ושחט וגו׳ והקריבו בני אהרן גו׳ – הכהנים נזכרים רק בהקרבה. מכאן למדנו ששחיטה כשרה בזר – פעולת השחיטה יכולה להיעשות על ידי כל אחד – ורק מקבלה ואילך מצוות כהונה. קבלת הדם בכלי שרת היא ההקרבה השלישית, קֵירוּבוּ השלישי של הקרבן. הקירוב הראשון הוא הקדשת הבהמה לשמש כקרבן
(פסוק ב); השני – הבאת הבהמה לתוך העזרה
(פסוק ג); ובשלישי מתחילה עבודת הכהנים
(זבחים לב.).
שחיטה היא תנאי מוקדם לכניסה אל תחום המקדש. היא מייצגת הפסקת כל הוויה גופנית ואנוכית גרידא.
ואכן, זהו המקור לכל הרשלנות והאווילות: האדם – אשר נפשו נמצאת בדם – עדיין עובד את עצמו; במובן מסוים הוא עדיין מעסיק את עצמו אך ורק בהווייתו הגופנית גרידא; הוא טרם חדל מלחיות עבור עצמו; עוד לא שעבד עצמו לחלוטין למלכות ה׳.
אך המבקש להתקרב אל ה׳ באמצעות קרבן, יחדל מהוויה אנוכית כזאת. הוא מקדיש בהמה כקרבן, כאמצעי לבטא את עצמו. ומאחר שברור לו שהמבקש את ה׳ עליו לבקשו דרך תורתו, הרי הוא מביא את הבהמה שהקדיש אל פתח המקדש. שם הוא מקיים מצוות סמיכה; וכאיש ישראל דורש מעצמו לקיים את התנאים המוקדמים להשגת קִרבת ה׳, ומקדיש למען מטרה זו את כל חיי עשייתו שלעתיד. לאחר שעשה כל זאת הוא שוחט את קרבנו (על ידי עצמו או על ידי שליח). בדרך זו הוא בא לידי הכרה בראשון מתוך התנאים המוקדמים האלה: ביטול הווייתו האנוכית. תנאי זה יכול להתקיים רק ״לפני ה׳ ״, לפני ה׳ ותורתו. אך לא המקדש הוא שיבטל את הוויית האדם, אלא האדם בעצמו צריך לבטל את עצמו לפני ה׳. רק לאחר מכן יוכל לבוא מכלל שלילה לכלל חיוב; שכן המקדש ילמדנו מדרכי ה׳, והוא ילך בדרכיו.
רעיון זה יכול לבאר את ההלכה הנזכרת לעיל: ״שחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים ואפילו בקודשי קודשים״ וכו׳
(זבחים לא:); וכן גם את ההלכה שהשחיטה צריכה להיות ״לפני ה׳ ״ – ״ולא השוחט לפני ה׳ ״
(שם לב:), היינו, שמעשה השחיטה כשר רק בפנים העזרה, אך האדם השוחט יכול לעמוד מבחוץ; מכאן יתבאר גם מדוע בדרך כלל ״שחיטה לאו עבודה היא״
(שם יד:). דבר זה אופייני ביותר למושג הקרבנות בישראל. התפיסה הרווחת בקרב הבריות היא, שהשחיטה מהווה את החלק המרכזי בהקרבה. אך לאמיתו של דבר, השחיטה אינה חלק מ״סדר הקרבת הקרבן״; ואפילו במשמעותה הסמלית אינה אלא תנאי מוקדם הכרחי. לא בהריגה ולא בהשמדה עצמית עובד אדם את ה׳. שחיטה אינה אלא תנאי מוקדם לקבלה וליתר העבודות; היא פשוט מאפשרת כניסה לשלב נעלה יותר של חיים ופעילות. רק משזוכה אדם להוויה נעלה וקדושה יותר, הוא מתחיל לעבוד את ה׳!
משום כך, נוקט כאן הכתוב לעניין שחיטה בלשון ״בן הבקר״, ואילו לגבי סמיכה (בפסוק הקודם) הוא מכנה את הבהמה ״עולה״, וגם להלן (פסוק ו) נקראת הבהמה ״עולה״. שכן זוהי כל עצמה של השחיטה: היא באה לבטל את הוויית ״בן הבקר״ שאינה נתונה לְמָרוּת ההלכה; רק אז נעשית הבהמה ראויה להיות לעולה.
