×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה לָגוּר֙ בִּשְׂדֵ֣י מוֹאָ֔ב ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו׃
In the days when the judges judged, there was a famine in the land. A man from Beit Lechem of Yehuda1 went to sojourn in the fields2 of Moav, he, and his wife, and his two sons.
1. from Beit Lechem of Yehuda | מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה – See Hoil Moshe that the verse emphasizes that this Beit Lechem was in the inheritance of Yehuda to distinguish it from a different Beit Lechem found in the tribe of Zevulun (see Yehoshua 19:15). The name means: "house of bread", somewhat ironic in light of the famine.
2. in the fields | בִּשְׂדֵי – This might refer to the open country, highlighting that they dwelled in unwalled cities rather than fortified ones (Hoil Moshe). Alternatively, it is simply a way of referring to the land as a whole, similar to the term "שְׂדֵה אֱדוֹם" in Bereshit 32:4, which is parallel to: "אַרְצָה שֵׂעִיר" (R"Y Bekhor Shor there).
מקבילות במקראתרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראפסאודו-רש״ירי״דעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַהֲוָה בְּיוֹמֵי נְגִיד נְגִידַיָּא וַהֲוָה כְפַן תַּקִּיף בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל עֲשַׂרְתֵּי כַפְנִין תַּקִּיפִין אִתְגְּזָרוּ מִן שְׁמַיָּא לְמִהְוֵי בְּעָלְמָא מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרִי עָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְאוֹכָחָא בְּהוֹן דָּיְרֵי אַרְעָא כְּפַן קַדְמָאֵי בְּיוֹמֵי אָדָם כְּפַן תִּנְיָן בְּיוֹמֵי לֶמֶךְ כְּפַן תְּלִיתָאֵי בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם כְּפַן רְבִיעָאֵי בְּיוֹמֵי יִצְחָק כְּפַן חֲמִישָׁאֵי בְּיוֹמֵי יַעֲקֹב כְּפַן שְׁתִיתָאֵי בְּיוֹמֵי בּוֹעַז דְּמִתְקְרִי אִבְצָן צַדִּיקָא דְּמִן בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה כְּפַן שְׁבִיעָאֵי בְּיוֹמֵי דָוִד מַלְכָּא דְּיִשְׂרָאֵל כְּפַן תְּמִינָאֵי בְּיוֹמֵי אֵלִיָּהוּ נְבִיָּא כְּפַן תְּשִׁיעָאֵי בְּיוֹמֵי אֱלִישָׁע בְּשׁוֹמְרוֹן כְּפַן עֲשִׂירָאֵי עֲתִיד לְמִהְוֵי לָא כְּפַן לְמֵיכַל לַחְמָא וְלָא צָהוּתָא לְמִשְׁתֵּי מַיָּא אֱלָהֵין לְמִשְׁמַע פִּתְגָם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ וְכַד הֲוָה כַּפְנָא הָדֵין תַּקִּיף בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל נְפַק גַּבְרָא רַבָּא מִן בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַאֲזַל לָדוּר בְּחַקְלָא דְמוֹאָב הוּא וְאִתְּתֵיהּ וּתְרֵין בְּנוֹהִי.
פתיחתא דרות רבה
[א] וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים – רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח וְאָמַר: שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה (תהלים נ׳:ז׳), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין מְעִידִין אֶלָּא בְּשׁוֹמֵעַ. רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר, לְשֶׁעָבַר הָיוּ קְרוּיִין יִשְׂרָאֵל כִּשְׁאָר כָּל הָאֻמּוֹת: סַבְתָּא וְרַעֲמָא וְסַבְתְּכָא (בראשית י׳:ז׳), מִכָּאן וָאֵילָךְ אֵין נִקְרָאִין אֶלָּא עַמִּי: שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה, מֵאַיִן זְכִיתֶם שֶׁתִּקָּרְאוּ עַמִּי, מִוַאֲדַבֵּרָה, מִמַּה שֶּׁדִּבַּרְתֶּם לְפָנַי בְּסִינַי וַאֲמַרְתֶּם: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שִׁמְעָה עַמִּי, לְשֶׁעָבַר. וַאֲדַבֵּרָה, לֶעָתִיד לָבוֹא. שִׁמְעָה עַמִּי, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וַאֲדַבֵּרָה, בָּעוֹלָם הַבָּא. כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִי פִּתְחוֹן פֶּה בִּפְנֵי שָׂרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁעֲתִידִין לְקַטְרְגָם לְפָנַי וְלוֹמַר רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אֵלּוּ עוֹבְדִין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאֵלּוּ עוֹבְדִין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֵלּוּ גִּלּוּ עֲרָיוֹת וְאֵלּוּ גִּלּוּ עֲרָיוֹת, אֵלּוּ שָׁפְכוּ דָמִים וְאֵלּוּ שָׁפְכוּ דָמִים, אֵלּוּ יוֹרְדִין לְגַן עֵדֶן וְאֵלּוּ יוֹרְדִין לְגֵיהִנֹּם. אוֹתָהּ שָׁעָה סָנֵיגוֹרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּתֵּק, הֲדָא הִיא דְתֵימָא: וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל (דניאל י״ב:א׳), וְכִי יֵשׁ יְשִׁיבָה לְמַעְלָה, וְהָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אֵין יְשִׁיבָה לְמַעְלָה, דִּכְתִיב: קִרְבֵת עַל חַד מִן קָאֲמַיָּא (דניאל ז׳:ט״ז), מַהוּ דֵין לָשׁוֹן קָאֲמַיָּא, קַיָּימָא, דִּכְתִיב: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ (ישעיהו ו׳:ב׳). וּכְתִיב: וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְׂמֹאלוֹ (מלכים א כ״ב:י״ט, דברי הימים ב י״ח:י״ח), וְאַתָּה אוֹמֵר יַעֲמֹד. מַהוּ יַעֲמֹד, מִשְׁתַּתֵּק, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְהוֹחַלְתִּי כִּי לֹא יְדַבֵּרוּ [כי עמדו לא ענו עוד (איוב ל״ב:ט״ז)]. אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִשְׁתַּתַּקְתָּ וְאֵין אַתָּה מְלַמֵּד סָנֵיגוֹרְיָא עַל בָּנַי, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה וּמוֹשִׁיעַ אֶת בָּנַי. בְּאֵיזוֹ צְדָקָה, רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹחָנָן, חַד אָמַר בִּצְדָקָה שֶׁעֲשִׂיתֶם אֶת עוֹלָמִי, עַל שֶׁקִּבַּלְתֶּם אֶת תּוֹרָתִי, שֶׁאִלּוּ לֹא קִבַּלְתֶּם אֶת תּוֹרָתִי, הָיִיתִי מַחֲזִיר אוֹתוֹ לְתֹהוּ וָבֹהוּ, דְּאָמַר רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא: נְמוֹגִים אֶרֶץ וְכָל ישְׁבֶיהָ (תהלים ע״ה:ד׳), כְּבָר הָיָה הָעוֹלָם מִתְמוֹגֵג וְהוֹלֵךְ, אִלּוּלֵי שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי וכו׳, וּמִי בִּסֵּם אֶת הָעוֹלָם: אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ (תהלים ע״ה:ד׳), בִּזְכוּת אָנֹכִי תִּכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶלָּה. וְחַד אָמַר בִּצְדָקָה שֶׁעֲשִׂיתֶם אֶת עַצְמְכֶם עַל שֶׁקִּבַּלְתֶּם אֶת תּוֹרָתִי, שֶׁאִלּוּלֵי כֵן הָיִיתִי מְכַלֶּה אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי (תהלים נ׳:ז׳), רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר דַּיֶּךָּ אֲנִי פַּטְרוֹנְךָ. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי פַּטְרוֹנְךָ, מַה פַּטְרוֹנֵי מְהַנֵּי בְּדִינָא. תָּאנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, אֱלֹהִים אָנֹכִי לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, וְלֹא יִחַדְתִּי שְׁמִי אֶלָּא עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל, אֵין אֲנִי נִקְרָא אֱלֹהֵי כָּל הָאֻמּוֹת, אֶלָּא אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי. רַבִּי יוּדָן פָּתַר קְרָיָיא בְּמשֶׁה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אַף עַל פִּי שֶׁקָּרָאתִי אוֹתְךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה, אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי, אֲנִי עַל גַּבְּךָ. רַבִּי אַבָּא בַּר יוּדָן פָּתַר קְרָיָיא בְּיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁקָּרָאתִי אֶתְכֶם אֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם (תהלים פ״ב:ו׳), אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי, דְּעוּ שֶׁאָנֹכִי עַל גַּבֵּיכֶם. רַבָּנָן פַּתְרֵי קְרָיָיא בְּדַיָּנִים, אַף עַל פִּי שֶׁקָּרָאתִי אֶתְכֶם אֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל (שמות כ״ב:כ״ז), דְּעוּ שֶׁאֲנִי עַל גַּבֵּיכֶם, וְחָזַר וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל אֲנִי חָלַקְתִּי כָּבוֹד לַדַּיָּנִים וְקָרָאתִי אוֹתָם אֱלֹהִים, וְהֵן מְבַזִּים אוֹתָם, אוֹי לַדּוֹר שֶׁשָּׁפְטוּ אֶת שׁוֹפְטֵיהֶם.
[ב] וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים – עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה (משלי י״ט:ט״ו), עַל יְדֵי שֶׁנִּתְעַצְּלוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת גְּמוּל חֶסֶד לִיהוֹשֻׁעַ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ מִצָּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ (יהושע כ״ד:ל׳), אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ גַּעַשׁ, וּמַהוּ הַר גַּעַשׁ, עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּעֲשׁוּ יִשְׂרָאֵל מֵעֲשׂוֹת גְּמִילוּת חֶסֶד לִיהוֹשֻׁעַ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶחְלְקָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָיְתָה חִלּוּקָהּ חֲבִיבָה עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִדַּאי, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹסְקִין בִּמְלַאכְתָּן, זֶה עוֹסֵק בְּשָׂדֵהוּ, זֶה עוֹסֵק בְּכַרְמוֹ, וְזֶה עוֹסֵק בְּזֵיתָיו, וְזֶה עוֹסֵק בְּפָצוּמוֹ לְפָרֵשׁ: וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב (משלי י״ט:ט״ו), נִתְגָּעֲשׁוּ מֵעֲשׂוֹת גְּמִילוּת חֶסֶד לִיהוֹשֻׁעַ, וּבִקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַרְעִישׁ אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עַל יוֹשְׁבָיו, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ (תהלים י״ח:ח׳). וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב, עַל שֶׁהָיוּ מְרַמִּין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֵהֶם עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, לְכָךְ הִרְעִיבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, דִּכְתִיב: וּדְבַר ה׳ הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם (שמואל א ג׳:א׳).
דָּבָר אַחֵר, עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה, עַל יְדֵי שֶׁנִּתְעַצְּלוּ יִשְׂרָאֵל מִלַּעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה, רָבְתָה הַנְּבוּאָה. רָבְתָה, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ תַּפִּיל, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר נְפַל שַׁעֲרֵיהוֹן דְּפוּרְיָא.
אָמַר רַבִּי סִימוֹן כְּאִינִישׁ דַּאֲמַר לְחַבְרֵיהּ הָא סַקָּא וְהָא סַלְּעָא וְהָא סְאָה קוּם אֱכֹל. דְּאָמַר רַבִּי דְרוֹסָא שִׁשִּׁים רִבּוֹא נְבִיאִים עָמְדוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפְרָס שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָרוֹת הֵן, וְאֵין לְךָ עֲיָרוֹת מְקוּלְקָלוֹת מֵהֶן מִבֵּית אֵל וִירִיחוֹ, יְרִיחוֹ עַל שֶׁאֵרַרָהּ יְהוֹשֻׁעַ, בֵּית אֵל עַל שֶׁהָיוּ עֲגָלִים שֶׁל יָרָבְעָם עוֹמְדִים שָׁם, וּכְתִיב: וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל אֶל אֱלִישָׁע (מלכים ב ב׳:ג׳), נְבִיאִים, אֵין נְבִיאִים פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וּמִפְּנֵי מָה לֹא נִתְפַּרְסְמָה נְבוּאָתָם, שֶׁלֹא הָיָה בָּהּ צֹרֶךְ לְדוֹרוֹת. אֱמֹר מֵעַתָּה כָּל נְבוּאָה שֶׁאֵינָהּ צֹרֶךְ לְדוֹרוֹת לֹא נִתְפַּרְסְמָה, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא וּמְבִיאָן עִמּוֹ וְתִתְפַּרְסֵם נְבוּאָתָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּבָא ה׳ אֱלֹהַי כָּל קְדשִׁים עִמָּךְ (זכריה י״ד:ה׳). וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב, עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מְרַמִּים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֵהֶם עוֹבְדִין לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וּמֵהֶם עוֹבְדִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא שֶׁאֵלִיָּהוּ אוֹמֵר לָהֶם: עַד מָתַי אַתֶּם פּוֹסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים (מלכים א י״ח:כ״א). תִרְעָב, הִרְעִיבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: חַי ה׳ אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו (מלכים א י״ז:א׳).
דָּבָר אַחֵר, עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה, עַל יְדֵי שֶׁנִּתְעַצְּלוּ יִשְׂרָאֵל מִלַּעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בִּימֵי שׁוֹפְטִים, תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה. וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב, עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מְרַמִּים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֵהֶם עוֹבְדִין לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וּמֵהֶם עוֹבְדִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִרְעִיבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּרְעָבוֹן בִּימֵי שׁוֹפְטֵיהֶם.
[ג] וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב – הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר (משלי כ״א:ח׳), זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע שֶׁהוּא מִתְהַפֵּךְ וּבָא עַל יִשְׂרָאֵל בִּגְזֵרוֹת, גְּנַבְתּוּן לָא גְנַבְנוּן, קְטַלְתּוּן לָא קְטַלְנוּן, לָא גְנַבְתָּ מַאן גְּנַב עִמָּךְ, לָא קְטַלְתָּ מַאן קְטַל עִמָּךְ, קָנֵיס לְהוֹן, יַזְמֵי לְהוֹן, אַיְיתֵי אַרְנוֹנָךְ, אַיְיתֵי גוּלְגַּלְתָּךְ, אַיְיתֵי דִימוֹסָיךְ. אִישׁ זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִּד (בראשית כ״ה:כ״ז). וָזָר, שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ זָר לַמִּלָּה וְזָר לַמִּצְווֹת. וְזַךְ זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא נוֹהֵג עִמּוֹ בְּמִדּוֹת יְשָׁרוֹת, וְנוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּפוֹעֵל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה עִם בַּעַל הַבַּיִת בֶּאֱמוּנָה.
דָּבָר אַחֵר, הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ, אֵלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁמְהַפְּכִין וּבָאִין עַל יִשְׂרָאֵל בִּגְזֵרוֹת. אִישׁ, הַבָּאִים מִנֹּחַ שֶׁנִּקְרָא אִישׁ. וָזָר, שֶׁהֵם עוֹבְדִין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנּוֹהֵג עִמָּהֶם בְּיַשְׁרוּת. רַבִּי אַחָא אָמַר הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי דּוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה (דברים ל״ב:כ׳). אִישׁ: וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע (שופטים כ״א:א׳). וָזָר, שֶׁעָשׂוּ עַצְמָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּזָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּה׳ בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ (הושע ה׳:ז׳). וְזַךְ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנּוֹהֵג עִמָּהֶם בְּמִדַּת ישֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְנוֹתֵן שְׂכָרָם שָׁלֵם לֶעָתִיד, כְּאֻמָּן הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בֶּאֱמוּנָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּנַי סַרְבָנִין הֵן, לְכַלּוֹתָן אִי אֶפְשָׁר, לְהַחֲזִירָן לְמִצְרַיִם אִי אֶפְשָׁר, לְהַחֲלִיפָם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת אֵינִי יָכוֹל, אֶלָּא מָה אֶעֱשֶׂה לָהֶם, הֲרֵינִי מְיַסְּרָן בְּיִסּוּרִים, וּמְצָרְפָן בִּרְעָבוֹן, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ.
[ד] רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן פָּתַח: וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם (דברים ל״ב:כ׳), לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לַשּׁוּק וּמַכֶּה וְאֵינוֹ לוֹקֶה, מְבַזֶּה וְאֵינוֹ מִתְבַּזֶּה, וְהָיָה עוֹלֶה אֵצֶל אָבִיו בִּמְרוּצָה, אָמַר לוֹ אָבִיו מַה אַתְּ סָבוּר שֶׁבִּכְבוֹדְךָ אַתְּ מִתְכַּבֵּד, אֵין אַתְּ מִתְכַּבֵּד אֶלָּא בִּכְבוֹדִי, מֶה עָשָׂה אָבִיו הִפְלִיג דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ, וְלֹא הָיָה בִּרְיָה מַשְׁגַּחַת עָלָיו. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם נָפְלָה אֵימָתָן עַל כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת (שמות ט״ו:י״ד), אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד (שמות ט״ו:ט״ו-ט״ז), כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אַתֶּם סְבוּרִים שֶׁבִּכְבוֹדְכֶם אַתֶּם מִתְכַּבְּדִים, אֵין אַתֶּם מִתְכַּבְּדִים אֶלָּא בִּשְׁבִיל כְּבוֹדִי, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִפְלִיג דַּעְתּוֹ מֵהֶם קִימְעָא וּבָאוּ עֲמָלֵקִים וְנִזְדַּוְּגוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם (שמות י״ז:ח׳). וְעוֹד בָּאוּ כְּנַעֲנִיִים וְנִזְדַּוְּגוּ לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי (במדבר כ״א:א׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין בָּכֶם אֲמָנָה שֶׁל מַמָּשׁ, אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִין לְדִבְרֵיכֶם, הֲפַכְפָּכִין אַתֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם (דברים ל״ב:כ׳). אָמֵן כְּתִיב, בְּשָׁעָה שֶׁהַנְּבִיאִים מְבָרְכִין אוֹתָן לֹא פָּתַח אֶחָד מֵהֶם לוֹמַר אָמֵן, עַד שֶׁאֲמָרוֹ יִרְמְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאַעַן וָאֹמַר אָמֵן ה׳ (ירמיהו י״א:ה׳). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲפַכְפָּכִין אַתֶּם, טַרְחָנִין הֵם, סַרְבָנִין הֵם, לְכַלּוֹתָן אִי אֶפְשָׁר, לְהַחֲזִירָן לְמִצְרַיִם אִי אֶפְשָׁר, לְהַחֲלִיפָן בְּאוּמָה אַחֶרֶת אִי אֶפְשָׁר וכו׳.
[ה] רַבִּי נְחֶמְיָה פָּתַח: כְּשֻׁעָלִים בָּחֳרָבוֹת נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל הָיוּ (יחזקאל י״ג:ד׳), מָה הַשּׁוּעָל הַזֶּה מְצַפֶּה בָּחֳרָבוֹת לִכְשֶׁיִּרְאֶה בְּנֵי אָדָם לְאֵיזֶה צַד יְהֵי בּוֹרֵחַ, כָּךְ כְּשֻׁעָלִים בָּחֳרָבוֹת [נביאיך], לֹא עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת כְּמשֶׁה, לְמִי הָיָה דוֹמֶה משֶׁה רַבֵּנוּ, לְרוֹעֶה נֶאֱמָן שֶׁנָּפְלָה גָּדֵר סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, עָמַד וּגְדָרָהּ מִשָּׁלשׁ רוּחוֹתֶיהָ, נִשְׁתַּיֵּיר פִּרְצָה וְלֹא הָיָה לוֹ שָׁעָה לְגָדְרָהּ, וְעָמַד הוּא בְּתוֹךְ הַפִּרְצָה, בָּא אֲרִי וְעָמַד כְּנֶגְדוֹ, בָּא זְאֵב וְעָמַד כְּנֶגְדוֹ, אֲבָל אַתֶּם לֹא עֲמַדְתֶּם בְּתוֹךְ הַפִּרְצָה כְּמשֶׁה, שֶׁאִלּוּ עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת כְּמשֶׁה, הֱיִיתֶם יְכוֹלִין לַעֲמֹד בַּמִּלְחָמָה בְּיוֹם אַף ה׳. וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ, כֵּיוָן דַּאֲתַת עָקְתָה אֲזַלְתְּ לָךְ וּשְׁבַקְתְּ לְהוֹן, וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה.
[ו] זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים (תהלים קמ״ד:י״ד), רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר סוֹבְלִין אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא מְסֻבָּלִים, בְּשָׁעָה שֶׁהַקְּטַנִּים סוֹבְלִין אֶת הַגְּדוֹלִים, אֵין פֶּרֶץ, אֵין פִּרְצָה שֶׁל מַגֵּפָה, כְּמָה דְתֵימָא: וַתִּפְרָץ בָּם מַגֵּפָה (תהלים ק״ו:כ״ט). וְאֵין יוֹצֵאת, אֵין יְצִיאָתָהּ שֶׁל מַגֵּפָה, כְּמָה דְתֵימָא: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ (ויקרא ט׳:כ״ד), אֵין צְוָחָה, אֵין צְוָחָה שֶׁל מַגֵּפָה, כְּמָה דְתֵימָא: וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם (במדבר ט״ז:ל״ד). רֵישׁ לָקִישׁ מְסָרֵס קְרָא, בְּשָׁעָה שֶׁהַגְּדוֹלִים סוֹבְלִים אֶת הַקְּטַנִּים, אֵין פֶּרֶץ שֶׁל גָּלוּת, דִּכְתִיב: וּפְרָצִים תֵּצֶאנָה (עמוס ד׳:ג׳). וְאֵין יוֹצֵאת שֶׁל גָּלוּת, דִּכְתִיב: שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ (ירמיהו ט״ו:א׳). וְאֵין צְוָחָה שֶׁל גָּלוּת, דִכְתִיב: הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי (ירמיהו ח׳:י״ט), וּכְתִיב: וְצִוְחַת יְרוּשָׁלָיִם עָלָתָה (ירמיהו י״ד:ב׳). רַבִּי לוּלִיאָנִי אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁהַקְּטַנִּים שׁוֹמְעִים אֶת הַגְּדוֹלִים וְאֵין הַגְּדוֹלִים נוֹשְׂאִין מַשָּׂאָן שֶׁל קְטַנִּים, עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ה׳ בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא (ישעיהו ג׳:י״ד). וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ, כַּד אֲתַת עָקְתָא אֲזֵילְתְּ לָךְ וּשְׁבַקְתְּ לְהוֹן, וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה.
[ז] רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר, הַמִּדְרָשׁ הַזֶּה עָלָה בְּיָדֵינוּ מִן הַגּוֹלָה, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי, צָרָה. רַבִּי חִיָּא רַבָּה כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי, מְשַׁמֵּשׁ צָרָה וְשִׂמְחָה, אִם צָרָה אֵין כַּיּוֹצֵא בָהּ, אִם שִׂמְחָה אֵין כַּיּוֹצֵא בָהּ. רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר חֲמִשָּׁה בִּימֵי הֵם: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל (בראשית י״ד:א׳), מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, עָשׂוּ מִלְחָמָה, לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהָיָה שָׁרוּי בִּמְדִינָה וּבִשְׁבִילוֹ הָיָה הַמֶּלֶךְ נִזְקָק לַמְּדִינָה, פַּעַם אַחַת בָּאוּ הַבַּרְבָּרִיִּין וְנִזְדַּוְּגוּ לוֹ, אוֹמְרִים אוֹי לָנוּ שֶׁאֵין הַמֶּלֶךְ נִזְקָק לַמְּדִינָה כְּמוֹת שֶׁהָיָה, כָּךְ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּזְכוּת אַבְרָהָם אָבִינוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּשֻּׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִיא קָדֵשׁ (בראשית י״ד:ז׳).
אָמַר רַבִּי אַחָא לֹא בָּאוּ לְהִזְדַּוֵּג אֶלָּא לְגַלְגַּל עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַיִן שֶׁעָשְׂתָה מִדַּת הַדִּין בָּעוֹלָם אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לְסַמּוֹתָהּ. הִיא קָדֵשׁ, אָמַר רַבִּי אַחָא הוּא קָדֵשׁ, הוּא אָבִינוּ אַבְרָהָם שֶׁקִּדֵּשׁ שְׁמוֹ בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ אוֹתָם הַמְּלָכִים וְנִזְדַּוְּגוּ לוֹ הִתְחִילוּ הַכֹּל צוֹוְחִים וַוי, הֱוֵי וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל. וַיְהִי בִּימֵי אָחָז (ישעיהו ז׳:א׳), מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר (ישעיהו ט׳:י״א), לְבֶן מְלָכִים שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ פַּדְגּוֹג אֶחָד לַהֲמִיתוֹ, אָמַר אוֹתוֹ פַּדְגּוֹג אִם אֲנִי מְמִיתוֹ הֲרֵינִי חַיָּב לַמַּלְכוּת, אֶלָּא הֲרֵינִי מוֹשֵׁךְ מֵינִקְתּוֹ וּמֵעַצְמוֹ הוּא מֵת. כָּךְ אָמַר אָחָז, אִם אֵין גְּדָיִּים אֵין תְּיָישִׁים, אִם אֵין תְּיָישִׁים אֵין צֹאן, אִם אֵין צֹאן אֵין רוֹעֶה. כָּךְ אָחָז הָיָה סָבוּר בְּדַעְתּוֹ לוֹמַר אִם אֵין קְטַנִּים אֵין גְּדוֹלִים, אִם אֵין גְּדוֹלִים אֵין תַּלְמִידִים, וְאִם אֵין תַּלְמִידִים אֵין חֲכָמִים, וְאִם אֵין חֲכָמִים אֵין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וְאִם אֵין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת כִּבְיָכוֹל אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל הָעוֹלָם, אֶלָּא הֲרֵינִי אוֹחֵז בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי (ישעיהו ח׳:י״ז). רַבִּי חֲנִינָא אָמַר לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אָחָז, שֶׁאָחַז בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. רַבִּי יַעֲקֹב בְּשֵׁם רַבִּי אָבִין אָמַר יְשַׁעְיָה: וְחִכִּיתִי לַה׳ הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב (ישעיהו ח׳:ט״ז), אֵין לְךָ שָׁעָה קָשָׁה כְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי (דברים ל״א:י״ח) – בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה וְקִוֵּיתִי לוֹ, שֶׁאָמַר: כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ (דברים ל״א:כ״א), מַה הוֹעִיל לוֹ: הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְּלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה׳ (ישעיהו ח׳:י״ח), וְכִי יְלָדָיו הָיוּ וַהֲלֹא תַּלְמִידָיו הָיוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ חֲבִיבִין עָלָיו כְּבָנָיו, וְכֵיוָן שֶׁאָחַז בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת הִתְחִילוּ צוֹוְחִין וַוי, הֱוֵי וַיְהִי בִּימֵי אָחָז. וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים (ירמיהו א׳:ג׳), מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם (ירמיהו ד׳:כ״ג), לְמֶלֶךְ שֶׁשָּׁלַח פְּרוֹסְטִיגְמָא שֶׁלּוֹ לַמְּדִינָה, מֶה עָשׂוּ לוֹ בְּנֵי הַמְּדִינָה, נָטְלוּ אוֹתָהּ וּקְרָעוּהָ וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ, אָמְרוּ אוֹי לָנוּ כְּשֶׁיַּרְגִּישׁ הַמֶּלֶךְ בִּדְבָרִים אֵלּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה (ירמיהו ל״ו:כ״ג), תְּלָתָא אַרְבְּעָה פְּסוּקִים, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַפָּסוּק הַחֲמִישִׁי הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ, מִיָּד יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח עַד תֹּם כָּל הַמְגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ כֵּן הִתְחִילוּ צוֹוְחִים וַוי, הֱוֵי וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים. וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (אסתר א׳:א׳), מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם וְנִזְדַּוְּגוּ לוֹ שְׁלשָׁה שׂוֹנְאִים, הָאֶחָד הִתְחִיל מְקַטֵּף בָּעוֹלֵלוֹת, וְהַשֵּׁנִי מְזַנֵּב בָּאֶשְׁכּוֹלוֹת, וְהַשְּׁלִישִׁי בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת כָּל הַגְּפָנִים. כָּךְ פַּרְעֹה הָרָשָׁע הִתְחִיל מְקַטֵּף בָּעוֹלֵלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ (שמות א׳:כ״ב). נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע הִתְחִיל מְזַנֵּב בָּאֶשְׁכּוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף (מלכים ב כ״ד:ט״ז). רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה אָמַר הֶחָרָשׁ אֶלֶף וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כֻּלָּן אֶלֶף. רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר אֵלּוּ הַבַּלְיוֹטִין. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. הָמָן הָרָשָׁע בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת כָּל הַבֵּיצָה, אָמְרֵי זָבִין בְּבֵיעָתָא: לְהַשְּׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד (אסתר ג׳:י״ג), וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ כֵּן הִתְחִילוּ צוֹוְחִין וַוי, הֱוֵי וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, לִמְדִינָה שֶׁהָיְתָה חַיֶּיבֶת לִיפְסֵי לַמֶּלֶךְ, מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שָׁלַח טַמִּיאוֹן לִגְבוֹתָה, מֶה עָשׂוּ בְּנֵי הַמְדִינָה, נָטְלוּ אוֹתוֹ וְהִלְקוּהוּ וְגָבוּ אוֹתוֹ, אָמְרוּ מַה שֶּׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עָשִׂינוּ לוֹ. כָּךְ בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים הָיָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְהָיָה הַדַּיָּן מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת בּוֹ דִּין, וְהָיָה הוּא בָּא וּמַלְקֶּה הַדַּיָּן, וְאָמַר מַה דִּבְעָא מֶעֱבַד לִי עֲבַדְתִּי לֵיהּ, אוֹי לַדּוֹר שֶׁשּׁוֹפְטָיו נִשְׁפָּטִין, הֱוֵי וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים. שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי אַבָּא אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר צָרָה וְשִׂמְחָה, אִם צָרָה אֵין צָרָה כְּמוֹתָהּ, אִם שִׂמְחָה אֵין שִׂמְחָה כְּמוֹתָהּ בָּעוֹלָם. אֲתָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי וַעֲבַדָּהּ פַּלְגָּא, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי צָרָה, וְהָיָה שִׂמְחָה, וְהָא כְתִיב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר (בראשית א׳:ג׳), אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ אוֹרָה שֶׁל שִׂמְחָה, שֶׁלֹא זָכָה הָעוֹלָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתָהּ אוֹרָה, שֶׁאוֹתָהּ אוֹרָה שֶׁנִּבְרָאת בְּיוֹם רִאשׁוֹן אָדָם צוֹפֶה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁעֲתִידִין רְשָׁעִים לָצֵאת, כְּדוֹר אֱנוֹשׁ וְאַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר הַפְלָגָה וּכְאַנְשֵׁי סְדוֹם, לְקָחָהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם (איוב ל״ח:ט״ו), וּגְנָזוֹ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק (תהלים צ״ז:י״א). מֵיתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (בראשית א׳:ה׳), אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁעֲתִידִין שָׁמַיִם לְהִבָּלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ (ישעיהו נ״א:ו׳), מֵיתִיבִין לֵיהּ וְהָא כְתִיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי, וּשְׁלִישִׁי, וּרְבִיעִי, חֲמִישִׁי, וְשִׁשִּׁי. אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית צְרִיכִים עֲשִׂיָּה, כְּגוֹן הַחַרְדָּל צָרִיךְ לְהַמְתִּיקוֹ, הַתּוּרְמוֹסִין צְרִיכִין לִמָּתֵק, הַחִטִּים צְרִיכִין לִטָּחֵן. וְהָא כְתִיב: וַיְהִי ה׳ אֶת יוֹסֵף (בראשית ל״ט:ב׳), אָמַר אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, דִּכְתִיב: כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר (בראשית מ׳:ט״ו). וְהָא כְתִיב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה (במדבר ז׳:א׳), אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁבּוֹ נִגְנַז בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד (שמות מ׳:ל״ה). וְהָא כְתִיב: וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ה׳:י״ג), אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁבּוֹ קָרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו (יהושע ז׳:ו׳). וְהָא כְתִיב: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי (ויקרא ט׳:א׳), אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁבּוֹ מֵתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא. וְהָא כְתִיב: וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ (שמואל ב ז׳:א׳), אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁבּוֹ בָּא נָתָן הַנָּבִיא וְאָמַר לוֹ: רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת (מלכים א ח׳:י״ט). אָמְרֵי לֵיהּ אָמְרִינַן אֲנַן דִּידָן, אֱמֹר אַתְּ דִּידָךְ, אָמַר לָהֶם: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס (יואל ד׳:י״ח). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים (זכריה י״ד:ח׳). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה׳ שֵׁנִית יָדוֹ (ישעיהו י״א:י״א). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ (ישעיהו ז׳:כ״א). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל (ישעיהו כ״ז:י״ג). וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַיִם (ישעיהו ד׳:ג׳). מֵיתִיבִין לֵיהּ וְהָא כְתִיב: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלָיִם (ירמיהו ל״ח:כ״ח), אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ צָרָה, אֶלָּא שִׂמְחָה, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל אוֹפָכִין שְׁלֵמָה עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם בַּיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
סְלִיק פְּתִיחָתָא דְרוּת רַבָּה

פרשה א

[א] וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים – אוֹי לַדּוֹר שֶׁשָּׁפְטוּ אֶת שׁוֹפְטֵיהֶם, וְאוֹי לַדּוֹר שֶׁשּׁוֹפְטָיו צְרִיכִין לְהִשָּׁפֵט, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם אֶל שֹׁפְטֵיהֶם לֹא שָׁמֵעוּ (שופטים ב׳:י״ז), וּמִי הָיוּ, רַב אָמַר בָּרָק וּדְבוֹרָה הָיוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, שַׁמְגַּר וְאֵהוּד הָיוּ. רַב הוּנָא אָמַר דְּבוֹרָה וּבָרָק וְיָעֵל הָיוּ, שְׁפֹט חַד, שֹׁפְטִים תְּרֵין, הַשֹּׁפְטִים תְּלָתָא.
[ב] רַבִּי שָׁאַל לְרַבִּי בְּצַלְאֵל, מַהוּ דִכְתִיב: כִּי זָנְתָה אִמָּם (הושע ב׳:ז׳), אֶפְשָׁר שֶׁשָּׂרָה אִמֵּנוּ זוֹנָה הָיְתָה. אָמַר לוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא אֵימָתַי דִבְרֵי תוֹרָה מִתְבַּזִּין בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשָׁעָה שֶׁבַּעְלֵיהֶן מְבַזִּין אוֹתָם, אֲתָא רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבְדִימֵי וְעָבְדֵיהּ שְׁמוּעָה, אֵימָתַי דִּבְרֵי תוֹרָה נַעֲשִׂין כְּזוֹנוֹת בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ, בְּשָׁעָה שֶׁבַּעְלֵיהֶן מְבַזִּין אוֹתָם. רַבִּי יוֹחָנָן מַיְיתֵי לָהּ מֵהָכָא: וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה (קהלת ט׳:ט״ז), וְכִי חָכְמָתוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה מִסְכֵּן, בְּזוּיָה הָיְתָה, אֶלָּא מַהוּ מִסְכֵּן מִי שֶׁהוּא בָּזוּי בִּדְבָרָיו, כְּגוֹן זָקֵן יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט (דברים ט״ז:י״ט), וְהוּא מַטֶּה מִשְׁפָּט. לֹא תַכִּיר פָּנִים, וְהוּא מַכִּיר פָּנִים. לֹא תִקַּח שֹׁחַד, וְהוּא לוֹקֵחַ שֹׁחַד, כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן (שמות כ״ב:כ״א), וְהוּא מְעַנֶּה אוֹתָם. שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְּעֵינָי (שופטים י״ד:ג׳). גִּדְעוֹן עָבַד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִּדְעוֹן לְאֵפוֹד (שופטים ח׳:כ״ז), הֱוֵי שֶׁאֵין לְךָ מִסְכֵּן גָּדוֹל מִזֶּה, אוֹי לַדַּיָּן שֶׁמַּכִּיר פָּנִים בַּמִּשְׁפָּט. תָּנֵי רַבִּי חִיָּא: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט (ויקרא י״ט:ט״ו), מְלַמֵּד שֶׁהַדַּיָּן שֶׁמְּקַלְקֵל הַדִּין קָרוּי חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת, עָוֶל, שָׂנאוּי, מְשֻׁקָּץ, חֵרֶם, תּוֹעֵבָה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵא עָלָיו חֲמִשָּׁה, רָע, מְנָאֵץ, מֵפֵר בְּרִית, מַכְעִיס, וּמַמְרֶה. וְגוֹרֵם חֲמִשָּׁה דְבָרִים לָעוֹלָם, מְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ, וּמְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם, וּמְסַלֵּק אֶת הַשְּׁכִינָה, וּמַפִּיל יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב, וּמַגְלָם מֵאַרְצָם. אוֹי לַדּוֹר שֶׁמְּקֻלְקָל בְּמִדָּה זוֹ. תָּנֵי רַבִּי חִיָּא: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט (ויקרא י״ט:ל״ה) – בַּדִּין, אִם לַדִּין כְּבָר אָמוּר בַּדִּין, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהַמּוֹדֵד נִקְרָא דַּיָּן, וְאִם שִׁקֵּר קָרוּי חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת, וְגוֹרֵם חֲמִשָּׁה דְבָרִים. אוֹי לַדּוֹר שֶׁמִּדּוֹתָיו שֶׁל שֶׁקֶר, דְּאָמַר רַבִּי בְּנָיָא בְּשֵׁם רַבִּי הוּנָא, אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁמִּדּוֹתָיו שֶׁל שְׁקָרִים מַלְכוּת בָּאָה וּמִתְגָּרָה בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, מַה טַּעַם: מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה׳ (משלי י״א:א׳), וּכְתִיב: בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן (משלי י״א:ב׳).
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא, כְּתִיב: הַאֶזְכֶּה בְּמֹאזְנֵי רֶשַׁע (מיכה ו׳:י״א), אֶפְשָׁר כֵּן שֶׁדּוֹר שֶׁמִּדּוֹתָיו שֶׁל שֶׁקֶר זוֹכֶה, אֶלָּא וּבְכִיס אַבְנֵי מִרְמָה.
אָמַר רַבִּי לֵוִי אַף משֶׁה רְמָזָהּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל בַּתּוֹרָה: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ (דברים כ״ה:י״ג), לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה, וְאִם עָשָׂה כֵן סוֹף שֶׁהַמַּלְכוּת בָּאָה וּמִתְגָּרָה בּוֹ, דִּכְתִיב: כִּי תוֹעֲבַת ה׳ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כָּל עֹשֵׂה עָוֶל (דברים כ״ה:ט״ז), וּכְתִיב: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (דברים כ״ה:י״ז).
[ג] אָמַר רַבִּי, בְּרָכוֹת מְבָרְכוֹת לְבַעְלֵיהֶן, וּקְלָלוֹת מְקַלְּלוֹת לְבַעְלֵיהֶן. בְּרָכוֹת מְבָרְכוֹת לְבַעְלֵיהֶן, דִּכְתִיב: אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה (דברים כ״ה:ט״ו), וְאִם עָשִׂיתָ כֵן, יִהְיֶה לָךְ. וּקְלָלוֹת מְקַלְּלוֹת לְבַעְלֵיהֶן, דִּכְתִיב: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן (דברים כ״ה:י״ג), וְאִם עָשִׂיתָ כֵן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה בִּקַּשְׁתָּ לַעֲשׂוֹת גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה, חַיֶּיךָ אֲפִלּוּ קְטַנָה אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לַעֲשׂוֹת, דִּכְתִיב: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ (דברים כ״ה:י״ג). וְדִכְוָותָהּ: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי (שמות כ׳:י״ט), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה בִּקַּשְׁתָּ לַעֲשׂוֹת לִי אֱלֹהֵי כֶסֶף וְזָהָב, חַיֶּיךָ שֶׁל עֵץ אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לַעֲשׂוֹת, דִּכְתִיב: לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם.
[ד] וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ – עֲשָׂרָה רְעָבוֹן בָּאוּ לָעוֹלָם, אֶחָד בִּימֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן, אֶחָד בִּימֵי לֶמֶךְ, וְאֶחָד בִּימֵי אַבְרָהָם, וְאֶחָד בִּימֵי יִצְחָק, וְאֶחָד בִּימֵי יַעֲקֹב, וְאֶחָד בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, וְאֶחָד בִּימֵי אֱלִישָׁע, וְאֶחָד בִּימֵי דָּוִד, וְאֶחָד בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וְאֶחָד שֶׁמִּתְגַּלְגֵּל וּבָא לָעוֹלָם. אֶחָד בִּימֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ (בראשית ג׳:י״ז). וְאֶחָד בִּימֵי לֶמֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרַרָה ה׳ (בראשית ה׳:כ״ט). וְאֶחָד בִּימֵי אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה (בראשית י״ב:י׳). וְאֶחָד בִּימֵי יִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן (בראשית כ״ו:א׳). וְאֶחָד בִּימֵי יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מ״ה:ו׳). וְאֶחָד בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר (מלכים א י״ז:א׳). וְאֶחָד בִּימֵי אֱלִישָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן (מלכים ב ו׳:כ״ה). וְאֶחָד בִּימֵי דָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלשׁ שָׁנִים (שמואל ב כ״א:א׳). וְאֶחָד בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. וְאֶחָד שֶׁמִּתְגַּלְגֵּל וּבָא לָעוֹלָם, דִּכְתִיב: וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם (עמוס ח׳:י״א). רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל עִקַּר אַוְותֶנְטִיָּיה שֶׁלָּהֶם הָיָה רָאוּי לָבוֹא בִּימֵי שָׁאוּל וְלֹא הָיָה רָאוּי לָבוֹא בִּימֵי דָוִד, וְעַל יְדֵי שֶׁהָיָה שָׁאוּל גְּרוֹפִית שֶׁל שִׁקְמָה וְלֹא יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ, גִּלְגְלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וֶהֱבִיאוֹ אֵצֶל דָּוִד, שֶׁהוּא גְּרוֹפִית שֶׁל זַיִת וְהָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ, מַתְלָא אָמַר שִׁילָה חֲטָא וְיוֹחָנָא מִשְׁתַּלְּמָא, כָּךְ כֻּלָּם לֹא בָאוּ בִּבְנֵי אָדָם שְׁפוּפִין אֶלָּא בִּבְנֵי אָדָם גִּבּוֹרִים שֶׁהָיוּ יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהֶן. רַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, לְזַגָּג שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ קֻפָּה מְלֵאָה כּוֹסוֹת דְּיוֹטְרִיטוֹן, וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִתְלוֹת קֻפָּתוֹ הָיָה מֵבִיא יָתֵד וְתוֹקְעָהּ וְאַחַר כָּךְ תּוֹלֶה קֻפָּתוֹ. כָּךְ כֻּלָּם לֹא בָאוּ בִּבְנֵי אָדָם שְׁפוּפִין אֶלָּא בִּבְנֵי אָדָם גִּבּוֹרִים. רַבִּי בֶּרֶכְיָה הֲוָה קָרֵי עֲלֵיהוֹן: נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ (ישעיהו מ׳:כ״ט). רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ שְׁנַיִם בָּאוּ בִּימֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא אֶחָד בִּימֵי אַבְרָהָם וְאֶחָד בִּימֵי לֶמֶךְ. רָעָב שֶׁהָיָה בִּימֵי אֵלִיָּהוּ שֶׁל בַּצֹרֶת הָיָה, שָׁנָה עָבְדַת שָׁנָה לָא עָבְדַת, אֲבָל רָעָב שֶׁבָּא בִּימֵי אֱלִישָׁע, שֶׁל מְהוּמָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף (מלכים ב ו׳:כ״ה). רָעָב שֶׁבָּא בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי דוֹסָא אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם סְאוֹת הָיוּ וְנַעֲשׂוּ אַרְבָּעִים וְאַחַת, וְהָא תָּנֵי לֹא יֵצֵא אָדָם לְחוּצָה לָאָרֶץ אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ סָאתַיִם לְקוּחוֹת בְּשֶׁקֶל, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אֵימָתַי בִּזְּמַן שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִקַּח, אֲבָל מוֹצֵא לִקַּח אֲפִלּוּ סְאָה בְּשֶׁקֶל לֹא יֵצֵא יִשְׂרָאֵל חוּצָה לָאָרֶץ. וְהָא תַנְיָא בִּשְׁעַת הַדֶּבֶר בִּשְׁעַת מִלְחָמָה כְּנֹס הָרֶגֶל, וּבִשְׁעַת רְעָבוֹן פַּזֵּר הָרֶגֶל, לָמָּה נֶעֱנַשׁ אֱלִימֶלֶךְ, עַל יְדֵי שֶׁהִפִּיל לִבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם, לְבוּלְיָטִין שֶׁהָיָה שָׁרוּי בִּמְדִינָה, וְהָיוּ בְּנֵי הַמְדִינָה סְבוּרִין עָלָיו וְאוֹמְרִים שֶׁאִם יָבוֹאוּ שְׁנֵי בַּצֹּרֶת הוּא יָכוֹל לְסַפֵּק אֶת הַמְּדִינָה עֶשֶׂר שָׁנִים מָזוֹן, כֵּיוָן שֶׁבָּאת שְׁנַת בַּצֹּרֶת יָצְתָה לָהּ שִׁפְחָתוֹ מְעַיְּלַת בְּסִידְקִי וְקֻפָּתָהּ בְּיָדָהּ, וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה אוֹמְרִים, זֶהוּ שֶׁהָיִינוּ בְּטוּחִים עָלָיו שֶׁאִם תָּבוֹא בַּצֹּרֶת הוּא יָכוֹל לְפַרְנֵס אוֹתָנוּ עֶשֶׂר שָׁנִים, וַהֲרֵי שִׁפְחָתוֹ עוֹמֶדֶת בְּסִידְקִי וְקֻפָּתָהּ בְּיָדָהּ. כָּךְ אֱלִימֶלֶךְ הָיָה מִגְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה וּמִפַּרְנָסֵי הַדּוֹר, וּכְשֶׁבָּאוּ שְׁנֵי רְעָבוֹן אָמַר עַכְשָׁיו כָּל יִשְׂרָאֵל מְסַבְּבִין פִּתְחִי, זֶה בְּקֻפָּתוֹ וְזֶה בְּקֻפָּתוֹ, עָמַד וּבָרַח לוֹ מִפְּנֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה.
[ה] וַיֵּלֶךְ אִישׁ – גַּרְדּוּם, אֶלָּא בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיאָתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִיצִיאָתָהּ, לְהַלָּן כְּתִיב: סוּסֵיהֶם, פִּרְדֵיהֶם, גְּמַלֵּיהֶם (עזרא ב׳:ס״ו), בְּרַם הָכָא כְּתִיב: וַיֵּלֶךְ אִישׁ, גַּרְדוּם, אֶלָּא לְהַלָּן עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ יוֹצְאִין מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, לֹא יִחֵס הַכָּתוּב אֶת מָמוֹנָם. וַיֵּלֶךְ אִישׁ גַּרְדּוּם. לָגוּר בִּשְׂדֵה מוֹאָב, אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שָׂדֶה עִיר, עִיר מְדִינָה, מְדִינָה אִפַּרְכְיָא. שָׂדֶה עִיר: עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ (מלכים א ב׳:כ״ו). עִיר מְדִינָה: עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם (יחזקאל ט׳:ד׳). מְדִינָה אִפַּרְכְיָא, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה. הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו, הוּא עִקָּר, וְאִשְׁתּוֹ טְפֵלָה לוֹ, וּבָנָיו טְפֵלִין לָהֶם.

פרשה ב

[א] רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבִּי חָמָא אֲבוּי דְּרַבִּי הוֹשֵׁעַ בְּשֵׁם רַבִּי לֹא נִתַּן דִּבְרֵי הַיָּמִים אֶלָּא לְהִדָּרֵשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בְּנֵי שֵׁלָה בֶן יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה (דברי הימים א ד׳:כ״א), אַב בֵּית דִּין שֶׁל לֵכָה. וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה, אַב בֵּית דִּין שֶׁל מָרֵשָׁה. וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ, זוֹ רָחָב הַזּוֹנָה שֶׁהִטְמִינָה הַמְרַגְּלִים בַּבּוּץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ (יהושע ב׳:ו׳), אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּבוּסְמִין הָיְתָה עִסְקָהּ. לְבֵית אַשְׁבֵּעַ, שֶׁנִּשְׁבְּעוּ לָהּ הַמְּרַגְּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה׳ (יהושע ב׳:י״ב). וְיוֹקִים (דברי הימים א ד׳:כ״ב), שֶׁקִּיְּמוּ לָהּ הַשְּׁבוּעָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים (יהושע ו׳:כ״ג), וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר וְאֵת כָּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שֶׁאֲפִלּוּ הָיְתָה מִשְׁפַּחְתָּהּ מָאתַיִם אֲנָשִׁים וְהָלְכוּ וְנִדְבְּקוּ בְּמָאתַיִם מִשְׁפָּחוֹת אֲחֵרוֹת, כֻּלָּן נִצּוֹלוֹת בִּזְכוּתָהּ. וְאֵת כָּל מִשְׁפַּחְתָּהּ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא וְאֵת כָּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ. וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָה, שֶׁכִּזְּבָה בְּמֶלֶךְ יְרִיחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וגו׳ (יהושע ב׳:ד׳). וְיוֹאָשׁ, שֶׁנִּתְיָאֲשָׁהּ מִן הַחַיִּים. וְשָׂרָף, שֶׁתִּקְנָה עַצְמָהּ לִשְׂרוּפִין. אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב, שֶׁבָּאתָה וְנִדְבְּקָה בְּיִשְׂרָאֵל וְעָלוּ מַעֲשֶׂיהָ לְאָבִיהָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וְיָשֻׁבִי לָחֶם, שֶׁנִּדְבְּקָה בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהּ: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי (משלי ט׳:ה׳). וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אוֹמְרִים דְּבָרִים הַלָּלוּ סְתוּמִין כָּאן וּמְפֹרָשִׁין בְּמָקוֹם אַחֵר. הֵמָּה הַיּוֹצְרִים (דברי הימים א ד׳:כ״ג), אֵלּוּ הַמְּרַגְּלִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים וגו׳ (יהושע ב׳:א׳), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה חַד אָמַר כְּלֵי נַגָּרוּת הָיָה בְּיָדָם, מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר כְּלֵי קַדָּרוּת הָיָה בְּיָדָם, מְקַדְּרִין חֶרֶשׂ לֵאמֹר. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי חֶרֶשׁ כְּמַשְׁמָעוֹ, אָמַר לָהֶם עֲשׂוּ עַצְמְכֶם חֵרְשִׁין וְאַתֶּם עוֹמְדִים עַל רָזֵיהֶם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִתּוֹךְ שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים עַצְמְכֶם חֵרְשִׁים אַתֶּם עוֹמְדִין עַל אָפְנָיִם שֶׁלָּהֶם. וְישְׁבֵי נְטָעִים שֶׁהָיוּ בְּקִיאִין בִּנְטִיעָה, עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה (במדבר י״ג:כ״ג). וּגְדֵרָה, שֶׁהִטְמִינָה אוֹתָן אַחֲרֵי הַגָּדֵר, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשָּׁרְתָה עָלֶיהָ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַד שֶׁלֹא נִכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, וְכִי מֵהֵיכָן הָיְתָה יוֹדַעַת שֶׁחוֹזְרִין לִשְׁלשֶׁת יָמִים, מִכָּן שֶׁשָּׁרְתָה עָלֶיהָ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתוֹ יָשְׁבוּ שָׁם, מִכָּאן אָמְרוּ עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים נְבִיאִים עָמְדוּ מֵרָחָב הַזּוֹנָה: יִרְמְיָה, חִלְקִיָּה, שְׂרָיָה, מַחְסֵיָה, חֲנַמְאֵל, שַׁלּוּם, בָּרוּךְ, נֵרִיָה, יְחֶזְקֵאל, בּוּזִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה מִבְּנֵי בָנֶיהָ שֶׁל רָחָב הַזּוֹנָה הָיְתָה.
[ב] רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי פָּתַר קְרָאֵי בְּדָוִד, בְּנֵי שֵׁלָה בֶן יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה, אַב בֵּית דִּין שֶׁל לֵכָה. וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה, אַב בֵּית דִּין שֶׁל מָרֵשָׁה. וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ, זֶה דָּוִד שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּפָּרֹכֶת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּךְ אֶלְחָנָן (שמואל ב כ״א:י״ט), זֶה דָּוִד שֶׁחֲנָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בֶּן יַעֲרֵי, בֶּן שֶׁהָיָה גָּדֵל בַּיַּעַר, אֹרְגִים, שֶׁעָסַק בַּפָּרֹכֶת.
דָּבָר אַחֵר, אֹרְגִים, שֶׁהָיוּ מַעֲלִין לוֹ אֶת הַהֲלָכָה וְהוּא אוֹרְגָהּ.
דָּבָר אַחֵר, אֵלּוּ סַנְהֶדְּרִין שֶׁהָיוּ אוֹרְגִין עִמּוֹ בְּדִבְרֵי תוֹרָה. לְבֵית אַשְׁבֵּעַ (דברי הימים א ד׳:כ״א), שֶׁנִּשְׁבַּע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּרַתִּי בְּרִית לִבְחִירִי (תהלים פ״ט:ד׳), וְיוֹקִים, שֶׁקִּיֵּם לוֹ הַשְּׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נִשְׁבַּע ה׳ לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּהּ (תהלים קל״ב:י״א). וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָא, רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יוֹנָתָן וְרַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן וְאָמְרֵי לָהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא עִקַּר סַנְהֶדְּרִין מִשֶּׁל יְהוּדָה, מַאי טַעְמָא שֶׁנֶּאֱמַר: חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב (בראשית מ״ט:י״ב), שֶׁהָיוּ סוֹדְרִין אֶת הַהֲלָכָה בִּשְׁנַיִם, עַד שֶׁהָיוּ מוֹצִיאִין אוֹתָהּ בְּנִקָּיוֹן כְּחָלָב. וְיוֹאָשׁ, שֶׁנִּתְיָאֵשׁ מִן הַחַיִּים: תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי (דברי הימים א כ״א:י״ז). וְשָׂרָף, שֶׁהִזְכִּיר מַעֲשֵׂה שְׂרוּפִים, ה׳ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבוֹתֵינוּ. אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב, שֶׁבָּא מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה. וְיָשֻׁבִי לָחֶם, שֶׁבָּא מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים, רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר זֶה דָּוִד וּשְׁלֹמֹה שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר זֶה בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע שֶׁנִּתְחַזֵּק עִם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר זֶה יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁנִּטְפַּל עִם יוֹאָשׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר זֶה יִרְמְיָה וִיחֶזְקֵאל שֶׁהִתְפַּלְּלוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא לְהַחֲרִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. הֵמָּה הַיּוֹצְרִים, זֶה בֹּעַז וְרוּת. וְישְׁבֵי נְטָעִים, זֶה שְׁלֹמֹה שֶׁהָיָה דוֹמֶה כְּנֶטַע בְּמַלְכוּתוֹ. וּגְדֵרָה, אֵלּוּ סַנְהֶדְּרִין שֶׁהָיוּ גּוֹדְרִים עִמּוֹ בְּדִבְרֵי תוֹרָה. עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם, מִכָּאן אָמְרוּ לֹא מֵתָה רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה עַד שֶׁרָאֲתָה שְׁלֹמֹה בֶּן בְּנָהּ יוֹשֵׁב וְדָן דִּינָן שֶׁל זוֹנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ (מלכים א ב׳:י״ט) – זוֹ בַּת שֶׁבַע, וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ זוֹ רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה.
[ג] רַבִּי מְנַחֵם בַּר אָבִין פָּתַר קְרָיָיה בְּמשֶׁה, וְיוֹקִים, עַל שֵׁם: קוּמָה ה׳ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ (במדבר י׳:ל״ה). אַנְשֵׁי כֹזֵבָא, שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ כְּזָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ (שמות ל״ב:י״א). יוֹאָשׁ, עַל שֶׁנִּתְיָאֵשׁ מִן הַחַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא (שמות ל״ב:ל״ב). וְשָׂרָף, שֶׁהִזְכִּיר מַעֲשֵׂה שְׂרוּפִין, שֶׁנֶּאֱמַר: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ (שמות ל״ב:י״ג). אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב, שֶׁבָּאוּ וְעָלוּ מַעֲשָׂיו הַנְּעִימִים לִפְנֵי אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וְיָשֻׁבִי לָחֶם, שֶׁעָלָה לַמָּרוֹם וְשָׁבָה הַתּוֹרָה, עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר: עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶׁבִי (תהלים ס״ח:י״ט). וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן, רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁנִּתְעַתְּקוּ מֵהֶם הֶחֱזִירָם, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ וגו׳ (שמות ל״ד:א׳), הַדְּבָרִים הַלָּלוּ נֶאֶמְרוּ מִמַּעְתִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם (בראשית י״ב:ח׳), רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר דְּבָרִים הַלָּלוּ סְתוּמִין כָּאן וּמְפֹרָשִׁין בְּמָקוֹם אַחֵר, הֶחֱזִיר אוֹתָן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וגו׳ (שמות ל״ד:כ״ז). הֵמָּה הַיּוֹצְרִים, עַל שֵׁם: וַיִּצֶר ה׳ אֱלֹהִים (בראשית ב׳:י״ט).
דָּבָר אַחֵר, הֵמָּה הַיּוֹצְרִים, אֵלּוּ נַפְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁבָּהֶם נִמְלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת עוֹלָמוֹ. יוֹשְׁבֵי נְטָעִים, עַל שֵׁם: וַיִּטַּע ה׳ אֱלֹהִים (בראשית ב׳:ח׳). וּגְדֵרָה, עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם (ירמיהו ה׳:כ״ב). עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ, עִם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָשְׁבוּ שָׁם נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁבָּהֶם נִמְלַךְ וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ.
[ד] דָּבָר אַחֵר, וְיוֹקִים, זֶה אֱלִימֶלֶךְ. וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָא, אֵלּוּ בָּנָיו שֶׁהָיוּ מְכֻזָּבִים. יוֹאָשׁ, שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְשָׂרָף, שֶׁשָּׂרְפוּ אֶת הַתּוֹרָה, רַבִּי מְנַחֲמָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא וְכִי שָׂרְפוּ, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁבִּטֵּל מִן הַתּוֹרָה דָּבָר אֶחָד כְּאִלּוּ שְׂרָפָהּ. אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב, שֶׁנָּשְׂאוּ נָשִׁים מוֹאֲבִיּוֹת וְשֶׁהִנִּיחוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְנִסְתַּפְּחוּ בִּשְׂדֵי מוֹאָב. וְיָשֻׁבִי לָחֶם, זֶה נָעֳמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם. וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים, כְּבָר כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְפֹרָשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
[פרשה א]
(א) רבי תנחומא פתח נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני (ישעיהו ס״ה:א׳). נדרשתי ללא שאלו זה רחב הזונה. נמצאתי ללא בקשוני זה רות המואביה שלא יצאתה מן העולם עד שראתה שלמה המלך. וכן הוא אומר וישם כסא לאם המלך (מלכים א ב׳:י״ט). זו רות המואביה שהיא היתה אמה של מלכות. ומה ענין רות אצל עצרת שהיא נקראת בעצרת בזמן מתן תורה ללמדך שלא ניתנה תורה אלא ע״י יסורין ועוני וכן הוא אומר (אף) חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים (תהלים ס״ח:י״א). אמרה תורה לפני הקב״ה רבונו של עולם תן חלקי בשבט של עוני שאם עשירים עוסקין בי יהיו מתגאין אבל כשהן [עניים הם] מתעסקין בי ויודעין שהם רעבים שנאמר ניתן הסכל במרומים [רבים] ועשירים בשפל ישבו (קהלת י׳:ו׳).
ויהי בימי שפוט השופטים – דור שהיה שופט את שופטיו היה הדיין אומר לאדם טול קיסם מבין שיניך והוא אומר לו טול קורה מבין עיניך. יותר תועבות עשה השופט משאר העם.
ויהי ויהי – שני פעמים אחד לרעבון של תורה ואחד לרעבון ללחם ללמדך שכל דור ודור שאין תורה מצויה בו רעבון מצוי בו.
וילך איש מבית לחם יהודה – מי גרם לו גלות עין רעה שהיה בו שכך אמר למחר עניים מתכנסין ואיני יכול לגור ביניהם הוי שעין רעה שהיה בו גרמה גלות לו וליצא חוצה לארץ. [א״ר פרחיה באותה שעה היה הקב״ה דן את העולם וב״ד שלמעלה עומדין והקב״ה מסתירו שנאמר וילך איש עמדה מדת הדין והזכירו שנאמר ושם האיש אלימלך מיד נגזר עליו ועל בניו מה כתיב בתריה וימת אלימלך].

רמז תקצו

[שנו רבותינו (ב״ב דף י״ד) סדרן של כתובים, רות, ספר תהלים, איוב, משלי, קהלת, שיר השירים, קינות, דניאל, מגלת אסתר, עזרא, דברי הימים, למ״ד איוב בימי משה היה נקדמיה ברישא, אתחולי פורענותא לא מתחלינן, והא רות פורענותא היא, פורענותא דאית לה אחרית, דאמר ר׳ יוחנן למה נקרא שמה רות שזכתה ויצא ממנה דוד שריוה להקב״ה בשירות ותשבחות.]
ויהי בימי שפוט השופטים – רבי תנחומא בש״ר חייא ורבי ברכיה בשם ר׳ אלעזר מדרש זה עלה בידינו מן הגולה, כל מקום שנאמר ויהי בימי צרה, א״ר שמואל בר נחמני חמשה הם ויהי בימי אמרפל מה צרה היתה שם, עשו מלחמה, לאוהבו של מלך שהיה שרוי במדינה ובשבילו היה המלך נזקק למדינה, כיון שבאו הברבריים ונזדווגו לו התחילו הכל צווחין ווי הה״ד וישובו ויבאו אל עין משפט היא קדש, א״ר אחא לא באו להזדווג אלא לתוך גלגל עינו של עולם, עין שעשתה מדת הדין בעולם היו מבקשין לסמותה היא קדש [הוא אברהם אבינו] שקדש שמו של הקב״ה בכבשן האש, כיון שבאו כשדים ונזדווגו לו התחילו הכל צווחין ווי, הוי ויהי בימי אמרפל. ויהי בימי אחז ומה צרה היתה שם, ארם מקדם ומפלשתים מאחור, לבן מלכים שנזדווג לו פדגוגו להמיתו אמר אם אני הורגו עכשו אתחייב מיתה למלך הריני מושך יונקתו ממנו ומעצמו מת, כך אמר אחז אם אין גדיים אין תישים, אם אין תישים אין צאן, אם אין צאן אין רועה, ואם אין רועה אין עולם, כך היה סבור בדעתו לומר אם אין קטנים אין גדולים, ואם אין תלמידים אין חכמים, ואם אין חכמים אין זקנים, ואם אין זקנים אין נביאים, ואם אין נביאים אין רוח הקדש ואין בתי כנסיות ובתי מדרשות ואין הקב״ה משרה שכינתו בעולם, הה״ד צור תעודה חתום תורה בלמודי. ר׳ חנינא בש״ר אלעזר אמר למה נקרא שמו אחז שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות. ר׳ יעקב בש״ר אחא אומר וחכיתי לה׳ המסתיר פניו מבית יעקב אין לך שעה קשה כאותה שעה שכתוב בה ואנכי הסתר אסתיר פני, ומאותה שעה קויתי לו שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, ומה הועיל לו הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה׳ וגו׳, וכי ילדיו היו והלא תלמידיו היו, אלא מלמד שהיו חביבין עליו והיה קורא אותם ילדיו, וכיון שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות התחילו הכל צווחין ווי. ויהי בימי יהויקים ומה צרה היה שם, ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו, למלך ששלח פרוזדגמא שלו למדינה, מה עשו לו בני המדינה, נטלו אותה וקרעו אותה ושרפו אותה באש, אמרו אוי לנו כשירגיש המלך בדברים הללו הה״ד ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה וגו׳, כיון שהגיע לפסוק היו צריה לראש מיד יקרעה בתער הסופר והשלך אל האש, כיון שראו כך צווחו ווי.
ויהי בימי שפוט השופטים – ומה צרה היתה שם, ויהי רעב בארץ, משל למדינה שהיתה חייבה ליפס למלך, שלח המלך גבאי טמיון לגבותה, מה עשו בני המדינה הכו אותו וגנו אותו אמרו אוי לנו כשירגיש המלך בדברים הללו מה שבקש לעשות לנו עשינו לו, כך בימי שפוט השופטים היה אחד מישראל עובד עבודת אלילים והדיין מבקש לעבור עליו את הדין היה הוא בא ומלקה את הדיין, אמר מה שבקש לעשות לי עשיתי לו צווחו כלם ווי אוי לדור ששפטו את שופטיהם. ויהי בימי אחשורוש ומה צרה היתה, שם להשמיד להרוג ולאבד, למלך שהיה כרם נזדווגו לו שלשה שונאים אחד מקטף בעוללות והשני מזנב באשכולות והשלישי מעקר בגפנים, כך פרעה הרשע התחיל מקטף בעוללות כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, נבוכדנאצר הרשע התחיל מזנב באשכולות החרש והמסגר אלף. המן הרשע התחיל לשרש בגפנים להשמיד להרוג ולאבד כיון שראו כך צווחו ווי, הוי ויהי בימי אחשורוש. זש״ה עצלה תפיל תרדמה על ידי שנתעצלו ישראל מלעשות תשובה בימי שפוט השופטים – [ונפש רמיה תרעב] שהיו מרמין לפני הקב״ה מהם עובדים ע״א ומהם עובדים להקב״ה הרעיבן הקב״ה ברעבון שנאמר ויהי רעב בארץ. הפכפך דרך אלו ישראל, שנאמר כי דור תהפוכות המה. איש ואיש ישראל נשבע, וזר שעשו עצמן זרים להקב״ה. וזך ישר פעלו זה הקב״ה שנוהג עמהן במדת ישרות בעולם הזה ונותן להם שכרן משלם לעולם הבא, אמר הקב״ה בני הפכפכים הם סרבנים הם טרחנים הם, לכלותם אי אפשר, להחליפם אי אפשר, להחזירם למצרים אי אפשר, ומה אעשה להם איסרם ביסורין וקונסן ברעבון בימי שופטיהם שנאמר ויהי רעב בארץ. ר׳ תנחומא פתח נדרשתי ללא שאלו זו רחב הזונה, נמצאתי ללא בקשוני זו רות המואביה שלא יצאת מן העולם עד שראתה שלמה, וכן הוא אומר וישם כסא לאם המלך זו רות המואביה שהיתה אמה של מלכות, ומה ענין רות אצל עצרת שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני וכה״א חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים.

