Iyyov 1 – איוב א‏ – Mikraot Gedolot

וַהֲוָה כַּד שְׁלִימוּ יוֹמֵי שֵׁירוּתָא וּשְׁדַר אִיוֹב וְזַמְנִנוּן וּמַקְדִים בְּצַפְרָא וּמַסֵק עַלְוָן סְכוֹמֵי כוֹלְהוֹן אֲרוּם אֲמַר אִיוֹב דִלְמָא חָבוּן בָּנַי וְאַרְגִיזוּ קֳדָם יְיָ בְּרַעְיָנֵהוֹן הֵכְדֵין יַעְבֵּד אִיוֹב כָּל יוֹמַיָא.

כתיב והשכים בבקר והעלה עולות מספר כלם – אמר רבי יודן בר חילפי בעי מספר ימים או מספר בניו ובנותיו או מספר כל הקרבנות שבתורה.

וכאן אד׳א אנתהי איאם אלמג׳לס, יבעת׳ איוב פיטהרהם, וידלג׳ באלגדאה פיקרב צואעדא באחצאיהם אג׳מעין, לאן כאן יקול, לעל בני אכ׳טוא וטענוא עלי אללה פי אנפסהם, כד׳א כאן איוב יצנע טול אלזמאן.

ויהי, וכאשר היו מסתיימים ימי המשתה, והנה הקיפו גמר וסיום. וכן תרגם בשמות לד כב תקופת השנה – סוף השנה. ושרש המלה ״קוף״ וכך חברן ר׳ יונה אבן ג׳אנח, ורד״ק במכלולו. ויקדשם, ויטהרם. ואין ענינה זמין כמו המתקדשים, בישעיה סו יז. עולות, ״צואעדא״ ותמוה בעיני תרגום זה כאן, כי כל עולה שנאמרה במקרא לפני מתן תורה כלומר לפני מתן חלוקי מעשה הקרבנות עולה וחטאת ואשם וכדומה, כגון בנח ואברהם ובלעם תרגם עולה ״קרבאן״ קרבן באופן כללי, ולאחר מתן תורה תרגם עולה ״צעידה״. וכאן הרי סבור רבנו כמ״ד שאיוב היה בזמן שהיו אבותינו במצרים, ולפי הנוהג שלו היה צריך לתרגם ״קראבינא״, ואם הנוס׳ שלפנינו נכון איני יודע לו הסבר. וראה לקמן מב ח. כי אמר, לפי שהיה אומר אולי חטאו בני והרהרו דבר נגד ה׳ בלבבם, כך היה עושה איוב כל הזמן. כאן תרגם וברכו ״טענו״ הרהור ברע ופקפוק, אך לא כפירה גמורה, וראה לקמן פסוק יא.

וכך הדבר בפירוט המעשה הטוב הזה מכלל מעשי איוב, כלומר ענין הקרבנות והעלה עולות מספר כולם, אנו אומרים שלא פירטה¹ הכתוב מפני שהיא החשובה ביותר בצדקותיו, ולא מפני שלא היו לו טובות זולתה, אלא היותר נכון בזה בגלל ידיעתו מה שיארע לו מן הצרות אחר כך, שהבנים היו מקובצים כאמרו ויהי היום ובניו ובנותיו אכלים וכו׳, וחוץ מזה להודיענו כי משפחת איוב לא היתה כוללת חוטא בפעל, זולתי ברעיון או במחשבה שעלתה על לבו ואז מכפר² עליהם איוב בקרבנות כאמרו וברכו אלהים בלבבם. אבל צדקותיו של איוב הם בלי מספר כאמרו תם וישר וירא אלהים וכו׳. ויהיה מספר קרבנות איוב בשנה חמש מאות ראש³, עשרה אחדים בכל שבעה ימים כפי שתיאר. ואמר:

1. כלומר שלא פירט הכתוב מעשה צדקות זה מפני שהוא החשוב ביותר.

2. ״יסתגפר״ מבקש עליהם כפרח וסליחה.

