×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ב) הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃
"This month1 shall be for you the head of months, the first of the months of the year for you.
1. This month | הַחֹדֶשׁ הַזֶּה – The Hebrew word for month relates to the word "חדש", new, referring to the new moon (Chizkuni). Hashem tells Moshe that the people should count the months of the year starting with Nissan, the month in which the Exodus took place.
מוני המצוותתורה שלמהמכילתא דרבי ישמעאלמכילתא דרשב״יתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלר׳ משה אבן ג'יקטילהרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[כ] 1החדש הזה לכם, דרש ר׳ יצחק, לא היה צריך לכתוב את התורה אלא מן החדש הזה לכם, ולמה כתב מבראשית, אלא כח מעשיו הגיד לעמו (תהלים קי״א:ו׳) כדי להודיע לישראל כוחו ומעשיו, ויהיו יודעין היאך נברא העולם. (נוסח ארוך של מדרש תנחומא מכת״י הגניזה)
[כא] 2החדש הזה לכם, ראש הספר כו׳, ולמה עשה הקב״ה מוקדם ומאוחר בתורה מפני גסי הרוח שלא יקרא כהן בבראשית ויאמר אני התחלתי את התורה. (מדרש אבכיר)
[כב] 3החדש הזה, זה ניסן, אתה אומר זה ניסן או אינו אלא אחד מחדשי השנה, כשהוא אומר וחג האסיף בצאת השנה (שמות כ״ג:ט״ז), וחג האסיף תקופת השנה (שמות ל״ד:כ״ב), אמרת צא וראה איזה חדש שיש בו אסיף ותקופה ושנה יוצאה בו וקרוי שביעי, אי אתה מוצא אלא תשרי. לאחר שלמדת ששביעי זה תשרי, ראשון זה ניסן. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, בחדש הראשון הוא חדש ניסן (אסתר ג׳:ז׳). (מכילתא)
[כג] 4החדש, קידשוהו לפני זמנו ולאחר עיבורו, פחות שלשים יום או יתר שלשים יום, יכול יהא מקודש, ת״ל חודש אין חודש פחות משלשים יום. (תוספתא ר״ה פ״ג (ב))
[כד] 5החדש הזה לכם, רבי ישמעאל אמר משה הראה את החדש לישראל ואמר להם כזה היו רואין וקובעין את החודש לדורות. (מכילתא)
[כה] 6החדש הזה..., רבי עקיבא אומר זה אחד משלשה דברים שנתקשה בהן משה, והראהו המקום את כלן באצבע. כיוצא בדבר אתה אומר וזה לכם הטמא (ויקרא י״א:כ״ט). כיו״ב וזה מעשה המנורה (במדבר ח׳:ד׳). וי״א אף בשחיטה נתקשה משה שנאמר וזה אשר תעשה על המזבח (שמות כ״ט:ל״ח). (מכילתא)
[כו] 7החדש הזה..., ר׳ שמעון בן יוחאי אומר והלא כל הדברות שנדבר עם משה לא נדבר עמו אלא ביום, והחדש הראהו בלילה, וכיצד היה, מדבר עמו ביום והראהו החדש בלילה. ר׳ אליעזר אומר נדבר עמו ביום עם חשכה והראהו החדש בחשכה. (מכילתא)
[כז] 8החדש הזה, ר׳ שמואל בר אבא אמר כל חודש שהוא נולד משש שעות ולמטה, יש כח בעין לראות, משש שעות ולמעלה, אין כח בעין לראותו, ואותו החדש שאמר הקב״ה למשה נולד משש שעות ולמעלה, ולא היה כח בעין לראותו, והראהו לו הקב״ה באצבע, ואמר לו החדש הזה. (תנחומא ישן בא י.)
[כח] 9החדש הזה וגו׳, וא״ר אחא ב״ר חנינא א״ר אסי א״ר יוחנן כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה, כתיב הכא החדש הזה, וכתיב התם (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו. תנא דבי רבי ישמעאל אילמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש דיים. אמר אביי הלכך נימרינהו מעומד. (סנהדרין מב.)
[כט] 10החדש הזה לכם... ראשון הוא לכם, ארבע ראשי שנים הן, בא׳ בניסן ר״ה למלכים ולרגלים כו׳, כתיב החדש הזה לכם ראש חדשים, לכם הוא ראש, ואינו ראש לא לשנים ולא לשמיטין ולא ליובלות ולא לנטיעות ולא לירקות. ואומר לכם הוא ראש ואינו ראש לא למלכים ולא לרגלים כו׳, החדש הזה לכם מיעט, ראשון הוא לכם מיעט, מיעוט אחר מיעוט לרבות למלכים ולרגלים. (ירושלמי ר״ה פ״א ה״א)
[ל] 11לכם – לכם, החדש הזה לכם, ולא מנה בו אדם הראשון. אתה אומר לכם ולא מנה בו אדם הראשון, או אינו אלא לכם ולא לגויים. כשהוא אומר ראשון הוא לכם הרי לכם ולא לגוים אמור, הא מה ת״ל לכם לכם ולא מנה בו אדם הראשון. נמצינו למדין שישראל מונין ללבנה והגוים לחמה. (מכילתא)
[לא] 12החדש הזה לכם, לא מנו בו אבות הראשונים, יכול לא מנו בו אבות הראשונים שהרי לא ניתנה תורה בימיהם, אבל משניתנה תורה ואילך יהו באי בראשית מונין בו, ת״ל לכם אתם מונין בו ואין באי בראשית מונין בו. (מדרש הגדול ומכילתא דרשב״י)
[לב] 13החדש הזה לכם, ר׳ לוי פתח והייתם לי קדושים וגו׳ ואבדיל אתכם מן העמים (ויקרא כ׳:כ״ו) כו׳, בכל מעשיהם ישראל משונין מן אומות העולם, בחרישתן, ובזריעתן, ובקצירתן כו׳, במניינן, ובחשבונן כו׳. במניינן ובחשבונן, שאו״ה מונין לחמה וישראל ללבנה, שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים. (פסיקתא דר״כ פ״ה מו.)
[לג] 14החדש הזה לכם, הרואה את הלבנה היאך צריך לברך בזמן שהיו ישראל מקדשין את החדש. יש מן רבנין אמרין ברוך מחדש חדשים. ויש מהם אומרים ברוך מקדש חדשים. ויש מהם אומרים מקדש ישראל. שאם אין ישראל מקדשים אותו אין אותו קידוש כלום כו׳. ומתי התחילו ישראל לקדש את החדש, במצרים, הה״ד החדש הזה לכם. (שמות רבה ט״ו–כד)
[לד] 15החדש הזה לכם, עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו (תהלים ק״ד:י״ט), אמר רבי יוחנן לא נברא להאיר אלא גלגל חמה כו׳, וא״כ למה נבראת לבנה, אלא לקדש בה ראשי חדשים וראשי שנים כו׳. אעפ״כ שמש ידע מבואו, מכאן שאין מונין ללבנה אלא אם כן שקעה חמה כו׳, שיהיו אומות העולם מונין לחמה וישראל ללבנה, החדש הזה לכם. (פסיקתא רבתי פט״ו)
[לה] 16החדש הזה לכם, ר׳ מאיר אומר לי ולכם היא הגאולה, כביכול אני נפדיתי [נפדה] עמכם שנא׳ (שמואל ב ז׳:כ״ג) אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו, וקבעו החדש הזה לי ולכם. (שמות רבה ט״ו–ג)
[לו] 17החדש הזה לכם, אמרו מלה״ש לפני הקב״ה, רבון העולם אימתי אתה עושה את המועדות שכן כתיב (דניאל ד׳:י״ד) בגזרת עירין פתגמא. א״ל אני ואתם נסכים על מה שישראל [עושים כתי״א] גומרין ומעברין את השנה שנא׳ (תהלים נ״ז:ג׳) אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי. וכה״א (ויקרא כ״ג:ד׳) אלה מועדי ה׳ מקראי קדש וגו׳ אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו. אמר להם הקב״ה לישראל לשעבר היה [היו, כתי״א] בידי שנא׳ (תהלים ק״ד:י״ט) עשה ירח למועדים, אבל מכאן ואילך הרי מסורה [הוא מסור] [הרי הוא לכם, כת״י] בידכם ברשותכם, אם אמרתם הן הן, אם אמרתם לאו לאו, מכל מקום יהא החדש הזה לכם. ולא עוד אלא אם בקשתם לעבר את השנה הריני משלים עמכם לכך כתיב החדש הזה לכם. (שמות רבה טו–ב)
[לז] 18החדש הזה לכם, לכם הוא מסור ואין אתם מסורין בידו. מעשה בר׳ חייא הגדול שעלה הירח ערב ר״ה והלכו הבהמין לאורו מהלך ג׳ מילין, ראה אותו ר׳ חייא נטל צרורות עפר והיה זורק בו, אמר למחר אנו מבקשין לחדשך ועלית לך עכשיו, מיד נבלע במקומו, למה שהוא ברשותו. (תנחומא ישן בא ח)
[לח] 19החדש הזה לכם, רבות עשית אתה ה׳ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו (תהלים מ׳:ו׳). אמר רבי סימון כל מחשבותיך אלינו שאלפים ותמ״ח שנה עד שלא יצאו ישראל ממצרים היה הקב״ה יושב ומחשב חשבונות ומעבר עבורים מקדש שנים ומחדש חדשים, כיון שיצאו ממצרים מסרן להם, שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, מכאן ואילך מסורין לכם. (פסיקתא דר״כ פ״ה)
[לט] 20החדש הזה לכם, רבי יהודה בן שמעון אומר מה החדש הזה, למה הדבר דומה, למלך שהיה נוטל נשים הרבה, ולא היה כותב להם לא גמיסקון [שטר נשואין כתובה] ולא איפטייה [שררה ושלטון] ולא חדש ולא שבת, ראה אחת בת טובים ובת גינוסים, וכתב לה גמיסקון ואפטיה, וחדש ושבת ועיבור שנים. כך אמר הקב״ה, כיון שבראתי את עולמי, היו אומות העולם עומדים, לא נתתי להם לא חדש ולא שבת ולא עיבור שנים, וכיון שעמדו ישראל נתתי להם ראשי חדשים ועיבור שנים, לכך נאמר החדש הזה. (תנחומא ישן שמות בא יא.)
[מ] 21החדש הזה לכם, מדת הקב״ה אינו כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם ב׳ עומדים בפני המלך אחד מלמד קטגוריא שלו ואחד סניגוריא שלו. לא כל המלמד קטגוריא מלמד סניגוריא ולא המלמד סניגוריא מלמד קטיגוריא. אבל הקב״ה אינו כן הוא מלמד סניגוריא הוא מלמד קטיגוריא וכו׳. הפה שאמר (ישעיהו א׳:י״ד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי הוא שאמר (ישעיהו ס״ו:כ״ג) והיה מדי חדש בחדשו. למה אמר חדשיכם לפי שהחדשים מתנה הם לישראל שנאמר החדש הזה לכם. (שמות רבה ט״ו–כט)
[מא] 22החדש הזה לכם, הה״ד (תהלים ע״ב:ז׳) יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח. עד שלא הוציא הקב״ה את ישראל ממצרים ברמז הודיע להם שאין המלכות באה להם עד ל׳ דור, שנא׳ החדש הזה לכם ראש חדשים. החדש ל׳ יום ומלכות שלכם ל׳ דור. הלבנה בראשון של ניסן מתחלת להאיר וכל שהיא הולכת ומאירה עד ט״ו ימים ודיסקוס שלה מתמלא. ומט״ו עד ל׳ אור שלה חסר, בל׳ אינה נראית כך ישראל ט״ו דור מן אברהם ועד שלמה וכו׳. ומשם התחילו המלכים פחותין והולכין. כד״א (דברי הימים א ג׳:י׳) ובן שלמה רחבעם ובן רחבעם אביה ובנו אסא, יהושפט, יהורם ואחזיהו, יואש, אמציה, עזיה, יותם, אחז, יחזקיה, מנשה, אמון, יאשיה, יהויקים, כיון שבא צדקיה דכתיב (מלכים ב כ״ה:ז׳) ואת עיני צדקיה עור, חסר אורה של לבנה כו׳ עד ל׳ דור שהיה לישראל מן המלכות. (שמות רבה ט״ו–כו)
[מב] 23החדש הזה לכם, אמר ר׳ ירמיה למה נכתב חודש ולא נכתב ירח, כמה שנ׳ בירח האיתנים וגו׳ (מלכים א ח׳:ב׳) אלא שהיה חידוש גאולה שלהם לעולם הבא, כתיב כאן וכל העם רואים את הקולות (שמות כ׳:י״ח) ולעולם הבא, ותרון לשון אלם (ישעיהו ל״ה:ו׳). (מדרש חדש עה״ת ריט.)
[מב*] 24החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם, רבי ברכיה בשם רבי יצחק החודש הזה חדשו מעשיכם שעדין ראש וראשון עתידין לבא. ראש זה נבוכדנצר הרשע דכתב ביה (דניאל ב׳:ל״ח) אנת הוא רישא דדהבא, ראשון זה עשו הרשע דכתב ביה (בראשית כ״ה:כ״ה) ויצא הראשון וגו׳. מי יפרע לכם ראשון, אני (ישעיהו מ״א:ד׳) ה׳ ראשון ואת אחרונים אני הוא. (פסיקתא רבתי פט״ו עט.)
[מג] 25החדש הזה לכם, ר״א בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו, איעקר תלמידיה, כי הדר אתא קם למיקרי בסיפרא, בעא למיקרא החודש הזה לכם אמר החרש היה לבם, בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה. (שבת קמז:)
[מג*] 26החדש הזה לכם, ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים. חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת, בשניה זכור, בשלישית פרה אדומה, ברביעית החודש הזה לכם, בחמישית חוזרין לכסדרן. (משנה מגילה כט.)
[מד] 27החדש הזה לכם, בצאת ישראל ממצרים (תהלים קי״ד:א׳), כשהיו ישראל במצרים היו תמהין על עצמם ואומרים, אין בידינו מצוה אחת שנטפל בה שנזכה בה ליגאל, מיד אמר הקב״ה למשה, לך פתח אותם בדברי הלכות פסח, שנאמר החדש הזה לכם כו׳. ר׳ יודא אמר אם באין אנו לחשב הלכות פסח יותר משלשים מצות היו בידם. (מדרש הלל, בבית המדרש ח״ה)
[מה] 28החדש הזה לכם וגו׳, אמר מר שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן, ולית ליה לחזקיה החדש הזה לכם זה ניסן ואין אחר ניסן, טעה בדשמואל דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן, ואיהו סבר הואיל וראוי לא אמרינן. (סנהדרין יב:)
[מו] 29החדש הזה לכם, הה״ד (משלי ה׳:י״ז) יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. אמר הקב״ה איני מזהיר עובדי כוכבים על ע״ז אלא לכם, שנאמר (ויקרא כ״ו:א׳) לא תעשו לכם אלילים, לא נתתי המשפט אלא לכם שנאמר (הושע ה׳:א׳) שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו כי לכם המשפט, הצדקה שלכם שנ׳ (דברים כ״ד:י״ג) ולך תהיה הצדקה, הרחמים שלכם שנ׳ (דברים י״ג:י״ח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, ושמיטים ויובלות שלכם שנ׳ (ויקרא כ״ה:י׳) וקדשתם את שנת החמשים שנה. ואומר יובל היא קדש תהיה לכם, ולא נתתי מצות אלא לכם שנ׳ (דברים י״א:י״ג) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום, המעשרות והבכורות לכם שנ׳ (דברים י״ד:כ״ג) ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר דגנך וגו׳, הקרבנות לכם שנ׳ (שמות כ׳:כ״ד) וזבחת עליו את עולותיך, הברכות לכם שנ׳ (במדבר ו׳:כ״ד) יברכך ה׳ וישמרך, וכן (ויקרא כ״ה:כ״א) וצויתי את ברכתי לכם, וארץ ישראל לכם שנ׳ (ויקרא כ״ה:ל״ו) לתת לכם את ארץ כנען, ולא ארץ ישראל בלבד אלא אפילו כל הארצות סביבותיה שנ׳ (דברים י״א:כ״ד) כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו וגו׳, לא נתתי התורה אלא לכם שנ׳ (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם וגו׳, הציצית נתתי לכם שנ׳ (במדבר ט״ו:ל״ט) והיה לכם לציצית, ימים טובים נתתי לכם שנ׳ (ויקרא כ״ג:ז׳) מקרא קדש יהיה לכם, יום הכפורים נתתי לכם שנ׳ (ויקרא כ״ג:כ״ח-ל״ב) כי יום כפורים הוא וגו׳ לכם. לולב לכם שנ׳ (ויקרא כ״ג:מ׳) ולקחתם לכם ביום הראשון, סוכה לכם שנ׳ (ויקרא כ״ג:מ״ב) כל האזרח בישראל וגו׳, לא נתתי אורה אלא לכם שנ׳ (ישעיהו ס׳:א׳) קומי אורי כי בא אורך, לא נתתי ראשי חדשים אלא לכם שנ׳ החדש הזה לכם, פסח לכם שנ׳ (שמות י״ב:ו׳) והיה לכם למשמרת, הוי יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. (שמות רבה ט״ו–כג)
[מז] החדש הזה לכם, הה״ד (תהלים קמ״ז:י״ט) מגיד דבריו ליעקב, זו התורה, חוקיו ומשפטיו לישראל, אלו קדושי החדשים שיש בהם חוקים ומשפטים, חוקים אלו המועדים שתלוים בהם המשפטים, ואין חקיו אלא חגים שנא׳ (תהלים פ״א:ה׳) כי חק לישראל הוא, כיצד המשפטים תלוים בהן, אדם מוכר שדה או בית או עבד או שהוא לוה ומלוה לחבירו, אם רצה אדם לגזול לחבירו הוא מוציא לו שטר והדיינין רואין היאך כתב לו, ומאימתי כתב לו הגרמטיון, מאיזה חדש, בכמה בחדש היה, וכך בודקין הדיינין ואומרים לגוזל אי אפשר לך לגוזלו, הוי חקיו ומשפטיו לישראל, הדיינין בודקין חדשים שמן חשבון חדשים הדיינין דנין. (שמות רבה ט״ו–כה)
[מח] 30החדש הזה לכם, קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות (שיר השירים ב׳:ח׳). ר׳ יודן ורבי נחמן ורבנן. ר׳ יודן אומר קול דודי הנה זה בא זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל בחדש הזה אתם נגאלים, אמרו, משה רבינו היאך אנו נגאלים לא כך אמר הקב״ה לאברהם אבינו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית ט״ו:י״ג) והלא אין בידינו אלא מאתים ועשר. ואמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים, מדלג על הקצים ומקפץ על החשבונות והעיבורים. בחודש הזה אתם נגאלים, החדש הזה לכם. ר׳ נחמן אומר קול דודי הנה זה בא, זה משה. בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלים, אמרו לו, רבינו משה האיך אנו נגאלים וארץ מצרים מליאה מטנופת עכו״ם שלנו. ואמר להם הואיל והוא חפץ לגאולתכם אינו מביט במעשיכם אלא מדלג על ההרים ואין הרים אלא בתי עכו״ם כד״א (הושע ד׳:י״ג) על ראשי ההרים יזבחו. ורבנין אומרין קול דודי הנה זה בא זה משה. בשעה שבא ואמר לישראל בחדש זה אתם נגאלים, אמרו לו, רבינו משה האיך אנו נגאלים ואין בידינו מעשים. אמר להם משה הואיל והוא חפץ לגאולתכם אינו מביט למעשיכם הרעים. ובמי הוא מביט בצדיקים שבכם כגון עמרם ובית דינו. ואין הרים וגבעות אלא בתי דינין כד״א (שופטים י״א:ל״ז) ואלכה וירדתי על ההרים. (פס״ר פט״ו ע:)
[מט] 31החדש הזה לכם, רבי יודן ורבי חמא בשם רבי אליעזר בנו של יוסי הגלילי ורב הונא בשם רבי אליעזר בן יעקב אומר (שיר השירים ב׳:ח׳) קול דודי הנה זה בא זה מלך משיח. בשעה שהוא בא ואמר לישראל בחדש הזה אתם נגאלין, אומרים לו, רבינו מלך המשיח האיך אנו נגאלין לא כך אמר הקב״ה שהוא משעבדינו בשבעים אומות. והוא משיבם שתי תשובות. ואומר להם אחד מכם גולה לברברייא ואחד מכם גולה לסרמטיא כגון שגליתם כולכם. ולא עוד אלא שהמלכות היא מכתבת טירוניא מכל אומה ואומה. כותי אחד בא ומשעבד כגון ששיעבדה כל אומתו, ובחודש הזה אתם נגאלין, החדש הזה לכם. (פס״ר פט״ו עא:)
[נ] 32החדש הזה לכם, יכול כשם שמעברים את השנה מפני הצורך, כך יקדשו את החדש מפני הצורך ת״ל החודש, אחר החודש הם הולכים. (תורת כהנים אמור פ״י)
[נ*] 33החדש הזה לכם, מצוה לקדש על [פי. כתי״ס] הראייה. (ראש השנה כ.)
[נא] 34החדש הזה לכם כו׳, אמר הקב״ה הואיל ועשיתי לכם נסים בחדש הזה אף אתם עשו אותו ראש חדש, שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים. (שמות רבה טו ז)
[נב] 35ראש חדשים, מגיד שניסן ראש לחדשים. ומנין אף למלכים ת״ל הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל (מלכים א ו׳:א׳). ומנין אף לרגלים ת״ל בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות (דברים ט״ז:ט״ז). נמצינו למדין שניסן ראש לחדשים למלכים ולרגלים. רבי נתן ורבי יצחק אומרים אף לשכירות בתים אבל לא לשנים ולא לשמטין ולא ליובלות ולא לנטיעה ולא לירקות שנאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה וגו׳, בבא כל ישראל וגו׳ (דברים ל״א:י׳-י״א) ואומר וחג האסיף בצאת השנה (שמות כ״ג:ט״ז) וחג האסיף תקופת השנה (שמות ל״ד:כ״ב) זה הוא האמור לך לשנים לשמיטים וליובלות לנטיעה ולירקות. (מכילתא)
[נג] 36ראש חדשים, שומעני מיעוט חדשים שנים, מנין לשאר חדשים, תלמוד לומר לחדשי השנה. (מכילתא)
[נד] 37ראש חדשים ראשון, כשיצאו ישראל ממצרים א״ל הקב״ה אין לכם חדש אחר גדול מזה, לפיכך נקרא ראשון שנא׳ ראש חדשים. (שמות רבה ט״ו–א)
[נה] 38ראשון הוא לכם לחדשי השנה, למה נאמר, לפי שהוא אומר שמור את חדש האביב ועשית פסח (דברים ט״ז:א׳) שמור את הפסח לאביב ואביב לפסח שיבא אביב בזמנו. הא כיצד עבר את אדר שיבא אביב בזמנו. הרי שעברו את אדר ולא בא אביב בזמנו שומעני יעברו את ניסן. היה ר׳ ישמעאל אומר הא אם אמרת כן נמצאת אתה עושה ניסן שני. ואמרה תורה ראשון הוא לכם. ר׳ יונתן אומר שמור את חדש האביב חדש הסמוך לאביב אתה מעבר ואיזה, הוי אומר זה אדר. אבל לא שמענו מכמה מעבר, כשהוא אומר שמור את חדש, חדש אתה מעבר. והדין נותן הואיל וחדש מתעבר ושנה מתעברת מה החדש אחד ממנויו אף שנה אחת ממנוייה. אי מה חדש אחד מל׳ בו אף שנה א׳ מל׳ בה. ת״ל שמור את החדש. חדש את מעבר ואי את מעבר אחד מל׳ בה. אי מה שנה אחד מי״ב בה אף חדש אחד מי״ב בו ת״ל ובחמשה עשר יום לחדש הזה וגו׳ (ויקרא כ״ג:ו׳). יום לחדש אתה מעבר ואי אתה מעבר א׳ מי״ב בו. ור׳ יצחק אומר הא אם אמרת כן כבר הלבנה באמצע הרקיע הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון הואיל והחדש מתעבר והשנה מתעברת, מה החדש אחד ממנויו אף השנה אחד ממנוייה, מה חדש אין תוספת עבורו אלא בסוף אף שנה אין תוספת עיבורה אלא בסוף. רבי ירמיה אומר הואיל וטומאה מעכבת ואביב מעכב מה טומאה אין פחות משלשים יום אף אביב אין פחות משלשים יום. או אפילו כי חל אביב ובא תלמוד לומר ושמרת את החקה הזאת למועדה (שמות י״ג:י׳) למועדה אתה מוסיף ואי אתה מוניע [גורע]. (מכילתא)
[נו] 39ראשון הוא לכם, כביכול הקב״ה שנקרא ראשון שנא׳ (ישעיהו מ״ד:ו׳) אני ראשון ואני אחרון וכו׳. יבא הקב״ה שנקרא ראשון ויבנה בהמ״ק שנקרא ראשון, ויפרע מן עשו שנקרא ראשון, ויבא משיח שנקרא ראשון, בחדש הראשון, שנא׳ החדש הזה לכם ראש חדשים. (שמות רבה ט״ו–ב)
[נז] 40לכם... לכם, לבית דין כו׳, אפילו הם שוגגים אפילו הם מוטעים. (נר השכלים כת״י)
[נח] 41לכם... לכם, לכם לראייה לקדש, ואם לא, לכם סוד העיבור. (לקח טוב)
[נט] 42לחדשי השנה, אמר ר׳ אבא אמר שמואל מנין שאין מונין ימים לשנים שנאמר לחדשי השנה, חדשים אתה מונה לשנים ואי אתה מונה ימים לשנים. (מגילה ה.)
[ס] 43ראשון הוא לכם, רבי יאשיה אומר מנין שאין מעברים את השנה אלא בבית דין הגדול שבירושלים, תלמוד לומר ראשון הוא לכם דברו אל כל עדת ישראל וגומר. (מכילתא)
[סא] 44החדש הזה לכם... דברו אל כל עדת, תניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. רשב״ג אומר שתי שבתות וכו׳. מ״ט דרשב״ג שהרי משה עומד בראש החדש ומזהיר על הפסח שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, וכתיב דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו׳. ממאי דבריש ירחא קאי, דילמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי. אמר רב נחמן בר יצחק אתיא מדבר ממדבר, כתיב הכא במדבר סיני וכתיב התם וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני וגו׳ באחד לחדש השני, מה להלן בראש חדש, אף כאן בראש חדש. (פסחים ו:)
1. נדפס בקטעי מדרשים מכת״י הגניזה (מאן) דף יא. וראה בתו״ש בראשית א נא-נב, וש״נ. ומובא בילקוט שמעוני כאן ממדרש תנחומא. ובזהר שמות (לט:): ״אמר רבי יצחק לא איצטריך אורייתא למכתב אלא מ׳החדש הזה לכם ראש חדשים׳, מאי טעמא, משום דשירותא דסיהרא הוי, וע״ד אורייתא הוה אצטריך למכתב מהכא, דהא בקב״ה אתקשר כו׳. ועל דא ׳ראשון הוא לכם לחדשי השנה׳, ׳לחדשי השנה׳ ודאי, אמר רבי יהודה ׳לכם׳ תרי זמני למה, אמר רבי יצחק מנייהו אשתמע יתיר, כמה דכתיב (דברים לב ט): ׳כי חלק ה׳ עמו׳, אתקשרותא דא לכם ולא לשאר עמין״. וראה מ״ש במאמרי ׳שבת בראשית ושבת סיני׳ ב׳תלפיות׳ שנה א׳ דף תקצא, שמאמרו של ר׳ יצחק מלמדנו שאין ללמוד הלכה למעשה בעניני הלכות שבת מהפרשה של ששת ימי בראשית, כי מה שנוגע להלכות התורה מתחיל מ׳החדש הזה לכם׳, עיי״ש.
2. מובא בילקוט שמעוני ח״א יז. וראה תו״ש בראשית ב ד, ובדביר ספר ראשון דף קיז, ובס׳ קרבן חגיגה סי׳ לב מ״ש על דברי הילקוט.
3. ר״ה ז. וירושלמי ר״ה פ״א ה״ב, שקלים פ״א ה״א. ותוספתא ר״ה פ״א. ובתו״ש חי״ב סוד העיבור פ״א, ושם נתבאר. ובלקח טוב: ״וכן כתבו אנשי כנסת הגדולה ׳בחדש הראשון׳ הוא חדש ניסן״. ראה באע״ז ב טז, ובאגרת השבת שלו.
4. הבאתי מאמר זה כאן לפי המצוין בתוספתא ווילנא וצוקרמנדל: שמות יב ב. ולדעתי נסמך הדרש על הפסוק במדבר כח יד: ״עלת חדש בחדשו״. וזה מדויק יותר, כי לפנינו כתוב: ׳החדש׳. ומכאן נ״ל מקור לדברי הרמב״ם ריש הל׳ קדוש החדש פ״א ה״א: ״חדשי השנה הם חדשי הלבנה, שנאמר: ׳עלת חדש בחדשו׳, ונאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים״. הרי שלומד כן מלשון ׳חדש בחדשו׳ ש׳חדש׳ דקרא היינו חדשי הלבנה, שהם כ״ט או ל׳ יום. ועיי״ש באע״ז כח יא. ובתו״כ אמור כג ה, וירושלמי ר״ה פ״ג ה״א מסמיך דרש הנ״ל על הפסוק ׳אשר תקראו אתם׳.
לפני זמנו - יום כ״ט. לאחר עיבורו - יום ל״ב, כי החדש יוכל להיות רק כ״ט יום כשהוא חסר, או ל׳ יום כשהוא מלא, ולא יותר. ונראה מ״ש בתוספתא: ״פחות שלשים יום או יתר שלשים יום״, הוא פירוש על לפני זמנו ולאחר עיבורו, והכוונה פחות משלשים יום, היינו שהחודש לא מתחיל פחות משלשים ,ולא יותר מאחר שלשים, יום היינו ביום ל״א. [וראה מ״ש בורנשטיין בספרו ׳פליטה מני קדם׳ דף כג, להגיה לשון התוספתא. ולפ״מ דמבואר בתוספות הראשונים לר״ש ליברמן, שבכי״ל ליתא להמלים: ׳פחות שלשים יום או יתר שלשים יום׳, מוכח כמ״ש, שזה הוספה לפרש מ״ש ׳לפני זמנו ולאחר עיבורו׳. ואין צורך בהגהה]. ובכת״י מדרש הביאור ואור האפלה: ״ראש חדשים, החדשים מנינם מניסן, והן חדשי הלבנה, שכל חדש מהן כ״ט יום וחצי, שהוא י״ב שעות תשצ״ג חלקים מיום שלשים״. ועי׳ נזיר (ה.), ותוס׳ כתובות (עא.).
5. בתנחומא כאן ממכילתא, מביא דברי ר׳ ישמעאל בנוסח אחר לגמרי מהנדפס לפנינו, [ובמהד׳ הורביץ לא הרגיש בזה]: ״החדש הזה לכם, רבי ישמעאל אומר הראה לו הירח בלילה ואמר לו: כזה אתם רואים וקובעים בו הלכה לדורות, ולמד להם מולד הלבנה ואמר להם: עד עכשיו אני הייתי מעבר את השנים, והרי כבר מסרתי לכם, מעכשיו התחילו למנות״. לפי גירסא זו מבואר שגם לר״י הראה הקב״ה למשה, וצ״ע. בספר יראים מצוה רנט: ״צוה הב״ה את ב״ד שיקדשו את החודש, דכתיב בפ׳ בא אל פרעה: ׳החדש הזה לכם ראש חדשים׳, ותניא במכלתא: משה הראה להם לישראל, כזה היו רואים וקובעים לדורות כו׳. מניין ש׳החדש הזה׳ בחדש לבנה מיירי ולא בחדש חמה, מדקתני כזה יהיו רואים ומקדשים, ואיזהו פעמים נראה ופעמים אינו נראה, הוי אומר זה לבנה. ועוד מדכתיב ׳חדש׳ משמע דבר המתחדש, ואיזו, זו לבנה״. ומענין זה ש׳החדש׳ הוא חדש לבנה ולא חדש חמה, ראה באע״ז כאן מה שמביא משם יהודה הפרסי, ובס׳ ירח למועדים לר״י בכרך, ומקדמוניות היהודים, ובהכרם שנת תרמ״ח במאמר ׳פרשת העיבור׳ לרח״י בורנשטיין, ובתו״ש חי״ב סוד העיבור פ״א.
6. צ״ל: ״המקום כאלו באצבע״. עיין מדרש תנאים דברים (עמ׳ רכג), וספרי במדבר עמ׳ נט, ות״כ שמיני ב א (הורביץ). ויש להוסיף: שמו״ר טו כח וש״נ, ובמדב״ר א ג, ותנ״י שמיני יא, תנ״י בהעלתך כג, ואוצר מדרשים כתבי יד ח״א לב, ופסיקתא רבתי פ״ה עח, ופסיקתא דר״כ (נד:).
בפי׳ התוס׳ בהדר זקנים כאן: ״נתקשה משה - וא״ת, למה נתקשה, וכי לא היה רואה הלבנה כמו שהיא, י״ל דלא היה יודע אם היא מן החדשה או מן הישנה, דכשם שמועטת היא בחדושה, כך היא מועטת כשהיא ישנה. והקב״ה מסר לו סימן פגימתה כשהיא חדשה כלפי מזרח, ישנה כלפי מערב״. טעם זה קשה לקבל, כי סימן זה ידוע ומפורסם לכל המתבונן במולד הלבנה. וראה להלן (אות כז) טעם אחר למה נתקשה.
ובמשנה תורה הל׳ קדוש החדש פ״א ה״א: ״כך אמרו חכמים: הראה לו הקב״ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה ואמר לו: כזה ראה וקדש״. וצ״ע מניין מקור לדברי הרמב״ם. ובכל המקורות הנ״ל משמע שהיתה ראיה ממש ולא ׳במראה הנבואה׳. וכ״כ בספר כפתור ופרח פי״ד: ״כתוב: ׳החדש הזה לכם׳, ואמרו (תנחומא שמיני): מלמד שהראה לו הקב״ה למשה דמות לבנה ואמר לו ׳כזה ראה וקדש׳, כלומר ראייה חושיית, שהרי חשבון נקודת המולד היא ראייה שכלית״, ונראה שהרמב״ם מפרש לשון חכז״ל ׳הראהו באצבע׳ שהכוונה למראה הנבואה. ראה בתורה שלמה בראשית טו אות מח שהבאתי דעת הרמב״ם במו״נ והרד״ק, שמה שאמר ה׳ לאברהם ׳הבט נא השמימה וספור הכוכבים׳ זה היה במראה הנבואה. וכן פי׳ בחזקוני שם: ״נראה לו בחלום״. ודעת הרשב״ם, וכן משמע מלשון חז״ל שהראהו לו בהקיץ [וראה בספר ירח למועדים במלואים דף קע, ובתו״ש פ׳ וארא ח נ].
ובילקוטי תימן בכת״י מדרש החפץ מבואר כן: ״הזה, מלמד שהראה לו הקב״ה באצבע דמות לבנה ואמר: כזה ראה וקדש, וזה במראה הנבואה״. וכ״כ בכת״י אלביחאני. ונראה שדבריהם הם ע״פ לשון הרמב״ם. ובכת״י אור האפלה: ״מלמד שהראה לו הקב״ה למשה דמות לבנה ואמר: כזה ראה וקדש״. וראה בס׳ מדרשי התורה כאן מ״ש לפרש ענין זה של הראהו באצבע, שהכוונה לחדוש העולם.
ודבר חדש יש בכתב יד ילקוט נר השכלים: ״החדש הזה, אמרו חכמים ז״ל הראה הקב״ה למשה בהר סיני דמות לבנה ואמר: כזה ראה וקדש״. הוסיף המלים ׳בהר סיני׳ [ראה לעיל יד, ולהלן לא], ועפ״ד הרמב״ם שזה היה במראה הנבואה מפרש שהראה לו דמות לבנה כפי שהיא בארץ ישראל. וראה תיב״ע להלן יט ד, ובספר ירח למועדים דף קסז.
7. בלקח טוב, אחרי שמביא דברי ר׳ ישמעאל: ״והלא כל הדברות שנדבר הקב״ה עם משה, לא דבר עמו אלא ביום, וכאן כיצד נדבר עמו בלילה, רבי אלעזר אומר נדבר עמו ביום עם חשכה והראהו החדש עם חשכה״. מבואר מלשונו שמפרש שרשב״י מקשה על דברי ר״ע ור״א מתרצם. ובמדרש החפץ גורס: ״רבי אליעזר אומר נדבר עמו עם חשיכה והראה לו החדש״. ובשכל טוב: ״והראהו את הלבנה עם חשיכה״. וביסוד עולם מאמר ד׳ פ״א: ״דרשו חז״ל ואמרו כי דמות הלבנה החדשה הראה לו הקב״ה למשה רבינו ע״ה ואמר לו: כזה ראה וקדש, וכי בסמוך לשקיעת החמה נאמר לו פרשה הזאת, שבעת כזאת ולא קודם לכן ולא אחרי כן היא נראית הלבנה החדשה כשהיא בתכלית הדקות שהיא נראית עליו״.
8. פסיקתא דר״כ פ״ה (נד:), פס״ר פט״ו (עח.). בלקח טוב כאן: ״ואותו חודש נולד אחר חצות ואין מקדשין אותו, לפיכך הראהו הקב״ה למשה החדש הזה״. ובחזקוני כאן: ״הזה, נתקשה משה לפי שמולדו של אותו ניסן לא נראה עד לאחר י״ח שעות ביום ד׳, והיה דק מאד, וכן יסד הפייט: ועד שלשים מחצות לא ניכר בחוצות״. כוונתו להקליר בפיוט ׳אבי כל חוזה׳ לפ׳ החודש: ״עמתו להראהו, ולא הכיר מראהו, עד באצבע הראהו, אז בן קץ מולדתו חל להקצות ביום רביעי בחצות, ועד שלשים מרוצות לא ניכר בחוצות״. ואולי צ״ל: ׳מחצות׳ כל׳ החזקוני, והכוונה אחת, שלשים שעות היינו מחצות יום ד׳. ובענין מתי היה זמן מולד הלבנה בחדש שיצאו ממצרים, יש מאמר בפסיקתא רבתי פט״ו (דף עח.): ״רבי שמואל בר נחמן אמר שנה שיצאו ישראל ממצרים היו חדשי הלבנה וחדשי התקופה שוין (ובכת״י מדרש הביאור: הוא וחדשי השנה וחדשי תקופה שוין), שנה שיצאו ישראל ממצרים היתה התקופה בליל ה׳ בתחלת הלילה, ומולד הלבנה היה ביום ד׳ בחצות היום. והתחילו חודש לבנה וחודש התקופה בלילה״. הרבה פירושים נאמרו לבאר מולד זה. ברד״ל בפרקי דר״א פ״ח, ובס׳ שארית יעקב לר״ז האבערמאן דף יח, ועתים לבינה דף נא, מחלקת לבורנשטיין דף קטז, ובספר הזכרון לפוזננסקי דף מו בהערה, ומ״ש ר״י טראפ בהכרם דף כא, ובסדרי זמנים לעקביא ב׳ תמח.
9. ברש״י: ״אמר אביי הואיל ומקבל פני שכינה הוא מעומד, בעי לברוכי מפני כבוד השכינה שהוא מקבל״. וברבינו בחיי כאן מבאר ענין קבלת השכינה שיש בברכה זו: ״ודרשו חז״ל בכתוב הזה ׳החדש הזה לכם ראש חדשים׳, אלמלא זכו ישראל למצוה אחרת אלא לזו שמקבלים פני שכינה פעם אחת בחדש דים, כתיב הכא: ׳החדש הזה׳, וכתיב התם (להלן טו ב): ׳זה אלי ואנוהו׳. וענין המדרש הזה הוא רמז לכנסת ישראל הנקראת עטרת המקודשת ומיוחדת לישראל שהם עמוסי בטן, ולכך תקנו בברכת הירח ׳עטרת תפארת לעמוסי בטן׳. ומפני שהמברך ברכת הלבנה הוא מקבל פני שכינה, לכך תקנו אותה לברך אותה מעומד ולא מיושב, מפני אימת מלכות שמים, וידוע כי כשיראה האדם הלבנה בחדושה ומברך עליה הנה הוא מעיד על חדוש העולם שהוא עקר האמונה, ומודה על אלהותו של יוצר בראשית שחדש העולם כשם שמחדש הלבנה בכל חדש וחדש״.
ובספר האשכול, הלכות ברכות הודאה (דף נא) כותב: ״ואיכא מרבותא דאמרי שש מצות ברכתן מעומד, דכתיב בקמה (דברים טז ט): תספור, ומדכתיב בעמר (ויקרא כג טו): ׳וספרתם לכם׳, ילפינן הני מצות דכ׳ בהון ׳לכם׳; קדוש לבנה, ׳החדש הזה לכם׳, ציצית כו׳, שופר כו׳, לולב כו׳, מילה כו׳. וי״א אף הלל״. וראה בתורה שלמה בראשית יז אות סו שהבאתי מספר הפרדס שדוחה טעם זה מגמ׳ סנהדרין הנ״ל, שאמר אביי בעמידה משום קבלת פני שכינה, הא משום לכם לכם בגז״ש לא, עיי״ש.
ובלק״ט גורס: ״אמר אביי הלכך צריך לברך עליו מעומד״, וראה בפי׳ ר״ח. ויש להעיר על הגז״ש של ״הזה״ מהדרש בגמ׳ שבת (פו:): ״תנו רבנן, בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל, רבי יוסי אומר בשבעה בו, אמר רבא דכ״ע בר״ח אתו למדבר סיני, כתיב הכא: ׳ביום הזה באו מדבר סיני׳, וכתיב התם: ׳החדש הזה לכם ראש חדשים׳, מה להלן ראש חדש אף כאן ראש חדש״. וראה תוס׳ פסחים (ו:), להלן מאמר סא, שפט, ומכדרשב״י דף צג.
וראה עוד שמו״ר טו י: ״דבר אחר, ׳החדש הזה לכם׳, הה״ד (תהלים קה מד-מה): ׳ויתן להם ארצות וגו׳, בעבור ישמרו חוקיו׳, הביא האלהים המכות על המצריים, ׳שלח חשך ויחשיך׳ (שם פס׳ כח), התחיל משלשל ויורד עד שהוא מגיע למצרים, שמח מצרים בצאתם (שם פס׳ לח), משל כו׳⁠ ⁠⁠״. מפרשי המדרש נתקשו לפרש מאמר תמוה זה. רד״ל ורז״ו מוחקים המלה ׳למצרים׳, וצ״ל: ״עד שהוא מגיע שמח מצרים בצאתם״. וכוונו יפה, שכן בשמו״ר כת״י ליתא למלה זו. כן מה שנדפס: ׳התחיל לשלשל׳, הרד״ל מוחק ׳התחיל׳. וכן בכת״י ליתא.
והביטוי ׳משלשל ויורד׳ פי׳ הדורש היה משלשל ומסדר כאן הדרשות, וקצרו בהעתק כאן מפני שכתובים כבר במק״א (רד״ל).
והקשר של הדרש להפסוק ׳החדש׳, כותב ביפ״ת: ״ודריש ׳החדש הזה לכם׳ בשביל התורה שנקראת ׳זה׳, וכדדרשינן בפ״ק דמגלה גבי ׳מה זה ועל מה זה׳ (אסתר ד ה), שמא עברתם על ה׳ חומשי תורה דכתיב (להלן לב טו): ׳מזה ומזה׳, ובשביל זה הוא לכם כל החדושים להביא המכות על מצרים ולהביאכם אל הארץ הזאת״. והדברים דחוקים. ובזהר יתרו (ע.): ״זה דתלייא ביה כלא, זה אילנא דחיי, זה ולא אחרא דגלי, (מאי) זה כמה דאת אמר: ׳החדש הזה לכם ראש חדשים׳, זה ניסן, ולא אחרא. ׳זה ספר׳, לאשגחא ולגלאה, ׳תולדות אדם׳ אילנא דגלי תולדות אדם, ועביד איבין לאפקא לעלמא״.
10. ראה להלן אות נב ממכילתא.
11. ראה להלן אות מו משמו״ר טו כג. ובילקוט שמעוני ח״א תשסו: ״מכם, ולא מאומות העולם כו׳, וכן: החדש הזה לכם״. ובמדרש חדש על התורה (דף ריט): ״החדש הזה לכם, ולא לאומות העולם, יהי שמו מבורך לעולם ולעולמי עולמים, שחבב את ישראל יותר מדאי, והודיע להן דרכו, וגילה להן סודו, ומסר להם הרזים הטמונים, לחשב חשבונות ולקדש שנים וחדשים וימים, הה״ד (תהלים כה יד): ׳סוד ה׳ ליראיו׳, לכך נאמר: החדש הזה לכם״. ומענין זה בשבלי הלקט ר״ח סי׳ קעו: ״ראשי חדשים לעמך נתת, על שם הכתוב: ׳החדש הזה לכם ראש חדשים׳, ׳לכם׳ ולא לאומות העולם, שלא נמסר סוד תולדות הלבנה לכל אומה ולשון שבעולם כי אם לישראל, הה״ד (דברים ד ו): כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו׳⁠ ⁠⁠״.
ובס׳ עברונות בהקדמה: ״עוד אמרו במדרש: ׳החדש הזה לכם׳, ׳לכם׳ ולא לעכו״ם, גילה הקב״ה שאין או״ה יודעים לעיבור שלנו״. וראה במילואים. ולהלן אות לא.
ובלקח טוב: ״לכם ראש חדשים, ׳לכם׳ ולא לאומות העולם, שהרי אומות העולם מונין מתשרי. הוא לכם, סימן הוא לכם שאתם מונים ללבנה ואומות העולם מונין לחמה. הקטן מונה לקטן והגדול מונה לגדול. וכשם שהחודש מתחדש כך ישראל עתידין להתחדש, שנאמר (ישעיה ס א): ׳קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח׳. וכשם שהלבנה מושלת ביום ובלילה כך ישראל נוחלין העולם הזה והעולם הבא, וכשם שאין כח ללבנה ביום כך אין כח לישראל בעולם הזה מפני האומות״.
ובתורה שלמה בראשית ה טו: ״החדש הזה לכם, וניתוסף למשה בסיני קשת הראייה שלא היתה עם אדם הראשון, שנאמר: החדש הזה לכם״ (מדרש הבאור כת״י). ובחמדת ימים: ״לכם, ולא לגרים״. ראה להלן אות פב.
12. במכדרשב״י מוסיף על דברי המכילתא לעיל אות ל, שגם אבות הראשונים עד זמן שניתנה התורה לא מנו לניסן. וכ״כ הנשיא בספר העיבור (מאמר שני, שער ה׳, דף מב): ״אבל אנו מחוייבין בכל המצוות ממעמד הר סיני, ושמירת המצוה הזאת אשר היא חדש לבנה ועבור השנה אנו מחוייבין בה מיום יציאת מצרים אם תדקדק הדבר, כי כן כתוב בה: החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה״. וכ״ה ביסוד עולם מאמר ד פ״ב. ובחזקוני כאן: ״ראשון הוא לכם, מכאן ואילך הוא ראשון, שמתוך שתמנו החדשים מזמן החירות תזכרו הטובה שעשיתי עמכם, אבל מאדם הראשון עד עכשיו תשרי ראשון וניסן שביעי, כדכתי׳ במלכים (א׳ ח ב): ׳בירח האיתנים בחג׳, ומתרג׳ יונתן: בירחא דעתיקיא קרי לה ירחא קדמאה וכען הוא ירחא שביעאה״.
ובפירוש הרשב״ם: ״ראש חדשים - כר׳ יהושע שבניסן נברא העולם. לחדשי השנה - בכל מקום שאומר ׳לכם׳ בחדשים (בכ״י בחדשי) שמיני תשיעי, לחודש הזה הם. ולר׳ אליעזר האומר בתשרי נברא העולם, עיקר פשוטו כך: ׳החודש הזה לכם׳, אעפ״י שאינו ראש חדשים לשאר אומות, לכם יהי׳ ראש חדשים למנות ששי שביעי שמיני תשיעי חדש שנים עשר הוא חודש אדר, ממנו תמנו להיות לכם לזכרון [כי] בו יצאתם ממצרים. וכשנאמר בתורה ׳ובחדש השביעי׳, לירח יציאת מצרים פירושו. וכן רגילים הפסוקים לקחת חשבונם ליציאת מצרים, כדכתיב: בחודש השלישי לצאת בני ישראל וגו׳. וכן בבנין הבית (מל״א ו א): ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מ⁠[ארץ] מצרים״. ודבר חידוש גדול מצאתי בשכל טוב בראשית (לד כה) כותב, שלא היו מונין ללבנה אלא לחמה, עד שאמר הקב״ה למשה ׳החדש הזה לכם׳. ולפי דבריו מבואר שכאן נתחדשו שני דברים: להתחיל מניסן ולא מתשרי, גם להפסיק למנות לחמה ולהתחיל למנות מלבנה. וראה מה שציינתי לעיל אות כד ובמילואים, ותו״ש חי״ב פ״א.
13. בפס״ר פט״ו (ס:), ובפסקתא דר״כ שם (נד.): ״החדש הזה לכם, אתם מונין לו ואין אומות העולם מונין לו״. וכ״ה בפס״ר פט״ו (דף עח.), וראה תורה שלמה בראשית כז ע. ובשמו״ר טו כז: ״ולכך מסר הקב״ה סוד הלבנה לישראל שיהיו הם מונים בה, והעכו״ם מונין לחמה. לומר מה חמה אינה אלא ביום כך אין מושלים אלא בעוה״ז, ומה החמה היא של אש כך הם עתידין לידון בה, שנאמר (מלאכי ג יט): ׳כי הנה היום בא בוער כתנור׳, וכשם שהלבנה נראית ביום ובלילה כך ישראל מושלין בעוה״ז ובעוה״ב, וכשם שהלבנה היא של אור כך ישראל נוחלין האור, שנאמר (תהלים צז יא): ׳אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה׳, ואומר (ישעיה ס א): ׳קומי אורי כי בא אורך׳. ולכך נאמר ׳החדש הזה לכם׳, שיהא שלכם שאתם בדוגמתה״.
ובתנחומא ישן שמות בא ט: ״החדש הזה לכם, אתם מונים לחדשים אבל אומות העולם מונין ליום״. כוונתו לומר לחמה. ואולי רוצה לפרש הטעם שיש מאו״ה מתחילים למנות היום מנץ החמה, ויש מחצות היום, משום שמונים לחמה, וישראל מתחילין בערב משום שמונין ללבנה. ומענין זה במנחה בלולה כאן: ״החדש הזה לכם, לתועלתכם ולתועלת נפשכם, שתכירו שבטל אלוה מצרי׳ ואין בו ממש, וכן ׳ולקחתם לכם׳ (ויקרא כג מ), ׳וספרתם לכם׳ (שם פס׳ טו). או אמר לכם לפי שהאומות מונים לחמה וישראל מוני׳ ללבנה ולכן כל ימי התורה מתחילים מהערב, והמכוון להראות שאין אלהות וממשלה לשמש כמו שהיו חושבים עובדיה. ובירח אי אפשר לטעות בראות שינויו מדי חדש בחדשו שפעם יחסר אורו ופעם יוסיף. ׳הוא לכם לחדשי׳ ר״ת הלל, רמז שאומרים הלל בר״ח״.
ובס׳ צרור המור כאן: ״וכן רמז ׳החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם׳, להרחיקם מחוקי מצרים, כי מצאתי כתוב כי בעבודת המצריים בחלק עבודת החדשים כתוב שהמצריים אז מונין החדשים וקוראים אותם בשמות עבודתם, והחדש הזה להם ועבודתו הוא בהיות הלבנה בשלימות אורה ובתקפה, מאז מתחילין מונין החדש ממלוי למלוי, ומתחילין מנין החדשים מעת הכנסת השמש בראש מזל טלה, והוא החדש שכולו חג להם ועושין לו כבוד בעבודתם מכל החדשים, וראשית כל דבר רצה הקב״ה לזכות לישראל, ולטהרם ולהסירם מחוקיהם, והתחיל ׳החדש הזה לכם ראש חדשים׳, הם מתחילין ממילוי הירח ותוקף אורה, אתם מתחילין החדש בעת מולדתה״. וראה להלן אות מו.
14. בירושלמי ברכות פ״ט ה״ג: ״הרואה את הלבנה בחידושה אומר: ברוך מחדש חדשים כו׳ בתפילה (האיך מסיים בתפלת מוסף של ר״ח), ר׳ יוסי בר נהורייא אמר מקדש ישראל מחדש חדשים, ר׳ חייא בר אשי אמר מקדש ישראל וראשי חדשים״. הרד״ל בשמו״ר כותב: ״פשט הלשון [בזמן שהיו] משמעו שבזה״ז אין לברך ברכה זו, והוא תימא״. ונדחק לשבש הנוסח. וכן ביפה תאר כתב: ״פי׳ אז יש לספק ג״כ אם לברך מקדש ישראל, אבל בזמן הזה אין כאן מחלוקת רק אם ׳מקדש חדשים׳ או ׳מחדש חדשים׳, אבל על ׳מקדש ישראל׳ אין ספק שאין מברכין״. וכן בהרז״ו נדחק לפרש המאמר, שמדבר משני מיני ברכות; ברכת ב״ד שקדשו ע״פ הראיה, וברכת יחידים. והנה לפני כולם נזדמנה גירסא מוטעית שגרמה להם כל הבלבול, ובשמו״ר כת״י אקספורד יש נוסח אחר שעל פיו מתורצות קושיות הנ״ל: ״דבר אחר, ׳החדש הזה לכם׳, הרואה את הלבנה היאך צריך לברך בזמן שישראל מקדשין את החדש, יש מרבותינו אומרים ׳ברוך מקדש חדשים׳, וי״א ׳ברוך מקדש ישראל וראשי חדשים׳, שאם אין ישראל מקדשין אותו אין אותו קידוש כלום״. מבואר לפי גירסא זו שאין כאן ג׳ נוסחאות של ברכות, אלא ב׳. והשינוי הוא שבזמן הזה לכ״ע אומרים ׳ברוך מחדש חדשים׳, אמנם בזמן שהיו מקדשין על פי ראיה אמרו ׳מקדש חדשים׳ ולא ׳מחדש׳, או ׳מקדש ישראל וראשי חדשים׳, כמו בנוסח התפלה שאנחנו אומרים זכר לזמן המקדש. וכנראה שמי שהוא הוסיף על הגליון על הנוסח ׳מקדש חדשים׳: ׳מחדש חדשים׳, ונכנס מהגליון לפנים וגרם לבלבול כנ״ל.
וסוף הלשון: שאם אין ישראל מקדשין כו׳, יש להביא מכאן מקור למ״ש בתו״ש חי״ב סוד העיבור פ״ב מכמה ראשונים, שכתבו שאלמלא תיקן הלל הנשיא את החשבון וקידש כל החדשים למפרע עד ביאת אליהו, היו ח״ו המועדים בטלים, מכיון שבטלו הסמוכים, א״כ חסר קידוש ב״ד. ואין מקור לדבריהם, ומדברי השמו״ר הנ״ל יש סמך לדבריהם, והכוונה שאם אין ישראל מקדשין אותו, הכוונה להבית דין שיש להם כח כל ישראל. וראה ברד״ל כאן. ולשיטת הרמב״ם שם, שתלוי בקידוש בני ארץ ישראל, אולי הכוונה שאם אין ישראל מקדשין, היינו בני ארץ ישראל, וצ״ע. ובשמו״ר כת״י נויארק: ״הרואה את הלבנה היאך צריך אדם לברך בזמן שישראל מקדשי׳ את החדש, יש מרבותינו אומרים ברוך מקדש חדשים [על הגליון: ויש מהם אומרים מחדש חדשים, ויש מהם אומרים מקדש ישראל] וראשי חדשים, שאם אין ישראל מקדשין אותו אין אותו קדוש כלום״. ונראה שהמגיה רצה לתקן הנוסח הכתוב לפנינו שאמרו ׳ברוך מקדש חדשים׳, שצ״ל: ׳ויש מהם אומרים מחדש חדשים׳, כי הנוסח שלפנינו בדפוס: ׳ברוך מחדש חדשים׳ קודם. ובספרי דרוש טרחו לבאר נוסח הדפוס באופנים שונים. והעיקר כנוסח כתי״א, והדברים פשוטים כמ״ש.
15. פסקתא דר״כ פ״ה, ב״ר ו, בתו״ש בראשית א תקצח. וירושלמי ר״ה סוף פ״ב, מובא להלן שפז [מסמיך על קרא ׳החדש הזה׳], ור״ה (כה.).
16. לעיל ג רכב, ו לט.
17. בתנחומא ישן בא יג: ״אמר ר׳ הושעיא בשעה שישראל מגיעין לראש השנה, הקב״ה אומר למלאכי השרת: העמידו בימה (והושיבו) והוציאו הספרים, והם אומרים: למה, והוא אומר: שאני מבקש לדון למחר, שהוא ראש השנה. מיד מעמידין בימה ומוציאין הספרים, נמלכו בית דין של מטה לעבּרו, אומרים למחר אנו עושין ראש השנה, אומרים מלאכי השרת לפני הקב״ה: רבונו של עולם לא אמרת לנו למחר ראש השנה, אמר להם: החשבון בידם, שנאמר: ׳החדש הזה לכם׳, מסור הוא לכם, ואני ואתם נלך אצל בניי, שכל מה שהם עושים נלך עמהם. אמר ׳כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה׳ אלהינו בכל קראנו אליו׳ (דברים ד ז), ואין לשון ׳קראנו׳ אלא מועדים, שנאמר (ויקרא כג ד): ׳מקראי קדש׳, לכן כתיב: החדש הזה״. וכ״ה בפסיקתא רבתי פט״ו (עז.), ופסיקתא דר״כ פ״ה (נג:), ועי׳ ירושלמי ר״ה פ״א ה״ג. ואמרי בינה ח״ב דף יט.
ומעין דרש הנ״ל יש עוד בשמו״ר טו כב: ״החדש הזה לכם, הה״ד (תהלים קד יט): ׳עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו׳ כו׳, השמש נקרא גדול, שהוא גדול על הלבנה י״א יום, לכך ברא הלבנה, בשביל מועדות, שיהיו ישראל מרבין וממעטין כלבנה, ואינו רע לה, בעבור תקנת המועדות, שכל השנה מונה לחמה לשני עולם ולשנים של בני אדם, והוא שיודע קצו של כל אדם וכמה שנים ראה את השמש. וכל הימך לומר שבשביל אלו המועדות עשה את הלבנה, עמד דוד ופירש: ׳עשה ירח למועדים׳. אמרו לו: דוד, עד שאנו במצרים נטלנו חדש של לבנה, הה״ד: החדש הזה לכם״. מאמר זה קשה להבינו, והמפרשים נדחקו לפרשו. ובכתב היד של שמו״ר אקספורד ונויארק ישנם איזה שינויים ותיקונים. א. ואינו רע ׳לו׳ (לפנינו: ׳לה׳). ב. ׳מונה לשני העולם׳, ולא גרסי ׳לחמה׳, וזה מובן יותר, ג. כמה שנים ׳יראה׳ השמש (לפנינו: כמה שנים ׳ראה את השמש׳. וגירסת כתה״י נכונה). ד. ׳וכל הימך לומר׳, בכתה״י: ׳והכל הומך לומר׳. הרד״ל מציין לעיל (ח א) יש במדרש הלשון ׳והכל ממך לדרוש׳, ושם מפרש: ״קושיא היא, כמו וכל הימנך לדרוש דבר תימא כזה״. (ובידי משה מפרש: ״וכל הימך - כלומר המוני דהיינו הגלגלים״). אמנם בשני כתה״י אינם גורסים לעיל המלים: ׳והכל ממך לדרוש׳. וברור שהיא הוספה על הגליון מאיזה סופר ונכנסה בפנים. וכאן: ׳והכל הומך לומר׳, הפירוש כמו שנדפס: וכל הימך לומר.
18. בלקח טוב כאן: ״החדש הזה לכם ראש חדשים, לכם הוא מסור ולא אתם מסורין בידו, שמא לא נראה בזמנו מקדשין אותו ישראל על החשבון״. נראה שבא לפרש לשון מדרש תנחומא הנ״ל [ובובר לא הרגיש בזה]. ויש להעיר שמצינו דרש כעין זה ביומא (פה:): ״כי קדש היא לכם, היא מסורה בידכם ואין אתם מסורין בידה״. ובמכילתא ריש פ׳ תשא: ״לכם שבת מסורה, ואי אתם מסורין לשבת״. כלומר שפקוח נפש דוחה שבת. ועל המעשה של ר׳ חייא ראה ר״ה (כה.).
19. העתקתי לפי הנוסח בילק״ש ח״ב תשלח. וראה פס״ר פט״ו (סז:), וירושלמי ר״ה פ״א ה״ג, ולעיל מאמר יב. מפדר״א, ותו״ש חלק י״ב פ״א. ומענין זה דרשות ומשלים שונים במדרשים; בשמו״ר בא טו ל: ״החדש הזה לכם, משל למלך שהיו לו אוצרות מלאים זהב וכסף אבנים טובות ומרגליות, והיה לו בן יחיד. כל זמן שהיה הבן קטן היה אביו משמר את הכל. הגדיל הבן ועמד על פרקו אמר לו אביו: כל זמן שהיית קטן אני הייתי משמר את הכל, עכשיו שעמדת על פרקך הוי הכל מסור לך. כך היה הקב״ה משמר את הכל, שנאמר (בראשית א יד): ׳והיו לאותות ולמועדים׳, כיון שעמדו ישראל מסר להם הכל, שנאמר: החדש הזה לכם״. ובתנחומא ישן בא יב: ״החדש הזה, רבי יהושע בן לוי אמר למה הדבר דומה, למלך שהיה לו אורלוגין (שעון) והיה מביט בה והיה יודע איזו שעה של יום, לא עשה אלא כיון שעמד בנו על פרקו אמר לו: בני, עד עכשו אורלוגין זה היה בידי, מעכשו מסור הוא לך, כך הקב״ה היה מקדש חדשים ומעבר שנים, כיון שעמדו ישראל אמר להם: עד עכשו חשבונן של חדשים ושל שנים בידי, מכאן ואילך הרי הן מסורין לכם, שנאמר: החדש הזה לכם״. ובפס״ר פט״ו (עז:): ״החדש הזה לכם, מסור הוא לכם, אמר ריב״ל למלך שהיה לו אורלוגין וכיון שעמד בנו מסר לו אורלוגין שלו, אמר ר׳ יוסי בר חנינא למלך שהיה לו שומרין וכיון שעמד בנו מסר לו שומרין. אמר ר׳ אחא למלך שהיה לו טבעות וכיון שעמד בנו מסר לו את טבעתו. א״ר יצחק למלך שהיו לו אוצרות והיה מפתח לכל אחד ואחד וכיון שעמד בנו מסר לו המפתחות. א״ר חייא בר אבא למלך שהיה נרתיק של רפואות כיון שעמד בנו מסר לו את נרתיקו״. וכן הוא בפסיקתא דר״כ פ״ה (נג.). ועי׳ ירושלמי ר״ה פ״א ה״ג: ״אמר ר׳ לוי למלך שהיה לו אורלוגין כיון שעמד בנו מסרה לו. א״ר יוסה בר חנינה למלך שהיה לו שומרה כיון שעמד בנו מסרה לו. אמר רבי אחא למלך שהיה לו טבעת כיון שעמד בנו מסרה לו. אמר רבי חייא בר בא לנגר שהיו לו כלי נגרות כיון שעמד בנו מסרם לו. אמר רבי יצחק למלך שהיו לו אוצרות כיון שעמד בנו מסרם לו. ורבנן אמרי לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות כיון שעמד בנו מסרה לו״.
ויש להעיר מהדרש המבואר בשמו״ר טו ח: ״משל למלך שהיה לו בן והשליטו על כל נכסיו, ואמר הבן לאביו: אם אין אתה נותן לי הכסא שלך היאך הכל יודעים שאתה מחבבני, אלא כשתתן לי מקום הכסא שלך הכל נותנין לי קילוס, כך נתן אלהים לאברהם העולם, שנאמר (בראשית יח יז): ׳וה׳ אמר המכסה אני מאברהם׳, כיון שנתן לו הכל אמר לו: אם אין אתה נותן לי בית המקדש ת״ק אמה על ת״ק אמה לא נתת לי כלום, ונתן לו הקב״ה כל מה שבקש, שנאמר (שם מח כב): ׳ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך׳. וכיון ששמע אברהם כן מה אמר (תהלים ס ח): אלהים דבר בקדשו אעלוזה״.
הרד״ל כותב: ״אין לזה שום ענין לכאן כו׳⁠ ⁠⁠״, ועל סוף הדרש כותב: ״בקדשו אעלוזה אחלקה שכם ועמק סוכות אמדד, כצ״ל״. והרז״ו כותב: ״המדרש הזה פליאה דעת״, ומפרש כמ״ש היפ״ת שהדרש נסמך על ׳ראשון הוא לכם׳, וביהמ״ק נקרא ׳ראשון׳, כהדרש להלן אות נו. ומתקן הדרש בסוף כמ״ש הרד״ל.
והנה בשני כתבי היד של שמו״ר מבואר התחלת הדרש: ״דבר אחר ׳החדש הזה לכם׳, משל למלך״. ונשמט בדפוס, ומבואר שלא כהרד״ל. כן חסר לפנינו בסוף הדרש, ואיתא בכת״י: ״ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי (בראשית מח כב), וכתיב (תהלים ס ט): ׳לי גלעד ולי מנשה׳, כיון ששמע אברהם כך, מה אמר: אלהים דבר בקדשו אעלוזה וגו׳⁠ ⁠⁠״. ובכת״י אקספורד מסיים: ״אחלקה שכם״. וטעם הדרש הוא כמבואר בדרשות הנ״ל שמדמה עם ישראל לבן מלך שאביו מסר לו הכל, וכן מבואר בילקוט המכירי תהלים ס יד.
20. וכ״ה בשינוים בפס״ר פט״ו (עו:), ופסיקתא דר״כ פ״ה (נב.). ובסגנון אחר בשמו״ר טו ל: ״דבר אחר ׳החדש הזה לכם׳, משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות, כיון שבא ללקחה כותב לה מתנות רבות כבעל. כך העוה״ז אירוסין היו, שנאמר (הושע ב כא): ׳וארשתיך לי לעולם׳. ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד, שנאמר: ׳החדש הזה לכם׳, אבל לימות המשיח יהיו נשואין, שנאמר (ישעיה נד ה): ׳כי בועליך עושיך׳. באותה שעה מוסר להן את הכל, שנאמר (דניאל יב ג): והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד״. [ומלשון המדרש: לא נתתי להם כו׳ לא שבת, יש לה״ר למ״ש בקונטרסי ׳שבת בראשית ושבת סיני׳ ב׳תלפיות׳ ח״א דף תרכו, עיי״ש].
21. לעיל אות לב.
22. בפס״ר פט״ו (עז:): ״החדש הזה וגו׳, אמר רבי ברכיה ׳החודש הזה לכם׳, ׳כירח יכון עולם׳ (תהלים פ, לח,. כהדין סיהרא אם זכיתם אתם מונים למליאתו ואם לאו אתם מונים לפגמו. זכיתם הרי אתם מונים למליאתו; אברהם, יצחק, יעקב, יהודה, פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד, שלמה, ׳וישב שלמה על כסא ה׳ למלך׳ (דהי״א כט כג), הא סיהרא על מליאתה. לא זכיתם אתם מונין לפגמו; רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יהורם, אחזיה, יואש, אמציה, עוזיה, יותם, אחז, חזקיהו, מנשה, אמון, יאשיהו, צדקיהו, ׳ואת עיני צדקיהו עור׳ (מלכים ב׳ כה ז), הא סיהרא על פגימה״. וכ״ה בפסקתא דר״כ פ״ה (נג.). ובמדרש במדב״ר יג יד: ״כנגד ט״ו מלכים שהיו מן רחבעם ועד צדקיהו מלך בן מלך מהם היו צדיקים גמורים מהם בינונים מהם רשעים גמורים״.
ובמדרש חדש על התורה (מאן, דף ריט): ״החדש הזה לכם, סימן הוא לכם, בחמשה עשר יום היא עומדת ומאירה, ומחמשה עשר יום היא מתמעטת עד שיגמר החדש, והיא כבה ואינה נראית. כך אתה מוצא החשבון בישראל, ראשו מעט, וחציו מלא, ועתיד עוד להתמלאות. תחלת החשבון אחד, שנאמר (יחזקאל לג כד): ׳אחד היה אברהם׳, יצחק, יעקב, יהודה, פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד, שלמה, הרי ט״ו. ובימי שלמה ישבו ישראל במקומן על אפנם, שנאמר (מ״א ה ה): וישב יהודה וישראל לבטח וגו׳, וישב שלמה על כסא ה׳ וגו׳ (דה״א כט כג), ומט״ו חסר החשבון, ׳וישב רחבעם׳ (שם יא ד), אביה, אסה, יהושפט, יהורם, אחזיהו, אמציהו, עוזיהו, יותם, אחז, חזקיהו, מנשה, אמון, צדקיהו, וחסרה כל הלבנה ונכבה, ׳ואת עיני צדקיהו עור׳ (מ״ב כה ז). וכיון שראו האומות שכבתה הלבנה שמחו, שנאמר (איכה א כא): ׳שמעו רעתי ששו׳, ולא נתמלאת שמחתן עד שהצמיח הקב״ה את הלבנה, שנאמר (עזרא ז ו): הוא עזרא עלה מבבל וגו׳, ואמרו ישראל: ׳אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי׳ (מיכה ז ח), בחרבן ראשון. ׳קמתי׳, בבניין שני. ׳כי אשב בחושך׳, במלכיות. ׳ה׳ אור לי׳, במשיח, שנאמר (ישעיה ס א): קומי אורי כי בא אורך וגו׳, זה משיח, שעתיד הקב״ה למלאות בו את הלבנה כמו שהיתה, שנאמר (שם טז ה): והוכן בחסד כסאו וגו׳⁠ ⁠⁠״.
והדרש מעזרא מובא גם במדרש הגדול כאן: ״מיד שמחו אומות העולם, שנאמר: ׳כל אויבי שמעו רעתי ששו׳, וכיון שהאיר עזרא ועלה מבבל התחילה למלאת, דכתיב: ׳הוא עזרא עלה מבבל׳, ואמרו ישראל: ׳אל תשמחי איבתי לי כי נפלתי קמתי׳, ׳כי נפלתי׳ בחרבן ראשון, ׳קמתי׳ בבנין בית שני, ׳כי אשב בחשך׳ במלכיות, ׳ה׳ אור לי׳, בהצמיחו משיח צדקי שהוא אור, קומי אורי כי בא אורך״.
ובסגנון אחר מכת״י מדרש תנחומא (במבוא לתנ״י דף קלד): ״דבר אחר ׳החדש הזה לכם׳, זש״ה (תהלים קד יט): ׳עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו׳, אמר ר׳ יהודה בן פזי מלמד שלא ברא הקב״ה חמה ולבנה אלא בשביל ישראל שמונין בהם. וכן אתה אומר שהם משולים ללבנה, כשם שהחודש שלשים יום, והלבנה שהיא עולה קטנה ומתגדלת עד ט״ו יום ועומדת בט״ו יום מלאה ואז שלטת מאירה לכל העולם כילו ומבהקת אורה מסוף העולם עד סופו, מכאן ואילך הולכת ומתמעטת עד ט״ו יום, שאינה מאירה כלום, כך ישראל. ׳החדש הזה לכם ראש חדשים׳, זה אברהם, שהוא ראש ואחד לכל ישראל, שנאמר (יחזקאל לג כד): ׳אחד היה אברהם׳, יצחק, ויעקב, יהודה, פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד, הרי י״ד, וכן עולה בגימטריא ארבעה עשר לדורות, ושלמה היה ט״ו לדורות. וכשם שהלבנה בט״ו היא מוקפת אורה מסוף העולם עד סופו, כך שלמה שהיה חמשה עשר לדורות מלכותו היתה מסוף העולם עד סופו, שנאמר (דה״א כט כג): ׳ישב שלמה על כסא ה׳ למלך תחת דוד אביו׳, וכשם שהלבנה מתמעטת והולכת מט״ו יום, כך ישראל מט״ו דורות ואילך מתמעטין והולכין אחר שלמה, ואלו הם: רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יורם, אחזיה, אמציה, עוזיהו, יותם, אחז, חזקיה, מנשה, יאשיה, צדקיהו, וכשם שהלבנה לאחר ט״ו יום מכבה, כך ישראל לאחר שלשים דורות, שנאמר: ׳ואת עיני צדקיהו עור׳, ואומות העולם היו אומרים: כבר כבתה אורם של ישראל, שאין להם עוד גאולה ומלכות, והיו האומות שמחים כשגלו לבבל. וכשם שהלבנה עולה ומתחדשת לאחר שני ימים, כך ישראל, עלה עזרא לאחר שני דורות, וישראל אומרים: ׳אל תשמחי איבתי לי כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה׳ אור לי׳ (מיכה ז ח)״. ובכת״י חמאת החמדה, אחרי שמביא דרש הנ״ל: ״יאשיה צדקיה. וחסרה הלבנה ונכבית הגחלת, זהו שאנחנו מברכין על הירח מעומד בכל חדש וחדש, ׳וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן׳, שהן ישראל, הה״ד: אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי וגו׳⁠ ⁠⁠״. וראה דרשת אבן שועיב כאן.
23. דרש זה מובא בסגנון אחר בפס״ר פט״ו (עח:): ״החדש הזה לכם, ר׳ נחמן רבי אליעזר בן יוסי ור׳ אחא; חד אמר, אמר הקב״ה לישראל: בני, חידוש גאולה יש לכם כאן לעתיד לבוא, וחד אמר, יש לכם כאן חידוש, הוא לעתיד לבא, מה לעתיד לבא ׳אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה׳ (ישעיה לה ה), אף הכא ׳ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה׳ (להלן יט ח), ׳וכל העם רואים את הקולות׳ (שם כ טו), מה לעתיד לבא ׳אז ידלג כאיל פסח׳ (ישעיה שם ו), אף הכא: ויוצא משה את העם לקראת האלקים וגו׳ (להלן יט יז). מה לעתיד לבא ׳ותרון לשון אלם׳ (ישעיה שם), אף הכא: ויענו כל העם יחדיו וגו׳ (להלן יט ח)״. וכן בפסקתא דר״כ פ״ה (נה.).
ומענין זה בשמו״ר טו כא: ״דבר אחר ׳החדש הזה לכם׳, הה״ד (ישעיה מב ט): ׳הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד׳, וכי יש לעתיד לבא חדשות, והא כתיב (קהלת א ט): ׳מה שהיה הוא שיהיה׳, אלא מוצאין אנו י׳ דברים עתיד הקב״ה לחדש לעתיד״.
ובפסיקתא רבתי פט״ו (עו:): ״החדש הזה לכם, ר׳ ברכיה בשם ר׳ יודן בר׳ שמעון, אמר הקב״ה לישראל: בני, חידוש גאולה יש לכם לעתיד לבא, לשעבר לא גאלתי אומה מתוך אומה ועכשו אני גואל אומה מתוך אומה, הה״ד (דברים ד לד): או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו׳⁠ ⁠⁠״. וכ״ה בפסקתא דר״כ פ״ה (נב.), ובמדרש אגדה, ובלק״ט כאן. ובתנחומא ישן בא ח: ״החדש הזה לכם, משעה שבראתי את עולמי לא התחלתי לגאול אומה מתוך אומה, אלא לכם אני מחדש הדבר הזה״.
ויש להעיר שהדרש בשמו״ר טו ו: דבר אחר ׳החדש הזה לכם׳, הה״ד (שיר השירים ו י): ׳מי זאת הנשקפה כמו שחר׳ כו׳, שלפנינו במדרש אינו מבואר הקשר של הדרשה להפסוק: ׳החדש הזה לכם׳, וצריך לומר כמו שכ׳ היפ״ת שבא לדרוש ׳לכם׳ משום שישראל דומין לירח, ודורש סוף הפסוק: יפה כלבנה ברה כחמה וגו׳, ׳יפה כלבנה׳ בגלות מדי כו׳, נדמית אסתר כלבנה [דרך אגב מ״ש במדרש לפנינו: ״ומתתיהו הכהן ובניו עמדו באמונתו של הקב״ה וברחו מפניהם האוכלוסין של יון ונהרגו כולן״. בשמ״ר כת״י הגירסא: ״מתתיהו הכהן ובניו עמדו בשמו של הב״ה וברחו מהן האוכלוסין של אנטיוכס ונהרגו כולם״. וכ״ה בילקוט המכירי תהלים]. ובמדרש שהש״ר ו י דורש על הפסוק הנ״ל: ״אי מה שחר זה שאין לו צל יכול אף ישראל כן, ת״ל: יפה כלבנה, אי מה הלבנה הזו אין אורה ברור כך ישראל, ת״ל ברה כחמה״. עיי״ש עוד.
24. וכ״ה בפסקתא דר״כ פ״ה (נה.).
25. ראה בס׳ ציוני עה״ת מ״ש לפרש מאמר זה. ונראה שרמז להם להאנשים המשוקעים בתאות עולם הזה שטפש כחלב לבם, ואזנים להם ולא ישמעו, העצה לרפאותם היא ההתחדשות, ׳החדש הזה לכם׳. וכהדרש לעיל אות מב*: חדשו מעשיכם כו׳.
26. בגמ׳ מגלה (ל.): ״ברביעית ׳החדש הזה׳, ומפטירין: ׳כה אמר ה׳ בראשון באחד לחדש׳ (יחזקאל מה יח), ואיזו היא שבת רביעית, כל שחל ר״ח ניסן להיות בתוכה ואפילו בערב שבת״.
27. שלשים מצות - יש לפרש שהמספר שלשים מצות מדויק לפי שיטת הרמב״ם במנין המצות, יש עד סוף פ׳ בא כ״ג מצות, ואם נוסיף ז׳ מצות בני נח הרי יש שלשים מצות. ולפי מה שמונה בהל׳ מלכים פ״ט ה״א גם תפלה ומעשר ועוד, א״כ יש יותר משלשים. ויש להעיר מהמבואר בפסיקתא דר״כ פ״ה (נא:), ובויק״ר כד ה: ״דאמר רבי יוחנן בשם רשב״י שלש פרשיות כתב לנו משה בתורה, וכל אחת ואחת יש בה מששים ששים מצות, ואלו הן: פרשת פסחים ופרשת נזיקין ופרשת קדשים״. ובהערות בובר מפרש שהכוונה ששים פסוקים, עיי״ש, וממאמר הנ״ל ראיה לפירוש זה.
28. ברכות (י:): ״ואין אחר ניסן״ – ״משקבעתו זה ניסן אין אתה יכול לעשות זה אדר והאחר ניסן״ (רש״י). וראה כפתור ופרח פ״ה.
29. בילקוט המכירי תהלים (קלד א): ״ראש חדש שלכם, שנאמר: ׳החדש הזה לכם׳, פסח שלכם וגו׳⁠ ⁠⁠״. וראה לעיל אות ל.
ובספר צרור המור כאן: ״החדש הזה לכם, לתועלתכם ולהנאתכם, כי מצד קידוש החדש והמצות הנעשות בו, תזכו לגאולה ולנסים שנעשו בו. כי לזה נקרא ניסן ע״ש ה׳ נסי. וכן רמז ׳החדש הזה לכם׳, לעצמכם, מצד המצות, כי כל שאר החדשים והדברים שאדם עושה בזה העולם הוא לאחרים, כאומרו: ׳ועזבו לאחרים חילם׳ (תהלים מט יא), אבל מה שאדם עושה מהתורה והמצוה הוא לעצמו. וזהו: ׳החדש הזה לכם׳, וכן ׳וספרתם לכם׳ (ויקרא כג טו), ׳ולקחתם לכם׳ (שם מ), אבל שאר כל המניינים והלקיחות של זה העולם אינן לעצמו״. וראה לעיל אות לב.
30. כ״ה בפסקתא דר״כ פ״ה (מז.), ובשהש״ר ב ח, ועי׳ שמו״ר טו ד. אלו ג׳ דרשות של ר׳ יודן ורבי נחמן ורבנן היו לפנינו בשמו״ר טו א, והסופר השמיטם וכתב: ״(וכל הענין בפרשיות עד עמכם)״, כוונתו שדרשות אלו נמצאות במדרש שיר השירים שם. ובשני כתבי היד של שמו״ר אקספורד ונויארק ישנן כל הדרשות הנ״ל. ומה שכתב: ׳עד עמכם׳, הרד״ל והרז״ו לא ידעו מה כוונתו, ופשוט שרצונו לומר שחסר כאן כל המאמר הנדפס בשהש״ר ב ח, ושם אות ט, עד המלים: ׳פנים בפנים דבר ה׳ עמכם׳ (דברים ה ד), והשאר העתיק. ובפסקתא דר״כ שם: ״קווצותי רסיסי לילה (שה״ש ה ב), שנאמר (שפטים ה ד): ׳גם עבים נטפו מים׳, ואימתי, בחדש הזה לכם ראש חדשים״.
31. פסקתא דר״כ פ״ה (מז.).
32. לצורך - מפני האביב והתקופה ופירות האילן. יקדשו החדש מפני הצורך - אם ב״ד רוצים שהחדש יהיה חסר. ועי׳ בק״א. ומובאת הבריתא בירושלמי ר״ה פ״ג ה״א. ובסגנון אחר בבבלי ר״ה (כ:): ״כי אתא עולא אמר עברוה לאלול כו׳, משום ירקיא כו׳, משום מתיא. איני, והתני רבה בר שמואל, יכול כשם שמעברין את השנה לצורך כך מעברין את החדש לצורך, ת״ל: ׳החדש הזה לכם ראש חדשים׳, כזה ראה וקדש. אמר רבא לא קשיא כאן לעברו כאן לקדשו, והכי קאמר יכול כשם שמעברין את השנה ואת החדש לצורך כך מקדשין את החדש לצורך, ת״ל: ׳החדש הזה לכם׳, כזה ראה וקדש. וכי הא דאמר ר׳ יהושע בן לוי מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו, ואין מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו״. פירש״י: ״עברוה לאלול - שעשאוהו ל׳ יום משום ירקא, להפריד שבת ויו״ט זה מזה כדי שלא יכמושו ירקות הנאכלות כשהן חיים בשבת שאחר יו״ט או ביו״ט שאחר שבת. משום מתיא - להפריד שבת ויוה״כ זה מזה שלא יסריח מת שימות באחד מהם שיהא ראשון ולא יקבר לא היום ולא למחר. מעברין את השנה לצורך - מפני האביב והתקופה ופירות האילן. כזה ראה וקדש - כיון שתראה קדש בו ביום. לעברו - לעשות את החסר מלא לצורך מותר. לקדשו - ביום שלשים והלבנה לא נראית, ואם ימתינו עד יום מחר יהא שבת ויוה״כ סמוכין אין מקדשין לצורך. כזה ראה וקדש - ראה תחלה ואח״כ קדש, אבל כשאתה מעברו ראה וקדש הוא. מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו - ביום שלשים שיחרישו בשביל לעברו. ואין מאיימין ביום שלשים על העדים שלא ראוהו ואינן צריכים לקדשו היום כדי להפריד שבת מיוה״כ שיאמרו ראינו ויעידו שקר״ (רש״י). ובעיקר טעם הדרש ׳כזה ראה וקדש׳ מבואר לעיל אות כד-כה. ועי׳ ברשב״א ר״ה (כה:), ובחדושי הר״ן ר״ה (כ:): ״הא בניסן ותשרי הא בשאר ירחי, פרש״י: בניסן ותשרי, שהמועדות תלויות בהן, מקדשין לצורך, אבל בשאר ירחי לא. ואע״ג ד׳החדש הזה לכם׳ דמניה דרשינן: כזה ראה וקדש, גבי ניסן ותשרי כתיב, לאו א׳החדש הזה׳ קאי, אלא על חדשי (על כל חדשי) השנה קאי, ואחרים פירשו בהיפך״. וראה מאירי ר״ה (יט:).
33. פירש״י: ״על הראייה - על פי עדים, דכתיב: ׳החודש הזה לכם ראש חדשים׳, כזה ראה וקדש״. ועל יסוד דברי רש״י העתקתי המאמר בפנים, ובגמ׳ לא מוזכר הפסוק. וראה בתורה שלמה חלק י״ב פ״ג, בביאור שיטת רס״ג. ובערכין (ט:): ״הא קמ״ל דלא בעינן מצוה לקדש על פי הראיה״.
34. ראה במילואים שלכן נקרא החדש ׳ניסן׳ שנעשו בו נסים לישראל. וכ״ה בלקח טוב כאן: ״ניסן, שבו נעשו נסים לישראל ובו יצאו מעבדות לחירות״. ומענין זה יש עוד דרשות אחדות; בשמו״ר טו ט: ״החדש הזה לכם ראש חדשים, משל למלך שנולד לו בן ועשה יו״ט, ונשבה אותו הבן ועשה שם זמן מרובה, אחר זמן נפדה אותו הבן עשה לו המלך יום גנוסיא (יום הולדת מלכים). כך עד שלא ירדו ישראל למצרים היו מונין לשעבוד, משירדו ונשתעבדו שם עשה להם הקב״ה נסים ונפדו, התחילו מונין לחדשים, שנאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים״. הרש״ש מגיה לשון השמו״ר: ׳מונין לשעבוד׳, שצ״ל: ׳לשנים׳. והרז״ו: ״שהיו מונים לבריאה ללידה״. ואין צורך בתיקון, כי גם בשני כתה״י הגירסא: ׳לשעבוד׳. והפירוש פשוט כמבואר במדרשים לעיל (אות מח) שאמרו: ׳והלא אין בידינו אלא מאתים ועשר׳, הרי שמנו לשעבוד. [וראה שמו״ר טו כב, ופס״ר טו (עו:), ולעיל אות לט]. בשמו״ר טו יב: ״דבר אחר ׳החדש הזה לכם׳, הה״ד (תהלים לג יב): אשרי הגוי אשר ה׳ אלהיו וגו׳. משבחר הקב״ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר״ח של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים, ובו עתידין ליגאל, שנאמר (מיכה ז טו): ׳כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות׳. ובו נולד יצחק ובו נעקד, ובו קבל יעקב את הברכות, ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם לתשועה, שנאמר: ׳ראשון הוא לכם לחדשי השנה׳. משל למלך שהוציא את בנו מבית האסורין, אמר: עשו אותו יו״ט, כל הימים שבו יצא בני מחשך לאור מעול ברזל לחיים מעבדות לחירות משעבוד לגאולה. כך הוציא הקב״ה לישראל מבית האסורין, שנאמר (תהלים סח ז):׳ מוציא אסירים בכושרות׳. מחשך וצלמות, שנאמר (שם קז יד): ויוציאם מחשך וצלמות וגו׳. מעול ברזל לעול תורה. מעבדות לחירות, שנאמר (דברים יד א): ׳בנים אתם לה׳ אלהיכם׳. משעבוד לגאולה, שנאמר (ירמיה נ לד): ׳גאלם חזק ה׳ צבאות שמו׳. לכך קבע להם שמחה, שהוא נפרע מאויביהם עליהם, שנאמר (ישעיה מג ד): ואתן אדם תחתיך״. וראה מדרש אגדה (ח״א קצא). ובשמו״ר טו יג: ״דבר אחר ׳החדש הזה לכם׳, אמר שלמה (משלי ח טו): ׳בי מלכים ימלוכו׳. אמר ר׳ לוי משל לדוכס שזרקו לו הלגיונות פורפירה (בגד מלוכה), מה עושה, פונה לופס (מוחל להם המסים), ושורף את השטר, ומוציא הלגיונין והיא נקראת ראש למלכות. כך לכ״ו דורות מלך הקב״ה במצרים, פונה לופס, שנאמר (להלן יד ח): ׳ובני ישראל יוצאים ביד רמה׳. ושרף את השטר, שנאמר (להלן יב מ): ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים וגו׳. ומוציא לגיונין והיא נקראת ראש למלכותו, ׳החדש הזה לכם׳, לקיים מה שנאמר: בי מלכים ימלוכו״.
35. במדרש הגדול ומכילתא דרשב״י: ״ראש חדשים, יכול לשנים ולשמטים וליובלות, ת״ל: ׳ראש חדשים׳, לחדשים הוא ראש ואינו ראש לא לשנים ולא לשמטים ולא ליובלות. ׳ראשון הוא לכם׳, ולא למעשר בהמה ולא לפירות, למה הוא ראשון למלכים ולרגלים ולתרומת שקלים ולשכר בתים״. ובתוספתא ר״ה פ״א ג: ״כיצד לחדשים, אף על פי שבחודש הראשון ובחודש השני אין מתחילין למנות אלא מניסן, שנאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים״. ובירושלמי ר״ה פ״א ה״א, מובא לעיל אות כט, ובבבלי ר״ה (ז:): ״תנו רבנן באחד בניסן ראש השנה לחדשים ולעיבורין ולתרומת שקלים, ויש אומרים אף לשכירת בתים. לחדשים מנלן, דכתיב: ׳החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה דברו אל כל עדת ישראל׳ וגו׳, ׳שמור את חדש האביב׳ (דברים טז א), איזהו חדש שיש בו אביב, הוי אומר זה ניסן, וקרי ליה ראשון״. ובלק״ט כאן (מגמ׳ ר״ה ב:): ״ומנ״ל דלמלכים מונין מניסן, משלמה, דכתיב (מ״א ו א): ׳ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחודש זיו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל׳, ׳זיו׳ זה אייר, לכן שנינו: באחד בניסן ראש השנה למלכים. ולרגלים, דכתיב (דברים טז טז): ׳בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות׳. לענין נדרים, בבל תאחר, דבעינן ג׳ רגלים כסדרן וחג המצות תחלה״. ובר״ה (ח:): ״באחד בתשרי ר״ה לשנים ולשמיטין, מנלן, דכתיב: ׳ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ׳, וגמר שנה שנה מתשרי, דכתב: ׳מראשית השנה׳. ולגמור שנה שנה מניסן, דכתיב: ׳ראשון הוא לכם לחדשי השנה׳, דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים ואין דנים שנה שאין עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים״. ועיי״ש (ז. יט:). ובירושלמי שקלים פ״א ה״א לומד שתרומת שקלים בא׳ בניסן מדכתיב: ׳לחדשי השנה׳, וכתוב (שמות מ יז): באחד לחדש. ועי׳ רש״י מגלה (כט:).
ובכת״י מדרש הבאור: ״ראשון הוא לכם, מניסן מונין חשבון התקופות והמזלות״. וראה בתרגום יוב״ע.
ובכת״י אור האפלה: ״חשבון התקופות ומהלך המזלות, ומתשרי מונין לשני יצירה ולשמיטים וליובלות״. וראה ר״ה (יב.), ובתו״ש חי״ב פ״א.
בכת״י אלביחאני: ״ראש חדשים, תנו רבנן באחד בניסן ר״ה למלכים ולרגלים וכו׳, ׳ויהי בישורון מלך׳ (דברים לג ה), זה משה, וכן הוא אומר (מל״א ו א): ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל ויבן הבית״. והתחלת המאמר הוא גם בכת״י מדרש הבאור, ושם מבאר שהרגלים על התקופות, ולא כמבואר בגמ׳.
36. ״פי׳ לב׳ חדשים הוא ראשון, דהיינו לסיון ולתשרי שבו שני רגלים, והוי ניסן ר״ה לרגלים״ (ז״ר). ״ול״נ דר״ל דהוה אמינא שיהיו מונין תקופות, וניסן הוא ראש לאייר וסיון שלאחריו, ותמוז הוא ראש לב׳ חדשים של אחריו, וכן באינך״ (מ״ע). ויפה כוון, שכן מצינו להחכם הערבי אלביחאני, שחבר ספרו בשנת ד״א תש״ס, כותב על דבר חשבון היהודים בזה״ל: ״אכן לפני הזמן הזה היה מנהגם להשגיח על התקופות שהן ד׳ עתות השנה, ולערוך אותן עם מולדות החדשים המכוונים להן. ואם מצאו שהמולד קדם לתקופה בשלשים יום, אז היו מעברים חדש אחד בשנה ההיא חדש תמוז והיו להם שני חדשים תמוז ותמוז. וכזאת עשו גם בשאר התקופות״ (בגוף הערבי הוא בעמ׳ 58, ובתרגום האנגלי בעמ׳ 68, מובא בספר ׳מחלוקת׳ דף קנו). אף אם עצם הדברים מה שמיחס לחשבון היהודים מוזרים מאד, ובוודאי שמע ולא הבין וטעה, משום שהיו כתות כאלה שנהגו כן, וכמו שהביא שם שהבבליים היו מעברים אלול ואלול, ולפי זה יפה מבואר דרש הנ״ל: ״שומעני מיעוט חדשים שנים״ כשיטות הנ״ל שהיו מעברים תמוז ואלול וכו׳. וראה להלן רפט: ״לדורותיכם, שומע אני מיעוט דורות שנים״. ובספרי פנחס פ׳ קמו: ״לחדשי השנה, למה נאמר, לפי שהוא אומר: ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה׳, שומעני מיעוט חדשים שנים, ת״ל: לחדשי השנה״. וראה באע״ז שם כח יא: ״ובראשי חדשיכם, היינו חדש ניסן״.
37. אולי יש לנו כאן רמז על שם של ׳שבת הגדול׳, שהפירוש הוא השבת של החדש שנקרא ראשון וגדול. ראה להלן אות עב, ובמילואים שם.
38. במדרש הגדול ומכדרשב״י: ״ראשון הוא, מכלל שנאמר (דברים טז א): ׳שמור את חדש האביב׳, האיך אתה משמרו, הוסיף לו ימים. יכול אם היתה שנה חסרה עשרה או עשרים יום יעבר כן, ת״ל: ׳חדש׳, אין פחות מחדש. יכול אם היתה שנה (יתירה) [חסרה] ארבעים יום או חמשים יום יעבר כן, ת״ל: ׳חדש׳, אין יתר על חדש. יכול יעבר ניסן, ת״ל: ׳ראשון הוא לכם׳, ניסן אחד אתה עושה ואי אתה עושה שני ניסן. יכול יעבר תשרי, ת״ל: ׳שמור את חדש האביב׳, שמור את החדש הסמוך לאביב, ואיזה זה (אייר) [אדר]. יכול כשם שאם היתה שנה אפילה יוסיף לה ימים כך אם היתה שנה בכירה יבצור ממנה ימים, ת״ל (להלן יג י): ׳ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה׳, אין פחות משנים עשר חדש. ׳ראשון הוא לכם לחדשי השנה׳, שלא יעשה ניסן שני״. וכן דורש במכילתא עוד הפעם על הפסוק: ׳ראשון הוא לכם לחדשי השנה׳, שלא יעשה ניסן אחר, והגר״א מוחק זאת. ונראה שהכוונה למעט כמו במכדרשב״י, שלא יעשה ניסן שני במקום אדר שני. ולעיל ממעט שלא לעבר גם ניסן אחרי שעברו כבר אדר, וכ״כ רח״ש הורביץ. ויש להוסיף כי מצינו כן שהבבלים היה אצלם ניסן שני, כמו שאנו מעברים את חדש אדר עברו הם חדש ניסן (ראה ׳מחלוקת׳ עמ׳ קס), ולפי״ז צריכים שני מיעוטים כנ״ל. ועי׳ ר״ה (י:), ותוס׳ שם ד״ה מכלל.
39. ראה לעיל אות נא, ופסחים (ה.).
40. לעיל אות טו מגמ׳ ר״ה דרשו מ׳לכם׳: ״עדות זו תהא מסורה לכם״, היינו לב״ד. וכ״ה בלק״ט: ״לכם, כיוצא בכם, מה אתם ב״ד אף לדורות בבית דין כו׳⁠ ⁠⁠״. ומה שדורש מלשון ׳לכם׳ אפילו שוגגים ומוטעים, לפנינו דרש חדש, כי בגמ׳ ר״ה (כה.) דרשו: ״אמר לו: הרי הוא אומר ׳אתם׳ ׳אתם׳ ׳אתם׳ ג׳ פעמים, אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין״. הרי שדרשו כן מהמיעוט ׳אתם׳. ומצאתי מקור לדרש זה בס׳ מקור חיים לר״ש צרצה פ׳ בא וז״ל: ״וכן היא הקבלה למשה מסיני ׳אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אותם׳, ודרשינן ׳אתם׳ חסר, והוא כתוב שלשה פעמים: אתם ואפילו מזידים אתם ואפי׳ שוגגים אתם ואפי׳ מוטעים, ובירושלמי מוכח מן הפרשה עצמה: החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם וגו׳, מדכתיב ׳לכם׳ שני פעמים, אפילו מזידים אפילו שוגגים״. הרי שמביא דרש זה מירושלמי. ולפנינו בירושלמי ליתא. וצ״ע לאיזה מדרש כוון. וראה לעיל אות כט מירושלמי ר״ה שדורש ׳לכם׳ ׳לכם׳, מיעוט אחר מיעוט, לרבות למלכים ולרגלים.
ומן המדרש הנ״ל נ״ל שיש להוכיח כמ״ש רבינו חננאל בפי׳ הגמ׳ שם: ״ולמה ג׳ פעמים כתיב ׳תקראו׳, ללמד אפילו שוגגים מוטעין ואפילו מזידין אין מועד אלא מה שתקראו״. הרי מפרש שעיקר הלימוד מזה שהתורה הדגישה לומר ג׳ פעמים ׳תקראו אותם׳, שהעיקר תלוי בקריאת ב״ד. וכן הוא לשון תו״כ שם: ״אם קראתם אתם ׳מועדי׳, ואם לאו, אינם מועדי״. ומבואר שאין הדרש נסמך רק על הרמז במלת אותם - אתם, אלא בעיקר פירוש הקרא ׳אשר תקראו׳. וכן מפורש בהמדרש לעיל (אות יט): ״אשר קראתי אותם במועדם, אין אומר כן, אלא ׳אשר תקראו׳, הקריאה מסורה לכם״. הרי שיסוד הדרש הוא מלשון ׳תקראו׳. וכן לפי מה שדורש לפנינו מהמלה ׳לכם׳, הפירוש מכיון ש׳לכם׳ הכוונה לבית דין, והתורה הדגישה פעמיים ׳לכם׳, שהכל נמסר לפי מה שב״ד יקדשו החדש. [ובזה נדחה מה שהקראים בספריהם ערערו על הדרש והרמז של אותם, אתם].
41. בלק״ט שם: ״ואע״פ שמצוה לקדש על הראייה, אינו חובה לומר שאם לא נתקדש על הראייה אינו מקודש. תדע לך אם היה זמן מעונן ולא נראית הלבנה עשרה ימים, תאמר שלא נקדש חדשים, לכך נאמר שני פעמים בפסוק לכם כו׳⁠ ⁠⁠״. ראה מ״ש לבאר בארוכה שיטת רבינו טוביה בתו״ש חי״ב פ״ד. ובשכל טוב שמות (דף צ): ״ד״א ׳החדש׳, דרשי ליה רבנן בלשון נוטריקון, החד״ש ה׳נה ח׳שבון ד׳ ש׳ערים. ומאי ניהו, אלו שערי בינה שנמסרו לאנשי כנסת הגדולה לדחות ראש השנה וניסן מיום ליום ולמחרתים בזמן הראוי להם״. ראה תורה שלמה לעיל אות א.
42. בנזיר (ז.): ״רבנן דקסרי אמרי מניין שאין מונים ימים לשנה, שנאמר: ׳לחדשי השנה׳, חדשים מחשבין לשנים ולא ימים לשנה״. ברמב״ם פ״א מהל׳ קה״ח ה״ב: ״וכמה יתרה שנת החמה על שנת הלבנה, קרוב מאחד עשר יום. לפיכך כשיתקבץ מן התוספת הזאת כמו שלשים יום או פחות מעט או יותר מעט, מוסיפין חדש אחד ועושין אותה השנה שלשה עשר חדש, והיא הנקראת שנה מעוברת, שאי אפשר להיות השנה שנים עשר חדש וכך וכך ימים, שנאמר: ׳לחדשי השנה׳, חדשים אתה מונה לשנה ואי אתה מונה ימים״. וכן מפרש הרמב״ם בפ״ח ה״א על הדרש: ״ואי אתה מחשב שעות״. ועי׳ בטורי אבן כאן.
ורש״י במגלה (ה.) מפרש: ״מנין שאין מונין ימים לשנים, כגון דאמר קונם יין שאני טועם לשנה, מונה י״ב חדש מיום ליום, ואם נדר באחד בניסן אסור עד אחד בניסן הבא, אע״פ שעדיין יש י״א יום שימות החמה יתירין על ימות הלבנה, או פעמים שאנו עושין חדשים חסרין״. ולכאורה תמוה פרש״י שלא פי׳ כפשוטו, כמ״ש הרמב״ם. ובפי׳ הרא״ש נזיר (ז.) מביא שני הפירושים, של הרמב״ם ורש״י. ונראה לתרץ שרש״י לא נראה לו פירוש הרמב״ם, כי לפ״מ שמבואר במכילתא לעיל (אות נה, ועיי״ש בהערות), כבר מיעטו כן מקראי אחריני, ולכן פירש״י והרא״ש שסד״א נ״מ לענין נדר.
43. ראה לעיל אות טו-טז. במ״ע מפרש שסמיכות קדריש. ואחריו רח״ש הורביץ מוסיף: ״אבל מפירוש זה משמע דמלכם עצמו דורש: מה אתם ב״ד אף לדורות, עי׳ ר״ה כב, א״. היה לו להביא מר״ה כה: (לעיל טז): ״אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו״. גם נעלם ממנו מ״ש בשכל טוב (דף ע): ״רבי יאשיה אומר מניין אתה אומר שאין מעברין את השנה אלא בבית דין, שנאמר: ׳ראשון הוא לכם׳, כיוצא בכם, מה אתם בית דין אף לדורות בבית דין. ותנן עיבור החדש בג׳, והיינו חישוב דעיבור, ועיבור השנה בג׳ דברי ר״מ, ורשב״ג אומר בג׳ מתחילין ובה׳ נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה, ואם גמרו בג׳ הרי זו מעוברת״. וכן מוכח מגרסת כתי״א שאינו גורס במכילתא הפסוק ׳דברו׳, רק ׳ראשון הוא לכם׳ ולא יותר. ועי׳ סנהדרין (ב.).
ומבואר שהשכ״ט אינו גורס ׳הגדול׳. אמנם בחנוך מצוה ד׳ מפרש דברי המכילתא שסמיכות קדריש, וז״ל: ״החדש הזה לכם, גדולים וסמוכים כמותכם, כי למשה ואהרן נאמר. ועוד דרשו הדבר מדסמך לו ׳דברו אל כל עדת בני ישראל׳, כלומר שיהא להן לאותן שיקדשו החודש רשות כל ישראל, כלומר חכמים גדולים שבישראל, כגון ב״ד הגדול. וכן כל מי שהוא חכם גדול בישראל ונסמך בא״י יש לו רשות לעשות מצוה זו אפילו בחו״ל, והוא שלא הניח כמותו בארץ ישראל״.
ובענין הגירסא ב״ד ׳הגדול׳ ראה בסהמ״צ להרמב״ם (מצ׳ קנג) שב״ד ׳הגדול׳ שבא״י כבר קבעוהו. והרמב״ן העתיק לשונו: ׳שב״ד שבא״י׳, והשמיט ׳הגדול׳ [וכ״ה בכת״י הערבי הוצאת בלאך], וכבר עמדו על ההבדל שבגרסאות אלו הרלב״ח בשו״ת בקונטרס הסמיכה. וראה בקונטרסי ׳שבת בראשית ושבת סיני׳ ב׳תלפיות׳ ח״א שסח. ויש להוסיף שביסוד עולם (מאמר ד פ״ב) מביא הגירסא: בב״ד הגדול כו׳.
ראשון הוא לכם, דברו אל כל עדת - ובפי׳ הטור מרמב״ן: ״והיה ראוי שיאמר תחלה ׳דברו אל כל עדת בני ישראל החדש הזה לכם׳, ואחר כך יגמור כל הפרשה, אלא משה ואהרן הם במקום כל ישראל, ואמר להם כנגד כל ישראל ולדורות״.
44. בתוס׳ פסחים שם (ד״ה ממאי דבריש ירחא קאי): ״תימא דבשבת (פו:) קאמר רבא דכ״ע בר״ח אתו למדבר סיני, כתיב הכא: ׳ביום הזה באו מדבר סיני׳, וכתיב התם: החודש הזה וגו׳, מה להלן ר״ח אף כאן ר״ח, אלמא פשיטא ד׳החדש הזה׳ נאמר לו בר״ח, והיינו משום דאמר במנחות (כט.) שנתקשה משה רבינו בראיית הלבנה עד שאמר לו הקב״ה: כזה ראה וקדש. ותי׳ ר״ת, אע״ג שאמר הקב״ה למשה בריש ירחא, דלמא משה לא אמר להם לישראל אלא בג׳ או בד׳ בירחא (במהר״מ חלואה: בארבעה או בחמשה דירחא), ומסיק דיליף מדבר ממדבר וכו׳. ור״י מפרש אע״ג ד׳החדש הזה׳ הוה בריש ירחא, מיהו דילמא הא דקאמר ׳דברו אל כל עדת ישראל׳ לא הוה בריש ירחא״. ובס׳ מעשה רוקח (סאניק) מביא רמז מקרא שלפנינו גם לת״ק, וז״ל: ״החדש הזה לכם כו׳, דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר, כלומר חדש א׳ דברו קודם הרגל, לכך סומך ל׳חדשי השנה׳ אצל ׳דברו אל כל עדת בני ישראל׳, כדתניא בפסחים צו״. וראה בשבלי הלקט סדר פסח (סי׳ ריח): ״יכול מראש חודש, כלומר מאחר שאנו מקדימים לדרוש בהל׳ המועד קודם המועד, א״כ בזה יעשה פתח לבנו ותהיה מצות ׳והגדת׳ נוהגת מראש חודש, שהרי עומד בראש חודש ומזהיר על הפסח, שנאמר: החודש הזה לכם ראש חדשים וגו׳, דבר אל בני ישראל לאמור ויקחו להם איש שה״.
[מסכתא דפסחא בא פרשה א]
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר: מֹשֶׁה הֶרְאָה אֶת הַחֹדֶשׁ לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם: כַּזֶּה הֱיוּ רוֹאִין וְקוֹבְעִין אֶת הַחֹדֶשׁ לַדּוֹרוֹת! רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: זֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְבָרִים שֶׁנִּתְקַשָּׁה בָהֶן מֹשֶׁה, וְהֶרְאָהוּ הַמָּקוֹם אֶת כֻּלָּן בָּאֶצְבַּע. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא״ (ויקרא י״א:כ״ט) כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר: ״וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה״ (במדבר ח׳:ד׳) וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף בַּשְּׁחִיטָה נִתְקַשָּׁה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ״ (שמות כ״ט:ל״ח). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: וַהֲלֹא כָּל הַדִּבְּרוֹת שֶׁנִּדְבַּר עִם מֹשֶׁה, לֹא נִדְבַּר עִמּוֹ אֶלָּא בַיּוֹם, וְהַחֹדֶשׁ הראהו בַּלַּיְלָה, וְכֵיצַד? הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בַּיּוֹם, וְהֶרְאָהוּ הַחֹדֶשׁ בַּלַּיְלָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נִדְבַּר עִמּוֹ בַּיּוֹם עִם חֲשֵׁכָה, וְהֶרְאָהוּ הַחֹדֶשׁ בַּחֲשֵׁכָה.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה – זֶה נִיסָן. אַתָּה אוֹמֵר זֶה נִיסָן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֶחָד מֵחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה״ (שמות כ״ג:ט״ז), ״וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה״ (שמות ל״ד:כ״ב). אָמַרְתָּ צֵא וּרְאֵה אֵי זֶה חֹדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אָסִיף וּתְקוּפָה וְשָׁנָה יוֹצְאָה בוֹ וְקָרוּי שְׁבִיעִי? אֵי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא תִּשְׁרִי. לְאַחַר שֶׁלָּמַדְתָּ שֶׁשְּׁבִיעִי זֶה תִּשְׁרִי, רִאשׁוֹן זֶה נִיסָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר: ״בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן״ (אסתר ג׳:ז׳).
רֹאשׁ חֳדָשִׁים – מַגִּיד שֶׁנִּיסָן רֹאשׁ לֶחֳדָשִׁים. וּמְנַיִן אַף לַמְּלָכִים? תִּלְמֹד לוֹמַר ״הוּא״: ״הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל״ (מלכים א ו׳:א׳). וּמְנַיִן אַף לָרְגָלִים? תִּלְמֹד לוֹמַר ״חַג״: ״בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת״ (דברים ט״ז:ט״ז) נִמְצֵינוּ לְמֵדִין שֶׁנִּיסָן רֹאשׁ לֶחֳדָשִׁים, לַמְּלָכִים, וְלָרְגָלִים. רַבִּי נָתָן וְרַבִּי יִצְחָק אוֹמְרִים: אַף לִשְׂכִירוּת בָּתִּים. אֲבָל לֹא לַשָּׁנִים וְלֹא לַשְּׁמִטִּין וְלֹא לַיּוֹבְלוֹת, וְלֹא לַנְּטִיעָה וְלֹא לַיְּרָקוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת״ (דברים ל״א:י׳). ״בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי י״י אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם״ (דברים ל״א:י׳-י״א). וְאוֹמֵר: ״וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה״ (שמות כ״ג:ט״ז) ״וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה״ (שמות ל״ד:כ״ב). זֶה הוּא הָאָמוּר לָךְ לַשָּׁנִים, לַשְּׁמִטִּים וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיעָה וְלַיְּרָקוֹת.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – וְלֹא מָנָה בוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן. אַתָּה אוֹמֵר ״לָכֶם, וְלֹא מָנָה בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן״, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לָכֶם, וְלֹא לַגּוֹיִם? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם״, הֲרֵי לָכֶם וְלֹא לַגּוֹיִם אָמוּר. הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר ״לָכֶם״? לָכֶם וְלֹא מָנָה בוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן. נִמְצֵינוּ לְמֵדִין שֶׁיִּשְׂרָאֵל מוֹנִין לַלְּבָנָה, וְהַגּוֹיִם לַחַמָּה. לֹא דַּיָּם לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, מַגְבִּיהִים אֶת עֵינֵיהֶם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וּכְשֶׁהַחַמָּה לוֹקָה, סִימָן רַע לַגּוֹיִם, שֶׁהֵם מוֹנִים לַחַמָּה. וּכְשֶׁהַלְּבָנָה לוֹקָה, סִימָן רַע לְשׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם מוֹנִים לַלְּבָנָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשֶׁהַחַמָּה לוֹקָה בַּמִּזְרָח, סִימָן רַע לְיוֹשְׁבֵי מִזְרָח; בַּמַּעֲרָב, סִימָן רַע לְיוֹשְׁבֵי מַעֲרָב. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: כְּשֶׁהַמַּזָּלוֹת לוֹקִים בַּמִּזְרָח, סִימָן רַע לְיוֹשְׁבֵי מִזְרָח; בַּמַּעֲרָב, סִימָן רַע לְיוֹשְׁבֵי מַעֲרָב. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִתְּנוּ לַגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר י״י: אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ, וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ״ (ירמיהו י׳:ב׳).
[מסכתא דפסחא בא פרשה ב]
רֹאשׁ חֳדָשִׁים – שׁוֹמְעֵנִי, מִעוּט חֳדָשִׁים שְׁנַיִם, מְנַיִן לִשְׁאָר חֳדָשִׁים? תִּלְמֹד לוֹמַר ״לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״ ״רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״ לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: ״שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח״ (דברים ט״ז:א׳) שָׁמוֹר אֶת הַפֶּסַח לָאָבִיב וְאָבִיב לַפֶּסַח, שֶׁיָּבֹא אָבִיב בִּזְמַנּוֹ. הָא כֵּיצַד? עַבֵַּר אֶת אֲדָר, שֶׁיָּבֹא אָבִיב בִּזְמַנּוֹ. הֲרֵי שֶׁעִבְּרוּ אֶת אֲדָר וְלֹא בָא אָבִיב בִּזְמַנּוֹ, שׁוֹמְעֵנִי, יְעַבְּרוּ אֶת נִיסָן! הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הָא אִם אָמַרְתָּ כֵּן, נִמְצֵאתָ אַתָּה עוֹשֶׂה נִיסָן שֵׁנִי, וְאָמְרָה תּוֹרָה ״רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם״! רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: ״שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב״, חֹדֶשׁ הַסָּמוּךְ לָאָבִיב אַתָּה מְעַבֵּר, וְאֵי זֶה זֶה? הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה אֲדָר. אֲבָל לֹא שָׁמַעְנוּ מִכַּמָּה מְעַבֵּר. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ״, חֹדֶשׁ אַתָּה מְעַבֵּר. וְהַדִּין נוֹתֵן: הוֹאִיל וְחֹדֶשׁ מִתְעַבֵּר וְשָׁנָה מִתְעַבֶּרֶת, מַה הַחֹדֶשׁ, אֶחָד מִמְּנוּיָיו, אַף שָׁנָה, אֶחָד מִמְּנוּיֶיהָ אִי מַה חֹדֶשׁ, אֶחָד מִשְּׁלֹשִׁים בּוֹ, אַף שָׁנָה, אֶחָד מִשְּׁלֹשִׁים בָּהּ? תִּלְמֹד לוֹמַר, ״שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ״, חֹדֶשׁ אַתָּה מְעַבֵּר, וְאֵי אַתָּה מְעַבֵּר אֶחָד מִשְּׁלֹשִׁים בָּהּ. אִי מַה שָּׁנָה אֶחָד מִשְּׁנֵים עָשָׂר בָּהּ, אַף חֹדֶשׁ אֶחָד מִשְּׁנֵים עָשָׂר בּוֹ? תִּלְמֹד לוֹמַר: ״וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת לַי״י, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ״ (ויקרא כ״ג:ו׳). יוֹם לְחֹדֶשׁ אַתָּה מְעַבֵּר, וְאֵי אַתָּה מְעַבֵּר אֶחָד מִשְּׁנֵים עָשָׂר בּוֹ. וְרַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: הָא אִם אָמַרְתָּ כֵּן, כְּבַר הַלְּבָנָה בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ! הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן. הוֹאִיל וְהַחֹדֶשׁ מִתְעַבֵּר, וְהַשָּׁנָה מִתְעַבֶּרֶת, מַה הַחֹדֶשׁ, אֶחָד מִמְּנוּיָיו, אַף הַשָּׁנָה אֶחָד מִמְּנוּיֶיהָ. מַה חֹדֶשׁ, אֵין תּוֹסֶפֶת עִבּוּרוֹ אֶלָּא ַסּוֹף, אַף שָׁנָה, אֵין תּוֹסֶפֶת עִבּוּרָהּ אֶלָּא בַסּוֹף. רַבִּי יִרְמְיָה אוֹמֵר: הוֹאִיל וְטֻמְאָה מְעַכֶּבֶת וְאָבִיב מְעַכֵּב מַה טֻּמְאָה, אֵין פָּחוּת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, אַף אָבִיב, אֵין פָּחוּת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. אוֹ אֲפִלּוּ כִּי חָל אָבִיב וּבָא? תִּלְמֹד לוֹמַר: ״וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ״ (שמות י״ג:י׳), בְּמוֹעֲדָהּ אַתָּה מוֹסִיף וְאֵי אַתָּה מוֹנֵעַ.
רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה – שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה נִיסָן אַחֵר. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: מְנַיִן שֶׁאֵין מְעַבְּרִים אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם? תִּלְמֹד לוֹמַר ״רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״.
"This month shall be to you the beginning of months": R. Yishmael says: Moses pointed out the new moon to Israel and said to them: Thus shall it (the moon) look and the new month be designated thereby for all generations. R. Akiva says: This is one of the three things which Moses could not visualize until they were pointed out to him by the Lord. Likewise, (Leviticus 11:29) "And this shall be unclean for you from among all the things that swarm upon the earth.⁠" (Likewise,) (Numbers 8:4) "And this is the work of the menorah.⁠" Others say: He was likewise perplexed as to slaughtering, viz. (Numbers 29:38) "And this is what you shall do upon the altar.⁠" R. Shimon b. Yochai says: Were not all of the mitzvoth spoken to Moses in the daytime? How, then, could he have pointed out the moon? R. Elazar says: He spoke with him just before it got dark and showed it to him when it got dark.
"This month": Nissan. You say it is Nissan. But perhaps it was some other month of the year? It is written (Exodus 23:16) "And the festival of the ingathering (Succoth) at the end of the year,⁠" (Ibid. 34:22) "And the festival of the ingathering at the turn of the year.⁠" In which month is there ingathering and turning (from one solstice to another) and the expiration of a year? Tishrei. After learning that the seventh month is Tishrei, we infer that the first month is Nissan. And even though there is no proof for this, it is intimated in (Esther 3:7) "In the first month, the month of Nissan.⁠"
"The beginning of the months": We are hereby apprised that Nissan is the beginning for the months. And whence do we derive (the same for) the reign of kings? From (I Kings 6:1) "In the fourth year of Solomon's reign over Israel, in the month of Ziv (Iyyar), the second month,⁠" (his reign having begun with the first month, Nissan). And whence do we derive (the same for) festivals (i.e., that one is not in transgression of delaying his vows until three consecutive festivals have passed)? From (Devarim 16:16) "… the festival of matzoth (in Nissan), and the festival of Shavuoth, and the festival of Succoth.⁠" We find, then, that Nissan is the beginning for months, for kings, and for festivals. R. Nathan and R. Tzaddok say: Also for house rentals (i.e., If one says: I am renting it to you for this year, the understanding is until the beginning of Nissan.) But this does not apply to (the reckoning of) years, shemitah, Yovloth, planting (in respect to arlah [viz. Leviticus 19:23]) or (the tithing of) greens, in which respect it is written (Devarim 31:10-11) "At the end of seven years, in the time of the year of the shemitah … when all of Israel, etc.⁠", and (Exodus 34:22) "and the festival of the ingathering, the circuit of the year.⁠"
"This month shall be to you": Adam did not count by it (but by Tishrei, as the first month). You say this, but perhaps (the meaning is) "to you,⁠" but not to a gentile? (This cannot be, for) this is understood by (Ibid.) "It is the first for you.⁠" How, then, am I to understand "to you"? As to you, but not to Adam. We find, then, that Israel count by the moon, and the gentiles by the sun. Not only does Israel count by the moon, but once in thirty days (at the blessing of the New Moon) they lift their eyes to their Father in heaven. And an eclipse of the sun portends evil to the gentiles, who count by the sun; and an eclipse of the moon portends evil to Israel, who count by the moon. Rebbi says: An eclipse of the sun in the east portends evil to the dwellers in the east; in the west, to the dwellers in the west. R. Yonathan says: Both (kinds of eclipses) were relegated to the gentiles, as it is written (Jeremiah 10:2) "Do not emulate the ways of the nations, and do not be dismayed at the signs of the heavens. Let the nations be dismayed by them!⁠"
"the beginning of months": I might think, for the minimum of months, two (i.e., the most distinctive of months, Sivan and Tishrei). It is, therefore, written (Ibid.) "of (all) the months of the year.⁠"
"It is the first": What is the intent of this? It is written (Devarim 16:1) "Observe the month of Aviv (spring) and offer the Pesach to the Lord your God, etc.⁠" Observe Pesach for Aviv, and Aviv for Pesach, that Aviv fall out in its proper time. How so? Intercalate Adar, so that Aviv fall out in its proper time. If they intercalated Adar and Aviv did not fall out in its proper time, I might think that they should intercalate the New Moon of Nissan. R. Yishmael says: If you say this, you make Nissan twice; but the Torah has said: "It is the first (i.e., one) to you" (and not two). R. Nathan says "Observe the month of Aviv" — Observe the month which is closest to Aviv. And which is that? Adar. But we have not heard how many (days) are to be intercalated. From "Observe the month (of Aviv"), we infer that a month (of days, i.e., thirty) are to be intercalated. And this follows, viz.: A month is intercalated and a year is intercalated. Just as a month, (with) one of its units (i.e., days), so, a year, with one of its units (i.e., months). __ But perhaps, just as (with a) month — one thirtieth of it, so, (with) a year, one thirtieth of it? It is, therefore, written "Observe the month.⁠" (A month is intercalated and not one thirtieth of it. __ But perhaps, just as a year, one twelfth of it, so, a month, one twelfth of it? It is, therefore, written (Numbers 28:17) "And on the fifteenth day of this month" — You intercalate a day for a month, and not one twelfth of it. R. Yitzchak said: If you said this, the moon would already be in the middle of the sky (in the beginning of the month)! You must perforce revert, then, to the first formulation, viz.: A month is intercalated and a year is intercalated. Just as a month is added to only at its end, so, a year is added to only at its end. R. Yirmiyah says: Just as uncleanliness constrains (the offering of the Pesach [viz. Numbers 9:10] and (the advent of) spring constrains, then just as the (constraint in) the first is not less than thirty days, so, (that in) the second must be no less than thirty days. __ But perhaps (an intercalation is to be made backwards] even if spring arrives prematurely? It is, therefore, written (Exodus 13:10) "and you shall keep this statute (of Pesach) in its time" — You add to its time, but you do not subtract from it.
״החדש הזה לכם״ מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה באצבע דמות לבנה ואמר: כזה ראה - וקדש לכם ראש חדשים!
״החדש הזה לכם״ - לא מנו בו אבות הראשונים!
יכול לא מנו בו אבות הראשונים, שהרי לא ניתנה תורה בימיהם;
אבל משניתנה תורה ואילך יהו באי בראשית מונין בו? תלמוד לומר ״לכם״: אתם מונין בו ואין באי בראשית מונין בו!
״ראש״, יכול ראש לשנים ולשמטים וליובלות? תלמוד לומר ״ראש חדשים״, לחדשים הוא ראש, ואינו ראש לא לשנים ולא לשמטים ולא ליובלות!
״ראשון הוא לכם״ - ולא למעשר בהמה ולא לפירות! למה הוא ראשון? למלכים ולרגלים לתרומת שקלים ולשכר בתים!
״ראשון הוא״, מכלל שנאמר ״שמור את חדש האביב״ (דברים טז, א) היאך אתה משמרו? הוסיף לו ימים!
יכול אם היתה שנה חסרה עשרה ימים או עשרים יום, יעבר כן? תלמוד לומר ״חדש״, אין פחות מחדש!
יכול אם היתה שנה חסרה ארבעים יום או חמשים יום, יעבר כן? תלמוד לומר ״חדש״, אין יתר על חדש!
יכול יעבר ניסן? תלמוד לומר ״ראשון הוא לכם״: ניסן אחד אתה עושה, ואי אתה עושה שני ניסן!
יכול יעבר תשרי? תלמוד לומר ״שמר את חדש האביב״ שמור את החדש הסמוך לאביב! ואיזה? זה אדר!
יכול כשם שאם היתה שנה אפילה יוסיף לה ימים, כך אם היתה שנה בכירה יבצור ממנה ימים?
תלמוד לומר ״ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה״ (שמות יג, י), אין פחות משנים עשר חדש.
יַרְחָא הָדֵין לְכוֹן רֵישׁ יַרְחַיָּא קַדְמַאי הוּא לְכוֹן לְיַרְחֵי שַׁתָּא.
“This month shall be to you the head of months. It shall be to you the first of the months of the year.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה
יַרְחָא הָדֵין לְכוֹן רֵישׁ יַרְחַיָּא קַדְמַי (תאג׳: קַדְמַאי, ח״נ: קַדְמָאָה) הוּא לְכוֹן לְיַרְחֵי שַׁתָּא
א. ״רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם״ – קַדְמַי הוּא לְכוֹן״ ובתאג׳: קַדְמַאי. אבל אין לתרגם קַדְמָאָה ״מפני השוואת התנועות״, כלומר אונקלוס תרגם בשתי הברות כבמקרא.⁠1
החודש הראשון – רשב״א ו״יונתן״
ב. הרשב״א הקשה על דברי הברייתא ״באחד בניסן ראש השנה לחדשים״ (ראש השנה ז ע״א) למאי נפקא מינה? ותירץ: אילמלא ידענו מהו החודש הראשון, לא יכולנו לקיים את מועדי ה׳ שכתוב בהם ״בחדש השלישי״ או ״בחדש השביעי״ וכדומה, או להבין את סיפורי המקרא המונים מאורעות לסדר החודשים. לכן צריך לקבוע מהו החודש הראשון, ״וזה עיקר״.⁠2
תירוצו נרמז גם במיוחס ליונתן שתרגם ״יַרְחָא הָדֵין לְכוֹן לְמִקְבְּעֵיהּ רֵישׁ יַרְחַיָּיא וּמִנֵּיהּ תֵּשְׁרוּן לְמִמְנֵי חַגַיָא וְזִמְנַיָא וּתְקוּפְתָּא״ (החודש הזה לכם לקבעו ראש חודשים וממנו תתחילו למנות חגים וזמנים ותקופות).⁠3
1. ״מרפא לשון״.
2. רשב״א שם: ״הא דתנו רבנן באחד בניסן ראש השנה לחדשים לא ידענא למאי הלכתא, וי״ל דנפקא מינה לידע החגים שכתוב בהן בראשון בחדש השלישי ובחדש השביעי וכן לשאר סיפורי הכתובים שכתוב בהן בחדש השני ובחדש העשירי וכיוצא בהן לדעת אימת היה. ואם לא ידענו איזה חודש ראש לחדשים אין אחד מן המועדות ידוע, וזה עיקר״.
3. לכאורה המיוחס ליונתן סותר עצמו כי במבול פירש ״בחדש השני״ (בראשית ז יא) ״מרחשון״, אך עיין שם ביישוב הדברים על פי רמב״ן. וראה ״תורה שלמה״ יא, מילואים, עמ׳ קעט.
ירחא הדין ניסן לכוןא ריש ירחין קדמיי הוא לכון (הוא לכון) ולכל ראשי ירחי שתא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לכון״) גם נוסח חילופי: ״לכל״.
ירחא הדין לכון למקבעיה ריש ירחייא ומיניה תשרון למימני חגיא וזימניא ותקופתא קדמאי הוא לכון למניין ירחי שתא.
This month is ordained to be to you the beginning of the months; and from it you shall begin to number for festivals, and times, and cycles; it shall be to you the first of the number of the months of the year.
החדש הזה לכם לקבעו ראש חדשים וממנו תתחילו למנות חגים וזמנים ותקופות ראשון הוא לכם למנין חדשי השנה.

פרשה טו

[א] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא (שיר השירים ב׳:ח׳) [וכל הענין בפרשיות עד עמכם], שֶׁנֶּאֱמַר: עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי (שיר השירים ב׳:י׳), מָה אַתְּ עוֹשָׂה כָּאן בִּמְקוֹם טְמֵאִים: אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם (יחזקאל כ״ג:כ׳). קוּמִי לָךְ רַעֲיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ (שיר השירים ב׳:י׳), אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה אָמַרְתָּ לָנוּ לְהִשְׁתַּעְבֶּד וַעֲדַיִן לֹא שָׁלְמוּ, אָמַר לֵיהּ כְּבָר שָׁלְמוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר (שיר השירים ב׳:י״א), מִיָּד גִּלּוּ הַצַּדִּיקִים אֶת רָאשֵׁיהֶם שֶׁהָיָה מְכֻסֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ (שיר השירים ב׳:י״ב), אֵלּוּ הֵן שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים כֻּלָּן.
דָּבָר אַחֵר: הַנִּצָּנִים, אֵלּוּ הַכֹּהֲנִים. בְּנֵי אַהֲרֹן אֶלְעָזָר בְּנוֹ פִּינְחָס בְּנוֹ (דברי הימים א ו׳:ל״ה).
דָּבָר אַחֵר: הַנִּצָּנִים, אֵלּוּ הַמְלָכִים דָּוִד וּשְׁלֹמֹה רְחַבְעָם אַסָא אֲבִיָה.
דָּבָר אַחֵר: אֵלּוּ הַלְוִיִּם: אָסָף הָרֹאשׁ וּמִשְׁנֵהוּ זְכַרְיָה (דברי הימים א ט״ז:ה׳). כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ, אָמַר: עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ (שיר השירים ב׳:י״ב), הִגִּיעַ זְמַן שֶׁל לְוִיִם לוֹמַר לְפָנַי שִׁירִים וּמִזְמוֹרִים.
דָּבָר אַחֵר: עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמְרוּ אֶת הַשִּׁירָה, אָמַר: וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ (שיר השירים ב׳:י״ב), שֶׁשָּׁמַע קוֹלָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּזְכוּת אַבְרָהָם שֶׁהִקְרִיב תּוֹר וְגוֹזָל, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶיהָ (שיר השירים ב׳:י״ג), אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים וְהַיְשָׁרִים. וְהַגְּפָנִים סְמָדָר נָתְנוּ רֵיחַ (שיר השירים ב׳:י״ג), אֵלּוּ הַבֵּינוֹנִים שֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה. מִכָּאן וָאֵילָךְ: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ (שיר השירים ב׳:י׳), כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין לָכֶם חֹדֶשׁ אַחֵר גָּדוֹל מִזֶּה, לְפִיכָךְ נִקְרָא רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: רֹאשׁ חֳדָשִׁים.
דָּבָר אַחֵר: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם – כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּקְרָא רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן (ישעיהו מ״ד:ו׳). וְצִיּוֹן נִקְרָא רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָשֵׁנוּ (ירמיהו י״ז:י״ב). וְעֵשָׂו נִקְרָא רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן וגו׳ (בראשית כ״ה:כ״ה). וּמָשִׁיחַ נִקְרָא רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם (ישעיהו מ״א:כ״ז). יָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּקְרָא רִאשׁוֹן, וְיִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּקְרָא רִאשׁוֹן, וְיִפְרַע מִן עֵשָׂו שֶׁנִּקְרָא רִאשׁוֹן, וְיָבֹא מָשִׁיחַ שֶׁנִּקְרָא רִאשׁוֹן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים וגו׳.
[ב] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָם אֵימָתַי אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, שֶׁכֵּן כְּתִיב: בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָּמָא (דניאל ד׳:י״ד), אָמַר לָהֶם אֲנִי וְאַתֶּם מַסְכִּים עַל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל גּוֹמְרִין וּמְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי (תהלים נ״ז:ג׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ וגו׳ (ויקרא כ״ג:ל״ז), אַתֶּם בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹא בִּזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לְשֶׁעָבַר הָיָה בְּיָדִי, שֶׁנֶּאֱמַר: עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים (תהלים ק״ד:י״ט), אֲבָל מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי מְסוּרָה בְּיֶדְכֶם בִּרְשׁוּתְכֶם, אִם אֲמַרְתֶּם הֵן, הֵן. אִם אֲמַרְתֶּם לָאו, לָאו. מִכָּל מָקוֹם יְהֵא הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִם בִּקַּשְׁתֶּם לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה, הֲרֵינִי מַשְׁלִים עִמָּכֶם, לְכָךְ כְּתִיב: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם.
[ג] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ (זכריה ד׳:י״ד), אָמַר רַבִּי לֵוִי, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹזֵר וּמְבַקֵּשׁ בְּאֵיזֶה דָּבָר לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָיָה מוֹצֵא, עַד שֶׁמָּצָא זְכוּתוֹ שֶׁל משֶׁה וְשֶׁל אַהֲרֹן וְהִיא עָמְדָה לָהֶם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁבִּקֵּשׁ לִשָּׂא אִשָּׁה וּבָאוּ וְאָמְרוּ לוֹ עֲנִיָּה הִיא, אֵין לָהּ בָּעוֹלָם אֶלָּא שְׁנֵי נְזָמִים בִּלְבָד. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דַּיָּן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּגָּאֲלוּ בִּזְכוּת משֶׁה וְאַהֲרֹן, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן.
[ד] דָּבָר אַחֵר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא (שיר השירים ב׳:ח׳), כְּשֶׁהָלַךְ משֶׁה וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל כָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַיּוֹם אַתֶּם יוֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב (שמות י״ג:ד׳), אָמְרוּ לוֹ הֵיכָן הוּא, אָמַר לָהֶם הֲרֵי עוֹמֵד, קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַהוּ: מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים (שיר השירים ב׳:ח׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָן נִגְאָלִין לְעוֹלָם, אֶלָּא לְמִי אֲנִי מִסְתַּכֵּל לַאֲבוֹתֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (שמות ו׳:ה׳), בִּזְכוּת אֲבוֹתָם אֲנִי גּוֹאֲלָם. לְכָךְ כְּתִיב: מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, וְאֵין הָרִים אֶלָּא אָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה׳ (מיכה ו׳:ב׳).
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה מַהוּ מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין לָהֶם מַעֲשִׂים לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּגָּאֲלוּ אֶלָּא בִּזְכוּת הַזְּקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ג׳:ט״ז), וְאֵין הֶהָרִים אֶלָּא הַזְּקֵנִים, שֶׁכֵּן בַּת יִפְתָּח אוֹמֶרֶת לְאָבִיהָ: וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים (שופטים י״א:ל״ז), וְכִי אֶל הֶהָרִים הָיְתָה הוֹלֶכֶת, אֶלָּא עַל הַזְּקֵנִים הִיא אוֹמֶרֶת, שֶׁהָלְכָה לְהַרְאוֹת לַזְּקֵנִים שֶׁהִיא בְּתוּלָה טְהוֹרָה, וּלְכָךְ כְּתִיב: מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַהוּ מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשִׂיתִי לְעֵשָׂו שֶׁיְהֵא מַעֲמִיד מְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה הַמְלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם (בראשית ל״ו:ל״א), אִם אֲנִי מֵנִיחַ לְעֵשָׂו שֶׁיְהֵא מַעֲמִיד מְלָכִים עוֹד, הֵיאַךְ יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין, הֲרֵינִי מְדַלְּגָן וְעוֹשֶׂה אוֹתָן אַלּוּפִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְּנֵי עֵשָׂו (בראשית ל״ו:ט״ו). וְאֵין הָרִים אֶלָּא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת יֹצְאוֹת מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים (זכריה ו׳:א׳).
[ה] בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם – לָמָּה אֵינוֹ אוֹמֵר בְּמִצְרַיִם, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב בַּתּוֹרָה: בַּחוּץ תַּעֲמֹד (דברים כ״ד:י״א), אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה כָּךְ, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְלֹא בְּמִצְרַיִם. וְכֵן אָמַר משֶׁה: כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר (שמות ט׳:כ״ט).
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, גְּדוֹלָה חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּמְקוֹם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּבִמְקוֹם טִנֹּפֶת וּבִמְקוֹם טֻמְאָה בִּשְׁבִיל לְגָאֳלָן, מָשָׁל לְכֹהֵן שֶׁנָּפְלָה תְּרוּמָתוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹמֵר מָה אֶעֱשֶׂה, לְטַמֵּא אֶת עַצְמִי אִי אֶפְשָׁר, וּלְהָנִיחַ תְּרוּמָתִי אִי אֶפְשָׁר, מוּטָב לִי לְטַמֵא אֶת עַצְמִי פַּעַם אַחַת וְחוֹזֵר וּמִטַּהֵר, וְלֹא אֲאַבֵּד אֶת תְּרוּמָתִי. כָּךְ אֲבוֹתֵינוּ הָיוּ תְרוּמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה׳ וגו׳ (ירמיהו ב׳:ג׳), הָיוּ בֵּין הַקְּבָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת (שמות י״ב:ל׳), וְאוֹמֵר: וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים (במדבר ל״ג:ד׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵיאַךְ אֲנִי גּוֹאֲלָן, לְהַנִּיחָן אִי אֶפְשָׁר, מוּטָב לֵירֵד וּלְהַצִּילָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם (שמות ג׳:ח׳), כְּשֶׁהוֹצִיא קָרָא לְאַהֲרֹן וְטִהֵר אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ (ויקרא ט״ז:ל״ג), וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ (ויקרא ט״ז:ט״ז).
[ו] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר (שיר השירים ו׳:י׳), אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁל שֶׁבַח יֵשׁ כָּאן לְיִשְׂרָאֵל, כְּנֶגֶד אַרְבַּע גָּלֻיּוֹת, שֶׁבְּאַרְבַּע גָּלֻיּוֹת שֶׁעָמְדוּ עַל יִשְׂרָאֵל לֹא כָּפְרוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּגָלוּת בָּבֶל מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר. נְבוּכַדְנֶצַּר הָיָה מִשְׁתַּחֲוֶה לַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר (ישעיהו י״ד:י״ב). וְדָנִיֵּאל הָיָה שׁוֹחֵר וּמִתְפַּלֵּל לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם (דניאל ו׳:י״א), עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם. וְלָמָּה הָיָה שׁוֹחֵר וּמִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁיְרַחֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל, וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה: שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן (משלי י״א:כ״ז), וְנִמְצָא לָהֶם הָאֱלֹהִים בְּעֵת צָרָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב וגו׳ (משלי ח׳:י״ז). וְכֵן מָצִינוּ כְּשֶׁהוּשְׁלַךְ דָּנִיֵּאל לְגֹב אֲרָיוֹת לֹא נִזּוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי (דניאל ו׳:כ״ג), חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה הוּשְׁלְכוּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְלֹא נִזּוֹקוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּשְׂעַר רֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן (דניאל ג׳:כ״ז), אֶלָּא הֵאִירוּ לָעוֹלָם כַּשַּׁחַר שֶׁהוּא מֵאִיר לָעוֹלָם, לְפִיכָךְ הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר. וְעָשׂוּ לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְהַכִּיר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְקַלְּסוֹ, שֶׁכֵּן נְבוּכַדְנֶצַּר אָמַר כְּשֶׁיָּצְאוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִן הַכִּבְשָׁן: בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ (דניאל ג׳:כ״ח), עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא עִלָּאָה (דניאל ג׳:כ״ו). וְכֵן דָּרְיָוֶשׁ אָמַר כְּשֶׁנָּפַל דָּנִיֵּאל לְגוּב אֲרָיוֹת: לֶהֱוֹן זָיְעִין וְדָחֲלִין מִן קֳדָם אֱלָהֵהּ דִי דָנִיֵּאל דִּי הוּא אֱלָהָא חַיָּא (דניאל ו׳:כ״ז), לְכָךְ כְּתִיב: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר. יָפָה כַלְּבָנָה, בְּגָלוּת מָדַי. אַתָּה מוֹצֵא בַּלַּיְלָה אִם אֵין הַלְּבָנָה נִרְאֵית בָּרָקִיעַ, הַחשֶׁךְ בָּעוֹלָם וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַלֵּךְ אֲפִלּוּ תּוֹךְ הַמְּדִינָה, כֵּיוָן שֶׁהַלְּבָנָה נִרְאֵית בָּרָקִיעַ הַכֹּל שְׂמֵחִין וּמְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, כָּךְ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שֶׁגָּזְרוּ עַל יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד, וּבָאָה אֶסְתֵּר וְהֵאִירָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה (אסתר ח׳:ט״ז), לְכָךְ כְּתִיב: יָפָה כַלְּבָנָה, בְּגָלוּת מָדַי. וְאִם רְצוֹנְךָ לֵידַע שֶׁנִּדְמֵית אֶסְתֵּר לַלְּבָנָה, כְּשֵׁם שֶׁהַלְּבָנָה נוֹלְדָה לִשְׁלשִׁים יוֹם, כָּךְ אֶסְתֵּר אָמְרָה: וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם (אסתר ד׳:י״א), לְפִיכָךְ יָפָה כַלְּבָנָה, בְּגָלוּת מָדַי. בָּרָה כַּחַמָּה בְּמַלְכוּת יָוָן, סַנֶּדְרִיאוּס אֵם אוּלִיאוּס חַמָּה שְׁמָהּ, וְהַשֶּׁמֶשׁ גִּבּוֹר נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח (תהלים י״ט:ו׳), בִּתְקוּפַת תַּמּוּז מִי יוּכַל לַעֲמֹד כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ הַכֹּל בּוֹרְחִים מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ (תהלים י״ט:ז׳). כָּךְ בְּמַלְכוּת יָוָן הַכֹּל בָּרְחוּ מִמֶּנּוּ וּמַתִּתְיָה הַכֹּהֵן וּבָנָיו עָמְדוּ בֶּאֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרְחוּ מִפְּנֵיהֶם הָאֻכְלוּסִין שֶׁל יָוָן וְנֶהֶרְגוּ כֻּלָּן. וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם: כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי (יואל ד׳:י׳). וְאוֹמֵר: כֵּן יֹאבְדוּ כָּל אוֹיְבֶיךָ ה׳ וגו׳ (שופטים ה׳:ל״א), לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: בָּרָה כַּחַמָּה. אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת בֶּאֱדוֹם, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ אֲיֻמָּה, לְפִי שֶׁעוֹמֶדֶת בְּמַלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ אֵימָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲרוּ חֵיוָה רְבִיעָאָה דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא (דניאל ז׳:ז׳). מַהוּ אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת, אַתָּה מוֹצֵא שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת יֵשׁ בָּרָקִיעַ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַשָּׁמַיִם יְכוֹלִין לַעֲמֹד חוּץ מִשְּׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת, כָּךְ אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד חוּץ מִשְּׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים וגו׳ (ירמיהו ל״א:ל״ה). אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת, אֵין דְּגָלִים אֶלָּא צְבָאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: דֶּגֶל מַחֲנֵה, וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם (במדבר ב׳:ג׳-ד׳). וְכֵן דִּגְלֵי הַשָּׁמַיִם הַמַּלְאָכִים, וְדִגְלֵי הָאָרֶץ יִשְׂרָאֵל. צִבְאוֹת הַשָּׁמַיִם, מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמְדִים וגו׳ (דברי הימים ב י״ח:י״ח). צִבְאוֹת הָאָרֶץ, יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה׳ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות י״ב:מ״א). וַאֲדוֹן שְׁנֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּכְשֵׁם שֶׁהַכֹּל יְרֵאִים מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִן הַמַּלְאָכִים, כָּךְ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הָיוּ יְרֵאִים מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ וגו׳ (דברים כ״ח:י׳), לְכָךְ נֶאֱמַר: אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת, שֶׁדִּמָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לַמַּלְאָכִים, בַּמַּלְאָכִים נֶאֱמַר: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ (ישעיהו ו׳:ב׳), וּבְיִשְׂרָאֵל נֶאֱמַר: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם (דברים כ״ט:ט׳). הַמַּלְאָכִים אוֹמְרִים בְּכָל יוֹם: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. הַמַּלְאָכִים נִקְרְאוּ אֵשׁ, דִּכְתִיב: מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט (תהלים ק״ד:ד׳), וְיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ כֵן, דִּכְתִיב: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ (עבדיה א׳:י״ח). הַמַּלְאָכִים מִתְחַדְּשִׁין בְּכָל יוֹם וּמְקַלְּסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵן חוֹזְרִין לִנְהַר אֵשׁ שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ וְשׁוּב הָאֱלֹהִים מְחַדְּשָׁן וּמַחֲזִירָן כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים (איכה ג׳:כ״ג), כָּךְ יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּקְעִין בַּעֲוֹנוֹת מִיֵּצֶר הָרָע שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפָן, וְחוֹזְרִין בִּתְשׁוּבָה, וְהָאֱלֹהִים בְּכָל שָׁנָה סוֹלֵחַ לַעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמְחַדֵּשׁ לִבָּם לְיִרְאָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ (יחזקאל ל״ו:כ״ו), לְכָךְ כְּתִיב: אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת.
[ז] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – מַה כְּתִיב בַּפָּרָשָׁה: וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וְעָבַר ה׳ לִנְגֹף אֶת מִצְרַיִם (שמות י״ב:כ״ב-כ״ג), הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנוּ (במדבר כ״ג:ט׳), אֵלּוּ הָאָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה׳ (מיכה ו׳:ב׳), מוֹצְאִים אָנוּ מִתְּחִלָּה הָיָה הַמָּקוֹם מְבַקֵּשׁ לְכוֹנֵן הָעוֹלָם וְלֹא הָיָה מוֹצֵא עַד שֶׁעָמְדוּ הָאָבוֹת, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת מְדִינָה, גָּזַר וְחִפְּשׂוּ מָקוֹם לִבְנוֹת בּוֹ הַמְדִינָה, בָּא לִתֵּן הַיְסוֹד וְהָיוּ הַמַּיִם עוֹלִים מִן הַתְּהוֹם וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַיְסוֹד, שׁוּב בָּא לִתֵּן אֶת הַיְסוֹד בְּמָקוֹם אַחֵר, וְהָיוּ הַמַּיִם מְהַפְּכִים, עַד שֶׁבָּא בְּמָקוֹם אֶחָד וּמָצָא שָׁם צֹר גָּדוֹל, אָמַר כָּאן אֲנִי קוֹבֵעַ אֶת הַמְּדִינָה עַל הַצֻּרִים הַלָּלוּ, כָּךְ מִתְּחִלָּה הָיָה הָעוֹלָם מַיִם בְּמַיִם, וְהָיָה הָאֱלֹהִים מְבַקֵּשׁ לְכוֹנֵן עוֹלָמִים וְלֹא הָיוּ הָרְשָׁעִים מַנִּיחִין, מַה כְּתִיב בְּדוֹרוֹ שֶׁל אֱנוֹשׁ: אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה׳ (בראשית ד׳:כ״ו), עָלוּ הַמַּיִם וֶהֱצִיפוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֶׂה עָשׁ כְּסִיל וְכִימָה וגו׳ (איוב ט׳:ט׳). וְכֵן דּוֹר הַמַּבּוּל הָיוּ רְשָׁעִים, מַה כְּתִיב בָּהֶם: הָאֹמְרִים לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ (איוב כ״ב:י״ז), עָלוּ הַמַּיִם וְלֹא הִנִּיחוּ לִתֵּן עֲלֵיהֶם אֶת הַיְסוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָהָר יוּצַק יְסוֹדָם (איוב כ״ב:ט״ז), וּכְתִיב: בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה (בראשית ז׳:י״א). כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ הָאָבוֹת וְזָכוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אֵלּוּ אֲנִי מְכוֹנֵן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לַה׳ מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל (שמואל א ב׳:ח׳), לְכָךְ כְּתִיב: כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, הֶן עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן (במדבר כ״ג:ט׳), מַהוּ הֶן, כָּל הָאוֹתִיּוֹת מִזְדַּוְּגִין חוּץ מִשְּׁתֵי אוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ, כֵּיצַד א״ט הֲרֵי י, ב״ח הֲרֵי י, ג״ז הֲרֵי י, ד״ו הֲרֵי י, נִמְצָא ה׳ לְעַצְמָהּ. וְכֵן הָאוֹת הַנ׳ אֵין לָהּ זוּג י״צ הֲרֵי ק, כ״פ הֲרֵי ק, ל״ע הֲרֵי ק, מ״ס הֲרֵי ק, נִמְצָא נ׳ לְעַצְמָהּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֵׁם שֶׁשְּׁנֵי אוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ אֵינָן יְכוֹלִין לְהִזְדַּוֵּג עִם כָּל הָאוֹתִיּוֹת אֶלָּא לְעַצְמָן, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָן יְכוֹלִין לְהִדָּבֵק עִם כָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הַקַּדְמוֹנִים אֶלָּא לְעַצְמָן מְפֹרָשִׁים, שֶׁאֲפִלּוּ שׂוֹנֵא גּוֹזֵר עֲלֵיהֶם לְחַלֵּל הַשַּׁבָּת וּלְבַטֵּל אֶת הַמִּילָה אוֹ לַעֲבֹד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֵן נֶהֱרָגִים וְאֵין מִתְעָרְבִים בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (במדבר כ״ג:ט׳). וּמָה אֲנִי עוֹשֶׂה כָּל שׂוֹנֵא וְכָל אוֹיֵב שֶׁיִּגְזֹר עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה אֲנִי הוֹרְגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם (במדבר כ״ג:כ״ד). מִכָּן אַתָּה לָמֵד אַתָּה מוֹצֵא בָּא עֲלֵיהֶם עֲמָלֵק וְהָרְגוּ אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב (שמות י״ז:י״ג). בָּא סִיסְרָא וַהֲרָגוּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּהָם ה׳ אֶת סִיסְרָא (שופטים ד׳:ט״ו), וְכֵן כָּל אוֹיְבֵיהֶם. וְכֵן בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם: וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ וגו׳ (שמות י״ב:כ״ב), הֵם בְּבָתֵּיהֶם וְהוּא הוֹרֵג אֶת אוֹיְבֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַר ה׳ לִנְגֹף אֶת מִצְרַיִם (שמות י״ב:כ״ג). הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְעָשִׂיתִי לָכֶם נִסִּים בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה, אַף אַתֶּם עֲשׂוּ אוֹתוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים.
[ח] מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן וְהִשְׁלִיטוֹ עַל כָּל נְכָסָיו, וְאָמַר הַבֵּן לְאָבִיו אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִי הַכִּסֵּא שֶׁלְךָ הֵיאַךְ הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה מְחַבְּבֵנִי, אֶלָּא כְּשֶׁתִּתֵּן לִי מְקוֹם הַכִּסֵּא שֶׁלְךָ הַכֹּל נוֹתְנִין לִי קִלּוּס, כָּךְ נָתַן הָאֱלֹהִים לְאַבְרָהָם הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה׳ אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם (בראשית י״ח:י״ז), כֵּיוָן שֶׁנָּתַן לוֹ הַכֹּל אָמַר לוֹ אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ ת״ק אַמָּה עַל ת״ק אַמָּה לֹא נָתַתָּ לִי כְּלוּם, וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ (בראשית מ״ח:כ״ב), וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַע אַבְרָהָם כֵּן, מָה אָמַר: אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ אֶעֱלֹזָה (תהלים ס׳:ח׳).
[ט] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנּוֹלַד לוֹ בֵּן וְעָשָׂה יוֹם טוֹב, וְנִשְׁבָּה אוֹתוֹ הַבֵּן וְעָשָׂה שָׁם זְמַן מְרֻבֶּה, אַחַר זְמַן נִפְדָה אוֹתוֹ הַבֵּן וְעָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ יוֹם גֶּנוּסְיָא, כָּךְ עַד שֶׁלֹא יָרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם הָיוּ מוֹנִים לַשִּׁעְבּוּד, מִשֶּׁיָּרְדוּ וְנִשְׁתַּעְבְּדוּ שָׁם, עָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסִּים וְנִפְדוּ, הִתְחִילוּ מוֹנִין לֶחֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים.
[י] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת וגו׳ בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו (תהלים ק״ה:מ״ד-מ״ה), הֵבִיא הָאֱלֹהִים הַמַּכּוֹת עַל הַמִּצְרִיִּים: שָׁלַח חשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ (תהלים ק״ה:כ״ח), הִתְחִיל מְשַׁלְשֵׁל וְיוֹרֵד עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְמִצְרַיִם. שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם (תהלים ק״ה:ל״ח), מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ הַכֹּל מְכַבְּדִין אוֹתוֹ עַד כַּמָּה הָיוּ מְכַבְּדִין אוֹתוֹ עַד שֶׁהָיוּ מְבִיאִין לוֹ דּוֹרוֹנוֹת וֵאלֹהֵיהֶן עִמָּהֶן, כָּךְ הָיָה פַּרְעֹה שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְהָיוּ מְבִיאִין לוֹ דּוֹרוֹנוֹת וֵאלֹהֵיהֶן עִמָּהֶן, וְאַחַר כָּךְ משֶׁה וְאַהֲרֹן בָּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וגו׳ (שמות ה׳:א׳). הוֹצִיא הַנִּמּוֹסִין וּפִשְׁפֵּשׁ בָּהֶם וְלֹא מָצָא שָׁם אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה, מָשָׁל לְעֶבֶד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עִם רַבּוֹ וכו׳ כְּדִלְעֵיל, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַי וְקַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם (ירמיהו י׳:י׳), מָשָׁל לְעָנִי שֶׁהָיָה בַּמְדִינָה וְהָיָה עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא הִרְגִּישׁ, כְּשֶׁנָּגְעָה הַמַּכָּה בְּגוּפוֹ הִתְחִיל מַרְגִּישׁ וְאָמַר אֵין כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כָּךְ הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכּוֹת עַל הַמִּצְרִיִּים וְלֹא הִרְגִּישׁ פַּרְעֹה, כֵּיוָן שֶׁנָּגְעָה בְּגוּפוֹ הִתְחִיל מַרְגִּישׁ וְצוֹוֵחַ: ה׳ הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים (שמות ט׳:כ״ז), וְכִי לֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָכוֹל לְהַצִיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרַיִם בַּמַּכָּה רִאשׁוֹנָה, אֶלָּא לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם (איוב י״ב:כ״ג), וּכְתִיב: מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ (איוב י״ב:כ״ד), וּמַהוּ כֵּן, שֶׁאָמַר: ה׳ הַצַּדִּיק, כְּשֶׁהָיוּ הַמַּכּוֹת בָּאוֹת לֹא הָיוּ בָּאוֹת אֶלָּא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַאֲפִלּוּ הוּרַד שָׁמָּה הַמַּכָּה וְנִכְנֶסֶת בָּהּ כְּמוֹ לוּז, הָיָה הַמַּכָּה מְמַלֵּא אֶת כֻּלָּהּ וְלֹא הָיְתָה נוֹגַעַת בְּשָׂדֶה אַחֶרֶת, וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר: כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ וגו׳ (ישעיהו כ״ו:ט׳), מָשָׁל לְמָה הָיְתָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דּוֹמָה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת אֲהוּבָה נְתוּנָה בְּעֵבֶר הַנָּהָר, פָּשַׁט הַמֶּלֶךְ אֶת יָדוֹ וְהֶעֱבִירָהּ וְהוֹשִׁיבָהּ בַּקָּרוֹנִין שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מַה יָּפוּ פְּעָמַיִךְ (שיר השירים ז׳:ב׳), לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב (שיר השירים ו׳:י״ב). וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר (תהלים ע״ח:כ״ז), וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת (תהלים ק״ו:ט׳), וַה׳ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם (שמות י״ג:כ״א), הַכֹּל בִּזְכוּת אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ, וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן, וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם (תהלים ק״ה:מ״ב-מ״ד), לָמָּה: בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ (תהלים ק״ה:מ״ה).
[יא] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהָיו (תהלים ל״ג:י״ב), מִשֶּׁבָּחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, קָבַע בּוֹ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשָׁנִים, וּכְשֶׁבָּחַר בְּיַעֲקֹב וּבָנָיו קָבַע בּוֹ רֹאשׁ חֳדָשִׁים שֶׁל גְּאֻלָּה שֶׁבּוֹ נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וּבוֹ עֲתִידִין לִגָּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז׳:ט״ו). וּבוֹ נוֹלַד יִצְחָק, וּבוֹ נֶעֱקַד, וּבוֹ קִבֵּל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת, וּבוֹ רָמַז לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא רֹאשׁ לָהֶם לִתְשׁוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהוֹצִיא אֶת בְּנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין, אָמַר עֲשׂוּ אוֹתוֹ יוֹם טוֹב כָּל הַיָּמִים שֶׁבּוֹ יָצָא בְּנִי מֵחשֶׁךְ לְאוֹר, מֵעֹל בַּרְזֶל לְחַיִּים, מֵעַבְדּוּת לְחֵרוּת, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. כָּךְ הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל מִבֵּית הָאֲסוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת (תהלים ס״ח:ז׳). מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: (וַ)⁠יּוֹצִיאֵם מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת (תהלים ק״ז:י״ד). מֵעֹל בַּרְזֶל לְעֹל תּוֹרָה, מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם (דברים י״ד:א׳). מִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: גֹּאֲלָם חָזָק ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ (ירמיהו נ׳:ל״ד). לְכָךְ קָבַע לָהֶם שִׂמְחָה שֶׁהוּא נִפְרָע מֵאוֹיְבֵיהֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ (ישעיהו מ״ג:ד׳).
[יב] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לִי וְלָכֶם הִיא הַגְּאֻלָּה, כִּבְיָכוֹל אֲנִי נִפְדֵיתִי עִמָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו (שמואל ב ז׳:כ״ג), וְקִבְעוּ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לִי וְלָכֶם, שֶׁאֲנִי רוֹאֶה דַּם הַפֶּסַח וּמְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּתְהֵא שִׂמְחַתְכֶם שְׁלֵמָה, אֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא עָנִי.
[יג] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – אָמַר שְׁלֹמֹה: בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (משלי ח׳:ט״ו), אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְדוּכוֹס שֶׁזָּרְקוּ לוֹ הַלִּגְיוֹנוֹת פּוֹרְפִּירָא, מֶה עָשָׂה פּוֹנֶה לֻפָּס וְשׂוֹרֵף אֶת הַשְּׁטַר וּמוֹצִיא הַלִּגְיוֹנִין וְהִיא נִקְרֵאת רֹאשׁ לְמַלְכוּתוֹ. כָּךְ לְעֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת מָלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, פּוֹנֶה לֻפָּס, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה (שמות י״ד:ח׳), וְשָׂרַף אֶת הַשְּׁטַר, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם (שמות י״ב:מ׳), וּמוֹצִיא לִגְיוֹנִין, וְהִיא נִקְרֵאת רֹאשׁ לְמַלְכוּתוֹ. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ.
[יד] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם (מיכה ו׳:ד׳), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי (תהלים מ״ג:ג׳), זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ (דברים ל״ג:ח׳), וְכֵן כְּתִיב: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ (מלאכי ב׳:ו׳). וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, מְלַמֵּד שֶׁלֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אָמַר משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי אָנֹכִי (שמות ג׳:י״א), וְכִי כָּךְ הִבְטַחְתָּ לַאֲבוֹתָם שֶׁבְּיַד בָּשָׂר וָדָם אַתָּה מוֹצִיא בְּנֵיהֶם, וּמִי אָנֹכִי שֶׁאֵלֵךְ: וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ג׳:י״א), וְכִי אֲנִי הוּא אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ: דָּן אָנֹכִי (בראשית ט״ו:י״ד), שֶׁאַתָּה מְשַׁלְּחֵנִי לְגָאֳלָן, לֹא כָּךְ הִבְטַחְתָּ לְאַבְרָהָם וְאָמַרְתָּ לוֹ: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי (בראשית ט״ו:י״ד), לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לְיַעֲקֹב: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה (בראשית מ״ו:ד׳), וְלִי אַתָּה אוֹמֵר: מִי אָנֹכִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ אֲנִי יוֹרֵד וּמַצִּילָן, אִשָּׁה אַחַת יָרְדָה לְמִצְרַיִם וּבִשְׁבִילָהּ יָרַדְתִּי וְהִצַּלְתִּי אוֹתָהּ, אֵימָתַי בְּשָׁעָה שֶׁנָּטַל פַּרְעֹה לְשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַגַע ה׳ אֶת פַּרְעֹה (בראשית י״ב:י״ז), וּמַה בִּשְׁבִיל אִשָּׁה אַחַת יָרַדְתִּי, בִּשְׁבִיל שִׁשִּׁים רִבּוֹא אֲנָשִׁים וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא נָשִׁים וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא בָּנִים, אֵינִי יוֹרֵד וּמַצִּילָן, אֶלָּא לְכוּ אַתֶּם תְּחִלָּה וְהוֹדִיעוּ לְבָנַי שֶׁאֲנִי גוֹאֲלָן, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מַצִּיל אוֹתָן, לְכָךְ כְּתִיב: שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי, לְכָךְ אָמַר: וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם.
[טו] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שָׁלַח משֶׁה עַבְדּוֹ אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ (תהלים ק״ה:כ״ו), כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל נָגַף אֶת הַבְּכוֹרוֹת וֶאֱלוֹהוֹת שֶׁלָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶגֹּף אֶת מִצְרַיִם (יהושע כ״ד:ה׳), וְכֵן: וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה׳ שְׁפָטִים (במדבר ל״ג:ד׳), כֵּיוָן שֶׁנָּגַף אוֹתָם בְּמַכַּת בְּכוֹרוֹת מֶה עָשׂוּ, נָטְלוּ בְּנֵיהֶם וְהִטְמִינוּם בְּבָתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶם, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַמִּצְרִים מְבַקְּשִׁין וּמְחַזְּרִין הֵיאַךְ לִבְרֹחַ מִן הַנֶּגֶף וְלֹא הָיוּ מוֹצְאִין, לָמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְּהֶם (איוב י״א:כ׳), רְשָׁעִים אֵלּוּ הַמִּצְרִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים (שמות ט׳:כ״ז), מִי גָרַם לָהֶם שֶׁיִּהְיוּ לוֹקִים כָּל מַכָּה וּמַכָּה, עַל שֶׁהָיוּ בּוֹטְחִים בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶם, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִכָּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם עִמָּהֶם, מִי שֶׁהָיָה שֶׁל עֵץ הָיָה נִרְקָּב, שֶׁל אֶבֶן הָיָה נָמֵס, שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב וְשֶׁל נְחשֶׁת הִתִּיכָן כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ מִתְּחִלָּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה׳ שְׁפָטִים (במדבר ל״ג:ד׳), וְכָל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבָּעוֹלָם אָבְדוּ חוּץ מִבַּעַל צְפֹן שֶׁלָּהֶם, לָמָּה, בִּשְׁבִיל לְהַטְעוֹתָן, לְכָךְ כְּתִיב: מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם (איוב י״ב:כ״ג). וְכֵן יְשַׁעְיָה אוֹמֵר: הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ, הַמּוֹצִיא רֶכֶב וָסוּס חַיִל וְעִזּוּז (ישעיהו מ״ג:ט״ז-י״ז), כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירוֹת (שמות י״ד:ב׳), וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ (שמות י״ד:ג׳), קָרָא לְכָל חֲיָלוֹתָיו וְאָמַר לָהֶם אִי אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁבַּעַל צְפֹן כָּנַס עַל יִשְׂרָאֵל כָּל הָאֲרָיוֹת שֶׁבַּמִּדְבָּר, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא (דניאל ו׳:כ״ג), מִיָּד שָׂרָן שֶׁל מִצְרַיִם יָרַד לְאַבְּדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם (שמות י״ד:י׳), פַּרְעֹה נוֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא מִצְרַיִם, זֶה הַשַּׂר שֶׁלָּהֶן, מִיָּד: וַיִּירְאוּ מְאֹד (שמות י״ד:י׳), אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַל תִּירָאוּ (שמות י״ד:י״ג). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם (שמות י״ד:כ״ו), מִיָּד: וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ (שמות י״ד:כ״ז). וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ (שמות י״ד:כ״ז), הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר מִצְרַיִם נָסִים אַחֲרֵיהֶם, וְכִי יֵשׁ אָדָם בּוֹרֵחַ מִן הַבְּרִיָה וְנָס לִקְרָאתוֹ, אֶלָּא שֶׁהִטְעָה אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא הָיוּ מוֹצְאִין הֵיכָן לָנוּס וְהָיוּ נָסִים לִקְרָאתוֹ, עַד שֶׁנִּשְׁתַּקְעוּ תְּהוֹמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַעֵר ה׳ אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם (שמות י״ד:כ״ז), וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְּהֶם (איוב י״א:כ׳), וְעַל בַּעַל צְפוֹן שֶׁבָּטְחוּ עָלָיו, נֶאֱמַר: וְתִקְוָתָם מַפַּח נָפֶשׁ (איוב י״א:כ׳). וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא כְּשֶׁיִּכָּנְסוּ כָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מְבִיאִין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶם שֶׁיַּצִּילוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה׳ אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד (מיכה ד׳:ה׳), וְכֵיוָן שֶׁבָּאִין מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה בָּהֶם, מַתִּיכָן, וְהֵן רוֹאִין וּמִתְבַּיְּשִׁין וְהֵם מַשְׁלִיכִין אוֹתָם וְהוֹלְכִין וּמַטְמִינִים עַצְמָן בִּמְעָרוֹת וּבִסְלָעִים. וְכֵן יְשַׁעְיָה אוֹמֵר: כִּי יוֹם לַה׳ צְבָאוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם (ישעיהו ב׳:י״ב), אֵלּוּ הַטְּיוּסִין שֶׁלָּהֶם: וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף (ישעיהו ב׳:י״ח). וּמָה הֵן עוֹשִׂין הוֹלְכִין וּמַטְמִינִים עַצְמָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר (ישעיהו ב׳:י״ט), וּכְתִיב: בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ (ישעיהו ב׳:כ׳), אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרְחִים אַתֶּם רְאוּ מַה הִכְתַּבְתִּי: וְאִם יֵחָבְאוּ בְּרֹאשׁ הַכַּרְמֶל מִשָּׁם אֲחַפֵּשׂ (עמוס ט׳:ג׳), חִיאֵל שֶׁנִּטְמַן בַּבַּעַל בְּהַר הַכַּרְמֶל שֶׁזָּרַק אֵשׁ בָּעֵצִים לֹא נְגַפְתִּיו: וְאִם יִסָּתְרוּ מִנֶּגֶד עֵינַי (עמוס ט׳:ג׳), וְאוֹמֵר: אִם יַחְתְּרוּ בִשְׁאוֹל (עמוס ט׳:ב׳). אוֹתָהּ שָׁעָה: וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה (איוב י״א:כ׳), אֲבָל הַצַּדִּיקִים עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: מִגְדַל עֹז שֵׁם ה׳ (משלי י״ח:י׳).
[כ] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – לָמָּה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, לְפִי שֶׁקִּדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ בִּשְׁלשָׁה, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַדֵּשׁ אֶת הַחֹדֶשׁ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן אֲנִי וְאַתֶּם נְקַדֵּשׁ אֶת הַחֹדֶשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, אֲבָל עִבּוּר הַשָּׁנָה בַּעֲשָׂרָה זְקֵנִים, כְּשֶׁהָיוּ רַבּוֹתֵינוּ נִכְנָסִים לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה נִכְנָסִים עֲשָׂרָה זְקֵנִים בְּקִיאִים לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְאַב בֵּית דִּין עִמָּהֶם, וְנוֹעֲלִין אֶת הַדְּלָתוֹת וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר כָּל הַלַּיְלָה, בַּחֲצִי הַלַּיְלָה אוֹמְרִים לְאַב בֵּית דִּין, מְבַקְּשִׁים אָנוּ לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה שֶׁתְּהֵא הַשָּׁנָה הַזֹּאת שְׁלשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ, גּוֹזֵר אַתְּ עִמָּנוּ, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם מַה שֶּׁדַּעְתְּכֶם אַף אֲנִי עִמָּכֶם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָצָא אוֹר מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ וּבָא לִפְנֵיהֶם וְהָיוּ יוֹדְעִים שֶׁנִּתְרַצָּה לָהֶם הָאֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר: זָרַח בַּחשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים (תהלים קי״ב:ד׳), מַה שֶּׁהֵן גּוֹזְרִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַסְכִּים עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי (תהלים נ״ז:ג׳), יִשְׁתַּבַּח שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהַבְּרִיּוֹת גּוֹזְרִין וְהוּא מַסְכִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: צַדִּיק מוֹשֵׁל בְּיִרְאַת אֱלֹהִים (שמואל ב כ״ג:ג׳). וּמִנַּיִן לְהִתְוָעֵד בַּעֲשָׂרָה זְקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר (קהלת ז׳:י״ט). וְכֵן בִּימֵי שְׁלֹמֹה כְּשֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה מְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה הָיָה מַכְנִיס שִׁבְעָה זְקֵנִים לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם. מַהוּ חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו (משלי כ״ו:ט״ז), שֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה תּוֹפֵס פִּיו שֶׁלֹא לְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, וְכָךְ הוּא אוֹמֵר: כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ (משלי כ״ג:א׳), וְאוֹמֵר: וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה (משלי כ״ג:ב׳), וְהָיָה שָׁם שְׁלֹמֹה וְנָתָן הַנָּבִיא וְגָד הַחוֹזֶה, הֲרֵי עֲשָׂרָה.
[כא] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד (ישעיהו מ״ב:ט׳), וְכִי יֵשׁ לֶעָתִיד לָבוֹא חֲדָשׁוֹת, וְהָא כְתִיב: מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה (קהלת א׳:ט׳), אֶלָּא מוֹצְאִין אָנוּ עֲשָׂרָה דְבָרִים עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ לֶעָתִיד לָבוֹא, הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא עָתִיד לְהָאִיר לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם (ישעיהו ס׳:י״ט), וְכִי יָכוֹל אָדָם לְהַבִּיט בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לַשֶּׁמֶשׁ, מֵאִיר אַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה חֶלְקֵי אוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם (ישעיהו ל׳:כ״ו), וַאֲפִלּוּ אָדָם חוֹלֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר לַשֶּׁמֶשׁ וּמְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ (מלאכי ג׳:כ׳). הַשְּׁנִיָּה, מוֹצִיא מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַיִם וּמְרַפֵּא בָּהֶם כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַחֲלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם יִחְיֶה וגו׳ (יחזקאל מ״ז:ט׳). הַשְּׁלִישִׁית, עוֹשֶׂה הָאִילָנוֹת לִתֵּן פֵּרוֹתֵיהֶן בְּכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, וְיִהְיֶה אָדָם אוֹכֵל מֵהֶם וּמִתְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה וגו׳ לֶחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים (יחזקאל מ״ז:י״ב), הָרְבִיעִית, שֶׁהֵם בּוֹנִים כָּל עָרִים הֶחֳרָבוֹת, וְאֵין מָקוֹם חָרֵב לְעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ סְדוֹם וַעֲמוֹרָה נִבְנוֹת לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְנָה לְקַדְמָתָן (יחזקאל ט״ז:נ״ה). הַחֲמִישִׁית, שֶׁהוּא בּוֹנֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם בְּאֶבֶן סַפִּיר, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ (ישעיהו נ״ד:י״א), וּכְתִיב: וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ (ישעיהו נ״ד:י״ב), וְאוֹתָן אֲבָנִים מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ, וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בָּאִין וְרוֹאִין בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָלְכוּ גּוֹיִם לְאֹרֵךְ (ישעיהו ס׳:ג׳). הַשִּׁשִּׁית: וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה (ישעיהו י״א:ז׳). הַשְּׁבִיעִית, שֶׁהוּא מֵבִיא כָּל הַחַיּוֹת וְכָל הָעוֹפוֹת וְכָל הָרְמָשִׂים וְכוֹרֵת עִמָּם בְּרִית וְעִם כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם (הושע ב׳:כ׳). הַשְּׁמִינִית, שֶׁאֵין עוֹד בְּכִי וִילָלָה בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה (ישעיהו ס״ה:י״ט). הַתְּשִׁיעִית, אֵין עוֹד מָוֶת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה׳ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר (ישעיהו כ״ה:ח׳). הָעֲשִׂירִית, שֶׁאֵין עוֹד לֹא אֲנָחָה לֹא אֲנָקָה וְלֹא יָגוֹן, אֶלָּא הַכֹּל שְׂמֵחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפְדוּיֵי ה׳ יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה (ישעיהו ל״ה:י׳).
[כב] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ (תהלים ק״ד:י״ט), הַרְבֵּה מַעֲשִׂים כָּתַב משֶׁה בַּתּוֹרָה סְתוּמִים עָמַד דָּוִד וּפֵרְשָׁם, אָנוּ מוֹצְאִין מִמַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית מִשֶּׁבָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ בָּרָא הָאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים (בראשית א׳:א׳), וְאַחַר כָּךְ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר (בראשית א׳:ג׳). וְדָוִד פֵּרְשׁוֹ מֵאַחַר שֶׁבָּרָא אוֹר בָּרָא שָׁמָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה (תהלים ק״ד:ב׳), וְהָדַר: נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה (תהלים ק״ד:ב׳), הֲרֵי לָמַדְנוּ מִשֶּׁבָּרָא אוֹר בָּרָא שָׁמָיִם. שְׁלשָׁה בְּרִיּוֹת קָדְמוּ אֶת הָעוֹלָם, הַמַּיִם וְהָרוּחַ וְהָאֵשׁ. הַמַּיִם הָרוּ וְיָלְדוּ אֲפֵלָה, הָאֵשׁ הָרָה וְיָלְדָה אוֹר, הָרוּחַ הָרָה וְיָלְדָה חָכְמָה, וּבְשֵׁשׁ בְּרִיּוֹת אֵלּוּ הָעוֹלָם מִתְנַהֵג, בָּרוּחַ, בַּחָכְמָה, וּבָאֵשׁ, וּבָאוֹר, וּבַחשֶׁךְ, וּבַמָּיִם. לְפִיכָךְ דָּוִד אָמַר: בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ ה׳ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד (תהלים ק״ד:א׳), אָדָם רוֹאֶה עַמּוּד נָאֶה אוֹמֵר בָּרוּךְ הַמַּחְצָב שֶׁנֶּחְצַב מִמֶּנּוּ. נָאֶה הָעוֹלָם, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁחֲצָבוֹ וּבְרָאוֹ בְּדָבָר, אַשְׁרֶיךָ הָעוֹלָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלַךְ [המליך] בָּךְ. בָּשָׂר וָדָם צָר אִיקוּנִין שֶׁלּוֹ עַל הַטַּבְלָא שֶׁל עֵץ, הַטַּבְלָא גְדוֹלָה מִצּוּרָתוֹ, הָאֱלֹהִים יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ הוּא גָדוֹל וְאִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ גְּדוֹלָה. הָעוֹלָם קָטָן וְהוּא גָּדוֹל מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְּיָהּ ה׳ צוּר עוֹלָמִים (ישעיהו כ״ו:ד׳), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר צוּר עוֹלָמִים, שְׁנֵי עוֹלָמִים עָלָיו אֵינָן חֲשׁוּבִין כְּלוּם, לְכָךְ נֶאֱמַר: ה׳ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד, מִשֶּׁעָטַף אֶת הָאוֹר חָזַר וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה וגו׳ (תהלים ק״ד:ב׳). בָּשָׂר וָדָם מִשֶּׁבּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת הוּא בּוֹנֶה אֶת הָעֲלִיָּה, הָאֱלֹהִים אֵינוֹ כֵן, מִשֶּׁמָּתַח מַעֲזִיבָה בָּנָה עֲלִיָּה, וּמִשֶּׁבָּנָה עֲלִיָּה הֶעֱמִיד אוֹתָן עַל אֲוִיר הָעוֹלָם עַל בְּלִימָה, וְאַחַר כָּךְ הִתְקִין מַרְכְּבוֹתָיו עֲנָנִים, וְאַחַר כָּךְ הָאִסְטִיס שֶׁלּוֹ עַל סְעָרָה. וּמִי מוֹדִיעֲךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ, דָּוִד, שֶׁהוּא פֵּרַשׁ מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, לְהוֹדִיעַ לְבָאֵי עוֹלָם גְּבוּרָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ (תהלים ק״ד:ג׳), לֹא בִנְחשֶׁת וְלֹא בְבַרְזֶל אֶלָּא בִּגְזוּזְטְרָאוֹת שֶׁל מָיִם, וְאַחַר כָּךְ בָּנָה אֶת הָעֲלִיּוֹת, לֹא בְאֶבֶן וְלֹא בְגָזִית אֶלָּא רְכָסִים שֶׁל מָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו. בָּשָׂר וָדָם עוֹשֶׂה סַרְגְּלָא שֶׁלּוֹ חֲזָקָה שֶׁתִּשָּׂא כָּל מַשָּׂאוֹ, וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּבַרְזֶל בִּנְחשֶׁת וּבְכֶסֶף וּבְזָהָב, וְהָאֱלֹהִים יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ הֶעָנָן אֵין בּוֹ מַמָּשׁ וְעוֹשֶׂה סַרְגְּלִין שֶׁלּוֹ עָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ. בָּשָׂר וָדָם אִם הָיָה לְפָנָיו דֶּרֶךְ שֶׁל שְׁקִיעָה מְהַלֵּךְ הוּא עַל אֲבָנִים שֶׁהֵם קָשִׁים, וְהָאֱלֹהִים אֵינוֹ כֵן אֶלָּא עוֹזֵב אֶת הֶעָנָן הַנִּרְאֶה וּמְהַלֵּךְ עַל הָרוּחַ שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ (תהלים ק״ד:ג׳). בָּשָׂר וָדָם מַכְתִּיב לוֹ סִטְרַטְיוֹטִין גִּבּוֹרִים בְּרִיאִים כְּדֵי לִלְבּוֹשׁ קַסְדָּא וְשִׁרְיוֹן וּכְלֵי זַיִן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִכְתִּיב סִטְרַטְיוֹטִין שֶׁלּוֹ שֶׁאֵינָן נִרְאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת (תהלים ק״ד:ד׳), הָרוּחַ יוֹצֵא וְהַבָּרָק אַחֲרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט (תהלים ק״ד:ד׳). מִשֶּׁבָּרָא רָקִיעַ בָּרָא מַלְאָכִים בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וּבוֹ בַיּוֹם בָּרָא גֵּיהִנֹּם, שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ כִּי טוֹב, כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁהוּא קוֹנֶה עֲבָדִים וְאוֹמֵר עֲשׂוּ אַסְפַּתִּין, אָמְרוּ לוֹ לָמָּה כָּךְ, אָמַר לָהֶם שֶׁאִם יִמְרְדוּ יִשְׁמְעוּ אַסְפִּיקוּלָא, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרֵא אֲנִי גֵּיהִנֹּם שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ כִּי טוֹב, שֶׁאִם יֶחֶטְאוּ בְּנֵי אָדָם יוֹרְדִין לְתוֹכוֹ. וּמִנַּיִן שֶׁנִּבְרֵאת גֵּיהִנֹּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, שֶׁכֵּן הַנָּבִיא מְפָרֵשׁ: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה (ישעיהו ל׳:ל״ג), מִן הַיּוֹם שֶׁאָדָם יָכוֹל לוֹמַר אֶתְמוֹל, וְאֵימָתַי אָדָם יָכוֹל לוֹמַר אֶתְמוֹל, בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, שֶׁיּוֹם אֶחָד בַּשַּׁבָּת לְפָנָיו. וְאַחַר כָּךְ בָּרָא יַבָּשָׁה בַּשְּׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ (תהלים ק״ד:ה׳), וְאוֹתָהּ שָׁעָה אֶחָד עָרוּם וְאֶחָד לָבוּשׁ, כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, הִפְשִׁיט כְּסוּתוֹ שֶׁל אֶחָד וְהִלְבִּישָׁהּ לַחֲבֵרוֹ, כָּךְ אָמַר הָאֱלֹהִים: יִקָּווּ הַמַּיִם (בראשית א׳:ט׳), גִּלָּה אֶת הָאָרֶץ וְכִסָּה אֶת הַתְּהוֹם. וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר: תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ (תהלים ק״ד:ו׳), מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן (תהלים ק״ד:ז׳), כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁרָאָה גִתּוֹ מְלֵאָה עֲנָבִים וְהַכֶּרֶם לִבְצֹר, אָמְרוּ לוֹ וְהֵיכָן אַתָּה נוֹתֵן שְׁאָר עֲנָבִים, בִּשְׁבִיל שֶׁהַגַּת קְטַנָּה, אָמַר לָהֶם אֲנִי עוֹשֶׂה גַת שֶׁתִּטֹּל לְכָל הָעֲנָבִים שֶׁבַּכֶּרֶם, מֶה עָשָׂה רָפַשׁ הָעֲנָבִים וּבָעַט רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא אֶת הָעֲנָבִים שֶׁבַּכֶּרֶם וְהֶחֱזִיק הַגַּת כָּל הָעֲנָבִים, כָּךְ הָיָה כָּל הָעוֹלָם מָלֵא מַיִם בְּמַיִם וְהָאָרֶץ שְׁקוּעָה בַּמַּיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה (בראשית א׳:ט׳), אָמְרוּ הַמַּיִם הֲרֵי הָעוֹלָם אָנוּ מְלֵאִים וְעַד עַכְשָׁו צַר לָנוּ לְהֵיכָן אָנוּ הוֹלְכִין, יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ בָּעַט בָּאוֹקְיָנוֹס וַהֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב (איוב כ״ו:י״ב), וְאֵין מָחַץ אֶלָּא לְשׁוֹן הֲרִיגָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ (שופטים ה׳:כ״ו). כְּשֶׁהָרַג אוֹתָן יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהֵן בּוֹכִין עַד הַיּוֹם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם (איוב ל״ח:ט״ז). וְלָמָּה הָרַג אוֹתָן, שֶׁהַבַּיִת שֶׁהוּא מַחֲזִיק מֵאָה חַיִּים מַחֲזִיק אֶלֶף מֵתִים, לְכָךְ נִקְרָא אוֹקְיָנוֹס יַם הַמָּוֶת, וְעָתִיד אֱלֹהִים לְרַפֹּאתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים וְנִרְפְּאוּ הַמָּיִם (יחזקאל מ״ז:ח׳). כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שְׁאָר הַמַּיִם שֶׁבָּעַט בְּאוֹקְיָנוֹס, לְקוֹל צַעֲקָתוֹ בָּרְחוּ חַבְרֵיהֶן, כְּמוֹ חַמָּר בָּשָׂר וָדָם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ וְהָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי עֲבָדִים, אוֹתָן הָרִאשׁוֹנִים רָצִין וּבוֹרְחִין, כָּךְ הָיוּ שְׁאָר הַמַּיִם שֶׁבָּעוֹלָם בּוֹרְחִים מִקּוֹל צַעֲקָתוֹ שֶׁל אוֹקְיָנוֹס, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן (תהלים ק״ד:ז׳), וְהָיוּ בּוֹרְחִין וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין לְהֵיכָן בּוֹרְחִין, שֶׁנֶּאֱמַר: יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם (תהלים ק״ד:ח׳), כְּגוֹן עֶבֶד בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לוֹ אֲדוֹנוֹ הַמְתֵּן לִי בַּשּׁוּק, וְלֹא אָמַר לוֹ הֵיכָן יַמְתִּין, הִתְחִיל הָעֶבֶד אוֹמֵר שֶׁמָּא אֵצֶל בַּסִילְקִי אָמַר לִי לְהַמְתִּינוֹ אוֹ שֶׁמָּא אֵצֶל בֵּית הַמֶּרְחָץ אָמַר לִי, אוֹ שֶׁמָּא בְּצַד פִּיטְרוֹן אָמַר לִי, עָלָה מְצָאוֹ סְטָרוֹ מִסְטָר, אָמַר לוֹ עַל שַׁעַר פַּלְטֵרִין שֶׁל אִפַּרְכוֹס שְׁלַחְתִּיךָ, כָּךְ הָיוּ הַמַּיִם חוֹזְרִים כְּשֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד (בראשית א׳:ט׳), לֹא לַדָּרוֹם וְלֹא לַצָּפוֹן אָמַר לָהֶם אֶלָּא הָיוּ פוֹזְרִין, יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת, סְטָרָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְטָר אָמַר לָהֶם לִמְקוֹמוֹ שֶׁל לִוְיָתָן אָמַרְתִּי לָכֶם לֵילֵךְ. מִנַּיִן כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם (תהלים ק״ד:ח׳), וְזֶה מְקוֹמוֹ שֶׁל לִוְיָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ (תהלים ק״ד:כ״ו), גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן (תהלים ק״ד:ט׳), כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁהִכְנִיס בְּהֶמְתּוֹ לְדִיר וְנָעַל הַמַּסְגֵּר בְּפָנֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹא תֵצֵא וְתִרְעֶה אֶת הַתְּבוּאָה, כָּךְ נָעַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַיָּם בַּחוֹל וְהִשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹא יֵצֵא מִן הַחוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם (ירמיהו ה׳:כ״ב). הַמְשַׁלֵּחַ מַעֲיָנִים בַּנְחָלִים (תהלים ק״ד:י׳), כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲקָלִים שֶׁל זֵיתִים, כָּבַשׁ אֶת הַקּוֹרָה זֶה עַל זֶה, וְהַשֶּׁמֶן יוֹרֵד מִלְמַעְלָה וְהַשֶּׁמֶן יוֹרֵד מִלְּמַטָּה, כָּךְ הָהָר מִכָּאן וְהָהָר מִכָּאן כְּבוּשִׁין עַל הַמַּעְיָנוֹת וְהֵן מַקְטִיעִין וְיוֹצְאִין מִבֵּין הֶהָרִים, לְכָךְ כְּתִיב: הַמְשַׁלֵּחַ מַעֲיָנִים בַּנְּחָלִים. אַחַר כָּךְ מַה דָּוִד אוֹמֵר: עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים (תהלים ק״ד:י״ט), שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה חַלּוֹנוֹת בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָקִיעַ, מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וּשְׁלשָׁה בַּמִּזְרָח, וּמֵאָה וּשְׁמוֹנִים וּשְׁנַיִם בַּמַּעֲרָב, מֵהֶן בָּרָא לַשֶּׁמֶשׁ וּמֵהֶן בָּרָא לַלְּבָנָה, שֶׁיְהֵא הָעוֹלָם שָׁט אַחֲרָיו וְהוּא מְהַלֵּךְ כֻּלָּן חוּץ מֵאַחַד עָשָׂר חַלּוֹנוֹת שֶׁאֵין הַלְּבָנָה נִכְנֶסֶת לְאֶחָד מֵהֶן, כְּגוֹן אִפַּרְכוֹס וְדֻכָּס, שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין דּוֹנָטִיבָא. אִפַּרְכוֹס נוֹטֵל לְפִי כְבוֹדוֹ וְדֻכָּס לְפִי כְבוֹדוֹ. כָּךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִקְרָא גָּדוֹל וְהַלְּבָנָה נִקְרֵאת קָטָן, לְכָךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִקְרָא גָּדוֹל שֶׁהוּא גָדוֹל עַל הַלְּבָנָה אַחַד עָשָׂר יוֹם, לְכָךְ בָּרָא הַלְּבָנָה בִּשְׁבִיל מוֹעֲדוֹת שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל מַרְבִּין וּמְמַעֲטִין כַּלְּבָנָה וְאֵינוֹ רַע לָהּ בַּעֲבוּר תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת, שֶׁכָּל הַשָּׁנָה מוֹנָה לַחַמָּה לִשְׁנֵי עוֹלָם וּלְשָׁנִים שֶׁל בְּנֵי אָדָם, וְהוּא שֶׁיּוֹדֵעַ קִצּוֹ שֶׁל כָּל אָדָם וְאָדָם כַּמָּה שָׁנִים רָאָה הַשֶּׁמֶשׁ וְכָל הֵימְךָ לוֹמַר שֶׁבִּשְׁבִיל אֵלּוּ הַמּוֹעֲדוֹת עָשָׂה אֶת הַלְּבָנָה, עָמַד דָּוִד וּפֵרַשׁ עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים, אָמְרוּ לוֹ לְדָוִד עַד שֶׁאָנוּ בְּמִצְרַיִם נָטַלְנוּ חֹדֶשׁ שֶׁל לְבָנָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם.
[כג] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ (משלי ה׳:י״ז), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי מַזְהִיר עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם (ויקרא כ״ו:א׳). לֹא נָתַתִּי הַמִּשְׁפָּט אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט (הושע ה׳:א׳). הַצְּדָקָה שֶׁלָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה (דברים כ״ד:י״ג). הָרַחֲמִים שֶׁלָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ (דברים י״ג:י״ח). וּשְׁמִיטִים וְיוֹבְלוֹת שֶׁלָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה (ויקרא כ״ה:י׳). וְאוֹמֵר: יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם (ויקרא כ״ה:י׳). וְלֹא נָתַתִּי הַמִּצְווֹת אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם (דברים י״א:י״ג). הַמַּעַשְׂרוֹת וְהַבְּכוֹרוֹת לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וגו׳ (דברים י״ד:כ״ג). הַקָּרְבָּנוֹת לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ (שמות כ׳:כ׳). הַבְּרָכוֹת לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ (במדבר ו׳:כ״ד). וְכֵן: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם (ויקרא כ״ה:כ״א). וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן (ויקרא כ״ה:ל״ח). וְלֹא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ כָּל הָאֲרָצוֹת סְבִיבוֹתֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ וגו׳ (יהושע א׳:ג׳). לֹא נָתַתִּי הַתּוֹרָה אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי וגו׳ (משלי ד׳:ב׳). הַצִּיצִית נָתַתִּי לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת (במדבר ט״ו:ל״ט). יָמִים טוֹבִים נָתַתִּי לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם (ויקרא כ״ג:ז׳). יוֹם הַכִּפּוּרִים נָתַתִּי לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יוֹם כִּפּוּרִים הוּא (ויקרא כ״ג:כ״ח). לוּלָב לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן (ויקרא כ״ג:מ׳). סֻכָּה לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל וגו׳ (ויקרא כ״ג:מ״ב). לֹא נָתַתִּי אוֹרָה אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ (ישעיהו ס׳:א׳). לֹא נָתַתִּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. פֶּסַח לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת (שמות י״ב:ו׳). הֱוֵי יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ.
[כד] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶה לָכֶם – הָרוֹאֶה אֶת הַלְּבָנָה הֵיאַךְ צָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּזְּמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ, יֵשׁ מִן רַבָּנָן אָמְרִין בָּרוּךְ מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים. וְיֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים בָּרוּךְ מְקַדֵּשׁ חֳדָשִׁים. וְיֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאִם אֵין יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ אֵין אוֹתוֹ קִדּוּשׁ כְּלוּם. וְאַל תִּתְמַהּ עַל זֶה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קִדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳ (ויקרא כ׳:כ״ו), וּלְפִי שֶׁהֵם מְקֻדָּשִׁים לַשָּׁמַיִם לְכָךְ מַה שֶּׁהֵם מְקַדְּשִׁים הוּא מְקֻדָּשׁ. רְצוֹנְךָ לֵידַע צֵא וּלְמֹד מִכְּלֵי הַשָּׁרֵת, משֶׁה קִדֵּשׁ אֶת הַמִּשְׁכָּן, וְאֶת כָּל כֵּלָיו מִי הָיָה מְקַדְּשָׁם, יָכוֹל הָיָה משֶׁה לָבוֹא וּלְקַדְּשָׁן, אֶלָּא מָה הָיוּ עוֹשִׂין הָיָה הַכֹּהֵן מְקַבֵּל בּוֹ דָּבָר שֶׁל קֹדֶשׁ וְהַכְּלִי מִתְקַדֶּשֶׁת, כְּשֵׁם שֶׁקִּדֵּשׁ משֶׁה בְּדַם הַמִּזְבֵּחַ אוֹ יַיִן נֶסֶךְ אוֹ מִנְחָה, מְעָרֶה בִּכְלִי חֹל וּכְלִי חֹל מִתְקַדֵּשׁ. וְאִם כְּלִי חֹל כְּשֶׁהוּא מִתְמַלֵּא מִן הַקֹּדֶשׁ מִתְקַדֶּשֶׁת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים וּמְקַדְּשִׁים אֶת הַחֹדֶשׁ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי קָדוֹשׁ אֲנִי וּלְעַצְמִי אֲנִי מְקַדֵּשׁ, אֶלָּא הֲרֵינִי מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל וְהֵן מְקַדְּשִׁין אוֹתִי, לְכָךְ כְּתִיב: וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים (ויקרא כ׳:כ״ו), כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם (ויקרא כ״א:ח׳). וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר: וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל (תהלים כ״ב:ד׳). וּמָתַי הִתְחִילוּ יִשְׂרָאֵל לְקַדֵּשׁ אֶת הַחֹדֶשׁ בְּמִצְרָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם.
[כה] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב (תהלים קמ״ז:י״ט), זוֹ הַתּוֹרָה. חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל (תהלים קמ״ז:י״ט), אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי הֶחֳדָשִׁים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, חֻקִּים, אֵלּוּ הַמּוֹעֲדִים, שֶׁתְּלוּיִם בָּהֶם הַמִּשְׁפָּטִים, וְאֵין חֻקָּיו אֶלָּא חַגִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא (תהלים פ״א:ה׳). כֵּיצַד הַמִּשְׁפָּטִים תְּלוּיִים בָּהֶן, אָדָם מוֹכֵר שָׂדֶה אוֹ בַיִת אוֹ עֶבֶד, אוֹ שֶׁהוּא לֹוֶה וּמַלְוֶה לַחֲבֵרוֹ, אִם רָצָה אָדָם לִגְזֹל לַחֲבֵרוֹ הוּא מוֹצִיא לוֹ שְׁטָר וְהַדַּיָּנִין רוֹאִין הֵיאַךְ כָּתַב לוֹ וּמֵאֵימָתַי כָּתַב לוֹ הַגְּרַמַּסְיוֹן, מֵאֵיזֶה חֹדֶשׁ, בְּכַמָּה בַּחֹדֶשׁ הָיָה, וְכָךְ בּוֹדְקִין הַדַּיָּנִין וְאוֹמְרִין לַגּוֹזֵל אִי אֶפְשָׁר לְךָ לְגָזְלוֹ. הֱוֵי: חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, הַדַּיָּנִין בּוֹדְקִין חֳדָשִׁים, שֶׁמִּן חֶשְׁבּוֹן חֳדָשִׁים הַדַּיָּנִין דָּנִין.
[כו] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ (תהלים ע״ב:ז׳), עַד שֶׁלֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּרֶמֶז הוֹדִיעַ לָהֶם שֶׁאֵין הַמַּלְכוּת בָּאָה לָהֶם עַד שְׁלשִׁים דּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, הַחֹדֶשׁ שְׁלשִׁים יוֹם, וּמַלְכוּת שֶׁלָּכֶם שְׁלשִׁים דּוֹר. הַלְּבָנָה בָּרִאשׁוֹן שֶׁל נִיסָן מַתְחֶלֶת לְהָאִיר, וְכָל שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת מְאִירָה עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר יָמִים, וְדִסְקוֹס שֶׁלָּהּ מִתְמַלֵּא, וּמֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר עַד שְׁלשִׁים אוֹר שֶׁלָּהּ חָסֵר, בִּשְׁלשִׁים אֵינָהּ נִרְאֵית. כָּךְ יִשְׂרָאֵל חֲמִשָּׁה עָשָׂר דוֹר מִן אַבְרָהָם וְעַד שְׁלֹמֹה. אַבְרָהָם הִתְחִיל לְהָאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ (ישעיהו מ״א:ב׳), בָּא יִצְחָק אַף הוּא הֵאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק (תהלים צ״ז:י״א). בָּא יַעֲקֹב וְהוֹסִיף אוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ (ישעיהו י׳:י״ז), וְאַחַר כָּךְ יְהוּדָה, פֶּרֶץ, חֶצְרוֹן, רָם, עֲמִינָדָב, נַחְשׁוֹן, שַׂלְמוֹן, בֹּעַז, עוֹבֵד, יִשַּׁי, דָּוִד. כֵּיוָן שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה נִתְמַלֵּא דִסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה׳ לְמֶלֶךְ (דברי הימים א כ״ט:כ״ג), וְכִי יוּכַל אָדָם לֵישֵׁב בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר (דניאל ז׳:ט׳). אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְשׁוֹלֵט בְּכָל הַמְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: יוֹדוּךָ ה׳ כָּל מַלְכֵי אָרֶץ (תהלים קל״ח:ד׳), כֵּן שָׁלַט שְׁלֹמֹה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכֹל מַלְכֵי הָאָרֶץ מְבַקְּשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה וגו׳ וְהֵמָּה מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ (דברי הימים ב ט׳:כ״ג-כ״ד), לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה׳ לְמֶלֶךְ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבוּשׁוֹ הוֹד וְהָדָר וְנָתַן לִשְׁלֹמֹה הוֹד מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת (דברי הימים א כ״ט:כ״ה). בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב: וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה (יחזקאל א׳:י׳), וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב: וְעַל הַמִּסְגָּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְּׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר (מלכים א ז׳:כ״ט). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה (מלכים א ז׳:ל״ג). בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין דָּבָר רָע נוֹגֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יְגֻרְךָ רָע (תהלים ה׳:ה׳), וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב: אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע (מלכים א ה׳:י״ח). הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה שִׁשָּׁה רְקִיעִים וּבַשְּׁבִיעִי יוֹשֵׁב, וּבְכִסְאוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה כְּתִיב: שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא (מלכים א י׳:י״ט), וְיוֹשֵׁב בַּמַּעֲלָה הַשְּׁבִיעִית, הֲרֵי נִתְמַלֵּא דִּסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה וּמִשָּׁם הִתְחִילוּ הַמְלָכִים פּוֹחֲתִין וְהוֹלְכִין: וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם (דברי הימים א ג׳:י׳), וּבֶן רְחַבְעָם אֲבִיָּה וּבְנוֹ אָסָא, יְהוֹשָׁפָט, יְהוֹרָם, אֲחַזְיָהוּ, יוֹאָשׁ, אֲמַצְיָהוּ, עֻזִּיָה, יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּה, מְנַשֶּׁה, אָמוֹן, יֹאשִׁיָהוּ, יְהוֹיָקִים. כֵּיוָן שֶׁבָּא צִדְקִיָּהוּ, דִּכְתִיב: וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר (ירמיהו נ״ב:י״א), חָסַר אוֹרָהּ שֶׁל לְבָנָה. וְכָל אוֹתָן הַשָּׁנִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִין הָיוּ הָאָבוֹת מִתְפַּלְּלִין עֲלֵיהֶן וְעוֹשִׂין שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם (תהלים ע״ב:ג׳). וְאֵין הָרִים אֶלָּא אָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה׳ (מיכה ו׳:ב׳). וְעַד מָתַי הָיוּ הָאָבוֹת מִתְפַּלְּלִין עֲלֵיהֶן, עַד שֶׁאָבַד צִדְקִיָּהוּ אֶת עֵינָיו וְחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ (תהלים ע״ב:ז׳), עַד שְׁלשִׁים דּוֹר שֶׁהָיָה לְיִשְׂרָאֵל מִן הַמַּלְכוּת, מִן אוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַתָּה מִי עוֹשֶׂה שָׁלוֹם לְיִשְׂרָאֵל, ה׳, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו׳:כ״ו).
[כז] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה׳ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ (שמות ד׳:כ״ב-כ״ג), יִתְעַלֶּה שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא: מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית (ישעיהו מ״ו:י׳), בְּאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי (בראשית ט״ו:י״ד), מַהוּ דָּן, מַכַּת בְּכוֹרוֹת שֶׁנִּקְרָא נֶגַע, שֶׁנֶּאֱמַר: עוֹד נֶגַע אֶחָד (שמות י״א:א׳). מַהוּ דָּן אָנֹכִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹרֵעַ אֲנִי מֵהֶם בְּמַכַּת בְּכוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. וְהַסִּימָן הַזֶּה מָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, וְאַבְרָהָם לְיִצְחָק, וְיִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב לְלֵוִי, וְלֵוִי לִקְהָת, וּקְהָת לְעַמְרָם, וְעַמְרָם לְמשֶׁה, וְהָיָה משֶׁה מְשַׁמְּרוֹ וּבָא. מַהוּ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַבִּי חִיָּא בָּנִים שֶׁאֲבוֹתָם בֵּרְכוּ אוֹתָן בְּמַעֲשֵׂיהֶם, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן (בראשית י״ד:י״ט).
דָּבָר אַחֵר: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל – בָּנִים שֶׁל מִי שֶׁנָּטַל אֶת הַבְּכוֹרָה.
דָּבָר אַחֵר: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְפַרְעֹה הָרָשָׁע אִי אַתָּה יוֹדֵעַ כַּמָּה חִבַּבְתִּי אֶת הַבְּכוֹרָה, שֶׁכָּתַבְתִּי בְּתוֹרָתִי: לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ (דברים ט״ו:י״ט), וְכָל מִי שֶׁהוּא עוֹבֵד בּוֹ לוֹקֶה, וְאַתָּה שָׁלַחְתָּ יָדְךָ בִּבְכוֹרִי, דִּין הוּא שֶׁתִּלְקֶה. וְהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו עֶשֶׂר מַכּוֹת כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת שֶׁנִּתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעָמַד בְּכֻלָּן, וְהֵבִיא אוֹתָן עַל יְדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן וְעַל יָדוֹ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמָּרְדוּ עָלָיו עֶשֶׂר מְדִינוֹת, נָהַג עִמּוֹ שְׁנֵי פָּלְמָרְכִין וְהָלַךְ וְכָבַשׁ אוֹתָן, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם אֶכְתְּבֵם עַל שְׁמִי הֵיאַךְ אֲנִי חוֹלֵק לָהֶם כָּבוֹד, וְאִם אֶכְתְּבֵם עַל שְׁמָם הֲרֵינִי מוֹצִיא עַצְמִי מִן הַכְּלָל, אֶלָּא הֲרֵינִי מְשַׁלְּשָׁם, וַהֲרֵי יֵשׁ כָּאן אַחַת יְתֵרָה, הֲרֵינִי מְחַלְקוֹ עַל שְׁלָשְׁתֵּנוּ. כָּךְ הָיְתָה מַכַּת הַשְּׁחִין עַל יְדֵי שְׁלָשְׁתָּן, וּמַהוּ שֶׁאוֹמֵר בַּשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם (שמות ט׳:י״א), חָסֵר, שֶׁנָּגַע בַּשַּׂר שֶׁל מַעְלָן כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא לָהֶם עֲמִידָה. עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא עֲלֵיהֶם בְּנִימוּס הַמַּלְכוּת, וְהַצְּפַרְדְּעִים הָיוּ לָהֶם קָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם (תהלים ע״ח:מ״ה), שֶׁהָיוּ מְחַבְּלִין גּוּפֵיהֶן וּמְסָרְסִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ (שמות ז׳:כ״ח). אָמְרוּ לָהֶם הַצְפַרְדְּעִים מוֹנִיטָא שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם בְּטֵלָה וְשֶׁלָּכֶם קַיָּמֶת, לְפִיכָךְ וַתַּשְׁחִיתֵם, כְּמָה דְתֵימָא: וְשִׁחֵת אַרְצָה (בראשית ל״ח:ט׳). וּמִנַּיִן שֶׁהָיוּ מְדַבְּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה (שמות ח׳:ח׳). וְעוֹד הֵבִיא עֲלֵיהֶם מַכַּת עָרֹב, לְפִי שֶׁהָיוּ מְעוּרְבָּבִין אִישׁ אֶחָד בָּא עַל עֶשֶׂר נָשִׁים, וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים בָּאִים עַל אִשָּׁה אַחַת, לְכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶן עִרְבֻּבְיָא. וּכְשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה, אָמַר משֶׁה הֲרֵי הִגִּיעַ הַסִּימָן: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם (יחזקאל ל״ג:כ״ד), הֲרֵי הַנֶּגַע אֶחָד. וּלְפִי שֶׁהֵן הָיוּ בְּכוֹרִים, לְכָךְ הָרַג בְּכוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ, הוּא הַסִּימָן עַל אַבְרָהָם דָּן אָנֹכִי.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה נִקְרָא יִשְׂרָאֵל בְּנִי בְכֹרִי, לְפִי שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם (דברים כ״א:י״ז), כָּךְ יִשְׂרָאֵל יוֹרְשִׁים שְׁנֵי עוֹלָמוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. וּלְכָךְ מָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹד הַלְּבָנָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ הֵם מוֹנִים בָּהּ, וְהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מוֹנִין לַחַמָּה, לוֹמַר מַה חַמָּה אֵינָה אֶלָּא בַּיּוֹם כָּךְ אֵין מוֹשְׁלִים אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמַה הַחַמָּה הִיא שֶׁל אֵשׁ, כָּךְ הֵם עֲתִידִין לִדּוֹן בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר (מלאכי ג׳:י״ט). וּכְשֵׁם שֶׁהַלְּבָנָה נִרְאֵית בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל מוֹשְׁלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וּכְשֵׁם שֶׁהַלְּבָנָה הִיא שֶׁל אוֹר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נוֹחֲלִין הָאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׂרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צ״ז:י״א). וְאוֹמֵר: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ (ישעיהו ס׳:א׳). וּלְכָךְ נֶאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, שֶׁיְּהֵא שֶׁלָּכֶם, שֶׁאַתֶּם בְּדוּגְמָתָהּ.
[כח] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – זֶה אֶחָד מֵאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּאֶצְבָּעוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה מִתְקַשֶּׁה בָּהֶן, הֶרְאָהוּ מַעֲשֵׂה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי וגו׳ (שמות ל׳:ל״א). הֶרְאָהוּ מַעֲשֵׂה הַמְנוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְנֹרָה (במדבר ח׳:ד׳). הֶרְאָהוּ הַשְּׁרָצִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא (ויקרא י״א:כ״ט). וְהַלְּבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. זִעְזַע אֶת הַיַּמִים וְהֶרְאָהוּ אֶת בֶּן נְפִילִים, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ עַל הַמָּיִם (תהלים כ״ט:ג׳). זִעְזַע אֶת הַיִּשּׁוּב וְהֶרְאָהוּ אֶת הַצָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ שֹׁבֵר אֲרָזִים (תהלים כ״ט:ה׳). זִעְזַע אֶת הַמִּדְבָּר וְהֶרְאָהוּ שָׁם אֶת הַדּוּאָר, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ יָחִיל מִדְבָּר (תהלים כ״ט:ח׳). זִעְזַע אֶת הָאֵשׁ וְהֶרְאָהוּ אֶת הַסַּלַּמַנְדְּרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ (תהלים כ״ט:ז׳). וְאֵימָתַי עָשָׂה לוֹ כֵן בְּזֶה לָכֶם הַטָּמֵא. זִעְזַע אֶת הָעוֹלָם וְהֶרְאָה לוֹ אֶת הַלְּבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ בַּכֹּחַ (תהלים כ״ט:ד׳). זִעְזַע אֶת הָעוֹלָם וְהֶרְאָה לוֹ מַעֲשֵׂה הַמְנוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ בֶּהָדָר (תהלים כ״ט:ד׳). זִעֲזַע אֶת הָעוֹלָם וְהֶרְאָה לוֹ מַעֲשֵׂה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת (תהלים כ״ט:ט׳). וַיֶּחֱשׂף יְעָרוֹת (תהלים כ״ט:ט׳), אֵלּוּ סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת: וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד (תהלים כ״ט:ט׳), כָּל הַמְלָכִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ אוֹמְרִים כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִתְחִילוּ כֻּלָּן נוֹתְנִין שֶׁבַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יוֹדוּךָ ה׳ כָּל מַלְכֵי אָרֶץ (תהלים קל״ח:ד׳).
[כט] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם שְׁנַיִם עוֹמְדִים בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֶחָד מְלַמֵּד קָטֵיגוֹרְיָא שֶׁלּוֹ וְאֶחָד סָנֵיגוֹרְיָא שֶׁלּוֹ, לֹא כָּל הַמְלַמֵּד קָטֵיגוֹרְיָא מְלַמֵּד סָנֵיגוֹרְיָא וְלֹא הַמְלַמֵּד סָנֵיגוֹרְיָא מְלַמֵּד קָטֵיגוֹרְיָא, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן הוּא מְלַמֵּד סָנֵיגוֹרְיָא הוּא מְלַמֵּד קָטֵיגוֹרְיָא. הוּא הַפֶּה שֶׁאָמַר: הוֹי גוֹי חֹטֵא (ישעיהו א׳:ד׳). הוּא הַפֶּה שֶׁאָמַר: פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק (ישעיהו כ״ו:ב׳). הַפֶּה שֶׁאָמַר: עַם כֶּבֶד עָוֹן (ישעיהו א׳:ד׳), הוּא שֶׁאָמַר: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים (ישעיהו ס׳:כ״א). הַפֶּה שֶׁאָמַר: בָּנִים מַשְׁחִיתִים (ישעיהו א׳:ד׳), הוּא שֶׁאָמַר: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה׳ (ישעיהו נ״ד:י״ג). הַפֶּה שֶׁאָמַר: זֶרַע מְרֵעִים (ישעיהו א׳:ד׳), הוּא שֶׁאָמַר: וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם (ישעיהו ס״א:ט׳). הַפֶּה שֶׁאָמַר: גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִי שֹׁמֵעַ (ישעיהו א׳:ט״ו), הוּא הַפֶּה שֶׁאָמַר: וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה (ישעיהו ס״ה:כ״ד). הַפֶּה שֶׁאָמַר: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי (ישעיהו א׳:י״ד), הוּא שֶׁאָמַר: וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ (ישעיהו ס״ו:כ״ג). לָמָּה אָמַר חָדְשֵׁיכֶם, לְפִי שֶׁחֳדָשִׁים מַתָּנָה הֵם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם.
[ל] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ אוֹצָרוֹת מְלֵאִים זָהָב וָכֶסֶף אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְהָיָה לוֹ בֵּן אֶחָד, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הַבֵּן קָטָן הָיָה אָבִיו מְשַׁמֵּר אֶת הַכֹּל, הִגְדִּיל הַבֵּן וְעָמַד עַל פִּרְקוֹ אָמַר לוֹ אָבִיו כָּל זְמַן שֶׁהָיִיתָ קָטָן אֲנִי הָיִיתִי מְשַׁמֵּר אֶת הַכֹּל, עַכְשָׁיו שֶׁעָמַדְתָּ עַל פִּרְקְךָ הֲרֵי הַכֹּל מָסוּר לְךָ. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁמֵּר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים (בראשית א׳:י״ד), כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל מָסַר לָהֶם הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם.
[לא] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה וְכָתַב לָהּ מַתָּנוֹת מוּעָטוֹת, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְלָקְחָהּ, כָּתַב לָהּ מַתָּנוֹת רַבּוֹת כְּבַעַל. כָּךְ הָעוֹלָם הַזֶּה אֵרוּסִין הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵרַשְׁתִּיךְ לִי לְעוֹלָם (הושע ב׳:כ״א), וְלֹא מָסַר לָהֶם אֶלָּא הַלְּבָנָה בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, אֲבָל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ יִהְיוּ נִשּׂוּאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ (ישעיהו נ״ד:ה׳), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מוֹסֵר לָהֶן אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד (דניאל י״ב:ג׳).
[ו] הַחֹדֶֹש הַזֶּה לָכֶם – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הֶרְאָה לוֹ הַיָּרֵחַ בַּלַּיְלָה וְאָמַר לוֹ: כָּזֶה אַתֶּם רוֹאִים וְקוֹבְעִים כֵּן הֲלָכָה לְדוֹרוֹת. וְלִמֵּד לָהֶם מוֹלַד לְבָנָה וְאָמַר לָהֶם: עַד עַכְשָׁו אֲנִי הָיִיתִי מְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנִים, וַהֲרֵי כְּבָר מָסַרְתִּי לָכֶם, מֵעַכְשָׁו הַתְחִילוּ לִמְנוֹת.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה – זֶה נִיסָן וְאֵין אַחֵר נִיסָן. מִדְּתִשְׁרֵי כְּתִיב בּוֹ חַג הָאָסִיף תְּקוּפַת (שמות ל״ד:כ״ב), לְלַמֶּדְךָ, חֹדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חַג וְקָרוּי אָסִיף. וּתְקוּפַת הַשָּׁנָה, שֶׁשָּׁנָה יוֹצְאָה בּוֹ וְקָרוּי שְׁבִיעִי, זֶה תִּשְׁרֵי שֶׁהוּא שְׁבִיעִי לְנִיסָן.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה – זֶה נִיסָן. זֵכֶר לַדָּבָר, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן (אסתר ג׳:ז׳), וְהוּא רֹאשׁ חֳדָשִׁים וְרֹאשׁ לָרְגָלִים, דִּכְתִיב בַּתְּחִלָּה: חַג הַמַּצּוֹת וְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וְחַג הַסֻּכּוֹת (דברים ט״ז:ט״ז).
[Siman 6]
This month shall be unto you (Exod. 12:1). R. Ishmael said: He showed him the moon during night and said: Like this shall you examine the new moon; this shall be the law for future generations. Teach them the time of the new moon. He said to them: Until now I intercalated the year (adding an additional month in leap years), but now I turn this responsibility over to you. From now on you shall count (the days and designate the time) for the appearance of the new moon. This month. This is Nisan, and there is no other (i.e., no intercalated second Nisan to sere as the first month). With regard to Tishri it is written: And the feast of ingathering (Sukkot) at the turn of the year (the autumnal equinox) (Exod. 34:22). This teaches us that the month in which the festival called the feast of the ingathering at the turn of the year occurs is the month in which the year actually changes. However, Tishri is called the seventh month only because it comes seven months after Nisan. This month refers to Nisan. A hint of this (is the fact that it is the only month that is spoken of as the first month),⁠1 as Scripture states: In the first month, which is the month of Nisan (Est. 3:17), first for months, and first for festivals, since (Passover) is written first: The festival of Passover, the festival of Shavuot, the festival of Sukkot.
1. Nisan begins the secular year and therefore is counted as the first month. It marks the anniversary of the deliverance from Egyptian bondage. It is the month in which the reigns of kings begin, and the month from which the festivals are instituted.
[ז] כך דרש ר׳ תנחומא, ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר, החדש הזה לכם ראש חדשים וגו׳ (שמות י״ב:א׳-ב׳). זש״ה ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך כי הנה הסתיו עבר וגו׳ (שיר השירים ב׳:י׳-י״א) הנצנים נראו בארץ וגו׳ (שם שם:י״ב). ענה דודי על ידי משה, ואמר לי על ידי אהרן. קומי לך רעיתי, בתו של אברהם שריעה אותי בעולמי. יפתי בתו של יצחק שייפה אותי בעולמי בשעה שעקדו אביו על גבי המזבח. ולכי לך, בתו של יעקב ששמע אל אביו ואל אמו [וילך פדנה ארם] (בראשית כ״ח:ה׳). ר׳ עקיבא אומר קומי לך [לכי] כתיב יו״ד עשרה, [בזכות] יו״ד דברות שאתה עתיד לקבל בסיני. קומי לך רעיתי יפתי וגו׳, ר׳ יוחנן אמר רעיתי שכתיב את הכבש האחד תעשה בבקר וגו׳ (שמות כ״ט:ל״ט).
ד״א רעיתי, בתו של אברהם שהיה ריעי, שנאמר זרע אברהם אהבי (ישעיהו מ״א:ח׳), יפתי בזכותו של יצחק, שיפה אותי בעולמי כששטח צוארו על גבי המזבח, ולכי לך בזכותו של יעקב, שאמרה לו אמו קום לך פדנה ארם וגו׳ (בראשית כ״ח:ב׳). כי הנה הסתיו עבר [הגשם חלף הלך לו], מהו הסתיו והגשם, אלא הסתיו ו׳ חדשים ואין טרחות בתוכו אלא כשהגשם יורד.
ד״א כי הנה הסתיו עבר, אלו ארבע מאות שנה שנגזרו על אבותינו במצרים, הגשם חלף הלך לו, אלו מאתים ועשר שנים שעשו אבותינו במצרים.
ד״א כי הנה הסתיו עבר, אילו רד״ו שנה שהיו אבותינו במצרים, הגשם חלף הלך לו, אלו שמונים ושש שים שחיזק השיעבוד על ישראל במצרים משנולדה מרים, לפיכך נקרא שמה מרים על שם המירור.
הנצנים נראו בארץ, אלו הגואלים. ועת הזמיר הגיע, הגיע זמנה של ערלה להזמר, הגיע זמן שתעשה לי זמרה שנאמר עזי וזמרת יה (שמות ט״ו:ב׳). הגיע זמנה של תורה להנתן, שכתוב בה זמירות היו לי חקיך (תהלים קי״ט:נ״ד), וקול התור נשמע בארצנו ר׳ יוחנן אמר קול התור זה משה, שנאמר ויאמר משה כה אמר ה׳ כחצות הלילה וגו׳ (שמות י״א:ד׳). התאנה חנטה פגיה (שיר השירים שם:י״ג), אלו רשעי ישראל שמתו בשלשת ימי החשך, והגפנים סמדר נתנו ריח (שם), אילו הבינוניים שעשו תשובה ונתקבלו. אמר להם הקב״ה מה אתם יושבים, קומי לך מתו הרשעים והבינונים עשו תשובה, קומי לך בחודש הזה אתם נגאלים.
[ח] ד״א החדש הזה. זש״ה מה כחי כי איחל וגו׳ אם כח אבנים כחי (ואם) [אם] בשרי נחוש (איוב ו׳:י״א-י״ב), אמרו ישראל לפני הקב״ה רבונו של עולם אם כח אבנים כחינו ואם בשרינו של נחושת הוא, מה כחי כי איחל, אמר להם הקב״ה חייכם כל מה (שהייתם) [שקויתם בהיותכם] משועבדים יפה (הייתם) [קויתם], ובחדש הזה אתם נגאלים.
מה כתיב למעלה מן הענין ויאמר ה׳ אל משה לא ישמע אליכם פרעה וגו׳ (שמות י״א:ט׳), ר׳ יהודה ור׳ נחמיה, ר׳ יהודה אומר הפרשה הזו מתחילת המכות היא מדברת, לא ישמע אליכם פרעה, ור׳ נחמיה אומר במקומה היא אמורה, בים יותר ממצרים. ומשה ואהרן עשו את כל המופתים וגו׳ (שם שם:י׳), ביקש הקב״ה ליתן את הפרשה הזו למשה לעצמו, א״ל הקב״ה יפה לימדת, חייכם לשניכם אני נותנה, שנאמר ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן וגו׳ (שם י״ב:א׳).
החדש הזה לכם, בארץ מצרים נגלה עליהם הקב״ה, זה אחד מן המקומות שנגלה הטהור במקום הטומאה, וכל כך למה, בשביל ישראל, החדש הזה לכם, משעה שבראתי את עולמי לא התחלתי לגאול אומה מתוך אומה אלא לכם אני מחדש הדבר הזה.
ד״א החדש הזה, אמר הקב״ה משעה שבראתי את עולמי הייתי נושא משאוי לחשב [חשבונות] של חדשים, מכאן ואילך הוא מסור לכם, לכם הוא מסור, ואין אתם מסורין בידו.
מעשה בר׳ חייא הגדול שעלה הירח ערב ראש השנה והלכו הבהמין לאורו מהלך ג׳ מילין, ראה אותו ר׳ חייא נטל צרורות ועפר והיה זורק בו, אמר למחר אנו מבקשין לחדשך ועלית לך עכשיו, מיד נבלע במקומו, למה שהוא ברשותו.
[ט] החדש הזה לכם. אתם מונין לחדשים, אבל אומות העולם מונים ליום, אמר ר׳ אבין הלוי מנהגו של עולם הוא, שיהא הגדול מונה לגדול, והקטן לקטן, עשו שהוא גדול, שנאמר בנה הגדול (בראשית כ״ז:ט״ו), מונה לחמה שהוא גדול שנאמר את המאור הגדול (שם א׳:ט״ז), יעקב שנקרא קטן, שנאמר בנה הקטן (שם כ״ז:ט״ו), מונה לקטן ללבנה, שנאמר ואת המאור הקטן (בראשית א׳:ט״ז) הוי החדש הזה [לכם].
[י] [החדש הזה]. ר׳ שמואל בר אבא אמר כל חודש שהוא נולד משש שעות ולמטה, יש כח בעין לראות, משש שעות ולמעלה, אין כח בעין לראותו, ואותו החודש שאמר הקב״ה למש נולד משש שעות ולמעלה, ולא היה כח בעין לראותו, והראהו לו הקב״ה באצבע, ואמר לו החדש הזה.
[יא] [החדש הזה]. ר׳ יהודה (בן) [בר] שמעון אומר מה החדש הזה, למה הדבר דומה, למלך שהיה נוטל נשים הרבה, ולא היה כותב להם (אגמיקסין) [לא גמיסקין] ולא איפטייה ולא חדש ולא שבת, ראה אחת בת טובים ובת גינוסים, וכתב לה אגמיקסין ואיפטיה וחדש ושבת ועיבור שנים, כך אמר הקב״ה, כיון שבראתי את עולמי, היו אומות העולם עומדים, לא נתתי להם לא חדש ולא שבת ולא עיבור שנים, וכיון שעמדו ישראל נתתי להם ראשי חדשים ועיבור שנים, לכך נאמר החדש הזה.
[יב] ד״א החדש הזה. ר׳ יהושע בן לוי אמר למה הדבר דומה למלך שהיה לו, (אודלוגין) [אורלוגין] והיה מביט בה, והיה יודע איזו שעה של יום, לא עשה אלא כוון שעמד בנו על פרקו, אמר לו בני עד עכשיו (אודלוגין) [אורלוגין] זה היה בידי, מעכשיו מסור הוא לך, כך הקב״ה היה מקדש חדשים ומעבר שנים, כיון שעמדו ישראל, אמר להם עד עכשיו חשבונן של חדשים ושל שנים בידי, מכאן ואילך הרי הן מסורין לכם, שנאמר החודש הזה לכם.
[יג] אמר ר׳ הושעיא בשעה שישראל מגיעין לראש השנה, הקב״ה אומר למלאכי השרת, העמידו בימה (והושיבו) [והוציאו] הספרים, והם אומרים למה והוא אומר שאני מבקש לדון לבני למחר שהוא ראש השנה, מיד מעמידין (מוציאין) בימה [ומוציאין] הספרים, נמלכו בית דין של מטה לעברו, אומרים למחר אנו עושין ראש השנה, אומרים מלאכי השרת לפני הקב״ה, רבונו של עולם לא אמרת לנו למחר ראש השנה, אמר להם החשבון בידם שנאמר החדש הזה לכם מסור הוא לכם, ואני ואתם נלך אצל בניי שכל מה שהם עושים נלך עמהם. אמר משה (ומי) [כי מי] גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה׳ אלהינו בכל קראנו אליו (דברים ד׳:ז׳), ואין לשון קראנו אלא מועדים, שנאמר [אלה מועדי ה׳ וגו׳] מקראי קדש (ויקרא כ״ג:ד׳), לכן כתיב החדש הזה.
[יד] אמר להם הקב״ה לישראל בחדש הזה אתם גאלים, אמרו לו תאמר שאתם נגאלים, ואנו עתידין להשתעבד פעם אחרת, אמר להם עד עכשיו יש לכם ראש וראשון, ראש זו מלכות בבל, שנאמר אנת הוא רישא דדהבא (דניאל ב׳:ל״ח), זה נבוכדנצר, וראשון זה עשו, שנאמר ויצא הראשון אדמוני (בראשית כ״ה:כ״ה), אלו הן העתידים להשתעבד בכם.
[טו] ד״א החדש הזה. אם זכיתם אתם מונין למליאתו, אברהם יצחק ויעקב [יהודה] פרץ חצרון רם עמינדב נחשון שלמון בועז עוד ישי דוד ושלמה, וישב שלמה על כסא ה׳ למלך (דברי הימים א כ״ט:כ״ג), ואם לאו אתם מונין לפגמו, רחבעם (אביה), ומן רחבעם התחילו פוגמין והולכין, שלמה עשה מגיני הזהב, וכיון שעמד רחבעם עשה של נחושת, שנאמר ויעש המלך רחבעם תחתם מגיני נחושת (מלכים א י״ד:כ״ז), התחילו לפחות, (רחבעם) אביה אסא יהושפט (יהודה) [יהורם] אחזיהו יואש אמציהו עוזיהו יותם אחז חזקיהו מנשה אמון יאשיהו צדקיהו, [וכתיב] ואת עיני צדקיהו עוד (מלכים ב כ״ה:ז׳), הוי החדש בפגמו, בא הירא התחילו מהלכים בחשך, אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה רבונו של עולם עד מתי יהיה החשך עולם עלינו, והאור לאומות העולם, אמר הקב״ה [חייכם לעולם הא אני מביא חשכה לאומות העולם] והאורה לכם, אמר ישעיה כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועליהם יזרח ה׳, וכבודו עליך יראה (ישעיהו ס׳:ב׳).
[7] Thus did R. Tanhuma interpret (Exod. 12:1–2): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES AND UNTO AARON IN THE LAND OF EGYPT, SAYING: THIS MONTH SHALL BE FOR YOU THE BEGINNING OF THE MONTHS…. This text is related (to Cant. 2:10–12): MY BELOVED ANSWERED AND SAID TO ME: ARISE, MY DARLING, MY FAIR ONE, AND COME AWAY. FOR NOW THE WINTER IS PAST,…. THE BLOSSOMS HAVE APPEARED IN THE LAND….⁠1 MY BELOVED ANSWERED through Moses AND SAID TO ME through Aaron: ARISE, MY DARLING (rt.: R'H), O daughter of Abraham, who befriended (rt.: R'H) me in the world. MY FAIR ONE (rt.: YPH), O daughter of Isaac, who beautified (rt.: YPH) me in the world, when his father bound him upon the altar. AND COME AWAY, O daughter of Jacob, the one who (according to Gen. 28:7) heeded HIS FATHER AND HIS MOTHER [AND WENT TO PADDAN-ARAM]. R. Aqiva says: The text <reads> ARISE<…,> [COME AWAY] (both of which are feminine imperatives with the letter yod at the end). The < extra > yod stands for ten, [due to] the ten commandments which you are going to receive on Sinai. ARISE, MY DARLING, MY FAIR ONE <AND COME AWAY>…. R. Johanan said: MY DARLING (R'YTY) <belongs in the context of> what is written (in Exod. 29:39): THE ONE LAMB YOU SHALL OFFER IN THE MORNING….⁠2
Another interpretation (of Cant. 2:10): <ARISE,> MY DARLING (rt.: R'H). <She is> the daughter of Abraham, the one who was my companion (rt.: R'H), as stated (in Is. 41:8): THE SEED OF MY FRIEND ABRAHAM. (Cant. 2:10, cont.:) MY FAIR ONE (rt.: YPH), by virtue of Isaac, who beautified (rt.: YPH) me in the world as he laid his neck upon the altar. (Ibid., cont.:) AND COME AWAY (rt.: HLK), by virtue of Isaac whose mother said to him (in Gen. 28:2): ARISE, GO (rt.: HLK) TO PADDAN-ARAM, <TO THE HOUSE OF BETHUEL>…. (Cant. 2:11:) FOR NOW THE WINTER IS PAST, [THE RAINS ARE OVER AND GONE]. What is the meaning of THE WINTER and THE RAINS? THE WINTER is merely six months, and during it there are no hardships except when THE RAINS come down.⁠3
Another interpretation (of Cant. 2:11): FOR NOW THE WINTER IS PAST. These are the four hundred years which were decreed for our ancestors to be in Egypt. (Ibid., cont.:) THE RAINS ARE OVER AND GONE. These are the two hundred and ten years that our ancestors < actually > labored in Egypt.
Another interpretation (of Cant. 2:11): FOR NOW THE WINTER IS PAST. These are the two hundred and ten years that our ancestors were in Egypt. (Ibid., cont.:) THE RAINS ARE OVER AND GONE. These are the eighty-six years after Miriam was born when the servitude was severe for Israel in Egypt. For that reason she was named Miriam, because of the bitterness (merur).
(Cant. 2:12:) THE BLOSSOMS HAVE APPEARED IN THE LAND. These are the redeemers (i.e., Moses and Aaron).⁠4 (Ibid., cont.:) THE TIME OF PRUNING (rt.: ZMR) HAS ARRIVED, <i.e.,> The time for the foreskin to be pruned (rt.: ZMR) has arrived, as stated (in Exod. 15:2): THE LORD IS MY STRENGTH AND MY CIRCUMCISION (rt.: ZMR).⁠5 The time for Torah to be given has arrived, since there is written concerning it (in Ps. 119:54): YOUR LAWS HAVE BEEN MY SONGS (rt.: ZMR).⁠6 (Cant. 2:12, cont.:) AND THE VOICE OF THE TURTLEDOVE IS HEARD IN OUR LAND. R. Johanan said: This VOICE OF THE TURTLEDOVE (TWR) refers to Moses,⁠7 since it is stated (in Exod. 11:4): THEN MOSES SAID: THUS SAYS THE LORD: ABOUT MIDNIGHT <I SHALL GO FORTH INTO THE MIDST OF EGYPT>…. (Cant. 2:13:) AND THE FIG TREE SHEDS8 ITS GREEN FIGS. These are the wicked Israelites who died during the three days of darkness. (Ibid., cont.:) AND THE BLOOMING VINES GIVE OFF AN AROMA. These are the mediocre ones who have been accepted through <the aroma of> repentance. The Holy One said to them: Why are you sitting <there>? (In the words of Cant. 2:10) ARISE. The wicked are dead and the mediocre ones have repented. ARISE, (for in the words of Exod. 12:2): In THIS MONTH you are being redeemed.
[8] Another interpretation (of Exod. 12:2): THIS MONTH. This text is related (to Job. 6:11–12): WHAT IS MY STRENGTH THAT I SHOULD WAIT? <WHAT IS MY END THAT I SHOULD BE PATIENT? > IS MY STRENGTH THE STRENGTH OF STONES? {AND} IS MY FLESH BRONZE? Israel said to the Holy One, Sovereign of the World, is our strength the strength of stones? And is our flesh of bronze? WHAT IS MY STRENGTH THAT I SHOULD WAIT? The Holy One said to them: As you live, {however} [whatever you hoped for while] you were enslaved, in THIS MONTH you are being redeemed.
What is written above (in Exod. 11:9) on the matter? NOW THE LORD HAD SAID UNTO MOSES: PHARAOH WILL NOT HEARKEN UNTO YOU…. R. Judah and R. Nehemiah disagree. R. Judah says: This parashah says at the beginning of the plagues (in Exod. 7:4): PHARAOH WILL NOT HEARKEN UNTO YOU. But R. Nehemiah says: <The warning> is stated in its <present> place (in Exod. 11:9, which continues): <IN ORDER THAT MY WONDERS MAY BE MULTIPLIED IN THE LAND OF EGYPT, > in the sea more than in Egypt. (Exod. 11:10) SO MOSES AND AARON PERFORMED ALL THESE WONDERS…. The Holy one wished to credit this parashah to Moses alone.⁠9 The Holy One said to it: You have taught well. As you (Moses and Aaron) live, I am crediting it to both of you. Thus it is stated (in Exod. 12:1): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES AND UNTO AARON
(Exod. 12:2:) THIS NEW <EXPERIENCE> (HDSh)⁠10 IS FOR YOU. In the land of Egypt the Holy One was revealed to them. This is one of the places where the Pure One was revealed in an impure place. And why was all this? Because of Israel. THIS NEW < EXPERIENCE > IS FOR YOU. From the time that I created my world, I have never yet redeemed a people from the midst of <another> people; but FOR YOU I am innovating (rt.: HDSh) this <very> thing.
Another interpretation (of Exod. 12:2): THIS MONTH <SHALL BE TO YOU THE BEGINNING OF THE MONTHS…>. The Holy One said: From the time that I created my world, I bore the burden of calculating [the computations] of the months. From now on it is being given over to you. (Exod. 12:2:) TO YOU it is being given over, but you are not being given over into its hands.
A story about R. Hiyya the Great: <Once> when the moon had arisen on the eve of the New Year (i.e. when there was supposed to be a new moon), the cattle drovers traveled in its light for a distance of three miles.⁠11 <When> R. Hiyya saw that <moon>, he took pebbles and dust and threw them at it. He said: Tomorrow we were intending to revive (rt.: HDSh) you (as a new moon), but now you have risen on your own. Immediately it was swallowed up in its place. Why? Because it was under his authority.⁠12
[9] (Exod. 12:2:) THIS MONTH (i.e. THIS MOON) SHALL BE FOR YOU. You reckon by months (i.e. by moons), but the nations of the world reckon by days. R. Abbin the Levite said: It is a universal custom for the great (gadol) to reckon by the great and for the small, by the small. Esau, who is older (gadol), as stated (in Gen. 27:15): HER OLDER SON <ESAU>, reckons by the sun, which is the greater <light>, as stated (in Gen. 1:16): THE GREATER (gadol) LIGHT <TO RULE THE DAY>. Jacob, who is called younger (qatan), as stated (in Gen. 27:15): HER YOUNGER SON <JACOB> reckons by the lesser (qatan), <i.e.,> by the moon, as stated (in Gen. 1:16): AND THE LESSER LIGHT <TO RULE THE NIGHT >. Ergo (in Exod. 12:2): THIS MONTH [SHALL BE FOR YOU].
[10] [(Exod. 12:2:) THIS NEW MOON (i.e., THIS MONTH).]⁠13 R. Samuel bar Abba said: In the case of any new moon which appears at six hours (i.e., noon) or earlier, the eye has the power to see it. At six hours or later the eye does not have the power to see it.⁠14 Now that new moon, when the Holy One spoke to Moses, began at six hours or later; and the eye did not have the power to see it. So the Holy One showed it to him with a finger15 and said to him (in Exod. 12:2): THIS NEW MOON.⁠16
[11] [(Exod. 12:2:) THIS NEW MOON (i.e., THIS MONTH).] R. Judah {ben} [bar] Simeon says: What is THIS NEW MOON (THIS MONTH)? To what is the matter comparable?⁠17 To a king who had taken many wives but did not write marriage contracts18 for them; nor <did he record> consulship19 (to indicate the year), month, or Sabbath (i.e., week). He saw a certain daughter of good family, even a daughter of < noble > stock. So for her he wrote a marriage contract and <recorded> consulship, month, Sabbath, and leap year (i.e., one with a second month of Adar inserted). Similarly did the Holy One say: When I created my world, the peoples of the world arose. I gave them neither new moon, Sabbath, nor leap year; but when Israel arose, to them I gave new moons (i.e., months) and leap years. It is therefore stated (in Exod. 12:2): THIS NEW MOON (THIS MONTH).
[12] Another interpretation (of Exod. 12:2): THIS NEW MOON (i.e., THIS MONTH) <BELONGS TO YOU>.⁠20 R. Joshua ben Levi said: To what is the matter comparable?⁠21 To a king who had a timepiece;⁠22 and when he looked at it, he knew what time of day it was. He did nothing;⁠23 but as soon as his son became of age, he said to him: My son, up to now this time piece has been in my hands. From now on it is transferred to you. Similarly the Holy One had sanctified new moons and leap years. As soon as Israel arose, he said to them: Until now the reckoning of new moons and leap years has been in my hands. See here, from now on they are being transferred to you, as stated (in Exod. 12:2): THIS NEW MOON (i.e., THIS MONTH) BELONGS TO YOU.
[13] R. Hosha'ya said: When Israel arrives at (i.e., determines the time for) New Year's Day, the Holy One says to his ministering angels:⁠24 Raise up the tribunal,⁠25 and bring {back} [out] the books. Then they say: Why? And he says: Because I wish to judge my children tomorrow when it is New Year's Day. They immediately raise up {bring out} a tribunal [and bring out] the books. An earthly court has made a determination to proclaim <a leap year>. It says tomorrow we are celebrating New Year's Day. The ministering angels say to the Holy One: Sovereign of the World, you did not tell us: Tomorrow is New Year's Day. He said to them: The reckoning is in their hands, as stated (in Exod. 12:2): THIS NEW MOON (i.e., THIS MONTH) BELONGS TO YOU; it is transferred to you. As for you and me, let us go to my children, so that whatever they do, we may go along with them. Moses said (in Deut. 4:7): {AND} [FOR] WHAT GREAT NATION IS THERE WHO HAS A GOD SO NEAR TO IT AS IS THE LORD OUR GOD WHENEVER WE PROCLAIM ON HIS BEHALF.⁠26 Now the word PROCLAIM (rt.: QR') is only <used in reference to> festival times. Thus it is stated (in Lev. 23:4): [THESE ARE THE FESTIVAL TIMES OF THE LORD…,]⁠27 THE HOLY ASSEMBLIES (rt.: QR'), <WHICH YOU SHALL PROCLAIM (rt.: QR') AT THEIR APPOINTED TIME>. Therefore (according to Exod. 12:2): THIS NEW MOON (i.e., THIS MONTH) <BELONGS TO YOU>.
[14] (Exod. 12:2:) THIS MONTH SHALL BE FOR YOU THE HEAD28 OF THE MONTHS; IT SHALL BE THE FIRST (R'ShWN) OF THE MONTHS OF THE YEAR FOR YOU. > The Holy One said to Israel: In this month you shall be redeemed.⁠29 They said to him: You have said that we are being redeemed, but are we going to be enslaved another time? He said to them: Up to now you have had a HEAD (R'Sh) and a FIRST (R'ShWN). HEAD signifies the kingdom of Babylon.⁠30 Thus it is stated (in Dan. 2:38): YOU ARE THE HEAD OF GOLD. This refers to Nebuchadnezzar. FIRST signifies Esau, as stated (in Gen. 25:25): THE FIRST (i.e., Esau) CAME FORTH RUDDY. These are the ones who are going to be enslaved by you.
[15] Another interpretation (of Exod. 12:2): THIS MOON (i.e., THIS MONTH). If you are worthy, you will be keeping the records of its (i.e., Israel's) waxing <stronger>:⁠31 Abraham, Isaac, Jacob, [Judah], Perez, Hezron, Ram, Amminadab, Nahshon, Salmon, Boaz, Jesse, David, and Solomon. THEN (according to I Chron. 29:23) SOLOMON SAT UPON THE THRONE OF THE LORD. But if not, you will be keeping the records of its waning: Rehoboam, {Abijah}. Then after Rehoboam they began to wane and pass away. Solomon made shields of gold; but when Rehoboam arose, he made them of bronze, as stated (in I Kings 14:27): THEN KING REHOBOAM MADE SHIELDS OF BRONZE IN PLACE OF THEM. They began to diminish: {Rehoboam}, Ahijah, Asa, Jehoshaphat, {JUDAH,} [Jehoram], Ahaziah, Joash, Amaziah, Uzziah, Jotham, Ahaz, Hezekiah, Manasseh, Amon, Josiah, and Zedekiah. [It is also written (in II Kings 25:7):] THEN HE PUT OUT ZEDEKIAH'S EYES. Ergo: The moon was in its decline. The moon set; they began to walk in darkness. The people of Israel said to the Holy One: Sovereign of the World, how long will the worldly darkness remain upon us, and the light belong to the peoples of the world? The Holy One said: [By your life, In the world to come I am bringing darkness to the nations of the world] and the light to you. Isaiah has said (in Is. 60:2): FOR BEHOLD, DARKNESS SHALL COVER THE EARTH, AND THICK CLOUDS THE PEOPLES. THEN THE LORD WILL SHINE UPON THEM,⁠32 AND HIS GLORY WILL APPEAR OVER YOU.
[16] (Exod. 12:29:) AND IT CAME TO PASS IN THE MIDDLE OF THE NIGHT THAT THE LORD SMOTE ALL THE FIRST-BORN…. This text is related (to Ps. 119:62): AT MIDNIGHT I WILL ARISE TO THANK YOU.⁠33 David said: I am obliged to stand and thank you for what you did with my great grandfather and my great grandmother at midnight. When? When Naomi and Ruth, her Moabite daughter-in-law, returned. What is written (in Ruth 1:19): <AND IT CAME TO PASS THAT, WHEN THEY CAME TO BETHLEHEM,> THE WHOLE CITY WAS EXCITED [OVER THEM, AND THE WOMEN SAID: IS THIS NAOMI?]⁠34 This is the woman who went away in a covered wagon!⁠35 This Naomi is the one who went away and dressed in fine wool!⁠36 (Lam. 4:5:) THOSE WHO WERE REARED IN PURPLE <HAVE EMBRACED REFUSE HEAPS >…. Both of them dwelt in a single house. (Ruth 3:1:) THEN [HER MOTHER-IN-LAW NAOMI SAID TO HER:] {NAOMI SAID UNTO HER DAUGHTER-IN-LAW RUTH:} SHALL I NOT SEEK A RESTING PLACE [FOR YOU]…? Hence they said that a woman has a resting place, not in her father's house, but in her husband's house. (Ruth 3:2:) AND NOW, IS THERE NOT OUR ACQUAINTANCE BOAZ? What is <meant that he is> OUR ACQUAINTANCE (moda'tanu)? He is one of our relatives (qarov). {Is not (according to Ruth 2:21) THE MAN RELATED (qarov) TO US…?} [Thus it is stated (in Ruth 2:21): THE MAN IS RELATED (qarov) TO US…. ] But as a prince of <his> generation, why did he go out and sleep on the threshing floor?⁠37 Simply because the generation was extremely lawless. So he went out and slept on the threshing floor. <He did so> in order to ward off the lawless. However (according to Ruth 3:3), YOU (Ruth) ARE TO WASH AND ANOINT YOURSELF. She did not do so. Rather Ruth was extremely pure. She said: Whatever woman saw me thus would say: This is a whore. What did she do (according to vs. 6)? SHE WENT DOWN TO THE THRESHING FLOOR AND DID JUST AS HER MOTHER-IN-LAW HAD COMMANDED HER. <It was only> after she went down, <that> she did everything that her mother-in-law had commanded her.
(Ruth 3:7): THEN, WHEN BOAZ HAD EATEN AND DRUNK, AND HIS HEART WAS MERRY. What is the meaning of AND HIS HEART WAS MERRY?⁠38 That he ate sweets after his meal, because types of sweets accustom the tongue to the Torah.
Another interpretation (of Ruth 3:7): AND HIS HEART WAS MERRY. That he labored in the Torah, as stated (in Ps. 119:72): THE LAW OF YOUR MOUTH IS BETTER FOR ME. (Ruth 3:7, cont.:) AND WHEN HE CAME TO LIE DOWN BESIDE THE GRAIN PILE, [THEN SHE CAME SECRETLY.] SECRETLY <means> quietly.
(Ruth 3:7–8, cont.:) UNCOVERED HIS FEET, AND LAY DOWN. NOW IT CAME TO PASS IN THE MIDDLE OF THE NIGHT THAT…., <i.e., > when he arose to engage in the study of the Torah, (ibid. cont.:) THE MAN WAS STARTLED. SO HE TURNED ASIDE (rt.: LPT), <AND HERE WAS A WOMAN LYING AT HIS FEET>. When he went to cry out, she immediately seized him. Now this word (rt.: LPT) is simply a word for clasping, as stated (in Jud. 16:29): AND SAMSON EMBRACED (rt.: LPT) <THE TWO MIDDLE PILLARS>. What is the meaning of WAS STARTLED? He imagined that she might be a spirit or a demon (mazziq). He put his hand upon her head and found her to be a woman, for the demons (shedim) have no hair.⁠39
(Ruth 3:9–10:) THEN HE SAID: WHO ARE YOU, AND SHE SAID: I AM YOUR HANDMAID RUTH [….] SO HE SAID: MAY YOU BE BLESSED OF THE LORD, MY DAUGHTER. It was not enough for her that he did not curse her. Instead he blessed her. (Ruth 3:10, cont.:) YOU HAVE MADE YOUR LAST ACT OF KINDNESS BETTER THAN THE FIRST. Thus did Boaz explain: Whom does a woman love? A poor young man more than a rich old man. Now I am eighty years old; yet she has come to me to sanctify the Name of Names. He began to bless her. He said to her (in vs. 13): SPEND THE NIGHT…. [IF HE WILL REDEEM YOU (from a childless marriage), GOOD]. <LET HIM REDEEM;> BUT IF HE DOES NOT CHOOSE TO REDEEM YOU, <THEN I MYSELF WILL REDEEM YOU>. R. Judah b. R. Shallum the Levite said: The evil drive came to him. It said to him: You are unmarried and she is unmarried. Take her. Immediately he bound his drive by an oath and said to it (in vs. 13): AS THE LORD LIVES, I will not touch her. R. Huna said: She said to him: Are you dismissing me with words? He said to her: AS THE LORD LIVES, I am not dismissing you with words. David said: I am obliged to give thanks to you for the miracles which you have done with my great grandfather and my great grandmother at night. Ergo (in Ps. 119:62): AT MIDNIGHT I WILL ARISE TO THANK YOU.
Another interpretation (of Ps. 119:62): AT MIDNIGHT. It speaks about Israel. While they were lying upon their beds in Egypt, the Holy One waged war for them, as stated (in Exod. 12:29:) AND IT CAME TO PASS IN THE MIDDLE OF THE NIGHT THAT THE LORD SMOTE ALL THE FIRST-BORN….
[17] [(Exod. 12:29:) AND IT CAME TO PASS IN THE MIDDLE OF THE NIGHT.] This text is related (to Is. 44:26): <HE> CONFIRMS THE WORD OF HIS SERVANT.⁠40 R. Berekhyah said in the name of R. Levi: What is the meaning of CONFIRMS THE WORD OF HIS SERVANT? Do we not know that (ibid., cont.) HE SAYS TO JERUSALEM: YOU SHALL BE INHABITED, AND TO THE CITIES OF JUDAH: THEY SHALL BE REBUILT? It is simply that a certain angel appeared to our ancestor Jacob. He said to him: What is your name? He told him: Jacob. <THEN HE SAID> (in Gen. 32:29 [28]): YOUR NAME SHALL NO LONGER BE JACOB, <BUT ISRAEL>…. (Is. 44:26, cont.:) AND FULFILLS THE COUNSEL OF HIS MESSENGERS. The Holy One appeared to Jacob to affirm the command of his angel, AND (in Gen. 35:10) GOD SAID TO HIM: YOUR NAME IS JACOB. <YOUR NAME SHALL NO LONGER BE JACOB, BUT YOUR NAME SHALL BE ISRAEL. > In the case of Jerusalem, over which all the prophets have prophesied, how much the more <will the Holy One confirm (i.e., fulfill) their prophecies>?
Another interpretation (of Is. 44:26): <HE> CONFIRMS THE WORD OF HIS SERVANT. This is Moses, about whom it is stated (in Numb. 12:7): NOT SO41 WITH MY SERVANT MOSES <…. WITH HIM I WILL SPEAK MOUTH TO MOUTH….> (Is. 44:26, cont.:) AND FULFILLS THE COUNSEL OF HIS MESSENGERS. This is Moses of whom it is stated (in Numb. 20:16): AND HE (the Holy One) SENT A MESSENGER WHO BROUGHT US OUT FROM EGYPT. The Holy One said to Moses (in Exod. 12:12): Go! Say to Israel: I WILL PASS THROUGH THE LAND OF EGYPT <ON THIS NIGHT AND WILL SMITE EVERY FIRST-BORN IN THE LANDOF EGYPT…. > Moses went and said to Israel (according to Exod. 11:4): ABOUT MIDNIGHT.⁠42 The Holy One said: Now have I not already promised Moses and said (in Numb. 12:7): NOT SO WITH MY SERVANT MOSES; <HE IS TRUSTED IN ALL MY HOUSE>? Did I not say so? And is my servant Moses to seem like a liar? Rather, even as Moses said (in Exod. 11:4): ABOUT MIDNIGHT, so I will act at midnight to confirm the decree of Moses. Ergo (in Is. 44:26): <HE> CONFIRMS THE WORD OF HIS SERVANT. Therefore (in Exod. 12:29): AND IT CAME TO PASS IN THE MIDDLE OF THE NIGHT. <Exod. 11:4; 12:29 also> teaches that the night <generally> divides on its own, but he (i.e., the Holy One) divided it like a thread of hair.⁠43
(Exod. 12:29:) AND IT CAME TO PASS IN THE MIDDLE OF THE NIGHT <THAT THE LORD (literally: AND THE LORD)….>. R. Eleazar ben Padat said: Wherever it is stated: AND THE LORD, <these words imply> him and his council.⁠44 The Holy One sat over them in judgment, and the law court on high decreed that the first-born of Egypt should be smitten (with the plague). Therefore (in Exod. 12:29:) AND IT CAME TO PASS IN THE MIDDLE OF THE NIGHT, <AND THE LORD>….
Resh Laqish said: It teaches that before the plague (makkah) there was another blow (makkah). How so? Whenever the Holy One wished to bring a plague upon the Egyptians, he would dispatch Moses and say to him: Go and tell them that I am bringing such and such and such a plague upon them. So when the plague of the first-born was coming, Moses said to them (in Exod. 11:4): ABOUT MIDNIGHT <….>
[18] (Exod. 11:5:) AND EVERY FIRST-BORN <IN THE LAND OF EGYPT> SHALL DIE. All the first-born came together with their fathers.⁠45 <The first-born> said to < their fathers >: Whatever Moses has said he has brought upon us. Do you not wish us to live? Rather come and let us have these {slaves} [Hebrews] go away from among us; for if we do not, we are dead. They answered them and said to them: Even if all the Egyptians die, they will not go away from here. What did they do? All the first-born came together and went to Pharaoh. They cried out unto Pharaoh and said to him: Please have this people go away, for because of them evil will come {over them and over him} [over us and over you]. He said to his servants: Get going and beat those <people> on the legs. What did the first-born do? Immediately, when they had gone out, each and every one of them took his sword and killed his father. It is so stated (in Ps. 136:10): TO THE ONE WHO SMOTE EGYPT THROUGH THEIR FIRST-BORN. "To the one who smote the first-born of Egypt" is not written here, but TO THE ONE WHO SMOTE EGYPT THROUGH THEIR FIRST-BORN. After they had killed their fathers, the Holy One appeared [over them] and killed them, as stated (in Exod. 12:29): <AND IT CAME TO PASS IN THE MIDDLE OF THE NIGHT > THAT THE LORD SMOTE ALL THE FIRST-BORN, <FROM THE FIRST-BORN OF PHARAOH, WHO WAS SITTING UPON HIS THRONE, TO THE FIRST-BORN OF THE CAPTIVE WHO WAS IN THE DUNGEON, AND ALL THE FIRST-BORN OF THE CATTLE.> If the first-born of the Egyptians had sinned, how had the captives sinned?⁠46 It is simply that they had {said and rejoiced} [rejoiced and said]: We may remain in slavery, but do not let Israel get away from here. For that reason he killed them (according to Exod. 12:29): TO THE FIRST-BORN OF THE CAPTIVE. <The same applies> all the more to first-born of the bondmaid, since they were oppressors. But why were THE FIRST-BORN OF THE CATTLE killed? Because the Egyptians were bowing down to the lambs. <It was> so they would not say: Our idolatry is too strong for him to have dominion over it with divine retribution. [Therefore (in Exod. 12:29): AND ALL THE FIRST-BORN OF THE CATTLE.]
[19] (Exod. 12:30:) AND PHARAOH NIGHT AROSE.⁠47 What is the meaning of NIGHT? That he (Pharaoh) was dark {in} [like] the night.
(Ibid., cont.:) HE AND ALL HIS SERVANTS. He was dark and they were dark.
(Ibid., cont.:) BECAUSE THERE WAS A GREAT CRY…. How so? When an Egyptian marries five women, he has five first-born from them; and likewise when a woman is married to five men, she has from them five first-born {from them}. So all of them died. It was in order to confirm what is stated (in Exod. 11:5): AND EVERY FIRST-BORN <IN THE LAND OF EGYPT> SHALL DIE. Moreover, a house in which there was no first-born had an outcry {greater than the house} [as great as in the house] in which there was a first-born, because the master of the house was <himself> a first-born,⁠48 as stated (in Ps. 89:28 [27]): I WILL ALSO APPOINT HIM FIRST-BORN. Thus it is stated (in Exod. 12:30): BECAUSE THERE WAS A GREAT CRY IN EGYPT; FOR THERE WAS NO HOUSE WHERE THERE WAS NOT SOMEONE DEAD.
(Exod. 12:31:) AND HE CALLED MOSES AND AARON <IN THE NIGHT>. He (Pharaoh) went <about> calling them during the night in every single street and was saying: Where is Moses, and where does he live?⁠49 But the children of Israel were mocking him and saying to him: Where are you going, Pharaoh? When he said to them: I am looking for Moses, they said to him: Here is where he lives. So they mocked him until he stood before him (i.e., Moses). [Pharaoh said to him] (ibid., cont.): ARISE AND GO AWAY FROM AMONG MY PEOPLE. Moses said to him: Are we thieves? The Holy One has said (in Exod. 12:22): NONE OF YOU SHALL GO OUTSIDE THE DOOR OF HIS HOUSE UNTIL MORNING. Pharaoh said to him: Will you please arise <and> leave! Moses said to him: Why are you going to so much trouble? He said to him: Because I am a first-born, and I am afraid I may die. Moses said to him: Do not be afraid of <this> thing. You are destined for something greater than this. Now you are not to say that Pharaoh alone was urging < Israel to leave >; rather all the Egyptians were urging <them to leave>. It is so stated (in Exod. 12:33): AND THE EGYPTIANS PRESSED <THE PEOPLE ON, TO SEND THEM OUT OF THE LAND IN HASTE>…. The Holy One said to them: By your life, none of you shall die here but in the sea. Why did all of them not die from the plague of the first-born, but in the sea? R. Samuel bar Nahman said: <It> was through guile <that> the Egyptians came upon Israel. They said: If we enslave them by fire, their God will be able to bring fire upon us from above just as he brought it upon the Sodomites. He has, however, sworn never again to bring a flood into the world. {By your life,} come and let us enslave them through water. The Holy One said: I have sworn never again to bring a flood into the world. By your life, those people have gone into the flood. It is so stated (in Ps. 63:11 [10]): THEY SHALL BE DRAGGED50 TO THE POWER OF THE DRYNESS51 (of the sea bed). These people (i.e. these Egyptians) were dragged and went into the sea on their own. (Ibid., cont.:) THEY SHALL BE A PORTION FOR THE FOXES. Solomon said (Cant. 2:15): TAKE US <TO> THE FOXES (ShW'LYM)…. R. Samuel has said: {They saw THE DEPTH OF THE SEA (Sh'L HYM).} [DEPTH OF SEA (Sh'L YM) is written <here>.]
The Holy One exacted punishment from them in Egypt and afterwards he exacted punishment from them at the sea. What is written concerning Egypt (in Exod. 12:29)? AND IT CAME TO PASS IN THE MIDDLE OF THE NIGHT <THAT THE LORD SMOTE ALL THE FIRST-BORN, FROM THE FIRST-BORN OF PHARAOH, WHO WAS SITTING UPON HIS THRONE, TO THE FIRST-BORN OF THE CAPTIVE WHO WAS IN THE DUNGEON, AND ALL THE FIRST-BORN OF THE CATTLE>. When he had killed their prince, he afterwards killed them; and so it says (in Exod. 12:12): AND ON ALL THE GODS OF EGYPT <I WILL EXECUTE JUDGMENTS>…. <Gods > of stone have rotted; <those> of silver and gold have been melted. When he had exacted punishment from their gods, he afterwards exacted punishment from them. (Exod. 15:1, cf. 21:) THE HORSE AND HIS RIDER HE HAS THROWN INTO THE SEA. This is the prince. And after that (in vs. 4): PHARAOH'S CHARIOTS AND HIS ARMY <HE HAS CAST INTO THE SEA>. Also in the case of this evil Roman Empire, when the Holy One has exacted punishment from their prince, he will afterwards exact punishment from them, just as he did to the Babylonian Empire. When he had exacted punishment from their prince, he afterwards exacted punishment from Nebuchadnezzar. It is so stated (in Jer. 51:44): I WILL ATTEND TO BEL (the prince of Babylon) IN BABYLON.⁠52 And so also he does to Edom (i.e., to Rome), as stated (in Jer. 46:15): WHY HAS ABBIREKHA BEEN WASHED AWAY?⁠53 This is their prince since he is afflicting that Abbirekha with leprosy.⁠54 Now WASHED AWAY (rt.: SHP) can only mean leprosy, since it is stated (in Lev. 13:2): <WHEN ANYONE HAS ON THE SKIN OF HIS FLESH > A SWELLING OR A SORE (rt.: SPH) <OR A BRIGHT SPOT, AND IT BECOMES ON THE SKIN OF HIS FLESH THE PLAGUE OF LEPROSY >…. Then afterwards he exacts punishment from it (i.e., the whole Kingdom of Edom, rt.: 'DM). It is so stated (in Jer. 46:15, cont.): BECAUSE THE LORD THRUST IT DOWN. And so it also says (in Is. 24:21): THE LORD SHALL PUNISH THE HOST OF HEAVEN IN HEAVEN; then afterwards (ibid.): AND THE KINGS OF THE EARTH (rt.: 'DM) {IN} [ON] THE EARTH (rt.: 'DM). But in the case of Israel, just as their God lives and abides forever and forevermore, so do they live and abide forever and forevermore. Thus it is stated (in Jer. 10:10): BUT THE LORD IS A TRUE GOD: HE IS A LIVING GOD AND AN EVERLASTING KING; while concerning Israel it is written (in Deut. 4:4): BUT YOU WHO CLUNG TO THE LORD YOUR GOD ARE ALL ALIVE TODAY.
The End of Parashah Bo
1. PRK 5:9; PR 15:10; Cant. R. 2:9:5.
2. The Masoretic text of Cant. 2:10 vowels R‘YTY as ra‘yati (MY DARLING). R. Johanan would revowel R‘YTY as re‘iyyati (MY PASTURING), a word which refers especially to the pasturing of sacrificial animals. Hence the reference to the sacrificial lambs of Exod. 29:39.
3. Cant. R. 2:11:1 connects this interpretation with the following and thereby suggests that like the winter, Israel’s stay in Egypt was not unrelieved hardship.
4. Cant. R. 2:12:1.
5. So has the midrash understood the text. More common translations would be either THE LORD IS MY STRENGTH AND MY MIGHT OR THE LORD IS MY STRENGTH AND MY SONG. Cf. PR 15:11, which finds the concept of pruning in the idea of the sea dividing (Exod. 14:21). Cf. also PR 15:12, which alludes to the Canaanites being cut down and the land being divided (Numb. 26:53).
6. Cf. Sot. 35a.
7. Cf. PR 15:11, which adds here that Moses led Israel through the turnings (TYYRI) of their wanderings. Cf. also PRK 5:9.
8. Heb.: Hanetah. Although this rare verb can mean “enbalm” (as in Gen. 50:2, 26), here the biblical context suggests a translation such as “give form to,” “put forth,” “fill with juice,” or “ripen.” The midrash, however, understands the word in a more negative sense such as “overripen” or “shed.”
9. See Codex Vaticanus Ebr. 34, which gives the following marginal addition: R. Jacob said: A defense (Gk.: synegoria) was entered before the Holy One. It said to him: Sovereign of the Universe, (according to Exod. 11:10) MOSES AND AARON PERFORMED….; yet you wish to credit this parashah to Moses alone!
10. The Hebrew word can be voweled to mean either “month” or “something new.” For a similar interpretation of the verse, see PRK 5:11; PR 15:17.
11. Lat.: mille, i.e., “a thousand <paces>.”
12. Because Hiyya had authority to calculate the calendar, he also had authority over the moon and the time at which the new moon should first appear.
13. The midrash now understands the Hebrew of Exod. 12:2 in this sense.
14. Cf. PRK 5:14; PR 15:20; Gen. R. 6:3; Exod. R. 15:22.
15. Cf. Luke 11:20.
16. Cf. Mekhilta de Rabbi Ishmael, Pisha 2.
17. PRK 5:11; PR 15:17.
18. Gk.: gamika.
19. Gk.: hupateia.
20. Gk.: genethlia.
21. PRK 5:13; PR 15:18; cf. yRH 1:3 (57b); Exod. R. 15, 29–30.
22. Gk.: horologion; Lat.: horologium. In this context the timepiece corresponds to the calendar.
23. Four mss read: “What did he do?” In such a case the next word (“but”) would be omitted in the translation.
24. Cf. also Exod. R. 15:2.
25. Gk.: bema.
26. A more traditional translation of these last six words would read: WHENEVER WE CALL UPON HIM.
27. This lacuna does not occur in the Masoretic Text.
28. R’Sh. In the biblical context this word would normally be translated BEGINNING, but the midrash requires the translation HEAD.
29. PRK 5:18; PR 15:25; Exod. R. 15:1.
30. See below, 7:6.
31. PRK 5:12; PR 15:proem, 17; Exod. R. 15:26.
32. The Masoretic Text reads YOU.
33. See PRK 7:4; PR 17:3.
34. Cf. Ruth R. 3:6.
35. Gk.: skepaste. The word can also denote a sedan chair.
36. Gk.: melote (“sheepskin”).
37. Below, Lev. 9:8.
38. See Ruth R. 5:15.
39. Ruth R. 6:1.
40. PRK 7:3.
41. I.e., unlike other prophets with whom (according to Numb. 12:6) the Holy One speaks in a vision or dream.
42. Thus Moses specified the time on his own.
43. I.e., while Moses could only approximate and say: ABOUT MIDNIGHT, the Holy One could act IN the exact MIDDLE OF THE NIGHT. See Mekhilta de Rabbi Ishmael, Pisha 13; PRK 7:5; also 7:2.
44. Gk.: sygkletos. On the exegetical principle, see above, 2:21; yBer. 9:7 (14b); ySanh. 1:1 (18a); Gen. R. 51:2; Lev. R. 24:2.
45. PRK 7:6/9; PR 17:5.
46. Mekhilta de Rabbi Ishmael, Pisha 2; Tanh., Exod. 3:7.
47. Ths midrash is identifying NIGHT with Pharaoh, perhaps as his name. A more traditional translation would run: AND PHARAOH AROSE IN THE NIGHT.
48. I.e., by virtue of his status the head of the house was considered a first-born.
49. Mekhilta de Rabbi Ishmael, Pisha 13.
50. Interpreting yaggiruhu as coming from the root GRR instead of from NGR.
51. Interpreting HRB as horev instead of herev. A more usual translation would read: THEY SHALL BE DELIVERED TO THE POWER OF THE SWORD. For interpretation of the verse given here, see Exod. R. 22:1; Cant. R. 2:15:1.
52. Cf. vs. 47: I WILL DEAL WITH THE IMAGES OF BABYLON…; AND ALL ITS SLAIN SHALL FALL IN THE MIDST OF IT.
53. The midrash understands ABBIREKHA as a singular subject, because the Hebrew verb translated, HAS BEEN WASHED AWAY, is singular; however, it is common to follow such a singular verb with a plural subject. Thus the new JPS translation reads: WHY ARE YOUR STALWARTS SWEPT AWAY?
54. See below, Lev. 4:16; cf. Gen. 41:43, where “Abrech” (‘BRK) can be taken as a princely title, which according to Gen. R. 90:3 has the homiletic meaning, “Father (‘B) in wisdom and tender (RK) in years.” In the biblical context Jer. 46:15 refers to Egypt, but the midrash regards Abbirekha as intimating the prince of Edom, since according to sec. 6, above, “All the plagues which the Holy One brought upon the Egyptians he is going to bring upon Edom.”
החדש הזה1חדוש זה לכם, שמיום שנברא העולם לא חיבבתי אומה ולקחתי גוי מקרב גוי, אלא לכם אני מחדש, הדא היא דכתיב החדש הזה לכם.
דבר אחר: החדש הזה לכם2חשבונן של חדשים. שמיום שבראתי את עולמי הייתי מחשב חדשים ומעבר עוברים, מיכן ואילך מסור בידכם ואין אתם מסורים בידו.
3דבר אחר: החדש הזה לכם – לכם ולא מאדם הראשון.
ראש חדשים4אמור להם בחדש הזה אתם נגאלים.
1. חידוש זה לכם. עיין פסיקתא דר״כ החודש דף נ״ב ע״א בני חידוש גאולה יש לכם לשעבר לא גאלתי אומה מתוך אומה ועכשיו אני גואל אומה, הה״ד או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד׳:ל״ד).
2. חשבונן של חדשים. תנחומא שלנו בא אות י״ב.
3. דבר אחר: לכם ולא מאדם הראשון. מכילתא בא פ״א החדש הזה לכם לא מנה בו אדם הראשון.
4. אמור להם בחודש הזה אתם נגאלים, תנחומא שם אות ח׳.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל הַתּוֹרָה אֶלָּא מֵהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, וְלָמָּה מַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית מִשּׁוּם (תהלים קי״א:ו׳) ״כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם״.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – תַּנִי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל, יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁמְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לְצֹרֶךְ כָּךְ מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ לְצֹרֶךְ, תַּלְמוּד לוֹמַר הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ. וְכִי הָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מְאַיְּמִין עַל הָעֵדִים עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁנִּרְאָה בִּזְמַנּוֹ לְעַבְּרוֹ וְאֵין מְאַיְּמִין עַל הָעֵדִים עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁלֹּא נִרְאָה בִּזְמַנּוֹ לְקַדְּשׁוֹ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אָב וּבְנוֹ וְכָל הַקְּרוֹבִים כְּשֵׁרִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ. וְאָמַר רַבִּי לֵוִי, מַאי טַעְמָא, דִּכְתִּיב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, עֵדוּת זוֹ תְּהֵא כְּשֵׁרָה בָּכֶם וְרַבָּנָן עֵדוּת זוֹ תְּהֵא מְסוּרָה לָכֶם.
רָאוּהוּ שְׁלֹשָׁה וְהֵן בֵּית דִּין יַעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם מֵחַבְרֵיהֶן אֵצֶל הַיָּחִיד וְיָעִידוּ בִּפְנֵיהֶם, שֶׁאֵין הַיָּחִיד נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ בד״א וְכוּ׳. הוֹאִיל וּתְנַן דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה וְאִם הָיָה מֻמְחֶה לְרַבִּים דָּן אֲפִלּוּ יְחִידִי הָכָא נַמִי נְקַדְּשֵׁיהּ קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵימָא הָכִי נַמִי. אֵין לְךָ מוּמְחֶה לְרַבִּים בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה, וְקָאָמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא עַד דְּאִיכָּא אַהֲרֹן בַּהֲדָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה ואֶל אַהֲרֹן, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. לְמֵימְרָא דְּעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּן וְהָתַּנְיָא: סַנְהֶדְרִין שֶׁרָאוּ בְּאֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כֻּלָּן עֵדִים וְאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּן, עַד כַּאן לֹא אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא הָתָם אֶלָּא בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת דְּרַחֲמָנָא אָמַר (במדבר ל״ה:כ״ד-כ״ה) ״וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה וְהִצִּילוּ הָעֵדָה״ וְכֵיוָן דְּחָזוּ דְּקָטַל נַפְשָׁא תוּ לֹא (חָזִי) [חָזוּ] לֵיהּ זְכוּתָא, אֲבָל הָכָא אֲפִלּוּ רַבִּי עֲקִיבָא מוֹדֶה.
כְּתִיב (דברי הימים ב ל׳:י״ח) ״כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם (לוֹמַר) [לֵאמֹר] ה׳ הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד״ וְגוֹ׳. מִפְּנֵי מָה בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ. לְפִי שֶׁאֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא אֲדָר, וְהוּא עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן וְלֵית לֵיהּ לְחִזְקִיָּה הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם זֶה נִיסָן וְכוּ׳. חִזְקִיָּה בְּדִשְׁמוּאֵל טָעָה, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר הוֹאִיל וְרָאוּי לְקָבְעוֹ נִיסָן וְהוּא מֵעִקָרָא סָבַר, הוֹאִיל וְרָאוּי לְקָבְעוֹ נִיסָן לֹא אַמְרִינָן.
מִנַּיִן שֶׁאֵין מוֹנִין יָמִים לְשָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, חֳדָשִׁים אַתָּה מוֹנֶה לְשָׁנִים וְאֵין אַתָּה מוֹנֶה יָמִים לְשָׁנִים. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין מוֹנִין שָׁעוֹת לָחֳדָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר ״עַד חֹדֶשׁ יָמִים״, יָמִים אַתָּה מְחַשֵּׁב לָחֳדָשִׁים וְאִי אַתָּה מְחַשֵּׁב שָׁעוֹת לָחֳדָשִׁים.

רמז קפח

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעאֵל, מֹשֶׁה הֶרְאָה אֶת הַחֹדֶשׁ לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם, כָּזֶה תִּהְיוּ רוֹאִים וְקוֹבְעִים כֵּן לְדוֹרוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: זֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁנִּתְקַשָּׁה מֹשֶׁה בָּהֶן וְהֶרְאָהוּ הַמָּקוֹם לְמֹשֶׁה כֻּלָּן בְּאֶצְבַּע. כַּיוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (במדבר ח׳:ד׳) ״וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה״ כַּיוֹצֵא בּוֹ (ויקרא י״א:כ״ט) ״וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא״ וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף בִּשְׁחִיטָה שֶׁנֶּאֱמַר (להלן כ״ט:ל״ח) ״וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ״.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: וַהֲלֹא כָּל הַדִּבְּרוֹת שֶׁנִּדְבַּר עִם מֹשֶׁה לֹא נִדְבַּר עִמּוֹ אֶלָּא בַּיּוֹם, וְהַחֹדֶשׁ הֶרְאָהוּ לוֹ בַּלַּיְלָה הָא כֵּיצַד נִדְבַּר עִמּוֹ בַּיּוֹם וְהֶרְאָהוּ הַחֹדֶשׁ בַּלַּיְלָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נִדְבַּר עִמּוֹ בַּיּוֹם עִם חֲשֵׁכָה וְהֶרְאָהוּ הַחֹדֶשׁ עִם חֲשֵׁכָה.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה – [זֶה] נִיסָן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֶחָד מֵחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״[וְ]⁠חַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה״, (להלן ל״ד:כ״ב) ״וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה״, אָמַרְתָּ אֵי זֶה חֹדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חַג הָאָסִיף וּתְקוּפַת הַשָּׁנָה יוֹצְאָה בּוֹ וְקָרוּי שְׁבִיעִי, אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא בְּתִשְׁרֵי. לְאַחַר שֶׁלָּמַדְתָּ שֶׁחֹדֶשׁ שְׁבִיעִי תִּשְׁרֵי, נִיסָן זֶה רֹאשׁוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר ״בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן״.
רֹאשׁ חֳדָשִׁים – מַגִּיד שֶׁנִּיסָן רֹאשׁ לָחֳדָשִׁים מִנַּיִן אַף לַמְּלָכִים תַּלְמוּד לוֹמַר (מלכים א ו׳:א׳) ״וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה וּמִנַּיִן אַף לָרְגָלִים תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים ט״ז:ט״ז) ״בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת״. רַבִּי יִצְחָק וְר׳ נָתַן אָמְרֵי, אַף לִשְׂכִירוּת בָּתִּים אֲבָל לֹא לְשָׁנִים וְלֹא לִשְׁמִיטִּין וְלֹא לְיוֹבְלוֹת וְלֹא לִנְטִיעָה וְלֹא לִירָקוֹת.
לָכֶם – וְלֹא מָנָה בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לָכֶם וְלֹא לַגּוֹיִם כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם הֲרֵי לָכֶם וְלֹא לַגּוֹיִם אָמוּר, הָא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר לָכֶם, לָכֶם וְלֹא מָנָה בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן. נִמְצֵינוּ לְמֵדִין שֶׁהַגּוֹיִם מוֹנִין לַחַמָּה וְיִשְׂרָאֵל לַלְּבָנָה. וְלֹא דַּיָּן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן מוֹנִין לַלְּבָנָה, אֶלָּא אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם מַגְבִּיהִין אֶת עֵינֵיהֶם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמִים. וּכְשֶחַמָּה לוֹקָה סִמָּן רַע הוּא לַגּוֹיִם, שֶׁהֵם מוֹנִין לַחַמָּה. וּכְשֶׁהַלְּבָנָה לוֹקָה סִמָּן רַע לְשׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיִּשְׂרָאֵל מוֹנִין לַלְּבָנָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשֶׁהַחַמָּה לוֹקָה בַּמִּזְרָח סִמָּן רַע לְיוֹשְׁבֵי מִזְרָח, בַּמַּעֲרָב סִמָּן רַע לְיוֹשְׁבֵי מַעֲרָב. רַבִּי יֹאשִׁיּה אוֹמֵר: כְּשֶׁהַמַּזָּלוֹת לוֹקִין בַּמִּזְרָח סִמָּן רַע לְיוֹשְׁבֵי מִזְרָח וְכוּ׳. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִתְּנוּ לַגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״כֹּה אָמַר ה׳ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמְדוּ״.
רֹאשׁ חֳדָשִׁים – שׁוֹמֵעַ אֲנִי מִעוּט חֳדָשִׁים שְׁנַיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

רמז קפט

רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם – לָמָּה נֶאֱמַר לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (דברים ט״ז:א׳) ״שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב״, שָׁמוֹר אֶת הַפֶּסַח לָאָבִיב וְאֶת הָאָבִיב לַפֶּסַח שֶּׁיָּבֹא אָבִיב בִּזְמַנּוֹ הָא כֵּיצַד עַבֵּר אֶת אֲדָר שֶּׁיָּבֹא אָבִיב בִּזְמַנּוֹ. הֲרֵי שֶׁעִבְּרוּ אֶת אֲדָר וְלֹא בָּא אָבִיב בִּזְמַנּוֹ, שׁוֹמֵעַ אֲנִי יְעַבְּרוּ אֶת נִיסָן. הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָא אִם אָמַרְתָּ כֵּן נִמְצֵאתָ עוֹשֶׂה נִיסָן שֵׁנִי, וְאָמְרָה תּוֹרָה רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: ״שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב״, חֹדֶשׁ הַסָּמוּךְ לָאָבִיב אַתָּה מְעַבֵּר זֶה חֹדֶשׁ אֲדָר. אֲבָל לֹא שָׁמַעְנוּ מִכַּמָּה מְעַבֵּר כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ״, חֹדֶשׁ אַתָּה מְעַבֵּר וְהַדִּין נוֹתֵן הוֹאִיל וְהַחֹדֶשׁ מִתְעַבֵּר וְשָׁנָה מִתְעַבֶּרֶת, מָה חֹדֶשׁ אֶחָד מִמְנוּיָו אַף שָׁנָה אֶחָד מִמִנוּיָה אִי מָה חֹדֶשׁ אֶחָד מִשְּׁלֹשִׁים אַף שָׁנָה אֶחָד מִשְּׁלֹשִׁים, תַּלְמוּד לוֹמַר שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ, חֹדֶשׁ אַתָּה מְעַבֵּר אֶחָד מִשְּׁלֹשִׁים וְאִי אַתָּה מְעַבֵּר שָׁנָה אֶחָד מִשְּׁלֹשִׁים. אִי מָה הַשָּׁנָה אֶחָד מִשְּׁנֵים עָשָׂר בּוֹ אַף חֹדֶשׁ אֶחָד מִשְּׁנֵים עָשָׂר בּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כ״ג:ו׳) ״וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה״ יוֹם לְחֹדֶשׁ אַתָּה מְעַבֵּר וְאִי אַתָּה מְעַבֵּר אֶחָד מִשְּׁנֵים עָשָׂר בּוֹ. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: הָא אִם אָמַרְתָּ כֵּן נִמְצֵאת כְּבָר לְבָנָה בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ. הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כְּלָשׁוֹן אַחֲרוֹן אֶלָּא כְּלָשׁוֹן רִאשׁוֹן וּמַה חֹדֶשׁ אֵין תּוֹסֶפֶת עִבּוּרוֹ אֶלָּא בַּסּוֹף אַף שָׁנָה אֵין תּוֹסֶפֶת עִבּוּרָה אֶלָּא בַּסּוֹף. רַבִּי יִרְמִיָּה אוֹמֵר: הוֹאִיל וְטֻמְאָה מִתְעַבֶּרֶת וְאָבִיב מִתְעַבֵּר, מָה טֻמְאָה אֵין פָּחוּת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, אַף אָבִיב אֵין פָּחוּת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. [אוֹ אֲפִלּוּ בִּיהַל אָבִיב וּבָא תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן י״ג:י׳). ״וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת״] מוֹסִיף אַתָּה וְאֵין אַתָּה גּוֹרֵעַ.
רִאשׁוֹן הוּא – שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה נִיסָן שֵׁנִי. רַבִּי יֹאשִׁיּה אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הַמְּבָרֵךְ עַל הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ כְּאִלּו מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה כְּתִיב הָכָא הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, וּכְתִיב הָתָם ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״. תָּנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אִלְמָלֵי לֹא זָכוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְהַקְבִּיל פְּנֵי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם כָּל חֹדֶשׁ וָחֹדֶשׁ דַּיָּם, אָמַר אַבַּיֵּי הִלְכָּךְ [נֵימְרִינְהוּ] מְעֻמָּד. מְרֵימַר וּמַר זוּטְרָא מְכַתְּפֵי (לְהוּ) וּמְבָרְכֵי. מַאי מְבָרְכֵי, אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים וְכוּ׳.
זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה׳ אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ״. אָמַר רַבִּי סִימוֹן, חֶשְׁבּוֹנוֹתֶיךָ אֵלֵינוּ, שֶׁכָּל אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת אַרְבָּעִים ושְׁמוֹנָה שָׁנָה עַד שֶׁלֹּא יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵב וּמְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹת וּמְקַדֵּשׁ אֶת הַשָּׁנִים וּמְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים, וְכֵיוַן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם מְסָרָן לָהֶם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר, מַהוּ לֵאמֹר, אָמַר מִכָּאן וָאֵילַךְ הֲרֵי הֵן מְסוּרִין לָכֶם הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם וְגוֹ׳.
״תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחְלָה לֵב״ (משלי י״ג:י״ב) רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר: אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹּא נִגְאֲלוּ, וְכֵיוַן שֶׁבָּא מֹשֶׁה אֵצֶל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר כָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (לעיל ג׳:ט״ז) ״פָּקֹד פָּקַדְתִּי״ אָמְרוּ לוֹ, מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עֲדַיִן פְּקִידָה, ״מַה כֹּחִי כִי אֲיַחֵל וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי, אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי אִם בְּשָׂרִי נָחוּשׁ״. וְכֵיוַן שֶׁאָמַר לָהֶם הַחוֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִים, אָמְרִין, הָא סִמָן טָב, (משלי שם) ״וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה״.

רמז קצ

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – רַבִּי לֵוִי פָּתַח (ויקרא כ׳:כ״ו) ״וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳ וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים״, אִם אָמַר וָאַבְדִּיל עַמִּים מִכֶּם לֹא הָיְתָה תְּקוּמָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֶלָּא ״וָאַבְדִּל אֶתְכֶם״ כְּזֶה שֶׁבּוֹרֵר הַיָּפֶה מִתּוֹךְ הָרַע וְחוֹזֵר וּבוֹרֵר אֲבָל כְּשֶׁהוּא בּוֹרֵר אֶת הָרַע מִתּוֹךְ הַיָּפֶה שׁוּב אֵינוֹ בּוֹרֵר. אָמַר רַבִּי לֵוִי, וְכָל מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְשֻׁנִּין מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, בַּחֲרִישָׁתָן וּבִזְרִיעָתָן וּבִקְצִירָתָן וּבְעִימּוּרָן וּבְדִישָׁתָן, בְּגָרְנֵיהֶן וּבְיִקְבֵיהֶן, בְּמִנְיָנָן וּבְחֶשְׁבּוֹנָן. בַּחֲרִישָׁתָן (דברים כ״ב:י׳) ״לֹא תַּחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו״. בִּזְרִיעָתָן, ״לֹא תִּזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם״. בִּקְצִירָתָן (ויקרא י״ט:ט׳) ״וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט״. בְּעִימּוּרָן, ״וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָׂדֶה״. בְּדִישָׁתָן, (שם כ״ה:ד׳) ״לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ״. בְּגָרְנֵיהֶן וּבְיִקְבֵיהֶן, (שם ט״ו:י״ד) ״הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ״. בְּמִנְיָנָן וּבְחֶשְׁבּוֹנָן, שֶׁיְּהוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין לַחַמָּה וְיִשְׂרָאֵל לַלְּבָנָה.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב ״קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא״, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״קוֹל דּוֹדִי״ זֶה מֹשֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לְיִשְׂרָאֵל בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִין, אָמְרוּ לוֹ, מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, הֵיאַךְ אָנוּ נִגְאָלִין, לֹא כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ (בראשית ט״ו:י״ג) ״וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה״, וַהֲלֹא אֵין בְּיָדֵנוּ אֶלָּא מָאתַיִם וָעֶשֶׂר, אָמַר לָהֶם, הוֹאִיל וְהוּא חָפֵץ בִּגְאֻלַּתְכֶם אֵינוֹ מַבִּיט בְּחֶשְׁבּוֹנוֹתֵיכֶם אֶלָּא (שם שה״ש ב׳:ח׳) ״מְדַלֵג עַל הֶהָרִים״, מְדַלֵּג עַל הַקִּצִּים וְעַל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת וְעַל הָעִבּוּרִים וּבַחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִים הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּשְׁבָּה בְּנוֹ וְלָבַשׁ נְקָמָה וְהָלַךְ וּפָדָה אֶת בְּנוֹ, וְהָיוּ מוֹנִין אִיפְטִיָּא לְפִדְיוֹן בְּנוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֱיוּ מוֹנִין אִיפְטִיָּא לִיצִיאַת מִצְרַיִם, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא נָשִׁים הַרְבֵּה וְלֹא כָּתַב לָהֶם לֹא גְּמִיקוֹן וְלֹא אִיפְטִיָּא. וְכֵיוָן שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה בַּת טוֹבִים כָּתַב לָהּ גְּמִיקוֹן וְכָתַב לָהּ אִיפְטִיָּא, כָּךְ כָּל הַנָּשִׁים שֶׁנָּשָׂא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לֹא כָּתַב לָהֶם [גְּמִיקוֹן] כְּשֶׁנָּשָׂא אֶסְתֵּר כָּתַב לָהּ גְּמִיקוֹן (אסתר ב׳:ט״ז) ״בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת״, וְכָתַב לָהּ אִיפְטִיָּא ״בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ״. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כֵּיוַן שֶׁבָּרָאתִי אֶת עוֹלָמִי הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים לֹא נָתַתִּי לָהֶם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת, וְכֵיוַן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל נָתַתִּי לָהֶם רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְעִבּוּר שָׁנִים, לְכַךְ נֶאֱמַר הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם אִם זְכִיתֶם אַתֶּם מוֹנִין לִמְלֵאוּתוֹ, וְאִם לָאו אַתֶּם מוֹנִין לִפְגָמוֹ לִמְלֵאוּתוֹ, {א} אַבְרָהָם, {ב} יִצְחָק, {ג} וְיַעֲקֹב, {ד} יְהוּדָה, {ה} פֶּרֶץ, {ו} חֶצְרוֹן, {ז} רָם, {ח} עֲמִינָדָב, {ט} נַחְשׁוֹן, {י} שַׂלְמוֹן, {יא} בֹּעַז, {יב} עוֹבֵד, {יג} יִשַּׁי, {יד} דָּוִד, {טו} שְׁלֹמֹה, (דברי הימים א כ״ט:כ״ג) ״וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה׳ לְמֶלֶךְ״, הָא סִיהֲרָא עַל מַלְיָא. לֹא זְכִיתֶם אַתֶּם מוֹנִין לִפְגָמוֹ {א} רְחַבְעָם, {ב} אֲבִיָּה {ג} אָסָא, {ד} יְהוֹשָׁפָט, {ה} יְהוֹרָם, {יא} אָחָז, {יב} חִזְקִיָּהוּ, {יג} מְנַשֶּׁה, {יד} אָמוֹן, {טו} יֹאשִׁיָּה⁠[וּ] צִדְקִיָּהוּ, ״וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, הָא סִיהֲרָא עַל פְּגָמָא.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – מָסוּר הוּא לָכֶם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹרְגּוֹלִין וְהָיָה מַבִּיט בָּהּ וְיוֹדֵעַ אֵיזוֹ שָׁעָה בַּיּוֹם, כֵּיוָן שֶׁעָמַד בְּנוֹ עַל פִּרְקוֹ מָסַר לוֹ אוֹרְגּוֹלִין שֶׁלּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד עַכְשָׁיו חֶשְׁבּוֹנָן שֶׁל חֳדָשִׁים וְשֶׁל שָׁנִים בְּיָדִי, מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי הֵן מְסוּרִין בְּיֶדְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ טַבַּעַת וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יִצְחָק לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹצָרוֹת וְהָיָה מַפְתֵּחַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, לְנַגָּר שֶׁהָיָה לוֹ כְּלֵי אֻמָּנוּת וְכוּ׳, וְרַבָּנַן אָמְרִין, לְרוֹפֵא שֶׁהָיָה לוֹ נַרְתֵּק שֶׁל רְפוּאוֹת וְכוּ׳.
תָּנִי רַבִּי הוֹשַׁעְיָא, גָּזְרוּ בֵּית דִּין שֶׁלְּמַטָּה וְאָמְרוּ הַיּוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָכִים, הַעֲמִידוּ בִּימָה וְהַעֲמִידוּ סָנֵגוֹרִין וְיַעַמְדוּ סְפִּיקְטוֹרִין שֶׁגָּזְרוּ בֵּית דִּין לְמַטָּה וְאָמְרוּ הַיּוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. נִשְׁתָּהוּ הָעֵדִים לָבֹא אוֹ נִמְלְכוּ בֵּית דִּין לְעַבְּרָהּ לְמָחָר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַעֲבִירוּ בִּימָה וְיַעַבְרוּ סָנֵגוֹרִין וְיַעַבְרוּ סְפִּיקְטוֹרִין שֶׁגָּזְרוּ בֵּית דִּין לְמַטָּה וְאָמְרוּ רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמָחָר, וּמַה טַּעַם (תהלים פ״א:ה׳) ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא״, אִם חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא (שם) ״מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב״.

רמז קצא

רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי חִלְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן מִתְכַּנְּסִין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמְרִים לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵימָתַי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְהוּא אוֹמֵר: וְלִי אַתֶּם שׁוֹאֲלִים, אֲנִי וְאַתֶּם נִשְׁאַל לְבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה. וּמַה טַּעַם ״כה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו״, וְאֵין קָרְאֵנוּ אֶלָּא מוֹעֲדוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ג:ד׳) ״אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ״. רַבִּי קְרִיסְפָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, לְשֶׁעָבַר ״אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ מִכָּאן וָאֵילַךְ (שם) ״אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם״, אִם קְרִיתֶם אַתֶּם מוֹעֲדֵי, וְאִם לַאו אֵינָם מוֹעֲדֵי.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – אַתֶּם מוֹנִין לוֹ, וְאֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין לוֹ. רַבִּי בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי דֶּרֶךְ אֶרֶץ הוּא, הַגָּדוֹל מוֹנֶה לַגָּדוֹל וְהַקָּטָן מוֹנֶה לַקָּטָן. עֵשָׂו שֶׁהוּא גָּדוֹל מוֹנֶה לַחַמָּה שֶׁהִיא גְּדוֹלָה. וְיַעֲקֹב שֶׁהוּא הַקָּטָן מוֹנֶה לַלְּבָנָה שֶׁהִיא קְטַנָּה. אָמַר רַב נַחְמַן, הָא סִמָּן טָב, גָּדוֹל שַׁלִּיט בַּיּוֹם וְאֵינוֹ שַׁלִּיט בַּלַּיְלָה. כָּךְ עֵשָׂו הָרָשָׁע שׁוֹלֵט בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵינוֹ שׁוֹלֵט בָּעוֹלָם הַבָּא. הַקָּטָן שַׁלִּיט בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כָּךְ יַעֲקֹב שׁוֹלֵט בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. רַב נַחְמָן אָמַר: כָּל זְמַן שֶׁאוֹרוֹ שֶׁל גָּדוֹל מַבְהִיק אֵין אוֹרוֹ שֶׁל קָטָן מִתְפַּרְסֵם, שָׁקַע אוֹרוֹ שֶׁל גָּדוֹל אוֹרוֹ שֶׁל קָטָן מִתְפַּרְסֵם. כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁאוֹרוֹ שֶׁל עֵשָׂו מַבְהִיק אֵין אוֹרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מִתְפַּרְסֵם, שָׁקַע אוֹרוֹ שֶׁל עֵשָׂו נִתְפַּרְסֵם אוֹרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ס׳:א׳) ״קוּמִי אוֹרִי״ וְגוֹ׳.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה – רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא אָמַר: כָּל חֹדֶשׁ שֶׁהוּא נוֹלָד מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַטָּה יֵשׁ כֹּחַ בָּעַיִן לִרְאוֹתוֹ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה אֵין כֹּחַ בָּעַיִן לִרְאוֹתוֹ וְאוֹתוֹ הַחֹדֶשׁ שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה נוֹלַד מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה וְלֹא הָיָה כֹּחַ בָּעַיִן לִרְאוֹתוֹ וְהֶרְאָהוּ לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֶצְבַּע וְאָמַר לוֹ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה.
רַבִּי אָחָא בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמַנִי שָׁנָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ חָדְשֵׁי שָׁנָה וְחָדְשֵׁי תְּקוּפָה שָׁוִין. רַבִּי חִיָּיא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, נִתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּטַלִּית מְצֻיֶּצֶת וְהֶעֱמִיד לְמֹשֶׁה מִכָּאן וּלְאַהֲרֹן מִכָּאן וְקָרָא לְמִיכָאֵל וּלְגַבְרִיאֵל וְעָשָׂה אוֹתָם כִּשְׁלוּחֵי הַחֹדֶשׁ.
וְאָמַר לָהֶם, כֵּיצַד רְאִיתֶם אֶת הַלְּבָנָה, לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמָּה לִצְפוֹנָהּ אוֹ לִדְרוֹמָהּ [כַּמָה הָיְתָה גְּבוֹהָה] כַּמָּה הָיָה נוֹטֶה וּמִכַּמָּה הָיָה רָחָב אָמַר לָהֶם, כַּסֵּדֶר הַזֶּה יְהוּ בָּנַי מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ לְמַטָּה עַל יְדֵי זָקֵן וְעַל יְדֵי עֵדִים וְעַל יְדֵי טַלִּית מְצֻיֶּצֶת.
דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חִדּוּשׁ דְּבָרִים אֲנִי עוֹשֶׂה לָכֶם לְשֶׁעָבַר לֹא גָּאַלְתִּי אֻמָּה מִתּוֹךְ אֻמָּה אֶלָּא לָכֶם אֲנִי מְחַדֵּשׁ דָּבָר זֶה.
מִנַּיִן שֶׁאֵין מוֹנִין יָמִים לְשָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״, חֳדָשִׁים אָתָּה מוֹנֶה לְשָׁנִים וְאֵין אַתָּה מוֹנֶה יָמִים לְשָׁנָה.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הוּא מָסוּר בְּיֶדְכֶם וְאֵין אַתֶּם מְסוּרִין בְּיָדוֹ. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חִיָּיא הַגָּדוֹל שֶׁעָלָה הַיָּרֵחַ עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהָלְכוּ הַסַפָּנִין לְאוֹרוֹ מַהֲלַךְ שְׁלֹשָׁה מִילִין. רָאָה אוֹתוֹ רַבִּי חִיָּיא, נָטַל צְרוֹרוֹת וְעָפָר וְהָיָה זוֹרֵק בָהּ. אָמַר לֵיהּ, לְמָחָר אָנוּ מְבַקְּשִׁין לְקַדֶּשְׁךָ וְעָלִיתָ לְךָ עַכְשָׁיו, מִיַּד נִבְלַע בִּמְקוֹמוֹ.
אָמַר לְהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִין. אָמְרוּ לוֹ, תֹּאמַר שֶׁאָנוּ נִגְאָלִין וְאָנוּ מִשְׁתַּעְבְּדִים פַּעַם אֲחֶרֶת, אָמַר לָהֶם, חַדְּשׁוּ מַעֲשֵׂיכֶם, עַד עַכְשָׁיו יֵשׁ לָכֶם רֹאשׁ [וְרִאשׁוֹן], רֹאשׁ זֶה מַלְכוּת בָּבֶל שֶׁנֶּאֱמַר ״אַנְתָּה הוּא רֵאשָׁהּ דִּי דַּהֲבָא״, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר, רִאשׁוֹן זֶה עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״ה:כ״ה) ״וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי״.
הד֗א אלשהר לכם אול אלשהור יכון לכם אולא לשהור אלסנה.
החודש הזה יהיה לכם תחילת החודשים, הוא יהיה לכם ראשון לחודשי השנה.
החודש הזה לכם ראש חדשים – קביעות החדשים אינה אלא על פי החשבון לא על פי ראיית הלבנה. והראיה שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה הענן מכסה אותם יומם ועמוד האש לילה ולא ראו בכלם שמש ביום ולא ירח בלילה וזה שאמר הכתוב ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר את עמוד הענן לא סר מעליהם להנחותם ואת עמוד האש בלילה להאיר להם (נחמיה ט׳) ומהיכן היו קובעים החדשים על פי ראיית הלבנה. אלא ודאי עיקר המצוה בכתוב על פי החשבון.
והנה מסורת בידינו לעולם כי י״ב חדשי השנה, חמשה חדשים מהם כל אחד שלשים יום. וחמשה חדשים מהם כל אחד כ״ט יום. ושנים מהם פעמים ששניהם ל׳ יום ופעמים שהם כ״ט. פעמים אחד מהם ל׳ והשני כ״ט. ושני חדשים הללו הם מרחשון כסליו. ומסורת בידינו כי ר״ח תשרי ר״ח לשנים. וכן לכל חודש הלכה למשה מסיני כ״ט יום ומחצה ותשצ״ג חלקים.
ומפורש תמצא ככתוב (דברי הימים א י״ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים. וכל אחיהם על פיהם ואין לך דבר שצריך חכמה ובינה לקבוע עתים ומועדים כי אם החשבון שהוא סוד העבור.
אבל ראית הלבנה דבר ידוע. כי כשהלבנה נראית הכל יודעין שהוא ר״ח וחג המצות בט״ו ור״ה באחד בתשרי ויוה״כ בעשרה בו וסכות בט״ו בו אבל החשבון אינו אלא לחכמים מחשבין ומודעין לישראל והם עושים על פיהם. וזהו שכתב לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם יצאו ועל פיהם יבאו.
וכן תמצא מדברי דוד ליהונתן שאמר (שמואל א כ׳) הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ, לולא שעל פי החשבון היו קובעים ואולי לא תראה הלבנה ולא יקבעו מחר חדש. ולא עוד אלא שהדבר מוכיח שהיו קובעים ב׳ ימים ר״ח. שנאמר (שם) ויסתר דוד בשדה ויהי החדש וישב המלך על הלחם ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא וגו׳. וכתיב ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד ולא יתכן לומר כי ר״ח אחר הוא לפיכך קראו החדש השני. שנאמר ויאמר שאול ליהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם. ויקם יהונתן מעל השלחן בחרי אף ולא אכל ביום החדש השני לחם.
הלא הדבר מוכיח שהיו באותו החדש שני ימים של ר״ח כמנהגינו עד עכשיו בהיות החדש יוצא וכן היו נוהגין כל ישראל לקבל חדשים על פי החשבון אלף ומאה שנים מימות משה רבינו ועד אנטיגנוס ראש גולה וראש סנהדרין. והיו בכלל תלמידיו שנים והם צדוק וביתוס. וכשדרש להם אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס נכנס ספק בלבם וחשבו שאין עונש ושכר ויצאו לתרבות רעה והתחילו לעורר בזה בקביעות הירח. ואמרו כי אין עקר המצוה לקבוע חדשים על פי החשבון כי אם בראיית הלבנה. והוא הדבר הצודק והמכוון. והוצרכו חכמי הדור להכחיש דבריהם ולהודיע להם בראיות גמורות. וכן אמרו ז״ל (ר״ה כ״ה א׳) כך אמר ר׳ גמליאל - לא תחושו לראיית הירח החשבון הוא העקר - כך מקובלני מבית אבי אבא שאין חדש של לבנה פחותה מכ״ט יום ומחצה ותשצ״ג חלקים. והנה דבריו הללו מוכיחין שלא היה ר״ג סומך על ראיית הלבנה כי אם על פי החשבון.
ועוד משנה שלימה היא (ר״ה כ״ה ב׳) ראוהו בית דין וכל ישראל וחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר. זו ראיה גדולה שלא היתה בידם עיקר ראיית הלבנה. שאילו היתה בידם עקר ובראייה היו מקדשין איך אחרי ראייתם מעברים אותו.
ועוד גדול מזו (שם שם א׳) באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו - והיא אור שלשים - ובליל עבורו - שהיא מוצאי יום שלשים - לא נראה וקבלם ר״ג. ואלו היה ר״ג סומך על ראיית הלבנה ולא על החשבון בודאי שנתברר שכיון שלא נראה בליל עבורו שהם עדי שקר. אלא ודאי ר״ג על החשבון סמך ולא על העדאת עדים.
ומה שתמצא לרז״ל (ר״ה כ״ד א׳) דמות צורות לבנות היו לו לר״ג בטבלא בעליתו בכותל שבהן היה מראה את ההדיוטות. הכונה בזה כי ר״ג עשה צורות הללו לבאר לתלמידי צדוק וביתוס ידיעתו במהלך הלבנה בכל חדש וחדש. וכי הוא יודע בכל חד וחד באיזה צורה תולד. אם ארוכה אם קצרה וכמה תהיה נטויה בגלגל. ולאיזה צד תהיה נוטה. והיה בכל חדש וחדש מבאר לתלמידים ואמר להם הלבנה בזה החדש צורתה כך וכך ונטייתה כך וכך. ובאותה צורה שהיה מראה לתלמידיו בם היו מעידים בכל חדש וחדש. וכיון שראו כך חדש אחר חדש שנה אחר שנה. נתברר להם שאין העיקר אלא החשבון ובטלו דברי החולקים. ואף על פי שהיו מקבלים העדים זכר לדבר. לא היתה סמיכת בית דין כי אם על החשבון.
ודברי הכל דת חק העבור הלכה למשה. שהרשות ביד בית דין הגדול. כשהוא גדול ואין למעלה הימנו בחכמה וביראת חטא ובקי בחדרי תורה וקביעת השנים. הרשות בידו לקבוע ולעבר כפי מה שיראה לו מחוקי סוד העבור. וזהו הדת שצוה הקדוש ב״ה למשה החדש הזה לכם.
ראש חדשים – אין צריך לומר ראש חדש לבדו, רק חדש לבדו, כי הטעם יום חדוש אור הלבנה. וכן כתוב: חדש ושבת (ישעיהו א׳:י״ג), חדשיכם ומועדיכם (ישעיהו א׳:י״ד), מדי חדש בחדשו (ישעיהו ס״ו:כ״ג). ומה שנאמר ובחדש השביעי באחד לחדש (במדבר כ״ט:א׳) הוא להסיר הספק. והכתוב ובראשי חדשיכם (במדבר כ״ח:י״א) על חדש ניסן ידבר בכל שנה, כי ניסן לבדו הוא ראש חדשים. ואם תאמר מה קרבן שאר החדשים? הנה שׁם כתוב: זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה (במדבר כ״ח:י״ד) בפרשה עצמה. וכן וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת (במדבר י׳:י׳), היא תחלת השנה. (מובא בראב״ע פירוש שני)
החדש הזה – הראהו לבנה בחידושה, ואמר לו: כשהירח מתחדש יהי לך ראש חדש.
ואין מקרא יוצא מידי פשוטו: על חדש ניסן אמר לו: זה יהי לךא ראש לסדר מניין החדשים, שיהא אייר קרוי שיני, סיון שלשי.
הזה – נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזה שיעור תיראה ותהא ראויה לקדש, והראה לו באצבע הלבנה ברקיע, ואמר לו: כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו, והלא לא היה נדבר עמו אלא ביום, שנאמר: ויהי ביוםב דבר י״י (שמות ו׳:כ״ח), ביום צותו (ויקרא ז׳:ל״ח), מן היום אשר צוה י״י והלאה (במדבר ט״ו:כ״ג). אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשיכה.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״לך״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״ביום״.
החדש הזה THIS MONTH – He showed him the moon in the first stage of its renewal, and He said to him, "When the moon renews itself it will be for you the beginning of the month".
But no Scriptural verse can lose its literal meaning, and He really spoke this in reference to the month Nisan: זה THIS month shall be the ראש BEGINNING in the order of counting the חדשים MONTHS, so that Iyyar shall be called the second, Sivan the third.
הזה THIS – Moshe was in perplexity regarding the Molad [the birth] of the new moon – how much of it must be visible before it is proper to consecrate it as a new moon? He therefore pointed with a finger at the moon in the sky and said to him, "Like this, see and consecrate it". But how could He point it out to him, for He conversed with him only by day, as it is said, "And it came to pass on the day when Hashem spoke [to Moshe]" (Shemot 6:28); "On the day when He commanded" (Vayikra 7:38); "From the day that Hashem commanded and henceforward" (Bemidbar 15:23)? Rather [the explanation is:] this chapter was spoken to him close to sunset and He pointed it out to him with nightfall (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 12:2:1).
החדש הזה לכם1א״ר ישמעאל משה הראה את החדש לישראל ואמר להם כזה ראה וקדש וקבעו בו לדורות, והלא כל הדברות שנדבר הקב״ה עם משה, לא דבר עמו אלא ביום, וכאן כיצד נדבר עמו בלילה, 2ר׳ אלעזר אומר נדבר עמו ביום עם חשכה והראהו החדש עם חשכה.
החדש הזה3זה ניסן, אתה אומר זה ניסן, או אינו אלא בשאר החדשים, כשהוא אומר וחג האסיף בצאת השנהה (שמות כ״ג:ט״ז), וחג האסיף תקופת השנה (שם ל״ד:כ״ב), צא וראה אי זה הוא חודש 4שיש בו חג ואסיף ותקופה ושנה יוצאה בו ונקרא שביעי, אין אתה מוצא אלא תשרי, לאחר שלמדת תשרי שהוא שביעי, הוי למד שהחודש הראשון הוא ניסן, 5וכן כתבו אנשי כנסת הגדולה, בחודש הראשון הוא חודש ניסן (אסתר ג׳:ז׳).
6ניסן שבו נעשים נסים לישראל, ובו יצאו מעבדות לחירות.
7תנן התם ארבעה ראשי שנים הם, באחד בניסן ראש השנה למלכים, ואמרי׳ למלכים למאי הילכתא, א״ר חנינא לשטרות כיון שמיוחד ראש השנה וכבר מונין לשטרות הימנו, מתוך כך ניכרין המוקדמים והמאוחרין להכשירם ולפוסלם) 8דתנן בשלהי מס׳ שבועות פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול, שטרי חובות המוקדמין פסולים, והמאוחרין כשרין, מאי טעמא דפרוזבול, שכיון שראה הלל הזקן שנמנעו העם מהלוות זה לזה, והיו עוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו (דברים ט״ו:ט׳), עמד ותקן להם פרוזבול, 9מאי פרוזבול, 10פרוסבולי ובוטי, 11כולי אלו עשירים, בוטי אלו עניים, תקון לעניים שילוום ממון, תקון לעשירים שלא יתחייבו. 12וזה תקון של פרוזבול, מוסרני לכם ב״ד שבמקום פלוני, כל חוב שיש לי ביד פלוני שאגבנו בכל עת שארצה, והדיינין חותמין מלמטה, או העדים, 13כדי שיהא האדם סומך על שטרו ולא יגוש את רעהו כי קרא שמטה, לפיכך אם הפרוזבול מוקדם לחוב כשר, שלא חלה שמטה עליו, ואם מאוחר לחוב פסול, שהרי נתחייב לשמט, אבל שטרי חוב המוקדמין לנתינת המעות פסולין, שהרי גובה מן הלקוחות שלא כדין, שאין הלוה חייב כלום למלוה בזמן השטר, כי אמנה היה דבריהם, שהבטיחו מלוה ללוה לתת לו בתשרי, ולא נותנם לו עד ניסן, והואיל והשטר נכתב מתשרי, גובה מן הלקוחות שמתשרי שקודם ניסן, והוא שלא כדין, שהרי עד ניסן לא נתחייב הלוה למלוה כלום, ובמה יבחנו השטרות הללו, אם מוקדמין הם, אם מאוחרין, מחמת הזמן הכתוב בהן, שאם כתוב בו בשנת אחת למלך בירח ניסן, והעדים מעידים כי בשנה אחת למלך בירח תשרי ניתן הממון, 14בידוע שהשטר הזה מוקדם הוא ופסול, שאין מונין למלכים אלא מניסן, ואם כתוב בשטר בשנה שניה למלך בניסן, והעדים אומרים באחת למלך בתשרי, ידענו שזה ניסן שאחר תשרי 15והשטר מאוחר וכשר. 16והמוקדם פסול, ידענו שזה פסול בזמנו לגבות מנכסין משועבדים, לפי ששטר שנפסל מקצתו נפסל כולו, 17אבל מן המשוחררין גובה, 18ומנלן דלמלכים מונין מניסן, משלמה דכתיב ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחודש זיו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל (מלכים א ו׳:א׳), 19זיו זה אייר, לכן שנינו באחד בניסן ראש השנה למלכים. 20ולרגלים, דכתיב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות (דברים ט״ז:ט״ז), לענין נדרים בבל תאחר דבעינן ג׳ רגלים כסדרן וחג המצות תחלה.
לכם ראש חדשים21לכם ולא לאומות העולם שהרי אומות העולם מונין מתשרי.
הוא לכם22סימן הוא לכם שאתם מונין ללבנה ואומות העולם מונין לחמה.
23הקטן מונה לקטן, והגדול מונה לגדול.
24וכשם שהחודש מתחדש כך ישראל עתידין להתחדש. שנאמר קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח, (ישעיה ס׳:א׳), 25וכשם שהלבנה מושלת ביום ובלילה, כך ישראל נוחלין העולם הזה והעולם הבא, וכשם שאין כח ללבנה ביום, כך אין כח לישראל בעולם הזה מפני האומות.
ד״א: החודש הזה לכם ראש חדשים26חידוש הוא לכם, שנאמר או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד׳:ל״ד).
ראשון הוא לכם – מה ת״ל לפי שנא׳ החדש הזה לכם ראש חדשים, 27סבור אתה מיעוט חדשים שנים, ת״ל לחדשי השנה, לכל חדשי השנה.
ד״א: ראשון הוא לכם לחדשי השנה – שכיון שקידשתה חודש ניסן אי אתה רשאי לעברו ולעשות ניסן אחר, שנאמר ראשון הוא לכם, 28זה ניסן ואין אחר ניסן, 29ומנין שמעברין את אדר לעשות אדר שני, שנא׳ שמור את חדש האביב ועשית פסח (שם ט״ז:א׳), שמור את חדש לאביב ואביב לפסח שיבוא אביב בזמנו, הא כיצד עיבר את אדר שיבוא אדר בזמנו.
ת״ר על שלשה סימנין מעברין את השנה, על אביב ועל פירות האילן, ועל התקופה שהיה. 30במס׳ סנהדרין פ״א. 31וכה״א במלכים, ולשלמה שנים עשר 32נציבים על כל ישראל וכלכלו את המלך ואת ביתו חודש בשנה יהיה על האחד לכלכל (מלכים א ד׳:ז׳), וכתיב 33ונציב אחד בארץ (שם שם י״ט), זה היה כנגד חודש העיבור, 34וכמה עיבור שנה חודש, שנאמר שמור את חדש האביב (דברים ט״ז:א׳), חודש הסמוך לאביב, הוי אומר זה אדר השני, ולא עוד אלא כשם שהחודש מתעבר ממנויו יום אחד לחדש, כך שנה מתעברת למינוייה חודש אחד לי״ב חודש, ומה חודש עיבורו בסופו, אף שנה עיבורה בסופה.
ד״א: ראשון הוא לכם – כיוצא בכם, 35מה אתם בית דין אף לדורות בבית דין שלא תהא השנה מתעברת אלא עפ״י בית דין, 36כך עושין בארץ ישראל לפני ראש הישיבה.
37מדרש ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן. זש״ה ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך (שה״ש ב׳:י׳), ענה דודי, ע״י משה, ואמר לי, ע״י אהרן, קומי לך, מן הגלות, רעיתי, בזכות אברהם 38שריעה ואיחה אותי, יפתי, בזכות יצחק שייפה מעשיו ופשט צוארו לשחיטה על שמי, ולכי לך, בזכות יעקב שנאמר לו קום לך פדנה ארם (בראשית כ״ח:כ׳), כי הנה הסתו עבר (שה״ש ב׳:י״א), אלו צרות המצריים, הגשם חלף, זה שיעבוד מצרים, הנצנים נראו בארץ (שם שם י״ב), אלו משה ואהרן, עת הזמיר הגיע, הגיע עת ליזמר, לחתך את המצריים.
39ד״א: עת הזמיר הגיע לומר עזי וזמרת יה (שמות ט״ו:ב׳), וקול התור, קול מתן תורה, התאנה חנטה פגיה, אלו רשעי ישראל שמתו בשלשת ימי אפלה, והגפנים סמדר, 40אלו בחורי ישראל, נחנו ריח, במעשיהם הטובים.
החודש הזה לכם ראש חדשים41לכם הוא מסור, ולא אתם מסורין בידו, שאם לא נראה בזמנו מקדשין אותו ישראל על החשבון, 42שמואל בר אבא אומר 43כל חודש שהוא נולד 44קודם שש שעות יש כח לעין לראות, משש שעות ולמעלה אין בו כח העין לראות, ואותו חודש נולד אחר חצות ואין מקדשין אותו, לפיכך הראהו הקב״ה למשה החדש הזה.
45תני דבי ר׳ ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חדש וחדש דיים. אמר אביי הלכך צריך לברך עליו מעומד. 46מאי מברך, בא״י אמ״ה אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם, שלא ישנו את תפקידם, ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם, פועלי אמת שפעולתם אמת, וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהן עתידין להתחדש כמותה, להלל ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו בא״י מחדש חדשים.
47ובזמן שהיו ישראל שרוין על אדמתם היו מקדשין את החדש עפ״י ראיית העדים, וכשגלו אין בית דין קבוע לחקור ולדרוש, וכדי שלא יהו ישראל עושין ב׳ ימים טובים בשינוי זה מזה, האב היום, והבן מחר, ואחיו למחרת, עמדו ישראל על תקנות סוד העיבור שהיו מחשבין מאדם ועד נח, ונח מסרו לשם, ושם ליעקב אבינו, ויעקב אבינו לקהת, וקהת לעמרם, ועד היום הזה הוא מסור לחכמי ישראל לקדש בו חדשים, ואע״פ שמצוה לקדש על הראייה אינו חובה לומר שאם לא נתקדש על הראייה אינו מקודש, תדע לך אם היה זמן מעונן ולא נראית הלבנה עשרה ימים, תאמר שלא נקדש חדשים, לכך נאמר שני פעמים בפסוק לכם לכם, לכם לראייה לקדש, ואם לא, לכם סוד העיבור. ואם תאמר היאך מתאחר בראייתו אחר הקידוש, 48הוא שאמרו רז״ל עשה ירח למועדים, מועדים הרבה יש לו, פעמים שבא בארוכה פעמים שבא בקצרה, ולכך ראוי לסמוך על סוד העיבור ולא לעשות ישראל אגודות אגודות להיות זה מחלל שמירת יום קודש של זה, ולאכול ביום עינוי של זה, מזה יתבונן כל בני בינה, שאם תהיה שנה גשומה, ותתכסה הלבנה עשרה ראשי חדשים, אם יבואו לעשותן כולן שלימין כמשפט נח בתיבה ואח״כ תראה הלבנה תהיה בשליש הרקיע ולזה יהי׳ לו ראש חודש, ללמדך כי אין זה דרך הדעת לחשב החדשים משלשים יום כולן, ומי שעושין אותו ברשע, אין חסים על כבוד קונם, 49ועליהם אמר ישעיה הנביא רועים רבים שחתו כרמי (ירמיה י״ב:י׳), רועיהם התעום הרים שובבים מהר אל גבעה (שם נ׳:ו׳), וילכו במועצות בשרירות לבם (שם ז׳:כ״ד), וכיון שאמר הכתוב כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה (ויקרא כ״ג:כ״ט), לכל ישראל צוה המצוה הזאת להיות צומים ומתענים ביום אחד בשוה, ולא זה היום וזה למחר, וכבר ישראל נפוצים בארצות שאין הלבנה נראית כדרך שהיתה נראית בארץ ישראל, והתורה אמרה תורה אחת יהיה לכם (במדבר ט״ו:כ״ט), לא חילוק דתות, ובזכות ראש וראשון יגאלנו צורנו, מראש וראשון, ראש זו גלות בבל, וראשון זה עשו, דכתיב ויצא הראשון (בראשית ו׳:כ״ה), ונודה לצורנו שהוא ראש לכל ראשון.
1. א״ר ישמעאל. מכילתא פרשה א׳, ומובא בילקוט רמז קפ״ח.
2. ר׳ אלעזר. מכילתא שם. ובמכילתא המאמר והלא כל הדברות מובא בשם רשב״י.
3. זה ניסן. מכילתא שם.
4. שיש בו חג ואסיף ותקופה ושנה. וכ״ה במכילתא ובילקוט הגי׳ שיש בו חג האסיף ותקופת השנה וכן תיקן הרב בעל מאיר עין במכילתא שם. ועיקר כגי׳ רבינו שלא יצדק לשון תקופת שנה יוצאת בו.
5. וכן כתבו אנשי כנסת הגדולה. הוא עפ״י מאמרם (ב״ב ה׳) אנשי כנסת הגדולה כתבו מגילת אסתר, ובמכילתא שם ליתא המלות וכן כתבו אנשי כנה״ג ושם הגי׳ אע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר בחדש הראשון הוא חדש ניסן.
6. ניסן שבו נעשה נסים. הוספת רבינו.
7. תנן התם. ר״ה ב׳ ע״א במשנה.
8. דתנן בשלהי מס׳ שביעית י׳:ה׳.
9. מאי פרוזבול. גיטין ל״ו סע״ב.
10. פרוסבולי ובוטי. עיין במוספי שכתב בערך בט נראה שמלת פרוזבולי ובוטי מלה אחת היא פרוסבוליבטי פירושה בל״י לפני יועצים ובית דין והבאים אחר רב חסדא (כי רב חסדא אמר פרס בולי ובוטי) חשבו שהן שתי מלות כו׳. אולם מה יענה המוספי שרב חסדא בעצמו אמר (מגילה ט״ו סע״ב) זה בא בפרוזבולי וזה בא בפרוזבוטי. ועיין בדברי הרמ״ל בהערה שם.
11. בולי אלו עשירים בוטי אלו עניים. בגמרא גיטין סיים שם בולי אלו עשירים דכתיב ושברתי את גאון עוזכם ותני רב יוסף אלו בולאות שביהודה, בוטי אלו עניים דכתיב העבט תעביטנו.
12. וזה תקון של פרוזבול. שביעית י׳:ד׳.
13. כדי שיהא האדם סומך על שטרו כו׳. עיין רש״י ר״ה ב׳ ע״א ותוס׳ שם ד״ה לשטרות, ובפי׳ הרמב״ם שביעית י׳:ה׳ ובהר״ש שם.
14. בידוע שהשטר מוקדם הוא ופסול. בכ״י פלארענץ בידוע שהשטר מאוחר הוא וכשר.
15. והשטר מאוחר וכשר. בכ״י פלארענץ והשטר מוקדם ופסול.
16. והמוקדם פסול. זה ליתא בכ״י פלארענץ רק הגי׳ שם והשטר מוקדם ופסול ואינו גובה אפילו בזמנו לפי ששטר שנפסל מקצתו נפסל כולו.
17. אבל מן המשוחררים גובה. ליתא בכ״י פלארענץ.
18. ומנלן דלמלכים מונין מניסן. מכילתא בא פ״א, ר״ה ב׳ ע״ב.
19. זיו זה אייר. עיין בתוס׳ שם ד״ה בחודש זיו.
20. ולרגלים. מכילתא שם, ור״ה ד׳ ע״א.
21. לכם ולא לגוים. מכילתא שם.
22. סימן הוא לכם. מכילתא שם עיין פסיקתא פרשת החודש דף נ״ג ע״א, ונ״ד ע״א.
23. הקטן מונה לקטן. פסיקתא פ׳ החודש נ״ד ע״א וב״ר פ״ו, דרך ארץ הוא הגדול מונה לגדול כו׳ ועיין בפסיקתא שם בהערות שלי.
24. וכשם שהחודש מתחדש. עיין בפסיקתא שם במאמר של ר׳ נחמן.
25. וכשם שהלבנה מושלת. ב״ר ופסיקתא שם וע״ש בהערה ר״ד.
26. חידוש הוא לכם. עיין פסיקתא שם דף נ״ב ע״א.
27. סבור אתה מיעוט חדשים שנים. מכילתא בא פ״ב.
28. זה ניסן. ברכות י׳ ע״ב וש״נ מכילתא פ״ב.
29. ומנין שמעברין. עיין מכילתא שם.
30. במס׳ סנהדרין פ״א. דף י״א ע״ב. ובכ״י פלארענץ חסר הציון הזה.
31. וכה״א במלכים. עיין סנהדרין י״ב ע״א.
32. נציבים. וכן מובא בגמרא שם ובקרא כתיב נצבים.
33. ונציב אחד בארץ. בקרא ונציב אחד אשר בארץ.
34. וכמה עבור. מכילתא בא פ״ב.
35. מה אתם ב״ד אף לדורות בב״ד. עיין פסיקתא החודש דף נ״ה ע״א. ובהערות שלי. ובמכילתא סוף פ״ב ר׳ יאשיה אומר מנין שאין מעברין את השנה אלא בב״ד הגדול שבירושלים ת״ל ראשון הוא לכם. ועי׳ ר״ה כ״ב ע״א ובפירש״י ותוס׳.
36. כך עושין בארץ ישראל לפני ראש הישיבה. זה ליתא בכ״י פלארענץ.
37. מדרש. היא בחזית על הכתוב הזה וכן נשנה בפסיקתא החודש דף נ׳ ע״א.
38. שריעה ואיחה אותו. מענין ריעות ואחוה עיין בפסיקתא שם בהערה פ״ה.
39. ד״א עת הזמיר. פסיקתא וחזית שם.
40. אלו בחורי ישראל. ברכות מ״ג ע״ב.
41. לכם הוא מסור. פסיקתא החודש נ״ג ע״א, ומובא בילקוט רמז קצ״א.
42. שמואל בר אבא אמר. בפסיקתא החודש נ״ד ע״ב הגי׳ ר׳ שמלאי תני בשם שמואל והבאתי שם בהערה ר״ז בילקוט בא רמז קצ״א הנוסחא ר׳ שמואל בר אבא.
43. כל חודש שהוא נולד. היא ג״כ כגירסת הילקוט עיין שם בהערה ר״ח.
44. קודם לשש שעות. ר״ל אם יהי׳ מולד הלבנה ביום כ״ט קודם שש שעות אז תגדל בלילה שאחריו עד שתראה לעין, אבל אם הוא לאחר ו׳ שעות ביום, היא קטנה מאד ואין כח בעין אנוש לראותה. עיין ר״ה כ׳ ע״ב וברש״י שם. ובפסיקתא שם בהערה ר״ט העירותי שעפ״י הפסיקתא יסד הקליר בפיוט אבי כל חוזה לפרשת החודש זהר לשעות שש, תארו להתאשש פחות משש כל עין יעשש.
45. תני דבי ר׳ ישמעאל. סנהדרין מ״ב ע״א.
46. מאי מברך. שם, וכן הוא הנוסח ברמב״ם הל׳ ברכות פ״י הט״ז.
47. ובזמן שהיו ישראל. כל המאמר עד הכתוב דברו אל כל עדת ישראל, הם דברי רבינו מדנפשי׳.
48. הוא שאמרו רז״ל. ר״ה כ״ה ע״א.
49. ועליהם אמר ישעיה הנביא. וכ״ה בכ״י פלארענץ, ויש לתקן שצ״ל ירמיה הנביא.
החדש הזה – ר׳ ישמעאל אומר משה הראה את החדש לישראל ואמר להם כזו היו רואין וקובעין לדורות, ולהכי חסר ו׳ דמשמע החדש. ר׳ עקיבא אומר זה אחד משלשה דברים שנתקשה משה עליהן, והראהו הקב״ה באצבע, כיוצא בו אתה אומר וזה לכם הטמא (ויקרא יא כט), וזה מעשה המנורה (במדבר ח ד). ויש אומרים אף בשחיטה נתקשה, שנא׳ וזה אשר תעשה על המזבח (שמות כט לח). ר׳ שמעון בן יוחאי אומר והלא כל הדיברות שנידבר עם משה לא נידבר עמו אלא ביום, והחדש הראה בלילה, וכיצד מדבר עמו ביום ומראהו החדש בלילה, א״ר אליעזר נידבר עמו ביום עם חשיכה, והראהו את הלבנה עם חשיכה:
החדש הזה – זה ניסן, אתה אומר זה ניסן או אינו אלא אחד משאר חדשי שנה, כשהוא אומר וחג האסיף בצאת השנה (שמות כג טז), וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד כב), איזה חודש שיש בו חג ואסיף ותקופה ושנה יוצא בה וקראה שביעי, הוי אומר זה תשרי, לאחר שלמדת ששביעי זה תשרי, ראשון זה ניסן:
וכן כתבו אנשי כנסת הגדולה בחדש הראשון הוא חדש ניסן (אסתר ג ז), [ניסן] שבו נעשו ניסין לישראל שיצאו מעבדות לחרות:
לכם – ולא מנה בו אדם הראשון ונח ובניו אלא מתשרי, נמצאנו למדין שישראל מונין ללבנה ואומות העולם לחמה:
ראש חדשים – מגיד שניסן ראש לחדשים, מניין אף למלכים, ת״ל בחדש זיו הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל (מלכים א ו א). א״ר חסדא לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן להו. ומניין אף לרגלים. ת״ל בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות (דברים טז טז). אמר רב חסדא רגל שבו הוי ראשון לרגלים:
ראשון הוא לכם – להצלתכם אתם מונין:
לחדשי השנה – למה נאמר, לפי שהוא אומר שמור את חדש האביב (שם שם א), שמור את הפסח לקבעו באביב, ושמור זמן האביב לקבעו בפסח, הא כיצד עבר את אדר כדי שיבוא אביב בזמנו, הרי שעיברו את אדר ולא בא אביב בזמנו, שומעני יעברו את ניסן, ת״ל החדש הזה, זה ניסן ואין אחר ניסן. היה ר׳ ישמעאל אומר אם אתה אומר יעברו את ניסן נמצאתה אתה עושה ניסן שני, ואמרה תורה ראשון הוא לכם לחדשי השנה. ר׳ יאשי׳ אומר מניין אתה אומר שאין מעברין את השנה אלא בבית דין, שנאמר ראשון הוא לכם, כיוצא בכם מה אתם ב״ד אף לדורות בב״ד. ותנן עיבור החדש בשלשה, והיינו חישוב דעיבור ועיבור השנה בשלשה דברי ר׳ מאיר, ור׳ שמעון בן גמליאל אומר בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין, וגומרים בשבעה, ואם גמרו בשלשה הרי זו מעוברת:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ראש חדשים – כר׳ יהושע (בבלי ר״ה י״א.) שבניסן נברא העולם. לחדשי השנה – בכל מקום שאומר לכם בחדשי⁠{ם}: שמיני, תשיעי, לחודש הזה הם.
ולר׳ אליעזר (בבלי ר״ה י״א.) האומר: בתשרי נברא העולם, עיקר פשוטו כך: החדש הזה לכם – אף על פי שאינו ראש חדשים לשאר אומות, לכם יהיה ראש חדשים למנות ששי (יחזקאל ח׳:א׳), שביעי (מלכים א ח׳:ב׳), שמיני (מלכים א ו׳:ל״ח), תשיעי (חגי ב׳:י׳), חדש שנים עשר הוא חודש אדר (אסתר ג׳:ז׳). ממנו תמנו להיות לכם זכרון, {כי} בו יצאתם ממצרים. וכשנאמר בתורה: ובחודש השביעי (במדבר כ״ט:א׳), לירח יציאת מצרים פירושו. וכן רגילים הפסוקים לקחת חשבונם ליציאת מצרים, כדכתיב: בחודש השלישי לצאת בני ישראל וגו׳ (שמות י״ט:א׳), וכן בבנין הבית: ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מ⁠{ארץ} מצרים (מלכים א ו׳:א׳).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ראש חדשים [THIS MONTH SHALL MARK FOR YOU] THE BEGINNING OF THE MONTHS: If one follows the opinion of R. Joshua1 that the world was created in the Hebrew month of Nissan then [one would explain that "this month marks the beginning of] the months of the year" means that whenever a month is labeled [for example] the "eighth month"2 or "the ninth month,⁠"3 one counts from Nissan.⁠4 Or, following the opinion of R. Eliezer that the world was created in the Hebrew month of Tishre, one would explain the true plain meaning of the text as follows:
"This month shall mark for you [the beginning of months].⁠" Even though this month [Nissan] is not the first month for the other nations, for you it will be the beginning of the months,⁠5 for you to enumerate [for example] "the sixth month"6 or "the seventh month"7 or "the eighth month" or "the ninth month" or "the twelfth month, that is the month of Adar" (Est. 3:7). You should count from Nissan to remember that in Nissan you left Egypt.⁠8 And when it says in the Torah "in the seventh month,⁠" it means if one counts months from the month of the exodus.
It is common for the text to count time from the exodus. For example (Ex. 19:1) "On the third month after the Israelites had gone forth from the land of Egypt.⁠" Similarly concerning the building of the Temple it says (I Kings 6:1) "In the four hundred and eightieth year after the Israelites left the land of Egypt.⁠"9
1. The dispute between R. Joshua and R. Eliezer about when the world was created can be found in RH 11a.
2. E.g. I Kings 6:38.
3. E.g. Jer. 36:9.
4. Rashbam follows the second interpretation found in Rashi, the one that Rashi labels peshat, and not the first interpretation of Rashi (based on the Mekhilta, Laut. ed. pp. 15-16) that sees in this phrase a reference to the laws of how to identify the new moon each month.
5. This explanation that the phrase "for you" means only for the Jews can be found in the Mekhilta Pisḥa' 2 (Laut. ed. p. 18) and is cited also by LT. In the Mekhilta the phrase implies that for the Jews the calendar will be lunar but it will be solar for the non-Jews. LT reworks the Mekhilta's explanation and says that "for you" means that for the Jews Nissan is the first month, but for the non-Jews Tishre is first. Rashbam follows LT's understanding, although Rashbam adds the further refinement that only R. Eliezer would interpret the verse that way.
6. E.g. Ezek. 8:1.
7. E.g. Gen. 8:4.
8. "כי בו יצאתם ממצרים"; echoing the language of Ex. 23:15.
9. It is difficult to understand what motivates Rashbam to provide such a long excursus on this phrase. Presumably his goal is not really to explain a difficult text from the Bible but to explain a problem in the Talmud: how is it possible that the rabbis disagree about when it was that the world was created when we have such a clear indication in this verse that Nissan is the first month? Rashbam then explains that both rabbis could offer reasonable readings of the verse.
החדש הזה לכם ראש חדשים – כבר הזכרתי בתחילת פירוש התורה (ראב״ע בראשית פירוש ראשון הקדמה), שקביעות השנה, גם החדש, לבית דין היה. ועתה בגלות נסמוך על מעשה בית דין, והוא העיבור, ובפרשת הר סיני אאריך מעט (ראב״ע ויקרא כ״ה:ט׳).
החדש הזה – א״ר יהודה הפרסי: כי ישראל היו מונים כפי שנת החמה, וחדשיהן חדשי החמה, כמשפט הערלים. וראיתו: ושמרת את החקה הזאת למועדה (שמות י״ג:י׳), כי שנת לבנה איננה שוה,⁠א כי ימי החריש והקציר תלויים בהליכת השמש לבדו, כפי נטותה לצפון או לדרום. ולא דבר נכונה.
ועתה אפרש לך: ידענו כי מהלך הלבנה בגלגלה, הנקודה ידועה כנגד המזלות, עד שובה אל הנקודה בעצמה, הם שבעה ועשרים יום ושלישית יום בקרוב. והנה נחשוב, כי התחברה עם השמש, כשהיתה בנקודה הראשונה, בתחלת מזל טלה. והנה בשובה אל ראש מזל טלה, לא מצאה שם השמש, כי כבר הלך במהלכו האמצעי עשרים ושבע מעלות, כי מהלך שניהם בראיות גמורות הוא ממערב למזרח, הפך התנועה העליונה. והנה הלכה הלבנה באלה המעלות שכבר הלך השמש, גם הלכה הלבנה בחלקים שהלך השמש בלכת הלבנה המעלות הנזכרות, שני ימים, וקרוב מחמש שעות התחברו שניהם לסוף תשעה ועשרים יום וחצי, ושתי ידות שעה, גם ע״ג חלקים מחלקי ישראל.
והשנה באמת היא לשמש לבדה, כי היא המולידה זמני קור וחום וקיץ וחורף,⁠1 שהם ארבע תקופות השנה. ואז תחשוב שהיתה בתחלת ראש טלה, והוא ילך בגלגלו שס״ה ימים וקרוב מרביע יום עד שובו פעם שנית, ובעבור זה נקרא שנה. והנה, אין ללבנה שנה כלל כאשר אין לשמש חדש כלל, כי לא יתחדש בשמש. רק דבר החדוש היא לאור הלבנה, ובעבור זה נקראה חדש גם ירחים, בעבור חדש אור הירח, כי אין לה אור בראיות גמורות, כי אם מהשמש. על כן לא תקדר השמש כי אם ברגע מחברתו עם הלבנה, אם היו בראש התלי או בזנבו. ולא יהיה קדרות ללבנה, כי אם בהיותה לנכח השמש בלילה במקומות הנזכרים.
ובעבור שהיתה שנת הערלים קרובה אל שנת החמה, וראו ששתים עשרה פעמים תתחדש הלבנה בשנת החמה,⁠ב חלקו ימי השנה על שנים עשר, וקראו לכל חלק חדש, בעבור שהוא קרוב מימות חדש הלבנה. וזאת הסכמה מהם אינה בדרך התולדת. גם הישמעאלים בעבור כי מועדיהם תלויים בימי חדש לבנה, ותחלת החדש מליל ראיית הלבנה, וראו כי שנים עשר יש בשנת החמה, לא מצאו חשבון יותר קרוב מזה. כי אין בין שני המספרים רק אחד עשר יום, ועל כן שמו כל שנותיהם שנת הלבנה. וכל שנה ישתנה מועד פסחם בכל שנה אחורנית אחד עשר יום, עד שיהיו שלשים ושלש שנות חמה, הם שלשים וארבע שנות הלבנה, כי אלה אינם על דרך התולדת.
והשם צוה בתורתו לשמור במועדיו במועדים, כי אמר: שמר את חדש האביב ועשית פסח לי״י (דברים ט״ז:א׳). והנה אם לא ימצא אביב בחצי החדש, נעשה הפסח בחדש הסמוך אליו. וככה קרא חג השבועות: חג הקציר (שמות כ״ג:ט״ז), וסכות: חג האסיף (שמות כ״ג:ט״ז), כי הקציר והאסיף תלויים באביב. וראינו שאמר שלא נעשה פסח רק בחצי חדש הלבנה, וככה סכות. והנה צוה לשמור ימי חדש הלבנה, ויהיו המועדים זמניהם שמורים. ומשה לא הזכיר בתורה שנספר שנים עשר חדש או שלשה עשר, רק אמר בחדש שנמצא האביב בו נחל לספר, והוא יקרא ראשון, בין שתהיה השנה משנים עשר או משלשה עשר. וככה כתוב: בחדש השני (במדבר י׳:י״א), ובחדשג השלישי (שמות י״ט:א׳), וכולם על דרך הזה.
וניסן, ואייר, וסיון, וכל שמות החדשים, אינם לשון הקדש, כי אם לשון כשדיים. על כן לא תמצא אחד מהם כתוב במקרא, רק בנבואת חגי, זכריה (זכריה א׳:ז׳, ז׳:א׳), ומלאכי, וספר דניאל, ועזרא (עזרא ו׳:ט״ו, נחמיה ב׳:א׳, ו׳:ט״ו), ומגלת אחשורוש (אסתר ב׳:ט״ז, ג׳:ז׳, ח׳:ט׳), כי בגולה היו. וככה הפירוש: בחדש הראשון שיקרא ניסן (אסתר ג׳:ז׳) בלשון כשדים. רק מצאנו בלשון הקודש שנקראו שלשה חדשים בדרך אחרת: ירח זיו (מלכים א ו׳:ל״ז), בירח האיתנים (מלכים א ח׳:ב׳), ירח בול (מלכים א ו׳:ל״ח). אם רדפנו אחר הפשט, אין ירח זיו ניסן, רק אייר, כי כן כתוב: הוא החדש השני (מלכים א ו׳:א׳) הידוע, שהוא שני לראשון חדשי ישראל. ומלת למלך שלמה (מלכים א ו׳:א׳) איננה דבקה עם החדש, רק בשנה הרביעית... למלך שלמה (מלכים א ו׳:א׳), כי לא מצאנו בחשבון כל המלכים שיספר חדשים רק השנה שמלך. והעד, שהוא כתוב בדברי הימים: בחדש השני בשני (דברי הימים ב ג׳:ב׳).
ויש לטעון על יהודה הפרסי: כי כל השנים אינם שוות, כי יבא להם שינוי מפאת מערכת המשרתים, שירבו הגשמים או ימעטו, וימעט או ירבה החום או הקור בכל חדש שישנה מהמנהג הידוע. על כן לא ימצא אביב בשוב השמש אל הנקודה שהיה שם בתחלת השנה שעברה, שנמצא אז אביב. ויהי בין אביב לאביב יותר משנה שלמה עם תוספת שבועים, על כן היו ישראל סומכים על האביב הנמצא בארצם, באי זה חדש שיהיה נמצא, כי האביב בכל הארצות ישתנה עתו, כפי מרחק כל ארץ מהקו השוה.
ועתה אתן לך כלל: אע״פ שישראל שהיו בבית המקדש היו מסתכלין אל האביב, לא היה עבור השנה מסור כי אם לבית דין, כי היה מסתכל לדברים אחרים חוץ מהאביב, ככתוב במשנה (בבלי סנהדרין י״א:). והנה משה לא פירש לנו בתורה איך נקבע השנים והחדשים, ואם לא ימצא אביב,⁠ד מה נעשה. ויש לתמוה מזה תמה גדול: איך פירש כל נגעי המצורע, שהוא אדם אחד, ולא יעמוד בכל זמן,⁠ה והניח דבר המועדים, שכל ישראל חייבין לשמרן בכל זמן, ויש כרת על אכילת חמץ שבעת ימים של פסח, ועל אכילת יום הכיפורים.
והנה אם סמך על המולד היה לו לפרש, אם הוא כפי המהלך האמצעי, או כפי מולד האמת, שהוא כנגד המזלות, שפעמים יהיה בין מולד העיבור ובין מולד האמת, פעם להוסיף ופעם לגרע קרוב מי״ד שעות. ובעבור זה אמרו האבות הקדושים: פעמים שבא בארוכה, פעמים שבא בקצרה (בבלי ר״ה כ״ה.). וזה לא יוכל לדעת אותו אלא מי שהוא חכם בחכמת המזלות. וזה היה לו לפרש על אי זה מקום מן הארץ הוא המולד, כי הנה בין ירושלם ובין זאת העיר ששמה דרום, יותר משלש שעות.
ואם על הראייה לסמוך, היה לו לפרש על אי זה מקום היא הראיה, כי תשתנה קשת המראה בכל מקום כפי רוחב הארץ, וכפי מרחב הלבנה מקו המזלות על חלוף המראה,⁠ו בארך וברוחב, וגבהותו, ושפלותו, ואוירו. ואלה הדברים צריכים פירוש ארוך. ואם לא היה האויר זך, ועשה ראש חדש שני ימים ספק.
וזה לאות, כי סמך על קריאת ב״ד בכל דור ודור, והיתה קבלה בידם, שלעולם יקבע ב״ד שבע שנים בכל תשע עשרה שנה שהם רל״ה חדשים, והם ששת אלפים גם תתקל״ט, גם שתי שלישיות יום גם תקצ״ה חלקים. ואלה הם תשע עשרה שנות החמה בלי תוספת ומגרעת. ואל תחוש לשעה ותפ״ה לחשבון תקופת שמואל, וידענו כי לא נעלם ממנו זה, רק תפס דרך קרובה בזמנו לאנשי דורו, כי היום יש בין תקופת האמת ובין תקופתו קרוב מתשעה ימים.
ואל תתמה על זה, כי הנה אמרה ברייתא שלו: הרוצה לדעת מקום הלבנה, יחשוב שנות העולם ויעשה מהם חדשים, ויקח לכל חדש כ״ט יום וחצי, וב׳ז ידות שעה, שהם תש״כ חלקים, והנה חסר ע״ג חלקים, והנה יתחברו מהם בכל מחזור יותר משתי שלישיות יום. והנה המרחק בין חשבון מולדת מימי בראשית ובין חשבון מולדנו היום, קרוב מחצי שנה. והנה התברר לך, כי כלל שנותינו ישוב בכל המחזור שנת החמה, וחדשינו תמיד חדשי הלבנה, וברוך השם שהדריכנו דרך ישרה.
והנה אתן לך ראיה מן המקרא שהמועדים תלויים בבית דין, דכתיב: ויועץ המלך חזקיהו לעשות פסח בחדש השני (דברי הימים ב ל׳:ב׳). ואם היתה קבלה בידם להסתכל לדבר האביב לבדו, כאשר אמרו החולקים על קדמונינו, למה לקח עצה לקבוע פסח בחדש השני. ועתהח יראה, אם דבריהם אמת, כי עשה חזקיהו שלש רעות: האחד – שלא הקריב הפסח בזמנו ובמועדו והיה טהור, ולמה אחר זה בעבור רוב הקהל שלא בא, ואין זה כתוב בתורה, כי אם בדברי הקבלה. והשני – שאכל והאכיל כל ישראל חמץ בחדש הראשון. ושלישי – שבדא מלבו לעשות חג המצות בחדש השני (דברי הימים ב ל׳:י״ג) שבעת ימים, וכן לא יעשה.⁠2 כי השם לא צוה לעשות חג המצות בחדש השני, רק על אכילת הפסח לילה אחת, כי כל הטמאים אוכלים בחדש הראשון מצות עם כל ישראל. חלילה חלילה שעשה חזקיהו רעות כאלה, כי הכתוב דבר עליו: לא סר מכל מצות י״י ימין ושמאל. גם הוא אמר: זכר נא את אשר התהלכתי לפניך והטוב בעיניך עשיתי (מלכים ב כ׳:ג׳).
והנה עתה אפרש לך: דע, כי חזקיהו נועץ עם הקהל, בהכנס החדש הראשון,⁠ט שיעשה פסח בחדש הבא אחריו, בעבור רוב הקהל שלא בא, והכהנים לא התקדשו למדי (דברי הימים ב ל׳:ג׳). והנה עיבר השנה, והפסח שנעשה פסח ראשון היה, ובמועדו נעשה. והעד: כי השם נגע האוכלים הפסח בלא ככתוב (דברי הימים ב ל׳:י״ח). ואם לא נעשה בזמנו, במה נגעם, אחר שלא היה הפסח מקובל לפניו. ואילו חטא חזקיהו, איך התפלל בעדם, ושמע השם תפילתו, וירפא העם (דברי הימים ב ל׳:כ׳). ואם טען טוען, הלא הקדמונים לא הודו לו שעיבר ניסן בניסן (משנה פסחים ד׳:ט׳). והתשובה: אמת אמרו, כי מנהג כל בית דין להסתכל בסוף חדש אדר, אם הוא צריך לעבר שנה אם לא. והנה חזקיהו לא עשה כן, כי שגג שגגה קטנה לעבר שנה בראש חדש.
ובעבור כי חדש העיבור לעולם יהיה לפני החדש הראשון, על כן יהיה לעולם ראש לחדשים, ויהיו המועדים בחדש השביעי ממנו, וזהו: ראשון הוא לכם לחדשי השנה.
וידענו כי מצות רבות הם בתורה הם לזכר מצרים, והנה ראוי להיות זה תחלת חשבון ישראל. וככה כתוב: ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצריםי (מלכים א ו׳:א׳).
והמינים אמרו: אם השנה בנויה מחדשים, הנה החדש האביב הוא יסוד וראש, אם כן למה תחלו כבודכם מהחדש השביעי, ותאמרו כי הוא ראש השנה. והתשובה: כבר הזכירו רבותינו ז״ל, כי ארבעה ראשי שנים הם (משנה ר״ה א׳:א׳). וראינו מפורש כי קדוש שנת היובל בחדש השביעי בעשור לחדש (ויקרא כ״ה:ט׳-י׳). ועוד: כי צוה השם לקרוא בתורה במועד שנת השמטה בחג הסוכות (דברים ל״א:י׳) למען ישמעו ולמען ילמדו (דברים ל״א:י״ב). ואם תחלת שנת השמיטה תהיה מניסן, למה לא צוה לקרוא התורה בחג המצות. והנה חצי השנה עמדו בטלים. וכתוב: וחג האסיף תקופת השנה (שמות ל״ד:כ״ב), ומקום אחר: בצאת השנה (שמות כ״ג:ט״ז). ועוד נוכל ללמוד מדברי התורה גם מדרךיא התולדת, שאמר בתחלה: לא תזרעו (ויקרא כ״ה:י״א), ואח״כ: {ו}⁠לאיב תקצרו (ויקרא כ״ה:י״א), כי הזריעה סמוכה לתשרי לא לניסן. ועוד: אם שמנויג תחלת השמיטה ניסן, מי שזרע בשנה הששית לא יקצר בשנה השביעית, כי הקציר אחר ניסן הוא וכבר נכנסה שנת שמיטה, גם לא יזרע בשנת השמיטה. והנה כי דברי חכמינו ז״ל הם נכונים.
אמר רבי משה הכהן: אין צריך לומר ״ראש חדש״, רק ״חדש״ לבדו, כי הטעם: יום חדוש אור הלבנה, וכן כתיב: חדש ושבת (ישעיהו א׳:י״ג), חדשיכם ומועדיכם (ישעיהו א׳:י״ד), מדי חדש בחדשו (ישעיהו ס״ו:כ״ג). ואחרים טענו עליו: אם כן למה אמר הכתוב: בחדש השביעי באחד לחדש (במדבר כ״ט:א׳). והוא השיב: להסיר הספק. גם טענו עליו: ובראשי חדשיכם (במדבר כ״ח:י״א). והוא השיב: כי על חדש ניסן ידבר, בכל שנה, כי ניסן לבדו הוא ראש חדשים. ושאלוהו: אם כן מה קרבן שאר החדשים. והוא השיב, כי שם כתוב: זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה (במדבר כ״ח:י״ד), בפרשה עצמה. וככה אמר: וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת (במדבר י׳:י׳) – כי הוא תחלת השנה. ואנחנו לא נניח דברי קדמונינו בעבור סברתינו, כי הם אמרו: כי בכל חדש יתקעו בחצוצרות. והוא נכון לומר: חדש או ראש חדש, וכתוב: עד חדש ימים (במדבר י״א:כ׳), שטעמו: שימלאו ימי החדש שלו.
1. השוו ללשון הפסוק בבראשית ח׳:כ״ב.
2. השוו ללשון הפסוק בבראשית ל״ד:ז׳.
א. כן בכ״י לוצקי 827, וטיקן ניאופיטי 2. בכ״י פריס 176, 177, ברסלאו 53: שנה.
ב. ״וראו ... החמה״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
ג. כן בפסוק ובכ״י ברסלאו 53. בכ״י פריס 176, 177, לוצקי 827, וטיקן ניאופיטי 2: והחדש.
ד. המלה ״אביב״ הושמטה בכ״י פריס 176, 177 והושלמה מכ״י ברסלאו 53.
ה. המלים ״בכל זמן״ הושמטו בכ״י פריס 176 והושלמו מכ״י פריס 177.
ו. ״בכל מקום ... המראה״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
ז. המלה ״וב׳⁠ ⁠⁠״ הושמטה בכ״י פריס 176 והושלמה מכ״י פריס 177.
ח. בכ״י פריס 176 בין השיטין: ס״א והנה.
ט. כן בכ״י וטיקן ניאופיטי 2 ובדפוסים. בכ״י פריס 176, 177, 181, ברסלאו 53, לוצקי 827 חסרה מלת: ״הראשון״.
י. כן בפסוק ובכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: ממצרים.
יא. כן בכ״י פריס 177 ובכ״י פריס 176 בין השיטין. בטקסט כ״י פריס 176: מדברי.
יב. בפסוק: ולא. בכ״י פריס 176, 177, לוצקי 827, ברסלאו 53: לא.
יג. כן בכ״י פריס 176, 177, לוצקי 827, וטיקן ניאופיטי 2. בכ״י ברסלאו 53: אמרנו.
THIS MONTH. Rabbi Judah Ha-Parsi1 says that the Israelites, like the uncircumcised,⁠2 employed a solar calendar. He offers as proof, Thou shalt therefore keep this ordinance in its season (Ex. 13:10). But lunar years are not all equal, as the seasons of plowing and harvest are dependent solely on the movement of the sun as it travels to the north or the south.⁠3 However, he did not speak correctly. I will now explain.⁠4 We know that it takes the moon, moving in its sphere5 in a given point facing the sphere of the zodiac, close to twenty-seven and a third days to return to this very point. Now let us assume a starting point wherein the moon is in conjunction with the sun at the beginning of Aries. In such a case the moon would not find the sun at the head of Aries when it returned there6 because the sun, traveling in its mean motion,⁠7 would by then have journeyed twenty-seven degrees.⁠8 This is because, contrary to the movement above,⁠9 the sun and the moon move from west to east. The sun and the moon would next be in conjunction at the end of twenty-nine and a half days, two-thirds and seventy-three parts of an hour, according to the way Israelites divide the hour.⁠10 Thus11 the moon would have traveled the very degrees that the sun journeyed,⁠12 and the moon also would have had to travel two days and close to five hours in the parts in which the sun had moved.⁠13 Actually, the year belongs only to the sun,⁠14 as the sun gives birth to the four seasons of the year, cold, heat, summer, and winter. Now let us assume the sun to be at the beginning of Aries. It will then travel three hundred and sixty-five days plus close to a quarter of a day in its sphere until it returns a second time to where it started out. It is for this reason that a year is called a shanah.⁠15 Now the moon has no year, as the sun has no month. Nothing new happens to the sun; only to the light of the moon does something new occur.⁠16 It is because of this that a month is called a chodesh and also a yerach.⁠17 It is so called18 because the light of the moon is renewed. We have conclusive proof that the moon has no light of its own, and that its light comes from the sun. The sun19 therefore does not darken except in the moment when it is in conjunction with the moon at the head or the tail of Aries.⁠20 Similarly, the moon does not darken except when it is opposite the sun in the aforementioned places21 at night.⁠22 Due to the fact that the year of the uncircumcised is close to a solar year23 and because they saw that the moon is renewed twelve times during a solar year, they divided the days of the year into twelve parts and called each part a month because it is close to the days of a lunar month. This arrangement of theirs is not in keeping with the laws of nature.⁠24 Similarly the Moslems,⁠25 because their festivals are contingent upon lunar months26 and a month starts from the night that the moon is first seen. They saw that there are twelve months in a solar year and they did not find a closer way of reckoning than this,⁠27 as there is only a difference of eleven days between the two ways of numbering the year.⁠28 They therefore made all of their years lunar. The time of their Passover29 recedes each year by eleven days until thirty-three solar years equal thirty-four lunar years.⁠30 These things31 are not based on the laws of nature. Now God commanded in His Torah that the festivals be kept in their seasons, for He said, Observe the month of spring and keep the passover unto the Lord thy God (Deut. 16:1). Now if spring is not found32 by half of the month33 then we make Passover in the month close to it.⁠34 God similarly called the festival of Sha'vu'ot, the feast of harvest (Ex. 23:16)35 and the festival of Sukkot, the feast of ingathering (Ibid.).⁠36 The harvest and the ingathering are dependent on spring.⁠37 Furthermore, we see that God said that we should not observe the Passover on any day but the midpoint of a lunar month.⁠38 The same applies to the festival of Sukkot.⁠39 God thus commanded that we observe lunar months40 and that the seasons of the festivals be preserved.⁠41 Moses did not mention in the Torah that we should count twelve or thirteen months.⁠42 He said only43 that we should begin the count44 in the month that we find spring. That month is to be called the first month whether the year has twelve or thirteen months. It is thus written, in the second month (Num. 10:11) and In the third month (Ex. 19:1). All the other months are similarly written.⁠45 Nisan, Iyyar, Sivan, and all the other names of the months are not Hebrew. They are Chaldean terms. We therefore do not encounter these terms in any book of Scripture except in the Scroll of Esther and in the prophecies of Zechariah, Daniel,⁠46 and Ezra, who were in the Diaspora. This then is its47 meaning: in the first month, which is called Nisan in the Chaldean tongue.⁠48 However, we find three months called by other names in Hebrew, viz., in the month Ziv (I Kings 6:1); in the month Ethanim (I Kings 8:2); in the month Bul (I Kings 6:7). If we pursue the literal meaning of the text the month of Ziv is not Nisan but Iyyar, for it is written, in the month Ziv, which is the second month (I Kings 6:1), that is, which is known as the second to the first of the months of Israel. The words of Solomon's reign (Ibid.) are not connected to the word month but rather to the fourth year of Solomon's reign (Ibid.),⁠49 as we do not find the months related in the account of any king.⁠50 Scripture only reports the year that the king started his reign. In the second day51 of the second month, in the fourth year of his reign52 recorded in Chronicles (II Chron. 3:2) is proof of this. We can refute Judah Ha-Parsi53 with the argument that not all years are equal.⁠54 The years differ,⁠55 due to the effect of the planets, in that the rain increases or diminishes and the heat or cold increases or diminishes each month,⁠56 making it different from the known norm. Spring is therefore not be found to have arrived when the sun returns to the spot that it was in at the beginning of the previous year although it was then spring. There is57 more than a year and two weeks58 between one spring59 and the next.⁠60 The Israelites therefore relied on the spring found in their country in whatever month it occurred, as the time of the appearance of spring61 varies in all countries according to the distance of that land from the equator. I will now give you a general rule. Although the Israelites in the time of the Holy Temple watched for the arrival of spring,⁠62 the establishment of a leap year was not in their hands. It rather depended on the Bet Din which, as is related in the Mishnah,⁠63 looked for other things besides spring.⁠64 Now Moses did not explain to us in the Torah how we should establish years or months. Neither did he tell us what we should do if we do not find it to be spring. One can pose a difficult question from all this, namely, why did Moses explain the laws of the plagues of the leper, which fall upon one person and do not last forever,⁠65 and leave out of the Torah the laws of the festivals66 that all of Israel is obligated to keep at all times? Furthermore, eating leaven on Passover and eating on the Day of Atonement are punished with excision. If Moses relied on the conjunction of the moon and sun he should have explained whether he meant according to the moon's mean motion67 or its true conjunction,⁠68 which takes place opposite the sphere of the constellations, because at times there are approximately fourteen hours between the calculated conjunction69 and the true conjunction. It is because of this that our holy fathers said, "At times it70 comes at longer intervals; at times it71 comes at shorter intervals.⁠"72 Only one who knows his way in the science of astronomy can know this. Additionally, Moses should have explained from which part of the earth we reckon the conjunction. For behold, between Jerusalem and this city, whose name is Lucca, there is more than three hours.⁠73 If Moses relied on the time the moon is first seen74 he should have explained the place of its sighting,⁠75 as the Arc of Vision76 changes in each place according to the earth's latitude and according to the latitude of the moon from the line of the constellations, in addition to changes in visibility due to longitude, latitude, atmospheric conditions, and the height of elevation or lack thereof. All of these things require lengthy exposition. Now if it is cloudy, shall we out of doubt observe the new moon for two days?⁠77 This proves that the establishment of the new moon is contingent on the declaration of the Bet Din in each generation.⁠78 They had a tradition that the Bet Din establish seven leap years every nineteen years, totaling two hundred and thirty-five months or six thousand, nine hundred and thirty-nine and two-thirds days, plus five hundred and ninety-five parts of an hour. The aforementioned are nineteen solar years without addition or subtraction. Do not concern yourself with the hour and four hundred and eighty-five parts of an hour79 according to "Samuel's calendar.⁠"80 We know that this was not hidden from him.⁠81 Samuel only used a number which was close in his time to the men of his generation.⁠82 Today there is a difference of close to nine days83 between the true circuit84 and Samuel's circuit. Do not be amazed at this. For behold the Braita states85 that one who wants to know the place of the moon should calculate the year of the world and divide it into months and divide the months into twenty-nine and a half days and two-thirds of an hour, i.e., seven hundred and twenty parts of an hour.⁠86 Now seventy-three parts are missing.⁠87 They will add up to more than two-thirds of a day each cycle.⁠88 There will thus be89 a difference of close to half a year between the calculation of the conjunctions from creation and our own calculation of the conjunction.⁠90 It has thus been made clear to you that the sum of our years equals out every cycle of solar years, and our months are always lunar months.⁠91 Blessed be the Lord who has guided me in the straight path. I will now offer you proof from Scripture that the festivals are dependent upon the Bet Din. Scripture states, For the king92had taken counsel, and his princes, and all the congregation in Jerusalem, to keep the passover in the second month (II Chron. 30:2). Now if they had a tradition to look for spring,⁠93 as those who argue with our rabbis of blessed memory claim, why did the king take counsel to establish the Passover in the second month?⁠94 It will now be shown if their95 words are true. Hezekiah did three evils.⁠96 First of all, he did not offer the Passover sacrifice in its time97 although he was ritually clean.⁠98 Why did Hezekiah delay the observance of Passover because most of the congregation had not arrived?⁠99 Such a thing is only found in the words of tradition,⁠100 not in Scripture.⁠101 Second, he ate and caused Israel to eat leaven in the first month.⁠102 Third, on his own103 he decided to observe the festival of unleavened bread in the second month. Such a thing is not to be done. With the exception of eating the paschal lamb104 on one night,⁠105 the Lord did not command the observance of the Passover in the second month, for all those who are unclean eat unleavened bread along with all of Israel in the first month. Far be it for Hezekiah to do such evil. Moreover, Scripture says of him that he did not turn aside to the right or left from the commandments of the Lord.⁠106 Furthermore, Hezekiah himself said in his prayer, Remember now, O Lord, I beseech Thee, how I have walked before Thee…and have done that which is good in Thy sight (II Kings 20:3). I will now explain.⁠107 Know that Hezekiah took counsel with the entire congregation108 at the start of the first month that they should observe the Passover in the following month because most of the people had not arrived and the priests had not sanctified themselves in sufficient numbers.⁠109 He thus added a month to the year, and the Passover that he observed was the actual Passover110 in its proper season. The fact that God plagued those who ate the paschal lamb in a manner contrary to what is written111 is proof of this. If the Passover observed by Hezekiah was not celebrated in its proper time and was therefore not acceptable to the Lord,⁠112 why did He plague them?⁠113 If Hezekiah sinned how is it that he prayed on their behalf114 and the Lord accepted his supplication and healed the people?⁠115 The answer to one who would argue that the sages of blessed memory did not maintain116 that Hezekiah acted properly in adding another month during the month of Nisan117 is: they118 spoke the truth. It is the custom of every Bet Din to ascertain at the end of the month of Adar whether it is necessary119 to add another month to the year or not. Now Hezekiah did not do this; he committed a small error in adding another month to the year at the beginning of the month.⁠120 Now since the additional month121 always comes before the first month,⁠122 the latter is always the first of the months, and the festivals123 will fall in the seventh month from it.⁠124 This is the meaning of it shall be the first month of the year to you (v. 2).⁠125 We know that many commandments are in memory of the Exodus from Egypt. Behold, it is therefore fitting that the Exodus be the first reference point in Israel's calculations. Thus it is written, And it came to pass in the four hundred and eightieth year after the children of Israel were come out of the land of Egypt, in the fourth year…in the month Ziv, which is the second month (I Kings 6:1). The gentiles ask, if the year is made up of months and the month of spring is its foundation and beginning, why do you calculate your years from the seventh month and say that a new year begins on its first day?⁠126 The answer is that our sages of blessed memory have already noted127 that there are four new year days.⁠128 We clearly see that the sanctification of the jubilee year is on the tenth day of the seventh month (Lev. 25:9).⁠129 Furthermore, God commanded that the Torah be read in the set time of the year of release, in the feast of tabernacles (Deut. 31:10)that they may hear, and that they may learn (Deut. 31:12). Now if the beginning of the year of release is reckoned from Nisan, why didn't God command that the Torah be read during the festival of unleavened bread? Now they were idle for half a year.⁠130 Furthermore, Scripture states, and the feast of ingathering 131 at the turn of the year (Ex. 34:22). 132 Elsewhere it states,⁠133 at the end of the year,⁠134 when thou gatherest in thy labors out of the field (Ex. 23:16). Additionally, we can derive the aforementioned135 from the way the Torah speaks and from the way nature acts. The Torah first states,⁠136 ye shall not sow and afterwards says, neither (shall ye) reap (Lev. 25:12). The season of sowing is close to Tishri,⁠137 not Nisan. Furthermore, if we reckon the beginning of the year of release from Nisan he who sowed in the sixth year138 will not harvest in the seventh year, because the harvest falls after Nisan when the year of release has already started.⁠139 He will also not sow in the year of release.⁠140 We thus see that the words of our sages are correct.⁠141
THE BEGINNING OF MONTHS. Rabbi Moses Ha-Kohen142 says that there is no need to use the term rosh chodesh (new moon). The term chodesh suffices,⁠143 since the meaning of chodesh is the day that the light of the moon is renewed. Scripture thus states, chodesh ve-shabbat (New moon and sabbath) (Is. 1:13); chodshekhem u-mo'adekhem (your new moons and your appointed seasons) (Is. 1:14); mi-de chodesh be-chodsho (from one new moon to another) (Is. 66:23). Others argued with him and asked, if this be the case, then why does Scripture state, ba-chodesh hashe'vi'i be-echad la-chodesh (And in the seventh month, on the first day of the month) (Num. 29:1)?⁠144 Rabbi Moses Ha-Kohen answered, to remove doubt.⁠145 They also quoted, u-ve-roshe chodshekhem (and in your new moons) (Num. 28:11) against him.⁠146 He answered that Scripture speaks of the month of Nisan throughout the years,⁠147 for only Nisan is the chief new moon.⁠148 They then asked him, if so, then what sacrifices are we to offer on other new moons?⁠149 He answered that Scripture states in the very same portion, This is the burnt-offering of every new moon throughout the months of the year (Num. 28:14).⁠150 Scripture likewise states, Also in the day of your gladness, and in your appointed seasons, and in your new moons (u-ve-roshe chodshekhem),⁠151 ye shall blow with the trumpets (Num. 10:10) because it is the beginning of the year.⁠152 However, we153 will not set aside the words of our rabbis of blessed memory because of our own opinions. Our sages said that we sound the trumpets on the new moon of every month.⁠154 It is correct to say chodesh or rosh chodesh.⁠155 It is written, ad chodesh yamim (but a whole month) (Num. 11:20), the meaning of which is: until the days of the month are complete.⁠156
1. One of the early Karaites. He taught that the festivals are to be established in accordance with a solar calendar. It is interesting to note that Ibn Ezra uses the title Rabbi in introducing Judah Ha-Parsi. However, in chapter 1 of his Iggeret Ha-Shabbat he quotes the same opinion and there writes, Judah Ha-Parsi says. Similarly, the Karaite Yeshuah is sometimes quoted with the title Rabbi. As much as one might want to attribute modern notions of civility to Ibn Ezra, the probability is that the title Rabbi was added by scribes who were not aware of the fact that Ibn Ezra was quoting Karaites. The matter bears further investigation. Be the aforementioned as it is, the fact remains that "Abraham Ibn Ezra was the only rabbi to quote Karaite sources" (L. Roth, Standard Jewish Encyclopedia, p. 1106).
2. The Christians.
3. The verse continues, from year to year (mi-yamim yamimah). Thus the verse teaches that the festivals are to be observed each year in their season. This can only be done if a solar calendar is employed, as seasons are determined by the sun, not the moon. Indeed, in a lunar calendar the months eventually fall in different seasons. For example, the Moslem fast of Ramadan at times falls in the summer, winter, fall, and spring because the Moslems employ a lunar calendar.
4. The workings of the Jewish calendar.
5. For Ibn Ezra's concept of the moon's motions, see Vol. 1, p. 5, notes 27-32.
6. At the end of nearly 27 and a third days, for the sun and moon do not move in a uniform motion.
7. For the mean motion of the sun, see Mishneh Torah, Hilkhot Kiddush Ha-Chodesh, (Laws of Sanctification of the New Moon), 6:1-4; 12:1 (henceforth, M.T., New Moon).
8. "The mean rate of the sun's motion in one day…is fifty-nine minutes and eight seconds" (M.T., New Moon 12:1). There are 60 minutes per degree.
9. That is, of the diurnal sphere which turns from west to east. The stars appear to be moving nightly from east to west. See W. M. Feldman, Rabbinical Mathematics and Astronomy, Hermon Press, p. 65.
10. The Israelites divide the hour into 1,080 parts.
11. Before the moon is in conjunction with the sun again.
12. 27 degrees. That is, it will have traveled 27 and a third days.
13. When the moon journeyed the above-noted 27 degrees.
14. The term year refers to the time it takes the sun to complete a circuit around the earth.
15. The root shin, nun, heh means once again. Hence a shanah is the time it takes the sun to return once again to its point of departure.
16. The Hebrew term for a month is chodesh. It comes from the root chet, dalet, shin meaning new. The light of the moon is renewed every 29 and a third days when it is once again in conjunction with the sun.
17. Strictly speaking, chodesh applies to the day that the light of the moon is renewed and yerach to the entire month. Compare, yerach yamim (a full month) in Deut. 21:13 (Krinsky).
18. It is called a chodesh.
19. Being a source of light.
20. During an eclipse when the moon blocks its light. Vat. Ebr. 38 reads, the dragon.
21. At the head or tail of Aries (or the dragon).
22. And cannot receive the sun's light. Hence we see that the sun is the source of the moon's light.
23. It lasts 365 days. A full solar year is 365 and a quarter days.
24. For the months of the solar year do not begin or end on the day that the moon starts or completes its cycle around the earth. A lunar month lasts for 29 and a third days and the months of a solar year for 30 or 31 days. Thus the solar months do not reflect reality and are purely arbitrary.
25. That is, the Moslems made a similar arrangement with regard to the year.
26. Hence they were forced to employ lunar months.
27. Since 12 lunar months almost equal one solar year, the Moslems decided that 12 lunar months make up a year. However, this type of year is purely arbitrary and does not represent reality, as the moon has no year.
28. That is, between a solar and a lunar year.
29. There is no Moslem Passover. What Ibn Ezra means is the time of the Moslem festivals. Or, if the Moslems celebrated Passover it would recede year by year.
30. Eleven multiplied by 33=363. Hence a difference of a year would accumulate in 33 years. As time passes on there would be a substantial difference in reckoning how many years passed from a given event.
31. The lunar year.
32. If spring does not come.
33. Of Nisan.
34. We add an additional month. Cf. Rosh Ha-Shanah 21a: "When you see that the tekufah of Tevet lasts until the 16th of Nisan add an additional month and don't concern yourself.⁠" See also M.T., New Moon 4:2: "If the court had ascertained by calculation that the tekufah of Nisan would fall on the 16th day of Nisan or later, it intercalated the year and declared the Nisan of this year to be a second Adar.⁠"
35. That is, Sha'vu'ot, the feast of weeks, must fall in the season of the harvest.
36. That is, the festival of Sukkot must fall in the season of the ingathering.
37. Thus if Passover falls in the spring, Sha'vu'ot will not fall during the harvest and Sukkot during the ingathering.
38. That is, on the 15th day of Nisan.
39. The observance of which starts on the 15th day of Tishri.
40. The Torah uses the term chodesh, which means the day that the light of the moon is once again renewed.
41. That Passover be observed in the spring, Sha'vu'ot at the time of the harvest, and Sukkot at the time of the ingathering.
42. Per year.
43. In verse 1 of our chapter.
44. Of the months of the year.
45. They are referred to by number in Scripture, the count of the months starting from the month in which spring falls.
46. The names of the months are not found in Daniel. It is thus suggested that Daniel be emended to Nehemiah (Weiser). However, it is possible that Ibn Ezra did not check his sources and erred.
47. The allusion is to Esth. 3:7, which reads: "In the first month, which is the month of Nisan.⁠" This verse presented a problem to Ibn Ezra as it implies that Nisan is the real or Hebrew name of the first month, hence his comment.
48. In other words, Nisan is not its Hebrew name.
49. I Kings 6:1 literally reads: And it came to pass…in the fourth year, in the month Ziv, which is the second month of Solomon's reign over Israel. At first glance it appears which is the second month is connected to of Solomon's reign. We thus have no proof that Ziv is the second month. Hence Ibn Ezra says that of Solomon's reign refers to in the fourth year, and the verse is to be understood as follows: And it came to pass…in the fourth year of Solomon's reign over Israel, in the month Ziv, which is the second month. JPS translates accordingly.
50. When the year of a king's reign, is given, months are omitted.
51. So Vat. Ebr. 38. Our texts omits in the second day. However, it is in the Biblical text.
52. There, of his (Solomon's) reign is clearly connected to in the fourth year. Both Kings and Chronicles deal with the same event and the same date.
53. Who held that Biblical Israel employed a solar calendar.
54. In temperature. Thus, as Ibn Ezra goes on to explain, while it may be spring according to the solar calendar it may not be spring climatically. Thus, contrary to the Pentateuch, Passover will not always be a spring festival.
55. From each other with regard to climate.
56. That is, climatically speaking it will still be winter although it is astronomically spring.
57. In some such instances.
58. Hence Passover will not fall in the spring.
59. That is, one climatic spring.
60. Climatic spring.
61. That is, of climatic spring.
62. Before celebrating Passover.
63. Really in the Tosefta. Cf. Tosefta, Sanhedrin 2:2.
64. See Ibn Ezra's Introduction to Vol. 1, p. 9. Also see Sanhedrin. 11b and M.T., New Moon 5:2, where Maimonides writes, "Intercalation of the year depended upon the following three criteria, the tekufah, the barley harvest, and the blooming of the tree fruits.⁠"
65. Lev. 13 and 14.
66. The laws dealing with the establishment of the months wherein the festivals fall. Ibn Ezra makes the same point in his Introduction to Vol. 1, p. 4: "Nowhere in the Torah do we find clearly stated the rules governing the establishment of years nor how to calculate months.⁠"
67. That is, the mean conjunction. "The moment that the moon would have the same longitude as the sun, if both moved uniformly (Feldman, op. cit., p. 123; M.T., New Moon 6:1).
68. "The exact moment at which the centers of the sun and moon actually have precisely the same longitude" (Feldman, op. cit., p. 122).
69. The mean conjunction.
70. The true conjunction.
71. The true conjunction.
72. Rosh Ha-Shanah 25a.
73. In the time of sunrise (Krinsky, Weiser). Hence also in the time of the conjunction. However, in Gen. 23:10 Ibn Ezra says there is a difference of one and a third hours between Lucca and Jerusalem.
74. By the naked eye, for the establishment of the new moon.
75. The place where the moon is to be seen first in order for a new month to be declared.
76. "The difference in altitudes between the sun and the moon" (Feldman, op. cit., p. 160). Cf. M.T. New Moon 17:6.
77. On the two days that the moon might possibly be seen, i.e., on the 30th and 31st days from the last new moon.
78. Similarly in Ibn Ezra's Introduction to Vol. 1, p. 9.
79. Which are left in balance every 19 years.
80. Hebrew, Tekufat Shemu'el. Literally, Samuel's circuit or Samuel's season. Cf. M.T., New Moon 9:12: "As to the solar year there are certain Jewish sages (viz., Samuel) who have held that it consists of 365 days and one quarter of a day, which is six hours.⁠" According to the latter opinion, "There remains in each cycle of 19 solar years a balance of 1 hour and 485 parts.⁠"
81. Samuel was aware of the imbalance.
82. Samuel employed a number which, while not a hundred percent accurate was close enough for the purposes of his time.
83. The imbalance every 19 years between the real cycle and Samuel's cycle has resulted in this much time accumulating from Samuel's era to that of Ibn Ezra.
84. Of the sun.
85. Samuel's Braita (Weiser). It is not in our editions of the Talmud. However, a manuscript of it was found and published by Aryeh Leib Lipkin in Pietrokov in 1901 (Krinsky). On the other hand, the Braita referred to by Ibn Ezra might be an anonymous source. Ibn Ezra merely employs it to illustrate his point that the 73 parts of an hour were not always given when the days and hours of the month were discussed.
86. An hour consists of 1,080 parts. 720=2/3 of 1,080.
87. Ibn Ezra earlier noted that a month consists of 29 and a half days plus two-thirds of an hour and 73 parts of an hour. However, according to Samuel's Braita it consists of 29 and a half days and two-thirds of an hour.
88. Of 19 years. The calculations are as follows: 73x12=876. 876x19=16,644. Each day contains 28,320 parts of an hour (24 x 1,080).
89. According to Samuel's calendar (Weiser).
90. The author of the Braita (or Samuel, if he was the author) must have been aware of this discrepancy. However, he employed a number which, while not a hundred percent accurate, was close enough for his purposes.
91. In other words, that the Jews coordinate the solar and lunar years by intercalating 7 leap years every 19 years.
92. King Hezekiah.
93. That is, only for spring and not for the declaration of the Bet Din as to whether the first month had arrived or not
94. He should have kept Passover in the first month, the month when spring fell.
95. Those who disagree with the sages.
96. If we accept the theory of those who disagree with our sages.
97. In the first month.
98. Those who are ritually unclean bring the Passover offering in the second month. See Num. 9:1-8.
99. In Jerusalem.
100. According to the Talmud the Bet Din may insert an additional Adar and thus celebrate Passover a month later if for some reason the congregation cannot make it to Jerusalem by the 15th of Nisan.
101. Nowhere in the Pentateuch is it stated that the observance of Passover may be delayed because most of the congregation has not arrived in Jerusalem.
102. By ordering Israel to keep Passover in the second month.
103. Contrary to the Torah, which ordains the observance of Passover in the first month.
104. Of those who are unclean during Passover. See note 106.
105. The night of the 15th of Iyyar.
106. II Chron. 18:6. Therefore he did not commit any of the above evils.
107. Why and what Hezekiah did.
108. Of Jerusalem. Cf. II Chron. 30:2.
109. II Chron. 30:3.
110. As opposed to the second Passover observed one month later for those who were impure. See note 106.
111. That is, in a state of impurity. See II Chron. 30:18
112. That is, God did not consider it a proper Passover offering.
113. For eating the paschal lamb in a state of impurity.
114. On behalf of those who ate the paschal lamb in a state of impurity.
115. See II Chron. 30:20.
116. Literally, admit.
117. The rabbis claim that Hezekiah acted improperly in calling Nisan Adar II after Nisan had already started. Cf. Pesachim 56a.
118. The sages.
119. For climatic or other reasons.
120. Of Nisan.
121. Adar II.
122. Nisan.
123. That is, Rosh Ha-Shanah, Yom Kippur, and Sukkot. Cf. Lev. 23:23-44.
124. In other words, the adding of the extra month does not affect the numbering of the months. Nisan is always the first month. Iyyar the second, Sivan the third, and so on.
125. The counting of the months must begin with Nisan.
126. In other words they argue that the new year, Rosh Ha-Shanah, should begin in Nisan, the first month. It should be noted that the Torah does not explicitly refer to the first of Tishri as new year's day.
127. In tractate Rosh Ha-Shanah 2a.
128. Each one of which serves a distinct purpose. The first of Nisan is the new year for festivals and kings. The first of Tishri is for the reckoning of years, of the year of release (shimitah) and the jubilee year. The first of Elul is the new year of the tithe of cattle, and the first of Shebat is for trees (so Beth Shammai, whereas Beth Hillel places it on the 15th of Shebat).
129. Which shows that the counting of the jubilee year starts in Tishri, not in Nisan.
130. That is, half of the year of release, when one is prohibited from working the ground, would have passed by the time Sukkot arrived. The Torah connects the reading of the Torah with the year of release. If the year of release starts in Tishri then we can understand why the Torah is read in Tishri. However, if the new year starts in Nisan it makes no sense to read the Torah six months later.
131. The reference is to the festival of Sukkot.
132. We thus see that Sukkot falls in the month at which the year turns, that is, begins. This proves that Tishri is the start of a new year.
133. With reference to the festival of Sukkot.
134. That is, in the month which marks the end of the old and the beginning of a new year. We thus have additional proof that the new year begins in Tishri.
135. That the year of release begins in Tishri.
136. With regard to the sabbatical year.
137. When the year of release begins.
138. After Tishri.
139. Hence he will not sow in the sixth year.
140. After Tishri. There will thus be two rather than one year of no sowing. However, Scripture only speaks of one year of no sowing.
141. That the year of release and similarly the years in general start in Tishri.
142. See Ibn Ezra on Ex. 2:2 and the notes thereto.
143. That is, chodesh means the first day of the month. It does not mean month. Such terms as esrim la-chodesh, usually translated as the 20th of the month, really mean 20 days from the new moon.
144. If chodesh means the first day of the month, why does Scripture go on to say: on the first day of the month? Thus chodesh must mean month.
145. That is, to be especially precise.
146. Scripture should have read, u-ve-chodshekhem (chodshekhem is the plural of chodesh plus the personal pronoun).
147. In other words, u-ve-roshe chodshekhem does not mean, and in your new moons, but rather: and in your chief new moons, that is, every new moon of the month of Nisan.
148. Roshe chodshekhem can be translated as your new moons or your chief new moons. Rabbi Moses insists that the latter is the correct rendition.
149. If Num. 28:11-15 deals only with the sacrifices to be offered on the new moon of Nisan, then what sacrifices are to be offered on other new moons?
150. Thus the same sacrifice that is offered on the new moon of Nisan is to be offered on all other new moons.
151. The reference being to the first of Nisan. Here too roshe chodshekhem means the chief of your new moons.
152. Hence the Torah commands us to sound trumpets on the first day of Nisan.
153. In contrast to Rabbi Moses.
154. Sukkah 55a.
155. When referring to a new moon, since chodesh can either mean new moon or a month.
156. We thus see that chodesh does not necessarily mean a new moon but that it also means a month.
החדש הזה {לכם} ראש – לחירותכם ואותו תעשו ראשון למניין חדשיכם, כדי שתימנו משעת החירות. ובזאת תזכר לכם שעת החירות ותזכרו את הטובה שעשיתי עמכם, ותהיו זהירין ביראתי ובאהבתי ובעבודתי.
החדש הזה {לכם} ראש – THIS MONTH SHALL BE {FOR YOU} THE HEAD – to your freedom, and you shall make it the first of the count of your months, so that you will count from the time of freedom. And with this, the hour of freedom will be commemorated for you, and you will remember the good that I did for you, and you will be careful with My awe and My love and My service.
החדש הזה – החדש נקרא חדש וירח בשביל חדוש אור הירח.⁠1
הזה – זה ניסן שהרי כשהוא אומר חג האסיף תקופת השנה (שמות ל״ד:כ״ב) וחג האסיף בצאת השנה (שמות כ״ג:ט״ז) צא וראה איזה חדש שיש בו חג האסיף ותקופת השנה שהשנה יוצאה בו וקרוי שביעי כדפרש בפרשת אמור, אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה באספכם את תבואת הארץ וגו׳ (ויקרא כ״ג:ל״ט) אין אתה מוצא אלא חדש תשרי ולאחר שלמדת ששביעי הוא תשרי ניסן יהיה ראשון, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר בחדש הראשון הוא חודש ניסן (אסתר ג׳:ז׳).⁠2
הזה – נתקשה משה בו לפי שמולדו של אותו ניסן לא נראה עד לאחר י״ח שעות ביום רביעי והיה דק מאד. וכן יסד הפייט: ועד שלשים מחצות לא ניכר בחוצות.
ויש אומרים: שנתקשה אימת יתקדש החדש אם כשפגימת הלבנה היא לצד צפון או כשהיא לצד דרום עד שאמר לו הקב״ה כזה ראה וקדש כלומר כשהלבנה בחידושה פגימתה למטה כשהיא צומחת ועולה ופניה מול צפון וביושנה פגימתה למעלה כשהיא צומחת ועולה ופניה מול דרום.
לכם – ולא לאומות אחרות3 שהרי הם מונים לחמה.
ראש חדשים – אבל לא לשנים לשמיטין וליובלין לנטיעה ולירקות, שנאמר: מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות (דברים ל״א:י׳). ואם ניסן הוקבע להיות ראש השנה אמאי לא יצוה הקב״ה לקרות בתורה בחג המצות. ועוד מצינו חג האסיף תקופת השנה (שמות ל״ד:כ״ב), וחג האסיף בצאת השנה (שמות כ״ג:ט״ז), ללמדך שמשם מתחילת תחילת השנה.
ראש חדשים – שומע אני מעוט חדשים שנים, תלמוד לומר: לחדשי השנה.
ראשון הוא – שנאמר שמור את חדש האביב וגו׳ (דברים ט״ז:א׳) סלקא דעתך אמינא יעברו את ניסן אלא אם אמרת כן נמצא עושה ניסן שני והתורה אמרה ראשון לכם – להתחיל בו חשבון חדשי השנה בין שתהיה מי״ב חדש בין שתהיה מי״ג חדש שהרי לא מצינו אזהרה בתורה שלא למנות רק י״ב חדש, אך מצינו כתוב לעשות הפסח ולקראו ראשון החדש שיקרה בו אביב, ולעשות שבועות בזמן שיוכלו להקריב בו בכורי חטים.
ראשון הוא לכם – מכאן ואילך הוא ראשון שמתוך שתמנו החדשים מזמן החירות תזכרו הטובה שעשיתי עמכם.⁠4 אבל מאדם הראשון עד עכשיו תשרי ראשון וניסן שביעי, כדכתיב במלכים בירח האיתנים בחג (מלכים א ח׳:ב׳), ומתרגם יונתן: בירחא דעתיקיא קרו ליה ירחא קדמאה וכען הוא ירחא שביעאה.
לחדשי השנה – ניסן ראשון אייר שני סיון שלישי וכל שמות החדשים אינן לשון הקדש אלא לשון כשדים לפיכך לא תמצא שם אחד מהם בכל המקרא רק בספר חגי זכריה דניאל אסתר לפי שכל אלה בגולה היו, אך מצינו במקרא שנקראו בלשון אחר: ירח זיו, בירח האיתנים, ירח בול.⁠5
1. שאוב מאבן עזרא פירוש שני.
2. שאוב מלקח טוב.
3. השוו רשב״ם.
4. שאוב מר״י בכור שור.
5. שאוב מאבן עזרא פירוש שני.
החדש, "the month;⁠" every first day of the month is referred to as חדש in the Torah (Bible?) whereas the entire month is called ירח, "moon.⁠" The reason that the first day of the month is called חדש, "new,⁠" is because it represents the renewal of the moon's orbit.
הזה, this refers to the month known as ניסן in the Hebrew calendar. [How do we know this without having it spelled out for us? Ed.] The Torah describes the month in which the festival of huts falls, when the harvest has been brought in, as occurring at the time of the equinox. Exodus 34,22). It describes the festival of weeks as occurring during the early harvesting season for wheat, (same verse) and it describes the time when the Passover festival (matzot) occurs as being during the spring season, or more precisely as the month of the spring equinox. (Exodus 34,18) From all this it is clear that in order to comply with all these data the Sukkot festival can only occur during the month of Tishrey, and the Passover festival can only occur during the month of Nissan. It is spelled out even more clearly in the Book of Esther 3,7, "on the first month which is the month of Nissan.⁠"
הזה. Why did God have to use the word "this"? Moses faced the problem that the new moon does not become visible to us until about 18 hours into the fourth day of the month, and it is difficult to pinpoint that moment exactly. This problem has already been pointed out by the liturgist who added extra poetical text to the prayers recited on the Shabbat preceding the beginning of the month of Nissan in a poem commencing with the words: אבי כל חוזה. The poet there calls the period during which the new moon is not yet observable שלשים מרוצות, (apparently a name for standard length of races) A different explanation: Moses knew when the new moon commenced, (in the sky) but did not know from what point on it could be welcomed with the customary prayer. (Kiddush levanah) He did not know whether the correct time was when it started diminishing to the north or when it started diminishing towards the south. [The reader who is interested in the astronomical aspects of all this is referred to Rabbi Menachem Kasher's Torah Shleymah, Genesis chapter 15 item 48 where God was described as instructing Avraham in some of these details. Ed.]
לכם, "for you.⁠" This lunar calendar is not intended for the gentiles. They are to continue to use the solar calendar.
ראש חדשים, the beginning of a count of months but not the beginning of the counting of years. The 7 annual sh'mittah cycle, the 49 year Jubilee year cycle, the period of planting i.e. the seasons and harvesting, are all not regulated by the lunar calendar but by the solar calendar, i.e. relying on summer, winter, fall and spring. This has been spelled out in the Torah in Deut. 31,10: "at the conclusion of seven years, during the season of when the year of sh'mittah, 'release' begins during the festival of sukkot.⁠"If the first day in the month of Nissan had been intended to serve as the first day of the year, why did the Torah not command us to read the relevant passage on the holiday of Passover? This would have taught us that the month of Nissan was also the first month of the year! If the Torah describes the festival of Sukkot as occurring at the end of the year, the festival of Passover which occurs before any harvest season, cannot possibly be at the beginning of the year. Clearly, the beginning of the year occurs near the festival of Sukkot.
ראש חדשים, the first of the months. Seeing that this leaves open how many months there should be, the Torah adds: לחדשי השנה, "for the months making a up a year.⁠"
ראשון הוא לכם, if not for this line I might have thought that when we have a leap year we should add an additional month of Nissan instead of an additional month of Adar. This would not work as the month of Nissan would also be the second month during that year. The Torah said specifically that the month of Nissan is to be (only) the first in a list of months. It did not distinguish between a year that has 13 months and a year that has twelve months. The Torah nowhere warned us against having a year of thirteen months (or more). The Torah decreed to offer the Passover during that month and called it "the first month.⁠" It also decreed that at least part of the festival must occur during the season known as "spring,⁠" i.e. after the spring equinox. It also decreed that the festival of Shavuot, 50 days after the beginning of Passover must occur during a season when wheat is already being harvested. (a period when the bikkurim, the first ripe fruit of the seven species for which the land of Israel is famous, may already be ready to be offered in the Temple.
ראשון הוא לכם, "it is a first for you;⁠" from now on this will be a first month for you, the reason being that you will start counting by months as a reminder of when you received your freedom from slavery. It will forever remind you of the Good that I have done for you. Up until now, the month of Tishrey had been the first month and Nissan the seventh. This agrees with what is written in Kings I, 8,2: בירח האיתנים בחג, "in the month of the original ones " (the patriarchs, or in the months whom the early generations of mankind referred to) as the seventh month.⁠"Yonatan ben Uzziel translates the word איתנים as "the ancient generations of man called it the first month and now it is the seventh month.⁠"
לחדשי השנה, "of the moons of the year.⁠" These months commence with Nissan, followed by lyar, Sivan, etc. This is the reason why they are not listed by name but number except in the Book of Chagay, Zecharyah, Daniel, Ezra and Nechemyah, (when the people were already in exile) Prior to this when a name is mentioned, it is not these names of Persian origin but name such as Ziv, Eytanim, and Bul fall in the Book of Kings).
החדש הזה לכם. פר״ש (ד״ה הזה) שא״ל הקב״ה כזה ראה וקדש. וקצת תימ׳ אם הפירוש כשהיא קטנה כזהא וא״ל כזה קדש. והלא בסוף החדש נמי קטנה היא. ואיך יבחין חידושה. וי״ל שכך פי׳ כשתראה הפגימה נגד מזרח אז היא חדושה וקדש. וזה בתחילת החדש ואז היא כזהב. אבל בסוף החדש הפגימה להיפך. כלומ׳ נגד מערב. ואין לטעות וקרניה למערב כזהג. מ״ר.
אי נמי אין לטעות דהא בתחילת הלילה בחידושה ובסוף החדש בסוף הלילה.
חדש. בגימ׳ לרגלים. לכם. אותיות מלך. מכאן אמרו חכמי׳ (ראש השנה ב.) באחד בניסן ר״ה למלכי׳ ולרגלי׳.
חדש. במלואי נעלם שלו ת׳ל׳ת׳י׳ן׳. חת׳ דל׳ת׳ שי׳ן׳. מכאן שחדש שלשים יום.
החדש הזה. פר״ש (ד״ה הזה) וא״ת והלא כל מה שדיבר עמו לא דבר אלא ביום. ויש לומ׳ שדיבר ביום והראה לו עם חשיכה. בעלמ׳ כתבתי (???) בג׳ דברי׳ נתקשה משה כו׳1 (מכילתא דרבי ישמעאל כאן, ספרי במדבר ח:ד פסקא סא, תנחומא שמיני ו, ועוד).
החדש הזה. נראה שפרש׳ החדש נאמ׳ קודם פרש׳ שלמעלה מכת בכורות. שזו נאמ׳ קודם עשור של ניסן. ומכת בכורות היתה ערב פסח. ולכך נראה שבאותו מקום שאמ׳ לו הפרשה הזאת הזהירו על מכת בכורות לפי שלא דבר עמו בעיר שהיתה מליאה גילולים (מכילתא דרבי ישמעאל שמות יב:א מסכתא דפסחא א).
וי״מ שהגביהו הקב״ה מ׳ד טפחי׳ מן הארץ. במדרש (???). גן.
ד״א החדש הזה לכם ראש חדשי׳. תימ׳ לר׳ יהושע דאמ׳ (ראש השנה יא.) בניסן נברא העולם. מאי קמ״ל כיון שנברא בו העולם פשיט׳ שהוא ראש חדשי׳. ואין לומ׳ שהוא ראש למלכי׳ ולרגלי׳. הלא כל ארבעה ראשי שנים הן ראש למילתייהו (עי׳ ראש השנה ב.). אלא י״ל ראשון שיש להביא מתרומה חדשה והראשונה פסולה (ראש השנה ז.). מה שאין כן בשאר ראשוני׳ שהראשון יפסל. מצאתי.
1. החדש הזה לכם, וזה לכם הטמא, וזה מעשה המנורה.
א. בכת״י ירושלים כתב צורת לבנה כזה: )
ב. בכת״י ירושלים ופרמה 3512 כתב צורת לבנה כזה: )
ג. בכת״י ירושלים ופרמה 3512 כתב צורת לבנה כזה: (
ד. כך כתוב בכל הכת״י, אבל בספר הגן ובכת״י מינכן כתוב ״עשרה״.
החדש הזה לכם – חד״ש בגימט׳ לרגלים, לכ״ם אותיות מל״ך מכאן אמרו ניסן ר״ה למלכים ולרגלים חד״ש אותיות נעלמות שלו הם תלתין, כזה ח״ת דל״ת שי״ן לומר שהחדש הוא שלשים יום.
החדש הזה לכם ראש חדשים – זו מצוה ראשונה שצוה הקב״ה את ישראל על ידי משה, ולכן אמר בארץ מצרים, כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני. או, שבא לומר בארץ מצרים, ולא בעיר מצרים, כמו שאמרו רבותינו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ב:א׳) חוץ לכרך. והיה ראוי שיאמר תחלה: דברו אל כל עדת בניא ישראל1 לאמר החדש הזה לכם וגמר הפרשה, אבל משה ואהרן הם במקום ישראל, ואמר להםב כנגד ישראל לדורותם, וחזר ואמר: דברו אל כל עדת בניג ישראל, שיצום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור.
ולפי מדרשו: לכם – לומר שקדוש החדש צריך בית דיןד מומחין (בבלי ר״ה כ״ה:) ולכך לא נאמר בתחלה: דברו אל כל עדת בניה ישראל, שאין בקידוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם.
וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים – שימנו אותו ישראל חדש ראשון, וממנו ימנוו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זהז זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר. ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר: בחדש השלישי (שמות י״ט:א׳), ואומר: ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י׳:י״א), ובחדש השביעי באחד לחדש וגו׳ (במדבר כ״ט:א׳), וכן כולם. וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותנו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (רמב״ן שמות כ׳:ז׳), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותנו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתנו, שאין המנין לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב: וחג האסיף תקופת השנה (שמות ל״ד:כ״ב), וכתיב: בצאת השנה (שמות כ״ג:ט״ז), אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתישרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה, וזה טעם ראשון הואח לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לשם שנקרא לו לזכרון גאולתנו.
וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר״ה א׳:ב׳, בראשית רבה מ״ח:ט׳), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מנינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב: לא יאמר עוד חי י״י אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי י״י אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון (ירמיהו ט״ז:י״ד-ט״ו, ירמיהו כ״ג:ז׳-ח׳), חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראיםט בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו השם. [כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצאו רק בספרי נביאי בבל (זכריה א׳:ז׳, עזרא ו׳:ט״ו, נחמיה א׳:א׳) ובמגלת אסתר (אסתר ג׳:ז׳). ולכן אומר הכתוב: בחדש הראשון הוא חדש ניסן (אסתר ג׳:ז׳), כמו הפיל פור הוא הגורל (אסתר ג׳:ז׳). ועוד היום גוים בארץ פרס ומדי כך הם קוראים אותם: ניסן ותשרי וכלם, כמונו. והנה]⁠י (ו)⁠נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה.
1. השוו ללשון הפסוק בויקרא י״ט:ב׳.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן להלן. בפסוק אין: ״בני״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״לכם״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן לעיל ולהלן. בפסוק אין: ״בני״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״בית דין״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן לעיל. בדפוס רומא, ובפסוק אין: ״בני״.
ו. כן בכ״י מינכן 138. בכ״י פולדה 2: ״ממנו ימנו״. בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון חסר: ״וממנו ימנו״.
ז. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״זה״.
ח. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הוא״.
ט. כן בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 138, פרמא 3255: ״הנקראים״.
י. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
THIS MONTH SHALL BE UNTO YOU THE BEGINNING OF MONTHS. This is the first commandment which the Holy One, blessed be He, commanded Israel through Moses. Therefore it says here [that the Eternal spoke unto Moses and Aaron] in the land of Egypt (Shemot 12:1), for the rest of the commandments of the Torah were given to him on Mount Sinai. It may be that the intent of the expression, in the land of Egypt, is to exclude the city of Egypt, just as our Rabbis have said:⁠1 "In the land of Egypt. This means outside the city.⁠"
Now Scripture should have first said, Speak ye unto all the congregation of Israel, saying: (Shemot 12:3) This month shall be unto you the beginning of months, and so on to the end of the chapter. [Why then is the verse, Speak ye, etc., mentioned after the verse, This month, etc.?] It is because Moses and Aaron — [as mentioned in (1): And the Eternal spoke unto Moses and Aaron in the land of Egypt, saying: This month, etc.] — are in the place of Israel. Saying it to them is equivalent to saying it to Israel in all their generations. In the following verse, however, He repeats by saying, Speak ye unto all the congregation of Israel, in order to command them something which is not binding for all time, namely, the buying of the paschal offering in Egypt on the tenth day of Nisan.⁠2
According to the Midrashic interpretation,⁠3 lachem (unto you) [in the verse, This month shall be unto you], means that "the Sanctification of the New Moon"4 is to be performed only by a Court of experts [as Moses and Aaron were]. And this is the reason it does not say at the beginning [of (2)], Speak ye unto all the congregation of Israel, since "the Sanctification of the New Moon" can be performed only by Moses and Aaron and their like.
Now the purport of the expression, This month shall be unto you the beginning of months, is that Israel is to count this as the first of the months, and from it they are to count all months — second, third, etc., until a year of twelve months is completed — in order that there be through this enumeration a remembrance of the great miracle, [i.e., the exodus from Egypt, which occurred in the first month]. Whenever we will mention the months, the miracle will be remembered.⁠5 It is for this reason that the months have no individual names in the Torah. Instead, Scripture says: In the third month;6 And it came to pass in the second year, in the second month … that the cloud was taken up from over the Tabernacle of the Testimony;7 And in the seventh month, on the first day of the month, etc.,⁠8 and so in all cases. Just as in counting the weekdays we always remember the Sabbath-day since the weekdays have no specific name of their own, but instead are called "one day in the Sabbath,⁠" "the second day in the Sabbath,⁠" as I will explain,⁠9 so we remember the exodus from Egypt in our counting "the first month,⁠" "the second month,⁠" "the third month,⁠" etc., to our redemption.
This order of the counting of the months is not in regard to the years, for the beginning of our years is from Tishri, [the seventh month], as it is written, And the feast of ingathering at the turn of the year,⁠10 and it is further written, And the feast of ingathering, at the end of the year.⁠11 If so, when we call the month of Nisan the first of the months and Tishri the seventh, the meaning thereof is "the first [month] to the redemption" and "the seventh month" thereto. This then is the intent of the expression, it shall be the first month to you, meaning that it is not the first in regard to the year but it is the first "to you,⁠" i.e., that it be called "the first" for the purpose of remembering our redemption.
Our Rabbis have already mentioned this matter when saying,⁠12 "The names of the months came up with us from Babylon,⁠" since at first we had no names for the months. The reason for this [adoption of the names of the months when our ancestors returned from Babylon to build the Second Temple], was that at first their reckoning was a memorial to the exodus from Egypt, but when we came up from Babylon, and the words of Scripture were fulfilled — And it shall no more be said: As the Eternal liveth, that brought up the children of Israel out of the land of Egypt, but: As the Eternal liveth that brought up and that led the children of Israel from the land of the north13 — from then on we began to call the months by the names they were called in the land of Babylon. We are thus reminded that there we stayed [during our exile] and from there, blessed G-d brought us up [to our Land].⁠14 These names — Nisan, Iyar, and the others — are Persian names and are to be found only in the books of the prophets of the Babylonian era15 and in the Scroll of Esther.⁠16 It is for this reason that Scripture says, In the first month, which is the month of Nisan,⁠17 just as it says, they cast 'pur,' that is, the lot.⁠18 To this day, people of Persia and Media use these names of the months — Nisan, Tishri, and the others — as we do. Thus through the names of the months we remember our second redemption even as we had done until then with regard to the first one.
1. Mechilta, Introduction.
2. In subsequent generations, the paschal offering may be purchased at any time (Pesachim 96a). Ramban's thought is thus clear. With the commandment, This month shall be unto you, etc., applying as it does for all time, it is sufficient for Scripture to mention only Moses and Aaron in connection with it, since they are in place of Israel for all times. But since the command mentioned in (3), In the tenth day of this month they shall take to them every man a lamb, applied only to the paschal offering in Egypt, He therefore preceded it again by saying, Speak ye unto all the congregation of Israel, the Israel of that time.
3. Rosh Hashanah 25b. The process involved witnesses who saw the appearance of the new moon. After their testimony was heard and examined, the chief of the Court then said, "It is hallowed!⁠" and all the people answered him, "It is hallowed! It is hallowed!⁠" This established that day as being the first of the month, and the occurrence of all festivals of that month were accordingly determined. With the Great Court or Sanhedrin no longer functioning in the Land of Israel, the first of the month is established only by calculating when the new moon appears. For a more detailed discussion of this important topic, see my translation of "The Commandments,⁠" Vol. I, pp. 159-163.
4. Rosh Hashanah 25b. The process involved witnesses who saw the appearance of the new moon. After their testimony was heard and examined, the chief of the Court then said, "It is hallowed!⁠" and all the people answered him, "It is hallowed! It is hallowed!⁠" This established that day as being the first of the month, and the occurrence of all festivals of that month were accordingly determined. With the Great Court or Sanhedrin no longer functioning in the Land of Israel, the first of the month is established only by calculating when the new moon appears. For a more detailed discussion of this important topic, see my translation of "The Commandments,⁠" Vol. I, pp. 159-163.
5. Thus everytime a person says, for example, "the third month,⁠" he implies that it is the third in the order of the months which begins with Nisan, when the exodus occurred.
6. Further, 19:1.
7. Numbers 10:11.
8. Ibid., 29:1.
9. Further, 20:8.
10. Ibid., 34:22. Now the feast of ingathering is in the seventh month (Leviticus 23:39) and yet Scripture calls it here at the turn of the year, which means the beginning of the new year. Thus we learn that Tishri is the beginning of the year, although in the order of the counting of the months it is the seventh month.
11. Ibid., 23:16.
12. Yerushalmi Rosh Hashanah I, 2.
13. Jeremiah 16:14-15. The expression and that led is found ibid., 23:8.
14. From Ramban's "Sermon on Rosh Hashanah,⁠" where he discussed the same topic (Kithvei Haramban, Vol. I, p. 215), it is crystal clear that the author's intent here was not that the memorial of the redemption from Babylon will thrust aside the memorial of the redemption from Egypt. Rather, the one of Babylon will be added to that of Egypt, so that the names of the months will be reminiscent of the two redemptions together. See Note 114 further, for example. Joseph Albo's position in his book Ikkarim (Roots), III, 16, that Ramban's intent here was that after the return from the Babylonian exile, the first memorial was to give way altogether to the second, is thus not correct. For further discussion of this problem see the note in my Hebrew commentary Vol. II, p. 520.
15. See Zechariah 1:7, etc.; Ezra 6:15; Nehemiah 1:1.
16. Esther 3:7, etc.
17. Ibid. Thus both memorials are mentioned simultaneously: the first month to our redemption from Egypt, which is the month of Nisan, a name which is reminiscent of our Babylonian exile from which we have also been redeemed.
18. Ibid. In this case too Scripture explains the Persian word pur as meaning lot, just as it explained the name Nisan as being "the first month.⁠"
החדש הזה לכם ראש חדשים – לא אמר דברו אל כל עדת בני ישראל החדש הזה לכם, כי היה במשמע שהמצוה לכל אחד מישראל לקבוע חדשים ולעבר שנים, ואין המצוה כי אם לבית דין מומחין כמשה ואהרן, על כן בא הדבר לשניהם, לפיכך הזכיר לכם כלומר בית דין מומחה כיוצא בכם. ואמר החדש הזה הוא חדש ניסן וקראו הכתוב ראשון הוא שאמר ראשון הוא לכם וכן כתוב בראשון בארבעה עשר, ומפני שתשרי ר״ה לשנים על כן יאמר הכתוב בכאן ראשון הוא לכם כלומר אינו ראש השנה לשנים אלא לכם כלומר לגאולתכם, ועל כן יקרא הכתוב לחדש תשרי שביעי, (במדבר כ״ט:א׳) בחדש השביעי באחד לחדש והכונה שביעי לחדש ניסן כדי שיזכר הנס על גאולת מצרים. ולכך לא מצינו בלשון הקדש שמות מיוחדים לחדשי השנה אבל יאמר הכתוב בחדש השני בחדש השלישי בחדש השביעי וכן עד תשלום חדשי השנה כדי להיות בזה זכרון לגאולת מצרים שבניסן. ומה שאנו מוצאים שמות לחדשי השנה והם ניסן אייר סיון תמוז אב וכן כלם הנה הם שמות חדשים שעלו מבבל, וטעם המדבר כי מתחלה היה המנין זכר ליציאת מצרים אבל כשעלינו מבבל בזמן בית שני נתקיים הכתוב (ירמיהו ט״ז:י״ד-ט״ו) ולא יאמר עוד חי ה׳ אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה׳ אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, על כן הוצרכו לקרוא החדשים בשמות אשר היו נקראים בבבל וזה ג״כ לזכרון כי שם עמדנו בגלות ומשם גאלנו הקב״ה. ולמדנו מכל זה שאין לחדשי השנה שמות מיוחדים בתורה כשם שאין לימות השבוע שמות מיוחדים כמנהג האומות שקורין לכל יום ויום בשם ידוע אבל אנחנו אין לנו בכל אחד מהם שם מיוחד וקורים לכל אחד ואחד על שם השבת ואנו מונין אחד בשבת שני בשבת וכן כלם כדי שיהיה בזכרון כל יום ויום זכרון השבת וזה פשט הכתוב (שמות כ׳:ח׳) זכור את יום השבת לקדשו.
וענין החדש הזה לכם ראש חדשים, אין כונת הכתוב להזהיר אותנו לעבר שנים ולקבוע חדשים על פי ראית הלבנה, כי בקביעות החדשים אין עקר בתורה לחוש לראית הלבנה אם תראה מוטב ואם לא תראה ביום הקביעות אלא קודם לכן או אחרי כן ליום או יומיים אין אנו חוששים כי לא נצטוינו בתורה לקבוע החדשים על פי ראית הלבנה כי אם על פי החשבון.
וכתב רבינו חננאל ז״ל קביעות החדשים אינו אלא על פי החשבון לא על פי ראית הלבנה והראיה שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה הענן מכסה אותם ביום ועמוד האש לילה ולא ראו בכלם שמש ביום ולא ירח בלילה, והוא שאמר הכתוב (נחמיה ט) ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר את עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם להנחותם בהדרך ואת עמוד האש בלילה להאיר להם ומהיכן היו קובעים חדשים על פי ראית הלבנה, אלא בודאי עקר המצוה בכתוב על פי החשבון.
והנה מסורת בידינו לעולם כי י״ב חדשי השנה ה׳ חדשים מהם כל אחד ל׳ יום וה׳ חדשים מהם כל אחד מהם כ״ט יום, ושנים מהם פעמים שניהם ל׳ יום ופעמים שהם כ״ט כ״ט, פעמים אחד מהם ל׳ והשני כ״ט, ושני חדשים הללו הם מרחשון כסלו, ומסורת בידינו כי ר״ח תשרי ראש השנה לשנים וכי לכל חדש הלכה למשה מסיני כ״ט יום ומחצה ותשצ״ג חלקים ומפורש תמצא בכתוב (דברי הימים א י״ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם ואין לך דבר שצריך חכמה ובינה לקבוע עתים ומועדים כי אם החשבון שהוא סוד העבור, אבל ראית הלבנה דבר ידוע כי כשהלבנה נראית הכל יודעין שהוא ראש חדש וחג המצות בט״ו וראש השנה באחד בתשרי ויום הכפורים בעשרה בו וסכות בט״ו בו.
אבל החשבון אינו אלא לחכמים מחשבין ומודיעין לישראל והם עושים על פיהם וזהו שכתוב לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם יצאו ועל פיהם יבאו.
וכן תמצא מדברי דוד ליהונתן שאמר (שמואל א כ) הנה חדש מחר ואנכי ישב אשב עם המלך ומהיכן היה יודע דוד שמחר חדש לולא שעל פי החשבון היו קובעים, כי אולי לא תראה הלבנה ולא יקבעו מחר חדש ולא עוד אלא שהדבר מוכיח שהיו קובעים שני ימים ראש חדש שנאמר (שם) ויסתר דוד בשדה ויהי החדש וישב המלך על הלחם לאכול ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא וגו׳ וכתיב ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד ולא יתכן לומר כי ראש חדש אחר הוא לפיכך קראו החדש השני שנאמר (שם) ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם ויקם יהונתן מעם השלחן בחרי אף ולא אכל ביום החדש השני לחם, הלא הדבר מוכיח שהיו באותו החדש שני ימים של ר״ח כמנהגנו עד עכשו בהיות החדש יוצא כך היו נוהגים כל ישראל לקבוע חדשים על פי החשבון אלף ומאה שנים מימות משה רבינו ועד אנטיגנוס ראש גולה וראש סנהדרין, והיו בכלל תלמידיו שנים והם צדוק וביתוס וכשדרש להם אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס נכנס ספק בלבם וחשבו שאין עונש ושכר ויצאו לתרבות רעה והתחילו לעורר בזה בקביעות הירח ואמרו כי אין עקר המצוה לקבוע חדשים על פי החשבון כי אם בראית הלבנה והוא הדבר הצודק והמכוון, והוצרכו חכמי הדור להכחיש דבריהם ולהודיע להם בראיות גמורות וכן אמרו ז״ל כך אמר רבן גמליאל אל תחושו לראית הירח החשבון הוא העקר כך מקובלני מבית אבי אבא שאין חדשה של לבנה פחותה מכ״ט יום ומחצה ותשצ״ג חלקים.
והנה דבריו הללו מוכיחין שלא היה רבן גמליאל סומך על ראית הלבנה כי אם על פי החשבון, ועוד משנה שלמה היא ראוהו ב״ד וכל ישראל וחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר זו ראיה גדולה שלא היתה בידם עקר ראית הלבנה, שאלו היתה בידם עקר ובראיה היו מקדשין איך אחרי ראיתה מעברים אותו, ועוד גדולה מזו באו שנים ואמרו ראינוה בזמנה והוא אור שלשים ובליל עבורו שהוא מוצאי יום שלשים לא נראה וקבלם ר״ג, ואלו היה ר״ג סומך על ראית הלבנה ולא על החשבון בודאי שנתברר שכיון שלא נראה בליל עבורו שהם עדי שקר אלא ודאי ר״ג על החשבון סמך ולא על העדאת העדים. ומה שתמצא לרז״ל דמות צורות לבנות היו לר״ג בעליתו על הטבלא בכותל שבהן היה מראה את ההדיוטות, הכונה בזה כי ר״ג עשה צורות הללו לבאר לתלמידי צדוק וביתוס ידיעתו במהלך הלבנה בכל חדש וחדש, וכי הוא יודע בכל חדש וחדש באיזו צורה תולד אם ארוכה אם קצרה וכמה תהיה גבוה בגלגל ולאיזה צד תהיה נוטה והיה בכל חדש וחדש מבאר לתלמידים ואמר להם הלבנה בזה החדש צורתה כך וכך ונטיתה לצד כך וכך וכאותה צורה שהיה מראה לתלמידיו בה היו מעידים העדים בכל חדש וחדש, וכיון שראו כך חדש אחר חדש שנה אחר שנה נתברר להם שאין העקר אלא החשבון ובטלו דברי החולקים, ואע״פ שהיו מקבלים העדים זכר לדבר לא היתה סמיכת בית דין כי אם על החשבון, ולדברי הכל דת חק העבור הלכה למשה מסיני שהרשות ביד ב״ד הגדול כשהוא גדול שאין למעלה ממנו בחכמה וביראת חטא ובקי בחדרי תורה ובקביעות השנים הרשות בידו לקבוע ולעבר כפי מה שיראה לו מחקי סוד העבור, וזו היא הדת שצוה הקב״ה למשה החדש הזה לכם, ע״כ בפירוש רבינו חננאל ז״ל. ודרשו רז״ל בכתוב הזה החדש הזה לכם ראש חדשים, אלמלי לא זכו ישראל למצוה אחרת אלא לזו שמקבלים פני שכינה פעם אחת בחדש דים כתיב הכא החדש הזה וכתיב התם (שמות ט״ו) זה אלי ואנוהו.
וענין המדרש הזה הוא רמז לכנסת ישראל הנקראת עטרת המקודשת ומיוחדת לישראל שהם עמוסי בטן, ולכך תקנו בברכת הירח עטרת תפארת לעמוסי בטן, ומפני שהמברך ברכת הלבנה הוא מקבל פני שכינה לכך תקנו לברך אותה מעומד ולא מיושב מפני אימת מלכות שמים.
וידוע כי כשיראה האדם הלבנה בחדושה ומברך עליה הנה הוא מעיד על חדוש העולם שהוא עקר האמונה ומודה על אלהותו של יוצר בראשית שחדש העולם כשם שמחדש הלבנה בכל וחדש וחדש, ואמרו כי גוון השחרות הנמצא בה הוא מענין מתאבלת על ישראל המונים ללבנה כשהם שרוים בגלות, ועל זה אמר שלמה (שיר השירים ו) יפה כלבנה ברה כחמה, נתן היופי ללבנה והברירות לחמה לפי שהלבנה דוגמת האשה ביצירה התחתונה שהיא מתפעלת מן הזכר כן הלבנה מקבלת ומתפעלת מן השמש וכן אין אשה אלא ליופי, אבל בחמה הזכיר ברה כי האור שלה ברור, וממה שהזכיר בחמה ברה אתה יכול להביא שאין הלבנה ברה ואל תתמה בזה שגם השכינה שהיא כח הלבנה היא שורה עמהם בגלות ומצטערת בצרתם שנאמר (ישעיהו ס״ג) בכל צרתם לא צר.
ובמדרש החדש הזה, עד שלא הוציא הקב״ה את ישראל ממצרים הודיע להם שאין המלכות עומדת להם אלא שלשים דור שנאמר החדש הזה לכם מה הלבנה שלשים יום אף המלכות שלהם שלשים דור וכבר כתבתי מדרש זה בפסוק ויקרא שמו זרח.
ועוד במדרש החדש הזה לכם, בעולם הזה החדש הזה לכם. ובאור הענין שלכם הוא שתהיו מונין בו לפי שישראל מונין ללבנה ונמסרה הלבנה לישראל שימנו בה לומר לך מה הלבנה נראית ביום ובלילה כך ישראל בעוה״ז ובעולם הבא וזרעו של עשו מונין לחמה שהוא המאור הגדול ויהיה המאור הגדול לקטן שהקב״ה קראו קטן שנאמר (ירמיהו מ״ט:ט״ו) הנה קטן נתתיך בגוים, והמאור הקטן לגדול זה ישראל שהקב״ה קראו גדול שנאמר (דברים ד׳:ח׳) ומי גוי גדול וגו׳, וזרעו של המונין לחמה עתידין הם שידונו בו שנאמר (מלאכי ג׳:י״ט) ולהט אותם היום הבא, משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא לנשאה כתב לה מתנות מרובות, כך בעוה״ז הקב״ה ארס את ישראל דכתיב (הושע ב׳:כ״א) וארשתיך לי לעולם, ולא מסר לה אלא הלבנה בלבד שנאמר החדש הזה לכם, אבל לימות המשיח יהיו נשואין שנאמר (ישעיהו נ״ד:ה׳) כי בועליך עושיך ה׳ צבאות שמו, ובאותה שעה הקב״ה מוסר להם את הכל שנאמר (דניאל י״ב:ג׳) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע.
ומצינו במסכת סופרים ובירושלמי גם כן אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובכלים נאים ומישר את רגליו כנגדה ורוקד לפניה ג׳ פעמים ומברך ברוך אשר במאמרו ברא שחקים וגו׳, ואומר ברוך בוראך ברוך יוצרך ברוך מקדשך כשם שאני רוקד כנגדך ואין אני נוגע בך כך אם ירקדו אחרים ויעמדו כנגדי לא יגעו בי, תפול עליהם אימתה וגו׳.
החודש הזה לכם ראש חדשים, "this month shall be for you the beginning of the months, etc.⁠" It is significant that at this juncture God did not instruct Moses and Aaron to relay the content of this message to the Jewish people. Surely the word לכם, "for you,⁠" implied that the fixing of the new moon was a commandment applicable to each and every Israelite! Failure of God to issue the customary instruction: "say to all the Israelites, etc.,⁠" therefore indicated that the determining of the new moon was something reserved for the elders of the people, a court of experts, and was not something incumbent on the individual Jew. This is why these instructions were addressed to both Moses and Aaron in their capacity as the experts at the time. The word לכם, in this instance means: "to the likes of you, to trained experts.⁠" The word החודש הזה is a reference to the month of Nissan. The Torah calls it ראשון, "the first,⁠" both here and again in verse 18. Seeing that the month of Tishrei is the first month in the compilation of years [something we have in common with the rest of mankind, Ed.] the Torah had to add the word לכם, "for you,⁠" to show that Nissan is unique to the Jewish people as the first in our list of months. The implication is that we count these months as a symbol of the month in which we attained our freedom as a nation. It follows that wherever mention is made of the month of Tishrei, the Torah refers to it as the seventh month. This means it is the seventh following Nissan. Incidentally, this is the reason that the Torah has no names for the various months, but refers to them as a ordinal numbers, i.e. "second,⁠" "third,⁠" etc. By doing so the memory of the redemption from Egypt is constantly invoked when we read about any of the festivals which occur during certain months of the year.
The names of the months such as Nissan, Iyar, Sivan, etc., have been introduced only after the Jewish people were exiled in Babylon (Talmud Yerushalmi Rosh Hashanah 1,2). The reason the Jewish people adopted this change was that we have a prophetic announcement (Jeremiah 16,14-15) "assuredly, a time is coming —declares the Lord — when it shall no longer be said: 'as the Lord lives Who brought the Israelites out of the land of Egypt,' but rather, 'as the Lord lives Who brought the Israelites out of the northland, and out of all the lands to which He had banished them.'" This verse caused the Jews to adopt the names of Babylonian months after they were redeemed from there. Again, you find that the names of the months provide us with a memory of redemption, albeit a partial redemption unlike that from the land of Egypt. We learn from all this that the Torah itself did not give specific names to the months just as it did not assign specific names to the days of the week as is customary amongst the Gentile nations. We refer to the days of the week by their proximity or otherwise to the Sabbath, i.e. "the first day after Sabbath,⁠" "the second day after Sabbath,⁠" etc. We do this in order to maintain the centrality of the Sabbath in our calendar. This is the plain meaning of Exodus 20,8: "remember the Sabbath day to keep it holy.⁠" The Torah demands that we remember the Sabbath on a daily basis.
When the Torah writes here: "this month shall be for you the head of the months,⁠" the meaning is not that we must watch carefully if the new moon is clearly visible and that we are to establish the new moon or extend the last month according to the sighting of the new moon. Determining the need for an extra month does not depend on the sighting of the moon but on calculations.
Rabbeinu Chananel also states clearly [Torah Shlemah by Rabbi M. Kasher pages 46-48] that we base our calendar on astronomical calculations rather than the sighting of the moon. For proof of this, consider the fact that during the Israelites' wanderings in the desert for 40 years when their encampment was totally enveloped by the ענני הכבוד, God's clouds of distinction, neither the people nor their leaders were able to sight the moon. They did not even see the sun by day either but depended totally on the pillar of cloud or fire to light the way for them. This is confirmed by Nechemyah 9,19: "You in Your abundant compassion did not abandon them in the wilderness. The pillar of cloud did not depart from them to lead them on the way by day, nor the pillar of fire by night to give them light. in the way where to go.⁠" How would the Israelites have been able to fix the date of the new moon unless they had based themselves on their astronomical calculations? Clearly, the principal method of determining the new moon is based on calculations.
We have an old-standing tradition that 5 of the 12 months of the year always have 30 days whereas 5 other months always have 29 days. The remaining 2 months fluctuate between 29 and 30 days respectively. In some years both of these months have 30 days, in some years both have 29 days, and in some years one of them has 29 days whereas the other month has 30 days. The two months which are subject to these variations are Cheshvan and Kislev. We have another tradition that the first day of Tishrei is New Year's day, and that according to a ruling handed down by Moses from Sinai each "month" (lunar orbit) consists of 29 days, 12 hours and 793 parts [the hour is divided into 1080 equal parts] (Rosh Hashanah 25). All this is based on Chronicles I 12,33: "of the Issacharites, men who knew how to interpret the signs of the times to determine how Israel should act; their chiefs were two hundred, and all their kinsmen followed them.⁠" No other matter requires as much knowledge and insight as determining the times of the calendar, the dates of the festivals based on comparison with the seasons determined by the solar calendar.
Of course, if the new moon has been sighted everybody knows that a new month has begun, etc. It is easy then to calculate the tenth of the month to determine the day of Yom Kippur and the 15th of the month to determine the first day of Sukkot, etc.
The sages needed to know what calculations are required in order to inform the people ahead of time what to expect and in order to check whether sightings of the new moon which had been claimed were in fact possible according to their charts. It is this aspect which the verse from Chronicles dealing with the Issacharites deals with.
You will note that already during the time of David and Yonathan calculations formed the basis of the determination of the new moon as David said to Yonathan (Samuel I 20,5) "tomorrow, on the new moon I will sit beside the king, etc.⁠" If the new moon had been determined merely by sighting, how did David know it would be observed on the morrow? Perhaps there would not be a sighting of the new moon by then? It is clear then that the date was determined by calculation if sightings failed to confirm these calculations. In fact, from that episode in Samuel I it is clear that already at that time the sages arranged for two consecutive days of new moon being observed seeing that we read in verses 24-27 of the same chapter: "The new moon came and the king sat down to partake of the meal...but David's place remained vacant.... That day however Saul said nothing.... But on the day after the new moon, the second day, David's place was vacant again, etc.⁠" It is clearly impossible to say that the day described as "the second day" refers to another new moon the following month and that this is why they called it החודש השני. Saul asked Yonathan (verse 27) "why did not the son of Yishai come to the meal yesterday or the day before?⁠" The story goes on: "Yonathan rose from his seat angrily and he did not eat on the second day of the new moon.⁠" Clearly the date of the new moon was determined by means of calculations. This system was in effect for 1100 years from the time of Moses until the time of Antignos from Socho who, together with Shimon Hatzadik, was the leader of the Jewish people around the time Ezra and his colleagues came to Eretz Yisrael from Babylon. (Moses died in 2488 after the creation of Adam whereas Antignos lived around 3460 years after the creation of Adam.) Two of Antignos' students, Tzadok and Beissus, were the ones who misunderstood their teacher's meaning when he exhorted his students not to serve God like a servant who serves a human master for the sake of a reward, feeling entitled to it. Antignos urged his students to relate to the service of God as does a servant who volunteers to serve his master out of love and not out of a desire for reward. These two students thought that there was no system of reward and punishment in Judaism as a result of which they forsook the path of Torah. A by-product of their heresy was that they raised questions against the system of determining the time of the new moon, claiming that the principal mitzvah in observing the commandment of sanctifying the new moon was the sighting of it, not the calculations on paper. Such a new thesis forced the leading rabbis of that time to respond and to prove to these heretics that their calculations were accurate and more reliable than sightings so that Rabban Gamliel came out publicly saying not to be too concerned about whether an actual sighting had taken place. He claimed to have had a tradition from his grandfather that the month (lunar orbit) is never shorter than 29 days 12 hours and 793 parts.
These words of Rabban Gamliel prove that he did not base his calendar on sightings but on astronomical calculations.
We have an explicit Mishnah (Rosh Hashanah 25) which states that "if both the elders of the court and the entire nation had clearly seen the new moon but it became night while the elders examined witnesses who testified to the sighting of the new moon before the elders were able to pronounce the new moon on the day just concluded, they would declare the month to have had 30 days.⁠" This proves that the elders did not rely principally on the sighting. Had they done so, how could they have added another day to the month seeing not only the witnesses but they themselves had sighted the new moon on the previous night? Clearly, if they decided to make that month one of thirty days in spite of the sighting, they must have based themselves on their calculations.
I can bring you even more compelling evidence. The Mishnah at the end of the second chapter in Rosh Hashanah records that two witnesses appeared claiming to have sighted the new moon at its appropriate time, i.e. the night between the 29th and the 30th of the month. They also claimed that on the following night, i.e. the night of the 31st, the moon had not appeared in the sky. Rabban Gamliel accepted their testimony. If Rabban Gamliel and his colleagues had been basing their declarations of the new moon only on sightings, how could he have accepted such testimony which contradicts all we know about the behaviour of the moon? Surely, the fact that the moon did not appear on the following night meant that the witnesses had lied in the first place! Clearly, Rabban Gamliel relied on his calculations in the first instance and when these proved that the new moon had been due to appear when it did he accepted the visual evidence that it had indeed been sighted on the appropriate night.
As to the statement of the sages (folio 24) that Rabban Gamliel had a reproduction of the sky on the wall of his study which he employed to instruct laymen, the meaning is that he wanted to convince the supporters of Tzadok and Beissus of his absolute competence in astronomical matters from month to month. He wanted to show them beforehand in which manner and at what angle sightings of the moon after the end of the present month would occur. When these students noticed that Rabban Gamliel had correctly predicted where and when in the sky sightings of the new moon would occur, he managed to discredit Tzadok ad Beissus who had tried to undermine the authority of the Jewish Supreme Court. As a result, the allegations against the calendar calculations of the leading elders of the Jewish people ceased. Nonetheless, the practice of encouraging people to come forward as witnesses to new-moon sightings continued but primarily as a reminder of an established custom, not as something of halachic necessity.
It is unanimously agreed that the authority to determine calendar adjustments is vested in the hands of the Jewish Supreme Court or its equivalent as something handed down from the time of Moses, provided such court is composed of the most knowledgeable and God-fearing people of their generation This is the law which God commanded to Moses in our verse here. The words החודש הזה לכם, may therefore be translated as "you have authority to delegate the adjustments which may have to be made to this month.⁠" Thus far the commentary of Rabbeinu Chananel. This authority delegated by God to the Rabbinical authorities is of such fundamental significance that we read in Sanhedrin 42 that if the Jewish people had not been granted the opportunity to perform any other commandment except to recite the benediction over the new moon once a month and to thereby welcome the eternal presence of the Shechinah, this would be deemed sufficient for them. They base this on the wording החודש הזה, here and זה אלי ואנוהו, "this is my God and I wish to exalt Him" in Exodus 15,2.
What this Midrash is trying to tell us is that the verse here is an explanation of the peculiarly worded text of the benediction recited when blessing the new moon. It is an allusion to כנסת ישראל, the Jewish people as a spiritual concept, so called as it is a crown, sanctified and the exclusive property of the people of Israel, who are referred to as עמוסי בטן, (Isaiah 46,3) "transported by God on His arms ever since their inception" (in the house of Lavan). Seeing that he who utters this benediction finds himself in the presence of the Shechinah, he must recite it while standing (not while seated). This ensures that he is conscious of the necessary awe when in the presence of God.
Reciting the benediction over the new moon is equivalent to testifying to the fact that God created the universe and all that is in it. This is the principal pillar of our religious faith. Seeing the moon renews itself month after month makes it easy to understand that God created one universe after another. Some unidentified sages have said that the black colour we observe on part of the moon serves as a reminder of the Israelites who are in exile and who count their months based on the lunar orbits. Concerning this phenomenon Solomon said (Song of Songs 6,10) יפה כלבנה, ברה כחמה, "beautiful as the moon, brilliant as the sun.⁠" God granted beauty to the moon and brilliance to the sun. The reason is that the moon resembles woman's lower physiognomy in that it is activated by the male. The moon similarly receives its input from the sun. This is also the meaning of the statement in Ketuvot 59: "woman exists for the sake of beauty" [rather than for the performance of menial labour. Ed.]. Speaking of the sun, however, Solomon used the term ברה, as its light is clear, distinct. Seeing that Solomon used different adjectives in describing moon and sun it is clear that the moon lacks brilliance. You need not be surprised at the choice of metaphors by Solomon as the Shechinah which accompanies the Jewish people in their exile and which reflects the strength of the moon is also feeling the pain of the Jewish people in their troubles. We know this from Isaiah 63,9: "In all their troubles He was troubled.⁠"
Shemot Rabbah 15,26 approaches our verse from a different angle saying that the words: "this month is yours, etc.,⁠" describe God's promise to the Jewish people even before He took them out of Egypt that Jewish sovereignty would not exceed thirty generations corresponding to the number of days in a month.
I have already written on this subject when I commented on Genesis 38,30: "he called his name Zerach.⁠"
Another part of that same Midrash understands the opening words of the verse as meaning that in this world the Jewish people would count according to the moon, i.e. that the moon is given to the Jewish people as a gift in order that they can count their months by means of it. The moon is considered as superior to the sun as it is visible by day and by night, suggesting that the Jewish people have an existence both in this world and in the world to come. The descendants of Esau, however, count in this world by means of the orbits of the sun which has been described in the Torah (Genesis 1,16) as "the great luminary.⁠" In the future, however, this great luminary will be made subservient to those who will be called "small,⁠" by God, (compare Jeremiah 49,15) "For I will make you smallest among nations, etc.⁠" [The prophet addresses Edom, the spiritual descendant of Esau]. At that time the (previously) small luminary, i.e. the Jewish people, will become big, the nation whom God calls big as we read in Deuteronomy 4,8 "and which is a great nation such as this, etc.⁠" The descendants of those who count according to the sun's orbits will eventually be judged by means of the sun, i.e. they will be burned by the fiery heat of the sun as we know from Malachi 3,19.
The entire matter can be understood by means of a parable. A king got engaged to a lady and wrote her a marriage settlement in which he gave her a few relatively minor gifts. Once the marriage was consummated, he wrote her a contract bequeathing to her very large gifts. The relationship between God and the Jewish people is somewhat similar. In this world God got "engaged" to the Jewish people as we know from Hoseah 2,21: "I will espouse you forever.⁠" At that stage of our relationship with God He gave us only the moon, as we read in our verse "this moon is for you.⁠" However, in the days of the messiah there will occur the consummation of our relationship with God. We know this from Isaiah 54,5 "for He who is your mate is the One Who has made you. The Lord God of Hosts is His name.⁠" When that time arrives God will hand over to Israel all that is spelled out in the second marital agreement. According to Shemot Rabbah end of chapter 15, this is the meaning of Daniel 12,3 "and the knowledgeable will be radiant like the brightness of the expanse of the sky.⁠"
We find an interesting halachah in Tractate Sofrim 19,10 as well as in the Jerusalem Talmud (Berachot 9,2) that one does not recite the benediction over the new moon except on the night following the Sabbath when one is still in a state of "fragrance,⁠" i.e. surrounded by the joyful aura of the Sabbath and wearing Sabbath garments. When reciting this benediction one is to stand at attention facing the moon and to jump up and down three times reciting the formula: "blessed be your Creator, blessed be the One Who sanctifies you. Just as I jump in your direction without being able to touch you (with harmful intent) so those who wish to harm me may jump without achieving their aim. May fear and trepidation overcome all those; since Your arm is mighty may they be struck dumb as stone" (Exodus 15,15).
החדש הזה לכם ראש חדשים – פרש״י משה נתקשה על מולד הלבנה באיזה תראה ותהי ראויה לקדש והראה לו הקב״ה באצבע ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש נתקשה משה כלומר לא ידע להבחין אם הוא מן הישנה או מן החדשה שהרי היא קטנה בסוף החדש כמו בתחלת מולדה לפי שהיא הולכת ומתמעטת מט״ו יום עד סוף החדש ואמר לו הקב״ה כזה ראה וקדש כלומר כשתראה פגימת הלבנה במזרח אז ראה וקדש החדש אבל מט״ו יום עד סוף החדש הפגימה כלפי מערב.
החדש הזה לכם – נתקשה משה. וא״ת למה נתקשה וכי לא היה רואה הלבנה כמו שהיא. י״ל דלא היה יודע אם היא מן החדשה או מן הישנה. דכשם שמועטת היא בחדושה. כך היא מועטת כשהיא ישנה. והקב״ה מסר לו סימן פגימתה כשהיא חדשה כלפי מזרח. ישנה כלפי מערב. ונראה שפרשת החדש נאמרה קודם אותה של מעלה של מכת בכורות. שזו נאמרה קודם עשור של ניסן. ושל מכת בכורות ערב פסח נאמרה.
החודש הזה – כזה ראה וקדש והכל תלוי בקדוש ב״ד כדא׳ ר׳ אושעיא כשישראל מגיעין לר״ה הקב״ה אומר למלאכי השרת העמידו בימה והוציאו ספרים כי למחר אני בא ודן עולמי בין כך ובין כך נמלכין ב״ד שלמטה ועברו ודחו ר״ה עד יום של אחריו למחר אין הקב״ה דן את עולמו באין מלאכי השרת לפני הקב״ה ואומרים לפניו רבה״ע לא כך אמרת לנו למחר אני דן את עולמי ונשמוט הדין באפס אומר להם הרי בני דוחין את הדין עד למחר והדבר מסור בידם שאתם צריכין לילך אחר קביעותם וכל מה שהם עושין נעשה עמהם וע״ז אמר משה ע״ה כי מי גוי גדול אשר לו וגו׳ בכל קראנו אליו קרי ביה קריאתנו אליו כלו׳ קריאת החדשים והמועדות שלנו אליו נמי הם נקראים ונעשים. ואחז״ל שזה אחד מן הג׳ דברים שנתקשה משה ע״ה. וקשיא שהרי קטנה היה בסוף החדש כמו בתחלת המולד ואיך יוכל להבחין אם היא מן הישנה או מן החדשה וי״ל דמ״מ יוכל להבחין מתוך הפגימה כי הישנה פגימתה לצד המערב והחדשה לצד מזרח. ד״א כי בסופה עומדת בקרן דרומית מזרחית ובחדושה בקרן דרומית מערבית.
החודש הזה, "this month. [Seeing that the word "month" is an abstract term that cannot be described as visible, "the meaning of G–d's words are; "when you observe the position of the moon in which you see it at this time, this is when the lunar cycle enters a new phase, i.e. when the month in the Jewish calendar begins.⁠" This event is to be sanctified by you on each occasion. The members of the Jewish High Court will have to officially proclaim this event. The word לכם, "for you,⁠" is G–d's authority to appoint the High Court as competent to declare when the moon has renewed itself. If the members of the High Court deem it in the national interest, they have the authority to postpone the new moon for an extra day.⁠1 When Rosh Hashanbah approaches, G–d informs the angels that He will sit in judgment of mankind, and He gave them a preview similar to what He did with Avraham when He was about to destroy Sodom and its satellites. According to Rabbi Aushiyah, after He had told the angels that He was afraid He would have to destroy mankind, it happened once that when the day came and He had not sat in judgment, the angels approached G–d asking Him if He did not say to them: "Tomorrow I'll sit in judgment over all of mankind and the judgment will result in our allowing mankind to disintegrate"? G–d replied: "My children have forced Me to delay this for a day when I authorised them to decide on making adjustments to the calendar.⁠"23 Being aware of this, Moses said in Deuteronomy 4,7:כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קראנו אליו, "for what great nation is there that has G–d so close to them, as the Lord our G–d whenever we call upon Him?⁠" The word קראנו in that verse is to be understood as if it had been spelled קריאתנו, "our calling,⁠" i.e. proclaiming the times of the new moon, or an additional calendar month making leap years.⁠" According to our sages in the Talmud, tractate Menachot folio 29, this subject was one of three that Moses had had difficulty in comprehending without Divine assistance.⁠4 Our author does not follow this, saying that anyone of us can see that at the end of the month it almost disappears completely, and at the beginning of the month it reappears gaining is visibility until full moon. Moses' difficulty was that on the last day of the month the moon is just as invisible as on the first day of the month. How are we then to know if today is the last day of last month or the first day of the month just commencing? The answer is that the difference is that when approaching the end of the month, the hollow area of the semicircle points in the opposite direction from what it does at the beginning of the month. The hollow area faces west when the moon is in its second half, while it faces east when in its first half. Another way of determining this is that near the end of its monthly orbit it is visible in the south-eastern corner of the sky, whereas at the beginning of its monthly orbit it faces south-west.
1. [They do not have the authority to advance it for a day. Ed.]
2. [The editor of my edition of this edition of the Daat Z'keynim, points to a similar, but not identical statement in Sh'mot Rabbah 15,2, the prediction of mankind being destroyed being missing. Ed.]
3. [If I understand the point of the Midrash correctly, if G–d had sat in judgment on the day on which Rosh Hashanah should have been according to His calendar, on that day the balance of good and evil on earth would have resulted in mankind having forfeited the right to exist. Due to the Rabbis having decided to observe Rosh Hashanah one day later, the pendulum by then will have swung to a positive balance allowing G–d a chance to continue to give mankind another chance. Ed.]
4. [He had to be shown what the moon looked like at time of its monthly renewal. Ed.]
החדש הזה לכם – בשביל שזו מצוה ראשונ׳ שניתנ׳ לישראל על ידי משה כתיב בה בארץ מצרים כי האחרות שניתנו על ידו בהר סיני או שבא לומר בארץ מצרים אבל לא בעיר כמו שדרשו רבותינו. והיה ראוי שיאמר תחלה דברו אל כל עדת בני ישראל החדש הזה לכם ואחר כך יגמור כל הפרש׳ אלא משה ואהרן הם במקום כל ישראל ואמר להם כנגד כל ישראל ולדורות וחזר ואמר להם דברו אל כל עדת בני ישראל שיצוום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור ולפי מדרשו שדרשו לכם לומר שקדוש החדש צריך ב״ד מומחין לכך לא אמר תחלה דברו אל כל עדת בני ישראל שאין בקידוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם. ופי׳ החדש הזה לכם ראש חדשים שימנו אותו חודש ראשון וממנו ימנו שני שלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש כדי שיהי׳ זכרון לנס של יציאת מצרים כי כשיאמרו החדש הראשון שפירושו ראשון ליציאת מצרים וכן שני שלישי יזכירו לעולם לנס כי אין לחדשים שם בתור׳ אלא החדש השני השלישי כדרך שאין שמות לימות השבוע אלא אחד בשבת שני בשבת כדי שיהי׳ זכיר׳ ליום השבת למנוחתינו ימי השבוע כן תהי׳ זכירת מצרים במנותינו החדש הראשון השני השלישי לגאולתינו שאין המנין לשנה שהרי תחילת שנותינו מתשרי דכתיב וחג האסיף תקופת השנה ועל כן נאמר ראשון הוא לכם שאינו ראשון לשנה אלא לכם לגאולתכם. ואמרו רבותינו שמות החדשים עלו עמהם מבבל כי מתחל׳ לא היו להם שמות אצלינו ועל כן אינם נזכרים בשום מקום בתור׳ אלא בעזרא ובדניאל ובמגלת אסתר ובנבואת חגי זכרי׳ שהיו בגול׳ ומה שעלו שמות החדשים מבבל כדי להזכיר גאולת בבל כי מתחל׳ היו זוכרים לגאולת מצרים במנותם החדשים לאותה גאול׳ וכשעלו מבבל העלו עמהם שמות החדשים והזכירו כי שם עמדנו ומשעלינו משם נזכיר בחדשים הגאול׳ השנית כאשר עשינו עד עתה בגאול׳ הראשונה:
החודש הזה לכם, "this month shall be for you.⁠" Seeing that this was the first commandment relayed to the Jewish people, the Torah mentions that it was revealed to him in the land of Egypt, seeing that all (most) other laws were given to him at Mount Sinai. Alternatively, the words בארץ מצרים mean that the law was given in the rural area of Egypt not while Moses was in the urban areas.
It would have been appropriate for the Torah to continue immediately with: "speak to the community of Israel that this month will be the first, etc.⁠" However, Moses and Aaron are here considered as representing the entire people, and God first wanted to legislate matters that would remain valid throughout the generations before dealing with how the Passover by the present generation of Israelites who stood poised for the Exodus was to be observed.
Once the Torah reports Moses and Aaron being told דברו אל כל עדת ישראל (verse 3), this is the commandment to tell the people now how to observe their Passover. (14) commences with details about the observance of the day of the Exodus to be observed in subsequent years and by subsequent generations.
According to the Midrash the wording of the Torah gives only the Jewish Supreme Court the latitude to proclaim the new moon so that the Torah could not first address the entire people.
The meaning of the words: "this month shall be for you the first of the months,⁠" is first and foremost that from now on this is the first month in the year for you, and all subsequent months are going to be named in relation to this month, i.e. "the second month", "the third month", etc. This will serve to keep the month of the redemption and the miracles associated with it alive in our daily lives throughout the year. We follow the same pattern as we follow with the days of the week, (in our daily psalms) by making the Sabbath the focal point of the week and the days following it all being related to it by being called "second day,⁠" "third day,⁠" etc. We remind ourselves of the day of our rest on every single day of the week by means of this stratagem Similarly, we remind ourselves of the miracle of the redemption by the Torah mentioning months only in that fashion.
[after the Babylonian exile, the Jewish people adopted proper names for the months, even reflected in the manner we announce the new moon on the Sabbath preceding it. This was not the Torah's intention, obviously, and this writer wonders if the sages who permitted use of the secular names of the months wanted to remind us that the redemption from the Babylonian exile did not completely eliminate the traces of exile for a variety of reasons which are not my task to elaborate on here. Ed.] These names of the months current in Persia did find their way into the Bible in the writings of Ezra, Daniel, and the story of Esther, as well as in the prophecies of Chagai and Zecharyah. These prophecies were all revealed while the prophets and the people were already in exile. The Jews who returned to the land of Israel after the Babylonian exile, may have intended to remind themselves of their being redeemed from that exile in a manner parallel to the Jews who were redeemed from Pharaoh's exile.
החודש הזה לכם – הפסוק משולש ויש בו ג״פ חודש וכן בין כל א׳ ואחד ג׳ תיבות לומר באחד בניסן ר״ה למלכים ולרגלים ולחדשים. חדש בגימטריא לרגלים. לכם. אותיות מלך. ניסן בגימטריא למלכים. מתחילים עיבור החודש בג׳ לכן ג״פ חודש בפסוק ונושאין ונותנין בה׳ שאלו הג״פ א׳ חודש ב׳ מהם חדשי חדשים שהם חמשה וגומרים בז׳ שד״פ כתיב עוד חודש בפרשה וכשתסיר ג״פ חודש שבפסוק ישארו ז׳ תיבות דשבעה עולים לעיבור השנה.
ראשון הוא לכם – וסמיך ליה דברו שאין מקדשין אלא בב״ד הגדול.
לחדשי השנה – ב׳ במסורה: דין ואידך עולת חודש בחדשו לחדשי השנה מכאן דרשו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה שבאחד בניסן מתחילין להביא מתרומה חדשה דהיינו ראשון הוא לכם לחדשי השנה דהוא ניסן..
החדש הזה לכם ראש חדשים כו׳ – אמר לו הב״ה כזה ראה וקדש ועם חשיכה הראהו שלא היה הדיבור עם משה אלא ביום שנ׳ (לעיל ו׳ כ״ח) ביום דבר יי אל משה, וכך פר״ש, ובגמ׳ במסכת מנחות (כ״ט א׳) אומר, שהוא מג׳ דברים שנתקשה משה בלבנה ובמנורה ובשרצים. וקשה לחשיב נמי וזאת החיה אשר תאכלו מלמד שהראה לו כל מין ומין וא״ל זה תאכל וזה לא תאכל. וי״ל דלא מני אלא היכא דכתיב זה ולא זאת. וקשה ולחשוב זה יתנו (שמות ל׳ י״ג) וי״ל דלא חשיב אלא אותו שהראה לו באצבע, אך [מטבע] של אש שהראהו לא חשיב.
והקשה הג״ן לר׳ יהושע שאמר (ר״ה י״א א׳) שבניסן נברא העולם פשיטא מאי קמ״ל כיון שנברא בו העולם. פשיטא שהוא ראש חדשים. ואין לומר שהוא ראש למלכים ולרגלים, והלא כל ד׳ ראשי שנים הן ראש למלתיהו, ותי׳ ראשון שיש להביא מתרומה חדשה והראשונה פסולה, מה שאין כן בשאר ראשונים שהראשונים יפסל. ועוד הקשה הג״ן, אם אפי׳ של [כזה] ראה וקשה ר״ל כשהיא קטנה כזו ( והלא בסוף החדש נמי קטנה היא ואיך יבחין חדושה. וי״ל בתחלת החדש אז היא כזה ) אבל בסוף החדש הפגימה להפך כלומר כנגד מערב ואין לטעות וקרניה למערב כזה [)].⁠א א״נ אין לטעות דהא בתחלת הלילה בחדושה ובסוף החדש בסוף הלילה וזהו ההיכר.
א. הציור חסר בכ״י ששון (וגם בכ״י פריס).
החדש הזה לכם ראש חדשים – הנה היה זה לתפארת הענין הנכבד שנעשה בו והוא יציאת מצרים, ואמנם שם חדש טעמו מבואר שהוא מחודש, והוא התחדש אור הלבנה כמפורסם לחוש, והנה זה השם נאמר בכלל ויחוד, כי יונח על כלל תנועת הלבנה וסבובה, ממערב למזרח והוא כלל החדש, ונאמר על התחלתה ביחוד, כמו שיאמר ע״ז ראש חדש, והנה פה יאמר החדש הזה על כלל החדש.
החֹדש – הוא נאמר על חידוש הלבנה. וראוי שתדע כי לא יתכן שיהיה התחלת החודש מעת החידוש האמיתי ללבנה, והוא מעת דיבוקה עם השמש; שאם היה הדבר כן היה מחודש לחודש ימים ושעות ורגעים; וכבר התבאר מלשון התורה כי החודש הוא מורכב מימים לבד, במה שאמר: ׳עד חֹדש ימים׳ (במדבר יא, כ), כי זה יורה לפי הוראת הגדר שהחודש הוא מורכב מימים. ועוד, כי התורה תצוה להקריב קרבן בראש חודש, ואילו היה ראש החודש בעת הדיבוק האמיתי לירח עם השמש, היה לפעמים ראש החודש בלילה, והיה בלתי אפשר להקריב אז הקרבן שהוגבל, כי הקרבת הקרבנות היא ביום לבד, כמו שיתבאר בספר ויקרא, ובפרט מה שנאמר שם: ׳היא העֹלה על מוקדה על המזבח כל הלילה׳ (ויקרא ו, ב), ולזה הוא מבואר שאין החודש מתחיל מעת הדיבוק האמיתי לירח עם השמש; ולא ישאר אלא שיהיה החודש מתחיל מעת חידוש הלבנה לפי הראות, והוא מעת שהתחיל להראות, והוא אצל שקיעת השמש. ובהיות הענין כן והיה החודש מורכב מימים לבד, הנה יִקָּרֵא ראש חודש - היום הראשון ממנו. ובו יהיה הקרבן המיוחד בראש חודש בין תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, כמו שיתבאר במה שיבוא; ואולם אם יכלול החודש ימים ושעות ורגעים, לא יהיה ראש החודש כי אם הרגע אשר בו יהיה חידושו, וזה יהיה פעמים רבות בעת שלא יתכן להקריב בו קרבן. ועוד, שהתורה לְמה שהיא מצווה בכל הזמנים שהיו אחר נתינתה לנו; והיה בלתי אפשר שיהיה שם בכל הזמנים מי שידע עת התדבקות השמש עם הירח לפי האמת — כי גם עד זמננו לא נשלמה זאת הידיעה לאחד מן הקודמים שהגיעו אלינו דבריהם, כמו שנתבאר מדברינו בחלק הראשון מהמאמר החמישי מספר מלחמות ה׳ (פרק סד) — הנה ראוי שיהיה קביעות החודש בלתי תלוי בעת זה הדיבוק האמיתי. ולזה הוא מחוייב שיהיה תלוי בחידוש הלבנה שהוא לפי הראות, כי זה אפשר שיושג תמיד בחוש. ולפי שהראייה תהיה אצל שקיעת השמש, הנה ראוי שיהיה החודש מתחיל מעת שקיעת השמש; ולזאת הסיבה היו הימים מתחילים לפי התורה מעת שקיעת השמש — אמר: ׳מערב עד ערב תשבתו שבתכם׳ (ויקרא כג, לב) — וזה, כי כבר היה ראוי שיתחילו הימים אם מזריחת השמש אם משקיעתו, כי אלו העתים לבד יושגו בחוש.
ראש חדשים – רוצה לומר שיהיה ראשון לשאר החודשים בענין השנה; וזה ממה שיורה שהשנה היא מורכבת מחודשים. והנה זה החודש שהוא ראשון לשאר החודשים הוא בהכרח אם אצל העת שיכנס בו השמש בראש מזל טלה, או אצל העת שיכנס בו השמש בראש מזל מאזנים; כי אלו שני המקומות יתכן בהם שיהיו ראש השנה מבין שאר התקופות השמשיות, לפי שאופַן המזלות הוא נחלק בפועל באלו הנקודות, כי אופַן המשוה יחלקהו בהם, ואין הענין כן בשאר התקופות. וכבר למדנו שזה החודש הוא אצל העת שיכנס בו השמש בראש טלה, לפי שהתורה ביארה שזה החודש הוא חודש האביב, במה שאמרה: ׳שמור את חֹדש האביב׳ (דברים טז, א); ושהחודש השביעי תִּשְׁלַם בו האסיפה מתבואת הגורן והיקב; וזה לא יתכן אם לא יהיה זה החודש אצל העת שיכנס בו השמש בראש טלה; ולזה ידענו שזה החודש הוא חודש ניסן, כמו שנזכר במכילתא (מסכתא דפסחא פרשה א). והנה למדנו מזה שאנחנו מחויבים לקבוע חודשים ושנים, שאם לא נקבע אותם לא יהיה לנו חודש ראשון לחודשי השנה. והנה צותה התורה שנמנה חודשי השנה באופן שנשים זה החודש ראשון בענין השנים. ולמדנו מזה גם כן שהשנה אינה מתחלקת כי אם לחודשים, לא לחודשים וימים נוספים עליהם, כי בזה האופן יתכן שזה החודש - ׳ראשון׳ לחודשי השנה, כי חלקיה הראשונים הם חודשים. ועוד, שהוא אמר ׳לחדשי השנה׳, וזה ממה שיורה שחלקי השנה הם חודשים, לא חודשים וימים נוספים.
ובהיות הענין כן, והוא שהתורה הקפידה שיהיה זה החודש תמיד אצל היות השמש בראש טלה, כי היא אמרה ׳שמור את חֹדש האביב׳ (דברים טז, א), והוא מבואר שענין האביב תלוי בשמש, הנה הוא מבואר כי חודשי השנה יהיו פעם שנים עשר ופעם שלושה עשר, כדי שיהיה תמיד זה החודש קרוב לזה העת הנזכר. וזה, כי השנה השמשית היא יותר משנים עשר חודש מחודשי הלבנה קרוב מאחד עשר יום, וכאשר היה זה כן הוא מבואר שכאשר התקבץ מזה השארית מה שיהיה קרוב לחודש אחד הנה יצטרכו להוסיף על השנה חודש אחד, כדי שיהיה חודש ניסן בזמן האביב שיהיה בארץ ישראל אצל העת שיכנס בו השמש בראש טלה. וזאת השנה תִּקָּרֵא ״מעוברת״. והנה יתבאר במעט עיון למי שידע שיעור זמן החודש והשנה, שכבר יצטרכו לעבר מהשנים שבע בכל תשע עשרה שנה, כי תשע עשרה שנה יקיפו בחודשים שלמים בקירוב נפלא, ומספרם מאתים שלושים וחמישה חודשים. ולזה הפליג בטלמיוס היוני לשבח מי שהמציא זה המחזור, רוצה לומר מחזור התשע עשרה שנה, כי הוא הזמן הראשון שיקיף בחודשים שלמים ובשנים שלמים.
ראשון הוא לכם – ביאר בזה שכיון שקבעו אותו - יחוייב שיהיה ראשון, ולא ישאר להם כח לעבר השנה ההיא; ולולא זאת הכוונה לא היה צריך שיאמר אלא ״החדש הזה לכם ראש חדשי השנה״. והיה זה כן לפי שקביעת המועדים היא תלויה בקביעת החודש, ודבר זה כולו מסור לבית דין הגדול, כמו שיתבאר (פסוק טז, ובתועלת הראשון השורש הששי); וכיון שקבעו זה החודש וקראוהו ניסן, חוייב שיהיה חג המצות בזה החודש בזמנו.

ואולם התועלות המגיעים מהם הם שלושים ושנים:

(ב) התועלת הראשון הוא במצוות, והוא מה שנצטוינו לקבוע החודשים ולחשב השנים. והנה התועלת המגיע מזאת המצוה הוא קיום המועדים בזמנם, כי עניינם תלוי בקידוש החודש ובקיבוע השנה. ואולם התועלת המגיע מקיום המועדים בזמנם יתבאר בגזרת ה׳ אצל המאמר באחד אחד מהם; והוא נפלא בדעות, כמו שיתבאר שם. ובה עוד תועלת לקבוע החודש בזמנו, אשר יביאנו להאמין במציאות ה׳ יתעלה, כמו שיתבאר בגזרת ה׳ במה שיבוא.
ואולם שורשי זאת המצוה הם תשעה:
השורש הראשון הוא שקיבוע החודש יהיה מתחילת הֵרָאוּת הירח, כמו שביארנו (בביאור פסוק ב). ולזה הוא מבואר שבית דין יצטרכו לקנות זאת הידיעה בעדות מן הרואים הירח בחידושו, כי לפעמים יֵרָאֶה לזה ולא יֵרָאֶה לזה, לסיבה מהסיבות. וכבר נתבארו דיני זה העדות בראשון ובשני ובשלישי מראש השנה.
השורש השני הוא שקידוש החודש לא יהיה אלא ביום, לפי שקיבוץ הבית⁠־דין לקדשו, וקידושם אותו, הוא פעולה מן הפעולות, והם לא יהיו - לפי הנהוג - כי אם ביום, כמו שהתבאר בשורשים הכוללים, ולזה יחוייב שתהיה זאת הקריאה מהם ביום, כמו שנאמר: ׳אשר תקראו אֹתם מקראי קֹדש׳ (ויקרא כג, ב); וכבר נתבאר זה בשני ובשלישי מראש השנה (כד, א; כה, ב), ובראשון מסנהדרין (יא, ב).
השורש השלישי הוא שכאשר קידשו בית דין את החודש - הוא מקודש, אף על פי שכבר טעו או שגגו או הזידו, כי הדבר הזה הוא מסור להם, שנאמר: ׳אשר תקראו אֹתם׳ (ויקרא כג, ב; ד); כבר נתבאר זה בשני מראש השנה (כה, א). ואולם אמר ׳במועדם׳ (ויקרא כג, ד), כי מה שהוא מסור לבית דין איננו כי אם לקבוע החודש אצל מועדות, והוא ביום שלושים מהחודש, או ביום שלשים ואחד.
השורש הרביעי הוא שאף על פי שקידוש החודש יהיה על פי הראייה, הנה הקריאה היא המקדשת, לא הראייה. ולפי שכבר יפול ספק בראייה, כי אפשר שיֵרָאֶה לפעמים דמות הירח בעבים, היו בית דין חוקרים העדים באי⁠־זה מצב ראו הירח, ולאי⁠־זה צד היתה נוטה, ואם ידעו מדרך החכמה שזה בלתי אפשר - ייחסו זה לטעות יִקְרֶה בראייה, ולא יקדשוהו. ואם נתברר להם בלי ספק, בזולת ראייה, שהירח יכול להראות - יקדשוהו בזולת ראייה. כבר נתבאר זה בשני מראש השנה (כה, א).
השורש החמישי הוא שזה העדות דוחה את השבת, רוצה לומר הליכת העדים לבית דין, לפי שלא יהיה קידוש החודש בזולת עדות, והתורה חייבה שתהיה זאת הקריאה במועדה, ולא יתכן שתהיה במועדה בזולת זה האופן. והנה בזה גם כן תלוי תיקון המועדים ותיקון קרבן המוסף של ראש חודש. ולזה הוא מבואר שאם היה ביניהם ובין בית דין יותר ממהלך יום אחד - לא יוּתַר לעדים ללכת לבית דין בשבת, כי לא יקובל בעדותם תועלת בקידוש החודש, כי כבר יהיה ליל שלושים ואחד מהחודש, ואז הוא מקודש בזולת ראייה, לפי שהוא מבואר שלא יהיה בין חודש לחודש יותר משלושים יום. כבר נתבאר זה בראשון מראש השנה (כא, ב - כב, א).
השורש הששי הוא שקיבוע החודש והשנה הוא מסור לבית דין הגדול. והיה זה כן, כי אם היה אפשר זולת זה - הנה יִקְרֶה שיהיו המועדים בלתי נופלים בזמן אחד לכל ישראל. והמשל, כי יתכן שבירושלים יֵרָאֶה הירח ובעכו לא יֵרָאֶה, ובית דין שבירושלים יקדשו החודש ביום אחד, ובית דין שבעכו יקדשוהו למחרת היום ההוא; וזה דבר בלתי ראוי, כי כבר חייבה התורה שיעלו כל ישראל במועדים במקום אשר יבחר ה׳, ולזה יחוייב שיהיה זמן המועדים אחד לכל ישראל. ומזה יתבאר שזה יחוייב שיהיה על יד הבית⁠־דין אשר שם, הכולל לכל ישראל; כבר נתבאר זה בראשון מסנהדרין (יא, א-ב) ובתשיעי מברכות (סג, א).
השורש השביעי הוא שראוי לבית דין שיוסיפו בקצת השנים חודש אחד באחריתם, כדי שיהיה חודש ניסן בחודש האביב, כי כבר דקדקה התורה בזה כמו שזכרנו. עם שאי אפשר קרבן העומר בששה עשר בניסן אם יהיה חודש ניסן קודם לחודש האביב, ולזה יחוייב שיהיה בחודש האביב לפי המציאות. וכבר יעמדו על זה עוד מפני התקופה השמשית, שאם לא תהיה עד ששה עשר בניסן - יצטרך לעבר השנה ההיא, כי כשהיה הענין בזה התואר לא יהיה החודש ההוא לפי הנהוג חודש האביב. והנה זכרה התורה שבליל חמישה עשר היה אז חודש האביב; אמר: ׳כי בחדש האביב הוציאך ה׳ אלהיך ממצרים לילה׳ (דברים טז, א), ואמר: ׳היום אתם יֹצאים בחדש האביב׳ (להלן יג, ד) מגיד שבחמישה עשר בניסן היה חודש האביב. וכבר יעמדו על זה גם כן מפני פירות האילנות, אם לא היו עד הנה בתואר הראוי שיהיו בו אצל חודש האביב. כבר נתבאר זה בראשון מראש השנה (כא, א) ובראשון מסנהדרין (יא, ב). וראוי שלא יעלם ממנו שלא יתכן לעבר השנה מפני העדר חריש וקציר, כי החודש הבא אחריו לא יִמָּצֵא בו גם כן אביב, ולזה ראוי אז שיהיה פסח בחודש שהוא חודש האביב לפי הנהוג; עם שבזה יוּתַר הֶחָדָשׁ לישראל, ויִמָּצֵא להם המזון יותר ממה שיִמָּצֵא להם אם עיברו השנה. ולזה אין ראוי לעבר השנה מפני הבצורת. כבר נתבאר זה בראשון מסנהדרין (יא, ב - יב, א).
השורש השמיני הוא שיש לבית דין לעבר השנה לסיבה מהסיבות מהדברים הנלוים למועדים, כמו עליית ישראל, שאם לא יתכן שיִשְׁלַם זה עד החודש הבא אחריו — כאילו תאמר קלקול הדרכים מפני הגשמים, ולא יוכלו עולי רגלים ללכת בהם עד שיפסקו הגשמים ויתקנו הדרכים; או שנהרסו הגשרים, ולא יוכלו ישראל בזולת סכנה לעלות לרגל; ומפני גלויות ישראל שנעקרו ממקומם, ולא הגיעו עדיין במקום שיוכלו להיות שם בעת המוגבל. ודבר זה יתבאר ממה שעשה חזקיה, שנאמר: ׳וַיִּוָּעַץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלם לעשות הפסח בחֹדש השני... כי הכהנים לא התקדשו למדי, והעם לא נאספו לירושלם׳ (דברי הימים ב ל, ב-ג). וזה גם כן, עם שהוא ביד בית דין — כמו שזכרנו (השורש השלישי) — לקבוע השנים והחודשים לפי מה שירצו, יש לו שורש מבואר בתורה; וזה, שכבר נתבאר בפרשת בהעלותך (במדבר ט, ט ואילך), שהפסח ידחה לחודש השני לאשר היו בדרך רחוקה באופן שלא יוכלו להיות במקום אשר יבחר ה׳ בחצי יום ארבעה עשר לחודש ניסן, או לאשר היו טמאים לנפש אדם; ולפי שזה לא יהיה אלא כאשר היו מיעוט הקהל בזה האופן, כמו שיתבאר שם, הנה כשהיו רוב הקהל בזה התואר, שלא ידחו לפסח שני, יתכן שיעברו השנה מפני דרך רחוקה, אך לא מפני הטומאה, כי הטומאה דחויה בציבור כמו שיתבאר. ולפי שהוא עיבר השנה לפי שהכהנים לא התקדשו למדי, לפי שאי אפשר לעשות הקרבן מזולתם, למדו מזה גם כן שבשביל תנורי פסחים שאבדו בגשמים יש לבית דין לעבר השנה, כי בזולת זה לא יתכן שיאכלו פסחיהם עולי רגלים, כי יחוייב להם לאוכלו צלי אש, ואין ראוי שישחטו את הפסח אם לא לתכלית שיֵאָכֵל. והוא מבואר שאם לא היה ביד בית דין לעבר השנה מפני אלו הדברים - לא היו עושים זה חזקיה וסיעתו. ולפי שכבר יֵרָאֶה מן המקום ההוא שכבר שגג בזה חזקיה שגגה⁠־מה, כמו שביארנו שם, הנה חקרו רבותינו על השגגה האפשרית שתיוחס לו בזה. ולפי שלא נראה להם שיטעה חזקיהו לדחות לפסח שני כל ישראל מפני אלו הדברים, אמרו שמה שאמר בזה המקום שעשו את הפסח בחודש השני היה שכבר עיברו השנה ביום שלושים באדר, ולפי שראוי לקבעו ניסן, אם באו עדים שראו הירח, לא היה ראוי שיעבר השנה אז. אלא שכבר יקשה לזה: איך קרא הכתוב החודש ההוא שעשה בו הפסח ״החודש השני״? והוא מבואר מדברי רבותינו ז״ל שאם עיברו את השנה ביום שלושים באדר - מעוברת! ולזה יֵרָאֶה לי שכבר עיבר את השנה אחר שנקבע ניסן, ולא היה להם כח לעבר השנה אחר זה, כי יחוייב בחודש ההוא שיהיה ראש חודשים. וכבר נתבאר זה כולו בראשון מסנהדרין (יב, א-ב). ואולם מדברי סופרים יחוייב שלא יעברו השנה ביום שלושים באדר לכתחילה, אך אם עברוה - מעוברת.
השורש התשיעי הוא שאין מעברין השנה אחר שקידשו בית דין את חודש ניסן, ולא ביום אחד ושלושים באדר, שהרי הוא ניסן — ואף על פי שלא נראה הירח, כמו שזכרנו במה שקדם (השורש החמישי) — ויחוייב בו שיהיה ראש חודשים כאומרו: ׳החֹדש הזה לכם ראש חדשים׳ (יב, ב); ולזה אין כח בבית דין לעשותו אדר שני.
הראהו הלבנ׳ בחדושה ואמר ליה כשהירח מתחדש יהיה לך ר״ח. וכן שנינו במכילתא רבי ישמעאל אומר א״ל הב״ה למשה הראה את החדש לישראל ואומר להם כזה היו רואין וקובעין בו לדורות ומייתי לה במדרש רבי תנחומא וקשה מההיא דפ״ק דפסחים דפריך אהאי קרא גופיה ממאי דבריש ירחא קאי דילמא בד׳ בירחא או בה׳ בירחא אבל התוספות פירשו נהי דאמירת הב״ה למשה שיאמר לישראל היה בר״ח דילמא אמירת משה לישראל בד׳ בירחא או בה׳ בירחא הוה אי נמי נהי דמצות החדש נאמרה בר״ח דילמא פרשת דברו אל כל עדת בני ישראל לא נאמרה בר״ח אלא בד׳ או בה׳ בירחא ומסיק יליף מפסח של מדבר ממדבר מדבר ממניין הפקודים מה להלן אמירת הב״ה למשה ואמיר׳ משה לישראל בר״ח כדכתיב באחד לחדש השני ויתילדו אף כאן בר״ת ותימה דמההיא דמכילתא דקתני או אינו אלא הלקיחה והדבור היה בעשו׳ ת״ל החד׳ הזה לכם דבר אימתי היה הדבור בר״ח כו׳. משמע שגם ממשה לישראל בר״ח נאמרה ולמה הוצרך למדבר מדבר והא דכתיב ראש חדשים בלשון רבים שלא תאמר דוקא אותו חדש שהרא׳ למשה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ר״ח הוא בכל שנה ושנה אבל לא שאר חדשים לכך נאמר ראש חדשים בלשון רבים לכלול כל חדשי השנה והכי קאמר כשהירח מתחדש יהיה נחשב לך לראש בכל חדשים והא דכתיב הזה לאו דוקא זה אלא כזה ומפני שנתקשה בו משה א״ל כזה ראה וקדש כדלקמיה:
ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. שאע״פ שמלת החדש הזה דרשו אותה רז״ל על פי קבלתם לחדושה של לבנה גם הפשע עומד במקומו לומר שהחדש הזה שהוא חדש ניסן יהיה לכם תמיד ראש לכל חדשיכם כדאמרינן ביבמות פרק כיצד אמר רבא אף על גב דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכי גבי והיה הבכור אשר תלד אתיא ג״ש ואפיקתיה לגמרי:
על חדש ניסן אמר לו זה. ובמכילתא אמרו אתה אומר זה ניסן או אינו אלא אחר כשהוא אומר וחג האסיף בצאת השנה ואומר בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ אי זה חדש הוא שיש לו חג האסיף וצאת השנה אין זה אלא תשרי לאחר שלמדת שתשרי שביעי הוי ניסן ראשון ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר בחדש הראשון הוא חדש ניסן אבל מהיום אתם יוצאים בחדש האביב דמשמע שאותו חדש שנאמר בו החדש הזה לכם שבו יצאו ממצרים היה אביב ואין אביב אלא בחדש ניסן אין להביא ראייה משום דלא ידעינן באי זה אביב קא מיירי אם באביב דשעורה והוא ניסן שמקריבין בו העומר מאביב של שעורה אם באביב דחטה והוא סיון שבו חג השבועות הקרוי בכורי קציר חטים אבל האסיף לא נמצא אלא באסיפת התבואה כדכתיב באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג י״י שבעת ימים א״כ לא אשכחן חג האסיף ותקופת השנה אלא בתשרי:
הזה נתקשה משה על מולד הלבנה באי זה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש והראה לו באצבע את הלבנ׳ ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש. שאף על פי שאין ללבנה שיעור למטה שהרי בתחלת ראייתה מיד ראויה לקדש מ״מ יש לה שיעור למעלה שאם לא נראית עד לאחר יום או יומים ששיעורה גדול מאד אינה ראויה לקד׳ שכבר קדשוה מן השמים כדתנן בפרק אם אינן מכירין ר׳ אליעזר ב״ר צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים ותניא נמי בפ״ק דפסחים אין משיאין משואות אלא על החדש שנראה בזמנו אך קשה דאם כן אין ללבנה שיעור כלל מאחר שאין הדבר תלוי אלא בימים שאם נראית בזמנה דהיינו ביום שלשים מקדשין אותה ואם לא נראית אלא ביום ל״א אין מקדשין אותה וא״כ מה הוא אותו השיעור שנתקשה בו משה והראהו לו השם באצבע.
ושמא יש לומר דע״י שיעורה נדע אם נראית בזמנה או שלא בזמנה. וי״מ דהאי באי זה שיעור תראה דקאמר פי׳ באי זו צורה תראה עד שיוכל להבחין אם היא מהחדש׳ או מן הישנה שככה היא קטנה בסוף החדש כמו בתחלתו והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע וא״ל כזו הצורה שפגימתה לצד מזרח ראה וקדש שאז היא מן החדשה אבל כשפגימתה לצד מערב דע שהיא מן הישנה והוא פי׳ משובש דמלת שיעור אינה נאמרה על הצורה ועוד שהישנה אינה נראת אלא במזרח והחדשה אינה נראת אלא במערב ואין לטעות בין חדשה לישנה ועוד למה לא נתן לו הסימן שהישנה במזרח והחדשה במערב אבל הוצרך להראותה לו באצבע ולתת לו סימן מצד פגימתה ועוד שבפר׳ הקומץ רבה פרש״י בהדיא שנתקשה בה משה מפני שבשעת המולד אין הלבנה נראת כי אם מעט ואינה נכרת וזה מורה על כמותה ולא על צורתה.
ושמא יש לומר שמרוב קטנות׳ אינה נכרת אם היא עב קטנה או ירח כדאמרינן בר״ה כזה ראיתם או כזה ראיתם דמשמע שיש ללבנה שיעור ידוע בתחלת הראותה:
ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם ראש חדשים וגו׳ כשנתבונן בפסוק הזה עם כל קצורו נלמוד ממנו שלשה למודים:
הלמוד הראשון הוא שעם היות שמפאת כדוריות הגלגל וסבוב תנועת השמש שתפעל השנה לא ישוער בה התחלה וסוף הנה מצדדים אחרים כבר ישוער בשנה התחלה ותכלית וזה אם בסידור טבעי ואם בהנחה הסכמיות וביאור זה שהנה בטבע ראוי להיות השנה תנועה מוגבלת ומסודרת שנשער בה התחלה וסוף ואמצע ולפי שהיו מצעדי השמש על אזור המזלות והיה האזור הזה נחלק אל י״ב חלקים שוים שהם י״ב המזלות שבגלגל השמיני לכן היה יותר ראוי שהשנה תתחיל בהכנס השמש בתחלת אחד מאלה הי״ב מזלות משתתחיל בהיותו באמצע או בסוף אחד מהם הרי לך בזה אם כן ראשית והתחלה מה לתנועת השמש בהכנסו בתחלת אחד מי״ב המזלות האלה. אחר זה נחקור אם יש לקצת התחלת המזלות יתרון ראשיות על זולתם ונמצא שגם בהתחלות אלה המזלות יש בקצתם יתרון ראשיות והתחלה על השאר והוא כפי ערך חלקי העגולה של אזור המזלות לעגולת משוה היום כי להיות אלה השתי עגולות גדולות מקיפות את הגלגל ומרכז שתיהן אחד שהוא מרכז הארץ וקוטבו כל אחד מהם מתחלפים כי קוטבי עגולת משוה היום הם קוטבי התנועה היומית ממזרח למערב אמנם קוטבי אזור המזלות הם קוטבי תנועת הגלגל השמיני ממערב למזרח ואלו מתרחקות מאלו בכ״ג מעלות וחצי בקירוב לכן הוא מחוייב שתחתוך האחת את האחרת בשתי נקודות מתנגדות ושתתרחק ותטה האחת מהאחרת בתכלית רחוקם כפי רחוק קוטביהם בשתי נקודות אחרות מתנגדות ובהכנס השמש באלו הארבע נקודות תתחדשנה ד׳ תקופות השנה וזה שבהיותו בשתי הנקודות החותכות הנקראות חיתוכין שהם ראש טלה וראש מאזנים יהי׳ שתי תקופות השוות הנקראים שני השוויים האביביי והחרפיי כי בהיות השמש בכל אחד מהם תהיה תנועתו היומית באותו יום על אותה עגולה בעלת קוטבי התנועה היומית שהיא במשוה היום וישתוו אז היום והלילה ואלו הן תקופת ניסן ותקופת תשרי ובהיות השמש בשתי הנקודות היותר מתרחקות שהם סרטן וראש גדי יהיו שני ההפוכים מפני שבהיות השמש בראש סרטן הוא צפוני בתכלית והוא אז היותר קרוב אלינו ממה שאיפשר ויתארך היום בתכלית האורך ויתחמם בתכלית החום להיות השמש קרוב לנוכח ראשנו וזה נקרא הפוך קיציי והוא תקופת תמוז אמנם בהיות השמש בראש גדי יהיה הענין בהפך כי הוא דרומי בתכלית ואז תרחק השמש ממנו כל מה שאיפשר ויקצר היום ויגבר הקור בתכלית לפי שאז השמש נוטה מאד מנוכח ראשנו ויקרא זה הפוך סתויי והוא תקופת טבת. הנה התבאר מכל זה היות בין י״ב התחלות המזלות אשר באזור ארבעה מהם שלהם משפט הראשיות וההתחלות מבין השאר ויתחייב מזה שהשנה תתחיל באחת מאלה הארבע תקופות רוצה לומר בהיות השמש בהתחלת המזלות האלה או טלה או מאזנים או סרטן או גדי לא בשאר המזלות. וכבר שערו חכמי המחקר ביום ארבעה רביעים מסכימים לארבע תקופות האלה מהשנה לפי שהיום כלו שהוא כ״ד שעות מתחלק לשני חצאין חציו מאיר והוא היום וחציו מחשיך והוא הלילה כמו שהשנה חציה במדרגת היום המאיר בהכנס השמש בראש טלה עד הכנסו בראש מאזנים והוא גבול הגדלת הימים וקוטן הלילות ותגבורת החום וקרבת השמש לנוכח ראשנו והתמדת עמידתו ממעל לארץ וחציה במדרגת הלילה החשוכה בהכנס השמש בראש מאזנים עד שובו לראש טלה שהוא גבול גודל הלילות וקוטן הימים ותגבורת הקור ונטיית השמש מנוכח ראשנו והתמדתו למטה מארץ. ושערו עם זה שכל אחד מחצאי היום האלה יתחלק לשני חלקים אם היום המאיר מעת זריחת השמש עד חצי היום ומחצי היום עד הערב ואם הלילה מעת שבא השמש עד חצי הלילה ומחצות הלילה עד זריחת השמש וכנגדם יתחלקו שני חצאי השנה אם החצי המאיר מהכנס השמש בראש טלה עד הכנסו בראש סרטן שהוא תקופת האביב ומהכנסו בראש סרטן עד בואו לראש מאזנים שהוא תקופות הקיץ ואם חצי השנה החשוך הקר מהכנס השמש בראש מאזנים עד הכנסו בראש גדי שהוא תקופת החורף. ומהכנסו בראש גדי עד הכנסו בראש טלה שהוא תקופת הסתיו הרי לך מבואר גם מטבע היום וערכו אל השנה ענין הארבעה רביעיו׳ ותקופות שיתחייב היות התחלת השנה באחת מהן. אחר זה נחקור עוד בין אלה ארבעת תקופות השנה מה היא היותר ראויה מהן להיות התחלת השנה יותר מהשאר. ונמצא שיש לשתים מהן רוצה לומר תקופת ניסן מהאביב ותקופת תשרי מהחורף משפט הראשיות באמת על השתים האחרות לפי שאלה הן תקופות שני השוויים אבל שתי התקופות האחרות הם לשני ההפוכים ולפי שהיו השויים במדרגת הקנין והשלמות היה ראוי שהשוויים יקדמו אל ההפוכים שהן במדרגת ההעדר והחסרון כי ההפוך אינו כי אם העדר השווי בתכלית הנטייה לאחד מהקצוות והשויי הוא המצוע אשר בין שני ההפכים והנטיות המופלגות וידוע שהשלמות נמצא תמיד באמצעי אשר בין שתי הקצוות ויתבאר זה גם כן מפאת ערכם אלינו כי בהפוכים יתחדשו האיכיות העצומות היוצאות מן השורה הטבעית קור וחום לחות ויובש מופלגים מזיקים אלינו ובשוויים יתחדשו איכות ממזגות בין ההפלגות והקצוות האלה ומפני זה כלו ראוי שתהיה התחלת השנה אם בתקופת תשרי ואם בתקופת ניסן שהן בהיות השמש באחד משני השיוויים האביביי או החרפיי בראש טלה או בראש מאזנים לא בשתי תקופות ההפוכים המופלגים כי כמו שאין ראוי שיהיה התחלת היום לא בעת חצי היום ולא בחצות הלילה שהם שני חלקי היום המסכימים לשתי תקופות ההפוכים אשר בשנה כי אם לזריחת השמש או לעת בואו כך אין ראוי שתהיה התחלת השנה כי אם מתקופת האביב בהכנס השמש במזל טלה או בתקופת החורף בהכנסו במזל מאזנים לא בשתי שאר התקופות. אחר זה נחקור מאלה שתי תקופות ניסן ותשרי איזו מהן יותר ראויה להיות התחלת וראשית השנה. והנה חכמי התכונה אשר לא מבני ישראל המה עשו התחלת השנה בהכנס השמש בראש טלה בתקופת ניסן וכן עשו תחלת היום בזריחת השמש בבקר להיות שניהם זמני האור והחום אשר הוא במדרגת הקנין שראוי שיקדם לקור ולחשך שהם במדרגת ההעדר אבל חכמי ישראל עשו התחלת השנה בהכנס השמש בראש מאזנים בתקופת תשרי ותחלת היום מן הערב הקודם אליו שהוא מתחלת הלילה כחשכה כאורה והם ישיבו לטעות חכמי האומות שהנה הקדימה אשר לקנין על ההעדר ולפעל על הכח היא קדימה בעצם ומעלה אך איננה קדימה זמנית רוצה לומר קדימת מציאות והויה כי מבואר הוא שהכח יקדים בזמן לפעל וההעדר לקנין ולהויה ואז הוא הקדימה הראויה להתחלת היום וראשית השנה רוצה לומר הזמנית לא קדימת המעלה כי היום והשנה הם מדות זמניות והזמנים קצובים ולכן יתחייב שיתחיל היום מן הערב שלפניו כבוא השמש והשנה תתחיל מן החורף בהכנס השמש במזל מאזנים כי בזה יתדמו הזמנים האלה לזמן הויות האדם והב״ח והצומחים לפי שיש שם זמן עיבור. ואחר כך זמן הלידה ויציאה לאויר העולם וזמן העיבור ביום ההוא הוא הלילה שלפניו כי אז השמש בבטן הארץ ובתוכה וכן בענין השנה היה העיבור הזמן החשוך שהוא מתקופת תשרי עד ניסן כי אז הוא זמן הזריעה והעולם כלו מעובר בהויותיו וכח הצמחי׳ נכנס בבטן הארץ בתוך השרשים כל אותה הששה חדשים מהחורף עד האביב כעצמים בבטן המלאה כל ימי ההריון אמנם זמן הלידה ביום הוא בזריחת השמש על הארץ כאלו יוצא מבטן האדמה כמו שיוצא העובר מבטן אמו בלידה וכן בשנה הלידה היא מתקופת ניסן שיוצאים הצמחים עד תקופת תשרי ולהיות זמן ההריון קודם בטבע לזמן הלידה ראוי שתהיה התחלת ההריון הוא באמת התחלת ההויה לגמרי ומפני זה עשתה התורה האלהית התחלת היום מן הערב כמו שאמר במעשה בראשית ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וכתיב (ויקרא כ״ג) מערב עד ערב תשבתו שבתכם ודברי רבי יוחנן וריש לקיש בפ״ק דר״ה ועשתה התחלת השנה בתקופת תשרי להיות הזמן ההוא התחלת הריון העולם וזריעת ההויות ולכן נאמר וחג האסיף בצאת השנה לפי שאז תצא שנה אחת ותכנס שנה אחרת. ולזה תקנו לומר אז היום הרת עולם. הנה התבאר מכל זה שכפי הסידור הטבעי התחלת השנה וראשיתה בערך העולם והויותיו ועניניו בכלל הוא בחדש תשרי בהכנס השמש בראש מאזנים וכבר הסכימו בזה חכמי ההודיים והכשדים עד שמפני זה קרא לחדש ההוא תשרי בלשונם שרוצה לומר התחלת וראשית וכן קוראים אותו היונים גם היום בלשונם תשרי וכבר ביארתי הדרוש הנכבד הזה בשלימות גדול בספר צדק עולמים אשר חברתי ח״א שער שלישי וזה הוא הלימוד הראשון שלמדנו הפסוק באמרו ראש חדשים וגו׳ כי יש ראש והתחלה בשנה והותרה השאלה האחת:
והלימוד הב׳ הוא שמלבד הראשיות אשר יש לשנה בערך העולם והויותיו שהוא בתקופת תשרי כמו שבארתי כבר הסכימו בני אדם בארצותם לגוייהם לעשות בשנה התחלה על דרך ההנחה וההסכמה וזה לסבה מן הסבות ומקרה מן המקרי׳ שקרה ביניה׳ ביום מיוחד ישימוהו ראשי׳ והתחלה פרטית לשנה ביניהם כאלו תאמר ללידת שריהם ומלכיהם או ליום המלכתם כמו שהיו מונים הכשדיים למלכות נבוכדנצר והיוני׳ מנו זמן רב למלכות אלכסנדרוס מוקדון והרומיים מנו למלכות הקיסר אוגוסטוס וזולתם וכן היו מאומות שמנו ללידת נביא שאמרו שניבא ביניהם כמו הישמעלים ללידת מחמד נביאם ומהאומות יש גם כן שמנו השנים לפעל עצום נעשה ביניהם כמו שהיו בני אדם מקדם מונים למבול והיונים מונים זמן רב לחרבן טרוייה אשר החריבו הם בגבורתם והרומיים היו מונים לבנין רומי והמניינים האלה הם כלם ע״צ ההנחה וההסכמה מבלי שיכחישו ההתחלה הטבעית המשוערת בשנה כפי תנועת השמש באזור המזלות. ובפ״ק (ר״ה יא) דר״ה חלקו כמו שזכרתי רבי אליעזר ורבי יהושע שרבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם ורבי יהושע סבר בניסן נברא העולם ויראה בתחלת הדעת ששניהם היו רוצים לעשות בהנחה ובהסכמה ראשית והתחלה לשנה ושתהיה נסמכת לבריאת העולם שבאותו חדש שנברא העולם והזמן שהוא מכלל הנבראים ילכו החדשים והשנים אחריו והוא יהיה ראשית השנה ויקשה א״כ איך חכמי הגמרא בהיות דעתם שהלכה כרבי יהושע שנברא העולם בניסן לא עשו משם התחלת השנה וראשיתה ועשו אותה וגם רבי יהושע עצמו בתשרי אבל אמיתת הענין כן הוא כי עם היות שיסבור רבי יהושע שבניסן נברא העולם הנה הוא יודה שתחלת השנה אצל כל בני אדם הוא בתשרי לפי שאין אצלו ראשיות השנה מפני שבו נברא העולם אלא מפני טבע ההויות שבעולם שראוי שיתחיל מהריונם שהוא מתקופת תשרי כמו שבארתי ויסבור רבי יהושע והמסכימי׳ עמו שלא היתה בריאת העולם בזמן הריון ההויות אלא בזמן לידתם לפי שכל הדברים בצביונם נבראו בקומתן נבראו ולא קדמה בבריאה הכח על הפעל והיתה אם כן הבריאה בניסן והיתה אחר כך ששה חדשים התחלת השנה הראשונה בעולם מתשרי הוא תשרי הראשון וכן כל שאר השנים שנמשכו כפי המנהג הטבעי התחילו מתשרי ואין אם כן התחלת השנה וראשיתה בתשרי סותר לדעתו בבריאה הראשונה כי היא היתה על דרך הפליאה העצומה והתחלת השנה וראשיתה היא כפי המנהג הטבעי ותנועת השמים וכבר נרמזו כל הדברים והאמת האלה בפסוק הזה החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם וגו׳ כי הנה אמר החדש הזה לכם ראשון הוא לכם להודיעם שהחדש הראשון בטבע כפי תנועת השמש באזור המזלות אינו החדש הזה כי הוא חדש תשרי אבל שבדרך הנחה והסכמה יהיה להם ובערכם החדש הזה ראשי חדשים וראשית השנה ויהיו אצלם אם כן בשנה שתי התחלות אחת טבעית מתשרי ואחת הנחיית מוסכמת מניסן וענין זה שכדי שיזכרו תמיד חסדי ה׳ אשר עשה עמהם להפליא ביציאת מצרים יהיה אצלם החדש הזה אשר יצאו בו ראשון לחדשי השנה כי בו יתחילו למנותם ראשון ושני ושלישי כמו שנאמ׳ בחדש השני בחדש הג׳ גם שממנו ימנו התאריכים והשנים כאמרו בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים וכתב הרמב״ן שכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ימי השבוע מיוחסים אליו בא׳ בשבת בב׳ בשבת וכן השאר ככה יזכרו יציאת מצרים במנותם החדשים ראשון ושני ושלישי לזמן גאולתינו ובערכו היה ניסן חדש ראשון ותשרי יהיה החודש השביעי.
ואמנם שמות החדשים אשר אתנו העולים מבבל העלום משם כי שמות פרסיים הם וקראום כן לזכרון גאולתם מבבל להודיע כי שם עמדו ומשם העלם השם יתברך ונראה לי שלא עברו בזה על מצות החדש לפי שגם הם לא נמנעו מלקרוא את החדשים ראשון ושני במספרם כמו שצותה תורה אבל מלבד זה כנו את כחדש באותו כנוי שהיו מכניס אותו בבבל וכן נאמר במגלת אסתר בחדש הראשון הוא חדש ניסן שהוא ביאור החדש על דרך הפיל פור הוא הגורל הנה התבאר שענין מצות החדש היא התחלת הנחיית ושאינה סותרו׳ להתחלה הטבעיית והותרה בזה השאלה הב׳:
והלימוד הג׳ הוא שקביעות החדשים ועיבור השנים היה מסור לבית דין הגדול שבירושלים לפי שהמלאכה הקדושה ההיא יש בה חכמות רמות כי השנה הישראלית היא שנת הירח אשר תעשה החדשים שלמים כמו שאמר (שמות י״ב) ראשון הוא לכם לחדשי השנה ואחז״ל מכאן אתה למד ששנה אתה מונה מחדשים ואין אתה מונה שנה מחדשים וימים ולפי שהקפידה התורה שיהיה זה החדש ראשון בהיות השמש בראש מזל טלה כמו שאמרה (דברים ט״ז א׳) שמור את חדש האביב והאביב תלוי בשמש הוא מבואר שחדשי השנ׳ פעם יהיו י״ב ופעם יהיו י״ג חדשי׳ לפי שהשנה השמשית היא יותר מי״ב חדשי הלבנה קרוב לאחד עשר יום ולכן הוצרכו להוסיף על השנה חדש אחד כדי שיהיה תמיד ניסן בחדש האביב שהוא ארץ ישראל אצל העת שיכנס השמש במזל טלה וזאת השנה תקרא מעוברת ויצטרכו מפני זה לעבר מהשנים שבעה לכל י״ט שנה והם הג׳ והו׳ והח׳ והי״א והי״ד והי״ז והי״ט כי הנה י״ט שנה יקיפו בחדשים בשנים שלימים בקירוב נפלא ומספרם ר״ל חדשים שלמים כי זה הוא הנקרא חדש רוצה לומר השלם בימיו וכן אמר עד חדש ימים ואחז״ל מכאן אתה למד שימים אתה מונה לחדש ולא שעות ולכך היה החדש מלא בן שלשים יום וחדש החסר מכ״ט יום. הנה א״כ נמסר קביעות החדשי׳ ועיבור השני׳ לסנהדרי גדולה מפני שהם היו חכמי׳ מופלאי׳ בחכמת התכונה ויחשבו המהלך האמצעי והאמיתי לגלגלי הירח ולשני גלגלי השמש ומהלכם האמצעי ואופני נטייתם מן המרכז ולפי מרחק הארץ מאמצע הקו השוה וכפי האורך למזרח ולמערב וצריכין לתיקונים רבים שלשה תקוני׳ לרוחב על התלי וארבעה תקונים לאורך שביניהם גם התלי בעצמו וכפי שנוי המקומות השתנה הנטיה מג׳ צדדים ולזה היו החכמים בזמן הראיה עושים שבע חקירות לעדים אם ראו הירח לצפון או לדרום ואנה פני הירח בגובה או שפלה למזרח או למערב עד שמפני עוצם החכמה שהיתה בחכמי ישראל בדבר הזה הפליג בטלמיוס היוני לשבח ולפאר מי שהמציא זה המחזור של י״ט שנה במלאכ׳ העיבור אשר לבני ישראל וכתב שזה יוכיח שהיתה ביניהם נבואה וחז״ל אמרו שנתקשה משה בקדוש החדש עד שהראהו הקדוש ברוך הוא הלבנה בחדושה בראש חדש ניסן שרצו בזה שהחכמה הנפלאה ההיא לא השיגוה משה ואהרן מדעתם וחקירתם אלא שהיה סוד העיבור ושרשי חכמתו הלכה מסיני ודבר נבואיי:
וחכמי הקראים הרחיבו פה האריכו לשון כנגד חכמי ישראל בהיותם מקדשים את החדשים על פי החשבון וסוד העיבור באמר׳ שהתורה צותה שיקדשו את החדש על פי הראיה ושעל זה אמרה החדש הזה לכם ראש חדשים כי חדש לא נקרא אלא מפני התחדשות הלבנה ובראייתה בחדושה כמו שאמר (תהלים פ״א ד׳) תקעו בחדש שופר (עמוס ה) מתי יעבור החדש וצוה השם שבראיית הלבנה בחדושה יקדשו את החדש וכן נאמר על זה שמור את חדש האביב שישמרו בראייתם התחדשות אור הלבנה לקבוע חדש ניסן. ואם צוה השם שיקדשו את החדש על פי ראיית הלבנה וזאת לפנים בישראל בהיותם על אדמתם איך עלה על רוח חכמיהם להמיר את המצוה לבטל מה שצותה תורה ממצות הראייה ולקבוע החדשים על פי החשבון כחפצם עד שיאמרו שבהעדר ב״ד הגדול תתבטל הראייה והמה בקשו חשבונות רבים כרצונם כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו דור דור ופרנסיו והלא כל ישראל עד רבן גמליאל היו קובעין בראיית הלבנה ואין לחשוב שהראייה לא תעשה אלא בארץ ישראל בלבד כי הנה ר׳ עקיבא עבר שנים וקבע חדשים חוצה לארץ לא בחשבונם ולא כמו שקבעו הם וכלם דרשו (ר״ה כ״ה) אשר תקראו אתם במועדם אפילו שוגגין אפילו מוטעין אין לי מועדות אלא אלו שיקדשו ואם היה חשבונם מפי הגבורה כמו שקבלו איך יהיו שוגגין ומוטעין והנה הוקשה לראשונים ממקרא מגלה ממה שכתוב אלה המצות אשר צוה ה׳ ביד משה ואין נביא אחר רשאי לחדש דבר עוד ואיך מרדכי ואסתר הוסיפו מקרא מגלה ולא הוקשה להם דבר מחשבונות העיבור ובטול קדוש החדש על פי ראיית הירח וכמו שהטענות האלה וזולתם בדברי מפרשיהם על ספריהם כלם יכתבו ועל כן ראוי להשיב עליהם דברי שלום ואמת משום ענה כסיל כאולתו:
ואומר שעצם המצוה הזאת החדש הזה לכם ראש חדשים אינו לבאר אליהם איך יקדשו את החדש ובאי זה שיעור תראה הלבנה ולא נקרא במקום הזה חדש על ראיית הלבנה וחדושה אבל צוה יתברך שלזכרון גאולתם יעשו מדי שנה בשנה החדש ההוא אשר יצאו בו ראש לכל חדשי השנה וימנו החדשים ממנו ראשון וב׳ וגו׳ וכן כולם כדי שיהיה תמיד נזכר בפיהם החדש ההוא ויזכרו בזה גאולתם ממצרים ועל זה נאמר החדש הזה לכם ראש חדשים רוצה לומר שהחדש ההוא כלו בתוך חדשי השנה יהיה לראש וכבר ביארתי ששם חדש פעם יאמר על התחלת החדש כמו (שמואל א כ׳) מחר חדש. הנה אם כן עקר המצוה הזאת הוא שיהיה חדש ניסן ראש לכל חדשי השנה. האמנם איך יתקדש החדש ההוא אם על פי הראייה או על פי החשבון לא ביארו הכתוב כאן כי אם בא הכתוב לחייב שיהיו מקדשים ע״פ הראיה היה לו לפרש על אי זה מקום מהארץ היא הראיה כי תשתנה קשת המראה בכל מקום כפי רוחב הארץ וכמו שכתב הראב״ע ואם ע״פ החשבון יקדשו היה לו לפרש עניינו ומי האיש החכם שלא יבין ולא ידע שקודם לזה היו המצריים מונים חדשים ושנים וכל בני אדם בארצותם לגוייהם ימנו ימות עולם שנות דור ודור וידוע שלא היה זה להם בקביעות החדשי׳ על פי ראיית הלבנה אלא על פי חשבוניהם כל עם על פי דרכו לכך לא הוצרך הכתוב לבאר איך יקבעו ויעשו התחלת החדש או השנה אבל אין ספק שנאמר למשה באותה שעה דרך קידוש החדש על פי הראייה ודרך קידושו על פי החשבון ושרשים להוציאו מהם כי תורתינו קשורה בהלכה למשה מסיני וכמו שהשיב החבר למלך כוזר כשנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים האם לא נסתפק אם רצה לומר חדשי המצריים שהיו ביניהם או חדשי הכשדיים שהיו עם אברהם באור כשדים או אם רצה בחדשי השמש או בחדשי הירח או שנות הירח והתחבולות להסכימם עם שני השמש כאשר בחכמת העיבור ואם יהיה קידוש החדש על פי ראייה מה יעשו אם ימלאו העבים גשם ולא תראה הלבנה בהכרח יודו הקראים שמלבד המאמר הזה שאמר יתברך החדש הזה לכם ראש חדשים קבל משה פרושו ועניניו על פה ומשם היו באומתינו שרשי סוד העיבור וחכמתו ואיך יעלה על רוחם שבשבת ישראל על אדמתם לא היה ביניהם בזה כי אם עדות העדים מראיית הלבנה והיו חסרים מחשבון המולד ומהלכי השמש והירח הידוע לכל אומה ולשון וכבר כתב רבי׳ חננאל ז״ל שקביעות החדשים בקרב ישראל לא היה בלבד על פי הראייה כי אם על פי החשבון גם כן והראייה על זה שכל הארבעים שנה שהלכו במדבר היה הענן מכסה אותם ביום ועמוד האש בלילה ולא ראו א״כ בכלם שמש ביום ולא ירח בליל׳ וכמו שאמר (נחמי׳ ט׳) ואתה ברחמיך לא עזבתם במדבר עמוד הענן לא סר מעליהם יומם לנחותם בדרך ואת עמוד האש בלילה להאיר להם ומהיכן אם כן יהיו קובעי׳ החדשי׳ על פי ראיית הלבנה אלא בודאי עקר המצוה היה על פי החשבון והנה מסורת בידינו לעולם כי י״ב חדשי השנה חמשה מהם שלמים בכל אחד שלשים יום וחמשה מהם חסרים בכל אחד כ״ט יום ושנים מהם פעמים שהם שלמים בני שלשים יום ופעמי׳ שניהם חסרי׳ בני כ״ט יום ופעמים שאחד מהם שלשים יום והשני כ״ט יום ושני חדשים הללו מרחשון וכסלו ומסור בידינו שראש חדש תשרי התחלה וראש השנה וכי לכל חדש וחדש הלכה למשה מסיני כ״ט יום ומחצה ותשצ״ג חלקים. הנה אם כן עצמות המצוה הזאת אינו שיקדשו את החדש על פי הראייה כדברי האנשים האלה אלא שיהיה חדש ניסן ראש לחדשי השנה ומה לו להקב״ה שיקדשוהו על פי שנים עדים שפעמים רבות שוא ידברו לסבה מן הסבות ולא יקדשו על פי החשבון בהיות המופת המספרי ממה שאין ספק בו וטעות הוא ביד האנשים האלה בכל חכמתם שאמרו שבארץ ישראל לא היו מקדשים אלא על פי הראייה כי הנה תמצא שאמר דוד ליהונתן (שמואל א כ׳) הנה מחר חדש ואנכי אשב עם המלך ומהיכן היה יודע דוד שמחר חדש לולי שעל פי החשבון היו קובעים ואולי לא תראה הלבנה ולא יקבעו מחר חדש ולא עוד אלא שהדבר מוכיח שהיו קובעים שני ימים ראש חדש שנאמר (שם) ויסתר דוד בשדה ויהי החדש וישב המלך על הלחם וגומר וכתיב ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד ולא יתכן לומר שהוא ראש חדש אחר כי הכתוב קראו החדש השני ושאול אמר מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם ונאמר ויקם יהונתן מעל השולחן בחרי אף ולא אכל ביום החדש השני לחם. הלא הדבר מוכיח שהיותו חדש שני ימים של ראש חדש כמנהגנו וכך היו נוהגים כל ישראל לקבוע החדשים על פי החשבון ולהסכימו עם הראייה אבל החשבון היה העיקר ולזה תמצא מפורש בכתוב שאמר (דברי הימים א י״ב ל״ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם וגו׳ ואין לך דבר שצריך חכמה ובינה לקבוע עתי׳ או מועדי׳ כי אם החשבון שהוא סוד העיבור אבל ראיית הלבנה הוא דבר ידוע ומושג בחוש כי כאשר הלבנה נראית הכל יודעים שהוא ראש חדש וחג המצות בט״ו בו וראש השנה בא׳ בתשרי ויום הכפורים בעשרה בו וסוכות בט״ו בו. אמנם החשבון אינו אלא לחכמים שמחשבין ומודיעין לישראל קביעות החדשים ומועדי השם והם עושים על פיהם וזה הוא שכתוב (שם) לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים על פיהם יצאו ועל פיהם יבואו וכן נהגו ישראל אלף ומאה שנים מימות משה רבי׳ ועד אנטיגנוס ראש גולה וראש סנהדרים שהיו בכלל תלמידיו שנים והם צדוק וביתוס וכשדרש להם אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס נכנס ספק בלבבם וחשבו שאין שכר ולא עונש ויצאו לתרבות רעה ולפי שהיו חכמי ישרא׳ שלמים בחכמת העיבור והיתה החכמה המפוארה ההיא מקובלת אצלם התחילו התלמידים החסרי׳ ההם לפרוק מעליהם חכמת הקבלה ופי׳ המצות וערערו בקביעות החדשים באמרו שלא היה עיקר המצוה לקבוע חדשים על פי החשבון לשיצטרכו אל חכמו׳ רמות כי אם בראיית הלבנה על פי שנים עדים כחכם כסכל והוצרכו חכמי הדור להכחיש דבריהם בראיות גמורות ואמר רבן גמליאל אל תחושו לראות הירח כי החשבון הוא העיקר כך מקובלני מבית אבי אבא שאין חדשה של לבנה פחותה מכ״ט יום ומחצה ותשצ״ג חלקים וזה מורה שלא היה רבן גמליאל סומך על ראיית הלבנה אלא על פי החשבון. ובמשנה (ר״ה ד׳ כ״ה) אמרו ראוהו ב״ד וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה חדש מעובר וזו ראייה גמורה שלא היה בידם עיקר הדבר בראיית הלבנה שאלו היה בידם עיקר ובראייה היו מקדשים איך אחרי ראותה היו מעברין החדש. ועוד גדולה מזו (שם) באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו והוא אור שלשים ובליל עיבורו שהוא מוצאי יום שלשים לא נראה וקבלן רבן גמליאל ואלו היה הוא סומך על ראיית הלבנה ולא על החשבון בודאי כיון שלא נראה בליל עבורו שהם עדי שקר אלא בלי ספק שרבן גמליאל סמך על החשבון ולא על העדות העדים ומה שתמצא לחז״ל (שם כ״ד) שאמרו דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעליתו על הטבלא בכותל שבהן היה מראה את ההדיוטות הכונה בו כי ר״ג עשה הצורו׳ הללו לבאר לתלמידי צדוק וביתוס ידיעתו במהלך הלבנה בכל חדש וחדש וכי הוא יודע באי זו צורה תולד הלבנה באותו חדש אם ארוכה ואם קצרה וכמה תהיה גבוהה בגלגל ולאיזה צד תהיה נוטה והיה בכל חדש וחדש מבאר לתלמידים הלבנה בזה החדש צורתה תהיה כך וכך ונטייתה לצד כך וכך ובאותה צורה שהיה מראה לתלמידיו בה היו מעידים העדים בכל חדש וחדש ובזה נתבאר להם שאין העיקר בראייה אלא החשבון ובטלו דברי החולקים ואע״פ שהיו מקבלים העדים זכר לדבר לא היתה סמיכת ב״ד כי אם על החשבון ולכן אמרו שדת חק העיבור היה הלכה למשה מסיני שהרשות ביד ב״ד הגדול לקבוע השנים ולעבר כפי מה שיראה לו מחקי סוד העיבור וכבר יורה על היות המועדים תלוים בב״ד מה שכתוב (דברי הימים ב ל״ב) ויועץ המלך חזקיהו לעשות פסח בחדש השני ולא עבר המלך הקדוש הזה על שמור את חדש האביב שהיה בחד׳ הראשון ולא גם כן מהקריב את הפסח במועדו ולא האכיל את ישראל חמץ בפסח בחדש הראשון ח״ו ולא בדה חג מלבו בעשותו הפסח בחדש השני כי לא הרשה הכתוב לעשות בחדש השני אלא מצות הפסח באכילתו לטמאים אבל המצות והחג גם הטמאים היו אוכלים ועושים אותם בחדש הראשון והאנשים הפושעים והחטאים האלה בנפשותם תלו בזה פשע רב לחזקיה ואמרו שעבר על המצות להיות מלומד בכך מאחז אביו והוא דבור סרה כי חזקיהו היה צדיק וישר ירא אלהים שנא׳ ולא סר מכל מצות ה׳ ימין ושמאל וגם הוא אמר בתפלתו (מלכים ב כ״ג) זכור נא את אשר התהלכתי לפניך והטוב בעיניך עשיתי אבל האמת הוא כמו שפיר׳ הראב״ע שהפסח שעשה היה בחדש הראשון ובזמנו נעשה. אבל מה ששגג הוא שהיה לו לעבר השנה בסוף חדש אדר והוא עיבר ניסן בניסן מפני שישראל לא יכלו להתקבץ כלם והכהנים לא הטהרו ולא התקדשו למדי ועכ״פ יצא לנו מזה שהדברים אשר כאלה בעיבור השנים וקביעות החדשים היו תלוים בב״ד הגדול ומה שהם עושים על פי התורה ומה שאמרה התורה (דברים י׳) לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו לא נאמר אלא כנגד ההמון שלא יחדשו משכל׳ ולא יתחכמו מדעתם במצות כמו שעושי׳ הקראי׳ אלא שנשמע לנביאים ולכהני׳ ולשופטי׳ לפי שהם נעזרים בשכינ׳ וכמו שכתב החבר למלך הכוזר ולא יעבר שיטעו כל הסנהדרין בדבר התורה ולכן תלה הכתוב אמתת הדין מן המקום אשר יבחר ה׳ ונתחייבנו במקרא מגלה ונר של חנוכה ונטילת ידים ועירוב ולברך עליה׳ אשר קדשנו במצותיו לפי שהקב״ה תלה כל זה במורי התורה וסנהדרי׳. אמנ׳ הקראים כדי להתרחק מדרכי חכמי ישראל בזו חכמתם ובינתם בחכמת העבור ותכונת מהלכו׳ השמים שעליו נאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ובחרו להם דרך ראיית הלבנה להורות שהם מתרחקים מהקבלה האמיתית ולא עלה בידם כי על כל פנים צריכין הם לקבלה לדעת ענין החדש והשנה כמו שכתבתי למעלה וכיצד מקדשים ומתי מקדשים ואם יהיו עבים ג׳ חדשים או ד׳ כתבו שיעשו קידוש החדשים ג׳ חדשים מלאים וא׳ חסר ואמרו שצריך לעבר את השנים משום שמור את חדש האביב וכשם שאין עיבורי החדש אלא מהימי׳ כן לא יעברו את השנה אלא לחדשי׳ וכדברי חז״ל חדשים אתה מונה לשנה ולא ימים והולכי׳ אחרי תקוני הרבני׳ שתקנו מחזור של לבנה י״ט שנים ותקנו לעבר שבעה שני׳ הג׳ הו׳ הח׳ הי״א הי״ד הי״ז הי״ט. הרי לך שגם הם נסמכים על הקבלה ועל פי החשבון בקדוש החדשים ועיבור השנים והתימה מחכמיהם איך לא כסתה כלימה פניהם בקדשם את החדש בכל מקום מבלי הסכמת מקום אחד ממקום אחר ויהיו הקראים אשר בארץ ישראל מקדשים ליום אחד ואשר בדמשק ליום אחר ואשר בקושטאנטינה שהוא רחוק משם הרבה לזמן רחוק ממנו ויהיו אלה במקום אחד אוכלים חמץ בפסח ועושים מלאכה ביום הכפורים לדעת אנשי מקום אחר אלו יסמכו על עד אחד ואלו על עדי׳ אחרי׳ ובמקום שהיו ישראל גוי אחד בארץ והזהיר הב״ה שתהיה להם תורה אחת ומשפט א׳ תעשה התורה ביניהם תורות רבות ומתחלפות וכל היום יתחדשו ביניהם דעו׳ ויהרסו מה שהסכימו עליו ואין להם שיאמרו אלא כך היה דעת א׳ מהם ושבו א״כ להאמין בקבלה. ובמקום שלא עמדו על קבלת הרבים שקיבלו מהנביאים עומדים על קבלת יחיד או יחידים ממפרשיהם בעלי סברא גרידה עם רוב החולקים עליו הנה התבאר שתכלית המצוה הזאת הוא שיהיה חדש ניסן ראש והתחלה לחדשי השנה לזכרון הגאולה ושלא צוה הקדוש ברוך הוא שיקדשו את החדש על פי הראייה אלא באופן היותר אמיתי ומדוייק שאיפשר ושרשי חכמת העיבור ניתנו למשה רבינו בפי׳ המקובל על פה להיות קדוש החדשי׳ ועיבור השנים מסור לבית דין הגדול ומפני זה אמר הכתוב במצוה הזאת וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן כי לפניהם ניתנה המצוה הזאת במקום בית דין הגדול והותרה בזה השאלה הג׳.
ואמר בארץ מצרים להגיד שקביעות החדש ההוא הראשון היה כפי ארץ מצרים.
ואמר החדש הזה לכם לפי שישראל במצרים היו נוהגי׳ בחדשי המצריים וצוה עתה שלזכרון הגאולה לא יעשו עוד כן:
ואמר ראש חדשים – להורות שעתידים להתחדש כמו הלבנה המתחדשת. ובזכות זה יזכו לאור באור פני מלך. שנקרא אני ראשון. ויזכו למשיח הנקרא ראשון. דכתיב ראשון לציון וגו׳. וזהו ראשון הוא לכם. וכן רמז החדש הזה לכם ראש חדשים. להורות להם שהיו כמו בריה חדשה. לפי שהיו מלוכלכים בשקוצי מצרים. ועכשיו נתחרטו ובאו לעולם כאלו היום נולדו. כמו הבעל תשובה שמתחדש ונולד מאותו זמן והלאה. והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. וזהו שאמר אני היום ילדתיך. וכן לעם נולד כי עשה. וכן היה זה העם עם נולד. כאלו היום נתחדשו ובאו לעולם. וזהו לכם ראש חדשים. וזהו סימן טוב לכל החדושים שבעולם. וזהו לחדשי השנה. וכן רמז החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם. להרחיקם מחוקי מצרים. כי מצאתי כתוב כי בעבודת המצריים בחלק עבודת החדשים כתוב. שהמצריים אז מונין החדשים וקוראים אותם בשמות עבודתם. והחדש להם ועבודתו הוא בהיות הלבנה בשלימות אורה ובתקפה. מאז מתחילין ומונין החדש ממלוי למלוי. ומתחילין מנין החדשים מעת הכנסת השמש בראש מזל טלה. והוא החדש שכולו חג להם ועושין לו כבוד בעבודתם מכל החדשים. וראשית כל דבר רצה הקב״ה לזכות לישראל. ולטהרם ולהסירם מחוקיהם. והתחיל החדש הזה לכם ראש חדשים. הם מתחילין ממילוי הירח ותוקף אורה. אתם מתחילין החדש. בעת מולדתה. הם לקחו הטלה לממונה עליהם. ובעבורו אין אוכלים בשר. אתם תקחו אותו לשוחטו ולצלותו ולאכול את בשרו ולשרוף את הנותר. הם מקטרים אליו בריחות ומרקדים לפניו. ואתם תתנו דמו במשקוף כדי שיהיה נראה. ולצלות בשרו כדי שיריחו ריחו. ולאכול בשרו על מצות ומרורים יאכלוהו. וכל זה כדי להרחיקם מהם ולהקריבם אל עבודתו ית׳. ואולי שעל זאת הכוונה בעצמה צוה לעשות העבודה הזאת במילוי הירח. עת תוקף שמחתם והקרבתם למזל טלה הממונה עליהם. ואז צוה לשוחטו ולצלותו ולשרוף הנותר. וזהו פסח הוא לה׳. לשם ה׳. ולא לשם זולתו מהעליונים. וכן בעשור לחדש הוא היום שהמצריים מתחילין לעבוד עבודת הטלה. ולקרוא דרור לכל עבד ולכל מלאכה. כל הימים ההם עד סוף החדש הם להם לששון. ולטלה הם מקריבין. ולצורתו הבשריית הם משתחוים. וסומכין עליו את ידיהם ונושקין את ידיהם. ואחרים נושקין ידי הסומכין. כל זה כתוב בספר הנזכר. ולכן בעת ההיא רצה אלהינו להשפילם ולהכניעם. ושיקחו להם ויקשרוהו בכרעי מטתם עד יום השחיטה. ואז המות השם את בכוריהם. שבימים ההם הם היותר נכבדים מהם. הם הכהנים העובדים וכל האנשים והנשים נושקים ידיהם עד אביהם. והיו להם כל החדש ההוא לאלהים ע״כ:
החדש הזה לכם ראש חדשים – מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם. לפיכך ראשון הוא לכם לחדשי השנה – כי בו התחיל מציאותכם הבחיריי.
החודש הזה לכם ראש חדשים, from now on these months will be yours, to do with as you like.⁠a This is by way of contrast to the years when you were enslaved when you had no control over your time or timetable at all.⁠b While you were enslaved, your days, hours, minutes even, were always at the beck and call of your taskmasters.
a. you have My authority to organise your own calendar.
b. Freedom, i.e. retirement from the “rat race,” means being able to formulate one’s own timetable.
[א] החדש הזה
[1] סנהדרין פרק חמישי דף מב ע״א (סנהדרין מב.)
[2] מנחות פרק שלישי דף כט ע״א (מנחות כט.)
[ב] החדש הזה לכם
[1] ברכות פרק א דף י ע״ב (ברכות י:)
[2] שבת פרק תשיעי דף פו ע״ב (שבת פו:), ופרק שנים ועשרים דף קמז ע״ב (שבת קמז:)
[4] ראש השנה פרק ראשון דף ז ע״א (ראש השנה ז.), ודף כ ע״א (ראש השנה כ.), ודף כב ע״א (ראש השנה כב.), ופרק שלישי דף כה ע״ב (ראש השנה כה:)
[5] מגילה פרק רביעי דף כט ע״א (מגילה כט.), ודף ל ע״א (מגילה ל.)
[6] סנהדרין פרק ראשון דף יב ע״ב (סנהדרין יב:)
[ג] ראשון הוא לכם לחדשי השנה
[1] ראש השנה פרק ראשון דף ח ע״ב (ראש השנה ח:), ודף ט ע״ב1
1. ציטוט זה כתוב גם ר״ה דף ז ע״א זו לשון הגמרא: ולתרומת שקלים מנלן? (שאחד בניסן ראש השנה שבו מתחילים להקריב קרבנות משקלים של אותה שנה) - אמר רבי יאשיה: אמר קרא: ׳זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה׳ (במדבר כח, יד). אמרה תורה: חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. וגמרי שנה, שנה מניסן, דכתיב: ׳ראשון הוא לכם לחדשי השנה׳ עכ״ל. ושם למסקנת הגמרא נשארת הדרשה הזאת א״כ מדוע רבנו לא הפנה לגמרא זו?
וככל הנראה רבנו סובר כמו מסקנת הגמרא במקום אחר בש״ס שהלימוד אינו מגזירה שווה של ׳שנה׳ ׳ושנה׳. להלן באור הדברים:
מסורת הש״ס מפנה מסוגייה זו לשני מקומות אחרים בש״ס, יומא סה ע״ב, מגילה כט ע״ב ומסיים בדבריו ע״ש.
ז״ל הגמרא יומא סה: כדרבי טבי אמר רבי יאשיה. דאמר רבי טבי אמר רבי יאשיה, אמר קרא ׳זאת עלת חדש בחדשו׳ (במדבר כח,יד) אמרה תורה חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה. עכ״ל.
רש״י שם פרש את דברי ר׳ יאשיה עפ״י הגמרא ר״ה ז ע״ב, שהמשך הדרשה וגמר שנה שנה מניסן.
ככל הנראה רבנו למד את הסוגייה ביומא סה לא כמו רש״י. כיוון שהגמרא ביומא לא סיימה את הדרשה כפי שהיא כתובה בר״ה. אפשר א״כ לסיים את הדרשה של רבי יאשיה גם בצורה אחרת כגון כפי שהיא כתובה בגרסת ה׳ילקוט׳ במדבר רמז תשפב. וז״ל: רבי טבי ורבי יאשיה בשם רבי כהנא נאמר כאן ׳חדש׳ (במדבר כח, יד) ונאמר להלן ׳חדש׳ (שמות יב ב) מה להלן אין מונין אלא מניסן אף כאן אין מונין אלא מניסן. עכ״ל.
רבנו משתמש בגרסת ה׳ילקוט׳ כעשר פעמים בספר שמות השונה מגרסת התלמוד, לכן בהחלט יכול להיות שגם כאן השתמש בגרסה זאת.
דיוק נוסף לעניין זה, בחומש במדבר כח יד, רבנו מצטט מתוך הפסוק את המילים ׳זאת עולת חדש בחדשו׳ בלי סיום הפסוק ׳לחדשי השנה׳ ומפנה את הציטוט לשם. ככל הנראה הציטוט מעיד שהדרשה היא מהמילים ׳חדש׳ ו׳חדש׳ כמו הגרסה ב׳ילקוט׳ ולא גמר ׳שנה׳ ׳שנה׳.
לכן רבנו לא הפנה את ציטוט א אל הגמרא ר״ה ז, כיוון שנקט כמו מסקנת הגמרא ביומא סה ועל פי גרסת הילקוט בדברי רבי יאשיה, שלא גמרינן מ׳שנה׳ ל׳שנה׳, אלא מ׳חדשי׳ ל׳חדשי׳.
עיין ׳ילקוט׳ במדבר רמז תשפב, שהביא לאחר הגרסה הכתובה ר״ה ז ע״א, כתב גם את הגרסה הכתובה בירושלמי כדלעיל
הראה לו הלבנה בחדושה וכו׳. מלשון ״זה״ הוא דמפיק, דמילת ״זה״ מוכח על דבר הרמוז, ולפיכך צריך לומר שהראה לו הלבנה בחדושה ואמר לו ׳כזה ראה וקדש׳. והא דכתיב ״ראש חדשים״ בלשון רבים, והוא לא הראה לו רק חדוש הירח להיות ראש חודש, כך פירושו – כשהוא מתחדש הוא ראש חדשים בכל חדש וחדש, שלא תאמר דווקא חדש זה בלבד, לכך נאמר ״ראש חדשים״ (כ״ה ברא״ם). וכן שנינו במכילתא, ר׳ ישמעאל אומר אמר הקב״ה למשה הראה להם את החודש, ואמור להם ׳כזה ראה וקדש׳:
ומכאן משמע דהיה זה בראש חודש, וקשה בפרק קמא דפסחים (ו ע״ב) דקאמר ״דברו אל כל עדת בני ישראל״ (פסוק ג) בראש חודש נאמר, ומקשה מנא לן דבראש חודש נאמר, אימר בד׳ בירחא. והשתא קשה הרי ״החדש הזה״ כתיב דמשמע דבראש חודש נאמר, והתוספות תרצו התם (ד״ה ממאי) נהי ד״החדש הזה״ בראש חודש היה, אבל ״דברו אל כל עדת ישראל״ מנא לן דבראש חודש נאמר, דילמא בד׳ או בה׳ נאמרה. ואי לאו תירוץ התוספות הייתי אומר דהא לא קשיא, דהא דקאמר ״החדש הזה״ אמור להם ׳כזה ראה וקדש׳ – הוא אליבא דרבי ישמעאל דלא דריש רק ״החדש הזה״ ׳כזה ראה וקדש׳, אבל אליבא דרבי עקיבא דפליג ארבי ישמעאל בהדיא במכילתא, ודרש שלשה דברים נתקשה משה עד שהראה לו הקב״ה באצבע; המנורה, והחדש, ושרצים, כדאיתא במכילתא, ולפי זה לא היה בראש חודש. והא דכתיב ״החדש הזה״, הקב״ה הראה לו הלבנה במראה הנבואה כמו שהראה לו מנורה של אש (מנחות כט.), דלא הראה לו המנורה של משכן. וכן אין ספק דלא הראה לו שרץ, רק שהראה לו במראה הנבואה. וכן ״החדש״ שהראה לו הקב״ה דמות ותבנית הירח בחדושה:
והרא״ם הקשה על תירוץ התוספות דחלקו בין פרשת ״דברו״ לפרשת ״החדש הזה לכם״, דבהדיא במכילתא מוכח דאף ״דברו״ נאמר בראש חודש, אבל לפירוש זה לא קשיא מידי, דודאי תנא מכילתא רבי ישמעאל הוא כמו שאמרנו, אבל לדברי רבי עקיבא דקיימא לן כוותיה אין צריך לומר כך, ומשום כך מקשה סתמא דתלמודא שפיר. ומיהא גם לפירוש התוספות לא קשה, דהא דאמר במכילתא ״דברו״ היה בראש חודש – לאו דווקא בראש חודש היה, אלא אתא למימר שלא היה בעשור לחדש – ביום הלקיחה שהיתה בעשור לחדש (פסוק ג), אבל הדבור לא היה בעשרה לחודש, ולא רצה ללמוד במכילתא רק שלא היה הדבור בעשרה לחודש ביום הלקיחה, דאיך נוכל למילף מדכתיב ״ויקחו בעשור לחדש״ שהיה הדבור בראש חודש, לא נוכל ללמוד רק שהלקיחה בי׳ לחודש ולא הדבור בי׳ לחדש, אבל אין הכרח כלל שהיה בראש חודש הדבור:
ועוד הקשו בתוספות שם (פסחים ו ע״ב) דבפרק ר׳ עקיבא (שבת פו ע״ב) משמע ד״החדש הזה לכם״ בראש חודש נאמר, דקאמר התם – כולי עלמא מודו דבראש חודש אתו למדבר סיני, מנא לן, כתיב הכא (להלן יט, א) ״ביום הזה באו מדבר סיני״, וכתיב התם (פסוקנו) ״החדש הזה״, מה התם ראש חודש אף כאן ראש חודש, ואם כן משמע ד״החדש הזה״ הוא ראש חודש, ואילו בפרק קמא דפסחים (ו ע״ב) קאמר ומנא לן דבראש חודש קאי, אימא בד׳ או בה׳. ואני לא הבנתי דמנין לתוספות דבר זה להקשות, דשפיר מצינו לומר דבד׳ בירחא הוי קאי, ומכל מקום מדכתיב ״החדש הזה״ הוא אומר על התחלת ראש חודש, ומשה בד׳ בירחא הוי אמר ״החדש הזה״ ניסן ״ראש חדשים לחדשי השנה״, כאילו אמר ראש חדש זה של ניסן הוא ראש לחדשים, והשתא יליף שפיר (בשבת פו ע״ב) – כתיב הכא ״ביום הזה״ וכתיב התם ״החדש הזה״, מה התם ראש חודש, דודאי כי כתיב ״החדש הזה״ איירי בהתחלת החדש, אף על גב דהוא קאי בד׳ או בה׳ בירחא – כיון שאומר ״החדש ראש חדשים״ איירי על התחלת החדש, שבו מתחיל החדש:
שנתקשה משה באיזה שעור כו׳. אבל לעיל כאשר פירש ״החדש הזה לכם״ (רש״י ד״ה החודש) שאמר לו כזה ראה וקדש – לא הוצרך לפרש שנתקשה משה רבינו עליו השלום ולכך הראה לו החודש ואמר ׳כזה ראה וקדש׳, משום דלעיל פירש ״החודש הזה לכם״ דקאי על החודש, שהראה הקב״ה למשה את הלבנה בחדושה, אף על גב דהוי מצי ללמדו לו בלא שיהיה מראה לו, כיון דמצי להראות לו למה לא יהיה מראה בעין לומר עליו ״החודש הזה״ ׳כזה ראה וקדש׳. אבל אם נפרש ״החודש הזה״ על חודש ניסן דלא שייך בו ראייה כלל, ואם כן למה אמר ״הזה״ דמשמע על דבר הרמוז לפניו, כיון שלא היה מדבר רק על חודש ניסן למה אמר ״הזה״, אלא מפני שנתקשה משה והוצרך להראות, ואם לא נתקשה לא היה הקב״ה אומר ״הזה״ להיות מראה עליו. אי נמי דהא דפירש רש״י כאן ״הזה״ ש׳נתקשה כו׳⁠ ⁠׳ קאי גם כן על פירוש של מעלה, שהראה לבנה בחדושה, רק שלפי פירוש ראשון ״החודש״ קאי על כל חודש כשהלבנה מתחדשת הוא ראש חודש, ולפירוש זה על ראש חודש ניסן קאי, אבל בפירוש ״הזה״ שוים:
באיזה שיעור שתראה שתהיה ראויה לקדש. דברי תימה הן דמה שעור לדבר, דאם נראה כל שהוא ממנה ראויה לקדש, ואולי דעתו הוא כך, דחשבון ראיית הירח הוסד על ארץ ישראל, וכמה תהיה גדולה כאן עד שאפשר לקדש אותו, כי אפשר שתהיה נראה בקצות המערב שהוא קרוב אל הירח – ואינו נראה כלל בארץ ישראל, ואנו בעינן ראיית ארץ ישראל, ולפיכך אומר כמה שיעור שתראה שידוע שנראה בארץ ישראל, כי כל חשבון הוסד על ארץ ישראל. אבל אין נראה שפירוש המכילתא כך, דאם כן יהיה לכל מקום ומקום שיעור מיוחד לפי מה שהוא קרוב או רחוק מארץ ישראל ומן המערב. אמנם בירושלמי מצאתי דיש שיעור לקדוש הירח, דקאמר התם (ר״ה פ״ב סוף הלכה ד) שאין מקדשין הירח עד שנראה בה כשעורה. ואם תאמר הוי ליה לומר על פה שעור הירח כשעורה שאז ראויה לקדש, דזה אין קשיא, כיון דשעור שעורה אינו אלא למראית העין, ולא לפי האמת, אין לומר דשיעורה כשיעור שעורה, ופשוט:
החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה – לפי שהראה הקב״ה למשה באצבע הלבנה בחדושה לומר כזה ראה וקדש, על כן אמר תחילה החדש הזה ר״ל החידוש הזה יהיה לכם ראש חדשים, שבכל פעם שתראה חידוש הלבנה בתמונה זו אז יהיה לכם ראש חדשים בכל חדשי השנה, ואחר שנתן סימן ידוע אל הימים של כל חדשי השנה לעשותם ראשים לכל ימי החדש שאחריהם, אמר בכלל על כל החדש ראשון הוא לכם לחדשי השנה לעשות כל החדש של ניסן ראשון לכל שאר חדשי השנה, ונקט לכם לכם ב״פ לפי שלכם ראשון מדבר בקידוש החודש שאינו נמסר כ״א לבית דין, וקאי על משה ואהרן שהזכיר לפנים, ולכם שני להורות שהעולם נברא בתשרי כדעת רבי אליעזר, (ר״ה י:) ע״כ אמר לכם להורות שכל האומות ראוי שימנו מן תשרי ראשית השנה, אבל לכם לבד ראוי שתמנו מן ניסן כדי שיהיה זכרון יציאת מצרים תמיד בין עיניכם כמו הרבה מצות שבתורה שבאו לזכר יציאת מצרים, וע״ד שנאמר (שמות כח) זכור את יום השבת לקדשו שראוי לנו למנות כל הימים אחד בשבת שני בשבת כדי שיהיה יום השבת תמיד לזכרון בין עינינו המורה על חידוש העולם כי החידוש מופת על מחדשו, כך בחדשים צוה לנו למנות כל החדשים מניסן כאמור, לכך נאמר ראשון הוא לכם אבל לא לשאר אומות כי אין להם בזכרון יציאת מצרים, וזה מסכים לדברי ר״א.
וצריכין אנו ליתן טעם עוד, למה התחיל כל המצות בקידוש החודש, ולמה נסמכה מצוה זו למצות קרבן פסח והביאור על זה הוא לפי שאמונת המצריים היתה שמזל טלה רועה לכל המציאות כי מזל מחכים מזל מעשיר (שבת קנו.) לפיכך תועבת מצרים כל רועי צאן כי אין נכון לומר שהמנהיג יהיה מונהג מזולתו כי רועה הוא, ועל כן צוה ה׳ לשחוט הפסח לפי שמזל טלה הוא ראשון ובכור לכל המזלות וע״י שחיטת הטלה יפקוד ה׳ על צבא מרום במרום ואח״כ על אדמה תרד על כל בכורי מצרים. והנה חודש ניסן הוא זמן כניסת השמש במזל טלה, ונעשה חודש זה ראש לחדשי השנה כדי שיהיה זכרון יציאת מצרים נגד עינינו תמיד, ויש לחוש שמא מתוך מצוה זו יתן מקום לטועים לחלוק ולומר שמפני חשיבות מזל טלה המשמש בחודש זה נעשה חודש זה ראש לחדשי השנה, ע״כ צוה אל חי מיד לשחוט הטלה לעין כל רואים, ולקיחתו בעשור לחודש בשליש הראשון של החודש כי אז המזל יותר בתקפו ואין לאל ידו להציל את הצאן אשר תחת ממשלתו ועי״ז יכירו וידעו כי יש אלוה גבוה מעל כל גבוה, ועל כן הקדים מצות קידוש החודש לפי שצוה ליקח השה בעשור לחודש ע״כ הוצרך להודיעו מאיזו יום יתחיל למנות עשרה ימים אלו, ואמר לו כזה ראה וקדש ומן אותו יום והלאה ימנה עשרה ימים אלו להודיע חולשת בכור המזלות, ובלקותו ילקו כל בכורי מצרים אשר שמו כסלם בבכור המזלות, וזה טעם למה שמסר להם מצות להתעסק בהם דם פסח ודם מילה, כי דם פסח היינו לבטל דעת המאמינים במזל טלה, ודם מילה לפי שנאמר בפסח כל ערל לא יאכל בו.
ור׳ מתיא בן חרש היה דורש, (מכילתא ה׳:כ״ח) לפי שלא היה בידם מצות להתעסק בהם כו׳, וקשה על דבריו הלא ארז״ל (ויק״ר ל״ב:ה׳) בזכות ארבע דברים נגאלו אבותינו ממצרים בזכות שלא שנו שמם ולשונם והיו גדורין מעריות ולא היו בהם דלטורין, ועו״ק לשון להתעסק בהם הל״ל ולא היו בידם מצות שיגאלו בזכותם, אלא ודאי שגם ר׳ מתיא סובר שהיו בידם ד׳ מצות אלו, אמנם אותן המצות הם בשב ועל תעשה והיו צריכין למצות להתעסק בהם בקום ועשה, כי ארז״ל (סוטה כא.) מצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא, וכאן היו צריכין ג״כ הצלה שלא ליתן המשחית לבא אל בתיהם, על כן היו צריכין לדם פסח ומילה להתעסק בהם לבטל אמונת מזל טלה, וזהו שפירש״י משכו ידיכם מע״ז וקחו לכם צאן של מצוה.
נתקשה משה כו׳ ותהי׳ ראוי׳ לקדש. הרא״ם האריך לפלפל וכו׳ ודבריו אין להם קישור וכו׳. אבל לי נראה מבואר הוא שצריך חכמה ובינה יתירה לעיני העמים מהא דאמרי׳ בר״ה (כ:) א״ר זירא אמר רב נחמן כ״ד שעי מכסי סיהרא, לדידן שית מעתיקא ותמני סרי בחדתא, ולדידהו שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא. הרי שבזה השיעור הי׳ מתקשה, אם בשיתא לאחר המולד ואם בתמניא סרי לאחר המולד וכו׳. [נחלת יעקב ע״ש]:
Moshe had difficulty regarding the renewal of the moon, how much of it must be visible so that it be fit to be consecrated. Re"m cited and compared many sources but they are not connected... However, it seems clear to me that exceptional wisdom is needed in this matter. It says in Maseches Rosh Hashanah 20b: "Said R. Zeira said R. Nachman, 'The new moon is invisible for twenty-four hours. For us [in Bavel], it is six from the old moon and eighteen from the new. For them [in Eretz Yisroel] it is six from the new and eighteen from the old.'" And this is the point over which Moshe had difficulty: is it six hours from the new, or is it eighteen from the new? (Nachalas Yaakov)
החדש הזה לכם וגו׳ – טעם כפל ראש חדשים ראשון הוא וגו׳, נתכוון לומר כי חדש זה הוא ראש פירוש מובחר שבחדשים על דרך או׳ (שמות ל׳) בשמים ראש.
ודקדק לומר לכם כי אינו משובח ומעולה שבחדשים אלא לישראל. ותמצא שאמרו רבותינו ז״ל (ראש השנה י״א.) בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל, כי החודש מסויים לטובת ישראל ועל זה ראשון הוא ראוי להיות לכם שיהיו מונים מניסן לצד מעלתו.
עוד ירמוז באומרו החודש הזה ולא אמר חדש זה, לרמוז על הידוע שהוא הקדוש ברוך הוא דכתיב (לקמן ט״ו ב׳) זה אלי כי יהיה זה לכם שיגלה להם כאומרם ז״ל (מכילתא י״ד) ראתה שפחה על הים וכו׳.
עוד ירמוז כי החדש הזה לכם ראש פירוש שיהיה לישראל כינוי בחינת הראש שלא יהיו עוד נבזים ושפלים. עוד רמז בתיבת זה כי יהיה ראש לכל החדשים שהם י״ב כמספר זה.
החודש הזה לכם ראש חדשים, "This month shall be for you the beginning of the months.⁠" Why did the Torah repeat ראש חדשים and ראשון הוא? I believe the meaning of ראש is that the month of Nissan will be particularly important, the choicest of the months. We find the word ראש used in this sense in Exodus 30,23 when the most important of the spices in the making of oil for anointing is discussed.
The Torah stressed the word לכם, for you, to tell us that this month would be special only for the Jewish people. Our sages pointed out in Rosh Hashanah 11 that Israel was redeemed from Egypt in Nissan and that the future redemption would again occur in that month. This is so because this month is a harbinger of good tidings for Israel. It is appropriate that Israel should begin the count of the months of the year by making Nissan the first month.
Another reason that the Torah writes החודש הזה instead of writing חודש זה, is to allude to something or someone we are already familiar with. The reference to this known entity is God who is described in 15,2 as זה קלי, "this (One) is my God.⁠" The Torah alludes to the promise that it is this God who will orchestrate the redemption.
An additional meaning derived from the wording of this line is that Israel will be a ראש, head, as a result of what happened in this month. The numerical value of the word זה is 12, i.e. Nissan will be the first and most distinguished of these twelve months.
החדש – זמן חדוש הלבנה מחדושה לחדושה כ״ט יום י״ב שעות ותשצ״ג חלקים של תתר״ף בשעה, יקרא חדש ימים או חודש, כלומר יום חדוש אור הלבנה, והיום הראשון ממנו יקרא ראש חודש או חודש לבדו כמו חדשיכם ומועדיכם (ישעיה א׳ י״ד), וזמן תקופת השמש מנקודה אחת בגלגלו עד שובו שנית אל הנקודה ההיא יקרא שנה, ובשנה פעמים י״ב חדשי לבנה ופעמים י״ג כידוע, כי שנת החמה שס״ה יום וקרוב מרביעית היום:
לכם – אמרו במכילתא לכם ולא לאדה״ר, והטעם כי הקדמונים היו מונים מתשרי לפי שבחדש זה נבראו שמים וארץ כדברי רבי אליעזר, וכמו שהוכחתי בפרשת נח, ולפי שאנו מונים תמיד השנים מבריאת העולם, לכן אנו מתחילין ג״כ השנה מתשרי, ומה שנתן הכתוב כאן קדימה לחודש ניסן אינו להתחלת השנה אלא להתחלת מנין החדשים כמו שנבאר:
ראש חדשים – ראש חדש הוא היום הראשון של החודש, וראש חדשים הוא החודש הראשון מחדשי השנה:
ראשון הוא לכם לחדשי השנה – לפי שקראו ראש חדשים ואולי טעינו לעשות בו התחלת השנה, לכן פירש הכתוב יותר ואמר, זה שקראתיו ראש הוא לפי שיהיה לכם ראשון כשתרצו למנות י״ב חדשי השנה על הסדר, לא שיהיה ראשון בשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי דכתיב וחג האסיף תקופת השנה (לקמן ל״ד כ״ב), וכתיב בצאת השנה (שם כ״ג ט״ז), אבל הוא ראשון לחדשים, ולו משפט הבכורה בין שאר חדשי השנה לזכר גאולתנו, וממנו תמנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר או שלשה עשר חדשיה, כדי שבכל עת שנזכור החדשים יהיה נזכר הנס הגדול של יציאת מצרים, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים הם, ולא ימצאו רק בספרי נביאי בבל ובמגילת אסתר, אבל בתורה יאמר בחדש השלישי (לקמן י״ט א׳), ויהי בשנה השנית בחדש השני (במדבר י׳ י״א), ובחדש השביעי (שם כ״ט א׳), וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת שני בשבת, כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו חדשי השנה לגאולה ההיא:
ראש חדשים ראשון הוא לכם וגו׳ – שיהיה אייר נקרא החדש השני, וכן כלם, אעפ״י שתחלת השנה כבר היתה אצלם בתשרי, וכן נשארה אח״כ, שנאמר וחג האסיף בצאת השנה (שמות כ״ג:ט״ז), וכן שנת היובל מתחלת בעשור לחדש השביעי {ויקרא כ״ה:ט׳}; וזה אמנם לזֵכר לגאולתם ממצרים; ודבר זה לא צוה אותם שיאמרו לישראל, אלא הודיע למשה ואהרן כי בחדש ההוא יגאלו, ואמר להם שאחרי צאתם מבית עבדים יעשו זכר לחדש גאולתם ע״י שיקראוהו החדש הראשון.
the head of the months; it must be for you the first, etc. So that Iyyar would be called the second month, and so the rest [of the months would be numbered thereafter], even though they already considered the beginning of the year to be in Tishrei, and so it remained afterwards, as it says, “And the festival of gathering [Sukkot] at the going out of the year” (Exod. 23:16). Similarly, the jubilee year began on the tenth day of the “seventh” month [Tishrei]. This [numbering of the months] was in commemoration of the redemption from Egypt. God did not command Moses and Aaron to tell Israel about this; rather, He was letting them know that the people would be redeemed during that month [Nisan]. God told them that after the people left the house of bondage, they would commemorate the month of their redemption by calling it “the first month.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

החדש הזה – שם חדש יבא על חדשי הלבנה שהיא תתעלם ותתחדש, והחמה אין לה חדשים, ובא על עת המולד שאז תחדש אורה ואז הוא ר״ח, כמ״ש מחר חדש, לא חדש ולא שבת, חדשיכם ומועדיכם, וגם בא על כלל החדש, ובדרך הפשט בא על כלל החדש שחדש ניסן יהיה ראש חדשים, ומלת הזה דרשו בברכות (דף י׳) זה ניסן ואין אחר ניסן, אבל באשר עקר המלה רומז על חדוש הירח למדו שה׳ מסר אז למשה בע״פ קביעת החדשים והעבורים שנקרא סוד העבור וחשוב תקופות ומזלות שכבר הודו כל האומות שהחשבון שביד ישראל הוא אות שקבלוהו בנבואה, ודעת ר׳ ישמעאל שמלת הזה שמורה תמיד על דבר עומד נכחו, הוא צווי שיאמר כן לישראל ויראה להם את הלבנה וכשטתו בסי׳ הקודם, ור״ע ס״ל שכן אמר ה׳ למשה עצמו שהראהו את הלבנה כי משה נתקשה בה, ורשב״י מחזיק כדעת ר׳ ישמעאל שא״א שהראה למשה דהא דבר עמו ביום, ור׳ אלעזר מחזיק דעת ר״ע שהראהו למשה עצמו כי דבר עמו סמוך לחשכה, ומ״ש ג׳ דברים נתקשה משה פרשתי בפי׳ הספרא [שמיני סי׳ סב] עיי״ש, ועיין פסחים (דף ו׳ ע״ב):
החדש הזה – בתורה לא נמצאו שמות החדשים רק במגלת אסתר ונביאים אחרונים, וכמ״ש חז״ל ששמות החדשים עלו עמהם מבבל, וא״כ לא ידענו מי הוא החדש הראשון, [וע״כ אמר שמ״ש בחדש הראשון הוא חדש ניסן הוא רק זכר לדבר] וכן אין ראיה ממ״ש שמור את חדש האביב, שי״ל שהוא אייר דמידי רוב אביב כתיב כמ״ש. בר״ה [דף ז׳], ועקר הראיה ממ״ש [שמות כג] חג האסיף בצאת השנה, ושם [ל״ד] חג האסיף תקופת השנה, והוא רק תשרי, שהגם שיש אסיף גם באלול כמש״ש מידי רוב אסיף כתיב, אין בו תקופה ואינו צאת השנה, ששנת עולם היא בתשרי שהוא תחלת השנה לשמיטין וליובלות דהא אמר לא תזרעו ולא תקצרו מבואר שאז עת הזרע, ועוד שאם שמנו תחלת השנה ניסן מי שזרע בשנה הששית לא יקצור בשנה השביעית כי הקציר אחר ניסן הוא וכבר נכנס בשנת השמטה, גם לא יזרע בשנת השמטה וכמ״ש הראב״ע, וברייתא זו מובאת בירושלמי ר״ה [פ״א ה״ב], וחכמי הש״ס בבלי לא הביאו ברייתא זו:
החדש הזה לכם – כבר התבאר באילת השחר [כלל תקצ״ג] שמלת לכם בא תמיד לדייק לכם ולא לאחרים, ופה כפול מלת לכם, כי המצריים לא היה אצלם חדשי לבנה כלל וכל מנינם היה לחמה שהי׳ ראש עבודתם כנודע, ואצל ישראל היה המנהג מימות אדה״ר לחשב חדשי לבנה כמו שמצאנו בחשבון המבול, אבל עד עתה היו חושבים את תשרי לראשון וכדעת ר״א בר״ה [דף יא], כי אז נברא העולם ואז הוא ר״ה, וישראל נצטוו למנות מחדש ניסן זכר ליצ״מ שאז נשתכללה אצלם הנהגה מעולה מהנהגת הטבע שתלוי בבריאת עולם, כי מאז התחילה ההנהגה ההשגחיית, וע״ז כפל מלת לכם:
ראש חדשים, לחדשי השנה – יש הבדל בין ראש ובין ראשון. ראשון הוא מלת המספר, וראש מציין את הקודם במעלה ובחשיבות, ונמצאו ג׳ חדשים החשובים מיתר החדשים שהם ניסן וסיון ותשרי, שהם זמן האביב והקציר והאסיף, ונגדם הג׳ מועדים, ובמ״ש שהוא ראש חדשים למדנו שהוא ראש בחשיבות לשני חדשים החשובים שהם אחריו במדרגה כי בו יצאו ממצרים, ורמז ג״כ למ״ש רגל שבו ראש לשני חדשים האלה לענין בל תאחר, וכמ״ש בר״ה (דף ו׳) מפני שהקדים חג המצות לחג השבועות וחג הסוכות, וז״ש שומעני מעוט חדשים שנים, ומוסיף שהוא ראשון לחדשי השנה לענין המספר, שעד עתה מנו מתשרי, ומעתה ימנו מניסן:
ראשון הוא לכם – הנה חדשי השנה נמנים ללבנה, וזה נודע משם חדש שמורה על החידוש שאינו רק בלבנה, וכן משם ירח שנרדף עם חדש והשנה נמנית לחשבון הלוך החמה ומתחיל מתשרי, כמ״ש על חג האסיף לשון תקופת השנה ולשון בצאת השנה, וכן מן השמטה והיובל [כנ״ל סי׳ ז], ואמר [בראשית ז] ונח בן שש מאות שנה והמבול היה, ושם [ח] ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש, והכתוב תלה את חג הפסח באביב כמ״ש שמור את חדש האביב ועשית פסח, והאביב הולך לפי החמה, וגם תלאו בימים מימי חדשי הלבנה כמ״ש בארבעה עשר יום לחדש פסח לה׳, וכן ממ״ש חדש האביב נכללו שתיהן, שלשון חדש מציין חדש הלבנה ולשון אביב מציין זמן החמה, ועז״א שממ״ש שמור את האביב צריך שישמור את הפסח לאביב שהוא לפי החמה, וממ״ש שמור את חדש צריך שישמור את האביב לפסח היינו שבבא הפסח כבר יהיה האביב, ובאשר שנת החמה יתרה על שנת הלבנה יותר מיו״ד ימים כ״א שעות, בהכרח כדי להשוות שנת החמה עם שנת הלבנה צריך להוסיף חדש אחד בסוף השנה בכל עת שיתקבץ העודף של שנת החמה, וכמ״ש רב הונא בר אבין [ר״ה דף כא] כד חזית דמשכית תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברוה להאי שתא שנאמר שמור את חדש האביב, שמור אביב של תקופה שיהיה בחדש ניסן, וזכר לדבר שכן בעת יצ״מ שהיה שנת ב׳ אלפים תמ״ח והיתה השנה ההיא שנת ט״ז למחזור לפי החשבון מבריאת עולם נמשכה התקופה עד שיחסר בניסן, וז״ש שמור את הפסח לאביב, וכן מ״ש ר׳ נתן חדש הסמוך לאביב אתה מעבר [וכן הלשון בספרי פ׳ ראה] אין פירושו שאדר נקרא חדש האביב לדעתו, רק ר״ל שע״י שצריך לשמור שיהיה אביב של תקופה בחדש ניסן ממילא צריך לעבר את אדר, ובכ״ז אין הפי׳ שיהיה דוקא אביב ושאם יתעכב האביב בשנה זו שני חדשים יעברו שני חדשים, שעז״א ראשון הוא לכם, שהתבאר אצלי שמלת הוא בא תמיד לדייק הוא ולא אחר שלא יהיה רק ראשון אחד לבד כמ״ש ר״ש, ופירושו מפני שמלת ראשון יצדק גם אם עשה ניסן שני שאז יתחילו חשבון החדשים מן ניסן השני, והגם שאינו ראשון בהשקף על החדש שלפניו שהוא נקרא ניסן ראשון וזה יקרא ניסן שני, בכ״ז הוא ראשון לחדשי השנה, כי ממנו מתחיל המנין, ולכן אמר מלת הוא, שהוא לבדו יהיה ראשון ולא ימצא ניסן אחר שיהיה ראשון לו. ועדיין לא ידענו מכמה מעבר, שבצד א׳ הסברא נותנת שיעבר חדש, כי כמו שעבור חדש הוא א׳ ממנויו שהוא יום, אף עבור שנה א׳ ממנוייה שהוא חדש, ובצד אחר י״ל שלא יעבר רק חדש של י״א ימים שיתרה שנת החמה על הלבנה וז״ש מה חדש א׳ משלשים בו וכו׳, ולמד זה ממ״ש שמור את חדש האביב, וזה בנוי על דרכי הלשון, שכ״מ שקורא את החדש על שם ענינו לפי הלוך החמה קראו תמיד בשם ירח, ירח זיו, ירח בול, ירח האיתנים, ששם ירח מציין רק זמן שלשים יום, אבל שם חדש מציין ענין חדוש הלבנה שזה רק אם מתחיל מתחלת החדש, [שמה שנמצא וישב עמו חדש ימים וכדומה, הוא רק בהרחבת הלשון מושאל מן הזמן שבין חדוש לחדוש], וז״ש ת״ל חדש האביב חדש אתה מעבר, ור״ל ממה שלא אמר ירח האביב, אחר שכבר עברו י״א מים מזמן החדוש, וזה עצמו מפרש ר׳ יצחק שכבר הלבנה באמצע הרקיע, ומ״ש אי מה שנה א׳ מי״ב בה אף חדש א׳ מי״ב בו ת״ל ובחמשה עשר יום, זה בא כבר בספרא פ׳ אמור (סי׳ א׳) ובארתי שם עפ״י חכמת הלשון בטוב טעם ודעת, ומ״ש ר׳ יצחק שא״כ כבר הלבנה באמצע הרקיע הוא טעם גם ללמוד זה, שא״א לומר שיוסיף על החדש שני ימים שא״כ כבר עבר זמן החדוש, ורק יום אחד ניתן רשות להוסיף מטעמים המבוארים בסוד העיבור לא יותר, ור׳ ירמיה למד שדוחים את הפסח בעבור האביב שלשים יום, כמו שדוחים אותו מפני הטומאה לפסח שני שלשים יום, ומ״ש או אפי׳ כי חל אביב ובא, ר״ל א״כ נאמר שאם בא האביב באדר לא תהיה השנה רק י״א חדש ויעשה הפסח בזמן האביב באדר, ומשיב ת״ל ושמרת את החקה הזאת למועדה וכו׳, ולמוד זה בנוי על ההבדל שיש אצלי בין עת ובין מועד, שמלת עת מציין נקודה הזמנית המיוחדת לאיזה דבר מצד הסדר הטבעי, ומלת מועד מציין נקודה הזמנית המיוחדת לאיזה דבר ע״י הדת או ההסכמה [אילת השחר כלל רצט], ואם האביב תלוי בחלות בשול התבואה היל״ל ושמרת את החוקה לעתה שהוא העת הטבעי, ובמ״ש למועדה ואמר תמיד למועד חדש האביב, מבואר שאין להשקיף על הנקודה הטבעית, שהגם שהיא עת אביב אינו מועד האביב המיועד מצד הדת שקבע פסח בניסן דוקא, ואם מוסיף ומעבר הוא במועד הדתיי, אבל אם גורע הגם שהוא בעת האביב הטבעי אינו במועד האביב הדתיי. והדבר מבואר שבצאתם ממצרים הקדים האביב הטבעי קודם ניסן ואפשר קודם אדר, דהא במכת ברד כתיב כי השעורה אביב, ובכ״ז עשו פסח בניסן שאז זמן האביב הדתיי, וממ״ש ת״ל ושמרת את החוקה הזאת למועדה על עבור שנה יש ראיה למ״ש הרמב״ן בהשגתו למנין המצות בשורש הראשון לדעת בה״ג שמ״ש ושמרת את החוקה הוא מ״ע של עבור שנים, והרמב״ם שלא מנה עבור שנים למ״ע בפ״ע, לשטתו שפוסק [בה׳ תפילין] דהמניח תפילין בלילה עובר בל״ת, כריה״ג במנחות (דף לו) דושמרת קאי על חוקת תפילין, והרמב״ן שסובר כדעת רוב הפוסקים דלילה זמן תפילין ושמרת קאי על חוקת הפסח ולדידיה מפרש מ״ש מימים ימימה שישמור חוקת הפסח שיהיה בזמנה בחדש האביב, וזה עצמו מ״ש שמור את חדש האביב ועשית פסח, שיהיה בחדש האביב מימים ימימה היינו בכל זמן:
דברו אל כל עדת ישראל – כבר התבאר (ויקרא סי׳ רמא) ששם עדת ישראל הונח בעצם על סנהדרי גדולה, ור׳ יאשיה לשיטתו שפי׳ לקמן (סי׳ ע״ג) עמ״ש ויקרא משה לכל זקני ישראל שעשאם ב״ד, ואז״ל שעשאם ב״ד על משיכת הצאן, רק שאז צוה אותם על קדה״ח ועבור שנים וזה מסר לעדת ישראל שהם הסנהדרין, כמו שלמד זה בסנהדרין (דף יא) ממ״ש לשכנו תדרשו, ומצות לקיחה מבעשור צוה אל כל ישראל:
__
לכם ראש1 חדשים: ״ראש״ משמעו כמה פעמים – ׳מובחר׳, כמו ״מראש פרעות אויב״ (דברים לב,מב)2. וכן הרבה. והפירוש, ״לכם״ דוקא החדש הזה מובחר3 בשנה. וכמו שחודש תשרי הוא המובחר במה שנוגע לצרכי העולם משום שבו נברא העולם4, וכלל גדול הוא שבאותו יום שנברא אותו דבר מסוגל זה היום גם לדורות להתחזק יותר, ומזה הטעם טבע האש במוצאי שבת קודש רותח יותר משום שאז נברא5, וכך כתב הרשב״א בשו״ת סימן תי״ג, ומשום הכי בחודש תשרי עיקר דינו של אדם על כל השנה6 משום שבו ביום נידון אדם הראשון, כמו שכתב הר״ן במסכת ר״ה7, ובאותו חודש חג הסוכות שבו עיקר ברכה לתבואה8, כמו שכתבתי בספר ויקרא (כג,לד) ובמדבר (כח,יב), משום שבאותו חודש נברא העולם. כל זה בעניני הטבע, וכך בחודש ניסן נוצרה בראשונה סגולת עם ה׳ ביציאת מצרים, על כן אותו החודש מסוגל להתחזק בעבודת ה׳ ע״י ספור יציאת מצרים שגורם אמונה ובטחון, כמו שכתבתי בספר דברים (טז,ג)9, ועוד עיין להלן פסוק מ״ב10.
ראשון הוא לכם: למנין, כמשמעו11, ודייק ״לכם״ – לישראל ולא לאומות העולם. וציוה הקב״ה לנו לנהוג ממנו המנין, למען ידע אדם מישראל כי העיקר הוא צורתו המיוחדת ולא צורה האנושית שבכל אדם, זהו משמעו של מקרא ד״לכם״ לכל ישראל12. אבל חז״ל דרשו ״לכם״ – הוא משה ואהרן, ולענין קידוש החודש, כדאיתא במסכת ראש השנה13. והוא משום שהיה ראוי להתחיל הפרשה ׳דברו אל כל עדת ישראל לאמר בחודש הזה וגו׳ ויקחו להם׳ וגו׳, אלא יש בזה כוונה שניה שהמקרא מיוחד למשה ואהרן ראשי ישראל, והיינו לענין קידוש החודש14.
1. כבר נאמר ״ראשון הוא לכם לחדשי השנה״, א״כ מהו ״ראש חדשים״.
2. ׳הראשון שבפרעים הללו המה יפלו בחרב ה׳⁠ ⁠׳ – לשון רבינו שם.
3. ״ראש״.
4. לדעת ר״א שבתשרי נברא בעולם (ר״ה י,ב), עיין רש״י בראשית (ז,יא) ד״ה בחודש השני.
5. עיין פסחים (נד,א).
6. משנה ר״ה (טז,א) ׳בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון׳.
7. דף ג,א בדפי הרי״ף, עיי״ש דבריו באריכות.
8. שם ׳ובחג נדונים על המים׳.
9. עה״פ ״למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך״.
10. והשוה עם לשון הרשב״ם: כר׳ יהושע שבניסן נברא העולם. ״לחדשי השנה״ – בכל מקום שאגיד לכם בחדשים ׳שמיני תשיעי׳ – לחודש הזה הם. ולר׳ אליעזר האומר בתשרי נברא העולם, עיקר פשוטו כך: ״החודש הזה לכם״ – אע״פ שאינו ראש חדשים לשאר אומות, ״לכם״ יהיה ראש חדשים למנות שישי, שביעי... ממנו תמנו להיות לכם זכרון כי בו יצאתם ממצרים, וכשנאמר בתורה ״ובחודש השביעי״ – לירח יציאת מצרים פירושו.
11. וכפי שלמדו חז״ל במסכת ר״ה (ז,א): ת״ר, באחד בניסן ראש השנה לחדשים (רש״י: למנין חדשי השנה), דכתיב ״החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דברו אל כל עדת ישראל וגו׳״, וכתיב ״שמור את חודש האביב ועשית פסח״ (דברים טז,א), איזה הוא חודש שיש בו אביב הוי אומר זה ניסן, וקרי ליה ״ראשון״. והביאו רש״י בפסוקנו ד״ה החדש הזה ׳ואין מקרא יוצא מידי פשוטו׳...
12. בין ה״לכם ראש חדשים״ ובין ״ראשון הוא לכם״.
13. ר״ה (כה,ב): אין היחיד מקדש את החודש ואפילו הוא מומחה לרבים, שהרי אין לך מומחה לרבים בישראל כמשה רבינו, וקאמר ליה הקב״ה עד דאיכא אהרן בהדך (תוספות: ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד), שנאמר ״ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן... החודש הזה לכם״.
14. וכך ברבינו בחיי: לא אמר ׳דברו אל כל עדת בני ישראל׳, כי היה במשמע שהמצוה לכל אחד מישראל לקבוע חדשים ולעבר שנים, ואין המצוה כי אם לבית דין מומחין כמשה ואהרן...
החדש הזה – בני ישראל המונים ללבנה היו קוראים לזמן תקופתה יֶרַח וליום חדושה חודש, ואחר כך היו מונים ב׳ לחודש, כלומר ב׳ או ג׳ ימים אחר חידוש הלבנה, ואחר כך קראו לכל הַיֶרַח חודש, ויום א׳ בו ראש חודש. ופשט הכתוב כאן ראש החדש הזה יהיה לכם ראש לכל ראשי חדשים שבשנה, וכן בפרשת יתרו בחדש השלישי וגו׳ ביום הזה – צריכים אנו לפרש ״בחדש״ – ביום ראש חדש, כדברי חז״ל, שאם לא כן היה לו לכתוב ׳בחדש הזה באו׳, לא ביום הזה.
[השמטה: החדש הזה לכם. אלו אין לנו ראיה אלא זו למציאות תושבע״פ דיינו, הרי הוא אומר שנחוג את חג המצות בחדש האביב, ואיך זה אם לא תשווה שנת הלבנה עם שנת החמה, ואיך תשוה אם לא על פי חשבון מוסכם באומה? ואיפה זה החשבון אם לא במסורת ובקבלה? וחוץ מטבע זה מקובל ומוסריי Traditionnel באומתינו לחכמת העבור, נוסף גם הוא טבע ההסתר וההעלם ועל כן נקרא סוד העבור בלשון רבותינו, ולא היה נלמד אלא למובחרים, וראה פלא שאופן הלמוד הזה הסודיי עם כי לא נראה בעליל רק בזמן חז״ל, לנו עדות נאמנה כי ממקורו מלידה ומבטן כך היה ראוי להיות וזה כי נודע לנו היום כי סוד העבור היה אצל המצריים אמון מוצנע, מופלא ומכוסה וחק לכהנים ולא לזולתם Univ. pittoresque par Champollion. p. 135. 1.
ואני שיערתי בספר שמות החכמה וספריה אצל חז״ל (שתחת ידי כ״י) וזכרתי קצת מזה בטעם לש״ד כי סוד העבור וסוד האלהות היו אצל רבותינו כשני אחים תאומים שווים בתנאיהם ובלמודם ובפרסומם, ואולי גם במשלים הלקוחים מחכמת האצטגנינות לרמוז בהם סתרי האלהות בצורות הרוחניות, ומי שבקי במשלי ובצורות הקבלה ידע זה, והבקי במשלי ובצורות המצריים שיתארו בהם הענינים האלהיים ידע, כי גם הם לא סרו מדרך זה להשתמש במשלים שמיימיים, אולם בזה נבדלו העברים מהמצריים, כי העברים הסתירו המשל, ופרסמו הנמשל, והמצרים העלימו הנמשל ופרסמו המשל והיא המיטולוגיאה שלהם, וראה דברים ארוכים בזה במחברתי הצרפתית השלוחה לפאריז בשנה זו תרכ״ג על אבן בח״ן. Essai sur l' origine des dogmes et de la morale du Christianisme. — ושיהיו באמונת המצרים הקדמונים משל ונמשל, לא נשאר היום חוקר אחד שלא יודה בזה, והוא כי אחד הרואה ואחד השומע מה שמסופר מרוב אלילי מצרים דברים נבזים ושפלים סבור כי הגוי החכם הזה ירד עד דיוטא התחתונה בטיט הכסילות וטבע במצולות הע״ז ואין מעמד אמנם, לא כן יחשוב אחרי השקידה והלמוד על המצבות ואחר כל הנשמע מפי פילוסופי אלכסנדריא בדורות ראשנים לחשבונם, כי בהצטרף עדות גם שניהם הדבור יוצא ומכריז בקול רעש גדול כי האמונה הכמוסה והמכוסה במסוה המשלים הללו היא אמונת אל יחיד ומיוחד, שמע נא דברי חוקר בקי בכתיבות מצרים שכתב כדברים האלה לאמר la religione egizia ci apparisca sotto la forma essoterica di un vasto Politeismo, anzi di un abbietto feticismo, non e men vero che lo studio dei monumenti d' accordo con alcune tradizioni conservateri di filosoli alessandrini, ci mostrano che la dottrina acroamatica di tale religione era un sublime Monoteismo infetto piu o meno di Panteismo..... Orcurti Catalogo dei monumenti egizij del Museo di Torino. vol. l. p. 39. Quantuque
ודבריו אלה האחרונים היינו שיהיה באמונת מצרים שמץ פאנטייזמוס דברים יקרים הם במאד מאד כי יעידו כי המקום אשר יולדו שמה אמונות ישראל, כבר יצא טבעו בעולם כי שמץ פאנטייזמוס נמצא בו כדרך שאומרים מוציאי דבה על חכמת הקבלה כי גם היא מוראה ונגאלה בטיט הפאנטייזמוס, וחלילה חלילה שיהיה אפילו ריח אמת במשפט זה המעוקל, רק מתחלת ברייתה ומכורותיה ותולדותיה בארץ מצרים כך היתה, באמונת מצרים גם היא שהיא מצרנית לקדושה ומרכבת המשנה כמו שיקראוה המקובלים, ומי נתן הודאה זו בפיהם לומר על מצרים שהיתה אמונתם דומה לשלהם? והם לא ידעו ממה שנתגלה לגדולי חכמי זמנינו, מאומה? אם לא שנאמר שזה אות אמת שריר וקיים כי לא מלבם יצאו הדברים כי אם מפי השמועה בוקעת ועולה עד הזמן שהיה באפשר להרגיש בדמיון מה שלא יתכן כלל בזמן שדמו המנגדים להמצאת הקבלה — ויותר מוכרח ומבורר מציאות האחדות Monotheisme כאשר יעיד החוקר הנז׳ ורמזו המצריים על האחדות באותן הצורות הנקראות צורות כוללות האלהות. Figure Pantee. lbid. vol. ll. p. 135 ובאלה תמצא ד׳ כנפים ובשתים יכסה רגליו, ותראה מזה כי לא היה צורך לנביאינו ללמוד מבבל ואשור וכנפי הכרובים יוכיחו — ואל ירוץ לבך להרהר בכל האמור עד הנה אלא בחון בהן וחקור בהן ותראה כי זה דרך בטוח ארוך וקצר, תחלתו יסורין וסופו שלות השקט ומנוחת שלים — והמאכל מאכל בריאים הוא, ומזיק לאסטניסים לחלושי המזג ולאניני הדעת. — והנה אחד מהכללים המסורים לנו הוא ששנתינו היא שנת החמה בת שס״ה ימים וקצת חלקים מהיום, ולמסתפק שמא בזמן משה לא נודעה שנה זו אומר פוק תני לברא בספר שזכרתי פעמים רבות Orcurti Catal. illust. ece. vol. ll. p. 129. ותראה שכתב ״מכאן ראיה (ורבות עמנו כיוצא בה) כי במלוך במצרים המשפחה הי״ח (היא ששעבדה את ישראל) כבר נודעה שנת החמה בת שס״ה ימים.]
החדש הזה – אולי נאמרו הדברים בראש-חודש ניסן, כדברי המדרש.⁠1 מכל מקום משתמעת מכאן ההנחה שכבר היו מונים לפי חודשי הירח.
ראש חדשים ראשון וגו׳ – לשון ״ראש חדשים״ מקבל את ביאורו על ידי המשך הכתוב – ״ראשון הוא לכם״ וגו׳. ובדין מעיר כאן רמב״ן, כי הכוונה ״שימנו אותו (את חודש ניסן – המ׳) ישראל חודש ראשון, וממנו ימנו כל החדשים, שני ושלישי... שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי״. כלומר, ראשון הוא למנין החדשים ולא ראשון למנין השנים – עלינו למנות את החדשים מניסן, זכר ליציאת מצרים.⁠2 וראה עוד הערתו של רמב״ן,⁠3 ״... והיה ראוי שיאמר תחילה, דברו אל כל עדת ישראל לאמר החדש הזה לכם וגו׳ הפרשה. אבל משה ואהרן הם במקום ישראל, ואמר להם כנגד ישראל לדורותם, וחזר ואמר דברו אל כל עדת בני ישראל במצוות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור״. כלומר, הפסוק ״דברו אל-כל-עדת ישראל לאמר״,⁠4 הפותח מצוות פסח מצרים נאמר להם לישראל מיד, אך המצוה הראשונה – קידוש החודש – נאמרה ״לכם״, למשה ואהרן בלבד, באשר היא לדורות הבאים, ולא היה אפוא צורך לאומרה לישראל מיד. וראה עוד בדברי חז״ל בנדון.⁠5
1. מכילתא; ראש השנה כ ע״א; תנחומא, פרשת בא, ו׳ (המ׳).
2. באשר לראשית השנה, הרי לגבי רוב המצוות חודש תשרי הוא החודש הראשון, ראה מאמרנו Der Anfang des Jahres, Abhandlung I, ורק לגבי אחדות מהן זהו חודש ניסן. עיין ריש מסכת ראש השנה, וראה בפירושו של רשר״ה לשמות י״ב:א׳ בסוף. דעתו של Wellhausen, שקביעת ראשית השנה באביב נעשתה רק עם גלות ישראל מארצם, כבר נסתרה במידה מספקת בפרק על החגים, בתוך Magazin 1879. גם מוסבר שם, מדוע נקראים חדשי השנה לעתים לפי מספרים סודרים ולעתים בשמות, כגון ״איתנים״, ״בול״, ״זיו״, ״אביב״.
3. בתחילת דבריו לפסוק ב (המ׳).
4. פסוק ג (המ׳).
החודש הזה לכם וכו׳ – בספר המצות לרבנו מ״ע קנ״ג האריך רבינו ורמב״ן שם השיג יעו״ש, והמגילת אסתר חשב כי דעת רבינו כדעת הרמב״ן וכן כתב בסוף דבריו שכן דעת רבינו בחיבורו הגדול, ובמח״כ העיד ללא אמת ולענ״ד העיקר כשיטת רבינו וידו החזקה ובקיצור דשיטתו כך הוא הקביעות על פי חשבון כפי שאנו מונים עתה אף שלא נראה לשום אדם ביום שלשים מקודש החודש ועפ״י הראיה אם לא באו עדים מעובר וזה הלכה למשה מסיני שכ״ז שסנהדרין קיימין צריך דוקא להתקדש עפ״י ראיה שאם לא יבואו עדים ויעידו לפניהן אינו מקודש רק מעובר, אבל בזמן שאין סנהדרין אף אם יש ב״ד סמוך א״צ לקבוע עפ״י ראיה דוקא רק אם רוצים עפ״י חשבון ג״כ הרשות בידם היינו שלא ירצו לקבל עדים וכי״ב. והנ״מ כשיש ב״ד סמוך אבל כשאין ב״ד סמוך ואין מי שיקבל העדות מתקדש דוקא עפ״י חשבון ולכך קאמר והשתא דידעינן בקביעא דירחא פירוש שגם בא״י אין ב״ד סמוך רק מחשבין עפ״י חשבון [ולא מפני שהיום בקיאין יותר] א״כ גם אנו מחשבין ודו״ק.
אולם מי צריך לקבוע הוא שלשה מן הסנהדרין וברשות הנשיא שהוא ראש להם ואם אין סנהדרין קובע ב״ד סמוכין מן הסנהדרין איש מפי איש כפי שלשלת הסמיכה ואף אם הלכו בחו״ל ולא הניחו כמותן בארץ ג״כ מעברין. והשתא שאין ב״ד סמוך אף בארץ ישראל אנו מקדשין חדשים עפ״י חשבון, היינו שאנו יודעים שבני ארץ ישראל מקדשים יום זה לר״ח עפ״י חשבונם. והטעם שאם אין ב״ד סמוך תליא רק בבני ארץ ישראל הוא דשיטת רבינו בפהמ״ש ובחבורו בהכרע כי אם רצו ישראל שבא״י לסמוך זקנים הרי הם מוסמכים א״כ בקידוש החודש סגי בחשבון בני א״י שחזינא שדין סמוכין יש לקיבוץ הכללי להסמיך זקנים כמו ב״ד סמוך א״כ חשבונם כדין חשבון ב״ד סמוך וזה נכון בס״ד. ועיין וראה כי דיני סמיכה המה דומים להלכות קידוש החודש ובזה סרו תמו הקושיות והמבוכות אשר העיר הרמב״ן וחשב להרמב״ם לטועה חלילה וכמדומה לי שבזה יהרסו גם דברי רלב״ח בקונטרס הסמיכה ואכמ״ל והענין עמוק וחתום באוצרות רבינו ולפענ״ד כמוש״כ ודו״ק.
ובזה יצא לנו טעם נפלא על הא דקאמר הגמרא הזהרו במנהג אבותיכם גזירה דילמא אתי לקלקולא דא״כ קשה גם בח״ל גם בא״י יהי׳ להם דין אחד דגם בא״י שייך האי טעמא, וצ״ל משום דכבר נהגו והוה כמו דלא בטל הטעם ואכמ״ל דצריך ב״ד גדול בחכמה ומנין להתירו וכ״ז אינו נראה שיהיה לעיקר הטעם אבל מקובלים אנחנו מרבנו הגר״א דאם כי חז״ל פירשו טעמם בכ״ז עוד השאירו טמונים בסתר לבבם טעמים לאלפים גדולים ורמים אבל לא גלו זה לאוזן המון בני ישראל ככה אומר אשר לדברנו יש טעם נפלא דלפי מה שכתב רמב״ם בפהמ״ש בריש סנהדרין דיהיה ב״ד בארץ ישראל טרם ביאת משיח וקיבוץ גליות עיי״ש דבריו הנעימים וכן מפורש בירושלמי מע״ש פרק כרם רבעי זאת אומרת שבנין בהמ״ק יהיה קודם מלכות בית דוד, א״כ אם יהיה ב״ד בארץ ישראל יהיו מוכרחים לקדש עפ״י הראיה ואם לא תתראה הלבנה ביום שלשים אעפ״י שע״פ חשבון יהיה ראוי לקבוע בו, בכ״ז יהיה מעובר ואז יהיו צריכים לעשות בגולה שני ימים ולכן גזרו גם עכשיו דוגמה שעשה ריב״ז לאסור יום הנף גזירה שמא יבנה בהמ״ק וזה טעם נכון לעשות בזמן הזה שני יו״ט של גליות ובזה יסתם פי המתפרצים בעוה״ר ודו״ק בכ״ז היטב.
ובמכילתא פ׳ ב׳. מה חודש אין תוספות עיבורו אלא בסוף אף שנה אין תוספות עיבורה אלא בסוף. ור׳ נתן דמפיק לעיל משמור את חודש האביב, פליגי אם דנין אפשר משאי אפשר דבחודש לא שייך לעבר אלא בסוף ובזה פליגי תנאי עיין מנחות פ״ב ובכ״מ ודו״ק.
החדש – ר׳ שילא בשם רבי אומר, כתיב (תהלים ק״ד) עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו, משמש ידע מבואו עשה ירח למועדים,⁠1 ור׳ שמעון בן לקיש אומר, החודש, עד שיהא כולו מן החודש.⁠2 (ירושלמי ר״ה פ״ב ה״ח)
החדש הזה – זה ניסן ואין אחר ניסן [מלמד שאין מעברין ניסן בניסן].⁠3 (ברכות י׳:)
החדש הזה – תנא רבה בר שמואל, יכול כשם שמעברין את השנה לצורך כך מקדשין את החודש לצורך, ת״ל החודש הזה לכם, כזה ראה וקדש.⁠4 (ר״ה כ׳.)
החדש הזה – א״ר אסי א״ר יוחנן, כל המברך על החדש בזמנו כאלו מקבל פני שכינה, כתיב הכא החודש הזה וכתיב התם (פ׳ בשלח) זה אלי ואנוהו.⁠5 (סנהדרין, מ״ב.)
החדש הזה – תנא דבי ר׳ ישמעאל, חדוש ראש חודש היה קשה לו למשה עד שהראה לו הקב״ה באצבע, שנאמר החדש הזה.⁠6 (מנחות כ״ט.)
לכם – [מהו לכם], עדות זו תהא מסורה לכם, [מכאן שקבלת עדות החודש וקדוש החודש – לבית דין מסורה].⁠7 (ר״ה כ״ב.)
לכם – אין היחיד מקדש את החודש ואפי׳ הוא מומחה לרבים, שהרי אין לך מומחה לרבים בישראל כמשה רבינו וקאמר ליה הקב״ה עד דאיכא אהרן בהדך, שנאמר ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן וגו׳ החודש הזה לכם.⁠8 (שם כ״ה:)
ראש חדשים – ראש לחדשים ולא ראש לשנים, אלא שנים מתשרי מנינן.⁠9 (ירושלמי ר״ה פ״א ה״א)
ראש חדשים – שומע אני מעוט חדשים שנים, מנין לשאר חדשים, ת״ל לחדשי השנה.⁠10 (מכילתא)
ראשון הוא לכם – באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, דאמר קרא החודש הזה לכם וגו׳ ראשון הוא לכם, לכם ולכם מעוט אחר מעוט, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות, ורבי למלכים ולרגלים.⁠11 (ירושלמי ר״ה פ״א ה״א)
לחדשי השנה – א״ר אבא בר שמואל, מנין שאין מונין ימים לשנים, שנאמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה, חדשים אתה מונה לשנים ואי אתה מונה ימים לשנים.⁠12 (מגילה ה׳.)
לחדשי השנה – ת״ר, באחד בניסן ראש השנה לחדשים, דכתיב החודש הזה לכם ראשון הוא לכם לחדשי השנה דברו אל כל עדת ישראל וגו׳ וכתיב (פ׳ ראה) שמור את חודש האביב ועשית פסח, איזה הוא חודש שיש בו אביב הוי אומר זה ניסן וקרי ליה ראשון.⁠13 (ר״ה ז׳.)
לחדשי השנה – מלמד ששיעור היקף כל החדשים – שנה, ומכאן שהשנה נמנית לחדשי הלבנה ולא לחדשי החמה14 (ספר יראים סי׳ ק״ג).
1. באור הענין, כי כידוע מונים החדשים ואחריהם כל המועדים למולד הלבנה [ובסמוך יתבאר זה בארוכה] וידוע שחדשה של לבנה הוא כ״ט יום וחצי כשיעור היקף הילוכה [ובצמצום כ״ט יום וי״ב שעות ותשצ״ג חלקים] ויתבאר בסמוך [אות ז׳], ולפי״ז אם היה המולד למשל ביום ד׳ אחר חצות היום היה דרוש שיהיה ר״ח באותו היום משעת המולד, קמ״ל דאעפ״כ אין מונין ר״ח אלא ביום ה׳, וזהו הפירוש עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו, כלומר שאז יחשבו המועדים לפי חשבון מולד הירח רק אחר ביאת השמש של אותו יום, וע״ע בסמוך.
2. לפנינו ר״פ מסעי יובא אי״ה ראיה מכרחת לענין זה, וכאן מביא רק אסמכתות לזה, וכלומר שצריך שיהא היום כולו מן החודש של לבנה שנתחדש. ונראה דכונה אחת לדרשה זו עם דרשת הבבלי מגילה ה׳ א׳ מניין שאין מונין שעות לחדשים וכו׳, ופירש״י כגון האומר הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד חודש זה והיה אותו החודש חסר ובא משחשיכה ליום כ״ט אין אומרים עדיין הוא בתוך החודש שהרי חדשה של לבנה כ״ט יום ומחצה, עכ״ל. ולא ידעתי למה הוכרח לציור כזה ולא פירש בפשיטות שנ״מ למנות ר״ח משעת המולד ויהיה החציו השני של אותו היום נחשב ליום שלם ולמחרתו יום שני וכן להלאה, וזה נ״מ גדולה ופשוטה בחשבון כל המועדים וכלל חשבון השנה וענינים רבים מאד, וצע״ג.
3. מכיון שנתקדש החודש לשם ניסן שוב אי אפשר לעברו ולעשותו אדר [שני], וע״ע בדרשה הסמוכה.
4. ענין עבור השנה והחודש בכלל זה הוא, הנה אנחנו עם ישראל מונים כל חגינו לפי חדשי הלבנה ולא לחדשי החמה מפני שכן משמע הלשון החודש הזה לכם ראש חדשים, והרי אין להחמה חדשים, שאין ניכר בהקיפה בגלגלה שום חדוש, משא״כ בהלבנה שבסוף מרוצתה בגלגלה נגרע אורה ואח״כ בהתחלת חדשה אורה מתחדש ומוסיף והולך, ולכן נקראו ימי הקפתה חודש. אמנם אחר שצונו הקב״ה לשמור מועד המועדים בזמני אוירי הטבע ידועים, כמו שצוה שמור את חדש האביב ועשית פסח, דמשמע שלעולם יהיה פסח בזמן האביב, וכן בסכות כתיב (פ׳ משפטים) וחג האסיף וגו׳ באספך את מעשיך מן השדה, דמשמע שלעולם יהיה סכות בזמן האסיף, ולפי״ז אם היינו מונים חגינו רק לחדשי הלבנה הלא יחולו פסח וסכות לפעמים באמצע הקיץ ולפעמים באמצע החורף, אחרי כי ארבעה חלקי השנה אביב, קיץ, בציר, חורף, באים בטבע כפי מעמד החמה בתקופתה בהלוכה נגד כדור הארץ, ושנת החמה, דהיינו משך ימי הקפתה בגלגלה הוא שס״ה ימים עם שש שעות בקרוב, ושנת הלבנה שהיא י״ב חדשים כל אחד אינו יותר מכ״ט יום וי״ב שעות ותשצ״ג חלקים, ואם תכפול י״ב פעמים כ״ט ימים י״ב שעות ותשצ״ג חלקים, יבאו שנ״ד ימים, ח׳ שעות ותתע״ו חלקים, ואם ננכה את אלה משס״ה ימים ושש שעות שנות החמה, נשאר י׳ ימים כ״א שעות ור״ד חלקים ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה ובמשך כמה שנים יתאסף היתרון הזה לזמן ארוך מאד, ומתוך כך יצא בלבול והתנגדות גדולה בזמן ובחשבון ערכי שני אופני חשבון השנים.
ולכן כדי להשוות מספר ומועד שנת החמה עם שנת הלבנה, התקינו, אשר לכשיתקבץ מן התוספת הנ״ל כמו שלשים יום לערך שזה עולה במשך שלש שנים, אז יוסיפו חודש אחד, ועושין השנה י״ג חודש, והיא הנקראת שנה מעוברת, אבל אי אפשר שיהיה כל שנה י״ב חודש וכך וכך ימים, יען דכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון וגו׳ לחדשי השנה, ודרשינן (מגילה ה׳.) חדשים [שלמים] אתה מונה לשנה ואי אתה מונה ימים, ולכן אין עצה כי אם בעבור השנה על ידי תוספת חודש אחד בסוף השנה בכל עת שיתקבצו העודפים של שנות החמה לשלשים יום, כאמור.
ומה שנוהגין לעבר רק חודש אדר ולא זולתו, הוא מפני דכתיב שמור את חדש האביב, ודרשינן שמור שיהיה חודש זה [ניסן] בזמן האביב, ואביב קרוי על שם בישול התבואה ובישול התבואה הוי רק לטבע חשבון החמה, מפני שהקיץ והחורף אחר חשבון החמה הולכים, כמש״כ, וכשאנו עומדים באדר, רואים אנו האותיות לפנים אם יהיה ניסן באביב ואם לאו אנו מעברין אדר, כלומר מאריכים אותו, זה הוא ענין עבור השנה בכלל, ועיין עוד בסמוך.
ועניין עיבור החודש כך הוא, כי הלבנה נסתרת בכל חודש ואינה נראית כמו ב׳ ימים או פחות או יותר מעט וכמו יום אחד שתדבק בשמש ותראה במערב בערב, ובליל שתראה במערב אחר שנסתרה הוא תחלת החודש ומונין מאותו היום כ״ט יום, ואם יראה הירח בליל שלשים יהיה ר״ח ביום שלשים, וזה הוא הנקרא חודש חסר ואם לא יראה עד ליל ל״א יהיה ר״ח יום האחד ושלשים ויהיה לפי״ז יום השלשים מיוחס לחודש שעבר, וזה הוא הנקרא חודש מלא.
והנה בנוגע לבאור הדרשה שלפנינו נקדים עוד, דלפעמים מעברין את השנה לא רק משום כדי שיחול ניסן בזמן האביב כמש״כ., אלא עוד לאיזה סבות, כמו מפני הדרכים שאינם מתוקנים ואין העם יכולים לעלות לירושלים מעברין את השנה עד שיפסקו הגשמים ויתקנו הדרכים, ומפני הגשרים שנהרסו והנהרות מפסיקים ומונעים את העם לעלות ומסתכנין בעצמם מעברים את השנה עד שיתקנו את אלה, וכן מפני גליות ישראל שנעקרו ממקומם ללכת לירושלים ועדיין לא הגיעו לשם, מעברין את השנה עד שיהיה להם פנאי להגיע, ועוד ענינים שונים.
ועתה הנה תתבאר הדרשה שלפנינו, יכול כשם שמעברין את השנה לצורך, ר״ל לאיזה צורך שהוא, כמבואר, כך יקדשו [יעברו] את החודש לאיזה צורך, וכגון כדי שלא יחול יום הכפורים באחד בשבת שאז קשה התענית כמבואר בתענית כ״ז ב׳ שאנשי משמר לא היו מתענין באחד בשבת, והיינו שיקדשוהו ביום שלשים אע״פ שהלבנה לא נראית עוד ואם ימתיט עד יום מחר יהיה יוהכ״פ באחד בשבת, ת״ל החודש הזה, כזה ראה וקדש, כלומר מתחלה ראה ואח״כ קדש, אבל כשאתה מקדש קודם שנראה הרי קדש וראה הוא, ודו״ק.
5. ענין השווי וההתדמות הזאת י״ל משום דענין חדוש הלבנה מורה על הנהגת הקב״ה את העולם וחדושיו חדשים לבקרים, והמברך על החודש הוי כמו שמעיד בגלוי על הנהגת הקב״ה את העולם ורואה בכבודו, ועל הפ׳ זה אלי ואנוהו דרשו ג״כ שראו כבודו על הים בגלוי כפי שיתבאר לפנינו שם. –
והנה מבואר בגמרא כאן, אמר אביי, הלכך צריך למימרינהו מעומד [ר״ל כיון דהוי כאלו מקבל פני שכינה כמבואר לפנינו], וקצת צ״ע לפי מש״כ הפוסקים גבי תקיעות דר״ה דצריך לתקוע מעומד משום דכתיב שם יום תרועה יהיה לכם, וילפינן בגז״ש לכם לכם מעומר, דשם המצוה מעומד ע״פ הלשון וספרתם לכם, כפי שיתבאר אי״ה שם לפנינו, א״כ למה לא ניליף גם כאן דצריך לברך על החודש מעומד, כיון דכתיב החודש הזה לכם, ול״ל לתלות דבר זה בהדרשה שלפנינו אשר היא רק אגדית ואסמכתא, וי״ל.
6. כי בשעת מולד הלבנה אינה נראית כי אם מעט, כמ״ש בר״ה כ׳ א׳ ששואלים לעדים כזה ראיתם או כזה, והיה קשה לו למשה לציירם ולבא עד תכונתם ותכלית ידיעתם והראה לו הקב״ה באצבע, ודייק זה מלשון הזה שמורה בכ״מ על ההוראה באצבע כפי שיתבאר אי״ה לפנינו ס״פ זו בפסוק בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים.
7. ר״ל אין ראיית הלבנה וקביעת החודש מסורה לכל אדם כמו שבת שכל אחד מונה ששה ימים ושובת בשביעי, אלא לבית דין הדבר מסור עד שיקדשוהו ויקבעו אותו היום ר״ח. וטעם הדבר פשוט, מפני שאם תהי׳ ראיית הירח מסורה לכל אדם ובכל מקום יצאו מזה טעותים ובלבולים וערבוביות שונות, כי אפשר שיראה זה ולא יראה זה או שתראה במדינה זו ולא במדינה אחרת ויקבע כל אחד מועד לעצמו ותרבה המכשלה. ועיין ברמב״ם פ״א ה״ה מקה״ח ולפנינו בפ׳ אמור בפרשת מועדים בפסוק שבת היא לה׳ בכל מושבותיכם ועוד שם בפרשה ובדרשה הבאה. –
ועיקר טעם הדרשה מלכם, אע״פ דלפי הפשט הוי הפירוש לכם – לכל ישראל, אך י״ל דמדייק מסירוס הלשון דהול״ל מקודם דברו אל בני ישראל ואח״כ החודש הזה לכם, והיתה מוסבת הכונה לכם – לבני ישראל, אבל מכיון דפסוק ראשון מוסב ביחוד למשה ולאהרן, ואח״כ מתחיל דברו אל בני ישראל בענין אחר ויקחו להם וכו׳, ש״מ דהאי לכם נאמר בכונה למשה ולאהרן בלבד, ודו״ק.
8. ומדינא קיי״ל דצריך עוד אחד, משום אין ב״ד שקול כלומר דשנים אם לא ישתוו בדעותם לא יהי׳ הכרע לדעה אחת, משא״כ אם יהיו שלשה יהי׳ רוב ומיעוט. –
וע׳ בסה״מ להרמב״ם מ״ע קנ״ג שכתב דעבור החודש אין עושין רק בב״ד הגדול, והשיג עליו רמב״ן ממשנה מפורשת סנהדרין ב׳ א׳ עבור החודש וקדוש החודש בשלשה, ולפלא הוא, שהוא חשב בדעת הרמב״ם שכל ב״ד הגדול צריך לעבר החודש, ובאמת הלא הוא כתב בחבורו בפ״ד מקה״ח דבשלשה מעברין, ולכן אין ספק שמש״כ שבב״ד עושין הכונה דאלה השלשה צריכין להיות מב״ד הגדול. –
ודע כי מעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם ב״ד קבוע פסקו מלקבוע חדשים ע״פ הראי׳, דרק לב״ד סמוכין בא״י נתנה רשות ע״ז, ומזמן סוף חכמי הגמרא התחילו לחשב כמו שאנו מחשבים עתה ע״פ החשבונות הקבועים וקיימים, ותחלת יסודו הוא מרבו הלל בן בנו של רבינו הקדוש שהי׳ נשיא והוא ובית דינו תקנו לדורות החשבון, ואמרו בשנה פלונית יהי׳ מקודש ר״ח פלוני ביום פלוני, וקבלנו את זה כאלו אומרים מקודש בשעתו של כל חודש וחודש, ועל יסוד זה אנו חושבין עצמנו לבקיאים בקביעא דירחא.
והנה לפי״ז אע״פ דבזה״ז הי׳ מן הדין לעשות בכל הגולה יו״ט אחד בכל המועדים כמו בארץ ישראל, אחרי שכולנו סומכים על חשבון אחד, אבל תקנת חכמים הוא שאנו בני הגולה נזהר במנהג אבותינו שהיו עושים לעולם שני ימים, יען כי גם בעת שהיו מקדשין ע״פ הראי׳ היו הרחוקים מא״י עושים שני ימים יו״ט, מפני שלא היו השלוחים מא״י מספיקים להגיע אליהם ולהודיעם מיום קביעות החודש ולכן עשו שני ימים. ובכ״ז לענין כמה דברים קיל יו״ט שני, כמו לגבי מת שיתעסקו בו ישראל, ועוד לכמה ענינים.
9. ועיין לפנינו בפ׳ עקב בפסוק עיני ה׳ אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה.
10. בכלל יש שלשה חדשים מצוינים בשנה, והם ניסן סיון ותשרי, שהם זמני האביב והקציר והאסיף ובהם שלש רגלים, ומכיון דמעוט רבים שנים הו״א דפי׳ ראש חדשים שניסן הוא ראש לסיון ולתשרי, והיינו שחג המצות שבו נקרא רגל ראשון לזולתו [ונ״מ לענין בל תאחר כפי שיתבאר בדרשה הסמוכה], אבל לא שימנו מספר כל החדשים מניסן, קמ״ל.
11. ענין המנין למלכים הוא, כי רגילים היו לכתוב זמן השטרות אחר השנים משנמלך המלך, וקאמר הכא, דכל מלך ישראל אפילו נמלך באדר כשהגיע ניסן מונין לו שנה ב׳ ובניסן השני כותבין שנת שלש למלכו. ונ״מ בזה לענין מו״מ, שאם עמד מלך [ישראל] באדר וכתבו שטר בניסן השני שלו בשנה שניה למלכותו הוי השטר מוקדם ופסול, יען דניסן זה הוא כבר שנה שלישית שלו. וענין המנין לרגלים הוא, דרגל שבניסן הוא ר״ה לרגלים, ונ״מ בזה לענין נדרים שאם נדר ולא קיים נדרו עד שעברו עליו שלש רגלים כסדרן דהיינו פסח שבועות וסכות עבר על בל תאחר כפי שיתבאר אי״ה ס״פ ראה.
12. פירש״י מניין שאין מונים ימים לשנים כגון שאומר קונם יין שאני טועם לשנה מונה י״ב חודש מיום ליום, שאם נדר באחד בניסן אסור עד אחד בניסן הבא, ואע״פ שעדיין יש י״א יום שימות החמה יתרים על ימות הלבנה או פעמים שאנחנו עושים חדשים חסרים, עכ״ל. ולא ידעתי למה הוצרך לציור כזה בעוד שהנ״מ בזה פשוטה וברורה לענין חשבון השנים והמועדים, כי אם נחשב השנה לפי מספר הימים ולא לפי מספר החדשים הלא יבאו קביעות המועדים בזמנים אחרים מאשר כשהמנין לפי חדשים ועי׳ רמב״ם פ״א ה״ב מקה״ח שכנראה מפרש ג״כ כמש״כ וצ״ע.
13. ר״ל דבפרשה זו נאמר להקריב פסח בזה החודש (ואין אנו יודעים לאיזה חדש הוא מכוון) ובמקום אחר מצינו שמעשה הפסח הוא בחודש האביב אלמא דחודש זה ניסן הוא שהוא חודש שיש בו אביב שהתבואה בכירה בו להיות מבושלת בגמר בשולה, ומבואר דניסן הוא ראשון לחדשי השנה, ואע״פ דבגמרא רצו לדחות זה ואימא אייר ואימא אדר [דגם בהם יש מקצת מתכונת אביב], בכ״ז הדרשה דרשה גמורה ואמתית היא, דבאמת עיקר אביב בניסן הוא.
14. דלשון חודש הוא דבר המתחדש והלבנה היא מתחדשת לכ״ט יום וי״ב שעות ותשצ״ג חלקים, משא״כ החמה, ושנת החמה יתירה על שנת הלבנה בעשרה ימים וכ״א שעה וקכ״א חלקים, וכבר כתבנו מזה לעיל בפסוק זה אות ז׳, וע״ע מעניני חשבונות שנות החמה ושנות הלבנה ברמב״ם פ״ז מקה״ח ובטור או״ח סי׳ תכ״ז ובלבוש ומג״א שם.
מוני המצוותתורה שלמהמכילתא דרבי ישמעאלמכילתא דרשב״יתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלר׳ משה אבן ג'יקטילהרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×