רמז תקצז

אמרה תורה לפני הקב״ה רבש״ע תן חלקי בשבט של עוני שאם עשירים עוסקים בי יהיו מתגאים אבל כשהם עניים הם מתעסקים בי והם יודעים שהם רעבים ושפלים שנאמר נתן הסכל במרומים רבים ועשירים בשפל ישבו, לפיכך ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ – הדיין אומר לאדם טול קיסם מבין שניך והוא אומר טול קורה מבין עיניך. למה ויהי שתי פעמים אחד לרעבון לחם ואחד לרעבון של תורה, ללמדך כל דור שאין תורה מצויה בו רעב מצוי בו.

רמז תקצח

מהו דכתיב כי זנתה אמם אימתי דברי תורה מתבזין בפני עם הארץ בשעה שבעליהם מבזים אותם, רבי יוחנן מייתי לה מהכא חכמת המסכן בזויה וכי חכמתו של רבי עקיבא שהיה מסכן בזויה, אלא הוא דמסכן בדבריו בזויה, הא כיצד חכם שיושב ודורש לא תטה משפט והוא מטה, לא תקח שוחד והוא לוקח, כל אלמנה ויתון לא תענון והוא מענה. שמשון הלך אחר עיניו ושפט את ישראל. גדעון ויעש אותו גדעון לאפוד והוא שפט את ישראל, הוי אוי לדור ששופטיהם צריכים להשפט, והא תניא בשעת דבר כנס רגליך בשעת רעב פזר רגליך, ולמה נענש, לפי שהפיל לבן של ישראל, לבליוטס של מלך שהיה שרוי במדינה והיו בני המדינה בטוחים עליו ואמר שאם תבא שנת בצורת שיכול לפרנס המדינה עשר שנים, וכיון שבאת שנת בצורת היתה שפחתו עומדת בסירקי וקופתה בידיה, כך אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי הדור היה וכיון שבאו שני רעבון אמר עכשו יהיו כל ישראל מסובין בקופתן על פתחי וזה בא בקופתו וזה בא בכפיפו, מה עשה עמד וברח מפניהם הדא גרמא ליה שנאמר וילך איש מבית לחם – א״ר אבהו בוא וראה כמה חבב הקב״ה ביאתה של ארץ ישראל מיציאתה, להלן כתיב סוסיהם וחמוריהם וגמליהם ברם הכא וילך איש גרוד.

רמז תקצט

לגור בשדה מואב (גרוד), א״ר לוי כל מקום שאתה מוצא שדה עיר, עיר מדינה, מדינה איפרכיא. שדה עיר ענתות לך על שדך, עיר מדינה עברו בתוך העיר בתוך ירושלים, מדינה איפרכיא שבע ועשרים ומאה מדינה. א״ר פרחיה באותה שעה היה הקב״ה דן את העולם ובית דין של מעלה עומדין והקב״ה מסתירו שנאמר וילך איש, עמדה מדת הדין והזכירו שנאמר ושם האיש אלימלך, מיד נגזר עליו ועל בניו, מה כתיב בתריה וימת אלימלך, ושם האיש אלימלך ושם שני בניו מה צריך הכתוב לחבריו עליו ועל אשתו ובניו לפי שלא היו מעכבים זה את זה מצרות עין שהיתה בכולן, בזמן שהאיש רוצה ואשה ובניה אינם רוצים או איפכא הגזרה מסתלקת, אבל בזמן שאין אחד מעכב על חברו הגזרה חלה עליה. בארבעה מקומות כתיב עושה משפט מלמד שאינו עושה אלא מי שהוא רגיל לעשות פעמים הרבה, וכן הוא אומר רודף צדקה וחסד.
א
א. השורות הראשונות חסרות בכתב היד.
1
1. השורות הראשונות חסרות בכתב היד.
פכאן פי זמאן חכם אלחכאם, חדת׳ גוע פי אלארץ׳, פמצ׳א רגל מן בית לחם יהודה, לאלמגאורה פי צ׳יאע מואב, הו וזוגתה ואבניה.
ויהי בימי שפט השפטים – לפני מלוך מלך שאול, שהיו הדורות מתפרנסין על ידי שפטים. ובימי אבצן היה, שאמרו רבותינו: אבצן זה בעז.
וילך איש – עשיר גדול היה ופרנס הדור, ויצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מפני צרות עין, שהיתה עינו צרה בעניים הבאים לדוחקו, לכך נענש.
And it happened in the days when judges judged – [During the period] before King Shaul reigned, when the generations were administered by judges;⁠1 and this occurred in the days of Ivtzan, as our sages said, "Ivtzan is Bo'az.⁠"2
And a man went – He was very wealthy,⁠3 and the leader of the generation. He left Eretz Yisroel for regions out of the land because of stinginess, for he was miserly toward the poor who came to press him;⁠4 therefore he was punished.⁠5
1. There was no individual judge who could exercise control over all of Yisroel, rather there were many judges. (Malbim) Alternatively, this was a period when God judged the judges. (Gra)
2. Maseches Bava Basra 91a; and Bo'az is a central figure in Megillas Rus.
3. איש denotes an important person, as Targum renders, גברא רבא, "a great man.⁠"
4. He was the only man to leave Eretz Yisroel because of the famine. Because of his stature and greatness he was severely punished for leaving Eretz Yisroel and remaining in Mo'av. (Malbim)
5. He was afraid that the poor would unite and confiscate all of his possessions. (Malbim)
ויהי בימי שפט השפטים – אמ״ר שמואל בר נחמני חמשה ויהי בימי הם ואלו הם (בראשית י״ד:א׳) אמרפל, (רות א׳:א׳) שפט השפטים, (ישעיהו ז׳:ב׳) אחז, (ירמיהו א׳:ג׳) יהויקים, (אסתר א׳:א׳) אחשורוש.
ויהי בימי שפט השפטים – אמ״ר חייא בר אבא בשם ר׳ יונתן מדרש זה עלה בידינו מן הגולה כל מקום שנאמר ויהי בימי צרה באה לעולם.
שפט השפטים – דור ששפטו את שופטיו שהיה אחד מישראל הולך אל הדיין והדיין הולך להלקותו חוזר הוא ומלקה את הדיין ואוי לדור ששופט את שופטיו, ד״א שפט השפטים אוי לדור ששופטיהן צריכין לישפט והוא שהנביא מוכיח את ישראל שנאמר (הושע ב׳:ה׳) כי זנתה אמם הובישה הורתם וכי אי זו היא אֵם של ישראל שזנתה אלא זו אימת דברי תורה מבזין בפני עם הארץ בזמן שבעליהן מבזין אותן, שהם אומ׳ ראית פלוני שלמד תורה כמה דבריו מקולקלין, ומתוך כך התורה מתחללת לכן נאמר כי זנתה אמם אלו בעלי תורה שנאמר (משלי א׳:ח׳) ואל תטש תורת אמך, מיד הובישה הורתם אלו תלמידי חכמים שאין להם כח להשיב לעמי הארץ וכן קהלת אמר (קהלת ט׳:ט״ז) וחכמת המסכן בזויה וגו׳ מסכן זהו שהוא עני במצות ומעשים טובים והוא יושב ודורש, ואומ׳ אשרי נאה דורש ונאה מקיים לכך נאמר ויהי בימי ווי בימי שפוט השופטים, עדיין צריכין להשפט, בוא וראה גדעון בן יואש עשה את האפוד לעובדי ע״ז והוא שפט את ישראל, ושמשון הלך אחר עיניו ושפט את ישראל כ׳ שנה.
ויהי רעב בארץ – עשר פעמים רעבון באו לעולם, אחד בימי אדם הראשון שנאמר (בראשית ג׳:י״ז) ארורה האדמה בעבורך ואחד בימי למך שנאמר (בראשית ה׳:כ״ט) מן האדמה אשר אררה יי׳, ואחד בימי אברהם שנאמר (בראשית י״ב:י׳) ויהי רעב בארץ וירד אברהם מצרימה, ואחד בימי יצחק שנאמר (בראשית כ״ו:א׳) ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, ואחד בימי יעקב שנאמר (בראשית מ״ה:ו׳) כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ, ואחד בימי שפוט השופטים, ואחד בימי אליהו ואחד בימי אלישע שנאמר (מלכים ב ו׳:כ״ה) ויהי רעב גדול בשמרון, ואחד בימי דוד שנאמר (שמואל ב כ״א:א׳) ויהי רעב בימי דוד, ואחד מתגלגל ובא לעולם לעתיד לבא שנאמר (עמוס ח׳:י״א) לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דברי יי׳ וכולן לא באו אלא בימי אנשים צדיקים וגבורים שהם יכולין לעמוד בהן.
בארץ – זו ארץ ישראל, סתם ארץ.
וילך איש – אע״פ שהיה עשיר והיו לו סוסים וחמורים וגמלים ועבדים ושפחות לא הזכירו הכתוב לשבח אלא לגנאי.
וילך איש – יחידי יצא על שם שסופו היה עתיד לאבד העושר ההוא כתי׳ בתחלה וילך איש כאלו איש עני הולך הלך.
מבית לחם יהודה – הזכיר מקומו שהיה מקום משובח בארץ ישראל ואעפ״כ הניחו והלך לגור בשדי מואב, לא בא להשתקע אלא לגור שם כדי שלא יוורש מן הרעב.
בשדי מואב – בשדי ארץ מולדתו, כמו (מלכים א ב׳:כ״ח) ענתת לך על שדיך.
הוא ואשתו – הוא עיקר ואשתו טפילה, הוא עיקר ובניו טפלים.
ויהי בימי שפט השפטים – בא ללמדך הכתוב היאך נתגלגל הדבר שאלימלך היה מאלופי יהודה והיה יכול לישא אשהא לבניו מן הגדולים שבשבט יהודה,⁠ב מה גרם שנשאו להם נשים מואביות. ועל ידי שנתגיירה רות לשם שמים מה פועל נשתלמה לה,⁠ג שיצא ממנה מלכות.
א. כן בכ״י פראג F6. בכ״י ברלין 1221, המבורג 32 חסרה מלת: ״אשה״.
ב. כן בכ״י ברלין. בכ״י פראג: ״שבשבטים״.
ג. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין חסרה מלת: ״לה״.
ויהי בימי שפוט כו׳ – לפני מלוך מלך בישראל.
הוא ואשתו – מבקיע לך האזן מפני שרוצה לומר כל הפרשה בנעמי ובשני בניה.
שפוט – לשון פעול.
ויהי בימי שפוט השופטים – לפני מלך מלך לבני ישראל1 נהיה הדבר הזה שהיו נשפטים על ידי רועים שופטים.
ויהי בימי {וגו׳} ויהי רעב – כך נוהגין בכמה מקומות [לכתוב] שתי הוייות תכופות. והיו המים אשר תקח מן היאר והיו לדם ביבשת (שמות ד׳:ט׳). (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)
{לא מפני צרת [ה]⁠עין יצא, אלא מפני הרעב, כמו דאמר: ותשב משדה מואב כי שמעה בשדה מואב כי פקד י״י את עמו לתת להם לחם (רות א׳:ו׳). אלמא חזינן שמפני הרעב יצא.} (כ״י המבורג 32 לאחר השגה על שיטת רש״י ש״איננו פשט״ עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״ בסוף רות א׳:ג׳)⁠א
בשדה מואב – קנפינש בלעז. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״ בסוף רות א׳:ג׳)
1. השוו ללשון הפסוק בבראשית ל״ו:ל״א.
א. החתימה בשם ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״ מופיעה רק לאחר פסוק ג׳ וניתן להסתפק אם היא מוסבת גם על פירוש זה. הביאור אינו מופיע בכ״י של פירוש ר״י קרא. אולם, מאידך, לשון ארמית נדירה בפירושו של רשב״ם.
אשפוט השופטים – יש אומרים: שהשם שפט השופטים, כי על ידם בא רעב בארץ ישראל.
ויש מדקדק שאומר: שאיננו שם הפועל כי אם שם, כמו: חרב שפוט (דברי הימים ב כ׳:ט׳).
ויתכן היות כמשמעו, כי כל פועל עבר או עתיד או פועֵל, לעולם הם נגזרים משם הפועל כי הוא העיקר.
מ״ם מבית לחם יהודה משמש עצמו ואחר עמו, בעבור כי שם מקום לא יסמך.
א. מהדורה זו מבוססת על כתב יד לונדון 24896 עם השלמות ותיקונים מכתבי יד נוספים.
WHEN THE JUDGES JUDGED. Some say that shefot ha-shofetim (when the judges judged) is to be interpreted "when God judged the judges,⁠"1 for hunger struck the land of Israel because of the behavior of the judges.⁠2
There is a commentator who says that shefot is not an infinitive.⁠3 It is a noun4 like the word shefot (judgement) in cherev shefot (sword of judgment) (Chronicles II 20:9).⁠5
However, in all likelihood shefot is to be interpreted according to its plain meaning,⁠6 for every verb in the past, future, or present is always derived from the infinitive which is the main [form of the verb].⁠7
[OF BETH-LEHEM IN JUDAH] The mem in mi-bet [of Bet] in of Beth-lehem in Judah serves both bet-lehem and Judah,⁠8 for the name of a place, does not come in the construct.⁠9
1. In this case shefot is an infinitive.
2. According to this interpretation shefot ha-shofetim is short for shefot Ha-Shem et ha-shofetim. Isaac Meler, Ezra Le-Havin, p. 161.
3. Even though it has the form of an infinitive. Thus shefot ha-shofetim is not short for shefot Ha-Shem et ha-shofetim.
4. An abstract noun. See Yonah Fillwarg, Bene Reshef, Pietorokov 1900, Volume 2, page 40. According to this interpretation shefot ha-shofetim is another way of saying mishpat ha-shofetim, the judgment of the judges.
5. Translated according to the opinion that shefot is means the same as mishpat.
6. It is an infinitive in form but thus meaning of a perfect. Thus shefot ha-shofetim is to be rendered shafetu ha-shofetim (the judges judged).
7. Hence the infinitive can be used for the past, present or future forms.
8. Literally, serves bet-lehem and Judah another word. Mi-bet-lehem Yehudah is be read as if written mi-bet lehem, mi Yehudah.
9. Mi-bet lehem, mi Yehudah. It is incorrect to say bet lehem Yehudah, for the name of a place (bet-lehem), does not come in the construct. Hence Ibn Ezra's comment.
שפוט וגומ׳ – ספר זה לא נכתב אלא להודיע ייחוסו של דוד ומלכי יהודה: ויהי בימי שפוט השופטים – ואין מלך בישראל, ויהי רעב – ומתוך כך חזרה רות עם נעמי, שממנה נולדוא המלכים, כמו שמסיים בסוף; ולהודיע חיבתן של גרים, שזוכים למלוכה.
א. בכתב היד: נולדה.
ויהי בימי שפוט השופטים – כשהיו מתפרנסים ישראל על ידי השופטים, קודם שמלך שאול, והיה זה בימי אבצן, ואמרו רבותינו ז״ל: אבצן זה בועז.
וילך איש – הלך מחמת הרעב, כדאמרינן: רעב בעיר פזר רגלך.
{127} בזה הספר נכתב יחש דוד ע״ה, והזכיר הכתוב יחושו בעבור היותו שורש למלכות ישראל.
והיה מספיק להודיע יחש דוד מה שהזכיר בפרשה אחרונה מזה, והוא אמרו ״אלה תולדות פרץ, פרץ הוליד את חצרון״ (רות ד׳:י״ח) עד סוף הספר. אמנם הזכיר מחבר הספר כל זה המאורע בעבור מה שיש בו מזכרון המדות הטובות והנדיבות והחסידות של בועז, ומזכרון צדקת רות המואביה ונועם מדותיה, שדבקה בחמותה כדי להדבק בעם הקודש ולא שבה אל עמה ואל אלהיה, ומזכרון נועם מדות נעמי וחמלתה על כלותיה באמרה לבנה ״שובנהא אשה לבית אמה יעש יי׳ עמכם חסד״ וגו׳ (רות א׳:ח׳), והשתדלות הגדול להשיא רות לבועז, וזכרון החסד הגדול שהפליא השם יתברך לעשות עם רות בעבור שדבקה באלהי אמת שזכתה להקים זרע כשר ויצא מזרעה דוד מלך ישראל.
וכשתתבונן בכל כתבי הקודש לא תמצא באחד מהם ספר שלא יקבץ תועלות גדולות מנתינת דיעות אמיתיות באמונה ולמוד דיעות מדות טובות, מלבד קצת שנעלמו ממנו לאורך ימי הגלות ושאין נמצאים בידינו ספרים שהיו בישראל מימי קדם, ולו היו נמצאים אצלנו אותם הספרים לא היה נעלםב פרטי מספרי כתבי הקודש שלא היתה ידועה אלינו הסבה שנכתב בכתבי הקודש.
זאת היא הסבה שנכתב זה הספור בין כתבי הקודש לפי פשוטי המקראות. אמנם ר״ל זכרו במדרש רות דברים שהם כבשונו של עולם, והוא שהאמינו כי עםג היותו כפשוטו, מאין שום ספק נרמזו בו עניינים נפלאים מסודות הנפש לא יכילם רעיון, ואין בו {128} דבר רק כי אם ממנו שנעלמו סודותיו וחידותו ממנו, והוא על הדרך שנכתב במעשה בראשית ״ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים שם האחד פישון״ וגומ׳ (בראשית ב:י-יא) ״ושם הנהר השני״ וגומ׳ (שם, שם, פס׳ י״ג) ״ושם הנהר השלשיד״ וגומ׳ (שם, שם, פס׳ יד) ״והנהר הרביעי הוא פרת״ (שם, שם, שם) שאין ספק אל שום אדם בעולם שאלה הפסוקים הם כפשוטם והנהרות הם ידועות ונמצאות במקומותם, ועם כל זה ירמוזו אילו הפסוקים אל עניינים נפלאים, כן העניין בזה הספר, שעם היות כל הספרים אשר בו כפשוטם מאין ספק ירמזו אל סודות אלהיות נעלמות.
וייראה לי שהדבר אשר בעבורו התעוררו רבותי ע״ה לחשוב כאילו הספורים סודות וחדות הוא ראותם שהזכיר הכתוב ״ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי״ (רות א׳:ב׳) והזכיר שהיו לו שני בנים ושני כלות, ושם הבנים מחלון וכליון ושם כלותיו ערפה ורות, ולא הזכיר מאודותיהם דבר רק המיתה בלבד, ר״ל שמת אלימלך ושני בניו ונשארה נעמי בלבד ושתי כלותיה, והזכיר כי ערפה הניחה חמותה מיד ונפרדה ממנה ורות דבקה בה וממנה יצא עובד, ובעבור ראותם ע״ה כי מיד בהתחלת הספר הזכיר מיתת המתים והזכיר במקרה הנשארים, חשבו שעם היות הספור הזה כולו כפשוטו יהיה הספר, בכללו רמז לכל מה שיקרה אל הנפש אחר המות, ויהיה אלימלך עם היותו כפשוטו רמז לדבר אחר, ונעמי רמז לדבר אחרים, ושני בניו מחלון וכליון רמז לשני דברים אחרי⁠[ם]⁠ה, וערפה רמז לדבר אחר הפונה עורף מיד אחר המות, ורות רמז לדבר נמצא דבק בנפשה האדם ויהיה לו השארות וקיום. ואלה העניינים עמוקים בתכלית העומק. לא יבינם כל האדם, רק השרידים אשר יי׳ קורא המזהר כזוהר הרקיעים הבקיאים בחכמת הטבע ובמה שאחר הטבע והתבררו אליהם כחות הנפש המרגשת והמשכלת על אמתתה אליהם לבדם נתנה חכמת זה הספר למורשה. ונניח זה העניין אל החכמים הראויים לבאר דבר כזה, ואנחנו נסתפק בפשוטי המקראות ונניח מקום לבאים אחרנו.
ויהי בימי שפוט השופטים – שפט שםו הפועל מהבניין הקל. וכבר חשבו קצת אנשים שיהיה שם כמו חרב שפוט (דברי הימים ב כ׳:ט׳). והנכון שהוא שם הפועל, ועניין הפסוק הוא זה, שבימים [ש]⁠היוז היו שופטים את ישראל [השופטים]⁠ח שהיו אחרי יהושע עד שמלך שאול, היה רעב בארץ, כלומר בארץ ישראל, ולא הזכיר הכתוב שם השופט שהיה בזמנו זה הרעב, כי אין צורך.
וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב – הזכיר כי בסבת הרעב שהיה בארץ ישראל הלך איש מבית לחם יהודה שהיה דר שם לגור בשדה מואב הוא ואשתו ושני בניו. ואמרו ״מבית לחם יהודה״, ר״ל מבית לחם שהוא שלשבט יהודה, והוצרך לומר זה בעבור שתי עיירות שהיו נקראות בית [לחם]⁠ט והם בית לחם יהודה ובית לחם אפרתה, ולעירו הזכיר שזה האיש היה מבית לחם שהוא שלשבט יהודה, ובעבור היות בית לחם שם מקום, ושם מקום לא יסמך, נצטרך לומר שהמ״ם במילת ״מבית״ משרתת גם באחרונה, ויהיה ענין הפסוק כאילו אמר ״מבית לחם יהודה״, כדי שלא יסמך בית לחם אל יהודה. ופירש כאשר כתבתי מבית לחם שהוא מיהודה ״בשדי מואב״, בעבור היותו בורח מפני הרעב, בחר לגור בשדה מואב, שהם ערי הפרזות שאינם מקומות היוקר לפי המנהג, כמו היוקר הנמצא בעיירות הגדולות המיושבות.
א. בנוסח המסורה ״שבנה״.
ב. במקור ״עולם״, שנמחק בקו. ״נעלם״ מופיע בצד הטקסט כתיקון.
ג. בכתב היד נוספה כאן האות ע׳.
ד. בנוסח המסורה ״השלישי״.
ה. במקור ״אחרי״, האות ״ם״ נוספה מעל כתיקון.
ו. במקור ״זה״, שנמחקה בקו. המילה ״שם״ מופיעה ליד בשורה שלפני מילה זו, ליד ״שפט״.
ז. במקור ״היו״. האות ש מופיעה כתיקון מעל המילה.
ח. נוספה כתיקון בצד הטקסט.
ט. במקור ״מבית״. הועבר קולמוס על האות מ ונוספה מלת ״לחם״.
ויהי בימי שפוט השופטים – נכון מאוד וראוי היה לייחש ספר לכבוד יחס דוד שהוא ראש כתר המלכות שהיה לישראל אשר עליו ניבא יעקב: גור אריה יהודה (בראשית מ״ט:ט׳) וחיזק משה רבינו עליו השלום: וזאת ליהודה (דברים ל״ג:ז׳), רצה לומר, שזו הוא הכוונה הכוללת בספר הזה.
אבל הכונה שתחת זאת, מן הספורים הארוכים, מענין העתק אלימלך עם אשתו ובניו, ואיך מתו, ואיך שבה נעמי עם כלתה אשר דבקה בה, ואיך היתה נעמי זריזה להמציא מנוח לה, ואיך רבו מוסרי רות ומוסרי בועז, ואיך ברך השם הדבק ההוא, הנה כל זה לתכלית כלל התורה ויתר ספרי הנביאים והוא כמו שאמר המורה (מורה נבוכים ג׳:כ״ז): כונת התורה שני דברים תקון הגוף ותקון הנפש, וענין הנפש מעשי ועיוני. וכבר יחדנו ספר נקרא טירת כסף בביאור טעמי ספורי התורה כמו שהעירנו המורה בפרק כ׳ משלישי (מורה נבוכים ג׳:כ׳) ומשם ילמד לכלנו.
וטעם: בימי שפוט השופטים – עד שמלך שאול.
ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה וגו׳ – עד סוף המגילה. אמר שזה הספור היה בימים שהיו השופטים שופטים בישראל והנה מפני הרעב שהיה בא״י הלך מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב.
(א-טו) הנה זה הוא מה שראינו לבארו בזאת המגלה. ואולם התועלת המגיע מהנה:
הנה התועלת הראשון – הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיתבולל בעמים אבל יתרחק מזה לפי מה שאפשר. הלא תראה מה שקרה לאלימלך בהטמעו בין הגוים כי זה היה סבה אל שנתחתנו בניו עם בנותיהם ומתו הוא והם בזמן קצר ולא נשאר מהם דבר. ואע״פ שנתגיירו בנותיהם לא הספיק זה כי כבר גדלו בדיעות ההם ובמנהגים הפחותים, והיו ג״כ שוקדות שם אצל בני עמם ולא היו שולטות לעזוב כל דעותיהם. וכבר הורה שלא עזבו כל דעותיהן כי אמרה להן נעמי שתשובנה אשה לבית אמה, ולו היתה יודעת שהם כישראליות לא היתה מחטיאה אותן. והנה יורה שכבר נתגיירו מה שאמר נעמי לרות הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה.
ויהי בימי – במדרש (רות רבה א׳) ז״ל ע״י שנתעצלו ישראל לעשות תשובה בימי השופטים שהיו מרמים להקדוש ברוך הוא מהם היו עובדים להקדוש ברוך הוא ומהם היו עובדים לע״א. הרעיבן שנאמר ויהי רעב. מן המבואר שצורך המלך על העם הנה הוא כדי למנוע האנשים מעשות את כל הישר בעיניו לתועלתו החלקיית לבד. וכדי להסב פני מגמתם אל הטוב הכללי עד שיהיה כלל ופרט נשמר מהדברים המגונים ואין צריך לומר מהדברים האסורים. וזה טעם מה שאמר בפלגש בגבעה (שופטים י״ז וכ״א) תחלה וסוף בימים ההם אין מלך בישראל איש כל הישר בעיניו יעשה כמו שאמרנו בשער צ״ה הוא שער המלך מספר העקידה. ולזה אמרו ז״ל כי להיות הימים ימי שפוט השופטים לסבת עשות קצתם איש כל הישר בעיניו בחטא ע״ז ואין מלך בישראל מוחה בידם היה רעב בארץ דכתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסמוך ליה ועצר. והאדמה לא תתן. והוא הרעב הששי מעשרה שמנו חז״ל בעולם (רות רבה שם). גם היה ענין אחר ממין איש כל הישר בעיניו יעשה. והוא כי הלך איש מבית לחם יהודה מפני הרעב הוא לגור בשדה מואב הוא ואשתו ושני בניו מבלי מוחה ומערער מהם. עם היות שהיציאה מארץ ישראל לחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות ק״י:) דכתיב (שמואל א כ״ו) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים ואין ספק שאם היה שם מלך טוב ישר היה מונע היציאה ומייסר האיש ההוא יהיה מי שיהיה.
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים. אין מלך בישראל, ואין משתדל להביא מזון לארץ באופן שלא יצטרכו לצאת ממנה1: לָגוּר. ולא להשתקע2:
1. בספר שופטים כתוב מספר פעמים (יז ו, כא כה) ׳בימים ההם [ימי שפוט השופטים] אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה׳. הרי שבתקופה הזאת שקדמה למלוכה בישראל, היה כל יחיד עושה כפי העולה על רוחו. ולכן פותחת מגילה זו בהודעה שהיה זה ׳בימי שפוט השופטים׳ שאין מלך בישראל, לכן כאשר היה רעב – ׳ויצא איש׳, כי אילו היה אז מלך, היה המלך דואג להביא מזון אל הארץ כדי שלא יצטרכו לצאת לחו״ל. [ולדעת רש״י, סיפר הכתוב שהיה בימי שפוט השופטים ללמד על זמן הסיפור, שהיה בתקופת השופטים ׳לפני מלוך מלך שאול, שהיו הדורות מתפרנסים על ידי שופטים׳, וכן מבואר באבות דרבי נתן (א א), אלא שהמלבי״ם העיר, כי תקופת השופטים ארוכה היא, ואם בא הכתוב לגלות את הזמן שבו אירע סיפור המגילה, היה צריך להזכיר את שמו של השופט באותו הזמן. ולפי רבינו א״ש, כי לא בא לתת זמן, אלא לפרש שהמצב לכל אורך תקופה זו כשאין מלך הוא שגרם להשתלשלות העניינים. והמלבי״ם פירש שלא היה בזמן זה שופט מסויים ששפט את כל ישראל, אלא שהיו שופטים רבים, ולכן ׳איש הישר בעיניו יעשה׳ ואין מורא מלכות, והכתוב ביאר בזה הטעם שאלימלך יצא לחוץ לארץ, לפי שבזמן הרעב כאשר אין מורא מלכות העניים קמים על העשירים ומכריחים אותם לתת להם מזון. ופירוש רבינו עולה עם מה שאמרו חז״ל (רו״ר א א) על אותו הדור ׳אוי לו לדור ששופטיו ראויים להישפט׳, שלא דאגו לצורכי הרבים כפי שיבואר. ובתוספות השלם ׳בימי שפוט השופטים, לפני מלוך מלך בישראל, ׳איש הישר בעיניו יעשה׳, מתחתנים באומות ובוטחים בהם ועובדים עבודה זרה׳. ומבואר שלדעת רבינו היה הרעב רק בארץ ישראל ולא בחו״ל, שהיה ניתן להביא מזון מחו״ל וכן דעת התרגום ואבע״ז].
2. כמו שדרשו בהגדה של פסח ׳ויגר שם, מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים אלא לגור שם, שנאמר, ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו׳. וגם שם ירדו מחמת הרעב שבארץ כנען. ובלשון זה כתב רבינו בבראשית (יב י) עה״פ ׳ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם׳. ושם כמו כאן מדבר ביציאת אברהם לחו״ל מחמת הרעב, שלא ירד להשתקע, אלא לגור לתקופה קצרה ודעתו היתה לחזור מיד. וכ״כ כאן הלקח טוב, בעלי התוספות, שורש ישי. [והנה עיקר ענין מגילת רות הוא לידת מלכות בית דוד. ובאשכול הכופר ביאר שלכן מתחיל ויהי בימי שפוט השופטים, וכמו שפירש רש״י שהיה לפני מלוך מלך, ודרשו ז״ל ששפטו את שופטיהם, כי לכך התחיל ה׳ לברוא את מלכות בית דוד, כיון שהגיע זמנו, ולא היה יכול להמשיך מצב של ׳איש הישר בעיניו יעשה׳, כיון שהשופטים לא התנהגו כשורה, וממילא גם העם כן. ובקול יהודא הוסיף, כי בדוד המלך מצינו תיקון לעניין ששפטו את שופטיהם, שכן כתוב (שמואל ב׳ ח טו) ׳וימלוך דוד על כל ישראל ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו׳, כלומר שבכך תיקן את עוון כל עמו. וכעי״ז כתב בעל העקידה, שכאשר אין מלך, דואג כל אחד לטובתו האישית, ותפקידו של המלך לשמור שלא יזיק היחיד לרבים בעבור תועלתו האישית, ובימי השופטים אשר אין מלך על ישראל אכן איש הישר בעיניו יעשה. וזה גרם למה שאמרו במדרש (רו״ר פתיחתא ב) שמהם היו עובדים עבודה זרה, ומזה נגרם הרעב. וכ״כ האיגרת שמואל שלכן כתוב ׳ויהי׳, וי ונהי היה בימי השופטים, לפי שלא היה מלך שיעניש את החטאים, ומזה נגרמו כל הצרות שהיו בימיהם שבאו עליהם הגויים ושלטו בהם, וזה גרם גם לרעב זה, וגם בדרך הטבע, כי אילו היה מלך היה מצווה לאגור אוכל בשנים הטובות, ולא היה בא רעב כזה, משא״כ כאשר ׳איש הישר בעיניו יעשה׳ ואין בכח השופט לכפות עליהם. וכתב בעל העקידה שעזיבת אלימלך ומשפחתו שהיו מחשובי העם לחוץ לארץ, אשר כל הגר שם דומה כמי שאין לו אלוה, גם מורה על שאין מלך, ואיש הישר בעיניו יעשה ואין מוחה בידו. ולכן פירש הכתוב ׳ושם האיש אלימלך וגו׳ אפרתים׳, לומר שהיו מוכרים וידועים, ואע״פ כן איש לא מחה בהם].
ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ – במדרש: בני הפכפכין המה כו׳ מה אעשה להם לכלותם אי אפשר אלא איסרם כו׳. להבין איך הוא הענין בקצרה. ידוע שיש שני בחינות: חסד ודין, והם נקראים הוי״ה ושדי. כי מצד החסד להטיב תמיד בלי הפסק ואף לשאינו הגון, ועל דרך זה הוי״ה היה הוה ויהיה, ומהוה הכל, כי שמותיו יתברך על שם פעולותיו ופעולותיו נמשך מעצמותו, וכשם שהוא יתברך בלי תחלה ותכלה כן חפצו ורצונו להטיב לברואיו ולפעול פעולותיו עד בלי די, וזה שמו היה הוה ויהיה ומהוה הכל עד בלי גבול ותכלית. ובחינת דין הוא שלא להתפשט ולהשפיע כל כך לברואיו אלא בשיעור, וזהו שם שדי שאמר לעולמו די ונתן גבול לעולמו שלא יתגדל שטחה יותר.
וכן צריך להיות באדם השני בחינות הללו חסד ודין, היינו לדרכי ה׳ להשתמש במדת החסד לעלות מעלה מעלה עד בלי שיעור ולהיות אך עסוק בתורה ועבודה, ובעניני הגוף במאכלו וכל עניניו תנהג במדת הדין ולא למלאות תאותו. ועל דרך זה הענין במזוזה, הויה מלגאו שדי מלבר, ורצה לומר שבעניני הנשמה הפנימיות שיושבים בחדרי הנשמה צריך להתנהג במדת החסד, ויום ולילה לא ישבותו לעסוק בתורת ה׳ כדי למלאות תשוקתה, ולענין תאות הגוף החיצוני צריך לצמצם ולהתנהג במדת הדין כנ״ל.
וכי מצמצם תאוות גופו הוא מגביר עליו כח החסד לנשמתו להתקרבה ליוצרה יתברך, כי בלתי זה אי אפשר להשיג תשוקת נפשו הפנימיות אם לא בהכנעת גופו החיצון, וכן להיפוך ח״ו כשנותן מקום למלאות תאוותיו הגופניות מגביר עליו כח הדין עד שלא תוכל נשמתו לעלות למדריגתה, ועל ידי החסד שעושה עם נשמתו זוכה ומזכה את הרבים שיאצל מאתו יתברך חסדו ולהשפיע על ברואיו ולהטיב להם בכל מילי דמיטב. ועל דרך זה והבאתם את המעשר כו׳ בחנוני נא אם לא אפתח לכם ארובות השמים כו׳ עד בלי די. כי ידוע שהגוף והנשמה נקראים שמים וארץ בדרשת חז״ל יקרא אל השמים מעל ואל הארץ מתחת לדין עמים, זה הגוף והנשמה. רצה לומר שהיה מבטיח להם כשינהגו בגופם במדת הדין ויתנו המעשר בבית ה׳ על ידי זה יגברו כח החסד עד שישפיע להם מטובו עד בלי די. ועל דרך זה יש לפרש ואיש איש את קדושיו לו יהיה, רוצה לומר כשיחזיק הקדושים לעצמו ולא יתנם לכהן ובזה ממלא תאות גופו ומגביר עליו כח הדין אזי אין ה׳ משפיע עליו מטובו ואז לו יהיה. רצה לומר לא יהיה לו כי אם הקדושים כי יתרושש ושדותיו לא יעשו אלא כמו הקדושים שמגיע לכהן, אבל איש אשר יתן לכהן לו יהיה הרבה בלי שיעור, כי יגביר עליו כח החסד כנ״ל עד שישפיע לו ה׳ מחסדו עד בלי די. וידוע מאמר רבותינו ז״ל צדיקים יצר טוב שופטן רשעים יצר הרע שופטן בינונים זה וזה שופטן, רצה לומר כנ״ל שהצדיקים על ידי מעשיהם הטובים שופטין אותן ומשפיעין להם על ידי זה רב טוב, וכן רשעים על ידי מעשיהם הרעים גורמים להם רעה רבה עד שיכלו ויאבדו מן העולם. אבל בינונים שטוב ורע מעורב בהם אז מעשיהן שופטין אותן ביסורים עד שנכנע לבבם הערל וישובו אל ה׳. עד שלא ישאר בהם שום רע ואז יזכו לחסד ה׳. וזה שאמר ויהי בימי שפוט השופטים רצה לומר ששפטו אותו היצר הרע והיצר טוב כו׳ אז אמר ה׳ בני הפכפכין אתם רצה לומר כמו ההפכפך שנוטה לצד זה ולצד זה כמו כן הם פונים לטוב ולרע כיון שהם בינונים כנ״ל, ואז אמר ה׳ לכלותם אי אפשר, כיון שהם אינם רשעים גמורים, אלא אביא עליהם יסורין ועל ידי זה יפנו אלי ויהיה מדריגתם שלימה ואז אוכל להשפיע עליהם מידת החסד כנ״ל. ולזה איסרם ביסורים של רעב, כי עיקר מדת החסד הנמשך מאתו יתברך הוא מהחסד שעושה אדם למטה כנ״ל, והצד הרע [ש]⁠היה להם הוא מה שלא חמלו על עניים כי כל מה שנותן ה׳ לזה יותר מזה הוא כדי שירחם על חבירו ויהנהו מנכסיו, וכיון שלא עשו זאת גברה בזה עליהם מדת הדין ולא השפיע גם כן מטובו עליהם, מיד ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה. במדרש אילו מצא סובין לא יצא מארץ ישראל.
השאלות:
למה יספר שהיה בימי שפוט השופטים הי״ל להודיע שם השופט. למה כפל וילך איש מבית לחם יהודה, אפרתים מבית לחם יהודה, ולמה הוסיף ויבואו שדי מואב ויהיו שם. למה אמר איש נעמי, ומה החדוש שנשארה היא ושני בניה.
ויהי בימי שפט השפטים – יספר הסבה שהניעה את אלימלך לצאת מא״י לח״ל מפני שהיה בימי שפט השפטים שעל הימים האלה אמר (שופטים סי׳ י״ז וסי׳ יח) בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, וגם לא היה אז שופט אחד מיוחד לכל ישראל שאז היה השופט עוצר בעם, כי היה בין שופט לשופט שאז היו שופטים רבים החפץ ימלא את ידו, ואין מורא השופט על העם כמ״ש אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, וחז״ל במליצתם אמרו אוי לדור ששפטו את שופטיהם, זאת שנית ויהי רעב בארץ, שבימי רעב יתאספו ההמון העניים על העשירים ויכריחום לתת להם לחם ודגן ואם לא יקחו בחזקה, אחר שאין מלך להפיל מוראו עליהם, ועי״כ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב. באשר היה איש עשיר היה ירא שהעניים יפלו עליו וישללו כל אשר לו, ובכ״ז לא הלך להשתקע רק לגור בשדי מואב עד יעבר זעם וגם לא לגור בעיר וכרך רק בשדי מואב כמתגורר בשדה לפי שעה, וכן הגם שהיה עת רעה ויגון לא יצא משם רק איש אחד לבד ויתר העשירים לא השתתפו בזה לצאת מא״י לח״ל, וגם בני ביתו של אלימלך לא יצאו ברצון כי לא רצו לעזוב ארץ חמדה רק הוא ואשתו ושני בניו שהוא היה העקר בזה והם היו מוכרחים להמשך אחריו, וכן אמר במדרש הוא עיקר ואשתו טפלה.
בשדי – באחת מן הערים הפחותות מאין חומה שעל שדה הארץ תחשבנה.
מבית לחם יהודה – יש בית לחם אחרת, והיא כפר בשבט זבולון (יהושע י״ט:ט״ו). וזאת שליהודה הנקראת אפרת עיר קדמונית ויושביה מתפארים בהולדם בה.
ויהי בימי וגו׳ – א״ר לוי, ואיתימא ר׳ יונתן, דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי בימי אינו אלא לשון צער, ודכותה ויהי בימי שפוט השופטים כתיב בתריה ויהי רעב בארץ.⁠1 (מגילה י׳:)
ויהי בימי שפט וגו׳ – כתיב (משלי י״ט) ונפש רמיה תרעב, על ידי שהיו מרמים להקב״ה בימי השופטים, מהם עובדים לעבודה זרה ומהם עובדים למקום, הרעיבן הקב״ה ברעבון, הדא הוא דכתיב ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ.⁠2 (פתיחתא למ״ר)
ויהי בימי שפט וגו׳ – בשעה שחטאו ישראל בימי הנביאים אמר הקב״ה, לכלותן אי אפשר,⁠3 להחזירן למצרים אי אפשר,⁠4 להחליפם באומה אחרת איני יכול,⁠5 אלא הריני מיסרן ביסורים ומצרפם ברעבון, הדא הוא דכתיב ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ.⁠6 (שם)
שפט השפטים – מהו שפוט השופטים, אמר ר׳ יוחנן, דור ששופט את שופטיו, השופט אומר לו טול קיסם מבין שיניך, משיב לו היא טול קורה מבין עיניך, השופט אומר לו כספך היה לסיגים משיב לו הוא סבאך מהול במים.⁠7 (ב״ב ט״ו:)
שפט השפטים – כיצד הוא שפוט השופטים, היה אדם מישראל עובד עבודה זרה והיה הדיין מבקש לעשות בו דין והיה בא הוא ומלקה את הדיין ואומר לו מה שרצית לעשות לי אעשה לך, לפיכך אוי לדור ששפטו את שופטיהם וששופטיו צריכים להשפט.⁠8 (פתיחתא למ״ר)
שפט השפטים – מי היו השופטים, רב אמר, ברק ודבורה היו, ורבי יהושע בן לוי אומר שמגר ואהוד היו.⁠9 (מ״ר)
וילך איש – תניא, בא וראה כמה חיבב הקב״ה ביאתה של ארץ ישראל, להלן כתיב (עזרא ב׳) וישובו לירושלים כל הקהל וגו׳ סוסיהם גמליהם ופרדיהם, ברם הכא וילך איש – יחידי.⁠10 (שם)
וילך איש וגו׳ – יובא בסמוך בריש פסוק ג׳ בדרשה וימת אלימלך.
בשדי מואב – אמר ר׳ לוי, כל מקום שאתה מוצא שדה – היא עיר, כמש״נ (מלכים א ב׳) ענתות לך על שדך.⁠11 (שם)
הוא ואשתו וגו׳ – הוא ואשתו ושני בניו – הוא עיקר ואשתו טפלה לו ובניו טפלין להם.⁠12 (שם)
1. כתבו המפרשים בטעם הוראה זו בלשון ויהי בימי, משום דכיון דמייחס הכתוב את הזמן לאנשים, אשר באמת אין הזמן שלהם, אלא הוה ליה לייחס המאורע למספר שנים ידועים וכמש״כ כזה כ״פ בתורה ובנביאים, אך מכיון דבאותו הזמן היתה עת צרה, ומאת הקב״ה לא תצאנה הרעות, כי הכל בסבת מעשה בני אדם, לכן יחסו הזמן לאנשים אשר הם אשמים בתוצאת הסבות, וכן הכא בא הרעב בסבות שונות שגרמו אנשים כפי שיתבאר בדרשות הבאות. ובזה א״ש מסקנת הגמ׳ שם אלא אמר רב אשי כל ויהי כו׳ ויהי בימי וכו׳ ע״ש.
2. נראה דהלשון מרמים להקב״ה לאו דוקא הוא, אלא ר״ל שהיו מרמים להשופטים שהיו מוכיחים אותם בעבודת ה׳, והיו מראים עצמם לפניהם כעובדי ה׳ ובסתר עבדו לעבודת כוכבים, ועל שענין הרמאות היה בעבודת ה׳ נקט לשון קצר שהיו מרמים להקב״ה. גם י״ל דדריש רמיה מלשון רמה בים (שמות ט״ו) ונפש רמיה היא העוזבת את הדרך הישרה ללכת בדרכים עקלקלות גם כאן השליכו את ה׳ [עדה״כ ואותי השלכת אחרי גוך (מלכים א י״ד ט׳)] ודבר קדשו לעבוד עבודה זרה. וטעם יחס העונש ברעבון לעון זה הוא ע״ד הכתוב (עמוס ח׳) לא רעב ללחם וגו׳ כי אם לשמוע דבר ה׳, ומכיון שהם לא שמעו בקול הנביאים לשמוע דבר ה׳ לפיכך נענשו ברעבון.
3. כדכתיב ולא געלתים לכלותם, וכן דרשו על הפסוק דפ׳ האזינו חצי אכלה בם, חצי כלים והם אינם כלים.
4. כדכתיב כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם. וצ״ע ממה שכתוב בתוכחה (פ׳ תבא) והשיבך ה׳ מצרים וגו׳, וצ״ל דשאני הכא, דכל עיקר הכונה לא לאבדם רק לצרפן ולזככן, כמבואר בהמשך דרשה זו הריני מיסרן ומצרפן ברעבון, ולכן אי אפשר כאן להשיבם מצרימה, דשם ישתקעו בטומאה מבלי השב עוד, ואין זה תכלית הנרצה כאן, משא״כ התם בענין התוכחה הוי ענין ההשבה מעין השלכה בגדר היאוש.
5. כמבואר בפסחים פ״ז ב׳ שנשבע הקב״ה על זה לאבות ולשבטים.
6. נראה שלפי דרשה זו הוי הפירוש שפוט השופטים, היינו בשעה שאמר הקב״ה לשפט את השופטים ודורם, היתה תוצאת משפטם להביא רעב בארץ, וכמבואר בהדרשה, ודיוק הדרשה הזאת והדרשות הסמוכות הוא מדלא כתיב בימי השופטים וכתיב שפוט השופטים לכן דרשו מה שדרשו.
7. ר״ל שגם השופטים עצמם היו מקולקלים במעשיהם, וכשהיה מוכיח לאחד על עונו, היה להנשפט פתחון פה להוכיחו גם הוא, וממילא נתקלקלו מעשה הדור כולם, אחרי כי לא היו עוד מוכיחים שיתקבלו דבריהם, וזהו מה שאמר בדרשה הבאה אוי לדור ששפטו את שופטיהם וששופטיו צריכים להשפט. והמשל מקיסם וקורה י״ל דהשופט אמר לו שמקור פרנסתו אינו נקי מגזל וכדומה שהמוסר הזה נוגע להאנשים העוסקים בעניני העולם ואמר להם השופט כי אי נקיון שלהם הוא רק כקיסם ר״ל מעט פסולת [וע׳ סנהדרין ז׳ ב׳ דרב אשי הוי מכניף וכו׳ כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא] והנשפט היה אומר לו טול קורה וכו׳ ר״ל כי הלא אתה הוא עין העדה ואתה הוא המדריך את הדור כעינים לאדם ובכל זאת יש קורה ר״ל עון גדול בין עיניך ר״ל נכשלת בעונות גדולות ואיך תוכל להיות עין העדה ושופט להדור. וענין המשל מתערובת הכסף והמשקה י״ל דמכוין למה שאמרו בדרשה דלעיל שהיו מרמים להשופטים שהיו מראים עצמם לפניהם כעובדי ה׳ ובסתר עבדו לעבודה זרה. והנה לפי״ז היו החיצוניות נאים ככסף וטהורים כמשקה נקי, אך הפנימיות היו סיגים ומהולים במים, והיה אומר לו השופט, כספך, היינו חיצוניותך, היה לסיגים, והשיב לו גם הוא במאמר כזה סבאך, היינו יינך היא חכמת התורה מהול במים, שאינה תורה תמימה בלי מגרעת – רק צפונה בחכמתם מרמה ותרמית.
ואמנם כל עיקר דרשה זו בהכרח צ״ל דהוא ע״ד הרוב, אבל בודאי היו בין השופטים גם צדיקים, והראיה, שהרי בסמוך דריש שהיו אז שופטים ברק ודבורה, וכן אמרינן בגמ׳ (ב״ב צ״א.) דהשופט אבצן הנזכר בס׳ שופטים הוא בועז, והם הלא היו צדיקים גמורים.
8. דרשה זו היא מעין דרשה הקודמת בשנוי לשון וענין קצת, וע׳ מש״כ שם.
9. הלשון שפוט השופטים משמע ליה שהיו שני שופטים שופטים ביחד, ולכן דריש שהם ברק ודבורה שמצינו שהשתתפו במלחמה ובשירה, וקרוב לומר שהשתתפו גם במשפט. וריב״ל ס״ל דהשופטים היו שמגר ואהוד, והיינו בסוף ימיו של אהוד שפט גם שמגר כמש״כ (שופטים ס״פ ג׳) ואחריו שמגר בן ענת וגו׳ ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה׳ ואהוד מת דמשמע שבחיי אהוד שפט שמגר. וצ״ל דבין לרב ובין לריב״ל משמע להו דהיו אז אלו השופטים משום שבחייהם כתיב שהוסיפו ישראל לעשות הרע בעיני ה׳ ולא כן היה בשאר שופטים, ועל כי כאן כתיב ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ דמבואר שזה בא על חטא הדור, לכן דרשו שהיו אז אלה השופטים. והנה אע״פ דמבואר בדרשה דלעיל דגם השופטים עצמם היו מקולקלים אז, ואלו החשובים כאן היו צדיקים גמורים, אך כבר כתבנו לעיל סוף אות ז׳ דשם נאמר רק על הרוב ובדרך כלל, אבל בפרט היו יוצאים מן הכלל.
ומה דלא ניחא ליה לריב״ל בדעתי׳ דרב דברק ודבורה היו, י״ל פשוט דס״ל דאשה פסולה לדון, ולכן לא שייך שהיתה שופטת ביחד עם ברק, ואע״פ דכתיב בה והיא שופטה את ישראל, פירושו כמש״כ תוס׳ בנדה נ׳ א׳ שהיתה רק מלמדת הדינים ולא ששפטה, ורב ס״ל דאשה כשרה לדון, והלשון והיא שופטה כפשטי׳, וענין מחלוקת דין זה מבואר בנדה שם ובתוס׳.
והנה במ״ר כאן איתא עוד דעה שלישית דג׳ שופטים היו, [דשפוט אחד השופטים שנים הרי שלשה] ברק, דבורה ויעל אשת חבר הקיני, אבל מכיון דשני החכמים שהבאנו קיימא בחדא שיטתא דשנים היו לכן קבענו כדעתם, וגם בכלל קשה דעת אותו הדורש איפה נמצא רמז דיעל היתה שופטת, [ואולי משום שכתוב בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות (שופטים ה׳ ו׳) משמע קצת שגם יעל היתה שופטת] וצ״ע.
10. ור״ל שם איירי שהלכו לירושלים ייחס הכתוב אפילו את ממונם, משא״כ הכא שיצאו מא״י לא ייחס הכתוב יציאתו בפרט אלא כתב רק בערך המוכרח לכתוב לתכלית ספור הענין.
11. ר״ל שאמר המלך לאביתר הכהן שילך לעיר ענתות על שדהו, וידוע דכהנים אין להם שדות [ושדה מגרש שלהם אין מכונה שדה סתם], אלא דעיר מכונה גם בשם שדה. ומה שראה לדרוש כן כאן, הוא משום דקשה ליה הלשון לגור בשדי מואב, איך אפשר לגור בשדה, ולכן דריש שהכונה בעיר מואב.
12. דייק יתור הלשון הוא, ודריש שבא לרמז למה נענש הוא תחלה, והא קיי״ל בקללה מתחילין מן הקטן, אלא מפני שהוא היה העיקר במעשה היציאה מא״י לחו״ל, ואחריו נגררו בני ביתו, ולולא יצא הוא לא היו יוצאין גם הם. ובכ״ז לא נענשו רק אלימלך ובניו ונעמי לא נענשה מפני שהיתה נעימה במעשי׳ כדלקמן בדרשה הבאה.
וַיְהִי1 בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים לפני ימי מלכות שאול2, כשהשופטים הנהיגו את העם ושפטו בישראל3, בתקופתו של השופט אִבְצָן4, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ שבגלל עוונות עם ישראל5 מידת הדין היתה מתוחה עליהם6, ומפני הרעב שהיה בא״י7 וַיֵּלֶךְ אִישׁ מגדולי הדור8 שהיה פרנס הדור ועשיר גדול9 מִבֵּית לֶחֶם אשר בנחלת יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב, הוּא הלך וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו10 הלכו איתו11:
1. כל מקום בו נאמר ״ויהי בימי״ מעיד על לשון צער, מגילה י:, אלשיך.
2. רש״י.
3. רלב״ג.
4. בבא בתרא צא., רש״י.
5. מגילה י:, ויש אומרים כי השם שפט את השופטים, כי על ידם בא הרעב לארץ ישראל, אבן עזרא.
6. ברטנורא.
7. רלב״ג. וגם מפני שלא היה שופט מיוחד לכל הארץ ולא היתה יראת המלכות, עזב אלימלך שהיה איש עשיר, שחשש כי יקחו ממנו העניים בכח את כל רכושו שכן לא היה מלך להפיל מוראו עליהם, מלבי״ם. ורבותינו אמרו שהדבר נחשב לצרות עין ולכך נענש, רש״י.
8. אלשיך.
9. רש״י.
10. גם הם מגדולי הדור היו, אלשיך.
11. והם לא עזבו מרצון, אלא שהיו חייבים ללכת אחרי אלימלך, מלבי״ם.
מקבילות במקראתרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראפסאודו-רש״ירי״דעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ב) וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱֽלִימֶ֡לֶךְא וְשֵׁם֩ אִשְׁתּ֨וֹ נׇעֳמִ֜י וְשֵׁ֥ם שְׁנֵֽי⁠־בָנָ֣יו׀ מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙ב אֶפְרָתִ֔ים מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַיָּבֹ֥אוּ שְׂדֵֽי⁠־מוֹאָ֖בג וַיִּֽהְיוּ⁠־שָֽׁם׃
And the name of the man was Elimelekh,⁠1 and the name of his wife was Naomi,⁠2 and the names of his two sons were Machlon3 and Kilyon,⁠4 Ephrathites5 from Beit Lechem of Yehuda. They came to the fields of Moav and they stayed there.
1. Elimelekh | אֱלִימֶלֶךְ – The name might mean: "My God is king". Cf. R. Yehoshua b. Korcha in Rut Rabbah who suggests that it is short for: "אֵלַי תָבוֹא מַלְכוּת" (to me shall come kingship).
2. Naomi | נׇעֳמִי – The name relates to the adjective "נעים", meaning: "pleasant" or "sweet", perhaps reflecting her good deeds (Rut Rabbah).
3. Machlon | מַחְלוֹן – The name might be related to the word "מחלה", sickness, or perhaps to the root "מחה", to wipe out, and might, thus, hint to his early death (Rut Rabbah). The root "חלה", though, also has a more positive connotation, meaning "to entreat" or "pray", as in the verse: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי י"י" (Shemot 32:11).
4. and Kilyon | וְכִלְיוֹן – The name relates to the root "כלה" which means: "to finish" or "to destroy", perhaps a reference to his demise (Rut Rabbah). However, the noun "כליון" can also connote longing, as in the phrase "כִלְיוֹן עֵינַיִם" (Devarim 28:65).
5. Ephrathites | אֶפְרָתִים – Many commentators assume that the term refers to residents of Ephrat, another name for Beit Lechem (Bereshit 35:19). It might similarly refer to members of the clan of Ephrat (Divrei HaYamim I 4:4). The name might stem from the verb "פרה", to be fruitful. See, though, Rashi who suggests that "אֶפְרָתִים" refers to people of import (the nobility), connecting it to the Aramaic "אפריון", meaning: "grace to him" (see Rashi here and on Shemuel I 1:1).
א. אֱֽלִימֶ֡לֶךְ א=געיה ימנית (!) אבל במג״ה בשמאל
• ל=געיה אמצעית
ב. וְשֵׁ֥ם שְׁנֵֽי⁠־בָנָ֣יו׀ מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙ על לגרמיה בתחום שלטונו של פשטא ראו ברויאר, טעמי המקרא, ב.56 (עמ׳ 66); והשוו ויקרא י,ו (שמיני); כא,י (אמֹר).
ג. שְׂדֵֽי⁠־מוֹאָ֖ב =א (געיה)
• ל=שְׂדֵי⁠־מוֹאָ֖ב (אין געיה)
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראפסאודו-רש״ירי״דעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְשׁוּם גַּבְרָא אֱלִימֶלֶךְ וְשׁוּם אִתְּתֵיהּ נָעֳמִי וְשׁוּם תְּרֵין בְּנוֹהִי מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִין רַבָּנִין מִן בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַאֲתוֹ עַד חֲקַל מוֹאָב וַהֲווֹ תַּמָּן רוֹפִילִין.
[ה] וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ – רַבִּי מֵאִיר הָיָה דּוֹרֵשׁ שֵׁמוֹת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה הָיָה דוֹרֵשׁ שֵׁמוֹת. וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ, שֶׁהָיָה אוֹמֵר אֵלַי תָבוֹא מַלְכוּת. וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי, שֶׁהָיוּ מַעֲשֶׂיהָ נָאִים וּנְעִימִים. וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, מַחְלוֹן, שֶׁנִּמְחוּ מִן הָעוֹלָם. וְכִלְיוֹן, שֶׁכָּלוּ מִן הָעוֹלָם. אֶפְרָתִים, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר פָּלָטִיאָנִי, וְרַבִּי בַּר רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר אָבְגָּנִיסְטִי.
דָּבָר אַחֵר, אֶפְרָתִים, רַבִּי פִּנְחָס אָמַר כָּל אוֹתָהּ הָעֲטָרָה שֶׁנִּתְעַטֵּר אֶפְרַיִם מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ מִן הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ, אֶפְרַיִם רֹאשׁ הַשֵּׁבֶט, רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה, הַמְעֻלֶּה וְהַמְשֻׁבָּח שֶׁבְּבָנַי יִהְיֶה נִקְרָא לְשִׁמְךָ, בֶּן תּוֹחוּ בֶּן צוּף אֶפְרָתִי (שמואל א א׳:א׳). וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי (מלכים א י״א:כ״ו). וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי (שמואל א י״ז:י״ב). מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים.
[ו] וַיָּבוֹאוּ שְׂדֵה מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם – בַּתְּחִלָּה בָּאוּ לָהֶם בָּעֲיָרוֹת, מָצְאוּ אוֹתָם פְּרוּצִים בַּעֲבֵרוֹת, אַחַר כָּךְ בָּאוּ לָהֶם לַכְּרַכִּים מָצְאוּ אוֹתָם מְדֻחָקִין בְּמַיִם, וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ לָהֶם בָּעֲיָרוֹת וַיָּבוֹאוּ שְׂדֵה מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם.
ושם האיש אלימלך וגו׳ – מה ראה הכתוב להכריז עליו ועל אשתו ועל בניו לפי שהיו מעכבין זה (על) [את] זה מצרות עין שהיה בכולן [בזמן] שהבעל רוצה והאשה אינה רוצית או האשה רוצית והבנים אינם רוצים מה שיעשו מצוה אף על פי שאין כולן רוצין המצוה לעשות מצות דגזירה מסתלקת אבל בזמן שאין אחד מעכב על חבירו הגזירה חלה עליהן. בד׳ מקומות כתיב עושה צדקה ומשפט ללמדך שאין עושה אלא מי שרגיל לעשות פעמים הרבה וכן הוא אומר רודף צדקה וחסד ימצא חיים (משלי כ״א:כ״א).
ושם שני בניו וגו׳ – אמר רבי יוחנן צריך אתה לחוש לשם, מחלון [שהוא] לשון מחילה נזדווגה לו רות המואביה, שהיתה רותחת מן העבירה. כליון שהוא לשון כלייה, נזדווגה לו ערפה שעמד ממנה גלית הפלשתי.
ושם האיש אלימלך – אמר רב חנן בר רבא אמר רב אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני ואבי נעמי כלם בני נחשון בן עמינדב היו, מאי קמשמע לן, דאפילו מי שיש לו זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ לחוצה לארץ. תנו רבנן אין יוצאים מארץ לחוצה לארץ אלא אם כן עמדו סאתים בסלע, א״ר שמעון שמעתי בפירוש אימתי בזמן שאין מצויין ליקח אבל בזמן שמצויין ליקח אפילו סאה בסלע אין יוצא, וכן היה ר׳ שמעון בן יוחאי אומר אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו, ומפני מה נענשו שיצאו מארץ לחוצה לארץ. א״ר יהושע א״ר חייא בר אבא חס ושלום שאפילו מצאו סובים לא יצאו, אלא מפני נענשו, שהיה להם לבקש רחמים על דורס ולא בקשו שנאמר בזעקך יצילוך קבוציך.

רמז תר

ושם שני בניו מחלון וכליון – כתיב ויוקים ואנשי כוזבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב וישובי לחם והדברים עתיקים, יוקים זה יהושע שקיים שבועה לגבעונים, ואנשי כוזבא אלו הגבעונים שבדו ליהושע, ויואש ושרף, כתיב מחלון וכליון וכתיב ויואש ושרף, רב ושמואל, חד אמר מחלון וכליון שמם ולמה נקרא שמם יואש ושרף, יואש שנתיאשו מן הגאולה, ושרף שנתחייבו שרפה למקום, וחד אמר יואש ושרף שמם, ולמה נקרא שמם מחלון וכליון, מחלון שעשו עצמם חולין, וכליון שנתחייבו כליה, אשר בעלו למואב שנשאו נשים נכריות, וישובי לחם זו רות המואביה שנדבקה בבית לחם, והדברים עתיקים דברים הללו עתיק יומין אמרן, המה היוצרים אלו בני יונדב בן רכב שנצרו שבועת אביהם, יושבי נטיעים זה שלמה שדומה לנטיעה במלכותו, וגדרה אלו סנהדרין שגדרו פרצותיהן של ישראל, עם המלך במלאכתו ישבו שם זו רות שראתה מלכות שלמה בן בנו של בן בנה. ומה אם אלו שהיו מעם שנתחייבו כליה ומעם שנאמר בהם לא יבואו בכם ואתם לא תבואו בהם ועל שקרבו עצמם קרבם המקום, ישראל שעושים את התורה על אחת כמה וכמה. רבי מאיר היה דורש שמות, וכן היה רבי יהושע בן קרחה דורש ושם האיש אלימלך שהיה אומר אלי תבא המלכות, ושם אשתו נעמי שמעשיה נעימים, ושם שני בניו מחלון שנמחה מן העולם, כליון שכלה מן העולם. אמר רבי יוחנן צריך אדם לחוש לשם, מחלון שהוא לשון מחילה, נזדווגה לו רות שהיתה מרתתת מן העבירות, כליון כליה, נזדווגה לו ערפה שיצאת ממנה גלית.
מחלון וכליון אפרתים – (ברמז ע״ז).
ויבואו שרי מואב ויהיו שם – בתחלה באו להם לעיירות ומצאו אותם פרוצים בעריות, ואחר כן באו לכרכים ומצאום מרוחקים ממים ואח״כ חזרו לעיירות שנאמר ויבואו שדי מואב.
... אמואב וסכנו הנאך.
א. T-S Ar.1b.4 1 ע״א.
מואב ושכנו שם1.
1. בק וי: וגלסו ת׳ם – וישבו שם. בש: ואקאמו הנאך, וכעין זה בב: ואקאמו בהא. נוסח זה נראה לכאורה יותר הגון, שכן תרגם רס״ג ׳ויהי שם׳ הנאמר ביוסף (בראשית לט, כ): פאקאם ת׳ם, אך באמת נראה שבכוונה שינה רבינו התרגום, כדי לבאר מה בין ׳ויהיו שם׳ הנאמר כאן לבין ׳וישבו שם׳ האמור להלן (פסוק ד) אחר מיתת אלימלך ונישואי ערפה ורות, ומבאר שהראשון אינו אלא ישיבה או משכן, והשני הוא קביעות. ולא כמוש״כ ר״י אבן יחיא ומלבי״ם שגם ׳ויהיו שם׳ האמור כאן הוא לשון ישיבת קבע שעליה נענשו.
ואסם אלרגל אלימלך, ואסם זוגתה נעמי, ואסם אבניה מחלון וכליון אפרתים, מן בית לחם יהודה, פגאו אלי בלד מואב וגלסו פיהא.
ויבאו שדי – ויבואו אל ארץ מואב וישבו שם.
אפרתים – חשובים, וכן: בן תחו בן צוף אפרתי (שמואל א א׳:א׳), אבגינוס. ראה חשיבותם, שהרי השיאם עגלון מלך מואב את בתו, דאמר מר: רות בתו של עגלון היתה.
דבר אחר: אפרתים – בית לחם קרוייה אפרת.
Ephrathites – Important people, and similarly, "the son of Tochu, the son of Tzuph, an Ephrathite,⁠"1 [meaning] an aristocrat. Look how important they were, for Eglon the King of Mo'av married off his daughter to Machlon, as the Master said, "Rus was the daughter of Eglon.⁠"2 Another explanation of "Ephratites,⁠" [they were from Beis Lechem,] because Beis Lechem is called Ephros.⁠3
1. I Shemuel 1:1.
2. Maseches Sanhedrin 105b.
3. See Bereshit 48:7, "and I buried her [Rachel] on the way to Ephros which is Beis Lechem.⁠"
ושם האיש אלימלך – ר׳ יהושע בן קרחה היה דורש שמות אלימלך אלי תבא המלוכה, והזכיר שמו מלמד שהיה מיוחס משבט יהודה אעפ״י שלא נתיחס בכאן ד״א ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים הזכיר הכל שלא היו מניחין זה את זה אלה כולם היו בעצה אחת על צרת העין.
ושם אשתו נעמי – שהיו מעשיה נעימין שהיתה בת יוחסין.
ושם שני בניו מחלון וכליון – מחלון שמחל לו הקב״ה ונהיה לו בן זכר שנאמר (רות ד׳:ה׳) להקים שם המת על נחלתו, כליון שנעשה לו כליה.
אפרתים – מיוחסים וכן הוא אומ׳ (שמואל א י״ז:י״ב) ודוד בן איש אפרתי ואומ׳ (שם א׳:א׳) בן תחו בן צוף אפרתי ואלקנה מן הלוים היה ונקרא אפרתי על שם היחס וכן כל ישראל נקראו על שם אפרים שנאמר (ירמיהו ל״א:כ׳) הבן יקיר לי אפרים. מבית לחם יהודה ויבאו שדי מואב ויהיו שם וכבר אמ׳ למעלה מבית לחם יהודה ומה שאמר עוד מבית לחם יהודה על שם שלא זכר את הארץ הטובה שיצא משם.
ויבאו שדי מואב ויהיו שם – שמצאום שהיו שטופים בזימה ומאסום והלכו להם לכרכים ומצאו הם שהיו גם רחוקים למים שלא היו להם מעיינות ועוד חזרו לעיירות לכך נאמר פעם שנית ויבאו שדי מואב מלמד שנתיאשו ממקומם ואע״פ שיצאו לגור עוד חזרו להשתקע שם שנאמר ויהיו שם.
אפרתים – על שם בית לחם אפרתה (מיכה ה׳:א׳).
אפרתים – מבית לחם אפרת.
ויבאו שדי מואב – הודיענו לפי שיצאו ממקומן ולא בטחו בהקב״ה אשר לא ירעיב נפש צדיק, נתגלגל הדבר שמתו. ורות שחסתה בצל כנפי שכינה יצא ממנה מלכות. ומה שכתוב: ויבאו שדי מואב – לפי שרוצה לומר: ותשב משדי מואב (רות א׳:ו׳).
אפרתים – כך נקראים על שם מקומם, בית לחם ואפרת אחת היא, שנאמר: ותקבר בדרך אפרת⁠{ה} היא בית לחם (בראשית ל״ה:י״ט). (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״ בסוף רות א׳:ג׳)
מחלון וכליון – לא ידענו המקרים שהיו עדא שנקראו כן, כמו יששכר, גם משה.
ובדרש: שהם יואש ושרף, בעבור שלקחו בנות מואב, ושם כתוב: אשר בעלו למואב (דברי הימים א ד׳:כ״ב).
והמואביות מותרות לישראל (בבלי יבמות ע״ז:), כי הכתוב לא אסר כי אם עמוני ומואבי שלא יבואו בקהל (דברים כ״ג:ד׳), שלא יקחו מבנות ישראל. ובספר עזרא אבאר זה בטוב.
וטעם מביתב לחם פעם אחרת, להודיע שהם אזרחים. ועוד בעבור שאמר אפרתים. וזאת המלה פעם הוא (שמואל א י״ז:י״ב) ליחש המקום הנקרא אפרת, ופעםג אל משפחת אפרים (שופטים י״ב:ה׳). ואפרת שם אשת כלב בן חצרון (דברי הימים א ב׳:י״ח-י״ט), ונקרא המקום על שמה, כמו מצרים.
ולא יתכן שיקחו מחלון וכליון אילו הנשים עד שנתגיירו, והעד: אל עמה ואל אלהיה (רות א׳:ט״ו).
א. כן בכ״י מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 24896 חסרה מלת: עד.
ב. כן בפסוק ובכ״י מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 24896: בית.
ג. כן בכ״י מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 24896: וטעם.
MAHLON AND CHILION. We do not know the reason they were called these names.⁠1 Cf. Issachar and Moses.⁠2
According to the midrash Mahlon and Chilion are to be identified with Joash and Saraph (Chronicles I 4:22)3 for Mahlon and Chilion took Moabite women and Scripture tells us that Joash and Saraph were husbands of Moabite women (ibid.).⁠4
Moabite women are permitted to Israelites,⁠5 for Scripture only prohibited [male] Ammonites and [male] Moabites from entering the community of Israel and taking a woman of the daughters of Israel (Deut. 23:4). I Will explain this very well in my comments on the book of Ezra.
Scripture repeats of Beth-lehem to inform us that they were rooted [in Beth-lehem].⁠6 Furthermore [Scripture repeats of Beth-lehem] because it wants to tell us that they were Ephrathites [of Beth-lehem].⁠7 Now the term Ephrat is at times used to tell us that a certain place is called Ephrat (Samuel I 17:12). Ephrati is also at times used to identify someone as coming from the family of Ephraim (Judges 12:5). Ephrat is also the name of the wife of Caleb the son of Hezron (Chronicles I 2:18-19). Ephrat is called by her name as mitzrayim (Egypt) [is named after mitzrayim (the son of Cham) (Genesis 10:6)].
It is wrong to assume that Mahlon and Chilion took these women before they converted to Judaism. [Thy sister-in-law is gone…] unto her god proves this to be the case.⁠8
1. Literally, We do not know the events that testify why they were so called.
2. We know why Issachar was called Issachar and Moses was called Moses because Scripture tells us why they were so named. If Scripture did not provide this information, we would not know the reason for these names. See Gen. 30:18 and Exodus 2:10.
3. Ruth Rabbah 2:9.
4. Literally, "were husbands of Moabite women".
5. After they converted. Thus Mahlon and Chilion did not violate any Torah law by marrying Ruth and Orpah.
6. Verse 1 tells us that Beth-lehem is in Judah. Why repeat the same information again in our verse.
7. If Scripture would have left out Beth-lehem from our verse we would not know what Ephrat refers to, for as Ibn Ezra goes on to explain the word Ephrat has a number of meanings.
8. [Thy sister-in-law is gone…] unto her god shows that up until now here sister in law worshipped the Jewish God. This shows that her sister in law had converted. Ibn Ezra does not deal with the issue of Naomi telling her Jewish daughter in law to go back to worshiping idols.
אפרתים – מבית לחם, ששמו אפרת, דכתיב ״ותמת רחל בדרך אפרת היא בית לחם״א (בראשית ל״ה:י״ט).
ויהיו שם – שם נשתהו עד שמיתו.
א. בנוסחנו: וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם.
אפרתים – על שם המדינה שנקראתא אפרתה.
א. כן בכ״י רומא 72. בכ״י רואן 11: ״נקראת״.
הזכיר הכתוב שמו ושם אשתו ושם שני בני, כי אולי היו נודעים ומפורסמים להיותם מגדולי הדור, כמו שמעיד הכתוב באמרו: ״ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי״ (רות א׳:י״ט), וגם אולי נזכרו בספרים אחרים אינם נמצאים אלינו היום, ולכן [כתוב]⁠א שמותם, כלומר אילו הם שנזכרו במקום אחר על עניין כך וכך מצורף אל זה, {129} היות אלה השמות נקבי המשכיות אשר על תפוחי זה המשל לפי הנסתר.⁠ב ועל דרך הפשט לא נוכל לדעת סבת שמותם, אע״פ שאין ספק כי אולי היו שמות כן לסיבה ידועה.
ורבותינו ע״ה כתבו שמחלון וכליון היו יואש ושרףג, בעבור שהזכיר הכתוב ״ויואש ושרף אשר בעלו למואב״ (דברי הימים א ד׳:כ״ב), ומחלון וכליון נשאו נשים מואביות.
אפרתים – המלה הזאת היתה סובלת שני פירושים. אם שיאמר שהיו משבט אפרים, ואם שיאמר שהיו מאפרת והוא שם מקום, ובעבור שנודע על האמת שאלימלך היה משבט יהודה, כמו שהעיד הפסוק שאמר ״חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך״ (רות ד׳:ג׳), ואמרו ״אם תגאולד גאלה ואם לא [תגאל]⁠ו תגידהז לי ואדעה כי אין זולתך לגאול ואנכי אחריך״ (רות ד׳:ד׳) ואמרו ״ונעמיח מודע לאשה [איש]⁠ט גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בעז״ (רות ב׳:א׳). ובועז היה משבט יהודה. יהיה פירוש אפרתים שהיו מתייחסים אל אפרתה, שאיפרתהי הוא שם לגליל ובית לחם יהודה היא עיר אחת מאותו הגליל, או אומר שהיו דרים לשעבר באפרתה.
מבית לחם יהודה – הזכיר שנית מבית לחם יהודה להודיע שהיו אזרחים.⁠יא
ויבואו שדי מואב – ר״ל אל שדה מואב.
ויהיו שם – ר״ל שהיו שם זמן ידוע.
א. במקור חסר. מופיע כתיקון בצד הטקסט.
ב. משפט זה חסר בפיזה.
ג. תלמוד בבלי בבא בתרא צ״א דף ב׳; ספרי במדבר ע״ח:א׳; רות רבה ב׳. אבן עזרא מציין מדרש זה בפירושו.
ד. ״תגאל״ בנוסח המסורה
ה. נראה שבמקור כתוב ״תגאל״, והאות ת נמחקה בקו.
ו. במקור חסר. מופיע כתיקון בצד הטקסט.
ז. ״הגידה״ בנוסח המסורה.
ח. במקור ״נעמי״. האות ״ו״ נוספה מעל למילה כתיקון.
ט. במקור חסר. מופיע כתיקון בצד הטקסט.
י. בין ״אפרתה״ לבין ״ושאיפרתה״ מופיעה ״ואיפש״ שנמחקה עם כמה קווים.
יא. כך גם אצל אבן עזרא: ״וטעם מבית לחם פעם אחרת – להודיע שהם אזרחים״.
ושני בניה – נכון היה זה הכנוי כאן אחר מות אישה, אבל בחייו אמר בניו, וכן הטיב יתרו שאמר: ואשתך ושני בניה עמה (שמות י״ח:ו׳) ואם שהיה משה חי, כי היא גדלתם לא הוא.
אפרתים מבית לחם יהודה – הנה אפרת הוא בית לחם כאמרו (בראשית ל״ה:י״ט) בדרך אפרתה היא בית לחם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ולא עוד אלא ששם האיש אלימלך שהיה שר וחשוב ושם אשתו נעמי היא היתה אשה גדולה כמו שיצא עליה קול הברה בעיר הזאת נעמי.
ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים מבית לחם יהודה – שהיו ודאי נכרים וידועים בשמם שאם לא כן למה נזכרו שכבר היה בהם דבר יותר רע ומגונה. וכל שכן אם היו פני הדור מצפין להם.
וכמו – שאמר: במדרש (רות רבה שם) ולמה נענש על שהפיל לבן של ישראל משל לעשיר שהיה במדינה היו בני המדינה בטוחים בו שאם תבא שנת בצורת שהוא יכול לכלכלם עשרה שנה. כיון שבאה שנה בצורת ראו שפחתו שהיתה עומדת בסדיקו וקופתה בידה מיד נפל לבם עליהם. כך אלימלך היה מגדולי ישראל ומפרנסי הדור היה כיון שבאה שנת בצורת אמר עכשיו יבאו כל ישראל לפתחי ואין לי יכולת לפרנסם מיד עמד ויצא חוצה לארץ. מי גרם לו זאת אלא עין רעה שהיתה בו. עוד שם (בילקוט רות פ׳ א׳) מה ראה הכתוב להכריז עליו ועל אשתו ועל בניו שלא היה בהם מי שמעכב זה על זה מעין רעה אלא שהיו כלם חפצים בה לפיכך נגזרה גזרה עליהם ללמדך בזמן שיש אחד בבית שמעכב זה על זה הגזרה מסתלקת עד כאן והיו דברים אלה קרובים.
אֶפְרָתִים [מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה]. אנשי השם בעירם1, ולא השתדלו בתיקון הציבור2:
1. ׳אפרתים׳ - פירש רש״י בפירושו הראשון ׳חשובים׳, ובתרגום ׳אפרתין רבנין׳, ובא לומר שהיו ׳אפרתים – מבית לחם יהודה׳, החשובים שבעירם. ובזה מיישב את הכפילות, כי כבר כתוב בפסוק הקודם שיצאו ׳מבית לחם יהודה׳, א״כ לא בא להודיע שיצאו מבית לחם יהודה, אלא שהיו ׳אפרתים מבית לחם יהודה׳, שהיו חשובי אותו המקום. [וראה אבע״ז שעמד על כפילות זו, וראה מה שיישב בזה, ובלקח טוב איתא: ׳כבר אמר למעלה מבית לחם יהודה, ומה שאמר עוד מבית לחם יהודה, על שם שלא זכרו את הארץ הטובה שיצאו משם׳]. ויתכן שמפרש גם שלכן הזכיר הכתוב את שמם, ׳ושם האיש אלימלך׳ וגו׳, ללמד את חשיבותם שהיו כולם ׳אנשי שם׳ (וכ״כ האיגרת שמואל והמלבי״ם). [ומדברי רבינו משמע ש׳אפרתים׳ עולה גם על אלימלך, ולא רק על מחלון וכליון. והב״ח בבאר מים דייק מלשון המדרש (ב ה) ׳אפרים, ראש השבט ראש הישיבה המעולה והמשובח שבבני יהיה נקרא לשמך, בן תוחו בן צוף אפרתי, וירבעם בן נבט אפרתי, ודוד בן איש אפרתי, מחלון וכליון אפרתים׳, הרי שעולה רק על מחלון וכליון].
2. הכתוב בא לפרש מה חטאו ביציאתם, כי לפי שהם היו אנשי השם ואפרתים בבית לחם יהודה, היה מוטל עליהם להמציא מזון לעירם, ולא לברוח לחו״ל.
ויבואו שדי מואב ויהיו שם – רצה לומר כי כל הליכתם מארץ ישראל היה על שהיו צרי עין בעניים והלכו למואבים שהיו גם כן צרי עין כמו שנאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם כו׳, וכיון שבאו שם אף שהיו גרים ולא היו להם טבע בני המדינה כל כך נעשה טבעם כמו המואבים.
ושם האיש – באר שהיה איש הנודע בשם לא לבד הוא כי גם אשתו ובניו היו אנשי שם, והוא טעם אל יציאתו שלכן היה ירא מההמון שיבקשו ממנו שבר רעבון בתיהם, וגם הוא טעם אל העונש שהשיגהו, שלפי שהיה איש גדול הפיל לבן של ישראל בצאתו כמ״ש במד׳ וגם שהי׳ חלול השם: אפרתים מבית לחם יהודה, בית לחם היתה נקראת תחלה בשם אפרת ואח״כ נתן לה שם בית לחם כמ״ש ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם, וגם היא משפחה מגדולי היחס של שבט יהודה שנקראו אפרתים [ע״ש אשת כלב שנקראת אפרת והיתה גדולה וחשובה] וע״כ כפל שהיה מן המיוחסין והגדולים שבבית לחם יהודה, ויבואו ר״ל והגם שתחלה יצאו רק לגור בשדי מואב לפי שעה, אחר שבאו שדי מואב היו שם, ר״ל אז הסכימו בדעתם להשאר שם בקביעות.
אלימלך וגו׳ – ר״מ היה דורש שמות, אלימלך, שהיה אומר אלי תבא מלכות,⁠1 נעמי, שהיו מעשיה נאים ונעימים,⁠2 כחלון וכליון, שנמחו וכלו מן העולם.⁠3 (מ״ר)
מחלון וכליון – ובדברי הימים (א׳ ד׳ כ״ב) קורא להם יואש ושרף, הא כיצד, שמם מחלון וכליון, ולמה קורא להם יואש ושרף – יואש – שנתיאשו מן הגאולה,⁠4 שרף – שנתחייבו שריפה למקום.⁠5 (ב״ב צ״א:)
אפרתים – [מהו אפרתים], רבי יהושע בן לוי אומר, בני פלטין חשובים6 ורבי יהודה ב״ר נחמיה אומר – שרים.⁠7 (מ״ר)
ויבאו שדי מואב וכו׳ – בתחלה באו בעיירות ומצאו אותם פרוצים בעבירות, הלכו ובאו להם לכרכים, מצאו אותם מדוחקים במים, חזרו והלכו להם לעיירות, הדא הוא דכתיב ויבאו שדי מואב ויהיו שם.⁠8 (שם)
1. שהיה משבט יהודה וממשפחת נחשון בן עמינדב נשיא השבט, ולכן היה סבור שממנו ומזרעו יצאו מלכים.
2. כפי הנראה דריש גם המעלה נאים משם נעמי ובחלוף אות עי״ן באל״ף מפני שהן ממוצא אחד.
3. מדייק מדלא כתיב שם האחד מחלון ושם האחד כליון, אלא ושם שני בניו מחלון וכליון, ודריש שכל אחד מהם ראוי להקרא בשני השמות, וזה הוא מפני ששניהם נמחו וכלו מן העולם, כלומר, שמתו בלא בנים, וע״ע בדרשה הבאה.
4. ע״י שנשאו נשים מואביות ונתישבו שם.
5. על שיצאו מא״י, והעונש של שריפה הוא מדה כנגד מדה ע״פ המדרש רות רבה פרשה ב׳ שדרשו השם שרף ששרפו את התורה וכו׳ ללמדך שכל מי שבטל מן התורה דבר אחד כאילו שרפה עכ״ל המדרש וא״כ הוי שפיר עונש שרפה מדה כנגד מדה, וע׳ מהרש״א שם והפי׳ הזה לענ״ד יותר מורווח. ודעת חד מ״ד בגמרא דעיקר שמם היה יואש ושרף, והשמות מחלון וכליון הם כנויין, מחלון – שעשו עצמן חולין ע״י נשואי נשים נכריות, וכליון – שנתחייבו כליה למקום [וע׳ בדרשה הקודמת], אבל בגמרא הביאו ראיה לדעה ראשונה, ולכן העתקנו אותה.
6. ר״ל שנתגדלו בפלטין [בהיכלות] חשובים, ודריש מלשון אפריון (שה״ש ג׳ ט׳) והוא בנין מלכים. ומאשר כי יש שמובן השם הזה בכתבי הקודש הוא איש משבט אפרים, כמו האפרתי אתה (שופטים י״ב), לכן השתדלו לבארו כאן [שהיו משבט יהודה] בהוראות אחרות, ועי׳ באות הבא.
7. כלומר חשובים ומכובדים, וכמו שדרשו כזה באלקנה (שמואל א א׳), והוא מלשון חז״ל אפריון נמטיה (ב״מ קי״ט.) שפירושו חן וכבוד. ויתכן דשני הדורשים לא ראו לפרש בפשיטות אפרתים מעיר אפרת, יען דבעיקר שם המקום בית לחם יהודה כבר ייחס הכתוב לאביהם לאלימלך, ואם גם זה מורה ליחס המקום הו״ל להכתוב לקבעו ביחס מקומו של אלימלך. ולכן דרשו שמשמיע בזה יחס עצמם.
8. דייק יתור הלשון ויהיו שם, ודריש דפעם אחת באו לשם ולא היו [לא נתיישבו] שם, אלא חזרו ובאו פעם שניה והיו שם, וסמיך על הדרשה דלעיל פסוק א׳ דכל מקום שנאמר שדה הוא עיר. ועיין בעירובין כ״א ב׳ דיושבי כרכים יש בהם גזל ועריות, וצריך באור דהא כאן מבואר [דעיירות שהן קטנות מכרכים] הן פרוצים בעריות ולא הכרכים, וכן קשה מה שאמר באו לכרכים ומצאום מדוחקים במים, והלא מבואר בגמרא ע״ז י״ב דבכרכים מצויין יותר מים, וכבר עמדו ע״ז מפרשי המדרש, ולכן קרוב לומר דט״ס במדרש, וצ״ל ואח״כ באו לכפרים, וניחא הענין, שבכפרים מעוטה הפריצות, כמ״ש בשבת פ׳ א׳ כי תניא ההיא בעירניות, ופירש״י בנות כפרים אין צריכות צניעות כל כך, לפי שאין שחוק וקלות ראש מצוי שם, עכ״ל. וע׳ חדושי הרד״ל על המאמר הזה.
וְשֵׁם הָאִישׁ היה אֱלִימֶלֶךְ1, והוא ומשפחתו היו ״אנשי שם״ מכובדים2, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ היה נָעֳמִי3, וְשֵׁם – ושמות שְׁנֵי בָנָיו | היו מַחְלוֹן4 וְכִלְיוֹן5, והם היו אֶפְרָתִים – אנשים חשובים6 מִבֵּית לֶחֶם הקרויה אפרת7 אשר בנחלת יְהוּדָה, וַיָּבֹאוּ לִשְׂדֵי מוֹאָב8 שם לא היה רעב9, בתחילה הגיעו רק לגור במקום באופן זמני10, ואולם לאחר שהגיעו וַיִּהְיוּ שָׁם – השתקעו שם בקביעות11:
1. שהיה אומר אלי תבוא המלכות, רות רבה ב׳-ה׳.
2. מלבי״ם.
3. שהיו מעשיה נאים ונעימים, רות רבה ב׳-ה׳.
4. שנמחו מן העולם, רות רבה ב׳-ה׳, ויש מבארים שנמחלו לו עונותיו ונשאר לו זכר בעולם מרות אשתו שהתחתנה שוב, מעם לועז.
5. שכלה מן העולם, רות רבה ב׳-ה׳.
6. וכה חשובים היו עד שעגלון מלך מואב השיא את בתו (רות) למחלון, רש״י. ובגלל חשיבותו נענש שכן לפי שהיה איש גדול בצאתו מישראל הפיל את ליבם של העם, מלבי״ם.
7. רש״י (בפירושו השני), רלב״ג.
8. בא הכתוב לומר כי עזיבתם את ישראל היתה בגלל צרות עין והלכו למואבים שהיו גם הם צרי עין, ביאור הגר״א.
9. מעם לועז.
10. מלבי״ם.
11. מלבי״ם.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראפסאודו-רש״ירי״דעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ג) וַיָּ֥מׇת אֱלִימֶ֖לֶךְ אִ֣ישׁ נׇעֳמִ֑י וַתִּשָּׁאֵ֥ר הִ֖יא וּשְׁנֵ֥י בָנֶֽיהָ׃
Elimelekh, the husband of Naomi, died; and she was left with her two sons.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזרעמנואל הרומירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּמִית אֱלִימֶלֶךְ בַּעְלָהּ דְּנָעֳמִי וְאִשְׁתְּאַרַת הִיא אַרְמְלָא וּתְרֵין בְּנַהָא יַתְמִין.
[ז] וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי – תַּנְיָא הַכֹּל לָמוּת, וְהַכֹּל לְמִיתָה, וְאַשְׁרָיו לָאָדָם שֶׁיָּצָא בְּשֵׁם טוֹב מִן הָעוֹלָם. מֵת הָאִישׁ מִי מְחַסְּרוֹ אֶלָּא אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי, מֵתָה הָאִשָּׁה מִי מְחַסְרָהּ אֶלָּא בַּעְלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל (בראשית מ״ח:ז׳), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עָלַי מִיתָתָהּ שֶׁל רָחֵל, אָמַר יַעֲקֹב אָבִינוּ וְקָשָׁה עָלַי מִיתָתָהּ שֶׁל רָחֵל מִכָּל הַצָּרוֹת הַבָּאוֹת עָלַי.
[ח] אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק, גִּילִין וְגִילִין, חֲבוּרוֹת וַחֲבוּרוֹת, מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָעוֹלָם, מֵת אֶחָד מִן הַגִּיל, יִדְאַג כָּל הַגִּיל, חָבֵר אֶחָד מִן הַחֲבוּרָה תִּדְאַג כָּל הַחֲבוּרָה, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אַרְכִיּוֹת אַרְכִיּוֹת הֵן, וְאֵין אֶחָד מֵהֶן נִכְנָס לְתוֹךְ אַרְכִי שֶׁל חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא מִיָמַי לֹא קָרִיתִי לְאִשְׁתִּי אִשְׁתִּי וּלְבֵיתִי בֵּיתִי, אֶלָּא לְאִשְׁתִּי בֵּיתִי, וּלְבֵיתִי אִשְׁתִּי, וְלֹא קָרִיתִי לְשׁוֹרִי שׁוֹרִי וּלְשָׂדִי שָׂדִי, אֶלָּא לְשׁוֹרִי שָׂדִי וּלְשָׂדִי שׁוֹרִי. וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ נַעֲשֵׂית הִיא שְׁיָרֵי מְנָחוֹת.
וימת אלימלך וגו׳ – וכי כל אדם אינם מתים אלא ללמדך שאין הגזירה מגעת אלא על מי שסיפק בידו לעשות ולמחות ואינו מוחה ואין אדם משייר יתומים אלא אם כן עין צרה בממונו וכן הוא אומר ונוע ינועו בניו (תהלים ק״ט:י׳) (למען) [ולמה יען] אשר לא זכר עשות חסד (תהלים ק״ט:ט״ז).
וימת אלימלך – וכי כל בני אדם אינם מתים, אלא ללמדך שאין הגזרה אלא על מי שיש בידו למחות ולא מיחה, ואין אדם משייר יתומים אא״כ עינו צרה בממונו, וכן הוא אומר וגוע ינועו בניו, ולמה יען אשר לא זכר עשות חסד.
וימת אלימלך איש נעמי – תנא אין איש מת אלא לאשתו שנאמר וימת אלימלך איש נעמי, ואין אשה מתה אלא לבעלה שנאמר מתה עלי רחל.
ותשאר היא ושני בניה – א״ר חנינא בריה דר׳ אבהו נעשית שירים.
ומאת אלימלך זוג נעמי פבקית הי ואולאדהא.
ומת אלימלך בעלה1 של נעמי ונשארה היא וילדיה2.
1. כ״ה גם בקי. בשב קרא ותרגום: רגל – איש. וטעם השינוי מבואר בר״ת הירושלמי: איש נעמי. אִישָהּ, כלומר בעלה.
2. בקישב: ואבניהא – ובניה. ונראה ששינוי זה מחובר עם השינוי דלהלן (פסוק ו), שלדעת רבינו היו לנעמי גם בנות ולא רק בנים, והם לא מתו, ולכן כללם כאן בתרגמו ׳ילדיה׳.
פמאת אלימלך זוג נעמי, ותבקת הי ואבניהא.
איש נעמי – למה נאמר? מכאן אמרו: אין איש מת אלא לאשתו.⁠א
א. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״(ואמר איש נעמי – כלומר לפי שהוא היה איש נעמי ושולט עליה והיא טפלה לו לכן פגעה בו מדת הדין ולא בה.)״ ביאור זה אינו מופיע בכ״י.
Naomi's husband – Why is this stated again? From here they derived, "A man does not die except for his wife [i.e., she feels the loss more than anyone].⁠1 ([Another interpretation:] And it states, "Naomi's husband,⁠" i.e., that because he was Naomi's husband and ruled over her2 and she was subordinate to him, therefore the Divine Attribute of Justice struck him and not her.)⁠3
1. Maseches Sanhedrin 22b.
2. See Rashi in Bereshit 9:20.
3. Because once he decided to leave, his wife and two sons were compelled to follow.
וימת אלימלך איש נעמי – תנא אדם מת אינו מת אלא לאשתו ואין האשה מתה אלא לאישה, האיש מת אשה מיחסו שנאמר אלימלך איש נעמי, האשה מתה מיתה מיחסוה של בעלה שנאמר (בראשית מ״ח:ז׳) מתה עלי רחל, אמ׳ יעקב מיתתה של רחל היתה קשה עלי יותר מכל הצרות שעברו עלי.
ותשאר היא ושני בניה – מאי ותשאר, האלמנה אפי׳ היא עשירה משימות בעלה אלמנה נקראת.
וימת אלימלך איש נעמי – ללמדך: אילו היה קיים לא היה מניח לבניו שישאו נשים נכריות.⁠א
א. כן בכ״י ברלין, המבורג. בכ״י פראג: ״מואביות״.
(ג-ד) וימת אלימלך ואחר כך: וישאו להם נשים מואביות – שאם היה אביהם בחיים לא היה מניח להם לישא נשים מואביות.
איש נעמי – מוסב על: ושם אשתו נעמי (רות א׳:ב׳). האיש בעל האשה, והאשה אשת האיש.
איש נעמי – בעלה של נעמי. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)
איש נעמי – ר״ל בעל של נעמי.
ותשאר היא בשדה מואב עם שני בניה – והזכיר מיתת אלימלך וסמך אל זה ״וישאו להם נשים מואביות״ כי אולי בהיות אלימלך בחיים לא הסכים [שיקחו]⁠א להם נשים מואביות.⁠ב
א. במקור ״שיקיו״, שנמחקה בקו. המילה ״שיקחו״ מופיעה בצד הטקסט.
ב. פירוש זה נמצא גם אצל ר׳ יוסף קרא בשני הנוסחים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וימת אלימלך – הנה הם יצאו להציל עשרם ואבד העושר ההוא בענין רע וקבעו את נפשם. והנה הוא התחיל בעבירה ואשתו אחריו והם קבלו ענשם תחילה זה מת וזו נתאלמנה מאישה ותשאר היא ושני בניה – כלומר עדיין נשארו שלשתן והיה נוח להם לשוב בטרם יתנגעו ולא עשו. אבל נשתקעו לשם.
[וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ] אִישׁ נָעֳמִי. לא מת אלא לאשתו1, לא לציבור, כי לא נתן לב לתועלתם2: וַתִּשָּׁאֵר [הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ].⁠3 ולא הרגישו לשוב מפשעם, לשוב לארץ ולהשתדל בעניין הציבור4:
1. כן פירש רש״י על פי חז״ל (סנהדרין כב:) שהזכיר הכתוב שאלימלך הוא איש נעמי ללמד שאין האיש מת אלא לאשתו. וכן דרשו במדרש (רו״ר ב ז) ׳מת האיש מי מחסרו, אלא אשתו׳. ורבינו מפרש שדווקא באלימלך נאמר כן, וכפי שיבואר.
2. לפי שאלימלך לא דאג לצורכי הציבור למרות שהיה מגדולי הדור ומאנשי השם בעירו, לכן לא הרגישו הציבור במותו, ומת רק עבור אשתו. וכ״כ בשורש ישי, שהצדיק במותו נאמר שלדורו אבד, ואילו היה מת אלימלך בארץ היה מת לדורו, אך אחרי שחטא, לא מת אלא לאשתו. וזה ביאור דברי המדרש (ב ז) ׳תניא, הכל למות והכל למיתה, ואשריו לאדם שיצא בשם טוב מן העולם, מת האיש מי מחסרו אלא אשתו, שנאמר וימת אלימלך איש נעמי׳. והיינו שלפי שברח מפני עמו העניים ולא יצא בשם טוב מן העולם, לכן אין מחסרו אלא אשתו, משא״כ אילו היה נשאר בשמו הטוב (איגרת שמואל, ידי משה, מהרז״ו). וראה יעלת חן מש״כ ליישב לפי זה את המשך דברי המדרש שהביאו ראייה ממה שאמר יעקב ׳מתה עלי רחל׳ שאין אשה מתה אלא לבעלה, ואע״פ שרחל היתה צדיקה ומותה הוא חסרון לכל הדור. [ודודי הגרמ״י קרביץ שליט״א כתב שיתכן שמה שאמרו ׳הצדיק אבד לדורו אבד׳ אינו אלא באיש, ולא באשה שכל כבודה פנימה, ואין זו אבידה לדור]. ובשערי שמחה לבעל השבט סופר גם כתב על דרך זה, והוסיף שכל מיתתו של אלימלך היתה בגלל שהיה רק ׳איש נעמי׳, שדאג לאשתו ולבני ביתו ולא לכל הדור. וכ״כ בקול יהודא, שהכתוב מונה כאן שתי סיבות למותו, א׳, שהיה אלימלך האומר אלי תבוא מלכות, ולפי שהחזיק את עצמו לאיש חשוב לא יכלה מידת הרחמים להסתירו, ב׳, כי היה ׳איש נעמי׳ בלבד, שדאג רק לה ולא לשאר עמו. ומקור ושורש לפירוש רבינו שאלימלך נענש על שלא טרח בטובת הציבור, מצינו במדרש זוטא, הובא גם בילקו״ש: ׳וימת אלימלך וגו׳, וכי כל אדם אינם מתים, אלא ללמדך שאין הגזירה מגעת אלא על מי שסיפק בידו לעשות ולמחות ואינו מוחה, ואין אדם משייר יתומים אלא אם כן עין צרה בממונו, וכן הוא אומר (תהלים קט י) ׳ונוע ינוע בניו׳, ולמה, ׳יען אשר לא זכר עשות חסד׳ (שם פסוק טז)׳.
3. מה חידש בזה, בוודאי שאם מת אלימלך, רק הם נשארו (וראה מש״כ בזה התרגום, שורש ישי ועוד).
4. לא שנשארו לבד [כתרגומו], אלא בא ללמד שנשארו במואב ולא לקחו מוסר ממיתת אלימלך לשוב לארץ. וכ״כ איגרת שמואל, ידי משה, דברי שלום, רבי וידאל הצרפתי, בשורת אליהו, מלבי״ם. וכבר כתב כן הרוקח ׳הכתוב קורא עליהם תגר שלא חזרו׳. אך ניתן גם לפרש דעת רבינו כדעת התרגום, שאף שנשארו לבד אלמנה ויתומים, לא נתנו לב לשוב.
וימת אלימלך איש נעמי ותשאר היא ושני בניה – במדרש נעשו כשירי מנחות. דקשה ליה כי לשון נשאר לא שייך אלא על הנשארים במיעוט ואיך אמר כאן ותשאר נעמי ושני בניה, הלא לא נחסר אלא איש אחד והם נשארו שלשה. רצה לומר נעשו כמו במנחות, שהם עשרון, והכהן אינו נוטל מזה אלא מלוא קמצו, עם כל זה הנשאר נקרא שיריים אף שהם יותר מכמו שלקח הכהן. כיון שהעיקר נלקח השאר נקרא שירים. וכן כאן וימת אלימלך איש נעמי כיון שהעיקר מת אז ותשאר נעמי כו׳ נעשו הם שיריים.
וימת – וע״י שהסכים להשאר בח״ל נענש תיכף וימת, ובאר מדוע נענש הוא ולא נעמי כי הוא היה איש נעמי ומושל עליה, ועקר החטא מתיחס אליו, וחז״ל אמרו שתחלה הענישו ה׳ בממונו כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, וזה מרמז במ״ש איש נעמי, כי עשיר גדול כאלימלך הוא בעצמו נודע בשם ע״י עשרו והיו אומרים שמת אלימלך העשיר וכ״ש אם היה בא״י שם היו אומרים שמת אלימלך הפרנס וגדול הדור, אבל אחר שאבד כל עשרו והיה בארץ נכריה לא נודע בשם רק שהיה איש נעמי שהיא נודעה שם יותר ממנו והוא נודע רק במה שהוא איש נעמי. ותשאר האשה, ר״ל ובכ״ז לא לקחו מוסר לשוב לארץ ישראל רק נשארו שם, ובמדרש אומר ותשאר האשה נעשית שיורי מנחות, ר״ל שהלא שאר ונותר לא יצדק רק אם הרוב נלקח ונשאר המעוט, ואיך יצדק שרק אחד מת ושלשה נשארו, ועז״א כשיורי מנחות שהגם שלא יקחו רק הקומץ קורא כל המנחה בשם שירים, אחר שהקומץ הוא העיקר והמנחה טפלה להקומץ, וכן כאן הוא היה עיקר הבית ולכן נקראו כלם בשם שירים.
וימת אלימלך – תניא, למה נענש אלימלך, לפי שכשבאו שני רעבון אמר, עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו, עמד וברח לו מפניהם, הדא הוא דכתיב וילך איש מבית לחם יהודה.⁠1 (שם)
איש נעמי – [וכי אין אנו יודעין שהוא איש נעמי, ומה ת״ל איש נעמי, אלא] ללמד שאין האיש מת אלא לאשתו.⁠2 (סנהדרין כ״ב:)
ותשאר וגו׳ – ותשאר האשה ושני בניה, א״ר תנינא בריה דר׳ אבהו, נעשית כשירי מנחות.⁠3 (מ״ר)
1. וכתב הרד״ל דאפשר דדרש וילך מבית לחם יהודה שהלך כדי שלא יתן מביתו לחם ליהודה. ויש לרמז זה בפסקי הטעמים שהמלה לחם היא דבוקה בטעם להמלה יהודה ולא להמלה מבית כמו בפסוק ג׳ ובכ״מ בית לחם.
2. במ״ר הלשון מי מחסרו אלא אשתו, והפונה מי מרגיש החסרון רק אשתו, והלשון שהוספנו במוסגר הוא כדי להסביר הענין ביותר.
3. דריש דאע״פ שנשתיירו לאחר מות אלימלך בג׳ נפשות, בכ״ז נחשבו כולם טפלים לגבי דידי׳, אע״פ שבמספר הוא רק אחד, וזה הוא מפני שהוא אדון הבית ואבי המשפחה. והמשל לזה משירי מנחות הוא מפני דעיקר המנחה הוא הקומץ שאותו מקטירין, וכנגד הנותר הוא שיעור קטן מאד ובכ״ז נקרא הוא עיקר המנחה והנשאר ממנו הוא רק טפל לו, וזה מטעם שכתבנו מפני שהוא היסוד והעיקר.
ועל זה שהשתקע אלימלך במואב הענישו הקב״ה, תחילה בממונו, וכשלא חזר לארץ ישראל הענישו בגופו1 וַיָּמָת ברעב2 אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ – בעלה3 של נָעֳמִי, שכיוון שהוא היה השולט ובעקבות החלטתו עזבו את ישראל פגעה בו מידת הדין ולא בה4, וַתִּשָּׁאֵר הִיא אלמנה לבדה5 וּשְׁנֵי בָנֶיהָ רווקים6:
1. מלבי״ם.
2. וכן היה ר״ש אומר, אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי ציבור היה, ועל שיצא לחוצה לארץ מת הוא ובניו ברעב והיו כל ישראל קיימין על אדמתן שנאמר (לקמן יט) ״ותהום כל העיר עליהן״ מלמד שכל העיר קיימת ומת הוא ובניו ברעב, תוספתא ע״ז פ״ה ה״ב.
3. ראה רש״י בראשית פר׳ ט׳ פס׳ כ׳.
4. רש״י. ועוד מבאר רש״י שמכאן דרשו רבותינו בסנהדרין כב: שאין איש מת אלא לאשתו.
5. אבן עזרא.
6. אבן עזרא.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזרעמנואל הרומירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ד) וַיִּשְׂא֣וּ לָהֶ֗ם נָשִׁים֙ מֹֽאֲבִיּ֔וֹת שֵׁ֤ם הָאַחַת֙א עׇרְפָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית ר֑וּת וַיֵּ֥שְׁבוּ שָׁ֖ם כְּעֶ֥שֶׂר שָׁנִֽים׃
They married Moabite women; the name of one was Orpah,⁠1 and the name of the second was Rut.⁠2 They dwelled there for about ten years.
1. Orpah | עׇרְפָּה – Orpah stems from the noun "עֹרֶף", the back of the neck. Later (Rut 1:14), Orpah will return to her own family, turning her back on Naomi (Rut Rabbah, Lekach Tov).
2. Rut | רוּת – This name might relate to the noun "רְעוּת", which means: "fellow woman" or "companion", fitting for Rut who decides to cling to Naomi. Cf. Bavli Bava Batra 14b that it stems from the root "רוה", to satiate with drink. [For alternative possible meanings of the name, see Lekach Tov.]
א. הָאַחַת֙ =א (אין געיה)
• ל=הָֽאַחַת֙ (געיה)
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןלקח טובר״י קרא ב׳פסאודו-רש״ירי״דעמנואל הרומירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַעֲבַרוּ עַל גְּזֵירַת מֵימְרָא דַּיָי וּנְסִיבוּ לְהוֹן נְשִׁין נוּכְרָאִין מִן בְּנָת מוֹאָב שׁוֹם חֲדָא עָרְפָּה וְשׁוֹם תִּנְיֵיתָא רוּת בַּת עֶגְלוֹן מַלְכָּא דְּמוֹאָב וִיתִיבוּ תַמָּן כִּזְמַן עֲשַׂר שְׁנִין.
[ט] וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׂים מֹאֲבִיּוֹת – תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר לֹא גִּיְּרוּם וְלֹא הִטְבִּילוּ אוֹתָם וְלֹא הָיְתָה הֲלָכָה לְהִתְחַדֵּשׁ, וְלֹא הָיוּ נֶעֱנָשִׁין עֲלֵיהֶם – עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית, מוֹאָבִי וְלֹא מוֹאָבִית.
שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה – שֶׁהָפְכָה עֹרֶף לַחֲמוֹתָהּ.
וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת – שֶׁרָאֲתָה בְּדִבְרֵי חֲמוֹתָהּ. רַבִּי בֵּיבַי בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן אָמַר, רוּת וְעָרְפָּה בְּנוֹתָיו שֶׁל עֶגְלוֹן הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: דְּבַר סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הָס וגו׳ (שופטים ג׳:י״ט), וּכְתִיב: וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וגו׳ וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא (שופטים ג׳:כ׳), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה עָמַדְתָּ מִכִּסְאֲךָ לִכְבוֹדִי, חַיֶּיךָ הֲרֵינִי מַעֲמִיד מִמְךָ בֵּן יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא ה׳.
וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים – כִּשְׁלשִׁים כְּאַרְבָּעִים אוֹ חָסֵר אוֹ יוֹתֵר.
וישאו להם נשים מואביות – מי גרם לשבט יהודה לישא אשה מואביה על שעשו מעשה עמון ומואב. [על דבר אשר] לא קדמו אתכם בלחם ובמים (דברים כ״ג:ה׳).
שם האחת ערפה – שהיה לה לערף כעגלה ערופה.
ושם השנית רות – שהיתה מרתחת עצמה מן העבירה לעשות רצון אביה שבשמים.
ד״א רות – שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב״ה בשירות ותשבחות.
יש לך בני אדם [ששמותיהם נאים ומעשיהם מכוערים, ויש לך בני אדם]⁠א שמעשיהם נאים ושמותם מכוערים, ויש לך ששמותם ומעשיהם מכוערים, ויש ששמותם ומעשיהם נאים כמו השבטים. שמותיהם נאים ומעשיהם מכוערים – עשו וישמעאל, שמותם מכוערים ומעשיהם נאים – אלו עולי בבל, שמותם ומעשיהם מכוערים – אלו המרגלים.
וישבו שם כעשר שנים – [מלמד] שהגזירה תולה עד עשר שנים.
א. כך נראה להשלים על פי ההמשך, אך הוא חסר בכ״י פרמא 2342.
וישאו להם נשים מואביות – ומי גרם להם לישא נשים מואביות, אלא שעשו כעמון ומואב בצרות עין על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, שם האחת ערפה שהיתה ראויה ליערף כעגלה ערופה, ושם השנית רות מרתתת מן העבירה.
וישבו שם כעשר שנים – מלמד שהגזרה תולה עד עשר שנים.
וישאו להם נשים מואביות – תני בשם ר״מ לא גיירום ולא הטבילום ולא היתה הלכה להתחדש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואביה.
שם האחת ערפה – שהפכה עורף לחמותה. רב ושמואל חד אמר הרפה שמה ולמה נקרא שמה ערפה שהכל עורפין אותה מאחוריה, וחד אמר ערפה שמה ולמה נקרא שמה הרפה שהכל דשין כהריפות, וכן הוא אומר ותקח האשה ותפרוש את המסך על פני הבאר ותשטח עליו הריפות, ואי בעית אימא מהכא אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות, א״ר יצחק כתיב ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, יבאו בני נשיקה ויפלו ביד בני הדביקה דכתיב את ארבעת אלה יולדו להרפה בגת ויפלו ביד דוד. דרש רבא בזכות ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעת גבורים.
ושם השנית רות – שראתה בדברי חמותה. ד״א שיצא ממנה דוד שריוה להקב״ה בשירות ותשבחות. ר׳ ביבי בשם ר׳ ראובן אמר רות וערפה בנות עגלון היו דכתיב דבר סתר לי אליך המלך ויקם מעל הכסא, א״ל הקב״ה אתה עמדת מכסאך בשביל כבודי הריני מעמיד ממך בן יושב על כסאי שנאמר וישב שלמה על כסא ה׳ למלך.
ותזוגא זוגתין מאבייתין אסם אחדהמא ערפה ואלאכ׳רי רות ואקאמתא מעהמא חואליי עשרה׳ סנין.
ונשאו נשים מואביות, שם האחת מהן ערפה, והאחרת רות1, וחיו עמהן2 קרוב3 לעשר שנים.
1. האחת מהן... האחרת, כן הוא גם בשב. בקי: ואחדה... אלת׳אניה – האחת... השנית. לשון רבינו בכל מקום, כגון בבראשית ד, יט, כנוסח שלפנינו.
2. בקיש קרא ותרגום: ת׳ם – שם, וכעין זה בב – הנאך. ורבינו שינה כדי להקדים טעם מיתתם, שהוא משום ששהו עימהן עשר שנים שלא כדין.
3. כעין זה בכל הנוסחאות. וכן ביאר ר״ת הירושלמי: כעשר שנים. בכא״ף הדמיון, כלומר קרוב לזה.
פתזווגו להם, נסואן מואביות, אסם ואחדה ערפה, ואסם אלת׳אניה רות, פאקאמו ת׳ם נחו עשר סנין.
וישאו להם נשים מאביות – מי גרם להם לישא נשים מואביות אלא על שעשו מעשה עמון ומואב שנאמר (דברים כ״ג:ה׳) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגם אלו ברחו מארץ ישראל שלא להקביל פני האורחים.
מאביות – מלמד שבדתם הניחום לא גיירום ולא הטבילום אלו היה אביהם קיים לא היה מניחן לישא אותן אלא לאחר שמת אביהם השיאום.
שם האחת ערפה – על שם שהפכה עורף לחמותה וחזרה לה, ד״א ערפה היא הרפה שנאמר (שמואל ב כ״א:ט״ז) וישבי בגב אשר בילידי הרפה שהיו הכל עורפין אותה מאחריה ודשין אותה כהריפות בעלי.
ושם השנית – ששינת מעשיה ממעשה יבמתה, רות שיצא ממנה דוד שריוה, להקב״ה בשירות ותושבחות ד״א רות שראתה דברי חמותה ד״א רות שהיתה רותתת מן העבירה אמ״ר יוסי בר חוני רות מבניו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה, ר׳ ביבי בשם ר׳ ראובן אמ׳ לפי שעמד עגלון מלך מואב מכסאו בשעה שאמ׳ לו איהוד (שופטים ג׳:כ׳) דבר אלהים לי אליך המלך אמ׳ הקב״ה אתה עמדת מכסאך בשביל כבודי הרי אני מעמיד ממך בן יושב על כסאי ואי זה זה שלמה דכתי׳ (דה״י א׳ כ״ט:כ״ג) וישב שלמה על כסא יי׳.
וישבו שם כעשר שנים – קרוב לי׳ שנים או פחות או יתר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ד) ושם השנית רות – הזכיר שמותיהם מפני שצריך להם למטה.
נשים מואביות – שלא נתגיירו, כדברי התרגום, ולפיכך מיתו.
נשים מואביות – ונתגיירו.
וישאו להם נשים מואביות – ר״ל וישאו להם לנשים נשים מואביות.
שאם האחת ערפה – הזכיר שמה בעבור שפנתה אל חמותה עורף ולא פנים.
ושם השנית רות – הזכיר שמה לרוב מעלתה וכבודה.
וישבו שם – ר״ל בשדי מואב.
כעשר שנים – לא הזכיר עשר שנים שלימות, ולפיכך אמר כי הזמן [שישבו]⁠א שם היה סמוך לעשר שנים.
א. במקור ״ששהו״. נמחק בקו אבל אין תיקון. המילה ״שישבו״ מופיעה בצד הטקסט, אך נראית מאוחרת וכנראה נוספה על ידי Perreau.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ולא עוד אלא שנשאו נשים מואביות בגיותן כמו שיתבאר מה שלא עשו בימי אביהם כי כהה בהם וישבו שם כעשר שנים ועדיין לא שבו מתעייתם. ובמדרש (ילקוט שם) מלמד שהגזרה תולה עשר שנים.
וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת. להשתקע, ולא לגור בלבד1:
1. לעומת האמור בפסוק א׳ שיצאו רק ׳לגור׳ ולא להשתקע כמו שפירש רבינו שם, אחרי מות אלימלך נשתקעו שם עד שנשאו מחלון וכליון נשים מואביות, ובכך הוכיחו שלא היתה כוונתם לשוב לארץ ישראל אף כשיגמר הרעב. ואכן ממשיך הפסוק ׳וישבו שם כעשר שנים׳, וכתבו אבן יחיא והמלבי״ם שלא חשבו עוד לשוב לארץ, ולכן נענשו. [ומשמע שלא למד רבינו כן מן הכתוב (פסוק ב) ׳ויהיו שם׳ שנאמר לפני מות אלימלך (כמו שפירשו אבן יחיא, האלשיך הק׳, החתם סופר והמלבי״ם), אלא מכך שנשאו הבנים נשים, ולפי זה אלימלך לא מת בגלל ההשתקעות במואב, אלא בגלל שלא עסק בצרכי ציבור. וראה בתוספות השלם (אות ו) ז״ל: ׳ויהיו שם, כלומר לא היו שם מיושבים לגמרי כי עדיין לא היו חתנים לשום אדם, אבל כשנשאו נשים אז נאמר ותלכנה׳. ונראה פשוט שנפלה טעות, וצ״ל ׳וישבו שם׳ במקום ׳ותלכנה׳. ובאיגרת שמואל כתב שאלימלך נענש על עצם יציאתו מארץ ישראל, ולכן מיד כאשר ׳ויהיו שם׳ בארץ מואב, מת, ואילו מחלון וכליון שלא יצאו מדעתם, אלא מדעת אביהם, לא נענשו על היציאה, אלא על מה שנשארו במואב זמן רב, ולכן לפני מותם הם נאמר ׳וישבו שם׳, ישיבה לשון עכבה, שנתעכבו שם עשר שנים, ורק אז נענשו. ומשמע שדעת רבינו שלא נענשו מחמת נישואי הנכריות כדעת התרגום, ואין לומר שטעמו משום שהתגיירו לפני הנישואין, כי רבינו להלן (פסוק י-יח) הולך בעקבות חז״ל שלמדו דיני גירות מדברי נעמי לרות, ולהלן (פסוק ט) כתב להדיא שהיו נכריות, ולהלן (ב ו) כתב שהנער טען שהתגיירה ע״י נעמי ולא בבית דין כראוי, הרי שבשעת נישואיהן לא היתה גירות כלל. והנה, לעניין איסור לא תתחתן, דעת הטור (אהע״ז סי׳ טז) שהאיסור דוקא אחרי גירות ולא בגיותן, ורק בשבעה אומות, א״כ כאן שהיו מואביות ולא התגיירו לא היה איסור זה, ודלא כדעת הרמב״ם (איסו״ב פי״ב ה״א). ועניין בועל ארמית שקנאים פוגעים בו (רמב״ם שם ה״ד) אינו אלא בפרהסיא, ובמואב שלא היו עשרה מישראל גם לא היה דין זה. ובצפנת פענח (מהדו״ת, בהשמטות לדף מ״ג) כתב שלא גיירו אותן כדי שלא לעבור באיסור מואביה, כי טרם התחדש היתר מואביה. ולעניין איסור ׳לא יהיה קדש׳ שלדעת הרמב״ם חל על כל ביאה ללא קידושין, כבר כתב המגיד משנה (אישות פ״א ה״ד) שאין בכלל לאו זה הגויה, ובחלקת מרדכי הביא בשם האור שמח שאין איסור זה אלא באשה שיכול לקדשה, ונמצא שגם אם לא התגיירו, יתכן שלא עברו מחלון וכליון על שום איסור מן התורה].
ושם השנית רות – מאי רות אמר ר׳ יוחנן שזכתה ויצאה ממנה דוד שריוהו להקב״ה בשירות ותשבחות כו׳. ולפי זה העיקר חסר, שאין כאן שום רמז במה שריוהו ויותר טוב לקרותה שיר. אכן הטעם שנקראת כן הוא, כי גם מתחלה קודם שנתגיירה נתחייבה בשבע מצות בני נח ואח״כ בגירותה נתוסף לה עוד (תרי״ג) [תר״ו] מצות אך כדי שלא תקשי דלפי זה הו״ל לקרותה תור. על זה אמרינן שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב״ה בשירות כו׳.
וישאו – והנה הבנים הוסיפו לחטוא במה שנשאו נשים מואביות שלא גיירו אותן כמ״ש במדרש ועז״א שם האחת ערפה, כי בגירותן היו משנים את שם הקודם והם נשארו בשמם [והגם שרות לא שנו שמה גם אחר שנתגיירה עז״א בברכות (דף ט׳) מאי רות שיצא ממנה דוד שריוהו להקב״ה בשירות ותשבחות שהקושיא מאי רות היינו למה לא שנו שם גיותה] וגם זה מבואר מלשון וישאו, שעל לקיחה בקדושין כדת בא לשון לקיחה ולשון וישאו בא לרוב בנשואין של נשים נכריות בכל ספר עזרא ונחמיה ועל אשה שהיתה טפלה כמ״ש ברחבעם (דברי הימים ב י״א) נשים שמונה עשרה נשא ופילגשים ששים, שרק שתים היו עקריים שאמר עליהם ויקח, וכדומה, ומבאר שהיה שם האחת ערפה ושם השנית רות מב׳ טעמים: א] שכליון האח הצעיר הקדים ויקח את ערפה והתחיל בעברה שזה מורה על מעוט המוסר של האחים שהצעיר נשא לפני הבכור ושהאח הגדול לא מיחה בידו, ב] שאם היה מחלון הנושא ראשונה היה קצת למוד זכות על שניהם, על מחלון שהכיר בצדקת רות כמו שהוכיח סופה על תחלתה, ועל כליון שחשב שגם הוא ימצא אשה טובה כמו אחיו, אבל האמת היה בהפך שכליון הקדים לישא את ערפה המרשעת אחיו השני היה לו להכיר איך נכשל האח הצעיר באשה רעה והוסיף פשע, ועוד חטאו במה שישבו שם כעשר שנים שכבר מבואר שנתיאשו לגמרי מלחזור לא״י.
ערפה – ולהלן (שמואל ב כ״א) הוא קורא לה הרפה,⁠1 רב ושמואל, חד אמר, חרפה שמה, ולמה הוא קורא לה כאן ערפה – שהכל עורפין אותה מאחריה,⁠2 וחד אמר, ערפה שמה, ולמה הוא קורא לה התם חרפה – שהכל דשין אותה כהריפות.⁠3 (סוטה מ״ב:)
ערפה – מהו שם ערפה – שהפכה עורף לחמותה.⁠4 (מ״ר)
רות – מהו שם רות, א״ר יוחנן, שזבתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב״ה בשירות ותשבחות.⁠5 (ברכות ז׳:)
רות – מהו שם רות – שראתה דברי חמותה.⁠6 (מ״ר)
כעשר שנים – כעשר – או פחות או יתר.⁠7 (שם)
1. שם בשמואל ב׳ כתיב הרפה אשר בילידי הרפה, והיא היא ערפה שבכאן, כדדרשינן בסמוך פסוק י״ד שנגזר עליה שיפלו בניה ביד בני רות שדבקה בשכינה, ושם נפלו ביד דוד.
2. שהפקירה עצמה כבהמה אף פנים כנגד עורף, ועיין באות הסמוך.
3. כחטין כתושין. ונראה דסמיך על המבואר במ״ר לקמן פסוק י״ד ותשאנה קולן ותבכינה, כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה נתעללו בה מאה בני אדם, יעו״ש, וזה מסמיך כאן לדרוש בשמה כדרך חז״ל לדרוש שמות וכמו למעלה בריש פסוק ב׳. וע״ד הפשט י״ל בשנוי השמות הרפה ערפה משום דאותיות אהח״ע דרכן להתחלף זב״ז, וכיוצא בזה הרבה במקרא, כנודע.
4. ר״ל שעזבה ונפרדה ממנה כמבואר בסמוך פסוק י״ד, ונראה דהדורש הזה ס״ל כמ״ד בסוטה מ״ב ב׳ דעיקר שמה הרפה [כמובא בדרשה הקודמת], ולכן דריש למה קראוה כאן בשם ערפה, וע׳ מש״כ בדרשה הקודמת.
5. דריש רות, שם הפעל משרש רוה והיה צריך לבא רוות ונתקצר לרות וזהו שאמרו שריווהו וכו׳, ואולי דרשו גם רעות (בחסרון העי״ן, כמו בתה (ישעיהו ה׳ ו׳) תמורת בעתה וממי יהודה (שם מ״ח א׳) תמורת וממעי יהודה, ובלשון רבנן מברא תמורת מעברא זירא תמורת זעירא) במובן תרועה והיינו שירות ותשבחות.
6. ר״ל שקבלה עליה כל דברי חמותה שאיימה עליה בדבר הגירות, כפי שיבא בהמשך הפרשה. ודריש רות מלשון ראות ג״כ בחסרון אל״ף. ויש להעיר שדרשו כאן ובדרשה הקודמת השם רות ברמזים דקים ולמה לא דרשו ע״ד רמז ע״פ ענינה בפרשה זו שנתגיירה שנתוסף לה בזה מספר מצות על שבע מצות בני נח שהיו לה מקודם במספר תר״ו, כמספר שם רות לתשלום תרי״ג. אמנם א״ל משום דמ״ע שהזמ״ג נשים פטורות וא״כ אין כאן מספר תרי״ג לזאת לא דרשו חז״ל זה הרמז.
7. ר״ל כך דרך המקרא לרמז מספר שאינו מצומצם בכ״ף הכנוי.
וכל עוד אביהם היה חי הם לא העזו לשאת נשים נוכריות1, אולם לאחר פטירתו וַיִּשְׂאוּ – נשאו לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת בעודן גויות ולא גיירו אותן2, שֵׁם הָאַחַת היה עָרְפָּה3 היא אשת כליון4, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית היה רוּת5 היא אשת מחלון6, וַיֵּשְׁבוּ – והשתקעו שָׁם במואב כְּעֶשֶׂר שָׁנִים בערך7, וחטאו בכך שהתייאשו לגמרי מלחזור לארץ ישראל8:
1. אלשיך.
2. תשלום מצודת דוד, מלבי״ם. ורי״ד אומר שנתגיירו, וכך גם אמר אגרת שמואל (מובא במעם לועז). וראה בספר שמחת הרגל לחיד״א משם משמע כי באמת גיירום קודם נישואיהם, אבל מצד שעדיין לא נתחדשה ההלכה מואבי ולא מואבית היו אסורות לבוא בקהל מיד, ועל חטא זה נענשו ומתו.
3. שהפנתה עורף לחמתה, חוטר ישי (מובא במעם לועז).
4. אלשיך.
5. שהוסיפה תר״ו מצוות על ז׳ מצוות בני נח, יין הרקח (מובא במעם לועז), ועוד שיצא ממנה דוד שריוה להקב״ה בשירות ותשבחות, מדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתא).
6. אלשיך.
7. מדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרא).
8. מלבי״ם. כי לא נתמלאה סאתם למות אילו לא נתעכבו שם בחוץ לארץ ימים רבים, אלשיך.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןלקח טובר״י קרא ב׳פסאודו-רש״ירי״דעמנואל הרומירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ה) וַיָּמֻ֥תוּא גַם⁠־שְׁנֵיהֶ֖ם מַחְל֣וֹן וְכִלְי֑וֹן וַתִּשָּׁאֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה מִשְּׁנֵ֥י יְלָדֶ֖יהָ וּמֵאִישָֽׁהּ׃
Also the two of them,⁠1 Machlon and Kilyon, died; and the woman was left, bereft of her two children and husband.
1. Also the two of them | גַם שְׁנֵיהֶם – See Reconstructed Rashbam who notes that the verse is emphasizing that not only did Elimelekh die, but also his two sons. Cf. Rashi who instead maintains that the word "also" modifies "died", suggesting that the verse is implying that before their deaths Machlon and Kilyon suffered in other ways; they were first struck by financial loss, and then they also died. This is consistent with the view that the brothers sinned in marrying Moabites, and were thus punished.
א. וַיָּמֻ֥תוּ =א,ק-מ ומסורות-א,ל וטברנית
• ל!=וַיָּמ֥וּתוּ (כתיב מלא וי״ו)
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְעַל דַּעֲבַרוּ עַל גְּזֵירַת מֵימְרָא דַּיָי וְאִתְחַתַּנוּ בְּעַמְמִין נוּכְרָאִין אִתְקְטַעוּ יוֹמֵיהוֹן וּמִיתוּ אַף תַּרְוֵיהוֹן מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן בְּאַרְעָא מְסָאַבְתָּא וְאִשְׁתְּאַרַת אִתְּתָא מַתְכְּלָא מִתְּרֵין בְּנַהָא וְאַרְמְלָא מִבַּעְלָהּ.
[י] וַיָּמֻתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן – רַבִּי חוּנְיָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַבִּי אָבִין וְרַבִּי זַבְדָא חֲתָנֵיהּ דְּרַבִּי לֵוִי, לְעוֹלָם אֵין בַּעַל הָרַחֲמִים פּוֹרֵעַ מִן הַנְּפָשׁוֹת תְּחִלָּה, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מֵאִיּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת (איוב א׳:י״ד), אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעֵין דּוּגְמָא שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר (עמוס ט׳:י״ג). וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם (איוב א׳:ט״ו) – אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא יָצְאוּ מִכְּפַר קְרִינוֹס וְהָלְכוּ כָּל הָאֲבוֹלִין עַד מִגְדַּל צַבָּעִים וּמֵתוּ שָׁם, וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי (איוב א׳:ט״ו) – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא רַק מִעוּט, אַף הוּא מְשֻׁבָּר וּמֻלְּקֶה. אָמַר רַבִּי יוּדָן לְבַדִּי, עוֹד זֶה מְדַבֵּר (איוב א׳:ט״ז), אַף הוּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר בְּשׂוֹרָתוֹ מִיָּד מֵת. עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלשָׁה רָאשִׁים (איוב א׳:י״ז), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אִיּוֹב הִתְחִיל מְגַיֵּס חֵילוֹתָיו לַמִּלְחָמָה, אָמַר כַּמָּה חֲיָלוֹת אֲנִי יָכוֹל לְחַיֵּל, כַּמָּה גְּיָסוֹת אֲנִי יָכוֹל לְגַיֵּס, וְהָאֻמָּה בְּזוּיָה שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם: הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה (ישעיהו כ״ג:י״ג), הַלְּוַאי לֹא הָיָה בָּא לְהַפִּיל אֵימָתוֹ עָלַי, וְכֵיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: אֵשׁ (הָ)⁠אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם (איוב א׳:ט״ז), אָמַר מִן הַשָּׁמַיִם הוּא, מָה אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת, וָאֶדֹּם לֹא אֵצֵא פָתַח (איוב ל״א:ל״ד), מִיָּד: וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ (איוב ב׳:ח׳). אַף בְּמִצְרַיִם כָּךְ הָיָה: וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם (תהלים ק״ה:ל״ג), וְאַחַר כָּךְ: וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם (תהלים ע״ח:מ״ח), וְאַחַר כָּךְ: וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם (תהלים ע״ח:נ״א). וְאַף בִּנְגָעִים כֵּן, בַּתְּחִלָּה הֵן בָּאִין עַל בֵּיתוֹ, אִם חָזַר בּוֹ מוּטָב, וְאִם לָאו, הֲרֵי הֵן טְעוּנִין חֲלִיצָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ (ויקרא י״ד:מ׳). אִם חָזַר בּוֹ מוּטָב, וְאִם לָאו, טְעוּנִין נְתִיצָה. חָזַר בּוֹ מוּטָב, וְאִם לָאו, בָּאִים עַל הַבְּגָדִים וּטְעוּנִים כִּבּוּס. חָזַר בּוֹ מוּטָב, וְאִם לָאו, טְעוּנִין קְרִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקָרַע אֹתוֹ מִן הַבֶּגֶד (ויקרא י״ג:נ״ו). אִם חָזַר בּוֹ מוּטָב, וְאִם לָאו, טְעוּנִין שְׂרֵפָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד (ויקרא י״ג:נ״ב). אַחַר כָּךְ הֵן בָּאִין עַל גּוּפוֹ, אִם חָזַר בּוֹ מוּטָב וְאִם לָאו, יוֹצֵא וּבָא. אִם חָזַר בּוֹ מוּטָב, וְאִם לָאו: בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ (ויקרא י״ג:מ״ו). וְאַף בְּמַחְלוֹן וְכִלְיוֹן כָּךְ הָיָה, בַּתְּחִלָּה מֵתוּ סוּסֵיהֶם, חֲמוֹרֵיהֶם, גְּמַלֵּיהֶם, וְאַחַר כָּךְ, וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, וְאַחַר כָּךְ, וַיָּמֻתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן.
וַתִּשָּׁאֶר הָאִשָּׁה – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא נֶעֶשְׂתָה שְׁיָרֵי שְׁיָרִים.
וימותו גם שניהם – אל תאמר עין צרה אינו מכה אלא באבות ללמדך שעין צרה מכה אף בבנים.
אמר ר׳ חייא בר אבא עד שלש עשרה שנה הבן לוקה בעון האב מכאן ואילך איש בחטאו ימות אדם פושע פעמים הרבה והקב״ה מאריך ברוחו עמו עד שעונותיו גורמין אותו וכן בעניותן של דור יוצאי ממצרים מה כתיב ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים (שמות ג׳:ז׳) אבל בדור של בית המקדש מה כתיב ראה ה׳ והביטה (איכה א׳:י״א) במצרים מה הוא אומר וישמע אלהים את נאקתם (שמות ב׳:כ״ד) במדבר מה כתיב ותשובו ותבכו לפני ה׳ ולא שמע ה׳ בקולכם (דברים א׳:מ״ה) ובחורבן הבית כתיב חי {אני} נאם ה׳ אם אדרוש לכם וגו׳ (יחזקאל כ׳:ל״א) ובגולה עוד זאת (אדרוש להם) [אדרש לבית ישראל] (יחזקאל ל״ו:ל״ז).
וימותו גם שניהם – ללמדך שעין הרע מכה בבנים, א״ר חייא בר אבא עד שלש עשרה שנה הבן לוקה בעון האב, מכאן ואילך איש בעונו ימות, אדם פושע פעמים שהקב״ה מאריך אפו עמו, פעמים שומע, פעמים אינו שומע, פעמים נדרש, פעמים אינו נדרש, פעמים רואה, פעמים אינו רואה. בדור מצרים מה כתיב ראה ראיתי ובדור בהמ״ק כתיב ראה ה׳ והביטה, בדור מצרים כתיב וישמע אלהים את נאקתם, ובמדבר כתיב לא שמע ה׳ בקולכם, ובדור בית המקדש חי אני אם אדרש לכם.

רמז תרא

וימותו גם שניהם מחלון וכליון – רבי חנינא ורבי יהושע בר אבין ור׳ זכריה חתניה דרבי לוי בשם רבי לוי לעולם אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחלה, ממי את למד, מאיוב הבקר היו חורשות ואש אלהים נפלה וגו׳ ויקח לו חרש, אף במצרים ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים ויך גפנם ותאנתם וגו׳, וחאר כך ויך כל בכור בארצם, אף נגעים הבאים על האדם בתחלה באים על ביתו, חזר בו טעון חליצה, לא חזר טעון נתיצה, לא חזר באים על בגדיו ואח״כ באים על עצמו, אף כאן וימותו גם שניהם מאחר שירדו מנכסיהם.
ומאתא איצ׳א כלאהמא ובקית מנקטעא בהא מן ולדיהא ומן זוגהא.
ומתו גם שניהם1, ונשארה בודדה2 מילדיה ומבעלה.
1. בקישב פורט כבכתוב: מחלון וכליון. אך דרך רבינו להשמיט המובן.
2. בקש: ת׳אכלה, שכולה. וב׳ הנוסחאות בר״ת הירושלמי: ותשאר האשה משני ילדיה. כוונתו שכולה או יחידה וכיוצא בזה.
פמאתא כליהמא מחלון וכליון, ותבקת אלאמראה, ת׳אכלה מן ולדיהא וארמלה מן זוגהא.
משני ילדיה ומאישה – שכולה משני ילדיה ואלמנה מאישה.
גם שניהם – מהו גם – בתחילה לקו בממונם ומתו גמליהם ומקניהם, ואחר כך מתוא הם.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, לייפציג 1 נוסף כאן: ״גם״.
Both – What is the meaning of "also" גַם? First they were struck by financial loss and their camels and their cattle died; afterwards they "also" died.⁠1
1. When God punishes man He first deprives him of his property, and if he does not repent, God smites him in person. Alternatively, "also" indicates that their death was punishment "also" for having remained outside of Eretz Yisroel.
וימותו גם שניהם – שלא תאמר עין צרה מכה באבות ולא בבנים, אמ״ר חייא עד י״ג שנה הבן לוקה בעון האב מיכן ואילך איש בחטאו יומתו, גם לרבות מקניהם וקנינם מלמד שאין הקב״ה פורע תחלה מנפשות אדם כעין שנאמר באיוב (איוב א׳:ט״ו) ותפל שבא ותקחם.
ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה – מלמד שנעשית שיורי שיורים, משני ילדיה ומאישה צרות אחרונות משכחות את הראשונות, לכך הקדים ילדיה לאישה, עלבון אחר עלבון.
וימותו גם שניהם – אין נופל לומר ׳גם׳ אלא במקום ששניהם שוין, כמות זה כן מות זה,⁠1 כמחלון כן כליון.
1. השוו ללשון הפסוק בקהלת ג׳:י״ט.
גם שניהם – כבר מת אלימלך ואחרי כן מתו גם שני בניו אחריו. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)
ותשאר האשה – לבדה משני ילדיה ומאישה. והזכירם הכתוב כי כן משפט, כאשר יזכיר שני דברים יאמר על האחרון. או הזכירם בעבור רוב מכאוביה על בניה שהיו בחורים, כי אישה זקן מת.
AND THE WOMAN WAS LEFT. [The woman was left] alone without her two children and husband. Scripture mentions the sons first [even though her husband died before the sons did] because it is a rule that when one mentions two events1 it states what happened last [first]. On the other hand [Scripture possibly] mentions the death of her two sons first because of her great pain at being bereft of her young sons, for her husband was an old man when he died.
1. Literally, things.
וימותוא – הזכיר הכתוב מיד מיתתם, כי אולי שמתו בעבור קחתם נשים מואביות. ואמר גם בעבור שהזכיר קודם זה מיתת אלימלך.
ותשאר האשה משני ילדיה ומאשהב - ר״ל ותשאר האשה לבדה, אבילה ושוממה משני ילדה ומאשה. והזכיר ״משני ילדיה״ ואחר כן הזכיר ״ומאשה״, אע״פ שא⁠[י]⁠שהג מת בראשונה כי כן משפט הכתוב, לפעמים כאשר יזכיר שני דברים יאמר על אחרון בראשונה, או אמר משני ילדיה קודם בעבור היות צערה על מיתת הבנים גדול ממיתת בעלה, כי בעלה היה זקן, כי הנה תמצא שהיא היתה זקינה, באמרו ״כי זקנתי מהיות לאיש״ (רות א׳:י״ב)ד. אמנם בניה היו בחורים, ולכן הזכירה בתחלה הנה עם כיה עליהם תמה״ה ותסער יותר.
א. ״וימתו״ בנוסח המסורה.
ב. ״מאישה״ בנוסח המסורה.
ג. במקור ״שאשה״. האות י נוספה מעל למילה.
ד. לאבן עזרא יש פירוש דומה: ״והזכירם הכתוב, כי כן משפט כאשר יזכיר שני דברים - יאמר על האחרון. או הזכירם בעבור רוב מכאוביה על בניה, שהיו בחורים; כי אישה - זקן מת.⁠״
ה. המילה נוספה בצד הטקסט, כנראה כתיקון.
משני ילדיה ומאישה – נכון זה, ונכון היה אם אמר הפך, כי לפעמים נקדים בסדר הקודם בזמן, ופעם נקדים כסדר מאי דסליק מניה. אולם טעם שם מחלון וכליון לא פירש הכתוב, ורבים כן לאין מספר, ואולם לא מתו בעבור השם, כי גם אלימלך מת, ואמרו רבותינו ז״ל: לא דברים ממיתין ולא דברים מחיין.
ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה – רוצה לומר: שלא נשאר מהם זולתה כי לא היו להם בנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וימותו ותשאר האשה משני ילדיה – כלומר לא נשארה מהם אלא היא לבדה עם שנשארו גם כן כלותיה אשר אינן מן הבאים.
וַתִּשָּׁאֵר [הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ].⁠1 ולא נתנה לב לשוב לארץ2:
1. מה חידש בזה, בוודאי שאם מתו בעלה ובניה, רק היא נשארה.
2. וכמו שפירש בפסוק ג׳ מש״כ ׳ותישאר היא ושני בניה׳, לא שנשארה לבד, אלא בא ללמד שנשארה במואב ולא לקחה מוסר ממיתת אלימלך ובניה לשוב לארץ. וכ״כ באיגרת שמואל ובידי משה, שעדיין לא נתנה אל לבה לשוב על עזבה את ארץ חמדה, ונשארה במואב, עד ששמעה שפקד ה׳ את עמו, ורק אז קמה לשוב, וגם אז לא עשתה כן מתוך תשובה על עזבה, אלא בגלל שכבר לא היה רעב.
וימותו גם שניהם מחלון וכליון – במדרש לא מחלון וכליון שמם כו׳ אלא מחלון על שנעשו חולין וכליון שנתחיבו כליה למקום. ולכאורה איך אמר שנעשו חולין שנתחייבו כלי׳ הלא שם האחד מחלון כו׳ ואיך גם על השני דרשו שנעשו חולין וכן כליון שנתחייבו שניהם. אך דיוקם צריך לומר כי אתין וגמין רבוין ור״ל גם שניהם מחליון וכליון על שניהם שייך לדרוש מחלון כו׳.
וימותו – לכן נענשו גם המה ומחלון מת תחלה קודם כליון, כי הוא היה לו למחות ביד אחיו הצעיר ומת בעד עונו ובעד שלא מיחה באחיו, וחז״ל אמרו שאמר מלת גם שתחלה ירד ממונם לטמיון ואח״כ מתו כי אין בעה״ר פוגע בנפשות תחלה. ותשאר האשה, כי היא לא השתתפה בחטאם והיה דעתה תמיד לחזור לא״י.
גם שניהם – תניא, לעולם אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחלה, ואף במחלון וכליון כך היה, בתחלה מתו סוסיהם חמוריהם וגמליהם ואח״כ וימותו גם שניהם מחלון וכליון.⁠1 (שם)
ותשאר האשה וגו׳ – ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה – א״ר חנינא, נעשתה שירי שירים.⁠2 (מ״ר)
1. דריש מן גם שניהם, כי מלבד אבידת ממונם מתו גם הם, וממילא מבואר שמתחלה מתו קניניהם ואח״כ הם. ואבידת קניניהם מובן מהמשך הענין לקמן, וריקם השיבני ה׳, וכבאה לשם הלכה ללקוט בשדה (כדרך העניים) להיות לה לאכלה ולחמותה.
2. ר״ל לעומת השיור הקודם אחרי מות בעלה שנקראה ג״כ בשם שיור, כלומר טפלה בחיים בלא אישה, עם כ״ז עוד היתה דרושה לתכלית חיי הבנים, ומכיון שמתו גם הם נשארה שְֹיָרֵי שיריים שאין בהם צורך כלל, וע׳ מש״כ לעיל בפסוק ג׳ אות כ״ג.
והקב״ה הענישם על כך, תחילה בממונם ומתו גמליהם ומקניהם1, ולאחר מכן וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מאותה סיבה שאביהם מת2, מַחְלוֹן הראשון מפני שלא מחה באחיו3, וְכִלְיוֹן לאחר מכן, וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה לבדה4 שַׁכּוּלָה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ – ואלמנה מבעלה, ואמנם היא לא מתה משום שלא השתתפה בחטאם והיה בדעתה תמיד לחזור לא״י5:
1. רש״י. וזה מרומז במילה ״גם״ – ר״ת גמליהם מקניהם, שפתי חכמים.
2. אלשיך.
3. מלבי״ם.
4. אבן עזרא.
5. מלבי״ם.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ו) וַתָּ֤קׇם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ וַתָּ֖שׇׁב מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב כִּ֤י שָֽׁמְעָה֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב כִּֽי⁠־פָקַ֤ד יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶת⁠־עַמּ֔וֹ לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לָֽחֶם׃
She and her daughters-in-law rose to return1 from the fields of Moav, because she had heard in the fields of Moav that Hashem had remembered2 His people, to give them bread.
1. to return | וַתָּשׇׁב – Literally: "and she returned", but see Ibn Ezra that the verb refers to her intentions rather than actions. He points to the phrase "וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל" in Yehoshua 24:9 as another example where a past tense formulation might refer to intentions. Alternatively, the clause might be understood literally, but should be viewed as a general opening, with the details of Naomi's return presented in the continuation.
2. remembered | פָקַד – The root "פקד" has the connotation of paying attention to or taking special note of someone or something. In this it differs from the root "זכר" which implies that one remembered something after initially forgetting it (Hoil Moshe).
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְקַמַת הִיא וְכַלָּתָהָא וְתָבַת מֵחֲקַל מוֹאָב אֲרוּם אִתְבַּשְׂרַת בַּחֲקַל מוֹאָב עַל פּוּם מַלְאֲכָא אֲרוּם דְּכַר יְיָ יַת עַמֵּיהּ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְמִתַּן לְהוֹן לַחְמָא בְּגִין זְכוּתֵיהּ דְּאַבְצָן נְגִידָא וּבִצְלוֹתֵיהּ דְּצַלִּי קֳדָם יְיָ הוּא בוֹעַז חַסִידָא.
[יא] וַתָּקָם הִיא וְכַלֹתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב – שָׁמְעָה מֵהָרוֹכְלִין הַמַּחֲזִירִין בָּעֲיָרוֹת, וּמַה שָּׁמְעָה, כִּי פָקַד ה׳ אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: כִּי לֹא יִטּשׁ ה׳ עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב (תהלים צ״ד:י״ד), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: כִּי לֹא יִטּשׁ ה׳ אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל (שמואל א י״ב:כ״ב), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, פְּעָמִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּעֲבוּר עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ, וּפְעָמִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל שְׁמוֹ הַגָּדוֹל.
אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל זַכָּאִין, בַּעֲבוּר עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ, וּכְשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל זַכָּאִין, בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ, בְּחוּצָה לָאָרֶץ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה (ישעיהו מ״ח:י״א).
ותשב (נעמי ורות) [משדי מואב] וגו׳ כי פקד ה׳ את עמו לתת להם לחם – שאין לוקה אלא ארץ בלבד וכן הוא אומר בין האולם ובין המזבח וגו׳ (יחזקאל ח׳:ט״ז) ובשעה שהוא מרבה לישראל הוא מתרצה לכל העולם כולו וכן הוא אומר רצית ה׳ ארצך שבת שבות יעקב [וגו׳] אספת כל עברתיך וגו׳ (תהלים פ״ה:ב׳-ד׳) גדולה היא ארץ ישראל שהיא מכפרת על החיים ועל המתים על החיים שנאמר ובל יאמר שכן חליתי (ישעיהו ל״ג:כ״ד) על המתים שנאמר וכפר אדמתו עמו (דברים ל״ב:מ״ז). שלשה כתיב בהם חיים ארץ ישראל והתורה והצדיקים ארץ ישראל דכתיב אשר נתנו חתיתם בארץ (החיים) [חיים] (יחזקאל ל״ב:כ״ד) התורה דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג׳:י״ח) צדיקים דכתיב פרי צדיק עץ חיים (משלי י״א:ל׳).
פקאמת הי ובנאתהא עאידה מן בלד מאב לאנהא סמעת...
קמה היא ובנותיה1 לשוב מארץ2 מואב לפי ששמעה...⁠3
1. בקישב: וכנתיהא – וכלותיה. וראה לעיל הערה 33. ואפשר שנקטו משום שלהלן (פסוק יא) קראה רות לכלותיה ׳בנותי׳, דרך חיבה. עוד העירני הרב עזרא קורח שאפשר שמיישב בזה כפל הלשון, שבפסוק הבא חוזר ואומר ׳ושתי כלותיה עמה׳, וקשה למה חזר על כך. ומיישב רבינו שבפסוק זה מדבר בכללות על בנותיה, ובפסוק הבא מחדש שגם שתי כלותיה המואביות באו עמה.
2. בקישב בכל מקום שנזכר ׳שדה מואב׳ – קרא ותרגום: צ׳יאע מואב. וכאן בכל מקום [וכפה״נ גם בפסוק א שנמחק]: ארץ מואב. ודברי רבינו הם כדברי המדרש (רו״ר א ה): לגור בשדה מואב, א״ר לוי כל מקום שאתה מוצא שדה עיר, עיר מדינה, מדינה אפרכיא. שדה עיר, ענתות לך על שדך, עיר מדינה, עבר בתוך העיר בתוך ירושלים, מדינה אפרכיא, שבע ועשרים ומאה מדינה, ע״כ. הרי ששדה הוא עיר ולא כפר וכיוצ״ב.
3. חסרות תיבות סיום הפסוק. ובקי נאמר ׳פקד׳ בלשון ׳אפתקד׳, ובשב בלשון ׳ד׳כר׳ – זכר. ולשון שני נראה יותר בדרכו של רבינו, בדומה לו בבראשית כא, א ועוד. אמנם מר״ת הירושלמי נראה כלשון ראשון.
ובתרגום ׳עמו׳ בקי שעבה, ובב קומה, ובש ב׳ הנוסחאות. ונוסח ׳שעבה׳ הוא המצוי בלשון רבינו בדברים לב, ט; לו; מג.
וקאמת הי וכנתיהא, ורגעת מן צ׳יאע מואב, אד׳ סמעת, אן קד אפתקד אללה שעבה, ואעטאהם טעאמא.
לתת להם – ויתן להם.
ותקם היא וכלתיה ותשב משדי מואב – נפולה היתה לשם וקמה לה בחזרתה לארץ ישראל שכן אמר דוד (שמואל א כ״ו:י״ט) כי גרשוני מהסתפח בנחלת יי׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים וכי מי אמר לו כן אלא מי שאינו דר בא״י כאלו עובד ע״ז. כי שמעה בשדי מואב מאין שמעה מן הרוכלים המחזירים בעיירות ד״א ברוח הקדש שמעה ומה שמעה כי פקד יי׳ את עמו, רבנן אמרי בארץ הקב״ה עושה בזכות עמו שנאמר (שמואל א י״ב:כ״ב) כי לא יטוש יי׳ את עמו בעבור שמו הגדול.
לתת להם לחם – רבי׳ טוביהו ב״ר אליעזר אמ׳ גדולה פרנסה כגאולה, כתיב כאן כי פקד יי׳ את עמו וכתיב להלן (שמות ד׳:ל״א) כי פקד יי׳ את בני ישראל וכי ראה את ענים.
ותשב משדי מואב – נותן טעם למה שבה, כי שמעה בעוד היות⁠{ה} בשדה מואב כי פקד וגו׳.
לתת להם לחם – במקום רעה שהיה להם מתחילה.
כי שמעה – כבר שהרי נפקדו בני עירה, והיה שובע בארץ. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״ בסוף רות א׳:ז׳)
ותשב משדה – במחשבת, כמו: וילחם בישראלא (יהושע כ״ד:ט׳) על בלק.
א. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2062. בכ״י לונדון 24896: ישראל.
AND SHE RETURNED FROM THE FIELD OF MOAB. In her mind.⁠1 Thus Scripture says that Balak fought against Israel (Joshua 24:9) [when in practice he did not. He only thought about fighting against Israel.]
1. It is clear from Scripture that she was still in the land of Moab.
ותשב משדי מואב – ר״ל ששמה מחשבתה לשוב משדי מואב אל עמה ואל ארצהא. ואמרתי כי שמה מחשבתה לשוב מפני שכל הספורים שיזכיר שהיו בנהב ובין כלותיה היו בהיותה בשדה מואב, ואחרי שנפרדה ממנה ערפה והתאמצה רות ללכת אתה, נפרדו משדי מואב ושבו ללכת אל בית לחם יהודה, כמו שיזכיר אחר זה ״ותלכנה שתיה⁠[ם]⁠ג עד בואנה בית לחם״ (רות א׳:י״ט).
כי שמעה בשדה מואב – ר״ל כי שמעה בהיותה בשדי מואב אנשים אומרים כי פקד יי׳ את עמו, כלומר אחרי שהעלים עיניו יתברך מהם בעבור חטאתם, זכר את עמו לתת להם לחםד ונתנו להם. והטעם שסר הרעב מן הארץ {130} ובאמרו ״כי פקד יי׳ את עמו״ רמז כי הרעב שהיה אז לא היה דרך מקרה, רק עונש אלהי בעבור חטאת העם, וכן סור הרעב וביאת השבע לא היה מקרה, רק שפקד יי׳ את עמו, כלומר אחרי ששבו להיות עמו ראויים להתייחש על שמו.
לתת להם לחם – הלחם כולל כל מאכל וכל מזון, או הזכיר הלחם בעבור היותו המזון ההכרחי והמורגל להיות מזון האדם ברוב העולם. ובאמרו ״להם לתת לחם״ הודיע כי לא היה הרעב בכל הארץ, רק בארץ ישראל, ולכן לא הזכיר לתת לחם סתם בארץ.
א. השוו לאבן עזרא: ״ותשב משדה – במחשבת״.
ב. על פי Perreau ״בינה״.
ג. כנראה נוספה כתיקון.
ד. בין המילות ״להם״ ו ״לחם״ מופיעה ״כלום״, שנמחקה בקו.
ותשב – על תחלת תנועת העתקה משם, כי תכלית תנועה זו היה בבואנה בית לחם ואשר בנתים בדרך, כמו שכתוב: ותלכנה בדרך (רות א׳:ז׳), יקרא מה שבין, וגם על כל נקודה יצדק לומר: ותשב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ותקם, ותשב יורה כי הן לא עכבו על בעליהן משום כי תכף שמתו קמו שלשתן לשוב וכל שכן שהיו הולכות אחריהן.
כי שמעה – הוא טעם למה שלא מיחתה ביציאת כלותיה עמה.
וַתָּקָם וגו׳ וַתָּשָׁב. ׳אֶל בֵּיתָהּ וְאֶל שָׂדָהּ׳ (מלכים ב׳ ח ג)1: כִּי שָׁמְעָה [בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד ה׳ אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם]. לא להשתדל בתיקון הציבור ולא לשוב מחוצה לארץ2:
1. שם כתוב: ׳ואלישע דיבר אל האשה אשר החיה את בנה לאמר קומי ולכי את וביתך וגורי באשר תגורי כי קרא ה׳ לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים, ותקם האשה ותעש כדבר איש האלהים ותלך היא וביתה ותגר בארץ פלשתים שבע שנים, ויהי מקצה שבע שנים ותשב האשה מארץ פלשתים ותצא לצעוק אל המלך אל ביתה ואל שדה׳. הרי שאחרי הרעב שבה לדרוש את ביתה ואת השדה שלה שהחזיקו בו אחרים כאשר היתה בארץ פלישתים. וזהו שכתוב אף בנעמי ׳ותקם׳, ׳ותשב׳, בלשון יחיד, אף שכלותיה הלכו עמה, כי השיבה מתייחס רק אליה, ובא ללמד שמטרתה בשובה לא היה לשוב בתשובה על סיבת יציאתה, אלא שבאה לדרוש את נכסיה אחרי שהסתיים הרעב, וכמו לשון ׳ותשב׳ שמצינו שם בעניין דומה.
2. [בכת״י יש ריווח ריק של כמה מילים אחרי תיבת ׳לשוב׳, ונראה שכתוב ׳בחוצה לארץ׳. יתכן שלא הצליח המעתיק לפענח את הכתב יד המקורי, וחסרים מילים במקום הריווח]. ובא לומר שלא התכוונה לשוב אלא עבור ביתה ושדה, ולא לשוב בתשובה על מה שחטאה בהזנחת עסקי הציבור והיציאה מארץ ישראל. וגם מיישב בזה כי בפסוק שאח״כ כתוב ׳ותצא מן המקום׳, ואיך כתוב כאן שכבר שבה, אלא ללמד שסיבת קימתה ממואב היתה לשוב לביתה ושדה שלה, לא כדי לשוב מחו״ל לארץ ישראל. וכן משמע ממה שהכתוב מעיד שלא שבה משום חיבת ארץ ישראל, אלא בגלל הלחם, ששמעה שפקד ה׳ את עמו, ואילולא כן היתה נשארת במואב. אך יש שכתבו ש׳קימה׳ הוא לשון זירוז והתעוררות, שמיד כשמתו בניה נתעוררה לשוב לארץ ישראל, לתקן את אשר עיוותה (אבן יחיא, שורש ישי בשם ר״י גאקון, אלשיך).
כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה׳ את עמו לתת להם לחם – הענין כי כל הטוב הנמשך לאומות העולם הוא בשביל ישראל, כי עיקר הבריאה והטוב הוא בשביל ישראל, כמו שאמרו בראשית [בשביל ישראל שנקראו ראשית], וכמו שאמרו והארץ היתה תהו כו׳ זה מעשיהם של רשעים, צריך לומר בשביל מעשיהם של רשעים היה ראוי להיות העולם תוהו מכל טוב. ויאמר אלהים יהי אור זה מעשיהם של צדיקים רצה לומר בשביל ישראל שהם צדיקים בשבילם נברא האור הטוב ובזכותם יהנו גם כן הרשעים העכו״ם. ועיקר השפעת הטוב לישראל הוא בארץ ישראל, כמו שנאמר עיני ה׳ אלהיך בה מראשית השנה כו׳ וזה שאמר ותשב משדה מואב, כי עיקר הליכתה מארץ ישראל לחוץ לארץ מפני ששם הוא טוב יותר, אך הבינה כשהיתה שם שלא כן הוא אלא עיקר השפעתם הוא מארץ ישראל ולזה מה לה לילך אל ארץ נכריה להמציא לה פרנסתה, אשר הארץ ההיא תמציא גם כן פרנסתה ממקום אחר. וזה שאמר ותשב משדה מואב כי שמעה רצה לומר הבינה בהיותם שם כי פקד ה׳ את עמו והוא יהיה תועלת לתת להם לחם, רצה לומר למואבים, כי הם ממציאים השפעתם רק מארץ ישראל.
השאלות:
למה כפל ותשב ותצא מן המקום ותלכנה בדרך.
ותקם היא וכלותיה – הנה כלם הסכימו לצאת מן המקום הזה כי חשבו שמזל המקום גורם, ולפ״ז בהיציאה ממה שממנו היו כולם שוים, אבל בהליכה אל מה שאליו רק נעמי לבדה גמרה בדעתה לשוב משדי מואב. שהשיבה מציין השב אל מקום שהיה שם כבר, ע״ז לא הסכימה רק נעמי, ועז״א ותשב משדי מואב, שהיא גמרה כן בדעתה בעודה בשדי מואב אבל הם לא הסכימו לזה בעודם בשדי מואב רק אח״כ כמו שיתבאר. כי שמעה בשדה מואב, ר״ל כי היא לא שבה מפני מזל הרע של המקום ומפני יראת מות שאז הי׳ די אם תצא ממקום זה למקום אחר במואב, רק היא שבה מפני כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה׳ את עמו לתת להם לחם, ואחר שהיא לא יצאה רק מפני הרעב ורק לגור עד יפסק הרעב ולכן כששמעה שלא ישאו עוד חרפת רעב שבה לא״י, ובמדרש ממי שמעה מרוכלים המחזירים בעיירות, ומה שמעה כי פקד ה׳ את עמו, כתוב א׳ אומר כי לא יטוש ה׳ את עמו ונחלתו לא יעזוב וכתוב א׳ אומר כי לא יטוש ה׳ את עמו בעבור שמו הגדול, כיצד בזמן שישראל זכאים הוא עושה בעבור עמו ונחלתו ובזמן שאין ישראל זכאים הוא עושה בעבור שמו הגדול, ר״ל אחר שאמר הלשון ששמעה כי פקד ה׳ את עמו זה א״א ששמעה כן מאנשי מואב שהגם שהם קרובים לא״י והיו יודעים את הנעשה שם לא רגיל על לשונם לומר הלשון כי פקד ה׳ את עמו שהם לא האמינו בה׳ ולא בקשר שי״ל עם ישראל שהם עמו וע״כ אומר ששמעה מרוכלין המחזירים בעיירות והביאו דברים מא״י למכור בשדה מואב וזה סימן שפסק שם הרעב, ומפרש עוד שבעבור מה שפסק הרעב לבד לא היתה שבה עדיין שאחר שהרעב בא בסבת רוע המעשים כמ״ש ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב ופי׳ במד׳ שבא הרעב בעבור שלא היה ביניהם משפט ושפטו את שופטיהם ושופטיהם היו צריכים להשפט, א״כ כל עוד שלא הטיבו מעשיהם איננה בטוחה שלא ישוב הרעב שנית רק שהיא שמעה שה׳ פקד את עמו ר״ל שלא עשה זה בעבור שמו רק בעבור העם שהיטיבו מעשיהם והיו ראוים לפקידה ע״י שהם עמו ונחלתו ועי״כ פקדם לתת להם לחם שיהיה נתינה קבועה וקיימת.
כי פקד – שרש ׳פקד׳ נפרד משרש ׳זכר׳, שהפוקד אינו שוכח מקודם, רק בבוא היום משגיח אם נהיה הדבר. ויתכן באל יתברך שמו, בעוד ששרש ׳זכר׳ לא יתכן לו כי אם על דרך השאלה, כדי לשבר את האזן.
כי שמעה וגו׳ – שמעה מהרוכלין המחזירין בעיירות, ומה שמעה – כי פקד ה׳ את עמו לתת להם לחם.⁠1 (שם)
1. קשה ליה יתור הלשון בשדה מואב, דפשיטא הוא, דהא היתה שם, והול״ל סתם כי שמעה, אי כי שמעה שם, ולכן מפרש כי בשדה מואב הם העיירות במואב וכמו ערי השדה (שמואל א כ״ז). ומה שאמרו ששמעה מרוכלים ולא מעוברים ושבים סתם, הוא ע״פ מ״ש בב״ק פ״ב א׳ אחת מתקנות עזרא שיהיו רוכלין מחזירים בעיירות, (מפני תקנת הנשים), וכתבו המפרשים דבשנות רעבון לא היו מחזירים, מפני שע״פ רוב סחורתם הם תכשיטין ותפנוקין ואז אין קונים להם, ומכיון שעבר הרעב החלו הרוכלים לסבב בעיירות ושמעה מהם, וי״ל עוד דהלשון שמעה שבכאן הוא מענין בינה, כמו והם לא ידעו כי שומע יוסף, ור״ל מזה גופא שסבבו הרוכלים עם תכשיטין וסחורות ענוגות הבינה כי פקד ה׳ את עמו בלחם.
וַתָּקָם נעמי מהאבל שלה1 הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב – וגמרה בדעתה עוד בהיותה שם לשוב2 מִשְּׂדֵי מוֹאָב לישראל, כִּי שָׁמְעָה נעמי בִּשְׂדֵה מוֹאָב רוכלים המחזרים בעיירות שהביאו דברים מא״י למכור בשדה מואב, והיה זה סימן שפסק הרעב בישראל3, כִּי פָקַד – זכר יְהוָה אֶת עַמּוֹ אשר חזר בתשובה4 לָתֵת לָהֶם לָחֶם לאכול:
1. מעם לועז.
2. ר״י קרא, אבן עזרא, מלבי״ם.
3. מלבי״ם.
4. מלבי״ם.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ז) וַתֵּצֵ֗א מִן⁠־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר הָֽיְתָה⁠־שָּׁ֔מָּהא וּשְׁתֵּ֥י כַלּוֹתֶ֖יהָב עִמָּ֑הּ וַתֵּלַ֣כְנָה בַדֶּ֔רֶךְ לָשׁ֖וּב אֶל⁠־אֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה׃
She went out of the place in which she had been, and her two daughters-in-law with her; and they went on the way to return to the land of Yehuda.
א. הָֽיְתָה⁠־שָּׁ֔מָּה =א (געיה)
• ל=הָיְתָה⁠־שָׁ֔מָּה (אין געיה)
ב. כַלּוֹתֶ֖יהָ =א,ק-מ ומסורת-ל וטברנית
• ל!=כַלֹּתֶ֖יהָ (כתיב חסר וי״ו)
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזרעמנואל הרומירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּנְפַקַת מִן אַתְרָא דַּהֲוָת תַּמָּן וְתַרְתֵּין כַּלְּתָהָא עִמָּהּ וּמְהַלְּכָן בְּאוֹרְחָא לִמְתָּב לַאֲרַע יְהוּדָה.
[יב] וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה – וַתֵּצֵא, וְכִי לֹא יָצְאתָה מִשָּׁם אֶלָּא הִיא, וַהֲלֹא כַּמָּה גַּמָּלִים יָצְאוּ, כַּמָּה חַמָּרִים יָצְאוּ, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וַתֵּצֵא, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן גָּדוֹל שֶׁבָּעִיר, הוּא זִיוָהּ, וְהוּא הוֹדָהּ, וְהוּא הֲדָרָהּ, וְהוּא שִׁבְחָהּ. פָּנָה מִשָּׁם, פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה הוֹדָהּ, פָּנָה הֲדָרָהּ, פָּנָה שִׁבְחָהּ. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּיַעֲקֹב אָבִינוּ כְּשֶׁיָּצָא מִבְּאֵר שֶׁבַע, וְכִי לֹא יָצָא מִשָּׁם אֶלָּא הוּא, וַהֲלֹא כַּמָּה גַּמָּלִים יָצְאוּ, כַּמָּה חַמָּרִים יָצְאוּ, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וַיֵּצֵא, אֶלָּא כְּשֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר, הוּא זִיוָהּ, וְהוּא הוֹדָהּ, וְהוּא הֲדָרָהּ וְהוּא שִׁבְחָהּ. יָצָא מִשָּׁם פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה הוֹדָהּ, פָּנָה הֲדָרָהּ, פָּנָה שִׁבְחָהּ. נִיחָא תַּמָּן דְּלָא הֲוָת אֶלָּא אוֹתָהּ הַצַּדֶּקֶת, בְּרַם הָכָא לָא הֲוָה יִצְחָק תַּמָּן, אֶלָּא אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי עֲזַרְיָה בְּרַבִּי סִימוֹן לֹא דּוֹמָה זְכוּת צַדִּיק אֶחָד לִזְכוּת שְׁנֵי צַדִּיקִים. וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עָבְרוּ עַל שׁוּרַת הַדִּין וְהָלְכוּ בְּיוֹם טוֹב.
דָּבָר אַחֵר, וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, הוּצְרָה עֲלֵיהֶם הַדֶּרֶךְ, שֶׁהָלְכוּ בְּיָחֵף. וַתֵּלַכְנָה, הָיוּ עֲסוּקוֹת בְּהִלְכוֹת גֵּרִים.
ותצא מן המקום – מה ראה הכתוב למנות יציאתה וביאתה אלא אמר הקב״ה תבוא רות שהיא גיורת ולא כיחשה בחמותה ותוכיח את ישראל שמרדו בי שנאמר אוי להם כי נדדו ממני (הושע ז׳:י״ג).
ותצא מן המקום אשר היתה שמה – וכי לא יצאת משם אלא היא, כמה חמרים וגמלים יצאו משם, רבי עזריה בש״ר יודה בר סימון ר׳ חנן בש״ר שמואל בר רב יצחק הצדיק בעיר הוא זיוה הוא שבחה הוא הדרה, פנה משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה, ודכוותה ויצא יעקב מבאר שבע, וכי לא יצא משם אלא הוא כו׳. ר׳ עזריה בש״ר סימון ניחא תמן שלא היתה תמן אלא אותה צדקת, ברם הכא היה שם יצחק, אלא אינו דומה זכות צדיק אחד לזכותם של שני צדיקים. ד״א תצא מן המקום מה ראה הכתוב למנות יציאתה וביאתה, אלא אמר הקב״ה תבוא רות שהיא גיורת ולא כחשה בחמותה ותוכיח את ישראל שמרדו בי שנאמר אוי להם כי נדדו ממני.
ותלכנה בדרך – א״ר יוחנן עברו על שורת התורה והלכו ביו״ט.
דבר אחר: ותלכנה בדרך – מלמד שהולכות יחפות וגופן נוגעות בארץ.
דבר אחר: ותלכנה בדרך – עסוקות הלכות גרים, לכנה שובנה אשה לבית אמה לבית אומתה. אבנימוס הגרדי מתה אמו (בערב פסח) ועלה ר׳ מאיר להראות לו פנים ומצאן אבלים, לאחר זמן מת אביו ועלה ר״מ להראות לו פנים ומצאן אבלים, לאחר זמן מת אביו ועלה ר״מ להראות לו פנים ומצאן יושבים ועוסקים במלאכתן, א״ל דומה שאמך חביבה חביבה עליך יותר מאביך, א״ל ולא כתיב אשה לבית אמה ולא לבית אביה, א״ל יפה אמרת שאין אב לכותי.
אוכ׳רגת [מן] אלמכאן אלד׳י כאנת פיה וכנתיהא מעהא ומצ׳ין פי אלטריק ללעודה? אלי בלד יהודה.
א. T-S Ar.1b.4 1 ע״ב.
ויצאה מהמקום שהיתה בו וכלותיה עמה, ועברו1 בדרך לחזור אל ארץ יהודה.
1. כאן ובב: ומצ׳ין, אבל בקיש: וסאירין. ולשון ׳מצ׳ין׳ בו השתמש רבינו במקבילו בבראשית כד, סא.
פכ׳רגת, מן אלמוצ׳ע אלד׳י כאנת ת׳ם, וכנתיהא מעהא, וסאירין פי אלטריק, לאלרגוע אלי ארץ׳ יהודה.
ותלכנה – והולכות בדרך.
ותצא מן המקום – למה נאמר? הריא נאמר: ותשב משדי מואב (רות א׳:ו׳), ומהיכן תשוב אם לא תצא מן המקום שהיתה שם. אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום נִכֶרת ועושה רושם, פינהב זיוה פינה שבחה פינה הדרה של עיר, וכן ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כ״ח:י׳).
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, לייפציג 1 נוסף כאן: ״כבר״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, לייפציג 1, אוקספורד 34, וכן בהמשך. בכ״י מינכן 5: ״פנה״.
She left the place – Why is this stated? It is already stated, "and she returned from the fields of Mo'av,⁠"1 and from where could she return if not from the place where she had been? Rather the phrase tells us that the departure of a righteous person from a place is noticeable and makes an impression; its splendor departs, its glory departs, the praise of the city departs. And similarly, "And Yaakov left Be'er Sheva.⁠"2
1. Above, verse 6.
2. Bereshit 28:10.
ותצא מן המקום – וכי לבדה יצאה כמה חמרים וכמה גמלים וכמה שיירות יצאו אלא הכא דרש חנין בשם ר׳ שמואל בר רב יצחק גדול שבעיר הוא זיוה הוא הדרה, הוא שבחה, פנה משם פנה זיוה פנה הדרה פנה שבחה כענין שנאמר ביעקב דכתיב (בראשית כ״ח:י׳) ויצא יעקב מבאר שבע וכי יעקב לבדו יצא מבאר שבע אלא צדיק שבעיר הוא זיוה הוא הדרה והוא שבחה, פנה משם פנה זיוה פנה הדרה פנה שבחה.
ותלכנה בדרך – מלמד שהוצרכה חברותה להן והלכו בייחוד ד״א הולכות כהולכות גרים ד״א שהיו הולכות יחיפות וגופן נוגע בארץ שנאמר בדרך. לשוב אל ארץ יהודה אל דת היהודים.
ותלכנה בדרך – כדי לשוב אל ארץ יהודה.
לשוב – כדי לשוב. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)
ותצא – גם זה לאות כי אמרו למע⁠[לה]⁠א ותשב משדי מואב עניינו ששמ⁠[ה]⁠ב בלבה לשוב.
ושתי כלותיה עמה – ר״ל ושתי כלותיה התחילו ללכת עמה.
ותלכנה בדרך – ר״ל כדרך הידוע, והוא הדרך היישר כדי לשוב אל ארץ יהודה.
א. כנראה נוספה כתיקון.
ב. כנראה נוספה כתיקון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ותצא – לומר כי מתחלה על דעת לשוב עמה להיות לעם אחד יצאו.
וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב.⁠1 שיעור לוויה2: [ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה, ותאמר נעמי לשתי כלותיה]⁠3:
1. הפסוק פתח בלשון יחיד, ׳ותצא נעמי׳, שוב הוסיף ׳ושתי כלותיה עמה׳, ושוב בלשון כולל את כולן ׳ותלכנה׳. ועוד, יש להבין לאיזה צורך כתב ׳בדרך׳, והרי פשוט שבדרך הלכו. גם, איך נאמר על רות וערפה ׳לשוב אל ארץ יהודה׳, ולעולם לא היו שם.
2. ׳ותצא׳ בלשון יחיד עולה על נעמי לבדה שרק היא יצאה באופן מוחלט מן המקום, ואילו ׳ושתי כלותיה עמה ותלכנה בדרך לשוב׳, היינו ששתי כלותיה הלכו עמה בתחילת הדרך לשובה של נעמי, ללוותה, אבל לא התכוונו ללכת עד בית לחם. וכן כתב באיגרת שמואל בשם רב אחרון, וביאר שלא אמרה להן לשוב עד שבאו לפרשת דרכים ששם מתחילה הדרך לשוב אל ארץ יהודה, שאין מקום להמשיך ללוותה. ושיעור לווייה, עיין סוטה (מו:) ׳אמר רב יהודה אמר רב, כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק וכו׳, תנו רבנן, הרב לתלמיד - עד עיבורה של עיר, חבר לחבר - עד תחום שבת, תלמיד לרב אין לו שיעור, וכמה - א״ר ששת עד פרסה, ולא אמרן אלא רבו שאינו מובהק, אבל רבו מובהק שלשה פרסאות׳, ונפסק ברמב״ם (אבל פי״ד ה״ב). ובמדרש (ב כ) איתא ׳ארבעים פסיעות הלכה ערפה עם חמותה׳, ויש שם מי שאומר שהלכה עמה ארבעה מילין, ושיעור ארבעה מילין הוא שיעור פרסה שנאמר בשיעור לוויית רב לתלמידו.
3. כתב רבינו במהדו״ק שלו לבראשית (כח י): ׳ויצא יעקב, וקודם שהגיע למחוז חפצו קרה לו שפגע במקום וכו׳, וכן ׳ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען׳ (שם יא לא), וקודם שהגיעו ׳ויבואו עד חרן וישבו שם׳ (שם), וכן ותצא מן המקום [וגו׳] ללכת אל ארץ יהודה וקודם שהגיעו ותאמר נעמי לשתי כלותיה׳. ולכאורה אין זה כפירושו כאן שאמרה כן אחרי שהלכו אתה שיעור לוויה ׳בדרך לשוב׳.
ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה – כי מתחלה היתה סבורה שהולכים ללוותה, אך כיון שהגיעו לפרשת דרכים והלכו אחריה אז הבינה שרוצים לילך עמה לארץ יהודה.
ותצא – מפרש דבריו הקודמים שמצד היציאה מן המקום יצאה ושתי כלותיה עמה, שבזה השוו כלם בדעה אחת תיכף שצריך לצאת ממקום הזה ששם הורע מזלם, אבל במה שהיא הסכימה תיכף לשוב אל ארץ יהודה לא השוו תיכף כי הם היה דעתם לגור בשדה מואב, רק ותלכנה בדרך אחר שהחזיקו בדרך ובאו עד סוף ארץ מואב שהוא הדרך ההולך רק אל ארץ יהודה אז הסכימו גם הם לשוב אל ארץ יהודה.
ותצא מן המקום – וכי לא יצאה משם אלא היא, והלא כמה גמלים כמה חמורים יצאו ואת אמרת ותצא וגו׳, אלא גדול שבעיר הוא זיוה הוא הודה הוא הדרה והוא שבחה, וכשפנה משם פנה זיוה, פנה הודה, פנה הדרה, פנה שבחה.⁠1 (שם)
ותלכנה בדרך וגו׳ – א״ר יוחנן, עברו על שורת הדין. והלכו ביו״ט,⁠2 דבר אחר ותלכנה בדרך – הוצרה עליהם הדרך שהלכו ביחף,⁠3 דבר אחר ותלכנה בדרך – שהיו עסוקים בהלכות גרים.⁠4 (שם)
1. כונת הקושיא וכי לא יצאה וכו׳ דלאיזה נ״מ הוא מזכיר את יציאתה מן המקום, שהרי כיון דהעיקר מה שצריך לדעת לענין הספור שהלכו לשוב אל ארץ יהודה הוי ליה להכתוב להתחיל מענין זה, וכשם שאין לנו נ״מ ביציאת כמה גמלים וחמורים כלומר [מנהגים בגמלים וחמורים] כך אין נ״מ ביציאתן הן אלא בהליכתן למקום שהלכו, ומשני דאשמעינן דהיציאה עצמה עושה רושם על המקום שממנה יצאו וכדמפרש.
2. הדיוק הוא מיתור מלת בדרך, ובא לאשמעינן דבכל העת עד בואם לא״י היו הולכים בדרך ולא סרו אל אחת הערים להנפש שם גם לא ביו״ט, ונסמך על הדרשה בסמוך פסוק כ״ב שבאו לבית לחם ביום קציר העומר שהוא ט״ז בניסן, וא״כ הלכו ביו״ט, וטעם הדבר שהלכו ביו״ט י״ל מפרי שהיתה חביבה עליהן הכניסה לא״י לכן מהרו בהליכתן שחשבו שהוא מותר אפילו ביו״ט, ויתכן שכונו לתקן בזה חטא יציאת בעליהן מא״י לחו״ל.
3. ע״ד סמך דריש שמפני דוחקם הלכו יחף, ומדייק ודריש יתור לשון בדרך שלא היה הפסק בין הליכתן להדרך. או דמדייק ע״פ מה שדרשו [במ״ר] ביעקב דכתיב ביה וישא יעקב רגליו וילך וגו׳, שהלך בזריזות ובקלות רגלים, אבל הלשון ותלכנה בדרך משמע ליה שהלכו בכבדות עיפים ויגעים, וזה הוא מפני שהלכו יחפות [מפני עניים], ויחפות הרגלים ענוי הוא כמו דקיי״ל ביוהכ״פ שאסור בנעילת הסנדל משום דכתיב ביה תענו את נפשותיכם.
4. סמך אסוף ענין הפרשה שמבואר שנשאו ונתנו בענין גירותן, ודריש יתור הלשון בדרך וכמו שדרשו בילקוט שמואל ב׳ ט״ז על הפסוק וילך דוד ואנשיו בדרך, מה תלמוד לומר בדרך, וכי באויר העולם היה להם לילך, יעו״ש. וע״ד רמז דריש בדרך על התורה כמש״כ והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואמרו בריש קדושין ב׳ ב׳ תורה אקרי דרך.
וַתֵּצֵא נעמי מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה1 היא וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ עִמָּהּ כשבכוונתן ללכת עימה לישראל2, וַתֵּלַכְנָה יחפות3 בַדֶּרֶךְ ולא עצרו מהליכתן אף ביו״ט4, ויצאה כדי5 לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה, ובדרך הלכו ועסקו בהלכות גרים6:
1. הכתוב חזר והדגיש שיצאה נעמי משדי מואב, לומר שיציאת צדיק ממקום ניכרת ועושה רושם, רש״י. ובהתחלה לא חשבה לחזור לעיר מגוריה בית לחם, אלא כשראתה שכלותיה אחריה, הבינה שהן יסמכו עליה בהגיען לארץ ושהיא תוכל לסייע כראוי רק כשהיא בעיר מגוריה, אז היא החליטה לחזור לבית לחם, אלשיך.
2. אלשיך.
3. רות רבה, מדרש לקח טוב.
4. רות רבה ב, יב. כי מיהרו להגיע לא״י מרוב חביבותן, וחשבו שלצורך זה מותר ללכת גם ביו״ט.
5. ר״י קרא, רשב״ם.
6. רות רבה ב, יב.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזרעמנואל הרומירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ח) וַתֹּ֤אמֶר נׇעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹּׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ [יַ֣עַשׂ] (יעשה) יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִם⁠־הַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי׃
Naomi said to her two daughters-in-law, "Go; each of you return to her mother's house, and may Hashem do kindness1 with you as you have done with the dead and with me.
1. kindness | חֶסֶד – See Radak in his Sefer HaShorashim who defines the word as: "good and reward that is undeserved". This understanding might be supported by the many verses in which the word is paired with the noun "רַחֲמִים", mercy (Yeshayahu 63:7, Yirmeyahu 16:5, and Daniel 1:9). Alternatively: "faithfulness", "loyalty" or "devotion". See, for example, Shofetim 8:35, Shemuel I 20:8, and Melakhim I 8:23 where the term is used to describe reciprocal actions or the duties required of a covenantal relationship, and the many verses where the term is paired with the words "אֱמֶת" or "אֱמוּנָה", steadfastness (Bereshit 32:11, Tehillim 36:6, and 88:12). Many verses, like ours, can sustain both meanings.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמָרַת נָעֳמִי לְתַרְתֵּין כַּלָתָהָא אִיזֵילְנָא תֻבְנָא אִתְּתָא לְבֵית אִמָהּ יַעֲבֵיד יְיָ עִמְּכוֹן טִיבוּ כְּמָא דַּעֲבַדְתּוּן עִם בַּעְלֵיכוֹן שְׁכִיבַיָּא דְּסָרֵיבְתוּן לְמִסַּב גּוּבְרַיָּא בָּתַר מוֹתֵיהוֹן וְעִמִּי דְּזַנְתּוּן וְסוֹבַרְתּוּן יָתִי.
[יג] וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹתֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ – לְבֵית אֻמָּתָהּ. אַבְנִימוֹס הַגַּרְדִּי מֵתָה אִמּוֹ וְעָלָה רַבִּי מֵאִיר לְהֵרָאוֹת לוֹ פָּנִים, וּמָצָא אוֹתָם יוֹשְׁבִין אֲבֵלִים, לְאַחַר זְמַן מֵת אָבִיו וְעָלָה רַבִּי מֵאִיר לְהֵרָאוֹת לוֹ פָּנִים, וּמָצָא אוֹתָן עֲסוּקִין בִּמְלַאכְתָּן. אָמַר לוֹ, כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁאִמְךָ חֲבִיבָה עָלֶיךָ יוֹתֵר מֵאָבִיךָ, אָמַר לוֹ וְלֹא כֵן כְּתִיב, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ וְלֹא לְבֵית אָבִיהָ. אָמַר לוֹ, יָפֶה אָמַרְתָּ שֶׁאֵין אָב לְגוֹי.
[יד] יַעַשׂ ה׳ עִמָּכֶם חֶסֶד, רַבִּי חֲנִינָא בַּר אָדָא אָמַר, יַעֲשֶׂה כְּתִיב, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים, שֶׁנִּטְפַּלְתֶּם בְּתַכְרִיכֵיהוֹן, וְעִמָּדִי, שֶׁוִתְּרוּ לָהּ כְּתֻבּוֹתֵיהֶן.
אָמַר רַבִּי זְעֵירָא, מְגִלָּה זוֹ אֵין בָּהּ לֹא טֻמְאָה, וְלֹא טָהֳרָה, וְלֹא אִסּוּר, וְלֹא הֶתֵּר, וְלָמָּה נִכְתְּבָה לְלַמֶּדְךָ כַּמָּה שָׂכָר טוֹב לְגוֹמְלֵי חֲסָדִים.
ותאמר נעמי לשתי כלותיה – מפני מה היתה מחזרת אותן כדי שלא תתבייש בהן, שכן מצינו עשרה שווקים היו בירושלים ולא היו מערבין אלו עם אלו, שוק של מלכים, שוק של נביאים, שוק של כהנים, שוק של לוים, שוק של ישראל, ניכרים בלבושיהם, מה שאלו לובשין לא היו אלו לובשין.
אשה לבית אמה – למה {לא} נאמר לבית אביה ללמדך שאין אב לגוי.
יעשה ה׳ עמכם חסד – שכל חסד שישראל עושין בעולם הזה בשעה שהם ננערין מן העפר הקב״ה משלם שכרן שנאמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כ״ג:כ״ג). עתידה בת קול מכרזת ואומרת כל מי שפעל עם הקב״ה ועשה לפניו מעשים טובים יבוא ויטול שכרו וכן הוא אומר כי טוב חסדך מחיים (תהלים ס״ג:ד׳) והדא היא דתנן יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, אבל אומות העולם נותן להם הקב״ה שאר חסד שעושין בעולם הזה כדי ליפרע להם לעולם הבא מה טעם שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז׳:י׳) לפיכך אמר דוד נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו (תהלים ד׳:ח׳) אמר דוד לפני הקב״ה רבונו של עולם בשעה שאתה נותן שלוה ושובע לאומות העולם אני שמח אם כך למכעיסיו קל וחומר שאתה עתיד לשלם שכר לעושי רצונך. וכבר היו מהלכין ר׳ (אליעזר) [אלעזר בן עזריה] ור׳ יהושע ורבן גמליאל ורבי עקיבא והיו מהלכין לרומי ושמעו קול המונה של רומי מטפלים מאה ועשרים מיל התחילו היו בוכין ורבי עקיבא מצחק אמר להם רבותינו מפני מה אתם בוכין אמרו לו הרי גאון עמינו ומקום מקדשינו ותפארתינו חרב בעוונינו ותרטיראות וקרקסיאות יושבין בטח ולא נבכה אמר להם אף אני לכך מחייך אם כך הוא עושה למכעיסיו לעושי רצונו על אחת כמה וכמה א״ל ניחמתנו תתנחם ברגלי המבשר.
ותאמר נעמי לשתי כלותיה לכנה שובנה – מפני מה מחזרת אותם, כדי שלא תתבייש בהם, שכן מצינו כמה שווקים היו בירושלים ולא היו מתערבים אלו באלו, שוק של מלכים, שוק של נביאים, ושל כהנים ושל לוים ושל ישראל, היו נכרים בלבושיהם ובשוקיהם מה שהיו אלו לובשים לא היו אלו לובשים.
יעש ה׳ עמכם חסד – ר׳ חנינא בריה דרב אחא אמר יעשה כתיב.
כאשר עשיתם עם המתים – שנטפלתם בתכריכיהם, ועמדי שויתרתם לי כתובתכם. אמר רבי זעירא המגלה הזו אין בה לא טומאה ולא טהרה לא היתר ולא איסור, ולמה נכתבה, ללמדך שכר של גומלי חסדים.
לכנה שובנה – רבי שמואל בר חייא בש״ר חנינא בשלשה מקומות כתיב כאן שובנה, שלשה פעמים שובנה כנגד שלשה ימים שדוחים את הגר, אם הטריח יותר מדאי מקבלים אותו, א״ר יצחק בחוץ לא ילין גר דלתי לאורח אפתח, לעולם תהא דוחה בשמאול ומקרב בימין.
פקאלת נעמי לכנתיהא אמצ׳יא וארגעא יא בנאתי כל ואחדה אלי בית אמהא ואללה יכאפיכמא פצ׳לא ואחסאנא כמא עמלתמא מע אלאמואת ומעי.
אמרה נעמי לכלותיה, לכו ושובו, בנותי1, כל אחת2 אל בית אמה, וה׳ יגמול לשתיכן טוב וחסד3 כאשר עשיתם עם המתים ועמי.
1. הוספה זו על המקרא לי׳ בקישב. ואפשר שעניינה לבאר לשון רכה שדברה עמהן, וראה בשורש ישי שמטעם זה צירף הכתוב האמירה ׳לשתי כלותיה׳, לומר שדברה דברים שווים לשתי כלותיה ולא שדברה בלשון רכה לרות ובלשון קשה לערפה, ומכל מקום קבלה עליה רות לשוב עם נעמי וערפה שבה לביתה.
2. כמו ב׳אשה אל אחותה׳ (שמות כו, ג ועוד) שאין הכוונה לאשה אלא ל׳כל אחת׳, וכ״ה בקב. אבל ביש קרא ותרגום: אמראה – אשה.
3. בק וכעין זה בב: יגזיכמא אללה כ׳ירא – יגמול לכן ה׳ טוב; בי וכעין זה בש קרא ותרגום: יפעל אללה מעכמא אחסאנא – יעש ה׳ עמכם חסד; ולשון רבינו במקבילה בראשית מ, יד: ואצנע אלי פצ׳לא דומה לנוסח יש, אך שם מדובר בעשיית בשר ודם ואין נופל בו הלשון שבו תרגם רבינו כאן.
קאלת נעמי לכנתיהא, אמצ׳יא ארגעא, כל ואחדה אלי מד׳הב אלהא, יגזיכמא אללה כ׳ירא, כמא אוליתמא אלמותי ואוליתמאני.
אשה לבית אמה – כל אחת לדת עמה.
יעש – יגמול.
ותאמר נעמי לשתי כלותיה – שתיהן היו שוות בעיניה. לכנה שבנה אשה לבית אמה ולהלן הוא אומר בתמר (בראשית ל״ח:י״א) שבי אלמנה בית אביך מלמד שיש אבהות לישראל ואין אבהות לגוי.
יעשה יי׳ עמכם חסד – מלמד שאין גר שמח בעולם הזה וכן אומ׳ חכמים במס׳ יבמות מפני מה יסורין באין על הגרים מפני ששהו עצמן להתגייר וכדי שיתמרקו עונותיהן הראשונים לכך כתב יעשה וקרי יעש.
כאשר עשיתם עם המתים – בתכריכין.
ועמדי – שויתרו לה כתובתם. אמ״ר זעירא המגילה הזאת אין לה לא טומאה ולא טהרה לא איסור ולא היתר ולמה נכתבה ללמדך כמה מתן שכרן לגומלי חסדים.
יעשה י״י עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי – שאף על פי שמתו בניה, עזבו ארץ מולדתן ויצאו עמה.
ותאמר נעמי וגו׳ – מתחילה אמרה בלבה: אם ילוו אותי, מעצמן ישובו מפני טרחות הדרך.
לכנה שובנה – מוסב על: ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה (רות א׳:ז׳). ועתה אמרה לשוב בדרך שהלכו עמה.
אשה לבית אמה – כי בארץ מולדתכם יהיה לכם כבוד, ולא בגירות.
עם המתים – בהיותם חיים.
ועמדי – בהיטבכן עמדי, כי זקנה אנכי, ולא אוכל לצאת ולבא.
עם המתים – הם בניה.
WITH THE DEAD. Her children.
לכנה – צווי מן ילך מהבניין הקל על משקל רדנה מן ירד שבנה מן ישב.
שובנה – צווי לנקבות מהבנין הקל מהפעלים השניים.
אשה לבית אמה – אולי כי אבותיהם מתו ולכן אמר ״אשה לבית אמה״, או בעבור שהאבות הולכים הנה והנה לסחור ולעבוד את האדמה, והנשים נמצאות תמי⁠[ד]⁠א בבית, אמר ״אשה לבית אמה״.
יעש יי׳ עמכם חסד – ברכה אותם, ואמר שהשם יתברך יעשה עמהם חסד כאשר עשו הם חסד עם המתים ועמה, והמתים הם בניה, ואין אלימלך בזה הכלל כי אחרי שמת אלימלך נשאו בניה נשיםב.
א. כנראה נוספה כתיקון.
ב. כך גם אבן עזרא: ״הם בניה״. ר׳ יוסף אבן כספי, בן דורו של עמנואל, מפרש ״אלימלך ובניו״.
עם המתים – אלימלך ובניו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ותאמר – עתה ראתה לדבר עמהן על עסקי הגרות והתחילה להשיאן עצה לשוב ואמרה לכנה שובנה אשה לבית אמה. וכמו שאמרו זכרונם לברכה (רות רבה פ׳ ה׳) שנאמר אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני (ירמיהו ב׳).
לֵכְנָה שֹׁבְנָה. פטרה אותן שלא תטרחנה עוד ללוותה1: יַעַשׂ ה׳ עִמָּכֶם [חֶסֶד]. בירכה אותם מידה כנגד מידה2: כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים. ׳יקרא דשיכבי׳3: וְעִמָּדִי. לנחמני ולשרתני4:
1. מה שאמרה זאת רק עכשיו, כשכבר הלכו עמה בדרך, כמבואר בפסוק הקודם, ולא מיד בצאתה, לפי שחשבה שאינן הולכות אלא ללוותה (שורש ישי, איגרת שמואל בשם רב אחרון, מלוא העומר), ועכשיו הגיעו לסוף שיעור לוויה. ורבי אלישע גאליקו פירש שעוד לא הלכו שיעור לוויה המפורש בגמרא המובאת לעיל, ולכן לא ביקשה לעכב על ידן מלקיים מצוה זו ואמרה להן ׳לכנה׳, כלומר המשיכו ללכת שיעור לוייה, ואח״כ שובנה, וכעי״ז כתב האגרת שמואל בשם רב אחרון.
2. החיד״א בנחל אשכול הקשה, למה הוצרכה לברכן על כך, והרי אין הקב״ה מקפח שכר כל בריה, ובודאי שיגמול להן כגמולן, והמלבי״ם פירש שהכוונה שאמרה שבודאי כן יעשה ה׳, כי כן דרכו לשלם לאיש כמעשהו. ולהלן יתבאר מהו המידה כנגד מידה שאמרה בברכתה.
3. הכוונה שהספידו אותם, וכמו שאמרו (סנהדרין מז) ׳הספידא - יקרא דשכבי׳, ולא ׳יקרא דחיי׳, כלומר שההספד הוא לכבודו של מת, ולא לכבוד קרוביו החיים. וכן כתב בצמח צדיק בשם החסיד יעבץ שעשו חסד עם המתים בכך שבכו עליהם, והוא עניין ההספד. ורבינו כתב בויקרא (כא ד) ׳שהקבורה וההספד למת הם יקרא דשכבי׳, אם כן נכלל בזה גם הקבורה. וכן מפורש במדרש (רו״ר ב יד) ׳עם המתים, שנטפלתם בתכריכיהון׳. והמדרש דייק ממה שכינתה אותם ׳המתים׳ ולא אמרה ׳עם בניי׳, הרי שהכוונה לחסד שעשו עמהם במותם (רוקח, מדרש שמואל, יפה ענף). אך מש״כ רבינו שם שהקבורה יש בו ׳יקרא דשכבי׳, אכן כן מסקנת הגמרא שם, אמנם לענין הקבורה נידון שם אם הוא משום כפרה, או כדי למנוע בזיון, והמסקנא שהוא משום כפרה, ומה שכתב רבינו שהקבורה הוא משום יקרא דשכבי, נראה שכלל בלשון זה גם הנידון לגבי הקבורה, כי כפרה הוא עבור המת, ואילו הביזוי הוא עבור הקרובים כמש״כ תוספות שם (מו: ד״ה קבורה). ועיין מש״כ רבינו בבראשית (כג ב).
4. ר״י קרא פירש שאע״פ שמתו בניה שהם בעליהן, יצאו עמה וליוו אותה. ובכך ניחמו אותה וגם שירתו אותה בדרך. המתרגם פירש שהחסד שעשו אתה היה שפירנסו אותה.
יעשה. יעש ק׳ ובמדרש רות מהזוהר יעש יעשה כתיב אם תזכו להכנס תחת כנפי השכינה יעשה ואם לאו יעש חסר ה״א ועיין עוד בשרש ישי בשם מדרש לקח טוב ובספר אגרת שמואל לחכם כמה״רר שמואל אוזידה ובמתנות כהונה.
יעש ה׳ עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי – כי סברה שרוצים שתגמול עמם חסד על שהטיבו עמה בהיותם כלותיה, לזה אמרה להם שובנה בנותי, כי לא יהיה לכם תועלת בלכתכם אחרי, כי לא אוכל להועיל לכם להתחסד עמכם, אלא יעשה ה׳ בעצמו עמכם כאשר עשיתם עם המתים שאי אפשר שתצפו לתשלום גמול כן הוא עמדי, כי אני עני ועני חשוב כמת. ומה הוא החסד שיעשה ה׳ עמכם היינו יתן ה׳ לכם מנוחה.
ותאמר נעמי – נעמי חשבה תחלה שמה שהולכים אתה בדרך של ארץ יהודה כוונתן רק ללוותה שלא תלך יחידי ודעתן ללותה עד ארץ יהודה בתורת לויה ואח״ז ישובו משם לארץ מואב. עז״א להם לכנה היינו שילכו לדרכן שהיא בארץ מואב כי אינה צריכה ללויה, ובאשר בלכתן להתישב בארץ מואב יש להם ברירה להתישב בעיר אחת מערי מואב בפ״ע או לשוב אל בית אמם, אמרה עצתה שובנה אשה לבית אמה, שכמו שדבקתם בי כי הייתי לכן כאם טוב יותר שתשובו לאמכן האמתית, עתה פרשה דבריה נגד מ״ש לכנה היינו שלא יתלבטו בדרך לצרכה כדי ללוותה, עז״א יעש ה׳ עמכם חסד ר״ל כבר עשיתם עמדי חסד די והותר בין עם המתים ובעודם חיים שהיו טובות לבעליהם ובין עמדי, וחז״ל פי׳ עם המתים שנתנו להם תכריכין ועמדי שמחלו להן כתובתן, שמחוקי מדינת מואב היה צורך הקבורה מעזבון המת וגם היה צריך לתת להם כתובתן והם ויתרו כ״ז משלהם שזה אינו מצד הדין רק מצד חסד וכבר עשיתם חסד די והותר עד שבודאי כן יעשה ה׳ עמכם חסד כי לא יקפח שכר הראוי לכם לפי חסדכם, עז״א יעש ה׳ ר״ל זה יעשה בודאי מצד דרכו לשלם לאיש כמעשהו.
לבית אמה – ולמה לא לבית אביה – לפי שאין אב לעובד כוכבים, דבר אחר לבית אמה – לבית אומתה.⁠1 (מ״ר)
יעש ה׳ וכו׳ – א״ר חנינא בר אידי, יעשה כתיב.⁠2 (שם)
עם המתים ועמדי – עם המתים – שנטפלתם בתכריכיהון,⁠3 ועמדי – שויתרו לה כתובתיהון.⁠4 (שם)
1. ר״ל להכי כתיב לבית אמה, לרמז שנסתה נעמי להניאן מלהתגייר אלא ישובו לאומותיהן, כמו דקיי״ל בענין זה וכפי שיתבאר בסמוך. ואמנם בכלל צריך באור דיוק הלשון ולמה לא לבית אביה, והלא מצינו ברבקה (פ׳ חיי) ותרץ הנערה ותגד לבית אמה, ופירש״י, דרך הנשים להיות להן בית לשבת בו למלאכתן ואין הבת מגדת אלא לאמה, עכ״ל, וא״כ הלא אל נכון כתיב כאן הלשון לבית אמה. וצ״ל דשאני התם בעת שהשנים וחיי המשפחה כתקונם והבת אצל אבותיה אז רגיל הכתוב לייחס קרבת הבת ביותר להאם, מפני שכן דרכה, כמבואר, משא״כ היכי דאיירי בשנוי מקום מרשות הבעל לרשות האבות, אז בודאי צריך לתפוס השם שהוא היסודי והעקרי בחיי הבית וראש המשפחה, והוא האב, וא״כ אחרי דכאן איירי בענין שנוי רשות כזה הול״ל לבית אביה.
ועוד יש לפרש כונת הקושיא ולמה לא לבית אביה ע״פ מ״ש במשנה ב״ב צ״ח ב׳ המקבל מקום מחבירו על מנת לעשות בית אלמנות לבתו, ופירש רשב״ם, שמת בעלה וחוזרת אל בית אביה וכו׳. ולפי״ז מכוון הדיוק ולמה לא לבית אביה, אחרי דכן הנהוג שיעשה האב בית מיוחד לבתו במקרה כזה.
2. יעש הוא מלשון תפלה, ויעשה הוא לשון ודאית לשון ברכה שבודאי כן יהיה [רד״ל] ולכן הכתיב יעשה להורות כי לבד התפלה שבקשה נעמי מהקב״ה שיעשה עמהן חסד עוד הביעה להן את תקותה כי בודאי יעשה הקב״ה עמהן חסד תמורת החסד שעשו הן.
3. דהלשון עם המתים משמע דהחסיר היה בעת שהיו מתים והיינו מה שנוגע למתים תכריכין ועניני קבורה, אבל אם היתה כונתה על חסד שעשו עמהם בחיים הו״ל לומר עם בעליכן.
4. דכך משמע שמקודם היה החסד עם המתים ואח״כ עמה, ואיזה חסד היה יכולות לעשות עמה אחרי מות בעליהון, דהא תיכף יצאו ממקומם, לכן דריש שויתרו לה כתובתיהון שהיתה ערבה בהן.
ומכיוון שנעמי חשבה כי הן הולכות איתה רק ללוות אותה אל ארץ יהודה ואחר כך ישובו משם לארץ מואב1, לכן לאחר שיצאו משם2 וַתֹּאמֶר נָעֳמִי באמצע הדרך לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה – כל אחת מכן לְבֵית אִמָּהּ ותחזרו כל אחת מִכֶּן לְדָתָהּ3, ולאור החסד שעשיתן בוודאי גם4 יַעַשׂ (יעשה כתיב) – יעשה יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד5 כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים מחלון וכליון6 שנתתן להם תכריכין7 והספדתן אותם8, וְעִמָּדִי שאף על פי שמתו מחלון וכליון עזבתן את ארץ מולדתכן לצאת עימי9, ואף מְחַלְתֶּן על כתובתכן10:
1. מלבי״ם.
2. שרצתה שיטעמו את צער הדרך כדי שהחלטתן אם ללכת עימה או לא תהיה שלימה, מעם לועז.
3. רות רבה ב – יג, רס״ג.
4. אלשיך.
5. ואל תחששו להיות אכלי חינם אצל האימהות שלכן, אלשיך.
6. אבן עזרה.
7. ר״י קרא, מלבי״ם.
8. ספורנו.
9. ר״י קרא.
10. ר״י קרא, מלבי״ם. וא״ר זעירא מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים, רות רבה ב, יד.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ט) יִתֵּ֤ן יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ לָכֶ֔ם וּמְצֶ֣אןָ מְנוּחָ֔ה אִשָּׁ֖ה בֵּ֣ית אִישָׁ֑הּ וַתִּשַּׁ֣ק לָהֶ֔ן וַתִּשֶּׂ֥אנָה קוֹלָ֖ן וַתִּבְכֶּֽינָה׃
May Hashem grant you, that you find rest,⁠1 each in her husband's house.⁠" She kissed them and they raised their voices and wept.
1. May Hashem grant... | יִתֵּן י"י לָכֶם... – Literally: "May Hashem give you, and may you find rest". As such, several commentators suggest that the clause is truncated (מקרא קצר) and that one must fill in the missing object: "May Hashem give you a reward" (Targum, Malbim) or: "a husband" (R"Y Kara, Ibn Ezra). Cf. Akeidat Yitzchak who reaches a similar understanding of the verse, but by changing the word order: "May Hashem grant each of you her husband's house, that you find rest". By "rest" Naomi likely refers to peace and security (Rut Rabbah).
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
יִתֵּן יְיָ לְכוֹן אֲגַר שְׁלִים עַל טֵיבוּתָא דַּעֲבַדְתּוּן לִי וּבְהַהוּא אֲגַר תַּשְׁכְּחוּן נְיָחָא כָּל חֲדָא וַחֲדָא לְבֵית בַּעְלַהּ וְנַשֵּׁיקַת לְהוֹן וּנְטַלָא קָלֵיהוֹן וּבְכִיאָן.
[טו] יִתֵּן ה׳ לָכֶם – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כָּל אוֹתָן הַטּוֹבוֹת וְהַנֶּחָמוֹת שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן לִשְׁלֹמֹה, דִּכְתִיב: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה (מלכים א ה׳:ט׳), יִהְיוּ מִכֶּם.
וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, וּמְצֶאןָ כְּתִיב, אַחַת מוֹצֵאת, שְׁתַּיִם לֹא מוֹצְאוֹת. אִשָּׁה בֵּית אִשָּׁהּ, מִכָּאן שֶׁאֵין קוֹרַת רוּחַ לְאִשָּׁה, אֶלָּא בְּבֵית בַּעֲלָהּ.
יתן ה׳ לכם – א״ר יוסי כל הטובות והנחמתות שעתיד הקב״ה ליתן לשלמה דכתיב ויתן אלהים חכמה לשלמה.
ומצאן מנוחה – רבי חנינא בריה דרב אדא ומצאן כתיב אחת מצאה שניה לא מצאה.
אשה בית אישה – אמר ר׳ יוחנן מכאן שאין לאשה קורת רוח אלא בבית בעלה.
ירזקכמא אללה זוגין ותגדא קרארא כל ואחדה פי בית רגלהא וקבלתהמא ורפען אצותהן ובכין.
א. T-S Ar.1b.4 2 ע״א.
יעניק לשתיכן ה׳ בני זוג1 ותמצאו שלוה2 כל אחת בבית אישה, ונשקה לשתיהן והרימו קולן ובכו.
1. לנוסח זה הנסתר ב׳יתן לכם ה׳⁠ ⁠׳ הוא הבעל עליו מדבר המשך הכתוב שעל ידו תמצאנה מנוחה אשה בית אישה. ועד״ז הוא לנוסח יש. אך לנוסח קב הנסתר הוא ׳אלכ׳יר׳ – הטוב, ועל דרך זה בר״ת הירושלמי אך לא הזכיר הטוב אלא חן או רחמים, וז״ל: וזקוק להשלמה, יתן לכן חן או רחמים או כיוצא בזה.
2. כתרגום רבינו לישעיה יח ד, אשקטה – סאקר קרארא. לנוסח קב: מסתקרא, וכן תרגם רבינו בבראשית ח, ט: מסתקרא; ובאיכה א, ג: ראחה. והלשונות קרובים.
פתרזקן אלכ׳יר מן ענד אללה, פתגדאן מסתקרא, כל אמראה פי בית בעלהא, פקבלתהמא, ורפען אצואתהן ובכין.
לכם – לכם טוב.
יתן ד׳ לכם ומצאן מנוחה – כדרך ברכת יצחק ליעקב דכתיב (בראשית כ״ז:כ״ח) ויתן לך האלהים, מנוחה חיננא בריה דרב אדא אמ׳ ומצאן ומצן כתיב אלף מוצאה שתים לא מוצאות. אשה בית אישה אמ״ר יוחנן מיכן שאין מנוחה וקורת רוח לאשה אלא לבית אישה.
ותשק להן ותשאנה קולן ותבכינה – הראשון מלא והשני חסר.
יתן י״י לכם ומצאן מנוחה אשה בית אישה – כאילוא אומרת טוב לכם שתהיו נשואות בארץ מולדתכן ומצאן מנוחה אשה בית אשה, משתהיוב מתגלגלת עמי בארץ נכריה.
ותשק להן – נשיקה של פרישות, בנוהג שבעולם שכל הפורש מריעוג נושקו והולך.
א. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין: ״לאילו״.
ב. כן בכ״י ברלין. בכ״י פראג הושמט ע״י הדומות ״לאילו אומרת... משתהיו״.
ג. כן בכ״י ברלין. בכ״י פראג: ״מחבירו״.
יתן י״י לכם ומצאן מנוחה – מקרא קצר: יתן לכם בעל ומצאן מנוחה כדי שתמצאו מנוחה. בעוד אשה בבית בעלה היא במנוחה. אַפוּיְישֵיְיש אַטְרוֹזֵיר. אצל נישואין נופל לשון מציאה: מצא אשה מצא טוב (משלי י״ח:כ״ב), וגם האשה מוצאת טוב באיש טוב.
אשה בית אישה – מוסב על אשה בית אמה (רות א׳:ח׳), אם תהיו בארצכם יקחו אתכם בני משפחתכם, אבל אם תבאו בארצי אין אדם מניח קרובתו ממשפחתו וישא מואביות נכריות.
ותשק להן – נשיקה של פרישות, שרצתה ליפרד מהם.
יתן י״י לכם – בעל.
THE LORD GRANT YOU. A husband.
ייתן יי׳ לכם ומצאן – ר״ל יתן לכם איש, כלומר שיתן לכל אחת מכם בעלא, ואמרה ״יתן יי׳⁠ ⁠⁠״ כי ממנו יתברך הכל, כי הוא הסבה הראשונה לכל דבר.
ומילת אישה משרתת גם בראשונה, ור״ל ייתן יי׳ לכם איש ומצאן מנוחה אשה בית אישה, ובא בית בחסרון בי״ת וכאילו אמ⁠[ר] ״אשה בבית אישה״, והוא האיש שיגזור לה האל יתברך, ובירכה אותה שיסכים השם יתברך שיהיה לכל אחת מהם בעל, ושכל אחת תמצא מנו⁠[חה] והשקט בבית אישה שלא יצטרכ⁠[ו] לגלות כאשר גלתה היא, ושיהיה לכם בעל טוב ושתהיה להם מנוח⁠[ה] ונחת רוח עמו.
ומצאן – צווי לרבות מהבניין הקל.
ותשק להם – נשקה אותן דרך חיבה, להיותה סבורה להפרד מהם ולא תראם לעולם.
ותשאנה קולן ותבכינה – ר״ל כלותי⁠[ה] או ר״ל כלותיה או ר״ל שכולם בכו, היא וכלותיה.
א. כך אצל ר׳ יוסף קרא ואבן עזרא.
יתן י״י לכם – אין כאן חסרון כלל, כי יתן דבק עם ומצאן מנוחה, ואין קושיא מאמרו אלו הכנויים לאלו הנשים פעם בדרך לשון זכר כמו: עמכם, עשיתם, והמה (רות א׳:כ״ב), ופעם לשון נקבה כמו: לכנה, שובנה (רות א׳:ח׳), ומצאן, ורבים זולת זה, כי כבר הודעתיך יסוד זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

יתן יי׳ – שיעורו יתן יי׳ לכם אשה בית אישה ומצאן מנוחה ואמרו ז״ל (רות רבה פ׳ ב׳) מכאן לאשה שאין לה נחת רוח אלא בבית בעלה.
יִתֵּן ה׳ לָכֶם.⁠1 חן וחסד בעיני כל רואיכן2, כענין ׳ויט אליו חסד [ויתן את חינו]׳ (בראשית לט כא)3, באופן שתמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ, שתשיגו להינשא לראויים לכם4: וַתִּבְכֶּינָה. על היפך ׳בַּת קָמָה בְאִמָּהּ כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ׳ (מיכה ז ו)5, גם שהיה הדור בלתי הגון6 ואלו היו נכריות7:
1. לא אמרה ׳יתן ה׳ לכם מנוחה׳, אלא ׳יתן ה׳ ומצאן מנוחה׳, ולא נתפרש מה יתן להן.
2. ע״פ לשה״כ באסתר (ב טו) ׳ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה׳, ושם (פסוק יז) ׳ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו׳.
3. רש״י פירש שם ׳ויט אליו חסד - שהיה מקובל לכל רואיו, לשון כלה נאה וחסודה שבמשנה׳. וראה במדב״ר (יא ו) ׳ויחונך - יתן חינו עליך בכל מקום שאתה הולך, כמה דתימא ויתן חנו בעיני וגו׳, ותהי אסתר נושאת חן וגו׳, ויתן אלהים חן את דניאל וגו׳, ומצא חן ושכל טוב וגו׳⁠ ⁠׳.
4. המפרשים פירשו פסוק זה על ידי השלמת הנושא, מה יתן להם ה׳, ודבר זה הוא שיביא אותם ל׳ומצאנה מנוחה׳. האבן עזרא פירש שבירכה אותם שיתן ה׳ להן בעל ואז ימצאו אצלו מנוחה, והמתרגם פירש ׳יֵהַב יְיָ לְכוֹן אֲגַר שְׁלִים עַל טֵיבוּתָא דִּי עֲבַדְתּוּן לִי וּבְהַהוּא אֲגַר תַּשְׁכְּחוּן נְיָחָא׳, וביאר באיגרת שמואל שיתן ה׳ לכם שכר טוב, ומתוך שיהיה לכן שכר ועושר, תוכלו למצוא בעלים חשובים אשר תמצאו אצלם מנוחה. ועל זה הדרך פירש רבינו, אלא שהשלים שהכוונה שיתן להם ׳חן וחסד׳, ובכך ימצאו מנוחה. ואולי לכן נאמר ׳ומצאנה מנוחה׳ – לשון מציאה, כי ׳חן׳ בא ברוב מקומות בלשון מציאה, ׳ונמצא חן׳, וכתב הגר״א (משלי ג ד) שהטעם לכך כי ׳חן׳ הוא מלשון ׳חינם׳, שבא כמציאה, וכתב שם שעל ׳חסד׳ שהוא מתנת חינם ניתן שכר ׳חן׳ בחינם, וראה מש״כ רבינו בבראשית (ו ח) עה״פ ׳ונח מצא חן׳, לשון ׳חנינה׳ גם כשלא מגיע לו בזכות. ולכן לא היה צורך לבאר מה יתן ה׳, כי תמורת ׳החסד אשר עשיתם עם המתים ועמדי׳, שהיא מתנת חינם, מגיע להן ׳מציאת חן׳, ובכך תהיה להן ׳מנוחה׳. והמנוחה תהיה רק כאשר יינשאו לראויים להם, לכן נכלל בדברי נעמי ׳ומצאנה מנוחה׳ שיינשאו דווקא לכאלה. [ובעניין הנישואין לראויים, כתב רבינו בבראשית (ב כג) ׳ראוי שישתדל האדם לישא אשה הוגנת לו וראויה לידבק בו, גם שיצטרך לעזוב את אביו ואת אמו, כי לא יהיה דיבוק אמיתי בבלתי דומים, אבל יהיה בדומים בלבד, כי אז יכוונו לדעת אחד׳, ושם (יט לא) ׳שהמנהג הוא שלא תנשא האשה אלא להגון לה׳, וראה שם (פסוק לז-לח) כי כוונת בנות לוט היתה רצוייה שלא רצו להינשא לשאינו הגון. וראה פירוש רבינו בפרשת יצירת האשה (בראשית ב יח-כד) שעל ידי אשה הגונה ישיג האדם שלימות, ויש לבאר שלזה אמר ׳ומצאנה מנוחה׳, כי ׳בשלימות תהיה המנוחה׳ (לשון רבינו בשמות כ יא, לא יז)].
5. הנביא מקונן על שנשלח להתנבא לדור גרוע, ותוך תיאורו של דור כזה אומר שאין הבנים מכבדים את הוריהם, עד שבת קמה באמה וכלה בחמותה. ובסוטה (פ״ט מט״ו) מבואר שכן יהיה בעקבתא דמשיחא.
6. כמו שכתב (פסוק א) שהיה ׳בימי שפוט השופטים׳ ש׳איש הישר בעיניו יעשה׳, ובבבא בתרא (טו:) נקרא דור זה ׳דור שכולו הבל׳, ובמדרש (רו״ר א א) ׳אוי לדור ששפטו את שופטיהם ואוי לו לדור ששופטיו ראויים להישפט׳.
7. שלא התגיירו לפני שנישאו למחלון וכליון, וכמו שנתבאר בביאור (פסוק ד). ובא לספר בשבחן של רות וערפה, שלא נהגו כמנהג הדור הגרוע לזלזל בחומתן, למרות שדורם היה כזה שזלזלו בשופטיהם אף בישראל, כל שכן שהגויים שבדור הזה היו גרועים ביותר.
ומצאן. כתב המכלול דף קע״ג שנגדעה ה״א הנקבה מהמכתב והאל״ף נחה והצד״י בצירי וכן קראן לי מרא שבסמוך עכ״ל ואנו מצאנו שניהם בסגול גם בספרים כ״י ובמקרא אחת בלבד מדפוס ישן מצאתי קראן הרי״ש בצירי ובמדרש רות רבתי ומצאן כתיב אחת מוצאת ושתים לא מוצאות.
יתן – וחוץ ממה שיעש עמכם חסד המגיע לכם יתן לכם מתנה [אף שאינו גמול מצד מעשה קודמת] ומצאן מנוחה אשה בית אישה, וזה מקביל נגד מ״ש שובנה אשה לבית אמה, כי האלמנות שאין רצונם להנשא עוד יעשו להם בית בפ״ע כאשה שלטת ברשות עצמה, אבל האלמנה שדעתה להנשא תשוב אל בית אביה ואצל עכו״ם שאין להם יחוס אב תשוב לבית אמה עד תהיינה לאיש, ע״ז ברכה אותם שימצאו מנוחה אשה בית אישה שלא ידעו עוד שכול ואלמון רק ישבו במנוחות שאננות וזה יהיה מתנת ה׳: ותשק להן, נשיקה של פרידה.
יתן ה׳ לכם – א״ר יוסי, אמרה להן, כל אותן הטובות והנחמות שעתיד הקב״ה לתת לשלמה יהיה מכן.⁠1 (שם)
ומצאנה מנוחה – ומצאן כתיב, אחת מוצאת שתים אינן מוצאות.⁠2 (שם)
אשה בית אישה – מלבד שאין קורת רוח לאשה אלא בבית בעלה.⁠3 (שם)
1. דמדאמרה יתן ה׳ לכם ולא פרשה מה יתן, [דמה שאמרה ומצאנה מנוחה היא ברכה אחרת, דעל כזה לא יונח הלשון לכם, אלא יתן ה׳ ומצאנה מנוחה], לכן דרשו שכוונה על הברכות של שלמה וכתיב בו ויתן ה׳ חכמה לשלמה, וצ״ל כמו שכתבו המפרשים שקבלה היתה ביד אבימלך ונעמי שמלכות בית דוד עתידה לצאת ממואביה, והתפללה שתהיינה הן המקורים לזה.
2. ר״ל ברכה אותן שלא תהיינה להן צרות בבית בעליהן, יען דבאופן כזה לא תהיינה להם מנוחה. או י״ל הכונה שמרמז המדרש שנזרקה מפיה כעין נבואה שרק אחת מהן תמצא מנוחה, והיא רות בבית בועז, משא״כ ערפה באמת לא מצאה מנוחה, וכמבואר במדרש בסמוך שבהפרדה מנעמי התעללו בה וכו׳.
3. דלעיל בהשבה (פסוק ח׳) אמרה אשה לבית אמה וכאן בברכת המנוחה אמרה בית אישה, ש״מ דעיקר המנוחה של אשה הוא בבית בעלה. וזולת זה אחרי דכבר היו טרודים ועייפים מסבת הרעבון והדרך וממצבן בכלל היה לה לברכן שתמצאנה מנוחה תיכף, אלא ודאי שאין האשה מוצאת קורת רוח דהיינו מנוחה אלא בבית בעלה.
וחוץ ממה שיעשה עמכם הקב״ה חסד המגיע לכם1 יִתֵּן יְהוָה לָכֶם בעל2 וּמְצֶאןָ3 מְנוּחָה כל אִשָּׁה בְּבֵּית אִישָׁהּ – בעלה4, וַתִּשַּׁק לָהֶן נעמי נשיקה של פרידה5, וַתִּשֶּׂאנָה רות ועורפה את קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה:
1. מלבי״ם.
2. אבן עזרא.
3. וּמְצֶאןָ כתיב (ולא מצאנה), אחת מוצאת (רות) שתים לא מוצאות רות רבה ב-טו.
4. מכאן שאין קורת רוח לאשה אלא בבית בעלה, רות רבה ב-טו.
5. ר״י קרא.
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(י) וַתֹּאמַ֖רְנָה⁠־לָּ֑הּ כִּֽי⁠־אִתָּ֥ךְא נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ׃
They said to her, "No, but1 we will return with you to your people.⁠"
1. No, but | כִּי – The word "no" is not found in the Hebrew, but see R"Y Kara, Ralbag, and Hoil Moshe that this is the connotation of the verse, for the word "כִּי" often comes to introduce an opposing view (taking the meaning: "rather").
א. כִּֽי⁠־אִתָּ֥ךְ =א (געיה)
• ל=כִּי⁠־אִתָּ֥ךְ (אין געיה)
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳עמנואל הרומירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרְנָא לָהּ לָא נְתוּב לְעַמָנָא וּלְדַחָלְתָּנָא אֲרוּם אֲלָהֵין עִמָךְ נְתוּב לְעַמָךְ לְאִתְגַיָירָא.
[פקאלתא] להא בל מעך נעוד אלי קומך.
ואמרו לה, כי אם עמך נחזור אל עמך1.
1. בקשב הוסיפו גם כאן ׳מד׳הב׳ – דרך עמך, וכן הוא בתרגום: לאתגיירא, ובפשטות הוא כאן ללא צורך, שמתפרש כפשוטו שרצו לשוב עמה לבית לחם, והרי עוד לא דיברה עמהן על ענייני יהדות.
פקאלתא להא, לכנא נרגע מעך אלי מד׳הב קומך.
לעמך – לדת עמך.
ותאמרנה לה כי אתך נשוב לעמך – להיות כעמך בדת אחד.
ותאמרנה לה כי אתך נשוב לעמךא – היא אומרת להן:⁠ב יתן י״י לכם ומצאן מנוחה אשה בית אישה (רות א׳:ט׳), והן משיבות: לא, כי אתך נשוב לעמך – לומר: אין אנו נשואות מעתה אלא לעמך.
א. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין: ״ותאמרנה כי וגומר״.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין: ״להם״.
כי אתך נשוב לעמך – ולא אשה לבית אמה (רות א׳:ח׳).
זה הפסוק בא קצר, ועניינו ותאמ⁠[רנה] לה לא נשוב אל בתינו כדברך רק עמך נשוב לארץ עמך, או יחסר הפסוק שבועה, ור״ל ותאמרנה לה בשבועה או חי כך וכך כי אתך נשוב לארץ עמך.
כי אתך נשוב לעמך – רוצה לומר: שלא יפרדו מעמה והוא ישראל ולזה ישובו אתה אע״פ שאין לה בנים. והנה ידמה כי נתגיירו כשנשאום מחלון וכליון ולזה לא מצאנו ברות שתצטרך להתגייר כשנשאה בועז ולזאת הסבה גם כן היו שבות אתה ולזה אמרו כי אתך נשוב לעמך אך רצתה נעמי לבחן אם נתגיירו מאהבת י״י יתברך או נתגיירו מצד חשקם בבניה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(י-יא) ותאמרנה, ותאמר נעמי למה תלכנה עמי העוד לי בנים – למה שהן תלו תשובתן לעמה להיות אתה אמרה הן מתגיירות שלא לשם שמים כי אם לאהבתי להיות אתי ולזה אמרה למה תלכנה הרי אי אפשר לכן להדבק בי ואפילו על ידי סבות רחוקות העוד לי בנים במעי והיו וגו׳.
כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ. לא נלך עמך ללוייה בלבד, אבל גם להתגייר1:
1. דייק ממש״כ ׳כי אתך נשוב׳, ולא פירש הכתוב על מה מוסב ׳כי׳ (ראה תרגום), לכן פירש כאילו כתוב ׳לא כי׳, ו׳כי׳ משמש בלשון ׳אלא׳, כלומר אין שיבה זו כפי שאת חושבת בכוונה ללוותך בלבד, כמו שכתב (פסוק ז), אלא גם ׳אתך נשוב לעמך׳ - להתגייר. [ואולי דייק ממה שלא כתוב ׳לא כי׳, שלא בא לשלול, אלא להוסיף שבאות ׳גם׳ להתגייר. ו׳אתך נשוב לעמך׳ היינו להיות כעמך, על ידי גירות. וכן פירשו הלקח טוב והרלב״ג. ובשורש ישי כתב שיש לדייק כן גם ממה שאמרו נשוב, לשון תשובה, ולא אמרו ׳נלך לעמך׳. והאלשיך הק׳ כתב שנעמי חשבה שרק רוצות לבוא לגור בארץ ישראל מבלי להתגייר, ולכן פירשו עכשיו שאין כוונתן כן, אלא מה שאמרנו ש׳אתך נשוב׳, אינו אלא להצטרף ׳לעמך׳.
כי אתך נשוב לעמך – כי אמרו רבותינו ז״ל אין מקבלין גרים בימי שלמה. מפני שהתגיירותו אינם מחמת היכר אמונת ישראל אלא מחמת טובת ישראל בימים ההם לכן מתגייר, כמו כן אמרו לה שמה שאנו הולכים אחריך מפני שאנו רואים שלא יקבלו אתנו שיאמרו שמחמת הטוב כנ״ל אנחנו רוצים להתגייר אבל אם נלך אחריך אפשר שעל ידי זה יקבלו אותנו ונשוב לעמך להתגייר.
ותאמרנה לה – אז גלו דעתן שאין הולכין אתה ללוותה עד ארץ יהודה ולשוב משם לארץ מואב, כי אתך נשוב לעמך כי דעתנו להשאר בין בני עמך, ועדיין לא אמרה לאלהיך דהיינו להתגייר רק לעמך ר״ל לגור בין בני עמך.
כי – הוראתו להפך, וכן ואמר לו כי עתה תתן (שמואל א ב׳:ט״ז), וקרוב לו גם: לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים (בראשית מ״ה:ח׳).
אז גילו את דעתן שאין הן הולכות רק ללוות אותה1, וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ לא נלך אשה לבית אמה2 כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ וממנו לא ניפרד3:
1. מלבי״ם.
2. ר״י קרא.
3. ולדעת רלב״ג, התגיירו כשנשאום מחלון וכליון (ולזה לא מצאנו ברות שתצטרך להתגייר כשנשא אותה בועז), אך רצתה נעמי לבחון אם הן נתגיירו מאהבת ה׳ יתברך או נתגיירו מצד חשקם בבניה. ובביאור הגר״א מבואר כי פחדו שלא יקבלו אותן בישראל להתגייר (כמו שלא קיבלו בימי שלמה המלך מחמת הטוב שהיה בארץ) ולכן ביקשו ללכת איתה לשם.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳עמנואל הרומירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יא) וַתֹּ֤אמֶר נׇעֳמִי֙ שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י לָ֥מָּה תֵלַ֖כְנָה עִמִּ֑י הַעֽוֹד⁠־לִ֤י בָנִים֙ בְּֽמֵעַ֔י וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַאֲנָשִֽׁים׃
Naomi said, "Return, my daughters. Why should you go with me? Have I more sons in my womb that can be husbands to you?
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנומלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרַת נָעֳמִי תֻּבְנָא בְּרַתֵּי לְמָא תֵיזְלִין עִמִּי הַעוֹד כְּעַן אִית לִי וַלְדָא בִּמְעַי וִיהוֹן לְכוֹן לְגוּבְרִין.
וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה, וַתֹּאמַרְנָה לָהּ, וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים וגו׳, וְכִי יֵשׁ אָדָם מְיַבֵּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ.
שובנה בנותי, למה – שלשה פעמים, מכאן שממאנים את הגר עד שלשה פעמים, א״ר חייא אל תאמין בגר עד כ״ד דורות שהוא תופס שאורו, אבל בשעה שהגר מקבל עליו עולו של הקב״ה באהבה וביראה ומתגייר לשם שמים אין הקב״ה מחזירו שנאמר ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. מ״ח אזהרות הזהיר הקב״ה על הגר וכנגדן הזהיר על ע״א, שתי נשים מסרו עצמן על שבט יהודה תמר ורות, תמר היתה צועקת אל אצא ריקם מן הבית הזה, רות כל שעה שחמותה אמרה לה לכי בתי היתה בוכה שנאמר ותשאנה קולן ותבכינה.
פקאלת נעמי עודא יא אבנתיי לם תמצ׳יא מעי אזיאדה לי בנין מן אחשאי יכונא לכן רגאלא.
אמרה נעמי, חזורנה, בנותי, אל תלכנה עמי, האם יתווספו1 לי בנים ממעיי, שיהיו לכם לאנשים.
1. כלומר – אפשרות להוליד בנים נוספים ממעיה, וכמו שמפרשת והולכת. לנוסח קשב: נשתיירו בנים במעי, כאילו הרתם וטרם ילדתם.
קאלת נעמי ארגעא יא אבנתאי, לם תמצ׳יאן מעי, הל בקי לי אולאדא פי בטני, פיצירו לכן אזואגא.
והיו – שיהיו.
ותאמר נעמי שבנה בנתי למה תלכנה עמי העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים – ואמרה להן ואפילו יש לי בנים במעי שהרי אינם מייבמין שאשת אחיו שלא היה בעולמו אסור לייבם שנאמר (דברים כ״ה:ה׳) כי ישבו אחים יחדיו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו (בבלי יבמות י״ז:). ג׳ פעמים כתיב שבנה כנגד ג׳ פעמים שדוחין את הגר ואם הטריח יותר מכאן ואילך מקבלין אותו לכך כתיב אותו חסר.
והיא משיבתן: שבנה בנותיי למה תלכנה עמי – אם להינשא לבני עמי אתם שבות עמי, אין אדם מישראל מניח בנות ישראל וישא אתכם. ושמא תאמרו: אני שהחלותי להתחתן בכםא יהיו לי בנים והיו לכם לאנשים, לכך נאמר: העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים.⁠ב
א. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין: ״בהם״.
ב. כן בכ״י המבורג. בכ״י ברלין, פראג הושמט ע״י הדומות: ״מר לי מאד יותר מכם״.
למה תלכנה עמי – אם תאמרו לי: למה אני אומרת שאין בני ישראל לוקחין לכם לנשים, והלא בניי נשאו אתכם תחלה, גם עתה אם אוליד תנשאו לאחיהם? העוד לי בנים במעי והיו – שיהיו לכם לאנשים. לא מפני ייבום אמרה להם שהרי כתוב: כי ישבו אחים יחדו (דברים כ״ה:ה׳) – פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו. אלא מילתא בעלמא אמרה לדחותן מעליה: מה שבניי נשאו אתכן מפני שגרו בארץ נכריה, ואתן הייתם תושבים, אבל בני עמי לא יחפצו בכם, וגם בני אין לי לישא אתכן באהבת אחיהם המתים.
העוד לי בנים – רבים מחבירינו חשבו כי זאת התשובה על המכחישים. ולא ידעו כי אבותינו העתיקו כי הייבום לאחים מן האב, לא מן האם. רק אמרה להם: אילו היו לי בנים במעי, הייתי נותנת אותם לכם תחת המתים, וזאת דרך חיבוב, לא על דרך יבום.
HAVE I YET SONS IN MY WOMB. Many of our colleagues1 thought that this verse refutes those who deny Rabbinic interpretations.⁠2 They3 are unaware that our fathers4 transmitted the tradition that yibbum (levirate marriage) applies to brothers from the same father and not to brothers from the same mother.⁠5
Naomi said only this:⁠6 If I had sons in my womb, then I would give them to you in place of the dead. This was said by way of love7 and not following the precept of levirate marriage (yibbum).⁠8
1. Hebrew, chavereinu. The reference is to Jews who follow Rabbinic tradition.
2. According to the Rabbis, the law of Levirate marriage only applies to brothers of the deceased. The Karaites disagreed. They claimed that it does not apply to brothers of the deceased, for Scripture prohibits marriage with a sister in law. They interpreted "brothers" in Deut. 24 to mean relatives. Our verse supports the Rabbis, for Naomi said that if she had sons, she would give them in marriage Ruth and Orppah. We thus see that levirate marriage is marriage between a brother and the widow of his deceased brother.
3. Our colleagues.
4. The Rabbinic sages.
5. Thus even if Naomi would bear sons, they could not marry the wives of their deceased brother for they had different fathers.
6. She did not speak of levirate marriage.
7. Out of love.
8. Naomi was expressing her love for her daughter in laws. She was not telling them that she would give them sons in accordance with the law of levirate marriage for in reality her sons could not marry their sister in law for they came from a different father.
שובנה בנותי – אמר בנותי דרך חיבה בעבור [שהיתה]⁠א אוהבת אותם כאלו היו בנותיה.
למה – מורכב מן על ומן מה, וכן לכן עניינו על כן.
למה תלכנה עמי – עניינו למה תבואו עמי, כי ההליכה תאמר במקום הבי⁠[א]⁠הב או יאמר למה תלכנה ממקומכם לבוא עמי.
העוד לי בנים במעי – ר״ל האם עדיין יש לי במעי שיהיו לכם לאנשים ובא עוד במקו⁠[ם] עדיין, כמו ״הן עוד היום״ (בראשית כ״ט:ז׳) ״עוד אושיבך באהלים״ (הושע י״ב:י׳) ודומיה. ואין כוונת המאמר שאם היו לה עוד בנים היתה מסכמת שישאו אותה דרך ייבום, רק אמר⁠[ה]⁠ג דרך חיבה ״אם היו לי עוד בנים הייתי נותנת אותם לכם תחת המתים.⁠״ד
א. במקור לא מופיע. נוסף בצד הטקסט כתיקון.
ב. במקור ״הבינה״. האות נ נמחקה וא׳ נוספה מעל למילה.
ג. במקור ״אמר״. האות ה נוספה מעל המילה כתיקון.
ד. השוו לר׳ יוסף קרא: ״לא מפני ייבום אמרה להם... אלא מילתא בעלמא אמרה, לדחותן מעליה... וגם בנים אין לי לישא אתכן באהבת אחיהם המתים״; אבן עזרא: ״רק אמרה להם: אילו היו לי בנים, הייתי נותנת אותם לכם תחת המתים, וזאת דרך חיבוב, לא על דרך יבום.⁠״; אבן כספי: ״אין בכאן דיוק יבום כלל, רק דרך חבה״.
העוד לי בנים – אין בכאן דיוק יבום כלל, רק דרך חבה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי. כאמרם ז״ל (יבמות מז.) אומרים לו מה ראית להתגייר1: [הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם] לַאֲנָשִׁים. עוזרים להשיאכם ולהגין מכל מתקומם2:
1. אחרי שאמרו ׳כי אתך נשוב לעמך׳ - שבדעתן להתגייר, אמרה ׳למה תלכנה עמי׳, כלומר מה ראיתן להתגייר, וכלשון הגמרא ׳תנו רבנן, גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו, מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם׳. ובמדרש (רו״ר ב טז) ׳ר׳ שמואל בר נחמני בשם רב יודן בר׳ חנינא, בשלוש מקומות כתיב כאן שבנה שבנה שבנה (פסוקים ח, יא, יב), כנגד ג׳ פעמים שדוחין את הגר, ואם הטריח יותר מכאן מקבלין אותו׳.
2. לא חשבה שתוליד בנים וישאו את רות וערפה, כי עד שיגדלו הבנים יזדקנו רות וערפה, אלא הכוונה שאין לקוות שיוולדו לה בנים שבעתיד יהיו לרות וערפה ׳לאנשים׳ לשמור ולהגן עליהן, ולהשיא אותן לאנשים בגילן. ויש שכתבו שאמרה שני דברים: א׳, העוד לי בנים במעי. ב׳, היהיו לכם לאנשים, כלומר, האם יש לי בנים שתינשאו להם, וגם אם יהיו לי בנים, האם יהיו לכם לאנשים לשמור עליכן ולהשיא אתכם (עיין רבי אלישע גאליקו, משיב נפש, איגרת שמואל, אלשיך).
ותאמר נעמי – ע״ז אמרה נעמי להן עצתה שובנה בנותי למה תלכנה עמי. ר״ל הלא בני עמי לא יתחתנו עמכם, ואם תקוו שאני אתחתן עמכם אחר שכבר הייתן כלותי, העוד לי בנים במעי, וכבר התבאר אצלי (התו״ה תזריע סימן ד׳) ששם בנים בדיוק יבא רק על בנים שנולדו לא על העוברים במעי אמם, ופה אמרה העוד לי בנים במעי שזה סותר כלל זה אך בכאן דברה בדרך מליצה שתחלה התחילה וכי יש לי בנים גדולים שראוים לנשואין תכף עד כי והיו לכם לאנשים ר״ל שיהיו תיכף לאנשים אך בדרך הלצה אמרה וכי יש לי בנים גדולים כאלה וטמנתים במעי שלכן לא תראו אותם כי הם טמונים ונחבאים במעי ואני אוציאם ממעי ויהיו לכם לאנשים תכף, וזה בדרך מליצה כי בתחלת הסברא לא יעלה על הדעת שירצו להמתין עד שתנשא ותוליד בנים ויגדלו הבנים שאז יהיו הם זקנות ובלתי ראוים לבנים הצעירים מהם שנים רבות.
והיו לכם לאנשים – [אמרה להן], וכי יש אדם מייבם אשת אחיו שלא היה בעולמו.⁠1 (מ״ר)
1. ענין יבום שזכרה נעמי הוא רק שם מושאל ליבום של תורה, יען דמן התורה אין יבום אלא באחים מן האב ואלימלך הלא כבר מת, אלא כונתה דאפילו אם ירצו לקיים ענין הקמת שם אף באופן כזה, כי אז ג״כ אין שייך זה באחיו שלא היה בעולמו דאין זה דרכי נועם כמש״כ התוס׳ ביבמות י״ז ב׳, ועי׳ בנמוקי רמב״ן פ׳ וישב בפרשת יהודה ותמר, בענין יבום הנזכר שם.
וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לרות ועורפה שֹׁבְנָה בְנֹתַי לארצכן לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי לארץ ישראל?! אם מפני שרצונכן להינשא לבני עמי אתן שבות עימי, הרי אין אדם מישראל מניח בנות ישראל וישא אתכם, ואם מפני שאתן חושבות שיוולדו לי בנים אחרים שתוכלו להינשא להם1, הַעוֹד לִי – האם יש לי עוד בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים לבעלים?!2:
1. ר״י קרא, מלבי״ם.
2. ולא אמרה זאת על פי כללי היבום אלא על דרך חיבוב ומליצה, ר״י קרא, אבן עזרא, מלבי״ם.
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנומלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יב) שֹׁ֤בְנָה בְנֹתַי֙ לֵ֔כְןָ כִּ֥י זָקַ֖נְתִּי מִהְי֣וֹת לְאִ֑ישׁ כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ יֶשׁ⁠־לִ֣י תִקְוָ֔ה גַּ֣ם הָיִ֤יתִי הַלַּ֙יְלָה֙ לְאִ֔ישׁ וְגַ֖ם יָלַ֥דְתִּי בָנִֽים׃
Return, my daughters. Go, for I am too old to be with a man. Even if I could say, "I have hope", even if I could be tonight with a man, and even if I bore sons,
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳פסאודו-רש״ירי״דעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותר״ע ספורנומנחת שימלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
תּוּבְנָא בְרַתַּי מִבַּתְרַי אִזֵילְנָא לְעַמְּכוֹן אֲרֵים סָבִית מִלְּמֶהֱוֵי מִבְעְלָא לִגְבַר אֲרוּם אֲמָרִית אִלּוּ אֲנָא רִיבָא אִית לִי סְבַר בְּרַם הֲוֵיתִי מִבַּעְלָא בְּלֵלְיָא לִגְבַר וּבְרַם הֲוֵיתִי יָלְדָא בְנִין.
[טז] שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְנָה – רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי חֲנִינָא, בְּשָׁלשׁ מְקוֹמוֹת כְּתִיב כָּאן: שֹׁבְנָה (רות א׳:ח׳), שֹׁבְנָה (רות א׳:י״א), שֹׁבְנָה (רות א׳:י״ב), כְּנֶגֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים שֶׁדּוֹחִין אֶת הַגֵּר, וְאִם הִטְרִיחַ יוֹתֵר מִכָּאן מְקַבְּלִין אוֹתוֹ.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר (איוב ל״א:ל״ב), לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם דּוֹחֶה בִּשְׂמֹאל וּמְקָרֵב בִּימִין. כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ וגו׳, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לִמְדָךְ הַתּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁאֵין תַּשְׁמִישׁ בַּיּוֹם אֶלָּא בַּלַּיְלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בָּעֶרֶב הִא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה (אסתר ב׳:י״ד), וּכְתִיב: גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ.
(יב-יג)
[יז] וְגַם הָיִיתִי, שֶׁיָּלַדְתִּי בָנִים, הָא אִלּוּ הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ יָלַדְתִּי בָנִים, אֶלָּא הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, יְכוֹלוֹת אַתֶּם יוֹשְׁבוֹת עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, יְכוֹלוֹת אַתֶּם יוֹשְׁבוֹת עֲגוּנוֹת לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי, אַלְלַי בְּנוֹתַי, כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם, בִּשְׁבִילְכֶם, כִּי יָצְאָה בִי וּבְבָנַי וּבְבַעְלִי יַד ה׳.
[יח] רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ פָּתַר קְרָיָיא בְּמשֶׁה, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּהֵן קִלַסְתִּיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן לַה׳ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם (דברים י׳:י״ד), וְהָיִיתִי סָבוּר שֶׁתִּתֵּן לִי פְּרוֹפְקֹפְּיָא, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, הוֹגַעְתַּנִי בְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת, הֵן שְׁבַקְתְּ גַּבִּי וְאָמַרְתָּ לִי הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת, וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל אַל בְּנֹתַי אַלְּלַי בָּנַי, כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם, בִּשְׁבִילְכֶם בִּי וּבְאָחִי יָצְתָה יַד ה׳.
[יט] אָמַר רַבִּי לֵוִי, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יַד ה׳, מַכַּת דֶּבֶר הִיא, וּבִנְיַן אָב שֶׁבְּכֻלָּם: הִנֵּה יַד ה׳ הוֹיָה (שמות ט׳:ג׳). בַּר קַפָּרָא אָמַר יָד תָּבְעוּ וְיָד פָּגְעָה בָּם.
אָמַר רַבִּי סִימוֹן בַּיּוֹצְאִין הָיְתָה מַגֵּפָה, בַּיּוֹשְׁבִין לֹא הָיְתָה מַגֵּפָה. תַּלְמִידֵי דְרַבִּי נְחֶמְיָה מַיְיתֵי לָהּ מֵהָתָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בְּכֹל אֲשֶׁר יָצְאוּ יַד ה׳ הָיְתָה בָּם לְרָעָה (שופטים ב׳:ט״ו), בַּיּוֹצְאִין הָיְתָה מַגֵּפָה בַּיּוֹשְׁבִין לֹא הָיְתָה מַגֵּפָה.
אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן אַף בְּנֵיהֶן הָיוּ מְצֵרִין אַחֲרֵיהֶם וְאוֹמְרִים מָתַי יָמוּתוּ אֵלֶּה וְנִכָּנֵס אָנוּ לָאָרֶץ.
שובנה בנותי לכנה – שתי פעמים מכאן אתה למד שממאנין לגר שני פעמים. אמר ר׳ חייא אל תאמין בגר עד כ״ד דורות שהוא תופש שאורו אבל בשעה שהוא מקבל עליו עולו של מקום מאהבה ומיראה ומתגייר לשם שמים אין הקב״ה מחזירו שנאמר ואוהב (את ה)⁠גר לתת לו לחם ושמלה וגו׳ (דברים י׳:י״ח), י״ח אזהרות הזהיר הקב״ה על הגר וכנגדן הזהיר על ע״ז.
גם הייתי הלילה לאיש – א״ר יוחנן למדנו דרך ארץ שאין תשמיש אלא בלילה, הה״ד בערב היא באה.
עודא יא אבנתיי אמצ׳יא פקד שכ׳ת מן אן אתזווג רגלא פקד כנת קלת אן לי רגא במן מצ׳א ולא אקול איצ׳א כנת אללילה לרגל ואיצ׳א ולדת בנינא.
חזורנה, בנותיי, לכנה, כבר זקנתי מלהינשא לאיש, שכן גם אם אמרתי יש לי תקווה עם מי שיהיה, וגם אם אומר הייתי הלילה לאיש וגם הולדתי בנים1.
1. לנוסח זה שתי הטענות הן, א. כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה, כלומר, שזקנתי מכדי שתהיה לי תקוה להינשא, ב. גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים, הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ, כלומר, שגם אם אנשא ואלד הרי לא תוכלו להמתין זמן רב כל כך. ולדעת רש״י מ׳כי אמרתי יש לי תקוה׳ מתחילה כבר הטענה השנייה, כלומר, אפילו אמר לי לבי שיש לי תקוה להינשא עוד וללדת בנים. ולנוסח קשב הטענה הראשונה מסתיימת ב׳גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים׳, שכיון שזקנתי אינני יכולה לא להינשא לאיש ולא להוליד בנים. והטענה השנייה מתחילה בפסוק השני, ׳הלהן תשברנה׳, והיא טענה חדשה [והוסיפו לה וי״ו החיבור], שגם אם יהיו בנים הלהן תשברנה וכו׳.
ארגעא יא אבנתאי ואמצ׳יא, פאני קד שכ׳ת מן אן אציר לרגל, הל בקי לי רגאא אן אכון הד׳ה אללילה ד׳את בעל, ואיצ׳א אלד אולאדא.
כי אמרתי – האם נותרה לי תקוה להיות הלילה בעולת בעל וגם אוליד בנים.
כי זקנתי מהיות לאיש – שאנשא לו ואלד בנים ותנשאו להםא שאינכם אסורות להם לפי שלא היו למחלון וכליון קידושין בכם, שנכריות היו ולא נתגיירו, ועכשיו הם באות להתגייר, כמה שנאמר: כי אתך נשוב לעמך (רות א׳:י׳) – מעתה נהיה לעם אחד.
כי אמרתי יש לי תקוה – כי אפילו אמר לי לבי יש לי תקוה להנשא עוד לאיש וללדת בנים.
וגם הייתי הלילה לאיש – ויותר מיכן, אפילו הריתי הלילה זכרים.
וגם ילדתי בנים – או אפילו כבר ילדתי בנים.
א. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״שאינם אסורים לכם ואינכם אסורים להם משום אשת אחיו שלא היה בעולמו שאינה זקוקה ליבם״. המשפט חסר בכ״י.
For I am too old to have a husband – That I should marry him and bear sons, that you would marry them, [for they would not forbidden to you [to marry] and you would not be forbidden to them as far as [the prohibition against marrying] the wife of an older brother who died before he was born,] for you would not be forbidden to them because Machlon and Chilyon were not [halakhically] married to them because they were gentiles and had not converted,⁠1 and now they were coming to convert as it is stated, "We will return with you to your people.⁠"2 From now on we will become one people.
Even if I could say, "I have yet hope.⁠" – For even if my heart told me that I have hope to marry again and to bear sons.
Even if I were to have a husband tonight – And more than this, even if I were to conceive male offspring tonight.
And even if I were to bear sons – Or even if I had already borne sons.
1. Had they converted before, their marriage would be binding and Rus would be prohibited from marrying Machlon's yet unborn brother. The law of levirate marriage does not apply to a person born after his brother's death. Marrying one's brother's wife constitutes incest when levirate marriage does not apply. However, since there was no binding marriage, Rus would be permitted to marry Machlon's yet unborn brother.
2. Above, verse 10.
כי זקנתי מהיות לאיש כי אמרתי יש לי תקוה גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים – אמ״ר שמעון מכאן שאין תשמיש המטה אלא בלילה דכתי׳ (אסתר ב׳:י״ד) בערב היא באה ובבקר היא שבה.
שבנה בנותי לכנה כי זקנתי מהיות לאיש כי אמרתי יש לי תקוה – פתרונו: אפילוא אם הייתי בימי נערות שהייתי יכולה לומר: יש לי תקוה להוליד בנים.
או אפילו הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים,
א. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין חסרה מלת: ״אפילו״.
ושמא תאמרו אם אין בנים במעיי אנשא לאיש ואוליד? תלמוד לומר: כי זקנתי וגו׳ כי אמרתי – אפילו אם אמרתי. בלעז: אַנְקְדִשִישְא יוּ.
יש לי תקוה – שאם אנשא אלד.
(יב-יג) כי אמרתי יש לי תקוה – אם אמרתי לתקוות נישואין, ואף מיד נשאתי, ואף אם כבר ילדתי בנים, הלהן א תשבירנה – ותקוינה עד אשר יגדלו – כמו ״שׂברו אלב י״י אלוהיו״ (תהלים קמ״ו:ה׳) – כאשה ליָבָם קטן עד שיגדל.
תעגנה – מגזרת ענה עלה עשה הוא, שיאמר מן עשה ״אשר לא תעשינה״ (ויקרא ד׳:ב׳ ועוד), אף מן עגה תעגנה. ופתרונו לפי עניינו, לשון מניעה ועיגון, אך אין לו חבר בתורה.
הלהן תאסרנה ותחדלינה לבלתי היות לאיש?
מר לי מאד מכם – יותר מכם, שהרי יצאה בי יד השם, אבל אתן תמצאו מנוחה אשה בית אישה.
א. בכתב היד נוספה פה המלה ״תעגנה״, שאינה מתאימה להקשר כאן בפסוק, ולא לפירוש ״תעגנה״ לפי פרשננו בהמשך דבריו, ונראית כחזרה מחמת הדומות.
ב. בנוסחנו: על.
כי אמרתי יש לי תקוה – וגם אםא אמרתי יש לי תקוה בהריון.
א. כן בכ״י רומא 72. בכ״י רואן 11 חסר: ״אם״.
{131} כי זקנתי מהיות לאיש – ר״ל מהתחברא עוד עם איש, או מהיות ראויה אל איש. ואמרה ״כי זקנתי מהיות לאיש״, כלומר ואם תאמרו ואע״פ שאין בנים במעיך, עתה תוכלי להנשא ולהוליד בנים, אין הדבר כן, כי זקנתי מהיות לאיש.
כי אמרתי יש לי תקוה – ענינו כי אם אמר⁠[תי] ותחסר מלת אםב. והעניין אפילו אם הייתי חושבת שעדיין יש לי תקוה להיות לאיש, גם אם היה זה שהייתי הלילה שעבר אוג או הלילה העתיד לבוא לאיש, ואפילו אם כבר ילדתי [בנים]⁠ד ״הלהן תשברנה עד אשר יגדלו.⁠״
א. Perreau (עמ׳ 9) העתיק ״מה שהתחבר.⁠״
ב. השוו לר׳ יוסף קרא נוסח שני: ״כי אמרתי – אפילו אם אמרתי״ ולר׳ ישעיה מטראני: ״כי אמרתי יש לי תקוה – וגם אם אמרתי יש לי תקוה בהריון.
ג. המילה מופיעה עם א׳ מאורכת.
ד. במקור לא מופיע. המילה ״בנים״ נוספה בצד הטקסט כתיקון.
כי אמרתי לי תקוה – נכון זה בעברי ובהגיון, וכן: גם ילדתי בנים. וזה עד נאמן על הנחת הגזרות במוחלט ובסתם והמובן אפשריות וזה סוד גדול, וביאור זה הכלל אוצר י״י יבוא.
ומצורף שעיקר זה הדיבור היה כאלו אמרה: נניח שיש לי תקוה, עד שהייתי זאת הלילה עצמה לאיש, וגם תיכף ילדתי בנים, הלהן תשברנה וג׳.
והעירנו באמרה: הלילה – כי ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום, ואם פעמים יזדמן לחכמים.
כי זקנתי מהיות לאיש – רוצה לומר: ולזה אין ראוי לכם שתמתינו שיהיו לי בנים ותנשאו להם.
כי אמרתי יש לי תקוה וגו׳ – רוצה לומר: שאע״פ שאומר שיש לי תקוה להיות לי בנים במעי ולא עוד אלא שיהיה לי יותר מזה והוא שהייתי הלילה לאיש ונתעברתי ולא עוד אלא שיהיה לי יותר מזה והוא שילדתי בנים הלילה האם ראוי לכם שתמתינו עד אשר יגדלו התהיין עגונות כל זה הזמן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מִהְיוֹת לְאִישׁ. שיעזור ויגין בגללי1: [גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים]2:
1. כלומר, גם אם אין כוונתכן להינשא, אלא שאתן חשובות שאני אנשא ובעלי יגן עליכן לכבודי, הרי זקנתי מלהינשא. ובא לפרש הכפילות, שכבר אמרה ׳העוד בנים במעי׳, ומה הוסיפה עתה, אלא הכוונה שגם אם אין כוונתכן שאתן תינשאו כדי שיהיו לכם ׳איש׳ לשמור עליכן, אלא שאני אנשא, הרי אני זקנתי, ולא ישא איש אותי. [ורש״י פירש שזקנתי ׳שאנשא לו ואוליד בנים ותנשאו להם׳, וביאר המשיב נפש כי אין מניעה לזקנה שתינשא, ולכן הוכרח רש״י לפרש הכוונה להולדה, ואילו לדעת רבינו ׳כי זקנתי מהיות לאיש׳, הכוונה שלא יהיה מי שירצה לישא אותה].
2. כתב רבינו בדברים (כו יג) עה״פ ׳וגם נתתיו ללוי׳: ׳טעם גם כטעם ׳אף על פי׳, כמו גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים׳. וכן פירש רש״י: ׳אפילו הריתי הלילה זכרים, או אפילו כבר ילדתי בנים׳.
שבנה בנתי לכן. בנסחא כ״י והדפוסים ישנים הלמ״ד בסגול וברוב הספרים בצירי ובמכלול דף קס״ו הלמ״ד בסגול לפי שהיה בתשלומו ילכנה הלמ״ד בפתח כמו שמענה נשים (ירמיהו ט׳:י״ט) ויש ספרים מדוייקים הלמ״ד בצירי והוא על העיקר כמו לך עכ״ל ובעל שרש ישי דרש לה להאי נו״ן כפופה כמו שדרשו רבותינו אצל ומצאן מנוחה דלעיל.
שובנה – עתה הוסיפה הצד השני, גם אם יעלה על הדעת שרצונכם להמתין עד שאנשא לאיש ואוליד בנים והבנים יגדלו, בזה יש שני ריעותות, א׳ מצד כי זקנתי מהיות לאיש, ב׳ מצד הנולדים שתצרכו להמתין עד אשר יגדלו, ובמדרש אמר אלו הייתי הלילה לאיש וגם הייתי ילדתי בנים, הא אלו הייתי הלילה לאיש ילדתי בנים, חז״ל פי׳ הכתובים עפמ״ש שאשה ששהתה בלא בעל עשר שנים שוב אינה יולדת, והקשו הלא בת רב חסדא שהיתה אלמנה עשר שנים וילדה אח״כ, והשיבו שהיתה דעתה להנשא ואז תוכל להוליד אף ששהתה בלא בעל עשר שנים, והנה פה כתיב וימת אלימלך וגו׳ וישבו שם כעשר שנים, נמצא שהתה נעמי אלמנה אחרי מות בעלה עשר שנים, ובזה א״א עוד שתלד בנים רק בא׳ משני אופנים, א] אם כל ימי אלמנותה לא התיאשה מלהנשא והיה דעתה להנשא שבזה תוכל לילד גם אחר עשר שנים, או גם אם לא היה דעתה להנשא יש אופן שתלד בנים אם תנשא בלילה הזאת דוקא, שלילה זו היה הלילה האחרון מן העשר שנים, וז״ש שובנה בנותי לכן כי זקנתי מהיות לאיש, ר״ל אחרי ששהתה אלמנה עשר שנים א״א שתנשא לאיש להוליד לו בנים, אמנם אמרה כי אמרתי יש לי תקוה אם בכל משך העשר שנים שישבתי אלמנה אמרתי תמיד שיש לי תקוה להנשא ולא התיאשתי מן הנשואין. שבאופן זה תוכל להוליד גם אחר עשר שנים, והצד השני הוא גם הייתי הלילה לאיש, אם אנשא לאיש בלילה הזאת שהוא הלילה האחרון שבתוך עשר שנים ועז״א במדרש אלו הייתי הלילה לאיש ילדתי בנים, ר״ל דוקא בלילה זאת, אז אשאלכם הלהן תשברנה וגו׳.
שבנה בנתי וגו׳ – א״ר חנינא, בג׳ מקומות כתיב כאן שבנה שבנה שבנה,⁠1 כנגד ג׳ פעמים שדוחין את הגר ואם הטריח יותר מזה מקבלין אותו.⁠2 (שם)
הלילה לאיש – א״ר יוחנן, למדה תורה דרך ארץ שאין תשמיש ביום אלא בלילה, וכן הוא אומר (אסתר ד׳) בערב היא באה ובבקר היא שבה.⁠3 (שם)
1. בפסוק ח׳, י״א, ובפסוק שלפנינו.
2. דאחרי שדחוהו ג׳ פעמים ובכ״ז מחזיק בדעתו להתגייר הוי חזקה דכן יעמוד לעולם בדעתו זאת ולכן אין דוחין אותו עוד ומקבלין אותו, ולפלא כי לא הביאו זה לענין דינא בסוגיא דאיירי בענין זה ביבמות מ״ז ב׳ ובפוסקים.
3. ועיין בנדה י״ז א׳ בא ענין זה מטעם הסברא שאם ישמש ביום שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך, ור״ל שאסור לעשות דבר שאפשר לגרום שנאה, והנה אע״פ דבגמרא שם אמרו בענין זה אסור אפ״ה אמר כאן רק שלמדה תורה דרך ארץ להורות שלבד האיסור יש בזה גם משום ד״א וכבוד הבריות ג״כ, ובזה יתבאר מה שמביא מאחשורוש, והיינו דאפילו אחשורוש התנהג כן, ומבואר דיש בזה ד״א וכבוד.
שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ1 לבית אמכם כאשר אמרתי לכן2 כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת – מלהינשא3 לְאִישׁ וללדת בנים שתינשאו להם4, ואין ראוי לכם שתמתינו שיהיו לי בנים ותנשאו להם5, כִּי – ואפילו אם אָמַרְתִּי בליבי6 יֶשׁ לִי תִקְוָה להינשא עוד וללדת בנים7, ויתרה מזאת גַּם אפילו אם8 הָיִיתִי הַלַּיְלָה נישאת לְאִישׁ אחר ומתעברת הלילה זכרים9, וְגַם – או אפילו10 יָלַדְתִּי בָנִים הלילה הזה11, האם ראוי לכם שתמתינו עד אשר יגדלו?! האם תישארו עגונות כל זה הזמן הזה עד שיגדלו ויהיה ראויים לנישואין?!⁠12:
1. בשלש מקומות כתוב ״שֹׁבְנָה״ כנגד ג׳ פעמים שדוחים את הגר ואם הטריח יותר מכאן מקבלים אותו, כמו שנאמר ״לעולם יהא אדם דוחה בשמאל ומקרב בימין״, רות רבה ב-טז.
2. ר״י אבן יחיא.
3. רש״י.
4. ר״י קרא.
5. רלב״ג.
6. רש״י .
7. רש״י, רלב״ג.
8. רש״י.
9. רש״י, רלב״ג.
10. רש״י.
11. רש״י, רלב״ג.
12. רלב״ג.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳פסאודו-רש״ירי״דעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותר״ע ספורנומנחת שימלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יג) הֲלָהֵ֣ן׀ תְּשַׂבֵּ֗רְנָה עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִגְדָּ֔לוּ הֲלָהֵן֙ תֵּעָגֵ֔נָה לְבִלְתִּ֖י הֱי֣וֹת לְאִ֑ישׁ אַ֣ל בְּנֹתַ֗י כִּֽי⁠־מַר⁠־לִ֤י מְאֹד֙ מִכֶּ֔ם כִּֽי⁠־יָצְאָ֥ה בִ֖י יַד⁠־יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
would you wait1 for them until they grow up? Would you chain yourselves2 for them, not to be with a man? Don't, my daughters, for it is very bitter for me, more than for you,⁠3 for Hashem's hand has gone forth against me.⁠"
1. would you wait | תְּשַׂבֵּרְנָה – The root appears only a handful of times in Tanakh, and it has the connotation of hopeful expectation (Reconstructed Rashbam).
2. chain yourself | תֵּעָגֵנָה – This word appears only once in Tanakh, making it difficult to define precisely. Many connect it to the term "עגונה" in Rabbinic literature, which literally means: "anchored" or "chained", and refers to a woman who is technically considered married ("chained" to her husband, and hence unable to remarry) even though her husband is no longer living with her (due to his being missing in action or the like). Cf. Rashi who suggests that the word relates to the root "עוג", which he understands to mean "confined", translating our clause as: "would you shut yourself off for them...⁠"
3. more than for you | מִכֶּם – See R"Y Kara and Shadal. Alternatively: "I am embittered for your sake", understanding "מִכֶּם" to be causal rather than comparative. If so, Naomi is expressing her pain at the suffering of her daughters-in-law.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראפסאודו-רש״ירי״דעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
דִּלְמָא לְהוֹן אַתּוּן מְתִינָן עַד דִּי יִרְבּוֹן כְּאִתְּתָא דְּנָטְרָא לְיָבָם קַלִּיל לְמִסְּבַהּ לְאִנְתּוּ הַבְּדִילְהוֹן אַתּוּן יָתְבָן עֲגִימָן בְּדִיל דְּלָא לְמֶהֱוֵי מִתְנַסְבָּן לִגְבַר בְּבָעוּ בְרַתַּי לָא תְמָרְרוּן נַפְשִׁי אֲרוּם מָרִיר לִי יַתִּיר מִנְּכוֹן אֲרוּם נַפְקַת בִּי מַחָא מִן קֳדָם יְיָ.
הלהן תשברנה – וכי אדם מיבם אשת אחיו שלא היה בעולמו, הלהן תעגנה וכי יכולות אתם לישב עגונות. אל בנותי אללי בנותי.
כי מר לי מאד מכם – בשבילכם בי ובבעלי ובבני.
כי יצאה בי יד ה׳ – א״ר לוי כל מקום שנאמר יד ה׳ מכת דבר היא, ובנין אב בכלם הנה יד ה׳ הויה. (בר קפרא אמר יד תבעו ויד פגעה בהם, יד תבעו מי יתן מותנו ביד ה׳, ויד פגעה בם גם יד ה׳ היתה בם, אמר ר׳ יודא בר סימון בכל אשר יצאו יד ה׳ היתה בם לרעה ביוצאים היתה מגפה ולא ביושבים).
הל לי אולאד צגאר תנתט׳רא [אלי אן יכברו] אפלהם תעתאקא ען אן תצירא לרגל אכ׳ר לא יא אבנתיי אן מרא לי גדא מנכמא אד ט׳הרת פיי קדרה׳ אללה.
א. T-S Ar.1b.4 2 ע״ב.
האם יש לי ילדים קטנים שתמתנה1 [עד שיגדלו], הלהם תתעכבנה2 מלהיות לאיש אחר, לא, בנותיי, מר לי מאוד מכן, הואיל ונראה3 בי כח ה׳4.
1. בקישב: תרתג׳ין, וכעין זה תרגם רבינו בתהלים (קמו, ה) ׳שברו על ה׳ אלהיו׳ – ורג׳אה, ׳שברתי לישועתך׳ (שם קיט, קסו): רג׳ות, ׳אשר שברו היהודים׳ (אסתר ט, א): רג׳א. וכ״כ ר״ת הירושלמי, תקוונה כמו ׳שברתי אליך ה׳⁠ ⁠׳ (תהלים קיט, קסו) ותרגום ׳לישועתך קיויתי ה׳⁠ ⁠׳ (בראשית מט, יח) ׳לפורקנך סברית ה׳⁠ ⁠׳. אך רבינו תרגם כאן לפי העניין שאין מדובר בתקווה אלא בציפייה. כמו לא תרגם רבינו בלשון המדברת לנוכחות, תנתטרין, אלא תנתטרא, ופירש זה הובא ע״י יב״ע בשם ׳היו שאמרו׳, בישוב הקושיה למה אמר ׳הלהן׳ ולא ׳הלהם׳ שהרי מדברת על בניה: היו שאמרו, שאת אמירתה ׳הלהן׳ היא אומרת לנשים שיצאו עמן כדי ללוותן, ואמרה להן: ׳האם ערפה ורות תשברנה, כלומר תשבנה ללא בעל עד אשר ייוולדו לי בנים שאותם אשיא להן?׳.
2. כעין דרך זו ש׳תעגנה׳ הוא לשון המתנה כתב ר״י אבן ג׳נאח בספר השרשים בל״ע: ומענאהא תתרבצן ותנתצ׳רן – ועניינו תמתינו לשעת כושר. אכן בשבעים מילות בודדות דן רבינו במילה זו ופירשה כ׳עוזבה׳ – רווקה. וכן הוא בקשב מתעזבאת – רווקות. וראה במבוא על האפשרות שרבינו חידש כן אחר שחיבר תפסיר רות.
3. וכ״ה בי, ומיישב לשון ׳יציאה׳ כלפי מעלה בהוראת הגילוי וההיראות. בש קרא ותרגום: כ׳רגת, בקב: נאלתני – הגיעתני, ובר״ת הירושלמי: יצאה אל הפועל בי מכת ה׳, במשמעות הגיעה אלי.
4. רבינו תרגם ׳יד ה׳⁠ ⁠׳ – יכולת ה׳, וכדבריו בהנבחר באמונות ודעות פ״ב: ורצו ביד יכולת, כאמרו (ישעיה נט, א) ׳הן לא קצרה יד ה׳⁠ ⁠׳. וכן תרגם (במדבר יא, כג) ׳היד ה׳ תקצר׳ – קדרה׳ אללה. בקב: נאלתני עקובה׳ אללה – הגיעני עונש ה׳. בש: כ׳רגת בי אפה מן ענד אללה – יצאה בי מכה מאת ה׳, כתרגום הארמי, וכעין זה תרגם רבינו בתפסיר לתורה (שמות ט, ג; דברים ב, טו) ׳יד ה׳⁠ ⁠׳, וכפי שהעיר י׳ רצהבי.
והל להם תרתגין, אלי אן יכברו, אן בסבבהם תקפין מתעזבאת, מן אן תציראן לרגל, ליס ד׳לך גאיז, לאן קד מר חאלכמא ענדי, למא נאלתני עקובהֵ אללה.
הלהן תעגנה – שבגללם תשארנה רווקות.
אל בנותי – אין זה מותר כי כבר נתמררו חייכם אצלי כיון שפגע בי עונש ה׳.
הלהן תשברנה – בתמיה,⁠א שמא להם תצפינה עד אשרב יגדלו.⁠ג
תעגינה – לשון איסור, כלא, כמו עג עוגה ועמד בתוכה (משנה תענית ג׳:ח׳). ויש פותרין לשון עיגון, ולא יתכן, שאם כן היה לנקד הנו״ן דגש או לכתוב שני נוני״ן.⁠ד
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, מינכן 5, לייפציג 1. בכ״י ס״פ IC6 מופיע (במקום מלת ״בתמיה״): ״הלהן תשברנה – כמו עיני כל אליך ישברו (תהלים קמ״ה:ט״ו), לשון קווי ולשון תמיה״. והשוו לביאור ר״י קרא.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לייפציג 1. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״אשר״. בכ״י אוקספורד 34: ״עד שיגדלו״.
ג. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״לשון שברו על י״י אלהיו (תהלים קמ״ו:ה׳)״.
ד. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״כי יצאה בי יד י״י – אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר יד י״י מכת דבר היא, ובנין אב לכולם הנה יד י״י הויה (שמות ט׳:ג׳).⁠״ הביאור חסר בכ״י.
Would you wait for them – This is a question posed in wonder, "Would you perhaps wait for them until they grew up?⁠"1 [This תְּשַׂבֵּרְנָה is an expression similar to, "whose hope שִׂבְרוֹ is in Adonoy his God.⁠"2]
Would you shut yourselves in – An expression of עוֹג, being bound and imprisoned, as in, "He made a [confining] circle and stood within it.⁠"3 Others interpret it as an expression of עִגּוּן, anchoring [i.e., being unable to marry], but that cannot be, for if so the nun should have been punctuated with a dagesh or it should have been spelled with two nuns.⁠4
[For against me is directed the hand of Adonoy – Rabbi Levi said, "Wherever it mentions "the hand of Adonoy,⁠" it refers to a plague of pestilence, and the classic example is, "Behold the hand of Adonoy is directed [at your livestock ... a very heavy pestilence].⁠"5]
1. The feminine form of them [להן] is used, because Naomi was hinting that perhaps she would bear daughters instead of sons, so why wait for "them"?
2. Tehillim 146:5. Also, see Megillas Esther 9:1.
3. Maseches Ta'anis 19a.
4. See Maseches Bava Basra 73a and Rashi's commentary there.
5. Shemot 9:3.
הלהן תשברנה עד אשר יגדלו – כלומר יכולות אתם לישב עד אשר יגדלו, הלהן תעגינה יכולות אתם לישב עגונות לבלתי היות לאיש ד״א תעגינה מלשון המוכר את הספינה מכר את העוגין כלומר תהיו מנהיגות עצמכם בלא זכר עד אשר יגדלו. אל בנתי אין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו. כי מר לי מאד מכם כלומר בשבילכם כי יצאה בי יד יי׳ בבעלה ובבנים.
הלהן תשברנה עד אשר יגדלו – הלהן תצפנה.
הלהן תעגנה – פתרונו הלהן תהיינה עגונות.
אל בנותי כי מר לי מאד מכם – מר לי מאד יותר מכםא שאתם אפשר לכם להינשא לאנשים אבל אישי ובני שמתו אי אפשר שישובו עוד, וגם אני זקנתי מהיות לאיש (רות א׳:י״ב), וכן מפרש והולך: כי יצאה בי יד י״י – ופתרונו: יצאהב בי, ולא בכם.
א. כן בכ״י המבורג, ובדומה בכ״י פראג. בכ״י ברלין הושמט ע״י הדומות: ״מר לי מאד יותר מכם״.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין חסרה מלת: ״יצאה״.
הלהן – לבנים, שהרי לא נאמר: ׳הלהם׳, אלא לשון הנה, הבשבילכן תשברנה – הלהן שִיפוֹרְצוּ.
תעגנה – תשבו עגונות.
כי מר לי מאד מכם – יותר מכם. אשה שמת בעלה יכולה להנשא לאחר, אבל אני שמתו בניי, עוד לא ישובו אלי. והיאך מר לי: כי יצאה בי יד י״י – בי, ולא בכם.
אל בנותי – אם תאמרו לי: אם תבאו עמי אוכל להטיב לכם, לפיכך אמרה: מר לי מכם. אתם יש לכם תקנה להיטיב לכם עמי, אבל לא לי להטיב לכם. וכן מצינו ברות שהטיבה לה לאחר שנשאת.
{הלהן תשברנה – עיניין תקוה,⁠א כמו אליך ישברו (תהלים קמ״ה:ט״ו).} (כ״י המבורג 32 עם איזכור רשב״ם בהמשך)⁠ב
{הלהן תעגינה – תהיינה יושבות עגונות בשבילם, מל⁠{שון} התמוהג הוא.} (כ״י המבורג 32 עם איזכור רשב״ם בהמשך)
תעגינה – עיניין עיגן היא מגזרת עָגַה, כאשר יאמר: תעשינה – מן עשה, תבננה – מן בַנַה. (כ״י המבורג 32 עם הכותרת ״ר׳ שמ׳ ור׳ יוסי תרוייהו אמרי״)⁠ד
{יד – מכה, כמו: הנה יד י״י הויה (שמות ט׳:ג׳).} (כ״י המבורג 32 בלי חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)⁠ה
א. כן צ״ל. בכ״י: תקלה.
ב. החתימה בשם ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״ חסרה כאן, אך הביאור מתאים לסגנונו של רשב״ם והביאור אינו מופיע בכ״י של פירוש ר״י קרא. אולם, ביאור כמעט זהה מופיע ברש״י כ״י ויימר 652, ירושלים 2, פרמא 2868.
ג. בכ״י המבורג: מלהתמוה.
ד. הביאור מתאים לסגנונו של רשב״ם והביאור אינו מופיע בכ״י של פירוש ר״י קרא.
ה. החתימה חסרה כאן, אך הביאור מתאים לסגנונו של רשב״ם והביאור אינו מופיע בכ״י של פירוש ר״י קרא.
נו״ן הלהן תחת מ״ם. והפך: כי מר לי מאד מכם, והמה באוא בית לחם (רות א׳:כ״ב).
מלת תשברנה דבקה עם אות למ״ד או עם מלת ׳אל׳, כמו: עיני כל אליך ישברו (תהלים קמ״ה:ט״ו).
תעגינה – מבנין נפעל, ואין לו חבר.
היות כל אחת מהן לאיש – וכן: ויתלו שניהם על עץ (אסתר ב׳:כ״ג).
אל בנותי – כלומר: אל תלכנה עמי.
יצאה בי – גזירת השם יצאה מלפניו. או שהיתה נסתרה ויצאהב בי עד שנראתה.
יד י״י – מכה, כי ביד היא, וכלשון בני אדם דבר הכתוב.
א. כן בכ״י אוקספורד פוק׳ 108. בכ״י לונדון 24896 הושמטו המלים: ״והמה באו״.
ב. כן בכ״י אוקספורד פוק׳ 108, פרמא 2062. בכ״י לונדון 24896 הושמטו המלים: ״שהיתה נסתרה ויצאה״.
WOULD YOU TARRY FOR THEM. The nun in ha-lahen (for them) is in place of a mem.⁠1 The reverse is the case with the word mi-kem (for your sakes)⁠2 in for it grieves me much for your sakes, and hemmah (they)⁠3 in they came to Beth-lehem (v. 22).
Tisabbernah (tarry for them) is [always] connected to the letter lamed4 (to) or the word el (to). Compare, elekha5 yesabberu (wait for Thee) in The eyes of all wait for Thee (Ps. 145:15)).
WOULD YOU SHUT YOURSELVES OFF. Te'agena (would you shut yourselves off) is a nifal form.⁠6 It is not found elsewhere in Scripture.
AND HAVE A HUSBAND.⁠7 Heyot le-ish (have a husband) is to be rendered, and each one of you has a husband.⁠8 Similarly, they were both hanged on the tree9 (Esther 2:23).⁠10
NAY, MY DAUGHTERS. In other words, do not go with me.
FOR THE HAND OF THE LORD IS GONE FORTH AGAINST ME. God's decree went from Him [against me] or, God's decree was hidden and it went out against me until it was seen.
FOR THE HAND OF THE LORD. God's blow, for a blow, is delivered by the hand. Scripture speaks in human terms.⁠11
1. Mem is a masculine pronominal suffix. Nun is a feminine pronominal suffix. Now since Naomi was speaking of males Scripture should have read la-hem (for them).
2. Mi-kem (for your sakes) has a masculine pronominal suffix. Naomi was addressing her daughter in laws. Hence our text should have read mi-ken.
3. Hemmah (they) is masculine. However, the verse speaks of women. Hence it should have read hennah (they).
4. Literally, to the letter lamed. The lamed is a preposition meaning to, or for. Our verse reads ha-lahen tisabbernah (would you tarry for them). The word lahen that is, the lamed of lahen) is connected to or precedes tisabbernah.
5. Elekha is the word el plus the second person pronominal suffix "kha".
6. Nifal is a passive form.
7. Translated literally. Our text reads ha-lahen tisabbernah (would you tarry for them). The word lahen (the lamed of lahen) is connected or precedes tisabbernah.
8. Literal translation. Have a husband may be taken to mean "and have one husband" that is they were to be married to the same person. Hence Ibn Ezra's comment.
9. Translated literally.
10. The meaning of which is they were both hanged on a separate tree.
11. God's hand is not tpo be tken literally.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

הלהן תשברנה – בתימה.
תעגנה – מלשון רבותינו משום עיגונה.
הלהן – בא הנו״ן תמורת מ״ם, ועניינו הלהן כי הוא רמז לבנים שהזכירה.
תשברנה – מן כולם אליך ישברון, [עיני כל אליך ישברו]⁠א, שעניינם התקוה. ור״ל האם לאותם הבנים שהייתי יולדת, ואפילו אם היו כבר נולדים, הייתם מקוות ומצפות שלא להנשא עד אשר יגדלו וישאו אתכם אחרי כן לנשים. וזה הלשון מצאנוהו דבק עם אות למ״ד כמו ״הלהן תשברנה״ ועם מלת אל כמו [עיני כל אליו ישברו]⁠ב (תהילים קמ״ה:ט״ו), שברו על יי׳ אלהיו, ועניינם התקוה.
תעגינה – עתיד מבניין נפעל, מבעלי הה״א באחרונה, ועניינו תתאחרנה ותתעכבנה ובא תעגינה על משקל אשר לא תעשינה. ויש אומרים כי שורש המילה הזאת עגן, והראיה על זהג שרבותינו [ז״ל] נשתמשו הרבה בזה השורש כמו שאמרו ״עגונה לאשה היושבת בלא בעל״ד ועוד אמרו ״ובלבד שלא ישהא העגונה שבהם שלשם יום,⁠״ה כלומר שלא ישהא אותה הבהמה שלקח באחרונה ל׳ יום. ועוד אמ⁠[רו] ״מכר את הנס ואת העגון״ו. ותני ר׳ חייא ״אלו עיגונין שלה״ז וכן הוא אומר ״הלהן תעגינה״, והם הקרדומים הגדולים שקושרין אותם בחבלים ומשליכין אותם בים להעמיד הספינה. ותרגום ״וסוגרו על מסגר״ (ישעיה כ״ד:כ״ב) - ״ויתענגון בבית עגונא״; ״ולאשר בחשך הגלו״ (ישעיה מ״ט:ט׳) – ״לדעגינין״; ״ובבתי כלאים החבאו״ (ישעיה מ״ב, כ״ב) – ״ובבתי ייסורין עגנהון״. ובאה בחסרון נו״ן השורש לפי שאם היתה נו״ן השורש נכפלת עם נו״ן הרבות והיינו אומרים תעגנה היה כבר על כבר [על]⁠ח הלשון, ובעבור חסרון נו״ן השורש היתה נו״ן סימן הרבות ראויה להדגיש, ובא הנח תמורת הדגש כמו שבא גם כן במקומות רבים, ולפי [כך] הגימ״ל נקודה בצר״י כמו שהיה אם היה שלם תעגנה. ואלו היו שרשו עגה היתה נקודה סגו״ל בשי״ן תעשינה, והדומים לה. ור״ל האם להם כלומר לתקות אותם הבנים תרצה לעמוד [עגונות]⁠ט ומתעכבות לבלתי היות לאיש עד שתשאינה אותם.
אל בנותי – ר״ל אל תלכנה עמי, או ר״ל אין בו הדרך טוב בעבורכם.
כי מר לי מאד מכם – בא המ״ם תמורת נו״ן, ועניינו אל תלכנה עמי כי מר לי מאוד מן הרעה שאתם סובלות.
בעבור שיצאה בי יד יי׳ – כלומר בעבור שמתו בני שהיו לכם לאנשים. ועניין הפסוק אל בנותי כי [איני רוצה שתסבלו זאת הצרה כי אני]⁠י אני אוהבת אתכם ומצרה מכם, כלומר ממה שמצאה אתכם שיצאה בי יד יי׳ שהמיתה בעליכם שהיו בניי. ומלת מר שם כמו ״כי רע ומר עזבך את יי׳⁠ ⁠⁠״ (ירמיהו ב׳:י״ט), ויתכן היות מר במקום הזה פועל עבר לפי שהוא פתח, או יהיה ״כי יצאה בי יד יי׳⁠ ⁠⁠״ דבק עם ״אל בנותי״, כלומר אל [תבואו]⁠יא עמי כי יצאה בי יד יי׳, ופירוש ייצאה בי עלתה ונראתה בי גבורת יד יי׳, או מכתו׳ כי אתם תמצאו בעל, או יאמרו גזירת השם יתברך שיצאה מלפניו יצאה בעבורייב. ואמרו לבלתי היות לאיש, כלומר לבלתי היות כל אחת מכם לאיש, וכמוהו ״ויתלו שניהם על עץ״ (אסתר ב׳:כ״ג), ר״ל כל אחת מהם על עץיג.
א. נוסף כתיקון בצד הטקסט.
ב. נוסף כתיקון בצד הטקסט.
ג. מכאן עד ל״והדומים לה״ מועתק כמעט ברובו מתוך ספר השורשים של רד״ק, תחת השורש ״עגה״.
ד. תלמוד בבלי, גיטין, ג, ע״א.
ה. תלמוד בבלי, בבא קמא, פ, ע״א.
ו. משנה, בבא בתרא, ה׳:א׳
ז. שם, שם, שם.
ח. נראה שהמילה נוספה כתיקון, אולם לא ברור לי למה היא נוספה. בנוסף, המילה ״כבר״ מופיעה פעמיים. בספר השורשים: ״כבר על הלשון״.
ט. נוספה בצד הטקסט.
י. במקור אינו מופיע. נוסף בצד הטקסט.
יא. המילה מופיעה בצד הטקסט, אך אין סימון לכך שזהו תיקון. Perreau (עמ׳ 11) מוסיף מילה זו להעתקה.
יב. אבן עזרא: ״יצאה בי – גזירת השם שיצאה מלפניו, או כי עד שנראתה״
יג. שם: ״היות כל אחת מכם לאיש; וכן ״ויתלו שניהם על עץ״⁠ ⁠⁠״.
כי מר לימר דבק עם: כי יצאה בי יד י״י – כלומר שמתו בעליהן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הלהן – זאת ראייה אחרת שלא נתגיירו ראשונה (רות רבה שם) שהרי אף שתעגנה ותשברנה א״א לכם להנשא לאחי המתים שלא היו בעולמם וכ״ש שלא יהיו מאב אחד.
כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם. שאין לי עוד תקוה להשיג בעל ובנים כמו שתוכלנה לקנות אתֵן1: כִּי יָצְאָה בִי יַד ה׳. כי בשלי הסער2, והגיע הרע לכם במקרה3, ואין לקוות שיקרה לכֵן טוב באמצעותי4, כאמרם ז״ל (ב״ק פ:) ׳כל שמריעים לו - לא במהרה מטיבים לו׳5:
1. תרגומו ׳אֲרוּם מָרִיר לִי יַתִּיר מִנְּכוֹן׳, שמר לי יותר מאשר מר לכן, ור״י קרא ביאר, כי בעלי ובני שמתו אינם יכולים לחיות שוב, ואיני יכולה להינשא, אבל אתן תוכלו עדיין להינשא.
2. ע״פ לשה״כ ביונה (א יב).
3. כלומר, מה שמתו מחלון וכליון לא היה להעניש את נשותיהן, אלא להעניש את נעמי, וזהו שהוסיפה לבאר כי יצאה בי יד ה׳, בי ולא בכן (ר״י קרא), ומה שגם אתן סבלתן מכך הוא במקרה שהייתן נשואות להם, ולא כי התחייבתם על כך. [וזהו שאמר יונה לאנשי הספינה ׳בשלי הסער הגדול הזה עליכם׳, שהסערה באה להעניש אותי, ואילו אתם נתונים בסכנה רק בגלל שאתם אתי].
4. כיון שכל הרעה שבאה עליכן היתה בגללי, אין מקום לתקווה שעל ידי יוטב לכן.
5. כיון שמזלו עכשיו רע, אין לצפות שישתנה מזלו במהירות.
תשברנה. הבי״ת בצירי.
תעגנה. ברוב הספרים הגי״מל בצירי וכ״כ רד״ק במכלול דף קנ״ו ובשרשים האריך לתת טעם לדבר גם בספר רב פעלים כתוב הגי״מל צרויה כמשפט השלמים וכן כתב ר׳ אלייא בס׳ הרכבה ולוית חן שער ב׳ פרק ה׳ ובמקצת ספרים כ״י וגם באיזה דפוס בסגול.
כי מר לי מאד מכם – ר״ל יש לי צער גדול על שאני רואה בצער שלכם.
כי יצא בי יד ה׳ – רצה לומר אף שיצא בי יד ה׳ עם כל זה אני בצער שלכם יותר.
{כי מר לי מאד מכם – כי אתן יש לכן עוד תקוה להיות לאיש כי בחורות אתן, ואני מחמת זקנותי אין לי עוד תקוה, ומוכרחת אני לישאר שכולה וגלמודה. (הואיל משה בשם שד״ל)}
הלהן תשברנה – [גדר השבר הוא המקוה על דבר ברור שהסברא נותנת שימלא תקותו בעתו, כמו שברו על ה׳ אלהיו, וכן אם המצא השבר בעתו, ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם, אליך ישברון ואתה נותן להם את אכלם בעתו] ר״ל הלא יש ספק אם יגדלו כלל כי יוכל להיות שימותו בקטנותם, אולם גם אם יגדלו הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש, אל בנותי במדרש מפרש מלת אל, מלשון אלי כבתולה (יואל א׳) אללי לי (מיכה ז׳) ר״ל אוי ואבוי לי יותר מכם. כי יצאה בי יד ה׳, יד ה׳ המורה על המכה לא נמצא בלשון יציאה רק בלשון הויה, תהי ידך בי, היתה בי יד ה׳, ולשון יציאה הבא פה מורה שכבר כלה בה כל מכותיו עד שא״א עוד שיכה אותה שנית, ועז״א במדרש יצאה בי, בי ובבני ובבעלי, ר״ל שאחר שהכה את כלם לא נשאר עוד דבר שיכה שנית, אבל בכם היתה יד ה׳ ולא יצאה.
תשברנה – ממקור לשון ארמי, סְבַר אנפין, הפוך סֵבֶר פניו לְדָבָר לצפות מתי יבא.
תעגנה – גם זה מלשון ארמי, וישנו הרבה בתלמוד, עיגונא דאיתתא, לשון עיכוב, והברת ׳עג׳ ו׳עכ׳ קרובות.
כי מר לי מאד מכם – כי אתן יש לכן עוד תקוה להיות לאיש כי בחורות אתן, ואני מחמת זקנותי אין לי עוד תקוה, ומוכרחת אני לישאר שכולה וגלמודה (שד״ל).
הלהן תשברנה – וכי מאחר שאמרה כי זקנתי מהיות לאיש [מהו עוד הלהן תשברנה, אלא הכי קאמרה], אלו גם הייתי הלילה לאיש ואלו גם ילדתי בנים – הלהן תשברנה, הלהן תעגנה, וכי יכולות אתן לישב עגונות עד אשר יגדלו.⁠1 (שם)
הלהן תעגנה – [מהו לשון תעגנה – לשון עכוב הוא, כמו דתנינן המוכר את הספינה מכר את התורן ואת הנס ואת העוגן].⁠2 (ב״ב ע״ג.)
אל בנתי וגו׳ – אל בנותי – אללי בנותי,⁠3 כי מר לי מכם – בשבילכם, כי יצאה בי ובבני ובבעלי יד ה׳.⁠4 (שם)
יד ה׳ – א״ר לוי, כל מקום שנאמר יד ה׳ מכת דבר הוא, ובנין אב שבכולם (פ׳ וארא) הנה יד ה׳ הויה במקנך.⁠5 (מ״ר)
1. טעם כלל הדרשה כפי הנראה דקשה ליה המשך הלשון הלהן תשברנה דאחרי שאומרת בהחלט כי זקנתי מהיות לאיש ולהוליד בנים מה שייך עוד שתשברנה ותעגנה על מה ועל מי תוחילנה, לכן מפרש דהלשון וגם ילדתי בנים הוא ענין בפני עצמו, כלומר דלו אפילו ילדתי בנים עד עתה הלא הם קטנים עוד והלהן תשברנה וגו׳. וכפי הנראה אל זה כיון רש״י בפירושו לפסוק זה שכתב וגם ילדתי בנים או אפילו כבר ילדתי בנים.
2. שכן דרך הספינות שכשצריך להעמידן ולעכבן משליכין עונן [ברזל] אל תחתית הים והוא קשור בחבל ובזה הוא מעכב את הספינה מלכת.
3. יתבאר ע״פ מש״כ בעלי שמושו הלשון החילוק בין לשון לא ובין לשון אל, דהלשון לא יונח על דבר החלטי שאין גם להרהר בזה, משא״כ הלשון אל יונת על דבר שאין שלילתו בהחלט רק דרך רצון ובקשה, וא״כ אחרי שנעמי ע״פ הסברא הנ״ל דברה אתן כעל דבר שאי אפשר כלל שתתלוונה אליה הול״ל לא בנותי, ולא אל, ולכן דריש דהוא מלשון אללי, וכאומר אוי לי בנותי כי מר לי מכם, וכדמפרש.
4. ר״ל בשביל שנשאו בני אתכן, שלא מן הדין. וי״ל כי דריש בי ובבני ובבעלי מלשון יצאה המורה על תנועה והפרזה גדולה, כמו יצאו ברכוש גדול, ופרצים תצאנה (עמוס ד׳), ולהב מפיו יצא (איוב מ״א), וכדומה. ויתכן שהיתה כונתה במאמר זה להוסיף עוד טעם לפרודן מעליה ולא לחכות על בניה, יען דכיון דכבר נענשה בגלל החתון עמהן איך זה תוכל לשנות הדבר.
5. משום דשם יד יונח על משפט מלשון הכתוב (פ׳ האזינו) ותאחז במשפט ידי, וכונה בזה שהיה בה מכת דבר ממית בני משפחתה.
הֲלָהֵן | – האם להם1 תְּשַׂבֵּרְנָה – תְּקַוּוּ2 ותצפו?!⁠3 עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ?! הֲלָהֵן – האם להם תֵּעָגֵנָה – תהיו אסורות וכלואות4 לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ, אַל תלכנה עימי5 בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם – בשבילכם6, כִּי יָצְאָה בִי וּבְבָנַי ובבעלי7 יַד יְהוָה שהיתה גזורה נגדי ויצאה כעת עד שנראתה8, אבל בכן עוד לא יצאה יד ה׳ ולכן אל תלכו עימי שלא תוכו אף אתן כמוני9:
1. כך משמע מאבן עזרא.
2. מילה זו היא תקווה על דבר שככל הנראה אמור להתקיים, מלבי״ם.
3. רש״י, ר״י קרא.
4. מלשון עג עוגה, רש״י. ורשב״ם ור״י קרא מבארים עגונות, והוא מלשון עוגן, שאינם יכולות להינשא כמו האוניה שעגנה ואינה יכולה לזוז ממקומה.
5. אבן עזרא.
6. רות רבה ב-יז. וגם שבגללכם באו אלי הצרות שבני נישאו לנוכריות, לכן אל תבואו עימי, רות רבה ב-יח.
7. רות רבה ב-יז.
8. אבן עזרא.
9. מלבי״ם.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראפסאודו-רש״ירי״דעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יד) וַתִּשֶּׂ֣נָה קוֹלָ֔ן וַתִּבְכֶּ֖ינָה ע֑וֹד וַתִּשַּׁ֤ק עׇרְפָּה֙ לַחֲמוֹתָ֔הּ וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ׃
They raised their voices and wept again. Orpah kissed her mother-in-law, but Rut clung to her.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳פסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקמנחת שימלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּנְטַלָא קָלֵיהוֹן וּבְכִיאָן עוֹד זִמְנָא אוּחְרָנָא וְנַשֵּׁיקַת עָרְפָּה לַחֲמָתַהּ וְרוּת אִתְדַּבְּקַת בָּהּ.
[כ] וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה – חָסֵר אל״ף, תָּשַׁשׁ כֹּחָן, שֶׁהֵן מְהַלְּכוֹת וּבוֹכוֹת. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אַרְבָּעִים פְּסִיעוֹת הָלְכָה עָרְפָּה עִם חֲמוֹתָהּ, וְנִתְלָה לִבְנָהּ אַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב (שמואל א י״ז:ט״ז). רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אַרְבָּעָה מִילִין הָלְכָה עָרְפָּה עִם חֲמוֹתָהּ, וְעָמְדוּ מִמֶּנָּהּ אַרְבָּעָה גִּבּוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה (שמואל ב כ״א:כ״ב).
אָמַר רַבִּי יִצְחָק כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁפֵּרְשָׁה עָרְפָּה מֵחֲמוֹתָהּ נִתְעָרְבוּ בָּהּ עֶרְוַת גּוֹיִם שֶׁל מֵאָה בְּנֵי אָדָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וגו׳ מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים (שמואל א י״ז:כ״ג), מִמַּעַרְוֹת כְּתִיב, מִמֵּאָה עָרְלוֹת גּוֹיִם שֶׁנִּתְעָרוּ בָּהּ כָּל הַלַּיְלָה. רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר אַף כֶּלֶב אֶחָד, דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי (שמואל א י״ז:מ״ג).
[כא] וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, כָּל נְשִׁיקָה שֶׁל תִּפְלוּת בַּר מִן תְּלָת, נְשִׁיקָה שֶׁל גְדֻלָּה, וּנְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים, וּנְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת. שֶׁל גְּדֻלָּה, דִּכְתִיב: וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹּק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ (שמואל א י׳:א׳). שֶׁל פְּרָקִים, דִּכְתִיב: וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ (שמות ד׳:כ״ז). שֶׁל פְּרִישׁוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ. רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר אַף נְשִׁיקָה שֶׁל קְרִיבוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל (בראשית כ״ט:י״א), לָמָּה, שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ.
שתי נשים מסרו עצמן על שבט יהודה תמר ורות, תמר היתה צועקת אל אצא ריקנית מן הבית, ורות כל שעה שחמותה אומרת לה לכי בתי היתה בוכה שנאמר ותשנה קולן ותבכינה עוד, ולבסוף ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, אמרו אותה הלילה הערו בה מאה ערלות פלשתים ויצא ממנה גלית הגתי הפלשתי.
(טו-יז)
התחילה נעמי מפייסת לרות שתחזור אף היא. ורות התחילה מחננת לפניה בת מלכים אני בת גדולים אני ומדבקת ב⁠{מ}⁠שפחתך סבורה אני שאני קונה שמך בעולם. ותאמר רות איני יכולה לחזור למשפחתי ולשאורה של ע״ז של בית אבא. מכאן ואילך אמרה לה בתי אסור לצאת חוץ מאלפים אמה בשבת אמרה לה (באשר) [אל אשר] תלכי אלך, אמרה לה אסור לנו לייחד עם פנויה כל שכן עם אשת איש אמרה לה באשר תליני אלין (שם), אמרה לה אסור לנו עריות אמרה לה עמך עמי, אמרה לה אסור לנו ע״ז אמרה לה ואלהיך אלהי (שם), אמרה לה ארבע מיתות נמסרין לבית דין אמרה לה באשר תמותי אמות, אמרה לה שתי קבורות מתוקנין לבית דין אמרה לה ושם אקבר (שם). אמרה לה שמא את סבורה שכשם שאחותי מנחת אותך ונדבקה במשפחה אחרת ונושא הימנה שכך אני עושה ויארע לי כאשר אירע לה כה יעשה [ה׳] לי וכה יוסיף וגו׳.
ותשנה קולן – (חסר אל״ף) תש כחן מהלכות ובוכות, רבי ברכיה אומר ארבע פסיעות הלכה ערפה עם חמותה ונתלו לבנה ארבעים יום, שנאמר ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום, א״ר יצחק ארבע מילין הלכה ערפה עם חמותה ועמדו ממנה ארבעה גבורים ואת ארבעת אלה יולדו להרפה בגת. אמר ר׳ יצחק אותה הלילה שפרשה ערפה מחמותה נתערבו בה גויות מאה בני אדם, רבי תנחומא אמר אף כלב דכתיב ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי (ברמז קכ״ו).
ורפען אצואתהן ובכין איצ׳א וקבלת ערפה חמאתהא ואמא רות פלאזמתהא.
והרימו קולן ובכו גם כן, ונשקה1 ערפה לחמותה ואולם רות דבקה בה.
1. קרא ותרגום לשון נשיקה, וכ״ה ביש. אך קב תרגמו לשון פרידה וכ״כ ר״ת הירושלמי, וכ״כ ר״י קרא שנשקה לה כדרך הנפרד מחברו, וכן אמרו במדרש (רות רבה ב כא) שהיא נשיקה של הפורש מחברו ואינה דרך תפלות. אך אין דרך רבינו לתרגם כך, וגם ב׳ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי׳ לגבי לבן (בראשית לא כח) ובהשכמתו לנשק (שם לב א) ובנשק יוסף לאביו אחרי פטירתו (שם נ א) שהן נשיקות פרידה, תרגם משורש ׳קבל׳ לשון נשיקה.
פרפען אצואתהן ובכין איצ׳א, פודעת ערפה חמאתהא, ורות לאזמתהא.
ותבכינה – ותבכינה עוד (כי כבר בכו בפסוק ט).
ותשק – בירכה אותה ברכת הפרידה.
ותשנה קולן – חסר אלף מלמד שתשש כחן מלבכות. ותבכינה עוד כנגד ד׳ דמעות שהורידה ערפה שתי פעמים בבת אחת בשתי עיניה יצאו ממנה ד׳ גבורים שנאמר (שמואל ב כ״א:כ״ב) את ארבעת אלה ילדו להרפה בגת ויפלו ביד דוד וביד עבדיו.
ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה – אמר הקב״ה יבאו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה, כל נשיקה של תפלות חוץ משלשה, נשיקה של גדולה כגון (שמואל א י׳:א׳) ויצק שמן על ראשו וישקהו, נשיק של פרקים שנאמר (שמות ד׳:כ״ז) וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו, נשיקה של פרישות ותשק ערפה לחמותה ר׳ תנחומא אומר אף נשיקה של קריבות שנאמר (בראשית כ״ט:י״א) וישק יעקב לרחל.
ותשאינה קולן ותבכינה עוד – בכייה של פרישות.
ותשק ערפה לחמותה – כדי לפרוש הימינה, ורות דבקה בה.
ותשק ערפה – זו נשיקה של פרישות.
מפני שזו נפרדה צריך לומר: ורות דבקה בה.
ותבכינה עוד – פעם שנייה, כדכתיב ״ותשאן קולן ותבכינה״ (רות א׳:ט׳).
ותשינהא קולן – בחסרון האל״ף, ובמשפטו ותשאינה.
ותשק ערפה לחמותה – ר״ל נשקה ערפה {132} לחמותה כמבקשת רשות ושבה אל עמה, ואם לא נזכר והעד הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה.
ורות דבקה בה – ר״ל שלא הניחתה כלל כאילו דבקה בה, והעניין שהתחברה עמה.
א. ״ותשנה״ בנוסח המסורה.
ותשק ערפה לחמותה – אין חוב שיכתוב: ותשב לארצה, כי מובן מן הכתוב.
ותשק ערפה לחמותה – רוצה לומר: להפרד ממנה והראית בזה דעתה שלא נתגיירה כ״א מפני חשקה בבן נעמי אך רות דבקה בה עם כל זה כי בחרה בדת ישראל ולא רצתה להמיר דתה ולזה אמרה באשר תלכי אלך עמך עמי ואלהיך אלהי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אלא א״ת שכוונה היא לדבר גוזמות מופלגות לעורר הבכיה כמו שאמר בסוף ותשאנה קולן ותבכנה. וכמו שאמרנו אצל פטירת משה רבינו ע״ה שער ק״ה.
אל בנותי – לפי שיצאה בי יד יי׳ – יראה אף ע״פ שכלנו אלמנות אין אנו שוות ברעה אשר מצאתנו כי מר לי מאד מכם לפי שיצאה בי יד יי׳ לענוש מפני חטאתי שלא היה כן אליכם כי אף על פי שאמר (יבמות ס״ד:) שימות האיש במזל האשה ודאי לא אמר שימות בעונה. כי אין האיש נגרר אחריה בזה כמו שהיא נגררת אחריו. וע״ד שאמר המשורר (תהלים ל״ח) אין מתום בבשרי וגו׳ וכן אמר המקונן (איכה ה׳) נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו.
ותשק – הנה שדבריה אלה הספיקו לבטל דעת ערפה מהגרות לפי שמתחלה היה עיקר כוונתה לשבת אתה ואחר שראתה כי בטל הדבר בטלה הכוונה. אמנם רות דבקה עמה לפי שהיתה כוונתה להדבק לגמרי ועתה חזרה להדבק אליה בתורת הגרות בישראל לבדקה יפה יפה.
ותשנה. בהעלם האל״ף מהמכתב רד״ק בשרשים ומכלול וכן הוא למערבאי ובחילופי הדפוס כתוב עם יו״ד למערבאי ומעות הוא ובמדרש רות רבתי ותשנה חסר אל״ף תשש כחן מהלכות ובוכות היינו חסרות כח ועיין בעל שרש ישי ובעל אגרת שמואל.
ותשק ערפה – נשיקה של פרישות כי היא לא כוונה רק אל המועיל, ורות שכונתה הי׳ מפני הטוב דבקה בה.
ותשנה קולן – ותשנה חסר אלף כתיב, תשש כחן שהן מהלכות ובוכות.⁠1 (שם)
ותבכינה עוד – דרש רבא, בזכות ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גבורים, שנאמר (שמואל ב כ״א) ואת ארבעת אלה יולדו להרפה בגת.⁠2 (סוטה מ״ב:)
ותשק ערפה – כל נשיקה היא של תפלות, אבל נשיקה זו אינה של תפלות.⁠3 (מ״ר)
ותשק ערפה וגו׳ – כתיב ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, וכתיב (שמואל ב כ״א) ואת ארבעת אלה יולדו להרפה בגת ויפלו בידי דוד, א״ר יצחק, אמר הקב״ה, יבאו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה.⁠4 (סוטה מ״ב:)
1. וזה הוא ע״ד הדרש, וע״ד הפשט יתבאר הלשון ותשנה חסר א׳ משום דבאותיות אהו״י נוהג חסרון כנודע בכ״מ במקרא, וכמו מרשית השנה (פ׳ עקב) תחת מראשית, ולעמשא תמרו (שמואל ב י״ט) תחת תאמרו, הרשון אדם תולד (איוב ט״ו) תחת הראשון, ועוד הרבה.
2. נסמך על הדרשה דלעיל בפסוק ד׳ דערפה היינו הרפה, יעו״ש, וארבעת אלה הם סף ומדון וגלית וישבי, כמבואר בס׳ שמואל ב׳ כ״א, ומה שתפס מספר ארבעה הוא משום דכתיב ותבכינה עוד, משמע שתי בכיות ומעוט דבים שנים, ומכל עין יצא דמע אחד ובשתי בכיות – שני דמעות.
3. ענין השם תפלות בלשון רבנן הוא דבר שאין בו ממש, או דבר עבירה וכמ״ש בירושלמי תענית פ״ד גבי מרגלים אתם בכיתם לפני בכיה של תפלות הוי עתידין אתם לבכות בכיה של ממש בכה תבכה בלילה, וכן כל הנשיקות הן של תפלות, אם לעשות חנף לרעהו, או הנשיקה הבאה מתאות בשרים מלבד נשיקה של פרישת שני רעים איש מאחיו, כמו הכא, וכן (שמואל א י׳) ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו לכבדהו בעיני העם ולחבבו, וכן נשיקת קרובים זה לזה בקרבת משפחה כשיפגשו זא״ז כמו יעקב לרחל, ונשיקת אהרן למשה, מלבד שאחים היו, עוד עברו עליהם ימים רבים שלא ראו איש את אחיו.
4. ועיין לעיל בפסוק ד׳ דהרפה שבשם היא ערפה שבכאן.
וַתִּשֶּׂנָה1 קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד בכייה של פרידה2, וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ נשיקת פרידה3 כדי להיפרד ממנה4 ונפרדה ממנה5, וְרוּת לעומתה דָּבְקָה בָּהּ – בנעמי, ולא חזרה לארצה כי בחרה בדת ישראל6:
1. כתוב חסר אלף מלמד שתשש כחן מלבכות, פסיקתא זוטרתא (לקח טוב). ואלשיך מפרש מפני שרק רות לבדה בכתה בכי אמיתי.
2. ר״י קרא.
3. ר״י קרא, מלבי״ם.
4. והראתה בזה דעתה שהתגיירה מפני חשקה בבן נעמי, רלב״ג.
5. ואף על פי כן הקב״ה לא קיפח את שכר הליווי שלה לנעמי, כפי שמובא ברות רבה ב, כ, אמר ר׳ ברכיה בשם ר׳ יצחק ארבעים פסיעות הלכה עורפה עם חמותה ונתלה לבנה (גלית) ארבעים יום שנאמר (ש״א יז, טז) ״ויגש הפלשתי השכם והערב״, ר׳ יודן בשם ר׳ יצחק אומר, ד׳ מילין הלכה ערפה עם חמותה ועמדו ממנה ד׳ גבורים שנאמר (שם ב כא, כב) ״ארבעת אלה יולדו להרפה״, וכשנפרדה עורפה מנעמי חטאה עוד באותו לילה, רות רבה ב-כ.
6. רלב״ג.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳פסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקמנחת שימלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(טו) וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּה֙ שָׁ֣בָה יְבִמְתֵּ֔ךְ אֶל⁠־עַמָּ֖הּ וְאֶל⁠־אֱלֹהֶ֑יהָ שׁ֖וּבִי אַחֲרֵ֥י יְבִמְתֵּֽךְ׃
She said, "Behold your sister-in-law has returned to her people and her gods. Return after1 your sister-in-law.⁠"
1. Return after | שׁוּבִי אַחֲרֵי – In other words: "follow", but the choice of language appears significant for the root "שוב" (return) is a guiding word in the chapter, appearing twelve times.
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמָרַת הָא תְּבַת יְבִמְתֵּךְ לְוָת עַמָּהּ וּלְוָת דַּחְלְתָּהּ תּוּבִי בָּתַר יְבִמְתֵּךְ לְעַמֵךְ וּלְדַחְלְתֵיךְ.
וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ וגו׳, כֵּיוָן שֶׁשָּׁבָה אֶל עַמָּהּ שָׁבָה אֶל אֱלֹהֶיהָ.
הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה – כיון ששבה אל עמה שבה אל אלהיה.
וקאלת נעמי להא ארגעי תבע סלפתך כמא רגעת אלי קומהא ואלי דינהא.
ואמרה נעמי לה, שובי בעקבות גיסתך, כפי שחזרה אל עמה ואל דתה1.
1. בקישב – עבודת אלוהיה. ר״ת הירושלמי פירש: לדרך עמהּ ומשפחתה.
פקאלת להא, הוד׳י קד רגעת סליפתך, אלי מד׳הב קומהא ואלי מעבודהא, פארגעי אתבעיהא.
ותאמר – ותאמר לה.
אל עמה – אל דת עמה.
הנה שבה יבמתך – זה טעמו למעלה תחת השי״ן לפי שהוא לשון עבר, ובבקר היא שבה (אסתר ב׳:י״ד) טעמו למטה בבי״ת לפי שהוא לשון הווה, וכן כל כיוצא בהן.
See, your sister-in-law has gone back – In this [word], the accent is at the beginning [on the first syllable] under the shin, because it is in the past tense. [But,] "and in the morning she would return,⁠"1 the accent is at the end [on the last syllable], on the bais, because it is in the present tense, and so it is in all similar cases.⁠2
1. Megillas Esther 2:14.
2. See Rashi in Bereshit 29:6.
ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה – אמ״ר יצחק כל אותה הלילה שפירשה ערפה מחמותה נתוועדו בה גוים וזהו שאמר הכתוב (שמואל א י״ז:כ״ג) ממערכות פלשתים, ממערות כתי׳ ממאה ערלות שנתוועדו בה ר׳ תנחומא אומ׳ אף כלב אחד שנאמר (שם י״ז:מ״ג) ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות.
ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך – אל עמך ואל אלהיך.
הנה שבה יבמתך אל עמה – אין אומר שבה אלא אם כן שלא היה מתחילה כן. מכלל שנתגיירו כשנשאום מחלון וכליון, ועתה שבה אל עמה לגיותה.
הנה שבה – טעם למעלה בשי״ן, לשון עבר הוא. אבל בבקר היא שבה (אסתר ב׳:י״ד) טעם למטהא בבי״ת ולשון הווה. וכן כולם. וכל ריעיה מתפרדים בטעמיהם בין לשון הווה ללשון עבר.⁠1 (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״ בסוף רות א׳:ט״ז)
1. השוו רשב״ם בדייקות פרק א׳ ובפירוש המשוחזר לבראשית ט״ו:י״ז.
א. כן צ״ל, וכן ברור מן ההקשר ומפורש בדייקות לרשב״ם פרק א. בכ״י המבורג: למעלה.
שבה יבמתך – מגזרת יבמה, כבר פירשתיו בתורה (ראב״ע דברים כ״ה:ה׳).
אל עמה ואל אלהיה – לעד שהתגיירו.
BEHOLD, THY SISTER-IN-LAW IS GONE BACK. Yevimtekh (thy sister-in-law) comes from the same root as yevamah (sister in law). I have already explained the term in my commentary on the Torah) (Deuteronomy 25:5).
UNTO HER PEOPLE, AND UNTO HER GOD. This proves that they converted to Judaism.⁠1
1. For it implies that until now they worshipped the same God that Naomi did.
ותאמר – ר״ל ותאמר נעמי הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שבי גם אחרי יבמתך ותשיגי אותה, או ר״ל שובי אחרי דרך יבמתך ועשי כמוה לחזור אל עמך, ופירוש יבמתך אשת היבם שלך, ונקרא לה יבמה על שם בעלה, ואין מלת יבמתך וכן ונגשה יבמתו מחוברת מן יבמה, רק מן יבמת, כי יבמה הוא על משקל צדקה, וכמו שתאמר מן צדקה אני אגיד צדקתך בחיר״ק הצד״י. והקו״ף נקמץ כן היה בא מן יבמתך, היו״ד בחירק והמ״ם בקמץ אמנם מן יבמת שהיא על משקל גברת ממלכות תאמר יבמתך יבמתו כמו שתאמר מן גברת גברתי גברתך.
שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה – זה לאות שכבר נתפרדה קודם זה מאלהיה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ותאמר, שובי כתב הראב״ע זכרונו לברכה אל עמה ואל אלהיה לעד שנתגיירו ואחריו נמשך הרב רבי לוי בר גרשון. ומאד אתפלא מקבלתם בזה להעניש את נעמי בחטא משפט מסית ומדיח. שאם כדבריהם כן הוא שהיו כבר בדת ישראל איך הסיתה אותן לשוב לגיותן והרי הוא בכלל כי הרוג תהרגנו (דברים י״ג) חלילה לה מרשע ושדי מעול. אלא אמרה הנה שבה אל עמה ואל אלהיה בבחינת מה שידמה בלבה לצאת מזה ומזה. והנה זה הוא עד נאמן שלא נתגיירו עדיין.
אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ. שלא היתה באה אלא בתקות הַשיג טוב חיי שעה בגללי1: שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ. אל עמך, לא אל אלוהיך כמוה2:
1. ממה שערפה חזרה בה מרצונה להתגייר כשנעמי אמר לה שאין מקום לתקווה שייטב לה בגשמיות על ידי הגירות, התברר שכל רצונה להתגייר היה עבור תקוות טוב גשמי שחשבה שתשיג בגירותה, וכיון שחזרה בה, בוודאי שבה אף לאלוהיה, שמהם חושבת שתשיג את הטובה והתועלת בחיי שעה.
2. האיגרת שמואל והמלבי״ם כתבו שכוונת נעמי היתה שאם ערפה שבה אל אלוהיה, א״כ כנראה שגם את כאשר רצית לבוא עמי לא היה בדעתך להתגייר, ולכן שובי אחרי יבימתך. אך לא יתכן שתאמר נעמי לרות לשוב ׳אל אלוהיה׳, לעבוד עבודה זרה, לכן פירש רבינו שלא אמרה לה לשוב כמוה, אלא שכיון שאין בדעתה להתגייר תשוב להיות עם יבמתה ועם שאר עמה, אבל לא לעבוד ע״ז. וכן כתב בשורש ישי שלא אמרה ׳שובי אל עמך ואל אלהיך׳, כמו שהעיד הכתוב על ערפה ששבה, כי בודאי אין נעמי חפצה בכך. וכ״כ האלשיך בפירושו השני. אך התרגום כתב ׳תּוּבִי בָּתַר יְבִמְתִּיךְ לְעַמִּיךְ וּלְדַחְלָתִיךְ׳.
ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך – אמרה לה אני רואה שאין כונתך שלימה להתדבק בי, כי אני רואה יבמתך גם כן בקשה ומכל מקום הלכה לה ואם כן סוף כל סוף גם אתה תלך ממני, ואם כן לך כעת אחרי יבמתך, מה לך להתרחק ממנה.
הנה שבה יבמתך – ר״ל הלא אחר ששבה אל עמה שבה ג״כ אל אלהיה וכמ״ש במדרש כיון ששבה אל עמה שבה אל אלהיה כי לא היה דעתה לכנס בדת ישראל ומסתמא גם את כן דעתך וא״כ שובי אחרי יבמתך.
ואל אלהיה – מכאן לנו שחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, ושאין מפצירים בבני דת אחרת שיהפכו לדתנו. ובודאי ידעה נעמי בערפה שאף על פי שכל זמן שהיתה עמה לא עבדה אלילים, מכל מקום לא הבינה אמתת יחוד ה׳ ולבה אדוק בעבודה זרה.
אל עמה וגו׳ – אל עמה ואל אלהיה – כיון ששבה אל עמה שבה אל אלהיה.⁠1 (מ״ר)
1. יתכן דמדייק יתור הלשון ואל אלהיה, דהא לא נזכר בכל המשך דבריהן בזה מענין אלהות, וכן מנא ידעה נעמי מה בלב ערפה ולכן דריש דמכיון ששבה אל עמה ממילא תשוב אל אלהיה, והוא ע״ד הכתוב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, והכונה כי אף אם עתה לא שבה מפורש אל אלהיה אך שבותה אל עמה תגרום גם שבותה אל אלהיה.
ונעמי בראותה כי ערפה חזרה לארצה ולאלוהיה, רצתה לוודא כי רות אכן רוצה לבוא תחת כנפי השכינה מתוך דבקות בה׳1, וַתֹּאמֶר נעמי אל רות הִנֵּה שָׁבָה – חזרה יְבִמְתֵּךְ – אשת אחיו של בעלך אֶל עַמָּהּ וְאחר ששבה אל עמה שבה בוודאי גם כן2 אֶל אֱלֹהֶיהָ3, כי לא היה דעתה להיכנס בדת ישראל באמת, ומסתמא גם את כך דעתך, לכן4 שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ אך לא לאלוהיה, וכיוון שהיא התחילה כבר לא תהיה לך בושה בכך5:
1. ר״י אבן יחיא.
2. מלבי״ם.
3. יש מרבותינו הרואים בפסוק זה עדות כי התגיירו שכן נאמר שהיא שבה (חזרה) לאלוהיה, ר״י קרא, אבן עזרא, רלב״ג.
4. מלבי״ם.
5. אלשיך.
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(טז) וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל⁠־תִּפְגְּעִי⁠־בִ֔י לְעׇזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל⁠־אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי׃
Rut said, "Do not press me1 to leave you, to return from after you, for wherever you go, I will go, and wherever you lodge, I will lodge. Your people are my people and your God is my God.
1. Do not press me | אַל תִּפְגְּעִי בִי – See Rashi. The root "פגע" can mean: "meet", "reach", or "strike", but also, "to entreat" or "plead".
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמָרַת רוּת לָא תַקְנִיטִי בִי לְמִשְׁבְּקֵיךְ לִמְתָּב מִבָּתְרַיִךְ אֲרוּם תְּאִיבָא אֲנָא לְאִתְגַּיָּרָא אֲמַרַת נָעֳמִי אִתְפַּקַּדְנָא לְמִטַּר שַׁבַּיָּא וְיוֹמֵי טָבָא בְּדִיל דְּלָא לְהַלָּכָא בָּר מִתְּרֵין אַלְפִין אַמִּין אֲמַרַת רוּת לְכָל מָן דֵּי אַתְּ אָזְלָא אֵיזֵיל אֲמַרַת נָעֳמִי אִתְפַּקַּדְנָא דְּלָא לִמְבָּת כַּחֲדָא עִם (גּוּבְרַיָּא) עֲמָמַיָא אֲמַרַת רוּת בְּכָל אֲתַר דִּי תָּבִיתִי אֲבִית אֲמַרַת נָעֳמִי אִתְפַּקַּדְנָא לְמִנְטַר שֵׁית מְאָה וּתְלָת עֲסַר פִּקּוֹדַיָּא אֲמַרַת רוּת מַה דְּנָטְרִין עַמִּיךְ אֲהָא נָטְרָא אֲנָא כְּאִלּוּ הֲווֹ עַמִּי מִקִּדְמַת דְּנָא אֲמַרַת נָעֳמִי אִתְפַּקַּדְנָא דְּלָא לְמִפְלַח פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה אֲמַרַת רוּת אֱלָהִיךְ הוּא אֱלָהִי.
[כב] וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ – מַהוּ אַל תִּפְגְּעִי בִי, אָמְרָה לָהּ לֹא תֶחֱטָא עָלַי, לָא תִסְּבִין פְּגָעַיִךְ מִנִּי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, מִכָּל מָקוֹם דַּעְתִּי לְהִתְגַּיֵּר, אֶלָּא מוּטָב עַל יָדֵךְ וְלֹא עַל יְדֵי אַחֶרֶת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה נָעֳמִי כָּךְ הִתְחִילָה סוֹדֶרֶת לָהּ הִלְכוֹת גֵּרִים, אָמְרָה לָהּ בִּתִּי אֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ לְבָתֵּי תֵּיאַטְרָאוֹת וּלְבָתֵּי קִרְקָסִיאוֹת שֶׁל גּוֹיִם. אָמְרָה לָהּ, אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ. אָמְרָה לָהּ בִּתִּי אֵין דַּרְכָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לָדוּר בְּבַיִת שֶׁאֵין שָׁם מְזוּזָה. אָמְרָה לָהּ, בַּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, אֵלּוּ עֳנָשִׁין וְאַזְהָרוֹת. וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, שְׁאָר מִצְווֹת.
[כג] דָּבָר אַחֵר, אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ. בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּגִלְגָּל, בְּשִׁילֹה, בְּנֹב, בְּגִבְעוֹן, בְּבֵית עוֹלָמִים. בַּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, לָנָה אֲנִי עַל קָרְבְּנוֹתַי. עַמֵּךְ עַמִּי, לְבַטֵּל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלִּי. וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, לְשַׁלֵּם שְׂכַר פְּעֻלָּתִי.
ותאמר רות אל תפגעי בי – לא תחטא עלי לא תסכין פגעין מני.
לעזבך לשוב מאחריך – מ״מ דעתי להתגייר אלא מוטב על ידך מע״י אחר, כיון ששמעה כך התחילה כודרת לפניה הלכות גרים.
באשר תליני אלין – ת״ר גר שבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה בצרה דווים סחופים ומטורפים, אם אומר יודע אני ואיני כדאי מקבלים אותו מיד, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני, ומודיעין אותו ענשן של מצות, אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה, וכשם שמודעים אותו ענשן של מצות כך מודיעים אותו שכרן, אומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה אינן יכולין לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות, אם קבל עליו מלין אותו מיד ואין מרבין עליו ואין מדקדקים עליו.
פקאלת רות לא תלחי עליי פי תרכך ואלרגוע ענד חית מצ׳ית אאמצ׳י וחית תביתי? [אבית קומך] קומי ומעבודך מעבודי.
א. T-S Ar.1b.4 3 ע״א.
אמרה רות אל תלחצי עלי לעזבך ולשוב, שכן להיכן שתלכי אלך והיכן שתשני אישן, עמך עמי ועבודת האל שלך היא עבודת האל שלי.
קאלת רות לא תלחין עליי, פי תרכך ואלרגוע ען אתבאע טאעתך, לכן פי אייהֵ טריק תסלכינהא אמצ׳י, וחית׳ תביתין אבית, קומך קומי, ומעבודך מעבודי.
אל תפגעי – אל תאיצי בי לעזבך ולשוב מלכת אחרי משמעתן אלא באשר.
(טז-יז) אל תפגעי בי – אל תפצרי בי.
כי אל אשר תלכי וגו׳ – מיכן אמרו רבותינו: גר שבא להתגייר מודיעין לו מקצת עונשין שאם בא לחזור בו יחזור. שמתוך דבריה של רות אתה למד, שאמרה לה נעמי: אסור לנו לצאת חוץ לתחום בשבת – אמרה לה: באשר תלכי אלך. אסור לנו להתייחד נקבה עם זכר שאינו אישה – אמרה לה: באשר תליני אלין. עמנו מובדלים משאר עמים בשש מאות ושלש עשרה מצות – עמך עמי. אסיר לן ע״ז – ואלהיך אלהי. ארבע מיתות נמסרו לבית דין – באשר תמותי אמות. שני קברות מתוקנין לבית דין, אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ונחנקין – אמרה לה: ושםא אקבר.
א. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לייפציג 1, אוקספורד 34. בכ״י לוצקי 778: ״שם״.
(16-17) Do not urge me – Do not press me.
For wherever you go, I shall go – From here our Rabbis of blessed memory derived1 that if a [prospective] proselyte comes to convert, we inform him of some of the punishments [for violating the commandments] so that if he decides to renege [from his intention to convert], he can renege; for out of the words of Rus, you can learn what Naomi said to her. [Naomi said.] "We may not venture outside the boundary [of 2000 cubits beyond city limits] on Shabbos.⁠" She [Rus] replied to her, "For wherever you go I shall go.⁠"2 [Naomi then said,] "We are prohibited to allow a woman to be secluded with a man who is not her husband.⁠" She [Rus] replied, "Where you lodge, I will lodge.⁠" [Naomi said,] "Our nation is separated from other nations by 613 commandments,⁠" [and Rus replied,] "Your people are my people.⁠" [Naomi said,] "Idolatry is forbidden to us,⁠"3 [to which Rus replied,] "Your God is my God.⁠" [Naomi then said,] "Four [types of] death penalties were delegated to Beis Din [to punish transgressors],⁠" [and Rus replied,] "Where you die, I will die.⁠" [Naomi continued,] "Two burial plots were delegated to Beis Din [to bury those executed], one for those stoned and those burned, and one for those decapitated and those strangled.⁠" She [Rus] replied, "And there I shall be buried.⁠"
1. In Maseches Yevamos 47b.
2. Alternatively, just as you are going to Eretz Yisroel for the sake of your religion, so it is my purpose to go there in order to be able to keep the Torah's commandments. (Malbim)
3. Although idolatry is forbidden to Noahites, they are forbidden to worship idols only if they do so exclusively, but not if they worship God in conjunction with their idolatry. (Torah Temimah)
ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך – אמרה לה אל תחטאי בי כמו (איוב ז׳:כ׳) למה שמתני למפגע לך, לעזבך לשוב מאחריך אמ׳ לה בין כך ובין כך דעתי להתגייר ולמה אעזבך לשוב מאחריך מוטב לי על ידך ולא על יד אחר כיון ששמעה כך התחילה סודרת לפני הלכות גרים, אמרה לה אין אנו יוצאין חוץ לתחום שבת בשבת ואין אנו הולכי׳ לע״ז כי אם לאהל מועד וגלגל ושילה, לנוב ולגבעון ולבית העולמים אמרה לה אל אשר תלכי אלך, אמרה לה נעמי אסור לנו ללין בבית שאין בו מזוזה ואסור להתיחד עם איש חוץ מבעלה אמרה לה ובאשר תליני אלין, עמך עמי אמרה תרי״ג מצות יש לנו כמנין עמך ושלש אותיות של עמך הרי תרי״ג מצות אמרה לה רות עמך עמי ואלהיך אלהי יכלל כל התורה.
ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך – לפי שאמר למעלה ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה (רות א׳:ז׳), היא אומרת כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין – מוטב ללון עמך כאורח נטה ללון, ולא להשתקע במקומי בפלטין חשובין.
עמך עמי ואלהיך אלהי – לפי שאמרה למעלה: הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה (רות א׳:ט״ו), היא משיבה: עמך עמי ואלהיך אלהי.
אל תפגעי – אינו אלא לשון בקשה, אלא כעומד לפני חברו ואומר לו: אל תבא עמי.
כי אם אל אשר תלכי אלך – מוסב על: שובנה בנותי לכנה (רות א׳:י״ב).
ובאשר תליני אלין – מוסב על: שובנה אשה לבית אמה (רות א׳:ח׳). נעמי אמרה לה לשוב לבית אמה, וכל אדם שהוא בארץ מולדתו תושב ומכובד, והגר בארץ נכריה הוא לן ואכסנאי. והיא השיבה: באשר תהיה אכסנאית גם אני כן.
ומה שאמרת: הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה (רות א׳:ט״ו), תשובי גם את, לא כן, עמך עמי ואלהיך אלהי.
אל תפגעי – כמו: {ו}⁠אל תפגע בי (ירמיהו ז׳:ט״ז). (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)
אל תפגעי בי – הטעם: פיוס, ולעולם הוא דבק עם אות בי״ת, ופגעו לי בעפרון (בראשית כ״ג:ח׳). ואין מלה זרה רק: {ו}⁠לא אפגע אדם (ישעיהו מ״ז:ג׳) ובמקומו אפרשנו (ראב״ע ישעיהו מ״ז:ג׳).
עמך עמי – לעולם לא אעזוב תורת ישראל וייחוד השם.
ENTREAT ME NOT. Tifge'i (entreat) is a conciliatory term.⁠"1 The word is [always] followed by2 a bet. Cf. Pigu in u-figu li ve-ephron (and entreat for me to Ephron) (Gen. 23:8). The only exception is [ve]-lo efga adam (and will let no man intercede) (Isaiah 47:3).⁠3 I will explain it, in is place.
THY PEOPLE SHALL BE MY PEOPLE. I will never forsake Israel's law nor Israel's belief in One God.
1. The word pega has a number of meanings. It can mean to kill or strike (Kings I 2:25). It can also mean among other things to pray (Jer. 7:16), to entreat (Jer. 7:16), or to meet (Gen. 32:2). Here it is used in a peaceful sense, to entreat, to persuade and the like.
2. Literally, connected to.
3. The text should have read: ve-lo efga ve-adam.
אל תפגעי בי – לשון פיוס כמו ״שמעוני ופגעו לי בעפרון״ (בראשית כ״ג:ח׳) ולעולם הוא דבק עם אות בי״ת, רק ״לא אפגע אדם״ (ישעיה מ״ז:ג׳)א, והעניין לא תפייסי אותי יותר שאעזוב אותך ואשוב מאחריך.
כי אל אשר תלכי אלך – ר״ל אל המקום אשר תלכי אלך, גם אני, או ר״ל אל העם אשר תלכי אלך.
ובאשר תליני אלין – ר״ל בהיותינו בדרך לא אתיחד עם אדם, רק עמך אלין במלון אחר.
עמך עמי – ר״ל עמך אחשוב כאלו הוא עמי, והעניין שאני רוצה להתייחש על שם עמך, ואלהיך יהיה אלהי שאקבל עלי אלהותו.
א. אבן עזרא: ״הטעם: פיוס. ולעולם הוא דבק עם אות בי״ת: ״ופגעו לי בעפרון״; ואין מלה זרה, רק ״לא אפגע אדם״.
(טז-יח) התועלת השני – הוא להודיע כי מי שבא לדבק תחת כנפי השכינה ראוי שידקדקו עמו לעמוד על כוונתו אם הוא מתרצה בזה מלב ומנפש בשימאנו לקבלו. ואם יתחזק ויתאמץ בדעתו זאת אין ראוי להוסיף עוד ולהרחיקו מזה. לזה תמצא שכאשר ראתה נעמי ברות כי מתאמצת היא ללכת אתה לא הוסיפה עוד להרחיקה מזה כי אז הכירה כי מלב ומנפש נתגיירה. ומזה המקום יתבאר שהבא להתגייר ראוי שימסרו לו קלות וחמורות כי אז יתבארו לו מה שהוא מקבל עליו כשיתגייר. ואחר זה ראוי שירחיקוהו מזה קצת עד שיעמדו על דעתו, ואחר כשיראו שהוא מתאמץ בדעתו זאת אין ראוי לדבר אתו עוד להרחיק ממנו רצונו.
(טז-יז) ותאמר רות – עתה ביארה מה שאמרה ראשונה כי אתך נשוב לעמך לא אל בחינתה לבד עד כי יהיה זה תנאי מתדבק בגרותה אז יהיה הרצון במאמר כי אתך לומר כי באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין. אמנם עיקר הכוונה הוא מאמר לעמך. כי עמך עמי ואלהיך אלהי. ובדת אשר תמותי אמות ובמשפטה אקבר.
סוף דבר עיקר כוונתה היתה אל העם לא אל מאמר אתך כמו שחשבת אדרבה כה יעשה יי׳ לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני וביניך: כי לדעתי חכמה עצומה בדבריה במה שלא אמרה לא יפריד ביני וביניך לשון שולל כי אם לשון מחייב כי המות יפריד ביני וביניך. והכוונה כי על דרך האמת האנשים אשר אין להם דת אלהית ודאי אין המות היא המפרדת ביניהם כי מקרה אחד לכל. כי כלם הם מתים בחייהם ובמותם לא יפרדו כי מותרם מן הבהמה אין. אמנם הצדיקים בעלי ברית אלהינו המקוים לנפשותם התעצמות נבדל במעשה ובעיון כמו שאמרנו היטב אצל ויפח באפיו נשמת חיים שער ששי מספר העקידה. הנה הם כמו שאי אפשר שלא יהיו נבדלים במעלותם בחייהם. וכמו שאמר בשרידים (מכלתא פ׳ יתרו) משה מחיצה בפני עצמו אהרן מחיצה בפני עצמו. כן בהכרח המות יפריד ביניהם להיות כל א׳ במעלתו במדרגתו מתחלפת במין ממדרגת חברו כענין רבוי הנבדלים. וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ב״ב ה׳.) אין לך צדיק וצדיק שאינו נכוה מחופתו של חברו. ובמדרש (רות רבה ג׳) רבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא הוו יתבי ועסקי באורייתא בערובתא דפסחא עד אמרם ז״ל כל צדיק וצדיק יש לו עולם בפני עצמו והודו לו והנה אם כן בדברים אלה קבלה על עצמה עול מלכות שמים שלמה בחכמה ובתבונה.
[אַל תִּפְגְּעִי בִי] לְעָזְבֵךְ. ׳כי חסדי מאתך לא ימוש׳ (ישעיה נד י)1: לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ. בעניין עבודת האל ית׳ ובמדינוּת2: כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ. לבתי כנסיות3: [וּבַאֲשֶׁר] תָּלִינִי אָלִין. ולא אתייחד עם אנשים4: עַמֵּךְ עַמִּי. במנהגי5:
1. כיון שאמרה ׳לעזבך׳ למה כפלה ואמרה ׳לשוב מאחרייך׳, אלא ש׳לעזבך׳ היינו שתעזוב היא את נעמי ותפסיק לעשות עמה חסד, מלבד ההליכה עמה, ורות ביקשה שלא תפציר בה נעמי להפסיק מלעשות עמה חסד. ומצינו לשון ׳עזיבה׳ על חסד, ראה בבראשית (כד כז) ׳לא עזב חסדו׳.
2. שמלבד שלא תעזוב חסדה עמה, גם לא תשוב מאחריה, שלא תפסיק ללמוד ממנה את דרכיה הן בעבודת ה׳, והן בענייני דרך ארץ.
3. ראה הערה הבאה.
4. ביבמות (מז.) איתא בדיני הגר הבא להתגייר: ׳ומודיעין אותו ענשן של מצוות וכו׳, וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצוות, כך מודיעין אותו מתן שכרן׳. ושם (ע״ב) איתא: ׳אמר רבי אלעזר, מאי קראה, דכתיב (פסוק יח) ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה, [מתוך דברים של רות אתה למד מה שאמרה לה נעמי (רש״י כאן)], אמרה לה, אסיר לן תחום שבת - באשר תלכי אלך, אסיר לן יחוד - באשר תליני אלין׳. [בגמרא שם פירש רש״י שהכוונה ׳להתייחד עם אשת איש׳, והיינו ייחוד דאשת איש שאסור מן התורה, אך דעת הרמב״ם (איסו״ב פכ״ב ה״ב) שאיסור ייחוד מדברי קבלה, ומפרשי הרמב״ם כתבו שכוונתו שהוא מדרבנן (עיין בית שמואל באהע״ז סי׳ כב א), ואילו ייחוד דפנויה אינו אלא מדרבנן, וגזרו עליו בית דינו של דוד (ע״ז לו:) כמה דורות אחרי רות (מהר״ץ חיות באמרי בינה פ״ד, ע׳ תתקכז), אך משמעות לשון רש״י ורבינו כאן שמדובר בייחוד דפנויה, כי משמע שכבר עכשיו חל עליה איסור זה. ובמדרש זוטא ׳אמרה לה אסור לנו לייחד עם פנויה, כל שכן עם אשת איש׳. ובתרגום יש גירסא שמדובר בייחוד עם גוי. וראה מש״כ רבינו להלן (ג ט), ובביאור שם]. וקרוב לדרשת הגמרא דרשו במדרש (רו״ר ב כב) ׳אמרה לה, בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקסיאות של גויים׳, ועוד במדרש (ב כג) ׳דבר אחר, אל אשר תלכי אלך, באהל מועד בגלגל בשילה בנוב בגבעון בבית עולמים, ובדרך זו פירש רבינו ׳אל אשר תלכי אלך – לבתי כנסיות׳.
5. ביבמות שם שאמרה נעמי לרות ׳מפקדינן שש מאות וי״ג מצוות׳, ועל זה השיבה רות ׳עמך עמי׳. וברו״ר שם ׳עמך עמי - אלו עונשין ואזהרות׳. אך לפירוש רבינו נראה שכבר נכללו כל המצוות במה שאמרה ׳לשוב מאחרייך׳, שתתנהג כמותה בעיון ובמעשה, לכן פירש שכאן הוסיפה שאף במנהגי ישראל שאינם מצוות תתנהג כמותה. והאבן עזרא כתב שבמה שאמרה ׳עמך עמי׳ הודיעה שלעולם לא תעזוב את תורת ישראל. ובאיגרת שמואל פירש ׳עמך עמי׳ - מצוות שבין אדם לחבירו, ׳ואלהיך אלהי׳ - מצוות שבין אדם למקום.
ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך – דרך משל, שנים שהולכים בדרך ואחד אינו רוצה שילך חבירו עמו, יכול לומר לו השני גם אם לא תרצה שאלך עמך ממש אוכל לילך הרחק ממך בדרך זו, כן כאן אמרה אל תפגעי בי אל תחטיאני. ורצה לילך עמי ביחד מכל מקום הרשות בידי שאלך בזה הדרך הרחק.
כי אל אשר תלכי אלך – כי גם שאלך הרחק ממך מכל מקום אבוא גם כן למקומך לאחר זמן.
עוד יש לפרש על דרך המדרש אל תפגעי בי אל תחטיאני, ורצה לומר, שאתה רוצה להרחיקני מעליך כאשר יש לכם עונשים רבים, ד׳ מיתות כו׳, אבל בזה אתה מחטיאני יותר. וכמו שאמרו רבותינו ז״ל אף שד׳ מיתות בטלו מכל מקום דין ד׳ מיתות לא בטלו, וכמו כן בגהינם אף שבזה העולם בטלו ד׳ מיתות אבל בגיהנם יש המיתות והיסורים כהנה וכהנה לעוברי רצונו. וזה שאמרה אל תפגעי בי עוד לשוב מאחריך מחמת שיש לכם עונשין, לכן לא אקבל אלא אני רוצה באשר תלכי אלך, כי כה יעשה לי ה׳ וכה יוסיף העונשין בגיהנם כי שם היסורים גדולים יותר.
ורצה לומר בעת שהמות יפריד בינינו אז יעשה לי ה׳ כהנה וכהנה על העבירות שעשיתי בזה העולם על כן אני רוצה להתגייר ולא לילך עוד ממך ומזה אנצל מיסורים בעלמא דאתי.
אל תפגעי בי – [במדרש אמרה לה לא תחטא עלי לא תסבון פגעך מני, ר״ל כי פגיעה משמש על ג׳ דברים: הריגה ויפגע בו וימת, פגישה ופגע ביריחו, תחנונים ופגעו לי בעפרון, ולדעת המדרש תחנונים ופגישה ענינם א׳ שמבקש ומצפה שחברו יצא לקראתו ברצון לבבו למלא בקשתו, ולז״א שתפסה לשון פגיעה אם מענין הריגה שע״י שתעזוב אותה תמות מיתת הנפש, ועז״א לא תחטא עלי, אם מענין פגישה ותחנונים, ר״ל אל תחשוב שלבבי יפגעך בבקשה זאת ויהיה לבבי כלבבך ותסבון ר״ל תקח פגעך ממני]. לעזבך לשוב מאחריך – ר״ל לא שאעזוב אותך כי איני רוצה להפרד ממך ואף לא לשוב מאחריך שאף אם אצטרך לעזבך לא אשוב מאחריך לארץ מואב כי בכל זה אלך לארץ יהודה ואתגייר שם ע״י אחרים [וכ״ה במדרש לשוב מאחריך מ״מ דעתי להתגייר אלא מוטב על ידך ולא ע״י אחרים], כי אל אשר תלכי אלך – ר״ל בל תחשוב כי תכלית הליכתי משונה מן תכלית הליכתך שאת הולכת לשם לבעבור דתך שתוכל לשמור מצות התלויות בארץ והתורה והמצוה ואני הולך רק בעבור השגת איזה תועלת, כי תכלית הליכתי הוא עצמו התכלית שאת הולכת אליו, וכן אל תחשבי שאני מקוה איזו הצלחה זמניית שאנשא לאיש עשיר וכדומה כי באשר תליני אלין – אלין כגר בארץ וכצדיקים שהעה״ז הוא אצלם רק כמלון אורחים, כי מגמת הליכתי הוא מצד כי עמך עמי ואלהיך אלהי – שכבר תפשתי תורת אלהיך ומנהגי בני עמך ואני כאחת מבני עמך.
תפגעי בי – נשתמש בשרש זה להוראת תפלה, בכל פעם שהאחד מתעצם לבלתי שמוע וכאילו נצב במקומו. ובזה קרוב הוא בצד מה אל שתי הוראותיו האחרות, ויפגע במקום (בראשית כ״ח:י״א), קום אתה ופגע בנו (שופטים ח׳:כ״ה).
אל תפגעי בי – מהו אל תפגעי בי. אמרה לה, לא תחטא עלי, לא תסבין פגעיך ממני.⁠1 (שם)
לעזבך לשוב מאחריך – אמרה לה, מכל מקום דעתי להתגייר, מוטב על ידך ולא ע״י אחרת.⁠2 (מ״ר)
אל אשר תלכי וגו׳ – כיון ששמעה נעמי החלטתה להתגייר התחילה לסדר לה הלכות גרים אמרה לה, בתי, אין דרבן של בנות ישראל ללכת לבתי טיאטראות ולבתי קרקסאות של עובדי כוכבים, אמרה לה אל אשר תלכי אלך.⁠3 (שם)
אל אשר תלכי וגו׳ – אמרה לה, אסור לן תחום שבת אמרה לה אל אשר תלכי אלך.⁠4 (יבמות מ״ז:)
ובאשר תליני אלין – אמרה לה, אסור לן יחוד, אמרה לה ובאשר תליני אלין.⁠5 (שם שם)
ובאשר תליני אלין – אמרה לה, בתי, אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין בו מזוזה, אמרה לה, ובאשר תליני אלין.⁠6 (מ״ר)
עמך עמי וגו׳ – אמרה, מפקדינן אתרי״ג מצות, אמרה לה עמך עמי, שוב אמרה לה אסור לן עבודת כוכבים אמרה ואלהיך אלהי.⁠7 (יבמות מ״ז:)
עמך עמי וגו׳ – עמך עמי אלו עונשין ואזהרות,⁠8 ואלהיך אלהי אלו שאר מצות, דבר אחר עמך עמי לבטל עבודת כוכבים שלי,⁠9 ואלהיך אלהי – לשלם שכר פעולתי.⁠10 (מ״ר)
1. ר״ל לא תשאי חטא עלי ולא תענשי על אשר תסב את לבי מלהתגייר, ובטעם הדיוק מלשון אל תפגעי בי י״ל דעל הרוב יונח הלשון פגע, לפי פשוטו, על מכשול וצרה, או על פגישה, כמו כי עת ופגע יקרה את כולם (קהלת ט׳), פגע רע (מלכים א ה׳) ויפגע בו וימת (שם ב׳ כ״ה), וכן פגעת את שש (ישעיהו ס״ד) ופגעת חבל נביאים (שמואל א י׳) וכדומה, ולפי״ז כאן לענין היה יותר מכוון אם אמרה אל תפצרי בי, ולכן דרשו מענין פגע ונזק כמבואר.
2. דייק יתור לשון מאחריך, ודריש שאמרה שגם אם אשוב תהיה ההשבה רק מאחריך אבל לא מאחרי ה׳, והיינו שמכל מקום, כלומר בכל אופן אתגייר.
3. יתכן דראתה נעמי לצורך להזהירה על פרט זה משום דמבואר בילקוט ריש רות דרות היתה בת בנו של עגלון מלך מואב, וא״כ היתה רגילה בתענוגים כאלה, והיה דרוש להתרותה על זה.
4. ובדרשה הסמוכה עמך עמי וגו׳ דריש שאמרה לה מפקדינן אתרי״ג מצות, וא״כ הלא גם תחומין בכלל, ולמה פרטה לה את זה, ואולי הכונה על תחומין ב׳ אלפים דהוא דרבנן, אך באמת י״ל דמ״ש מפקדינן אתרי״ג לא פרטה אותם בפרט כי אם בכלל שתקבל עליה עול מצות, ורק איזו מצות מצאה לנכון לפרוט לה מאיזה טעם שהוא, ומהם מצות תחומין אולי מפני שלא ניכר בה כל מלאכה ולכן נקל לעבור עליה, וכן איסור יחוד בדרשה הבאה, וכן איסור עבודת כוכבים בסמוך, אולי מפני שקשה להם לעובדי כוכבים לפרוש ממנה וכמבואר במ״ר פ׳ אחרי פרשה כ״ב יעו״ש, וכן חיוב מזוזה בסמוך, שקרוב לומר דהוא כדי שתהיה יראת ה׳ עליה תמיד.
5. עיין מש״כ באות הקודם.
6. עיין מש״כ לעיל אות ס״ב.
7. ומהרש״א הקשה הלא גם ב״נ מצווין על עבודת כוכבים, וברי״ף הקשה עוד דהא בכלל תרי״ג מצות הוא, ויהיה לפי״ז מכאן ראיה להפוסקים דב״נ אינו מצווה על השיתוף, ומיושב שתי הקושיות, והוא מפני שהזהירה אותה על השיתוף, ומיושב בזה ג״כ דלכאורה י״ל מאי אמרה לה אסר לן עבודת כוכבים הלא עיקר ההתגיירות שלהגר הוא שלא לעבוד עבודת כוכבים ומכיון שבאתה להתגייר פשיטא שלא תעבוד עבודת כוכבים אכן אם אמרינן שהזהירה אותה על השיתוף א״ש. ולהפוסקים דב״נ מצווה על השיתוף צ״ל בטעם פרט אזהרה זו כמש״כ לעיל אות ס״ב.
8. עיין מש״כ בסמוך פסוק י״ח אות ע״ב.
9. יתכן הכונה משום דמצינו במקרא שהיו מן האומות כאלה שעם יראתם את ה׳ בכ״ז נטו אחרי עבודת כוכבים כמש״כ במ״ב י״ז מ״א ויהיו הגוים האלה יראים את ה׳ וגו׳ ואת פסיליהם היו עובדים, ובזה בטלה רות את עבודת כוכבים שלה כולה, ולפי מ״ש אות ס״ה שהזהירה אותה על השיתוף א״ש גם כאן והוא שקבלה עליה לבטל עבודת כוכבים שלה היינו שלא לעבוד אפי׳ בשיתוף דאל״כ מאי רבותא.
10. בזה הביעה אמונתה בשכר ועונש.
וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי – אל תפצירי בי1 לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, ואף אם אצטרך לעוזבך לא אשוב מאחריך לארץ מואב, כי בכל זאת אלך לארץ יהודה ואתגייר שם ע״י אחרים2, והמדרש מספר כי נעמי הודיעה לרות מקצת העונשים והמחויבויות של הדת היהודית כמצוות התורה, ואמרה לה ״אסור לנו לצאת חוץ לתחום בשבת״3, ואין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקסיאות4, ועל כך רות ענתה לה5 כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, אמרה לה נעמי אסור לנו להתייחד נקבה עם זכר שאינו בעלה6, ואין דרכן של ישראל לדור בבית שאין שם מזוזה7, ענתה לה רות וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, הוסיפה נעמי ואמרה לה עמנו מובדל משאר העמים בתרי״ג מצוות, ענתה לה רות עַמֵּךְ עַמִּי ולעולם לא אעזוב תורת ישראל וייחוד ה׳8, אמרה לה נעמי אסור לנו לעבוד עבודת אלילים, ענתה לה וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי:
1. רש״י.
2. מלבי״ם.
3. רש״י.
4. רות רבה ב-כב.
5. רש״י.
6. רש״י.
7. רות רבה ב-כב.
8. אבן עזרא.
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יז) בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה לִי֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יףא כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ׃
Wherever you die, I will die, and there I will be buried. So shall Hashem do to me1 and more also, for death shall part me and you.⁠"2
1. So shall Hashem to do to me | כֹּה יַעֲשֶׂה י"י לִי – Of the ten places in Tanakh in which someone swears in the name of God, it is only here and in Shemuel I 20:13 that someone does so using the proper name of Hashem (rather than "Elokim").
2. for death shall part...| כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד – See Rashi and Reconstructed Rashbam that the connotation is, "So may God do to me if anything but death should part us".
א. יוֹסִ֔יף =א ומסורות-א,ל וטברניות
• ל!=יֹסִ֔יף (כתיב חסר וי״ו)
תרגום כתוביםרות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזרפסאודו-רש״יעמנואל הרומירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנומלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמַרַת נָעֳמִי אִית לַנָא אַרְבַּע דִּינֵי מוֹתָא לְחַיָּבַיָּא רְגֵימַת אַבְנָא וִיקֵידַת נוּרָא וּקְטֵילַת סַיְפָא וּצְלֵיבַת קֵיסָא אֲמַרַת רוּת בְּכָל מַה דִּתְמוּתִי אֲמוּת אֲמַרַת נָעֳמִי אִית לַנָא בֵּית קְבוּרְתָא אֲמַרַת רוּת וְתַמָּן אֱהֶא קְבִירָא וְלָא תוֹסִיפִי עוֹד לְמַלָּלָא כִּדְנָן יַעֲבֵיד יְיָ לִי וְכִדְנָן יוֹסִיף עֲלַי אֲרוּם מוֹתָא יְהֵי מַפְרֵישׁ בֵּינִי וּבֵינָךְ.
[כד] בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת – אֵלּוּ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין, סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג וְחֶנֶק. וְשָׁם אֶקָּבֵר, אֵלּוּ שְׁנֵי קְבָרִים הַמְתֻקָּנִים לְבֵית דִּין, אֶחָד לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין, וְאֶחָד לַנֶּהֳרָגִין וְלַנֶּחְנָקִין. כֹּה יַעֲשֶׂה ה׳ לִי וְכֹה יוֹסִיף, אָמְרָה לָהּ, בִּתִּי, כָּל מַה שֶּׁאַתְּ יְכוֹלָה לְסַגֵּל מִצְווֹת וּצְדָקוֹת, סַגְלִי בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

פרשה ג

[א] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו (איוב ג׳:י״ט), אָמַר רַבִּי סִימוֹן זֶה אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מִקְרָאוֹת שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא, הָעוֹלָם הַזֶּה מִי שֶׁהוּא קָטָן יָכוֹל לְהֵעָשׂוֹת גָּדוֹל, וּמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל יָכוֹל לְהֵעָשׂוֹת קָטָן, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא, מִי שֶׁהוּא קָטָן אֵינוֹ יָכוֹל לְהֵעָשׂוֹת גָּדוֹל, וּמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל אֵינוֹ יָכוֹל לְהֵעָשׂוֹת קָטָן. וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו, זֶה הוּא שֶׁעוֹשֶׂה רְצוֹן יוֹצְרוֹ מַכְעִיס אֶת יִצְרוֹ, מֵת יָצָא לַחֵרוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו. רַבִּי מְיָאשָׁא בַּר בְּרֵיהּ דְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, נִשְׁתַּקַּע שְׁלשָׁה יָמִים בְּחָלְיוֹ, לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים נִתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ, אָמַר לוֹ אָבִיו הָן הֲוֵית, אֲמַר לֵיהּ בְּעוֹלָם מְעֹרָב הָיִיתִי. אֲמַר לֵיהּ וּמַה חֲמֵיתָה תַּמָּן, אֲמַר לֵיהּ הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם רָאִיתִי כָּאן בְּכָבוֹד וְשָׁם בְּבִזָּיוֹן. כַּד שְׁמַעוּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ סָלְקָן לִמְבַקְרֵיהּ, אֲמַר לְהוֹן אָבוּהּ שְׁמַעְתּוּן מָה אֲמַר הָדֵין מַיְינוֹקָא, אָמְרִין לֵיהּ מָה אֲמַר, תָּנֵי לְהוֹן עוֹבָדָא.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ וְלֹא מִקְרָא מָלֵא הוּא: כֹּה אָמַר ה׳ הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה זֹאת לֹא זֹאת הַשָּׁפָלָה הַגְּבֵּהַּ וְהַגָּבֹהַּ הַשְׁפִּיל (יחזקאל כ״א:ל״א), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אִלּוּ לֹא עָלִיתִי אֶלָּא לִשְׁמֹעַ דָּבָר זֶה דַּי. רַב הוּנָא רֵישׁ גָּלוּתָא שָׁאַל לְרַבִּי חִסְדַּאי מַה דֵּין דִּכְתִיב הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה, אָמַר לוֹ, הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת מֵרַבּוֹתֵינוּ, וְהָרִים הָעֲטָרָה מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם. אָמַר לוֹ, אַתְּ חֶסֶד וּמַה לְּךָ חָסֶד.
[ב] כְּתִיב: כִּי מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר וגו׳ (קהלת ט׳:ד׳), תַּמָן תְּנֵינַן הָרוֹאֶה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מַה הוּא אוֹמֵר, בָּרוּךְ נוֹתֵן אֶרֶךְ אַפַּיִם לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מִמֶּנּוּ, בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֵאַרְצֵנוּ. וְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתַּעֲקֹר אוֹתָהּ מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת וְתָשׁוּב לֵב עוֹבְדֶיהָ לְעָבְדְּךָ בְּלֵב שָׁלֵם, וְלֹא נִמְצָא מִתְפַּלֵּל עַל הָרְשָׁעִים.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן יְבֻחַר כְּתִיב, אֲפִלּוּ כָּל אוֹתָן שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּזְּבוּל יֵשׁ בִּטָּחוֹן, לְהַחֲיוֹת אוֹתָם אִי אֶפְשָׁר שֶׁכְּבָר פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּזְּבוּל, לְכַלּוֹתָם אִי אֶפְשָׁר שֶׁכְּבָר עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ (ירמיהו נ״א:ל״ט). תַּנְיָא קְטַנֵי גוֹיִם וְחֵילוֹתָיו שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר לֹא חַיִּים וְלֹא נִדּוֹנִים, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ. כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת (קהלת ט׳:ד׳), בָּעוֹלָם הַזֶּה מִי שֶׁהוּא כֶּלֶב, לְהֵעָשׂוֹת אֲרִי הוּא יָכוֹל. וּמִי שֶׁהוּא אֲרִי, יָכוֹל לְהֵעָשׂוֹת כֶּלֶב. אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא, מִי שֶׁהוּא אֲרִי אֵינוֹ יָכוֹל לְהֵעָשׂוֹת כֶּלֶב, וְכָל מִי שֶׁהוּא כֶּלֶב אֵינוֹ יָכוֹל לְהֵעָשׂוֹת אֲרִי. אַדְרִיָּאנוֹס שְׁחִיק טַמְיָא שָׁאַל לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אֲמַר לֵיהּ אֲנָא טָב מִמּשֶׁה רַבָּךְ, אֲמַר לֵיהּ, לָמָּה, דַּאֲנָא חַי וְהוּא מֵת, וּכְתִיב: כִּי לְכֶלֶב חַי טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת. אֲמַר לֵיהּ יָכוֹל אַתְּ לִגְזֹר דְּלָא יַדְלֵק בַּר נָשׁ נוּר תְּלָתָא יוֹמִין, אֲמַר לֵיהּ, אִין. לְעִידָּן עַמְיָא סָלְקוּן תַּרְוֵיהוֹן עַל אִיגַר פָּלָטִין חֲמֵי תְּנָנָא סָלֵיק מִן רְחִיק, אֲמַר לֵיהּ מַה כֵּן, אֲמַר לֵיהּ אִיפַרְכִּיָא בִּישׁ, עָאל אַסְיָא וּבַקַּר יָתֵיהּ, וַאֲמַר לֵיהּ עַד דְּשָׁתֵי חֲמִימֵי לָא מִיתַּסֵּי. אֲמַר לֵיהּ תִּפַּח רוּחֵיהּ, עַד דְאַתְּ קַיָּם בָּטְלָה גְּזֵרָתְךָ, וּמשֶׁה רַבֵּנוּ מִשָּׁעָה שֶׁגָּזַר עָלֵינוּ: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שמות ל״ה:ג׳), לָא מַדְלֵיק יְהוּדָאי נוּר בְּשַׁבְּתָא מִיּוֹמוֹהִי, וַעֲדַיִן לֹא נִתְבַּטְּלָה גְּזֵרָתוֹ עַד הַשְׁתָּא, אֲמַרְתְּ אַתְּ כֵּן דַּאֲנָא טָב מִינֵיהּ. הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא (תהלים ל״ט:ה׳), אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָם אוֹדַע לִי אֵימָתַי אֲנָא מָיֵית, אֲמַר לֵיהּ רָזָא הִיא דְּלָא מִתְגַּלֵּי לְבַר נָשׁ וְלֵית אֶפְשָׁר דְּיִתְגַּלֵּי לָךְ. וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אֲמַר לֵיהּ שַׁבְעִין שְׁנִין. וְאֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי, אוֹדַע לִי בְּהָדֵין יוֹמָא אֲנָא מָיֵית, אָמַר לוֹ בְּשַׁבָּת. אֲמַר לֵיהּ פַּחֵית לִי חַד יוֹמָא, אָמַר לוֹ לֹא. אָמַר לוֹ לָמָּה, אָמַר לוֹ חֲבִיבָה עָלַי תְּפִלָּה אַחַת שֶׁאַתָּה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל לְפָנַי מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁעָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לְהַעֲלוֹת לְפָנַי, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא (מלכים א ג׳:ד׳). אֲמַר לֵיהּ אוֹסֵיף לִי חַד יוֹמָא, אֲמַר לֵיהּ לָא. אֲמַר לֵיהּ לָמָּה, אָמַר לֵיהּ אַרְכִי שֶׁל בִּנְךָ דּוֹחֶקֶת, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, אַרְכִיּוֹת אַרְכִיּוֹת הֵן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן נִכְנָס לְתוֹךְ אַרְכִי שֶׁל חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא. וּמֵת בַּעֲצֶרֶת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְסָלְקָה סַנְהֶדְּרִין מֶחְמְיָיא אַפִּין לִשְׁלֹמֹה, אֲמַר לְהוֹן מַעֲבַר יָתֵיהּ מֵאֲתַר לַאֲתַר, אָמְרִין לֵיהּ וְלָאו מַתְנִיתָּא הִיא סָכִין וּמְדִיחִין וּבִלְבָד שֶׁלֹא יָזִיז אֵבָר. אָמַר כְּלָבִים שֶׁל בֵּית אַבָּא רְעֵבִין, אָמְרִין לֵיהּ וְלָא מַתְנִיתָּא הִיא מְחַתְּכִין אֶת הַדְּלוּעִים לִפְנֵי הַבְּהֵמָה וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים. מֶה עָשָׂה נָטַל פִּיפְקִין וּפָרַשׂ עָלָיו כְּדֵי שֶׁלֹא תֵּרֵד הַשֶּׁמֶשׁ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים לַנְּשָׁרִים קְרָא וּפָרְשׂוּ עָלָיו אֲגַפֵּיהוֹן כְּדֵי שֶׁלֹא תֵּרֵד עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ.
[ג] אָמַר: מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת (קהלת א׳:ט״ו), בָּעוֹלָם הַזֶּה מִי שֶׁהוּא מְעֻוָּת יָכוֹל לִתְקֹן, וּמִי שֶׁהוּא מְתֻקָּן יָכוֹל לְעַוֵּת, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא מִי שֶׁהוּא מְעֻוָּת אֵין יָכוֹל לִתְקֹן, וּמִי שֶׁהוּא מְתֻקָּן אֵין יָכוֹל לְעַוֵּת. וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת, יֵשׁ מֵהָרְשָׁעִים שֶׁמִּזְדַּוְּגִין זֶה עִם זֶה בָּעוֹלָם, אֶחָד מֵהֶן עָשָׂה תְּשׁוּבָה לִפְנֵי מוֹתוֹ וְאֶחָד לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, נִמְצָא זֶה עוֹמֵד בַּחֲבוּרַת הַצַּדִּיקִים, וְזֶה עוֹמֵד בַּחֲבוּרַת הָרְשָׁעִים, וְהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר אוֹי לִי שֶׁמָּא מַשּׂוֹא פָנִים יֵשׁ בַּדָּבָר, אֲנִי וְזֶה גָנַבְנוּ, אֲנִי וְזֶה הָרַגְנוּ כְּאֶחָת, זֶה עוֹמֵד בַּחֲבוּרַת צַדִּיקִים וַאֲנִי בַּחֲבוּרַת רְשָׁעִים. וְהֵן מְשִׁיבִין וְאוֹמְרִין לוֹ, שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, מְנֻוָּל הָיִיתָ וּמֻשְׁלָךְ לְאַחַר מִיתָתְךָ שְׁלשֶׁת יָמִים, וְלֹא בַּחֲבָלִים גְרָרוּךָ לַקֶּבֶר: תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה (ישעיהו י״ד:י״א), כְּשֶׁהֵבִין זֶה חֲבֵרְךָ שָׁב מֵאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ, וְאַתָּה הָיִיתָ סְפֵקָה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְלֹא עָשִׂיתָ. אוֹמֵר לָהֶם הֲנִיחוּנִי שֶׁאֵלֵךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, וְהֵן מְשִׁיבִין לוֹ וְאוֹמְרִין, שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁעוֹלָם זֶה דּוֹמֶה לְשַׁבָּת וְעוֹלָם שֶׁבָּאתָ מִמֶּנּוּ דּוֹמֶה לְעֶרֶב שַׁבָּת, אִם אֵין אָדָם מְתַקֵּן בְּעֶרֶב שַׁבָּת מַה יֹּאכַל בְּשַׁבָּת. וְעוֹד עוֹלָם זֶה דּוֹמֶה לַיָּם וְעוֹלָם שֶׁבָּאתָ מִמֶּנוּ דּוֹמֶה לַיַּבָּשָׁה, אִם אֵין אָדָם מְתַקֵּן בַּיַּבָּשָׁה מַה יֹּאכַל בַּיָּם. וְעוֹד הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַמִּדְבָּר וְעוֹלָם שֶׁבָּאתָ מִמֶּנּוּ דּוֹמֶה לַיִּשׁוּב, אִם אֵין אָדָם מְתַקֵּן בַּיִּשׁוּב מַה יֹּאכַל בַּמִּדְבָּר. מַהוּ עוֹשֶׂה חוֹבֵק אֶת יָדָיו וְאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ (קהלת ד׳:ה׳). וְהוּא אוֹמֵר הַנִּיחוּנִי שֶׁאֶרְאֶה אֶת חֲבֵרִי בִּכְבוֹדוֹ, וּמְשִׁיבִין וְאוֹמְרִים לוֹ, שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, מְצֻוִּין מִפִּי הַגְּבוּרָה אָנוּ שֶׁלֹא יַעַמְדוּ רְשָׁעִים בְּצַד צַדִּיקִים, וְלֹא צַדִּיקִים בְּצַד רְשָׁעִים, וְלֹא טְמֵאִים בְּצַד טְהוֹרִים, וְלֹא טְהוֹרִים בְּצַד טְמֵאִים, וְעַל מָה אָנוּ מְצֻוִּין עַל הַשַּׁעַר הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: זֶה הַשַּׁעַר לַה׳ צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ (תהלים קי״ח:כ׳).
[ד] דִּילָמָא רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא הֲווֹ יָתְבִין לָעֲיִין בְּאוֹרָיְיתָא בַּהֲדֵין בֵּית מִדְרָשָׁא רַבָּא דִּטְבֶרְיָא בַּעֲרוּבַת פִּסְחָא, וְאִית דְּאָמְרֵי בַּעֲרוּבַת צוֹמָא רַבָּא, וּשְׁמַעֵי קָלְהוֹן דִּבְרִיָּיאתָא בָּיְיבִין, אֲמַר לֵיהּ אִילֵּין בְּרִיָּיתָא מָה עִסְקוֹן, אֲמַר דְּאִית לֵיהּ זָבַן וּדְלֵית לֵיהּ אָזֵיל לְגַבֵּי מָרֵי עֲבִדְתֵּיהּ וְהוּא יָהֵיב לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אִם כֵּן הוּא אַף אֲנָא אִיזֵיל גַּבֵּי מָרֵי עֲבִדְתִּי וְהוּא יָהֵב לִי, נְפַק וְצַלֵּי בַּהֲדָא אִילוּסִיס דִּטְבֶרְיָא, וַחֲזָא חַד יְדָא מוֹשְׁטָא לֵיהּ חֲדָא מַרְגָּלִיתָא, אֲזַל טָעִין גַּבֵּי רַבֵּנוּ, אֲמַר לֵיהּ הָדָא מְנָא אִית לָךְ, הָדָא מִילָא דְאִיסְטוֹפִיטָא הִיא, אֶלָּא הֵא לָךְ תְּלָתָא דִינָרִין, וַאֲזֵל וַעֲבֵד לִיקָרָא דְיוֹמָא, וּבָתַר יוֹמָא טָבָא אֲנַן שָׁטְחִין קָלֵיהּ וּמַה דְּהוּא עָבֵיד טִימִיתַהּ תִּיסַב. נְסַב תְּלָתָא דִינָרִין וַאֲזֵיל זְבַן זְבוּנִין וְעָל לְבֵיתֵיהּ, אָמְרָה לֵיהּ דְּבִיתְהוּ שִׁמְעוֹן שָׁרֵית גָּנֵיב, כָּל פָּעֳלָךְ לֵית הִיא אֶלָּא מְאָה מָנֶה וְאִילֵין זְבִינָתָה מָה אִינוּן, מִיָּד תַּנֵּי לָהּ עוֹבָדָא. אָמְרָה לֵיהּ מַאי אַתְּ בָּעֵי תְּהֵי גְּנוּנָךְ חָסֵר מִן דְּחַבְרָךְ חֲדָא מַרְגָּלִיתָא לְעַלְמָא דְּאָתֵי. אֲמַר לָהּ וּמַה נַּעֲבֵד, אָמְרָה לֵיהּ זִיל תַּחֲזוֹר זְבִינָתָא לְמָרֵיהוֹן וְדִינָרַיָּא לְמָרֵיהוֹן וּמַרְגָּלִיתָא לְמָרָא. כַּד שָׁמַע רַבֵּינוּ מִצְטָעֵר, שְׁלַח וְאַיְתֵיתַהּ, אֲמַר לָהּ כָּל הָדֵין צַעְרָא צְעַרְתְּ לְהָדֵין צַדִיקָא. אָמְרָה לֵיהּ מָה אַתְּ בָּעֵי דִּיהֵא גְּנוּנֵיהּ חָסֵר מִדִּידְכוֹן חֲדָא מַרְגָּלִיתָא לְעַלְמָא דְּאָתֵי. אֲמַר לָהּ וְאִין הֲוָה חָסֵר לֵית בָּן מְמַלְּיָיה יָתֵיהּ. אָמְרָה לֵיהּ רַבִּי בַּהֲדֵין עַלְמָא זְכֵינַן מֶחֱמֵי אַפָּךְ, וְלֹא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק יֵשׁ לוֹ מָדוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְהוֹדָה לָהּ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁדַּרְכָּן שֶׁל עֶלְיוֹנִים לִתֵּן וְאֵין דַּרְכָּן לִטֹּל, הַנֵּס הָאַחֲרוֹן קָשֶׁה מִן הָרִאשׁוֹן, מִנְסֵיב לֵיהּ הֲוָת יְדָא אַרְעֲיָא [למטה], וּמִי מוֹשְׁטָא לֵיהּ הֲוָה יְדָא עִילָּאָה, כְּאִינִישׁ דְּמוֹזֵיף לְחַבְרֵיהּ.
במא תקתלי אקתל וחית אלמסתחק אדפן כד׳י יצנע אללה בי וכד׳י יזידני המא חתי אלקתל לא יפרק ביננא ואיצ׳א לא יפרק ביננא סוי אלמות אלטביעי.
באשר תיהרגי איהרג והיכן שראוי אקבר1, כך יעשה ה׳ בי וכך יוסיף עלי כהנה, אפילו ההריגה לא תפריד בינינו, וכן לא יפריד בינינו דבר זולת המוות הטבעי2.
1. בק קרא ותרגום: וכמא תמותי אמות ות׳ם אדפן. אך רבינו שינה התרגום להתאימו לדברי חז״ל (יבמות מז, ב), ארבע מיתות נמסרו לב״ד - באשר תמותי אמות, ב׳ קברים נמסרו לב״ד - ושם אקבר. ולכן תרגם ׳תמותי׳ בלשון הריגה, ו׳שם אקבר׳ היכן שראוי, היינו במקום הראוי על פי הדין לקבורתה. וראה בהערה הבאה בטעם שביאר רבינו כאן ע״פ חז״ל.
2. גם הוספה זו היא על פי דברי חז״ל, שעל הכל אמרה לה שבאשר תלך נעמי תלך גם היא, גם על ההריגה על ידי בית דין, ועל כן ביארה שהמוות הוא לבדו שיפריד ביניהם, והיינו אם יהיה מוות טבעי ולא ע״י בית דין. ובזה מיישב רבינו קושיה בפשוטו של מקרא, שבתחילה אמרה שגם באשר תמות נעמי תמות היא ושם תקבר, ואם כן גם אחרי המוות לא תפרדנה, ושוב אומרת שהמוות יפריד ביניהן. ועל כך מתרץ ע״פ חז״ל, שכוונתה באשר תמותי אמות רק על דיני המיתה והקבורה של הרוגי בית דין, ובאמרה כי המוות יפריד כוונתה למוות הטבעי.
וכמא תמותי אמות, ות׳ם אדפן, חסבי אללה, לא גזאני אללה כ׳ירא אן אפתרקנא אלא אלמות.
כה יעשה – חי ה׳ לא יגמלני ה׳ טוב אם יפרידנו דבר כי אם המות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

(יז) כה יעשה י״יא לי – כאשר התחיל להרע שיצאה בי ידו להמית אישי ולירד מנכסיי.
וכה יוסיף – אם יפריד ביני ובינך כי אם המות.
א. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לייפציג 1. בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 34 חסר: ״י״י״.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 16]

(17) So may Adonoy do to me – As He has begun to afflict [me], for His hand has gone forth against me to kill my husband and to cause me to lose my possessions.
And even more – If anything but death separates me from you.
באשר תמותי אמות – אמרה לה נעמי ארבע מיתות נמסרו לב״ד של ישראל אמרה לה אם אעבור כדין אחת מבנות ישראל יעשה לי, שתי קברות מתוקנין לב״ד אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין, השיבה ושם אקבר.
כה יעשה יי׳ לי וכה יוסיף – וכל מה שאוכל לסגל מן המצות בעולם הזה אסגל כי המות יפריד ביני וביניך.
באשר תמותי אמותא ושם אקבר – פתרונו: עד יום המיתה לא אפרד ממך, כמו שמפרש בסוף המקרא: כי המות יפריד ביני וביניך – אבל בעודנו חיים לא נפרד אשה מאת רעותה.
ושם אקבר – פתרונו: גם כשאמות, אבקש שיקברו אותי אצלך, מפני אהבה שהייתה בינותינו בחיים.
ולפי דרכינו מתוך דיקדוק הלשון שאמרה: הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה (רות א׳:ט״ו) את למד שנתגיירו כשנשאום מחלון וכליון, שאין הלשון של שבה נופל אלא באשה שנתגיירה, ועכשיו שבה לקדמתה אל עמה ואל אלהיה.
א. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין: ״כאשר אמות תמותי״.
באשר תמותי אמות – אם אמרת לי להפרד מעלייך, דעי במקום שתמותי גם אמות.
ושם אקבר – כאדם האומר אם הייתי מת לא הייתי רוצה ליקבר כי אם אצל קברך, מרוב אהבה.
ושם אקבר – אֵיי אַלוֹק מְא ווֹלְרַיְיא פַֿרְא פֿוּדִיר.
כי המות יפריד – המות יכול להפריד בינינו, אך אחר לא יפריד בינינו.
כה יעשה י״י לי – כאדם שנשבע לחבירו בלשון וכה יוסיף – לי טובה, אם יפריד ביני ובינך שום דבר כי אם המות. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)
באשר תמותי – במקום שתמותי.
ושם אקבר – במערה שקוברין בני משפחה.
כאשר תמותי אמות – ר״ל במקום אשר תמותי אמות גם אני, והעניין שלא אפרד מאותו העיר שתמותי בו לעולם.
ושם אקבר – ר״ל שלא אצוה שיקברוני במקום אחר.
כי יעשה יי׳ לי וכה יוסיף – יש להאמין כי היא קללה עצמה אם לא תעשה מה שיזכיר. והפסוק לא הזכיר הדבר בפירוש, וכמהו ״כה יעשון אלהים וכו יוסיפו״ (מלכים א י״ט:ב׳) והדומים להם.
כי המוות [יפריד ביני וביניך – ר״ל כי המות בלבד]⁠א בלבד יפריד ביני ובינך ובדבר אחר לא יפרידנו.
א. במקור לא מופיע. נוסף בצד הטקסט.
באשר תמותי אמות ושם אקבר – רוצה לומר: בא״י והיתה כוונתה בזה כי גם אחרי מות נעמי לא תשוב לעמה ולאלהיה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת. ולא אחזור לסורי1: כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד. שכל ימי חיי אהיה עמך במקום אחד2:
1. שגם אם נעמי תמות, לא תשוב רות לסורה, ותמות אף היא ביהדותה. [ואולי מפרש ׳באשר׳ – באותו האופן, לא באותו המקום, שכמו שתמותי את כיהודייה, כן אמות אני].
2. ׳כה יעשה ה׳ וגו׳ כי המוות יפריד׳, כלומר, יעשה ה׳ את אשר חפץ, כי לא יפריד בינינו אלא המוות, שלא יהיה פירוד ביניהן לא בחייהן ולא במותן, והפרידה היחידה שתהיה היא המוות, כי בשעה שאחת תמות והשניה עדיין חיה, אז לבד תהיה פרידה (ע״פ דברי שאול ושורש ישי בשם אבן שועיב), ונמצא שכל ימי חייה תהיה במקום אחד עם נעמי.
באשר – ועיקר מגמת הליכתי הוא באשר תמותי אמות, שאמות מות ישרים כמו שתמותי את, שהרוח תשוב אל צרור החיים, ולבעבור ששם אקבר במקום שתקברי את בארץ הקדושה ובקברי צדיקים המוכנים לקום בתחיה, כה יעשה לי אלהים, נשבעה בשבועה לקיים דבריה שזאת עקר כוונתה, כי המות יפריד ביני ובינך, ר״ל שמגמת הליכתי עמך הוא מפני שראיתי והבנתי שהמות ישים הבדל גדול בינינו שהגם שבחיים דבקתי עמך שהגם שהדת הפריד בינינו בכ״ז היינו מחוברים יחד באהבה אבל אחר המות נהיה מופרדים כי את תדבק באלהי הרוחות ואני אהיה נדחה בין מחיצת עובדי גלולים, ולכן אבקש להתגייר שאז לא נפרד גם במות, ובדבריה אלה גלתה כי כבר נכונים בלבה כל יסודי האמונה מציאת ה׳ ואחדותו כמ״ש אלהיך אלהי, תורת ישראל ומנהגיהם כמ״ש באשר תלכי אלך, ר״ל שאלך בדרך טובים ובדרכי התורה ואמרה עמך עמי וכן האמינה בהשארת הנפש ובשכר ועונש של עוה״ב ובתה״מ כמ״ש באשר תמותי אמות ושם אקבר, וחז״ל דרשו מזה ג״כ שקבלה מצות המעשיות ושעז״א באשר תלכי אלך בשבת, ואמרו כי מה שאת יכול לסגל מצות ומע״ט סגלי בעה״ז אבל לעוה״ב כי המות יפריד ביני ובינך.
באשר תמותי וגו׳ – פרשה לה ארבע מיתות ב״ד סקילה שריפה הרג וחנק, השיבה לה באשר תמותי אמות, פרשה לה שני קברים המתוקנים לב״ד אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין, השיבה לה ושם אקבר.⁠1 (מ״ר)
כה יעשה וגו׳ – אמרה לה, בתי, כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות סגלי בעוה״ז אבל לעתיד לבא – כי המות יפריד ביני ובינך.⁠2 (שם)
1. קבלה עליה להיות נדונה בד׳ מיתות ב״ד אם תתחייב ולהיות נקברת בין הרשעים בבזיון אם תתחייב, ועיין סנהדרין מ״ו ב׳, ותקננו הלשון במ״ר ע״פ הגמ׳ דיבמות מ״ז ב׳.
2. לכאורה צ״ע דהא הלשון כי המות יפריד ביני וגו׳ הוא מדברי רות ואיך זה דרשוהו כמו שאמרתו נעמי, וצ״ל דפסקינן לקרא דעד ושם אקבר אמרה רות ומכה יעשה לי וגו׳ אמרה נעמי וכמו שאחז״ל (שבת ס״ג:) עה״פ שמח בחור בילדותך וגו׳ דע״כ דברי יצה״ר מכאן ואילך דברי יצ״ט – אך במדרש לק״ט הגי׳ כל מה שאוכל לסגל מצות בעוה״ז אסגל וכו׳, והוא כמשמעות הכתוב באמת שרות אמרה לנעמי כל המאמר.
אך צ״ע מה הכריחו עכ״פ להדורש להוציא לשון זה מפשטיה שהוא מדברי רות, וגם לגי׳ מדרש לקח טוב למה דרשו דרות אמרה אסגל וכו׳, ולמה לא אמרי׳ כפשטיה – וצ״ל משום דקשה לומר שרות תאמר כה יעשה לי ה׳ וכה יוסיף כאשר רק המות תפרידן, והלא עד הנה היתה עמוסה רק בצרות ותלאות, ממיתת בעלה וחמיה וממצוק הרעב וגלות הדרך, וא״כ לא שייך לומר שכיונה אשר אם תדביק בה בנעמי עד המות אז יעשה ויוסיף לה ה׳ כאשר עד הנה, והלא זה דברי פורענות, ואם כונתה שאם תשוב ממנה אז ייסרנה ה׳ כאשר עד כה, הלא היה צריך לה לומר אם לא יפריד המות, ולכן הוציאום להדברים מפשטן ולדרוש כמו שדרשו, כן הוא הפי׳ לפי דעת המפרשים. אמנם יתכן לפרש את הכתוב עפ״י דעת המדרש כפשוטו, וחסרון דברים יש כאן וכן צ״ל אמרה לה בתי כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקה סגלי בעוה״ז, אבל לעתיד לבא לקבל שכרן, [השיבה לה כה יעשה ה׳ וכה יוסיף], כלומר הנני נכונה לעשות רצון ה׳ גם המצות אשר צוה גם אם יוסיף עליהן כהנה ככל אשר תלמדיני אַתְּ ואסור למשמעתך בכל ימי צבאי, כי רק המות יפריד בינינו.
אמרה לה נעמי ארבע מיתות נמסרו לבית דין1, ענתה לה בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, הוסיפה נעמי יש מקומות קבורה נפרדים להרוגי בי״ד, אחד לנסקלין ונשרפין ואחד לנהרגין ונחנקין2, ענתה רות וְשָׁם אֶקָּבֵר לידך3, ונשבעה רות ואמרה4 כֹּה – וכך יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי רעות כאשר התחיל להרע לי שיצאה בי ידו להמית אישי ולירד מנכסי5, וְכֹה יוֹסִיף לי צרות נוספות, אם אפרד ממך בעודי בחיים, כִּי רק6 הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ:
1. רש״י.
2. רש״י.
3. ר״י קרא.
4. מלבי״ם.
5. רש״י.
6. ר״י קרא.
תרגום כתוביםרות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזרפסאודו-רש״יעמנואל הרומירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנומלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יח) וַתֵּ֕רֶא כִּֽי⁠־מִתְאַמֶּ֥צֶת הִ֖יא לָלֶ֣כֶת אִתָּ֑הּ וַתֶּחְדַּ֖ל לְדַבֵּ֥ר אֵלֶֽיהָ׃
She saw that she was determined to go with her, so she stopped speaking1 to her.
1. stopped speaking to her | וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ – Naomi did not cease speaking to her altogether, but she stopped urging her to return (R"Y Kara).
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַחֲזָת אֲרוּם מְאוּלְּמָא הִיא לִמְהָךְ עִמַּהּ וּפְסַקַת מִלְּמַלָּלָא לַהּ.
[ה] וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּה – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבִים הַגֵּרִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כֵּיוָן שֶׁנָּתְנָה דַעְתָּהּ לְהִתְגַּיֵּר הִשְׁוָהּ הַכָּתוּב לְנָעֳמִי.
(יט-כ)
[ו] וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶן – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי סִימוֹן, אוֹתוֹ הַיּוֹם קְצִיר הָעֹמֶר הָיָה, דִּתְנֵינַן תַּמָּן כָּל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם הָיוּ מִתְכַּנְּסוֹת, כְּדֵי שֶׁיְהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִבְצָן הָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹתָיו אוֹתוֹ הַיּוֹם. רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי מְנַחֲמָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אָבִין כְּתִיב: ה׳ צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ (תהלים פ״ט:ט׳), שֶׁמּוֹצִיא דְבָרִים בְּעוֹנָתָן, אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֹּעַז מֵתָה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, וְנִתְכַּנְּסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִגְמִילוּת חֲסָדִים, וְזִיל כָּל עַמָּא לִגְמִילוּת חִסְדָּא, נִכְנְסָה רוּת עִם נָעֳמִי, וְהָיְתָה זוֹ יוֹצֵאת, וְזוֹ נִכְנְסָה. וַתֵּהוֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי, זוֹ הִיא שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ נָאִים וּנְעִימִים, לְשֶׁעָבַר הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּאִיסְקַפְּטִיאוֹת שֶׁלָּהּ, וְעַכְשָׁיו הִיא מְהַלֶּכֶת יְחֵפָה, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הֲזֹאת נָעֳמִי, לְשֶׁעָבַר הָיְתָה מְכֻסָּה בְּבִגְדֵי מֵילָתִין, וְעַכְשָׁיו הִיא מְכֻסָּה בִּסְמַרְטוּטִין, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הֲזֹאת נָעֳמִי, לְשֶׁעָבַר הָיוּ פָּנֶיהָ מַאֲדִימוֹת מִכֹּחַ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, וְעַכְשָׁיו פָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת מִן רְעָבוֹן, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הֲזֹאת נָעֳמִי, וְאוֹמֶרֶת לָהֶן, אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא, בַּר קַפָּרָא אָמַר לְפָרָה הֶדְיוֹטִית שֶׁהֶעֱמִידוּהָ בְּעָלֶיהָ בַּשּׁוּק, אָמַר, רַדְיָנִית הִיא, וּמַשְׁוָה תְּלָמִים תְּלָמִים הִיא. אָמְרִין אִין רַדְיָנִית אִילֵין מַכּוֹתֶיהָ דְּאִית בָּהּ מָה אִינוּן. כָּךְ אָמְרָה נָעֳמִי, לָמָּה, וַה׳ עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי.
כיון שראתה נעמי שקיבלה והטריחה עליה בבכיה גדולה נתגלגלו רחמיה והטריחה עליה וקיבלתה הדא הוא דכתיב ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה וגו׳.
אמר רבי אלעזר מאי קראה ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה – א״ל אסור לן יחוד באשר תליני אלין, אסור לן תחום שבת באשר תלכי אלך, מפקדינן אתרי״ג מצות עמך עמי, אסור לן ע״ז ואלהיך אלהי, ארבעה מיתות נמסרו לב״ד באשר תמותי אמות, שני קברים מתוקנים לב״ד ושם אקבר, מיד ותחדל לדבר אליה, ד״א א״ל בתי אין דרך בנות ישראל לילך לבתי טרטיאות ולקרקסיאות באשר תלכי אלך, ואין דרכם של בנות ישראל לדור בבית שאין בו מזוזה באשר תליני אלין. אמר ר׳ אבהו בוא וראה כמה חביבין גרים לפני הקב״ה כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה הכתוב אותה לנעמי שנאמר ותלכנה שתיהן עד בואנה בית לחם.
פלמא ראתהא מתאיידה ללמצ׳י מעהא אמתנעת מן רדהא קולא.
וכאשר ראתה אותה מתאמצת ללכת עמה נמנעה מלהשיבה דבר1.
1. ובק: מעאד׳לתהא, לשון ויכוח.
פלמא עלמת, אנהא משדדה פי אלמסיר מעהא, אנתהת ען מעאד׳לתהא.
ותרא – וכאשר ידעה כי אמיצה היא.
לדבר אליה – להתוכח עמה (לישא וליתן עמה בדברים וכדרך זו תרגם ויאמר קין אל הבל אחיו ״קאול״ בא עמו בשיחה וויכוח).
ותחדל לדבר אליה – מכאן אמרו: אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו.
She refrained from further discussion with her – From here they derived, "we neither overburden him [a prospective convert], nor are we meticulous with him.⁠"1
1. Maseches Yevamos 47b; i.e., we neither persuade nor dissuade him too much.
ותרא כי מתאמצת – מכאן אמרו שאין ממאנין על הגרים יותר מדאי אלא מקבלין אותן מאחר שמקבלין עליהם המצות.
(יח-יט) ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתהא – דברי רות שאמרה למעלה:⁠ב אל תפגעי בי לעזבך (רות א׳:ט״ז) אמצו על דברי נעמי שאמרה: שובי אחרי יבמתך (רות א׳:ט״ו).
ותחדל לדבר אליה – כיון שראתה כי מתאמצת היא ללכת אתה חדלה מלומר לה: שובי, וקיבלה עליה להוליכה עמה כמו שמפרש: ותלכנה שתיהםג עד בואנה בית לחם.
א. כן בכ״י פראג, המבורג. בכ״י ברלין (במקום ״היא ללכת אתה״): ״וגו׳⁠ ⁠⁠״.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין, המבורג חסרה מלת: ״למעלה״.
ג. כן בפסוק. בכ״י ברלין, פראג, המבורג: ״שתיהן״.
(יח-יט) ותרא כי מתאמצת – ותרא נעמי כי נתאמצה ללכת עמה.
ותחדל לדבר אליה – חדלה לדבר עוד אליה: שובי אל עמך.
מתאמצת – בניין התפעל.
SHE WAS STEADFASTLY MINDED. Mitammetzet (she was steadfastly minded) is in the hitpa'el.
ותרא – ר״ל חמותה מתאמצת מבניין ה⁠[ת]⁠פעילא ועניינו מתחזקת על אותה הכוונה ללכת אתה.
ותחדל לדבר אליה – ר״ל שחדלה מדבר אליה.
א. האות ת׳ נוספה מעל למילה ״הפעיל״.
ותרא כי מתאמצת – בזה הודיע כותב הספר חכמה ומוסר, כי מה לנו ליגע במה שנראה שלא נוכל להשיגו, אם כמו זה, אם זולת זה, אם במילי דעלמא אם במילי דשמיא.
ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה וגו׳ – למדנו מזה שאחר שנמסר לגר קלות וחמורות מהתורה ועם זה הוא רוצה בה הוא ראוי להמנע מלדבר אליו עוד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ולזה מה נאמר ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל – יראה, ותרא שהיא מתאמצת בחכמתה ובטענותיה יותר ממה ששערה ממנה ותחדל. ובמדרש (שם ב׳) אמרה לה בתי אין דרכן של בנות ישראל לילך לא לבתי טרטיאות ולא לבתי קרקסאות. אלא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. אמרה לה אל אשר תלכי אלך. בתי אין דרכן של בנות ישראל לשמש מטותיהן נדות. אמרה לה עמך עמי. בתי אין דרכן של בנות ישראל לזבוח לשדים ולא לאלהים אחרים אמרה לה ואלהיך אלהי. אמרה לה בתי ארבע מיתות יש לנו להמית הפושעים אמרה באשר תמותי אמות אם ימצא בי עול מקבלת עלי. א״ל שני בתי קברות יש לנו אחד לנסקלים ולנשרפים ואחד לנהרגים ולנחנקים. אמרה לה ושם אקבר. מיד שתקה שנאמר ותרא כי מתאמצת. עוד שם אמר רבי שמואל בר נחמני ג׳ פעמים כתיב שובנה כנגד ג׳ פעמים שדוחים את הגר: ואם מטריח יותר מכאן מקבלין אותו. ומכאן למדו חכמים כל סדר הגדות כדאיתא ביבמות (מ״ז.) גר שבא להתגייר אומרים לו מה ראית׳ ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. א״ר אלעזר מאי קראה ותרא כי מתאמצת אמרה לה נעמי לרות אתסר לנא ייחוד באשר תליני אלין. מפקידינן אתחום שבת באשר תלכי אלך. מפקידינן אתרי״ג מצות. עמך עמי. אתסר לנא עכו״ם אלהיך אלהי. הרי שחכמי המשנה המדרש והתלמוד כלם למדו מכאן דיני הגרות וסדר קבלתו בדרך הבדיקות לדעת אם בא להתגייר שלא לשמה כערפה. ואם לשמה כרות. וזה עד נאמן שלא נשתמדה ערפה בעצת חמותה. ושלא נתגיירה רות עד עתה.
מִתְאַמֶּצֶת. (נגד/וגר) ה... עושי (עבירות) (כי/כ״ש) (כשאי׳) ל⁠(בא) (אותה/איתה) שלא תיפול בהם1: לָלֶכֶת אִתָּהּ. ללמוד: וַתֶּחְדַּל. כאמרם ז״ל (יבמות מז:) אין מדקדקים עם הגר יותר מדאי2:
1. מטושטש מרטיבות. וראה מש״כ בבמדבר (כב כב) עה״פ ׳כי הולך הוא׳, ואולי גם כאן בא ליישב ייתור ׳היא׳. ואולי כוונת הדברים שראתה שמתאמצת ׳ללכת אתה׳ דווקא כדי שתוכל ללמוד ממנה, ולא תיכשל בעבירות, ובתוספות (יבמות מז: ד״ה קשים) כתבו שאין הגרים בקיאים בדקדוקי מצוות.
2. ׳ואין מרבים עליו [על הגר דברים לאיים עליו שיפרוש] ואין מדקדקים עליו, אמר רבי אלעזר, מאי קראה, דכתיב ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה׳. וכן הביאו רש״י, רלב״ג ואבן יחיא כאן.
ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל לדבר אליה – הענין היצר הרע דומה לזבוב ויושב בין ב׳ מפתחי הלב, ורצה לומר כי היצר טוב אינו יועץ אלא למצוה אבל היצר הרע משיאו לעבירות, ואם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש כו׳ מתגבר שיעשה עבירות [ועל דרך זה יצרו של האדם מתגבר עליו בכל יום ומחדש כו׳, מתגבר שיעשה עבירות ומתחדש היינו אם רואה שלא יפתה אותו לעבירה מחדש עליו לפתיהו במצוה ובזה מעטיף העבירה כדרך היצר], והרוצה לבחון עת בא לידו המצוה אם הוא מיצר הרע או לא, יבחין בעת עשיית המצוה אם אבריו נעים ונדים בעת ההיא ובזריזות לעשות המצוה, מסתמא היא מעצת יצר הרע, כי איך יוכל להיות שאברי הגוף הכבדים אשר מעפר יסודם וטבעם לילך אחר תאותם הגופני היורד למטה מטה כטבע העפר יתלבשו רצון לעשות, אין זה כי עם עצת יצר הרע בכדי שילכד אחר כך ברשתו. ואם בתשיקות נפשו הפנימיות להתקרב אל עושהו במעשי המצות איברי הגוף כבדים ועצלים אז נראה שמדרך הטבע הוא, ולכן נלבש היצר הרע באיברי הגוף ורוצה לעכבם מעשות המצוה. ועל זה גם כן בריש לקיש מתחלה כשנתכוון לעבירה רצו איברי הגוף, עד שאמרו במסכת בבא מציעא ושוור לירדנא בכחו, וכיון שקיבל עליו עול תורה בעי למיהדר ולא יכול, שכיון שמצד היצר טוב קבל עליו עול תורה לכן התחיל היצר לעכב ונעשו איברי הגוף כבדים. ואף כאן אינה יכולה לילך אחריה, אף שהיא היתה בחורה ממנה בלתי אמיץ בגוף ויגיעה רבה אז ותחדל כו׳ למנוע אותה מהמצוות כי הכוונה מצד הטוב הוא.
ותרא – אחר שראתה שמתגיירת בלב שלם [כי פעל אמוץ מציין חזוק הלב והתמדת החוזק וזה ההבדל בין חזק ואמץ] חדלה לדבר אליה כדין.
כי מתאמצת – טענות נעמי לא בלבד לא היו מבטלות דעת רות, כי גם מאמצות רצונה.
ותחדל לדבר אליה – ת״ר, גר שבא להתגייר בזה״ז,⁠1 אומרים לו, מה ראית שבאת להתגייר, וכי אי אתה יודע שישראל בזה״ז דוויים סחופים ויסורים באים עליהם, ומודיעין אותו עונשן של מצות,⁠2 אבל אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו,⁠3 שנאמר ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה.⁠4 (יבמות מ״ז:)
1. במקומות שהותר עפ״י המלכות.
2. לא נתבאר בגמ׳ המקור לזה, וי״ל דסמכו על המבואר במ״ר לעיל פ׳ ט״ז דבמה שהשיבה רות עמך עמי היתה זו תשובה על עונשין ואזהרות שהודיעה נעמי, ומפרשי עונשין ואזהרות – של מצות, וזה הוא מפני שאין עונשין אלא א״כ מזהירין.
3. יותר מדאי עד שיסור מחפצו, ועיין באות הבא.
4. ועי׳ לעיל בפ׳ י״ב בדרשה שבנה בנותי דג׳ פעמים דוחין את הגר ואם הטריח יותר מזה מקבלין אותו, ולפלא כי בגמ׳ לא נתפרש דבר זה, וזה הוא פרט ועיקר גדול בענין זה, יען כי בלא״ה מי יוכל לכוין הגבול מההתאמצות והדקדוקים, וצ״ע.
וַתֵּרֶא נעמי כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא – רות לָלֶכֶת אִתָּהּ ושהיא מתגיירת בלב שלם1 וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר – מלומר אֵלֶיהָ – לה לשוב למואב, וקיבלה נעמי להוליך את רות עמה2:
1. מלבי״ם.
2. ר״י קרא. למדנו מזה שאחרי שנמסרו לגר מצוות קלות וחמורות מהתורה, ובכל זאת הוא רוצה להתגייר, ראוי להימנע מלדבר אליו עוד, רש״י, רלב״ג, מלבי״ם.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יט) וַתֵּלַ֣כְנָה שְׁתֵּיהֶ֔ם עַד⁠־בּוֹאָ֖נָהא בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיְהִ֗י כְּבוֹאָ֙נָה֙ב בֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַתֵּהֹ֤ם כׇּל⁠־הָעִיר֙ עֲלֵיהֶ֔ן וַתֹּאמַ֖רְנָה הֲזֹ֥את נׇעֳמִֽי׃
The two of them walked until they came to Beit Lechem. When they came to Beit Lechem, the entire city was in an uproar1 over them, and they said, "Is this Naomi?⁠"
1. was in an uproar | וַתֵּהֹם – This assumes that the root of the verb is "הום", which connotes some form of emotional upheaval, "to be in an uproar", "be disquieted", or the like. Cf. Reconstructed Rashbam who suggests that the root of "וַתֵּהֹם" is "נהם", meaning: "to growl" or "groan". If so, the people of the city were not simply confused or stirred up by the sight of Naomi, but actively distressed and moaning about her fate.
א. בּוֹאָ֖נָה =א,ש1,ק-מ ומסורת טברנית ומ״ש
• ל!=בֹּאָ֖נָה (כתיב חסר וי״ו)
ב. כְּבוֹאָ֙נָה֙ =א,ק-מ ומסורת טברנית
• ל!=כְּבֹאָ֙נָה֙ (כתיב חסר וי״ו)
תרגום כתוביםמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספיעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲזָלָן תַּרְוֵיהוֹן עַד דְּעַלָן בֵּית לֶחֶם וַהֲוָה כַּד עַלָן לְבֵית לֶחֶם וְאַרְגִישׁוּ כָּל יָתְבֵי קַרְתָּא עֲלֵיהוֹן וַאֲמָרָן הֲדָא נָעֳמִי.
ותהום כל העיר – כל ההיא קרתא הוו תמהין על נעמי על שביות אל אביא יוצאות היו שפחות על הגמלים במלבושי רקמה, ובכניסתה היו לבושות בלאות היא ורות כלתה לפיכך כל בנות בית לחם היו תמהות עליה ואומרות הזאת נעמי שהיו בנות בית לחם משתמשות בתכשיטיה זאת היא נעמי שהיתה מגנה את הפז ביופי פניה.
א. כן בכ״י פרמא 2342, וצ״ע בנוסח.
ותהום כל העיר וגו׳ – מה הזאת נעמי, א״ר יצחק אמרו הראיתם נעמי שיצאת מארץ לחוצה לארץ מה עלתה לה, א״ר יצחק אותו היום שבאת רות המואביה לארץ ישראל מתה אשתו של בועז, היינו דאמרי אינשי עד דלא שכיב שכבא קיימא מני ביתיה, א״ר נחמן בר יצחק אבצן זה בועז. וא״ר יצחק ק״כ משתאות עשה אבצן לבניו שנאמר ויהי לו שלשים בנים (ושלשת) [ושלשים] בנות (שלשים בנות) שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ, ובכלם לא זמן את מנוח, אמר כודנא עקרה מאי פרע לי, תנא וכלם מתו בחייו, והיינו דאמרי אינשי איקפל ואוליד חד טב משתין זריז.
הזאת נעמי – שהיו בנות [בית] לחם משתמשות בתכשיטיה, זו היא נעמי שהיתה מגנה את הפז ביפיה. א״ר חייא כל היסורין קשים ושל עוני קשה מכלן. כל היסורים באים וכשהולכים להם מתחדש כמו שהיה, אבל יסורין של עוני מכהין עיניו של אדם שנאמר עיני דאבה מני עוני. מעשה בחסיד אחד שקבל עליו שלא יקבל מכל אדם כלום והיה לו בגד אחד וסדין אחד וכל הלילה היה צועק ובוכה ומתחנן ולא זו ממית עצמו עד לישב באשפה ובלו בגדים שעליו, פעם אחת נגלה עליו אליהו ז״ל בדמות ערבי ועמד כנגדו, א״ל רצונך שאלוה לך שני כספים ותהא נושא ונותן בהן ותחיה, א״ל הן, ונטל שני כספים והלך וקנה חפצים ונשתכר בהם, וכן ליום שני וביום שלישי ולא יצאת השנה עד שהעשיר ושכח עונת חסידותו ושמוש תפלתו, אמר לו הקב״ה לאליהו חסיד אחד היה לי בעולמי ועכבתו עלי, הלך כנגדו ומצאו במלאכת גדולה, אמר לו אני הוא שנתתי לך שני כספים חפש אחריהם ותנם לי שאני מבקש שתחזירם לי, חפש אחריהם ונתנם לו ולא יצא משם עד שירד מנכסיו ונכנס אותו ממון לטמיון וחזר על האשפה והיה יושב ובוכה, חזר עליו אליהו ז״ל אמר ליה מה ההוא סבא עביד, אמר ווי ליה לההוא גברא דאתהפוך עלוהי גלגלא ואתנחתא מנכסי, אמר לו נשבע אתה אם מחזירנא לך אותה שני כספים שאתה משמר עונת חסידותך ושמוש תפלתך, אמר לו הן, ונתן לו שני כספים ונשא ונתן בהם והעשיר.
דבר אחר: הזאת נעמי – זו היא שמעשיה נאים ונעימים, לשעבר היתה מהלכת באסקפטיאות שלה ועכשיו מהלכת יחפה, לשעבר מתכסה בבגדי מילתין ופניה אדומות מכח מאכל ומשתה ועכשיו מתכסה בבגדי סמרטוטין ופניה ירוקין מרעבון, והיא אומרת אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרא, אמר בר קפרא משל לפרה הדיוטות שהעמידה בעלה בשוק אמר רודיינית היא ומשוה תלמים היא, ואילין מכותא דאית בה מה אינון, כך אמר נעמי אני מלאה הלכתי בבנים ובנות. דבר אחר שהייתי מעוברת.
ומצ׳יתא כלתאהמא אלי אן וצלתא בית לחם וענד וצולהמא האגת נסוה׳ אלקריה גמיעהא וקלן אהד׳ה נעמי.
א. T-S Ar.1b.4 3 ע״ב.
והלכו שתיהן עד שהגיעו לבית לחם, וכאשר הגיעו שתיהן התרגשו1 נשות העיר2 כולן3 ואמרו זו נעמי.
1. כך מתרגם רבינו ׳נכמרו רחמיו׳, וביאר ר״י אבן ג׳נאח בספר השרשים (שורש כמר) שהוא לשון רגש חם וזיע. בק: ארנת, לשון הרמת קול, וכן ביארו ר״ת הירושלמי בהוראת רעש.
2. וכן הוא בי, וכ״כ בלקח טוב, והראיה לכך ממה שממשיך ׳ותאמרנה׳. וכתב באיגרת ישי, שאכן כל העיר המתה על הליכתן בדרך, ובכללם האנשים, אך אמירת ׳הזאת נעמי׳ לא אמרו אלא הנשים, שרק הן הכירוה, ולכן נאמר ׳ותאמרנה׳. אך ראה ר״י אבן יחיא.
3. ק הוסיף ׳באלטוף אליה׳ – לבקר אותן.
פמצ׳תא גמיעא, חתי גאא אלי בית לחם, פענד דכ׳ולהמא, ארנת אלקריה גמיעהא באלטוף עליהא, וקאלו הד׳ה נעמי.
ותהם כל העיר – המתה כל העיר לבקר אותה ויאמרו זאת נעמי.
א[ותהם כל העיר – נעשית הומיה כל העיר, כולם נתקבצו לקבור אשתו של בועז שמתה אותו היום. ועוד כל העיר כולם מצאה חיים, ולא מת אחד ברעבון שברחו מפניו.]⁠ב
הזאת נעמי – ה׳ נקודה חטף פתח מפני שהוא תמוה: הזאת נעמי שהיתה רגילה לצאת בצבים ובפרדים, חזיתם מה עלתה בה על שיצאת לחוצה לארץ.
א. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״ותלכנה שתיהם – אמר רבי אבהו בא וראה כמה חביבים הגרים לפני הקב״ה, כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי.⁠״ הביאור חסר בכ״י.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י מינכן 5 (אך בציון שהוא תוספת), ובשינויים קלים בכ״י אוקספורד 165, לייפציג 1. בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 34 כל הביאור חסר.
[So the two of them went on – Rabbi Abahu said, "Come and see how dear the proselytes are before the Holy One, Blessed Is He. As soon as she decided to convert, Scripture compared her to Naomi [by stating, "the two of them...⁠"].⁠1]
[The whole city was astir – The whole city became astir. They had all gathered to bury the wife of Bo'az, who had died that very day.⁠2]
Is this [really] Naomi – The hai is vowelized with a chataf because it is in the interrogative. Is this Naomi who was accustomed to travel in covered wagons and with the mules?⁠3 Have you seen what has befallen her because she went abroad [i.e., outside Eretz Yisroel]?
1. Despite leaving her home and family, Rus' determination was so strong that Scripture ranks her equally with Naomi.
2. Apparently the people of the city were gathered together because "the whole city" learned so quickly of their return. Rashi therefore explains why they had gathered.
3. Because of the affliction and the hunger that she endured, Naomi's appearance changed so drastically that they were hardly able to recognize her.
ותלכנה שתיהם עד בואנה בית לחם – שתיהן שוות בייחוד.
ויהי כבאנה בית לחם ותהם כל העיר עליהן – אמ״ר שמואל ב״ר סימון אותו היום יום קציר העומר היה ותנן במס׳ מנחות כל העיירות סמוכות לשם מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול והלכו אנשי בית לחם להנפת העומר וכשנקבצו עליהם כל העיירות אמרו הזאת נעמי ויש אומ׳ אבצן היה משיא את בנותיו שכתוב בו (שופטים י״ב:ט׳) ושלשים בנות שלח החוצה ויש אומר׳ אשתו של בועז מתה באותו היום ונכנסו כל העיירות להברותו ועד שהעם מתעסקין בגמילות חסדים נכנסה רות עם נעמי והיתה זו יוצאות וזו נכנסת. ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי ותאמרנה לשון רבוי לשון נקבה שהנשים הם הקבילו פניה וכל בנות העיר היו תמיהות הזאת נעמי, נעמי שהיו מעשיה נעימים ונאים לשעבר מהלכת בתכשיטיה ועכשיו מהלכת יחיפה ובלבישת סמרטוטים, לשעבר פניה אדומות מכח מאכל ומשתה ועכשיו פניה ירוקות מכח הרעבון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(יט) ויהי כבואנה בית לחםא ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי – מלמד שנשתנו פניה מפני צוק העתים שעברו עליה, ותמהו עליה לומר: הזאת נעמי.
א. כן בפסוק ובכ״י המבורג. בכ״י ברלין הושמט ע״י הדומות ״ויהי... לחם״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ותהום – כמו: ותנהום. ולא יתכן לפרש שנתממהא העיר, שאם כן היה לנקד ה״ה בפתח, וַתֵהָם כמו ותֵשָם, ותֵקָע, ותֵלָך, ויֵלָך. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״ בסוף רות א׳:כ׳)
א. כן בכ״י המבורג 32, ואולי צ״ל: שנהממה.
ותהם – מבניין נפעל, מפעלי הכפל.
הזאת נעמי – כי אלימלך ואשתו היו מגדולי הדור.⁠א
א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י אוקספורד פוק׳ 108, פרמא 2062: ישראל.
WAS ASTIR. Va-tehom (was astir) is in the nifal.⁠1 It comes from a double root.⁠2
IS THIS NAOMI? [They said this] because Elimelekh and his wife were among Israel's most distinguished.⁠3
1. The passive form.
2. Its root is heh, mem, mem.
3. Literally, for Elimelekh and his wife were of the great ones of Israel. They said: "is this Naomi?⁠" because Elimelekh and his wife were among Israel's distinguished people and now had the appearance of the impoverished.
שתיהם - באה המ״ם במקום נו״ן.
עד בואנה בית לחם – ר״ל אל בית לחם, או בבית לחם.
ויהי כבואנה בית לחם ותהום – מבניין נפעל ושרשו הים מן ״מהומת מות״ (שמואל א ה׳:י״א), ״אריד בשיחי ואהימה״ (תהילים נ״ה:ג׳), עניינם ענין המיה ושאוןא, ועל דעת ר׳ אברהם הוא מבנין נפעל מפעלי הכפל.⁠ב
כל העיר – ר״ל כל בני העיר האנשים והנשים.
ותאמרנה הזאת נעמי – עניינו שהנשים היו אומ⁠[רות] דרך תימה האם זאת היא נעמי שיצאת מהנה כל כך זמן, ובעבור ראותם אותה חוזרת עניה ומרודה אכלה ושוממה מבניה ומאישה, היו תמהות על רוע עניינה ואומרת הזאת היא נעמי שהיא ובעלה היו מגדולי הדורג ועתה היא שכולה וגלמוד⁠[ה].
א. כך לפי רד״ק בספר השורשים, תחת השורש הים.
ב. אבן עזרא: ״בנין ׳נפעל׳, מפעלי הכפל.
ג. אבן עזרא: ״כי אלימלך ואשתו היו מגדולי ישראל.⁠״
ותהום כל העיר – כדרך כל העברי וכן הרומי, וטעמו: אנשי העיר.
ותלכנה, ותאמרנה, הזאת – זה יורה על גדולתה כמו שאמרנו.
וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן. על נעמי שבאה לידי עניות, ועל גיורת איך באה אִתה בימי עניה ומרודיה1:
1. ע״פ לשה״כ באיכה (א ז). לשון הכתוב ׳ותהום כל העיר עליהן׳ משמע שהמתה העיר הן על נעמי והן על רות, אך אח״כ הזכירו רק ׳הזאת נעמי׳. ובדברי שלום כתב שתמהו על שתיהן, על נעמי שהכירוה לעשירה, ועל רות ששמעו שהיא בת מלך, שעכשיו הן עניות ובחוסר כל, אך אמרו ׳הזאת נעמי׳, כי האדם מתפעל יותר ממה שהוא רואה בעצמו מאשר ממה שהוא שומע, והרי את רות לא הכירו בעושרה כמו נעמי. אך נראה שרבינו מפרש ש׳הזאת נעמי׳ כולל את שתי התמיהות, שתמהו על נעמי העשירה שנעשתה עניה, ועל רות שבאה עם נעמי כאשר היא במצב זה, כי גם התמיהה השנייה מקורה במצבה של נעמי.
עד בואנה. מלא וא״ו ללמדך שהלכו ו׳ ימים ובשבת נחו.
ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרא כי המר שדי לי מאד. אני מלאה הלכתי וריקם השיבני לי למה תקראנה לי נעמי וה׳ ענה בי ושדי הרע לי – רוצה לומר, אל תקראו לשמי עוד נעמי כי איני מצפה לטוב עוד כל ימי חיי. וה׳ שהוא מדת הרחמים ענה בי, כי אם ייסר ה׳ לאדם במדת הדין יש תקוה שיעבור זעם וירחמנו עוד, אבל אם מענישו מצד רחמנות אזי העונש קשה מאד. על דרך משל, כמו האב הרחמן המכה את בנו על שהרג את אחיו שהיה גם כן בנו כמו זה, היתכן לקרותו אכזר על הכאתו, כי מה שמכהו אינו מצד אכזריות אלא מצד רחמנות שלבו כואב על בנו הנאהב שנהרג ואין ליתן שום התנצלות עבור הבן החי אלא אדרבה שיכהו מכות אכזריות. וכן אמרה גם כן כי מה שעשה ה׳ היה מחמת שלא חמלה על עניים, ובהם כתיב והיה כי יצעק ושמעתי כי חנון אני, רוצה לומר שמזהירנו לחמול על עניים כי אם לא ניתן להם חמלה ויצעקו אליו ית״ש ויחנן עליהם ויעניש אותנו חלילה שיהיה העונש גדול כי העונש הבא מצד חנינה גדול מאד. וז״ש אל תקראו לי עוד נעמי ר״ל אל תצפו עוד שיהיה נקרא שמי נעמי היינו שיהיה טוב לי כי כיון שה׳ שהוא מדת החסד ענה בי עוד יש לומר אל תקראו לי עוד נעמי כו׳ על דרך אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, רצה לומר כשיהיה לאדם תמיד אך טוב באמת הוא רדיפה אצלו כי ברבות הטוב יבעט ביוצרו ויקטין בטחונו אליו כמו שכתוב וישמן ישורון ויבעט, ואדרבה שטוב לו לאדם שיהיו לו קצת יסורים בזה העולם כי הם יקרבו אותו לעבודתו.
ועל דרך זה צרות לבבי הרחיבו, רצה לומר שמה שהיו לו צרות היו לו להרחבת לב בעבודתו ית״ש. [וממצוקותי הושיעני פי׳ ההבדל בין צר ומצוק כי צר הוא מבחוץ ומצוק מבפנים כמו שנאמר במצור ובמצוק אשר יציק לך אויביך ככל שעריך. לא כתיב אשר יצור לך כי מצור הוא מבחוץ לעיר ומצוק הוא בעיר כמו שנאמר אשר יציקו לך בכל שעריך. ורצה לומר צרות לבבי הרחיב, רצה לומר מה שהיה לצרות מחוץ המסבבים אותי לעכב אותי לעשות כרצוניהם הי׳ להרחבת הלב בעבודתו יתברך שמו. אבל ממצוקותי היינו דברים הנוגעים עד פנימיות הלב הושיעני].
וזה שאמרה אל תקראו לי כו׳. רצה לומר אתם מתמיהים הזאת נעמי שהיתה מקודם [כי נעמי על שם הטוב שהיה לה מקודם] לזה אמרה אל תקראו כו׳ רצה לומר שהיה לי מקודם טובות הרבה ואדרבה קראן לי מרה רצה לומר שתחלה כשהיה לי הטוב היה לי לגרעון באמונת ה׳, והאות על זה כשהייתי מלאה כל טוב הלכתי מארץ ישראל, ורצה לומר היה לי למדריגה פחותה והלכתי ממקום קדוש. וריקם, כשנעשיתי ריקם מכל הטוב וסבבוני צרות זכיתי שהושיבני ה׳ למקום הזה. ועיין עוד מה שכתבתי על פסוק קטונתי מכל החסדים כו׳.
ותלכנה שתיהם – במדרש כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה הכתוב לנעמי ר״ל שמלת שתיהן מיותר ובא להורות על השווי כמ״ש בכללים שלשון שניהם, שניכם, שלשתם מורה על השווי, וי״ל שאמר מלת שתיהם לפרש מ״ש ותהם כל העיר כי נעמי היו לה תמיד עבדים ושפחות ובני בית ובצאתה מביתה היתה מוקפת מהמון רב ועתה ראו שלא באו רק כלה וחמותה שתיהם לבד כעניים נעזבים, עז״א ותהם כל העיר.
ותאמרנה – הנשים.
ותלכנה שתיהם – א״ר יהודה ב״ר סימון, בא וראה כמה חביבים הגרים לפני הקב״ה, שכיון שנתנה רות דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי [הדא הוא דכתיב ותלכנה שתיהם].⁠1 (מ״ר)
ותהם כל העיר עליהן – וכי אפשר כן שתהום כל העיר על העלובה הזאת, אלא אותו היום מתה אשתו של בועז והלכו כולם לגמול חסד עמה, ובאותה שעה נכנסה רות עם נעמי, ונמצא זו יוצאת וזו נכנסת.⁠2 (ירושלמי כתובות פ״א ה״א)
הזאת נעמי – תניא, ר׳ שמעון בן יוחאי אומר, אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו מפני שיצאו מארץ לחו״ל, שנאמר ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי, מאי הזאת נעמי, אמרו, חזיתם נעמי שיצאה מארץ לחו״ל מה עלתה לה.⁠3 (ב״ב צ״א.)
הזאת נעמי – מאי הזאת נעמי – וכי זו היא שמעשיה נאים ונעימים.⁠4 (מ״ר)
1. ר״ל השוה אותה הכתוב לנעמי באמונה ויראת ה׳, וטעם הדרשה לא נתבאר, וי״ל עפ״י המבואר בכ״מ בגמ׳ וברייתות דכל מקום שנאמר שני מורה על השתוות הפרטים זל״ז, יען משום דאם לא באה מלה זו לדרשה ל״ל לכתוב שני תיפוק ליה דמעוט רבים שנים, וכה דרשינן ביומא ס״ב ב׳ שני השעירים (פ׳ אחרי) מה ת״ל שני שיהיו שוים בקומה ובמראה וכו׳, וכן בפ׳ מצורע ולקח למטהר שתי צפרים שתהיינה שוות, ובקדושין ס״ח א׳ כי תהיינה לאיש שתי נשים – שתהיינה שוות מעם אחד, ובתו״כ פ׳ אמור לחם תנופה שתים שתהיינה שוות, ובמ״ר פרשה ויצא וללבן שתי בנות שהיו שוות בעתידותיהן, והרבה כהנה, ואף הכא מיותר המלה שתיהן ודריש שהיו שוות באמונתן וצדקתן.
גם י״ל בטעם הדרשה מלשון כי מתאמצת היא ללכת אתה, והוא ע״פ מ״ש בסנהדרין ל״ו ב׳ עה״פ דפ׳ יתרו ונשאו אתך – בדומין לך, לאפוקי פסולי משפחה, ובע״ז ו׳ א׳ עה״פ דפ׳ נח להחיות אתך – בדומין לך – לאפוקי טרפה, והכא דריש אתה בדומה לה – בצדק ובאמונה.
2. ר״ל והיתה זה בהשגחה שזו [אשתו של בועז] יוצאת מביתו של בועז ורות נכנסת וכבסמוך. וניחא גם זה שכל העיר המה, מפני שבמקרה היו כל בני העיר אז בקבוץ אחד לתכלית הלוית אשתו של בועז, וע׳ בבבלי ב״ב צ״א א׳ בא ענין אגדה זו בלשון אחר קצת, ומסיים שם עוד בענין הלשון זו יוצאת וזו נכנסת, והיינו דאמרי אינשי, עד דלא שכיב שיכבא קיימי מני ביתי׳, ר״ל עוד טרם שמת המת כבר עומד מזומן זה הממונה על ביתו, וכמו הכא מכוונת היתה ביאת רות בשעת מיתת אשת בועז, והוא ע״ד שדרשו בפ׳ וזרח השמש ובא השמש.
3. עיין מש״כ באות הבא בבאור השאלה הזאת נעמי, ויתכן דדריש הזאת כמו בחי״ת במקום הה״א, מפני כי שניהם מתחלפים שבאים ממוצא אחד מהגרון, וכמ״ש בירושלמי שבת פ״ז ה״ב לא מתמנעין רבנן לדרוש בין ה׳ לחי״ת, ובתו״ת פ׳ קדושים בפ׳ קודש הלולים הבאנו כמה דוגמאות לזה, ודריש הזאת בנוטריקון חזו את נעמי, וע׳ במהרש״א.
ומה שהקדים בעל המאמר הזה שגדולי הדור ופרנסים היו לכאורה מיותר לענין, אבל י״ל שכיון למ״ש בילקוט ריש רות אלימלך מגדולי המדינה ומפרנסי הדור היה וכשבאו שני רעבון אמר עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי עמד וברח לו מהם, ע״כ, ומבואר לפי״ז שגדול עונו בכפלים, דבשביל עצמו לא יצא, שהיה די לו לאכול, אלא שברח מפני העניים, וזו היתה מסבת גדולת ערכו במדינה, ולכן נענש קשה על זה.
4. יש לפרש כונת השאלה מאי הזאת נעמי שלא סיימו האומרות מה תתפלאנה, ולכן דריש שבמלת נעמי לבד כלולה כונת השאלה, כדמפרש וכי זו היא שמעשיה נאים ונעימים, תסבול כל כך צרות ותלאות, ודריש נעמי בעי״ן וגם באל״ף [מפני שהם ממוצא אחד] ומשורש נאה, וכדמפרש, והוא ע״ד השאלה וכי זו תורה וזו שכרה, והשיבה להן נעמי, כי מצדקת עליה את הדין, יען כי ה׳ מצא עונה ולא כאשר תערכו אתן את מעשי כן הוא, וי״ל שכונה לעונה ע״פ המבואר בילקוט ריש רות בסבת צאתם מארץ לחו״ל מפני דכשבאו שני רעבון אמר אלימלך עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי זה בקופתו וזה בקופתו, עמד וברח לו מפניהם, ויתכן שנעמי לא מיחתה לו בזה, והיה ניחא לה יציאה זו, ואל זה רמזה כאן להצדיק דין שמים.
וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם – שתיהן ביחד1 עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם, וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם – רעשה ונעשתה הומיה2 כָּל הָעִיר3 עֲלֵיהֶן כי היו לנעמי תמיד עבדים ושפחות ובני בית, ובצאתה מביתה היתה מוקפת מהמון רב, ועתה ראו שהיא באה רק עם כלתה כעניים נעזבים4, וַתֹּאמַרְנָה הנשים על נעמי שהשתנו פניה בגלל הצרות5 הֲזֹאת נָעֳמִי שרגילה לצאת בצבים ובפרדים, ראיתם מה עלתה לה על אשר יצאתה לחוצה לארץ?⁠6:
1. אמר רבי אבהו בא וראה כמה חביבים הגרים לפני הקב״ה, כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי, רש״י.
2. רש״י.
3. שנתקבצו לקבור את אשתו של בועז שמתה בו ביום (ב״ב צא.), רש״י.
4. מלבי״ם.
5. ר״י קרא.
6. רש״י.
תרגום כתוביםמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספיעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כ) וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל⁠־תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נׇעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּֽי⁠־הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד׃
She said to them, "Do not call me Naomi. Call me "Mara"1 for Shaddai2 has treated me very bitterly.
1. Mara | מָרָא – The word means: "bitter" and is the opposite of "נעמי", meaning: "sweet" or "pleasant" (Ralbag).
2. Shaddai | שַׁדַּי – This name of Hashem might mean "Almighty" (Ibn Ezra on Bereshit 17:1) or: "(He) that is sufficient" (Rashi on Bereshit 17:1). Naomi's choice to refer to Hashem with this specific name might also betray her pain. God, who is all capable, and could have provided sufficiently for all, nonetheless chose to take away all that she had and return her empty.
תרגום כתוביםמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״געקדת יצחקמנחת שימלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרַת לְהוֹן לָא תִהְוְיָן קָרַן לִי נָעֳמִי קְרוֹ לִי מָרִירַת נַפְשָׁא אֲרוּם אַמְרֵיר שַׁדַּי לִי לַחְדָּא.
ותאמר אליהן אל (תקראן) [תקראנה] לי נעמי – אמר רבי חייא בר אבא כל היסורים קשים ויסורים של עוני קשה מכולם כל יסורים באין והולכין למקומם ומתחדש הגוף לכמות שהיה אבל יסורים של עוני מכהין עיניו של אדם שנאמר עיני דאבה מני עוני (תהלים פ״ח:י׳) מעשה בחסיד אחד שקיבל עליו שלא יקבל משום אדם כלום והיה לו בגד אחד וסדין אחד וכל הלילה עומד ובוכה וצועק ומתחנן ולא זז מלהמית עצמו עד שצריך לישב באשפה ובלו בגדיו פעם אחד נגלה אליו אליהו ז״ל בדמות ערבי אחד ועמד לו כנגדו והתחיל מתאנח א״ל רצונך אני אלוה לך שני כספים ותהא נושא ונותן בהם ותחיה אמר לו הן ונתן לו [ב׳ כספים] וקנה חפצים ומשתכר בהם וכך ביום השני וכך ביום השלישי לא יצאה השנה עד שהעשיר ושכח את חסידותו ושימוש תפלתו א״ל הקב״ה לאליהו חסיד אחד היה בעולמי ועיכבתו עלי הלך כנגדו ומצאו במלאכה גדולה אמר לו אני הוא שנתתי לך שני כספים הראשונים חפש אחריהם ותנם לי שאני רוצה להחזירם למקומם חיפש אחריהם ונתנם לו ולא יצא אותו יום עד שירד מנכסיו ונכנס אותו מטמון לטמיון. וחזר אותו האיש על האשפה והיה יושב ובוכה חזר אליהו ז״ל אמר ליה מה ההוא סבא עביד אמר ליה ווי ליה לההוא גברא דאיתהפיך עליה גולגלא ואינחיתי מנכסי א״ל נשבע אתה שאתה חוזר למידת חסידותיך ולשימוש תפלתך אני אחזור לך שני כספים א״ל הן ונטל שני כספים ונשא ונתן בהם והעשיר כך אמרה נעמי לבני עירה אל תקראנה לי נעמי וגו׳.
פקאלת להן לא תסמינני נעמי בל אסמינני מרה פקד אמראני אלטאיק אלקאדר גדא.
אמרה להן לא תקראוני בשם נעמי אלא קראוני בשם מרה1, שכן המר לי האל בעל היכולת2 מאוד.
1. בק נוסף: צ׳ייקה׳ אלחאל – הנמצאת במצוקה.
2. בק: אלכאפי, וכתרגום רבינו ל׳שדי׳ בבראשית מט, כה, במדבר כד, ד ושאר מקומות. ו׳אלטאיק׳ הוא תרגומו של שם ׳אל׳. אלא שבכל המקומות מופיע תחילה שם ׳אל׳ ואח״כ שם ׳שדי׳, ורק כאן נמצא ׳שדי׳ לבדו. בכ״י שלום סעדיה גמל: ואלסו קד כפא בי – הרע שילם לי כגמולי, והעיר י׳ רצהבי שהדברים תואמים לשיטת רס״ג בשרח איכה (ג, לח) ובאמו״ד (סוף מאמר שני) שאין הרעות באות מאתו ית׳. לדעת רצהבי נוסח זה קרוב ביותר לנוסח רבינו.
קאלת להן, לא תסמוני נעמי, אסמוני אלמרירה צ׳ייקהֵ אלחאל, פאן אלכאפי אמר חאלי גדא.
קראן לי מרא – קראו לי המרה הנמצאת במצוקה כי ה׳ המר מצבי מאד.
ותאמר אליהן – לנשי בית לחם שהיו מדברות לה אל תקראנה לי נעמי מה טעם כי המר שדי לי מאד וכן דוד אמר (תהלים פ״ח:י׳) עיני דאבה מני עני.
ותאמר אליהם אל תקראן ליא נעמי – לאשה שכלתה ימיה בטוב ושנותיה בנעימים ראוי לקרותב נעמי, אבל לי אל תקראן לי נעמי – חילוף ימים נעימים.
קראן לי מרה – פתרונו נפש מרה.
א. כן בפסוק ובכ״י פראג, המבורג. בכ״י ברלין חסרה מלת: ״לי״.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין: ״לקראת״.
קראן לי מרא – נפש מרה. ולא נעמי, כי המר שדי לי מאד.
הֵמָר – לשון הפעול, כמו: הֵרָע, הֵפָר. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)
אל תקראנה – אף על פי שהוא כתוב באל״ף בא כדרך בעלי הה״א הנעלם בסוף.
אל״ף מרא תחת ה״א, וכמוהו: כעגלה דשאא (ירמיהו נ׳:י״א), על דעת רבי יהודה, לא לפי דעתי.⁠1
והטעם: דבר תענוג, והמר הפך העונג, כי טעם המאכל הוא המתוק.
1. השוו אבן עזרא פירוש שני בראשית א׳:י״א, אבן עזרא קהלת י׳:ה׳.
א. כן בכ״י לונדון 24896, אוקספורד פוק׳ 108, פרמא 2062, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו בפסוק: דשה.
CALL ME. Even though mara is spelled with an alef it is treated like a word that ends in a silent heh.⁠1 The alef in Marah is in place of a heh.⁠2 The same, in the opinion of Rabbi Judah,⁠3 is the case with the alef in deshe4 (threshing) in a threshing heifer (Jer. 50:11),⁠5 but this is not my opinion.
[CALL ME NOT NAOMI, CALL ME MARAH; FOR THE ALMIGHTY HATH DEALT VERY BITTERLY WITH ME. The word no'am] refers to something which gives pleasure. The word mar (bitter) refers to the reverse of pleasure. No'am refers to sweet food.⁠6
1. Mara appears to come from the root mem, resh, alef. Ibn Ezra believes that this is not the case, for mara comes from the root mem, resh, heh and is treated as such. For if mara came from the root mem, resh, alef it would be spelled mem, resh, alef, heh (marah), not mem, resh, alef. See Filwarg and Ezra Le-Havin and Torat Chayyim on this verse.
2. And is treated as such.
3. The reference is probably to Rabbi Judah ibn Hayuj.
4. The alef in deshe is in place of a heh.
5. Translated according to Ibn Ezra. See Radak on Jer. 50:11.
6. Which gives pleasure. Mar refers to food which does not give pleasure, that is, bitter food. Thus no'am is the reverse of mar.
אל תקראנה – כתוב באלף ובא בדרך בעלי הה״א הנעלה בסוף, ועניינו אל תקראני לי בשם נעמי, קראו לי בשם מרא והאלף {133} במלת מרא תמורת ה״א וכמהו ״כעגלא דשא״א (ירמיהו נ׳:י״א) על דעת ר׳ יהודה המדקדקב. והטעם אל תקראו אותי בשם נעמי, שהוא שם מורה על דבר נעים ומעונג, רק תקראו בשם מרהג כי המר הוא הפך העונג.⁠ד
כי המר – הוא פועל עבר מהבניין הכבד הנוסף מפעלי הכפל, ועניינו כי המר שדי לי חיי מאד, כלומר סבב שיהיו חיי מרים כהפלגה.
א. ״כעגלה דשה״ בנוסח המסורה.
ב. ר׳ יהודה חיוג׳, שלשה ספרי דקדוק, עמ׳ 10, מהודרת נוט. אבן עזרא מציין את דעתו של יהודה, אך דוחה אותה.
ג. ״מרא״ בנוסח המסורה.
ד. אבן עזרא: ״והטעם: דבר תענוג; והמר הפך העונג, כי טעם המאכל הוא המתוק.⁠״
מרה – שורש נעמי משותף גם לערב, כמו: ובל אלחם במנעמיהם (תהלים קמ״א:ד׳). ולחם סתרים ינעם, (משלי ט׳:י״ז). וכן שם מרה שם משותף והכל ממין המושאל.
קראן לי מרה – הנה הנועם הוא הפך המרירות כמו שהמתיקות הפכו כי הנועם יאמר על המתיקות אמר: מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם (משלי ט׳:י״ז).
אל תקראנה – אמרה להם בתמורה שם נעמי או הוא נפרד או נגזר. אם נפרד אין שם תימה לומר הזאת נעמי כי היא שוה לומר הזאת לאה או רחל. ואם הוא נגזר מנעימות הנה התימה הוא על דבריכם שאתם קוראים אותי בזה השם.
אל תקראנה לי נעמי – כיון שסרה נעימותי.
קראן לי מרה – המורה על מהותי כי המר לי שדי מאד.
קראן לי. עיין לעיל על ומצאן.
מרא. לית כתיב א׳ והטעם לפי שחטאה במוראתן של עניים שלא פרנסה בשני הרעב.
השאלות (כ - כב) הלא הם קראו לה נעמי על ענינה הקודם שבעת הצלחתה היתה נעמי וא״כ למה אמרה אל תקראנה לי נעמי, שהגם הוא יצדק לומר שבזמן הקודם היה שמה נעמי, ולמה אל תקראנה למה תקראנה, כי המר שדי ושדי הרע לי שכ״ז כפל לשון, ולמה כפל ותשב נעמי שאין כאן מקומו.
ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי – הנה איש שהיה לו עושר גדול שאין כמוהו כעשרו של אחשורוש ואבד כל עשרו ולא נשאר בידו רק אלף זהובים ונאמר עליו שנתדלדל מנכסיו ונעשה עני, לא נוכל לומר זאת רק אם נזכיר ערך עשרו הקודם שלפי העושר הגדול שהיה לו תחלה הוא עתה עני ודל, כי אם לא נזכיר ערך עשרו הקודם הלא איש שיש לו אלף זהובים יקרא בשם עשיר, אבל אם העשיר הגדול הזה אבד כל רכושו עד שלא נשאר בידו אף פרוטה אחת ופת לחם להשקיט רעבונו אז נוכל לכנותו בשם עני ואביון אף שלא נזכיר ערכו הקודם. והנה אנשי העיר בראותם כי באה רגלי היא וכלתה ואין איש אתן לשרת אותן ידעו שאבדו את העושר שהיה להן מקודם, ובכ״ז חשבו שעוד נשאר לה זהב ותכשיטין שאיש אחד מן העם היה שמח בחלקו אם היה לו כן, וע״כ אמרו שסבת המיתם ותמהונם הוא הזאת נעמי, שבזה הזכירו ערכה הקודם, ר״ל שלפי עשרה מקודם הנה ירדה פלאים, ותאמר אליהן הודיעה להם שלא כאשר יחשבו הם שא״א לקראה בשם מרה רק אם יזכירו שמה הקודם שמקדם היתה נקראת נעמי שלפי ערך מה שהיה שמה נעמי ע״ש רוב עשרה ראוי לקראה מרה כי ירדה ממדרגתה, אמרה שא״צ כלל להזכיר מעמדה הקודם כי היא עתה עניה כ״כ עד שלא נשאר בידה מאומה [דהא הוצרכה כלתה ללקט בין העניים] וא״כ תוכלי לקרוא אותי בשם מרה גם אם לא תזכרו כלל מה שמקדם היה שמי נעמי, וז״ש אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה, ר״ל שתכלו לקרוא לי מרה מבלי שתקראו לי נעמי, ר״ל מבלי שתזכירו שמי וערכי הקודם, כי המר שדי לי מאד, כי הגם
שדי – כל יכול, ומקור התאר ׳שדד׳, יכול להרע אם טוב בעיניו.
כי המר וגו׳ – אמר בר קפרא, משל לפרה סוררה שהעמידוה בעלה לשוק למוכרה, אמר, חרשנית היא ועושה תלמים יפה, אמרו ליה, אם כן הוא, אלו המכות הניכרין בה למה, כך אמרה נעמי, קראנה לי מרה, ולמה – כי המר שדי לי מאד.⁠1 (שם)
1. ר״ל לא תוכלו לקרוא לי נעמי, משום דא״כ הוא למה הוכיתי כל כך.
וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן נעמי אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי כי לאשה שכלתה ימיה בטוב ושנותיה בנעימים ראוי לקרות נעמי1, אבל לי קְרֶאןָ לִי בשם הפוך מהנעימות2, תקראו לי מָרָא שמשמעותו נפש מרה3 כִּי הֵמַר – הֵרָע4 שַׁדַּי לִי מְאֹד:
1. ר״י קרא.
2. אבן עזרא.
3. ר״י קרא.
4. רשב״ם.
תרגום כתוביםמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״געקדת יצחקמנחת שימלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כא) אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נׇעֳמִ֔י וַֽיהֹוָה֙י⁠־⁠הֹוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי׃
I went out full, but Hashem has returned me empty. Why should you call me Naomi, for Hashem has testified against me1 and Shaddai has done me evil.⁠"
1. testified against me | עָנָה בִי – See R"Y Kara who notes that wherever the root "ענה" is followed by the preposition "ב" it refers to testimony, as in Bereshit 30:33, Shemot 20:12, and Devarim 31:28. If so, Naomi might be saying that in punishing her, Hashem testified or proclaimed that she must have sinned (Rashi, R"Y Kara, Shadal). Alternatively: "humbled me", as per the word's usage in Shemot 10:3 and Yeshayahu 25:5 (opinion in Ibn Ezra).
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראפסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״געקדת יצחקר״ע ספורנושד״למלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲנָא מָלְיָא אֲזַלִית מִבַּעְלִי וּמִבְּנַי וְרֵקָנְיָא אֲתֵיבְנִי יְיָ מִנְּהוֹן לְמָא דֵין אַתּוּן קָרַן לִי נָעֳמִי וּמִן קֳדָם יְיָ אִתַּסְהַד בִּי חוֹבְתִי וְשַׁדַּי אַבְאֵישׁ לִי.
[ז] אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה׳ – מְלֵאָה הָלַכְתִּי בְּבָנִים וּמְלֵאָה בְּבָנוֹת.
דָּבָר אַחֵר, אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, שֶׁהָיִיתִי מְעֻבֶּרֶת. לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַה׳ עָנָה בִי, עָנָה בִי מִדַּת הַדִּין, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ (שמות כ״ב:כ״ב).
דָּבָר אַחֵר, וַה׳ עָנָה בִי, הֵעִיד עָלַי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו (דברים י״ט:י״ח).
דָּבָר אַחֵר, וַה׳ עָנָה בִי, כָּל עִנְיָנֶיהָ לָא הֲוָה אֶלָּא בִי, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה וַה׳ עָנָה בִי, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא מַה כְּתִיב: וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם (ירמיהו ל״ב:מ״א).

פרשה ד

[א] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְשַׁחֲרַיִם הוֹלִיד בִּשְׂדֵה מוֹאָב (דברי הימים א ח׳:ח׳), אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב שָׁאַל אֶת רַבִּי נְהוֹרַאי אֲמַר לֵיהּ מַה דֵּין דִּכְתִיב וְשַׁחֲרַיִם הוֹלִיד בִּשְׂדֵה מוֹאָב, אֲמַר לֵיהּ גָּדוֹל שֶׁהוֹלִיד בִּשְׂדֵה מוֹאָב, מִן שִׁלְחוֹ אֹתָם, שֶׁהָיוּ מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין, דִּכְתִיב: וַיִּשְׁלְחוּ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים בְּכָל שִׁבְטֵי בִנְיָמִין לֵאמֹר (שופטים כ׳:י״ב), דָּבָר אַחֵר, וְשַׁחֲרַיִם, זֶה בֹּעַז, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שַׁחֲרַיִם, שֶׁהָיָה מְשֻׁחְרָר מִן הָעֲווֹנוֹת. הוֹלִיד בִּשְׂדֵה מוֹאָב, שֶׁהוֹלִיד מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָה. מִן שִׁלְחוֹ, שֶׁהָיָה מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף (בראשית מ״ו:כ״ח). חוּשִׁים וְאֶת בַּעֲרָא נָשָׁיו (דברי הימים א ח׳:ח׳), וְיֵשׁ אָדָם מוֹלִיד נָשָׁיו, אֶלָּא שֶׁחָשׁ כַּנָּמֵר וּבֵאַר אֶת הַהֲלָכָה עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית, מוֹאָבִי וְלֹא מוֹאָבִית. וַיּוֹלֶד מִן חֹדֶשׁ אִשְׁתּוֹ. לֹא צוֹרְכָהּ אֶלָּא וַיּוֹלֶד מִן בַּעֲרָא אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא בְּיָמָיו נִתְחַדְּשָׁה הֲלָכָה עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית מוֹאָבִי וְלֹא מוֹאָבִית. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: יִתְרָא הַיִּשְׁמְעֵאלִי (דברי הימים א ב׳:י״ז), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי (שמואל ב י״ז:כ״ה), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר הוּא יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי הוּא יִתְרָא הַיִּשְׁמְעֵאלִי. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן וְרַבָּנָן, רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר יִשְׁמְעֵאלִי הָיָה וְאַתְּ אֲמַרְתְּ יִשְׂרְאֵלִי, אֶלָּא יִשְׁמְעֵאלִי הָיָה וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּמְצָאוֹ לְיִשַּׁי יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ כֵּן: פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ וגו׳ (ישעיהו מ״ה:כ״ב), נִתְגַּיֵּר וְנָתַן לוֹ בִּתּוֹ. רַבָּנָן אָמְרִין יִשְׂרְאֵלִי הָיָה וְאַתְּ אֲמַרְתְּ יִשְׁמְעֵאלִי, אֶלָּא יִשְׂרְאֵלִי הָיָה וְחָגַר חַרְבּוֹ כְּיִשְׁמְעֵאלִי וְנָעַץ הַחֶרֶב בְּאֶמְצַע בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר אוֹ אֶהֱרֹג אוֹ אֶהָרֵג עַד שֶׁאֲנִי מְקַיֵּם הֲלָכָה לָרַבִּים שֶׁכָּל שֶׁיְבַטֵּל הֲלָכָה זוֹ בַּחֶרֶב הַזֹּאת אֲנִי מַתִּיז אֶת רֹאשׁוֹ, עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית מוֹאָבִי וְלֹא מוֹאָבִית.
אני מלאה הלכתי - מכאן מצינו שהיתה עשירה ומלאה ומי גרם לה שירדה מנכסיה ומת בעלה ובניה צרת עין שהיה בהן.
וה׳ ענה בי – כמה דאת אמר אם ענה תענה אותו,
דבר אחר כל עניניו לא הוי אלא בי.
אנא גנייה מצ׳ית ופארג׳ה פקירה אעדאני אללה למא דא תסמינני נעמי ואללה קד עדבני.
אני עשירה1 הלכתי וריקנית ענייה2 החזירני ה׳ למה זה תקראוני בשם נעמי וה׳ כבר ייסרני3.
1. בק: מלאנה מן אלנעמה – מלאה בכל טוב. ברות רבה (ג ז) ורש״י פירשו כרבינו, מלאה בעושר.
2. הוסיף רבינו ׳ענייה׳ ובק ליתא, והוא משום שפירש קודם ׳מלאה׳ בעושר.
3. ובק: אסעפני – רדף אותי. כפירוש רבינו שהכוונה לייסורים כתבו רש״י כאן בפי׳ ב׳ ובהושע ה ה, וראב״ע בשם י״א. מדברי רבינו בסידורו (עמ׳ קצו) משמע קצת שמפרש ׳ענה בי׳ לשון עדות, וכפי שכתב המהדיר שם, והוא כפירוש רוב המפרשים כאן שהוא לשון עניית עדות על שהרשיעה לפני ה׳, כמו ׳שקר ענה באחיו׳ (רות רבה ג ז, תרגום, רש״י, ר״י קרא, ראב״ע, ר״ת הירושלמי). כי הייסורים והמוות הם כמו עדות שמעיד ה׳ על החטא, כי אין ייסורים בלי עוון (ר״י קרא, רלב״ג, כפות כסף).
אנא מצ׳ית מלאנה מן אלנעמה, ורדני אללה פארג׳ה, פלט תסמוני נעמי, ואללה קד אסעפני בד׳נבי, ואלסו קד כפא בי.
מלאה הלכתי – הלכתי מלאה בכל טוב.
וה׳ ענה בי – וה׳ הרדיפני בחטאי והרעה די פגעה בי (ומלת שדי חול).
מלאה הלכתי – בעושר ובנים.⁠א
ענה בי – העיד עלי שהרשעתי לפניו.⁠ב
א. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״דבר אחר: שהיתה מעוברת.⁠״ הביאור חסר בכ״י.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, לייפציג 1, אוקספורד 34. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״לפניו״. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״דבר אחר: ענה בי – מדת הדין כמו וענה גאון ישראל.⁠״ ביאור זה חסר בכ״י.
I had gone forth full – With wealth and sons.
[Another interpretation [of "full"] is that she was pregnant.]
Has testified against me – Has testified against me that I had sinned before Him.
[Another explanation is that the Divine Attribute of Justice has humbled me, as in, "And the pride of Yisroel shall be עָנָה humbled.⁠"1]
1. Hoshe'a 5:5.
אני מלאה הלכתי – בבנים ובעושר, ויי׳ ענה בי כי העיד בי על עונותי כמו (שמות כ׳:י״ג) לא תענה ברעך.
אני מלאה הלכתי וריקם – ריקם שם דבר הוא, ואדמנט.⁠1 וכן {ו}⁠לא יראו פני ריקם (שמות ל״ד:כ׳).
וי״י ענה בי – פתרונו: העיד בי, עוונותי ענו בי.⁠א ממה שהשיבני י״יב ריקם כאילו העיד בי שעוונותי הטו אלה (ירמיהו ה׳:כ״ה) וחטאתי מנעו הטוב ממני. ומסורת זה תפוש בידך: בכל מקום שתמצא ב׳ג אחר ענייה הוא לשון עדות, כמו: וענתה בי צדקתי (בראשית ל׳:ל״ג), לא תענה ברעך (שמות כ׳:י״ב), ואעידה בם (דברים ל״א:כ״ח), הנני ענו בי (שמואל א י״ב:ג׳), ומקום שלא תמצא בי״ת הוא לשון ענייה, כמו: וכפיס מעץ יעננה (חבקוק ב׳:י״א). כך מצאתי במחברת דונש (״יעננה״).⁠2
1. videment. והשוו ר״י קרא איכה א׳:א׳.
2. עמ׳ 79 במהדורת פיליפאווסקי.
א. כן בכ״י פראג, המבורג. בכ״י ברלין: ״ענותי ענו״.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין, המבורג חסרה שם ה׳.
ג. כן בכ״י פראג, המבורג. בכ״י ברלין חסרה מלת: ״ב׳⁠ ⁠⁠״.
היאך: שאני מלאה הלכתי – באישי ובבניי ובעושר.
וריקם – שם דבר, ריקנות, אַווּיְיְדַמַנְטְ. כמו: {ו}⁠הדיבר אין בהם (ירמיהו ה׳:י״ג), לי נקם ושילם (דברים ל״ב:ל״ה), וקבל היהודים (אסתר ט׳:כ״ג). ואין לפרשו ריקם זוּיְיה, אלא ריקנות, כמו: לא יראו פני ריקם (שמות ל״ד:כ׳) – ריקנות.
וי״י ענה בי – זה הכלל: כל מקום שכתוב ענייה וסמוך לו בי״ת, פתרונו: לשון עדות, כמו: לא תענה ברעך (שמות כ׳:י״ב), הנני ענו בי (שמואל א י״ב:ג׳), וכן הרבה. ובמקום שאין סמוך לענייה בי״ת, כמו: וכפיס מעץ יעננה (חבקוק ב׳:י״א) הוא עניית הרמת קול.
ענה בי – העיד בי. כשהקב״ה מביא פורענות על האדם, כאילו הוא מעיד בו: לפי שפלוני חטא, על כן אני נפרע ממנו.
מלאה – בנים וממון.
וי״י ענה בי – יש אומרים: מגזרת לענות מפני (שמות י׳:ג׳).
ולפי דעתי: שהוא מגזרת לא תענה ברעך (שמות כ׳:י״ב), כטעם תחדש עדיך נגדי (איוב י׳:י״ז).
ושדי הרע לי – כמו נגע, וכמוהו: ובורא רע (ישעיהו מ״ה:ז׳).
או: הרע לי – על מעלי.
או: על דרך לשון בני אדם דבר הכתוב, והוא הנכון.
I WENT OUT FULL. With children and money.
THE LORD HATH TESTIFIED AGAINST ME. Some say that the word anah (testified) is related to the word le-anot (to humble) in to humble thyself before Me (Ex. 10:3).⁠1 However, in my opinion, anah (testified) is related to ta'aneh (bear witness) in Thou shalt not bear false witness against thy neighbor (Ex. 20:11.) It is similar in meaning to You renew Your witnesses against me (Job 10:17).⁠2
AND THE ALMIGHTY HATH AFFLICTED ME? He-ra (afflicted) means plagued.⁠3 The word ra (evil) in and create evil (Isaiah 45:7) is similar.⁠4
On the other hand, hera li (afflicted me) might mean, afflicted me because of my sins.⁠5
Scripture might also be speaking in human terms when it says hera li (did evil to me).⁠6 The latter is correct.
1. In this case the Lord hath testified (anah) against me is to be rendered the Lord hath humbled me.
2. Plagues which testify that I have sinned. Ibn Ezra on Job 10:17.
3. He-ra means, did evil. Evil means unjustly. God does not do evil. Hence Ibn Ezra's comment.
4. Isaiah 45:7 reads I make peace, and create evil. According to Ibn Ezra, this is to be rendered I make peace, and create its opposite. See Ibn Ezra on Isaiah 45:7.
5. God's punishment is not an evil.
6. When trouble comes upon a person he refers to it as an evil, even if what happened to him was just.
ענה בי – העיד בי עונותי, כמו ״אם עונינו ענו בנו״ (ירמיהו י״ד:ז׳), ״ושפתיך יענהא בך״ (איוב ט״ו:ו׳), ״לא תענה ברעך״ (שמות כ׳:י״ג).
א. בנוסחנו: יענו.
אני מליאהא - ר״ל מליאת ממון ורבת בניםב ונספים והלכתי בשדי מואב כשנפרדתי מכם וריקם השיבני יי׳ שם מקום מן ותם לריק כוחכם. והמ״ם נוספת והוא שם שוה לזכר ולנקבה, והטעם שרקנית מבעלה ומבניה וממונה השיב⁠[ה] יי׳ והצדיקה עליה את הדין שהכל מיד יי׳ לא שחלו עליה צרותיה דרך מקרה.
למה תקראנה לי נעמי – שהוא שם מורה על הנועם.
ויי׳ ענה בי – מן שקר ענה באחיו, וענתה בי צדקתי, ״לא תענה ברעך עד שקר״ (שמות כ׳:י״ג) שעניי⁠[נ]⁠ה העדות, והוא כעניין ״תחדש עדיך נגדי״ (איוב י׳:י״ז), כלומר הוא היה עד והוא הדייןג. ויש אומריםד שהוא מעניין לענות, מפני שעניינו הכניעה [כלומר הוא יתברך הכניעני]⁠ה והפירוש הראשון נכון.
שדי הרע לי – מהבניין הכבד הנוסף מן ירע, ועניינו ושדי הרע לי על מעלי, או דבר הכתוב בלשון בני אדם.⁠ו
א. מלאה בנוסח המסורה.
ב. אבן עזרא: ״מליאה – בנים וממון.⁠״
ג. כך אצל ר׳ יוסף קרא נוסח שני: ״כל מקום שכתוב ׳ענייה׳ וסמוך לו בי״ת – פתרונו לשון עדות, כמו ״לא תענה ברעך.⁠״⁠ ⁠⁠״ אבן עזרא: ״לפי דעתי שהוא מגזרת ״לא תענה ברעך״, כטעם ״תחדש עדיך נגדי.⁠״ אבן כספי: ״ענה בי -מטעם ״לא תענה ברעך״, וכתוב ״תחדש עדיך נגדי״, כטעם ״והיו בך לאות ולמופת״ (דברים כ״ח:מ״ו).
ד. כנראה מתוך אבן עזרא: ״יש אומרים: מגזרת ״לענות מפני״ (שמ׳ י:ג׳)״.
ה. לא מופיע במקור. נוסף בצד הטקסט.
ו. אבן עזרא: ״הרע לי על מעלי. או על דרך לשון בני אדם דבר הכתוב, והוא הנכון.⁠״
מלאה – שם נגזר. וריקם – שם דמיון ראשון, והכל נכון בעברי ובהגיון, וטעם מלא, גם הוא שם משותף, כמו: ומלא ברכת י״י (דברים ל״ג:כ״ג).
ענה בי – מטעם לא תענה ברעך (שמות כ׳:י״ב), וכתיב: תחדש עדיך נגדי (איוב י׳:י״ז), כטעם: והיה בך לאות ולמופת (דברים כ״ח:מ״ו). ובכלל, כי היסורין והמות עדות לסובל כי הוא חוטא, כי אין יסורין בלא עון ואין מיתה בלי חטא (בבלי שבת נ״ה.).
הרע לי – עשה לי רע ורעות, כלומר מה שהוא רע לי, אבל הוא טוב לו יתברך.
וי״י ענה בי – רוצה לומר: העיד בי את דברי חטאי בעבור העונש הנפלא שהביא עלי.
(כא-כב) ואחר שהשיבה כן בעגמת נפש אמרה אני מליאה הלכתי כאשר הלכתי מליאה צדק עלי שם נעמי ואחר שריקם השיבני ה׳ למה תקראנה לי נעמי. וה׳ ענה בי ראשונה לשום שמי נעמי אמנם אח״כ שדי הרע לי כי חצי שדי עמדי. ותשב נעמי.
וַה׳ עָנָה בִי. שאיני ראויה לאותו השם1: וְשַׁדַּי. המספיק להמציא דבר בלתי נושא מוכן2: הֵרַע לִי. חידש לי פורענות נגד הטבע3:
1. ׳וה׳ ענה בי׳ - פירש רש״י שהעיד עלי שהרשעתי לפניו, והיינו כי נעמי הוא שם הראוי למי שבלתה ימיה בטוב ובנעימים, ולה ראוי שם מרא, כלומר נפש מרה (ר״י קרא), או כי נעמי הוא על שם שנעימה במעשיה (רו״ר ב ה), ולה ראוי שם מרא כי עשתה מעשים רעים ומרים עד שהתחייבה בעונש זה, ואינה ראוייה לשם ׳נעמי׳. ובזה יישב את הכפילות ׳למה תקראנה לי נעמי׳, שכבר אמרה כן בפסוק הקודם, ולמה כפלה דבריה, אלא שנעמי אמרה שני דברים, א׳, ׳קראן לי מרא׳, ב׳, ׳אל תקראנה לי נעמי׳, ומקודם ביארה דבריה למה לקרוא לה מרא, ׳כי המר שדי לי׳, וכאן שבה לבאר את מה שאמרה ׳אל תקראנה נעמי׳, שהרי ה׳ ענה בי שאיני נעימה במעשים (ע״פ איגרת שמואל בשם רב אחרון).
2. שמו של ה׳ ׳שד״י׳ בא להורות על כוחו של ה׳ לברוא יש מאין, שיכול להמציא דבר מכלום, ובדבר זה אין שום נברא הדומה לה׳, כי פעולת נברא אינה יכולה להיעשות אלא על דבר שכבר קיים, שהנברא יכול לשנותו, אבל רק ה׳ יכול להמציא דבר שלא היה קיים כלל. ולכן נקרא בשם זה, שדי ומספיק לעצמו לעשות את הפעולה המיוחדת, ואין לו צורך לשום נברא שיהיה קיים מלבדו כדי לעשותו. וכן כתב רבינו בבראשית (יז א) ׳אני אל שד״י - אני הוא שיש די במציאותי לפעולה המיוחדת לי, והיא הבריאה, שלא יפול בה נושא מתפעל, ולכן לא יצטרך הבורא בפעלו שיהיה זולתו שום נמצא במציאות, והיפך זה יקרה לכל נמצא זולת הבורא, כי אמנם לא יפעל שום פועל זולתו, אם לא נמצא איזה נושא מתפעל ממנו, וכן לא יתפעל שום מתפעל אם לא ימצא איזה פועל שיפעול בו׳. ועוד כתב שם (לה יא) ׳כי בהיותי אל שד״י בלתי צריך לנושא מוכן, אעשה מה שאמרתי על כל פנים גם בלתי נושא מוכן׳.
3. כיון שה׳ הוא ׳שד״י׳ שיכול להמציא יש מאין, גם יכול להמציא פורענות שאינה קיימת בחוקי הטבע. ודומה לזה כתב במלוא העומר, ששם שד״י מורה שמשדד מערכות השמים, שה׳ שדד מערכות שמים להרע לי, כי אינו בדרך הטבע שבעלה ובניה ימותו עליה ללא זרע.
{ענה בי – מתוך שהביא עלי יסורין כאלה הגיד לכל כי רשעה אני. (הואיל משה בשם ״ושד״ל תרגם״)}
שאני מלאה הלכתי בכ״ז ריקם השיבני ה׳ ואין בידי מאומה, וא״כ תוכלו לקרוא לי בשם מרה עניה ואביונה גם מבלי הזכיר שמי נעמי שהיה לי מקודם בעת הצלחתי, למה תקראנה לי נעמי, הנה עד עתה לא השיבה רק שאין מן הצורך להזכיר שמה נעמי שהיה לה מקודם ועתה חדשה דבר אחר ותאמר כי עתה נתגלה לה כי לא היה ראוי כלל לקראה בשם נעמי שעז״א למה תקראנה לי נעמי כאומר גם מה שאתם אומרים שהייתי נקראת מקודם בשם נעמי הוא שקר, והוא עפ״מ שהתבאר אצלנו פעמים רבות שלפעמים כשירצה ה׳ להעניש בעונש גדול מאד, יגביה את האדם בגובה המעלה ורום ההצלחה כדי שאם יורידנו משם אל העוני והריש ירגיש כאבו וצערו יותר ותהיה מפלתו יותר גדולה כמ״ש (איוב כ׳) אם יעלה לשמים שיאו וגו׳ כגללו לנצח יאבד, ואמר (עבדיה א׳) ואם בין כוכבים שים קנך, הוא כדי שמשם אורידך, ותהיה המפלה גדולה יותר, וכן חשבה שמה שהצליחה ה׳ בזמן הקודם בעושר גדול וכבוד היה כדי שיורידה מן המעלה הגדולה הזאת אל העוני והשפלות שבזה הירידה קשה יותר ומפלתה גדולה יותר, וא״כ אחר שההצלחה הגדולה הקדומה היה רק כעין התראה שתשוב אל ה׳ כי הגביה אותה להשליכה משם אל עמקי בור א״כ שם נעמי שנקראת בו בעת הזאת לא היה בצדק כי ההצלחה הזאת היתה מרה מאד שהוא עליה לצורך ירידה, וז״ש אחר שאני מלאה הלכתי כדי שריקם השיבני ה׳, וא״כ מה שהייתי מלאה אז זה מגדיל הצער ביותר עתה, א״כ למה תקראנה לי נעמי, גם מה שקראתם לי שהייתי נקראת בתחלה נעמי הוא שקר כי ה׳ ענה בי, ר״ל ההצלחה הקודמת היתה רק התראה שבזה התרה בי שאיטיב את דרכי כי ישליכני ממרום ההצלחה הזאת לעומק, וכן היה שבהצלחה הזאת שדי הרע לי שעי״כ גדול צערי ונפילתי כפלים, ובמדרש אומר הזאת נעמי לשעבר היתה מהלכת באיסקפיטיאות ועכשיו יחפה, לשעבר בבגדי מילתן ועכשיו בסמרטוטין הזאת נעמי, ואומרת אליהן אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה [מבואר שזה פי׳ המדרש עמ״ש אל תקראנה לי נעמי נגד מה שהם הזכירו את העבר שלא לצורך] בר קפרא אומר לפרה הדיוטית שהעמידוה בעליה בשוק אמר רדינית היא [פי׳ פרה חורשת] אמרין אם רדינית היא אלין מכותיה דאית בה מה אינון, כך נעמי למה תקראנה לי נעמי וה׳ ענה בי [זה פי׳ ע״מ שאמרה שנית למה תקראנה לי נעמי שהוא שגם קודם לכן לא היתה נעמי כי היתה מוכנת למכות ולעוני].
ענה בי – הוא העד הוא הדיין; ושד״ל תרגם מתוך שהביא עלי יסורין כאלה הגיד לכל כי רשעה אני.
מלאה הלכתי – מלאה בבנים ובבנות, דבר אחר מלאה – מעוברת.⁠1 (שם)
וה׳ ענה בי – מהו ענה בי – מדת הדין ענה בי, כמש״נ (פ׳ משפטים) אם ענה תענה, דבר אחר וה׳ ענה בי – העיד עלי, כמש״נ (פ׳ שופטים) שקר ענה באחיו,⁠2 דבר אחר וה׳ ענה בי – כל עניניו לא היו אלא בי.⁠3 (מ״ר)
1. מפרש המלה מלאה כפשוטה ומלשון כעצמים בבטן המלאה.
2. ר״ל שלח בי פגעי הזמן עד שהם ניכרים עלי, והם מעידים על עונותי. ואע״פ דבעלמא קיי״ל דשם הויה מורה על מדת הרחמים [וכמש״כ ה׳ ה׳ אל רחום], וכאן דריש בשם זה שליטת מדת הדין, צ״ל דכונתה להפריז רוע מזלה, דאפילו מדת הרחמים נהפכה לה למדת הדין.
3. יתכן דרומז להדרשה שבתו״כ פ׳ אחרי (י״ז י׳) ונתתי פני, מהו ונתתי פני – פונה אני מכל עסקי ועוסק בה.
אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי עם בעלי1 בעושר ובנים2 וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה לישראל, לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיהוָה עָנָה – העיד3 בִי – נגדי על עוונותיי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי על חטאי4:
1. ר״י קרא.
2. רש״י, אבן עזרא. דבר אחר שהיתה מעוברת, רש״י.
3. ר״י קרא.
4. אבן עזרא, רלב״ג.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראפסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״געקדת יצחקר״ע ספורנושד״למלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כב) וַתָּ֣שׇׁב נׇעֳמִ֗י וְר֨וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֤ה כַלָּתָהּ֙ עִמָּ֔הּ הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב וְהֵ֗מָּה בָּ֚אוּ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם בִּתְחִלַּ֖ת קְצִ֥יר שְׂעֹרִֽים׃
Naomi returned1 along with Rut the Moabite, her daughter in law, who returned from the fields of Moav; and they came to Beit Lechem at the beginning of the barley harvest.
1. Naomi returned | וַתָּשׇׁב נׇעֳמִי – See R"Y Kara and Ibn Ezra that the repetition (see verse 19) comes to connect Naomi's arrival with the barley harvest so that the reader will understand Rut's gleaning in the story's continuation. As such, R"Y Kara suggests that the verse should be translated as: "When Rut returned...⁠". He compares the doubling in our verses to that in Shofetim 17:3-4, noting that it is a common phenomenon in Tanakh.
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספיעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְתַבַת נָעֳמִי וְרוּת מוֹאֲבִיתָא כַלְּתַהּ עִמַּהּ דְּתַבַת מֵחֲקַל מוֹאָב וְאִינּוּן אֲתוֹ בֵּית לֶחֶם בְּמַעֲלֵי יוֹמָא דְּפִסְחָא וּבְהַהוּא יוֹמָא שָׁרִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִחְצַד יָת עוּמְרָא דַּאֲרָמוּתָא דַּהֲוָה מִן שְׂעָרִין.
[ב] וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְׂדֵי מוֹאָב – זוֹ הִיא שֶׁשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב. וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים (רות א׳:כ״ב), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר קְצִיר שְׂעוֹרִים, בִּקְצִיר הָעֹמֶר הַכָּתוּב מְדַבֵּר. קְצִיר חִטִים, בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם הַכָּתוּב מְדַבֵּר. קָצִיר סְתָם, מְשַׁמֵּשׁ לְכָאן וּלְכָאן.
בתחלת קציר שעורים – א״ל שמואל בר נחמני אותו היום קצירת העומר היה, ותנינן תמן כל העירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול, וי״א אבצן היה משיא את בנותיו, א״ר שמואל בר נחמני כל מקום שנאמר קציר שעורים בעומר הכתוב מדבר, קציר חטים בשתי הלחם הכתוב מדבר, קציר סתם משמש לכאן ולכאן.
פלמא עאדת נעמי ורות אלמואבייה כנתהא מן בלד מאב כאן דכולהמא בית לחם פי בדאיה׳ חצאד אלשעיר.
וכאשר חזרו1 נעמי ורות המואביה כלתה מארץ מואב, היתה כניסת שתיהן בית לחם בתחילת קצירת השעורים.
1. הוקשה לרבינו שהרי כבר הזכיר ששבו העירה, ומתרץ שאין הכתוב מספר על כניסתם עתה, אלא חוזר לספר מתי הייתה אותה כניסה. וכן פירש ר״י קרא, וכעין זה בראב״ע. ובק מיישב באופן אחר, ותרגם ׳נתיישבה׳ במקום, לשון ישיבת קבע.
פאקאמת נעמי, ורות אלמואבייה כנתהא, אלראגעה מעהא מן צ׳יאע מואב, וכאן וצולהמא אלי בית לחם, פי אבתדי חצאד אלשעיר.
ותשב – נתישבה (במקום).
והמה באו – והיה תחלת בואם לבית לחם.
א
א. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״בתחלת קציר שעורים – בקצירת העומר הכתוב מדבר.⁠״ ביאור זה חסר בכ״י.
[At the start of the barley harvest – The verse speaks about the harvest of the Omer.⁠1]
1. The barley for the omer was harvested on the second night of Pesach and offered on the following day.
ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה – בנאמנות, בתחלת קציר שעורים זה קצירת העומר.
ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה – והלא כבר נאמר למעלה: ותלכנה שתיהםא עד באנה בית לחם (רות א׳:י״ט), ומה צורך לומר עודב ותשב נעמי. אלא זה פתרונו: משעה ששבה נעמי ורות המאבייה כלתה עמה השבה משדה מואב, אירע הדבר שבאו בית לחם בתחלת קציר שעורים. ודרך זה תפוס בידךג בכל כ״ד ספרים: בכל מקום שתמצא שכופלד דבר אחד שני פעמים, הראשון לשון סיפורה מעשה, והשיני פתרונו – ומשנעשה דבר זה אחרי כן אירע כך. כמו שמצינו בסוף ספר שופטים: וישב את הכסף לאמו (שופטים י״ז:ד׳), וכתיב לפניו:⁠ו וישבז את אלף ומאה הכסף לאמו (שופטים י״ז:ג׳). וכה פתרון מקרא השיני: כשהשיב את אלף ומאה כסף לאמו,⁠ח אותה שעה: ותקח אמו מאתים כסף ותתנהו לצורף וכולי (שופטים י״ז:ד׳).⁠1 אף כאן מפני שצריך לומר היאך הוקרה מקרה את חלקת השדה לבועז (רות ב׳:ג׳), הוצרך לכפול ולומר שביאתן לביתט לחם היה בתחלת קציר שעורים.
1. השוו ר״י קרא שופטים י״ז:ד׳.
א. כן בפסוק. בכ״י ברלין: ״שתיהן״.
ב. כן בכ״י פראג, המבורג. בכ״י ברלין חסרה מלת: ״עוד״.
ג. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין, המבורג חסרה מלת: ״בידך״.
ד. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין, המבורג: ״שכיפל״.
ה. כן בכ״י ברלין. בכ״י פראג, המבורג: ״לסיפור״.
ו. כן צ״ל. בכ״י ברלין, פראג, המבורג: ״אחריו״.
ז. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין, המבורג חסרה מלת: ״וישב״.
ח. כן בכ״י המבורג. בכ״י ברלין, פראג הושמט ע״י הדומות: ״וכה פתרון... לאמו״.
ט. כן בכ״י פראג, המבורג. בכ״י ברלין: ״בית״.
ותשב נעמי – והלא כבר נאמר: ותלכנה בדרך שתיהן עד בואנה וגו׳ (רות א׳:ז׳,י״ט), ומה תלמוד לומר: ותשב נעמי? אלא הראשון להודיעינו כי שבה אל בית לחם, והאחרון לסיפור דברים. כלומר: ותלכנה וגו׳ (רות א׳:י״ט), ותשב – משדה ששבה, נעמי ורות וגו׳, והמה באו בית לחם, מחובר כל המקרא ביחד: וכששבה נעמי ורות והמה באו וגו׳, היהא מעשה כך: ולנעמי מודע וגו׳ (רות ב׳:א׳), ורות אמרה בלבה: אלכנה נא בשדה (רות ב׳:ב׳), ותלך ותבא ויקר מקריה (רות ב׳:ג׳), והנה בעז (רות ב׳:ד׳) עד ויאמר בעז וגו׳ (רות ב׳:ח׳).
בתחילת קציר שעורים – מבקיע לך האזן לפי שרוצה לדבר בשעורים ולומר לה: אל תלכי ללקוט וגו׳ (רות ב׳:ח׳).
א. בכ״י: ״והיה״.
ה״א השבה – ה״א הדעת, כמו: הנמצאוא פה (דברי הימים א כ״ט:י״ז).
וטעם ותשב נעמי – פעם אחרת לדבק בזמן שבאו בתחלת קציר שעורים בעבור לקוט רות.
א. כן בפסוק ובכ״י מונטיפיורי 40, וכן תוקן בכ״י פרמא 2062. בכ״י לונדון 24896: המצאו.
WHO RETURNED. The heh in ha-shavah is the heh ha'da'at.⁠1 Compare the heh in ha-nimtze'u fo (that are present here) (Chronicles I 29:17).
Scripture repeats Naomi returned [to Beth-lehem]⁠2 because it wants to connect the time of their coming to Beth-lehem where Ruth gleaned, with the beginning of barley harvest.
1. The term used by Ibn Ezra is heh ha'da'at. Heh ha'da'at almost always means the heh which indicates the direct object (the heh ha'yedi'ah). However, it is also used to indicate the relative pronoun "that" or "who".
2. Scripture has already noted this in verse 19.
ותשב נעמי – ר״ל ששבה נעמי אל ביתה ורות המואביה כלתה היתה עמה שגם היא שבה משדי מואב. והזכיר ״ותשב נעמי״ פעם אחרת (פס׳ י״ט) כדי לסמוך אל זה הזמן שבאו בבית לחם, שהיה זמן קצירת השעורים, והוצרך להזכיר זה בעבור עניין רות ומה שקרה לה בלכתה אחרי הקוצרים, וכאלו אמר וכאשר שבה נעמי ורות המואביה כלתה עמה ששבה משדי מואב המה באו בבית לחם בתחלת קציר שעורים.⁠א
השבה – הה״א ראשונה היא ה״א הידיעה, ובא על דרך הנמצאו פ״ה.
והמה באו בית לחם – ר״ל בבית לחם.
בתחלת קציר שעורים – עניינו בתחלת קציר השעורים.
א. שם: ״וטעם ותשב נעמי פעם אחרת – לדבק בזמן, שבאו בתחלת קציר שעורים, בעבור לקוט רות.
ותשב נעמי – פעם אחרת לזוג עם סיפור בואם כעת קציר, ולנעמי מודע (רות ב׳:א׳). ורבים כזה בתורה ובנביאים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

וַתָּשָׁב. ׳אֶל בֵּיתָהּ וְאֶל שָׂדָהּ׳ (מלכים ב׳ ח ג)1: בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים. אבל לא היה בשדה שלה שום קציר, מבלי אין זורע2:
1. כמו שהתבאר למעלה (פסוק ו) ששבה לבית לחם כדי לתבוע את נכסיה, ודייק כן מלשון ׳ותשב׳, ע״ש, ובא הכתוב להדגיש שגם בבואה לא הרהרה בתשובה, אלא כוונתה היתה עבור השדה וביתה. וראה מש״כ המלבי״ם בדרך דומה, שנעמי השתדלה בבואה לשוב לשדותיה, שבזמן שלא היתה בבית לחם החזיקו בהם אחרים, והשתדלה עד ששבה אל נחלתה.
2. הכתוב בא לומר שאף שהיה לנעמי שדה, כפי המבואר להלן (ד ג), אך באותה שעה שבאו היה זמן של קציר השעורים, נמצא שבאותה שנה לא זרעו את השדה, ולכן לא היה להן מהיכן להתפרנס, וסיפר הכתוב זאת כהקדמה לכך שהלכה רות ללקוט ממתנות עניים בשדות אחרים. וכ״כ המלבי״ם.
משדי מואב. ביו״ד וכן במסורת כל ספרא כתיב יו״ד בר מן ב׳ כתיב ה״א וסימן כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה׳ את עמו ויאמר לגאל חלקת השדה.
ותשב נעמי – ר״ל כי בצאתה מבית לחם עזבה שדותיה [ויוכל להיות שבתוך כך החזיקו אחרים בחלקת השדה וכמו שהיה בהאשה השונמית בצאתה לארץ פלשתים שהוצרכה לצעוק אל המלך אל ביתה ואל שדה] והשתדלה עד ששבה אל נחלתה, ואמר ורות כלתה עמה שגם היא היה לה זכיה בהשדה מצד בעלה יורש אביו, ועז״א שנית השבה משדי מואב, שאם היתה נשארת בשדי מואב היתה מוחלת על חלקה ובפרט למ״ש חז״ל שמחלה על כתובתה, לא כן עתה ששבה משדי מואב היה לה זכיה בשדה כמ״ש לקמן (סי׳ ד׳). ובמדרש אומר זו היא השבה משדה מואב ר״ל שהיא האשה הראשונה שבאה משדי מואב להתגייר כי עד עתה לא דרשו עמוני ולא עמונית. והמה באו בית לחם בתחלת קציר שעורים. זה הצעה למה שיספר שהלכה לקחת מתנת עניים הגם שהיה לה חלק בחלקת השדה כי באו בעת קציר שא״א אז לזרוע את השדה והיו עניים באותה שעה.
ותשב – אולי נקודתו הראויה היא וַתֵּֽשֶׁב, ותתישב בבית לחם. והשבה ראוי לעשותו מלרע, ואז ה״א הידיעה על מקומה תבוא, כי בינוני פועל הוא. וספר רות רובו מדויק, וכל מה שנוכל להוציא ממנו מעט זרות שבו, הנה מה טוב ומה נעים.
בתחלת קציר שעורים – בסוף ימי ניסן.
השבה משדי מואב – [מהו השבה],⁠1 אלא זו היא ששבה משדי מואב תחלה.⁠2 (ירושלמי יבמות פ״ח ה״ג)
קציר שערים – א״ר שמואל בר נחמני, כל מקום שנאמר קציר שעורים – בקציר העומר הכתוב מדבר.⁠3 (מ״ר)
1. יתכן דמדייק דלשון השבה לא שייך רק בנעמי ששבה למקומה, משא״כ ברות היה צ״ל העוזבת שדי מואב.
2. דריש ברמז שהיא היתה הראשונה ששבה ממואב לדת ישראל, ועמה נתחדשה הלכה מואבי ולא מואבית, וכפי שיבא בפרקים הבאים, ודריש השבה כאן במובן המוסרי עזבה, כמו ושב מחטאתו (יחזקאל ל״ג).
3. יתכן דגם להדורש הזה קשה קושיית הירושלמי שבדרשה דלעיל פסוק י״ט ותהם כל העיר, וכי אפשר שתהם כל העיר על העלובה הזאת, כלומר איכה כך נקרה שכל בני העיר ראוה תיכף בכניסתה לעיר, יעו״ש. ועל זה דריש כאן דאותו היום קציר העומר היה, והיה הנהוג שהלכו כל בני העיר לראות בקצירת העומר, [וע׳ לעיל במ״ר על הפסוק ותלכנה שתיהן הדרש דר״ש בר סימון] ואז נכנסה נעמי וראו אותה כולן, ומה שנכנסו לפי״ז ביו״ט [של פסח] עיין מש״כ לעיל בפ׳ ז׳ בדרשה ותלכנה בדרך. ומהר״ם אלשיך פי׳ דרשב״נ הורה לנו דכשבאת היה קציר עומר ושהתה עד סוף קציר חטים שהוא משך שלשה חדשים ורשב״נ לשיטתיה דאמר לקמן פסוק כ״א מתחלת קציר שעורים עד כלות קציר חטים שלשה חדשים והם ימי הבחנה כדין גירות כנודע.
וַתָּשָׁב נָעֳמִי אל נחלתה1 וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה2 מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ לְבֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים – בקצירת העומר3:
1. מלבי״ם.
2. ובמדרש אומר שהיא האשה הראשונה שבאה משדי מואב להתגייר, כי עד עתה לא דרשו מואבי ולא מואבית, מלבי״ם.
3. רש״י. בעבור שרות תוכל ללקט, אבן עזרא.
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספיעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144