3. לדעת רבנו היה איוב מונה שנת לבנה כשנות הישמעאלים עד היום, כי אלו היו שנות חמה היו חמש מאות ועשרים בקירוב.

וכד׳לך אלקול פי תפריד הד׳ה אלצלאחה מן ג׳מלהֵ עמל איוב, אעני קצהֵ אלקראבין והעלה עולות מספר כלם, פנקול אן אלכתאב אנמא פרדהא ליס לאנהא אפצ׳ל חסנאתה, ולא אן לם תכון לה צאלחה סואהא, בל אלאליק פי הד׳א לעלמה במא סידרכה בעד ד׳לך מן אלמציבה, אן אלאולאד כאנוא מג׳תמעין כקולה ויהי היום ובניו ובנותיו אכלים וכו׳, ובעד ד׳לך ליערפנא אן חאשיהֵ איוב לם תכון תצ׳ם מן יכ׳טי באלפעל, אללהם באלאחדאס או כ׳אטר יכ׳טר עלי באלה פיסתגפר ענה איוב באלקראבין כקולה וברכו אלהים בלבבם. ואמא צאלחאת איוב פלם תחצא לקולה תם וישר וירא אלהים וכו׳. ויכון עדד קראבין איוב פי אלסנה כ׳מס מאיהֵ ראסא, ועשר רוס פי כל סבעה איאם עלי מא וצף. פקאל.

ויהי כי הקיפו – כאשר כלו ימי המשתה נוהג היה איוב בכל סוף שבעת הימים שחזרו ימי חלילתם היה שולח ומקדשם כלומר מזמנם וקראם, כמו: התקדשו למחר (במדבר י״א:י״ח).

והשכים בבקר והעלה – מליצתו שהיה משכים ומעלה עולות לכן כתב בלשון עתיד שהיה נוהג לעשות כן תמיד לסוף כל שבעת הימים.

מספר כולם – הבנים והבנות.

וברכו – לשון כינוי כלפי מעלה.

ככה יעשה איוב – כמו היה עושה מחר כשכתב בדבר ההוה ותדיר פעמים שכתב בו לשון עבר ופעמים לשון עתיד.

Now it would come about when the cycle of the feasting days would be over When the days of the feasting would be over, Iyyov would act in this manner; upon every termination of the seven days on which the days of feasting rotated, he would send and summon them (ויקדשם); i.e., he would prepare them and summon them, as in (Bemidbar 11:18). "Prepare yourselves for tommorow.⁠"

and offer up... early in the morning The meaning is that he would offer up burnt-offerings early. Therefore, Scripture wrote in the future tense, that he was wont to do so always at the end of every seven days.

the number of all of them The sons and the daughters.

and blasphemed Heb. וברכו, lit. will do. A euphemism [used in] referring to the Most High.

So would Iyyov do Heb. יעשה, lit. will do. He would always do in this manner. When Scripture writes about a constant occurrence, sometimes it writes in the past tense, and sometimes in the future tense.

כי היקיפו ימי המשתה – פתרונו: כשימי המשתה חוזרין חלילה, וכן: וחג^א האסיף תקופת השנה (שמות ל״ד:כ״ב) – פתרונו: כשימות השנה חוזרים חלילה.

ויקדשם – פתרונו: ויזמנם לסעודה, כמו: התקדשו ובאתם אתי בזבח (שמואל א ט״ז:ה׳) דשמואל, וכן: התקדשו למחר ואכלתם בשר (במדבר י״א:י״ח).

וברכו אלהים בלבבם – פתרונו: על הנגלות איני דואג, שאילו ראיתי בהם איש עובר עבירה הייתי מוחה על ידם, אבל על הירהור הלב שבלבם שלא ניתן בידי למחות, אני מביא כפרה זו, זאת אומרת: עולה באה על הירהור הלב.⁠^ב

ככה יעשה איוב – היה עושה איוב, וכן משפט הכתובים בדבר ההווה ותדיר, פעמים שכותב בו לשון עבר, ופעמים שכותב בו לשון עתיד,⁠^ג כמו: אז ישיר משה (שמות ט״ו:א׳), ויש אשר יהיה הענן (במדבר ט׳:כ״א), ואז יבנה יהושע (יהושע ח׳:ל׳), והדומין להן.

א. כן בפסוק ובכ״י אוק׳ הונט׳ 225. בכ״י פריס 162, ס״פ I.20: ״חג״.

ב. בכ״י פריס 162 יש כאן דיטוגרפיה.

ג. כן בכ״י ס״פ I.20, אוק׳ הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״הבא״.

כי [ה]⁠קיפו – לשון תקופה וזמן.

וברכו – משקל חזק הוא, ולפי שלא תידגיש רי״ש ננקדת בי״ת בקמץ קטון¹ במקום חרק, וכמוהו הרבה.

ולשון כינוי הוא שלא הזכיר עניין קללה, כמו: ברך נבות אלהים ומלך (מלכים א כ״א:י״ג).

^א[וברכו אלהים בלבבם – לפיכך העלה עולות לכפר על הרהורי הלב, שעולה מכפרת על הרהורי הלב. מפי אב׳ מרי.]

1. ״קמץ קטן״ בלשון הראשונים = ׳צירה׳ בלשון ימינו.

א. ביאור זה נוסף בגיליון, וצ״ע לגבי זהותו של אבי הכותב שהוא מקור הביאור.

הקיפו – טעמו: כאשר השלימו תקופת ימי השבוע, כי שבעה בנים היו לו.⁠^א

אולי – כמו: פן, לשון תגרה ומורא, שמא יהי כך וכך, וכמוהו: אולי ימושני אבי (בראשית כ״ז:י״ב), אולי לא תאבה האשה (בראשית כ״ד:ה׳).

וברכו – לשון כינוי ובהפך, כמו: ברך נבות אלהים ומלך^ב (מלכים א כ״א:י״ג).

א. כן בכ״י אוקספורד 567, פריס 334. בכ״י פרמא 2395: ״כי ארבע׳ בנים היו לו גדולים, ושלשה קטנים, וג׳ בנות״.

ב. כן בכ״י אוקספורד 567, פריס 334. בכ״י פרמא 2395 חסר: ״אלהים ומלך״.

ויקדשם – מן הבירור, ועל הספק היה מעלה עולות כמו שאמר וברכו אלהים בלבבם.

ויקדשם – היה מזמנם וחוקר ודורש מה הדברים שהיו ביניהם בבית המשתה. וכשלא היה מוצא שום גנות שעשו היה מעלה עולות על הספק כמו שאמר אולי חטאו בני וכמוהו אולי יקרה י״י לקראתי (במדבר כ״ג:ג׳). וכן מלת לולי ספק לולי האמנתי לראות בטוב י״י בארץ החיים^א (תהלים כ״ז:י״ג). כשחטא דוד היה מסופק אם יהיה זוכה לעולם הבא. וכשאמר לו נתן גם י״י העביר חטאתך וגו׳ (שמואל ב י״ב:י״ג) סרה הספקה. ונקוד על לולא כדרך ניקוד שאינה נקראת.

וברכו אלהים – מכונה הוא.

א. כן בכ״י אוקספורד 625, פרמא 2958, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״חיים״.

ויהי כי הקיפו – מן תקופת השנה (שמות ל״ד:כ״ב) אם הם שנים שרשים יקף וקוף הם ענין אחד, ופי׳ השלימו בניו ימי המשתה.

וישלח איוב – שליח.

ויקדשם – יש אומ׳ לשון הזמנה והקרוב שצוה על ידי שליח להתקדש כל אחד, כי אז ירצה השם קרבנותיו, והקידוש הוא הטהרה.

מספר כלם – שבעה להיות נפש תחת נפש.⁠¹

כי אמר איוב – לשואלים למה שבע עולותיו, והתשובה: אולי – ופי׳ שמא. חטאו בני – והטעם עשו דבר עבירה, ובירכו – כנוי הפך ברכה וכן ברך נבות (מלכים א כ״א:י״ג). בלבבם – בסתר פי׳ יפחדו מאביהם לברכו בגלוי.

כל הימים – שהיו עושים ימי המשתה.

1. השוו ללשון הפסוק בשמות כ״א:כ״ג.

כי הקיפו ימי המשתה – כאשר שלמו שבעה ימי השבוע, כי שבעה בנים היו, כמו לתקופת הימים (שמואל א א׳:כ׳), או יהיה הקיפו תאר לאחים, והכלל כי בסוף שבעת ימי המשתה קדשם מאשה וכבסו שמלותם להשמר להיותם נכונים להעלות עולות לשם.

מספר כולם – רמז לבנים ולבנות.

כי אמר איוב – יחשוב בלבו כן, כמו ויאמר עשו בלבו (בראשית כ״ז:מ״א).

ככה יעשה איוב כל הימים – אשר עושים המשתה.

[וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב] וַיְקַדְּשֵׁם. ולא כיהה בם¹: וְהֶעֱלָה עֹלוֹת. לכפר על הרהור הלב²: [כִּי אָמַר אִיּוֹב] אוּלַי חָטְאוּ. על דרך ׳וישמן ישורון ויבעט׳ (דברים לב טו)³. וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים [בִּלְבָבָם]. על דרך ׳ויאמרו לאל סור ממנו׳ (להלן כא ד)⁴: [וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי]⁵:

1. לשה״כ בשמואל א׳ (ג יג) על בני עלי שהיו מברכים את ה׳ ולא עצר אותם ומנע אותם מכך. נראה שעמדו לפני רבינו דברי הרמב״ן ׳רחוק הוא שיעשו כן כל הימים ולא כהה בהם אביהם׳, ומזה הכריח הרמב״ן שלא עשו משתאות כל ימיהם, ואילו לרבינו לא מיחה בהם ולא מנע את המשתאות, אלא שאחרי כל שבוע של משתה היה מקדש ומזמנם להעלות קרבנות לכפר אם הרהרו נגד ה׳, למרות שבאותם המשתאות עצמם היה חטא בכך שלא נתנו לעניים. [ולדרכו ולשיטתו שאין ייסורין בלא עוון, כמבואר בכ״מ].

2. ראה ירושלמי יומא (פ״ח ה״ז): העולה מכפרת על הרהור הלב מ״ט [יחזקאל כ לב] והעלה על רוחכם היו לא תהיה וכן איוב אומר [איוב א ה] והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם וגו׳ הדא אומר שהעולה מכפרת על הרהור הלב. כן כתב רבינו במעשה הקרבנות שבספר ויקרא: ׳ובהיות מיני החטא קצתם במחשבת הלב בלבד וקצתם גם במעשה, הנה לכפרת הרהור הלב יאות אותו החלק אשר יעלה בלהב המזבח, והם העוֹלָה ואמורי הקרבנות ואזכרת המנחות׳. וכ״כ רשב״ץ.

3. ׳שמא חטאו וביזו השם יתברך בלבבם לרוב העושר והשלום אשר היה להם, כי הם סבות הבעיטה באופן מה׳ (רלב״ג), ׳כי אמנם זה [- הנשיא] דבר מצוי שיחטא, כאמרו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט (לשון רבינו במעשה הקרבנות), וראה גם מש״כ בדברים (לא כא). גם רשב״ץ ׳שמא חטאו מרוב השלווה והבעיטה׳. פריצול: כי אמר איוב אולי חטאו בני בעזיבת המושכלות והעיון, וברכו אלהים בלבבם כי רדיפת התאוות מביא לידי בעיטה כמאמר התורה וישמן ישורון ויבעט ואחר ויטוש אלוה עושהו, וזהו חירוף האלהות.

4. ופירש שם רבינו שהכוונה לאנשי דור המבול שאמרו כן מחמת רוב הטובה שנתן להם ה׳. ו׳אולי בירכו׳ הכוונה בהיפוך מפני הכבוד, כמש״כ אבע״ז.

5. בפירוש לויקרא (כג לו) כתב על עניין שמיני עצרת שבא בסוף כל החגים: ׳עצרת הוא - ענין העצירה הוא לא בלבד לשבות ממלאכת הדיוט, אבל היא עם זה אזהרת עמידה איזה זמן במקומות הקודש לעבוד במקומות ההם את האל יתברך בתורה או בתפילה או בעבודה..., זה היום אחר חג הסוכות אשר בו שלמו כל שמחות הרגלים הוא קודש להיות יום עצרת, שיעצרו במקומות הקודש ותהיה שמחתו שמחה של תורה ומעשים טובים... כענין וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי, וזה מפני השמחה הקודמת׳.

הקיפו – סבבו כמו הקף פעם אחת (יהושע ו׳:י״א).

ויקדשם – ענין הזמנה כמו התקדשו למחר (במדבר י״א:י״ח).

וברכו – לשון כנוי כלפי מעלה.

כי הקיפו – כי עשו ימי המשתה בחזור חלילה ואמר בכל פעם שהקיפו ר״ל אחר יום המשתה של האחרון שבהם שהיה עתיד הראשון להתחיל שוב בתחלה.

ויקדשם – הזמינם לבוא אליו להיישירם בדרכי ה׳.

מספר כולם – לפי מספר הבנים והבנות.

אולי – שמא בעבור טוב לב ממשתה תמיד חטאו וגדפו בלבבם כלפי מעלה ולזה הביא עולות כי היא מכפרת על הרהור הלב.

ככה – כמשפט הזה עשה כל הימים.

^א[ימי המשתה – משמע שלא כל הימים היו ימי משתה, אם כן בית איש יומו {איוב א׳:ד׳} ענינו (כדעת ראזנמיללער ואחרים) – ביום לידתו, כמו ויקלל את יומו {איוב ג׳:א׳} שהוא יום הלידה.

וטעם כי הקיפו – אחרי ששלמו ימי לידתם של כל בניו, ונשלמה תקופת ימי המשתה, כלומר פעם אחת בשנה.

וטעם כל הימים – בכל שנה ושנה.]

א. הביאורים על פסוק ה׳ מופיעים בכ״י שוקן ובכ״י לוצקי 676, אך חסרים בדפוס ראשון.

ויהי כי הקיפו ימי המשתה שבסוף השבעה ימים טרם שהתחילו הז׳ ימים הבאים, היה מקדשם ומזמינם על יום המחרת שבו העלה עולות מספר כולם שהעולה באה לכפר על הרהור הלב, באשר אמר איוב אולי חטאו בני ע״י המשתה וברכו אלהים בלבבם, היינו שעלה בלבם איזה מחשבת און נגד ה׳, וזאת לא עשה פעם אחד לבד, רק ככה יעשה איוב כל הימים. אחרי ההוצעה הזאת שבה סלק כל סברה שהיה עולה בלב לתלות בו יסורי איוב, שלא היה בזה שום סבה לא עונשיית ולא טבעיית ולא בחיריית, בא לגלות הסבה האמתיית שבעבורה באו עליו היסורים הגדולים ההם אשר נדמה למראה עינים שהיה שלא בצדק:

Having eliminated or dismissed all the normal explanations that might possibly be offered for Job's afflictions, the Prologue now goes on to relate the real reason why these great afflictions befell him.

כי הקיפו – מלשון תקופת השנה (פרשת תשא), אחר עבור ימי הולדת כולם וכן באלקנה כתוב ויהי לתקופת הימים (שמואל א א׳:כ׳).

וישלח איוב – למקום מגורי בניו.

ויקדשם – לשון קצר ויביאם אליו ויקדשם, קדש גופם בטבילה ובכביסת שמלותם, ורוחם במחשבות טהורות וקדושות.

וברכו – ונאצו, מתוך רוב נכסים רם לבם ולא יראו מאלהים, וכן הוא אומר פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה׳ (משלי ל׳:ט׳).

כל הימים – כל שנה ושנה, ואולי זה הוא זבח הימים הנזכר גם באלקנה ובמשפחת דוד (שמואל א׳ א׳:כ״א, כ׳:ו׳).

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון