ואם יחטא איש בדבר ופללו אלהים, כי אלהים שופט ודיין אמת, וזה מה שסיים: כי את כל מעשה האלהים יבא וג׳ – והטעם: כי הוא יתברך ישיב גמול לאדם כפעלו, גם בעולם הזה גם בעולם הבא.
(סיום)
אמר יוסף: אחרי שהשלמנו ביאור כונת זה הספר והמשכנו בפירוש המאמרים ביותר קצר שהיה באפשרי לנו, ואם עזבנו כמה פרושים לבחורנו בקצור, ראינו שנקבץ בכאן הטענות שקדם זכרם, אשר כלם מולידות התולדה הנכספת, רצוני שהקצה החכמה ההמונית רע, רצוני: רוב החכמה, ושאמציעתה טוב, והוא הפסק הנרמז בדבריו כמה פעמים.
ואתחיל ואומר: אמר שלמה: רבוי החכמה ההמונית, רצוני: הקצה הראשון ממנה, והוא הגדלת המעשים ובקשת חשבונות רבים, שזה יקרא עמל האדם שיעמול תחת השמש, הוא הבל, ורעות רוח, ורעה רבה. וזהו הדרוש אשר נכוין ביאורו והולידו.
המופת הראשון: הנה החכמה הזאת, אין ענינה, לבד הסבוב והחלילה בבא זה אחר זה, וזה היא ההקדמה הקטנה, והנה מה שענינה זה הוא הבל, וזו ההקדמה הגדולה, ונולד מזה בתמונה הראשונה ונאמר: אם כן התולדה, שהחכמה הזאת היא הבל.
המופת השני: הנה החכמה הזאת, אחר שענינה רבוי הקנינים, והמספר יתוסף לאין תכלית הנה לא יוכל איש להגיע אל תכליתה, ומה שענינו אין לו תכלית מושג, הנה ההשתדלות בו הבל, אם כן התולדה, שהחכמה הזאת היא הבל.
המופת השלישי: הנה החכמה הזאת שענינה התפארות במעשים לא ימצא בעליה בהשתדלותה חדוש שלא היה כבר, והמעשים ההמונים שאין בם חדוש על מה שקדם הוא הבל, אם כן החכמה הזאת היא הבל.
המופת הרביעי: הנה החכמה הזאת ברבויה רב כעס ומכאובים, ומה שענינו כן הוא הבל, ואם כן, החכמה הזאת הבל היא.
המופת החמישי: הנה החכמה הזאת, בעליה כמקרה הכסיל יקרהו גם הוא בפגעים הרעים, עד שאפשר שימות במה שכמקרה, כמות במלחמה, או באחד הברקים והבזקים, כמו הכסיל במוחלט, ומה שענינו כן הוא הבל גמור, אם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת הששי: הנה זאת החכמה, בעליה מניח המושג מצדה לבנו שיהיה אחריו, אשר לא ידע אם חכם יהיה או כסיל, ומה שעינינו כן ההעמלות בו הבל, ואם כן זאת החכמה הבל.
המופת השביעי: הנה החכמה הזאת, בעליה מניח המושג מצדה לאדם שלא עמל בו והוא איש זר שאינו בנו ואולי הוא אויב לו, ומה שענינו כן ההשתדלות בו הבל, ואם כן החכמה הזאת הבל.
המופת השמיני: הנה החכמה הזאת שמהותה כמו שקדם, שבעליה ישתדל בריבוי הקנינים, הנה בהכרח גם היא מחר או מחרתו, בשנוי העת ישחית או יפסיד אותם הקנינים שעמל בם זמן רב בהיותם, ומה שענינו כן הבל הוא. אם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת התשיעי: הנה החכמה הזאת בעליה משתדל בה במדינה שיקבע דירתו בה, לפי ענין בני המדינה ומושלה בהתחלה, רצוני שהיה אז מקום המשפט והצדק, וזה יתכן ההשתנות מחר או למחרתו, בקום מלך חדש ודור אחר, ומה שענינו כן הוא הבל, ואם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת העשירי: הנה החכמה הזאת בעליה נמשל כבהמות נדמה, רצוני שרוח אחד לכלם, ואין מותר לרוח בעל זאת החכמה על רוח הבהמה, ומה שענינו כן הבל הוא, ואם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת הי״א: הנה החכמה הזאת בעליה בלתי נמלט בה מיד העושקים והאנסים, ומה שענינו כן, הוא הבל, ואם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת הי״ב: הנה זאת החכמה, בעליה, אם הוא אחד ואין שני, גם בן ואח אין לו, ואין קץ לכל עמלו גם עיניו לא תשבע עושר, ומה שענינו כן הבל היא, ואם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת הי״ג: הנה החכמה הזאת, בעליה ישמרנה לרעתו, ומה שעניינו כן הוא הבל. אם כן החכמה הזאת הבל.
המופת הי״ד: הנה החכמה הזאת,א בעליה יש אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד פתאום, דרך הצלחה ומציאה, והוא, עם כל זה לא יהנה בדבר מהם, אך יקרנו שנפשו לא תשבע עושר בחייו, וגם קבורה לא תהיה לו אחר מותו, ומה שענינו כן הבל היא, אם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת הט״ו: הנה החכמה הזאת, אין עמלו רק לפיהו ונפשו לא תמלא, כי כן יצטרך יום ביומו, ומה שענינו כן הבל הוא, ואם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת הט״ז: הנה החכמה הזאת שענינו כמו שבארנו, התחכמות המופלג במעשה העולם הזה, הנה בעליו יפול לפעמים במין החבור באשה היותר רעה. ומה שענינו כן הבל, ואם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת הי״ז: הנה החכמה הזאת, שעיקר כל עמל בעליה להשיג שולטנות על שאר בני אדם, ויש אשר שלט אדם באדם לרע לו, ומה שענינו כן הבל הוא, ואם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת הי״ח: החכמה הזאת יש מבעליה, שאנו רואין שמגיע אליהם כמעשה הסכלים והאוילים שכנגדם, ולכשנגדם מגיע כמעשה החכמים, ומה שענינו כן ההשתדלות בו הבל היא, ואם כן זאת החכמה הבל.
המופת הי״ט: הנה החכמה הזאת שכל מהותה וענינה ההתחכמות בעסקי העולם הזה, הנה בעליה לא ישאר לו שכר וחלק וידיעה מכל זה אחר מותו, ומה שענינו כן הבל הוא, ואם כן זאת החכמה הבל.
המופת העשרים: הנה זאת החכמה, בעליה בלתי משיג תמיד משום צד משלשת חלקיה לפי חלקי המוח ממה שיכוין להשיגו, וזה כי לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר ולא ליודעים חן, ומה שענינו כן היא הבל, ואם כן זאת החכמה הבל היא.
המופת האחד ועשרים: הנה החכמה הזאת בעליה אפשר כי בשפל ישב כשגגה שיצאה מלפני השליט, ושכנגדו ישב במרומים, ומה שענינו כן הוא הבל, ואם כן זאת החכמה היא הבל.
ואחר שנתבאר בכל אלה המופתים, שהחכמה הזאת הבל היא, ומבואר בעצמו שהקצה הראשון והאחרון שהיא ההוללות, היא יותר הבל וריק, והתבאר לנו במופתים אחרים רבים, כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות, כיתרון האור מן החושך, אם כן מחויב מזה, שיהיה ההבדל בכאן, בין הרבוי והמיצוע בענין ביתר המדות, עד שהרבוי הוא הבל ושטות גמורה והרוע, והמיצוע הוא טוב, וזה הפסק הנרמז בפנים, עד שנאמר על החכמה שהיא טוב, כמו שהנדיבות היא טוב, אמנם רבויה והפלגה בה, רע.
ואולם אחרי שהתבאר בעשרים ואחד מופתים שהחכמה הזאת, רצוני: ההפלגה והרבוי בה, היא הבל ורעה רבה, ונזכרו הסיבות למה. אם כן מבואר איך שהחכמה העיונית, רצוני: ההפלגה והרבוי בה, היא עיקר וטובה רבה, לפי שאין בזאת החכמה האמתית המומין שזכרנו שנמצאו באחרות, וכי בעל זאת החכמה האמתית, רצוני המגיע אל תכליתה והפלגתה, היא היותר שלם שבאנשים, הפך ממה שנאמר באחרות שהיא היותר חסר.
ואמנם השלם בתכלית השלימות האנושי בזאת החכמה האמתית, הוא היה אדון השלימים, שחלק לו השם יתברך שלימות הנפש בכלל, שזהו כולל שלימות העיון ושלימות הנבואה, וזה היה משה רבינו ע״ה, שהיה תכלית שלימות בריאת מין האדם.
וזה השלימות אינו לגוף ולא לענינים גופנים ומלאכות מעשיות, רק שלמות ונצחות הנפש, עד שתדבק אל המלאך הנקרא שכל הפועל, והיתה הוא והיא דבר אחד, והיתה נפשו ע״ה שכל ומלאך שוכנת למעלה מהגלגלים עם יתר המלאכים, ומשם ירדה ולשם עלתה לקיומה הנצחי. לכך יתבאר לך כי הטענות העשרים ואחד שקדמו, אינם על זאת החכמה האמתית, כמו שאבאר אחת לאחת.
• וזה תחלה: כי אין מקום לומר על זאת החכמה האמתית, שענינה סובב וחוזרת חלילה, בבא זה אחר סור זה, דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת, כי אין ענין זאת החכמה במעשה הארץ בבנות הבתים ונוטעת הכרמים, ואין נופל בכאן דור הולך ודור בא, כי הנפש תשאר נצחית מאז היתה ועד עולם.
• גם אין ענין זאת החכמה רבוי מספר הקנינים החיצונים עד שאין לה תכלית, אבל תכליתה השגת השכל הפועל והדבקה בו, וזה מושג למשה רבינו ע״ה כאשר אמרנו.
• גם אין ענין זאת החכמה התפארות והתנשאות על מי שקדם, כי מה לו למשה מי קדם ומי יתאחר.
• וגם לא ימשוך מזאת החכמה רב כעס ומכאוב, אבל פקודי י״י ישרים משמחי לב.
• וגם לא יקרה לזה פגעים ממה שבמקרה, וכל שכן המיתה המקרית כמות במלחמה, כי נביא יודע כל העתידות.
• וגם אין בעל זאת החכמה מניח שלימותו לבניו אחריו, ולא יניחו גם כן לאיש זר שלא עמל בו, אבל נפשו תשאנה עמה.
• וגם אין לו לבעל זאת החכמה, מפסיד קנינו בשינוי העתים מצד כי יראה כי אז יהיה טוב להשחית ולהפסיד מה שעמל בו.
• וגם אין בעל זאת החכמה נמשל כבהמות נדמה ברוח ונפשו כרוח הבהמה, והוא יודע רוח האדם העולה למעלה ורוח הבהמה היורדת למטה לארץ.
• וגם אין בעל זאת החכמה נופל ביד עושקים ואנסים, אבל ייראו הכל ממנו, ומבואר זה במשה ואהרן לפני פרעה ועבדיו.
• וגם אין בעל זאת החכמה: אם הוא אחד ואין שני גם בן ואח אין לו, או שיהיה לו רוב הבנים בענין שלא יהיה קץ לכל עמלו, וגם לא: שעינו לא תשבע עושר, אבל הוא היפך מכל זה שהוא שומח בחלקו ועמל מעט בעניני הגוף, ואם בעניני הנפש אין לו עמל בזה, כי אם תענוג והנאה, ועינו תשבע בהשיגו התכלית שרמזנו עליו, כמו שנשבע משה רבינו ע״ה כאשר השיג וראית את אחורי, ואחר המות בדביקות הגמור.
• וגם אין לבעל אותה החכמה: עושר שמור לרעתו, רק לטובתו ואם עושר חכמתו, כל שכן שהוא לטובתו מכל צד.
• וגם אין לבעל זאת החכמה עושר נכסים וכבוד נתונין לו מהאל שהוא לא יהנה מהם כראוי, רק עושר וכבוד חכמתו, וכל שכן שהוא נהנה תכלית הנאה ממנו.
• גם אין לבעל זאת החכמה כל עמלו לפיהו, כי באמת תמלא נפשו, כי תשיג השכל הפועל.
• גם אין לבעל זאת החכמה נופל בחברת אשה רעה וכעורה. כי על פי י״י יעשה כל עניניו.
• גם אין לבעל זאת החכמה מגיע כמעשה הרשעים האלה חלילה.
• וכן אין ענינו בעל זאת החכמה, למשול על בני אדם, ואם ימשול לא יהיה לרע, אך לצדק ולטוב.
• גם מבואר שכל עיקר שכר חכמתו היא לאחר מותו.
• וכן מבואר שבעל זאת החכמה, משיג בשלשת חלקי מוחו כראוי לכל אחד, אם בדברים המעשים, שהוא מהשכל המעשי, אם בדברי העיונים שהוא השכל העיוני, כי לא יחטא בדבר, ממחשבתו ושיעורו. והעד: משה רבינו ע״ה.
• וגם בעל זאת החכמה לעולם במרומים ולא ישב בשפל חלילה, כי לעולם לפני מלכים יתיצב, או הוא עצמו מלך.
אמר המחבר: הנה עברנו בקיצור פסוקי זה הספר, כי כבר קדמו לנו מפרשים, ואמנם הארכנו בכונת זה הספר כי זה חדשנו אנחנו. והעולה מדברינו כי שלמה לא השתדל בזה הספר רק לבאר, כי הקצה הראשון מן החכמה ההמונית הוא הבל, ולכן פתח וסיים ספרו בפסוק זה הבל הבלים. ורמז עם זה שהקצה הראשון הוא יותר הבל, והכל מודים בזה, עד שאמת הבל הקצה הראשון בעשרים ואחד מופתים כמו שסדרנום, וגמר הפסק מטוב האמצעי בעשרה פסקים, והם אלו:
הראשון: אין טוב באדם שיאכל וישתה.
השני: ידעתי כי אין טוב בהם כי אם לשמוח, וגם כל אדם שיאכל וישתה וג׳.
השלישי: וראיתי אני כי אין טוב מאשר ישמח אדם במעשיו וג׳.
הרביעי: טוב מלא כף נחת וג׳.
החמישי: ויתרון ארץ בכל הוא.
הששי: הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול וג׳.
השביעי: טוב אשר תאחז בזה וג׳.
השמיני: ושבחתי אני את השמחה וג׳.
התשיעי: לך אכול בשמחה וג׳.
העשירי: כי אם שנים הרבה יחיה וג׳ בכלם ישמח.
הנה אלו העשרה מקומות שגמר זה הפסק בזה הספר מסודרים, ואם תבין תראה שכולם ענין אחד, וברוב הוא לשון אחד, כי כונתו הוא קיבוץ הפעולה בהכרחי עם השמחה, ולכן אמר ברובם: לאכול ולשתות ולשמוח, כי האכילה והשתיה, רצה לומר ההנאה בהכרחית והנאותה, ובזה נשלמה דעתו בזה הספר. תם החלק הראשון.