זכרו לעולם בריתו – ובתהלים: ״זָכַר לעולם בריתו״ (ק״ה:ח׳); פי׳: הברית
1אשר כרת עם אברהם
2זכר אותה לעולם לבניו.
3וה
דבר שהיה לו עמו וההבטחה שהבטיחו
צוה שיעמוד
לאלף דור.
4או פי׳ ״צוה״: גזר, כמו ״יי׳ לא צוה״
(איכה ג׳:ל״ז); ופי׳:
5הדבר שגזר בין הבתרים (
בראשית ט״ו:ט׳ ואילך)
6יהיה לאלף דור.
ומה שאמ׳ הנה ״זכרו״ פי׳: 7בריתו שהיא עמכם לעולם זכרו אותה תמיד.
1. אשר כרת עם אברהם. על פי הפסוק הבא.
2. זכר אותה לעולם. בפירושו לתהלים מבואר ש״זכר אותה״ בכך שהוא נתן להם את הארץ אחרי ארבעה דורות; וזכר אותה ״לעולם״, כי עוד ישובו אל הארץ אחרי הגלות (כראב״ע שם). וראו עוד מה שרד״ק מצטט שם מהמדרש.
3. והדבר שהיה עמו וכו׳. סביר שהוא מפרש בזה את חלקו השני של הפסוק בין לפי הקשרו בתהלים ובין לפי הקשרו כאן, ובלי להתייחס להבדל בצורת הפועל בין ״זכרו״ שבחלקו הראשון של פסוקנו לבין ״צוה״ שבחלקו השני.
4. או פי׳ ״צוה״: גזר וכו׳. לפי פירושו הראשון, ״צוה״ הוא ענין מצווה, וכאילו הוציא ה׳ ציווי אודות ההבטחה (או: ציווה את ההבטחה עצמה) שתהיה לאלף דור. אבל לפירוש השני אשר לפיו ״צוה״ הוא ענין גזירה (על פי הראב״ע לתהלים) – שהיא לשון כריתה וחתיכה אשר בכגון זה משמעותה התחייבות והבטחה (השוו ספר השרשים ערך ״גזר״: ״ ׳אשר נגזר עליה׳ [אסתר ב׳:א׳], כלומר: נחתך הדבר שלא ישוב עוד אחור״) – יש להבין ״צוה״ במשמעות של כריתת ברית והבטחה. ובכן, רד״ק מפרש שה״דבר״ אשר ״צוה״ (קרי: גזר) יהיה ״לאלף דור״. (גם יתכן שכוונתו היא לפרש שה״דבר״ ההוא ״צוה״ [קרי: גזר] באופן שיהיה ״לאלף דור״; וכאשר הוא כותב כאן ״הדבר שגזר...״, הוא מסכם את תוכן הפסוק בלי לפרש את התחביר שלו. אך לא נראה כן.) לפי זה, כנראה, חסירה המילה ״אשר״, כמנהג הלשון לפעמים; ובקשר להעדר המילה ״יהיה״, ניתן לומר שלא היה צורך לכתבה, כי זמן העתיד מרומז בביטוי ״לאלף דור״. (ראוי לציין שלפי הפירוש הראשון, ששיעור הפסוק: ציווה אודות [או: את] ההבטחה שתהיה לאלף דור, קשה להסביר את העדר המעבר בין ״דבר צוה״ לבין ״לאלף דור״.) אולם, מדבריו על הפסוק בתהלים, איפה שהוא מפרש ״צוה״ רק מלשון גזירה כפירושו השני כאן, נשמע שהוא מיישם את הפועל ״זכר״ שבחלקו הראשון של הפסוק גם לחלקו השני (כמנהג תקבולות במקרא, וכהנחת רוב חוקרי-זמננו בפירוש הפסוק; ראו למשל התרגום האנגלי של JPS). ובכן כך פירושו: ״זכרו (בתהלים: זכר) לעולם בריתו״, ובמקביל – זכרו (או: זכר) ה״דבר״ אשר ״צוה (קרי: כרת) לאלף דור״ (והשוו גם רש״י לתהלים והמיוחס לרש״י כאן). ואמנם, פירוש זה הוא אפשרי רק אם מפרשים ״צוה״ מענין גזירה. אבל לפי הפירוש הראשון כאן ש״צוה״ הוא ענין מצווה, לא יתכן שמובנו כריתת הברית, ואין ניתן להבין את הפסוק במשמעות ״הדבר אשר צוה״; אלא יש צורך לפרשו כמו שכותב רד״ק כאן, ורצף המשפט והתקבולת אינם עולים היטב כמו לפי הבנתו בפירושו לתהלים. במשמעות ה״דבר״ השוו לעומת רש״י לתהלים והמיוחס לרש״י כאן. ולשון המיוחס לר״י קרא: ״ומהו הברית? דבר צוה לאלף דור; כמו: עד עולמי עולמים נתן לנו את ארץ כנען״.
5. הדבר שגזר בין הבתרים. בכת״י פריס ובנדפס המבוסס עליו הוסף כאן ״לתת לבניהם ארץ כנען״. נראה שהיה כתוב כך בַפירוש בצורתו הקדומה, שם היה חסר מהמשך דיבור זה עד ״ואותה הברית והשבועה העמידה ליעקב...״ המופיע בסוף הדיבור הבא (עיינו בחילופים ובהערות הבאות). אבל כשהוסיף רד״ק את הדיבור הבא אשר שם הוא מתייחס מכל מקום לתוכן הברית, וגם הוסיף את שאר הדיבור הזה שבו הוא ממשיך את ביאור פסוקנו בפרשו את המילים ״לאלף דור״, הוא מחק את הביטוי ״לתת להם ארץ כנען״ כי הוא נמצא מיותר לאור הדיבור הבא, ומחמת האורך שלו הוא גם מפריע קצת לביאור התחביר של פסוקנו שבדיבור זה. אך מחיקת הביטוי לא צויינה על ידי הסופר שהכניס את התוספות לשוליים של כת״י פריס, ולכן הוא מופיע בנדפס, המבוסס על כת״י פריס עם התוספות שבשוליו.
6. יהיה לאלף דור וכו׳. מכאן עד סוף הדיבור חסר בכת״י פריס, וסביר שהוא מתוספותיו של רד״ק; והשוו ההערה הקודמת.
7. בריתו שהיא עמכם לעולם וכו׳. אין כוונתו ש״לעולם״ שבפסוק מוסב על הברית; אלא הוא מוסב על ״זכרו״, והכוונה: זכרו לעולם (בדברי רד״ק: ״תמיד״) את הברית. ורד״ק הוא שמוסיף שאף הברית היא לעולם, כנימוק לציווי על זכירת הברית לעולם.