×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וּזְכֹר֙ אֶת⁠־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא⁠־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין⁠־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ׃
Remember also your Creator in the days of your youth, before the evil days come, and the years draw near, when you will say, "I have no pleasure in them;⁠"
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּתְהֵי דְכִיר יָת בָּרְיָךְ לְיַקְרוּתֵיהּ בְּיוֹמֵי רַבְיוּתָךְ עַד דְּלָא יֵיתוּן לְוָתָךְ יוֹמֵי בִישׁוּת וְיִמְטוֹן עֲלָךְ שְׁנִין דְּתֵימַר לֵית לִי בְּהוֹן רַעֲוָא.

פרשה יב

וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד (שלא) [אשר לא] יבואו ימי הרעה – אלו ימי הזקנה.
והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ – אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה.
וזכור את בוראיך – תנן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת, ומה למעלה ממך, ולאן אתה הולך, א״ר אבא בר כהנא בשם רבי פסי ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי שלשתם דרש רבי עקיבא מתוך תיבה אחת בוראיך, בארך, בורך, בוראך. בארך זה ליחה סרוחה. בורך זה רמה ותולעה. בוראך זה מלך מלכי המלכים הקב״ה.
בימי בחורותיך – תני רבי שמעון בן אלעזר [עושה צדקה] עד שאתה מוצא ומצוי לך. עד אשר לא יבאו ימי הרעה אלו ימי הזקנה. והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה.
ואגהד פי ד׳כר באריך, פי אייאם שבאבך, קבל חלול אייאם אלשדה, וקרב סנין תקול, לא יצח לי אמלא בהא.
והתאמץ בזכירת הבורא שלך (ה׳) בימי בחורותיך, ולפני שנוחתות השנים הרעות. ולפני התקרבות אליך, השנים ההן שתאמר: אין הן ראויות להיות לי בהן תקוה.
וזכור – והשתדל בזכירת בוראך.
וזכור את בראךא – תמן תנינן (משנה אבות ג׳:א׳): עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים וכולי, וממקרא זה דרש (ירושלמי סוטה ב׳:ב׳:ח׳): וזכור את בראך – שתתן דין וחשבון לפניו, וזכר את בארך – באר שֵנָבַעְתָה ממקורה והיא טיפה סרוחה של לובן, וזכור את בורך – קברך מקום עפר רמה ותולעה.
ימי הרעה – ימי הזקנה והחלשות.
(א-ז) ומדרש איכה (איכה רבה הקדמה כ״ג) פותרו כלפי כל ישראל:
וזכור את בוראך בימי בחורותיך – בעוד שהבחירות שבכם קַיַימות: בעוד שהכהונה קיימת שנאמר: ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן (שמואל א ב׳:כ״ח), בעוד שהלוייה קיימת שנאמר בה: כי בוב בחר י״י אלהיך מכל שבטיך (דברים י״ח:ה׳), בעוד שמלכות דוד קיימת שנאמר בה: ויבחר בדוד עבדו (תהלים ע״ח:ע׳), בעוד ירושלםג קיימת: העיר אשר בחרתי בה (מלכים א י״א:ל״ב), בעוד בית הבחירה קיים שנאמר: עתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה (דברי הימים ב ז׳:ט״ו), בעוד שאתם קיימים שנאמר: ובך בחר י״י (דברים י״ד:ב׳).
עד שלא יבואו ימי הרעה – אילו ימי הגולה.
עד אשר לא תחשך השמשד – זו מלכות בית דוד שנאמר וכסאו כשמש נגדי (תהלים פ״ט:ל״ז).
והאור – זו תורה, שנאמר ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג).
והירח – זו סנדרי,⁠ה דתנן: סנהדרין היתה כחצי גרן עגולה.
והכוכבים – אילו הרבנים, שנאמר: ומצדיקי הרבים ככוכבים (דניאל י״ב:ג׳).
ושבו העבים אחר הגשם – צרה אחר צרה קשה. אתה מוצא כל הנבואות הקשות שנתנבא עליהם ירמיה לא באו עליהם אלא לאחר חורבן הבית.
ביום שיזועו שומרי הבית – אילו משמרות כהונה ולוייה.
והתעותו אנשי החיל – אילו הכהנים שהם גבורים בכח. אמר ר׳ אבא בר כהנא: עשרים ושנים אלף לויים הניף אהרן ביום אחד. אמר ר׳ חנינא: המוראה הזה דבר קל הוא והכהן זורקה יותר משלשים אמה.
ובטלו הטוחנות – אילו המשניות הגדולות: משנתו של ר׳ עקיבא, ומשנת ר׳ חייא, ומשנת בר קפרא.
וחשכו הרואות – ישתכח התלמוד מן הלב.
וסוגרו דלתים בשוק – כגון דלתי נחושתא בן אלנתן שהיו פתוחין לרווחה.
בשפל קול הטחנה – על ידי שלא נתעסקו בדברי תורה. אמר ר׳ שמואל: נמשלו ישראל בטחינת הרחיים, מה הרחיים אינן בטילות לא ביום ולא בלילה, אף כאן והגית בו יומם ולילה (יהושע א׳:ח׳).
ויקום לקול הצפור – זה נבוכדנצר הרשע. אמר ר׳ לוי: שמנה עשרה שנה היתה בת קול יוצאה ומפוצצת בפלטין של נבוכדנצר: עבדא בישא זיל אחריב ביתיה דמרך דבני מרך לא שמעין ליה.
וישחו כל בנות השיר – בשיר לא ישתו יין (ישעיהו כ״ד:ט׳).
גם מגבוה ייראו – מגבוהו של עולם יתיירא וידאג לעתיד לבוו פן יעשה בו כאשר עשה בראשנים.
וחתחתים בדרך – מתוך כך יבקש לו אותות ורמזים אם יצליח בדרך, כעיניין שנאמר: כי עמד מלך בבל אל אם הדרך לקסם קסם קלקל בחצים שאל בתרפים (יחזקאל כ״א:כ״ו).
וינאץ השקד – תצמח נבואתו של ירמיה, שאמר: מקל שקד אני רואה (ירמיהו א׳:י״א). אמר ר׳ אלעזר: השקד הזה משעה שהוא מניץ עד שגומר פירותיו עשרים ואחד יום, כך משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב כ״א יום.
ויסתבל החגב – זה צלמו של נבוכדנצר: רומיה אמין שיתין פותייה אמין שית (דניאל ג׳:א׳). ואם אין עוביו שש אין יכול לעמוד, ואת אמר אוקמיה בבקעת דורא. אמר רב ביבי: מעמידין אותו ונופל, ומעמידין אותו ונופל, עד שהביאו כל זהב של ירושלים ושפכו דימוס על רגליו, לקיים מה שנאמר: וזהבם לנדה יהיה (יחזקאל ז׳:י״ט).
ותפר האביונה – זו זכות אבות תופר משענת אבות שלכם, בלעז פַּדְֿרַיְּיּש. ויהיה אביונה מלשון אב.
כי הולך האדם – ישראל, שנקראו: צאן אדם (יחזקאל ל״ו:ל״ז-ל״ח), אדם אתם (יחזקאל ל״ד:ל״א).
אל בית עולמו – מבבל באו ולבבל חזרו. תרח אביהם מעבר הנהר היה (יהושע כ״ד:ב׳).
וסבבו בשוק הסופדים – גלות יכניה קדמה לגלותז צדקיהו אחת עשרה שנה, וכשהגלה נבוכדנצר את גלות צדקיהו בקולרין, היו יוצאין גלות יכניה לקראת נבוכדנצר על כרחן עם שאר בני העיר לקלסו שהוא גבור מצליח. והיו רואין את השבויין ושואלין אותן איש על קרובו מה נעשה בו. והיו משיבין אותן: אשר למות למות ואשר לחרב לחרב (ירמיהו ט״ו:ב׳). והיו מקלסין בידן אחת, ובידן אחת מספקין ומטפחין הספד על אחיהם ובניהם.
עד אשר לא ירתק חבל הכסף – זו שלשלת היוחסין.
ותרוץ גלת הזהב – אילו דברי תורה: הנחמדים מפזח (תהלים י״ט:י״א).
ותשבר כד על המבוע – כדו של ברוך על מבועו של ירמיהו, ששניהם גלו לבבל ופסקו מלימודם בעוני הדרך. תחלה גלו למצרים שהגלם יוחנן בן קרח, וכשהחריב נבוכדנצר את מצרים הגלם לבבל.
ונרוץ הגלגל אל הבור – זו בבל, שהיא זוטו של עולם.
וישוב העפר וגו׳ – מבבל היו ולבבל חזרו.
והרוח תשוב – זו רוח הקדש, שכיון שנסתלקה רוח הקודש גלו.
א. כן בכ״י לוצקי 778, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298: ״בוראך״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, לונדון 27298, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 778, מינכן 5: ״בך״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״ירושלים״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, לונדון 27298. בכ״י לוצקי 778, מינכן 5 נוסף כאן: ״והאור״.
ה. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, לונדון 27298. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״סנהדרי״.
ו. כן בכ״י לוצקי 778 (שם הו׳ של ״לבו״ נוספה בין השיטין. בכ״י אוקספורד 165 רק: ״וידאג לבו״. בכ״י לייפציג 1 רק: ״וידאג לבא״. בכ״י מינכן 5: ״וידאג לעתיד לבוא״ והועבר קולמוס על מלת ״לעתיד״.
ז. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י לוצקי 778, מינכן 5, לונדון 27298: ״למלכות״.
ח. כן בכ״י לוצקי 778, מינכן 5. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, לונדון 27298: ״מזהב״.
So remember your Creator – There1 we learned, Akavya the son of Mahalalel says, reflect upon three things, etc. And he expounded it from this verse, "so remember your Creator [=בּוֹרְאֶךָ,⁠" that you will give an accounting and reckoning before Him; and remember your pit, your grave [=בּוֹרֶךָ, a place of earth, maggots, and worms; and remember your well [=בְּאֵרֶךָ, the well that flows from its source, that is, the putrid drop of semen and whiteness.
The evil days – The days of old age and feebleness.⁠2
(1-6) But Midrash Kinos interprets it [i.e., verses 1-6 above] as referring to all Yisroel [as follows]: So remember your Creator in the days of your youth – As long as your youthfulness still endures, as long as the priesthood still endures, as it is stated, "And [I did] choose him from among all the tribes of Yisroel to be a Kohen to Me,⁠"3 as long as [the covenant with] the Levyim still endures, as it is stated, "For Adonoy your God has chosen him from among all your tribes,⁠"4 as long as the kingship of the House of Dovid still endures, as it is stated, "And He chose Dovid, His servant,⁠"5 as long as Yerusholayim still endures, about which it is stated, "the city that I have chosen,⁠"6 as long as the Beis [Hamikdosh] still endures, about which it is stated, "And now I have chosen and sanctified this House,⁠"7 [and] as long as you still endure, as it is stated, "and Adonoy has chosen you.⁠"8
Before the evil days come – These are the days of the exile.
Before the darkening of the sun – This is the kingdom of the House of Dovid of which it is stated, "And his throne [shall be] like the sun before Me.⁠"9
The light – This refers to the Torah, as it is stated, "For a commandment is a lamp, and the Torah is light.⁠"10
The moon – This refers to the Sanhedrin, of which we learned, "[The seating of] the Sanhedrin was in the shape of a semi-circular threshing floor.⁠"11
And the stars – These refers to the Rabbis, as it is stated, "and those who teach righteousness to the multitudes [will shine] like the stars.⁠"12
And the clouds return after the rain – One calamity after another. You find concerning all the harsh prophecies that Yirmeyahu prophesied, that they only befell them after the destruction of the Beis [Hamikdosh].
In the day when trembling prevails over the preservers of the house – These refer to the watches of the Kohanim and the Levyim.
And the strong men will be bent – These refer to the Kohanim, who are mighty in strength. Rabbi Abba the son of Kahana said, that Aharon lifted twenty-two thousand Levyim in one day. Rabbi Chanina said, that the bird's crop is a light thing, yet the priest would throw it more than thirty cubits.⁠13
And the grinders cease – These refer to the great collections of Mishnah, [e.g.,] the Mishnah of Rabbi Akiva, the Mishnah of Rabbi Chiya, and the Mishnah of the son of Kappara.
And the starers [in the windows] are dimmed – That the Talmud will be forgotten from the heart.
And the doors to the street will be shut – For example, the doors of Nechushta the son14 of Elnasan, which were wide open [for guests].
When the sound of the grinding is low – Because they did not engage in Torah study. Rabbi Shemuel said, that Yisroel is compared to the grinding of the millstones; just as the millstones are idle neither by day nor by night, here too, [it states,] "you shall meditate therein day and night.⁠"15
And one will awaken at the sound of a bird – This is the wicked Nevuchadnetzar. Rabbi Levi said, that for eighteen years a heavenly voice would go forth and scatter in Nevuchadnetzar's palace and proclaim, "Wicked slave, go and destroy your Master's House [i.e., the Beis Hamikdosh,] because His children disobey Him.⁠"
And muffled will be the daughters [sounds] of song – "They shall not drink wine with song.⁠"16
Also when they will fear heights – Of He Who is Supreme in the universe, [Nevuchadnetzar] was afraid, and his heart was concerned lest He do to him as He did to his predecessors.
And terrors on the road – Because of this, he will seek signs and omens [to determine if] he will succeed on the way that he will go, as the matter is stated, "For the king of Bavel stood at the crossroads ... to divine; he shot the arrows, he inquired of the teraphim.⁠"17
And the almond tree will blossom – Yirmeyahu's prophecy will sprout, as it is stated, "I see a staff of an almond tree.⁠"18 Rabbi Eliezer said, this almond tree, from the time it blossoms until its fruits ripen, are twenty-one days. Likewise, from the seventeenth of Tammuz until the ninth of [Menachem] Av are twenty-one days.
And the grasshopper will be a burden – This refers to Nevuchadnetzar's graven image; "its height was sixty cubits [and] its width six cubits.⁠"19 Now, if its thickness is only six, it cannot stand, and you say that, "he set it up in the plain of Dura"?⁠20 Rav Bibi said, they kept on setting it up and it kept on falling, until they brought all the gold of Yerusholayim and poured it out as a base on its feet, to fulfill what is stated, "and their gold will be repugnant.⁠"21
And the desire will fail – This refers to ancestral merit; the support of your Patriarchs will fail; accordingly, 'הָאֲבִיּוֹנָה' is derived from 'אָב' [=father].
For [in this manner] man goes – [This refers to] Yisroel, who were called "the people, like sheep;⁠"22 [and] "you are Man.⁠"23
To his eternal home – They came from Bavel, and they returned to Bavel. Terach, the father of Avraham, was from the other side of the river.
And the mourners go about the streets – The exile of Yechonyah preceded the exile of Tzidkiyah by eleven years. When Nevuchadnetzar exiled Tzidkiyahu['s captives] in neck irons, the exiles of Yechonyah came out toward Nevuchadnetzar against their will, with the rest of the city's citizens, to praise him, that he was a hero and a victor; and they would see the captives and each would inquire about his kinsman, what happened to him, they would answer them, "those who are [destined] for death, to death, and those who are [destined] for captivity, to captivity, and those who are [destined] for the sword, to the sword.⁠"24 They would praise with one hand, and with their other hand, they would clap and beat their sides in mourning for their brothers and their children.
Before the snapping of the silver cord – This refers to the genealogical chain.
And the golden bowl is shattered – These are the words of Torah, as it is stated, "They are to be desired more than gold.⁠"25
And the pitcher is broken at the fountain – The pitcher of Baruch the son of Neiriyah26 on the fountain of Yirmeyahu.⁠27 For they were both exiled to Bavel and interrupted their studies because of the journey's hardship. At first, they were exiled to Egypt, for Yochanan the son of Kare'ach exiled them, but when Nevuchadnetzar destroyed Egypt, he exiled them to Bavel.
And the wheel is shattered into the pit – This is Bavel, which is the world's depository.⁠28
1. Mishna Avos 3:1.
2. The days of old age are referred to as "evil days" because it is more difficult to serve God in those days than it is during one's youth. (Metzudat David)
3. I Shemuel 2:28.
4. Devarim 18:5.
5. Tehillim 78:70.
6. I Melochim 11:32.
7. II Divrei HaYamim 7:16.
8. Devarim 14:2.
9. Tehillim 89:37.
10. Mishlei 6:23.
11. Mishna Sanhedrin 4:3.
12. Daniel 12:3.
13. A great deal of power is needed to throw a light thing more than thirty cubits. (Sifsei Chachomim)
14. It seems that Nechushta was the daughter of Elnasan. See II Melochim 24:8. The doors of her house were always open to offer hospitality.
15. Yehoshua 1:8.
16. Yeshayahu 24:9.
17. Yechezkel 21:26.
18. Yirmeyahu 1:11.
19. Daniel 3:1.
20. Ibid..
21. Yechezkel 7:19.
22. Ibid. 36:37. The beginning of the phrase is, "I will relate to the inquiries of the House of Yisrael, to act for them; I will multiply them, the people, like sheep.⁠"
23. Ibid. 34:31. The beginning of the verse is, "Now, you are My sheep, the sheep of My pasture, you are Man.⁠"
24. Yirmeyahu 15:2. The text in our editions have a different sequence than the one offered by Rashi. Our editions read "...those who are [destined] for death, to death; those who are [destined] for the sword, to the sword; those who are [destined] for hunger, to hunger; and those who are [destined] for captivity, to captivity.⁠"
25. Tehillim 19:11.
26. I.e., pitcher [=כד] is referring to Baruch the son of Neiriyah.
27. I.e., fountain [=מבוע] is referring to Yirmeyahu. In the Midrash there is also an opposite view, that מבוע refers to Baruch the son of Neiriyah, and כד refers to Yirmeyahu. The difference of opinion hinges upon the question of who was exiled first. A pitcher is not broken unless the fountain has dried up first; מבוע therefore represents the one who was first to be exiled. (Torah Temimah)
28. Bavel serves as the world's depository because it is situated lower than all its surrounding land. Probably on account of this, the Gemara in Maseches Zevachim 113b states that the dead of the Flood were shaken out there. Also, the Gemara in Maseches Ta'anis 10a states that Bavel does not require rain because it is swampy and never dries out being that its land is situated so low.
וזכור את בוראך – זכור מי שבראך במעי אמך בימי בחורותיך בזמן שהכח בך וכן הוא אומר אשרי איש ירא י״י אשרי מי שמתגבר לכבוש ביצרו כשהוא איש עד שלא יבואו ימי הרעה אלו ימי הזקנה שהזקן כבדין עליו הימים והכל דומים לו רעים.
והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ – אלו ימי הייסורין (שהאדם) קץ בחייו מפני החלאים.
וזכור – ותהיה זהיר שתזכור הבורא, למען תמנע מחטא בימי הילדות, לעשות תשובה.
עד אשר לא יבואו – טרם יבואו.
ימי הרעה – ימי הזיקנה.
שתאמר במעשיך הראשונים אין לי בהם חפץ – מחמת שלא תדע יום מיתתך ברוב חלשות של זקנתך. ועל כן תהיה זריז לשוב בתשובה מקודם לכך.
וזכר – מצאנו נעורים עלומים זקונים, כלם לשון זכרים, רק בחורותיך יצא מהדרך.
ויש אומרים: שהם שתי לשונות, ויפרש משרת משה מבחוריו (במדבר י״א:כ״ח) כמו מבחרותו, כי כל בחורים אם יִסָמְכוּ לא יִשְתַנוּ.
ימי הרעה – הם ימי הזִקנה לזקן, וימי החולי לכל, הוא החולי שימות בו.
REMEMBER THEN THY CREATOR IN THE DAYS OF THY YOUTH. We find the following words in Scripture [for youth and old age]: Ne'urim (youth) (Is. 54:6), alumim (youth),⁠1 and zekunim (old age) (Gen. 37:3). All these words are masculine.⁠2 The word bechurotekha (thy youth)⁠3 is irregular.⁠4
Some say that there are two forms for the Hebrew word for youth.⁠5 They explain the word mi-bechurav (from his youth up) in: the minister of Moses from his youth up (Num. 11:28) as meaning the same as mi-bechurotav (from his youth up).⁠6
[Mi-bechurav (from his youth up) (Num 11:28) is not to be rendered “from his young men" (bachurav).] for the word bachurim (young men) (Is. 23:4) does not change when connected to a pronoun.⁠7
THE EVIL DAYS. The reference is to the days of old age for the old8 and the days of illness for all. The latter refers to an illness which ends in death.⁠9
1. The word alumim is not found in Scripture. However, we find the word alumav (his youth) in Ps. 89:46. Alumav is alumim with the third person pronominal suffix. (R. Goodman).
2. We thus see that words that refer to age are in the masculine.
3. Bechurotekha is bechurot with the second-person possessive pronominal suffix.
4. For unlike ne'urim, alumim, and zekunim, bechurot is a feminine.
5. Bechurim (masculine) and bechurot (feminine).
6. There are two forms of the Hebrew word for “youth:” bechurim (masculine) and bechurot (feminine). Our verse employs bechurot plus the second personal pronominal suffix. Num. 11:28 employs bechurim plus the third-person masculine pronominal suffix. Thus, the words bechurotav and bechurav mean the same.
7. In other words, mi-bechurav in Num. 11:38 cannot be rendered “from his young men.” If it were, the word would read mi-bachurav, for bachurim (young men) maintains its pattach when connected to a pronoun.
8. The reference is to the days of old age or the days of illness.
9. The evil days refers to the days that a person whether young or old is afflicted with a fatal illness.
ימי הרעה – ימי חלשות והזקנה וחבלי מות, כמו שמפרש והולך ״עד שלאא תחשך השמש והאור״ (קהלת י״ב:ב׳). כל הדברים האמורים כאן (קהלת י״ב:א׳-ז׳) מפורשים במסכת שבת (בבלי שבת קנ״א:-קנ״ג.).
א. בנוסחנו: עד אשר לא.
ואם תרצה לשמוח בילדותיך (קהלת י״א:ט׳), שמח כך שתזכור את בוראך.
עד אשר לא יבאו ימי הרעה – אילו ימי הזקנה וימי המיתה.
וזכור את בוראיך בימי בחורותיך לפני שהמידות הרעות יעמיקו את אחיזתן [בנפש] וגם משום שבשביל אדם העוסק באימון [הכוחות הנפשיים שלו] הגדולה היא לעזוב את החטא כאשר הוא מסוגל לבצע אותו ולעומת זאת אם הנסיבות גברו עליו והוא עזב אותו בעל כורחו הרי שאין זה עזיבת הרע אלא התרחקות ממנו באונס ובכפיה. יש אומרים שהאלף במילה ״בוראיך״ היא יתרה – כמו ״והאזניחו נהרות״ (ישעיהו יט:ו) – והכוונה בה ״בוריך״ וזהו רמז לקבר כמו שהוא אומר בסוף העניין ״ונרוץ הגלגל אל הבור״ (קהלת יב:ו).
עד אשר לא יבואו ימי הרעה הם ימי הזקנה והשיבה וחולשת הכוחות אשר בהם מבקש האדם למות כדי שינוח מן [הסבל] שבו הוא נמצא, ועל סוף זמן הזקנה והתמשכותה והגעת הזקנה אל סופה ואובדן הכח הוא אמר: והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ כלומר הוא אומר: לא היה לי צורך בחיים האלה.
(א-ז) ולכן: וזכור את בוראך בימי בחרותיך וג׳ – הפך נוהג העולם. ויאריך בספור הנתק והפסד האדם מעט מעט עד שישוב אל העפר, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ואחר שאלו השני חלקים יש באדם, רצוני: הגוף והנשמה, הנה ראוי שנעשה שני חלקים מהחכמות: האחד החכמה במעשי העולם הזה בקנינים ובצרכי הגוף, והוא החכמה הנזכרת תמיד בזה הספר, ובזאת החכמה, כמה שנתבאר ראוי שנחזיק במצוע ובשווי. והחלק האחר היא החכמה העיונית אשר תכליתה אל הרוח והנפש.
ולזה ראוי שתזכר את בוראך בימי בחורתיך שיהיה לך פנאי בזה ותמצא מוכן להשתדל במושכלות לחוזק כליך הגופיים העוזרים לשכלך בזה העת עד אשר לא יבואו ימי הרעה, והם ימי השיבה והישישות, ויגיעו שנים אשר תאמר אין לי חפץ בהם (שם יב, א),
וזכור – יראה אחר אשר הרע וההפסד המגיע לאדם הנה הוא מצד זה החלק כי ההעדר כרוך בעקבי החמר כמו שנודע מהמאמר הא׳ מהשמע. והרב המורה האריך בענינו בפ״ט ופ״ח מן הח״ג הנה העדרו והפסדו אם יתמהמה לא יאחר ולכן ראוי לזכור שברו ומפלתו תמיד שלא לסמוך על עוצם כחו. ושיהיה מזדרז מאד להעזר ממנו בעוד יש לאל ידו וזה כשיזכור בוראו בימי בחורותיו אלה אשר בהם יעצור כח לצאת ולבוא עד אשר לא יבואו ימי הרעה המחוייבים לבוא עליך לפי טבעך והרכבתך כי תאריך ימים על האדמה והם ימי הזקנה אשר בהם ערבה כל שמחה וכמו שאמר (שבת קנ״ב.) ווי להאי דאזלא ולא אתיא מאי איהי ינקותא: והגיעו שנים. כי בימי האחרית יבטלו החפץ והתשוקה אל הענינים הזמניים וכמ״ש ברזילי (שמואל ב י״ט) האדע בין טוב לרע, בענינים האנושיים כי אפילו התאוה ההרגש אל הדברים ההכרחיים בטלו בימים ההם. והנה הוא נמשך לבאר אופן הגעת שני הענינים אלא שאחר שביאר ענין ימי הרעה אשר זכר ראשונה עד וסבבו בשוק הסופדים. חזר להתחיל הענין השני אשר אמר מן השנים אשר אין בהם חפץ. כי עם היות כי שני הענינים באים כאחד אין הפה יכולה לדבר אלא בזה אחר זה.
וזכור את בוראיך. להשתדל בעיון ובמעשה לכבודו1: בימי בחורותיך. בזמן שתוכל למאוס ברע ׳ולבחור׳ בטוב, ולעשות כמו כן היפך זה2, כאמרם ז״ל (שבת קנא:) ׳עשה בעוד שאתה מוצא ומצוי לך ואתה בידיך׳3: עד – בעוד אשר לא יבואו ימי הרעה, אפיסת הכוחות בזקנה4, והגיעו הימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, ׳אין לי בהם׳ תאוות שום תענוג בחיי העולם הזה5, כי אז לא תחשב לך לצדקה6 כל כך אם תחדל בהם מחטוא, כאמרם ז״ל (סנהדרין כב.) ׳חסריה לגנבא נפשיה, לשלמא נקיט׳7:
1. שגם לימוד התורה ומעשים הטובים יעשה לכבוד ה׳ ולשם שמים, וכמו שפירש (יא ט) שבהיותו עוסק בזה ידע לפני מי הוא עמל.
2. ׳בחורותיך׳ מלשון בחירה, שתזכור את ה׳ עוד בהיותך בעל בחירה, שיש בכוחך לבחור אם לעשות טוב או רע. ואבע״ז התקשה ליישב דקדוק תיבת ׳בחורותיך׳ לפי מה שפירשו בו שהכוונה בימי הבחרות שלך, ולפירוש רבינו שהכוונה לימים שאתה בעל בחירה א״ש. [וקרוב לזה מובא בשם החידושי הרי״ם, שפירש ׳ימי בחורותיך׳ - בימים שה׳ בוחר בך, שהם הרגלים שבהם אומרים ׳אתה בחרתנו׳]. וכ״כ בלקח טוב: ׳בימי בחורותיך – בזמן שהכח בך, וכן הוא אומר אשרי איש ירא ה׳, אשרי מי שמתגבר לכבוש ביצרו כשהוא איש׳.
3. שם איתא: ׳ותניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך, ואף שלמה אמר בחכמתו וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד שלא יבואו ימי הרעה - אלו ימי הזקנה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ - אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה׳. ורש״י פירש שם, ׳ומצוי לך׳ - ממון, ׳ועודך בידך׳ - עודך ברשותך קודם שתמות, וכן עולה מפירוש רבינו לעיל (ט ט-י). אך לפירושו כאן הכוונה בעודו בכוחו, לפני ימי הזקנה, וכן פירש המהרש״א שם.
4. אבע״ז פירש ׳ימי הרעה - הם ימי הזקנה לזקן, וימי החולי לכל, הוא החולי שימות בו׳.
5. שאין דבר שהגוף הגשמי ׳חפץ׳ בו ונמשך אליהם. וכ״כ האלשיך ׳והם ימי הזקנה ושיבה אשר לא תטעם מעבירות הנאה, וזהו אשר תאמר אין לי – כלומר להנאתי אין חפץ ותאווה, ומה תסכון התרחקך מעבירות הנאות עולם הזה בשנים שאין גופך נהנה מהם, כי לא תהיה תשובה מעולה׳.
6. ע״פ לשה״כ בבראשית (טו ו), ופירש שם רבינו ׳צדקה׳ - זכות.
7. כך אמרה אבישג לדוד שלא רצה לישא אותה בטענה שהיא אסורה עליו, ופירש רש״י ׳חסריה לגנבא נפשיה לשלמא נקט, כשהגנב חסר שאינו מוצא מקום לגנוב, מחזיק עצמו בענוה כאיש שלום, כלומר, מפני שזקנת ותשש כחך אתה אומר שאני אסורה לך׳. וראה ערוך לנר שם שפירש שאמרה לו שאם כוונתך לתשובה, שבכך שאין אתה בא עלי אתה מתגבר על יצרך לשם תשובה, אין בכך כלום כיון שזקנת ותש כוחך. והרמב״ם (פ״ב מהל׳ תשובה ה״א) כתב: ׳אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח, כיצד הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה, הוא ששלמה אמר וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא, אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו כל עונותיו נמחלין, שנאמר עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם שהוא יום המיתה, מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות נסלח לו׳.
בוראיך. מלא יו״ד ועיין בחיי ריש פ׳ בראשית.
וזכור את בוראיך – את המקום ברוך הוא אשר ברא אותך, אותו זכור בימי הבחרות בעוד הכח בידך ללכת בדרכי ה׳ לעבדו.
עד אשר – טרם שיבואו ימי הרעה הם ימי הזקנה ותשות הכח, כי אז יקשה מאוד יותר מימי הבחרות.
והגיעו שנים – אז הגיעו השנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ ורצון, כי מגודל החלשות יבחר אז במיתה.
(א-ב) (וזכור את בוראיך בימי בחורתיך – תקון סופרים הוא.)⁠1
עד אשר לא יבאו ימי הרעה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים – משל על עיני הזקן אשר תכהינה.
ושבו העבים אחר הגשם – אחרי שהמשיל כהות העינים בחשיכת השמש, אמר שאותה חשיכה אינה לשעה עד רדת הגשם ואחר כן רוח עברה ותטהר העבים, כי אם גם אחר הגשם ישובו העבים ויהיה החשך מתמיד.
1. {עיין בסוף הקדמתו ששד״ל מציע שמלים אלה הן הוספה של חז״ל ולא מדברי מחבר ספר קהלת.}
הרעה – הזקנה.
וזכר את בוראיך – תמן תנינן, עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, מאין באת – מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה. אמר ר׳ לוי. ושלשתן דרש עקביא מתוך תיבה אחת, וזכור את בוראיך, בארך, בורך, בוראך – בארך – ממקום שבאת, בורך – למקום שאתה הולך, בוראך – לפני מי שאתה עתיד ליתן דין וחשבון.⁠1 (ירושלמי סוטה פ״ב ה״ב)
וזכר את בוראיך וגו׳ – וזכור את בוראיך בימי בחורותיך – עד דחילך עלך, עד אשר לא יבאו ימי הרעה – אלו ימי היסורין, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ – אלו ימי הזקנה.⁠2 (מ״ר)
וזכר את בוראיך וגו׳ – ר׳ יהושע בן לוי פתר קראי במקדש, וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, אמר להם הנביא לישראל, זכרו את בוראכם עד שבחוריכם קיימין,⁠3 עד שברית כהונה קיימת, כמש״נ (שמואל א ב׳) ובחור אותו מכל שבטי ישראל,⁠4 עד שברית לויה קיימת כמש״נ (פ׳ שופטים) כי בו בחר ה׳ אלהיך מכל שבטיך,⁠5 עד שברית ירושלים קיימת כמש״נ (מלכים א י״א) העיר אשר בחרתי בה, עד שמלכות בית דוד קיימת, כמש״נ (תהלים ע״ח) ויבחר בדוד עבדו, עד שביהמ״ק קיים, כמש״נ (דברי הימים ב ז׳) ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה, עד שאתם קיימין שנאמר (פ׳ ואתחנן) בך בחר ה׳ אלהיך להיות לו לעם סגולה.⁠6 (מ״ר)
עד אשר וגו׳ – עד אשר לא יבאו ימי הרעה – אלו ימי הזקנה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ – אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה.⁠7 (שבת קנ״א:)
עד אשר וגו׳ – ר׳ יהושע בן לוי פתר קראי במקדש, וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה – אלו ימי הגלות, כמש״נ (עמוס ו׳) המנדים ליום רע8 והגיעו שנים וגו׳, שנים שזכות האבות בטלה.⁠9 (מ״ר)
1. הנה אע״פ דאין כל זה אלא רמז בעלמא להסמיך ג׳ ענינים שדרש, בכ״ז י״ל בטעם הדיוק דקשה ליה הלשון בוראיך ביו״ד, דבעלמא זה מורה על רבים, וכאן לא שייך זה, והול״ל לומר בוראך בפת״ח האל״ף, וגם הול״ל בוראך בפת״ח הרי״ש כמו בוראך יעקב (ישעיהו מ״ג:א׳), ולכן דריש לרבויא כל דאפשר, לכלול ברבוי לשון בוראיך. ויש לפרש הכונה ע״פ מ״ש בנדה ל״א א׳ שלשה שותפין באדם אביו ואמו והקב״ה, והוא, הקב״ה, נותן בו נפש ורוח. ודריש כאן, שיזכור כי ג׳ שותפים הם, וכולם בוראיך, בארך [כמ״ש מאין באת וכו׳] וחלקי ב׳ השותפים [אביו ואמו, שמבואר שהם הנותנים בשר גידים ועצמות] הולך לבור, והיינו בורך, וחלק השלישי, של הקב״ה, [הנפש] עתיד ליתן דין וחשבון, והיינו בוראך.
2. מפרש הלשון עד אשר כמו בעוד אשר וגו׳, וכן כונת הלשון (יונה ד׳) הלא זה דברי עד היותי על אדמתי, שפירושו בעוד היותי על אדמתי. ויש גירסא להיפך מאשר כתוב כאן, עד אשר לא יבאו ימי הרעה אלו ימי הזקנה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימי היסורין, אבל כפי שהעתקנו נראה עיקר, יען דימי הזקנה אי אפשר לכנות בשם רעה ורק שאין בהם חפץ, מפני כי בטלה בהם כל תענוגות עוה״ז וכמו שאמר ברזילי הגלעדי (שמואל ב י״ט ל״ו) בן שמונים שנה אנכי היום אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה אם אשמע עוד בקול שרים ושרות, והיינו חיים שאין בהם חפץ. ותכלית כונת הדרשה, כי לא תדחה לקיים מצות הבורא אז כשתבא לעת זקנה, יען כי אז אין כל נסיון בזה, אחרי שחשק וחמודות החיים כבר עברו, אלא בימי בחורותיך בעוד שחילך עלך וחשקך בחיים אז תבליג על יצרך ותשמע בקול ה׳.
3. כפי הנראה קשה ליה הלשון וזכור את בוראך בימי בחורותיך משום דמשמע רק בימי בחורותיך ולא אח״כ, אלא הו״ל לומר גם בימי בחורותיך, ולכן דריש ע״ד רמז וסמך בימי בחורותיך מלשון בחירה, ור״ל עד שזכות הדברים שבחר ה׳ בהם עדיין קיימת ולא בטלו, וכדמפרש כל הדברים דכתיב בהו לשון בחירה מצד הקב״ה, ותשתדלו שלא להאביד הזכיות האלה.
4. המשך לשון הכתוב הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים ובחר אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן לעלות על מזבחי להקטיר קטורת לשאת אפוד לפני ואתנה לבית אביך את כל אשי בני ישראל, וכל זה מוסב על אהרן הכהן, ולכאורה הו״ל להביא מקרא מפורש יותר בשם אהרן, והוא בתהלים ק״ה כ״ו שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו, וי״ל משום דאותו הפסוק לא איירי מפורש בבחירת כהונה, ואפשר לומר דמוסב על הבחירה לשלוח בידם אל פרעה במצרים ע״ד גאולת ישראל, משא״כ הפסוק דשמואל מפורשת הבחירה בענין כהונה.
5. צ״ע דהא פסוק זה בכהנים כתיב בענין מתנות כהונה. וצ״ל ע״פ הפסוק דס״פ שופטים ונגשו הכהנים בני לוי וזהו משום דמקור הכהונה הוא משבט לוי, והיינו מעמרם אבי משה כנודע, וכן בתחלת הפרשה באותו ענין כתיב לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי, ועל זה מוסב הלשון כי בו בחר מכל שבטיך והיינו בשבט לוי. או י״ל דסמיך אפסוק הסמוך לפסוק שהביא, וכי יבא הלוי, כי הוא הנלוה על הכהן, וא״כ שייך בחירה גם בו.
6. ויחס יתר הפסוקים לדרשה זו יבא בסמוך בהמשך סדר הכתובים.
7. פירש״י שלא יהיה דבר במה לזכות בו שכולם יהיו עשירים ולא חובה לאמץ לב ולקפוץ יד, ורמב״ן פירש שלא יהיה בהם בחירה ורצון. וע׳ מש״כ למעלה אות ב׳ דעיקר הגירסא צ״ל להיפך, ימים אשר אין בהם חפץ אלו ימי הזקנה, וימי הרעה אלו ימות המשיח, ויתיחס ביותר ימי הרעה לימות המשיח ע״פ מ״ש בחלק צ״ח ב׳ ייתי ולא אחמיני׳, ר״ל שלא לראות בחבלי משיח.
8. וסוף הפסוק ותגישון שבת חמס, ושיעור באור הכתוב אתם מנידים עצמיכם ליום רע ותגישון עצמיכם לשבת בגלות אשר יחמס אתכם, ומבואר דיום רע כנוי לגלות.
9. ויחס יתר לשונות הפסוקים לענין דרשה זו נתבאר בדרשה דלעיל ובהבאות בהמשך לשונות הכתובים.
וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ – את המקום ברוך הוא אשר ברא אותך, אותו זכור1 בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ בעוד הכח בידך ללכת בדרכיו לעובדו2, ועשה זאת עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ – בטרם יבואו3 יְמֵי הָרָעָה הם ימי הזקנה והחלישות4, או החולי5, וְהִגִּיעוּ – ויגיעו אז הַשָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ, שמגודל החלישות תבחר במוות6, לכן תהיה זריז לשוב בתשובה קודם זמנים אלו7:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד..
3. רשב״ם, מצודת דוד.
4. רש״י, רשב״ם. כי אז יקשה מאוד יותר מימי הבחרות, מצודת דוד.
5. אבן עזרא.
6. מצודת דוד. ורבותינו דרשו כי אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, שבת קנ״א, ב. ולקח טוב ביאר שאלו ימי הייסורין שהאדם קץ בחייו מפני החלאים. ובמדרש, ר׳ יהושע בן לוי פתר קראי במקדש, ״וזכור את בוראיך בימי בחורותיך״, אמר להם הנביא לישראל, זכרו את בוראכם עד שבחוריכם קיימין, עד שברית כהונה קיימת, עד שברית לויה קיימת, עד שברית ירושלים קיימת, עד שמלכות בית דוד קיימת, עד שבית המקדש קיים, עד שאתם קיימין, ״עד אשר לא יבאו ימי הרעה״, אלו ימי הגלות, מדרש רבה.
7. רשב״ם. ואמרו רבותינו (ירושלמי סוטה פ״ב, ה״ה) על המשנה (אבות ג, א) ״עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, מאין באת? מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה״, אמר ר׳ לוי, ושלושתן דרש עקביא מתוך תיבה אחת, ״וזכור את בוראיך״, בארך, בורך, בוראך. בארך: ממקום שבאת, בורך: למקום שאתה הולך, בוראך: לפני מי שאתה עתיד ליתן דין וחשבון, רש״י, ילקוט שמעוני.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ב) עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא⁠־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם׃
before the sun, the light, the moon, and the stars are darkened, and the clouds return after the rain;
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
עַד דְּלָא יִשְׁתַּנֵּי זִיו יְקָרָא אַפָּךְ דִּמְתִיל לְשִׁמְשָׁא וּנְהוֹרָא דְּעֵינָךְ עַד דְּלָא יִסְתְּמוּן וַהֲדַר לֵיסָתָךְ עַד דְּלָא יִתְקַדְרוּן וּבָבֵי עֵינָךְ דִּמְתִילִין לְכוֹכְבַיָּא עַד דְּלָא יִתְעָמְמוּן רֵיסֵי עֵינָךְ יְהוֹן זָלְגִין דְמָעוֹת כַּעֲנָנִין בָּתַר מִטְרָא.
עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ – זֶה קְלַסְתֵּר פָּנִים. וְהָאוֹר, זֶה הַחֹטֶם. וְהַיָּרֵחַ, זֶה הַמֵּצַח. וְהַכּוֹכָבִים, אֵלּוּ רָאשֵׁי לְסָתוֹת. וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגֶּשֶׁם, רַבִּי לֵוִי אָמַר בָּהּ תַּרְתֵּי, חֲדָא לְחַבְרַיָּה וַחֲדָא לְבוּרַיָּא, חֲדָא לְחַבְרַיָּה, בָּא לִבְכּוֹת זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. וַחֲדָא לְבוּרַיָּא, בָּא לְהַטִּיל מַיִם הַגְּלָלִים יוֹצְאִים וּמְקַדְּמִין אוֹתוֹ.
עד אשר לא תחשך השמש והאור – זה פדחת והחוטם.
והירח – זו נשמה.
והכוכבים – אלו הלסתות.
ושבו העבים אחר הגשם – זה מאור עיניו של אדם שהולך אחר הבכי.
עד אשר לא תחשך השמש – זה הפדחת. והאור זה החטם. והירח זה הנשמה. והכוכבים אלו הלסתות.
ושבו העבים אחר הגשם – זה מאור עיניו של אדם, אמר שמואל האי דמעתא עד ארבעין שנין הדרא.
ושבו העבים אחר הגשם – אתה מוצא כל נבואות הקשות והרעות שהתנבא עליהם ירמיה לא באו עליהם אלא לאחר חרבן הבית.
קבל אן תצ׳לם אלשמס וצ׳יאהא, ואלקמר ואלכואכב, ותכרר אלג׳יום באת׳ר אלאמטאר.
[המשך מהפסוק הקודם] (תתאמץ לזכור את ה׳) לפני שתחשך השמש ומאוריה והירח והכוכבים. ולפני שיתפזרו העננים אחרי הגשמים (נ״א: ויחזרו העננים עוד פעם אחרי המטר שכבר היה).
והאור – ואורה.
ושבו – ויחזרו עוד העבים מיד אחר הגשם.
עד אשר לא תחשך השמש – אמרו רבותינו: זו פדחת, שהיא מאירה ומצהבת באדם בחור, וכשמזקין היא מעלת קמטים ואינה מצהבת.
והאור – זה חוטם, שהוא תאר קלסתר הפנים.
והירח – זו נשמה, שהיא מאירה את האדם, שכיון שניטלה ממנו אין לו מאור עיניים.
והכוכבים – אילו הלסתות, רומני דאפי, שקורין פומילש של לחיים שהם מצהיבים.
ושבו העבים אחר הגשם – תבוא כהיית המאור אחר דמעת הבכי מכמה צרות שעברו עליו.
א[לשון אחר: ושבו העבים אחר הגשם – אילו נקביו של אדם שבזמן שאדם זקן וחלש נצרך לגשם – קטנים לבדן, באים לו העבים – גדולים אחריהן. ר׳ מנחם קרא.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בגיליון כ״י לוצקי 778. הוא חסר בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לייפציג 1.
Before the darkening of the sun – Our Rabbis said that this שֶׁמֶשׁ refers to the forehead, which gives light and shines on a young man,⁠1 but as he grows older, it becomes wrinkled and does not shine.⁠2
The light – This refers to the nose, which is the form of the face's features.
The moon – This refers to the soul, which provides a person with light, once it is taken away from him, his eyes cease to have light.
And the stars – These refer to the cheeks, the pomegranates of the face, called pomels [in Old French] of the cheeks, which shine.
And the clouds return after the rain – The dimming of the light follow the tears of weeping for the many troubles that he experienced.⁠3
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

1. See Rashi in Maseches Shabbos 151b.
2. Alternatively, before becoming ill and bedridden. (Metzudat David)
3. Alternatively, he returns to his weakness following a brief recovery. (Metzudat David)
עד שלא תחשך השמש והירח והכוכבים – עד שלא יחשך קלסתר פנים והעינים שהם כשמש והאור זה החוטם ששואב החיות לגוף כמו המאור לעולם והירח זו הפדחת. והכוכבים אלו ראשי הלסתות בזמן שהבשר בפנים וראשי הלסתות מלאים בשר הם נאים לפנים.
ושבו העבים אחר הגשם – בא להטיל מים למוציא גללים.
עד {אשר} לא תחשך השמש – טרם יהיה לך העולם חשוך ומאופל שלא יאירו לך המאורות – לפי שתהיה לך קרוב לזמן מיתתך, תשוב בתשובה.
ושבו העבים – טרם יבוא לך חושך אחר חושך, תהיה זריז לשוב להקב״ה. מקרא זה דוגמת: אלביש שמים קדרות (ישעיהו נ׳:ג׳), ודוגמת שהעולם חשוך להם ברוב צרתם.
ושבו – לשון חזרה, זהו שבתחילת גשם היו עבים בעולם, ואחר כך ירדו גשמים והאיר העולם, וגם עתה שבו העבים. זהו חושך אחר חושך.⁠1
1. השוו רשב״ם בראשית כ״ב:י״ג.
עד – פירוש והאור – הוא אור השחר שיעלה טרם זרוח השמש, ויעמוד אחר בואו שעה ושליש שעה מהשעות השוות.
ואחר שהזכיר השמש מה צורך היה לו להזכיר האור והירח והכוכבים – בעבור שיימצאו נבראים כמו עופות שלא יוכלו לעוף ביום מפני להט אור השמש.
והקרוב: כי זה דרך המקרא להקדים או לאחר, כמו: הנה לא ינום ולא יישן (תהלים קכ״א:ד׳), והתנומה יותר קלה מהשינה.
יש מפרשים: ושבו העבים – על הבכי.
ואחרים אמרו: על הליחה המתגברת עליו.
והנכון בעיני: שהוא כמשמעו, כי החולה בעת מותו יחשך לו העולם ויתראה לו כאילו העבים הסתירו את האור. וכן הוא: ושבו העבים להגשים אחר הגשם.
BEFORE THE SUN, AND THE LIGHT. The light refers to the light of dawn which appears before the rising of the sun. It lasts for an hour and a third of equinoctial hours1 after sunset.⁠2
What need is there to mention the light, the moon, and the stars after mentioning the sun?⁠3 [The answer is:] There are creatures, such as fowl, that cannot fly during the day because of the flame of the light of the sun.⁠4
However, in reality, the light, the moon, and the stars follows the sun because it is biblical style to place [the more important item in a list] either first or last.⁠5 Compare, He that keepeth Israel doth neither slumber nor sleep (Ps. 121:4). Now slumbering is less intense than sleep.⁠6
Some say and the clouds [return after the rain] refers to crying.⁠7 Others say that it refers to the phlegm8 which overpowers the person.⁠9
According to my opinion, and the clouds return after the rain is to be interpreted according to its plain meaning. It refers to the time when an ill person dies. At that time, the world grows dark for him. It appears to him as if clouds cover the light. [Therefore,] our verse is to be understood as follows: after raining, the clouds return to rain.⁠10
1. Hours that are measured on the Spring and the Fall equinox, when day length and night length are equal. Hours measured on other days vary in length.
2. In other words, the light refers to the light that appears between the break of dawn and sunrise. It also refers to the light that appears between sunset and nightfall.
3. Ibn Ezra believed that the heavenly bodies are dependent on the sun. See Ibn Ezra on Ps. 19:5. Once the sun goes out, the other bodies will lose their source of power. There is thus no reason to mention the light, moon, and stars after speaking of the sun's extinction, for they will die with it.
4. Ibn Ezra interprets our verse to mean: If you are healthy and enjoy sunlight, remember your Creator before the sun goes down. If you can't tolerate sunshine, then remember your Creator before the radiance that you can enjoy goes down, be it the light, the moon, or the stars. In other words, remember your Creator while you still enjoy whatever light you can (Filwarg),
5. In our verse, the most important item (the sun) is placed first.
6. In Ps. 121:4, the more powerful item is mentioned last.
7. The rain refers to crying. The eyes of old people are full of tears. See Rashi:
"The light will dim after the tears of crying.⁠"
8. Medieval medicine believed that there are four humors in the body: blood, phlegm, yellow bile, and black bile. Health was said to be based on maintaining a proper balance among those humors.
9. There is too much phlegm in the aged body.
10. Literally, the clouds will return to rain after the rain. That is, the darkness or infirmity of old age will be permanent.
עד שלאא תחשך – תרגום ״עד דלא ישתניב זיו אפך דמתיל לשמשא ונהוראג דעיניך עד לא יתחסמון והדר לסתתך עד דלא יתקדרון וגבי עיניך דמתילין לכוכביא עד דלא יתעממון וריסי עיניך יהון זלגין דמען כענני בתר מיטרא״. ואני מפרש: ושבו העבים אחר – מן הים, ואח״כ יבא הגשם ויכהו בעיניו, ואח״כ ירבה מתון, וכן ״אחר נאחז בסבך בקרניו״ (בראשית כ״ב:י״ג).
א. בנוסחנו: עד אשר לא.
ב. בכתב היד: שיתני.
ג. בכתב היד: ולנהורא.
עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים וכו׳ – כי בעת הזקנה נראה לו לאדם כל העולם חשך, מרוב יובש הגוף וכהיות עינים.
ודרך העולם שהעבים באים לפניא הגשם, ואחרב הגשם האור מאיר והשמש זורח. אבל לזקן נראה כאילו העבים שבים אחר הגשם, כי החשך לעולם לזקן.
א. כן צ״ל. בכ״י (אגב לשון הכתוב): אחר.
ב. כן צ״ל. בכ״י: ולפני.
עד אשר לא תחשך השמש והאור ידועים דברי הוגי הדעות שמידות הנפש הולכות בעקבות המזג [האיזון בין החומרים השונים] של הגוף ואין ספק שהמזג בשנות הזקנה שונה ממה שהיה [בשנות הבחרות] ולפיכך משתנות המידות והתפישות והמחשבות שאדם מצייר לעצמו ואם כך המקרים הבאים על הזקן מתחלקים לשניים: גופניים, כמו החלשות הכח וחולשה בהליכה ומיעוט התזונה ועיכול גרוע ומיעוט שנה והתגברות הקור וכדומה, ונפשיים, כמו החלשות החשיבה וקלקול ביכולת הדמיון וחולשת הדעת ויאוש מתקוות ארוכות טווח וחולשה ביכולת לצייר לעצמך דברים במחשבתך וכדומה. לפיכך החל שלמה בחלק הנכבד יותר והזכיר את המקרים הקשורים בו וזהו החלק הנפשי וכאשר סיים חלק זה הזכיר את המקרים הגופניים והראשון שבהם ״ביום שיזועו שומרי הבית״ (קהלת יב:ג). המפרשים חלוקים בפירוש משל זה ומחלוקתם היא לגבי המילים והביטויים, לא לגבי המשמעות. חלק מהם אומרים: עד אשר לא תחשך השמש השכל האנושי שאורו טהור כשמש. והאור השפע הנשלח מן השכל לעבר כוחות ההבנה והדימוי כמו האור המוקרן מן השמש.
והירח הנפש ההוגה המוארת באורו של השכל כשם שהירח מקבל את אורו מן השמש כפי שאמרו הוגי הדעות1 שהנפש ההוגה נוצרה מן הקרינה הנשלחת מן השכל ולכן אורה חלש יותר מאור השכל שכן אור השכל הוא אור ממקור עצמי ואור הנפש נרכש [ממקור אחר] כאור הירח ולכן יש בנפש חסרון וטיפשות ויציאה מן הכח אל הפועל.
והכוכבים הכוחות הנפשיים בעלי יכולת התפישה. והעבים הרוחות הגסות הגשמיות הנוצרות מאדי הדם כמו שהענן נוצר מאדי הלחות.
אחר הגשם בעקבות הלחה הלבנה2 המתגברת בעת הזקנה בגלל חולשת החום שהוא סיבת הערות והתנועות והפקחות וההבנה והאיכות של יכולת הדימוי וכאשר נחלש החום וגובר הקור נחלשים כל אלה כמו שאורם של השמש והירח ממשיך לנוע [אלינו] ואינו מפסיק להתקיים ורק האדים הסמיכים והעננים מונעים ממנו להגיע אלינו בעוצמתו האמיתית, כך חומרי הלחה הלבנה וסמיכות האדים חוסמים את עוצמתה האמיתית של יכולת הדימוי וההבנה אע״פ שהשכל והנפש לא נפגעו בעצמם אלא הפגיעה בהם היא פגיעה מקרית [עקיפה] במכשיר המשמש אותם והוא המוח בגלל התגברות הקור והסמיכות בתוכו והאדים הסמיכים והקרים העולים אליו. [לעומת זאת] חלק מהם [מן המפרשים] ניסח זאת בצורה שונה ואמר על פירוש הפסוקים עד אשר לא תחשך השמש חולשת ההבנה השכלית בגלל חולשת החום הטבעי.
והאור יכולת הדימוי [הציור במחשבה] הקיימת אצל האדם באופן פוטנציאלי מבחינת איזון החומרים שבו מתחילת ברייתו. והירח כח הדמיון שהוא קר ולח כמו השפעות הירח שהן מהירות תנועה כמו מהירות התנועה של הירח3 מפני שהם תמיד ממשילים את המחשבה – בגלל שהיא חמה ויבשה – לשמש המביאה חום לעולם ואת הדמיון – בגלל שהוא קר ולח ומהיר תנועה וממהר להשתנות – לירח אשר ממנו נובעות כל ההשפעות האלה.
והכוכבים שאר החושים והכוחות שנבראו כדי להועיל לגוף.
ושבו העבים אחרי הגשם העצירה של האדים העולים מן המזון אשר מהם נוצרת הזעה הדומה לגשם אשר מרטיב את האדמה שכן הקור גובר ומתרבה הלחה הלבנה שסותמת את נקבוביות העור בסמיכותה וצמיגותה. הפירוש של ״ושבו העבים״ הוא יציבות ורגיעה, לא חזרה, כמו ״בשובה ונחת״ (ישעיהו ל:טו) ״שובה ה׳ [רבבות אלפי ישראל]״ (במדבר י:לו) כלומר עשה אותם יציבים וחזקים. המילים ״אחר הגשם״ משמעם ״ולאחר מכן גשם״ עמו ״אחר ובנית ביתך״ (משלי כד:כז) כלומר ״ואחר כך תבנה את ביתך״ וכך גם ״קדמו שרים אחר נוגנים״ (תהלים סח:כו) כלומר ״המדקלמים ואח״כ הזמרים״, כלומר [כוונת הפסוק] שהאדים והעננים ייעצרו וייעלמו ולאחר מכן יעלם הגשם הבא מהם שכן העלמות בסיבה מביאה להעלמות התוצאה שלה.
1. זוהי השקפתם של אכ׳ואן אלצפא (مجهول, إخوان الصفاء م. 3 ص. 8): ״نسبة النفس من العقل كنسبة ضوء القمر من نور الشمس ونسبة العقل من الباري كنسبة نور الشمس من الشمس״ ותרגומו: ״היחס בין הנפש לבין השכל הוא כמו היחס בין אור הירח לאור השמש והיחס בין השכל לבורא הוא כמו היחס בין אור השמש לשמש״.
2. הכוונה כנראה לנוזל הפלסמה.
3. לפי ההשקפה של יה״ב כל גרמי השמיים מסתובבים סביב כדור הארץ והירח משלים את הסיבוב הזה בזמן הקצר ביותר – תוך שלושים יום – ולכן מהירות התנועה שלו היא הגבוהה ביותר בין הכוכבים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

השמש והאור – ר״ל האור אשר יאיר לך הנר והאבוקה, וזה יהיה בעת השיבה מפני חולשת הראות.
עד אשר לא תחלש ראותך וידמה לך שתחשך השמש והאור והירח והכוכבים, וידמה לך שישובו העבים אחר הגשם (שם שם, ב) לחולשת ראותך,
והתחיל האחד ואמר עד אשר. לפי שדרך העננים להחשיך הפלא ופלא ולהסתיר המאורות בהמטיר אלהים גשם רב על הארץ. לקח זה המשל עצמו ואמר טרם בא יום ענן וערפל אשר בו תחשך שמשו וירחו ואורו. גם כוכבי נשפו הוא יום שבו העבים אשר הם סבות המיתה אחר גופו וגשמו להביא אותו אל קרב הארץ והיא מליצה נאה מאד אותה עצמה לקח המקונן באומר איכה יעיב. השליך (איכה ב׳) והוא ענין נאה כמפורש שם.
[קהלת מתאר במשלים את ׳ימי הרעה׳ של הזקנה שהזכיר ואת מה שהיא גורמת לגופו של אדם1, ואת המוות שבעקבותיהם, ומעורר את האדם להשלים את עצמו לפני שיגיעו זמנים אלו]:
עד – בעוד אשר לא תחשך השמש – הלב2, בתגבורת הליחה השחורה בו3: והאור. הרוח החיוני אשר בו4: והירח. המוח המקבל האור החיוני מן הלב5: והכוכבים. החושים החיצוניים והפנימיים6: ושבו העבים. האדים החוזרים חלילה אחר הגשם - אחר ירידת הנוזלים7:
1. גם רש״י מפרש בדרך דומה ע״פ חז״ל בשבת (קנא:), אך המשלים שבפירוש רבינו שונים.
2. שהוא האבר החשוב ביותר בגוף האדם, ומשפיע ׳אור חיוני׳ לכל האיברים, ולכן נמשל לשמש שבאורו מחיה את כל היקום.
3. בזקנותו לבו של אדם נחלש כי הוא מתמלא בליחה שחורה, וקשה לו להחיות את הגוף, וכאילו נחשך אור השמש. וכן כתב רבינו באיוב (יד כ-כב): ׳תתקפהו לנצח - לעת זקנה כשיגבר החומר על הכח, ויהלוך אל ההפסד, אך בשרו עליו יכאב - במקרי הזקנה, ונפשו עליו תאבל - התגברות [המרה] השחורה, אשר בה יהיה הרוח החיוני נעכר ומתאבל׳.
4. בלב, כלומר הלב עצמו נחשך, ומחמת זה גם האור החיוני שהוא משפיע לשאר הגוף נחשך ונחלש.
5. המוח מקבל את החיות מן הלב, ולכן נמשל ללבנה המקבלת את האור מן השמש.
6. בבמדב״ר (יד יב) ׳ה׳ הרגשות וה׳ מורגשות׳, ובברייתא המכונה מעשה תורה ׳עשרה חושים באדם, חמשה גשמיים, הראיה השמיעה הריח הטעם המישוש, וחמשה רוחניים של אלו החושים׳. וראה מש״כ לעיל (ז יט). ולפי שהמשיל את הלב והמוח לשמש וירח, המשיל את החושים לכוכבים.
7. הרס״ג באמונות ודעות (פרק י) מתאר את ימי הזקנה: ׳ויחסר זהרו ומראהו ויופיו וחושיו וכוחו, ויהיה כעבים שכבר נשפך מהם הגשם ונשארו אדים יבשים שאין בהם תועלת, כאמרו עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם ושאר אותה הפרשה עד סופה׳. וראה מש״כ רבינו באיוב (כט ד).
עד אשר – טרם שתחשך השמש ואור היום וגו׳, רוצה לומר טרם שתחלה ותפול למשכב, כי החולה כשיקשה עליו החולי נראה לו כאלו חשכו השמש והאור וכו׳.
ושבו העבים – יחזרו העבים לבא להחשיך האורה אחר ירידת הגשם, שהיה אז מעט אורה, רוצה לומר אחר שירווח לו מעט מן החולשה וראה האור, יחזור להחולשה ויחשך לו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ושבו העבים וגו׳ – שיהיו שמיך תמיד מעוננים ואין מטהרם, והוא משל לימי הזקנה.
עד אשר וגו׳ – עד אשר לא תחשך השמש והאור – זו פדחת והחוטם1 והירח – זו נשמה,⁠2 והככבים – אלו הלסתות,⁠3 ושבו העבים אחר הגשם – זו מאור עיניו של אדם שהולך אחר הבכי.⁠4 (שבת קנ״א:)
עד אשר וגו׳ – רבי יהושע פתר קראי במקדש, וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא תחשך השמש – זו מלכות בית דוד, שנאמר (תהלים פ״ט) וכסאו כשמש נגדי, והאור – זו התורה שנאמר ותורה אור, והירח – אלו סנהדרין, שנאמר (שם פ״ט) כירח יכון עולם,⁠5 והכוכבים – אלו תלמידי חכמים,⁠6 ושבו העבים אחר הגשם, אתה מוצא כל הנבואות קשות שנתנבא עליהם ירמיה לא באו עליהם אלא לאחר חרבן הבית.⁠7 (מ״ר)
ושבו העבים וגו׳ – ושבו העבים אחר הגשם – ר׳ לוי משל בזה תרתי משלי, בא לבבות זלגו עיניו דמעות,⁠8 בא להטיל מים – הגללים יוצאין ומקדמין אותו.⁠9 (מ״ר)
1. שהם תואר קלסתר הפנים, כמו שהשמש קלסתר היום.
2. פירש״י דכתיב נר ה׳ נשמת אדם, עכ״ל, ולפי״ז אינו מתבאר למה לא דריש זה על השמש, ויותר מזה קשה שהרי כל הדרשה איירי בתואר אברי הגוף ולא ברוחניות, וגם על הזמן שאחר חיי האדם לא שייך בכלל לדרוש כל ענין הפסוק עד אשר וכו׳, דפשיטא הוא, ומה רבותא בזה. אבל האמת נראה דט״ס הוא וצ״ל כמו במ״ר כאן. והאור זה החוטם, והירח זה המצח, והכונה שבאדם בחור מצהיב המצח ובזקן מעלה קמטים, ותארו בשם ירח שכל זמן שמזקין במשך החודש אורו מתמעט.
3. ר״ל הלחיים, ומשום דמסייעים בקלסתר פנים קרי להו כוכבים שגם הם מסייעים להאיר את הלילה.
4. יותר מדאי, כי מפני החלישות אי אפשר לו לעצור אותם וממשיל לעבים אחר הגשם, כי יען כי מרוב הבכי נעשו העינים עכורים כעין עבים שאחר הגשם.
5. יתבאר ע״פ מ״ש בסנהדרין ל״ז א׳ דסנהדרין היו יושבין כחצי גורן עגולה וכעגול חצי לבנה, [וכן איתא להדיא בפתיחתא דאיכה בזה הלשון והירח זו סנהדרין דתניא סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה], וכן דרשו שררך אגן הסהר אלי סנהדרין, וסהר הוא לבנה, וכמבואר לפנינו במקומו במדרש שה״ש (ז׳ ג׳) יעו״ש. ומ״ש והאור זו התורה לכאורה אין זה שייך במקדש לבד, ואולי מכוון למ״ש באגדות אין תורה כתורת ארץ ישראל. וכמו שאמר הכתוב להדיא כי מציון תצא תורה וגו׳.
6. כמש״כ ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, דמוסב על ת״ח, עיין ב״ב ח׳ ב׳.
7. ר״ל שהחורבן בעצמו קשה כגשם שוטף וטורד, והיסורים שהגיעו אחר החורבן המה כעבים שאחר הגשם שהם קשים ועכורים. ויחס יתר הפסוקים לכלל דרשה זו נתבאר בדרשות הקודמות ובהבאות.
8. מדרך הזקנים שעיניהם זולגות תמיד וכשבא לבכות כבר קדמוהו הדמעות, וממשיל את הבכיה בזקנה לעבים, לפי שע״י הזקנה תבאנה הדמעות כמו שהגשם יבא ע״י העבים.
9. מרוב חלישות, וממשיל הטלת מי רגלים לעבים וכמו שבארתי באות הקודם, וגללים (שהם גושים) – לגשם, ותהיה כאן הוראת השם גשם דבר המתגשם ונעשה גוש.
ותשוב בתשובה1 עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ – טרם שתחשך2 הַשֶּׁמֶשׁ וְיחשכו הָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים ויהיה לך העולם חשוך ואפל3, וְאז בתקופה זו, גם לאחר שירווח לך מעט מהחולשה4 ידמה לך5 שָׁבוּ – שישובו6 הֶעָבִים – העננים אַחַר ירידת7 הַגָּשֶׁם וששוב יחשך לך, לאחר מעט האור שהיה לך, ובשל כך תחזור לחולשתך ויחשך לך8:
1. רשב״ם.
2. מצודת דוד.
3. לפי שתהיה לך קרוב לזמן מיתתך, רשב״ם. שאז תחלש ראותך וידמה לך שתחשך השמש והאור והירח והכוכבים, וידמה לך שישובו העבים אחר הגשם לחולשת ראותך, רלב״ג.
4. מצודת דוד.
5. רלב״ג.
6. רלב״ג.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד. ובמדרש, ״עד שלא תחשך השמש והירח והכוכבים״ עד שלא יחשך קלסתר הפנים והעיניים שהם כשמש, ״והאור״ זה החוטם ששואב את החיות לגוף כמו המאור לעולם, ״והירח״ זו הפדחת, ״והכוכבים״ אלו ראשי הלסתות, בזמן שהבשר בפנים וראשי הלסתות מלאים בשר הם נאים לפנים, ״ושבו העבים אחר הגשם״ זו מאור עיניו של אדם שהולך אחר הבכי, שבת קנא:, מדרש רבה, ילקוט שמעוני, רש״י. ורבי יהושע העמיד את הפסוק על בית המקדש, דהיינו, ״וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא תחשך השמש״ זו מלכות בית דוד, שנאמר (תהלים פט, לז) ״וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי״, ״והאור״ זו התורה שנאמר (משלי ו, כג) ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר״, ״והירח״ אלו סנהדרין שנאמר (תהלים פט, לח) ״כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם״, ״והכוכבים״ אלו תלמידי חכמים, ״ושבו העבים אחר הגשם״ אתה מוצא כל הנבואות קשות שנתנבא עליהם ירמיה לא באו עליהם אלא לאחר חורבן הבית, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ג) בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֙עוּ֙ שֹׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָשְׁכ֥וּ הָרֹא֖וֹת בָּאֲרֻבּֽוֹת׃
in the day when the keepers of the house shall tremble, and the strong men shall bow themselves, and the grinders cease because they are few, and those who look out of the windows are darkened,
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
בְּיוֹמָא דִּיזוּעוּן אַרְכּוּבְתָךְ וְיִתְנַקְשׁוּן אֶדְרָעָךְ וְיִתְבַּטְּלוּן כַּכֵּי פוּמָּךְ עַד לָא יָכְלִין לְמִלְעַס מֵיכְלָא וְיִתְעָמְמוּן עֵינָךְ דְּמִסְתַּכְּלָן בַּחֲרַכֵּי רֵישָׁךְ.
בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת – אֵלּוּ הַצְּלָעוֹת. וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, אֵלּוּ זְרוֹעוֹתָיו. רַבִּי חִיָּא בְּרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר אֵלּוּ צַלְעוֹתָיו. וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת, זוֹ הֶמְסֵס. כִּי מִעֵטוּ, אֵלּוּ הַשִּׁנַּיִם. וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת, אֵלּוּ הָעֵינַיִם. רַבִּי חִיָּא בְּרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר אֵלּוּ כַּנְפֵי הָרֵאָה, שֶׁמִּשָּׁם בַּת קוֹל יוֹצֵאת.
ביום שיזועו שומרי הבית – אלו הכסלים [והצלעות.
והתעותו אנשי החיל – אלו שוקיים].
ובטלו הטוחנות כי מעטו – אלו השיניים. וחשכו הרואות בארובות. אלו עינים.
ביום שיזועו שומרי הבית – אלו הכסלים והצלעות.
והתעותו אנשי החיל – אלו השוקים.
ובטלו הטוחנות כי מעטו – אלו השנים וההמסס.
וחשכו הרואות בארובות – אלו העינים, אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה אמאי לא אתית לבי אבידן, אמר ליה טור תלג סחרנוהי גלידין כלב חי לא נבחין טחנוהי לא טחנין, בי רב אמרי עד דלא אבידנא בחישנא. אמר ליה רבי לרבי שמעון בן חלפתא מפני מה לא הקבלנו פנים כדרך שהקבילו אבותי לאבותיך, אמר ליה סלעים נעשו גבוהים, רחוקים נעשו קרובים, קרובים נעשו רחוקים, שתים נעשים שלש, משים שלום בבית בטל. תניא ר׳ יוסי בן קיסמא אומר טבא תרתי מתלת, ווי לחדא דאזלא ולא אתיא, מאי חיא אמר רב חסדא ינקותא, כי אתא רב דימי אמר ינקותא כלילא דורדא, סיבותא כלילא דחילפי.
ביום שיזועו שומרי הבית – אלו משמרות כהונה ולויה. והתעותו אני החיל אלו הכהנים. אמר ר׳ אבא בר כהנא כ״ב אלף לויים הניף אהרן ביום אחד שנאמר והניף אהרן את הלוים, א״ר חנינא המוראה הזה דבר קל הוא והיה זורקה על הכבש שלשים ושתים אמות באחורי ידיו.
ובטלו הטוחנות – אלו משניות גדולות כגון משנתו של רבי חייא ומשנתו של בר קפרא. כי מעטו זה התלמוד שהוא בלול בהם.
וחשכו הרואות בארובות – אתה מוצא בשעה שגלו ישראל בין עובדי אלילים לא היה אחד מהם יכול לסבור תלמודו, וסגרו דלתים אלו דלתי נחושתן בן אלנתן שהיו פתוחים לרוחה.
יום יתזעזע פיה חאפצ׳י אלמנזל, ויתשווש ד׳וי אלטאקה ואלחיל ואלחזאמה, ותבטל אלטואחן מן אגל מא תקל, ותצ׳לם אלנואצ׳ר פי רואזנהא.
ולפני אותו היום ששומרי הבית יזדעזעו, וישתבשו בעלי היכולת והכח והחריצות. ויתבטלו השנים הטוחנות מצד שהם נהיו כבדים (נ״א: נתמעטו כי נשרו חלק מהם). ותחשך הראיה במקום מושב העינים.
שיזועו – שיזדעזעו בו.
שיזועו – ירתתו.
שומרי הבית – אילו הצלעות והכסלים המגינין על כל חלל הגוף.
והתעוותו – תאחזם עוית שקורין קְרַנְפְּא אֵנְקְרַנְפִּירוֺט.
אנשי החיל – אילו השוקיים שמשענת כל הגוף עליהם.
ובטלו הטוחנות – אילו השִנַיִים.
כי מעטו – לעת הזקנה רוב שִניו נושרות.
הרואות בארובות – אילו העיניים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

Trembling – Trembling.
The preservers of the house – These refer to the ribs and flanks, that protect the entire body's cavity.⁠1
Will be bent – Will be seized by cramps עִוּוּת, called crampe [in Old French]. Will be seized with cramps [=וְהִתְעַוְּתוּ is encranpiront in Old French.
The strong men – These refer to the legs, upon which the entire body is supported.
And the grinders cease – These refer to the teeth.
Because they are few – In old age, most of his teeth fall out.
And the starers in the windows – These refer to the eyes.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

1. Alternatively, these refer to the hands and arms. (Metzudat David)
ביום שיזועו שומרי הבית – ארבעה יסודי הגוף דם וליחה ומרה שחורה ומרה אדומה והם ד׳ רביעיות שאם חסרו מן הגוף רביעית דם ורביעית ליחה ורביעית אדומה ושחורה מיד מת. כל רביעית הכתוב בתלמוד ביצה ומחצה. וביום שיזועו אלו היסודות הארבעה מיד מתגרים בו החלאים עד שימות. ס״אט ביום שיזועו שומרי הבית אלו ארכבותיו שלאחר שנזקן מזדעזע. והתעוותו אנשי החיל אלו הצלעות ובטלו הטוחנות זה המסס ואצטומ׳ דליבא הוא הקרב העליון שטוחן המאכל שלאחר שנזקן האדם מתקרב (מתקדר) הקרב העליון ואינו טוחן המאכל.
כי מיעטו – אלו השינים שגם הם טוחנין ובזקנותו מתמעטין וחשכו הרואות בארובות אלו העינים ר׳ חייא בר נחמא אומ׳ אלו הכליות שהן יועצות והלב מבין וכיון שהזקין בטלה עצתו ומחשבתו.
(ג-ה) והוא: ביום שיהו חלים וזעים שומרי הבית – הן הצלעות המגינות על חלל הגוף, והוא בסוף זקנתו שיהיה חלש עד מאד.
והתעותו – שיהיו מעוותים ורתתים.
אנשי החיל – הן השוקיים, שהגוף נסמך עליהם.⁠1
ובטלו הטחנות – שתהיו השיניםא בטילות,⁠2 שהרי נתמעטו בכחן.
וחשכו הרואות – שחשכו העינים3 במקומן.
וסוגרו דלתים בשוק – שנסתתמו נקביו4 שמבחוץ.
בשוק – נקבים החיצונים הפונים כלפי חוץ, הרואים את השוק.
בשפל קול הטחנה – כאשר ישפל קול ריחים הטוחנין מאכל מעיו, והוא המסס.⁠5
ויקום לקולב הציפור – שמתיירא ומתבהלג מקולן.
וישחוד קול שרים ושרותה – ישפלו בעיניו, כעיניין שנאמר בברזילי הגלעדי לעת זקנתו, שנאמר: אם אשמע עוד בקולו שרים ושרותז (שמואל ב י״ט:ל״ו).⁠6
גם מגבוה – אף מדבר אחר שהוא גבוה מעט יירא ויפחד, ויהיה חת וירא ממנו בדרך.
ויאנץח השקד – שיהא בולט ממנו עצם קליבוסת,⁠7 הנקאט בלעז, מחמת כחישותו.⁠י
ויסתבל החגב – שיהיו עגבותיו לו לסבל ומשאוי.⁠8
ותפר האביונה – ותהיה בטילה תאותו.⁠9
כי הוא הולך לבית עולמו – וימות,
וסבבו הסופדים – לבכותו.
טרם יגיעו עליו כל אלה10 לעת זקנתו יעשה תשובה.
שיזועו – כמו: {ו}⁠לא קם ולא זע (אסתר ה׳:ט׳).
בארובות – במקומותם.
ויראו וחתחתיםיא – דוגמת: אל תירא ואל תחת (דברים א׳:כ״א) – יראה וחיתוי סמוכין זה לזה.
וחתחתים – תיבה כפולה, כמו: ירקרק (ויקרא י״ג:מ״ט), אדמדם (ויקרא י״ג:מ״ט), פתלתל (דברים ל״ב:ה׳).
ויאנץיב – אל״ף אינה נקראת, והוא לשון: הנצו הרימונים (שיר השירים ו׳:י״א).
האביונהיג – לשון תאוה, שיאמר מן אָבָה – אביון, כמו מן: צבה – ציביון, והי׳ באה ללשון נקבה.
1. בדומה ברש״י.
2. בדומה ברש״י.
3. בדומה ברש״י.
4. בדומה ברש״י.
5. בדומה ברש״י.
6. בדומה ברש״י.
7. השוו בבלי שבת קנ״ב ורש״י.
8. בדומה ברש״י.
9. בדומה ברש״י.
10. כלומר: כל המתואר בקהלת י״ב:א׳-ה׳.
א. בכ״י המבורג: בשינים.
ב. כן בפסוק. בכ״י המבורג: לכל.
ג. בכ״י המבורג: ומתהבל.
ד. כן בפסוק. בכ״י המבורג: וישאו.
ה. יש כאן דיטוגרפיה בכ״י ונכפלו מלהלן: גם מגבוה – אף מדבר אחר שהוא גבוה.
ו. כן בפסוק. בכ״י המבורג: קול.
ז. כן בפסוק. בכ״י בטעות: ושרים.
ח. כן בכ״י המבורג, ובכמה כתבי יד של המקרא. בנוסחאות שלנו: וינאץ.
ט. כן ברש״י. בכ״י (בסוף השורה): הנקר׳.
י. בכ״י המבורג: כחושותו.
יא. כן בפסוק. בכ״י המבורג: והתחתים.
יב. כן בכ״י המבורג, ובכמה כתבי יד של המקרא. בנוסחאות שלנו: וינאץ.
יג. כן בפסוק. בכ״י המבורג: כאביונה.
ומלת יזועו – כמו: ולא קם ולא זע ממנו (אסתר ה׳:ט׳).
ומִעֵטוּ – פוֹעַל יוצא, והענין: מעטו הטחינה.
יש אומרים: כי שומרי הבית – הם הכסלים והצלעות.
ויש אומרים: שהם הארבעה הממונים בכל אבר ואבר לשמרו, והם המושֵך, והמאַכֵּל,⁠א והמְעכב, והַמְטהר.
גם יפרש אנשי החיל – הזן, והמוליד, וְהַמְצַייר.
והקרוב אלי: ששומרי הבית – הם הידים עם הזרועות, שהם שומרי הגוף שלא יגע בו רע. ואנשי החיל – הם השוקים, ויורה עליו: והתעותו, כי אין כח להם לעמוד. וענין חיל – כח, בעבור היות כל הגוף עליהם. והטוחנות – הם השינים, והרואות – העינים.
א. כן בכ״י לונדון 27298, מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 24896: והמעכל.
IN THE DAY. The word ya’uzu (shall tremble) is similar in meaning to za (moved) in: that he stood not up, nor moved for him (Est. 5:9).
THEY ARE FEW. The word mi'etu (they are few) is a transitive verb. It means they diminished; that is, the grinders diminished the grinding.⁠1
[IN THE DAY WHEN THE KEEPERS OF THE HOUSE SHALL TREMBLE, AND THE STRONG MEN SHALL BOW THEMSELVES.] Some say that the keepers of the house refers to the loins and the ribs.
Others say that the keepers of the house speaks of the following four powers in the body: ingestion,⁠2 digestion, retention,⁠3 and purification.⁠4 The purpose of these powers is5 to maintain each and every organ.
There is also a commentator who explains the strong men as referring to the powers of sustenance, reproduction, and imagination.
However, it appears to me that the keepers of the house refers to the hands and the arms, for they protect the body so that no evil befalls it.
And the strong men refers to the thighs. They shall bow themselves because they are weak.⁠6
Shall bow themselves follows the strong men. This shows that the strong men refer to the thighs.⁠7
The word chayil (strong) means strength. The thighs are referred to as the strong men because the entire body rests upon them.⁠8
AND THE GRINDERS. This refers to the teeth.
AND THOSE THAT LOOK OUT. The reference is to the eyes.
1. The teeth cannot properly grind food. According to Ibn Ezra, u-vatelu ha-tochanot ki mi'etu (and the grinders cease because they are few) means: “and the grinders cease because they diminished the grinding.”
2. Literally, pulling.
3. The stomach retains the digested food until the body needs it.
4. After the organs use the nutrients, what remains of them is expelled from the body.
5. Literally, that are appointed.
6. “Because they are weak” is Ibn Ezra's interpretation of shall bow themselves.
7. It does not refer to the powers of sustenance, reproduction, and imagination as maintained by the commentator earlier referred to. For the weakening of these powers would not be described as bowing.
8. It seems that by thighs, Ibn Ezra means thighs, calves, and feet, for they serve as a support for the body.
ביום שיזועו – כמו ״לא קם ולא זע״ (אסתר ה׳:ט׳).
שומרי הבית – ארכובותיו דא לדא נקשן מתוך חלשות.
אנשי החיל – זרועותיו.
ובטלוא הטוחנות – השינים הנותרות בפיו לא יוכלו לטחון מאכל, שאין בהם כח לטחון.
הרואות – העינים.
בארובות – בחוריהן.
א. בכתב היד: ובטלן.
ביום שיזועו שומרי הבית – פירושו: מתי אני אומר לך שתזכור את בוראך בימי בחורותיך (קהלת י״ב:א׳), ביום שאפילו עבד ושפחה ששומרים את הבית זעים ממקומם והולכין בשוק כדי לראות המחול.
אנשי החיל – שרוכבים לדרכם ילפתו ארחות דרכם1 והתעוותו, ובאין לראות השמחה והמחול.
ובטלו הטוחנות כי מיעטו – אפילו אותם שטוחנין בריחים, מבטלים הטחינה וממעטים, ובאים לראות השחוק.
וחשכו הרואות בארובות – לפי שעולין בארובות לראות השחוק, ושוכבים זה על גב זה בארובות, עד שחשכו הרואות.
1. השוו ללשון הפסוק באיוב ו׳:י״ח.
ביום שיזועו יתערערו כמו ״ולא זע ממנו״ (אסתר ה:ט) ויש כמוהו גם בערבית1.
שומרי הבית יש אומרים: העצמות שהן בסיסי הגוף ועמודיו, ויש אומרים ארבעת הכוחות הטבעיים המשרתים את כח התזונה והם המשיכה והאחיזה והעיכול וההרחקה.
והתעותו אנשי החיל יתעקלו בעלי הכח כמו ״מעות לא יוכל לתקון״ (קהלת א:טו) והכוונה היא להתעוותות העצבים אשר גורמת להתכופפות אצל זקנים שכן כח הגוף הוא על פי כח העצבים הצומחים מן המח ובאמצעותם מתבצעים החישה והתנועה.
ובטלו הטוחנות השיניים הטוחנות.
כי מעטו בגלל נשירה או עקירה.
וחשכו הרואות יאפילו איברי הראייה בתוך חוריהם והם העיניים.
1. زعزع – הזדעזע, התערער.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ביום שיזועו שומרי הבית והם החושים, שכבר יקרה להם תנועה ורעש מרוב החולשה, וכן יקרה זה לשאר האיברים. והתעותו אנשי החיל, כאילו תאמר הכח המושך והדוחה והמחזיק והמעכל, שלרוב הישישות וחולשת הכח תתבלבל פעולתם. ובטלו השנים הטוחנות כי מעטו, ונפלו וחשכו העינים אשר היו בימי הנערות רואות בארובות (שם שם, ג) ובמעט אורה.
ביום שיזעו שומרי הבית – הם הד׳ איכויות הנמצאים ראשונה ביסודות והם החום והקור והלחות והיובש. אשר נפקדה אתם שמירת החום הטבעי והלחות השרשיים שהם שני העמודים אשר הבית נכון עליהם ואי אפשר הריסתו רק כאשר יפשעו הם במשמרתם לשנות מעמדם ולהחליף יחסם ולהמיר ערכם. והתעותו אנשי החיל. הם הד׳ כחות הנודעים לפרנס את הבית והם כח המושך והכח המחזיק והכח המעכל והכח הדוחה. אשר ישתבשו פעולותיהם ואליהם כוון לדעתי באמרו (משלי ל׳) תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת. תחת עבד. ונבל. תחת שנואה. ושפחה. הרי הם ד׳ ראשי מלאכות עם שמגמת פניו שם אל הנהגת הבית גדולה וטובה כמו שאמרנו הענין כלו בפ׳ לך לך: ובטלו הטוחנות – הם השנים כי התחלת הבטול הוא מה שימעטו וינוחו.
וחשכו הרואות – כי העינים כבדו מזוקן.
ביום שיזועו שומרי הבית. העצבים אשר סביב העצמות1: והתעותו אנשי החיל. העצמות2 יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם3 מפני חולשת העצבים4: ובטלו הטוחנות. השיניים5: כי מעטו. ואין הנשארים עוזרים זה לזה לטחון6: וחשכו הרואות. הלחיות אשר בעין, אשר בהן יהיה הראות7, והם הזכוכיית והכרדיית והחלבוניית8: בארובות. בנקבים העצביים9:
1. בכת״י מ׳: ׳העצמים׳. ׳שומרי הבית׳ הם משל לעצמים או לעצבים ששומרים על העצמות. ורש״י פירש ׳אלו הצלעות והכסלים המגינים על כל חלל הגוף׳. וראה מלבי״ם ביחזקאל (לז ז) ׳כי יש עצמות ועצמים, העצמים הם הגדולים כמו השדרה והגלגולת׳. וראה חובות הלבבות (שעה הבחינה פ״ה) שתיאר את חלקי הגוף, ויש שם הבדלים בין ההעתקות והתרגומים אם מה שהזכיר מלבד ׳עצמות׳ הוא ׳עצמים׳, ׳עצבים׳, או ורידים, וראה בפירוש ׳מנוח הלבבות׳ שהעצמות שבהם מוח נקראו ׳עצמות׳, ואילו אלו שאין בהם מוח לא נבראו אלא להגן על שאר האיברים, ואלה נקראו ׳עצמים׳.
2. שהם נקראים ׳אנשי החיל׳. ובתהלים (כב טו) פירש רבינו ׳והתפרדו כל עצמותי - וגדולי ישראל המגינים כעצמות לגוף התפרדו הנה והנה, באופן שלא יתקבצו להגין׳. הרי שהעצמות מגינים על הגוף, ולכן נקראו ׳אנשי חיל׳. ורש״י פירש ׳אלו השוקים שנשען כל הגוף עליהם׳. וכן איתא בשבת (קנב.) ׳ביום שיזועו שומרי הבית - אלו הכסלים והצלעות, והתעותו אנשי החיל - אלו שוקים׳.
3. לשה״כ באיוב (ו יח), כלומר יתעוותו דרכיהם (אבע״ז שם, ודלא כרש״י כאן ושם).
4. כיון שיזועו וייחלשו העצבים הסובבים ושומרים על העצמות, גם העצמות יתעוותו ׳כי אין להם כח לעמוד׳ (אבע״ז).
5. כ״כ רש״י ואבע״ז. והכוונה שיתבטלו מלפעול פעולתם.
6. השיניים יתבטלו ממלאכתם גם בעודם קיימים, כי האדם לועס על ידי מספר שיניים יחד, וכיון שהתמעטו, אין תועלת בנשארים, והם בטלים ממלאכתם.
7. רש״י ואבע״ז פירשו ש׳הרואות׳ אלה העיניים, ואילו רבינו פירש שהוא הלחות שבתוך העין שעל ידו כח הראייה, כי הראייה היא על ידי הליחות, וכן מבואר בלקח טוב (בראשית א ג) ׳וכן כל מאור העיניים הם המים שבעיניים׳.
8. מלבד מספר עורות שבעיניים, רובו מלא ליחות, ויש בו שלושה סוגי ליחות, הראשונה נקראת ׳הזכוכיית׳, ובאמצע ליחה זו יש ליחה הנקראת ׳הכרדיית׳, או הקרחית, כי היא דומה לקרח, ואחריהן יש עור נוסף, ומעליה ׳הליחה החלבוניית׳, שנקראת גם ׳הליחה הביצית׳, כי היא דומה ללובן ביצה.
9. נקבי העיניים, שבהם העיניים יושבות, שיש בהם גם את עצבי העין.
ביום. ג׳ דגשין ומטעין בהון פי׳ שהבי״ת בפתח וכשהבי״ת בשוא יקראו רפין לפי שלא יתכן אחריהם דגשים וסימן נמסר במ״ג.
שיזועו – ענין רעד ורתת כמו והיה רק זועה (ישעיהו כ״ח:י״ט).
והתעותו – מלשון עוות ועקום כמו ודרך רשעים יעות (תהלים קמ״ז:ט׳).
החיל – ענין כח.
הטוחנות – מלשון טחינה.
הרואות – מלשון ראיה.
בארובות – מלשון ארובה וחלון כמו וכעשן מארובה (הושע י״ג:ג׳).
דלתים – על השפתים יאמר וכן נאמר דלתי פניו מי פתח (איוב מ״א:ו׳).
וישחו – ענין השפלה ונמיכה כמו ושח גבהות האדם (ישעיהו ב׳:י״ז).
ביום שיזועו – זה יהיה ביום שיחלש מאד וירתתו שומרי הבית, הם הידים והזרועות שהם שומרי הגוף שלא יגע בו דבר רע, וכשהאדם נחלש מאד מרתתין ידיו וזרועותיו.
והתעותו אנשי החיל – הם השוקים שסובלים את הגוף הנשען עליהם, ובימי החלשות כאילו נתעקמו ואין להם עוד כח לעמוד.
ובטלו הטוחנות – הם השינים הטוחנות את המאכל, ובעת החולשה בטלים הם מן הטחינה.
כי מעטו – מעטו את הטחינה ואינם יכולים אז לטחון הרבה.
וחשכו הראות בארובות – הם העינים הרואות דרך פתיחת חורי העינים, בעת החולשה כהו וחשכו.
ביום שיזֻעו שיזדעזעו וירתתו שמרי הבית – הם הרגלים, והמשילם לשומרי הבית שיושבים בתחתית הבית;
והתעותו אנשי החיל – הזרועות;
ובטלו – ישבתו ממלאכתם,
הטחנות – השינים,
כי מעטו מפני שנתמעטו;
וחשכו לגמרי הרואות – העינים,
בארֻבות – בחוריהן.
שמרי הבית – הן הרגלים הכושלות.
והתעותו – יתעקמו הזרועות שהן אנשי החיל בעולם הקטן שהוא הגוף.
ובטלו – משימושם הטחנות הן הַשִּׁנַּיִם.
כי מעטו – נשארו במספר מועט, ואע״פי שהוא מבנין פִּעֵל עומד הוא, כמו כִּחֵש מעשה זית (חבקוק ג׳:י״ז), ואיני יודע מדוע לא ננקד מָעָֽטוּ מבנין הקל.
הראות בארבות – העינים.
ביום שיזעו וגו׳ – ביום שיזועו שומרי הבית – אלו הצלעות,⁠1 והתעותו אנשי החיל – אלו ארכבותיו,⁠2 ר׳ חייא ב״ר נחמיה אומר אלו זרועותיו,⁠3 ובטלו הטוחנות זו המסס, כי מעטו – אלו השינים,⁠4 וחשכו הרואות בארובות – אלו העינים, רבי חייא ב״ר נחמיה אומר, אלו כנפי הריאה שמשם בת קול יוצאת.⁠5 (שם)
ביום שיזעו וגו׳ – ר׳ יהושע פתר קראי במקדש, ביום שיזועו שומרי הבית – אלו משמרות בהמה ולויה, והתעותו אנשי החיל – אלו הכהנים6 ובטלו הטוחנות אלו משניות נחלות, כגון משנתו של ר׳ עקיבא ושל ר׳ חייא ושל ר׳ אושעיא ושל בר קפרא,⁠7 כי מעטו – זה התלמוד שבלול בהם,⁠8 וחשכו הרואות בארובות – אתה מוצא כשגלו ישראל לבבל לא היה אחד יכול לסבור את תלמודו.⁠9 (שם)
1. שהם שומרים את בני המעיים ומגינים על כל הגוף. ובשבת קנ״ב א׳ הגירסא אלו הכסלים והצלעות.
2. שהם מעמידים לגוף האדם, כמו אנשי החיל מעמידים את המדינה. [ובשבת קנ״ב א׳ הגירסא אלו השוקיים].
3. הוא ס״ל דעיקר המעמידים לגוף האדם הם זרועותיו, וכמו בשמשון שמכיון שהסיר האסירים אשר על זרועותיו נעשה חפשי.
4. ההמסס והשינים שניהם טוחנים את המאכל, אמנם על ההמסס שייך לומר בטל, יען כי במציאות הוא נמצא רק פעולתו נחלשת משא״כ בשינים שייך לומר מעטו כי הם חסרים ממש, וע״ע בסמוך אות כ״ח.
5. דריש הרואות על הריאה, וענין חשכתם הוא עכירת הקול.
6. יתכן דרומז למשנה דתמיד כ״ז א׳ בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש, כדרך השומרים בפלטין של מלך [וע׳ מש״כ בתו״ת פ׳ במדבר ג׳ ל״ח], ודרך השומרים כאלה לעמוד על משמרתם כאנשי החיל. ובמדרש יש הסבר אחר לכנוי אנשי החיל לכהנים, ושם הדברים ארוכים, והסברנו בענין קצר.
7. המליצה טוחנות תתבאר ע״פ המליצה שאמרו על ר׳ עקיבא שהיה עוקר הרים וטוחנן זה בזה, ויתכן שגם ברייתות של יתר החכמים דחשיב בזה היו מתובלים ג״כ בחריפות ובפלפול הלכה כעין פלפולו של ר״ע, ולכן כללם במליצה כזו.
8. נראה דר״ל דלכן בטלו המשניות מפני כי נתמעט למוד התלמוד שהוא בלול מכל המשניות וברייתות, והוא גם מפרשן ומבארן, ובלא באור ופירוש לא תוכלנה להתקיים, מפני סתימת דבריהן.
9. במ״ר איכה פתיחתא כ״ג הלשון כשגלו ישראל לבין האומות לא היה אחד מהם יכול לזכור את תלמודו, ונראה אותה גירסא עיקר, יען כי כן מבואר בחגיגה ה׳ ב׳ שהגלות משכח את הלמוד, וגם תתיחס מליצת הכתוב וחשכו, ע״פ המבואר בברכות נ״ז א׳ הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה, ובארנו במק״א הכונה בזה ע״פ מ״ש בסוף הוריות י״ג ב׳ הרגיל בשמן זית נחזר לו תלמודו של שבעים שנה, כלומר נזכר מה ששכח כבר, הרי דהזכירה תכונה בשם מאור, וכ״מ בשבת קנ״ו ב׳ האי מאן דבארבעה בשבתא נולד יהא גבר חכים ונהיר, ופירש הערוך נהיר – זכרן, ולפי״ז ההיפך עזה דהיינו השכחה, תכונה בשם חושך, וזהו וחשכו הרואות בארובות שלא יזכרו את תלמודם וכהגירסא במ״ר איכה שהעתקנו.
וזה יהיה1 בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ – שיחלשו מאד וירתתו2 שֹׁמְרֵי הַבַּיִת הם הידיים והזרועות3, וְהִתְעַוְּתוּ – וְיִתְעַוְּתוּ4 אַנְשֵׁי הֶחָיִל הם הַשּׁוֹקַיִם שסובלים את הגוף הנשען עליהם5, וּבָטְלוּ השיניים6 הַטֹּחֲנוֹת את המאכל7, כִּי לעת זקנה כשרוב השיניים נושרות8 מִעֵטוּ – ממעטות הן את הטחינה שאינן יכולות לטחון הרבה9, וְחָשְׁכוּ העיניים10 הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת – דרך פתחי חורי העיניים, שבעת החולשה כהים ונחשכים11:
1. מצודת דוד.
2. רש״י, מצודת דוד.
3. שהם שומרי הגוף שלא יגע בו דבר רע, וכשהאדם נחלש מאד מרתתין ידיו וזרועותיו, מצודת דוד.
4. אבן עזרא, מצודת ציון.
5. רש״י. ובימי החולשה כאילו נתעקמו ואין להם עוד כח לעמוד, מצודת דוד.
6. רש״י, מצודת דוד.
7. רש״י. ובעת החולשה בטלים הם מן הטחינה, מצודת דוד.
8. רש״י.
9. מצודת דוד.
10. רש״י, מצודת דוד.
11. מצודת דוד. ולקח טוב ביאר ״ביום שיזועו שומרי הבית״ הם ארבעת יסודות הגוף: דם וליחה ומרה שחורה ומרה אדומה, והם ד׳ רביעיות שאם חסרו מן הגוף מיד מת, וביום שיזועו אלו הארבעה יסודות מיד מתגרים בו החלאים עד שימות, ״והתעוותו אנשי החיל״ אלו הצלעות, ״וחשכו הרואות בארובות״ אלו הכליות שהן יועצות והלב מבין, וכיון שהזקין בטלה עצתו ומחשבתו. ובמדרש, ר׳ יהושע ביאר מקרא זה על בית המקדש, ״ביום שיזועו שומרי הבית״ אלו משמרות כהונה ולויה, ״והתעותו אנשי החיל״ אלו הכהנים, ״ובטלו הטוחנות״ אלו משניות גדולות כגון משנתו של ר׳ עקיבא ושל ר׳ חייא ושל ר׳ אושעיא ושל בר קפרא, ״כי מעטו״ זה התלמוד שבלול בהם, ״וחשכו הרואות בארובות״ אתה מוצא כשגלו ישראל לבבל לא היה אחד יכול לסבור את תלמודו, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ד) וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙א לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כׇּל⁠־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר׃
and the doors shall be shut in the street; when the sound of the grinding is low, and one shall rise up at the voice of a bird, and all the daughters of music shall be brought low,
א. וְיָקוּם֙ =א(ק),ל,ש1,ק-מ,ב1 ומ״ג דפוס וניציה (בנקודת שורוק) וכך אצל דותן וברויאר ומג״ה
• דפוסים וקורן=וְיָקוֹם֙ (בנקודת חולם), וראו מ״ש שהביא את דבריו של ראב״ע על תהלים פ,יט ובספר הצחות קע״ו ע״ב.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וִיהוֹן רִיגְלָךְ כְּבִילָן מִלְּמִפַּק בְּשׁוּקָא וְיַעֲדִי מִנָּךְ רְעוּת מֵיכְלָא וּתְהֵי מִתְּעַר מִשֵּׁינָתָךְ עַל עֵיסַק קַל עוֹפָא כְּאִלּוּ עַל גַּנָּבַיָּא דְּאָזְלִין בְּלֵילְיָא וְיִתְרָפְסוּן סִפְוָתָךְ מִלְּמֵימַר שִׁירָתָא.
וְסֻגְּרוּ דְּלָתַיִם בַּשּׁוּק – אֵלּוּ נְקָבָיו שֶׁל אָדָם. בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, עַל יְדֵי דְּלֵית מְסוֹסָא טָחֵין. וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, הָדֵין סַבְיָא כַּד שָׁמַע צִיפָּרִין מְצַיְצִיָּין אֲמַר לִסְטִין אֲתוֹ לְקַפָּחָא יָתֵיהּ. וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר, אֵלּוּ הַשְּׂפָתוֹת. רַבִּי חִיָּא בְּרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר אֵלּוּ הַכְּלָיוֹת שֶׁהֵן חוֹשְׁבוֹת, וְהַלֵּב גּוֹמֵר.
וסגרו דלתים בשוק – אלו נקבים של אדם.
בשפל קול הטחנה – בשביל קורקבן שאינו טוחן.
ויקום לקול הצפור – שאפילו צפור דרור מנערתו משנתו.
וישחו כל בנות השיר – אלו שירים ושירות דומות עליו כשיחה.
וסגרו דלתים בשוק – אלו נקביו של אדם.
בשפל קול הטחנה – קורקבן שאינו טוחן, ויקום לקול הצפור שאפילו צפור דרור מגערתו משנתו, כד שמע צפרין מצייצין אמר בלביה ליסטיא אינון.
וישחו כל בנות השיר – שרים ושרות דומות עליה כשיחה.
בשפל קול הטחנה – על ידי שלא נתעסקו בדברי תורה, א״ר שמואל בר נחמני נמשלו ישראל כטוחנות הריחים, מה הרחים הזו אינה בטלה לא ביום ולא בלילה, כן ישראל לא יבטלו מן התורה לא ביום ולא בלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה.
ויקום לקול הצפור – זה נבוכדנאצר, א״ר לוי י״ח שנה היתה בת קול יוצאת ואומרת בפלטין של נבוכדנאצר עבדא בישא זיל ואחריב ביתא דמרך דבני מרך לא שמעין ליה.
וישחו כל בנות השיר – שעלה ובטל את השיר מן בית המקדש.
ותג׳לק אבואב אלשוארע ענד מא תנחט צות אלטאחונה, וית׳ירה צות אלעצפור, ותנכ׳פץ׳ אלאת אלנשיד.
ולפני שינעלו שערי הרחובות, כאשר יושפל קול הטחנה. ולפני שיקומם אותו (ויפריע לו) קול הצפור ויונמכו (תרד עוצמת הקול) של כלי השיר.
דלתים בשוק – דלתי הרחובות כשתשפל קול הטחנה ויעירהו קול הצפור ויונמכו כלי השיר.
וסוגרו דלתיים – אילו נקביו.
בשפל קול הטחנה – כשישפל קול הרחיים הטוחנים מאכל שבמעיו והוא הקורקבן, המסס.⁠א
ויקום לקול הצפור – שאפילו קול צפור מנערתו משנתו משהזקין.
וישחו כל בנות השיר – כל קולות של כלי השיר דומות עליו כשיחה.
ולפי פשט משמעו: ישחו – כמו ישפלו, כל שרים ושרות יהו שפלים בעיניו. וכן ברזילי הגלעדי אומרב לדוד: אם אשמע עוד בקול שרים ושרות (שמואל ב י״ט:ל״ו).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, לייפציג 1, לונדון 27298. בכ״י מינכן 5: ״והמסס״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, לונדון 27298. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5: ״אמר״.
And the doors [to the street] will be shut – These refer to his orifices.
When the sound of the grinding is low – The sound of the mill grinding the food in his intestines, and that refers to the stomach.
And when one will awaken at the sound of a bird – For even the voice of a bird awakens him from his sleep once he has become old.
And muffled will be the daughters [sounds] of song – All the sounds of musical instruments seem to him like conversation. Its apparent meaning is its simple interpretation, 'יִשַּׁחוּ' is like יִשְׁפְּלוּ [=will be brought low]. All the singers and songstresses will be low in his eyes, and as Barzily of Gilad said to Dovid, "or can I still listen to the voice of singers and songstresses?⁠"1
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

1. II Shemuel 19:36.
וסוגרו דלתים בשוק – אלו השוקים שאין הזקן יכול להלוך והוא נסגר בביתו. בשפל קול הטחנה מפני שאין יכול לאכול ולטחון מאכלו והוא נסגר בביתו והיינו דאמרי אינשי כריסא טענא רגלין. ויקום לקול הצפור שאפי׳ קול הצפור קטנה יעירנו משנתו.
וישחו כל בנות השיר – אלו גידי הצואר שמוציאין את הקול. רבנן אמרי אלו השפתים ור׳ חייא בר נחמי׳ אמ׳ בנות השיר הם כנפי הריאה שמהם יוצא הקול ורז״ל אמרו בתלמוד וישחו כל בנות השיר (כמו וישחו) שאפי׳ שיר נאה דומה לזקן כשיחה ודבור וחידה נמוכה מפני שאזניו כבדות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

וסגרו דלתים – הם השפתים, וכמוהו: דלתי פניו מי פתח (איוב מ״א:ו׳).
בשפל קול הטחנה – הוא הקרב העליון, הוא המסס, שהוא טוחן המאכל.
ומלת בשפל – שֵם ואיננו תואר, וכמוהו: טוב שפל רוח (משלי ט״ז:י״ט), וענינו: שפלות רוח.
וענין בשוק – על דרך משל, כשישפל קול הטחנה אין קמח נמצא, ויהיו חנויות שוק האופים סגורים, ונמצא דלתי ודלתות כמו שפתֵי ושפתות.
ויקום לקול הצפור – ידוע כי המאכל יוליד השינה, ובהסגר הפה נכרת המאכל, ויקיץ לדבר קל.
וישחו כל בנות השיר – הוא הגרון, שהיה לפנים בו משורר, ישח קולו עד שלא יישמע.
ובאה מלת ישחו, שהיא לשון זכרים, עם בנות שהן נקבות, כמו: וכל הנשים יתנו יקר (אסתר א׳:כ׳). ויתכן ששתיהן שבות למלת כל.
AND THE DOORS SHALL BE SHUT. The reference is to the lips.⁠1 Compare, Who can open the doors of his face? (Job 41:6).
WHEN THE SOUND OF THE GRINDING IS LOW. The reference is to the upper intestines; that is, the stomach which grinds the food.
The word shefal (low) is a noun.⁠2 It is not an adjective.⁠3 The word shefal (low) in Better it is to be of a spirit that is low (shefal ru'ach) (Prov.16:19) is similar. Its meaning is a [spirit that is in a] low state.⁠4
[And the doors shall be shut]in the street is employed allegorically. When the sound of the grinding is low, there is no flour to be had, and the stores of the bakers in the market are closed.⁠5
We find the words daltei (Job 41:6) and daltot (Judges 3:23) [both used for “doors of”]. Daltei is masculine. Daltot is feminine. Both words are in the plural. There thus two forms for the plural of the word delet; namely, delatayim, and daltot. One is masculine and the other feminine. We find the same with siftei (lips of) (Mal. 2:7) and siftot (lips of) (Kohelet 10:12).⁠6
AND ONE SHALL START UP AT THE VOICE OF A BIRD. It is known that food induces sleep.⁠7 When the mouth closes,⁠8 eating ceases.⁠9 The person will start up at the slightest sound.⁠10
AND ALL THE DAUGHTERS OF MUSIC SHALL BE BROUGHT LOW. The reference is to the throat that was previously used for singing. The voice will be brought so low that it will not be heard. Yishachu (shall be brought low), which is masculine, governs benot (daughters of), which is feminine. We find the same in all the wives will give (yittenu)⁠11 to their husbands honor (Est. 1:20). However, in reality, yishachu and yittenu12 pertain to the word kol (all).⁠13
1. That is, the mouth.
2. An abstract noun (R. Goodman).
3. Like the word shafal (low) in “the low tree.”
4. Literally, lowliness.
5. Ibn Ezra believes: And the doors shall be shut in the street, when the sound of the grinding is low is an allegory. It does not refer to an actual event but is a parable describing the breakdown of the body's process of digestion.
6. Siftei is masculine. Siftot is feminine. Both are in the plural. Thus, there are two forms for the plural of safah (lip).
7. Deep sleep.
8. Thus, after speaking of eating, Kohelet speaks of sleep. When the mouth closes, eating ceases (literally, the food is cut off) and only very light sleep follows.
9. Ibn Ezra's rendering of and the doors shall be shut.
10. The slightest sound will awaken a person from his sleep.
11. Yittenu is masculine; nevertheless, it governs ha-nashim (the wives), which is feminine.
12. Literally, both of them.
13. The word kol (all) is the subject in both these phrases and is masculine. This is why masculine verb forms appear in both instances.
וסוגרו דלתים וגומ׳ – ״ויהון רגלך כבילן מלמיסק בשוקא ויעד מינך ריעות מיכלך״.
ויקום לקול הצפור – קול הצפור מנערו משנתו, שאינו יכול לישן שינת קבע.⁠א
וישחו כל בנות השיר – ״ויתרפפון שפוותך מלמימר שירתא״.
א. בכתב היד נראה שכתוב: שינתקבע כמלה אחת. ייתכן שהקו״ף נוספה לאחר שהשאר נכתב ומילאה את הרווח שהיה.
וסוגרו דלתים בשוק – שכל אחד סוגר דלתו ויוצא לראות השחוק.
בשפל קול הטחנה – באותו עת שקול הטחנה שפל, שמניחים הריחים לשמוח.
ויקום לקול הצפור – פירושו: ואז יקום אדם המשורר. ובלשון אשכנז קורין לו: לֵידִי קְלִא.
וישחו כל בנת השיר – פתרונו: יהו נדברים ומשוררין כל בעלי השיר.
וישחו – מלשון דיבור, כמו: מגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד׳:י״ג).
וישחו – אֵשְרוֹנָטְ אַנְפַרְלִיִין בלעז.
וסוגרו דלתיים השפתיים ודומה לכך ״דלתי פיך מי פתח״1 ובאשר למילה ״בשוק״ הרי שהתרגום הארמי של ״ויצא החוצה״ (בראשית לט:יב) הוא ״ונפק לשוקא״ (אונקלוס שם) והאות בית היא במקום מם [כמו] ״והנותר בבשר ובלחם״ (ויקרא ח:לב) וכאילו הוא אומר ״וסוגרו דלתיים מחוץ״.
בשפל קול הטחנה החלשות קול הקיבה אשר בה מתבצע העיכול השני לאחר הראשון אשר ביצעו השיניים הטוחנות אשר עליהם אמר ״ובטלו הטוחנות״, והרופאים קוראים ל⁠[עיכול] שבקיבה העיכול הראשון שכן הראשון [העיכול בפה] הוא בעיניהם גריסה ולא עיכול והעיכול השני בכבד והשלישי באיברים לפי מה שמתאים להרכב החומרים של כל איבר ואיבר ותבניתו ועדינותו או גסותו.
ויקום לקול הציפור ההתעוררות של הזקן מן הקול החלש ביותר שנשמע שכן ריבוי המזון ואיכות השתייה בזמן הנעורים יוצרים דם טוב ולכן עולים ממנו אדים ממוזגים ולחים אל המח ומביאים לו לחות וכך באה שינה נעימה ועמוקה ואילו אצל הזקן בגלל חולשתם של הדברים האלה והתגברות היובש באיברים החיוניים ומיעוט המזון בגלל חולשת העיכול והחלשות התאווה בגלל חולשת החום והתגברות הקור לכן שנתו מתמעטת ונעשית קלה והוא מתעורר מן הקול החלש ביותר שנשמע באויר הסובב אותו.
וישחו כל בנות השיר החלשות הקול וסתימת הגרון והתקלקלות האיברים שמהם יוצא הקול וזאת משום שבצינורות הריאה מצטברת לחה לבנה סמיכה בגלל התגברות הקור והתקלקלות העיכול שהרי הריאה היא ביתה ומקורה של הליחה הלבנה כשם שהטחול הוא ביתה של הלחה השחורה וכיס המרה הוא ביתה של הלחה הצהובה והכבד הוא ביתו של הדם ומקורו, וכאשר הלחה הלבנה מתרבה היא מקלקלת את הקול ומעבה אותו ועושה אותו גס כמו שהחום והיובש עושים את הקול נקי ועדין וחד וחום חזק מחזק אותו ועושה אותו לרם והקור מחליש ומשפיל אותו.
1. אולי ״דלתי פניו מי פתח״ (איוב מא:ו).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בשפל קול הטחנה – הוא הקול הנמוך שיתחדש מתנועת הריחים.
ויקרה לו מחולשת חוש השמע שידמה לו שסוגרו דלתים בשוק לקול הנמוך אשר תחדשהו הטחנה, וזה יקרה מחולשת חוש השמע ומתנועת האויר אשר באמצעותו יקבל חוש השמע מוחשו, כמו שהתבאר ב״ספר החוש והמוחש״. ומרוב הישישות והחולשה יקום בבקר השכם לקול הצפור כי לחולשת פעולותיו הטבעיות תהיה שנתו קצרה וישחו כל בנות השיר (שם שם, ד), כי לא ישיג בהם ערבות.
או ירצה בזה, כי הזקן לחולשת הכח הפועל בו בנעימות הקוליות ורבוי החומר המתפעל יתחייב שיהיה קולו עב ונמוך בשיריו, וכבר התבאר זה ב״ספר ב״ח״.
וסגרו – כמו שיקרה בבתי הרחיים. כי כאשר לא ישמע שם קול רעש הטחנה הולך וחזק סוגר הבית מבוא שם אנשים לטחון את תבואתם. כי כשיבטלו הטוחנות חוייב לזה שישאר ממאכל מדלתי שפתותיו החוצה כי אם שהוא רשאי התאוה איננו יכול. וכן משיתמעטו המזונות כבר יתקומם ויפחד לקול הצפור והוא קול הצופר העומד על המצפה לראות מתי יבוא אידו כמו שאמר (שופטים ז׳) ויצפור מהר הגלעד כי מאז והלאה קול קורא באזניו הולך וסוער מיום הפקודה ולזה ישחו כל בנות השיר לפניו וע״ד ושר בשירים על לב רע (משלי כ״ה).
וסוגרו דלתים. השפתיים1 בעת הלעיסה2: בשוק. לעין כל3: בשפל קול הטחנה. במיעוט פעולת השיניים4: ויקום לקול הצפור. יעור5 משנתו על נקלה6, מבלי אין עיכול מזון נאות מסבב שינת קבע7: וישחו כל בנות שיר. ימאס כל תנועות השיר לחולשת כח האוזן הנהנה בשיר8:
1. הדלתיים הם השפתיים, וכ״כ אבע״ז ע״פ לשה״כ באיוב (מא ו) ׳דלתי פניו מי פתח׳, ׳דלתי פניו הם שפתיו העשויים לסגור ולפתוח כדלתי הפתח׳ (מצודות שם). ורבינו שם פירש שהכוונה ללחי העליון ותחתון.
2. שכיון שאין השיניים לועסות, האדם לועס על ידי השפתיים שנסגרים על המזון במקום השיניים.
3. כיון שבמקום ללעוס בשיניו הוא לועס ע״י סגירת שפתיו, הלעיסה נראית וניכרת לעין כל, והאדם מתבזה בכך.
4. כמו שכתב (פסוק ג) שה׳טוחנות׳ הם השיניים, והמשיל את מיעוט פעולת השיניים לקול טחנת הקמח שנדם.
5. - יתעורר.
6. ׳שאפילו קול צפור מנערתו משנתו משהזקין׳ (רש״י ע״פ שבת קנב.).
7. הסיבה לכך שהזקנים אינם ישנים טוב, כי השינה החזקה נגרמת על ידי עיכול המזון, וכיון שעיכול המזון שלהם אינו תקין, כי אינם יכולים לאכול הרבה מבלי שיניים ואף אינם לועסים את מזונם, לכן גם שינתם חלשה, ׳כי המאכל יוליד השינה, ובהיסגר הפה נכרת המאכל, וייקץ לדבר קל׳ (אבע״ז). וראה יומא (א׳:ד׳) ׳שהמאכל מביא את השינה׳.
8. ׳כל קולות של כלי השיר דומות עליו כשיחה (ע״פ שבת קנב.), ולפי פשוטו, משמעות ׳ישחו׳ כמו ישפלו, כל שרים ושרות יהיו שפלים בעיניו׳ (רש״י), וכל זה נגרם לו מכך שאינו שומע טוב, ואינו יכול עוד להבחין ביופי השיר וליהנות ממנו.
(ויקום לקול הצפור. לפי׳ הראב״ע ויקום בחולם כנראה מדבריו בתהלים סי׳ פ׳ ובספר צחות דף קע״ז ב׳.)
וסגרו דלתים בשוק – הם השפתים שהם בשוק, רוצה לומר במקום מגולה ובעת החולשה המה סגורים, בעבור כי נשפל קול הטחנה הם השנים שבטלו אז מן הטחינה, ולכן סגרו השפתים, הואיל ואינו משים בהם המאכל.
ויקום לקול הצפור – ידוע שהמאכל מוליד השינה, ובהעדר המאכל יקץ לדבר קל.
וישחו כל בנות השיר – הוא הגרון שבו היה משורר לפנים, אז ישח וישפיל קולו עד שלא ישמע (ואמר בנות השיר, לפי שקול נקבות משוררות נעים ביותר).
וסגרו דלתים בשוק – יקמוץ שפתיו מלאכול אפילו כל מעדנים לפניו,
בשפל קול הטחנה – מפני שכח העכול נחלש בו;
ויקום לקול הצפור – שיישן מעט, ואפילו כשיישן קול צפור קטנה יעירהו משנתו;
וישחו כל בנות השיר – שאזניו מתחרשות וכל בנות משוררות דומה לו כאלו מעפר תשח אמרתן.
דלתים – האזנים, השמיעה הולכת וחלשה (שד״ל); שני נקביו של אדם (רמבמ״ן); השפתים (פיליפפזאָן).
בשפל קול הטחנה – שגם קול גדול הנהיה מן הריחים לא ישמע; או שאיברי העיכול אבד שימושם, או שהקול היוצא מן השנים שהן הטוחנות ישפל.
ויקום לקול הצפור – יחרד בשמוע קול צפור (הנעים אבל דק הוא ונכנס באוזן); מתוך שלא ידע להבחין בין קול לקול (שד״ל).
וישחו וגו׳ – לשון זכר והיא זרות נמצאה בלשון משנה, הרי אלו ינשאו (יבמות פרק ט״ו משנה י׳) במקום תנשאנה; בנות השיר – עלמות המשוררות בקול חזק נראה באזניו כאילו שח קולן (שד״ל); סמפונות הריאה המולידות הקול (רמבמ״ן).
וסגרו דלתים וגו׳ – וסגרו דלתים בשוק – אלו נקביו של אדם, בשפל קול הטחנה – בשביל קורקבן שאינו טוחן,⁠1 ויקום לקול הצפור – שאפילו צפור מנערתו משנתו2 וישחו כל בנות השיר – שאפילו שרים ושרות דומים עליו כשיחה.⁠3 (שבת קנ״ב.)
וסגרו דלתים וגו׳ – רבי יהושע, בן לוי פתר קראי במקדש, וסגרו דלתים בשוק – אלו דלתות של בית אלונתן4 שהיו פתוחות לרוחה, בשפל קול הטחנה – על ידי שבטלו מדברי תורה. ולמה נמשלו דברי תורה לטחנה, מה טחנה זו אינה בטלה לא ביום ולא בלילה5 כך דברי תורה נאמר בהם והגית בו יומם ולילה, ויקום לקול הצפור – זה נבוכדנצר6 דא״ר לוי, י״ח שנה היתה בת קול מכרזת ומצפצפת על נבוכדנצר ואומרת לו, עבדא בישא, זיל אחריב ביתא דמארך לפי שמרדו בו בניו ואין שומעין לו,⁠7 וישחו כל בנות השיר – שעלה ובטל השיר מבית המקדש.⁠8 (מ״ר)
וישחו וגו׳ – וישחו כל בנות השיר – אלו השפתים,⁠9 רבי חייא ב״ר נחמיה אומר, אלו הכליות שהן חושבות והלב גומר.⁠10 (שם)
1. פירש״י שאין בני מעיים טוחנין אכילתו, עכ״ל. מבואר מזה שהקורקבן כלול בין בני מעים, וזה צ״ע לכאורה בזבחים ס״ה א׳ חקירת הגמרא בזה, ואיך פסיק ליה לרש״י כאן בפשיטות, אבל האמת צדקו מאוד דברי רש״י, יען דהחקירה שבגמרא שם הוא לענין עופות שיש להם קורקבן, משא״כ כאן באדם איירי, שאין לו כלל קורקבן, ולכן הסיב רש״י כונת הגמרא במלת קורקבן לבני מעים בכלל, ופירש גם כי קורקבן שבכאן הוא המסס, אבל אין זה שייכות להחקירה בכלל אם קורקבן בכלל בני מעים או לא, ובזה ניחא דברי הט״ז וש״ך ביו״ד סי׳ ע״ה שחקרו הרבה לענין דין מליחה דקיי״ל אין מחזיקין דם בבני מעים אם גם קורקבן הוי בכלל בני מעים, ולא הביאו דברי רש״י אלו, יען דכפי מש״כ אין שייכות דברי רש״י אלו לאותה חקירה, כמש״כ, אלא שדבריהם תמוהים מאוד שלא הביאו גם הסוגיא דזבחים שהבאנו, ואין המקום כאן להאריך בזה.
2. מפני חלישות השינה, ובמ״ר כאן הגירסא הזקן הזה כששומע צפרים מצפצפין אומר לסטים באים, וזה מפני חלישות העצבים וקלות ההרגש.
3. ר״ל אפילו קול השיר נדמה לו כשיחה בעלמא, מפני שכבר אבדו חושיו בשלמות.
4. במ״ר איכה בפתיחתא כ״ג איתא דלתות נחושתא בר אלנתן וצ״ל בת אלנתן והיא אמו של יהויכין כמש״כ (מלכים ב כ״ד) ושם אמו נחושתא בת אלנתן.
5. אולי מכוון לריחים של רוח, דכל אימת שהרוח מנשבת היא טוחנת.
6. יתכן דמכוון למ״ש במ״ר פ׳ בהר ס״פ ל״ג דנבוכדנצר מכונה בשם צפור דדריש שם נוטריקון נבוכדנצר – נצר צרצור שהוא מין עוף. או דמכוון להדרשה שמביא בת קול מצפצפת על נבוכדנצר, וצפצוף היא מבטא הצפרים.
7. ר״ל לך והחרב בית המקדש לפי שאין בניו, כלומר, ישראל, שומעין לו.
8. ומסיים בזה המ״ר האיך מה דאת אמר בשיר לא ישתו יין, וצ״ע שייכות זה הפסוק לכאן, אבל יתבאר ע״פ הגירסא בענין זה במ״ר איכה פתיחתא כ״ג במקום בית המקדש – בית המשתאות.
9. שהם מנעימים ומטעימים מבטא השיר וטעמו, ונקראים בנות מלשון בונות, מפני שמכל כלי הדבור הם הגומרים ומוציאים הדבור מוכן מכל הכלים, ולעת הזקנה בטל טעם הנעימות ואינו יודע עוד לסדרם.
10. מפני שמטבע השיר לעורר הרעיון והמחשבה שהם בלב ובכליות, ונקראים בנות שהם כעין תולדות השיר.
וְסֻגְּרוּ – ויסגרו דְלָתַיִם הן השפתיים הנמצאות1 בַּשּׁוּק – במקום מגולה2, בִּשְׁפַל – כי נשפל ולא נשמע3 קוֹל הַטַּחֲנָה – השיניים הטוחנות את המאכל4, וְבזמנים אלו, כאשר יזקין האדם5 יָקוּם – יתעורר אפילו6 לְקוֹל הַצִּפּוֹר שהוא דבר קל7, וְבעת ההיא גם יִשַּׁחוּ – יונמכו8 כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר – כל קולות גרונו שלא ישמעו9:
1. ר׳ תנחום הירושלמי, אבן עזרא, מצודת דוד. ורש״י ביאר שאלו נקביו של האדם. ולקח טוב ביאר אלו השווקים, שאין הזקן יכול להלוך והוא נסגר בביתו.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. ולכן נסגרו השפתים, הואיל ואינו משים בהם המאכל, מצודת דוד. ורש״י ביאר קול ריחיים הטוחנים מאכל שבמעיו והוא הקורקבן והמסס. ולקח טוב ביאר מפני שאין יכול לאכול ולטחון מאכלו הוא נסגר בביתו.
5. רש״י.
6. רש״י.
7. שהרי ידוע שהמאכל מוליד השינה, ובהעדר המאכל יקיץ מכל רעש של דבר קל, אבן עזרא, מצודת דוד.
8. מצודת ציון.
9. ואמר בנות השיר לפי שקול נקבות משוררות נעים ביותר, מצודת דוד. ויש שפירשו ״בנות השיר״ אלו גידי הצואר שמוציאין את הקול, ור׳ חייא בר נחמיה אמר בנות השיר הם כנפי הריאה שמהם יוצא הקול, לקח טוב. ורבותינו אמרו (שבת קנב.) ״וישחו כל בנות השיר״ שאפילו שיר נאה דומה לזקן כשיחה ודיבור וחידה נמוכה מפני שאזניו כבדות, לקח טוב, רש״י. רש״י ביאר גם בדרך נוספת לפי הפשט ״ישחו״ כמו ישפלו, כל שרים ושרות יהיו שפלים בעיניו, כפי שראינו אצל ברזילי הגלעדי שאמר לדוד (שמואל ב, יט, לו) ״אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת״. ובמדרש, רבי יהושע בן לוי העמיד מקרא זה במקדש, ״וסגרו דלתים בשוק״ אלו דלתות של בית אלונתן שהיו פתוחות לרוחה, ״בשפל קול הטחנה״ על ידי שבטלו מדברי תורה, ולמה נמשלו דברי תורה לטחנה? מה טחנה זו אינה בטלה לא ביום ולא בלילה כך דברי תורה נאמר בהם והגית בו יומם ולילה, ״ויקום לקול הצפור״ זה נבוכדנצר, דא״ר לוי י״ח שנה היתה בת קול מכרזת ומצפצפת על נבוכדנצר ואומרת לו, ״עבדא בישא, זיל אחריב ביתא דמארך לפי שמרדו בו בניו ואין שומעין לו״, ״וישחו כל בנות השיר״ שעלה וביטל השיר מבית המקדש, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ה) גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֙אוּ֙ וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב וְתָפֵ֖ר הָֽאֲבִיּוֹנָ֑ה כִּֽי⁠־הֹלֵ֤ךְ הָאָדָם֙ אֶל⁠־בֵּ֣ית עוֹלָמ֔וֹ וְסָבְב֥וּ בַשּׁ֖וּקא הַסּוֹפְדִֽיםב׃
yes, they shall be afraid of heights, and terrors will be in the way, and the almond tree shall blossom, and the grasshopper shall be a burden, and desire shall fail; because man goes to his everlasting home, and the mourners go about the streets:
א. בַשּׁ֖וּק =ש1,ק-מ,ב1 ובדפוסים (וכן הכריעו ברויאר ומג״ה)
• ל!=בָשּׁ֖וּק (בנקודת קמץ)
• הערת המקליד
ב. הַסּוֹפְדִֽים =ש1,ק-מ ובדפוסים
• ל=הַסֹּפְדִֽים (כתיב חסר וי״ו)
• הערת ברויאר
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אַף מִן עוֹבָדִין דַּהֲווֹ מִן קַדְמַת דְּנָא תְּהֵי דָּחִיל לְמִדְכַּר יָתְהוֹן וְגַּבְשׁוּשִׁיתָא קַלִּילָא מְתִילָא בְּאַנְפֵּי נַפְשָׁךְ לְטוּר רָם בְּעִדָּן מַהַלְכָךְ בְּאוֹרְחָא וְתֵפִיץ רֵישׁ שְׁזַרְתָךְ מִן כְּחִישׁוּתָא כְּשִׁגְדָּא וְיִתְנַפְּחוּן אִסְתַּווְרֵי רִגְלָךְ וְתִתְמְנַע מַשְׁכְּבָאא אֲרוּם אִתְפְּנֵי אֱנָשָׁא לִמְהָךְ לְבֵית קְבוּרְתֵיהּ וִיסְחֲרוּן מַלְאֲכַיָּא תָּבְעֵי דִּינָךְ כְּסָפְדַיָּא דִּמְסַחֲרִין בְּשׁוּקָא לְמִכְתַּב דִּין חוּשְׁבָּנָךְ.
א. בדפוסים: ״משכנא״.
[א] גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ – הָדֵין סָבָא כַּד צָוְוחִין לֵיהּ לְאַלְתָּר [מזמנין לסעודה], הוּא אָמַר לְהוֹן אִית תַּמָּן מְסוּרְיָין, אִית תַּמָּן מַסְּקִין, אִית תַּמָּן מַחֲתוֹתְיָין. וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי לֵוִי, חַד אָמַר חִיתִיתֵיהּ שֶׁל דֶּרֶךְ נָפְלָה עָלָיו, אִיזֵיל אוֹ לָא אִיזֵיל, אָמַר לָא אֵיזֵיל. וְחוֹרָנָא אֲמַר [הוא רבי לוי] הִתְחִיל מַתְוֶה תְּוָאִים בַּדֶרֶךְ, אָמַר עַד שׁוּק פְּלַן עַד אֲתַר פְּלַן אִית בֵּיהּ מְהַלֵּךְ, וְעַד אֲתַר פְּלַן לֵית בֵּיהּ חֵילָא לְהַלֵּךְ. וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד, רַבִּי לֵוִי אָמַר זֶה לוּז שֶׁל שִׁדְרָה. אַדְרִיָּאנוּס שְׁחִיק עֲצָמוֹת מְחִיק שְׁמֵיהּ, שָׁאֵיל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה אָמַר לֵיהּ מֵהֵיכָן אָדָם מֵנִיץ לֶעָתִיד לָבוֹא, אֲמַר לֵיהּ מִלּוּז שֶׁל שִׁדְרָה. אָמַר לוֹ הַרְאֵנִי, מֶה עָשָׂה הֵבִיא לוּז אֶחָד שֶׁל שִׁדְרָה נְתָנוֹ בְּמַיִם וְלֹא נִמְחָה, בְּאוּר וְלֹא נִשְׂרַף, בְּרֵיחַיִם וְלֹא נִטְחַן. נְתָנוֹ עַל הַסַּדָּן וְהִכָּה עָלָיו בְּפַטִּישׁ, נֶחְלַק הַסַּדָּן וְנִבְקַע הַפַּטִּישׁ, וְלֹא הוֹעִיל כְּלוּם. וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, אֵלּוּ קַרְסוּלָיו. וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה, זֶה הַתַּאֲוָה הַמַּטֶּלֶת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁהִיא בְּטֵלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא הֲוָה יְלִיף סָלֵיק לְגַב רַבֵּינוּ, כַּד סִיב לָא הֲוָה יָכִיל, חַד זְמַן סְלֵיק, אֲמַר לֵיהּ רַבֵּינוּ מַה זְּכֵינַן לְמֶיחֱמֵי סְבַר אַפּוֹי דְּרַבִּי יוֹמָא הָדֵין, אָמַר לוֹ רְחוֹקוֹת נַעֲשׂוּ קְרוֹבוֹת, וּקְרוֹבוֹת נַעֲשׂוּ רְחוֹקוֹת, שְׁתַּיִם נַעֲשׂוּ שָׁלשׁ, וּמַטִּיל שָׁלוֹם בָּטֵל [פרושא: רחוקות נעשו קרובות, אלו העינים דהוון חמיאין מן רחיק, כדון אפלו מן קריב לא חמיאן. וקרובות נעשו רחוקות, אילין אודניא דהוון אינון שמען בחד זמן ותרתין זמנין, וכדון אפלו במאה זימנין לא שמען. שתים נעשו שלש, חוטרא ותרתין רגליא. ומטיל שלום בבית בטל, זו התאוה שמטיל חבה בין איש לאשתו]. כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ, אֶל בֵּית הָעוֹלָם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָא בֵּית עוֹלָמוֹ, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה וְעִמּוֹ דֻּכָּסִין וְאִפַּרְכִין וְאִיסְטֶסְטוֹלָאטִין, אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּם נִכְנָסִין בְּפִילוֹן אַחַת, כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וְשׁוֹרֶה לְפִי כְבוֹדוֹ, כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּם טוֹעֲמִים טַעַם מִיתָה, כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ עוֹלָם בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים, אֵלּוּ הַתּוֹלָעִים.
גם מגבוה ייראו – שאפילו גבשושית קטנה דומה עליו כהרי הרים.
וחתחתים בדרך – בשעה שהוא הולך בדרך נעשה לו לבו תווהים תווהים.
וינאץ השקד – זו קליבוסת.
ויסתבל החגב – אלו ענבות.
ותפר האביונה – זו חמדה.
כי הולך האדם אל בית עולמו – אמר ר׳ יצחק מלמד שכל צדיק וצדיק עושין לו מדור לפי כבודו. (אמר) [ואמר] רבי יצחק [מאי דכתיב] כי הילדות והשחרות הבל (קהלת י״א:י׳). דברים שאדם עושה בילדותו משחירין פניו לעת זקנותו.
ד״א וזכור את בוראיך בימי בחורותיך – אמר להם הנביא לישראל זכרו בוראיכם עד שבחורותיכם קיימת עד שברית כהונה קיימת שכתוב בו ובחור אותו מכל שבטי ישראל (להיות) לי לכהן (שמואל א ב׳:כ״ח). עד שברית לויה קיימת שכתוב בו כי בו בחר ה׳ אלהיך מכל שבטיך (דברים י״ח:ה׳). ועד שברית דוד קיימת שכתוב בו. ויבחר בדוד עבדו (תהלים ע״ח:ע׳). עד שברית ירושלים קיימת דכתיב ביה העיר אשר בחרת (עד עולם) [בה] (מלכים א י״א:ל״ב). עד שברית בית המקדש קיימת דכתיב ביה והקדשתי את הבית הזה (דברי הימים ב ז׳:ט״ז). עד שאתם קיימת דכתיב ביה (כי) בך בחר ה׳ אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים (דברים ז׳:ו׳).
עד (שלא) [אשר לא [יבואו ימי הרעה – אלו ימי (הגאולה) [הגלות].
והגיעו שנים וגו׳ – לא טובה ולא רעה.
עד (שלא) [אשר לא] תחשך השמש – זה מלכות בית דוד שכתוב בו וכסאו כשמש נגדי (תהלים פ״ט:ל״ז).
והאור – זו תורה שכתוב בה כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג). והירח. זו סנהדרין. דתניא סנהדרין יושבת כחצי גורן עגולה.
והכוכבים – אלו הרבנים. דכתיב מצדיקי הרבים ככוכבים.
ושבו העבים אחר הגשם – אתה מוצא כל אותן נבואות הקשות שנתנבא עליהם ירמיה לא באו עליהם אלא לאחר חורבן הבית.
ביום שיזועו שומרי הבית – אלו משמרות כהונה ולויה.
והתעותו אנשי החיל – אלו הכהנים. אמר ר׳ אבא בר כהנא עשרים ושנים [אלף] לוים הניף אהרן ביום אחד שנאמר והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה׳ (במדבר ה׳:י״א). אמר ר׳ חנינא המוראה הזה דבר קל הוא והיה הכהן זורקה על [הכבש] שלשים ושתים אמה לאחורי ידיו.
ובטלו הטוחנות – אלו משניות גדולות כגון משנתו של ר׳ עקיבא ושל ר׳ חייא [ור׳ הושעיא] ושל בר קפרא.
כי מעטו – זה תלמוד בבלי שבלול הכל בהם.
וחשכו הרואות בארובות – אתה מוצא בשעה שגלו ישראל בין האומות לא היה אחד מהם יכול לסבול את תלמודו.
וסגרו דלתים בשוק – אלו [דלתות] נחושתא בר אלנתן שהיו פתוחין לרווחה.
בשפל קול הטחנה – על ידי שלא נתעסקו בדברי תורה. אמר ר׳ שמואל בר נחמני למה נמשלו דברי תורה כטוחנות רחיים מה רחיים זו אינה בטילה לא ביום ולא בלילה. כך דברי תורה אינם בטלים לא ביום ולא בלילה שנאמר והגית בה יומם ולילה (יהושע א׳:ח׳).
ויקום לקול הצפור – זה נבוכדנצר הרשע. אמר ר׳ לוי י״ח שנה היתה בת קול יוצאת ומכרזת בפלטין של נבוכדנצר ואומרת עבדא בישא זיל ואחריב ביתא דמרך דבניי מרדין ולא שמעין ליה.
וישחו כל בנות השיר – שעלה וביטל את השיר מבית המקדש דכתיב בשיר לא ישתו יין (ישעיהו כ״ד:ט׳).
גם מגבוה ייראו – מגובהו של עולם נתיירא. אמר לא בעי אלא מצמצמה יתי למיעביד בי כמה דעבד לסנחרב.
וחתחתים בדרך – ר׳ אבא בר כהנא ור׳ לוי חד אמר חתיתה של דרך נפלה עליו ור׳ לוי אמר התחיל (מסכים חכם) [מתוואה תוואים] בדרך. כי עמד מלך בבל (על) [אל] אם הדרך (יחזקאל כ״א:כ״ו). על (אמם דבעליא) [אמא דבצליא]. בראש שני הדרכים (יחזקאל כ״א:כ״ו). [שהיא מתווכת בין שני הדרכים] אחת הולכת למדבר ואחת הולכת לירושלים לקסום קסם (יחזקאל כ״א:כ״ו). התחיל לקסם קסמים. קלקל בחיצים (שם שם). התחיל מקלקל בחיצים לשמה של רומי ולא עלתה לשמה של אלכסנדריא של מצרים ולא עלתה לשמה של ירושלים ועלתה זרע ערוגות ונטע נטיעות לשמה של רומי (ולא עלתה) [ולא צמחו] לשמה של אלכסנדריא של מצרים ולא צמחו לשמה של ירושלים וצמחו. הדליק נרות ופנסים לשמה של רומי ולא היו מאירין לשמה של אלכסנדריא של מצרים ולא היו מאירין לשמה של ירושלים והיו מאירין.
וינאץ השקד – זו נבואתו של ירמיה שנאמר מקל שקד אני רואה (ירמיהו א׳:י״א).
אמר ר׳ אלעזר סימני של שקד משעה שהוא מציץ עד שעה שהוא גומר את פירותיו עשרים ואחד יום. [כך מי״ז בתמוז עד ט״ב עשרים ואחד יום].
ויסתבל החגב – זה צלמו של נבוכדנצר כמה שנאמר נבוכדנצר מלכא עבד צלם דדהבא רומיה אמין שיתין פותייה אמין. (שיתין) [שית] (דניאל ב׳:א׳).
אמר ר׳ יוחנן משכחת אמרין כל דרומייה [אמין] שיתין ופותייה (שיתין) [שית מי יכיל קאים] אם אין בעוביו שליש אינו יכול לעמוד. ואת אמרת אוקמיה בבקעת דורא. א״ר בקנה היו מעמידין אותו והוא נופל מעמידין אותו והוא נופל. עד היכן ר׳ חגי בשם ר׳ יצחק עד שהביאו כל כספה וזהבה של ירושלים ושפכו דימוס על רגליו לקיים מה שנאמר כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה יהיה (יחזקאל ז׳:י״ט).
ותפר האביונה – זה זכות אבות.
כי הולך האדם אל בית עולמו – מבבל היו ולבבל חזרו.
וסבבו בשוק הסופדים – זה גלותו של יכניה אתה מוצא בשעה שירד נבוכדנצר מירושלים וגלותו של צדקיהו בידו יצאה גלותו של יכניה לקראתו והיו מכוסין שחורים מבפנים ומלובשים לבנים מבחוץ והיו מקלסין לפני נבוכדנצר (נקיטין וורדאן) [נקטה ברבריה] והוו שאלין ואמרין להון מה עביד באבא מה עביד באמא מה עביד בברי ואמרין להון אשר למות למות ואשר לחרב לחרב וגו׳ (ירמיהו ט״ו:ב׳) ופארכם על ראשיכם וגו׳ (יחזקאל כ״ד:כ״ג).
גם מגבוה ייראו – שאפילו גבשושיות דומות כהרי הררים. והתחתים בדרך אית תמן מחתין ואית תמן מסקין, בשעה שמתהלך בדרך נעשו לו תווהין תווהין.
וינאץ השקד – זה הקבליבוסת. ויסתכל החגב אלו העגבות.
ותפר האביונה – זו חמדה.
דבר אחר ויסתבל החגב – זו לוז של שדרה. אדרינוס שחיק עצמות שאל לרבי יהושע בן חנניה אמר ליה מהיכן הקב״ה מכין את האדם לעתיד לבא, אמר ליה מלוז של שדרה, אמר ליה מן הן אנת מודיע לי, אייתיה קימוי נתנו במים ולא נמחה, בריחים ולא נמחה, באש ולא נשרף, נתנו על הסדן והכה עליו נחלק הסדן ונבקע הפטיש והלוז לא חסר.
כי הולך האדם אל בית עולמו – מלמד שכל צדיק וצדיק עושין לו מדור לפי כבודו, משל למלך בשר ודם שנכנס הוא ועבדיו למדינה כשהם נכנסים נכנסים בשער אחד, כשהם לנים נותנים לכל אחד מדור לפי כבודו.
וסבבו בשוק הסופדים – בני גלילא אמרו עשה דברים לפני מטתך, בני יהודה אומרים עשה דברים אחר מטתך, ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה.
גם מגבוה ייראו – מגבהו של עולם מתירא אמר לא בעי אלא מצמצמא יתיה כד עבד לסביה. והתחתים בדרך, ר׳ אבא בר כהנא ורבי לוי״ד אמר חתיתא של דרך נפלה עליו, ורבי לוי אמר [התחיל מתווה תוואים שנאמר כי עמד מלך בבל על אם הדרך וגו׳].
וינאץ השקד – זה נבואתו של ירמיה מקל שקד אני רואה, א״ר אלעזר מה סימנו של שקד משעה שהוא מציץ עד שגומר פירותיו אחד ועשרים יום, כך משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב אחד ועשרים יום. ויסתכל החגב זה צלמו של נבוכדנצר, א״ר יוחנן אשכחית כל דרומיה שתין כו׳ (כתוב ברמז שמ״ו).
ותפר האביונה – חזרו.
וסבבו בשוק הסופדים – זה גלותו של יכניה שהיו מכוסים שחורים מבפנים ומלובשים לבנים מבחוץ.
ויחד׳ר אלשי אלמסתעלי, וילחקה אלפזע פי טריקה, ותנתו אללוזה ויסתחמל אלגנדב, ותבטל אלשהוה ענד מא ינקלב אלאנסאן לעאלמה, ותתכרר פי אלסוק נואעיה.
ולפני שיהיו נזהרים מדבר הנחשב גבוה, ויגיע להם הפחד בדרכם. ולפני שיבליטו השקדים (של הגרון) ואפילו להרים את החגב [סוג של ארבה שהוא כ״כ קל] יהיה כבד בעיניו, ולפני שתתבטל התאוה מהאדם. כאשר יתהפך האדם לבית עולמו, ויחזרו הסופדים אותו בשוק.
וישמר מכל דבר גבוה ויפחד בדרכו ויבלוט השקד (היא פיקת הגרגרת) וישא את הארבה (ויסתכל כמו נושא סבל.
והחגב – מין ארבה. והמשל שהוא כפוף כנושא משא של כלום) ותבטל התאוה (האביונה כמו אבי יבחן איוב עד נצח).
גם מגבוה ייראו – מגבשושיות ותלוליות שברחובות הוא דואג לצאת לשוק פן יכשל בהן.
וחתחתים בדרך – אימות וחתות הרבה יש לו בדרכים.
חתחתים – לשון כפול הוא בתיבה, כמו גלגלים, זלזלים, קשקשים.
אוינאץ הַשָּׁקד – לשון הנצו הרמונים (שיר השירים ז׳:י״ג), שהרי אין האל״ף נקראת בה.
אמרו רבותינו (בבלי שבת קנ״ב.): זו קליבוסת, בלעז הַנְקְא שעצם הירך תקוע בה ובזקנתו בשרו כחוש והעצם בולט כמין נץ אילן שהוא בולט.
השקד – אילן של שקדים כלומר שתקפוץ הזקנה עליו כשקד זה הממהר להניץ לפני כל האילנות.
ויסתבל החגב – אילו העגבות שתהיינה עגבותיו דומות עליו כסבל משא כבד.
ותפר האביונה – חמדת תאות נשים, שאינו נזקק לתשמיש.
ויסתבל – אְידֵאיֶירְט פורפיישיץ.
אביונה – תאוה, כמו ולא אביתם (דברים א׳:כ״ו), תאבתי לישועתך (תהלים קי״ט:קע״ד).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

א. בגיליון כ״י לוצקי 778 מופיעה הוספה (כנראה של המעתיק): ״וינץ השקד – וינאץ כת׳, שמנאץ ומואס מה שהיה רגיל ושקוד בו, זו תשמיש גיד.⁠״
Also when they will fear heights – From the mounds and bumps in the streets; [i.e.,] he is afraid to go outdoors because he might stumble on them.⁠1
And terrors on the road – The road's many fears and terrors.
Terrors – This is a word is of a doubled language, as in גַּלְגַּלִּים [=wheels], קַּשְׂקַּשִּׂים [=scales], זַלְזַלִּים [=tendrils].
[And the almond tree] will blossom – וְיָנֵאץ is] an expression of, "the pomegranates have blossomed הֵנֵצוּ,⁠"2 for the 'aleph' in it is silent. Our Rabbis said, this is the haunch, hanche in Old French, into which the hip bone is thrust, and in his old age, the flesh becomes thin and the bone protrudes, like when a tree blossoms, it protrudes.⁠3
The almond tree – An almond tree, i.e., old age will spring upon him just like this almond tree, which hastens to blossom before all the other trees.
And the grasshopper will be a burden – These are the buttocks, for his buttocks will seem to him to be as one who bears a heavy burden.⁠4
Will be a burdenEd ert sorfeisiez in Old French.
And the desire will fail – The desire for women; for he will have no need to be intimate with women. 'אֲבִיּוֹנָה' [means] desire,⁠5 as in, "But you did not desire אֲבִיתֶם,⁠"6 [and as in,] "I yearned תָּאַבְתִּי for Your salvation.⁠"7
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

1. Alternatively, they fear heights because they feel that they do not have the energy to climb them. (Ibn Ezra)
2. Shir Hashirim 7:13.
3. See Rashi in Maseches Shabbos 152a.
4. Alternatively, if a grasshopper alights upon him, he will feel it as a burden. (Metzudat David)
5. Alternatively, and understanding [האביונה=בינה] will fail. (Metzudat David)
6. Devarim 1:26.
7. Tehillim 119:174.
גם מגבוה יראו – שהזקן מתפחד במקום גבוה ואפי׳ גבשושית קטנה נדמית עליו כהר גבוה.
וחתחתים בדרך – שהוא חת בכל הדרך שלא יפול לשון ויהי חתת אלהים והיסוד חתת.
וחתחתים כמו מתעתע, מתלהלה, מתמהמה.
וינאץ השקד – זה עצם שבזנב שהוא כמו שקד. ובלשון תלמוד נקרא השקד לוז שבשדרה שכיון שבא לידי זקנה הבשר מתמעט והעצם ההוא יוצא ובולט מתוך העור ונראה כאילו הינץ השקד, וינץ כמו עלתה נצה.
ויסתבל החגב – הוא העגב עי״ן במקום חי״ת כמו עשקה לי ערבני שהוא כמו חשקה שהבשר כלה והחגב מסתכל כמו הגבן.
ותפר האביונה – זו תאות נשים שמתבטלת ממנו.
כי הולך האדם לבית עולמו – מלמד שכל אחד ואחד יש לו עולם לבדו לפי מעשיו.
וספדו בשוק הסופדים – שבני אדם מספרים מעשיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

גם מגבוה – יש אומרים: כי על הזקנים ידבר שאין בהם כח לעלות אל מקום גבוה, וְיֹאמרו כי וָ״ו ייראו נוסף.
ויש אומרים: יירְאו שׁוקיו.
וחתחתים – כפול הפ״ה והלמ״ד, כי העי״ן מבולע, והוא מן: תראו חתת (איוב ו׳:כ״א), כמו פחד.
וינאץ השקד – אמרו שהוא מן עלתה נצה (בראשית מ׳:י׳), והענין הַשֵׂיבה.
ויסתבל החגב – הקרסול.
ויש אומרים: השקד – הוא האבר ששיבתו אחר שיבת הראש והזקן. ויסתבל החגב – הַמְבוּשִים שֶיִמָשְכוּ למטה.
ואחרים אמרו: כי הח״ת במקום עי״ן. גם זה הבל, כי לא יתחלף אות באות חוץ מאותיות יהו״א, בעבור שהם נראים פְעמים ופעמים נעלמים.⁠א
ותפר האבִיונה – אמרו שהוא מן: ולא אבה י״י (דברים כ״ג:ו׳), וענינו תאות המשגל.
ואמר ר׳ אדונים בן תמים המזרחי נ״ע: כי אביונה – כינוי לרוח בני האדם, וכן דקדוקו: אֶביון תואר השם לזכר, ואֶביונה לשון נקבה, ואם תצעירנה תהיה אֲביונה. וכן מלת: אֲמינון (שמואל ב י״ג:כ׳), וגשמו אומר (נחמיה ו׳:ו׳).
וזהו דיקדוק עניות, כי אין בלשון הקודש מלה שהקטינו כלל, ואלו היה זה ביסוד הלשון להקטין, היו נמצאים במקרא למאות ולאלפים. ואולם אמנון (שמואל ב ג׳:ב׳) ואמינון (שמואל ב י״ג:כ׳) שני שמות לאיש אחד, כמו שלמה (רות ד׳:כ׳) ושלמון (רות ד׳:כ״א), אבשי (שמואל ב י׳:י׳) אבישי (שמואל א כ״ו:ו׳), אבנר (שמואל א י״ד:נ״א) אבינר (שמואל א י״ד:נ׳). ותוספת ו״ו גשמו כמו: יתר (שמות ד׳:י״ח) ויתרו (שמות ג׳:א׳).
ועתה אפרש הפסוק: אחר שאמר שחשכו הרואות, ולא יאכל ולא יִשָׁמַע קולו, איך יחזור לאחור לאמר גם מגבוה ייראו ודבר השיבה אכן הוא בעניין אחר, וכן הוא: גם מגבוה ייראוב – מחשבותיו שהרוח חושבת שהיא נוסעת והולכת אל מקום גבוה ותפחד מהדרך. וסוף הפסוק יורה עליו: כי הולך האדם.
ומלת וינאץ היא באל״ף, והיא כמו וינאץ בזעם אפו (איכה ב׳:ו׳), שהוא כמו וימאס, אף על פי ששניהם משני בינינים.
והשקד – הוא תואר השם, כמו: והיה דשן ושמן (ישעיהו ל׳:כ״ג), וענינו שומר מתכונת הגוף, כענין: שקדו שמרו (עזרא ח׳:כ״ט), שוא שקד שומר (תהלים קכ״ז:א׳), וכן: נמר שוקד על עריהם (ירמיהו ה׳:ו׳), ועינינו: מואס לשקוד.
ויסתבל החגב – יכבד על השוקד לסבול אפילו החגב שהוא קל, קל וחומר הגוף.
ות״ו ויסתבל לבנין התפעל, והתאחר כמנהג כל סמ״ך ושי״ן: מסתולל (שמות ט׳:י״ז), משתולל (ישעיהו נ״ט:ט״ו).
ותפר האביונה – ידוע כי מלת הפיר לעולם היא יוצאת, וענין תפר – היועצת מועצותיה, והיא הרוח.
וזה דקדוק הלשון: כבר באר ר׳ יהודה בר׳ דוד נ״ע בעל הדיקדוק כי מלת קם ושב וחביריהם שרשם משלשה אותיות, והאמצעי יו״ד, ויורה עליו: קים דברי הפורים (אסתר ט׳:ל״ב). ומלת בינה כמו: שבתם וקימתם (איכה ג׳:ס״ג), והבין כמו: הֵקים, ובנת לרעי (תהלים קל״ט:ב׳) כמו: קמת, ותואר השם: קם, כמו: הנני שב שבות (ירמיהו ל׳:י״ח), והשלם: קַיָם על משקל גַנַּב, ולנקבה: קַיֶימֶת, ובה״א: קַיָמָה מלרע.
אשוב לענין האביונה – ואומר: כי האל״ף נוסף כאל״ף אקדח (ישעיהו נ״ד:י״ב), באזרועך (השוו ירמיהו ל״ב:כ״א), והאזניחו (ישעיהו י״ט:ו׳), ותהיה זו המלה תואר מבינה, והוא כינוי לרוח בעלת הבינה.
אל בית עולמו – הוא הקבר, הבית שידור שם לעולם. ויש עולם לזמן קצוץ, כמו: וישב שם עד עולם (שמואל א א׳:כ״ב), ועבדו לעולם (שמות כ״א:ו׳).
וסבבו בשוק – כשיוליכו אתו ישאוהו על כתף יסבלוהו.⁠1
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו מ״ו:ז׳.
א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י לונדון 27298: נראים פְעמים ונעלמים.
ב. כן בכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 27298 הושמט ע״י הדומות: ״ודבר השיבה... מגבוה ייראו.
ALSO WHEN THEY SHALL BE AFRAID OF THAT WHICH IS HIGH. Some say that the verse speaks of the aged. The aged have no strength to go up to a high place. They say that the vav1 of yira'u (shall be afraid)⁠2 is superfluous. Some say that yira'u refers to the thighs;⁠3 that is, man's thighs shall fear [high places].
AND TERRORS. The first and third letter of the root4 are doubled in the word chatchattim (terrors),⁠5 for the middle root letter is “swallowed” [by the second tav of the root]. Chatchattim is related to the word chatat (terror)⁠6 in: ye see a terror (Job 6:21). It means “terror.”
AND THE ALMOND TREE SHALL BLOSSOM. Some of the commentators say that ve-yanetz (shall blossom) is related to the word nitzah (its blossoms) in: its blossoms shot forth (Gen. 40:10). The reference is to old age.⁠7
AND THE GRASSHOPPER SHALL DRAG ITSELF ALONG. Chagav (grasshopper) means “ankle.”8
Some say that shaked (almond tree) refers to the organ that turns white after the hair on the head and the beard turn white.⁠9
AND THE GRASSHOPPER SHALL DRAG ITSELF ALONG. The testicles will hang down. Some say that that the chet in chagav is in place of an ayin.⁠10 This too is nonsense, for the only letters which interchange are yod, heh, vav, and alef. The reason for the aforementioned is that these letters are sometimes seen11 and at other times are [sounded but] not seen.⁠12
AND THE CAPERBERRY SHALL FAIL. Some say aviyonah (caperberry) is related to the word avah (desire)⁠13 (Ex. 10:27). It refers to sexual desire.
Rabbi Adonim ben Tamim Ha-Mizrachi,⁠14 whose soul is in Eden, says that aviyonah is another name for man's spirit.⁠15 [According to Rabbi Adonim,] the following is the grammatical explanation of aviyonah:]
Evyon (needy man) (Deut. 15:4) is a masculine adjective, and evyonah (needy woman) is a feminine adjective.
If you wish to minimize16 [the status of] an evyonah (needy woman),⁠17 you use the term aviyonah.⁠18 The same applies to Aminon (Amnon) (2 Sam. 13:20)19 and Gashmu (Geshem)⁠20 in Gashmu saith it (Neh. 6:6).
This is a poor21 explanation, for we do not find any such words in Hebrew.⁠22
If it were in the basic structure of Hebrew to have such forms,⁠23 then we would find hundreds and thousands of such words in Scripture.
In reality, Aminon (2 Sam. 13:20) and Amnon (ibid. 3:2) are two names for the same person. We find the same with Salmah (Ruth 4:20) and Salmon (ibid. 4:21), Avshai (2 Sam. 10:10) and Avishai (1 Sam. 26:6), Avner (1 Sam. 14:51) and Aviner (1 Sam. 14:40). The additional vav in Gashmu is like [the vav in Yitro;] compare Yeter (Ex. 4:18) and Yitro (ibid.).⁠24
I will now explain our verse.
After saying And those that look out shall be darkened in the windows (Kohelet 12:3) and that the person will not eat and his voice will not be heard (Kohelet 12:4), how can Kohelet go back and say, Also when they shall be afraid of that which is high in addition to all that he says [in our verse] concerning the hair turning white?⁠25
[The answer is:]
Also when they shall be afraid of that which is high does not refer to physical height. Our verse is to be interpreted in a different manner.⁠26 This is the way it is to be understood:
Also when they shall be afraid of that which is high means: "Also when his thoughts shall be afraid of that which is high.⁠" For the spirit thinks that it27 is going to a high place, and it fears the journey [that it is about to undertake].⁠28 The end of the verse shows that this is the case, for it reads: because man goeth to his long home.⁠29
The word ve-yanetz (shall blossom) is spelled with an alef.⁠30 Ve-yanetz is similar to va-yinatz (and hath despised)⁠31 in: and hath rejected in the indignation of His anger (Lam. 2:6). The meaning of va-yinatz is “and He despised.” This is so even though ve-yanetz and va-yinatz are two different forms.⁠32
Ha-shaked (the almond tree) is an adjective.⁠33 Shaked34 follows the form of words that are vocalized like dashen35 (fat) and shamen36 (plenteous) in: and it shall be fat and plenteous (Is. 30:23). Ha-shaked (the almond tree) refers to the power which preserves the body's make up.⁠37 Shaked is similar to shikdu (watch ye) in: shikdu ve-shimru (Watch ye, and keep) (Ezra 8:29), and shakad (watcheth) in: the watchman watcheth but in vain (Ps. 127:1). It is also similar to the word shoked (watcheth) in: a leopard watcheth over their cities (Jer. 5:6).
The meaning of ve-yanetz ha-shaked (and the almond tree shall blossom) is: the power that usually protects the body will loath to watch over it.⁠38
And the grasshopper shall drag itself along means that it will be too hard for the power that preserves the body to provide enough strength to even bear a light grasshopper. How much more so will it be difficult for this power to bear the body?⁠39
The tav in the word ve-yistabbel (and shall drag along) is the tav of the hitpa'el.⁠40 The tav is placed later in the word,⁠41 as is the case in all words whose first root letter is a samekh or shin. Compare mistolel42 (exaltest thou thyself) (Ex. 9:17), and mishtolel (maketh himself a prey) (Is. 59:15).⁠43
AND THE CAPERBERRY SHALL FAIL. It is known that the word hafer (he hath broken) (Ezek. 17:19) is always transitive.⁠44The meaning of ve-tafer ha-aviyonah is: “the counselor45 will break her counseling.” Ha-aviyonah (caperberry) refers to man's spirit.
This linguistic detail46 was already explained by Rabbi Judah son of David,⁠47 the master grammarian whose soul is in Eden. Rabbi Judah son of David taught that the words kam (arose) (Joshua 8:19), shav (returned) (Gen. 18:33),⁠48 and similar words49 come from a three-letter root whose middle stem letter is a yod. The word kiyyem (confirmed) in: confirmed these matters of Purim (Est. 9:32) shows that this the case.⁠50 The word binah (understanding) is like the word kimatam (their rising up) in: their sitting down, and their rising up (Lam. 3:63).⁠51 Hevin (understanding) (Is. 29:16)⁠52 is like hekim (causeth to stand) (Num. 30:15).⁠53 Bantah (Thou understandest) in: Thou understandest my thought (Ps. 139:2)54 is like kamta55 (thou didst rise) (2 Sam. 12:21). Kam, which is an adjective,⁠56 is like shav57 (turn) in I will turn the captivity of Jacob's tent (Jer. 30:18).
The complete form of kam (established)⁠58 is kayyam. Kayyam is vocalized like gannav.⁠59 The full [present] feminine form of kam is kayyemet. When spelled with a heh [rather than with a tav] it is kayyamah.⁠60 The accent is placed on the last syllable in kayyamah.
I now will backtrack and explain the word aviyonah. I believe61 that the alef of aviyonah is superfluous.⁠62 It is like the alef in ekdach (carbuncles) (Is. 54:12),⁠63 ezro'a (arm) (Jer. 32:21),⁠64 and eznichu (shall become foul) (Is. 19:6).⁠65According to this interpretation, aviyonah is an adjective meaning “understanding.” It is an expression for the spirit of understanding.⁠66
BECAUSE MAN GOETH TO HIS LONG HOME. The reference is to the grave. The grave is the home in which man dwells forever.⁠67
The word olam (long) is also found meaning “a fixed time.”68 Compare: and there abide forever (ad olam) (1 Sam. 1:22), and: he shall serve him forever (le-olam) (Ex. 21:6).
AND THE MOURNERS GO ABOUT THE STREETS. When they carry the deceased. Compare: He is borne upon the shoulder, he is carried (Is. 46:7).
1. A vav placed at the end of a third person perfect verb indicates that the verb is a plural.
2. Yira'u is a plural. However, our chapter is directed to an individual. See v. 1. Hence, this interpretation suggests that yira’u be interpreted as if written yira.
3. Yira'u refers back to the strong men—which Ibn Ezra interprets as the thighs—in v. 3. Hence, the plural form yira'u.
4. Chatchattim comes from the root chet, tav, tav.
5. Chatchattim is spelled chet, tav, chet, tav, yod, mem. It consists of the word chat doubled, and it comes from the root chet, tav, tav. The first root chet is doubled, the second tav is dropped, and the third tav is doubled. The middle tav is not present in chatchattim. It is “swallowed” by the tav which is present in the word.
6. From the root chet, tav, tav.
7. The blossom of the almond tree is white. The hair turns white in old age. Thus, And the almond tree shall blossom is a metaphor for old age when the hair turns white.
8. The part of the leg used for jumping.
9. The reference is probably to pubic hair.
10. Chagav is to be read as if written agav (lust).
11. The alef, yod, vav and heh are vowels letters. Sometimes they appear as part of the spelled word. At other times they are present but are pronounced as part of the vowel.
12. Literally, “hidden.” See note 52. All these letters may be dropped and thus may interchange with each other.
13. According to this interpretation, the phrase means: “and sexual desire shall fail.”
14. A tenth century Babylonian grammarian and philosopher. Ibn Ezra places him along with Rabbi Saadiah Gaon and RabbiYehuda ben Kuraish among the “Elders of the Holy Tongue.”
15. Rabbi Adonim interprets aviyonah as meaning “a poor little spirit.” Our clause would then mean: “And the poor little spirit shall fail”; that is, be removed from the body.
16. Literally, “to make young.” Young people lack status.
17. Or anyone else. If you want to disparage someone, you add a yod or a vav to his or her name.
18. Evyonah means “a poor woman.” Aviyonah means “a poor little woman”; that is, a poor insignificant woman.
19. According to Rabbi Adonim, Aminon means “little Amnon.”
20. According to Rabbi Adonim, Gashmu means “little Geshem.”
21. This is a word play alluding to R. Adonim’s interpretation of aviyonah as “poor little soul.”
22. We do not find words (nouns or names) spelled differently in order to diminish their status. For example, we do not find the form Yisra'elu employed to diminish Yisra'el.
23. Literally, to make young.
24. The vav in Gashmu is like the vav in Yitro, who was also called Yeter. In both cases, the addition of the vav results in a slightly different name for the same person.
25. The fear of heights comes before the eyes darken and one stops eating. When one's eyes darken and he stops eating, he is house bound. He is beyond worrying about heights.
26. Literally, in truth it refers to a different subject. That is, it does not refer to physical height. It refers to a different sort of height.
27. Literally, she.
28. The sprit fears the journey that it is about to undertake.
29. This shows that man is afraid because he faces death.
30. The alef is silent. Ibn Ezra notes the spelling of ve-yanetz because he wants to compare ve-yanetz to va-yinatz, as both words come from the root nun, alef, tzadi.
31. Translated according to Ibn Ezra
32. Ve-yanetz is a hifil. Va-yinatz is a kal.
33. Ibn Ezra calls non-proper nouns “adjectives.”
34. Shaked is vocalized kamatz, tzere.
35. Vocalized kamatz, tzere.
36. Vocalized kamatz, tzere.
37. What today we call the immune system.
38. The power that protects the body will no longer "want" to watch over it, as evidenced by increasingly poor health.
39. Man's own body.
40. It is not a root letter. The root of ve-yistabbel is samekh, bet, lamed.
41. In most cases, the tav of the hitpa'el form is placed before the first root letter. However, when a stem has a samekh, shin, or sin as the first root letter, the tav follows the first root letter.
42. From the root samekh, lamed, lamed.
43. From the root shin, lamed, lamed.
44. According to Ibn Ezra, ve-tafer in our verse is also transitive and means “will break.”
45. The counselor (man's spirit) will cease giving counsel. Ibn Ezra believes that aviyonah means “counselor.” He associates aviyonah with binah (understanding), which comes from the root bet, yod, nun.
46. The basis for relating aviyonah to binah (understanding). Ibn Ezra explains that certain Hebrew words like binah come from a three-letter root even though they often appear to come from two letter roots. He stresses this because not everyone of his readers was aware of this point. In fact, many believed that words like kam, shav and the like come from two letter roots.
47. Rabbi Judah ibn Chayuj.
48. Which appear to come from two-letter stems.
49. Literally, their comrades. Other verbs which similarly appear to be based on two-letter roots.
50. That kam and shav, which appear to come from two-letter roots, are based on three-letter roots whose middle stem is a yod. For kam also appears with a yod, as in kiyyem. Ibn Ezra now gives other examples of such words.
51. Binah like kimah, comes from a three-letter root. Kimatam is the word kimah plus the third person plural pronominal suffix.
52. From the root bet, yod, nun.
53. From the root kof, yod, mem.
54. From the root bet, yod, nun.
55. From the root kof, yod, mem.
56. Ibn Ezra refers to the present form as an adjective.
57. From the root shin yod, bet.
58. The present form in which the middle root letter, yod, is present.
59. It is vocalized pattach, kamatz.
60. The full feminine present form of kam is kayyemet or kayyamah.
61. Literally, I will say.
62. According to Ibn Ezra, the root of aviyonah is bet, yod, nun, which means “understanding.” In other words, aviyonah is a variant of binah.
63. From the root kof, dalet, chet. See Ibn Ezra on Is. 54:12.
64. The usual word for arm in Hebrew is zero'a, from the root zayin, resh, ayin.
65. From the root zayin, nun, chet.
66. According to this interpretation, ve-tafer ha-aviyonah (and the caperberry shall fail) means “and understanding shall fail.” That is, man's sense of reason shall fail.
67. According to this interpretation, olam means “forever,” and thus bet olamo (long home) is “his eternal home.”
68. It is possible that this interpretation alludes to the doctrine of resurrection. The grave is not the eternal home of man; but he is there for a fixed time. See Ibn Ezra on Dan. 12:2 (R. Goodman).
גם מגבוה יראו – גבשושיתא קטנה דומה לו להר הגדול, וירא לעלות בו, פן יפול.
וחתחתיםב – לשון ״אל תירא ואל תחת״ (דברים א׳:כ״א).
וינאץ השקד – השדרה הגביהה, מתוך כחשות הבשר, ויהיה העצם בולט.
ויסתבל החגב – עגבותיו כבידות עליו במשוי ובסבל.
ותפר האביונה – תאות הנשים.
אל בית עולמו – מתקרב למיתתו. של ראשית או אחרית, כמו שפירשתיג בהרבה מקומות.
א. בכתב היד: ובשושית.
ב. בכתב היד: והתחתים.
ג. ראו לעיל ג׳:י״א, בפירוש. מדובר בפירוש המלה ״עולם״ כמציין נצח, בעבר (״ראשית״) או בעתיד (״אחרית״). אם כן, ייתכן שהטקסט חסר ד״ה חדש: עולמו. של ראשית או אחרית. תודה לנריה קליין שסייע בידי בהבנת קטע זה.
גם מגבוה ייראו וחתחתים בדרך – פירושו: אותם בעלי המחול, מכל דבר גבוה הם יריאים, שאין עושים מחול אלא במקום ישר בקרקע שוה, ולא במקום שיש תל ואין שוה להם, שיהיו שום מכשול בדרך במקום שעושין המחול. ומביאין פרחים ואילנות ומשימין בתוך המחול לשמחה. ובלשון אשכנז בלעז: מֵיְיא.
ולפי שהשקדים שוקדים וממהרים להוציא הפרח יותר משאר אילנות, תפש לו לשון שקד. וזהו: וינאץ השקד – האל״ף יתירה, כמו וינץ, שהוא כמו: כפורחת עלתה נצה (בראשית מ׳:י׳).
ויסתבל החגב – לא תאמר שדווקא תל ודבר גבוה קשה לעושה המחול, אלא אפילו חגב שהוא דבר קטן, אם הווה הוא שם במקום הילוכם, הווה להם למשא ולסבל.
ואפילו אביונה – זו היא תמרה שהיא דקה ורכה ונדרסת ברגלי האדם, אם היא מונחת שם, תפר ותבטל המחול, שכל כך להוטים ומכוונים לעשות המחול, וזהו: ותפר האביונה.
כי הולך האדם אל בית עולמו – פירושו: כל אדם בבחרותו הולך לביתו ושמח ונהנה בשמחת העולם, שכן דרך העולם כשרואין אדם שמח בחלקו ונהנה בשמחתו, אומרים עליו: לזה יש עולם טוב.
וסבבו בשוק הסופדים – פירושו: לא מיבעיא שאר בני אדם שכל עסקם בשמחות שהם באים לשמחת המחול, אלא אפילו סופדים שמשכירים אותם העולם להספיד על מתים ועסקם בהספד, בשעת המחול באים בשוק ומספידים, ועומדים ורואים שמחת המחול.
ובאותן הימים אני מזהירך ומזכירך שתזכור את בוראך.
גם מגבוה יראו שכן הזקן כוחו נחלש והוא אינו מסוגל ללכת במקום ישר עם שיפוע מתון ובודאי שאינו מסוגל לעלות למקום גבוה כמו מעלה הרים או הר או גרם מדרגות וכדומה. יש אומרים שהריבוי של ״ויראו״ הוא בגלל ש⁠[נושא הפועל] הוא הזקנים ויש אומרים שנושא הפועל הוא הרגליים שכן בשאר המקומות הוא מתייחס [לזקן] בלשון יחיד כמו ״ויקום לקול הציפור״. וישנו מי שאומר שהעניין של ״מגבוה יראו״ [מדבר] על מחשבותיו של האדם אשר כבר הגיע למצב כזה [של זקנה וחולשה] ואז באים עליו פחד ואימה מעלייתו מן העולם התחתון לעולם העליון ו⁠[שם] יבואו עימו בחשבון על החטאים שביצע בעבר ולכן הוא חרד מכך אך ההקשר של שאר הקטע מצביע על [נכונות] הפירוש הראשון.
וחתחתים בדרך גם זה פחד ואימה והוא מגזרת כפולי פ׳ הפועל במשקל פעפלים וצורת היסוד שלו היא מגזרת הכפולים ״תיראו חתת״ (איוב ו:כא) ״אל תירא ואל תחת״ (דברים א:כא) ״חתת אלהים״ (בראשית לה:ה) וצורת היסוד שלו היא ״חתה״ כמו ״סבה״ (מלכים א יב:טו) ״ובבזה לא שלחו את ידם״ (אסתר ט:י) וה-ה׳ המציינת נקבה נהפכה בסמיכות ל-ת׳ וה-ת׳ שלפניה שהיא פ׳ הפועל קיבלה דגש מפני שהתמזגה בה עין הפועל כמו ״פתים״ (ויקרא ב:ו) מן השורש של ״פתות״ (שם) וכאילו הוא אומר ״מדרך יחתו״. ואחד המפרשים תרגם את ״חתחתים״ במילה ״אכ׳אדיד״ שצורת הרבים שלה ״אכ׳דוד״ ומשמעה סדקים ובורות באדמה והוא גזר זאת מ״פחתת״ (ויקרא יג:נה) [כלומר משורש פ.ח.ת.] שמשמעה חיסרון. [אחרים] אומרים ש המילה ״חתחתים״ היא ההפך של ״מגבוה״ והכוונה בה למקומות נמוכים וה-מ׳ של ״מגבוה״ משרתת גם את חתחתים כלומר ״מגבוה ומחתחתים [יראו]״ כמו ״חתת״ שמשמעו שפל או כמו ״שאול יחתו״ (איוב כא:יג) שמשמעו נחיתה ונפילה וירידה. המשמעות היא שכמו שהזקן מפחד לעלות ולטפס כך הוא גם מפחד לרדת למקומות נמוכים. וינאץ השקד חיוג׳ הביא אותו תחת ערך נץ1 ולכן פירשו אותו במשמעות של הארה כמו ״ויצץ ציץ״ (במדבר יז:כג) אך במשקל הדומה ל״עלתה נצה״ (בראשית מ:י) ״הנצו הרמונים״ (שיר השירים ז:יג), ו״שקד״ משמעו מהירות כמו ״כי שוקד אני״ (ירמיהו א:יב) לפי אחד הפירושים [לפסוק שם] ולפי דעת אחרים הוא במשמעות של דבקות כלומר [אני] דבק [ברעיון] לעשות דבר מה שקבעתי מועד לקיומו ולא אחזור בי מכך, כמו ״לשקוד על דלתותי״ (משלי ח:לד) ״שקדתי ואהיה״ (תהלים קב:ח) וכך פירשו [בפסוק שלנו] ״השקד״ כלומר ״הדבק״ ולפי זה המשמעות היא ״ויאיר השוקד״ וכוונתם בכך להפיכתו של השער שהיה שחור ללבן, ויש אומרים שהכוונה לשער הערווה דווקא שכן הוא אינו מלבין אלא לאחר שהלבין שער הגוף העליון כמו שער הראש והזקן. ויש הסוברים ש⁠[השורש] הוא נ.א.ץ. כמו ״נאץ״ ״וינאץ בזעם אפו״ (איכה ב:ו) במשמעות של מיאוס ושנאה ותיעוב והמשמעות היא נפילתו של האיבר הצמוד לאשכים וחוסר [יכולת] להגיע לפורקן בגלל התגברות הקור, ודבר זה גורם למיאוס מיחסי מין ולהתרחקות מדבר זה ולעזיבתו. ולפי האמת האלף היא עין הפועל אך היא נחה והיא במקום יוד והיא זו שנטמעה [ב-צ׳] ב״עלתה נצה״ ולכן קבלה הצ׳ דגש, והיא נחה ב״הנצו הרמונים״ שכן צורת היסוד היא ״הנייצו״ על משקל ״השליכו״ ואילו ב״נ.א.ץ.⁠״ ״ונאץ בזעם אפו״ האלף הזו – שהיא עין הפועל – אינה נחה כמו ״שאף, שאב, שאג״ וכדומה שם היא אינה נחה. הסבירים ביותר מכולם הם דבריו של אבן ג׳נאח2 – מי יתן ויהיה האל מרוצה ממנו – שה-צ׳ כאן היא במקום ס׳ כמו ״ולא נס לחה״ (דברים לד:ז) ומשמעותו התייבשות האשכים והפסקת ייצור הזרע בגלל חולשת החום הטבעי והתגברות הקור והיובש ולכן באו אחריו שאר המקרים המוזכרים אחריו, ובדומה לכך אומרים הערבים ״נס אלזרע״ כלומר [הזרע] התיבש. והחכמים ז״ל אמרו ״וינאץ השקד – זו קליבוסת״ (תלמוד בבלי שבת קנב א) שהיא עצם העצה שכן בעת הזקנה היא מתנפחת ומתבלטת בגלל העלמות השומן שהיה סביבה והעלמות הבשר בגלל הרזון והיובש. ישנו מי שמפרש ״יתבלט האגוז״ וזו התבלטות בלוטת הגרון המצויה בראש הגרון מלמעלה כפי שרואים אצל זקנים.
ויסתבל החגב [פועל] בבניין התפעל במשמעות ״נשא=סבל״ שמשמעו הרמת משא והוא רומז להצטמקות האשכים והתחברותם בגלל העדר הזרע אשר נותן להם לחות ומשקל ומרכך אותם ו⁠[העדר הזרע הוא] בגלל מיעוט הדם והתגברות הקור והיובש ולכן מתבטלת התאווה ונשברת, ולכן בא אחרי משפט זה המשפט ״ותפר האביונה״. ״חגב״ כמו ״שירי עגבים״3 שמשמעו עיסוק באהבה ודברי אהבהבים במובן של לעורר את התאווה ולחזקה ולסייע לה ונגזר ממנו פועל ״ותעגבה על מאהביה״4 שכן הגורם לכך הוא שפע העוצמה בכוחות התאווה של הנפש ובשל כך מתגברת החייתיות ובגלל שפע החום וחמימות הדם ורתיחתו שופע הזרע בכלי הקיבול שלו. לפי זה ה-ח׳ ב״חגב״ היא במקום ע׳ שכן שתיהן מאותיות א.ה.ח.ע. הגרוניות. יש האומרים ש״חגב״ כפשוטו משמעו החיה חגב וכוונתו בכך שהכח יחלש ויעלם עד כדי כך שהוא [הזקן] יסרב וימנע מלהרים חגב ובודאי דבר שהוא כבד יותר. פירוש זה אינו מתאים ללשון הפסוק ולא לעניין שכן עושה הפעולה בפועל ״ויסתבל״ הוא ״החגב״ שכן הוא מיודע ודבר זה נוגד את הדעה שהחגב הוא המושא. ה-ת׳ במילה ״יסתבל״ באה אחרי פ׳ הפועל שהיא ס׳ שכן ארבע אותיות ז.ס.צ.ש. קשה להגות אותן אחרי ת׳ וכאשר הן נפגשות עם ה-ת׳ של בניין התפעל ה-ת׳ באה לפני פ׳ הפועל וכן אומרים ״התגדלתי והתקדשתי״ (יחזקאל לח:כג) ״מתחזק, מתנבאים״ ״ויתרוצצו״ (בראשית כה:כב) ״המתברך, יתברך״ (ישעיהו סה:טז) ״יש מתעשר״ (משלי יג:ז), כך נוהגות שאר האותיות ואילו [כאשר באות] ארבע האותיות האלה אומרים ״מסתולל״ (שמות ט:יז) ״השתוללו״ (תהלים עו:ו) ״ואשתמרה״ (שמואל ב כב:כד) ״מה נצטדק״ (בראשית מד:טז), ה-ט׳ היא במקום ה-ת׳ של בניין התפעל ובארמית ״הזדמנתון״ (דניאל ב:ט) ה-ד וה-ט׳ במקום ת׳ של בניין התפעל שכן שתי האותיות האלה כאשר יש אחריהן ת׳ הן נהפכות בדיבור ל-ס׳ ולכן החליפו אותה [את ה-ת׳] באות שמקום החיתוך שלה קרוב מתוך אותיות ד.ט.ל.נ.ת. כדי שאות השורש תישאר בצורתה הראשונית וכך גם ״הצטירו״ (יהושע ט:ד) מן השורש של ״ציר נאמן״ (משלי כה:יג) וכך גם ״לחמנו חם הצטידנו״ (יהושע ט:יב) מן השורש של ״צידה״ וזהו הכלל הרווח מלבד מילה אחת שהיא ״והתשוטטנה בגדרות״ (ירמיהו מט:ג) ה-ת׳ באה כאן לפני ה-ש׳ שכן השורש הוא כמו ״ושוטטו בחוצות ירושלים״ וההכרח גרם לכך כדי שלא תהיינה שלוש אותיות צמודות מאותו מקום חיתוך ויהיה זה קשה להיגוי יותר מן הקושי להגות את ה-ת׳ לפני ש׳.
ותפר האביונה יתבטל הרצון ותתבטל התאווה כמו ״אבה, אביתי״ ולכן נקרא העני ״אביון״ משום שהוא מתאווה לכל דבר והמשמעות של ״תפר״ היא ״תתפרק״ כלומר התאווה תתפרק ותתבטל שכן זו התוצאה ההכרחית מן המצבים הקודמים [שהוזכרו]. ר׳ אברהם בן עזרא התנגד לכך שאביונה היא מלשון ״אבה״ שהיא התאווה והרצון ואמר שהאלף היא יתרה כמו שהיא יתרה במילים ״אפרוח״ ״אזרוע״ (ירמיהו לה:כא) ״אקדח״ (ישעיהו נד:יב) ״והאזניחו נהרות״ (ישעיהו יט:ו) ולכן היא לדעתו במשמעות של הבנה ושכל, מאותו שורש כמו ״בינה״, וזהו שם תואר לאנשים כלומר ״בעלת השכל והחושבת״ ואמר ש״תפר״ הוא פועל יוצא החוזר אל המחשבה וכח הדימוי [כלומר יוצא אל הנושא] וכאילו הוא אמר ״ותפר היועצת מועצותיה״ שכן כוחות ההנהגה כמו המחשבה והדמיון נחלשים ונעלמים בסוף החיים ובייחוד כשמתקרב המוות והחום הטבעי כבה ולכן בא אחרי כן המשפט ״כי הולך האדם אל בית עולמו״ והכוונה בכך לקבר בו ישהה לנצח שכן ״עולם״ הוא הנצח וכאילו הוא אומר ״ביתו הנצחי״ למרות שהמילה ״עולם״ מופיעה גם במשמעות של תקופה מסויימת כמו ״ועבדו לעולם״ (שמות כא:ו). [אחרים] אומרים ש״בית עולמו״ הוא משל לעולם הבא שהוא המצב המתמיד והמתמשך והנצחי [שבו יחווה] תענוגות ואושר או ייסורים ועינויים וכאב לפי המעשים שביצע בעבר [בחייו].
וסבבו בשוק הסופדים מזכיר את ההספד לאחר מותו ויציאת האנשים אחרי ארונו.
1. יהודה חיוג׳, ספר אותיות הנח, ערך נ.י.ץ. (Hayyuj, Verbs 107).
2. אבן ג׳נאח, ספר השורשים, ערך נ.ו.ץ. (Ibn Janah, Roots 418).
3. כנראה ״כשיר עגבים״ (יחזקאל לג:לב).
4. כנראה ״ותעגבה עליהם״ (יחזקאל כג:טז)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ותפר האביונה – ותתבטל התאוה.
גם מגבה ייראו (שם שם, ה), וכאילו הם בורחים מהגבוה וילכו מפני זה כפופים ויתחדשו להם חתת ופלצות בדרכם, מצד חולשתם.
או ירצה בזה שמגבוה ייראו והוא המוח, כי בו תמצא ההתכה רבה בהם, ויתחדשו בהם נוזלים רבים יחדשו להם חתת ברדתם מהמוח. וינאץ השקד, ר״ל שתבא השיבה ויהיה מעמד כבד ומשא לחגב, והוא הדופק, ולזה תהיה תנועתו מתונית, ותבטל התאוה למזון ותפול, כי הולך האדם אל בית עולמו, ר״ל שהוא דורך אל המות, וסבבו בשוק הסופדים [שם שם].
גם מגבוה ייראו וחתחתים. וינאץ. ויסתבל. ותפר. כי הולך. וסבבו. לפי שהזקנים אשר כן להם לחולשת קניינם ורפיון קשריהם לא יוכלו לסבול תנועת ההליכה והשוטטות בשוקים וברחובות וישבו תמיד בבתיהם ויאסרו שם בבית משמרתם וגם שם יד הקור תשיגם עד אשר יבחרו להם היותם תמיד מבני עליה ומשם יציצו מן החלונות לזון עיניהם מאשר יחפצו ראותו לזה אמר כי מגבוה יתראו לפעמים לפי שאינם יוצאים מדלתי ביתם כי חתחתים להם בדרך וצדו צעדים ללכת ברחובותם עד שינאץ בעצמו ויקוץ בחייו מהיותו שם שוקד בביתו ואין לו מנוחה מבית ומחוץ. ויסתבל החגב. יש מפרשים אותו על הדפק שבאחרית החולי הוא נמליי. ובשעת מיתה יסתבל וינוח לגמרי מתנועותיו אמנם לפי הפירוש הזה היה לו להקדים ותפר האביונה כי אפיסת הדפק הוא עצם המיתה.
ולדעתי ימשיל עקיצת השחורה בפי האצטומכא לעורר תאות המאכל אל החגב שהיא רוחש תמיד. ואמר שכבר הגיעו מן הסבל והליאות שיעור רב עד אשר ישקוט ממלאכתו ומזה תופר האביונה היא הנפש המתאוה אל המזונות. ויתכן עוד כי מפני שהחגב מדרכו הוא להיות דולג וקופץ תמיד יכנה בו העץ הקטן התלוי מפי האפרכסת מגרר על הריחיים כשהם סובבים. ומכח התנועה הוא מתרעש ומדגדג שם ויניע פי האפרכסת להפיל הבר אל בית הטחני והוא משל נכבד מאד אל הכח המתעורר התאוה כמ״ש. כי כן תאר מלאכת המזון באומרו ובטלו הטוחנות בשפל קול הטחנה: כי הולך. כמו שאמר הכתוב (תהלים ק״ז) כל אוכל תתעב נפשו ויגיע עד שערי מות. וסבבו. כי האדם הזה עודנו הולך ועדיין לא הלך וכבר יבאו הסופדים סביבות הבית להמציא עצמם לספדו ולבכותו וזה כל האדם לסוף.
גם מגבוה. מֵעַלוֹת אל המקומות הגבוהים ייראו שומרי הבית ואנשי החיל הנזכרים למעלה (פסוק ג)⁠1: וחתחתים בדרך. ובזה ׳הדרך׳, שהיא הירידה הדורכת אל ההפסד, יקרו אימות מות2 ופחדים במיני כאבים וחלאים3: וינאץ השקד. ייראו ראשי העצמות בחסרון הבשר אשר עליהם4: ויסתבל החגב. ובשר העגבות הנזכרים יהיה למשא מחסרון הכח5: ותפר האביונה. והדרך הנזכר הדורך אל ההפסד ׳תפר׳6 את תאוות המאכל והמשגל וזולתם7: כי הולך האדם אל בית עולמו. ואמרתי (פסוק א) ׳זכור את בוראך׳ עד אשר לא יבואו כל אלה, כי אמנם בזמן שיבואו, ׳הולך האדם׳ אל ׳בית מועד לכל חי׳8, שיהיה שם ׳לעולם׳ כפי מדרגתו והראוי לו9: וסבבו בשוק הסופדים. המְסַפְּרִים מעשיו, כאמרם ז״ל (שבת קנג.) ׳עשה דברים שלפני מטתך׳10:
1. העצמים, או העצבים, שמסביב לעצמות והעצמות עצמן יתייראו מן העלייה למקומות הגבוהים, ׳מגבשושיות ותלוליות שברחובות הוא דואג לצאת לשוק פן יכשל בהם׳ (רש״י), או כי אין לזקנים כח לעלות אל המקום הגבוה (אבע״ז). והאבע״ז נדחק לפירוש זה לפרש לשון רבים ׳ייראו׳, וכתב ש׳יש אומרים כי על הזקנים ידבר׳, ולפירוש רבינו א״ש, שהכוונה לחלקי הגוף הנזכרים לעיל.
2. לשה״כ בתהלים (נה ה).
3. ׳חתחתים׳ לשון חת ופחד, ׳אימות וחתות הרבה בדרכים יש לו׳ (רש״י), והכוונה לפחד האדם בזקנותו בדרכו אל המוות מכל מיני ייסורין אחרים שנלווים לדרך זו.
4. ׳זו קליבוסת שעצם הירך תקוע בה, ובזקנותו בשרו כחוש והעצם בולט כמו נץ האילן שהוא בולט׳ (רש״י). ובאיוב (לג כא) פירש רבינו: ׳ושופו עצמותיו לא רואו - יגבהו אותן העצמות שלא היו נראים, כי יכלה הבשר׳.
5. ׳אלו העגובות, שתהיו עגבותיו דומות עליו כסובל משא כבד׳ (רש״י), וכן אמרו בשבת (קנב.) ׳ויסתבל החגב - אלו עגבות׳. ו׳חגב׳ כמו ׳עגב׳, שהעי״ן מתחלף בחי״ת מפני שהם ממוצא אחד (שפתי חכמים). ואבע״ז הביא פירוש זה, וכן הוא בספר השרשים לריב״ג, אך חלק עליו כי אין חי״ת ועי״ן אותיות מתחלפות. וצ״ע מה כוונת תיבת ׳הנזכרים׳, והיכן נזכרו.
6. פועל יוצא.
7. ׳אביונה׳ מלשון ׳תאב׳ לכל דבר, וכן פירשו רש״י ואבע״ז, אך הם פירשו רק לענין תאות נשים, ורבינו כולל בזה את כל התאוות הגשמיות. והיינו שלא יהיה תאב לשום דבר, כי תאוותיו יופרו מרוב חולשתו. ובשבת (קנב.) ׳ותפר האביונה - זו חמדה׳, ורש״י פירש שם ׳תבטל התאוה חמדת תשמיש׳.
8. לשה״כ באיוב (ל כג), מקום מיועד ומזומן לכל חי (מצודות שם), ורבינו שם פירש ׳במקום שיוועד כל חי לדין׳.
9. עולם הבא נקרא ׳עולמו׳ שלו, כלומר שיהיה שם ׳לעולם׳, לנצח, וכפי הראוי לו, לפי המדרגה שקנה בחיים חיותו. וכן אמרו בשבת (קנב.) ׳כי הולך האדם אל בית עולמו - אמר רבי יצחק, מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו [מדלא כתיב ׳אל בית העולם׳, שמע מינה כל אחד ואחד לבית המוכן לו (רש״י)], משל למלך שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשהן נכנסין, כולן בשער אחד נכנסין, כשהן לנין, כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו׳. ובדומה לזה בקה״ר. ובאיוב (ל כג) כתב רבינו ׳כי ידעתי מות תשיבני ובית מועד לכל חי - שאמות ואתן דין וחשבון במקום שיוועד כל חי לדין׳.
10. ׳וסבבו בשוק הסופדים, בני גלילא אמרי, עשה דברים לפני מטתך׳. ופירש רש״י, עשה דברים שיאמרו לפני מיטתך בהספדך. וראה בגליון הש״ס לרעק״א שם שציין למסכת שמחות (פ״ג ה״ו) ׳רבי יהודה אומר, בירושלים היו אומרים עשה לפני מיטתך, וביהודה היו אומרים עשה לאחר מיטתך, (אלא) [מפני] שבירושלים לא היו אומרים לפני מיטתו של מת אלא דבריו של מת, וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ודברים שאין בו׳ (ראה נחלת יעקב שם). ולכן בגליל ובירושלים שייך יותר לומר שיעשה ׳לפני מיטתך׳ כדי שיהיה מה להספיד, ואילו ביהודה היו מספידים גם אל מה שאין בו.
וחתחתים – מלשון חתת ופחד, ונכפלו הפ״א והעי״ן הפעל ויורה על פחד הרבה כמו אדמדם שיורה על אדמימות רב.
וינאץ – ענין בזיון ומיאוס כמו וינאץ בזעם אפו (איכה ב׳:ו׳) ועם כי לא נקראה האל״ף הואיל והיא כתובה.
השקד – ענין השתדלות והתמדה כמו שיקדו ושמרו (עזרא ח׳:כ״ט).
ויסתבל – מלשון סבל ומשא כבד.
החגב – מין ארבה כמו שנאמר ואת החגב למינהו (ויקרא י״א:כ״ב).
ותפר – מלשון הפרה ובטול.
האביונה – האל״ף נוספת כמו והאזניחו נהרות (ישעיהו י״ט:ו׳) והוא מלת בינה והוא כנוי לרוח בעלת הבינה, או הוא ענין תאוה, כמו לא אבה יבמי (דברים כ״ה:ז׳).
גם מגבוה ייראו – גם מחשבותיו מתפחדים ממה שיחשבו, שהרוח נוסעת והולכת אל מקום גבוה אל השמים ממעל ליתן דין וחשבון, והרבה פחד יש מן הדרך פן יפגעו בה מלאכי דין.
וינאץ השקד – כח השומר את הגוף בהתמדה ובהשתדלות, ימאס את הגוף ולא יאבה להתמיד עוד בשמירתו ולהשתדל בו.
ויסתבל החגב – אם ישכון עליו חגב תכבד עליו כסובל משא כבד, וזהו לגודל התשות.
ותפר האביונה – הרוח בעלת הבינה תבטל, כי אז תלך ממנו, או אז תבטל תאות חמדת נשים לתשמיש.
כי הולך האדם – כי אז האדם הולך ומתקרב לבוא אל בית עולמו זהו הקבר אשר ישכב שם עד עולם.
וסבבו – ולהיות הסופדים מסבבים בשוק לעורר קנות ויללות.
גם מגבוה ייראו – משל על לכת הזקנים שחוח, כאלו יראים מלמעלה;
וחתחתים בדרך – מתוך שאינו יכול לרוץ הוא מתפחד בדרך שמא ירמסוהו הסוסים והעגלות, ושמא יזיקוהו נושאי סבל.
וינאץ השקד – הקדקד שהוא האבר שהשער צומח בו תחלה בילדים, הנה הוא בזקנים ינץ ויוציא פרח לבן, כלומר ששער לבן יצמח בו;
ויסתבל החגב – החגב הוא מין ממיני הארבה המנתר ומקפץ תמיד. וכאן הוא משל על האבר המקפץ ונזקף בכל שעה ובזקנים אינו אלא לסבל, מה שאין כן בבחורים כי החי נושא את עצמו.
ותפר האביונה – אנשים רבים יש שאינם רודפים אחר התענוגים. אך כאשר יקראום חבריהם לא ימלאם לבם למאן. והנה קהלת אומר: כאשר תזקן, תפר את האביונה וההסכמה שהיית מסכים עם חבריך להתענג בתענוגים, כי אז לא תשמע ולא תאבה אפילו יקראוך. ואין צריך לומר שלא תתעורר לזה מעצמך (ומלת אביונה משרש אבה שענינו הסכמה, ולא תאוה).
כי הולך האדם אל בית עולמו – אל הבית אשר ידור בו לעולם, ולא יצא ממנו עוד, והוא הקבר, וסבבו בשוק הסופדים.
גם מגבה ייראו – הזקנים יראים תמיד פן יכשלו בגבשושיות שבדרך, ושד״ל פירש שהזקנים הולכים כפופים כאילו יראים שתפול עליהם אבן ממקום גבוה.
וחתחתים – כפל אותיות מורה חֲתַת כפולה ומרובה.
וינאץ השקד – אולי נקודתו הנכונה לפי כתיבתו היא וִינָאֵץ או וְיִנָּאֵץ. בנין פִּעֵל או נִפְעַל, מה שאדם היה שוקד עליו מגודל תאותו, עתה בזקנתו שב לו נמאס (מוט⁠־נוט, עלס⁠־עלץ, מאס⁠־נאץ).
ויסתבל החגב – אבר ההולדה אינו מתקשה וקופץ ממקומו כחגב, רק נסחב כסבל.
ותפר האביונה – הביצים הדומות לפרי הקפריסין הנקראים בלשון משנה אביונות, תופרנה, כלומר תחדלנה משימושן, ואביונה הוא ג״כ מגזרת אבה, וקרוב חגב לעָגַב, ושניהם כנוי לתאות המשגל; ויש להניח שמליצות כאלה היו שגורות בפי המון העם בימי הכותב.
בית עלמו – שישב שם עד עולם.
הסופדים – על מיתתו, ונראה מזה שהיה מנהגם לשכור אנשים שיסובבו בשוקים וברחובות ויבכו ויספדו על מת לעורר אבילות עליו.
גם מגבה ייראו וגו׳ – [מהו גם מגבוה ייראו] שאפילו גבשושית קטנה דומה עליו כהרי הרים, וחתחתים בדרך – בשעה שמהלך בדרך נעשו לו תוהים1 וינאץ השקד – זו קליבוסת2 ויסתבל החגב – אלו עגבות,⁠3 ותפר האביונה – זו חמדה.⁠4 (שבת קנ״ב.)
גם מגבה ייראו וגו׳ – כהדין סבא כשזמנין לו לאיזה מקום הוא שואל, יש שם מעלות, יש שם מורדות, וחתחתים בדרך – מחתה של דרך נפיל עליו.⁠5 (מ״ר)
גם מגבה ייראו וגו׳ – רבי יהושע בן לוי פתר קראי במקדש, גם מגבוה ייראו וגו׳, בשעה שעלה נבוכדנצר לירושלים היה ירא מגבהו של עולם – ממלך מלכי המלכים, וחתחתים בדרך – מחתה של דרך נפיל עליו,⁠6 וינאץ השקד – זו נבואתו של ירמיהו, שנאמר (ירמיהו א׳) מקל שקד אני רואה,⁠7 מה השקד הזה משעה שיניץ עד שהוא גומר פירותיו יעברו כ״א יום, כך כל גזירה לא היתה אלא מי״ז בתמוז עד ט׳ באב, ויסתבל החגב – זה צלמו של נבוכדנצר, שנאמר (דניאל ג׳) נבוכדנצר מלכא עבד צלם דדהב,⁠8 ותפר האביונה – זו זכות אבות. כי הולך האדם אל בית עולמו – מבבל היו ולבבל חזרו,⁠9 וסבבו בשק הסופדים – זו גלות יכניה.⁠10 (שם)
וינאץ השקד וגו׳ – רבי לוי אמר, וינאץ השקד זה לוז של שדרה,⁠11 ויסתבל החגב – אלו קרסוליו12 ותפר האביונה – זו התאוה המטלת שלום בין איש לאשתו שהיא בטלה.⁠13 (שם)
אל בית עלמו – א״ר יצחק, מלמד שכל צדיק יצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו, משל למלך בשר ודם שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשהן נכנסין כולן בשער אחד נכנסין, וכשהן לנין כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו.⁠14 (שבת קנ״ב.)
וסבבו בשוק הסופדים – בני גלילא אמרי, עשה דברים לפני מיטתך, בני יהודה אמרי עשה דברים לאחר מיטתך, ולא פליגי, מר כי אתרי׳ ומר כי אתרי׳.⁠15 (שם קנ״ג.)
וסבבו בשוק הסופדים [יש אומרים] אלו התולעים.⁠16 (מ״ר)
1. חתחתים הוא מלשון חתת והלשון כפול כמו גלגלים, ותוהים ענינו פחדים וה׳ מתחלף בח׳, מפני שהם ממוצא אחד, כמבואר בכ״מ בתלמוד ומדרשים, ובירושלמי שבת פ״ז ה״ב לא מתמנעין רבנן לדרוש בין ה׳ לח׳.
2. הוא העצם שהירך תקוע בו בולט ויוצא מרוב תשות כחו.
3. דומה עליו כסבל משא כבד. ודריש ויסתבל מלשון סבל וחגב כמו עגב, מפני שהעי״ן מתחלף בח׳ מפני שהם ממוצא אחד.
4. שתבטל תאותו, ולשון אביונה הוא משורש אבה, ולכן אמרו בכ״מ שהאביון גרוע מעני, מפני שלבד עניותו עוד הוא תאב לכל ואינו משיג.
5. ר״ל אף כי אין כל פחד מאימה בדרך עכ״ז הוא מביא חרדה בלבו, והמלה חתחתים הוא מלשון אימה וחתה [חתת אלהים], והיא ממלות הכפולים, כמו גלגלים, קשקשים.
6. כמבואר באגדות שהיה חוזר מדרכו ושוב עלה שנית, וחתחתים מלשון פחד כמש״כ באות הקודם.
7. כלומר תצמח נבואת ירמיה שאמר מקל שקד אני רואה, והוי הפי׳ וינאץ כמו וינץ מלשון הנצו הרמונים, כי באותיות אהו״י נוהג יתרון, וכמו שדרשו במדרש חזית שמאלו תחת לראשי כמו שמלו, מלשון שמלה.
8. ומכנהו חגב בשם גנאי, ודריש ויסתבל שאינו יכול לסבול משאו מפני גובהו. וכלל שייכות מעשה הצלם של נבוכדנצר לחורבן המקדש י״ל דמכוון למ״ש באגדות שהביאו כל זהב שבירושלים ושפכו דימוס על רגליו של הצלם כדי שתהיה לו עמידה תקיפה לקיים מה שנאמר (יחזקאל ז׳) וזהבם לנדה יהיה [עיין פירש״י דניאל ג׳ א׳].
9. האדם כנוי לישראל ע״ש הכתוב ביחזקאל אדם אתם, וע׳ יבמות ס״א א׳ ולפנינו בתו״ת בפ׳ חקת פסוק זאת התורה אדם כי ימות באהל, ומה שאמר מבבל היו רומז לאברהם שאביו היה מעבר הנהר.
10. שקדמה לגלות צדקיהו י״א שנה, ובשעה שגלתה גלותו של צדקיהו יצאה גלות יכניה לקראתם.
11. היא חוליא קטנה בסוף החוליות, ובעת שכל החוליות מתכחשות ונשפלות ע״י הזקנה זו בולטת כשקד מפני שהיא יותר חזקה, ועל שהיא בולטת מתוארה בשם וינאץ כמו הנצוץ שנוצץ ובולט.
12. נראה דהיינו הך דהדרשה בגמרא שבת קנ״ב א׳ ויסתבל החגב אלו עגבות כמובא ונתבאר לעיל אות מ׳ יעו״ש אלא שבאה כאן בשנוי לשון.
13. עיין משכ״ל אות מ״א.
14. טעם הדיוק מדלא כתיב אל בית העולם, אלא אל בית עולמו דמשמע כל אחד לעולמו המיוחד לו, ובמ״ר כאן אגדה זו בשנוי לשון קצת.
15. ר״ל השתדל לעשות בחייך דברים טובים כדי שיזכירום לאחר מיתה כשילכו לפני המטה כמנהג בני גליל, או כשילכו לאחר המטה כמנהג בני יהודה, דכך היה מנהגם שבגליל הלכו לפני המטה וביהודה לאחר המטה.
16. יתכן דמפרש הסופרים כמו המפסידים בחלוף אותיות [כמו שדרשו בשבת פ״ה א׳ חורי הארץ מלשון ריח, וביומא ע״ה ב׳ וישטחו כמו וישחטו, ועיין לפנינו לעיל בפ׳ ולא ימלט רשע את בעליו (ח׳ ח׳) הבאנו הרבה דוגמאות לזה] והתולעים הם מכלים ומפסידים את הגוף, ושוק הוא תואר לגוף האדם.
גַּם מִגָּבֹהַּ – מגבשושיות ותלוליות שברחובות1 יִרָאוּ – יפחדו הזקנים2, וילכו מפני זה כפופים3, וְאז מצד חולשתם4 חַתְחַתִּים – אימה5 ופחד מרובים יהיו להם6 בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ – וימאס7 הַשָּׁקֵד – כח הגוף8 ולא יאבה להתמיד עוד בשמירתו9, וְמרוב תשישות10 יִסְתַּבֵּל – יהיה על האדם כבד אפילו11 הֶחָגָב שיהיה עליו12, וידמה לו כאילו סובל הוא משא כבד13, וְתָפֵר – ותתבטל14 הָאֲבִיּוֹנָה – רוח בינתו15, כִּי בעת הזו הֹלֵךְ הָאָדָם ומתקרב ללכת16 אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ17, וְסָבְבוּ – ויסובבו אז18 בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים לעורר קינות ויללות19:
1. רש״י. שאפילו גבשושיות דומות עבורם כהרי הררים, ילקוט שמעוני. ומצודת דוד ביאר ״גם גבוה״ גם מחשבותיו דהיינו שמתפחדים ממה שיחשבו, שהרוח נוסעת והולכת אל מקום גבוה אל השמים ממעל ליתן דין וחשבון, והרבה פחד יש מן הדרך פן יפגעו בה מלאכי דין.
2. לקח טוב, ילקוט שמעוני. ויש שביארו רגלי הזקנים יפחדו, ר׳ תנחום הירושלמי, אבן עזרא בביאורו השני.
3. רלב״ג.
4. רלב״ג.
5. רש״י.
6. אבן עזרא, מצודת ציון.
7. מצודת ציון.
8. הוא הכוח הרגיל לשמור על הגוף בהתמדה ובהשתדלות, מצודת דוד. ורש״י ביאר ״השקד״ אילן של שקדים, כלומר שתקפוץ הזקנה עליו כשקד זה הממהר להניץ לפני כל האילנות. ויש מרבותינו שביארו קליבוסת דהיינו המותן, לעז רש״י, ילקוט שמעוני. ולקח טוב ביאר שזה עצם שבזנב שהוא כמו שקד, וזהו לוז שבשדרה שנקרא בלשון התלמוד ״שקד״, שכיון שבא לידי זקנה הבשר מתמעט והעצם ההוא יוצא ובולט מתוך העור ונראה כאילו הינץ השקד.
9. מצודת דוד.
10. מצודת ציון.
11. מצודת ציון.
12. הוא סוג של ארבה, מצודת ציון. ורש״י ביאר שתהיו עגבותיו דומות עליו כסובל משא כבד. ואבן עזרא ביאר שהחגב הוא הקרסול.
13. מצודת דוד.
14. מצודת ציון.
15. מצודת ציון. תתבטל ממנו חמדת תאות נשים, שאינו נזקק לתשמיש, רש״י, מצודת דוד.
16. מצודת דוד.
17. זהו הקבר אשר ישכב שם עד עולם, מצודת דוד. ובתלמוד (שבת קנב.), א״ר יצחק, מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו, משל למלך בשר ודם שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשהן נכנסין כולן בשער אחד נכנסין, וכשהן לנין כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו.
18. מצודת דוד.
19. מצודת דוד. ובמדרש, רבי יהושע בן לוי ביאר פסוק זה על בית המקדש, ״גם מגבוה ייראו״ בשעה שעלה נבוכדנצר לירושלים היה ירא מגבהו של עולם שהוא מלך מלכי המלכים, ״וחתחתים בדרך״ פחד של דרך נפל עליו, ״וינאץ השקד״ זו נבואתו של ירמיהו, שנאמר (ירמיהו א, יא) ״מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה״, מה השקד הזה משעה שיניץ עד שהוא גומר פירותיו יעברו כ״א יום, כך כל הגזירה לא היתה אלא מי״ז בתמוז עד ט׳ באב, ״ויסתבל החגב״ זה צלמו של נבוכדנצר, ״ותפר האביונה״ זו זכות אבות, ״כי הולך האדם אל בית עולמו״ מבבל היו ולבבל חזרו, ״וסבבו בשק הסופדים״ זו גלות יכניה, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ו) עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹֽא⁠־[יֵרָתֵק֙] (ירחק) חֶ֣בֶל הַכֶּ֔סֶף וְתָר֖וּץא גֻּלַּ֣ת הַזָּהָ֑ב וְתִשָּׁ֤בֶר כַּד֙ עַל⁠־הַמַּבּ֔וּעַ וְנָרֹ֥ץ הַגַּלְגַּ֖ל אֶל⁠־הַבּֽוֹר׃
before the silver cord is severed, or the golden bowl is broken, or the pitcher is broken at the spring, or the wheel broken at the cistern,
א. וְתָר֖וּץ =ש1,ק-מ ומסורה (כתיב מלא וי״ו)
• ל=וְתָרֻ֖ץ (כתיב חסר וי״ו) וכן מ״ש ובדפוסים
• הערת ברויאר
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
עַד דִי לָא יִתְאֲלֵם לִישְׁנָךְ מִלְּמַלָּלָא וּתְהִי רְעִיעָא מוֹקְרָא דְּרֵישָׁךְ וְתִתְּבַר מְרִירָתָךְ עַל כַּבְדָּךְ וְיִרְהַט גּוּפָךְ בְּגוֹ קִבְרָךְ.
עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף – זֶה הוּא חוּט שֶׁל שִׁדְרָה. וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב, זוֹ גֻּלְגֹּלֶת. רַבִּי חִיָּא בַּר נְחֶמְיָה אָמַר זוֹ גַּרְגֶּרֶת שֶׁהִיא מְגַלָּה אֶת הַזָּהָב וּמְרִיצָה אֶת הַכֶּסֶף. וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ, זוֹ כְּרֵסוֹ שֶׁל אָדָם, לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים כְּרֵסוֹ שֶׁל אָדָם נִבְקַעַת וּמוֹסֶרֶת לַפֶּה וְאוֹמֶרֶת לוֹ, הֵא לְךָ מַה שֶּׁגָּזַלְתָּ וְחָמַסְתָּ וְנָתַתָּ בִּי. רַבִּי חַגַּי מַיְיתֵי לָהּ מֵהָדֵין קְרָיָיא: וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם (מלאכי ב׳:ג׳). בַּר קַפָּרָא אָמַר עַד שְׁלשָׁה יָמִים תָּקְפּוֹ שֶׁל אֵבֶל, שֶׁעֲדַיִן צוּרַת הַפָּנִים נִכֶּרֶת. תְּנִינָא אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחֹטֶם וכו׳. וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר, תְּרֵין אָמוֹרִין, חַד אָמַר כְּאִילֵּין גַּלְגְּלַיָא דְּצִיפּוֹרִין, וְאוֹחֲרָנָא אָמַר כְּאִלֵּין רִגְבַיָּיה דִטְבֶרְיָה, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: מָתְקוּ לוֹ רִגְבֵי נָחַל (איוב כ״א:ל״ג).
עד אשר לא ירתק חבל הכסף – זו שלשלת יוחסין.
ותרוץ גלת הזהב – אלו דברי תורה שכתוב הנחמדים מזהב ומפז רב (תהלים י״ט:י״א).
ותשבר כד על המבוע – [תרין אמוראין] חד אמר כדו של ברוך על (כדו) [מבועו] של ירמיה וחד אמר כדו של ירמיה על (כדו) [מבועו] של ברוך שנאמר מפיו יקרא אלי כל הדברים האלה וגו׳ (ירמיהו ל״ו:י״ח).
ונרוץ הגלגל אל הבור – זו בבל שהיא זוטא של עולם. אמר ר׳ יוחנן האומר לצולה חרבי (ישעיהו מ״ד:כ״ז) זו בבל ולמה נקרא שמה צולה ששם צללו מתי דור המבול דכתיב גם לבבל נפלו חללי כל הארץ (ירמיהו נ״א:מ״ט). א״ר שמעון בן לקיש כתיב וימצאו בקעה בארץ שנער (בראשית י״א:ב׳) [למה נקראת שמה שנער] שהם מנוערין מכל [המצות מצות] תרומות ומעשרות.
ד״א שנער שהן מתים בתשנק בלא נר ובלא מרחץ.
ד״א שנער שהעמידה שונא וער להקב״ה זה נבוכדנצר.
ד״א שנער [עיר] ששריה נערים הם ומבעטים בתורה.
עד אמר לא ירחק חבל הכסף – זה חוט השדרה.
ותרץ גולת הזהב – זו האמה.
ותשבר כד על המבוע – זה כרס.
ונרוץ הגלגל אל – הכור זה פרש שנאמר וזריתי פרש על פניכם.
עד אשר לא ירתק חבל הכסף – זה שלשלת של יוחסין.
ותרוץ גולת הזהב – אלו דברי תורה הנחמדים מזהב ומפז.
ותשבר כד על המבוע – תרי אמוראי, חד אמר כדו של ברוך על מבועו של ירמיהו, וחד אמר כדו של ירמיהו על מבועו של ברוך מפיו יקרא אלי, ונרוץ הגלגל אל הבור זה בבל שהוא זוטו של עולם.
קבל אן ינחל חבל אלפצ׳ה, ותרצ׳ץ׳ סאקיהֵ אלד׳הב, ותנכסר אלקלה ענד אלמנבע, ותגרי אלבכרה אלי אלגב.
לפני שחבל הכסף [חוט השדרה (השושלת)] יהיה רפוי. ודרכי השתן [כינה את השתן זהב בלשון נקיה] יבריחו נוזליהם. ותשבר הכד ליד המעיין [הכל חוזר למקומו (אל העפר שבא ממנו)]. וגלגל המים יחזור אל הבור.
ירתק – ינתק.
ותרץ גלת – ותתרצץ תעלת הזהב (כמו גולות מים).
על – אצל,
אשר לא ירתק חבל הכסף – זה חוט השדרה שהוא לבן ככסף, ובמותו חסר ומתרוקן מוחו ויבש ומתעקם בתוך החליות ונעשה כשלשלת. ירתק – לשון רתוקות כסף (ישעיהו מ׳:י״ט).
ותרוץ גלת הזהב – זו אמה שהיא מקלחת מיםא ונובעת כמעיין, כמו גלות עליות (יהושע ט״ו:י״ט). ותרוץ – לשון רציצה.
ותשבר כד על המבוע – זה הכרס שהוא צבה ונבקע במותו.
ונרוץ הגלגל אל הבור – יתרוצץ גלגל העין בתוך גומתו ולפי פשוטו גלגל שדולין בו מים מן הבור כך נדרש כל העיניין במסכת שבת (שבת קנ״א:-קנ״ב.).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

א. במקור בכ״י לוצקי 778 נוספה כאן מלת: ״כמו״, והועבר קולמוס על המלה.
Before the snapping of the silver cord – This refers to the spinal cord, which is as white as silver, and when he dies, its marrow diminishes and empties out and dries, and it becomes crooked within the vertebrae, becoming like a chain. יֵרָתֵק is an expression of "silver chains"1 רְתֻקוֹת.
And the golden bowl is shattered – This is the male member, that emits a flow of water and flows like a fountain,⁠2 as in, "the upper springs גֻלוֹת.⁠"3 'וְתָרֻץ' is an expression of shattering.⁠4
And the pitcher is broken at the fountain – This refers to the stomach,⁠5 which is thick and cracks upon his death.
And the wheel is shattered into the pit – The eyeball will be shattered within its socket. But according to its simple interpretation, this is a wheel with which they draw water from the cistern. So is this entire matter expounded in Maseches Shabbos.⁠6
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

1. Yeshayahu 40:19.
2. Alternatively, "the golden bowl" refers to the brain. (Metzudat David)
3. Yehoshua 15:19.
4. As in "They broke and cursed [וירצצו],⁠" in Shofetim 10:8. (Metzudat David)
5. Alternatively, "the pitcher" refers to the gall bladder. (Metzudat David)
6. 151b-152a.
עד אשר לא ירתק חבל הכסף – אמ״ר יוחנן בשם ר׳ שמעון בן יהוצדק זה חוט של שיזרה. ירתק ינתק רי״ש במקום נו״ן כמו ראצר נאצר. ויתכן להיות מגזרת ורתוקות כסף. הרתוק ואמ׳ רתק כלי ע״ז שהוא שבר והכה. חבל הכסף הוא המוח שבשדרה שהוא לבן ככסף ותרץ גולות הזהב זה הראש שלאחר שנזקן אין בו כוח לסבול ראשו כי אם רותת. ותרוץ כמו לא יכרה ולא ירוץ ותריץ את גולגלתו אך עשוק ורצוץ.
ותשבר כד על המבוע – שלאחר ג׳ ימים כריסו (של אדם) נבקעת והפרש נופל על פניו. ס״א ותשבר כד על המבוע זה הלשון שנפסק מלדבר בתוך הפה. מבוע במשקל מבול ומצאנו נחל נובע א״כ יסוד מבול נובל. ומזה היסוד יביע אמר יבאיש יביע תבענה שפתי תהלה. ונרוץ הגלגל אל הבור זה הגוף שהוא נעשה גלל גלל והוא מתגלגל אל הקבר.
(ו-ז) עד אשר לא ירתק – טרם ינתק חבלא – שדרתוב של אדם,⁠1 ותתרוצץ גולגלתו ותיבקע כריסו ויתרוצץג הגוף בקבר.
וישוב – הוא המשול לעפר על הארץ להיות עפר.
והרוח תשוב אל הקב״ה אשר נתנה בגופו.
טרם כל אלה ישוב בתשובה.
ירתק – כמו: ורתוקות כסף (ישעיהו מ׳:י״ט).
חבל הכסף – היא השדרה.
גולת הזהב – היא הראש, שנותנין עליה גולה ועטרה.
ותשבר כד על המבוע – כפל לשון על חבל הכסף, כי כאשר ניתק חבל ונשבר הכד על פניה, לפי שהוא קשור ותלוי בו, והגלגלד שבחבל נופל ונשבר ומתרוצץ.
1. בדומה ברש״י.
א. בכ״י המבורג: מכל.
ב. בכ״י המבורג: שזרתו.
ג. השוו להלן בסוף ד״ה ״ותשבר״. בכ״י המבורג: ויתאנץ.
ד. כן בפסוק. בכ״י המבורג: והן הגל.
עד – זה משל נכבד, והגולה היא בראש הגלגל המתגלגל בחבל, וראש החבל קשור בגולה.
וירתק מן עשה הרתוק (יחזקאל ז׳:כ״ג), כשיתקשר החבל כאילו ישתלשל, לא ישיג אל המבוע.
גם כן ענין ירחק שהוא כתוב.
ומלת ותרץ – מן ותרץ אתא גלגלתו (שופטים ט׳:נ״ג), מענין וירוצצו (שופטים ט׳:י״ח).
כאשר תִשָׁבֵר הגולה וירוץ הגלגל אל הבור, יִשָׁבֵר הכד. ואין מים עולים.
ומלת ונרוץ – בנין נפעל, כמו נכון, פועל עבר יחיד, מן נכונו ללצים שפטים (משלי י״ט:כ״ט).
וחבל הכסף – הוא חוט של שיזרה, וקראו כסף בעבור היותו לבן.
וגולת הזהב – הוא המוח, ודמהו לזהב בעבור הקרום שיש עליו שהוא אדום.
והכד – היא המררה, ונקרא כד בעבור ששם תתחבר המרה האדומה.
והמבוע – הוא הכבד.
ונרוץ הגלגל – גלגלת הראש שהיתה למעלה לעולם, ירדה אל הבור מתחת לארץ.
א. כן בפסוק ובכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 27298 חסרה מלת: את.
BEFORE THE SILVER CORD IS SNAPPED ASUNDER. This is a very esteemed parable.
[AND THE GOLDEN BOWL IS SHATTERED] The bowl is at the head of the wheel1 which is turned by the rope.⁠2The head of the rope is tied to the bowl.⁠3
Ve-yeratek (is snapped asunder) is related to ha-rattok (the chain) in: make the chain (Ezek. 7:23).⁠4
[BEFORE THE SILVER CORD IS SNAPPED ASUNDER] When the rope, which is compared to a chain [by Kohelet], is tied [to the pulley] and is lowered [into the well], it will not reach the fountain of water.⁠5
The same interpretation applies to the tradition which reads yerachek (it will be distanced) in place of yeratek.⁠6
The word ve-tarutz (shattered) is related to the word ve-taritz (and broke) in: and broke his skull (Judges 9:53). It is related in meaning to va-yerotzetzu (and crushed) (ibid 10:8).
[The meaning of ve-tarutz gullat ha-zahav, ve-tishaver kad al ha-mabu'a, ve-narotz ha-galgal el ha-bor (and the golden bowl is shattered, and the pitcher is broken at the fountain, and the wheel7 falleth, shattered into the pit) is:] When the bowel is shattered, and the pulley is smashed in the pit, the pitcher is broken and water is not brought up.
Ve-narotz (broken) is a nifal.⁠8 It is similar to nakhon (established) (Gen. 41:32), which is a singular in the perfect.⁠9 Nakhon is related to the word nakhonu (prepared) in: Judgments are prepared for scorners (Prov. 19:29).⁠10
The silver cord refers to the spinal cord. It is called the silver cord because it is white.
The golden bowl refers to the brain. The brain is compared to gold because the membrane that covers it is red.
The pitcher symbolizes the gall. It is referred to as the pitcher because the red bile is gathered there.
The fountain stands for the liver.
The wheel11 stands for the skull,⁠12 which was always above.⁠13 It falls shattered into the pit below the earth.⁠14
1. Ibn Ezra understands “wheel” as referring to a pulley placed over a well. The pulley draws up water in a bowl that is attached to it by means of a rope. The wheel breaks and falls into the well. The bowl is dashed to pieces, and no water can be drawn.
2. When the rope is lowered or raised it turns the wheel/pulley.
3. The bowl is lowered and raised by the rope which is attached to the pulley.
4. The rope to which the bowl is attached is compared to a chain.
5. That is, before the rope, which is compared to a chain [by Kohelet], is tied [to the pulley] and is lowered [into the well], the attached bowl does not reach the fountain of water.
6. The keri (the traditional oral version) reads: ad asher lo yeratek chevel ha-kesef. The ketiv (the traditional written version) reads: ad asher lo yerachek chevel ha-kesef, meaning: “before the silver rope is distanced.” According to Ibn Ezra, the keri and ketiv express the same idea. Both speak of the rope with the bowl attached to it being lowered and failing to reach the water.
7. The pulley.
8. From the root resh, tzadi, tzadi.
9. Narotz (broken), like nakhon, is a singular nifal in the perfect.
10. Nakhonu, like enakhon, comes from the root kaf, vav, nun.
11. Hebrew, galgal.
12. Hebrew, gulgolet. Galgal alludes to gulgolet.
13. Above the earth.
14. The grave.
עד אשר לא ירתק – כמו ״ורתוקות כסף״ (ישעיהו מ׳:י״ט), שנכווצת,⁠א כגון שרשרות כל שמנתקת.
חבל הכסףב – חלל השדרה, שהוא לבן ככסף.
ותרוץ גולת הזהב – זו האמה, כמוג ״גל נעול מעין״ (שיר השירים ד׳:י״ב).
ותשבר כד על המבוע – זה כרס שנבקע לאחר ג׳ ימים, כדמפורש במסכת שבת (בבלי שבת קנ״א:).
ונרוץד הגלגל – זה הפרש, כדכתיב ״וזריתי פרש על פניכם״ (מלאכי ב׳:ג׳), שפרש של כריס נשברה על פניו לאחר ג׳ ימים (בבלי שבת קנ״א:).
א. בכתב היד: שנכווצכות.
ב. בכתב היד: הכל כסף.
ג. בכתב היד נוסף לפני מלה זו: כגון, עם סימן למחיקה.
ד. בכתב היד: ונרוש.
ה. בכתב היד: ונשביר.
עד אשר לא ירתק חבל הכסף – פירושו: דרך בחורים בבחרותם: מי שהוא עשיר והולך בדרכי לבו, משתמש בכלי כסף וכלי זהב, ועושה דלי של זהב, ותולהו על הבור בחבל, ושלשלת של כסף, ברתוקות כסף צורף.⁠א וכשאדם מת, הכל בטל וכלי תשמישו משתברין.
וזהו שמזהירך שתזכור את בוראך עד שלא יתבטל חבל הכסף, כי ירתק הוא מלשון עיקר ועיקור, כמו: וכלב תבואתי תשרש (איוב ל״א:י״ב), מסעף פורה (ישעיהו י׳:ל״ג), וכאלה רבות. ובלעז: אַנְין בְנְא דַש אַנְרְיִיִנְטְ לַא קוֹרָדָא.
ותרוץ גולת הזהב – לשון שבירה. כמו: ותרץ את גולגלתו (שופטים ט׳:נ״ג).
ונרוץ הגלגל אל הבור – זהו האופן שמשימין למעלה על הבור, ונותנין עליו החבל כדי שיהא נוח לדלות.
א. בכ״י: עורף.
ב. כן בכ״י, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ובכל.
עד אשר לא ירתק חבל הכסף ״עשה הרתוק״ (יחזקאל ז:כג) משמעו שלשלת ונגזר ממנו פועל ״ירתק״ שמשמעו התפרקות השלשלת כמו ״ושרשך״ (תהלים נב:ז) הגזור מ״שורש״, ״כי תזמור״1 הגזור מ״זמורה״ וכך שאר הפעלים הנגזרים משמות עצם. לפי פירוש זה [הכתוב] אומר: ״לפני שתתפרק השלשלת״ וכוונתו בכך לחוליות עמוד השדרה הקשורות זו בזו כמו שלשלת, ו״חבל הכסף״ הוא חוט השדרה הדומה לכסף בצבעו ובתכונותיו בגלל קרבת ההרכב הכימי, ונאמר על השלשלאות ״ורתוקות כסף״ (ישעיהו מ:יט). נוסח הכתיב הוא ״ירחק״ ומשמעו התרחקות החוליות זו מזו וזוהי בדיוק אותה משמעות כמו ״ירתק״ [שבנוסח הקרי].
ותרוץ גולת הזהב תתנפץ גולגולת הראש, [״גולת״] כמו ״גלגולת״ ״ותרוץ את גולגלתו״ (שופטים ט:נג), וצריך היה להיות מנוקד בחולם אך הוא מנוקד בשורק כמו ״ירוּן ושמח״ (משלי כט:ו), והתופעה ההפוכה ״ירדו במצוֹלות״ (שמות טו:ה) לעומת ״ותשליכני מצוּלה״ (יונה ב:ד). הוא השתמש במילה ״זהב״ כדי לתאר את הגולגולת בגלל הרוח של הנפש העולה אל המח מאדי הדם וטהרתה [של הרוח, כמו זהב]. יש אומרים ש״גולה״ היא תעלת השקיה, כמו ״גולות מים״ (יהושע טו:יט) ״גל נעול״ (שיר השירים ד:יב) וכוונתו לעורק החלול שבכבד שממנו מתפצל הדם וזורם אל שאר הגוף ומקור נביעתה של התעלה הזו היא הכבד שכן ממנו זורם הדם אל שאר האיברים כמו שהמים מתפצלים וזורמים מתעלת ההשקיה לכל המטע. ובדומה לכך אמר: ותשבר כד על המבוע ״כד״ הוא כיס המרה ו״מבוע״ – הנ׳ התמזגה ב-מ׳ – הוא הכבד כמו שאמרנו. לפי זה הוא אמר שכיס המרה יתבקע על המבוע שהוא הכבד שממנו נובע הדם שהוא בצבע זהב ודומה לו מבחינת חשיבותו לגוף החיה.
ונרוץ הגלגל אל הבור ירידת הגוף כולו אל הקבר והתפוררותו בו והעלמותו.
1. אין במקרא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ירתק – ישבר ויחתך.
חבל הכסף – משל לעורקים הבלתי דופקים אשר בהם ישולח הדם מהכבד אל האיברים.
ותרוץ – וישבר ויפסק.
גלת הזהב – הוא מענין ׳גלות המים׳ (יהושע ט״ו:י״ט) והם הברכות המשולחות אל האיברים מהלב שבהם דם ורוח והם העורקים הדופקים.
עד אשר לא ירתק חבל הכסף, והם העורקים הבלתי דופקים אשר ידלו האברים באמצעותם מהכבד והלב - הדם. ועמו מעט מהרוח החיוני ותשבר הגולה אשר באמצעותה ידלו האברים הדם והרוח והם העורקים הדופקים, ותשבר הכד אשר ירצו למלאת על המבוע אשר ימלאוהו ממנו, וירוץ הגלגל אל הבור (שם שם, ו), והוא הפך התנועה אשר תצטרך לאדם ממנו, כי האברים לא די שלא ידלו ממנו אבל יותך מהם.
עד אשר – אחר שהזכיר כל הרעות המתרגשות לבוא עליו יום יום בעצמיותו שאין המלט לו מהנה עד הביאו אל בית עולמו שעליהם אמר עד אשר לא יבאו וגו׳ כמ״ש. התחיל שטה אחרת מצד נפלו בימים ההם מהפעולות הרצוניות והבחיריות בכל פעולותיו האנושיות שעליהם אמר שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. והסב המאמר אל מה שאמר ראשונה וזכור את בוראך עד אשר לא ירתק כאשר אמר בתחילה עד אשר לא תחשך השמש. דמה העסק הזמניי עודנו בחזקו אל דליית המון זהובים בחבל הכסף מגולת הזהב עם כד של חרס ע״י גלגל הסבוב כמו שימשך פירושו ולזה אמר שיזכור את בוראו עד אשר לא ירתק חבל הכסף ורתוק חבל הכסף או ריחוקו לפי המסורת הוא ניתוק או בטול כח המשך התשוקות הנכספות לו והוא מסתפק בהם בבחרותו כאילו משבר בחבל עבות העגלה. ומשל מפורסם הוא בעוד שהחבל בידך משוך פרתך. ונרוץ גולת הזהב. הוא משל אל ברכת ההצלחה מן העניינים הזמניים הנחמדים מזהב ומפז שהיה רגיל לשאוב ממנה בחבל הכסף הנזכר. ועתה נתבקעה ויצאו מימיה ובא עדיה ויחפור כי בקש ולא מצא.
ותשבר כד וגו׳ – היא משל אל הכלים אשר ישאב בהם בחבל מן גולת הזהב כמו הכח והשכל והממון והאהובים שהם חזקים בידו והולך ושואב מהם כל ימי חייו. אמנם בבוא קצו אין עוזר לו מהם. ומשל מורגל הוא בהתמיד כד על המבוע לא ימלט מהשבירה ואמר על המבוע כי אחר שעשה כל השתדלותו עד שהיה קרוב לשאוב נשבר הכלי ולא עלה בידו. וכמו שאמרו ז״ל (רבה קהלת פ׳ א׳) אין אדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו. כי לעולם הוא רואה עצמו קרוב להצליח אלא שאין ספק בידו וזהו דבר של עגמת נפש.
ונרוץ הגלגל – הוא הגלגל הכללי המניע כל דברי העולם וקורותיו וכל סבותיו וגלגליו ונתגלגלו לו להביאו אל הבור הוא הקבר אשר אליו יביאוהו הסופדים אשר זכר ראשונה,
עד - בעוד אשר לא ירתק חבל הכסף. גם בעת זקנה השתדל להשיג שלימות נצחי כפי מה שתוכל קודם שתתפרק השדרה אשר בה חוט הלבן ככסף1: ותרוץ גולת הזהב. הכבד שהוא מעיין הדם2: ותשבר כד - המרה3, על המבוע, הכבד4 שהוא ׳מבוע׳5 כל הליחות6: ונרוץ הגלגל. הכרס: אל הבור. המעיים התחתונים7:
1. ׳חבל הכסף׳ הוא חוט השדרה, וקראו ׳כסף׳ בעבור היותו לבן, וכ״כ רש״י ואבע״ז, וכן מפורש בקה״ר. וכתב רש״י ש׳במותו חסר מוחו ומתרוקן ויבש ומתעקם בתוך החוליות ונעשה כשלשלת, ירתק לשון רתוקות כסף׳. הרי שדיבר כאן על מותו של אדם, ובא לעורר שאף אחרי שנחלש והזקין כפי המתואר בפסוקים הקודמים, יוסיף להשתדל לקנות שלימות רוחנית, כל עוד לא מת. וסדר העניין לפירוש רבינו, התחיל לעורר לנצל את ימי חייו עד שלא יבואו ימי הרעה בזקנותו, ותיאר את ימי הרעה, ושוב עורר לנצל אף את ימי הרעה כמה שיכול, ואחרי זה תיאר את המיתה עצמה.
2. על המשך הפסוק פירש אבע״ז ׳מילת ונרוץ מן ותרץ את גלגלתו, מענין וירוצצו כאשר תשבר הגולה׳, ואילו ׳גולת הזהב׳ פירש אבע״ז שהוא המוח, ודימה אותו לזהב בגלל הקרום האדום שעליו. ובדומה לזה פירש רבינו שהכוונה לכבד שדרכו נובע הדם לכל הגוף, וגם הוא אדום.
3. ׳ונקרא כד בעבור ששם תתחבר המרה האדומה׳ (אבע״ז).
4. כ״כ אבע״ז.
5. בדפו״ר: רבוע.
6. הכבד נקרא ׳מבוע׳, כי הוא המעיין שממנו יוצאים כל הליחות שבגוף. כלומר, משל הוא, שבשעה שימות האדם תבקע כיס המרה שלו לתוך הכבד שהוא מבוע של דם והוא מפרה כל הגוף, כי משגר הדם בגידיו לכל האברים (מחברת הערוך לרבי שלמה פרחון). וכ״כ ריב״ג בשרשיו (שורש כ״ד), ש׳כד׳ הוא הכבד שהוא מבוע הדם, ו׳המבוע׳ הוא שם מושאל לכיס המרה הדבק לכבד, שמקבל את המרה האדומה כשפולט אותה הכבד מן הדם.
7. יתכן ש׳כרס׳ האמור כאן הכוונה ל׳מסס׳, והוא הסמוך לבית הכוסות עשוי סגלגל כמין כדור (רש״י בשבת לו.), והוא הנקרא אצטומכא, והוא הנופל לתוך המעיים התחתונים שמתחתיו. והרי״ד כתב ש׳הגלגל׳ הוא הוושט שישבר ויפול אל חלל הגוף העשוי כבור.
ירחק. ירתק ק׳ ועיין מ״ש במלכים ב י״א על מלת הממותים.
ותרץ גלת. ברוב ספרים הרי״ש בשלש נקודות ובקצתן בשורק ובס״א נמצא בחולם.
ירתק – ענינו כמו שלשלת כמו ורתוקות כסף צורף (ישעיהו מ׳:י״ט).
ותרוץ – מלשון רציצה ושבירה כמו וירעצו וירצוצו (שופטים י׳:ח׳).
גולת – מעין כמו גולות מים (שופטים א׳:ט״ו).
כד – שם כלי כמו וכדה על שכמה (בראשית כ״ד:מ״ה).
המבוע – מעין הנובע.
ונרוץ – מלשון ריצה ורדיפה.
הגלגל – גלגולת הראש.
עד אשר וגו׳ – מוסב על המקרא שלמעלה בראשית הענין שאמר וזכור וגו׳, לומר זכור בוראך טרם שיהיה נעשה חבל הכסף כמו שלשלת ועל חוט השדרה יאמר שהוא לבן ככסף, ובמות האדם חסר מוחו ומתרוקן וייבש ומתעקם בתוך החוליות ונעשה כשלשלת.
ותרוץ גולת הזהב – על מוח הראש יאמר על שהוא כמעין הנובע ללחלח ולהשקות את חוט השדרה, ולפי שהקרום שעליו הוא אדום קראו זהב, כי מראה הזהב היא אדום, ורוצה לומר אז ירוצץ מוח הראש ולא ישקה עוד את חוט השדרה.
ותשבר כד – על כיס המרה יאמר שנקרע אז, ומי המרה נשפך על הכבד במקום מושבו ואחז במשל מכד מלא מים הנשבר על המעין, והמים שבכד יורדים אל המעין מקום שאין צורך אל המים, וכן היא שפיכת מי המרה על הכבד. כי בהיות האדם חי אמרו רז״ל כבד כועס והמרה זורקת בו טפה ונח מכעסו אבל אז אין הכבד כועס ואין צורך אל טפת המרה.
ונרוץ הגלגל – גלגולת הראש שהיתה למעלה, מריצים אז להורידה אל בור הקבר מתחת לארץ.
(ו-ז) עד אשר לא ירתק חבל הכסףירתק – מלשון רותקו בזקים.
והטעם שמח בחור בילדותך, עד אשר לא יהיה אסור בזקים זרעך הלבן ככסף ולא יוכל לצאת.
(וטעם חבל – כי הזרע נמשך ודבר בחלקיו כחבל.)
ותרוץ גֻלת הזהב – וגם את יעלת חןא שמחי ועלזי בימי נעוריך, עד אשר לא תשבר הגולה הנובעת מי זהב, והם הדמים.
ותשבר כד על המבוע, ונרוץ הגלגל אל הבור – אדם הולך אל המבוע לשאוב מים וכדו בידו, וכשהוא אצל המבוע כדו נשברת ולא יוכל לשאוב, אף על פי שהוא עומד אצל המבוע. וכן כשהגיע אל הבור לדלות ממנו מים, נרוץ הגלגל ולא יוכל להוריד הדלי לתוך הבור, אף על פי שהוא עומד שם. וזה משל נאה על הזקן, שהוא מתקרב אל האשה, ולא יוכל לעשות מלאכתו וישב העפר על הארץ כשהיה.
(והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה – תקון סופרים הוא.⁠1 ופה נשלמו י״ט מלין תקון סופרים).
עד כאן דברי קהלת. ועד כאן העצה היעוצה להביא הבחורים לרדוף אחר ההנאות החומריות. ונגד זה אמרתי בשירי:⁠ב
הוֹי תַּאֲוָה קָשָׁה אֲשֶׁר תָּמֹצִי
לֶב אִיש בְּזִיו אַכְזָב וְהוּא שָׂמֵחַ
כִּי אַחֲרִיתֵך מַר, וְרֹאשֵׁךְ מֶגֶד.
כי אמנם אם שלום הגוף ובריאות כל אבריו. והעושר והנכסים והכבוד. ושלום הרוח החפשי מרעיונות טורדים ומדאיבים;⁠ג אם באלה יאושר אדם בארצות החיים, מה יתאונן רודף תענוגים. אשר כל אלה יאבדו ממנו! לך נא ראה דברי המלך החכם בפתיחת משליו. ׳... ומה צורך למשליו? הלא ברחובות קריה הנסיון יתן קולו.
1. {עיין בסוף הקדמתו ששד״ל מציע שמלים אלה הן הוספה של חז״ל ולא מדברי מחבר ספר קהלת.}
א. כן בכ״י קולומביה. באוצר נחמד: ״מן״.
ב. כן במהדורה בתרא באוצר נחמד. במהדורה קמא בכ״י קולומביה (במקום ״היעוצה להביא... אמרתי בשירי״): ״הנבערה שקהלת וכל האפיקורוסים יועצים לחבל פתאים באמרי שקר״.
ג. כן באוצר נחמד. בכ״י קולומביה: ״ומדאיגים״.
ירתק – נו״ן של שרש נתק נחלפה ברי״ש (בן⁠־בר), ומצאנו גם שם רתוקות (מלכים א׳ ו׳:כ״א) להוראת שלשלאות, וירתק ר״ל יחדל מהיות רַתּוק, ורתק בהיפוך וחילוף אותיות (פשר⁠־פתר) קשר; והמשל לקוח מבור מים שיש בו מוכני ע״י חבלים וגלגלים, ומאלה אחד גדול (גלגל) והאחרים קטנים (גֻּלּוֹת), וקרא לחבל בשם כסף ולגלה בשם זהב, כי החיים שהם כוונת המשל יקרים ככסף וזהב.
ותרץ – היה ראוי להנקד וְתֵרֹץ לעשותו נפעל משרש רצץ כמו ונרץ שאחריו; וע״י מוכנים שואבים מן הבור, ושופכים למבוע שהוא בית קיבול של עץ או של אבן ובו חורין מכל צדדיו, ומחורין אלה נובעים המים ומשקים כל השדה; ואולי הניעו מוכני זה ע״י דריכת הרגל, ונמצאת המצאה זו במצרים, וזו כוונת הפסוק והשקית ברגלך כגן הירק (פרשת עקב), ור״ל כאן שכל האיברים אינם עושים עוד שמושם ואינם שואבים ליחות מבריאות מן האצטומכא שהוא אשר על הבית בגוף האדם.
עד אשר וגו׳ – עד אשר לא ירתק חבל הכסף – זה חוט של שדרה,⁠1 ותרץ גלת הזהב – זו גלגלת,⁠2 רבי חייא ב״ר נחמיה אמר זו גרגרת שהיא מגלה את הזהב ומריצה את הכסף,⁠3 ותשבר כד על המבוע – זו כריסו של אדם, שלאחר שלשה ימים למיתתו של אדם כרסו נבקעת ומוסרת לפה ואומרת לו, הא לך מה שגזלת וחמסת ונתת בי, ונרץ הגלגל אל הבור, יש אומרים כאלין גלגלין דצפורי, ויש אומרים כאילין רגבייה דטבריה, כמש״נ (איוב ב״א) מתקו לו רגבי נחל.⁠4 (שם)
עד אשר וגו׳ – רבי יהושע בן לוי פתר קראי במקדש, עד אשר לא ירתק חבל הכסף – זו שלשלת יוחסין5 ותרץ גלת הזהב – אלו דברי תורה, כמש״נ הנחמדים מזהב, ותשבר כד על המבוע – יש אומרים כדו של ברוך על מבועו של ירמיהו, וחד אמר כדו של ירמיהו על מבועו של ברוך,⁠6 ונרוץ הגלגל אל הבור – מבבל היו כמש״נ ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך7 ולבבל חזרו כמש״נ (עזרא ה׳) ועמא הגלי לבבל. (שם)
1. שהוא לבן ככסף וארוך כחבל.
2. דריש גולת כמו גלגלת, ולפי שהוא הדבר היותר חשוב באדם [דכל הגוף בתר רישא אזיל] קרי ליה זהב.
3. דריש גולת מלשון גלוי, ובויק״ר ר״פ י״ח גריס שהיא מכלה, והיא היא בחלוף אותיות גיכ״ק. ותירוץ – הרצאת מעות, וחבל מלשון חבלה וכליון, והכונה שכל עמל האדם לפיהו, והגרגרת היא מוציאה ומחבלת כסף וזהב לאכילה ולהנאת הגרון.
4. ר״ל גלגלים העשוים על פי הבארות ובהם חבל ארוך שמגלגלים ומושכים מים, ומפני כי העיר צפורי יושבת בהר ובארותיהם עמוקים היו צריכים לאותן הגלגלים, ויתפרש הגלגל אל הבור כפשוטו. והיש אומרים מפורשים הגלגל מלשון אבן גלל שהוא אבן קשה, וכך היה רגבי טבריא, והכונה – השלכת אברים לקבר המת, והראיה מפסוק מתקו לו רגבי נחל הוא ע״ד משל שאחר מותו הוא עומד בין רגבי אברים כאלו מתוקים הם לו.
5. הוא ע״ד הכתוב (מלאכי ג׳) וישב מצרף וטהר את בני לוי.
6. שניהם היו משכחים תורתם בעוני הדרך וכפירש״י כאן בפרשה, ופליגי בזה מי מהם גלה באחרונה ושנשבר גם כדו על גבי מבוע תורתו של ראשון, וזה ידוע שאין שוברים את הכד אלא א״כ יבש המבוע, אלא דפליגי מי נקרא המבוע, אם ירמיה שהיה רבו של ברוך ויבש מקור תורתו תחלה ואח״כ נשבר גם כדו של ברוך או דברוך נקרא מבוע ע״ד שאמרו הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מכולם ויבש מקור תורתו שלו תחלה ואח״כ נשבר גם כדו של ירמיה.
7. טעם הראיה שהיו מבבל משום דמארצך דכתיב באברהם היא אור כשדים ונמרוד הוא שהשליכו שמה, והוא היה מלך שנער שהיא בבל כמבואר בתורה פ׳ נח.
לכן זכור את בוראך1 עַד אֲשֶׁר – בטרם2 לֹא יֵרָתֵק (ירחק כתיב) – יהפך לשלשלת3 חֶבֶל הַכֶּסֶף – חוט השדרה שמתקשה במותו של אדם4, וְתָרֻץ וּתְרֻצַּץ5 גֻּלַּת הַזָּהָב – מוח הראש ולא ישקה עוד את חוט השדרה6, וְתִשָּׁבֶר – וישבר כַּד מלא מים7 עַל הַמַּבּוּעַ – על המעיין הנובע, דהיינו ישפכו מי המרה על הכבד8, וְנָרֹץ – ויתרוצץ9 הַגַּלְגַּל בו דולים את המים10 אֶל הַבּוֹר11:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. רש״י, מצודת דוד. ורלב״ג ולקח טוב ביארו ינתק.
4. שהוא לבן ככסף, ובמותו חסר ומתרוקן מוחו ויבש ומתעקם בתוך החוליות ונעשה כשלשלת, רש״י, מצודת דוד. ורלב״ג ביאר כי זהו משל לעורקים הבלתי דופקים אשר בהם ישולח הדם מהכבד אל האיברים.
5. מצודת ציון.
6. שהמוח הוא כמעין הנובע ללחלח ולהשקות את חוט השדרה, ולפי שהקרום שעליו הוא אדום קראו זהב, כי מראה הזהב הוא אדום, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהיא האמה שהיתה מקלחת מים ונובעת כמעיין כמו גולות עליות. ולקח טוב ביאר שגולת הזהב זה הראש, שלאחר שנזקן אין בו כוח לסבול ראשו כי אם רותת.
7. מצודת דוד.
8. ואחז במשל מכד מלא מים הנשבר על המעיין, והמים שבכד יורדים אל המעיין מקום שאין צורך אל המים, וכן היא שפיכת מי המרה על הכבד, כי בהיות האדם חי אמרו רז״ל כבד כועס והמרה זורקת בו טיפה ונח מכעסו, אבל אז אין הכבד כועס ואין צורך אל טיפת המרה, מצודת דוד. ורש״י ביאר כי זה הכרס שהיא צבה ונבקעת במותו, שלאחר שלשה ימים למיתתו של אדם כרסו נבקעת ומוסרת לפה ואומרת לו, הא לך מה שגזלת וחמסת ונתת בי, מדרש רבה. ולקח טוב ביאר ״ותשבר כד על המבוע״ זה הלשון שמפסיקה מלדבר בתוך הפה.
9. רש״י. ומצודת ציון ביאר מלשון ריצה ורדיפה, שמריצים את גולגולת הראש.
10. רש״י. ורש״י ביאר גם לפי הדרש שיתרוצץ גלגל העין בתוך גומתו. ומצודת דוד ביאר גלגולת הראש שהיתה למעלה, מריצים אז להורידה אל בור הקבר מתחת לארץ. ולקח טוב ביאר שזה הגוף שהוא נעשה גלל גלל והוא מתגלגל אל הקבר.
11. הוא הקבר, מצודת דוד. ובמדרש, רבי יהושע בן לוי ביאר את הפסוק במקדש, ״עד אשר לא ירתק חבל הכסף״ זו שלשלת יוחסין, ״ותרץ גלת הזהב״ אלו דברי תורה כמו שנאמר (תהלים יט, א) ״הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב״, ״ותשבר כד על המבוע״ יש אומרים כדו של ברוך על מבועו של ירמיהו, ויש מי שאמר כדו של ירמיהו על מבועו של ברוך, ״ונרוץ הגלגל אל הבור״ מבבל היו כמו שנאמר (בראשית יב, א) ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ״, ולבבל חזרו כמו שנאמר (עזרא ה, יב) ״וְעַמָּה הַגְלִי לְבָבֶל״, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ז) וְיָשֹׁ֧ב הֶעָפָ֛ר עַל⁠־הָאָ֖רֶץ כְּשֶׁהָיָ֑ה וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל⁠־הָאֱלֹהִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ׃
and the dust returns to the earth as it was, and the spirit returns to God who gave it.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וִיתוּב בִּסְרָךְ דְּאִתְבְּרִי מִן עַפְרָא עֲלַוֵי אַרְעָא הֵיכְמָא דַּהֲוָה מִלְּקַדְמִין וְרוּחַ נִשְׁמְתָךְ תְּתוּב לְמֵיקָם בְּדִינָא קֳדָם יְיָ דְּיַהֲבָהּ לָךְ.
וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה – רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי חִלְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן, אֵימָתַי וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ, לִכְשֶׁיָּשׁוּב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ, וְאִם לָאו: נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה וגו׳ (שמואל א כ״ה:כ״ט). רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי בְּשֵׁם רַבִּי אַבְדִּימֵי דְּחֵיפָם, לְכֹהֵן חָבֵר שֶׁמָּסַר לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה, וְאָמַר לוֹ רְאֵה שֶׁאֲנִי טָהוֹר וּבֵיתִי טָהוֹר וְכֵלַי טְהוֹרִים, וְכִכָּר זוֹ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ טְהוֹרָה הִיא, אִם אַתָּה מַחֲזִירָהּ לִי כְּדֶרֶךְ שֶׁנְּתַתִּיהָ לְךָ מוּטָב, וְאִם לָאו הֲרֵינִי שׂוֹרְפָהּ לְפָנֶיךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם זֶה, רְאֵה שֶׁאֲנִי טָהוֹר וּמְעוֹנִי טָהוֹר וְשַׁמָּשַׁי טְהוֹרִים, וּנְשָׁמָה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ טְהוֹרָה הִיא, אִם אַתְּ נוֹתְנָהּ לִי כְּשֶׁאֲנִי נוֹתְנָהּ לְךָ, מוּטָב, וְאִם לָאו אֲנִי שׂוֹרְפָהּ בְּפָנֶיךָ. כָּל אֵלֶּה בִּימֵי זִקְנוּתוֹ, אֲבָל בִּימֵי נַעֲרוּתוֹ, אִם חָטָא הוּא לוֹקֶה בְּזִיבָה וְצָרַעַת. לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל: אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ (ויקרא ט״ו:ב׳). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי פָּתַר קְרָיָא בַּמִּקְדָּשׁ, אָמַר לָהֶם הַנָּבִיא לְיִשְׂרָאֵל וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ, זִכְרוּ אֶת בּוֹרַאֲכֶם עַד שֶׁבְּחוּרֵיכֶם קַיָּמִין, עַד שֶׁבְּרִית כְּהֻנָּה קַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (שמואל א ב׳:כ״ח), עַד שֶׁבְּרִית לְוִיָּה קַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בוֹ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ וגו׳ (דברים י״ח:ה׳), עַד שֶׁבְּרִית יְרוּשָׁלַיִם קַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ (מלכים א י״א:ל״ב), עַד שֶׁמַּלְכוּת בֵּית דָּוִד קַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ (תהלים ע״ח:ע׳), עַד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה בָּחַרְתִּי וְהִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה (דברי הימים ב ז׳:ט״ז), עַד שֶׁאַתֶּם קַיָּמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּךָ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה (דברים ז׳:ו׳). עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, אֵלּוּ הֵן יְמֵי הַגָּלוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע (עמוס ו׳:ג׳). וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר, שֶׁזְּכוּת הָאָבוֹת בְּטֵלָה. עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, זוֹ מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי (תהלים פ״ט:ל״ז). וְהָאוֹר, זוֹ הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו׳:כ״ג). וְהַיָּרֵחַ, זֶה סַנְהֶדְּרִין, דִּכְתִיב: כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם (תהלים פ״ט:ל״ח). וְהַכּוֹכָבִים, אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגֶּשֶׁם, אַתְּ מוֹצֵא כָּל הַנְּבוּאוֹת קָשׁוֹת שֶׁנִּתְנַבֵּא עֲלֵיהֶם יִרְמְיָה לֹא בָאוּ עֲלֵיהֶם אֶלָּא לְאַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת. בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, אֵלּוּ מִשְׁמָרוֹת כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה. וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, אֵלּוּ הַכֹּהֲנִים.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף לְוִיִם הֵנִיף אַהֲרֹן בְּיוֹם אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה׳ (במדבר ח׳:י״א).
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא הַמֻּרְאָה הַזּוֹ דָּבָר קַל הוּא, וְהָיָה הַכֹּהֵן מְכַוֵּן וְנוֹטְלוֹ בְּאַחַת יָדוֹ וְזוֹרְקוֹ לַאֲחוֹרֵי הַכֶּבֶשׁ שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם אַמָּה לַאֲחוֹרֵי יָדָיו. וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת, אֵלּוּ מִשְׁנָיוֹת גְּדוֹלוֹת, כְּגוֹן מִשְׁנָתוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, וּמִשְׁנָתוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא, וּמִשְׁנָתוֹ שֶׁל בַּר קַפָּרָא. כִּי מִעֵטוּ, זֶה הַתַּלְמוּד שֶׁבָּלוּל בָּהֶן. וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת, אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל לֹא הָיָה אֶחָד יָכוֹל לִסְבֹּר אֶת תַּלְמוּדוֹ, וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק, אֵלּוּ דַּלְתוֹת נְחָשְׁתָּא בֵּית אֶלְנָתָן שֶׁהָיוּ פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה. בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, עַל יְדֵי שֶׁבָּטְלוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כְּטַחֲנָה, מַה טַּחֲנָה זוֹ אֵינָהּ בְּטֵלָה לֹא בַיּוֹם וְלֹא בַלַּיְלָה, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה נֶאֱמַר בָּהּ: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א׳:ח׳). וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, אָמַר רַבִּי לֵוִי שְׁמוֹנָה עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיְתָה בַּת קוֹל מַכְרֶזֶת וּמְצַפְצֶפֶת עַל נְבוּכַדְנֶצַּר וְאוֹמֶרֶת לוֹ עַבְדָּא בִּישָׁא סוֹק אַחֲרֵיב בֵּיתֵיהּ דְּמָארָךְ דִּבְנוֹי מָרְדִין וְלָא שָׁמְעִין לֵיהּ. וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר, שֶׁעָלָה וּבִטֵּל הַשִּׁיר מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: בְּשִׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן (ישעיהו כ״ד:ט׳). גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, מִגָּבְהוֹ שֶׁל עוֹלָם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים נִתְיָרֵא. וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, חִתִּית שֶׁל דֶּרֶךְ נָפְלָה עָלָיו, וְרַבִּי לֵוִי אָמַר הִתְחִיל מַתְוֶה תְּוָואִים בַּדֶּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ (יחזקאל כ״א:כ״ו), עַל אֵם דְּבָצְלֵי, בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים, שֶׁמְּתַוֶּוכֶת לִשְׁנֵי הַדְּרָכִים, שְׁנֵי דְרָכִים הָיוּ שָׁם אַחַת הוֹלֶכֶת אֶל הַמִּדְבָּר וְאַחַת הוֹלֶכֶת לַיִּשּׁוּב. לִקְסָם קֶסֶם, הִתְחִיל לִקְסֹם קְסָמִים, לִשְׁמָהּ שֶׁל רוֹמִי וְלֹא עָלוּ, לִשְׁמָהּ שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא וְלֹא עָלוּ, לִשְׁמָה שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם וְעָלוּ. קִלְקַל בַּחִצִּים, לִשְׁמָהּ שֶׁל רוֹמִי וְלֹא עָלוּ, לִשְׁמָהּ שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא וְלֹא עָלוּ, לִשְׁמָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם וְעָלוּ. הִדְלִיק נֵרוֹת וּפָנָסִין לִשְׁמָהּ שֶׁל רוֹמִי וְלֹא הִדְלִיקוּ, לִשְׁמָהּ שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא וְלֹא הִדְלִיקוּ, לִשְׁמָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם וְהִדְלִיקוּ. הֵצִיף סְפִינוֹת בִּנְהַר פְּרָת לִשְׁמָהּ שֶׁל רוֹמִי וְלֹא הָלְכוּ, לִשְׁמָהּ שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא וְלֹא הָלְכוּ, לִשְׁמָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם וְהָלְכוּ. שָׁאַל בַּתְּרָפִים, זוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלּוֹ. רָאָה בַּכָּבֵד, אָמַר רַבִּי לֵוִי כְּהָדֵין עֲרַבְיָא דְּנָכֵיס אִימְרָא וְחָמֵי בִּכַבְדֵיהּ. בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלָיִם, הָיָה קִסְמוֹ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם בִּימִינוֹ. לָשׂוּם כָּרִים, כָּלוֹרְכִין. לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח, סְפַקְלָאטוֹרִין. לְהָרִים קוֹל, בְּסַרְפִּינִיסֵס. לָשׂוּם כָּרִים, עָשָׂה כַּרְקוֹמִין. לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה, אַבְנֵי בַּלִּסְטְרָא. לִבְנוֹת דָּיֵק, כְּבָשִׁין. וְכֻלָּם וְהָיָה לָהֶם כִּקְסָם שָׁוְא וגו׳, אָמַר לָהֶם נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל, אִלּוּ זְכִיתֶם הֱיִיתֶם קוֹרִין בַּתּוֹרָה שֶׁנִּדְרֶשֶׁת שִׁבְעָה מִשִּׁבְעָה, וְעַכְשָׁיו שֶׁלֹא זְכִיתֶם הֲרֵי נְבוּכַדְנֶצַּר קוֹסֵם עֲלֵיכֶם שִׁבְעָה מִשִּׁבְעָה, וְכָל כָּךְ לָמָּה וְהוּא מַזְכִּיר עָוֹן לְהִתָּפֵשׂ, זֶה דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה. וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד, זוֹ נְבוּאָתוֹ שֶׁל יִרְמְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה (ירמיהו א׳:י״א), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָה הַשָּׁקֵד הַזֶּה מִשְּׁעַת שֶׁיָּנֵץ עַד שֶׁהוּא גוֹמֵר פֵּרוֹתָיו עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם, כָּךְ כָּל גְּזֵרָה לֹא הָיְתָה אֶלָּא מִשִּׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז עַד תִּשְׁעָה בְּאָב. וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, זֶה צַלְמוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם דִּי דְהַב (דניאל ג׳:א׳).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אִשְׁתַּכַּח דְּאַתְּ אָמַר כָּל דְּרוּמֵיהּ שִׁיתִּין וּפוּתְיֵיהּ שִׁית, צָרִיךְ הֶקֵּף חַד מִתְּלָתָא, אָמַר רַבִּי בַּנַּי בְּקָנֶה זֶה הָיָה מַעֲמִידוֹ וְנוֹפֵל מַעֲמִידוֹ וְנוֹפֵל, אָמַר רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק לֹא הָיָה עוֹמֵד עַד שֶׁהֵבִיא כָּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְשָׁפְכוּ לְפָנָיו דִּימוֹס סָמַךְ עַל רַגְלָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ (יחזקאל ז׳:י״ט). וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה, זוֹ זְכוּת אָבוֹת. כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ, מִבָּבֶל הָיוּ וּלְבָבֶל חָזְרוּ. וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים, זוֹ גָּלוּת יְכָנְיָה, אַתְּ מוֹצֵא מִשָּׁעָה שֶׁגָּלְתָה גָּלוּתוֹ שֶׁל צִדְקִיָּה יָצָאת גָּלוּת יְכָנְיָה לִקְרָאתָם וְהָיוּ מְכֻסִּים שַׂקִּים מִבִּפְנִים וּלְבָנִים מִבַּחוּץ וַהֲווֹן מַשְׁאֲלִין אִילֵּין לְאִילֵּין מָה אַבָּא עֲבֵיד מָה אִמָּא עֲבִידָא מָה אַחָא עֲבֵיד, וְאָמְרוּן לוֹן קְטִילִין אִינוּן, וַהֲוָה מְסַפֵּיד בְּחָדָא יָדֵיהּ וּמְקַלֵּס בְּחָדָא יָדֵיהּ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וּפְאֵרֵכֶם עַל רָאשֵׁיכֶם וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ (יחזקאל כ״ד:כ״ג). עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף, זוֹ שַׁלְשֶׁלֶת יוֹחֲסִים. וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב, אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב (תהלים י״ט:י״א). וְתִשָּׁבֵר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ, תְּרֵין אָמוֹרָיִן, חַד אָמַר כַּדּוֹ שֶׁל בָּרוּךְ עַל מַבּוּעוֹ שֶׁל יִרְמְיָה. וְחַד אָמַר כַּדּוֹ שֶׁל יִרְמְיָה עַל מַבּוּעוֹ שֶׁל בָּרוּךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ (ירמיהו ל״ו:י״ח). וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר, מִבָּבֶל הָיוּ וּלְבָבֶל חָזְרוּ. מִבָּבֶל הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ (בראשית י״ב:א׳), וּלְבָבֶל חָזְרוּ: וְעַמָּה הַגְלִי לְבָבֶל (עזרא ה׳:י״ב).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי (ישעיהו מ״ד:כ״ז), צוּלָה זוֹ בָּבֶל, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ צוּלָה, שֶׁשָּׁם צָלֲלוּ מֵתֵי דּוֹר הַמַּבּוּל, דִּכְתִיב: גַּם בָּבֶל לִנְפֹּל חַלְלֵי יִשְׂרָאֵל (ירמיהו נ״א:מ״ט).
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כְּתִיב: וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר (בראשית י״א:ב׳), לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ שִׁנְעָר, שֶׁנִּנְעֲרוּ שָׁם מֵתֵי דּוֹר הַמַּבּוּל.
דָּבָר אַחֵר, שִׁנְעָר, שֶׁמֵּתוּ בְּתַשְׁנוּק, בְּלֹא נֵר וּבְלֹא מֶרְחָץ.
דָּבָר אַחֵר, שִׁנְעָר, שֶׁהֵן מְנֹעָרִים מִן הַמִּצְווֹת בְּלֹא תְרוּמָה וּבְלֹא מַעַשְׂרוֹת. שִׁנְעָר, שֶׁשָּׂרֶיהָ מֵתִים נְעָרִים. שִׁנְעָר, שֶׁהֶעֱמִידוּ שׂוֹנֵא וָעֵר, וְאֵיזֶה זֶה, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, מִבָּבֶל הָיוּ וּלְבָבֶל חָזְרוּ. וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים, זוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אַתְּ מוֹצֵא כֵּיוָן שֶׁרָאָה יִרְמְיָה יְרוּשָׁלַיִם חֲרֵבָה, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּשְׂרַף, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁגָּלוּ, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּסְתַּלְּקָה לָהּ, הִתְחִיל עֲלֵיהֶם בַּהֲבֵל הֲבָלִים.
וישוב העפר אל הארץ כשהיה – מבבל היה ולבבל חזרו.
והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה – זה רוח הקדש כיון שנסתלקה רוח הקדש גלו. לכן הזהרו ועשו טובה והקב״ה יעזור לכם ויתן לכם חיים טובים בעולם הזה וגן עדן לעולם הבא וכן יהיה. אמן אמן. אמן.
סליק מדרש קהלת.
והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה – תנה לו כמו שנתנה לך, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו פקחין שבהם קפלום והניחום בקופסא, טפשין שבהם הלכו ועשו בהם מלאכה, לימים בקש המלך את בגדיו פקחים החזירום לו מגוהצים, טפשים החזירום לו מלוכלכים, שמח המלך לקראת פקחין וכעס לקראת טפשין, על פקחין אמר כלי ינתנו לאוצרותיהם וילכו לבתיהם לשלום, ועל טפשין אמר כלי ינתנו לכובס והם יחבשו בבית האסורין, אף הקב״ה על גופן של צדיקים הוא אומר יבא שלום ינוחו על משכבותם, ועל נשמתם הוא אומר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (בשמואל ברמז קל״ד).
וישוב העפר על הארץ כשהיה – רבי חלקיה ורבי פנחס בשם ר׳ סימון אימתי תשוב הרוח אל האלהים כששב העפר כשהיה. ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע, רבי שמואל בר נחמני מתני לה בשם רבי אבדימי דמן חיפה לכהן חבר שמסר לכהן עם הארץ כבר תרומה, ואמר לו ראה שאני טהור וביתי טהור וככר שנתתי לך טהורה אם אתה נותנה לי כדרך שנתתיה לך מוטב ואם לאו הריני זורקה לפניך.
וישוב העפר – אל הארץ, א״ר אבהו כל הנאמר בפני המת יודע עד שיסתום הגולל, פליגי בה רבי חייא ורבי שמעון פן פזי חד אמר עד שיסתום הגולל, וחד אמר עד שיתעכל הבשל, מאן דאמר עד שיתעכל דכתיב אך בשרו עליו יכאב וגו׳. ומאן דאמר עד שיסתום הגולל דכתיב וישוב העפר על הארץ. הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן בר יצחק, נחר בהון רב אחא בר יאשיה, אמרו ליה לרב נחמן נחר בן גברא, אתא אמר ליה מנו מר, אמר ליה אנא אחי בר יאשיה, אמר ליה ולאו אמר רב מרי עתידי צדיקי דהוו עפרא, אמר ליה ומנו מרי (אמר ליה) לא ידענא ליה, אמר ליה והא קרא כתיב וישוב העפר על הארץ, אמר ליה דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי דכתיב ורקב עצמות קנאה, מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין ושאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבין, חזייה דאית ביה מששא, אמר ליה ליקום מר לגו ביתא, אמר ליה גלית אדעתך דאפילו נביאי לא איקרי לך דכתיב וידעתם כי אני ה׳ בפתחי את קברותיכם, אמר ליה והא כתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב, אמר ליה ההוא שעה אחת קודם תחית המתים.
דבר אחר וזכור את בוראיך בימי בחורותיך – רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי זכרו את בוראכם עד שבחורותיכם קיימת, עד שברית כהונה קיימת שכתוב ובחור אותו מכל שבטי ישראל לכהן לי, עד שברית לויה קיימת שכתוב בו כי בו בחר ה׳ אלהיך מכל שבטיך, עד שברית מלכות קיימת שכתוב בו ויבחר בדוד עבדו, עד שברית ירושלים קיימת שכתוב בו העיר אשר בחרתי בה, עד שברית בית המקדש קיימת הכתיב ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה, עד שאתה קיים דכתיב ובך בחר ה׳ אלהיך, עד אשר לא יבאו ימי הרעה ימי הגולה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ לא טובה ולא רעה, עד אשר לא תחשך השמש זו מלכות בית דוד שנאמר בו וכסאו כשמש נגדי. והאור זו התורה שכתוב בה כי נר מצוה ותורה אור. והירח אלו סנהדרין, דתניא סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה. והכוכבים אלו הרבנים דכתיב ומצדיקי הרבים ככוכבים.
וישוב העפר על הארץ כשהיה – מבבל היו ולבבל חזרו.
והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה – זה רוח הקדש כיון שנסתלקה רוח הקדש גלו.
ויעוד אלגסם אלי ענצרה אלתראבי חסב מא כאן, ואלנפס תנצרף אלי אלרב אלד׳י רכבהא פיה.
ולפני שיחזיר הגוף ליסודות העפר (שמהם הוא בא) לפי מה שהוא היה בתחילה. והנפש תלך אל ה׳ שהוא הרכיב אותה (בגוף האדם).
ויבוא הגוף ליסודו העפרי כפי שהיה, והנפש תלך אל האלהים אשר הרכיבה בו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

And the dust returns, etc – They came from Bavel and they returned to Bavel.⁠1
And the spirit returns – This is the Holy Spirit, for as soon as the Holy Spirit departed, they were exiled.
1. Alternatively, referring to the body, for God created Adam from dust. The body will return to the earth and turn into dust as it was originally. (Metzudat David)
וישוב העפר – זה הגוף שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב.
והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה – אלו נפשות הצדיקים שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את י״י אלהיך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וישוב – לא ישאר בגוף כי אם העצמות, גם הם ישובו עפר.
והרוח תשוב – זה הפסוק יכחיש האומרים שהרוח היא מקרה, כי המקרה לא ישוב.
AND THE DUST RETURNETH TO THE EARTH. Nothing of the body will remain except for the bones. They, too, shall turn into dust.
AND THE SPIRIT RETURNETH UNTO GOD WHO GAVE IT. This verse repudiates those who say that the spirit is an accident, for an accident does not return.⁠1
1. By accident, Ibn Ezra means something that does not have an independent existence. For example, a table may be painted red. Red is an accident.” The table could be any color and would still be a table. If the soul were an accident, without an independent existence, it would die with the body. There would be nothing returning to its source, as opposed to Kohelet’s statement. Hence, the soul is something that has its own independent existence.
כשהיה – כשנברא מן העפר.
(ז-ח) וישוב העפר וגו׳ – על כן אמר הקהלת המבורר הנזכר למעלה: שבן אדם הוא הבל הבלים יותר מן הכל.⁠1
1. השוו ר״י קרא קהלת א׳:ב׳.
וישוב העפר אל הארץ רומז להתפרקותו של הגוף וחזרתו ליסודותיו שהבולט והקרוב שבהם היא האדמה וגם מפני שההתפרקות הראשונה היא בד״כ [הפיכה] לאדמה.
והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ״רוח״ הוא שם עצם מרובה משמעויות. המשמעות הראשונה היא אויר נע ״רוח ים חזק״ (שמות י:יט) והאויר כיסוד ״ורוח אלהים מרחפת״ (בראשית א:ב). יש לרוח גם משמעות של רצון ״כל רוחו יוציא כסיל״ (משלי כט:יא) ״ונבקה רוח מצרים״ (ישעיהו יט:ג) [שמשמעו] דעתם וכוונתם, ״אל אשר יהיה שמה הרוח ילכו״ (יחזקאל א:יב). יש לרוח גם משמעות של כח החיים ״אשר בו רוח חיים״ (בראשית ו:יז) ״רוח הולך ולא ישוב״ (תהלים עח:לט) ו⁠[גם משמעות] של הדבר שנשאר מן האדם לאחר המוות והתפרקות הגוף והוא הדבר אשר אינו כלה ״והרוח תשוב אל האלהים״, ומשום שהשפע האלהי היורד על הנביאים מגיע אליהם באמצעות הרוח הזו שנזכרה לכן נקרא גם השפע הזה ״רוח״ ויש לו [כמה] מדרגות: הראשונה היא מה שנקרא רוח הקודש ״רוח ה׳ דבר בי ומילתו על לשוני״ (שמואל ב כג:ב) וגם לה יש מדרגות. ולאחר מכן באה מדרגת הנבואה וגם לה יש מדרגות. הראשונה היא ״ויהי כנוח עליהם הרוח״ (במדבר יא:כה) ״ואצלתי מן הרוח אשר עליך״ (במדבר יא:יז). ״רוח״ משמש בהשאלה גם לנבואה כוזבת אשר בעליה משקרים וטוענים שיש להם [נבואה] ״והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו״ (מלכים א כב:כב). בלשון חכמים [יש משמעות נוספת] ״רוח מזרחית, דרומית״ שמשמעו כיוון וצד.
ודברו כאן ״והרוח תשוב״ כוונתו לנפש השכלית המגיעה אל האדם בפועל, והיא השכל אשר הוענק לנפשו מאת השכל הפועל ונעשה תבנית לנפשו שיש בה הכנה של המין [כלומר, עוד לפני שהגיע אליה השכל היתה לנפשו יכולת הקליטה הבסיסית לקבל את השכל, כמו לכל המין האנושי]. ועל כך אמר שלמה ״גם בלא דעת נפש לא טוב״, (משלי יט:ב) שכן יכולת הקליטה כשלעצמה אינה מספיקה לשם השגת השלמות, כשם שהגימור החלק של המראה כשלעצמו אינו מספיק כדי שתופיע בה תמונה [של חפץ] אלא יש צורך שאותו החפץ יעמוד מולה, כך גם הנפש אם היא אינה עומדת מול השכל – כדי שייטבעו בה תמונות שכליות אמיתיות – הרי שהחיסרון פוגע בה והכאב והייסורים מגיעים ברציפות. דברו על הנפש ״תשוב״ מעיד שהיא עצם יציב שאינו כלה, שכן המקרה אינו ממשיך להתקיים בכוחות עצמו לאחר שכלה [העצם] הנושא אותו, ודבר זה מוכיח את טעותם של אלה הסוברים שהנפש היא מקרה1. מכיוון שהדברים המוזכרים בספר זה הם דברים טבעיים הנוהגים באופן טבעי, וחלק מהם הם דברים שמשתנים כפי שהוסבר קודם, והשינוי נובע מצד מקבלי הפעולה ולא מצד עושה הפעולה, לכן לא הוזכר בכל הספר הזה השם המפורש אשר הוא מורה על ישות נפרדת ואחידה, אלא [הוזכר] שם שהוא מונח משותף לאל ולמלאכים ולשליטים ולגדולים ולנכבדים הנעלים, כדי להבהיר שהאל ברא את הנבראים האלה וטבע בדברים את הטבע היציב הזה באמצעות הישויות הרוחניות והכוחות הנאצלים מן העולם העליון לעולם התחתון, וכמו שגם נאמר כבר שכל מעשה טבעי ייאמר עליו ״אצבע אלהים״ (שמות ח:טו) ו״מעשה אצבע״2 ועל פי זה נוהגים דבריו בכל הספר הזה. ובגלל הסוד הזה נאמר ״תשוב אל האלהים״ ולא נאמר תשוב אל ה׳ [השם המפורש], אע״פ ש״אלהים״ ו-ה׳ הן מילים נרדפות במקומות רבים, ולכן כל פרקי מעשה בראשית לא הוזכר בהם אלא ״אלהים״, ולאחר מכן – ובגלל המשך קיומו של היקום וקביעותם של הנבראים הנובעת מן השפע שהאל יתעלה שולח והוא הדבר המחזק אותם כדי שימשיכו להתקיים ולהתמיד – הוא הסמיך את הסיבה הראשונה לסיבות המתווכות ואמר ״ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים״ (בראשית ב:ד), ולאחר מכן הוא הציב את שני השמות האלה בזה אחר זה במשפט אע״פ שמשמעותם היא אחת, כמו ״ה׳ אלהים אתה החלות להראות את עבדך״ (דברים ג:כד) ודוגמאות רבות אחרות.
1. דעה זו מיוחסת לעתים לג׳עפר בן חרב, מחכמי המעתזלה בבגדאד (زرعي, الروح 177) ובמקורות אחרים למחמד בן הד׳יל, מחכמי המעתזלה בבצרה, שמביא זאת בשם הרופא היווני גאלינוס (ابن حزم, الفصل, م.5 ص.47). למעשה, עמדתו של גאלינוס לגבי הנפש מתאפיינת בעיקר בחוסר ידיעה (Rosen, Galen 4-5).
2. אין במקרא. הביטוי לקוח ממורה נבוכים א סו (בן מימון, מורה 171)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וישב העפר על הארץ כשהיה, וכן הענין בשאר היסודות. והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (שם שם, ז), ולזה ראוי שתשתדל בהשלמתה בעת שתוכל, כי אחר המות לא תוסיף שלמות, זולת מה שהגיעה אליו בעת החיים, בדבקותה לחומר.
ומשם והלאה וישוב העפר – יראה ודאי אם תשמע לעצתי זאת אשר יעצתיך מצד ג׳ חלקיך אלה אך מצד זה האחרון אי אתה יכול לצאת מידי הפסד. הנה עם זה כבר תעשה וגם יכול תוכל מה שאפשר לעשות מרדתה עמו אל שחת. אבל ישוב כל עצם אל עצמו ישוב העפר אל הארץ כשהיה כאשר לוקחת ממנה ר״ל שלא תסתבך הנפש עמו להלוה אליו בשאול אשר הוא הולך כמו שנאמר (תהלים ט״ז) כי לא תעזוב נפשי לשאול וגו׳.
והרוח תשוב – טהורה ונקיה אל האלהים אשר נתנה. והוא תכלית השתדלות האדם אשר אל גלוי מציאותו ואמותו כוון זה החכם מתחלה ועד סוף.
וכבר אמרנו למעלה אצל באשר הוא סוף כל האדם כי עד אשר תצא נפשו תמיד שם אדם עליו כמו שאמר למעלה כי הולך האדם אל בית עולמו וכאשר פירשנוהו.
אמנם אחרי מותו כבר תם שמו כי נפרדו חלקיו. ויקראו א״כ כל א׳ שמו כמו שקראם עכשיו לזה עפר ולזה רוח. והוא ענין נכון מסכים אל מה שאמרוהו החוקרים בכל כיוצא בזה.
וישוב העפר. החלק הארציי1: והרוח תשוב. לתת דין וחשבון2:
1. של האדם, שלא ישאר בגוף כי אם העצמות, וגם הם ישובו עפר (אבע״ז), שנאמר (בראשית ג יט) ׳כי עפר אתה ואל עפר תשוב׳ (לקח טוב).
2. ׳הרוח׳ הוא העצם השכלי (פירוש רבינו לאיוב יב י), והיא שבה ׳אל האלהים׳, לתת לפניו דין וחשבון. ובהוספות לאבות דר״נ מכת״י (שכטר, הוספה ב לנו״א פ״ז): ׳אדם נוצר מן האדמה וישוב אל האדמה, דכתיב וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, זה שאמרו חכמים (משנה אבות ב׳:א׳) ולפני מי אתה עתיד ליתן את דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים ב״ה שאין לפניו לא עוולה ולא שכחה וגו׳⁠ ⁠׳.
על הארץ – אל הארץ.
וישוב העפר – הגוף שהוא מעפר, כי תחלת יצירת האדם הראשון היה מן העפר, ישוב אז אל הארץ ולהתהפך להיות עפר כמו שהיה בתחלת היצירה.
והרוח – נשמת האדם תשוב אל המקור אשר ממנה נחצבה למעלה, אל האלהים אשר נתנה לו בעת הלידה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וישב וגו׳ – יפה מעירנו החכם פיליפפזאָן, שסוף האחרון שבספרי תנ״ך מלמדנו מה שלימדנו ספר בראשית בתחלתו (בראשית ב׳:ז׳); וכאן סיום פרשה י״ב לפי הרמבמ״ן, ודברי המורה לפי בן זאב, והשאר היא חתימת הספר.
וישב העפר וגו׳ – א״ר אבהו, כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל, דכתיב וישוב העפר על הארץ כשהיה.⁠1 (שבת קנ״ב:)
וישב העפר וגו׳ – כתיב הכא וישב העפר על הארץ כשהיה וכתיב התם (משלי י״ד) ורקב עצמות קנאה, מלמד שכל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים, וכל מי שאין קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים.⁠2 (שם שם)
וישב העפר וגו׳ – וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה – אימתי והרוח תשוב אל האלהים – לכשישוב העפר על הארץ כשהיה ואם לאו (שמואל א כ״ה) ואת נפש אויבך יקלענה בכף הקלע.⁠3 (מ״ר)
והרוח תשוב וגו׳ – ת״ר, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה אף אתה תן אותה לו בטהרה.⁠4 (שבת קנ״ב:)
והרוח תשוב וגו׳ – רבי יהושע בן לוי פתר קראי במקדש, והרוח תשוב אל האלהים – זו רוח הקודש,⁠5 אתה מוצא כיון שראה שלמה ירושלים חרבה וביהמ״ק נשרף וישראל גולים ורוח הקודש מסתלקת – התחיל עליהם בהבל הבלים.⁠6 (מ״ר)
1. פירש בספר איי הים הכונה לפי דרש זה, כי האדמה הנעשית עפר תיחוח מחמת חפירת הקרקע והושלכה ממקומה בשעת החפירה תארו בשם עפר, ואח״כ כאשר נרוץ הגלגל בתוך הבור, כלומר אחר שניתן האדם בכללו בתוך הקבר אז ישובו ויחזרו את העפר התחוח אל הארץ המחובר בקרקע עולם, וזהו אשר תארו בשם סתימת הגולל, ואז הרוח תשוב וגו׳ שאין בה חיות עוד, משא״כ עד אז יש לה עוד רגש לשמוע באיזה ערך מה שמדברים לפניו. וע׳ ברש״י ותוס׳ בבאור ענין סתימת הגולל.
2. ר״ל דמה שאמר דישוב העפר וגו׳ אין זה כלל מוחלט על כל האנשים, שהרי זה האיש שאין לו קנאה ותחרות אין עצמותיו נרקבים, אלא דבדרך כלל נקט, ועיין מש״כ השייך לענין זה בתו״ת ס״פ בראשית בפ׳ והיו ימיו מאה ועשרים שנה.
3. ר״ל אז ישוב הרוח אל האלהים לכשישוב העפר על הארץ נקי מעונות וחטאים כמו שהיה נקי בשעת לידה, ואם לאו – כלומר כשלא ישוב העפר כמו שהיה נקי אז תקולע הנפש.
4. פשוט דדריש זה ממה שאמר אשר נתנה שהיא מיותר כמובן.
5. יתכן דדריש הלשון תשוב, דהשבה משמע שכבר היה אותו הדבר במקום ההוא והלך משם ועתה הוא שב, וא״כ מכיון דכתיב והרוח תשוב אל האלהים, הרי הוא רוח אלהי, רוח הקודש.
6. פשוט דדריש סמיכות הכתובים בענין שאינו דבוק כלל, דאחרי דהרוח תשוב אל האלהים א״כ איך זה אפשר לסמוך ולומר כמוסב על ענין זה הכל הבל, ולכן דריש בענין המתקבל וכדמפרש, שכיון שראה ברוה״ק חורבן וגלות אמר כי הכל הבל, כלומר כל גדולת עוה״ז, ואפי׳ גדולת ביהמ״ק, מאחר שסופו ליחרב, ורוחו הקודש ישוב אל האלהים ולא כמו הבית השלישי שיבנה ב״ב שקיומו יהיה עדי עד.
וְיָשֹׁב הגוף הבא מן1 הֶעָפָר2 עַל – אל3 הָאָרֶץ כְּפִי שֶׁהָיָה בתחלת היצירה4, וְהָרוּחַ היא נשמת האדם5 תָּשׁוּב אל המקור ממנו נחצבה למעלה6, אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ לו בעת הלידה7:
1. מצודת דוד. ואבן עזרא ביאר שהעצמות שישארו מן הגוף ישובו להיות עפר.
2. כי תחילת יצירת האדם הראשון היה מן העפר, מצודת דוד.
3. מצודת ציון.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד. ולקח טוב ביאר נשמות הצדיקים.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד. ואמרו רבותינו (שבת קנב:), א״ר אבהו, כל שאומרים בפני המת יודע הוא עד שיסתם הגולל דכתיב ״וישוב העפר על הארץ כשהיה״, ועוד אמרו, כתיב הכא ״וישב העפר על הארץ כשהיה״ וכתיב התם (משלי יד, ל) ״וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה״, מלמד שכל מי שיש לו קנאה בליבו עצמותיו מרקיבים, וכל מי שאין קנאה בליבו אין עצמותיו מרקיבים. ועוד אמרו, ת״ר ״והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה״, תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה אף אתה תן אותה לו בטהרה, משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו, פקחין שבהן קיפלום והניחום בקופסא, טפשים שבהן הלכו ועשו בהן מלאכה, לימים ביקש המלך את כליו, פקחין שבהן החזירום לו כשהן מגוהצין, טפשין שבהן החזירום לו כשהן מלוכלכין, שמח המלך לקראת פקחין וכעס לקראת טפשין, על פקחין אמר ינתנו כליהם לאוצר והם ילכו לבתיהם לשלום, ועל טפשין אמר כליהם ינתנו לכובס והן יתחבשו בבית האסורים, אף הקב״ה על גופן של צדיקים אומר (ישעיהו נז, ב) ״יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם״, ועל נשמתן הוא אומר (שמואל א׳ כה, כט) ״וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים״, על גופן של רשעים הוא אומר (ישעיהו מח, כב) ״אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה׳ לָרְשָׁעִים״, ועל נשמתן הוא אומר (שמואל א׳ כה, כט) ״וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע״. ובמדרש, רבי יהושע בן לוי פתר פסוק זה במקדש, ״והרוח תשוב אל האלהים״ זו רוח הקודש, אתה מוצא כיון שראה שלמה ירושלים חרבה ובית המקדש נשרף וישראל גולים ורוח הקודש מסתלקת, התחיל עליהם בהבל הבלים, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ח) הֲבֵ֧ל הֲבָלִ֛ים אָמַ֥ר הַקּוֹהֶ֖לֶת הַכֹּ֥ל הָֽבֶל׃
Vanity of vanities, says Kohelet. All is vanity!
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
כַּד אִסְתַּכַּל שְׁלֹמֹה מַלְכָּא דְּיִשְׂרָאֵל בְּהֲבָלוּ דְּעַלְמָא הָדֵין וּבַהֲבָלִין דְּעָבְדִין בְּנֵי אֱנָשָׁא אָמַר קֹהֶלֶת בְּמֵימְרֵיהּ כּוֹלָא הֲבָלוּ.
מסתחיל נהאיהֵ אלאסתחאלה, קאל קהלת אלכל מסתחיל.
דבר שמתנדף (מתאדה) בתכלית אמר קהלת, הכל מתנדף (מתאדה).
הבל הבלים – אני רואה בעולם.
אמר הקהלת – מי שבו קבוצת החכמה.
הכל הבל – כל מה שנברא בששת ימי בראשית.
Vanity of vanities – I see in the world.
Says Koheles – He who had a collection of wisdom within him.⁠1
All is vanity – All that was created during the six days of creation.
1. See Rashi above 7:27 for an explanation why "קהלת" which is a feminine noun is sometimes used in the masculine form.
הבל הבלים אמר הקוהלת אלו דברי חכמה שאמ׳ קהלת מפי הגבורה על הבלי העולם משנברא ועד סופו ועד יום הדין – הכל הבל. הכל צריכין לתת דעת על הבל שהוא נברא בו מה יעשה ויזכה.
הבל הבלים – עכשיו נשלם הספר, ואותן אשר סידרוהו אמרו מיכאן ולהבא,⁠1 לומר: כל דברי העולם הנוהגין בו: הבל הבלים אמר קהלת.
הקהלת – החכם.⁠2
1. השוו לביאור לעיל א׳:ב׳.
2. בדומה ברש״י.
הבל – יתכן היות מלת הֲבֵל שתי לשונות: האחד – כמשקל זהב, והשני – הידוע על משקל ארץ, כמו: ויעל עשנו כעשן הכבשן (שמות י״ט:י״ח), ויסָמך בצרי כמו חלב עזים (משלי כ״ז:כ״ז).
ויש אומרים: כי הֲבל – לשון ציוי, והענין כמו עָזוֹב.
ובא ה״א הידיעה על קהלת – בעבור היותו תואר השם, כי לא יבוא על שם העצם.
וכאשר אמר מוֹת האדם, אמר נתברר לך מה שאמרתי בתחלה (קהלת א׳:ב׳): הבל הבלים.
VANITY OF VANITIES [HAVEL HAVALIM]. It is possible that there are two forms for the Hebrew word for “vanity.”1 One of them follows the form of zahav (gold) (Gen. 24:22) [and is pronounced haval].⁠2 The second is the more usual form. It follows the form of eretz (earth) (Gen. 1:24) [and is vocalized hevel].⁠3
[We find the same with the Hebrew word for “smoke.”]⁠4 Compare: and the smoke thereof (ashano)⁠5 ascended as the smoke (ke-eshen)⁠6 of a furnace (Ex. 19:18).
When the word [vocalized] haval is in the construct, it is vocalized with a tzere [that is, havel] like the word chalev (milk of) in: milk of the goats7 (Prov. 27:27).
Some say that havel is an imperative.⁠8 Its meaning is "forsake.⁠"9
The word Kohelet [in our verse] has a heh, indicating the direct object, prefixed to it.⁠10 [This is] because “Kohelet” [here] is an adjective. The heh11 indicating the direct objects is not placed before a proper noun.
After Kohelet mentions the death of man (Kohelet 12:7), he goes on to note: “It is now clear to you that I was correct in stating [at the opening of this book]: Vanity of vanities, all is vanity.”
1. Our verse reads: havel havalim. The usual term for vanity is hevel. Thus, our verse should read hevel havalim. This is because words vocalized segol, segol do not change their vocalization when in the construct. Havel is a construct of haval. Thus, the word for vanity in our verse is haval. Hence Ibn Ezra's comment that it is possible that there are two forms for the Hebrew word for vanity.
2. It is vocalized kamatz, kamatz.
3. It is vocalized segol, segol.
4. There are two forms of the Hebrew word for smoke: ashan and eshen.
5. Ashano is the word ashan with the third person masculine singular pronominal suffix.
6. Here, the word for “smoke” is eshen.
7. Translated literary.
8. As it is in the phrase havel havalim. See Chapter 5, footnote 84.
9. Nachmanides accepted this interpretation. See his sermon on Kohelet in Kitvei Ha-Ramban, edited by, Chayyim Dov Chavel, Volume 1, (Ktav, 1963) pp. 179-210. According to this interpretation, havel havalim means: “Forsake vanity,” or more literally, “Treat vanity as vanity.”
10. Our verse reads amar ha-kohelet, literally: “says the Kohelet.”
11. Literally, because the heh.
הבל הבלים – חוזר וכולל כל מעשים שבעולם שדבר עליהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

הבל הבלים מכיוון שהוא הזכיר את כלל תכונות האדם ותהפוכותיו ומידותיו השונות, וסוף העניין מוביל אל המוות אשר אין מנוס ממנו וקטן וגדול ונכבד ונקלה שווים בו, לכן אמר: ועל כן זהו הדבר אשר החל בו החכם אשר קיבץ חכמות ואמר בתחילת הספר ״הבל הבלים...⁠״ (קהלת א:ב), כלומר, אני קיבצתי בשבילך בתחילה את הדברים והודעתי לך עליהם באופן כללי, ולאחר מכן פירטתי לך את חלקי העולם ההתהוות מתחילת ימי האדם והוא ״עת ללדת״ (קהלת ג:ב) עד אשר הובלתי אותך אל הסוף שהוא המוות וההתפרקות והוא ״וישוב העפר אל הארץ״ (קהלת יב:ז), ולא מצאת בפירוט דבר היוצא מן הכלל, אלא הכל הבל הבלים כמו שאמרתי לך בתחילה, חוץ מעניין אחד שאם הוא קיים הריהו דבר יציב ״והרוח תשוב...⁠״ (שם). דברו ״אמר הקהלת״ לשון זכר לפי העניין שכן זהו כינוי לשלמה ולא לפי צורת הביטוי ״קהלת״ שהוא לשון נקבה כמו ״יושבת, עומדת״, והראיה ש״קהלת״ הוא תיאור של שלמה ולא שם פרטי גמור הוא שיידעו אותו באמצעות ה׳ הידיעה בעוד ששמות האנשים אינם מקבלים יידוע, ואפשרות אחרת היא שה-ה׳ היא במקום ״אשר״ כמו ״ההושיבו נשים נכריות״ (עזרא י:יז) ״ההקדיש שמואל״ (דברי הימים א כו:כח), ולפי זה הנוסח המשוחזר המביע את כוונת הכותב הוא ״אמר אשר הוא קהלת לחכמה״ או ״אשר הקהיל החכמה״. באשר לצורת הסמיכות של ״הבל״ עם חטף פתח וצרי הרי שכבר נאמר שזה יוצא מן הכלל וחריג לגבי משקל ״ארץ״ וחבריו, וייתכן שלפנינו שתי צורות לשוניות, אחת מהן היא המפורסמת על משקל ״ארץ, פגר, כסף, דבר, קבר״ וכדומה ואין לה צורת נסמך, והשנייה על משקל ״זהב, עשן״ וכדומה והיא קיימת בנסמך בלבד שהוא כמו ״חלב עזים״ (משלי כז:כז) הנגזר מ״חלב ודבש״ (שמות ג:ח), וכבר מצאנו שתי צורות נסמך ל״עשן״: ״ויעל עֲשַנו״ (שמות יט:יח) כמו ״זהבו״, ״כעֶשֶן הכבשן״ (שם) כמו ״כארץ מצרים״, שזה כמו הצורה בלי סמיכות.
לכן כל מעשה העולם הזה, הבל הבלים, ובזה סיים כמו בראש ספרו (קהלת א׳:ב׳).
ובכאן נשלם מה שצוה עליו זה החכם. ובעבור שלא ידמה האדם שתהיה סתירה בדבריו ושלא ילמד ממנו לעשות הבלתי ראוי, שב לזכור שכבר אמר המחבר בזה הספר דברים רבים שהם הבל. ואין הרצון בזה שיהיה כל מה שאמר הבל, אבל ירצה בזה שכבר ימצא דברים רבים שהם הבל. כי כבר תבוא מלת כל בלשוננו בכמו זה האופן הרבה. וזה תכלית מה שהגיע אליו עיונו בזה הספר באופן כולל.
ומ״מ לפי הענין הפרד החמר אל עצמו וחזרת הרוח אל האלהים אשר נתנה אמר הבל הבלים – יראה אחר כל מה שהוכרחנו וביררנו בחקירתנו מזה הענין הנפלא הנה עלתה בידינו פשרה נפלאה מגזרה אשר הנחתי ראשונה. והיא הודאת חצייה וכפירת חצייה. וזה כי שם נאמר הבל הבלים אמר קהלת והכונה לומר ולגזור על סוג פעולות החלק השכלי ומיניו. וכן סוג פעולות החלק החמרי ומיניו גם כן כי הכל הבל. וביררנו אמיתת הגזרה בכל ארבעת חלקיה אחת אל אחת כמו שאמרנו שם.
אמנם אחר כל הדברים האלה אשר מצאנו ראינו באמת כי יש ביד האדם להשיב נפשו אל האלהים אשר נתנה והעפר לבדו הוא אשר ישוב אל הארץ כשהיה. הנה לא נשארה רק חצי הגזרה על עמדה. ולזה לא נאמר רק הבל הבלים והוא על החלק החמרי הנחלק לב׳ חלקים לבד. כי החלק האחד והוא המעולה ודאי חלקו בחיים. ומה נכבד טעם הקהלת בה״א הידיעה כלומר הפה שגזר על הכל הוא הפה שגזר על החלק, והנה עם זה לא נשאר שום ספק על אימות שני כתובים אלו שהם שני קצות הקטר וקטביו. והיא ראיה גדולה על מה שבינתיים ודי במה שאמר גלוי דעת וזרוז וגזום לכל מרגיש לזכור את בוראו בימי בחורותיו ולשום לו שארית בארצות החיים ולהחיות עצמו לפליטה גדולה.
ובזה נתבאר החלק הששי ביאור מספיק לכוונתינו. ועם שרבו הפירושים והמדרשים על אופנים אחרים זה הנראה יותר מסכים אל כוונת הכתובים ואל אשר יקרה לאדם באחרית הימים. ודבריהם גם כן יודעו איש במקומו.
ומעתה נבוא אל ביאור החלק הז׳ הוא הקטן שבו יחתום הספר בשיזכור בו טוב כוונתו ועוצם תועלתו ופרשת גדולת עיונו ורוב חפצו ורצונו להצדיק את הרבים. והכלל הנפלא העולה מעיוניו וחקירתו ואופני למודו הכל באר היטב אשר זכרון זה ודאי הוא נר אלהים דולק לפני האנשים הבאים באות נפשם לחקור ולפשפש על דבריו הסתומים והחתומים בתחילת המחשבה כי יספיק סופו זה להוכיח על כל חלקיו כי כלם יראת שמים וסוף הצלחת האדם כמו שאמר.
[מסכם כי מסוף האדם נראה שהכל הבל]:
הבל הבלים. ומכל זה התבאר מיעוט חשיבות התכלית בנפסדים, וזה כי מלבד מה שהתכלית בהם מצד עצמם הוא דבר בלתי נחשב, הוא עם זה1 ׳הבל הבלים׳2, התכלית מכולם אינו המכוון האחרון בלי ספק3:
1. בנוסף על כך.
2. שאין העולם הגשמי רק ׳הבל׳ – דבר שאין בו חשיבות, אלא אף ביחס לשאר הדברים שהם ׳הבל׳ נחשב הוא להבל יותר מהם, כיון שכל מערכת הטבע שנברא ומונהג בחכמה עצומה כולו בא לתת לו קיום זה שאין לו כל ערך, כפי שהתבאר בהקדמה ולעיל (א ב).
3. כלומר, ומכיון שכן הוא, לא יתכן שהסוף הגשמי שרואים בכל נברא הוא התכלית שלמענם נבראו, כיון שאחריתם הבל, אלא שיש ממציאותם תועלת שאינו נראה לעין הגשמית.
הקהלת – ענין אסיפה וקבוץ כמו קהלת יעקב (דברים ל״ג:ד׳).
הבל הבלים אמר הקהלת – יתכן שאלה דברי המעתיק את הספר, ואמר הנה המלך שלמה המאסף הדעות המנגדות, יפה הזהיר לההביל את ההבלים אותם שהם הכל הבל, שלא בא מהם תכלית ראוי ויקר, (אבל אין ראוי לההביל אם באחרונה בא מהם תועלת, יען נמצא בהם דבר טוב ומועיל) וכאומר הואיל וכן הוא סוף האדם כאמור, הנה נתאמת האמור בראשית הדברים הבל הבלים וגו׳.
את הדברים הבאים מכאן עד סוף הספר כתב קהלת כאלו הם לא דברי שלמה רק דברי המעתיק המדבר בשבח הספר ובשבח המלך אשר כוננו. אמר הבל הבלים אמר הקהלת (ובתחלה היה כתוב המלך החכם.) הכל הבל – כלומר תמצית הספר זו היא כי כלא עמל האדם הבל הוא.
א. כן בכ״י קולומביה. באוצר נחמד חסרה מלת ״כל״.
הבל וגו׳ – חוזר על מה שכתב בראש הספר.
הכל הבל – מהו הכל הבל, תני, החזיק עשיר בדבר טוב, תחלתו רעב הוא לו וכשמתישן בו עשאו למרמס, ולו תאוה ולעני תאוה, ושניהם שוין לקבר, הכל הבל.⁠1 (שם)
1. הכונה להורות כי כל קניני העוה״ז הוא רק תאוה קודם שמשיגים אותם, בין עשיר בין עני, ומכיון שמשיגים אותם ונעשים שבעים בם, והיינו כשמתישנין בם, אז ימאסום ויעשום למרמס, ונעשו שניהם שוים לקבר, כלומר לא ימצאו עוד חפץ בעוה״ז, וא״כ הלא הכל הבל.
והואיל וכן הוא סוף האדם כאמור, הנה נתאמת האמור בראשית הדברים1; הֲבֵל הֲבָלִים אני רואה בעולם2 אָמַר הַקּוֹהֶלֶת – שלמה המלך3 החכם אשר קיבץ חכמות4; כל מה שנברא בששת ימי בראשית5 הַכֹּל הָבֶל וצריך לתת דעת מה ניתן לעשות בו ולזכות6:
1. מצודת דוד. ויתכן כי אלו דברי כותבי המגילה (הם חזקיהו וסיעתו כמובא בבבא בתרא טו.), רשב״ם, מצודת דוד. ולקח טוב ביאר שהם דברי חכמה שאמר מפי הגבורה על הבלי העולם משנברא ועד סופו ועד יום הדין.
2. רש״י.
3. מצודת דוד, וראה פרק א׳ פס׳ א׳.
4. רש״י, רשב״ם, ר׳ תנחום הירושלמי.
5. רש״י.
6. לקח טוב.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ט) וְיֹתֵ֕ר שֶׁהָיָ֥ה קֹהֶ֖לֶת חָכָ֑ם ע֗וֹד לִמַּד⁠־דַּ֙עַת֙ אֶת⁠־הָעָ֔ם וְאִזֵּ֣ן וְחִקֵּ֔ר תִּקֵּ֖ן מְשָׁלִ֥ים הַרְבֵּֽה׃
Further, because Kohelet was wise, he still taught the people knowledge. Yes, he pondered, sought out, and set in order many proverbs.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְיוֹתֵר מִן כָּל בְּנֵי אֱנָשָׁא הֲוָה שְׁלֹמֹה דִי מִתְקְרֵי קֹהֶלֶת חַכִּים וְתוּב הֲוָה מְאַלֵּיף מַנְדְּעָא יָת עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאַצֵּית לְקָל חַכִּימַיָּא וּבְלַשׁ בְּסִפְרֵי חוּכְמְתָא וּבְרוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ תַּקִין סִפְרֵי חוּכְמְתָא וּמְתִלִין דְּסִכְלְתָנוּ סַגִּיאִין לַחֲדָּא.
הֲבֵל הֲבָלִים – תָּנֵי הֶחֱזִיק עָשִׁיר בְּדָבָר טוֹב, תְּחִלָּתוֹ רָעֵב הוּא לוֹ, הַמִּתְיַשֵּׁן בּוֹ עֲשָׂאוֹ לְמִרְמָס. גַּם עָנִי כִּי דַל חֶלְקוֹ, גַּם עֵינָיו לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ חֵלֶק שֶׁמֵּעֵז בּוֹ עָשִׁיר, לָזֶה תַּאֲוָה וְלָזֶה תַּאֲוָה, שְׁנֵיהֶם שָׁוִין לַקֶּבֶר, הַכֹּל הָבֶל.
ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם – דרש רבא למד דעת את העם דאגמרה בסימני טעמין ואסברה במאי דדמי ליה.
ואזן וחקר – אמר עולא אמר רבי אלעזר בתחלה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים, עד שבא שלמה ועשה לה אזנים, אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שתקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצאה בת קול ואמרה לו בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני.
ואלפצ׳ילה פי כון קהלת עאלמא חכימא, אנה לם יזאל יפיד אלנאס במערפתה, ואנה חרר ורתב ות׳בת חכאיאת כת׳ירה.
והעדיפות בהיות קהלת יודע וחכם. (המשך מהפסוק הקודם) שהוא עדיין מועיל לאנשים בידיעותיו, ושהוא ערך וסדר וקבע ספורים רבים (משלים).
והיתרון במה שקהלת יודע וחכם הוא בכך שלא חדל מלהועיל לבני אדם בידיעותיו, ודקדק ותקן וקבע דברים רבים.
ויותר שהיה קהלת חכם – ויותר ממה שנכתב בספר זה היה קהלת חכם.
ואִזֶן – עשה אזנים לתורה, כקופה זו שאין לה אזנים ליאחז בהן, ובא ועשה לה אזנים, שתיקן עירובין לסייג שמירת שבת, ותיקן נטילת ידים סייג לטהרה, וגזר על השניות סייג לעריות.
And besides that Koheles was wise – More than what is written in this book"1 Koheles was more [=יוֹתֵר wise.
He weighed – He made handles2 for the Torah, like a basket which has no handles with which to grasp it, and he came along and made handles for it,⁠3 for he instituted "Eiruvin" as a safeguard for the observance of the Shabbos, and the ritual washing of the hands as a safeguard for purity, and he instituted secondary forbidden marriages as a safeguard for the prohibitions against incest.
1. Alternatively, "In addition to his virtue of being a wise man, Koheles also taught others and made them wise.⁠" (Metzudat David)
2. I.e., ears [אזן]. See Maseches Eiruvin 21b. Alternatively, "ואזן" means, "he let them hear.⁠" (Metzudat David)
3. By applying "handles" to various mitzvos, he made it easier to grasp them, in the same manner as it is easier to grasp a utensil with handles than one that is without handles. (Sifsei Chachomim)
ויותר שהיה קהלת חכם – כלומר אפי׳ אמרו מדעתו קהלת היה ראוי לכוף אזננו לשמעם ויותר שאמרם ברוח הקדש שהיה קהלת חכם. ז׳ פעמים נזכר קהלת במגלה זו. ואלו הן. דברי קהלת. אמר קהלת. אני קהלת. אמרה קהלת. אמר קהלת. שהיה קהלת בקש קהלת. שכל דבריו לא הוסיפו ולא גרעו משבעה ספרים שבתורה. בראשית, ואלה שמות, ויקרא, וידבר, ויהי בנסוע, ויהי העם, אלה הדברים. ויותר שהיה קהלת חכם לתועלת עצמו עוד זכה וזיכה לימד דעת את העם דעת התורה והמצוות ודעת יחוד השם ודעת יום הדין.
ואיזן וחיקר – פתח להם אזנים להוציא דבר מתוך דבר להבין ולהשכיל דעת ובינה. איזן כמו אזנים של קופה גדולה שהיא מטלטלת על ידי אזנים כך התורה נלמדת על ידי פירושיה.
וחיקר – שלא היה אדם יכול להגות ולסבור בדברי תורה כל עיקר עד שעמד שלמה לסבור ולהגות בדברי תורה ונתן דרך ופתח למשכילים (לסברים) ולמבינים להבין דבר מתוך דבר ומדרש ממדרש והכל לקחו דרך לדרוש פסוקי התורה. אמ׳ רב נחמן משל לחכם אחד שמצא חרישה של קנים ולא היה אדם יכול לכנוס בתוכה נטל את המגל והיה עושה בה שביל והיו הכל נכנסין בתוכה כך עד שלא עמד שלמה לא היה אדם יכול להבין (ולסבור) בדברי תורה ומשעמד שלמה התחילו הכל לסבור בדברי תורה.
תקן משלים הרבה – אמ״ר חנינא משל לבאר עמוקה שהיו מימיה מתוקין וצונין ולא היה אדם יכול לדלות ולשתות מימיה בא פקח אחד וקשר חבל בחבל ודלה ושתה. כך דברי תורה מדבר לדבר דבר למד מענינו ודבר למד מסופו ממשל למשל עד שעומד על דבר תורה לכך נאמר תקן משלים הרבה לשון שול תשולו לה כך הם המשלים מושך דבר לדבר וכן הוא אומ׳ באיוב ויסף איוב שאת משלו ויאמר. היא חכמתו אל תהי קל בעיניך שעל ידי משל האדם עומד על דברי תורה. אמ״ר יודן כל האומר דברי תורה זוכה שתשרה עליו שכינה שנק׳ יהב חכמתא לחכימין ומנדעה לידעי בינה.
ויותר שהיה חכם – על חכמות הללו.
עוד לימד – אותה חכמה בעל פה.
דעתא – כדי שידעו ויחכמו העם.
ואזן וחיקר – נתן אוזניו ולבו לחקור עינייני העולם ואת החכמות ותיקן ספר משלי.
א. כן בפסוק. בכ״י המבורג: לדעת.
ויותרעוד – תמיד, כמו: עוד טמאתו בו (במדבר י״ט:י״ג).
ואִזֵן – שירים.
או: חיבור מאזני החכמה.
או: הוא מן אזנים, כעינין השמיע.
וחִקר – והורה דרכים לעם לחקור בהם החכמה, ויהיה פוֹעַל יוצא לשני פעולים.
תקן משלים הרבה – וידבר שלשת אלפים משל (מלכים א ה׳:י״ב).
AND BESIDES THAT KOHELETH WAS WISE, HE ALSO TAUGHT THE PEOPLE KNOWLEDGE. The meaning of od (also) is “consistently.”1 Compare, od (is yet) in: his uncleanness is ye t (od) upon him (Num. 19:13).
AND PONDERED.⁠2 Ve-izzen (he pondered) means: [he composed balanced] songs.⁠3 Ve-izzen might also mean: he composed books which pondered wisdom.⁠4 On the other hand, ve-izzen (and sought out) might be related to oznayim (ears) [in: opening ears] (Is.42:20). It means he lectured.⁠5
AND SOUGHT OUT. He taught the people various ways to investigate knowledge.⁠6 According to this interpretation, ve-chikker (and sought) has two objects.⁠7
AND SET IN ORDER MANY PROVERBS. Compare: And he spoke three thousand proverbs (1 Kings 5:12).
1. Ibn Ezra renders our phrase: He consistently taught the people knowledge.
2. Hebrew, ve-izzen.
3. Izzen comes from the root alef, zayin, nun, meaning “weighed” or “balanced (as on a scale)” Ibn Ezra renders ve-izzen as “he balanced,” and interprets “he balanced” as short for “he balanced poems.” That is, he composed poems whose lines are divided into two parts. Each half of the line has the same number of accents as the other half. The poems thus consisted of balanced lines.
4. According to this interpretation, ve-izzen means “he weighed.” That is, he weighed the teachings of wisdom, or he pondered wisdom.
5. According to this interpretation, ve-izzen means “he made the ear to hear.” That is, he taught.
6. According to Ibn Ezra, ve-chikker (and sought) means: he taught people how to seek knowledge. Ibn Ezra renders thus because the verse speaks of Kohelet as a teacher.
7. It is a causative. It applies to 1) Kohelet, who taught people how to seek knowledge, and 2) the people who were taught how to seek it. Ve-chikker is a pi'el, an active form. It is not usually causative. Hence, Ibn Ezra points out that here it is a causative.
ויותר שהיה קהלת חכם עוד יותר למד דעת את העם ואיזן – הבינם בחכמתו, ותיקן להם משלים הרבה.
ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם ואזן וחקר ותכן משלים הרבה אין ספק שמי שמלמד את חברו דעתו מתרבה ומתרחבת ויוצאת מן הכח אל הפועל יותר ממי שלומד בשביל עצמו, שכן בגלל השוני בין שכלי האנשים בהבנה ובדרישה [של הידע] ובידיעות שונות יופנו אליו שאלות שונות ועניינים שונים, והוא יידרש לתת תשובה לכל אחד, והוא ישתמש בשביל כל אדם או בשביל כל שאלה במחשבה מיוחדת לה, ושכלו יתווסף וכח הביטוי שלו יתרחב ודיבורו ישתפר ויתווספו לו מדעים וידיעות של השראה ורעיון מחודשים שלא התגלו לו כאשר למד בשביל עצמו, שכן נפשו של אדם אחד אינה מתפשטת אל עניינים רבים ושונים כמו שיתפשטו נפשותיהם של אנשים רבים. על כן אמר שקהלת הוסיף חכמה על חכמתו המקורית וידיעותיו שרכש לבדו ע״י כך שנהג תמיד ללמד את האנשים ולהדריכם ולהורות להם על השלמות ולדחוף אותם לעבר מה שיועיל להם בעולם הזה ובבא וע״י כך נוספו לו חכמות ומעלות. משמעות המילה ״עוד״ היא התמדה ורציפות כמו ״עוד טומאתו בו״ (במדבר יט:יג) ״עוד כל ימי הארץ״ (בראשית ח:כב) וע״פ זה הוא אמר: בנוסף לכך שקהלת התמיד [189א]] בחכמה ובחקירותיה ובבקשת סודותיה הוא השתדל תמיד ללמד את האנשים ולחנכם, ולא הסתפק בשלמותו האישית, אלא השפיע [העניק] משלמותו שנתן לו האל על כל מי שהיה מוכן לכך, משום שזוהי הידמות לאל יתעלה כפי יכולת האדם, כמו שנאמר שהפילוסופיה היא הידמות לאל ואימוץ מידותיו כפי היכולת1, ועם זאת מטרתו וכוונתו היתה להציג דעות נכונות ורצויות ודרכים ישרות ואמיתיות, והוא לא הסתפק במצב מסוים ונעצר בו אלא התמיד בחקירה ובדרישה. יש אומרים ש״אזן״ נגזר מ״מאזניים״ כלומר שקל דברים ודעות זה מול זה וערך אותם וסידר אותם בסדר נכון כאילו עשה זאת במאזניים עד אשר אימץ את המסתבר ביותר והנכון ביותר. ״וחקר״ בדיקה וחיפוש ובחינה כדי שידע להבדיל בין הנכון למוטעה. ויש אומרים שהמשקל [בערבית ״וזן״, דומה ל״אזן״] הזה הוא משקל השירים והמשלים שכתב, כמו שאמר ״תקן משלים הרבה״, והפירוש הראשון נכון יותר שכן שיריהם באותה תקופה לא היה בהם משקל, אלא היו הרצאת דברים בביטויים מושאלים ובאמצעות דברי דמיון לפי דרך השירה בעניין זה שהיא המטאפורה והסיפור בלבד, בלי משקל, והראיה היא ששיר השירים ומשלי [ערוכים] בלשון מטאפורית של הרצאת דברים ומשל, בלי משקל, ואם ישנם כמה פסוקים שבהם יש חריזה או משקל הרי שאין זה מתוך כוונה של המחבר אלא במקרה, שכן דבר זה איננו מתרחש באופן סדיר ואינו כפוף לסדר מסוים. ויש אומרים ש״אזן״ הוא פועל הגזור מ״אוזן״ ו״אזניים״ והוא כמו שאומרים בערבית ״אד׳ן אלמוד׳ן״ כלומר השמיע קריאה, וכך גם נקראות בערבית ״אלמוד׳נאת״ אותן [הנשים] אשר מודיעות [על חגיגות], כלומר הוא השמיע להם ולימד אותם כיצד להאזין וכיצד לשמוע את ענייני החכמה וכיצד מבקשים את החכמה וכיצד לומדים אותה, וכך גם ״חקר״ הוא פועל יוצא כלומר הורה לאנשים את דרכי חיפוש החכמה.
תקן משלים הרבה נאמר ״וידבר שלושת אלפי משל״ (מלכים א ה:יב), וייתכן שאלה היו ספרים ערוכים עניין אחרי עניין בדומה לספרי הוגי הדעות, וייתכן שהם היו [משלים שנועדו] להוראת המידות ותיקונן וספר אחד כלל משלים רבים. [לפי הסברה] הראשונה זה היה דומה לשיר השירים [ולפי הסברה] השנייה זה היה כמו משלי וקהלת אתה יודע שרבים מספרינו אבדו ולא מצאנו אלא הזכרת שמם בלבד, כמו ״דברי הימים של מלכי ישראל״ ו״דברי הימים של מלכי יהודה״ שאליהם מפנים כאשר מזכירים את סיפוריהם בנביאים, ו״ספר הישר״ (יהושע י:יג) וספר עדו הנביא2 וגד החוזה ונביאים אחרים, וישנם כאלה שרק חלקם נמצא [בידינו] כמו ספר עובדיה אשר לא ייתכן שבמשך כל חייו לא התנבא אלא נבואה אחת על אדום ונפסקה נבואתו, וכך גם יונה. לפיכך יתכן שהיו לשלמה ספרים אחרים מלבד אלה אלא שהם אינם נמצאים [בידינו]. ובאשר לשלושת הספרים האלה הרי הם כוללים שלושה סוגים של עניינים. הראשון הוא משלי המפציר בכל אדם ואדם ללמוד את המידות הנאות ולהתנהג בדרך המשובחת והממוצעת, ומטיף לאהבת החוכמה ומאמץ לנטות אליה בלבד ולא לדבר אחר ולרחוק מן התאוותנות ומאהבת ההנאות הגופניות והתאוות החייתיות ומן ההימשכות אחרי פיתויי החומריות, ו⁠[לדאוג] שהנפש לא תטה לעבר חמדת העניינים החומריים ומתיקות פיהם בטווח הקצר בגלל בורותה [של הנפש] בעניין היעלמותה [של המתיקות] בטווח הארוך, כפי שתיאר אותה ואמר ״כי נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות״ (משלי ה:ג), כפי שביארנו את עניינו במקומו. השני הוא קהלת שהוא ההתעמקות במדעים הטבעיים וחקירתם ובקשת סודות הנבראים ומטרותיהם כפי שאמר בסופו ״למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת״ (להלן י), והוא מגלה לאדם את סודות ההתחלות והסופים והגורמים והתוצאות וכדומה, ולאחר מכן מודיע לאדם על סופו שאין מפלט ממנו כדי שימאס בעולם הזה שאינו קבוע ויחשוק בעולם הבא אשר בו המשך הקיום והתמדתו כפי שבואר קודם. השלישי הוא שיר השירים אשר בו ביאר את היעד האמיתי והמטרה העליונה והאיחוד עם השכל שהנפש מגיעה אליו, ואת ההארה באורו הבוהק [של השכל] ואת השקיעה באורו של האל יתעלה הנובעת מכך, ודבר זה לא יתקיים אלא לאחר השגת שתי מדרגות קודמות. הראשונה היא תיקון המידות ושיפורן וזיכוך הנפש וטיהורה מעכירות החומר והתיאורים [המצטיירים בנפש והנובעים מן] הדמיונות הגשמיים, ולאחריה קניית החוכמה וטביעת התמונה של המהות האמיתית של הנבראים בנפש כדי שיוטבעו בה השלמות והמושכלות האמיתיים עד שיהפכו לחלק ממנה, ובאופן זה היא תכיר את כל הנבראים ותגלה בהם את עקבות החוכמה האלהית ותצמח בה תשוקה חסרת פשרות ותאווה עזה להתאחד עם אותה המעלה המרוממת, והיא תיהפך ע״י כך למהות אמיתית בפועל ותצא מחשכת הכח הנפשי, וע״י כך היא תיהפך לאחת מן האמיתות השכליות המופיעות בפועל, וזו היא פסגת המדרגות של אצילות האדם ושיא אושרו אשר עליו אמר דויד לשלמה ״דע את אלהי אביך״ ולאחר מכן ״ועבדהו״ ולאחר מכן ״אם תדרשנו ימצא לך....⁠״ (דברי הימים א כח:ט) וכמו כן אמר ״כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו״ (תהלים צא:יד-טו). שלושת הספרים האלה מקבילים לשלושה שלבים בחיי האדם שכן בשנות הינקות אין לאדם יכולת להבהיר לעצמו [מושגים על] טוב וגם לא ורע [ולכן הן מוצאות מכלל חשבון] ובשנות הנעורים – בגלל התגברות החום הטבעי ורתיחת נוזלי הגוף ושפע עצמתם של הכוחות הטבעיים והחייתיים – האדם נזקק לתרגול ולכפייה ולחינוך וללימוד בדרכי נועם ועדינות והערמה על טבע [האדם]. לכן ספר משלי [ערוך] בצורה זו כלומר בצורת חידות ומשלים, שכן משל אפשר לומר אותו למתחיל לפי צורתו החיצונית ומשמעות הביטויים שבו ו⁠[השומע] יבין אותו במהירות ויבין את מטרתו, ואם יראה [המורה] ש⁠[התלמיד] מעוניין במה שהוא מעבר לכך ושדעתו יכולה לשאת זאת ושכלו איתן אז יסביר לו את מהותו הפנימית ויבהיר לו מעבר לכך [לצורה החיצונית], ואם לא הרי ש⁠[התלמיד] יסתפק בעניין זה בצורה החיצונית ויפיק מכך תועלת ולא יגרם לו מכך סלידה ולא נזק. ספר קהלת מתאים לשנות הבגרות שכן רתיחת נוזלי הגוף כבר נרגעה, ואש הבערה שככה מעט והתאוות נחלשו בגלל תחילת ההיחלשות של הגוף, והצמיחה הסתיימה, והכוחות החייתיים נחלשו בגלל החלשות החום הטבעי, ובד״כ האדם נוטה [בשלב זה] לקבל תוכחה ולקבל את המדעים ולאהוב אותם והוא מסוגל לספוג עניינים שונים ומנוגדים בגלל יציבות רעיונותיו, ולכן נקרא הספר הזה גם ספר הפרישות מכיוון שהוא גורם לאדם להיות פרוש מן העולם הזה [ולמאוס בו] ומבליט את הפגמים שבו וחוסר הקביעות שבו ואת העובדה שלעתים נדירות הרוצים בו זוכים בו, ואף אם זכו בחלק ממנו הרי שדבר זה לא יישאר ולא יתמיד כפי שכבר בואר. וכאשר מגיע האדם למאיסה בעולם הגשמי הוא מגיע [כתוצאה מכך] אל השאיפה לעולם הבא הרוחני והוא מתאמץ להשיגו כפי יכולתו ומוכנותו. באשר לשנות הזקנה לאחר ההגעה אל המעלה הגבוהה ביותר שהיא הידע והחכמה בשנות הבגרות, הרי שלא נותר אלא טוהר החשיבה וההתנתקות מכל דבר המושג בחוש ושקיעת הנפש באהבת האל יתעלה ושמחתה בו וההתמסרות לכבודו וההיפרדות מכל דבר גשמי, וזוהי מטרת שיר השירים כאילו הוא אומר שזהו השיא של כל השירים שקדמו לו והוא הציר אשר סביבו הם סובבים. מן הראוי היה שיוצב אחרי קהלת כפי שעושים הוגי הדעות אשר מציבים את מדע האלוהות לאחר מדעי הטבע בסדר הלימוד וקוראים לו מה שאחרי3 הטבע מבחינה זו, ולפי האמת הם קוראים לו מה שלפני הטבע מבחינת הנשגבות והעדיפות על הטבע, ובדומה לכך הוצב [שיר השירים] לפני קהלת, וגם כדי שלא יעברו ממנו לספר קינות [איכה] שעניינו מנוגד ואילו המעבר מקהלת שעניינו הפרישות והקץ האחרון והמוות שבו חתם ״וסבבו בשוק הסופדים״ (קהלת יב:ה) אל קינות הוא מתאים. באשר להצבת קהלת ושיר השירים לפני רות הרי שאין זה מתאים שכן סיפור רות קודם בזמן, ובנוסף לכך בסופה נמצא ייחוסם של דויד ושלמה ולא [ייתכן] להקדים את תיאור חכמתו לפני [תיאור] לידתו. כמו כן מגילת אסתר אין זה ראוי שתוצב לפני קינות שכן היא מאוחרת ממנה, שכן מרדכי ואסתר לאחר ירמיהו לאחר חורבן בית ראשון במסגרת שבעים השנה ששהו ישראל בבבל4, ועל כן סידור חמש מגילות בזו הצורה הוא עניין הכרחי כפי הראוי, ואמנם ישנם עותקים מעטים שסודר בהם המקרא בצורה שונה מן המקובל באזור שלנו אך הצורה המקובלת אצלנו היא הצורה הרווחת כמעט אצל כולם5.
1. הגדרה זו מביא יצחק ישראלי (הירשפלד, ישראלי 132).
2. ע״פ המדרש זה שמו של איש האלהים שבא מיהודה הנזכר במלכים א פרק יג (בבלי סנהדרין קד:א). ״מדרש עידו הנביא״ מוזכר בדברי הימים ב יג:כב.
3. כך כונתה המטאפיזיקה בימי הביניים.
4. על דעה זו חוזר תנחום בתחילת פירושו לאסתר (בכתב יד ב) אך מפירושו לדניאל (קאפח, דניאל עמ׳ 26-27) מתברר שהוא מחשיב את הזמן שבין הצהרת כורש לחנוכת ביהמ״ק השני בימי דריוש כחלק משבעים השנה ששהו העם בבבל ובתקופה זו אירע לפי דעתו מעשה אסתר.
5. סידור המגילות לפי תנחום הוא: רות, שיר השירים, קהלת, איכה ואסתר. זהו סידור המבוסס על הסדר ההיסטורי של כתיבת המגילות וכך מסודרות המגילות בכתבי יד של המקרא ממוצא ספרדי. לעומת זאת בכתבי יד ממוצא אשכנזי מסודרות המגילות לפי סדר החגים שבהם הן נקראות: שיר השירים, רות, איכה, קהלת ואסתר (ליוור, מגילה עמ׳ 638). תנחום הכיר כנראה גם כתבי יד אשכנזיים.
(ט-י) אבל החכמה העיונית הוא בצורך וההכרח לבני אדם, לכן: ויותר שהיה קהלת חכם וג׳ בקש למצוא וג׳ כי שם לבו בעיונית וחבר ספרים בה. וכן אומר בראש ספרו על עצמו: אני הגדלתי והוספתי חכמה וג׳ (קהלת א׳:ט״ז), לכן צונו בתכלית דבריו בהשגת זאת החכמה האמתית.
ויותר – ר״ל ונשאר, וכמוהו ׳ואת היותר החרמנו׳ (שמואל א ט״ו:ט״ו).
ושאר מה שהיה קהלת חכם באלו הענינים, ר״ל בכשרון המעשה ובענין החכמה, למד בו עוד דעת את העם, שקל במאזני שכלו איך ראוי שיהיה מנהג האדם באלו הדברים, וחקר בהם ותקן משלים הרבה (שם שם, ט) יביאו האדם לאהוב הנאהב ולהרחיק מה שראוי. וזה היה ממנו בספר משלי, וזה מה שיתבאר ממנו שספר קהלת נעשה קודם משלי.
ולזה הודיע ענין תשוקתו וכונתו בעיון הזה ואמר ויותר שהיה קהלת חכם – יראה כי נוסף על מה שהיה קהלת חכם בהגיעו אל סוף אמיתת עיוניו אלו הנה לא נתקררה דעתו להיותו חכם בחכמתו ולאכול לבדו פתו. אבל רצה עוד להועיל לזולתו וללמד דעת את העם אשר ראוי לחוס עליהם כי קנא בהוללים הטועים בעיונם והיה טעותם זה אבן נגף וסיר מכשול לפני כל באי עולם למצוא להם עילה ועלילה להשליך נפשם אחרי גיום. ולחמול עליהם להציל משחת נפשם השתדל כל זה ההשתדלות אשר בו אזן וחקר ותקן משלים הרבה.
והנה בג׳ ענינים אלו כלל כל אופני הלמוד שנשתמש בהם בו כי מאמר אזן כוון כל מה שכוונו בחלק הא׳ לתת סבה מכרעת לכל בעל שכל לשמוע ולהאזין דבריו. ויהיה אזן יוצא לשני. ובמלת חקר רמז אל מה שכללו בשני אלו החלקים הסמוכים. אם החלק השני אשר בו העביר החקירה על כל חלקי הפעולות הנמצאות לאדם מצד היותם אנושיות ולא מצא בהם קורת רוח שתהיינה כלנה או שום ענין אחד מהנה יתרון האדם על שאר הבעלי חיים. ואם החלק הג׳ אשר בו הניח הדעת האמתי המחוייב מן החקירה הקודמת. גם שבו העמיק בחקירת החפוש בענינים היוצאים אל המציאות אשר בהם בדק ומצא וידע כי כן.
ובאמרו תקן משלים הרבה כוון אל הג׳ חלקים הנמשכים אחריהם אשר בהם הוכיח ובירר ואמת דעתו אל כל בעל שכל בבחינת ג׳ חלקיו בתקון משלים נאותים קרובים מאד המשל אל הנמשל ולפעמים יבארהו הוא בעצמו. כי בעצמו הלמוד הראוי ללמד דעת את העם. כי בחלק הד׳ שהוא הראשון אל שלשתן אמר יש רעה חולה ראיתי. עשר שמור. טוב ילד. החכמה תעוז. מי כהחכם. אני פי מלך. על הענין הנפלא ההוא כמ״ש. ובחלק הה׳. עיר קטנה. אם רוח המושל. אם קהה. אם ישוך. אי לך. שכלם הם משלים מעולים מוכיחים אל הכח המתעורר מה שהוכיחו הראשונים אל הכח השכלי. גם בחלק הו׳ אמר עד אשר לא תחשך. וסוגרו וגו׳. וכל הענין ההוא. גם עד אשר לא ירתק. והנה לכלול ג׳ חלקים אלו אמר משלים הרבה. כמו שאמרו ז״ל (גיטין מ״ו.) רבים שלשה. ולפי זה הוסיף במלות הללו על סדר נכון. כי במלת אזן כלל א׳. ובמלת חקר כלל ב׳. ובתקן משלים הרבה כלל ג׳. והוא נכון.
ואחר שכולל בפסוק זה אופני למודו בזה הספר נעתק לכלול מה שהיה כונתו בו וקיום ראיותיו ומופתיו. ומה שעלה בידו מעיוניו.
[מבאר את עבודת קהלת ללמד דעת את העם, ולמה הוצרך לזה]:
ויותר שהיה קהלת חכם. ועם מה ׳שהיה קהלת׳ ׳יותר חכם׳ ויודע משאר חכמי דורו, עוד לימד דעת את העם, ׳עוד׳ השתדל ׳יותר׳ מהם ׳ללמד את העם דעת׳, ולזה איזן וחיקר, הורה אותם דרכים להאזין ולחקור דברי הקדמונים1, ולזה תיקן משלים הרבה לשבר את האוזן2, כאמרו (מלכים א׳ ה יב) ׳וידבר שלשת אלפים משל׳3:
1. ׳איזן׳ הוא לשון האזנה בפועל יוצא, שלימד את העם להאזין ולחקור את דברי הקדמונים. וכן לשון אבע״ז ׳וחקר - והורה דרכים לעם לחקור בהם החכמה׳.
2. על ידי משליו לימד את העם איך להבין את דברי הקדמונים, הרי שאיזן וחיקר על ידי משלים.
3. וכ״כ אבע״ז. וראה בהקדמה לשיר השירים מה שנתבאר על פסוק זה, ובביאור שם.
למד דעת. בספרים מדוייקים כ״י ובמקראות קדמוניות מהדפוס למד במקף בלא טעם אחר והמ״ם בפתח כן דינו כי הוא מהדגוש בפלס אבד ושבר בריחיה כמ״ש במכלול דף ע״ד ובשרשים ומסורת כ״י מצאתי בפ׳ בלק יזל מ֙ים֙ עוד למד⁠־ד֙עת֙ דמיין בטעם.
ואזן – מלשון האזנה ושמיעה כמו האזינו השמים (דברים ל״ב:א׳) והוא מלשון אוזן.
תיקן – עשה וחבר.
ויותר וגו׳ – יותר ממה שהיה קהלת חכם בעצמו, עוד היה בו מעלה יתרה, כי למד דעת את העם והיה מחכים את אחרים.
ואזן – היה מאזין להם דברי חכמה, כי היה לו לשון למודים להבין לזולת.
וחקר – הורה דרכים לעם לחקור בהם החכמה.
תקן – עשה וחבר משלים הרבה, כמו שנאמר וידבר שלשת אלפים משל.
ויותר – כלומר מלבד שהיה קהלת (שלמה) חכם, עוד למד דעת את העם ואזן – שקל במאזני שכלו,
וחקר – בכל דבר שבעולם.
גם תקן משלים הרבה – הכוונה על ספר משלי שלמה.
ויתר וגו׳ – וכל שהחכים קהלת יותר והוסיף חכמה כן השתדל ללמדה להמון העם.
ואזן – שקל במאזני שכלו; ומאזנים ממקור אוזן, או לדיוק השיקול, או מפני צורת הכלי בימי קדם.
משלים – שעל ידיהם הדבר נשמע יותר אל האוזן (נזם זהב באף חזיר, משלי י״א:כ״ב ודומיו).
עוד למד דעת וגו׳ – דרש רבא, מאי דכתיב ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם – דאגמריה בסימני טעם ואסברה במאי דדמי ליה.⁠1 (עירובין כ״א:)
ואזן וחקר וגו׳ – אמר עולא א״ר אלעזר, בתחלה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים, עד שבא שלמה ועשה לה אזנים שנאמר ואזן וחקר.⁠2 (שם שם)
ואזן וחקר וגו׳ – אמר רב יהודה, רמז לאיסור שניות מן התורה, דכתיב ואזן וחקר תקן משלים הרבה.⁠3 (יבמות כ״א.)
1. קבע מסורות וסימנים בתיבות המקרא ובגירסא של משנה, וע״י פיסוק טעמים שלמד אותם ידעו ויזכרו יותר, וגם אסברה בדמעי ליה. ועי׳ מש״כ בענין דרשה זו בארוכה בתו״ת פ׳ בראשית בפ׳ ויצו ה״א על האדם ובס״פ תשא ובר״פ ויקרא בפ׳ מן הבהמה ובפ׳ חקת בפ׳ וממדבר מתנה ובר״פ דברים. עוד י״ל הכונה דאסברה במאי דדמי ליה ע״ד הפסוק וידבר שלשת אלפים משל דפי׳ המפרשים דדבריו היה כ״כ עמוקים אשר לכל דבר עמוק היה צריך שלשת אלפים משל להבינו – כי מדרך ההסברה הוא אשר לנמשל עמוק צריך משל וע״י המשל מובן הנמשל, ואם המשל ג״כ עמוק מהבין אז צריך גם לזה המשל עוד משל וכן הלאה, וזה דאמר וידבר וגו׳ ר״ל שלהסביר דבריו העמוקים היה צריך שלשת אלפים משל ותפס ג׳ אלפים ע״ד מספר הפרזה. ומזה אנו יודעים חכמתו כמה גדולה. והנה ידוע אשר לערות מכלי גדול לכלי קטן אשר פיו צר מאד אי אפשר יען כי זרם המשקה ההולך ברעש יעבור על פי הכלי קטן והמשקה תשפך מחוץ לכלי קטן ולא אל פיו, לזאת אם צריך לערות לכלי קטן אז צריך לערות גם מכלי קטן רק שהוא גדול מעט מהכלי קטן אשר הוא מערה לתוכו, כן הוא בלימוד החכמה, כי החכם היותר גדול אי אפשר לו ללמוד עם קטן שבקטנים כי חכמתו הגדולה אין באפשרו להסביר בהסברה שפלה כמו שצריך לקטן שבקטנים. אמנם לשלמה היה יתרון כי אף שהיה חכם גדול בכל זאת היה יכול להסביר אף לקטן שבקטנים, וזה אמרו ויותר שהיה קהלת חכם, בכל זאת עוד לימד דעת את העם היינו הפחותים שאין להם דעת כ״כ [כמש״ה הגר״א בפי׳ ישעיה ב׳ בבאור שם ״עם״] והוא ע״י שלשת אלפים משל – וזוהי הכונה ואסברה במאי דדמי ליה היינו ע״י משלים וכמ״ש.
2. ר״ל שתיקן הרבה תקנות וסייגים לשמירת מצות התורה, וכמובא בסוגיא כאן ובדרשה הבאה, ועל ידי כן אחוזים בעקרי המצות ונתרחקו מעבירות, כי אם אוחזין בהכפיפה עצמה אז ע״י משמוש היד תקרע הכפיפה, לא כן אם יש לה אזנים אז לא תקרע הכפיפה עצמה.
3. ענין שניות לעריות הוא כי לבד עריות המפורשות בתורה (פ׳ אחרי) גזרו חכמים עוד קרובות משום גזירה שלא ילמדו מהן להתיר בעריות דאורייתא, והם הנקראים בלשון חז״ל שניות לעריות, וכונת שם זה, כי אלה המפורשים בתורה [אם מפורשים ממש או נלמדו בק״ו וגז״ש וכדומה] הם עקרים וראשונים, ואלה שחכמים גזרו עליהן הן שניות להן, וכמו אם אביו, אם אמו, אם אבי אביו, אם אבי אמו, אשת אבי אביו, אשת אבי אמו, ועוד הרבה, ובארנום בפרטיות בתו״ת פרשה אחרי, יעו״ש. ולמד כאן סמך לדבר זה בכלל שיש כח ביד חכמים להוסיף גדרים לתכלית שמירת התורה, דכמו שעושין אזנים לכלי שיהיה באפשרי לאחוז בהם וישתמר הכלי, כך ע״י הסייגים משתמר עיקרי התורה, וכמש״כ בדרשה הקודמת.
וְהיה קהלת חכם1 יֹתֵר ממה שנכתב עליו בספר הזה2, ויותר ממה3 שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם בעצמו4 עוֹד היתה בו מעלה יתרה, והיא שהוא5 לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וכך היה מחכים אחרים6, וְאִזֵּן – והיה משמיע7 להם דברי חכמה8, וְחִקֵּר – והורה דרכים לעם לחקור בהם את החכמה9, וכן תִּקֵּן – חיבר10 מְשָׁלִים הַרְבֵּה להכניס בלב יראת ה׳11, אשר חלקם כתובים בספר משלי12:
1. רש״י.
2. רש״י.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד. כלומר, אפילו אמרו מדעתו היה ראוי לכוף אזננו לשומעם, ויותר שאמרם ברוח הקודש שהיה קהלת חכם. ז׳ פעמים נזכר קהלת במגילה זו, ואלו הן: דברי קהלת, אמר קהלת, אני קהלת, אמרה קהלת, אמר קהלת, שהיה קהלת, בקש קהלת, משום שכל דבריו לא הוסיפו ולא גרעו משבעה ספרים שבתורה: בראשית, ואלה שמות, ויקרא, וידבר, ויהי בנסוע, ויהי העם, אלה הדברים, לקח טוב.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת ציון. ורש״י ביאר שעשה אזנים לתורה כקופה זו שאין לה אזנים ליאחז בהן, ובא ועשה לה אזנים, שתיקן עירובין לסייג שמירת שבת, ותיקן נטילת ידים סייג לטהרה, וגזר על השניות סייג לעריות, וראה גם במסכת עירובין כא ע״א ובמסכת יבמות כא ע״א.
8. מצודת דוד.
9. מצודת דוד. שלא היה אדם יכול להנות ולסבור בדברי תורה כל עיקר עד שעמד שלמה לסבור ולהגות בדברי תורה, ונתן דרך ופתח לסוברים ולמבינים להבין דבר מתוך דבר ומדרש ממדרש, והכל לקחו דרך לדרוש פסוקי התורה, אמר רב נחמן משל לחכם אחד שמצא חרישה של קנים ולא היה אדם יכול לכנוס בתוכה, נטל את המגל והיה עושה בה שביל והיו הכל נכנסין בתוכה, כך עד שלא עמד שלמה לא היה אדם יכול להבין ולסבור בדברי תורה, ומשעמד שלמה התחילו הכל לסבור בדברי תורה, לקח טוב.
10. מצודת ציון.
11. ראה מצודת דוד מלכים א׳ ה, יב. ובמדרש, אמר ר׳ חנינא משל לבאר עמוקה שהיו מימיה מתוקין ולא היה אדם יכול לדלות ולשתות מימיה, בא פקח אחד וקשר חבל בחבל ודלה ושתה, כך דברי תורה מדבר לדבר, דבר למד מענינו ודבר למד מסופו, ממשל למשל, עד שעומד על דבר תורה, לכך נאמר תקן משלים הרבה, לשון ״שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ״ (רות ב, טז), כך הם המשלים מושך דבר לדבר, שעל ידי משל האדם עומד על דברי תורה, לקח טוב.
12. רשב״ם, וכמו שנאמר (מלכים א׳ ה, יב) ״וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל״, מצודת דוד.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(י) בִּקֵּ֣שׁ קֹהֶ֔לֶת לִמְצֹ֖א דִּבְרֵי⁠־חֵ֑פֶץ וְכָת֥וּב יֹ֖שֶׁר דִּבְרֵ֥י אֱמֶֽת׃
Kohelet sought to find out desirable words, and that which was written uprightly, words of truth.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
בָּעָא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא דְּמִתְקְרִי קֹהֶלֶת בְּחוּכְמְתֵיהּ לְמֵידָן דִּינִין עַל הִרְהוּרֵי לִבָּא דֶּאֱנָשָׁא וּבְלָא סַהֲדֵי בְּכֵן אִתְאֲמַר לֵיהּ בְּרוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ הָא כְּבָר אִכְתִיב בְּסֵפֶר אוֹרָיְתָא עַל יְדוֹהִי דְּמֹשֶה רַבְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל תַּקְנִין פִּתְגָמִין וּמְהֵימְנִין עַל מֵימַר סַהֲדַיָּא יְקוּם פִּתְגָם.
וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם – בְּסוֹף קֹהֶלֶת כְּתִיב: בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא וגו׳, בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לַעֲמֹד עַל מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת, כְּדִכְתִיב: כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה׳ (ירמיהו ט׳:כ״ג), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלֹמֹה, וְכָתוּב ישֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת, הִכְתַּבְתִּיהוּ עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ (תהלים ל״א:כ׳), וְעוֹד כְּתִיב: כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ (מלאכי ג׳:י״ב). וְעוֹד בִּקֵּשׁ לַעֲמֹד עַל שְׂכָרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ (משלי ח׳:י״א), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלֹמֹה וְכָתוּב ישֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת, כְּבָר הִכְתַּבְתִּיהוּ עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ (ישעיהו ס״ד:ג׳). בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לַעֲמֹד עַל הַקֵּץ מָתַי, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ (שיר השירים ב׳:ז׳), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָר הִכְתַּבְתִּיהוּ עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וגו׳ (ישעיהו ס״ג:ד׳). רַבִּי שָׁאוּל דְּנָוֶה מַתְנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם מָתַי קֵץ הַגְּאֻלָּה, הֱוֵי אוֹמֵר לוֹ: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי כְּתִיב. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שְׁלשָׁה סִימָנִים סִימַנְתִּי לְךָ וְסִיַּמְתִּי לְךָ בִּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה: בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר (דברים ל״ד:ו׳), וְאַף עַל פִּי כֵן: וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ, לִבָּא לְפוּמָא לָא גָּלֵי, פּוּמָא לְמַאן גָּלֵי.
בקש קהלת למצוא דברי חפץ – בקש קהלת לעמוד על עסקי פרה אמר לו כתוב יושר דברי אמת, כבר כתבתי לך על ספרו של יושר הלא היא כתובה על ספר הישר, עשה בישרות עשה באמונה גזרה גזרתי חקה חקקתי אין לך להרהר אחריה זאת חקת התורה.
דבר אחר: בקש קהלת – לעמוד על מתן שכרן של מצות, הדא הוא דכתיב כי חסד חפצתי, אמר לו הקב״ה וכתוב יושר דברי אמת האל הנאמן שומר הברית והחסד. ד״א בקש שלמה לעמוד הקץ כמד״א אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, וכתוב יושר כי יום נקם בלבי (ברמז תרמ״ב).
דבר אחר: בקש קהלת – להיות כמשה רבינו שכתוב בו ותחסרהו מעט מאלהים, רב ושמואל, חד אמר חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה בהר סיני חסר אחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים, יצאה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, וחד אמר בנביאים לא קם אבל במלכים קם, אלא מה אני מקיים בקש קהלת למצוא דברי חפץ, בקש קהלת לדון דינים שבלב בלא עדים ובלא התראה, יצאת בת קול ואמרה לו וכתוב יושר על פי שנים עדים או שלשה עדים.
וכאן ג׳רצ׳ה פי אלגמיע אלוצול אלי כלאם אלרצ׳א, ואלמכתוב עלי אלתקוים ואלמנקול עלי אלצחה.
ובכל זה היה רצונו [הייתה מטרתו] של קהלת להגיע אל דברי הרצון (דברים שה׳ רוצה בהם). (וגם להגיע) אל כתיבת דברים מיושרים, ולהעתיק את השמועות ממקורות אמיתים (נמסרים הדברים בצורה נכונה).
והיתה מטרתו בכל להגיע אל הדבר הרצוי ואל הכתוב ביושר והמקובל באמת.
בקש קהלת – נתן את לבו וחיזר על הדבר ומצאו.
דברי חפץ – הלכה למשה מסיני.
וכתוב יושר – ואתא תורה שבכתב והנביאים.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לונדון 27298. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165: ״זאת״.
Koheles sought – He set his heart and sought the matter and found it.
Words of delight – The law [as it was given] to Moshe at Sinai.⁠1
And to write in a proper way – This refers to the written Torah and the Prophets.
1. The Gemara in Rosh Hashannah 21b expounds this verse, that Koheles sought to be like Moshe. A heavenly voice emerged and said, "and to write in a proper way [=וכתוב ישר] words of truth [דברי אמת];⁠" and in Devarim 34:10 it states, "and no prophet has there arisen in Yisroel like Moshe.⁠" Another name for Devarim is ספר הישר which is alluded to [וכתוב ישר] in this verse. (Maharsha)
בקש קהלת למצא – מתן שכר המצות.
למצא דברי חפץ – שנאמר כי באלה חפצתי נאם י״י.
וכתוב יושר דברי אמת – שנאמר וידעת כי י״י אלהיך הוא האלהים יהיו בני אדם ניתלין לשמה וסופן לקבל שכרן. ס״א בקש קהלת למצא דברי חפץ לעמוד על הקץ שנאמר אם תעירו ואם תעוררו וכו׳. וכתוב יושר דברי אמת שנאמר כי יום נקם בלבי ליבא בפומא ולא גילה. רז״ל אמרו בקש קהלת למצוא דברי חפץ לדון דינין שבלב ומנין שנקר׳ חפץ שנאמר כי אני י״י עושה משפט וצדקה בארץ וגו׳. יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת על פי שנים עדים.
בקש קהלת למצוא דברים טובים של חפץ, ולכתוב ספרים כתוב דברי יושר ואמת.
בקשבקש דברי חפץ – היא החכמה העליונה עד שמצא. והענין: מה חפץ יש בזה שנברא כך ולמה כך.
וכתוב יושר – הוא פירוש. וכמוהו: על ספר הישר (יהושע י׳:י״ג), ואיננו אצלנו.
KOHELETH SOUGHT TO FIND OUT WORDS OF DELIGHT. The reference is to supernal wisdom.⁠1
Kohelet sought [supernal wisdom] until he found it.
[WORDS OF DELIGHT] The reference is to understanding why something is created in a certain way2 and not in another way, and why this is so.
AND THAT WHICH WAS WRITTEN UPRIGHTLY. The reference is to [a book of] explanations.⁠3 The Book of Yashar4 (Joshua 10:13; 2 Sam. 1:18) is similar.⁠5 This book is not found among us.⁠6
1. Ibn Ezra will soon explain “supernal wisdom” as: understanding why something is created in a certain way not in another way, and why this is so.
2. Literally, in this way.
3. A book that comments on the right path to take in life. In his Introduction to his commentary on Kohelet, Ibn Ezra paraphrases this verse as follows: The Lord God of Israel stirred up the spirit of His friend Solomon, to explain words of delight... and to teach the straight path (ha- derekh ha-yesharah). It seems that Ibn Ezra explains ve-katuv yosher (and that which was written uprightly), as meaning and wrote a work explaining the correct path that a person is to take (R. Goodman).
4. Literally, The Book of the Straight.
5. It too contained instructions on the straight path that one should take.
6. The book has been lost.
בקש קהלת – נתן לבו לדעת חפצי העולם, ולכך עשה ספרים הללו.
בקש קהלת למצוא דברי חפץ – הן הן דברי החכמה.
ובקש למצוא כתוב יושר דברי אמת.
בקש קהלת למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת כוונתו ״ודברי אמת״. המשמעות של ״דברי חפץ״ היא הכוונה האמיתית של הדברים וסודותיהם, כלומר הפירוש העמוק לפי החכמה וידיעת כוונתו לפי ההבנה הישרה של דברי הכתוב בעניין זה. ויש אומרים שכוונתו במילים ״דברי חפץ״ היא לחכמה העליונה שהוטבעה בטבע כך שתעשה כל דבר בצורה המועילה והמתאימה ביותר לגבי אותה התועלת ו⁠[הידיעה] מה היא הכוונה בכל חלק מן הבריאה, כלומר הבנת המטרה של כל הנבראים באופן כללי ובאופן מפורט לגבי כל דבר ודבר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ואולם חקר בזה הספר בזה האופן וקבץ בו דברים סותרים לפי שהוא בקש למצא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת (שם שם, י), וזה לא ישלם באלו הענינים כי אם בזה האופן מהחקירה, כמו שבארנו בפתיחת זה הבאור.
וזה בכתובים הבאים עד סוף: אמר בקש קהלת. כבר כתבתי בהצעה שזה הכתוב הוא יסוד כל הספר ועיקרו והוא שבקש למצוא דברי חפץ וכתוב יושר שהוא הדת. שהם דברי אמת צדקו יחדיו. ועם זה פירש כונתו בזה הספר היא כוונה עצומה ומועילה מאד לשכך ספקות האנשים וגמגומיהם על ההנחות התוריות. וליישב בלבם היראה והעבודה האלהית. אחר כך זכר חוזק גזרותיו ואשר חוייב כל בעל שכל לקבלם.
בקש קהלת וגו׳ – כל הדברים שהיה חפץ לדעתם היה מבקש למצוא אותם, כי היה מטריח עצמו לעמוד על האמת.
וכתוב יושר – גם היה מבקש ומחפש כתיבת יושר מבלי עול, ודברי אמת מבלי הטעאה, ומהם השכיל מה שהשכיל.
והטעם אשר הביאו לכתוב גם את הספר הזה, הוא כי בקש קהלת (שלמה) למצא דברי חפץ וכתוב יֹשר דברי אמת – ימים רבים ביקש למצוא בכתובים דברי חפץ ולמצוא כתוב יושר דברי אמת, ספר שיהיה מלא דברי אמת ויושר על פי עומק חכמת הפילוסופיאה. אך מעולם לא עלה בידו למצוא ספר כזה.
וכתוב – נקודתו הנכונה וכְתוֹב, בקש לכתוב, ובכל הספר זמן מקור כתוב מלא ו״ו.
בקש קהלת וגו׳ – בקש קהלת להיות כמשה, יצתה בת קול ואמרה לו, וכתוב יושר דברי אמת – ולא קם נביא עוד בישראל כמשה.⁠1 (ר״ה כ״א:)
בקש קהלת וגו׳ – בקש קהלת לדון דינים שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה,⁠2 יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת – על פי שנים עדים יקום דבר.⁠3 (שם שם)
בקש קהלת וגו׳ – בקש קהלת למצוא דברי חפץ – בקש לעמוד על מתן שכרן של מצות ושל תורה,⁠4 אמר ליה הקב״ה, וכתוב יושר דברי אמת, כבר כתבתי על ספר הישר (תהלים ל״א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (ישעיהו ס״ד) עין לא ראתה אלהים זולתך.⁠5 (מ״ר)
בקש קהלת וגו׳ – בקש קהלת למצוא דברי חפץ – בקש לעמוד על הקץ6 אמר ליה הקב״ה, וכתוב יושר דברי אמת – כבר כתבתיהו על ספר הישר (ישעיהו ס״ג) כי יום נקם בלבי וגו׳.⁠7 (שם)
1. בדרשות הבאות דריש כמה ענינים שרצה קהלת למצוא, וכולם סמך על הלשון דברי חפץ דכתיב כאן ובאותן הענינים שרצה למצוא, וכפי שיתבאר, אבל כאן לא נתבאר מניין ליה רמז בפסוק זה שרצה להיות כמשה. ונראה עפ״י מש״כ במשה שאמר להקב״ה הודיעני נא את דרכיך, וידיעה זו מכונה בשם חפץ, כמש״כ (ישעיהו נ״ח) ודעת דרכי יחפצון, וכ״כ (איוב כ״א) ודעת דרכיך לא חפצנו, ומכיון דכתיב כאן שבקש למצוא דברי חפץ, סמך שרצה לדעת דרכי ה׳ כמו משה.
2. וכמעשה דשמעון בן שטח שראה באחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורץ אחריו ומצא סייף בידו ודם מטפנוף והרוג מפרפר, ואמר לו מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה עפ״י שני עדים וגו׳ (שבועות ל״ד.) ורצה קהלת לדון בכזה.
3. עי׳ מש״כ לעיל אות ע׳, ואולי מסמיך ענין דרשה זו בפ׳ זה ברמז על לשון הכתוב וחפץ ה׳ בידיו יצלח (ישעיהו נ״ג), וזהו בקש קהלת למצוא דברי חפץ שיצליח ה׳ חפצו בידו לעמוד על האמת אף שלא בעדים והתראה, והשיבה לו הבת קול, כי דבר אמת יוצא אך באופן שהגבילה התורה עפ״י עדים, והוא על דרך שאמרו לא בשמים היא, כנודע.
4. דריש זה ברמז גז״ש חפץ חפץ, דכאן כתיב בקש למצוא דברי חפץ, ובמצות כתיב (ירמיהו ט׳) כי באלה חפצתי נאם ה׳, ובתורה כתיב (משלי ח׳) וכל חפצים לא ישוו בה.
5. ר״ל שענינים אלה צפונים וטמונים בידיעת הקב״ה לבדו.
6. גם בכאן כמו בדרשה הקודמת דריש ברמז גז״ש חפץ חפץ, דכאן כתיב בקש קהלת למצוא דברי חפץ, ובקץ הגאולה כתיב אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ ורצה לדעת ולחשב קץ הגאולה.
7. ר״ל יום הנקם [ממלכות הרשעה] דכתיב ביה לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם צפון וטמון בלבי ואין נגלה לבני אדם, ומכוון למ״ש במ״ר פרשה הקודמת שבעה דברים מכוסין מבני אדם ואחד מהם יום הנחמה, וסמיך ג״כ על פסוק זה כי יום נקם בלבי.
בִּקֵּשׁ – נתן ליבו1 קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ – את כל הדברים שהיה חפץ לדעתם כי היה מטריח עצמו לעמוד על האמת2, ומצאה3, וְגם היה מבקש ומחפש4 כָתוּב – דברים שנכתבו5 בְּיֹשֶׁר ללא דברי עָוֶל6, וחיפש דִּבְרֵי אֱמֶת ללא הטעיה, ומהם השכיל את מה שהשכיל7:
1. רש״י.
2. מצודת דוד. ורש״י ביאר כי הם דברי הלכה למשה מסיני.
3. רש״י.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד. ורש״י ביאר כי הן תורה שבכתב והנביאים.
7. מצודת דוד. ואמרו רבותינו (ר״ה כא:), חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד, ביקש קהלת להיות כמשה, יצתה בת קול ואמרה לו כתוב ״יושר דברי אמת״ והרי נאמר (דברים לד, י) ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה״. ועוד אמרו, ביקש קהלת לדון דינים שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה, יצתה בת קול ואמרה לו כתוב ״יושר דברי אמת״ והרי נאמר (דברים יט, ו) ״עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר״. ובמדרש, ״ביקש קהלת למצוא דברי חפץ״, ביקש לעמוד על מתן שכרן של מצוות, אמר ליה הקב״ה, וכתוב ״יושר דברי אמת״ כבר כתבתי על ספר הישר (תהלים לא, כ) ״מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ״, ביקש לעמוד על שכרה של תורה אמר לו הקב״ה כבר כתבתי על ספר הישר (ישעיהו סד, ג) ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״, ביקש שלמה לעמוד על הקץ אמר ליה הקב״ה כבר כתבתיהו על ספר הישר (ישעיהו סג, ד) ״כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי״, מדרש רבה. ועוד במדרש, ביקש קהלת לעמוד על עסקי פרה, אמר לו כתוב ״יושר דברי אמת״ כבר כתבתי לך על ספרו של יושר הלא היא כתובה על ספר הישר, עשה בישרות עשה באמונה, גזרה גזרתי חוקה חקקתי אין לך להרהר אחריה ״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה״ (במדבר יט, ב), ילקוט שמעוני.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יא) דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת וּֽכְמַשְׂמְר֥וֹת נְטוּעִ֖ים בַּעֲלֵ֣י אֲסֻפּ֑וֹת נִתְּנ֖וּ מֵרֹעֶ֥ה אֶחָֽד׃
The words of the wise are like goads; and like nails well fastened are words from the masters of collections, which are given from one shepherd.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
פִּתְגָמֵי חַכִּימִין מְתִילִין לְזִקְּתִין וּלְקִלְשׁוֹנִין דְּאַצִּיתִין דְאָנְצִין לְאַלָּפָא חוּכְמְתָא לִסְרִיקֵי מַנְדְּעָא הֵיכְמָא דִּמְאַלֵּיף זִיקַת לְתוֹרְתָא וְרַבָּנֵי סַנְהֶדְּרִין מָרֵי הִלְכְתִין וּמֶדְרָשִׁין דְּאִתְיְהִיבוּ עַל יְדוֹי דְּמֹשֶה נְבִיָּא דְּרָעָא בִּלְחוֹדוֹהִי יָת עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא בְּמָנָּא וּבְרִיגּוּגִין.
דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת – כְּכַדּוּר שֶׁל בָּנוֹת, מַה כַּדּוּר זֶה מִתְכַּדֵּר מִיָּד לְיָד וְאֵינָהּ נוֹפֶלֶת לָאָרֶץ, כָּךְ: לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד וגו׳ (יהושע כ״ג:י״ד). מַה כַּדּוּר זֶה מְקַלְּעִין בָּהּ בַּיָּדַיִם וְאֵינָהּ נוֹפֶלֶת, כָּךְ משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לִכְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וכו׳.
דָּבָר אַחֵר: כַּדָּרְבֹנוֹת – כְּדָרְבָן זֶה שֶׁמְּכַוֵּן אֶת הַפָּרָה כְּדֵי לַחֲרשׁ, וּכְדֵי לִתֵּן חַיִּים לִבְעָלֶיהָ, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה מְכַוְּנִין אֶת לֵב לוֹמְדֵיהֶם מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים. שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ, דָּרְבָן, מַלְמָד, מַרְדֵּעַ. מַלְמָד, שֶׁהוּא מְלַמֵּד אֶת הַפָּרָה. מַרְדֵּעַ, שֶׁהוּא מוֹרֶה דֵעָה לַפָּרָה. דָּרְבָן, שֶׁהוּא דָּיֵיר בִּינָה בַּפָּרָה כְּדֵי לַחֲרשׁ לִתְלָמֶיהָ, לִתֵּן חַיִּים לִבְעָלֶיהָ, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר מַה לְּפָרָתוֹ אָדָם עוֹשֶׂה דָּרְבָן, לְיִצְרוֹ שֶׁמְּסִיתוֹ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים, לָא אִיצְטְרִיךְ הֲדָא קְרָיָיה לְמֵימַר אֶלָּא כְּאִילָנוֹת נְטוּעִים, וְאַתְּ אָמַר וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שֶׁבַח שֶׁל מַטָּע. וְכַדּוּרוֹת שֶׁל בַּרְזֶל.
דָּבָר אַחֵר: וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים – מָה הַמַּסְמֵר הַזֶּה אַף עַל פִּי שֶׁאַתְּ עוֹבְרוֹ מִמְּקוֹמוֹ רִשּׁוּמוֹ נִכָּר, כָּךְ כָּל מִי שֶׁעֲוֹנוֹתָיו גּוֹרְמִים וַחֲכָמִים פּוֹשְׁטִין בּוֹ יָד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חוֹזֵר בּוֹ, רִשּׁוּמוֹ נִכָּר.
דָּבָר אַחֵר: וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים – כָּל יָמָיו שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיוּ הָעָם נוֹהֲגִין כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְאַחַר שֶׁמֵּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חָזְרוּ הָעָם לִנְהֹג כְּמִדָּתָן. בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת, אֵימָתַי דִּבְרֵי תוֹרָה נֶאֱמָרִין כְּתִקְנָן, בְּשָׁעָה שֶׁבַּעֲלֵיהֶן שׁוֹמְעִין אוֹתָן בַּאֲסֻפּוֹת, מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם שָׁמַע מִפִּי אָדָם שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיְהֵא עָלָיו כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי חָכָם, תַּלְמוּד לוֹמַר: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְךָ הַיּוֹם (דברים ו׳:ו׳), וְלֹא כְשָׁמְעוֹ מִפִּי חָכָם אֶלָּא כְּמִפִּי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, וְלֹא כְשָׁמְעוֹ מִפִּי חֲכָמִים אֶלָּא כְּמִפִּי סַנְהֶדְרִין, אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ (במדבר י״א:ט״ז). וְלֹא כְשָׁמְעוֹ מִפִּי סַנְהֶדְרִין, אֶלָּא כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד, זֶה משֶׁה. וְלֹא כְשׁוֹמֵעַ מֵרוֹעֶה משֶׁה, אֶלָּא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: מֵרֹעֶה אֶחָד, וְאֵין רוֹעֶה אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה (תהלים פ׳:ב׳). וְאֵין אֶחָד אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד (דברים ו׳:ד׳). תַּמָּן תְּנֵינַן, לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסֻמָּר וְלֹא בְיָחִיד בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה, כַּמָּה מַסְמְרוֹת יִהְיוּ בוֹ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חֲמִשָּׁה, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תוֹרָה. רַבִּי דּוֹסָא בֶּן חֲנַנְיָה אוֹמֵר שִׁבְעָה כְּנֶגֶד שִׁבְעָה יְמֵי הַשַּׁבָּת. וְרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר תִּשְׁעָה כְּנֶגֶד תִּשְׁעָה יַרְחֵי הַלֵּדָה.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנַנְיָה הַכַּלְבּוֹס אֵינוֹ מִמִּנְיַן הַמַּסְמְרוֹת. רַבִּי זְעֵירָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא מַהוּ לִתְּנֵם עַל גַּבֵּי מִנְעָל בְּשַׁבָּת, אָמַר לוֹ מֻתָּר. מַהוּ לְהַחֲלִיפָם, אָמַר לוֹ מֻתָּר. מַהוּ לִתְּנֵם זֶה עַל גַּב זֶה, אָמַר לוֹ מֻתָּר. רַבִּי חִיָּא נוֹתֵן אַחַד עָשָׂר מִכָּאן, וּשְׁלשָׁה עָשָׂר מִכָּאן, כְּנֶגֶד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים, מָה הַסְּפָרִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, אַף הַמִּשְׁמָרוֹת עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, וּמָה הַמִּשְׁמָרוֹת עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, אַף הַמַּסְמְרִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה.
דברי חכמים כדרבונות – המשנה קרא אותו מרדע ומקרא קרא אותו דרבן ומלמד דכתיב במלמד הבקר, ולהציב הדרבן, אמר רבי נתן מרדע שמורה דעה לפרה, דרבנן שמורה בינה לפרה, מלמד שמלמד הפרה לחרוש, כך הם דברי תורה מלמדים דעה לבני אדם. ד״א כדרבונות, א״ר ברכיה כדור בנות, ככדור מינקתא שהם (מלקטים) [מקלעין] בה מיד ליד, כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו׳.
וכמשמרות קבועים לא נאמר אלא נטועים מפני שהמסמר יש לו [שושנה] שהוא נוח לשלוף לכך נאמר כמשמרות נטועים. (שדימו) [שרשיו] של אילן הנטועים קשים לעקור אבל אין לו כח ככחו של ברזל, והמסמר של ברזל יש לו כח. נתן לדברי תורה כחן של ברזל וכמטעי שרשיו של אילן.
דבר אחר כשם ששרשי אילן נשרשים בכל מקום אף דברי תורה נכנסים ונשרשים בכל הגוף, אימתי הן נטועים כמסמרות בזמן שבעלי תורה נכנסין לתלמוד והם נאספין לשמוע.
דבר אחר בזמן שבעליהם נאספים מהם. כל זמן שרבו קיים הוא מפליג, כל זמן שאני נצרך הרי רבי לפני ואני שואלו, מת רבו הרי יגע ביום ובלילה לקים תלמודו יודע הוא שאין לו למי ישאל.
בעלי אסופות – אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקים בתורה הללו מטמאים והללו מטהרים הללו אוסרים והללו מתירים, הללו פוסלים והללו מכשירים, שמא יאמר אדם הואיל והללו מטמאים והללו מטהרין היאך אני לומד תורה, תלמוד לומר כלם נתנו מרועה אחד (לא) כלם אל אחד נתנם וכלם פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה, אף אתה עשה אזנך כאפרכסת. וכמשמרות כתיב אם קבעת אותו כמשמר הם משמרין אותך. השומע מפי חכם כשומע מפי סנהדרין שנאמר בעלי אסופות וכתיב אספה לי שבעים איש, והשומע מפי סנהדרין כשומע מפי משה שנאמר נתנו מרועה אחד.
דבר אחר: מרועה אחד – מפי הקב״ה שנאמר רועה ישראל האזינה.
וכלאם אלחכמא משבה באלמהאמיז, או אלמסאמיר אלמת׳בתה ד׳וי אגתמאע ואתפאק, גמיעהא מרזוקה מן מהדי ואחד.
ודברי החכמה דומים לדרבנות (כמו שהדרבן מזרז את בעל החיים, להמשיך לחרוש וכדומה, כן דברי החכמים מעודדים את האדם להמשיך בעבודת ה׳) או כמו המסמרים הקבועים שהם מוסכמים לפי כל הדעות. שחנן אותם (לבני האדם) המנהיג היחיד [ה׳ יתברך].
וכמשמרות – או כמסמרות הקבועים בעלי קבוץ ותיאום.
דברי חכמים – סייג שעשו לתורה בגזירות להרחיק את האדם מן העבירה כגון אכילת קדשים עד השחר והם אמרו עד חצות.⁠א
כדרבונות – מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה, אף דבריהם מכוונין את האדם לדרכי חיים.
וכמסמרותב נטועים – קבועים. מה מסמר זה קבוע אף דבריהם קבועים, ומה נטיעה פרה ורבה אף דבריהם פרים ורבים למצוא בהם טעם.
בעלי אסופות – מסמרים שיש להם גולגלת אסופה וגסה, גְרוֺשְא בלעז. כן פירשו דונש.⁠ג
נתנו מרועה אחד – כל דבריהם דברי אלהים חיים הוא אמרן ורועה אחד נתנן משה מפי הגבורה.
וכמשמרות – כתוב בשי״ן, שהתורה עשרים וארבעה ספרים, כמיניין משמרות כהונה ולוייה.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298. בדפוסים נוסף כאן: ״וקריאת שמע דערבית כמו כן״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בכ״י לייפציג 1, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״וכמשמרות״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5 נוסף כאן: ״בן לברט״. בכ״י לונדון 27298: ״בן לבראט״.
The words of the wise – They made a "fence" for the Torah with [various] decrees in order to distance a person from sin, e.g., eating hallowed things [is permitted] until dawn, but they declared "[only] until midnight,⁠" [and likewise, the evening recitation of Shema.⁠1]
Are like goads – Just as this goad directs the cow to its furrows, so do their words direct a person to the ways of life.
Like well-fastened nails – Just as this nail is permanent, so are their words permanent, and just as a sapling is fruitful and multiplies, so are their words fruitful and multiply, to find a reason for them.
Of the masters of [learned] assemblies – Nails that have a large and thick head, grose in Old French. So did Dunash the son of Labrat explain it.
All were given from one Shepherd – All their words are the words of the living God, He said them; and one shepherd2 gave them, Moshe from the Almighty.
Like [well fastened] nails – This is written with a sin, for the Torah, with its twenty-four books coincides with the number of the watches of the Kohanim and the Levyim.
1. See Mishna Berachos 1:1.
2. The acronym of משה רבנו עליו השלום is מרעה [=from one shepherd], and that is why מרעה is spelled without a vav. (Sifsei Chachomim)
דברי חכמים כדרבונות – כשם שהדרבן מישר את הפרה לתלמיה כך דברי חכמים מיישרין את ישראל בדרך בוראם. ושמא תאמר כשם שהדרבן מטלטל ונזרק כך יהיו דברי חכמים קלים ונזרקים ת״ל וכמשמרות נטועים בתך הקרשים שאינם זזים ממקומם כך דברי תורה חזקים ומקיימים ושמא תאמר מה מסמרות הללו אינם עושין פרי כך דברי תורה אין בם פרי אם לא למד דבר מדבר לכך נאמר נטועים כנטיעת אילן שהיא רבה ופרה ולא גרסי׳ זו אף דברי תורה פרים ורבים עד שנעשה כמעיין נובע וכנהר שמתגבר והולך.
בעלי אסופות – אלו מסמרות שיש להם ראשים רחבים. רז״ל פרשו אלו תלמידי חב׳ שמתקבצין ונאספין ויושבין שורות שורות.
נתנו מרועה אחד – נאמן אחד אמרן מפי אל אחד שנאמר רועה ישראל האזינה ובדברי מי שעמדה הלכה כמותו עושין כל ישראל. טוביה ב״ר אליעזר אמ׳ משום רבו ר׳ שמשון ז״ל דברי חכמים כדרבונות צריך לאדם ששומע דברי תורה מפי רבו שיכניס דבריו בלבו כדרבן וכמסמרות נטועים שיהיו דברי תורה נטועים בלוב.
בעלי אסופות – לפי שבעלי החכמה נאספים לבית עולמים ולא ימצא מי ילמדנו טעמי התורה וכיון ששמע אל ישכח ואל יסיחם מדעתו ואל יליזו מעיניו. נתנו מרועה אחד כל מה שדברו הנביאים וכל חכמי הדורות כלם נאמרו למשה בסיני שהוא מרועה אחד.
(יא-יד) דברי חכמים – וכך היה רגיל שלמה המלך לומר: חכמים הן כדרבן הזה המלמד את הבהמה ללכת בדרך יושר, וכן השומע על דברי חכמה לא יסלף ולא יעקל ויקלקלו דרכיו.
וכמסמרות נטועים – כפל מלה, כמסמרות שהם נטועים ותחובים בראשי המקלותא שהן דרבונות.
כך הן החכמים בעלי אסופות – שמיישרים בני אדם להדריכם במעגל ישר.
וכל חכמותיהן נתנו מרועה אחד – שכולןב נאמרו מפי משה, אשר שמעם וקיבלם מפי הגבורה.⁠1
ויותר מהמה – ויותר ממה שהחכמים מזהירים אותך, בני הזהר.
שהרי אין קץ ואין יכולת לעשות ספרים הרבה לכתוב כל החכמות בתוכם.
ולהג הרבה – כפל מלה, ודברים הרבה של חכמה יגיעת בשר הן – שאין בני אדם יכולין לכתוב כל ספרי חכמה.
סוף דבר – של חכמה, הכל נשמע – בכלל דבר זה את האלהים ירא לשמור מצותיו – שיהיו כל מעשיך לשם שמים.
כי זה עיקר מעשה של כל האדם.
כי את {כל} מעשה – אשר יעשה האדם
הקב״ה יביאהו במשפט על כל שגגותיו ונעלמותיו, בין שהאדם רע בין שהוא טוב יביאהו לדין.
סוף דבר וג׳ – חוזר ושונה כללו.
בעלי אסופות – חכמים נקראים בעלי אסופות, על שם בני אדם המתאספין לשמוע דבריהם.
הזהר – הוי זהיר.
ולהג – פתרונו לפי עיניינו: דברי כתבי ספרים.
לַֽהַג – כולו שורש באותיותיו, {כמו}: לַֽחַץ, לַֽהַב, לַֽעַג, לַֽחַש.⁠ג
1. בדומה ברש״י.
א. אולי כך צ״ל. בכ״י המבורג: המקרא.
ב. בכ״י המבורג: שבכולן.
ג. בכ״י יש כאן סיום: ״הרי נשלם ספר קהלת״.
דברי – יש בדברי הקדמונים דברים שהם כדרבונות לבהמה, שמייסרים ומפקחים את הנפש.
ויש כמסמרות נטועים – הגדולים שיאספו הדלתות שלא יתפרדו, וזאת תורת האדם.⁠1
ויש אומרים: וכמסמרות נטועים – דברי בעלי אסופות – הם הלוקטים מִסְפָרִים רבים, ויחברו מחברות, אף על פי שיחָלֵקו כולם לִמְדם בורא אחד.
ומלת רועה – בעבור שדמה האדם לבהמה הצריכה דרבונות.
1. השוו ללשון הפסוק בשמואל ב ז׳:י״ט.
THE WORDS OF THE WISE ARE AS GOADS. There are among the teachings of the ancients, words that are like goads which are used to prod cattle. These words correct and awaken the soul.
[AND AS NAILS WELL-FASTENED ARE THOSE THAT ARE COMPOSED IN COLLECTIONS] There are also among the teachings of the ancients1 words that are like well-fastened nails,⁠2 [that is] large nails that connect3 the boards that make up the doors,⁠4 and ensure that the boards do not separate. This is the law of man.⁠5
Others say that ba'alei asuppot (those that are composed in collections) refers to those who gather information from many books and produce compositions.⁠6
Now even though they7 differ one from the other, they were all taught by one Creator.⁠8
Our verse reads: They are given from one shepherd. Kohelet9 compares men to sheep. Hence, he spoke of the need for prods [to move them] (Kohelet 12:11).⁠10
1. Literally, “among them.”
2. This interpretation renders masmerot netu'im (well-fastened nails) as “large nails.”
3. Literally, gather.
4. Ibn Ezra renders ba'alei asuppot (those that are composed in collections) as: nails which are capable of gathering; that is, holding together the planks which make up the doors. 1 Chron. 22:3 speaks of nails holding doors together. Hence, Ibn Ezra’s interpretation.
5. The words of the wise teach one how to live. See Ibn Ezra's comments on v. 13.
6. According to this interpretation, ba'alei asuppot means: “those who gather,” or “those who specialize in gathering,” or “masters of gatherings.”
7. The wise men.
8. Compare the Rabbinic statement, “These and these are the words of the living God.” (Eruvin 3b). Wise men may differ in the specific words they use, but the general principles they teach are in full agreement with each other, since the source of their words is God.
9. In our verse.
10. Literally, it needs prods.
דברי חכמים כדרבונות – כך אמר שלמה: דברי חכמים מלמדין את האדם, כדרבן שמלמד הבקר לחרוש.
וכמסמרות נטועים – קבועים במקום הראוי.
בעלי אסופות – שיש להם ראש, כמו שעושים למסמרות רחבא ונאה לנוי, הנקרא כן, כמו ״מורג... בעל פיפיותב״ (ישעיהו מ״א:ט״ו).
נתנו מרועה אחד – מאת הקב״ה. ולפי שדבר כאן לדרבן ולמלמד הואג מדמה.
א. בכתב היד נוסף לפני מלה זו: הקבועים במקום הראוי, עם סימן למחיקה.
ב. בנוסחנו: לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת.
ג. בכתב היד: והוא.
ואמרה לך כלל זה: דברי חכמים כדרבונות – שמורין דיעה לפרה, כך דברי חכמים מורים דיעה לעולם. על כן, הט אזנך ושמע1 לדבריהם.
ודברי{ה}ם כמסמרות נטועים – ותקועים בחזקה ואינם זזין ממקומן המסמרות, לפי שהם בעלי אסופות – פירושו: גדולים ועבים בראשם שנאסף רוב ברזל שם, כך אין לך לזוז מדברי חכמים.
נתנו מרועה אחד – הוא משה רבינו.
או: שלמה על עצמו אמר.
1. השוו ללשון הפסוק במשלי כ״ב:י״ז.
(יא-יב) דברי חכמים כדרבנות כמו ״ולהציב הדרבן״ (שמואל א יג:כא), ויש מפרשים שהוא דרבן המלמד, והוא מסמר שתוקעים בראש מקל אשר בו מדרבנים את הבהמות, והמקל הזה נקרא מלמד כמו ״מלמד הבקר״ (שופטים ג:לא), דבר שמלמד אותן ללכת ומרגיל אותן לכך. המילה ״דרבנות״ מאחדת את המשמעות של הלימוד שהאנשים מקבלים באמצעותו תועלת מדברי החכמים, יחד עם המשמעות של יציבות דברי החכמים כמו יציבות המסמר הזה במקומו, ולכן אמר ״וכמשמרות נטועים״ כלומר כמו מסמרים תקועים, וישנה [צורת ריבוי] בלשון זכר ״ויחזקהו במסמרים״ (ישעיהו מא:ז).
בעלי אסופות יש מפרשים זאת [שמשמעו] בעלי אחיזה, ויש אומרים שה-ב׳ איננה חלק מן השורש וה-א׳ איננה חלק מן השורש במילה ״אסופות״ והכוונה היא ״עלי ספות״, כלומר תקועים במסמרים במפתן הדלתות, והכוונה בכך היא הקביעות וההתמדה ושלא ישתנו לעולם. ויש אומרים שהוא בא מן המובן של איסוף כמו ״אספו לי חסידי״ (תהלים נ:ה) והכוונה היא שדברי החכמים – אע״פ שמילותיהם שונות וחוברו מהם חיבורים רבים ונכתבו ספרים מגוונים – הרי שהכל בא משורש אחד ומקור אחד, כלומר אע״פ שהם נאספו מדברים [של אנשים] רבים – בעלי אסופות – דע שכולם ניתנו מרועה אחד, שהוא השכל השופע על נפשותיהם כולם שהוא שופע מן האל יתעלה. בנוסף לכך, מכיוון שהמקור הוא אחד אל תלך בעקבות החלקים השונים לסוגיהם וצורות הביטוי השונות אלא הסתפק בחלק מן החיבורים בעניין אחד במקום חיבורים רבים, שהרי הכוונה היא אחת אע״פ שהמילים שונות, כדי שלא יאבד את חייו ויאבד כח הגוף בדפדוף בספרים ולא יישאר זמן להתבודד עם האהובה. המשמעות היא שהוא אומר: הסתפק בחלק מן הידע הנרכש מן הספרים וחפש את השאר ממקורו והוא הידע המופשט המושג בהתחברות [נפשית עם האל] כמו שיר השירים וכדומה, ועל כך אמר: ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ כוונתו שזה לא יסתיים ולא יוגבל. וישנו מי שאמר ש״עשות״ הוא ציווי לרכוש ספרים רבים ולעיין בהם שכן הוא אמר ״הזהר עשות״ ו⁠[מפרש זה] לא ידע שהמשמעות של ״הזהר״ היא כמו ״השמר״, כמו שנאמר ״השמרו לכם עלות בהר״ (שמות יט:יב), צורת מקור שמשמעה ״מעלות״ וה-מ׳ נשמטה וכך הוא גם כאן משמעו ״מעשות״, כלומר ״הזהר פן תרכוש״, וגם ההקשר מורה על כך שכן הוא אומר: ולהג הרבה יגיעת בשר.
דברי חכמים הם כדרבנות שמכוונים אל היושר בחרישה, כן דברי חכמים הולכים כלם נוכח הדרוש אשר יחקרו עליו, והם נטועים כמסמרות, ר״ל שהם קיימים במקום אחד כי הם יעיינו בעצם הדברים ובמשיגיהם אשר הם תמיד באופן אחד, לא במקריהם במה שהם פרטיים. והם בעלי אספות (שם שם, יא), ר״ל כי אלו הדברים אשר יחקרו בהם הם דברים טבעיים משותפים לכל אישי המין ההוא או הסוג ההוא.
ואמר דברי חכמים אמר כי דברי החכמים המדברים על דברי החכמה הם כדרבונות שמיישרין הפרה לתלמיה וכמסמרות נטועים וקיימים בלתי זזים ממקומם ואפילו כל רוחות שבעולם נושבים בהם כמו שאמר בחלק הראשון. ואם יהיו רבים בעלי אסופות סגנון של זה אינו כסגנון של זה כלם צופים אל עיקר אחד מאחר שכלם נתנו מרועה אחד. ברוך הוא המשפיע זה השכל בכל אחד ואחד מהם. ואם כן חוייב מזה שימשך התועלת מחכמתם ודבריהם למי שלא יהיה במדרגה פחותה מן ההרגש והמיחוש אל הפרה והשור החורש.
דברי חכמים כדרבנות. [והוצרך לעשות כל זה1, כי אמנם ׳דברי חכמים׳ הם ׳כדרבונות׳]⁠2, מיישירים את האדם אל האישור הנצחי3, ובכן התכלית בהבנתם דבר נחשב מאוד4: וכמסמרות נטועים. אמנם קשה להבינם כמו שיש טורח רב להוציא ׳מסמר נטוע׳ ממקומו, ולכן הרבה להורות דרכים להבינם5: בעלי אסופות. כי אף על פי שהם ׳כמסמרות נטועים׳, הם כמו ה׳בעלי אסופות׳ מהם, שיש בראשם אסיפת ברזל, אשר בו יוכל החפץ בם להוציאם לאור בצבת או בזולתה6: נתנו מרועה אחד. מרועה ישראל7 בתורתו8, שבכלל דבריו דבריהם9:
1. קהלת הוצרך ללמד את העם דעת על ידי משלים, כפי שאמר בפסוק הקודם.
2. אינו בדפו״ר, נשמט מטעות הדומות.
3. ׳מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה, כך דבריהם מכוונים את האדם לדרכי חיים׳ (רש״י ע״פ קה״ר), ׳יש בדברי הקדמונים דברים שהם כדרבונות לבהמה שמייסרים ומפקחים הנפש׳ (אבע״ז).
4. שדברי חכמים הם הכלים איך להשיג חיי נצח בחיי עולם הזה, שהוא תכלית האדם בעולמו וסיבת בריאת העולם, ולכן חשוב להבין את דבריהם.
5. כלומר, קהלת היה צריך להרבות משלים ודרכים להבין את דברי חכמים המיישרים את האדם ומביאים אותו לזכות באושר הנצחי, כי לעומת חשיבותם, קשה מאוד להשיג אותם, ולכן השתדל להקל על האנשים.
6. ׳בעלי אסופות – אלו מסמרות שיש לה ראשים רחבים׳ (לקח טוב), וכן פירש רש״י בשם דונש ׳בעלי אסופות - מסמרים שיש להם גולגולת אסופה וגסה׳, והיינו כמסמרים שלנו העבים בראשם, כדי שיהיה בו בית אחיזה לעקור אותו ממקום שהוא נטוע בו. והמשלים שנתן קהלת הם כבעלי אסופות אלה, שעל ידם ניתן להבין דברים קשים. כלומר, אמנם דברי חכמים קשים לעמוד עליהם והם כמסמרות הנטועים בחוזק, אך אם יהיה בהם מקום אחיזה יוכלו להשיגם, כמו מסמר שאם יש לו ראש עבה יותר, יוכל לתפוס בו על ידי כלי ולהוציאו מן הקיר, וקהלת איזן וחיקר להראות לנו היכן מקום אחיזה זו.
7. לשה״כ בתהלים (פ ב), והכוונה לה׳.
8. כל דברי החכמים ניתנו מרועה אחד, שכולם בכלל דברי ה׳ בתורתו.
9. לשון המשנה באבות (ב׳:ט׳), כלומר, אף שבתורה באו דברים אלה בקיצור, ואילו החכמים האריכו בהם, כל דבריהם הארוכים הם בכלל דברי אותו הרועה, ה׳ שהוא רועה ישראל, שכתב בתורתו.
כדרבנות. כתוב במכלול קבלנו קריאתו בקמץ רחב ולא שמענו ולא ראינו בו מחלוקת והוסיף מכלל יופי נראה שאין בדל״ת שום טעם עכ״ל ואין דבריו נראים לי כמ״ש בפרשת תצוה ובספרים שלנו יש גלגל בדל״ת שמרחיב הקמץ כמו המתג וכמ״ש בפרשת משפטים על מלת תהרסם ובס״א כ״י מצאתי כדרבנות בדל״ת בפתח בלא טעם ובס״א דפוס ישן בפתח ובמאריך ואינם מחוורים ובספרים מדוייקים חסר וא״ו אחר הבי״ת ועיין מ״ש בפרשת תצוה על וישפה.
בעלי אספות. הסמ״ך משלש נקודות והפ״א בדגש.
כדרבנות – הוא כעין מחט תחוב בראש מלמד הבקר לכוון אותם לחרישה כמו להצב הדרבן (שמואל א י״ג:כ״א).
וכמשמרות – וכמו וכמסמרות בסמ״ך והוא מלשון מסמר ויתד.
נטועים – מלשון נטיעה.
אספות – מלשון אסיפה וקבוץ.
דברי חכמים – כי דברי חכמים המה כדרבנות, מה דרבן מכוון את הפרה לתלמי השדה, כך דברי חכמים מכוונים את האדם לדרכי החכמה.
וכמשמרות נטועים וגו׳ – דברי בעלי אסופות הם המלקטים מספרים שונים ויחברו מחברות, המה דברים קבועים כמסמר הקבוע במקום תחיבתו ועוד המה פרים ורבים כאלו היו נטועים בארץ, רוצה לומר דבריהם קיימים. ועוד יוכל החכם להוציא מהם טעמים רבים.
נתנו מרועה אחד – אף שיש בהם דעות מבני אדם שונים כולם אמתיים, כי חכמת כולם נתנו מן המקום ברוך הוא החונן לאדם דעת ולפי שדימה את האדם לבהמה הצריכה דרבונות, אחז לשון רועה מלמד את הבהמה.
אך מה מצא? דברי חכמים כדרבונות – מצא כי כל דברי החכמים שקדמו לו אינם אלא כדרבונות הדוחפים הבהמה לעשות מלאכתה, וכן דברי החכמים אינם אלא דברי מוסר להנהיג האדם בדרך טובה, לא להורותו דברי אמת,
וּכְמִשְׁמָרוֹת1 (כך ראוי לקרוא, שהרי בשי״ן כתוב) נטועים בעלי אספות, נתנו מרֹעה אחד – וכן דברי החכמים הם כמו אנשי המשמרות הנטועים לכאן ולכאן כדי לאסוף הבהמות שלא תאבדנה מן העדר, והם נתונים ומופקדים מרועה אחד, כך הם דברי החכמים מזהירים את העם בדברי מוסר ומנהיגים אותם בדרך אשר בחרו, כדרך שמנהיגים הבהמות בלי שנודיע אותם עומק הדברים באמת וביושר.
1. {שד״ל מציע ניקוד שונה מניקוד בעלי המסורה.}
כדרבונות – המכוונים הפרה לתלמיה, כן דברי חכמים מכוונים האדם למחוז חפצו.
וכמשמרות – העוברים דרך נקב שבדרבן ובבית יד שלו ומחזיקים אותו במקומו, כן דברי בעלי אסופות ראשי ישיבות ללמוד.
מרעה אחד – מפי האלהים.
דברי חכמים וגו׳ – דרש רבי אלעזר בן עזריה, דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד, למה נמשלו דברי תורה לדרבון, לומר לך, מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין ת״ל מסמרות.⁠1 אי מה מסמר זה חסר ולא יתר2 אף ד״ת חסרין ולא יתרין ת״ל נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה אף ד״ת פרין ורבין.⁠3 (חגיגה ג׳:)
דברי חכמים כדרבנות – מהו כדרבונות – ככדור של בנות, מה כדור זה מתגלגל מיד ליד ואינו נופל לארץ, כך (יהושע כ״א) לא נפל דבר אחד וגו׳,⁠4 ומה כדור זה מקלעין בו בידים ואינו נופל, כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה.⁠5 (מ״ר)
וכמשמרות נטועים – לא יצא האיש בסנדל המסומר בשבת, וכמה מסמרין יהיו בו – עשרים וארבעה, דכתיב וכמשמרות נטועים, מה משמרות כ״ד אף מסמרים כ״ד6. (ירושלמי שבת פ״ו ה״ב)
וכמשמרות נטועים – וכי לא היה טוב לומר כאילנות נטועים, ומה ת״ל כמשמרות – ללמד שיש בהם שבח של מטע ושבח של כדורות של ברזל.⁠7 (מ״ר)
וכמשמרות נטועים – דבר אחר כמשמרות נטועים – מה המסמר הזה אע״פ שאתה מעבירו ממקומו רשומו ניכר, כך כל מי שעונותיו גורמים שהחכמים פושטים בו יד8 אע״פ שהוא חוזר בו רשומו ניכר.⁠9 (שם)
וכמשמרות נטועים – מה המסמר הזה כשנטוע בדלת מקיים הדפין, כך כשהצדיקים גוזרים הקב״ה מקיים דבריהם.⁠10 (מ״ר פ׳ נשא פי״ד)
וכמשמרות נטועים – דבר אחר כמשמרות נטועים – כל ימיו של ר׳ אליעזר היו העם נוהגין כר, יהושע, ואחר שמת ר׳ אליעזר חזרו העם לנהוג כמותו.⁠11 (מ״ר)
וכמשמרות נטועים – כתיב כמשמרות וקרינן כמסמרות, לומר לך, מה משמרות כהונה כ״ד אף ספרי תורה כ״ד12 [פסיקתא רבתי פ״ג].
בעלי אספות וגו׳ – דרש רבי אלעזר בן עזריה, בעלי אסופות נתנו מרועה אחד, בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, שמא יאמר אדם, מעכשיו האיך אני לומד תורה, ת״ל כולם נתנו מרועה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, שנאמר (פ׳ יתרו) וידבר אלהים את כל הדברים האלה.⁠13 (חגיגה ג׳:)
בעלי אספות וגו׳ – אימתי דברי תורה נאמרין כתקונם – בשעה שנשמעין באסופות14 ומניין אתה אומר שאם שמע אדם דבר תורה מפי קטן שבישראל שיהא עליו כשומע מפי משה רבינו ת״ל נתנו מרועה אחד – זה משה, ולא מפי משה אלא כמו מפי הקב״ה, שנאמר מרועה אחד, אין רועה אלא הקב״ה, שנאמר (תהלים פ׳) רועה ישראל האזינה, ואין אחד אלא הקב״ה שנאמר ה׳ אחד.⁠15 (מ״ר)
בעלי אספות וגו׳ – מהו בעלי אסופות, אימתי דברי תורה נטועים באדם בזמן שבעליהם נאספין מהם, כל זמן שרבו קיים הוא שואלו, מת רבו הוא יגע יום ולילה לקיים תלמודו.⁠16 (מ״ר נשא פ׳ י״ד)
1. ר״ל שקבועים כמסמרים ויש להם קיום נצחי.
2. כל מה שנועצין אותו בכותל הוא נחסר, או שפירושו שהוא מעלה חלודה ובזה הוא נחסר.
3. כמ״ש בעירובין נ״ד ב׳ על הפ׳ דידיה ירווך, מה הדד הזה כל מה שהתנוק ממשמש בו מוצא בו חלב כך ד״ת כל זמן שאדם הוגה בהם מוצא בהם טעם, והיינו שמוצא בה חדשות בטעם וסברא, ובחידוש דברים וענינים שונים, וכמש״כ ארוכה מארץ מדה.
4. מכל דבר הטוב אשר דבר ה׳ הכל בא.
5. ר״ל עם כל המסירות האלה מאיש לאיש לא נגרע דבר ממנה אלא נשארה בתמימותה ובשלמותה.
6. סנדל המסומר הוא מנעל עץ עם מסמרים, ונאשר משום מעשה שהיה בשעת שמד שטמנו עצמם במערה ושמעו רעש מעל גבי המערה וחשבו שהאויבים באים עליהם ודחקו עצמם ורמסו והרגו זה את זה במסמריהם שבנעליהם האלו, ומשום דבשבת היתה המעשה גזרו רק בשבת ויום טוב שהם ימי כנופיא שאסורים במלאכה, ודריש כאן ע״ד רמז שמנעלים שעם כ״ד מסמרים נקראים מסומרין.
ועדיין כלל הענין צריך באור בטעם וסברא, ואפשר לפרש עפ״י מאי דאיתא בירושלמי כאן עוד כמה מספרים בזה, חד אמר חמשה כחמשה ס״ת, וחד אמר שבעה כנגד יום השבת, וחד אמר י״ג [אולי כנגד י״ג מדות], לבד זה שלפנינו, כ״ד, כנגד כ״ד משמרות, והענין היא, כי כפי שכתבנו נאסר סנדל המסומר בשעת גזירת שמד, ואח״כ כשרווח להם עשו זכר לדבר זה שהגבילו מספר מסמרות בנעליהם להיתר, ומכיון שעשו כן לזכר הוסיפו לעשות זכר במספר המסמרים כנגד הדברים שנאסרו עליהם בגזירת השמד, בעסק בתורה, [זהו דעת המ״ד חמשה כנגד חמשה ס״ת], ויש שעשו שבעה, זכר לגזירת שמירת השבת, ויש שעשו י״ג כנגד י״ג מדות שבהן יתיחס הקב״ה אלינו ויש שעשו כ״ד כנגד בטול המשמרות, ובזה הענין מבואר.
7. ר״ל שהמסמר יש לו שושנה שעל ידה נוח לשלוף, לכך נתן לדברי תורה שבח של נטע וכח של ברזל.
8. רומז לנדוי, ע״ד הכתוב הנה יד ה׳ הויה וגו׳ תואר לעונש.
9. הוא ע״ד מ״ש קללת חכם אפי׳ על תנאי היא באה.
10. ר״ל שדבריהם של צדיקים קבועים כמסמרים ולא ישובו עד שגם הקב״ה מקיים אותם, והוא ע״ד שאמרו הקב״ה גוזר וצדיק מבטל, וזה ג״כ מטעם זה כי מכיון שמחליטים הם דבריהם נקבעו בהחלט וממילא הם מבטלים גם גזירת הקב״ה.
11. איירי לאחר שברכוהו לר״א החלו לנהוג כר׳ יהושע במה שהיה מחולק עמו [והלשון כל ימיו לאו דוקא, ופירושו כל ימיו לאחר שברכוהו] ואחר שמת ר״א חזרו לנהוג כמותו, לקיים מ״ש דברי חכמים כמסמרות נטועים, שלא יבטלו לעולם, ומה שלא פסקו בחייו כמותו היתה רק הפסקה לזמן, ועיין מענין זה בנדה ז׳ ב׳.
12. יתכן הכונה דאי אפשר לקבוע מסמרות כלומר להחליט דבר בענין מעניני התורה אלא מי שהוא בקי בכ״ד כתבי הקודש וכמ״ש במדרש חזית (ד׳ י״א) נפת תטופנה שפתותיך כלה, מה כלה זו מתקשטת בכ״ד מיני קישוטין ואם חסר א׳ מהן אינו כלום, כך ת״ח צריך שיהיה רגיל בכ״ד ספרים ואם חיסר אחד מהם אינו כלום.
13. פשיט דדייק ודריש ע״ד רמז הלשון את כל הדברים, דלפי פשוטו הול״ל וידבר אלהים לאמר. ובאור ענין זה בכלל הוא ע״ד מ״ש חז״ל אלו ואלו דברי אלהים חיים, ורש״י בכתובות נ״ז א׳ הסביר הענין משום דזמנין שייך האי טעמא וזמנין האי טעמא, שהטעם מתהפך לפי שנוי הדברים בשנוי מועט, עכ״ל. אבל לולא דבריו אפשר לפרש הכונה משום דע״פ דעות שונות מתחדשות סברות שונות, ומתוך כך מתבאר אמתת הדין, ולולא כן היו קובעין הלכה ע״פ מושכל ראשון, ובאופן זה אפשר לשגות ולטעות, ונמצא לפי״ז דכל הדעות אע״פ דכשהן לעצמן הן סותרות זא״ז, אבל לתכליתן כולן רצויות לתכלית ברור ההלכה, וא״כ הוו אלו ואלו דברי אלהים חיים, וזו היא בכלל כונת דרשה זו. ויש להוסיף עוד המשך לשון הפסוק לפי״ז, דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות וגו׳, שדימה החקירה והפלפול ללרישה בדרבונות וקיומו הנאמן לנטיעת מסמרים, ותכלית דברי כולן נתנו מרועה אחד, וזו היא גם כונת דרשה הבאה אימתי דברי תורה נאמרין כתקונן – בשעה שנשמעין באסופות, מפני שרק אז יצא הדין מבורר ומאומת, כמש״כ, וע״ע באות הבא.
14. י״ל דרומז למ״ש בברכות ס״ג ב׳ אין התורה נקנית אלא בחבורה, וכשת״ח לעצמו עוסק בתורה הוא מתטפש, ועיין תענית ז׳ א׳, והיינו משום דא״א לבא על בוריה ואמתתה של תורה רק ע״י הלמוד בחבורה, וכמש״כ עוד מזה באות הקודם יעו״ש.
15. ודריש המשך הלשון דברי בעלי אסופות – כל דברי בעלי אסופות, בין גדולים בין קטנים, נתנו מרועה אחד, והוא ע״ד מ״ש אלו ואלו דברי אלהים חיים, וגם דברי הקטן שבתלמידים לפעמים מעוררים טעם וסברא נכונה וכמ״ש הרבה למדתי מרבותי ומחברי ומתלמידי יותר מכולם, וביתר באור דרשה זו בארנו למעלה אות פ״ז יעו״ש וצרף לכאן.
16. מפרש בעלי אסופות מלשון אסיפה ומיתה, ור״ל כל זמן שהרב קיים הוא סומך עצמו כי הוא יעמידנו על אמתת הדין משא״כ כשמת יגע עצמו על זה.
דִּבְרֵי חֲכָמִים הם1 כַּדָּרְבֹנוֹת – כמו המחט שבראש מלמד הבקר2, וּכְמַשְׂמְרוֹת – וכמסמרות3 נְטוּעִים – קיימים4 וקבועים5 דברי6 בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת הם החכמים7, ואף שיש בהם דעות מבני אדם שונים, כולם אמיתיים, כי כל החכמות שלהם8 נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד הוא המקום ברוך הוא החונן לאדם דעת9:
1. מצודת דוד.
2. דרבן הוא כעין מחט התחוב בראש מלמד הבקר לכוון אותם לחרישה, מצודת ציון. והיינו, מה הדרבן מכוון את הפרה לתלמי השדה, כך דברי חכמים מכוונים את האדם לדרכי החכמה והחיים, רש״י, רשב״ם, רי״ד, מצודת דוד. ועוד ביאר רש״י כי הסייגים שגזרו חכמים הם אלו שמכוונים את האדם לדרכי החיים.
3. רלב״ג, מצודת ציון.
4. מצודת דוד.
5. מה מסמר זה קבוע אף דבריהם קבועים, ומה נטיעה פרה ורבה אף דבריהם פרים ורבים למצוא בהם טעם, רש״י. מכאן דרשו רבותינו (ירושלמי שבת פ״ו ה״ב) לא יצא האיש בסנדל המסומר בשבת, וכמה מסמרין יהיו בו? עשרים וארבעה דכתיב ״וכמשמרות נטועים״, מה משמרות [כהונה] עשרים וארבעה אף מסמרים כ״ד.
6. מצודת דוד.
7. ונקראו כך על שם בני אדם המתאספין לשמוע דבריהם, רשב״ם.
8. מצודת דוד.
9. ולפי שדימה את האדם לבהמה הצריכה דרבונות, אחז לשון רועה, מצודת דוד. ובתלמוד (חגיגה ג:), דרש רבי אלעזר בן עזריה, דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד, למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך, מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים, אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין? ת״ל ״מסמרות״, אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסרין ולא יתרין?! ת״ל ״נטועים״, מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין. ובמדרש, מהו כדרבונות? ככדור של בנות, מה כדור זה מתגלגל מיד ליד ואינו נופל לארץ, כך (יהושע כא, מג) ״לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר״ וגו׳, ומה כדור זה מקלעין בו בידים ואינו נופל, כך משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה. ועוד אמרו, ״וכמשמרות נטועים״ וכי לא היה טוב לומר כאילנות נטועים?! ומה ת״ל כמשמרות? ללמד שיש בהם שבח של מטע ושבח של כדורות של ברזל. דבר אחר ״כמשמרות נטועים״ מה המסמר הזה אע״פ שאתה מעבירו ממקומו רשומו ניכר, כך כל מי שעונותיו גורמים שהחכמים פושטים בו יד אע״פ שהוא חוזר בו רשומו ניכר. ועוד אמרו, ״בעלי אספות״ וגו׳ אימתי דברי תורה נאמרין כתיקונם? בשעה שנשמעין באסופות, ומניין אתה אומר שאם שמע אדם דבר תורה מפי קטן שבישראל שיהא עליו כשומע מפי משה רבינו? ת״ל ״נתנו מרועה אחד״ זה משה, ולא מפי משה אלא כמו מפי הקב״ה, שנאמר ״מרועה אחד״, אין רועה אלא הקב״ה, שנאמר (תהלים פ, ב) ״רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה״, ואין אחד אלא הקב״ה שנאמר (דברים ו, ד) ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״, מדרש רבה. ועוד אמרו (מדרש רבה פרשת נשא פי״ד), ״וכמשמרות נטועים״ מה המסמר הזה כשנטוע בדלת מקיים הדפין, כך כשהצדיקים גוזרים הקב״ה מקיים דבריהם.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יב) וְיֹתֵ֥ר מֵהֵ֖מָּה בְּנִ֣י הִזָּהֵ֑ר עֲשׂ֨וֹת סְפָרִ֤ים הַרְבֵּה֙ אֵ֣ין קֵ֔ץ וְלַ֥הַג הַרְבֵּ֖ה יְגִעַ֥ת בָּשָֽׂר׃
Furthermore, my son, be admonished: of making many books there is no end; and much study is a weariness of the flesh.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְיַתֵּיר מִנְּהוֹן בְּנִי הִזָהֵר לְמֶעֱבַּד סִפְרֵי חוּכְמְתָא סַגִּי עַד לֵית סוֹף וּלְמֶעֱסַק בְּפִתְגָמֵי אוֹרָיְתָא וּלְאִסְתַּכָּלָא בְּלֵיאוֹת בִּשְׂרָא.
וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר – מְהוּמָה, שֶׁכָּל הַמַּכְנִיס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים, מְהוּמָה הוּא מַכְנִיס בְּבֵיתוֹ, כְּגוֹן סֵפֶר בֶּן סִירָא וְסֵפֶר בֶּן תִּגְלָא. וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר, לַהֲגוֹת נִתְּנוּ וְלֹא לִיגִיעַת בָּשָׂר נִתְּנוּ.
ויותר מהמה בני הזהר – יותר מדברי תורה הוי זהיר בדברי סופרים למה שאלו באת לכתוב דבריהם לא היה קץ לסופרים.
עשות ספרים הרבה אין קץ – מהו ויותר מהמה בני הזהר שלא תקרא בספרים חיצונים יותר מהמה, משמרות נטועים כשם שמשמרות כהונה כ״ד כך כ״ד ספרים.
דבר אחר דברי חכמים כדרבונות, למה נמשלו דברי תורה לדרבן, לומר לך מה הדרבן הזה מכוין את הפרה לתלמיה [להוציא] חיים לעולם אף דברי תורה מכוונת את לב לומדיה מדרכי מיתה לדרכי חיים, אי מה דרבן זה מיטלטל אף דברי תורה מיטלטלין, תלמוד לומר וכמשמרות נטועים, אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה מחסרין ולא מיתרין, תלמוד לומר נטועים מה נטיעה פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים.
ויותר מהמה בני הזהר – הזהר מדברי סופרים יותר מדברי תורה, שדברי תורה יש בהם עשה ולא תעשה ודברי סופרים כל העובר עליהם חייב מיתה, ושמא תאמר הואיל ויש בהם ממש מפני מה לא נכתבו, עשות ספרים אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר, מתקיף לה רבא מי כתיב לעג להג כתיב, אלא כל ההוגה בהם טועם טעם בשר.
ואלפצ׳ילה יא אבני לתסתפיד מנהא אכתסאב דיאוין כת׳ירה דון חד, ואללהג אלכת׳יר אלמתעב לאלגסם.
ובני! ויותר טוב שתהיה לך תועלת מהם. רכישת (או השגת) ספרים הרבה ללא גבול. וגם להרבות הגיית (דבור) המרובה המעייפת את גוף האדם (כל זה יועיל לך בדברי חכמים).
היתרון בני שיהא לך תועלת מהם לרכוש ספרים רבים בלי גבול וללמוד הרבה אף שמיגע הגוף.
ויותר מהמה בני הזהר – ויותר מיושר דברי אמת הכתובים בספר הנזכרים למעלה.
בני הזהר – לשמור דברי פי חכמים. ואם תאמר אם יש צורך בהם למה לא נכתבו?
עשות ספרים הרבה אין קץ – אם באנו לכתוב לא הספקנו.
ולהג הרבה יגיעת בשר – ואף לתת לב לגירסא חבילות חבילות יותר ממה שאין הלב משיג יגיעה היא לביריותא שאין להשיג. ואל יאמר הואיל ולא אוכל לגמור המלאכה למה אתחיל.
להג – לשון דיבור ואין לו דמיון במקרא. [כך השיב דונש.]⁠ב
א. כן בכ״י לוצקי 778, ועיין לעיל קהלת ח׳:י׳ בהערה שם.
ב. המלים בסוגריים המרובעים מופיעות בכ״י מינכן 5, ונוספו בין השיטין בכ״י לוצקי 778. הן חסרות בכ״י לייפציג 1, לונדון 27298. בכ״י אוקספורד 165 חסר כל הביאור של ״להג לשון דיבור... כך השיב דונש״. בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, מינכן 5, הביאור מופיע לאחר הביאור לפסוק י״ג.
And furthermore my son be admonished – More than the uprightness of the words of truth, the words written in the aforementioned books.
My son be admonished – To observe the words of the Sages. Now if you ask, "If they are necessary, why were they not written down?⁠"
Of making many books there is no end – If we would attempt to write, we would be unable to do so.⁠1
And much study wears away the flesh – And if he attempts to meditate2 in large amounts [of Torah study], more than the heart can grasp, that is weariness to mankind that is not attainable, but let one not say, "Since I cannot complete the work, why should I begin?⁠" But –
1. See Rashi in Maseches Eiruvin 21b. The sages did not write in the books all that one should be observing, because "there is no end,⁠" i.e., it would be impossible to write everything in books.
2. Rashi understands that ולהג is like ולהגות, i.e., to meditate, from the root הגה, and the lamed is not part of the root. (Sifsei Chachomim)
ויותר מהמה בני הזהר – יותר ממה שכתבתי לך בני הזהר להבין מדעתך ולהרבות חכמה עשות ספרים הרבה אין קץ שאם בא שלמה לכתוב כל טעמי התורה ופירושי החכמה עשות ספרים אין קץ לא היה להם קץ ולהג הרבה בעולם יגיעת בשר ולא היו בני אדם יכולין לסבול לפיכ׳ פתח להם דרך והם מבינים מדעתם כל אחד ואחד לפי כחו. ורז״ל אמרו בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה ופירושו שדברי תורה יש בהם טעמים נעלמים ושמא תאמר שוגג אני הנה דברי חכמים שביררו לך טעמו של דבר והתורה אמרה שאל אביך ויגדך לא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך ימין ושמאל. ואם אתה עובר על דברי תורה במזיד ולא בשוגג הרי ויותר מהמה בני הזהר.
עשות ספרים הרבה אין קץ – ושמא תאמר למה לא נכתבו על ידי משה תשובתך כי (הם) ספרים הרבה ולא נתן למשה רבי׳ ע״ה כי אם התורה כאשר היא ואתה תדרוש ותחקור ותמצא כל דבר ממנה. ולהג הרבה כל הלועג על דברי חכמים דינו הרבה קשה ומשונה ביגיעת בשר שנאמר תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ויותרהזהר מעשות ספרים – כמו: השמרו לכם עלות בהר (שמות י״ט:י״ב).
וענין עשות – קנות.
או: כתיבה, כי אין קץ להם.
ולמ״ד להג שורש כְלַמֶ״ד לִמֵד דעת (קהלת י״ב:ט׳), כמשקל להט החרב (בראשית ג׳:כ״ד), ואין לה דומה. ובלשון ישמעאל: הוא כמו קריאה.
AND FURTHERMORE, MY SON. Hi-zaher asot sefarim (be admonished: making... books)⁠1 should be read as if written: hi-zaher me-asot sefarim (be admonished of making many books). Compare: hi shameru lakhem alot ba-har (take heed to yourselves, that ye go up into the mount)⁠2 (Ex. 19:12) [which is to be read as if written: hishameru lakhem me-alot ba-har (take heed to yourselves from going up into the mount].
The word asot (making) means “buying” or “writing.” [Kohelet admonishes not to make or buy many books] because there is no end [to writing or buying books.]
The lamed of lahag (study) is a root letter. It is like the lamed of limmad (taught)⁠3 in limmad da'at (taught knowledge) (Kohelet 12:9). Lahag is vocalized like lahat (flaming)⁠4 in lahat ha-cherev (the flaming sword) (Gen. 3:24). The word does not appear again in Scripture.⁠5 In Arabic, the word lahag means "reading.⁠"6
1. Translated literally. Hence, Ibn Ezra's comment.
2. Translated literally. Hence, Ibn Ezra's comment.
3. The lamed of limmad is a root letter.
4. It is vocalized pattach, pattach.
5. Literally, there is nothing similar to it. Hence, we can only guess its meaning.
6. Our verse would then be understood to mean: And much reading is a weariness of the flesh.
ויותר מהמה – יותר מ״דברי חכמים״ (קהלת י״ב:י״א), לעשות סייג לתורה, ולהתרחק מן הדומה לדומה. למה? שאם באת לעשותא ספרים, ולכתוב כל הראוי להרהר בו, הלא אין קץ. לכך אני אומר: יותר מן הנכתבים הזהר.
א. בכתב היד: לעשותם, כשהמ״ם מסומנת למחיקה.
ויותר מהמה בני הזהר בך עשות ספרים הרבה אין קץ – על כן לא יכלו חכמים לכתוב לך כל הצורך. אבל אתה מעצמך שים אמריהם בלבבך, והזהר כל מה שצריך להזהר.
ואם תאמר: שלא יכלו לכתוב לי בכתב ככל הצורך, למה לא אמרו לי על פה ככל הצורך. תשובה לדבריך: לפי שהוא יגיעת בשר.
ולהג – פירושו: לדבר וללמוד, כמו: והגית בו יומם ולילה (יהושע א׳:ח׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ולהג – שם מן הגה, כמו קו מן קוה וצו מן צוה, וענינו להגיה, וכן הבינוהו רז״ל אמרו: ״להגיון נתנו ולא ליגיעה״.
והשאר, והוא החקירה בענינים האישיים במה שהם אישיים, הזהר בני מהם, כי לא תשלם בזה ידיעה ולא תגיע בזה הצלחה לנפש. כי זה יביא לעשות ספרים הרבה אין קץ (שם שם, יב) ולדבר הרבה, וייגע עצמו במה שאין בו תועלת להיות האישים הווים נפסדים. ועוד כי גם בהיותם קיימים ישתנו אלו המקרים בהם עד שלובן ראובן עתה הוא זולת לובנו אמש, כמו שהתבאר ב״ספר השמע״. ובכאן טעו הקודמים וחשבו מפני זה שלא תהיה בכאן ידיעה.
ויותר מהמה – יראה לכן בני הזהר הרבה מהם ומדבריהם ותתיישר בהם יותר מהמה רצוני יותר מהבהמות ההמה המתיישרות בדרבונות כמו שחוייב לפי ערך המיישר והמיושר. כי זה ולא זולת תכלית כונתם בחבוריהם. שאם לא כן עשות ספרים הרבה מזולת שיושגח הכתוב בהם ויעשהו אין קץ לשום תכלית לו שיועיל. אדרבה הוא להג הרבה יגיעת בשר לא לעזר ולא להועיל. וכבר כתב הפילוסוף בא׳ מספר המדות הרודף אחר התאוות לריק ישמע ולבלתי הועיל כי אין התכלית כי אם המעשה וערבים עלינו דברי דודים שאמר (משנה אבות א׳) לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.
ויותר מהמה. ׳יותר׳ מאותם החכמים שאמרתי, בני הזהר להבין ולהורות1: עשות ספרים הרבה אין קץ. והטעם שלא פירש הרועה2 את דבריו3 הוא כי היו צריכים לזה ספרים אין קץ ולהג הרבה, והנה להגות בהם הרבה יגיעת בשר, היו הכוחות החומריות נלאות, ולא יספיק זמן כל חיי האדם לעשות כל זה4:
1. היזהר והשתדל להבין בעצמך וללמד לאחרים, ואל תסתפק במה שתקבל מאותם החכמים הנזכרים, אף שהאריכו יותר מהכתוב בתורה, אלא תשתדל להוסיף על דבריהם ולהבין יותר מזה ולהורות לאחרים.
2. ה׳ שנקרא ׳רועה׳ בפסוק הקודם, ׳כולם מרועה אחד ניתנו׳.
3. והוצרכו החכמים להאריך בביאור דבריו.
4. כלומר, אם בתורה היה הכל כתוב באריכות כפי שחכמים פירשו, היתה התורה כלולה מספרים בלי סוף. ולכן לא האריך ה׳ בתורתו, וגם החכמים הנזכרים לא פירשו את הכל, כי היה צורך לספרים הרבה עד שילאה האדם מלעסוק בהם, לכן נכתב הכל בקיצור, ועל האדם לעיין ולהתבונן להוסיף על מה שלמד. וקרוב לזה כתב הלקח טוב: ׳ויותר מהמה בני הזהר - יותר ממה שכתבתי לך בני היזהר להבין מדעתך ולהרבות חכמה, עשות ספרים הרבה אין קץ – שאם בא שלמה לכתוב כל טעמי התורה ופירושי החכמה, עשות ספרים אין קץ, לא היה להם קץ וכו׳, ולא היו בני אדם יכולים לסבול, לפיכך פתח להם דרך והם מבינים מדעתם כל אחד ואחד לפי כוחו׳. ולכן אף החכמים שהאריכו יותר משל תורה לא האריכו כל הצורך, ועל האדם לעיין ולהוסיף עוד על דבריהם.
ולהג – אין לו דומה, ולפי ענינו פתרונו ענין התעסקות הלמוד וכן תרגומו ולמעסק בפתגמי אורייתא. ובפייט של ראש השנה בלהג מלהגים ובלשון ישמעאל הוא כמו קריאה.
בשר – כן יקרא האדם וכמו שנאמר יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה׳ (ישעיהו ס״ו:כ״ג).
ויותר מהמה בני הזהר – אמר דרך חיבה, אתה בני הזהר עוד יותר במעשיך, ממה שנאמר בספרים האלה המלמדים להזהר.
עשות וגו׳ – כאומר אם תשאל מפני מה לא כתבו בספרים מכל מה שראוי להזהר, ואמר לעשות ספרים הרבה להזהיר בהם מכל מה שיש להזהר, לא יהיה קץ אל הספרים ההם, כי מדברים הרבה מאד יש להזהר ואי אפשר לכתוב הכל בספרים.
ולהג הרבה – ועוד לקרוא הרבה בספרים מרובים יגיעה היא לבני האדם הקריאה והזכירה, ולכן משכלו יזהר האדם ממה שראוי להזהר.
ואפילו בדבר הזה לא יועילו דברי החכמים, כי אי אפשר להזהיר על כל דבר ודבר ויותר מהמה בני הזהר – יותר ממה שיזהירוך ראוי לך שתהיה נזהר מעצמך,
שהרי עשות ספרים הרבה אין קץ וגם על הקורא תכבד העבודה,
ולהג – וקריאה הרבה יגיעת בשר.
ויתר וגו׳ – בני הזהר ביותר במה שהם מזהירים לך שֶׁתִּשָּׁמֵר ממנו, כי בדבריהם יש לעשות ספרים הרבה עד אין סוף, ויהיה בספרים אלה כדאי להגות בהם הרבה (להג קרוב ללעג וגעל, קריאה בלתי נכונה מביאה עלינו לעג שומעינו הגועלים בנו, וכאן ר״ל קריאה המארכת ביותר המוכנת להעשות בלי הכוונה הצריכה).
יגיעת בשר – קריאה כזו תְּיַגֵּעַ ולא תועיל.
ויתר מהמה וגו׳ – דרש רבא, מאי דכתיב ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ, בני הזהר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה, שדברי תורה יש בהם עשה ול״ת, ודברי סופרים כל העובר על ד״ס חייב מיתה,⁠1 שמא תאמר אם יש בהם ממש מפני מה לא נכתבו – עשות ספרים הרבה אין קץ, ולהג הרבה יגיעת בשר – כל ההוגה בהן טועם טעם בשר.⁠2 (עירובין כ״א:)
ויתר מהמה וגו׳ – אל תקרא מהמה אלא מהומה, שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ״ד ספרים, כגון ספר בן סירא וספר בן תגלא,⁠3 מהומה הוא מכניס בביתו,⁠4 ולהג הרבה יגיעת בשר – להגות נתנו ולא ליגיעת בשר נתנו.⁠5 (מ״ר)
1. ר״ל שבדברי תורה יש בהם לבד מצות ואיסורים שהם במיתה גם מצות שהם רק עשה לבד או ל״ת לבד, משא״כ בדברי חכמים לא פלוג בעונשם, אלא אמרו סתם שעל כל דברי חכמים העובר עליהם חייב מיתה, וא״כ יש להזהר בהם יותר. וטעם הדבר בזה משום דדברי סופרים מעמידים ומחזקים בכלל את מעמד התורה וכמבואר לעיל בפסוק ט׳ בדרשה ואזן וחקר וגו׳ יעו״ש, לכן עונש ההעברה עליהם גדול.
2. עיין ב״ק ע״ב א׳ דלא אכלי בשרא דתורא, ופירש״י לא דקדקתי טעמו של דבר, עכ״ל, ומבואר דמליצת הלשון אכילת בשר דתורא הוא משל לדקדוק ועיון בעומק ההלכה, כמו אכילת בשרא דתורא שהיא אכילת קבע ושובע, ועם זה יתבאר ענין דרשה זו, וצריך לגרוס כל ההוגה בהם הרבה, כלשון הכתוב ולהג הרבה, ור״ל כל ההוגה הרבה בדברי תורה ומדייק בם הוא טועם טעם נאמן ומתקבל כזה הקובע סעודה על אכילת בשר וכמש״כ.
3. ספרי משל ומליצה בסגנון לשון כתבי הקודש והוא כוללם ביחד עם ספרי הקודש.
4. מפני שאסור להוסיף על כ״ד ספרי הקודש.
5. ר״ל לדבר בם בארעי ולא ללמוד קבע. ומ״ש בפ״י דסנהדרין ק׳ ב׳ דאסור למקרי בספר בן סירא, צ״ל דאיירי בענין דאיירי כאן שמדמה אותן לכ״ד ספרי קודש וקובע בהן למודו ביחד עם אלה בקביעות.
וְיֹתֵר מֵהֵמָּה – ממה שנאמר בספרים האלה המלמדים להיזהר1, בְּנִי2 הִזָּהֵר לשמור דברי פי חכמים3, ואם תשאל מדוע אם כן לא נכתבו הדברים בספרים?4, דע לך כי לא נכתב בספרים כל הדרוש זהירות, כי אי אפשר5 עֲשׂוֹת – לעשות6 סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ על כל הדברים המרובים הדורשים זהירות7, וְעוד שֶׁלַהַג – שההתעסקות בלימוד8 הַרְבֵּה – בצורה מרובה, גורמת יְגִעַת בָּשָׂר – יגיעה לבני האדם9 כאשר הם קוראים וצריכים לזכור דברים מרובים, לכן צריך כי מִשִּׂכְלוֹ יזהר האדם ממה שראוי להזהר10:
1. מצודת דוד.
2. אמר דרך חיבה, אתה בני הזהר עוד יותר במעשיך, מצודת דוד.
3. רש״י.
4. ולקח טוב ביאר למה לא נכתבו בתורה עצמה.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת ציון.
9. מצודת ציון.
10. מצודת דוד. ובתלמוד (עירובין כא:), דרש רבא, מאי דכתיב ״ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ״? בני הזהר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה, שדברי תורה יש בהם עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה, ״ולהג הרבה יגיעת בשר״ כל ההוגה בהן טועם טעם בשר. ובמדרש, ״ויותר מהמה״ מהומה, שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ״ד ספרים מהומה הוא מכניס בביתו, כגון ספר בן סירא וספר בן תגלא, מדרש רבה. ״ולהג הרבה״ כל הלועג על דברי חכמים דינו הרבה קשה ומשונה ביגיעת בשר, שנאמר (ישעיה סו, כד) ״תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה״, לקח טוב.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יג) ס֥וֹףא דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת⁠־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת⁠־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי⁠־זֶ֖ה כׇּל⁠־הָאָדָֽם׃
This is the end of the matter. All has been heard. Fear God, and keep his commandments, for this is the whole duty of man.
א. ס֥וֹף =מ״ס-ל ומ״ש (ובדפוסים וקורן)
• ל=ס֥וֹף (אין אות גדולה)
• הערת ברויאר
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳רמב״ןר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
סוֹף פִּתְגָם דְּאִתְעֲבִיד בְּעַלְמָא בְּצִנְעָא כּוֹלָא עֲתִיד לְאִתְפַּרְסָמָא וּלְאִשְׁתְּמָעָא לְכָל בְּנֵי אֱנָשָׁא בְּגִין כֵּן יָת מֵימְרָא דַּיָי הֲוֵי דְחִיל וְיָת פּקוּדוֹי הֲוִי נָטִיר דְּלָא לְמֵחַב בְּסִתְרָא וְאִין תְּחוֹב הֱוֵי זָהִיר לְמִתַב אֲרוּם כְּדֵין חָזֵי לְמֶהֱוֵי אוֹרַח כָּל אֵינָשׁ.
סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע – סוֹף דִּבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם, הַכֹּל מַשְׁמִיעִין אֶת מַעֲשָׂיו, כָּשֵׁר הָיָה פְּלוֹנִי זֶה, יְרֵא שָׁמַיִם הָיָה פְּלוֹנִי זֶה. אֲתוֹן וּשְׁאֵלוּן לִשְׁלֹמֹה סוֹפֵיהּ דְּכוֹלָּה מָה, אֲמַר לְהוֹן, סוֹף דָּבָר.
אָמַר רַבִּי לֵוִי לָמָּה קוֹרִין אוֹתוֹ דֶּבֶר, דְּדָבֵיר טָבִין עִם בִּישִׁין. וְלָמָּה קוֹרִין אוֹתוֹ גּוֹבַיי, דְּגָבֵי דּדינָא דְּאֵינָשָׁא וּדְבִרְיָיתָא, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם נִפְטָר מִן הָעוֹלָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת רְאוּ מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו, כָּשֵׁר הָיָה, יְרֵא שָׁמַיִם הָיָה פְּלוֹנִי זֶה, מִיָּד מִטָּתוֹ פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר. כַּד דְּמַךְ רַבִּי לֵוִי בַּר סִיסִי, עָאל אַבָּא אֲבוּי דִּשְׁמוּאֵל וְאַפְטַר עֲלוֹי הָדֵין קְרָיָיה: סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, לְמָה רַבִּי לֵוִי דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהָיוּ בוֹ מֵאָה גְפָנִים וְהוּא עוֹשֶׂה מִמֶּנּוּ מֵאָה חָבִיּוֹת יַיִן, וְהָיָה אוֹתוֹ פַּרְדֵּס חָבִיב עָלָיו מִכָּל פַּרְדֵּסִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ, עָמַד עַל תִּשְׁעִים וְהָיָה עוֹשֶׂה מֵאָה חָבִיּוֹת. עָמַד עַל שְׁמוֹנִים, עָמַד עַל שִׁבְעִים, עָמַד עַל שִׁשִּׁים, עָמַד עַל חֲמִשִּׁים, עָמַד עַל אַרְבָּעִים, עָמַד עַל שְׁלשִׁים, עָמַד עַל עֶשְׂרִים, עָמַד עַל עֲשָׂרָה, וְהָיָה עוֹשֶׂה מֵאָה חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, עָמַד עַל אַחַת וְהָיָה עוֹשֶׂה מֵאָה חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, אָמַר הַמֶּלֶךְ חָבִיב עָלַי זֶה הַגֶּפֶן מִכָּל פַּרְדֵּסִים שֶׁיֵּשׁ לִי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָבִיב עָלַי הוּא כְּכָל הָעוֹלָם, וְכֵיוָן שֶׁמֵּת, אָמְרוּ: כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.
סוף דבר הכל נשמע – אמר רבי חלבו כל אדם שיש לו יראת שמים סוף דבריו נשמעים שנאמר סוף דבר הכל נשמע וגו׳. מאי כל האדם, א״ר אליעזר אמר הקב״ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה, א״ר אבא בר כהנא שקול זה כנגד כל העולם כלו, שמעון בן זומא אומר כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה.
[סוף דבר הכל נשמע – סוף דבורו של אדם הכל משמיעין את מעשיו, כשר היה פלוני זה, ירא שמים היה פלוני זה. אתון ושאלון לשלמה סופיה דכולא מה, אמר להון סוף דבר. אמר ר׳ לוי למה קורין אותו דבר דדביר טבין עם בישין, ולמה קורין אותו גוביי דגבי דינא דאינשא ודברייתא, שבשעה שאדם נפטר מן העולם הקב״ה אומר למלאכי השרת ראו מה הבריות אומרות עליו כשר היה ירא שמים היה פלוני זה, מיד מטתו פורחת באויר].
כד דמך ר׳ לוי בר סיסי, עאל אבא בר אבוה דשמואל ואפטר עלוי סוף דבר הכל נשמע וגו׳ – למה היה ר׳ לוי בר סיסי דומה, למלך שהיה לו כרם והיו בו מאה גפנים והיו עושות הכרם כלו, כך היה ר׳ לוי חביב להקב״ה ככל האדם, הדא הוא דכתיב כי זה כל האדם.
תם ונשלם.
וכ׳אתמת אלאמר ומא אלכל מסמוע מנה, אתקי אלרב ואחפץ׳ שראיעה, פאנה ג׳רץ׳ אלמכ׳לוקין.
ולסיום הענינים, ומה שנשמע מכל האמור מהם. תפחד מה׳ ותשמור מצותיו, כי זאת מטרת (בריאת) הבריות.
בסיומו של דבר ואשר הכל נשמע ממנו את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה מטרת הנבראים.
אך סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא – מה שתוכל עשה ולבך לשמים.
ואת מצוותיו שְמור כי זה – לדבר זה נברא כל האדם.
In conclusion after all has been heard, fear God – Do what you can, and let your heart be [directed] toward Heaven.⁠1
And preserve His commandments, for this is the whole [duty] of man – Because, for this purpose [only], the entire man was created.
1. Alternatively, the Gemara in Maseches Berachos 6b expounds this verse, that if one is filled with fear of God [=את האלהים ירא], his words are listened to [הכל נשמע]. Or, everything a person does is heard before God [הכל נשמע] and nothing is concealed from Him, therefore fear God [=את האלהים ירא], and observe His commandments [ואת מצותיו שמור]. (Metzudat David)
סוף דבר הכל נשמע – סוף כל חכמה את האלהים ירא. גדולה היא היראה שסיים בה קהלת את ספריו קהלת ומשלי כאן כתב את האלהים ירא ובמשלי כתיב אשה יראת י״י היא תתהלל ואו׳ עקב ענוה יראת י״י. וכן משה איש האלהים אמ׳ מה י״י אלהיך שואל מעמך כי אם ירא את י״י אלהיך.
ואת מצותיו שמור – שמתוך יראת י״י באים בני אדם לשמור מצותיו.
כי זה כל האדם – כי על זה נקרא כל האדם לשמור מצות י״י אלהיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

סוף דבר – כבר השמעתיך הכל.
או: שמעתא כל מחלקות החכמים.
זה עֲשֵׂה: את האלהים ירא.
כי זה כל האדם – ישוב לענין שעבר שהוא האדם בחייו ובמותו הבל, ועינינו: כי זה מקרה כל האדם.
או: כי זה עיקר כל האדם, וישוב ליראה את השם הנכבד והנורא (דברים כ״ח:נ״ח).
א. כן בכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 27298: שמעתה.
THE END OF THE MATTER, ALL HAVING BEEN HEARD. [The meaning of all having been heard is:] You have heard all that I have to say.⁠1 Or: You heard all the differences of opinion of the wise men. Now that you have heard all of this, do the following: fear God, [and keep His commandments].
FOR THIS IS THE WHOLE MAN. Kohelet goes back and comments on what he spoke about; namely, that man is a vanity in his life and in his death. For this is the whole man means: “This is what happens to all men.” On the other hand, for this is the whole man might refer to fear [of] God, the revered and the awesome.
1. Literally, I have made you hear everything.
סוף דבר – זה הכלל: ״בכל דרכיך דעיהו״ (משלי ג׳:ו׳). כתבתי לךא כל ענייני העולם, שהוא הבל, כי זה חייבים כל העולם לעשות.
א. בכתב היד: לך כתבתי לך.
(יג-יד) ואל תאמר: מאחר שלא יכלו לומר לי ככל הצורך, לא בכתב ולא בעל פה, אם כן לא אדע להזהר מעצמי. כי סוף דבר אני אומר לך.
והכל נשמע – מכניס קהלת גם את עצמו בכלל, ואומר: כולנו נשמע דבר זה: את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי את כל מעשה יביא האלהים במשפט. על כן אני אומר לך: את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.
(סיום)
ואף על פי שהמדרש הוא עיקר, באתי ליישב המקראות לפי הפשט. והמדרש הוא ידוע במסכת {שבת} בפרק שואל (בבלי שבת קנ״א:-קנ״ב:).
חזק ברוך ב״ר שמואל, נשלם פירוש דברי קהלת.
ונתן עצה לסלק מחשבתו מכל זה ושיעשה עצתו והוא מה שאמר סוף דבר הכל נשמע – ופירושו: כמו שאומרם השופטים לאחר ששמעו כל הטענות זהו פסק דין שתירא את האלהים בלב ואת מצותיו שמור לאהבה אותו כדי שתהיה בכלל אוהביו. אבל לא הזכיר ואהבת את י״י אלהיך (דברים ו׳:ה׳) בפירוש מפני זה שהזכרנו, כי שיר השירים כ(א)לו באהבה שהיא מדת רחמים והחסד כמו שנאמר: חסד לאברהם (מיכה ז׳:כ׳) שהוא אוהב⁠{ו} שנאמר: אברהם אוהבי (ישעיהו מ״א:ח׳), ובכאן לא דבי אלא במקרה העולם במדת הדין עכשיו שסילק עצמו מן המקרים ורמז לסוף דברים ולכך אמר תירא מדת הדין ותשמור מצותיו שתהיה בהן עובד מאהבה כי בשמירת מצותיו אהוב האדם לפניו, כמו שאמרו במכילתא ועושה חסד לאלפים לאוהבי (שמות כ׳:ה׳) זה אברהם וכיוצא בו. ולשומרי מצותי אלו הנביאים והזקנים, ר׳ נתן אומר לאוהבי ולשומרי מצותי אלו שיושבין בארן ישראל ונותנים נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני מה לך יוצא לישרף על שקראתי בתורה מה לך יוצא ליצלב על שאכלתי את המצה מה לך לוקה {מאפרגל} על שנטלתי את הלולב ואומי אשר הוכיתי ב״מ המכות האלו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים. הרי פירש ר׳ נתן כדי לאוהבי ולשומרי מצותי באהבה על מנת לקבל מהם פרס רע בעולם הזה והכת׳ ודאי על ע״ז כי בפסוק לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ׳:ב׳) נאמר שבה נתחיבנו ביהרג ואל יעבור, אבל הרחיב הענין לכל המצות לפי שבשעת השמד אנו נהרגים על כלם. והזכיר ר׳ נתן אלו שיושבין בארץ ישראל כי שם עקר שמור המצות, וכיוצא בזה אמרו רבותינו עוד בספרי דבר הפלגה ושמתם את דברי אלה (דברים י״א:י״ח) אף לאחר שתגלו היו מצוינין במצות הניחו תפילין עשו מזוזה כדי שלא יהו עליכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר הציבי לך ציונים וכול׳ שיתי לבך למסלה דרך הלכת (ירמיהו ל״א:כ׳), וכתבו רש״י ז״ל בפי׳ הסדר. וזה תימה גדולה דאלו המצות שהזכירו תפילין ומזוזה וכן כל הנזכרות בכתוב ואבדתם מהרה (דברים י״א:י״ז), ושמתם את דברי (דברים י״א:י״ח) ושננתם וכול׳ כלם חובת הגוף ואין בהם שנוי בין הארץ לחוצה לארץ. ולמה נקשה זה על זה דברי חכמים, והכתוב אומר על העריות ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה (ויקרא י״ח:כ״ה) החמיר בעריות בארץ שתטמא ותקיא הנפשות העושות. ויסוד הענין הזה בפסוק בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וכול׳ (דברים ל״ב:ח׳), כי חלק י״י עמו (דברים ל״ב:ט׳). והענין כי השם הנכבד ברא את הכל ושם כח התחתונים בעליונים ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם1 כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות, וזהו שנאמר: אשר חלק י״י אלהיך (דברים ד׳:י״ט), הזכיר השמש והירח והכוכבים שהם מזלות והזכיר כל צבא השמים (דברים ד׳:י״ט) שהם מלאכי מעלה כענין ראיתי את י״י יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו (דברי הימים ב י״ח:י״ח) מימינו ומשמאלו. ואמר הכתוב על כולם: אשר חלק י״י אלהיך אותם לכל העמים (דברים ד׳:י״ט), כי כלם מזלות בשמים וגבוהים עליהם מלאכי עליון להיות שרים עליהם כענין שנאמר: ושר מלכות פרס (דניאל י׳:י״ג) עולה לנגדי, וכתוב: והנה שר יון בא (דניאל י׳:כ׳), ונקראים מלאכים, ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס (דניאל י׳:י״ג). והשם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדני האדנים (דברים י׳:י״ז) לכל העולם ולכך אנו אומרים מלך מלכי המלכים, וכמו שאמרו במנחות ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי (מלאכי א׳:י״א) דקרו ליה אלהא דאלהיא. אבל ארץ ישראל אמצעות העולם נחלת השם מיוחדת לשמו לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל2 מפני שהנחיל אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו והפקידה מתחלה לעבדיו, וזהו שאמר והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ (שמות י״ט:ה׳) וכתוב: והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים (ירמיהו ל׳:כ״ב), שלא תהיו אתם אל האלהים אחרים כלל, והנה קדש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברבוי המצות להיותם לשמו ולכך אמר ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא (ויקרא כ׳:כ״ב) הארץ אתכם, וכתוב: ואמר אליהם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני י״י אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים (ויקרא כ׳:כ״ד), יאמר כי הבדיל אותנו מן העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים בתתו לנו הארץ שיהיה הוא לנו לאלהים עליה ונהיה מיוחדים לשמו. והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע״ז ומגלי עריות. אבל בחוצה לארץ אע״פ שהכל לשם הנכבד אין הטהרה בה שלימה בעבור המשרתים המושלים עליהם והעמים טועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם ולכך יאמר הכתוב: אלהי כל הארץ יקרא (ישעיהו נ״ד:ה׳), כי הוא האלהים ומושל על הכל והוא יפקוד בסוף על צבא המרום במרום (ישעיהו כ״ד:כ״א) להסיר ממשלת השרים ולהרוס ממלכת המשרתים ואחרי כן יפקד על מלכי האדמה באדמה, וזה טעם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ (דברים ל״א:ט״ז). כי האלהות נכרים בארץ ובנחלתו. וזהו שנאמר: וישלח בם את האריות (מלכים ב י״ז:כ״ו) והגם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט אלהי הארץ (מלכים ב י״ז:כ״ו). הנה הכותים לא היו ענושים בארצם בעבדם את אלהיהם לשלח בהם האריות ובבואם בארץ ועשו שם כמעשיהם הראשונים שלח בם את האריות הממיתים אותם. ולכך אמר הכתוב על רב שקה וידברו על אלהי ירושלם כעל אלהי עמי הארץ (דברי הימים ב ל״ב:י״ט), יקרא השם אלהי ירושלם וקרעו בגדיהם וחשבו גדוף בעבור שאמר כי מי בכל אלהי הגוים (דברי הימים ב ל״ב:י״ד) כדכתיב: וספרים כתב לחרף לי״י אלהי ישראל לאמר עליו כי כאלהי הגוים הארץ אשר לא יצילו עמם מידו כי לא יציל אלהי (דברי הימים ב ל״ב:י״ז) חזקיהו עמו מידו לא כאשר היו עושים הפרוצים בעירנו נתיסר. ואמרו בספרא ולא תקיא הארץ אתכם (ויקרא י״ח:כ״ח) אינה, ארץ ישראל כשאר ארצות אינה מקיימת עוברי עבירה. והנה הכנענים לא הם לבדם הוזהרו על העריות אבל נענשו כי הארץ תקיא אותם שלא {תשא} עבירות כשאר הארצות. וזהו שאמרו כל הדר בחוצה לארץ וכול׳ שנאמר: לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים (ויקרא כ״ה:ל״ח), ואומר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י״י (שמואל א כ״ו:י״ט), וזהו שאמרו רבותינו בספרי ובתוספתא מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות, וזהו שאמר⁠(נ)⁠ו שלא יהו חדשות עליכם כשתחזרו, כי עקר המצות בנחלת השם, וזו היא מחשבת הרשעים שהיו אומרים ליחזקאל רבינו יחזקאל עבר שמכרו רבו יש לו עליו כלום שנאמר: והעולה על רוחכם היו לא תהיה וגו׳ (יחזקאל כ׳:ל״ב), וזהו שאמר הנביא ושלמתי ראשונה משנה עונם וחטאתם וגו׳ (ירמיהו ט״ז:י״ח). וכתב ר׳ אברהם בפרשת וילך ידענו כי השם אחד והשנוי יבא מהמקבלים והשם לא ישנה מעשיו כי כולם בחכמה ובעבודת השם לשמור כח הקבול כפי המקום על כן כתוב את משפט אלהי הארץ (מלכים ב י״ז:כ״ו), ואמר יעקב: הסירו את אלהי הנכר (יהושע כ״ד:כ״ג) והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר והמשכיל יבין ע״כ. ואל תשיב עלי מפסוק מיכאל שרכם כי הוא שר משרת לבקש רחמים על ישראל ואינו כמו שר מלכות פרס אצל (מלכות) {מלכי} פרס, וגם שהיה זה בחוצה לארץ ואין רשות לפרש בענין יותר מזה כי יש עוד סוד גדול בענין והארץ אזכור ופסוק כי לי הארץ (ויקרא כ״ה:כ״ג) וכיוצא בהן וכן מרחם על הארץ מרחם על הבריות והוא מוזכר בדברי רבותינו. וזאת המעלה אשר לארץ ישראל היא המעוררת לאברהם אבינו ללכת לארץ כנען מעצמו כי באותו הכתוב שאמר ויאמר י״י אל אברם לך לך מארצך (בראשית י״ב:א׳) נשתבשו בו כל המפרשים, רש״י פירש התרחק עוד, ור׳ אברהם פירש פירוש נכבד לדעת כלם ארצך ומולדתך אור כשדים. אברהם כשצוה אליעזר לקחת לו לבנו אשה אמר לו כי אל ארצי ואל מולדתי תלך (בראשית כ״ד:ד׳) והוא הלך אל ארם נהרים ולעיר נחור (בראשית כ״ד:י׳), אם כן היא ארצו ומולדתו ושם נאמר אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי (בראשית כ״ד:ל״ח) כי שם הם, ור׳ אברהם חשב להשמר מזה ופירש אל ארצי הרן ואל מולדתי אור כשדים וטעה כי הוא האומר בכאן כי באור כשדים נאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (בראשית י״ב:א׳) כי כלם הם באור כשדים. אבל אני מבאר העקר כי נתגלה מספר מורה הנבוכים שהזכיר הרב שמצא כספר אומת צבא אברהם הנולד בכותא אמר שיש שם פועל זולתי השמש ואמר: כי המלך {נתן} אותו בבית הסוהר בתוכחותיו עמהם אחרי כן פחד המלך שישחית עליו מלכותו ויסירם מאמונתו ולקח כל הונו ושלחו והשליכו מן הארץ, ורבותינו הזכירו שבע שנים וכול׳. וזה דבר ברור כי אבותינו בני שם היו {ו}⁠כשדים וכל ארץ שנער הם ארצות בני חם ועוד שהכתוב אמר בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם (יהושע כ״ד:ב׳), וכתוב: ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר (יהושע כ״ד:ג׳), ועוד כי שם נצטוה. ועוד ראיה כי נחור (אל הארץ) {בחרן} היה אל ארם נהרים אל עיר נחור (בראשית כ״ד:י׳). ואם כן הוא נשאר באור כשדים מולדתו ומולדת אחיו, אבל תרח הוליד בניו הגדולים בעבר הנהר והלך לו עם אברהם בנו אל ארץ כשדים ושם נולד בנו הקטן הרן, בארץ מולדתו באור כשדים (בראשית י״א:כ״ח), על הרן ונשאר נחור בנו ומשפחתו בעבר הנהר ארץ אבותי׳, ויגד לאברם העברי (בראשית י״ד:י״ג) לא הכשדי, ואחרי מחלוקת המלך עלה בלבו ואביו יצא אתו מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן (בראשית י״א:ל״א), עירם, וישבו שם (בראשית י״א:ל״א), ונתעכבו שם עם משפחתם ושם נצטוה לך לך מכאן אף על פי שהיא ארצך ומולדתך ובית אביך אל תחמול כלל וכל הכתובים כפשוטן.
ועתה נחזור לעצת שלמה שאין לנו אלא שני דברים את האלהים ירא – בלב, ואת מצותיו שמור – בפעל ותהיה אהוב לפניו, כי זה כל האדם – פירוש: שהאדם הבל ורוח ואינו כלום אבל היראה הוא עקר יצירתו כי עיניו וראשו וכל איבריו אינם כלום והמצות הם גופו ואיבריו ונפשו. הנה שלמה כלל כל המצות בכלל אחד, וכמו שאמרו חכמים הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, ופי⁠{רשו} שמצות לא תעשה ידוע חומרן וקולן מן העונשין אבל מצות עשה אינן ידועות זה (ט״ע) {טעמם}, ואני מפרש שהיא הפלגה בשכר שאין את יודע מתן שכרן של מצות כמה הוא גדול אפילו הפחותה שבהן תהיה לפניך גדולה מאד שאין כל העולם כדי בשכרה, וזה כענין שאמרו אין לך כל מצוה ומצוה שאין תהית המתים תלויה בה ואפילו שלוח הקן שהיא קלה שבקלות. מכל מקום יש מצות ששכרן מרובה כגון מה שאמרו על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, ואמרו ותלמוד תורה כנגד כולן. ויש מצוה ששקולה כנגד הרבה מצות כנגד הרבה מצות כגון שבת וע״ז ששקולין כנגד כולן, וכן דירת ארץ ישראל כמו שאמרו בסיפרי מעשה בר׳ יהודה בן בתירא ור׳ מתיא בן חרש ור׳ חנניא בן אחי ר׳ יהושע ור׳ יונתן שהיו יוצאין בחוצה לארץ והגיעו לפלטין וזכרו את ארץ ישראל וזקפו עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וישבת בה ושמרת לעשות ככל אשר צויתיך, ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. וכן הצדקה חמורה מאד והיא מצותו של אברהם אבינו לזרעו כי בצדקה יכון כסאו3 וינצלו מעול מלכיות שנאמר: כי ידעתיו וגו׳ (בראשית י״ח:י״ט) – יאמר שהקב״ה מכבדו פרש״י ז״ל ארי ידעתיניה לשון חבה וכן ידעתיך בשם (שמות ל״ג:י״ב), מה אדם ותדעהו (תהלים קמ״ד:ג׳), בעבור שיצוה את זרעו וכל הנטפלים להם ושמרו דרך י״י (בראשית י״ח:י״ט), כלומר הדרך שהקב״ה עושה כי הב״ה עושה צדקה ומשפט שנאמר: כי אני י״י עושה חסד משפט וצדקה בארץ (ירמיהו ט׳:כ״ג). וצדקה היא המתנות לאביונים כמו שנאמר: בהשבת העבוט ולך תהיה צדקה לפני י״י וגו׳ (דברים כ״ד:י״ג). וענין החיוב עשית החיוב שישתמר מן הגזל והחמס שלא יעשנו ולא יניחנו לעשותו אבל ידין בין בני אדם ביושר ויציל גזול מיד עושק שהגזל חמור מאד כמו שאמרו סאה מלאה עונות אין מקטרג בכולן אלא הגזל, וכן אמר שלמה שאין מועיל לגזלן והוא מן ההבלים האובדים מהר, פועל אוצרות בלשון שקר הבל נדף מבקשי מות (משלי כ״א:ו׳), אמר כי הוא הבל והוא נדף יותר משאר הבלים והממלא מבקש נדף ימות, בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל (ירמיהו י״ז:י״א), וכתוב: על לא חמס בכפי ותפלתי זכה (איוב ט״ז:י״ז), ואמרו רז״ל וכי יש תפלה עכורה אלא כל מי שידיו מלוכלכות בגזל קורא להקב״ה ואינו עונה אותו למה שתפלתו עכורה.
(סיום)
והצדקה גם כן חמורה מאד ובאו בה אזהרות רבות והתעוררות גדול בתורה בנביאים בכתובים ובדברי רבותינו.
בתורה שצוה במתנות עניים בלקט שכחה ופיאה, ואמר: למען יברכך י״י אלהיך בכל מעשה ידיך (דברים י״ד:כ״ט), וכן במעשר עני למען יברכך י״י אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה (דברים י״ד:כ״ט). והברכה תוספת עושר כמו שנאמר: ברכת י״י היא תעשיר (משלי י׳:כ״ב), ואומר וי״י ברך את אדני ויגדל ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב וגו׳ (בראשית כ״ד:ל״ה). ולא מצאתי בתורה קביעות ברכה אלא בענין העניים אבל בשאר מצות יאמר פעמים למען ייטב לך והארכת ימים (דברים כ״ב:ז׳), אבל לשון הברכה בענין עניים יבוא לעולם שכל המרחם הקב״ה מרחם עליו ומצילו מאותו עונש מדה כנגד מדה וכמו שדרשו ונתן לך רחמים ורחמך (דברים י״ג:י״ח), כל המרחם על הבריות הב״ה מרחם עליו וכול׳. ואמרו חכמים שבכל המצות שאדם עושה לנסיון עובר משום לא תנסו את י״י אלהיכם (דברים ו׳:ט״ז) חוץ מזה שנ׳ הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו׳ (מלאכי ג׳:י׳). ומעשר צדקה לעניים הוא מעשר עני ומעשר ראשון, לויים עם עניים מזכיר אותם בכל מקום. והצדקה אע״פ שהיא מצות עשה הזהיר בה הקב״ה בלאוין הרבה, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וגו׳ (דברים ט״ו:ז׳). וחייב לתת לו כל צרכו, כמו שנאמר: פתח תפתח את ידך לו וגו׳ (דברים ט״ו:ח׳). וזה דבר גדול שכל חסרון במשמע, וכל מי שאינו מעלה חסרונו עובר בשני לאוין הללו. ועוד אמר השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון וגו׳ והיה בך חטא (דברים ט״ו:ט׳), שאפילו לאבוד כל החוב אם יחוש דבר בליעל יצוק בו (תהלים מ״א:ט׳). ומזה אמרו רז״ל כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע״ז נאמר כאן פן יהיה דבר עם לבבך בליעל (דברים ט״ו:ט׳) ונאמר להלן יצאו אנשים בני בליעל (דברים י״ג:י״ד) מה להלן ע״ז אף כאן ע״ז. וענין ההלואה לעני טוב מאד לטובתו, כך אמרו חכמים ז״ל גדול המלוה לעני יותר מן הצדקה וכל מי שהוא צר עין נקרא בליעל שנאמר: אל איש הבליעל הזה אלא נבל (שמואל א כ״ה:כ״ה) שאמר ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי וגו׳ (שמואל א כ״ה:י״א). ועוד הזהירה תורה שאפילו יתן לעני ויחשוב שהוא חסרון ממונו עובר בלאו, אבל יחשוב שזה תוספת בממונו שנאמר: ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך י״י אלהיך וגו׳ (דברים ט״ו:י׳). וכן אמר כיוצא בזה בשלוח עבדים לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי וגו׳ (דברים ט״ו:י״ח) שגם זה מתנה לעניים ושנים אילו מצות לא תעשה וכן כתב בעל הלכות גדולות.
בנביאים מנין, הלא פרס לרעב לחמך וגו׳ ומבשרך לא תתעלם (ישעיהו נ״ח:ז׳). כלומר מקרובך והנכון לי בשרך ממש שאתה כובש עיניך מבשרך כמו אחינו בשרנו הוא (בראשית ל״ז:כ״ז) וקבע בזה ברכות הרבה, אז יבקע כשחר אורך וגו׳ וכבוד י״י יאספך (ישעיהו נ״ח:ח׳). בשעת מיתה, מלשון ויאסף אל עמיו. ועוד ונחך י״י תמיד וגו׳ ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וגו׳ (ישעיהו נ״ח:י״א) כנגד העני שאינו שבע ועצמותיו נדכאים. וזכותו לדורותיו שנ׳ ובנו ממך חרבות עולם וגו׳ (ישעיהו נ״ח:י״ב) וקורא לך גדר פרץ (ישעיהו נ״ח:י״ב) שקונה שם טוב לעצמו. ואמר יחזקאל: הנה זה היה עון סדום אחותך וגו׳, ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי (יחזקאל ט״ז:מ״ט-נ׳). ומכאן שכל השבע לחם ומזון ורואה עני רעב יש לו לדאג, ואם נותן שלוה והשקט לנפשו ואינו דואג הוא נחשב כאנשי סדום שכל שהיו אומרים נדעה אותם אינו אלא לכלות הרגל מתוכם מפני עושרם ושלותם. ודוד המלך גבר על שונאיו ונתקיימה מלכותו בזה שנאמר: ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, ויואב בן צרויה על הצבא (שמואל ב ח׳:ט״ו-ט״ז) – מי מעמיד יואב בן צרויה בצבא משפט וצדקה שדוד עושה. וכן הוא אומר עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי (תהלים קי״ט:קכ״א). וכן ירמיה הוא אומר אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה וגו׳ (ירמיהו כ״ב:ט״ו) שאפילו המלכים אין מלכותם מתקיימת אלא בצדקה.
בכתובים מנין, שלמה אמר בה כמה מקראות של שבח ושבח שבחים. עשה צדקה ומשפט נבחר לי״י מזבח (משלי כ״א:ג׳), ואומר וצדקה תציל ממות (משלי י׳:ב׳). ואומר רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד (משלי כ״א:כ״א), ואומר ומרדף צדקה יאהב (משלי ט״ו:ט׳). ואומר באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות (משלי י״ב:כ״ח), כלומר שלא יבא ממנה לעולם עוני ולא שום רע כי מות כולל הרעות ושלא יעני וימות. וכן וזורע צדקה שכר אמת (משלי י״א:י״ח), כלומר שאף הזורעים לא יצליחו לפעמים. וזה באמת יהיה לו שכר מרובה ומאריך ימים בכבוד שנאמר: עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא (משלי ט״ז:ל״א). ומרוממת האדם על אויביו שנאמר: צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת (משלי י״ד:ל״ד). ורבו הפירושים פסוק זה לרבותינו בבבא בתרא ולכל הם הפשטנין. ואני אומר צדקה תרומם גוי העושה אותה, וחסד לאומים כלם הוא חטאתם וכל מכשולם כשלא יהיו נזהרים בו ולא עושין אותו, אומר כי בצדקה ובחסד כל ענין העמים בעשותם תרומם וכשלא יעשו יהיו חטאים ונכשלים. וכמוהו שם בספר משלי בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תיודע (משלי י״ד:ל״ג) שאינה שם כי החסרון נכר בכל מעשיהם. ואמר דניאל אפילו לנבוכדנצאר רשע שברשעים להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטאך וגו׳ (דניאל ד׳:כ״ד). ועל דרך הפשט לא שמע לעצתו אבל נתגאה ואמר הלא דא היא בבל רבתא וגו׳ (דניאל ד׳:כ״ז). ואמרו רבותינו שהיה ניצל לגמרי אלא לאחר שנים עשר חודש שמע קול המולה גדולה שהיו מפרנסין העניים אמר להם מהו זה, אמרו לו עניים אנו מפרנסים במצותך זה י״ב חדשים. אמר אילמלי נכסי מהיכן הייתי בונה מדינה זו בתקוף חסני וליקר הדרי (דניאל ד׳:כ״ז) צוה ומנעו הצדקה. בה שעתא קל מן שמיא נפל וגו׳ (דניאל ד׳:כ״ח). ואיוב תחלת שבחו במעשיו הטובים פתח בצדקה, אם לא בכיתי לקשה יום עגמה וגו׳ (איוב ל׳:כ״ה), אם אמנע מחפץ דלים, ואוכל פתי לבדי וגו׳ (איוב ל״א:ט״ז-י״ז), אם אראה אובד מבלי לבוש (איוב ל״א:י״ט) דלתי לאורח אפתח (איוב ל״א:ל״ב), הזכיר בצדקה כל עניני המזון וכסות והצטער עם העניים ופתיחת הדלתות.
ובדברי רבותינו אין אני צריך להזכיר המקומות שדברו בענין הצדקה כי כל התלמוד וכל ספרי ההגדות מלאים מזה, אבל מן המקומות שמחמירין בה מאד מה שהזכרתי כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע״ז וגו׳. ועוד אמרו בענין האכסניא מפני מה לא מנו מיכה, מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים, תניא ר׳ נתן אומר מגרב לשילה שלשה מילין והיה עשן של מערכה ועשן של פסל מיכה מתערבין, בקשו מלאכי השרת לדחפו אמר להם הקב״ה הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים. כמה חביבה מצוה זו לרבותינו שאומרים בה אילו ההפלגות, גדולה לגימה שמקרבת רחוקים ומרחקת קרובים ומעלמת עין מן הרשעים ומשרה שכינה על נביאי הבעל ושגגתה עולה זדון. מרחקת קרובים מעמון ומואב, מקרבת רחוקים מיתרו, דאמר ר׳ יוחנן בשכר קראן לו ויאכל לחם (שמות ב׳:כ׳) זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית, ומעלמת עין מן הרשעים ממיכה, ומשרה שכינה על נביאי הבעל ושגגתה עולה זדון, שאם הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לא נהרגה נוב ולא נמסרו שאול ובניו. ואמרו במס׳ יומא כשצוה הקב״ה לגבריאל להחריב העיר שנאמר: ויאמר אל האיש לבוש הבדים ויאמר בא אל בינות לגלגל אל תחת לכרוב ומלא חפניך גחלי אש מבינות לכרובים וזרוק על העיר ויבא לעיני (יחזקאל י׳:ב׳) ובקש גבריאל לזרקן בחימה ולקעקע ביצתן אמר לו הקב״ה להונך להונך יש בהן בני אדם שעושין צדקה אילו עם אילו פי׳ להונך לאטך שאפילו בשעת הכעס של הקב״ה הצדקה כובשת. ואמרו בבטחון של צדקה מלח ממון חסר שאינן מתקיימין לעולם אלא בצדקה, ואמרו חי אני אם עשתה סדום אחותך (יחזקאל ט״ז:מ״ח) עשית וכי משוא פנים יש בדבר מדה טובה יתירה היתה {ב}⁠ירושלם שנאמר: ידי נשים רחמניות וגו׳ (איכה ד׳:י׳). וכאלה בתלמוד ובהגדות אין להם מספר.
וה״ר משה איננו מן המפזרים והוא אשר גינה הפיזור, וכתב בענין הצדקה פרק אחר וזה לשונו: חייבין אנו להזהר בענין הצדקה יותר מכל מצות עשה שהצדקה סימן יפה לצדיקי זרע אברהם, שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך י״י לעשות צדקה ומשפט (בראשית י״ח:י״ט). ואין כסא האמת מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר: {בצדקה תכונני (ישעיהו נ״ד:י״ד). ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר:} ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (ישעיהו א׳:כ״ז). ולעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק מתגולל בשבילי הצדקה, שנאמר: והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם (ישעיהו ל״ב:י״ז). כל המרחם מרחמין עליו שנאמר: ונתן לך רחמים {ורחמך} והרבך (דברים י״ג:י״ח).
וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם עליו יכחיש ליחוסו שאין אכזריות אלא בגוים שנאמר: אכזרי המה ולא ירחמו (ירמיהו נ׳:מ״ב). כל ישראל והגלוה עליהם כאחים הם שנאמר: בנים אתם לי״י אלהיכם (דברים י״ד:א׳), אם לא ירחם האח על אחיו מי ירחם עליו ולמי ישראל נושאים עיניהם, הלגוים ששונאין אותם ורודפין אותם, הא אין עיניהם תלויות אלא לאחיהם. כל המעלים עיניו מן הצדקה נקרא בליעל כמו עובד ע״ז הוא נחשב, שהרי נאמר בע״ז יצאו אנשים בני בליעל מקרבך (דברים י״ג:י״ד), ובמעלים עיניו מן הצדקה כתוב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל (דברים ט״ו:ט׳), ונקרא רשע שנאמר: ורחמי רשעים אכזרי (משלי י״ב:י׳), ונקרא חוטא שנאמר: וקרא עליך אל י״י והיה בך חטא (דברים ט״ו:ט׳). הב״ה קרוב לשועת עניים שנאמר: שועת עניים אתה תשמע, לפיכך צריך להזהר מצעקתן שהרי ברית כרותה להן שנאמר: והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני (שמות כ״ב:כ״ו). כל הנותן צדקה בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו או הפסידה, אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו שנאמר: אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון (איוב ל׳:כ״ה), ומדבר לו דברי תחנונים ונחמות שנאמר: ולב אלמנה ארנין (איוב כ״ט:י״ג). שאל העני ממך ואין בידך כלום ליתן לו פייסהו בדברים, ואסור לגעור בעני או להגביה קולו עליו בצעקה מפני שלבו נשבר ונדכה, הרי הוא אומר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהלים נ״א:י״ט), ואומר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים (ישעיהו נ״ז:ט״ו). ואוי למי שהכלים את העני אוי לו, לא יהיה לו אלא כאב בין ברחמים בין בדברים שנאמר: אב אנכי לאביונים (איוב כ״ט:ט״ז). הכופה אחרים ליתן צדקה ומעשה אותן שכרו גדול משכר הנותן, ועל גבאי צדקה וכיוצא בהן נאמר ומצדיקי הרבים ככוכבים (דניאל י״ב:ג׳). שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, ומעלה גדולה שאין למעלה הימנה זו המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה בדי לחזק את ידו עד שלא ישאל, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך (ויקרא כ״ה:ל״ה), כלומר: החזק בו שלא יפול ויצטרך. פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה, כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש שהיו הצדיקים נותנים בה והעניים בני טובים מתפרנסים ממנה בחשאי. קרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה ולא יתן אדם לתוך קופה של צדקה אלא אם כן יודע שהממונה נאמן והכם ויודע לנהוג בו כשורה כר׳ חנניה בן תרדיון. פחות מזה שידע הנותן למי נתן ולא ידע העני ממי לקח, כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר ומשליכין המעות בפתחים של עניים, וכזה ראוי לעשות ומעלה טובה היא אם אין הממונים בצדקה נוהגים כשורה. פחות מזה שידע העני ממי לקח ולא ידע הנותן, כגון החכמים שהיו צוררים המעות בסדינים ומפשילין לאחוריהם ובאין העניים ונוטלין כדי שלא יהיה בהם בושה. פחות מזה שיתן לעני בידו קודם שישאל. {פחות מזה שיתן לו אחר שישאל}. פחות מזה שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות. פחות מזה שיתן לו בעצב. גדולי החכמים היו נותנים פרוטה לעני קודם כל תפלה ואחר כך היו מתפללים שנאמר: אני בצדק אחזה פניך (תהלים י״ז:ט״ו). הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותם כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מתבזות וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו הרי זה בכלל הצדקה וצדקה גדולה היא שהקרוב קודם. וכל המאכיל ומשקה עניים על שולחנו הרי זה קורא אל י״י והוא יענהו ומתענג עליו שנאמר: אז תקרא וי״י יענה (ישעיהו נ״ח:ט׳). צוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים במקום העבדים, מוטב לו להשתמש באילו ויהיו בני אברהם יצחק ויעקב נהנין מנכסיו ולא יהנו בהן זרע חם, שכל המרבה עבדים בכל יום ויום יוסיף חטא ועון ואם יהיו עניים בני ביתו כל שעה מוסיף זכות ומצות. לעולם ידחוק אדם את עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הצבור, וכן צוו חכמים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות {ואפילו באומנות} מנוולת ואל יצטרך לבריות. מוטב לפשוט נבילה ואל יאמר חכם גדול אני וכהן אני פרנסוני. ובכך צוו חכמים גדולי החכמה מהם היו חוטבי עצים ושואבי מים לגנות ונושאי הקורות ועושין הברזל והפחמים ולא שאלו מן הצבור ולא קבלו מהן בשנתנו להם. כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות והרי הוא בכלל ארור הגבר אשר יבטח באדם (ירמיהו י״ז:ה׳). וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל כגון זקן או חולה או בעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו ואין לו בצערו אלא עונות וחטאות. וכל שצריך ליטול ויצער את עצמו ודוחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו. ועליו ועל כיוצא בו נאמר: ברוך הגבר אשר יבטח בי״י והיה י״י מבטחו (ירמיהו י״ז:ז׳).
1. השוו ללשון הפסוק בבראשית י׳:ל״א.
2. השוו ללשון הפסוק במשלי ו׳:ז׳.
3. השוו ללשון הפסוק במשלי ט״ז:י״ב.
א. כן בכ״י מינכן 327. בנוסח המקרא שלנו: ״על״.
ולאחר מכן בא סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור ולהג הוא ״להג׳⁠ ⁠⁠״ גם בערבית ומשמעו שקידה וחזרה, ובעברית הוא ביטוי יחידאי שאין לו דומה. וע״פ זה אמר הכתוב: הזהר פן תפריז ברכישת ספרים רבים ובטרחה שבשקידה עליהם ובלימוד בהם שכן התכלית בכל מה שתשמע או תקרא היא תכלית אחת והיא יראת האל וכניסה תחת חסותו וקיום מצוותיו, וזוהי תכליתו של שיר השירים, כפי שאמרנו שהיא התכלית הסופית של כל דבריו וחכמתו ומעלתו, וכפי שאמר כי זה כל האדם כלומר זו היא תכליתו של כל המין האנושי ושלמות אושרו אשר אליה הוא שואף.
וזהו אמרו: סוף דבר הכל נשמע וג׳ כי זה כל האדם וג׳ ובכלל מצותיו – הוא להחזיק בעניני העולם הזה באמצעי.
והנה לבאר הצודק מדבריו מהבלתי צודק חתם זה הספר במה שכבר התבאר מדבריו הסותרים ואמר סוף דבר (שם שם, יג), כל אלו הדברים הסותרים נשמעו והעולה מזה אחר ברירת הצודק מהם מהבלתי צודק הוא, שראוי שתירא י״י ית׳ ותשמור מצוותיו כי זהו מה שכוון החכם מכל האדם והוא תכליתם. כי בזה יגיע האדם להצלחתו הנפשית כמו שבארנו בבאורנו לדברי התורה.
ואחר שזכר חיוב קבול עיוניו יזכור הכלל העולה והוא כל פריו קדש הלולים לה׳ ואמר סוף דבר.
[מזהיר על עסק התורה ושמירתה, כי לכך נברא, ועל זה יבוא במשפט, שתכלית האדם הם הכוחות המיוחדים לאדם ולא הכוחות הנמצאים בכל בעל חי]:
סוף דבר. סוף ותכלית כל האמור למעלה הוא הכל נשמע, ש׳הכל׳ כבר ׳נשמע׳ במתן תורה1, ולכן אתה את האלהים ירא בהבנת גדלו ב׳עיון׳ אמיתי בתורתו2, ואת מצוותיו שמור ב׳מעשה׳ המכוון לשמור מצוותיו לכבודו3: כי זה. שתמצא ותבין בתורת קדשו: כל האדם. הוא המכוון במציאות ׳כל׳ כוחות ׳האדם׳, לא באשר הוא בעל חי בלבד, אבל באשר הוא עם זה משכיל ובעל בחירה4:
1. ׳הכל נשמע׳ – כל התורה שעתידים החכמים ללמד כבר נשמע, כי ׳הכל ניתנו מרועה אחד׳ במעמד הר סיני, ובדבריו כלל את הכל. וכן אמרו חז״ל (ויק״ר כב א) ׳רבי נחמיה אמר, ויתרון ארץ בכל היא, אפילו דברים שאתה רואה אותן יתרון למתן תורה, כגון הלכות ציצית תפילין ומזוזה, אף הן בכלל מתן תורה, שנאמר (דברים ט) ויתן ה׳ אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים, ריב״ל אמר, ועליהם ככל הדברים וכתיב כל המצוה אשר אנכי וגו׳, כל ככל, דברים הדברים, מצוה המצוה, מקרא משנה הלכות תלמוד תוספתות אגדות, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו, כולן נאמרו למשה בסיני, שנאמר (לעיל א) יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא, חבירו משיב עליו כבר היה לעולמים׳.
2. שעל ידי העיון האמיתי בתורה יבין את גודלו של ה׳, ויבוא על ידי כך ליראתו, כי ׳המכוון בחלק העיוני ממנה הקודם בזמן ובמעלה ובסיבה, כאמרם ז״ל (קידושין מ:) ׳נמנו וגמרו תלמוד גדול׳, הוא בלי ספק להבין ולהורות במופתים שכליים את מציאות האל יתברך, ושהוא עצם משכיל נבדל מחומר, ממציא כל זולתו בלתי נושא קודם, יודע כל זולתו בידיעת עצמו, ובזה החלק יהיה הוא יתברך ׳נורא תהילות׳ אצל המעיין, לא מיראת העונש, אבל בהכיר רוב גדלו, אמנם בידיעה על היותו גומל ועונש תהיה יראתו יראת עונש ותקוות שכר בלבד׳ (כוונות התורה).
3. שתהיה עשיית המצוות לשם שמים, ורמז לזה במש״כ ׳שמור׳, כי לעיל (ח ג-ה) פירש רבינו ׳שומר מצוה׳ – מי ששומר ומתבונן ב׳מצוה׳, והוא מי שירא את ה׳ ורוצה לקיים את רצונו, וראה שם (פסוק יא-יב) ש׳ירא אלקים׳ הוא מי שמקיים מצוותיו לשמו. הרי שהזהיר כאן על העיון ועל המעשה, שהם תורה ומעשים טובים, כפי שביאר בהקדמתו.
4. יש באדם כוחות נפשיים הקיימים גם בבעלי החיים, אך מזה שיש לו כוחות נוספים שהם ההשכלה והבחירה, שבכך הוא שונה מכל שאר הנבראים, מוכח ש׳כל׳ כוחותיו לא ניתנו אלא עבור זה, שישכיל ויבין בתורת קדשו, שלא תאמר שכוחותיו השכליות נועדו לעצמם, וכוחות הגוף לעצמם. ובתהלים (מט יז-יח) כתב רבינו ׳אל תירא כי יעשיר איש - שתחשוב בזה שיהיה לרצון לפני האל יתברך יותר ממך, כי לא במותו יקח הכל - לא בשביל זה תחשוב שיזכה לחיי עד, שהוא עיקר הכל כי זה כל האדם׳.
סוף דבר – תכלית כל דבר.
הכל נשמע – כל מה שהאדם עושה נשמע הוא לפני המקום ברוך הוא ולא נכחד ממנו דבר, לכן את האלהים ירא שלא לעבור על דבריו מה שהזהיר שלא לעשות.
שמור – לעשות אותם.
כי זה כל האדם – רוצה לומר מה שנאמר למעלה מה שיקרה לאדם בחייו ובמותו, זהו המקרה של כל האדם אין נעדר ולכן מאד הזהר במצות המקום ברוך הוא.
סוף דבר – אין צורך להגות בספרי הקדמונים, אשר לא דברו רק דברי מוסר ולא דברי פילוסופיאה,
שהרי הכל נשמע – יום יום אנו שומעים כל איש ואיש אפילו הדיוט שאומר את האלהים ירא ואת מצותיו שמור,
כי זה כל האדם – כל אדם יודע לדבר כזאת, ואין בזה חכמה כלל.
הכל – גם ההפכים היותר זרים.
כי זה – חובת כל האדם.
סוף דבר וגו׳ – סוף דבר הכל נשמע – סוף דבורו של אדם הכל משמיעין את מעשיו, כשר היה פלוני ירא שמים היה פלוניי.⁠1 (שם)
הכל נשמע וגו׳ – אמר רב הונא, כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שנאמר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו׳.⁠2 (ברכות ו׳:)
את האלהים ירא – שאלוהו לשלמה סופא דכולא מה, אמר להו, סוף דבר את האלהים ירא.⁠3 (מ״ר)
את האלהים ירא – א״ר ירמיה, גדולה היא היראה, שכן לא חתם שלמה את דבריו אלא ביראה, סוף דבר את האלהים ירא, וכן במשלי הוא אומר (ל״א) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה׳ היא תתהלל.⁠4 (שם פרשה ג׳ פסוק י״ד)
כי זה כל האדם – מאי כי זה כל האדם, ר׳ אלעזר אומר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, ור׳ אבא בר כהנא אמר, שקול זה כנגד כל העולם כולו, שמעון בן עזאי ואמרי לה שמעון בן זוטא אומר, כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה.⁠5 (שבת ל׳:)
1. יתכן הכונה כמ״ש בגמרא שמא יאמר אדם המסתיר מעשיו מי מעיד בי ת״ל ואבן מקיר תזעק כותלי ביתו מעידין עליו, וכאן אמר בענין אחר במי שהוא מהצנע לכת שסוף דבר, אף באיזה אופן שיסתיר מעשיו, בכ״ז הכל נודע ונשמע והראיה לזה שהכל משמיעין את אמתת מעשיו אם היה כשר וירא ה׳ באמת.
2. י״ל בטעם הדבר משום דעל הרוב סבת הדבר שאין דבריו של אדם נשמעים מפני שחושדים אותו בנטיה ובפניה עצמית, ואשר על כן הוא אומר דבר אף שלא כהוגן, משא״כ מי שהוא ירא ה׳ באמת בודאי אומר מה שאומר בתמימות כמו שהוא, ואזל ליה החשד ממנו, ולכן דבריו נשמעים. וגם י״ל דענין דרשה זו מכוון לענין הדרשה בסוגיא כאן (ע״א) על הפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך אלו תפילין שבראש, וסוף הפסוק ויראו ממך, וה״נ מי שהוא ירא ה׳ באמת ניכרת בו קדושה וטהרה מיוחדת ויראים ממנו ביראת הרוממות, וממילא גם דבריו נשמעים, וע״ד הענין שחלק מכבודו ליראיו, וע״ע מש״כ בסמוך אות צ״ט.
3. יתכן דמדייק הלשון סוף דבר את האלהים ירא, ובמקום אחר הוא אומר ראשית חכמה יראת ה׳, והלשון סוף דבר משמע שעד כה נפל ספק בזה ואח״כ העלה סוף דבר, וא״כ לא נאות כזה לשלמה, אלא הול״ל ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה וגו׳ אך את האלהים ירא, ולכן מפרש דהלשון סוף דבר אינו מדברי שלמה אלא מדברי השואלים אותו לאחר שקראו כל ספר קהלת ומצאו בו דברים וענינים שונים ואשר איזו מהם גם סותרים זא״ז וכמ״ש בשבת ל׳ ב׳ [וע׳ לעיל פרשה ב׳ פסוק ב׳ בדרשה לשחוק אמרתי מהולל] שאלוהו ומהו סוף דבר מכל אלה הדברים, והשיב להם, כי סוף הדבר, את האלהים ירא וגו׳.
4. וענין המעלה מהחתימה הוא מפני שהכל הולך אחר החתום.
5. נראה דצ״ל לציית, והוא לשון שמיעה ושימוש, והוא כפי מה שאמרו בברכות ו׳ ב׳ כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין [ועיין משכ״ל אות צ״ו] ובסוף ברכות (נ״ח ע״א) איתא שראה בן זומא אוכלוסי ע״ג מעלה בהר הבית אמר, ברוך שברא כל אלה לשמשני.
סוֹף – תכלית כל1 דָּבָר מהדברים האמורים לעיל הוא, כי2 הַכֹּל – כל מה שהאדם עושה3 נִשְׁמָע4 הוא לפני המקום ברוך הוא ולא נכחד ממנו דבר, לכן5 אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא שלא לעבור על דבריו מה שהזהיר שלא לעשות6, ומה שתוכל עשה וליבך יהיה לשמיים7, וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר לעשות אותם8 כִּי לדבר9 זֶה נברא10 כָּל הָאָדָם – כל אדם11, ומה שנאמר לעיל שיקרה לאדם בחייו ובמותו, זה מה שיקרה לכל אחד ללא יוצא מן הכלל, לכן מאד היזהר במצוות המקום ברוך הוא12:
1. מצודת דוד.
2. ספורנו.
3. מצודת דוד.
4. ואבן עזרא ביאר ״סוף דבר הכל נשמע״, כבר השמעתיך הכל. ובמדרש, סוף דיבורו של אדם הכל משמיעין את מעשיו, כשר היה פלוני זה, ירא שמים היה פלוני זה, שבשעה שאדם נפטר מן העולם הקב״ה אומר למלאכי השרת ראו מה הבריות אומרות עליו כשר היה ירא שמים היה פלוני זה, מיד מטתו פורחת באויר, מדרש רבה.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. רש״י.
8. מצודת דוד.
9. רש״י.
10. רש״י.
11. רי״ד, וניתן לבאר גם כי זה עיקר כל האדם, אבן עזרא.
12. מצודת דוד. ובתלמוד (ברכות ו:), ״הכל נשמע״ וגו׳ אמר רב הונא, כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שנאמר ״סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא״, ועוד אמרו (שבת ל:) מאי כי זה כל האדם? ר׳ אלעזר אומר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, ור׳ אבא בר כהנא אמר, שקול זה כנגד כל העולם כולו, שמעון בן עזאי ואמרי לה שמעון בן זוטא אומר, כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. ובמדרש, א״ר ירמיה, גדולה היא היראה שכן לא חתם שלמה את דבריו אלא ביראה, שנאמר ״סוף דבר את האלהים ירא״, וכן במשלי הוא אומר (לא, ל) ״אִשָּׁה יִרְאַת יְהוָה הִיא תִתְהַלָּל״, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳רמב״ןר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יד) כִּ֚יא אֶת⁠־כׇּל⁠־מַֽעֲשֶׂ֔ה הָאֱלֹהִ֛ים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כׇּל⁠־נֶעְלָ֑ם אִם⁠־ט֖וֹב וְאִם⁠־רָֽע׃
For God will bring every work into judgment, with every hidden thing, whether it is good, or whether it is evil.
א. כִּ֚י =ל,ש1,ק-מ,ב1 ובדפוסים (בטעם יתיב)
• הקלדה=כִּ֤י (בטעם מהפך בטעות)
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲרוּם יָת כָּל עוֹבָדָא דַיְיָ יֵיעִיל לְיוֹם דִּינָא רַבָּא וַעֲתִיד לְפַרְסָמָא עַל פִּתְגָם דְּאִתְכַּסֵּי מִן בְּנֵי אֱנָשָׁא אִין טָב וְאִין בִּישׁ.
[א] כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה – רַבִּי הֲוָה פָּשֵׁיט הָדֵין קְרָיָיה, וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מַגִּיעַ לְאֶחָד מִשִּׁשָּׁה מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ הָיָה בּוֹכֶה, וְאֵלּוּ הֵן: כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וגו׳ (עמוס ד׳:י״ג), וַאֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּם מַמָּשׁ וְלֹא חֵטְא נִכְתָּבִין לוֹ עַל פִּנְקָסוֹ, וּמִי כּוֹתְבָן: עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה (עמוס ד׳:י״ג). וְעוֹד: בַּקְּשׁוּ אֶת ה׳ כָּל עַנְוֵי הָאָרֶץ וגו׳ (צפניה ב׳:ג׳). שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וגו׳ (עמוס ה׳:ט״ו). וְהָדֵין פְּסוּקָא: כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה וגו׳. גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב (משלי י״ט:ב׳), אָמַר רַבִּי בֵּיבַי לְאֶחָד שֶׁהָיָה לָמוּד לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ עִם הָנֵץ הַחַמָּה וְשָׁכַח וְשִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה, בְּלֹא יוֹדֵעַ לֹא טוֹב, אִלּוּ יוֹדֵעַ וְשִׁמֵּשׁ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא: וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא (משלי י״ט:ב׳), לְאֶחָד שֶׁהָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי חֲנֻיּוֹת, אַחַת מוֹכֶרֶת בְּשַׂר שְׁחוּטָה וְאַחַת מוֹכֶרֶת בְּשַׂר נְבֵלָה, וְשָׁכַח וְלָקַח בְּשַׂר נְבֵלָה, בְּלֹא יוֹדֵעַ לֹא טוֹב, אִלּוּ יָדַע וְלָקַח עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא. רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַר קְרָיָיה לְעִנְיַן שַׁבָּת, לְאֶחָד שֶׁהָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי שְׁבִילִים אֶחָד שָׁפוּי וְאֶחָד מָלֵא קוֹצִים וּצְרוֹרוֹת, וְשָׁכַח וְהָלַךְ בָּזֶה שֶׁבּוֹ קוֹצִים וּצְרוֹרוֹת, אִלּוּ יָדַע וְהָלַךְ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ פָּתְרֵי קְרָיָיה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת אָסוּר, בַּחֲטָאוֹת וַאֲשָׁמוֹת מֻתָּר. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת מֻתָּר, בַּחֲטָאוֹת וַאֲשָׁמוֹת אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר מָה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת בְּלֹא יוֹדֵעַ לֹא טוֹב, אִלּוּ יָדַע וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְפִיכָךְ: כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע, אָמַר, עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ שׁוֹקֵל שְׁגָגוֹת כִּזְדוֹנוֹת תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ, מַאי עַל כָּל נֶעְלָם, זֶה הַהוֹרֵג כִּנָה בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ וְנִמְאָס. וּשְׁמוּאֵל אָמַר זֶה הַרָק בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ וְנִמְאָס. מַאי אִם טוֹב וְאִם רָע, אַמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי זֶה הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי בְּפַרְהֶסְיָא, כִּי הָא דְּרַבִּי יַנַּאי חַזְיֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא דִּיהֵיב פְּרוּטָה לֶעָנִי בְּפַרְהֶסְיָא, אָמַר מוּטָב דְּלָא יְהַבְתְּ לֵיהּ מֵהַשְׁתָּא דִּיהַבְתְּ וּכְסִיפְתֵּיהּ. דְּבֵי רַבִּי שִׁילָא אָמְרֵי, זֶה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְאִשָּׁה בַּסֵּתֶר, דְּמַיְיתֵי לָהּ לִידֵי חֲשָׁדָא. רָבָא אָמַר זֶה הַמְשַׁגֵּר בָּשָׂר לְאִשְׁתּוֹ כְּשֶׁאֵינוֹ מְחֻתָּךְ בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, אֵינִי וְהָא רָבָא מְשַׁדֵּר, שָׁאנֵי בַּת רַב חִסְדָּא דְּקִים לֵיהּ בְּגַוָּהּ [אם טוב ואם רע].
כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט – רבי יוחנן כי הוה מטי להאי קרא בכי עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה שלו.
מאי על כל נעלם – אמר רב זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס, ושמואל אמר זה הרק בפני חברו ונמאס, מאי אם טוב ואם רע, אמרי דבי ר׳ ינאי זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא, וכי הא דרבי ינאי חזא לההוא גברא דהוה קא יהיב זוזא לעניא בפרהסיא אמר מוטב דלא יהבת ליה מדיהבת ליה וכספתיה. דבי רבי שילא אמרי זה הנותן צדקה לאשה בסתר וקא מייתי לה לידי חשדא, ורב אמר זה המשגר בשר לאשתו שאינו מחותך בערב שבתות, ושמואל אמר זה הממציא מעות לעני בשעת דחקו.
לאן לאלרב מוקף, יחאכם פיה כל מכ׳לוק עלי גמיע אלכ׳פאיא, כ׳ירא כאן אם שרא.
כי לה׳ עמדה (או: מקום) שבהם ישפוט כל נברא על כל הנסתרות, בין אם היה טוב בין אם היה רע.
כי יש לה׳ מעמד ישפוט בו כל נברא על כל הנעלמות אם טוב ואם רע.
כי את כל מעשֶ֔ה – שהאדם עושה, יביא האלהים במשפט, ולכך נקוד מעשה פתח1 והטעם עליו, לפי שאינו דבוק לַשֵם.
על כל נעלם – אפילו על השוגג.
אם טוב אםא רע – אפילו נכשל בטוב – מצוה,⁠ב כגון נותן צדקה לעני בפרהסיא.
סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמר וגו׳.
1. ״פתח קטן״ בלשון הראשונים = ׳סגול׳ בלשון ימינו. והשוו רש״י משלי י״ג:כ״ג.
א. כן בכ״י לוצקי 778, מינכן 5, לונדון 27298, וכן בכמה כ״י של המקרא. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״ואם״.
ב. בכ״י לוצקי 778: ״במצוה״ ונוסף בין השיטין: ״טוב״. בכ״י מינכן 5: ״במצוה טובה״. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, לונדון 27298 רק: ״במצוה״.
For every deed – That a person performs, God will bring to judgment.⁠1 Therefore, מַעֲשֶׂה is vowelized with a patach, and the cantillation sign is above,⁠2 since it is not connected to "God.⁠"3
And every hidden thing – Even for the unintentional sin.⁠4
Whether good or bad – Even if he stumbled in a commandment,⁠5 e.g., giving charity to the poor in public.⁠6 7 In conclusion after all has been heard, fear God, etc.
1. Just as God does not allow any good deed, small as it may be, to go without reward, so too, He does not permit any bad deed, however small, to go without judgment. (Mesilas Yeshorim)
2. I.e., the cantillation sign indicates a slight pause, separating it from the word that follows. (Sifsei Chachomim)
3. For every deed, God will bring to the great Judgment Day, and He will publicize it to all mankind whether good or bad. (Targum)
4. Alternatively, man's intention which is hidden from others, God will bring into judgment. (Metzudat David)
5. Mesilas Yeshorim in Chapter 3 cites the Gemara in Maseches Eiruvin 13b, that man should "examine" [יפשפש] his deeds; others say that he should "feel" [ימשמש] his deeds. He explains that the former [יפשפש] refers to examining actions which are not in accordance with God's commandments and they should be eliminated. The latter [ימשמש] refers to investigating the good actions to determine any aspects of them which are not good and they should be removed.
6. The Gemara in Maseches Chagigah 5a criticizes one who gives charity to a poor person in public, because it is an act which may shame him. And that is the meaning why even a good deed, "God will bring into judgment.⁠" (Sifsei Chachomim)
7. The numerical value [gematria] of the last four words of Koheles, אם טוב ואם רע [=whether good or bad], is equal to 375, the same gematria as its author שלמה [=375]. Also, Koheles begins with a daled and ends with an ayin, alluding to I Divrei HaYamim 28:9 where Dovid instructs his son Shelomo, "Know [דע] the God of your father and serve him.⁠"
כי את כל מעשה האלהים – שעושין בני אדם האלהים יביא במשפט לעתיד לבא על כל נעלם כ״ש על הגלויות. ס״א על כל נעלם מן הבריות שאין בני אדם מכירין מעשיו והקב״ה מביאו לדין עליהם שהוא חוקר לב ובוחן כליות. ס״א על כל נעלם אמ׳ רז״ל אפי׳ הרג כינה לפני חבירו ונמאס לפי שהזיק לחבירו שהיה בו אנינות הדעת כי גם עליו יביא במשפט כ״ש על החמורות אם טוב ואם רע יקבל תשלום רע. ס״א אפי׳ חשב לעשות רע ולא עשה כי נאנס.
ס״א: אם טוב ואם רע – אפי׳ נתן צדקה לעני זה ונתבייש העני כי נתנו לו בפרהסיא יביא אותו במשפט עליו ואעפ״י שעשה טוב.
(סיום)
נשלם פירוש קהלת תהלה לנותן עוז וממשלה.
כתבתיו פה בלוגייה בחדש אייר שנת ה״א
ואברהם ז׳ק׳ן בא בימים.
ת״ם ת״ל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

כי את – סוד שלא זכר בסדר בראשית עד ויכלו (בראשית ב׳:א׳) לַשֵׁם שם, רק אלהים, הוא סוד ספר קהלת.
וענין על כל נעלם – כל מעשה נראֵה שתעשה יובא במשפט כפי הנעלם, והענין כפי כוונת הלב, אם טוב ואם רע.
ויש אומרים: אפילו כל דבר שנעלם ממך. והראשון יותר נכון בעיני.
(סיום)
וברוך היודע האמת, ומחסדיו אשאל לכפר שגיאותי, ויעיר כבודי עד יודיעני אורח חיים.
והספר נשלם בפירוש כל נעלם, בעזרת אל עולם מלמד כל דיעה.
ורוב הודות לשמו וכל חסד עמו, יצוה אל עמו גאולה וישועה,
לחשבון היודעים תעודת שעשועים, תשע מאות יש עם אלפים ארבעה.
FOR GOD SHALL BRING EVERY WORK INTO THE JUDGMENT. The secret regarding why Scripture employs the name Elohim for God but does not employ the proper name of the Lord (YHVH) in the Book of Genesis before the conclusion [of the chapter1 beginning with the] word va-yekhullu (were finished) (Gen. 2:1)],⁠2 is the secret of the book of Kohelet.⁠3
The meaning of every hidden thing [whether it be good or whether it be evil] is: In accordance with that which is hidden. That is, in accordance with the intention of the heart4—be it good or evil.⁠5
Others say that the meaning of concerning every hidden thing is: Even everything that is hidden from you.⁠6
The first interpretation appears to me to be correct.
(Conclusion)
Blessed be the One Who knows the truth.
I ask:
May forgiveness for my errors be among His acts of loving kindness.
May He awaken my glory and teach me the way of life.
The book [interpreting Kohelet] is completed.
All hidden things have been explained with the help of God the eternal, the source of all knowledge.⁠7
A multitude of praises to His name.
All loving kindness is with Him.
He will send8 to His people redemption and salvation.
According to the calculations of those who know the delightful document9 there are now nine hundred plus four thousand years [since] the creation of the world].⁠10
1. Ibn Ezra speaks of the masoretic chapters. These chapters do not coincide with the chapters that appear in contemporary editions of the Bible.
2. Genesis 2:3 correspond to the chapter beginning with the word va-yekhullu. The name YHVH does not appear in Genesis until 2:4.
3. According to Ibn Ezra, the name Elohim refers to God Who laid down the unchangeable laws of nature. The name YHVH refers to God Who interferes with the laws of nature. See Ibn Ezra on Ex. 3:15: "It is with the name YHVH that new signs and wonders come into this world. Therefore, this name is not found in the Book of Kohelet, as this book speaks of things concerning which nothing can be added nor taken away. It deals with those things concerning which there is nothing new under the sun.⁠" Kohelet deals with the world as it is governed by the laws of nature. So does Scripture from Gen. 1:1 to Gen. 2:3.
4. The intention of the heart is hidden.
5. God's judgment is based on the intention of one's heart. According to this interpretation, the meaning of our verse is: For God shall bring every work into judgment in accordance with the hidden intention of its perpetrator. That is, whether one’s intentions were good or evil
6. According to this interpretation, the meaning of our verse is: For God shall bring every work, even things hidden from you, into judgment, whether it be good or whether it be evil. In other words, God will judge one’s actions even if the person didn’t notice performing them.
7. Literally, Who teaches all knowledge.
8. Literally, command.
9. See Prov. 8:30. According to the Rabbis, the reference is to the Torah.
10. Ibn Ezra completed his commentary in the year 4900 since Creation, 1140 C.E. I want to thank Dr. Rick Strassman for his help in editing this translation. If you have any comments or corrections please contact me at: Strickmans@gmail.com
כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל סתר ונעלם אם טוב ואם רע – שאם יכריעו טובות על הרעות, יזכה במשפט עמק יהושפט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

לאחר מכן [חזר] אל הדבר שפתח בו בעניין הגמול והעונש והדגשת העיקר הגדול שהיא הכרתו של האל יתעלה את חלקי העולם וידיעתו על פעולות האדם ואמר: ייתכן שהתעמקת במדעי הטבע ומה שגילית על הצמחים והחיות הוא שחייהם מתנהלים באופן טבעי לחלוטין בלא הבנה מצד הטבע ובלא ידיעה, וההתהוות והכיליון באים עליהם בזה אחר זה בגלל תנועות גלגלי הכוכבים הגורמות לערבוב והתמזגות, ולכן חשבת שגם מעשי האדם כך, אך דע לך שלאדם יש תכונה המיוחדת לו שהיא הנפש השכלית הנצחית והקבועה אשר ניתנה לו כדי שיידע ויחשוב ויבין ויעשה לפי רצונו וינהג לפי בחירתו מכיוון שיש לו שכל, כמו שנאמר ״הן האדם.....ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו....⁠״ (בראשית ג:כב), ולכן אין דין פעולותיו כדין החיות שכן לו יש יכולת לצייר לעצמו [את העניינים] בשכלו ולהבדיל בין מעשה טוב לרע ובין המועיל למזיק, ולכן הוא קיבל מצוות ואיסורים וסופר לו מה שעתיד להיות, דבר שאינו קיים אצל אף חיה ולכן כל פעולות האדם רשומות אצלו וידועות, ולכן הוא יטען נגדך בעניינן וישפוט אותך על הנסתר מהן כמו על הגלוי שהוא יודע הכל, רע או טוב ויגמול לך או יעניש אותך לפי המגיע לך בעיניו ועל כך אמר: כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע כוונתו ״את כל מעשה יביא האלהים...⁠״. ״את״ כאן במשמעות ״על״, והצורה המשוחזרת של המשפט לפי המשמעות היא כך ״כי על כל מעשה יביאך האלהים למשפט אם טוב ואם רע ואם נגלה ואם נעלם״, ולכן בא ״מעשה״ בסגול כדרך כל שם נפרד מגזרת ל״י, ״ומקנה רב״ (במדבר לב:א) בסגול מכיוון שהוא נפרד, ״רועי מקנה אברם״ (בראשית יג:ז) ״מקנה לוט״ (שם) ״מראה האופנים״ (יחזקאל א:טז) כולם בצרי כיוון שהם צורת נסמך. ״כמראה אשר הראית בהר״ (שמות כו:ל) בסגול משום שהוא צורת נפרד. ״משתה אסתר״ (אסתר ב:יח) צורת נסמך בצרי. ״משתה גדול״ (שם) ״בית המשתה״ (קהלת ז:ב) צורת נפרד בסגול וכך רוב [השמות] מגזרת ל״י מלבד מעטים היוצאים מן הכלל אשר אין להסיק מהם [כלל]. כך גם ״מעשה״ כאן בסגול ולפי זה הוא צורת נפרד, אך לפי הפירוש הנזכר לעיל הוא מציין את הפעולות והמעשים [של האדם] כך ש״את״ היא במשמעות ״על״ כפי שנאמר קודם. וישנו מי שאמר ש⁠[״מעשה״] מציין את הנבראים כלומר הוא ישפוט כל ברוא כמגיע לו לפי מה שמחייב הצדק כפי שתיאר אותו עבדו ושליחו באומרו ״צדיק וישר הוא״ (דברים לב:ד).
ואם יחטא איש בדבר ופללו אלהים, כי אלהים שופט ודיין אמת, וזה מה שסיים: כי את כל מעשה האלהים יבא וג׳ – והטעם: כי הוא יתברך ישיב גמול לאדם כפעלו, גם בעולם הזה גם בעולם הבא.
(סיום)
אמר יוסף: אחרי שהשלמנו ביאור כונת זה הספר והמשכנו בפירוש המאמרים ביותר קצר שהיה באפשרי לנו, ואם עזבנו כמה פרושים לבחורנו בקצור, ראינו שנקבץ בכאן הטענות שקדם זכרם, אשר כלם מולידות התולדה הנכספת, רצוני שהקצה החכמה ההמונית רע, רצוני: רוב החכמה, ושאמציעתה טוב, והוא הפסק הנרמז בדבריו כמה פעמים.
ואתחיל ואומר: אמר שלמה: רבוי החכמה ההמונית, רצוני: הקצה הראשון ממנה, והוא הגדלת המעשים ובקשת חשבונות רבים, שזה יקרא עמל האדם שיעמול תחת השמש, הוא הבל, ורעות רוח, ורעה רבה. וזהו הדרוש אשר נכוין ביאורו והולידו.
המופת הראשון: הנה החכמה הזאת, אין ענינה, לבד הסבוב והחלילה בבא זה אחר זה, וזה היא ההקדמה הקטנה, והנה מה שענינה זה הוא הבל, וזו ההקדמה הגדולה, ונולד מזה בתמונה הראשונה ונאמר: אם כן התולדה, שהחכמה הזאת היא הבל.
המופת השני: הנה החכמה הזאת, אחר שענינה רבוי הקנינים, והמספר יתוסף לאין תכלית הנה לא יוכל איש להגיע אל תכליתה, ומה שענינו אין לו תכלית מושג, הנה ההשתדלות בו הבל, אם כן התולדה, שהחכמה הזאת היא הבל.
המופת השלישי: הנה החכמה הזאת שענינה התפארות במעשים לא ימצא בעליה בהשתדלותה חדוש שלא היה כבר, והמעשים ההמונים שאין בם חדוש על מה שקדם הוא הבל, אם כן החכמה הזאת היא הבל.
המופת הרביעי: הנה החכמה הזאת ברבויה רב כעס ומכאובים, ומה שענינו כן הוא הבל, ואם כן, החכמה הזאת הבל היא.
המופת החמישי: הנה החכמה הזאת, בעליה כמקרה הכסיל יקרהו גם הוא בפגעים הרעים, עד שאפשר שימות במה שכמקרה, כמות במלחמה, או באחד הברקים והבזקים, כמו הכסיל במוחלט, ומה שענינו כן הוא הבל גמור, אם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת הששי: הנה זאת החכמה, בעליה מניח המושג מצדה לבנו שיהיה אחריו, אשר לא ידע אם חכם יהיה או כסיל, ומה שעינינו כן ההעמלות בו הבל, ואם כן זאת החכמה הבל.
המופת השביעי: הנה החכמה הזאת, בעליה מניח המושג מצדה לאדם שלא עמל בו והוא איש זר שאינו בנו ואולי הוא אויב לו, ומה שענינו כן ההשתדלות בו הבל, ואם כן החכמה הזאת הבל.
המופת השמיני: הנה החכמה הזאת שמהותה כמו שקדם, שבעליה ישתדל בריבוי הקנינים, הנה בהכרח גם היא מחר או מחרתו, בשנוי העת ישחית או יפסיד אותם הקנינים שעמל בם זמן רב בהיותם, ומה שענינו כן הבל הוא. אם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת התשיעי: הנה החכמה הזאת בעליה משתדל בה במדינה שיקבע דירתו בה, לפי ענין בני המדינה ומושלה בהתחלה, רצוני שהיה אז מקום המשפט והצדק, וזה יתכן ההשתנות מחר או למחרתו, בקום מלך חדש ודור אחר, ומה שענינו כן הוא הבל, ואם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת העשירי: הנה החכמה הזאת בעליה נמשל כבהמות נדמה, רצוני שרוח אחד לכלם, ואין מותר לרוח בעל זאת החכמה על רוח הבהמה, ומה שענינו כן הבל הוא, ואם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת הי״א: הנה החכמה הזאת בעליה בלתי נמלט בה מיד העושקים והאנסים, ומה שענינו כן, הוא הבל, ואם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת הי״ב: הנה זאת החכמה, בעליה, אם הוא אחד ואין שני, גם בן ואח אין לו, ואין קץ לכל עמלו גם עיניו לא תשבע עושר, ומה שענינו כן הבל היא, ואם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת הי״ג: הנה החכמה הזאת, בעליה ישמרנה לרעתו, ומה שעניינו כן הוא הבל. אם כן החכמה הזאת הבל.
המופת הי״ד: הנה החכמה הזאת,⁠א בעליה יש אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד פתאום, דרך הצלחה ומציאה, והוא, עם כל זה לא יהנה בדבר מהם, אך יקרנו שנפשו לא תשבע עושר בחייו, וגם קבורה לא תהיה לו אחר מותו, ומה שענינו כן הבל היא, אם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת הט״ו: הנה החכמה הזאת, אין עמלו רק לפיהו ונפשו לא תמלא, כי כן יצטרך יום ביומו, ומה שענינו כן הבל הוא, ואם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת הט״ז: הנה החכמה הזאת שענינו כמו שבארנו, התחכמות המופלג במעשה העולם הזה, הנה בעליו יפול לפעמים במין החבור באשה היותר רעה. ומה שענינו כן הבל, ואם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת הי״ז: הנה החכמה הזאת, שעיקר כל עמל בעליה להשיג שולטנות על שאר בני אדם, ויש אשר שלט אדם באדם לרע לו, ומה שענינו כן הבל הוא, ואם כן זאת החכמה היא הבל.
המופת הי״ח: החכמה הזאת יש מבעליה, שאנו רואין שמגיע אליהם כמעשה הסכלים והאוילים שכנגדם, ולכשנגדם מגיע כמעשה החכמים, ומה שענינו כן ההשתדלות בו הבל היא, ואם כן זאת החכמה הבל.
המופת הי״ט: הנה החכמה הזאת שכל מהותה וענינה ההתחכמות בעסקי העולם הזה, הנה בעליה לא ישאר לו שכר וחלק וידיעה מכל זה אחר מותו, ומה שענינו כן הבל הוא, ואם כן זאת החכמה הבל.
המופת העשרים: הנה זאת החכמה, בעליה בלתי משיג תמיד משום צד משלשת חלקיה לפי חלקי המוח ממה שיכוין להשיגו, וזה כי לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר ולא ליודעים חן, ומה שענינו כן היא הבל, ואם כן זאת החכמה הבל היא.
המופת האחד ועשרים: הנה החכמה הזאת בעליה אפשר כי בשפל ישב כשגגה שיצאה מלפני השליט, ושכנגדו ישב במרומים, ומה שענינו כן הוא הבל, ואם כן זאת החכמה היא הבל.
ואחר שנתבאר בכל אלה המופתים, שהחכמה הזאת הבל היא, ומבואר בעצמו שהקצה הראשון והאחרון שהיא ההוללות, היא יותר הבל וריק, והתבאר לנו במופתים אחרים רבים, כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות, כיתרון האור מן החושך, אם כן מחויב מזה, שיהיה ההבדל בכאן, בין הרבוי והמיצוע בענין ביתר המדות, עד שהרבוי הוא הבל ושטות גמורה והרוע, והמיצוע הוא טוב, וזה הפסק הנרמז בפנים, עד שנאמר על החכמה שהיא טוב, כמו שהנדיבות היא טוב, אמנם רבויה והפלגה בה, רע.
ואולם אחרי שהתבאר בעשרים ואחד מופתים שהחכמה הזאת, רצוני: ההפלגה והרבוי בה, היא הבל ורעה רבה, ונזכרו הסיבות למה. אם כן מבואר איך שהחכמה העיונית, רצוני: ההפלגה והרבוי בה, היא עיקר וטובה רבה, לפי שאין בזאת החכמה האמתית המומין שזכרנו שנמצאו באחרות, וכי בעל זאת החכמה האמתית, רצוני המגיע אל תכליתה והפלגתה, היא היותר שלם שבאנשים, הפך ממה שנאמר באחרות שהיא היותר חסר.
ואמנם השלם בתכלית השלימות האנושי בזאת החכמה האמתית, הוא היה אדון השלימים, שחלק לו השם יתברך שלימות הנפש בכלל, שזהו כולל שלימות העיון ושלימות הנבואה, וזה היה משה רבינו ע״ה, שהיה תכלית שלימות בריאת מין האדם.
וזה השלימות אינו לגוף ולא לענינים גופנים ומלאכות מעשיות, רק שלמות ונצחות הנפש, עד שתדבק אל המלאך הנקרא שכל הפועל, והיתה הוא והיא דבר אחד, והיתה נפשו ע״ה שכל ומלאך שוכנת למעלה מהגלגלים עם יתר המלאכים, ומשם ירדה ולשם עלתה לקיומה הנצחי. לכך יתבאר לך כי הטענות העשרים ואחד שקדמו, אינם על זאת החכמה האמתית, כמו שאבאר אחת לאחת.
• וזה תחלה: כי אין מקום לומר על זאת החכמה האמתית, שענינה סובב וחוזרת חלילה, בבא זה אחר סור זה, דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת, כי אין ענין זאת החכמה במעשה הארץ בבנות הבתים ונוטעת הכרמים, ואין נופל בכאן דור הולך ודור בא, כי הנפש תשאר נצחית מאז היתה ועד עולם.
• גם אין ענין זאת החכמה רבוי מספר הקנינים החיצונים עד שאין לה תכלית, אבל תכליתה השגת השכל הפועל והדבקה בו, וזה מושג למשה רבינו ע״ה כאשר אמרנו.
• גם אין ענין זאת החכמה התפארות והתנשאות על מי שקדם, כי מה לו למשה מי קדם ומי יתאחר.
• וגם לא ימשוך מזאת החכמה רב כעס ומכאוב, אבל פקודי י״י ישרים משמחי לב.
• וגם לא יקרה לזה פגעים ממה שבמקרה, וכל שכן המיתה המקרית כמות במלחמה, כי נביא יודע כל העתידות.
• וגם אין בעל זאת החכמה מניח שלימותו לבניו אחריו, ולא יניחו גם כן לאיש זר שלא עמל בו, אבל נפשו תשאנה עמה.
• וגם אין לו לבעל זאת החכמה, מפסיד קנינו בשינוי העתים מצד כי יראה כי אז יהיה טוב להשחית ולהפסיד מה שעמל בו.
• וגם אין בעל זאת החכמה נמשל כבהמות נדמה ברוח ונפשו כרוח הבהמה, והוא יודע רוח האדם העולה למעלה ורוח הבהמה היורדת למטה לארץ.
• וגם אין בעל זאת החכמה נופל ביד עושקים ואנסים, אבל ייראו הכל ממנו, ומבואר זה במשה ואהרן לפני פרעה ועבדיו.
• וגם אין בעל זאת החכמה: אם הוא אחד ואין שני גם בן ואח אין לו, או שיהיה לו רוב הבנים בענין שלא יהיה קץ לכל עמלו, וגם לא: שעינו לא תשבע עושר, אבל הוא היפך מכל זה שהוא שומח בחלקו ועמל מעט בעניני הגוף, ואם בעניני הנפש אין לו עמל בזה, כי אם תענוג והנאה, ועינו תשבע בהשיגו התכלית שרמזנו עליו, כמו שנשבע משה רבינו ע״ה כאשר השיג וראית את אחורי, ואחר המות בדביקות הגמור.
• וגם אין לבעל אותה החכמה: עושר שמור לרעתו, רק לטובתו ואם עושר חכמתו, כל שכן שהוא לטובתו מכל צד.
• וגם אין לבעל זאת החכמה עושר נכסים וכבוד נתונין לו מהאל שהוא לא יהנה מהם כראוי, רק עושר וכבוד חכמתו, וכל שכן שהוא נהנה תכלית הנאה ממנו.
• גם אין לבעל זאת החכמה כל עמלו לפיהו, כי באמת תמלא נפשו, כי תשיג השכל הפועל.
• גם אין לבעל זאת החכמה נופל בחברת אשה רעה וכעורה. כי על פי י״י יעשה כל עניניו.
• גם אין לבעל זאת החכמה מגיע כמעשה הרשעים האלה חלילה.
• וכן אין ענינו בעל זאת החכמה, למשול על בני אדם, ואם ימשול לא יהיה לרע, אך לצדק ולטוב.
• גם מבואר שכל עיקר שכר חכמתו היא לאחר מותו.
• וכן מבואר שבעל זאת החכמה, משיג בשלשת חלקי מוחו כראוי לכל אחד, אם בדברים המעשים, שהוא מהשכל המעשי, אם בדברי העיונים שהוא השכל העיוני, כי לא יחטא בדבר, ממחשבתו ושיעורו. והעד: משה רבינו ע״ה.
• וגם בעל זאת החכמה לעולם במרומים ולא ישב בשפל חלילה, כי לעולם לפני מלכים יתיצב, או הוא עצמו מלך.
אמר המחבר: הנה עברנו בקיצור פסוקי זה הספר, כי כבר קדמו לנו מפרשים, ואמנם הארכנו בכונת זה הספר כי זה חדשנו אנחנו. והעולה מדברינו כי שלמה לא השתדל בזה הספר רק לבאר, כי הקצה הראשון מן החכמה ההמונית הוא הבל, ולכן פתח וסיים ספרו בפסוק זה הבל הבלים. ורמז עם זה שהקצה הראשון הוא יותר הבל, והכל מודים בזה, עד שאמת הבל הקצה הראשון בעשרים ואחד מופתים כמו שסדרנום, וגמר הפסק מטוב האמצעי בעשרה פסקים, והם אלו:
הראשון: אין טוב באדם שיאכל וישתה.
השני: ידעתי כי אין טוב בהם כי אם לשמוח, וגם כל אדם שיאכל וישתה וג׳.
השלישי: וראיתי אני כי אין טוב מאשר ישמח אדם במעשיו וג׳.
הרביעי: טוב מלא כף נחת וג׳.
החמישי: ויתרון ארץ בכל הוא.
הששי: הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול וג׳.
השביעי: טוב אשר תאחז בזה וג׳.
השמיני: ושבחתי אני את השמחה וג׳.
התשיעי: לך אכול בשמחה וג׳.
העשירי: כי אם שנים הרבה יחיה וג׳ בכלם ישמח.
הנה אלו העשרה מקומות שגמר זה הפסק בזה הספר מסודרים, ואם תבין תראה שכולם ענין אחד, וברוב הוא לשון אחד, כי כונתו הוא קיבוץ הפעולה בהכרחי עם השמחה, ולכן אמר ברובם: לאכול ולשתות ולשמוח, כי האכילה והשתיה, רצה לומר ההנאה בהכרחית והנאותה, ובזה נשלמה דעתו בזה הספר. תם החלק הראשון.
א. כן בכ״י אוקספורד אופ׳ 104. בנדפס הושמט ע״י הדומות ״בעליה ישמרנה... החכמה הזאת״.
ועוד כי בזה גם כן תועלת גם בזה העולם, וזה כי י״י ית׳ יבא במשפט כל מעשה שיעשהו האדם אפילו בסתר, אם טוב ואם רע (שם שם, יד), ויענשהו על הרע ויגמלהו על הטוב.
(סיום)
ובכאן נשלם באור קהלת לפי מה שנראה לנו עתה והיתה השלמתו בתשיעי לחדש מרחשון של שנת שמונים ותשע לפרט האלף הששי. יתברך ויתעלה האלהים אשר עזרנו ברחמיו וברוב חסדיו על כל ברכה ותהלה.
כי את כל מעשה – יראה לפי שכבר ראית שהעברתי החפוש והחקירה בכל ארבעת רבעי מעשי האדם המיוחדים אליו. אם מצד שכלו ואם מצד חמרו כפי שסדרום חכמי החקירה. והוכחתי שלא נמצא בשום אחד מהם ולא בכלם מה שישקיט שאלת מה יתרון לאדם. אשר היתרון ההוא הנה הוא מחוייב מציאותו בלי ספק מן הטעמים אשר זכרתי. עוד כי חדשתי לך ענין נפלא נעלם מכל חכמי החקירה הפילוסופית אשר נלאו למצוא פעל אחד מסודר מן השכל העיוני יוצא לחוץ והוא עצמות שלום היתרון המבוקש אל האדם ובו כח השקט השאלה בלי ספק. ולזה פוסק ואומר סוף דבר כל מה שאפשר לטעון ולהשיב בזה הדרוש הכל נשמע. והכלל האמתי העולה מן העיון והחקירה הוא מה שיאות לך לירוא מהאלהים והוא ההזהר והזדרז אל פעל השכל העיוני מצד עיוניו אלה. גם שתשמור מצותיו כל הפעל המסודר מזה העיון הנה הוא שמירת המצות התוריות והשקידה על עשייתן בלא ספק. כי כמו שהפעולות האנושיות הבחיריות והרצוניות הן מסודרות מן השכל המעשי והכח הדמיוני לפי דעת חכמי התורה. כן שמירת המצות התוריות וההתעסקות בהן הוא מסודר מן השכל העיוני הגוזר על אמיתת מציאות המצות ואופני הגעתם אל כתות האדם. ואמר כי זה כל האדם כי מזאת תמצא תשובה מספקת לכל מה שהוקשה ראשונה ממציאות ותכליתו שעליו אמר בדרך חקירתו פעמים ושלש מה יתרון לאדם.
ויתכן כי באמרו את האלהים ירא כיון אל החלק השכלי הירא את דבר ה׳ כמו שאמר. ובאמרו ואת מצותיו שמור כלל שני הכחות החמריות והם המתעורר והחיוני שעליהם מוטלת עבודת המעשה זה להניע וזה להתנועע. ועל שלשתן כי זה כל האדם כמחויב למלת כל שתכלול זה המספר כמבואר בתחילת ספר השמים והעולם והם אלו השלשה חלקים אשר עמהם ידבר בשלשה חלקים מיוחדים ולכלם יש שכר טוב בעמלם איש לפי אכלו.
ומזה יחוייב כי את כל מעשה יביא האלהים במשפט כמו שבשרתיך למעלה ודע כי על כל אלה וגו׳. ואמר כי את כל מעשה יבחן המשגיח האמתי וישפוט אותו אם טוב ואם רע. והוא הפך מה שיאמינוהו הפילוסופים האומרים בקדמות העולם הרואים שכל המעשים ההוים הם מחוייבים מסבותיהם שלפי דעתן לית דין ולית דיין ולית לשום יראת שמים מעמד במשכנותם כמו שאמרנו אצל עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה שער כ״א. ואצל ועתה ישראל מה ה׳. שער צ״ב. וגם הפך מה שהם אומרים שאין ידיעתו מגעת רק אל כל מה שיבדילהו האמת והשקר מצד מה שהוא מין מדע קיים נצחי בלתי משתנה כלל. שאם כן לא יצוה עליו ולא יזהיר ממנו כי כל התורה כלה היא סור מרע ועשה טוב (תהלים ל״ד) והנה מזה הוא בטול גמור אל סברת החכמים התורניים המאמינים שהמלאכים אינם מבחינים בין טוב לרע מצד חולשת ענינו כמו שנתפרסם מספריהם וכבר ביארנו אימות הפכו אצל עץ הדעת טוב ורע והוא נכון מאד.
ואמר על כל נעלם. להודיע כי יש מעשים נעלמים. גם דין נעלם אשר לא יוכל המחפש והמעיין להגיע עד תכליתו כמו שאמרנו בחלק השלישי. אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע. אמרתי אני בלבי על דברת ומי יודע. ושבתי אני ואראה את כל העשוקים כמו שאמר שם. אשר על הענינים האלה אמר על החלק השכלי כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא. ואל החלק המתעורר אמר באשר אינך יודע מה דרך הרוח. ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה. וזה כי מצד שיש מעשים נעלמים יחוייב שימצא דין נעלם אשר לא יושג לנו אמתתו. ולא מפני זה יחלש או יתבטל כח העיון הצודק כמו שאמרנו פעמים הרבה. וזה הדין והמשפט כמו שחויב שימשך אל מה שיגיע אל האדם מן הטוב והרע בחייו כן יחוייב שימשך אל ענין שוב רוחו ונשמתו אל האלהים אשר נתנה. ומק״ו אשר מזה יחוייב להאמין כי אל אלהי הרוחות לכל בשר שם בעולם הנשמות הכין כסאו לפניו כל הרוחות יבואו והוא ישפוט תבל בצדק על כל מעשה גלוי ונעלם אי זה לחיים אי זה למות. אי זה לזיכוך. אי זה למירוק. אשר בבוא זה המשפט ישתתפו כל האנשים כלם אם טוב ואם רע.
וענין זה החיוב הוא כי כאשר יעשה האדם מה שהוא מוטל עליו לעשות מהכרח מציאותו אשר כללו מאמרו כי זה כל האדם. וכמו שאמר. או שעבר עליו חוייב בתכלית החיוב שזה לא יהיה לבטלה כי אם שיהיה נשכר ונענש על מעשיו בלי שום ספק. ויתכן שכלל בזה גם כן לומר ששם בעולם העליון הרוחני הכין כסאו להצדיק דין ומשפט על כל נעלם. והוא סוד הנסיון הכתוב בתורה אם טוב ואם רע כי כמו שבא הנסיון להשלים צדקת הצדיק כן בא הנסיון לגמול לרשע רע כמו שאמרנו הענין יפה בפרשת וירא. עם שהרמב״ן זכרונו לברכה לא כתב כן. או שיהיה טוב ורע חוזר אל עצם הנסיון כי ישנו טוב כמו וכסף הרבתי לה (הושע ב׳). וישנו רע כמו ויענך וירעיבך (דברים ח׳). והענין הוא נכון כי שם יוצדק כל אחד ממה שיקבל לפעמים פחות ויתר וכמו שאחז״ל (משנה אבות ג׳) והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה.
ובזה נשלם מה שנתעוררנו אליו בביאור כוונת הספר הזה המעולה ישתבח העוזר האמתי אמן נצח סלה.
כי את כל מעשה האלהים. כל ׳מעשה׳ רצוניי שנעשה עם ידיעת והכרת השכלי, שהוא ׳אלהים׳ ועצם רוחני1, יביא במשפט, אותו בלבד ׳יביא במשפט׳, לא מעשה החיונית והטבעית2. על כל נעלם, ׳על כל׳ גמול ועונש נצחי, אשר ׳נעלם׳ ממנו מהותם, אם טוב ואם רע, הן שיהיה אותו המעשה ׳טוב׳ וראוי לגמול, והן שיהיה ׳רע׳ וראוי לעונש3, להגיד לאדם ישרו4 וחסדיו5 כי חפץ חסד הוא6:
ישתבח הסומך האמיתי אשר חננו להשלים אלה הביאורים המאירים לארץ ולדרים. הוא ברחמיו יוסיף אונים, ירבה עצמה לנו על דבר כבוד שמו לגלות עמוקות מני חושך, עד היותם כאור נוגה לפני מביני מדע, אשר עיניהם ולבם לתורה ולתעודה. וידעו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עלינו אכי״ר7.
1. מפרש ׳כי את כל מעשה האלקים׳ – יביא ה׳ במשפט׳, ולא כפי שפירשו שאר המפרשים ׳כי את כל המעשה׳ – ׳האלקים יביא במשפט׳. ו׳מעשה האלקים׳ הם מעשים שנעשו מתוך שכל והכרה, כי בבראשית (א כו-כז) ביאר רבינו באריכות שהאדם נברא ב׳צלם אלהים׳, שהוא דומה בצד מה למלאכים שפועלים מתוך הכרה, ומצד שני לה׳ שפועל מתוך בחירה, ולכן מעשה שהאדם עושה מתוך הכרה ובחירה הוא הנקרא ׳מעשה אלהים׳, והדין שעתיד ליתן יהיה דווקא על אותם המעשים שעשה מתוך בחירה ושכל.
2. כלומר, מעשה שאינו קשור לשכלו של האדם, אלא שנעשה על ידו מצד הטבע ומצד נפשו החיונית, ללא שכל אנושי, אינו בא במשפט, כי אין זה תכלית האדם. [ונראה שהכוונה למעשים שנעשות בלי כל בחירה, שהשכל לא היה יכול למנוע אותם].
3. כלומר, המעשים האלה הנעשים מתוך ידיעה והכרה, אותם יביא באותו משפט שהוא נעלם מעיני האדם, כי אינו מבין במהותם שהיא רוחנית. ובמשפט זה ידונו אותו על מעשים אלו, אם טובים הם יקבל עליהם שכר, ואם רעים הם ייענש.
4. לשה״כ באיוב (לג כג).
5. כלומר, יושרו וחסדו של ה׳ הוא בכך שאינו דן את האדם אלא על מה שעושה מתוך ידיעה ובחירה.
6. לשה״כ במיכה (ז ח).
7. נוסח דפו״ר, וכנראה שלא נכתב על ידי רבינו, כי אם על ידי המו״ל מהר״ש ארקוולטי.
כי את כל מעשה – את כל מעשה האדם אשר יעשה.
האלהים יביא במשפט – המקום ברוך הוא יביא אותם במשפט לשפוט עליהם.
על כל נעלם – רוצה לומר לא לפי הנראה לבני האדם, רק כפי כוונת הלב הנעלם מן הבריות.
אם טוב – בין אם היה הכונה לטובה בין אם היה הכונה לרעה, לפיהן ישפוט וישלם גמול וכאומר לכן את האלהים ירא ואת מצותיו שמור.
וכן כל האדם אפילו הדיוט אומר כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע; ומפני כל זה הוצרך בעל הספר לכתוב את הספר הזה, אשר, לדעת קהלת שכתבו, הוא מלא חכמה וכליל יופי על פי עומק חכמת הפילוסופיאה; גם כי באמת כל משכיל יראה בעיניו כי הבל הבלים אמר קהלת.
(סיום)
חתימה
אל כל אשר יטהו מחקרו היה קהלת נוטה, ומפני שלא היה מעמיק חקירותיו כראוי היה אומר דבר וחוזר וסותרו, מה שלא יקרה למעמיקי החקירה, כי לא יחליטו אלא מה שהוא ברור, ומה שהוא ברור לא יסבול סתירה; ואולם הדבר אשר החזיק בו קהלת כדבר אמת ויציב ונכון וקיים, אשר לא הכחיש אותו בשום מקום מספרו, ואשר כפל אותו בתחלת דבריו באמצעיתם ובסופם, הלא הוא כי הכל הבל, וכל עסקי בני אדם ועמלם הבל הבלים; ומפני שזאת דעתו, הנה הוא מכנה את חיי האדם חיי הבל. אמר את הכל ראיתי בימי הבלי, ואמר כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים מספר ימי חיי הבלו, ועוד אמר ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך. והנה נא עלינו חובה מוטלת בלא ספק להביא במשפט את המשפט הזה אשר שפט קהלת, ולחקור אותו בכל מאמצי כחנו; למען דעת מה אנו ומה חיינו, אם אך הבל בני אדם, אם לא.
והנה אנכי מאז בימי ילדותי, טרם אבאר הדרך אשר אלך בה כל ימי חיי, הרבה נתתי את לבי על החקירה הזאת, ואמרתי אני בלבי: מה מעשה האדם על הארץ? דור הולך ודור בא, זה מת וזה נולד, ואחרי מותם ימח זכרם והיו כלא היו, ולמה אם כן היו? האדם עמל ויגע כל ימיו, למען מצוא די מחסורו כדי להשאר בחיים תכלית האפשר, ואם לא היה נשאר בחיים, ואם לא היה נולד, מה בכך? אבל הוא עמל ויגע, כדי לחיות חיים נעימים בשמחה ובטוב לבב, וגם כדי לקנות לו הטובה הנצחיית. ואם לא היה נולד לא היה צריך לשום טובה ולא היה מצטער על העדרה; ומה יתרון אם כן למציאותו על העדרו? ובהפך נראה היות יתרון להעדרו על מציאותו; כי בהיותו נמצא לא ימלט מהרבה מיני צער ומעמל וטורח ורעות רוח. וכל אלה לא יכאיבוהו בהעדרו, ואפילו בהיותו נמצא ישמח שמחות רבות, הנה אם לא היה נמצא לא היה מצטער כלל על העדר הטובות ההנה. אם כן מציאות האדם אך הבל.
במה דברים אמורים? במי שלא יעמול אלא לעצמו, ולא יחיה אלא כדי שיחיה; זה בלא ספק אין חייו רק חיי הבל. אבל מי שעמלו כדי להיטיב, וחייו בשביל אחרים, איך יאמר עליו שהוא הבל? הַלְלֹא הועיל נולד, אשר לא חי רק להועיל? לא כן; אבל הוא לבדו האדם אשר יתרון למציאותו על העדרו, ושאר כל האדם הבל הבלים מציאותם והעדרם דבר אחד, והמה גרועים יותר מן העצים ומן האבנים, אשר מכלם יקבלו בני אדם תועלת. ומה נאמר על בני אדם אשר לא סוף דבר שלא ייטיבו, כי גם ירעו לחבריהם? אלה בלא ספק יתרון להעדרם על מציאותם, והמה גרועים יותר מההבל עצמו.
נמצינו למדים כי הטוב הוא המטיב, והרע הוא המזיק; ואשר לא ייטיב ולא ירע, הבל הוא והרי זה כלל גדול ויסוד היסודות, כל תורת האדם עומדת עליו: העושה טובה לאחרים הוא הטוב; והרע הוא אשר ירע להם.
הלא מעתה אין לך שום פעולה שתוכל לומר עליה דרך כלל שהיא טובה בעצמה או שהיא רעה בעצמה, אך היא טובה כשתביא טובה והנאה לחי מרגיש, והיא רעה כשתביא עליו נזק וצער; המכה אדם ובהמה עושה רעה, כי הם מרגישים בפעולתו הרגש רע, והמכה את הנחשת בקורנס לא עשה רעה, כי אין שם מי שירגיש שום רע במעשהו; המתעה את חברו במקח וממכר עושה רעה כי חברו ניזוק בזה, והמסתיר בביתו את הנרדף ומתעה את רודפו לאמר האיש אשר אתה מבקש איננו כאן, עשה טובה, כי הציל נפש אדם מני שחת.
והנה במשל השני אתה רואה כי המתעה את הרודף הציל את הנרדף, ובזה עשה טובה, אך ציער את הרודף, כי לא נתנו לנקום נקמתו ובזה עשה רעה. והנה תשאל: איך אם כן תחליט על המסתיר את הנרדף כי טוב עשה? אמנם בדעת ובכוונה בחרתי את המשל הזה, למען הודיעך כי פלס ומאזני משפט לתורת האדם, ולא יתגלו פקודיה בזולת חשבונות הרבה. והרי עוד זה כלל גדול: העושה רעה קטנה, אשר תמשך ממנה בהכרח טובה גדולה, טובה עשה; ואין חילוק אם תבא הטובה על מי שקבל הרעה או על זולתו. ומזה נמשך שמצוה ליסר את הילד, ושאסור להניח את הנער בלי עול, למען יחכם באחריתו; ומזה נמשך גם כן שחובה על השופטים לענוש החוטא למען כל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד.
ואולם ידוע תדע כי העושה רעה לאדם אחד כדי לגרום למאה אנשים טובה אשר לא תהיה גדולה מהרעה אשר עשה לאותו יחיד, הנה זה לא טוב עשה; כי הטובה לא תתרבה ברבות אוכליה, כי שיעור הטובה איננו אלא לפי שיעור ההרגשה, וההרגשה לא תתרבה ברבות המרגישים. ובהפך העושה רעה גדולה לאיש אחד, רע מעשהו יותר מאשר אם יעשה רעות קלות לאלף בני אדם; משל למה הדבר דומה, לגונב אלף כסף מאיש אחד, או מאלף אנשים. לפיכך לא היה לבית דין להרוג הרוצח, אם לא היינו יראים אלא שמא ירבו רוצחים; אבל הורגים הרוצח, כדי שלא יעיז איש רשע לרצוח רעהו במיתה קשה יותר ממיתת בין דין.
והנה ישאל אדם: אם מותר להזיק לאחד נזק מועט הגורם טובה רבהא לאחר, הנה נוכל לגנוב מן העשיר ולתת לעני. והתשובה על זה, כי באמת שורת הדין כך היא נותנת, אלא שאי אפשר לבית דין להתיר דבר זה, שמא כל גנב יאמר להיטיב נתכוונתי.
כל הרגשה טובה היא דבר טוב, וכל הרגשה רעה היא דבר רע; יהיה המרגיש איש רע או איש טוב, ההרגשה אחת היא. והנה לפי שורת הדין, לכל אדם היה לנו להיטיב בשוה, בלי הבחנה בין טוב ובין רע; אבל כדי לחזק ידי הטובים, ולאיים על הרשעים אולי ישובו מדרכם הרעה, על כרחנו צריכים אנחנו להקדים הטובים אל הרעים.
דבר שאינו צריך להאמר הוא שאסור לעשות רעה הגורמת טובה גדולה הימנה, אם אפשר להביא הטובה ההיא בדרך אחרת, כגון האב המכה את ילדיו על עשותם מה שהוא עצמו עושה בפניהם, וכן המלך המכרית הקושרים, אם היה אפשר לו למנוע אחרים מלקשור עליו, מאהבה ולא מיראה. וכן אין צריך לומר שאסור לעשות רעה שאין הדבר ברור שתמשך ממנה טובה גדולה הימנה, כגון הרופא המצער את החולה בדברים שאין תועלתם ברורה. אסור להכריח שום אדם לסבול רעה קלה אשר תביא עליו טובה רבה, כי העדר הטובה הָרַבָּה לא יוליד הרגשה רעה כהרגשת הרעה הקלה; אך מותר להכריח אדם לסבול צער קל אשר יצילהו ממכאוב קשה, כגון להסיר קוץ מכאיב ושן מצערת; לא כן להשיב הראות אל הָעִוֵּר.
המיטיב לבניו בלבד לא יצא מכלל ההבל, שאם לא היה הוא נולד גם הם לא היו נולדים, והנה הוא כמיטיב לעצמו, ואף גם זאת, אף על פי שמותר אדם וחובה היא עליו לחסר את נפשו ולתת למי שצריך יותר ממנו, הנה אין אדם רשאי לחסר את בניו ולתת למי שצריך יותר מהם, שהרי כל צורך בניו מוטל עליו בחובה גמורה, מאחר שאם לא היה מולידם לא היו צריכים לכלום ואם לא יכלכלם הרי עשה עמהם רעה, וצורך האחרים אינו מוטל עליו בחובה גמורה, ואם לא יחוש להם הוא מונע טוב, לא עושה רע; והנה אין לאב להיטיב לאחרים, אלא ממה שאין לבניו צורך בו. ואולם חובה על האב לחנך את בניו במדת ההסתפקות, כדי שיוכל להיטיב לאחרים בלי שיחסרו בניו מה שהורגלו בו.
ובענין הבנים עוד זאת יש להזהיר: כי כל הרעות שיעשו הבנים, אביהן גרם אותן שאם לא הולידם לא חטאו. וכמה יצטרך אדם להיות זריז בחנוך זרעו שלא יאמרו עליו ארור שזה ילד! ראה בכמה דברים צריך שיתבונן אדם טרם יקח אשה!
ומה תצוה תורת האדם בענין הקרובים והאוהבים? באמת כל בני אדם שוים, ושורת הדין נותנת שלא יהיה הקרוב קודם אל הרחוק והאוהב אל השונא. אלא מאחר שכבר פשט המנהג להיות כל אדם מיטיב לקרוביו ולאוהביו יותר ממה שייטיב לזרים, הנה גם אנחנו חייבים להקדים את קרובינו, ואת אוהבינו, הואיל והם זרים אצל האחרים, ואין להם גואל זולתנו.
סוף דבר ישכיל המשכיל ויבין המבין, כי כל דבר אשר אין מציאותו אלא בעבור מציאותו ולא בעבור דבר אחר חוצה לו, אך הבל הוא; וכאשר יתברר הדבר הזה אצלו, יגבה לבו בדרכי ה׳, וישתדל בכל מאמצי כחו להוציא עצמו מכלל ההבל בהועילו לזולתו (ואין לך אדם אשר לא יוכל להועיל אם מעט ואם הרבה, אם בממון, אם במעשה, אם בדבור ואם במכתב) ולא ייטיב לעצמו להנאתו אלא כדי שיהיה חזק ובריא ומוכן להיטיב לאחרים, ואת היותר יחרים; ישמור בריאות גופו במאכל ומשתה ושמחה, כדרך שהאומן שומר את כלי מלאכתו שלא יפסדו, לא בעבור עצמם, אלא כדי שיוכל להשתמש בהם במלאכתו; ייגע להעשיר בדרכי הצדק, כדי שיהיה ספק בידו להיטיב, והכסף אשר יבא לידו ישתדל שיבא לו מיד העשירים, לא מיד העניים, ולא ימאס חונן דלים שום עבודה נמבזה, אשר תביא לידו הכסף הישן שנת עולם. וזאת תורת האדם באשר הוא אדם, כלומר חי בעל שכל, המתנהג אחר שכלו; והעובר על תורת האדם אינו באמת אדם, אבל הוא חיה מדברת.
השומר תורת האדם נקרא מתהלך את האלהים, כמו שמצינו ויתהלך חנוך את האלהים, את האלהים התהלך נח, והם לא קבלו תורה אלהית. וטעם הקרא שומר תורת האדם מתהלך את האלהים להיותו הולך בדרכיו להיטיב לזולתו בכל יכלתו; וכן אפלטון העמיד כל תורת האדם בהתדמות אל האלהים. אבל הרוצה להתדמות אל האלהים צריך שידע דרכיו, שאם לא ידע דרכיו, איך ילך בדרכיו? והנה ראינו הגוים הקדמונים, שהיו מאמינים באלילים עושים כל תועבה, והיה להם אליל נואף, אליל גנב, אליל רמאי, אליל רוצח, וכיוצא בזה. והם היו עושים תועבות גדולות, למען התדמות לאליליהם. לפיכך אמר דוד לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו, קודם שתעבדהו דע אותו ודע מה טוב בעיניו ובמה הוא חפץ; שאם אין אתה עושה כן, הנה אפשר שתהיה כוונתך רצויה ומעשיך מתועבים.
והנה ירמיה הודיענו תורת האדם כלה בפסוק אחד, באמרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל, וידוע אותי, כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי, נאום ה׳. הנה הודיע כי אין התהלה ראויה לאדם אלא מצד היותו יודע ה׳, ופירש איך נדע את ה׳, ואמר כי נדעהו כאשר נדע היותו עושה חסד משפט וצדקה בארץ; והוסיף ביאור כי באלה חפצתי, שהמעשים האלה הם החביבים לפניו, כלומר עשייתם, לא ידיעתם בלבד. וענין שלשת הלשונות הללו ״חסד משפט וצדקה״ הלא הוא כי ״חסד״ כולל מדת ההטבה בהחלט, והמדה הזאת לבדה לא תספיק, כי המתחסד עם כל אדם, אפילו עם הרשעים, הוא מחזק ידי עוברי עברה; לפיכך הוסיף מלת ״משפט״, כי החסיד צריך שיפלס חסידותו במאזני משפט, פן בהיטיבו לאחד יזיק לאחר. ואולם מי שלא יהיה חסיד אלא במשפט לא ירצה לחסר את נפשו ולתת לאחרים, כי בשורת הדין אין יתרון לזולתו עליו; לפיכך הוסיף מלת ״צדקה״ שהנחתה על הנוטל משלו ונותן לאחר. כי אמנם ידוע תדע, כי לא יפול לשון ׳משפט׳ אלא אצל שר ושופט, הנוטל מזה ונותן לזה, בלי שיוציא משל עצמו כלום; ולשון ׳צדקה׳ יפול על הדיוט, שאינו נותן אלא משל עצמו. והנה דוד היה עושה משפט וצדקה, כלומר שהיה צדיק וישר גם בבחינת היותו מלך ושופט, וגם בבחינת היותו אחד העם.
והסתכל באמרו השכל וידוע אותי, ודע כי אין ענינו השכל אותי וידוע אותי, שאם כן יהיה ענינו כענין אשכילך ואורך; ומי יורה את הבורא? אבל מלת השכל היא פעל עומד, והשכיל בעל הטעמים שהפסיקה ממלת וידוע בטעם זרקא; והכוונה שישכיל החסיד בתכונת כל חלקי העולם ויבין כי אומן שעשם לא נתכוון בהרכבתם אלא להיטיב בתכלית האפשר; ואז ידע נאמנה כי ה׳ עושה חסד משפט וצדקה, וישתדל להדמות אליו. ועל איש אשר כזה נאמר אשגבהו כי ידע שמי, כלומר ידע מדותי, כי שם כל דבר מורה על תכונתו ומדותיו; ואומר כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלהים מעולות.
הרצון הטוב לשמור תורת האדם ולהיטיב לכל כפי היכלת, איננו מה שיספיק. רבים מאד בעלי לב טוב, ואף גם זאת מעשיהם רעים. מפני מה? מפני שאינם מושלים ברוחם, ותאוותיהם מושכות אותם בעל כרחם אל אשר לא היה חפצם ללכת, הסובא לא יוכל לעצור ברוחו ולהמנע מן השכרות, ובעל כרחו הוא מוציא ביין מה שגם הוא מודה כי טוב היה לחונן בו דלים, ובשכרותו יכה את אשתו ואת בניו אשר אהב יותר מנפשו. השטוף בזמה מאבד הונו בקדשות, ולבו רחום וחנון, אבל איך ייטיב לאחרים, והעלוקה מוצצת דמיו? ואם ימצא אחד מאוהביו בבית אהובתו מה יעשה ולא יהרגהו באש קנאתו? ואיך יחמול מלך גאה על מאה אלף בני אדם, אם על ידי מיתתם יעשה לו שם גדול?
הלא יראה הרואה, כי אין לך שום דבר אשר יהיה הכרחי כל כך לשמירת תורת הצדק, כמו ההתגברות על יצרי הלב. האיש הישר צריך שירגיל את עצמו מנעוריו למשול ברוחו ממשלה מוחלטת, עד שתשאר הרשות בידו לעשות בכל מקום ובכל זמן את אשר יצוהו השכל לעשות, מבלי שיתיצב לשטן לו שום הרגל רע, אשר יטהו על כרחו מן הדרך הישרה. כל הרגל חזק מעביר את האדם מדעתו, ולא יתננו לפלס מעשיו במאזני השכל טרם יעשם, כי כזרמת סוסים זרמתו לעשות מה שהורגל עליו. לפיכך האדם הרוצה להיות אדם כלומר שרוצה להתנהג תמיד אחרי השכל צריך שיהיה נקי מכל הרגל, ולא יהיה הרגלו אלא להתנהג על פי השכל.
ולא סוף דבר שיתגבר על כל המדות הנעשות טבע שני על ידי ההרגל, כי גם ישתדל בכל מאמצי כחו לעצור במתג ורסן את כל התכונות הטבעיות אשר מזג גופו מטה אותו אליהן. המתנהג אחרי השכל צריך שיהיה נקי מכל תכונה טבעית תמשוך אחריה את בעליה, ותמנע ממנו החקירה וההתבוננות הצריכה קודם כל מעשה; והפועל בלא חקירה אינו פועל כפי השכל, ואשר לא יפעל כפי השכל למה יקרא אדם? ומה חילוק בינו ובין הבהמה?
ובענין הבהמה, ואיך נתנהג עמה, מה תצוה תורה האדם? הסכת ושמע מה שכתב בענין זה החכם המפורסם ראש ישיבה בעיר ברלין, שמו Maupertuis; ואלה דבריו באגרת הששית מאגרות חכמה אשר לו:
״אחרי מה שאמרתי בענין בעלי החיים, לא אחשוב שישאלני אדם אם מותר לצער אותם, אבל ראוי לו שישתומם כראותו כמה וכמה בני אדם יצערום בלי צורך, וגם בלי שום חשש איסור.
בארצות אזיאה יש בתים הבנויים לצורך הבהמות הנחלות, שלא תחסר להן רפואה. גוים עצומים מתפרנסים בפירות הארץ, שלא להרוג הבהמות; ולא ימלאם לבם להלוך על הארץ בלתי כל מיני זהירות, שלא ירמסו שרץ קטן. אך בארצות אברופא עושים בהם כל מיני השחתה. הילדים משתעשעים בהריגת הזבובים. והגברים מייגעים הסוס עד מות, כדי ללכוד הצבי. מותר להרוג הבהמות, כי האלהים התיר לנו לאכול מבשרם. אך ההיתר הזה עצמו מורה כי לפי הטבע לא היה לנו לעשות זאת; והתורה עצמה צותה גם כן מצות רבות בענין בעלי החיים, יתבאר מהן שלא הניחם האלהים ברשות אולתנו ואכזריותנו. אין דברי בענין בעלי חיים המזיקים, יען בלא ספק נוכל לנהוג עמהם כמנהגנו עם הגנבים והרוצחים. אך להרוג הבהמות לכתחלה ובלא שום הכרח, וכמעט בדרך שעשוע, היהיה זה מותר? אנשים מפורסמים, אשר כתבו ספרים גדולים בתורת האדם וחכמת המדות, דברו גם בענין הזה. הלא יצחק הקורא כראותו מאיזה צד חקרו את החקירה הזאת, ואיך הערימו להכחיד תחת לשונם כל מה שהיו יכולים לדבר בענינה באמת ויושר. כת פיטאגורס, ואחרים בין הפילוסופים הקדמונים (אשר נראה כי היטיבו אשר דברו בענין זה יותר מהאחרונים) לא היו נמנעים מהרוג הבהמות רק בעבור האמינם אמונת הגלגול. היו יראים שמא נשמת אביהם או נשמת בנם עומדת בגוף הבהמה אשר ישחטו. האיש המשכיל והחריף, סיניקא, כתב כי הוא עצמו נמנע ימים רבים מלאכול בשר; ואמר הטעם, כי לא ימלט הדבר מחלוקה: אם שהגלגול אמת, ואם כן חובה היא; ואם שאיננו אמת, ואם כן הרי זו מדת פרישות.
אך נראה לי היות שם טעם יותר מוכרח לאיסור צער בעלי חיים. די בשנאמין מה שאין בו שום ספק, והוא שהם בעלי הרגשה. ומה צורך שתהיה הנפש המרגשת נשמת אדם פלוני או זולתו ביחוד, למען לא נצער אותה בהרגשה רעה? האומרים כזאת, הלא יגיעו מעט מעט להרוג ולצער בלא שום חשש על מי שאינו לא קרובם ולא אוהבם.
אם לא היו הבהמות אלא כמו כלי מעשה, לא תהיה הריגתם לא טובה ולא רעה, אך תהיה מעשה שטות, כאדם אשר ישחית כלי שעות. אם יש בהם לא נפש משכלת בעלת ידיעות הרבה, אלא נפש מרגשת, הנה המכאיבם ללא צורך, אכזרי הוא ורשע. הרי זו ראיה גמורה על עוצם כח ההרגל, אשר הסיר מלב רוב בניב האדם בענין זה כל חמלה וכל חשש.⁠״
ומכל האמור עד הנה התבאר איך נמצאת באמת תורה הראויה להקרא תורה טבעית, ואיך על לוח כל לבב חרות פתוחי חותם זה טוב וזה רע; ואף גם זאת הוא אמת גם כן שאין בנפש האדם שום מושכל ראשון הנטוע בה מיום הבראה. אבל ידיעת הטוב והרע היא משפט השכל הרואה כי כל הרגשה טובה היא טובה וכל הרגשה רעה היא רעה, ומזה הוא דן בהכרח כי העושה טובה הוא עושה טובה, והעושה רעה הוא עושה רעה; והמשפט הזה הוא פשוט כל כך עד שאין אדם יכול להכחישו, ואף על פי כן אינו נטוע בנפש, אבל הוא מובן מאליו לכל מי שידע גדר המלות. החלק הוא קטן מן הכל, הוא דבר שהכל מסכימים בו, ואף על פי כן אינו נטוע בנפש, אבל הוא מובן מאליו לכל מי שידע גדר המלות; וכן הענין ממש בידיעת הטוב והרע. עמים רבים נוהגים בלא שום חשש להשליך קצת בניהם היאורה, שמא לא תשא אותם הארץ, והורגים אבותיהם בבואם בימים: לא שאינם מבחינים בין טוב לרע, אלא כי תורת האדם צריכה חשבונות הרבה. והם לפי חשבונם שפטו כי טוב מות מחיי צער. העושה טובה עושה טובה, והעושה רעה עושה רעה: הרי זה דבר פשוט, ולרוב פשיטותו לא הובן עד היום. וכן דברי קהלת פשוטים ולרוב פשיטותם נשארו עד כה כדברי הספר החתום.
א. מלת ״רבה״ נתווספה בין השיטין בכ״י קולומביה. באוצר נחמד היא חסרה.
ב. כן בכ״י קולומביה. באוצר נחמד חסרה מלת ״בני״.
כי את כל מעשה וגו׳ – אם נראה לך כי צדיק אובד בצדקו ורשע מצליח ברשעתו, דע כי יבוא יום ויקבלו שניהם מה שראוי להם כפי מעשיהם.
אם טוב – גם המעשה הטוב ישפוט האלהים לשלם לעושהו השכר הראוי לו.
יבא במשפט וגו׳ – רבי יוחנן כי הוי מטי להאי קרא הוי בכי, כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם, אמר, עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות מה תקנה יש לו.⁠1 (חגיגה ה׳.)
על כל נעלם – מאי על כל נעלם, רב אמר, זה ההורג כינה בפני חבירו והוא נמאס בה, ושמואל אמר זה הרק בפני חבירו והוא נמאס.⁠2 (שם שם)
אם טוב וגו׳ – מאי אם טוב ואם רע,⁠3 דבי ר׳ ינאי אמרי, זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא,⁠4 דבי ר׳ שילא אמרי, זה הנותן צדקה לאשה בסתר דקא מייתי לה לידי חשדא, ורבא אמר, זה המשגר לאשתו בשר שאינו מחותך בערבי שבתות.⁠5 (שם שם)
1. נעלם היינו שוגג, כמש״כ ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר.
2. מדייק הלשון על כל שפירושו אפילו על כל שהוא, וכמו (מלכים ב ד׳) אין לשפחתך כל, ובריש בכורות ג׳ א׳ בענין שותפת עובדי כוכבים בבכור דריש ר׳ יהודה בכור כולי׳ משמע כתב רחמנא כל בכור דאפילו כל שהוא, יעו״ש, וכאן הכונה על כל נעלם אפילו על צער כל שהוא, ורמז זה במלת נעלם משום דהצער שגורם בזה הוא בהעלמה, שנעלם מן העושה, כי הוא איננו אסטניס ולא ידע רעתו, ועם כ״ז יביא ה׳ במשפט.
3. דלפי פשוטו משמע שיביא במשפט גם על דבר טוב, וזה א״א לומר, דלמה ישפטו על דבר טוב [ומשפט יונח רק על תוקף מדת הדין ואינו שייך בדבר טוב], אלא ע״כ צ״ל דאיירי בדבר שבעקרו הוא טוב אלא שגם טמון בו דבר רע, ומפרש באיזה אופן יצוייר דבר כזה.
4. דיש בזה משום גאוה וגם משום בזיון העני, והרי דבר טוב [צדקה] מעורב ברע.
5. ר״ל שאינו מנוקר מן החלב ומן הגידין האסורין, ויש חשש בזה שמתוך שממהרין לתקן צרכי שבת לא יתנו לב אם מנוקר הוא ואפשר לבא לאכילת חלב וגידין, והצד הטוב שבזה הוא ההשתדלות להכין סעודת שבת.
כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה האדם אשר יעשה1, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט לשפוט עליהם2, עַל כָּל כוונת הלב3 הַנֶעְלָם מן הבריות4, ואפילו על השוגג5 בין6 אִם טוֹב – טובה היתה כוונתו של האדם7 וְבין8 אִם רָע – רעה היתה9, ואפילו אם נכשל בַּטּוֹב10, על הכל ישפוט הקב״ה את האדם וישלם לו גמולו, לכן את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור11, והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה12:
1. רש״י, מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. אבן עזרא, מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. רש״י.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. מצודת דוד.
10. דהיינו שנכשל בדבר מצווה שהוא טוב, כגון נותן צדקה לעני בפרהסיא, רש״י.
11. מצודת דוד. ובתלמוד (חגיגה ה.), ר׳ יוחנן כאשר היה מגיע למקרא זה שעל כל נעלם יביא הקב״ה למשפט היה בוכה ואומר, עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות, וכי תקנה יש לו?! מאי על כל נעלם? אמר רב זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה, ושמואל אמר זה הרק בפני חבירו ונמאס, מאי אם טוב ואם רע? אמרי דבי רבי ינאי זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא [שמביישו בכך], דבי רבי שילא אמרי זה הנותן צדקה לאשה בסתר, שמביאה לידי חשדא, רבא אמר זה המשגר לאשתו בשר שאינו מחותך [מנוקר] בערבי שבתות [שמכשילה בכך].
12. ר׳ תנחום הירושלמי ע״פ אבות ג, טז.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

קהלת יב – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, עולם המקרא קהלת יב, תרגום כתובים קהלת יב, קהלת רבה קהלת יב – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מדרש זוטא קהלת יב, ילקוט שמעוני קהלת יב, רס"ג תפסיר ערבית קהלת יב, רס"ג תפסיר תרגום לעברית קהלת יב, הערות הרב קאפח על תפסיר רס"ג קהלת יב, רש"י קהלת יב, לקח טוב קהלת יב, מיוחס לרשב"ם קהלת יב, אבן עזרא קהלת יב, פסאודו-רש"י קהלת יב – מהדורת ד"ר ברוך אלסטר (כל הזכויות שמורות למהדיר), פירוש מחכמי צרפת ב׳ קהלת יב, רמב"ן קהלת יב, ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעברית קהלת יב, ר"י אבן כספי קהלת יב, רלב"ג ביאור המילות קהלת יב, רלב"ג ביאור הפרשה קהלת יב, עקדת יצחק קהלת יב, ר"ע ספורנו קהלת יב – מהדורת הרב משה קרביץ, מגילת קהלת עם פירוש ספורנו (בית שמש, תשע"ו), ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), מנחת שי קהלת יב, מצודת ציון קהלת יב, מצודת דוד קהלת יב, שד"ל קהלת יב, הואיל משה קהלת יב, תורה תמימה קהלת יב, מקראות שלובות קהלת יב – מקראות שלובות על נביאים וכתובים, באדיבות המהדיר הרב אליהו חדד

Kohelet 12, Olam HaMikra Kohelet 12, Targum Ketuvim Kohelet 12, Kohelet Rabbah Sectioned Kohelet 12, Midrash Zuta Kohelet Kohelet 12, Yalkut Shimoni Kohelet 12, R. Saadia Gaon Tafsir Arabic Kohelet 12, R. Saadia Gaon Tafsir Hebrew Translation Kohelet 12, Rav Kapach Notes on Tafsir Rasag Kohelet 12, Rashi Kohelet 12 – The Metsudah Five Megillot (Lakewood, NJ, 2001) (CC BY 3.0), Lekach Tov Kohelet 12, Attributed to Rashbam Kohelet 12, Ibn Ezra Kohelet 12 – Translated and annotated by Rabbi Chaim (H. Norman) Strickman for alhatorah.org (all rights reserved)
Dedicated to the memory of my beloved son Dr. Ya'akov Aryeh Strickman, who passed away on the tenth day of Tammuz, 5782.
Ya'akov was a devoted Jew, a good friend, and a wonderful human being. He accepted all people and was always willing to help them. He loved studying Torah, Jewish philosophy, and the sciences. He loved teaching and assisted his students. His untimely death is a blow to all those who knew and loved him.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, Pseudo-Rashi Kohelet 12, Anonymous Northern French Commentary 2 Kohelet 12, Ramban Kohelet 12, R. Tanchum HaYerushalmi Hebrew Translation Kohelet 12, R. Yosef ibn Kaspi Kohelet 12, Ralbag Beur HaMilot Kohelet 12, Ralbag Beur HaParashah Kohelet 12, Akeidat Yitzchak Kohelet 12, Sforno Kohelet 12, Minchat Shai Kohelet 12, Metzudat Zion Kohelet 12, Metzudat David Kohelet 12, Shadal Kohelet 12, Hoil Moshe Kohelet 12, Torah Temimah Kohelet 12, Mikraot Sheluvot Kohelet 12

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×