יצחק את ארץ פלשתים לתור לו המקום שיצוהו השם עליו לשכון שם, הלך לבאר שבע שהוא על הַסְּפָר, והעיר הראשונה שפגע בה. ומיד נגלה עליו השם והודיעו שאַל יירא, ושיוכל לשבת בטח במקום ההוא. ואז קבע שם ישיבתו ובנה שם מזבח כאמרו ״ויבן שם מזבח ויקרא בשם י״י ויט שם אהלו״,⁠3 וכמו שבארנו שם. והנה הנוסע מארץ כנען לארץ מצרים יעבור בבאר שבע, קצה ארץ יהודה על גבול ארץ פלשתים, ומבאר שבע דרך ארץ פלשתים לארץ מצרים, וכאמרוֹ ״ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא״.⁠4 שמענו שממצרים לכנען בדרך היותר קרובה היא דרך ארץ פלשתים. ולכן נסע יעקב תחלה לבאר שבע לדרוש במקום הנבחר הזה את אלהי אביו, אם ילך בעצת פרעה ויוסף, להשתקע במצרים, אם לא. וכששמע דבר השם נסע לדרכו דרך ארץ פלשתים למצרים.
ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק – לפי הפשט זבח שלמי תודה ושמחה. כי זבח הוא סעודה כמו ״כי זבח משפחה לנו״.⁠5 וזה דרך הנמלטים מצרה לזבוח זבחי תודה ולקרוא ריעים לאכול מזבחו, ולהגיד נפלאות י״י לבני אדם. כאמרוֹ ״לך אזבח זבח תודה, ובשם י״י אקרא״6 וכמו שבארנו בבאורנו לספר ויקרא.⁠7 וכן יתרו כשראה המלטת משה וישראל מצרת המצרים זבח זבחים כאמרו ״ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים, ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלהים״;⁠8 שאכלו מבשר זבחו ברנה ובקול תודה לפני האלהים. וכן יעקב כשנמלט מצרותיו, כששבו בניו בשלום עם שמעון ובנימין, ובשרוהו כי גם יוסף עודנו חי ושהוא המושל בארץ מצרים, זבח על המזבח שבנה שָׁם אביו זבחי תודה, וקרא לבניו ולכל משפחתו לאכול עמו לחם לפני האלהים, והודה לי״י חסדו אשר עשה עמהם.
והנה בהקריבו שם את קרבנותיו התפלל לפני אלהיו כי יורנו דרך ילך, שאעפ״י שלבו שמח בכל הטובה שראו עיניו וששמעו אזניו, היה ירא לבוא מצרימה עם משפחתו. כי מה נקל שבהתחברם שם עם שרי הארץ ונכבדיה שיתחתנו בני בינו ובנות בניו עם יושבי הארץ, וילמדו מהם לחטוא בגלולי מצרים ויהיו לעם אחד. כי במתי מספר הוא בא שמה, ומצרים עם רב, והחלק המעט יתערב מהר עם העם כולו להיות כמוהו, ושם ״ישראל״ לא יזכר עוד. ועוד, מי יערב לו מה יקרה לזרעו שם בימים הבאים? כי ארץ כנען בחר לו יה, כמו שאמר לזקנו בפרשת ברית המילה.⁠9 ובצר להם יקראו אל י״י ויענם. לא כן ארץ מצרים שאינו מוכן להשראת השכינה.⁠10 ועוד, כל עוד שזרעו בארץ כנען חשב כשיפרו וירבו בה מקץ ת׳ מאות שנה ינחלוה, כדבר י״י אשר דבר בברית בן הבתרים. לא כן אם ישתקעו במצרים, איך יעלו משם לרשת את נחלתם? כי לדעתו מאמר השם ״כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם״ גם על כנען יֵאָמֵר, שכל ת׳ מאה שנה היא ארץ לא להם, והם גרים בתוכה. ומאמר ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״11 אינו מכריח שיהיו חוץ לארץ כנען, כי לא אמר ״יצאו משם״, אלא ״יצאו״, ויתפרש על צאתם חפשי מידי מְעֲנֵּיהֶם ושוסיהם. ובעלוֹת מחשבות כאלו על לבו, התפלל אולי יענהו י״י ויודיעהו מה יעשה? ולכן רמז הכתוב שכיון לבו לאלהי יצחק אביו, כי היה רעב בימי אברהם והוצרך לבוא מצרימה, ולא ברכו השם בארץ כנען. אבל הרעב שהיה בימי יצחק אביו עזרו השם בארץ פלשתים שהיא חלק ארץ כנען. ובבאר שבע אמר לו [ה׳] ״אל תרד מצרימה״.⁠12 וכמו שפירשנו שם שהתירא יצחק שיצטרך לרדת מצרימה, והבטיחו השם שלא יצטרך לזה אלא ״שכון בארץ אשר אומר אליך״,⁠13 ובארנוהו שם. ועתה שבא הרעב בימי יעקב ויעצוהו יוסף ומלך מצרים שיעזוב ארצו וישתקע בארץ מצרים עם ביתו, וַיָרֵא יעקב לעשותו מטעמים שאמרנו, התפלל לאלהי אביו יצחק, כאומר ״אתה י״י עשית חסד גדול עם אבי יצחק כשבא הרעב בימיו, נראיתָ לו והבטחת אותו שלא יצטרך לרדת מצרים כי ברך תברכהו בארץ כנען. עתה י״י אלהי שמור לי את החסד הזה והודיעני גם אני מה תצוה עלי, ועל פיך אעשה״. והשם נעתר לו וענהו כמו שנאמר לפנינו.⁠14 כך נראה בעיני לפי פשוטו של מקרא. אבל רש״י ז״ל פירש ״לאלהי אביו יצחק. חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם״. ויפה אמר רמב״ן ז״ל שאיננו מספיק כמו שכתוב על ספרו אלא שהוא ז״ל פירש הדבר כדרכו בסודותיו, ואנחנו לפרש המקרא על פי פשוטו באנו.
1. בראשית לה, א.
2. פסוק ה.
3. בראשית כו, כה.
4. שמות יג, יז.
5. שמו״א כ, כט.
6. תהלים קטז, טז.
7. על ויקרא ז, יב.
8. שמות יח, יב.
9. בראשית יז, ח.
10. ואין התפילות נענות שם כמו שנענות בארץ הקודש.
11. בראשית טו, יד.
12. שם כו, ב.
13. שם.
14. פסוקים ב-ד.
בארה שבע – לבאר שבע1, שקראה אביו כך על שם השבועה2, ושם זבח זבחים לאלהי אביו יצחק לזכר כבודו3. ויש עוד באר שבע אשר ליהודה (מלכים א י״ט:ג׳), שנקראת כן מברית אברהם, על שם שבע כבשות שהציב לבדן (בראשית כ״א:כ״ח).⁠4
1. רש״י: ״בארה שבע – כמו לבאר שבע. היו״ד בסוף תיבה במקום למ״ד לתחילתה״.
2. רד״ק: ״זבח הוא זבחים בבאר שבע שהוא בקצה ארץ כנען״, ושד״ל מביא את הרד״ק, ומפרש יותר, ״באר שבע היא גבול דרומי לא״י (כמו שכתוב מדן ועד באר שבע)״, והרכסים לבקעה מוכיח מתוכן הפסוק עצמו, שזבח לכבוד אביו יצחק, ואם כן, בהכרח שהמקום הזה קשורה ליצחק ולא לאברהם, ובאר שבע של אברהם הוא מקום אחר, ולא בכונה לקבל נבואה ולשאול אם מותר לו לצאת מן הארץ כפירוש הרד״ק – וראה הערה הבאה. ובדרך זה מתרץ הרכסים לבקעה את קושיית רש״י, ״לאלהי אביו יצחק – חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם״, וראה רמב״ן.
3. רד״ק ממשיך: ״וקודם שיצא מן הארץ רצה לדעת רצון האל אם ימנענו כאשר מנע אביו יצחק או לא, וזבח זבחים כדי שתבא אליו רוח נבואה״. והרכסים לבקעה מעדיף לפרש את משמעות הכתוב לפי מה שמפורש במקומו, ולא בהקשר לדברים אחרים.
4. על נדון זה האם באר שבע של אברהם ושל יצחק הם מקום אחד או שניים, האריכו המפרשים בבראשית כ״ו:ל״ג. רשב״ם מבין שזה שני מקומות: ״על כן שם העיר באר שבע – ואין זו אותו באר שבע של אברהם, כי שני באר שבע היו, כדכתיב, ויבא באר שבע אשר ליהודה (מלכים א י״ט:ג׳)״, וזה תואם לסברתו של הרכסים לבקעה כאן. ברמב״ן מפורש שזה אותו מקום, ״וקרוב לי, שהוא הבאר שכרה אברהם ונתן לו שבע כבשות לעדה (בראשית כ״א:ל׳), כי סתמוהו פלשתים עם האחרים, וישבא יצחק ויחפור אותו (בראשית כ״ו:י״ח) ויקרא לו גם הוא שם כשם אשר קרא לו אביו. ועל כן שם העיר באר שבע, על שם הבאר אשר קראוהו כן האב והבן כי שם נשבעו שניהם (בראשית כ״א:ל״א)״. והאבן עזרא מסופק: ״באר שבע – נקרא כן על ב׳ דברים, או היא עיר אחרת״.
ויש מפרשים שם שמחלקים בין ה״מקום״ ל״עיר״. וראה שם חזקוני, אבן כספי, רש״ד, שד״ל, רשר״ה, רדצ״ה, נצי״ב ומשך חכמה.
ויבא בארה שבע – מקום תפילת אבותיו:
לאלהי אביו יצחק – שעשה שם יצחק מזבח בבאר שבע כשנגלה לו הקב״ה, כמה שכתוב (לעיל כ״ו כ״ה), ועשה גם יעקב שם זבחים אולי יקרה ה׳ לקראתו ויגיד לו אם רצונו שילך למצרים, כי היה ירא מאד לרדת שם לפי שגם לאביו בא הציווי אל תרד מצרימה, וכן זכה בלילה ההוא למראות אלהים:
ויבא בארה שבע ויזבח זבחים – באר שבע היא גבול דרומי לא״י (כמו שכתוב מדן ועד באר שבע), וקודם שיצא מא״י רצה לדעת רצון האל, שמא ימנענו כאשר מנע את אביו ואמר לו {בראשית כ״ו:ב׳} אל תרד מצרימה, וזבח זבחים כדי שתבוא אליו רוח נבואה (רד״ק), ואולי היה דואג שמא בלכתו מצרימה עם כל בני ביתו לא יוכל עוד לרשת את א״י, ולכך אמר לו אל תירא מרדה מצרימה, כי שם תהיה לגוי גדול, וזרעך ישובו הנה ויכבשו את הארץ.
במראת – באחת ממראות הלילה ובתחלה עלה בדעתי לומר כי להיות התבה כתובה בלא וי״ו יתכן לקרוא במראַת בפתח, ועתה נ״ל שאין מקום לדבר זה, שאם תהיה הקריאה במראַת הלילה תהיה הכוונה במראה מיוחדת הנודעת כבר.
ויסע ישראל – הוא נסע מתוך רוח שמחה. הייתה זו פסגת חייו, אשר נתנסו כה קשות במאבקים וייסורים מרים. עתה נסע כ״ישראל״ – הוא וכל אשר לו.
הם נסעו דרומה והגיעו לעיר הסמוכה לספר, באר שבע, אשר התקדשה בזכרון אבותיו. שם הוא זבח זבחים.
לא מצאנו במקום אחר שאבותינו זבחו ״זבחים״; ככל שאר צאצאי נח, הם העלו רק ״עולות״.
בעוד ש״עולה״ מבטאת התמסרות אישית גמורה לה׳, הרי ש״זבח״ הוא למעשה סעודה משפחתית הנאכלת על ידי הבעלים. הוא מקדש את ביתה ושולחנה של המשפחה כמקדש וכמזבח. הזבחים, הנקראים בדרך כלל ״שלמים״, מבטאים את הרעיון הנשגב שהקב״ה בא אל תוכנו. מקריבים אותם מתוך ההכרה השמחה ש״אֱלֹהִים בְּדוֹר צַדִּיק״ (תהלים יד, ה): בכל מקום בו משפחה נאמנת לה׳ ויודעת שהיא נשענת עליו, שם נמצא ה׳.
זהו הטעם שקרבן השלמים, ״קרבן השלום״ של חיי משפחה ברוכים לה׳, הוא קרבן יהודי מובהק. מושג ההתבטלות וההתמסרות לה׳ נמצא גם בראש הלא⁠־יהודי. אך הרעיון שחיי היומיום יכולים להיות כה מלאים ברוח ה׳ עד שאדם יכול לאכול ולשתות, ובעוד שהוא עושה כן לחזות את האלקים (עיין שמות כד, יא); הרעיון שכל חדרי משפחתנו נעשים למקדש, שולחנותינו למזבחות, וצעירינו לכהנים – קידוש זה של החיים הפרטיים היומיומיים, הוא תרומה ייחודית של היהדות.
יעקב⁠־ישראל לא הקריב בפעם הזאת ״עולות״ אלא ״זבחים״, כיון שעתה לראשונה חש יעקב מאושר שמח ו״שלם״, בחוג משפחתו. בהכרה ובתחושה זו הוא הקריב לה׳ ״זבח משפחה״; ומתוך רגש זה הקריב את קרבנו, לא ל״אלקים״ באופן כללי אלא ״לאלקי אביו יצחק״.
בשירת הים אומר ישראל: ״זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארממנהו״ (שמות טו, ב). פירוש, ״בישועה הזאת התגלה ה׳ כַּכֹּל⁠־יכול הנושא אותי; לכן אעשה שהוא ישכון בקרבי, ואהיה לנוה ובית עבורו. אולם זהו אותו ה׳ שאבותיי לימדו אותי על אלקותו. על ידי הוא רק יתגדל ויתרומם, והכל יקראו בשמו. בזכות אבותיי ובזכות תורתם הגעתי לישועה הזאת״.
גם כאן, לא תלה יעקב את אושרו בזכות עצמו, אלא בזכות אבות.
אך אולי יש כאן גם רמז לעקידה. עד כה, כל חייו של יעקב כמעט ולא היו אלא הגשמת העקידה. עתה הוא חש שנתקרב לרגע התחייה בפיסגת עקידה זו.
(א-ב) ויסע – תחלה לא הסכים לעקור דירתו מא״י למצרים ולא רצה רק לראות את יוסף ולשוב, כמ״ש אלכה ואראנו ולא יותר, וע״כ לא נסע בעגלות, שהעגלות נשלחו לו ע״מ שיסע להתיישב שם בקביעות, לא אם נוסע לשם לפי שעה, ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, שיצחק בנה שם מזבח והלך לזבוח שם, ובאשר ה׳ הזהיר ליצחק בל ירד מצרימה, הזכיר שלכן היה דעת יעקב בל ישאר במצרים בקביעות.
(1-2) JOURNEYED. Initially, he would not consent to uproot his abode from the land of Israel and transfer it to Mizraim, having wanted only to see Yosef and to return — I will go to see him, and no more. That explains why he did not travel in the wagons. These had been dispatched expressly for the purpose of having Yaqov come to settle in Mizraim permanently, and thus were not meant to be used if he were coming for a temporary visit only.
He arrived at Beersheva, where he offered sacrifice to the God of his father Yizhaq. Yizhaq had built an altar there, and Yaqov now came to offer sacrifices for this very reason, since it was there that God had warned Yizhaq against going down to Mizraim. Thereby is conveyed that it was not Yaqov’s intention to remain in Mizraim permanently.
ויסע ישראל1 וגו׳: ברוח גבוהה של ישראל, ואז לא נצרך שישאוהו בניו2.
ויבא בארה שבע: כך עלה בדעתו לעקור דירתו מחברון לבאר שבע3 מקום שהצליח אביו למצוא מאה שערים4 בעת הרעב. לכך:
ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק: דייק הכתוב ״זבחים״ שהמה שלמים5, מסוגלין6 להיות לרצון לפרנסה7, כמו שכתבתי בספר ויקרא (כג,יח). ודייק עוד ״לאלהי אביו יצחק״8 שהוא היה מושגח ביחוד לפרנסה, כמו שכתבתי לעיל (כח,יג)9 ובספר שמות (ג,ו. ג,טו), שעל זה מורה משמעות ״אלהי יצחק״. ובזה מתיישב שפיר עוד הא דכתיב ״לאלהי״ ובאמת לא כתיב בקרבנות אלא ״לה׳⁠ ⁠⁠״ כדאיתא שלהי מסכת מנחות (קי,א)10. אלא כאן הפירוש – לתכלית הענין של ״אלהי יצחק״. וכיוצא בזה נתבאר בפרשת יתרו (שמות יח,יב) ״ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים״11, יע״ש.
אמנם עד כה לא עשה כן באשר היה אבל על יוסף, ואי אפשר להקריב שלמים בזמן שהוא חסר כידוע, אבל עתה כי שב רוחו, עלה בדעתו להפיק רצון מה׳ בזה האופן ולהיות בארץ ישראל12.
1. רבינו מתעכב בכל מקום שהתורה קוראת ליעקב אבינו ״ישראל״, שהרי ברוב הפסוקים נקרא ׳יעקב׳.
2. כפי שראינו אח״כ כשנסע מבאר שבע (להלן פסוק ה׳) ״ויקם יעקב מבאר שבע וישאו בני ישראל את יעקב אביהם״, ״יעקב״ דייקא, ועיי״ש ברבינו.
3. בכוונתו היה לגור בבאר שבע ולהנצל מהרעב כפי שניצל אביו שם בבאר שבע. לא כמקום חניה בדרך למצרים.
4. יש להעיר שיצחק מצא מאה שערים (לעיל כו,יב) בגרר ולא בבאר שבע, ורק אח״כ עלה לבאר שבע (שם פסוק כ״ג).
5. שמות יח,יב ״ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים״. אונקלוס – ״עלון ונכסת קודשין״, וכן ברש״י: ״וזבחים״ – ׳שלמים׳. וכך תרגם אונקלוס בשמות י,כה ״זבחים ועולות״ – ״נכסת קודשין ועלון״. אך יש להעיר שאצלנו אונקלוס תרגם ״ודבח דבחין״ – ולא תרגם ״נכסת קודשין״.
6. יש להעיר שמכל דברי רבינו לעיל לא משמע שדוקא קרבנות שלמים מסוגלים לפרנסה, אלא ה׳קרבנות׳ כולם.
7. כדי שיוכל להתקיים בימי הרעב, ולא יוכרח לרדת למצרים.
8. עיין ברמב״ן שהאריך בזה מאד.
9. וכן לעיל יב,יז. הרח״ד כא,ג. כב,א. כד,סג. כו,ד. כו,ה. לא,ה. לב,י.
10. תניא אמר רבי שמעון בן עזאי, בוא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בהן לא ״אל״ ולא ״אלהים״, אלא ״ה׳⁠ ⁠⁠״, שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק.
11. שם ״אלהים״ על קרבנות.
12. להשאר בא״י ולהנצל מהרעב, לרדת לראות את יוסף ולחזור מיד.
לאלהי אביו יצחק – לאלהים שיצחק הורה לו לכבד ולירא ממנו, או שיעקב ראה והבחין בהשגחתו על אביו, ולכך לא כתב אלהי אברהם, לפי שאברהם מת בעוד שיעקב היה עדין בראשית ימי עלומיו.
ולא יכול יוסף להתאפק. עיין פירש״י, ונראה לי שעד עתה היה מתאפק ומתחזק שלא להוודע לאחיו בשביל הנצבים עליו, אבל עכשיו לא יכול להוסיף להתאפק כאשר היה עושה בתחלה מפני הנצבים עליו, ובראותו שלא היה יכול עוד להתאפק, וברצותו להוודע, קרא, הוציאו כל איש מעלי.
ויזבח כו׳ לאלהי אביו יצחק – משום דאמרו סוף פ״ק במגילה דנענש על שלא כבד אביו כ״ב שנה. היה ירא שמא יענש מדה כנגד מדה שיוסף לא יכבד אותו וכיו״ב ולכן זבח זבחים לעורר רחמים על שלא היה אצל אביו יצחק לכבדו. ודע דאמרו אבל כל ז׳ אינו משלח קרבנותיו דכתיב שלמים בזמן שהוא שלם (מו״ק ט״ו) ולכן בשעה שפירש ממנו יוסף והתאבל עליו יעקב כל הימים והיה חסר שפרשה ממנו שכינה לא הקריב קרבנות אולם כשידע שיוסף חי ותחי רוח וכתרגומו רוח נבואה לא היה חסר משלימותו, לכן אמר ויסע יעקב וכל אשר לו. שכל אשר לו בכוחות נפשו היו שלמים אתו לכן נסע באר שבע ויזבח זבחים. והנה היין והשמן שעשה יעקב בבית אל על המצבה היא מנחת נסכים דמתנדב אדם יין ושמן בפני עצמן ולא היו נסכים לזבח דהא היו על האבן ולא על המזבח. וקיי״ל דהני דברים דהווי כמנחה אין שנים מתנדבין וכמו דתנן בספרא כשם שאין שנים מתנדבין מנחה כך אין מביאין לא יין ולא עצים כו׳ רק או ביחיד או בצבור. וכאן הקריב בשבילו ובשביל כל בניו והיה חסר יוסף ובניו שהיו במצרים לא היה יכול להקריב מנחה ונסכים לכן רק ויזבח זבחים כו׳ ולא יצק שמן ויין. וזה מאמרם במד״ר על ברית השבטים הקריב הוא שהקריב עבור השבטים והיו כשותפים בקרבנן ודו״ק.
או יתכן דאין מנחה ונסכים בבמת צבור לר׳ יהודא ורבנן עיין זבחים קי״ז ובתוספות. ולכן בית אל היה דינו כירושלים. ונראה מרז״ל שזה ירושלים שיעקב קראו בית אל יעוין רש״י ויצא ובפרק גיד הנשה צ״א. אבל בבאר שבע וכן בעיר שכם לא הקריב נסכים ושמן דהיה להם דין במת צבור ודו״ק בכ״ז.
או יתכן דהיה מקריב מעשר בהמה כמו שאמר וכל אשר תתן לי עשר כו׳ ולכן מעשר בהמה של חוצה לארץ לא קרב. כמו״ש ריש פרק מעשר בהמה לכן לא הקריב בבואו לארץ מפדן ארם.
לאלהי אביו יצחק – לאלהי אביו אברהם לא נאמר, אמר רבי יוחנן, מלמד שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו [מ״ר], ולפי דרכנו למדנו, שחייב אדם גם בכבוד אבי אביו, אלא שבכבוד אביו חייב יותר1 (הגהות רמ״א ליו״ד סי׳ ר״מ סכ״ד).
1. כך היא דעת הרמ״א, ולאפוקי מדעת מהר״י קולין שאין אדם חייב כלל בכבוד אבי אביו, והרבה אחרונים שקלו וטרו הרבה בזה והביאו ראי׳ לשתי הדעות, והגר״א ביו״ד כאן כתב בזה דבר חדש, דבן הבת בודאי פטור מכבוד אבי אמו, והביא ראי׳ מב״ר פ׳ צ״ח, בני בנות אינם כבנים, יעו״ש, ואני מסופק אם הגמרא סוברת בזה כהמ״ר, יען כי בכ״מ בגמרא מצינו מפורש שגם בני בנות נקראים בנים, כמו ביומא ס״ו ב׳ מוקי הפסוק דפ׳ ברכה ואת בניו לא ידע – בבן בתו מישראל, וביבמות ע׳ א׳ וזרע אין לה – עיין עליה, דאפילו זרע פסול אין לה, ומפרש דאין לומר דאתא לזרע זרעה, דזרע זרעה אין צריך קרא, דבני בנים הרי הם כבנים, וזה קאי מפורש על בני בנות, ובקדושין ס״ח ב׳ כי יסיר את בנך וכו׳, בן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך, ועוד בכ״מ מוכח כן, וכ״מ ממה שאמר לבן הבנים בני וקאי על בני בנותיו, וע׳ יבמות ס״ב ב׳, ולכן קרוב לומר דהגמרא חולקת בזה עם המ״ר וס״ל דגם בני בנות הם כבנים, ובדברי הגר״א צ״ע לדינא.
ובכלל נראה לומר ע״פ הסברא דחייב אדם בכבוד אבי אביו, דמדחזינן דעל אבי האב חלה חובת אב גם לבני בנים, כמ״ש בקדושין ל׳ א׳ אין לי שחייב בלמוד הבן אלא אביו, אבי אביו מניין, ת״ל (פ׳ ואתחנן) והודעתם לבניך ולבני בניך, א״כ הסברא נוטה דכמו דעל אבי האב נטל חומר האב לענין חנוך, כך צריך להיות מוטל על בן הבן חומר הבן לאב לענין כבוד.
ואין במציאות סברא כזו דבר חדש, דמציע דומה לה ממש ברי״ף וברא״ש וביתר פוסקים במ״ש בברכות נ״ד א׳ גבי הא דחייב אדם לברך על הנס שנעשה לו, וכתבו הפוסקים הנ״ל דלא רק הוא בעצמו אלא אפילו בנו ובן בנו, וטעם הדבר משום דאמרינן במ״ר פ׳ וירא על הפסוק אם תשקור לי ולניני ולנכדי, עד כאן [ר״ל עד דור שלישי] רחמי האב על הבן, וא״כ גם להיפך כן, דרחמי בן ובן הבן על אביהם, יעו״ש. ולפי״ז מכיון שבמדות מדמינן ערכי בן הבן לערכי אבי האב, וגם מחייבים אותם בברכה בשם ומלכות, א״כ מכש״כ לענין כבוד, ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ב) וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֤ים ׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֣ב ׀ יַעֲקֹ֑ב וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃
God said to Yisrael in visions of the night, and said, "Yaakov, Yaakov"; and he said, "Here I am.⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ט] 1ויאמר אלהים לישראל, כל מי שנכפל שמו נתן לו הקב״ה גדולה בעולם כו׳ נתן גדולה ליעקב, שבירכו שבעה פעמים. פעם ראשונה, ועוד שהוא במעי אמו, שנא׳ ולאם מלאם יאמץ (בראשית כ״ה:כ״ג). שניה, ויתן לך האלהים מטל השמים (בראשית כ״ז:כ״ח). שלישית, ואל שדי וגו׳ (בראשית כ״ח:ג׳). רביעית, והנה ה׳ נצב עליו (בראשית כ״ח:י״ג). חמישית, שוב אל ארץ אבותיך (בראשית ל״א:ג׳). ששית, וירא אלהים אל יעקב (בראשית ל״ה:ט׳). שביעית, ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה. (משנת ר׳ אליעזר פרשה שמינית צד קמט.)
[י] 2לישראל, ש׳ דז׳ קרני, לישראל. (ספר התגין)
[יא] 3במראת הלילה, תא חזי ויחלום והנה סלם וגו׳ (בראשית כ״ח:י״ב) וכי יעקב קדישא דאיהו שלימא דאבהו בחלמא איתגלי עלוי, ובאתר דא קדישא לא חמא ליה אלא בחלמא, אלא יעקב בההיא זימנא לא הוה נסיב ויצחק הוה קיים כו׳ ולבתר דאתא לארעא קדישא עם שבטין ואשתלים לון עקרת הבית ואם הבנים שמחה כתיב וירא אלהים אל יעקב (בראשית ל״ה:ט׳) וכתיב ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה, הכא לא כתיב ביה חלום דהא מדרגא אחרא עלאה הוא. (זח״א קמט:)
[יב] 4ויאמר יעקב, תני בר קפרא כל הקורא לאברהם, אברם, עובר בעשה, שנאמר והיה שמך אברהם (בראשית י״ז:ה׳) וכו׳, ר׳ אליעזר אומר בלאו שנאמר ולא יקרא עוד שמך אברם (בראשית י״ז:ה׳), אלא מעתה הקורא ליעקב, יעקב, ה״נ, שאני התם, דהדר אהדריה קרא, דכתיב ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה, ויאמר יעקב יעקב. (ברכות יג.)
[יג] 5יעקב יעקב, יעקב יעקב שמואל שמואל לשון חבה ולשון זירוז. (תורת כהנים ויקרא פרק א.)
[יד] 6יעקב יעקב, כל מי שנכפל שמו יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא. ושמונה הן. נח, שם. תרח. אברהם, יעקב, משה. שמואל, שלמה. כו׳ יעקב מנ׳, שנאמר ויאמר אלהים לישראל ויאמר יעקב יעקב. (משנת ר׳ אליעזר פרשה שמינית צד קמג.)
[טו] 7יעקב יעקב, כל מי שנכפל שמו, נולד מהול שם שם, נח נח, תרח תרח כו׳ יעקב שנאמר ויעקב איש תם (בראשית כ״ה:כ״ז) ואומר יעקב יעקב. (מדרש תהלים ט׳:ז׳)
[טז] 8יעקב יעקב, ויאמר אלהים לישראל במראת הלילה, יעקב יעקב כאדם שממהר לקרות, דברה תורה כלשון בני אדם. (מדרש החפץ כת״י)
[יז] 9ויאמר הנני, הנני לירד הנני שלא לירד, הנני לשעבוד הנני לגאולה. (מדרש)
1. ראה לעיל אות ח. חמש ברכות. ומה שציינתי לעיל פכ״ז אות קכב. בבאור, ובתנחומא ותנ״י וזאת הברכה א. ופסקתא דר״כ פל״ב (קצט.) ובהערות למשנת רבי אליעזר מציין להדר זקנים פ׳ פקודי דשם נאמר בז׳ מקומות נתברך יעקב. ובמדרש תדשא פ״ו יעקב אבינו נתברך בעשר ברכות בשבעה מקומות ואלו הן כו׳. ובמשנת רבי אליעזר פרשה ששית צד קי״ד ט״ו פעם שדיבר הקב״ה עם האבות שמונה באברהם שנים ביצחק חמשה ביעקב, בבאו לבית המקדש, שנא׳ והנה ה׳ נצב עליו. אחר עשרים שנה נא׳ לו, שוב אל ארץ אבותיך. בשכם נא׳ לו, קום עלה בית אל ושב שם. כשהוא חוזר בבית אל, ויאמר לו אלהים שמך יעקב, כשירד למצרים, ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה. וראה שם פרשה עשרים צד שסג.
2. בבעל הטורים כאן ישראל ז׳ תגין בשי״ן על שם כי שבע יפול צדיק וקם שבאו עליו שבעה צרות וניצל מהם, עשו, לבן, מלאך, דינה, יוסף, שמעון, ובנימין. ראה לעיל פל״ב אות קלז. בבאור.
3. ענין זה מבואר במו״נ ח״ב פמ״א והתבונן ההפרש בין אמרו ויבא אלהים ובין אמרו ויאמר אלהים, ובין אמרו בחלום הלילה ובין אמרו במראות הלילה, ובא ביעקב ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה כו׳ וכ״כ שם פמ״ה. וראה שם פכ״ז. ובזהר ח״א ריא. ולעיל פט״ו אות ו-ח. ופכ״ח אות סו. ובשכל טוב כאן במראות הלילה במחזה מתוך מראות כמו שדרשנו בנביאי ישראל. ובספר התגין שבמחזור ויטרי צד תרעח. איתא דבמראות יש לה ב׳ קרני. ובספר התגין הנדפס בפ״ע ליתא.
4. ראה לעיל פי״ז אות לה-לו. בבאור. ופל״ב אות קלז. וצרף לכאן. וברש״י שם לא שיעקר יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל. שהרי מצינו שקראו הקב״ה יעקב אחר זאת ברדתו למצרים שנא׳ ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני. ובכת״י מושב זקנים ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני, וא״ת והלא כבר נאמר לא יקרא עוד שמך יעקב, וי״ל דלא יקרא עוד מאדם לפי שע״י שם רמאות נקרא כך אבל הקב״ה קראו על שם אחיזת העקב.
5. ראה לעיל פכ״ב אות קכא. משמו״ר ובבאור וצרף לכאן. ובמכילתא דרשב״י בהוספות צד קסז. ובשכל טוב כאן כותב ויאמר יעקב יעקב כבר דרשנו למה קרא בכפל בפרשת עקידת ישראל, ויאמר הנני, לשון חיבה ולשון זירוז. וכן כתב לעיל פכ״ב אות יא. הבאתי דבריו שם פכ״ב אות קכד, ותימא שדרש זה נאמר על כפל לשון יעקב יעקב וכן מפורש בתו״כ ושאר המקורות שציינתי שם וכן הוא בלק״ט כאן, ומדברי השכ״ט מבואר דמפרש דהדרש נאמר על לשון הנני. וראה לקמן אות יז. בבאור. וצ״ע. ובפי׳ הרד״ק יעקב יעקב קרא פעמים כדי שיתבונן כי רוח נבואה היא שקורא לו.
6. ראה לעיל אות י. ופכ״ב אות קכד. בבאור וצרף לכאן. (ומ״ש שם בבאור פ״ו אות קמ. צריך לתקן אות קי.) ובמדרש הגדול נח צד קפו. ובמנורת המאור אלנקוה ח״ד פי״א צד קלג. וע״פ הדרש שלפנינו יש לבאר מאמר סתום באחד ממקורות העתיקים של השמרונים בספר פלימתה של מרקה לפי כת״י ברלין מובא במאמרו של ידידי הרב ר״ש ליברמן בקובץ ״קונטרסים״ ירושלים תרצ״ח צד מ״ט ״בזבן דאמר יעקב יעקב חכמה דו מפסיל גבאי ובראי״ ופירושים שונים יש בזה. ראה בהשמטות ומילואים בסוף חלק זה שהבאתי דבריהם, ולהנ״ל י״ל דידוע שחז״ל כינו עולם הזה בשם פרוזדור ועולם הבא בשם טרקלין אבות פ״ד וראה מוע״ק ט: האי עלמא אושפיזך וההוא עלמא ביתא. וחגיגה ה. הא בבתי גואי הא בבתי בראי ובמהרש״א שם. וזהו דקאמר בזמן דאמר לו יעקב יעקב הובטח לו שיש לו גבאי ובראי עוה״ב ועוה״ז.
7. ראה לעיל פ״ו אות קכה. פי״א אות פו. צז. פ״ה אות לד. פכ״ה אות קסד. פל״ז אות כה. וראה תנ״י נח ו. מובא לעיל פ״ו אות קיג. וצרף לכאן.
8. ראה לעיל פכ״ב אות קכג. מפסיקתא רבתי פ״מ. וראה לעיל פל״א אות סט.
9. מאמר זה מובא בס׳ צרור המור כאן בשם מדרש. ראה לעיל פכ״ב אות קכו. מתנחומא שמות יט. ואות יח. מתנחומא וירא כב. ולעיל אות יג. משכ״ט שכ׳ ויאמר הנני לשון חיבה ולשון זירוז.
וַאֲמַר יְיָ לְיִשְׂרָאֵל בְּחֶזְוָא דְּלֵילְיָא וַאֲמַר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַאֲמַר הָאֲנָא.
Hashem said to Yisrael in a night vision, and “He said, Yaakov, Yaakov.” And he said, “Here I am.”
ואמר י״י לישראל בחזוה די ליליא ואמר יעקב יעקב ואמרא הנני.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואמר״) נוסח חילופי: ״עני יעקב בלשון בית קדשא״.
ואמר י״י לישראל בנבואה דלילייא ואמר יעקב יעקב ואמר האנא.
And the Lord spoke to Israel in a prophecy of the night, and said, Jacob! and he said, Behold me.
במראות הלילה – ב׳ מראות הראהו הב״ה באותו לילה, הראהו שעבוד בניו במצרים, ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מ״ו ד׳) זו גאולה. למה בלילה, כנגד הגלות שהוא חשוך כלילה כד״א שומר מה מלילה (ישעיה כ״א ל״א). וכנגד גאולת מצרים שעתידה להתחיל בלילה. מכת בכורות בלילה שנאמר ויהי בחצי הלילה (שמות י״ב כ״ט). שלוח פרעה בלילה שנאמר ויקרא למשה ולאהרן לילה וכו׳ (שם ל״א).
... בדן ואת האחד נתן בבית אל שהיה בחלק שבטו. א׳ נתן בדן לפי ששאר השבטים לא רצו לקבלו וקבלו שבט דן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פקאל אללה פי ריא אלליל יא יעקב יא יעקב קאל לביך.
אמר אלוהים במראות הלילה: יעקב, יעקב, והוא אמר: הנני.
יעקב יעקב – לשון חיבה.
יעקב יעקב YAAKOV, YAAKOV – The repetition of the name is a mark of affection (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 1 12).
ב) ויאמר אלהים לישראל [במראות הלילה] ויאמר יעקב יעקב1לשון חיבה. לשון זירוז.
ג) ויאמר אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה – אמר יעקב אבינו. יצחק אבי בקש לרדת מצרימה. אמר לו הקב״ה אל תרד מצרימה (בראשית כ״ו:ב׳). ואני היאך אני יורד. 2לפיכך ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. על שם שעיכבו ליצחק מלרדת מצרימה. וליעקב צוה לרדת. וראיה לדבר שהרי אמר לו הקב״ה אל תירא מרדה מצרימה. אע״פ שעכבתי את אביך מלרדת. אתה רד. ונראין הדברים שהרי ענה לו הקב״ה מעין מחשבותיו. 3לפיכך רבנא טוביהו אמר 4כי בודאי דאג יעקב אבינו היאך ירד מצרימה. עד שאמר לו הקב״ה אל תירא.
כי לגוי גדול אשימך שם – וכה״א ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד (שמות א׳:ז׳) ששה מדות כנגד ששה דברים שבהבטחה. שלשה אמירות. שלשה אנכי. אנכי האל. אנכי ארד עמך. ואנכי אעלך גם עלה. שלשה אמירות. ויאמר אלהים לישראל. ויאמר יעקב יעקב. ויאמר אנכי האל.
1. לשון חבה לשון זירוז. ספרא ריש ויקרא סוף פ״א משה משה. אברהם אברהם יעקב יעקב שמואל שמואל לשון חבה לשון זירוז.
2. לפיכך ויזבח זבחים. עיין ברמב״ן שכתב ענין הזבחים לאלהי אביו יצחק. מפני מורא ממדה״ד ע״ש.
3. לפיכך רבנא טוביהו אמר. בכ״י פלארענץ לפיכך אני טוביהו אומר.
4. כי בודאי דאג יעקב אבינו. עיין פדר״א ריש פל״ט היה מהרהר בלבו ואמר איך אעזוב ארץ אבותי כו׳ א״ל הקדוש ברוך הוא יעקב אל תירא אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה.
ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה – במחזה מתוך מראות, כמו שדרשנו בנביאי ישראל:
ויאמר יעקב יעקב – כבר דרשנו למה קרא בכפל בפרשת עקידת יצחק:
ויאמר הנני – לשון חיבה ולשון זירוז:
ויאמר יעקב יעקב – כפל לו הקריאה לפי שעמד כמה שנים שלא שרתה עליו רוח נבואה קראו פעמים כדי שיתבונן כי רוח נבואה היא שקוראה לו.
!ויאמר: יעקב! יעקב; the reason this call to Yaakov is repeated is to illustrate that for how many years Yaakov had not been favoured with a communication from God. By repeating his name at this point, Yaakov was alerted to the fact that he would receive a prophetic insight.
מאמרו במראות הלילה – ביאור{ו} כי נבואה זו במראה לא בחלום, אלא שהמראה בלילה, וכאילו הוא מדריגה {ממוצעת} בין מה שנאמר בו מראה סתם וחלום סתם1.
1. לו. הנה שיטת הרמב״ם היא, שכל נביא חוץ ממשה רבנו ע״ה אינו מתנבא בהקיץ, אלא או בחלום או במראה שהוא רואה בעת שתרדמה נופלת עליו, וכלשון הכתוב (במדבר יב:ו) ׳במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו׳ שהם תרי מילי לדעת הרמב״ם בכמה מקומות (ראה פ״ז משמונה פרקים, הלכות יסודי התורה ז:ב, ובאריכות מפורטת במו״נ ב:לו-מה). ואמנם יש דרגות רבות באלו התופעות, וגם לא כל מראה בחלום מראה נבואה הוא. במורה נבוכים (ב:מה) פירט הרמב״ם הדרגות השונות כשכולן נכנסות תחת השם חלום או מראה, ולענייננו חשוב לדעת שיש חלום שאינו לא של נבואה ולא רוח הקודש אבל יש בו אמת והוא כעין חלום לבן ואבימלך, ויש חלום שאינו מראה נבואה גמורה אבל יש בו רוח הקודש כעין חלומו של שלמה, וכן יש חלום המכיל נבואה גמורה למרות שהוא עדיין פחות ממראה נבואה רגילה שאינו בחלום. ואמנם רבנו כאן מרחיב שיטת הרמב״ם ומוסיף שגם יש דרגה ממוצעת בין חלום למראה גמור והיא הדרגה הנקראת ׳מראות הלילה׳, שהיא גדולה מחלום אבל לידי מראה גמורה לא הגיעה. השוה פירושו לעיל פרשת תולדות (כו:כד) ופרשת ויצא (כח:יב) ומש״כ שם בהערה.
יצויין שהרמב״ם עצמו לא הבחין בין חלום למראות הלילה בדברו על עניינם בקשר לביאור מקרא זה במו״נ (א:כז), אבל בשמונה פרקים (פ״ז) אכן כתב: ׳שיש מן הנביאים מי שיראה השם יתברך מאחרי מחיצות רבות, ומהם מי שיראהו מאחרי מחיצות מועטות, לפי קרבתם אל השם יתברך ולפי מעלתם בנבואה׳, ואמנם רבנו צעד צעד נוסף והצביע על חילוק בין ׳מראה׳ ל׳מראות הלילה׳ שלא ביארו אביו. יתכן שסבר רבנו שגם הרמב״ם הסכים לזה ולא דיבר אלא על המדרגות המוחלטות, ולא על פרטיהן שאין אנו יכולים לעמוד עליהם [וכדרך שעשה רבנו עצמו בפירושו לויצא שם כמש״כ בהערה]. ואמנם נראה לי שזוהי דוגמא מוצלחת על דרך רבנו שהצבענו עליה מכבר, שעם שנצמד רבנו בכל מאודו לתורת אביו, הרי שבתוך מסגרתה מוצא הוא מקום לחדש משלו, וכל זה במסגרת שהציב הרמב״ם.
יעקב יעקב – וא״ת והלא כבר נאמ׳ לא יקרא שמך עוד יעקב כו׳ (בראשית לה:י). וי״ל דלא יקרא עוד מאדם לפי שעל שם רמאות קורא כך (עי׳ בראשית כז:לו). אבל הקב״ה קוראו על שם אחיזת העקב (עי׳ בראשית כה:כו). ה״ר יעקב. וי״מ מה שיעקב פעמים נקרא יעקב אבל אברהם לא נקרא עוד אברם אלא על ידי נביאים אשר בחרת באברם (נחמיה ט:ז) שאין לקרותו על שמו שהיה לו קודם שנתגייר. אבל יעקב אם לא היו קוראין אותו יעקב היו סבורין משום העקבות היו מניחין. קמ״ל. ותו שבכולן היה יהודי וצדיק. מ״ר.
[ויאמר יעקב יעקב – אחר שאמר לו השם: לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך (בראשית ל״ה:י׳), היה ראוי שיקראנו בשם הנכבד ההוא, וכן הוא נזכרא בפרשה הזאת שלשה פעמים. אבל קראו יעקב לרמוז כי עתה לא ישור עם אלהים ועם אנשים ויוכל, אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלה, כי הגלות התחיל בו מעתה. וזה טעם: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניוב (בראשית מ״ו:ח׳), כי בשם בני ישראל יבואו שמה, כי יפרו הבנים וירבו ויגדל שמם וכבודם, אבל יעקב הוא עתה ברדתו שם.
והזכיר הכתוב ער ואונן עם שמות בני ישראל הבאים מצרימה לסוד ידוע מדברינו שכתבנו כבר (רמב״ן בראשית ל״ח:ח׳), והמשכיל יבין זה וטעם כל הפסוק. וכן הזכירם בפקודים: בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה למשפחותם (במדבר כ״ו:י״ט-כ׳), ובדברי הימים מנאם במספר, אמר: בני יהודה ער ואונן ושלה שלשה יולד לו מבת שוע הכנענית, ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח כל בני יהודה חמשה (דברי הימים א ב׳:ג׳-ד׳).]⁠ג
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״יזכר״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״יעקב ובניו״.
ג. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
AND HE SAID, JACOB, JACOB. After G-d had told him, Thy name shall not be called any more Jacob, but Israel shall be thy name,⁠1 it would be proper that He call him by this glorious name, and so he is indeed mentioned three times in this section.⁠2 However, He called him Jacob in order to hint that now he will not contend with G-d and men and prevail, [as the name Israel indicates],⁠3 but he will be in a house of bondage until He will also bring him up again, since the exile now begins with him. This is the meaning of the verse, And these are the names of the children of Israel who came into Egypt, Jacob and his sons,⁠4 for they would come there with the appellation, "children of Israel,⁠" since the children would multiply and increase there and their name and glory would extend. However, he is "Jacob" when descending thereto.
The reason why Scripture mentions Er and Onan5 together with the children of Israel who came into Egypt,⁠6 [although they had already died, as clearly stated in (12)]; is due to a secret which can be known from the words we have already written.⁠7 The learned student [of the mystic lore of the Cabala] will understand this, as well as the meaning of the entire Verse [12]. Scripture likewise mentioned them among those numbered8 in the desert: The sons of Judah: Er and Onan; and Er and Onan died in the land of Canaan. And the sons of Judah after their families were, etc.⁠9 And there, in the book of Chronicles, Scripture enumerates them in another count: The sons of Judah: Er, and Onan and Shelah; which were born unto him of Bath-shua the Canaanitess…And Tamar his daughter-in-law bore him Perez and Zerah. All the sons of Judah were five.⁠10
1. Above, 35:10.
2. In Verses 1, 2 and 5.
3. Above, 32:29.
4. (8) here.
5. (12) here.
6. See Ramban above, 38:8.
7. See Ramban above, 38:8.
8. The intent of the Hebrew text may also be that Scripture likewise mentions them "in the book of Numbers,⁠" thus giving this sentence the same format as Ramban's next sentence, "And in the book of Chronicles….⁠"
9. Numbers 26:19-20.
10. I Chronicles 2:3-4. This is difficult to understand. Since two of his sons died prior to the birth of the youngest two, how does Scripture conclude that they totalled five? Thus there is here also an allusion to that which was referred to above.
ויאמר יעקב – אע״פ שכבר אמר לו לא יקרא עוד שמך יעקב לא כמו אברהם שנשתנ׳ שמו בהתגיירו על כן אין ראוי לקרותו בשם שהיה לו קודם שנתגייר אבל הכא לא. ועוד אם לא היו קוראים לו לעולם יעקב אז היה משמע שמשום העקיבות היו מניחים אותו. והרמב״ן כתב לכך קראו יעקב לומר כי לא ישור עם אלהים ועם אנשים אלא יהיה בבית עבדים עד שיעלנו כי מעתה יתחיל הגלות בו ואמר אחר כך ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה כי בשם בני ישראל יבואו שמה כי יפרו הבנים וירבו ויגדל שמם וכבודם אבל יעקב הוא עתה ברדתו שם:
ויאמר יעקב, "Yaakov said, etc.⁠" even though God had told him that in the future he would no longer be called Yaakov but Israel, this change of name was not the same as that of Avram's name being changed to Avraham. Avraham had undergone a name change in honour of changing his religion, becoming circumcised and simultaneously becoming JEWISH. This was not the case with Yaakov who had been born Jewish. While it would have been inappropriate to continue to refer to Avraham by his former name, in fact it would have been insulting, this consideration did not apply to the name Yaakov.
Furthermore, if Yisrael had never again been called Yaakov, people would have thought that the stigma attached to the name Yaakov, i.e. the crooked one, had been justified at the time he had been known as such.
Nachmanides writes that the reason the Torah reverted to calling him Yaakov at this stage, was to hint that once in Egypt, his task would no longer be to contend with the heavenly representatives of the spiritually negative forces, such as the angel representing Esau in heaven. From now on he would be basically in the house of slavery, as effective from now the years of exile God had predicted at the covenant of the pieces to Avraham had begun. This condition would continue until God would redeem the Jewish people from there and lead them to the Holy Land. If, nonetheless, the Torah in verse 5 begins to list the names of בני ישראל, "the children of Israel,⁠" and not as we might have expected "the children of Yaakov,⁠" even though it was these who traveled to their exile, it was to assure them that paradoxically, the Jewish people's developing into a numerically strong nation was a process that would take place in the very land where they would be cruelly suppressed and tormented. (5) was a look into the future, whereas our verse deals with the present, i.e. a period when Yaakov, their patriarch, would in a manner of speaking become a symbol and would inspire them by what he had already accomplished on earth, not by what he still had to accomplish. [Here I have sermonized a little, expanding on Nachmanides. Ed.]
לישראל במראות הלילה – ז׳ תגין סשי״ן על שם כי שבע יפול צדיק וקם שבאו עליו ז׳ צרות וניצל מהם עשו לבן מלאך דינה יוסף שמעון בנימין.
ויאמר אלהים לישראל – ואני שמואל בן דוד אבל שהם מקשה למה קראו הקב״ה יעקב, מכיון שאמר לו (לעיל ל״ה י׳) לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל, א״כ איך חזר וקרוא (ישראל) [יעקב] תימה. ואני משיב משום שאמר לא יקרא ע״י אחרים לא יקרא שמך (ישראל) [יעקב], אבל אני יש לי רשות לקרוא שמך יעקב, ועוד קשה מה שאמר הוא משמעו.
ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני – וא״ת והלא כבר נאמר לא יקרא עוד שמך יעקב. וי״ל דלא יקרא עוד מאדם לפי שע״י שם רמאות נקרא כך, אבל הקב״ה קוראו על שם אחיזת העקב.
במראות הלילה – חסד באור.⁠1
1. בדרך כלל, בתיאור נבואות, אין הכתוב טורח לבאר את אופי הנבואה אלא בעיקר את תכניה. תוספת הביאור כאן ״במראות הלילה״ הוא חסד, כלומר, יותר ממה שיכולנו לדרוש. השווה לעיל על ו׳, כ; כ״ד, ג; כ״ח, יב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

עד שנגלה אליו במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב וכו׳. ויאמר אנכי האל אלהי אביך אשר אתה יגור מפניו אל תירא מרדה מצרימה ואל תחת מאלו העניינים אשר נצטערת עליהם. ועל הראשון אני מבטיחך כי לגוי גדול אשימך שם – ירצה שיהיה גוי נפרד ונבדל בפני עצמו ולא יתערב זר בתוכם וכמו שדרשו ז״ל (ספרי פ׳ כי תבא) ויהי שם לגוי גדול (דברים כ״ו:ה׳) מלמד שהיו ישראל מצויינין שם.
ואמר יעקב יעקב – ולא אמר ישראל. לפי שהיה יוצא ליכנס לגלות לעבדות ולעינוי לא קראו ישראל אלא יעקב שיוצא מאבל ונכנס לגלות. וז״ש במדרש ויאמר הנני. הנני לירד הנני שלא לירד. הנני לשעבוד הנני לגאולה:
ויאמר אלהים לישראל – מה שאמר לו עתה היה בשביל היותו ״ישראל״, שיצטרכו בניו להשתרר על המתקוממים.
ויאמר אלוהים לישראל, what He said to him at this time was due to Yaakov once moiré having become Yisrael. He would have to display qualities of leadership as his sons would have to deal with people who would challenge them
(ב-ד) [שם ׳יעקב׳ ו׳ישראל׳, ועניין גלות מצרים]:
ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה וגו׳. כבר פירש הגאון ששם ׳ישראל׳ מורה על עמוד חזק נגד צריו, מלשון ׳כי שרית עם אלהים׳ (לעיל לב כט), ואם יורה על השררה בהחלט – לא יהיו צרים עוד ליעקב, כדכתיב ׳כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל׳ (במדבר כג כג), ׳וקרקר כל בני שת׳ (שם כד יז).
ושם ׳יעקב׳ הוא השם שעושה ומביא אל תכלית השררה והכבוד במוחלט.
ולכן באה הנבואה ליעקב שילך למצרים, ושהוא יתברך חפצו זה, היינו שירדו למצרים ושלא יעמדו בארץ כנען, כי אילו היו עומדים בכנען – לא היו לגוי, כמו שאמרו ז״ל (ספרי עקב פיס׳ מג) ׳מצויינים במצוות׳1, יען היו מתחתנים בכנעניות והיו נטמאים בהן. אבל אם ירדו למצרים, לא היו יכולים ישראלים לישא מצריות, כי תועבת מצרים לאכול את העברים לחם2, ואיך יתנו להם בנותיהם. אם כן באה אליו התשובה שזה שנתגלגלו הדברים שיירדו למצרים היה מאתו יתברך להקים שם ׳ישראל׳ המורה על ההתגברות נגד אויביהם, שיוכלו לשורר עמם.
וזה רצה באמרו ויאמר אלהים ל׳ישראל׳ במראות הלילה, ר״ל, שאמר לו שבשביל ׳ישראל׳ עושה זה להורידם שמה. וזאת הכוונה אמר באמרו אליו כדברים האלה, היינו יעקב יעקב ויאמר הנני וגו׳, ואמר ׳יעקב׳, לפי שהוא עצמו – יעקב – היה ראוי שיכונה עתה בשם ׳יעקב׳, לפי שהוא היה עושה עתה תכליתו, ותכליתו היה בהצלחה, אבל מצד בניו – הירידה הזאת היתה להם ל׳ישראל׳, וליעקב היתה ׳יעקב׳, ולבניו היתה ׳ישראל׳.
וכן אמר לו, אנכי האל אלהי אביך, כלומר, אף על פי שציויתי לאביך שאל ירד מצרימה, אף על פי כן ׳אנכי׳ אותו ׳האל׳ ו׳אלהי אביך׳ גם כן עתה שאתה יורד שמה, ולכן אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, כי זה שאני עושה להורידכם שמה – אני עושה לטובה, לעשותך לגוי מצויין שם, ואילו היית עומד גר בארץ כנען עד עת בוא דבר שבועת הארץ בשלם עוון האמורי, בניך היו מתחתנים בזרע טמא ולא היו זרע מצויין כמו שיהיה במצרים מבלי יכולת להם לישא מצריות, ולכן בעבורם הוצרכתי להורידך שם.
ואתה עתה, שאתה מצליח ומצידך לא היית צריך לירידה הזאת, ולא עוד אלא שלך היתה לרעה בהטמאך בגוי נבל, לכן מבטיח אני אותך כי אנכי ארד עמך מצרימה ואעלך גם עלה, ואעשה באופן [שיוסף] ישית ידו על עיניך ולא יתן אותך להתנהג עם העם הנבל ההוא.
הא לך שהגלות להם הם סיבבוהו. ומה שאמר ה׳ לאברהם (לעיל טו יג) ׳ידוע תדע כי גר יהיה׳ וגו׳, לא היה כי אם הודעת העתיד, לא שהוא יתברך חלילה לאל מרשע היה גוזר להם הגלות, כי מפי עליון לא תצא הרעות, אמנם היו יכולים להיות גולים ועומדים כגרים בארץ כנען עצמו עד שילום עוון האמורי, אבל לסיבה שזכרנו הקב״ה הורידם למצרים להנאתם ולטובתם, ולא הניחם לגור בארץ ההיא3:
[דרכי תרגום אונקלוס בפעולות וכינויים המתייחסים אל ה׳]:
מה שתרגם אונקלוס אנכי ארד – ׳אנא איחות׳, ולא ׳יקרא דה׳⁠ ⁠׳ או ׳מימרא דה׳⁠ ⁠׳, אמר הגאון כי כשמתרגם ׳ואתגלי ה׳⁠ ⁠׳ מורה על אותו הפעל, היינו שהנבדל נעתק ממדריגה למדריגה אל צורה אחרת בבואו [לאיש] או נביא, אבל ׳נחיתה׳, אין הכוונה להודיע שיעשה זאת ההעתקה, רק שהוא יהיה בעזרו ברדתו מצרימה4:
אמר הגאון, כי לא נמצא [בתרגום] ׳יקרא דה׳⁠ ⁠׳ כי אם [...] ׳כבוד׳5, אי נמי במתן תורה אף על פי שלא כתוב ׳כבוד׳6, אי נמי [במקומו]⁠ת שנכתב ׳כסא [ה׳]׳, שהוא כסא הכבוד.
ומה שאומר ׳מימרא דה׳⁠ ⁠׳, הוא בהיות אז הפעולה ההיא על ידי איזה אמצעי7.
ו׳שכינתא דה׳⁠ ⁠׳ – הוא בהיות נפעל קיום והעמדה, או בהורותו קיום והעמדה, וכן פירש הרב המורה (ח״א פכ״ה) על מילת ׳שכן׳8:
1. ׳אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים׳. ובספרי (כי תבוא, מובא בהגדה של פסח): ׳ויהי שם לגוי גדול, מלמד שהיו ישראל מצויינים שם׳.
2. ע״פ לעיל (מג לב), ו׳אין אכילת לחם אלא אשה׳ (תנחומא שמות יא).
3. ראה שיעורים לעיל (טו ה-יד) ובשמות (א א-ה) מש״כ בזה.
4. ראה מו״נ (ח״א פכ״ז), ומה שהשיג עליו הרמב״ן כאן, ודעת רבינו שדעת אונקלוס להרחיק את ההגשמה כדעת הרמב״ם, אלא שפירש באופן אחר ליישב את קושיות הרמב״ן.
5. חסירה תיבה. וראה בשיעורים (ויקרא ט ה-ו) בעניין ׳כבוד ה׳⁠ ⁠׳. ואולי יש להשלים ׳כי אם דרך כבוד׳, שלשון ׳יקרא דה׳⁠ ⁠׳ אינו לסילוק ההגשמה כדעת הרמב״ם, אלא כינוי לכבוד ה׳ במקום הראוי. וז״ל בעל העקידה: ׳והנראה אלי בזה כי הנה אונקלוס לא תלה עצמו בכל אלה הלשונות על יתד אחת, אבל כיוון אל בחינות רבות מתחלפות, יש להרחקת ההגשמות, ויש להרחקת הפעולות, ויש לדרך כבוד וכו׳, כי כשייחס הכתוב אליו ית׳, רצוני לעצמו, דבר מהדברים, כמו שבא ונראה או ניצב ועלה וכדומה, ירצה בהם יקרא דה׳, כי הם כינוי אל עצמו ית׳ בדרך כבוד׳.
6. כ״כ הרמב״ן כאן שבמעמד הר סיני המתרגמים לא שינו והוסיפו על לשה״כ, והוא ע״פ סוד, וראה מש״כ גם בשמות (כ טז).
7. ראה מו״נ (ח״א פכ״א), ומה שהשיג הרמב״ן כאן, ובעל העקידה.
8. וראה מש״כ בעל העקידה.
[א] ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה
[1] ברכות פרק ראשון דף יג ע״א (ברכות יג.)
<ויאמר אלקים לישראל בְמַרְאֹת הלילה: חס׳ וי״ו כתי׳, והכי איתא בספר 1הזוהר, ודכוותיה 2בְמַרְאֹת הַצֹבְאֹת (דויקהל).> [במראת].
יעקב ׀ יעקב: חד מן ג׳ שמות מוכפלי׳ ופסיק בגוייהו, 3כמ״ש בפ׳ שמות על מֹשֶה מֹשֶה. [יַעֲקֹ֣ב ׀ יַעֲקֹ֑ב].
1. הזוהר: בראשית, ריא ע״א.
2. בְמַרְאֹת הַצֹבְאֹת: שמ׳ לח ח.
3. כמ״ש: מ״ש שמ׳ ג ד (׳ויאמר משה משה׳).
ויאמר אלהים לישראל וגו׳ ויאמר יעקב – כפל הכתוב והיה די לומר וגו׳ ״במראות הלילה יעקב יעקב״. גם מה טעם אמר ״במראות הלילה״? אבל הכתוב יודיע כי השם נגלה עליו עתה מבאר שבע כשעמד על הפרק לצאת מארץ כנען למצרים, כמו שנגלה עליו בבית אל כשעמד על הפרק לצאת מארץ כנען לחרן. ושם זכר הכתוב מראות הלילה שראה כאמרו ״ויחלום והנה סלם מוצב ארצה״1 שבמראות הללו גלה לו תעלומות חכמה כמו שכתוב בספר ״חכמת שלמה״ (פרשה יו״ד)⁠2 ״ותראהו את ממלכת י״י, ותופע עליו דעת קדושים״. ואחרי שראה מה שראה נאמר ״והנה י״י נצב עליו ויאמר אני י״י אלהי אברהם אביך״.⁠3 וכאן סָתַּם הכתוב ולא גלה לנו המראות שראה, אבל הודיע שגם בבאר שבע ראה מראות אלהים. ובאותן המראות המלאות דעת קדושים ראה במראה כי השם נצב עליו, ואז שמע שהוא קורא אותו ״יעקב יעקב״ כאומר הראיתיך כל זאת בעבור חפץ אני לדבר אתך. ועתה הכן לבבך לשמוע את דברי. והשיב יעקב ״הנני״. כלומר הנני מוכן לשמוע. ואז דבר אליו מה שנאמר בענין.
1. בראשית כח, יב.
2. רוח חן (מהד׳ ראשון לציון, שנת תשע״ח, עמ׳ 60 פרק י פסקא י).
3. בראשית כח, יג.
יעקב יעקב – לשון חבה:
(ב-ד) ויאמר אלקים וגו׳ – ה׳ אמר: ״אל תירא מרדה מצרימה״ (פסוק ג). אך יעקב יצא למצרים מתוך רוח שמחה (פסוק א)! על כרחנו, שלדברים אלו של ה׳ ליעקב, קדם דבר שהעכיר את רוחו ומילא את לבו דאגה, כך שהיה זקוק להרגעה. מה היה הדבר ששינה את מצב רוחו של יעקב משמחה לדאגה? התשובה לכך מונחת בפסוק ב.
ההתגלות עצמה מתוארת כ״מראות הלילה״, דבר המראה על חומרת המצב, וה׳ פונה אליו כ״יעקב יעקב!⁠״ – לא כ״ישראל״! כך נעשה יעקב מודע למשמעות החמורה של ירידתו למצרים; ומשום כך הוא עונה: ״הנני!⁠״, ״מוכן אני לכל אשר גזרת״.
לזה משיב ה׳: ״אל תירא! אני האל שאליו הקרבת בשמחה זה עתה את קרבן המשפחה שלך. גם המסע הזה, בסופו של דבר, יביא בעקבותיו שמחה וגדולה. שם במצרים אקיים את הבטחתי לעשותך לגוי גדול. אני בעצמי אלווה אותך (ואת כל משפחתך) בירידה למצרים; ולאחר שתיעשה לגוי גדול, אחזור ואעלה אותך. ובנוגע אליך אישית, לעולם לא תאבד שוב את יוסף״ (עיין לעיל טו, א.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

במראת הלילה1: בעצם היום התראה אליו ״במראות הלילה״2, להשכילו שהגיעה השעה לקבל עליו עול גלות שמכונה בשם ״לילה״3, והעולם חשוך אז מהופעת רוח הקודש, רק בשעות קצרות לצורך ענין, כמו אור הברק שמבהיק את הלילה.
יעקב יעקב: כבר כתב הרמב״ן שבכוונה קראו ״יעקב״ ולא ישראל. אבל הוא ז״ל הסביר כי מעתה לא ישור עם אלהים ועם אנשים ויוכל, אלא יהיה בבית עבדים עד שיעלנו4. ולא נראה, כמו שכתבתי לעיל (לב,כט) דזה הלשון5 נאמר גם בזמן עומק הגלות, וכן דעת חז״ל6, יע״ש. אלא משום ד״ישראל״ משמעו בחינה גבוהה השייכת ביחוד לאומה הישראלית, שבא רק ע״י תורה ועבודה ומסולק מהליכות עולם של כל בני אדם7, ו״יעקב״ הוא בבחינה פשוטה של כל בני אדם שמעשיהם הטובים מתאימים עם הליכות עולם גם כן, וכאן אמר ה׳ שיצא מארץ ישראל למצרים ויהא נשאר בבחינה פשוטה, כאשר יבואר.
1. מדוע לא נכתב כדלעיל כח,יב ״ויחלום... והנה ה׳ נצב עליו״, וכן בתיאור על נביא (מלבד משה) נאמר (במדבר יב,ו) ״במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו״, וכן בלבן ואבימלך ״ויבא אלהים... בחלום הלילה״. המושג ״מראות הלילה״ יחידני בתורה. אך מתוך דברי הרמב״ן (שמאריך כאן בענין האנשה בשיטת האונקלוס והרמב״ם במורה נבוכים) משמע שהמושג כאן ״מראות הלילה״ הוא כמושג ״חלום הלילה״ עיי״ש.
2. ומדוע נקראת ראיה המופיעה בעצם היום – ״לילה״...
3. כלומר, היה זה מראה ביום אודות ״הלילה״ שהיא הגלות. והשוה עם דברי המשך חכמה בפסוקנו.
4. המשך דבריו ׳כי מעתה הגלות תתחיל בו׳.
5. ״ישראל״.
6. רבינו לא יכול לדחות את הרמב״ן מכח הבנתו הוא במה שכתב לעיל, לכן הוא מוסיף שכך לדעתו דעת חז״ל, עיי״ש בהרחב דבר אות ב׳.
7. כפי שהזכיר רבינו לעיל ולהלן במקומות רבים.
ויאמר אלהים כו׳ במראות הלילה כו׳ – הנה אצל אברהם ויצחק לא מצאנו זה רק ביעקב כאן ובויצא היינו מפני שהיה מוכן לצאת לחו״ל לגור. לכן בא אליו התגלות אלקות בלילה להראות שאף בלילה בחשכת הגלות שורה שכינה בישראל כמו שאמרו גלו לבבל שכינה עמהם וזה אברהם תקן תפילת שחרית ויצחק מנחה ויעקב ערבית והן איברים ופדרים שהן קריבין בין ביום בין בלילה והנה אמרו ז״ל שאין השכינה שורה בחו״ל רק למי שהיה רואה בארץ ישראל כמו שאמרו על יחזקאל סוף מוע״ק לכן סוף עבודה כמו הקטרת איברים שכבר נשחט ונזרק ביום נוהג אף בלילה. בינה זה ולזה אמר יענך ה׳ ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב שבזמן שהם בצרה ובחשכת לילה ישגבך אלהי יעקב שנגלה אליו בלילה ודו״ק.
ומזה יצא לנו מוסר השכל שכאשר ישראל אוחזין אל הקבלה הנאותה והולכים בדרכי ולמודי אבותיהם אז הישראלי הוא גוי איתן עתיק יומין אשר נגלו אליו האלהים בהיות המקדש על מכונו אז שורה השכינה עמהם גם בחו״ל גם בלילה אבל בזמן ששכחו ברית אבותיהם ואינם הולכים בדרכיהם אז כשהם בפני עצמם הלא אין שכינה שורה בחו״ל ונסתלקה שכינה מהם ונתונים למשסה ולבז. כי שאינו חושב עצמו לגוי עתיק שכבר ראה והיה דבר ה׳ אליו ודו״ק.
בזה יובן מה דאמר (ירמיהו ל״ב) כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת כו׳ להסירה מעל פני הוא כי בגבעון כתוב בלילה הוא נראה אלהים לשלמה זה בבמת צבור וכשנבנה הבהמ״ק והתפלל והיה גלוי שכינה כתוב וירא ה׳ אל שלמה בלילה בדבה״י ולא זכה להראות אליו ה׳ כי אחרי גלוי שכינה כזאת לעיני כל ישראל יען כיום גזר על ישראל שיגלו על שנשא בת פרעה כו׳ לכן היה מתגלה להם בלילה להורות שגם בגלותן יהיה ה׳ עמהם ולזה אמר במלכים בגבעון נראה ה׳ אל שלמה בחלום הלילה ולכשנבנה בהמ״ק וירא ה׳ אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון לא במעלה גבוה יותר רק כמו בגבעון. ודו״ק.
יעקב יעקב – לשון חבה לשון זירוז.⁠1 (תו״כ ר״פ ויקרא)
1. עיין מש״כ לעיל ס״פ וירא בפסוק אברהם אברהם, וצרף לכאן.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ג) וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֥י הָאֵ֖ל אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ אַל⁠־תִּירָא֙ מֵרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה כִּֽי⁠־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִֽׂימְךָ֥ שָֽׁם׃
He said, "I am the God, God of your father. Do not be afraid to go down to Egypt, for I will make you into a great nation there.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחיירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראעודהכל
[יח] 1ויאמר אנכי האל, אמר להם [יעקב] בניי סימן זה אני נותן לכם בלשון אנכי הסיח עם זקני כו׳ ובלשון אנכי הסיח עם אבי כו׳ ובלשון אנכי הסיח עמי אנכי האל בית אל וגו׳ אנכי ארד עמך מצרימה. (פסקתא רבתי פכ״א קה:)
[יט] 2ויאמר אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה, אמר יעקב אבינו, יצחק אבי ביקש לרדת מצרימה, אמר לו הקב״ה אל תרד מצרימה (בראשית כ״ו:ב׳), ואני היאך אני יורד לפיכך ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, על שם שעיכבו ליצחק לרדת מצרימה, וליעקב צוה לרדת, וראיה לדבר שהרי אמר לו הקב״ה אל תירא מרדה מצרימה, אע״פ שעקבתי את אביך מלרדת, אתה רד. (לקח טוב)
[כ] 3אל תירא מרדה מצרימה, אמר רבי ייסא בשעתה דנטל ישראל לנחתא בגלותה דמצרים דחילו ואימתא תקיפה נפל עלוי. אמר ליה קדשא בריך הוא ליעקב אמאי את דחיל אל תירא מרדה מצרים. ממה דכתיב אל תירא משמע דדחילו הוה דחיל. אמר ליה כי לגוי גדול אשימך שם. אמר ליה דחילנא די ישיצון בני. אמר ליה אנכי ארד עמך מצרימה. אמר ליה תו דחילנא דלא אזכי לאתקברא ביני אבהתי ולא אחמי פורקנא דבני וגבוראן דתעביד להו. ואמר ליה ואנכי אעלך גם עלה אעלך לאתקברא בקברי אבהתך. גם עלה למחמי פורקנא דברך וגבורן דאעביד להו וההוא יומא דנפקו ישראל ממצרים סליק ליה קדשא בריך הוא ליעקב ואמר ליה קום חמי בפורקנא דברך דכמה חילין וגבוראן עבדית להו ויעקב הוה תמן וחמא כלה הדא הוא דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה (שמות י״ד:ל״א). (זהר ח״ב נג.)
[כא] 4כי לגוי גדול אשימך שם, וכה״א ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד (שמות א׳:ז׳). ששה מדות כנגד ששה דברים שבהבטחה, שלשה אמירות, שלשה אנכי, אנכי האל, אנכי ארד עמך, ואנכי אעלך גם עלה, שלשה אמירות, ויאמר אלהים לישראל, ויאמר יעקב יעקב, ויאמר אנכי האל. (לקח טוב)
1. ראה בספר צרור המור כאן. ובשאר מדרשים הביאו דרש זה בראיה רק מקרא דלקמן אנכי ארד עמך. ראה בבית המדרש ח״ו מפסקתא חדתא ד״א אנכי ה׳ בלשון זה דאנכי בראתי שמים וארץ וכו׳ ובלשון זה נגליתי לאברהם כו׳ ובלשון זה נגליתי ליעקב שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה וכו׳. וכן הוא בפס״ר פל״ג [באנכי] ירדתי עמו למצרים אנכי ארד עמך מצרימה באנכי העליתי [אותו] משם ואנכי אעלך גם עלה. וכ״ה בשמו״ר פ״ב ו. וראה לעיל פט״ו אות יז. פכ״ח אות קז. ובלק״ט שמות כ, ב. אנכי לשון עזרה כמו שנאמר אנכי ארד עמך.
2. המשך המאמר בלק״ט ונראין הדברים שהרי ענה לו הקב״ה מעין מחשבותיו לפיכך רבנא טוביא אמר כי בודאי דאג יעקב אבינו היאך ירד מצרימה, עד שאמר לו הקב״ה אל תירא. וראה לעיל אות א. ובמדרש החפץ כאן אנכי האל אלהי אביך כו׳ אנכי שליח אלהי אביך, וראה מענין זה במו״נ ח״א פכ״ז.
3. וכ״ה בזהר ח״א רכב. ובשכל טוב אל תירא שלא לרדת שהיה יעקב אבינו דואג על גזירה שנגזרה בין הבתרים שמא ישתעבד הוא עצמו שם וכן אמר כי לגוי גדול אשימך שם, שלא ישתעבדו בניך בימיך. ובסגנון אחר בחזקוני כאן וכנראה מקורו ממדרש חז״ל ״אל תירא מרדה מצרימה, אין אומרין אל תירא אלא למי שהוא מתיירא ואומר עכשיו שאני יורד למצרים קרבו הימים שנאמר לזקני גזירת שעבוד ועינוי על זרעי בארץ לא להם, אמר לו הקב״ה אל תירא מרדה מצרימה אם לאביך הזהרתי, באתי לך להבטיחך אם קרבו ימי שעבוד ועינוי גם קרבה הברכה שברכתי את זקנך ואעשך לגוי גדול, היינו כי לגוי גדול אשימך שם״. ומקור הדברים בתרגום יוב״ע על עיסק שעבודא. ובפי׳ יונתן דדורש מלת מרדה לשון כבוש ושעבוד. ובכת״י מדרש החפץ אל תירא מרדה מצרימה, היו ראויין ישראל לירד למצרים כפותין בקולרין אלא עשה הקב״ה נחת עמהם וירדו למצרים בעלילה בשביל שמכרו את יוסף אחיהם, ובספר כפתור ופרח פ״י (רלז.) וכן אתה מוצא שהאבות הקדושים ע״ה נהגו בה חיוב מצות התלויות בארץ במה שהיה אפשר כו׳ וכן ביעקב אל תירא מרדה מצרים לפי שהיה מצר על שנזקק לצאת לחוץ לארץ, אנכי אעלך, הבטיחו להיות נקבר בארץ. ראה לעיל פי״ב אות קכט. ובכת״י לא׳ מן הראשונים אל תירא מרדה מצרימה, לפי שהיה מצר על שנזקק לצאת ולמה היה מיצר י״ל משום דקאמר אוירא דארעא דישראל מחכים והדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה והבטיחו שיקבר בארץ. ובספר התגין שבמחזור ויטרי צד תרעח. איתא ר׳ מרדה, ארד. יש להם ב׳ קרני. ובספר התגין הנדפס בפ״ע ליתא.
4. ראה לעיל אות יז. בבאור ובספר צרור המור כי לגוי גדול אשימך שם אע״פ שכתוב וישימו עליו שרי מסים וגו׳ אינן מועילים כלום, לפי שהקב״ה גלה אותם, הה״ד וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו׳.
וַאֲמַר אֲנָא אֵל אֱלָהָא דַּאֲבוּךְ לָא תִדְחַל מִלְּמֵיחַת לְמִצְרַיִם אֲרֵי לְעַם סַגִּי אֲשַׁוֵּינָךְ תַּמָּן.
He said, “I am God, God of your father. Do not be afraid to do down to Egypt, for there I will make you into a great nation.

וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם
וַאֲמַר אֲנָא אֵל אֱלָהָא (ח״נ: אֱלָהָא אֱלָהֵיהּ) דַּאֲבוּךְ לָא תִדְחַל מִלְּמֵיחַת לְמִצְרַיִם אֲרֵי לְעַם סַגִּי אֲשַׁוֵּינָךְ תַּמָּן
א. ״כִּי לְגוֹי גָּדוֹל״ – ״אֲרֵי לְעַם סַגִּי״ [ולא: לְעַם רַב], התבאר לעיל ״ואעשך לגוי גדול״ (בראשית יב ב).
ב. ברוב הנוסחים ״הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ״ – ״אֵל אֱלָהָא דַּאֲבוּךְ״. אבל לפי האמור במקרא הָאֵל, נכון יותר לגרוס ״אֱלָהָא אֱלָהֵיהּ דַּאֲבוּךְ״ כמקצת נוסחים.⁠1
1. ״לחם ושמלה״.
ואמר אנה הוא אלהיה דאבוך לא תדחלא מיחות מצריםב ארום לאומה רבה אישוי יתך תמן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תדחל״) גם נוסח חילופי: ״תדחול״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מיחות מצרים״) גם נוסח חילופי: ״למיחת למצרים״.
ואמר אנא הוא אל אלקי⁠{ה} דאבוך לא תידחל מן למיחות למצרים על עיסק שיעבודא דיפסקת עם אברהם ארום לעם סגי אישוינך תמן.
And He said, I am God, the God of thy father; fear not to go down into Mizraim on account of the servitude I have decreed with Abraham: for a great people will I make thee there.
אנכי האל – למה לא אמר אלהי אביך, אלא כך א״ל האל, אני הוא שאמרתי לאברהם כשהיה מתירא אל תירא וברכתיו, הה״ד אל תירא אברהם וכו׳ (בראשית ט״ו א׳). אלהי אביך, אני הוא שאמרתי ליצחק אביך כשהיה מתירא מפני פלשתים אל תירא וברכתיו, שנאמר אנכי אלהי אברהם אביך וגו׳ (בראשית כ״ו כ״ד), כך אני אומר לך, הה״ד אל תירא מרדה מצרימה. ולכך לא נאמר ביצחק האל אלהי אביך, לפי שלא היה שם אלא אברהם, אבל כאן שהיה אברהם ויצחק נאמר האל כנגד אברהם, ואלהי אביך כנגד יצחק ללמדך ששלשתם הם שוים.
וקאל אנא אלאה אביך לא תכ֗ף מן אלחדור אלי מצר פאני אציר מנך ת֗ם אמה עט֗ימה.
ואמר: אני אלוהי אביך. אל תפחד מלרדת למצרים, כי אני אעשה ממך שם אומה גדולה.
אל תירא מרדה מצרימה – לפי שהיה מיצר על שניזקק לצאת לחוצה לארץ.
אל תירא מרדה מצרימה FEAR NOT TO GO DOWN TO EGYPT – God said this to him because he was grieved that he was compelled to leave the Land of Israel (Pirkei DeRabbi Eliezer 39).
ויוסף ישית ידו על עיניך1זו עצימת העיניים.
1. זו עצימת העינים. עיין בערוך ערך אמץ א׳. ולפי גי׳ הספרים דתנן בשבת קנ״א ע״ב מאמצין יהיה הגי׳ הנכונה כאן עמיצת עינים אך בשבת ע״ז ע״ב אבעיא להו מאמצין תנן או מעמצין תנן ואר״ת ב״מ אר״י עוצם עיניו וגו׳ הרי שמעמצין היינו מעצמין ושפיר נוכל לגרוס כאן עצימת עינים.
ויאמר אנכי הקל האלהי אביך – שנגליתי לו בבקשו לרדת למצרים ועכבתיו. אבל אתה אל תירא מרדה. כלומר אל תירא שלא לרדת שהיה יעקב אבינו דואג על גזירה שנגזרה בין הבתרים שמא ישתעבד הוא עצמו שם, לכן אמר:
כי לגוי גדול אשימך שם – שלא ישתעבדו בניך בימיך:
מרדה – סמוך [מקור],⁠א והוא חסר פ״ה, כמו: אשר תנה הודך (תהלים ח׳:ב׳).
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
TO GO DOWN. Me-redah (to go down) is an infinitive. Its first root letter is missing.⁠1 Me-redah is similar to tenah in Whose majesty is rehearsed (tenah) above the heavens (Ps. 8:2).⁠2
1. Me-redah is made up of the infinitive redah (go down) plus the prepositional mem. The root of redah is yod, resh, dalet.
2. The root of tenah is nun, tet, nun. Both redah (whose yod is missing) and tenah (whose nun is missing) are infinitives whose first root letters are missing.
ולכך אמר לו הקב״ה: אל תירא מרדה מצרימה – כי אינו קשה בעיני ולגוי גדול אשימך שם.
And therefore the Blessed Holy One said to him: אל תירא מרדה מצרימה – DO NOT BE AFRAID TO GO DOWN TO EGYPT – because it is not difficult in My eyes and לגוי גדול אשימך שם I WILL MAKE YOU A GREAT NATION THERE.
ויאמראלהי אביך – שמנעתיו מרדת מצרים אבל לך אני אומר שלא תירא מרדת שם אתה וכל ביתך.
כי לגוי גדול – כמו שאמר: וירבו ויעצמו במאד מאד (שמות א׳:ז׳).
אשימך – ר״ל אשים בניך. וכן אעלך גם עלה – אעלה בניך משם לרשת את הארץ הזאת.
אלוהי אביך, the very God Who prevented your father from descending to Egypt is now telling you not to be afraid to undertake this journey together with your family, as כי לגוי גדול, the redeeming feature of this journey will be that I will cause you to develop into a great nation there. The promise was fulfilled in Exodus 1,7 where we read that the Israelites multiplied and became a very powerful people in Egypt.
אשימך, i.e. “I will make your children.” What God is reported as saying to Yaakov here in verse 4, i.e. אעלך, “I will lead you up” (back to the land of Canaan) is also to be understood as referring to Yaakov’s descendants, the purpose being to inherit the land of Canaan, not to God accompanying Yaakov’s his bodily remains.
ויאמר אנכי וג׳ – זה מורה כי היתה בלבו יראה מלירד למצרים, שלא יהיה גופו הנכבד נקבר חוץ ממשכב הנכבד1 של יצחק ואברהם2, כמו שנראה מצוואתו ליוסף (בראשית מז:כט).
1. לז. יש לציין שבכל מקום שמזכיר רבנו ענין גוף וגוויה של האבות, וכן משכבם ומיתתם, הוא נוהג לאזן את המשמעות הבלתי מכובדת עם תוארי כבוד כמו ׳גופו הנכבד׳ וכדו׳.
2. לח. עמש״כ לעיל פר׳ וישלח (לו:יב) בהערה אודות הקדמת יצחק לאברהם.
אלהי אביך – הקב״ה נגלה על יעקב בלשון שכבדו, כדכתיב: ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק (בראשית מ״ו:א׳).
אל תירא מרדה מצרימה – אין אומרים אל תירא אלא למי שהוא מתיירא. לפי שהיה יעקב מתיירא ואומר: עכשיו שאני יורד למצרים קרבו הימים שנאמר לזקני גזירת שעבוד ועינוי על זרעי בארץ לא להם (בראשית ט״ו:י״ג). אמר לו הקב״ה: אל תירא מרדה מצרימה – אם לאביך הזהרתי, באתי לך להבטיחך. אם קרבו ימי שעבוד ועינוי, גם קרבה הברכה שברכתי את זקנך: ואעשך לגוי גדול (בראשית י״ב:ב׳), היינו: כי לגוי גדול אשימך שם.
אלוהי אביך, "the God of your father.⁠" God appeared to Yaakov in the same mode as Yaakov had addressed him, i.e. this is why He describes Himself as "the God of your father "
אל תירא מרדה מצרימה, "do not fear descending to Egypt;⁠" no one in the Bible had ever been told by God not to be afraid, unless he had already been afraid. Yaakov's reasoning for being fearful was his knowledge that being strangers in a foreign land and being slaves which had been decreed already in the lifetime of his grandfather Avraham would most likely commence now that he was moving to Egypt. God answered him that although He had warned his father and grandfather of this, He appeared to him in order to give him reassurance. He hinted that although he was correct in assuming that the warning would soon be fulfilled, but by the same token, the promise made to all the three patriarchs that they would develop into a great nation, came closer to its fulfillment.
אנכי האל אלהי אביך – שמנעתיו לירד למצרים ואמרתי לו אל תרד מצרימה ועכשיו אתה יורד למצרים אל תירא מרדה מצרימה. וכן הכתוב אומר (ישעיהו מ״א:י׳) אל תיראי תולעת יעקב וגו׳, וכתיב (שם מ״א) אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלהיך.
אנכי האל אלהי אביך, "I am the Lord God of your father.⁠" God meant: "I am the same God who prevented your father from leaving the Holy Land by telling him "do not go down to Egypt (Genesis 26,2). If I tell you now to proceed to Egypt, I do not want you to be afraid of this trip.⁠" We have a similar assurance phrased by a warning not to be afraid in Isaiah 41,14 "do not be afraid, O worm Jacob.⁠" A third example of God offering reassurance by phrasing it in a similar manner is found in Isaiah 41,10 "fear not for I am with you, be not frightened for I am your God.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג-כז) התועלת השביעי הוא להודיע יחסי בני ישראל ואופן הסתעפם מיעקב, עם שכבר למדנו בזה כי במתי מעט ירדו אבותינו מצרימה, ושכבר היו שם לגוי גדול במעט מהזמן, לעוצם השגחת ה׳ יתעלה בהם, כמו שייעד ליעקב באומרו: ׳אל תירא מֵרְדה מצרים כי לגוי גדול אשימך שם׳ (מו, ג).

והנה התועלות המגיעים ממנו הם שמונה:

אז א״ל השם אנכי אלהי אביך כלומר עם היות שאנכי אלהי אביך שצויתי לו אל תרד מצרימה אני אומר לך עתה אל תירא מרדה מצרימה כי הנה שני הצוויים ההפכיים הם מאתי. ולפי שהיה יעקב ירא בירידה זאת שמא המצריים ימותו בניו ובני בניו וימעיטום וג״כ היה ירא שמא להיות מצרים מלאה גלולים לא תדבק שמה השגחת השם ונבואתו כאשר היתה נדבק עמו בארץ כנען על כן היה ירא אולי שימות שם ויקבר במצרים ולא במערת המכפלה כאבותיו והיה ג״כ ירא שמא ימות יוסף בחייו וישבע ברעות נפשו ותהפך ליגון שמחתו לכן הוצרך הש״י להבטיחו מארבעת דברים האלה כנגד הפחד אמר אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם ובזה גלה לו שלא ישובו מיד אחרי ראותו את יוסף כמו שחשב אבל ששם יתעכבו ויפרו וירבו מאד. והתבונן שלא צוה אותו שירד שמה אבל הבטיחו שלא יירא ברדתו שמה.
ויאמר אנכי האל אלהי אביך – כשם שנגלה לאברהם באנכי כשנתירא דכתיב אל תירא אברם אנכי מגן לך. וכן נגלה ליצחק בנו כשא״ל אל תירא דכתיב אל תירא כי אתך אנכי. וכן נגלה ליעקב באנכי דכתיב אל תירא אנכי האל אלהי אביך. ולכן לא אמר ביצחק האל אלהי אביך. לפי שלא היה שם אלא אברהם. אבל כאן שהיו אברהם ויצחק. לכך אמר האל כנגד אברהם. ואלהי אביך כנגד יצחק. ללמדך ששלשתם היו שוים. כי לגוי גדול אשימך שם. אע״פ שכתוב וישימו עליו שרי מסים וגומר. אינן מועילים כלום. לפי שהקב״ה גלה אותם. הה״ד וכאשר יענו אותו כן ירבה וגומר. אנכי ארד עמך מצרימה. לפי שהיה יעקב מהרהר איך אעזוב ארץ אבותי ארץ שכינתו של הקב״ה וארד אל ארץ טמאה בתוך בני חם. לכך אמר לו אל תירא שאין שכינתי זזה ממך. ומהו שאמר הכתוב אנכי ארד עמך ולא אמר אהיה עמך. לומר לך כל זמן שישראל בירידה כביכול הקב״ה שותף עמהם בירידה. אין לי אלא לשעבר לעתיד מניין שנאמר עמו אנכי בצרה וכו׳:
אנכי האל אלהי אביך – אני הוא שאמרתי לאביך ״אל תרד מצרימה״ (בראשית כ״ו:ב׳), אני הוא שאומר אליך אל תירא מרדה מצרימה – אתה, וזה כי לגוי גדול אשימך שם – כי אמנם אם היו בניך יושבים פה היו מתחתנים בגויי הארץ ומתערבים עמהם, אבל במצרים לא יקרה זה, ״כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם״ (בראשית מ״ג:ל״ב), ובכן יהיו לגוי נבדל, כאמרם זכרונם לברכה: ״ויהי שם לגוי״ (דברים כ״ו:ה׳), מלמד שהיו מצוינים שם (ספרי שם).
אנכי הא-ל אלוהי אביך, I am the One Who told your father “do not go down to Egypt.” I am also the One Who says to you אל תירא מרדה מצרימה עתה, “do not be afraid to go down to Egypt at this time.” The difference is that the time has come. כי לגוי גדול אשימך שם, if you were to remain in the land of Canaan at this time, your family would intermarry in short order with the members of the local population, so that they would become assimilated to them and the future of a Jewish nation would be jeopardised. This is something that will not happen in Egypt.⁠a Moses recalls this in his parting speech to the nation in Deut. 26,5
a. we know for a fact that the Israelites were hated in Egypt after all the brothers had died, i.e. 93 years after they had first settled there, precisely because they had not assimilated and were a separate nation. (Exodus 1,7-12)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

מֵֽרְדָה: הרי״ש בשוא לבדו. [מֵֽרְדָ֣ה].
מֵרְדָה מצרימה: אל תשמע לקול 1המלחש שבתיקון סופרי׳ כתו׳ מרדה מצרים, כי 2במסרה הגדולה מנו כ״ח מצרימה בקריאה וסי׳ נמס׳ 3במקר׳ גדולה סוף דברי הימים, וזה א׳ מהם, ומסרה זו הביא׳ ג״כ 4הרמ״ה ז״ל, ומנה זה עם כ״ז דכתיבי׳ כן עם ה״א בסוף תיבות׳ באורית׳, וכן הוא בכל הספרים. עוד במסורת שלנו כל ירידה מצרימה בר מן ד׳ מצרים, וסי׳ נמס׳ 5במ״ג פ׳ כי תבוא, ואין זה מהם. [מצרימה].
1. המלחש: מסורה צדית של ד על אתר.
2. במסרה הגדולה: מ״ס-ד מצ 18.
3. במקר׳ גדולה: מ״ג-ד דה״ב לו ד.
4. הרמ״ה: מצרים.
5. במ״ג: מ״ג-ד דב׳ כו ה.
אל תירא וגו׳ כי לגוי וגו׳ – צריך לדעת מה הוא המורא שהיה ליעקב בירידת מצרים, ואם מורא הגלות אם כן מה הוא כוונת ה׳ באומרו אל תירא במה מסיר ממנו המורא, ואם כוונתו שלא יהיה גלות שם, מצינו שלא כן היה כי שם נשתעבדו בניו בעינוי ועבודה קשה. עוד קשה אומרו כי לגוי גדול מה נתינת טעם זה להסרת המורא, עוד צריך לדעת אומרו לגוי גדול אשימך שם ולמה לא ישימהו גוי גדול במקום אחר. עוד צריך לדעת למה אמר לגוי ולא אמר כי גוי גדול אשימך וגו׳.
אכן כוונת הכתוב הוא לצד מה שקדם מההודעה להאבות כי נגזרה גזירת הגלות עליהם דכתיב (בראשית טו) כי גר יהי׳ זרעך וגו׳ ומן הסתם יגיד אברהם לבניו, וכן הוא מפורש בדבריהם ז״ל (בראשית רבה פ״ב) אשר על כן כשראה יעקב שבר במצרים כי שם יסבלו בניו הגלות לזה כשירד ירא לנפשו כי יתחיל הגלות ממנו, גם ירא היה שמא יקבר שם בארץ טמאה, אשר על כן נגלה אליו ה׳ ואמר לו אנכי אלהי אביך נתכוון באמירה זו כי כשם שאביך לא טעם טעם שעבוד ועינוי כמו כן אתה אל תירא הגם שאתה יורד מצרימה, ולצד שיחשוב יעקב לחזור ולעלות ממצרים כשימצא שעת הכושר והוא אחר עבור שנת רעב והבטחתו יתברך שאומר לו אל תירא היא על זמן מועט שיהיה שם, לזה גמר אומר כי לגוי גדול אשימך שם פירוש רוצה אני לשום אותך שם לצורך גוי גדול.
ולהשכיל על דבר אקדים אמרי קדוש הוא הרשב״י ואנשי סודו (ליקוטי תורה מקץ) שאמרו כי טעם הגליות הוא לברר חלקי הקדושה המפוזרים בענפי הקליפה וכי במצרים להיותה מלאה גלולים ושם תוקף הטומאה שם הוא שביית חלקי הקדושה הרבים והעצומים. כי לערך גודל הטומאה יהיה בקרבה חלקי הקדושה, וזה היה מיום שחטא אדם הראשון שלטה שפחה רעה בניצוצי הקדושה, ועיני כל ישראל על זה בכל הגליות ובפרט בגלות מצרים, והוסיפו לומר ז״ל (שם וישב) כי עם היוצא מארץ מצרים העומד על הר סיני הוא העם שהיה שבוי בתוך קליפת מצרים ואליו אמר משה נביא ה׳ (דברים ד׳ ח׳) ומי גוי גדול וגו׳, ולזה עצמו יכוין ה׳ בדברו עם יעקב טעם שמסכים על ישיבת יעקב במצרים הוא לסיבת גוי גדול אשר הוא אבוד שם בקליפת מצרים וצריך הוא להוציאו משם, וזולת ירידת יעקב אין תקוה לזה כי בעוצם קדושתו ישאב כל ענפי הקדושה אשר שם מה שאין זולתו יכול עשוהו. ולזה תמצא שאמרו ז״ל (בראשית רבה ע״ט) שלא מת יעקב אבינו עד שראה ס׳ ריבוא יוצאי חלציו, ואותם ס׳ ריבוא נתענו שם אחר כך ונצרפו בכור הברזל בעוני מצרים ויצאו מזוקקים, וממוצא דבר הרגיש יעקב כי רצונו יתברך לשבת שם יעקב ובהבטחת כי לא יירא מעבור עליו שעבוד ועינוי, ועודנו בצער קבורת הארץ לזה אמר אנכי ארד עמך וגו׳ ואנכי אעלך וגו׳.
עוד יכוין לומר לו טעם אשר חפץ הוא שיתקיים השעבוד והעינוי במצרים שבזה יהיה הדבר כבד על בניו כי לגוי גדול וגו׳ שהוא שם ומוכרח הדבר להיות כן.
אל תירא…כי לגוי גדול אשימך שם "Do not be afraid…for I will make you into a great nation there.⁠" What precisely was Jacob afraid of when he set out to go to Egypt? If it was the fear of ushering in exile for his family, how did God's assurance alleviate that fear? If, on the other hand, God meant to console him that there would be no exile there, history teaches that Jacob's family became enslaved and suffered persecution and hard labour in Egypt! Besides, how did the announcement that Jacob would become a great nation while in Egypt console him over what he was afraid of? Why could he not develop into a great nation in any other place but Egypt? Furthermore, why did God add the letter ל and said לגוי גדול אשימך, instead of merely בי גוי גדול אשימך?
Clearly, the Torah refers to the prediction/decree at the covenant between the pieces when God told Abraham (Genesis 15,13) that exile had already been decreed. No doubt Abraham had informed his son and grandson of this decree. When Jacob saw that food was for sale in Egypt, he immediately associated this with the fact that his descendants would endure exile there. He was afraid that this exile would commence the moment he arrived in Egypt.. He was also worried that he would be buried there, in a land which was totally impure. God therefore appeared to him in a dream describing Himself as the God of his father; He meant that just as the exile had not commenced during Isaac's life and Isaac had not experienced persecution, so it would not commence during Jacob's lifetime either. Concerning Jacob's intention to return to the land of Canaan as soon as the famine was over, God told Jacob that he would develop into a great nation in Egypt; in other words, God had a good reason why Jacob would not return to the land of Canaan soon. God alluded to this by saying כי לגוי גדול אשימך שם, i.e. in order for this to be accomplished you have to stay there for some considerable time.
In order to understand the whole concept I must preface by quoting a tradition we have in the name of Rabbi Shimon bar Yochai and his colleagues (recorded in Likutey Torah, Miketz). The purpose of the various exiles is to isolate segments of sanctity which are scattered Within various branches of the קליפה, the "peel" surrounding the kernel which is all sanctity. Inasmuch as Egypt was full of abominations [manifestations of such a קליפה, Ed.] and impurity had its "headquarters" in that country, it was no more than natural that many such segments of sanctity were scattered throughout that country. In fact the amounts of such scattered segments of sanctity are usually proportionate to the amount of impurity and defilement that abound in a certain area or environment. The phenomenon we have just described originated as soon as Adam sinned. It has been Israel's task to "rescue" all those splinters of sanctity and to make them part of a whole. Our sages (quoted in Likutey Torah on Parshat Vayeshev) have said that the nation that left Egypt and experienced the revelation at Mount Sinai was previously captive within this קליפה called Egypt. It is to such a nation that Moses said in Deut. 4,8: "who is a great nation possessing such righteous statutes, etc.⁠" God told Jacob that the purpose of Israel spending time in exile in Egypt was to enable it to develop into this great nation. "The great nation" [all the fragments of sanctity, Ed.] at that time was "lost" amongst all the Egyptians and it had to be isolated and then led out from there. Unless Jacob descended to Egypt at this time, there would be no hope of accomplishing this. It was because Jacob represented sanctity in a powerful and concentrated form that he could become the "magnet" which would attract the various scattered segments of sanctity that still abounded in Egypt in an ineffectual form. This is the meaning of the statement in Bereshit Rabbah 79,1 that Jacob did not depart from this world until he had seen 600.000 descendants. These 600.000 were the ones who endured persecution there and were ultimately refined in what our sages are fond of calling the "iron crucible" which welded the Jewish people into a nation and enabled them to leave Egypt after having been refined. Jacob understood then that is was necessary for him to settle in Egypt for the rest of his life and he was no longer filled with dismay at that prospect, especially so since God assured him that he personally, would not experience oppression and persecution. As to Jacob's final concern, that he would not want to be buried amidst the impurities that Egypt was full of, God assured him that He would see to it that Jacob would be buried in the land of Israel.
ויאמר אנכי האל אלהי אביך – כמו שפירשנו בכתוב הקודם, כמו שבמראה שראה בבית אל, נראה אליו השם בארח נבואה, וכאמרו ״והנה י״י נצב עליו״, ואז דבר עמו ואמר לו ״אני י״י אלהי אברהם אביך״, כן במראות לילה הללו שלא פירש הכתוב מה היו, ראה בארח נבואה את השם. ואז קְרָאוֹ השם ואמר לו ״אנכי האל שאתה רואה אלהי אביך אני״. כלומר כמו שעשיתי חסד לאביך כשבא הרעב בימיו ויירא שיצטרך לרדת מצרימה, ונגליתי אליו להבטיחו שאל יירא לבו שלא יצטרך לזה, כי אברך אותו בארץ פלשתים. כן אעשה עמך חסד להבטיחך שאל יירא לבך מרדת מצרים. וטעמים שאמרנו פן תִּבָּלַע משפחתך הקטנה בין ההמון הרב משפחות מצרים, או פן יקרך שָׁם רעה ואתה בארץ אלהי נכר ואם תבקשני שם לא תמצאני, או מה יהיה אחרית דבר אם נשתקע במצרים איך נעשה לרשת את ארץ כנען שנשבע השם לתת לנו, ולא [תחשוש]⁠1 מכל אלה, כי ירע בעיני אם תרד מצרימה לגור שם. אבל דע כי אנכי סבותי את כל זה. אני גזרתי שתרדו מצרים, ולכן עֲשֵׂה כאשר יעצוך יוסף ומלך מצרים, ולא יירא לבבך. שאם בעבור שלא תבולע משפחתך בהמון המצרים, הנני מבטיחך כי לגוי גדול אשימך שם, כאמרו ״בשבעים נפש ירדו אבותיך ועתה שמך י״י אלהיך ככוכבי השמים לרוב״.⁠2 ואמר ״ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב״.⁠3 ואם ״עצום ורב״ על החוזק והמספר הרב, הנה ״גדול״ על החשיבות והמעלה, וכענין ״ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהלה ולשם ולתפארת״.⁠4 וכלומר זרעך יהיה מיוחד בשם בין יתר ההמון כמו שתראה שאפילו מלך בליעל הזכירם בשם, ואמר ״הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו״5 וכן נזכרו תמיד בשם המפואר הזה. וכמו שאמרו קדמונינו6 ז״ל ״ויהי שם לגוי גדול, מלמד שהיו ישראל מצויינין״, בשם וציון הוא סימן ההכרה שהיו מצויינין וניכרים בין שאר העמים לגדולה.
1. מלה לא ברורה וכתבנו לפי האומדן.
2. דברים י, כב.
3. שם כו, ה.
4. שם כו, יט.
5. שמות א, ט.
6. הגדה של פסח, בשם המדרש.
אנכי האל אלהי אביך – אני הוא שאמרתי לאביך אל תרד מצרימה, אני הוא שאומר אליך אל תירא מרדה מצרימה, וזה כי לגוי גדול אשימך שם, כי אמנם אם היו בניך יושבים פה היו מתחתנים בגויי הארץ ומתערבים עמהם, אבל במצרים לא יקרה זה, כי המצרים שונאים לעברים, ובכן יהיה לגוי נבדל, כאמרם ז״ל ויהי שם לגוי מלמד שהיו מצויינים שם:
כי לגוי גדול אשימך שם – בזה גילה לו שלא ישובו מיד אחרי ראותו את יוסף כמו שחשב, אבל ששם יתעכבו ויפרו וירבו מאד:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ג-ד) ויאמר אנכי האל אלהי אביך – שאלהותי דבוק בך כמו אל אביך, ואותך אצוה לרדת מצרים, ובאשר התירא יעקב מרדת מצרים מפני ששה דברים, א״ל ה׳ אל תירא – א] התירא שיתערבו בניו בין המצריים, אמר כי לגוי שיהיו גוי מצוינים כמ״ש ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. ב] פן יתמעטו שם אמר גדול – ג] פן לא תשרה שם האלהות עליו, אמר אנכי ארד עמך מצרימה. ד] כתב רי״א שירא פן יקבר שם אמר ואנכי אעלך – ה] פן ישארו שם בניו לעולם, אמר גם עלה בעת הגאולה. ו] פן ימות יוסף בחייו. אמר ויוסף ישית ידו על עיניך.
(3-4) AND HE SAID, “I AM GOD, THE GOD OF YOUR FATHER.” My godliness cleaves to you no less than it did to your father, yet I will command you to go down to Mizraim — for six different reasons. And the Lord said to him, accordingly, “do not be afraid.”
Yaqov feared lest his children assimilate among the Mizrians, so He said, “I will make you into...a great nation”. As indeed it is written,⁠1 And became there a great nation: it was there that the Israelites attained excellence. He feared lest they diminish numerically, so He said: great.⁠2 He feared lest godliness cease to adhere to him down there, so He said, I will go down with you to Mizraim. He feared, notes R. Yizhaq Abrabanel, that he would be buried there, so He said, and I will...bring you up. He feared lest his progeny remain there forever, so He said, I will also bring up, namely, at the time of the redemption. He feared lest Yosef die during his lifetime, so God said, Yosef’s hand will cover your eyes.
1. Deut. 26:5.
2. Goy Gadol — the alternate reading to a ‘a great nation’ being ‘a nation of greatness’; adhered to here in keeping with the general principle of Rabbenu Malbim’s analysis of Torah text, that all ambiguities are significant and are to be accorded their particular place in corresponding context.
אלהי אביך1: כן הוא כאשר התפללת2 והקרבת זבחים כדי להתברך בשפע פרנסה למעלה מדרך הטבע כמדת יצחק3, אבל זה יהיה במצרים4, כאשר באמת היה בתחילת בוא יעקב למצרים עלה הנילוס וחדלה גזירת הרעב לרגלו, וכן בכל המשך שהיו ישראל במצרים היו מתפרנסים עם רב ועצום בהשגחה נפלאה, כדאיתא בפרק יוה״כ (יומא עה,א)5 ובב״ר שהיתה אשה שואבת חצי מים וחצי דגים, ועוד הרבה. ואמר:
אל תירא מרדה מצרימה: כמו שביקש יוסף, אלא שסירב יעקב משום שהיה ירא שלא יהא נשקע זרעו בהתערבות האומה של מצרים, ורק בארץ ישראל מקום מקודש לעבודת קרבנות וגם מיוחד לחכמת התורה יותר מכל הארצות, יכולה להיות משומרת הנקודה הישראלית לדור דור, משא״כ במצרים אינו מקום תורה ועבודה אפשר שיהא חס ושלום נשקע עין ישראל. ועל זה הבטיחו ה׳ ״אל תירא וגו׳⁠ ⁠⁠״.
כי לגוי גדול אשימך שם: לדרשות חז״ל6 משמעות ״גוי גדול״ שיהיו גוי מצוין בפני עצמן7, ולא משוקעין במצרים8 {ויהיה פירוש ״לגוי״ כענין דכתיב במלאכי (ג,יב) ״ואשרו אתכם כל הגויים כי תהיו אתם ארץ חפץ״, פירוש, לא כאומות העולם שאינם נקראים גוי אלא כשיש להם מדינה וארץ בפני עצמם, אבל בישראל9 ״כי תהיו אתם ארץ חפץ״.} ולפי הפשט משמעות ״גוי״ בכל מקום אומה שיש לה מדינה ומלוכה בפני עצמה, כמו שכתבתי כמה פעמים10, ובמצרים נעשו מוכשרים לזה11. ועיין מה שכתבתי בספר דברים (לב,ח)12.
1. רק ״אביך״ ולא אברהם, מדוע?
2. פסוק א׳ ״ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק״.
3. כפי שהסביר רבינו בפסוק א׳.
4. כלומר, אתה התפללת לשפע פרנסה שתהיה לך בא״י, כדי שלא תצטרך לרדת למצרים (כפי שביאר רבינו בפסוק א׳ ובפרק מ״ה פסוק כ״ח), אך תזכה להתברך בזה רק במצרים.
5. עה״פ ״זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם״ (במדבר יא,ה).
6. בספרי, על הפסוק (דברים כו,ה) ״ויהי שם לגוי גדול״ – ׳מלמד שהיו ישראל מצויינים שם׳. הובאה דרשה זו בהגדה של פסח.
7. לא כפי שחשש שיתערבו באומה של מצרים (לעיל בדברי רבינו), אלא יהיו מצויינים ונבדלים. וכך בספורנו ובמלבי״ם.
8. ועיין בדברי רבינו שם (דברים כו,ה) שחז״ל הוציאו זאת מהקושי במלה ״גוי״, שהרי ״גוי״ משמעותו אומה שיש לה מדינה ומלוכה בפני עצמה (עיין בהמשך דברי רבינו), והרי דבר זה לא נתקיים במצרים, לכאורה.
9. התייחסות ישירה של רבינו לענין עם ישראל – מדינה, לעומת עם ישראל – תורה.
10. עיין לעיל י,כ. כה,כג. לה,ט. לה,יא. לה,יב.
11. ע״י היותם מצויינים ונבדלים שם, דבר שהגדיר אותם ל״גוי״ גם ללא ארץ ומדינה בפני עצמם.
12. עה״פ ״בהנחל עליון גויים״.
אל תירא מרדה מצרים וגו׳. היה יעקב מתיירא ומסתפק איך יתקיימו ברכותיו של הקב״ה, לזרעך אתן את הארץ הזאת, אם ילך לקבוע דירתו בארץ מצרים, ע״כ בא דברו ית׳ אל תירא וגו׳ כי לגוי גדול וגו׳ אנכי ארד וגו׳ ואנכי אעלך וגו׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחיירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראהכל
 
(ד) אָנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה וְאָנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם⁠־עָלֹ֑ה וְיוֹסֵ֕ף יָשִׁ֥ית יָד֖וֹ עַל⁠־עֵינֶֽיךָ׃
I will go down to Egypt with you and I will also surely bring you up, and Yosef will set his hands upon your eyes.⁠"1
1. set his hands on your eyes | יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ – This might refer to Yosef 's caring for Yaakov after death (Ibn Ezra), with the phrase referring to his closing of his father's eyes upon death (Chizkuni). Alternatively, it refers to Yosef's caring for all his father's needs while still alive in Egypt (Rashbam and R"Y Bekhor Shor, noting that the word "עֵינֶיךָ" might mean "עניינך" (your matters), pointing to Shemuel II 16:12 for similar usage. See also Sforno who suggests that the metaphor of "covering Yaakov's eyes" means that Yaakov won't have to see to anything while in Egypt, as Yosef will worry about his affairs.)
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ישכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[כב] 1אנכי ארד עמך מצרימה וגו׳, דרש רבא וכו׳ לעתיד לבוא יאמר להם הקב״ה לישראל, לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם, ויאמרו לפניו רבש״ע אצל מי נלך, כו׳ אצל יעקב שאמרת לו אנכי ארד עמך מצרימה, ולא בקש רחמים עלינו. (שבת פט:)
[כג] 2אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך, ירידה רביעית שירד למצרים שנ׳ אנכי ארד עמך מצרימה, שמע יעקב על יוסף שהוא חי והיה מהרהר בלבו ואומר איך אעזוב ארץ אבותי את ארץ מולדתי, ואת ארץ שכינתו של הקב״ה בתוכה ואלך אל ארץ טמאה לתוך העבדים בני חם בארץ שאין יראת שמים ביניהם אמר לו הקב״ה יעקב אל תירא אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. (פרקי דר״א פל״ט)
[כד] 3אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך, ישראל כשירדו למצרים שכינה עמהם שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה עלו עלה שכינה עמהם שנאמר ואנכי אעלך. (מכילתא בשלח מסכתא דשירה פרשה ג.)
[כה] 4אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך, וארד להצילו מיד מצרים וגו׳ (שמות ג׳:ח׳) אמר הקב״ה למשה אני אמרתי ליעקב אביהם אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך וגו׳ ועתה ירדתי לכאן להעלות בניו כמו שאמרתי ליעקב אביהן ולהיכן אני מעלן אל המקום אשר הוצאתים משם אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם (במדבר י״ד:כ״ג). (שמות רבה ג ג.)
[כו] 5אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך, מנין ״הללו״ היו כשירדו ישראל למצרים שבעים ואחד היו עם השכינה אנכי ארד עמך מצרימה, וכתיב בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים י׳:כ״ב) וכשעלו הקב״ה עלה עמהם שנא׳ אעלך גם עלה לכך הללו למנין הללו. (מדרש תהלים פי״ג)
[כז] 6ואנכי אעלך, מלמד שלא היה [משה] מבקש לגאול את ישראל אלא אמר משה להקב״ה מי אנכי, וכי כך הבטחת לאבותם שביד בשר ודם אתה מוציא בניהם ומי אנכי שאלך וכי אוציא את בני ישראל (שמות ג׳:י״א) לא כך אמרת ליעקב אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ולי אתה אומר, מי אנכי, א״ל הקב״ה חייך אני יורד ומצילן. (שמות רבה ט״ו יד.)
[כח] 7ואנכי אעלך גם עלה, מה ת״ל גם עלה, אמר, אותך אני מעלה, ושאר כל השבטים אני מעלה, מלמד שכל שבט ושבט, העלה עצמות ראש שבטו. (ירושלמי סוטה פ״א ה״י)
[כט] 8ואנכי אעלך גם עלה, אותך ואת כל הצדיקים כיוצא בך. (בראשית רבה צ״ד)
[ל] 9ואנכי אעלך גם עלה, מהוא גם אפילו מת. ד״א גם לרבות זרעו. (מדרש הגדול ויחי צד תשיג.)
[לא] 10ואנכי אעלך, זו עליית ישראל ממצרים אחר עליית עצמותיך. (חמאת החמדה כת״י)
[לב] 11ואנכי אעלך, הרואה גמל בחלום, מיתה ניקנסה לו מן השמים והצילוהו ממנה, א״ר חמא ברבי חנינא מאי קראה, ואנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה. (ברכות נו:)
[לג] 12ואנכי אעלך גם עלה, וכתיב ויעל עמו גם רכב גם פרשים (בראשית נ׳:ט׳) מלמד שעלה בקבורתו של יעקב מנין גם שהוא שלשה וארבעים אלף רכב. (מדרש הבאור כת״י)
[לד] 13ואנכי אעלך גם עלה, אעלך זו עליית גלות מצרים, עלה זו עליה לעתיד לבא, כמה דאת אמר והיה ביום ההוא יוסיף ה׳ שנית ידו לקנות וגו׳ (ישעיהו י״א:י״א), גם זו עליית גלות בבל מן מדי, כמה דאת אמר מי בכם מכל עמו יהי ה׳ אלהיו עמו ויעל (עזרא א׳:ג׳). (מדרש)
[לה] 14ואנכי אעלך גם עלה, לא תעלה על דעתך שתהיה שם ירוד כי אם גדול ומעולה תהיה. (מדרש)
[לו] 15ויוסף ישית ידו על עיניך, ר׳ חגי בשם ר׳ יצחק אמר על מנת ויוסף ישית ידו על עיניך. (בראשית רבה צ״ד)
[לז] 16ויוסף ישית ידו על עיניך, מכאן שמאמצין עיניו של מת. (מדרש החפץ כת״י)
[לח] 17ויוסף ישית ידו על עיניך, ישית ידו על העם אשר בעיניך. (מדרש הבאור כת״י)
[לט] 18ויוסף ישית ידו על עיניך, אמר הקב״ה אותו יד שלא שמשה בעבירה, תבא ותנתן על עיניך, כדי שידעו הכל שהוא נקי מאשת פוטיפר. (מדרש)
[מ] 19ויוסף ישית ידו על עיניך, מי גרם ליוסף שירד למצרים, על ידי שכיבד אביו כששלחו אל אחיו ויאמר הנני (בראשית ל״ז:י״ג), אע״פ שידע שאחיו היו שונאים אותו, אמר לו הקב״ה על שכבדך יוסף הורד למצרים אף אתה כשתרד לשם כבדהו, שתחלוק לו כבוד שהוא ישית ידו על עיניך בשעת מיתה. (מדרש)
1. דרש זה תמוה ורש״י בפי׳ נדחק לפרש דהכוונה מה שיש רמז בסוף הפסוק וז״ל ארד עמך אעלך גם עלה כאן רמז ד׳ גליות גם ריבויה הוא. וראה לקמן אות לד. ואולי י״ל על פי מ״ש לעיל אות כ. בביאור דיעקב היה דואג שמא ישתעבד הוא בעצמו שם כו׳ וע״ז אמר לו אל תירא מרדה מצרימה וגו׳ אז היה לו מקום לבקש גם על בניו ולא בקש. ובתנחומא ישן וישלח כז. חמש ברכות שבירכו אביו ואחת אנכי ארד עמך. וראה לעיל אות ח. ט.
2. בספר נספחים לסדר אליהו זוטא הוצאת מא״ש פרקי הירידות צד נ. מעתיק פרקים אלו מפדר״א מכת״י פארמא ובתוכם מאמר זה בשינוים ״ארץ ששכינתו של הקב״ה שרויה בתוכה כו׳ אל תוך ערלים בני חם״ כו׳. ובכת״י מדרש החפץ היה יעקב מהרהר בלבו ואמר איך אעזוב קברות אבותי ואלך אל ארץ טמאה. וראה לעיל אות כ.
3. ראה מכלתא בא מסכתא דפסחא פי״ד בכל מקום שגלו שכינה עמהם גלו למצרים שכינה עמהם. ספרי מסעי פיסקא קסא. ירושלמי תענית פ״א ו. מגלה כט. ובכל אלה המקומות לא דרשו מפסוק שלפנינו. ובמכלתא דרשב״י ריש פ׳ שמות מספר הרזים כ״י בשם מכלתא דרשב״י. וכך היה ר׳ יהושע אומר בוא וראה כמה רחמיו וזכיותיו של הקב״ה על ישראל, ירדו למצרים שכינה עמהם שנא׳ אנכי ארד עמך מצרימה. עלו שכינה עמיהם שנא׳ ואנכי אעלך גם עלה. וכ״ה בגנזי שכטר ח״א צד שמו. מכת״י המייחסו למכלתא דר׳ שמעון. ובשמו״ר פט״ו יז. נשתעבדו ישראל במצרים וגלה הקב״ה עמהם שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה. ובמדרש ויושע בפסוק תביאמו, כשגלו למצרים שכינה עמהם שנאמר אנכי ארד עימך מצרימה. ועי׳ בלק״ט שמות ג, ח. וראה לקמן אות כט. בבאור הגי׳ אנכי ארד עמך מצרימה עמך ועם כל הצדיקים. וראה לעיל פ״ל אות קח. ובס׳ מיני תרגומא כותב על מ״ש הרמב״ן כאן דמ״ש האונקלוס ״אנא איחות עמך״ רצה לרמוז בזה מה שאמרו גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה כו׳ דבגמ׳ מגלה כ״ט לא מביא מקרא שלפנינו ונוסחת הרמב״ן לא מצא אף בילקוט. ותימה על הגאון מהר״י ברלין ז״ל שלא העיר מכל המקומות הנ״ל שמפורש כדברי הרמב״ן שדרשו כן מקרא שלפנינו. ובעיקר דברי האונקלוס ראה במו״נ ח״א פכ״ו-פכ״ז. וביאור הרמב״ן לר״מ אבוסאולה ורב״ח כאן. ובזח״א ריא. אנכי ארד עמך מצרימה וגו׳ מכאן דשכינתא נחתת עמיה בגלותא ובכל אתר דישראל אתגלו שכינתא אתגלת עמהון. וכ״ה בזח״ב פה. ושם טז: אמר רבי יהודה תא חזי תרין נדרין נדר קוב״ה ליעקב, חד דייחות עמיה למידר עמיה בגלותא, וחד דיסקיניה מקבריה למחמי חדוותא דסיעתא קדישא דדיירי עם בנוהי הה״ד אנכי ארד עמך מצרימה אנכי ארד עמך בגלותא ואנכי אעלך גם עלה כד״א והעלתי אתכם מקברותיכם עמי. וכתוב ששם עלו שבטים וגו׳ ובזהר ח״ב ד: ר׳ יצחק הוה קאים קמיה דרבי אלעזר בר שמעון אמר ליה שכינתא נחתת למצרים עם יעקב, א״ל ולא והא כתיב אנכי ארד עמך, א״ל תא חזי שכינתא נחתת למצרים את יעקב כו׳ דתנינו שית מאה אלפין רתיכין קדישין נחתי עם יעקב למצרים וכלהו סליקו מתמן כד נפקו ישראל ממצרים. ומענין זה שם ה. אמר ר׳ יהודה קל וחומר ומה כד אשתזיב יעקב מלבן כתיב ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים, כד נחית למיפק בגלותא וקב״ה אמר אנכי ארד עמך מצרימה לאו דינא הואיל ופטרונא נחתא דייחתון שימשוי עמיה. ובס׳ חמדת ימים תימני ד״א הקב״ה ירד וארבע מחנותיו מימין ושמאל מיכאל גבריאל אוריאל רפאל. ובס׳ צרור המור כאן אנכי ארד עמך ולא אהיה עמך, לומר לך כל זמן שישראל בירידה כביכול הקב״ה שותף עימהם בירידה, אין לי אלא לשעבר לעתיד מניין שנאמר עמו אנכי בצרה. וכנראה שמקורו מחז״ל. ובילק״ר בשם רבה שמות, אנכי ארד עמך בשעה שיש לו ירידה ג״כ להקב״ה ירידה כו׳ ובשעה שיש להם עליה יש לו ג״כ עליה ואנכי אעלך גם עלה. וראה שמ״ר פ״ל על הפסוק עמו אנכי בצרה מענין זה, אמנם ליתא שם הסמך על הפסוק שלפנינו. וראה תנחומא ותנחומא ישן סוף פ׳ אחרי.
4. בחדושי הרד״ל כ׳ בא לפרש שמ״ש ליעקב אנכי ארד עמך מצרימה אין פירושו כפשוטו בשעת ירידה לגלות מצרים שא״כ למה חזר לכתוב כאן וארד להצילו, אלא עיקר ירידה זו על הירידה הלזו להצילם נאמרה, ובפי׳ מהר״ז מפרש ההיפך עיי״ש. והיפ״ת מפרש ועתה ירדתי לכאן להעלות כו׳ ואע״ג דכבר ירדה השכינה עמהם, אולי בחטאם נסתלקה ועתה ירדה שנית לכאן להעלותם. ומענין זה בשמו״ר פל״ח ו. וכן אתה מוצא ביעקב שהבטיחו הקב״ה וא״ל אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה וקיים לו הקב״ה הוי לעולם ה׳ דברך נצב בשמים. ובשמו״ר פי״ח ח. הקב״ה קדוש וטהור ופשט ידיו בטמאים למה בשביל שגדול ונורא הוא, כו׳ ובשביל ישראל הודיע כחו, ולמה בשביל ישראל שאמר ליעקב אנכי ארד עמך מצרימה והוא עושה מלחמתן של ישראל. ובשמו״ר פט״ו ה. אר״ש גדולה חיבתן של ישראל שנגלה הקב״ה במקום ע״ז ובמקום טנופת ובמקום טומאה בשביל לגאלן.
5. במדרש תהלים הו״ב חסר קטע זה וראה לקמן אות קמט. ומובא גם בילקוט המכירי תהלים קי״ג ח״ב צה:
6. ראה לעיל פט״ו אות קנט. ובבאור.
7. בכת״י ילקוט ת״ת מביא דברי הירושלמי בגירסא אחריתא ״ואנכי אעלך גם עלה מה ת״ל גם עלה לומר לא אותך בלבד אני מעלה, אלא כל השבטים אני מעלה מלמד שכל שבט ושבט העלה עצמות ראש שבטו עמו. ירושלמי שוטה״. וגירסא זאת יותר מבוררת. וראה ב״ר פ״ק אות יא. וש״נ, ולקמן אות כט-ל.
8. ראה לעיל אות כח. ובשכ״ט ואנכי אעלך דבר קדשי יסייע את בניך להעלות עצמותיך ממצרים ומכאן סמך יעקב לצוות את בניו להעלותו לקברו בקבורת אבותיו. גם עלה, את בניך ממצרים. ובמדרש הגדול ואנכי אעלך זה יעקב גם לרבות הצדיקים שכמותו והן ישראל לפי שנתפחד יעקב שמא ישתקעו בניו במצרים ולכך בישרו אעלך גם עלה וגו׳ ועי׳ בלוח התיקון שם. ובכתי״ל הגי׳ אנכי ארד עמך וגו׳ אותך ואת כל הצדיקים כיוצא בך. ובש״נ במנח״י י״ג עמך ועם כל הצדיקים, ולפ״ז צריך לפרש דהכוונה להדרש לעיל אות כד.
9. ראה לקמן מח, א. התחלת המאמר וסופו. ובמכלתא שמות יג, יח. דעצמות כל השבטים העלו עמהם. ולעיל אות כח-כט. ובקה״ר פ״ז יעקב מת בארץ מצרים מי ראוי להטפל בו לא הקב״ה שאמר לו אנכי ארד עמך ואנכי אעלך גם עלה. ראה לקמן נ. ז.
10. כן מבואר לפי הדרשות לעיל אות כה-כז.
11. גם עלה, קרוב לנוטריקין של גמל. (רש״י) דהיינו שהעי״ן עלה נבלעת בקריאה אחר המ״ם כו׳ והו״ל כאלו אותיות גמל כתובים רצופים (מהרש״א).
12. וכ״ה בכת״י ילקוט אור האפלה.
13. מאמר זה מובא בספר צרור המור בשם מדרש. ובס׳ דרשת אבן שועיב כותב באופן סתמי ולכן אמר אעלך על גלות מצרים, גם לרבות גלות בבל, עלה על גלותינו זה. ורש״י בשבת פט: מובא לעיל אות כב. כוון לדרש זה, ובס׳ שפתי כהן מביא ג״כ מאמר זה וסיים עלה גלות אדום. עו״ש בדרשת אבן שועיב ואנכי אעלך גם עלה א״ל בזכות התורה שיקבלו כשאומר אנכי ה׳ אלהיך. ובשכ״ט עלה כתיב כלומר גם עלה כח זכותך לפני. ובבעל הטורים עלה כתיב בהא רמז לאחר ה׳ דורות יעקב לוי קהת עמרם משה.
14. מאמר זה מובא ברבעה״ת דעת זקנים סתמי בסגנון ד״א לא תעלה כו׳ והקטע הראשון שקודם לו אע״פ שכתוב סתמי מקורו בפדר״א מובא לקמן אות קמט. ונראה דגם מאמר זה מקורו ממדרש חז״ל, ואולי פירשו כן לשון התרגום יוב״ע ומימרי יעלינך ״תמן״ ולא אמר ״מתמן״ דהכוונה שיגדיל וירומם אותם שם. ראה בינחנו על התרגום.
15. כלומר שאין זה הבטחה אחרת אלא תנאי דבק למה שאמר אעלך גם עלה ר״ל על מנת שישים ידו על ענינו וישתדל בהעלותו. וא״כ במצרים תמות אצל יוסף ואין הבטחת עלייתך בחיים. (יפ״ת) ועי׳ מנח״י.
16. בלק״ט ויוסף ישית ידו על עיניך זו עצימת עינים. ראה שבת עז. וכ״ה במדרש אגדה וירא נ. א. ובאע״ז כאן. ובערוך ע׳ אמץ, סותמין עיני המת לאחר המיתה כדי שלא יהיו פתוחות כענין שנאמר ויוסף ישית ידו על עיניך. ומענין זה בזהר ח״א רכו. ויוסף ישית ידו על עיניך יוסף ודאי, דהא הוא בוכרא דהרהורא דלבא בוכרא דטפה קדמאה הוה כדאתמר ובגין דידע קוב״ה טמירא דא אתבשר ליה ביוסף דהא כל רחימותא ביה תלייא. ישית ידו על עיניך מאי קא מיירי א״ר ייסא בגין יקרא דיעקב ולאתבשרא דהא יוסף קיים וישתכח עליה במיתתיה כו׳, בר נש דזכי לבר בהאי עלמא ליבעי ליה לנגדא עפרא על עינוי כד אתקבר ודא הוא יקרא דיליה לאחזאה דעלמה אסתים מניה. ובזח״ג קסט. אמר רב מתיבתא פתח ואמר ויוסף ישית ידו, על עיניך חדוה הוא אמאי סתימו דעיינין למיתה כו׳ אר״ש יאות תקונא דקדמאי וחכמתא דלהון יתיר ממלאכין קדישין כו׳. ובכת״י חמאת החמדה ויוסף ישית ידו על עיניך הוא יקברך. וכ״ה בילמדנו מובא לקמן נ, א. ועשית עמדי חסד ואמת. שתעשה דברו של הקב״ה אמת שאמר לך הוא קוברך שנאמר ויוסף ישית ידו על עיניך. וברשב״ם ב״ב קח. שזה ברכה שימות האב ויקברנו בנו כדכ׳ ויוסף ישית ידו על עיניך הבטיחו שיקברהו בנו.
17. וכ״ה בילקוט אור האפלה. והרשב״ם פי׳ ישית ידו על עיניך על ענייניך וצרכיך ישתדל לעשותם כדכתיב ישית ידו על שנינו. ובפי׳ ר׳ יוסף בכור שור כמו אולי יראה ה׳ בעיני (ש״ב טז, יב) שהוא כמו בענייני. וראה בחזקוני ובס׳ מדרשי התורה לאשתרוק. ובזהר ח״א רטז: וכל יומין דיעקב לא היה ליה צערא כהאי והוה בכי כל יומא לאינון שבע עשרה שנה דיוסף מאי קאתיבו ליה ויוסף ישית ידו על עיניך הא לך שבע עשרה שנה אחרנין דענוגין ותפנוקין והנאות וכסופין.
18. מאמר זה מובא בשם מדרש בצרור המור כאן. ראה לעיל פמ״א אות פט. צד. ידים שלא משמשו בעבירה ויתן אותה על יד יוסף.
19. מובא בצרור המור כאן בשם מדרש הגלוי. ראה לעיל פל״ז אות צח. ולעיל אות לז.
אֲנָא אֵיחוֹת עִמָּךְ לְמִצְרַיִם וַאֲנָא אַסְּקִנָּךְ אַף אַסָּקָא וְיוֹסֵף יְשַׁוֵּי יְדוֹהִי עַל עֵינָךְ.
I will go down with you to Egypt, and I will also surely bring you up again. Yosef shall place his hands upon your eyes.”

אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ
אֲנָא אֵיחוֹת עִמָּךְ לְמִצְרַיִם וַאֲנָא אַסְּקִינָּךְ אַף אַסָּקָא וְיוֹסֵף יְשַׁוֵּי יְדוֹהִי עַל עֵינָךְ
אָנֹכִי אֵרֵד – אֵיחוֹת תרגום מגשים שרמב״ם קלסו אך רמב״ן השיג על דבריו
א. הרמב״ם התפעל מאד מתרגום ״אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ״ – ״אֲנָא אֵיחוֹת עִמָּךְ״, כי הוא מוכיח את ״שלמות זה האדון״ (אונקלוס), כיצד? כל ״ירידה״ שאצל הבורא מתורגמת ״התגלות״ להרחקת ההגשמה, כגון ״וַיֵּרֶד ה׳ לִרְאֹת אֶת הָעִיר״ (בראשית יא ה) ״וְאִתְגְּלִי ה׳⁠ ⁠⁠״.⁠1 אבל כאן לא נרתע מלתרגם אֵרֵד – אֵיחוֹת (מפועל ״נחת״) כי הוא שונה מיתר הפסוקים: לעומת שאר ה״ירידות״ הנמסרות כתיאור עובדתי, ה״ירידה״ שבפסוקנו אינה אלא על פי השגתו של יעקב ״במראות הלילה״. ומכיוון שהכתוב הקדים שכאן מדובר בחלום, שוב אין המתרגם רואה צורך לשנות את פועל התנועה והרי זו עדות לחכמתו הרבה של אונקלוס:
אונקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית ובלשון הארמית. וכבר שם השתדלותו בסילוק ההגשמה... וכל מה שימצאהו מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים עניני התנועה הגלות והֵרָאוּת אור נברא, כלומר שכינה או השגחה. והנה תרגם יֵרֵד ה׳ (שמות יט א) יִתְגְּלֵי ה׳, וַיֵּרֶד ה׳ (בראשית יא ה) וְאִתְגְּלִי ה׳ ולא אמר וּנְחַת ה׳. והנה תרגם אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה (בראשית יח כא) אֶתְגְּלֵי כְעַן וַאֲדוּן.
אלא שהוא תרגם אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה אֲנָא אֵיחוֹת עִמָּךְ לְמִצְרַיִם. וזה דבר מופלא מאד יורה על שלמות זה האדון וטוב פירושו והבנתו הדברים כפי מה שהם, ופתח לנו בזה התרגום ענין גדול מעניני הנבואה. והוא, כי תחילת זה הסיפור אמר וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה... וכאשר כלל תחלת המאמר היותו במראות הלילה, לא הרחיק אונקלוס שיסופר המאמר אשר נאמר במראות הלילה בלשונו והוא סיפור האמת כי זה סיפור מה שנאמר לו, לא סיפור ענין שקרה (״מורה נבוכים״, א כז).
כתוצאה מכך, לא נרתע מלתרגם ״אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ״ – ״אֲנָא איחות״ ולא בכינוי ״מֵימְרִי יֵחוֹת עִמָּךְ״ דוגמת ״אָנֹכִי מָגֵן לָךְ״ (בראשית טו א) ״מֵימְרִי תְּקוֹף לָךְ״.⁠2
ואולם רמב״ן בפירושו על אתר יצא באריכות כנגד הרמב״ם, ובעיקר על תפיסת ״שכינה״ כיישות נבראת (״כבוד נברא״). לדעת רמב״ן יש בכך סתירה למסורת חז״ל ובמיוחד לקבלה הרואה ב״שכינה״ ביטוי זהה לעצמותו של הבורא.⁠3 מטעם זה ניסו רמב״ן ומקובלים נוספים לתלות את השינויים שבת״א לא רק בהרחקת ההגשמה כרמב״ם, אלא גם בתורת הקבלה.⁠4
ב. לטעם השינוי ״יָשִׁית יָדוֹ״ – ״יְדוֹהִי״, ראה הערת מסורה לפסוק ״כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ״ (שמות יז יא) ״יְדוֹהִי״.
1. ״ירד״ הוא פועל המייחס תנועה לה׳. ומכיוון שרק חומר יכול לנוע, עלול תרגום של ״ירד״ ע״י ״נחת״ לרמוז להגשמה. מטעם זה ת״א מסלק את כל פועלי התנועה (14!). ראה בנספח ״תרגומי ההגשמה״, פרק ה.
2. ״מרפא לשון״.
3. רמב״ן: ״אמר יונתן בן עוזיאל: ״בריך יקרא דה׳ מאתר בית שכינתיה״... ואם יאמר שהוא כבוד נברא... איך יקבעו בו ״ברוך״? והמברך והמתפלל לכבוד נברא כעובד אלילים! ובדברי רבותינו דברים רבים יורו על השכינה שהוא האל יתברך... וחס ושלום שיהיה הדבר הנקרא שכינה או כבוד נברא חוץ מהשם הנכבד יתברך כאשר חשב הרב כאן, ובפרקים רבים מספרו״.
4. ״אבל הענינים האלה לאונקלוס וליונתן בן עוזיאל, דברים ידועים בקבלה וסודם ליודעי חן״. וכעין זה כתב גם רבנו בחיי בפירושו לפסוק. לסיכום שיטותיהם ראה בנספח ״תרגומי ההגשמה״, פרק ב.
אנה אחות עמך מצרימה ואנה בממרי אסיק יתך לחוד מסוקא ויוסף ישוי ידי⁠[ה] על עיינךב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מסוק״) גם נוסח חילופי: ״מסוקין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עיינך״) גם נוסח חילופי: ״מחוס דעיינך״.
אנא הוא דבמימרי ניחות עימך למצרים ואיחמי סיגו⁠(ו)⁠פיהון דבנך וממרי יעלינך תמן אוף אסיק ית בנך מתמן וברם יוסף ישוי ידיה על עיניך.
I am He who in My Word will go down with thee into Mizraim; I will regard the affliction of thy children, and My Word shall bring thee up from thence, and cause thy children to come up; but Joseph shall lay his hand upon thine eyes.
וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ וגו׳ – רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר עַל מְנָת וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. וַיָּקָם יַעֲקֹב וגו׳ וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם (בראשית מ״ו:ה׳-ז׳), בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי בְּנוֹת בָּנִים הֲרֵי הֵן כְּבָנִים, וּבְנֵי בָנוֹת אֵינָן כְּבָנִים.
(ח-יג)
[ז] וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה, וּבְנֵי יִשָׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרֹן – רַבִּי מֵאִיר חֲמָא חַד שַׁמְרָאי אֲמַר לֵיהּ מֵהֵיכָן אֲתֵית, אֲמַר לֵיהּ מִן דְּיוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי מֵאִיר לָא, אֲמַר לֵיהּ שַׁמְרָאי וְאֶלָּא דְמַאן, אֲמַר לֵיהּ מִן דְּיִשָּׂשכָר. אֲמַר לֵיהּ מְנָא לָךְ, אֲמַר לֵיהּ דִּכְתִיב: וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרֹן, אֵלִּין שַׁמְרַיָא. אֲזַל לְגַבֵּי אַפְטוֹרִיקַיָּא אֲמַר לֵיהּ אֲמַר לִי סָבְהוֹן דִּיהוּדָאי חֲדָא מִלָּא וְהִיא תַמְהָא. אֲמַר לֵיהּ מָה הִיא, אֲמַר לֵיהּ אָמַר לִי מִן דְּמַאן אֲתֵית, אֲמָרִית לֵיהּ מִן דְּיוֹסֵף, אֲמַר לִי לָא מִן דְּיִשָּׂשכָר, דִּכְתִיב: וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרֹן, אֵלִּין שַׁמְרַיָא. אֲמַר לֵיהּ חַיֶּיךָ מִן דְּיוֹסֵף אַפְקָךְ מִן דְּיִשָּׂשכָר לָא אַעֲלָךְ.
אנכי ארד עמך – ולא אמר אהיה עמך, לומר לך כל זמן שישראל בירידה כביכול הקב״ה שותף עמהם בירידה. אין לי אלא לשעבר, לעתיד מנין, ת״ל עמו אנכי בצרה (תהלים צ״א ט״ו). ד״א ואנכי אעלך גם עלה אותך ואת הצדיקים כיוצא בך אני מעלה ואת השבטים, מלמד שכל שבט ושבט העלה עצמות שבטו עמו.
הָרֹאֶה גָּמָל בַּחֲלוֹם מִיתָה נִקְנְסָה לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם וְנִתְנַצֵּל הֵימֶנָּה. מַאי קְרָאָהּ, אָנֹכִי אֵרֵד [עִמְּךָ] מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: מֵהָכָא (שמואל ב י״ב:י״ג) ״גַם ה׳ הֶעֱבִיר (אֶת) חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת.
וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ – (יַעֲמֵץ) [יְעַצֵּם] עֵינֶיךָ לְאַחַר מִיתָה.
יְרִידָה הָרְבִיעִית שֶׁיָרַד לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר אָנֹכִי אֵרֵד מִצְרַיְמָה. שָׁמַע יַעֲקֹב עַל יוֹסֵף שֶׁהוּא חַי וְהָיָה מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאָמַר: אֶעֱזֹב אֶת אֶרֶץ אֲבוֹתַי וְאֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וְאֶת אֶרֶץ מְגוּרֵי אֲבוֹתַי וְאֶת אֶרֶץ שֶׁשְּׁכִינָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁרוּיָה בְּתוֹכָהּ וְאֵלֵךְ לִי אֶל אֶרֶץ טְמֵאָה, אֶל תּוֹךְ עֲרֵלִים שֶׁאֵין יִרְאַת שָׁמַיִם בֵּינֵיהֶם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יַעֲקֹב אַל תִּירָא אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ וְגוֹ׳. וּכְשֶׁבָּאוּ לִגְבוּל מִצְרַיִם נִתְיַחֲסוּ כָּל הַזְּכָרִים שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ, וְיוֹסֵף וּשְׁנֵי בָּנָיו בְּמִצְרַיִם הֲרֵי שִׁשִּׁים וְתֵשַׁע, וּכְתִיב ״בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ״ וְגוֹ׳. מֶה עָשָׂה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִכְנַס בְּמִנְיַן עִמָּם לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ.
בִּכְלָלָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אַתָּה מוֹצֵא שִׁבְעִים חָסֵר אֶחָד אֶלָּא זוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁהוֹרָתָהּ בַּדֶּרֶךְ וְלֵדָתָהּ בֵּין הַחוֹמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ״ו:נ״ט) ״אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם״, לֵדָתָהּ בְּמִצְרַיִם שֶׁהוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בְּמִצְרַיִם.
רַבִּי יְהוּדָה הֲוָה יָתִיב וְדָרִישׁ (בראשית מ״ו:כ״ז-כ״ח) ״כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה וְגוֹ׳ שִׁבְעִים״, הָא אִנּוּן חַסְרַת חֲדָא זוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁנּוֹלְדָה עַל פִּילִי שֶׁל מִצְרָיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, סֶרַח בַּת אָשֵׁר הִשְׁלִימָה מִנְיָנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (שמואל ב כ׳:י״ט) ״אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל״, אֲנִי הִשְׁלַמְתִּי מִנְיָנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי הִשְׁלַמְתִּי מִנֶּאֱמָן לְנֶאֱמָן.
וּכְשֶׁעָלוּ מִמִּצְרַיִם נִתְיַחֲסוּ כָּל הַגְּבָרִים שִׁשִּׁים רִבּוֹא חָסֵר אֶחָד. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִכְנַס בְּמִנְיָן עִמָּם וְעָלוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה.
ואנא אנזל מעך אלי ואנא אצעדך ויוסף יגמצ֗ך.
ואני ארד איתך למצרים ואני אעלה אותך, ויוסף יעצום את עיניך במותך.
ואנכי אעלך גם עלֹה – עניינו: שימיתהו מיתה טבעית, מעניין: אל תעלני בחצי ימי (תהלים ק״ב:כ״ה). ובישרו שלוש בשורות: אנֹכי ארד עמך מצרימה – ויצילהו מפגעי הדרך, ואנכי אעלך גם עלֹה – שיצילהו ממיתה שאינה טבעית, כמוות מחרב וזולתו; ויוסף ישית ידו על עיניך – שלא ימות יוסף בחייו, ושימות הוא (יעקב) בצל גדולתו ובחייו. (ספר השרשים ״עלה״)
אנכי אעלך – הבטיחו להיות נקבר בארץ.
ואנכי אעלך AND I MYSELF WILL ALSO SURELY BRING YOU UP AGAIN – Here He promised him that he would be buried in the Holy Land (Talmud Yerushalmi Sotah 1:10).
אנכי ארד עמך מצרימה – דבר קדשי ושכינתי יסייעוך לרדת למצרים, ושם אני נגלה לך, כמו שאני נגלה לך בשאר ארצות:
ואנכי אעלך – דבר קדשי יסייע את בניך להעלות עצמותיך ממצרים, ומכאן סמך יעקב לצוות את בניו להעלותו לקברו בקבורת אבותיו:
גם עלה – את בניך ממצרים. עלה כתיב, כלומר גם עלה כח זכותך לפני:
ויוסף ישית ידו על עיניך – בשעת פטירתך, דהיינו עצימת העין, כדמפורש בשבת:
אעלך גם עלה – כלומר: ארד עמך וגם עלה אעלך, כמו: וברכתם גם אותי (שמות י״ב:ל״ב).
גם עלה – שנקבר עם אבותיו במערת המכפלה.
ישית ידו על עיניך – על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב: ישתא ידו על שנינו (איוב ט׳:ל״ג).
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: ישית.
'A'alekha gam 'aloh: "I will go down with you and I will also bring you back (vegam 'aloh 'a'alekha).⁠" [The word gam should be transposed] as in the phrase (Ex. 12:32), "Uvarakhtem gam 'oti – May you also bring a blessing upon me.⁠"1
Gam BRING YOU BACK: [This promise was fulfilled when] he was buried with his forefathers in the cave of Machpelah.⁠2
Yashit SHALL PLACE HIS HAND ON 'enekha: I.e. on your affairs ('inyanekha)⁠3 and needs; he will try to accomplish them.⁠4 As in the phrase (Job 9:33), "Yashet yado 'al shenenu – Lay his hand on both of us.⁠"5
1. See Rashbam ad 29:30 and my notes there. The same unusual construction can be found also in 31:15, vayyo'khal gam 'akhol.
2. Gen. 50:13. So also Ibn Ezra, Rashi and R. Joseph Bekhor Shor, in his first interpretation. (See also similarly PT Sotah 1:10.) Curiously all these peshaṭ-oriented exegetes ignore the reasonable interpretation of the majority of midrashim (see Kasher, pp. 1672-1674) and the majority of modern scholars, who see here a reference to the Exodus. (So also R. David Qimhi and R. Joseph Bekhor Shor, in his second interpretation.) This latter reading requires only an understanding of the singular pronominal suffix of 'a'alekha in a collective sense.
3. See similarly R. Joseph Bekhor Shor who cites II Sam. 16:12 to prove that 'enekha means 'inyanekha.
4. So also R. Joseph Bekhor Shor and Zohar I, 216b. The grand majority of medieval (e.g. LT and Ibn Ezra) and modern (e.g. NJPS and Speiser) commentators disagree and see this phrase as an idiom for "perform the last offices of the deceased" (Driver, p. 365). Rashbam curiously interprets the previous phrase, 'a'alkha gam 'aloh, as a reference to Jacob’s burial but he avoids that explanation for this phrase. Nevertheless, in his commentary ad BB 108a, s.v. mai, Rashbam interprets this phrase as implying that God reassured Jacob that Joseph would bury him.
5. Rashbam's prooftext hardly appears to prove his point. There sh-v-t yad 'al presumably implies restraining or imposing authority, not tending to another's welfare. See also the phrase sh-v-t kaph 'al in Ps. 139:5 where again the meaning is not positive and can hardly be seen as similar to the usage in this verse.
וטעם אעלך גם עלה – שיקבר בארץ ישראל.
ויוסף ישית ידו על עיניך – במותך, כי כן מנהג החיים עם המתים.
[AND I WILL ALSO SURELY BRING THEE UP AGAIN.] This means you will be buried in the land of Israel.⁠1
AND JOSEPH SHALL PUT HIS HAND UPON THINE EYES. At the time of your death. It is customary for the living to close the eyes of the deceased upon their death.
1. Jacob never came back from Egypt. Hence Ibn Ezra interprets our verse as referring to Jacob's body.
וארד עמך ואעלך – את גופך ליקבר בקברי אבותיך, ואת זרעך לתת להם את ארץ כנען.
ויוסף ישית ידו וכחו על עיניך – לעבדך, בין בחייך בין במיתתך, לעשות מצותך.
על עיניך – על עינייניך שתצטרך, כמו: אולי יראה י״י בעיני (שמואל ב ט״ז:י״ב), שהוא כמו: בעינייני, בדוד כשהיה שמעי מקללו.
ארד עמך ואעלך – and I WILL GO DOWN WITH YOU and I WILL BRING YOU UP – Your body to be buried in the grave of your fathers, and your children to give them the land of Canaan.
ויוסף ישית ידו וכחו על עיניך – AND YOSEF WILL SET HIS HANDS and his strength ON YOUR EYES – to serve you, whether during your life or after your death, to fulfill your commands.
על עיניך – ON YOUR EYES – On your concerns that you will need, like: “It may be that Hashem will look at my eyes” (Shemuel II 16:12), which is like: at my concerns, regarding David when Shim'i was cursing him.
אנכי ארד עמך – שלא יקרך רע בדרך.
ואנכי אעלך – כמו שפירשנו.
או פירושו: על עצמו שיהיה עמו כשיעלוהו לקברו.
ואמר גם עלה – על בניו שיעלם משם.
ויוסף ישית ידו על עיניך – כמו שאמר ויפל יוסף על פני אביו (בראשית נ׳:א׳). בשרו בזה שישאר יוסף אחריו לכלכל בניו ובני ביתו כל אותן השנים שחיה אחריו.
אנכי ארד עמך, the meaning of these words is that you will not suffer a mishap on the way to Egypt.
ואנכי אעלך, as we explained already on the preceding verse. Another possible explanation: the words refer to the person of Yaakov himself, God promising that He would be with him on his way to burial in the land of Canaan. The reason God added the words: גם עלה would then be a reference to his children who would carry him from Egypt to Canaan to be buried there.
ויוסף ישית ידו על עיניך, we see that this promise was fulfilled in 50,1 when the Torah reports ויפול יוסף על פני אביו, “that Joseph fell on the face of his father.” The promise mentioned here included the fact that after Yaakov’s death Joseph would look after the economic requirements of the brothers and their families.⁠1
1. presumably based on Yaakov’s knowledge that the famine would start again after his death.
אנכי ארד וג׳ – ארד עמך בהיותך חי, ואעלך גם עלה על גופו הנכבד1. זה פשטיה דקרא2, ומה שאמרו כי באעלך גם עלה רמז לגאולת זרעו משעבוד מצרים – דרש יפה3.
1. לט. השוה פי׳ הראב״ע שכתב שהכוונה היא: ׳שיקבר בארץ ישראל׳, וכן פירש רש״י. ורבנו נמשך אחר פירוש זה גם בפירושו להלן פר׳ ויחי (מח:כא) ע״ש. ועי׳ להר״י ן׳ ג׳נאח בשרשיו (שרש עלה, עמ׳ 370) שכתב בפירושו שהוא הבטחה המבשרו: ׳להצילו ממיתה שאינה טבעית כמות מחרב וזולתו׳.
2. מ. היינו משום שזו היתה סיבת יראתו שהנבואה באה להרגיעו ממנה, כמש״כ רבנו בביאור הפסוק שלפני זה. ויש להבין עד כמה היה יעקב ע״ה ירא מזה ממה שפירש רבנו להלן פר׳ ויחי (מז:כט).
3. מא. כלשון הזה לא נמצא במדרשים שבידינו, אבל מוזכר מעין זה בזוהר (בשלח נג.): ׳אמר ליה ואנכי אעלך גם עלה, אעלך לאתקברא בקברי אבהתך, גם עלה למחמי פורקנא דבני וגבוראן דאעביד להו׳, וראה תורה שלמה כאן (אות כב, לד) שהביא מדרש כזה ע״פ דברי המפרשים. ועי׳ להרמב״ן שביאר כן ע״פ דעת מדרשם ז״ל וכתב: ׳הבטיחו שלא יירא במצרים כי יזכה בדינו ויגאל אחר הענוי, וזהו טעם ואנכי אעלך גם עלה׳. והרד״ק בפירושיו כתב שני הפירושים ולא הכריע ביניהם.
גם עלה – לרבות עצמות שאר כל השבטים.
ויוסף ישית ידו על עיניך – מנהג הוא שהחיים עושים עם המתים שסוגרים את עיניהם סמוך אחר הפטירה1 והיה מבטיחו שיוסף יהיה בפטירתו ויעזור לו להוציאו ממצרים להוליכו אל המערה.
דבר אחר: על עיניך – על ענייניך, מגזרת עין יעקב (דברים ל״ג:כ״ח) כלומר ישתדל לעסוק בצרכיך.⁠2
1. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
2. שאוב מרשב״ם ובדומה בר״י בכור שור.
גם עלה, the word גם "also,⁠" which appears superfluous, means that not only would his bones be buried in the cave of Machpelah, but that all the bones of his children would also find their eternal resting place in the Holy Land. He also assured him that Joseph would be present when it came time for him to die.
ויוסף ישית ידו על עיניך, "and Joseph will place his hand on your eyes (and close them forever.)" This was an accepted custom in those days. It implied that Joseph would also be instrumental in his remains being transferred to the cave of Machpelah. A different interpretation of this verse: the words: על עיניך, are not to be understood literally, but are derived from the word עין being used as referring to someone's or something's, fountain, essence, as in עין יעקב, (Deuteronomy 33,28) where it refers to the personification of what Yaakov stood for. According to this interpretation, God assured Yaakov that in Joseph he will have a suitable successor. He will take care ably of all his needs.
ויוסף ישית ידו על עיניך – כלומ׳ תמות בחיו והוא יסגיר עיניך. לשון אין מעמצין (שבת קנא:). וזהו בשורה טובה לאדם שבניו יקברו אותו ולא ימותו בחייו.
ויוסף ישית ידו על עיניך – פי׳ שתמות בחייו והוא יסגיר עיניך כענין מעצמין את עיני המת ובשורה טובה הוא לאדם שאל יקבור את בניו בחייו.
אנכי ארד עמך מצרימה – ע״ד הפשט הבטיחו שיהיה עמו באותה ירידה, ומפני זה אמר ארד עמך ולא אמר אורידך כשם שאמר אעלך. ואנכי אעלך – רמז לו שיקבר בארץ ישראל הגבוהה מכל הארצות אשר שם שער השמים. והוסיף גם עלה כי משם יתעלה בעליה אחרת עליונה לאור באור החים וזהו כפל העליה.
ועוד יתכן לפרש בכפל העליה כי הוא הבטחה לזרעו שיגאלם אחר הגלות ויעלה אותם לא״י, ואחר שיהיו מיושבים בארץ ישראל ששם עיקר קיום התורה והמצות הבטיחם בעליה אחרת והוא העוה״ב הצפון לזרעו. נרמז בזה מה שאמרו ז״ל כל ישראל יש להם חלק לעוה״ב, והוא דבר בלעם מקטרג של ישראל שהודה על כרחו וראה זה בנבואה והוא שאמר (במדבר כ״ג:י׳) תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. רמז שאין בכל העכו״ם נוחלי ג״ע כי אם ישראל, ומזה סמך לו מיד (שם) הן עם לבדד ישכן. וזהו שהזכיר לשון אנכי כי בזכות התורה שעתידים זרעו לקבל תהיה השכינה עמהם בגלות מצרים, ויזכו לשתי עליות הללו אשר בהם תועלת הגוף והנפש בשני העולמות.
וע״ד הקבלה אנכי ארד עמך מצרימה, רמז לשכינה שירדה עמהם למצרים, והוא שדרשו רז״ל גלו למצרים שכינה עמהם, וכדי לרמוז על זאת תרגם אונקלוס אנא אחות, ולא תרגם אנא אתגלי כענין (שמות ל״ד) וירד ה׳ שתרגם ואתגלי ה׳. ואחר שהוא מכוין בכל מקום להרחיק הגשמות ובורח מלהזכיר מלה המורה עליו היה לו לתרגם גם בכאן אנא אתגלי, אבל תרגם אנא אחות, כי רצה לרמוז על המאמר הזה גלו למצרים שכינה עמהם, ומזה הזכיר בו לשון ירידה כפשוטו אע״פ שהיא מלה מורה על גשמות. ומה שהזכיר הכתוב מצרימה בתוספת ה״א, וגם כן עלה אות ה״א, רמז לשכינה, ועל כן נרשמת הה״א בירידה גם בעליה כי ירדה עם יעקב למצרים והיא העולה עמהם, והיא ה״א אחרונה שבשם, והיא שפרנסה וכלכלה את כל ארץ מצרים בחמש שני הרעב, וכן רמז יוסף בדבריו שאמר (בראשית מ״ז:כ״ג-כ״ד) הא לכם זרע וזרעתם את האדמה, וכתיב ונתתם חמישית, והיא שהאבידה המצריים במצרים ועל הים, והיא הנקראת יד ונאמר במצרים במכה החמישית שנאמר (שמות ט׳:ג׳) הנה יד ה׳ הויה. והזכיר ה׳ מינין, בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן, ונאמר על הים וירא ישראל את היד הגדולה. והיא שהזכירה יחזקאל הנביא בשעת הכעס בחורבן בית המקדש והוא שכתוב (יחזקאל ט״ז:מ״ג) וגם אני הא דרכך בראש נתתי נאם ה׳ אלהים. וכבר הזכיר חמשה פעמים לא אחמול ר״ל מפרשת (יחזקאל ה) לכן אבות יאכלו בנים בתוכך, עד פרשת ואראה על הרקיע תמצא ה׳ פעמים לא תחוס עיני ולא אחמול. וכן הזכירה דניאל (ב) שאמר הא כדי פרזלא לא מתערב בחסף טינא, והזכיר ה׳ מינין. דהבא, כספא, נחשא, פרזלא, חספא. והנה נזכרת במקרא שלשה פעמים. בתורה בנביאים, ובכתובים. וכן נמצא במסורת ה״א ג׳ בקריאה, הא לכם זרע, וגם אני הא, הא כדי פרזלא, והה״א הזאת עם ישראל בכל הגליות, והוא שדרשו רז״ל גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה, וזהו לשון עמך מלשון צרה רמז למה שכתוב (תהלים צ״א:ט״ו) עמו אנכי בצרה. גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר (ישע׳ מ״ג) למענכם שלחתי בבלה, גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר (שם ס״ג) מי זה בא מאדום וגו׳. תן אל לבך מי קורא זה. וכן הזכיר עוד זה הדור בלבושו, וכתיב (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו, נמצאת למד שהה״א הזאת רמוזה רשומה בכל הגליות, מצרים ובבל ואדום, וזהו שהזכיר לו הקב״ה אל תירא מרדה מצרימה, לא אמר אל תירא לרדת, כענין שכתוב (שופטים ז׳:י׳) ואם ירא אתה לרדת. וכן יוסף הזכיר לאביו (בראשית מ״ה:ט׳) רדה אלי אל תעמוד, ולא אמר רד אלי, לרמוז כי הה״א הזאת ירדה עמו, וכיון שהה״א הזאת ירדה עם יעקב ושבעים נפש למצרים אין לך לתמוה על רבוי הברכה שבזרעם כענין שכתוב (שמות א׳:ז׳) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, לפי שהשכינה עמהם והיתה ביניהם ושם צוה ה׳ את הברכה עד שעלו לששים רבוא שבהם נתנה התורה ונראית להם השכינה.
ומעתה יש לך להבין מאמר החכם אשר היה דורש ברבים שהיה אומר אשה אחת היתה במצרים שילדה ששים רבוא בכרס אחד, כי ענין הלידה השפעת הכח. ומה שהוצרך לדרוש ברבים המאמר הזה והוא מאמר מתמיה למי שאינו מבין הכונה, לפי שהעם היו מתנמנמין ורצה החכם להעיר אותם מתנומתם במאמר אחד מורה על הפלגה והגוזמא, יתמהו עליו כל השומעין מן ההמון, אע״פ שהיה פשוט ומבואר בלתי מתמיה ליחידים ולחכמים כיוצא בו, וכאשר הקיצו מתנומתם ואותם שלא היו מבינים הוצרכו לשאול לו מי הוא אז השיב להם כפי השגתם כפשטו של מאמר, זו יוכבד שילדה למשה שהיה שקול כנגד ששים רבוא. ומה שאחז לשון אשה הוא הלשון שהזכיר שלמה ע״ה בחכמתו (משלי ל״א:י׳) אשת חיל מי ימצא. ואמר (שם י״ב) אשת חיל עטרת בעלה וכרקב בעצמותיו מבישה, והבן זה.
אנכי ארד עמך מצרימה, "I will go down to Egypt with you.⁠" According to the plain meaning of the text this verse contains an assurance by God that He will be with Yaakov on this descent. This is why He said "I will go down,⁠" instead of "I will make you go down.⁠" If not for this lesson the latter form would have been more appropriate as God uses it when describing Yaakov's return to the land of Canaan as a corpse which is described in the transitive form of אעלך instead of the intransitive form we have here.
ואנכי אעלך, "and I will bring you up.⁠" God hinted to Yaakov that he would be buried in the land of Israel, "the highest" of the countries as it commands the gateway to heaven. God added the words גם עלה, "also raise up,⁠" as Yaakov would experience also an "elevation" of a different dimension emanating from there, one to eternal life and the spiritual vistas in store for him there. This is the reason the term עליה appears twice in this verse.
The verse contains the promise that his descendants would be redeemed in due course and that they would then reside in the land of Israel, the only country in which Torah precepts can be practiced to the full. The second עליה promised is that to the heavenly spheres, to eternal life of the soul, something for which every Israelite will qualify as part of his birthright (compare Sanhedrin 90). This is something which even Bileam, the accuser of Israel, already recognized when he wished himself a similar future as that of Israel, saying: "may my soul experience the death of the upright, and may my afterlife be like that of Israel" (Numbers 23,10). By saying this, Bileam hinted that pagans are not going to share in that afterlife. This is why he added immediately before this: "they are a nation that dwells in splendid isolation" (Numbers 23,9).
The reason God emphasized the word אנכי, when giving these assurances to Yaakov was that this was the word with which God introduced Himself at the revelation at Mount Sinai, when He gave us His Torah (Ten Commandments). He who abides by them would qualify for the promises made to Yaakov in this verse.
A kabbalistic approach to our verse: The words: "I will go down with you,⁠" are an allusion to the Presence of God, the שכינה, which would go down to Egypt with the Israelites. Our sages in Shabbat 89 and elsewhere say that God's Presence descended with the Israelites. In order to hint at this, Onkelos translates the words as אנא אחות [a "physical" as opposed to a merely spiritual descent, in anthropomorphic terms, of course. Ed.], instead of as אנא אתגלי which is his usual translation for the word ירד, such as in Exodus 19,11 when applied to God. This is especially remarkable considering the care Onkelos takes not to apply anthropomorphic terms to God or His activities.
The reason the Torah writes מצרימה instead of למצרים, i.e. concluding with the letter ה, and also writing the word עלה in a form ending with the letter ה, is to provide tangible proof that God's Presence, i.e. "ה,⁠" will accompany the Israelites to Egypt. The letter ה, the last letter in the Ineffable Name, is the attribute which provided sustenance for Egypt during the years of famine.
Joseph already hinted at this attribute when he told the Egyptians in 47,23 הא לכם זרע, "here is seed for you.⁠" In the following verse Joseph speaks of the חמישית, "fifth" or "hand" which God used to enact retribution from the Egyptians for abusing the Israelites during their exile there. This "hand" of God was in evidence when the livestock of the Egyptians was struck in Exodus 9,3, and it was the attribute the Israelites witnessed at the sea 14,31. It is also the attribute which Ezekiel mentioned when he described God's anger during the destruction of Jerusalem and the Holy Temple (Ezekiel 16,43). We also find the words לא אחמול, "I shall not display pity,⁠" five times in connection with that destruction (commencing in Ezekiel 5,11) after having described such scenes as parents eating the flesh of their children and children eating the flesh of their parents, to illustrate this lack of God's pity for the state His people were in at that time.
We find that Daniel 2,43 refers to this attribute when he speaks about iron not blending with earthenware. Daniel mentions five different categories of materials which cannot form a blend, an alloy. This word הא occurs a total of three times in the Bible, once in the Torah, once in the Books of Prophets (Ezekiel 16,43), and once in the Hagiographa (Daniel 3,25). The message is that this attribute of God will accompany the Israelites through all the various exiles. The very word עמך, "with you,⁠" which God uses to describe Himself as accompanying Yaakov to Egypt, is also associated with צרה, distress, sorrow, trouble, as we know from עמו אנכי בצרה, Psalms 91,15 "I am with him when it is in trouble.⁠" In our verse the choice of that word then is a double-entendre. It means that even when the Israelites were exiled to Babylon the שכינה was with them also. Our sages base this on Isaiah 43,14: "for your sake I send (the redeemer) to Babylon.⁠" We have a similar situation regarding the exile under the Edomites, (the present exile). Isaiah 63,1 describes the redeemer as coming from Edom, his clothing full of blood, etc., an allusion to God taking His vengeance on our oppressors. The word זה in that verse is a reference to God Himself being that redeemer. The word זה referred to our redeemer, i.e. God, already when the Israelites had crossed the sea and watched the Egyptians drown. At that time they broke out in a song of thanksgiving adulating God by saying זה א-לי ואנוהו "this is my God and I want to enshrine Him.⁠" The word זה, of course, also ends with this letter ה, the attribute we have been discussing. Interestingly enough, even Joseph phrased his invitation to his father to come to him in Egypt in a word ending with the letter ה, when he said (45,9) רדה אלי אל תעמוד, "come down to me, do not delay.⁠" He added the letter ה instead of saying רד אלי, which would have been quite sufficient. He meant to convey his confidence that the attribute of God represented by the letter ה would accompany his father and his family. Keeping all this in mind, the phenomenal increase of the Jewish people from 70 souls to over 600,000 arms-bearing men at the time of the Exodus (only 210 years later) becomes much less surprising. Clearly the Presence of God's benevolent שכינה must be credited for this. (the author had referred to the addition of the latter ה in Avraham's name in Genesis 17,5 as supplying the element which would enable his descendants to multiply prolifically). This element came into its own while the Jewish people were in Egypt and actually was also a prime factor in their eventual enslavement (compare Exodus 1,7-13). Once they had attained the required number of 600.000 men over 20 years of age they qualified for God revealing Himself to them openly at Mount Sinai.
Having heard all this you will now understand the meaning of the scholar who claimed in a public lecture that a single Jewish woman in Egypt gave birth to 600,000 children (compare Shir Hashirim Rabbah 1,7). The word לידה, giving birth in an expanded sense, means to bring potential to fruition. The birth of Moses was equivalent to the coming into existence of 600,000 Israelites. The reason the scholar is described as making this mind-boggling pronouncement during a public lecture was because the audience had begun to doze off and the scholar wanted to rouse them from their sleep by making such an earth-shaking statement. The multitude was aroused by this statement though learned people knew that it was not to be taken at face value but summed up a certain concept. The scholar had sufficiently provoked his audience so that they asked who that woman was. He then told them that he referred to Yocheved who gave birth to Moses who was equivalent to 600,000 Israelites. The reason the scholar had used the term אשה, "a woman,⁠" is the same as the reason which prompted Solomon in Proverbs 12,4 to say אשת חיל עטרת בעלה, וכרקב בעצמותיו מבישה, "a virtuous wife is the crown of her husband, but a wife who embarrasses him is like rot in his bones.⁠" Solomon pointed out later in Proverbs 31,10 that finding such a virtuous woman was something very exceptional.
אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה – ירדו במצרים נמנה הקב״ה עמם בכבודו ובעצמו שהרי לא תמצא בפרטן רק ס״ט. וכתיב בשבעים נפש וכו׳ הרי שנמנה הקב״ה עמהם והיו ע׳ ובעלייתם עלו ס׳ רבוא חסר אחד. והקב״ה בכבודו ובעצמו נמנה עמהם ויהיו שלמים. ד״א ואנכי אעלך גם עלה. כלומר לא יעלה על לבך שתהיה שם יחיד אלא גדול ומעולה תהיה בעיני האומות.
ויוסף ישית ידו על עיניך – פי׳ לאחר מיתה כמו שאנחנו עושים למתים שסוגרים להם העיניים.
אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה – ירדו למצרים נמנה הקב״ה עמהם בעצמו ובכבודו שהרי בפרטן לא תמצא רק ס״ט וכתיב בשבעים נפש וגו׳ הרי שנמנה הקב״ה עמהם והיו שבעים וגם בעלותם עלו ששים רבוא חסר אחד ונמנה הקב״ה עמהם ועלה והיו שלמים. ד״א ואנכי אעלך גם עלה. לא תעלה על דעתך שתהיה שם ירוד כי אם גדול ומעולה תהיה שם.
אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה, "I (G–d speaking) will go down with you to Egypt, and I will also go back up with you (for you to be buried in the land of Canaan).⁠" The wording when examined closely, implies that whereas G–d personally will accompany him on the way down to Egypt, an agent of His will supervise the return to the land of Canaan of his body when the time came. Proof for this interpretation is the fact that although 70 of his descendants have been mentioned as coming to Egypt, only sixty nine names have been listed, i.e. G–d Himself is considered as making up the seventieth. (Compare Deuteronomy 10,22) When the Israelites eventually would leave Egypt there was also one missing to make up the number 600000, this 'one' being G–d.⁠"1 Another interpretation: the words: אנכי אעלך גם עלה, are a correction by G–d for what Yaakov had thought of as a "descent" to Egypt. G–d tells him that far from being a "descent,⁠" it will be seen as an ascent, by the time his descendants will leave Egypt.
1. [This is why no precise number was quoted in Exodus 12,37 for the number of males that left Egypt, although on several counts in the desert, each time a precise number of the adult males is given. Ed.]
אנכי אעלך גם עלה – כפל בו העלי׳ ורמז למה שאמרו רבותינו יעקב אבינו לא מת.
וי״מ: אעלך מלשון אל תעלני בחצי ימי פי׳ שימות בחיי יוסף וזהו ויוסף ישית ידו על עיניך שיתעסק בקבורתו לקברו בארץ.
וי״מ: אעלך על הנשמה העולה למעלה ויוסף ישית ידו על עיניך ליטפל בך לקבורתך לקברך בקברי אבותיך:
אנכי אעלך גם עלה, "I will also be the One Who will bring you up.⁠" The verb עלה has been repeated here alluding to the statement of our sages that יעקב לא מת, that "Yaakov never died.⁠"
Some commentators understand the word אעלך as parallel to אל תעלני בחצי ימי, Psalms 102,25, where it means that David prays that he should not be allowed to die, -i.e. to ascend to the heavenly regions of after life- while he had lived only part of his allotted span on earth. [David wanted to experience the triumph of God on earth before leaving the earthly domain. Ed.] God told him that he would die while Joseph would survive him, and that is the meaning of "Joseph will place his hand on your eyes,⁠" in our verse.
Still another interpretation understands the word אעלך as referring to Yaakov's soul whom God, personally, will accompany to the celestial regions, while his son Joseph, would perform the earthly rites connected with the passing of his father from life on earth.
גם עלה – כתיב בה״א רמז לאחר ה׳ דורות יעקב לוי קהת עמרם משה.
ויוסף ישית ידו על עיניך – יעצים עיניך כשתמות הבטיחו שלא ימות בחייו.
אנֹכי ארד עמך מצרימה – רוצה לומר שהשגחתי תדבק בך שם.
ואנכי אעלך גם עלֹה – רוצה לומר שמאתי יבוא לך עזר לעלות ממצרים לארץ כנען. והנה אמר זה ה׳ יתעלה על זרעו, כי הוא העלה אותם מארץ מצרים באותות ובמופתים ובמוראים גדולים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ועל הענין השני אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה יבטיחהו שלא יסתכן בדרך ויזכה לראות את בנו אהובו ואח״כ יעלנו משם ויבא שלום וינוח על משכבו עם אבתיו וגם יוסף יעלה עמו ושם ישית ידו על עיניו בשוב עצמותיו בבית מנוחתו.
1אמנם במה שתרגם אנקלוס אנא אחות עמך בלי שום כנוי כבר נודע מה שכתב עליו הרב המורה פרק כ״ז חלק ראשון כי מפני היותו ספור מה שנדמה אליו במראות החלום לא ספור מה שנראה אליו בהקיץ ובנבואה גמורה לא נשמר מיחס אליו התנועה כמנהגו או מפני היותו מלאך וגם ראינו את תפיסות הרמב״ן ז״ל עליו כי רבו לפי הטענה הראשונ׳ ואולם החזקה שבהם מה שנמצא בחלום הסולם שכנה אנקלוס ואמר והא יקרא די״י מעתד עלוהי (אונקלוס בראשית כ״ח:י״ג) גם כי תרגם י״י אלהיך הוא עבר קדמך (אונקלוס דברים ט׳:ג׳) שודאי אין עליהם תשובה נכונה לפי דעת הרב המור׳ מלבד מה שהשיג הוא על עצמו בפרק מ״ח חלק א׳ בתרגום של ראה שודאי נראין בו דברי הרמב״ן ז״ל. והנראה אלי בזה כי הנה אנקלוס לא תלה עצמו בכל אלה הלשונות על יתד אחת אבל כיוון אל בחינות רבות מתחלפות. יש להרחקת הגשמות. ויש להרחקת הפעולות. ויש לדרך כבוד. ויש להאותות הענין והתיחדותו. ובכל אחד מהם יתחלף מצד הצדדים אשר יאות לפי הפרישה כמו שיתבאר כל זה מהחלופים הנמצאים לו ואשר זכרם הרמב״ן ז״ל בפירושיו הנה.
ואני אומר שאם קבלה היא בידו מה שירמוז בהם נקבל ולא נטה ימין ושמאל ואע״פ שלא יבין איש אשר כמוני. ואם יש רשות לדבר בשקול הדעת באלו הענינים [ג] כבר נוכל לתת טוב טעם ודעת בתרגום הכתוב הזה והדומה לו מבלי שנתרחק משקול השכל וכיוצא בזה כשנתבונן בשלשה הכנויים הנוהגים אצלו תדיר וזכר אותם הרב המורה שהם יקרא די״י מימרא די״י שכינתא די״י, וטעמן מפורסם לפי שרשי הלשון ושמושן בלי התלות בסודות גדולים ונפלאים ממנו וזה כי הנראה מכללם הוא ליחס לו יתעלה הענינים הנסמכין אליו לכבוד ותהלה. אמנם כל אחד לפי עניינו והוא כי כשייחס הכתוב אליו ית׳ רצוני לעצמו דבר מהדברים כמו שבא ונרא׳ או נצב ועלה וכדומ׳ ירצה בהם יקרא די״י יקרא די״י מעתד עלוהי ויתגלי לכון יקרא די״י (אונקלוס ויקרא ט׳:ו׳), ויסתלק יקרא די״י (אונקלוס בראשית י״ז:כ״ב), ויראו את אלהי ישראל (שמות כ״ד:י׳) – וחזו ית יקר אלהא דישראל (אונקלוס שמות כ״ד:י׳) וכן כולם כי הם כנוי אל עצמו ית׳ בדרך כבוד כנוהג בכל הלשונות בדבור עם הגדולים יודע לכבודך או למעלתך או לגדולתך הכל כפי מה שהוא איש שר או גדול. ע״ד שאמר הכתוב וכבוד ה׳ מלא (שמות מ׳:ל״ה), וישכון כבוד י״י (שמות כ״ד:ט״ז), וירא כבוד י״י (במדבר ט״ז:י״ט). וזה הכנוי לא ימצא בשום מקום במדבר בעדו והא יקרי בסעדך, או יקרי יחות עמך וכיוצא. כי לא יתכן מדרך המוסר. ומאמר בעבור כבודי (שמות ל״ג:כ״ב) הוא ענין אחר מוסף למה שאמר הראני נא את כבודך (שמות ל״ג:י״ח). לא שיאמר בדרך כנוי כמו שיתבאר במקומו ב״ה. אמנם כאשר יבא בענין ההשגחה ממנו יתברך יכנה בתרגומו מימרא די״י וייחדה לזה כי במאמר ישגיח המשגיח על המושגח כמ״ש דוד ואני אצוה עליך וכו׳ (שמואל ב י״ד:ח׳). ונאמר בדבר י״י שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (תהלים ל״ג:ו׳), כמו שתרגם לקול י״י אלהיך (שמות ט״ו:כ״ו) – למימרא די״י (אונקלוס שמות ט״ו:כ״ו), ותרגום לקדמות מימרא די״י (אונקלוס שמות י״ט:י״ז). כי לקראת ציוויו ומאמרו יצאו ומזה אמר והא מימרי בסעדך (אונקלוס בראשית כ״ח:ט״ו). אם יהא מימרא די״י בסעדי (אונקלוס בראשית כ״ח:כ׳). מימרא די״י בסעדיה דיוסף (אונקלוס בראשית ל״ט:ב׳). ולזה תרגם ואתרעם עמא על מימרא די״י (אונקלוס שמות ט״ז:ח׳). כי על הנהגתו נתרעמו כמו שאמר ובפתגמא הדין ליתכון מהמנין במימרא די״י אלהכון (אונקלוס דברים א׳:ל״ב). ומזה אמר מימרא די״י סהיד וכו׳ (אונקלוס בראשית ל״א:נ׳) לומר שהשגחתו ועיונו בו יהיה העד הנאמן ביניהם לתת לאיש כמעשהו. וכן בין מימרי וביניכון (אונקלוס שמות ל״א:י״ז) בין השגחתי וביניכון. וכן קיים לי במימרא די״י (אונקלוס בראשית כ״א:כ״ג). שישבע לו באותה ההשגחה הנמצאת אתו כי דבר י״י היה יקר לו. אמנם כאשר יכוין בדבור התמדת אלו העניינים והמשכם בייחוד יכנה בשם שכינה כענין ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה:ח׳), וכמ״ש יהונתן בן עוזיאל (תרגום יונתן יחזקאל ג׳:י״ב) בריך יקרא די״י מאתר בית שכינתיה. ומזה תרגם היש י״י בקרבנו (שמות י״ז:ז׳) – האית שכינתא די״י שריא ביננא (אונקלוס שמות י״ז:ז׳). פני ילכו (שמות ל״ג:י״ד) – שכנתי יהך (אונקלוס שמות ל״ג:י״ד). אם אין פניך הולכים (שמות ל״ג:ט״ו) – אם לית שכנתך (אונקלוס שמות ל״ג:ט״ו). ילך נא י״י (שמות ל״ד:ט׳) – יהך כען שכינתא די״י (אונקלוס שמות ל״ד:ט׳). לפי שהכוונה בכלן המשך ענין לא לשעה. לזה תרגם לא תיכול למחזי אפי שכנתי (אונקלוס שמות ל״ג:כ׳). ואעבר י״י שכינתיה על אפוהי (אונקלוס שמות ל״ד:ו׳). כי על הענין עצמו שהיו דנין עליו עד עתה מהמשך אור השפע ההוא עליו היה מדבר.
ואחר שביררנו אלו ההבדלים שיראה מהם שהם נכונים וכמעט יכלול כל העניינים האלו נקל הוא לתת טעם למה לא כנה אנקלוס במאמר הזה וכיוצא והוא כי באומרו אנכי ארד לא יוכל לתרגם אנא אתגלי כמו שתרגם וירד י״י (שמות י״ט:כ׳) כי אין הכוונה עתה על הגלוי וההראות כמו שהיה בסיני ובזולתו מהמקומות כי אם על השמירה וההשגחה. ומזה הטעם לא יוכל לתרגם יקרי יחות עמך מלבד הסבה שקדמה גם אין לו לומר שכנתי תחות עמך שאין אז הכוונה על הבטחת ההמשך כי אם על ענין השמירה כמו שאמרנו. והלשון המיוחד לזה לפי מנהגו היה מימרי יחות עמך אלא שראה שאין ליחס העליה והירידה ולא שום תנועת העתק אל ההשגחה והמאמר כי הדיבור אינו עולה ולא יורד ושלא היה לו מקום לכנות שם במלה זו אלא אם ישבש כל הכתוב ויאמר מימרי יהא בסעדך כד תיחות למצרים ובמימרי אסקה וכו׳ וכבר יצא מכלל מעתיק. ולזה בחר בקצור וסמך בו על מה שסמך המקרא עצמו כמו שעשה בתרגמו ויראו את אלהי ישראל וחזו כי לא היה לו לתרגם ואתגלי להון כמו שמדקדק הרמב״ן ז״ל שם במקומו שהרי אז היה מוסב לשון הראות אל אלהי ישראל הפך מה שכתוב ויראו את אלהי ישראל ואין למעתיק לשבש הכתוב בזה השיעור וכזה הענין היה בתרגמו י״י אלהך הוא עבר קדמך כי הכוונה שם על ההשגחה והסיוע בייחוד והיה לו לומר מימרא די״י אלא שלא לכנות ההעברה אל הדבור כמו שקדם גם לא אמר יקרא די״י כי זה הכנוי לא יאמר רק בשיכוון אל עצמיותו ולזה הניחו בצורתו אמנם אמר הוא עבר קדמך מימריה אשא אכלה הוא לכנות אל ההשגחה המכוונת לשם כמו שאמר במקום אחר י״י אלהכון דמדבר קדמיכון ממריה יגיח לכון קרב (אונקלוס דברים א׳:ל׳). וראה כי לא אמר יקרא ולא מימרא ולא שכנתא ומזה הענין אמר אנא אהא עם פומך (אונקלוס שמות ד׳:י״ב,ט״ו). ואחשוב כי בזה וכזה יצדק בכל אלו העניינים מבלי שנצטרך להתלות בפלוסופיא גם לא בדברים סתומים וחתומים.
1. אמנם במה שתרגם וכו׳, כוונתו, כי לדעת הרמב״ם במ״נ ח״א פכ״ז רצה אונקלס להרחיק רק ההשגח׳ מהי״ת, ע״כ הוסיף תמיד מלה בתרגומו ואמר יקרא או שכינתא דה׳ או מימרא ורק פה בעבור היות מאמר ״אנכי ארד עמך״ רק סיפור מה שנאמר לו בחלום לא חש לתרגמו בלא כינוי ״אנא אחות עמך״ או בעבור שמוסב פה רק על המלאך ולא על הי״ת, וע״ז השיג הרמב״ן ז״ל ממאמר ״והנה ה׳ נצב עליו״ הנאמר ג״כ בסיפור חזיון לילה, ובכל זאת תרגם אונקלוס ״והא יקרא דה׳ מעתד עלוהי״ ועוד השגות אחרות, ע״כ אמר הרב ז״ל כי אונקלוס כיון בתרגמו לבחינות רבות, פעמים להרחקת הגשמיות, ופעמים להרחקת הפעולות אשר לא יתכן ליחס אותן אל הי״ת בעצמו, ופעמים לדרך כבוד, ר״ל כמו שלא יאות מדרך מוסר לאמר המלך או השר משה זאת כי אם כבוד או הדרת המלך או השר עשתה זאת כן לא יאות לתרגם בל׳ העם מאמר ״ה׳ נצב עליו כפשוטו, כ״א בלשון יקרא ה׳ וכו׳ וכן עשה גם במקומות אחרות הרבה, אבל כמו שלא יתכן מדרך הענוה שיאמר המלך על עצמו כבודי או יקרי יעש׳ ילך כך וכך, כן לא היה יכול לתרגם פה ״יקרי יחות עמך״ ומאמר הכתוב ״בעבור כבודי״ בפי הי״ת יפורש במקומו בענין אחר, ויש להתאותות הענין, ר״ל להגביל וליחד הענין, מל׳ והתאויתם לכם לגבול קדמה (במדבר ל״ד:י׳) וע״כ תרגם מאמר הכתוב ״ה׳ אלהיך הוא עובר לפניך״ הוא עבר קדמך, להורות על השגחת הי״ת הפרטית שהוא בעצמו ובכבודו יעבור לפניהם להנחותם מבלי אמצעות שליח או מלאך:
וכנגד הב׳ אמר אנכי ארד עמך מצרימה ר״ל שלא אפריד דבקותי והשגחתי ממך. ולא אמר אנכי אורידך מצרימה כמ״ש ואנכי אעלך גם עלה לפי שהירידה היא מיעקב שבחר בה לא מהאל ית׳ אבל אמר שירד שם עמו כי תרד ותשפל השגחתו בהיותו במצרים וכאלו אמר אנכי שאמרתי לאביך אל תרד מצרים אנכי ארד עמך שמה. וכנגד היראה הג׳ מענין קבורתו אמר ואנכי אעלך גם עלה שיעלה אותו משם להיותו נקבר במקום אבותיו המקודשים. וכנגד היראה הד׳ מחיי יוסף אמר ויוסף ישית ידו על עיניך כלומר הוא יסתום עיניך בשעת המיתה בהפך מה שאמרת כי ארד אל בני אבל שאולה כי לא יהיה כן. ואפשר לפרש ויוסף ישית ידו על עיניך שהוא יכלכלהו ולא יצטרך לזולתו ויהיה זה מלשון כסות עינים וזהו פירוש הפסוקים האלה כפי פשוטם. ואפשר לפרש עוד בהם שלא היו כל ההבטחות האלה לענין יעקב בפרטיותו בלבד כי אם לזרעו כי יעודי האומה פעמים רבות יבואו בשם אביהם כמו ואתה אל תירא עבדי יעקב וזולתם הרבה וזה דבר ראוי כי העם נכלל בכח האב הראשון ולכך אמר עתה ליעקב אל תירה מרדה מצרים כי לגוי גדול אשימך שם ולא תחשוב שישארו בניך וזרעך ולא ישובו עוד אל הארץ הזאת לא יהיה כן כי אנכי ארד עמך מצרימה רומז לזרעו ששם יהיו מושגחים ונשמרים ממנו ית׳ והוא על דרך עמו אנכי בצרה וכן (ויקרא רבה ל״ג) ארז״ל גלו למצרים שכינה עמהם.
ואל יקשה עליך זה המאמר בחקו ית׳ שענין מאמרם הוא שהאל ית׳ הוא נכר ונודע מצד מעשיו המורגשי׳ והמושכלים ובהיות האומה בכבוד והצלחה תעלה מעלה מעלה הכרת מציאותו ויכלתו בעולם כי זה ראיה על שאלהים הוא אלהים חיים ומלך עולם וההפך בהפך ולזה כשיגלו ישראל הנה תתמעט הכרת וידיעת מציאות האל ויכלתו בפני הרואים כי יאמרו אין אלהים בישראל וכמאמר דוד בענין הפלשתי וידעו כי יש אלהים בישראל ולזה אמר כאן הש״י ליעקב על גלות מצרים הנה באמת אנכי ארד עמך מצרימה כי בירידתך יש לי ירידה לא בהחלט ולפי עצמי חלילה אבל בבחינת אנשי העולם וכן אנכי אעלך גם עלה כי אעלה את זרעך משם ובזה הודיעו שיעקב לא יעלה ממצרים את בניו ולא יחזירם אל ארץ כנען כמו שהיה במחשבתו לעשות. אבל האל ית׳ יעלה אותם אחר כך משם וזהו ואנכי אעלך ובאמרו גם עלה ר״ל גם אעלה אני כי יתפרסם מציאותי בעולם בהוציאי אותם מארץ מצרים וכמאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול י״י מכל האלהים וזהו גם עלה כי הוא פעל עומד ואעלך הוא פעל יוצא וכאלו אמר גם אעלה ואל תתמה על זה כי המקור ישמש על העבר ועל העתיד ועל הבינוני ועל הצווי כי כמו שבבא כל ישראל ענינו כאשר יבא ככה גם עלה הוא גם אעלה. ולפי שיוסף היה הסבה המביא הגלות הזה אמר לו ויוסף ישית ידו על עיניך. ר״ל הוא יסגור עיני בחינתך שלא תעיין בזה ולא תצא ממצרים בחייך בעבורו כי בחשקך לראותו תביא את בניך שמה ולאהבתך אותו תשב שמה כל ימי חייך וימשך מזה הגלות וזהו מה שכיון ויוסף ישית ידו על עיניך כלומר שהוא ימנע ממך זאת הבחינה והראיה בעתיד. הנה התבארו גם כפי זה הדרך אלו הפסוקים והותרה השאלה הי״ז.
ואמר ויוסף ישית ידו על עיניך – כאן בישרו שימות בחיי יוסף וישית ידו על עיניך אחר מיתתך. ומכאן כתבו בזוהר שראוי לבן הבכור כשמת אביו שישים ידו על עיניו ויסגרם. לפי שבשעת מיתתו נשארו עיניו פתוחות ממראה השכינה שראה באותה שעה. כדכתיב כי לא יראני האדם וחי. ואמרו בחייהם אינן רואים אבל במיתתם רואים. לפי שאז משיגים אותה מעלה. כדכתיב תוסף רוחם יגועון ומאותה מראה נפלאה נשארו עיניו פתוחות. וצריך הבן הבכור לשים ידו עליהם. ולפי שיעקב כשנתנו לו ללאה חשב שהיא רחל לכן ניתנה הבכורה ליוסף. ולזה אמר בכאן ויוסף ישית ידו ולא ראובן. ונתבשר יוסף בכאן בזאת המעלה לפי שהוא היה קם תחת אביו. וזה רמז ויוסף ישית ידו על עיניך לסוגרם בענין שלא יראו מראה אחרת. כי אמרו שם שמיד בשעת מיתת האדם נזדמנה שם מראה אחרת טמאה. ולכן צריך לסוגרם מיד כדי שלא יראנה ויטמא כל אשר בבית. ולכן רמז ויוסף ישית ידו על עיניך. לרמוז שנסתם העולם הזה מאביו ונשאר לבן הזה. ויש לו לבן ללמוד מאביו אם הוא צדיק שיחיה באמונתו ללכת בדרכי ה׳. וכן רמזו בכאן שהעין יש בו שלשה מראות כנגד שלשה עולמות. וזה האדם נסתלק מזה העולם לילך לעולמות הנשארות לאור באור פני מלך חיים שהוא אור בת עין. וכן אמרו שם שצריך זה הבן להשליך עפר על עיניו. לרמוז כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וזהו ויוסף ישית ידו על עיניך. להורות כי האדם אינו שבע בזה העולם כדכתיב אוהב כסף לא ישבע כסף. ואינו שבע אלא במעט עפר שנותנין על עיניו. כמוזכר במסכת תמיד בההיא עובדא דאלכסנדרוס מוקדון. כששב ממלכות הנשים והגיעו לנחל מים. ושרו שם הדגים והתחילו הדגים להתנועע ולהיות בהם חיות. וכשראה המלך כך הלך בשפת הנחל עד שהגיע ללהט החרב המתהפכת ורצה ליכנס. ואמרו לו זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו. וכשראה שלא רצו להניחו ליכנס שאל אות כדי יאמינו שהגיע לאותו מקום. ונתנו לו מרגלית אחת קטנה. וכשהגיע למלכותו התחיל לשוקלה והיתה שוקלת יותר מכל אוצרותיו. ושאל לחכמיו ולא ידעו מהו. ושאל לחכמי ישראל ואמרו לו שהיא עין אדם. ובזה יראה כי כל האוצרות כולם אינם חשובים לכלום. ושהוא כבש כל העולם ולא שבעה עינו. ואמר לו שיתן מעט עפר על אותו אבן וישקול יותר ממנה. לקיים מה שנאמר שאול ואבדון לא תשבענה ועין האדם לא תשבע. וכן האדם אינו שבע אלא במעט עפר שנותנין על עיניו בשעת פטירתו. ובספר צרור הכסף הארכתי בזה בדיני אבילות. ולכן אמרו שהבן הבכור יתן עפר על עיני אביו לרמוז זה. וזה נרמז באומרו ויוסף ישית ידו על עיניך:
ובמדרש הגלוי אמר ויוסף ישית ידו על עיניך. אמר הקב״ה אותו יד שלא שמשה בעבירה. תבא ותנתן על עיניך. כדי שידעו הכל שהוא נקי מאשת פוטיפר. ד״א מי גרם ליוסף שירד למצרים. על ידי שכיבד אביו כששלחו אל אחיו ויאמר הנני. אע״פ שידע שאחיו היו שונאים אותו. אמר לו הקב״ה על שכבדך יוסף הורד למצרים. אף אתה כשתרד לשם כבדהו. שתחלוק לו כבוד שהוא ישית ידו על עיניך בשעת מיתה עד כאן:
אעלך גם עלה – אחר שאעלה ואוציאך משם תוסיף מעלה על מה שהיה לך קודם רדתך שם, כאמרו ״ולהעלתו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה״ (שמות ג׳:ח׳).
ישית ידו על עיניך – לא תצטרך לפקח עיניך להשיג חפציך, כי יוסף יגיעם אליך בזולת השגחתך, ולא תצטרך אתה להתעסק עם המצרים הבלתי ראויים לקרב אליך.
אעלך גם עלה. Not only will I bring you out of Egypt (in a coffin) to be buried in the Holy Land, but I will also bring your numerous descendants out of there to a good land flowing with ilk and honey (the land of Cannan) as we know from God’s promise to Moses in Exodus 3,8.
ישית ידך על עיניך, you yourself will not have to worry about any of your affairs while in Egypt, seeing that Joseph will take care of all the mundane matters pertaining to daily life. In other words, you can keep your eyes closed when it comes to mundane matters.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[א] אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה
[1] ברכות פרק תשיעי דף נו ע״ב (ברכות נו:)
[2] שבת פרק תשיעי דף פט ע״ב (שבת פט:)1
1. לשון הגמ׳: ׳לעתיד לבוא יאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם. ויאמרו לפניו רבונו של עולם אצל מי נלך, אצל אברהם שאמרת לו ״ידוע תדע״ ולא בקש רחמים עלינו, אצל יצחק שבירך את עשו ״והיה כאשר תריד״, ולא ביקש רחמים עלינו, אצל יעקב שאמרת לו ״אנכי ארד עמך מצרימה״ ולא ביקש רחמים עלינו׳.
רבנו הוסיף על הציטוט המובא בגמ׳ את המשך הפסוק: ׳ואנכי אעלך גם עלה׳, לכאורה תוספת זו אינה מתאימה לתוכן ההפניה שהרי כל הציטוטים באותה הפניה הם טענות של עם ישראל כלפי הקב״ה ואילו ציטוט זה הוא גילוי של רחמים. לא נמצאה גירסה כזו, אף לא בדפוס וינציאה הראשון. אולם מעיון ברש״י ד״ה ארד עמך משמע שכך גרס רבנו. לשון רש״י: ׳ארד עמך אעלך גם עלה, כאן רמז ארבע גלויות; גם ריבויא הוא׳ 1. ארד עמך 2. אעלך 3. גם 4. עלה. והדברים הם המשך טענת עם ישראל, הנלך אצל יעקב ששמע לא רק על גלות מצרים אלא על עוד שלוש גלויות ולא ביקש רחמים עלינו? כך ביאר המהרש״ל (שבת שם) את דברי רש״י. וא״כ מובן מדוע רבנו הוסיף ׳ואנכי אעלך גם עלה׳ כלשונו של רש״י.
אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה – כל הסבות והגלגולים האלו היו להורידם מצרימה כדי לפרוע חוב כי גר יהיה זרעך, וזו היא העצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, אשר יעץ ואשר בירר לו הגליות לירד לארצות העמים העמוקים מן ארץ כנען במקום עומק שאול הגיהנם, ובילקוט מביא מדרש הדורש על יוסף פסוק (משלי כ׳:ה׳) מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, ולי נראה לפרש שגם יוסף נתכוין לזה לסבב ירידתם למצרים למקום מים עמוקים מים הזדונים, וזו היא העצה היעוצה אשר בלב יוסף ואין אדם יכול לעמוד על דעתו, כי אם יהודה איש תבונות ירד לסוף דעתו וידלנה להוציא לאור מחשבתו אשר חשב על היהודים להורידם לארצות העמים, וע״כ נראה ה׳ אל יעקב במראות הלילה, כדרך שמצינו כשיעד לאברהם כי גר יהיה זרעך נראה אליו בזמן שהשמש שוקעת בנפול תרדמה על האנשים, כמ״ש (בראשית ט״ו:י״ב) ויהי השמש לבא ותרדימה נפלה על אברם, כך נראה ה׳ אל יעקב במראות הלילה. כי כל זה רמז אל חשכת הגלות, ועל כן היה יעקב מתירא לירד למקום חושך ענן וערפל עד שאמר לו הקב״ה אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, וזה ע״י העינוי שאמרו פן ירבה והקב״ה אמר כן ירבה, והעינוי היה סבה לעשותם לגוי גדול כמ״ש (שמות א׳:י״ב) וכאשר יענו אותו כן ירבה.
ובזה מדוקדק הלשון, שאמר לו ה׳ אנכי ארד עמך הקדים ירידת השכינה לירידתו, כי אנכי ארד היינו ירידת השכינה, עמך היינו ירידת יעקב, ובעליה נאמר בהפך זה ממש, ואנכי אעלך היינו עליית יעקב תחלה, ואח״כ גם עלה היינו עליית השכינה, המשל בזה למי שמוליך את חבירו למים עמוקים וחבירו ירא לרדת שמה פן יטבע ברוב עומקם, ע״כ אינו יורד לתוך המים עד שירד שמה תחלה זה המוליכו והוא אחריו, אבל בעליה אינו רוצה שילך מוליכו תחלה והוא ישאר במים לבדו, אלא הוא העולה תחלה ומוליכו אחריו, כדי שבין בירידה ובין בעליה לא ישאר הוא לבדו רגע אחת במים, כך לא רצה הקב״ה שיהיו ישראל בגלות רגע אחד בלא השכינה, ע״כ הקדים בירידה ירידת השכינה, ובעליה הקדים עלית יעקב וזהו ענין נכון ויקר.
דבר אחר, בעליה הזכיר השכינה פנים ואחור, כי אמר ואנכי היינו השכינה, אעלך היינו עליית יעקב באמצע, גם עלה זו השכינה, אך לפי שהיו במצרים רעים וחטאים כדאיתא בנבואת יחזקאל (כז) ע״כ לא נתקיים בהם יעוד זה, כי לא הלכה השכינה כ״א לפניהם שנאמר (שמות י״ג:כ״א) וה׳ הולך לפניהם, ע״כ מסיק במדרש (ילקוט שמעוני בא קצט) הה״ד ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון שכינה, פי׳ הדבר הוא, לפי שלא היתה השכינה כי אם לפניהם ע״כ הוצרכו לאכול בחפזון כדי למהר הליכתם אחרי השכינה, כמי שהולך אחרי איזו אדם המוליכו צריך לילך אחריו במהירות שלא יתרחק מן ההולך לפניו, אבל מ״מ דבר אלהינו יקום לעולם ויתקיים יעוד זה לעתיד, שלא יצטרכו לילך בחפזון כי יהיו מסובבים מן השכינה פנים ואחור, כמ״ש (ישעיהו כ״ב:י״ב) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה׳ ומאספכם אלהי ישראל, דהיינו פנים ואחור, והוא היעוד הנאמר כאן ואנכי אעלך גם עלה.
גַֿם: רפה. [גַם⁠־עָלֹה].
הבטיחו להיות נקבר בארץ. דייק מדכתיב אעלך משמע שארץ ישראל הוא שהיה גבוה מכל הארצות וק״ל:
He promised him that he will be buried in Eretz Yisrael. Rashi deduces this because it is written, "I will bring you up,⁠" implying to Eretz Yisrael, which is higher than all the other lands.
אנכי ארד מצרימה וגו׳ – מהכתוב משמע כי ירדה עמו שכינה, וקשה לדבריהם ז״ל (שמו״ר פ׳ י״ב) שאמרו כי מצרים להיותה מלאה גלולים לא היתה שכינה שם, ולזה היה משה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל דכתיב (שמות ט כט) כצאתי את העיר.
ואולי שכוונת דברי ה׳ היא על דרך אומרו (תהלים צא) עמו אנכי בצרה שרמז לו כי כביכול יסבול עמו הצרה, והוא אומרו אנכי ארד עמך מצרימה פירוש לשון מיצר, וכמו שמצינו שנגלה למשה בסנה להראותו כי שוכן בסנה מקום קוצים לצד צער ישראל, ולעולם לא ירדה שכינה למצרים מקום המטונף, אלא שראיתי שאמרו ז״ל בכמה מקומות כי שכינה עמהם במצרים כאומרם (מגילה כט:) גלו למצרים שכינה עמהם, וכן אמרו (תנחומא ויחי) וישתחו ישראל על ראש המטה לשכינה שהיתה וגו׳, ואמרו עוד (בראשית רבה צ״ד) כי השכינה השלימה מנין שבעים נפש שירדו למצרים כי בפרטן אינם אלא ס״ט, הרי כי שכינה ירדה למצרים.
אכן אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה הלא תמצא שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה (אבות פ״ג) שנו רבותינו כי שכינה שרויה ביניהם, ואפילו ב׳ ואחד אמרו ז״ל כי מצויה שכינה, ומצינו שלא ירדה שכינה ביניהם של ישראל אלא אחר שעשו המשכן ואחר כמה הכנות האמורים ובירידתה ראו מעשה ה׳ וכבוד ה׳ מלא המשכן (שמות מ לה) מה שאין הרגש כן ולא כיוצא בו בשעה שעוסקים בתורה אפילו אלף, אלא ודאי יש הדרגות אין מספר להם להשראת שכינה בסוד כי גבוה מעל גבוה שומר, (קהלת ה׳) ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה, וצא ולמד השראת השכינה בהר סיני ולמטה ממנה השראתו בבית המקודש ולמטה ממנו השראת שכינה על הנביא ובית הכנסת ובית המדרש ובין עשרה שעוסקים בתורה ולמטה בהדרגות המנין. ובזה נתישבו דבריהם ז״ל כי לא ירדה שכינה שהיא בחינת אור הגבוה ביותר שהוא המנבא, ולזה אמר משה כצאתי את העיר, אבל בחינת אור המצוי אצל לומדי תורה וכיוצא ירד עם יעקב אבינו ושם היה עד יום צאת ישראל ממצרים.
והגם שבאורו יתברך לא יוצדק לעשות הפרש, זה אמת כי באלהותו יתברך הוא אור שוה אבל באור המבהיק ממנו הוא שיתיחס אליו בחינות ההדרגות, וזה גם כן ימצא בבחינות הנשמות שהם אור מאור כסא כבודו יתברך יש ביניהם הפרשות מופלאות והבן.
ובזה מצאנו גם כן נחת רוח במה שאמר הכתוב ואנכי אעלך שכפל לומר פעם ב׳ ואנכי ולא הספיק במה שכתב בתחלה אנכי ארד וגו׳ שנתכוון לומר על הבחינה העליונה אעלך וגו׳ והוא סוד אומרו (יתרו) אנכי ה׳ אלהיך והיא בחי׳ שכינה העליונה שנת היובל שנת המ״ט והוא סוד מ״ט פעמים שנזכרה יציאת מצרים בתורה.
עוד יכוון באומרו ואנכי פעם ב׳ רמז לו שההצלה תהיה על ידו יתברך, והוא על דרך אומרו (מכילתא בא) ויוציאנו ה׳ וגו׳ לא על ידי מלאך ולא וגו׳ אלא הקב״ה בכבודו וגו׳, והוא אומרו ואנכי בכבודי אעלך וגו׳.
וטעם כפל אעלך גם עלה, רמז לו ב׳ עליות האחד יציאת מצרים, והב׳ שיעלהו משם לבל יקבר בארץ מצרים שהוא המורא שהיה ירא כמו שכתבנו למעלה, ואמר תיבת גם לרמוז תוספת הריבוי שיעלו בו ממצרים בין בבחינת המעלה בין בבחינת הבירורים שיבררו שמה ניצוצי הקדושה לאין קץ.
או ירצה גם עלה לרמוז אל חלק הרוחני היורד עמו מצרים, ועיין בזוהר (שמות ד׳) בפירוש פסוק יצאו כל צבאות ה׳.
ויוסף ישית ידו וגו׳ – נתכוון להבטיחו שלא ימות בחייו, גם לצד שכמה פעמים הזכיר יעקב זכרון המות על יוסף ואמר גם כן (וישב לח) כי ארד אל בני וגו׳, לזה חזר להבטיחו שלא יחוש לשגגה היוצאה (קהלת י׳) וגו׳.
עוד נתכוון לומר אליו כי העליה של יעקב לא תהיה בחיים חיותו אלא לאחר מיתה והוא אומרו ויוסף וגו׳, גם מזה ידע כי אין לו רשות לצאת ממצרים בחיים חיותו כדי שיקוים דבר ה׳ שישית יוסף ידו על עיניו ואם יצא אין הדבר יכול להתקיים.
אנכי ארד עמך מצרימה, "I personally will go down to Egypt with you, etc.⁠" This verse teaches that the Divine Presence (שכינה) descended to Egypt with Jacob; this seems difficult in view of the statement by Mechilta on Exodus 9,29 that Moses had to go out of town to offer up a prayer due to the preponderance of impurity within the town.
Perhaps what God had in mind when He told Jacob that He would descend with him to Egypt was that whenever he or the Jewish people would experience problems, God would share their suffering (compare Psalms 91,15 "I am with him in distress"). אנכי ארד עמך מצרימה, the word מצרימה, may be derived from the word מצר, "a narrow, confined area.⁠" God hinted that whenever Jacob (the Jewish people) would find themselves hemmed in, He would share their misery. God demonstrated this to Moses when He appeared to him out of the burning bush, certainly not a dwelling fit for God. God's message was that as long as the Jewish people are in distress in Egypt, He Himself would reside in such locations as the lowly thornbush. The שכינה never descended to the part of Egypt which was full of impurity. There are numerous instances (such as in Megillah 29) where the descent of the שכינה to Egypt is understood to mean that God shared the exile experience of the Jewish people with them. When Israel (Jacob) is described as prostrating himself at the head of the bed in Genesis 47,31, Tanchuma understands this as Jacob bowing down to the presence of the שכינה. [Evidently the presence of the שכינה was felt in Egypt then. Ed.] Moreover, Bereshit Rabbah 94,9 understands that the שכינה made up the number 70 in the list of descendants coming down to Egypt with Jacob, seeing that you will find only 69 names listed there. All of this proves that the שכינה did descend to Egypt (though not to areas infested with impurity).
You have to realise that the manifestation of God's Presence (שכינה) occurs in a variety of forms and degrees. We are taught in Avot 3,6 that when ten people sit together and are preoccupied with Torah, the שכינה rests amongst them. The rabbis in the Mishnah there are at pains to prove from scriptural quotations that even a single individual studying Torah is accompanied by the שכינה. On the other hand, we find that the שכינה did not descend from heaven to take up residence amongst the Jewish people until the latter had established the Tabernacle (compare Exodus 40,35) and had made numerous preparations to qualify for hosting the שכינה. How is it possible that no such preparations appear to be required for an individual who studies Torah and qualifies for God's Presence as stated in Avot? Clearly, when one speaks of the presence of the שכינה one must distinguish between different levels of such a Divine Presence. The amount of enlightenment one experiences depends on the level of Divine Presence one is privileged to experience. If we were to describe such different levels of a Divine Presence, we could categorise the revelation at Mount Sinai as the highest level of such a Divine Presence. The next lower level may be the Divine Presence in the Holy of Holies in the Temple. A slightly lesser level of God's Presence may be experienced by the "average" prophet at the time he receives a message from God. Progressively lower levels of such a Divine Presence may be found in synagogues or houses of study. A group of ten people discussing matters related to Torah-study may qualify for an even lesser degree of such a Divine Presence, etc. When we keep this in mind we can better understand the statement of our sages that the Divine Presence, i.e. the enlightenment provided to a prophet never descended to certain levels. As a result, Moses had to leave the city in order to qualify for the degree of Divine Presence that could respond to his prayer. The degree of Divine Presence found amongst a group of people studying Torah is of a lower level, however, and it was that level of the שכינה which descended to Egypt with Jacob and remained there until the Exodus.
While it may sound presumptuous to differentiate between different degrees of Divine light, this is true as long as we speak of God Himself. Light which radiates from God, however, is subject to different "filters" in order to ensure that the recipient receives the amount which is beneficial to him and does not harm him through over-exposure. The same principle applies even to different souls, all of which may be perceived as parts of God's "light" emanating from God's throne of glory.
The considerations we have just mentioned may also explain why God referred to Himself twice as אנכי when telling Jacob that He would descend with him to Egypt and would go up with him again when Jacob would be buried. God meant that the level of שכינה that would accompany him on his return would be a higher level than that which accompanied him at the time he journeyed to Egypt. It was the latter level of אנכי which the Jewish people experienced at Mount Sinai, and it is that level of אנכי which is experienced at the end of the forty nine years of the Jubilee cycle. This is the mystical dimension of the fact that the Exodus from Egypt is mentioned in the Torah a total of forty nine times.
The repetition by God of the word ואנכי may also be an allusion that the redemption when it would occur would be orchestrated by God personally, not merely by one of His agents (compare Deut. 6,21 and Exodus 13,16).
The reason God repeated the words אעלך גם עלה, "I will also bring you up from there" is, that God will 1) see to it that Jacob will be buried in Canaan; 2) that the Jewish people will be led out of exile by God. God added the word גם, also, as an allusion that both the regular Jewish people will be redeemed as well as the lost souls which had been captive amongst all the impurity in that country and about which we have written earlier. All of them would ascend to the land of Israel.
It is also possible that the word גם refers to the spirituality which descended to Egypt with Jacob. It will be redeemed. The Zohar quotes proof for that from the words יצאו כל צבאות השם מארץ מצרים "all of God's hosts went out of Egypt" (Exodus 12,41).
ויוסף ישית ידו על עיניך, "and Joseph will place his hand over your eyes.⁠" This was an assurance to Jacob that Joseph would not die during his lifetime. It was welcome news to Jacob as he had prophesied that he would descend to the grave of his son Joseph (37,36). God wanted Jacob to know that he had erred in that forecast.
The other part of this message was that Jacob would not return to the land of Canaan alive. In fact this statement may be construed as God prohibiting Jacob from returning to Canaan as this would frustrate God's promise that Joseph would be present at his death. Since Joseph was not allowed to leave Egypt God would not be able to keep His promise to Jacob unless he lived out his life in Egypt.
אנכי ארד עמך מצרימה – אינך צריך לדאוג על עזבך את ארץ כנען, ארץ הקדשתי לי, לרדת מצרימה מקום גלולים, ותאמר [כי] בצר לכם שמה לא אֶמָצֵא לכם. לא כן הוא, כי אנכי ארד עמך למצרים. שבהיות אתה וזרעך חלקִי1 וחבל נחלתי בארץ, כל מקום אשר תבואו שמה על פי עצתי וגזרתי, אבוא שם עמכם. ואם תדרשוני אמצא לכם, וכמו שאמרו רז״ל ״כל מקום שגלו ישראל, שכינה עמהם. גלו למצרים, שכינה עמהם. גלו לבבל, שכינה עמהם. גלו לעילם, שכינה עמהם״.⁠2 ולמדו [זאת] מן המקראות. ומלת ״ארד״ כלשון בני אדם, לפי שיעקב בלכתו למצרים נקרא ״יורד״ כמו שאמרנו שכל נוסע מכנען למצרים נקרא ״יורד״, אמר ״ארד עמך״ כלומר גם אני אבוא שם עמך. והרי הוא נוסע עמו מכנען למצרים. ולכן הניח אונקלוס ז״ל הלשון כמו שכתוב ותרגם ״אנא איחות עמך מצרים ואנא אסקינך״. ולא תרגם כן פסוק ״ארדה נא ואראה״,⁠3 אלא ״אתגלי כען ואדון״. וכן פסוק ״וירד י״י״4 תרגם ״ואתגלי י״ה לאתפרעא״. ההבדל לדעתי כך הוא. באותן הכתובים שמדבר מן השם לבדו נזהר לתרגמם בלשון הכתוב להרחיק ממנו ית׳ התנועה וריחוק מקום. כי האדם העומד במקום גבוה ורוצה לעשות דבר בעמק, צריך לרדת למטה, וכן כשרוצה לדבר עם העומדים בעמק. וחלילה לחשוב כן על השם. ולפי שיש לההמון לטעות לא תרגמם כלשון הכתוב, אבל כאן שמדבר מבן אדם היורד מכנען למצרים והשם מבטיחו שיהיה עמו וישגיח עליו גם במצרים, פה יתכן לתרגם כפשוטו, כאומר ״אנכי עמך להורידך בשלום״. וכמו שיעיד מאמר הסמוך ״ואנכי אעלך גם עָלֹה״, כך נראה בעיני. ורמב״ם ז״ל בספרו המורה5 יישב כפי דרכו של אונקלוס ז״ל בענין זה. אבל רמב״ן ז״ל השיב על דבריו תשובות רבות כמו שתראה מספרו בפירוש פסוק זה, וסבב תרגומיו של אונקלוס ז״ל לדרך הסוד כדרכו. ואנכי לפרש הדברים ע״פ פשוטן באתי.
ואנכי אעלך גם עָלֹה – אצל העליה לא היה יכול לומר בלשון שאמר אצל הירידה ״ואנכי אעלה עמך גם עלה״, כי אין הדברים דומים. הירידה היא ב⁠[רצון] יעקב שהכל מוכן לנסיעתו ולבו חפץ לרדת לראות את יוסף ואינו חסר רק רשות מהשם. ולכן כשהרשהו לנסוע, יפה אמר לו ״עֲשֵׂך כחפצך וכאשר בכחך לעשות. אל תירא כי אנכי ארד עמך״. לא כן עליית זרעו ממצרים ידע השם כי לא תהיה לאל ידם לעשותו, כי יחזיקו בם המצריים ויעבידום בפרך ויהיו כולם עבדי פרעה, לא יניחום לצאת מארצם עד בוא יום נקם לאלהים, ויגאלם מתחת יד מצרים באותות ובמופתים, ויעלם משם אל ארץ נחלתם. ועל זה אמר ״ואנכי אעלך״, כאומר לא אתה תעלה משם ברצונך ובכחך, כי אם בכחי הגדול אעלך. ושלא נחשוב שתהיה העלייה בעצמה שוה לירידה. מה הירידה כמו ירידת כל אדם ממצרים לכנען בסוסים ועל חמורים ועל עגלות, כן עלייתם אעפ״י שתהיה נגד רצון המצריים ביד השם, יעלו כולם משם לארץ כנען כדרך כל העולים? לכן הוסיף ״גם עָלֹה״ להורות שתהיה העלייה ההיא מעלה מעלה מדרך הנהוג,⁠6 וכולל כל הדברים הנפלאים שקרו בצאת ישראל ממצרים עד נחלו את ארץ כנען. כך נראה בעיני.
ויוסף ישית ידו על עיניך – אחר שהבטיחו על כל מה שיעלה על לבו פחד ודאגה בעבור זרעו היורדים מצרים, מה יקרם דור דור, חזר להבטיחו גם על הזמן ההוה. והזכיר לו שם יוסף, כי אמת הדבר שעודנו חי במצרים, וגם אמת הדבר כי ידו מושלת בכל ארץ מצרים. ושכבואם שמה ייטב עם אביו ומשפחותיו וימציא להם כל מה שיתאוו לצרכם, כי ידו רב לו לעשותו. ועל זה אמר ״ויוסף ישית ידו על עיניך״. ומלת ״עיניך״ על דברים שיכוון האדם אליהם ויבקש אותם, וכמו ששנינו7 ״ר׳ אליעזר אומר, עין טובה״. העין המבקשת הדברים כפי החכמה, וכמו שבארנו.⁠8 וכל אשר תשאל לך ולמשפחתך בארח צדקה ישית יוסף ידו עליו ויצוה להמציאהו לך. וכן ״ישת ידו על שנינו״.⁠9 כלומר יצוה מי [ש]⁠דובר צדק10 בכח תוכחותיו הנאמנים שאין לחלוק עליהן.
1. ״כי חלק ה׳ עמו, יעקב חבל נחלתו״ (דברים לב, ט).
3. בראשית יח, כא.
4. שם יא, ה.
5. מורה נבוכים ח״א פרק כז.
6. מדרך הטבע.
7. אבות ב, ט.
8. בספר ״יין לבנון״ על אבות.
9. איוב ט, לג.
10. הוא הקב״ה.
ישית ידו על עיניך – ירחיק כל רע ממך1, כמו לוא יש בינינו מוכיח ישת ידו על שנינו (איוב ט׳:ל״ג) – ישקיט ריבנו להיות שלום בין שנינו.
1. בראשונים יש שני דרכים בפירוש תיבות אלו. א׳, מדרש שכל טוב: ״ויוסף ישית ידו על עיניך – בשעת פטירתך, דהיינו עצימת העין״. וכן באבן עזרא, ״ויוסף ישית ידו על עיניך – במותך, כי כן מנהג החיים עם המתים״. ושד״ל מוסיף, ״כך היה מנהג הקדמונים שהבן או הקרוב יסגור עיני המת״. ובפענך רזא ממתיק את הפירוש הזה, להיותו מאין ברכה, ״פי׳ שתמות בחייו והוא יסגיר עיניך כענין מעצמין את עיני המת ובשורה טובה הוא לאדם שאל יקבור את בניו בחייו״, ומובן מאד שזה בשורה טובה ליעקב, כשנזכור שאמר ״כי ארד אל בני אבל שאלה״.
ב׳, רשב״ם: ״ישית ידו על עיניך – על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב: ישת ידו על שנינו (איוב ט׳:ל״ג)״, וכן ברד״ק, ״בשרו בזה שישאר יוסף אחריו לכלכל בניו ובני ביתו כל אותן השנים שחיה אחריו״. ור״י בכור שור עושה מזה לשון נופל על לשון, ״על עיניך – על עינייניך שתצטרך, כמו, אולי יראה ה׳ בעיני (שמואל ב ט״ז:י״ב), שהוא כמו בעינייני, בדוד כשהיה שמעי מקללו״. החזקוני מביא את שתי הפירושים, ״ויוסף ישית ידו על עיניך – מנהג הוא שהחיים עושים עם המתים שסוגרים את עיניהם סמוך אחר הפטירה, והיה מבטיחו שיוסף יהיה בפטירתו ויעזור לו להוציאו ממצרים להוליכו אל המערה. דבר אחר, על עיניך – על ענייניך, מגזרת עין יעקב (דברים ל״ג:כ״ח) כלומר ישתדל לעסוק בצרכיך״. והספורנו מפרש בדרך זה השני, אבל מפרש את הלשון יותר בפשיטות, ״ישית ידו על עיניך – לא תצטרך לפקח עיניך להשיג חפציך, כי יוסף יגיעם אליך בזולת השגחתך, ולא תצטרך אתה להתעסק עם המצרים הבלתי ראויים לקרב אליך״. ודומה לזה אצל רנ״ה וייזל, ״ומלת ״עיניך״ על דברים שיכוון האדם אליהם ויבקש אותם, וכמו ששנינו ״ר׳ אליעזר אומר, עין טובה״. העין המבקשת הדברים כפי החכמה״.
וראה נצי״ב שב׳ פירושים אלו לא נוחים לו, ומחדש פירוש אחר כפי דרכו. גם המשך חכמה והכתב והקבלה מחדשים כאן פירושים יפים.
ולהרכסים לבקעה, יש כאן ברכה כוללת, קצרה, ופשוטה.
א. כן בדפוס ראשון, וכן במספר כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״לא״.
אנכי ארד עמך – שלא אפריד דבקותי והשגחתי ממך:
אעלך גם עלה – שיעורו וגם עלה אעלך, ובזה הבטיחו להיות נקבר בארץ:
ישית ידו על עיניך – במותך, כי כן מנהג החיים עם המתים:
אעלך – אחר שאעלך ואוציאך משם תוסיף מעלה על מה שהיה לך קודם רדתך לשם כאמרו ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה (רבינו עובדיה ספורנ׳). וישמש מלת גם לשם תאר, כמו ולשם יולד גם הוא (נח יו״ד כ״א) שטעמו הוא המרובה ביתרון מעלותיו (דער פאָרציגליכע) כמש״ש, וטעם ״גם עלה״ עליי׳ רבת המעלות (ווירדיגעס עמפאָרשטייגען) וכולל בזה עליית זרעו ממצרים מרובים בתוספות מעלות נכבדות.
ויוסף ישית ידו על עיניך – לדעתי היא מליצה על המשתדל לשעשע ולשמח לב חברו אשר נפשו עגומה עליו מדאגה על צרה המעותדת לבוא עליו, כי זה דומה למשים יד על עין חברו בל יראה ברע אשר לפניו, וזה כי ראה יעקב שבירידתו למצרים תתחיל קיום הנבואה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם, ואם באברהם נאמר אימה חשכה גדולה נופלת עליו מכש״כ ליעקב שהיה הולך ומתקרב לבוא בארץ אשר בו ימי הענוי ממשמשים ובאים ואף שהודיע ית׳ שמירידה זו תצמח לבסוף עלייה גדולה לבניו, בכל זה לא ימלט שנפש יעקב תהא עגומה מצרת בניו אחריו בהמשך ימי השעבוד, לכן בא אליו הדבור ״יוסף ישית ידו על עניך״ כלומר הנני מבטיחך כי שעשועי נפש לאין שיעור תמצא בהיותך קרוב ליוסף, הם ימלאו כל חדרי לבבך בשמחה וגיל, לא יהיה מקום פנוי בלב שתוכל דאגה ותוגה לשכון בתוכו, כי שעשועי נפש אלה שתשיג מבנך יוסף, הם יעמצו ויסגירו עיניך אשר תראה ברע אשר תמצא את בניך אחריך, והתוגה על העתיד אשר תראה בעין שכלך לא תהא שולטת ברעיונותיך להדאיב את נפשך, מרוב שמחה הזמנית שתשתעשע עם יוסף, וכמו שהעיד הכתוב, ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה שאמרו בו המפרשים, כי שבע עשרה שנה שהיה במצרים קרוב אל יוסף, הם לבד היו ימים של חיים, כי כל שנותיו הקודמות היו ימים של צער ואינם ימים של חיים. מלת עיניך כפול בהוראתו, ראות השכל, והענוי (עלענדען בליקק) כמו אולי יראה ה׳ בעיני (שמואל ב ט״ז) שפירושו בעניי כמ״ש הרשב״ם שם, היו״ד שבין העיי״ן והנו״ן ראוי להתאחר, ומשפטו בעניי וטעמו כאן מראה עיניך בענוי העתיד, ובמכדרשב״י (זהר ויחי רט״ז ב׳) כל יומוי דיעקב בצערא הוה וכו׳ וכד יוסף אתפרש מניה מה כתיב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה וגו׳ וכל יומין דיעקב לא הוה ליה צער כהאי והוה בכי כל יומא לאינון שבע עשרה שנה דיוסף, מאי קאתיבו ליה ויוסף ישית ידו על עיניך הא לך שבע עשרה שנה אחרנין בענוגין ותפנוקין והנאות וכסופין הה״ד ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו׳, ובפרקי דר״א אמרו, יוסף ישית ידו על עיניך, יעמץ עיניך לאחר מיתה, אפשר שהמכוון בו, הוא יעמץ עיניך בחייך מלראות מה שיהיה אחר מיתתך, כלומר שמצד שעשועיו לא תשים לב על העוני והשעבוד שיהיה לזרעך אחר פטירתך, והרשב״ם פירש יוסף ישית ידו על עיניך, על עניניך, וצרכיך, הוא ישתדל לעשותם, ולא יתכן כי מה המה הענינים הרבים והצרכים הגדולים שהיו מוטלים על יעקב עד שאין אחד משבעים נפשותיו יכולים להשתדל בהם בלעדי יוסף.
אנכי ארד – משל על השגחתו.
אעלך – את זרעך.
ויוסף ישית ידו על עיניך – במותך, כן מנהג החיים עם המתים (ראב״ע). כך היה מנהג הקדמונים שהבן או הקרוב יסגור עיני המת (קלעריקוס וראזנמילר).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

ארד עמך: להשגיח עליך ביחוד.
ואנכי אעלך גם עלה1: שתי עליות, היינו עליה חושית שיעלו בשעת גאולה לארץ ישראל, וגם ״עלה״ – עליה רוחנית, שביציאת מצרים יעלו במתן תורה ובעבודת הקרבנות יותר מאשר היו עוד לפני בואם למצרים2.
ויוסף ישית ידו על עיניך: לא נתבארה תכונת הבטחה זו. הרשב״ם והספורנו פירשו על צרכיו3. וזו4 אינה אלא הבטחה קלה5, וגם יוסף אמר בעצמו ״וכלכלתי אותך שם״ (לעיל מה,יא)6. והאבן עזרא פירש ׳במותך׳7. ואינו מובן גם כן, הלא כל בניו יחיו לפניו, ואדרבה יבואר להלן (פסוק ל׳) שיעקב הוצרך להתפלל שלא ימות יוסף בחייו8.
אלא יש בזה הבטחה נפלאה לעיקר קיום האומה במצרים, ומשמעות ״עיניך״ היינו תשוקתו ומדתו המיוחדת שנתן יעקב עיניו על זה [הרחב דבר: כמו דכתיב ״לא יגרע מצדיק עיניו״ (איוב לו,ז), פירוש, תשוקתו. וזהו ג״כ כוונת מאמרם ז״ל במגילה (יג,ב) ״לא יגרע מצדיק עיניו״ – בשכר צניעות שהיתה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול. פירוש, תשוקתו של הצדיק לא תגרע מבניו9.] ומבואר בפרשת וזאת הברכה (דברים לג,כח)10 ד״עין11 יעקב״ היא לשבת ״בטח בדד״. ופירוש ״בטח״ להיות בשלום ובמדת אהבה בין אדם לחבירו, כמדת יעקב בהפלגה, כמו שכתבתי לעיל כמה פעמים12, ועיין לעיל (לב,כו). ופירוש ״בדד״ הוא שלא להתערב יותר מן ההכרח עם אומות העולם, כמו שכתבתי לעיל (לג,טו. לג,יח. לז,א), וכך הוא רצונו של הקב״ה כמו שכתבתי ריש שירת האזינו (דברים לב,יב) בפסוק ״ה׳ בדד ינחנו״.
אבל מדות הללו מסוגלות להיות נשמרות אך ע״י תורה ועבודה שהמה מבדילים בין ישראל לעמים13, וגם אהבת השלום14 באה ע״י תלמידי חכמים המרבים שלום, וכאשר ביארנו בפרשת ברכה (שם) בפסוק ״וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב וגו׳ אף שמיו יערפו טל״. וא״כ היו עיקר מקיימי האומה הישראלית ונקודתה שבט לוי ויהודה, שבהם היה עיקר תורה ועבודה. אבל במצרים לא נשמר ״עין יעקב״ כי אם ע״י יוסף15, היינו, מדת ״בטח״16 באה ע״י גמילות חסדים ובקשת אהבה יתירה של יוסף17, כמו שאמר יעקב בברכת יוסף כמבואר להלן (מט,כד)18. ולענין ״בדד״ השתדל יוסף בכוחו לפנות את ארץ גושן ולהושיב את ישראל שם, כאשר יבואר עוד, ולא עשה כן אלא כדי שיהיו ישראל בדד. ואע״ג שאח״כ קלקלו ישראל ואמרו נהיה כמצרים19, כמבואר בשמות רבה (א,ח) שהפרו ברית מילה משום זה הטעם, זה אינו סותר ההבטחה, שהרי ע״י בחירה שלהם הופרה, כמו שהיה בארץ ישראל ג״כ בהמשך הימים, אבל ההכנה היתה מתוקנת באופן שלא יהיו מוכרחים לכך.
1. כפילות והקדמת הפועל למקור. ועיין רד״ק וחזקוני.
2. כעין זה פירש בספורנו, והוסיף: כאמרו ״ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה״ (שמות ג,ח). ועיין ב׳הכתב והקבלה׳.
3. ז״ל הרשב״ם: ״על עיניך״ – על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם. ספורנו: לא תצטרך לפקוח עיניך להשיג חפציך, כי יוסף יגיעם אליך בזולת השגחתך, ולא תצטרך אתה להתעסק עם המצרים הבלתי ראויים לקרוב אליך. וכעין זה ברד״ק, עיי״ש.
4. דוחה רבינו.
5. עיין גם ב׳הכתב והקבלה׳ שדחה פירוש זה מסיבה אחרת.
6. א״כ אין צורך להבטחה בנושא זה.
7. המשך: כן מנהג החיים עם המתים (שהבן סוגר את עיני אביו). וכן פירש באברבנאל.
8. מזה ראיה שלא היתה בענין זה הבטחה, כי אם היתה הבטחה לא היה צורך להתפלל על כך. השוה רשב״ם בבא בתרא קח,א ד״ה מאי שנא דתני:. .. שזה ברכה שימות האב ויקברנו בנו, שנאמר ״ויוסף ישית ידו על עיניך״ – הבטיחו שיקברנו בנו.
9. ורש״י שם כתב: נותן עיניו במעשה הצדיקים לשלם להם גמולם אף לימים רבים מדה במדה.
10. עה״פ ״וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב״.
11. תשוקת יעקב.
12. עיין יב,יז. הרח״ד טו,א. ל,כט. לא,מו. לב,כו. לד,ל.
13. לצורך השגת ה״בדד״.
14. שהיא ה״בטח״.
15. א״כ ״ויוסף ישית ידו על עיניך״, פירושו, יוסף יבצע עבורך את הדברים שאתה משתוקק שיתקיימו, והם ה״בטח״ וה״בדד״.
16. שהיא ׳להיות בשלום ובמדת אהבה בין אדם לחבירו׳.
17. כפי שכתב רבינו לעיל לג,ז. לז,ג. שיוסף היה מיוחד מכל אחיו במדה זו.
18. במילים ״מידי אביר יעקב״.
19. לא רצו להיות ״בדד״.
אנכי ארד עמך מצרים – ירא היה יעקב לרדת מצרימה לפי שהבין שהמצרים הם הגוי שיעבדו בבניו ויענו אותם ת׳ שנה כדבר ה׳ אל אברהם אביו, ומזה הטעם לא ירד למצרים בימי הרעב כמו שעשה אברהם, וכמו שהיה עושה יצחק גם כן לולא אמר לו האל: אל תרד מצרימה, או אם זקן הוא ובני ביתו מרובים ובעבור זה נמנע מרדת מחמת הרעב, כשהוכרח לשלוח שם בנימין לא היה נמנע מללותו; וגם עתה שירד לראות את יוסף אולי היתה דעתו לגור שם בשני הרעב ואח״כ ישוב לארצו שמא באורך הימים תֵעוֹר שנאת מצרים על בניו וישתעבדו בהם; ועל זה אמר לו האל: אנכי ארד עמך וגו׳, כלומר אשגיח לבלתי יעבדו בבניך כל ימי חייך, וגם כשיעבדו בהם אגאלם מתחת ידם, ואתה התישב במצרים ומות שם אצל יוסף בנך כי כן רצוני וגזרתי; וזהו שאמרו רז״ל ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו (תלמוד בבלי שבת פ״ט:), כלומר ראוי היה שהשעבוד יתחיל מרדת יעקב מצרימה לקיים גזרת ת׳ שנה, ויותר שהיה יעקב רואה שרצון האל הוא שירד מצרימה לקיים גזרתו, והוא היה ממאן לרדת שם עד כי הוכרח כרוצח הזה הממאן לגלות אל ארץ מקלטו, אלא שזכותו גרמה לו; ועל העגלות ששלח יוסף לשאת את אביו אמרו רז״ל ששלח אותן לסימן שהיו עוסקים יחדו בדיני עגלה ערופה כשפירש ממנו (עיין בפירוש רש״י). ואני לא באתי בביאורי זה לבאר המדרשים, מכל מקום אודיע איך רבותינו הקדושים היו בקיאים בחכמת הלשון וכל מדרשיהם על אדני הדקדוק הטבעו, וזה לנו האות, כי רמזו במדרש זה כי תיבת עגלה לא תשמש לרוב להוראת רכב ומרכבה להרכיב בה בני אדם, רק לטלטל כלים ממקום למקום כמו שמצאנו בעגלות המשכן ובעגלה החדשה שהרכיבו עליה פלשתים ודוד את הארון, ורק פעם אחת (תהלים מ״ו:י׳) מצאנו עגלות ישרף באש על רכב אנשי המלחמה, וממנו לבדו בלתי זה שלפנינו לא היה לנו ללמוד, כי לשון הספור לחוד ולשון השיר לחוד, על כן דרשו הדרשה הנ״ל על פסוק זה להורות לנו שתים, אחת ההערה על דרך הדקדוק שזכרתי, ובמקום שאי אפשר לפרש על דרך הפשט נשתמש במדרש (על כרחך המקרא הזה אומר דרשני, רש״י על פסוק ויתרצצו הבנים בקרבה, פרשת תולדות); והשנית הערה על דרך מוסר, וכונתם לפי דעתי: שיוסף שלח לאמר ליעקב שאל יעמיק החקירה איך היו הדברים ואיך נתגלגל הדבר שירד למצרים ונעשה משנה למלך, כדרך שהוא הורה לו בילדותו כי טוב לבני אדם אם הָעָֽוֶל ישאר מכוסה ונעלם מעיניהם ואין להעמיק החקירה בו לדעת מי עשהו, הלא עיני ה׳ משוטטות בכל הארץ וכל רע יראה ויעניש; וכפי לימודי מוסר אלו שיעקב היה מלמד ליוסף המביא דבה רעה לאביו על אחיו, צוה האל לשופטים שבהמצא חלל ולא נודע מי הכהו שלא יטרחו לדעת מי הוא הרוצח, רק יביאו כפרה על הרציחה ויבקשו מהאל שיסלח עליה כמו שכתוב: כפר לעמך ישראל אשר פדית וגו׳ (סוף פרשת שופטים), וזה לא ימנע שאם יתגלה אח״כ על פי עדים מי הוא הרוצח שימיתוהו כמו שמסיים ואתה תבער וגו׳; וכן יעקב אם יראה בעיניו תקלת בניו או אם תודע לו על ידי אחרים יגער בבניו ויוכיחם, רק אין ליוסף לְרַגֵל מעשיהם ולהביא דבתם אליו; וזו כונת רז״ל באמרם ״קיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא נתנה״ שבזכות שכלו ויושר לבו המציא ולימד לבניו מצות הרבה שאח״כ צוה ה׳ לישראל.
ואנכי אעלך גם עלה. גם זה רמז להשארות הנפש. והיא דעת רבינו יונה בן ג׳נאח שכתב, כמו אל תעלני בחצי ימי, ויפה פירש.
ואנכי אעלך. משמש לב׳ פנים, על יעקב עצמו וגם על זרעו אחריו — על יעקב, שהבטיחו שהוא יעלהו מאלה החיים, כמו אל תעלני בחצי ימי, ועל זרעו, כמו שנאמר אעלה אתכם מעוני מצרים.
אנכי ארד עמך וכו׳ ויוסף ישית ידו על עיניך – יתכן כי אמר לו שבל יחקור בעיונו ובעיניו השכלים על תכלית ומהות הענין שצריך לירד למצרים ולעלות כי מה זה תכלית וסבה לאיזו שלמות. שלאברהם אמר לילך לארץ כנען להשאר שם בארץ המיוחדת לו אך לילך למצרים מה זה תכלית. אמר כי הענין של יוסף ישית ידו על עיניך שזה הענין יעצום עיניך שבל תחקור ובל תסתכל אחרי דרכי ההשגחה כי רמו. כי מי מלל זה אשר הצער של יוסף יהא לתכלית נרצה כזה שידור במצרים ויהי לשליט ויפרסם דעות צודקות וכל הארץ יהיו כפופים לו הלא זה הענין די לשום יד ולכסות השקפת עיניך והבטת הבנתך המוחשת וזה ע״ד צחות.
אנכי ארד עמך – מלמד שכשירדו ישראל למצרים ירדה שכינה עמהם1 (מכילתא בשלח)
ואנכי אעלך – מלמד שכשעלו ישראל ממצרים עלתה שכינה עמהם2 (מכילתא וישלח).
גם עלה – ת״ר, הרואה גמל בחלום מיתה נקנסה לו מן השמים והצילוהו ממנה, א״ר חמא ב״ר חנינא, מאי קרא, ואנכי אעלך גם עלה.⁠3 (ברכות נ״ו:)
גם עלה – מה ת״ל גם עלה, אלא אותך אני מעלה ושאר כל השבטים אני מעלה, מלמד שכל שבט ושבט העלה עצמות ראש שבטו עמו.⁠4 (ירושלמי סוטה פ״א ה״י)
1. עיין מגילה כ״ט א׳ כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, שנאמר (שמואל א ב׳) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים, וצריך באור שלא הביאו דרשת המכילתא מפסוק שלפנינו שבתורה ואולי רוצה הגמרא ליליף דהשכינה היתה אתם גם בהיותם שם ולא רק בשעת עצם הירידה לשם, וזה אינו משמע מפסוק שלפנינו, די״ל אנכי ארד עמך כמו אלוה אותך על דרכך ואשובה, כדרך המלוים, משא״כ בפ׳ דשמואל כתיב מפורש בהיותם במצרים.
2. עיין בדרשה הקודמת, וכך משמע לי׳ הלשון ואנכי אעלך אעלה אתך משם, ועיין מענין דרשה זו והקודמת במגילה כ״ט א׳.
3. פירש״י שהמלות גם עלה קרובים לנוטריקון של גמל, עכ״ל. ואך למותר לפרש כמה מן הדוחק בפי׳ זה וברעיון זה בכלל, ועיין במפרשים. אבל אפשר לומר כונה אחרת במאמר זה, ע״פ מ״ד בסוגיא כאן בסמוך הרואה הספד בחלום, מן השמים חסו עליו ופדאוהו [עי׳ באור אגדה זו לפנינו בפ׳ לך י״ז ה׳] והני מילי בכתבא, ופירש״י שראה מלת הספד כתובה, וכן אמר שם בכמה תיבות מעין זה שראה בכתב, יעו״ש.
ולכן קרוב לומר דהכונה גם כאן לא שראה מין גמל הבריה אלא מלת גמל כתובה, ומכוין לשם גומל, והיינו לברכת הגומל שמברך הנצול מחולי ומצער, ולכן ידע שמיתה נקנסה עליו ונצול ממנה וגמלוהו חיים, ונתן על זה סימן לדבר להזכיר מפסוק שלפנינו ואנכי אעלך גם עלה, שכאן המלות גם עלה [קרובים במבטא לשם גמל] מורה ענינם על עליה ופדיון מצער ושעבוד מצרים, כנודע. ויתבאר עוד לפי״ז הסימן שנתן לזה רב נחמן בר יצחק בסמוך בגמרא מפסוק גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות, שהוא ג״כ מענין הבאור שכתבנו, ודו״ק.
4. ועיין מה שכתבתי בריש פרשת בשלח בפסוק ויקח משה את עצמות יוסף, דלכאורה משמע דרק עצמות יוסף העלו, דאל״ה מה מספר הכתוב מה רבותא בו מבשאר השבטים שהעלו עצמותיהם, וגם למה נתעסק בו משה ולא שבטו של יוסף כמו בכל שבט בני השבט, אך מבואר בירושלמי דהמצרים מיחו ולא הניחו לקחת את עצמות יוסף [אולי הי׳ טעמם בזה ע״פ מ״ש בסוטה י״ג א׳ שקבעו המצרים את ארונו של יוסף בנהר נילוס כדי שיתברכו מימיו, ובירושלמי ע״ז פ״ג ה״ב. אנשי כות עשו רגלי׳ דיוסף משום ויברך ה׳ את בית המצרי בגלל יוסף], והשתדל רק משה לקחתם ולכן סיפר הכתוב ביחוד ממנו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ישכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ה) וַיָּ֥קׇם יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּשְׂא֨וּ בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת⁠־יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֗ם וְאֶת⁠־טַפָּם֙ וְאֶת⁠־נְשֵׁיהֶ֔ם בָּעֲגָל֕וֹת אֲשֶׁר⁠־שָׁלַ֥ח פַּרְעֹ֖ה לָשֵׂ֥את אֹתֽוֹ׃
Yaakov rose from Be'er Sheva, and the sons of Yisrael carried their father Yaakov, their little ones, and their wives in the wagons that Paroh had sent to carry him.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[מא] 1ויקם יעקב, קימה היתה לו שבישרו שהשכינה תרד עמו וגואל את בניו. (מדרש)
[מב] 2וישאו בני ישראל את יעקב, רבי אליעזר אומר בשכר מעשיהם שעשו בביאתן למצרים זכו ועלו ממצרים ומה מעשים עשו אע״פ שנתן להם עגלות לשאת את אביהן כדי שלא יצטער מה עשו נתחלקו לשלש כתות ונשאו אותו על זרועותיהם והיו אלו נכנסין ואלו יוצאין מנין שכן הוא אומ׳ ויקם יעקב מבאר שבע ויבאו בני ישראל אין כת׳ אלא וישאו בני ישראל שנשאו אותו על זרועותיהן. (מדרש הגדול)
[מג] 3וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם, חביב קודם. (לקח טוב)
1. מובא בצרור המור כאן. וראה לעיל פכ״ג אות עט.
2. בכת״י ילקוט אור האפלה, וישאו בני ישראל את יעקב אביהם לא נשאוהו על העגלות ולא על דבר אחר אלא על כתפיהם. ומקור הדבר בב״ר מכתי״ו במנח״י פצ״ו ד״א כי לא לקלים המרוץ זה יעקב, אתמול ויצא יעקב מבאר שבע וכד מטת שעתיה מה הוא אומר וישאו בני ישראל את יעקב אביהן בגופן אפילו בלכתיקה (מין כסא) לא יכול להטען ולא לגיבורים המלחמה זה יעקב, אתמול ויגש יעקב ויגל אמר ר׳ יוחנן כזה שהוא מעביר את הפקק מעל גבי הצלוחית כד מטת שעתיה מהוא אומר וישאו בני ישראל בגופן. אפילו בלכתיקה לא יכול להיטען. וכ״ה בקה״ר פ״ט י״א בשינויים וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ״בגופו״ ואפילו בגלקטיקא (עגלה חשובה וקלה ביותר מת״כ) לא היה יכול להטען. וראה קהלת זוטא פ״י יא. וכ״ה במדרש הגדול צד תש. ובכת״י מושב זקנים בעגלות אשר שלח פרעה, וא״ת מהיכן הכיר ששלחם פרעה, וי״ל שכך היה הענין שממצרים לא״י אין שום עגלה יכולה לילך כי הדרך הרים וגבעות וקצר, אבל למלך היו לו עגלות מאופן אחר שבטוב היו הולכין בדרך קצר ושום אדם אחר לא היה לו כאלו לכך הכיר, חיים. ד׳ פעמים כתיב הכי עגלות כמו ד׳ פעמים עגלה בפרשת עגלה ערופה, חיים. וראה לעיל פמ״ה אות צא-צג. ופל״ב אות קס. בבאור מגמ׳ חולין קא: וצרף לכאן.
3. בשכל טוב מוסיף על דברי הלק״ט כדרך שעשה יעקב אביהם, דכתיב ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים (בראשית לא יז) בתחלה בניו ואח״כ נשיו, ולא כדרך שעשה עשו שנתכוון לזנות, דכתיב ויקח עשו את נשיו ואת בניו (שם לו, ו.), אבל אלו מתוך שהיו צנועין, תחלה נשאו את אביהם, משום מצות כיבוד, ואחריו נשאו את טפם, שחביבין עליהם ביותר, ואח״כ נשאו את נשיהן. ובפי׳ הטור עה״ת כאן פרעו לו מה שעשה עמהם דכתיב ויקחם ויעבירם את הנחל.
וְקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וּנְטַלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן וְיָת טַפְלְהוֹן וְיָת נְשֵׁיהוֹן בְּעֶגְלָתָא דִּשְׁלַח פַּרְעֹה לְמִטַּל יָתֵיהּ.
Yaakov rose up from Beer Sheva. The sons of Yisrael transported their father, Yaakov, their children, their wives in the wagons that Pharaoh had sent to carry him.
וקם יעקב מן באר שבעא וטענוב בני ישראל ית יעקב אבוהון וית טפליהון וית נשיהון בעגלתה די שלח פרעה למטעןג יתיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבע״) גם נוסח חילופי: ״באירא דשבע״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וטענו״) גם נוסח חילופי: ״ונטלו״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למטען״) גם נוסח חילופי: ״למסבול״.
וקם יעקב מבירא דשבע ונטלו בני ישראל ית יעקב אבוהון וית טפלהון וית נשיהון בסדני דשדר פרעה למיטל יתיה.
And Jacob arose from Beer de Sheba; and the sons of Israel journeyed, with Jacob their father, their little ones, and their wives, in the waggons which Pharoh had sent to carry him.
פקאם יעקוב מן ביר סבע וחמלו בני אסראיל יעקוב אביהם ואטפאלהם ונסאיהם עלי אלעג֗ל אלתי בעת֗ בהא פרעון לתחמלה.
יעקב קם מבאר שבע, ובני ישראל נשאו את יעקב אביהם ואת ילדיהם ונשותיהם בעגלות ששלח פרעה לשאת אותו בהן.
ויקם יעקב מבאר שבע וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם – חביב קודם.
ויקם יעקב מבאר שבע – קימה היתה להם. וישאו בני ישראל את יעקב אביהם. מפני הכבוד חיבבוהו לשאת תחלה, ואח״כ טפם, ואחר כך את נשיהם, כדרך שעשה יעקב אביהם, דכתיב ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים (בראשית לא יז), בתחלה בניו ואח״כ את נשיו, ולא כדרך שעשה עשו שנתכווין לזנות, דכתיב ויקח עשו את נשיו ואת בניו (שם לו ו), אבל אלו מתוך שהיו צנועין, תחלה נשאו את אביהם, משום מצות כיבוד, ואחריו נשאו את טפם, שחביבין עליהם ביותר, ואחר כך נשאו את נשיהן:
בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו – אותו עיקר והשאר טפילין לו:
וישאו בני ישראל את יעקב אביהם – כאן פרעו לו מה שעשה עמהם דכתיב ויקחם ויעבירם את הנחל:
וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, "The children of Israel carried their father.⁠" This was the occasion when they repaid him for the time at the Yabbok when he had carried all of them across the river. (Genesis 32,25)
בעגלות אשר שלח פרעה – וא״ת מהיכן הכיר ששלחם פרעה. וי״ל שכך היה העניין, שממצרים לא״י אין שום עגלה יכולה לילך כי הדרך הרים וגבעות וקצר, אבל למלך היו לו עגלות מאופן אחר שבטוב היו הולכים בדרך קצר, ושום אדם אחר לא היה לו כאלו לכך הכיר. חיים. ד׳ פעמים כתיב הכא עגלות כמו ד׳ פעמים עגלה בפרש׳ עגלה ערופה. חיים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ה-ו) ויקם יעקב מבאר שבע וכו׳ – משם נשא לבו את רגליו ללכת בהשקט ובטחה ממה שהיה חרד אליו בתחלה.
וישאו בני ישראל עד וכל זרעו אתו וכו׳.
וזכר הכתוב שעם ההבטחות האלה שאמר הש״י ליעקב במראה הזאת קם יעקב ובניו נשאוהו מצרימה עם כל אשר להם.
ואמר ויקם יעקב מבאר שבע – לרמוז שעמד שם כורע על ברכיו. מודה על העבר ומתפלל על העתיד וקם מכרוע על ברכיו. ולפי ששהה שם זמן רב להתפלל ולהתחנן על בניו. כמעט שבזקנותו ובחלשת גופו אינו יכול לעמוד על רגליו. והוצרכו בניו לשאת אותו ולהרימו. ואולי כתב כן להורות שהיו זריזין בכבוד אביהן כדין התורה. לפי שראו מעלת יוסף על כבוד אביו כמו שכתבנו באומרו ויוסף ישית ידו על עיניך אחר שהוא בכורך. ובמדרש אמרו קימה היתה לו. שבישרו שהשכינה תרד עמו וגואל את בניו. ואמר יעקב וכל זרעו אתו. כי הוא ראש המנין. על כן אמר וכל זרעו הביא אתו שלשה פעמים. כי הוא ראש הסכום. וכן אמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרים יעקב ובניו. ויעקב נמנה עמהם וסך כולם שבעים. וזהו בשבעים נפש ירדו אבותיך רמז לשבעים סנהדרין. ורמז לשם של שבעים ושנים שישראל כלולים בו. והוא עי״ן יעקב שכתבתי למעלה במעבר יבק. וע״ד רז״ל יעקב לא היה במספר. אלא נפש בניו היו ע׳. והשם שירד עם יעקב השלים למנין שבעים. וזהו שאמר במדרש אנכי ארד עמך מצרימה. כשבאו למצרים נתיחסו כל הזכרים ששים וששה. ויוסף ושני בניו ששים ותשעה. וכתיב כל הנפש הבאה מצרימה שבעים. מה עשה הקב״ה נכנס במנין עמהם והיו שבעים. לקיים מה שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה. וכשעלו ישראל ממצרים נתיחסו כל הגברים ששים רבוא חסר אחד. מה עשה הקב״ה נכנס במנין עמהם ועלו מספרם ששים רבוא. לקיים מה שנאמר ואנכי אעלך גם עלה. אעלך זו עליית גלות מצרים. עלה זו עליה לעתיד לבא. כמה דאת אמר והיה ביום ההוא יוסיף ה׳ שנית ידו לקנות וגו׳. גם זו עליית גלות בבל מן מדי. כמה דאת אמר מי בכם מכל עמו יהי ה׳ אלהיו עמו ויעל ע״כ. ואמר בנותיו ובנות בניו על דינה וסרח בת אשר. וכן אמרו במדרש בנותיו. רבנן אמרי זו דינה. ובנות בניו זו סרח בת אשר. וכן הוא אומר ובני דן חושים. ובני פלוא אליאב. עיין בהרמב״ן ז״ל שתפס לרש״י ז״ל בפירושו ופירש הוא פירוש המדרש ולא הזכירו:
וישאו בני ישראל – שהיו צריכים מכאן ואילך להיות ״עם בני ישראל״, להשתרר עם אלהים ועם אנשים המתקוממים, בלכתם עתה אל אדמת נכר.
את יעקב אביהם – שבלכתו אל שמחתו זאת אשר אין אחריה תוגה, אחר שעברו עליו כל הצרות שעברו, הורה מה שיקרה לו בעקב ובאחרית הימים, כאמרו ״רנו ליעקב שמחה״ (ירמיהו ל״א:ו׳).
וישאו בני ישראל, the reason why Yaakov’s children are referred to here for the first time as בני ישראל, “the Children of Israel, and not as “the sons of Yaakov,” is that from this moment on their task had become a twofold one, to do that on account of which their father had been accorded his additional name, title, “Israel.” From now on they faced challenges in their conduct vis-à-vis God as well as challenges in their conduct vis a vis their environment. This resulted from their becoming strangers in a land in which they had not been born and raised.
את יעקב אביהם. Now that Yaakov was on his way to his final destination while alive, one which would not be followed by more suffering, disappointment, and upheavals, he had a foretaste of what is historically the ultimate destiny of Yaakov as described by the prophet Jeremiah 31,6 for the eventual glorious future of the Jewish people. The prophet describes it as רנו ליעקב שמחה, “cry out in joy for Yaakov.”
[א] וישאו בני ישראל את יעקב אביהם
[1] חולין פרק שביעי דף קא ע״ב (חולין קא:)
ויקם יעקב מבאר שבע – אחר ששמע יעקב מפי עליון הבשורות הטובות האלה ושירידתו למצרים בעצת ה׳ היא ובגזירתו, שמח לבו מאד והזדרז ללכת לדרכו וזהו שאמר ״ויקם יעקב מבאר שבע״ ולא אמר כמו במסע שלפניו [אל באר שבע] ״ויסע ישראל וכל אשר לו״1 לשון ״נוסע״, לפי שמלת ״ויקם״ שרשו ״קום״ וממנו שם ״תקומה״ ושם ״קוממיות״, המורים על הדבר העומד בחזקתו בלי כשלון ובלי פחד להכנע תחת יד זרים. וכן כל גזירות בנין זה מורים כעין זה, כמו ״ועתה קום עבור את הירדן הזה״,⁠2 כלומר אל יפול לבך כי מת משה עבדי, אך קום בזריזות ולך קוממיות בלי פחד לעשות מה שאצוך, וכן כולם. גם כאן אחר ששמע הדבור האלהי והבטחותיו הטובות, קם בזריזות ובלי פחד. גם מבאר שבע,⁠3 מקום שייחדו הוא ואבותיו לעבוד שם את י״י, בעבור לכת לארץ מצרים המלאה גלולים, ולא דאג עוד לשום דבר. מה שאין כן במסע הראשון מחברון לבאר שבע, אעפ״י ששמח לבו על הבשורות הטובות ששמע,⁠4 ועיניו כלות לראות את יוסף, מכל מקום הלך בפחי נפש מטעמים שזכרנו למעלה (בפסוק א׳) לכן לא נאמר ״ויקם״.
וישאו בני ישראל את יעקב אביהם – אעפ״י שיעקב והנשים והטף היו יושבים בעגלות אסורות בסוסים המושכים אותם, הזכיר לשון נשיאה שנשאום בני ישראל. גם פרעה אמר ״ונשאתם את אביכם ובאתם״5 לפי שהעגלות גבוהות וצריכין העולים עליהן לסיוע זולתם שינשאום מעל הארץ. והם הזקנים והנשים והטף חדלי-כח לעלות בעגלות, אם לא תנשאנה עליהן. ועל זה אמר פה שנשאו בני ישראל, בניו ובני בניו הגדולים אנשי חיל, את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם החלושים, בעגלות. וכל פעם שהוצרך אחד מהן לרדת מן העגלה עזרוהו לרדת, וחזרו ונשאו בעגלה שלו. וכן בכל הדרך עד בואם למקום חפצם, ולא הניחו לעבדיהם לעשותו אלא הם בעצמם לכבוד אביהם, ומאהבתם את נשיהם וטפם, כדי שישגיחו עליהם ביותר לשמרם מכל מכשול.
לשאת אותו – אעפ״י שגם בעבור הנשים והטף שלח העגלות, הכל בעבור אביהם שיוסף מתפאר בו לפני פרעה, עשה המלך להם כל הכבוד הזה. כמו שנאמר גם בדברי המלך ״קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ולנשיכם״6 וחתם ״ונשאתם את אביכם ובאתם״.
1. פסוק א.
2. יהושע א, ב.
3. גם לעזוב את באר שבע...
4. שאמרו לו אחי יוסף.
5. בראשית מה, יט.
6. שם.
ויקם – בתחילת מסעו הייתה שמחתו שלמה, לכן לא נאמר בפסוק א ״ויקם״. אבל עתה היה צריך לחזור לעצמו. לכן נאמר כאן ״ויקם״.
וישאו בני ישראל את יעקב – כאן ישנה שוב משמעות לשינוי השמות. המשפחה הייתה שרויה בשמחה. הם – ״בני ישראל״ – לא קבלו כל רמז על העתיד הקשה המצפה להם במצרים; אך אצל יעקב הייתה ציפייה לגלות. משום כך נאמר: ״וישאו בני ישראל את יעקב אביהם״.
ויקם יעקב – ואז קם לרדת ע״מ להשתקע שם, וע״כ מעתה נשאוהו בעגלות אשר שלח פרעה.
YAQOV THEN WENT UP. It was then only that he prepared to go down to settle there permanently. Accordingly, the narrative stresses that now they indeed did carry him in the wagons Pharoh sent.
ויקם יעקב מבאר שבע1: באשר היה קשה על יעקב הליכה זו, שיודע היה שהולך לגלות, על כן כתיב ״ויקם״ – נדרש להזדרז2 ולילך. ועיין לעיל (יט,לה)3.
וישאו בני ישראל את יעקב4 אביהם: בהלוכו למצרים השפיל דעתו5, ועל כן לא עצר כח לילך בעצמו.
בעגלות אשר שלח פרעה6: אחר שהודיע יעקב לבניו דבר ה׳ לילך לשבת למצרים עד עת קץ, הודיעו בניו לו גם כן כי כך גזר פרעה על יוסף שלא ישלח תבואה לארץ ישראל כי אם להביאם מצרימה7, ולב מלך ביד ה׳.
1. די היה בהמשך ״וישאו בני ישראל את יעקב״.
2. אחת המשמעויות של ״ויקם״ ע״פ רבינו.
3. וכן כב,ג. כג,ג. כד,י. לא,יז.
4. לעומת ״ויסע ישראל״ (פסוק א׳).
5. לעומת ״ויסע ישראל״ (פסוק א׳) – ברוח גבוהה של ״ישראל״, ואז לא נצרך שישאוהו בניו – לשון רבינו שם.
6. לעומת ״וירא את העגלות אשר שלח יוסף״ (לעיל מה,כז) ולא פרעה.
7. כפי שביאר רבינו לעיל מה,כא, וזהו ״העגלות אשר שלח פרעה״, עיי״ש.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ו) וַיִּקְח֣וּ אֶת⁠־מִקְנֵיהֶ֗ם וְאֶת⁠־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֤ר רָֽכְשׁוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ מִצְרָ֑יְמָה יַעֲקֹ֖ב וְכׇל⁠־זַרְע֥וֹ אִתּֽוֹ׃
They took their livestock and their possessions which they had acquired in the land of Canaan, and they came to Egypt, Yaakov and all his offspring with him.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טוברלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמנחת שיאור החייםר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשמלבי״םעודהכל
[מד] 1רכושם אשר רכשו בארץ כנען, אמר ר׳ הונא הכהן בר׳ אבין כשבקש יעקב לבא לארץ ישראל מה כתיב וינהג את כל מקנהו (בראשית ל״א:י״ח) וכשבקש לירד למצרים מה כתיב ויקח את מקניהם ואת כל רכושם אשר רכשו בארץ כנען, ומה שהביא מארם נהרים היכן הם, אלא מכאן אתה למד שמכרן ונתנן לעשו. (תנ״י וישלח יא.)
1. ראה מענין זה לעיל פכ״ה אות רכא. פל״ה אות קי. פל״ו אות יב. ולקמן פ״נ ה. וברש״י כאן. - ובמדרש תהלים מזמור קה. מביא דרש על פסוק ויבא יעקב מצרימה ואין פסוק כזה רק הפסוק שלפנינו ויבאו מצרימה. ונכונה הגירסא במדרש תהלים הו״ב ויבא ישראל מצרים, תהלים קה, כג. והדרש מובא לעיל פל״ט אות ה.
וּדְבַרוּ יָת גֵּיתֵיהוֹן וְיָת קִנְיָנְהוֹן דִּקְנוֹ בְּאַרְעָא דִּכְנַעַן וַאֲתוֹ לְמִצְרָיִם יַעֲקֹב וְכָל בְּנוֹהִי עִמֵּיהּ.
They led their livestock and their possessions that they had acquired in the land of Canaan, and they came to Egypt; Yaakov and all his descendants with him.

וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ
וּדְבַרוּ יָת גֵּיתֵיהוֹן וְיָת קִנְיָנְהוֹן דִּקְנוֹ בְאַרְעָא דִּכְנַעַן וַאֲתוֹ לְמִצְרַיִם יַעֲקֹב וְכָל בְּנוֹהִי עִמֵּיהּ
וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה – תיאור הדרך ולא הכניסה למצרים
״וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה״ – ״וַאֲתוֹ לְמִצְרַיִם״ הוא תרגום קשה, כי לפי מה שנתבאר בפסוק ״בֹּא... אל התבה״ (בראשית ז א) ״עוֹל... לְתֵיבוֹתָא״, רק בָּא במשמע הִגִּיעַ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, קָרַב, מתורגם אֲתָא. אבל בָּא בהוראת נִכְנָס מתורגם עָל (משורש עו״ל, כמו עולו אושפיזין, הכנסו), כמו ״בֹּא... אל התבה״ ״עוֹל״, הִכָּנֵס. ומכיוון שגם כל בִּיאָה לְאֶרֶץ מתורגמת ככניסה כגון ״וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ״ (ויקרא יט כג) ״וַאֲרֵי תֵיעֲלוּן לְאַרְעָא״, ראוי לתרגם גם כאן ״וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה״ – ״וְעָלוּ לְמִצְרַיִם״. מדוע תרגם ״וַאֲתוֹ לְמִצְרַיִם״, שמשמעו הגיעו עד מצרים אך לא נכנסו לתוכה? כי לדעת המתרגם עיקר המשפט ״וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם... וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה״ הוא תיאור כובד הדרך של ההגעה למצרים ולא הכניסה לתוכה, לכן תרגם ״וַאֲתוֹ לְמִצְרַיִם״. ומאותו הטעם תרגם גם בפסוק הבא ״וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה״ – ״אַיְתִי עִמֵּיהּ לְמִצְרָיִם״ [ולא: אָעֵיל עִמֵּיהּ], כי ״הֵבִיא אִתּו״ מדגיש את הבאתם לאורך כל הדרך שמן הארץ. רק להלן תרגם ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה״ (ח) ״דְּעָלוּ לְמִצְרָיִם״, ״כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה״ (כז) ״דְּעַלָא לְמִצְרַיִם״, כי פסוקים אלה מטעימים את כניסתם למצרים.⁠1
1. ״עוטה אור״, עמ׳ 51.
ונסבו ית קנינהוןא וית ממוניהון די קנוןב בארעא דכנען ואתוןג מצרימהד יעקב וכל בנוי עמיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קנינהון״) גם נוסח חילופי: ״נכסהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ממוניהון די קנון״) גם נוסח חילופי: ״סגולהון די סגולו״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואתון״) גם נוסח חילופי: ״ואתן״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצרימה״) גם נוסח חילופי: ״למצרים״.
ודברו ית קינייניהון וית ניכסיהון דיקנו בארעא די כנען ואתו למצרים יעקב וכל בנוי עימיה.
They took their possessions and the substance which they had gotten in the land of Kenaan, and came into Mizraim, Jacob and all his sons with him,
ואכ֗ד֗ו מאשיתהם וסרחהם אלד֗י מלכוה פי בלד כנעאן וג֗או אלי מצר יעקוב וג֗מיע נסלה מעה.
ולקחו את מקניהם ורכושם שרכשו בארץ כנען ובאו למצרים, יעקב וכל זרעו איתו.
אשר רכשו בארץ כנען – אבל מה שרכש בפדן ארם, נתן הכל לעשו בשביל חלקו במערת המכפלה. אמר: נכסי חוצה לארץ אינן כדאי. וזהו: אשר כריתי (בראשית נ׳:ה׳) – העמיד לו ציבורין של זהב וכסף כמין כרי, ואמר לו: טול את אילו.
אשר רכשו בארץ כנען WHICH THEY HAD GOTTEN IN THE LAND OF CANAAN – But all that he had gotten in Padan-Aram he gave to Esau in payment for his share in the Cave of Machpelah. He said, "The possessions I obtained outside the land are of no value to me". It is to this that the words refer "[Bury me in my burying-place] which כריתי" (Bereshit 50:5) I obtained for myself by means of a כרי. He placed before him (Esau) piles of gold and silver like a heap (כרי) of corn and said to him, "Take these in exchange for your share in the Cave of Machpelah" (Tanchuma Vayechi 6).
ויקחו את מקניהם ואת (כל) רכושם – דהיינו כל מהלכי רגל:
אשר רכשו בארץ כנען – ומה שהביא יעקב מפדן ארם מכר, לפי שהיו יודעין שנכסי חוץ לארץ אין בהם ברכה:
ויבואו מצרימה – כלומר למצרים:
יעקב וכל זרעו אתו – כל זרעו בזכותו ירדו למצרים בהשקט:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ויקחו את מִקְנֵיהֶם: מלא. ונפל טעות ובלבול 1במסרות כאן ובפ׳ וישלח, ובעל א״ת האריך מאד על זה נלאיתי לכתבו. ובסוף דבריו גמר אומר שהוא מלא, מהרבה ספרי׳ כתיבת יד שמצא ובהללי, וגם מפי הרמ״ה 2והמאירי וס׳ שמן ששון, שזה אינו מן החסרי׳. והריני מציג לפניך דבריו של 3הרמ״ה ז״ל נכוני׳ וברורי׳ אין בהם נפתל ועקש, מקניהם, ג׳ חס׳ יו״ד, וסי׳ 4מקנהם וקנינם (דוישלח), 5וינהלם בלחם בכל מקנהם (דויגש), מקנהם 6דוישבו בני ישראל את נשי מדין (בפ׳ מטות),⁠א ושאר לישנ׳ באורית׳ בכולהו׳ נוסחי דיקי כתי׳ מלאי׳ יו״ד, ומקנכם 7דרק נשיכם וטפכם (בפ׳ ואלה הדברים) חס׳ יו״ד כתי׳, ושאר׳ באורית׳ בכולהו׳ נוסחי דיקי מלאי׳ יו״ד כתי׳, ומאן דמסרי על׳ ארבעה חסרי׳ בתורה, בליש׳ קא מסיר, תלתא מנהון מקנהם, וחד 8מקנכם כדאמרן. [מקניהם].
1. במסרות: מ״ק-ד על אתר; מ״ג-ד בר׳ לד כג.
2. והמאירי: ויגש פרשה א, מב ע״א.
3. הרמ״ה: קנ״ה.
4. מקנהם וקנינם: בר׳ לד כג.
5. וינהלם בלחם: בר׳ מז יז.
6. דוישבו בני ישראל: במ׳ לא ט.
7. דרק נשיכם וטפכם: דב׳ ג יט.
8. מקנכם כדאמרן: עכ״ל הרמ״ה.
א. כך בכ״י ל. בכ״י א כתב נורצי בטעות ׳מקניהם׳ מלא יו״ד בשלושת הפסוקים, בניגוד לתוכן הדברים. בפסוק הראשון נמחקה היו״ד, אך בשני הפסוקים האחרים הכתיב לא תוקן.
ויקחו את מקניהם וגו׳ – טעם שלא אמר כן בתחילת הנסיעה כשאמר (א׳) ויסע וגו׳. אולי כי מקודם לא נסעו אלא ללוות יעקב גם לראות פני יוסף אך אחר מראה הנבואה נתגלה להם כי מסכים אל עליון שיגורו שם במצרים עד יום שירצה להעלותם משם וכמו שפירשתי בפסוק אנכי ארד ואנכי. בזה הסכימו להוליך עמם כל מקניהם ולבושם וגו׳. גם הודיע הכתוב הגם שידעו כי שם ציוה ה׳ הגלות, לא הקשו ערפם ולא נמנעו ח״ו מלקיים שטר חוב הגלות אלא נשאו טפם וגו׳ ויבואו מצרימה.
ויקחו את מקניהם, They took their cattle, etc. This ought to have been reported in verse one when we are told about Jacob's whole family setting out on their journey to Egypt. Perhaps the brothers originally intended only to accompany their father and to see Joseph. Only after Jacob's dream did it become clear to them that God approved of their migration to Egypt until such time as it would please Him that they should return to their ancestral homeland (as I explained on verse 4). This is why they agreed only at this point to take their mobile possessions with them. The Torah also alludes to the fact that though the brothers may well have been aware that their journey would lead to their families' eventual exile in Egypt they did not rebel against what appeared to be God's decree.
ויקחו את מקניהם – צאן ובקר וסוסים וחמורים וגמלים את הכל לקחו אתם. ואין ספק שהיו להם עבדים ושפחות, ורועים שנהגו את המקנה. כי אם בני יעקב עצמן עשו הכל, כשהיו האחים כולם במצרים פַּעֲמַיִם ביד מי היה המקנה? והכתוב לא זכר רק יוצאי ירך יעקב בפרט, ונשי בני יעקב בכלל, לא העבדים והשפחות שאינם בכלל משפחתו.
ואת רכושם – ממון וכלי כסף וזהב ושמלות ומטלטלין. ואמר ״אשר רכשו בארץ כנען״ להודיע כי העושר שלקחו בני יעקב עמהם למצרים איננו חלק מן העושר שהביא יעקב עמו מפדן ארם שהעשיר בבית לבן, אלא ברכת י״י היתה גם בבית בניו, שהצליחו בארץ כנען ורכשו רכוש רב שהביאו עמהם למצרים.
ויבאו מצרימה – לא זכר רק המקום שנסעו משם, והמקום שבאו לשם, לא המקומות שעברו בהן בדרך שהיא ארץ פלשתים, כי אין צורך להזכירו.
יעקב וכל זרעו אתו – אחשוב כי זה שזכר כן להודיע כי יעקב נחשב בין מספר הבאים למצרים, ועם יעקב היו שבעים נפש שזכר,⁠1 והוא ראש יורדי מצרים ועיקרן, וזרעו באו אתו וכמו שאפרש עוד.
1. פסוק כז.
(ו-ז) בניו ובני בניו וגו׳ – כולם היו איתו, כולם היו בניו. יעקב לא התייסר בצער אבותיו, על בן שהתנכר מהבחינה הרוחנית; אלא כולם היו בניו ונכדיו, ואף שכבר הקימו משפחות רבות, נאספו כולם מסביב ליעקב אביהם. הם הלכו עימו והיו קשורים אליו, והוא הביא את כולם איתו למצרים.
(ו-ז) ויקחו – וכן מעתה אחרי שהוחלט לצאת ע״מ להשתקע לקחו את כל מקניהם ואת כל רכושם, מה שלא לקח קודם לכן כשנסע לבאר שבע, ומ״ש בכפל ויבאו מצרימה וכו׳ בניו וכו׳ הביא אתו מצרימה, כי מזלם חזה שישתעבדו בם בסוף, רק השבטים לא נשתעבדו כי לא התחיל השעבוד עד אחרי מותם, וע״כ ויבאו מצרימה יעקב וכל זרעו, שהם באו ברצון ונפש חפצה, אבל בניו ובני בניו שהם עתידים להשתעבד היה לבם נוקפם בביאה זו ולא הלכו ברצון רק הביא אתו מצרימה, כהולכים שלא ברצונם.
(6-7) THEY TOOK. Also, now that it had been decided to depart with the aim of settling there permanently, they took all their cattle and possessions — including that which had not been taken along earlier when Yaqov traveled to Beersheva. As for the reiteration, and came to Mizraim…his sons…he brought with him to Mizraim — its purpose is to emphasize that although they were destined to become enslaved, this did not happen to the Tribes themselves. The bondage began only after their death. Hence, came to Mizraim; Yaqov, and all his offspring: they came of their own volition and gladly. In contrast to his sons and grandsons — they who were to be enslaved — whose hearts were in trepidation at this emigration. They did not go willingly; and so these he brought (!) with him to Mizraim — as one takes another against his will.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טוברלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמנחת שיאור החייםר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשמלבי״םהכל
 
(ז) בָּנָ֞יו וּבְנֵ֤י בָנָיו֙ אִתּ֔וֹ בְּנֹתָ֛יו וּבְנ֥וֹת בָּנָ֖יו וְכׇל⁠־זַרְע֑וֹ הֵבִ֥יא אִתּ֖וֹ מִצְרָֽיְמָה׃
His sons, and his son's sons with him, his daughters1 and his son's daughters, and all his offspring, he brought with him to Egypt.
1. daughters | בְּנֹתָיו – See Ramban that even though Yaakov had only one daughter, it is "the way of the text" when listing genealogies to speak of the individual in the plural form. For other examples of the phenomenon, see the second half of this verse, verses 15 and 23 here, and Bemidbar 26:8. Alternatively, Yaakov is speaking also about his daughters-in-law (Radak) or other female household members such as young maidservants (Ibn Ezra).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג תועלותמזרחיגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[מה] 1בנתיו ובנות בניו וגו׳, בנות בנים הרי הן כבנים, ובני בנות אינן כבנים. (בראשית רבה צ״ד)
[מו] 2בנתיו ובנות בניו, שמע יעקב את הדבר לקח את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת בנות בניו והביא אותם שנ׳ בניו ובני בניו אתו וגו׳ וכתו׳ אחד אומר ואת דינה וכאן אומר בנותיו ללמדך שבנותיו של יעקב נשי בניו היו וכל זרעו של יעקב לקחו אחיותיהם ושאר בשרם כדי שלא יתחתנו בעמי הארצות לפיכך נקראו זרע אמת שנ׳ כולו זרע אמת (ירמיהו ב׳:כ״א). (פרקי דר׳ אליעזר פל״ט)
[מז] 3בנתיו, רבנן אמרי זו דינה, ובנות בניו זו סרח בת אשר, וכן הוא אומר ובני דן חושים (בראשית מ״ו:כ״ג), ובני פלוא אליאב. (מדרש)
1. בירושלמי יבמות פ״ו ה. בני בנים כבנים בני בנות אינן כבנים. וכ״ה הגי׳ בפי׳ ב״ר כאן בני בנים הרי הן כבנים ובני בנות אינם כבנים, ומפ׳ בני בנותיו לא נאמר כאן. ובלק״ט בניו ובני בניו בנותיו ובנות בניו. א״ר יהודה בר אלעאי בנות בנים כבנים לירושה. ובני בנות אינם כבנים, דכתיב בנות בניו ולא בני בנותיו. ובמדרש הגדול בניו ובני בניו אתו. אמ׳ ר׳ יודן בני בנים הרי הם כבנים ובני בנות אינם כבנים, בנותיו. זו דינה. ובנות בניו. זו שרה בת אשר. וראה לעיל פל״א אות קא. ובבאור וצרף לכאן. ובשו״ת מבי״ט חו״מ סי׳ כ׳ מובא ברביד הזהב כאן כותב דכמו דבני בנים כבנים ה״נ בני בני בנים ה״ה כבני בנים דהא בכלל השבעים נפש חצרון וחמול בני פרץ. וראה בגמ׳ ב״ב קמג. ובמפרשים מובא לקמן אות קלב. ובבאור.
2. התחלת המאמר לעיל אות כג. והרד״ל בפירושו נתקשה בלשון ״לקח את נשיו״ דלא נזכר כאן נשיו, ולהלן כתיב לבד מנשי בני יעקב וכאן כתיב טפם ואת נשיהם ועל בני יעקב קאי אבל נשי יעקב עצמן כולן כבר מתו בא״י. וכ׳ לתרץ דס״ל כשיטת הב״ר שבלהה ירדה למצרים עייש״ה. ובפרקי הירידות נדפסו מכת״י פארמא בנספחים לסדר אליהו זוטא הוצאת מא״ש צד נ. שהם מפרקי דר״א יש שם מאמר הנ״ל בגירסא אחרת ״וכששמע יעקב את הדבר הזה נטל את בניו ואת כל נפשות ביתו וירד למצרים, כת׳ אחד אומר ואת דינה כן הוא אומר בנותיו, ללמדך שכל זרע של יעקב היו נשואין את אחיותיהן כדי שלא יתחתנו באומות העולם, ולפיכך נקראו זרע אמת״ ע״כ. ומבואר דלא גורס כלל המלים ״לקח את נשיו״. וראה לעיל פ״ל אות סט. ופל״ז אות ר. ופל״ח אות יח. וצרף לכאן. דלא ס״ל כדרש הפדר״א שלפנינו. ובעיקר הקושיא דאמר בנותיו ראה לקמן אות מז. ובכת״י מושב זקנים בנותיו ובנות בניו, קשה והלא לא היו לו בנות כי אם דינה. וי״ל למ״ד תאומות נולדו ונשאו לאחיהם. וזה שאמר הכתוב מלבד נשי בניו. א״נ כנעניות היו וקורא לכלותיו בנותיו, והעד ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו. ראה לעיל פל״ז אות ר. וברבעה״ת כאן.
3. מובא בספר צרור המור כאן בשם מדרש וכותב ע״ז עי׳ בהרמב״ן ז״ל שתפס לרש״י ז״ל בפירושו ופירש הוא פירוש המדרש ולא הזכירו. והנה ברור שלפני הרמב״ן לא היו דברים אלו במדרש כמו שאינם במדרשים שלפנינו ורק במדרש כתב יד שהיה לפני בעל צרור המור היו כל אלה הדרשות השונות שהוא מביא בספרו וביחוד בפרשה זו שאין לנו עליהם שום מקור במדרשים המצוים בידנו. וראה לקמן אות נה. ועיקר דרש הנ״ל יש גם במדרש הגדול ובמדרש הבאור כת״י בנותיו זו דינה בנות בניו זו שרח בת אשר, אמנם הראיות מהפסוקים חסר. והרמב״ן כותב דרך הכתוב כשידבר ביחוסי הרבים יאמר ביחיד לשון רבים ובני דן חושים, ובני פלוא אליאב. והאע״ז כ׳ יתכן שהיה לדינה שפחות קטנות גדלו עמה ובעבור בתו קראם הכתוב בנות יעקב בעבור שגדלו בביתו. וראה לעיל אות מו. ולקמן אות קלב.
בְּנוֹהִי וּבְנֵי בְנוֹהִי עִמֵּיהּ בְּנָתֵיהּ וּבְנָת בְּנוֹהִי וְכָל בְּנוֹהִי אַיְתִי עִמֵּיהּ לְמִצְרָיִם.
His sons and grandsons were with him. His daughters and his granddaughters, and all his descendants he brought with him to Egypt.

בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה
בְּנוֹהִי וּבְנֵי בְנוֹהִי עִמֵּיהּ בְּנָתֵיהּ וּבְנָת בְּנוֹהִי וְכָל בְּנוֹהִי (ח״נ: וְכָל זַרְעֵיהּ) אַיְתִי עִמֵּיהּ לְמִצְרָיִם
וְכָל זַרְעוֹ – וְכָל בְּנוֹהִי או וְכָל זַרְעֵיהּ?
יא״ר תמה על נוסח ״וְכָל זַרְעוֹ״ – ״וְכָל בְּנוֹהִי״, למה לא תרגם ״וְכָל זַרְעֵיהּ״ כבמקצת נוסחים? והשיב שבתרגומו ״וְכָל בְּנוֹהִי״ רמז למדרש: ״ויקם יעקב מבאר שבע וגו׳ בניו ובני בניו אתו. אמ׳ ר׳ יהודה בר׳ אילעאי: בנות בנים כבנים [ובני בנות אינן כבנים]״.⁠1 ואולם ״מרפא לשון״ טען שאין לכך צורך: ״שאין מתרגם לשון זרע אלא כשהוא מדבר על כל הדורות״, אבל כאן ״וכל זרעו הביא אתו״ מוסב על בניו בלבד, לכן תרגם ״וְכָל בְּנוֹהִי״.⁠2
1. ב״ר פרשה צד (עמ׳ 1178) וראה ״מנחת יהודה״ שם לקיום הגרסה.
2. לכללי תרגום זֶרַע ראה בפסוק ״אשר יתן מזרעו לַמֹּלֶךְ״ (ויקרא כ ב) ״דְּיִתֵּין מִזַּרְעֵיהּ לְמוֹלֶךְ״.
בנוי וכל בנויא עמיה בנתיה ובנת בנתיה וכל זרעיה אחתוב עמיה מצרימהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכל בנוי״) גם נוסח חילופי: ״ובני״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״אחתו״) גם נוסח חילופי: ״נחתו״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אחתו״) גם נוסח חילופי: ״אעיל״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצרימה״) גם נוסח חילופי: ״למצרים״.
בנוי ובנוי בנוי עימיה בנתיה ובנת בנוי וכל זרעיה אייתי עימיה למצרים.
his sons and his sons' children with him, his daughters, and the daughters of his sons; and all his seed came with him to Mizraim.
בניו ובני בניו אתו1בנות בנים הרי הם כבנים, 2ובני בנות אינם כבנים.
1. בנות בנים, ב״ר וילקו׳ ולקח טוב.
2. ובני בנות. עיין בלק״ט הערה י״ג.
בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעָאי, בְּנוֹת בָּנִים הֲרֵי הֵן כְּבָנִים, וּבְנֵי בָּנוֹת אֵינָם כְּבָנוֹת.
כָּתוּב אֶחָד אֹמֵר בְּנֹתָיו וְכָתוּב אֶחָד אֹמֵר ״וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ״ אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּנוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב נְשֵׁי בָּנָיו הָיוּ, וְכָל זַרְעוֹ שֶׁל יַעֲקֹב נָשְׂאוּ אֲחָיוֹת וְאֶת שְׁאֵר בְּשָׂרָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְחַתְּנוּ בְּעַמֵּי הָאָרֶץ, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ זֶרַע אֱמֶת.
בנוה ובני בניה ובנאתה ובנאת בניה וסאיר נסלה ג֗א בהם מעה אלי מצר.
בניו ובני בניו, בנותיו ובנות בניו ושאר זרעו - הביא אותם איתו למצרים.
[בנותיו – כל מה שהיה בנותיו, כגון דינה, שהיא לבדה היה לו בבנות, כלשון ובני דן חשים (בראשית מ״ו:כ״ג) – כל בניו של דןא הוא היה חושים לבדו.]⁠ב
ובנות בניו – סרח בת אשר ויוכבד בת לוי.
א. כן צ״ל. בכ״י לייפציג 1: ״דינה״.
ב. הביאור המוסגר מופיע בכ״י לייפציג 1 בציון שהוא תוספת ״מ׳{פי} ר⁠{בי} (כלומר, רש״י), כ׳כ׳ רבנו שמעיה ואחר הביא ראיה, וסוף העניין מוכיח כן, ואת דינה בתו כל נפש בניו ובנותיו״.
{See Hebrew text.}
ובנות בניו HIS SON'S DAUGHTERS – these were Serah, the daughter of Asher, and Jochebed, the daughter of Levi.
בניו ובני בניו [אתו] בנותיו ובנות בניו1א״ר יהודה בר אלעאי בנות בנים כבנים לירושה. 2ובני בנות אינם כבנים. דכתיב בנות בניו ולא בני בנותיו.
1. א״ר יהודה בר אלעאי. ב״ר וילקוט שם.
2. ובני בנות אינם כבנים. כ״ה הגי׳ בב״ר. אולם בכ״י פלארענץ. ובילקוט שם הגי׳ בני בנות אינם כבנות. ועיין ביפ״ת. ועיין בגמרא יבמות ס״ב ע״ב.
בניו ובני בניו אתו בנותיו ובנות בניו – א״ר יהודה ב״ר אלעאי בנות בנים כבנים לירושה, אבל בני בנות אין כבנות לירושה, דכתיב בנות בניו, ולא כתיב בני בנותיו:
וכל זרעו – להביא נכדים, דהיינו בני בני בנים, כגון חצרון וחמול בני פרץ בן יהודה:
הביא אתו – בזכותו באו מצרימה. ועכשיו אנו נזקקין לדרוש שמות אבותינו, שהרי ניתנה רשות לבעלי תורה לדרשם כפי קבלתם, שהרי מצינו שהיו הראשונים מליאי חכמה ותבונה, ומתנבאין ואינם יודעין מה מתנבאין, אלא מתכוונין ברוח הקודש על מה שעתיד להיות, וכן הוא אומר אשר שם שמות בארץ (תהלים מו ט), אל תקרי שמות אלא שמות, מלמד ששמו של מקום, או שם אדם גורם למעשיו, וכן מהן מצינו מפורשין במקרא, כגון חוה נח אברהם יצחק ויעקב, וכל השבטים, פרץ וזרח, וכולן נקראין על שם הענין, ויש מהן מפורשין בתלמוד, ושאריתם קבלת רבותינו האחרונים:
בנותיו – היא דינה לבדה.
ויתכן שהיו לדינה שפחות קטנות גדלו עמה, ובעבור בתו קראם הכתוב: בנות יעקב, בעבור שגדלו בביתו. כמו: בני מיכל (שמואל ב כ״א:ח׳).
וכן: ובנות בניו – כי אחת היא.
HIS DAUGHTERS. This refers only to Dinah.⁠1 It is possible that Dinah had maid servants of her own age who grew up with her in Jacob's house and who because of Dinah are called Jacob's daughters. Jacob's "daughters" can be compared to Michal's "children" (II Sam. 21:8).⁠2 The same interpretation is to be given to and his sons' daughters since Jacob had only one granddaughter.⁠3
1. Jacob had no other daughters.
2. Michal's "children" were in fact the children of Merab. Scripture refers to them as Michal's children because she raised them. Cf. Sanhedrin. 19b. See also Ibn Ezra's comments on Gen. 36:2 and the notes thereto.
3. Serah, the daughter of Asher (v. 17). There, too, "daughters" refers to the maid-servants who grew up with her.
בנותיו – דינה בתו וכלותיו.
ובנות בניו – כלותם ושרח בת אשר.
בנותיו, his daughter Dinah and his daughters-in-law.
ובנות בניו, His daughters-in-law and Serach the daughter of Asher
בניו ובני בניו [אתו] בנותיו וג׳ – אצל העברים נופל על היחיד שם הרבים דוגמת ובני דן חושים (להלן פסוק כג), ולפיכך אמר בנותיו על בת אחת1 – והיא דינה, ובנות בניו [על] בת אחת – והיא שרח בת אשר2.
1. מב. ראה מש״כ רבנו לעיל פר׳ וישב (לז:לה) בביאור ׳ויקמו כל בנותיו לנחמו׳, ושם צידד רבנו לפרש בפנים אחרים שהיו עוד בנות שנפטרו בחייו, והמהדיר הניח את זה בצע״ג. ובהערות למיסבר קראי תירץ מדוע כאן מיאן רבינו לפרש שהיו עוד בנות שנפטרו, דהכא איירי בבנות בניו שירדו למצרים ולכן אי אפשר לומר שלשון רבים מתייחס על הבנות שנפטרו, שהן לא ירדו בפועל למצרים. אך עדיין קשה, למה לא הסתפק רבנו לעיל במה שתירץ כאן שאמר לשון רבים על היחיד. וראה בהערות שם מה שכתבתי לבאר הענין.
2. מג. היינו לפי דבריו בסמוך דלא ניחא ליה לפרש דיוכבד שנולדה בין החומות בכלל השבעים היא, דאם היא בכלל השבעים הרי שפיר איכא בנות בניו. [הערות למיסבר קראי]
יצויין דלעיל פר׳ וירא (כא:ז) לא פירש כן רבנו לענין ׳הניקה בנים שרה׳, אלא כתב שנקט שם המין ולא שם הפרט. ואולי טעמו משום ששם המין שייך רק כשאין בו הטיית יחס, כלומר ׳בנים׳ הוא שם המין, אך ׳בניו׳ לעולם אינו שם המין, שהרי המין לא מתייחס ליעקב.
עכ״פ כדברי רבנו כאן כ״כ ר״ש בן חפני [לענין בנותיו] וראב״ע ע״ש, וכן נזכר ענין זה בקשר ל׳קול דמי אחיך׳ בפירוש רס״ג הארוך לפר׳ בראשית (מהד׳ צוקר עמ׳ 316) וע״ש כמה דוגמאות, ביניהם ׳בני דן חושים׳ שהזכיר רבנו. וכבר נמצא סמך לזה בדברי התלמוד (בבא בתרא קמג:): ׳קרו אינשי לברא בניי׳, וע״ש כמה דוגמאות מלשון הכתובים. גם הרמב״ן כתב כעי״ז וז״ל: ׳ובנות בניו שרח בת אשר ויוכבד בת לוי, לשון רש״י. ומה יְרַבֶּה בבנותיו, אבל דרך הכתוב כשידבר ביחוסי הרבים יאמר ביחיד לשון רבים, ובני דן חושים, ובני פלוא אליאב. וכן בנותיו – דינה, ובנות בניו – סרח בת אשר, אבל יוכבד לא יזכירנה הכתוב כמו שאמר כל נפש ששים ושש, אבל ירמוז אליה כדעת רבותינו׳. והשוה פירוש החזקוני.
ואשר לקושיית הרמב״ן על פירוש רש״י: ׳מה ירבה בבנותיו׳, הנה לאחרונה פורסמה הגהה שהוסיף רש״י בפירושו ובה הציע ביאור מחודש לפסוק זה: ׳בנותיו – כל מה שהיה בנותיו, כגון דינה, שהיא לבדה היה לו בבנות, כלשון ובני דן חשים – כל בניו של דן הוא היה חשים לבדו׳ (׳הגהות רש״י לפירושו לתורה׳, י׳ פנקובר, JSIJ 6, עמ׳ 149).
בנתיו – אף על פי שאין לו אלא אחת, כן דרך הכתוב לדבר, כמו: ובני דן חושים (בראשית מ״ו:כ״ג), ובני פלוא אליאב (במדבר כ״ו:ח׳).⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור בראשית מ״ו:ט״ו.
בנותיו, "his daughters;⁠" the plural mode is used although Yaakov had only one daughter. This is a customary way of the Torah referring to descendants, and we find a parallel in referring to male descendants in verse 23 of our chapter i.e. ובני דן חושים, "Dan's sons were called Chushim,⁠" as well as in Numbers 26,8 where the children of Palu are called Eliav, even though each of the fathers had only one son.
ובנות בניו – סרחא בת אשר ויוכבד בת לוי. לשון רבינו שלמה.
ומה ירבה בבנותיו, אבל דרך הכתוב כשידבר ביחסי רבים, יאמרב ביחיד לשון רבים: ובני דן חשים (בראשית מ״ו:כ״ג), ובני פלוא אליאב (במדבר כ״ו:ח׳), וכן בנותיו: דינה, ובנות בניו: סרח בת אשר, אבל יוכבד לא יזכירנה הכתוב, כמו שאמר: כל נפש ששים ושש (בראשית מ״ו:כ״ו), אבל ירמוז אליה כדברי רבותינו (בבלי ב״ב קכ״ג.).
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים: ״שרח״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אמר״.
AND HIS SONS' DAUGHTERS. These were Serah, the daughter of Asher, and Jochebed, the daughter of Levi. This is the language of Rashi. But what will Rashi include in the term, his daughters, [which is also plural, although Jacob only had one daughter, Dinah]? Rather, it is the way of Scripture, when mentioning the genealogy of many people, to refer to an individual in the plural form, as for example, And the sons of Dan: Hushim;1 And the sons of Palu: Eliab.⁠2 The same is true here: "daughters" refer to Dinah. "His sons' daughters" refers to Serah the daughter of Asher, but Jochebed [Moses' mother] is not mentioned by Scripture [as being among the persons who went down to Egypt], as it is said, All the souls were threescore and six.⁠3 She is, however, hinted at, according to the opinion of our Rabbis.⁠4
1. (23) here.
2. Numbers 26:8.
3. (26) here.
4. Baba Bathra 123a. See also Ramban, next Verse.
בנותיו זו דינה, וכן (בראשית מ״ו:כ״ג-כ״ד) ובני דן חושים, (דברי הימים א ב׳:ח׳) ובני איתן עזריהו. מכאן למדו רז״ל האומר נכסי לבניי והיה לו בן ובת, הבן יטול את הכל, והקשו בגמרא מי קרו אינשי לברא בניי, א״ל אין דכתיב (במדבר כ״ו:ח׳-ט׳) ובני פלוא אליאב. ובנות בניו – סרח בת אשר.
בנותיו, "his daughters.⁠" This is a reference to Dinah. We find a similar instance of a single son being described in the plural in 46,23 ובני דן חושים, though he had only one son. We also encounter this phenomenon in Chronicles I 2,8 ובני איתן עזריה, "and the sons of Eytan, Azaryah.⁠" Our sages in Baba Batra 143 used these examples as the basis for their statement that if someone says: "my property is to be given to my sons,⁠" and he has a son and a daughter, that the entire property goes to his son. The Talmud there questions: "since when does a father call a solitary son, "my sons?⁠" Answer: indeed this is so as we know from Numbers 26,8 ובני פלוא אליאב "and the sons of Phalu were (was) Eliyav.⁠"
בנותיו ובנות בניו – פירש״י בנות בניו זו שרח בת אשר ויוכבד בת לוי. וקשיא דבניו ניחא אלא בנותיו מאן נינהו שהרי לא נכנסו מבנותיו למצרים כי אם דינה שהתאומות מתו. ושמא י״ל דכלותיו קרי בנותיו. אך קשיא לי מאי דכתיב כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש דהתם ליכא למימר כלותיו שהרי לא נמנו כדכתיב מלבד נשי בני יעקב ושמא ר״ל דינה ובת לוי ובנות בנים הרי הם כבנות כך נ״ל וכן משמע למבין מתוך פירש״י.
בנותיו ובנות בניו, "his daughters and the daughters of his sons;⁠" Rashi explains this line as referring to Serach, daughter of Asher, and Yocheved, daughter of Levi. This sounds peculiar as it does not explain who Yaakov's "daughters (pl)" were. We have been told only about one daughter Dinah, born for him by Leah. She was the only daughter listed as descending to Egypt. The twin daughters born to him had all died before that time. Leah's descendants numbered 33 as stated explicitly. (verse 15) It is possible to include daughters-in-law, but those were not included in the count. My personal problem with this verse are the words (author writing) כל נפש בניו ובנותיו שלושים ושלש, "the total number of souls his sons and daughters were thirty three.⁠" (verse 15) It is not possible to understand this number as including any daughters-in-law, as these were not counted, seeing that they are specifically excluded in verse 26 as not having been included in the count. Maybe that what Rashi had in mind was to teach us that granddaughters were considered like daughters.
ובנות בניו – פירש״י סרח בת אשר ויוכבד בת לוי.
כתב הרמב״ן תינח בנות בניו אלא בנותיו מה ירבה והלא לא היתה אלא דינה לבד אבל כך דרך הפסוק לדבר לשון רבים בענין היחס כמו ובני פלוא אליאב ובני דן חושים.
וי״מ: כלותיו וכלות בניו שאדם קורא לכלתו בת:
ובנות בניו, "and the daughters of his sons.⁠" According to Rashi the "daughters" mentioned here are Serach, daughter of Asher, and Yocheved, daughter of Levi.
Nachmanides writes that the expression בנותיו presents a difficulty, seeing that according to Scripture, Yaakov had only one daughter, Dinah. Why then would the Torah speak about בנותיו, "his daughters" (pl.)? We must remember that it is the style of the Torah to treat subjects (such as offspring, children) in the plural mode, as for instance ובני דן חושים, "Dan's sons were Chushim.⁠" (verse 23) He had only that one son, and no daughters. Or, for instance, ובני פלוא אליאב, "and the sons of Phallu were Eliav.⁠" There is therefore no reason to wonder why the subject of "daughters" should be treated differently. The same applies to the plural mode used for granddaughters, the only one being named in the text being Serach. Yocheved was not mentioned directly, although the Torah speaks about 70 souls of Yaakov's descendants arriving in Egypt, whereas only 69 (including Joseph and his two sons) have been named.
Some commentators explain the plural mode as references to daughters-in-law. Many people refer to their daughters-in-law as "daughter.⁠"
בנותיו ובנות בניו – קשה והלא לא היו לו בנות כי אם דינה, וי״ל למ״ד (בראשית רבה פ״ד) תאומות נולדו ונשאו לאחיהם, וזה שאמר הכתוב (פ׳ כ״ו) מלבד נשי בניו. א״נ כנעניות היו, וקורא לכלותיו בנותיו, והעד (לעיל ל״ז ל״ה) ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו.
בנותיו – פירשתיו.⁠1
1. לעיל על ל״ז, לה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ובנות בניו סרח בת אשר ויוכבד בת לוי. ולא נזכרה ביורדי מצרים מפני שעדיין לא נולדה עד עת כניסתן למצרים והיא בכלל הבאים מצרימה מפני שנולדה בין חומותיה טרם בואם מצרימה. והרמב״ן ז״ל טען ואמר ומה ירבה בבנותיו ולא זכר מה שפירש הרב גבי ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו רבי יהודה אומר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ורבי נחמי׳ אמר כנעניות היו ואין אדם נמנע מלקרא לכלותיו בנותיו:
ובנות בניו סרח וכו׳. והא דכתיב ״בנותיו״ אף על גב דלא היה אלא בת אחת, אין אדם מונע מלקרא כלותיו – בנותיו:
בנות בניו יוכבד וסרח. עיין לקמן בפסוק (כו) ״כל הנפש הבאה ליעקב״:
סרח בת אשר ויוכבד בת לוי. וא״ת והרי גם כתיב ובנותיו לשון רבים והרי לא היתה לו רק דינה. ואין לומר כרבי יהודה דאמר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ונשאום דהא לפני ירידתן מתו כדפירש רש״י בסמוך (פסוק כו) וגם אין לומר כרבי נחמיה דאמר כנעניות היו אלא מהו בנותיו כלותיו שאין אדם נמנע מלקרות לחתנו בנו ולכלתו בתו. ולעיל בפרשת וישב (בראשית ל״ז:ל״ה) הביא רש״י הפלוגתא בפסוק ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וא״כ בנותיו היינו כלותיו זה אינו דהא יוצאי ירכו קחשיב כאן. ולי נראה ליישב שדרך הכתוב כשידבר בייחוסי הרבים יאמר ביחיד לשון רבים ובני דן חושים (פסוק כג) ובני פלוא אליאב (במדבר כ״ו:ח׳) ומכל מקום אע״ג דבנותיו קאי אדינה לחוד אפ״ה היכא דאיכא לרבויי מרבינן ולא סמכינן אשנויי דחיקא ולכן פירש סרח ויוכבד. וכן משמע בב״ב (קמג:). ואין להקשות איפכא בפסוק ויקומו לנחמו מנ״ל לר״י לומר תאומות ולרבי נחמיה כלותיו דילמא דינה לבדה היתה כמו הכא דשאני התם דכתיב וכל בנותיו. א״נ שאני הכא דאיכא יחוסי דרבים כנ״ל. [נחלת יעקב]:
Asher's daughter, Serach and Leivi's daughter, Yocheved. You might ask: Why does Scripture write "his daughters" in the plural form? He had only Dinah! We cannot answer that this is in accordance with R. Yehudah who said that a twin sister was born with each of Yaakov's sons, and the sons married them [i.e., each married another's twin]. This cannot be, for the twin sisters died before coming to Egypt, as Rashi explains on v. 26. Neither can we answer that it is in accordance with R. Nechemiah who said that the wives of Yaakov's sons were [born of fathers from other nations and mothers who were] Canaanites, and Scripture calls them Yaakov's "daughters" because people call their sons-in-law "son" and their daughters-in-law "daughter.⁠" Rashi cited these two conflicting opinions on the verse, "All his sons and all his daughters rose to console him" (37:35). Accordingly, [also here] "his daughters" will mean his daughters-in-law. But this cannot be, for Scripture is counting Yaakov's own offspring here [as it says in v. 26]. It seems the answer is: When Scripture treats the genealogy of many people, it speaks in plural even for one person. [Examples are:] "The sons of Don were Chushim" (v. 23), and, "The sons of Palu were Eliav" (Bamidbar 26:8). Although [it might infer that] "his daughters" means Dinah alone, we still would prefer to include [other descendants] where possible, rather than relying on stretched explanations. Thus Rashi explains ["his granddaughters" as] Serach and Yocheved, [even though Yocheved is not expressly mentioned in this section]. And so it seems from Bava Basra 143b. We need not ask then on the contrary: [If this is true, then] on the verse, "They rose to console him" (37:35), why did R. Yehudah say they were twins, and R. Nechemiah say they were daughters-in-law? Perhaps it was only Dinah! For [the answer is:] It is different there, because it is written, "All his daughters.⁠" Alternatively, it is different in this case, because here it is treating the genealogy of many people, as mentioned above. (Nachalas Yaakov)
בניו ובני וגו׳ – אחר שאמר בסמוך יעקב וכל זרעו לא היה צריך לומר פעם ב׳ בניו ובני וגו׳.
עוד צריך לדעת למה הפסיק בין בניו ובני בניו לבין בנותיו ובנות בניו וכל זרעו בתיבת אתו, ולא הספיק במה שאמר לבסוף הביא אתו מצרימה.
אכן כוונת הכתוב הוא שבא להודיע כי יש הפרש בין בני יעקב בירידתם למצרים כי יש מהם שבאו ברצונם לקבל גזירת מלך בלב שלם ויש מהם שהיו חוככים להתעכב מרדת לכור הברזל, וציינם הכתוב מי ומי ההולכים לפרוע שטר חוב הגלות מרצונם, ואמר בניו ובני בניו אתו פירוש אלו לא הוצרך להביאם הוא אלא הם מעצמם באו אתו בדומה לו, ואחר כך סדר אותם שלא באו מרצונם עד שהוצרך יעקב להורידם בעל כרחם, והוא אומרו בנותיו ובנות בניו וכל זרעו פירוש בני בני בניו אלו הביא אתו מצרימה פירוש הוא הביאם לא לרצונם באו.
וראיתי לתת לב לדבריהם ז״ל (שמו״ר פ״א) שאמרו שכל זמן שאחד מיורדי מצרים קיים לא התחיל השעבוד דכתיב (שמות א׳) וימת יוסף וגו׳ וכל הדור ההוא פירוש שירדו מצרים אז התחיל השעבוד, כי אולי שזה היה להם לתשלום קבלת גזירת מלך ברצון פקע מהם השעבוד כי סמא דיסורי קבולי. והעד הנאמן לזה גם כן כי יוכבד וסרח בת אשר היו מיורדי מצרים (בראשית רבה צ״ד) ובימיהם היה השעבוד, והטעם הוא לצד שהביאם יעקב ולא מרצונם, ועיין בדברי הזוהר (ויקהל קצח.) בפירוש פסוק אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה׳.
בניו ובני בניו אתו, his sons and grandchildren with him, etc. Since we have been told in the previous verse that Jacob arrived in Egypt with all his descendants, why did the Torah have to tell us that he took his children and grandchildren with him?
Why did the Torah interrupt the report by the word אתו at the end of verse six and again mentioned אתו between listing male and female offspring respectively in verse seven? The report could have been considerably condensed without omitting any of the details.
The Torah tries to tell us that there were ideological differences between the sons of Jacob. Some agreed willingly to migrate to Egypt and to accept the burden of God's decree that their children would become slaves in Egypt. Others strove to delay as long as possible the descent to the land which would be known as the "iron crucible" of the Jewish people. The Torah tries to describe who was who by mentioning separately בניו ובני בניו אתו on the one hand, meaning that those did not have to be persuaded to undertake the journey with Jacob. On the other hand, when the verse continues to speak separately about Jacob bringing with him "his daughters, granddaughters and all his descendants,⁠" these are the people who did not go down to Egypt voluntarily.
In this connection it is important to pay attention to the statement in Shemot Rabbah 1,5 that as long as any of the people who descended with Jacob at the time remained alive the Jews lived in Egypt as totally free people. This is based on the Torah telling us in Exodus 1,6 that "Joseph and all that generation died.⁠" The words "and all that generation" refer to those who came to Egypt from Canaan. Perhaps the Torah teaches us that the people who had accepted God's decree willingly were spared realisation of that decree during their own lifetime. Perhaps the best proof of this is the fact that Yocheved and Serach, daughter of Asher, who both arrived in Egypt with the family of Jacob did experience the enslavement. The reason was that they were not around when a decision had to be made to descend to Egypt. They were still in their mother's wombs (compare Bereshit Rabbah 94,9). It is worth- while to peruse what the Zohar on Vayakhel 198 has to say on the subject. He quotes Psalms 146,5 "hail to him who has the God of Jacob for his help, because his hope was in the Lord.⁠"
בניו ובני בניו אתו – לפי שהבנים ובני בנים עיקר היחס, כי הבנות משולחות החוצה ונכנסות בכלל משפחות בעליהן הזכירן לבדם בתחלה, והוסיף מלת ״אתו״ לחשיבותן, אעפ״י שאין צורך, שהרי זכר ״אתו״ בסוף הכתוב הקודם.
בנותיו ובנות בניו – [כתב רש״י] ״סרח בת אשר ויוכבד בת לוי״ לרש״י ז״ל. [הקשה רמב״ן] ״ומה ירבה1 ב׳בנותיו׳? אבל דרך הכתוב ביחוסים יאמר ביחיד בלשון רבים כמו ׳ובני דן חשים׳,⁠2 ׳ובני פלוא אליאב׳.⁠3 וכן בנותיו דינה, ובנות בניו סרח בת אשר״. מפירוש רמב״ן ז״ל ויפה שאל, אלא שגם רש״י ז״ל ראה שביחוסים מזכיר היחיד בלשון רבים. וכן תרגם ״בנותיו״ על דינה לבדה, אבל לפי שהלך בדרך חז״ל האומרים שיוכבד השלימה מספר השבעים, כמו שפירש (בפסוק ט״ו) פירש בנות בניו כפשוטו יוכבד וסרח, לא להוכיח מזה שיוכבד משלמת מנין השבעים. ואולם גם פירש רמב״ן ז״ל לא נכון בעיני. אלא ״בניו ובנותיו״ כוללים הזכרים והנקבות, כי ״בן״ על הזכר, ו״בת״ על הנקבה. וכנוי ״בניו״ על הזכרים שלו, וכן ״בנותיו״ על הנקבות שלו. ולכן יְכוּנוּ כן בדרך חבה אעפ״י שהן תולדות איש אחר. ואילו היה כתוב סתם שבא יעקב למצרים עם כל בניו ובנותיו היה אפשר לחשוב שבכללן זכרים ממשפחת בני דודו ובני אחיו וכיוצא. וכן הבנות גם אמהותיו ועבדיו שהן קנין כספו, שעל כלן יתכן כנוי ״בניו ובנותיו״ לפי שהן שלו ומחבב אותן. ולכן בפרשה זו שמדבר על בניו ובנותיו ממש שהולידן, והוצרך לומר ״כל הנפש הבאים ליעקב מצרימה יוצאי ירכו״,⁠4 להודיע שכל המנויין הם תולדותיו יוצאי ירכו. והוצרך לומר עוד ״מלבד נשי בני יעקב״,⁠5 כלומר שבאו ג״כ עמהם ואינן בכלל יוצאי ירכו. אבל בכתוב זה שמדבר על כלל הבאים עם יעקב למצרים, בין יוצאי ירכו בין שאינם יוצאי ירכו, יש בכלל הבנות הכל, ובנות על אשת יעקב ובתו. כי רחל ולאה מתו קודם לכן, אבל בלהה וזלפה לא מצינו שמתו קודם ירידתן למצרים. והדעת תכריע שעל כל פנים אחת מהן עודנה בחיים, שאם איננו כן לא נתקיים חלום יוסף שאמר ״והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי״,⁠6 ושמש וירח משל על בעל ואשתו וכמו שפירשנו שם.⁠7 ואם כן בנותיו שב על בלהה וזלפה או על אחת מהן, ועל דינה בתו. ו״בנות בניו״ שב על נשי בני יעקב ועל שרח בת אשר. ועוד אפרש.⁠8
וכל זרעו – הודיענו כי הבנים ובני בנים והבנות הנזכרים לפנינו בענין הם כל זרע יעקב, וכולם הביא אתו למצרים. ולולא כן היו אפשר לחשוב שהבנים הולידו עוד בארץ כנען והיו בני הפלגשים והניחום שם, והתערבו במשפחת אמותיהם. עכשיו שאמר שהביא ״כל זרעו״ אתו למצרים ידענו כי מלבד אלה האמורים בענין, אין לו עוד זרע מבניו ומבני בניו, לפי שהיו כולם זרע אמת שלא תרו אחר עיניהם.
1. בלשון רבים.
2. פסוק כג.
3. במדבר כו, ח.
4. פסוק כו.
5. שם.
6. בראשית לז, ט.
7. שם לז, י.
8. בפסוק כו.
בנתיו ובנות בניו – בנותיו היא דינה, וכלותיו הנקראות בנות כמו שקראה נעמי לכלתה בתי, ובנות בניו היא סרח בת אשר, ודרך הכתוב ביחוסי הרבים לומר ביחיד לשון רבים, כמו ובני דן חושים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

בנותיו ובנות בניו: פירש רש״י1 ׳סרח בת אשר ויוכבד בת לוי׳2. והפלא לומר שבני יעקב לא הולידו כולם רק זכרים ולא נקבות. אלא נראה, דגם המה הולידו הרבה נקבות אלא שלא היו בכלל שבעים נפש, ולא עוד אלא דיעקב עצמו היו לו עוד בנות מנשיו כמשמעות הכתוב לעיל (לז,לה) ״ויקומו כל בניו וכל בנותיו״3, אלא שלא נזכרו בשמם4 משום שלא היה בהם ענין נוגע לאומה הישראלית5 כמו שאירע ע״י דינה. ואל תתמה, שהרי גם באברהם אבינו איכא תנא בב״ב (קמא,א) שהיתה לו בת, ולא נזכרה בתורה משום שלא יצא ממנה זכרון בישראל לדורות, והכי נמי היה ביעקב אבינו6.
ולא תקשה ממה שכתוב ״כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים״7, דודאי היו יותר משבעים, אלא שבעים אלו היו מכוונים נגד שבעים שרי אומות העולם כמו שכתבתי בשירת האזינו (דברים לב,ח) בפסוק ״בהנחל עליון גוים״, וגם היו משונים מטבע שאר בני אדם8, שהרי שמעון ולוי בני י״ג הרגו עיר ומלואה אע״ג שהיו כמה אנשים שלא מלו עצמם, כמו שכתבתי לעיל (לד,כד), וער ואונן9 נשאו אשה להוליד, וכן פרץ, הולידו בני ז׳ וח׳, ודינה בת שש כבר היתה ראויה לאיש לרדוף אחריה. וכן היו כל השבעים נפש10. משא״כ שאר בנות שהולידו לא היו אלא כשאר בני אדם11. ועיין מה שכתבתי להלן (נ,כג) בבני מנשה12.
וכל זרעו: הוסיף בזה דור מאוחר מ״בני בניו״13, וכדאיתא ביבמות (ע,א)14: אין לי אלא זרעה, זרע זרעה מנין, ת״ל ״וזרע אין לה״ מכל מקום (עכ״ל), הרי אפילו כמה דורות בכלל ״זרע״, וגם כאן לשון ״וכל זרעו״ משמע הכי. ועדיין אינו מדוקדק כפל ״וכל זרעו״, הרי כתיב במקרא הקודם ״וכל זרעו אתו״15, אלא נכלל בזה תלמידיו16 שלמדם תורה17, וכמו שכתבתי להלן (מח,יט) בפסוק ״וזרעו יהיה מלא הגוים״.
הביא אתו מצרימה18: בניו ובני בניו באו אתו מעצמם19, שהרי מצווים היו מפי הגבורה20 לרדת מצרים ושיהא מקוים בהם ״כי גר יהיה זרעך וגו׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל טו,יג), אבל בנותיו ובנות בניו ותלמידיו21 לא היו מצווים על זה22 ויכולים היו לינשא לאחרים בארץ כנען23, אבל יעקב הביאם אתו מצרימה לשמרם ולהשגיח עליהם כל זמן שהיה אפשר24.
1. על ״בנות בניו״.
2. יש לציין שסרח אכן הוזכרה להלן פסוק י״ז, אך יוכבד לא הוזכרה בפירוש בתורה, אבל נכללת בשבעים נפש שירדו למצרים, כדאיתא ברש״י פסוק ט״ו.
3. ע״פ דעת רבי יהודה (הביאו רש״י שם) שהכתוב כפשוטו שהיו לו ליעקב בנות רבות – עם כל שבט נולדה אחות תאומה.
4. כאן בפירוט של השבעים נפש. אך לכאורה מרש״י להלן פסוק כ״ו לא משמע כרבינו, כי רש״י שואל שם מדוע אליבא דרבי יהודה שנולדו תאומות עם כל שבט ושבט לא הוחשבו התאומות כאן בפירוט הבאים עם יעקב מצרימה, ועונה רש״י שצריך לומר שמתו כבר לפני ירידתם למצרים (מציאות רחוקה שכולן מתו). וגם הרמב״ן שמשיג על רש״י (בסוף דבריו בפסוק ט״ו) לא השיג עליו עקרונית, אלא טען שהן נכללות ב״מלבד נשי בני יעקב״ וכו׳, עיי״ש.
5. יסוד גדול של רבינו בהזכרת שמות אנשים בתורה, ויסוד שיטתו בספורנו פסוק ח׳. וכן בשמות א,א. ושם לח,כא. ועיין בספרו של אאמו״ר ״פשוטו של מקרא״ (כרך א׳ עמ׳ 134) שטען שיסוד שיטתו של רבינו נמצא במהר״ל ובאור החיים, עיי״ש היטב. ועיין גם שם כרך ב׳ (עמ׳ 43, 233).
6. עיין גם בדברי רבינו לעיל לח,ו ד״ה ושמה תמר.
7. משמעות לשון זו הוא סיכום פשוט של כל הנפשות שירדו למצרים, וע״פ רבינו היו יותר משבעים.
8. חידוש נוסף של רבינו בהקשר זה.
9. עיין בדברי רבינו לעיל לח,ו.
10. א״כ אין כוונת התורה במספר ״שבעים״ לומר סיכום מספרי, שהרי אידך זיל וספור ע״פ הפירוט שלפניו.
11. חידוש נוסף של רבינו בהקשר זה.
12. וכן להלן מח,ו ביוסף, עיי״ש.
13. כגון ״בני פרץ חצרון וחמול״ (פסוק י״ב).
14. על המשנה שם ׳ממזר פוסל ומאכיל׳ (בתרומה).
15. יש לציין כי גם בלא זה קשה, אם התורה כוללת בסוף פסוק ו׳ ״וכל זרעו אתו״ מדוע בפסוק שלאחריו מפרטת ״בניו ובני בניו״ וכו׳.
16. סנהדרין יט,ב: כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.
17. חידוש נוסף של רבינו בהקשר זה.
18. בפסוק הקודם ״ויבואו מצרימה (מעצמם) יעקב וכל זרעו אתו״, ואח״כ ״בניו ובני בניו... וכל זרעו הביא אתו (בעל כרחם) מצרימה״. ועיין גם במלבי״ם שעמד על בעיה זו.
19. כלומר, תחילת פסוק ז׳ הינו חלק מפסוק ו׳ – ״ויבואו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו בניו ובני בניו אתו״.
20. לכאורה יעקב הצטוה (פסוק ג׳) ולא בניו.
21. המוגדרים ״וכל זרעו״.
22. כי אינם מוגדרים ״זרעך״ (קצ״ע מתלמידיו, ויש ליישב).
23. ולהשאר שם.
24. וכך פירש באור החיים, עיי״ש.
בנותיו ובנות בניו הביא אתו – לפי הפשט הוא מכוון על נשי בניו וכדאמר במדרש רבה פ׳ וישב על קרא דכל בניו וכל בנותיו כו׳ וזה רמז מה שחושב ובני בניו אתו, והפסיק במלת אתו ואחר זה בנותיו כו׳ אתו להורות דהיו אסורין בתשמיש בבואן מצרים מפני הרעב דאסורים בתשמיש כמו שדרשו על קרא דוליוסף יולד כו׳ בטרם תבוא שנת הרעב בתענית, וזה כמו שכתוב בנח בבואן אל התבה ודו״ק.
בניו ובני בניו – מלמד דבכלל בני בנים גם בני בני בנים, שהרי בכלל השבעים נפש היו חצרון וחמול בני פרץ בן יהודה וכללן הכתוב בשם בני בניו1 (שו״ת מבי״ט חו״מ סי׳ כ׳).
1. הנה אע״פ דהראי׳ נאמנה היא, אמנם עם שהוסיף עוד המבי״ט דכללא הוא כמו בני בנים הרי הם כבנים, לדעתי צ״ע בדבור, דנהי דמצינו שבני בני בנים נכללו בבני בנים, אבל אין ראי׳ מכאן דבני בני בנים לבדם יקראו בשם בני בנים, וצ״ע.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג תועלותמזרחיגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ח) וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֧וֹת בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֛ל הַבָּאִ֥ים מִצְרַ֖יְמָה יַעֲקֹ֣ב וּבָנָ֑יו בְּכֹ֥ר יַעֲקֹ֖ב רְאוּבֵֽן׃
These are the names of the Children of Israel1 who were coming down to Egypt, Yaakov and his children:⁠2 Yaakov's firstborn, Reuven.
1. Children of Israel | בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – See Shadal that in this verse the term refers to the family or nation as a whole and not to Yaakov's sons specifically, noting that Yaakov, too, is included.
2. and his children | וּבָנָיו – Alternatively: "his sons", but as the verses include also Yaakov's daughter Dinah, "children" is preferred..
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
רשימות בנים ונכדים של יעקב – במדבר כ״ו:א׳-נ״ז
[מח] 1ואלה שמות, אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא ארבע מדות נאמרו בשמות כו׳ שמותיהן נאים ומעשיהן נאים אלו השבטים. (מדרש הגדול)
[מט] 2ואלה שמות בני ישראל, למה מנה הכתוב בני יעקב כאן, להודיעך שבמתי מעט ירדו למצרים. (ילקוט אור האפלה כת״י)
[נ] 3ואלה שמות בני ישראל, כולם מטה שלימה. (לקח טוב)
[נא] 4בני ישראל, יעקב נקרא ישראל דכתיב לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל (בראשית ל״ב:כ״ט), יצחק נקרא ישראל ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, אברהם נקרא ישראל ר׳ נתן אמר מילתא עמיקתא היא ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים (שמות י״ב:מ׳) ובארץ כנען ובארץ גושן ארבע מאות ושלשים שנה. (בראשית רבה ס״ג)
[נב] 5יעקב ובניו, מקיש יעקב לבניו מה יעקב צדיק וירא חטא אף בניו צדיקים ויראי חטא. ד״א יעקב ובניו. מה יעקב מן האבות כך בניו. אמר ר׳ שמואל בר נחמני מנין ששקל אותן הכת׳ כנגד אבות העולם שנ׳ בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים י׳:כ״ב) מלמד שמעשיהן של שבטים שקולין כנגד אבות העולם שנ׳ תחת אבותיך יהיו בניך (תהלים מ״ה:י״ז). ד״א יעקב ובניו מה יעקב נשוי אף בניו כולם נשואים אף פלוא וחצרון שהיו בן שנה וזה בן שנתים התקינו להם נשים דכתיב איש וביתו באו (שמות א׳:א׳), כדי שלא יתערבו במצרים. (מדרש הגדול)
[נג] 6בכר יעקב ראובן, נתייחס על הבכורה, משום דכתיב וישמע ראובן ויצלהו מידם (בראשית ל״א:כ״א). (לקח טוב)
1. ראה לעיל פכ״ט אות ק. בבאור וצרף לכאן. ובשמו״ר ותנחומא ריש שמות נדרש כן הפסוק ואלה שמות בני ישראל הכתוב בראש ספר שמות.
2. וכ״ה בכת״י מדרש הביאור. ובחזקוני ואלה שמות חזר ומנאן לספר נפלאות הקב״ה שבשבעים נפש ירדו למצרים ובזמן מועט נעשו יותר מששים רבוא. עו״ש בכת״י מדרש הביאור ואלה שמות בני ישראל בתשעה מקומות נמנו ישראל כו׳ ראה לקמן אות קנב. ובלק״ט שמות א. א.
3. ראה לעיל פל״ה אות צז. קב. ובשכ״ט ואלה שמות, בא להוסיף בני בנים ובני בני בנים יעקב בראש ובניו אחריו ממלאי מקומו כולם מטות שלמות:
4. ראה לעיל פכ״ה אות ס. ופל״ה אות נב. ורבינו בחיי כאן מביא כמו כן מאמר זה סתמי בלי מקורו מהמדרש, גם בס׳ לבנת הספיר כאן מביאו. והרב״ח מבאר ובכאן קורא יצחק ישראל שהרי אמר כי יעקב ובניו הם בני ישראל ואם כן הרי יצחק נקרא בשם ישראל כו׳ (וראה לעיל פט״ו אות קמב.) דהחשבון הוא משנולד יצחק וקרא אותם בכלל בני ישראל א״כ הרי אברהם נקרא בשם ישראל, ועל כן קראו התלמוד לעשו ישראל מומר, וכדאיתא בפ״ק דקדושין דנכרי יורש את אביו דבר תורה, לפי שהיה מזרע האבות ולא הלך בדרכיהם.
5. בס׳ צרור המור יעקב ובניו להורות שכולם היו צדיקים כמותו וזהו וכל זרעו הביא אתו, הם זרע ברוכי ה׳. ובני ראובן, בני ראובן היה לו לומר אלא ללמדך שכולם היו צדיקים כאבותיהם הוסיף תולדותיו על תולדות אביו, וזהו ובני ראובן, ובשמו״ר פ״א ב. ואלה שמות הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים. וכן מבואר לקמן אות קט. ובתנחומא שמות ג. פרץ וחצרון וצריך להגיה כנ״ל.
6. ובשכל טוב בכור יעקב ראובן. יחס ראובן תחלה שהוא בכור לתולדות, ובכתוב בכר חסר ו׳ לפי שלא היה בכור לנחלה. וראה לעיל פל״ה אות צח. ובמדרש הגדול ויחי צד תשל״ב ובמדרש אגדה במדבר פכ״ו יב.
וְאִלֵּין שְׁמָהָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְּעָאלוּ לְמִצְרַיִם יַעֲקֹב וּבְנוֹהִי בּוּכְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב רְאוּבֵן.
These are the names of the sons of Yisrael who entered Egypt, Yaakov and his sons. The firstborn of Yaakov was Reuvein.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן
וְאִלֵּין שְׁמָהָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְּעָלוּ לְמִצְרַיִם יַעֲקֹב וּבְנוֹהִי בּוּכְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב רְאוּבֵן
לדעת ״לחם ושמלה״ רק בחומש שמות נכון לתרגם ״הַבָּאִים מִצְרַיְמָה״ (שמות א א) ״דְּעָלוּ״ בעבר. אבל כאן נכון לתרגם ״הַבָּאִים״ – ״דְּעָאלוּ״ בבינוני, כי הם באים עכשו, וכרש״י.⁠1 אבל בכל הנוסחים לא הבחינו כמוהו.
1. רש״י: ״הבאים מצרימה – על שם השעה קורא להם הכתוב באים. ואין לתמוה על אשר לא כתב אשר באו״. לדעת ״לחם ושמלה״ עָל היא צורת עבר לעומת עָאל – בינוני והוכיח כן מהפעלים מֵת, קָם: מֵת (בעבר) – מִית אבל בבינוני – מָאִית [כמו ״הנה אנכי מת״ (בראשית נ ה) ״הָא אֲנָא מָאִית״]. וכן קָם – צורת עבר, אבל בבינוני – קָאֵים [כמו ״והנה עֹמֵד על הגמלים״ (בראשית כד ל) ״וְהָא קָאֵים עִלָּוֵי גַּמְלַיָּא״]. וראה גם בספרו ״עוטה אור״ עמ׳ 51 בהערה.
ואילןא שמהת בני ישראל די עלו למצרים יעקב ובנוי ב⁠(ז){ו}⁠כריה דיעקב ראובן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואילן״) גם נוסח חילופי: ״ואליין״.
ואילין שמהת בני ישראל דעלו למצרים יעקב ובנוי בוכרא דיעקב ראובן.
These are the names of the sons of Israel who came into Mizraim. Jacob and his sons. The firstborn of Jacob, Reuben.
והד֗א אסמא בני אסראיל אלדאכ֗לין אלי מצר אלד֗י הו יעקוב ובנוה בכרה ראובן.
ואלה שמות בני ישראל הנכנסים למצרים, שהוא יעקב, ובניו: בכורו ראובן.
הבאים מצרימה – על שם השעה הכתוב קורא להן: באים. ואין לתמה על שלא כתב: ׳אשר באו׳.
הבאים מצרימה WHO CAME INTO EGYPT – Relative to that time when they were going to Egypt Scripture calls them "those who were coming" to Egypt (the participle) and one, therefore, need not be surprised that it does not state אשר באו "who came" (the perfect tense).
ואלה שמות בני ישראל – כולם מטה שלימה.
בכור יעקב ראובן – נתייחס על הבכורה. משום דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית ל״ז:כ״א).
אלה בני לאה וגו׳ כל נפש [וגו׳] שלשים ושלש – דע כי הם שלשים ושתים נפשות. כי ער ואונן מתו. נשאר ל״ב ללאה. 1אלא עם יעקב הרי ל״ג. וי״ו לזלפה וארבע עשר לרחל עם יוסף מנשה ואפרים. ושבעה לבלהה הרי שבעים. צא מהם יעקב יוסף מנשה ואפרים והם ס״ו ועם יעקב יוסף מנשה ואפרים הרי שבעים.
2וי״א כי יוכבד בת לוי נולדה בין החומות בכניסתו למצרים. הוצא את יעקב אבינו ושים את יוכבד הרי שבעים.
1. אלא עם יעקב הרי ל״ג. עיין הראב״ע פסוק כ״ג שכתב כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש. והם שלשים ושתים כו׳ והנכון בעיני שיעקב בתשבון וממנו יתל כאילו אמר כל נפש בניו ובנותיו עם נפשו שלשים ושלש ע״כ.
2. וי״א כי יוכבד בת לוי. ב״ב קכ״ג ע״א. ב״ר שם. ורש״י עה״ת. ועי׳ הראב״ע שם ורמב״ן. ועיין פסיקתא פסקא ויהי בשלח צד פ״ו ע״ב ובהערה קכ״ג.
ואלה שמות – בא להוסיף בני בנים ובני בני בנים יעקב בראש ובניו אחריו ממלאי מקומו כולם מטות שלימות:
בכור יעקב ראובן – יחס ראובן תחלה שהוא בכור לתולדות, ובכתוב בכר חסר ו׳, לפי שלא היה בכור לנחלה:
יעקב ובניו – יעקב מחשבון שבעים נפש, כמו שמוכיח לפנינו לפי הפשט: כל נפש בניו ובנותיו של יעקב ולאה הכל שלשים ושלש (בראשית מ״ו:ט״ו) עם יעקב.
ורבותינו פירשו: זו יוכבד שנולדה בין החומות.
Ya'aqov JACOB AND HIS DESCENDANTS: Jacob himself is part of the count of seventy souls (vs. 27).⁠1 This can be proven by the plain meaning of the text below (vs. 15), "The souls of his sons and daughters" – i.e. the children of Jacob and Leah – "numbered thirty-three"; that total is accurate only if one includes Jacob.⁠2
However our Rabbis explained (BB 123b) that this count includes Jochebed who was born between the walls.⁠3
1. The problem of most medieval exegetes was to find seventy descendants of Jacob listed in the following verses; there seem to be only sixty-nine. Rashbam's solution, that Jacob himself should be counted, too, can be found in Ibn Ezra (ad vs. 23), LT (ad vs. 15), R. Joseph Bekhor Shor (ad vs. 27) and one opinion in Bereshit Rabbah 94:9 – veyesh 'omerim ya'aqov hishlim 'immahem 'et ha-minyan. See also NJPS, "including Jacob,⁠" and Orlinsky, Notes.
2. The force of Rashbam's argument is as follows. One might be tempted to argue that in fact there were only sixty-nine but that the text used seventy as a round number. (Rashbam has no objection to the idea of round numbers; see his commentary ad 31:7 and ad Lev. 26:26.) However, that would not explain why thirty-three was used as the sum of Leah's family when only thirty-two descendants are listed. Accordingly the solution is not to be found in the idea of round numbers.
See Ibn Ezra’s commentary ad vs. 23, s.v. uvene, where the same argument is made more explicitly.
3. I.e. just as Jacob's family was entering Egypt. See Rashi ad vs. 15, s.v. sheloshim, who adopts that midrashic understanding.
See also Rashbam ad Gen. 30:21 and my notes there.
ואלה שמות – חזר ומנאן לספר נפלאות הקב״ה שבשבעים נפש ירדו למצרים ובזמן מועט נעשו יותר מששים רבוא.
ואלה שמות, "and these are the names, etc.⁠" the Torah enumerates them once more in order to highlight the miracles of the Lord showing how seventy souls who migrated to Egypt developed into nation of at least 2,5 million souls within the space of 210 years.
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו – שלשת האבות נקראו ישראל ובכאן קורא יצחק ישראל, שהרי אמר כי יעקב ובניו הם בני ישראל, ואם כן הרי יצחק נקרא בשם ישראל. אברהם גם כן נקרא ישראל ממה שכתוב (שמות י״ב:מ׳) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. וכבר ידעת כי החשבון הוא משנולד יצחק וקרא אותם בכלל בני ישראל, א״כ הרי אברהם נקרא בשם ישראל ועל כן קראו התלמוד לעשו ישראל מומר, וכדאיתא בפרק קמא דקדושין בשמעתא דנכרי יורש את אביו דבר תורה, לפי שהיה מזרע האבות ולא הלך בדרכיהם.
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, "and these are the names of the children of Israel who arrived in Egypt, Yaakov and his sons.⁠" All the three patriarchs were called "Israel,⁠" (Bereshit Rabbah 63,3). At this point Yitzchak is called "Israel" by the Torah as we read: that the "children of Israel" were none other than "Yaakov and his sons.⁠" This verse clearly indicates that Yitzchak too was called "Israel.⁠" We find proof that Avraham was also called "Israel" in Exodus 12,40: "and the length of time the Israelites had stayed in Egypt was 430 years.⁠" We know that the calculation of the 400 years of which God spoke in Genesis 15,13 commenced with the birth of Yitzchak. Seeing the Torah refers to "the children of Israel" at a time when the Israelites left Egypt this makes their founder Avraham also one of the "Israelites.⁠" How else could they be described as the "children of Israel?⁠" This is also why the Talmud (Kidushin 18) calls Esau an "heretic Israelite.⁠"
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו – אין בזה תימה כלל בזכרו יעקב, כי כן קדמו רבים כמו זה.⁠1
1. תמוה לכאורה ש״בני ישראל הבאים מצרימה״ כוללים את יעקב עצמו, כפי שמשתמע מהמשך הפסוק ״יעקב ובניו״ לא ברור מפרוש ריא״כ כאן מהו היישוב של ריא״כ לתמיהה זו, ומהם הרבים כמו זה שכבר קדמו, אך ככל הנראה מפרושו לבראשית נ׳, ה, לדעת ריא״כ אין המלים ״יעקב ובניו״ חלק מרשימת הבאים מצרימה. (וראה להלן דבריו נ׳:ה׳).
יעקב ובניו – הנה זה לעֵד שיעקב היה במספר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

הבאים מצרימה על שם השעה קורא להם הכתוב באים. פי׳ מה שנכתב הבאים כשכתב משה רבינו התורה שכבר באו קודם ממנו קרוב לר״נ שנה הוא מפני שכתב הענין כאילו היה באותה שעה:
והנה ספרה התורה מספר בני יעקב ובניהם אשר ירדו מצרימה כדי שנדע חסדי י״י עמהם כי בשבעים נפש ירדו מצרימה ויצאו משם ברד״ו שנים שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מנשים וטף.
ואמר ואלה שמות בני ישראל יעקב ובניו – להורות שכולם היו צדיקים כמותו. וזהו וכל זרעו הביא אתו. הם זרע ברוכי ה׳. ובני ראובן. בני ראובן היל״ל אלא ללמדך שכולם היו צדיקים כאבותיהם הוסיף תולדותיו על תולדות אביו. וזהו ובני ראובן. ושאול בן הכנענית זו דינה בת לאה. לפי דעת המדרש שאמרו בן דינה שנבעלה לכנעני וזה היה זמרי בן סלוא. וששה שמות נקראו לו שאול בן הכנענית. זמרי בן סלוא. שלומיאל בן צורי שדי. שאול שהשאיל עצמו לעבירה. בן הכנענית שעשה מעשה כנען. ומה שמו שלומיאל בן צורי שדי שמו. כלומר ועכ״ז לא הועיל שמו:
ואלה שמות... יעקב ובניו – הראויים בכל אלה שיהיה נחשב כל אחד מהם ונודע בשם אישי, הם ״יעקב ובניו״ בלבד, כאמרו ״ונשא אהרן את שמותם לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות כ״ח:י״ב), אבל שאר שבעים נפש אף על פי שהיו צדיקים לא עלו למעלת אלה.
ואלה שמות...יעקב ובניו. Only Yaakov and his sons deserved to be named individually of all the members of his family descending to Egypt. We know this from the fact that only the names of Yaakov’s sons were inscribed on the jewels in the High Priest Aaron’s breastplate (Exodus 28,12). The remainder of the 70 people who comprised the family of Yaakov did not qualify for this distinction, even though they were all righteous people.
ואלה שמות בני ישראל וגו׳. ר״ל, שאלה היו ראויים כל איש ואיש מצד עצמו להיות נקובים בשמות, כי השם מורה על הצורה, וכל אחד מהם מצד צורתו היה ראוי מאלה הנקובים בשמות1:
1. ראה בנדפס לעיל (ב ח) בעניין ה׳שם׳, ובשיעורים בתחילת שמות.
על שם השעה. פירוש אף על גב שבעת שכתב משה התורה כבר באו, ואם כן למה כתב ״הבאים״ לשון הוה, אלא שכתב לך הכתוב על אותה שעה שבאו (כ״ה ברא״ם):
על שם השעה קורא להם הכתוב באים כו׳. דק״ל הא משה רבינו כתב לנו את התורה ובימיו כבר באו אם כן הל״ל באו ועל זה פי׳ וכו׳:
Concerning that particular time Scripture refers to them as "those who are coming"... Rashi is answering the question: Moshe Rabbeinu wrote the Torah for us, and in his days they had already come. If so, it should say, "Who came"! Thus Rashi explains [as he does].
ואלה שמות וגו׳ – יש להעיר בפירוש מספר זה, א׳ למה הוצרך לומר יעקב ובניו, גם אין לה משמעות בהרדפת הענין. ב׳ אומרו (ט״ו) כל נפש בניו וגו׳ שלשים ושלש. ובפרטן אינם כי אם ל״ב.
ורז״ל הרגישו מזה ואמרו (בראשית רבה צ״ד) שהיא יוכבד שנולדה בין החומות, ודבריהם ז״ל יקובלו מפיהם ולא מפי זולתם כי אין ראיה לזה מהכתוב. גם מהם אמרו (שם) כי שכינתו יתברך היא המשלמת ע׳, ולדבריהם ז״ל אין כאן יוכבד במנין שאם לא כן שלמים הם במספר הע׳, ודבריהם ז״ל יוצדקו ביישוב פסוק (כ״ז) הבא באחרונה כל הנפש הבאה וגו׳ שבעים לא בפסוק זה כי למה יצטרף לבני לאה לבד וא״כ מה יענה בל״ג שאינם אלא ל״ב. ולמדרש שאמר זו יוכבד וכו׳ ודאי שיחלוק על מדרש הנזכר, וקשה לי גם עליו כי לפי דבריו שאמר שיוכבד נולדה ובה נשלמו ל״ג בני לאה אם כן למה כשחזר הכתוב לכלול כל פרטי המניינים בסמוך אמר (כ״ו) כל הנפש הבאה ליעקב וגו׳ ששים ושש ואם נולדה יוכבד יהיה החשבון ששים ושבע, על זה הדרך, ל״ג של לאה, ששה עשר של בני זלפה הרי ארבעים ותשע, אחד עשר של בני רחל מלבד יוסף ושני בניו שהיו במצרים הרי ששים, ושבעה של בני בלהה הרי ס״ז, ולמה יכחיש הכתוב עצמו ויאמר כל הנפש וגו׳ ששים ושש ובפרטן הוא מונה ששים ושבע.
עוד יש לתמוה כי חזר באחרונה וצירף יוסף ובניו וגו׳ ואמר כל הנפש וגו׳ שבעים, ואינו כן, הן אמת לדברי המדרש שצירף ה׳ עמהם שכינתו יתיישב פסוק זה וקשה לדבריו פסוק ראשון.
והנכון בפשט הכתובים הוא כי ב׳ מנינים מונה הכתוב באחד מונה יעקב ובאחד מונה זרע יעקב, ולזה כשכולל יעקב ובניו הנה הם שבעים וכשמפרט בניו מבלעדי יעקב אינם אלא ס״ט.
גם בזה ידוייקו הכתובים במה שהערנו בהם כי בתחלה הראנו באצבע כי מכניס יעקב במנין הראשון של בני לאה, והוא אומרו יעקב ובניו פירוש כי מכניסו בכלל מנין זה ולזה אמר לבסוף כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש פירוש כל נפש האמורים בפרשה זו בצירוף בניו ובנותיו והוא עמהם בצירוף החשבון ולא הוצרך להזכירו וסמך על מה שרשם בתחילת הענין יעקב ובניו. ואולי כי לזה אמר תיבת כל לכלול האב עם הבנים במספר זה. ותמצא שבצירוף בני זלפה שאמר בסמוך אמר (י״ח) ותלד וגו׳ שש עשרה נפש ולא אמר כל, והגם שבמספר בני רחל (כ״ב) אמר כל להיות שרצה לכלול בני יוסף שבהם עולה החשבון לסכום הרשום, ומה שאמר (כ״ה) כל בבני בלהה נתכוין לומר שאין בכולן אלא שבע חשבון קטן.
עוד תמצא שבכל שלשת האמהות אמר זכרון הלידה בזלפה אמר ותלד את אלה וגו׳, ברחל אמר אשר יולד ליעקב, בבלהה אמר ותלד את אלה וגו׳, מה שלא אמר כן בבני לאה, ולדרכינו נתכוון הכתוב להעיר כי לא כל הל״ג הם נולדים, ולזה אם היה אומר ותלד אלה ליעקב שלשים ושלש היה הנשמע כי שלשים ושלש ילדה ולא כן הוא שלא ילדה אלא ל״ב ובצירוף אביהם עם בניו ובנותיו ל״ג.
ואשר על כן כשצירף באחרונה העירך כי חשבון הבנים ובנות בפני עצמן לבד מיעקב אינו כן, והוא אומרו בצירוף פרטי החשבון. כל הנפש הבאה ליעקב הרי הוציאו מכלל החשבון ודקדק לומר יוצאי ירך יעקב ששים ושש, ולא תקשה קושייתנו שששים ושבע, כי שם כלל יעקב וכאן לא כללו, ובצירוף מספר הכל לבסוף אמר כל הנפש לבית יעקב פירוש הוא ובניו שבאו מצרימה שבעים.
גם שנתחכם הכתוב להעירך למה שפירשנו במה שדקדק לשנות דבריו בב׳ כתובים הבאים כאחד בב׳ הצירופים, באחד דקדק לומר כל הנפש הבאה ליעקב הקדים הביאה להזכרת יעקב, ובפסוק ב׳ אמר כל הנפש לבית יעקב הבאה הקדים הזכרת יעקב להזכרת הביאה נתכוון בזה לומר כי בצירוף חשבון ראשון אין יעקב בכלל ולזה אמר הבאה ליעקב פירוש הבאה לו הא למדת כי הוא אינו בכלל, ובצירוף חשבון ב׳ אמר כל הנפש שיש לבית יעקב שבאו מצרימה וגו׳ הא למדת כי יעקב לא יצא מהכלל.
וכדי שלא לסתור ח״ו דברי רז״ל שאמרו יוכבד נולדה בין החומות אולי שרמזה הכתוב באומרו כל נפש וגו׳ ובנותיו ולא מצינו לו אלא בת אחת אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות, אבל לא כללה בחשבון כי יעקב הוא המשלים כמו שכתבתי. ויש עוד טעם בדבר שלא תכלל בחשבון כי אם נולדה בין החומות וצריכה ל׳ יום כדי שתצא מכלל נפל ולא היתה ראויה להימנות בכניסתם. ולא יקשה בעיניך שיהיה פרושינו הפך דברי חז״ל, כי כבר הודעתיך כי בפשטי התורה שאין הלכה יוצאה מהם רשות נתונה לתלמיד ותיק לחדש, ועליהם נאמר (שיר השירים ה׳) חכו ממתקים וכולו מחמדים. ויש ליישב מה שהקשינו לדבריהם ז״ל והוא דחוק והפשט כראי מוצק (איוב ל״ז) והדרשה תדרש.
ואלה שמות בני ישראל, "And these are the names of Israel's children, etc.⁠" The numbers listed here deserve to be analysed; we need to understand why the verse had to repeat again "Jacob and his sons;⁠" besides, what does that statement have to do with "Jacob's firstborn Reuben?⁠" Why does the Torah mention in verse 15 that Leah's descendants numbered 33 when the list of names shows only 32?
Although we have already quoted the Midrash according to which Yocheved was born "between the walls,⁠" i.e. at the time Jacob and his family entered Egypt, there is no proof or even hint of this in the Torah. There is no unanimity on that subject amongst our sages seeing that we have the view that the שכינה should be considered as making up the missing number between 69 and 70. If Yocheved were indeed to be included in the count we would then have a total of 71 instead of seventy. Proof of the accuracy of the statement of our sages is found in verse 27 where the Torah mentions that the total number of persons arriving in Egypt was 70. Why would the שכינה be considered as making up the missing number 33 in verse eight, instead of applying equally to the whole family, i.e. accounting for the difference between 69 and 70? Moreover, if Yocheved made up the number 33 in verse 8, then the number mentioned in verse 27 ought to have been 67 instead of 66. This would comprise 33 of Leah, 16 of Zilpah, 11 of Rachel -excluding Joseph and his two sons who were already in Egypt,- plus 7 of Bilhah. Why does the Torah appear to contradict itself by writing: "all the persons were 66,⁠" when in fact there were 67?
Besides, why were Joseph and his sons included in the count in verse 27 when we are told about a total number of 70?
The plain meaning of these verses is undoubtedly that the Torah informs us about two sets of numbers. One count refers to Jacob plus his family, the other to Jacob's descendants by themselves. When Jacob and his children are added up together we have the number 70. When the numbers exclude Jacob we have a total of 69.
The Torah is quite accurate by explaining that in the first count Jacob is specifically included in verse 8 where the Torah emphasized יעקב ובניו, Jacob and his sons. While the Torah reports on a count which included Jacob himself, the report in verse 8 which arrives at a total of 33 persons for Jacob and the family of Leah is absolutely correct (not including Yocheved). We may even speculate that the word כל was intended to make it clear that Jacob himself is part of that number. The fact that the Torah does not use the word כל when listing the total of Zilpah's family reinforces our belief that the word כל in verse eight refers to Jacob. While it is true that the Torah does use the word כל when listing Rachel's family (verse 22), the reason is that the Torah there wanted to include Joseph's sons who are needed to make up the total listed there and who were in Egypt already. As to the word כל in verse 25 where Bilhah's family is enumerated, the Torah wanted to emphasize by use of that term that altogether they comprised only seven persons.
It is interesting to observe that the expression "birth" in one form or another appears in connection with the families of Zilpah, Rachel and Bilhah, whereas this expression does not occur in connection with Leah's family. According to our interpretation we can account for this by the fact that not all the persons listed in connection with Leah's family were born to her or to her offspring. Had the Torah mentioned ותלד לאה as it does when describing Bilhah's family, for instance, then the number 33 would have to puzzle us seeing that she was responsible for the birth of only 32 children at that stage. The number 33 therefore is arrived at only by including Jacob himself.
When the Torah gives us the number 66 in verse twenty six, this is exclusive of Jacob himself, something which is emphasized by the words: "the offspring of Jacob.⁠" When the Torah speaks about a total of 70 persons in verse 27, Jacob is included in what the Torah describes as לבית יעקב, Jacob's family.
The Torah even went to the length of changing its syntax in order to make certain we understand its meaning. In verse 25 we read about כל הנפש הבאה לבית יעקב, whereas in verse 27 we read about כל הנפש לבית יעקב הבאה; the difference is clear. In verse 25 the arrival of the family is mentioned before the name Jacob, i.e. it excludes him. In verse 27 the name Jacob appears prior to the statement that the family arrived in Egypt. This means that Jacob himself is included in the count.
We do not wish to contradict our sages who have said that Yocheved was born between the walls separating Egypt from Canaan. Perhaps the Torah alludes to her birth with the words כל נפש…ובנותיו. Inasmuch as apart from Dinah we do not know of any other daughters in Leah's family, the Torah's use of the plural "his daughters" cannot be justified unless there was at least one additional daughter who arrived in Egypt. This would be Yocheved. The Torah did not include Yocheved in the names of the people who journeyed to Egypt with Jacob since we have already explained that Jacob himself was the one who made up the number 33. There could be an additional reason why Yocheved was not included in the count. Seeing that she was only born when the family arrived in Egypt she would not be a viable human being until thirty days had elapsed. Up until that time she was still in the category of a נפל, an aborted embryo. Do not be bothered by the fact that our explanation appears to contradict that of our sages. We have explained to you repeatedly that whenever the exegesis of our sages does not imply halachic consequences scholars of established reputations are allowed to disagree. Concerning such instances we read in Song of Songs 5,16: חכו ממתקים וכלו מחמדים, "the words of his palate are sweet and He is all delight.⁠"
ואלה שמות בני ישראל וגו׳ יעקב ובניו – המליצה סתומה שלא אמר ״ואלה שמות בני יעקב הבאים מצרימה בכור יעקב ראובן״ וגו׳. ועוד החל ״בני ישראל״ שהן הבנים לבד וסיים ״יעקב ובניו״.⁠1 ואומר אני כי ״בני ישראל״ אינו לבד הבנים, אלא יעקב ובניו בכלל. ומליצת ״בני ישראל״ כמו ״בני חיל״, ״בני אלהים״ שהן תואר לאיש. ופירושו כאן כאילו היה כתוב ״ואלה שמות בני חיל הבאים מצרימה, יעקב ובניו. בכור יעקב ראובן״ וגו׳. ואפרש לך דבר זה ויתבאר גם מדברנו טעם למה בפרשה זו, ובפרשה שלמעלה, פעם קורהו הכתוב ״יעקב״ ופעם קורהו ״ישראל״. ועל שאלה זו עמד גם רמב״ן ז״ל ותשובתו2 עליה אינה מספקת. דע כי השם הראה ליעקב במופת כי הוא וזרעו בהיותם שומרים דרך י״י ואוהבים אותו, לא ייראו מכל, על כל אֵלִים3 יעוזו בעוז י״י אשר עליהם. והמופת4 היה מלחמת יעקב עם מלאך אלהים ויכול לו כנזכר,⁠5 ושם בארנוהו. ורמזנו על דברי ספר ״חכמת שלמה״6 שאמר על זה ״וידע כי יראת אלהים תעוז מכל״. ומטעם זה כל איש ירא את י״י ושומר מצותיו יקרא בשם ״ישראל״. וכל שכן שיהיו בכלל זה אברהם ויצחק אבותינו, שהפליא השם לעשות עמהם גדולות ונוראות שהרי גם בניהם נקראו ״ישראל״ כמו ״וירא ישראל את היד הגדולה״7 ״וידר ישראל נדר״.⁠8 ואין כן שם ״אברהם״ שאיננו שם זרע, כי הוא לבדו ״אב המון גוים״9 לא יחובר לו אחר. ובהיות ״ישראל״ שם כולל, לכל מרבה המשרה בצדקתו ובכשרון מעשיו, איננו שם כבוד מיוחד ליעקב לבדו כמו שם אברהם שהם שם עצם לו לבדו ולא לבניו. שהרי מתחלה היה שמו כן אלא שנתוסף עליו ה״א להורות שמלבד שהוא אב רם למשפחתו, יהיה גם אב המון הגוים כולם. כי הוא החל בדורו לקרוא בשם י״י, וצוה לבניו ולביתו אחריו לשמור דרך י״י לעשות צדקה ומשפט.⁠10 וזכה לעצמו להיות שמו ״אב המון גוים״ כי מחלציו יצאה ממלכת כהנים ומורי צדק לכל העמים. והרי שם ״אברם״ נכלל בשם ״אברהם״ הכולל הכל. ולכן אמר אצלו ״ולא יקרא עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך״11 ותבינהו מדברינו. לא כן ״יעקב״ שהוא שמו העצמי על שם ״וידו אוחזת בעקב עשו״12 המורה על גדולתו, כי באחרית ימשול על הכל, הניח לו שמו כמו שהוא ״ויאמר לו אלהים שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, ויקרא את שמו ישראל״.⁠13 הרי שגם אז הניח לו שם ״יעקב״ שהוא שם העצמי שלו,⁠14 אלא שֶׁגִדְלוֹ גם בשם התואר ״ישראל״. ואם כן בשם התואר הזה כלולים גם אבותיו אברהם ויצחק ובניו ובני בניו כולם. ואם כן יפה כולל מליצת ״בני ישראל״ שתיהן, יעקב ובני יעקב. והכתוב מתפרש היטב ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה״ ומפרש שם האב יעקב שהוא אחד, הראש של ע׳ נפש ובניו, הולך ומזכיר שמותן ובין כולם הם ששים ותשעה, ועם אביהם הם שבעים. ואם כן בפירוש מנה יעקב בכלל השבעים.
בכור יעקב ראובן – לפי שרוצה לקצר ולא זכר האחים תחלה, ראובן שמעון לוי ויהודה וכו׳ ואח״כ יאמר ובני ראובן חנוך וגו׳ ובני שמעון נמואל וגו׳. וכיון שלא מנה הבנים תחלה ואמר ובני שמעון וגו׳ ובני לוי וגו׳ היה נראה שאינו מונה רק בני בנים? לכן זכר הבן הראשון בשם ״בכור יעקב ראובן״. ואחר כך אמר ״ובני ראובן״ להורות שמוֹנֶה בכולם בנים כמו בני בנים. גם הזכיר ״בכור יעקב״ ללמדנו שכאשר ירדו למצרים היה ראובן עדיין בכור יעקב, שהרי בעבור חללו יצועי אביו ניטלה ממנו הבכורה וניתנה ליוסף, כמפורש בדברי הימים ״ובני ראובן בכור ישראל, כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכורה. כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף״.⁠15 כלומר אעפ״י שהוא בכור מלידה, אין לו להתיחש לבכורתו בשום דבר; לא לענין הממשלה גם לא ליטול פי שנים, בעון חללו יצועי אביו וניתנה הממשלה ליהודה, והבכורה ליטול פי שנים לבני יוסף, כמו שאמר יעקב ליוסף בשעת מותו.⁠16 והיה זה אז על פי הדיבור. אבל כשבאו למצרים לא נודע דבר זה ליעקב עדיין, והיה בעיניו בנו להתיחש לבכורה וזהו שאמר כאן ״ראובן בכור יעקב״. וטעם הדבר נראה בעיני שקודם בשורת ״עוד יוסף חי״ לא היה מקום לגַלות לו דבר מיוסף ובניו. ועתה כשנתבשר בחיי יוסף אילו הודיעו מתת הבכורה ליוסף אולי היה נחשד שמדעתו עושה זאת בעבור למצוא חן בעיניו בעבור שהיטיב עמו. על כן העלים השם זאת ממנו עד יום מותו, שאין לו עוד חלק בכל הטוב אשר ייטיב יוסף עמו, וידעו כי דבר י״י הוא.
1. לפני סוף פסוק זה.
2. בפסוק ב.
3. בעלי כח. כמו ״הבו לי״י בני אלים״ (תהלים כט, א).
4. הראיה לכך.
5. בראשית לב, כט.
6. רוח חן, מהד׳ ראשון לציון, פרשה י פסקא יב (עמ׳ 61).
7. שמות יד, לא.
8. במדבר כא, ב.
9. בראשית יז, ה.
10. שם יח, יט.
11. שם יז, ה.
12. שם כה, כו.
13. שם לה, י.
14. שהרי בפסוק זה עצמו קובע ״שמך יעקב״. וכן מופיע שם זה גם אחר כך (בראשית לז, ב; מה, כז; מו, ב, מז, כח ועוד).
15. דהי״א ה, א-ב.
16. בראשית מח, ה.
ואלה שמות – להודיע חסדי ה׳ עמהם, כי בשבעים נפש ירדו מצרימה, ויצאו משם שש מאות אלף רגלי:
ואלה שמות בני ישראל – בני ישראל הוא שם המשפחה והאומה, וגם יעקב נכלל עמהם; וזה טעם יעקב ובניו, ושיעור הכתוב כך הוא – ואלה שמות הנקראים בני ישראל הבאים מצרימה, כלומר יעקב ובניו; ולכך במספר הראשון שהזכיר והוא מנין בני לאה מנה גם יעקב, באמרו שהם שלשים ושלש, אעפ״י שאינם רק ל״ב, ואעפ״י שאמר כל נפש בניו ובנותיו, הכוונה כל נפש משפחתו, ויעקב עמהם, וכן אמר משה {דברים י׳:כ״ב} בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, ואין ספק שלא הוציא את יעקב מן המנין (רשב״ם וראב״ע). ואח״כ אמר {בראשית מ״ו:כ״ז} כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, כי גם יעקב נכלל במשפחה הנקראת בית יעקב. רק באמרו כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה הפריד הבאים (שהם הבנים) מאביהם אשר אליו יתיחסו (הבאה ליעקב) ופירש שהם יוצאי ירכו, על כן אמר ששים ושש, ועם יעקב הם ס״ז, וחז״ל השלימו המנין עם יוכבד שאמרו {סוטה י״ב.} שנולדה בין החומות בבואם למצרים. ואני בילדותי אמרתי כי אולי דינה נתעברה משכם וילדה בת, והבת ההיא קראו שמה הכנענית, כי היה אביה כנעני, ולקח אותה שמעון על נשיו לו לאשה וילדה לו שאול, וזה טעם ושאול בן הכנענית {בראשית מ״ו:י׳} שלא היה צריך להזכיר שם אמו, אלא הזכירה להיותה גם היא מיוצאי ירך יעקב, ובה נשלמו השלשים ושלש נפשות בני לאה. וכשבא לומר {בראשית מ״ו:כ״ו} וכל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב, הוציאה מן הכלל ואמר ששים ושש, מפני שגם היא אחת מנשי בני יעקב, ועמה היו ס״ז, ועם יוסף ובניו הרי שבעים, ודעת רשב״ם וראב״ע היא עיקר.⁠1
1. הנה דברי שד״ל בבכורי העתים ט׳ (תקפ״ט), עמ׳ 115–117: ״יוצאי ירך יעקב שבעים נפש (שמות א׳) כל נפש ששים ושש (בראשית מ״ו) ושאול בן הכנענית. (שם)
חשבון שבעים נפש המוזכר שלש פעמים בתורה קשה מאד לכוונו, כי בפרטן אי אתה מוצא כי אם ששים ותשע, וכבר היה מי שאמר כי יעקב עצמו משלים המספר, ולדבריו יוצאי ירך יעקב שבעים נפש הוא מאמר בלתי מדוקדק. ורבותינו השלימו המספר על ידי יוכבד שלא נזכרה בתוך הבאים ואמרו שנולדה בין החומות, וזה דבר אפשרי ראוי לקבלו מבעלי הקבלה, אך עם האמונה שיוכבד נולדה בין החומות, עדיין חובה על כל אוהב הפשט לדרוש ולחקור היספיק זה ליישב הכתובים על בוריים. והנה ראשונה דבר קשה אם החשבון נשלם ביוכבד למה לא הזכירה הכתוב? והיה לו להזכירה ולומר שנולדה בין החומות, כדרך שהזכיר שיוסף היה במצרים ושבניו הנולדים לו במצרים נפש שנים. ומה שהוא קשה עוד יותר הוא מה שכתוב כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב כל נפש ששים ושש, ובני יוסף אשר ילד לו במצרים נפש שנים כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים. שאם מספר השבעים נשלם ביוכבד איך היו הבאים מצרימה ששים ושש? והלא ששים ושבע היו ואם לא הזכיר אותה מפני שלא נולדה עד בואם למצרים, למה לא הזכירה אח״כ כמו שהזכיר יוסף ובניו שהיו במצרים? וסוף סוף זו מבוכה גדולה שימנה ששים ושש נפשות ואח״כ יוסיף עליהן עוד שלש, ויאמר שהן שבעים: הלא זה פלא! ועוד דבר שלשי קשה בפרשה, והוא אמרו ושאול בן הכנענית. ולמה הזכיר אמו של שאול ולא עשה כן בכל שאר בני השבטים? ומה זה בן הכנענית? וכי יתר נשי בני יעקב מצריות או בבליות היו? הלא כלן כנעניות כי בחרן לא נשאו נשים, ואחרי בואם לארץ כנען לא יצאו משם עד רדתם מצרימה. ואפילו תמצא לומר שממקום אחר באו לכנען ונישאו לבני יעקב, או שלקחו כל אחד תאומתו של חברו; מכל מקום הלא יהודה בת איש כנעני לקח. ועם כל זה לא נכתב ובני יהודה ער ואונן ושלה בני כנענית. ואם תאמר: לא הוצרך, כי במקום אחר כבר הודיענו היותה כנענית, ולעולם ששאר נשי בני יעקב לא היו כנעניות – א״כ יודיענו מאין היו, והואיל ולא חש הכתוב להודיענו מאין היו רוב נשי בני יעקב, אין לנו להאמין שיחוש להודיענו שאמו של שאול נולדה בכנען. וסוף סוף מה טעם ה״א הידיעה במלת הכנענית? ודיו שיאמר ושאול בן כנענית. ולדברי רבי חונה בבראשית רבא שפי׳ בת דינה שנבעלה לכנעני קשה עוד רביעית איך נשא שמעון את אחותו בת אביו ובת אמו? והלא אברהם אמר אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה, נראה שאם היתה גם בת אמו לא היתה מותרת לו. וגם הרב המזרחי הודה שפירוש רבי חונא הוא נגד ההלכה, ועכ״ז נדחק לפרש אך לא בת אמי לדעת רבי חונא לא שאם היתה בת אמו היתה אסורה לו, אלא שאברהם רצה להגיד האמת בדיוק, שהיתה קרובתו מצד אביו ולא מצד אמו, וזה דוחק עצום, וסוף סוף ההלכה תנצח. שגם בן נח אסור באחותו בת אביו ובת אמו, וא״כ מה הטעם ושאול בן הכנענית? על כן על כל הדברים האלה לבי אומר לי כי באותם הימים שהיתה דינה בבית שכם, נתעברה הימנו; ומרוב אהבת שכם את דינה, יתכן שילדה בת, כאמרם: איש מזריע תחלה, יולדת נקבה; וכל שכן שהיא אנוסה היתה ולא ברצון נבעלה. והבת הזאת קראו אותה כנענית מפני שהיה אביה כנעני; מה שאין כן בבת האחרת אשר בבית יעקב, הלא היא שרח בת אשר שהיה אביה בן יעקב. והבת הזאת אני אומר שלקח אותה שמעון על נשיו לו לאשה, ותלד לו את שאול; וזה טעם ושאול בן הכנענית, כלומר בן האשה הנקראת כנענית, הלא היא בת שכם ודינה. והנה הכנענית הזאת גם היא מיוצאי ירך יעקב ולאה (להיותה בת דינה) ע״כ היא נכללת במספרם. והיא המשלמת מספר שלשים ושלש בני לאה: ע״כ הזכיר אותה הכתוב, באמרו ושאול בן הכנענית, כי בלעדיה אין אתה מוצא רק שלשים ושתים, ורצה הכתוב לרמוז מי משלים המספר. ומה שלא הוזכרה בפירוש, ולא נכתב ואת דינה בתו, ואת הכנענית בתה; אין זה אלא שרצה הכתוב לכסות על אותו המאורע, כי חרפה היא לנו, ומה צורך להזכירו, מאחר שכבר נתפרש במקום אחר? ובכן נבין מ״ש כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש; כי שתי בנות יצאו מלאה, דינה ובתה ועליהן הוא אומר ובנותיו. ובכן יעלה בידנו מספר שבעים נפש יוצאי ירך יעקב. ובכן נבין כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב כל נפש ששים ושש: כי ששים ושבע היו (ויוסף ושני בניו, הרי שבעים); אבל מפני שאמר מלבד נשי בני יעקב, הוצרך להוציא מן הכלל את הכנענית הזאת, להיותה אשתו של שמעון, ע״כ אמר ששים ושש; וכבר הקורא יודע שגם היא בת יעקב, ועמה הם ששים ושבע.
ובזה סרו כל התמיהות, ונתפרשו הכתובים בדיוק ובצמצום, ובלי שום דוחק כלל, ואתה שלום.⁠״
ואלה שמות בני ישראל וגו׳ – כדרך שהעם היהודי נבנה בדרך כלל על חיי משפחה צנועים וטהורים; וכן מאוחר יותר, תמיד ערכו את מניין הפקודים לפי בתי אב ומשפחות; כך גם כאן, בעת ירידתם למצרים, הם שוב נמנו לפי ייחוסיהם.
יעקב ובניו – הם באו כה מאוחדים, עד שיעקב עצמו נמנה ביחד עם בניו.
(ח-כז) ואלה שמות בני ישראל, יעקב ובניו – הפשוט מורה כדברי הרב אבן עזרא, שמה שחושב בבני לאה שלשים ושלש, וכן מה שחושב לבסוף מספר שבעים, הוא עם יעקב שהוא מכלל השבעים, וע״כ התחיל יעקב ובניו, להורות שיעקב מן החשבון, ולכן סיים שלשים ושלש היינו עם יעקב, וכן מה שסיים כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, היינו עם יעקב ויוסף ובניו, ומ״ש בפסוק כי כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו ששים ושש, היינו חוץ מיעקב דהא אמר הבאה ליעקב, וכן בב״ר שי״א שיעקב השלים החשבון.
(8-27) THESE ARE THE NAMES OF THE SONS OF YISRAEL…YAQOV AND HIS SONS. The straightforward meaning (pshat) is in accordance with the words of R. Ibn Ezra, The number thirty-three, specified for the progeny of Leah, and the number of souls, seventy, mentioned at the end, includes Yaqov who was part of the seventy. Indeed, that the enumeration begins with Yaqov and his sons teaches us that Yaqov was included in the count. Accordingly, the verse actually ends with thirty-three — i.e., inclusive of Yaqov. Similarly the concluding words, All the souls of the house of Yaqov who came to Mizraim being seventy, includes Yaqov, Yosef, and Yosef's sons.
As for All the souls coming with Yaqov to Mizraim, the issue of his loins...being sixty-six — that excludes Yaqov. Hence the statement that these came with Yaqov. The Midrash, as well, declares:⁠1 “One view has it that Yaqov completed the count.’”
1. Gen. R. 94:4.
{שמות בני ישראל1: אומה הישראלית. ועיין ב״ר פרשת תולדות (סג,ג) שמפרש שיצחק נקרא שמו ׳ישראל׳ מזה המקרא2. ועיין מה שכתבתי בהרחב דבר ריש פרשת שמות.}
בכור יעקב ראובן: לא מנה הכתוב כסדר בני יעקב כמו לעיל (לה,כג)3, ולא מנה אלא בני ראובן בני שמעון וכו׳4, וא״כ למאי כתיב ״בכור יעקב ראובן״. ואפילו אם רצה הכתוב לייחס את ראובן5 היה ראוי לכתוב ׳בני ראובן בכור יעקב חנוך׳, כמו שכתוב בפרשת במדבר (א,כ)6.
אלא יש בזה ענין שיבאר בזה כמה בלבולים בפרשה, היינו, מה שמנה שלשים ושלש בני לאה, ולבסוף בפסוק כ״ו מונה כל נפש ששים ושש, ואם בני לאה שלשים ושלש סך הכל ששים ושבע7, גם בעיקר השלמה לשבעים נפש יש דעות שונות כידוע באגדה ובמדרש8.
והנראה, דהבכורה נחשבת לשנים, משום הכי בהיותם יוצאים מארץ ישראל נחשב ראובן הבכור לשנים, ובזה נשלם המנין של שלשים ושלש בני לאה, ובבואם למצרים שהיתה עיקר הנהגה ביד יוסף נחשב יוסף לשנים ובני לאה לשלשים ושנים9. ועוד עיין להלן פסוק כ״ז ובריש ספר שמות (א,ה). על כל פנים פירוש ״הבאים מצרימה״ – שמתחילים10 לבא מצרימה.
1. אך הוזכרו גם שמות נכדיו וניניו של ישראל.
2. במדרש מובא הפסוק המקביל לפסוקנו בפרשת שמות (א,א), וסיומו שם ״את יעקב איש וביתו באו״. וז״ל המתנות כהונה שם ד״ה את יעקב: משמע שיעקב גם הוא אחד מבני ישראל, הרי שיצחק על כרחך נקרא ישראל.
3. שם מנה – בני לאה, רחל, בלהה, זלפה, לעומת פסוקנו – בני לאה, זלפה, רחל, בלהה.
4. כאן מונה את בני השבטים ולא את השבטים עצמם, מלבד פסוקנו המזכיר את ראובן עצמו, ואח״כ מפרט את בניו.
5. לציין שהוא הבכור.
6. ״ויהיו בני ראובן בכור ישראל וגו׳⁠ ⁠⁠״.
7. שהרי בני זלפה ששה עשר, בני רחל ארבעה עשר, ובני בלהה שבעה, ס״ה שלשים ושבעה. רש״י שאל את השאלה בצורה שונה – שהרי בפרטן של בני לאה אין אתה מוצא שלשים ושלש אלא שלשים ושתים, ועיי״ש תשובתו ע״פ חז״ל בענין יוכבד.
8. רש״י בפסוק כ״ו מביא בחשבון את יוכבד שנולדה בין החומות, ומקורו בתנחומא במדבר (ט״ז), וכן בב״ר צד,ט. ושם בב״ר יש דעה שיעקב השלים את המנין וכך פירש הראב״ע ע״פ הפשט, וכן רשב״ם, וכך למד המלבי״ם. ועיין עוד שם בב״ר (י״א) שחושים בן דן השלים המנין, וי״א סרח בת אשר.
9. חידוש גדול של רבינו. ולכן, כשמדברים על ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה״ ועדיין לא הגיעו, הואיל ו״בכור יעקב ראובן״ לכן (פסוק ט״ו) ״אלה בני לאה... שלשים ושלש״, אע״פ שבפרטן יש רק שלשים ושנים. אבל בפסוקים כ״ו,כ״ז מדובר על הגעתם ממש, ובזמן הגעתם יוסף הוא הבכור הנחשב לשנים, לכן הסיכום של השבטים ללא יוסף יורד לששים וששה במקום ששים ושבעה, ומתווספים יוסף ושני בניו, כשיוסף עצמו נחשב לשנים, כך אנו מגיעים למספר שבעים.
10. לא לשון הווה אלא התחלת ההגעה (אך קצ״ע, שהרי ע״פ תיאור התורה בפסוקים ו׳,ז׳ נראה שכבר הגיעו בפועל למצרים, וכן משמע ברש״י ד״ה הבאים מצרימה), ואילו להלן פסוק כ״ו ״כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה״ הוא לשון הווה ממש (רש״י שם: ואין ״הבאה״ זו לשון עבר אלא לשון הווה... לפיכך טעמו למטה באל״ף...).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ט) וּבְנֵ֖י רְאוּבֵ֑ן חֲנ֥וֹךְ וּפַלּ֖וּא וְחֶצְרֹ֥ןא וְכַרְמִֽי׃
The sons of Reuven: Chanokh, Pallu, Chetzron, and Karmi.
א. וְחֶצְרֹ֥ן =ל1,ב,ש,ש1,ק3[לאחר תיקון],ו ומסורות טברניות ורמ״ה
• ל=וְחֶצְר֥וֹן (כתיב מלא וי״ו)
• הערת ברויאר
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברלב״ג תועלותמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[נד] 1ובני ראובן חנוך ופלוא, שלא שינו את שמותם כו׳ שנאמר ובני ראובן חנוך ופלוא חצרון וכרמי. (מדרש הלל)
[נה] 2חנוך, שנתחנך בו בבנים, ונקרא על שם חנוך הצדיק. (שכל טוב)
[נו] 3ופלוא, לשון הבערה, דכתיב ובערת הרע מקרבך (דברים י״ג:ו׳), ומתרגם ותפלי עביד ביש שרוב בניו נתפלו מן העולם, שלא הוליד אלא את אליאב בלבד, ואליאב הוליד את נמואל דתן ואבירם, ונתפלו דתן ואבירם מן העולם ונותר נמואל בלבד. (שכל טוב)
[נז] 4וחצרן, על שם חסרון מלכות וכהונה ובכורת נחלה, כי לפני מעשה בלהה הוליד את חנוך ואת פלוא, ולאחר מעשה בלהה הוליד את חצרון וכרמי. (שכל טוב)
[נח] וכרמי, על שם שכרמו פניו על אותו מעשה, ודומה לו כרום זלות לבני אדם (תהלים י״ב:ט׳). (שכל טוב)
1. מובא בבית המדרש ח״ה. וראה לעיל פי״ד אות נה. ובמדרש תהלים מזמור קיד. לא שינו את שמם כי נחתין ראובן ושמעון וכי סלקין ראובן ושמעון, וכן בויק״ר פל״ב ה.
2. ראה לעיל פ״ה אות נח. בבאור, וראיתי להביא כאן מ״ש בשכל טוב ועכשיו אנו נזקקין לדרוש שמות אבותינו, שהרי ניתנה רשות לבעלי תורה לדרשם כפי קבלתם, שהרי מצינו שהיו הראשונים מליאי חכמה ותבונה, ומתנבאין ואינם יודעים מה מתנבאין, אלא מתכוונין ברוח הקודש על מה שעתיד להיות וכן הוא אומר אשר שם שמות בארץ (תהלים מו, ט.) אל תקרא שמות אלא שמות, מלמד ששמו של מקום או שם אדם גורם למעשיו, וכן מהן מצינו מפורשין במקרא, כגון חוה נח אברהם יצחק ויעקב וכל השבטים, פרץ וזרח, וכולן נקראין על שם הענין, ויש מהן מפורשין בתלמוד, ״ושאריתם קבלת רבותינו האחרונים״ ע״כ. ובפסוק כד. (הבאתי לשונו לקמן אות קכד.) כותב ״ורבותינו בתר הוראה דרשו הכי כו׳⁠ ⁠⁠״. ואין לנו מקור ע״ז בספרות המדרשית שלנו. וראה בגמ׳ ב״מ פז. רב אשי ורבינא סוף הוראה ובאגרת רש״ג הוצאת לוין צד סט, ע. וכנראה היו לו כתבי-יד או קבלות בע״פ מעין ״מדרש השמות״ מרבנן סבוראי והגאונים. ולזה נתכוון מ״ש ורבותינו דבתר הוראה דרשי הכי. ומסגנון הלשון נראה שיש בדרשות אלו הוספות גם משלו אבל קשה לברר מהו משלו ומהו שאב ממקורות אחרים. [וכבר הערותי בכמה מקומות בספרי דדרכו של בעל שכל טוב הוא כדרכן של הרבה מפרשים הראשונים להביא פירושים בלשונם הם אע״פ שמקור הדברים מפורשים בספרי חז״ל, ובטח הזכירו בהקדמותיהם לספריהם שכן שיטתם בדרך כלל וביחוד דרכו של בעל שכל טוב בנוגע לדרשות המובאות בתרגום יב״ע להביאם בפירושו באופן סתמי. אע״פ שבספרו הוא מיחד מקום מסוים בסוף כל פרשה לדרשת חז״ל.] לכן הבאתי בפנים את כל הדרשות על השמות שבעל שכל טוב כותב בפרשה זו. ומעניין הדבר כי בספר צרור המור בס׳ ויגש כותב ״ובני גד מצאתי במדרש ענינים נפלאים בפרשה זו בענין השמות ובשנוי השמות ובחסרון שחסרו מהם ולא אאריך בכולם אלא בקצת מהם כו׳ ואני מביא להלן כל הדרשות״. ופלא הוא שמדרש זה שממנו שאב בעל צרור המור הרבה דרשות חשובות נאבד מאתנו ואין לנו שום מקור אחר לדרשות אלו, וכנראה היו דרשות אלו בב״ר שלפניו כי קורא אותו בשם מדרש סתם ומתפלא על הרמב״ן שלא הביאו. ראה לעיל אות מז. ולקמן אות צ. הבאתי מדרש שהביאו בעל צרור המור ואינו במדרשים שלנו רק בעל שכל טוב מביאו, ועפמ״ש לקמן אות קט. בבאור יש מקום לשער דדרשות אלו מקורם ביסודו של ר׳ משה הדרשן, ואולי אליו נתכוון בעל שכ״ט שכותב ״ושאריתם קבלת רבותינו האחרונים״ והקבלה שלהם היא ״מרבותינו דבתר הוראה״ דמסתבר לומר דרבותינו דבתר הוראה דרשו לא רק השמות שבפסוק כ״ד אלא גם כל שאר השמות שבפרשה זאת. ומדברי בעל צרור המור שכותב מצאתי במדרש כו׳ ולא אאריך בכולם אלא בקצת מהם, מפורש דלפניו היו דרשות על כל השמות שבפרשה ואולי אותם דרשות שהביא בעל שב״ט היו במדרש של בעל צרור המור. ובב״ר שלנו נשארו הדרשות רק על השמות שבפסוקים כ״א כ״ד ולא יותר. וראה לקמן אות קלד. בבאור. ובגמ׳ הביאו הדרשות על השמות שבפסוק כ״א. וראה לעיל פ״ה אות מז. והלאה שהבאתי מפרק אחד הנמצא בכת״י אוקספורד ונדפס בהתחלת מדרש אגדת בראשית הו״ב ושם יש דרשות על השמות מאדה״ר ועד נח. וכן במדרש אגדה בהרבה מקומות בספרו, ובמקום אחר כתבתי באריכות על דבר ״מדרש השמות״ ע״פ מקורי חז״ל.
3. ראה בפי׳ הרמב״ן במדבר כו, ט. ולקמן אות קט.
4. המשך דבריו ומתחלף צד״י של חצרון עם סמ״ך, ואין דרך הפשט להקפיד בתמורת האותיות במדרש השמות, כמדרש אברהם אב המון, וכיוצא בו.
וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרוֹן וְכַרְמִי.
The sons of Reuvein: Chanoch, Phallu, Chetzron, and Carmi.

וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרוֹן וְכַרְמִי
וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרוֹן וְכַרְמִי
במדרש ״שכל טוב״ דרש פַּלּוּא על פי הארמית: ״וּפַלּוּא לשון הבערה, כדכתיב וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (דברים יג ו) ומתרגם וּתְפַלֵּי עָבֵיד דְּבִישׁ, שרוב בניו נתפלו מן העולם, שלא הוליד אלא את אליאב בלבד ואליאב הוליד את נמואל דתן ואבירם, ונתפלו דתן ואבירם מן העולם, ונותר נמואל בלבד״. וכן דרש להלן את השם סֶרֶד (יד).
ובנוי דראובן חנוך ופלוא חצרון וכרמי.
ובנוי דראובן חנוך ופלוא חצרון וכרמי.
And the sons of Reuben, Hanok and Phallu, Hetsron and Karmi.
ובנו ראובן חנוך ופלוא וחצרון וכרמי.
ובני ראובן: חנוך ופלוא וחצרון וכרמי.
ובני ראובן חנוך – שנתחנך בו בבנים, ונקרא על שם חנוך הצדיק:
ופלוא – לשון הבערה, כדכתיב ובערת הרע מקרבך (דברים יג ו), ומתרגם ותפלי עביד ביש, שרוב בניו נתפלו מן העולם, שלא הוליד אלא את אליאב בלבד ואליאב הוליד את נמואל דתן ואבירם, ונתפלו דתן ואבירם מן העולם, ונותר נמואל בלבד:
חצרון – על שם חסרון מלכות וכהונה ובכורת נחלה, כי לפני מעשה בלהה הוליד את חנוך ואת פלוא, ולאחר מעשה בלהה הוליד את חצרון ואת כרמי, ומתחלף צד״י של חצרון עם סמ״ך, ואין דרך הפשט להקפיד בתמורת האותיות במדרש השמות. כמדרש אברהם אב המון, וכיוצא בו:
וכרמי – על שם שכרמו פניו על אותו מעשה, ודומה לו כרום זלות לבני אדם (תהלים יב ט):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברלב״ג תועלותמלבי״םהכל
 
(י) וּבְנֵ֣י שִׁמְע֗וֹן יְמוּאֵ֧ל וְיָמִ֛ין וְאֹ֖הַד וְיָכִ֣ין וְצֹ֑חַר וְשָׁא֖וּל בֶּן⁠־הַֽכְּנַעֲנִֽית׃
The sons of Shimon: Yemuel, Yamin, Ohad, Yakhin, Tzochar, and Shaul, the son of the Canaanite.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טובאבן עזרא א׳רד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג תועלותמזרחיתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[נט] 1ימואל, הוא נמואל (במדבר כ״ו:ט׳) שבחומש הפקודים. כלומר ימול את לבבו ליראתו. (שכל טוב)
[ס] וימין, מיומן למלחמה, כדכתיב כלי חמם (מכרותם) [מכרתיהם] (בראשית מ״ט:ה׳). (שכל טוב)
[סא] ואהד, אינו הוד. (שכל טוב)
[סב] ויכין, מוכן למלחמה. (שכל טוב)
[סג] 2וצחר, מצהיר כצהרים, והוא זרח (במדבר כ״ו:י״ג) שבחומש הפקודים. והיינו זריחה והיינו צהירה, ודומה לו צהר תעשה לתבה (בראשית ו׳:ט״ז). (שכל טוב)
[סד] 3ושאול בן הכנענית, א״ר יוחנן ה׳ שמות יש לו, זמרי, ובן סלוא (במדבר כ״ה:י״ד), ושאול, ובן הכנענית, ושלומיאל בן צורישדי (במדבר ב׳:י״ב), כו׳, שאול על שהשאיל עצמו לדבר עבירה, בן הכנענית על שעשה מעשה כנען. (סנהדרין פב:)
[סה] 4ושאול בן הכנענית, בן דינה שנבעלה לכנעני כו׳ ר׳ יהודה אמר שעשת כמעשה כנענים, ר׳ נחמיה אמר שנבעלה מחוי שהוא בכלל כנענים, ורבנן אמרי נטלה שמעון וקברה בארץ כנען. (בראשית רבה פ׳)
1. כ״כ בלקח טוב במדבר כו, ט. כתיב כאן נמואל וכתיב להלן ימואל יו״ד תחת נו״ן.
2. ראה לעיל פ״ו אות קמד. ורש״י במדבר כו, יג. ובס׳ היובלים פמ״ד כאן צהר וכ״ה בנוסח השמרונים.
3. בשכ״ט למה נקרא שמו שאול, שנשאל לע״ז, דכתיב ותקראן לעם לזבחי אלהיהן. וראה בתרגום יוב״ע כאן ובאונקלוס.
4. ראה לעיל פל״ד אות ס. וצרף לכאן ובמדרש הגדול. ויש אומרין כנענית ממש. גנאי לו ולאמו שיצא ממנו שלומיאל בן צורישדי שעשה אותו מעשה בשטים. וראה באע״ז ורד״ק כאן. ובכת״י מושב זקנים ושאול בן הכנענית, פר״ש זו דינה שנבעלה לכנעני, ותימא האיך נשא שמעון את אחותו, והלא אחות מן האם אסורה לבני נח, וי״ל דאין להם עריות אלא בעולת בעל, ואינו נראה, אלא י״ל שעיקר הריון של דינה בבטן רחל היה וזהו (שיחד) שיסד הפייט טבע בכלי יוצר העבור, ותי׳ זה מבואר גם בפי׳ הטור עה״ת ובפי׳ הר״י מוינה. וריב״א בדעת זקנים תי׳ דרש״י פירש כן אליבא דר״ע דב״נ מותר באחותו מן האם ראה לעיל פ״ב אות רצז. והרע״ב כותב על קושיא זו יגעתי באנחתי ותשובה לא מצאתי לדבר זה רק שמעתי אומרים דלא גרסינן שישאנה אלא שישיאנה כלומר ישיאנה לאחרים והשיאה לאחד מבניו. וראה בגור אריה כאן. ובכתב והקבלה.
וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצוֹחַר וְשָׁאוּל בַּר כְּנַעֲנֵיתָא.
The sons, of Shimon: Yemueil, Yamin, Ohad, Yachin, Tzochar, and Shaul, the son of the Canaanite woman.

וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית
וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בַּר כְּנַעֲנֵיתָא
ת״א חושש לכבוד יהודה אך לא לכבוד שמעון
לכבוד יהודה תרגם ״בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי״ (בראשית לח ב) ״בַּת גְּבַר תַּגָּר״, סוחר, ללמד שנזהר מלשאת כנענית כרמב״ן שם. אבל כאן תרגם ״וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית״ – ״וְשָׁאוּל בַּר כְּנַעֲנֵיתָא״ ולא חש לכבוד שמעון, כי פשט הכותב מורה שהוא לקלונו.⁠1 וכמוהו, לגנאי, תרגם גם המיוחס ליונתן: ״וְשָׁאוּל הוּא זִמְרִי דְעָבַד עוֹבְדָא דִכְנַעֲנָאֵי בְּשִׁטִים״.
1. ״נתינה לגר״ על פי ראב״ע: ״והזכיר זו לבדה בעבור שעשה שמעון שלא כהוגן לקחת כנענית״, וכן בחזקוני. אבל ״נפש הגר״ פירש שת״א רמז לדרשה שברש״י: ״בן הכנענית – בן דינה שנבעלה לכנעני כשהרגו את שכם לא היתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה״, ולפי זה תרגם לשבח. וכן נחלקו חז״ל ״ר׳ יהודה אמר שעשה כמעשה כנענים״ דורש לגנאי, אבל ״רבנן אמרין נטלה שמעון וקברה בארץ כנען״, לשבחו (ב״ר פ יא).
ובנוי דשמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול ברה דכנעניתה.
ובנוי דשמעון ימואל וימין ואוהד ויכין וצחר ושאול הוא זמרי דעבד עובדא דכנענאי דשיטים.
The sons of Shimeon, Jemuel and Jamin, Ochad, Jakin, Sochar, and Shaul: he is Zimri, who made the work of the Kenaanites in Shittim.
ושאול בן הכנענית – מהו ושאול בן הכנענית, על דעתיה דמאן דאמר לאחיותיהם נשאו השבטים לכך פרט בזה, שזה לבדו היה בן כנענית ולא האחרים. על דעתיה דמאן דאמר מבנות הארץ לקחו השבטים מה עביד ליה ושאול בן הכנענית. אמרו זו דינה בת לאה, דא״ר הונא בשעה שהביאו שמעון ולוי את דינה אחותם מבית שכם לא רצתה לצאת אמרה ואני אנה אוליך את חרפתי (ש״ב י״ג י״ג) עד שנשבע לה שמעון אחיה שהוא יקחנה לאשה ואח״כ יצאה, הה״ד ושאול בן הכנענית. ור׳ יהודה אומר שעשתה כמעשה הכנענים, ר׳ נחמיה אמר שנבעלה [מחוי] שהוא בכלל כנענים, ואחר שנתעברה גרשה שמעון לאחר שנפטר מן השבועה, וכשירדו ישראל למצרים נתנה יעקב לאיוב וכו׳. ורבנין אמרו נטלה שמעון וקברה בארץ כנען. ד״א ושאול בן הכנענית אמרו זה היה זמרי בן סלוא, וששה שמות נקראו לו, שאול בן הכנענית, זמרי בן סלוא, שלומיאל בן צורישדי, ומה שמו שלומיאל וכו׳.
ובנו שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול אבן אלכנעאניהא.
א. ובנו שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול אבן אלכנעאניה] ב ליתא, וסמך על לשון המקרא.
ובני שמעון: ימואל וימין ואוהד ויכין וצוחר ושאול בן הכנענית.
בן הכנענית – בן דינה היה שנבעלה לכנעני. כשהרגו את שכם, לא היתה דינה רוצה לצאת, עד שנשבע לה שמעון שישאנה, בראשית רבא (בראשית רבה פ׳:י״א).
בן הכנענית THE SON OF THE CANAANITE WOMAN – means the son of Dinah, who had been associated with a Canaanite (Shechem). When they (her brothers) had killed Shechem, Dinah refused to leave the city until Simeon swore to her that he would marry her and regard the child she was about to bear as his own (cf. Bereshit Rabbah 80:11).
ובני שמעון ימואל – הוא נמואל שבחומש הפקודים, כלומר ימול את לבבו ליראתו:
וימין – מיומן למלחמה, כדכתיב כלי חמס מכרותיהם (בראשית מט ה):
ואהד – איני הוד:
ויכין – מוכן למלחמה:
וצחר – מצהיר כצהרים, והוא זרח שבחומש הפקודים, והיינו זריחה והיינו צהירה, ודומה לו צהר תעשה לתבה (שם ו טז):
ושאול בן הכנענית – א״ר יוחנן זה זמרי בן סלוא, ולמה נקרא שמו שאול, שנשאל לע״ז, כדכתיב ותקראן לעם לזבחי אלהיהן (במדבר כה ב):
בן הכנענית – בנה של דינה, שנבעלה לשכם הכנעני:
(י-יב) בן הכנענית – לעד כי נשי השבטים היו ארמיות ומצריות ואדומיות ומדיניות. והזכיר זאת לבדה, בעבור שעשה שמעון שלא כהוגן לקחת את כנענית, ועל זה הדבר הזכיר מות ער ואונן בעבור היותם בני כנענית.
(10-12) THE SON OF A CANAANITISH WOMAN. This proves that Jacob's sons married Aramean, Egyptian, Edomite and Midianite women.⁠1 Shaul's mother's nationality is singled out in order to indicate that Simeon did wrong in marrying a Canaanitish woman. It is for this reason that Scripture records the death of Er and Onan (v. 12). Scripture records their demise in order to indicate that they died because they were the sons of a Canaanitish woman (Gen. 38:2).⁠2
1. The fact that Scripture singles out Shaul as being the son of a Canaanitish woman indicates that only he was the son of a Canaanitish woman, but not the others mentioned here. That Simeon did wrong in marrying her is obvious since Abraham told his servant not to take a Canaanitish woman for Isaac, and Isaac told the same to Jacob.
2. The Canaanite women were evil. Er and Onan followed in their mother's footsteps and were punished by God. Scripture thus mentions their death as an object lesson (Filwarg).
ואלה. ושאול בן הכנענית – נראה כי כלם נזהרו במצות אברהם זקנם שלא לקחו אשה מן הכנענים, ושמעון גם כן, אלא אחר שלקח אשתו ראשונה והיו לו בנים ממנה לקח אשה אחרת כנענית והיה לו ממנה שאול, לפיכך פרסמו הכתוב.
ורבותינו ז״ל דרשו: כי כנענית זאת היא דינה וקראה כנענית לפי שנבעלה לכנעני ושמעון נשאה לאשה כמו שכתבנו.
ושאול בם הכנענית, it appears that all of Yaakov’s sons abided by his aversion to intermarry with Canaanites. Even Shimon also honoured this tradition. However, after he had married a woman who was not a Canaanite and had had children by her, he married an additional wife who was a Canaanite. Shaul was a son of that second wife of his. Seeing that this had been a breach of the tradition, the Torah alludes to it in considering this son as the “son of the Canaanite woman.” Our sages on 34,26 took the view that Shimon had taken pity on his sister Dinah who had been raped by a Canaanite, and married her and the son from the rape was the one named Shaul. (based on Bereshit Rabbah 80,11)
(י-יב) בן הכנענית – פסוק זה מעיד כי נשי השבטים היו מצריות אדומיות מדייניות והזכיר זאת לבדה בשביל שעשה שמעון שלא כהוגן לקחת כנענית. ועל דבר זה הזכיר מיתת ער ואונן בעבור שהיו בני כנענית.⁠1
דבר אחר: מה שהזכיר כאן ער ואונן אף על פי שמתו קודם ירידה למצרים, לפי שעל ידי יהודה ירדו למצרים, שאם רצה למחות במכירת יוסף היו שומעין לו. אמר הקב״ה: אתה לא חסת בצער אביך חייך בשעה שאביך בשמחה מיתת בניך תהיה נזכרת כדי לצערך.
1. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
(10-12) בן הכנענית, "the son of a Canaanite woman.⁠" This verse testifies to the fact that the respective wives of Yaakov's sons were of Egyptian, Edomitic, and Midianite descent; the reason that this particular son of Shimon has been singled out as having been born of a Canaanite mother, is that his father is criticised for having married a Canaanite woman, something that had not been considered appropriate already since Avraham's time. This is also why the premature death of Er and Onan, sons of Yehudah, had been mentioned. According to another interpretation, the reason why Er and Onan have been mentioned here altogether, although they died before the family descended to Egypt, is that if they had objected to Joseph's sale, his father would have listened to them. [This leaves open the question of what happened to Yehudah's third son Sheylah, who though apparently not having descended to Egypt, is not listed here by name, though he had the same two parents as Er and Onan. God's reasoning had been: you, Yehudah have not taken into account that you caused your father terrible grief by depriving him of Joseph, I will cause you grief at the time when the family will rejoice by depriving you of two of your sons, and mentioning this here in order to rekindle your pain.
ושאול בן הכנענית – פר״ש (ד״ה בן הכנענית) בן דינה שנבעלה לכנעני. ותימ׳ היאך לקח שמעון אחותו. והלא אחותו מן האם אסורה לבני נח (סנהדרין נח.). וי״ל דאין להם עריות אלא בעולת בעל (סנהדרין נז:). ואינו נראה אלא י״ל שעיקר הריון של דינה היה בבטן רחל כו׳. וזה שיסד הפייט1 טבע בכלי יוצר העביר. מה״ר ?שב״ן?.
1. בשחרית ליום ראשון של ר״ה בפיוט ״אבן חוג מצוק נשיה״.
ושאול בן הכנענית – פירש״י בן דינה שנבעלה לכנעני וקשה איך לקח שמעון אחותו דינה, וי״ל שעיקר הריונה הי׳ בבטן רחל.
בן הכנעני – פרש״י בן דינה שנבעלה לכנענית כשהרגו את שכם לא היתה דינה רוצה לצאת מבית שכם עד שנשבע לה שמעון שישאנה עכ״ל. וקשיא שהרי עריות אחת מז׳ מצות שנצטוו בני נח. ותירץ הרר״א שבפ׳ ד׳ מיתות פליגי ר׳ אליעזר ור׳ עקיבא באחותו מן האם דר״א סבר אסורה ור״ע סבר אף היא מותרת ושניהם מקרא אחד דרשו. על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. ומה שכתוב אחותי בת אבי אך לא בת אמי לא משום שאם היתה בת אמו שהיתה אסורה דודאי אחותה בין מן האב בין מן האם מותרת אליבא דר׳ עקיבא אלא ה״ק אחותי בת אבי היא שהיא בת אחי וקרינן ליה אחותי שבני בנים הרי הם כבנים אך לא בת אבי כלומר אינה קרויה בתי מן האם ולא משום אסורא והיתרא אמר לו כן אלא אמיתות הדבר אמר לו כן וכדי לתקן את דבריו הראשונים שאמר אחותי היא. אמר לו אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי פן יחזיק אותו אבימלך לשקרן כך מפרש רש״י על פי התלמוד ומה שפרש״י הכא ששמעון נשא דינה אחותו היינו אליבא דר׳ עקיבא.
ושאול בן הכנענית – פי׳ ר׳ אברהם כתב עליו בן הכנענית לומר שהוא לבד בן כנענית שכל שאר השבטים לא נשאו מבנות כנען. ופירש״י בת דינה שנבעלה. ותימ׳ איך נשא שמעון אחותו מן האם ולפי המדרש אתי שפיר שעיקר הריון של דינה היה בבטן רחל:
ושאול בן הכנעני, "as well as Shaul, son of the Canaanite.⁠"
Ibn Ezra explains this puzzling statement by saying that this grandson of Yaakov was the only one born by a Canaanite mother, as none of his other sons married girls of Canaanite parentage.
Rashi explains the phenomenon as an allusion to this Shaul being a son of Dinah who had been raped by the Canaanite Shechem. If so, we are confronted with another difficulty, i.e. how could Shimon marry a sister by his own mother? According to a Midrash [I have not found such a version. Ed.] the problem is resolved as it is presumed that Dinah's fetus grew predominantly in Rachel's womb. [The Torah reports Leah only as having "given birth" to Dinah, not as having been pregnant with her. (Genesis 30,21)]
ושאול בן הכנענית – פר״ש זו דינה שנבעלה לכנעני. ותימה היאך נשא שמעון את אחותו והלא אחותו מן האם אסורה לבני נח. וי״ל דאין להם עריות אלא בעולת בעל, ואין נראה אלא י״ל שעיקר הריון של דינה בבטן רחל היה וזהו שייסד הפייט טבע בכלי יוצר העביר.
ושאול בן הכנענית – ולא זכר על זולתו עניןא אשה מהם, וזה להעיר גנותו ולהעיר שבח האחרים.⁠1
1. נשות יתר האחים לא הוזכרו כלל. וזה כדי לציין את גנותו של שמעון שנשא כנענית, ולשבח את יתר האחים שלא עשו כן. וכן פירש ראב״ע.
א. מילה זו בשולי כה״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

בן הכנענית בן דינה שנבעלה לכנעני. לא כנענית ממש דאפשר בא אברהם והזהיר את יצחק בא יצחק והזהיר את יעקב ושמעון בנו אזיל ונסיב דכי האי גונא פריך בפסחים פרק אלו עוברין גבי וירא שם יהודה בת איש כנעני ותרצו מאי כנעני תגרא וה״ה נמי דהוה מצי לפרושי כנענית דהכא תגרית שהיתה נושאת ונותנת בנכסי בעלה אלא משום דכתיב גבי דינה ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו שלא היה צריך לכתבו ודרשו בבראשית רבה רבי יודן אומר גוררין היו אות׳ ויוצאין ואמר רבי חוניא שהיתה אומר׳ אנה אוליך את חרפתי ולא רצתה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה הוכרח לפרש כן. אך קשה איך נשאה שמעון שהיא אחותו מאב ומאם בשלמא לשאר השבטים שנשאו התאומו׳ שנולדו עם כל שבט ושבט אליבא דרבי יהודה איכא למימר שבני לאה נשאו תאומות השבטים של שאר האמהות והשבטים של שאר האמהות נשאו תאומות השבטים של בני לאה אלא שמעון היאך נשא את דינה שהיא אחותו מאב ואם. יש לומר דרבי חוניא שדרש זאת האגדה לא סבר לה להא דרבי אליעזר דאמר אחותו מן האם אסורה לבני נח אלא כר׳ עקיבא דאמר אחותו בין מן האב בין מן האם מותרת שכל ערוה שאין ב״ד ממיתין עליהן אין בן נח מוזהר עליה כדאיתא בסנהדרין פרק ארבע מיתות והא דקאמר ליה אברהם לאבימלך וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי לאו למימרא דאלו היתה בת אמו היתה אסורה לו דהא לאו אחותו הואי אלא בת אחיו וכיון דהכי הוא ל״ש מן האב ול״ש מן האם שריא אלא הכי קאמר ליה קורבא דאחוה אית לי בהדה מאבא ולא מאמא והכי איתא בפרק ארבע מיתות ופרש״י כלומר בת אחי מן האב היא ולא בת אחי מן האם ולאו משום איסורא והיתירא קאמר ליה הכי אלא כדי לתקוני דבוריה קמא דקאמר אחותי היא והכי קאמר ליה אחותי בת אחי הוא דבת אחי בן אבי היא וקרי ליה אחותי דבני בנים הרי הם כבנים והרי היא כבת אבי והא דקאמר ליה אך לא בת אמי לאו משום דאי הוה אבוה אחוה מן האם הוה אסיר׳ אלא קושטא דמילתא קאמר ליה ומה שפרש״י לעיל גבי וגם אמנה אחותי בת אבי היא ובת אב מותרת לבן נח אתיא אליבא דר׳ אליעזר דאמר אחותו מן האם אסורה לבני נח ועמרם שנשא את דודתו מוקי לה בפרק ארבע מיתות אליבא דר׳ אליעזר דהלכתא כותיה באחות אביו מן האב ולא מן האם אבל הכא פירש בן הכנענית אליבא דרבי חוניא שסובר כרבי עקיבא דלא כהלכתא משום דפשוטי המקראות דבן הכנענית דהכא וויקחו את דינה דהתם מתישבי׳ יותר אליבא דרבי חוניא וכבר כתב הרב שכונתו בפירוש התורה הוא שלא להביא מהמדרשות רק אותן שהן על פי ישובו של מקרא:
[א] ושאול בן הכנענית
[1] סנהדרין פרק תשיעי דף פב ע״ב (סנהדרין פב:)1
1. לשון הגמ׳: ׳אמר רבי יוחנן חמישה שמות יש לו, זמרי, ובן סלוא, ושאול בן הכנענית, ושלומיאל בן צורי שדי. זמרי, על שנעשה כביצה המוזרת, בן סלוא, על שהסליא עוונות של משפחתו, שאול, על שהשאיל עצמו לדבר עבירה, בן הכנענית, על שעשה מעשה כנען, ומה שמו, שלומיאל בן צורי שדי שמו׳.
ציטוט א אמנם כתוב בגמ׳ שם, אך לא כחלק מפסוק, ולכן גם ה׳תורה אור׳ לא הפנה מהגמ׳ שם אל פסוק זה, כוונת רבנו בציטוט ובהפניה לא הייתה כדי לאתר פסוק זה, אלא כדרכו, כדי להזכיר את סוגיית הגמ׳ בהקשר של השם ׳שאול בן הכנענית׳.
זו דינה שנבעלה לכנעני. כך סבר ר׳ חנינא בפרשת וישלח, שאין לומר כנענית ממש, אפשר כי אברהם ציוה שלא יקח בנו מבנות הכנעניים (לעיל כד, ג) ויעקב מניח את שמעון ליקח כנענית, אלא בן דינה. ואפילו למאן דאמר דנשאו בני יעקב כנעניות וכמו שפירש רש״י בפרשת ויחי (להלן נ, יג) ׳לא ישא אותי אחד מבני בניכם שהם מכנעני׳, אפילו הכי למה הוצרך לכתוב ״כנענית״, שאם לא נאסר להם כנענית אם כן למה כתב כאן ״בן הכנענית״, הרי סתמא הרבה היו מבני כנענית. ומה שלא כתב ׳בן דינה׳, מפני שבא לומר למה נשאה שמעון, וזה מפני שנבעלה לכנעני, ולא רצתה לצאת מביתו עד שישבע שמעון שישאנה. וטעם מדרש זה (ב״ר פ, יא) יש לו סוד, כי ראויה היתה לשמעון בעבור שכח שמעון במדת הדין, כדכתיב (להלן מט, ה) ״שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם״, ודינה ראויה לו.
אך קשה איך נשא את אחותו, ולעיל פירש רש״י בפרשת וירא (כ, יב) ״וגם אמנה בת אבי אך לא בת אמי״ דמשמע אחותו מן האם אסורה, ויש לומר דהך תנא סבירא ליה דאחותו מן האם אינה אסורה לו, וכך יש תנא בפרק ד׳ מיתות (סנהדרין נח.), ושם פירש רש״י דאותו תנא סבירא ליה דהא דקאמר אברהם ״אמנה אחותי בת אבי ולא בת אמי״ לא שאחותו בת אם אסורה, אלא דקושטא דמילתא קאמר שהיא אחותו מן האב ולא מן האם.
אבל עדיין קשה הרי האבות קיימו כל התורה וידעו אותה ברוח הקודש, היו מקפידין שלא לישא כנענית – ולא הקפידו על ערוה דהוא אסור מן התורה, ויש מפרשים כי שאני קודם מתן תורה מלאחר מתן תורה, כי כל האבות היו מקיימים את התורה כולה – אך צריכים היו לקבל עליהם את התורה כגרים שנתגיירו, לכך היו כקטן שנולדו. פירוש להך מילתא בלבד לענין קבלת התורה לא שייך בהם ענין אחוה שיהיו אחים לענין עריות, שלא נולדו בחיוב המצוה אלא הם קבלו מאיליהן, להך מילתא הוו כגרים שאין עריות בהם. ולפיכך כל עריות שהן מן התורה שנתנה אחר כך – לא היה נוהג באבות; כגון יעקב נשא שתי אחיות, ועמרם דודתו, ויהודה היה מייבם את כלתו, אף על גב דמן התורה אסור, והם היו שומרים את התורה, הרי אם מצד התורה אתה בא לאסור והם קבלו אותה עליהם – לא היו להם בזה קורבה, אבל קורבה מצד עצמם לא נתבטלה.
ואין להקשות דאם כן יהיו יוצאי מצרים מותרים בקרוביהם, דהא קבלו עליהם את התורה (שמות כד, ז) ולא נולדו בחיוב, ויהיו מותרים בקרוביהם, אין זה קשיא, דהם הוכרחו לקבל, דהא כפה עליהם הר כגיגית כדלקמן (רש״י שמות יט, יז), ולא אמרינן בזה דהוי כקטן שנולד. דודאי מי שנתגייר מעצמו, כגון גוי, כיון דלא היה צריך לגייר והוא מגייר עצמו – הוי בריה אחרת לגמרי, אבל ישראל שיצאו ממצרים – כיון שהיו מחויבים לקבל את התורה, והיו מוכרחים לזה, אין זה כקטן שנולד. ותדע לך דאם לא כן יקשה לך דהא בודאי נתגיירו כדמוכח בפרשת משפטים (שמות כד, ו), שהרי היו צריכים מילה וטבילה וקרבן (רש״י שם), ואפילו הכי אין להם דין כגר להיות מותר בעריות.
ואפשר לתרץ עוד כי תולדות יעקב שהותר להם לישא אחותם הכל היה ברוח הקודש שהותר להם, מפני כי בני יעקב היו עם אחד בפני עצמו – הותר להם לישא ביחד, כדי שלא יהיו צריכין להיות מתחברים לעם אחר. והרי תמצא גבי אדם הראשון שהותר לו לישא את אחותו, כדכתיב (תהלים פט, ג) ״אמרתי עולם חסד יבנה״, ואמרינן (סנהדרין נח ע״ב) ׳חסד עשה הקב״ה עם קין שהתיר לו אחותו׳, הכי נמי חסד עשה הקב״ה עם בני יעקב שהתיר להם [אחותם]. כי יעקב עם תולדותיו שוה לאדם ותולדותיו, כי שאר האומות – אחר שאינם מזרע יעקב נחשבים כאילו אינם, ונשאר תולדות יעקב בלבד. כי אדם הוליד כלל בני אדם, ויעקב הוליד כלל ישראל הנקראים ׳אדם׳, ואין אומה בעולם נקראים ׳אדם׳ זולת ישראל (יבמות סא.). וכל העולם נקראים ׳בני אדם׳, וכל ישראל נקראים ׳בני ישראל׳. לכך היה מותר לשמעון לישא אחותו לבדו. כמו שנולדו עם בני אדם כל אחד תאומה, כך היה עם בני יעקב נולדים תאומות (רש״י לעיל לה, יז). והכל היה ברוח הקודש, כי יעקב שהיה יודע ברוח הקודש – ידע שמותר לשבטים אחותם, כמו שהיו יודעים לקיים התורה ברוח הקודש – יודעים גם כן להתיר ברוח הקודש, ואין זה סותר התורה, כי נותן התורה אוסר ונותן התורה מתיר, כמו שבארנו. וכן הטעם מה שנשא יעקב שתי אחיות, אף על גב שהאבות היו מקיימים את התורה, כי כמו שידע יעקב התורה ברוח הקודש כך היה יודע שיש לו לישא שתי אחיות, והם הגונים לו להעמיד י״ב שבטים עמודי עולם מב׳ אחיות. ואין זה קשיא אם ידע זה יעקב ברוח הקודש, שהרי כל התולדות היו יודעים ברוח הקודש, כמו שפירש רש״י אצל ״עתה ילוה לי אישי״ (לעיל כט, לד), וגם זה היה ברוח הקודש. ואין זה שלא שמר התורה, אך כי הפה שאסר הוא פה שהתיר (כתובות טז.), ומי שהיה מודיע להם התורה הודיע להם גם כן זה, והודיע ליעקב כי ראוי לו שישא שתי אחיות כמו שנאמר לו לאליהו להקריב בחוץ.
ואל יקשה לך למה נחשב ליעקב לגנאי מה שנשא ב׳ אחיות כדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קיט ע״ב) שלא ירצה לברך לעתיד מפני שנשא ב׳ אחיות, אין בזה קשיא, כי זה הוא הגנאי כי לא הותר ליעקב ב׳ אחיות רק בשביל שלא נתנה התורה לו, וזה ידע יעקב, ומפני שהותר לו דבר כזה בשביל שלא נצטווה, אף על גב שעל ידי רוח הקודש עשה – גנאי הוא, דסוף סוף דבר זה יהיה נאסר כשתנתן התורה, ואם נתנה התורה לא הותר דבר זה ליעקב, שלא מצאנו שיהיה אסור ערוה נדחה. אמנם אני מפרש באותו מדרש (פסחים קיט ע״ב) שלכך לא רצה יעקב לברך מפני שהיה יעקב מוכן לדבר שיהיה נאסר בסוף, שידע יעקב כי ראוי לו ב׳ אחיות על פי רוח הקודש, וזה קצת גנאי שיהיה מוכן לדבר שיהיה נאסר, ולא כן יצחק, אף על גב שהיה מותר לו גם כן ב׳ אחיות, כי לא היה מוכן לדבר שיהיה נאסר, וזה הדבר שגרם שלא רצה לברך, ודבר גדול הוא זה, וזה נראה ברור מאוד, וזה עיקר פירוש הדבר כאשר תעמיק בו.
אמנם בשביל זה לא נאמר שלא קיים יעקב כל התורה, שהרי יעקב אמר לעשו ׳תרי״ג מצות קיימתי׳ (רש״י לעיל לב, ד), ואחת מהם שלא ישא שתי אחיות, אלא ודאי מה שהתיר לו דבר אחד אין זה שעבר על התורה, כי התורה שאסרה היא שהתירה לו גם כן, כי הכל היה ליעקב על פי התורה, כמו שפירשנו גם כן כזה בפרשת תולדות, ואם נשא ב׳ אחיות נוסף על הראשונות אז היה עובר התורה, כי נשים אלו התירה לו התורה לגמרי – ואחרים אסרה. ואין להקשות שעמרם נשא דודתו (שמות ו, כ), ומשה הקים י״ב מצבות (שם כד, ד) ואיך היו נוהגים היתר במה שקבל אברהם על עצמו, שנאמר (לעיל יח, יט) ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו אחריו וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכך הקשה הרמב״ן (לעיל כו, ה), ואני אומר – וכן ראוי לומר – כמו שקבלו מאברהם את התורה ולמד אותה לבניו, הכי נמי למד לבניו איסור והיתר שלהם, ונהגו היתר על פי מה שלמדו, וכבר אמרנו טעם מופלג בפרשת שופטים להתיר הקמת המצבה, עיין שם, והותר לו, לכך היה משה רבנו עליו השלום מקים מזבח אחד לכלל ישראל, וי״ב מצבות לכל שבט ושבט בפני עצמו, והנה לא עבר תורת אברהם, רק שעשה על פי רוח הקודש. וכן מה שנשא עמרם דודתו, מפני שקבלו מאברהם כי בזה לא נאסרה, ואף על גב שאברהם קיים הכל ואליו היה אסור הכל, שהרי אברהם שמר כל התורה כולה, מכל מקום בקצת מצוות היו נוהגים היתר על פי קבלתם ברוח הקודש. ולפיכך נשא יעקב ב׳ אחיות, עמרם – דודתו, הכל מיד ה׳ עליהם. ואולי הטעם הוא כי מפני שהוא מצוה גדולה כפריה ורביה ולהעמיד את העולם, ולא מכל אשה זוכה אדם להבנות, כדאמרינן ביבמות (סד.) נשא אשה ושהה עמה י׳ שנים צריך להוציא – שמא לא זכה להבנות ממנה. ולכך גם כן במצוות עריות שאסרה תורה היו יודעים שאין צריך לנהוג, דאין כל אשה ראוי להבנות ממנה, ושמא נגזר להבנות מן אשה הזאת דודתו, כיון שעדיין לא נצטוו, כמו שהיה האמת שהיתה ראויה לו, והוליד ג׳ רועים אשר לא היו ולא יהיו. וכן יעקב נשא ב׳ אחיות והוליד י״ב שבטים עמודי עולם. ואיך נאמר שיהיו אוסרים דבר זה לבטל גזירת הקב״ה, לכן היו נוהגין היתר על פי רוח הקודש, וזה היה נראה נכון וראוי לומר.
אבל אני תמה על דברי הרמב״ן, שהקשה הרמב״ן (לעיל כו, ה) דאיך יהיו נוהגין היתר במה שקבל אברהם על עצמו – קושיא זאת אינו מכריח אותנו לומר שהיו כל ישראל שומרים את התורה אף מצות לא תעשה, ומה בכך שהיה אברהם שומר כל התורה – בשביל זה אין הכרח לומר כלל שהיו כלם חייבים, כי אין מצות התורה שוות בדבר זה; כי תמצא כי אברהם נתן לו ברית מילה (לעיל יז, י), וליעקב – גיד הנשה (לעיל לב, לב), כי המצוות – המקבלים מיוחדים בהם. ולפיכך אני אומר גם כן כמו שתמצא במצוות שנצטוו שלא היו הכל שווים, כך במצוות שלא נצטוו מפי השם אינם שווים הכל, כי אברהם בפרט היה מסוגל לכל המצוות, ויצחק למצוות שחיטה, ויעקב למצות שבת, שכאשר תבין תדע כי אלו מסוגלים לאלו מצות בפרט, לכך יש לומר כי לא קיימו מי שאינו מסוגל לכל המצות את כל המצוות. ואפילו אם אתה אומר מאחר שכל המצות הם מצוות צדיקים וישרים וטובים – למה אין ראוי ומחוייב שיעשו הכל, שהרי מי שאינו מחוייב בדבר כמו הסומא אליבא דרבי יהודה (ב״ק פז.) והנשים במצוות שהם פטורות – מצוה הוא דעבדי ומקבלים שכר, זהו דוקא במצות עשה דיש על זה שכר, אבל מצוות לא תעשה שאין קבול שכר על מצות לא תעשה, ומאחר שלא נצטוו – למה יקיימו. וראיה לזה הנשים שהם פטורות מ״בל תטמאו״ (ויקרא כא, א) ו״לא תשחית״ (שם יט, כז) אם מקיימים המצוה אין להם שכר כלל על זה, והכי נמי למה להם להפריש עצמם מן דבר שאין אסור להם בזה. אבל מצות עשה יש לעשות ולקיים, כי זה הוא רצונו של מקום, ויש קבול שכר על זה. ולכן תמצא תמיד במצות עשה שהיו מקיימין, כגון שחיטה ושבת, אבל במצוות לא תעשה אין הדבר כך, דלא מסתבר לאסור אחר שלא נצטוו, אלא אם אותו המקיים ראוי שיהיה נזהר בהם:
ואומר אני כי אברהם היה מיוחד לשמור כל התורה, ולפיכך אמרו עליו (קידושין פב.) כי שמר כל התורה כולה בעבור שהוא מסוגל למצוות התורה. ולכך עמרם שנשא דודתו, ויעקב ב׳ אחיות – כי אלו הם מצות לא תעשה, ואם לא היו מצווים על מצוות לא תעשה – למה יקיימו אותם, וזהו באמת דעתי, והוא נכון. והשתא אין צריך ליתן טעם כלל למה נשא יעקב ב׳ אחיות, כי מצוות לא תעשה אין לחיוב מעצמו, רק מצות עשה. ואברהם בלבד הוא ששמר כל התורה כולה, בין עשה ולא תעשה. והחילוק שיש בין עשה ובין לא תעשה ידוע לכל משכיל, כי מצוות עשה הוא קנין מעשה מפני שהיא קנין, אף על גב שלא מתחייב בה – אם לא יעשה יהיה חסר המצוה שהיא קנין מעשה. אבל מצוות לא תעשה – שאין המצוה קנין המעשה, רק שישב ולא יעשה ואינו קונה שום דבר, ועיקר המצוה שלא יעבור רצון הבורא יתברך שאסר עליו, וכל זמן שלא אסר הקב״ה – אינו עובר רצון בוראו יתברך. ולפי דעתי אם מקיים לא תעשה שלא נצטווה עליו הוא גריעותא, שאין לאסור עצמו בדבר שלא אסר אותו התורה. וראיה לזה שאמרו חכמים (ברכות יח.) לא ילך אדם בבית הקברות וציצית שלו נגררת על הקבר, דהוי לועג לרש. ואילו לענין כלאים אמרו חכמים (פסחים מ ע״ב) שמותר לעשות מהם תכריכים, ולא הוי זה לועג לרש, אלא דשאני מצות לא תעשה דאין לועג לרש כיון שלא נצטווה במצוות, ואינו חסר קנין מצוה. אבל מצוות עשה הוי לועג לרש אף על גב שהמת פטור מן המצוות – סוף סוף חסר לו קנין מצוה, ודבר זה עיקר. אף על גב שהתוספות פרשו בדרך אחרת, זה עיקר ונכון.
אבל מה שנמצא במדרש שאמר יעקב ׳תרי״ג מצוות קיימתי׳, מוכח שגם יעקב מסוגל אל כל המצוות, רק שנשא ב׳ אחיות על פי רוח הקודש. ואף במצוות עשה יש חלוק, כי אין כל המצוות שוות רק הכל לפי המצוה ולפי המצווה, שכבר אמרנו כי ראוי יצחק למצות שחיטה ביותר, ויעקב למצות שבת, ויהודה למצות ייבום, כי מאחר שלא היו מצווים במצוות היו המצוות נחשבים מעשה טוב, וכל אחד לפי מדתו היה נזהר יותר במצוה אשר היה דבוק בה, כמו שהוא הענין אף עתה, כי יש מעשה טוב שהאחד נזהר בו יותר מן אחר, והכל הוא לפי מדת האדם, ויש נזהר בכל המעשים טובים, והבן זה. ומה שפירש הרמב״ן (לעיל כו, ה) כי האבות היו מקיימין את התורה דווקא בארץ, אין הדעת סובל ומקבל את דבריו, ודברים אלו שאמרנו הם דעת רז״ל, ואין בהם ספיקא:
בן דינה שנבעלה לכנעני כו׳. דקשה לרש״י הל״ל בכולן בני כנעניות למ״ד דכנעניות היו ולמה כתיב גבי שאול כנענית יותר מבכולן. ולמ״ד שעם כל אחד נולדה תאומה עמו ואותן אחיות היו נושאין א״כ לא הל״ל כנעניות כלל ומתרץ בן דינה וכו׳ והשתא מתרץ לתרווייהו:
The son of Deenah who was violated by a Canaanite... Rashi is answering the question: According to the view that the wives [of Yaakov's sons] were Canaanites [see entry on v. 7], all of their children should have been called children of Canaanite women. Why is Shaul singled out? And according to the view that a twin sister was born with each son, and they married them [see entry on v. 7], why mention "A Canaanite woman,⁠" at all? Rashi's answer addresses both views.
ושאול בן הכנענית – [פירש רש״י] ״בן דינה שנבעלה לכנעני״. מפירוש רש״י מבראשית רבה.⁠1 ובעל ״ספר הישר״2 מספר כי חמשה הבנים הראשונים נולדו לו מדינה אחותו, ושאול הבן הששי נולד לו מנערה כנענית, בינה שמה, מִשִׁבְיַת שכם שלקח שמעון לו לאשה. ולפי הפשט בן הכנענית כמו ״בת איש כנעני״3 איש נכבד בארץ כנען. וכן ״בן הכנענית״ הידועה והמפורסמת לשבח בכנען. ואין בידנו טעם למה זכרה תורה אֵם הבן הזה יותר משאר נשי בני יעקב. גם אין בידינו לפרש לדעת רבותינו4 ז״ל איך התיר שמעון לעצמו לקחת את דינה אחותו בת אביו ובת אמו. ואחותו מן האם גם בני נח מוזהרין עליה. סוף דבר לא נשאר לנו ספר קדמון המגיד לנו דברים ברורים בסיפורי תורה כאלה.
1. בראשית רבה פ, יא.
2. הוא ספר קדמון שבטעות מייחסים אותו להיות מדברי חז״ל.
3. בראשית לח, ב.
4. בספר ״תפארת ציון״ על המדרש להרב יצחק זאב ידלר, מתרץ כי שמעון נהג כדברי ר׳ עקיבא (בסנהדרין נ״ח) וכן הוא בכסף משנה (הל׳ מלכים, פ״ט ה״ה) כי אחותו מאמו מותרת לבן נח.
ושאול בן הכנענית – בתיב״ע שאול הוא זמרי דעבד עובדא דכנענאי בשטים, וכ״א (סנהדרין פ״ב) הוא זמרי בן סלוא הוא שלמיאל בן צורי שדי הוא שאול בן הכנענית, ואמר הגר״א ח״ו שלזמרי יהיו נשמה אחת עם שלמיאל הצדיק בחיר ישראל, אבל הוא ע״ד גנאי לו ולמשפחתו ולשבטו, והיה החטא פורח מן השרש משאול בן הכנענית, וכמ״ש שרש פרה רוש ולענה, שרש שיצמח ממנו פירות רעות, ועד״ז אמרו פסל מיכה עבר עם ישראל בים, והלא היה כמה מאות שנים ביניהם, אלא השרש שצמח ממני איש מיכה שעבד הפסל, הוא שעבר עמהם, וכמו שנסתלקה השכינה בעת שראה יעקב את אפריים שעתיד לפרוח ממנו ירבעם ב״נ.
ושאול בן הכנענית – אם כנענית זו היא דינה, שהייתה נשואה לשמעון (עיין בראשית רבה פ, יא), הרי יתכן ששאול אינו בנו של שמעון אלא הבן הנולד לדינה משכם. אם כן אנו רואים שגם בן זה לא התנכר למשפחת יעקב. היא נקראת ״כנענית״ מכיון שבנה היה מהבחינה הגופנית בן כנעני.
אנו רואים אם כן שאפילו בשלב המוקדם הזה, הכלל היה שהולד הנולד לאם יהודיה ולאב לא⁠־יהודי נחשב כשייך למשפחת האם ולא למשפחת האב: ״הולד הולך אחר האם״ (עיין יבמות מה:).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טובאבן עזרא א׳רד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג תועלותמזרחיתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םהכל
 
(יא) וּבְנֵ֖י לֵוִ֑י גֵּרְשׁ֕וֹן קְהָ֖ת וּמְרָרִֽי׃
The sons of Levi: Gershon, Kehat and Merari.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳חזקונירלב״ג תועלותמנחת שימלבי״םעודהכל
[סו] גרשון, מתגורר זרעו בעבודת בית אלהיו ושינה [ושונה] בהלכותיהן. (שכל טוב)
[סז] קהת, הנקווה ומצוי לעבודת הקודש, ודומה לו ולו יקהת עמים (בראשית מ״ט:י׳). (שכל טוב)
[סח] ומררי, על שם מרות וגדולה. (שכל טוב)
[סט] 1ובני לוי גרשון קהת ומררי, מכאן אמרו ודור רביעי ישובו הנה (בראשית ט״ו:ט״ז), מירידתן למצרים ועד שנכנסו לארץ ארבעה דורות שהרי קהת מיורדי מצרים ועמרם ומשה ובני משה נכנסין לארץ. (מדרש הגדול)
1. ראה לעיל פט״ו אות קצב.
וּבְנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי.
The sons of Levi: Gershon, Kehat, and Merari.
ובנוי דלוי גרשון קהת ומררי.
ובנוי דלוי גרשון וקהת ומררי.
And the sons of Levi, Gershon, Kehath, and Merari.
ובני לוי גרשון קהת ומררי.
ובני לוי: גרשון, קהת ומררי.
ובני לוי גרשון – מתגורר זרעו בעבודת בית אלהיו ושינה בהלכותיהן:
קהת – הנקווה ומצוי לעבודת הקודש, ודומה לו ולו יקהת עמים (בראשית מט י):
ומררי – על שם מרות וגדולה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

קְהָת: כן כתי׳ בלא וא״ו בכל הספרי׳. ואל תחוש 1להגהת המדפיס, שהרי אמרו 2במסורת וקהת ומררי ב׳, דבמדבר ודוארא, וכן 3במסר׳ גדו׳ אות קו״ף, ואם כדברי המדפיס הוו להו תלת. עו׳ מצאתי מסרה אחרת כ״י, וזל״ש, 4בראשית גרשון קהת, 5דברי הימים6 גֵרְשֹם קהת, שאר׳ גרשון וקהת. וכל המסרות אמת צדקו יחדו. [קהת].
1. להגהת המדפיס: מ״ק-ד על אתר.
2. במסורת: מ״ק-ד שמ׳ ו טז; מ״ק-ד במ׳ ג יז.
3. במסר׳ גדו׳: מ״ס-ד קה 5.
4. בראשית: פסוקנו.
5. דברי הימים גֵרְשֹם קהת: הערת המסורה הזאת אינה מדויקת, כי בדה״א ה כז נאמר ׳גֵּרְשׁוֹן קֳהָת׳.
6. דברי הימים: דה״א ו א.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳חזקונירלב״ג תועלותמנחת שימלבי״םהכל
 
(יב) וּבְנֵ֣י יְהוּדָ֗ה עֵ֧ר וְאוֹנָ֛ן וְשֵׁלָ֖ה וָפֶ֣רֶץ וָזָ֑רַח וַיָּ֨מׇת עֵ֤ר וְאוֹנָן֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן וַיִּהְי֥וּ בְנֵי⁠־פֶ֖רֶץ חֶצְרֹ֥ןא וְחָמֽוּל׃
The sons of Yehuda: Er, Onan, Shelah, Peretz, and Zerach. Er and Onan died in the land of Canaan. The sons of Peretz were Chetzron and Chamul.
א. חֶצְרֹ֥ן =א⁠(ר),ל1,ב,ש,ש1,ו ומסורות טברניות ורמ״ה
• ל,ק3[לאחר תיקון]=חֶצְר֥וֹן (כתיב מלא וי״ו)
• הערת ברויאר
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחיירלב״ג תועלותתולדות אהרןאור החייםר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ע] 1חצרן, כשנולד חצרון אמר יהודה זקינו זה יקרא על חסרון בני ער ואונן. (שכל טוב)
[עא] 2וחמול, כשנולד חמול אמר יהודה זקינו הרי חמל עלי המקום ושילם לי את אלו תחת ער ואונן בני. (שכל טוב)
1. ובמדרש הגדול כאן מסדר עולם פ״א, ובני יהודה ער ואונן. תניא יוסף פירש מאביו עשרים ושתים שנה בתוך אלו השתים ועשרים שנה נשא יהודה בת שוע והוליד ממנה ער ואונן ושלה והשיא ער ומת וכן אונן ומת. ועמדה תמר אלמנה שנה. ובסוף בא אליה יהודה והוליד ממנה פרץ וזרח. ונשא פרץ והוליד שני בנים חצרון וחמול והן נכנסו למצרים נמצאת אומ׳ שכל אחד מהם נשא והוא בן שבע שנים וזה דבר פלא ואינו ממנהגו של עולם. וראה לעיל פי״א אות צו. ושמות ער ואונן שלה פרץ וזרח נדרשו לעיל כל אחד במקומו. ורבינו בחיי כותב יחשוב הכתוב ער ואונן שכבר מתו מכלל השבעים הבאים, וזה תימה כיון שמתו כבר היאך הזכירם הכתוב בכלל הבאים וכו׳. ואין כוונתו שנחשבו במספר השבעים רק קושייתו למה מזכירם כאן בפרשה כיון שכבר כתוב למעלה שמתו למה צריך להכפיל כאן עוד הפעם הרי כתיב בראש הפרשה הבאים מצרימה והמה לא באו. ובשו״ת תרומת הדשן בפסקי מהרא״י סי׳ קיד. כותב ע״ז בני יודא ער ואונן וימת ער ואונן לשתוק לגמרי מער ואונן כו׳ למה הוזכרו מה נפקותא יש בהם, שאלה זו אינה צריכה אפי׳ בבית החיצון דאם באנו ליישב כל הפסוקים שבתורה שהם כי האי גוונא ומעין זה, לא תסתפק לנו מגלת עפה אמנם הך יש ליישב שפיר דמשום חיבת זרע יודא לפני המקום ב״ה שמשם יצא כתר מלכות כו׳ וכי האי גוונא פרש״י בפרשת תולדות יצחק דיפה שיחת עבדי אבותינו לפני המקום ב״ה מתורתן של בנים ע״ש. ויש להעיר מהמבואר לעיל פל״ח אות נז. מגמ׳ סוטה נג: קובר אשתו ובניו וכתיב וימת ער ואונן וצריך ביאור למה לא מביא מקרא המוקדם הנאמר במקומו לח, י. וימת גם אתו רק מכאן שמובא דרך אגב. וכן באגדת בראשית פס״ד לעיל פל״ח אות יט. דברים רבה פ״ח. תנחומא ויגש י. מביאים מיתת ער ואונן מקרא שלפנינו. וי״ל לשם קיצור לשון דכאן כתוב ביחד וימת ער ואונן ואלו שם צריך להביא שני פסוקים נפרדים וימיתהו ה׳, וימת גם אתו. וראה לעיל פל״ח אות לז.
2. ראה בשמו״ר פ״מ ותנחומא תשא יג. מביא קרא דה״א ד, א, בני יהודה פרץ חצרון וכרמי וחור ושובל ומקשה מקרא שלפנינו והרי אין חצרון אלא בן בנו של יהודה היה דכתיב ויהי בני פרץ חצרון וחמול.
וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וּמִית עֵר וְאוֹנָן בְּאַרְעָא דִּכְנַעַן וַהֲווֹ בְּנֵי פֶרֶץ חֶצְרוֹן וְחָמוּל.
The sons of Yehudah: Eir, Onan, Sheilah, Peretz, and Zerach. Eir and Onan died in the land of Canaan. The sons of Peretz were Chetzron and Chamul.

וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרוֹן וְחָמוּל
וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וּמִית עֵר וְאוֹנָן בְּאַרְעָא דִּכְנַעַן וַהֲווֹ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרוֹן וְחָמוּל
במסורה לת״א נרשם: ״ופרץ וזרח – וזרח תרגום״. כוונת ההערה להבחין בין תרגום ״וָזָרַח״ כאן, לתרגום ״וְזָרַח משעיר למו״ (דברים לג ב) ״וְזֵיהוֹר יְקָרֵיהּ״.⁠1
1. קליין, מסורה, עמ׳ 88. אף על פי שהניקוד וגם ההטעמה שונים בשני המקומות, מכיוון שכתבי היד של ת״א הם חסרי ניקוד רגילה המסורה לציין את התרגום הנכון למנוע טעות.
ובנוי דיהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח {....} חצרון וחמול.
ובנוי דיהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח ומית ער ואונן על עובדיהון בישייא בארעא דכנען ושלה וזרח לא אולידו בנין בארעא דכנען והוו בני פרץ דנחתו למצרים הצרון וחמול.
The sons of Jehuda, Er, Onan, Shelah, Pherets, and Zarach. But Er and Onan died, on account of their evil work in the land of Kenaan; and Shelah and Zarach had no children in the land of Kenaan; but the sons of Pherets who went down to Mizraim were Hetsron and Chamul.
ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח ומאת ער ואונן פי בלד כנעאן וכאן בני פרץ חצרן וחמול.
ובני יהודה: ער ואונן ושלה ופרץ וזרח. ומתו ער ואונן בארץ כנען. ובני פרץ היו חצרון וחמול.
ובני יהודה ער – שמת ערירי:
ואונן – שהיה אביו אונן עליו:
ושלה ופרץ וזרח – כמפורש בענין לידתן:
וימת ער ואונן בארץ כנען – בלא בנים:
ויהיו בני פרץ – קודם שירדו למצרים:
חצרון – כשנולד חצרון אמר יהודה זקינו זה יקרא על חסרון בני ער ואונן:
וחמול – כשנולד חמול אמר יהודה זקינו הרי חמל עלי המקום ושילם לי את אלו תחת ער ואונן בני:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

ומאמרו וימת ער ואונן, אע״פ שזה מבואר ונודע, מורה שלא מת לאחד מהם בן אלא ליהודה שני בנים אלה, אשר סיבת מיתתם היתה רעתם לפניו יתעלה שביאר המקרא (בראשית לח:ז). ויש ראיה מזה כי אלה שנזכרו שמותיהם בפרשה זו, כולם מחזיקים1 בדרך יוי (ע״פ בראשית יח:ט) אשר צוה עליה אברהם, שאמר עליו יתעלה (שם) כי ידעתיו וג׳2, וכבר הזכרנו זה בספר המספיק3.
<גליון: ראב״ע ז״ל – ועל זה הדבר הזכיר מות ער ואונן בעבור היותם בני כנענית.>4
1. מד. במקור: ׳מתמסכין׳ (בתרגום המהדיר: אוחזים).
2. מה. בפסוק נאמר שאברהם ציוה את בניו לשמור דרך ה׳, ׳כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט׳, ועל כך אומר רבנו שאכן צאצאיו של אברהם המשיכו בדרך שציוה אותם.
3. מו. לא נמצא בחלקי הספר שנותרו בידינו, וחבל על דאבדין. וציין המהדיר לדברי בעל ׳מדרש שכל טוב׳ שכתב עי״ז לעיל (פסוק ח): ׳כולם מטה שלימה׳. ומן העניין לציין לדברי הרמב״ם בהל׳ עבודה זרה (א:ג): ׳ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב׳.
4. מז. דיבור זה נוסף בגליון כתה״י, כנראה מפרי עטו של המגיה [המזוהה מכבר כר׳ דוד בר׳ יהושע, הנגיד האחרון], ונרשם עליו ׳חאשיה׳ (=גליון). ככל הנראה כוונתו בזה לתת ביאור אחר לקושיא שמתרץ רבנו לפני זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח – יחשוב הכתוב ער ואונן שכבר מתו מכלל השבעים הבאים, וזה תימה כיון שמתו כבר איך הזכירם הכתוב בכלל הבאים. אבל הענין הזה ידוע בקבלה והוא מפורש ומבואר בסדר פינחס, שאמר הכתוב בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען, וסמך אז מיד ויהיו בני יהודה, וזהו סוד הכתוב האומר (רות ד׳:ט״ו) והיה לך למשיב נפש, ומאמר השכנות (שם) יולד בן לנעמי, והיה ראוי לומר יולד בן לרות, והבן זה.
ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח, "and the sons of Yehudah: "Er, Onan, Shelah, Peretz, and Zerach.⁠" The verse includes the two sons Er and Onan, though already deceased, as amongst the seventy people of Yaakov's family who migrated to Egypt. This is extremely puzzling. How could the Torah include those two amongst those described earlier as "arriving" in Egypt? The answer is provided by the kabbalists (who have elaborated on the theme of migration of the souls) and it is made clearer in Numbers 26,19 where the Torah wrote: "and the sons of Yehudah, Er and Onan; Er and Onan died in the land of Canaan.⁠" Immediately following that verse the Torah writes: "The sons of Yehudah according to their families were: Shelah, the family of the Shelanites; Peretz, the family of the Partzites; Zerach, the family of the Zarchites.⁠" This is the mystical dimension of Ruth 4,15; "he (the new born Oved)" shall be for you as a life-restorer. This also explains why Naomi's neighbors exclaimed at Oved's birth "a son has been born to Naomi" (remember she had lost both her sons before either one had fathered a child). If not for the approach of the kabbalists, the prophet should have described Oved as having been born to Ruth instead of to Naomi.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[א] וימת ער ואונן
[1] סוטה פרק ראשון דף יג ע״ב (סוטה יג:)
ובני יהודה ער ואונן וגו׳ – צריך לדעת לאיזה ענין הזכיר אותם שכבר מתו. גם אין חידוש בהודעת מיתתם. גם צריך לדקדק אומרו ויהיו בני פרץ וגו׳ שהיה לו לומר ובני פרץ וגו׳ כאומרו אחר זה ובני בריעה מה היא כוונתו באומרו ויהיו וגו׳. ואפשר כי לפי מה שקדם אצלנו במצות יבום כי יביא נפש המת, ובמציאות שלפנינו לצד שמתו ער ואונן בלא בנים ויוצרך המיבם להביאם והנה נעשה יהודה מיבם בעד שלה והביא ב׳ הנפשות עצמן, והודיע הכתוב כי ער ואונן במקומן עומדים שנכנסו במקומן חצרון וחמול, וזה הוא שיעור הכתוב ובני יהודה ה׳ בנים ער ואונן וגו׳ וימת וגו׳ ולצד זה היו ער ואונן חזרו להיות בני פרץ חצרון וחמול כי חזרו לעולם מעוברים בסוד נפש מת והיו חצרון וחמול.
ובדרך פשט יכוין הכתוב בהזכרת ער ואונן ללמד עליהם זכות כי טעם מיתת ער ואונן היה לצד שהיו בארץ כנען על דרך אומרו (אחרי י״ח) כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען וגו׳ ואמרו ז״ל (ויק״ר פ׳ כ״ג) השוה הכתוב מעשה מצרים וכו׳, ולצד שהיו שם ער ואונן למדו ממעשיהם וזולת זה בניו של אותו צדיק אין שורשם רע ומר ח״ו, ותמצא שיצו האל ישראל לבל ילמדו מהם דכתיב כמעשה וגו׳.
וטעם אומרו ויהיו רמז כי לאלה יקרא הויה ואין כמותם לצד כי מהם יצא חוטר לישי משיחנו מלכנו אשר יהיה לנס עמים אליו גוים ידרושו.
ובני יהודה ער ואונן. And the sons of Yehudah, Er and Onan, etc. Why were people who had died already listed as part of the family which travelled to Egypt? Besides, why did the Torah repeat here again that these sons of Yehudah had died in the land of Caanan, something that we are all familiar with? Furthermore, why does the Torah write: ויהיו בני פרץ חצרון וחמול, instead of the customary ובני פרץ חצרון וחמול? We find all the other grand-children introduced as: ובני…וגו. Perhaps it is all connected with the concept of the levirate marriage. יבום is aimed at re-establishing a presence on earth for the brother who died without leaving children. In our instance Yehudah performed this commandment instead of his son Shelah. It was Yehudah's duty to bring Er and Onan's offspring to Egypt. The Torah tells us by means of an unusual syntax that Yehudah performed this duty by bringing Chetzron and Chamul (his grandchildren) to Egypt. These two were to be considered the replacements of Er and Onan respectively. [If I understand the author correctly, he argues that because Yehudah belonged to a generation prior to that of Shelah the surviving brother of Er and Onan who should have performed the levirate marriage, only the second generation, i.e. Peretz's children, were the reincarnates of Er and Onan. Had Shelah himself performed the rites of יבום, his first two children would have been considered as the reincarnates of Er and Onan. Ed.] All this is hinted at by the word ויהיו.
Looking at the plain meaning of the verse, the Torah may have explained here that the only reason that Er and Onan committed the sins that caused God to kill them was that they lived in the land of Canaan, a country in which sexual perversity had taken root. They had been corrupted by their environment. Apart from this one sin they were not basically bad. God killed them so that one should not copy their example, much as the Torah warns the Jewish people not to copy the sexual perversions practiced both in Egypt and the land of Canaan in Leviticus 18,3.
The expression ויהיו tells us that these two were a phenomenon by itself (הויה), unlike any observed elsewhere. Were this not so they could hardly be the members of the family from which the Messiah will devolve, someone who will serve as a shining example of morality to all of mankind.
ובני יהודה ער ואונן – טעם שמזכיר הכתוב ער ואונן, שלא היו מבאי מצרים, כאמרו ״וימת ער ואונן בארץ כנען״, התעורר עליו רמב״ן ז״ל ואמר שיש בזה סוד. ולפי פשוטו יראה בעיני שמזכיר כאן מיתת ער ואונן ללמדנו מה גדלו חסדי י״י עם אבינו יעקב שמעת הוליד בנים עד רדתם למצרים שהיו לערך מ״ג שנה לא מת גם אחד מבניו ובני בניו ובני בני בניו שהוא למעלה מן הנהוג.⁠1 ואילו לא זכר מיתת ער ואונן הייתי אומר שמונה רק החיים שירדו למצרים, אבל מלבד הנמנים הולידו השבטים עוד בנים ובנות ומתו בארץ כנען. עכשיו שמונה גם ער ואונן שמתו, כבר ידענו שאילו הולידו השבטים עוד בכנען ומתו היה מונה אותן וזוכר מיתתן, כמו שזכר ער ואונן שמתו. ונודע כי צוה י״י על בית יעקב חיים ושלום ולא מת גם אחד מהם זולתי, ער ואונן שמתו בחטאם כמבואר.⁠2
1. מדרך הטבע.
2. בראשית לח, פסוקים ז, י.
ער ואונן – תמיד מודגש בהקשר אליהם: ״וימת״ וגו׳. השמירה האלקית על המשפחה אינה ללא תנאי, היא תלויה בטהרה ובמוסריות. אין די בכך לאדם להיוולד מהורים יהודים. זוהי הסיבה שגם כאן אין הכתוב משמיט את ער ואונן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

ויהיו בני פרץ וגו׳: לא כתיב ״בני פרץ״ כמו להלן (פסוק י״ז) ״בני בריעה״, אלא ללמדנו דבשביל שמתו ער ואונן ׳היו בני פרץ חצרון וחמול׳ למלאות מספר בני יהודה חמשה1.
1. משמע מרבינו שמספר הנפשות של כל משפחה היה קבוע ומסויים, כך שבמשפחת יהודה היה צורך ׳להחשיב׳ את הנכדים חצרון וחמול. ועיין בדברי רבינו בחיי במקום.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחיירלב״ג תועלותתולדות אהרןאור החייםר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(יג) וּבְנֵ֖י יִשָּׂשכָ֑רא תּוֹלָ֥ע וּפֻוָ֖הב וְי֥וֹב וְשִׁמְרֹֽןג׃
The sons of Yissachar: Tola, Puvah, Yov and Shimron.
א. יִשָּׂשכָ֑ר =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל=יִשָׂשכָ֑ר (אין דגש)
• ל1=יִשָּׂשָׂכָ֑ר
• הערת ברויאר
ב. וּפֻוָ֖ה =ל1,ב,ש,ש1,ק3 (וכן הכריעו ברויאר ומג״ה [דפוס], וכן הוא במכון ממרא); וראו גם במדבר כו,כג (שם גם בכתי״ל אין דגש), ובמנחת שי שנשאר בספק.
• ל,תאג׳=וּפֻוָּ֖ה (וי״ו דגושה) וכן הוא בדפוסים ובקורן ובסימנים
• ו!=וּפוָּ֖ה
• הערת ברויאר
ג. וְשִׁמְרֹֽן =ל1,ש,ש1,ק3,ו ורמ״ה
• ל,ב=וְשִׁמְרֽוֹן (כתיב מלא וי״ו)
• הערת ברויאר
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברלב״ג תועלותמנחת שימלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(יג) יוחסין של יששכר – במדבר כ״ו:כ״ג, דברי הימים א ז׳:א׳-ה׳
[עב] 1תולע, מה תולעת זו אין לה אלא פיה כך שבטו של יששכר אין להם אלא הגיון פיהם. (מדרש הגדול)
[עג] 2תולע, שמתעדן כתולע בתלמוד תורה, ודומה למדרש זה מה שכתוב והוא עדינו העצני (שמואל ב כ״ג:ח׳). (שכל טוב)
[עד] ופוה, מה פואה זו מין צבע היא וצובעת את הכל כך שבטו של יששכר צובעין את כל העולם בתורה. (מדרש הגדול)
[עה] ופוה, שמרחיב פה ומאיר פנים בהלכה. (שכל טוב)
[עו] ויוב, כת׳ ויוב וכת׳ ישוב (דברי הימים א ז׳:א׳). שהן משיבין את ישראל לאביהן שבשמים. (מדרש הגדול)
[עז] ויוב, שקולו כיבוב בדברי תורה, והוא ישוב (במדבר כ״ו:כ״ד) שבחומש הפקודים, לומר לך הוא שיבה הוא ביאה, ולמה נקרא ישוב שהרבה בנין ישיבת במצרים. (שכל טוב)
[עח] 3ושמרן, שמקיימין מה שכתוב בתורה כי אם שמור תשמרון (דברים י״א:כ״ב). (מדרש הגדול)
[עט] 4ושמרן, ר׳ מאיר חמא חד שמריי, אמר ליה מהיכא אתית, אמר ליה מן יוסף, אמר ליה לא, ואלא מן דמאן, אמר ליה מן דיששכר, אמר ליה ומן הן, אמר ליה דכת׳ ובני יששכר תולע ופוה ויוב ושמרון אילין שמרייה, אזל לגביה אפוטרכא דידהון, אמר ליה אמר לי רבהון דיהודאי חדא מילא והוא תימה, אמר ליה מה היא, אמר לי מן דמן אתון, אמרתי לו. מן דיוסף, אמר לי מן דיששכר דכ׳ ובני יששכר תולע ופוה ויוב ושמרון, אמ׳ ליה חייך מן יוסף אפקך וליששכר לא אעל יתך. (בראשית רבה צ״ד)
1. מובא בכת״י ילקוט מדרשי תימן. וראה בתרגום יוב״ע ובנוי דיששכר חכימין ומרי חושבנא כו׳.
2. עדינו העצני, מגבורי דוד בשמואל ב׳ כג. ודרשו בגמ׳ מוע״ק טז: עדינו העצני כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ. ופרש״י מעדן עצמו כופף עצמו ידיו ורגליו ביחד וישב לארץ.
3. ובשכ״ט ושמרון. ששמרו את התורה כהלכותיה שנא׳ ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל: (דה״א יב, לב.).
4. ר׳ מאיר ראה שומרוני אחד ואמר ליה מהיכן באת, לאמר מאיזה שבט אתה, א״ל מיוסף, א״ל ר״מ לא כן הוא, ושאל השומרוני ואלא מאיזה שבט אתה אומר, א״ל ר״מ מיששכר א״ל השומרוני ומאין אתה יודע, א״ל ר״מ דכתיב ובני וגו׳ ושמרון אלו השומרונים, הלך השומרוני הזה לנשיא שלהם (של השמרונים), א״ל אמר לי רבן של היהודים דבר אחד והוא תימה, א״ל הנשיא מה הוא, א״ל מאין אתם (באים) ואמרתי לו מיוסף והוא אמר מיששכר וכו׳, א״ל הנשיא חייך מיוסף הוציאך, שאמר לך שאינך מיוסף, וליששכר לא הביאך, שאין ראיה ממקרא זה. (מנח״י) ובפי׳ ב״ר מכת״י מובא שם מסיים מאמר זה וליששכר לא עיילך שהרי שומרון לא נקרא על שם בני יששכר אלא על שמר אדני ההר שמרון (מלכים א׳ טז, כד.) ובמדרש הגדול גורס אמר לי כהנא דיהודאי חדא מילתא ״ואנא חמייה טיבות״. כלומר שנראה בעיניו, וכן מביא שם בש״נ גי׳ כזאת מכת״י חמיה במקום שכתוב והוא תימה. ובספר המעשיות לד״ר גאסטער צד קכז. גורס ושמרון אלין שמראי אתקרון על שם שמרון.
וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרוֹן.
The sons of Yissachar: Tolah, Phuvah, Yov, and Shimron.
ובנוי דיששכר תולע ופוה ויוב ושמרון.
ובנוי דיששכר חכימין ומרי חושבנא ושומהון תולע ופוה ויוב ושמרון.
The sons of Issakar, sages, and masters of reasoning, their names were Tola, Phua, Job, and Shimron.
ובני יששכר תולע ופוה ויוב ושמרון.
ובני יששכר: תולע ופווה ויוב ושמרון.
ובני יששכר תולע – שמתעדן כתולע בתלמוד תורה, ודומה למדרש זה מה שכתוב והוא עדינו העצני:
ופוה – שמרחיב פה ומאיר פנים בהלכה:
ויוב – שקולו כיבוב בדברי תורה, והוא ישוב שבחומש הפקודים, לומר לך הוא שיבה הוא ביאה, ולמה נקרא ישוב שהרבה בנין ישיבת במצרים:
ושמרון – ששמרו את התורה כהלכותיה, שנא׳ ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל (דברי הימים א יב לג):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

וּפֻוָֿה: כתב א״ת שמצא הוא״ו רפה בהללי וס״ס החשובי׳, ובגליון א׳ מהם היה כתו׳ מתחלפי׳ וּפֻוָּה בדגש, 1ר״ל שזה מחלוקת, אך היה תופס לעיקר שהוא״ו רפה. 2ורד״ק <כתב> בס׳ עט סופר שלו, שהוי״ו בדגש. וכ״כ 3הרמ״ה, תולע וּפֻוָּה מל׳ חד וי״ו בין פ״א לה״א וקריא דגש, ודכות׳ לְפֻוָּה 4דפינחס.⁠א [וּפֻוָה].
1. ר״ל שזה ... שהוא״ו רפה: אלו דברי א״ת, המפרש את כוונת ההערה שבגיליון.
2. ורד״ק: בעט סופר, ליק תרכ״ד, אינו נמצא.
3. הרמ״ה: [ו]⁠פוה, נד ע״ב.
4. דפינחס: במ׳ כו כג.
א. מדברי נורצי כאן ובבמד׳ כו כג (׳לפוה׳) ומניקודו בדיבורים-המתחילים בשני המקומות נראה שנוסחו הוא בוי״ו רפה, וּפֻוָה, לְפֻוָה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברלב״ג תועלותמנחת שימלבי״םהכל
 
(יד) וּבְנֵ֖י זְבֻל֑וּןא סֶ֥רֶד וְאֵל֖וֹן וְיַחְלְאֵֽל׃
The sons of Zevulun: Sered, Elon, and Yachle'el.
א. זְבֻל֑וּן =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורות-א,ל וטברניות ורמ״ה (כתיב חסר וי״ו ומלא וי״ו)
• ל=זְבוּלֻ֑ן (כתיב מלא וי״ו וחסר וי״ו)
• הערת ברויאר
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברלב״ג תועלותמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(יד) יוחסין של זבלון – במדבר כ״ו:כ״ו
[פ] 1סרד, שהיו משמשין את אחיהם בני יששכר, ודומה לדבר בגדי שרד (שמות ל״ט:א׳) מתרגמינן לבושי שימושי. ויש לפרש שגם הם היו תלמידי חכמים ותלמיד חכם קרוי שריד, דכתיב (ולשרידים) [ובשרידים] אשר ה׳ קורא (יואל ג׳:ה׳). (שכל טוב)
[פא] 2ואלון, מיושר באורחותיו, שכן אלון (בראשית ל״ה:ח׳), מתרגמינן מישר. (שכל טוב)
[פב] ויחלאל, מיחל לה׳ ולישועתו. (שכל טוב)
1. ראה תרגום יוב״ע כאן.
2. ראה לעיל פל״ה אות לח.
וּבְנֵי זְבוּלוּן סֶרֶד וְאֵילוֹן וְיַחְלְאֵל.
The sons of Zevulun: Sered, Eilon, and Yachle’eil.

וּבְנֵי זְבוּלֻן סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל
וּבְנֵי זְבוּלֻן סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל
על פי הארמית דרש מִדְרָשׁ ״שכל טוב״: ״וּבְנֵי זְבוּלֻן סֶרֶד, שהיו משמשין את אחיהם בני יששכר. ודומה לדבר בִּגְדֵי שְׂרָד (שמות לט א), מתרגמינן לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא. ויש לפרש שגם הם היו תלמידי חכמים ותלמיד חכם קרוי שָׂרִיד, דכתיב וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה׳ קֹרֵא (יואל ג ה)״.
ובנוי דזבולון סרד ואלון ויחלאל.
ובנוי דזבולון תגרין מרי פרקמטייא מפרנסין ית אחיהון בני יששכר ממקבלין אגר כוותהון ושומהון סרד ואלון ויחלאל.
The sons of Zebulon, merchants, masters of commerce nourishing their brethren, the sons of Issakar, and receiving a reward like theirs; and their names were Sered, Eion, and Jahleel.
ובני זבולן סרד ואלון ויחלאלא.
א. פסוקים יב-יד] ב ליתא, וכנ״ל.
ובני זבולון: סרד ואלון ויחלאל.
ובני זבולון סרד – שהיו משמשין את אחיהם בני יששכר ודומה לדבר בגדי שרד (שמות לט א), מתרגמינן לבושי שימושי. ויש לפרש שגם הם היו תלמידי חכמים ותלמיד חכם קרוי שריד, דכתיב (ולשרידים) [ובשרידים] אשר ה׳ קורא (יואל ג ה):
ואלון – מיושר באורחותיו, שכן אלון (בראשית לה ח), מתרגמינן מישר:
ויחלאל – מיחל לה׳ ולישועתו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברלב״ג תועלותמלבי״םהכל
 
(טו) אֵ֣לֶּה׀ בְּנֵ֣י לֵאָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יָֽלְדָ֤ה לְיַעֲקֹב֙ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֔ם וְאֵ֖ת דִּינָ֣ה בִתּ֑וֹ כׇּל⁠־נֶ֧פֶשׁ בָּנָ֛יו וּבְנוֹתָ֖יו שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹֽשׁ׃
These are the sons of Leah whom she bore to Yaakov in Paddan Aram, along with his daughter Dinah; all the people, his sons and daughters,⁠1 were thirty-three.⁠2
1. and daughters | וּבְנוֹתָיו – The plural language is difficult considering that only one daughter is mentioned. See the discussion in the note on verse 7 and the following note.
2. thirty-three | שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ – This tally is slightly difficult for if one counts the names they add up to only 32. Rashbam (on verse 8) and Ibn Ezra (on verse 27) explain that Yaakov is included in the count, as supported by the fact that he appears in the opening to the list in verse 8. Bereshit Rabbah, instead, suggests that Yocheved was born to Levi just as they were entering the gates of Egypt, and as such is not mentioned by name but nonetheless counted. Her inclusion might be hinted to in the plural formulation "his daughters" earlier in the verse.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ישכל טובר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[פג] בפדן ארם, הבנים נולדו בפדן ארם ובני בנים בארץ כנען. (שכל טוב)
[פד] 1ואת דינה בתו, בעא מיניה אבא חליפא קרויא מר׳ חייא בר אבא בכללן אתה מוצא שבעים, בפרטן אתה מוצא שבעים חסר אחת, א״ל תאומה היתה עם דינה דכתיב ואת דינה בתו, אלא מעתה כו׳. (ב״ב קכג.)
[פה] 2ואת דינה בתו, ת״ר בראשונה היו אומרין, אשה מזרעת תחלה, יולדת זכר, איש מזריע תחלה, יולדת נקבה, ולא פירשו חכמים את הדבר, עד שבא ר׳ צדוק ופירשו, אלה בני לאה, אשר ילדה ליעקב בפדן ארם, ואת דינה בתו, תלה הזכרים בנקבות, ונקבות בזכרים, (נדה לא.)
1. המשך המאמר שם שדחו תירוץ זה מבואר לעיל פמ״ב אות כט. ולקמן אות קמח. וראה לעיל פ״ל אות סט. פל״ה אות עו. פל״ז אות ר. ובפרש״י כאן ולקמן אות קנא. ובלק״ט כאן מביא התי׳ דלקמן אות קמז. עם יעקב הרי שבעים. ובמדרש הגדול ויגש מו, כה. מביא גירסא אחרת בגמ׳ אמר ליה תיומא היתה עם בנימין דכתיב ואת בנימין אלא מעתה היתה תיומה עם דינה דכתיב ואת דינה בתו כו׳ ויש להביא ראיה לגירסא זאת דמביא מקודם מאת בנימן, מב״ר לעיל פל״ד, אות עו. דיליף תאומה יתירה נולדה עם בנימין מדכתיב גם זה לך בן, ובלק״ט שם שכל השבטים נולדה תאומה עמהם וכאן תאומה יתירה לכך נאמר גם זה. (ואולי באמת צריך לגרוס בגמ׳ תאומה יתירה היתה עם בנימן דכתיב גם זה לך בן), ובזה מתרץ קושיית הגמ׳ דתאומה יתירה משלימה למנין שבעים דכל התאומות כיון שנשאו לאחיהם כמבואר לעיל פל״ז אות כ. לא מונה אותם כלישנא דקרא מלבד נשי בני יעקב. ולקמן אות קמה. הבאתי הטעם דנחשבים לגוף אחד. אבל התאומה יתירה שנשארה פנויה יש למנותה כמו שמונה לדינה וסרח בת אשר וע״ז הוא אומר אלא מעתה תאומה היתה גם עם דינה, וצריך לחשוב גם אותה א״כ יהיה ע״א ובעכצ״ל דגם הם נשאו, או כמ״ד שמתו קודם שנכנסו לארץ ולכן לא נכנסו בחשבון. וראה לקמן אות קמה. ובתוס׳ כאן ובמהרש״א ובמפרשים בעין יעקב מ״ש בענין זה: עוד נ״ל לפרש ע״פ מ״ש בפי׳ הטור עה״ת בפרטם אי אתה מוצא אלא ס״ט י״מ דינה ילדה בן משכם והוא בכללם ולא הזכירו הכתוב. (וראיתי במפרשים האחרונים שכ׳ לחדש כן ולא ראו שקדמם הטור) וראה לעיל פ״ל אות קיא. שהבאתי מדרשי חז״ל בזה. ולפ״ז אולי י״ל דמ״ד תאומה היתה עם דינה דכתיב ואת דינה כוונתו לפירוש הנ״ל היינו לאסנת בתה שלא רצה להזכיר הדבר מפורש כמבואר במדרשים שם שרצו להרגה שלא יאמרו שיש זנות בבית יעקב. וגם הכתוב לא הזכירה, ולכן אמר ברמז בלשון תאומה היתה עם דינה. ומשום דמ״ד קמא אמר תאומה אמר גם הוא תאומה. ועפמש״ל יש לפרש כן גם להגירסא שלנו בגמ׳ ומה שמדחה אלא מעתה כלומר אם תחשוב להשלמת המנין תאומה שנולדה עם דינה (או אסנת כנ״ל) א״כ צריך לחשוב גם התאומה יתירה שנולדה עם בנימין ושוב יהיה יותר משבעים ע״כ דלא חשבינן מנקבות רק דינה וסרח בת אשר שמפורשות בקרא. והטעם כמבואר לעיל ולקמן אות קמה. ובחזקוני כותב ״למאן דאמר תאומות נולדו עם השבטים כמו שפרש״י מנא לן דמתו קודם ירידתן למצרים אלא יש לומר מדלא כתיב בכל הפרשה את גבי שבטים רק בדינה מכלל דכולהן מתו רק אותה של דינה שהשלימה״. מבואר מדבריו דס״ל דיש מ״ד דתאומה של דינה השלימה ולא מביא מה שדחו בגמ׳ ב״ב שם ואולי סובר אע״ג דבגמ׳ דחו מואת בנימין אבל מ״ד זה לא חש לקושיא זו דיש לחלק דלא דמי.
2. ראה לעיל פכ״ב אות ריז. וצרף לכאן. ובמדרש הגדול ויקרא צד רסד. ובפי׳ הריב״א ופענח רזא כאן ובמהרש״א.
אִלֵּין בְּנֵי לֵאָה דִּילֵידַת לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְיָת דִּינָה בְּרַתֵּיהּ כָּל נְפַשׁ בְּנוֹהִי וּבְנָתֵיהּ תְּלָתִין וּתְלָת.
These are the sons of Leah that she bore to Yaakov in Padan Aram, along with his daughter Dinah. All the people, his sons and daughters, were thirty-three.

אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ
אִלֵּין בְּנֵי לֵאָה דִּילֵידַת לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן דַּאֲרָם וְיָת דִּינָה בְּרַתֵּיהּ כָּל נְפַשׁ בְּנוֹהִי וּבְנָתֵיהּ תְּלָתִין וּתְלָת
זרע לאה שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ בנקבה, זרע רחל שִׁבְעָה בזכר
אצל לאה וזלפה שבזרעם נכללו גם בנות (דינה בת לאה ושרח בת אשר) נמנה הסכום בלשון נקבה: ״כל נפש... שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ״, ״שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נפש״ (יח). אבל אצל רחל ובלהה שזרעם כלל רק בנים, נכתב הסכום בלשון זכר: ״כל נפש אַרְבָּעָה עָשָׂר״ (כב), ״כל נפש שִׁבְעָה״ (כה).⁠1
ואולם מכיוון שנֶפֶשׁ הוא שם ממין נקבה, ברוב נוסחי ת״א תרגמו הכל בנקבה בהתאמה לדקדוק: כשם שבלאה וזלפה תרגם ״תְּלָתִין וּתְלָת״, ״שֵׁית עַסְרֵי״ בנקבה, גם ברחל תרגם ״אַרְבַּע עַסְרֵי״ בנקבה וכן בבלהה ״כָּל נַפְשָׁתָא שְׁבָע״. אבל במקצת נוסחים תרגמו ברחל ״אַרְבַּעַת עֲשַׂר״ ובבלהה ״שִׁבְעָה״ כלשון המקרא, כי כשיש ״כפל צורות״ דרכו לשמור על הגיוון גם אם אינו מתאים לדקדוק.⁠2
1. ראה המדרש ב״תורה שלמה״ אות קלא, ו״אמת ליעקב״ לגר״י קמינצקי.
2. לדרכו ב״כפל צורות״ ראה בפסוק ״המחנה האחת והכהו״ (בראשית לב ט).
אליןא בנויב דלאה די ילדת ליעקב בפדן ארם וית דינה ברתיה כל נפשתה בנוי ובנתיה תלתין ותלת.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בנוי״) גם נוסח חילופי: ״בני״.
אילין בני לאה דילידת ליעקב בפדן דארם וית דינה ברתיה כל נפשת בנוי וברתיה תלתין ותלת.
These are the sons of Leah, whom she bare unto Jacob in Padan Aram, with Dinah his daughter; all the souls of his sons and his daughter, thirty and three.
האולי בנו לאה אלד֗ין ולדתהם ליעקב פי פדן ארם ודינה אבנתה ג֗מיעהם ת֗לת֗ה ות֗לת֗ין נפסא.
אלה בני לאה אשר ילדה אותם ליעקב בפדן ארם ודינה בתו. סך כולם שלושים ושלוש נפש.
[...] שהרי אם [...] שלשים ושתים נפש [...] ׳כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש׳1 [...]; ונאמר2 על כך [...], שיוכבד נולדה ״בין החומותים״ [...], כי נאמר ׳כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים׳ (בראשית מ״ו:כ״ז), וכאשר [...] בזאת [...], הרי נמצא, שכאשר נולד משה רבנו ע״ה היא היתה בת מאה ושלשים שנה [...].⁠3
אוהם ארבעים ותשעה, שיהיו התוצאה של הכפלת שבע בשבע, לאור אומרו ׳שבע שבתות תמימות תהיינה׳ (ויקרא כ״ג:ט״ו), ויום החמשים הוא ׳עצרת׳, ואינו מכללם. וכן מה שנאמר לגבי מה שאיננו מצוות: ׳וינעם במדבר ארבעים שנה׳ (במדבר ל״ב:י״ג), והן שלשים ותשע, כי התחילו אותן בתחילת אב בשנה השניה לצאתם.⁠4 וכאשר אנו מוצאים את כל הדוגמאות במצוות ובסיפור, שלא יספור אותן {במדוייק} כי אם עקשן, הרי אפשר לגבי ׳שבעים נפש׳ – שהם ששים ותשע, שמספרם עגול לפי מה שכבר נזכר.⁠5 ומצאתי,⁠6 ב׳דברי הימים׳ חיסור כזה הרבה: מהם – הפסוק ׳ובני שכניה שמעיה ובני שמעיה חטוש ויגאל ובריח ונעריה ושפט ששה׳ (דברי הימים א ג׳:כ״ב), והם חמשה! וסביר שהכניס בחשבון כאן את שמעיה, וייחס את סך⁠־הכל לשכניה אביו, ואז הם ששה לשכניה7; וכן הפסוק ׳לידותון בני ידותון גדליהו וצרי וישעיהו חשביהו ומתתיהו ששה׳ (דברי הימים א כ״ה:ג׳) - והם חמשה! והחסר הוא שמעי שהזכירו במקום אחר.⁠8 ומתאים לגבי זה לומר, ששמעי לא נזכר במפקד שבו מופיע מספר הלויים, שהוא שלשים שנה,⁠9 ולכן השמיט אותו, ואחר כך צרף אותו, בסיכום, לחמשה הנזכרים; והעבודה⁠[...] הנזכר⁠[...] מה שהיה.⁠10 וכן, והוא מתוך [ספ]⁠ר ׳דברי הימים׳, הפסוק ׳ובני יריהו אמריהו השני׳ (דברי הימים א כ״ד:כ״ג), ואמריהו אי⁠[נו] בן יר⁠[יהו] כי אם אחיו, והשמיט את האב שהוא חברון, לאור אומרו במקום אחר: ׳ובני חברון יריהו [הראש] אמריה⁠(ו) השני יחזיאל השלישי׳ (דברי הימים א כ״ג:י״ט).⁠11 ואל תטיל ספק ב⁠{פירוש} ׳ובנָי׳ אשר ב⁠[קמץ],⁠12 כלומר, ׳ובני יריהו׳, שהוא {בוודאי} במשמעות ׳ובני ארם׳ (בראשית י׳:כ״ג) וזולתו, [כמו] ש׳יעלז שדי׳ (תהלים צ״ו:י״ב) היא כמו ׳שדה׳ עם ה״א.
1. הבעייה ברורה למרות הקיטוע, והיא הועלתה על ידי פרשנים שונים החל מחז״ל; ראה, למשל, בראשית רבה צ״ד:ט׳, בבלי סוטה י״ב., בבלי ב״ב קי״ט.-ק״כ., וקכ״ג.-:.
2. זהו הפתרון של חז״ל שם, והוא התקבל, בין היתר, גם על דעת רשב״ח, רש״י ורמב״ן על אתר. אגב, הנוסח אצל חז״ל הוא ״בין החומות״, ואבן בלעם נקט, כנראה, את לשון הכתוב במלכים ב כ״ה:ד׳, או שכך היה נוסח המדרש שלפניו.
3. חישוב זה נשען על האגדה האומרת כי יוכבד נולדה בין החומות. שהרי אם שהות בני ישראל במצרים היתה למשך מאתיים ועשר שנים, כמנין ׳רדו׳ (בראשית מ״ב:ב׳), כמובא במדרש בראשית רבה צ״א:ב׳ ובמקבילות, ומשה היה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה (השוו שמות ז׳:ז׳), החישוב מראה כי בלדתה את משה, יוכבד היתה בת מאה ושלשים שנה. על פי דברי אבן בלעם על בראשית טו, יג, אשר שרדו בחלקם, נראה שהחישוב של מאתים ועשר שנים אינו בלתי מסתבר בעיניו.
לא ידוע לנו מכאן מה היתה תגובת אבן בלעם למדרש הזה על יוכבד, אך מתוך דבריו בפירושו לדברים כ״ה:ג׳, שם הוא מתייחס למספרים עגולים, הוא נראה כמקבל את ההסבר ש׳שבעים׳ הוא מספר עגול (ראה את ראב״ע על אתר המצטט פירוש זה ודוחהו). פירוש בדרך שלישית הוא, שיעקב עצמו כלול במספר שבעים, ובדעה הזאת הולכים רס״ג (בתרגומו לבראשית ו׳:כ״ז ושמות א׳:א׳), ראב״ע על אתר, ר׳ יוסף קמחי (כמובא על ידי רד״ק בנו על אתר) וכן ר׳ אברהם בן הרמב״ם על אתר.
4. ראה פירוש אבן בלעם לבמדבר י״ג:א׳-ב׳.
5. למרות החסר בתחילת הפירוש, נראה ברור שאבן בלעם מטפל כאן במספר ׳שבעים׳, שלדעתו אינו כי אם מספר עגול, כמו שעוגלו המספרים ׳חמשים׳ (ויקרא כ״ג:ט״ו) ו׳ארבעים׳ (במדבר ל״ב:י״ז), וכך הוא אומר גם בפירושו לדברים כ״ה:ג׳, על ׳ארבעים יכנו׳. שם הוא מתייחס לשלשת המספרים הנזכרים בפירושנו כאן, ורואה אותם, גם שם, כמספרים עגולים. אולם אחרים סוברים שהמספר ׳שבעים׳ הוא מספר מדוייק; כך חז״ל (בבראשית רבה צ״ד:ט׳, סוטה י״ב., וב״ב ק״ב., ועוד) שאמרו, כי יוכבד נולדה בין החומות, וכחז״ל סוברים גם רשב״ח (עמ׳ רסז ועמ׳ רעו-רעט), גם רס״ג – על פי תרגומו לפסוקנו (לפי שתי הגירסאות: זו של דרנבורג וזו שעל בסיסה שיחזר קאפח), והשוו תרגומו לשמות א׳:א׳, וגם ראב״ע בפירושו לבראשית מ״ו:כ״ג, בד״ה ׳ובני דן חושים׳, המתנגד במפורש לדעה המוצעת על ידי אבן בלעם מכוח מה שנאמר בבראשית מ״ו:ט״ו.
6. למרות המלה הזאת, ׳מצאתי׳, הדברים שייאמרו מכאן ואילך על ידי אבן בלעם מצויים, בדרך כלל, אצל רשב״ח, עמ׳ רסו-רעה, וראו את ההערות הבאות.
7. כך גם רשב״ח, עמ׳ רסו-רסז, על פי העיקרון של ׳בני בנים הרי הן כבנים׳, והדעה הזאת נמצאת גם בפירוש לדברי הימים המיוחס לתלמיד רס״ג (עמ׳ 16), בנוסף לדעה, בשם ׳י״א׳, שהמלה ׳ששה׳ היא שם פרטי ולא מספר.
8. נראה, שהוא מתכוון לשמעי הנזכר בדברי הימים א כ״ה:י״ז, ברשימת המשמרות, וזוהי, למעשה, התשובה המצויה בבראשית רבה צ״ד:ח׳, והיא אומצה על ידי תלמיד רס״ג הנ״ל בהערה הקודמת (עמ׳ 36), וכך נמצא בקטעים מתקופת הגאונים שפרסם צוקר, על תרגום רס״ג לתורה, עמ׳ 62-61 (בערבית) ועמ׳ 89-88 (בעברית). התשובה על השאלה הזאת שונה מהתשובה על השאלה הקודמת, כי במקרה דידן מדובר באב עם בניו, ולא בסב, אב, ונכדים כבמקרה הקודם. פירוש רשב״ח (עמ׳ רסח-רסט) על השאלה הזאת לוקה בחסר, אך לפי ההקשר של דברים ששרדו נראה שגם הוא פתר את השאלה בדרך זו.
9. שהוא הגיל המותר לעבודת הלוי במקדש, והרי במשמרות במקדש אנו עוסקים כאן; וכיוון שהיה שמעי בשלב הזה פחות מגיל שלשים לא מנאו הכתוב בשמו, אף כי כלל אותו בסיכום הכללי של בני ידותון, והשוו את המקורות שנזכרו בהערה הקודמת. לענין גיל שלשים שנה לעבודת הלוי במקדש, ראה במדבר ד׳:ג׳, ספרי במדבר ס״ב, על במדבר ח׳:כ״ד, בבלי חולין כ״ד., וכן פירוש אבן בלעם לבמדבר ג׳:י״א-י״ג,מ״א, ח׳:כ״ד.
10. בגלל החסר, שהוא תוצאה של טשטושים בכתב היד, קשה לשחזר מה שנאמר כאן על ידי אבן בלעם, במיוחד כאשר גם פירוש רשב״ח חסר כאן. אולם על פי המלה ׳והעבודה׳ ששרדה, אפשר לומר שבמשפט החסר מכאן מחזק אבן בלעם את התשובה שהוא נתן באשר לענין שמעי הנזכר לפני כן.
11. כך פתר את הבעייה גם רשב״ח, עמ׳ רסו-רסז. רשב״ח, שם, מביא דעה שיריהו הוא האב, אך הוא דוחה אותה על בסיס המלים: ׳אמריהו השני׳, ללא ציון הבן הראשון.
12. מכאן ברור, שבנוסח שהיה לפניו היתה ׳ובני׳ מנוקדת עם נו״ן קמוצה, ואבן בלעם רצה למנוע את ראיית ׳ובני׳ כאן כשם פרטי, כפי שמתברר מתוך משנת רבי אליעזר, מהדורת ה׳ ענעלאו, ניו⁠־יורק תרצ״ד, עמ׳ 92. על שני פירושים נוספים לפתרון הבעייה, ראה את הפירוש לדברי הימים המיוחס לתלמיד רס״ג על אתר בעמ׳ 38).
א. כאן מתחיל קטע אחר.
אלה בני לאה, ואת דינה בתו – הזכרים תלה בלאה, והנקבה תלה ביעקב, ללמדך: אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר, איש מזריע תחילה – יולדת נקבה.
שלשים ושלש – ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושנים. אלא זו יוכבד שנולדה בכניסתן לעיר,⁠א שנאמר: אשר ילדה אותה ללוי במצרים (במדבר כ״ו:נ״ט) – לידתה במצרים ואין הורתה במצרים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5: ״בכניסתו לעיר״. בכ״י המבורג 13 (במקום ״בכניסתן לעיר״): ״בין החומות״. בכ״י ליידן 1: ״בין החומות בכניסתן לעיר״. בכ״י אוקספורד 34: ״בין החומות בכניסתו לעיר״. בכ״י לונדון 26917: ״בכניסתן למצ׳⁠ ⁠⁠״. בדפוס רומא: ״בין החומות בכניסתן למצרים״.
אלה בני לאה ואת דינה בתו THESE ARE THE SONS OF LEAH WITH HIS DAUGHTER DINAH. – Scripture associates the men with the name of Leah and the women with that of Yaakov to teach you: If the woman emits seed first, she gives birth to a male, and if the man emits seed first, she gives birth to a female (Bavli Niddah 31a).
שלשים ושלש THIRTY THREE – But in the enumeration above you will find only thirty-two. The one whose name is omitted is Jochebed who was born "between the walls" just as they entered the border city, as it is said "Jochebed, the daughter of Levi, whom her mother bore to Levi in Egypt" (Bemidbar 26:59) – she was born in Egypt, but she was not conceived in Egypt (Bava Batra 123).
אלה בני לאה אשר ילדה (לו) ליעקב בפדן ארם – הבנים נולדו בפדן ארם ובני בנים בארץ כנען:
ואת דינה בתו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש – ובפרטן אינן אלא ל״ב אותן שנולדו מלאה, אבל הכתוב כולל את יעקב עמהן למניין ל״ג:
כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש – אף על פי שלא היה שם רק בת אחת, קורא בנותיו. כמו: ובני פלוא אליאב (במדבר כ״ו:ח׳), ובני דן חושים (בראשית מ״ו:כ״ג).
כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש – ALL THE PEOPLE HIS SONS AND DAUGHTERS WERE THIRTY THREE – Even though there was only one daughter there, it says “daughters.” Like: “The sons of Pallu: Eliab” (Bemidbar 26:8), and “The sons of Dan: Chushim” (Bereshit 46:23).
כל נפש בניו ובנותיו שלשיםא ושלש – ובפרטן אין אנחנו מוצאים אלא שלשים ושתים. אמרו רבותינו ז״ל (ב״ב קכ״ג) כי יוכבד בת לוי נולדה בין החומותים לפיכך לא מנה אותה בפרט כי לא נולדהב כשבאו בחומה החיצונה וקודם שנכנסו בפתח החומה הפנימית נולדה, לפיכך אמר שלשים ושלש, וזה הוא שאמר בנותיו כי שתי בנות היו דינה ויוכבד.
וכתב החכם ר׳ אברהם בן עזרא, וכן כתב אדוני אבי: כי יעקב בכלל השבעים, וכן אמר בתחלה: יעקב ובניו. ולפירושם יהיה טעם ובנותיו כטעם ובני דן חושים (בראשית מ״ו:כ״ג).⁠ג
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״שלשם״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״נולדו״.
ג. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״וכתב החכם... ובני דן חושים״.
כל נפש בניו ובנותיו שלושים ושלוש. If we count the names mentioned we find only 32 names. This prompted the sages to say that Yocheved, daughter of Levi, was born on the way to Egypt when Levi’s wife had just arrived at the border so that on arrival the requisite number of Israelites entered Egypt. (Baba Batra 123) She could not have been enumerated at departure, not having born and named as yet. This is also why we find the word בנותיו, “his daughters, (pl.) “as an obscure reference to Yocheved1 Both Ibn Ezra and my father wrote that the number 33 is made up by the addition of Yaakov to the total2 According to the commentary of these two scholars the words ובנותיו would have to be understood as similar to “ובני דן,” and the sons of Dan, seeing that he is reported as having had only one son by the name of Chushim (verse 23)
1. daughter and granddaughter being lumped together as “daughter.” Serach, being a daughter of Asher who was a son of Zilpah, is mentioned separately as a “sister” in verse 17.
2. although he was not anyone’s descendant, so that it is difficult to see him as included in the words בני ישראל in verse 8.
אלה בני לאה אשר ילדה וג׳ – {מאמרו אשר ילדה ליעקב הוא} דוגמת מאמרו בני לאה על העיקרים, ובניהם נמשכים אחריהם1.
1. מח. השלמתי ע״פ פירושי ר״ש בן חפני (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ רסד), שנזדקק לסיפיה דקרא ׳אשר ילדה ליעקב׳, ונתקשה היאך יתכן לומר שנולדו ליעקב הלא יש מהם שהם נכדיו בני בניו. וע״ש שתירץ שבני בנים הרי הם כבנים ונקראו כולם בני יעקב. ואולם לדעת רבנו לא סיכם הכתוב כי אם את העיקרים שמהם מסתעפים השרשים.
אלה בני לאה – פר״ש: אשה מזרעת תחילה יולדת זכר – היינו טעמא כשזרע האשה בא תחילה הוא מתפזר על ידי התשמיש שעדיין לא נגמר ומתבטל אבל זרע האיש הבא בגמר ביאה עומד ונקלט ממנו הולד נוצר. איש מזריע תחילה יולדת נקבה – מהאי טעמא איפכא, כי באמת מזרע הזכר נולד זכר ומזרע הנקבה נולדת הנקבה.
אלה בני לאה, "these were the sons of Leah. Rashi comments on this that from here we learn that when a woman orgasms first she will give birth to a male child. The rationale is that the woman's seed in such a situation has already started to disperse, whereas the man's seed ejaculated later is still in its original strength. The reverse is true when the man ejaculates earlier, i.e. that the woman's seed being last is still in its original strength, resulting in its immediate conception. (Compare Talmud, tractate Niddah folio 31)
אלה בני לאה כו׳ – פר״ש (ד״ה אלה בני לאה ואת דינה בתו) מכיון שאמ׳ ואת דינה בתו. מכאן שאשה מזרעת תחילה יולדת זכר וכו׳. ותימ׳ דתיפוק לי מאשה כי תזריע וילדה זכר (ויקרא יב:ב) וילפינן מינה (ברכות ס., נדה כה:, לא.) אשה מזרעת תחילה כו׳. ותרתי למה לי. ותו אדרבה מכאן משמע להפך דאמרי׳ (עי׳ ברכות ס.) דדינה היתה ראויה להיות זכר ונעשית נקיבה וממש לא היתה בתה. וי״מ דעיקר הריון היה בבטן רחל (עי׳ קטע הקודם).
כל נפש בניו ובנותיו – אע״פ שלא היתה לו אלא בת אחת אומ׳ בנותיו. כמו ובני פלוא אליאב (במדבר כו:ח). גן.
שלשים ושלש – ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושתים, זוא יוכבד שנולדה בכניסתן לעיר, שנאמר: אשר ילדה אותה ללוי במצרים (במדבר כ״ו:נ״ט). לידתה במצרים ואין הורתה במצרים, זו היא שיטת רבותינו (בבלי סוטה י״ב.).
ור׳ אברהם השיב ואמר כי זה תמה, אם כןב למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה שהולידה משה והיא בת מאה ושלשים שנה, ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת תשעים. ולא די לנו זה הצער עד שעשו הפיטנים פיוטים ביום שמחת תורה: יוכבד אמי אחרי התנחמי, והנה היא בת מאתים וחמשים שנה. וכי אחיה חיה כך וכך שנים דרך הגדה או דברי יחיד, אלו דבריו.
והנה פן יהיה חכם בעיניו1 בסתירת דברי רבותינו, אני צריך לענות אליו. ואומר, כי על כל פנים, יהיה בדבר יוכבד פלא גדול מן הנסים הנסתרים שהם יסוד התורה, כי היא בת לוי עצמו, לא מתיחסת אליו. כמו שכתוב: אשר ילדה אותה ללוי במצרים (במדבר כ״ו:נ״ט), ועוד כתוב: את יוכבד דודתו (שמות ו׳:כ׳). והנה, אם נאמר כי הוליד אותה בבחרותו כאשר הוליד כל בניו, והיתה לידתה אחרי רדתו למצרים מעט, הנה היא בלדת משה זקנה מאד כמנין שאמרו רבותינו או קרוב לו. ואם נאמר שנולדה לוג אחרי שבתו במצרים ימים רבים, והנה נחשוב שהוליד אותה אחר רדתו למצרים חמשים ושבע שנה, והוא יהיה בן מאה שנה, כי ברדתו היה בן מ״ג, והנה יהיו בזה שני פלאים: כי יהיה הוא זקן כאברהם, אשר הזכיר הכתוב: הלבן מאה שנה יולד (בראשית י״ז:י״ז), וכתיב: ואדני זקן (בראשית י״ח:י״ב), ותהיה היא זקנה בלדת משה בת ע״ג שנה. ואם נאחר עוד לידתה לסוף ימי לוי, הנה יהיה פלא גדול משל אברהם.
אבל אומר לך דבר שהוא אמת וברור בתורה, כי הנסים הנעשים על פי נביא שיתנבא כן מתחלה, או מלאך נגלה במלאכות השם, יזכירם הכתוב, והנעשים מאליהם לעזור צדיק או להכרית רשע, לא יזכירו בתורה או בנביאים. וזה זהב רותח מוצק בפי החכם הזה, ממה שהשיב על רבותינו בענין פינחס (אבן עזרא במדבר כ״ה:י״ג), וזולתו במקומות הרבה, ולמה יזכירם הכתוב, וכל יסודות התורה בנסים נסתרים היא, ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג, שהרי יעדי התורה כולה אותות ומופתים. כי לא יכרת וימות בטבע הבא על אחת מן העריות, או האוכל חלב, ולא יהיו השמים כברזל בטבעם מפני זרענו בשנה השביעית. וכן כל יעדי התורה בטובות ההן, וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם, וכל תפלות דוד מלכנו וכל תפלותינו נסים ונפלאות. אלא שאין בהם שנוי מפורסם בטבעו של עולם, כאשר הזכרתי זה כבר (רמב״ן בראשית י״ז:א׳), ועוד אפרשנו בעזרת השם (רמב״ן שמות ו׳:ב׳, רמב״ן ויקרא כ״ו:י״א).
והנה אתן לך עד נאמן על מה שאמרתי. ידענו כי מעת בא ישראל לארץ עד לדת אדוננו דוד היה כשלש מאות ושבעים שנה. והימים האלה יתחלקו לארבע דורות: שלמון ובעז ועובד וישי, ויגיע לכל אחד מהם צ״ג שנה, והנה כולם זקנים קרוב לאברהם, והיו מולידים כל אחד בשנת מותו, שלא כדרך כל הארץ, כי אין החיים בזמנם מאה שנה, ואם הוליד אחד מהם בבחורותיו כמנהג, יהיו האחרים זקנים מאד יותר מאברהם. ויהי בהם הפלא גדולד יתר מאד, כי ימי האדם בדור אברהם ארוכים מאד, ובשנות דוד חזרו למחציתם.⁠ה ואולי היוו יותר, כי איפשר שהיו לשלמון ימים רבים בבואם לארץ, ולכן נתנו אנשי הקבלה, והם חכמי אמת, לעובד ימים רבים. והוא נס נסתר נעשה לאבי המלוכה, בן הצדקת הבאה לחסות תחת כנפי השכינה. וכן יזכירו באמו ארך ימים רבים.
וכבר פרשתי (רמב״ן בראשית י״ז:י״ז) כי הפלא באברהם איננו כאשר יחשוב החכם הנזכר וזולתו מבעלי המקרא, כי אברהם הוליד את יצחק טרם מותו שבעים וחמש שנה, והנה לא עברו עליו שני חלקים בימיו. והאנשים בכל דור, אין הזקנה בהם עד עבור עליהם שלשת חלקי ימותם, כאשר יחשבו הרופאים: הילדות והבחרות והאישות והזקנה. ובדורות האלה אשר הימים בהםז כשבעים שנה, לא יחשבו לו הרופאים זוקן עד אחרי ששים. ועוד, כי אברהם הוליד בנים רבים אחרי ארבעים שנה מלדת יצחק, ויהיה הפלא כפלי כפלים. ואם נאמר שהחזירו האל לימי בחורותיו, יקשה עליו כי לא הזכיר הכתוב הפלא הגדול הזה, [והוא נס גלוי ומפורסם בהפך מן הטבע]⁠ח. ומן הידוע כי האנשים בדור הזה, מהם שיולידו בזקנתם עד מלאת שבעים שנה או שמונים שנה ויותר, כפי התקומם בהם הלחות לפי טבעם. גם הנשים אין להם זמן, וכל עוד היות להם הארח, תלדנה. רקט התמה באברהם ושרה, כאשרי פרשתי שם (רמב״ן בראשית י״ז:י״ז), מפני שלא הולידו בנעוריהם, ועתה יולידו זה מזה. ועוד בשרה היה פלא, כי חדל ממנה ארח כנשים, ואחרי כן לא תלדנה.
והנה אם יהיו ימי יוכבד כימי אביה, ותתקיים בה הלחות עד קרוב לזקנתה כמשפט הנשים, אינו פלא אם תוליד בזמן אשר נתנו לה רבותינו, מפני שרצה האלהים לגאול את ישראל על ידי האחים האלה, ולא הגיע הקץ איחר לידתם ימים רבים עד כי זקנה אמם. ולא יפלא מי״י כל דבר.
כתב רבינו שלמה, ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים, צריכין אנו לומר שמתו קודם ירידתם למצרים, שהרי לא נמנו כאן. ואין צרך לזה, שהרי אמרו (בראשית רבה פ״ד:כ״א): רבי יהודה אומר לאחיותיהם נשאו השבטים, והנה היו אלה התאומות נשי בניו. והכתוב אמר עליהן: מלבד נשי בני יעקב (בראשית מ״ו:כ״ו). ורבי יהודה מזה הכתוב אמר כן, כי מה טעם לאמר מלבד נשי בני יעקב הכנעניות, אחרי שאמר יוצאי ירכו. רק בעבור היות נשי בניו גם הן מיוצאי ירכו יאמר כן. אבל לא פירסם אותם בכאן, כאשר לא הזכירן בעת לדתן עם השבטים. ועוד, כי לא הזכיר הנה רק אשר יולידו ויתרבו במצרים, להודיע הנס הגדול הנעשה ברבוי העצום אשר רבו במצרים. והם בזה שבעים נפש, ונשיהם לא ימנו, כי האיש עם אשתו הוא אחד.
1. השוו ללשון הפסוק במשלי כ״ו:ה׳.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״וזה״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״אם כן״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״לו״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״הגדול״.
ה. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״למחיצתם״.
ו. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים: ״חיו״.
ז. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״בהם״.
ח. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ט. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״מן״.
י. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כאשר״.
THIRTY AND THREE. But in the above enumeration you will find only thirty-two. However, the one whose name is omitted is Jochebed who was born as they entered the border city, as it is said, Jochebed, the daughter of Levi, whom [her mother] bore to Levi in Egypt.⁠1 She was born in Egypt, but she was not conceived in Egypt. This is the principle of our Rabbis.⁠2
But Rabbi Abraham ibn Ezra replied, saying that "this is surprising. For if so, why did Scripture not mention the wonder that befell her, for she gave birth to Moses when she was one hundred and thirty years old?⁠3 And why did it mention the case of Sarah who gave birth when she was ninety years old? This distress was not yet sufficient for us so that the poets came and composed liturgic poems for the day of Simchath Torah,⁠4 wherein they state, 'Jochebed, my mother, will be comforted after me,' [implying that Jochebed survived her son], and thus she was two hundred and fifty years old at the death of Moses!⁠5 Is the proof of the poets for this longevity of Jochebed because Ahijah the Shilonite6 lived a life of great duration?⁠7 [If so, this is not a proof, for his longevity is but] an Agadic tradition or the opinion of a single authority.⁠"8 These are the words of Rabbi Abraham ibn Ezra.
Now lest he be wise in his own eyes9 in contradicting the words of our Rabbis, I must answer him and say that in any case, there is in the matter of Jochebed a great wonder of the hidden miracles10 which constitute the foundation of the Torah. Jochebed was Levi's actual daughter, and not merely his offspring, as it is written, Jochebed, the daughter of Levi, whom [her mother] bore to Levi,⁠11 and it is furthermore written, And Amram took himself Jochebed his father's sister for a wife.⁠12 [Thus Amram, Levi's grandson, married Jochebed, Levi's daughter.] Now if we would say that Levi begot Jochebed in his younger years, just as he begot all his sons, this would place her birth soon after his descent into Egypt, and she would have been very old at the time of Moses' birth,⁠13 at or near the age stated by our Rabbis.⁠14 And if we would say that he begot her after he resided in Egypt for many years — say, for a period of fifty-seven years — then Levi would have been one hundred years old at Jochebed's birth, for when he went down to Egypt he was forty-three years15 of age. In that case, there were two great wonders! [Levi, at the time he begot Jochebed], was as old as Abraham, concerning whom Scripture mentions, Shall a child be born to him who is a hundred years old?16 and it is further written, And my lord is old also,⁠17 while Jochebed would still have been an elderly woman of seventy-three when Moses was born! And should we further postpone Jochebed's birth to the end of Levi's days, the wonder of his begetting a child will be greater than that of Abraham!
But I will tell you a true principle, clearly indicated in the Torah. Scripture mentions miracles performed through a prophet and which he previously prophesied, or performed by an angel who is revealed in the course of a Divine mission, but those effected naturally in order to help the righteous or destroy the wicked are not mentioned in the Torah or in the books of the prophets. May this be "hot gold poured into the mouth"18 of this wise man who refuted the words of our Rabbis in the matter of Phinehas19 and similar matters in many places. Why should Scripture mention hidden miracles when all the foundations of the Torah are hidden miracles. In the entire scope of the Torah there are only miracles, and no nature or custom. All assurances of the Torah are in the form of signs and wonders, as it is not natural that he who has connection with one of the forbidden degrees of marriage or he who eats forbidden fat suffers excision or death.⁠20 Nor is it by nature that the heavens become as iron21 because we have sowed our fields in the Sabbatical year. Similarly, all the assurances of the Torah concerning those blessings [which will result from our observance of the law], and all the good fortune of the righteous ones because of their righteousness, as well as all the prayers of our king David [in the book of Psalms] and all our prayers, all are founded upon miracles and wonders, except that there is no heralded change in the nature of the world, as I have already mentioned,⁠22 and I will yet explain it further,⁠23 with the help of G-d.
I will give you faithful testimony to that which I have said. We know that from the time Israel came into the Land until the birth of our lord David, about three hundred and seventy years elapsed.⁠24 These years are to be divided among four generations: Salmon, Boaz, Obed, and Jesse [David's father],⁠25 each one being allotted ninety-three years. Thus when they begot children they were all approximately as old as Abraham was when he begot Isaac. Furthermore, each one begot his son in the year of his death, a most unusual thing, since in their era the general span of life was not a hundred years. And if one of them begot his son in his younger years, as is usual, the others would have had to be much older than Abraham, and thus the wonder concerning them would be exceedingly great since people in the generation of Abraham lived long, and in the days of David the average lifespan was reduced to a half. And perhaps these four generations lived longer than their contemporaries for it is possible that Salmon was already advanced in years when he entered the Land of Israel. It is for this reason that the masters of Tradition, who are the true Sages, have attributed longevity to Obed,⁠26 this being a covert miracle which was done to the ancestor of the kingdom [of the house of David], the son of the righteous one [Ruth], who had come to take refuge under the wings of the Divine Presence.⁠27 The Sages similarly mention longevity in connection with Obed's mother, Ruth.⁠28 Now I have already explained29 that the wonder in the case of Abraham was not as the above-mentioned Sage [Rabbi Abraham ibn Ezra] and other masters of the Scriptures have thought.⁠30 Abraham begot Isaac seventy-five years before his death, prior to the completion of two-thirds of his lifespan, and in all generations, old age does not affect people until three quarters of their lives have passed, just as the doctors have considered the divisions of life to be: childhood, youth, manhood, and old age. In these generations, when the lifespan is about seventy years, doctors do not consider a person aged until after sixty. Moreover, Abraham begot many children31 forty years after the birth of Isaac, and the wonder is thus manifoldly miraculous! And should we say that G-d caused Abraham to revert to his youthful days, it may be asked why Scripture does not mention this great wonder when it was an open and known miracle which is contrary to nature. Moreover, it is known that in this present generation some men beget children until they are full seventy or eighty years old and more, depending upon the extent to which they retain their natural vitality. Women also have no specific time [for ceasing to conceive], as long as they have their period they can give birth. However, the wonder in the case of Abraham and Sarah, as I explained there,⁠32 was due to the fact that they had not begotten children in their younger years, and now together they begot a child. In the case of Sarah there was an additional wonder, i.e., that the manner of women33 had ceased with her, and after this happens, women no longer give birth. Now if Jochebed lived as many years as her father Levi had,⁠34 and if her vitality remained with her until near her old age, as is the way of women, it would be no wonder if she gave birth at the time set forth by our Rabbis, [namely, at one hundred and thirty years of age]. It is because G-d wanted to redeem Israel though the brothers [Moses and Aaron], and since the time of the redemption had not yet come, He delayed their birth many years until their mother was old. Nothing is too difficult for the Eternal.⁠35
Rabbeinu Shlomo [Rashi] wrote:⁠36 "According to the view that a twin-sister was born with each of Jacob's sons, we must say that they died before Jacob and his sons went down to Egypt because they are not enumerated here.⁠" There is no necessity for this conclusion, for the Rabbis have said:⁠37 "Rabbi Yehudah says that Jacob's sons married their sisters.⁠" These twin-sisters were thus the wives of Jacob's sons, concerning whom Scripture says, besides Jacob's sons' wives.⁠38 In fact, Rabbi Yehudah arrived at this opinion on the basis of this verse, since if it refers to Canaanite women what reason is there for Scripture to say, besides Jacob's sons' wives, after it had already said, that came out of his loins?39 It is only because his sons' wives were also of those "that came out of his loins" that Scripture refers to them. It does not, however, divulge them here, just as it did not mention them explicitly when they were born together with Jacob's sons. Furthermore, Scripture mentions here only those who begot children and increased in Egypt, in order to make known the great miracle which was performed in the mighty increase which they effected in Egypt, for at this juncture, they numbered seventy souls. Thus their wives were not counted because a man and his wife are one.
1. Numbers 26:59.
2. Baba Bathra 123a. See also Ramban, next Verse.
3. Israel stayed in Egypt two hundred and ten years. Since Moses was eighty years old when he stood before Pharaoh, he was thus born one hundred and thirty years after they entered Egypt.
4. Literally, "Rejoicing of the Law.⁠" On this festival day, which marks the last day of the festival of Succoth, the concluding chapter of the life of Moses is read in the Synagogue. The joyous celebrations on this day are due to the annual completion of the reading of the Torah, as well as to the fact that it is commenced anew.
5. Her age when Moses was born added to Moses' life span of one hundred and twenty totals two hundred and fifty.
6. I Kings 11:29.
7. According to an Agadic tradition, Ahijah the Shilonite was among those who went out of Egypt, and lived to the days of Jeroboam I, king of Israel, a period of about four hundred and fifty years. (Baba Bathra 121b.) On the basis of this tradition, the poets claimed that since longevity was possible for Ahijah, it was possible also for Jochebed, Moses' mother.
8. The source for Ahijah's longevity is the Seder Olam, Chapter 1. This book is a chronicle of Biblical times, composed by Rabbi Yosei ben Chalaphtah, a disciple of Rabbi Akiba.
9. Proverbs 26:5.
10. See Ramban, above, 17:1.
11. Numbers 26:59.
12. Exodus 6:20.
13. Israel stayed in Egypt two hundred and ten years. Since Moses was eighty years old when he stood before Pharaoh, he was thus born one hundred and thirty years after they entered Egypt.
14. In that case the wonder would have been only on the part of Jochebed.
15. Jacob married Leah when he was eighty-four years old. (Bereshith Rabbah 68:5). When Levi, her third son, was born, Jacob was thus eighty-seven. When he stood before Pharaoh, Jacob said that he was one hundred and thirty years old (47:9). Thus Levi was forty-three at that time.
16. Above, 17:17.
17. Ibid., 18:12.
18. Sanhedrin 92b.
19. In his Commentary to Numbers 25:12, Ibn Ezra brushes aside the tradition that Phinehas is identical with Elijah.
20. Ramban here refers to death by heavenly punishment. See, for example, Leviticus 20:17.
21. Leviticus 26:19.
22. See Ramban, above, 17:1.
23. Ibid., (11).
24. From the Exodus to the building of the Temple, four hundred and eighty years elapsed (I Kings 6:1). Deduct the forty years spent in the desert and the seventy years of David's lifespan, and the remainder is three hundred and seventy.
25. Ruth 4:21-22.
26. Bereshith Rabbah 96:4: "The Sages have said, Obed lived more than four hundred years.⁠"
27. See Ruth 2:12.
28. In Baba Bathra 91b, it is stated that Ruth was still alive in the days of Solomon.
29. Above, 17:17.
30. That the wonder was due to Abraham's advanced age.
31. Above, 25:1-2.
32. Above, 17:17.
33. Ibid., 18:11.
34. One hundred and thirty-seven years (Exodus 6:16).
35. See above, 18:14.
36. (26) here.
37. Bereshith Rabbah 84:19. See also Ramban, above, 38:2.
38. (26) here.
39. (26) here.
כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש – אין יעקב מחשבון השבעים, ותחלת חשבון השבעים מראובן, ותמצא מראובן עד דינה ודינה בכלל ל״ב, והכתוב אומר שלשים ושלש, אלא זו יוכבד שנולדה בכניסתן למצרים.
והנה שבעים נפש נמנים בפרשה זו לד׳ חלקים כנגד ד׳ הנשים. והזכיר מלת נפש בכל חלק וחלק ואחרי כן כלל את כולם והזכיר כל השבעים בלשון נפש הוא שאמר כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, והבן זה.
כל נפש בניו ובנותיו שלושים ושלושה, "all the people- his sons and daughters numbered thirty-three". Yaakov himself is not included in the count of seventy. The count of the seventy commences with the word "Reuven.⁠" When you count from Reuven to Dinah you obtain a total of thirty-two. The missing person is accounted for by Yocheved who was born between the entrance gates to Egypt as mentioned in Baba Batra 123.
The total of seventy is divided here into four segments in accordance with the four wives of Yaakov. The Torah mentions the word נפש each time repeating the word נפש in the singular when summing up the total number of Yaakov's family. This teaches the indivisibility of the Jewish people. All Jews are members of the same whole. The four times נפש preceding the final word נפש may allude to the four "camps" in the celestial spheres presided over by the four arch angels (compare commentary on verse 27).
אלה בני לאה וגו׳ ואת דינה בתו – פרש״י תלה הכתוב הזכרים בלאה והנקבות ביעקב ללמדך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה והטעם לפי שאמת הדבר כן הוא מזרע האיש יולד הזכר ומזרע האשה יולדת נקבה הילכך כשאשה מזרעת תחלה הזרע מתפשט על ידי תשמיש שעדין לא נגמר ומתבטל וזרע האיש הבא אחריו בגמר ביאה הוא עומד ונקלט וממנו נולד הולד זכר ועל כן היא יולדת זכר. וכן איש מזריע תחלה יולדת נקבה מאותו טעם כפ״ח. הקשה ר״ת מאורלייאנא״ס לדברי רש״י הא דרשינן הכי מאשה כי תזריע וילדה זכר וא״כ תרתי למה לי וע״י קשי׳ אדרבה איפכא מסתברא שהרי דינה היתה זכר ונהפכה לנקבה כדפי׳ רש״י בפרשת ויצא דגבי ותקרא שמה דינה וז״ל פרשו רבותי׳ שלאה עצמה אמרה אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת מן השפחות ונתפללה עליו ונהפך לנקבה עכ״ל. ותירץ הרר״א שבסוף פרק המפלת איכא מאן דדריש ליה מאלה בני לאה הילכך פי׳ אליבא דהאי תנא דדריש ליה מאלה בני לאה. ומה שפרש״י בפרשת ויצא שדנה בעצמה ואמרה אינו ר״ל שדינה היתה זכר בבנין ונהפך לנקבה על ידי תפלת לאה אלא עתידה היתה דינה להיות זכר ונהפך לנקבה ונתבטלה הגזרה שלאה היתה נביאה כדאמר בר״ה האמהות נביאות היו אבל ודאי שלא נבראת דינה זכר.
שלשים ושלש – פרש״י ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל״ב אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות. ויש מפרשים זה יעקב שהיה ממנין שבעים נפש שירדו מצרים ונכלל עם בני לאה וזהו שנאמר אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו להודיעך שיעקב היה במנין בניו. וי״מ שזה שהקב״ה שנמנה בכבודו עמהם והשלימם לע׳ וכן כשעלו ישראל ממצרים היו ששים רבוא חסר אחד והקב״ה נמנה עמהם והשלימם לששים רבוא.
אלה בני לאה – פר״ש מכאן שאשה מזרעת תחלה יולדה זכר מדתלה הזכרים בלאה ואת הנקבות ביעקב. ותימה תפוק לי מאשה כי תזריע וילדה זכר (ויקרא י״ב ב׳) דמשם ילפינן (ברכות ס׳ א׳) אשה מזרעת כו׳, ותו אדרבה מכאן משמע להפך דדינה ראוייה היתה להיות זכר ונעשית נקבה וממש לא היתה בתו. ותו שג״כ מצינו שתלה דינה בלאה כמה דכתיב (לעיל ל״ד א׳) ותצא דינה בת לאה. וי״ל מפני יציאתה נקראת שם בת לאה ולא בכאן.
כל נפש בניו ובנותיו – הנה אמר ׳ובנותיו׳ בעבור דינה שהיא אחת לבד, כמו שאמר: ׳ובני דן חֻשים׳ (כג).
שלֹשים ושלֹש – עם יעקב תמצאם כן. והנה מה שאמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה צד, ט, וב״ב קכג, ב, ומקבילות) ביוכבד שנולדה בין החומות — הוא מהלך הדרש. וזה, שאם היה זה כן היה ראוי שיפרסם התורה זה המופת שהיה בלדתהּ משה ואהרן, כמו שפרסם זה בלדת שרה יצחק; כי היה זה נפלא יותר מאד, כי היא בת מאה ושלושים שנה כשילדה משה, ובת מאה ועשרים ושבע כשילדה אהרן; והוא מדרך התורה שתפרסם ענין המופתים, כי האמונה בהם היא פינה גדולה מפינות התורה. והנה יש להמון בזה המאמר תועלת, כמו שנבאר בגזרת ה׳ בביאורנו דברי הדרשים האלו ודומיהם אם ירצה ה׳ יתעלה.
וראוי שתדע שמה שאמר הכתוב על יוכבד: ׳אשר ילדה אֹתה ללוי במצרים׳ (במדבר כו, נט) אינו ממה שיורה שתהיה לידתה לבד שם, לא הורתה, כי כמו זה אמר הכתוב על בני יוסף: ׳ובני יוסף אשר יֻלּד לו במצרים׳ (כז); ׳הנולדים לך בארץ מצרים׳ (מח, ה), ואין הרצון בזה שתהיה לידתם לבד במצרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואלה בני לאה ואת דינה בתו הזכרים תלה בלאה והנקב׳ תלה ביעקב ללמדך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו׳. במסכת נדה פרק המפלת ופירשה רבי צדוק לבריית׳ דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו׳ מהכא וליכא לאקשויי אי הכי למה לי קרא דכי תזריע דיליף מינה אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו׳ כדר׳ יצחק בפ׳ המפלת תיפוק לי מהכא דאיכא למימר דאי לאו קרא דתזריע וילדה לא הוה שמעינן מהכא אשה מזרע׳ תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה דה״א הא דתלה הכתוב הזכרים בלאה היא משום דאי אפשר לתלותם ביעקב משום דמשמע אלה לבדם בני יעקב ותו לא ומה שתלה הנקבה בזכר הוא מפני שלא היתה לו ליעקב נקבה אחרת זולתה ותלה אותה באב כמנהג השתא דכתב קרא דכי תזריע וילדה זכר דמשמע שכשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר למדנו שמה שתלה פה הזכרים בנקב׳ אינו אלא מפני שכשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר ומינה מה שתלה הנקבה בזכר אינו אלא מפני שכשהאיש מזריע תחלה יולדת נקבה ואי לאו קרא דאלה בני לאה ואת דינה בתו לא הוה שמעינן מקר׳ דתזריע וילדה זכר אלא כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר אבל לא כשהאיש מזריע תחלה יולדת נקבה דה״א ל״ש הזריעו שניהם בבת אחת ל״ש הזריע האיש תחלה לעולם יולדת נקבה השתא דכתי׳ ואת דינה בתו ותלה הנקב׳ בזכר למדנו שקדימת זריעתו לזריעתה גרמה לידתה של נקבה אבל כששניהם הזריעו בבת אחת אין שם לא זכר ולא נקבה שכל אחד מבטל את חברו. ומה ששנו בפרק המפלת תנו רבנן בראשונה היו אומרים אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה ולא פירשו חכמים את הדבר עד שבא רבי צדוק ופירשו אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו תלה הנקבו׳ בזכר והזכרים בנקבה לומר לך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה דמשמע דמהאי קרא לחודי׳ הוא דמפיק לה שמא י״ל דר׳ צדוק נמי אקרא דכי תזריע הוא דקא סמוך ובחר להביא קרא דאלה בני לאה ולא קרא דכי תזריע וילדה זכר משו׳ דמקר׳ דאלה בני לאה ואת דינה בתו למדנו שניהם יחד כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר וכשהאיש מזריע תחלה יולדת נקבה אבל מקר׳ דתזריע וילדה זכר ליכא למשמע מיניה אלא כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר. וא״ת והא דינה זכר היתה ונהפכה לנקבה כדפרש״י גבי ותקרא את שמהדינה בב״ר אמרו עיקר ברייתה של דינה זכר היה ומתפלתה של רחל שאמרה יוסף י״י לי בן אחר נעשת נקבה. י״ל דאע״פ כן כיון שהיתה עתה נקבה ותלה אותה בזכר אף על פי שעקר בריית׳ היה זכר דרשינן מינה שפיר איש מזריע תחלה יולדת זכר:
והנה מה שמנה בני לאה ל״ג והמה ל״ב כבר כתב הראב״ע על דרך הפשט שנמנה עמהם יעקב וכמו שאמר בתחלה יעקב ובניו כי הוא גם כן נכנס באותו מנין.
[א] ואת דינה בתו
[1] בתרא פרק שמיני דף קכג ע״א (בבא בתרא קכג.)
[2] נידה פרק שלישי דף לא ע״א (נדה לא.)1
1. הגמ׳ שם דרשה גם את תחילת הפסוק ׳אלה בני לאה׳, שתלה הזכרים בנקבות, צריך ביאור מדוע רבנו לא ציטט גם את התיבות הראשונות בפסוק הנדרשות בגמ׳?
לשון הגמ׳: ׳אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו, תלה הזכרים בנקבות, ונקבות בזכרים׳. וביאר רש״י שם: ׳זכרים בנקבות - בני לאה׳.
הזכרים תלה בלאה וכו׳. ואם תאמר אם כן ״אשה כי תזריע וילדה זכר״ (ויקרא יב, ב) למה לי, ובפרק המפלת (נידה לא.) דרשינן ״אשה כי תזריע וילדה זכר״ ׳אשה מזרעת תחלה יולדת זכר׳ (קושית הרא״ם), ויראה לומר שאם לא נכתב ״אשה כי תזריע וילדה זכר״ לא הוי ידעינן פירוש הכתוב למה תלה הזכרים בלאה והנקיבה ביעקב, ולא הוי ידעינן לפרש, והשתא דכתיב ״אשה כי תזריע״ ילפינן שפיר דטעמא הוי שהזריעה גורמת. ומהאי קרא ליכא למילף רק כאשר האשה מזרעת תחילה יולדת זכר בודאי, והווא אמינא אם האיש מזריע תחילה פעמים זכר ופעמים נקיבה, לכך תלה הנקיבות בזכרים לומר שהאיש מזריע תחלה יולדת בודאי נקיבה.
וטעם הדבר במה שאמרו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר – יש מפרשים כאשר זרע האשה למטה בא עליו זרע הזכר ומתגבר עליו, דכל עליון גובר לפעול בתחתון יותר ממה שפועל התחתון בעליון. ואין זה טעם לתלות בה הזכר לומר ״אלה בני לאה״, אדרבא יש לתלות הזכר בזכר לפי שזרע הזכר עיקר, שגובר על זרע הנקיבה.
אמנם נראה כי הזרע של נקיבה יותר שייך לזכר מפני כי הזכר הוא מצטרף דווקא אל האשה יותר, והאשה מצטרף אל הזכר. ולפיכך כאשר האשה מזרעת תחלה – מפני כי האשה יש לה צירוף אל הזכר – מולידה גם כן בנים זכרים, וכאשר זרע שלה קודם אז זרע הזכר טפל אצלה ופעולתה עיקר. והזכר צירוף שלו תמיד אל הנקיבה, כי הנקיבה היא בת זוגו, ולפיכך כאשר הזרע שלו בא תחלה אז הוא עיקר, וכל התנועות מן המתנועע הולכות תמיד אל השלימות המתנועע, ותשלום הזכר הוא בנקיבה ותשלום הנקיבה בזכר, שהרי בסדר הבריאה הזכר והנקיבה הם משלימים זה את זה, לכך יוליד כל אחד דבר שהוא השלמתו. וזהו שרמז לך הכתוב ״אלה בני לאה״ ״ואת דינה בתו״, כי מפני שהזכר מתחבר יותר אל הנקיבה יאמר ״ואת דינה בתו״, ותולה הנקיבה בזכר מפני שכל פועל הוא פועל יותר השלמתו ממה שהוא פועל כיוצא בו, כי השלמתו הוא עצמו – כאילו פועל עצמו. ועל זה נאמר (סנהדרין ט ע״ב) ׳אדם קרוב אצל עצמו׳, והנה יפעול כל אחד ואחד השלמתו, וזהו נכון. אמנם יש בזה עוד דבר נפלא ודבר עמוק, כי כבר אמרו חכמים (נידה לא.) שלשה שותפים בולד – אב ואם והקב״ה מצייר הולד, וכאשר הנקיבה מזרעת תחלה השם יתברך מצייר הולד זכר, וזה מפני כי הוא יתברך מחבר זכר ונקיבה על ידי שמו יתברך, שנתן היו״ד באיש וה׳ באשה, ולכך מצייר הוא יתברך הולד כפי פעולתו אשר הוא מאחד הזכר והנקיבה. ואם היה מצייר מן זכר זכר ומן הנקיבה נקיבה לא היה כאן אחדות, ולפיכך השם יתברך שהוא מאחד אותם – נותן מן הזכר נקיבה ומן נקיבה זכר. ורש״י פירש בפרשת בראשית (ראו לעיל ב, כד) ״על כן יעזוב איש את אביו ואמו והיו לבשר אחד״, ׳על ידי הולד שנוצר משניהם נעשו בשר אחד׳, הרי לדבריו התאחדות הזכר והנקיבה הוא על ידי הולד. ומפני זה יש להתאחד אותם לגמרי – שיהיה הזכר מן הנקיבה והנקיבה מן הזכר, שבענין זה התאחדות גמור. ודבר זה הוא יותר עמוק ואין להאריך בזה, רק תבין דבר זה היטב.
ומה שאמר ״ואת דינה בתו״ אף על גב דפירש למעלה (רש״י ל, כא) כי תחילת בריאת דינה היתה זכר אלא שנשתנה לנקיבה (קושית הרא״ם), אין זה קשיא, דעיקר הפירוש לפירוש אשר אמרנו כי הנקיבה היא קרובה אל הזכר טפי, ולכך כאשר הזכר מזריע תחלה יולדת נקיבה, ואף על גב דהשתא גבי דינה לא זרע תחלה, סוף סוף יותר מתייחס הנקיבה אל הזכר, ולפיכך תלה הזכרים בנקיבה והנקיבה בזכר:
אלה בני לאה וגו׳ – שעור הכתוב לדעתי אלה ששה האחים ראובן שמעון ולוי יהודה יששכר וזבולון הנזכרים בענין הם בני לאה אשר ילדה אותם ליעקב בפדן ארם, כמבואר בסדר ״ויצא יעקב״. וגם את דינה בתו ילדה לו בפדן ארם, וגם היא ירדה למצרים. אבל בניהם האמורים בענין אינן בני לאה גם לא נולדו בפדן ארם אלא בארץ כנען. וכן זכר בשאר האחים שם אמם אשר ילדתם. ולולי זאת לא היה צריך להאריך, אלא אחר שאמר הבנים ובניהן ובני בנים ודינה בתו יאמר ״כל נפש שלשים ושלש״. עכשיו שזוכר שם האמהות הוכר עתה שכל הנזכרים גם בני הבנים ובניהן כולם נקראים בניו ובנותיו של יעקב, וכמו שפירשנו למעלה1 שכנוי ״בניו״ על הזכרים שלו, וכנוי ״בנותיו״ על הנקבות שלו. ויתכן לאמרו אפילו אם אין בכולם רק זכר אחד או רק נקבה אחת, וכן בני הבנים ובניהן בכלל בניו, בהיותן זכרים. וכן האב עצמו בכלל ״בניו״ וכל שכן [האֵם] שגם היא [כגופו], ואדם קרוב לעצמו יותר ממה שקרובים אליו כל זולתו. ואם כן כשאומר ״כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש״ בכלל בניו יעקב שנמנה בתחלה2 ו״בנותיו״ על דינה לבדה שנמנה באחרונה. והוא משלים מנין שלשים ושלש כי כשתמנה הכתובים בכתוב אינן אלא שלושים ושתים. ומה שאמר רש״י ז״ל והולך בשיטת רבותינו3 ז״ל שאמרו יוכבד בת לוי מַשְׁלֶמֶת המנין שנאמר ״אשר ילדה אותה ללוי במצרים״4 לידתה במצרים ואין הורתה במצרים, שנולדה בכניסתן לעיר. אבל יש דעת אחרת למקצת מרבותינו5 ז״ל שיעקב עצמו משלים מנין שבעים נפש. ועל פי שיטה זו פירשנו כהוגן המקראות, והראנו שפשוטי המקראות יורו על זה. גם זה דעת ראב״ע ז״ל.
1. פסוק ז.
2. פסוק ח.
3. בבא בתרא קכג א-ב.
4. במדבר כו, נט.
5. בראשית רבה פרשה צד. וכן הוא במדרש הגדול. והובא פירוש זה בראב״ע, רשב״ם, רלב״ג, בעלי התוספות ״דעת זקנים והדר זקנים״, ובטור על התורה.
כל נפש שלשים ושלש – ופרטן ל״ב, ופירשו רש״י ז״ל על פי המדרש1. ולולא דבריהם ז״ל, היה קרוב לשמוע מלשון בנותיו2, שהיתה שם עוד אחרת מבית הנכבד מכל בית אביו, ולכבוד הצדיק לא הזכירה ורמזה בבנותיו.
1. ״ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושנים. אלא זו יוכבד שנולדה בכניסתן לעיר״. ומוסיף הרד״ק, ״וזה הוא שאמר בנותיו כי שתי בנות היו דינה ויוכבד״.
2. כל נפש בניו ובנותיו, ורשום רק שם בת אחת, דינה. ור״י בכור שור כתב: ״אף על פי שלא היה שם רק בת אחת, קורא בנותיו. כמו ובני פלוא אליאב (במדבר כ״ו:ח׳), ובני דן חושים (בראשית מ״ו:כ״ג)״. וראה אבן עזרא, ורנ״ה וייזל.
שלשים ושלש – ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושתים, אלא פשטות הכתובים יורה שיעקב עצמו השלים המנין, כי בתחלה הזכיר יעקב ובניו אעפ״י שלא בא להודיע אלא שמות בניו, ללמדנו שגם יעקב בכלל שבעים נפש, כי גם הוא מיורדי מצרים, וכבר תמצא דעת זו בב״ר פ׳ צ״ד. אמנם אין מזה סתירה למה שאחז״ל שיוכבד נולדה בין החומות, כי יתכן שכך קרה באמת, כמו שנרמז בפסוק אשר ילדה אותה ללוי במצרים (במדבר כ״ו נ״ט), ואמרו לידתה במצרים ואין הורתה במצרים, אבל לענין חשבון של שבעים נפש לא נמנית יוכבד לפי שנולדה אחרי שבאו במחוז מצרים, ולא יתכן א״כ לומר עליה שבאה מארץ כנען:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

כל נפש בניו ובנותיו: וכן1 כתיב בבני רחל ובבני בלהה, משא״כ בבני זלפה. ולדברינו2 שהיו לכולם עוד בנות אלא לא באו בסכום שבעים נפש, משום הכי כתיב ״כל נפש״ – שהיו להם ולא נחשבו אלא כך, אבל זלפה לא היו לה באמת יותר באותה שעה3, משום הכי לא כתיב כך.
1. המילים ״כל נפש״.
2. לעיל פסוק ז׳.
3. אין לנו הוכחה לקביעה זו של רבינו ממקור כל שהוא בחז״ל או בראשונים.
אלה בני לאה וגו׳ – אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב וגו׳ ואת דינה בתו, תלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים, מכאן אמרו, איש מזריע תחלה יולדת נקבה, אשה מזרעת תחלה – יולדת זכר.⁠1 (נדה ל״א.)
1. נראה פשוט דעיקר הענין הי׳ ידוע לחז״ל שכן הוא ע״פ הטבע, משום דהכל הולך אחר הכח האחרון, ולכן אם האיש מזריע תחלה נגמר כחו מקודם והיצירה הולכת אחר הכח האחרון שהוא זורע שלה ולכן יולדת נקבה, וכן להיפך, ורק ע״ד רמז וסימן סמכו זה על לשון פסוק זה, וראי׳ מכרחת שאין זה לימוד גמור, שהרי בברכות ס׳ א׳ מבואר שדינה היתה בעבורה זכר וע״י תפלת לאה נהפך לנקבה, כמבואר לפנינו בפ׳ ויצא בפסוק ואחר ילדה בת, ולפי״ז שוב אין ראי׳ לזה ממה שכתב הכתוב ואת דינה בתו אחרי דבעבורה היתה זכר, אלא ודאי דרק רמז בעלמא הוא לדבר הנודע בטבע וכמש״כ.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ישכל טובר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(טז) וּבְנֵ֣י גָ֔ד צִפְי֥וֹן וְחַגִּ֖י שׁוּנִ֣י וְאֶצְבֹּ֑ן עֵרִ֥י וַֽאֲרוֹדִ֖י וְאַרְאֵלִֽי׃
The sons of Gad: Tzifyon, Chaggi, Shuni, Etzbon, Eri, Arodi, and Areli.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברלב״ג תועלותצרור המורמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[פו] ובני גד צפיון, לפי שבני גד עתידין להיות עורכי מלחמה, כדכתיב גד גדוד יגודנו (בראשית מ״ט:י״ט), וכתיב וטרף זרוע אף קדקוד (דברים ל״ג:כ׳) לפיכך נקרא על שם מלחמותיו. (שכל טוב)
[פז] צפיון, על שם שכל מי שעורך מלחמה אתו צפוי הוא אל החרב. (שכל טוב)
[פח] וחגי, שמפחיד כל הנלחמים כנגדו, ודומה לדבר למצרים לחגא (ישעיהו י״ט:י״ז). (שכל טוב)
[פט] שוני, שמשונה הכאתו, כדכתיב וטרף זרוע אף קדקוד (דברים ל״ג:כ׳). (שכל טוב)
[צ] 1ואצבן, זכו בני גד שלא כלתה משפחה מהם. אלא ששנה שם לאצבן וקראו אזני. שבשעה שהיה אהרן מתנבא ואומר איש שיקוצי עיניו השליכו (יחזקאל כ׳:ז׳). שמע אזני דבריו של אהרן והאזין לתוכחתו. ולכך קראו אזני מיד חזר בתשובה ועשה צביונו של הקב״ה. לכך קראו אצבן. (מדרש)
[צא] ערי, שמתערה כאזרח רענן, ודומה לו כאיש מלחמות יעיר קנאה (ישעיהו מ״ב:י״ג). (שכל טוב)
[צב] וארודי, מתאכזר על צרו כערוד שנושך ומשבר עצם. (שכל טוב)
[צג] ואראלי, שהיו קלין במרוצתן, כדכתיב בהן וכצבאים על ההרים למהר (דברי הימים א י״ב:ט׳) ודומה לדבר, הן אראלם צעקו חוצה (ישעיהו ל״ג:ז׳). (שכל טוב)
1. בס׳ צרור המור פ׳ ויגש מביא מאמר זה בשם מדרש. ובשכל טוב כאן כותב ואצבן. ראיתי רבותינו שדרשו מעין מקצת התיבה אצבן מלשון אצית, והוא אזני שבחומש הפקודים, וכן האוזן מציתה, ואין לשנות אחר דבריהם. ונראה דכוונתו למדרש הנ״ל. ורש״ב בהערותיו לא העיר בזה. ורש״י במדבר כו, טז. לאזני משפחת האזני כותב אומר אני שזו משפחת אצבון ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו. ובדרש שלפנינו מבואר טעם על זה. שלא כלתה משפחה מהם, ראה לקמן אות קט. שהבאתי דנהרגו שבעה בתי אבות אלה שנמנו כאן ובפ׳ פנחס חסר שמם, ועל זה מכוון לומר דבני גד לא נהרגה שום משפחה מהם.
וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבּוֹן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי.
The sons of Gad: Tzifyon, Chagi, Shuni, Etzbon, Eiri, Arodi, and Areili.
ובנוי דגד צפיון וחגי שוני ואצבון ערי וארודי ואראלי.
ובנוי דגד צפייון וחגי שוני ואצבון ערי וארודי ואראלי.
And the children of Gad, Sephon, Haggi, Suni, Ezbon, Eri, Arodi, and Areli.
ובני גד צפיון וחגי ושוני ואצבון ערי וארודי ואראליא.
א. פסוק טז] ב ליתא, וכנ״ל.
ובני גד: צפיון וחגי ושוני ואצבון ערי וארודי ואראלי.
ובני גד צפיון – לפי שבני גד עתידין להיות עורכי מלחמה, כדכתיב גד גדוד יגודנו (שם מט יט), וכתיב וטרף זרוע אף קדקוד (דברים לג כ), לפיכך נקרא על שם מלחמותיו:
צפיון – על שם שכל מי שעורך מלחמה אתו צפוי הוא אל החרב:
וחגי – שמפחיד כל הנלחמים כנגדו, ודומה לדבר למצרים לחגא (ישעיה יט יז):
שוני – שמשונה הכאתו, כדכתיב וטרף זרוע אף קדקד (דברים לג כ):
ואצבן – ראיתי רבותינו שדרשו מעין מקצת התיבה אצבן מלשון אצית, והוא אזני שבחומש הפקודים, וכן האוזן מציתה, ואין לשנות אחר דבריהם:
ערי – שמתערה כאזרח רענן, ודומה לו כאיש מלחמות יעיר קנאה (ישעיה מב יג):
וארודי – מתאכזר על צרו כערוד שנושך ומשבר עצם:
ואראלי – שהיו קלין במרוצתן, כדכתיב בהן וכצבאים על ההרים למהר (דברי הימים א יב ט), ודומה לדבר, הן הן אראלם צעקו חוצה (ישעיה לג ז):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ובני גד – מצאתי במדרש ענינים נפלאים בפרשה זו בענין השמות ובשנוי השמות ובחסרון שחסרו מהם. ולא אאריך בכולם אלא בקצת מהם. ובני גד צפון ואצבן וגו׳. זכו בני גד שלא כלתה משפחה מהם. אלא ששינה שם לאצבן וקראו אזני. שבשעה שאהרן היה מתנבא ואומר איש שיקוצי עיניו השליכו. שמע אזני דבריו של אהרן והאזין לתוכחתו. ולכך קראו אזני מיד חזר בתשובה ועשה צביונו של הקב״ה. לכך קראו אצבן. באשר כתיב וסרח אחותם. רבי יוסי אומר סרח בת אשר היתה מבאי מצרים ומבאי הארץ. ולפי שזכתה ליכנס לארץ ולישב שם שנים רבות מרוב צדקתה קראה הכתוב אחותם. ובכל מקום היא נמנית עם אחיה כשם שהיה לאחיה שם בארץ. כך היה לה שם שנכנסה לשם. והיא אותה אשה חכמה שמסרה לשבע בן בכרי ביד יואב ובסוף נכנסה לחיים בג״ע. ובני בריאה חבר ומלכיאל. הם זכר לברכת יעקב והוא יתן מעדני מלך. שארצם היתה משובחת ומעלה כל מעדני מלך. ולכן נקרא שמם חבר ומלכיאל שהיו חברים למלכים. וכה״א ובני בריעה חבר ומלכיאל הוא אבי פרזות. שארצם היתה אב בשבח לשאר פרזות ארץ ישראל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברלב״ג תועלותצרור המורמלבי״םהכל
 
(יז) וּבְנֵ֣י אָשֵׁ֗ר יִמְנָ֧ה וְיִשְׁוָ֛ה וְיִשְׁוִ֥י וּבְרִיעָ֖ה וְשֶׂ֣רַח אֲחֹתָ֑ם וּבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה חֶ֖בֶר וּמַלְכִּיאֵֽל׃
The sons of Asher: Yimnah, Yishvah, Yishvi, Beri'ah, and their sister, Serach. The sons of Beri'ah: Chever and Malkiel.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג תועלותהכתב והקבלהמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[צד] ובני אשר ימנה, כדכתיב מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך (בראשית מ״ט:כ׳) מיומנת עליו, ולפי שהיה בכורו של אביו, חלה עליו עיקר הברכה. (שכל טוב)
[צה] וישוה וישוי, שניהן דעתן נוחה עם אחיהם ומשווין דעתן עמהם, והיינו דכתיב ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו (דברים ל״ג:כ״ד). (שכל טוב)
[צו] ובריעה, שנוהג בריעות ובשלום עם אחיו. (שכל טוב)
[צז] 1ושרח אחתם, רבי יוסי אומר סרח בת אשר היתה מבאי מצרים ומבאי הארץ ולפי שזכתה ליכנס לארץ ולישב שם שנים רבות מרוב צדקתה קראה הכתוב אחותם. ובכל מקום היא נמנית עם אחיה. כשם שהיה לאחיה שם בארץ. כך היה לה שם שנכנסה לשם. והיא אותה אשה חכמה שמסרה לשבע בן בכרי ביד יואב ובסוף נכנסה לחיים בג״ע. (מדרש)
[צח] 2ובני בריעה חבר ומלכיאל, הם זכר לברכת יעקב והוא יתן מעדני מלך (בראשית מ״ט:כ׳) שארצם היתה משובחת ומעלה כל מעדני מלך. ולכן נקרא שמם חבר ומלכיאל שהיו חברים למלכים. וכה״א ובני בריעה חבר ומלכיאל הוא אבי ברזית (דברי הימים א ז׳:ל״א). שארצם היתה אב בשבח לשאר פרזות ארץ ישראל. (מדרש)
[צט] ובני בריעה חבר, כדכתיב חבר אני לכל אשר יראוך (תהלים קי״ט:ס״ג). (שכל טוב)
[ק] ומלכיאל, יועץ נדיב, כדכתיב כי (נעצך) [יעצך] (ירמיהו ל״ח:ט״ו), ומתרגם ארי ימליכנך. (שכל טוב)
1. מאמר זה מובא בספר צרור המור בשם מדרש. ובשכל טוב ושרח אחותם. ששרחו ונתרבו ימיה, שחייתה משירדו ישראל למצרים ועד קרוב לתכלית מלכות בית דוד קרוב לתר״ך שנה, ועלי׳ נאמר אנכי שלמי אמני ישראל (ש״ב כ יט) והיא היתה אשה חכמה (שם כ טז) שקראה ליואב בן צרויה מתוך העיר כשרדף אחרי שבע בן בכרי. וראה בתרגום יוב״ע כאן ולעיל פמ״ה אות פח. בענין זה. ובכת״י ילקוט אור האפלה שרח בת אשר לא טעמה טעם חטא ולא טעם מיתה והיא אשה החכמה. ועי׳ בפרקי דר״א פמ״ח. ובכת״י מושב זקנים ושרח אחותם, אמאי לא אמר ושרח בתו כמו ואת דינה בתו, אלא י״ל שלא היתה בתו של אשר וצ״ע וזהו מה שתרגם אונקלוס (במדבר כו, מו.) ושום בת אתתא אשר. כן הביא הגירסא הרמב״ן בפירושו שם. ובאוה״ג שם כותב דלא מצא כן בשום נוסח.
2. מובא בספר צרור המור. ולקמן אות קנא.
וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחָתְהוֹן וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל.
The sons of Asher: Yimnah, Yishvah, Yishvi, and Beriah, and their sister, Serach. The sons of Beriah: Chever and Malki’eil.
ובנוי דאשר ימנה וישוה וישוי ובריעה ושרח אחתהון ובנוי דבריעה חבר ומלכיאל.
ובנוי דאשר ימנה וישוה וישוי ובריעה ושרח אחתהון דאידברת כד היא קיימא לגינוניתא על דבשרת ליעקב דיוסף קיים היא שזיבת ליתבי אבל מן דין קטול ביומי יואב ובנוי דבריעה דנחתו למצרים חבר ומלכיאל.
The children of Asher, Yimna, Yishvah, Yishvi, Beriah, and Serach their sister, who was carried away while alive into the Garden (of Eden), because she had announced to Jacob that Joseph still lived. It was she who saved the inhabitants of (the city) Abel from the judgment of death, in the days of Joab. The sons of Beriah who went down into Mizraim were Heber and Malkiel.
ובני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה וסרח אכ֗תהם ובני בריעה חבר ומלכיאל.
ובני אשר: ימנה וישוה וישוי ובריעה ושרח אחותם. ובני בריעה: חבר ומלכיאל.
ובני אשר ימנה – כדכתיב מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך (בראשית מט כ), מיומנת עליו, ולפי שהיה בכורו של אביו, חלה עליו עיקר הברכה:
וישוה וישוי – שניהן דעתן נוחה עם אחיהם ומשווין דעתן עמהם, והיינו דכתיב ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו (דברים לג כד):
ובריעה שנוהג בריעות ובשלום עם אחיו:
ושרח אחותם – ששרחו ונתרבו ימיה, שחייתה משירדו ישראל למצרים ועד קרוב לתכלית מלכות בית דוד קרוב לתר״ך שנה, ועלי׳ נאמר אנכי שלומי אמוני ישראל (שמואל ב כ יט), והיא היתה אשה חכמה (שם כ טז), שקראה ליואב בן צרויה מתוך העיר כשרדף אחר שבע בן בכרי:
ובני בריעה חבר – כדכתיב חבר אני לכל אשר יראוך (תהלים קיט סג), ומלכיאל. יועץ נדיב, כדכתיב כי נעצך (שמואל א כ לד), ומתרגם ארי ימליכנך:
וסרח אחותם – תימה אמאי לא אמ׳ וסרח בתו כמו ואת דינה בתו (בראשית מו:טו). אלא י״ל שלא היתה בתו של אשר אלא בת אשתו ואחותם מאם. וזהו שתרגם בפינחס ושם בת אשר שרח (במדבר כו:מו) ושום ברתה איתת אשר שרח1. וצ״ע.
1. אינו נמצא בשום תרגום לפנינו.
וסרח אחותם – וקשה למה לא אמר וסרח בתו לייחסה אחר אשר כמו שאמר ואת דינה בתו, וי״מ שלא היתה בת אשר כ״א חורגתו בת אשתו, ואחותם ר״ל מן האם והוא שתרגם בפרשת פנחס על ושם בת אשר סרח, ושם ברתא דאתת אשר סרח.
וסרח אחותם – יש מפרשים מדלא קאמר וסרח בתו כמו שאמר ואת דינה בתו שלא היתה בת אשר אלא בת אשתו וכן תרגם אונקלוס ושם איתת אשר סרח ואיני מבין שהפסוק אינו מונה אלא יוצאי ירך יעקב כדכתיב כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי יריכו אלא כן דרך הפסוק לתלות הבת באחים כמו ואחות לוטן תמנע. פירש״י למ״ד תאומות נולדות עם השבטים צריכין אנו לומר שמתו קודם ירידתן למצרים שהרי לא נמנו כאן. וכתב הרמב״ן ואין צריך לזה שהרי ר׳ יהודה אומר לאחיותיהם נשאו השבטים והנה אלה התאומות נשי בניו והכתוב אומר עליהם מלבד נשי בני יעקב ומזה הכתוב למד ר׳ יהודה לומר שנשאו לאחיותיהם כי מה טעם לומר מלבד נשי בני יעקב הכנענית אחרי שאמר יוצאי יריכו אלא בעבור היות נשי בני יעקב אמר כן אבל לא פרסמם הכתוב כאשר לא הזכירן בשעת לידתן. ועוד כי לא הזכיר רק אשר יולדו וירבו במצרים להודיע הנס הגדול הנעשה ברבוי העם העצום אשר רבו במצרים משבעים נפש ולכך לא מנה נשיהם כי האיש עם אשתו אחד הוא:
וסרח אחותם, "and their sister Serach.⁠" Some commentators claim that seeing the Torah did not use the customary "and Search, his daughter,⁠" as for instance "and Dinah his daughter,⁠" but defined her as someone's "sister,⁠" that this is proof that Serach had not been sired by Asher at all, but had been born to his wife. This view is also held by Onkelos in his translation of our verse, where he adds the word: "his wife.⁠"
I fail to understand the validity of such a commentary as how could she then have been included in what were specifically described in verse 5 of our chapter as "the names of the descendants (biological) who made up the Children of Israel who arrived in Egypt?⁠" The end of the chapter repeats "all the people who were biologically related to Yaakov's offspring, etc.⁠" We can only explain all this by again referring to the style of the Torah when narrating such details, i.e. that daughters are lumped together with their brothers when the Torah relates family relationships. Another prominent example of the style of the Torah in this regard is the line:ואחות לוטן תמנע, "Lotan had a sister named Timna.⁠" The Torah does not describe Timna's father as having a daughter by that name.
Rashi writes that according to the view of the sage that the brothers all married half sisters who were born as twins with their male counterparts, that now, at the time when the family moved to Egypt, they were not enumerated in the list of seventy descendants as they had all died before this point in time.
Nachmanides writes that we do not need to fall back on such an unlikely scenario as the brothers all having married half sisters by the father who had died before they could have reached the age of 40 or so, but that the meaning of Rabbi Yehudah (Bereshit Rabbah 84,21) who claims that Yaakov's sons married their "sisters" who had been born as twins of their brothers, is that their names had not needed to be listed, except with the words מלבד נשי בני יעקב, "not including the wives of Yaakov's sons,⁠" adequately covered the subject. If the sons of Yaakov had indeed married Canaanite women, why would the Torah in Genesis 37,33 mention these women as Yaakov's daughters? Unless they had been biologically related to Yaakov, such as being twin daughters, there would have been no point in referring to them in this entire chapter. Their names were not mentioned in this chapter just as they had not been mentioned at the time they had been born. The main purpose of the Torah listing the incredibly small number of people who came to Egypt with Yaakov, i.e. 70, was to show that these formed the nucleus of a great nation which developed into millions, counting wives and children who were minors, by the time they left Egypt 210 years later. It was in order to alert us to this miraculous population explosion of the Jewish people while they were on Egyptian soil. Man and wife are considered as one unit, as only as a pair can they sire offspring.
ושרח אחותם – אמאי לא אמר וסרח בתו כמו ואת דינה בתו. אלא י״ל שלא היתה בתו של אשר, וצ״ע וזהו מה שתרגם אונקלוס ושום בת אתת אשר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ושרח אחתם – כתב רמב״ן (פנחס ושם בת אשר שרח) לא אמר בת אשר כי לא היתה בתו כ״א בת אשתו שהיתה לה מאיש אחר, וכת״א בת אשר בת אתת אשר, לכן אמר כאן ושרח אחותם, שהיתה אחותם, מן האם ולא מן האב, ע״ש. וכדבריו אמר בספר הישר (הביאו רוו״ה) אשת אשר היתה הדורם בת אבימאל בן עבר בן שרו, והיא הביאה עמה מעבר הנהר את שרח בתה, והיתה בת ג׳ שנים ותגדל הנערה בבית יעקב. והדברים תמוהים דא״כ איך נחשבה בכלל שש עשרה נפש שילדה זלפה ליעקב. ואף אם נדחוק לפרש ותלד שגדלה אותה זלפה, עדיין יקשה איך נחשבה בכלל שבעים נפש כיון שאינה מיוצאי ירך יעקב, וקרא אמר הבאים ליעקב יוצאי ירכו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

{ושרח אחותם: לא כתיב ׳בתו׳. כי לא היתה בת אשר אלא בת אשת אשר1, כמו שכתבתי בספר במדבר (כו,מו)2.}
1. כך באונקלוס וברמב״ן במדבר כו,מו, עיי״ש.
2. עה״פ ״ושם בת אשר שרח״.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג תועלותהכתב והקבלהמלבי״םנצי״בהכל
 
(יח) אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י זִלְפָּ֔ה אֲשֶׁר⁠־נָתַ֥ן לָבָ֖ן לְלֵאָ֣ה בִתּ֑וֹ וַתֵּ֤לֶד אֶת⁠־אֵ֙לֶּה֙ לְיַעֲקֹ֔ב שֵׁ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה נָֽפֶשׁ׃
These are the sons of Zilpah whom Lavan had given to his daughter Leah; she bore these to Yaakov, sixteen people.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותצרור המורר׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[קא] 1אלה בני זלפה וגו׳, את מוצא כשבאו יעקב ובניו מפדן ארם הקדים בני לאה ובני רחל לבני השפחות. והקדים בני בלהה לבני זלפה. וכאן הוא מקדים בני לאה ובני זלפה לבני רחל ובני בלהה. ולמה כן. מכאן אתה למד שהקב״ה חולק כבוד לרבים. ולכן קדמו בכל מקום בני לאה מפני שהם מרובים מבני רחל ומבני השפחות. ולכך כשבאו יעקב ובניו מארם נהרים והיו בני לאה ששה ובני רחל ובני השפחות שנים שנים. הקדים לאה לרחל שבניה מרובין. והקדים בני רחל לבני השפחות שהם היו בני הגבירה והם בני שפחות. הקדים בני בלהה לבני זלפה מפני שנולדו תחלה. ולפי ששלשתן היו שוות במספר הבנים. הקדימן הכתוב בסדר זה. אבל כשירדו למצרים נתרבו כולם בבנים ומנאן הכתוב דרך רבויין. הקדים בני לאה לבני זלפה שהם היו ג״ל ובני זלפה לא היו אלא י״ו ובני רחל י״ד. הקדים בני רחל לבני בלהה שהם ז׳ ותלד את אלה ליעקב כל נפש ז׳. (מדרש)
[קב] 2ותלד את אלה ליעקב וגו׳, ומפני מה הקדים בכולן הנפשות קודם המנין וכתב בהם כל. ובבני זלפה הקדים המנין לנפשות וחסר כל. לפי שכולן נזדווגו ליעקב בשמחת לבב להעמיד לו תולדות. לכך ריבה הכתוב כל בנפשות בניהם והקדים הנפשות למנין. אחר שכתב בהם ברכה זכר מניינם שלא יענשו על המנין. אבל זלפה שלא רצתה להזדווג ליעקב עד שלקחה אותה לאה בדברים. כמה דאת אמר ותיקח (לאה) את זלפה שפחתה (בראשית ל׳:י׳) וגו׳. לכך בתולדות שהעמידה לא כתב בהם כל. והקדים המנין לנפשות ללמדך שבמדה שאדם מודד בו מודדין לו. היא העמידה תולדות ליעקב בעין צרה. לכך כשזכר הכתוב תולדותיה הכניס בהם עין צרה. (מדרש)
[קג] 3אשת יעקב, רחל שהיתה עקרת הבית היא היתה עיקרת ביתו של יעקב שנאמר בני רחל אשת יעקב וגו׳ ואומר מתה עלי רחל (בראשית מ״ח:ז׳). (במד״ר פי״ד)
1. מובא בספר צרור המור. ובשכ״ט אלה בני זלפה אשר נתן לבן ללאה בתו, לשפחה ושחררה אותה. ותלד את אלה ליעקב. בטהרה.
2. מובא בספר צרור המור.
3. ראה לעיל פכ״ט אות צו.
אִלֵּין בְּנֵי זִלְפָּה דִּיהַב לָבָן לְלֵאָה בְּרַתֵּיהּ וִילֵידַת יָת אִלֵּין לְיַעֲקֹב שֵׁית עַסְרֵי נַפְשָׁן.
These are the sons of Zilpah, whom Lavan gave to his daughter, Leah. She bore these to Yaakov, sixteen people.

אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ
אִלֵּין בְּנֵי זִלְפָּה דִּיהַב לָבָן לְלֵאָה בְרַתֵּיהּ וִילֵידַת יָת אִלֵּין לְיַעֲקֹב שֵׁית עַסְרֵי נַפְשָׁן
נֶפֶשׁ – נַפְשָׁתָא, נַפְשָׁן
בכל הפרשה תרגם נֶפֶשׁ – נַפְשָׁתָא זולת פסוקנו שבו תרגם נַפְשָׁן. והטעם: נַפְשָׁתָא היא צורה מיודעת (הנפשות) לעומת נַפְשָׁן שהיא צורה סתמית (נפשות). הואיל ובפסוקנו תיבת נֶפֶשׁ באה אחר המספר תרגם ״שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ״ – ״שֵׁית עַסְרֵי נַפְשָׁן״, כצורה סתמית. אבל בכל האחרים שבהם תיבת נֶפֶשׁ באה לפני המספר תרגם בצורה מיודעת כגון, ״כָּל נֶפֶשׁ שִׁבְעָה״ (כה) ״כָּל נַפְשָׁתָא שְׁבָע״. ודוגמתו ״וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ״ (שמות א ה) ״וַהֲוַאָה כָּל נַפְשָׁתָא נָפְקֵי יִרְכָּא דְּיַעֲקֹב שִׁבְעִין נַפְשָׁן״: הראשון מיודע, אבל השני שבא לאחר מספר מתורגם כצורה סתמית. וראה עוד בפסוק כו.
אליןא בניהב דזלפה די יהב לבן ללא⁠[ה] ברתיה וילדת ית אליןג ליעקב שת עשרה נפשןד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בניה״) גם נוסח חילופי: ״בנוי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נפשן״) גם נוסח חילופי: ״נפש״.
אילין בני זלפה דיהב לבן ללאה ברתיה וילידת ית אילין ליעקב שיתיסר נפשן.
These are the children of Zilpha, whom Laban gave to Leah his daughter, and she bare them to Jacob; sixteen souls.
האולי בנו זלפה אלד֗י אעטאהא לבן ללאה אבנתה ג֗מיע מא ולדת ליעקוב סתה עשר נפסא.
אלה בני זלפה אשר נתן אותה לבן ללאה בתו. היא ילדה ליעקב שש עשרה נפש.
אלה בני זלפה אשר נתן לבן ללאה בתו – לשפחה ושחררה אותה:
ותלד את אלה ליעקב בטהרה ובכשרות:
שש עשרה נפש – בין בנים ובני בנים:
אלה בני זלפה וגו׳ – בני רחל אשת יעקב וגו׳ דרך הכתוב למנות בני הגבירות יחד בתחלה, כמו שאמר בסדר וישלח יעקב (בראשית ל״ה:כ״ג-כ״ו), ובסדר ואלה שמות בני ישראל (שמות א׳:ב׳-ד׳), או למנותם כתולדותם, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו,⁠1 כאשר עשה בברכתם בסדר ויחי יעקב. אבל בכאן, מפני שבא לימנות מספרם, כיא בשבעים נפש ירדו מצרימה, הקדים המרובה בנפשות. ולכן הזכיר רחל בתוך הלחינות, והוצרך להזכירה בכבוד, ואמר: אשת יעקב כאשר הזכרתי למעלה (רמב״ן בראשית ל״א:ל״ג, מ״ד:כ״ז).
1. השוו ללשון הפסוק בבראשית מ״ג:ל״ג.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כי״.
THESE ARE THE SONS OF ZILPAH, etc. 19. THE SONS OF RACHEL JACOB's WIFE, etc. It is customary for Scripture to first enumerate the sons of the mistresses together, just as it said in the Seder Vayishlach Yaakov1 and in the Seder V'eileh Shmoth bnei Yisrael,⁠2 or else to enumerate them according to the order of their birth, the firstborn according to his birthright and the youngest according to his youth,⁠3 as Scripture did when they were blessed by Jacob in the Seder Vayechi Yaakov.⁠4 Here, however, because Scripture's purpose was to enumerate their numbers and to state that with seventy souls they went down to Egypt, it gave precedence to those who were more numerous. This was why Scripture mentioned Rachel among the concubines, and hence it was necessary to mention her with respect, saying, Jacob's wife, as I have mentioned above.⁠5
1. Above, 35:23-26.
2. Exodus 1:2-4.
3. Above, 43:33.
4. See my Hebrew Commentary (p. 295) where the point is made that Ramban refers only to Joseph and Benjamin. Either Scripture mentions them at first together with the sons of Leah, as it did in Seder Vayishlach and in Shmoth, or according to their age, as it did in Vayechi. Ramban is attempting to explain why they are mentioned here after Zilpah's children.
5. Above, 37:2.
אלה בני זלפה – דרך הכתוב למנות בני הגבירות ביחד כמו שאמר בסדר וישלח או למנותם בתלדותם כאשר עשה בברכתם ובכאן מפני שבא למנות מספרם כי בשבעים נפש ירדו מצרימה הקדים המרובה בנפשות ולכך הזכיר רחל בתוך השפחות ומפני שהזכירה בתוך השפחות הוצרך להזכירה דרך כבוד ואמר אשת יעקב:
אלה בני זלפה, "These are the sons of Zilpah;⁠" Although it is the Torah's style to list the names of the children of Yaakov's principal wives, Leah and Rachel, together, as was done in Parshat Vayishlach, and as occurred when they received their respective blessings in Parshat Vayechi, here when the main consideration is numbers, the Torah listed Zilpah's offspring before that of Rachel as the latter produced only 14 of the 70, whereas Ziplpah produced 16. Since she had been mentioned as part of the שפחות, handmaids, the Torah adds the title נשי יעקב, "Yaakov's wives" in order to accord them the honour they deserve.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

אלה בני זלפה אשר נתן לבן ללאה בתו – את מוצא כשבאו יעקב ובניו מפדן ארם הקדים בני לאה ובני רחל לבני השפחות. והקדים בני בלהה לבני זלפה. וכאן הוא מקדים בני לאה ובני זלפה לבני רחל ובני בלהה. ולמה כן. מכאן אתה למד שהקב״ה חולק כבוד לרבים. ולכן קדמו בכל מקום בני לאה מפני שהם מרובין מבני רחל ומבני השפחות. ולכך כשבאו יעקב ובניו מארם נהרים והיו בני לאה ששה ובני רחל ובני השפחות שנים שנים. הקדים לאה לרחל שבניה מרובין. והקדים בני רחל לבני השפחות שהם היו בני הגבירה והם בני שפחות. הקדים בני בלהה לבני זלפה מפני שנולדו תחלה. ולפי ששלשתן היו שוות במספר הבנים. הקדימן הכתוב בסדר זה. אבל כשירדו למצרים נתרבו כולם בבנים ומנאן הכתוב דרך ריבויין. הקדים בני לאה לבני זלפה שהם היו ג״ל ובני זלפה לא היו אלא י״ו ובני רחל י״ד. הקדים בני רחל לבני בלהה שהם ז׳ ותלד את אלה ליעקב כל נפש ז׳. ומפני מה הקדים בכולן הנפשות קודם המנין וכתב בהם כל. ובבני זלפה הקדים המנין לנפשות וחסר כל. לפי שכולן נזדווגו ליעקב בשמחת לבב להעמיד לו תולדות. לכך ריבה הכתוב כל בנפשות בניהם. והקדים הנפשות למנין. אחר שכתב בהם ברכה זכר מניינם שלא יענשו על המנין. אבל זלפה שלא רצתה להזדווג ליעקב עד שלקחה אותה לאה בדברים. כמה דאת אמר ותקח לאה את זלפה שפחתה וגו׳. לכך בתולדות שהעמידה לא כתב בהם כל. והקדים המנין לנפשות ללמדך שבמדה שאדם מודד בו מודדין לו. היא העמידה תולדות ליעקב בעין צרה. לכך כשזכר הכתוב תולדותיה הכניס בהם עין צרה:
אלה בני זלפה – הזכיר הכתוב בני זלפה תחלה קודם בני רחל, אעפ״י שבשאר המקומות מזכר בני הגבירות תחלה כמו בראשית ספר ״ואלה שמות בני ישראל״1 לפי שרצה להזכיר כאן כי בשבעים נפש ירדו למצרים, זכר המרובה במנין הנפשות תחלה {וכן פירש רמב״ן ז״ל}. ואינו נראה בעיני, כי מה לי אם יזכיר המרובה מן המועט תחלה, אם בין כולם שבעים נפש? אבל ירמוז שבמקום זה מזכיר הגבירה ובניה, ושפחתה ובניה, ואח״כ מזכיר את הגבירה השניה ובניה ושפחתה ובניה, לכבוד בית יעקב להורות שכל הנולדים מ⁠[השפחות] גם הם לגדולה ולכבוד. ובעצת ה׳ היתה זאת שנתן לבן זלפה שפחתו ללאה, ובלהה לרחל, לסבב הדבר שתהיינה שתי היקרות האלה ליעקב לנשים להעמיד מהן תולדותיו, בחירי עליון. ובעבור שנזכרו פה לכבודן ולכבוד בניהם אשר ילדו, לכן אעפ״י ששם נאמר ״ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה״2 וכן נאמר אצל בלהה,⁠3 זכר כאן בשתיהן לבד ״אשר נתן לבן״ ולא זכר שנתן אותן לשפחות. כי שם ידבר כפי מחשבת לבן, וכאן ידבר האמת לכבוד השבטים ואמותיהן. ולכן זכר אצל כל גבירה האשה4 הבאה עמה בבית יעקב בעצת י״י, שתהיינה גם הנה לנשים ליעקב, והגבירות יקחון כנזכר בסדר ״ויצא יעקב״. ועל מה אמר ״יתן י״י את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל״,⁠5 לפי שבכלל רחל ולאה גם זלפה ובלהה, לפי שבעצת רחל ולאה לקחום יעקב והעמיד מהן תולדותיו.
1. שמות א, א-ד.
2. בראשית כט, כד.
3. שם כט, כט.
4. האשה הנוספת.
5. רות ד, יא. ולא הוזכרו שם גם זלפה ובלהה, שגם מהן נבנה בית ישראל?
שש עשרה – בני האמהות היה כפל מבני השפחות, כל גבירה שני פעמים כמו שפחתה, כי בני לאה ל״ב (ורק יוכבד השלימה למנין ל״ג לרבותינו ולמכדרשב״י יעקב עצמו השלים) ובני זלפה שפחתה החצי והוא ט״ז, בני רחל י״ד ובני בלהה שפחתה שבעה (הגר״א).
(יח-כה) זלפה אשר נתן לבן ללאה בתו וגו׳ – ברשימת תולדות זו נרמז שזלפה ובלהה נעשו לנשות יעקב רק מחמת פעולת ״גבירותיהן״ (פסוקים יח וכה). גם על רחל נרמז (פסוק יט) – ״אשת יעקב״, שהיא הייתה האשה היחידה מבחירתו שלו.
ויולד ליוסף – על אף שגר בארץ מצרים, מוקף בדרך חיים זרה לגמרי, נולדו בנים ״ליוסף״. הוא לא רק הוליד אותם, הם נשארו שלו אף לאחר שנולדו. ואף אשתו, למרות שהייתה בתו של כומר מצרי, ״ילדה״ וגידלה אותם ״לו״ [היינו, ברוחו] (עיין פירוש לעיל מא, נ).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

אלה בני זלפה וכו׳ שש עשרה נפש – בכולהו כתיב ילד ליעקב כל נפש, וכאן לא כתיב כל, ויתכן, מפני שאמר בספר הישר שסרח איננה בת אשר רק בת אשתו ונתגדלה אצל אשר לכן לא אמר כל.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותצרור המורר׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םמשך חכמההכל
 
(יט) בְּנֵ֤י רָחֵל֙ אֵ֣שֶׁת יַעֲקֹ֔בא יוֹסֵ֖ף וּבִנְיָמִֽן׃
The sons of Rachel, Yaakov's wife: Yosef and Binyamin.
א. יַעֲקֹ֔ב =ל?,ל1,ב,ש,ש1 (אין געיה)
• ל?,ק3,ו=יַֽעֲקֹ֔ב (בגעיה); בכתי״ל נראה שהייתה געיה ונמחקה. לפי ברויאר ודותן אין געיה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טובר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םרלב״ג תועלותר״ע ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

בְּנֵי רָחֵל אִתַּת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִין.
The sons of Rachel, Yaakov’s wife: Yosef and Binyamin.
בנוי דרחלא אתתיה דיעקב יוסף ובנימן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בנוי דרחל״) גם נוסח חילופי: ״בנה דרחל״.
בני רחל איתת יעקב יוסף ובנימין.
The sons of Rahel, wife of Jacob, Joseph and Benjamin.
ובנו רחל זוג֗ה יעקוב יוסף ובנימן.
ובני רחל אשת יעקב: יוסף ובנימין.
בני רחל אשת יעקב – ובכולן לא נאמר כן,⁠א אלא שהיתה עיקרוב של בית.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא (במקום ״כן״): ״אשת יעקב״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ברלין 514, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165: ״עיקרה״. בכ״י המבורג 13 (לאחר מחיקת אות – במקור כנראה נכתב ״עיקור״): ״עיקר״. בכ״י לייפציג 1: ״עיקרהו״. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34: ״עיקרה״ ותוקנה המלה בין השיטין ל״עיקרו״.
בני רחל אשת יעקב THE SONS OF RACHEL, YAAKOV'S WIFE – In the case of all the other wives of Yaakov the term אשת "wife" is not mentioned. But the reason is because she was the chief mistress of the household (Bereshit Rabbah 73:1).
בני רחל אשת יעקב יוסף ובנימין – מפורשים בכתוב בהדיא:
בניא רחל אשת יעקב – לפי שדיבר למעלה בזלפה שהיא אמה, אמר ברחל: אשת יעקב, ולא אמה.
א. בכ״י מינכן 52: ובני.
בני רחל אשת יעקב – THE SONS OF RACHEL, YAAKOV’S WIFE – Since above it speaks of Zilpah who is a maidservant, it says regarding Rachel: the wife of Yaakov, and not a maidservant.
בני רחל אשת יעקב – נקראת רחל כאן אשת יעקב, ו{גם יעקב עצמו} אמר – לפי מה שסיפר יהודה במה שקדם (בראשית מד:כז)כי שנים ילדה לי אשתי, לפי שהיתה כוונתו לישא אותה בלבד1. {וכן} יצחק כאשר שלח אותו אמר לו וקח לך [משם] אשה מבנות לבן (בראשית כח:ב) לא אמר לו נשים, ולא נתכוין {יעקב} אלא לישא אחת2 – והיא רחל אשר בחר בה3. ונישואיה של לאה – וכל שכן {של} בלהה וזלפה – באו עליו בהכרח4, לא בכוונתו מבחירה חפשית.
1. מט. בדומה לזה כתב ר״ש בן חפני (מה׳ ר״א גרינבוים עמ׳ רע) שהיא לסיבת ׳התיחדותו בה ואהבתו אותה׳, והשוה פירוש רש״י שכתב: ׳ובכולן לא נאמר בהן אשת {מלבד רחל}, אלא שהיתה עיקרו של בית׳.
2. נ. אולי כוונתו שמצד פרישותו לא רצה לקחת נשים לשם מילוי תאוותו, אלא לשם הולדה. וכעין זה פירש רבנו אצל יוסף, ראה לעיל פר׳ מקץ (מא:נ), ובהערות שם צויין למקומות נוספים בדברי רבנו.
3. נא. משמע מדבריו שאביו לא ציוה לו באיזה מהם לבחור, והשוה לשון רבנו בחיי (לעיל כח:ה) שכתב: ׳ואפשר לומר כי דעתם {של יצחק ורבקה} היה שיקח את לאה ושיחזור מיד כשישלח בשבילו, אבל הוא נתן עיניו ברחל הקטנה ליפיה׳.
4. נב. צ״ב לכאורה שאע״פ שנישואי לאה היה שלא מדעתו, הרי נישואי בלהה וזלפה היו מדעתו, ואם בראשונה היו רק פלגשים, הרי כתב רבנו בתחילת פרשת וישב שלבסוף נעשו לו לנשים מדעתו. ואולי כוונת רבנו שלחצו עליו ודחקוהו להסכים. ואי נמי יש לפרש ע״פ מש״כ למעלה שבכמה מקומות מבאר רבנו שיעקב מצד פרישותו לקח נשים רק לתכלית הולדה, ובכגון זה אמר כאן שהוכרח יעקב לישא את השפחות כדי להוליד עוד בנים כיון שרחל לא ילדה ולאה פסקה מלדת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

בני רחל אשת יעקב – שהיתה עיקר כוונתו.
וכן ממנה נולדו יוסף ובנימן – שהיו מעולים בשבטים, כאמרם זכרונם לברכה: ראוי היה יוסף שיצאו ממנו שנים עשר שבטים כיעקב (סוטה ל״ו:), וכאמרם זכרונם לברכה על בנימין ש׳מת בעטיו של נחש׳ (שבת נ״ה:), וכן העיד באמרו ״לפני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך״ (תהלים פ׳:ג׳).
בני רחל אשת יעקב, who had been the wife whom he had wanted to marry. She had also become the mother of Joseph and Binyamin, the choicest of the tribes as mentioned by our sages in Sotah 36. The text there is: “Joseph by himself was worthy enough to have produced 12 tribes just as his father Yaakov.” The same sages, in Shabbat 55 are on record as saying that Binyamin died only because death had ben decreed for every member of the human race.”a
a. not because he had committed any personal sin which would have accounted for his forfeiting eternal life.
בני רחל אשת יעקב – [פירש רש״י] ״ובכולן לא נאמר בהן ׳אשת׳, אלא שהיתה עיקרו של בית״. לרש״י ז״ל. ויש לפרש דבריו כך. לפי שרחל לבדה היתה ליעקב לאשה מדעתו וברצונו, ובעבורה עבד ללבן ז׳ שנים. אבל לאה באה אליו שלא מדעתו כמפורש בכתוב. וכן בלהה וזלפה לא חפץ בם מדעתו אבל להעתרת נשיו נשא אותם. על כן היא עיקר ביתו להקרא ״אשת יעקב״. ורמב״ן ז״ל אמר לפי שהוצרך להזכירה אחר זלפה בעבור המנין וכמו שכתבנו למעלה1 הזכירה בכבוד וְתֵּאֲרָהּ ״אשת יעקב״.
1. פסוק יח.
בני רחל אשת יעקב – ובכלן לא נאמר כן, אלא מפני שבא למנות מספרם כי בשבעים נפש ירדו מצרימה הקדים המרובה בנפשות, ל״ג ללאה, ט״ז לזלפה, י״ד לרחל, וז׳ לבלהה והרי הזכיר את רחל בין השפחות, לכך הוצרך להזכירה בכבוד ואמר אשת יעקב:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

בני רחל אשת יעקב יוסף ובנימין – לפי שמצאנו באברהם ששלח בן פלגשו וכן ביפתח בן אשה זונה גרשוהו אחיו מבית אביו וכו׳ באו אחי יוסף עם אביהם שלא יאמרו מסתמא הוא בן אשה פחותה ויגרשוהו מבית אביו לכן פרסמוהו כי אמו עקרו של בית ואחיו בן אמו בנימין אשר לא עזבו ובשבילו חרדו כל החרדה הזאת ופשוט.
בני רחל כו׳ אשר ילד ליעקב – ולא כתוב אשר ילדה ליעקב כמו בשאר נשים לפי התרגום יונתן שבתוך הבטן הוחלפו יוסף מבטן לאה לתוך בטן רחל אם כן לפי מה שדרשו בסוף פ׳ המפלת דאשר ילדה הוא על הריון שאשה מזרעת תחלה יולדת זכר אם כן לא היה הזריעה מרחל לכן רק על הלידה לבד כתיב אשר ילד ודו״ק.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טובר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םרלב״ג תועלותר״ע ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םמשך חכמההכל
 
(כ) וַיִּוָּלֵ֣ד לְיוֹסֵף֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה⁠־לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת⁠־פּ֥וֹטִי פֶ֖רַעא כֹּהֵ֣ן אֹ֑ן אֶת⁠־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת⁠־אֶפְרָֽיִם׃
To Yosef were born in the land of Egypt, whom Asenat, the daughter of Poti-Phera, priest of On, bore him: Menashe and Ephraim.
א. פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע ראו הערה לעיל בפרשת מקץ (בראשית מא, מה)
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובר״י אבן כספירלב״ג תועלותצרור המורר׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[קד] 1ויולד ליוסף בארץ מצרים וגו׳, לפי שהוא אומר אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית ל״ז:ב׳), שיוסף היה דומה לאביו בכל דבר. לכך זכר הכתוב שם אשתו ושם אבי אשתו כשם שהזכיר בתולדות יעקב שם נשיו ושם לבן אביהם. (מדרש)
[קה] 2אסנת, ועוד יש נשים חסידות גיורות כשרות מן הגויים ואלו הן: אסנת, צפורה שפרה וכו׳ באסנת אשת יוסף כתיב אשר ילדה לו אסנת. (מדרש תדשא פכ״א)
[קו] אשר ילדה לו אסנת וגו׳ ואת אפרים, בשעה שאמרו הגבעונים עלה אלינו מהרה והושיעה לנו ועזרנו (יהושע י׳:ו׳) כו׳ אמר יהושע וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הצבור אמר הקב״ה יהושע אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים, צא ולמד מהיכן מטעך לא מן הגרים שנ׳ ויולד ליוסף בארץ מצרים אשר ילדה לו אסנת בת פוטיפרע וגו׳ את אפרים. וכתיב למטה אפרים הושע בן נון (במדבר י״ג:ח׳). (במד״ר פ״ח ד.)
[קז] 3את מנשה ואת אפרים, מנשה ואפרים לא נאמר. אלא את מנשה ואת אפרים. לומר לך כשם שזכו בני יעקב הם ובניהם ובני בניהם להיות בתי אבות למשפחות. כך זכו מנשה ואפרים הם ובניהם ובני בניהם להיות בתי אבות למשפחות. (מדרש)
1. מובא בספר צרור המור, וראה לעיל פל״ז אות כח.
2. ראה לעיל פט״ז אות לז. ומובא בילק״ש ח״ב רמז ט.
3. מובא בספר צרור המור.
וְאִתְיְלֵיד לְיוֹסֵף בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם דִּילֵידַת לֵיהּ אָסְנַת בַּת פּוֹטִיפֶרַע רַבָּא דְּאוֹן יָת מְנַשֶּׁה וְיָת אֶפְרָיִם.
To Yosef were born in the land of Egypt, which were born to him by Osnas, daughter of Poti-Phera, chief of On: Menasheh and Ephraim.

וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם
וְאִיתְיְלִידוּ (ח״נ: וְאִתְיְלֵיד) לְיוֹסֵף בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם דִּילֵידַת לֵיהּ אָסְנַת בַּת פּוֹטִיפֶרַע רַבָּא דְאוֹן יָת מְנַשֶּׁה וְיָת אֶפְרָיִם
וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף – וְאִתְיְלֵיד, יֻלַּד לְיַעֲקֹב – וְאִיתְיְלִידוּ, כטעמים
א. ברוב הנוסחים תרגמו ״וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף״ – ״וְאִיתְיְלִידוּ לְיוֹסֵף״ בהתאם לדקדוק. אבל בנוסחי תאג׳ הבחינו: ״וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף״ – ״וְאִתְיְלֵיד״ ביחיד, לעומת ״אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב״ (פסוק כב) ״וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם״ (כז) – ״וְאִיתְיְלִידוּ״, ברבים. אולי נסמכו על טעמי המקרא: אצלנו תרגם ביחיד, כי פועל וַיִּוָּלֵד בא לפני האתנח ושמות הבנים לאחריו. אבל אצל ״בְּנֵי רָחֵל״, ״וּבְנֵי יוֹסֵף״ המצורפים לפועל ״יֻלַּד״, תרגם ברבים. השווה: וַיִּוָּלֵ֣ד לְיוֹסֵף֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה-לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת-פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֣ן אֹ֑ן אֶת-מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת-אֶפְרָֽיִם׃ אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י רָחֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יֻלַּ֖ד לְיַעֲקֹ֑ב, וּבְנֵ֥י יוֹסֵ֛ף אֲשֶׁר-יֻלַּד-ל֥וֹ בְמִצְרַ֖יִם נֶ֣פֶשׁ שְׁנָ֑יִם.
ב. ״פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן״ – ״פּוֹטִיפֶרַע רַבָּא דְאוֹן״ התבאר לעיל מא, מה.
ואתיליד ליוסף בארעא דמצרים מה דילידת ליה אסנת ברת פוטיפרע רבה דאוןא ית מנשה וית אפרים.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאון״) גם נוסח חילופי: ״דתנוס״.
ואיתיליד ליוסף בנין בארעא דמצרים דילידת ליה אסנת בת דינה ורבת בבית פוטיפרע רבא דטניס ית מנשה וית אפרים.
And to Joseph were born two sons in the land of Mizraim, whom Asenath, the daughter of Dinah, educated in the house of Potiphera prince of Tanis, bare, – Menasheh and Ephraim.
פולד ליוסף פי בלד מצר מא ולדת אסנת אבנה פוטיפרע אמאם און מנשה ואפרים.
ליוסף נולדו בארץ מצרים, אשר ילדה לו אסנת בת פוטי פרע כהן און: מנשה ואפרים.
ויולד ליוסף בארץ מצרים אשר ילדה לו אסנת בת פוטיפרע כהן און את מנשה ואת אפרים – גם הם מפורשים במקרא:
ויולד ליוסף – כי עוד יכללם כראוי במספר זרע יעקב (כז).⁠1 אמנם מספר יעקב ובניו הכתוב כאן, אין אחר דעת א״ע כלום. ואין מנהגי להעתיק ספרים, ויעוין בספרו.⁠2 אבל אומר כי ״כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש״ (טו) אינו יותר נפלא לפי לשון העברי מאמרו ״ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים״ (שמות י״ב:מ׳), כמו שאפרש שם.⁠3 וכן אמרו ״כל הנפש הבאה לבית יעקבא מצרימה״ (כו).⁠4
1. יוסף ובניו אף על פי שלא היו בין יורדי מצרים, נכללו במנין זרע יעקב הנזכר בסוף, ומשום כך הוזכרה לידתן כאן בהקשר מנין בני יעקב היורדים מצרימה.
2. בעניין חישוב שבעים הנפש על פי הפסוק ״כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים״ (כז), אין מה להוסיף או לחלוק אחר פירושו של ראב״ע, כלומר, הוא הנכון. ראה דברי ראב״ע כאן בסוף הפרשיה.
3. שם כתוב ״ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה״, אף על פי שמנין זה החל מעת צאת אברהם מארץ מולדתו (כך לפי ריא״כ), ולא הייתה כל התקופה תקופת מושב בני ישראל במצרים. כך גם כאן בפסוק טו נאמר: ״כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש״, אף על פי שיעקב, הכלול בחשבון זה, אינו מכלל ׳בניו ובנותיו׳. ראה גם טירת כסף עמ׳ 133. וז״ל בפרושו לשמות י״ב, מ: ״זה החשבון הוא בהכרח מיום התגורר אברהם אבינו הראשון… ואם אינו מדוקדק שכל אלו השנים לא היו במצרים אבל רובם…״.
4. אף בפסוק כו יעקב כלול במניין, אף על פי שנאמרו בו ״יצאי ירכו״.
א. נה״מ – ליעקב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ויולד ליוסף בארץ מצרים וגו׳ – לפי שהוא אומר אלה תולדות יעקב יוסף שיוסף היה דומה לאביו בכל דבר. לכך זכר הכתוב שם אשתו ושם אבי אשתו כשם שהזכיר בתולדות יעקב שם נשיו ושם לבן אביהם. מנשה ואפרים לא נאמר. אלא את מנשה ואת אפרים. לומר לך כשם שזכו בני יעקב הם ובניהם ובני בניהם להיות בתי אבות למשפחות. כך זכו מנשה ואפרים הם ובניהם ובני בניהם להיות בתי אבות למשפחות:
וַיִּוָּלֵד ליוסף בארץ מצרים – לא נאמר כאן כמו שאמר בכולם ״ובני ראובן, ובני שמעון״. וכן יאמר ״ובני יוסף אשר ילדה לו״ וגו׳ להודיע שאעפ״י שהתישב בארץ מצרים להשתקע שם, ועל פי פרעה נשא אשה והוליד בנים מאסנת אשה מצרית שכן הבנים האלו לא יחשבו לבית יעקב, וידונו כמשפחת אמם המצרית, אלא ״וַיִּוָּלד יוסף בארץ מצרים״ כלומר שנולדו ליוסף בן ישראל, והנם מתיחסים על שם אביהם העברי הבא מארץ כנען, ונפשותם כנפשות בני יעקב כולם, דבקים באל אחד ובדרכיו הטובים. ובהיותם בני יוסף הנה בבואו1 למצרים ירדו עמו בכח,⁠2 ובארץ מצרים יצאו לפועל בלידתם שהיתה ע״י אסנת בת פוטיפרע כהן און, פרידה טובה3 בחר בה השם לתתה בחיק יוסף להוליד ממנה שני אבות ישראל, את מנשה ואת אפרים. ועוד יתבאר (פסוק כ״ז).
1. של יוסף.
2. ביכולת (פוטנציה בלע״ז).
3. מליצה על פי בבא קמא לח, ב.
אשר ילדה לו אסנת – כבר הודיענו במקץ כי אסנת ילדה לו את אפרים ומנשה, והיה יכול לומר בקיצור ובני יוסף מנשה ואפרים כבשאר בנים, ולמ״ד במסכת סופרים בספכ״א כי דינה הולידה את אסנת משכם, וכ״ה בפדר״א ובמדרש אבכיר בילקוט וישב וכ״ד יב״ע, כי אסנת בת דינה היא הנישאת ליוסף במצרים, א״כ נוכל לומר שהיא השלימה את מנין שבעים נפש, וכלל אותה הכתוב במ״ש למעלה (פט״ו) כל נפש בניו ובנותיו, אף שלא היה לו אלא בת אחת קרא את בת בתו בכלל בנותיו, ולטעם זה הודיענו כאן עוד הפעם אשר ילדה לו אסנת. ואפשר שנקראת אסנת שהוא בהיפוך אתוון אנסת, על שהיתה בת אנוסה, והא דכתיב מלבד נשי בני יעקב, ע״כ פירוש מלבד הנשים שלא הוזכרו שמותם ושלא היו מיוצאי ירך יעקב, שהרי הזכיר דינה והיא היתה אשת שמעון לדעת רבותינו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובר״י אבן כספירלב״ג תועלותצרור המורר׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םהכל
 
(כא) וּבְנֵ֣י בִנְיָמִ֗ן בֶּ֤לַע וָבֶ֙כֶר֙ וְאַשְׁבֵּ֔ל גֵּרָ֥א וְנַעֲמָ֖ן אֵחִ֣י וָרֹ֑אשׁ מֻפִּ֥ים וְחֻפִּ֖ים וָאָֽרְדְּ׃
The sons of Binyamin: Bela, Bekher, Ashbel, Gera, Na'aman, Echi, Rosh, Muppim, Chuppim and Ard.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳חזקוניטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותצרור המורתולדות אהרןמנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םאם למקראתורה תמימהעודהכל
[קח] 1ובני בנימין, מלא יו״ד שהיו לו י׳ בנים. (שכל טוב)
[קט] 2ובני בנימן בלע וגו׳, כף אחת עשרה זהב (במדבר ז׳:י״ד), כנגד עשרה בנים שהיה לו לבנימין כשירד למצרים שנאמר ובני בנימין בלע ובכר וגו׳ והיו כולם צדיקים. (במדב״ר פי״ד כ.)
[קי] 3בלע, שנבלע [יוסף] בין האומות. (סוטה לו:)
[קיא] 4בלע, שנבלע אחי ממני. (תנחומא ישן ויגש ז.)
[קיב] 5ובכר, בכור לאמו היה. (סוטה לו:)
[קיג] 6ואשבל, ששבאו אל. (סוטה לו:)
[קיד] 7גרא, שנעשה כגר בארץ אחרת. (בראשית רבה צ״ג)
[קטו] 8ונעמן, שנעים ביותר. (סוטה לו:)
[קטז] 9ונעמן, שהיו מעשיו נאים ונעימים. (בראשית רבה צ״ג)
[קיז] 10אחי, שהיה אחי מאם, ואין לי אלא הוא. (תנחומא ישן ויגש ז.)
[קיח] 11וראש, שהיה לי לראש והוא ראשן של אחיו שנאמר תבאתה לראש יוסף (דברים ל״ג:ט״ז). (בראשית רבה צ״ד)
[קיט] 12מפים, שהיה יפה עד מאד בכל דבר. (בראשית רבה צ״ד)
[קב] 13מפים, שהיה לומד תורה מפי אבינו ומלמדה לי, והיה כל אחיו חוזרים ורועים והוא יושב אצל אבי ולומד ממנו המסורות מה שקבל משם ועבר. (תנחומא ישן ויגש ז.)
[קכא] 14מפים וחפים, שהיה מיופה ונעשה חפוי ראש. (מדרש הגדול)
[קכב] 15וחפים, הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו. (סוטה לו:)
[קכג] וחפים, שנתחפה עד היום הזה. (תנחומא ישן ויגש ז׳)
[קכד] 16וחפים, שעד עכשיו אני מתאבל עליו והולך יחף. (תנחומא ישן ויגש ז׳)
[קכה] 17וחפים, שחיפו עליו אחיו דברים. (ילקוט מדרשי תימן כת״י)
[קכו] 18חפים וארד, שמיום שגלה לא חפפתי ראשי ולא סרקתי ונעשיתי עליו כארוד. (מדרש הגדול)
[קכז] 19וארד, שירד לבין אומות העולם. (סוטה לו:)
[קכח] 20וארד, שהיה כוורד שושנים. (בראשית רבה צ״ג)
[קכט] וארד, שהוריד את כולנו לכאן. (תנ״י ויגש ז.)
[קל] 21וארד, כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית ל״ז:ל״ה). (תנחומא ישן ויגש ז׳)
1. לפנינו בנימן חסר וכן בכל הספרים.
2. בס׳ צרור המור מביא כאן מאמר ארוך ומסיים בסוף ע״כ כתבתי מן המדרש. ומבואר דחולק על המאמר שלפנינו וז״ל ובני בנימין וגו׳ הרי כאן י׳ בנים. ובכניסתן לארץ לא מנה אלא ה׳. מלמד שה׳ משפחות נתכלו מהם במצרים מפני שהיו רשעים ולא חזרו בתשובה. ומפני מה חסרו בני בנימין ממחציתם מה שלא חסרו השבטים יותר ממשפחה אחת. לפי שאמו קראה לו בן אוני בן מתאונן והולך. ואביו קרא לו בנימין בן חזק ומיומן. ודברי אמו הרגו מחצה. ודברי אביו קיימו מחצה. ומן מספר בנימין אתה למד שלא חסרו משפחות השבטים בעון זנות שטים אלא במצרים נתכלו. שאל״כ שבנימין חסר ה׳ משפחות בשבטים. והלא כשנמינו בני בנימין בשנה השניה לצאתם ממצרים עלה מספרם ל״ה אלף וכשנמנו בערבות מואב היו מ״ה אלף ומאתים. נתרבו י׳ אלפים ומאתים על מנין מדבר סיני. אתמהא. כשהיו עשרה משפחות לא היו ל״ה אלף. וכשמתו מהם ה׳ היו יתרים י׳ אלפים ומאתים. אלא במצרים מתו. ומי הם אותם משפחות שנשתיירו בלע ואשבל אחי מופים וחופים. בלע ואשבל היו צדיקים. אחי מופים וחופים היו בעלי תשובה. ולכך כשמונה הכתוב משפחותם שינה את שמם. לאחי קרא אחירם שאיחה בעצמו לרם העולם קרוע היה ונתאחה. למופים שפופם שדכדך עצמו בתשובה. ואין שפופם אלא לשון ענוי שנאמר ושפו עצמותיו לא ראו. לחופים קרא חופם שנקה עצמו מעון שנאמר חף אני בלי פשע. ואף ע״פ שהכל אחד שינה מעט בקריאתו ללמד שבעל תשובה היה. וכן את מוצא כשנמנו בדברי הימים ה׳ בני בנימין. אף הם קראו השלשה בשמות אחרים להודיע מעשיהם. הדא הוא דכתיב ובנימין הוליד את בלע בכורו ואשבל השני ואחרא השלישי נוחא הד׳ ורפה הה׳ אחרא זה היה אחי ולמה נקרא אחרא אח שנתן ריח. כמה דאת אמר והגפנים סמדר נתנו ריח נוחא היה מופים ולמה נקרא נוחא שעשה נחת רוח ליוצרו. רפה הוא חופים ולמה נקרא שמו רפה שרפא מעשיו הרעים. ד״א שרפה עצמו שלא נתכלה. ואע״פ שנתכלו ה׳ משפחות לבנימין זכו בני בלע השנים שנקראו בניהם על שמם. שנאמר ויהיו בני בלע ארד ונעמן וגו׳ ולמה נקרא שמו ארד שהיה רודה ביראת אלהים כמה דאת אמר ויהודה עוד רד עם אל. נעמן שהיו מעשיו נעימים ביותר, אלו שנים שסגלו מעשים טובים שנקראו בניהם על שמם ולא על שם בלע אביהם. כשם שסגלו בני גרשון קהת ומררי ונקראו בניהם על שמם ע״כ. וראה תנחומא פנחס ה. ששה משפחות (אהד, צחר, ולבנימן ג׳ ואצבון) נחסרו על הזנות בעצת בלעם. ובמדב״ר פכ״א ט, מבואר שחסרו ה׳ מבנימן. ובמדרש אגדה פנחס כו, יב. מבואר דחסרו שבעה בתי אבות וגו׳ שבמצרים חסרו בג׳ ימי אפלה וי״א בעת שמת אהרן חזרו ישראל לאחוריהם כו׳ ורדפו אחריהם שבט לוי והרגו מהם שבעה בתי אבות. עי׳ ירושלמי יומא פ״א ה״א. וראה ברש״י פנחס כו, יג. – כד. מב. מ״ש בשם ר׳ משה הדרשן ואולי גם המדרש הנ״ל שהביא בעל צרור המור הוא מיסודו של ר״מ הדרשן. וראה לעיל אות נב. ובבאור שדורש שכולם היו צדיקים כמו יעקב.
3. בענין השנוים הרבים שיש בשמות בני בנימן ובן בשאר השמות בין הכתוב לפניני ובין הכתוב בפ׳ פנחס ובספר דברי הימים, כותב בפירוש דברי הימים מיוחס לאחד מתלמידי הרב סעדיה הגאון צד כד. ״עתה יהיה לכל אחד מבני בנימן ג׳ שמות זולתי בלע ואשבל כי בכל מקום (בפ׳ ויגש, פנחס, דברי הימים,) כן נקראים נבלע ונשבה זהו בלע ואשבל וכן פירשו חכמים בלע שנבלע בין האומות אשבל שנשבה אחי לבין האומות, וכן הענין כמפורש על הסדר״. ובפי׳ הרד״ק (דה״א ד, כד.) כותב וכן תראה ברוב השמות בעברי בשמות בני אדם ובשמות הערים כי אינם קופדים בחילוף אות אחת או שתים בשם. ופעמים קוראים אותם בשני שמות שאינם דומים זה לזה וקורא אותם במקום אחד בשם האחד ובמקום אחר בשם האחר. והתחלת המאמר הוא לעיל פל״ז אות כד. וצרף לכאן. ודרשות אלו על שמות עשרת בני בנימן מובאות בב״ר פצ״ג ופצ״ד, תנחומא ויגש ד. תנחומא ישן שם ז. ובתיב״ע כאן ואציין להלן השנוים. שנבלע כו׳ כ״ה בב״ר פצ״ד ותנחומא ויגש ד. וראה לקמן אות קיא. והתחלת המאמר בב״ר פצ״ד בשעה שעמד יוסף עם בנימן אמר ליה אית לך בנין, אמר ליה אין, אמר ליה כמה, א״ל עשרה, ומה שמהון, א״ל הוה לי חד אח והיו מעשיו נאים ונעימים ונשבה ממני והוצאתי אותם לשם המאורע אשר לו וכו׳. ובב״ר פצ״ג ד״א בלע ובכר ואשבל מפני מה קראת להם השמות הללו, אמר לו כולן קראתי אתם על שם אחי. והוה משאיל אותו בני כלום אח יש לך, אמר לו אח היה לי ואיני יודע להיכן הלך, אמר לו יש לך אשה, אמר לו יש לי אשה ועשרה בנים, אמר לו מה שמן אמר לו בלע וגו׳ וכ״ה בתנחומא ויגש ד. ועי׳ תנ״י ויגש ז.
4. כ״ה בב״ר פצ״ג ובתרגום יוב״ע כאן.
5. בתנ״י שם שהיה בכור לאמי. וכ״ה בתרגום יוב״ע כאן ובשאר המקורות סתמא שהיה בכור.
6. בתרגום יב״ע דהליך בשבייתא, ובשאר המקורות שנשבה ממני, שנשבה. ובב״ר פצ״ד ד״א אשבל שנשבה מאביו ואמו. ובכת״י ילקוט מדרשי תימן שנשבה מאחיו.
7. וכ״ה בב״ר פצ״ד ובתרגום יוב״ע ובשאר המקורות. ובגמ׳ שם שגר באכסניות וכ״ה בתנ״י שם. ובתנחומא שם גרא שנעשה גר. ובילקוט מדרשי תימן כת״י גרא שגר בארץ אכסניות.
8. כ״ה בתרגום שם ותנחומא שם.
9. כ״ה בב״ר פצ״ד ובתנחומא ישן שם נעמן שהיו דבריו נעימים. ובב״ר פצ״ג ד״א ונעמן שהיה נעים לאביו ולאמו. ובכת״י ילקוט תימני שו״ת, ונעמן שהיה נעים ודבריו נעימים.
10. ובב״ר פצ״ד בתרגום ובתנחומא שם על שם שהיה אחי בן אמי. ובגמ׳ שם אחי הוא. ובש״ס כת״י מינכן אינו דורש כלל השמות אחי וראש מפני שמובנים כפשוטם. ובב״ר שם אחי שהוא (שהיה) אחי וודיי. וראה בפרש״י פנחס כו, לח. ואחירם הוא אחי שירד למצרים ולפי שנקרא על שם יוסף שהיה אחיו ורם ממנו נקרא אחירם. וכ״ה במדרש אגדה שם.
11. כ״ה בש״נ בב״ר מנח״י ובגמ׳ ראשי הוא. ובב״ר פצ״ג שהיה לי ראש. ובתנ״י שם שהיה גדול ממני. ובתנחומא שם שהיה ראש וגדול עלי.
12. כ״ה בב״ר פצ״ג ותנחומא שם מופים שהיה יפה ומיפה. ובגמ׳ לא דרשו שם זה.
13. במדרש אגדה פנחס כו, לח. ושפופם האמור כאן הוא מפים האמור להלן ולכך קרא למופים שפופם שמפיו היה שפוי. וברש״י שם בסגנון אחר. ובכת״י ילקוט מדרשי תימן מפים שמפיו תצא תורה. ובתרגום יוב״ע כאן דורש דאזדבן במוף.
14. בב״ר פצ״ג ד״א מפים וחפים שראשו חפוי בין עובדי ע״ז.
15. ב״ר פצ״ג ופצ״ד ותנ״י שם ותנחומא שם. ובסגנון אחר בשכ״ט כאן ומקורו מתרגום יב״ע כאן.
16. ראה לקמן אות קכו. בבאור.
17. וכ״ה בכת״י מדרש הבאור.
18. בב״ר פצ״ג ד״א מיום שגלה לא חפפתי ולא סרקתי ועשיתי עצמי כאבל, ובמדרש הגדול בלוח התקון כארוד נכתב בגליון פי׳ כמו ערוד. ובכת״י מדרש הביאור כארד.
19. בב״ר פצ״ד ד״א וארד שירד ממדינה למדינה. ובתנחומא שם וארד שירד בגולה. וראה בתרגום יב״ע.
20. ב״ר פצ״ד ובגמ׳ שם וארד שפניו דומים לוורד. וכ״ה בתנחומא שם ובש״ס כת״י מינכן ליתא דרש זה:
21. ראה לעיל אות קכד.
וּבְנֵי בִנְיָמִין בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ.
The sons of Binyamin: Bela, Becher, Ashbeil, Geirah, Naaman, Eichi, Rosh, Muppim, Chuppim and Ard.
ובנוי דבנימן בלע ובכר ואשבל גרא ונעמן אחי וראש מפים וחפים וארד.
ובנוי דבנימין עשרה ושומהון על פרישותא דיוסף אחוי בלע דאתבלע מיניה ובכר דהוא בוכרא דאימיה ואשבל דהליך בשיביתא גרא דאיתגר בארעא נוכראה ונעמן דהוה נעים ויקיר אחי דהוא אחוי בר אימיה וראש דהוא ריש בבית אבוי מופים דאזדבן במוף חופים דבזמן דאתפרש מיניה הוה בר תמניסר שנין וחזא לכילת הילולא וארד דנחת למצרים.
The sons of Benjamin, ten; and their names, according to the interpretation of Joseph his brother: Bela,⁠a who was swallowed up from him; Beker, who was the chosen of his mother; Eshbal, who went into captivity; Gera, who became a sojourner in a foreign land; Naaman, who was pleasant and honorable; Achi, who had a (twin) brother, the son of his mother; Rosh, who was a chief in his father's house; Muppim, who was sold into Muph; Chuppim, because at the time that he was separated from him he was the son of eighteen years and was eligible for marriage (Chupha, thalamus nuptialis); and Ared, who descended into Mizraim.
a. The roots of these names have the meanings here assigned.
[ח] וּבְנֵי בִנְיָמִין בֶּלַע וגו׳ – בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד יוֹסֵף עִם בִּנְיָמִין שְׁאֵלֵיהּ אִית לָךְ בְּנִין, אֲמַר לֵיהּ אִין, אֲמַר לֵיהּ כַּמָּה, אֲמַר לֵיהּ עֲשָׂרָה. אֲמַר וּמַה שְּׁמָהוֹן, אֲמַר לֵיהּ הֲוָה לִי חַד אָח וְהָיוּ מַעֲשָׂיו נָאִים וּנְעִימִים וְנִשְׁבָּה מִמֶּנִּי, וְהוֹצֵאתִי לָהֶם שֵׁמוֹת לְשֵׁם הַמְאֹרָע שֶׁלּוֹ, בֶּלַע, שֶׁנִּבְלַע מִמֶּנִּי. בֶּכֶר, שֶׁהָיָה בְּכוֹר לִי. אַשְׁבֵּל, שֶׁנִּשְׁבָּה מִמֶּנִּי. גֵּרָא, שֶׁגָּר בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. נַעֲמָן, שֶׁהָיוּ מַעֲשָׂיו נָאִים וּנְעִימִים. אֵחִי, שֶׁהָיָה אָחִי וַדַּאי. וָרֹאשׁ, שֶׁהָיָה לִי לְרֹאשׁ, וְהוּא [ראשון] רֹאשָׁן שֶׁל אֶחָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף (דברים ל״ג:ט״ז). מֻפִּים, שֶׁהָיָה יָפֶה מְאֹד בְּכָל דָּבָר, וְשֶׁכָּל הֲלָכוֹת שֶׁמָּסְרוּ שֵׁם וְעֵבֶר לְיַעֲקֹב מְסָרוֹ לוֹ. וְחֻפִּים, שֶׁלֹא רָאָה בְּחֻפָּתִי וְלֹא רָאִיתִי בְּחֻפָּתוֹ, וְשֶׁחִפּוּ עָלָיו דְּבָרִים וְאָמְרוּ: חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ (בראשית ל״ז:ל״ג). וָאָרְדְּ, שֶׁהָיָה דּוֹמֶה לְוֶרֶד. וָאָרְדְּ, עַל שֵׁם: כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה (בראשית ל״ז:ל״ה).
ובני בנימין בלע ובכר וגו׳ – 1בשעה שראה יוסף את בנימין שאל יש לך אשה, אמר לו הין, ועשרה בנים יש לי, אמר לו ומה שמם, אמר לו כולם קראתים 2על שם אחי, בלע שנבלע בין האומות, בכר שהיה בכורי מאמי, אשבל שנשבה ממני, גרא שנעשה גר בארץ אחרת, נעמן שהיו כל מעשיו נעימים, אחי שהיה אחי ודאי, וראש שהיה לי ראש, 3מופים שהיה יפה בתואר, חופים שלא ראיתי חופתו [והוא לא ראה בחופתי], וארד שהוא כוורד בין השושנים.
1. בשעה שראה יוסף את בנימין. ב״ר פצ״ד אות ח׳. ילקו׳ מקץ רמז ק״נ, ועיין בשנויים סוטה ל״ו ע״ב, ובתנחומא הנדפס מכבר ויגש אות ד׳ נוסף מן המדפיס ממנטובה. ובתנחומא שלנו ויגש אות ז׳ הוא בשינויים, וע״ש בהערה כ״ב.
2. על שם אחי. ר״ל לשם המאורה שלו וכ״ה בב״ר.
3. מופים שהיה יפה בתואר. ועיין ב״ר שם.
ובני בנימן בלע ובכר ואשבל וגרא ונעמן ואחי וראש ומפים וחפים וארדא.
א. פסוק כא] ב ליתא, וכנ״ל.
ובני בנימין: בלע ובכר ואשבל וגרא ונעמן ואחי וראש ומופים וחופים וארד.
ובני בנימין – מלא יו״ד שהיו לו י׳ בנים:
בלע – כל בניו קרא על חיבת יוסף אחיו. בלע. שנבלע בין האומות. ובכר. שהיה בכור לאמו. ואשבל, שנשבה לבין האומות. (גרה) [גרא], שנתגורר בארץ נכריה. ונעמן, שהיה נעים ביותר. אחי, שהיה אחיו מאביו ומאמו. וראש, שהיה ראש לבני אביו, שנא׳ בני יעקב ויוסף סלה (תהלים עז טז), ואומר אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז ב). מפים וחפים, שנמכר ואני לא ראיתי בחופתו והוא לא ראה בחופתי:
ד״א וחפים – שנפרד ממך, לזכרון מה שאמרו חכמינו בן שמונה עשר לחופה:
וארד – שירד מארץ כנען למצרים:
ונעמןא – הוא בן בנימין. כיב יש נעמן שהואג בן בנו (במדבר כ״ו:מ׳).
א. בכ״י פריס 177: נעמן.
ב. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: כי.
ג. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: שהוא.
AND NAAMAN. This Naaman was a son of Benjamin. I note this because Benjamin also had a grandson called Naaman (Num. 26:40).
בלע ובכר – אין לעמוד על מנינם. לפי שיטת דברי הימים נמצא שהם י״א ומונה אחיה במקום אחוה והוא אחי הנזכר כאן. ויש לומר: כשירדו למצרים לא היו רק עשרה בשעת ירידה ושוב נולד אחר, ושינוי השמות על שם שמזכיר אותו פעם אחרת, וכן המנהג בכל המקרא כשבא לכתוב להזכיר מה שהזכיר כבר.
וארד – הוי״ו בקמץ.
בלע ובכר, we must not make an issue of the number of Binyamin's sons, as according to the report in Chronicles I 8,15 there were 11 sons. We must simply assume that at the time when Binyamin descended to Egypt the eleventh son had not yet been born. The difference in some of their names may also be accounted as due to their being listed once more. This is something we find also in other instances where the Bible records the same people more than once.
וארד, the letter ו in this word is vocalised with the vowel kametz.
וראש – ב׳ במסורה הכא ואידך זכר עניי ומרודי לענה וראש. כדאיתא במדרש שקרא בנימין לכל בניו על שם הצרות שאירעו ליוסף וזהו וראש על שם זכור עניי ומרודי לענה וראש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ובני בנימין וגו׳ – הרי כאן י׳ בנים. ובכניסתן לארץ לא מנה אלא ה׳. מלמד שה׳ משפחות נתכלו מהם במצרים מפני שהיו רשעים ולא חזרו בתשובה. ומפני מה חסרו בני בנימין ממחיצתם מה שלא חסרו השבטים יותר ממשפחה אחת. לפי שאמו קראה לו בן אוני בן מתאונן והולך. ואביו קרא לו בנימין בן חזק ומיומן. ודברי אמו הרגו מחצה. ודברי אביו קיימו מחצה. ומן מספר בנימין אתה למד שלא חסרו משפחות השבטים בעון זנות שטים אלא במצרים נתכלו. שאל״כ שבנימין חסר ה׳ משפחות בשבטים. והלא כשנמנו בני בנימין בשנה שנייה לצאתם ממצרים עלה מספרם ל״ה אלף וכשנמנו בערבות מואב היו מ״ה אלף ומאתים. נתרבו י׳ אלפים ומאתים על מנין מדבר סיני. אתמהא. כשהיו עשרה משפחות לא היו ל״ה אלף. וכשמתו מהם ה׳ היו יתרים י׳ אלפים ומאתים. אלא במצרים מתו. ומי הם אותם משפחות שנשתיירו בלע ואשבל אחי מופים וחופים. בלע ואשבל היו צדיקים. אחי מופים וחופים היו בעלי תשובה. ולכך כשמינה הכתוב משפחותם שינה את שמם. לאחי קרא אחירם שאיחה בעצמו לרם העולם קרוע היה ונתאחה. למופם שפופם שדכדך עצמו בתשובה. ואין שפופם אלא לשון עינוי שנאמר ושפו עצמותיו לא ראו. לחופים קרא חופם שנקה עצמו מעון שנאמר חף אני בלי פשע. ואף ע״פ שהכל אחד שינה מעט בקריאתו ללמד שבעל תשובה היה. וכן את מוצא כשנמנו בדברי הימים ה׳ בני בנימין. אף הם קראו השלשה בשמות אחרים להודיע מעשיהם. הדא הוא דכתיב ובנימין הוליד את בלע בכורו ואשבל השני ואחרא השלישי נוחא הד׳ ורפה הה׳. אחרא זה היה אחי ולמה נקרא אחרא אח שנתן ריח. כמה דאת אמר והגפנים סמדר נתנו ריח. נוחא היה מופים ולמה נקרא נוחא שעשה נחת רוח ליוצרו. רפה הוא חופים ולמה נקרא שמו רפה שרפא מעשיו הרעים. ד״א שרפא עצמו שלא נתכלה. ואע״פ שנתכלו ה׳ משפחות לבנימין זכו בני בלע השנים שנקראו בניהם על שמם. שנאמר ויהיו בני בלע ארד ונעמן וגו׳. ולמה נקרא שמו ארד שהיה רודה ביראת אלהים. כמה דאת אמר ויהודה עוד רד עם אל. נעמן שהיו מעשיו נעימים ביותר. אלו שנים שגלו מעשים טובים שנקראו בניהם על שמם ולא על שם בלע אביהם. כשם שסגלו בני גרשון קהת ומררי ונקראו בניהם על שמם:
[א] ובני בנימין בלע ובכר
[1] סוטה פרק שביעי דף לו ע״ב (סוטה לו:)
גֵּרָא: הגימ״ל דגושה. [גֵּרָא].
ונעמן – הוא בן בנימין כי יש נעמן אחר שהוא בן בנו בפ׳ פנחס, כמ״ש ויהיו בני בלע ארד ונעמן:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

אשבל. חסר א׳ בין ב׳ לל׳ והוא דומה לשבואל, ועיין מ״ש למעלה על חסרון אות הא׳ בקצת שמות.
ובני בנימן וגו׳ – תני, כולם נקראו על שמו של יוסף,⁠1 בלע – שנבלע בין האומות, בכר – שהיה בכור לאמו, אשבל – ששבאו אל, גרא – שגר באכסניות, נעמן – שנעים ביותר, אחי וראש – אחי הוא וראשי הוא, מופים וחופים – הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו,⁠2 ארד – שירד לבין אומות העולם, ויש אומרים – שפניו דומין לורד.⁠3 (סוטה ל״ו:)
1. ר״ל על סבותיו ומאורעותיו, וטעם הדבר עיין לעיל ר״פ וישב.
2. הדרש הזה הוא כנראה מן חופים, וא״כ השם מופים לא דרש מאומה, ויתכן דבשביל זה דריש בתנחומא מופים שהי׳ פיו כמו פיו של יעקב בהלכות שקיבל משם ועבר.
3. נראה בדעת הי״א דלא ניחא להו בהדרשה שירד לבין אומות העולם, יען כי לפי״ז היא דרשה כפולה עם הקודמת בלע – שנבלע בין האומות, ותרתי למה לי
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳חזקוניטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותצרור המורתולדות אהרןמנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םאם למקראתורה תמימההכל
 
(כב) אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י רָחֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יֻלַּ֖ד לְיַעֲקֹ֑ב כׇּל⁠־נֶ֖פֶשׁ אַרְבָּעָ֥ה עָשָֽׂר׃
These are the sons of Rachel who were born to Yaakov; all the people were fourteen.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברלב״ג תועלותאברבנאלצרור המוררש״ר הירשמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[קלא] 1ארבעה עשר, אלה בני רחל וגו׳, את מוצא בני לאה ובני זלפה על שהיו להן בנות ונכנסו הבנות במנין עם הבנים. הוא מונה חשבונם בלשון נקבה. בלאה כתיב כל נפש וגו׳ שלשים ושלש (בראשית מ״ו:ט״ו). ובזלפה כתיב שש עשרה נפש (בראשית מ״ו:י״ח) אבל ברחל ובלהה על שלא היה להן בנות שנכנסו במנין עם הזכרים. לפיכך מונה חשבונם בלשון זכר. ברחל כתיב כל נפש ארבעה עשר ובבלהה כתיב כל נפש שבעה (בראשית מ״ו:כ״ה). (מדרש)
1. מובא בצרור המור. וראה לקמן אות קמו.
אִלֵּין בְּנֵי רָחֵל דְּאִתְיְלִידוּ לְיַעֲקֹב כָּל נַפְשָׁתָא אַרְבַּע עַסְרֵי.
These are the sons of Rachel that she bore to Yaakov. All the people were fourteen.
אלין בנוי דרחל דילידת ליעקב כל נפשתאא ארבעה עשרה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נפשתא״) גם נוסח חילופי: ״נפש״.
אילין בני רחל דאיתילידו ליעקב כל נפשתא ארבסרי.
These are the children of Rahel who were born unto Jacob, all the souls fourteen.
האולי בנו רחל אלד֗ין ולדו ליעקוב ג֗מיעהם ארבע עשרה נפסא.
אלה בני רחל אשר נולדו ליעקב, סך כולם ארבע עשרה נפש.
[אלה] בני רחל אשר ילד ליעקב כל נפש ארבעה עשר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואמנם מספר בני רחל היו י״ד עם שני בני יוסף כי עם היותם במצרים ואינם מכלל הבאים היו בכלל בני רחל ולמעלת יוסף כינה אותה בלבד הכתוב כאן באשת יעקב.
אלה בני רחל וגו׳ – את מוצא בני לאה ובני זלפה על שהיו להן בנות ונכנסו הבנות במנין עם הבנים. הוא מונה חשבונם בלשון נקבה. בלאה כתיב כל נפש שלשים ושלש. ובזלפה כתיב שש עשרה נפש. אבל ברחל ובלהה על שלא היה להן בנות שנכנסו במנין עם הזכרים. לפיכך מונה חשבונם בלשון זכר. ברחל כתיב כל נפש י״ד. ובבלהה כתיב כל נפש שבעה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברלב״ג תועלותאברבנאלצרור המוררש״ר הירשמלבי״םהכל
 
(כג) וּבְנֵי⁠־דָ֖ן חֻשִֽׁים׃
The sons of Dan: Chushim.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםשכל טובאבן עזרא א׳רד״קרי״דחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג תועלותתולדות אהרןמנחת שירש״ר הירשמלבי״םאם למקראתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(כג) יוחסין של דן – במדבר כ״ו:מ״ב
[קלב] 1ובני דן חשים, ההוא דאמר להו נכסיי לבניי, הוה ליה ברא וברתא, מי קרו אינשי לברא, בניי, ולסלוקי לברתא מעישור קאתי, או דלמא לא קרו אינשי לברא, בניי, ולמושכה לברתא במתנה קאתי, אמר אביי ת״ש, ובני דן חושים, א״ל רבא דילמא כתנא דבי חזקיה שהיו מרובין כחושים של קנה. (ב״ב קמג:)
[קלג] 2ובני דן חשים, בתורתו של ר׳ מאיר מצא כתוב ובן דן חושים [ובני דן חושים]. (בראשית רבה צ״ד)
[קלד] 3ובני דן חשים, א״ר חנינא בן פזי אין לך גדול משבט יהודה ואין לך ירוד משבט דן שהי׳ מן הלחינות [השפחות] ומה כתיב בו ובני דן חושים אמר הקב״ה יבא ויזדווג לו שלא יהיו מבזין אותו ושלא יהא אדם רוחו גסה עליו לפי שהגדול והקטן שוין לפני המקום בצלאל משל יהודה ואהליאב מדן והוא מזדווג לו. (שמות רבה מ ד.)
1. ובני דן חושים אלמא בן אחד קרי לשון רבים. כחושים של קנה שגדלים הרבה ביחד בלעז טריקש אי נמי עלי קנים או קשרי קנים קרויין כן. (רשב״ם) ובתוס׳ שם שהיו לו בנים כחושים של קנה, ואע״פ שכשירד למצרים עדיין לא היו לו בנים כל כך מכל מקום נקרא כן על שם העתיד כדדריש אשר שם שמות אל תקרא שמות אלא שמות (ברכות ז:) ובש״ס כת״י מינכן בדק״ס דתנא דבי חזקיה מלמד שהיו בניו מרובין כו׳ ובגמ׳ שם מביא מקרא ובני פלוא אליאב, ובני איתן עזריה ומסיק כן דאדם קורא לבנו יחידו בניי. וראה בפי׳ הרמ״ה לב״ב ובהערות שם ובשטמ״ק לב״ב הנדפס בסוף ספר המאירי לשבת. ובמנחת שי בפסוק שלפנינו. ובאע״ז ורמב״ן שכותבים שכן דרך הלשון והרד״ק כותב ואמר ובני כאלו אמר כל הבנים שהיו לא היה אלא זה. ובשו״ת מהר״ח או״ז סי׳ רל״ו כ׳ דיש לדמות לשון המשנה ללשון בני אדם דהא בגמ׳ ב״ב מדמי תלמודא לשון תורה ללשון בני אדם. דבעו מקרו אינשי לבר ברי מבני דן חושים. והרא״ש בב״ב שם מייתי מקרא דבני דן חושים אע״ג דבגמ׳ דחי לה וי״ל דס״ל אחרי שהביאו בגמ׳ מפסוקים אחרים שוב אידחי תירוצא דחזקיה ושפיר ראיה גם מפשטות הקרא ובני דן חושים. וראה ברבה״ז כאן. ובב״ר פצ״ד ויש אומרים חושים בן דן השלים עמהם את המנין, ובמפרשים דס״ל למ״ד זה מדכתיב ובני דן חושים שבן אחר היה לדן שלא הוזכר שמו בתורה. והאע״ז כ׳ יתכן שהיו שנים ומת אחד מהם. ובספר היובלים מבואר דהיה לדן חמשה בנים וארבעתם מתו בבואו מצרימה ונשאר רק חושים. ובשכ״ט וזהו שוחם שבחומש הפקודים וכ״כ המפרשים שם. ובלקח טוב בסוף פ׳ דברים ויתנהו ה׳ אלהינו וגו׳ ואת בניו בנו כתיב בניו קרי מלמד שאדם קורא לבנו אחד בני [נראה דכוונתו כלשון הגמ׳ בניי בלשון רבים] כאדם שיש לו בנים הרבה ודומה לו בני דן חושים. ובני איתן עזריה. וכ״כ בלק״ט סוף פ׳ חקת. וראה לקמן אות קלג. קנ.
2. מדרש שמואל פל״ב ג. ושם פ״ל ג. ולעיל אות קלג. ופ״ג אות קעח.
3. תנחומא תשא יג. ובמת״כ מפרש ובני דן חשים, ל׳ שפלות ודבר חשאי וחלשות כמוחש בראשו וכן משמע בתנחומא, או ר״ל שאע״פ שהיה ירוד ושפל הקב״ה מחשיבו וכתב בו לשון רבים אע״פ שלא היה לו אלא בן אחד.
וּבְנֵי דָּן חֻשִׁים.
The sons of Dan: Chushim.

וּבְנֵי דָן חֻשִׁים
וּבְנֵי דָן חֻשִׁים
וּבְנֵי דָן – ברבים ולא כאביי
״נתינה לגר״ העיר שתרגם וּבְנֵי כעברית ולא כאביי שפירש ״ובן דן חושים״ כי הצעתו נדחתה.⁠1 ואף על פי שגם בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב ובן דן חושים (ב״ר צד) תרגם ״בני״ או משום שבני בנים כבנים או כראב״ע שבן אחר היה לו.
1. בבא בתרא קמג ע״ב: ״ההוא דאמר להו: נכסיי לבניי (רשב״ם: ולא היה לו אלא בן אחד זכר וגם בנות היו לו). מי קרו אינשי לברא בניי, או דלמא לא קרו אינשי לברא בניי, ולמושכה לברתא במתנה קאתי? אמר אביי, ת״ש: ובני דן חושים (רשב״ם:אלמא בן אחד קרי לשון רבים). א״ל רבא, דלמא כדתנא דבי חזקיה: שהיו מרובין כחושים של קנה?⁠״.
ובנוי דדן חשים.
ובנוי דדן זריזין ואמפורין ולית סכום למנייניהום.
The sons of Dan, able men (or armed) and merchants, of whose numbers there is no end (or sum).
ואבן דן חשים.
ובן דן: חושים.
ובני דן חשים – רוצה לומ⁠[ר: בן] דן׳1 וממנו הרבה בכתוב: ׳ובני פלוא אליאב׳ (במדבר כ״ו:ח׳) ובני כרמי עכר (דברי הימים א ב׳:ז׳), ובני איתן עזריה (דברי הימים א ב׳:ח׳), ׳ובני עתניאל חתת (דברי הימים א ד׳:י״ג), ׳ובני אל⁠[ה וק]⁠נז׳ (דברי הימים א ד׳:ט״ו), (ו)⁠בני ישן י⁠[ה]⁠ונתן׳ (שמואל ב כ״ג:ל״ב), ׳ובני אולם בדן׳ (דברי הימים א ז׳:י״ז), ובני כלב אחי [ירחמאל׳] (דברי הימים א ב׳:מ״ב).
1. לאמר, שימוש בצורת רבים במשמעות של יחיד; כך אלפסי בהקדמה (כרך א, עמ׳ 12) ובערך ׳בן׳, עם הדגמות, וכך פירש גם רשב״ח על אתר (עמ׳ רעב-רעו), עם הדגמות רבות (מהן אלה המובאות על ידי אבן בלעם כאן), וזוהי, בעצם, אחת האפשרויות הקיימות לפסוקנו אצל חז״ל (ב״ב קמ״ג:), אף⁠־על⁠־פי שבסופו של דבר הוחלט לפרש את ׳ובני׳ שבפסוקנו כמשמעה, מבלי להכחיש את העובדה שקיימת ׳בני׳ במקרא במשמעות ׳בן׳ במקרים אחרים. בבראשית רבה צ״ד:ח׳ כתוב: ״בתורתו של ר׳ מאיר כתוב ׳ובן דן חושים׳⁠ ⁠⁠״. תרגום אונקלוס ורס״ג על אתר מתרגמים את ׳ובני׳ כאן כמשמעה, אף⁠־על⁠־פי שרס״ג, בפירושו לבראשית ד׳:י׳ (עמ׳ 90 בערבית, ועמ׳ 316 בעברית), מכיר בעובדה שקיימת ׳בני׳ במשמעות ׳בן׳. האפשרות הזאת קיימת גם אצל ראב״ע על אתר, כאפשרות שניה, עם האלטרנטיבה, שם, כאפשרות ראשונה, שהיו לדן שני בנים (=מיעוט רבים – שנים) ומת אחד מהם. האפשרות האחרונה נדחית על ידי רשב״ח (עמ׳ רעו-רעז) משיקולים הקשריים⁠־סגנוניים.
ובני דן חשים – מלמד שלא היה לו אלא בן אחד ושמו חשים, וכיוצא בזה מצינו דכתיב ובני איתן עזריה (דברי הימים א ב ח), וזהו שוחם שבחומש הפקודים, ולמה נקרא חשים שהיו בניו כחושים של קנה:
ובני דן חשים – יתכן שהיו שנים, ומת אחד מהם, ולא הזכירו הכתוב.
או: כן דרך הלשון, [כי הנה נמצא: ובני פלוא אליאב (במדבר כ״ו:ח׳).]⁠א
א. תוספת בכ״י פריס 177 וכ״י לוצקי 827. התוספת חסרה בכ״י פריס 176.
AND THE SONS OF DAN: HUSHIM. It is possible that Dan had two sons and one of them died and Scripture did not mention him.⁠1 It is also possible that the verse employs "sons" for stylistic reasons.⁠2
1. Scripture says "sons" but lists only one son, hence Ibn Ezra's comment.
2. Since Scripture used sons of with regard to the other children, it employs the same form here for the sake of consistency (Weiser). Nahmanides (v. 7) writes, "It is Biblical style to refer to an individual in the plural form when mentioning the genealogy of any people. For example, And the sons of Dan: Hushim; (Gen. 46:23) And of the sons of Palu: Eliab (Num. 26:8).⁠" This is apparently what Ibn Ezra had in mind (Krinsky).
ובני דן חֻשים – לא היה לו אז אלא בן אחד ושמו חושים.
ואמר ובני – כאלו אמר כל הבנים שהיו לו לא היה אלא זה, וכן ובני איתן עזריה (דברי הימים א ב׳:ח׳).
ובני דן חושים. At the time he moved to Egypt he had only this one son. The reason the Torah commences our verse with the word ובני, “and the sons of, etc.,” is as if the Torah had meant to say “and all the sons of Dan were only one, i.e. Chushim.” Similar formulations are found in Chronicles I 2,8 ובני איתן עזריה, where Azaryah, though the only son of Eytan, is described as part of Eytan’s children, i.e. בני.
ובני דן חשים – פירש המורה: ב׳ בנים היו לו מדכתיב בני ואינו כן דכתיב ובני פלוא אליאב וע״כ א׳ היה וכתיב נמי בד״ה ובני דן עוזא זה נמי ע״כ א׳ היה וה״נ אמרינן פרק מי שמת.
ובני דן חשים – שנים ומת אחד מהם ולא הזכירו.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
ובני דן חושים, and the name of Dan's children: Chushim. There were two, one of them died and his name has not been mentioned.
ובני דן חושים – וא״ת והא בני משמע לשון רבים. וי״ל שכן דרך המקראות לומר כן כמו ובני פלוא אליאב (במדבר כו:ח). ובני איתן עזרי׳ (דברי הימים א ב:ח). בפ׳ מי שמת בבב׳ בתרא (בבא בתרא קמג:). וי״מ התם שהיו מרובין בניו כתי׳ כחושים של קנה. אורלי׳.
ובני דן חושים – אע״פ שאינו אלא א׳ דרך המקרא לומר כן כדכתיב ובני פלוא אליאב, וכן כתיב כל בניו וכל בנותיו אע״פ שלא הי״ל אלא בת אחת היא דינה, ג״ן.
חושים – ב׳ במסורה מתרי לישני. ובני דן חשים. ואנחנו נחלץ חשים. זהו דאמרינן בפרק מי שמת שהיו בני דן כחשים של קנה פירוש מלמטה הוא אחד ומלמעלה הוא מתפצל לכמה קנים שמבן אחד שהיה לו יצאו רבים וכן נמי נחלץ חושים שדרך הנלחמים להדבק אלו עם אלו שלא יפרידו אותם האויבים.
ובני דן חושים – פר״ש שכמה בנים היו לו מדכתיב ובני, ואינו דהא כתיב (במדבר כ״ו ח׳) ובני פלוא אליאב וע״כ אחד היה, וכתיב נמי בדברי הימים (דברי הימים א ב׳) ובני (דן עזרא) [איתן עזריהו], והכי נמי אמרינן בפרק מי שמת (ב״ב קמ״ג ב׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[א] ובני דן חושים
[1] בתרא פרק תשיעי דף קמג ע״ב (בבא בתרא קמג:)
וּבְנֵי⁠־דן: בנסחא כ״י במקף ובלא טעם אחר למלת וּבְנֵי, וכן נר׳ 1מהחילופי׳. 2ובמסורת ד׳ סבירין ובן וקריין ובני, וסי׳ 3ובני דן חשים, 4ובני פלוא אליאב, 5ובני איתן עזריה (ד״ה א׳ ב׳), 6ובני אולם בדן (ד״ה א׳ ז׳). 7ובגמ׳ פרק מי שמת, ההוא דאמר להו נכסי לְבָנַי, הוה ליה ברא וברתא, מי קרו אינשי לברא בָנַי ולסלוקי לברתא מעישור נכסי קאתי, או דילמא לא קרו אינשי לברא בָנַי, ולמושכה לברתא במתנה קאתי. ת״ש, ובני דן חשים. א״ל רבא דילמא כדתנא דבי חזקיה מלמד שהיו בניו מרובים כחושי׳ של קנה. אלא אמר רבא ובני פלוא אליאב. רב יוסף אמר ובני איתן עזריה, ע״כ. ויש להקשות אמאי שביק רב יוסף קרא דאורית׳ ונקט קרא דדברי קבלה. עוד קשה, אמאי לא נקט קרא אחרינא דובני אולם בדן. ונ״ל לתרץ דרב יוסף אמר לך דילמא שאני התם דכתי׳ בתריה 8ובני אליאב נמואל ודתן וגו׳, ומלת ובני קמייתא קאי אף על נמואל ודתן ואבירם, דבני בני׳ הרי הם כבני׳, ועדיף ליה קרא דובני איתן עזריה, דליכא בתריה זרעא אחרא, ולהכי לא נקט ובני אולם בדן, דדכותי׳ הוא. <9ובב״ר פ׳ צ״ד סי׳ ח׳, י״א חשים בן דן השלים מנין שבעים, ופי׳ בעל 10מתנות כהונה אע״פ שכבר נמנה במנין השאר מדכתי׳ בני דן לשון רבי׳ הורה לנו כיון שיצא ממנו משפחה רבה שעל שם כך נקרא חושים כחושי׳ של קנה כדאיתא 11במס׳ ב״ב היה נחשב לשנים, וכן כתב האב״א.⁠א ותו איתא התם 12במדרש <רבתי>, בתורתו של ר״מ מצאו כתוב ובן דן חשים, <וכן צריך לגרוס 13בסוף אגדת שמואל> ופירש האב״א בתורתו של ר״מ שהיה מדקדק לכתוב פשט הדברים כהוייתן בלי שום דרש מצאו כתוב ובן דן חשים. וכתב בעל 14מתנות כהונה דהא פליג אדלעיל, ולא ס״ל שחושים השלים המנין, ולפיכך דקדק לכתוב ובן דן. ועיין 15מ״ש בפ׳ בראשית אצל והנה טוב מאד.> [וּבְנֵי⁠־דָן].
1. מהחילופי׳: חילופים-ד.
2. ובמסורת: מ״ג-ד על אתר.
3. ובני דן: פסוקנו.
4. ובני פלוא: במ׳ כו ח.
5. ובני איתן: דה״א ב ח.
6. ובני אולם: דה״א ז יז.
8. ובני אליאב: במ׳ כו ט.
9. ובב״ר: פרשה צד ט.
10. מתנות כהונה: שם.
11. במס׳ ב״ב: בבא בתרא קמג ע״ב.
12. במדרש <רבתי>: בראשית רבה, שם.
13. בסוף אגדת שמואל: מדרש שמואל, פרשה לב ג.
14. מתנות כהונה: בב״ר שם.
15. מ״ש: מ״ש בר׳ א לא (׳והנה טוב מאד׳).
א. עד כאן דברי ׳מתנות כהונה׳. אב״א, הנזכר הרבה ב׳מתנות כהונה׳, הוא ר׳ אברהם בן אשר. ספרו ׳אור השכל׳, ונציה שכ״ז (ד״צ ברוקלין תשנ״ב), הוא ביאור לבראשית רבה. הדברים שמייחס כאן בעל ׳מתנות כהונה׳ לאב״א נמצאים ב׳אור השכל׳, דף קפב ע״א.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

ובני דן חשים. שמע דברי — Gioberti Rif. Catt. p. 337. קדמוני הלאטינים היו אומרים Liberi בנים בלשון רבים להורות על בן או בת אחת בלבד.... והטעם כי הזרע היוצא מהאב, ירמוז על הרבוי היוצא אל הפעל מהאחרות״ וראיתי בבבא בתרא דקמ״ג שהורו באצבע למנהג בני רומי שבזמנם, עם היותו שנסמכו על הכתוב הזה שכן אמרו שם קרי איניש לברא בניי, שנאמר ובני דן חשים.
ובני דן חושים – תנא דבי חזקיה, ובני דן חושים – שהיו מרובים כחושים של קנה.⁠1 (ב״ב קמ״ג:)
1. עלי קנים הגדלים ביחד, ופשוט דדייק הלשון ובני שהוא לשון רבים ואינו חשיב רק בן אחד. וכתבו התוס׳ דנקרא כן על שם העתיד, דאי אפשר לומר ע״ש ההוה, דא״כ הוי מספר הבאים יותר משבעים נפש והכתוב אומר כל הבאים – שבעים.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםשכל טובאבן עזרא א׳רד״קרי״דחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג תועלותתולדות אהרןמנחת שירש״ר הירשמלבי״םאם למקראתורה תמימההכל
 
(כד) וּבְנֵ֖י נַפְתָּלִ֑י יַחְצְאֵ֥ל וְגוּנִ֖י וְיֵ֥צֶר וְשִׁלֵּֽם׃
The sons of Naftali: Yachtze'el, Guni,Yetzer, and Shillem.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברלב״ג תועלותצרור המוררש״ר הירשמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[קלה] 1ובני נפתלי, שהן פתולים כענין שנאמר דור עקש ופתלתל (דברים ל״ב:ה׳) יחצאל שחיצי אל בפיהם והן מחצצין בשיניהם ומלעיסין בפיהם, וגוני שהן מגנין לבריות, ויצר שיצרן קשה מכל בני אדם, ושלם שהן משלמים רעה תחת טובה. (בראשית רבה צ״ד)
[קלו] 2ובני נפתלי וגו׳, זכו בני נפתלי שלא כלתה משפחה מהם ולא שינה שמם בשום מקום ועל שם זכות משפחתם נקראו שמם (מדרש)
[קלז] 3יחצאל, שעשו חציצה בין הקב״ה לעבודה זרה, שבטחו בהקב״ה ומאסו בע״ז. (מדרש)
[קלח] 4יחצאל, שנתמוככו במחיצת אל. (רבותינו בתר הוראה)
[קלט] 5וגוני, שעשה הקב״ה להם נס ומגן. (מדרש)
[קמ] 6וגוני, שגנן הקב״ה עליהן. (רבותינו בתר הוראה)
[קמא] 7ויצר, שיצרן הטוב שופטן. (רבותינו בתר הוראה)
[קמב] ושלם, שמשלימין. (רבותינו בתר הוראה)
[קמג] 8ויצר ושלם, כל כך למה על שהיה יצרם שלם להקב״ה. (מדרש)
1. הנוסח הזה בב״ר הוא לפי גירסת כת״י ילקוט תימני מעין גנים. ולפנינו בב״ר הגירסא ובני נפתלי שהן מפותלין על שבעים ושנים ניר, שהיו פותלין את עבודת (הנייר) הניר, יחצאל שחיצו אלהות בידן והן מצחצחין בשניהם ומלעיגים בשפתותיהם, וגוני שהיו מגונים בלשונם, ויצר שהיה יצרן קשה מכל בני אדם, ושלם שהיו מושלמין ליצר ומשלמין רעה תחת טובה. והמאמר ״שהן מפותלין על שבעים ושנים ניר שהיו פותלין את עבודת הניר״ סתום וחתום. והיפ״ת מפרש דדריש נפתלי לשון פתלים ורמז לאריגת הפרוכת שהייתה נארגת על ע״ב נירין כדתנן בשלהי שקלים פ״ח מ״ה. וס״ל שזרע נפתלי היה עושים המלאכה ההיא, ואולי לפי שמצינו חירם מצור שהיה ממטה נפתלי שעשה כל כלי הנחשת בבנין שלמה, ס״ל שגם הפרוכת הוא עשאה. והמת״כ כותב מצאתי באב״א שהיו בקיאין במעשה הפרוכת שהיה נארג על ע״ב נירין, ולי נראה בהיפך שהיה אורגין לע״ז ככתוב (במלכים ב׳ כג, ז) וכדמפרש והולך ואי לאו דמסתפינא אמינא דה״ג נפתלי שהיו פוסלים את עבודת הניר שהן הפוסלין של ע״כ נירין פי׳ במה שעובדין עכו״ם ואורגים בתים לעכו״ם היו פוסלין ומחללין עבודת פרוכת הקודש שהיא נארגת על ע״ב נירין כדאיתא בסוף מסכת שקלים והוא בעיני כפתור ופרח. ובמנח״י כותב וטעם המאמר ופירושו אינני יודע ועי׳ במפרשים שנדחקו וצ״ע. וראה לעיל פ״ל אות כו. מבואר עיקר הרעיון של פירוש היפ״ת (ומה שנאמר שם העמידה [רחל] טעות הדפוס וצ״ל [לאה]) ולי נראה לפרש דעיקר הגירסא בב״ר היא כמו בכת״י הנ״ל והמאמר על ע״ב ניר וכו׳ הוא הוספה על הגליון התחלת מאמר שדורש השמות לשבח, ונכנס בשגגת המעתיקים בפנים ופירוש הדברים יש לבאר עפ״ט שהבאתי לעיל פ״ל אות כו. מדרש מכת״י ותקרא שמו נפתלי מנפתלי יצאה דבורה וברק וכתיב אשת לפידות שהיתה עושה פתילות לנרות בבית המקדש. נפתלי ונפתולי לשון פתילות. ולפ״ז יש לומר הכוונה ״שהיו פותלין את עבודת הנר״ (הניר). היינו שעשו עבודת פתילות לנרות בבית המקדש. והמלים ״על שבעים ושנים ניר״ יש לגרוס בסוף כמ״ש המת״כ ויש לפרש שאותן הפתילות נעשו מפשתן שנארג על ע״ב ניר כמבואר במשנה שקלים פ״ח מ״ה שבן ארגו את הפרכת. וראה בגמ׳ שבת כא. בגדי כהונה שבלו מפקיעין אותן ומהן היו עושין פתילות למקדש, ואולי סובר מ״ד זה דעשו פתילות מהפשתן שבפרוכת שבלו דהרי מבואר במשנה ושתים עושין בכל שנה, אמנם מגמ׳ שם וכן ברמב״ם פ״ח מהל׳ כלי מקדש מבואר דרק מבגדי כהונה עשו פתילות. ואם לא לשנות הגירסא אולי י״ל דבמקום ע״ב ניר צ״ל ע״ז והכוונה כמבואר בדה״ב ב. ד. ובגמ׳ מנחות צט. לחד מ״ד דבבית ראשון הדליקו י״א מנורות שבהם ע״ז נירות ובכל יום היו צריכים להכין פתילות חדשות כמ״ש המת״כ וזאת היתה עבודתו של לפידות משבט נפתלי. ובמדרש הגדול גורס ובני נפתלי, שהן פתולין, יחצאל שחיצי בפיהם והן מחצצין בשניהם ומלעיגין בפיהן, וגוני שהן מגנין לבריות, ויצר, שיצרן קשה מכל בני אדם, ושלם שהן משלימין ליוצרן ומשלמין רע תחת רע. ובשכל טוב כותב ובני נפתלי יחצאל. רבותינו אנשי עיר הקודש דרשו כך, יחצאל, שחצו אלהות בידם: וגוני. שמגונין ביצרם. ויצר ושלם. משלימין ליצרם, והיא נפלאת בעיני למה כינום במדרשי גנאי, מה מצאו בהם יותר משאר בני השבטים, ורבותינו בתר הוראה דרשו הכי, יחצאל שנתמוככו במחיצת אל, וגוני שגנן הקב״ה עליהן, ויצר שיצרן הטוב שופטן, ושלם שמשלימין. וראה לעיל בבאור אות קט.
2. ראה לעיל אות קט.
3. מובא בספר צרור המור.
4. מובא בשכל טוב. שנתמוככו אולי צ״ל שנתמכו.
5. בספר צרור המור.
6. בשכל טוב.
7. ברכות סא. צדיקים יצ״ט שופטן.
8. בספר צרור המור.
וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם.
The sons of Naftali: Yachtze’eil, Guni, Yeitzer, and Shileim.
ובנוי דנפתלי יחצאל וגוני ויצר ושלם.
ובנוי דנפתלי יחצאל וגוני ויצר ושלם.
And the sons of Naphtali, Jakzeel, Guni, Jetser, and Shillem.
וּבְנֵי נַפְתָּלִי – שֶׁהָיוּ מֻפְתָּלִין עַל שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם נִיר, שֶׁהָיוּ פּוֹתְלִין אֶת עֲבוֹדַת הַנִּיר.
יַחְצְאֵל – שֶׁחִצּוּ אֱלוֹהוֹת בְּיָדָן, וְהֵן מְצַחְצְחִין בְּשִׁנֵּיהֶם וּמַלְעִיגִים בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶן.
וְגוּנִי – שֶׁהָיוּ מְגֻנִּים בִּלְשׁוֹנָם.
וְיֵצֶר – שֶׁהָיָה יִצְרָן קָשֶׁה מִכָּל בְּנֵי אָדָם.
וְשִׁלֵּם – שֶׁהָיוּ מֻשְׁלָמִים לְיִצְרָם וּמְשַׁלְּמִין רָעָה תַּחַת טוֹבָה.
(כו-כז)
[ט] כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה וגו׳ וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ וגו׳ – רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ אָדָם נוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ שִׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה כּוֹסוֹת וְחוֹזֵר וְנוֹתֵן לוֹ אַף שְׁלשָׁה וְהוּא מוֹנֶה אוֹתָם שִׁבְעִים, אֶלָּא זוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁהִשְׁלִימָה מִנְיָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרָיִם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר יוֹכֶבֶד עִבּוּרָהּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֵדָתָהּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד וגו׳ (במדבר כ״ו:נ״ט), עַל פְּיָילֵי דְמִצְרַיִם נוֹלְדָה. וְרַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, לָמוּד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת מוֹנֶה אֶת הַשֵּׁבֶט הַזֶּה עַד שֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לִידוּתוּן בְּנֵי יְדוּתוּן גְּדַלְיָהוּ וּצְרִי וִישַׁעְיָהוּ חֲשַׁבְיָהוּ וּמַתִּתְיָהוּ (דברי הימים א כ״ה:ג׳), חֲמִשָּׁה בִּפְרָט, וּבִכְלָלָן שִׁשָּׁה. אֶלָּא אַף שִׁמְעִי (דברי הימים א כ״ה:י״ז), מְנָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ. וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם עֲשִׂירִי שִׁמְעִי, אֱמֹר לוֹ עֲשִׂירִי לַדּוּכָן. וְרַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן שִׁמֵּשׁ אָבִינוּ יַעֲקֹב מִטָּתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵא אוֹתָם נְפָשׁוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל (במדבר כ״ג:י׳), אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כַּשָּׂרָף הַזֶּה שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לָצֵאת עַד שֶׁמַּסְפִּיגִין אוֹתוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים יַעֲקֹב הִשְׁלִים עִמָּהֶם אֶת הַמִּנְיָן.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָשָׁל לִשְׁתֵּי לִגְיוֹנוֹת שֶׁל מֶלֶךְ, דְּיוּקְמָנִיאוֹת וְגֵאוֹסְטַיינָא, בְּשָׁעָה שֶׁהַמֶּלֶךְ נִמְנָה עִם אֵלּוּ נִמְצְאוּ שְׁלֵמִים, וּבְשָׁעָה שֶׁהַמֶּלֶךְ עוֹד נִמְנָה עִם אֵלּוּ נִמְצְאוּ שְׁלֵמִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִשְׁלִים עִמָּהֶם אֶת הַמִּנְיָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים חוּשִׁים בֶּן דָּן הִשְׁלִים עִמָּהֶן אֶת הַמִּנְיָן. בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר מָצְאוּ כָּתוּב: וּבֶן דָּן חוּשִׁים (בראשית מ״ו:כ״ג), הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה וְאֶל אֶרֶץ תַּחְתִּים חָדְשִׁי וגו׳ (שמואל ב כ״ד:ו׳), בֵּית יֶרַח, יֶרַח סִינִים, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, דָּן נִכְנַס בְּצַלְמוֹנִיתוֹ אֵצֶל אָבִיו וּמִתְבָּרֵךְ בְּשִׁבְעִים אֶלֶף, וּבִנְיָמִין נִכְנַס בַּעֲשָׂרָה וּמִתְבָּרֵךְ בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף. וְיֵשׁ אוֹמְרִים סֶרַח בַּת אָשֵׁר הִשְׁלִימָה עִמָּהֶן אֶת הַמִּנְיָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב (שמואל ב כ׳:ט״ז-י״ז), אָמְרָה שִׁמְךָ יוֹאָב לוֹמַר שֶׁאַתָּה אָב לְיִשְׂרָאֵל וְאֵין אַתָּה אֶלָּא קוֹצֵר וְלֵית אַתְּ לְפוּם שְׁמָךְ, וְלֵית אַתְּ וְדָוִד בְּנֵי תוֹרָה, עַד כָּאן תַּמּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, לֹא כְתִיב: כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם (דברים כ׳:י׳), וְאָמַר לָהּ מַאן אַתְּ, אָמְרָה לֵיהּ: אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמואל ב כ׳:י״ט), אֲנִי הוּא שֶׁהִשְׁלַמְתִּי מִנְיָינָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, אֲנִי הוּא שֶׁהִשְׁלַמְתִּי נֶאֱמָן לְנֶאֱמָן, יוֹסֵף לְמשֶׁה, מָה: אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר (שמואל ב כ׳:י״ט) וְלִי שֶׁאֲנִי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל, מִיָּד: וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר חָלִילָה חָלִילָה לִי וגו׳ (שמואל ב כ׳:כ׳), חָלִילָה חָלִילָה שְׁתֵּי פְּעָמִים, חָלִילָה לְדָוִד, חָלִילָה לְיוֹאָב, חָלִילָה לְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד, אֶלָּא: לֹא כֵן (שמואל ב כ׳:כ״א), אֶלָּא: כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד (שמואל ב כ׳:כ״א), אִם בַּמֶּלֶךְ לָמָּה בְּדָוִד, וְאִם בְּדָוִד לָמָּה בַּמֶּלֶךְ, אֶלָּא אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן כָּל שֶׁמַּעֲמִיד פָּנָיו בַּמֶּלֶךְ כְּאִלּוּ הֶעֱמִיד פָּנָיו בְּתַלְמִיד חָכָם כָּל שֶׁכֵּן בַּמֶּלֶךְ וְתַלְמִיד חָכָם. רַבִּי יוּדָן אָמַר כָּל הַמֵּעִיז פָּנָיו בַּמֶּלֶךְ כְּאִלּוּ מֵעִיז פָּנָיו בַּשְּׁכִינָה. וַתֹּאמֶר הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ (שמואל ב כ׳:כ״א), מְנָא יָדְעָה, אֶלָּא אָמְרָה כָּל דְּמַחְצִיף אַפֵּיהּ בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מֵרִים הוּא רֵאשֵׁיהּ מִלְּעֵיל, מִיָּד: וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ (שמואל ב כ׳:כ״ב), אָמְרָה לְהוֹן לֵית אַתּוּן יָדְעִין מִלַּיָּא דְדָוִד, הֵידָא אֻמָּה קָמַת בְּהוֹן הֵידָא מַלְכוּתָא קָמַת בְּהוֹן, אָמְרִין לָהּ וּמַהוּ בָּעֵי, אָמְרָה לְהוֹן אֶלֶף גּוּבְרִין, וְלָא טָב אֶלֶף גּוּבְרִין מִלְּמֶחָרְבָה מְדִינַתְכוֹן, אֲמָרוּ לָהּ כָּל חַד וְחַד לֵיהַב לְפוּם מַה דְּאִית לֵיהּ. אָמְרָה לְהוֹן דִּלְמָא אַגַּב פִּיּוּסָא שָׁבֵיק צִבְחַר. עָבְדָא נַפְשָׁהּ כְּמָה דְאָזְלָא מְפַיְסָא וְהָדְרָה מֵאֶלֶף לַחֲמֵשׁ מְאִין, לְמֵאָה, לַעֲשָׂרָה, לְחַד וְהוּא אַכְסַנָּאי, וּמַנּוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, מִיָּד וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ. תָּנֵי סִיעָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם שֶׁאָמְרוּ לָהֶם גּוֹיִם תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶּנּוּ וְאִם לָאו אָנוּ הוֹרְגִים אֶתְכֶם, יֵהָרְגוּ כֻּלָּם וְאַל יִמְסְרוּ נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, וְאִם יִחֲדוּהוּ לָהֶן כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, נוֹתְנִין וְאַל יֵהָרְגוּ כֻּלָּם.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בִּזְּמַן שֶׁהוּא מִבִּפְנִים וְהֵן מִבַּחוּץ, אֲבָל הוּא מִבִּפְנִים וְהֵן מִבִּפְנִים, הוֹאִיל וְהוּא נֶהֱרַג וְהֵן נֶהֱרָגִים, יִתְּנוּ לָהֶם וְאַל יֵהָרְגוּ כֻּלָּם, כְּגוֹן שֶׁהוּא אוֹמֵר: וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם (שמואל ב כ׳:כ״ב), הוֹאִיל וְהוּא נֶהֱרָג וְאַתֶּם נֶהֱרָגִים, תְּנוּהוּ לָהֶם וְאַל תֵּהָרְגוּ כֻּלְּכֶם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כָּל הַמּוֹרֵד בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד חַיָּב מִיתָה. עוּלָא בֶּן קִישָׁר תְּבַעְתֵּיהּ מַלְכוּתָא, קָם וַעֲרַק לְגַבֵּי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לְלוֹד, שְׁדַר פַּרְדִיסְקֵי בַּתְרֵיהּ, אִיטְפַּל לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וּפַיְסֵיהּ וְאָמַר לֵיהּ מוּטָב דְּלִיקְטִיל הַהוּא גַבְרָא וְלָא לֵיעָנְשֵׁי צִבּוּרָא עַל יְדֵיהּ, אִיפַיַּס לֵיהּ וְיַהֲבֵי נִיהֲלֵיהּ. הֲוָה קָא מִשְׁתָּעֵי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ, כֵּיוָן דַּעֲבֵיד הָכֵי לָא אֲתָא לְגַבֵּיהּ, צָם עֲלוֹי תְּלָתִין יוֹמִין וְאִתְחֲזֵי לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ מַאי טַעְמָא אַפְגַר מָר, אֲמַר לֵיהּ וְכִי חָבֵר אֲנִי לְמָסוֹרוֹת, אֲמַר לֵיהּ וְלָא מַתְנִיתָּא הִיא, סִיעָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם וכו׳, אָמַר וְכִי מִשְׁנַת חֲסִידִים הִיא, מִיבָּעֵי לְהַאי מִלְּתָא מִתְעַבְדָא עַל יְדֵי אַחֲרִינֵי וְלָא עַל יְדָךְ. תָּנֵי בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה נְבוּכַדְנֶצַּר לִכְבּוֹשׁ אֶת יְהוֹיָקִים עָלָה וְיָשַׁב בְּדָפְנִי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא, יָרְדָה סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה לִקְרָאתוֹ, אָמְרוּ לוֹ הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל בַּיִת הַזֶּה לֵחָרֵב, אָמַר לָהֶם לָאו, אֶלָּא יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה מָרַד בִּי תְּנוּ אוֹתוֹ לִי וַאֲנִי אֵלֵךְ, אֲזַלּוּן וְאָמְרִין לִיהוֹיָקִים נְבוּכַדְנֶצַּר בְּעֵי לָךְ, אֲמַר לְהוּ וְכָךְ עוֹשִׂים, דּוֹחִים נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נָפֶשׁ, לֹא כֵן כְּתִיב: לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו (דברים כ״ג:ט״ז). אָמְרוּ לוֹ לֹא כָךְ עָשָׂה זְקֵנְךָ לְשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה (שמואל ב כ׳:כ״א), כֵּיוָן שֶׁלֹא שָׁמַע לָהֶם עָמְדוּ וּנְטָלוּהוּ וְשִׁלְשְׁלוּ אוֹתוֹ וּפַיְלֵיהּ.
ובני נפתלי יחצאל וגוני – זכו בני נפתלי כלם שלא כלתה משפחה מהם ולא נשתנה שמם בכל מקום ואף הכתובים לא שינו שמו. ועל שם זכות משפחתם נקראו שמם. יחצאל שעשו חציצה בין הב״ה לע״ז (ש״ה) [שבטחו] בהב״ה ומאסו בע״ז. וגוני שנעשה להם הב״ה מגן. ויצר ושלם, כל כך למה, על שהיה יצרם שלם להב״ה.
ובנו נפתלי יחצאל וגוני ויצר ושלםא.
א. פסוק כד] ב ליתא, וכנ״ל.
ובני נפתלי: יחצאל וגוני ויצר ושילם.
ובני נפתלי יחצאל – רבותינו אנשי עיר הקודש דרשו כך, יחצאל, שחצו אלהות בידים:
וגוני – שמגונין ביצרם:
ויצר ושלם – משלימין ליצרם, והיא נפלאת בעיני למה כינום במדרשי גנאי, מה מצאו בהם יותר משאר בני השבטים, ורבותינו בתר הוראה דרשו הכי, יחצאל שנתמוככו במחיצת אל, וגוני שגנן הקב״ה עליהן, ויצר שיצרן הטוב שופטן, ושלם שמשלימין:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ובני נפתלי וגו׳ – זכו בני נפתלי שלא כלתה משפחה מהם ולא שינה שמם בשום מקום. ועל שם זכות משפחתם נקראו שמם יחצאל שעשו חציצה בין הקב״ה לעבודה זרה. שבטחו בהקב״ה ומאסו בע״ז. וגוני שעשה הקב״ה להם נס ומגן. ויצר ושלם. כל כך למה על שהיה יצרם שלם להקב״ה. כל נפש ששים ושש. לפי שנכנסו נקבות עמהן במנין. כתב המנין בלשון נקבה. אבל בבני יוסף שלא היתה נקבה עמהם. אמר בלשון זכר שנאמר ובני יוסף וגו׳. כל נפש שבעים. והא חסר אחד אלא זו יוכבד. רבי אליעזר אומר כביכול נכנס הקב״ה עמהם לקיים אנכי ארד עמך. ולכך הוסיף נפש אחת בבני לאה. שאין שכינתו שורה אלא בתוך שבט לוי עפני שכולם היו צדיקים שנאמר עיני בנאמני ארץ. אבל שאר משפחות השבטים לא היו כולם צדיקים והיו בהם בינונים ורשעים. לכך לא שרתה שכינה עמהם במצרים. ע״כ כתבתי מן המדרש לפי שדקדקו בה כל מה שאפשר לדקדק. ולא ראיתי להאריך בכל הפרשה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברלב״ג תועלותצרור המוררש״ר הירשמלבי״םהכל
 
(כה) אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י בִלְהָ֔ה אֲשֶׁר⁠־נָתַ֥ן לָבָ֖ן לְרָחֵ֣ל בִּתּ֑וֹ וַתֵּ֧לֶד אֶת⁠־אֵ֛לֶּה לְיַעֲקֹ֖ב כׇּל⁠־נֶ֥פֶשׁ שִׁבְעָֽה׃
These are the sons of Bilhah whom Lavan gave to his daughter Rachel. She bore these to Yaakov; all the people were seven.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברד״קרלב״ג תועלותרש״ר הירשמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[קמד] 1אלה בני בלהה אשר נתן לבן לרחל בתו, לשפחה ושחררה אותה. ותלד את אלה ליעקב, בטהרה ובכשרות. כל נפש שבעה, בין בנים ובני בנים. (שכל טוב)
1. ראה לעיל פ״ל אות טז. וצרף לכאן.
אִלֵּין בְּנֵי בִלְהָה דִּיהַב לָבָן לְרָחֵל בְּרַתֵּיהּ וִילֵידַת יָת אִלֵּין לְיַעֲקֹב כָּל נַפְשָׁתָא שְׁבַע.
These are the sons of Bilhah whom Lavan gave to his daughter Rachel. She bore these to Yaakov, seven people in all.
אליןא בנוי דבלהה די יהב לבן לרחל ברתיה וילידת ית אליןב ליעקב כל נפשתא שבעג נפשין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבע״) גם נוסח חילופי: ״שבעה״.
אילין בני בלהה דיהב לבן לרחל ברתיה וילידת ית אילין ליעקב כל נפשתא שובעא.
These are the sons of Bilhah whom Laban gave to Rahel his daughter; and she bare them unto Jacob, all the souls seven.
כל נפש שבעה – זכתה בלהה בבניה שכתוב בהם כל והקדים הנפשות למנין כשם שאמר בבני הגבירות, לפי שבחבה נשאת ליעקב להעמיד לו תולדות, וכן הכתובים שבחוה וקראו לבני נפתלי על שמה, בני נפתלי יחצאל וגו׳ בני בלהה (דה״א ז׳ י״ג). אבל כשמנו בני אשר לא מנו אותם על שם זלפה, לפי שבתחלה סרבה בו להעמיד לו תולדות.
האולי בנו בלהה אלתי אעטאהא לבן לרחל אבנתה ג֗מיע מא ולדתה ליעקוב סבעה נפוס.
אלה בני בלהה אשר נתנה לבן לרחל בתו. סך כל מה שילדתו ליעקב שבע נפשות.
אלה בני בלהה אשר נתן לבן לרחל בתו – לשפחה ושחררה אותה:
ותלד את אלה ליעקב – בטהרה ובכשרות:
כל נפש שבעה – בין בנים ובני בנים:
כל נפש שבעה – אמר בזה המספר פעמים חשבון הזכרים, כמו ארבעה עשר, שבעה, ופעמים חשבון הנקבות כמו שלשים ושלש, שש עשרה, לפי שהגוף הוא בלשון זכר והנפש בלשון נקבה.
כל נפש שבעה, we are told about number of the members of Yaakov’s household appearing with the masculine ending twice, such as the number fourteen in verse 22, and the number seven in verse 25. On the other hand, in verse 15 the Torah uses the feminine ending for the number 33 (שלושים ושלוש) and in verse 18 it uses the feminine ending for the number 16 (שש עשרה). The reason for this apparent anomaly is that the noun נפש mentioned in verse 26, for instance is feminine, hence the number associated with that noun has to be in the feminine mode also. The word בני being in the masculine mode, however, determines that the adjective or attribute accompanying it be in the same mode, i.e. masculine.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברד״קרלב״ג תועלותרש״ר הירשמלבי״םהכל
 
(כו) כׇּל⁠־הַ֠נֶּ֠פֶשׁ הַבָּאָ֨ה לְיַעֲקֹ֤ב מִצְרַ֙יְמָה֙ יֹצְאֵ֣י יְרֵכ֔וֹ מִלְּבַ֖ד נְשֵׁ֣י בְנֵי⁠־יַעֲקֹ֑ב כׇּל⁠־נֶ֖פֶשׁ שִׁשִּׁ֥ים וָשֵֽׁשׁ׃
All the people who were coming with Yaakov to Egypt, those who descended from his loins, aside from the wives of Yaakov's sons, all the people were sixty-six.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ישכל טוברשב״םר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחיימושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[קמה] 1מלבד נשי בני יעקב, שלא היו מזרעו אלא מגויי הארצות שגיירו אותנה שהביאו אותנה תחת כנפי השכינה, לקחום להם נשים בטהרה ובכשרות. (שכל טוב)
[קמו] 2כל נפש ששים ושש, לפי שנכנסו נקבות עמהן במנין, כתב המנין בלשון נקבה, אבל בבני יוסף שלא היתה נקבה עמהם, אמר בלשון זכר שנאמר ובני יוסף וגו׳ נפש שנים. (מדרש)
1. בכת״י מושב זקנים איתא מלבד נשי בני יעקב. הקשה החסיד אם מונה יוצאי יריכו א״כ מה ענין נשי (אביו) [בני יעקב] לכאן, ועוד בפסוק אחד אומר כל נפש ששים ושש ובפסוק שני אומר כל נפש לבית יעקב הבאים מצרימה שבעים משמע אותם שבאו היו שבעים, אלא כך היה מפרש לפי הפשט שודאי ע׳ היו לבד מיוסף ובניו, אלא אותן שנשאו לזרע יעקב היו ד׳ בלא דינה ובלא שרח בת אשר הרי כאן ד׳ ואותם לא מנה דבעל ואשתו גוף אחד הוא, (וכ״כ הרמב״ן כאן) אבל שרח בת אשר ודינה שהיו פנויות באותו הפרק לכך מנאן כאן. ובגליון כתב יד הנ״ל יש הערה למ״ד תאומות נולדו עם השבטים למה אינו מונה התאומות, ותי׳ דלא מנה אותן שנולדו ביחד זה עם זה, וגם הפסוק מוכיח לבד מנשי בני יעקב דהיינו תאומות, ועוד טיפה אחת היה ונתחלקה לב׳ ולא חשוב, ומה שמנה פרץ עם זרח לפי שנולדו זה אחר זה, ובמבוא לתנ״י הו״ב ע. מביא מגליון תנחומא כת״י יוצאי ירכו ששים ושש, קשה למ״ד תאומות נולדו עם השבטים א״כ היו יותר מע׳, וי״ל שכבר מתו, א״נ נשאום השבטים וכתיב מלבד נשי בני יעקב, וראה מ״ש בענין זה לעיל אות פד. ובזהר בג׳ מקומות מביא רמזים בפסוק זה על הגאולה העתידה ראה ח״א קיט. ח״ב ט: ח״ג רנב. ובשכל טוב יוצאי יריכו כלומר זרועי מילתו. ובס׳ רביד הזהב כאן מציין למ״ש בשו״ת מהר״י וייל בדינין והלכות סי׳ כ״ז דמי שכתב שטר ירושה שכתוב בו לבתי וליוצאי חלציה אם מתה יוצאי חלציה זכרים ונקבות יורשים בשוה כו׳ וקרא כתיב יוצאי ירך יעקב (שמות א׳:ה׳) ודינה היתה בכלל. ומובא בשו״ע חו״מ סי׳ רמ״ז סע״ג בהג״ה והדברים ברורים ומ״ש הרבה״ז להעיר ע״ז דבריו תמוהים כן מ״ש דבמהרי״ו מבואר שכתב נכסיו ליוצאי יריכו ובש״ע מובא יוצאי חלציו והיא היא, ל״ד כי גם במהרי״ו מבואר ג״כ יוצאי חלציו ולא יוצאי יריכו.
2. מאמר זה מובא בס׳ צרור המור בשם מדרש וראה לעיל אות קלא. ומענין זה מבואר בשכל טוב כאן, כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה, לפי שהיו בהם זכרים ונקבות, לכך נאמר כל הנפש הבאה להכליל את כולם בלשון אחד. וראה ברש״י כאן מ״ש ממדרש ויק״ר פ״ד על מלת נפש לשון יחיד ולפנינו בויק״ר נסמך הדרש על לשון הפסוק שמות א. ה. ומובא לעיל פל״ו אות י.
כָּל נַפְשָׁתָא דְּעַאלָא עִם יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם נָפְקֵי יִרְכֵּיהּ בָּר מִנְּשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כָּל נַפְשָׁתָא שִׁתִּין וְשֵׁית.
All the people coming with Yaakov to Egypt, who came out of his loins, not counting the wives of Yaakov’s sons, all the people totaled sixty-six.

כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ
כָּל נַפְשָׁתָא דְּעַלָא עִם יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם נָפְקֵי יִרְכֵּיהּ בַּר מִנְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כָּל נַפְשָׁתָא שִׁתִּין וְשֵׁית
ת״א אינו מבחין בין יעקב – הַנֶּפֶשׁ, לעשו – נַפְשׁוֹת
א. חז״ל הבחינו בין יעקב שנאמר בו ״כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב״ ביחיד, לעשו שאצלו נאמר ״נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ״ (בראשית לו ו).⁠1 אבל אונקלוס שתרגם שם ״נַפְשָׁת בֵּיתֵיהּ״ ברבים, תרגם גם כאן ״כָּל נַפְשָׁתָא״ ברבים [ולא: נַפְשָׁא]. והטעם: נֶפֶשׁ הוא שם קיבוצי שאונקלוס מתרגמו בקביעות ברבים.⁠2
ב. בפסוקנו הַבָּאָ֨ה מוטעם במלרע, לשון הווה. אבל בפסוק הבא הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה הוטעם מלעיל כי הוא זמן עבר (רש״י).⁠3 לכן הבחינו הרבה נוסחים בין ״הַבָּאָה״ שבפסוקנו – ״דְּעַלָא״ לפסוק הבא: ״דְּעַלוּ״ ולכך מציינת גם הערת מסורה.⁠4 אבל ״מרפא לשון״ טען שיש לתרגם בשניהם דְּעַלָא כי אין אפשרות להבחין בין עבר להווה.⁠5
1. רש״י כאן: ״מצאתי בויקרא רבה (ויקרא רבה ד ו): עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותן ״נפשות ביתו״, לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה. יעקב שבעים היו לו והכתוב קורא אותן ״נפש״, לפי שהיו עובדים לאל אחד״.
2. כמבואר לעיל ״ויהי לי שור וחמור״ (בראשית לב ו) ״תּוֹרִין וּחְמָרִין״.
3. רש״י: ״כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב – שיצאו מארץ כנען לבוא למצרים. ואין הַבָּאָה זו לשון עבר, אלא לשון הווה, כמו בערב היא באה (אסתר ב יד) וכמו והנה רחל בתו באה עם הצאן (בראשית כט ו) לפיכך טעמו למטה באל״ף. לפי שכשיצאו לבוא מארץ כנען לא היו אלא ששים ושש. והשני כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים, הוא לשון עבר, לפיכך טעמו למעלה בבי״ת, לפי שמשבאו שם היו שבעים שמצאו שם יוסף ושני בניו ונתוספה להם יוכבד בין החומות״.
4. קליין, מסורה עמ׳ 90, וכן כתב ״נתינה לגר״.
5. לדעתו ההבחנה בין ״דעלו״ – עבר ״דעלא״ – הווה אינה נכונה, כי ״דעלו״ הוא לזכרים רבים ובמקרא הנושא הוא ״נפש״, ממין נקבה.
כל נפשתא די עלו עם יעקב מצרימהא נפקי חלציהב בר מנשויג דבנוי דיעקב כל נפשתא שתיןד ושית.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצרימה״) גם נוסח חילופי: ״למצרים״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חלציה״) גם נוסח חילופי: ״חלצוי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנשוי״) גם נוסח חילופי: ״מנשהון״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שתין״) גם נוסח חילופי: ״אשתין״.
כל נפשתא דעלא עם יעקב למצרים נפקי ירכיה בר מנשיהון דבני יעקב כל נפשתא שיתין ושית.
All the souls which went into Mizraim with Jacob which had come forth from his thigh; besides the wives of Jacob's sons, all the souls were sixty and six.
ג֗מיע אלנפוס אלג֗איה מן אל יעקב אלי מצר מא כ֗רג֗ מן צלבה סוי נסוי בניה סתה וסתון נפסא.
כל הנפשות הבאות מבית יעקב למצרים, היוצאות מירכו, מלבד נשי בניו, שישים ושש נפש.
מלבד נשי בני יעקב – עיקרו: לבד מנשי בני יעקב. וכן עוד כמה פעמים בתנ״ך. (ספר השרשים ״בדד״, ספר הרקמה ל״ב)
כל הנפש הבאה ליעקב – שיצאו מארץ כנען לבא למצרים. ואין הבאה הזה לשון עבר, אלא לשון הווה, כמו: בערב היא באה (אסתר ב׳:י״ד), וכמו: והנה רחל בתו באה וגו׳ (בראשית כ״ט:ו׳), לפיכך טעמו למטה באל״ף, לפי שכשיצאו לבא לא היו אלא ששים ושש. והשני: כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (בראשית מ״ו:כ״ז) הוא לשון עבר, שבאת ליעקב מצרים, לפיכך טעמו למעלה בבי״ת, לפי שמשבאו שם היו שבעים שמצאו שם יוסף ושני בניו, וניתוספה להן יוכבד בין החומות.
ולדברי האומר (בראשית רבה פ״ד:כ״א): תאומות נולדו עם השבטים, צריכין אנו לומר שמתו לפני ירידתן למצרים, שהרי לא נמנו כאן.
מצינוא בויקרא רבא (ויקרא רבה ד׳:ו׳): עשו – שש נפשות היו,⁠ב והכתוב קורא:⁠ג נפשות ביתו (בראשית ל״ו:ו׳) לשוןד רבים, לפי שהיו עובדים לאלוהות הרבה. יעקב – שבעים היו,⁠ה והכתוב קורא אותן: נפש, לפי שהיו עובדין לאל אחד.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13, דפוס רומא: ״מצאתי״. בכ״י לונדון 26917: ״בויקרא רבה מצאתי״. בכ״י מינכן 5, ליידן 1 כל הביאור חסר.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״לו״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״אותן״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״ולשון״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״לו״.
כל הנפש הבאה ליעקב EVERY SOUL THAT WAS COMING WITH YAAKOV – every soul that left Canaan to go to Egypt The word הבאה, here, is not a perfect tense, but a participle with a relative present sense – just as "In the evening she (באה) was coming" (Esther 2:4) and "and, behold, Rachel his daughter is coming (באה)" (Bereshit 29:7) and therefore the accent is on the last syllable, on the א, because when they left, coming from the land of Canaan, they were only sixty-six. But at the second mention of this word (Bereshit 46:27) – "every soul of the house of Yaakov, which came (הבאה) into Egypt were seventy" – it is a perfect tense and therefore it is accented on the last but one syllable, on the ב. The reason is, that when they came there, they were seventy, for they found Yosef and his two sons there, and Jochebed was added to their number "between the walls".
According to the view of the Rabbi (i.e. R. Jehudah, cf. Bereshit Rabbah 84) who stated that with each of Yaakov's sons a twin-sister was born, we must say that these died before they (Yaakov and his family) went down to Egypt, because they are not enumerated here.
In Vayikra Rabbah 4:6 I found the following: When he left Canaan (cf. Bereshit 36:6) Esau's family consisted of only six (himself and his five sons), and Scripture calls them "the souls of his house" (in the plural) and this is because they worshipped many gods (each serving a different god and having as it were, a different soul or religious feeling). But the family of Yaakov when he came to Egypt consisted of seventy and Scripture calls them "soul", in the singular, because they all served One God.
כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה – לפי שהיו בהם זכרים ונקבות, לכך נאמר כל הנפש הבאה, להכליל את כולם בלשון אחד:
יוצאי יריכו – כלומר זרועי מילתו:
מלבד נשי בני יעקב – שלא היו מזרעו אלא מגויי הארצות שגיירו אותנה, שהביאו אותנה תחת כנפי השכינה, לקחום להם לנשים בטהרה ובכשרות:
כל נפש ששים ושש – ל״ב של לאה, בנימין וי׳ בניו הרי מ״ג, ט״ז של זלפה הרי לך נ״ט, ז׳ של בלהה הרי לך ס״ו לבד מיעקב:
יוצאי יריכו הבאים מצרימה כל נפש ששים ושש – כי יעקב שהוא מחשבון של שלשים ושלש של לאה אינו בכלל יוצאי יריכו, כי יוצאי יריכו לא היו כי אם ששים ותשע. וכי אמר משה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים י׳:כ״ב), שיעקב ובניו היו שבעים.
Yose'e HIS OWN ISSUE: who were coming to Egypt NUMBERED SIXTY-SIX SOULS: Jacob, who had been included in the count of thirty-three members of Leah’s family (vs. 15), is not included in the count of "his own issue.⁠" In total, "his own issue" numbered only sixty nine.⁠1 When Moses said (Dt. 10:22), "Your ancestors went down to Egypt seventy souls in all,⁠"2 he meant that Jacob and his descendants together numbered seventy.⁠3
1. Rashbam explains here why the text includes Jacob in the count of vs. 27, but not in the count of vs. 26. He posits that while it is appropriate to see Jacob as part of "the house of Jacob,⁠" it would be inappropriate to see him as "his own issue.⁠" Rashbam fails to explain how he would explain Ex. 1:5: "The total number of persons that were of Jacob's issue came to seventy.⁠" See Ibn Ezra, here and in Exodus, and R. Joseph Bekhor Shor in Exodus.
2. See also commentary ad 37:2.
3. Again Rashbam opposes the midrashic interpretation, offered by Rashi, that the count included Jochebed.
ומה שאמר בבני לאה כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש (מו:טו), והמספר הפרטי שלשים ושתים, אמרו בזה הרבה. ומה שאמרו בו החכמים ז״ל (סוטה יב., ב״ב קכ.) – והמפרשים שנמשכו אחריהם – שיוכבד נולדה בין החומותים1 ובה נשלם מספר שלשים ושלש, אין עליו ראיה מן המקרא ואם הלכה נקבל (ע״פ לשון המשנה יבמות עו:)2.
ודעת בן עזרא ז״ל ב{זה} כי יעקב ע״ה הוא השלמת המספר ובו נשלם שלשים ושלש הוא הכי נכון שבפירושים3, וסיוע לו מאמר המקרא בתחילת החשבון יעקב ובניו, {וזו} ראיה שהמספר {נשלם} בו. {ו}מה שאמר כל הנפש וג׳ ששים ושש4, לפי שיעקב – אשר בהוספתו אמר {המקרא} בסכום זרעו מן לאה שלשים ושלש – לא מתאים עליו5 {לשון הכתוב} יוצאי יריכו שהרי לא הוליד את עצמו. ובכן עלה המספר {של יוצאי ירכו} לששים ושש – מן לאה שלשים ושתים, ומן רחל אחת עשרה, ומן זלפה שש עשרה, ומן בלהה שבע – הכל ששים ושש.
ואבא מארי6 ז״ל היה אומר, כי {דרך} העברים שכאשר כלה החשבון במספר עשרתי7 הם ממלאים אותו. ובכן נאמר כאן שבעים – אע״פ שהמספר ששים ותשע8, כמו שנאמר בעומר (ויקרא כג:טז) תספרו חמשים יום – אע״פ שהמספר שבעה שבועות תשעה וארבעים {יום}9.
<גליון: וכן ארבעים יכנו (דברים כה:ג) – והמספר הוא רק תשעה ושלשים כמו שנתבאר בהלכה (מכות ג:י, הלכות סנהדרין יז:א)10. וכן זמן שנתעכבו בני ישראל במדבר אמר הכתוב (במדבר לב:יג) ויניעם במדבר ארבעים שנה – והוא היה רק תשע ושלשים כמו שמוכח זה מחשבון השנים למי שיבוא להתבונן בו11. ובי״ה12>.
וזו נתינת טעם יפה מאד, אבל נשארה הקושיה במה שאמר על בני לאה שלשים ושלש13, ופירוש ר׳ אברם בן עזרא ז״ל הנכון שבפירושים כולם והקרוב שבהם, וסיוע לו מקרא ערוך (דברים י:כב) בשבעים נפש ירדו אבתיך וג׳ ויעקב מיורדי מצרים בלי ספק.
1. נג. כלשון הזה הביא גם להלן (שמות ב:א), והוא לשון המקרא (מלכים ב כה:ד ועוד), אבל בכל המקורות המדרשיים שלפנינו: ׳בין החומות׳, וכן הובא גם בפי׳ ר״ש בן חפני. [הערות נהור שרגא]
2. נד. דברי רבנו מורים שהוא מסתפק אם ביאורם ז״ל מן הקבלה שבידם או מדעת עצמם, ואם אינה מן הַקַּבָּלָה אין הכרח לְקַבְּלָהּ. וכבר רמזנו כמה פעמים שדרכו זו עולה בקנה אחד עם הנתבאר על ידו במאמרו על האגדות (ראה דברינו באריכות בהערה לפר׳ בראשית על ה׳הערה בענין המלאכים׳). ועי׳ בפירושו של רבנו לפרשת שמות (ב:א) שכתב עוד בזה: ׳ומאמר הדרש שנולדה בין החומותים יכריח שהיתה בת ק״ל שנה בעת הולדת השליח כאשר קדם לנו, וזה פלא גדול אין הכרח להשערתו כדי שיושלם בה מספר הע׳, כאשר ביארנו אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה׳ ומבואר מזה שקיבל דעת הראב״ע בכאן שלא הסכים לדרשת חז״ל שיוכבד נולדה בין החומות והיא משלימה את השבעים. [ומש״כ רבנו שאם לדין יש תשובה, מן הסתם כוונתו לטיעוניו של הראב״ע, ואמנם יש לעיין איך היה דוחה מה שהשיב עליו הרמב״ן בטענות צודקות לכאורה ע״ש. ומעניין שגם הרלב״ג בפירושו אימץ דעת ראב״ע בזה, בניגוד לדעת הרמב״ן (שהיה זקנו כפי הנמסר בספר היוחסין וסדר הדורות אבל יש לעיין בזה) ע״ש].
3. נה. דעה זו כבר הביאה ר״ש בן חפני בפירושיו (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ רעח) ודחאה ע״ש.
4. נו. כלומר, אם יעקב נכלל בשלשים ושלש, מדוע לא נכלל בששים ושש.
5. נז. במקור: ׳לא ינטבק עליה׳ (בתרגום המהדיר: אין נמשך עמו), והשוה מילונו של פרופ׳ פרידמן (עמ׳ 320).
6. נח. כ״ה הנוסח בכתה״י, אבל כיון שנכתב על הגרד וגם נכתב ׳מארי׳ מלא שלא כדרך יתר כתה״י, שיער המהדיר שהגירסא הנכונה היא מה שנכתב קודם: ׳אבי אבא׳. ואמנם אחרי שהוברר שהוגה ההעתק שלפנינו [מן הסתם ע״פ כתה״י המקורי] בידיו הנאמנות של נינו של רבנו, ה״ה הנגיד האחרון ר׳ דוד בר׳ יהושע, סביר שאין להטיל כל חשד בתיקוניו [מה גם שאין הדעת סובלת שמישהו יסלף בכוונה לכתוב ׳אבא מארי׳ במקום ׳אבי אבא׳ כשלאורך הפירוש פירושי ׳אבי אבא׳ יתרים על שמועות ׳אבא מרי׳ פי כמה וכמה. ולהיפך, הרבה יותר קל לשער שסופר מהיר הכתיב בשגגה ׳אבי אבא׳ כהרגלו אע״פ שבמקור אכן נאמר ׳אבא מרי׳]. וכן נראה מלשון רבינו ׳כאן יקול׳ (=היה אומר) ששמור לדברים בע״פ ששמע רבנו, או מאביו כדלעיל פר׳ וירא (כב:א) ולהלן פר׳ יתרו (שמות יח:ד), או מעמיתו ר׳ אברהם החסיד כדלעיל פר׳ מקץ (מא:לג) ולהלן פר׳ כי תשא (שמות לב:ד), ומכיון שכן ברור שהנוסח הנכון כאן הוא ׳אבא מארי׳. והעובדה שכבר נמצאה דעה זו מרומזת בפירוש ראב״ע, אינה מלמדת על הנידון אם רבנו מייחסה לאביו או לאבי אביו [וכיוצ״ב מצינו בפר׳ וירא (שם) שהפירוש שמייחס רבנו לאביו כתוב כבר בפי׳ הראב״ע], וכמו״כ מה שמתקשה רבנו בפירוש אביו, וכדלהלן, אינו מן הנמנע כלל, כמו שהערתי בסוף פרשת ויצא ע״ש.
7. נט. =עשרוני. במקור: ׳עקד׳, ותרגומו המילולית: קשר, וכך היו מכנים לכל סכום עשרוני שבמנין הפרטים, השוה לדוגמא לשון ר״י ן׳ ג׳נאח בספר הרקמה בתרגום ר״י ן׳ תיבון (מהד׳ וילנסקי עמ׳ שצג): ׳וכאשר תצא מהקשר הראשון׳ (במקור: ׳פאד׳א כ׳רג׳ת ען אלעקד אלאול׳, ובתרגום פרופ׳ בלאו במילונו עמ׳ 763: כשתצא מן העשור הראשון).
8. ס. ר״ל אילו לא נכלול עמהם את יעקב, וכמשמעות הכתובים, שבפסוק שלפניו סיכם הכתוב את יוצאי ירך יעקב ששים ושש, ובפסוק זה הוסיף עליהם רק את יוסף ושני בניו. וראה עוד בהערה בסוף הפסוק בשם ר׳ קלמן כהנא.
9. סא. הרא״ש בפ׳ ערבי פסחים (פסחים י:מ) כתב כעין זה, וז״ל: ׳ולי נראה שאין אנו צריכין לדחוקות הללו. כיון דכתב ביה בהדיא ׳שבעה שבועות תספר לך׳ אין לספור יותר משבעה שבועות, ומ׳תספרו חמשים יום׳ לא קשיא מידי, שכן דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד. כיוצא בו ׳כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים׳ וכן ׳ארבעים יכנו׳⁠ ⁠׳. וכן מצינו לעוד ראשונים שכתבו כגון זה, ראה מה שהביא החיד״א בפני דוד (במדבר א:כ) בשם נימוקי הרי״ד, ומה שציין הר׳ קלמן כהנא בספר ׳חקר ועיון׳ (ח״ג עמ׳ קנא ואילך), ועי׳ להר׳ יהודה ליב גארדאן מלומזא במכתבו שנדפס בספר ׳עין שמעון׳ (לר״ש פינקלשטיין, ניו יורק תרצ״ה, עמ׳ יד). באמת כבר רמז לזה הראב״ע כאן, וראה להלן מש״כ לדון בדבריו.
[וחשוב לציין לדברי הרב חכם צבי בתשובה (סי׳ קיד) בענין זה: ׳דאשכחן נמי דאורחא דקרא למינקט מנין שלם כדרך תספרו חמשים יום כל נפש שבעים במספר ארבעים יכנו, ואף שדרשו רז״ל בכל אחד ואחד מ״מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ופשטיה דקרא הכי הוא ליקח מספר שלם כמ״ש הרא״ש ז״ל בתשובה לפשטיה דקרא, אף שבודאי לא נעלמו ממנו דרשות רז״ל, ובחנם מתלבטים העולם בתשובה זו ומתרעמים עליה לומר שהיא הפך הגמ׳, וטח מראות עיניהם דהרא״ש לפשטיה דקרא קאי דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועל זה כתב הרא״ש דאורחיה דקרא הוא כלשון בני אדם דלא חיישי לדקדק בפרוטות ונקטי מספר שלם׳].
10. סב. פיסקא זו נוספה בכת״י תחת הכותרת ׳חאשיה׳ (=גליון), מה שמורה שלא מדברי רבנו הוא אלא גליון שכתב לעצמו אחד מבעלי כתה״י. והנה בענין זה ראוי לציין דבר מעניין: ידועה שיטת הרמב״ם בריש פרק י״ז מהל׳ סנהדרין שמן התורה חיוב מלקות ארבעים הוא כפשוטו, ורק חכמים גרעוהו לל״ט, וז״ל שם: ׳וזה שנאמר ארבעים שאין מוסיפין על הארבעים [...] אבל פוחתין לחלש [...] לפיכך אמרו חכמים שאפילו הבריא ביותר מכין אותו שלשים ותשע, שאם יוסיף לו אחת נמצאת שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו׳. ואולם כבר העירו שמדבריו בספר המצוות (ל״ת ש) עולה שסובר שמספר ל״ט מלקות הוא מקבלת חז״ל בפירוש הכתוב. ואף שקשה להכריע בזה כיון שהדבר תלוי בגירסאות שונות [ראה מה שכתב בזה הר׳ קלמן כהנא בס׳ ׳חקר ועיון׳ (ח״ג עמ׳ קסז-קעא), ועיין מה שנסמן בסה״מ שם במהד׳ פרנקל], עכ״פ עולה שהרמב״ם שינה דעתו בענין זה, אלא שנחלקו הדעות איזוהי משנה ראשונה ואיזוהי משנה אחרונה. לכאורה אילו ידענו מי בעל הדברים המוזכרים בגליון זה לפיהם אף מן התורה מספר המלקות הוא ל״ט, אולי היה בזה כדי להכריע שכן היא המשנה האחרונה בדעת הרמב״ם.
11. סג. הר״ק כהנא במאמרו שצויין למעלה (עמ׳ קנט) הביא שכבר כתב כן רס״ג בס׳ האמונות ודעות (ז:א, מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ רכ), אלא שציין שכנראה יש הבדל מהותי ביניהם. רס״ג הבין שמספר ארבעים אינו מכוון כיון שכבר עברה שנה אחת בלי עונש, ואילו כותב הגליון סבר שכל זמן שהותם במדבר לא היה אלא ל״ט שנה, עכ״ד. נראה טעמו של הגליון שלא אבה לפרש כרס״ג, דא״כ אין ראיה שהמקרא עיגל המספר, שיכול להיות שכוונת המקרא באומרו ארבעים שנה היינו שהם בין הכל ארבעים שנה, כפירוש רש״י בפר׳ שלח (יד:לג).
ואמנם צ״ב דעת כותב הגליון, שמלשונו משמע שכל זמן היותם במדבר הינו רק ל״ט שנה, אבל מקרא מלא הוא (שם פסוק לד) ׳במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה וג׳⁠ ⁠׳, ואכן המרגלים תרו את הארץ ארבעים יום בצמצום כמו שאמר הכתוב (יג:כה) ׳וַיָּשֻׁבוּ מתור הארץ מקץ ארבעים יום׳. והאריך כאן המהדיר לבאר החשבון, ותורף דבריו הוא שדברי כותב הגליון מכוונים כשנחשוב מזמן חזרת המרגלים. ואמנם לבד שאין זה במשמע, עוד קשה שא״כ לא הויא אפילו ל״ח שנה ולא היה לו לומר ל״ט שנה. ובאמת אין הכרח לפרש את המקרא ׳ארבעים יום יום לשנה׳ על הזמן שאחרי חזרת המרגלים, ואפשר לפרשו על כל שנותיהם במדבר, כפירוש רש״י בפר׳ שלח וכמש״כ למעלה.
אודות מה שהזכיר הגליון עונש מלקות ארבעים וארבעים שנות ישראל במדבר, אציין שהמקובלים מצאו השוואה נוספת בין שני ענינים אלו, ראה ספר ׳פה קדוש׳ עה״ת (עמ׳ רכג) שהביא כעי״ז משם בעל הלשם.
12. סד. מלת ׳ובי״ה׳ אשר באה בגליון כתה״י כאן ולהלן (מט:יג), ובשמות (ד:כד), לא נתבררה, ומסתבר לי כי ובי״ה טעמו ׳ובין הו׳ (=ומבואר הוא) שיש דוגמתו בסגנון רבנו בכמה מקומות. ואני מחזיק טובה לרב ששון שהביא לי סימוכין לזה, ממה שקיצור זה בכל פעם מופיע בניקוד או בקו על האותיות ׳ביה׳, ובשום פעם אין סימן על הוא״ו, אשר מורה שאין הוא״ו בכלל הקיצור. [הערות נהור שרגא, בתיקונים בסוף הספר להלן מט:149]
13. סה. השוה פי׳ הראב״ע כאן שכתב: ׳יש אומר כי מספר שבעים בעבור שהוא סך חשבון כי ששים ותשע היו. וזה המפרש טעה בעבור שמצאנו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש והם שלשים ושתים׳, ור״ל כקושיית רבנו, שפיתרון זה למספר שבעים אינו מספיק משום שעדיין יקשה משלשים ושלש. ואמנם הר״ק כהנא (חקר ועיון ח״ג עמ׳ קנג) הציע לתרץ שיטת הרא״ש (בפ׳ ערבי פסחים, הבאנו מדבריו למעלה) – ששיטתו היא כשיטת אביו של רבנו – בזה״ל: ׳שבמנין הראשון של שלשים ושלש עלינו לכלול לדעת הרא״ש – כנראה – גם את יעקב. סמך לזה יש לראות בפסוק המקדים ואומר ׳ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו׳. למה לא כלל לפי זה הרא״ש את יעקב גם במנין שבעים, אפשר להסביר בכך שבספר שמות הוזכר המספר שבעים בקשר ל׳יוצאי ירך יעקב׳, והרא״ש ביכר מתוך הַקְבָּלָה למקראות שהזכיר – את פירושו, על הכללת יעקב במספר השבעים׳.
כל נפש ששים ושש – שהרי בני לאה היו ל״ג ודינה וחצרון וחמול ויוכבד שנולדה בין החומות בכלל. ובני זלפה ששה עשר וחבר ומלכיאל בכלל. ובני רחל י״ד. ובני בלהה שבעה. וצריך אתה להוציא מהם יוסף ושני בניו ויוכבד שלא יצאו מארץ כנען, כפר״ש כל הנפש הבאה שיצאו מארץ כנען לבא מצרים. ויוצאי ירכו אתא להוציא נשי יעקב ומלבד נשי בניו אתא להוציא את התיומות שלא היו בכלל החשבון. הרי לך ששים ושש.⁠1
1. בדומה ברש״י.
כל נפש ששים ושש, "The combined total of souls were 66.⁠" They were made up of 33 children of Leah including Dina, Chetzron, Chamul and Yocheved who was born at the border of Egypt, included. Zilpah had a total of 16, including Chever and Malkiel. Rachel's descendants at that time were 14, and Bilhah's were seven. You have to deduct Joseph and his two sons as well as Yocheved, [who did not descend. Ed.], as explained by Rashi. Compare verse 46 according to which the number is made up of people having left the land of Canaan. The words: יוצאי ירך יעקב, "biological offspring of Yaakov,⁠" have been added to tell us that the wives of both Yaakov and his sons were not included. [Our author may have added these words as otherwise we would have to assume that both Bilhah and Zilpah had already died. Ed.]
יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב – כלומר שהם יוצאי ירכו כדעת רז״ל שאמרו תאומות נולדו עם כל השבטים ואחיותיהם נשאו השבטים, כי מה טעם שאמר מלבד נשי בני יעקב, הכנעניות, אבל היו יוצאי ירכו ג״כ ולא פרסם אותם הכתוב. ומה שאמר ששים ושש, כי הארבעה לא היו מן הבאים כי במצרים היו, והם יוסף ומנשה ואפרים ויוכבד, שכתוב בה (במדבר כ״ו:נ״ט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים.
יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב, "his biological descendants aside from the wives of Yaakov's sons.⁠" According to our sages in Bereshit Rabbah 84,19 where Rabbi Yehudah claimed that a twin sister was born to each one of Yaakov's sons, the words יוצאי ירכו here are an allusion to the fact that the wives of the sons of Yaakov were each one of those twins. What would be the point of the Torah writing: "apart from the wives of the sons of Yaakov,⁠" if the reference had been to Canaanite women whom the brothers married? Who would ever have thought that Canaanites would have been included in the count? The Torah had to mention that these women were not included in the count of seventy precisely because they were descendants of Yaakov. When the Torah here concludes with the words כל נפש ששים ושש, "all the persons sixty-six,⁠" this is because only sixty-six were included in the ones previously described as הבאים מצרימה, arriving in Egypt. Joseph and his two sons as well as Yocheved (who did not make the journey as she had not been born yet) made up the missing four from the number seventy. The Torah testified in Numbers 26,59 that "Yocheved was born for Levi in Egypt.⁠"
מלבד נשי בני יעקב – הקשה החסיד אם מונה יוצאי יריכו, א״כ מה עניין נשי אביו לכאן, ועוד בפסוק אחד אומר כל נפש ששים ושש, ובפסוק שני הוא אומר כל נפש לבית יעקב הבאים מצרימה שבעים משמע אותם שבאו היו שבעים. אלא כך היה מפרש לפי הפשט שודאי ע׳ היו לבד מיוסף ובניו, אלא אותן שנשאו לזרע יעקב היו ד׳ בלא דינה ובלא סרח בת אשר הרי כאן ד׳ ואותם לא מנה דבעל ואשתו גוף אחד הוא, אבל סרח בת אשר ודינה שהיו פנויות באותו הפרק לכך מנאן כאן. למ״ד תאומות נולדו עם השבטים למה אינו מונה התאומות. ותי׳ דלא מנה אותן שנולדו ביחד זה עם זה, וגם הפסוק מוכיח לבד מנשי בני יעקב דהיינו התאומות, ועוד טיפה אחת היה ונתחלקה לב׳ ולא חשוב, ומה שמונה פרץ עם זרח לפי שנולדו זה אחר זה.
כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יֹצאי ירכו – הנה לא מנה בזה המספר יעקב, כי לא היה מיוצאי ירכו. גם לא מנה יוסף ושני בניו, כי לא היו באים אז ליעקב מצרים, אבל נמצאו שם. וכאשר הוסיף על זה המספר יעקב יוסף ובניו — היו מספרם שבעים.
והנה דברי זה הסיפור הם מבוארים מאד עם מה שקדם לנו מהדברים בזה;

חלק ב: ואת יהודה שלח לפניו וגו׳ (מו, כח) עד ויחי יעקב (מז, כח)

ביאור המלות

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

צריכין אנו לומר שמתו לפני ירידתן למצרים שהרי לא נמנו. לא שמעתי פירושו דכיון דכתיב מלבד נשי בני יעקב הרי הוא כאילו אמר כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו ששים ושש ועם נשי בני יעקב שבעים ושמנה גם לא שמעתי טעם נכון על מלבד נשי בני יעקב אליבא דרבי נחמיה דאמר כנעניות היו דמהי תיתי לרבויינהו אדאצטריך קרא למעוטינהו והא כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו כתיב והכנעניות אינן מיוצאי ירכו ועוד אם מתו לפני ירידתן למצרים למה הוצרך הכתוב לומר מלבד נשי בני יעקב והלא כל הנפש הבאה כתיב והמתים אינם מהבאים:
(כו-כז) ובזה האופן היו כלם ע׳ ר״ל יעקב ובני לאה ל״ג ובני זלפה י״ו ובני רחל י״ד ובני בלהה שבעה ואם כן ע׳ נפש הם יוצאי ירך יעקב.
ואמנם אמרו כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו וגו׳ ששים ושש הוא בלבד מספר יוצאי ירך יעקב כשבאו עמו מצרי׳ שלא נמנה עמהם יעקב עצמו אחרי שאמר יוצאי ירכו ולא ג״כ יוסף ובניו כי לא באו עמו ולכן היו הנשארים ס״ו בני לאה ל״ב בני זלפה י״ו בני רחל שהם בנימן ובניו י״א בני בלהה שבעה הרי הם ששים ושש ומאשר התחברו אליהם יוסף ובניו שהיו במצרים ויעקב עצמו שהיה עקר הבית היו כל הנפש הבאה מצרימה אם עתה ואם ביאת יוסף שבא הוא בפעל ובניו באו עמו בכח היו ע׳ באמת ובדיוק וכמו שאמרה התורה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה והותרה בזה השאלה הי״ח.
צריכין אנו לומר שמתו כו׳. הקשה הרא״ם למה אנו צריכין לומר שמתו, הא כבר כתיב ״מלבד נשי בני יעקב״ ואלו היו נשי בני יעקב, ואין זה קשיא, דהא למאן דאמר כי שמעון נשא את דינה אי אפשר לומר ד״מלבד נשי בני יעקב״ אתא לרבוי אותם שהם זרעו של יעקב, אלא ״מלבד נשי בני יעקב״ ואינם זרעו, דזרעו אף על גב דהם נשי בני יעקב מנה אותם. ועוד איך אפשר לומר דהם בכלל ״נשי בני יעקב״, דודאי כיון שהכתוב מונה לך כמה הם תולדותיו של יעקב – ועדיין לא ידענו כמה היו, דמה שכתוב ״מלבד נשי בני יעקב״ לא ידענו כמה מתו וכמה עדיין המה בחיים, אלא בודאי לא היו חיים אף אחת מהן.
אלא קשיא לי למה צריך לומר כך, דתקשה ליה לאותו מאן דאמר למה לא נזכר בכתוב לידתן כמו שנזכר לידת דינה (לעיל ל, כא), ועל כרחך מפני שלא היה לידתם רק כדי שיהיו לנשים לשבטים, לפיכך בטלים אצלם, וכאילו היה תאומת ראובן – (הוא) ראובן בעצמו, דטפילה היא אצלו, ולא הוי דומיא דדינה, אף על גב דהיתה אשה לשמעון – היה לה לידה בפני עצמו, אבל אלו אפילו בלידתם היו טפלים לזכרים, ומפני שהם טפילים לא חשב רק העיקר ופטר במנין הטפל.
והקשה הרא״ם הא דכתיב ״מלבד נשי בני יעקב״ מהיכי תיתי לרבוי – למאן דאמר כנעניות היו – נשיהם עד שיהיה צריך למכתב ״מלבד נשי בני יעקב״, דהא לאו ״יוצאי יריכו״ היו, כך הם דברי הרא״ם. ואין קשיא, כי עיקר הכתוב שלא תאמר כיון דלא מנה נשי בני יעקב גם כן – ואף על גב דלא היו יוצאי יריכו – מה בכך, הוי לו למנות כל אותן שבאו למצרים, ומפני כך יש לחשוב דודאי מתו נשי בני יעקב, וקאמר דנשי בני יעקב לא מנה הכתוב, אבל בודאי באו עמו. אי נמי שהכתוב רוצה למנות גם כן נשי בני יעקב, ובענין זה מנה אותם במה שאמר ״מלבד נשי בני יעקב״, שאם לא כתב כך לא היה מונה אותם כלל, ואף על גב שלא מנה אותם בפרט – מנה אותם בזה שאמר ״לבד נשי בני יעקב״, ופשוט הוא:
כל הנפש הבאה ליעקב – אע״פ שהיו נפשות רבות מ״מ קראם כולם נפש לפי שקודם זה היו האחים מתקנאים ביוסף והיו נפשות חלוקות ועכשיו נעשו לאחדים וסרה קנאתם, וגם יוסף לא היה לו לב עליהם ע״כ הודיע לנו הכתוב שהיו כולם נפש אחת, להעיד על צדקתו של יוסף ועל צדקת האחים, לכך אמר תחלה כל הנפש הבאה לבית יעקב מצרימה להעיד על צדקת האחים, ואח״כ חזר ואמר ובני יוסף וגו׳ כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, להעיד על צדקת יוסף.
כל הנפש הַבָאָ֨ה: בקדמא, והוא חד מן ג׳ מלרע, 1וסי׳ נמס׳ כאן במקרא גדולה. [הַבָּאָ֨ה].
1. וסי׳ נמס׳: מ״ג-ד על אתר.
צריכים אנו לומר שמתו כו׳. דאם לא כן למה לא היה חושב אותן בחשבון שאר בנים ולכך אמר מלבד נשי וגו׳ כלומר שמתו ואלו נשים נכריות הם ואינן בכלל יוצאי ירך יעקב והכתוב מפרש בעצמו הטעם. [מהרש״ל]:
עשו שש נפשות היו לו כו׳. כדכתיב לעיל בפ׳ וישלח (בראשית ל״ו:ו׳) ויקח עשו את נשיו וגו׳ ואת כל נפשות ביתו. וצריך לומר דטעות יש ברש״י דהא נפשות עשו לא היו אלא חמשה ומהמדרש מביא ששה וצריך עיון:
We must assume that they died... Because otherwise, why were they not counted among the other children? Thus it says, "Not counting the wives [of Yaakov's sons],⁠" to convey that they had died, and these wives [mentioned here] were of foreign origin and did not come out of Yaakov's loins. Scripture itself explains this. (Maharshal)
Eisov had six souls... As it is written in 36:6: "Eisov took his wives... and all the souls of his household.⁠" There must be an error in the text of Rashi, because Eisov had only five souls, yet Rashi, who cites the Midrash that says six. This requires further investigation.
כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה – מלת ״ליעקב״ מוציא את יעקב מן כלל הבאים, כי זה הוראת ה⁠[אות] למ״ד שהנפשות הללו נולדו ליעקב, וזהו שהוסיף יוצאי ירכו להורות שבפסוק זה רומז לבד על יוצאי ירכו, שהוליד מארבעה נשיו וכולל ארבעה המספרים האמורים למעלה, זולתי יעקב הנמנה במספר הראשון של שלשים ושלש, ומלבד יוסף ושני בניו שיזכור בפסוק הסמוך. לפי שמדבר על הבאים עתה, ויוסף ובניו לא באו עתה. ולכן מלת ״הבאה״ מלרע שהוא בינוני,⁠1 וענינו היוצאים מארץ כנען לבוא מצרימה שלא היו יוסף ובניו עמהם. והוסיף ״מלבד נשי בני יעקב״ להורות שבאו ג״כ עמהם למצרים. וכן נשי בני בניו והכל בכלל בנות בניו האמור למעלה (פסוק ז׳).
1. כלומר (כדברי רש״י על בראשית כט, ו) אם היה מלעיל, היתה הוראת המלה לשעבר, ועכשיו שהיא מלרע, היא על ההוה הנקרא ״בינוני״, לא עבר ולא עתיד.
כל הנפש וכו׳ מצרימה – (יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב) כל נפש ששים ושש, מן יוצאי עד יעקב הוא מאמר מסוגר, לכן בא מלת יעקב באתנח, ולפי שהמאמר ארוך חוזר וכופל מלת נפש שהוא נושא המאמר, וכן מנהג הכתוב בכמה מקומות:
כל נפש ששים ושש – כי יעקב שהוא נכלל בחשבון של שלשים ושלש אינו בכלל של יוצאי ירכו, כי יוצאי ירכו לא היו רק ששים ותשע, ומה שכתוב בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים י׳ כ״ב) הכונה שיעקב עם בניו היו שבעים, ואעפ״י שמנשה ואפרים לא ירדו מצרימה כי נולדו שם, יכללם הכתוב עם יוסף אביהם שהורד שם:
יוצאי ירכו – כנוי לאבר המוליד (לפי שהוא בין הירכים), וכן באשה ונפלה ירכה {במדבר ה׳:כ״ז} כנוי לרחם (תשבי ערך אבר), ואיננו כמו מחלציך יצאו {בראשית ל״ה:י״א}, שאם כן היה לו לומר ירכיו.
(כו-כז) כל הנפש הבאה ליעקב וגו׳ – בית עשו מנה שש נפשות בלבד, ועליהם נאמר: ״כל נפשות ביתו״ (לעיל לו, ו) – כך אומרים חז״ל בויקרא רבה (ד, ו). בית יעקב מנה שבעים נפש, ואת כולם יחד מציינים כנפש אחת בלבד: ״כל הנפש לבית יעקב״!
מחוץ לחוגים היהודיים, מצוי שכל ילד הולך בדרכו שלו. אך במקום בו נשמרת הרוח היהודית באמת ובאמונה, שם, אף אם הם שבעים נפש, דעה אחת ורוח אחת פועלת בכולם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

הבאה ליעקב מצרימה: שעומדת לבא למצרים1, ואז ירד ראובן מבכורתו ונמנה כל נפש ששים ושש2.
1. לשון הווה – כבר באה, לעומת ״הבאים מצרימה״ שבפסוק ח׳ ׳שמתחילים לבא׳ (לשון רבינו שם).
2. כפי שחידש רבינו בפסוק ח׳, עיי״ש היטב.
יוצאי ירכו – מכאן שהאומר נכסי ליוצאי ירכי או ליוצאי חלצי – גם הבנות בכלל, שהרי דינה בכלל שבעים נפש היתה וכללה הכתוב ביוצאי ירכו1 (פסקי מהרי״ו).
1. ועיין בחו״מ סי׳ רמ״ז ס״ג בהג״ה.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ישכל טוברשב״םר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחיימושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(כז) וּבְנֵ֥י יוֹסֵ֛ף אֲשֶׁר⁠־יֻלַּד⁠־ל֥וֹ בְמִצְרַ֖יִם נֶ֣פֶשׁ שְׁנָ֑יִם כׇּל⁠־הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית⁠־יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים׃
Yosef's sons who were born to him in Egypt were two people. All the people of the household of Yaakov who came1 to Egypt were seventy.⁠2
1. who came | הַבָּאָה – See Rashi on verse 26, that here the verb "באה" is rendered in the past tense (as marked by the fact that it is accented on the first syllable), while in the previous verse it is rendered in the present (and, hence, accented on the final syllable).
2. seventy | שִׁבְעִים – When counting the names listed, they add up to only 69. It is possible that 70 is simply a round number (opinion rejected by Ibn Ezra), but this would not account for the similar apparent miscount regarding the sons of Leah in verse 15. See the note there for discussion.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[קמז] 1כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, ר׳ לוי בשם ר׳ שמואל בר נחמן ראיתה מימיך אדם נותן לחברו ששים וששה כוסות, וחוזר ונותן לו אף שלשה, והוא מונה אותם שבעים כו׳, יש אומרים יעקב השלים עמהם את המניין, אמר ר׳ יצחק משל לשני לגיונות של מלך דיקומנייא ואגוסטיינא בשעה שהמלך נמנה עם אילו נמצאו שלמים, ובשעה שהמלך נמנה עם אילו נמצאו שלמים. (בראשית רבה צ״ד)
[קמח] 2כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, בעא מיניה אבא חליפא קרויה מר׳ חייא בר אבא בכללן אתה מוצא שבעים בפרטן אתה מוצא שבעים חסר אחד וכו׳ אמר מרגלית טובה היתה בידי ואתה מבקש לאבדה ממני הכי אמר ר׳ חמא בר חנינא זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים לידתה במצרים ואין הורתה במצרים. (ב״ב קכג.)
[קמט] 3שבעים, כשבאו לגבול מצרים נתייחסו כל הזכרים ששים ושש ויוסף ושני בניו הרי שבעים חסר אחת וכתיב בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים י׳:כ״ב) מה עשה הקב״ה נכנס עמהם במנין ועלו למספר שבעים לקיים מה שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה (בראשית מ״ו:ד׳). (פרקי דר״א פל״ט)
[קנ] 4שבעים, יש אומרים בן דן השלים עמהם. (מדרש שמואל פל״ב)
[קנא] 5שבעים, ר׳ יוחנן הוה יתיב ודרש כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה וגו׳ והא אינין חסרין חדא כו׳, ויש אומרים סרח בת אשר השלימה מנינן של ישראל. (פסקתא דר״כ פ״י (פו:) ויהי בשלח)
[קנב] 6שבעים, בעשרה מקומות נמנו ישראל אחת בירידתם למצרים שנאמר כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים. (פסיקתא רבתי פ״י מ:)
[קנג] 7שבעים, רבי יצחק אמר ישראל אינון לקבל כל שאר אומין דעלמא, מה שאר אומין אינון שבעין, אף ישראל אינון שבעין הדא הוא דכתיב כל הנפש הבאה לבית יעקב וגו׳ ומאן דשליט על ישראל כאילו שליט על כל עלמא. (זהר ח״ב טז:)
[קנג*] 8מצרימה, צ׳ דה׳ זיוני, מצרימה. (ספר התגין)
1. כן הוא בלקח טוב שכ״ט ומדרש הגדול ובפירוש האע״ז הרשב״ם ורבעה״ת דעת זקנים והדר זקנים ובפי׳ הריב״א והרלב״ג ע״ד פשט דיעקב השלים המנין. ובפי׳ הטור עה״ת מביא פירוש זה גם הפי׳ דלקמן אות קמט. ומ״ש לעיל אות פד. בשמו, וראה לקמן אות קנא. מ״ש בשמו וכותב ע״ז ואיני יודע מה צורך אלו הפירושים וכי כעורה זו שדרשו רבותינו ז״ל זו יוכבד שנולדה בין החומות, ואלו היה דעת כל אלו הפירושים כדעת ר׳ אברהם שהרחיב פיו לדבר על רבותינו הנה הרמב״ן יצק זהב רותח לתוך פיו וסתר כל דבריו והמה בפירושיו. ותימה שלא הביא דפי׳ האע״ז מפורש גם בב״ר לחד מ״ד וי״ל שפיר דמ״ד זה חולק על הדרש של יוכבד וכמ״ש האע״ז. כן הדרש דהשכינה נכללה עמהם שהביא שם מפורש לקמן אות קמט. בפרקי דר״א. ובאב״א וכן בפי׳ מהרז״ו רוצים לפרש דהמשל שייך למטה להדרש בב״ר מובא לקמן אות קמט. בבאור. ולפ״מ דמבואר בכת״י מדרש הבאור ד״א אמר ר׳ יצחק בשעה שאבינו יעקב נמנה עם בניה של רחל הן נמצאים שלימים, עם בניה של לאה הן נמצאים שלימים. מוכח דהגירסא שלפנינו נכונה. דיקומנייא ואגוסטיינא, בלשון רומי החיל החשוב והנכבד מוסף הערוך ע׳ דיקומנא.
2. ב״ר פצ״ד, במדב״ר פ״ג ח. פי״ג כ. תנחומא במדבר טז, תנ״י שם יט. פסקתא דר״כ פ״ב ופ״י. מדרש שמואל פל״ב ג. וראה לעיל אות פד. המשך המאמר שלפנינו. ולשון הב״ר שם (התחלת המאמר לעיל אות קמז.) אלא זו יוכבד שהשלימה מניינן של ישראל במצרים ר״ל בשם רשב״נ אמר יוכבד עיבורה בארץ כנען ולידתה בארץ מצרים הדא הוא דכתיב ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי אשר ילדה אתה ללוי במצרים (במדבר כו, נט) על פילי (שערים) של מצרים נולדה. ר׳ לוי בשם רשב״נ למוד הוא הקב״ה להיות מונה את השבט הזה עד שהוא במעי אמו כו׳ (ועל כן נמנתה גם יוכבד במעי אמה) ר״ל בשם רשב״נ שמש אבינו יעקב מטתו והקב״ה קורא אותן נפשות הדא הוא דכתיב ומספר את רובע ישראל, אמר ר׳ ברכיה כסרף (כשרף שנוטף מאילנות שמקבלים כל טיפה ממנו בספוג קודם שהספיק לצאת, מפרשים) הזה שאינו מספיק לצאת עד שמספיגין אותו. ובתנחומא ישן שם מסיים מאמר זה כך יוכבד היתה אמה מעוברת ממנה והיתה במעי אמה ונמנה עליה. ובענין זה שיוכבד נולדה בין החומות, ראה סוטה יב. ב״ב קכ. סדר עולם פ״ט. שמו״ר פ״א יט. ובמקומות שציינתי לעיל ובתרגום יוב״ע כאן. בין החומות, בכניסתן לעיר, רש״י כאן וסוטה שם. וכ״ה במדב״ר פי״ג ח. והרשב״ם ב״ב שם מפרש כלומר בתוך מצרים ומשום דקאמר בדרך גבי הורתה קאמר נמי בין החומות גבי לידתה. ובתנ״י שם עד שאמה נכנסת בפתח מצרים ילדה אותה.
3. המשך המאמר בפדר״א וכשעלו ישראל ממצרים נתייחסו כל הגברים ששים רבוא חסר אחד מה עשה הקב״ה נכנס במספר עמם ועלו מספרם ששים רבוא לקיים מה שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. ובפרקי הירידות שנדפסו מכת״י בנספחים לסדר אליהו זוטא ע״י מא״ש צד נא. הגירסא במאמר שלפנינו ״וכשבא יעקב אל גבול מצרים התייחס הזכרים ששים וששה, מ״נ כל הנפש הבאה וגו׳ יוסף ושני בניו ששים ותשעה, וכת׳ בשבעים נפש וגו׳ (דברים י, כב) מה עשה הקב״ה נכנס במניין עמהם ועלו מספר כולם שבעים לקיים מה שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה״. ומבואר דהביא גם מקרא שלפנינו מה שנתקשה בזה הרד״ל. גם הלשון כל הזכרים צ״ע דהרי בששים וששה היו גם דינה ושרח. וצ״ל דמדבר על הרוב. (וראה ברשב״ם ויצא כט, כא. שכ׳ בכל שבעים נפש לא היו רק שתי בנות יוכבד וסרח. ונשאלתי ע״ז דלא חשב דינה והמעיין בדבריו רואה דכוונתו מלבד דינה שמדבר שם בפסוק זה ותקרא את שמה דינה עיי״ש). ובב״ר פצ״ד וי״א הקב״ה השלים עמהם את המנין, ובפסקתא דר״כ פ״י א״ר תנחום בר חנילאי הקב״ה נכנס בכבודו עמהן מה כתיב הוא תהלתך והוא אלהיך (דברים י, כא.) מה כתיב בתריה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. ובס׳ צרור המור כאן מביא בשם מדרש וז״ל: כל נפש שבעים. והא חסר אחד אלא זו יוכבד, רבי אליעזר אומר כביכול נכנס הקב״ה עמהם לקיים אנכי ארד עמך, ולכך הוסיף נפש אחת בבני לאה, שאין שכינתו שורה אלא בתוך שבט לוי מפני שכולם היו צדיקים שנאמר עיני בנאמני ארץ. אבל שאר משפחות השבטים לא היו כולם צדיקים והיו בהם בינונים ורשעים, לכך לא שרתה שכינה עמהם במצרים. ויסוד הדרשה הוא בפדר״א אמנם סוף הלשון ולכן הוסיף וכו׳ אין לנו מקור אחר על זה, וברבותינו בעה״ת דעת זקנים והדר זקנים מובא דרשת הפדר״א באופן סתמי.
4. לפי הגירסא במדרש שמואל יש לפרש כמ״ש היפ״ת דס״ל דבני דן שנים היו ולא הזכיר הכתוב אלא חושים בשמו כי האחר מת כאשר ירדו למצרים וכ״כ האע״ז כאן ראה לעיל אות קלב. בבאור וצרף לכאן. אמנם בב״ר פצ״ד לפי נוסחת הדפוסים הגירסא וי״א חושים בן דן השלים עמהם את המניין ומפרש ביפ״ת דחשיב חושים כשנים משום שהפרו לרוב שהיה שבט דן ע׳ אלף וע״כ כתיב ובני דן חשים. וראה לקמן אות קנא.
5. ב״ר פצ״ד. מדרש שמואל פל״ב. וראה קה״ר פ״ט יח, תנ״י וירא יב, ואגדת בראשית פכ״ב ג. ובב״ר מאריך בדרש זה ומסיים אמרת ליה אנכי שלומי אמוני ישראל (ש״ב כ, יט.) אני היא שהשלמתי מניינן של ישראל במצרים. וביפ״ת מפרש דכבר חשבה בפסוק י״ז ושרח אחותם בכלל ס״ט, טעם הדרש הוא דמ״ד זה ס״ל דחשובה כשנים לפי שהיתה חסידה וחכמה והאריכה ימים רבים והיחיד השלם חשוב כרבים. וכ״כ שאר המפרשים ובמנח״י. ופירוש זה דחוק מאוד לומר שלא היה בין השבטים אדם יותר חשוב משרח, והחשיבות של אריכת ימים הרי לא היה לה עוד אז בזמן שירדו למצרים, ולי נראה לפרש דבב״ר ושאר מדרשים הנ״ל מבואר דתירצו בשלשה אופנים מי השלים המנין א) יוכבד, ב) יעקב, ג) הקב״ה. והנה לפי התי׳ שיוכבד השלימה המנין היינו שנולדה בין החומות א״כ מהשבעים נפש היא שנולדה באחרונה והשלימה המנין של שבעים. ע״ז אומר בפסקתא ובב״ר וי״א סרח בת אשר השלימה וכו׳ ואמרה אני היא שהשלמתי מניינן של ישראל במצרים היינו שדורש מקרא שלומי אמוני ישראל שהיתה לה קבלה שהיא נולדה האחרונה מהשבעים נפש שירדו למצרים. וזה חולק על מ״ד שיוכבד השלימה, ואינו בא לתרץ בזה את עיקר מנין שבעים אלא לדחות הדרש של יוכבד, וליש אומרים אלו צריך לומר שיעקב או הקב״ה נכללו בכלל שבעים וסרח בת אשר היא שהשלימה המנין היינו שנולדה האחרונה. ומתאים גם עליה לומר שהשלימה מניין של שבעים. ומדוייק לשון הפסקתא הנ״ל שאחרי מאמר זה מסיים א״ר תנחום בר חנילאי הקב״ה נכנס בכבודו עמהם היינו דלי״א אלו צ״ל דסוברים כדרש זה. או כמבואר בב״ר וכפשטא דקרא דיעקב נכלל בחשבון ע׳ ובילק״ש כאן גורס וי״א סרח בת אשר השלימה מנינן של ישראל דכתיב אנכי שלומי אמוני ישראל אני השלמתי מנינן של ישראל וכו׳ והיא כלשון הפסקתא הנ״ל. ובתנ״י וירא שם אני ששלמתי מנין לישראל שנאמר ושם בת אשר שרח (במדבר כו, מו.) ומלשון זה מוכח דהשלימה את המנין בביאתם לארץ ולא בכניסתם לארץ מצרים. אמנם מכל המדרשים הנ״ל מוכח דמפרשים דהכוונה על המנין של שבעים ושפיר יש לפרש כמ״ש, ואין צורך לדחוק דהיא נחשבת לשנים אלא דמ״ד זה ס״ל כהדדש דיעקב נכלל בכלל החשבון והיא השלימה מנין שבעים בזה שנולדה באחרונה, ואולי יש לפרש גם הדרש לעיל אות קנ. בסגנון זה דס״ל דחשים בן דן היה הכי צעיר והוא השלים וג״כ כמ״ד דיעקב נכלל בחשבון. ובענין אריכת ימים של סרח בת אשר, ראה מ״ש לעיל אות צז. בבאור. ולעיל פל״ח אות יז. בבאור מדברי התוס׳ הדר זקנים ואולי יש לפרש גם כאן בסגנון זה. ובפי׳ הטור כאן כותב ויש מפרשים שאמר עי״ן נפש אע״פ שלא היו אלא ס״ט כדי ליקח חשבון שלם. והדבר מבואר ברא״ש סוף מסכת פסחים אות מ׳ וז״ל דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד, כיוצא בו כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, וכן ארבעים יכנו [תספרו חמשים יום]. והאע״ז כאן כותב יש אומר כי מספר שבעים בעבור שהוא סך חשבון כי ששים ותשע היה וזה המפרש טעה בעבור שמצאנו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש והם שלשים ושתים. וכעי״ז הקשה בפי׳ קרבן נתנאל על הרא״ש שם דלדבריו מה מקשה בגמ׳ ב״ב וכ׳ לתרץ דעיקר הקושיא משום דבפרטן אתה מוצא ס״ט היינו דכתיב שלשים ושלש אבל משבעים לבד ל״ק דיש לתרץ כמ״ש הרא״ש. והאחרונים הקשו על הרא״ש מכמה סוגיות ראה קדושין לח. וכי ארבעים שנה אכלו והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו. ותענית כט. וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, ופריך הני ארבעים נכי חד הוו. ועי׳ סנהדרין קז: וברכות ג: משמרה ופלגא נמי משמרות קרי להו. וב״ב קס״ב: שיטה ומחצה. וראה מ״ש לעיל אות קמה. קמז. ומבואר מכל הנ״ל דיש תשעה תירוצים על קושיית הגמ׳ דכתיב שבעים ובפרטן רק ס״ט. מי השלים החשבון, א) יעקב. ב) יוכבד בת לוי. ג) דן, או חושים בן דן. ד) סרח בת אשר. ה) הקב״ה. ו) אסנת בת דינה. ז) דכן דרך המנין דאינו משגיח על חסרון אחד. ח) לחד מ״ד בגמ׳ תאומה עם דינה. ט) לפי גירסת מדרש הגדול לס״ד דגמ׳ תאומה עם בנימן.
6. ראה לעיל אות מט.
7. כ״ה בזהר ח״ב ה: קכג. ובמדרש תדשא פ״י ושבעים המזרק האחד (במדבר ז, פה) כנגד בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים ז, כב) וכתיב כל הנפש לבית יעקב הבאים מצרימה שבעים.
8. כן הוא בספר התגין שבמחזור ויטרי.
וּבְנֵי יוֹסֵף דְּאִתְיְלִידוּ לֵיהּ בְּמִצְרַיִם נַפְשָׁתָא תַּרְתֵּין כָּל נַפְשָׁתָא לְבֵית יַעֲקֹב דְּעַאלָא לְמִצְרַיִם שִׁבְעִין.
The sons of Yosef who were born to him in Egypt were two people. All the people of the house of Yaakov that came to Egypt were seventy.
ובנוי דיוסף די אתיילדוא לה במצרים תרתין נפשן כל נפשתא דאנשי בייתיה דיעק⁠[ב] די עלו מצרימהב שבעין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די אתיילדו״) גם נוסח חילופי: ״דאיתיליד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצרימה״) גם נוסח חילופי: ״למצרים״.
ובנוי דיוסף דאיתילידו ליה במצרים נפשתא תרין ויוסף דהוה במצרים ויוכבד ברת לוי דאיתילידת במעלהון למצרים ביני שוריא סכום כל נפשתא לבית יעקב דעלא למצרים שובעין.
But the sons of Joseph who were born to him in Mizraim, were two souls; and Joseph who was in Mizraim, and Jokebed the daughter of Levi, who was born among the hills in their journey to Mizraim, – the sum of all the souls of the house of Jacob who came into Mizraim, seventy.
ויוסף ואבנאה אלד֗ין ולדו לה במצר נפסאן ג֗מלה אלנפוס אלתי דכ֗לת מן אל יעקוב אלי מצר סבעון.
ויוסף ובניו אשר נולדו לו במצרים - שתי נפש. סך כל הנפשות שנכנסו ממשפחת יעקב למצרים - שבעים.
ובני יוסף אשר יולד לו במצרים נפש שנים – דהיינו אפרים ומנשה והוא עצמו הרי שלשה נמצא:
כל (נפש) [הנפש] לבית יעקב הבאה מצרימה – בגזירת כי גר יהיה זרעך (בראשית טו יג), בין לכתחלה בין לבסוף:
שבעים – ויעקב בכלל שהרי בתולדות לאה כלל את יעקב בכלל ל״ג ויש מוציאין יעקב מן החשבון של שבעים, ומביאין את יוכבד בת לוי בחשבון שבעים, שנולדה בין החומות בכניסתם למצרים, ואלו דברי אחרונים דברי מדרש:
יש אומרים: כי מספר שבעים בעבור שהוא סך חשבון, כי ס״ט היו. וזה המפרש טעה, בעבור שמצאנו: כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש (בראשית מ״ו:ט״ו), והם ל״ב.
ובדרש: כי יוכבד נולדה בין החומות (בבלי סוטה י״ב.). גם זה תמה, למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה שהולידה משה בת ק״ל שנה. ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת צ׳. ולא די לנו זה הצער, עד שעשו פיטנים פיוטים ביום שמחת תורה: יוכבד אמי אחרי התנחמי, והנה היא בת ר״נ שנה. וכן אחיה חי כך וכך שנים (בבלי ב״ב קכ״א:), דרך הגדה או דברי יחיד.
והנכון בעיני: שיעקב בחשבון וממנו יחל, כאילו אמר: כל נפש בניו ובנותיו עם נפשו שלשים ושלש (בראשית מ״ו:ט״ו). והראיה על זה שאמר בתחלה: יעקב ובניו (בראשית מ״ו:ח׳). ואם טען טוען ואמר, והנה כתוב: ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש (שמות א׳:ה׳), די כי הכתוב לא חשש להוציא אחד משבעים, כאשר אמר: אשר ילד לוא בפדן ארם (בראשית ל״ה:כ״ו), ולא נולד לו בנימין שם.
גם בזו הפרשה שנים עדים: האחד – שאמר: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו (בראשית מ״ו:ח׳), והנה הזכיר כי יעקב מבני ישראל, כי לא הלך הכתוב כי אם על הכל אוב הרוב. והעד השני – כל הנפש לבית יעקב הבאהג מצרימה שבעים (בראשית מ״ו:כ״ז), ומנשה ואפרים לא באו למצרים, כי שם נולדו. וכתוב אחר: בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים י׳:כ״ב), ואלה שניהם לא ירדו. גם זה הכתוב לעד כי יעקב נכנס בחשבון, כי נפש יש לו, והוא העיקר.
א. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 177: נולד.
ב. מלת ״או״ הושמטה מכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176 ולוצקי 827.
ג. כן בפסוק ובכ״י פריס 176. בכ״י פריס 177: הבאים.
[ALL THE SOULS OF THE HOUSE OF JACOB, THAT CAME INTO EGYPT, WERE THREESCORE AND TEN.] An exegate says that three score and ten is a round number, since in fact they numbered sixty-nine.⁠1 However, this commentator erred, since we find Scripture stating, with regard to Leah's offspring who numbered thirty-two, all the souls of his sons and daughters were thirty and three (v. 15). 2 The Midrash tries to solve the problem by saying that Jochebed was born between the ramparts when they entered Egypt. 3 However, this, too, presents a problem, viz., why doesn't Scripture record the great wonder of Jochebed giving birth to Moses when she was one hundred and thirty years old?⁠4 Furthermore, why does Scripture note that Sarah was ninety when she bore a son?⁠5 And as if we didn't have enough problems with the above, the liturgical poets composed a hymn for Simchat Torah reading, Jochebed my mother will be comforted after me thereby indicating that Jochebed was two hundred and fifty years old at the time of Moses' death.⁠6 As to the Midrash which states that Ahijah the Shilonite lived for hundreds of years,⁠7 it is an aggadic statement or an individual opinion.⁠8 I believe that the way to solve our problem is by recognizing the fact that the Bible includes Jacob among the seventy who came into Egypt and starts the count of the seventy from him. The verse (15) is to be interpreted as if it read: all the souls of his sons and his daughters plus himself were thirty-three. Proof that this is the way to interpret this verse is that Scripture previously states, And these are the names of the children of Israel, who came into Egypt, Jacob and his sons (v. 8).⁠9 Should one argue and say, "Does not Scripture explicitly state, And all the souls that came out of the loins of Jacob were seventy souls (Ex. 1:5)?⁠10 Know that Scripture isn't concerned with noting that one of the seventy did not come from Jacob's loins, as it didn't bother to leave out Benjamin when it said, These are the sons of Jacob, that were born to him in Paddan-aram (Gen. 35:26), even though Benjamin was not born there. We have two proofs in our own Torah portion that this is the style of Scripture. First, the Pentateuch states, And these are the names of the children of Israel, who came into Egypt, Jacob and his sons (v. 8). The Torah thus includes Jacob among the sons of Israel. It does so because Scripture speaks of the majority of those who came to Egypt. Secondly, Scripture states, all the souls of the house of Jacob, that came into Egypt, were three score and ten (Gen. 46:27). However, Manasseh and Ephraim did not come into Egypt, they were there to begin with, having been born in Egypt.⁠11 In the same vein another verse12 reads, Thy fathers went down into Egypt with three score and ten souls (Deut. 10:22).⁠13 However, as noted, Manasseh and Ephraim did not go down to Egypt. This verse14 is also proof that Jacob is counted among the seventy, for he had a soul15 and he was the most important of them all.⁠16
1. The names of Jacob's descendants listed in our chapter come to 69, not 70.
2. Verses 8-14 list the children of Leah and their offspring. Thirty-two individuals are listed by name. However, in giving their total Scripture says they were thirty-three. Now 70 is a round number with regard to 69. However, 33 is not a round number with regard to 32. It should be noted that it is the one person missing from the list of Leah's offspring that is missing from our list of 70; i.e., if Leah's thirty-three were listed here, we would have 70.
3. Baba Batra 123a-b. The point being that when Jacob was going down to Egypt, Jochebed was yet in her mother's womb and could not be counted as a person. However, as soon as the Israelites come to Egypt she was born. Hence 70 descendants of Jacob came to Egypt.
4. According to Talmudic tradition the Israelites were in Egypt for 210 years (Seder Olam). Moses was 80 at the time of the Exodus (Ex. 7:7); thus Moses was born 130 years after the descent into Egypt. If his mother was born at the beginning of the descent then she had to be 130 years old at the time of Moses' birth.
5. When the Torah doesn't see fit to note that Jochebed was 130 when she brought a child into the world.
6. If this is really so, why wasn't Jochebed's longevity mentioned in Scripture?
7. Cf. Baba Batra 121b and Seder Olam 1. There it is stated that the prophet Ahijah, who prophesied during the reign of King Jeroboam, saw Amram the father of Moses. Ahijah thus lived close to 600 years. This is therefore a greater miracle than that of Jochebed, and yet Scripture doesn't mention it. Hence this Midrash can serve as support for the liturgical poets that Scripture omits certain miracles (Cherez). Krinsky explains that the liturgical poets can argue that if Ahijah could live 600 years, why is it hard to believe that Jochebed was still alive at the time of Moses' death?
8. It is therefore not binding and cannot be offered as proof.
9. We thus see that Jacob is included in the number of those who came to Egypt.
10. Jacob obviously cannot be included in those that came out of his loins.
11. Yet Scripture lists them among those who came to Egypt (v. 20).
12. So Vat. Ebr. 38.
13. Nefesh has been translated as souls, in keeping with Ibn Ezra's translation.
14. The reference is either to verse 27 (Krinsky) or both verse 27 and Deut. 10:22 (Cherez), or possibly only to Deut. 10:22.
15. All the souls of the house of Jacob, that came into Egypt, were three score and ten. Since Jacob had a soul he is included in the souls that came into Egypt and similarly with Deut. 10:22.
16. Hence it is unlikely that he would not be included in the number of those that went down (Weiser).
שבעים – עם יעקב.
ורבותינו אמרו (בבלי ב״ב קכ״ג:): עם יוכבד שנולדה בין החומות.
שבעים – SEVENTY – With Yaakov.
And our Rabbis said (Bavli Bava Batra 123b): With Yocheved who was born between the walls.
הבאה מצרימה – מלעיל שהוא פעל עבר ופרושו אשר באה.
ובאמרו מצרימה – והם לא באו לעיר מצרים בבאם אלא לגשן, ר״ל מצרימה – לארץ מצרים וגשן בכללה.
הבאה, the stress is on the second syllable, seeing that the verb is in the past tense. The meaning of the word is the same as if the Torah had written אשר באה, “who had arrived,”
מצרימה, an inaccuracy, as the family did not arrive in Egypt, but in Goshen, a border province. The word is used as an “umbrella,” i.e. a description of the entire state.
הבאה מצרימה שבעים – יוסף ושני בניו ויוכבד בכלל, והכתוב הולך אחר הרוב, וכן דרך הרבה מקראות. זה הכלל יעקב ושום אשה לא היו בכלל רק דינה יוכבד וסרח וחצרון וחמול וחבר ומלכיאל היו בכלל. למאן דאמר תאומות נולדו עם השבטים כמו שפר״ש מנא לן דמתו קודם ירידתן למצרים.
אלא יש לומר מדלא כתיב בכל הפרשה את גבי שבטים רק בדינה מכלל דכולהו מתו רק אותה של דינה שהשלימה.
הבאה מצרימה שבעים, "who had arrived in Egypt, (were) seventy.⁠" This number includes Joseph, his two sons, and Yocheved, (Moses' mother). The Torah does not worry about minor inaccuracies as it concerns itself with the overwhelming majority. There are many examples of this rule having been applied. [Perhaps the best known examples are when Moses refers to the Jewish people comprising six hundred thousand men of the ages 2060, as well as when during the census, each time with a single exception, the total of the numbers of each tribe always ends with the digit zero, i.e. have been rounded off. Ed.] The only females in the count above are: Dinah, Yocheved, Serach. [In the author's text which this editor works from, there appear four more names of males at this point, all grandsons of Yaakov. I have not been able to figure out why these names appear there. Ed.] According to a view expressed in the Midrash, that twin sisters were born with all of Yaakov's sons, we would have to assume that they had all died before the family's descent to Egypt, with the exception of Dinah.
כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים – היו שבעים זולתי יעקב, שכן כתיב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, ועמו ע״א. וכ״כ (במדבר י״א:ט״ז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ועם משה ע״א. וכן סנהדרי גדולה במקדש שבעים, ועם הנשיא שעל גביהן ע״א. וכן אומות הקדמונים ע׳, ועם ישראל ע״א. וכל זה דוגמא של מעלה כנגד שבעים מלאכים הסובבים כסא הכבוד, ועם ה׳ אלהי ישראל ע״א, והם נקראים בית דינו. ועל כן כשהזכיר השבעים לא אמר ליעקב כמו שהזכיר בכתוב שלמעלה ממנו, אבל הזכיר לבית יעקב כי יעקב עם ביתו רמז לבית דינו של הקב״ה וזה ע״א.
והתבונן מזה מעלתו של יעקב שנאצלו מכחו שבעים נפש שמהם יצאו ששים רבוא כנגד שבעים שמות שנאצלו מן השכינה, שאין מנינם פחות מששים רבוא והם תכלית כל הדעות, ולכך לא היו ישראל ראוין לקבל את התורה עד שעלו לששים רבוא כי אז היו כנגד המספר העליון ואז נתנה התורה בהסכמת הכל, והשכינה אינה שורה בישראל כי אם במנין ששים רבוא שהם שש מאות אלף. והענין כי השכינה כלולה משש קצוות ויש בשש מאות אלף ששה פעמים מאה אלף הם עשרה רבוא, לכל קצה וקצה עשרה רבוא. ומיום ששרתה שכינה בהר סיני במתן תורה לא זזה מישראל עד שחרב בית ראשון, ומיום שחרב בית ראשון לא שרתה שכינה בישראל כי בבית שני לא שרתה שכינה, ואין הכונה לומר שלא שרתה שכינה בבית שני כלל שהרי מצינו שכינה שורה בשתי רבוא, ממה שכתוב (במדבר י׳:ל״ו) שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל, וכתיב (תהלים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה׳ בם. ואין צריך לומר בארבע רבוא שהשכינה שורה בהם, ועוד שהכתוב מעיד (חגי א׳:ח׳) וארצה בו ואכבד. כלומר אשרה בו הכבוד שהוא השכינה, אלא שלא שרתה בו תדיר כמו בבית ראשון לפי שלא היו שם ששים רבוא, שלא עלו מבבל כי אם מ׳ אלף שכן כתוב (עזרא ב׳:ס״ד) כל הקהל כאחד ארבע רבוא. והוא שדרשו רז״ל (חגי א׳:ח׳) וארצה בו ואכבדה, ואכבד כתיב, חסר ה״א לפי שחסרו משם ה׳ דברים. ארון, שמן המשחה, אש, שכינה, ואורים ותומים. ומפני זה אמר ואכבד לבאר כי הכבוד היה שם שהיא השכינה לא התפארת, וזהו ואכבד למעט התפארת, וחסרון הה״א שהיא אחרונה שבשם על שם שחסרה משם שכינה, שהרי היא מה׳ דברים שחסרו, והיאך חסרה, והכתוב אומר ואכבדה, אלא שלא שרתה שם תדיר כמו בבית ראשון אלא חופף, אבל לעתיד לבא יהיו ישראל רבים בלא מספר, הוא שכתוב (הושע ב׳:א׳) והיה מספר בני ישראל כחול הים, לא אמר והיה זרע ישראל כחול הים אלא והיה מספר, כלומר אותם שהיו באים במספר מבן עשרים שנה ומעלה יהיו כחול הים ואז יחזור התפארת והכבוד, וכן הבטיח ישעיה (ישעיהו ס׳:א׳) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח, והבן זה.
כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, "all the people of Yaakov's household who came to Egypt — seventy.⁠" They were seventy without Yaakov. This is why they have been described as "descendants of Yaakov" (Exodus 1,5), Yaakov included there were 71. This is also the reason that when God responded to Moses' request to have executive help, God ordered him to assemble seventy men so that together with him there would be a total of seventy-one elders. The Jewish Supreme Court later on also consisted of seventy-one members. The number seventy when applied to the nations of the earth also excludes the Jewish people so that all in all there are seventy-one nations.
These numbers are all patterned after what goes on in the celestial regions where seventy angels surround God's throne. When combined with God Himself, this amounts to seventy-one and is known in Rabbinical parlance as the בית דין של מעלה, the Heavenly Tribunal. This may be the reason why the Torah did not add the word ליעקב, when speaking of it as it did in verse twenty-six but here it speaks about לבית יעקב, the household of Yaakov; this is to show that Yaakov together with the seventy members of his household amounted to 71 just as the Heavenly Tribunal including God amounts to seventy-one members.
From all the above we can deduce the spiritual power of Yaakov who transmitted a great portion of this to 600,000 of his descendants. In fact, until this number of his descendants formed a nation, God did not see fit to reveal Himself to Israel and to give His Torah to that nation. The number 600,000 also corresponds to a similar number in the celestial regions. Once that number of Israelites had been reached, the inhabitants of these celestial regions all consented to the Torah being transferred to earth. Furthermore, unless this number of Israelites is present the שכינה does not rest on Israel on an ongoing basis.
During the existence of the second Temple the שכינה did not rest over it and the Jewish people as it had during the first Temple (Yoma 21). This does not mean that God's Presence was not present in that Temple at all; seeing that we have evidence of the שכינה manifesting itself in the presence of 22,000 Jews. (based on Numbers 10,36: "Return, O Lord, You who are Israel's myriads of thousands!⁠") We also have a verse in Psalms 68,18 where the psalmist makes a similar point by saying: "God's chariots are myriads upon myriads The Lord is among them as in Sinai in holiness.⁠" There is therefore no need to prove that the Presence of God hovers over Israel when there are 40,000 of them, i.e. the approximate number of Jews returning to Zion under the leadership of Zerubabel (Ezra 2,64 mentions 42,360). The prophet Chagai 1,8 specifically promises God's Presence when he writes: "Go up to the hills and get timber, and rebuild the House; then I will look on it with favor and I will be glorified- said the Lord.⁠" The difference between the conditions prevailing during the first and the second Temple respectively was that during the former God's שכינה was "at home" in the Temple whereas during the latter it was only "visiting.⁠" Our sages in Yoma 21 have characterized the difference by citing the absence of the following five items during the existence of the second Temple. There was no Holy Ark, no oil (the special mixture of ingredients listed in Exodus 30,31-33) for anointing the High Priest and other holy vessels. There was no heavenly fire which descended on the altar to consume sacrifices; there was no Shechinah; and there were no urim vetumim, (the means of direct communication between the High Priest and God) A look at the spelling of the wording of the verse we quoted from Chagai illustrates the point of our sages. The prophet wrote ואכבד ("and I will be glorified"), whereas we read ואכבדה. This is a hint of the five items that God said would be missing in that second Temple He asked Chagai to build. You will note again the crucial role of the letter ה in matters pertaining to the intervention of that attribute of God in the affairs of man, or rather when the welfare of the Jews is involved. Expressed differently, whereas the second Temple enjoyed a measure of שכינה, it did not enjoy the presence of God's תפארת, "glory.⁠" Moses described such irregular presence of the שכינה by using the word חופף, "hovering" to describe it in Deut. 33,12 when he blessed Binyamin.
In the future, after the redemption, a time of which the prophet says that the number of the children of Israel will parallel that of the sand of the shores of the sea (Hoseah 2,1) the situation will change drastically. The prophet does not speak of the "number of descendants of Israel;⁠" rather, he speaks of מספר בני ישראל, "those who had once been counted as 'the children of Israel;⁠" i.e. the males of over 20 years of age, they will bring back the element תפארת, "glory,⁠" that has not been seen in Jerusalem since the destruction of the first Temple. This is what Isaiah 60,1 speaks of when he writes: "Arise! Shine!, for your light has dawned; the Presence of the Lord has shone upon you!⁠"
הבאים מצרימה ע׳ – פי׳ עם יעקב עצמו וראש הענין מוכיח דכתיב אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב ובניו להודיעך שיעקב ובניו מן המנין נכלל עם בני לאה שאין פרטן כי אם ל״ב והכתוב מנה ל״ג והיינו עם יעקב לפי שהוא מן מנין ראשון וממנו החל למנות סך השבעים. והכי פשטיה דקרא כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרים. אם תרצה לדעת מניינם מנם עם יעקב ותמצאם ע׳ ולפי מה שפי׳ לעיל אין צ״ל שיעקב מן המנין כי אם הקב״ה.
כל הנפש לבית יעקב – וגבי עשו הרשע לא היו כי אם ששה וקראם נפשות לשון רבים. י״ל לפי שעובדים אלוהות הרבה. ובני יעקב היו ע׳ וקראם נפש לשון יחיד שכולם עובדים אל אחד.
הבאה מצרימה שבעים – פי׳ עם יעקב וראש הענין מוכיח כך דכתיב אלה שמות וכו׳. להודיע שיעקב מן המנין עם בניו ונכלל עם בני לאה שאין בפרטן אלא ל״ב והכתוב מונה אותן ל״ג עם יעקב לפי שהוא מן המנין הראשון וממנו החל למנות מנין השבעים והכי פשטיה דקרא כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה אם תרצה לידע מנינם מנה עם יעקב ותמצאם שבעים ולפי מה שפירשתי למעלה אין צריך לומר שיהא יעקב מן המנין כי הקב״ה נמנה עמהם ומשלים המנין.
הבאה מצרימה שבעים, "the ones who had arrived in Egypt numbered seventy.⁠" The Torah, in this verse, meant to include Yaakov himself. The beginning of the subject proves that this is so, as in verse 8 we have been told: "the following are the names of the Children of Israel who came to Egypt, 'Yaakov' and his sons, his first born son being Reuven. The word "Yaakov" in this verse is superfluous unless it was meant to include him in the count. The reason why Yaakov was included in the count with Leah's children was that only 32 names were mentioned and he was needed to make up the number 33 at the end of that paragraph. Not only that, it was certainly fitting that the founding father should be included in the first of the four groups of people counted. If you wanted to know the precise number of Yaakov's family in Egypt i.e. seventy, counting Joseph and his family,⁠1 this is how it was composed. If you wish to accept my interpretation that G–d made up the missing umber, you do not have to include Yaakov himself in the number.
1. [assuming Joseph's wife was Dinah's offspring Ed.]
כל הנפש לבית יעקב וגו׳ – ובפרטם אי אתה מוצא אלא ס״ט י״מ דינה ילדה בן משכם והוא בכללם ולא הזכירו הכתוב.
וי״מ: שהשכינה נכללה עמהם ונכללה בחשבון בני לוי על שם י״י הוא נחלתו.
וי״מ: כל נפש בניו ובנותיו עם יעקב ל״ג כי אמר תחלה ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו כלומר שיעקב הוא מן המנין ומה שאמר כשמנאם כלם כל הנפש ששים ושש ולא מנה יעקב לפי שאמר יוצאי יריכו אבל אח״כ כשכלל המנין אמר עי״ן נפש וכלל יעקב עמהם.
וי״מ: שאמר עי״ן נפש אע״פ שלא היו אלא ס״ט כדי ליקח חשבון שלם ואיני יודע מה צורך לאלו הפירושים וכי כעורה זו שדרשו רבותינו ז״ל זו יוכבד שנולדה בין החומות ואלו היה דעת כל אלו הפירושים המפרשים כדעת ר׳ אברהם שהרחיב פיו לדבר על רבותינו הנה הרמב״ן יצק זהב רותח לתוך פיו וסתר כל דבריו והמה בפירושיו:
כל הנפש לבית יעקב, "all the persons who were part of the house of Yaakov;⁠" when you count them individually you will find that there are only 69 and not 70. Some commentators claim that Dinah had a son by Shechem, and that while he is included in the total 70, he is not included as an individual having a name.
Other commentators claim that the line כל נפש בניו ובנותיו עם יעקב 33, indicate that Yaakov himself is included in the count of 70 seeing that it first says ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, "these are the Israelites who arrived in Egypt.⁠" When the Torah enumerated the 66 יוצאי ירך יעקב, the persons that emerged from Yaakov's loins, he himself is obviously not included as he could not have been his own offspring. (verse 26)
Some commentators are not at all perturbed by the round number 70 being used although there were only 69, seeing that there are numerous examples throughout the Bible in which round numbers are used, although when you examine them in detail you will find that they are just that, "rounded off" numbers.
Personally, I do not know what all the fuss is about. Why could these commentators not have been satisfied with the solution provided for us by our sages in earlier periods that Yocheved was conceived in the land of Canaan but not born until the family was just at the border of Egypt, בין החומות, between the walled fortifications, as they phrase it. [at this point the author voices sharp rebuke at Ibn Ezra saying that Nachmanides already refuted all that he said on the subject. Ed.]
הבאים לבית יעקב שבעים נפש – פר״ש למ״ד תאומות נולדו עם כל שבט ושבט נ״ל שמתו, ותימה מאי דוחקיה דמ״ד תאומות נולדו משום דכתיב כל בניו וכל בנותיו בלשון רבים הכא נמי כתיב בנותיו ובנות בניו, ואם נאמר בנותיו היינו כלותיו, א״כ לעיל נמי נאמר כן, וי״ל משום דכתיב לעיל (ל״ד ל״ה) כל בנותיו כל משמע לשון רבים, אבל בנותיו יכול לפרש על דינה לבד, כמו (פ׳ כ״ג) ובני דן חושים.
ואין תמה על אמרו הבאה על בני יוסף, כי ׳הבאה׳ נכון לעברי ואם אינו בא ממקום אחר, כי טעמו הגעה ומציאות.⁠1 וכן ״ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגֻך״ (דברים כ״ח:ב׳), וכן ״ויבִיאה אל האדם״ (בראשית ב׳:כ״ב).⁠2
1. אין להקשות על כך שנאמר על שבעים הנפש ״הבאה מצרימה״ אף על פי שבני יוסף נולדו במצרים ולא באו לשם ממקום אחר, משום ש׳ביאה׳ אין פירושה רק הגעה ממקום אחר אלא גם מציאות, כלומר, היות שם.
2. אף בפסוק ״ובאו עליך כל הברכות״ אין הכוונה כי הברכות יבואו ממקום אחר, אלא שיהיו הברכות עליך. באשר לפסוק ״ויביאה אל האדם״, ראה לעיל על ב׳:כ״ב ומ״ד:א׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

הַבָ֥אָה מצרימה: חד מן ג׳ מלעיל, וסי׳ נמס׳ 1במ״ג פ׳ וירא, ובאיוב ב׳. וסימן 2לתרין דהכא, עליון למטה, תחתון למעלה.⁠א [הַבָּ֥אָה].
1. במ״ג: מ״ג-ד בר׳ יח כא; מ״ג-ד איוב ב יא.
2. לתרין דהכא: לעיל פס׳ כו ופסוקנו.
א. [פירוש הסימן: ההיקרות הראשונה במלרע, והשנייה במלעיל.]
ובני יוסף וגו׳ – כלומר וכן שני הבנים אשר נולדו ליוסף במצרים גם הם יוצאי ירכו של יעקב ומבית ישראל הם, ואעפ״י שלא באו עתה עם יעקב ובניו מצרימה, מכלל שבעים נפש הם שירדו למצרים. שהרי אביהם יוסף גם הוא מבית יעקב שירד למצרים, ובניו שנולדו שם טרם בוא בית אביו לשם, על ידי ירידת אביהם יוסף למצרים נולדו המה שמה, ונחשב להם כאילו ירדו גם הם. ויפה אמר על כולם ״בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה״.⁠1
כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה – לפי שבכתוב הזה חוזר וכולל המספרים שלמעלה עם יעקב ויוסף ושני בניו, שקצתן [כלומר] יוסף ובניו לא באו עתה, מלת ״הבאה״ בטעם מלעיל, שהן לשון עבר כמו ״לגור בארץ באנו״.⁠2 וכן אמר רש״י3 ז״ל לשיטת רבותינו שאמרו יוכבד מַשְׁלֶמֶת המנין הבאה4 מלעיל, שהוא פעל עבר. לפי שמשבאו לשם היו שבעים, שמצאו שם יוסף ושני בניו ונתוספה להם יוכבד בין החומות. אבל ״כל הנפש הבאה5 ליעקב וגו׳ ששים ושש״ מלרע, שהוא [פעל] בינוני, ופירושו שיצאו מארץ כנען לבוא למצרים ואז לא היו אלא ששים ושש, ודבריו נעימים. אלא שיש לקרבם יותר. שבפסוק שלמעלה נסיעת יוצאי ירכו של יעקב במצות השם לרדת מצרימה, והיו רק ששים ושש. ועל אותו הערך נאמר ״הבאה״ בלשון בינוני. ובכתוב זה יזכיר כל בית יעקב שבאו מצרימה יעקב ובניו ובני בניו וביניהן כולם ובכלל שבעים נפש, ובו ״הבאה״ בלשון עבר, שבכללו יוסף ושני בניו שבאו תחילה, ויעקב ובניו שבאו אחרי כן. ולפי שבכתוב זה כולל יעקב עצמו שהוא במספר השבעים, נבדלה מליצתו ״הבאה לבית יעקב״ ממליצת הכתוב שלמעלה ״הבאה ליעקב״. כי באמרו ״ליעקב״, אין יעקב בכלל רק יוצאי ירכו. אבל ״בית יעקב״ גם הוא בכלל ביתו, כי הוא הראש כמו ״יאמרו נא בית אהרן״6 כי גם אהרן יאמר כן. ״ורב טוב לבית ישראל״,⁠7 גם ישראל אבינו בכלל. ועם זה מתישבים פשוטי המקראות כולם ואין אנו צריכין לדברי ראב״ע ז״ל שאמר שהכתוב אינו חש לאיזו פרטים. והביא מפרשה זו שנים עדים. האחד, שאמר ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו״, והנה הזכיר כי יעקב מבני ישראל, כי לא הלך הכתוב כי אם אחר הרוב. והעד השני, ״כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה״ לבד מנשה ואפרים לא באו אל מצרים כי שם היו ושם נולדו. וממה שבארנו (פסוק כו) העד הראשון איננו. וממה שבארנו (פסוק כז) גם העד השני איננו.
ובני יוסף... נפש שנים – יש צורך לבאר מדוע לפעמים מזכיר שם המספר בלשון זכר כמו בפסוק זה, וכן פסוק (כ״ב) ״כל נפש ארבעה עשר״. כן פסוק כ״ה ״כל נפש שבעה״. ומקצתן בלשון נקבה כמו פסוק ט״ו ״כל נפש וגו׳ שלשים ושלש״. וכן פסוק (י״ח) ״שש עשרה נפש״. ויראה בעיני שכל מליצה היא על מכונתה. כי בהיות מלת ״נפש״ נקבה יתכן מספר נקבה, גם בהיות בין הנמנים זכרים, לפי ששב על מלת ״נפש״. ואם כולם זכרים יותר טוב מספר זכר ואין לחוש למלת ״נפש״, כי שב המספר על מלת בנים. אבל אי אפשר לסמוך מספר זכר אצל נקבות. ולכן אם בין המנויין רק נקבה אחת, לא יתכן המספר להיות בלשון זכר וראוי להיות בלשון נקבה ואין לחוש לזכרים שבמנויים כי המספר הנקבה שב אז על מלת נפש שהיא נקבה. ולכן במספר הנולדים מִלֵאָה שיש דינה ביניהם, לא היה אפשר להזכיר מספר זכר. לכן אמר ״כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש״ ומוסב על נפש. וכן בבני זלפה שבתוכם סרח בת אשר הוצרך לומר ״שש עשרה נפש״ ולשון נקבה שב על נפש. {וכן כשמונה ״יוצאי ירכו״8 שבכללן דינה וסרח הנקבות, אמר ״כל נפש ששים ושש״ מספר הנקבה ושב על מלת ״נפש״}. אבל בני רחל שכולן זכרים ראוי לומר מספר זכר ״כל נפש ארבעה עשר״ ושב על בנים. וכן ״בני בלהה״ שכולן זכרים אמר מספר הזכר ״כל נפש שבעה״ ושב על בנים. וכן בני יוסף שהיו זכרים אמר מספר זכר ״נפש שנים״ ושב על בנים. ונכון הכל.
1. דברים י, כב.
2. בראשית מז, ד.
3. על פסוק טו.
4. ״הבאה״ של פסוק כז.
5. ״הבאה״ של פסוק כו.
6. תהלים קיח, ג.
7. ישעיה סג, ז.
8. פסוק כו.
נפש שנים – נפש היא לשון נקבה, ובאה לפעמים בסימן זכר, לפי שהכונה גם על הגוף המחובר אליה, והוא לשון זכר:
הבאה מצרימה שבעים – מלעיל שהוא פועל עבר, לפי שמשבאו לשם היו שבעים כי מצאו שם יוסף ושני בניו, אבל למעלה שאמר כל הנפש הבאה ליעקב וכו׳ ששים ושש, מלרע שהוא בינוני, ופירושו שיצאו מארץ כנען לבא למצרים, ואז לא היו אלא ששים ושש, כי אין יעקב בכלל יוצא ירכו, כמו שאמרנו:
מצרימה – איננה העיר שנקראת כן, כי לא באו אלא לגושן, רק ר״ל מצרימה ארץ מצרים וגשן בכללה:
ילד לו – אמר בהם לשון יחיד, וכן לעיל (מלכים א נ׳) וליוסף ילד שני בנים. וכן לקמן (מ״ח י״א) הראה אתי אלהים גם את זרעך, ג״כ בלשון יחיד, וראיתי בספר הדורות שהביא בשם נתיבת ישרים בשם ב״ש כי אפרים ומנשה תאומים היו, ואפשר שמטעם זה אמר בהם לשון יחיד שבלידה אחת נולדו וכאחד נחשבים.
הבאה – ל׳ עבר, והה״א במקום אשר, עיין למעלה כ״א:ג׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

ובני יוסף וגו׳: לפי סדר המקרא הקודם שמונה הבנים עם בניהם יחד ששים ושש, א״כ כאן היה ראוי לכתוב ׳ובמצרים היו נפש שלש׳, והכי מיבעי – ׳ויוסף יולד לו במצרים מנשה ואפרים, נפש שלש׳. אלא בא לרמז שלא נחשב אותו בשוה עם בניו, אלא הוא בפני עצמו שנים1 ובניו שנים, ובזה נשלם כל הנפש שבאה כבר שבעים. והיינו משום שבמצרים נחשבה הבכורה ליוסף2.
והנה כמו שכתב הרמב״ן כמה פעמים3 די״ב שבטים פעם נחשב שבט לוי בכלל ואז נחשבים מנשה ואפרים לאחד, ופעם להיפך, רק לעולם יש להם בכוונה פרטית מספר שנים עשר שבטי יה, כך שבעים נפש פעם נשלם כה ופעם כה.
1. כפי שחידש רבינו בפסוק ח׳, עיי״ש היטב.
2. אך עדיין צ״ע, מדוע לא הוזכר יוסף כלל.
3. להלן מט,כח וכן דברים לג,ו.
כל הנפש וגו׳ שבעים – בעי מיניה אבא חליפא מרבי חייא בר אבא, בכללן אתה מוצא שבעים ובפרטן אתה מוצא שבעים חסר אחת,⁠1 אמר ליה, הכי אמר רבי חמא ב״ר חנינא, זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, שנאמר (פ׳ פינחס) אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים.⁠2 (ב״ב קכ״ג.-:)
1. דבבני לאה מנה שלשים ושלש ובאמת הם רק שלשים ושנים, וא״כ בפסוק כ״ו שכולל המספר ששים ושש אינו אלא ששים וחמש, ועם יעקב ויוסף ואפרים ומנשה הוו ס״ט.
2. ולא פרטה הכתוב משום דהיתה עדיין עובר במעי אמה.
וע׳ ברא״ש סוף מס׳ פסחים סי׳ מ׳ בענין המספר חמשים יום לספירת העומר וארבעים יכנו במלקות, כתב דדרך הכתוב כשמגיע המנין לסכום עשיריות פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד, [כלומר אע״פ שאין מונין אלא מ״ט יום ואין לוקין אלא ל״ט], כיוצא בו כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, עכ״ל. והנה צ״ע מדרשה שלפנינו דמבואר דהמספר שבעים שבכאן הוא מצומצם, וכן צ״ע בכלל זה ממ״ש בתענית כ״ט א׳ על הפסוק דפ׳ שלח וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, ופריך הני ארבעים נכי חד הוו, יעו״ש החשבון, וכן בקדושין ל״ח א׳ על הפ׳ דפ׳ בשלח, את המן אכלו ארבעים שנה, ופריך, וכי ארבעים שנה אכלו והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו, ולמה שכלל הרא״ש הלא לא קשה מידי, כיון דכן דרך הכתובים. וכן צ״ע בסנהדרין ק״ז ב׳ דפריך על סתירת הכתובים בש״ב ה׳ ארבעים שנה מלך דוד, בחברון שבע שנים וששה חדשים ובירושלים שלשים ושלש שנה, כלומר והוי יתרון ששה חדשים, ולדברי הרא״ש הלא לא קשה מידי, שכן תפס מספר שלם בעשיריות, דבודאי אין חילוק בין חסרון מעט להמספר ובין יתרון מעט. ועיין בקרבן נתנאל שיישב קצת מדרשא שלפנינו וכתב בעצמו שהוא דוחק, ומתענית וקדושין וסנהדרין לא הזכיר כלל, וצ״ע. וע״ע מש״כ בענין זה בפ׳ עקב בפסוק מה ה׳ אלהיך שואל מעמך.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(כח) {ששי} אוְאֶת⁠־יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל⁠־יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה גֹּֽשֶׁן׃
And he sent Yehuda before him to Yosef to direct him1 to Goshen; and they came to the land of Goshen.
1. direct him | לְהוֹרֹת לְפָנָיו – See R"Y Bekhor Shor that the connotation is that he should have Yosef send a guide to show them the way to Goshen.. Cf. Rashi (drawing off Targum Onkelos) "to prepare a place for him before his arrival", or Hoil Moshe similarly: "to direct him (as how to settle there)".
א. ‹סס› ל=פרשה פתוחה
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשהואיל משהעודהכל
[קנד] 1ואת יהודה שלח, ולמה שלח את יהודה, ולא ראובן ולא שמעון ולא לאחרים, אמר יעקב, יהודה מלך, ויוסף מלך, לא אשלח אל פני מלכים אלא מלך. (מדרש אגדה)
[קנה] 2ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, למה יהודה לפי שיהודה היה חביב על יוסף מכל השבטים, כיון שנמצא הגביע באמתחת בנימין לא נתן אחד מהם נפשו להצילו אלא יהודה. שנאמר ויגש אליו יהודה וגו׳ ויאמר ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני (בראשית מ״ד:י״ח,ל״ג). (לקח טוב)
[קנו] 3ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, וכן דרך העולם להודיע לחבירו שהוא בא, שכן אתה מוצא ביתרו ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך (שמות י״ח:ו׳), מיכן ארז״ל לעולם אל יכנס אדם פתאם בתוך ביתו כל שכן לבית חבירו. (לקח טוב)
[קנז] 4ואת יהודה שלח לפניו, אמר לו אביו אתה התחלת במצוה זו על ידך היא נגמרת היכן התחיל בה ויגש אליו יהודה (בראשית מ״ד:י״ח,ל״ג). לפי שהתחיל בה כך הוא גומרה לפי דרכנו למדנו שכל המתחיל במצוה על ידיו נגמרת. תדע לך שהרי משה רבינו לפי שהתחיל במלאכת המשכן תחלה הוא גומרה דכת׳ ויכל משה את (כל) המלאכה (שמות מ׳:ל״ג), וכן שלמה התחיל במלאכת המקדש הוא גומרה דכתיב ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה (מלכים א ז׳:נ״א) כך יהודה לפי שנזדווג ליוסף תחלה נזדווג לו בסוף דכת׳ ואת יהודה שלח לפניו. (מדרש הגדול)
[קנח] 5ואת יהודה שלח לפניו, אמ׳ יעקב אבינו יהודה על ידך נכנסו למצרים ועל ידך יצאו. ומנין שעל ידו נכנסו שהוא נותן עצה שימכור יוסף למצרים שנ׳ לכו ונמכרנו לישמעאלים (בראשית ל״ז:כ״ז) ומנין שעל ידו יצאו דכת׳ בצאת ישראל ממצרים וגו׳ היתה יהודה לקדשו (תהלים קי״ד:א׳-ב׳). (מדרש הגדול)
[קנט] 6ואת יהודה שלח לפניו, כיון שבאו [ליעקב] בשרו אותו שיוסף חי שלח יהודה פרוזבטים [שליח] אצלו. ואת יהודה שלח לפניו, זש״ה המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כ״ה:ב׳). המשל זה מיכאל והפחד זה גבריאל, מיכאל מן המים, וגבריאל מן האש, והן עומדין לפני השכינה ואינן מזיקין זה את זה הוי אומר עושה שלום במרומיו. אמר ר׳ שמעון כל הרקיע של מים והמלאכים של אש ומשרתיו אש לוהט ואין המים מכבין את האש ולא האש שורף את המים. יהודה ויוסף זה ארי וזה שור אתמול מתנגחין זה עם זה ועכשיו הוא משלחו אצלו שנאמר ואת יהודה שלח לפניו הוי עושה שלום במרומיו. (תנחומא ויגש ו.)
[קס] 7ואת יהודה שלח לפניו, ומצא בא איש מסכן וחכם (קהלת ט׳:ט״ו) זה יהודה, ומלט הוא את העיר בחכמתו (קהלת ט׳:ט״ו) כו׳ שאמר ישב נא עבדך, ואדם לא זכר (קהלת ט׳:ט״ו) וגו׳ אמר הקב״ה אתון לא אדכרתוניה אנא מדכר ליה [אתם לא זכרתם אותו אני אזכור אותו] ואת יהודה שלח לפניו וגו׳. (קה״ר פ״ט טו.)
[קסא] 8ואת יהודה שלח לפניו, בא וראה כל מה שאירע ליוסף אירע לציון וכו׳ ביוסף כתיב ואת יהודה שלח לפניו, ובציון הנני שולח מלאכי ופינה דרך לפני (מלאכי ג׳:א׳). (תנחומא ישן ויגש יא.)
[קסא*] 9לפניו, פ׳ דלא מזייני ופומהון מעיל לגיו, לפניו. (ספר התגין)
[קסב] 10לפניו, לזה שהוא עתיד ליטול מלכות לפניו, שור אם טרף ארי בא ומציל, ארי אם טרף אין שור בא ומציל, יהודה ויוסף יטול יוסף שהוא לשעה ואחר כך יהודה שהוא לעולם. זאב אם יטרוף ארי בא ומציל, ארי אם יטרוף אין זאב בא ומציל, יהודה ובנימין יטול בנימין שהוא לשעה ואחר כך יהודה שהוא לעולם, שלו ובית העולמים תטול שלו שהיא לשעה ואחר כך בית העולמים שהוא לעולם, ישראל ואומות העולם יטלו אומות העולם שהן לשעה ואחר כך ישראל שהן לעולם, העולם הזה והעולם הבא יטול העולם הזה שהוא לשעה ואחר כך העולם הבא שהוא לעולם. (בראשית רבה צ״ה מכתי״ו במנח״י)
[קסג] 11להורת לפניו, ר׳ חנינא בריה דרב אחא ור׳ חנינא חד אמר להתקין לו בית דירה, וחד אמר להתקין לו בית ועד. שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו. (בראשית רבה צ״ה)
[קסד] 12להורת לפניו, מהו להורות אמר ר׳ נחמיה להתקין לו בית תלמוד שיהא מורה שם תורה, שיהיו השבטים קורין בו את התורה כו׳, ללמדך שבכל מקום שהיה הולך היה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו עושין. (בראשית רבה צ״ה)
[קסה] 13להורת לפניו, לפנות לו בית המדרש, מצא השטן כנגדו ואמר לו כבר מת יוסף כשעליתם, ואתה חזור בך ואמור לאביך יעלה לארצו, עד שהוא מסיח עמו הסתכל בו יהודה ונעשה גל של עצמות. (מדרש)
[קסו] 14להורת, לאורות, אורות שש מאות ושלש עשרה מצות, מלמד שהיה ליוסף בית הוראה בארץ גושן ששם היו אבותינו עוסקים בחכמת התורה עד שלא ניתנה. (הגדה בלקח טוב)
[קסז] 15להורת לפניו גשנה, לאמר לו כי אביך בא עד גושן. (לקח טוב)
[קסח] 16להורת לפניו גשנה, בזכות שהלך יהודה בשליחות אביו להורות לפניו [גשנה] זכה שיהיה לחלקו ארץ גשן שהיא טובה. (מדרש)
[קסט] 17גשנה, זו שהיא קלה ופירותיה גסים, אמר ר׳ יהושע בן לוי דומים לפירות צניבריי. (בראשית רבה צ״ה מכתי״ו במנח״י)
1. מדרש אגדה הוצאת רש״ב. ובסגנון אחר במדרש הגדול כאן. ד״א ואת יהודה שלח לפניו זהש״ה ברזל בברזל יחד. זה יהודה ויוסף. הלך יהודה אצל יוסף שהיה יהודה מלך ויוסף בכור. נאה למלך שילך אצל בכור. ולא עוד אלא שהוא בכור ומלך ושניהן כאחת המלכות והבכורה. ויש לך שלום בעולם כזה שהארי הולך אצל השור סימן יפה לישראל כשיהודה נסמך ליוסף דכת׳ וגברתי את בית יהודה ואת בית יוסף (זכריה י, ו.) ואומר ארכיב אפרים יחרוש יהודה ישדד לו יעקב (הושע י, יא,) ועליו הוא אומ׳ חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשכים. (משלי כב, כט) ר׳ יהודה אומר כששניהן נוטלין שררה בעולם הזה כך לעתיד שנ׳ וכתב עליו ליהודה ולבני ישראל חביריו ולקח עץ אחד וכתב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חביריו. אמר אבינו יעקב הואיל ואין יכול לעמוד ביוסף אלא יהודה איני צריך לשלח אלא יהודה. וראה לקמן אות קנט. ולעיל פמ״ד אות נב. מתנ״י ויגש ו. ומענין זה בב״ר מכתי״ו במנח״י ריש פצ״ה, ברזל בברזל יחד וגו׳ (משלי כז יז) ברזל בברזל יחד זה יוסף ויהודה, ואיש יחד פני רעהו (שם שם) שנתיחדה עליו שכינה ואת יהודה שלח לפניו וגו׳. עוד שם מה כתיב למעלה מן העניין כל הנפש הבאה וגו׳ ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף אלא מיכאן שהמלך שקול כנגד הכל, אמר ר׳ ברכיה וזאת הברכה (דברים לג א) וזאת ליהודה (שם שם ז) אלא מיכן שהמלך שקול כנגד הכל, אמ׳ ר׳ יצחק אתם תהיו לעבר אחד ואני וגו׳ (ש״א יד מ) מיכן שהמלך שקול כנגד הכל. ובמנח״י מפ׳ שיהודה שהיה מלך שקול כנגד כל בית יעקב, וכן משה ברך יהודה מטעם זה בלשון וזאת, שפתח בו הברכה לכל השבטים.
2. מענין זה בתנחומא ויגש ט. כל אותן השנים שהיה יוסף חוץ לאביו היה בלבו של יעקב שיהודה הרגו מנין אתה למד מבנימן שכך אמר יהודה ליוסף כי עבדך ערב את הנער, כיון שנתן נפשו על בנימן ונתוודע יוסף נמצא יהודה נקי מכל אותן הדברים הוי וסרה קנאת אפרים לכך כתיב ואת יהודה שלח לפניו. וראה לעיל פמ״ד אות ג.
3. ראה פסחים קיב. ומס׳ ד״א פ״ה. ובשכ״ט שכן דרך העולם כשאדם חשוב בא לעיר צריך לאושפיזו להודיע הרי פלוני בא אליך. וראה לקמן מח, ב.
4. ראה לעיל פל״ח אות ט. בבאור וש״נ.
5. ראה לעיל פל״ח אות ו. ובבאור. ויש להעיר כאן מהדרש המבואר בירושלמי יבמות פ״ח ה״ג. ורות רבה פ״ד על הפסוק (דברי הימים א ח׳:ח׳) ושחרים הוליד בשדה מואב, מן שלחו אותם, חושים ואת בערא נשיו, שחרים, זה בועז, שהיה משוחרר מן העונות, הוליד בשדה מואב, שנשא את רות המואביה, מן שלחו אותם, שהיה משבטו של יהודה, דכתיב ביה, ואת יהודה שלח לפניו וגו׳. ויש לומר דנקראו כן לשבח על שם זה כפי הדרש שלפנינו שהיו ידועים שעל ידו ירדו למצרים ועל ידו יצאו.
6. ראה לעיל פמ״ד אות סט. ולעיל אות קנד. ובאגדת בראשית (פע״ח) פע״ט.
7. ראה התחלת המאמר לעיל פמ״ד אות נא, הוספתי בפנים ע״פ הגירסא בקהלת זוטא שם צד קכו. וראה תנחומא ישן ויגש א. אגד״ב (פע״ח) פע״ט. ובב״ר מכתי״ו במנח״י ריש פצ״ה. ובסגנון אחר באגדת בראשית (פע״ח) פע״ט ה. ואדם לא זכר אמרו לא דיין שלא זכרו אותו אלא עשו אותו שליח עליהן שנאמר ואת יהודה שלח. ובהערות רש״ב מגיה דצריך לתקן כמו שהוא לפנינו וצ״ע.
8. ראה לעיל פמ״א אות צה. התחלת המאמר.
9. כן הוא בספר התגין שבמחזור ויטרי.
10. בב״ר עם פי׳ מנחת יהודה מאת חנוך אלבעק צד 1321 נדפסו שלש פרשיות פצ״ה-צז מב״ר כת״י רומי באוצר הספרים של הוואטיקאן, שאינם בב״ר הנדפסים. ור״י טהעאדאר הדפיסם מקודם בספר היובל לכבוד ר״י גוטסמאנן עם מראה מקומות והערות. ובכל מקום שאזכיר לקמן ב״ר מכתי״ו כוונתי לכת״י זה. ראה לעיל אות קנד. קנט. ופל״ב אות טז. ובבאור, ובמנח״י מבאר לפניו לזה וכו׳. ליוסף שעתיד למלוך לפני יהודה, ונראה שכוון למשוח מלחמה מיוסף שבא לפני מלך המשיח העומד מיהודה כו׳ ארי היינו יהודה חזק מן השור היינו יוסף וכן מזאב דהיינו בנימן, יטול בנימן תחלה לשעה ואח״כ יהודה, כוון לשאול שבא מבנימן שהוא מלך לפני דוד שהמלוכה לו ולבניו לעולם. וכמו כן משכן שילה שהיה בחלקו של יוסף היה לפני בית עולמין שהוא בחלקו של יהודה. ונראה דעיקר הדרש נסמך על כפל המלה לפניו. ובכת״י רמזי ר״י ואת יהודה שלח לפניו רמוז (בר״ת) שיל״ה עד כי יבוא שילה זה המשיח שבא מיהודה ועתיד לשלחו לפני ישראל.
11. מובא במדרש הגדול כאן וגורס ור׳ חמא אמר להתקין לו בית ועד לתורה. וראה לקמן אות קסד. ובתרגום יוב״ע מבואר דדורש מלת להורות לשלשה ענינים. ומ״ש ביוב״ע ית עמודיא דארעא עי׳ במפרש ובאוצר החיים שנה ח׳ מחברת ו׳ מביא רי״פ חורב מר״י רייפמן בבית תלמוד א׳ ריז. דצ״ל ״עמוריא״ ור״ל תושבי הארץ, כי עמר בלשון סורית מורה על ישיבה ודירה. עיין תרגום משלי כה, כד: [דלמיעמר כצ״ל] ל, כח: [ועמרא כצ״ל] ועיין ת״י בראשית מט. יט. וראה באונקלוס ופרש״י וביא״ר כותב וצריכים אנו לפרש שתרגמו לפי ענינו ולא אחר דקדוק משמעות לשון המקרא או עשאו מלשון ירה בים ירה יירה. ויש להעיר בפירוש מלת לפנאה עפ״מ דמבואר בתרגום יב״ע ומדרשים לעיל פכ״ד אות קלא. פניתי הבית מע״ז וכ״כ בספר שפתי כהן ולא העיר מלשון האונקלוס להורות לפניו גושנה, שלחו לפנות ע״ז מאותו מקום, ולמוד הוא לפנות ע״ז שהרי שרף ע״ז בעגלות ששלח פרעה שהיה בהם ע״ז כו׳ ושלחו לפי שהוא גבור ויכריחם על כרחם לפי שהביאו עמהם שטר מתנה שנתן פרעה ארץ גשן לשרה במתנה. ובתרגום השמרוני להורות לפניו למתחזה לקדמואה. וכן בתרגום הסורי למתחזין קדמוהי. וכן בספר היובלים פמ״ד כותב וישלח ישראל את יהודה בנו לפניו אל יוסף לראות את ארץ גשן. ובשכ״ט להורות את יוסף שיזהר בכבוד אביו ואל יכווה בגחלתו. ובסגנון אחר ברד״ק להורות שיצא לפניו קודם שיכנסו לעיר שיורה אותם אנה יכנסו בעיר או מה יעשו, וכן בתרגום השבעים להורות כמו לפגשו. וראה לקמן אות קסו. וכנראה כל התרגומים פי׳ כאן לפי הענין וכמ״ש היא״ר באונקלוס. וראה לעיל פי״ח אות קצו. ופכ״ו אות כח. לח. בבאור וצרף לכאן.
12. תנ״י ויגש יב. תנחומא שם יא. וראה בתיב״ע וברש״י כאן. ולעיל אות קסג. ובס׳ חסידים מק״נ סי׳ ט״ו כותב ע״ז ולכן ומחקק מבין רגליו ותרגם וספרא מבני בנוהי עד עלמא.
13. מובא בילקוט מדרשי תימן כת״י ששון לונדון.
14. דורש להורות כמו להאיר, ובהערות לתרגום הסורי להרב ר״ח הליר מביא מתרגום היוני עקילס להורות לפניו להאיר לפניו, ומציין דוגמאות מכמה מקומות שבתרגום השבעים פותרים שרש זה הרת מלשון אור. והנה לפנינו מבואר דגם במדרש מובא בלק״ט דרשו כן. וראה לעיל אות קסג. שכל התרגומים פרשו כאן לפי הענין. וראה לעיל פמ״ה אות צא. ויש להעיר מהילמדנו המבואר בתנחומא ויגש ו. ואת יהודה שלח לפניו ילמדנו רבינו אימתי מברכים על הנר במוצאי שבת, כך שנו רבותינו אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו ומנין למדו מן הקב״ה שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואח״כ ויבדל אלהים בין האור ובין החשך כו׳. ובילקוט תימני כת״י ששון כותב ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף הלך לתקן לו בית המדרש לפי שהתורה נקראת אור שנאמר כי נר מצוה ותורה אור ועל זה אמרו רבותינו אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. ראה מ״ש לעיל פ״א אות שפט. ולפי פירושו יש לומר דדרש זה נסמך ג״כ על מלת להורות לפניו היינו להאיר לפניו וכו׳. ועפ״ז יש לפרש גם לשון מדרש הבאור כת״י ד״א ואת יהודה וגו׳ מיכאן שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו שנא׳ ואת יהודה.
15. ראה לעיל אות קסג.
16. מאמר זה מובא בפי׳ הרד״ק יהושע יא, טז. בשם מדרש בלשון ובדרש אומר, וכן הביאו ברבותינו בעה״ת דעת זקנים כאן באופן סתמי ״ולפי שהלך יהודה בשביל אביו אצל יוסף להורות לפניו גשנה זכה ונפלה בחלקו. וגשן נתן פרעה לשרה אמנו ולכך בחרו בה ישראל ונפלה בחלקם ולא ערערו בה מצריים״. וראה מ״ש לעיל פמ״ה אות מט. וכוונת הדרש להמבואר ביהושע טו, נא. בחלקו של יהודה וגשן וחלן וגילה. וראה לקמן אות קעד.
17. צניבריי, שם מקום בארץ ישראל שגדלים בו פירות גסים. וראה לקמן מט, כא. ולעיל פמ״ה אות ע. ובספר שפתי כהן כותב יעקב אבינו היה בגושנה באותה רצועה שהיא ארץ ישראל כי אותו מקום לא היה מכיל לכולם כי אם ליעקב לבד. ואפשר באומרו ואת יהודה שלח לפניו רמז כאן שנשתלחה אותה רצועה מא״י לגושן, וזה שחזר ואמר לפניו גושנה אותה רצועה היתה נעלמת שלא היתה נודעת אלא ליעקב ולבניו.
וְיָת יְהוּדָה שְׁלַח קֳדָמוֹהִי לְוָת יוֹסֵף לְפַנָּאָה קֳדָמוֹהִי לְגֹשֶׁן וַאֲתוֹ לְאַרְעָא דְּגֹשֶׁן.
He sent Yehudah ahead of him to Yosef, so that he might clear [a place] before him to Goshen. They then came to the land of Goshen.

וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן
וְיָת יְהוּדָה שְׁלַח קֳדָמוֹהִי לְוָת יוֹסֵף לְפַנָּאָה קֳדָמוֹהִי לְגוֹשֶׁן וַאֲתוֹ לְאַרְעָא דְּגוֹשֶׁן
יעקב הגה את פינוי האוכלוסין: לְהוֹרֹת לְפָנָיו – לְפַנָּאָה
התרגום קשה: מה הקשר בין ״לְפַנָּאָה״, לשון פינוי לבין ״להורות״ שבכתוב? עמד על כך יא״ר:
צריך לפרש מאין היה לו זה המשמעות? וצריכים אנו לפרש שתרגמו לפי ענינו ולא אחר דקדוק משמעות לשון המקרא. או עשאו מלשון ״ירה בים״ (שמות טו ד), ״ירה יירה״ (שמות יט יג).
פירושו השני תמוה, שהרי הוראת יָרָה היא זריקה והשלכה ומדוע תרגמו ״לְפַנָּאָה״, לשון פינוי? לדעת הרב יוסף קאפח, יא״ר דימהו לפסוק ״ואנכי פניתי הבית״ (בראשית כד לא) שתרגומו ״וַאֲנָא פַנִּיתִי בֵּיתָא״ וברש״י: ״פניתי הבית – מעבודת גילולים״. גם כאן ״לְפַנָּאָה״ ביאורו, יעקב שלח את יהודה לפנות ע״ז מהמקום שבו יגורו וזהו ״לשון ירה בים״, השלכת הגילולים.⁠1
ואולם מחמת דוחק הביאור תמך הרב קאפח בפירוש הראשון של יא״ר ״שתרגמו על פי ענינו״, כי לְהוֹרֹת (הִפעיל משורש יר״ה) הוא לשון הוראה ולימוד דוגמת ״ויורהו ה׳ עץ״ (שמות טו כה). ואולם איזו ״הוראה״ נרמזת בתיבת ״לְפַנָּאָה״? פירש הרב קאפח על פי מחלוקת חז״ל:
ר׳ חנינא בריה דר׳ אחא ור׳ חנינא: חד אמר להתקין לו בית דירה, וחד אמר להתקין לו בית וועד שיהא מורה בו דברי תורה (ב״ר צה ג).
בדומה לשני הדרשנים שפירשו ״להורות״ כהדרכה להכנת דיור או בית אולפן, אפשר שגם אונקלוס פירש ״להורות״ כהכנה לעתיד: בהמשך הפרשה מסופר על פינוי האוכלוסין הגדול שעשה יוסף במצרים (בראשית מז כא) ולא רחוק לומר שיעקב הוא שיזם מהלך זה כדי שלא יתבוללו בניו במצרים. אבל מכיוון שיעקב עצמו היה גֵר בארץ וחשש להתערב בסדרי הממשל, הציע רעיון זה לבנו יוסף שביצע אותו בחכמה, מבלי שכוונתו האמיתית התגלתה למצרים. בתרגומו ״לְפַנָּאָה״, רמז המתרגם שיעקב הוא שהגה את רעיון הפינוי ולכן שלח לפניו את יהודה לסייע ליוסף בכך.⁠2
1. ״עיונים בשני מקראות״, ספר היובל לרב מ׳ ברויאר, א, ירושלים תשנ״ב, עמ׳ 125. ובדומה גם ב״תורה שלמה״ קסג.
2. כיוון אחר שמעתי מפי ר׳ משה קוסובסקי יצ״ו (ז״ל): לאונקלוס הוקשה כפל לשון ״לפניו״ (״שלח לפניו... להורת לפניו״). לפתרון הקושי תרגם ״לפניו״ – ״לפנאה״ (ואין זה תרגום ״להורות״), כי אפשר שבת״א היו שני פעלים, כמו שנראה מרש״י שכתב ״להורת לפניו, כתרגומו לפנות לו מקום ולהורות היאך יתיישב בה״. הרי שרש״י ראה בתרגום שני עניינים ״לפנות לו מקום ולהורות״. ואף על פי שבת״א מופיע פועל ״לפנאה״ בלבד, מצינו במיוחס ליונתן ובת״י שתרגמו ״להורת לפניו״ – ״למחויא קדמוי״, ומסתבר שפירשו ״להורות״ במשמע ״להראות״. ואפשר שכך היה גם בת״א. הצעות אחרות שבאמרו בתרגום (״להורות״ להראות, ״להורות״ לערות, לשון עירוי) רחוקות. ראה ״תרגומנא״, ובאריכות אצל גרוספלד לפסוקנו.
וית יהודה שלח קדמוי לוותא יוסף למתקנה ליה אתר בית משרוי בגשנה ועלוב לארעא דגשן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לוות״) גם נוסח חילופי: ״בהדא דורון לוות״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בגשנה ועלו״) גם נוסח חילופי: ״לגושנא ואתון״.
וית יהודה שדר קדמוי לות יוסף למחווייא קדמוי אורחא ולמכבשא ית עמודיא דארעא ולמתקנא קדמוי בית משרוי בגושנא ואתו לארעא דגושן.
And he sent Jehuda before him to Joseph to indicate the way before him, to subdue the pillars of the earth, and to provide him a house of dwelling in Goshena. And they came to the land of Goshen.
לאתקנא ליה אתר בית מישרוי לגושנא.
To prepare him a place of habitation in Goshena.

פרשה צה

[א] וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו – כְּתִיב: זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן (ישעיהו ס״ה:כ״ה), בּוֹא וּרְאֵה כָּל מַה שֶּׁהִכָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה מְרַפֵּא אוֹתָן לֶעָתִיד לָבוֹא, הָעִוְרִים מִתְרַפְּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים (ישעיהו ל״ה:ה׳), וְהַפִּסְחִים מִתְרַפְּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם (ישעיהו ל״ה:ו׳), וּכְשֵׁם שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ כָּךְ הוּא בָּא, הוֹלֵךְ עִוֵּר וּבָא עִוֵּר, חֵרֵשׁ וּבָא חֵרֵשׁ, אִלֵּם וּבָא אִלֵּם, כְּשֵׁם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לָבוּשׁ כָּךְ הוּא בָּא לָבוּשׁ, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מִשְּׁמוּאֵל, שֶׁרָאָה אוֹתוֹ שָׁאוּל מַהוּ אוֹמֵר לָאִשָּׁה: מַה תָּאֳרוֹ וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן וְהוּא עֹטֶה מְעִיל (שמואל א כ״ח:י״ד), שֶׁכָּךְ הָיָה לָבוּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לוֹ אִמּוֹ (שמואל א ב׳:י״ט). וְלָמָּה כְּשֵׁם שֶׁהָאָדָם הוֹלֵךְ כָּךְ הוּא בָּא, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ כְּשֶׁהֵם חַיִּים לֹא רִפְּאָן מִשֶּׁמֵּתוּ רִפְּאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ הֱבִיאָן דּוֹמֶה שֶׁאֵינָן אוֹתָן אֶלָּא אֵלּוּ אֲחֵרִים הֵם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם כֵּן יַעַמְדוּ כְּמוֹ שֶׁהָלְכוּ וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מְרַפֵּא אוֹתָן, לָמָּה: לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל (ישעיהו מ״ג:י׳), וַאֲנִי מְרַפֵּא אוֹתָן. וְאַף הַחַיּוֹת מִתְרַפְּאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד (ישעיהו ס״ה:כ״ה), הַכֹּל מִתְרַפְּאִים מִי שֶׁהֵבִיא מַכָּה עַל הַכֹּל אֵינוֹ מִתְרַפֵּא, אֶלָּא: וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ (ישעיהו ס״ה:כ״ה), לָמָּה שֶׁהוּא הוֹרִיד הַבְּרִיּוֹת לֶעָפָר.
דָּבָר אַחֵר: זְאֵב וְטָלֶה, זְאֵב, זֶה בִּנְיָמִין. וְטָלֶה, אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים. שֶׁנֶּאֱמַר: שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל (ירמיהו נ׳:י״ז). יִרְעוּ כְאֶחָד, אֵימָתַי כְּשֶׁיָּרַד בִּנְיָמִין עִמָּהֶם וְהָיָה יַעֲקֹב אוֹמֵר לָהֶם: לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם (בראשית מ״ב:ל״ח), וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַשָּׁעָה וְיָרַד עִמָּהֶם הָיוּ מְמַצְעִים אוֹתוֹ וְהָיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ, וְכֵן בְּיוֹסֵף אוֹמֵר: וַיִּשָּׂא (אֶת) עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין (בראשית מ״ג:כ״ט). אַרְיֵה, זֶה יְהוּדָה: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה (בראשית מ״ט:ט׳). כַּבָּקָר, זֶה יוֹסֵף: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ (דברים ל״ג:י״ז), נִמְצְאוּ אוֹכְלִים כְּאַחַת: וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו וגו׳ (בראשית מ״ג:ל״ג) וַיִּשָּׂא מַשְּׂאֹת (בראשית מ״ג:ל״ד), הֱוֵי וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, לְפִיכָךְ וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו.
[ב] אָמַר הַכָּתוּב: וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם (ישעיהו י״א:י״ג), לְפִי שֶׁהָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ סָבוּר שֶׁיְּהוּדָה הָרַג אֶת יוֹסֵף בְּשָׁעָה שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַכֻּתֹּנֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה (בראשית ל״ז:ל״ג), וְאֵין חַיָּה רָעָה אֶלָּא אַרְיֵה.
[ג] דָּבָר אַחֵר: וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו – רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַחָא וְרַבִּי חֲנִינָא, חַד אָמַר לְהַתְקִין לוֹ בֵּית דִּירָה, וְחַד אָמַר לְהַתְקִין לוֹ בֵּית וַעַד שֶׁיְהֵא מוֹרֶה בוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה וְשֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁבָטִים לוֹמְדִים בּוֹ, תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ לוֹ יוֹסֵף מֵאֶצְלוֹ הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁהָיָה מַשְׁנֶה אוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף אֶצְלוֹ וְאָמְרוּ לוֹ: עוֹד יוֹסֵף חַי וַיָּפָג לִבּוֹ (בראשית מ״ה:כ״ו), נִזְכַּר בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ הֵימֶנוּ, וְאָמַר בְּלִבּוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבְּפֶרֶק עֶגְלָה עֲרוּפָה פֵּרַשׁ מִמֶּנִּי יוֹסֵף, אָמַר לָהֶם אִם אַתֶּם יוֹדְעִים בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ מִמֶּנִּי אֲנִי מַאֲמִין לָכֶם, אַף יוֹסֵף הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ הֵימֶנּוּ, מֶה עָשָׂה יוֹסֵף נָתַן לָהֶם עֲגָלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה (בראשית מ״ה:כ״א), לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה יַעֲקֹב יוֹשֵׁב הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ אֲבוֹתָיו. וְעַד עַכְשָׁיו לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה וּכְתִיב בְּאַבְרָהָם: וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי (בראשית כ״ו:ה׳), וּמֵהֵיכָן לָמַד אַבְרָהָם אֶת הַתּוֹרָה, רַבָּן שִׁמְעוֹן אוֹמֵר נַעֲשׂוּ שְׁתֵּי כִּלְיוֹתָיו כִּשְׁתֵּי כַּדִּים שֶׁל מַיִם וְהָיוּ נוֹבְעוֹת תּוֹרָה, וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אַף לֵילוֹת יִסְרוּנִי וגו׳ (תהלים ט״ז:ז׳). רַבִּי לֵוִי אָמַר מֵעַצְמוֹ לָמַד תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב (משלי י״ד:י״ד). רַבִּי יוֹנָתָן שַׂר הַבִּירָה אָמַר אֲפִלּוּ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם וגו׳ (בראשית כ״ו:ה׳). וּבֶן כַּמָּה שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים, דִּכְתִיב עֵקֶב מִנְיַן עֵקֶ״ב, וְאַבְרָהָם חָיָה מֵאָה שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁבֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ, וְהָיָה מְשַׁמֵּר דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה וְהָיָה מְלַמֵּד אֶת בָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יְדַעְתִּיו וגו׳ (בראשית י״ח:י״ט), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה לִמַּדְתָּ בָּנֶיךָ תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל בָּעוֹלָם הַבָּא אֲנִי בִּכְבוֹדִי מְלַמֵּד לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה׳ (ישעיהו נ״ד:י״ג).
[ו] וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, אֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַנֵּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוֹ לְאוֹרוֹ. וּמִנַּיִן לָמְדוּ, מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וְאַחַר כָּךְ וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ (בראשית א׳:ד׳). רַבִּי זְעִירָא בַּר אַבָּהוּ אָמַר, מִכָּאן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַנֵּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִשֶּׁיֵּאוֹתוֹ לְאוֹרוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הֱיוּ מְכַבְּדִין אֶת הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן שְׁלוּחַי, וּשְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אִם כִּבַּדְתָּ אוֹתָן, כְּאִלּוּ לִי כִבַּדְתָּנִי. וְאִם בָּזִיתָ אוֹתָן, כְּאִלּוּ לִכְבוֹדִי בָזִיתָ. אֵין לְךָ אָדָם שֶׁכִּבֵּד אֶת הַמִּצְוֹת וְעָשָׂה אֶת הַתּוֹרָה כְּיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים (בראשית כ״ה:כ״ז), וְנִתְיַסֵּר בִּבְנוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, אִבַּדְתָּ אֶחָד, תִּמְצָא שְׁלֹשָׁה, יוֹסֵף מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ, בִּשְּׂרוּ אוֹתוֹ שֶׁיּוֹסֵף חָי. שָׁלַח יְהוּדָה פְּרוֹזְבָּטִים אֶצְלוֹ.
וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כ״ה:ב׳). הַמְשֵׁל, זֶה מִיכָאֵל. וָפַחַד, זֶה גַבְרִיאֵל. מִיכָאֵל מִן הַמַּיִם וְגַבְרִיאֵל מִן הָאֵשׁ, וְהֵן עוֹמְדִין לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה וְאֵינָן מַזִּיקִין זֶה אֶת זֶה. הֱוֵי אוֹמֵר, עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל הָרָקִיעַ שֶׁל מַיִם וְהַמַּלְאָכִים שֶׁל אֵשׁ וּמְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט, וְאֵין הַמַּיִם מְכַבִּין אֶת הָאֵשׁ וְלֹא הָאֵשׁ שׂוֹרֵף אֶת הַמָּיִם. יְהוּדָה וְיוֹסֵף, זֶה אֲרִי וְזֶה שׁוֹר. אֶתְמוֹל מִתְנַגְּחִין זֶה עִם זֶה, וְעַכְשָׁו הוּא מְשַׁלְּחוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו. הֱוֵי, עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו.
[ח] וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד (ישעיהו ס״ה:כ״ה). בֹּא וּרְאֵה, כֹּל מַה שֶּׁהִכָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, הוּא מְרַפֵּא אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. הָעִוְרִים, שֶׁכָּתוּב, אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים, וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה (ישעיהו ל״ה:ה׳). וְאוֹמֵר: אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ, וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם. הַכֹּל מִתְרַפְּאִין. וּכְשֵׁם שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ כָּךְ הוּא בָא. הוֹלֵךְ חִגֵּר בָּא חִגֵּר, חֵרֵשׁ וּבָא חֵרֵשׁ, עִוֵּר וּבָא עִוֵּר. וְכָךְ הֵן חוֹזְרִין כֻּלָּם. כְּשֵׁם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ מְלֻבָּשׁ כָּךְ הוּא חוֹזֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ (איוב ל״ח:י״ד). צֵא וּלְמַד מִשְּׁמוּאֵל כְּשֶׁהֶעֱלָה אוֹתוֹ שָׁאוּל. מָה שָׁאוּל אוֹמֵר לָאִשָּׁה, מַה תָּאֳרוֹ. וַתֹּאמֶר, אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל (שמואל א כ״ח:י״ד). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ (שמואל א ב׳:י״ט). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהוֹלֵךְ כָּךְ הוּא בָא. שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הָרְשָׁעִים, אֲחֵרִים הֵמִית וַאֲחֵרִים הֶחֱיָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יַעַמְדוּ כְּמוֹ שֶׁהָלְכוּ, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מְרַפֵּא אוֹתָן. לָמָּה, שֶׁכָּתוּב: לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה (ישעיהו מ״ג:י׳). וְאַחַר כָּךְ הַחַיּוֹת מִתְרַפְּאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ (ישעיהו ס״ה:כ״ה), שֶׁאֵינוֹ מִתְרַפֵּא. לָמָּה, שֶׁהוּא הוֹרִיד הַבְּרִיּוֹת לֶעָפָר. דָּבָר אַחֵר, זְאֵב וְטָלֶה. זְאֵב, זֶה בִּנְיָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף (בראשית מ״ט:כ״ז). וְטָלֶה, אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל (ירמיהו נ׳:י״ז). יִרְעוּ כְאֶחָד, אֵימָתַי, כְּשֶׁיֵּרֵד בִּנְיָמִין עִם אֶחָיו, וְהָיָה יַעֲקֹב אוֹמֵר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה הַשָּׁעָה וְיָרַד עִמָּהֶם, הָיוּ מְמַצְּעִין אוֹתוֹ וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ. וְכֵן יוֹסֵף, וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ. וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, זֶה יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה. כַּבָּקָר, זֶה יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ (דברים ל״ג:י״ז). נִמְצְאוּ אוֹכְלִין כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ. וּכְתִיב: וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו. הֱוֵי אוֹמֵר, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן.
[ט] וְאֶת יְהוּדָה וְגוֹ׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם (ישעיהו י״א:י״ג). לְפִי שֶׁהָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ סָבוּר שֶׁיְּהוּדָה הָרַג אֶת יוֹסֵף בְּשָׁעָה שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַכֻּתֹּנֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנֵי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ (בראשית ל״ז:ל״ג). וְאֵין חַיָּה אֶלָּא יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה (בראשית מ״ט:ט׳). וְהָיָה אוֹמֵר יַעֲקֹב לִיהוּדָה, אַתָּה הוּא שֶׁטָּרַפְתָּ אוֹתוֹ. לְפִיכָךְ וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו וְגוֹ׳. מַהוּ כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה. אָמַר אֲנִי מֵת עִם מִיתַת הָרְשָׁעִים לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהִבְטִיחַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וַהֲרֵי נִטְרַף אֶחָד מֵהֶן, שֶׁמָּא לֹא זָכִיתִי בָהֶן וַאֲנִי מֵת בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת. לְכָךְ אָמַר, כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה. רְצוֹנְךָ לֵידַע לְךָ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ חָי, אָמַר לוֹ אָמוּתָה הַפָּעַם. לָמָּה אָמַר אָמוּתָה הַפָּעַם. אָמַר, כְּשֶׁבָּאוּ בָנַי וְאָמְרוּ לִי יוֹסֵף מֵת, הָיִיתִי אֹמֵר שֶׁאֲנִי מֵת שְׁנֵי פְעָמִים. עַכְשָׁו שֶׁרָאִיתִי אוֹתְךָ חָי, מְבֻשָּׂר אֲנִי שֶׁאֵינִי מֵת אֶלָּא עַכְשָׁו בִּלְבָד. לְכָךְ אָמַר אָמוּתָה הַפָּעַם. וַיֵּבְךְִ אֹתוֹ אָבִיו, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ וְגוֹ׳. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוּדָה, אֵין לְךָ בָּנִים עַד עַכְשָׁו וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ צַעַר בָּנִים. אַתָּה טִגַּנְתָּ אֶת אָבִיךָ וְהִטְעֵיתָ אוֹתוֹ בְּטָרֹף טֹרַף יוֹסֵף, חַיֶּיךָ, תִּשָּׂא אִשָּׁה וְתִקְבֹּר אֶת בָּנֶיךָ וְתֵדַע צַעַר בָּנִים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְנַדָּה מֵאֶחָיו. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהֶם לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ, אִם אָמַר לָהֶם לְכוּ וְנַחֲזִירֶנּוּ, הָיוּ שׁוֹמְעִין לוֹ. לְפִיכָךְ וַיֵּרֶד יְהוּדָה וְגוֹ׳, שֶׁהוֹרִידוּהוּ מִגְּדֻלָּתוֹ. וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה וְגוֹ׳, וְיָלְדָה עֵר וְאוֹנָן, וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן. וְכָל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיָה יוֹסֵף חוּץ לְאָבִיו, הָיָה בְּלִבּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁיְּהוּדָה הֲרָגוֹ. מִנַּיִן אַתָּה לָמֵד, מִבִּנְיָמִין, שֶׁכָּךְ אָמַר יְהוּדָה לְיוֹסֵף, כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר. כֵּיוָן שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עַל בִּנְיָמִין וְנִתְוַדַּע יוֹסֵף, נִמְצָא יְהוּדָה נָקִי מִכָּל אוֹתָן הַדְּבָרִים. הֱוֵי, וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם. לְכָךְ כְּתִיב: וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו.
[י] וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה וְגוֹ׳ (מלאכי ג׳:א׳). בֹּא וּרְאֵה, כָּל צָרוֹת שֶׁאֵרַע לְיוֹסֵף, אֵרַע לְצִיּוֹן. בְּיוֹסֵף כְּתִיב: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף. בְּצִיּוֹן כְּתִיב: אֹהֵב י״י שַׁעֲרֵי צִיּוֹן (תהלים פ״ז:ב׳). בְּיוֹסֵף כְּתִיב: וַיִּשְׂנְאוּ אוֹתוֹ. בְּצִיּוֹן, נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ (ירמיהו י״ב:ח׳). בְּיוֹסֵף, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים. בְּצִיּוֹן, בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו (תהלים קכ״ו:ו׳). בְּיוֹסֵף, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ. בְּצִיּוֹן, אוֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ (ישעיהו נ״ב:ז׳). בְּיוֹסֵף, וַיַּחֲלוֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, בְּצִיּוֹן, בְּשׁוּב י״י אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים (תהלים קכ״ו:א׳). בְּיוֹסֵף, הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְגוֹ׳. בְּצִיּוֹן, אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ (ישעיהו מ״ט:כ״ג). בְּיוֹסֵף, וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו. בְּצִיּוֹן, קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה (זכריה ח׳:ב׳). בְּיוֹסֵף, לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ. בְּצִיּוֹן, וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר (ירמיהו כ״ט:ז׳). בְּיוֹסֵף, וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק. בְּצִיּוֹן, זִכְרוּ מֵרָחוֹק אֶת י״י (ירמיהו נ״א:נ׳). בְּיוֹסֵף, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ. בְּצִיּוֹן, עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד (תהלים פ״ג:ד׳). בְּיוֹסֵף, וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים. בְּצִיּוֹן, וְהִפְשִׁיטוּךְ אֶת בְּגָדָיִךְ (יחזקאל כ״ג:כ״ו). בְּיוֹסֵף, וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה. בְּצִיּוֹן, צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי (איכה ג׳:נ״ג). בְּיוֹסֵף, וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. בְּצִיּוֹן, וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט (ירמיהו ל״ח:ו׳). בְּיוֹסֵף, וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם. בְּצִיּוֹן, אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם (איכה ה׳:ו׳). בְּיוֹסֵף, וַיִּמְשׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף. בְּצִיּוֹן, וַיִּמְשְׁכוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן הַבּוֹר (ירמיהו ל״ח:י״ג). בְּיוֹסֵף, וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו. בְּצִיּוֹן, לִבְכִי וּמִסְפֵּד (ישעיהו כ״ב:י״ב). בְּיוֹסֵף, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם. וּבְצִיּוֹן, אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי (ישעיהו כ״ב:ד׳). בְּיוֹסֵף, וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם. וּבְצִיּוֹן, וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים (יואל ד׳:ו׳). וּמַה שֶּׁאֵרַע לְיוֹסֵף טוֹבוֹת, אֵרַע לְצִיּוֹן טוֹבוֹת. בְּיוֹסֵף, וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. וְצִיּוֹן, יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ (תהלים מ״ח:ג׳). בְּיוֹסֵף, אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי. בְּצִיּוֹן, גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה (חגי ב׳:ט׳). בְּיוֹסֵף, וַיְהִי י״י אֶת יוֹסֵף. בְּצִיּוֹן, וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם (דברי הימים ב ז׳:ט״ז). בְּיוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד. וּבְצִיּוֹן, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד (ירמיהו ב׳:ב׳). בְּיוֹסֵף, וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו. וּבְצִיּוֹן, אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיהו ד׳:ד׳). בְּיוֹסֵף, רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. וּבְצִיּוֹן, בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַיִם כִּסֵּא י״י (ירמיהו ג׳:י״ז). בְּיוֹסֵף כְּתִיב: וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ. וּבְצִיּוֹן, עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ (ישעיהו נ״ב:א׳). בְּיוֹסֵף כְּתִיב: וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו. וּבְצִיּוֹן הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי (מלאכי ג׳:א׳).
[יא] וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו – לְהַתְקִין לוֹ בֵּית תַּלְמוּד, שֶׁיְּהֵא מוֹרֶה שָׁם הוֹרָאָה, שֶׁיְּהֵא מְלַמֵּד אֶת הַשְּׁבָטִים. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵן. כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ יוֹסֵף מֵאֶצְלוֹ, הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה פֶרֶק פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁהָיָה מַשְׁנֶה אוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וְאָמְרוּ לוֹ עוֹד יוֹסֵף חַי, וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם. נִזְכַּר יַעֲקֹב בְּאֵיזֶה פֶרֶק פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ, וְאָמַר בְּלִבּוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבְּפֶרֶק עֶגְלָה עֲרוּפָה פֵּרַשׁ יוֹסֵף מִמֶּנִּי. וְאָמַר לָהֶן, יִתֵּן לָכֶם סִימָן בְּאֵיזֶה פֶרֶק פֵּרַשׁ מִמֶּנִּי וַאֲנִי מַאֲמִין לָכֶם. וְאַף יוֹסֵף נִזְכַּר בְּאֵיזֶה פֶרֶק פֵּרַשׁ מֵאָבִיו. מֶה עָשָׂה יוֹסֵף, נָתַן לָהֶם עֲגָלוֹת. כֵּיוָן שֶׁרָאָה יַעֲקֹב אֶת הָעֲגָלוֹת, מִיָּד וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ, הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּשֵׁם שֶׁעָשׂוּ אֲבוֹתָיו. וְעַד עַכְשָׁו לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה, וַהֲרֵי כְּתִיב בְּאַבְרָהָם, עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי (בראשית כ״ו:ה׳). וּמֵהֵיכָן לָמַד אַבְרָהָם אֶת הַתּוֹרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, נַעֲשׂוּ שְׁתֵּי כִלְיוֹתָיו כִּשְׁנֵי כַדִּים שֶׁל מַיִם וְהָיוּ נוֹבְעִין תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי (תהלים ט״ז:ז׳). רַבִּי לֵוִי אָמַר, מֵעַצְמוֹ לָמַד אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב (משלי י״ד:י״ד). וְהָיָה מְלַמֵּד לְבָנָיו תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה (בראשית י״ח:י״ט). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה לִמַּדְתָּ בָּנֶיךָ תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי מְלַמְּדָם תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי י״י וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ (ישעיהו נ״ד:י״ג).
[Siman 6] And he sent Judah before him (Gen. 46:28). May our master teach us: When is the blessing over the light offered at the expiration of the Sabbath? Thus do our masters teach us: The blessing over the light (i.e., the Havdalah ceremony) is not pronounced until one benefits from the light (for reading). Whence do we learn this? From the Holy One Himself, blessed be He, as is said: And God saw that the light was good (Gen. 1:4). After that Scripture states: And God divided the light from the darkness (ibid.). R. Ze’era the son of Abahu said: Thus we learn that we do not bless the light at the expiration of the Sabbath until one can benefit from the light.
R. Simeon the son of Yohai declared: The Holy One, blessed be He, said to Israel: Honor the commandments, for they are My emissaries, and a man’s emissary must be honored no less than the man himself. If you honor them, it is as though you honor Me, and if you are disrespectful toward them, it is as though you are disrespectful toward Me. No man revered the commandments and fulfilled the law as meticulously as Jacob, as it is said: And Jacob was a quiet man, dwelling in tents (Gen. 25:27), yet he was visited with trials through his son. The Holy One, blessed be He, said to him: Be assured, you will lose one son, but you will acquire three: Joseph, Manasseh, Ephraim. When they brought him the news (that) “Joseph liveth,” he sent Judah before him as his emissary.
And he sent Judah before him. Scripture states elsewhere in reference to this verse: Dominion and fear are with Him; He maketh peace in His high places (Job 25:2). In this instance, dominion refers to Michael, and fear alludes to Gabriel.⁠1 Though Michael was fashioned from water, and Gabriel was formed out of fire, when they stood in the presence of the Holy Spirit they did not affect each other adversely. Hence it says: He maketh peace in His high places.
R. Simeon maintained that though the entire firmament is composed of water and the angels are of fire, The flashing fire, My ministers (Ps. 104:4), the water does not extinguish the fire, and the fire does not cause the water to evaporate. Similarly, though Joseph and Judah, the lion and the ox, had previously gored each other, now he (Jacob) sent him to Joseph, as it is said: He sent Judah before him. Hence, He maketh peace in His high places.
[Siman 8] And he sent Judah before him (Gen. 46:28). Scripture says elsewhere in reference to this verse: The wolf and the lamb shall feed together (Isa. 65:25). Observe that whomever the Holy One, blessed be He, afflicts in this world, He heals in the world-to-come. The blind, for it is written: The eyes of the blind shall be opened, and the ears of deaf shall be unstopped (Isa. 35:5); the lame: Then shall the lame man leap as a hart, and the tongue of the dumb shall speak (ibid., v. 6). In the same way all others shall be healed.
And furthermore, just as a man departs this world he will return.⁠2 If he departs lame, he will return lame; if he departs deaf, he will return deaf; if he departs blind, he will be resurrected blind. Thus everyone returns as he departed.
Those who depart clothed will return clothed, as it is said: It is changed as clay under the seal; and they stand as a garment (Job 38:14). Come and learn from Samuel. When Saul caused him to be brought up (by the witch of Endor), he said to the woman: “What does he look like?” And she answered: An old man cometh up; and he is covered with a robe (I Sam. 28:14). And Scripture states elsewhere: Moreover, his mother made him a little robe (ibid. 2:19). This teaches us that just as one departs (this life), so he will return. The reason for this is that the wicked should not say: “Some He puts to death, and others He restores to life.” The Holy One, blessed be He, said: Let them arise just as they departed, and then I will heal them. Why so? To confirm the verse Before Me there was no God formed, neither shall any be after Me (Isa. 43:10)
After that the animals will also be healed, as it is said: The wolf and the lamb shall feed together … and dust shall be the serpent’s food (ibid. 65:25). But the serpent shall not be healed. And why not? Because it was responsible for mankind being brought down to the dust.⁠3
Another comment on The wolf and the lamb shall feed together. The wolf refers to Benjamin, as it is said: Benjamin is the wolf that raveneth (Gen. 49:37), and the lamb alludes to the tribes, as is said: Israel is a scattered sheep (Jer. 50:17).
Shall feed together. When did that occur? When Benjamin descended with his brothers. Though Jacob had said: My son shall not go down with you (Gen. 42:38), yet when the time for departure came, he did descend with them. They placed him between themselves and guarded him. And thus it says: Joseph lifted up his eyes, and saw Benjamin his brother, his mother’s son (Gen. 43:29).
And the lion shall eat straw like the ox (Isa. 65:25). “The lion” refers to Judah, as it is said: Judah is a lion’s whelp (Gen. 49:9), and like the ox alludes to Joseph, as is said: His firstling bullock, majesty is his (Deut. 33:17). Finally however, all of them ate together, as it is said: And they sat before him, the firstborn according to his birthright (Gen. 43:33). And it is also written: And portions were taken unto them (ibid., v. 3). Hence Scripture states: And the lion shall eat straw like the ox.
[Siman 9] And he sent Judah before him (Gen. 46:28). Scripture states elsewhere in reference to this verse: The envy also of Ephraim shall depart … Ephraim shall not envy Judah (Isa. 11:13). Jacob our patriarch sent Judah before him because he believed that Judah had killed Joseph at the time he brought him the coat of many colors, as it is said: And he knew it, and said: “It is my son’s coat; an evil beast hath devoured him” (Gen. 37:33). An evil beast refers to Judah, since it is said: Judah is a lion’s whelp. And Jacob said to Judah: “Thou art the one who hath rent him asunder.” Whereupon Jacob rent his garments … and all his sons and daughters rose up to comfort him (ibid., vv. 34–35).
What is meant by the words Nay, but I will go down to the grave to my son mourning (ibid.)? Jacob said: “Surely I shall die the death of a wicked man in the world-to-come. The Holy One, blessed be He, promised me twelve tribes, and now one of them has been torn asunder. Perhaps I was not worthy of them, and I shall perish in both worlds.” That is why he said: I will go down to the grave to my son mourning. You know this to be so from the fact that when he saw that Joseph was alive, he exclaimed: Now let me die (Gen. 46:30). When did he say Now let me die? He said to himself: “When my sons came to me, and told me that Joseph was dead, I cried out: ‘I am destined to die twice,’ but now that I see that you are alive, I am assured that I did not die, but only now will I die.” Hence he said: Now let me die.
And his father wept for him. After that Scripture states: The Midianites sold him into Egypt (Gen. 37:36). The Holy One, blessed be He, said to Judah: Until now you had no sons, and did not experience the grief caused by sons, but since you tormented your father, and deceived him with the words Joseph is without doubts torn to pieces (ibid., v. 33), by your life, you shall wed, bury your children,⁠4 and suffer the grief that comes with children.” What is written after this verse? Judah went down from his brethren … and he took her … and bore a son (ibid. 38:1–2). This teaches us that Judah became separated from his brothers. If at the time he had said to them: Come, let us sell him (ibid. 37:27), he had said instead: “Come, let us return him (to father),” they would have listened to him. Therefore, Judah went down. That is, he was deposed from his role as leader.
And Judah saw there a daughter of a certain Canaanite (ibid. 38:2). She bore him two sons, Er and Onan, and both of them died. During the years in which Joseph was separated from his father, Jacob was convinced that Judah had killed him. Whence do you learn this? From the episode dealing with Benjamin: Whereas Judah said to Joseph: “For thy servant is surety for the youth” (ibid. 44:32). It was only after he announced that he had pledged himself for Benjamin that Joseph disclosed his identity and Judah was exonerated from guilt in this matter. Therefore And the envy of Ephraim was turned (Isa. 11:13). Hence, Scripture states: And he sent Judah before him.
[Siman 10] And he sent Judah before him (Gen. 46:28). Scripture states elsewhere: Behold, I send My messenger, and he shall clear the way before Me (Mal. 3:1). Observe that every misfortune that occurred to Joseph likewise befell Zion. It is written of Joseph: and Israel loved Joseph more than all his children (Gen. 38:3), and of Zion it is written: God loves the gates of Zion (Ps. 87:2). Concerning Joseph it is stated: And they hated him (Gen. 37:8), and about Zion: She hath uttered her voice against Me, therefore I have hated her (Jer. 12:8). With reference to Joseph it is said: For behold, we are binding sheaves (Gen. 37:7), and in regard to Zion: Ye shall come home with song, bearing sheaves (Ps. 126:6). It is written of Joseph: Shalt thou indeed rule over us? (Gen. 36:8), and of Zion: That sayeth unto Zion: “Thy God reigneth” (Isa. 52:7). Joseph: And Joseph dreamed a dream (Gen. 37:5), and Zion: When the Lord brought back those that returned to Zion, we were like unto them that dream (Ps. 126:1). Joseph: Shall I and thy mother and thy brethren indeed come to bow down to thee? (Gen. 37:10), Zion: They shall bow down to thee with their face to the earth (Isa. 49:23). Joseph: And his brothers envied him (Gen. 37:11), Zion: I am jealous of Zion with great jealousy (Zech. 8:2). Joseph: Go now, see whether it is well with thy brethren (Gen. 37:14), Zion: Seek the peace of the city (Jer. 29:7). Joseph: They saw him from afar off (Gen. 37:18), Zion: Remember the Lord from afar off (Jer. 51:50). Joseph: And before he came near unto them they conspired (Gen. 37:18), Zion: They hold crafty converse against the people (Ps. 83:4). Joseph: And they stripped Joseph of his coat (Gen. 37:23), Zion: They shall strip thee of thy clothes (Ezek. 23:26). Joseph: They took him and cast him into the pit (Gen. 37:24), Zion: They have cut off my life in the dungeon (Lam. 3:53). Joseph: And the pit was empty (Gen. 37:24), Zion: And in the pit there was no water (Jer. 38:6). Joseph: And they sat down to eat bread (Gen. 37:25), Zion: We have given the hand to Egypt, and to Assyria, to have bread enough (Lam. 5:6). Joseph: And they drew near and lifted up Joseph (Gen. 37:28), Zion: Ebed-Melech the Cushite drew him up (Jer. 38:13). Joseph: And Jacob rent his garments (Gen. 37:34), Zion: And in that day did the Lord, the God of hosts, call to the weeping (Isa. 22:12). Joseph: All his sons and all his daughters rose to comfort him (Gen. 37:35), Zion: Strain not to comfort me (Isa. 22:4). Joseph: And the Midianites sold him into Egypt (Gen. 37:36), Zion: The children also of Jerusalem have ye sold unto the sons of the Jevanim (Joel 4:6).
Everything fortunate that occurred to Joseph likewise happened to Zion. It is written of Joseph: And Joseph was of beautiful form and fair to look upon (Gen. 39:6), and of Zion it is stated: Fair in situation, the joy of the whole earth (Ps. 48:3). Concerning Joseph it is written: He is not greater in this house than I (Gen. 39:9), and of Zion: The glory of this latter house shall be greater than that of the former (Hag. 2:9). Joseph: The Lord was with him (Gen. 39:2), Zion: And My eyes and My heart shall be there (II Chron. 7:15). Joseph: And showed kindness unto him (Gen. 39:21), Zion: I remember for thee the affection of thy youth (Jer. 2:2). Joseph: And he shaved himself and changed his raiment (Gen. 41:14), Zion: And the Lord shall have washed away (Isa. 44:4). Joseph: Only in the throne will I be greater than thou (Gen. 41:40), Zion: At that time they shall call Jerusalem the throne of the Lord (Jer. 3:17). Joseph: And arrayed him in vestures of fine linen (Gen. 41:42), Zion: Awake, awake, put on thy strength, O Zion; put on thy beautiful garments (Isa. 52:1). Joseph: He sent Judah before him (Gen. 46:29), Zion: Behold, I send My messenger (Mal. 3:1).
[Siman 11] And he sent Judah before him (Gen. 46:28). Jacob sent Judah before him to establish an academy wherein he might teach the Torah as he had previously done for the tribes. You know that he taught his sons earlier from the fact that Jacob remembered the chapter of the Torah that Joseph was studying with him at the time of his disappearance. When Joseph’s brothers returned and told him: “Joseph is yet alive” … his heart fainted, for he believed them not (Gen. 45:26). Jacob recalled the chapter of the Torah that Joseph was studying at the time of his departure, and he said to himself: “I know that he was studying the portion devoted to the beheaded heifer.”5 Whereupon he turned to them and said: “If he gave you something to indicate the chapter he was studying when he departed from here, I will believe you.” Joseph had also remembered the chapter he was studying when he was separated from his father. What did Joseph do? He gave them wagons (ibid., v. 21). When Jacob saw the wagons (‘agalot), the spirit of their father revived forthwith.⁠6 This teaches us that wherever Joseph went, he devoted himself to the law, as his ancestors had done before him, even though the Torah itself had not yet been given. And thus it is written: Because that Abraham hearkened to My voice and kept My laws (Gen. 26:5).
From what source did Abraham learn the law? R. Simeon the son of Yohai declared: His two kidneys (kelayot) became like two pitchers filled with water, from which the law flowed forth, as it is said: In the night season my kidneys instruct me (Ps. 16:7). R. Levi maintained: He studied the law by himself, as it is said: The dissembler from his heart shall have his fill from his own ways; and a good man shall be satisfied from himself (Prov. 14:14). He taught the law to his sons, as it is said: For I have known him, to the end that he may command his children (Gen. 18:19).
The Holy One, blessed be He, said to Him: You have taught your sons the law in this world, but in the world-to-come I shall teach them the law, as Scripture states: And all thy children shall be taught of the Lord, and great shall be the peace of thy children (Isa. 54:13).
1. Michael is the announcing angel, Gabriel, the prince of angels.
2. The concept of the resurrection of the dead.
3. He caused death to come to mankind by enticing Adam and Eve to eat the forbidden fruit (Gen. 3:1–6).
4. His sons Er and Onan sinned grievously and were slain (see Gen. 38:7–10).
5. See Deut. 21:1–9.
6. Word-play relating ‘agalot (“wagons”) to kelayot (“kidneys”), stated in the next paragraph to be the organ through which Abraham learned and retained the law.
[ט] ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף (בראשית מ״ו:כ״ח). זש״ה זאב וטלה ירעו כאחד וגו׳ (ישעיהו ס״ה:כ״ה). בא וראה שכל מה שהכה הקב״ה בעולם הזה, מתרפאין לעולם הבא, העורים מתרפאין, שנאמר אז תפקחנה עיני עורים (שם ל״ה:ה׳), והפסחים מתרפאין, שנאמר אז ידלג כאיל פסח (שם שם:ו׳), ואלמנים מתרפאין, שנאמר ותרון לשון אלם (שם) הכל מתרפאין, אלא כשאדם הולך כך הוא בא, הולך עור ובא עור, הולך חרש ובא חרש, הולך פסח ובא פסח, הולך אלם ובא אלם, כשם שהולך לבוש כך בא לבוש, שנאמר תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש (איוב ל״ח:י״ד), ממי אתה למד משמואל, כשהעלה אותו שאול מה אמר לאשה, אמר לה מה את רואה, ותאמר איש זקן עולה והוא עוטה מעיל (שמואל א כ״ח:י״ד), שכך היה לבוש, שנאמר ומעיל קטן תעשה לו אמו (שם ב׳:י״ט), ולמה כשאדם הולך כך הוא בא, שלא יאמרו רשעי עולם משמתו ריפא אותן הקב״ה, ואחר כך הביא אותן, כמדומה שאין אלו אותן אלא אחרים הם, אמר הקב״ה אם כן יעמדו כשם שהלכו, ולאחר כך אני מרפא אותם, שנאמר לפני לא נוצר אל (ישעיהו מ״ג:י׳), ואחר כך אף החיות מתרפאות, שנאמר זאב וטלה ירעו כאחד וגו׳ (שם ס״ה:כ״ה), ומי שהביא מכה על הכל אינו מתרפא, שנאמר ונחש עפר לחמו (שם), ולמה שהביא את הכל לעפר.
ד״א זאב וטלה ירעו כאחד, זאב זה בנימין, שנאמר בנימין זאב יטרף (בראשית מ״ט:כ״ז), וטלה אלו השבטים, שנאמר שה פזורה ישראל וגו׳ (ירמיהו נ׳:י״ז), ידעו כאחד, אימתי כשירד בנימין עמהם, והיה יעקב אומר לא ירד בני עמכם (בראשית מ״ב:ל״ח), כיון שהגיע השעה וירד עמהם, היו ממצעין אותו ומשמרין אותו, וכן יוסף וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו וגו׳ (שם מ״ג:כ״ט), אריה זה יהודה, שנאמר גור אריה יהודה (שם מ״ט:ט׳), כבקר זה יוסף שנאמר בכור שורו הדר לו (דברים ל״ג:י״ז), יאכל תבן שנמצאו אוכלים כאחת, שנאמר וישבו לפניו הבכור כבכורתו (בראשית מ״ג:ל״ג) לפיכך ואת יהודה שלח לפניו.
[י] [ואת יהודה שלח]. אמר הכתוב וסרה קנאת אפרים (ישעיהו י״א:י״ג), לפי שהיה יעקב אבינו סבור שיהודה הרג את יוסף, לפי שהביא לו את הכתונת, שנאמר ויכירה ויאמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו (בראשית ל״ז:ל״ג), ואין חיה רעה אלא אריה ויה יעקב אומר לו אתה טרפת אותו, ואתה עתיד לטרוף לאחיו, לא טרפתה אותו אלא מן הקנאה, מיד ויקרע יעקב שמלותיו וגו׳ (שם שם:ל״ד).
כי ארד אל בני אבל שאולה (שם שם:ל״ה), מהו אבל שאולה, שמא אני מת במיתת הרשעים בעולם הזה ולעולם הבא, למה שהבטיחני הקב״ה שיהא נותן לי שנים עשר שבטים, והרי מת אחד מהם, שמא לא זכיתי בהם ואני מת בשני עולמות, לכך אמר כי ארד אל בני אבל שאולה (שם שם:ל״ה), מהו אבל שאולה, שמא אני מת במיתת הרשעים בעולם הזה ולעולם הבא, למה שהבטיחני הקב״ה שיהא נותן לי שנים עשר שבטים, והרי מת אחד מהם, שמא זכיתי בהם ואני מת בשני עולמות, לכך אמר כי ארד אל בני אבל שאולה. רצונך לידע כשראה אותו שהוא חי מה אמר, ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם (שם מ״ו:ל׳), ומה ראה לומר אמותה הפעם, אלא אמר כשבאו ואמרו לי מת יוסף, אמרתי אני מת בשני עולמות, עכשיו שראיתי שאתה חי אני מבושר שאיני מת, אלא פעם אחת, אמותה הפעם.
ויבך אותו אביו (שם ל״ז:ל״ה), מה כתיב אחריו, והמדנים מכרו אותו אל מצרים (שם שם:ל״ו), אמר הקב״ה ליהודה אין לך בנים, לכך אין אתה יודע מה צערן של בנים, והטעיתה את אביך ואמרת לו מת בנך, חייך שתטול אשה ותקבור את בניך, כדי שתדע צערן של בנים, מה כתב אחריו, ויהי בעת ההיא וגו׳ (בראשית ל״ח:א׳), וכתיב וימת ער ואונן (שם מ״ו:י״ב), וכל אותן השנים שהיה יוסף חוץ מאביו היה דעתו של יעקב על יהודה, מנין אתה למד מבנימן, שאמר יהודה ליוסף כי עבדך ערב את הנער (שם מ״ד:ל״ב), וכיון שנתן דעתו על בנימן ונתוודע יוסף, נמצא יהודה נקי, שנאמר וסרה קנאת אפרים וגו׳, לכך ואת יהודה שלח לפניו וגו׳.
[יא] [ואת יהודה שלח]. זש״ה הנה אנכי שולח לכם מלאכי ופינה דרך לפני וגו׳ (מלאכי ג׳:א׳). בא וראה כל מה שאירע ליוסף אירע לציון, ביוסף כתיב וישראל אהב את יוסף (בראשית ל״ז:ג׳), ובציון כתיב אהב ה׳ כל שערי ציון (תהלים פ״ז:ב׳), ביוסף כתיב וישנאו אותו (בראשית ל״ז:ד׳), בציון כתיב נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמיהו י״ב:ח׳), ביוסף כתיב והנה אנחנו מאלמים אלומים (בראשית ל״ז:ז׳), ובציון כתיב בא יבא ברנה נושא אלומותיו (תהלים קכ״ו:ו׳), ביוסף כתיב ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו (בראשית ל״ז:ח׳), ובציון כתיב אומר לציון מלך אלהיך (ישעיהו נ״ב:ז׳), ביוסף כתיב ויחלום יוסף חלום (בראשית שם:ה׳), ובציון כתיב בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים (תהלים קכ״ו:א׳), ביוסף כתיב הבוא נבא אני ואמך להשתחוות לך ארצה (בראשית שם:י׳), ובציון כתיב אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו (ישעיהו מ״ט:כ״ג), ביוסף כתיב ויקנאו בו אחיו (בראשית שם:י״א), ובציון כתיב קנאתי לירושלים קנאה גדולה (זכריה ח׳:ב׳), ביוסף כתיב לך נא ראה את שלום אחיך (בראשית שם:י״ד), ובציון כתיב ודרשו את שלום העיר (ירמיהו כ״ט:ז׳), ביוסף כתיב ויראו אותו מרחוק (בראשית שם:י״ח), ובציון כתיב זכרו מרחוק את ה׳ (ירמיהו נ״א:נ׳), ביוסף כתיב ויתנכלו אותו להמיתו (בראשית שם:שם), ובציון כתיב על עמך יערימו סוד (תהלים פ״ג:ד׳), ביוסף כתיב ויפשיטו את יוסף (בראשית שם:כ״ג), ובציון כתיב והפשיטוך את בגדיך (יחזקאל כ״ג:כ״ו), ביוסף כתיב וישליכו אותו הבורה (בראשית שם:כ״ד), ובציון כתיב צמתו בבור חיי (איכה ג׳:נ״ג), ביוסף כתיב והבור רק אין בו מים (בראשית שם:שם), ובציון כתב [ובבור] אין מים כי אם טיט (ירמיהו ל״ח:ו׳), ביוסף כתיב וישבו לאכל לחם (בראשית שם:כ״ה). ובציון כתיב אשור לשבוע לחם (איכה ה׳:ו׳), ביוסף כתיב וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור (בראשית שם:כ״ח), ובציון כתיב (והעלה עבד מלך הכושי את ירמי וגו׳) [וימשכו את ירמיהו בחבלים ויעלו אותו מן הבור] (ירמיהו ל״ח:י״ג), ביוסף כתיב ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו (בראשית שם:ל״ד), ובציון כתיב ויקרא [אדני] ה׳ צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק (ישעיהו כ״ב:י״ב), ביוסף כתיב וימאן להתנחם (בראשית שם:ל״ה), ובציון כתיב אל תאיצו לנחמני (ישעיהו כ״ב:ד׳), ביוסף כתיב והמדנים מכרו אותו אל מצרים (בראשית שם:ל״ו), ובציון כתיב ובני יהודה ובני ירושלים מכרתם לבני היונים (יואל ד׳:ו׳). כל הרעות שאירעו ליוסף אירעו לציון וכן הטובות, נאמר ביוסף ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה (בראשית ל״ט:ו׳), ובציון כתיב יפה נוף משוש כל הארץ (תהלים מ״ח:ג׳), ביוסף כתיב ויהי ה׳ את יוסף (בראשית שם:כ״א), ובציון כתיב והיה עיני ולבי שם כל הימים (מלכים א ט׳:ג׳), ביוסף כתיב איננו גדול (בראשית שם:ט׳), ובציון כתיב ה׳ בציון גדול (תהלים צ״ט:ב׳), ביוסף כתיב ויט אליו חסד (בראשית שם:כ״א), ובציון כתיב זכרתי לך חסד נעוריך (ירמיהו ב׳:ב׳), ביוסף כתיב רק הכסא אגדל ממך (בראשית שם:מ׳), ובציון כתיב יקראו לירושלים כסא ה׳ (ירמיהו ג׳:י״ז), ביוסף כתיב וילבש אותו בגדי שש (בראשית שם:מ״ב), ובציון כתיב עורי עורי לבשי עוזך ציון (ישעיהו נ״ב:א׳) ביוסף כתיב ואת יהודה שלח לפניו (בראשית מ״ו:כ״ח), ובציון כתיב הנני שולח מלאכי ופינה דרך לפני (מלאכי ג׳:א׳).
[יב] ד״א ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו. מהו, אמר ר׳ נחמיה להתקין לו בית תלמוד שיהא שם מורה תורה, שיהו השבטים הוגים תורה, תדע לך שהוא כן, כיון שהלך לו יוסף מאצלו היה יעקב יודע באיזה פרק פירש ממנו, שהיה שונה אותו, כיון שבאו אחי יוסף ואמרו לו עוד יוסף חי ויפג לבו שלא היה מאמין בו, שנאמר כי לא האמין להם (בראשית מ״ה:כ״ו), נזכר יעקב באיזה פרק פירש ממנו יוסף, אמר להם נתן לכם סימן באיזה פרק פירש ממני יוסף, אמר יעקב בלבו יודע אני שבפרק עגלה פירש ממני יוסף, אמר להם אמרו באיזה פרק פירש ממני ואאמין לכם, אף יוסף נזכר באיזה פרק פירש ממנו, מה עשה יוסף נתן להם עגלות, שנאמר ויתן להם יוסף עגלות (שם שם:כ״א), ללמדך שבכל מקם שהלך היה עוסק בתורה, כשם שהיו אבותיו, ועד עכשיו לא נינה התורה, והרי כתיב באברהם וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורותי (שם כ״ו:ה׳), ומהיכן למד אברהם את התורה, ר׳ שמעון בן יוחי אומר נעשו לו שתי כליות כשתי כדים שלמים, והיו נובעות תורה, ומנין שכך הוא אומר אף לילות יסרוני כליותי (תהלים ט״ז:ז׳), אמר ר׳ שמואל בר נחמן בשם ר׳ יונתן בן אלעזר איש הבירה אפילו עירובי תבשילין היה יודע אברהם אבינו, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו׳ (בראשית כ״ו:ה׳), ובן ג׳ שנים הכיר אברהם לבוראו, שנאמר עקב, שכל ימיו של אברהם היו מאה ושבעים וחמש, מכאן אתה למד שבן ג׳ שנים הכירו, והיה משמר אפילו דקדוקי תורה והיה מלמד לבניו, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו׳ (שם י״ח:י״ט), א״ל הקב״ה אתה למדת את בניך תורה בעולם הזה, ולעולם הבא אני בכבודי אלמדם את התורה, שנאמר וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בניך (ישעיהו נ״ד:י״ג).
חסלת פרשת ויגש
[9] (Gen. 46:28:) NOW HE HAD SENT JUDAH AHEAD OF HIM UNTO JOSEPH. This text is related (to Is. 65:25): THE WOLF AND THE LAMB SHALL FEED TOGETHER….⁠1 Come and see how whatever the Holy One has smitten in this world is healed in the world to come. The blind are healed, as stated (in Is. 35:5): THEN THE EYES OF THE BLIND SHALL BE OPENED. The lame also are healed, as stated (in vs. 6): THEN THE LAME SHALL LEAP LIKE A HART. And the dumb shall be healed, as stated (ibid., cont.): AND THE TONGUE OF THE DUMB SHALL SHOUT FOR JOY. Everyone shall be healed, but just as one goes (to the grave), so he comes < back >.⁠2 If he goes blind, he comes < back > blind. If he goes deaf, he comes deaf. If he goes lame, he comes lame. If he goes dumb, he comes dumb. Just as one goes clothed, so one comes clothed. Thus it is written (in Job 38:14): IT IS CHANGED LIKE CLAY UNDER A SEAL; THEY STAND FORTH AS < IN > A GARMENT. From whom do you learn this? From Samuel. When Saul raised him, what did he say to the woman (of Endor)? He said to her: What do you see, AND (according to I Sam. 28:14) SHE SAID: IT IS AN OLD MAN RISING, AND HE IS WRAPPED IN A ROBE; for he had been so clothed, as stated (in I Sam. 2:19): HIS MOTHER WOULD MAKE A LITTLE ROBE FOR HIM. So why is it that, just as one goes (to the grave), so one comes < back > ? So that the wicked of the world will not say: After they died, would the Holy One have healed them and later brought them < back >? It would seem that these are not the same ones (who died), but others. The Holy One said: If so, let them rise just as they went (to the grave), and afterwards I will heal them. Thus it is stated (in Is. 43:10): < SO THAT YOU MAY KNOW THAT > … BEFORE ME NO GOD WAS FORMED. Then later the beasts are healed, as stated (in Is. 65:25): THE WOLF AND THE LAMB SHALL FEED TOGETHER…. And why? Because it (the serpent)⁠3 has brought everything to dust.
Another interpretation (of Is. 65:25): THE WOLF AND THE LAMB SHALL FEED TOGETHER, < AND THE LION LIKE THE OX SHALL EAT STRAW >. (Ibid.:) THE WOLF: This is Benjamin, as stated (in Gen. 49:27): BENJAMIN IS A RAVENOUS WOLF. (Is. 65:25, cont.:) AND THE LAMB: This represents the tribes, as stated (in Jer. 50:17): ISRAEL IS A SCATTERED FLOCK…. (Is. 65:25, cont.:) SHALL FEED TOGETHER: When? When Benjamin went down with them, and Jacob said (in Gen. 42:38): LET NOT MY SON GO DOWN WITH YOU. When the hour arrived for him to go down with them, they placed him in their midst and watched over him. And so Joseph (in Gen. 43:29): LIFTED HIS EYES AND SAW HIS BROTHER BENJAMIN, THE SON OF HIS MOTHER…. (Is. 65:25, cont.:) THE LION: This is Judah, as stated (in Gen. 49:9): JUDAH IS A LION'S WHELP. (Is. 65:25, cont.:) LIKE THE OX: This is Joseph, since it is stated (in Deut. 33:17): LIKE A FIRSTLING BULL HE HAS MAJESTY. (Is. 65:25, cont.:) SHALL EAT STRAW, when they have been found eating together, as stated (in Gen. 43:33): AND THEY SAT DOWN BEFORE HIM FROM THE FIRST-BORN ACCORDING TO HIS BIRTHRIGHT. Therefore (in Gen. 46:28): NOW HE (Jacob) HAD SENT JUDAH AHEAD OF HIM.
[10] [Gen. 46:28:) NOW HE HAD SENT JUDAH.] The text is related (to Is. 11:13): THEN EPHRAIM'S JEALOUSY SHALL DEPART.⁠4 < He was sent > because our father Jacob thought that Judah had killed Joseph because he had brought him the tunic, about which it is stated (in Gen. 37:33): HE RECOGNIZED IT AND SAID: MY SON'S TUNIC! AN EVIL BEAST HAS EATEN HIM. Now AN EVIL BEAST is nothing but a lion.⁠5 So Jacob said to him: You have torn him to pieces, and you are going to tear his brother to pieces. You would not have torn him to pieces except out of jealousy. Immediately (there follows in Gen. 37:34): THEN JACOB RENT HIS GARMENTS….
(Gen. 37:35:) NO, I WILL GO DOWN MOURNING TO MY SON IN SHEOL. What is the meaning of MOURNING TO … SHEOL? Perhaps I shall die the death of the wicked in this world and in the world to come. Why? Because the Holy One had promised to give me twelve tribes, and here one of them is dead. Perhaps I was not worthy of them, and I am to die in both worlds.⁠6 For this reason he said (in vs. 35): NO, I WILL GO DOWN MOURNING TO MY SON IN SHEOL. Do you want to know what he said when he saw that he was alive? (Gen. 46:30:) THEN ISRAEL SAID UNTO JOSEPH: NOW LET ME DIE. What was the reason for him to say: NOW LET ME DIE? He simply said: When they came and told me Joseph was dead, I said: I was to die in both worlds. Now that I have seen that you are alive, I am receiving the good news that I am only dying one time. NOW LET ME DIE.
(Gen. 37:35, cont.:) SO HIS FATHER WEPT FOR HIM. What is written next (in vs. 36)? BUT THE MIDIANITES SOLD HIM INTO EGYPT. The Holy One said to Judah: You have no children; therefore you do not know what the pain of children is. Now you have deceived your father and told him: Your son is dead. By your life, when you take a wife you shall bury your sons in order that you may know the pain of children. What is written next (in Gen. 38:1-10): NOW IT CAME TO PASS AT THAT TIME THAT < JUDAH >…. (The verses continue with the story of Judah's marriage to Shua, the birth of three sons, and the death of two of them.) It is also written (in Gen. 46:12): < AND THE SONS OF JUDAH: ER, ONAN, SHELAH, PEREZ, AND ZERAH >; BUT ER AND ONAN HAD DIED < IN THE LAND OF CANAAN >. Now all those years that Joseph had been away from his father, Jacob's mind had been against Judah.⁠7 From where do you learn that? From Benjamin, about whom Judah said to Joseph (in Gen. 44:32): FOR YOUR SERVANT HAS BECOME SURETY FOR THE LAD. Then, as soon as he had set his mind on Benjamin and Joseph had made himself known, Judah was found to be innocent, as stated (in Is. 11:13): THEN EPHRAIM'S JEALOUSY SHALL DEPART, < AND THOSE WHO HARASS JUDAH SHALL BE CUT OFF >…. Therefore (in Gen. 46:28): NOW HE HAD SENT JUDAH AHEAD OF HIM UNTO JOSEPH.
[11] [Gen. 46:28:) NOW HE HAD SENT JUDAH.] The text is related (to Mal. 3:1): BEHOLD, I AM SENDING MY MESSENGER TO CLEAR A WAY BEFORE ME…. Come and see. Everything which happened to Joseph happened to Zion.⁠8 It is written about Joseph (in Gen. 37:3): NOW ISRAEL LOVED JOSEPH; and it is written about Zion (in Ps. 87:2): THE LORD LOVES ALL THE GATES OF ZION. It is written about Joseph (in Gen. 37:4): THEY (Joseph's brothers) HATED HIM; and it is written about Zion (in Jer. 12:8): < MY HOUSE > HAS SET ITS VOICE AGAINST ME, THEREFORE I HAVE HATED IT. It is written about Joseph (in Gen. 37:7): AND HERE WE WERE BINDING SHEAVES; and it is written about Zion (in Ps. 126:6): HE SHALL SURELY COME BACK BEARING HIS SHEAVES WITH REJOICING. It is written about Joseph (in Gen. 37:8): THEN HIS BROTHERS SAID TO HIM: SHALL YOU INDEED REIGN OVER US? And it is written about Zion (in Is. 14:7): WHO SAYS TO ZION: YOUR GOD REIGNS. It is written about Joseph (in Gen. 37:5): ONCE JOSEPH DREAMED A DREAM; and it is written about Zion (in Ps. 126:1): WHEN THE LORD BROUGHT BACK THE RESTORATION OF ZION, WE WERE LIKE DREAMERS. It is written about Joseph (in Gen. 37:10): ARE WE TO COME, I AND YOUR MOTHER AND YOUR BROTHERS, AND BOW DOWN TO THE GROUND FOR YOU? And it is written about Zion (in Is. 49:23): THEY SHALL BOW DOWN FOR YOU, NOSE TO THE GROUND, AND LICK THE DUST OF YOUR FEET. It is written about Joseph (in Gen. 37:11): SO HIS BROTHERS WERE JEALOUS OF HIM; and it is written about Zion (in Zech. 8:2): I AM JEALOUS FOR JERUSALEM WITH A GREAT JEALOUSY. It is written about Joseph (in Gen. 37:14): PLEASE GO AND SEE HOW YOUR BROTHERS ARE FARING (shalom); and it is written about Zion (in Jer. 29:7): AND SEEK THE WELFARE (shalom) OF THE CITY. It is written about Joseph (in Gen. 37:18): NOW THEY SAW HIM FROM AFAR; and it is written about Zion (in Jer. 51:50): REMEMBER THE LORD FROM AFAR. It is written about Joseph (in Gen. 37:18): THEY CONSPIRED AGAINST HIM TO KILL HIM; and it is written about Zion (in Ps. 83:4 [3]): THEY DEVISE INTRIGUE AGAINST YOUR PEOPLE. It is written about Joseph (in Gen. 37:23): THEY STRIPPED JOSEPH < OF HIS TUNIC > ; and it is written about Zion (in Ezek. 23:26): AND THEY SHALL STRIP YOU OF YOUR CLOTHES. It is written about Joseph (in Gen. 37:24): AND THEY CAST HIM INTO THE PIT; and it is written about Zion (in Lam. 3:53): AND THEY HAVE DESTROYED MY LIFE IN THE PIT. It is written about Joseph (in Gen. 37:24): BUT THE PIT WAS EMPTY WITH NO WATER IN IT; and it is written about Zion (in Jer. 38:6): AND THERE WAS NO WATER [IN THE PIT], ONLY MUD. It is written about Joseph (in Gen. 37:25): THEN THEY SAT DOWN TO EAT BREAD; and it is written about Zion (in Lam. 5:6): < WE HAVE HELD OUT A HAND TO EGYPT >, TO ASSYRIA TO BE FILLED WITH BREAD. It is written about Joseph (in Gen. 37:28): THEY PULLED AND RAISED JOSEPH FROM THE PIT; and it is written about Zion (in Jer. 38:13): {AND EBED-MELECH THE ETHIOPIAN BROUGHT JEREMIAH UP}…. [AND THEY RAISED JEREMIAH BY THE ROPES AND BROUGHT HIM UP FROM THE PIT]. It is written about Joseph (in Gen. 37:34): THEN JACOB RENT HIS GARMENTS AND PUT SACKCLOTH ON HIS LOINS; and it is written about Zion (in Is. 22:12): AND IN THAT DAY [THE LORD] GOD OF HOSTS CALLED TO WEEPING AND MOURNING, TO BALDNESS AND TO GIRDING WITH SACKCLOTH. It is written about Joseph (in Gen. 37:35): BUT HE REFUSED TO BE COMFORTED; and it is written about Zion (in Is. 22:4): PRESS NOT TO COMFORT ME. It is written about Joseph (in Gen. 37:36): BUT THE MIDIANITES SOLD HIM INTO EGYPT; and it is written about Zion (in Joel 4:6 [3:6]): AND YOU HAVE SOLD THE CHILDREN OF JUDAH AND THE CHILDREN OF JERUSALEM TO THE CHILDREN OF THE GREEKS. All the bad things which happened to Joseph happened to Zion and likewise the good things. It is stated about Joseph (in Gen. 39:6): NOW JOSEPH WAS BEAUTIFULLY BUILT WITH A BEAUTIFUL APPEARANCE; and it is written about Zion (in Ps. 48:3 [2]): BEAUTIFUL LANDSCAPE, JOY OF THE WHOLE EARTH, < EVEN MOUNT ZION >.⁠9 It is written about Joseph (in Gen. 39:21): THE LORD WAS WITH JOSEPH; and it is written about Zion (in I Kings 9:3): MY EYES AND MY HEART SHALL BE THERE FOR ALL TIME. It is written about Joseph (in Gen. 39:9): HE IS NO GREATER < IN THIS HOUSE THAN I > ; and it is written about Zion (in Ps. 99:2): THE LORD IS GREAT IN ZION. It is written about Joseph (in Gen. 39:21): AND HE EXTENDED HIS FAITHFULNESS UNTO HIM; and it is written about Zion (in Jer. 2:2): I HAVE REMEMBERED IN YOUR FAVOR THE FAITHFULNESS OF YOUR YOUTH. It is written about Joseph (in Gen. 41:14): HE SHAVED AND CHANGED HIS GARMENTS; and it is written about Zion (in Is. 4:4): WHEN THE LORD SHALL HAVE WASHED AWAY THE FILTH OF THE CHILDREN OF ZION. It is written about Joseph (in Gen. 41:40): ONLY WITH RESPECT TO THE THRONE SHALL I BE GREATER THAN YOU; and it is written about Zion (in Jer. 3:17): THEY SHALL CALL JERUSALEM THE THRONE OF THE LORD. It is written about Joseph (in Gen. 41:42): AND HE CLOTHED HIM WITH CLOTHES OF FINE LINEN; and it is written about Zion (in Is. 52:1): AWAKE, AWAKE, PUT ON YOUR SPLENDOR, O ZION. It is written about Joseph (in Gen. 46:28): NOW HE HAD SENT JUDAH AHEAD OF HIM < UNTO JOSEPH TO SHOW THE WAY BEFORE HIM >; and it is written about Zion (in Mal. 3:1): BEHOLD, I AM SENDING MY MESSENGER TO CLEAR A WAY BEFORE ME.
[12] (Gen. 46:28:) NOW HE HAD SENT JUDAH AHEAD OF HIM UNTO JOSEPH TO TEACH BEFORE HIM.⁠10 What is the meaning of < TO TEACH BEFORE HIM >? R. Nehemiah said: To establish an academy for him where he would teach Torah so that the tribes might study Torah.⁠11 You know that this is so; < for >, when Joseph had left him, Jacob knew at what chapter he had left him because he had taught him. When Joseph's brothers came and said to him (in Gen. 44:26): JOSEPH IS STILL ALIVE < … > HIS HEART GREW FAINT, because he did not believe it, as stated (ibid.): FOR HE DID NOT BELIEVE THEM. Jacob recalled at what chapter Joseph had left him. He said to them: Did he give you a sign12 < indicating > at what chapter Joseph left me? Jacob said in his heart: I know that he left me at the chapter on the heifer ('GLH, i.e., Deut. 21:1-9). He said to them: Say at what chapter he left me, and I will believe you. Joseph also recalled at what chapter he had left him. What did Joseph do? He gave them wagons ('GLH in the singular), as stated (in Gen. 45:21): SO JOSEPH GAVE THEM WAGONS. < This verse is > to teach you that in every place that he went he was busy at Torah, just as his ancestors had been, even though the Torah had not yet been given. Ergo, it is written of Abraham (in Gen. 26:5): AND HE KEPT MY CHARGE: MY COMMANDMENTS, MY STATUTES, AND MY TORAHS. From where did Abraham learn the Torah? R. Simeon ben Johay says: < His > two kidneys became like two full vessels which spouted forth Torah. And where is it shown? Where it says so (in Ps. 16:17): EVEN IN THE NIGHTS MY KIDNEYS ADMONISH ME. R. Samuel bar Nahman said in the name of R. Jonathan ben Eleazar Ish haBirah: Our father Abraham even knew the eruvim of cooked foods.⁠13 Thus it is stated (in Gen. 26:5): BECAUSE ('QB 'ShR) ABRAHAM HEEDED MY VOICE, < AND KEPT MY CHARGE >…. Now at the age of three Abraham recognized his Creator, as stated (through the first word of this verse): 'QB (with a numerical value of 172). Since all the days of Abraham were one hundred and seventy-five, from here (Gen. 26:5) you learn (by simple subtraction) that at the age of three he had recognized him and that he was even keeping the fine points of Torah. He also taught his children, as stated (in Gen. 18:19): FOR I HAVE CHOSEN HIM SO THAT HE MAY CHARGE < HIS CHILDREN AND HIS HOUSEHOLD AFTER HIM TO KEEP THE WAY OF THE LORD, TO PRACTICE RIGHTEOUSNESS AND JUSTICE >…. The Holy One said to him: You have taught your children Torah in this world, but in the world to come I in my glory will teach them the Torah, as stated (in Is. 54:13): AND ALL YOUR CHILDREN SHALL BE TAUGHT BY THE LORD, AND GREAT SHALL BE YOUR CHILDREN'S PROSPERITY.
The End of Parashat Wayyiggash.
1. Tanh., Gen. 11:8; Gen. R. 95:1.
2. Sanh. 91b; Eccl. R. 1:4:2; see yKil. 9:4 (32b).
3. For this interpretation, see Gen. R. 95:1 and also 20:5.
4. Tanh., Gen. 11:9; Gen. R. 95:2.
5. According to Gen. 49:9, JUDAH IS A LION’S WHELP.
6. The midrash regards Jacob’s mourning as the equivalent of dying in the present world and his descent to Sheol as a second death.
7. Tanh., Gen. 11:9, specifically states in the parallel account, “It was in Jacob’s heart that Judah had killed him.” See also above.
8. Tanh., Gen. 11:10.
9. Cf. above, 9:18.
10. This interpretation is assumed in the midrash.
11. Gen. R. 95:3; Tanh., Gen. 11:11; also Gen. R. 94:3.
12. Gk.: semeion.
13. See above, 3:14; also 3:1.
ואת יהודה שלח לפניו וגו׳ – זש״ה זאב וטלה ירעו כאחד (ישעיה ס״ה כ״ה), וירא יוסף אתם את בנימין (בראשית מ״ג ט״ז), אף לעתיד לבא כן, אעפ״י שעשרת השבטים הניחו להב״ה שהיה בחלקו של בנימין ופירשו וטעו אחרי ירבעם, לבסוף עתידים כלם להיות מודים בהקב״ה ויעלו כלם מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו להשתחוות להב״ה לשם וינהגו כלם אהבה ואחוה עם שבט בנימין שהם יהיו בעלי אכסניא שלהם הוי זאב וטלה וגו׳. ואריה כבקר יאכל תבן (ישעיה שם) אריה זה משיח בן דוד שבא מיהודה שנקרא אריה, גור אריה יהודה (בראשית מ״ט ט׳). כבקר, זה משיח בן יוסף שנקרא שור שנאמר בכור שורו (דברים ל״ג י״ז). יאכל תבן, לשעבר ירבעם בן נבט שהיה מאפרים היה שונא רחבעם המלך שהיה מיהודה שהיה מחלוקת ביניהם, אבל לעתיד לבא יהיה שלום בין שני משיחים הללו ולא יקנאו זה בזה, ועליהם הוא אומר וסרה קנאת אפרים (ישעיה י״א י״ג), הוי ואריה כבקר יאכל תבן, שניהם ידברו תבונה לישראל ולא יקנאו זה בזה. ד״א יאכלו האומות שנמשלו לתבן. הרי לעתיד. מנין שכן הוא לשעבר. את מוצא יהודה שנקרא אריה ויוסף שנקרא שור נלחמים היו זה בזה שנאמר ויגש אליו יהודה (בראשית מ״ד י״ח), ולבסוף נעשו אחים זה לזה, הוי ואריה כבקר יאכל תבן, שמכל השבטים לא שלח יעקב אצל יוסף אלא יהודה שנאמר ואת יהודה שלח לפניו וגו׳.
ואת יהודה שלח – ולמה שלח [את] יהודה, ולא ראובן ולא שמעון ולא לאחרים אמר יעקב, יהודה מלך, ויוסף מלך, לא אשלח אל פני מלכים אלא מלך.
דבר אחר: ואת יהודה שלח1לתקן לו בית תלמוד, שיהיה מורה בו בתורה, ויהיו שם השבטים קוראים בתורה.
1. לתקן לו בית תלמוד. ב״ר פצ״ה אות ג׳, וילקו׳ רמז קנ״ב, תנחומא שלנו אות י״ב, והנדפס מכבר אות י״א, ורש״י על התורה, ועיין שם בתנחומא הערה נ״א.
״זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד״ (ישעיהו ס״ה:כ״ה). ״זְאֵב״ זֶה בִּנְיָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף״, ״טָלֶה״ אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו נ׳:י״ז) ״שֶׂה פְזוּרָה ״יִרְעוּ כְּאֶחָד״, אֵימָתַי, כְּשֶׁיָּבֹא בִּנְיָמִין עִמָּהֶם. וְהָיָה יַעֲקֹב אוֹמֵר לָהֶם, (בראשית מ״ב:ל״ח) ״לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם״, וְכֵיוָן שֶׁיָּרַד עִמָּהֶם הָיוּ מַצְנִיעִין אוֹתוֹ וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ, וְכֵן יוֹסֵף אוֹמֵר לָהֶם ״וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ״. (ישעיהו שם) ״אַרְיֵה״ זֶה יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מ״ט:ט׳) ״גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה״, ״כְּבָקָר״ זֶה יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל״ג:י״ז) ״בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ״. נִמְצְאוּ אֹכְלִים כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ״.
דָּבָר אַחֵר: וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו – אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה, לְהַתְקִין לוֹ בֵּית תַּלְמוּד שֶׁיְּהֵא מוֹרֶה שָׁם תּוֹרָה וְשֶׁיְּהוּ הַשְּׁבָטִים הוֹגוֹת שָׁם תּוֹרָה. תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן הוּא, כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ יוֹסֵף מֵאֶצְלוֹ הָיָה אָבִינוּ יַעֲקֹב יֹדֵעַ בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פָּרַשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁהָיָה מְשַׁנֶּה אוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ אֶחָיו וְאָמְרוּ לוֹ (בראשית מ״ה:כ״ו) ״עוֹד יוֹסֵף חַי״, אָמַר לָהֶם, נָתַן לָכֶם סִימָן בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פָּרַשׁ מִמֶּנִּי. מֶה עָשָׂה נָתַן לָהֶם עֲגָלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּתֵּן לָהֶם עֲגָלוֹת״, לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה יַעֲקֹב יֹשֵׁב הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין אֲבוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״ו:ה׳) ״וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי״.
ובעת֗ יעקוב ביהודה בין ידיה אלי יוסף לידלה עלי בלד אלסדיר ת֗ם ג֗או אליה.
ושלח יעקב את יהודה לפניו אל יוסף להורות לו על ארץ אלסדיר, ואחר כך הגיעו אליו.
להורות לפניו – כתרגומו, לפנות לו מקום, להורות היאך יתיישב בה.
לפניו – קודם שיגיע לשם.
ומדרש אגדה: להורות לפניו – לתקן לו בית תלמוד, שמשם תצא הוראה.
להורת לפניו TO DIRECT HIM – Render this as the Targum does: to prepare a place for him and to show him how he should settle in it.
לפניו BEFORE HIM – means before he should arrive there.
A Midrashic comment is: להורת לפניו (in the sense of, "that there might be teaching before him") – to establish for him a House of Study from which Teaching (הוראה or תורה) might go forth (Bereshit Rabbah 95:3).
ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף – וכן דרך העולם להודיע לחבירו שהוא בא. שכן אתה מוצא ביתרו. ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך. (שמות י״ח:ו׳). 1מיכן ארז״ל לעולם אל יכנס אדם פתאום בתוך ביתו כל שכן לבית חבירו.
הגדה להורות2לאורות. אורות שש מאות ושלש עשרה מצות. 3מלמד שהיה ליוסף בית הוראה בארץ גושן ששם היו אבותינו עוסקים בחכמת התורה עד שלא ניתנה. 4הוא שאמרו כי בפרק עגלה ערופה היה מתעסק. שהרי עגלה ערופה היתה באה על לא נודע מי הכהו. וכן יוסף לא נודע מי הכהו. וכיון שראה יעקב את העגלות זכר את הפרק. מיד ותחי רוח יעקב אביהם. ועיקרו של דבר. ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף. למה יהודה. לפי שיהודה היה חביב על יוסף מכל השבטים. שכיון שנמצא הגביע באמתחת בנימין לא נתן אחד מהם נפשו להצילו אלא יהודה. שנאמר ויגש אליו יהודה ויאמר ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני.
לפניו – לפניו של יעקב אבינו.
להורות לפניו5מתרגם לפנאה קדמוהי.
להורות לפניו גשנה – לאמר לו כי אביך בא עד גושן.
1. מיכן אמרו רז״ל. פסחים קי״ב ע״א ועי׳ מסכת ד״א פ״ה.
2. לאורות. דרש להורות כמו לאורות אורות בגימטריא תרי״ג.
3. מלמד שהיה ליוסף בית הוראה. בב״ר פצ״ה להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה. ודרש להורות לשון הוראה ולימוד ובילקוט הגי בית תלמוד. וכן בתנחומא ויגש להתקין לו בית תלמוד שיהא מורה שם הוראה. וכן רש״י עה״ת הביא ומדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה.
4. והוא שאמרו. ב״ר פצ״ה ותנחומא שם. וכן מובא ברש״י בראשית מ״ה כ״ז סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה.
5. מתרגם לפנאה קדמוהי. כן תרגם אונקלוס. וגם רש״י עה״ת הביא להורות לפניו כתרגומו לפנות לו מקום ולהורות היאך יתיישב בה.
ואת יהודה שלח – לפי שיהודה היה גביר באחיו, ולכך שלחו להקביל פני יוסף שהוא אדוני הארץ להורות את יוסף שיזהר בכבוד אביו ואל יכווה בגחלתו:
לפניו – קודם שיבא אביו:
גשנה – לומר לו שאביו בא לגושן, שכן דרך העולם כשאדם חשוב בא לעיר צריך לאושפיזו להודיע הרי פלוני בא אליך, מכאן אמרו רבותינו לעולם אל יכנס אדם לתוך ביתו פתאום, כל שכן לתוך בית חבירו:
להורות לפניו גושנה – שישלח אליו אדם שיורה לו הדרך לגושן, מפני שאמר למעלה: וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי (בראשית מ״ה:י׳).
להורות לפניו גושנה – TO DIRECT BEFORE HIM TO GOSHEN – That he will send him a person to show him the way to Goshen, since it said above: “And you shall dwell in the land of Goshen and you shall be close to me” (Bereshit 45:10).
ואת יהודה – יעקב שלח לפניו את יהודה אל יוסף שיורה לפניו הדרך לגשן כמו ששלח לו יוסף: וישבת בארץ גושן (בראשית מ״ה:י׳) או פרוש להורות – שיצא לפניו קודם שיכנסו לעיר שיורה אותם אנה יכנסו בעיר ומה יעשו.
ויבאו ארצה גשן – באו בתחום העיר והמתינו שם עד שבא יוסף ויכנס עמהם ויורם מה יעשו.
ואת יהודה, Yaakov sent him ahead to Joseph in order for him to be given details about Goshen, the part of the country Joseph had said his brothers would be settled in (45,10) Alternatively, the meaning of our verse may be that the word להורות, refers to Yehudah providing information to Yaakov, to make sure the family would proceed on the best route and the best location in Goshen.
<גליון: להורת בגימטריא עולה תורה – כלומר לקבוע לו מקום ללמד בו תורה, והלמ״ד מחוברת1. ע״כ>2.
ואת יהודה שלח לפניו – הכינוי בשלח ובלפניו3 על יעקב ע״ה, ובלהורת על יוסף. ופירוש המאמר בקיצור שכאשר התקרב יעקב אל גבולות ארץ מצרים, שלח את יהודה לילך לפניו אל יוסף שישלח אליו מי שיורה לו {את הדרך} אל ארץ גושן. {והיינו משום} שאמר לו {יוסף לאביו} על פי אחיו (לעיל מה:י) וישבת בארץ גשן וג׳, שישיבתו תהיה שם, לא עמו בעיר המלוכה.
וזה {שנצרך שישלח יעקב מורה דרך}, מפני אחת משתי סיבות, או מפני שתיהן ביחד. או מפני שלא היה {יעקב} יודע היכן הוא המקום שהתכוון אליו4 {יוסף} בארץ גושן ששם תהיה ישיבתו {של יעקב}, לפי שארץ גושן מקום רחב מתחלק לכמה חלקים. או מפני שהיה מצטרך לרשות ממושל הארץ והסגנים ליתן לו יכולת להשתקע בה במשך ישיבתו והתגוררותו. העיר על זה אבי אבא ז״ל ולא נשלם ביאורו5.
ויבאו ארצה גשן וג׳ – הגיעו לשם לפני שחזר יהודה משליחותו, ולפני שהגיע יוסף או שלוחיו אליהם. וכאשר הגיע יהודה אל יוסף, מיהר {יוסף} לנסוע לקראת אביו.
1. סו. כלומר מחובר למלה ואינה בכלל חשבון אותיותיה, גם יתכן כי הטעם ששני מובנים מורכבים באות למ״ד, האחד כפשוטה לשימוש הלשון, והשני לרמז אל הלימוד. [הערות נהור שרגא]
2. סז. נוסף בגליון. דומה לזה ב׳מדרש לקח טוב׳ ו׳מדרש שכל טוב׳ (עמ׳ 302): ׳כמו לאורות בגימטריא תרי״ג׳. ומשם נובע מה שהובא במדרש התורה וההפטרות המיוחס לנגיד ר׳ דוד הראשון (׳מדרש ר׳ דוד הנגיד׳ ספר בראשית, עמ׳ רכה): ׳להורות – לבקש מקום ההוראה, והה״א מתחלפת באל״ף, להורות יהיה לאורות, אורות במגי׳ תורה הכוללת תרי״ג מצוות׳. ועצם הרעיון, בלי הגימטריא, כבר הוא בב״ר (צה:ב). [הערות נהור שרגא] וכעי״ז הביא רש״י על פי ׳מדרש אגדה׳: ׳להורות לפניו – לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה׳. וכבר נמצא גליון כעין זה לעיל בתחילת הפרשה ובתחילת פרשת תולדות, ועמש״כ בהערות.
3. סח. כנראה זה מוסב אל ׳לפניו׳ הראשון והשני. וכן הוא ב׳מדרש שכל טוב׳ (עמ׳ 302): ׳להורות לפניו של יעקב׳. וכן נראה גם מפירוש הספורנו. [הערות נהור שרגא]
וכך הם דברי רבנו בסמוך: ׳שלח את יהודה לילך לפניו אל יוסף שישלח אליו מי שיורה לו׳.
4. סט. במקור: ׳אלמשאר אליה׳ (בתרגום המהדיר: שהראה לו).
5. ע. ר״ל שהעיר בזה אבל לא ביארו כל הצורך, ולכן נצרך רבנו להרחיב הדיבור. ויצויין שכמו כן נרמז הביאור בקצרה ע״י ר״ש בן חפני בפירושיו (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ רפב) ע״ש.
ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף – שיורה הדרך לגושן בלא ירידה למצרים שהרי שלח לו כבר וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי (בראשית מ״ה:י׳).⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, "and he (Yaakov) had sent Yehudah ahead to Joseph;⁠" so that he would be informed about which route to travel to the province of Goshen and thus to avoid entering Egypt proper. Joseph had already told him that he would live there in order to be close to Joseph (Genesis 45,6).
ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף – שלח לפניו את יהודה להכין לו בית בגושן לפי שהוא הגבור והזריז משאר האחים. ודקדקו ז״ל אחר מלת להורות ואמרו להתקין לו בית תלמוד שיהא מורה שם הוראה שיהיו השבטים הוגין בתורה. תדע לך שהוא כן שהרי יוסף כשפירש מאביו היו עוסקין בתורה בפרשת עגלה ערופה, כיון שראה העגלות נזכר שבפרשה עגלה ערופה פרש ממנו, ואז האמין, וזהו שכתוב (בראשית מ״ה:כ״ז) וירא את העגלות וגו׳, וכתיב (שם) ותחי רוח יעקב.
ובמדרש ואת יהודה שלח לפניו. אתמול שור וארי מנגחין זה עם זה, ועכשיו הולך אליו בשליחות, זהו שאמר הכתוב (ישעיהו ס״ה) זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן, זאב, זה בנימן, שנאמר בנימן זאב יטרף, וטלה אלו השבטים שנאמר (ירמיהו נ) שה פזורה ישראל, ירעו כאחד, שירד בנימן עמהם, שיעקב היה אומר לא ירד בני עמכם, כיון שהגיעה השעה וירד עמהם היו ממצעין אותו ומשמרים אותו. ואריה זה יהודה שנאמר (בראשית מ״ט) גור אריה יהודה. כבקר יאכל תבן, זה יוסף שנאמר (דברים ל״ג) בכור שורו הדר לו. נמצאו אוכלים כאחד שנאמר (בראשית מ״ג) וישבו לפניו הבכור כבכורתו, הוי אומר ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף.
ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, "and he sent Yehudah ahead of him to Joseph.⁠" He sent Yehudah ahead to prepare living quarters for him in Goshen; he picked Yehudah as the most capable one of his sons.
Our sages (Tanchuma Vayigash 11) paid especial attention to the unusual word להורות in this verse stating that Yaakov's purpose in sending Yehudah ahead was for him to establish a Torah academy so that Torah study could take place as soon as Yaakov and his family would arrive in Goshen. This is not nearly as strange as it sounds at first glance as we have a tradition that Yaakov had been instructing his son Joseph in Torah and that at the time he had sent him on that fateful errand they had studied the subject of eglah arufah together, a subject dealing with a town's expiation for a murder committed in its vicinity by a murderer or murderers unknown. When Yaakov had seen the עגלות his son sent him for transportation, he realized that his son had not forgotten this last lesson and that is what made his spirit revive (45,27).
Another Midrash (Tanchuma Vayigash 8) on the same verse draws attention to the miraculous reconciliation between two brothers. Only yesterday the ox and the lion had been crossing swords, whereas already now Yaakov sends Yehudah to Joseph as his emissary. This is an example of what Isaiah had in mind when he wrote (Isaiah 65,25): "the wolf and the lamb shall graze together and the lion shall eat straw like the ox.⁠" The wolf in that verse is a reference to Binyamin, based on Genesis 49,27: "Binyamin is a predatory wolf.⁠" The lamb in Isaiah is a reference to the tribes of Israel as Jeremiah 50,17 describes the tribes as "Israel are scattered sheep.⁠" The words: "the lion and the ox will eat straw,⁠" are a reference to Yehudah and Joseph. Joseph has been compared to an ox in Deut. 33,17, "like a firstling bull in his majesty.⁠" Yehudah symbolizes the lion as we know from Genesis 49,9 "Yehudah is a lion cub.⁠" They have been described as sharing the same meal in Genesis 43,33: "he seated them, the oldest according to his birthright, etc.⁠" The fact that Yaakov sent Yehudah ahead to Joseph is proof that the brothers had reconciled completely.
ואת יהודה שלח לפניו – ״שלח״ רמז אל יעקב.⁠1 וכבר קדם לנו כמה פעמים כי דרך התורה להשמיט זכירת הפועֵל או הפעוּל, וזה נכון בהגיון.⁠2 ובכלל ידוע כי הפועֵל והפעוּל הם מצטרפים, שענינם הוא שכל אחד מחייב מציאות חברו, ולכן לפעמים יזכור הפועל ולא יזכור הפעול, ופעמים הפך זה, כי די באחד אחר שכל אחד מורה על חברו ואם לא בואר ביחוד מי הוא.⁠3 כי זה בדמיון כל שם נגזר שמורה על נושא לא בואר בו.⁠4 ואין חוב לכותב או לַמְּסַפֵּר שיבאר הכל תכלית הביאור והיחוד.⁠5 וכן תבין כל חסרון מצטרף6 שתמצא בתורה ובמקרא. וזכור זה תמיד.
1. יעקב הוא השולח.
2. בדקדוק הכללי לכלל השפות ניתן להשמיט נושא או מושא.
3. נושא ומושא הם מושגים ׳מצטרפים׳, כלומר, הם מוגדרים זה ביחס לזה, באופן שכל אחד מכריח את היות האחר (מדובר במשפטים אשר נשואם פועל יוצא, ולא במשפטים אשר נשואם פועל עומד), ומשום כך ניתן להזכיר אחד מהם ולהשמיט את האחר, ומן הראשון יסיק הקורא את האחר, אף על פי שניתן להסיק רק את מציאות האחר ולא את זהותו.
4. התופעה הנ״ל של נושא שניתן להסיקו מהפועל עם המושא, או של מושא שניתן להסיקו מנושא ופועל, דומה לתופעה של שֵם תואר (=׳שם נגזר׳) המשמש כשֵם בעל התואר, כגון: ׳חכם׳ במקום ׳איש חכם׳, שהרי הבסיס לשימוש זה הוא העובדה שכל מאפיין (תואר) מתקיים רק על ידי כך שיש דבר הנושא את אותו המאפיין, וממילא מהתואר ניתן להסיק את קיום המתואר (=ה׳נושא׳).
5. ולכן ניתן להשמיט נושא או מושא, אף על פי שהקורא יכול להסיק באופן ישיר רק את העובדה שיש נושא או מושא, ולא את זהותו (=׳היחוד׳).
6. כל מקום שחסר בו דבר ה׳מצטרף׳.
התועלת הראשון הוא במידות, והוא שראוי לכל אדם כשילך בדרך, שיוליך עמו מי שיודיעהו איזה הדרך ילך אל המקום המבוקש, ולא ישען שכבר ימצא מי שיודיעהו זה, כי אולי לא ימצאהו וישאר תועה בדרך; ואפשר גם כן שימצא מי שיַּתעהו ויוליכהו למקום לסטים לשללו. ולזה שלח יעקב יהודה אל יוסף, שישלח לו מי שיורהו לפניו גֹשן, שהוא המקום שהיה יעקב רוצה ללכת בו.
ואת יהודה שלח וכו׳, נהג בבנו המולך מנהג כבוד לשלוח לו את גביר אחיו.
(הקדמה) ואת יהודה שלח לפניו וגו׳ (בראשית מ״ו:כ״ח) עד סוף הסדר ותחלת סדר ויחי יעקב וראיתי ג״כ בפ׳ הזאת ספקות ושאלות:
השאלה הא׳: באמרו ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה כי הנה הם עדין לא היו יודעים דבר מישיבתם בארץ כי היו צריכים לשאול זה מן המלך כמו שעשו ואיך יבקשו מיוסף שיורה לפניו גושנה. ומה ענין ויבואו ארצה גושן כי אם יעקב היה שולח את יהודה לפניו אל יוסף שיורהו ארץ גושן איך קודם שהשיבהו יוסף דבר באו שמה מעצמם.
השאלה הב׳: אם היה שיוסף אמר אעלה ואגידה לפרעה וגו׳ למה הוצרך לשאחיו יאמרו גם כן הדברים ההם מעצמם אנשי מקנה היו עבדיך וגו׳ אם היה שיוסף עצמו כבר אמר לפרעה כל זה ומה ענין כי תועבת מצרים כל רועה צאן האם בעבור זה יתנו לו מיטב הארץ.
השאלה הג׳: מה היה שיוסף לא אמר לפרעה מה שאמר שהיה ר״ל לו כי הוא אמר אעלה ואגידה לפרעה ואומרה אליו אחי ובית אבי אשר בארץ כנען באו אלי. והאנשים רועי צאן והוא לא אמר אלא אבי ואחי וצאנם ובקרם וכל אשר להם באו מארץ כנען והנם בארץ גושן ולא אמר והאנשים רועי צאן וגו׳.
השאלה הד׳: בדברי אחי יוסף שאמרו לפרעה שזכר הכתוב שתי פעמים בהם ויאמרו ויאמרו והם ויאמרו אל פרעה רועי צאן עבדיך גם אנחנו גם אבותינו ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו וגו׳ כי הנה אמרו שנית ויאמרו הוא כפל ומותר.
השאלה הה׳: למה אמרו מה שלא צוה יוסף אליהם כי הוא לא צוה אותם שישאלו מפרעה שיושיבם בארץ גושן אבל שיאמרו אנשי מקנה היו עבדיך ונתן הסבה למה יאמרו כן שהוא בעבור תשבו בארץ גושן שהיה מחכמת יוסף שפרעה יתן עליהם מעצמו אותו מושב משובח לא שישאלוהו ממנו בפירוש.
השאלה הו׳: מה ענין מאמר פרעה אל יוסף אביך ואחיך באו אליך כי זה לא היה חדוש אצלו ויוסף עצמו הגיד זה אליו ואיך יחזור פרעה להודיעו ליוסף ומה הוא הצורך באותו מאמר.
השאלה הז׳: במאמר יעקב לפרעה ימי שני מגורי מעט ורעים וגו׳ ולא השיגו וגו׳ אולי שיחיה הוא יותר מאבותיו ומי הגיד לו שלא ישיגו ימיו לימיהם. ועוד למה אמר מלת מגורי והיה לו לומר ימי שני חיי כי מה טעם לימים עם הגרות.
השאלה הח׳: במה שאמרו המצריים ליוסף בשנה השנית לא נכחד מאדוני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה וגו׳. כי באמת לא יפול בזה חשד כחש כי אם לא נשאר להם כלום איך יכחדו צרכם ורעבון בתיהם. ומה היה ענין מצרים שהיו לשמה כרגע ובשנה אחת נשכח כל השבע עד שבשנה השנית כבר תם הכסף והמקנה ולא נשאר להם כלום ולמה נזכר בתורה כל הספור הזה המיוחד למצרים וחק החומש והעברת העם בערים וחק הכהנים כי זה יאות בספרי דברי הימים למצרים לא בתורת האל. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם.
(כח) ואת יהודה שלח לפניו וגו׳ עד סדר ויחי יעקב. בעבור שאמר יוסף לאחיו שיאמרו אל אביו בשמו וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי לכן כאשר בא יעקב מצרים כוונו לבא בארץ גושן ולחנות שם ולראות את יוסף במקום ההוא וזהו אמרו כאן ויבואו ארצה גושן. ולפי שיוסף לא ילך לבקשו מזן אל זן שלח לפניו את יהודה בנו להודיע לו אנה הוא ולהורות לו את המקום אשר חונה אביו. וזה פי׳ הפסוק ואת יהודה שלח יעקב לפניו אל יוסף להורות ליוסף גושנה שהיה יושב שם אביו לבא אליו לראותו כי הוא כבר היה בארץ גושן הנה א״כ בא שמה מפני ששלח לו לומר ליוסף ובא יהודה אל יוסף לא לשיורה אליו גושנה לשיחנה שם אלא להורות יהודה את יוסף את המקום שהיה בו אביו בגושן כי כבר בא ארצה גושן והותרה השאלה הא׳.
להורת לפניו גשנה – למען יורה יהודה איך יתקן בית דירה לפני בוא יעקב לגושן.
להורות לפניו גושנה, in order to make a clearing where suitable accommodation could be built for Yaakov and the family.
לתקן לו בית תלמוד כו׳. רצונו לומר, מדכתיב להורות חסר וי״ו שני, יש בו אותיות תורה:
To prepare a house of study... I.e., since it is written להורת without a second vav, it contains the letters [of the word] תורה.
ואת יהודה שלח לפניו – כמו ״וישלח יעקב מלאכים״ לפני לכתו לבית אביו. וכן טרם לכתו למצרים שלח תחלה את יהודה, כי לפי שאמר יוסף ״וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי״1 ואמרנו שם כי גשן מדינה גדולה וצריך שידע לאיזו צד, ולאיזה מקום ילך. ואיך יתישב שם משפחתו הקטנה, ובהיות זה ביד יוסף הוצרך לשלוח לו לשאול פיו. ובחר ביהודה איש חיל, ונראה כי אותו אהב יוסף ביותר וכבדו מאד בגלל תומת לבו, מה שעשה בעבור הצלת בנימין אחיו, בשמעו אמרי נועם אמריו, וחכמת לבו בדברו אליו. ולכן אחיו שידעו כי הוא נכבד בעיני יוסף יעצו לאביהם שיבחר בו לשלחו אל יוסף.
להורת לפניו גשנה – שיקבע יוסף המקום שבחר להושיב בו אביו וביתו, קודם בואם לשם. וזולת זה ילכו כתועים, לא ידעו איפה יפנו ואנה ילכו. והכתוב קצר כדרכו בספורים ולא זכר מה דבר יהודה, ומה ענהו יוסף. ומובן מאליו כי יוסף כבר הכין הכל והגיד ליהודה המקום שילכו לשם, ושימצאו שם הכל כחפצם. ויהודה שב אל אביו וּמְצָאוֹ בדרך והודיעו איזה דרך ילך לבוא אל המקום שהכין לו יוסף במחוז גשן. ואז נסע יעקב לדרכו אל המקום אשר אמר לו יהודה ועל זה אמר ״ויבואו ארצה גשן״.
1. בראשית מה, י.
להורות – הדרך ליהודה1 לפני יעקב, לפני בואו.
1. נראה שכונת הרכסים לבקעה כמו שכתב שד״ל, ״להורות – כדי שיוסף יורה לו הדרך לגושן קודם בואו של יעקב״. וכן הוא בבכור שור, ״להורות לפניו גושנה – שישלח אליו אדם שיורה לו הדרך לגושן, מפני שאמר למעלה, וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי (בראשית מ״ה:י׳)״, והרד״ק מציע שני אופנים, ״יעקב שלח לפניו את יהודה אל יוסף שיורה לפניו הדרך לגשן כמו ששלח לו יוסף, וישבת בארץ גושן (בראשית מ״ה:י׳), או פרוש להורות – שיצא לפניו קודם שיכנסו לעיר שיורה אותם אנה יכנסו בעיר ומה יעשו״. ורש״י מפרש ע״פ התרגום, ״כתרגומו, לפנות לו מקום, להורות היאך יתיישב בה, לפניו – קודם שיגיע לשם״, וע״פ המדרש, ״ומדרש אגדה, להורות לפניו – לתקן לו בית תלמוד, שמשם תצא הוראה״, ובמדרש לקח טוב מוסיף מקור למדרש מהגימטריא, ״הגדה: להורות – לאורות. אורות שש מאות ושלש עשרה מצות, מלמד שהיה ליוסף בית הוראה בארץ גושן ששם היו אבותינו עוסקים בחכמת התורה עד שלא ניתנה״.
ואת יהודה שלח וכו׳ להורת לפניו – לפי שאמרו לו בניו בשם יוסף וישבת בארץ גושן, לכן שלח יעקב את יהודה אל יוסף לבשרו שאביו בדרך, כדי שיוסף יורה ליהודה מקום הגון להתיישב בו ויתקן בית דירתו לפני בוא יעקב לגשן, וזה טעם להורות לפניו, ומלת לפניו פירושו לפני בואו, כמו לפני בוא יום ה׳ (מלאכי ג׳ כ״ג). וזכר ויבאו ארצה גושן ואח״כ ויאסור יוסף וכו׳, אבל הדברים קרו בזמן אחד, כי בעוד שהיו יעקב ובניו מתקרבים ובאים לגושן, אסר יוסף מרכבתו ועלה לקראתו, כי כבר הגיד לו יהודה שאביו בדרך, ונפגשו זה עם זה בגושן:
שלח – יעקב.
להורות – כדי שיוסף יורה לו הדרך לגושן קודם בואו של יעקב.
להורת לפניו – לפני הגעתו לגושן, עליו לקבל הוראות מיוסף. למרות – או דווקא בגלל – שיעקב היה אביו של השר, אסור שייראה כאילו הלך גושנה מדעתו שלו. יעקב היה בקי בהוויות העולם. הוא ידע שהבריות ידונו אותו לפי קנה המידה של עצמם, ויחשדו בו שהוא מתנהג ככל העולה על רוחו מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד, דבר שהיו מרשים לעצמם אילו היו במעמדו.
להורות לפניו גשנה – כדי שיוסף יורה ליהודה בחיר אחיו בחכמה ובכח באומץ לב ובנוי (ואולי גם בעושר, ומפני זה ירד מאת אחיו, בראשית ל״ח:א׳) הדרך להתישב בגושן, לא הדרך לבוא שם, כי לפי הנראה דרך ארץ גושן הקרובה לכנען היה צריך יעקב לעבור לבוא עד עיר מושב יוסף, או לכל הפחות קרוב לארץ גשן, ויהודה הקדים גשנה והכין מקום מושב יעקב ומשפחתו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשהואיל משההכל
 
(כט) וַיֶּאְסֹ֤ר יוֹסֵף֙ מֶרְכַּבְתּ֔וֹ וַיַּ֛עַל לִקְרַֽאת⁠־יִשְׂרָאֵ֥ל אָבִ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיֵּרָ֣א אֵלָ֗יו וַיִּפֹּל֙ עַל⁠־צַוָּארָ֔יו וַיֵּ֥בְךְּ עַל⁠־צַוָּארָ֖יו עֽוֹד׃
Yosef harnessed his chariot and went up to Goshen to meet his father Yisrael. He appeared to him, and he flung himself on his neck, and he wept on his neck profusely.⁠1
1. profusely | עוֹד – See Rashi and Rashbam that here the word "עוֹד" refers to a great amount, pointing to similar usage of the word in Iyyov 34:23. The word generally means "more", "still" or "again", leading others to translate "and he wept for a long while" or: "he wept again" (Ramban, suggesting that the verse is highlighting how Yaakov wept now in addition to his previous bouts of weeping when he thought Yosef dead).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראעודהכל
[קע] 1ויאסר יוסף מרכבתו, אמר ר׳ שמעון בן יוחאי אהבה מקלקלת השורה כו׳ ויאסר יוסף מרכבתו ולא היו לו כמה עבדים, אלא אהבה מקלקלת את השורה. (בראשית רבה נ״ה)
[קעא] 2ויאסר יוסף מרכבתו, ארבעה אסרו בשמחה כו׳ יוסף אסר בשמחה שנאמר ויאסר יוסף מרכבתו ולא היה לו כמה עבדים אלא לכבוד אביו כו׳ תבוא אסרה של יוסף שאסר לילך לקראת אביו ותעמוד על אסרה של פרעה הרשע שהלך לרדוף את ישראל. (מכלתא בשלח מסכת דויהי פ״א)
[קעב] 3ויאסר יוסף מרכבתו ויעל, א״ר יודן בשם ר׳ איבו שני בני אדם ראו כבוד גדול מה שלא ראה בריה בעולם ואלו הן יתרו ויעקב כו׳ ואף יעקב כשבא אצל יוסף מה כתיב בו ויאסור יוסף מרכבתו ויעל, מי היה רואה ליוסף יוצא ולא היה יוצא לקראת אביו, עבדי פרעה וזקני ביתו יוצאין ולא היה יוצא, זקני ארץ מצרים יוצאין ולא היה יוצא לקיים מה שנאמר כבוד חכמים ינחלו (משלי ג׳:ל״ה), אמר הקב״ה בעולם הזה חלקתי כבוד לזקנים ולעתיד לבוא נגד זקניו כבוד (ישעיהו כ״ד:כ״ג). (תנחומא ויגש ז.)
[קעג] 4ויעל לקראת ישראל אביו, מהו אביו מגיד הכת׳ שלא עלה לו כיוסף השליט אלא כבן מכבד אב, ולא נראה לו בן יומו [בעצמו] אלא שלח לפניו עוד חמשה סוסים ביד בנו הראשון. אמר יעקב שמא הוא זה, שלח לפניו עוד חמשה סוסים ביד בנו השני. אמר יעקב הוא זה, אחר כך נראה לו. למה שלא תעוף נפשו וימות. (מדרש הגדול)
[קעד] 5ויעל לקראת ישראל אביו גשנה, כי היה גשן של ארץ מצרים והיא נבלעת בתוך ערי ישראל כמו שאמר ויעל לקראת [ישראל] אביו גושנה מלמד שהיא בעליה כלפי ארץ ישראל. (מדרש)
[קעה] 6וירא אליו, היו מתראין מרחוק כדי שלא יבעתו עד ש⁠[נ]⁠תקררה דעתו. (ילקוט אור האפלה כת״י)
[קעו] 7וירא אליו ויפל על צואריו, מפני מה נתקצרו שנותיו של יוסף מפני שלא ירד מעל המרכבה מפני אביו אלא אמר ויפל על צואריו מעל המרכבה. (ילקוט תימני כת״י מעין גנים)
[קעז] 8ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד, העבר רצונך ורצון חבירך מפני רצון שמים, שכן מצינו ביעקב אבינו שלא נשק ליוסף בנו ואמאי לא נשיק ליה, סבר דילמא איידי דגלה אטעיניה נשי אגב שופריה, כדכתיב וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד, איהי בעי למינשקיה, ולא שבק ליה, דכתיב ויבך על צואריו עוד. כו׳ אמר רבא שמע מינה יוסף נתחמם לנגדה [אשת פוטיפרע] כו׳ הילכך צפה יעקב ברוח הקדש ונמנע מלנשק ליה. (מסכת כלה פ״ג)
[קעח] 9ויבך על צואריו עוד, מה עוד לפי שבכה על אחיו בראשונה, לכך נאמר ויבך על צואריו עוד. (לקח טוב)
1. ראה לעיל פכ״ב אות נד-נה. ובב״ר פצ״ה מכתי״ו במנח״י מובא ג״כ התחלת דרש זה וסופו. ומובא גם בלק״ט ושכ״ט בסגנון סתמי. ובזהר ח״א ריא. ויאסור יוסף מרכבתו דא צדיק. וראה בספר חסידים מק״נ צד תלו. ובאע״ז ויאסר יוסף על ידי ציוי.
2. ראה לעיל אות ע. ובמדרש הגדול בסגנון אחר ויאסר יוסף מרכבתו. וכי לא היה לו לא עבד ולא משרת מי שיאסר לו אלא להודיעך ששמח יוסף שמחה גדולה ולא נטל גדולה באותה שעה והשמחה חוטפת את הלב. ולמה שמח שהיו המצרים אומרין עבד ימלוך עלינו וכיון שבא אביו ואחיו שמח ואמר עכשיו הן יודעין הוגנים (יחוס) שלי שאני בן חורין ובן טובים. אף יהודה מרוב שמחתו וחטיפת לב שאירעה לו לא ביקש מאביו מחילה על אותו נידוי שאמר וחטאתי לאבי כל הימים וקימא לן דנידוי על תנאי צריך הפרה. ולפי כך היו איבריו מגולגלין עד שבא משה רבינו וביקש עליהן רחמים. וסגנון הלשון ולמה שמח צ״ע. ומ״ש מיהודה ראה לעיל פמ״ג אות טז. בביאור מ״ש תי׳ זה מספר חמדת ימים ומקורו מכאן.
3. בפדר״א פל״ט ושמע יוסף שבא אביו לגבול מצרים ולקח את כל האנשים עמו ויצא לקראת אביו, וכל העם יוצאים לקראת המלך ואין המלך יוצא לקראת אדם, אלא ללמדך שאביו של אדם כמלכו.
4. בפי׳ הרד״ק וירא אליו פירש אאז״ל נראה אליו מרחוק שיאמרו לו זה יוסף הבא לקראתך עד גשתו אליו שלא יראה לו בפתע פתאום.
5. מאמר זה מובא בפי׳ הרד״ק יהושע יא, טז. בשם מדרש, ומובא גם ברבעה״ת באופן סתמי. ד״א לכך נאמר ויעל לפי שארץ גשן גבוה מארץ מצרים לפי שהיא עומדת בגבו לארץ ישראל שנאמר גשן וחולון וגילה. ובהדר זקנים לכך נאמר ויעל לפי שארץ גושן גבוה מכל ארץ מצרים כי עומדת בגבול ארץ ישראל שגבוה מכל הארצות. וראה לעיל אות קסח. עו״ש בדעת זקנים ויעל לקראת ישראל פי׳ עליה היתה לו על שהלך לקראת אביו לכבדו.
6. ראה לעיל אות קעג. וכ״ה בכת״י נר השכלים וירא אליו מרחוק ויפול על צוארו מקרוב. ובאופן אחר בכת״י חמאת החמדה ד״א יוסף נסתר היה במרכבה וכשהגיע אל אביו וירא אליו, ד״א כשהלך יעקב לחרן לא היה בידו אלא מקל וכשחזר חזר בשתי מחנות, וכן יוסף כשירד למצרים לעבד נמכר יוסף ועכשיו ויוסף הוא השליט על הארץ.
7. בתרגום יב״ע כאן מבואר דרש זה בסגנון אחר דנענש להיות שנותיו קטועות משום שיעקב קודם שהכירו שזה יוסף השתחוה לו. ובספר הישר יש שלבש בראשו כתר מלכות של פרעה שנתן לו ללבשו לכבוד אביו, אמנם שם מבואר דיוסף השתחוה ליעקב ולא יעקב ליוסף. וראה ברמב״ן כאן שמפרש דיעקב נפל על צואריו של יוסף. ובס׳ צרור המור תמה עליו.
8. במסכת כלה הוצאת היגר צד רלז. מביא בפנים גירסא ״דלמא אידי ריגלא״ וכותב ריגלא כלומר נחש השוה ירושלמי ע״ז פ״ג ה״ב מובא בתורה שלמה לעיל פ״ל אות צח. ואין לדברים אלו שום קשר לכאן וברור דהגירסא הנכונה כמו שהיא בהנדפס איידי ״דגלה״, פירוש כיון שגלה למצרים לארץ נכריה הטעוהו נשים, וזה פשוט. והמשך המאמר במסכת כלה שם ״יוסף נתחמם לנגדה דאי סלקא דעתה לא נתחמם לנגדה, והתניא הניח ידו על בני מעיו, ואמר בספקות שבכם כך בוודאות על אחת כמה וכמה, מובטח אני שאין רמה ותולעה שולטת בכם, וקרא על עצמו אף בשרי ישכון לבטח והוא לא מיחשיב בהדיהו וכל שכן יעקב דמיחשיב בהדיהו, הלכך צפה יעקב ברוח הקודש ונמנע מלנשק ליה. והיכא רמיזא, דכתיב ותשב באיתן קשתו, וכתיב עריה תעור קשתך, ומי גרם לו שניצול לו שבועות מטות אומר סלה (חבקוק ג, ט.) מאי אומר סלה, ״אלהי יעקב סלה״. ובהוצאת היגר שם מביא גירסת הכת״י בפנים ומי גרם לו ״שלא ינצל לו״ ומפרש כלומר שלא ימסור יוסף את טומאתו ליעקב ע״י נשיקה כו׳. ואין לדברים אלו שחר, וברור דעיקר כגירסת הדפוס ומי גרם לו ״שניצול״, ופי׳ הדברים דשואל והיכא רמיזא ענין זה שנתחמם לנגדה דכתיב ותשב באיתן קשתו וכדרש חז״ל בב״ר פפ״ז מובא לעיל פל״ט אות צט. וכן הוא דורש הפסוק בחבקוק על יוסף עריה תעור קשתך שנתעוררה קשתו, כלומר שנתחמם לנגדה, ומי גרם לו שניצול בזכות שבועות מטות אמר סלה השבועה והברית שכרת ה׳ עם השבטים שיתקיים לעולם זכות זאת גרמה לו שניצול. וכ״מ בב״ר פמ״ז ה. מובא לקמן מט, כח. כל אלה שבטי ישראל שנים עשר כו׳ הד״א שבועות מטות אומר סלה. עיי״ש. וכן דרשינן בסוטה לו: מובא לעיל וישב פל״ט אות ק. באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד כו׳ מיד ותשב באיתן קשתו וזה ברור. ולשון מסכת כלה שהבאתי לעיל ״והוא לא מיחשיב בהדייהו וכל שכן יעקב דמיחשיב בהדיהו״ דברים אלו סתומים ואין להם שום פירוש ובהערות בדפוס ווילנא וכן בהוצאת היגר לא כתבו שום פירוש, וגם כל הקטע הזה והתניא וכו׳ לא מבואר כלל מאי בעי כאן. וציינו לגמ׳ ב״מ פג: ושם מבואר לשון זה דר׳ אלעזר ב״ר שמעון אמר כן על עצמו אבל מה זה שייך ליוסף, ונראה לי לבאר שחסר כאן הציון לגמ׳ ב״ב יז. שבעה לא שלט בהם רמה ותולעה ואלו הן אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים ובנימן בן יעקב כו׳ וי״א אף דוד דכתיב אף בשרי ישכון לבטח. מובא לעיל פכ״ד אות כה. וי״ל דכוונתו להקשות אם ר׳ אלעזר בר׳ שמעון אמר על עצמו שמובטח שאין רמה ותולעה שולטת בו קשה למה חשבו בברייתא שם רק האבות ובנימין ולא את יוסף הצדיק שעמד בניסיון, וזהו דקאמר ״והוא לא מחשב בהדיהו״ הרי יוסף לא נחשב בין אלה שאין רמה ותולעה שולטת בהם. (עיי״ש בתוס׳ שהקשו דכלהו צדיקי נמי). ״וכל שכן יעקב דמיחשיב בהדיהו״ אחרי שיעקב ובנימן נחשבו למה לא הזכיר את יוסף, ומזה מביא ראיה שנתחמם לנגדה ובשביל חטא זה לבד כבר שולטת רמה ותולעה ומטעם זה נמנע יעקב מלנשק ליה. כן נ״ל. וראיתי בכת״י ילקוט תלמוד תורה מעתיק כאן כל הקטע הנ״ל מגמ׳ דרך ארץ ואינו גורס כלל הלשון מן מובטח עד בהדיהו. וגורס ״על אחת כמה וכמה וכ״ש יעקב הילכך צפה״ כו׳ ומזה נראה שקטע הנ״ל הוא הגהה על הגליון לפרש הדברים ונכתב בקיצור לשון ושם ג״כ גורס ״אידי דגלה״ וכן ״מי גרם לו לינצל״. וראה ברש״י כאן כ׳ ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע. ותימה שאין לנו מקור בספרי חז״ל לדרש זה. ובס׳ זכור לאברהם על פרש״י בליקוטים שבסוף הספר מביא מ״ש בשו״ת הגאונים ליק סי׳ מ״ה שאילו מן קמאי רב יהודאי גאון ריש מתיבתא ז״ל כו׳ מהו שלא נשק לו ליוסף, ואמר דהוה קא קרי יעקב אבינו ק״ש ולא פסק ליה. וכן הביאו הרד״ק בפירושו ויש דרש כי יעקב היה קורא שמע באותו שעה לפיכך לא בכה יעקב על צואריו ובסגנון הדומה לזה במסכת דרך ארץ זוטא פ״א העבר רצונך ורצון חבירך מפני רצון שמים שכן מצינו ביעקב שלא נשק ליוסף ע״כ והנה מהמבואר במסכת כלה המשך המאמר מבואר טעם אחר שלא נשק לו, ואולי היה לפניהם בדרך ארץ רבה רק התחלת המאמר ופירשו הטעם שלא נשקו מפני רצון שמים, היינו שקרא ק״ש ולא רצה להפסיק. ויש גם מקום לשער שהיה לפניהם כן הגירסא בסוף המאמר אחרי שמקשה על טעם זה שאמרו במסכת כלה מלבן ועשו אמר בסוף טעם אחר שקרא ק״ש. ותימה הדבר שבמדרש הגדול ובכל הילקוטים ממדרש תימן לא נזכר דרש זה כן בלק״ט ושכ״ט. ובמדרש אגדה ולמה לא נשק יעקב ליוסף לפי שהיה קורא באותה שעה בקריאת שמע. ובכת״י חמאת החמדה יעקב באותה העת היה קורא קריאת שמע או ייחוד השם בכל ענין כך דרשו רבותינו ז״ל. רוצה לפרש דלאו דווקא קריאת שמע כפשוטא אלא ייחוד השם בכל ענין היינו קורא ק״ש. ובספר מנחה בלולה לקראת ישראל אל תקרי לקראת אלא לקריאת מכאן שהיה קורא ק״ש, וא״י מקורו. ובנל״ג כותב דמ״ש האונקלוס ואתגלי ליה ולא ואתחזי או ואשתמודע ש״מ שסבר שהיתה ראייה רוחנית היינו שקרא ק״ש. ובזהר ח״א ריא. ויעל לקראת ישראל אביו גשנה, לקראת ישראל דא רזא דאדם, גשנה תקרובתא חדא לאתקרבא כחדא בקרבנא חדא ויחודא חדא כו׳. ויש בזה מעין רמז לדרש הנ״ל. ובס׳ צרור המור ובפי׳ גור אריה על פרש״י ביארו מאמר זה דקרא ק״ש. וראה בגמ׳ יומא יט. הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקרץ בשפתיו ומראה באצבעותיו עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב. ובמהרש״א כותב ושמעתי בזה ע״פ המדרש ויבך על צואריו ויעקב לא נפל שקרא את שמע וז״ש ולא אותי קראת כיעקב שלא רמז בעיניו ולא הפסיק בק״ש.
9. ובזח״א ריא. ויבך על צואריו עוד דבכין כלא על מקדשא דאתחריב עוד מאי עוד דא גלות בתראה. ובתרגום רס״ג בכה עוד מאהבה. וראה בתרגום יוב״ע.
וְטַקֵּיס יוֹסֵף רְתִכּוֹהִי וּסְלֵיק לְקַדָּמוּת יִשְׂרָאֵל אֲבוּהִי לְגֹשֶׁן וְאִתַּחְזֵי לֵיהּ וּנְפַל עַל צַוְרֵיהּ וּבְכָא עַל צַוְרֵיהּ עוֹד.
Yosef harnessed his chariots, and went up to greet his father, Yisrael, in Goshen. He appeared before him, he fell on his neck, and wept on his neck profusely.

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד
וְטַקֵּיס יוֹסֵף רְתִיכּוֹהִי (ח״נ: רְתִיכֵּיהּ) וּסְלֵיק לְקַדָּמוּת יִשְׂרָאֵל אֲבוּהִי לְגוֹשֶׁן וְאִתַּחְזֵי לֵיהּ וּנְפַל עַל צַוְּרֵיהּ וּבְכָא עַל צַוְּרֵיהּ עוֹד
א. ״וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ״ מתורגם ״רְתִיכּוֹהִי״ בלשון רבים, ״לתפארת הלשון דרך כבוד״.⁠1
ב ״וַיֵּרָא אליו ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית יח א) מתורגם בלשון התגלות ״וְאִתְגְּלִי לֵיהּ ה׳⁠ ⁠⁠״ להרחקת ההגשמה. ואולם כאן ש״וַיֵּרָא אליו״ מדבר ביוסף (רש״י: יוסף נראה אל אביו) תרגומו ״וְאִתַּחְזֵי לֵיהּ״, וכן בכל הנוסחים. אבל בדפוסים מצויים גרסו גם כאן ״וְאִתְגְּלִי לֵיהּ״ והוא שיבוש גמור.⁠2
1. ״אוהב גר״, נתיב ח. לתרגום וַיֶּאְסֹר ראה ״וַיֶּאְסֹר את רכבו״ (שמות יד ו) ״וְטַקֵּיס״. על רתיכא ראה ״רֶכֶב פַּרְעֹה״ (שמות יד ט) ״רְתִכֵּי פַרְעֹה״.
2. ולא כ״נתינה לגר״ שמגרסת ״וְאִתְגְּלִי לֵיהּ״ (המשובשת!) למד ״שהייתה ראיה רוחנית, שקרא קריאת שמע״.
וטכס יוסף ארתכוי ונפקא לקדמות ישראל אבוי לגשנה וחמה יתיה ואתרכן על צואריה ובכה על צואריה תובב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארתכוי ונפק״) גם נוסח חילופי: ״רתכוי וסלק״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תוב״) גם נוסח חילופי: ״זמן תניינות״.
וטקיס יוסף ארתכיה וסליק לקדמות ישראל אבוי לגשן וקדם דאשתמדעיה אבוי סגד ליה ואתחייב למהוי שנוי קטיען ותהא ואיתחמי ליה ורכן על פריקת צווריה ובכא על צווריה תוב על דיסגד ליה.
And Joseph made ready his chariot, and went up to meet Israel his father in Goshen; and his father, before he recognised him, bowed him, and thus became liable to be shortened (or cut off) in his years. And he wondered, and beheld him, and fell upon his neck, and wept still upon his neck, because he had bowed him.
[ז] וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ – אָמַר רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אִיבוֹ, שְׁנֵי בְנֵי אָדָם רָאוּ כָּבוֹד גָּדוֹל מַה שֶּׁלֹּא רָאָה בְרִיָּה בָּעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן, יִתְרוֹ וְיַעֲקֹב. יִתְרוֹ כְּשֶׁבָּא אֵצֶל מֹשֶׁה, כְּתִיב בּוֹ, וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ (שמות י״ח:ז׳). מִי הָיָה רוֹאֶה מֹשֶׁה יוֹצֵא וְאֵינוֹ יוֹצֵא. שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת יוֹצְאִין וְאֵינוֹ יוֹצֵא. שִׁבְעִים זְקֵנִים וְלֹא הָיָה יוֹצֵא. אַהֲרֹן כֹּהֵן גָּדוֹל יוֹצֵא וְלֹא הָיָה יוֹצֵא. הִתְחִילוּ כָּל יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין לִקְרַאת יִתְרוֹ. וְאַף יַעֲקֹב כְּשֶׁבָּא אֵצֶל יוֹסֵף מַה כְּתִיב בּוֹ, וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל. מִי הָיָה רוֹאֶה לְיוֹסֵף יוֹצֵא וְלֹא הָיָה יוֹצֵא לִקְרַאת אָבִיו. עַבְדֵי פַרְעֹה וְזִקְנֵי בֵיתוֹ יוֹצְאִין וְלֹא הָיָה יוֹצֵא. זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרַיִם יוֹצְאִין וְלֹא הָיָה יוֹצֵא. לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ (משלי ג׳:ל״ה). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה חָלַקְתִּי כָּבוֹד לַזְּקֵנִים. וְלֶעָתִיד לָבֹא, נֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד (ישעיהו כ״ד:כ״ג).
[Siman 7] And Joseph made ready his chariot (Gen. 46:29). R. Yudan said in the name of R. Aibu: Two men were accorded more homage than any other men in all the world; they were Jethro and Jacob. It is written that when Jethro came to Moses, Moses went out to meet his father-in-law (Exod. 18:7). Who would imagine Moses going out and other people not going out with him? Would not the leaders of the thousands and the hundreds go out, and would not the seventy elders and Aaron, the high priest, go out? Indeed, if he went out, would not all Israel go out with him to meet Jethro? Similarly, when Jacob came to live with Joseph, it is written: Joseph made ready his chariot and went out. Who, upon observing Joseph going out to meet his father, would fail to accompany him? Would not Pharaoh’s servants go out, would not the elders of his household and the elders of Egypt go out? He went out to fulfill the verse The wise shall inherit honor (Prov. 3:35).
The Holy One, blessed be He, said: In this world I have allotted honor to the elders, but in the future world: Before His elders shall be glory (Isa. 24:23).
ויאסור יוסף מרכבתו – א״ר יודן ב׳ בני אדם ראו כבוד מה שלא ראתה בריה מעולם, יעקב ויתרו, יתרו כתוב ויצא משה לקראת חותנו (שמות י״ח ז׳), מי היה רואה משה יוצא ואינו יוצא, שרי אלפים יוצאים, זקנים יוצאים, כהן גדול יוצא, ואינו יוצא. התחילו כל ישראל לצאת לקראת יתרו. ואף יעקב כשבא אצל יוסף מה כתוב ויאסור יוסף מרכבתו, מי היה רואה יוסף יוצא ואינו יוצא, עבדי פרעה וזקני ביתו יוצאין ואינו [יוצא], לקיים מה שנאמר כבוד חכמים ינחלו (משלי ג׳ ל״ה). ורבנין אמרין לא עלו עם יוסף בפעם הזאת אלא מתי מעט, שאלו עלו היה מונה אותם הכתוב כמו שמנאם בעליית קבורה, שעד שלא הכירו מצרים ביעקב לא נהגו בו כבוד. משהכירו בו שבאה להם ברכה לרגליו נהגו בו כבוד וגמלו עמו חסד. על דעתיה דר׳ יודן למה לא מנה אותן כשם שמנאם בעליית קבורה, לפי שכשעלו לקבורה הלכו בשביל יעקב לגמול לו חסד ולפי שנתכוונו למצוה מנאן הכתוב, אבל כאן לא עלו בשביל יעקב ולא נתכונו למצוה אלא בשביל פחדו של יוסף ולכך לא זכרן הכתוב.
ויבך על צואריו עוד – מהו עוד, עד עכשיו היה אביו בוכה עליו בכיה של מת כדכתיב ויבך אותו אביו (בראשית ל״ז ל״ה), אבל בכיה זו של רחמים, בכיה של שמחה שראה אותו עודנו מחזיק בתומתו שנאמר עוד יוסף בני חי (בראשית מ״ה כ״ח). ד״א עוד, בכה על שראה שנתן לו הב״ה עודדות והצילו מכמה צרות שעברו עליו כד״א מעודד ענוים ה׳ (תהלים קמ״ז ו׳).
ויפול על צואריו1ולמה לא נשק יעקב ליוסף, לפי שהיה קורא באותה שעה בקריאת שמע.
1. ולמה לא נשק יעקב ליוסף לפי שהיה קורא באותה שעה בק״ש. וכן רש״י הביא וז״ל: יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע עכ״ל ובשו״ת הגאונים (דפוס ליק) סי׳ מ״ה תשובה ל״ח שאלה מן קמאי מר רב יהודאי גאון ז״ל מהו שלא נשק לו ליוסף, ואמר דהוה קא קרי יעקב אבינו ק״ש ולא פסק ליה. והעירותי שם בהערות ותיקונים (ליק תרכ״ה) עיין רש״י בראשית מ״ז כ״ט שכתב וז״ל ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע, ועיין במהרש״א בחידושי אגדות יומא דף י״ט שהביא זאת בשם המדרש, ועיין גם בזכור לאברהם בלקוטים דף קפ״ג.
ואסרג֗ יוסף דאבתה וצעד יתלקא אסראיל אביה אלי אלסדיר פלמא ט֗הר לה אנכב עלי ענקה ובכא עליה הויא.
יוסף רתם את בהמת הרכיבה שלו ועלה לפגוש את ישראל אביו אל אלסדיר. כאשר נראה לו, התנפל על צווארו ובכה על צווארו זמן רב.
ויאסר יוסף מרכבתו – הוא עצמו אסר הסוסים למרכבה, להזדרז לכבוד אביו.
וירא אליו – יוסף נראה אל אביו.
ויבך על צואריו עוד – לשון הרבת בכייה, וכן: כי לא על איש ישים עוד (איוב ל״ד:כ״ג) – לשון ריבוי הוא, אינו שם עליו עלילות נוספות על חטאיו. אף כאן, הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל. אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו.
ואמרו רבותינו:⁠1 שהיה קורא את שמע.
ויאסר יוסף מרכבתו AND YOSEF MADE READY (literally, bound, harnessed) HIS CHARIOT – He himself harnessed the horses to the chariot being eager to show honor to his father (Bereshit Rabbah 95:8; Mekhilta to בשלח).
וירא אליו AND HE APPEARED BEFORE HIM – Yosef appeared before his father.
ויבך על צואריו עוד AND WEPT ON HIS NECK A GOOD WHILE – The phrase ויבך עוד signifies weeping copiously. So, too, עוד has the same meaning in "For He does not place upon a man עוד" (Iyyov 34:23) – which means something more than is proper: God does not place on him accusations additional to his sins (the sins he has really committed) Here, also, he wept greatly and continuously – more than is usual. Yaakov, however, did not fall upon Yosef's neck nor did he kiss him.
Our Rabbis say: the reason was that he was reciting the Shema (renewing his allegiance to God immediately on settling in a new land).
ויאסור יוסף מרכבתו1הוא בעצמו. לפי שהאהבה מקלקלת השורה של גדולה.
וירא אליו – פנים בפנים.
ויבך על צואריו עוד2מה עוד. לפי שבכה על אחיו בראשונה. לכך נאמר ויבך על צואריו עוד.
1. הוא בעצמו. עיין מכילתא פ׳ בשלח. והובא ברש״י עה״ת הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו.
2. מה עוד. עיין רש״י עה״ת לשון רבוי הוא.
ויאסור יוסף מרכבתו – היא מרכבת המשנה אשר נתן לו פרעה, והלא כמה עבדים היו לו שיכולין לאסור מרכבתו, אלא מרוב האהבה אסרה בעצמו, שהאהבה מקלקלת שורת גדולה, והשנאה מקלקלת שורת גדולה, אהבה מקלקלת שורת הגדולה, כדכתיב וישכם אברהם בבקר (שם כב ג), מאהבתו את בוראו, ויחבוש את חמורו (שם שם), וכתיב ויאסור יוסף את מרכבתו (שם מו כט), מאהבתו להקביל פני אביו, שנאה מקלקלת השורה, כדכתיב בפרעה ויאסור את רכבו (שמות יד ו), משנאתו את ישראל, וכתיב ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו (במדבר כב כא), משנאתו את ישראל:
ויעל לקראת ישראל אביו גושנה – שכבר בא ישראל לשם:
וירא אליו – פנים בפנים:
ויפול על צואריו – משני צדדי צואר, ונפל על צוארי אחיו וחזר על צואר אביו:
ויבך על צואריו עוד – דהיינו פעם שנית:
עוד – הרבה, כדכתיב: כי לא על איש ישים {עוד} (איוב ל״ד:כ״ג).
'Od: "A great deal,⁠"1 as in the phrase (Job 34:23), "He shall not inflict a great deal ('od) on man.⁠"2
1. So also Rashi and R. Joseph Bekhor Shor who all avoid seeing 'od in this context as having the more standard meaning of "additionally.⁠" Cf. however LT and Ps.-Jon. who each figures out a different way to interpret 'od as meaning "additionally" even here.
2. Rashbam's interpretation of this difficult verse in Job is similar, though not identical, to that of Rashi there. Most moderns simply emend the text and remove the word 'od. See e.g. BH, RSV and NJPS.
ויאסר יוסף – על ידי צווי, כמו: ויבן שלמה את הבית (מלכים א ו׳:י״ד).
AND JOSEPH MADE READY HIS CHARIOT. Joseph commanded it ready.⁠1 So Solomon built the house, and finished it (I Kings 6:14),⁠2 is similar.
1. A man of Joseph's position would not personally make ready his chariot, hence Ibn Ezra's comment. However, since he commanded that his chariot be made ready it is as if he himself did it.
2. Solomon obviously did not personally build the house. He ordered it built.
וירא אליו – לפי שאמר: כבדו מזוקן לא יוכל לראות (בראשית מ״ח:י׳), אמר כאן: וירא אליו, לומר כי עדיין היה רואה יפה, ונהנה מראייתו ומקלסתרו.
ויבך על צוארו עוד – הרבה, כאדם שבוכה וחוזר ובוכה עוד.
וירא אליו – HE APPEARED TO HIM – Since it said “were heavy with age and he could not see” (Bereshit 48:10), it said here: “He appeared to him,” to say that he could still see well, and enjoyed his appearance and his countenance.
ויבך על צוארו עוד – AND HE WEPT ON HIS NECK MORE – A lot, like a person who cries and then goes back and cries more.
ויאסרוירא אליו – פירש אדני אבי ז״ל נראה אליו מרחוק שיאמרו לו זה יוסף הבא לקראתך ויתחזק עד גשתו אליו, שלא יראה לו בפתע פתאם.
ויפל על צואריו – בגשתו אליו נפל על צוארי אביו ובכה. ופירש עוד, יותר, כמו ויאמר י״י אליו עוד (שמות ד׳:ו׳), כלומר פעם אחר פעם, כי כשהיה בוכה ועמד, היה חוזר עוד לבכות, אבל יעקב לא בכה על צוארי יוסף אבל בכה באמת אלא שלא נפל על צוארי יוסף כי כל כך האריך יוסף לבכות על צואריו עד שהפרידו בניהם.
ויש דרש (מסכת דרך ארץ): כי יעקב היה קורא קרית שמע באותה שעה לפיכך לא בכה יעקב על צואריו.
וירא אליו, my master, my father, explained this somewhat strange formulation saying that Joseph appeared to Yaakov from a distance, someone having pointed him out to Yaakov, (he did not know what Joseph looked like at this time). This gave Yaakov an opportunity to adopt the appropriate posture before coming face to face with such a mighty ruler and not to be disoriented due to a sudden encounter.
ויפול על צואריו, when Joseph had come close enough to his father he fell around his neck weeping for joy for a considerable period of time. The meaning of the word.
עוד, is that this went on for a time. We find the word used in this sense in Exodus 4,6 where God is persisting in His efforts to convince Moses to accept the position of Israel’s leader by showing him miracles he could perform to legitimise himself before his people. The word describes something that happened repeatedly, at intervals. Yaakov wept only once, whereas Joseph wept repeatedly. Some commentators claim that Yaakov did not weep at all but was preoccupied with reciting the שמע ישראל, an affirmation of God and His uniqueness which he formulated on that occasion for the first time. (compare Rashi)
ויאסר יוסף – צוה לעבדיו ואנשי ביתו שיאסרו בהמותיהם וילכו בשירותו לקראת אביו בפומבי. ומאמר הדרש (ב״ר נה:ח) כי הוא עצמו אסר את הכלים אל מרכבתו, {שהיה} מפריז על המדה בכבוד אביו {ו}שש ושמח ליפגש עמו, דרש נעים1.
וטעם מאמרו וירא אליו [וג׳] – שנתפעל כל כך שכאשר ראה אותו לא היה יכול להתאפק מלחבק אותו, ולא לכבוש את בכייתו הגדולה, מפני גודל {ההרגש} שהיה בנפשו מזה2.
וצואריו {בלשון} רבים – רמז אל שתי הכתפות, הימנית והשמאלית3.
ומאמרו עוד – רמז לאורך [זמן] הבכייה4.
והכינוי בוירא על יוסף, ובויפל על יעקב, ובצואריו על יוסף, ובויבך על יעקב5. וקיצר המקרא להזכיר רק בכיית יעקב לפי שהיתה גדולה יותר ומרובה6, או אולי נשמר יוסף מלהרבות בבכייה, שהיה חס על לב יעקב שלא ירבה בבכייה מפני בכייתו.
1. עא. מדרש זה מובא ברש״י כאן בפירוש הפסוק, ורצון רבנו בזה להעיר שאין הכרח לפי הפשט ממשמעות לשון הכתוב לדרש זה, שהרי העשייה על ידי עושי רצונו תיקרא עשייה שלו, אבל בכל אופן הוא דרש נעים. וכפירוש רבנו כן פירש ראב״ע.
2. עב. רבנו מפרש בכייתו של יעקב על דרך הפשט שהיתה מתוך רגש פנימי שהתגבר עליו. והשוה מה שכתבנו בהערות לעיל פר׳ ויצא (כט:יא) בענין בכייתו של יעקב בעת פגישתו עם רחל. והשוה מש״כ עוד בנושא בהערות לפר׳ וישב (לז:ג).
3. עג. עי׳ להרד״ק בשרשיו (שרש צור) שכתב: ׳ופעמים זכרו הצואר בלשון שנים לפי שהוא שני צדדין הימין והשמאל – בכה על צואריו׳. ולא הזכיר הרד״ק שייכות לכתפיים, אך בדברי רבנו נראה שהושאלה לצואר תכונת הכתפיים הסמוכים לו, ולכן גם הצואר ייקרא בלשון כפול [ויתכן הטעם שדווקא כאן נקט הכתוב כן, משום שדרך הבכיה על הצואר להיות על הכתפיים]. גם רש״י בפירושו למשלי (א:ט) כתב שהצואר לשון רבים אבל מטעם אחר: ׳לגרגרותיך – לצוארך ועל שם שהקנה עשויה טבעות טבעות קורא הצואר בלשון רבים.׳ והשוה מדרשם ז״ל במגילה (טז:) ׳ויפול על צוארי בנימן אחיו, כמה צוארין הוו ליה לבנימין, אמר רבי אלעזר בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב׳, וכבר הובא כעי״ז ברש״י לעיל (מה:יד), וע״ש מה שהאריכו המפרשים בביאור כוונתו. אמנם רש״י במגילה שם מחק תיבות ׳כמה צוארין הוו ליה לבנימין׳, ונימוקו עמו שצואר הוא לשון רבים, ולטעמיה אזיל.
4. עד. כעי״ז פירש רש״י, שהוא לשון ריבוי. ואמנם הרמב״ן ביאר: ׳כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו׳, ודבריו צ״ב, שודאי יש הבדל גדול בין בכייתו עד אז מתוך יגונו, לבכייתו כאן מתוך שמחה עצומה.
5. עה. לפירושו של רבנו שיעורו כך: ׳וירא יוסף אל יעקב ויפול יעקב על צואריו של יוסף ויבך יעקב עוד׳. יודגש שפירושו של רבנו לדרך הפשט אינו כפי מדרשם ז״ל המובא ברש״י, שיוסף הוא שבכה ולא יעקב מפני שהיה יעקב קורא אז קריאת שמע. ראה גם בפירוש הרמב״ן שביאר כביאורו של רבנו.
6. עו. השוה לשון הרמב״ן בפירושו שכתב: ׳ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבכור המולך׳. [והשוה מש״כ בתחילת פרשת וישב בענין ייחוס תכונות אנושיות לאבותינו הקדושים ע״י הראשונים].
ויבך על צואריו עוד – מלבד הבכי שבכה על צוארי אחיו,⁠1 כדכתיב: ויבך עליהם (בראשית מ״ה:ט״ו).
דבר אחר: עוד – קאי אויפול, והכי קאמר: נפל על צואריו, ועוד עשה עניין אחר על צואריו, הוא הבכי.
1. בדומה בלקח טוב.
ויבך על צואריו עוד, "he (Joseph) still continued weeping while embracing his father,⁠" in addition to when he had wept when being reunited with his brother Binyamin.⁠" (45,10; 45,14) An alternate exegesis of this verse: the word: עוד refers to the weeping being in addition to embracing each other around their necks.
וירא אליו – יוסף נראה אל אביו. ויבךא על צואריו עוד – לשון הרבת בכייה, אבל יעקב לא נפל על צואר יוסף בנו, ולא נשקו. ואמרו רבותינו ז״לב שהיה קורא את שמע. לשון רבינו שלמה.
ולא ידעתי טעם בוירא אליו, כי בידוע שנתראו כאשר נפל על צוארו. ועוד, כי איננו דרך כבוד שיפל יוסף על צוארי אביו, אבל שישתחוהג לו או ינשק ידו, וכתיב: ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו (בראשית מ״ח:י״ב). והשעה הזו רְאֻיָה יותרד להשתחוות לו. וכן כל ׳עוד׳ שבפסוק תוספת על עיקר הוא, איננו כמו הרבה: לא על איש ישים עוד (איוב ל״ד:כ״ג), שישים עליו כפי חטאיו ולא יותר.
והנכון בעיני: כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן, או שבאה יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים, ולא היה ניכר לאביו, וגם אחיו לא הכירוהו. לפיכך הזכיר הכתוב, כי כאשר נתראהו אל אביו, שהביט בו והכירו, נפל אביו על צואריו ובכה עליו עוד, כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו. ואחר כך אמר לו: אמותה הפעם. ודבר ידוע הוא: מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבחור המולך. ואל תחוש בעבור אמרו, ויאמר ישראל, כי ממנו ידבר ויחזור ויזכיר שמו. וכן: ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים וגו׳ ויצבור יוסף וליוסף יולד שני בנים (בראשית מ״א:מ״ח-נ׳), וכן במקומות רבים תמיד בתורה ובמקרא.
א. כן ברש״י, וכן צ״ל. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון: ״ויפל״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, וכן בנוסח של פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון חסר: ״ז״ל״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שהשתחוה״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״יותר״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים (בלי ״או״): ״וכשבא״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״נראה״.
AND HE APPEARED BEFORE HIM. Joseph appeared before his father. And he wept on his neck a good while. The phrase vayeivk od signifies "weeping copiously.⁠" Jacob, however, did not fall upon the neck of his son Joseph, nor did he kiss him. Our Rabbis said that this was because he was reciting the Shema, (the affirmation of G-d's Unity). This is the language of Rashi. But [according to this interpretation, which says that it was Joseph who fell on his father's neck and wept], I know of no reason for the statement, And he appeared before him, since it is understood that Joseph appeared before Jacob since he fell upon his neck. Moreover, it is not respectful for Joseph to fall upon his father's neck. He should rather bow before him or kiss his hands, as it is written, And Joseph brought them out from between his knees, and he fell down on his face.⁠1 And at the present moment, it was more fitting that he bow to him [than at the time referred to in the aforementioned verse].⁠2 So also, every term 'od' in Scripture indicates an addition to the original but does not imply copiousness. Thus: He doth not set a stated time 'od' for a man,⁠3 which means, "He sets a stated time for a man in accordance with his transgression, and nothing is added.⁠"4
The correct interpretation appears to me to be that Israel's eyes were already slightly dim from age,⁠5 and when Joseph arrived in the carriage of the second in rank,⁠6 with a mitre on his head as was the custom of the Egyptian kings, his father did not recognize him. His brothers also had not recognized him.⁠7 Therefore Scripture mentioned that when he appeared before his father, who stared at him and finally recognized him, his father fell on his neck and cried again over him, even as he had continually cried over him to this day when he had not seen him after his disappearance, and then Jacob said, Now let me die, since I have seen thy face.⁠8 It is a known matter as to whose tears are more constant: that of an old father who finds his son alive after having despaired of him and having mourned for him, or that of a grown-up son who reigns. Do not be concerned [lest this interpretation be open to question] because Scripture immediately says, And Israel said,⁠9 [thus implying that the previous subject is not Israel but Joseph], whereas according to our interpretation Scripture is speaking of Jacob and then mentions his name once again in the following verse. A similar case is found in these verses: And he gathered up all the foods of the seven years, etc.,⁠10 [where Joseph is the subject of the verse, and yet Scripture mentions his name in the succeeding verse], And unto Joseph were born two sons.⁠11 There are constantly many similar places in the Torah and in the other books of Scripture.
1. Further, 48:12.
2. Further, 48:12.
3. Job 34:23.
4. We thus see that od can refer to a slight increase.
5. See further, 48:10.
6. Above, 42, 43.
7. Ibid., 42:8.
8. (31) here.
9. (30) here.
10. Above, 41:48.
11. Ibid., (50).
ויאסר יוסף מרכבתו – דרשו רז״ל אמר רבי יודן שני בני אדם ראו כבוד שלא ראה בריה מעולם, ואלו הם יתרו ויעקב, כשבא יתרו אצל משה מה כתיב ביה (שמות י״ח:ז׳) ויצא משה לקראת חותנו, מי ראה למשה יוצא, ואינו יוצא מי ראה לאהרן יוצא והוא אינו יוצא, מי ראה שבעים זקנים יוצאים והוא אינו יוצא, נמצאו כל אלו יוצאין אחר יתרו. וכן יעקב, מי ראה ליוסף יוצא לקראת אביו והוא אינו יוצא, מי ראה לזקני פרעה יוצאין והוא אינו יוצא, מי ראה כל מחנה מצרים והוא אינו יוצא, לקיים מה שנאמר (ישעיהו כ״ד:כ״ג) ונגד זקניו כבוד.
ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד – כתב הרמב״ן ז״ל אין להבין כי יוסף נפל על צוארי אביו כי לא היה מדרך המוסר, אבל הראוי לנשק את ידיו או להשתחוות לו, אבל הכל חוזר ליעקב כי יעקב נפל על צוארו של יוסף ובכה על צואריו עוד כאשר בכה תמיד עד עתה כשלא ראהו, וידוע הוא מי דמעתו מצויה אם האב הזקן המוצא את בנו חי אחר היאוש ואחר האבלות או הבן הבחור אשר המליכוהו על כל ארץ מצרים.
ויאסר יוסף מרכבתו, "Joseph harnessed his chariot.⁠" Tanchuma Vayigash 7 states that there were two people who were honoured in a manner unparalleled. One was Yitro, the other was Yaakov. When Yitro visited Moses in the desert, the Torah writes: (Exodus 18,7) "Moses went forth to greet his father-in-law.⁠" As soon as someone saw Moses leave his customary place in order to welcome Yitro, all the princes, Aaron the High Priest, as well as the entire nation went out also to welcome Yitro. Yaakov experienced something similar. As soon as people saw that heir ruler harnessed his chariot in order to welcome his father, the entire nation did the same. This was an example of what Isaiah 24,23 had in mind when he said: "and the Presence will be revealed to His elders.⁠"
ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד. "He fell around his neck and he kept crying on his neck exceedingly.⁠" Nachmanides writes that one must not understand this verse as if Joseph fell around his father's neck, seeing that this would not be in good taste. Good taste would have dictated for Joseph to kiss the hand of his father or to prostrate himself in front of him. The verbs in this verse all apply to Yaakov. It was Yaakov who fell around the neck of Joseph and broke out crying for quite some time. Just as he had still been crying over him while they had not been reunited, the reunion also evoked a crying spell. He cried over the reunion, and he cried additionally when he considered the position of power and eminence Joseph had attained.
ויעל לקראת ישראל אביו – לכך נאמר ויעל לפי שארץ גושן גבוה מכל ארץ מצרים כי עומדת בגבול ארץ ישראל שגבוה מכל הארצות.
אעלה ואגידה לפרעה – וכי ארץ מצרים עומדת בהר שאמר אעלה. אלא ש״מ שעד עכשיו שהיה מדבר אל אביו לא נהג עצמו בטכסיסי מלכות אלא ירד ממרכבה שלו והיה מדבר עמו ועכשיו נטל רשות לעלות על מרכבתו.
ויעל לקראת ישראל – פי׳ עליה היתה לו על שהלך לקראת אביו לכבדו. ד״א לכך נאמר ויעל לפי שארץ גשן גבוה מארץ מצרים לפי שהיא עומדת בגבול ארץ ישראל שנאמר גשן וחולון וגילה. ולפי שהלך יהודה בשביל אביו אצל יוסף להורות לפניו גשנה זכה ונפלה בחלקו וגשן נתן פרעה לשרה אמנו ולכך בחרו בה ישראל ונפלה בחלקם ולא ערערו בה מצרים.
ויעל לקראת ישראל, "he (Joseph) went up to meet Israel.⁠" The reason that the expression עלה is used here is to tell the reader that for Joseph it was tantamount to a spiritual ascent to go and greet his father and to pay him this honour. Alternately, the reason why he is described as ascending, is that the province of Goshen is situated on a higher plateau than the Nile delta in which most of the Egyptians dwelt. Goshen borders on the land of Israel which is a land of many hills and mountains. This is also clear from Joshua 15,49-51. Seeing that Yehudah had been sent ahead by his father to prepare his residence in Goshen, that region became part of the ancestral heritage of the tribe of Yehudah in due course. The Egyptians never challenged the Israelites having annexed that province.
ויעל לקראת ישראל אביו גושנה – י״מ כי זו הוא גושן האמורה בספר יהושע ולפי שארץ ישראל גבוהה מכל ארצות אמר ויעל. ויותר נכון לפרש כי הוא מארץ מצרים כפשטיה דקרא והיתה גבוהה מארץ מצרים ומה שאמר כשיצא מאביו אעלה ואגידה לפרעה אולי כשראה ליעקב ירד ממרכבתו ועל כן אמר אעלה על המרכבה ואגידה לפרעה. או יהיה פירושו אלך למצרים ואעלה ואגידה לפרעה כי בית פרעה היה בגובה מצרים כדרך המלכים שבונים בירניהם בגובה העיר או שמא ארץ מצרים גבוהה מארץ גושן ופי׳ ויעל לקראת ישראל ויעל על מרכבתו והלך לקראתו ובא להודיע כשם שאסר מרכבתו לכבודו כך עלה על המרכב׳ לבדו בלא סיוע לכבו׳ אביו ולא כדרך מלכי׳ שעבדיה׳ מכתפי׳ אותם להעלות׳ על מרכבת׳:
וירא אליו – פירש״י יוסף נראה לאביו ויפול על צואריו עוד לשון הרבות בבכי׳ אבל יעקב לא נפל על יוסף ולא נשקו שהי׳ קורא קריאת שמע. וכתב הרמב״ן ולא ידעתי טעם בוירא אליו כי בידוע שנתראו כאשר נפל על צואריו ועוד שאינו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו אלא שישתחוה לו וינשק ידיו וגם עוד אינו לשון רבוי אלא תוספות על הראשון שלפניו והנכון כי היו עיני ישראל כבדים מזוקן או שבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים ולא הי׳ אביו מכירו לפיכך אמר כאשר נתראה לאביו שקירב לאביו יותר והכירו או נפל על צואריו ובכה עליו עוד כאשר בכה עליו תמיד עד היום ודבר ידוע במי דמעתו מצוי׳ יותר באב הזקן המוצא את בנו חי לאחר הייאוש והאבל או בבן הבחור המולך אע״פ שאמר ויאמ׳ ישראל וכבר דיבר עמו תחל׳ כן דרך הפסוק:
ויעל לקראת אביו גושנה, he went up to meet his father, to the province of Goshen. Some commentators say that the Goshen mentioned here is the same as that mentioned in the Book of Joshua 10,41, [that Goshen is described as near Givon], and that seeing that the land of Israel is located at higher altitudes than all other countries according to our sages, the Torah describes Joseph as traveling "up,⁠" i.e. uphill. [why would Yaakov's journey then have been described as a descent, seeing that one look at the map would convince us that as his last stop was Beer Sheva, he too would have had to continue from there uphill. Ed.]
We do not consider this explanation of the word ויעל as appropriate at all. The province of Goshen was situated within Egypt proper, though at a higher level than the Nile delta which was practically at sea level for many kilometers starting with the capital. As to the apparently contradictory line in 46,31 where Joseph, leaving his father, speaks about "going up to Pharaoh etc,⁠" has to be understood in terms of his stepping into his chariot, just as getting out of a chariot is described as "descending" from it, so entering it again as described as "ascending" into it.
It is also possible that the correct interpretation of these terms עליה and ירידה respectively, is that Joseph said: "I will go to Egypt, (capital) and ascend to the palace of Pharaoh, which was built on a hill, overlooking the surrounding area, and inform him, etc.⁠" It is even possible, though unlikely, that the land of Egypt proper was on a higher plateau than the province of Goshen, which was closest to the Mediterranean sea, in which case the word ויעל in our verse would refer to Joseph ascending his chariot before beginning his journey.
וירא אליו, "he appeared to him;⁠" according to Rashi, Joseph appeared to his father and fell around his neck and wept still, are to be contrasted with Yaakov's reaction; he did not fall around Joseph's neck and did not kiss his son until he had finished reciting the prayer קריאת שמע.
Nachmanides writes that he does not know why the expression וירא "he appeared,⁠" has been chosen by the Torah to describe this meeting, seeing that it is quite obvious that when two people meet so closely that they embrace each other, as here, that they appear to one another. Furthermore, Joseph's whole behaviour does not seem appropriate. He should have first prostrated himself and have kissed his father's hands. Furthermore, the word עוד does not mean a surfeit of something, but something in addition to what had already been there before. Seeing that Joseph had not fallen around Yaakov's neck before, the word עוד in this connection is hard to understand.
The correct meaning of the phrase is that Yaakov's eyes were heavy from old age, which made it difficult for him to recognize Joseph, or that seeing that Joseph had been in a rush to welcome his father he had been wearing royal attire and some sort of headgear totally unfamiliar to Yaakov, so that even if he would have recognized him in ordinary garments, he did not associate the figure approaching him in Royal Splendour as being his son. Therefore, when upon Joseph approaching real close and Yaakov finally recognizing him, i.e. "he appeared to him,⁠" he fell around his neck and, in addition to this, wept while doing so. He had been weeping over the loss of Joseph for many years, only this time he wept from joy. Joseph, on the other hand, although he had been told that his father was well, when he saw him, he received a shock so that he began to weep in spite of the reunion. It is a moot point who of the two wept more and longer.
ויאסור יוסף מרכבתו – היטיב א״ע בְּפָנִים מה, כי אמר: ׳⁠ ⁠⁠״ויאסור״ – בצווי, כמו ״ויבן שלמה״ (מלכים א ו׳:י״ד)׳.⁠1 אבל צריך לנו שנדע, כי כן צדק ויושר וראוי אמרו ״ויאסור״ ליוסף כמו לעבדיו, וכן יתואר שלמה ׳בונה׳ כמו הבנאי האומן, וכן הדין בכל, כי אין הבדל ביניהם כלל בתואר, ואין ראוי לומר: ״בציווי״, אבל הוא אוסר ובונה ממש גמור. ואם תשאלנו אם הוא קרוב או רחוק, אשיבך באלו כי הוא רחוק, ואין מחיוב התאר שיהיה קרוב.⁠2 וראה מה בין הבנת הענינים בדרך גס ובין הבנתם בדרך דק פלוסופי. וזכור זה והקש על זה.
1. ראב״ע צדק מצד מסויים באומרו שיוסף לא אסר את רכבו בעצמו אלא צוה לעבדיו לאוסרו, ושעל זה יכולה התורה לומר ״ויאסר יוסף״, כשם שבתיאור בנית בית המקדש נאמר ״ויבן שלמה״, אף על פי שברור שלא שלמה בעצמו בנה את הבית אלא רק פקד על הבניה. זאת בניגוד לפירוש רש״י שכתב כאן שיוסף בעצמו אסר מרכבתו להזדרז לכבוד אביו.
2. בעוד מדברי ראב״ע נראה שייחוס הפעולה ליוסף הוא אי-דיוק של הלשון, ויוסף הוא לא ממש האוסר את המרכבה, אלא רק כביכול הוא עשה, כיוון שציווה, לדעת ריא״כ יש כאן דיוק גמור, ואף על פי שיוסף הוא העושה העקיף (׳הרחוק׳), אף על פי כן ראוי לו להכנות העושה, ואין חילוק לעניין ייחוס פעולה בין גורם ישיר לגורם עקיף. השווה גביע כסף פרק ט׳.
(כט-לא) ויאסֹר יוסף מרכבתו – על יד שליח. או עשה בעצמו מרוב הזריזות לכבוד אביו. והראשון נראה יותר לפי הפשט.
ויבך על צואריו עוד – רוצה לומר: יותר מהנהוג. או יהיה הרצון בזה — והוא היותר נכון — שעוד היה בוכה על צואריו כשאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך וגו׳; והרצון בזה, כי מרוב השמחה ימות האדם בקלות, וכל שכן הזקן, ולזה אמר יעקב שהוא ירא שימות בעת ההיא מרוב השמחה אחרי ראותו את פניו כי עודנו חי. ואמר זה כדי שיסור יוסף ממנו, ושלא יבכה לפניו, כדי שלא יתפעל לבו מזה, ויַפְנה יעקב לבו לדברים אחרים כדי שלא ימות. ולזה לא זכר בכיית יעקב על צוארי יוסף, כי יעקב מנע עצמו מזה כדי שלא ימות מרוב הִפָּעֲלוּת השמחה. ולזה תמצא שדיבר אחר זה יוסף עם אחיו ועם כל בית אביו, ולא היה שם יעקב, כי כבר רצה יעקב שיסור ממנו יוסף אז, כדי שלא ימות מרוב ההִפָּעֲלוּת.
התועלת השני הוא במידות, והוא שראוי לאדם לכבד הוריו לפי מה שאפשר, ולא ימנעהו מזה עוצם הצלחתו בממשלה ושולטנות, ורוב טרדתו בעסקיו. ולזה תמצא שיוסף — עם היותו מושל בכל ארץ מצרים, והיה עם זה משביר לכל עם הארץ ולכל עַם שאר הארצות הקרובות — הנה נזדרז לצאת לקראת אביו לכבודו ולְהֵרָאוֹת פניו.
ויאסר יוסף וכו׳ וירא אליו ויפול על צואריו – [ד] אולי כי לפי שכבר היה יעקב בגשן בתוך הבית אשר פנו לפניו ואשר הכינוהו לו יאמר כי כאשר בא יוסף אליו קדם ויצא מחדרו להראות לו ונפל על צוארו ובכה או שיאמר כי מיד שנראה יוסף אליו נפל על צואריו ובכה להגיד שלא היה לו שום התנכרות בו כמו שהיה באחיו או יאמר שנראה לו כבודו הגדול אשר הוגד לו במה שראהו לובש בגדי שש ורוכב על סוס אשר רכב עליו המלך וכל טכסיסי מלכות.
ויאסר הוא בעצמו אסר הסוסים למרכבה. לא בצווי כמו ויבן שלמה את הבית דאם כן ויאסר למה לי וכי תעלה על דעתך שהלך ברגליו ועוד הוה ליה למכתב וירכב יוסף את מרכבתו ויעל לקרא׳ אביו ומסתמא אסרו ומה שהאריך לומר אסר הסוסים למרכבה הוא מפני שאינו נופל האסירה רק בסוסי המרכבה כדכתיב כי אם הסוס אסור לא במרכבה עצמה:
וירא אליו יוסף נראה אל אביו. לא אביו אל יוסף דא״כ יהיה ויאסר ויעל שב אל יוסף ווירא אליו שב אל ישראל אביו וויפול על צואריו ויבך שב אל יוסף על פי קבלת רז״ל שאמרו אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף מפני שהיה קורא ק״ש ואין זה נכון מדרך הלשון ומה שנסתפקו רבותי׳ ז״ל במכילתא גבי ויצא משה לקראת חותנו וישתחו מי השתחוה למי עד שהוצרכו להביא ראיה מאיש לרעהו מי הוא הקרוי איש זה משה ולא אמרו שהוא משה מדכתיב לעיל מיניה ויצא משה ואין מדרך הלשון שיהיה ויצא מורה על משה וישתחו וישק לו שב על יתרו הוא מפני שלא חזר אחר זה אל משה כמו שחזר פה אחר וירא אליו אל יוסף. ומה שטען הרמב״ן ז״ל ולא ידעתי טעם בוירא אליו כי בידוע שנתראו פנים כאשר נפל על צוארו ועוד כי איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו אבל שישתחוה לו או שינשק ידו כמו שכתוב ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו והשעה הזאת ראויה יותר להשתחוות לו עכ״ד. אין מכל אלה טענה כלל כי מה שטען למה אמר וירא אליו כי בידוע הוא שנתראו פנים כאשר נפל על צוארו הנה מצאנו כיוצא בזה אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי ובידוע שמאחר שברכו נראה אליו רק כן דרך הלשון כי רחוק הוא לומר שלולא נראה אלי היה עולה על הדעת שברך אותי על ידי שליח כי לא נזכר בכתוב שהיה בימים ההם נביא אחר זולתו. ומה שטען עוד שאין מדרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו אבל שישתחוה לו או שינשק ידו אינה טענה כי יותר כבוד הוא שיפול יוסף על צוארי אביו בהיותו מלך אע״פ שהוא בנו ממה שיפול בנימין שהי׳ הדיוט על צוארי יוסף הגדול ממנו והחשוב עליו כאב והיותו מלך. ומה שטען עוד שהשעה הזו יותר ראוי׳ להשתחוות לו מהשעה שהשתחווה לו כשהוציא בניו מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה איננה טענה כי השעה הזו שהיתה תחלת ההראות אחרי כ״ב שנה ואחרי כ״כ צרות שעברו עליו שהיתה עת העלבון היתה ראויה אל הבכי ואל הנפילה אל הצואר יותר מהשתחויה והכבוד ושהעת של לקיחת הברכות מאביו הוא ובניו היתה יותר ראויה אל ההשתחויה והכבוד מהבכי והנפילה על הצואר:
על צואריו עוד לשון הרבות בכיה וכן כי לא על איש ישים עוד. והרמב״ן ז״ל טען ואמר שאינו כן כי כל עוד בכתוב תוספת על עיקר הוא ואיננו כמו הרבה ופי׳ כי לא על איש ישים עוד שישים עליו כפי חטאיו ולא יותר ונ״ל שזה הפי׳ עצמו שפי׳ הרמב״ן ז״ל הוא הפי׳ שכיון גם הרב בפירושו שכך נראה מאמרו בפי׳ לא על איש ישים עוד וכתב אחר זה אף כאן הרבה והוסיף בכי׳ על הרגיל שפירושו הוסיף על העקר ומה שאמר ולשון רבוי הוא פירושו רבוי על העיקר והוא התוספת וכן מה שאמר שהוא לשון הרבות בכיה פירוש בכיה נוספת על המנהג הנהוג כי דבריו האחרונים מוכיחם על זה:
וכאשר הודיעו יהודה כי כבר היה אביו בגושן אסר יוסף מרכבתו כי לחריצותו לראות את אביו לא צוה את עבדיו שיאסרוהו לו אבל הוא בעצמו אסר את המרכבה ויעל לקראת אביו גושנה. ולפי שבא על המרכבה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרי׳ לא היה ניכר לאביו וגם לאחיו וכאשר הסיר המצנפת וירא אליו ר״ל שנתגלה אל אביו אז ויפול על צואריו ר״ל יעקב נפל על צוארי יוסף ויבך על צואריו עוד ר״ל שבכה עליו עוד ממה שבכה קודם לזה בימי אבלו וזה טעם עוד.
אחר כך סיפר איך יצא יוסף לקראת אביו כדי לכבדו. כי בזכות יוסף ירד יעקב בכבוד למצרים לא כאשר נגזר עליו. ולכן אסר יוסף מרכבתו הוא בעצמו כדי שישאלו הכל מה זה. ולא ידעו הדבר שהיה לכבוד אביו. ומי הוא שיראה יוסף יצא ולא יצא אחריו. בענין שיצא עמו רכב ופרשים ומחנה כבד יותר ממה שעלו עמו לקוברו. ולא רצה הכתוב לספר זה להודיענו מעלתו של יעקב. ושהשם רצה בכבודו וירד עמו כמו שהבטיחו ועמו רכב אלהים רבותים אלפי שנאן. ולמה יספר שיצאו ממצרים רכב ופרשים ואינם חשובים לפני ה׳ כסוס ורכב. ועוד יודיע בזה מעלתו על שאר האנשים. כי בכולם כתיב אין שלטון ביום המות. כאומרו וישכב דוד עם אבותיו. וביעקב סיפר שיצאו לקברו רכב ופרשים מחנה כבד מאד יותר מבחיים. כי בחיים לא הזכיר אלא ויעל לקראת ישראל אביו. והדבר ידוע שלא יצא לבדו כמו שכתבנו. ובשאר האנשים והמלכים בחיים עושים להם רכב ופרשים ועשרה אלפים יחלצו חושים. ובמות לא יעשו כזה אנשים עשירים וראשים:
ואמר ויבך על צוארו עוד – הרצון בזה שנפל יוסף על צוארי אביו בוכה וצועק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. ולא נתקרר בזה אלא שבכה על צואריו עוד יותר ממה שבכה בראשונה. ויעקב לא בכה על צואריו לפי שהיה קורא ק״ש כמאמרם ז״ל. והרמז בזה מה שכתבתי בסוד הסולם. כי יעקב ידע לייחד את השם מכל האדם. ולקשר כל הדברים וכל העולמות אלו באלו בסוד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ולפי שבו סוד הייחוד. זכה להקרא הייחוד על שמו ולא ע״ש האבות. ואנו אומרים שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. ואחר שהיה קורא ק״ש הוא סוד הייחוד. לא היה לו לדבר ולא להפריד כוונתו מיחודו. וכן לא היה לו לבכות. לפי שסוד הדבור והייחוד הוא סוד השמחה. כמו שפירשתי במגילת שיר השירים. וזה ישקני מנשיקות פיהו שהוא סוד הייחוד והדיבוק בשם. ואז השמחה בכל העולמות. וזהו כי טובים דודיך מיין. המשמח אלהים ואנשים. וזהו בו ישמח לבנו בייחודו. ולכן אמר נגילה ונשמחה בך בייחודך ובתורתך. וכשיהיה ה׳ אחד ושמו אחד. אז יתקיים ישמח ה׳ במעשיו. ועל רמז זה אמר ישקני מנשיקות פיהו. מי יתן והיה שבאותו זמן של שיר השירים שהיא שיר של עתיד. שישקני השם מנשיקות פיהו. ואז ישמח ה׳ במעשיו. וזהו נגילה ונשמחה בך לפי שבשמחה נשיג הדיבוק האמתי. ולכן סמך מיד לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. כי אחר שהשיג סוד השמחה והדבוק. ראוי לדמותו לסוס השמח. לפי שאין בכל הב״ח ב״ח שתהיה בו השמחה בטבע יותר ממנו. וזהו סוס שנחלף בשש לפי שהם ממוצא אחד ושם הארכתי בזה. ולכן המייחד את השם ראוי לו להסיר ממנו עניני זה העולם וכל מיני עצבון בענין שלא יטרידו כוונתו. ואם כן אחר שיעקב היה אומר ק״ש שהיה ראוי להעביר מלבו כל ענייני העולם וכל מיני עצבון. ולכן לא נפל על צואריו ולא בכה כמו שבכה יוסף. ובזה תבין מה שאמרו בברכות כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק. ואמר שם אנא אסמכי גאולה לתפלה ולא פסק חייכא מפומיה כל ההוא יומא. להודיענו כי סוד הייחוד והדיבוק הוא סוד השמחה. וסמיכת גאולה לתפלה הוא סוד הייחוד האמיתי. ולכן אין מפסיקין בו אפילו באמן. והאומר אמן בין גאולה לתפלה הוא מאחר פעמי מרכבותינו. ולא תשמע לדברי האומר כי ויבך על צואריו עוד חוזר ליעקב. כי דמעת הזקן העצב מצויה. ונפלאתי הפלא ופלא מדברי הרמב״ן ז״ל. שדרך קשתו עם נושקי רומי קשת ודרך בדרך שאר המפרשים. אחר שהוא היה בקי בזאת החכמה. וזה ההרגש לא ירגישו בו כל חכמי הגלילות אם לא נכנס להיכל המלך פנימה. ואחר שהשלים יחודו וקריאתו. התחיל לדבר ואמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך. כלומר אמותה הפעם בשמחה אחרי ראותי את פניך. ואני תמה אחר שהיית גדול בחקי והיית אוכל מפתי ומשתעשע בי. איך אודך חי בצער גלות ושביה. וזה על דרך שאמר יוסף העוד אבי חי:
וירא אליו – מתוך עבדיו הסובבים אותו, ולא המתין שיבוא אביו אליו אל המרכבה.
ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד. ר״ל, ועוד בכה עודו על צואריו:
הוא בעצמו אסר הסוסים. דאין לומר על ידי שליח כמו ״ואת בן בקר אשר עשה״ (ראו לעיל יח, ח) שלא עשה רק על ידי שליח, מפני שאם כן למה צריך למכתב כלל ״ויאסור רכבו״, וכי סלקא דעתך שיעלה לקראת אביו בלא מרכבתו, אלא שאסר הוא בעצמו:
יוסף נראה אל אביו. הקשה הרמב״ן שאם כן למה צריך למכתב ״וירא אליו״ שידוע שיתראו פנים אל פנים אל אביו, ונראה שאין זה קשיא, שהכתוב מגיד שיוסף קבל פני אביו כדרך להקביל פני אביו, וזהו לשון ״וירא״ שהוא נראה אל אביו לקבל פניו דרך כבוד, לפיכך כתב ״וירא אליו״, כמו שכתב לקמן (רש״י מז, ז) ״ויברך יעקב את פרעה״ – ׳והוא שאילת שלום כדרך כל הנראים למלכות לפרקים׳, הכי נמי נראה לו כדרך הבן שמקבל פני אביו ונותן לו שלום. ומה שהקשה שאיך יתכן לומר שיוסף יפול על צואריו, שאין דרך כבוד ליפול על צואר אביו, והיה לו להשתחוות אל אביו, אין זה קשיא כלל, כי היה יוסף נכבד שהיה מלך במצרים, והיה בוכה מפני כבוד אביו, [ו] היה כבוד גדול לאביו ולא פחיתות. ומה שלא השתחוה לו – גם כן אין זה קשיא, לפי שאחר שהבכיה כבוד לאביו משום אהבתו – לא יתכן השתחויה, שהבכיה מתעורר עם בואו אל אביו מיד:
ואמרו רבותינו ז״ל שהיה קורא קריאת שמע. והקשו למה יוסף לא קרא קריאת שמע כיון ששעת קריאת שמע היה, שדוחק לומר שהקדים או שאחר כי זריזין מקדימין (פסחים ד.), ושעה אחת לכלם, ועוד מנא לן שקרא קריאת שמע – שמא התפלל, ויש לתרץ כי יוסף קרא קריאת שמע, וקיימא לן כרבי יהודה (ברכות יג.) שבאמצע הפרק מפסיק לשאול מפני היראה, והיינו יראת אביו, ולפיכך היה מפסיק בקריאת שמע, אבל יעקב לא היה מפסיק וקרא קריאת שמע.
אמנם יש לדעת ענין קריאת שמע שהיה קורא ובזה יתורץ מה שלא היה קורא יוסף קריאת שמע, לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בלבו אהבתו ויראתו של הקב״ה איך מדותיו הם טובות ושלימות, ומשלם שכר טוב ליראיו. וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב״ה על הטובות והאמת שעשה עמהם. וזהו קריאת שמע שבו נזכר ייחוד מלכות שמים (דברים ו, ד) ואהבתו (שם שם ה). וראוי היה לקרות קריאת שמע כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו, ועתה ראה אותו מלך, היה אוהב את הקב״ה אשר עושה לו זה, וקבל מלכותו ואהבתו ויראתו, וזהו נכון למבין:
וַיֶאְסֹר יוסף: האל״ף בשוא לבדו (1מכלול דף קי״ד). ועיין 2מה שכתבתי בפ׳ ויהי מקץ על פסוק ויאסר אתו לעיניהם. [וַיֶּאְסֹר].
1. מכלול: פה ע״ב.
2. מה שכתבתי: מ״ש בר׳ מב כד (׳ויאסר׳).
הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה. דאם לא כן וירכב במרכבתו מבעיא ליה:
יוסף נראה אל אביו. דאין שייך לומר שיעקב נראה ליוסף שהרי יעקב לא הלך להראות לו אלא לראות הלך ועוד שהלך לארץ מצרים לגור שם אבל יוסף הלך לקראתו להיראות לאביו. [מהרש״ל]:
אינו שם עליו עילות נוספות על חטאיו כו׳. ר״ל פירוש הוא על הפסוק שהביא כי לא על איש ישים עוד דפסוק זה קאי כשהקב״ה נפרע מן הרשעים אינו נפרע מהם יותר ממה שחטאו דהיינו אינו שם עליו וכו׳:
ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע. מקשים העולם דילמא היה עומד ומתפלל. ונראה לי דהא אמרו רבותינו ז״ל (ברכות כז.) אסור לעבור לפני המתפלל כדי שלא יבטל כוונתו וכ״ש יוסף איך נפל על צואריו שמא יבטל כוונת יעקב וכו׳ אבל ק״ש עיקר הכוונה היא בפסוק ראשון דהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים והוא נפל עליו לאחר שקרא פסוק ראשון. ואם תאמר ולמה יוסף לא קרא ג״כ את שמע וי״ל דיוסף היה עוסק במצות כיבוד אביו ועוסק במצוה פטור מן המצוה. ועי״ל ויוסף היה פוטר עצמו בפסוק ראשון מפני שהיה טרוד כדאמרי׳ (ברכות יג:) שמע ישראל וגו׳ זה היה ק״ש של רבי יהודה הנשיא מפני שהיה טרוד בגירסא עם התלמידים:
He himself harnessed the horses to the chariot. Otherwise, it should say: "He rode in his chariot.⁠"
Yoseif appeared to his father. [Rashi knows this] because we cannot say Yaakov appeared to Yoseif, since Yaakov did not go to appear to Yoseif. Rather, [Yaakov went] to see him and to live in Egypt. But Yoseif went toward his father to appear before him. (Maharshal)
He does not place upon him accusations which are in excess of his sins... Rashi is explaining the verse he cited: כי לא על איש ישים עוד. I.e., when Hashem punishes the wicked, He does not punish them more than they sinned. "He does not place upon him [accusations which are in excess of his sins].⁠"
Our Sages explained that this was because he was reading the "Shema.⁠" Some ask: Perhaps he was standing in prayer? It seems [the answer is:] Our Rabbis of blessed memory said in Berachos 27a that we may not pass in front of someone standing in prayer, so as not to interfere with his concentration. Surely, Yoseif would not fall on Yaakov's neck lest he disturb his concentration. But with the Shema, we need to concentrate mainly in the first verse, which where we accept upon ourselves the Kingship of Heaven. And Yoseif fell on Yaakov's neck after Yaakov had read the first verse. You might ask: Why was Yoseif, too, not reading the Shema? The answer is: Yoseif was involved with the mitzvah of honoring his father. Someone involved in the performance of a mitzvah is exempt from performing another mitzvah. Another answer: Yoseif exempted himself by reading the first verse [alone], since he was busy and occupied, as it says in the Gemara in Berachos 13b that [the single verse of] Shema Yisrael was the Shema of R. Yehudah Hanasi, because he was busy with teaching the disciples.
ויאסר יוסף מרכבתו – הכתוב מודיע בצדקת יוסף שבהיותו בגדולה שלו, אדון ומושל בכל מצרים, לא בקש מאביו וביתו שירדו אליו תחלה לעיר המלוכה, וביותר בהיותו טרוד מאד בצרכי הבאים לשבור בר במצרים, היה יכול להתנצל על קוראו אותם לבוא אליו. והוא לא כן עשה, כי מורא אביו וכבודו גברו בו מאד ללכת לקראת אביו גשנה. וגם לא נסע בהצנע להסתיר מעשהו שלא יחלל כבודו בעיני המצרים אבל הלך בפרהסיא ובדרך כבוד כהולך לקבל פני מלך. כי אסר מרכבתו החשובה ללכת בה, ועמו בלי ספק עבדיו ומשרתיו. והכתוב דקדק לקראו פה בשם ״ישראל״ כי גדול כבוד השם הזה והוראתו בעיני יוסף מכל גדולה ואדנות אשר תחת השמש.
וירא אליו – פירש רש״י ז״ל ״יוסף נראה אל אביו ׳ויפל על צואריו, ויבך על צואריו עוד׳1 לשון הרבות בכיה״. ורמב״ן ז״ל השיב עליו ואמר ״ולא ידעתי טעם ב׳וירא אליו׳. בידוע שנתראו כאשר נפל על צוארו. ועוד כי איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו אבל שישתחוה לו או שינשק ידיו. ככתוב ׳ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו׳.⁠2 והשעה הזו ראויה יותר להשתחוות לו. וכן כל ׳עוד׳ בכתוב תוספות על עיקר הוא, איננו כמו ׳הרבה׳. ׳לא על איש ישים עוד׳3 שישים עליו כפי חטאיו ולא יותר. והנכון בעיני כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן. וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים, ולא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו, לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד. כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו. ואח״כ אמר ׳אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך׳. ודבר ידוע הוא, מי דמעתו מצויה? אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבחור המולך״. [עכ״ל]. ודעתי נוטה לפירוש רש״י ז״ל ששב על יוסף כפשוטו של מקרא. שאם שב על ישראל מה טעם ״ויאמר ישראל״ (פסוק ל׳) וממנו דִּבֶּר [בפסוק כט].
ומה שפירש בטעם ״וירא אליו״, שנודע מעצמו אין בפירושו תשובה כי בין שעיני ישראל כבדו כבר מזוקן או שהיה מצנפת יוסף על פניו, סוף סוף ידענו מנפילתו על צוארו שנראה אליו. אבל ענין מקרא זה ומקרא שלאחריו לדעתי להודיע צדקת יוסף ולבו מלא דעת וחנינה ורחמים. שבראותו את אביו, ואביו הכירו, לא יכון אז לשאול בשלום אביו, ולדבר אליו מה שהיה בלבו לדבר, ממצוקת לב. ובמצוקה הזאת נפל על צוארו של אביו ובכה עליו, כאשר נפל אז על צוארי בנימין אחיו ויבך עליו, וכן על צוארי כל אחיו. וכל פעם שהיה רוצה לכבוש דמעותיו ולהחל דַּבֵּר תקפו עליו דמעותיו וחזר ובכה. וכשראה אביו מצוקת לבו פתח פיו בחכמה לשמחו ולנחמו ואמר ״אמותה הפעם״ וגו׳ וכמו שיתבאר בעז״ה. ודבר זה בא הכתוב ללמדנו. ואילו לא אמר ״וירא אליו״ הייתי אומר שֶׁדִּבֶּר יוסף עם אביו כל הצורך ואח״כ נפל על צואריו ויבך מאד, כמו שעשה בהתוַדעו אל אחיו, ואחר דברו דבריו נפל על צוארי בנימין אחיו ויבך עליו, ונשק לכל אחיו ויבך עליהם. עכשיו שהקדים ״וירא אליו״ וסמך לו ״ויפול על צוארי אביו ויבך על צואריו עוד״ למדנו שבין ראייה לנפילה לא דבר מאומה. כי [נהמת לבו] מרוב שמחה ומרוב חמלה על אביו לא הניחוהו לדבר דבריו, ונפל עליו [והזיל] כנחל דמעה. וכל פעם שהתחזק לדבר, חזרו דמעותיו והוצרך לבכות. ועל זה אמר ״עוד״, שהוא תוספות על הראשון שבכה פעם אחר פעם. ומה שאמר הרב ז״ל שאין דרך כבוד שיפול הבן על צוארי אביו, אבל ישתחוה לו וישק את ידיו, לו יהי כדבריו, אין לדמות מה שיעשה האדם בבהלה וערבוב מחשבות הנפש, למעשהו בהשקט הדעת. ומלבד זה יוסף אדון הארץ ומושל בה, וכשלא יכול להראות טוב לבו ע״י אומר ודברים, הראהו אהבתו ע״י שנפל על צואריו, ושבכה על צואריו עוד.
1. במקרא יש כפילות לשון.
2. בראשית מח, יב.
3. איוב לד, כג.
ויאסר יוסף – ע״י צווי כמו ויבן שלמה את הבית (מ״א ו׳ י״ד):
וירא אליו ויפל וכו׳ ויבך – יראה מה שאמר הכתוב וירא אליו שב אל יוסף, אבל הנפילה והבכיה שב אל יעקב, והענין כי עיני ישראל כבר כבדו קצת מזוקן, או שבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים, ולא היה ניכר לאביו, לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו, נפל אביו על צואריו ובכה עליו עוד כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו, וכבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל או הבן הבחור המולך:
וירא אליו – תכף כשנראה אליו נפל יעקב על צואריו (הרמב״ן).
ויבך על צואריו עוד – יוסף בכה, אך יעקב לא בכה. זמן רב קודם לכן חדל כבר יעקב מלבכות, אך יוסף עדיין בכה. הוא אף הוסיף לבכות כשיעקב דיבר עמו. פרטים קטנים אלה מראים את המצב האמיתי.
במשך כל שנות היעדרותו של יוסף, חי יעקב חיים אחידים וקבועים חסרי חידוש וענין, כשהוא מבכה על יוסף. כל רגשותיו כלו באבל על יוסף. חיי יוסף, לעומת זאת, היו עשירים במאורעות. עקב כך, לא היה לו פנאי לתת לבו עד כדי כך לצער הפרידה מאביו, הוא היה שקוע תדיר בהווה המיידי. רק עתה, כשנפל על צוארי אביו, חש את כל צער הפרידה, הוא חי מחדש את עשרים השנה שכבר עברו. יעקב כבר נעשה ישראל, אולם יוסף היה עדיין בוכה.
(כט-ל) ויבך על צואריו – לפירוש הרמב״ן בכה יעקב, ועז״א עוד נוסף על מה שבכה עד הנה. ולדעת חז״ל יוסף בכה ויעקב קרא ק״ש, ר״ל שגדר אהבת ה׳ שלא יצויר עם אהבה זו אהבת זולתו ובאשר בעת ההיא ראוי שנתעורר בלב יעקב אהבה עצומה ליוסף אשר התאבל עליו ימים רבים, קרא אז ק״ש ורשפי אש שלהבת אהבת ה׳ גבר בלבו על אהבת יוסף עד שלא פנה אליו כלל, אחר שמסר נפשו במחשבתו במסירות נפש על אהבת ה׳, כמ״ש ר״ע כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ואהבת את ה׳ מתי יבא לידי ואקיימהו, ע״כ אמר אמותה הפעם שמשתוקק למות הפעם באהבת ה׳ על קדוש שמו, שאין לו עוד בעוה״ז כלום, אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, ואתה תהיה במקומי על תבל ארצה, ואני אשוב אל מקומי בשמים.
(29-30) WEPT UPON HIS NECK. It is the view of Ramban that Yaqov was the one who wept; hence the added emphasis of exceedingly — lit., in excess of his weeping until now. Our Sages, however, declare that Yosef wept, while Yaqov recited the Qeriat Shema.⁠1 They thus define love of God as admitting no intrusion of love for anything else besides Him. At this very moment when powerful love for Yosef surged in Yaqov’s heart, having mourned for him for so very long, he recited Qeriat Shema. Fiery coals of vehement flaming2 love of God overpowered so completely the love for Yosef within him, that he did not even turn towards him, his soul and his thought now offered in utter surrender to the love of God — even as it is related of R. Akiva, who declared:⁠3 “All my life I was in distress over the verse, And you shall love God [with your whole being] — O when would I have the occasion to fulfill it.”
Therefore Yaqov declared: This time I can die. It was a longing to expire for the love of God in sanctification of His name,⁠4 there being nothing else left for him in this world, now that I have seen your face, that you are still alive. You will be in my place upon this earth, and I will return to my place in heaven.
1. Cf. Rashi — signifying (see author below) that Yaqov deliberately consecrated this supreme moment to the acknowledgment of the Almighty’s oneness and dominion. When thus reciting the Shema, one is not permitted to point with one’s finger or denote with one’s gaze or by pursing one's lips (Yoma 19b).
2. Songs 8:6.
3. Berakhoth 61b.
4. Cf. Sanhedrin 74a, on (Deut. 6:5), You shall love the Lord your God, and on (Lev. 20:32), Neither shall you profane My Holy Name, for I shall be hallowed amidst the children of Israel.
וירא אליו: כבר עמד על זה הרמב״ן ראיה זו מה היא1, וכן לשון המקרא ״ויבך על צואריו עוד״ צריך ביאור2. ועיקר משמעות הכתוב שרק יוסף בכה ולא יעקב3 הוא פלא. ורש״י כתב4 בשם מדרש חז״ל5 שיעקב קרא אז קריאת שמע, גם זה צריך ביאור, וכי לא היה יכול לכוין השעה של קריאת שמע שלא בעת ראות פני יוסף.
אבל כל זה ניתן ללמדנו על דרשת תרגום יונתן ״וטקיס יוסף וכו׳ וקדם דאשתמודעיה אבוי סגד ליה6, ואתחייב למיהוי שנוי קטיען7, ותהא8 ואתחמי ליה9 ורכן על פריקת צווריה ובכא על צווריה תוב על דסגד ליה״10.
וכך הענין, שיוסף תקע עצמו לדבר החלום שעתידה השמש להשתחוות לו, והוא אביו, והרבה להשתדל על זה עד כה ולא עלה בידו, כמו שכתבתי לעיל11, על כן עלה בדעתו שיבא לקראתו בבגדי מלוכה (ומכל שכן לפי מה שכתוב בספר הישר שפרעה שלח לו הכתר), והיה סבור יוסף שיעקב יכירנו מכל מקום וישתחוה לו מפני כבוד המלוכה, או אפילו אם לא יכיר אותו ויהיה סבור שהוא פרעה וישתחוה לו יהא בזה האופן מתקיים החלום. אבל באמת לא הכירו יעקב מתחילה וכסבור שהוא פרעה, והשתחוה לו שהרי כבר נודע לו שפרעה גזר שיבואו לשם ויהיו משועבדים אליו. ואח״כ הראה עצמו12 יוסף לאביו, והיה לאביו תרעומת בלבו עליו, כי אע״ג שיעקב שמר דבר החלום13 ולא התקנא בו, מכל מקום לא באופן שיוסף עצמו יהא גורם לדבר להשפיל את אביו לפניו. על כן מה עשה להסיח דעתו14 כרגע, קרא קריאת שמע בדביקות ואהבת ה׳, שיש בזה כח להסיח דעת מכל דברי עולם הזה15.
[הרחב דבר: ובמסכת דרך ארץ זוטא פרק א׳ תניא: העבר רצונך ורצון חברך מפני רצון שמים, שכן מצינו ביעקב שלא נשק ליוסף. ולא נתבאר היאך היה רצון שמים כך. ולפי דברינו מבואר יפה, שיעקב אע״ג שחשב זה להעדר הכבוד ומורא אביו ורבו, מכל מקום היה רצונו למחול מפני רוב אהבתו ליוסף. אבל באשר שאע״ג שהאב והרב יכולין למחול על כבודם, מכל מקום אינם יכולים למחול על בזיונן16, והיה הדין נותן להראות ליוסף אות התרחקות וכאילו הוא נזוף ממנו. על כן ביטל יעקב רצונו17 ורצון יוסף מפני רצון שמים18, ולהתגבר על תשוקתו לנשק ליוסף קרא ק״ש וקיבל עליו עול מלכות שמים19.
והנה יוסף השכיל ששגה בזה וכי גם החלום לא נתקיים בזה אחר שאביו כסבור שהוא פרעה, וכדאיתא בשבת (עב,ב) במשתחוה לעבודה זרה וכסבור בית הכנסת הוא, הרי לבו לשמים. וא״כ נתחלל כבוד אביו בחנם, וגרם לו צער, על כן בכה יוסף ״עוד״20 על שהשתחוה אביו לו.]
1. ורש״י פירש ׳יוסף נראה אל אביו׳. אך דבריו אינם ברורים, שהרי אם נפל על צואריו וכו׳ בוודאי נראה אל אביו.
2. כי משמעות ״עוד״ היא – בכה בתחילה ועתה הוסיף ובכה עוד, והרי לא מצאנו שיוסף בכה לפני כן (אף שניתן היה לומר כדעת החזקוני שה״עוד״ מתייחס לבכי שבכה על צוארי בנימין וצוארי אחיו – לעיל מה,יד-טו). ורש״י פירש ש״עוד״ משמעותו הרבות בכיה, כלומר, בכה יותר מבכי רגיל, אך הרמב״ן דוחה זאת שלא מצאנו משמעות כזו למלה ״עוד״.
3. כפי הבנת רש״י, ולא כהרמב״ן שפירש שהפסוק מדבר על יעקב.
4. על ״ויפול על צואריו״.
5. מסכת דרך ארץ זוטא א,י.
6. ׳לפני שאביו הכירו השתחוה (אביו) לו׳. כי יעקב לא הכירו וחשב שהוא המלך, ולכן השתחוה לו.
7. יוסף נענש על כך שלא גילה לאביו שהוא יוסף (וע״י כך היתה נמנעת השתחואת יעקב אליו) ששנותיו נקטעו והוא חי רק מאה ועשר שנים.
8. מלשון ׳תוהא על הראשונות׳, יוסף התחרט על כך.
9. כלומר, גילה את עצמו, גילה לו שהוא יוסף.
10. בכייתו היתה על כך שגרם לאביו להשתחוות לו.
11. מב,ט. מב,כד. מג,יא. מג,כז. מג,כח.
12. וזה הביאור של ״וירא אליו״, שרק עתה הזדהה לפניו שהוא יוסף (בנקודה זו תואם פירושו של רבינו לפירוש הרמב״ן, עיי״ש).
13. לעיל לז,יא ״ואביו שמר את הדבר״.
14. מהתרעומת שהיתה עליו בלבו.
15. ומובן מדוע יעקב לא בכה עליו על שמחת הפגישה הואיל והקפיד עליו על מה שעשה. וענין הק״ש שהזכירו חז״ל אינו הסבר על כך שלא בכה, אלא הסבר איך הסיח דעתו מהקפדתו.
16. חידוש של רבינו בסוגיית ׳רב שמחל על כבודו׳.
17. למחול מפני רוב אהבתו ליוסף.
18. שהדין הוא שאינו יכול למחול על בזיונו, ולכן לא נפל על צואריו.
19. ביאור אחר של רבינו בענין של קריאת שמע ע״י יעקב.
20. בכי נוסף על בכי הפגישה.
וירא אליו ויפול וגו׳. אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף, עיין פירש״י, וחוץ מדבריו נראה לומר על פי פשוטו של מקרא שיוסף נראה לאביו בפתע פתאום מבלי שתקדמהו ידיעה שהוא היה יוסף, ע״כ יוסף הכיר את אביו, ואביו לא הכירו, ועל כן לא רץ אביו לקראתו, ולא נפל על צואריו כי לא הכירו, רק יוסף שהכיר את אביו נפל על צואריו ונשק לו, ולהיות שיעקב זקן היה וכבד התנועה לא עשה כבנו גם אחר שהכירו, רק כמעט נתעלף ברוב השמחה, ולא עצר כח להוציא מפיו כי אם אמותה הפעם, גם מליצה זו לעד שהרגיש בעצמו עלוף כאדם ההולך למות — ואם תדקדק במליצת וירא אליו תראה כי נכון הדבר שנראה אליו בפתע פתאום, כי כן עומק פשוטו של וירא אליו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראהכל
 
(ל) וַיֹּ֧אמֶר יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל⁠־יוֹסֵ֖ף אָמ֣וּתָה הַפָּ֑עַם אַחֲרֵי֙ רְאוֹתִ֣י אֶת⁠־פָּנֶ֔יךָ כִּ֥י עוֹדְךָ֖ חָֽי׃
Yisrael said to Yosef, "I could die now, after having seen your face, for you are still alive.⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[קעט] 1אמותה הפעם, מהו אמותה הפעם כשבאו ואמרו לו יוסף מת אמר כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית ל״ז:ל״ה) הריני מת שני פעמים בעולם הזה ולעולם הבא, שכך הבטיחני הקב״ה על שנים עשר שבטים, ועכשיו שראה יוסף חי אמר מבושר אני שאיני מת אלא פעם אחת הוי אמותה הפעם. (ילמדנו)
[קפ] 2אמותה הפעם, יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו (תהלים קט״ז:ט״ו) כו׳ קשה בעיני לומר ליעקב שימות, שהרי עמל בתורה כל ימיו וקידש שמי בעולם כו׳ ואילולא ששאלו הצדיקים מיתה בפיהם לא היו מתים לעולם, כיצד כו׳ יעקב אמר אמותה הפעם כו׳. אמר הקב״ה יסתלקו אלו מפני אלו, אלמלא היה אברהם קיים היאך היה יצחק מנהיג שררה, וכן יעקב, וכו׳ אלא אמר הקב״ה יסתלקו אלו מפני אלו. (מדרש תהלים מזמור קטז.)
[קפא] 3אמותה הפעם, אמר רבי שמעון בן יוחאי שלשה דברים הקב״ה שונאן ואני איני אוהבן כו׳ ויש אומרין אף הנכנס לביתו פתאם, קל וחומר לביתו של חבירו, ר׳ יוחנן כד הווה סלק לבייתיה דר׳ חנינא הוה מכעכע, שכן ישראל אומר ליוסף [אמותה הפעם] ראוי הייתי למות באותה הפעם אילולא ששילחת ואמרת לי כי עודך חי. (בראשית רבה צ״ו מכתי״ו במנח״י)
[קפב] 4אמותה הפעם, ה׳ דאית להון ד׳ תאגין ולא דבקין, אמותה הפעם תרויהון. (ספר התגין)
[קפג] 5אחרי ראותי, ר׳ דב׳ קרני אחרי ראותי. (ספר התגין)
1. מובא בכת״י ילקוט תלמוד תורה בשם ילמדנו כאן. ובשינוים בתנחומא ישן ויגש, ומה ראה לומר אמותה הפעם, אלא אמר כשבאו ואמרו לי מת יוסף אמרתי אני מת בשני עולמות עכשו שראיתי שאתה חי אני מבושר שאיני מת אלא פעם אחת אמותה הפעם. וכ״ה בתנחומא ויגש ט. והתחלת המאמר לעיל פל״ז אות יד. בבאור וצרף לכאן. ובלק״ט אמותה הפעם כלומר אם אפילו אני מת הפעם הזאת איני חושש.
2. ראה לעיל פט״ו אות לג. ופכ״ז אות כח. בבאור וש״נ.
3. ראה ויק״ר פכ״א ח. כתובות סב: נדה טז: ומסכת דרך ארץ פ״ה ולעיל פ״ג אות נא. מכעכע, חיכך בגרונו, ובויק״ר שם הגי׳ מבעבע על שום ונשמע קולו. ובמדרש הגדול אמותה הפעם ראוי הייתי למות באותו הפעם אלולי שלחת לי ואמרת כי עודך חי. וראה באונקלוס ויב״ע הנדפס מכת״י. ובס׳ שפתי כהן יש הרבה פירושים על המלים אמותה הפעם, ומעניין מה שכתב בספר היובלים פמ״ה ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי אותך, ויהי מברך ה׳ אלהי ישראל אלהי אברהם ואלהי יצחק אשר לא כלא רחמיו וחסדיו מיעקב עבדו, רב לי כי ראיתי את פניך בעודני חי, אכן אמת המראה אשר ראיתי בבית אל יהי ה׳ אלהי מברך לעולמי עד, ויאכלו יוסף ואחיו לחם וישתו יין לפני אביהם וישמח יעקב שמחה גדולה מאד בראותו את יוסף אוכל ושותה לפניו עם אחיו, ויברך לבורא כל היקום אשר שמר אותו ואשר שמר לו את שנים עשר בניו. וראה גם בספר הישר כאן.
4. כ״ה בספר התגין שבמחזור ויטרי.
5. כ״ה בספר התגין שבמחזור ויטרי.
וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף אִלּוּ אֲנָא מָאִית זִמְנָא הָדָא מְנַחַם אֲנָא בָּתַר דַּחֲזֵיתִנּוּן לְאַפָּךְ אֲרֵי עַד כְּעַן קַיָּים אַתְּ.
Yisrael said to Yosef, “If I were to die now, I will have been consoled; after I have seen your face, that you are still alive.⁠"

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי
וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף אִלּוּ אֲנָא מָאִית זִמְנָא (ח״נ: בְּזִמְנָא) הָדָא מְנַחַם (ח״נ: מִנַּחַם) אֲנָא בָּתַר דַּחֲזֵיתִינּוּן לְאַפָּךְ אֲרֵי עַד כְּעַן קַיָּים אָתְּ
אָמוּתָה הַפָּעַם מתורגם כתנאי ולא כמשאלה
״אָמוּתָה הַפָּעַם״ – ״אִלּוּ אֲנָא מָאִית זִמְנָא הָדָא מְנַחַם אֲנָא״. יש שכתבו שתרגם כך לכבוד יעקב: ״שלא יהיה נראה כאחד הריקים הבוחרים מות מחיים״.⁠1 ואין צורך, אלא מכיוון שאין להעלות על הדעת שבשעת שמחה זו יבקש יעקב למות, הפך את המשאלה שבכתוב לתנאי ופירש: אילו אמות הפעם, מנוחם אני. וזהו שכתב רש״י ״פשוטו כתרגומו״.⁠2 ומכיוון שכוונתו לומר ״מנוחם אני״ תמך ״מרפא לשון״ בנוסח ״מִנַּחַם אֲנָא״ [ולא: מְנַחַם].
1. ״אוהב גר״, נתיב כא.
2. כהערת ״נתינה לגר״: ״לא תרגם כפשוטו שרוצה עתה למות... ולא כמדרשו... רק תרגם כפשוטו: אם אמות הייתי מתנחם, כי לראותך רק רגע אחד חי עולה לי לכמה שנים״.
ואמר ישראל ליוסף אולי אאנה מית הדא זימנא לא מיתת מן בתרב דחמת סבר אפיך ארום כעןג את בחיין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״אנה... דחמת״) נוסח אחר: ״הוינא מאית בהדא זמנא כילו עליי דלא מיתת בתר דחמית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מיתת מן בתר״) גם נוסח חילופי: ״מיתה בתר״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כען״) גם נוסח חילופי: ״עד כדון״.
ואמר ישראל ליוסף אין מייתנא בהדא זימנא מתנחם אנא די במיתותא דמייתין בה צדיקייא אנא מיית בתר דחמית סבר אפך ארום עד כדון אנת קיים.
And Israel said to Joseph, If at this time I die, I am comforted: for with the death that the righteous die shall I die, after seeing thy face, because you art yet alive.
אמותה הפעם – א״ר תנחומא בשנים שחשב יעקב שיוסף היה נטרף היה סבור (שיוסף) [ש]⁠היה נטרד אף מהעוה״ב שנאמר כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית ל״ז ל״ה), לפי שהבטיחני הקב״ה על י״ב שבטים והנה נטרף אחד מהם שמא לא זכיתי בהם ואני מת בשני עולמות, עכשו שראיתי שהוא חי מובטח אני שאיני מת אלא עכשו בלבד, הה״ד אמותה הפעם אחרי ראותי וגו׳. ד״א אמותה הפעם, א״ל יעקב, יוסף בני כששמעתי עליך שאתה חי, אני אמרתי אלכה ואראנו בטרם אמות (בראשית מ״ה כ״ח), ולפי שאין אדם יודע את עתו הייתי מתירא שמא לא אזכה לראותך, הלכתי לבאר שבע והתפללתי לפניו שלא יגזור עלי מיתה עד שאזכה לראותך, ועכשו שראיתיך מכאן והלאה איני חושש למיתה, אלא כל זמן שירצה הב״ה לגזור עלי יגזור, אחר שמלא תאותי, הה״ד אמותה הפעם, כל פעם שירצה, אחרי ראותי. ומנין אתה אומר שכשהלך יעקב לבאר שבע התפלל שיזכה לראות יוסף, יכול אתה ללמוד מן התשובה שא״ל ויוסף ישית ידו וגו׳ (בראשית מ״ו ד׳).
וקאל לה אמות אלאן בעד מא ראית וג֗הך אן עאדך באקי.
ואמר לו: אמות עכשיו אחרי שראיתי את פניך, כי עודך קיים.
אמותה הפעם – פשוטו כתרגומו.
ומדרשו: סבור הייתי למות שתי מיתות – בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלקה שכינה ממני, והייתי אומר שיתבעני הקב״ה מיתתך. עכשיו שעודך חי, לא אמות אלא פעם אחת.
אמותה הפעם NOW, I CAN DIE – It's literal meaning is as the Targum renders it.
A Midrashic explanation is (being based upon the literal translation. "I will die this once"): I had thought that I would die two deaths, in this world and also in the world to come, because the Divine Presence departed from me and I therefore thought that God would hold me responsible for your death. Now, since you are alive I will die only once, in this world (Tanchuma Vayigash 9).
ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם1כלומר אם אפילו אני מת. הפעם הזאת איני חושש.
1. כלומר אם אפילו אני מת בפעם הזאת איני חושש. עיין תנחומא ויגש. על הכתוב ואת יהודה שלח. למה אמר אמותה הפעם. אמר שבאו בני ואמרו לי יוסף מת הייתי אומר שאני מת שתי פעמים. עכשיו שראיתי אותך חי. מבושר אני שאיני מת אלא עכשיו בלבד לכך אמר אמותה הפעם. ולזה הדרש כוון גם רש״י בפירושו עה״ת:
ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם – הזאת ואיני חושש ואע״פ שאיני מגיע לימי שני חיי אבותי:
אחרי ראותי את פניך כי עודך חי – שעכשיו אני מובטח שחלקי שלם לעולם הבא:
אמותה הפעם – התיר עצמו למיתה, כלומר: איני חושש אם אמות מאחר שהשלים לי הקב״ה כל תאות לבי, שראיתיך חי, וכן תירגם אונקלוס.
אמותה הפעם – I COULD DIE NOW – He released himself to death, meaning to say: I will not be concerned if I die, now that the Blessed Holy One fulfilled for me all the desires of my heart, that I saw you ALIVE, and thus Onkelos translates.
ויאמראמותה הפעם – איני חושש אם אמות הפעם הזאת, אחרי ראותי את פניך.
אמותה הפעם, I am not longer dissatisfied if I were to die now, having been granted my wish to see you with my own eyes once more before my death.
ויאמר ישראל אמותה הפעם – אין זו בקשה בעד המות, אלא תנחומין עליו אם יבוא, כמו שביאר המתרגם1.
1. עז. שתירגם: ׳אילו אנא מית זמנא הדא מנחם אנא בתר דחזיתי ית אפיך׳, וגם רש״י הדגיש שפשוטו כתרגומו, וכבר בפירוש ר״ש בן חפני (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ רפד) נוסחו הדברים בסגנון שכתב רבנו. והשוה פירוש רבנו לעיל (מה:כח) שביאר מאמר יעקב ׳רב עוד יוסף בני חי׳ באופן דומה, שהוא מתנחם על טורח הדרך וכדו׳ בשמחה ששימחה אותו בשורת יוסף.
אמותה הפעם – כמה ענינים סודיים הודיענו נותן התורה בכותבו זה המאמר מיעקב, אצל מי שהוא בקי בהגיון ובסתרי תורה, והבן זה אם תוכל.⁠1
1. ייתכן שכוונתו לעניין השארות הנפש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

התועלת השלישי הוא במידות, והוא שראוי לַשָּׁלֵם להתרחק בחזקת היד מההִפָּעֲליות הנפשיות אשר יזיקוהו. ולזה תמצא כי מפני ששיער יעקב שכבר יתפעל יותר מהראוי מהשמחה, אם יעמוד עוד יוסף לפניו ויבכה על צואריו, השתדל שיתרחק ממנו, עם חוזק התשוקה שהיתה לו לראותו.
ולזה היתה תשובתו אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי – [ד] כלומר אין אני חושש לכל זה בערך נפשך. וכמו שאמר ראשונה רב עוד יוסף בני חי וטעם אמותה הפעם כבר נתבאר.
אמותה הפעם פשוטו כתרגומו. שתרגם אילו אנא מאית הדא זימנא מתנחם אנא בתר דחזתינון לאפך לא שבקש למות מאחר שזכה לראות פניו כפי המובן ממנו דאדרבה מאחר שזכה וראה את פניו ראוי להתפלל שיחיה ויאריך ימים כדי לשמח עם בנו שמתאבל עליו כל כך שנים:
ומדרשו מעתה לא אמות רק הפעם. פי׳ פעם אחת בלבד דהיינו בעה״ז לא שיתבעני השם מיתתך פעם שנית בעה״ב:
ואז אמר ישראל ליוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי ר״ל עתה אמות שמח וטוב לב כיון שראיתי פניך לא בעבור הממשלה אשר לך כי אם להיותך חי כי זהו ראש שמחתי לא דבר אחר.
אמותה הפעם – מצרות אחרות נושעתי ואחר התשועה מהם אפפו עלי רעות. עתה בזאת הפעם שנושעתי מצרתך ״אחרי ראותי את פניך״, יהי רצון שאמות בזאת התשועה ולא יוסיף עצב עמה (על פי משלי י׳:כ״ב).
אמותה הפעם, I have been saved from all my other afflictions only in order to experience new troubles afterwards. This time, I pray that I will be spared any more troubles during the rest of my life.
ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי וגו׳. כלומר, מי יתן שבשמחתי זאת ׳אמותה הפעם׳, ולא אראה עוד צרות רבות ורעות כאשר ראיתי עד הנה:
פשוטו כתרגומו. שתרגם אילו היה עכשיו מת היה מתנחם על מיתתו, אחר שראה את יוסף. והוקשה לרז״ל (תנחומא ויגש ט) שהרי כתיב ״אמותה הפעם״ ולא כתיב ׳אילו מת׳, ולפיכך דרשו וכו׳:
אמותה הפעם – לפי שקודם זה היו חייו חיי צער והיה חשוב כמת בחייו כאילו כבר מת ועבר ובטל מן העולם, אבל עכשיו שנאמר ותחי רוח יעקב אביהם שנעשה איש חי, מעתה יהיה מעותד אל המיתה ורק פעם אחת ולא הרבה מיתות, כי החשוב כמת מחמת חיי צער דומה כאילו בכל יום הוא מת, וכן נאמר ויחי יעקב בארץ מצרים י״ז שנה ויהי ימי חייו קמ״ז שנה, כי ע״י חיי שלוה שהיה לו באותן י״ז שנים היה דומה למפרע כאילו חיה כל קמ״ז שנים חיים נעימים הקרוין חיים באמת.
פשוטו כתרגומו. כלומר לא שביקש למות מאחר שזכה לראות פניו כפי המובן ממנו דאדרבה מאחר שזכה לראות פניו ראוי להתפלל שיחיה כדי לשמוח עם בנו כימי ענויין:
The plain meaning is as Onkelos explains it. I.e., the verse does not mean what it sounds like, that Yaakov wished to die now that he merited seeing Yoseif's face. On the contrary, after having merited to see him, Yaakov should pray to live and enjoy being with his son [to make up for] the days of their suffering.
אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי – אמת ואמונה {ב} כי כל זמן שיחיה האדם בחיי צער ויגון ויסורין ממשמשין ובאים בגופו וכל שכן בדעתו חייו אינם חיים ויקרא מת בחייו או חי אשר הנו מת בכל רגע כמוני אנכי היום נעויתי שחותי עד מאד ועוונותי הטו אלה. ומה טוב אמר שלמה (קהלת ד׳) ושבח אני את המתים שכבר מתו. כי המתים אין ספק שכבר מתו? אלא שרצונו לאדם חי והוא מדוכא ביסורין כדכתיב (ישעיהו ו׳) בשנת מות המלך עוזיהו שנצטרע. ואמנם יקרא חי האוכל בשמחה לחמו אין שטן ואין פגע רע. ואיש המעונה והמדוכא טוב ממנו הנפל והמת. לא כן היושב ביום טובה כי טובים חייו ממיתתו. זהו כוונת שלמה ושבח אני את המתים אך אולם המתים שכבר מתו טרם מותם ירצה שנדונו ביסורין ואני משבחם יותר מן החיים אשר הם חיים עדנה אוכלים ושמחים בחייהם בלי יסורין כי טוב בעיניו העדר הרע מהוויית הטוב על כן אמרו חז״ל רשעים בחייהם קרויים מתים צדיקים במיתתן קרויים חיים. והטעם {ד} שרבים מכאובים לרשע בחייו ותמיד לבו נוקפו וכליותיו יוכיחוהו לאמר מדוע ככה עשיתי אוי לי כי פעלתי און. אבל הצדיקים לא מבעיא שלא יתענו מדאגה מדבר ולא שמו על לב תהפוכות הזמן כי הכל הבל. אלא גם לא ידאגו כי יקרום מכות ויסורין בגופם כי הכל יסבלו באומץ הלב. לפי זה הרשעים תמיד בחייהם כשהם חיים חיי שמחה וטוב לב עם כל זה קרויים מתים הואיל ולבם אין נכון עמם ותמיד ייראו ויפחדו מפשעיהם לכל חטאתם באופן שבהיותם תמיד בחיי צער קרויים מתים. אמנם הצדיקים אף במיתתם ירצה בסבלם יסורין בגופן ובממונם בהיות לבם נכון לא ייראו משוד כי יבוא ולכן קרויים חיים. הנה מבואר כי מי שלא יסבול בנפש רחבה יסורי העולם הרע והעכור הלזה ואין לו לב אמיץ בגבורי׳ טוב ממנו הנפל והנו בחיים אדם מת. על כן התפלל דוד (תהלים קי״ח) קול רינה וישועה באהלי צדיקים וגו׳ לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה יסור יסרני יה ולמות לא נתנני. ובדבריו אלה יקשה על אמרו לא אמות כי אחיה ולא אמר לא אמות אבל אחיה מלבד שהוא כפל שבודאי לא ימות אם יחיה? ועוד לא יעלה על הדעת שצדיק כמותו יירא מן המות אשר הוא סוף כל אדם? אבל הדבר ראוי לענינינו לדמיון ראב״ש שהיה קורא היסורין בואו אחי בואו רעי ולבקר היה משלחם מפני ביטול תורה באופן שלא פחדו השלמים ההם {ה} מתהפוכות הזמן כל עוד שלא יבטלום מהלמוד ותענוג נשמתם ורוחם והם הם קראום יסורין של אהבה ואף במיתתם קרויים חיים כי אולם אם יבטלו תענוג הנפש ויבלבלו השכל והלב הן יסורין ממש וקרויים סובליהם מתים. זהו כוונת דוד קול רנה וישועה באהלי צדיקים תמיד לבם שמח ועלז ולא יפחדו כאשר אמרנו. ולכן לא אמות כי אחיה ירצה אינני רוצה למות בעודני חי ויהיה פי׳ כי אחיה בעת שאחיה כמו כי ישאלך בנך וכאלה רבים בכתובי׳. ויהיו לי יסורין של מיתה הואיל ובחרתי לספר מעשי יה שלא יהיה בהן ביטול תורה. וכן ה׳ יתברך קבל תפילתי שיסור יסרני יה ביסורין של אהבה ירצה ביסורי הגוף ולב אמיץ לסבלם עד שלמות לא נתנני להיותי קרוי מת בעודי חי. וזה לפי שעל היסורין נפשי צהלה ושמחה כמו שאמר קול רינה וישועה באהלי צדיקים וגו׳. בדרך הזה אמר יעקב ליוסף {ו} הנה אנכי עד הנה הייתי מת תמיד. כי רוחי נשברה ודאגת מיתתך ביעתתני. אך אולם עתה בראותי פניך כבר נסע נגלה ממני זה היגון וצער לבבי עד כי בעת שאמות אמות פעם אחת ולא אשנה לו ולא אהיה מת תמיד. ד״א עד הנה הייתי מת תמיד ואם בא המותה אלי לא היה ממית איש חי אלא גברא קטילא קטיל. ועכשיו שנשמתי חזרה לי כמקדם המותה אצפה ותקרא בי מיתה כשאמות:
ד״א כל זמן שיחיה האדם בחיי צער ואנחה ויבואו אליו ימי הרעה יחיה בחיים ההם זמן ארוך לא ימות לשחת לכלה הפשע ולהתם ימי בכייתו. אך אם יבוא לו שמחה וששון תיכף ומיד יעלה מות בחלוניו. וזה גלוי וידוע לכל באי תבל זה וידעתיו גם אני בשברון לבי וככה דברי חז״ל ג׳ מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל ולא נתנן אלא ע״י יסורין. מה ראתה אסתר שזימנה המן רבה אמר לפני שבר גאון. כל שעברו מ׳ יום בלי יסורין פורענות מזומנת לו. לכך אמר יעקב עד הנה שהייתי דואג ומצטער לא מתי. אבל עתה ידעתי באמת שאמות מהר בראיית פניך ששון ושמחה מצאתי ונס יגון ואנחה:
ויאמר וגו׳ אמותה הפעם וגו׳ – טעם אומרו הפעם פירוש להיות שאמר (וישב ל״ז) כי ארד אל בני אבל שאולה עתה אמר לא אראה השחת.
עוד נראה לומד בדקדוק אומרו כי עודך חי ולא הספיק לומר אחרי ראותי פניך והדבר מובן כי חי הוא. גם צריך לדעת למה לא אמר יעקב כן כשבשרוהו האחים כי יוסף חי ומצינו שהאמין כשראה העגלות (מ״ה) ותחי רוח וגו׳ ומה דבר חדש ראה.
אכן כוונת דברי יעקב הם כי הגם שנתבשר כי עודנו חי זה הועיל לדעת שישנו במציאות אבל עדיין לבו דוי עליו לצד היותו בין האומות שפל עבד מושלים אם עודנו בצדקותו ולא כהתה עינו ולא נס ליחו, או לצד היותו מובדל ממנו ונתון תוך הקליפות ובפרט טומאת מצרים, ומה גם לצד מה שעברו מרוח הקודש שאמר (ל״ז) טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו, (בראשית רבה פ״ד) ודבר ידוע הוא כי הצדיקים יותר יחפצו בהעדר הבן בהיותו בן מביש ומה גם יעקב הצדיק, אשר על כן לא היתה שמחתו שלימה מספק זה עד וירא אליו והכיר בו בפניו כי הכרת הפנים תענה באיש, וכמו כן מצינו לצדיקים שלמים וכן רבים שהכירו ברושם הפנים מעשה אדם ומכל שכן יעקב אבינו שיכיר, לזה כשהכיר בו אמר אליו אמותה הפעם פירוש הפעם הזאת בראייתך ולא מקודם כשנתבשרתי, והטעם אחרי ראותי פניך והכרתי בהם שעודך חי פי׳ צדיק כמקודם ולא נשתנה דיוקנך מכמות שהיה אלא עודך חי כי הצדיקים קרויים חיים (ברכות יח.) ונכון.
ויאמר …אמותה הפעם, He said:..⁠"now I can die, etc.⁠" The reason Jacob said "now" is that he had expressed fears of dying on a previous occasion when he heard about Joseph's disappearance.
Another part of this verse which needs analysis is why Jacob added the words כי עודך חי, "that you are still alive.⁠" If Joseph had not been alive how could Jacob have expressed his joy at seeing him? Besides, why did Jacob not make this statement when the brothers had told him that Joseph was still alive in 45,26?
Actually Jacob had now reassured himself about something that the brothers could not have told him at the time. He had been satisfied that Joseph was alive, well and powerful; he had not yet been certain that in view of all the experiences Joseph had undergone both as a slave and subsequently as a powerful ruler, that he had been able to preserve his righteousness. Jacob himself had experienced a loss of the presence of Holy Spirit at the time he had mistakenly exclaimed that Joseph had been devoured by a wild beast. He naturally was afraid that Joseph too had been cut off from such Holy Spirit seeing he had lived in close contact with people who represented the קליפה, the personification of impurity. It is a well known fact that the righteous prefer the disappearance of a son to such a son embarrassing them by abandoning his spiritual heritage. It was only when he set eyes on Joseph that he realised that Joseph had not changed. We have numerous examples in the Bible of righteous people being able to tell by merely looking at the faces of people that such people were upright and righteous. This is why Jacob was able to say אחרי ראותי את פניך, "after having seen your face.⁠" Jacob was now able to accept death without regret whenever it would occur. Berachot 18 mentions that the righteous are called חיים, alive, during their lifetime. Jacob expressed this thought when he called Joseph as "still alive" after having set eyes on him.
ויאמר ישראל – כשראה ישראל שנסתתמו דברי יוסף מרוב שמחתו ומחמלתו על אביו, החל הוא לדבר אליו לשמחו ולנחמו, ולהודיעו כי עתה הוא מאושר בארץ. והודיעו זה במאמר קצר כולל הכל, וענין מאמר זה לדעתי כי גם המתהלכים את האלהים יחפצו בחיים כל עוד תשא נפשם להשיג דברים תחת השמש יועילו להצלחתם. אבל אם השיגו הכל ונפשם שְׂבֵעָה מכל טוב שהיו מבקשים בחייהם, ימותו בשמחה לשוב אל אבותם בשלום. וזוהי הַשְּׂבִיעָה שנזכרה במיתת הקדושים כמו ״ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע״.⁠1 וכן ״ויגוע יצחק וימת ויאסף אל עמיו זקן ושבע ימים״.⁠2 וכיוצא ועל זה אמר ישראל ״אם לא זכיתי לראות פניך כי עודך חי, אפילו השגתי כל יתר משאלותי תחת השמש, וגם השגתי את אשר לא שאלתי, גם עושר גם כבוד וממשלה ושמחת בנים ובני בנים דורות רבים, כשבא יום מותי לא הייתי שבע. אבל הייתי מת בנפש מרה {וכאומרו ״כי ארד אל בני אבל שאולה״3} כל כך אהבתך ונפשי קשורה בנפשך, שאין [לי] דבר תמורת אֵבֶל. עתה שזכיתי לראות פניך הפעם, אם יפקד עלי אמותה שאנן ושבע, כי השגתי כל משאלותי. ולא בעבור שעלית לגדלה כזו ויש בידך להיטיב עמדי, שעל ידיך אזכה ביתר שנותי כל משאלות לבך אלא [אפילו] גם אמותה ברגע זה, אמות שָׂבֵעַ. וזהו שאמר ״כי עודך חי״. ורק חייך ושעיני ראוך, [בזה] תמו כל משאלותי תחת השמש. וזה באמת מאמר ראוי לאומרו. ובלי ספק שמעתה ששמע דברי אביו ושמחתו והתנחמו על כל צרותיו, רָחַב לב יוסף והחל לדבר עם אביו ועם אחיו ועם כל בית אביו. אלא שדרך התורה לקצר בספורים כאלה. וכמו ״ואחרי כן דברו אחיו אתו״.⁠4 שלא זכרה [התורה] דבר ממה שדברו איש את אחיו. ושם הוצרך לומר ״ואחרי כן דברו אחיו אתו״ ללמדנו ששב דעתם עליהם, וסרה בהלתם מפניו, ודברו אתו. וכאן שאין צורך לזה ונשמע מאליו שדבר יוסף כמה דברים עם אביו ועם אחיו ועם כל בית אביו, ושהם דברו עמו דברים רבים, לכן לא נכתב ״ואחר כן דבר יוסף עם אביו״.
1. בראשית כה, ח.
2. שם לה, כט.
3. שם לז, לה.
4. שם מה, טו.
אמותה הפעם – אילו אני מת עתה, די לי שמחה מאחר שראיתי פניך לא בעבור הממשלה אשר לך, אלא כי עודך חי:
אמותה הפעם – מצרות אחרות נושעתי, ואחר התשועה אפפו עלי רעות, עתה בזאת שנושעתי מצרתך אחרי ראותי את פניך, יהי רצון שאמות בזאת התשועה ולא יוסיף עצב עמה (רע״ס), ולזה בא הה״א שיורה על הבקשה והרצון, כמ״ש בואתה צויתה.
אמותה הפעם – הלואי ואמות עתה, כלומר אין רע אם אמות עתה, אחרי ראותי שאתה חי, ואם עתה אמות, אמות בשיבה טובה, ולא ביגון, כמו שהייתי אומר קודם לכן כי ארד אל בני אבל שאולה (ל״ז:ל״ה).
הפעם – כמו זאת הפעם עצם מעצמי (למעלה ב׳:כ״ג).
אמותה הפעם – הוא הגיע לפיסגת האושר, ומן הנמנע שיהיה מאושר יותר! בפיסגת האושר הזאת היה רוצה לסיים את חייו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 29]

אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך: באשר נתיירא יעקב שלא יענש יוסף בקיצור ימים1 וימות בעוד יעקב חי2, כדאיתא בקידושין (לג,ב) ׳כל ת״ח שאינו עומד מפני רבו... ואינו מאריך ימים׳ וכו׳, על כן התפלל ואמר ליוסף ״אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי״, כלומר, יהי רצון שאמות בעודני רואה את פניך כי עודך חי3.
1. על כך שגרם ליעקב להשתחוות לו, וכפי שהסביר רבינו בפסוק הקודם. אמנם יוסף נענש על כך ומת לפני כל אחיו בגיל מאה ועשר שנים, אך יעקב חשש שיוסף ייענש כבר עתה וימות על פניו.
2. ויעקב חשש לרדת מצרימה אם יוסף לא יעזור להם, כפי שהקב״ה הבטיחו לעיל פסוק ד׳ ״ויוסף ישית ידו על עיניך״, כפי הסבר רבינו שם.
3. לענ״ד פירוש רחוק מפשוטו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(לא) וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל⁠־אֶחָיו֙ וְאֶל⁠־בֵּ֣ית אָבִ֔יו אֶעֱלֶ֖ה וְאַגִּ֣ידָה לְפַרְעֹ֑ה וְאֹֽמְרָ֣ה אֵלָ֔יו אַחַ֧י וּבֵית⁠־אָבִ֛י אֲשֶׁ֥ר בְּאֶֽרֶץ⁠־כְּנַ֖עַן בָּ֥אוּ אֵלָֽי׃
Yosef said to his brothers and to his father's household, "Let me go up and tell Paroh, and let me say to him, 'My brothers and my father's household, who were in the land of Canaan, have come to me.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאדעת זקניםמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[קפד] 1ואל בית אביו, אלו בני אחיו. (לקח טוב)
[קפה] אחי ובית אבי אשר בארץ כנען, ארץ זבת חלב ודבש. (שכל טוב)
1. ובשכל טוב מוסיף שהרי לא רצה למקמק (להחליש) הזקן בדברים הללו. ובכת״י מושב זקנים אעלה ואגידה לפרעה, נ״ל אעלה על המרכבה, כי אין שייך אעלה למצרים, כי ירידה שייכת בה, וכ״כ בדעת זקנים והדר זקנים. א״נ נ״ל שאמר עלייה הוו אצלי כי מתחלה היו מבזין אותי ואומ׳ ראו עבד שמולך, אבל עתה שיראו שאיני עבד, כי אם מהררי קדם ישבחוני. וראה לעיל פמ״ה אות סד.
וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי וּלְבֵית אֲבוּהִי אֶסַּק וַאֲחַוֵּי לְפַרְעֹה וְאֵימַר לֵיהּ אַחַי וּבֵית אַבָּא דִּבְאַרְעָא דִּכְנַעַן אֲתוֹ לְוָתִי.
Yosef said to his brothers and to his father’s household, “I will go up and tell Pharaoh. I will say to him, ‘My brothers and my father’s household, who were in the land of Canaan, have come to me.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי
וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי וּלְבֵית אֲבוּהִי אַסַּק וַאֲחַוֵּי לְפַרְעֹה וְאֵימַר לֵיהּ אַחַי וּבֵית אַבָּא דִּבְאַרְעָא דִכְנַעַן אֲתוֹ לְוָתִי
וְאֶל בֵּית אָבִיו – וּלְבֵית אֲבוּהִי ולא וּלֶאֱנָש בֵּית אֲבוּהִי
כשמליצת ״בית״ אינה מובנת בארמית, אונקלוס מפרש את כוונתה כמבואר לעיל ״וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה״ (בראשית מה ב) ״וּשְׁמַע אֱנָש בֵּית פַּרְעֹה״. אבל כאן תרגם ״וְאֶל בֵּית אָבִיו״ – ״וּלְבֵית אֲבוּהִי״ [ולא: וּלֶאֱנָש בֵּית אֲבוּהִי] כי ״בית״ בהוראת בית אב, משפחה או שבט מובן גם בארמית ללא תוספת אֱנָשׁ. לכן גם ״בית אהרן״, ״בית הלוי״, ״בית ישראל״ מתורגמים כצורתם, השווה: ״אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם״ (שמות ו יד) ״אִלֵּין רֵישֵׁי בֵית אֲבָהָתְהוֹן״ [ולא: אֱנָש בֵּית אֲבָהָתְהוֹן]. ״וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן״ (שמות טז לא) ״וּקְרוֹ בֵית יִשְׂרָאֵל יָת שְׁמֵיהּ מַנָּא״. אך ראה גם להלן ״וידבר יוסף אל בית פרעה״ (בראשית נ ד).
ואמר יוסף לאחוי ולאנשי בייתיה דאבוי אסוק כען ואתני לפרעה ואמר ליה אחוי ואנשי בייתיה דאבא דיא בארע⁠[א] דכנען אתוןב לוותי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתון״) גם נוסח חילופי: ״אתין״.
ואמר יוסף לאחוי ולבית אבוי איסק ואיתני לפרעה ואימר ליה אחיי ובית אבא דבארעא דכנען אתו לוותי.
And Joseph said to his brethren and his father's house, I will go up and tell Pharoh, and say to him, My brethren and my father's house from the land of Kenaan have come to me.
אעלה ואגידה לפרעה – וכי מצרים עומדת בהר, אלא אעלה על המרכבה ואגידה לפרעה. להודיעך שכשדבר עם אביו ירד מן המרכבה ולכך אמר אעלה.
את֗ם קאל יוסף לאכ֗ותה וסאיר אל אביה אני אצעד אלי פרעון פאכ֗ברה ואקול לה אכ֗ותי ואל אבי אללד֗ין כאנו פי בלד כנעאן קד ג֗אאו אליי.
א. מכאן שוב מכ״י סנקט פטרבורג.
אחר כך אמר יוסף לאחיו ושאר בית אביו: אני אעלה לפרעה ואודיע ואומר לו: אחיי ובית אבי אשר היו בארץ כנען הנה באו אלי.
(לא-לב) ואמרה אליו אחי וגו׳, ועוד אומר לו: והאנשים רעי צאן וגו׳.
(31-32) ואמרה אליו אחי וגו'‏ AND I WILL SAY TO HIM – "MY BRETHREN … have come unto me" and further I will say to him, והאנשים רעי צאן וגו'‏ AND THE MEN ARE SHEPHERDS etc.
ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו – אלו בני אחיו.
ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו – אלו בני אחיו, שהרי לא רצה למקמק הזקן בדברים הללו:
אעלה – לפלטון של מלך:
ואגידה לפרעה – כיצד באתם על משלחתו:
ואומרה אליו – על מה שאתם צריכין:
אחי ובית אבי – אשר היו בארץ כנען ארץ זבת חלב ודבש:
באו אלי – לחסות בכנפי:
ויאמר יוסף – אין ספק כי מאביו לקח רשות תחלה אלא זכר אחיו לענין מה שאמר להם והיה כי יקרא לכם פרעה (בראשית מ״ו:ל״ג).
אעלה – והנה כאשר הלך ממצרים לגשן, אמר: ויעל לקראת ישראל אביו גשנה (בראשית מ״ו:כ״ט), ואיך אמר בשובו למצרים מגושןא אעלה? אלא פרוש אעלה – אעלה על המרכבה.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״ממצרים לגשן״.
ויאמר יוסף אל אחיו, there can be no question that he did not say what follows before first having secured his father’s consent.⁠1 The reason the Torah only mentions Joseph speaking to the brothers was that it was the brothers to whom the above-mentioned offer would be made.
אעלה. The word poses a problem, Joseph having been described previously as “ascending” when going to meet his father. How could he now again be “ascending” on the return journey to his capital? We must therefore understand the word as not referring to the return journey but to Joseph climbing back into his carriage.
1. What was under discussion was a matter of major importance, i.e. how to preserve the integrity of Yaakov’s family as a clan, and how to minimize assimilation with the local population through voluntary ghettoisation. Pharaoh’s offer of the brothers participating in the political life of Egypt, something Joseph anticipated, had to be declined without giving offence to him.
ויאמר יוסף אל אחיו [וג׳] – האמירה אל אחיו ובית אביו במעמד יעקב, לפי שמה שהוא רוצה לומר לפרעה {הוא} עליהם ובענינם, כמו שאמר ואומרה אליו אחי ובית אבי1.
ומאמרו אשר בארץ כנען חסר הנסמך2, שיעורו אשר היו בארץ כנען כמו שביאר בן חפני ז״ל3.
1. עח. היה נראה בזה שמצא רבנו מי שפירש שיוסף אמר זה לפני שבאו אחיו ובית אביו לארץ מצרים, ומה שנאמר כאן ׳אל אחיו ובית אביו׳ היינו שאמר כן עליהם, דוגמת מה שפירש רש״י לעיל פר׳ וירא (כ:יג): ׳אמרי לי אחי הוא – עלי׳ [והשוה פי׳ רבנו להלן פר׳ וארא (ו:יג) שכתב: ׳או יהיה אל כאן במובן על, כלומר בענינם ובשבילם׳], ורבנו בדבריו כאן בא לשלול פירוש זה. לפי״ז מה שמביא בסמוך מפירושי ר״ש בן חפני (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ רפד) הוא המשך לכך, שלפי המפרש שבא להוציא ממנו היה זה בעודם בארץ כנען. ואמנם לא מצאתי מי שיפרש פירוש רחוק כזה, וצ״ב. ושוב התבוננתי שלכאורה כוונת רבנו ליישב מה ראה יוסף להניח את אביו ולפנות לאחיו. וכבר נגע בזה בשכל טוב שכתב: ׳שהרי לא רצה למקמק הזקן בדברים הללו׳, וכן נגע בזה הרד״ק שכתב: ׳אין ספק כי מאביו לקח רשות תחלה אלא זכר אחיו לענין מה שאמר להם והיה כי יקרא לכם פרעה׳, והשוה נמי פירוש הרלב״ג והאברבנאל.
2. עט. במקור: ׳אלמצ׳אף׳. בדרך כלל מובנו ׳נסמך׳ כתרגום המהדיר, וכמו שמפורש בדברי הרמב״ם ב׳באור מלות ההגיון׳ שלו (פרק יא, מהד׳ הר״י קאפח עמ׳ קנב): ׳אבל אותו הענין שקוראים אותו בעלי הלשון הערביים: ׳מצ׳אף׳ (=׳נספח׳ בתרגום הר״י קאפח, ׳סמוך׳ בתרגום ן׳ תיבון), כנער ראובן, ושער החצר, הרי אנו קוראים אותו השם הנוטה׳. אמנם כוונת רבנו כאן אינה כבכל מקום, שהרי ׳היו׳ אינו נסמך במובן הדקדוקי, וכבר העיר המהדיר שלא מצא בשום מקום ׳אלמצ׳אף׳ במובן זה. וראה מש״כ לעיל פר׳ מקץ (מא:לג) וצרף לכאן.
3. פ. הכוונה למש״כ בפירושיו (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ רפד), וע״ש שהמשיך לנמק שכך גם תירגם בתרגומו (לעיל מיניה שם עמ׳ רפ): ׳אלדין כאנו בבלד אלשאם׳ (=אשר היו בארץ כנען), וזאת בניגוד לתפסיר רס״ג שהניחו כצורתו.
ואומ׳ (אל פרעה) [אליו] כו׳ – פר״ש (ד״ה ואמרה אליו אחי) ועוד אמ׳ לו והאנשים רועי צאן (בראשית מו:לב) בעבור תשבו בארץ גושן (בראשית מו:לד). משמע דישנא אתכם. והקש׳ ר׳ אברהם דבסמוך פר״ש גבי וידעת אם יש בם אנשי חיל (בראשית מז:ו ד״ה אנשי חיל) בקיאין באומנות לרעות צאן. משמע שהיה מתאוה לרועים. ונ״ל שמתחילה אמ׳ יוסף אני אומ׳ לפרעה שאתם רועים. והוא ישאל אתכם לפי שהוא סבור שאתם עובדין צאן כמוהו. וכשיראה שאינו כך ירחיקכם. וכן עשה. לוי.
אעלה ואגידה לפרעה – וכי ארץ מצרים עומדת בהר שאמר אעלה אלא עד עכשיו כשהיה מדבר עם אביו ירד מן המרכבה לכבודו ועכשיו אמר אעלה על המרכבה שלי ואלך ואגידה לפרעה.
אעלה ואגידה לפרעה, "I will go up and tell Pharaoh;⁠" was Egypt then a hilly country that the Torah describes Joseph as "going up" to Pharaoh? Up until now, when Joseph had been speaking with his father, he had first descended from his chariot in order to do so. Now he is quoted as again mounting his chariot in order to tell Pharaoh about his father's having come to Egypt.
אעלה ואגידה לפרעה – צ״ל אעלה על המרכבה כי אין שייך אעלה למצרים כי ירידה שייכת בה. א״נ נ״ל שאמר עלייה היא אצלי כי מתחלה היו מבזין אותי ואומרים ראו עבד שמולך, אבל עתה שיראו שאיני עבד כי אם מהררי קדם ישבחוני.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

(לא-לד) ויאמר יוסף אל אחיו וכו׳. והאנשים רועה צאן וכו׳. והיה כי יקרא וכו׳. ואמרתם וכו׳ – [ה] בחר להם הטוב והישר וישנא את הרבנות שאין ספק שאם רצה היה ממנה אותם שרי אלפים ושרי מאות על המלכות אבל רצה שיאמרו שהם רועי צאן מנעוריהם גם הם גם אבותיהם עד שהמלאכה ההיא מוחזקת בידם מקדם ולא יוכלו לזוז ממנה וזה כדי שירחיקום משבת שם במצרים כי תועבת וכו׳. וימשך מזה שישבו בארץ גשן וזאת היא כונת רש״י ז״ל וכשאין אתם בקיאים באומנות אחרת ירחיקכם מעליו ותשבון בארץ גשן אמר שיכוון מהמצרים ההרחקה בעצם והישיבה בארץ גשן במקרה. ואפשר כי אומרו תועבת מצרים כל רעה צאן יהיה כמו הן נזבח את תועבת מצרים (שמות ח׳:כ״ב), תועבת בני עמון (מלכים ב כ״ג:י״ג) ודומיהם והכונה שיהיו להם בחזקת אלהיים ויחלקו להם כבוד גדול יושיבום במיטב ארצם ועל פי דרכם למדנו דרך מוסר כי יוסף שם בפיהם דבר כדי שיתנה להם המלך ולא מלא לבו אותו לתתה להם בלי רשותו ואפילו לשאל אותה מעצמו עם שלא היה דבר גדול אליו קל וחומר לשאר האנשים ובגדולות ונפלאות מהם.
(לא-לב) ואמרה אליו אחי וגו׳ ועוד אומר לו והאנשים רועי צאן. פי׳ אין כל זה המאמר שמתחלת אחי ובית אבי עד וכל אשר להם הביאו דבור אחד עד שתהיה מלת ואומרה אליו שב אל אחי ובית אבי באו אלי ועל והאנשים רועי צאן גו׳ אבל דבור אחי ובית אבי באו אלי הוא דבור בפני עצמו ודבור והאנשים רועי צאן עד וכל אשר להם הביאו דבור בפני עצמו ולכן צריך לומר שני פעמים ואמרה אחת בעד אחי ובית אבי והוא הכתוב ואחת בעד והאנשי׳ רועי צאן:
ואחרי שיוסף ראה לאביו ולכל ביתו אמר אליהם אעלה ואגידה לפרעה ר״ל איני רוצה להתעכב עמכם פה לפי שצריך אני להודיע לפרעה ביאתכם כי מוטב שאודיענו אני משידענו מפי אדם אחר. והנה לא אמר זה יוסף לאביו אלא לאחיו ולכל בית אביו כי לא רצה שיחשוב אביו שהיה מושבו בארץ גושן בספק אבל הודיעו לאחיו.
ואמר אעלה ואגידה לפרעה – לתת התנצלות להליכתו. כי מן הראוי היה שישב יוסף שם עם אביו ועם כל ביתו וישמח בהם והם ישמחו עמו. אחר כמה שנים שלא ראוהו. לכן אמר להם והודיעם שהליכתו מיד היא מוכרחת להגיד לפרעה ביאתם קודם שילך מגיד אחר. בענין שישבו בארץ גושן לפי שהיא מקום מרעה. וכן היתה ראוים להם באופן שיהיו רחוקים מן המצריים ולא יתערבו עמהם וילמדו מלשונם. והעיר להם שאם יקראם פרעה שיסכימו עמו ושם הדברים בפיהם באופן שלא יכשלו בלשונם. וז״ש ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך. באופן שתסבבו דבריכם ותאמרו לו שארץ גושן ראויה לכם וזהו בעבור תשבו בארץ גושן. ולזה תמצא שכששאל להם מה מעשיהם. השיבו לו ב׳ דברים. האחד אנשי מקנה. והשני ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו. וזה כנגד מה שאמר יוסף בעבור תשבו בארץ גושן. וזהו שאמרו וסבבו דבריהם ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן:
אעלה ואגידה – שמלאכתכם היא מרעה הצאן (פסוק ל״ב), מבלתי שאשאל ממנו אז שיתן לכם ארץ גושן, כדי שיאמין כשתאמרו לו שזאת מלאכתכם, ולא יחשוב שתאמרו כן כדי שיתן לכם ארץ גושן.
אעלה ואגידה, that your vocation is the raising of sheep and goats. I will not ask Pharaoh to give you the land of Goshen. The reason I will not ask for this is to make sure that he will believe you when you say that you raise sheep. i.e. that basically, you are nomads. If I were to mention the land of Goshen he would think that you ask for this because it is good grazing land.
ועוד אומרה אליו והאנשים רועי צאן. דהא כתיב ״ואגידה לפרעה ואומרה אליו״, דלמה צריך לומר ״ואגידה״ ״ואמרה״, אלא דהכי פירושו אגידה אל פרעה שבאו אחי אלי, ועוד ״אומרה אליו״. ואם תאמר ולמה לא כלל יוסף את הכל בדבור אחד, ויש לומר דאין זה דרך ארץ לבא אל המלך ולבקש מאתו ״אחי ובית אבי באו אלי והאנשים רועי צאן״ בעבור שישבו בארץ גושן, אלא כך אמר – כי אבוא אל המלך לומר כי ״אחי ובית אבי באו אלי״ וגם אומר לו אגב ״והאנשים רועי צאן בעבור ישבו וגו׳⁠ ⁠⁠״, זה דרך ארץ הוא. והשתא ״ואגידה לפרעה״ מילתא בפני עצמו, ו״אומרה אל פרעה״ מילתא בפני עצמו, והרא״ם פירש ענין זר:
(לא-לב) ועוד אמר לו והאנשים רועי צאן וגו׳. דעתו של רש״י שלא תאמר הואיל וכתיב והאנשים רועי צאן וגו׳ שדבר באנפיה נפשיה הוא ולאחיו אמר כן והאנשים וגו׳ רוצה לומר אנשים אחרים אבל לא לפרעה לכן פירש ועוד אמר לו דבר זה והאנשים וגו׳:
(31) And I will also tell him: "The men are shepherds, etc.⁠" Rashi means: we should not think that "The men are shepherds etc.⁠" is a new statement, and Yoseif said it to his brothers, not to Pharaoh. If so, "the men" would refer to different men, [not his brothers]. Thus Rashi explains: And I will also tell Pharaoh this matter, that "the men are shepherds etc.⁠"
ויאמר יוסף אל אחיו – לא מלאו לבו לומר אל אביו שצריך להפרד ממנו בראשית שעשועיו אתו, ושלא יתעכב עמו ימים במספר לימי שמחה אחרי שנים רבות שלא ראהו. לכן דבר עם אחיו ועם בית אביו, שהן בני אחיו שהיו כולם שמה, כולם שמחים בו, וגם הוא שמח לבו בם, וקשה עליו להפרד מהם; אלא שהוצרך לעזבם לפי שעה לטובתם וכנזכר בענין וזהו שדקדק הכתוב ״אל אחיו ואל בית אביו״, ולא זכר אביו, כי באזניהם דבר הדבר הזה ומאתם בקש שידברו באזני אביו טעם הפרדו מהם עתה.
אעלה ואגידה לפרעה – כבר אמרנו1 כי ארץ גשן בין כנען, ובין מצרים עיר הממלכה. ולכן אמר ״ויעל לקראת ישראל אביו גשנה״. ואם כן עתה בלכתו מגשן למצרים אל פרעה היה לו לומר ״ארדה ואגידה״. לדעתי, אעפ״י שיוסף הוצרך לעמוד במצרים כי הוא המשביר שם לכל עם הארץ, לא היה זאת צורך לפרעה, אבל לפעמים נסע [המלך] ממצרים לאחד המחוזות שבמלכותו או לאיזו צורך או לשעשועיו כדרך שעושין כל מלכי הארץ. ואולי כבוא יעקב וביתו היה המלך במחוז יותר לכיוון צפון מאותו המחוז שבאו שם בני ישראל, כי המחוז שבאו שם היה ביותר קרוב לעיר מצרים, וכאמרו ״וישבת בארץ גשן והיית קרוב אלי״2 וכמו שבארנו שם. והמלך היה בנוא אמון שהוא אלכסנדריא שהיא היותר צפונית, והוצרך יוסף לנסוע אליו ויפה אמר ״אעלה״.
ואומרה אליו – כבר בארנו3 שכל מקום שהקדים הכתוב לפני האמירה לשון ״הגדה, ספור או דבור״ יקדמוהו בדברים שלא נזכרו בכתוב, ושתכליתן ועיקרן האמירה שנכתבה בענין. וכן כאן בלי ספק הודיע למלך כי לבו שמח מאד עם חברת אביו ואחיו ובית אחיו, כי אנשי כבוד הם וישרי לב וכיוצא בזה. אלא שמדרך הכתוב לקצר בספורים ולרמוז על מה שאינו מפורש.
אשר בארץ כנען באו אלי – בעת ההיא היו בארץ גושן, ואיך אמר ״אשר בארץ כנען״? ונדחק לפרש כאילו כתוב ״אשר היו״ או ״אשר ישבו בארץ כנען״. ואם כן למה לא אמר ״אבי ואחי ובית אבי באו אלי מארץ כנען״? אך פיו פתח בחכמה להודיעם איך ידבר למלך בעבור השיג חפצו, שיושיבום בארץ ושלא יהיה בלב המלך שום תרעומת על בואם אליו. על כן הודיעו תחלה שהם תושבים בארץ כנען, כי שם נחלתם וביתם ולא באו למצרים להשתקע בה כמו אזרחי הארץ, אבל באו אלי לקבל פני ולהיות זמן-מה בארץ מלכותך, כגרים ותושבים, וכמו שיתבאר עוד (מז, ז). וזהו ״אשר בארץ כנען״, כי עוד שם מגוריהם. ולא הזכיר ״אבי״ מפני הכבוד כי גם פרעה ישיש לקבל הזקן המכובד כזה בארצו.
1. פסוק כט.
2. בראשית מה, י.
3. שם מה, כו.
אעלה – גשן מעבר השני של ההרים וצריכין לחזור ולעלות ולרדת1 מצרים, ונאמר בספר יהושע בכבוש הארץ, שירשו ישראל כל ארץ גשן (יהושע י׳:מ״א), ונסתפקו בה מפרשי המקרא איזו היא2, ופשוטו שהיא זאת שהיתה בימי קדם תחת יד פרעה, ומקץ ימים נפלה ליד פלשתים, והיתה לנחלה לישראל.
1. הרכסים לבקעה בא ליישב סתירה הנראית לעין בין פסוק כ״ט לפסוק ל״א, שאם ״עלה״ יוסף ממצרים לגושן, איך שוב אמר ״אעלה״ ואגידה לפרעה? והתשובה, שגושן הוא מעבר להר, ובשתי הכיוונים צריכים לעלות, וגם לרדת. והרכסים לבקעה מפרש כאן ש״עלה״ רצונו לומר ממקום נמוך למקום גבוה. וכמו כן פירש בפרק מ״ה פסוק כ״ה. ובביאור הרש״ד לחומש נתיבות השלום גם הקשה סתירה זו, ומביא לתרץ מהמנחת יהודה ש״עלה״ על המרכבה. ונצטט את לשון המנחת יהודה: ״אעלה ואגידה לפרעה – וכי ארץ מצרים עומדת בהר שאמר אעלה? אלא עד עכשיו כשהיה מדבר עם אביו ירד מן המרכבה לכבודו, ועכשיו אמר אעלה על המרכבה שלי, ואלך ואגידה לפרעה״.
וראה רנ״ה וייזל בראשית מ״ה:י׳, והוא מבין ש״עלה״ לגושן, הכונה ללכת לכיוון צפון. ״ולדעתי ארץ גשן הוא החלק מארץ מצרים הנקרא בלשון יון דילט״א, לפי שהיא בדמות של משולש, שצלעותיה שתי זרועות הנילוס והים הגדול. והיא ארץ גדולה וכולה משקה, כי בין זרועות הנילוס כמה נהרים מושכין ממנו עד הים. וארץ רעמסס בסוף מחוז גשן, הקרוב למצרים. ולכן אחר שאמר ״וישבת בארץ גשן״ חשש פן יחשוב יעקב שיושיבנו בחלק הדילטא הסמוך לים הגדול, רחוק מעיר הממלכה פרסאות רבות? ואם יקרנו דבר יצטרך לעזרת יוסף יסתכן טרם יִוָּדַע במצרים. לכן הוסיף ״והיית קרוב אלי״. והדבר מוכרע מן הכתוב עצמו, שארץ גשן בין חברון לעיר מצרים שהיא חלק הדילט״א, שהרי אמר ״ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה״ (בראשית מ״ו:כ״ט). וכל נוסע ממצרים לצד כנען נקרא ״עולה״ כמו שבארנו. על כן יוסף שיצא ממצרים לגושן קרא ״ויעל״.
2. רד״ק יהושע י׳:מ״א: ״ארץ גושן – אין זה של מצרים״, ובמלבי״ם, ״מקדש ברנע ועד עזה – הוא השטח הדרומי ממזרח למערב שהוא מצר ארץ יהודה, ואת כל ארץ גשן – בהר הכה מארץ גושן שהיה בחלק יהודה בהר (לקמן טו, נא)״. וראה רנ״ה וייזל בראשית מ״ה:י׳.
ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו – ולא אמר זאת לאביו אלא לבני משפחתו, כי לא רצה שידע אביו שהיה מושבו בארץ גושן בספק, וזה לפי שפרעה לא אמר רק ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, אבל לא זכר גשן בפרט, ויוסף הבטיח כבר לאביו וישבת בארץ גשן לכן הוצרך עתה לבקש רשות מפרעה להושיבם שם, מבלי שידע אביו דבר מזה:
אעלה – כאשר הלך ממצרים לגשן אמר ויעל לקראת ישראל אביו גשנה, ואיך אמר בשובו למצרים מגשן אעלה, אלא פי׳ אעלה על המרכבה:
ואל בית אביו – הם היוו עדיין בית אחד. הוא אמר זאת לכולם, כדי שכולם ישימו על לבם את מה שיש לו לומר. היה על כולם להיות מודעים לניגוד החריף, שיהיה ויישאר קיים, בינם לשאר האוכלוסיה.
ואגידה וגו׳ ואמרה – בבית אביו הוא איננו ״מושל״, שם הוא רק מביע את משאלותיו ורצונו: ״סבורני שראוי ל...⁠״, ״הייתי רוצה ל...⁠״, וכיוצא בזה.
אעלה – רואים מכאן שגושן הייתה במקום נמוך מעיר הבירה. לפי זה נוכל ליישב לשון קשה בספר שמות: כשפרעה מסית את עמו לְענות את היהודים, הוא מביע את דאגתו ש״ועלה מן הארץ״ (שמות א, י). אבותינו התיישבו בגושן מכיון שאותו מחוז היה רחוק ממרכז חיי מצרים. ״אם מצב זה ימשיך״, אומר פרעה, ״והם יתרבו כפי השיעור הזה; הרי שבהזדמנות הראשונה הם יעלו מהמחוז בו הם סגורים עתה, ויהיו כה הרבה יהודים עד שנאבד״.
לפי זה, על כרחך ״ויעל״ בפסוק כט מתייחס למיקומה של מצרים לעומת כנען, שממנה בא יעקב.
(לא-לד) שאלות:
יוסף אמר לאחיו שיאמרו אנשי מקנה היו, והם אמרו רועה צאן עבדיך. הוא אמר שיאמר שבאו אליו, ואל פרעה לא אמר רק שבאו ולא שבאו אליו, והם אמרו לגור בארץ באנו, ופרעה אמר אביך ואחיך באו אליך.
(לא) ויאמר יוסף אל אחיו – כבר כתבתי למעלה שלהתישב בארץ בקביעות היה צריך רשות מן המלך, אולם לגור שם לפי שעה היה רשות בעת ההיא לכל עובר אורח, וכן היה רשות לרועי צאן ונוסעים בעדר לנסוע ממרעה אל מרעה בכ״מ, כמו שנראה מאברהם ויצחק שנסעו בכ״מ ממקום למקום כדרך הגרים והרועים, אבל הם שרצו להתישב במקום אחד ויוסף רצה לתת להם אחוזה צריך רשות מפרעה, ובאשר בזה חשש שפרעה יצוה שישבו בערי הממלכה וישימם לשרי אלפים ושרי מאות, צוה שיאמרו שהם רועי צאן למען יתן להם את ארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועי צאן, ואמר אל אחיו שהוא יאמר לפרעה האמת שבאו אליו היינו להתישב בקביעות מצד שהם אחי יוסף, וכדי שיניחם לשבת בארץ גושן יאמר שהם רועי צאן, וכדי שלא יחשוב פרעה שהם רועים עניים רועי צאן של אחרים, יאמר כי אנשי מקנה היו, היינו סוחרים הסוחרים במקנה ויש להם מקנה רב באופן שאינם עניים שיצטרכו עזר מאוצר המלך, כי הביאו צאנם ובקרם וכל אשר להם.
(31-34) {See Hebrew for questions.}
(31) YOSEF THEN SAID. Earlier I have already written that special permission of the king was required for settling permanently in the country, but that all wayfarers had the right to temporary residence. This included the right for shepherds, and others traveling with their herds, to pass from pasture to pasture anywhere at all (clearly demonstrated in the case of Avraham and Yizhaq, who journeyed all over as migrants and shepherds).
Since those who desired to settle in a particular location — and Yosef wanted to present them with a specific landed estate — required Pharoh’s consent, there was the danger that Pharoh would tell them to settle in the royal cities, there appointing them as commanders of thousands and commanders of hundreds.⁠1 Yosef instructed his brothers to say that they were shepherds, Then Pharoh would give them the land of Goshen, since all shepherds are disgusting to Mizraim. He further told them that he, on his part, would tell Pharoh the truth, that they have come to me, i.e., to settle permanently, in consequence of being the brothers of Yosef [hence: the brothers...have come]. However, although to obtain Pharoh‘s consent for them to dwell in the land of Goshen, he will say that they are shepherds, in order to avoid having Pharoh think that they were impoverished shepherds, herding the sheep of others, he will add that the men…have always been handlers of livestock. They are sheep merchants who own great numbers of livestock and consequently will require no assistance from the royal treasury, having brought their flocks and their herds and all their possessions.
1. Ex. 18:21.
ויאמר יוסף וגו׳: כל הספור נראה כפול, שאמר יוסף (לאחיו) שיעשה כך, ואח״כ מספר הכתוב שעשה כך בפרטות1, והיה יכול לכתוב ׳ויעש יוסף ואחיו כן, ויאמר פרעה אל יוסף׳ וגו׳2. אבל באמת משונה הלשון שעשה הוא ואחיו ממה שאמר יוסף לעשות, על כן יש לדקדק ולהבין עומק הדברים.
והנה אמר יוסף ״אעלה״3 – משמעו, במקום שאין אנשים נכנסין לפרעה זולת הוא לבדו4, והוא בעליית פרעה, וכך היה סבור יוסף לעשות מטעם שיבואר.
ואגידה לפרעה: לבד, דברים המפורשים הגיד5, ענין השייך לזה.
ואמרה: אלו דברים השייכים להודיע לאחיו, כי כן יאמר ״באו אלי״, לשון ׳ביאה אל האדם׳ משמעו בשני פנים, א׳, שהאורח בא לביתו וחצרו ממש, אע״ג שאין תכלית ביאתו בשבילו. ב׳, שבא לעיר בשבילו אפילו עומד במקום אחר. והנה יוסף ידע שפרעה אמר אליו שיבואו אחיו ובתיהם אליו, היינו בשביל פרעה לרשותו, ואע״ג שלא היה יכול להכריחם לכך, כמו שביארנו לעיל (מה,יט)6, מכל מקום אחר שבאמת באו המה וכל בתיהם עם בקרם וצאנם, יוכל להיות שיחליט פרעה שבאו אליו לאיזה שירות, וא״כ יושיבם פרעה במקום שיראה לפי צורך המלוכה, וא״כ היאך יוכל יוסף לומר שבאו בשבילו. על כן היה מחשב להעלים מפרעה שכבר באו לארץ גושן, וא״כ יהא פרעה סבור שמה שיוסף אומר ״באו אלי״ היינו שנכנסו עתה לביתו וחצירו, ומזה הטעם לא יוכל יוסף לבקש שישבו בגושן באשר הוא מחויב לחוש לטובת המדינה, ומי יודע מה בלב פרעה להשתמש בם, ואולי דעתו להושיבם במקומות מפוזרים לטובת המדינה7, על כן לא מצא עצה כי אם להודיע לפרעה בתורת סיפור8.
1. פרק מ״ז פסוקים א-ד.
2. כלומר, אחרי ׳ויעש יוסף ואחיו כן׳ ימשיך את תשובתו של פרעה, המתחילה בפסוק ה׳.
3. ולא ניתן לומר שעלה מגושן (שהיה נמצא שם עתה – פסוק כ״ח) לעיר מצרים, שהרי כתוב להיפך (פסוק כ״ט) ״ויעל לקראת ישראל אביו גושנה״. כלומר, ממצרים עולים אל גושן ולא להיפך.
4. וכפי שנראה להלן רצה לדבר עם פרעה ביחידות, כי תכנן לומר לו שאביו ואחיו נמצאים בביתו (ולא בארץ גושן), ופרעה יקבל זאת כי לא ראה היכן הם. אך אם יאמר זאת בפני השרים יתכן שיהיה מי שכבר ראה אותם בארץ גושן, ויסתור את דבריו.
5. כשיטת רבינו בכל מקום בביאור המושג ׳הגדה׳, שמשמעותה דיבור ברור ומפורש, וכן לעיל כד,כג. מה,כו.
6. וכן שם פסוק י״ח, ד״ה ״ובואו אלי״, עיי״ש.
7. ומבאר זאת רבינו להלן בפסוק ל״ד בסוף דבריו.
8. המשך דבריו על כך שאחיו רועי צאן וכו׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאדעת זקניםמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(לב) וְהָאֲנָשִׁים֙ רֹ֣עֵי צֹ֔אן כִּֽי⁠־אַנְשֵׁ֥י מִקְנֶ֖ה הָי֑וּ וְצֹאנָ֧ם וּבְקָרָ֛ם וְכׇל⁠־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֖ם הֵבִֽיאוּ׃
The men are shepherds, for they have been keepers of livestock,⁠1 and they have brought their sheep and cattle and all that is theirs.'
1. keepers of livestock | אַנְשֵׁי מִקְנֶה – More literally: "men of livestock", or perhaps: "herdsmen".
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלכלי יקרשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל
[קפו] 1והאנשים רעי צאן, הקל אותם בעיניהם שלא יפיל עליהם טורח החיילות, וכן הוא אומר כי תועבת מצרים כל רועי צאן (בראשית מ״ו:ל״ד), הוא שאמר שלמה בחכמתו אל תתהדר לפני מלך (משלי כ״ה:ו׳). (לקח טוב)
[קפז] וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו, שלא תאמר לא באו לגור בארצי אלא ליזון עצמם בשני רעבון ואחר כך ילכו להם, אלא לכך הביא את כל אשר להם כדי להתיישב בארצך. (שכל טוב)
1. בשכ״ט והאנשים רועי צאן כי אנשי מקנה היו, לא שקפחנין ולסטים ובעלי גייסות הם. ובכת״י ילקוט נר השכלים והאנשים רועי צאן וגו׳ מכאן אמרו אל תתודע לרשות. ורבינו בחיי כ׳ ומה שבחרו השבטים האומנות הזאת האחד שיש בה ריוח גדול והשני מפני שהמצרים היו עובדים לצורת הצאן חפשו להם אומנות זו כדי שיהיו זרעם מורגלים בה ותהא עבודת הצאן רחוקה בעיניהם. וכן תמצא רוב הצדיקים והנביאים שהיו רועים כדי שיתרחקו מן הישוב וכל מה שהאדם מתרחק מחברת הבריות הוא נמלט מן העבירות ועוד ששם מקום התבודדות ונבואה ואין אדם רואה שם דבר שיטריד מחשבתו מן המחשבה בהשי״ת ויוצאים אל המדבריות להתבודד שם ולהיות מחשבתם דבקה בה׳ יתברך.
וְגוּבְרַיָּא רָעַן עָנָא אֲרֵי גּוּבְרֵי מָרֵי גֵּיתֵי הֲווֹ וְעָנְהוֹן וְתוֹרֵיהוֹן וְכָל דִּילְהוֹן אֵיתִיאוּ.
The men are shepherds, for they are owners of livestock. They have brought their sheep, their cattle, and all their possessions.’

וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ
וְגַבְרַיָא רָעַן עָנָא אֲרֵי גֻּבְרֵי מָרֵי גֵּיתֵי הֲווֹ וְעָנְהוֹן וְתוֹרֵיהוֹן וְכָל דִּילְהוֹן אֵיתִיאוּ
״וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן״ – ״וְגַבְרַיָא רָעַן עָנָא״, ברבים. אבל ״וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן״ (בראשית ד ב), ״כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן״ פסוק לד) – ״רָעֵי עָנָא״, יחיד (יא״ר).
וגבריא רעןא ען ארום מרי בעירא אנ⁠[ו]⁠ן ועניהוןב ותוריהון וכל מה דלהוןג אייתון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וגבריא רען״) גם נוסח חילופי: ״וגוברייא רעיין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מרי בעירא אנ⁠[ו]⁠ן ועניהון״) גם נוסח חילופי: ״גוברין מרי⁠(ה) נכסין הינון וענין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דלהון״) גם נוסח חילופי: ״דאית להון״.
וגוברייא רעיין דעאן ארום גוברי מרי גיתי הוו וענהון ותוריהון וכל דילהון אייתיו.
The men are pastors of sheep; for they are men, the masters of flocks; and their sheep and oxen and all which they have, they have brought.
ואלקום רעא גנם לאנהם כאנו ד֗וי מאשיה וגנמהם ובקרהם וג֗מיע מאלהם קד אתו בה.
והאנשים רועי צאן, כי אנשי מקנה היו, וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 31]

והאנשים רועי צאן – הקל אותם בעיניהם כדי שלא יפיל עליהם טורח החיילות. וכן הוא אומר כי תועבת מצרים כל רועי צאן. הוא שאמר שלמה בחכמתו אל תתהדר לפני מלך (משלי כ״ה:ו׳).
והאנשים רועי צאן כי אנשי מקנה היו – לא שקפחנין ולסטים ובעלי גייסות הם, כך אומר לו שלא יפיל עליכם טורח חיילותיו. וזה שאמר שלמה בחכמתו אל תתהדר (פני) [לפני] מלך ובמקום גדולים אל תעמוד (משלי כה ו):
וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו – שלא תאמר לא באו לגור בארצי אלא ליזון עצמם בשני רעבון ואחר כך ילכו להם, אלא לכך הביאו את כל אשר להם כדי להתיישב בארצך:
והאנשים רועי צאן – כל זה אמר יוסף לפרעה.
Veha-'anashim THE MEN ARE SHEPHERDS: This too is part of the quotation of Joseph's [proposed] remarks to Pharaoh.⁠1
1. So also Rashi ad vs. 31.
וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו – כלומר: אין דעתם לחזור, אלא להתיישב בארצך ולעבוד אותך.
וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו – THEY HAVE BROUGHT THEIR SHEEP, THEIR CATTLE, AND ALL THAT IS THEIRS – Meaning: they do not intend to go back, but rather to settle in your land and to serve you.
ואמר כי אנשי מקנה אחר ש{כבר} אמר רועי צאן, לפי שהרועה יהיה לפעמים רועה לצאן זולתו כמו שיעקב היה רועה לצאן לבן1.
1. פא. ר״ל ש׳אנשי מקנה׳ הכוונה בעלי מקנה. וכדברי רבנו ביארו הרמב״ן ורבנו בחיי.
כוונת יוסף בזה היתה לשבח אותם בעיני פרעה, ומעין מה שפירש רבנו להלן בפסוק הבא שסילק בזה קצת מהבוז שהרגישו המצרים כלפי רועי צאן, ועיי״ש בהערה. ואמנם יש לדקדק למה באמת בבואם לפני פרעה אמרו רק ׳רועי צאן היו עבדיך׳ ולא הזכירו שהם אנשי מקנה. ואולי אין דרך נימוס להתפאר כן בפני המלך, ולומר שמה שאנחנו רועי צאן אין זה משל אחרים אלא משלנו. ושוב הראוני כיוצ״ב בדברי הרנצי״ב בהעמק דבר להלן (מז:ג).
וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו – צריכים הם לשמור צאנם ואין להם פנאי להיות אנשי חיל.⁠1
1. בדומה בלקח טוב.
וצאנם ובקרם וכל אשר להם, "and their flocks and herds and all that they owned;⁠" they need to tend these so that they do not have time to become professional soldiers.
והאנשים רועי צאן וגו׳ – משמע שעי״כ ירחיקם ויושיבם בארץ גושן כדכתיב כי תועבת מצרים כל רועי צאן, והקשה מוהר״ר אברהם הרי כתיב ואם ידעת ויש בם אנשי חיל, פירש״י בקיאים לרעות צאן, הרי שהי׳ משתוקק לרועי צאן, וי״ל כך אמר יוסף, אני אומר לו והאנשים רועי צאן, והוא יסבור שהם עובדים לצאן כמוהו, ואח״כ כשישאל לקרב אתכם עי״כ וישמע שאינו כן ירחיקכם בשביל כך, וכן עשה, לוי.
והג״ן מפרש דאדרבא שחשיבות הוא בעיניהם רועי צאן מפני תועבת וגו׳, ולחשיבותם יושיבם במבחר הארץ ארץ גושן, שאין סברא שירצה יוסף לבזותם בעיניו, וזהו עצמו ג״כ פי׳ כי תועבת מצרים וגו׳.
והאנשים רועי צאן כי אנשי מקנה היו – אמר להם שהם רועים, אבל לא שירעו בהמות של אחרים, כי גם בשל עצמם יש להם עבדים ובני בית ירעו אותם, אלא שעשרם במקנה. וזה טעם: כי אנשי מקנה היו, והיה להם עושר ועבודה רבה מאד במקנה רב אשר להם, כי לא רצה להזכירם רק לכבוד.
AND THE MEN ARE SHEPHERDS, FOR THEY HAVE BEEN KEEPERS OF CATTLE. Joseph told them that they are shepherds but that they do not tend to the cattle of others because even with respect to their own cattle, they have servants and attendants to pasture them. It is only that their wealth consists of cattle. This is the sense of the expression, they have been keepers of cattle, and had wealth, and a very great household1 by virtue of the great multitude of cattle which they possessed. It was Joseph's intention to mention them in an honorable way.
1. Job 1:3.
והאנשים רועי צאן – כלומר משלהם, וכדי שלא תבין כי היו הצאן מאחרים והיו מתעסקים בשכר, לכך הוסיף לומר כי אנשי מקנה היו, להורות שלא היו משל אחרים רק משל עצמם, כי עשירים גדולים היו. ומה שבחרו השבטים האומנות הזאת והיא אומנות אבותיהם מפני שני דברים, האחד שיש בה ריוח גדול בגיזה ובחלב ובולדות, והיא אומנות אינה צריכה יגיעה רבה וטורח גדול ומבלי עון, ועליה הזהיר שלמה בחכמתו (משלי כ״ז:כ״ג) ידע תדע פני צאנך שית לבך לעדרים. והשני לפי שהשבטים היו יודעים שיגלו למצרים הם וזרעם, ומפני שהמצריים היו עובדים לצורת הצאן תפשו להם אומנות זו כדי שיהיו זרעם מורגלים בה, ותהא עבודת הצאן רחוקה בעיניהם וכן תמצא רוב הצדיקים והנביאים שהיו רועים, תמצא בהבל (בראשית ד׳:ב׳) ויהי הבל רועה צאן, וכן במשה (שמות ג׳:א׳) ומשה היה רועה, וכן שמואל הנביא, וכן שאול ודוד כולם רועים. והטעם בהם כדי שיתרחקו מן הישוב לפי שהרבה עברות נמשכות בסבת חברת בני אדם, כגון רכילות ולשון הרע ושבועת שקר וגלוי עריות וגזל וחמס, וכל מה שהאדם פורש מחברת הבריות הוא נמלט מן העברות, וכל מה שהוא מתרחק מן הישוב הוא מתרחק מן העון ומן הגזל והחמס ושאר העברות, והראיה מה שכתוב בלוט (בראשית י״ט:ל׳) ויעל לוט מצוער וישב בהר, הוצרך לצאת מסדום פן יספה בעונם, ואחר שיצא משם הלך לצוער שימלט שם כמו שאמר (שם) הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער, לפי שיושביה חדשים מקרוב באו לכך היו עונותיהם מצערין, ואע״פ כן עדיין היה מתירא בצוער מפני פחד העונות המצויים בישוב, על כן הוצרך לצאת משם אל ההר, ועוד ששם מקום התבודדות לנבואה ואין אדם רואה שם דבר שיטריד מחשבתו מן המחשבה בהש״י.
וכבר ידעת כי מגדולי הנביאים היו מתרחקים ופורשים מן הישוב ומתבודדים במדבר אפילו בלא מרעה, והם אליהו ואלישע, הוא שכתוב באלישע (מלכים א י״ט:י״ט) וי״ב צמדים לפניו, ופירש מן האומנות הזאת והלך אחריו, הוא שכתוב (שם) אלכה נא אשקה את אבי ואת אמי ואלכה אחריך, וכתיב (שם) וילך אחרי אליהו וישרתהו. וכן היה בלי ספק מנהג בני הנביאים בדור ההוא ואשר לפניו להניח עסקי העולם וישובו ומניחין ההשגחה בעניני הגוף ויוצאים אל המדברות להתבודד שם ולהיות מחשבתם דבקה בה׳ יתברך.
והאנשים רועי צאן, "and the men are shepherds of flocks.⁠" Joseph meant that they were self-employed and had minded their own flocks. In order to make doubly sure that Pharaoh should not misunderstand and think that his brothers worked as employees for others, he added: "for they have been cattlemen.⁠" They were very wealthy. If they had chosen this vocation of their fathers before them, they were motivated by two considerations. 1) It was a very profitable vocation. They reaped the wool of the sheep, the milk, the young animals, etc. It is a vocation which does not require a great deal of physical labor and does not tempt those who pursue it to commit sins, dishonest business practices, etc.. Solomon already said in Proverbs 27,23: "make sure that you know the looks of your flock; pay attention to the herds.⁠" 2) Seeing the brothers were aware of the prophecy that when the time came they would be exiled in Egypt and they were aware that the Egyptians worshipped the ram in the zodiac, they chose this vocation in order that their descendants would be familiar with sheep and the limitations of such animals. This would be an antidote to the temptation to deify sheep. When you examine Scriptures you will find that a majority of the righteous people of whom the Torah tells us were shepherds. Hevel, Avraham, Yitzchak, Yaakov, Moses, the prophet Samuel, King Saul prior to his election as king, as well as David, all practiced this vocation. They used this as an excuse to separate themselves from urban centers as they realized that most sins are the direct result of people living together in urban centers. A rural life, relatively lonely, keeps one from most of the temptations offered in the city. It reduces one's opportunity to engage in slander, libel, petty thievery, violence, etc.. Compare what happened to Lot after he began to associate with the city dwellers of Sodom. He was forced to flee Sodom, leaving all his wealth behind in order not to become killed by association with the sinners of that city. He absorbed his lesson and henceforth resided on a mountain, far from an urban society. He had taken temporary refuge in Tzoar, citing the fact that that town was of recent origin as proof that they could not yet have become too guilty in the eyes of the Lord (Genesis 19,20). Even this fact did not persuade him to settle there but he moved to a mountain preferring the isolation of the mountain to associating with sinners.
Another advantage to living in isolation on a mountain is that such isolation enables one to better concentrate on one's Creator and, if one has attained the proper degree of spiritual preparation, to qualify for prophecy, for a communication from God.
Most major prophets practiced living in isolation for long periods of time, not even engaging in tending sheep. Examples are Elijah and Elisha. Of Elisha we read in Kings I 19,19 that "12 yokes of oxen were ahead of him.⁠" This means that he had already given up his vocation of tending the oxen and had withdrawn from them. This is what Jeremiah meant when he wrote there in verse 20 that Elisha asked permission from Elijah "to let me kiss my father and mother good-by, and I will follow you.⁠" At the end of verse 21 we are told: "Then he arose and followed Elijah and became his attendant.⁠"
והאנשים רועי צאן – לא שאמר הם בעצמם רועי צאן אלא הזכירם לו דרך כבוד ואמר כי כל עשרם בצאן ועבדיהם רועים אותם וזהו כי אנשי מקנה היו שיש להם עושר ועבדה רבה במקנה:
והאנשים רועי צאן, "and the men are shepherds by vocation.⁠" He did not mean to say that the brothers themselves were shepherds, but that they were experts in sheep and cattle raising as their vast wealth consisted primarily of flocks and herds, while their servants did the actual minding of the beasts.
(לב-לד) (ויאמרו אל פרעה כו׳) והאנשים רועי צאן [וגו׳] בעבור (ישבו נא) [תשבו] בארץ גושן – משמע שאם יאמר כך ישנא אותם, והקשה ר׳ אברהם דבסמוך לי׳ פר״ש גבי (מ״ז ו׳) וידעת אם אנשי חיל בקיאים באומנות לרעות צאן, משמע שהיה מתאוה לרועים, ונ״ל דמתחלה אמר יוסף אני אומר לפרעה שאתם רועים, והוא ישאל אתכם, לפי שהוא סבור שאתם עובדים לצאן כמותו, וכשיראה שאינו כך ירחיקכם וכן עשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

והבטיחם שהוא ידבר אל פרעה באופן שפרעה מעצמו יתן להם ארץ גושן להתישב שם כי רצה יוסף שלא יתודעו לרשות וישנאו את הרבנות שאין ספק שאם היה יוסף חפץ היה ממנה את אחיו שרי אלפים ושרי מאות על ארץ מצרים אבל רצה שלא יזיזו מאומנות אבותיהם שהיא מלאכה קדושה ולכן יאמר הוא והם גם כן שהיו רועי צאן הם ואבותיהם כדי שישבו הם ואבותיהם בארץ גושן.
והאנשים רועי צאן כי אנשי מקנה היו – יש לדקדק למה הוצרך ליתן טעם לדבריו כי אנשי מקנה היו, יהיו אנשי מקנה או לא סוף סוף רועי צאן המה, ועוד שאמר כי יקרא אליכם פרעה ואמר מה מעשיכם ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך, יותר היה נכון שיאמרו רועי צאן היו עבדיך, כי דווקא רועי צאן תועבת מצרים המה אבל לא אנשי מקנה וכי פרעה לא היה לו מקנה, ועוד קשה כי המה שינו ולא אמרו כאשר צוה להם יוסף כי השיבו לפרעה רועי צאן היו עבדיך, ועוד גם אבותינו מיותר, וכי שאלם על מעשה אבותיהם.
וביאור הדבר הוא, שתכלית כל הדברים הללו היה כדי שירחיקם פרעה מעליו ויושיבם בארץ גושן, אע״פ שגם לפרעה היה צאן ובקר ורועים מכל מקום היו רועי מצרים נוהגין כבוד במין הצאן לכבוד מזל טלה אשר בו שמו כסלם, והכבוד הוא לרעות אותן במרעה שמן וטוב כר נרחב ושלא להכותם במקלות, אבל שאר אומות אינן נזהרים בזה ע״כ תועבת מצרים כל רועי צאן לפיכך כשאמר יוסף לפרעה והאנשים רועי צאן כדי שירחיקם מעליו הוצרך ליתן טעם של התנצלות שלא יחשוד אותם שלכך בחרו אומנות הרעיה כדי להקהות שיני כל המאמינים במזל טלה בראותם הצאן אשר יעבור תחת השבט מוכה ומעונה, על כן נתן טעם כי אנשי מקנה היו שכך קרה להם שכל עיקר רכושם היה המקנה על כן בחרו להם אומנות הרעיה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

והאנשים רועי צאן – בל יחשוב המלך שתים. האחד, שבאמרו ״באו אלי״ שהוא בעבור כי יוסף אדוני הארץ ומושל בכל המדינה, וברצונו ״זה ישפיל וזה ירים״. ועל כן עזבו בית אביו את ארצם ומעשיהם בעבור התגדל על ידו. את זה יעשה לשר צבא, ואת זה לשופט, וזה ליועץ המלך וכיוצא וְיִכְבְּדוּ על המלך ויעוררו קנאה ומדון בין שרי הארץ וגדוליה. לכן אמר ״והאנשים רועי צאן״, כלומר אינם מבקשים כלום מבית המלך, לא גדולה וכבוד ולא ממשלה בארץ, כי כל עניניהם על הצאן שהם רועים להשגיח על עבודה זו ולהתפרנס ממנה. והשני, אם יאמר המלך, אם באו אליך לכבדך ולשמוח בך, למה תרחיקם מעל פני? הושיבם בעיר הממלכה עמך ויתפרנסו בה יותר ממעשה ידיהם כל אחד מאומנותו. על דרך משל, זה צורף זהב וכסף, וזה רוקם, וזה צובע, וכיוצא. לזה אמר שאינן בעלי אומניות ואין ערי המלוכה נאותים למושבם, כי הם רועי צאן ויושבים בחצרים ולנים על פני השדה.
כי אנשי מקנה היו – פן יחשוב המלך שהם אנשים ריקים מחכמה ודעת, ואינן יודעים דבר להתפרנס בו ומרוב עוני בחרו בעבודה זו להיות רועי צאן זולתם, בעבור שכר ולא לכבוד להם יהיה, כמו שיתבאר (פסוק ל״ד). על כן באר דבריו ואמר כי ״אנשי מקנה היו״, כלומר על כן יודעים לרעות הצאן כי היה להם מקנה רב, [הם] בעלי עושר ונכסים, ועבדים רועים צאניהם ולפי שהעבדים הרועים הריקים השומרים בשכר אנשים פוחזים שאינם עושים באמונה, היה מעשיהם להשגיח עליהם ולהיות עמהם לרעות הצאן.
וצאנם ובקרם – פן יאמר המלך, שמלפנים היו אנשי מקנה, ועתה אבד עשרם, ומעוני וחוסר כל באים אל ארצו ויטילו עצמם על יוסף שיפרנסם ויעשירם מבית המלך; לכן הודיעו כי עוד עשרם בידם כי צאנם ובקרם וכל אשר להם, כסף וזהב וכלים ושמלות ועבדים ושפחות, הביאו עתה עמהם. וזה באמת מאמר תבונה, כולל כל הצריך להאמר בענין זה. ושארית דבר יתבאר בעז״ה (פרק מז, ג-ד).
והאנשים רעי צאן – ועוד אומר לפרעה שהם רועים, אבל לא שירעו בהמות של אחרים, כי גם בשל עצמם יש להם עבדים ובני בית ירעו אותם, אלא שעשרם במקנה, וזה טעם כי אנשי מקנה היו, והיה להם עושר ועבודה רבה מאד במקנה רב אשר להם, כי לא רצה להזכיר רק לכבוד:
כי אנשי מקנה היו – מעולם:
והאנשים רעי צאן – ״אומָר לו בגלוי שאתם שייכים למעמד הרועים, על אף שבמצרים אין זה נחשב לכבוד״.
כי אנשי מקנה היו – לא שהם עצמם תמיד רעו את הצאן; דבר זה יכל להעשות גם על ידי עבדיהם. אלא שפרנסתם באה מרעיית צאן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 31]

והאנשים רועי צאן: והודיע לאחיו תכלית הודעה זו לפרעה כי יהיו תועבת מצרים1, וממילא יגזור פרעה מעצמו שישבו בארץ גושן מקום שאין שם עיקר הישוב של מצרים.
כי אנשי מקנה היו2: מכבר בשנים שעברו, דבכלל ״מקנה״ כל בהמה ביתית3 כמבואר להלן (מז,יז) ״סוסים וחמורים״4, וזה לא היה לבזיון כמו רועי צאן5. ורצה יוסף למעט כל האפשר להבזות את אחיו ובית אביו בעיני פרעה לומר שעיקר תולדותם המה פחותי ערך, על כן אמר ״כי אנשי מקנה היו״ ובהמשך הזמן ירדו ממעמדם6 ונשארו רועי צאן.
1. כפי שמוזכר בפסוק ל״ד.
2. ״רועי צאן... כי אנשי מקנה היו״, איזו משמעות יש ל-״כי״, ומהו ״צאן״ לעומת ״מקנה״, ומהו ״היו״ ולא עתה.
3. ועיין לעיל לד,כג.
4. עיי״ש בביאור רבינו. כלומר, משמעות ״מקנה״ כשאין פירוט עמו, יכול להתפרש גם על כל בהמה ביתית ולאו דוקא צאן ובקר, כך שיש גם מקנה של סוסים חמורים וכו׳. כך, כשאמר לפרעה ״אנשי מקנה״ ניתן היה להבין על סוסים וכו׳.
5. שהם תועבת מצרים.
6. הוצרכו למכור את סוסיהם וחמוריהם וכו׳, ועתה נשארו ברשותם רק צאן ובקר. (יש לציין שלא מצאנו מפורש בתורה שבני יעקב הביאו עמם למצרים סוסים וגמלים וכו׳ בהיקף של עדרים שלמים שהם ״מקנה״).
וצאנם ובקרם כו׳ – לא זכר הנשים כמו שזכר פרעה משום שכבר קרה להם בשרה וחשש שמא גם בנשיהם.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלכלי יקרשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמההכל
 
(לג) וְהָיָ֕ה כִּֽי⁠־יִקְרָ֥א לָכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה וְאָמַ֖ר מַה⁠־מַּעֲשֵׂיכֶֽם׃
When Paroh calls for you and says, 'What is your occupation?'
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובמושב זקניםרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלכלי יקרר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םעודהכל
וִיהֵי אֲרֵי יִקְרֵי לְכוֹן פַּרְעֹה וְיֵימַר מָא עוּבָדֵיכוֹן.
And when Pharaoh calls you, and says, ‘What is your occupation?’
ויהוי ארום יקרא לכון פרעה ויאמר מה היא עבדתיכון.
ויהי ארום יקרי לכון פרעה ויימר תנון לי מן עובדיכון.
And it must be, when Pharoh calleth you, and saith, Tell me, what is your work?
פאד֗א דעא בכם פרעון וקאל מא צנעתכם.
והיה כאשר יקרא לכם פרעה ויאמר: מה מלאכתכם.
והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם – כלומר מה מלאכתכם שאתם רגילין בה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

התועלת הרביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיראה מראשית הדבר מה שאפשר שיתחדש באחריתו, ואף על פי שהוא חפץ בדבר ההוא מאד; ולזה יכוין עניניו מראשית הדבר באופן היותר שלם שאפשר, למנוע ממנו ההיזקים הנכונים לבוא מפני הדבר ההוא. הלא תראה כי יוסף, עם היותו חפץ מאד שיבוא אביו וביתו למצרים, השתדל שישבו בארץ גֹשן, להסיר מהם ההיזקים שאפשר שיתחדשו להם אם יבואו באחת מהעיירות הגדולות, כמו שקדם (מו, לד); עם שכבר היה המקום ההוא נכון מאד להם למרעה, ולהכיל אותם בהתרבוּתם. ולזה השתדל שיהיו דברי אחיו עם פרעה, באופן שישיגו ממנו שישבו בארץ גֹשן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

ועם היות שאמר יוסף לאחיו כדי להבטיחם שידבר כל זה לפרעה הנה הוא בחכמתו ראה שיהיה יותר טוב שיתגלגלו הדברים באופן שפרעה עצמו יתן להם את ארץ גושן מבלי שיבקשנה הוא ממנו ולכן צוה אותם והיה כי יקרא אליכם פרעה ואמר מה מעשיכם ר״ל אני אדבר עליכם ואם לא ישיב על דברי כרצוני אני אעשה שיקרא אתכם כאשר ישאלכם מה מעשיכם כי זה דרכו לשאול לאנשים הזרים.
והיה כי יקרא לכם פרעה – יש לחוש שלכך הוא קורא אתכם כדי לבחור בכם אנשים למלחמתו לפיכך כשישאל לכם מה מעשיכם ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך, ולא תאמרו לו בפירוש שאתם רועי צאן כי תועבת מצרים כל רועי צאן, ואינו מדרך המוסר לדבר דבר שהוא נתעב בעיני המלך והס להזכיר לפניו בפירוש דבר שהוא כנגד דתו, דאל״כ למה לא נתן יוסף טעם זה על דברי עצמו שאמר שהם רועי צאן וטעמו כי תועבת מצרים כו׳, אלא אדרבה שזה נתינת טעם על שלא צוה להם לומר שהם רועי צאן, אמנם המלך יבין מעצמו מאחר שאנשי מקנה אתם ודאי כולכם רועי צאן, וכדי שלא יבקש מכם להחליף מלאכת הרעיה באומנות דבר אחר, על כן תאמרו מנעורינו ועד עתה לא הורגלנו בשום אומנות אחרת כי אם בזה, וכדי שלא יאמר שמנעוריכם בחרתם באומנות זו להכחיש דעת המאמינים במזל טלה, ע״כ תאמרו גם אבותינו מעולם קודם שנתפשטה אמונה זו בעולם, אבל יוסף רצה לומר בפירוש אל פרעה כי המה רועי צאן, כי כך אמר תחילה שהוא רוצה לומר לפניו והאנשים רועי צאן כי אליו יתכן לומר בפירוש כן כדי שירחיק אתכם מעליו, אבל לכם לא יתכן לומר בפירוש לפניו דבר שיגרם ההרחקה, אלא הוא יבין זה מכלל דבריכם.
ולסוף הוחלפה השיטה, שיוסף לא אמר לפני פרעה כי המה רועי צאן, ואחיו אמרו בפירוש רועי צאן עבדיך לפי שראה שפרעה לא שלח אחריהם לקרא אותם ולא היה חושש פן יקח מהם הגבורים למלחמתו, על כן לא הוצרך הוא להזכיר כי רועי צאן המה, והמה אמרו בפירוש רועי צאן עבדיך כדי שירחיקם מעל גבולו כאמור, כי כך התנה יוסף שאחד מהם יאמר בפירוש כי המה רועי צאן, ואחד יאמר סתם אנשי מקנה או הוא או אחיו, דאל״כ למאי נפקא מינה הגיד יוסף לאחיו מה שרוצה לדבר בפני פרעה, אלא כך אמר יוסף לאחיו, אם אני אדבר בפירוש שרועי צאן אתם אזי די כשתאמרו אתם אנשי מקנה, כי אינו מדרך המוסר להזכיר שני פעמים רועי צאן כי הוא נגד דתו, ואם אני לא אומר בפירוש רועי צאן אז אתם תאמרו בפירוש, וכך היה לסוף ובזה הותרו כל הספיקות.
והיה כי יקרא לכם פרעה – כלומר אחרי הגדתי לכם את אשר אומַר למלך בעבור ייטב בעיניו למלאות שאלתכם להושיב אתכם בארץ גשן, הנה כאשר יקרא לכם המלך ואמר ״מה מעשיכם? במה אתם עוסקים?⁠״
והיה כי יקרא – ראה יוסף בחכמתו שיותר טוב שלא ישאל הוא בעצמו את ארץ גושן לאחיו, אלא יתגלגלו הדברים באופן שפרעה עצמו יתן להם את ארץ גושן מבלי שיבקשנה הוא ממנו, ולזה אמר ידעתי כי ישאלכם פרעה מה מעשיכם, כי כן דרכו לשאול לזרים, ואז תאמרו לו אנשי מקנה היו עבדיך וכו׳, ואז בודאי ירחיק אתכם ממצרים, כי תועבת מצרים כל רועה צאן, ויתן לכם רשות לשבת בארץ גושן:
מה מעשיכם – במדינה כמו מצרים, האיש ומשלח ידו אחד הם. ילדים אינם נולדים כבני אדם, אלא כבעלי מלאכה, עובדי אדמה, אנשי צבא וכיוצא בזה. בהתאם לכך, שאלתו הראשונה של פרעה לאחי יוסף הייתה באופן טבעי על משלח ידם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

(לג-לד) והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם – כי ירצה לתת לכם איזה משרה במלכותו, אז תאמרו אנשי מקנה היו עבדיך, אין אנו יודעים עסק אחר רק עסק המקנה, ולא אמר שיאמרו שהם רועי צאן שזה מורה שהם הרועים בעצמם, רק יאמרו שהם קונים ועוסקים במקנה וי״ל משרתים רועים בצאן, ובזה תרויחו שתשבו בארץ גושן, כי תועבת מצרים כל רועה צאן.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 31]

(33-34) WHEN PHAROH SUMMONS YOU AND SAYS, ‘WHAT ARE YOUR OCCUPATIONS?’. If, that is, he wants to give you government positions, you will say to him, Your servants have been handlers of livestock, and we have no knowledge of any occupation other than dealing in livestock. He did not instruct them to say that they are shepherds, for that would have indicated that they personally were the shepherds, but, that they themselves traded in livestock, while their servants did the actual shepherding of the sheep. As a result they will be permitted to settle in the land of Goshen — for all shepherds are disgusting to Mizraim.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובמושב זקניםרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלכלי יקרר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םהכל
 
(לד) וַאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֙יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד⁠־עַ֔תָּה גַּם⁠־אֲנַ֖חְנוּ גַּם⁠־אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּעֲב֗וּר תֵּשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן כִּֽי⁠־תוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כׇּל⁠־רֹ֥עֵה צֹֽאן׃
you should say, 'Your servants are keepers of livestock from our youth until now, we1 as well as our fathers', so that you may dwell in the land of Goshen; for all shepherds are an abomination to the Egyptians.⁠"
1. we | גַּם אֲנַחְנוּ – Literally: "also we". See, though, Ibn Ezra and Radak on Bereshit 43:8, that the word is insignificant; it is simply the way of the text to add the word "גַם" even at the beginning of a list of items. Compare Shemot 12:32, Shemot 18:18, and Shofetim 8:22.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאמנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראעודהכל
[קפח] 1ואמרתם אנשי מקנה, ביקש יוסף לאחיו ארץ גשן כדי שלא יתערבו עם המצרים. מפני שהוא מקום מקנה. ועוד שהיא ירושת אימן שרה שכבר נתנה לה פרעה בשעה שלקחה וכתבה לה בכתב עולם. לכך נאמר ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך. (מדרש הגדול)
[קפט] 2כי תועבת מצרים כל רעה צאן, לפי שהיו המצרים עובדין מזל טלא והיו עובדין את הבהמה לכך היו מרחיקין את הרועים. (מדרש הגדול)
[קצ] 3גם אנחנו, נ׳ דעקים בזנביה גם אנחנו דאבותינו. (ספר התגין)
1. ראה בפדר״א פכ״ו ומ״ש לעיל פמ״ה אות מט. ובשכ״ט ואמרתם אנשי מקנה. בעלי מקנה ורועי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו, כלומר שמנהג אבותינו בידינו ואין לנו לשנותו, כל כך למה, בעבור תשבו בארץ גשן. לבדכם ולא תשבו בעיר המלוכה ושאין בגושן בני עע״ז שמקפידין על גנאי ע״ז שלהם, אבל יושבי מצרים מקפידין. והחזקוני אומר ואמרתם אנשי מקנה יוסף היה דואג אם יהיו שרים בבית פרעה שיורידוהו מגדולתו שהרי בשביל קנאת כתונת פסים מכרוהו.
2. ראה באונקלוס ובשינוי נוסחאות. ובשכ״ט כי תועבת מצרים. כלומר מתעבים יושבי מצרים כל רועי צאן, מפני שרודין אותן בשבט וגוזזין וחולבין אותם, אבל מצרים עושין היכל לכבשים ומבריאין אותם ומשתחווים להם. וכעי״ז בפי׳ בתוס׳ הדר זקנים ובפי׳ הריב״א. ובחזקוני תועבת מצרים יראת מצרים דוגמא שקוץ מואב ולמלכום תועבת בני עמון. וראה בדעת זקנים ובפי׳ אע״ז. ובכת״י מושב זקנים כי תועבת מצרים כל רועה צאן, ותימה וכי לא היה להם צאן, והלא כתיב הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה ועוד ושמתם שרי מקנה על אשר לי, ונ״ל שביניהם לא היו מניחים שום צאן אך ברחוק מן השדה ברחוק מן הישוב היו מניחים לכך אמר למען תשבו בארץ גושן כלומר רחוק קצת מן היישוב, כי לא יניחו ביניהם בישוב רועה צאן, ושמתם שרי מקנה על אשר לי היינו בשדה, וזהו שאמר משה הן נזבח את תועבת מצרים כו׳ כלומר בינינו לא יניחו אותנו לזבח אם לא שנרחק.
3. כ״ה בס׳ התגין שבמחזור ויטרי.
וְתֵימְרוּן גּוּבְרֵי מָרֵי גֵּיתֵי הֲווֹ עַבְדָּךְ מִזְּעוּרַנָא וְעַד כְּעַן אַף אֲנַחְנָא אַף אֲבָהָתַנָא בְּדִיל דְּתִתְּבוּן בְּאַרְעָא דְּגֹשֶׁן אֲרֵי מְרַחֲקִין מִצְרָאֵי כָּל רָעֵי עָנָא.
You should say, ‘Your servants have been livestock owners from our youth until now, we and our fathers;’ so that you will be able to settle in the land of Goshen, since the Egyptians abhor all shepherds.”

וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן
וְתֵימְרוּן גֻּבְרֵי מָרֵי גֵּיתֵי הֲווֹ עַבְדָּךְ מִזְּעוּרַנָא (ח״נ: מֵעוּלֵימַנָא) וְעַד כְּעַן אַף אֲנַחְנָא אַף אֲבָהָתַנָא בְּדִיל דְּתִיתְּבוּן בְּאַרְעָא דְּגוֹשַן אֲרֵי מְרַחֲקִין מִצְרָאֵי כָּל רָעֵי עָנָא
אַנְשֵׁי מִקְנֶה – מָרֵי גֵּיתֵי, להטעמת עשירותם
א. מדוע תרגם ״אַנְשֵׁי מִקְנֶה״ – ״מָרֵי גֵּיתֵי״ ולא ״מָרֵי בְעִיר״ כתרגום הקבוע ל״מִקְנֶה״ [כגון: ״וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה״ (בראשית יג ב) ״בִּבְעִירָא״, ״לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה״ (בראשית כט ז) ״לְמִכְנַשׁ בְּעִיר״]? לדעת יא״ר, יוסף לא רצה לתאר את אחיו כרועים פשוטים אלא כבעלי עדרים. והואיל ו״מקנה״ המציין עשירות מופלגת של בעלי חיים מתורגם ״גֵּיתָא״ כמבואר בפסוק ״וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר״ (בראשית כו יד) ״גֵּיתֵי עָנָא וְגֵיתֵי תוֹרֵי״, תרגם ״מָרֵי גֵּיתֵי״ לכבוד האחים.⁠1 אבל ייתכן שלדעת ת״א האחים היו באמת עשירים מופלגים כמבואר בהמשך.
מִנְּעוּרֵינוּ – מִזְּעוּרַנָא או מֵעוּלֵימַנָא?
ב. ברוב הנוסחים ״מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה״ מתורגם ״מִזְּעוּרַנָא״, המלמד שהאחים היו אנשי מקנה כבר מקטנותם. אבל במיעוט נוסחים מתורגם ״מֵעוּלֵימַנָא״ ומשתמע שעיסוקם במקנה החל בימי עֲלוּמֵיהֶם בלבד. ויש להעדיף נוסח ״מִזְּעוּרַנָא״ משני טעמים: ראשית ״נעורי״ האיש מתורגמים ״זעיר״, ביטוי המציין קַטְנוּת כבפסוק ״יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״ (בראשית ח כא) ״בִּישׁ מִיזְעוּרֵיהּ״.⁠2 ועוד, במעשה דינה מסופר ״וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה״ (בראשית לד ה) ובאותו הפרק כל האחים היו קטנים [פרט לראובן ושמעון שהיו אז למעלה מגיל י״ג], מוכח אפוא שכבר בקטנותם היו אנשי מקנה.⁠3 ואולי משם למד ת״א שגדלו והיו לעשירים מופלגים במקניהם, לכן תרגם בהם בקביעות ״מָרֵי גֵּיתֵי״ ולא ״מָרֵי בְעִיר״. וכן הטעים רמב״ן לפסוק לב:
והאנשים רעי צאן כי אנשי מקנה היו – אמר להם שהם רועים, אבל לא שירעו בהמות של אחרים, כי גם בשל עצמם יש להם עבדים ובני בית ירעו אותם, אלא שעשרם במקנה. וזה טעם כי אנשי מקנה היו, והיה להם עושר ועבודה רבה מאד במקנה רב אשר להם.
תוֹעֲבַת מִצְרַיִם – מְרַחֲקִין מִצְרָאֵי, לשון כבוד ולא ביזוי
ג. כתב יא״ר: ״כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם – אֲרֵי מְרַחֲקִין מִצְרָאֵי, צריך לפרש משמעותו. ונראה שהוא כינוי כמו מְנַשְּׂאִים וּמְגַדְּלִים אוֹתו״. ו״מרפא לשון״ קילס דבריו: ״זה פירוש נכון לענין שאי אפשר שיאמר יוסף ואחיו דברים שיהיו בהם תועבה למצרים ושיתן להם פרעה מיטב הארץ בשביל כך״. כלומר ״מְרַחֲקִין מִצְרָאֵי״ הוא לשון כבוד המביע את יראת המצרים מן הצאן ואינו לשון ביזוי, כי לא מסתבר שיוסף יבזה את אמונת מצרים באוזני פרעה ובתמורה יקבל את מיטב הארץ ותמך דבריו מן הזוהר.⁠4 וראה גם לעיל ״כי תועבה הִוא לְמִצְרָיִם״ (בראשית מג לב).
1. וכן בתשובת פרעה: ״ושמתם שרי מקנה על אשר לי״ (בראשית מז ו) ״וּתְמַנֵּינוּן רַבָּנֵי גֵיתֵי עַל דִּילִי״, עיין שם.
2. אבל באשה ״ושבה אל בית אביה כִּנְעוּרֶיהָ״ (ויקרא כב יג) ״וּתְתוּב לְבֵית אֲבוּהָא כְּרַבְיוּתַהּ״.
3. ועיין שם בחילופי הנוסחים: ״ובניו היו את מקנהו בשדה״ – ״עִם גֵּיתוֹהִי בְּחַקְלָא״. אבל יש שגרסו ״עִם גֵּיתֵיהוֹן״, המלמד שכבר בצעירותם היו בעלי רכוש ומקנה.
4. פרשת פנחס, רנ סע״ב: ״וכי מלכא דהוה שליט על כל ארעא ואבא למלכא עביד כדא ועביד לאחוי דישנאון להון ולא יחשבון להון למעבד להון רועי צאן? אלא ודאי תועבת מצרים דחלא ואלהא דילהון אקרי הכי ועל דא כתיב הן נזבח את תועבת מצרים״. בדרך זו כתב גם ״הכתב והקבלה״ שהוסיף, כמו ששורש תא״ב מתחלף עם תע״ב כגון ״מְתָאֵב אָנֹכִי אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב״ (עמוס ו ח) כך גם להפך ולפי זה ״טעם תועבת מצרים כל רעה צאן – רועי צאן הם תאבה למצרים כלומר אהובים אצלם. ואחד מן החכמים הראני נוסחה אחת בת״א שתרגם גם כאן ׳ארי בעירא דמצראי – דחלין ליה כל רעי ענא׳ ונראה דעתו ג״כ כדלעיל״.
ותימרון מרי בעיר הווןא עבדך מן טלייתהוןב ועד כדון להוד אנן להודג מן בגלל דתישרון בארעא דגשן ארום מרחקיד למצרא⁠[י] כל דרעי ען.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מרי בעיר הוון״) גם נוסח חילופי: ״גוברין מרי⁠(ה) נכסין הוו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״טלייתהון״) גם נוסח חילופי: ״טליותך״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״להוד״) גם נוסח חילופי: ״לחוד אבהתן״.
ד. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״היא״.
ותימרון מרי גיתי הוו עבדך מטלייותנא ועד כדון בגין דתיתיבון בארעא דגשן ארום מרחקין מצראי כל רעי ענא.
you must say, Thy servants have been masters of flocks from our youth until now: that you may dwell in the land of Goshen; because the Mizraee rejecta all shepherds.
a. Or, "keep at a distance from.⁠"
פקולו כאן עבידך ד֗וי מאשיה מן צגרנא אלי אלאן וכד֗לך אבאונא לקבל אן תקימו פי בלד אלסדיר לאן אלמצריין יכרהון כל ראעי גנם.
אמרו: עבדיך היו אנשי מקנה מנעורינו ועד עתה, וכך גם אבותינו. כדי שתשבו בארץ אלסדיר, כי המצרים מתעבים כל רועי צאן.
בעבור תשבו בארץ גשן – והיא צריכה לכם שהיא ארץ מרעה, וכשתאמרו לו שאין אתם בקיאין במלאכה אחרת, ירחיקכם מעליו ויושיבכם שם.
כי תועבת מצרים כל רעה צאן – לפי שהם להם אלוהות.
בעבור תשבו בארץ גשן IN ORDER THAT YOU MAY ABIDE IN THE LAND OF GOSHEN – and this is the land that you require, for it is a land of pasture. If you tell him that you are inexperienced in other work he will send you far away from him and settle you there.
כי תועבת מצרים כל רעה צאן FOR EVERY SHEPHERD IS AN ABOMINATION TO THE EGYPTIANS – because they (sheep) are regarded by them as deities.
ואמרתם אנשי מקנה – בעלי מקנה ורועי מקנה:
היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו – כלומר שמנהג אבותינו בידינו ואין לנו לשנותו, כל כך למה:
בעבור תשבו בארץ גושן – לבדכם ולא תשבו בעיר המלוכה ושאין בגושן בני ע״ז שמקפידין על גנאי ע״ז שלהם, אבל יושבי מצרים מקפידין:
כי תועבת מצרים – כלומר מתעבים יושבי מצרים:
כל רועי צאן – מפני שרודין אותן בשבט וגוזזין וחולבין אותם, אבל מצרים עושין היכל לכשבים ומבריאין אותם ומשתחווים להם:
כי תועבת מצרים – נבזים היו בעיניהם כל רועיא צאן – כי מאוס הצאן בעיניהם בין לאכילה בין לזבח, כדכתיב: הן נזבח את תועבת מצרים וגו׳ (שמות ח׳:כ״ב).
א. כן במקצת כ״י של המקרא. בנוסח שלנו בפסוק: ״רעה״.
Ki FOR ALL SHEPHERDS ARE ABHORRENT (to'evah) TO EGYPTIANS: All shepherds were contemptible to them for they found sheep repugnant for either eating or sacrificing, as it is written (Ex. 8:22), "If we sacrifice that which is abhorrent (to'evah) to Egyptians ... .⁠"1
1. See commentary above ad 43:32 and my notes there.
כי תועבת מצרים כל רועה צאן – לאות כי בימים ההם לא היו המצרים אוכלים בשר, ולא יניחו אדם שיזבח צאן, כאשר יעשו היום אנשי הודו. ומי שהוא רועה צאן תועבה הוא, כי הוא אז שותה החלב. ואנשי הודו לא יאכלו ולא ישתו כל אשר יצא מחי מרגיש, עד היום הזה.
FOR EVERY SHEPHERD IS AN ABOMINATION UNTO THE EGYPTIANS. This verse shows that in those days the Egyptians did not eat meat and they did not permit anyone to slaughter sheep. This is still the custom among the Indians. The Egyptians considered shepherds an abomination because they drank milk.⁠1 The people of India until this very day do not eat or drink anything derived from a living creature.
1. Although the Egyptians allowed shepherds in their country, they did not allow them to slaughter sheep. However, they permitted them to drink milk, although they detested them for it.
כי תועבת מצרים כל רעהא צאן – יש לומר: מפני שהיא תועבה להם, ירחיקו אתכם מעליהם אל ארץ גושן.
ולי נראה: שהוא כינוי, כי חשובים בעיני מצרים כל רועי צאן, שמגדל תרפותם. ולפי שכוונתם לעבודה זרה, קורא אותם תועבה. לפי שיאהבו אתכם, יושיבו אתכם אל ארץ גושן שהיא טובה. כי אין נראה שימאיס אחיו בעיניהם.
א. בכ״י מינכן 52: רועי.
כי תועבת מצרים כל רעה צאן – ALL SHEPHERDS ARE AN ABOMINATION TO THE EGYPTIANS – It is possible to say: Since it is an abomination to them, they will distance you from them to the land of Goshen.
And to me it appears that it is an epithet, because all shepherds are important in the eyes of Egypt, since they raise their gods. And since their intention is for foreign worship, the text calls them an abomination. Since they will love you, they will settle you in the land of Goshen which is good. Because it does not appear that the brothers were despised in their eyes.
והאנשים. ואמרתם. בעבור תשבו בארץ גשן – לפי שהיתה ארץ מקנה, ועוד כדי שלא יקח אתכם לעבודתו.
ועוד: כי תועבת מצרים כל רעה צאן – לפי שהם לא היו אוכלים הצאן היו מתעבים כל רעה צאן לפי שאין רועים אותם אלא לאכל בשרם, ומצרים לא היו מגדלים מהם אלא מעט לגזה ולחלב.
בעבור תשבו בארץ גשן, seeing it was a land in which cattle were being raised. Furthermore, Joseph did what he did in order to prevent Pharaoh from enlisting his brothers in Pharaoh’s political and military echelon.
כי תועבת מצרים כל רועה צאן, seeing that they did not eat the flesh of sheep, they detested anyone raising these animals. They only raised the number of such animals needed for their wool and milk.
ואמרתם אנשי מקנה וג׳ – צוה אותם לומר את האמת לפי שהם אנשי מקנה הם ואבותיהם, ובכלל זה שהם רועים אותה1. ואמר בן חפני ז״ל כי המצרים לא היו שונאים רועי צאן בהחלט, אלא את הרועים אותן ושוחטים מהן2. וזו הערה יפה.
ומקנה – כולל את הבהמות כולם – צאן וזולתה3{כבמאמרו} הנה יד יוי הויה במקנך וג׳ (שמות ט:ג)4. והמתועבת אצל המצרים {היא} רעיית הצאן בלבד, אבל את הבקר היו מגדלים לחרישה ולזריעה5, ואת הסוסים והגמלים וזולתם כדי להשתמש בהם ברכיבה וזולתה6. ובכן הכוונה ב{מה שאמר יוסף על אחיו כי הם} רועי צאן שיהיו מובדלים בארץ גושן, ו{במה שאמר עליהם כי הם} אנשי מקנה לשכך את התיעוב בהיותם לא רועי7 צאן בלבד אלא גם אנשי מקנה8.
1. פב. כוונת רבנו לביאורו של ר״ש בן חפני שכתב (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ רפד) שאין באמירתם זאת דיבור שקר, שכן באמת היו אנשי מקנה, ואם כי עיקר מלאכתם בחרישה ובזריעה וכדו׳, הרי גם רעו בהמתם. ולפי זה אין צורך למה שהוסיף המהדיר בסוגריים (את הצאן).
2. פג. יתכן שדברי ר״ש בן חפני הם המשך הביאור מדוע הורה יוסף לאחיו לומר שהם רועי צאן, שאף שרצה שיושיבום בארץ גושן, עדיין היה לו לחשוש משנאת המצרים המתעבים רועי צאן. על זה אמר בן חפני שתיעוב המצריים היה רק על השחיטה, והאחים לא הזכירו לפרעה שהיו שוחטים הצאן [ואמנם פרעה היה יכול לשער זאת ובשל כך הושיבם בארץ גושן, אך מכל מקום לא היו דבריהם כקוצים בעיניו, והיה יכול להתעלם כאילו אינו מבין].
וראה פירושי ר״ש בן חפני (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ רפד) שהוכיח כדעתו ממה שמצינו שגם למצריים היה מקנה צאן, כמבואר במקרא אצל מכת ברד (שמות ט:יט). והשוה מש״כ ראב״ע בפירושו לשמות (ח:כב) שהאריך בזה וכתב: ׳ואין טעם לשאול א״כ למה היה להם מקנה [...] כי הסוסים והחמורים והגמלים למשא ולרכוב והבקר לחרוש והצאן לצמר׳, וכנראה כן סובר ר״ש בן חפני. אלא שצ״ב בראיה זו, שמא הרועים המצריים היו שוחטים את בהמתם, ואכן היו רועים אלו מאוסים אצל שאר העם, אלא שלמרות כן היו בהם אנשים בשפל המדרגה שעשו כן.
אכן ברשב״ם נראה דלא כרשב״ח, שביאר לעיל (מג:לב) בסתם: ׳וכן כי תועבת מצרים כל רועה צאן – מבזים היו בעיניהם הרועים כי הצאן היה מאוס בעיניהם׳.
3. פד. ר״ל ולכן לא תיקשי רישא דקרא דפתח במקנה אסיפא דסיים ברועי צאן.
4. פה. והמשך הפסוק הוא ׳בסוסים בחמרים בגמלים בבקר ובצאן׳.
5. פו. דברי רבנו צ״ב, שמדבריו כאן נראה שלא היו אוכלים המצרים כלל בשר ואף לא בשר בקר, ולכן נצרך לפרש התכלית שהיתה להם בגידול הבקר. וביותר נראה כן מדבריו בפרק על סוגי המאכלים מתוך הקטע מספר המספיק שפירסם י׳ דוד מכת״י (בתוך ׳סיני׳ גליון קלב (תשס״ד) עמ׳ ל), ששם כתב להוכיח מפסוק זה והדומים לו שלא אכלו מצריים בשר, ולא היה להם מאכל משותף עם ישראל כי אם הלחם לבדו ע״ש. ואמנם א״כ לכאורה צ״ב דאין חילוק בין רועי צאן לרועי בקר, שהרי לעיל מיניה בסמוך הביא רבנו דעת ר״ש בן חפני שגם רועי צאן לא היו מתועבים בעיני מצרים אא״כ היו גם אוכלים אותן, ולמה כתב רבנו כאן שדוקא רועי צאן תעבו ולא רועי בקר.
ואפשר שבאמת ב׳ פירושים שונים הם ואין רבנו משלב ביניהם, רק תחילה הביא דעת רשב״ח שהמצריים היו אוכלים שאר בשר מלבד בשר הצאן, והיו מתעבים רק את הרועים השוחטים ואוכלים בשר הצאן. ואילו דבריו בכאן הם כדברי הראב״ע שכתב בזה (כאן, וביותר בפירושו לשמות ח:כב) שבאותו זמן לא היו המצריים אוכלים בשר כלל, וסובר כאן רבנו שהיו המצריים מתעבים את עצם רעיית הצאן – גם ללא שחיטתן, ומכל מקום לא תיעבו את רעיית הבקר מפני שיש בה תועלת לחרישה ולזריעה [ומשמעות דברי רבנו שלא היה למצרים שום תועלת ברעיית הצאן, וצריך לומר שנמנעו אף מגיזה וחלב של הצאן. וכן משמע מהקטע הנזכר שבספר המספיק, ומה שמפורש בפסוקים (מז:יז ועוד) שאכן היו מצריים שגידלו צאן, בע״כ כמש״כ למעלה שהיו גם אצל המצריים פחותי דרגה שגידלו צאן למרות הגנאי שבדבר, ואכן שאר העם תיעבו אותם]. והשוה לשון הרמב״ם שכתב במורה נבוכים (ג:מו): ׳כבר אמרה התורה כפי מה שפירש אונקלוס שהמצרים היו עובדים מזל טלה ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן והיו מואסים רועי צאן – אמר הן נזבח את תועבת מצרים, ואמר כי תועבת מצרים כל רועה צאן – וכן היו כיתות מן הצאבה עובדים לשדים, והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים [...] אבל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה וכולם היו מגדילים זה המין מאד׳. ויש לעיין אם כוונתו לעובדי ע״ז בשאר מקומות – כמו שמסתייע אח״כ מאנשי הודו, או לאלו שבמצרים שבהם פתח, ואם כן הוא – הרי לפנינו שסבר כדברי ראב״ע.
ואמנם דברי הראב״ע צריכים לי ביאור טובא, שהרי אם לא היו המצריים אוכלים אפילו בשר בקר, א״כ לא היו חלומותיו של פרעה בפרשת מקץ רומזים על שנות השבע בתיאור פרות בריאות וטובות, שהרי לכאורה החלומות היו בשבלים ופרות משום שהם מסמלים בשר ולחם שעליהם לבב אנוש יסעד, וא״כ חלומותיו של פרעה מראות שהיו המצריים אוכלים בשר בקר.
6. פז. אולי יש בכלל זה מש״כ הרד״ק כאן: ׳ומצרים לא היו מגדלין מהם אלא מעט לגיזה ולחלב׳.
7. פח. תוקן מן ׳רעאי׳ שכנראה נכתב אשיגרא דלישנא בהשפעת לשון ערב [שכן בערבית פירושו ׳הרועים שלי׳ כבתפסיר רס״ג לבראשית יג:ח, ולכן תיקן המהדיר והעתיק ׳רעאה׳, אבל מתוך ההקשר מוכח שעדיף לתקן ׳רועי׳ בלשון הקודש].
8. פט. משמע שר״ל שאף שנצרך בגנאי זה להשיג מבוקשו שיושיבם פרעה בארץ גושן, בכל זאת רצה לשכך הגנאי לכבודם שלא יתבזו יותר מדאי. ונראה לי שכל פיסקא זו אין מקומה כאן ואין זה עניינה, אלא מקומה למעלה בסוף הפירוש לפסוק שלפני זה, שבו ביאר רבנו למה הוסיף יוסף אנשי מקנה אחר רועי צאן, ותחילה ביאר מה יש ביניהם ושוב ביאר למה נצרך לשניהם.
ואמרתם אנשי מקנה – יוסף היה דואג אם יהיו שרים בבית פרעה שיורידוהו מגדולתו, שהרי בשביל קנאת כתונת פסים מכרוהו.
כי תועבת מצרים – פר״ש: לפי שהם להם לאלוהות. יראתם היתה מזל טלה ובגללו היו עובדים לצאן.
תועבת מצרים – יראת מצרים, דוגמא: שקוץ מואב ולמלכום תועבת בני עמון (מלכים ב כ״ג:י״ג).
ואמרתם אנשי מקנה, "you'll say: 'we are cattle growers by vocation.'" Joseph was worried that if his brothers would occupy senior positions in Pharaoh's Palace, this would result in jealousies and they would use this to reduce his status. He remembered that the "uniform" indicating rank, i.e. the striped coat had had worn, had led to all these jealousies once before.
כי תועבת מצרים, "for it is something that the Egyptians detest;⁠" Rashi understands the line as "for it is a deity of Egypt;⁠" i.e. it is something that God detests, i.e. an idol. Their favorite astrological constellation was that of the lamb, which they worshipped. ["Worshipping" in the language of pagans means "to be afraid of.⁠" Ed.] We find a similar expression concerning the favorite idol of the Moabites, (Kings II 23,14) i.e. שקוץ מואב ולמלכום תועבת בנימין, "kemosh the abomination of Moav, and Milcom, the abomination of the Ammonites.⁠"
והגן פי׳ בע״א כי תועבת מצרים – י״ל לפי שתועבות הוא להם ירחיקכם לארץ גושן. והגן מפרש דאדרבה חשיבות הוא רועי צאן בעיניהם לכך יושיבם שם. כי אין נראה שיבזה אחיו בעיניהם.
כי תועבת מצרים כל רועי צאן – פרש״י לפי שהם אלהות שלהם. והטעם כ״ח לפי שיראתם היה מזל טלה ובגללו היו עובדין לצאן. כי תועבת מצרים כל רועה צאן לפי שדרך רועה צאן לרדות הצאן במקלות וקש׳ למצרים כשרודים אלהותם. ד״א לפי שהרועים יודעים שאין בצאן כח אלהות והמצרים מאמינים אותם אף כי הם יודעים שאין בהם כח כמו שפי׳ חזק׳ לעיל. ד״א לפי שאי אפשר שלא יהנו הרועים מן החלב ומן הגזה ודבר גנאי ותועבה למצרים שיהנו מאלהותם כ״פ הרר״א. וי״מ רועה צאן ר״ל אוכל כמו שמצינו רעיה שהיא לשון אכילה כמו ירעו בשן וגלעד וקשה למצרים כשיאכלו אלהותם ואין המקרא משמע כן.
כי תועבת מצרים כל רועה צאן – כן הפשט כי מאוסים להם כל רועי צאן לפי שאין אוכלין מהם. אכן קשה דהא צאן היו תועבה שלהם והיאך היו מאוסים בעיניהם. וי״ל דה״ק כל רועי צאן דאכלי מן הצאן ומצינו נמי רועה שר״ל מזון כלומר האלהים הרועה אותי דמתרגמינן דזן יתי. עוד י״ל רועה כמו תרועם בשבט ברזל מנהגם של רועים להכות בהמתם במקלות והצאן שלהם לא היו מוסרין אותם לרועים אלא שמים אותם ברפת ובמכלה.
כי תועבת מצרים וכו׳ – מאוסים היו רועי צאן בעיניהם כי הצאן היה דבר מאוס לאכילה כמו שמאוסין העזים לאכילה בהרבה מקומות. וכן לא יוכלון לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים מאוסין היו אנשי עבר הנהר בעיניהם ולכן קשה להם לאכול עמהם וכן הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם נזבח בפניהם מה שהוא מאוס להם ולא יסקלונו יהרגונו לא נאמר אלא יסקלונו. ד״א שמעתי כי תועבת מצרים כל רעה וזן עצמו מן הצאן ואוכל אותם כי היא ע״ז שלהם ידועה מלשון הרעה אותי דמתרגמינן דזן יתי.
כי תועבת מצרים כל רעה צאן, "for the Egyptians despised people whose vocation was the rising and tending of sheep. The reason they did so was because they hated sheep meat, i.e. mutton, just as they hated goats' meat. This was something not unique to the Egyptians. This is also why they could not sit at the same table as the Hebrews when the latter were being served lamb. They harboured a deep aversion for anyone stemming from the Euphrates-Tigris region. They considered the Sumerians as a lower class of human beings. (Exodus 8,9) The Hebrews claimed that they would insult the Egyptians if they slaughtered their animals as service to their G–d inside the boundaries of the land of Egypt. They would risk being stoned by them. It is interesting that they did not refer to being just killed, but they spelled out by which method they would be killed, a method which in Jewish law is the most severe kind of death penalty. Our author states that he has also heard a different interpretation of our verse. The Egyptians considered anyone slaughtering sheep or goats and eating their meat as guilty of the kind of perversion that would stamp such a person as a subhuman species. We find the word רועה, which we normally translate as "tending,⁠" i.e. shepherding, also used by the Targum for "providing food" (transitive) on Genesis 48,15 by Yaakov in his blessings for his children when on his deathbed.
כי תועבת מצרים כל רועה צאן – וירחיקכם מעליו לפי שהם שנואים בעיניהם.
וי״מ: אדרבא חשיבות הוא בעיניהם כי אינו סברא שהי׳ מגנה את אחיו בעיני המלך ועוד כי הם ע״ז שלהם וחשובים בעיניהם על כן אמר בעבור שהוא חשיבות בעיניהם יתן לכם את ארץ גושן שהוא מיטב הארץ וכינה אלהותם לתועבה כמו הן נזבח את תועבת מצרים וגו׳:
כי תועבת מצרים כל רועה צאן, "for every cattle and sheep raiser was pursuing a career despised by the Egyptians.⁠" He would keep them apart from the Egyptians as they were anathema to them.
Some commentators, on the contrary, consider that the Egyptians especially esteemed cattle men and men raising sheep as it would not make sense that Joseph should present his brothers before Pharaoh in a manner which would make him despise them. The reason that Pharaoh assigned the province of Goshen for them to dwell in was precisely because he considered them a very valuable asset to the Egyptian economy so that they deserved to live in the economically most prosperous part of the country. The word תועבה, abomination, does not refer to the brothers' vocation, but to the deities whom the Egyptians worshipped.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

(לד) כי תועבת מצרים כל רועה צאן – ותימה וכי לא היה להם צאן, והלא כתיב (שמת ט׳ ג׳) הנה יד י״י הויה במקנך אשר בשדה, ועוד (לק׳ מ״ז ו׳) ושמתם שרי מקנה על אשר לי, ופר״ש על צאן שלי. ונ״ל דביניהם לא היו מניחים שום צאן אך ברחוק (מן ה)[ב]⁠שדה, ברחוק מן היישוב היו מניחים לכך אמר למען תשבו בארץ גושן, כלומר רחוק קצת מן היישוב, כי לא יניחו ביניהם בישוב רועי צאן. ושמתם שרי מקנה על אשר לי. היינו בשדה וזהו שאמר משה (שמות ח׳ כ״ב) הן נזבח את תועבת מצרים כו׳, כלומר בינינו לא יניחו אותנו לתפוס אם לא שנרחק.
בעבור תשבו בארץ גֹשן – הנה סיבב יוסף שישבו בארץ גֹשן, לסיבות ארבעה: האחת — מפני היותה ארץ מרעה, והיא מפני זה נאותה להם. והשנית — מפני היותה במיטב הארץ. והשלישית — כי לא רצה שיהיו מפוזרים בארץ מצרים, ומפני זה הושיבם שם בכפר קטן שהיה במיטב ארץ גֹשן, והוא רעמסס. ולזה נמצאו שם ישראל מקובצים, עם רבויים, כי היתה הארץ רחבת ידים. וזה היה סיבה אל שלא היו מכאיבים אותם המצרים — עם רוע מנהגם — באופן שהיו מכאיבים אותם אם היו מעורבים עמהם ומפוזרים ביניהם. וממה שנראה גם כן, שמנהג הארץ ההיא לא היה רע כמנהג ארץ מצרים; הלא תראה כי לא היו מתעבים שם כל רועה צאן כמו שהיו מתעבים אותם במצרים, לפי שהמצרים היו עושים מהצאן אלוה. וכבר יתבאר שלא היה זה המנהג בארץ גֹשן, ממה שאמר יוסף: כי תועבת מצרים כל רֹעה צאן, ולזה הושיבם שם בארץ גֹשן, כמו שאמר: בעבור תשבו בארץ גֹשן, ולזה בחר יוסף שישבו שם; ותהיה אם כן סיבה רביעית. ואפשר גם כן שהיה מנהג ארץ גֹשן כמנהג ארץ מצרים, אבל היתה ארץ גֹשן ארץ רחבת ידים, והיה מפני זה רובה בלתי מיושב, אבל הושיבם שם במקום בלתי בנוי, ונתן להם מקום לבנות — והוא יותר נכון. והנה לזאת הסיבה נמצאו ישראל בלתי מעורבים כלל עם המצרים, ולזה אמרו ׳וַתִּמָּלֵא הארץ אֹתם׳ (שמות א, ז), רוצה לומר שהארץ הבלתי⁠־נושבת אשר שם נתמלאה מהם. והרביעית — שאם היו ישראל מעורבים עם המצרים, היו במעט זמן מתגאלים במנהגיהם הפחותים, ולזה בחר יוסף שישבו במקום אחד, בלתי מעורבים עם המצרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

בעבו׳ תשבו בארץ גושן והיא צריכה לכם שהיא ארץ מרעה וכשתאמרו לו כו׳ ירחיקכם מעליו ויושיבכם שם. הוסיף בין מאמר בעבור תשבו בארץ גושן ובין מאמר כי תועבת מצרים כל רועה צאן שתי תוספות תוספת והיא צריכה לכם שהיא ארץ מרעה ותוספת וכשתאמרו לו שאין אתם בקיאים במלאכה אחרת ירחיקכם מעליו ויושיבכם שם מפני שמאמר בעבור תשבו בארץ גושן יש לו שתי בחינות שיזכו הם לשב׳ שם ושיסכי׳ פרעה להושיבכם שם ומאומרם לפרעה אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה יחוייב שירחיק אתכם מעליו כי תועב׳ מצרים כל רועי צאן ויושיבכם בקצה ארץ מצרים שהיא ארץ גושן וכשיושיבכם שם תזכו אתם בזה מפני שהיא צריכה לכם למקניכם הרי שעם תוספת והיא צריכה לכם הודיענו התועלת המגיע להם מישיבת ארץ גושן עד שיפול עליה בעבור תשבו בארץ גושן המורה שזהו מבוקשם ועם תוספת וכשתאמרו לו שאין אתם בקיאים במלאכה אחר׳ ירחיקכם מעליו הודיענו מאי זה טעם חייב ממאמר אנשי מקנה היו עבדיך שיושיבכם פרעה בארץ גושן עד שאמר בעבור תשבו בארץ גושן ושיעור הכתוב כן הוא ואמרת׳ אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו בעבור שיושיבכם בארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועה צאן ובעבור זה תשבו בארץ גושן שהיא צריכם לכם:
ואמרתם אנשי מקנה וגו׳ ר״ל אנשים שהיה להם מקנה לא אמר רועים אלא אנשי מקנה כדי שיחזיק אתכם כאנשים נכבדים ולא יתן להם אומנות אחר כיון שמנערותיכם אתם ואבותיכם לא תתעסקו בדבר אחר.
ואמר שהיה בוחר בזה בעבור שישבו בארץ גושן כי להיותם אנשי מקנה ירחיקום מלשבת במצרים כי תועבת מצרים כל רועי צאן ומזה ימשך שישבו בגושן ואולי אמר כי תועבת מצרים מלשון הן נזבח את תועבת מצרים וכן תועבת בני עמון ודומיהם ויהיה תועבת מצרים כמו אלוה מצרים שהתורה קראה לאלוהיהם תועבה וכאלו אמר שכל רועי צאן למצרים בחזקת אלהות ולכן יחלקו להם כבוד ויושיבום במיטב ארצם.
כי תועבת מצרים כל רועה צאן. ר״ל שהיה כמו אלוה למצרים, וכן נאמר (מלכים ב׳ כג יג) ׳תועבת [בני] עמון׳, ובאופן זה יושיבם בארץ גושן שהיא ארץ מלאה כל טוב1:
1. בעל העקידה מרחיב יותר: ׳רצה שיאמר שהם רועי צאן מנעוריהם גם הם גם אבותיהם עד שהמלאכה ההיא מוחזקת בידם מקדם ולא יוכלו לזוז ממנה, וזה כדי שירחיקום משבת שם במצרים, כי תועבת וכו׳, וימשך מזה שישבו בארץ גושן וכו׳, ואפשר כי אומרו תועבת מצרים כל רעה צאן יהיה כמו הן נזבח את תועבת מצרים, תועבת בני עמון ודומיהם, והכוונה שיהיו להם בחזקת אלהיים ויחלקו להם כבוד גדול יושיבום במיטב ארצם׳.
גַּם אֲבֹתֵינו: הגימ״ל דגושה. [גַּם⁠־אֲבֹתֵינוּ].
לפי שהם להם אלהות. לפי שהם יודעין שהרועים רועי צאן יודעין הויתן לפי שהם תמיד אצלם הילכך יודעין שאין בה ממש הלכך שונאין כל רועי צאן. א״נ ל׳ תועבה שבקרא הוא לשון עבודת אלילים כלומר שהמצרים נוהגים כבוד גדול ברועי צאן והם נחשבים בעיניהם כעבודת אלילים עצמה מ״ה יושיב אותם במיטב הארץ:
Because they are deities to them. The Egyptians know that shepherds know all about sheep, since they are always with them. Shepherds therefore know that sheep have nothing [divine about them], so the Egyptians hate all shepherds. Alternatively, when Scripture says כי תועבת מצרים כל רעי צאן, the word תועבה means idolatry. In other words, the Egyptians greatly respected shepherds and considered them as if they were deities. Therefore, Pharaoh will settle them in the best of the land.
ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו וגו׳ – כלומר ״הודיעוהו כי מקנה הצאן והבקר לכם, ומעשיכם בשדה להשגיח על הרועים ועל העבדים. וזה היה מעשינו מנעורנו ועד עתה כי עדיין אנחנו עוסקים במלאכה. וגם אבותינו כמונו זה היו מעשיהם. ואין אנו בקיאים באומניות אחרות ולא בשום דבר. ולא תאמר ׳הניחו מעשיכם ושבו עם אחיכם בעיר המלוכה והתפרנסו ממעשה זה או זה׳. כי אנו חפצים רק בעבודת המקנה אשר הורגלנו עליה, למען תשבו בארץ גשן שאתם מבקשים לשבת שם. כי בהיותכם אנשי מקנה צריכים אתם לרועי צאן השומרים עליהם, ועושים להם צרכיהם. ורועי הצאן אנשים נקלים ומתועבים בעיני מצרים, ויבז בעיני המלך להושיב אתכם בעיר מלכותו. ואחר שאינו רוצה שתשבו במצרים עיר מלכותו, שאר המקומות שוים בעיניו, וכשתשאלו לשבת בארץ גשן יניח אתכם לשבת שם. ועל כל פנים תאמרו לו כי אנשי מקנה אתם בעלי צאן ובקר ועבוּדה רבה, שלא יחשבו כי אתם רועי צאן אחרים חלף שכרכם. כי תועבת מצרים הוא שהרועים נקלים ונבזים בעיניהם, וחלילה לכם שיתעב אתכם. אלא די באמרכם לו שאתם אנשי מקנה״. וכמו שפירשנו.
אבל רש״י ז״ל פירש ״כי תועבת מצרים כל רועי צאן לפי שהן להן אלהות״. ולא הבינותי זה. וכי בעבור שמשגיחים עליהם ומוליכים אותם במרעה טוב יהיו תועבה להם? וראוי שיהיו שומרי האלוהות נכבדים בעיניהם. ואם תאמר שהצאן והבקר אשר במצרים לא היו צריכים למרעה טוב ולרועים טובים המנהלים אותם? זה נגד התולדות.⁠1 וכמו שאמר על דרך המשל ״ולא תהיה עדת י״י כצאן אשר אין להם רועה״.⁠2 וכן דברי ראב״ע ז״ל שרוצה ללמוד מזה שלא היו המצריים בימים ההם אוכלים בשר ולא היוצא מן החי, ואינם מניחים לאדם לזבוח הצאן ולכן מתעבים הרועים בעבור שהיו שותים חלבן, אין לקבל דבריו. וכמו כן דברי ר״י אברבנאל ז״ל שאמר כי ״תועבת מצרים״ כמו ״הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם״3 שהן עבודה זרה שלהן, והתורה קראתן ״תועבה״. וכן כאן כל רועי צאן נחשבים להם לאלוהות [עד כאן דברו]. שאין המליצה סובלת פירוש זה. גם זה שיקשה גם על פירושו כמו שקשה על פירוש רש״י ז״ל. ולכן נראה כדברינו שסתם רועי צאן של אחרים בשכר ממון אנשים ריקים הם, ובעלי גזל,⁠4 וכמו שתראה מדברי יעקב אל לבן כשדיבר על אומנותו ברעותו את צאנו. ובמצרים בשנים ההן היו הרועים רעים וחטאים עד שנעשו תועבה בעיניהם, ושנאו כל תופשי אמנות פחותה זאת.
1. טבע העולם.
2. במדבר כז, יז.
3. שמות ח, כב.
4. בדומה לזה חז״ל פסלו עדותם של רועי צאן, כי רבים מהם מרעים את מקניהם בשדותיהם של אחרים, ונחשבו גזלנים מועדים. (רמב״ם, הל׳ עדות, פרק י הלכה ד).
בעבור תשבו בארץ גשן – אין ספק שאם היה יוסף חפץ להגדילם, היה יכול לשומם שרי אלפים ושרי מאות על ארץ מצרים, אבל רצה שלא יזוזו מאומנות אבותיהם, ויתרחקו מן הרבנות:
כי תועבת מצרים כל רעה צאן – לפי שהם להם אלוהות, ולכן אינם אוכלים בשר:
כי תועבת מצרים – להמפרשים תועבת לשון מיאוס ובזיון, יקשה איך יכנה את אחיו בשם המשוקץ והמתועב בעיני תושבי הארץ ואיך יאמר על מבוזים ושמתם שרי מקנה, והנכון כדברי רבותינו שאמרו במכדרשב״י (זהר פינחס ר״ן ע״א) מאי תועבת מצרים וכי על דשנאין ליה כתיב תועבת מצרים אלא דחלא דמצראי ואלהא דילהון מקרו תועבת מצרים, כמה דכתיב כתועבות הגוים, דחלא דשאר עמין, ת״ח חכמתא דיוסף דכתיב ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ואוליף לון למימר אנשי מקנה היו עבדיך וגו׳, מלכא דהוה שליט על כל ארעא ואבא למלכא עביד כדא יעבוד לאחיו דישנאון להון ולא יחשבון להון, למעבד לון רועי צאן, אלא ודאי תועבת מצרים דחלא ואלהא דילהון אקרי הכי, וע״ד זה כתיב הן נזבח את תועבת מצרים, אמר יוסף כל מיטב מצרים היא ארץ רעמסס, וההיא ארעא אפרישו לדחלא דלהון לרעיא ולמיהך בכל ענוגין דעלמא וכל מצראי חשיבו לאינון דרעאן לדחליהון כדחליהון, אעבוד לאחי דירתון ההוא ארעא ויסגדון לון מצראי ויחשבון לון כדקא יאות, והיינו דכתיב כי תועבת מצרים כל רועי צאן מחשבין לון כדחליהון ע״ש. ולפי״ז תועבת מצרים דכאן אינו רק מצד ישראל, כמ״ש רש״י בתועבת מצרים (וארא ח׳ כ״ב). (וקרוב לומר כמו ששרש תאב באל״ף יורה כמו תעב בעי״ן (כבעמוס ו׳) התאב אנכי את גאון יעקב דתרגמא מנבל אנכי וכמ״ש רש״י שם, ככה תעב במקום תאב, וטעם תועבת מצרים כל רועי צאן, רועי צאן הם תאבה למצרים כלומר אהובים אצלם עמ״ש (וארא ח׳ כ״ב) וחד מהחכמים הראני נוסחא אחת בתרגום אונקלס שתרגם גם כאן ארי בעירא דמצראי דחלין לי׳ כל רעי ענא, ונראה דעתו ג״כ כדלעיל, והוא כמאמר המדמה והמשוה שני דברים זע״ז אף שאין בו כ״ף השואה כמו גור אריה יהודה, בנימין זאב יטרף, לב שמח ייטיב גהה, שבכולם צריך להוסיף כ״ף השואה, וכן כי חטאת קסם מרי, מדמה המרי לחטאת קסם כאילו אמר כתועבת וטעמו כמו שהצאן שהוא יראתם (תועבה) חשוב בעיניהם ככה רועי הצאן נכבדים אצלם, והנה גם במקומות המוזכר בהם כ״ף השואה ע״כ אין המכוון בו השתוות גמורה באין הבדל (דמיתי לקאת מדבר הייתי ככוס חרבות) לדמות בצורת הקאת והכוס כ״א השתוות בצד מה, ככה השתוות הצאן ליראתם אינו השתוות גמורה לחשוב הרועים ליראתם, כי חלילה לו ליוסף לחשוב כמו אלה כ״א השתיות בצד מה לענין היקר והכבוד. והנה רבותינו ישמשו מלת כי להוראות השתוות כמלת כמו, באמרם (פסחים ג׳) מר כי אתרי׳, ובסנהדרין (ס״ה ב׳) דמשתעי כי אורחי׳, ובזבחים (ל״א ב׳) בהאי כי אורחי׳ ובהאי כי אורחי׳ (שם צ״א ב׳) כי מנחה, מה מנחה (ושם ס״ב א׳) כי בית מה בית. דדמית עלאי כי אריא ארבא (ב״ב קס״ח א׳) ואפשר שבמאמר כי חטאת קסם מרי, מלת כי הוא כמלת כמו, וכן כאן כי תועבת פי׳ כמו תועבת. עמ״ש אמור כ״א י״ח כי כל איש.
בעבור תשבו – הם דברי יוסף, ומדבריו למדו לומר לפרעה {בראשית מ״ז:ד׳} ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן.
כי תועבת וגו׳ – כי המצרים היו עובדים קצת הבהמות, ולא היו שוחטין אותן ולא היו נהנין מהן וע״כ רצה יוסף שישבו לבדם ולא יתערבו עם המצרים, ובפרט כי ארץ גשן לפי הנראה ולפי דעת מיכאעליס וראזנמילר וגיזניוס היתה קרובה לארץ כנען ואולי שלא היה מנהג יושביה כמנהג המצרים.
ואמרתם – יוסף הנחה אותם להשיב על שאלת פרעה באמת וביושר, ולומר לו את האמת, למרות אי הנעימות. שכן שנאת המצרים למשלח ידם של האחים, ובאופן כללי מיאוס האומה ביהודים, ישמשו כגורם עיקרי בהישרדות העם הזה, שנועד לעבור דרך תקופות הזמנים בבדידות. כל עוד לא האיר שחר המוסר על האומות, שימשו החומות שהקימו לבודד את היהודים, כדי לשמור על היהודים מלהדבק בפראות וההשחתה המוסרית של העם שבקרבו היה עליהם ללכת מאות בשנים.
משום כך מדגיש יוסף מיד את הצד שיעורר את תיעוב המצרים. כוונתו הברורה היא שכתוצאה מכך, יוקצה לאחיו מחוז נפרד לדור בו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 31]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 33]

אנשי מקנה היו: אינם צריכים לבזות את עצמם ולומר שהם רועי צאן עתה, שהרי כבר ידע פרעה מדבר יוסף.
ועד עתה: שירדנו ממעמדנו.
גם אנחנו1: שאנו ירודים, אבל היינו במעלת אנשי מקנה.
גם אבותינו: שהיו אנשים גדולים כל ימיהם.
בעבור תשבו2 וגו׳: הזהירם שלא יבקשו בפירוש לשבת בארץ גושן3, שלא יהיה מוקשה בעיני פרעה מאין ידעו טיב ארץ גושן והלא עדיין המה בבית יוסף, אלא ממילא תשבו בארץ גושן, שמעצמו יצוה פרעה כן.
כי תועבת מצרים וגו׳: ולא ירצה להושיבכם במקום עיקר הישוב. כך עלה בדעת יוסף לסבב הדבר להגיע לתכלית המבוקש לשבת בדד4. אע״ג שיהיה באופן שיהיו אחיו ובית אביו לבוז מחמת זה בעיני פרעה5, מכל מקום הכל כדאי כדי להגיע לזו התכלית הנחוצה לשמירת קדושת ישראל.
והיה עיקר רצון יוסף לומר לפרעה לשון ״באו אלי״ כדי שיהא רואה: אם יקפיד פרעה על אמרו שבאו לצרכו6, אז יבאר כוונת דבריו אלה שבאו לביתו7. וא״כ לא יהא יכול לבקש לא הוא ולא אחיו ישיבת גושן אלא באופן שיהא ענינם מתועב בעיני פרעה וירחיקם פרעה ויושיבם בגושן. ואח״כ מספר הכתוב כי הקב״ה היסב את הענין שלא היו מגיעים לזה משום בזיון אלא בדרך כבוד, כאשר יבואר.
1. מיותר, שהרי דיבר על ״היו עבדיך״.
2. אלו כבר דברי יוסף שהסביר לאחיו את תכלית השיחה עם פרעה.
3. וכעין זה בספורנו בפסוק ל״א.
4. כפי שהאריך רבינו לעיל פסוק ד׳ וכן מה,ט.
5. שהרי ״תועבת מצרים כל רועה צאן״.
6. של יוסף ויחשוב שהכוונה ״אלי״ לצרכו של יוסף.
7. כפי שביאר רבינו לעיל פסוק ל״א.
ואמרתם אנשי מקנה וגו׳. הנה הכתוב הגיד כי אחי יוסף בצווי אחיהם, אמרו אל פרעה כי אנשי מקנה היו, והיה טעמם כמו שייעד להם יוסף, בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רועי צאן וכפי הנראה יש בזה קושי גדול, כי ארץ גשן בכלל ארץ מצרים היא, והיא הנבחרת, כמ״ש במיטב הארץ בארץ גשן — וא״כ איך יעלה על הדעת כי לסבת היותם תועבת המצרים יניחו אותם לשכון בארץ חמדה הלא ישלחו אותם מעל פניהם — ורא״בע כתב כי היו תועבת מצרים בגלל היותם אוכלים בשר, כי המצרים כמו אנשי הודו וכו׳, ויוצרך לפרש רועה מלשון אוכל, ואיך יבאר לנו מאמר הכתוב כי אנשי מקנה וגו׳ הלא נראה מזה ברור כי כוונתם למרעה הצאן ולא למרעה אדם — וחוץ מזה, מי הוציא פרעה מכלל המצרים, עד שיעיזו פניהם להודות לפניו כי באים הם מצרימה לעבור על חקי המדינה, והמפרשים שפירשו כי הטעם שהיו נוהגים קלון ביראתם לא נתנו לבם לקושיא השנית, כי גם פרעה מצרי היה, ועוד לא דקדקו כל הצורך בידיעת אמונות מצרים, כי לא בכל מקום ובכל זמן היו עובדים לבהמות הנכללות בשם צאן, כי עיר היתה עובדת השור, ובעיר אחרת הכשב, ובאחרת העז, ואם כן איך יחליט הכתוב כי תועבת מצרים כל רעה צאן — ועוד כי הפסוק מעיד כי המצריים עצמם מכרו בשנת הרעב צאנם ובקרם וכל בהמתם, ומי הוא זה ימכור אלהיו לככר לחם? רק כוונת הכתוב מתבארת מאליה, אם נאמין לספור כותבי הגוים ישנים עם חדשים ועינינו הרואות חקוק על בניני מצרים הקדמונים, כי בזמן קדום מלכו בו משפחת מלכים, נודעים בשם רועים כנענים Pastori Fenicj ותהי ראשית ממלכתם ימים מספר קודם ירידת אברהם למצרים, כאשר הוכיח ע״פ חשבון שאמפולליון הצעיר — ע״כ למצוא חן בעיני העם השורר, והמשפחה המולכת, צוה אותם יוסף שיעידו בעצמם בדקדוק עצום מה שלא יפורש כ״א ע״פ שטתינו, והוא אמרם והיה כי יקרא וגו׳ ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו. — ושמא תאמר כי כל זה למען ישבו בארץ גשן הטובה שאינה מכלל ארץ מצרים כי תועבת מצרים כל רעה צאן, ראה מה הוא אומר אח״כ, ויאמר פרעה אל יוסף, אביך ואחיך באו אליך. ארץ מצרים לפניך היא במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ישבו בארץ גשן — הא אין לך לומר אלא שכן הוא פירוש הכתוב, ואמרתם אנשי מקנה וגו׳ וגו׳ בעבור תמצאו חן בעיני העם השורר והמשפחה המולכת שגם הם אנשי מקנה Hyc_Sos כמונו, ובזה יתנו לכם המובחר שבמקומות, והיא ארץ גשן — כי תועבת מצרים כל רועה צאן, אבל המלכים אינם בכלל מצרים, כי נכרים הם בארץ כמונו היום, וכן היה שאמר פרעה במיטב הארץ הושב וגו׳ ועל כן ישבו בארץ גשן כי היא מיטב הארץ, ועוד הוא אומר ויושב יוסף את אביו ואת אחיו, ויתן להם אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס כאשר צוה פרעה, הרי שכל מגמתו של פרעה להושיבם במיטב הארץ, ולא להרחיקם ולהבדילם, ועוד ראיה ממ״ש, ושמתם שרי מקנה על אשר לי, הרי שגם פרעה וביתו היו אנשי מקנה, כאבותינו — וכתב עוד שאמפולליון כי המלך החדש אשר לא ידע את יוסף, היה המלך הראשון שישב על כסא מלכות מצרים אחר שהוריד המלכים הכנענים מגדולתם והבריחם והורישם מכל ארץ מצרים, ולזה לא ידע את יוסף כי הוא היה סר אל משמעת המלכים הראשונים אויביו, והמלך הזה בעצמו הוא שהכביד עולו על בני ישראל, עד שיצאו ביד רמה במלוך מלך במצרים אמנופי החמישי, גם Hennequin Vol. l. 201. הודה ששנאת המצרים לעברים, בעבור היותם רועי צאן Hycsos כתופסי מצרים לפניהם.
כי תועבת מצרים כל רעה צאן. החוקרים והנוסעים Rosellini e Wilkinson דעתם שבני יעקב ירדו למצרים אחר שגירשו משם הרועים כנענים Pastori Fenicj או איכסוס (שמלכו שם מקודם) היינו במלוך שם המשפחה השמנה עשרה, ולבעבור יהיו נבדלים מגויי הארצות, תארו עצמם בשם רועים כדי שיבדילום המצרים להיותם בעיניהם מתועבים, ותמהני איך יאומן שיכנו עצמם בשם שנאוי ומתועב לפני מלך מצרים אויב להם ומבקש רעתם, והוא קם תחתם במלכות — ועוד איך יקוו מזה טובה גדולה וארץ טובה ורחבה, והיא ארץ גשן, וכל זה כי תועבת מצרים כל רעה צאן לפי פירוש השנים הנזכרים, ועוד תמה על עצמך, אם פרעה המולך היה שונא הרועים והמולך אחריהם איך יכפול הוא בעצמו דברי יוסף באומרו ישבו בארץ גשן, כי תועבת מצרים כל רעה צאן, כאלו גם הוא איננו בכלל המצרים, וגם בעיניו אינם תועבה, וכמעט אומר אני שהדבר להפך, והוא שדברי פרעה הם דברי מלך ממלכי הרועים (איכסוס) מהאחרונים שבהם, ורצה להזהיר בני יעקב רועים כמוהו שישמרו מהמצרים ולא יתערבו עמהם במצרים התחתון, וישבו בארץ גשן, כי שם רועים כמוהם, ואם כפי מספר הדורות אשר בימינו Cronologia לא יתכן — הנה הקרונולוגיאה של מצרים, עדיין הלכה רופפת היא בידינו, וכמעט אני אומר שהויכוח הלז בין יוסף ואחיו ופרעה נוטל פנס לפנינו להאיר לנו הדרך אשר נלך בה, והקרונולוגיא באה ללמד ונמצאת למדה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאמנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144