למרות זאת – או אולי דווקא משום כך – חייבת השחיטה להיעשות בדעת שלימה; השוחט צריך לכוון את דעתו אל הבהמה העומדת לפני ה׳: ״מנין למתעסק בקודשים שהוא פסול, שנאמר ׳ושחט את בן הבקר לפני ה״, עד שתהא שחיטה לשם בן בקר״
(זבחים מז.). יתירה מכך, אם השחיטה נעשית כאשר דעתו נתונה לדבר אחר (״מתעסק בדבר אחר״) – כגון שסבר שהוא שוחט בהמה שאינה מוקדשת (״שחט משום חולין״) – הקרבן נפסל. פסולו של קרבן כזה נלמד מכך, שהכתוב אומר גם במקום אחר ששחיטת קודשים צריכה כוונה: ״לרצונכם תזבחהו״
(להלן יט, ח) – היינו, ״לדעתכם תזבחהו״. הכתוב חוזר על דין כוונה ללמדנו שכוונה מעכבת: ״שנה עליו הכתוב לעכב״
(זבחים מז.). כל דין בקודשים שנאמר ונשנה, נעשה לתנאי מעכב.
בן הבקר – במסכת ראש השנה
(י.) נאמר: ״כל מקום שנאמר ׳עגל׳ בתורה סתם – בן שנה, ׳בן בקר׳ – בן שתיים, ׳פר׳ – בן שלוש״. ומבארים רש״י ותוספות, וכן מוכח גם מתיבת ״סתם״, שמאמר הגמרא ״ ׳בן בקר׳ – בן שתיים״ מתייחס ל״בן בקר״ הכתוב אצל עגל: ״עגל בן בקר״ הוא בן שתיים, כדרך ש״פר בן בקר״ הוא בן שלוש
(עיין להלן ד, ג). משמע ש״בן בקר״ בא לציין את שנות חיי הבהמה, רק כאשר הוא בא בצמוד ל״עגל״ או ל״פר״; אולם ״בן בקר״ בפני עצמו מציין רק את סוג הבהמה, וכולל גם עגל וגם פר. הדבר מתאים היטב לפסוקנו, שהרי עולת נדבה באה או עגל או פר, ואין כל סיבה שפסוקנו יעסוק רק בפר
צעיר (אולם השווה משנה למלך הלכות פרה אדומה א, א בסוף דבריו).
והקריבו. ״הקרבה״ זו כוללת קבלה והולכה: הכהן מקבל את הדם בכלי שרת, ומוליך אותו אל המקום שממנו ייזרק הדם על המזבח.
כפי שכבר ציינו
(שמות כט, לז; ל, כט), כלי שרת מקדש כל מה שבתוכו וכולל אותו בתוך תחום המקדש. השחיטה עצרה את דם הנפש, וביטלה את האנוכיות שייחדה אותו קודם לכן. עתה מתקבל הדם בכלי שרת, ובדרך זו הוא מתעלה ומגיע לשייכות עם המקדש. ההולכה, היינו הבאת הדם לקרבת מקום אל המזבח, מייצגת באופן פיזי את ההקרבה (ה״התקרבות״) הרעיונית שמומשה כבר בשעת קבלת הדם. משום כך מכונה הולכה ״עבודה שאפשר לבטלה״: אם נתקבל הדם בסמוך למזבח, כך שניתן לזרוק מאותו מקום עצמו – לא נעשית הולכה
(זבחים ד., אך עיין משנה למלך הלכות פסולי המוקדשין א, כג).
בני אהרן הכהנים – ״ ׳בני אהרן הכהנים׳ – שתהא בכהן כשר ובכלי שרת״
(זבחים יג.). ״בני אהרן״ מציין כשרות אישית: ייחוס ללא פגם ושלימות הגוף – הווי אומר, לא חללים ולא בעלי מומין. ״הכהנים״ מורה על אופי הכהונה, הבא לידי ביטוי במראה החיצוני – הווי אומר, כהנים לבושים בבגדי כהונה
(עיין פירוש, שמות כח, מג). ראוי לציין שבמאמר זה ממסכת זבחים, קרויים בגדי הכהונה ״כלי שרת״ [היינו כפשוטו, כלי המשמש לשירות]. כדרך שכלי שרת מקבל חפץ לצרכי המקדש, כך גם הכהן נכנס לעבודת המקדש על ידי לבישת בגדי הכהונה; ורק כל עוד לבוש הכהן בבגדים הרי הוא מופיע כמי שמשרת במקדש. רק אם לבוש הכהן בגדי קודש הוא מייצג את המשמעות הסמלית של משׂרתו.
