Shemot 12 – שמות יב‏ – Mikraot Gedolot

[תשכא] ¹ויהי בעצם היום הזה, אין עצם אלא תקפו של יום. (מדרה״ג ומכדרשב״י)

[תשכב] ²ויהי בעצם היום הזה הוציא וגו׳, והלא כבר נאמר יצאו אלא שאמרו חכמים שאפילו צבאות מרום היו עם ישראל בצער, שנאמר (ישעיהו ס״ג:ט׳) בכל צרתם לו צר, וכתיב (תהלים צ״א:ט״ו) עמו אנכי בצרה, וכתיב (שמואל ב ז׳:כ״ג) מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו. (מדרש החפץ כת״י)

[תשכג] הוציא ה׳, שכינתו לפניהם מהלכת. (לקח טוב)

[תשכד] ³את בני ישראל, המיוחסין על שם אביהם. (לקח טוב)

[תשכה] ⁴מארץ מצרים, על שם שהצירו את ישראל בה. (לקח טוב)

[תשכו] ⁵על צבאתם, מלמד שלא יצאו במהומה אלא מטורסקין. (מדרה״ג ומכדרשב״י)

1. ראה לעיל אות תרז, מספרי האזינו סי׳ שלז. ובלק״ט: ״בעצומו של יום, שלא יאמרו המצריים בגניבה יצאו״. ובשכ״ט: ״בעצומו של יום חמשה עשר בניסן״. ובמדרש שה״ש (הוצ׳ גרינהוט) פ״ב דף כד: ״והיתה המגפה [מכת בכורים] עסוקה בהן כל הלילה עד חצי היום. אמר להן הקב״ה: ׳קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך׳ (שיה״ש ב י), וכן כתיב: ויהי בעצם היום הזה הוציא ה׳ וגו׳, בעצומו של יום״. וראה בתיב״ע שם: ״ובעידן צפרא אתא רחומי ואמר לי קומי לך״.

2. ראה לעיל אות תרח.

3. בשכ״ט: ״המתייחסים על שם אביהם״.

4. בשכ״ט: ״מארצם של מצירים״. וראה בתו״ש לעיל א אות קלג

5. ״כמו מטוקסין, בטקסיס ובסדר יצאו״ (רד״ה). ובלק״ט: ״לצבאותם, למשפחותיהם לדגליהם״. ובשכ״ט: ״דהיינו למשפחותיהם לבית אבותם״. וראה רש״י לעיל פס׳ יא: ״על צבאותיו, כמו בצבאותיו, כמו שהן״.

וַהֲוָה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אַפֵּיק יְיָ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם עַל חֵילֵיהוֹן.

On that very day, Hashem took the Children of Israel out of Egypt by their multitudes.

והוה היך זמן יומא הדין אפיק י״י ית בני ישראל פריקין מן ארעא דמצרים על חיילוותיהון.

והוה בכרן יומא הדין אפיק י״י ית בני ישראל מארעא דמצרים על חיליהון.

And it was on that same day that the Lord brought forth the sons of Israel from the land of Mizraim, with their hosts.

ויהי בעצם היום הזה הוציא י״י את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם.

ולמא כאן פי ד֗את הד֗א אליום אלד֗י אכ֗רג֗ אללה בני אסראייל מן בלד מצר עלי ג֗יושהם:

וכאשר היה בעצם היום הזה שהוציא¹ ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותיהם.

1. רס״ג מפרש שפסוק זה הוא פתיחה לפרשה הבאה, ומפרש שהיא נאמרה בעצם היום הזה.

ויהי בעצם היום הזה הוציא ה׳ – בעצומו של יום, שלא יאמרו המצריים בגניבה יצאו.

הוציא ה׳ – שכינתו לפניהם מהלכת.

את בני ישראל – המיוחסין על שם ישראל אביהם.

מארץ מצרים – מצרים שמה ע״ש שהצירו את ישראל בה.

על צבאותם – למשפחותם לדגליהם.

ויהי בעצם היום הזה – בעצומו של יום חמשה עשר בניסן:

הוציא ה׳ – ששכינתו היתה מהלכת לפניהם:

את בני ישראל – המתייחסים אחר ישראל אביהם:

מארץ מצרים – מארצם של מצירים:

על צבאותם – דהיינו למשפחותם לבית אבותם:

ורבותינו דרשו: ויאמר ה׳ אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר – יש פרשה שהיא כוללת בתחלה ופורטת בסוף, ויש פורטת בתחלה וכוללת בסופה, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות יט ו), פרט. אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (שם שם), כלל. זאת חקת התורה (במדבר יט ב), כלל. ויקחו אליך פרה (שם שם) פרט. זאת חקת הפסח, כלל. כל בן נכר לא יאכל בו פרט. ויש שהיא כוללת בתחלה וכוללת בסוף ופורטת בסוף, כגון ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו׳ (דברים יד כו), ומה בין כלל ופרט, שהרי אין בכלל אלא מה שבפרט, לבין כלל ופרט וכלל, שאין אדם דן אלא כעין הפרט, הכי מפרשין במס׳ נזיר כלל בתראי מה אהני דאי הוו להו כלל ופרט לבד, אין בכלל אלא מה שנתפרש בפרט בלבד, ואי הוי להו כלל ופרט וכלל, אהני כללא בתרא לדון אותו כעין הפרט אע״ג דלא דמי לי׳ לכל מילי אלא מעין מה דמיפרט בי׳. שנאמר בכסף מעשר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך (שם), כלל, יכול אפי׳ כמהין ופטריאות, ת״ל בבקר ובצאן וביין ובשכר (שם) פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך (שם), חזר וכלל, לרבות כל הדומה לבקר ולצאן וליין ולשכר, דהיינו וולדות הארץ ופירי מפירי, שאם לא כלל האחרון לא הייתי מרבה ממנו כלום אלא מה בפרט, דהיינו בקר וצאן ויין ושכר, בא כלל האחרון וריבה וולדות הארץ ופרי מפירי שהן מעין בקר וצאן ויין ושכר, וזה הפרש בין כלל אחד לשני כללות:

ומלתה אותו אז יאכל בו – למה נאמר, להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפי׳ שעה אחת, ואע״פ שחזר הבשר וחפה את העטרה. אינו מעכב לא לאכול בפסח ולא לאכול בתרומה, ועל זה נימנו רבותינו [בלוד] ואמרו אינו חוצץ לטומאה:

המול לו כל זכר ואז יקרב לו לעשותו – למה נאמר, הרי שהיו לפניו שתי מצות מצות הפסח ומצות מילה, איני יודע אי זהו מהם מקדים, כשהוא אומר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, הרי מקדים מצות מילה למצות פסח:

ר׳ יונתן אומר אין ת״ל המול לו, כלומר דמצי למימר ימול כל זכריו, ומה ת״ל לו, ללמד על העבד שטבל לפני רבו שיצא לחירות, ומעשה בבלוריא שטבלו מקצת שפחותי׳ בפניה, ומקצתן שלא בפני׳, ובא מעשה לפני החכמים ואמרו את שטבלו בפניה בנות חורין, ואת שטבלו שלא בפניה משועבדות, ואעפ״כ משמשות היו אותה עד יום מותה:

ירויחו דורשי פרשת הזבח ויבינו בה וסמוך לה פרשת הקדש בכורות, ולמה נסמכה, לומר לך אני הוא שהבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור לפדותך במצרים, לפיכך לקחתי לשמי כל בכוריך, ולא אמרתי שתקדישם, אלא כדי שתקבל שכר עליהם, וכיוצא בה וביער עליה הכהן עצים (ויקרא ו ה), למה נאמר, והלא כבר נאמר ולבנון אין די בער (ישעי׳ מ טז), הא מה ת״ל ובער עליה הכהן עצים, כדי שתקבל שכר, כיוצא בו את הכבש אחד תעשה בבקר וגו׳ (שמות כט לט), למה נאמר והלא כבר נאמר וחייתו אין די עולה (ישעי׳ מ טז), הא מה ת״ל את הכבש אחד תעשה, כדי שתקבל שכר, כיוצא בו ועשו לי מקדש (שמות כה ח), והלא כבר נאמר הן השמים ושמי השמים לא יכלכלך (מלכים א ח כז), ומה ת״ל ועשו לי מקדש, כדי שתקבל שכר, כיוצא בו אתם נצבים היום כולכם וגו׳ טפכם ונשיכם (דברים כט ט וי), וכי מה טף זה יודע להבחין בין טוב לרע, אלא ליתן שכר לאבות לרבות שכר עושי רצונו, לקיים מה שנאמר ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעי׳ מב כא):

ויהי בעצם היום הזה וגו׳ – אף על פי שכבר {נאמר} זה למעלה, חוזר וכופלו עתה, לומר לך שביום שיצאו אמר הקב״ה למשה: קדש לי כל בכור (שמות י״ג:ב׳).

ויהי [On] THAT VERY DAY [that THE LORD FREED THE ISRAELITES]: Even though this was already written above (vs. 41) it is again repeated here to teach you that on that same day that they left, (13:1-2) God said to Moses, "CONSECRATE TO ME EVERY FIRSTBORN.⁠"¹

1. In other words this verse is an example of repetitive resumption. The same idea is repeated here in order to inform the reader when it was that the events of chapter 13 occurred. They took place "On that very day that the LORD freed the Israelites.⁠" (As Cassuto notes, the connection of our verse to chapter 13 is reinforced by vs. 3, there, "Remember this day (היום הזה; the same phrase as in our verse) on which you went free.⁠"
Like Rashbam, see Ibn Ezra, both commentaries, and NJPSC. See the criticism of this interpretation by Luzzatto.

וטעם ויהי בעצם היום הזה – דבק עם הבא אחריו, והוא:

ויהי – לפי דעתי: זה הפסוק דבק עם הפסוק הבא אחריו, שדבר השם למשה לקדש הבכורים (שמות י״ג:א׳-ב׳). ובחצי הלילה היתה מכת הבכורים (שמות י״ב:כ״ט), ובצאת ישראל ביום צוה השם מיד לקדש הבכורים, בכורי ישראל, ובכורי בהמתם.

AND IT CAME TO PASS THE SELFSAME DAY. I believe that this verse is connected to the verse which follows,⁠¹ in which God told Moses to sanctify the first-born. The plague of the first-born took place at midnight, and when Israel went out of Egypt the next day God immediately commanded that the first-born of Israel and the first-born of their cattle be sanctified.⁠²

1. Ex. 13:1, 2.

2. Ex. 12:51 and what comes next should be understood as follows: And it came to pass the selfsame day that the Lord did bring the children of Israel out of the land of Egypt by their hosts, that the Lord spoke unto Moses saying: Sanctify unto Me all the first-born, etc.

ויהי בעצם היום הזה – כבר נאמר למעלה (שמות י״ב:מ״א), והכא הכי קאמר: ויהי בעצם {היום הזה} אשר הוציא י״י את בני ישראל.

ויהי בעצם היום הזה – ON THAT VERY DAY – It already said above (Shemot 12:41), and here it said this: ON THAT VERY DAY that HASHEM BROUGHT THE CHILDREN OF ISRAEL OUT.

ויהי בעצם היום הזה – דבוק הוא לפסוק שלאחריו ויהי בעצם היום הזה שהוציא י״י את בני ישראל מארץ מצרים, וידבר י״י אל משה – בחצי הלילה בשעת מכת בכורים לקדש בכורי ישראל ובכורי בהמתם¹ וראיה לדבר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו׳ (במדבר ג׳:י״ג).

1. שאוב מאבן עזרא פירוש שני.

ויהי בעצם היום הזה, "it was on that very same day;⁠" these words have to be read as linked to what the Torah wrote in verse 41 where it described the departure of the Jewish people from Egypt in the same terms. If proof were needed that this is the correct interpretation, compare Numbers 3,13: כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור וגו', "for every firstborn Israelite belongs to Me, since the day when I smote all the firstborn of Egypt, etc.⁠"

ויהי בעצם היום הזה הוציא י״י – מפני שאמר למעלה: ליל שמורים הוא לי״י להוציאם מארץ מצרים (שמות י״ב:מ״ב), חזר ופירש כי לא יצאו בלילה כלם מן הארץ, אלא שנתן להם רשות לצאת והיו בני חורין לצאת, אבל בעצם היום ההוא יצאו מכל גבול מצרים עם צבאותם, צבא הנשים וערב רב הנלוים עליהם.

ור׳ אברהם פירש כי ויהי בעצם היום הזה שהוציא י״י את בני ישראל מארץ מצרים – דבר השם אל משה: קדש לי כל בכור (שמות י״ג:ב׳).

AND IT CAME TO PASS THE SELFSAME DAY THE ETERNAL DID BRING THE CHILDREN OF ISRAEL OUT OF THE LAND OF EGYPT. Since Scripture said above, It was a night of watching unto the Eternal for bringing them out of the land of Egypt,⁠¹ it reverted and explained that they did not go out at all of the land then, but that Pharaoh gave them permission [at night] to go out, and thus they became free men. Instead, it was in the glare of full daylight that they went out from all the borders of Egypt with all their hosts — the hosts of women and the mixed multitude² that attached themselves to them.
Rabbi Abraham ibn Ezra explained the purport of the verse as follows: "And it came to pass the selfsame day that the Eternal did bring the children of Israel out of the land of Egypt that He spoke to Moses, saying, Sanctify unto Me.⁠"³

1. Above, (42).

2. Ibid., (38).

3. Further, 13:2. Thus according to Ibn Ezra, the verse before us is to be joined to the following chapter.

ויהי בעצם היום הזה הוציא – אע״פ שכב׳ כתב כך למעל׳ חזר ושנאו כאן סמוך לפר׳ קדש לי כל בכור לומר לך שיום שיצאו בו ישראל ממצרים נאמרה פרשה זו אין לפרש תושב ושכיר דפר׳ דפסח ממש כמו בתרומה שמפ׳ תושב נרצע ושכיר יוצא בשטר דאטו משום דהוי תושב ושכיר אפטר ליה מפסח הא גבי תרומה לא אכיל תרומה אלא קני ביה רבי׳ לגופיה כלומ׳ וישראל מעליא הוא וחייב בפסח כך מפרש בריש פרק הערל. ומ״מ מה שפי׳ רש״י תושב ושכיר לרבות ערבי מהול וגבעוני מהול קשי׳ קצת דאין זה לפי המסקנ׳ דהתם דפרי׳ והני מולין נינהו ומכל ערל מימעטי דהא תנן קונם שאינו נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עכו״ם כלומר ערלי ישראל לענין נדר מולין הם דהלך אחר לשון בני אדם וישראל לא קרי להו ערלים ועכו״ם לא קרי להו מולים ומסיק שבא לרבות גר שמל ולא טבל. וקטן שנולד כשהוא מהול וקא סבר קטן שנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית משמע דהך פי׳ דערבי מהול וגבעוני מהול לא מתוקם לפי המסקנא.

ויהי בעצם היום הזה – פי׳ ר׳ אברהם שהוא דבוק לפסוק שלאחריו שבעצם היום שהוציאם ממצרים דבר אל משה קדש לי כל בכור. והרמב״ן כתב לפי שאמר למעלה ליל שמורים הוא לה׳ להוציאם מארץ מצרים חזר ופי׳ שלא יצאו בלילה כולם מן הארץ אלא שניתן להם רשות לצאת והיו בני חורין אבל בעצם היום יצאו מכל גבול מצרים על צבאותם:

ויהי בעצם היום הזה, "it was on that very day, etc.⁠" Ibn Ezra explains that this verse is inseparable from the one following it, [although the Christians start a new chapter with the next verse. Ed.] seeing that God spoke to Moses and gave him the instructions regarding sanctifying the first born of man and certain beasts.

Nachmanides justifies the use of the line: "on that very day,⁠" by referring to the ליל שמורים discussed previously. The verse describing the nature of that night could have given the impression that the Israelites actually moved out of Egypt during the same night. The line in our verse is meant to correct any such impression, and to emphasize that the Exodus took place on the morning of the 15th of Nissan. The significance of the previous night, the ליל שמורים, lay in the Israelites having obtained permission to leave by the Egyptians.

ויהי בעצם היום הזה – הוא דבק עם מה שאמר אחר זה. והרצון בו, כי בעצם היום הזה שהוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם, בו ביום דיבר ה׳ יתעלה למשה על מצות בכורות, ובו ביום אמר משה אל העם שיזכרו היום אשר יצאו ממצרים, וכל הדברים הנמשכים לזה עד פרשת ויהי בשלח.

ואמנם אמרו אחר זה ויהי בעצם היום הזה הוציא ה׳ את בני ישראל ממצרים כתב הרלב״ג שהוא דבק עם מה שאחריו שביום שהוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם בו ביום אמר למשה מצות קדש לי כל בכור ובו ביום אמר משה לישראל כל הדברים הנזכרים אחריו עד ויהי בשלח פרעה. ויותר נכון לפרש שבא הכתוב הזה להודיע מתי נאמרה פרשת זאת חקת הפסח אם היה ביום י״ד קודם היציאה ממצרים או אחריה ואחר זה אמר ויהי רוצה לומר ויהי האמירה הזאת הנזכרת בעצם היום הזה כשהוציא ה׳ את בני ישראל ממצרים על צבאותם שהיה ביום ט״ו לחדש הראשון אז כשיצאו ויצא הערב רב עמהם נאמרה זאת הפרשה כי הסכים הקדוש ב״ה עם מעשיהם אשר עשו במצות הפסח וצוה אותם שכן יעשו בפסח דורות:

ויהי בעצם היום הזה הוציא ה׳ וגו׳ – כבר נאמר פסוק זה למעלה (פסוק מ״א) ויש כמה שינויים בין שני פסוקים אלו, כי למעלה אמר יצאו כל צבאות ה׳ משמע כאילו יצאו מעצמם, וכאן נאמר הוציא ה׳, למעלה אמר שיצאו כל צבאות ה׳ ולא הזכיר בני ישראל, וכאן אמר הוציא ה׳ את בני ישראל, ועוד שאמר על צבאותם משמע שצבאות לאו היינו בני ישראל.

והקרוב אלי לומר בזה, שהערב רב שנתגיירו ויצאו מעצמם ממצרים קרא הכתוב צבאות ה׳ כי חביבים הגרים לפני הקב״ה אע״פ שאינן בכלל בני ישראל מ״מ צבאות ה׳ הם ג״כ, כמו ישראל, לכך נאמר בפסוק ראשון יצאו כל צבאות ה׳ על הגרים שיצאו מעצמם ולא הוציאם ה׳, אבל בפסוק שני אמר על בני ישראל ממש שהוציאם ה׳ על צבאותם נוסף על אותן הצבאות שיצאו כבר מעצמם, ולכך נאמר בפר׳ וארא (ז׳:ד׳) והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל, כדי שלא תבין לומר שעל קהל גרים אמר והוצאתי את צבאותי ע״כ הוצרך לפרש את עמי, כי בלי ספק שגם ישראל נקראו צבאות ואמרו רז״ל שהוא מלה מורכבת צבא אות ר״ל צבא שיש לי בהם אות, ואמרו זה על אות שבת מילה ותפילין כי שלשתן נקראו אות וטעמו ידוע, ואמר בשניהם ויהי בעצם היום הזה כי בערב רב הוצרך לומר כן שיצאו לעין כל ולא יראו מן פרעה מלכם, ובישראל הוצרך לומר כן להורות שיציאת מצרים היתה ביום ממש כמ״ש (במדבר ל״ג:ג׳) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל. ואע״פ שנאמר (דברים ט״ז:א׳) הוציאך ה׳ ממצרים לילה, פירש״י והרמב״ן שבלילה נתן להם רשות לצאת, ומהרי״א פי׳ שמלת לילה מוסב על ועשית פסח.

ויהי בעצם וגו׳ – הודיע הדבר בסמוך לעשית פסח. לומר כי זה גורם גמר היציאה, כי זולת זה לא היה בידם מצוות לצאת כאומרם ז״ל (שם פי״ז) בפ׳ ואעבור עליך וגו׳.

ויהי בעצם היום הזה, It was on the self-same day, etc. The reason the Torah records the Exodus immediately after concluding the legislation of the Passover ceremonies is to remind us that the fulfillment of this מצוה is what triggered the redemption from Egypt. The Israelites had no other credentials than performance of this commandment.

ויהי בעצם וגו׳ – ולפי שהפסיק בפרשת פסח חזר על ענין ההוצאה האמור למעלה.

ויהי בעצם היום הזה וגו׳ – גם זה כבר נאמר למעלה (פסוק מ״א) אלא שנכפל כדי לסיים בזכרון היציאה ממצרים, שעליה נאמרה הפרשה הסמוכה קדש לי כל בכור, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. ודעת רשב״ם וראב״ע ורלב״ג שהמקרא הזה דבק עם הפרשה הסמוכה שבאותו היום שהוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם בו ביום אמר למשה מצות קדש לי כל בכור. ונ״ל שאם היה הדבר כן היל״ל ויהי בעצם היום הזה אשר הוציא. ורמב״ן אומר כי הכוונה שלא יצאו כלם בלילה, אלא ביום שאחריו יצאו מכל גבול מצרים.

על צבאותם – רש״י (למעלה ו׳:כ״ו) פירש כמו בצבאותם, כמו ועל חרבך תחיה {בראשית כ״ז:מ׳}, עמדתם על חרבכם (יחזקאל ל״ג:כ״ו); ואמנם רחוקה היא מאד הוראת מלת על במקראות שהביא מהוראתה כאן לפי טבע המאמר, וראזנמילר תרגם secundum {לפי צבאותם}, והביא לדוגמא איש על מחנהו ואיש על דגלו (במדבר א׳:נ״ב), וגם המשל הזה אין לו ענין לכאן, כי שם הכוונה כל אחד מחובר למחנהו ולדגלו, ואיך אמר כל בני ישראל מחוברים לצבאותם? וקוצעייוס אומר שהוא כמו לצבאותם, וזה מתישב לענין המאמר, אלא שלא מצאתי לו חבר, כי הוא הביא והאבנים תהיין על שמות בני ישראל (שמות כ״ח:כ״א) שאין לו ענין לכאן, כי האבנים והשמות הם שני דברים ובני ישראל וצבאותם דבר אחד הם, ולא מצאתי דוגמא לזה שתהיה מלת עַל נאמרת על דבר בלתי נבדל מן הדבר. ורמב״ן פירש עם כל צבאותם, צבא הנשים וערב רב הנלוים אליהם, וגם זה רחוק כי הנשים לא היו צבאות מיוחדים, והערב רב לא יתכן שיקראו צבאותם של בני ישראל. ע״כ נ״ל לפרש כי ה׳ היה על צבאותם, וכן למעלה (ו׳:כ״ו) הוא משה ואהרן אשר אמר ה׳ להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם, כי ה׳ ומשה ואהרן היו על צבאותם, כלומר היו מנהיגיהם, כטעם ועל צבאו נחשון בן עמינדב (במדבר י׳:י״ד), וכאן הכוונה כי ה׳ היה הולך לפניהם בעמוד הענן והאש.

Now, on that same day, etc. This, too, was already stated above (v. 41), but it is duplicated in order to conclude [this section] with a remembrance of the exodus from Egypt, which is the basis for the subsequent section, “Declare sacred to Me every firstborn… Remember this day, on which you came forth from Egypt” (Exod. 13:2-3).

According to Rashbam, Ibn Ezra, and Gersonides, this verse is attached to the next section: on that same day that the Lord brought the children of Israel out of Egypt at the head of their ranks, He gave Moses the commandment, “Declare sacred to me every firstborn.” It seems to me, however, that if this were so, it should have said, “Now on that same day on which [asher] the Lord brought…”

Nachmanides says that this verse means that not all of the people left at night, but that on the next day they came out of Egypt completely.

at the head of their ranks (al tsive’otam, lit., “on their ranks”). Rashi (above at 6:26) understood this as the equivalent of be-tsive’otam (“with their ranks”), on the model of ve-al ḥarbekha tiḥyeh [Gen. 27:40, understood as be-ḥarbekha, “with your sword”], and amadtem al ḥarbekhem (Ezek. 33:26) [similarly understood as be-ḥarbekhem]. However, the meaning of the word al in the verses that he cited is quite distinct from its meaning here, according to the nature of the phrase.

Rosenmueller translated al here as secundum (“by,” “alongside”), and cited as analogous usage “each one by [al] his camp, and by [al] his army corps” (Num. 1:52). But this, too, has no relevance here, for there the meaning is “each one attached to his camp and corps,” but how could it be said that all the children of Israel [collectively] were “attached” to their ranks?

Coccejus said that the expression is equivalent to le-tsive’otam (“according to their ranks”), which fits the context of the verse, but I have not found any similar usage; he cited as analogous, “These stones will bear [tihyena al] the names of the children of Israel” (Exod. 28:21), but this has no relevance here, for the “stones” and the “names” are two different things, while “Israel” and “their ranks” are the same thing. I have found no example of the usage of the word al to refer to a thing that is inseparable from another thing.

Nachmanides interpreted the expression to mean “with all their ranks,” i.e., the ranks of the women and the alien people accompanying them, but this, too, is unlikely, for the women were not in separate ranks, while the alien people would not likely be referred to as part of the Israelites’ ranks.

Therefore it seems to me that this should be taken to mean that the Lord was at the head of their ranks; cf., “These are [that] Aaron and [that] Moses to whom the Lord said, ‘Bring the children of Israel out of the country of Egypt, [placing yourselves] at the head of their ranks [al tsive’otam]’” (Exod. 6:26). That is, God, Moses, and Aaron were al tsive’otam, i.e., their leaders; cf., “at the head of his army [ve-al tseva’o] Nahshon son of Amminadab” (Num. 1:7). Here, the meaning is that God went before them with a pillar of cloud or fire.

על צבאתם – כל בני הציבור הלאומי היהודי התלכדו לקבוצות משפחתיות, על ידי לידה או בחירה (עיין בהלכות הראשונות של קרבן פסח [פסוקים ג–ד], ובאחרונות [פסוק מג והלאה]); ולכל קבוצה ביתית הוענקה חשיבות וקדושה בקרב הציבור הלאומי (עיין פירוש לעיל פסוק מו). ואכן, לא רק כל שבט, אלא כל משפחה וכל בית, נעשו לקבוצה המכונסת סביב ה׳. ובתוך קבוצות כאלה, שנקהלו סביב נקודת מרכז אחת משותפת, התרחשה יציאת מצרים.

ואז ציווה ה׳ את מצות קדושת הבכור. שכן אחריותם של הבכורות היא, להוות נציגים חיים של הרוח המאחדת את קבוצות המשפחה האלה, והמלכדת אותן לציבור לאומי אחד.

הוציא ה׳ את בני ישראל וגו׳: לעיל (פסוק מ״א) כתיב ״צבאות ה׳⁠ ⁠⁠״ שהן המה מלאכי השרת שהכינו מקום לגלות ישראל שתהא שכינה שרויה עמהם¹, וכאן כתיב שהוציא את בני ישראל עצמם.

על צבאותם²: במשטר צבא, ולא מעורבבים³. ויותר נכון לפרש מלשון ״הלא צבא לאנוש עלי ארץ״ (איוב ז,א), דמשמעו כל אנוש נוצר לתכליתו וזהו צבאו⁴. וכן ישראל נוצרו להיות לאור גוים להעמידם על ידיעת אלהי עולם, וכמו אברהם אבינו שנקרא ׳אב המון גוים׳ משום זה הענין, כמו שכתבתי בספר בראשית (יז,ד), ולזה התכלית צירף הקב״ה מצות מילה לאברהם אבינו כמו שכתבתי שם פסוק ט׳. וכל זמן שהיו ישראל כבושים בגולה וגם היו ערלים לא הגיעו לצבאותם⁵, ועתה כאשר יצאו להיות עם ה׳ וגם נימולו כולם, הגיעו לצבאותם, היינו למה שנוצרו על הארץ. ומשום הכי כתיב זה המקרא בפני עצמו ולא ביחד עם פסוק מ״ב ביציאת צבאות ה׳⁶, וכמו שכתובים יחד במאמר ה׳ למשה לעיל (ז,ד) ״והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל״, אלא משום שבא לסמוך זה הענין למצות מילה⁷ וכן⁸ לפרשת קידוש בכורים דפרשה הסמוכה, כאשר יבואר.

1. כפי שביאר רבינו לעיל שם.

2. כאן אין הכוונה למלאכי השרת.

3. זה לשון מדרש לקח טוב: ״על צבאותם״ – למשפחותם לדגליהם. וברמב״ן כתב: ״על צבאותם״ – עם כל צבאותם, צבא הנשים וערב רב הנלוים עליהם.

4. א״כ ״צבא״ = ׳תכלית׳. אך רש״י שם ובעקבותיו כל הפרשנים פירש: הלא ידעתם כי יש צבא וזמן לאנוש כמה יחיה.

5. לתכליתם.

6. שהם המלאכים, כדלעיל.

7. שרק ע״י מצות המילה הגיעו לתכליתם.

8. לסמוך.

מוטב לפרש את הפסוק נא בעקבות ראב״ע כקביעת זמנה של הפרשה הבאה, וגם האמור להלן¹: ״היום אתם יוצאים״ רומז לכך שעוד ביום היציאה ממצרים נאמרו הדברים.

1. יג, ד (המ׳).

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון