[מה]

[הערה: המפרשים פירשו שהעולה מיותר, וזה אינו, דהלא דריש שם ״העולה״ בסימן שאחרי זה. ומ״ש שיכתב ״והפשיט״ סתם זה אי אפשר דהכרח לכתוב הכינוי או שם הפעול.]

והפשיט את העולה – דע שכלל בלשון ששני פעלים הבאים על פעול אחד: אם שני הפעלים רצופים כאחד, יבואו זה אחרי זה, וגוף הפעול או הכינוי שתחתיו יכתב אחר שני הפעלים כמו ״לושי ועשי עוגות״, ״ויראו ויקחו איש מטהו״, ״ומחצה וחלפה רקתו״, ״משכו וקחו לכם צאן״. אבל אם שני הפעלים אינם רצופים רק מחולקים בזמן או בתנאיהם, יבוא הפעול אחר הפעל הראשון והפעל השני יבוא בכינוי כמו: ״ויחנו על גבעון וילחמו עליה״ וכדומה, כמו שתראה עוד לקמן (סימן שפ). והנה אם היה ההפשטה והנתוח נעשים כאחד – שיפשיט אבר אבר וינתח – היה אומר ״והפשיט ונתח את העולה״. וזה שאמר ״והפשיט...ונתח״ (ר״ל אם היו כתובים רצופים) יכול יהיה מפשיט אבר אבר ומנתח. אבל כשכתוב ״והפשיט את העולה ונתח״ ידעינן שהם פעלים מחולקים שמפשיט כולה ואחר כך מנתחה.

[מו]

[הערה: מי הגיד לו לרבות כל אלה? נאמר שאינו מרבה רק עולת חובה ועולת צאן כמו גבי סמיכה?]

והפשיט את העולה – כבר בארנו (בסימן ל ובסימן מא) שמחוקי הלשון שלא להחזיר את השם בכל פעם רק יזכירנו על ידי כינוי. ובכל מקום ששונה את השם שנית דרשוהו חז״ל. וכן פה, היה לו לומר ״והפשיט אותה״. (וכן יפלאו השינוים שבאו בפרשה זאת, שתחלה אמר ״יקריבנו... יקריב אותו״, שחוזר לבן הבקר, וחזר אל העולה – ״וסמך ידו על ראש העולה״, ושוב תפס ״ושחט את בן הבקר״, ובהפשט חזר אל ״העולה״, וברחיצה תפס ״וקרבו״ – שחוזר אל ״בן הבקר״) ובארו חז״ל שמלמדנו שצורך ההפשט הוא מפני שהוא עולה, עד שכולל שכל שהיא עולה טעונה הפשט. וכבר בארנו שאחד מדרכי חז״ל בדרוש הזה ששם הנשנה אינו דוקא השם הראשון (כמו שנתבאר באילת השחר כלל קלח). ואחד שהעולה הנזכר למעלה ״וסמך ידו על ראש העולה״ כולל עולת חובה ועולת הצאן כמו שדרש (בפרק ד מ״ג,ד,ה,ו) – מוסיף פה דאף עולת נשים ועבדים טעונה הפשט, הגם שאין טעונים סמיכה. [ומה שגריס של גרים צריך למחוק]. וכן עולה שלא לשמה שלא עלתה לבעלים לשם חובה (ולפי דעתי יש חסרון בספר וצריך לומר במשנה ב בסופו ״מה לעולת נדבה שאין לו חליפין תאמר בעולת חובה שיש לו חליפין!⁠״ (כמ״ש בפרשה ג משנה ב ופרשה ד מ״ו); ובסוף משנה ג׳ צריך לגרוס ״מה לעולת בקר שנתרבה בנסכים תאמר בעולת צאן שנתמעט מנסכים״ (כמ״ש בפרשה ד מ״ד). שאי לאו כן לא מובן מה שכתב ודין הוא! ולא משיב דבר). ובאר במשנה ד׳ בטעם שראוי למעט עכו״ם ונשים מסמיכה (כמו שמעט אותם פרשה ב משנה א ב מ״בני ישראל״) ולרבות אותם להפשט ונתוח מפני שמ״בני ישראל״ מוציא הבעלים מהחיוב המוטל עליהם שהיא הסמיכה, לא ההפשט ונתוח שאינו חיוב על הבעלים רק בכל אדם. ור׳ חייא באר הטעם מפני שמ״בני ישראל״ מעט את המקריב, לא את הקרבן, דהא לא כתיב ״עולת בני ישראל״.

[מז]

[הערה: איך דריש מן ״אותה״ שני דרשות מפורדות? מדוע לא דריש ״ונתח אותו״ בעולת הצאן? (ג) מדוע נשנה דרוש זה בספרא גבי עולת הצאן שאין שם מקומו לפירוש המפרשים?]

ונתח אותה לנתחיה – למ״ד ״לנתחיה״ היא למ״ד החלוקה כמו ״למשפחותיהם״, ״לגבולתיה״, ״למינהו״, ״לבנותיה״, ״למחלקותיה״. ויש הבדל בין אם בא השם בכינוי, שאז מורה על כלל החלקים הנמצאים בו, ובין אם בא בלא כינוי כמו ״ויקריב את ביתו לגברים״ (יהושע ז׳:י״ח), ״ואעמיד את העם למשפחות״ (נחמיה ד׳:ז׳) רוצה לומר משפחה אחר משפחה. אבל כשאומר ״למשפחותיו״ רוצה לומר כל המשפחות הנמצאות. וכן כשאומר ״לנתחיה״ היינו לכל הנתחים הנמצאים בבן הבקר. ובכל זה עדן לא נדע איך וכמה ינתח. כי פעל ״נתח״ מצאנוהו על גוף הניתח לנתחים גדולים כמו ״וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים״ (שופטים י״ט:כ״ט), ועל נתחים קטנים הנעשים לקדרה – ״אסוף נתחיה אליה״ (יחזקאל כ״ד:ד׳). וגדר פעל ״נתח״ והבדלו מריעיו, על החלוקה הנעשית על איזה סדר מיוחד; אם חלוקת בעל חי לאיבריו כמו שיעשו הטבחים והרופאים, אם חלוקת הנתחים הגדולים לקטנים כמו שיעשו המבשלות. והכל נכנס בכלל ״לנתחיה״. וז״ש בספרא יכול ינתח נתחיה לנתחים? ת״ל ״אותה״ ובאורו כי בעל הלשון יציין גוף הפעול לפעמים על ידי כינוי כמו ״וְהִקְרִיבוֹ הכהן אל המזבח״ (ויקרא א טו), ״וּשְׁחָטוֹ פתח אהל מועד״ (שם ג ב); ולפעמים יציינו על ידי כינוי הדבק אל מלת ״את״ כמו ״והקריב אותו״ (ויקרא ג, ז), ״ושחט אותו״ (ויקרא ג, ח). וחלילה לחשוב שתהיה לשון תורתינו כעיר פרוצה אין חומה שידבר פעם כך ופעם כך כפי השלוח. והיה לחכמינו הנאמנים בזה יסוד חזק, שעליו בנו דרושים רבים מאד, שכל מקום שירמוז גוף הפעול סתם, ירמזהו על ידי כינוי – ״והקטירוֹ״ ״ושחטוֹ״ ״והביאהּ״ וכדומה; אבל במקום שרוצה לדייק שמכוין על גוף הפעול בדוקא אז יציינהו על ידי הכינוי הדבק אל מלת ״את״. וזה יהיה בשני פנים: (א) אם שירצה לאמר שהפעל ישתרע על כל עצמותו של גוף הפעול בכולו, ועל זה נבנה הדרוש הראשון, שממה שכתוב ״ונתח אותה״ פירושו את הבהמה בעצמה, לא נתחיה (שמלת ״את״ תופס גוף הפעול – ״אותה״ בעצמה). ועל זה אמר בספרא (מובא בחולין דף יא) ולא נתחיה לנתחיה. (ב) או שיכוין למעט שאין הפעל משתרע על עצם אחר רק על הפעול לבדו, ״אותה״ ולא זולתה. ועל זה נבנה הדרוש השני – ״אותו״ – כשרה ולא פסולה. [וצריך לומר ״אותו״]. וזה הוציאו ממה שכתוב שנית בעולת הצאן ״ונתח אותו לנתחיו״ (וכמו שספרתי כל הדרושים הנמצאים בספרא על מלת ״אותו״ באילת השחר כלל קן). וכבר בארנו (למעלה סימן כב) שכל הדברים שנכפלו בבן צאן הם למותר וחז״ל דרשום כאילו כתובים ב׳ פעמים בעולת בקר. ודרש ממה שכתוב בעולת צאן ״ונתח אותו״ – רק אותו שהיא הכשר שממנו מדבר, אבל זולתו שהוא הפסולה שנשחטה במחשבת פיגול וכדומה, אין צריך הפשט ונתוח. אף שדינם שכל הפסולים אם עלו לא ירדו, בכל זאת – תקרב כמות שהיא כמ״ש בזבחים (דף פה).