יתירה מכך, ״כל מקום שנאמרה כהונה״ (היינו שהתורה ציינה שהעושה הוא ״כהן״) בדבר המעכב כפרה, ״אינה אלא ימין״ (יש לעשות את המעשה רק ביד ימין)
(מנחות י.). וכך גם כאן: הכהן חייב לעשות את הקבלה ביד ימינו; ואם קיבל הדם ביד שמאלו, הקבלה פסולה. אכן, בכוח וגבורה (המרומזים ביד ימין החזקה) עליו לעשות מעשה זה, המלמדנו כיצד להתקרב אל ה׳.
וזרקו וגו׳ סביב – במסכת זבחים
(נג:), מבואר טיבה של עבודה זו כך: ״יכול יזרקנו זריקה אחת, תלמוד לומר ׳סביב׳; יכול יקיפנו בחוט, תלמוד לומר ׳וזרקו׳ (ופירש רש״י: ואין זריקה אלא מרחוק, ובחוט אי אפשר להקיף אלא באצבע ובנגיעה); הא כיצד? כמין גמא ודמה טעון שתי מתנות שהן ארבע״. הווי אומר, ש״זריקה״ ו״סביב״ הן שתי בחינותיה המובהקות של עבודה זו. הדם ״נזרק״ מרחוק, ומגיע סביב סביב אל כל ארבע רוחות המזבח. שכן הוא נזרק בשתי זריקות, כנגד שתי קרנות המזבח שעומדות זו מול זו באלכסון, וכל אחת משתי זריקות אלה יש בה ״זריקה סביב״. הא כיצד? כאשר הדם נזרק כנגד אחת מהקרנות ונשפך עליה, הוא מתפשט על שני צדי אותה קרן. וכאשר חוזרים על הפעולה בקרן העומדת מולה באלכסון, נמצא שהדם יגיע על ידי שתי זריקות אלה אל ארבע רוחות המזבח: ״שתי מתנות שהן ארבע״.
הדם נזרק כנגד קרן צפונית-מזרחית וכנגד קרן דרומית-מערבית. רק שתי קרנות אלה כשרות לזריקה, ולא קרן דרומית-מזרחית וקרן צפונית-מערבית. הטעם לכך מבואר במסכת יומא
(טו:): ״עולה טעונה יסוד וקרן דרומית-מזרחית לא הוה ליה יסוד״. וכן הדין גם בשאר הקרבנות שדמם נזרק כנגד חלקו התחתון של המזבח, הווי אומר אשם ושלמים. בכל הקרבנות האלה הדם חייב להיזרק למעלה מיסוד המזבח – וקרן דרומית-מזרחית אין לה יסוד.
בפירושנו לשמות
(כז, ח) ביארנו את הרעיונות הבאים לידי ביטוי בצורת מבנה המזבח. ביארנו שם גם את ההבדלים בין המזבח הלאומי שבמקדש לבין הבמה. וכך נראים לנו הדברים: השם ״הראל״ מבטא את רעיון העלאת הארץ אל ה׳; הוא רומז להעלאת כל הכוחות הארציים, ולהעלאת האדם בכל כוחותיו הארציים – על הארץ ומהארץ – אל ה׳.
פיתוח נוסף של רעיון זה הוא, שלמזבח במקדש חייב להיות יסוד. הדבר מלמד אותנו את הדרך שיבור לו האדם כדי להעלות את כל הכוחות הארציים אל ה׳. עליו לקיים את רצון ה׳ בכל כוחותיו הארציים; הווי אומר, שהוא צריך לעמוד איתן על קרקע המקדש הלאומי של התורה, ששם הושתת יסודו של מזבח העלייה.
וזאת תורת האדם המביא את קרבנו אל המזבח הזה: על ידי עבודות הדם, תלמד נפשו את הדרך לעלות אל ה׳. עליו להשתית את מעשיו על יסוד התורה, שנמסרה לו על ידי האומה, ורק על היסוד הזה ימצא את הדרך העולה אל ה׳.
זה גם הכלל לנכרי המביא את קרבנו אל המזבח הזה: עליו ללמוד לדעת את ה׳, כפי שנתגלה בישראל. גם הוא צריך לקיים את המצוות הכלליות שנתגלו בתורת ישראל לכל האנושות (שבע מצוות בני נח).
אנו יכולים להבין מדוע יחס זה אל ה״יסוד״ מודגש בעיקר בדמים התחתונים – בעולה וכיוצא בה. שכן דמים אלה מלמדים רק על תחילת העלייה; הם מביאים את האדם אל העזרה, המובילה אל מרומי המזבח (החלק התחתון של המזבח נקרא ״עזרה״; עיין פירושנו שם).
ביארנו שם גם את עניינה של הצורה המרובעת, שהיא מסימניו האופייניים של המזבח במקדש. הערנו, שהמזבח מאבד את כל משמעותו, אם דלתות המקדש, ״פתח אהל מועד״, הינן נעולות. שתי הלכות אלה מובלטות כאן בתיבות ״המזבח סביב אשר פתח אהל מועד״
(עיין תורת כהנים על פסוקנו, וזבחים סב:).
נראה אם כן, שהמזבח הוא אמצעי להגיע אל התכלית הגבוהה יותר שעליה המקדש מלמד; המזבח מקבל את כל משמעותו מהמקדש. יתירה מכך, לחצר המקדש וללשכותיו, ישנן מדרגות שונות של קדושה; ואת מה שהם מייצגים בסדר האופקי לאורך ולרוחב, מייצג המזבח בכיוון כלפי למעלה. עקב כך, משנפתחו דלתות המקדש, מקבלים צדדי המזבח את משמעותם של צדדי המקדש: הצד המערבי מייצג על ידי הארון את התורה. הצד הדרומי מייצג על ידי המנורה את הרוחניות. הצד הצפוני מייצג על ידי השולחן רווחה חומרית. בצד המזרחי היה מקומו של השער אשר בעדו נכנס העם אל המקדש; נמצא שהמזרח מייצג את העם בדרכו למקדש, עַם שמקורותיו הם: התורה, השולחן והמנורה, ואשר שלמותו העליונה מיוצגת במזבח הקטורת.
צדדים אלה נפגשים בקרנות, אשר זו היא משמעותן: הקרן הדרומית-מערבית מייצגת חיים רוחניים הנובעים מהתורה. הקרן הדרומית-מזרחית מייצגת אומה אשר מקורה הוא בחיים הרוחניים וְהַמְכֻוֶּנֶת אל התורה. הקרן הצפונית-מזרחית מייצגת רווחה חומרית המתפתחת על ידי כוחות האומה. הקרן הצפונית-מערבית מייצגת שפע חומרי המוקדש לתורה ואשר מקורו הוא האומה המרוממת ברוח התורה. נסכם בקצרה: דרום-מערב – הרוחניות שמקורה הוא התורה; דרום-מזרח – האומה שמקורה בחיים הרוחניים וְהַמְכֻוֶּנֶת אל התורה; צפון-מזרח – שפע חומרי המיוצר על ידי האומה; צפון-מערב – תורה המתקיימת מתוך עושר.
כל התקדמות לקראת שלמות (כפי שבא לידי ביטוי בקרבן העולה), כל דבקות אל גבהים שכבר הגיעו אליהם, ניתן להשיג רק על ידי צירוף כל הבחינות האלה. התורה צריכה להיות מקור הרוחניות; הרוחניות צריכה לעורר את הכרת ישראל אודות ייעודו הלאומי בתורה; רק ברוח הכרה כזאת ניתן לשאוף לִרְכוּשׁ ולחיים חומריים; וכל רכוש וחיים חומריים צריכים להיות מוקדשים לקיום התורה.
ארבעה יסודות אלה מרומזים במצוות תפילין. בתפילין של ראש פונים עיקרים אלה אל ההכרה, כל אחד בפני עצמו; ובתפילין של יד הם מצטרפים יחד לידי קיום בפועל. ״קדש״ הוא קידוש העם על ידי התורה – מזרח. ״והיה כי יביאך״ הוא הרווחה החומרית המוענקת לאומה – צפון. ״שמע״ הוא החיים הרוחניים שהתורה עוררה אותם – דרום. ״והיה אם שמע״ הוא קיום התורה מתוך עושר – מערב. או מוטב: ״קדש״ – דרום-מזרח; ״והיה כי יביאך״ – צפון-מזרח; ״שמע״ – דרום-מערב; ״והיה אם שמע״ – צפון-מערב.
הערנו כבר במאמרנו על תפילת שמונה עשרה (אוסף כתבים כרך ג׳), שסמלי הדבר לכל התפיסה היהודית של ההיסטוריה, שלקרן הדרומית-מזרחית של המזבח לא היה יסוד. רק בצד הצפוני ובצד המערבי היה יסוד שלם; אולם בצד המזרחי ובצד הדרומי הייתה רק התחלה של יסוד: אמה אחת בקרן צפונית-מזרחית ואמה אחת בקרן דרומית-מערבית. אורך יסוד המזבח היה שלושים ושתיים אמה, אך בצד המזרחי ובצד הדרומי היו חסרות שלושים ואחת אמה. משמעות הדבר היא כך:
קיבלנו מה׳ תורה וארץ ישראל, ארץ חמדה טובה. הללו מיוצגות במערב ובצפון, והיסוד שלהן היה איתן ומלא. אולם מתנות אלה שניתנו לנו מאת ה׳ דורשות מאתנו מסירוּת ופעילוּת, חיים רוחניים אשר מקורם בתורה, וחיים לאומיים הנובעים אך ורק מהתורה. הללו מיוצגים בדרום ובמזרח, ורק התחלה נעשתה בהם. אולי אין בכך משום העזה יתירה לומר, שחסרון היסוד הדרומי-מזרחי היה הסיבה לכל הצרות בתולדות העם היהודי, ואילו השלמת הקרן הדרומית-מזרחית היא התכלית והתקווה של כל עתיד ישראל.
השקפה היסטורית כזו מקבלת משקל נוסף, לאור הנאמר במסכת זבחים
(נג:) בביאור חסרון היסוד בקרן דרומית-מזרחית: ״לפי שלא היתה בחלקו של טורף״ – הווי אומר, שהקרקע הנצרכת להשלמת היסוד לא היה בנחלתו של בנימין. שכן לפי הדעה שירושלים נתחלקה לשבטים
(יומא יב., מגילה כו.), עבר הגבול בין בנימין ליהודה בהר הבית. בחלקו של יהודה הייתה כל הכניסה המזרחית, הלשכות – כולל לשכת הגזית, מושב הסנהדרי גדולה – ושלוש העזרות: עזרת נשים, עזרת ישראל ועזרת כהנים, עד למזבח. ואילו מקום המזבח וכל מה שמערבה לו – הווי אומר, המזבח, ההיכל וקודש הקודשים – היו כולם בחלקו של בנימין.
המהרש״א
(בחידושי אגדות לזבחים שם) מעיר, שגם מסֵפר שופטים
(א, ח,כא) מוכח שיהודה ובנימין נטלו שניהם חלק בירושלים, וכך נראה מֵחֲלוּקת הגבולות בספר יהושע
(טו, ח; יח, כח). גם בברכת משה נזכר בנימין לאחר יהודה; והם הופרדו רק על ידי לוי שהיה קשור לשניהם. ליהודה הוענקה מלכות
(דברים לג, ז), בנימין זכה בשכינה
(שם לג, יב), ולוי נטל את חלקו בשתיהן
(שם לג, י): הוא היה שותף לסנהדרין (שהייתה ביהודה), כנאמר: ״יורו משפטיך ליעקב״, והיה לו חלק במזבח (שהיה בבנימין), כנאמר: ״ישימו קטורה״ וגו׳.
לפי מסורת זו, עמד המקדש לא בחלקו של השבט המושל, גור אריה יהודה, אלא בחלקו של השבט העניו והצעיר ביותר, בנימין. במקום שבו יסוד המזבח פגע בחלקו של יהודה, הוא לא הושלם.
הרי לנו כאן אמת בסיסית, הכוללת בתוכה את תמצית כל תכלית ההיסטוריה היהודית: מלכות בישראל
צריכה להיות מלאה ברוח התורה, והיא
חייבת להיות אמצעי בלבד לְהַכְוָנַת האומה אל התורה;
על היסוד הדרומי והמזרחי של המזבח לעמוד בתחום המלכות. אולם איחוד זה בין כוח לרוח הוא חזון לעתיד. נצר יצמח משורש יהודה, ויצרף כוח וחיל עם רוח ממרום. רק כאשר תנוח עליו הרוח הזאת ילבש מלכות ועוז
(עיין ישעיהו יא, א והלאה); הוא לבדו יהיה ״כהן על כסאו״
(זכריה ו, יג). אך ברוב התקופות בדברי ימי עם ישראל לא הייתה לנו ״ממלכת כהנים״. רוח התורה ועם התורה לא מצאו להם יסוד בתחום המלכות; היסוד המערבי והמזרחי של המזבח לא הושלם במקום שבו פגע בחלקו של יהודה.
מכיוון שלא היה יסוד בקרן דרומית-מזרחית, הרי שאת שתי הזריקות כנגד קרנות המזבח שעמדו זו מול זו באלכסון (״שתים שהן ארבע״) ניתן היה לזרוק רק כנגד קרן צפונית-מזרחית וקרן דרומית-מערבית. הזריקה הראשונה הייתה כנגד קרן צפונית-מזרחית, והשנייה כנגד קרן דרומית-מערבית. הטעם לסדר הזה הוא כך:
בפסוק יא נאמר על העולה: ״ושחט אותו על ירך המזבח צפנה לפני ה׳ וזרקו״ וגו׳, ולמדנו מכאן שני דברים: א. שחיטת עולה (וכן שחיטת כל קודשי קודשים) נעשתה ״בצפון״, בצד צפון; ב. ״ירך המזבח״, היינו אחורי המזבח, היה בצד צפון. פני המזבח היו בצד דרום, אשר היה גם מקום הכבש, שלא היו בו מדרגות
(שמות כ, כג) אלא היה עולה בשיפוע
(עיין זבחים סב:). הכהן היה עולה בכבש הזה בעת הקרבת החטאת, שכן דמה טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח, שגובהו היה עשר אמות.
סדר עבודת החטאת היה כך: שחיטה וקבלת הדם נעשו ברוח צפונית. לאחר מכן הוליך הכהן את הדם אל הדרום, שם עלה בכבש ונתן מן הדם על הקרן הדרומית-מזרחית, הצפונית-מזרחית, הצפונית-מערבית והדרומית-מערבית. המתנות נעשו בסדר הזה שכן ״כל פנות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין״, היינו, שאת כל הפניות במקדש יש לעשותן אל צד הימין, וכאשר פונים לימין, אחר העלייה בכבש בדרום, מגיעים תחילה אל הקרן הדרומית-מזרחית.
סדר הקרבת העולה היה דומה לסדר החטאת, על אף שדמה לא ניתן על הקרנות למעלה אלא נזרק מרחוק כנגד הקרנות בחלק התחתון של המזבח. הכהן לא היה עולה בכבש כלל. ואף על פי כן היה מוליך את הדם ממקום השחיטה אל הכבש – הווי אומר, מהחלק האחורי של המזבח אל פני המזבח; ובעומדו עם פניו אל הכבש פנה לימין וסובב את המזבח. אולם מכיוון שאין יסוד בקרן דרומית-מזרחית, לא יכול היה לזרוק שם את הדם. מכאן שהקרן הראויה הראשונה שאליה הגיע, הייתה קרן צפונית-מזרחית
(עיין יומא טו:, רש״י שם).
כאמור, פני המזבח היו ברוח דרומית, שהייתה גם מקום הכבש. הטעם לכך רמוז בדברי רש״י
(שם ד״ה ברישא בההוא פגע): ״מתחיל להקיף מדרך הדרום שהוא פניו של מזבח בפתח כניסת הבית ומשם פונה לימין״ – הווי אומר שצדו הדרומי של המזבח היה הצד הקרוב ביותר לפתח העזרה, והנכנס לעזרה פוגע תחילה בצד זה. טעם זה אינו אלא לפי הדעה ש״כוליה מזבח בצפון קאי״
(זבחים נג., נח. והלאה), היינו שהמזבח כולו עומד במחציתה הצפונית של העזרה (דעה זו היא השיטה השנייה בזבחים
[נג.]: ״כוליה פתח בדרום קאי״). שכן הפתח אל העזרה היה באמצע בין חומות הצפון והדרום של העזרה; לפיכך הנכנס לעזרה פוגע תחילה בכבש, בדרומו של מזבח.
אולם ישנה דעה אחרת במסכת מידות
(ה, ב) שנתקבלה להלכה על ידי הרמב״ם
(הלכות בית הבחירה ה, יג–טו). לדעה זו, כל המזבח – או רובו (כ״ז או כ״ה מתוך ל״ב אמותיו
[עיין תוספות יום טוב, מידות ה, ב]) – עמד במחציתה הדרומית של העזרה. לפי זה, צדו הצפוני של המזבח היה הקרוב ביותר לפתח העזרה, והכבש שבדרום המזבח היה המרוחק ביותר מהפתח. לכן עלינו לבקש טעם פנימי לבאר מדוע פני המזבח היו בצד הדרומי.
אמרנו לעיל שהצד הדרומי שבו עומדת המנורה הוא צד האור והרוח. והנה, המזבח – בייחוד פני המזבח והכבש המוליך אליהם – עומד בדרום (גם לפי הדעה ש״כוליה מזבח בצפון״, הכבש היה בדרום). אם כנים דברינו, הרי שהרעיון הבא מובן מאליו: ה״התקרבות אל ה׳ ״ הנלמדת מהמזבח – ובייחוד העלייה אל הגבהים האלה – הן עניינים של רוח והכרה. היהדות אין לה עניין באושר העילאי הבא מתוך רגשות דמיוניים לא ברורים; היא אינה משעבדת את השכל אל אי-בהירותו של הרגש, כאילו זוהי מהותה של הדת. שכן יהדות אינה פונה אל הרגשות כאמצעי להשפיע על השכל, אלא פונה אל הרוח ואל השכל כדי לזכך את הנפש על ידי מחשבה צלולה. העלייה למזבח נמצאת רק בצד האור. רק שם תתחלנה כל עלייה וכל שמירה על דרגה. רק משם יכול אדם להתקרב אל ה׳, על ידי התקדמות אל הטוב ודבקות בו.
אולם למרות שפני המזבח הם בדרום, הרי שאחורי המזבח פונים אל הצפון, צד השולחן והעושר החומרי. כל קודשי קודשים – כגון עולה חטאת ואשם – ״שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון״
(משנה זבחים ה, א–ה); הצד השווה שבכולם, שהם באים על כישלון כלשהו בחיי המעשה של האדם. משום כך, יש להעמיד תחילה את הבהמה הנקרבת בצד צפון, המסמל את בחינת החומר והחושים. שם תגיע לקִצה הווייתה האנוכית של הבהמה על ידי שחיטה, ושם תיכנס להווייתו הנעלה יותר של המקדש על ידי קבלת הדם. אכן, כל חוסר התקדמות מוסרית או חוסר יציבות מוסרית, שורשם בתחום החומר והחושים.
ברית המילה – ההשתעבדות והקידוש של החומר והחושים – היא תנאי מוקדם לקיום המוסרי של הכלל והפרט בישראל
(עיין פירוש, בראשית יז, י). שחיטה בצפון וקיבול דם בכלי שרת בצפון – היינו, הפסקתה של הוויה חושנית בלתי מרוסנת, וכניסה לתחום המקדש – הם תנאים מוקדמים לתיקון כל חיסרון מוסרי שהוא. ברגע שהחושניות (המיוצגת בבהמה) ״נשחטת״, היא מחכה לתחייה מוסרית. לשם כך, היא מובאת אל הדרום, כדי להיות מוארת באור הרוח. על ידי הולכתה מדרום למזרח, היא לומדת שהיחיד הינו חלק מ״עם התורה״. בזריקתה כנגד קרן צפונית-מזרחית, היא מתמנה לתפקיד הפעיל הראשון שלה: ניצוּל הכוחות החומריים והחושיים תוך התייחסות לכלל הלאומי. בדרך זו, זוכים החומר והחושים לקידושם הראשון. וזוהי תחילת שחרורם של החומר ושל החושים: הם משתחררים מכבלי הדחפים הגופניים ומתחילים להתעלות בחירות מוסרית – בתנאי שמסירים מהם מטרה אנוכית, ומעמידים אותם בשירות האחווה האנושית ומטרות כלל הציבור. ממון שמרוויחים אותו להנאה עצמית בלבד אינו נעלה יותר ממאכל שבהמה לוקחת לאכול. אך אם מרוויחים אותו כדי לתמוך בזולת, או לתמוך בעצמו על מנת לעזור לזולת, הרי שהוא שייך לתחום החירות המוסרית, תחום החובה, האהבה והקדושה. אין די בכך שהיחיד רואה עצמו כחלק מהציבור, אלא עליו לדעת שייעודה של האומה הישראלית נמצא בתורה. ותורה זו אינה דורשת את ביטול והסרת הכוחות החומריים והחושיים, אלא היא מלמדת לנצל את החומר והחושים למען הוצאה לפועל של תכליות אלוקיות. היא מבקשת לחבר שמים וארץ, ״לנטוע את השמים בארץ ולרומם את הארץ אל שמי השמים״, כמאמר הנביא: ״לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ״
(ישעיהו נא, טז). זהו כל ייעוד הציבור הלאומי היהודי. חיי החושים הנשחטים בצפון, זוכים להארה בדרום, ומתעלים בתחייה אלוקית-אנושית בקרן צפונית-מזרחית המרוממת.
אדם זה, חיבור של חומר ורוח, ממשיך בהקפתו כלפי ימין. במעברו מצפון למערב הוא לומד להקדיש את כל הכוחות שברשותו אל ה׳. את כל מה שנערך לפניו על שולחן חייו יש להקדיש לקיום התורה, השוכנת תחת כנפי הכרובים. זוהי כל תכלית חייו. ובזריקת הדם כנגד קרן דרומית-מערבית, ניתן לו תפקיד שני: להאיר את רוחו בתורה, ולהתבונן בה יומם ולילה (״והגית בו יומם ולילה״), שהרי זהו תנאי לכל עלייה לגבהים מוסריים.
אלה הם שני התפקידים הרמוזים בשתי מתנות שהן ארבע בקרן מזרחית-צפונית ומערבית-דרומית: א. לגדל ולפתח את החומר באופן בלתי אנוכי. ב. להאיר את הרוח דרך התורה. אולי התרשל האדם בחובות אלה בעבר, אך מכאן ואילך ישקוד על קיומן. רק באופן זה יכפר על רשלנותו ויזכה להתקרב אל ה׳.
כל מתנות הדם מסתיימות בשפיכת שיריים ליסוד: הדם שנשאר בכלי שרת נשפך אל יסוד המזבח. שפיכה חלוקה מזריקה. בזריקה הכהן עומד רחוק מן המזבח ואילו בשפיכה הוא עומד ליד היסוד ושופך את הדם עליו. שפיכת שיריים ליסוד מוזכרת במפורש בהקשר לחטאת: ״ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העלה״
(להלן ד, ז), וכן בהקשר לשאר חטאות פנימיות וחיצוניות
(שם ד, יח,כה,ל,לד). לעניין שאר הקרבנות היא מוזכרת בפסוק: ״ודם זבחיך ישפך״
(דברים יב, כז), או שהיא נרמזת בייתור לשון הפסוק: ״והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח״
(להלן ה, ט; עיין זבחים לז.). שיירי הדם של החטאות הפנימיות נשפכו אל היסוד המערבי; ושל שאר הקרבנות אל היסוד הדרומי. בכל המקומות שפכם הכהן ״בסמוך לו״, הווי אומר, בצד הקרוב ביותר למקום שבו עמד בסיום המתנות. בחטאות פנימיות, בצאתו מההיכל היה קרוב יותר אל היסוד המערבי; ובחטאות חיצוניות, לאחר ירידתו בכבש היה קרוב ביותר אל היסוד הדרומי
(שם נג.). דין שפיכת שיריים כדין סמיכה, בזה שהיא למצווה ולא לעכב
(שם נב.).
ננסה להבין את משמעות שפיכת השיריים, המסיימת את מתנות הדם. תחילה נציין את ההבדל שבין שפיכה לבין נתינה או זריקה. זריקה ונתינה מסמלות את מסירת עצמיותו של האדם אל המטרות המיוצגות במזבח. מאידך, שפיכה אל היסוד אינה מסמלת פעולה, אלא תכונה המצויה בנפש מקריב הקרבן. זריקה ונתינה מייצגות מעשים הנדרשים מן הנפש. שפיכה מורה על היסוד שהאישיות כולה מושרשת בו: היא מושרשת ״לפני ה׳ ״, ביסוד התורה (שפיכת שיריים במערב); או שהיא מושרשת ביסוד האור הרוחני המוקרן מהתורה (שפיכת שיריים בדרום). שפיכת שיריים באה כתוצאה של המתנות. לא זוכרים עוד את האדם בשל מעשי העבר, שכן כבר קיבל על עצמו (כפי שבא לידי ביטוי במתנות הדם) לעשות את המעשים הנצרכים כדי להתקדם אל הטוב ולדבוק בו. מכאן ואילך הוא מובטח ש״כל הדם״, הנפש כולה המיוצגת בקרבן, תהיה מושרשת ביסוד התורה ״לפני ה׳ ״.
ניתן אולי לומר, ששפיכת כל הדם אל היסוד היא ההפך הגמור של ״הִכָּרֵת הנפש מעמיה״, ״הִכָּרֵת הנפש מישראל״, ו״הִכָּרֵת הנפש מלפני״ (כמו להלן כב, ג). יש להבין ״הִכָּרֵת״ פשוטו כמשמעו: להִכָּרֵת מהיסוד אשר על ידו יש לנפש את שרשיה בעמיה, בישראל, לפני ה׳. אכן, רוב המבקשים כפרה דרך מתנות דם הנפש (חיובי חטאת) עשו עבירות שזדונן ענוש כרת. עקב התרשלות וחוסר זהירות, חייבת הנפש להיכרת מיסודה בקרב עמיה לפני ה׳. על ידי נתינת הנפש על המזבח, מקבלת הנפש על עצמה לקיים את חובתה בנאמנות; ואז היא נעשית שוב מושרשת ביסוד ישראל לפני ה׳.
והקריבו וגו׳ את הדם וזרקו את הדם – המושא של הקבלה והזריקה (הווי אומר הדם), הוא מובן מאליו, אך הכתוב חוזר ושונה אותו. מייתור לשון זה לומדת הגמרא
(זבחים פא.–:) שהזריקה צריכה להיעשות אף אם אבד הקשר שבין הדם לבין הקרבן המסוים, כגון אם נתערב דם עולה בדם קרבן אחר או בדם רגיל: ״נתערב דם עולה בדם עולה, בדם תמורה, בדם חולין, ובדם תודה, שלמים, אשם״.
