וידברו אליו – בפסוק הקודם פירשנו שבתחלת דבריהם בשרוהו על שובם לשלום עם שמעון ובנימין בניו, ואין מכשול. ושמח הזקן. ואחרי כן בשרוהו כי עוד יוסף חי, ולא קבל דבריהם כי לא האמין להם. ״ויפג לבו״ ותהי שמחתו ליגון1 כי לא היה אפשר להם להגיד את כל הדברים שנפלו בין יוסף לבינם ברגע שבו בשרוהו כי עוד יוסף חי. ולכן כאשר ראו שאיננו מאמין לשמועה ומצטער על יוסף, החלו לדבר אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם, הדברים אשר שמעו מפיו והן אותן שדבר אליהם בהתוַדעו להם. ואעפ״י שלא דברו הדברים כהוייתן שלא יִוָּדַע לאביהם שהם מכרוהו למצרים, שינו מפני השלום. ותחת אמרוֹ ״אשר מכרתם אותי מצרימה״ אמרו הם ״אשר נמכרתי למצרים״. ותחת אמרוֹ ״כי מכרתם אותי הֵנָה״ אמרו הם ״כי נמכרתי הנה״. ותחת אמרוֹ ״לא אתם מכרתם אותי הנה״ אמרו הם ״לא הם מכרו אותי הנה״. ויתר הדברים שדבר יוסף יכלו להגיד לאביהם בלשון שדבר יוסף להם ודי בהם שיכיר יעקב אמתת הדבר ושיד י״י עשתה זאת להקים דברו אשר הראה ליוסף בחלומותיו שחלם בנעוריו, שנאמר עליהם ״ואביו שמר את הדבר״.2 ואין ספק שהבטיחו לאביהם שכאשר נתוַדע להם פנים אל פנים הכירוהו כולם שהוא יוסף בקול במראה ובדבור. ויותר מזה שמלבד הדברים שדבר יוסף אליהם הנזכרים בכתוב, שמעו מפיו דברים רבים שלא נזכרו בכתוב. וכאמרו ״ואחרי כן דברו אחיו אתו״.3 ובלי ספק דברו ביניהם ענינים שזכרו מילדותם. כי יוסף אמר להם ״כבואכם אל אבינו הזכירוהו מה שדבר אלי בנערותי, או מה שהגדתי לו בענין ההוא דברים שאין יודע מהן רק יעקב ויוסף״. וכאשר דברו אליו כדברים האלה אז האמין גם יעקב כי יוסף חי. כי לא היה עִקֵשׁ חלילה לְעַקֵשׁ הישרה. ואז שמח שמחה גדולה, ונתן תודה לאלהיו. ולרמוז על דברי יוסף שלא נזכרו בכתוב דרשו חז״ל בפסוק ״וירא את העגלות״ שצוה להם שיאמרו לאביהם שנפטר יוסף מאביו כשעסקו בפרשת עגלה ערופה, ומדברינו תבין כוונתם.
וירא את העגלות – מן הדברים שדברו ידע יעקב כי עוד יוסף חי וכמו שבארנו; ומן העגלות ששלח יוסף לשאת אותו שהיו עגלות של מלך מצרים כדרך עגלות ומרכבות המלכים שחקוקים עליהם אותות הגדלות והפאר, ידע שהוא מושל בכל ארץ מצרים ושכל מה שספרו לו בניו מגדולת יוסף והכבוד שמכבדים אותו המלך ושריו ועם הארץ, הכל אמת. וכי לולי זאת איך אפשר שיכבד מלך גדול כמו מלך מצרים לאיש נכרי לא נודע לו מתמול שלשם כל הכבוד הזה לשלוח לו עגלות המיוחדות לבית המלכות בעבור לשאת אותו להביאו אל ארצו להיטיב עמו? אין זה כי אם בעבור גדלות יוסף וכבודו, הדומה בארץ מצרים לכבוד המלך. וכאשר ידע שתי אלה אז ״ותחי רוח יעקב אביהם״, וכמו שאפרש.
