וישב ישראל בארץ מצרים – ומפרש באיזה מקום בארץ גושן:
ויאחזו בה – לקחו בה אחוזת קרקע ובתים:
ויפרו – בבנים ובבנות:
וירבו – בנכסים:
מאד – יותר מן המצרים, שהם היו נותנין חומש, וישראל לא היו נותנין חומש, ועוד יותר ויותר על כל זאת שהקב״ה היה בעזרם לפרותם ולרבותם, כמו שהבטיח ליעקב אביהם, שנא׳ אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם (שם מו ג):
ורבותינו דרשו:
ויגש אליו יהודה – ר׳ יהודה אומר הגשה למלחמה, שנא׳ ויגש יואב וכל העם אשר (אתו) [עמו] למלחמה
(שמואל ב י יב), ר׳ נחמיה אומר הגשה לפיוס, כדכתיב ויגשו בני יהודה אל יהושע
(יהושע יד ו), שנגשו לפייסו, רבנן אמרי הגשה לתפלה, שנא׳ ויהי (כעלות) [בעלות] המנחה ויגש אליהו הנביא
(מלכים א יח לו), כיון שראה יהודה שדעתו של יוסף לכבוש אצלו בנימין, אמר אין הדבר תלוי אלא בי, שאני ערבתי אותו מאבי, לכך אמר ר׳ חנינא בר נחמן לעולם הדבק בשלש, והתרחק משלש, התרחק מן הפקדונות ומן המאונין, ושלא לעשות שליש בין אדם לחבירו, והדבק בשלש, בחליצה, ובהתרת נדרים, ובהבאת שלום בין אדם לחבירו:
ד״א ויגש לשון שלום כענין שנא׳ ויגש דוד (אל) [את] העם וישאל להם לשלום
(שמואל א ל כא):
ר׳ יודא אומר [ויגש לשון אהבה, שנאמר ויגש וישק לו
(בראשית כז כז). ר׳ נחמיה אומר] ויגש לשון קרבן, שנא׳ ויגש את פר החטאת אשר לו
(ויקרא ח לד), ר׳ יוסי אומר ויגש לשון נזיפה, שנא׳ ויאמרו גש הלאה
(בראשית יט ט), ר׳ נתן אומר ויגש לשון מישוש, שנא׳ גשה נא ואמושך בני
(שם כז כא):
דרשה ויגש אליו יהודה, אמר רב יהודה בשעה שתפס יוסף את בנימין ואמר האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, אמר יהודה מאחר שבנימין נתפס כלום יש שלום בבית אבא, מיד כעס יהודה ושאג בקול גדול על יוסף, ונתמלא חמה עליו, כיון שראה יוסף את סימניו שהיו בו, שהיה יהודה לבוש ה׳ בגדים, ונימא היתה בלבו, שבשעת כעסו קורעת כל בגדים שעליו, כיון שראה יוסף כך, בעט באבן של שיש, שהיה יושב עליה, ועשאה לגל של צרורות, מיד תמה יהודה ואמר זה גבור כמותי, שמא מקירצא של בית אבא, רמז יוסף למנשה ללכת מאחורי של יהודה, ולשום ידו כנגד אותו נימא שכנגד לבו של יהודה, שבכך כעסו נצוח, וכן עשה, בא יהודה לשלוף חרבו ולא נשלפה, אמר בלבו ודאי זה צדיק גמור הוא, מיד התחיל לפייס:
ויאמר בי אדוני – לשון יווני בי לשון אונס, אמר יהודה והלא אמרת הורידו אלי ואשימה עיני עליו, כלומר איני מאמין לכם שהוא בחיים עד שאשימה עיני עליו ואראנו, ועתה אתה הוא אומר והוא יהיה לי עבד, ועכשיו זו היא שומת עין:
בי אדוני – אם עבד אתה צריך מוטב אני לעובדך יותר מבנימין, ואם איש חיל אתה צריך מוטב אני ממנו:
ידבר נא עבדך דבר באזני אדני – יכנסו דברי באזניך. זקינתו של זה, בשביל שמשכה [פרעה] לילה אחת לקה הוא וביתו נגעים גדולים, הזהר שלא ילקה אותו איש בצרעת, אמו של זה לא מתה אלא מקללתו של אבא, הזהר שלא יקללך ותמות, בשביל נקבה אחת שהיתה בבית אבא נכנסו שנים ממנו והחריבו כרך גדול, בשביל בנימין על אחת כמה וכמה:
כי כמוך כפרעה – מה פרעה מלך ואתה שני לו, אף אבא מלך בארץ כנען, ואני שני לו:
ד״א כי כמוך כפרעה – אם אני שולף חרבי אין אני מחזירה עד שאהרוג כל יושבי מצרים, ממך אני מתחיל, ובפרעה אני מסיים, מיד רמז יוסף למנשה ובעט בקרקע ונזדעזע כל הפלטין, אמר יהודה בעיטה זו משל בית אבא היא, מיד התחיל לדבר רכות, שנא׳ אדני שאל את עבדיו:
ויותר הוא לבדו לאמו – שכל הרואה את בנימין כאילו רואה את רחל:
ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף – ר׳ שמעון בן אלעזר משום ר׳ אלעזר בן עזריה שהיה אומר משום אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום תוכחה, בלעם חכם שבאומות ולא יכול לעמוד בתוכחתו של אתונו, שנא׳ ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא
(במדבר כב ל), וכן יוסף קטן של שבטים היה ולא היו אחיו יכולים לעמוד בתוכחתו, [שנאמר ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו], כשיבא הקב״ה להוכיחנו כל אחד ואחד לפי מעשיו, על אחת כמה וכמה, כענין שנא׳ אוכיחך ואערכה (לנגדך) [לעיניכם]
(תהלים נ כא), ואומר וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר וגו׳
(מלאכי נ ה) ר׳ יוחנן כי הוי מטי לההוא קרא בכי, אמר עבד שרבו מעיד בו כלום יש לו תקנה, ובן אדם שהקב״ה הוא בעל דינו, והוא מעיד עליו, והוא שופטו על אחת כמה וכמה שצריך שידאג מן החטא, שנא׳ ואנכי היודע ועד נאם ה׳
(ירמיה כט כג), ועל כך שנו רבותינו ושוב יום אחד לפני מיתתך, וכתיב כי את כל מעשה אלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע
(קהלת יב יד), אם על הנעלמות מביאו במשפט מה יעשה על הגלויות, אלא מאי על כל נעלם, זהו המתכוין להרוג כינה בפני חבירו כדי שיהא נמאס בה, ובשביל שחבירו נמאס בה הוא נידון, קל וחומר על בושת גמור, או על היזק גמור, וכן הוא אומר לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו
(תהלים טו ג), ומאי אם טוב אם רע, אם טוב, כלומר אפי׳ על הטוב שלא עשאו כשורה הוא נידון, זה העושה צדקה לחבירו ולא עשה בצנעה ומתבייש בה חבירו, וע״ז נאמר הצנע לכת עם אלהיך
(מיכה ו ח). בוא וראה כמה תורה אתה למד משיחתן של ראשונים, כ״ש תורה עצמה שכולה מדרשות והוראות, זש״ה קווצותיו תלתלים
(שה״ש ה יא), היינו תגי האותיות, א מפני מה כתיבתה כך, ב מפני מה כתיבתה כך, וכן כולן, ומפני מה זו בצד זו, ומפני מה שמם כך, ומפני מה מנינם כך, ומפני מה זו קודמת לזו, זש״ה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים
(איוב יא ט):
כי פי המדבר אליכם – כי לשוני לשון הקודש שאני מדבר אליכם:
ויפל על צוארי בנימין אחיו – וכי כמה צווארים היו לו לבנימין, אלא אמר ר׳ אלעזר בן פדת ראה ברוח הקודש ששני פעמים עתיד בית המקדש ליחרב, שהיה בחלקו של בנימין:
ובנימין בכה על צוארו – זהו חסר יו״ד, שראה שעתיד ליחרב משכן שילה שהיה בחלקו של יוסף ובכה עליו:
וישלח את את אחיו – ניהג עמהם מנהג אחוה, ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך. אמר להם אל תפסיעו פסיעה גסה, דהיינו כדי אמה, שפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדרי בקידושא דבי שימשי, ואל תעמידו עצמיכם מדברי תורה, ששנים שמהלכין בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף, שנא׳ ויהי (הם) [המה] הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם
(מלכים ב ב יא). ותכנסו בחמה לעיר, כדי שתדעו מקום לינתכם בטוב:
ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק – א״ר יהושע חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי מקרא זו מפני מה נאמר לאלהי אביו יצחק, ולא לאלוהי אברהם, עד שבאתי אצל ר׳ יהודה בן פדייה, [בן אחותו של בן הקפר] ואמר לי הרב ותלמידו שהיו מהלכין בדרך, בתחלה שואלין בשלום התלמיד, ואח״כ שואלין בשלום הרב, לפי שהתלמיד הולך לפני רבו, ובמי שפוגעין בו תחלה שואלין תחלה לשלום. אמר רב הונא כשאתא ר׳ יהושע לטבריא שאליה לר׳ יוחנן ולריש לקיש, ר׳ יוחנן אמר לפי שאדם חייב בכבוד אביו יותר מבכבוד זקינו, לפיכך אמר לאלהי אביו יצחק ולא לאלהי אברהם, בר קפרא אמר כך אמר יעקב, יצחק אבי להוט אחר גרונו היה, שנא׳ ויקרא את עשו בנו הגדול
(בראשית כז א), וכל הענין, אף אני להוט אחר גרוני, שנא׳ שבו שברו לנו מעט אוכל
(שם מג ב), ולכך אני יורד למצרים, כדכתיב וכלכלתי אותך שם
(שם מה יא):
ד״א לאלהי אביו יצחק – כך אמר יעקב יצחק ברכני ברכות מובחרות, שנאמר יעבדוך עמים (שם כז כט), סבור אני שהקב״ה מברכני מאותן הברכות. ר׳ ברכיה אמר לפי שאין הקב״ה מייחד שמו על אדם חי אלא על בעלי ייסורין, ויצחק אבא היה בעל יסורין, שנא׳ ותכהין עיניו מראות (שם כז א). ור׳ טוביה כתב בלקחו הטוב לפי שהיה יצחק אביו מצטער במכירתו של יוסף, שנא׳ ויבך אותו אביו (שם לז לה), [זה יצחק] לפיכך אמר לאלהי אביו יצחק, ומניין שחיה יצחק במכירתו של יוסף, וחיה אחר שנמכר יוסף י״ב שנה, שהרי אמר יעקב לפרעה כשבא למצרים ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה (שם מז ט), צא מהן למפרע ב׳ שני רעבון, ז׳ שני השבע, ל׳ שהיה יוסף בעמדו לפני פרעה, נשארו ליעקב כשנולד ליוסף צ״א שנה, הוסיף על צ״א י״ז, דכתיב בן שבע עשרה שנה (שם לז ב), נמצא יעקב בן ק״ח שנה כשנמכר יוסף, וכל ימי יצחק היו ק״פ שנה, טול ס׳ ליצחק קודם שנולד יעקב, דכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם, הרי ליצחק קס״ח שנה כשנמכר יוסף, וכל ימי יצחק היו ק״פ שנה הרי למדנו שי״ב שנה חיה יצחק אחר מכירתו של יוסף:
ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות – כמו לאורות, אורו״ת בגימט׳ תרי״ג, כנגד תרי״ג מצות מלמד שהיה ליוסף בית הוראה בארץ גושן ששם היו אבותינו עסוקים בחכמת תורת הדעת, עד שלא ניתנה תורה, והיינו דאמרי רבנן שבפרק עגלה ערופה היה עסוק יעקב ללמד ליוסף כשנפרד ממנו, ונתכווין ברוח הקודש שהרי עגלה ערופה היתה באה על שלא נודע מי הכהו, וכן יוסף לא נודע מי הכהו, שנא׳ טרף טרף יוסף (שם לז לג), וכיון שראה העגלות ששלח לו יוסף אמר ודאי רמז רמז לי בני שנפרש ממני בפרק עגלה ערופה, ולפיכך שולח לי את העגלות שאראה ואזכור ואהא מאמין שהוא חי:
מיד, ותחי רוח יעקב אביהם – ולמה שלח יהודה יותר מכל אחיו, לפי שיהודה חביב עליו ביותר מכל השבטים, שכיון שנמצא הגביע באמתחת בנימין לא נתן אחד מהם נפשו עליו אלא יהודה, שנא׳ ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני (שם מד לג):
להורות לפניו – לפניו של יעקב:
וראיתי מקצת רבותי שאמרו שלא פסק הרעב עד משלים ז׳ שנים, כדכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר (שם מה ו), והאיך היו זורעין בשנה השלישית, זש״ה ויבאו אליו בשנה השנית (שם מז יח), היינו שנית למכירת מקניהם שהיא שביעית לרעב בסוף שני הרעב, ומה שנא׳ לעיל ותלה ארץ מצרים וארץ כנען (שם שם יג), היה בשנה הששית שבשש שנים תם כל הכסף וכל מקנה הבהמה, ובשביעית מכרו גויתם ואדמתם, וכן הוא אומר ותן זרע ונחיה ולא נמות (שם שם יט), שאין אנו מבקשים בר לאכול אלא לזרוע שהרי כלו שני הרעב, וכן עשה:
והאדמה לא תשם – מלמד שהאדמה נחה בזמן שבני אדם עליה, כיון שכלו בני אדם מעליה האדמה שוממה:
רק אדמת הכהנים לא קנה – למה הסכים יוסף עם פרעה לתת בר לכומרים חנם, לפי שהם ראו לו זכות במעשה אשת פוטיפר, כדמפורש בענין:
הא לכם זרע – מלשון היליכי
(שמות ב ט), אלא שכך ניתוספה אל״ף ותיבה היא בפני עצמה:
ד״א הא לכם זרע – רמז כי שש שנים היו ניזונין משלהם. מנין ה״א, מכאן ואילך נמכרו, לכך נאמר ה״א לכם:
ונתתם חמישית לפרעה – מה ראה יוסף לתת עליהם חק חומש, אלא לפי שמצרים עתידין ללקות באצבע שהוא חומש של יד, שנא׳ אצבע אלהים הוא (שם ח טו):
שלמה פרשת ויגש:
ירויחו דורשיה וישכילו – וסמוך לה פרשת חיי יעקב בפרט וכלל שהדברים ענין אחד להם. כתיב הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה
(ישעיה כז ו), מלמד שבאותה שעה שבאו יעקב ובניו למצרים נעשה יעקב כנטיעה שהיא קולטת מיד ומשרשת ונושאת ענף ועושה פרי, וכתבואה שנזרעת במקום שמן, ומזרעת ומצמחת ומגזעת ומתמלא הארץ כולה מתבואותיה, ומתעטרים שוקים מן הפירות, ולפיכך פרשה זו סתומה, שכיון שבא יעקב למצרים מיד נסתתמו צרותיו ונבטלו, וכן הוא אומר ותחי רוח יעקב אביהם
(בראשית מה כז), שכן דרכן של צדיקים בתחילתן הקב״ה מייסרן ביסורים, ולבסוף הקב״ה מרחמם, כדי שיבואו אל אבותיהם בשלום, וזש״ה טוב אחרית דבר מראשיתו
(קהלת ז ח), והיינו דאמרי אינשי סופך טב כלו טב:
