Vayikra 1 – ויקרא א‏ – Mikraot Gedolot

מליקות – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה ק״צ, יראים תנ״ז

[רכג] ¹והקריבו, תניא ואת השני יעשה עולה כמשפט (ויקרא ה׳:י׳) (בעולת העוף של חובה כתיב) כמשפט חטאת בהמה, אתה אומר כמשפט חטאת בהמה או אינו אלא כמשפט חטאת העוף (שלא תיטען הבדלה במליקתה כדכתיב בחטאת העוף (ויקרא ה׳:ח׳) ממול ערפו ולא יבדיל), כשהוא אומר והקריבו (בעולת העוף של נדבה בויקרא והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו וגו׳ ומדלא כתיב והקריב אלא והקריבו משמע חלוקה הקרבתו של זה מהקרבת אחרים גילה לך הכתוב שלא תלמוד מליקת עולה ממליקת חטאת) חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף וכו׳. רבי ישמעאל אומר כמשפט, כמשפט חטאת העוף (דסליק מיניה ולהכי אתקש משום דבחטאת כתיב ממול ערפו ובמליקת עולת נדבה לא כתיב אלא ומלק את ראשו והקטיר ואין מליקה כתיב בעולה אלא בשל נדבה וזו למידה מזו) מה חטאת העוף ממול עורף אף עולת העוף ממול עורף, אי מה להלן מולק ואינו מבדיל בסימן אחד אף כאן מולק ואינו מבדיל בסימן אחד, ת״ל והקריבו. ר׳ אלעזר ברבי שמעון אומר כמשפט, כמשפט חטאת העוף, מה להלן אוחז בראש ובגוף ומזה (לאחר מליקה הויא הזאה כדכתיב בחטאת העוף גבי שמיעת קול (ויקרא ה׳:ט׳) והזה מדם החטאת וגו׳) אף כאן אוחז בראש ובגוף ומזה וכו׳, אי מה להלן בסימן אחד אף כאן בסימן אחד ת״ל והקריבו (דבעי הבדלה במקצת). (חולין כא. כב.)

[רכד] ²והקריבו הכהן אל המזבח ומלק, מה ת״ל הכהן, לקבוע לו כהן (שלא ימלקנו זר). שיכול והלא דין הוא, ומה בן צאן שקבע לו צפון, לא קבע לו כהן (דשחיטה בזר כשירה), עוף שלא קבע לו צפון אינו דין שלא יקבע לו כהן, ת״ל הכהן לקבוע לו כהן. יכול ימלקנו בסכין, ודין הוא ומה אם שחיטה שלא קבע לה כהן קבע לה כלי מליקה שקבע לה כהן אינו דין שיקבע לה כלי, ת״ל הכהן ומלק, אמר רבי עקיבא (כולה ר״ע קאמר לה) וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח אלא מה ת״ל כהן שתהא מליקה בעצמו של כהן (בציפורנו ולא בסכין). (זבחים סה.)

[רכה] ³ומלק... והקטיר, יכול ימלקנה בין מלמעלה (מן החוט) בין מלמטה, ת״ל ומלק והקטיר, מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראש המזבח. (זבחים סה.)

[רכו] ⁴ומלק... והקטיר, מתני׳: עולת העוף כיצד נעשית, עלה לכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל וכו׳. גמ׳: ת״ר וכו׳ ומלק ממול עורף, אתה אומר ממול עורף או אינו אלא מן הצואר (מן הגרון), ודין הוא נאמר כאן ומלק ונאמר להלן (בחטאת העוף) ומלק (ויקרא ה׳:ח׳), מה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף, אי מה להלן מולק ואינו מבדיל אף כאן מולק ואינו מבדיל, ת״ל ומלק והקטיר, מה הקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו, אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו, ומנין שהקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו שנאמר (ויקרא א׳:י״ז) והקטיר אותו, הרי הקטרת הגוף אמורה הא מה אני מקיים והקטיר המזבחה, בהקטרת הראש הכתוב מדבר. (זבחים סה.)

[רכז] ⁵ומלק... והקטיר, מתני׳: והקטרות והמליקות וכו׳ נוהגים באנשים ולא בנשים (אינה מולקת עוף). גמ׳: המליקות, דכתיב ומלק והקטיר איתקש מליקה להקטרה (והא מעיטנא נשים מוהקטירו אותו בני אהרן (ויקרא ג׳:ה׳). (קדושין לו.)

[רכח] ⁶ומלק את ראשו. כיצד מולקין, נותן שתי גפיה בין שתי אצבעותיו וכופל ראשה על פס ידו וקוצץ ויורד עד שמגיע לסימנים, וזו נבלה בחולין. (מדרש החפץ כת״י)

[רכט] ⁷ומלק... והקטיר... ונמצה דמו על קיר המזבח, מתני׳: עולת העוף כיצד נעשית וכו׳ ומיצה את דמה על קיר המזבח וכו׳. גמ׳: ת״ר וכו׳ ונמצה דמו כולו (מדלא כתיב ונמצה מדמו) על קיר המזבח, ולא על קיר הכבש ולא על קיר ההיכל, ואיזה זה קיר העליון, או אינו אלא קיר התחתון ודין הוא מה בהמה שחטאתה למעלה עולתה למטה, עוף שחטאתו למטה אינו דין דעולתו למטה, ת״ל ומלק והקטיר ונמצה דמו, וכי תעלה על דעתך לאחר שהקטיר חוזר וממצה (וא״ת במיצוי הגוף לא מקיימא דמו כולו), אלא לומר לך מה הקטרה בראש המזבח אף מיצוי בראש המזבח, הא כיצד היה עולה בכבש ופונה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל וממצה מדמה על קיר המזבח, אם עשאה למטה מרגליו (שהחוט למטה מן הסובב אמה) אפילו אמה כשירה, רבי נחמיה ור׳ אליעזר בן יעקב אומרים כל עצמה אין נעשית אלא בראש המזבח (דבעינן והקטיר ונמצה דמו, שיהא מיצוי בקיר הסמוך למקום הקטרה) מאי בינייהו (במאי קמיפלגי, הא ע״כ לת״ק גופיה אית ליה והקטיר ונמצה דמו, דאי לאו ס״ל קיר העליון מנא ליה לת״ק) אביי ורבא דאמרי תרוייהו עושה מערכה ע״ג סובב איכא בינייהו (לת״ק הרוצה לעשות מערכה על גבי סובב ולהקטיר בה עושה, הילכך מיצוי שתחת הסובב סמוך למקום הקטרה היא). (זבחים סה.)

1. ראה תו״כ ורש״י כאן. ובתוס׳ חולין שם ד״ה כשהוא וזבחים סה. ד״ה והקריבו, שהדרש הוא מדסמך והקריבו לומלק דחלוקה מליקת עולת העוף ממליקת חטאת העוף. וראה סוגית הגמ׳ חולין שם שלדעת ת״ק צריך בעולת העוף הבדלה ממש, שנלמד ממ״ש ומלק והקטיר, ראה לקמן אות רכו. וע״ע לח״מ מעה״ק פ״ז ה״ו, בבאור מחלוקת התנאים ומ״ש בהר המוריה פ״ז ממעה״ק ה״ו. – ובב״ר פמ״ד, הובא בתו״ש לך פט״ו אות קיח: ואת הציפור לא בתר, הראה לו הקב״ה שמבדילין בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת העוף.

2. ראה תו״כ ורש״י כאן וילקו״ש ולק״ט ומה״ג. וע״ע קדושין לו: בן עוף שקבע לו כהן למליקתו וכו׳ ורש״י שם. וביומא כד: עבודות שזר חייב עליהן מיתה וכו׳ והממצה והמקטיר בעולת העוף, וברש״י שם: בעולת העוף כתוב מיצוי ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח, ומבואר שהכהן מוסב על כל העבודות. ובפנים יפות: י״ל הא דכתיב גבי בקר והקריבו בני אהרן הכהנים לשון רבים, וכן גבי צאן, וזרקו בנ״א הכהנים, וגבי עוף לשון יחיד והקריבו הכהן אל המזבח, משום דגבי בקר וצאן היו מתנה לכל הכהנים של אותו בית אב, שהיו חולקים בעורות, משא״כ בעוף שלא הי׳ הנאה לכהנים אלא קיום המצוה לכהן המקריב אותו. – בעצמו של כהן, ראה לקמן אות רכח על אופן המליקה. ובמושב זקנים: הקשה הר״י למה צוה מליקה בצפורן ולא בסכין לפי שהוא נבלה לידע שאין לעשות כן [רק] בקדשים, ולמה צוה מליקה בצואר כי היונה כשהיא פורחת מחזרת סמנים לצואר כשהיא מהלכת לכך כמו כן דינו למלוק, כל העורף כשר למלוק. ושם בשם הר״א מגרמייזא: למה חטאת העוף צריכה מליקה בצפורן לפי שגבי עון כתיב (ירמיה יז א) חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר, תבוא מליקה בצפורן ויכפר על חטאת כתובה בצפורן. ובחזקוני: ומלק בעצמו של כהן לפי שהוא בראשו של מזבח (ראה אות רכה) אבל לא בסכין כדכתיב (שמות כ כב) כי חרבך הנפת עליה ותחלליה.

3. ת״כ כאן, חולין כב. ועי״ש כט: וירושלמי יומא פ״א ה״א. ולקמן אות רכט לענין מצוי. ובאברבאל: ומזה הטעם לא היתה המליקה אלא בראש המזבח כדי שלא יאבד מהדם כלל.

4. תו״כ ורש״י כאן. ורמב״ם הל׳ מעה״ק פ״ו ה״כ. ובחולין כא: ומה אני מקיים כמשפט כמשפט חטאת בהמה וכו׳ אי מה להלן ברוב שנים (בהמה כשרה ברוב שנים) אף כאן (עולת העוף) ברוב שנים ת״ל ומלק והקטיר, מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו (והיינו שנים ואפילו מחובר בעור הבדלה חשיבא, כדאמרן לעיל דף כ: דבמליקה כתב רחמנא הך הבדלה ומליקה כשחיטה וכל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה ועור שאין שחיטה נזכרת בו בהבדלה נמי לא מעכב). וברמב״ן הביא לשון רש״י כאן שכתב: ופשוטו של מקרא מסורס הוא כו׳ וכתב: ולא ייתכן לומר שימלוק את הראש ויקטירנו וכו׳ לפי שאין מקריבין אברים לעולם בשום קרבן אלא לאחר הרצאת דמים וכו׳ אבל פשוטו של מקרא ומלק את ראשו להקטיר המזבח ילמד על המליקה שתהא להקטיר הראש כאשר יקטיר הגוף וראה לקמן אות רמא, לפי פרש״י (הנ״ל בחולין כ:) מבואר שגם בעולת העוף לא היתה הבדלה ממש כי הבדלת העור לא מעכבת וכן מבואר שם כא. והעיר בזה בפנים יפות על הרמב״ם כאן. ובפיהמ״ש להרמב״ם שם כתב: וממה שאמר בחטאת העוף לא יבדיל למדנו שעולת העוף יבדיל. כלומר שיחתוך את הראש ויבדילנו בשעת המליקה וכ״כ הרע״ב וצ״ע שלא הביא דרש הנ״ל. ועמד על זה התוס׳ יו״ט במשנה שם.

5. ראה לעיל אות לה וצרף לכאן. וע״ע תוס׳ זבחים סה. ד״ה אף.

6. כעי״ז במאור האפלה וכת״י מעין גנים, ומקורו בתוספתא זבחים פ״ז ה״ד: כיצד מולק בחטאת העוף נותן שתי גפיה בין שתי אצבעותיו ושתי רגליה בין שתי אצבעותיו והיה מותח צוארה על גבי אצבעותיו היה מולק בצפורן ממול ערפה ואין מבדיל וכו׳ ושם ה״ח: כשם שמולק בחטאת העוף כך מולק בעולת העוף אלא שבעולת העוף היה מבדיל וכו׳. וראה זבחים סד: וחולין כ. ורמב״ם הל׳ מעה״ק פ״ו הכ״ג. ושם פ״ז ה״ח לענין חטאת העוף ובמדרש הגדול ויקרא ה, ט: תנו רבנן כיצד מולק חטאת העוף אוחז שתי רגליה בין שתי אצבעותיו ומותח צוארה על רוחב שתי אצבעותיו ומולק בצפורן של גודל ויורד וזו מעבודות קשות שבמקדש. ודבר תמוה יש בהשגות ר׳ מבשר הלוי על הרס״ג הוצאת ר״מ צוקר עמ׳ 87 כתב בשם רס״ג שהמליקה מעשה נוסף על השחיטה, כלומר שמלבד השחיטה עשו גם מליקה, ובתוך הדברים הוא כותב בסגנון אחר שמקודם עשו מליקה ואח״כ שחיטה ור׳ מבשר הלוי דוחה שיטה זו. ובהערות שם אות קיז כותב ש״בכמה מהראשונים מפורש שאף הסימנים נחתכים בצפורן״, ״גם המימרות במשנה ברייתא וגמ׳ קשה לפרשן ע״פ שיטת רס״ג״ וכותב מה שיש לדחוק ולפרש לשונות הגמ׳ לשיטה זו. ולבסוף סיים ״שרס״ג נכנס לכל הדחוקים האלה רק כדי לדחות דעת ענן שהמליקה מספיקה אפילו בעוף של חולין״. והנה מה שנדחק לפרש לשונות הגמ׳ ע״פ שיטה זו, אין מן הצורך כלל, כי הדבר פשוט כביעתא בכותחא, שלשיטת חז״ל העוף של מליקה יש לו דין נבלה שהותרה לכהן, וכלשון המדרש החפץ: וזו נבלה בחולין. (ואם היתה השחיטה מקודם המליקה הרי זה שחיטה כשרה). כמבואר ביבמות לב: וזר שאכל מליקה חייב משום נבלה. וזבחים מב: ולכל חטאתם לרבות חטאת העוף סד״א נבלה היא. ומנחות מה. סד״א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבלה קמ״ל. חולין קכ. נבלה נמי הותר כו׳ ולפמ״ש המהר״מ בחולין כח. רק למ״ד (חולין ד. וש״נ) אין שחיטה לעוף מן התורה, ובעכצ״ל כמ״ש שם, שאם הרס״ג אמר כן, הי׳ רק לדחות את הקראים הסוברים אין שחיטה לעוף מן התורה. וברשב״ם: ומלק, חכמים פירשו האיך, מדכתיב ומלק את ראשו ולא כתיב ומלק אותו, כמו שכתוב ושחט אותו, פירש דונ״ש כי ראיה הוא לדברי רבותינו שראו את עבודת בית המקדש כי הוא חותך בצפרנו שדרה ומפרקת מאחריו עד שמגיע לצואר ויורד וקוצץ עד שמגיע לסימנים וקוצצם. ועי׳ בס׳ השרשים לר״י גנאח ערך מלק (עמוד 264).

7. תו״כ כאן, וילקו״ש ולק״ט ומה״ג. וראה מנחות ב: ורש״י ד״ה עולת העוף, הכשירה במיצוי דכתיב ונמצה דמו על קיר המזבח, ובמעילה ט. מיצה דמה חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, וברש״י שם דמצוי עולת העוף במקום זריקה דבהמה והזאה דחטאת העוף דלא כתיב אלא ונמצה דמו. ובפי׳ התוס׳ בדע״ז ובהד״ז: ונמצה דמו על קיר המזבח, לפי שדמו מועט אינו מקובל במזרק שאם היה מקבלן בכלי לא יוכל להזות ולכך מולק בראשו של מזבח כדי שימצה מיד על המזבח וכ״ה בחזקוני ובאברבנאל. ומה שדרשו דמו כולו, פי׳ בהתוה״מ שהדרש הוא מל׳ ונמצה, שמשמע כולו, שהרי במקום אחר דרשו דמו ואפילו מקצת דמו, (ראה חולין פח.). – וברלב״ג: וראוי שתדע שזאת ההקרבה היא לקרן דרומית מערבית מהמזבח לפי ששם היה הכבש ומשם יעלה להקטיר ועוד כי ההקרבה אל המזבח ראוי שתהיה לפני ה׳ אל פני המזבח וכו׳. ודבריו תמוהים שהרי מפורש במשנה זבחים שם שהיונה נעשית בקרן דרומית מזרחית, ולא הוזכר דרומית מערבית אלא בחטאת העוף, עי״ש סג. ואף שאמרו במשנה שם: עולת העוף כשהוא רבה במזרח כשיש כהנים רבים באותו קרן עסוקין בעולות בא לו לקרן מערבית דרומית, ומבואר שזה רק ענין של לכתחילה ולא מעכב אבל מ״מ מפורש כן במשנה סד: שלכתחילה אצל עולת העוף בא לו לקרן דרומית מזרחית וכו׳. ונראה שגרסאות אינן נכונות הי׳ לפניו כי במשנה שלפנינו סד: מבואר אצל חטאת העוף בא לו לקרן דרומית מזרחית, ובד״ס שכתבו הסופרים בטעות אצל חטאת העוף מעולת העוף ובתוס׳ סוכה מח. ד״ה ועולת עוף כתבו: שם זבחים סג. דייק מדקאמר כשרבתה במזרח מכלל דמקומה במזרח, ועל חנם נקט טעמא מן הדיוק דבהדיא תנן התם עולת העוף כיצד היתה נעשה כו׳ בא לו לקרן דרומית מזרחית, והנה לפנינו בגמ׳ ליתא כלל דיוק זה, אמנם בש״ס כתי״מ מובא בדקדוקי סופרים גורס כן בזבחים סד. מדקאמר כשרבתה במזרח מכלל דמקומה במזרח מ״ט כו׳ וכ״ה בשטמ״ק שם ועכצ״ל אולי היתה להם גירסא אחרת וכמו הגירסא המוטעת במשנה שבדפוס לפנינו ואפשר שגם לפני הרלב״ג הי׳ נוסח כזה.

[דִּבּוּרָא דִנְדָבָה פָּרָשָׁה ז]

[א]

״וְהִקְרִיבוֹ״ – מַה תִּלְמֹד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ״ (ויקרא א׳:י״ד), יָכֹל אֵין פָּחוּת מִשְּׁתֵּי פְרִידִין? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְהִקְרִיבוֹ״ – אֲפִלּוּ פְרִידָה אַחַת.

[ב]

״וְהִקְרִיבוֹ... אֶל הַמִּזְבֵּחַ״ – מַה תַּלְמוּד (לוֹמַר) ״הַכֹּהֵן״ – ״וּמָלַק״? מְלַמֵּד שֶׁלֹּא תְהֵא מְלִיקָה אֶלָּא בְכֹהֵן. הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם בֶּן הַצֹּאן, שֶׁקָּבַע לוֹ צָפוֹן, לֹא קָבַע לוֹ כֹּהֵן, מְלִיקָה, שֶׁלֹּא קָבַע לָהּ צָפוֹן, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יִקְבַּע לָהּ כֹּהֵן? תִּלְמֹד לוֹמַר ״הַכֹּהֵן״ – ״וּמָלַק״.

מְלַמֵּד שֶׁלֹּא תְהֵא מְלִיקָה אֶלָּא בְּכֹהֵן.

[ג]

יָכֹל יִמְלְקֶנּוּ בִּסְכִין? וְדִין הוּא: מָה, אִם שְׁחִיטָה, שֶׁלֹּא קָבַע לָהּ כֹּהֵן, קָבַע לָהּ כֶּלִי, מְלִיקָה, שֶׁקָּבַע לָהּ כֹּהֵן, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּקְבַּע לָהּ כֶּלִי? תִּלְמֹד לוֹמַר ״הַכֹּהֵן״ – ״וּמָלַק״.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָה: וְכִי עָלַת עַל לֵב שֶׁהַזָּר קָרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ? אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״הַכֹּהֵן״ – ״וּמָלַק״? מְלַמֵּד שֶׁלֹּא תְהֵא מְלִיקָה אֶלָּא בְּעַצְמוֹ שֶׁלְּכֹהֵן.

[ד]

יָכֹל יִמְלְקֶנּוּ בֵּין מִלְּמַעְלָן^א, בֵּין מִלְּמַטָּן^ב? וְדִין הוּא: בְּהֵמָה, שֶׁחַטָּאתָהּ מִלְּמַעְלָן, עוֹלָתָהּ לְמַטָּן, עוֹף, שֶׁחַטָּאתוֹ לְמַטָּן, אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא עוֹלָתוֹ לְמַטָּן? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה״ – מִזְבֵּחַ אָמוּר לְעִנְיַן הַקְטָרָה וּלְעִנְיַן מְלִיקָה, מַה הַקְטָרָה לְמַעְלָן, אַף מְלִיקָה לְמַעְלָן.

[ה]

״וּמָלַק״ – מְלִיקָה מִמּוּל הָעֹרֶף. יָכֹל מִכָּל מָקוֹם? הֲרֵי אֲנִי דָּן: נֶאֱמַר כָּן מְלִיקָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן מְלִיקָה; מַה מְּלִיקָה אֲמוּרָה לְהַלָּן מִמּוּל הָעֹרֶף, אַף כָּן מִמּוּל הָעֹרֶף. אוֹ מַה מְּלִיקָה אֲמוּרָה לְהַלָּן, מוֹלֵק וְאֵינוֹ מַבְדִּיל, אַף כָּן יִמְלֹק וְלֹא יַבְדִּיל! תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה, וְנִמְצָה דָּמוֹ״ – אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן, מֵאַחַר שֶׁהוּא מַקְטִיר הוּא מוֹצֶה? אֶלָּא מוֹלְקוֹ כְּדֶרֶךְ הַקְטָרָתוֹ. מַה מָּצִינוּ בַהַקְטָרָה, הָרֹאשׁ לְעַצְמוֹ וְהַגּוּף לְעַצְמוֹ, אַף מְלִיקָה, הָרֹאשׁ לְעַצְמוֹ וְהַגּוּף לְעַצְמוֹ.

[ו]

וּמְנַיִן שֶׁהַקְטָרָה לָרֹאשׁ לְעַצְמוֹ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה״ (ויקרא א׳:י״ז), הֲרֵי הַקְטָרַת הַגּוּף אֲמוּרָה, הָא אֵינוֹ אוֹמֵר כֵּן ״אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר״ – אֶלָּא זוֹ הַקְטָרָה לָרֹאשׁ לְעַצְמוֹ. מַה מָּצִינוּ בַהַקְטָרָה, הָרֹאשׁ לְעַצְמוֹ וְהַגּוּף לְעַצְמוֹ, אַף מְלִיקָה הָרֹאשׁ לְעַצְמוֹ וְהַגּוּף לְעַצְמוֹ.

[ז]

״וְנִמְצָה דָמוֹ״ – דָּם כֻּלּוֹ. אוֹחֵז בָּרֹאשׁ וּבַגּוּף וּמוֹצֶה מִשְּׁנֵיהֶם.

״עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ״ – לֹא עַל קִיר הַכֶּבֶשׁ, לֹא עַל קִיר הַיְּסוֹד, לֹא עַל קִיר הַהֵיכָל, עַל קִיר הָעֶלְיוֹן. יָכֹל עַל קִיר הַתַּחְתּוֹן? וְדִין הוּא: בְּהֵמָה, שֶׁחַטָּאתָהּ לְמַעְלָן, עוֹלָתָהּ לְמַטָּן, עוֹף, שֶׁחַטָּאתוֹ לְמַטָּן, אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא עוֹלָתוֹ לְמַטָּן? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה, וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ״ – מִזְבֵּחַ אָמוּר לְעִנְיַן הַקְטָרָה וּלְעִנְיַן מְצִיָּיה, מַה הַקְטָרָה לְמַעְלָן, אַף מְצִיָּיה לְמַעְלָן.

[ח]

כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? עָלָה לַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסּוֹבֵב, בָּא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ וּמַבְדִּיל, וּמוֹצֶה אֶת דָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. וְאִם עֲשָׂאָהּ לְמַטָּן מֵרַגְלָיו, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, כְּשֵׁרָה.

רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמְרִין: כָּל עַצְמָהּ אֵינָהּ נֶעְשֵׂית אֶלָּא בְּרֹאשׁוֹ שֶׁלַּמִּזְבֵּחַ.

א. מִלְּמַעְלָן. על גבי המזבח.

ב. מִלְּמַטָּן. על קרקע העזרה.

וִיקָרְבִנֵּיהּ כָּהֲנָא לְמַדְבְּחָא וְיִמְלוֹק יָת רֵישֵׁיהּ וְיַסֵּיק לְמַדְבְּחָא וְיִתְמְצֵי דְּמֵיהּ עַל כּוֹתֶל מַדְבְּחָא.

And the priest shall offer it upon the altar, and wring off its head, and burn upon the altar, and pour its blood by the side of the altar:

וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ

וִיקָרְבִנֵּיהּ כָּהֲנָא לְמַדְבְּחָא וְיִמְלוֹק יָת רֵישֵׁיהּ וְיַסֵּיק לְמַדְבְּחָא וְיִתְמְצֵי דְּמֵיהּ עַל כּוֹתֶל מַדְבְּחָא

וְנִמְצָה – עבר או עתיד?

א. סדר העבודות בעולת העוף הוא מליקה, מיצוי הדם בקיר המזבח והקטרה על המזבח. לכן תמה רש״י: ״ומלק, והקטיר, ונמצה – אפשר לומר כן? מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה?⁠״. והשיב: ״פשוטו של מקרא מסורס הוא: ומלק והקטיר, וקודם הקטרה, ונמצה דמו כבר״. ואם כן, ״אין ו״ו וְנִמְצָה מהפך לעתיד, אבל שמושית היא והמלה עבר. וענינה: וכבר נמצה דמו קודם הקטרת הראש״.⁠¹

אבל אין זו דעת אונקלוס: כמו שתרגם ״וּמָלַק״ – ״וְיִמְלוֹק״, ״וְהִקְטִיר״ – ״וְיַסֵּיק״ בעתיד, תרגם גם ״וְנִמְצָה״ – ״וְיִתְמְצֵי״ בלשון עתיד.

קִיר – כּוֹתֶל

ב. ״קִיר הַמִּזְבֵּחַ״ – ״כּוֹתֶל מַדְבְּחָא״, כבארמית המקראית ״עַל גִּירָא דִּי כְתַל הֵיכְלָא דִּי מַלְכָּא״ (דניאל ה ה, על סיד כותל ההיכל אשר למלך). וכן ת״א בשאר מקומות כגון, ״וְצִפִּיתָ אֹתוֹ... וְאֶת קִירֹתָיו״ (שמות ל ג) ״וְיָת כּוּתְלוֹהִי״, ״וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת״ (ויקרא יד לז) ״בְּכוּתְלֵי בֵיתָא״, ״מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה״ (במדבר לה ד) ״מִכּוֹתֶל קַרְתָּא וּלְבָרָא״. ומן הארמית נשתגר כּוֹתֶל בלשון המשנה כגון, ״מצא בגל ובכותל ישן״ (בבא מציעא ב ג), ״כל הכתלים שהיו שם היו גבוהים חוץ מכותל המזרחי״ (מידות ב ד) ורבים אחרים. כנגד זאת, שוב אין קִיר בלשון חז״ל זולת הצירוף ״קִיר הַמִּזְבֵּחַ״ שבפסוקנו כגון, ״ומזה מדמה על קיר המזבח״, ״וממצה את דמה על קיר המזבח״ (זבחים ו ד-ה), ״בא וזרקו על קיר המזבח״ (נגעים יד ח). ומכאן גם בהגדה של פסח ״אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון״ (ירושלמי, פסחים י ה [לז ע״ב]). ומה שנמצא במקרא ״הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ״ (שיר השירים ב ט) ״שכן דרך שירי הקודש להשתמש בלשון ארמי״.⁠²

1. ״הכתב והקבלה״.

2. ״לחם ושמלה״. ובמילואים ל״תורה שלמה״ כה, עמ׳ 308 הציע ״ביאור כפשוטו למקרא מסורס״, על פי ת״נ.

ויקרב יתיה כהנא על גבי מדבחה ויעזם ית ראשה ויסדר על גבי מדבחה וימציא אדמה^א על כותלה^ב דמדבח׳.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדמה״) גם נוסח חילופי: ״דמיה״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כותלה״) גם נוסח חילופי: ״שפולי״.

ויקרביניה כהנא למדבחא ויחזום ית רישיה ויסיק למדבחא ויתמצי⁠(ה) אדמיה על כותל מדבחא.