ותחי רוח וגו׳ – המליצה הזאת4 מתבארת עם מה שבארנו על ״רוח״, ההרוחה וההרחבה וכמו שבארנו בתחילת ספר בראשית.5 וזהו בעבור הכח החושב הנטוע בספרנו ״מוסר השכל״ חלק שלישי (פ״ג)6 והנה רוח האדם המתפשט [כחו]7 לפעול בכל כחות הנפש, נבדל בפעולותיו כפי הבדל בני אדם בדרכיה המושלים בלבם. בלב חכמים נבונים ומשכילים נקל לו להתפשט בכח החכמה והבינה והשכל, להרבות בכל אחת מהן במחשבותיו לצייר חדשות ולהוציא ענינים נאמנים. וכן בלב אוהבי משפט וצדק הוא רוח משפט וכיוצא בזה. ולהפך, בלב הסכלים והתועים הוא רוח שקר, הבל ורעיון רוח, רוח קנאה רעה, רוח זנונים, כי נקל לו להתפשט באלה המושלים בלבם. והנה כמו שגוף האדם פעמים בריא ופעמים חולה, וּבְחְָליוֹ לא יוכל לעשות מקצת דברים שעושה בבריאותו, כן רוח האדם בקצת עתותיו יתבטלו ממנו פעולות שבכחו לפעול בעת אחר, והיא מחלת הרוח. ותראה כן בכל אדם שלבו שמח במקצת טובות שהשיג, ונקל לרוחו להתפשט בכח השמחה ולשמחו במחשבותיו. ואם יקרה לאדם כזה אחת מן הצרות הגדולות המחשכת את עין לבו, לא יועילו לו הטובות שהשיג להטיב לבבו ולשמחו. ואין ברוחו כח לצאת מאוצרו להתפשט בכח השמחה שבנפש לשמח בעליו בטובותיו, כמו שהיה בידו לעשות עד הֵנָה. כי הוא אסור בחבלי הצרה והיגון וזהו הנקרא בכתובים ״מוסר״. מוסר הנפש ששרשו ״יסר״ ביו״ד. ואם כן ״אסר״ באלף שהוא על הגוף וכמו שבארנו בספרנו הנ״ל חלק ראשון (פרק ד)8 וכן יקרה לכל אדם כפי דרכו בכל עת אם טוב ואם רע. וכן יקרה לחכמי לב ולקדושים אשר בארץ,9 שבבוא עליהן ימי רעה צרה ויגון, רוחם הטובה תקצר מהתפשט בכח השכל והבינה ושאר כחות יקרות שמשלו בלבם, ולא יוכל עוד לחשוב בהן מחשבות כמו שהיה נקל לו לעשות קודם לכן; ויגון לבם מתרבה מבלי עזרת הרוח. על זה אמר ראש המשוררים בעד האומה כלה ״אָנָּה י״י וגו׳ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי״. כי צרות הגלות היו כמוסרות לנפשות היקרות בדברים רבים. ובעת הישועה פתחו מוסרותיהם. וכן קרה לאבינו כל אותן כ״ב שנה שיוסף איננו, וכפי מחשבתו חיה רעה אכלתהו, הצרה הגדולה הזאת כלאה את רוחו הטובה והיתה לה כמוסרות, לא יכלה התפשט עוד בכחותיו היקרות והנשגבות כאשר עשתה מלפנים. ועתה בְהִוָּדַע לו כי יוסף עוד חי ומושל בכל ארץ מצרים פתאום נתקו מוסרות נפשו, היגון חלף הלך לו ורוחו חיתה והתפשטה בכחות הבינה והשכל והדעת. וראה כי ״טוב אחרית דבר מראשיתו״10 וכי הכל מאת י״י לו בעבור היטב עמו ועם זרעו.
ודע כי מלת ״חיה״ וגזרותיו איננו רק על החיים הגמורים לבד, שתמורתו המות, אבל נופל גם על הבריאות שתמורתו המחלה כמו ״עד חיותם״,11 ״בחלותו ויחי מֵחָלְיוֹ״12 וכיוצא {כי החיים הגמורים בגוף הוא בהיות כל איבריו בריאים ועל מתכונתם כראוי, וכל אחד יוכל לפעול כפי דרכו. אבל אם הגוף מוכה בקדחת או דלקת וכיוצא שאינו יוכל לפעול דבר, או רק אחד מאיבריו כואב שלא יוכל לפעול כדרכו, אין זה חי ממש כי קצת ממנו כמת יחשב. וזהו ״כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך״13 וזהו ״שנות חיים״. אם אינו חי אין לו שנים? אבל ידבר על הבריאות שנים רבות שיהיו בהן כוחותיו [בריאים]}.
ולמעלה אמרנו כמו שגוף האדם פעמים בריא פעמים חולה. כן רוח האדם פעמים חולה בהתגבר בלב סכלות וְרֶשַׁע. ואז גם נפשו חולה וכאמרו ״רפאה נפשי כי חטאתי לך״,14 או אפילו חכם לב וחסיד, בעת צרה ויגון רב, רוחו במוסר וחולה, שאין בכחו לחשוב ולעלות למעלה כענין יעקב ביגונו. וכשיהפך יגונו לששון ומתפתחים מוסרי הרוח, ופועל בכחו כדרכו מאז, נאמר שהרוח חיה מחליה. ויפה אמר ״ותחי רוח יעקב אביהם״, נפתחו מוסרותיו ותעל רוחו במחשבותיה, ותכון כמקדם. והנה תבין מדברינו בספר15 הנ״ל כי הרוח עיקר הכל ממנו תלוי, הטוב והרע. וכל מה שישכיל ויבין האדם הוא באמצעות הרוח, כי הוא מתפשט בכל וכענין שאמרו ז״ל ״הכל תלוי ברוח״,16 וכענין משנתנו ״כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו״17 וכו׳ ופירושנו18 על משנה זו יגיד לך הכל. אלא שכמעט אין אדם שרוחו חי ובריא כולו. בכל אחד ממנו מקצת כח הרוח שבו נתון במוסרות תחת הסכלות או הרשעה המושלת בלבו, בענין מן הענינים. ומי שרוחו חי בכל חלקיו ופועל נכונה בכל עת ובכל דבר, היא המדרגה היותר עליונה שיוכל האדם להגיע אליה בזכות צדקתו ותום לבו. כי מאת ה׳ זאת לאדם.
{כי זאת היא מדת השלום שדברנו עליה בספרנו הנ״ל בחלק השלישי19 ואליה זכה חזקיה המלך אחרי נתנסה בצרות קשות, מפחד אויב ויסורי הגוף. ולכן אמר במכתבו כאשר נרפא מֵחָלְיוֹ ״הנה לשלום מר לי מר״,20 כלומר בעבור לזכות למדת השלום, כשיגוני תמרורים אלה סרו. ומי שרוחו חי ובריא כמוהו יוכל להודות לי״י ולספר גדלו ונוראותיו וכמו שחתם ״חי חי הוא יודך כמוני היום״21 כפל מלת ״חי״ להורות על שלמות חיי הרוח, שאין בו מוסרות לגמרי.22 וזהו ״כמוני היום״, כלומר מי שחיי רוחו דומים לחיי רוחי היום, אחרי סר יגוני שזכיתי לחיי רוח ממש שלא היה בי קודם, הוא יוכל להודות לך. גם פירש במכתבו כי החיים הגמורים האלו שהן מדת השלום הן חיי רוח האדם, אם יוכל לפעול בכל כחות נפשו במישרים. שכן אמר ״אדני עליהם יחיו, ולכל בהן חיו רוחי ותחלימני ותחייני״.23 כלומר אור השם מאיר עתה על כל כחות נפשי, לכן ״בהן חיי רוחי״, כל פרט ופרט שבנפש שבו תלוי חיי הרוח לחשוב עליו ולפעול על ידו פעולות, ״תחלימני ותחייני״. וכן קרה ליעקב, כעבור ימי יגונו נפתח רוחו ממוסרותיו ותחי24 חיים גמורים. כי ״לכל בהן חיי רוחו״ שהן כל כחות נפשו התפשט בהן רוחו. אז הרחיבה שמחתו, אז רחבו מחשבות שכלו בינתו ודעתו בענין החלומות שחלם יוסף בנעוריו, והבין בעצת י״י אשר יעץ עליו ועל זרעו וכיוצא בהן. ומעתה ואילך זכה לשלום, וחי יתר שנותיו בנעימים, וסרו יגון ואנחה. ולפי שחיי רוח כאלה מאת י״י הם, ורוח קדשו תסבבם, יפה תרגם אונקלוס ז״ל ״וּשְׁרָת רוח נבואה25 על יעקב אבוהון״. ואיננו דרש על מלת ״רוח״ שיהיה כמו ״רוח אדני אלהים עלי״26 כמו שחשב רמב״ן27 ז״ל אלא פשוטו של מקרא הוא. כי הבין שחיי רוח כאלו הם בהופעת רוח אלהים על נפש האדם, וכמו שאמרנו. וההופעה הזאת קרא בדרך העברה ״רוח נבואה״. ואחריו הטיבו קדמונינו28 ז״ל להבין בעומק המליצה ואמרו ששרתה עליו השכינה מלמד שכל כ״ב שנה שפירוש יוסף ממנו לא שרתה עליו שכינה. כך נראה לי}.
1. כי נזכר שוב בצערו על העדר יוסף.
2. בראשית לז, יא.
3. שם מה, טו.
4. ראו עוד דברי רבינו על פרק מז, פסוק ט ״ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי״.
5. בראשית א, ב.
6. לא ידוע לנו על ספרו של רבינו בשם זה. ודאי כוונתו ל״ספר המדות״. אבל שם הוא בחלק ג׳ פרק ראשון. במהד׳ ראשון לציון, שנת תשע״ו בעמ׳ 281-284. ושמא רבינו כתב כאן על פי זכרונו וטעה לחשוב שהוא בפרק ג׳.
7. מלה לא ברורה וכתבנו לפי אומדן.
8. ספר המדות, מהד׳ ראשון לציון (תשע״ו) עמ׳ 196, סוף פרק ד.
9. מליצה על פי תהלים טז, ג.
10. קהלת ז, ח.
11. הושע ה, ח.
12. ישעיה לח, ט.
13. משלי ג, ב.
14. תהלים מא, ה.
15. ספר המדות, ח״ג פרק א, עמ׳ 280-284.
16. פסקתא זוטרתי (לקח טוב) על בראשית א, א.
17. אבות ג, ט.
18. יין לבנון.
19. ספר המדות, חלק ג פרק ח (מהד׳ ראשון לציון, עמ׳ 306-308).
20. ישעיה לח, יז.
21. שם לח, יט.
22. צריך לומר: שלגמרי אין בו מוסרות.
23. שם לח, טז.
24. ותחי הרוח.
25. יש גירסאות בתרגום ״רוח קודשא״. אבל בפרקי רבי אליעזר (לח) ובמדרש תהלים (מזמור כד פסקא ג) הוא ״רוח נבואה״, וכן בעוד ספרים קדמונים.
26. ישעיה סא, א.
27. בסוף פירושו לפסוק כו.
28. פרקי דרבי אליעזר, פרק לח; אבות דר׳ נתן פרק ל