And the priest shall offer it upon the altar, and shall wring off its head, and burn upon the altar, and press out its blood at the side of the altar.

ויקריבהו הכהן למזבח ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על כותל המזבח.

ויקריב יתיה כהנא על גבי מדבחא ויעזם רישיה ויסדר על גבי מדבחא וימצי דמיה על שיפולי מדבחא.

And the priest shall bring it to the side of the altar, and twist off its head, and lay it in order upon the altar, and press out its blood at the bottom of the altar.

ויקדמה אלאמאם אלי אלמד֗בח ויפצל ראסה ת֗ם יקתרה עלי אלמד֗בח וימצי דמה עלי חאיט אלמד֗בח.

ויגישו הכהן אל המזבח ויפריד את ראשו ואחר כך יקטירנו על המזבח וימצה את דמו על קיר המזבח.

והקריבו – אפילו פרידה אחת יביא.

הכהן ומלק – שלא תהא מליקה בכלי, אלא בעצמו של כהן, קוצץ בצפורניו ממול העורף, וחותך מפרקת עד שמגיע לסימנים וקוצצן.

ונמצה דמו – לשון מיץ אפים (משלי ל׳:ל״ג), כי אפס המץ (ישעיהו ט״ז:ד׳), כובש בית השחיטה על קיר המזבח, והדם מתמצה ויורד.

ומלק והקטיר ונמצה – איפשר לומר כן, מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה? אלא מה הקטרת הראש בעצמו והגוף בעצמו כו׳ (ספרא ויקרא א׳:ט״ו).

ופשוטו:⁠^א מקרא מסורס הוא – ומלק, והקטיר, וקודם הקטרה ונמצה דמו – כבר.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 34 נוסף כאן: ״של״.

והקריבו [AND THE PRIEST] SHALL OFFER IT – It – even a single bird he may offer (not necessarily more than one, as might be assumed from the plural תורים and בני יונה) (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Section 7 1; Zevachim 65a).

הכהן … ומלק THE PRIEST SHALL … NIP OFF [ITS HEAD] – The nipping of the bird's head must not be done with an instrument but by the priest's very self:) he nips with his finger-nail close by the nape, cuts right through the neck-bone until he comes to the "organs" (the wind pipe and the gullet) and cuts them through too (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Section 7 3; Zevachim 65a).

ונמצה דמו AND THE BLOOD THEREOF SHALL BE WRUNG OUT – The word ונמצה is connected in meaning with "the pressing out (מיץ) of wrath" (Mishlei 30:33); "for extortion (המץ) is at an end)" (Yeshayahu 16:4). – He presses the place where the neck has been cut (בית השחיטה) against the wall and the blood thus drains itself out) and runs down the wall (cf. Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Section 7 7; Zevachim 64b).

ומלק … והקטיר …ונמצה AND HE SHALL NIP OFF … AND CAUSE IT TO ASCEND IN FUMES … AND [THE BLOOD] SHALL BE WRUNG OUT – Is it possible to say so? Since he has burnt it can he squeeze the blood out?! But the wording is intended to suggest the following: How is it with the burning of the sacrifice? The head is separate and the body is separate (since it states here ומלק את ראשו והקטיר, and in v. 17 it is enjoined והקטיר אתו i.e. the body; verses 16–17 speaking of the rites performed on the body)! So, too, the nipping has to be thus (i.e. has to have the effect of severing the head from the body so that it may be burnt apart from the body; the מליקה accordingly denotes here complete severance, while in 5:8 this is forbidden. The translation therefore is: and he shall nip off the head so that he may burn it on the altar) (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Section 7 5; Zevachim 65a).

According to the literal sense of the verse, however, the wording is inverted: he shall nip off [the head] and burn it, and before the burning the blood shall have been pressed out already (ונמצה has therefore a future-perfect meaning: "and its blood shall have been pressed out").

פס׳: והקריבו הכהן – אפי׳ פרידה אחת.

ומלק את ראשו – מלמד שלא תהא מליקה אלא בכהן. אמר ר׳ עקיבא אומר אני וכי עלה על דעתך שזר מקריב על גבי המזבח אם כן למה נאמר והקריבו הכהן אל המזבח ומלק שלא תהא מליקה ¹אלא בעצמו של כהן. ומלק את ראשו ממול העורף והקטיר המזבחה מה מצאנו בהקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו. ונמצה דמו כולו אוחז בגוף ובראש וממצה משניהם על קיר המזבח. כיצד (עולה) [עושה] עולה לכבש ופונה לסובב בא לו לקרן דרומית מזרחית היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל ומוצה דמה על קיר המזבח ואם עשאה ²למטה מרגליו ³אפי׳ אמה אחת פסולה:

1. אלא בעצמו של כהן. שלא ימלוק בסכין אלא ביד דוקא:

2. למטה מרגליו. היינו למטה מן הסובב שחוט של סיקרא החוגר באמצע המזבח כדי להבדיל בין דמים עליונים לתחתונים הוא למטה מן הסובב אמה כדתנן פ״ג דמדות:

3. אפי׳ אמה אחת פסולה. ובת״כ ה״ג כשירה:

ומלק – חכמים פירשו (בבלי חולין כ״א.) היאך. מדכתיב: ומלק את ראשו, ולא כתוב: ומלק אותו כמו שכתוב: ושחט אותו (ויקרא א׳:י״א ועוד), פירש דונש (בתשובותיו על מנחם דף 75) כי ראייה הוא לדיברי רבותינו שראו עבודת בית המקדש, כי הוא חותך בצפורניו שדרה ומפרקת מאחריו עד שמגיע לצואר, ויורד וקוצץ עד שמגיע לסימנין, וקוצצן.

ונמצה^א – בדבר רך ראוי לומר כן, כדכתיב: את קובעת כוס התרעלה שתית מצית^ב (ישעיהו נ״א:י״ז), אך שמריה ימצו (תהלים ע״ה:ט׳).

א. כן בנוסח שלנו, וכן בסוף רשב״ם ויקרא ה׳:ט׳. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: ונמצא. והשוו תחילת רשב״ם ויקרא ה׳:ט׳.

ב. כן בפסוק. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: ומצית.

ומלק PINCH OFF [ITS HEAD]: The rabbis explained how this was done.⁠¹ Since the text says “ומלק את ראשו – he should m-l-q its head,” and not ומלק אותו" – he should m-l-q it" (in the manner that “ושחט אותו – he should slaughter it” is written), Dunash explained that that constitutes proof for the correctness of the interpretation [of this verb] offered by the rabbis, who [after all] were witnesses to the service in the Temple.⁠² [They explained] that the priest, with his fingernail, would cut through the backbone and the shoulder bone,⁠³ from the back, down to the [area of the] neck. Then he would continue downwards to the simanim⁴ and would cut them.⁠⁵

ונמצה [ITS BLOOD] SHALL BE DRAINED OUT: When speaking of a thin [liquid],⁠⁶ it is appropriate to use this verb. Similarly (Is. 51:17), “You have drained (מצית) the bowl, the cup of reeling” and (Ps. 75:9) “draining (ימצו) it to the dregs.”⁷

1. See e.g. Hul. 21a.

2. Rashbam argues for the correctness of the standard rabbinic understanding of this phrase on the basis of tradition and on the basis of close reading. The nature of the interpretation against which he and Dunash are polemicizing is not clear. Dunash argues in his Teshuvot (p. 75) that Menaḥem follows the alleged position of Anan the Karaite, that the verb m-l-q is essentially synonymous with sh-ḥ-ṭ; it refers to slaughtering the bird, with a knife, rather than with the priest’s fingernail. It is doubtful, as Rabbenu Tam notes in his Hakhra‘ot there, that Menaḥem is guilty of this heresy. In any case, both the argument from tradition and the argument from close reading offered by Rashbam originate in Dunash.
The argument from tradition is that the early rabbis were eyewitnesses to the Temple service. As such, their interpretation must be considered authoritative. See similarly Hoffmann, on this verse: “For us it suffices to note that the rabbis of the Mishnah, some of whom actually lived during the days of the Second Temple, unanimously interpret the word ומלק in the manner that we did above.”
The argument from close reading – that the verse reads “ומלק את ראשו – he should m l q its head,” and not “ומלק אותו – he should m-l-q it” – appears in greater detail in Dunash, ibid.:

They [=the rabbis] said that מליקה is not the same as slaughtering ((שחיטה; it involves cutting through the backbone and the shoulder bone by hand, not with a knife. The verse demonstrates that מליקה is not like slaughtering as it says, “ומלק את ראשו – he should m-l-q its head,” and not “ומלק אותו – he should m-l-q it” .... Perhaps you might say: “Slaughtering is done at the neck. The neck is close to the head. [So there is nothing strange about the phrase ‘he should m-l-q its head’ even if the reference is to slaughtering with a knife.]” In that case, I would answer: “Even if slaughtering were done on the head itself, that answer would be worthless to you. Because even if the verb ‘slaughter’ referred to an action focused on the head, still the object of the verb is always the dead body [not the head]. Referring to slaughtering, it always says: ‘he shall slaughter it’ (e.g. Lev. 1:11) ... or ‘he shall slaughter the bull’ (Lev. 1:5) or ‘he shall slaughter the living bird’ (ושחט את הצפור החיה; a misquotation of Lev. 14:5).” Accordingly we say that if מליקה were a form of slaughtering, the text would not say “he should m l q its head,” but rather “he should m-l-q it.”

3. מפרקת. Rashi ad Zev. 65b, s.v. מפרקת, explains that the word means “shoulder bone”עצם) (הצואר.

4. The simanim are the vital signs of the animal, i.e. the windpipe and the gullet. Both had to be severed as part of the meliqah process.

5. Much of Rashbam’s language in the detailed description of meliqah is the same as that of Rashi, following classical rabbinic texts (e.g. Hul. 21a).

6. The phrase Rashbam uses here, בדבר רך, is unusual in this context. I have translated it following the usage of the word in Mishnah Nedarim 6:1 where רך appears as an antonym of עבה – thick, when describing different kinds of cooked dishes.
It is possible that Rashbam’s comment is meant to explain why the only uses of this verb in the Torah are in contexts of the blood of bird sacrifices (here and ad Lev. 5:9), never in reference to the thicker blood of mammal sacrifices.

7. Rashbam’s interpretation opposes that of Rashi who connects the word ונמצה to מיץ (in Prov. 30:33) and מץ (in Is. 16:4). Those words (as Wessely points out in the Be’ur here) are from the hollow root m-y-ṣ or m-v-ṣ, while Rashbam, and so also Ibn Ezra, argue that our verb should be connected to the root m-ṣ-h. The issue is mostly one of grammar; the roots, to be sure, are very similar in meaning, although there might be a slight difference between them. BDB defines m-y-ṣ as “to squeeze or press,” and m ṣ h as “to drain.”

ומלק – אין לו אח, [כמו: עשק (בראשית כ״ו:כ׳), ולעט (בראשית כ״ה:ל׳), וגומץ (קהלת י׳:ח׳).]⁠^א ומשפט המליקה מדברי הקבלה.

ונמצה – מגזרת: ומצית¹ (יחזקאל כ״ג:ל״ד), והוא מבנין נפעל.

1. השוו ראב״ע תהלים ע״ג:י׳.

א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.

PINCH. The word malak (pinch) has no brother in Scripture.⁠¹ We know the laws of "pinching" from our tradition.⁠²

AND THE BLOOD THEREOF SHALL BE DRAINED OUT. Ve-nimtzah (shall be drained out) is a nifal. It is related to the word matzit (drained) (Is. 51:17).

1. The word is not found again in Scripture.

2. The kohen "cuts with his nail against the nape of the neck of the fowl and cuts its neck until he reaches the organs and severs them" (Rashi). Also see Zevachim 65a; Chulin 21b.

{ה}⁠כהן אל המזבח ומלק – מליקה בעצמו של כהן שהוא בראשו של מזבח, {שחיטה} כשירה בזר שאינה בראשו של מזבח.⁠¹

[ונמצה דמו על קיר המזבח – לפי שדמו מועט, אינו מקובל במזרק. שאם קיבלו, אינו יכול ליקח ממנו להזות. ולכך מולק בראש המזבח, שימצה מיד על המזבח. הגה״ה.]

1. כן בבבלי זבחים ס״ה.

{ה}⁠כהן אל המזבח ומלק – {THE} PRIEST TO THE ALTAR AND PINCH OFF ITS HEAD – Pinching is with the very body of the priest himself, for it is at the head of the altar; {slaughter} is legally permitted by a non-priest, for it is not at the head of the altar.

[ונמצה דמו על קיר המזבח – ITS BLOOD SHALL BE DRAINED OUT ON THE SIDE OF THE ALTAR – Since its blood is a small quantity, it is not received in a bowl. For if it was received, he could not take from it to sprinkle. And therefore he pinches its neck at the head of the altar, so that its blood will be drained out immediately onto the altar. {A glossed annotation.}]

ומלק – בעצמו של כהן לפי שהוא בראשו של מזבח¹ אבל לא בסכין כדכתיב כי חרבך הנפת עליה ותחללה (שמות כ׳:כ״א).

ומה מליקה האמורה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף.⁠²

ראשו והקטיר – מה מצינו הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו,⁠³ על ידי שחיטת שני סימנים כדי לקיים מצות הבדלה.

ונמצה דמו – דם כולו,⁠⁴ הא כיצד הראש אחוז בגוף על ידי שלא נחתך לגמרי ומוצה משניהם וקים לן כל המעכב בשחיטה כגון העור אינו מעכב בהבדלה.

ונמצה דמו על קיר המזבח – על ידי שדמו מועט אם יקבלנו במזרק לא יוכל ליקח ממנו להזות לכך מולק בראש המזבח כדי שימצה מיד על המזבח.⁠⁵

1. שאוב מר״י בכור שור.

2. שאוב מהספרא.

3. שאוב מהספרא.

4. שאוב מהספרא.

5. שאוב מר״י בכור שור.

ומלק, "and he will pinch off;⁠" the priest himself, i.e. with his own hands, on the top of the altar; he was not to use a tool such as a knife. This is in consonance with the commandment that in building the altar, no iron tool, sword, knife, was to be used, as the altar is designed to prolong man's life, whereas the knife or sword is used to shorten man's life. [What makes sense when building an altar makes even better sense in the procedures to be performed on the altar. Ed.] Just as the act of pinching mentioned in chapter 5,8, was performed at the neck, so here too the Torah refers to the bird's neck being pinched off. (Sifra there) The head is not to be completely severed, however.

ראשו והקטיר, just as find that the delivering the head to be burned on the altar was performed by the priest's hands, no other instrument or container, and the bird's body was placed on the altar by the priest's hands, so the "slaughtering" of the two vital tubes that lead to the head was also performed by the priest's hands. This had to be done in this way in order to prevent the head being accidentally severed from its body by a knife.

ונמצה דמו, "and its blood shall be drained;⁠" all of its blood. How could this be accomplished? The priest would hold the bird's body by it skin to ensure it would not be cut in half completely; in this way the blood would seep out from either side of where the priest held the skin in his hands. We have a tradition that anything that disqualifies a four legged animal from becoming an acceptable sacrifice, does so also if its counterpart on the bird is defective, i.e. improperly treated by the priest. On the other hand, anything that does not invalidate the sacrifice of a fourlegged animal, for instance the skin, does not invalidate the bird offering either if it had been treated incorrectly.

ונמצה דמו על קיר המזבח, "and the blood thereof shall be drained out on the side of the altar.⁠" Seeing that if this procedure would be performed by the priest holding a bowl, the amount of blood secured would be minimal, there would not be enough to pick it out of that bowl and to perform the sprinkling of the blood on the top of the altar, the Torah decreed the method described. (B'chor shor)

ונמצה דמו על קיר המזבח – מפני שהדם מועט ואם הי׳ מקבלו תחלה במזרק לא הי״ל כדי ליקח ממנו אח״כ להזאה, לכן ונמצה מתחלה על המזבח עצמו.

ומלק – וסמיך לי׳ והקטיר איתקש מליקה להקטרה מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראש המזבח וכו׳.

והקריבו הכהן אל המזבח – ההקרבה הזאת היא העלאה, שיעלה העוף אל המזבח ושם ימלוק אותו, שהמליקה אינה אלא בראשו של מזבח, ומפני זה דרשו (ספרא ויקרא א׳:ט״ו): הכהן – וכי עלת על לב שהזר קרב לגבי מזבח, אם כן למה נאמר הכהן ומלק – מלמד שלא תהא מליקה אלא בעצמו של כהן.

ומלק, והקטיר, ונמצה – איפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה, אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו. ופשוטו: מקרא מסורס הוא, ומלק והקטיר וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר. לשון רבינו שלמה.

ולא יתכן לומר שימלוק את הראש ויקטירנו ואחר כן ונמצה דם הגוף על קיר המזבח והקטיר אותו, לפי שאין איברים קריבין לעולם בשום קרבן אלא לאחר הרצאת דמים, כי הדם הוא בנפש יכפר (ויקרא י״ז:י״א) בכל הקרבנות, ולפיכך דרשו כן שלא בא הכתוב אלא להקיש מליקה להקטרה, שיהא בשניהם הראש בעצמו והגוף בעצמו.

אבל פשוטו של מקרא: ומלק את ראשו להקטיר המזבח – ילמד על המליקה שתהיה להקטיר הראש כאשר יקטיר הגוף, כמו שאמר: והקטיר אותו הכהן (ויקרא א׳:י״ז), כי דרך הכתוב בכל הקרבנות לומר כן, כמו שפרשתי בנתחי העולה (רמב״ן ויקרא א׳:ו׳). אבל אמר בכאן: והקטיר אותו הכהן (ויקרא א׳:י״ז), ולא אמר והקטיר את הכל, כי שתי הקטרות הן, יקטיר הראש ויסיר המוראה ושסע אותו, ויקטיר הגוף כמו ששנינו בזבחים (בבלי זבחים ס״ה.).

AND THE PRIEST SHALL BRING IT UNTO THE ALTAR. This "bringing" means bringing it up onto the altar, signifying that the priest is to bring up the bird onto the altar and nip off its head there, as the nipping off may only be done on top of the altar.⁠¹ It is for this reason that the Rabbis interpreted:⁠² "And the priest shall bring it … Could you possibly think that a non-priest could come near the altar? If so, why does it say the priest … shall nip off? It is to teach us that the nipping off be done [not with an instrument but] only by the priest himself.⁠" "And he shall nip off … and cause it to ascend in fumes … and the blood thereof shall be wrung out. Is it possible to say that after he has burnt it, he should squeeze the blood out? But [the order of the wording] is to teach us that just as the burning of the head is to be done separately [as is indicated here in the verse, and he shall nip off its head, and cause it to ascend in fumes], and that of the body is to be done separately [as is stated further on in (17): and he shall cleave it … and cause it to ascend in fumes], so also the nipping off has to be done in this way, the head separately and the body separately. The plain meaning of the verse, however, is that the wording is to be inverted: and he shall nip off and cause it to ascend in fumes, and before the burning its blood shall have been wrung out.⁠" This is Rashi's language.
Now it is impossible to say [that the order of the verse can be explained to mean] that he should nip off its head and burn it, and afterwards wring the blood of the body on the wall of the altar and then burn the body, since no limbs of any offering may ever be burnt [on the altar] before the sprinkling of the blood, the principle for it is the blood that maketh atonement by reason of the life³ applying to all offerings. Therefore the Rabbis interpreted the verse [to mean] that Scripture intended only to liken the nipping off to the burning, so that in both cases the head should be treated by itself and the body by itself. The plain sense of the verse, however, is that "he should nip off its head in order to burn it on the altar,⁠" thus teaching that the nipping off should be done in order to burn the head [separately, and not dispose of it otherwise], just as he will burn the body, concerning which He said, and the priest shall cause it to ascend in fumes,⁠⁴ for such is Scriptures' way of speaking about all offerings, as I have explained in connection with the severance into pieces of the burnt-offering.⁠⁵ However, Scripture states here, and the priest shall cause it to ascend in fumes,⁠⁶ and did not say "and he shall cause all to ascend" [as it said above in (9), in the case of the burnt-offering of the herd], because [here in the case of the burnt-offering of the fowl] the burning thereof was done in two separate stages: first he burnt the head, and then he removed the crop [from the body], and cleft it by the wings, and then he burnt the body, as we have been taught in Tractate Zebachim.⁠⁷

1. Zebachim 65a.

2. Zebachim 65a.

3. Further, 17:11. Ramban's intention is to defend Rashi's explanation. At first sight, one could suggest an alternative explanation, which would leave the words of the verse in the correct order, namely that the nipping off and burning mentioned in the verse refer to the head, and the wringing of the blood can nonetheless be done subsequently because it refers to the body's blood. Rashi, however, was compelled to invert the word-order because this suggested explanation is impossible, as explained by Ramban.

4. (17).

5. (6).

6. (17).

7. Zebachim 65a.

ונמצה דמו על קיר המזבח – לפי שדמו מועט אינו מקובל במזרק שאם היה מקבלן בכלי לא יוכל להזות ולכך מולק בראשו של מזבח כדי שימצה מיד על המזבח.

ונמצה דמו על קיר המזבח, "and its blood shall be drained out on the side of the altar.⁠" Seeing we speak about a minute amount of blood, no special bowl had been used in first collecting it. Had it first been collected in a bowl there would not have been enough left over to sprinkle it, hence it was squeezed out against the side of the altar.

והקריבו הכהן המזבחה – הקרבה זו היא העלאה שמעלה אותו למזבח כדי למולקו:

ומלק. והקטיר. ונמצה – אי אפשר לפרשו כפשטי׳ שיקטיר הראש וימצה ואחר כך יקטיר הגוף שאין שום הקטרה קודם כפרת הדם לכך דרשו שלא בא הכתוב אלא להקיש מליקה להקטרה מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו. ולפי פשוטו יש לפרש ומלק את ראשו והקטיר הראש המזבח אחר כך כמו שמקטיר הגוף. ואמר בכאן והקטיר אותו הכהן ולא אמר והקטיר את הכל כמו שאמר בעולת בן בקר לפי שלא הי׳ מקטיר הכל כאחד כי שתי הקטרת הן תחלה מקטיר הראש ומסיר המוראה ושסע אותו ואחר כך יקטיר הגוף:

ונמצה דמו – ולא אמר לקבל אותו בכלי לפי שהדם הוא מעט ואם יקבלנו במזרק ידבק בו ולא יהא בו כדי לזרקו לכך צוה למלוק על המזבח ויתמצה הדם מיד על המזבח:

והקריבו הכהן אל המזבח, "the priest will present it to the altar.⁠" This "הקרבה" consists of the priest raising the bird onto the altar before nipping its head.

ומלק, "and he will nip,⁠" והקטיר, "and cause it to go up in smoke,⁠" ונמצה דמו, "and squeeze out its blood.⁠" It is impossible to explain this verse in the sequence the procedures are described, i.e. to cause the head of the bird to go up in smoke and to squeeze out its blood after that, followed by the burning up of the rest of its body. We find no instance in which atonement is effected through burning up the body parts before the blood has been utilized in that process.

Therefore, our sages (Zevachim 65) interpreted this verse as only drawing a conceptual link, הקש, between the performance of the nipping of the bird's head and the procedure known as הקטרה, burning it up so that it goes up in smoke. Just as the burning up of the head of the bird and the rest of its body are two independent procedures, so the nipping of the head and the squeezing out of the blood from the rest of the body are two separate independent procedures.

According to the plain meaning of the text, we have to understand that the nipping of the bird's head and the burning up of it on the altar, precede one another, as the priest had already burned up the rest of the bird's body.

The reason why the Torah writes here: (verse 17) והקטיר אותו הכהן, [where the word הכהן appears completely redundant, Ed.] instead of writing והקטיר את הכל, as the Torah did when describing the parallel procedure for four legged beasts (verse 9), is because in this instance the parts that were to be burned up were in fact not all burned up at the same time. After having burned up the head, the priest proceeded to remove the bird's crop with its feathers, for instance.

ונמצה דמו, "having pressed out its blood.⁠" As opposed to the burnt offerings of the ruminants, no mention is made here of the blood from the area where the slaughtering had been performed being caught up in a special pan. The reason is that the quantity of blood involved was too minuscule to be usefully accumulated within such a pan. On the contrary, this blood would stick to the walls of the pan, and there would not be any blood left to sprinkle on the wall of the altar

ומלק את ראשו – מליקה מן הצואר לפי שהיונה כשהיא פורחת מחזרת הסימנים ע״ג הצואר. ועולת העוף למעלה על שם יצחק שנקרא יונת אלם שהועלה למעלה ע״ג המזבח.

והקריבו הכהן אל המזבח – פי׳ הר״י משמע שחלוקה עולת נדבה מחטאת חובה שכתוב לפנים בשמיעת קול, כשהוא מביא בדלות. והרא״ש פי׳ והקריבו הקרבה זו הוא העלאה שמעלה אותה למזבח כדי למולקו.

ד״א והקריבו – פרש״י אפי׳ פרידה אחת יביא, כלומר אם מצא קן עם שני בני יונה, ואמר להביאם לקרבן ונפרדה אחת מהן והלכה לה יביא השנייה לקרבן.

ומלק את ראשו – הקשה הר״י למה צוה מליקה בצפורן ולא בסכין, לפי שהוא נבלה לידע שאין לעשות כן [רק] בקדשים, ולמה צוה מליקה בצואר, כי היונה כשהיא פורחת מחזרת סימנין לצואר, כשהיא מהלכת לכך כמו כן דינו למלוק. כל העוף כשר למלוק עכ״ל.

ד״א ומלק – הקשה הר״א מגרמייזא למה חטאת העוף צריכה מליקה בצפורן, לפי שגבי עון כתיב (ירמיהו י״ז א׳) חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר תבוא מליקה בצפורן ויכפר על חטאת כתובה בצפורן.

ד״א ומלק וגו׳ ולא יבדיל – פי׳ הר״י לא תעלה על דעתך שתהא עולת העוף כחטאת העוף שלא תטעון הבדלה במליקתה לכך כתיב בעולת העוף והקריבו לומר חלוקה כפרת עולת העוף מן חטאת העוף ותטעון הבדלה.

ד״א ומלק, והקטיר, והקטיר אותו הכהן המזבחה – הרי כאן ב׳ הקטרות אחד הקטרת הראש, ואחד הקטרת העוף, והשם על מבדיל ביניהם, נמצא הקטרת הראש לעצמו, והגוף לעצמו, וכתב ומלק והקטיר, לומר לך מה הקטרת הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקת עולת העוף כן. וא״ת והא מן והקריבו נפקא כדפי׳ לעיל, וי״ל דאי לאו והקריבו הייתי אומר כי מה שכתב לפנים בעולת העוף כמשפט זהו משפט חטאת העוף דסליק מניה לומר לך שלא תטעון עולת העוף הבדלה, ב״ש.

ד״א ומלק – וא״ת למה נשתנה זה מכל הקרבנות שכולם בשחיטה וזו במליקה. י״ל שאי אפשר בשחיטת סכין שהרי (בנער) [בעוד] שישחוט יפול הדם על הרצפה והשתא לא יוכל לקיים ונמצה דמו, וא״ת יקבלנה בכלי וישחטה בסכין, וי״ל דעל ידי כן שיש בו מעוט דם היה נבלע והשתא לא יקיים ונמצה דמו ולכך היה שוחטו בצפון, והדם היה יורד על קיר המזבח, ופרש״י מה הקטרת הראש בעצמו והגוף בעצמו, וקא פריך התם בת״כ וכי אפשר לומר דלאחר שהקטיר ממצה הא ודאי מיצוי הדם קודם הקטרה הוא אלא למאי אתא לאקושי מה הקטרת הראש בעצמו, והתם יליף לה מדכתיב תרי והקטיר גבי עולת נדבה (דקרא) בקרא אחרינא ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל והקטיר אותו הכהן תו למה לי רחמנא למימר ומלק את ראשו והקטיר, אלא לאשמועינן אתא, הכא שתי הקטרות, חדא לגופה להקטרת העוף, ואידך לאשמועינן שתהיה הקטרת הראש בעצמו, ומה הקטרת הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקת הראש בעצמו והגוף בעצמו, וזאת היא עבודה קשה שבמקדש. וא״ת והא כתיב לא יבדיל, י״ל דהבדלת העור אינה מעכבת משום דמליקה הוייא כשחיטה, וכל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה, פרש״י התם שאלו קודם שחיטה נטל את כל העור כשירה, ועוד שאין שחיטה נזכרת בו, בהבדלה נמי אינו מעכב, הכי קתני התם בחולין בפ״ק (כ׳ א׳) אבל לפי מה דקתני התם במסכת זבחים בפר׳ קדשי קדשים (ס״ד ב׳) משמע דשסוע היא מצוה בפני עצמה, ולא יבדיל קאי אשיסע דקתני במתני׳ שלאחר שמלק עולת העוף והקטיר הראש, אח״כ היה עושה שיסוע שמשסיע הגוף מגבו, ולא היה מבדיל, וזה לשון המשנה, עולת העוף כיצד היתה נעשית עלה לכבש ופנה לסובב, בא לו לקרן דרומית מזרחית היה מולק את ראשה ממול ערפה, ומבדיל ומיצה את דמה על קיר המזבח נטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח וסופגו במלח וזורקו על גבי האישים, בא לו לגוף והסיר את מוראתו ואת הנוצה ואת בני המעיים עמם והשליכן לבית הדשן שיסע ולא הבדיל, ואם הבדיל כשר וסופגו במלח וזורקו על גבי אישים.

ד״א ומלק והקטיר ונמצה – אי אפשר לפרשו כפשטיה שיקטיר הראש וימצה, ואח״כ יקטיר הגוף שאין שום הקטרה קודם כפרת הדם, לכך דרשו (שם ס״ה א׳) שלא בא הכתוב אלא להקיש מליקה להקטרה, מה הקטרת הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו, ולפי פשטו יש לפרשו, ומלק את ראשו להקטיר הראש [על] המזבח אח״כ כמו שהקטיר הגוף. ואמר בכאן והקטיר אותו הכהן. ולא אמר והקטיר את הכל כמו שאמר בעולת בן בקר, לפי שלא היה מקטיר הכל כאחד, כי שתי הקטרות הן, תחלה מקטיר הראש ומסיר המוראה ושיסע אותו ואח״כ מקטיר הגוף, ונמצה דמו ולא אמר לקבל אותו בכלי, לפי שהדם הוא מעט, ואם יקבלנו במזרק ידבק בו ולא יהא בו כדאי לזורקו, לכך ציוה למלוק על המזבח ויתמצה הדם מיד על המזבח הרא״ש.

והקריבוֹ הכהן אל המזבח – למדנו מזה שהגשתו למזבח למולקו הוא בכהן בכיהונו, לא בזר. וכבר למדנו עם זה גם כן שכבר יתכן שיביא האדם תור אחד או בן יונה אחד, ולא יצטרך להביא שנים. וראוי שתדע שזאת ההקרבה היא לקרן דרומית⁠־מערבית מהמזבח, לפי שהכבש היה לפאת דרום, ושם היה פני המזבח, ולפי שההקרבה אל המזבח ראוי שתהיה ׳לפני ה׳ אל פני המזבח׳, כמו שביארה התורה במנחה בפרשת צו (ויקרא ו, ז), שנאמר בה גם כן ׳והגישה אל המזבח׳ (ויקרא ב, ח) כמו שנאמר בכאן ׳והקריבו הכהן אל המזבח׳, הנה ראוי שיהיה זה מהצד הדרומי לפאת מערב שהוא לפני ה׳.

ומלק את ראשו והקטיר המזבחה – הנה ענין המליקה הוא - לפי מה שיורה עליו הגדר - חתיכת הסימנין מאחורי העורף בצפורן הכהן, לא בסכין ולא בכלי אחר. וזה אמנם יהיה בשיחתוך בצפורנו שדרה ומפרקת בלא רוב בשר, כדי שלא תהיה מתה קודם שימלוק, כי המליקה לא תהיה כי אם בחי, כמו שהזביחה לא תהיה כי אם בחי. וראוי שתדע כי אין הרצון באומרו והקטיר המזבחה שיקטירהו המזבח; וזה, כי לא תהיה ההקטרה קודם זריקת דמים, כמו שהתבאר בפרשיות הקודמות, וכבר נזכרה אחר זה בזה הפסוק זריקת הדם, ולזה יחוייב שלא יהיה הרצון בזה שיקטירהו המזבח. ועוד, שכבר נזכר אחר⁠־זה ההקטרה, באומרו: ׳והקטיר אֹתו הכהן המזבחה׳ (ויקרא א, יז). ואי אפשר שנאמר שזאת ההקטרה היא לראש, וההקטרה הנזכרת בסוף היא לשארית העוף, כי ההקטרה היתה יחד, לא פעמִים פעמִים, וזה מבואר ממה שקדם. ולזה יהיה הרצון באומרו והקטיר המזבחה בזה המקום - שתהיה זאת המליקה במקום שיוכל להקטיר ממנו העוף המזבחה, והוא בחצי העליון מהמזבח. ולמדנו עם זה שהוא ראוי שתהיה המליקה באופן שיוכל להקטיר הראש בפני עצמו, ולזה יחוייב שיחתוך שני הסימנין ויחתוך כל הראש באופן שיוכל להקטירו בפני עצמו.

ונמצה דמו על קיר המזבח – לפי שכבר קדם שזאת המליקה היא על הכבש בחצי העליון מהמזבח, למדנו שמיצוי הדם היה בחצי העליון מהמזבח, בהפך הענין בעולת בהמה. וכבר נלמד זה גם כן מתנאי זאת ההזאה, שהיא דומה להזאת דם החטאת, כי הזאת דם החטאת היתה מלמעלה למטה, לא ברוחב קיר המזבח, כמו שיתבאר במה שיבוא, והדם המתמצה על קיר המזבח הוא גם כן מלמעלה למטה, וההזאות שהם בזה התואר הם בחצי העליון מהמזבח, כמו שיתבאר במה שיבוא.

והקריבו אפילו פרידה אחת. כדתניא בת״כ ומייתי לה בזבחי׳ פרק קדשי קדשים והקריבו מת״ל לפי שנאמר והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו יכול המתנדב עוף לא יפחו׳ משתי פרידות ת״ל והקריבו אפילו פרידה אחת והכי פירושו כיון דכתיב ברישא דהך פרשתא שהיא עולת נדבה והקרי׳ מן התורים או מן בני היונה שני תורים או שני בני יונה יכול אם רצה להביא פרידה אחת תור אחד או בן יונה אחד לא יהא רשאי דומיא דקיני חובה שאינם באים פחות משתי תורים או משני בני יונה ת״ל והקריבו דהוה ליה למכת׳ והקריב הכהן אל המזבח ומלק מאי והקריבו ללמד שאם רצה להביא פרידה אחת הרשות בידו:

הכהן ומלק שלא תהא המליקה בכלי אלא בעצמו של כהן קוצץ בצפרניו כו׳. כדתנ׳ בת״כ ומייתי לה בזבחים פר׳ קדשי קדשים אמר רבי עקיבא וכי עלה על לב שהזר מקריב על גבי המזבח אם כן למה נאמר הכהן ומלק ללמד שלא תהא המליקה בכלי אלא בעצמו של כהן דהיינו בצפרניו ואי לאו קרא ה״א אין מליקה אלא בסכין מק״ו ומה שחיטה שלא קבע לה כהן קבע לה סכין דכתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו והתם עולה הואי מליקה שקבע לה כהן שהרי אי אפשר שיהא זר מקריב על גבי המזבח אינו דין שקבע לה סכין:

קוצץ בצפרניו ממול העורף. כדתניא בת״כ ומייתי לה בזבחים פרק קדשי קדשים ומלק מליקה ממול העורף יכול מכל מקום הרי אני דן נאמר כאן מליקה ונאמר להלן בחטאת העוף מליקה מה להלן ממול העורף אף כאן ממול העורף ומול עורף הוא המול הרואה את העורף לא עורף ממש דכל היכא דכתיב מול לאו עליו ממש הוא אלא בראיותו כדכתיב והוא יושב ממולי ולאו עליו ממש היו יושבין אלא בראייתו שהיה בלק רואה אותם אף כאן מול העורף הוא הרואה את העורף שהוא כנגד הגרון מאחריו והעורף הוא מה שכנגד הפנים מאחריו כדכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים ולא עורף ולא צואר ש״מ עורף דקרא לאו כנגד הגרון הוא אלא כנגד הפנים ומול העורף הוא הרואה את העורף שהוא מה שכנגד הגרון:

וחותך את המפרקת עד שמגיע לסימנים וקוצצן. כדאמר רב כהנא בפ״ק דחולין קוצץ ויורד וזו היא מצותה ופרש״י קוצץ ויורד בלא הולכה והובאה ולאו למעוטי הולכה והובאה דכ״ש בהולכה והובאה דכשר ופרש״י דכל כמה דלא ממעט קרא בהדיא כדמעיט סכין וצואר כי עביד מליקה בשחיטה דהיינו בהולכה והובאה טפי עדיף וא״ת והוא כשחותך המפרקת מיד הויא לה נבלה כדאמר זעירי בפ״ק דחולין וא״כ קודם שיגיע לסימנין כבר היא מתה וכי מתה עומד ומולק אי אמרת בשלמא טרפה בעלמא הואי אם נשברה בלא מליקה אבל חיותא מיהא אית בה משו׳ הכי הויא מליקת סימנין מליקה וטרפה לא הויא מפני שזהו דרך הכשרה דאם לא שהה והניחה לאחר שעשה בה מעשה טרפות אין כאן טרפות וכן כל השוחט משנקב הושט יש כאן מעש׳ טרפ׳ וכי גמר שחיטתו מתכשרא אם לא שהה שיעור שהיה אלא לזעירי דחשיב לה מתה וכי מתה עומד ומולק וליכא למימר עולת העוף מוכיח דבעינן שיחתכו שני הסימנין אע״ג דודאי עוף בחתיכת הסימן האחד הוא מת והסימן הב׳ מעכב המליקה ולא אמרי׳ וכי מתה מולק דהתם הסימן השני שהוא מעכב לאו משום מליקה הוא אלא כדי לקיים מצות הבדל׳ כדילפינן מומלק והקטיר מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמי כדפרש״י בפ״ק דחולין כבר תרצו שם בגמר׳ כגון שחותך שדרה ומפרקת בלא רוב הבשר של מפרקת דאכתי לאו מתה היא תני׳ נמי הכי כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה הגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ובעולה שנים או רוב שנים והא דקאמר וחותך המפרקת עד שמגיע לסימני׳ וקוצצן לאו למעוטי מחזר סימנין בעורף דלא דהא בני ר׳ חיא אמרי מצות מליקה מחזיר הסימנין לאחורי העורף ומולק ונחלקו שם בדבריה׳ איכא דאמרי אף מחזיר ואיכא דאמרי מחזיר דוקא ואמרו שם מסתברא כמ״ד אף מחזיר מדקתני השוחט כו׳ אלמא הא וחותך המפרקת עד שמגיע לסימנין דקאמר למצוה הוא ולא לעיכובא ואע״ג דרבי ינאי פליג עלייהו דבני ר׳ חייא וקאמר יקבלו הרובין את תשובתן דקתני נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה כשר במליקה פסול בשחיט׳ לאו למעוטי מחזיר סימנין לאחורי העורף דלא כבר דחה רבה בר בר חנה את דבריו ואמר לא למעוטי מוליך ומביא דבני ר׳ חיוא סברי כמ״ד מוליך ומביא במליקה פסול:

ונמצה דמו לשון מין כובש בית השחיטה על קיר המזבח והדם מתמצה ויורד. וכן שניוי בת״כ ומייתי לה בזבחים פרק קדשי קדשים כיצד הוא עושה עולה לכבש ופונה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל ומחמצה דמה על קיר המזבח:

ומלק והקטיר ונמצה. איפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו. שחותך שני הסימנין ואע״פ שהוא מחובר בעור הבדלה חשיבא דאמליקה כתב רחמנא הך הבדלה ומליקה כשחיטה וכל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה ועוד אין שחיטה נזכרת בו בהבדלה נמי לא מעכב ובת״כ ומייתי לה בפרק קמא דחולין ובזבחים פרק קדשי קדשי יאמרו אי מה מליקה האמורה להלן בחטאת העוף מולק ואינו מבדיל אף כאן ימולק ולא יבדיל ת״ל ומלק את ראשו והקטיר המזבח ונמצה דמו אפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה אלא מולקו כדרך הקטרתו מה מצינו בהקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו פי׳ וכי אחר שהוא מקטיר הוא מוצה את דמו והלא מצוי הדם קודם להקטרה שהרי אין אברים קרבין לעולם בשום קרבן אלא לאחר הרצאת דמים כי הדם בנפש יכפר והוה ליה למכתב ומלק את ראשו ונמצה דמו ואחר כך והקטיר המזבח ולמה נכנסה ההקטרה ביין מליקה למצוי להקיש מליקה להקטר׳ לומר לך שמליקתו כדרך הקטרתו מה מצינו בהקטרה והקטר׳ גופה מניין כבר שנו בת״כ ומניין להקטרה שהראש בעצמו כשהוא אומ׳ והקטיר אותו המזבחה הרי הקטרת הגוף אמורה הא אינו אומר כאן את ראשו והקטיר אלא זו הקטרה לראש בעצמו כלומר הקטרה זו היא הקטרת הראש בפני עצמו וההקטרה האחרת הוא הגוף בפני עצמו דאם לא כן תרתי למה לי:

[א] והקריבו הכהן

[1] זבחים פרק שישי דף סה ע״א (זבחים סה.), ודף סו ע״א [2] חולין פרק ראשון דף כא ע״א (חולין כא.), וע״ב [3] כריתות פרק שני דף ט ע״א (כריתות ט.)

[ב] ומלק את ראשו והקטיר

[1] קידושין פרק ראשון דף לו ע״א (קידושין לו.) [2] זבחים פרק שישי דף סה ע״א (זבחים סה.) ג [3] חולין פרק ראשון דף כא ע״ב (חולין כא:), ודף כב ע״א

[ג] ונמצה דמו על קיר המזבח

[1] זבחים פרק שישי דף סה ע״א (זבחים סה.)

פרידה א׳. פירוש דאל״כ היה לו לכתוב נמי והקריב הכהן ל״ל דכתיב והקריבו אלא ללמד בא שאם בא להביא פרידה אחת הרשות בידו והא דכתיב לעיל והקריב מן התורים וגו׳ משמע שנים למצוה אבל לא לעיכובא: א״נ דמן התורים קאי אמין תורים אפי׳ אחת:

בעצמו. דאל״כ הכהן ל״ל פשיטא דאין מליקה אלא בכהן דהא אין זר מקריב על גבי המזבח ואי לאו קרא ה״א דאין מליקה אלא בסכין מק״ו משחיטה שכשירה בזר וצריך סכין כ״ש מליקה שפסולה בזר אינו דין דצריך סכין. גמרא פרק קדשי קדשים:

ממול העורף. נלמד מתורים ובני יונה האמורים בסוף הפרשה והתם כתיב בהדיא ממול העורף פירוש מול הרואה את העורף לא עורף ממש שהוא מה שכנגד הפנים מאחריו כדכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים:

מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה. פירוש והלא מוצה בראשונה שהרי אין איברי קרבן קרבים אלא לאחר הוצאת דמים והיה לו לומר ומלק ונמצה ואח״כ הקטיר אלא נכנסה הקטרה ביניהם להקיש להם מליקה שבהקטרה גופה כתיב והקטיר אותו המזבחה הוא הגוף וכתיב את ראשו והקטיר אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו. גמרא פרק קדשי קדשים:

אף מליקה כן. ואף ע״פ שהוא מחובר בעור, הבדלה חשיבא:

מסורס. כאלו כתיב ומלק את ראשו ונמצה דמו ואח״כ והקטיר:

Even one pigeon. Otherwise, Scripture should have written: "The Kohein shall bring,⁠" why is it written, "He shall bring it"? Rather, it teaches that if he comes to bring one pigeon he may do so. [You might ask:] It is written above, "He shall bring from turtledoves...⁠" which implies two! [The answer is:] That [perhaps it means that this] is the best way to fulfill the mitzvah but not necessary after the fact. Alternatively, "from turtledoves" refers to the species of turtledoves, but [he may bring] even one.

With the kohein's own body. Otherwise, why does it say "the kohein"; [even without specifying a kohein,] the nipping must obviously be done by a kohein, for a non-kohein may not bring sacrifices upon the altar. If not for the verse, I might have thought that nipping must be done with a knife, [and I would have derived it] by means of a kal vachomer from slaughtering, which can be done by a non-kohein and yet it requires a knife, so much more so nipping, which is invalid for a non-kohein — is it not logical that it should require a knife? (Zevachim 65a).

Near the nape. This is derived from the turtledoves and young pigeons spoken about at the end of the parshah, where it is explicitly written (5:8): "opposite of its neck,⁠" i.e., [the part of the neck] that looks upon the nape of the neck, [i.e., behind the throat], but not the nape itself, which is [the back of the head,] on the level of the face and behind it, as it says (Yirmeyahu 2:27): "For they turned to Me their nape and not their face.⁠"

After he burns it he squeezes the blood [out the blood]. Meaning: First, he must squeeze out the blood, for the limbs of an offering are brought to be burnt only after the blood is taken out. Thus, it should say "He nips, the blood is squeezed out,⁠" and then, "he burns it.⁠" Rather, the word "burns" is inserted between them [i.e., nipping and squeezing] to make a comparison to "nipping": [Just as regarding burning, the head is by itself and the body is by itself, so too nipping, the head is by itself and the body is by itself, i.e., the head is completely severed by the nipping. What is the source that the burning of the head and body are separate?] Concerning the burning of its body it is written (17): "[The kohein] shall burnt it on the altar,⁠" this speaks [of the burning] of the body. And it is [also] written (v. 15): "Its head and burn it.⁠" [This refers to burning the head]. So too, in regard to nipping, the head is by itself and the body is by itself (Zevachim 65a).

So too the nipping. Although it is still connected by the skin it is considered separated.

It is transposed. As if it is written: "He shall nip its head, [the blood] shall be squeezed out,⁠" and then: "and he shall burn it.⁠"

והקריבו – מלמד שהיא באה נדבת שנים.

ומלק והקטיר – מה הקטרה בני אהרן ולא בנות אהרן אף מליקה.

אל המזבח – יכול בין מלמעלה בין מלמטה ת״ל ומלק את ראשו והקטיר המזבח האמור לענין הקטרה הוא האמור לענין מליקה.

ונמצה דמו – דם כולו אוחז בראש ובגוף ומוצה משניהן.

על קיר המזבח – ולא על קיר הכבש ויסוד והיכל.

והקריבוֹ – אפילו תור אחת או בן יונה אחת.

אל המזבח – מלמד שנעשית בראשו של מזבח, לא כשחיטה שהיא על ירך, ולכן יקריבנו הכהן, שאין הבעלים רשאין לגשת אל המזבח. ומליקה עבודת קרבן היא לא כשחיטה, ששחיטה אינו עבודה כמו שאמרנו (פסוק ה׳).

ומלק – אין חבר לתיבה זו במקרא, כי לא נזכרת רק כאן ובחטאת העוף. וקבלו חכמים ענינה ואמרו שהיא נעשיו בעצמו של כהן מול ערפו של עוף, מולק בבשר עד שמגיע לסימנין וקוצצן, ומבדיל את הראש מן הגוף, שהכתוב מצריכו להקטירו תחלה.

והקטיר המזבחה – את הראש לבדו, ואחר ששסע והסיר את המוראה, חוזר ומקטיר את הגוף, כמו שיבוא (פסוק יז).

ונמצה דמו – פירש רש״י ז״ל לשון ״מיץ אפים״ (משלי ל, לג), ״כי אפס המץ״ (ישעיה טז, ד), כובש בית השחיטה על קיר המזבח, והדם מתמצה ויורד. אבל ראב״ע ז״ל אמר ונמצה מבנין נפעל מגזרת ״שתית מצית״ (ישעיה נא, יז). וכן אמר רד״ק כמו ״וימץ טל מן הגזה״ (שופטים ו, לח), ״אך שמריה ימצו ישתו״ (תהלים עה, ט) [עכ״ל].

[מכאן ואילך דברי רנה״ו] ״ונמצה דמו״ (ויקרא א טז) מנחי למ״ד ה״א, ששרשו ״מצה״, אבל ״מיץ אפים״ מנחי העי״ן. ואם הוראת שתי השרשים על הכבישה והמציצה, אפשר לי להבדיל ביניהן. אותן שהן מנחי עי״ן אין התערובת נודע בהן עד אחר המציצה. ואותן שהן מנחי למ״ד ה״א, ניכר בהן תערובתן גם קודם לכן. כי החלב והחמאה קודם שיתפרדו נראין כאחת.⁠¹ ולכן ״כי מיץ חלב יוציא חמאה״ (משלי ל, לג) מנחי עי״ן, ויפה המשיל להן (שם), ״ומיץ אף יוציא דם״ (שם), ״ומיץ אפים יוציא ריב״. אבל השמרים נכרים ביין גם קודם המציצה, לכן כתוב עליהן בכל מקום שרש ״מצה״,⁠² וכן ניכר הטל שעל הגזה קודם המציצה, וככה הדם בורידין, על כן נכתוב גם עליהן שרש ״מצה״.

ונמצה דמו – קודם לכן. כשמולקו מוציא דם כלו, אוחז בראש ובגוף ומוציא דמו. שאין לפרש ״ונמצה דמו״ על דם הגוף, והראש נקטר קודם לכן בלי מצוי דם, כי לא מצינו בקרבנות שיקרבו איברים על המזבח קודם זריקת הדם, ״כי הדם הוא בנפש יכפר״ (ויקרא יז, יא), כמו שאמר רמב״ן ז״ל. ועל כרחך צריך אתה לומר שאין [אות] וי״ו ״ונמצה״ מהפך לעתיד, כמו ״ונגלה כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״ (ישעיה מ, ה), אלא וי״ו שמושית היא, והמלה עבר, וענינה וכבר נמצה דמו קודם הקטרת הראש. ועל כן לא נכתב מצוי דם קודם הקטרת הראש, שאילו אמר ״ומלק ונמצה והקטיר״, היה שב ״ונמצה״ על ראשו לבדו, והמצוי צריך בראש ובגוף. שאיך תפרש ונמצה על דם הגוף כלו, ואחריו והקטיר המזבחה, המדבר על הקטרת הראש לבדו? לכן נאמר ״ומלק והקטיר״, ששתיהן על הראש, ואחריהן אמר ״ונמצה״, שאין לטעות עתה שמדבר על מצוי הראש לבד, שכבר הוקטר ואיך אחר שהקטיר ימצה? וכן אין לטעות שמדבר על הגוף לבדו, שאם כן הקטיר הראש קודם מצוי דם. אין לנו לפרשו אלא שמדבר קודם הקטרת הראש, ושנכתב אחריו לפי שהמצוי בראש ובגוף כלו כמו שאמרנו. והבן.

קיר המזבח – מוצה בראשו של מזבח מעל חוט הסובב והדם שותת למטה על קיר המזבח.

1. לכן הם פעלים נחי העי״ן.

2. נחי למ״ד ה״א

והקריבו – אפילו תור אחד או בן יונה אחד:

אל המזבח – מלמד שנעשית בראשו של מזבח, לא כשחיטה שהיא על ירך, ולכן הכהן יקריבנו, שאין הבעלים רשאין לגשת אל המזבח. ומליקה עבודת קרבן היא לא כשחיטה ששחיטה אינה עבודה:

ומלק – אין חבר לתיבה זו במקרא, וקבלו חכמים ענינה ואמרו שהיא נעשית בעצמו של כהן מול ערפו של עוף, מולק בבשר עד שמגיע לסימנין וקוצצן, ומבדיל את הראש מן הגוף, שהכתוב מצריכו להקטירו תחלה:

והקטיר המזבחה – את הראש לבדו, ואחר ששסע והסיר את המוראה, חוזר ומקטיר את הגוף:

ונמצה דמו – שרשו מצה כמו וימץ טל מן הגזה (שופטים ו׳ ל״ח), אך שמריה ימצו ישתו (תהלים ע״ה ט׳):

ונמצה דמו – קודם לכן, כשמולקו מוציא דם כלו, אוחז בראש ובגוף ומוציא דמו, ואין וי״ו ונמצה מהפך לעתיד, אלא וי״ו שמושית היא, והמלה עבר וענינה וכבר נמצה דמו קודם הקטרת הראש:

קיר המזבח – מוצה בראשו של מזבח מעל חוט הסובב והדם שותת למטה על קיר המזבח:

ונמצה דמו – אין וי״ו ונמצה מהפך לעתיד אבל שמושית היא, והמלה עבר וענינה וכבר נמצה דמו קודם הקטרת הראש, וערש״י.

ומלק את ראשו – חִתוך מן העורף, וכאן היה מתיז את הראש בהחלט ומקטירו לעצמו,⁠^א ולמטה בחטאת (ה׳:ח׳) לא היה מבדיל.

ונמצה^ב – לפי שדם העוף הוא מועט ואין בו די לקבלו בכלי ולזרקו על המזבח סביב, לכן צוה ונמצה דמו על קיר המזבח, וגם בחטאת העוף שנ׳ והזה מדם החטאת {ויקרא ה׳:ט׳} לא היה מקובל בכלי, ומזה הטעם לא היתה המליקה אלא בראש המזבח, כדי שלא יאבד מהדם כלל (דון יצחק).

{והנה בבהמה היתה הסמיכה, ובעוף שלא יתכן לסמוך עליו, צוה למלוק את ראשו ממול ערפו כדי לעשות חלוק בין שחיטת קדשים לשחיטת חולין (יא״א), וגם המליקה ממול ערף יש בה כעין סמיכת יד (יא״א).}^ג

ונמצה – קודם שיקטיר, ואין צורך לפרש וכבר נמצה, אלא שתחלה הזכיר ההקטרה, שהיא העיקר, ואח״כ חזר להזהיר שבשעת המליקה ימצה הדם על קיר המזבח. ורנ״ה וייזל כתב שאין הוי״ו להפך העבר לעתיד, והוא טעות.

א. בכ״י לוצקי 672 מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״ומלק את ראשו – חתוך מן הערף בלי שיתיז הראש בהחלט (למטה ה׳:ט׳).⁠״

ב. המלה ״ונמצה״ הושלמה מכ״י לוצקי 672. בדפוסים, ״לפי שדם העוף...⁠״ הוא חלק מהמשפט הקודם.

ג. ההוספה היא מכ״י לוצקי 672.

והקריבוֹ – ניתן להקריב אפילו עוף אחד בלבד (זבחים סה.).

והקריבו הכהן וגו׳ ומלק – בקרבן בהמה שחיטה כשרה בזר. אולם בקרבן העוף כל העבודות צריכות להיעשות על ידי כהן – אפילו המליקה המקבילה לשחיטה. המליקה צריכה להיעשות ב״עצמו של כהן״ (שם) – בציפורנו ולא בסכין.

והקריבו הכהן אל המזבח ומלק וגו׳ והקטיר – הבאת העוף אל המזבח קודמת למליקה, ואין הקרבה חוצצת בין מליקה להקטרה; לפיכך ״מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראש המזבח״ (שם). יש לעשות את המליקה, ומיצוי הדם שלאחריה בראש המזבח למעלה מחוט הסיקרא בקרן דרומית-מזרחית.

ומלק והקטיר – המליקה מכינה ומאפשרת את ההקטרה. כדרך שבשעת ההקטרה מובדלים הראש והגוף זה מזה (כפי שמוכח מפסוקים טו ויז), כך הם נבדלים כבר מעת המליקה: במליקת עולת העוף, חותך הכהן בציפורנו את שני הסימנים, ומבדיל את הראש מהגוף. זאת בניגוד למליקת חטאת העוף, שעליה הכתוב אומר: ״ולא יבדיל״ (להלן ה, ח). בשונה משחיטה, צריכה המליקה להיעשות ״ממול ערפו״ (מאחורי הצוואר למטה מהעורף), כפי שפירט הכתוב (שם) בעניין חטאת העוף (זבחים סד:).

ונמצה דמו – ״דם כולו״, הדם של כל העוף – הן של הראש והן של הגוף; אך רק דם הגוף מעכב (שם סו.). מיצוי הדם על קיר המזבח אמור בכתוב בלשון נפעל (״ונמצה״ – ולא ״וימצה״), אולי כדי לכלול על קיר המזבח גם את הדם היוצא מאליו במהלך המליקה; הגמרא (שם סד:) מבארת באופן דומה גם את תיבת ״ימצה״ שבחטאת העוף (להלן ה, ט).

[עז]

והקריבו הכהן אל המזבח – יפלא מאד לענין מה אמר זה? שבמנחה שצריכה הגשה אמר ״והגישה אל המזבח״ אבל בעולת העוף שאינה צריכה הגשה למה אמר שיקריב אותה אל המזבח, מה שלא אמר כן בשום קרבן? ואמרו חז״ל בספרא (הובא בזבחים דף סה, כריתות דף ט) לפי שהייתי יכול לטעות שצריך להביא שני פרדין, ד״תורים ובני יונה״ לשון רבים, לכן חזר פעל ״והקריבו״ שנית בכינוי היחיד ללמד שדי בפרידה אחת. ולכן לא אמר ״ומלק הכהן על המזבח את ראשו״ רק חזר שנית פעל ״והקריבו״. (ועיין באילת השחר כלל קד). והנה בשם המין מצאנו שמות שידבר על הרבים בלשון יחיד כמו ״ויהי לי שור וחמור צאן״, ומצאנו שמות שלא יבואו בלשון יחיד לסימן המין כמו ״מן הכבשים ומן העזים תקחו״ – שלא יתכן לומר ״מן הכבש ומן העז״. ויש בזה הבדל לדעתי בין מין הגבוה ובין מין הנמוך שנקרא על שם שניו; שרק מין הגבוה יבא בלשון יחיד, כי צאן הוא מין הגבוה, אבל כבשים ועזים שהם מין נמוך תחת סוג צאן ונקרא בשם היחיד ״כבש ועז״ ורק כשהוא בן שנתו – יבוא ברבים. וכן תורים ובני יונה הם מין נמוך תחת מין הגבוה ״עוף״, ונקראו כן בימים ידועים (כנ״ל סימן עד). לכן באו בלשון רבים. ובזה לא יקשה למה לא אמר ״מן התור או מן בן יונה״ ולא יהיה מקום לטעות ולא יצטרך ״והקריבו״? מפני שזה נגד טבע הלשון, ואחר שמוכרח לומר ״תורים ובני יונה״ בלשון רבים, יש מקום לטעות שצריך שנים, בפרט שלא מצינו פרידה אחת קריבה בכל התורה כולה כמ״ש בספרי (שלח פסקא קח) ובכריתות (שם) להביא פרידה אחת אי אפשר שלא מצינו בכל התורה כולה.., לכן אמר שנית פעל ״והקריבו״.

[עח]

[הערה: איך דרש התנא קמא מן ״הכהן... ומלק״ ב׳ דרושים? ובמה חולק רבי עקיבא?]

והקריבו אל המזבח ומלק – כבר בארנו (בסימן הקודם) שפה אין צורך להקריבו על ידי הכהן למזבח כי עולת העוף אינו צריך הגשה כלל; ועיקר כוונת המאמר שימלקנו במזבח (ומה שתפס ״והקריבו״ ולא אמר ״ומלק במזבח״ מפני שרצה לתפוס פעל ״והקריבו״ בכינוי יחיד ללמד שאין צריך שתי פרידות). ומזה מבואר דהמליקה צריכה כהן שאי לאו כן היה לו לומר ״והקריבו אל המזבח ומלק״, למה אמר ״הכהן״? ובאר בספרא (הובא בזבחים דף סה) דהוה טעינן מדין קל וחומר דאינו צריך כהן, דהא עולת צאן שחמורה יותר – שצריך צפון – אינו צריך כהן לשחיטתו, וכל כשן מליקה הקלה – שאינו צריך צפון – שאינו צריך כהן. ובמשנה ג׳ למד עוד ממה שכתוב ״הכהן... ומלק״ שמליקה צריכה להיות בגופו של כהן. וזה בנוי על יסוד מוסד בטבע הלשון שיקדים תמיד את הפעל קודם לשם הנושא – ״וערך הכהן״ ״וידבר ה׳⁠ ⁠⁠״, ״וימל אברהם״, וכדומה. וכל מקום שהקדים את שם הנושא קודם אל הנשוא כיון איזה דיוק בהנושא ואיזה גדר והבדל וכדומה (וכמ״ש באילת השחר פרק יב). והיה צריך לומר פה ״ומלק הכהן את ראשו״, ולמה הקדים שם ״הכהן״ קודם לפעל שלו? ועל כרחך בא לדייק שהכהן בעצמו ימלק, לא על ידי כלי (כי מן הדין הייתי אומר שהוא כל שכן משחיטה שקבע לה כלי, כמו שלמד בזבחים (דף צו:)). ור׳ עקיבא אומר שאין צורך לדיוק זה כי מה שכתוב ״הכהן״ מיותר לגמרי, דבלי זה נדע שהוא בכהן אחר שהיא במזבח (כמ״ש בסימן שאחרי זה) ואין זר קרב על המזבח, ולא בא רק לדבר זה שתהיה המליקה בעצמו של כהן.

[עט]

[הערה: המפרשים פירשו משום דכתיב חד ״המזבחה״ על ״ומלק והקטיר״. ויש אומרים ש״המזבחה״ לא מוסב כלל על ״ומלק״.]

והקריבו הכהן אל המזבח ומלק – לא פורש באיזה מקום מן המזבח ימלוק, אם אצל המזבח או למעלה במקום שמקטיר. וז״ש בספרא (הובא בזבחים דף סה) יכול ימלקנו בין מלמעלה בין מלמטה? אמנם הסברה מחייבת שיהיה במקום ההקטרה שאי לאו כן מה שכתוב ״והקריבו אל המזבח״ מיותר, דהא בחטאת העוף לא נזכר זאת יען שנעשית למטה. ואם פה קפיד על מקום מיוחד בצד המזבח היה ראוי לבאר כמו שכתב אצל הגשה דמנחה (צו ו) ״הקרב אותה לפני ה׳ אל פני המזבח״ וכדומה. ומדכתב סתם ידעינן שהוא עצמו מקום המזבח שהזכיר אחר כך לגבי הקטרה. ואמר בספרא ובזבחים (שם) ובירושלמי ריש יומא המזבח אמור לענין הקטרה ולענין מליקה. מה הקטרה למעלה אף מליקה למעלה. וזה בנוי על שורש חזק שהיה לחז״ל בדרכי ההיקש שבא לפעמים שם או פעל כפול שלא לצורך במאמר אחד כדי להקישם זה לזה (כמו שנתבאר באילת השחר כלל קמד קנט קס). וכן פה כפול שם ׳המזבח׳ שני פעמים להקישם זה לזה, שמה שכתב לענין מליקה ״והקריבו אל המזבח״ הוא עצמו במקום של המזבח שנזכר לגבי הקטרה שפירושו למעלה. [לא כמו שפירשו המפרשים שמלת ״המזבחה״ מוסב גם למעלה על מליקה, וזה אינו, כי כלל בלשון שהשם הצדדי הבא במשפט שיש לו שני נשואים יתפרש לרוב על הנשוא הסמוך לו; שאם כן נפרש גם כן ״וקמץ משם מלא קומצו והקטיר המזבחה״ או ״ושסע אותו בכנפיו... והקטיר המזבחה״ שהקמיצה והשיסוע יהיו בראש המזבח! והעיקר כמו שפירשתי שמן ״והקטיר המזבחה״ ידעינן בדרכי ההיקש שגם ״והקריבו אל המזבח״ פירושו למעלם.] ומה שאמר ודין הוא... – בגמרא לא גרס לא, ויש למחקה מן הספרים שזה לענין הזיה, ומקומו לקמן משנה ז גבי מיצוי.

[פ]

ומלק את ראשו – כתב הרשב״ם מדכתיב ״ומלק את ראשו״ ולא כתיב ״ומלק אותו״ כמו ״ושחט אותו״ פירשו דונש כי הוא ראיה לדברי רבותינו שראו עבודת המקדש כי היה חותך בצפרנו שדרה ומפרקת מאחוריו עד שיגיע לסימנים. והנה בחטאת העוף באר הכתוב ״ומלק את ראשו ממול ערפו״, והוא הדין בעולה. וכן למד שם מפה לענין שתהיה המליקה בעצמו של כהן. אבל במקום המליקה היה הבדל ביניהם – שזה למעלה וזה למטה; שזה למד בעולה בהיקש, ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש. כך כתבו התוס׳ בזבחים שם.

[פא]

ומלק את ראשו והקטיר המזבחה – מבואר שמקטיר את הראש בפני עצמו ואחר כך מקטיר את הגוף, דהא אחר כך אמר ״ושסע אותו בכנפיו והקטיר המזבחה״, וכמ״ש בספרא משנה ו׳ ומנין שהקטרת הראש לעצמו? כשהוא אומר.... והנה בחטאת העוף אמר ״ומלק את ראשו... ולא יבדיל״ ואם נאמר דמליקת עולת העוף וחטאת העוף שוה, י״ל שגם בעולת העוף בעת שמולק אינו מבדיל הראש מן הגוף רק אחר גמר המליקה וההזיה, אז מפריד הראש ומקטירו בפני עצמו. אך שאם כן היה צריך לכתוב ״ומלק את ראשו ומצה את הדם״ לפני ההקטרה, שלא מצאנו בקרבנות שיקטיר שום דבר לפני הזית הדם. ובאמת כתב רש״י ז״ל ופשוטו של מקרא מסורס הוא ופירושו וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר. ואצלינו יסוד מוסד שלא נמצא סירוס ועוות בכתבי הקדש (וכמ״ש באילת השחר פרק כא). ולמה הפך הסדר? ועל כרחך בא להורות שתיכף אחר מליקתו צריך שיהיה ראוי להקטירו בפני עצמו - ר״ל שיהיה נבדל מן הגוף. כי יש פעלים רבים שמורים על שהפעולה מוכנת להעשות - לא על עשייתם, כמו ״כי משחיתים אנחנו את המקום הזה״ (בראשית י״ט:י״ג), ״ויבא האיש את האנשים ביתה יוסף... ויגשו וידברו אליו פתח הבית ויבא האיש את האנשים ביתה יוסף״ (שם מג) שפירושו של ״ויבא״ הראשון שהיה מוכן להביאם. וכן ״והביא את אשמו...והביא אל הכהן״ (ויקרא ה ז-ח) ש״והביא״ הראשון פירושו שהיה מוכן להביאה. וכן פירשו בכמה מקומות בספר הזה כמ״ש באילת השחר (סימן י). וכן פה פי׳ ״והקטיר המזבחה״ שיהיה ראוי להקטרה. וז״ש בספרא (הובא בזבחים שם) אי מה מליקה...אף כאן מולק ואינו מבדיל. ת״ל ומלק והקטיר ונמצה וכולי אלא מלקו כדרך הקטרתו.

[פב]

ונמצה דמו – הוא נפעל עבר ופירושו וכבר נמצה דמו קודם שהקטיר, כמו שפרש״י על ״וישמע יעקב״ (בראשית כח, ז) שפירושו וכבר שמע, וכנ״ל בסימן הקודם. והנה פעל זה מצאנוהו על שלשה תמונות: (א) נחי עי״ן – ״מיץ חלב יוציא חמאה״ (משלי ל׳:ל״ג). (ב) מן הכפולין – ״למען תמוצו והתענגתם״ (ישעיה סו, יא). (ג) מנחי ל״ה – כמו כאן ששרשו מצה כדבר הראב״ע והרד״ק. [ורש״י ז״ל שפירש ונמצה לשון ״מיץ אפים״ ״כי אפס המץ״, הולך לשיטתו שדעתו כדעת קדמוני הלשון שבעלי עלומי העין והנחים והחסרים והכפולים כולם משורש אחד המה ועיקר הוראתם אחד, ויתחלפו מצדדי הוראתיהם. כמו שכתבנו בפי׳ בראשית על ״הוא ישופך ראש״ ועל ״אנשי השם״, ובפר׳ לך על ״ואנכי הולך ערירי״. וכן אנן און אנה כמ״ש במדבר (יא א); וכן נסך סכך סכה כמ״ש שמות (כה כט), וכן במקומות רבים. והארכתי בזה במקום אחר שכן דעת חז״ל ועיין אילת השחר (כלל ב ג ד)]. ובכל זאת יש הבדל ביניהם, ש״מצץ״ מן הכפולים – מוצץ בפיו דבר שיש בו לחלוחית; ״מיץ״, מנחי ע״ו – סוחט משקה הנבלע באיזה דבר; ו״מצה״ מנחי ל״ה – מורה על תמצית המשקה באחרית הכלי כמו השמרים שבשולי הכוס. ואמר תמיד ״שָׁתִית מָצִית״ (ישעיה נא, יז) (יחזקאל כג, לד). ואמר ״אַךְ שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ״ (תהלים עה, ט) בדרך המליצה שיהיה תמצית השמרים בשפע כל כך עד שישתו אותם. וכן מה שכתוב פה ״ונמצה דמו״ ובחטאת העוף ״והנשאר בדם ימצה״ פירושם שיסחוט עד אחריתו. ולפי זה מה שכתוב בספרא ובזבחים (דף סה) ונמצה דמו – דם כולו – זה נודע מן פעל ״ונמצה״. ומה שאמרו אוחז בראשו ובגוף ומוצה – זה פירושם על ״דמו״ (שהכינוי אינו מוסב על ראשו רק על העוף. ושכן מ״ש אחריו ״והסיר את מוראותו״ הכינוי מוסב על העוף) ופירושו דם העוף, שכולל הגוף והראש. ובזה לא יקשה הא ר׳ יהודה סתמא דספרא סובר בספרא (אחרי מות פרק יא מ״ט) ובחולין (דף פח) דדמו אפילו מקצת דמו – כי הלימוד של דם כולו הוא מן פעל ״ונמצה״, כן נראה.

[פג]

על קיר המזבח – המזבח בכללו כולל גוף המזבח וגגו וקירותיו ויסודו והכבש שעולים בו אליו, שכולם חלקי המזבח. ובארנו (בסימן קמב) שלפעמים בדרך ההרחבה גם הכבש בכלל ״מזבח״. אמנם כשפורט את חלקיו, למשל גג המזבח, קיר המזבח, יסוד המזבח – אז דבר על חלקיו בדוקא. וכשאומר ״קיר המזבח״ אין היסוד והכבש בכלל, שאלו נקראו בשם אחר: ״יסוד המזבח״ ״מעלות המזבח״. וזה שאמר בספרא לא על קיר הכבש ולא על קיר היסוד, רוצה לומר שלכן אמר ״על קיר״ ולא אמר ״על המזבח״ שבזה ממעט הכבש והיסוד. וכן הוא בספרא (ויקרא חובה פרק יח מ״ח) על מה שכתוב בחטאת העוף ״והזה מדם החטאת על קיר המזבח״. [ושני הברייתות הובאו בזבחים (דף סד: ודף סה) ושם לא גרס ולא על קיר היסוד]. ובמה שכתב ״המזבח״ מבואר שלא על קיר האולם וההיכל (כן גירסתו בגמ׳). ובארו חכמים שמה שכתוב ״על קיר המזבח״ היינו על קיר העליון למעלה מחוט הסקרא (הגם שממדת הקל וחומר יש לומר שהוא למטה דהא חטאת העוף מזה דמה למטה מן החוט אף שדם חטאת בהמה למעלה, וכל שכן עולת העוף שגם דם עולת בהמה למטה). ולמדו זה בדרכי ההיקש, שכבר כתבנו (בסימן עט) שאחד מדרכי ההיקש הוא שיכפול הכתוב שם אחד שלא לצורך כדי ללמוד שני השמות הבאים במאמר זה מזה, כמו שכפל שם ״המזבח״ גבי מליקה והקטרה להדמותם זה לזה כמו שכתבנו שם. והוא הדין מה שכפל שם ״המזבח״ גבי הקטרה וגבי מיצוי שהיה יכול לאמר ״והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קירו״, שמבואר שאין דרך לכפול השם ולשנותו במאמר אחד רק להזכירו על ידי כינוי, וכל מקום שכפל את השם בא לדרוש כמ״ש באילת השחר (פרק טו). ובא ללמד ששם ״מזבח״ הנזכר גבי הקטרה הוא עצמו השם שנזכר גבי מיצוי, ומה הקטרה למעלה אף מצוי למעלה [בזבחים דף סה גרס בברייתא זו וכי לאחר שהקטיר חוזר וממצה, וכן גריס רש״י. אמנם בספרא גריס זה במשנה ה׳, וכן כתב בחולין (דף כא:) דכן גרס לה בספרא, וכן כתב בפירוש התורה. וגירסא זו עיקרית.] ואמר (במשנה ח׳) שהיה עולה בכבש ומשם פנה לסובב (שהיא כניסה שניה שבגובה המזבח כדתנן ברפ״ג דמדות עלה אמה וכנס אמה זה יסוד, עלה חמש וכנס אמה זה הסובב). ושני כבשים קטנים יוצאים מן הכבש שבהם פונים ליסוד ולסובב כמו שמובא בזבחים (דף סב:). ומשם בא לו לקרן דרומית מזרחית שקרובה לבית הדשן להשליך שם מוראה ונוצה (כמ״ש בדף סד:) ושם מולק ומוצה. ודעת הת״ק דהזיה כשרה אפילו אחת למטה מרגליו, רוצה לומר - למטה מן הסובב שעליו עמד ברגליו; כי חוט הסקרא המבדיל בין דמים העליונים והתחתונים היה אמה למטה מן הסובב, וכל שמוצה למעלה מן החוט – אף שהיא למטה מן הסובב – כשר, כי סבירא ליה דיכול לעשות מערכה ולהקטיר על גבי הסובב ואם כן הוא מקום הקטרה. ורבי נחמיה ור׳ אליעזר בן יעקב סבירא להו שאין להקטיר על הסובב, ולכן סבירא להו דאין נעשית אלא בראשו של מזבח, שרק שם הוא מקום הקטרה. כן פירשוהו בזבחים (דף סה).

והקטיר המזבחה – שיהא ראוי להקטרה ואינו חסר כלל. והיינו הבדלה לגמרי.

ונמצה דמו – יוציאנו טפה טפה, וזו היא הוראת ׳מצה׳ בכל מקום, ועל כן לא כתב ׳ונזרק׳ כי דם עוף קטן מעט הוא, וצריך למלוק את ראשו באופן שטפות הדם היוצאות על ידי המליקה תִטֹפְנָה על קיר המזבח. ונראה שטעם מליקת העוף בכלל הוא מפני שהבהמה שוחטים אותה חוץ למזבח, ומקבלים דמה במזרק, וזורקים אותו על גבי המזבח. וגם אם לפעמים (נגד קבלת חז״ל, בבלי זבחים צ״ז:) אסרוה אל המזבח ושחטוה שם, כמו שכתוב אסרו חג בעבתים עד קרבנות המזבח (תהלים קי״ח), הבהמה אינה מפרכסת כל כך אחר שחיטתה; ואם היו שוחטים בן יונה חוץ למזבח ומקבלים מעט דמו במזרק לא יספיק אפילו לזריקה קטנה כי רק טפות דם יוצאות ממנו. אם כן היה צריך לשחטו בראש המזבח ושם היה מפרכס הרבה כטבע העופות, והיה זה גנאי כלפי מעלה וכאכזריות, ועל כן צוה למלקן; וידוע כי במליקת הצואר ובשבירת חוט השדרה שם, כל בעל חי יפול פגר פתאם בלי גסיסה ופרכוס. רק גם בתורים ובני יונה הרכים היתה (לפי דברי רבותינו ז״ל) עבודה קשה שבעבודות קשות שבמקדש (בבלי זבחים י״א), ורק הכהנים הזריזים היו יודעים לעשותה כהוגן; ומלבד איסור אכילת הדם שבעבורה נתחייבנו בשחיטת הבהמות, קלוע אל השערה בשבירת חוט השדרה פתאם הוא דבר קשה, וקרוב לאי אפשר בפרט באטליז ששוחטים שם בהמות הרבה, ובבלי קלוע אל השערה בשבירת חוט השדרה יכפל צער הבהמה כפלי כפלים בהריגת הבהמה בדרך זה מבשחיטה.

עולת העוף אינה מובאה קודם אל מקום אחר, שהוא ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ כדי להעלותה אחר כך משם אל המזבח, אלא הכהן מביא אותה מיד אל המזבח. הכהן עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית. שם מלק את ראשו כליל בצפרנו ״ממול העורף״ כך, שאפשר היה להקטיר את הראש לבדו (״והקטיר״). אולם הראש לא הושם תיכף על האש. מצות ההקטרה באה אח״כ ונזכרה רק מפני זה תיכף אחרי המליקה כדי להגיד את סדר המליקה (המליקה צריכה ליעשות כך, שאפשר יהיה להקטיר את הראש לבדו). אחרי המליקה בא מיצוי הדם בקיר המזבח ודווקא למעלה מחוט הסקרא (ר׳ זבחים ס״ד:).

איוולד וגם קנובל סבורים, שאין משמעות ״ומלק״ שיבדיל את הראש לגמרי, כדעת בעלי המשנה, אלא פירוקו על ידי שבירת חולית הצואר וקריעה בעור הצואר עד שיהא הראש תלוי בגוף (בדיוק כמו בחטאת לפי פרק ה פסוק ט). אולם דעה זו מוצאת סתירתה:

א) בעובדה שכאן לא נאמר ״ולא יבדיל״ דוגמת החטאת;

ב) שהפסוק ״והקטיר המזבחה״, שאינו מוסב אלא על הראש, דורש בהחלט הבדלה גמורה.

אמנם, איוולד (Alterthum. עמ׳ 50) סובר, כי ל״והקטיר המזבחה״ אין כאן מקום אלא הוא פליטת קולמוס. אולם הנחה שרירותית זו בטלה מנה ובה, שהרי גם הראש של עולת הבקר הוקטר לבדו ונזכר בין שאר הנתחים באופן מיוחד. בשבילנו מספיקה העובדה, כי חכמי המשנה, אשר אחדים מהם חיו עוד בעצם ימי בית שני, מסבירים את מלת ומלק פה אחד כפי שביארנו לעיל (כן גם דעת בּיר, קייל ורבים אחרים).

והקריבו הכהן – מה ת״ל הכהן – שתהא מליקה בעצמו של כהן.⁠¹ (זבחים ס״ה.)

ומלק – וסמיך ליה והקטיר, איתקש מליקה להקטרה, מה הקטרה אינה נוהגת בנשים אף מליקה אינה נוהגת בנשים.⁠² (קדושין ל״ו.)

ומלק – וסמיך ליה והקטיר, איתקש מליקה להקטרה, מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראש המזבח.⁠³ (זבחים ס״ה.)

ומלק – וסמיך ליה והקטיר, איתקש מליקה להקטרה, מה הקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו.⁠⁴ (שם שם)

ומלק – יכול אפילו בסכין ת״ל והקטיר אותו.⁠⁵ (תו״כ)

ומלק את ראשו – נאמר כאן ומלק את ראשו ונאמר בחטאת העוף (ה׳ ח׳) ומלק את ראשו, מה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף.⁠⁶ (זבחים ס״ה.)

והקטיר – תניא, מנין שהקטרת הראש לעצמו והקטרת הגוף לעצמו, שנאמר (פ׳ י״ז) והקטיר אותו, הרי הקטרת הגוף אמורה, הא מה אני מקיים והקטיר המזבחה – בהקטרת הראש.⁠⁷ (שם שם)

ונמצה – ולמעלה כתיב והקטיר. וכי אפשר שאחר שהקטיר חוזר וממצה, אלא לומר לך מה הקטרה בראש המזבח אף מצוי בראש המזבח.⁠⁸ (שם שם)

ונמצה דמו – דמו – כולו ולא מקצתו⁹ (שם שם)

על קיר המזבח – תניא, ונמצה דמו על קיר המזבח, על קיר המזבח ולא על קיר הכבש¹⁰ ולא על קיר ההיכל, ואיזה זה – זה קיר העליון.⁠¹¹ (שם שם)

על קיר המזבח – על קיר – ולא על היסוד היסוד.⁠¹² (תו״כ)

1. כלומר בצפרניו ולא בכלי, ועיין בסמוך אות ק״ח. אבל אין לומר דהפסוק משמיענו זה גופא דמליקה צריך בכהן ולא בזר, ולא נדמה זה לשחיטה שכשרה בזר, שהמליקה בעוף היא כנגד שחיטה בבהמה, יען דפשיטא הוא, דכיון דצריך למלוק על ראש המזבח דמקשינן להקטרה כפי שיבא בסמוך והזר אסור לקרב למזבח.

2. והקטרה בודאי רק בזכרים דכתיב (ג׳ ה׳) והקטירו אותו בני אהרן ודרשינן ולא בנות אהרן. ועיין משכ״ל בפ׳ ב׳ לענין סמיכה בנשים וצרף לכאן.

3. והיינו אצל קרן של המזבח, ויתכן דמדייק כפל לשון המזבחה דכתיב כאן בפסוק, ודריש להקישא, וע׳ בתוס׳ כאן. וטעם המליקה על ראש המזבח דוקא, נראה משום דעוף דמו מועט, ואם ימלוק רחוק ממזבח יהיה צריך לקבל הדם במזרק ולהוביל למזבח לזרוק, ומפני מעוטו לא יהיה די לזרוק לכשיורק וידבק לכלי, ולכן מולקו בראש המזבח כדי שימצה מיד על המזבח. וזהו גם טעם הדבר שהמצוי צריך להיות על ראש המזבח כפי שיבא עוד.

4. ר״ל לאפוקי מחטאת העוף דכתיב לקמן פ׳ ה׳ ח׳ ומלק את ראשו ולא יבדיל, והיינו שבשעה שמולק אינו מבדיל הראש מן הגוף אלא אחר גמר מליקה והזאה, אבל הכא תיכף אחר המליקה צריך שיהיה הראש ראוי להקטירו בפ״ע, דמקשינן להקטרה שהראש נקטר לעצמו כפי שיבא בסמוך. וטעם ההיקש י״ל משום דאל״ה הול״ל ומלק את ראשו ומצה דמו על קיר המזבח והקטיר המזבחה, ולא ככתוב לפנינו מקודם ההקטרה ואח״כ המצוי, שהרי בודאי ממצה קודם ההקטרה, שכל הקטרות קדשים הם לאחר הזאת הדם [וע׳ ברש״י בפסוק זה כתב שהלשון מסורס הוא], ושנוי לשון זה בא להורות שתיכף אחר המליקה יהיה ראוי להקטירו בפ״ע. ודיוק זה מכוון מאוד בלשון הפסוק עד שתמיהני למה צריך הגמרא להקישא דהקטרה בעוד שלשון הכתוב עצמו מורה על זה. ואמנם יש לכוין כונה זו בלשון הגמרא.

5. דדי היה לכתוב והקטירו וכתיב והקטיר אותו משמע רק כזה שנמלק כדינו, ומדין צריך למלוק בצפורן כמבואר בריש פסוק זה.

6. והתם כתיב מפורש ומלק את ראשו ממול ערפו.

7. דוהקטיר אותו שבפסוק י״ז בודאי קאי על הגוף, דמקודם כתיב ושסע אותו בכנפיו דזה בודאי קאי על הגוף, ושוב כתיב והקטיר אותו מוסב ג״כ על הגוף דאיירי ביה.

8. ובטעם מצוי על ראש המזבח עיין משכ״ל סוף אות ק״ה.

9. מדייק כן מלשון ונמצה דמשמעו כולו, וכמ״ד במשלי (ל׳) מיץ אפים, וכן (ישעיהו נ״א) שתית מצית, וכ״כ לקמן בפרשה והנשאר בדם ימצה, שבכולם הפירוש סחיטה עד תכליתה. ולפי״ז אין סתירה מכאן למה דדרשינן בעלמא (חולין פ״ח.) דמו ואפילו מקצת דמו, יען דהכא דרשינן זה מלשון ונמצה.

10. עיין מש״כ לעיל בפסוק י״א אות צ״א.

11. ר״ל הקיר שלמעלה מן החוש שבאמצע המזבח, ולא כמו בחטאת העוף שמזה למטה מאמצע המזבח כפי שיתבאר לקמן בענין (ה׳ ט׳), יעו״ש לפנינו.

12. טעם הדיוק משום דבכ״מ דכתיב מזבח סתם כולל גם הכבש והיסוד, כמבואר בכ״מ, וכאן דכתיב על קיר המזבח בא להורות ולציין גוף המזבח דוקא שהוא קיר העליון.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון