×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {שביעי} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moshe saying,
תורה שלמהמכילתא דרשב״יתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובאבן עזרא ב׳ר׳ בחייעקדת יצחק פירושר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשעודהכל
[א] 1וידבר ה׳, זו הפסקת פרשה, שאינו דומה לפרשת הפסח, לכך נאמר וידבר. (לקח טוב)
1. ברבינו בחיי כאן שדבור היינו תורה שבכתב, ואמירה תורה שבעל פה (׳אמרת ה׳ נאצו׳ דרשו חז״ל זו תורה שבע״פ). כן דיבור נגלה, ואמירה נסתר. ומעין זה ברמב״ן וארא ו י, ראה תו״ש שם.
(א-ב) ״וידבר ה׳ אל משה לאמר קדש לי״ אין קדש לי אלא הפרש לי
יכול אם מפרישו אתה הרי הוא מקודש, ואם לאו אינו מקודש? תלמוד לומר ״לי הוא״
בין שאתה מפרישו ובין שאין אתה מפרישו!
״פטר רחם״ - פרט ליוצא דופן.
״בבני ישראל״, אין לי אלא ישראל; מנין לרבות גרים ועבדים משוחררין? תלמוד לומר ׳בכור׳- ״כל בכור״
מכאן אתה אומר הגיורת שהיתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה - בכור לנחלה ואין בכור לכהן
ר׳ יוסי הגלילי אומר: בכור לנחלה ולכהן, שנאמר ״פטר כל רחם בבני ישראל״, עד שיפטרו רחם מישראל.
״באדם ובבהמה״ - את שיש לך בו באדם, יש לך בו בבהמה; יצאו לוים, שאין לך בהם באדם - לא יהא לך בהם בבהמה!
״לי הוא״ - ודאי ולא הספק. ״לי הוא״ - בין שאתה מפרישו ובין שאי אתה מפרישו. ״לי הוא״ אין בכור לנחלה אלא אחד.
״לי הוא״ - הוא קרב ואין תמורתו קריבה.
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר.
Hashem spoke to Moshe, saying,
ומליל י״י עם משה למימר.
ומליל י״י עם משה למימר.
And the Lord spoke unto Mosheh, saying,
וידבר י״י אל משה לאמר.
(א-ב)

רמז ריד

וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר – זוּ אַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶם, כְּלָל שֶׁהוּא צָרִיךְ לִפְרָט, וּפְרָט שֶׁהוּא צָרִיךְ לִכְלָל, קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר, כְּלָל, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת בְּמַשְׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט״ו:י״ט) ״כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד״ וְגוֹ׳. ״הַזָּכָר״, פְּרָט, יָצְאוּ נְקֵבוֹת, מִמַּשְׁמָע אֲנִי אֶקְרָא אֶת הַכְּלָל וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר הַפְּרָט, שֶׁאִם קוֹרֵא אֲנִי אֶת הַכְּלָל אֲבָל לֹא אֶת הַפְּרָט שׁוֹמֵעַ אֲנִי כָּל שֶׁיִּוָּלֵד רִאשׁוֹן בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה יִהְיֶה בְּכוֹר (וְכוּ׳), תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּל הַבְּכוֹר וְגוֹ׳. הַזָּכָר״, זְכָרִים אֲבָל לֹא נְקֵבוֹת. אֲנִי אֶקְרָא אֶת הַפְּרָט אֲבָל לֹא אֶת הַכְּלָל, שׁוֹמֵעַ אֲנִי כָּל זָכָר שֶׁיִּוָּלֵד בֵּין כְּשֶׁהוּא פּוֹתֵחַ רֶחֶם וּבֵין שֶׁאֵינוֹ פּוֹתֵחַ רֶחֶם יִהְיֶה בְּכוֹר, תַּלְמוּד לוֹמַר קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר, עַד שֶׁיִּהְיֶה זָכָר וּפוֹתֵחַ רֶחֶם, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר ״כָּל פֶּטֶר רֶחֶם״ וְגוֹ׳.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (דברים ט״ו:י״ט) ״תַּקְדִּישׁ״ וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר ״לֹא יַקְדִּישׁ״. מַקְדִּישׁוֹ אַתָּה הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי וְאֵין אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ.
בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה – אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּאָדָם יֵשׁ לוֹ בַּבְּהֵמָה, יָצְאוּ הַלְּוִיִּים שֶׁאֵין לָהֶם בָּאָדָם, לֹא יִהְיֶה לָהֶם בַּבְּהֵמָה, דָּבָר אַחֵר, הִקִּישׁ בְּכוֹר אָדָם לִבְכוֹר בְּהֵמָה וּבְכוֹר בְּהֵמָה לִבְכוֹר אָדָם, מַה בְּכוֹר בְּהֵמָה הַנְּפָלִים פּוֹטְרִים בָּהּ מִן הַבְּכוֹרָה, אַף בְּכוֹר אָדָם הַנְּפָלִים פּוֹטְרִים הַבְּכוֹרָה, מַה בְּכוֹר אָדָם אַתָּה רַשַּׁאי לִתְּנוֹ לַכֹּהֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה אַתָּה רַשַּׁאי לִתְּנוֹ לַכֹּהֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה.

רמז רטו

לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (דברים י״ב:ו׳) ״וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְגוֹ׳ וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִלּוּ הוּא בְּמָקוֹם רָחוֹק יִהְיֶה חוֹבָה עָלָיו לַהֲבִיאוֹ לְבֵית הַבְּחִירָה, תַּלְמוּד לוֹמַר בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, הִקִּישׁ בְּכוֹר בְּהֵמָה לִבְכוֹר אָדָם, מַה בְּכוֹר אָדָם אַתָּה רַשַּׁאי לִתְּנוֹ לַכֹּהֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה אַתָּה רַשַּׁאי לִתְּנוֹ לַכֹּהֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה, מַה בְּכוֹר אָדָם אַתָּה מְטַפֵּל בּוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה אַתָּה מְטַפֵּל בּוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם.
לִי הוּא – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (דברים ט״ו:י״ט) ״הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״, הַקְדִּישׁוֹ כְּדֵי שֶׁתְּקַבֵּל שָׂכָר, אוֹ אִם הִקְדַּשְׁתּוֹ יְהֵא מֻקְדָּשׁ וְאִם לָאו אֵינוֹ מֻקְדָּשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר לִי הוּא מִכָּל מָקוֹם, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְדִּישׁ״, שֶׁתְּקַבֵּל שָׂכָר. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר ״וּבִעֵר עָלֶיָה הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״, לָמָּה נֶאֱמַר, וַהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר (ישעיהו מ׳:ט״ז) ״וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר״, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן״, כְּדֵי שֶׁתְּקַבֵּל שָׂכָר.

רמז ריו

כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (במדבר כ״ח:ד׳) ״אֶת הַכֶּבֶשׁ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״, לָמָּה נֶאֱמַר, וַהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר (ישעיהו שם) ״וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה״, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת הַכֶּבֶשׁ אֶחָד״, שֶׁתְּקַבֵּל שָׂכָר. כַּיּוֹצֵא בּוֹ ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ״ הִתְקַבֵּל שָׂכָר. כְּבָר שָׁבְתוּ תַּלְמִידִים בְּיַבְנֶה וְלֹא שָׁבַת שָׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וּכְשֶׁבָּאוּ הַתַּלְמִידִים אֶצְלוֹ אָמַר לָּהֶם מַה דָּבָר חָדָשׁ הָיָה לָכֶם בְּיַבְנֶה, אָמְרוּ לוֹ, אַחֲרֶיךָ רַבִּי, אָמַר לָהֶם, מִי שָׁבַת שָׁם. אָמְרוּ לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. אָמַר לָהֶם, אִי אֶפְשָׁר שֶׁשָּׁבַת שָׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְלֹא חִדֵּשׁ לָכֶם דָּבָר. אָמְרוּ לוֹ, רַבִּי, כְּלָל זֶה דָּרַשׁ (דברים כ״ט:ט׳-י׳) ״אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם וְגוֹ׳ טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם״, וְכִי טַף זֶה יוֹדֵע לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע, אֶלָּא לִתֵּן שָׂכָר בָּנִים לָאָבוֹת לְרַבּוֹת שְׂכַר עוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר ״ה׳ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״. אָמַר לָהֶם, אֵין זֶה דָּבָר חָדָשׁ, וַהֲלֹא אֲנִי כְּבֶן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְלֹא זָכִיתִי לְדָבָר זֶה בִּלְתִּי הַיּוֹם, אַשְׁרֶיךָ אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה יָצָא מֵחֲלָצֶיךָ. אֵין הַדּוֹר יָתוֹם שֶׁרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ.
אָמְרוּ לוֹ, עוֹד כְּלָל אֶחָד דָּרַשׁ, (ירמיהו כ״ג:ז׳) ״לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה׳ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְגוֹ׳. מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁהָיָה מִתְאַוֶּה לְבָנִים, נוֹלְדָה לוֹ בַּת הָיָה נוֹדֵר בְּחַיֵּי הַבַּת, נוֹלַד לוֹ בֵּן הִנִּיחַ אֶת הַבַּת וְהָיָה נוֹדֵר בְּחַיֵּי הַבֵּן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶהּ, לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַע בּוֹ זְאֵב, נִצַּל מִמֶּנּוּ, הָיָה מְתַנֶּה נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ בַּזְּאֵב, חָזַר וּפָגַע בּוֹ אֲרִי וְהִנִּיחַ נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ בַּזְּאֵב וְהָיָה מְתַנֶּה נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ בָּאֲרִי.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ דָּרַשׁ (בראשית כ״ח:י״ט) ״וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל״, עָבַר שֵׁם הָרִאשׁוֹן וְנִתְקַיֵּם שֵׁם הַשֵּׁנִי.

רמז ריז

כַּיּוֹצֵא בּוֹ דָּרַשׁ ״וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם״, עָבַר שֵׁם הָרִאשׁוֹן וְנִתְקַיֵּם שֵׁם הַשֵּׁנִי. כַּיּוֹצֵא בּוֹ דָּרַשׁ (שם טו) ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ״ וְגוֹ׳ עָבַר שֵׁם הָרִאשׁוֹן וְנִתְקַיֵּם שֵׁם הַשֵּׁנִי. כַּיּוֹצֵא בּוֹ דָּרַשׁ (שם ל״ב:כ״ח) ״וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ״ הָרִאשׁוֹן נִתְקַיֵּם לוֹ וְהַשֵּׁנִי נִתְוַסֵף לוֹ. יִצְחָק לֹא נִשְׁתַּנָּה שְׁמוֹ, שֶׁנִּקְרָא מִפּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלֹשָׁה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. יִצְחָק וּשְׁלֹמֹה ויֹאשִׁיָּה, בְּיִצְחָק מַהוּ אוֹמֵר? (שם י״ז:י״ט) ״אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ״ וְגוֹ׳. בִּשְׁלֹמֹה מַהוּ אוֹמֵר? הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ וְגוֹ׳ שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ. בִּיֹאשִׁיָּה מַהוּ אוֹמֵר ״הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף יִשְׁמָעֵאל בַגּוֹיִם. מָצִינוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל צַּדִּיקִים וּמַעֲשֵׂיהֶם גְּלוּיִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם עַד שֶׁלֹּא נוֹצְרוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו א׳:ה׳) ״בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ״. הָא לָמַדְנוּ שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל צַּדִּיקִים גְּלוּיִים, שֶׁל רְשָׁעִים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם״.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמְּקַבֵּל בְּהֵמָה מִן הַגּוֹי וְיָלְדָה מַעֲלִין אוֹתוֹ בְּשָׁוְיוֹ וְנוֹתֵן חֲצִי דָמָיו לַכֹּהֵן, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו וְנוֹתֵן כָּל דָּמָיו לַכֹּהֵן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל זְמַן שֶׁיַּד גּוֹי בָּאֶמְצַע פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, קַדֶּשׁ לִי כָּל בְּכוֹר, רַבָּנָן סָבְרֵי, בְּכוֹר מִקְצַת בְּכוֹר מַשְׁמָע, כָּתַב רַחֲמָנָא כָּל, [עַד דְּאִכָּא כֻּלֵּיהּ וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר, בְּכוֹר כֻּלֵּי׳ מַשְׁמָע כָּתַב רַחֲמָנָא כָּל], דַּאֲפִלּוּ כָּל דְּהוּ. וְאִיבָעִית אֵימָא, דְּכוּלֵי עָלְמָא בְּכוֹר רוּבָּה מַשְׁמָע, מַר סָבַר כָּל לְמִלּוּיֵי אָתָא, וּמַר סָבַר כָּל לִגְרוּעֵי אָתֵי. וְכַמָּה תְּהֵא שֻׁתָּפוּת עִם הַגּוֹי וּתְהֵא פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה. אָמַר רַב הוּנָא, אֲפִילוּ אָזְנוֹ, מַתְקִיף לֵהּ רַב נַחְמָן, וְלֵימָא לֵיהּ שְׁקֹל אָזְנָּךְ וְזִיל. אִתְּמַר, רַב חִסְדָּא אָמַר: דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ נְבֵלָה, וְרָבָא אָמַר: כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶה אוֹתָהּ טְרֵפָה. בְּמַאי קָא מִפְלְגֵי, מַר סָבַר טְרֵפָה חַיָּה וּמַר סָבַר טְרֵפָה אֵינָהּ חַיָּה. אֲמָרוּהָ רַבָּנָן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, הָא דְּרַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא וְרָבָא לֹא פְּלִיגֵי, הָא בּוֹ, הָא בְּאִמּוֹ. אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא, מַאי שְׁנָא בּוֹ דְּבָעִינַן כָּל בְּכוֹר וְלֵיכָּא, אִמּוֹ נַמִי בָּעִינַן (להלן ל״ד:י״ט) ״כָּל מִקְנְךָ תִזָּכָר וְלֵיכָּא, אֶלָּא לֹא שְׁנָא. מַתְקִיף לָהּ מַר בַּר רַב אַשִׁי, מַאי שְׁנָא מִנְּפָלִים דְּאַף עַל גַּב דְּלָאו בְּנֵי חִיוּתָא נִינְהוּ קָדְשֵׁי, דַּאֲמַר מַר, (להלן פסוק יב) ״פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה״, שֶׁגֶר בִּבְהֵמָה. הָתָם כֵּיוָן דְּלָא עָרַב בְּהוּ חוּלִּין קָרִינָא בְּהוּ כָּל בְּכוֹר, הָכָא דְּעָרְבֵי בְּהוּ חוּלִּין לֹא קָרִינָא בֵּיהּ כָּל בְּכוֹר.
רַב מָרִי בַּר רָחֵל הַוְיָא לֵיהּ הַהוּא חֲיוּתָא. הֲוָה מַקְנֵי לְאוּדְנַיְיהוּ לַגּוֹיִם, וְאָסַר לְהוּ בְּגִזָּה וַעֲבֹדָה, וְיָהִיב לְהוּ לַכֹּהֲנִים, וְכַלַּאי חֲיוּתָא אַמַּאי מַקְנֵי לְהוּ לַגּוֹיִם, דִּלְמָא אָתֵי בְּהוּ לִידֵי תַּקָּלָה. אִי הָכִי, מַאי טַעְמָא כַּלַּאי חֲיוּתָא, מִשּׁוּם דְּקָא מַפְקַע לְהוּ מִקְּדוּשָׁתַיְיהוּ. וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה, מֻתָּר לְהַטִּיל מוּם בַּבְּכוֹר קֹדֶם שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, הָתָם מִקְּדוּשַּׁת מִזְבֵּחַ קָא מַפְקַע לֵיהּ, הָכָא מִקְּדוּשַׁת כֹּהֵן נַמִי מַפְקַע לֵיהּ. וְאִי תֵּימָא, רַב מָרִי בַּר רָחֵל יָדַע לְאַקְנוּיֵי קִנְיָן גָּמוּר, כֻּלֵּי עַלְמָא לָא יָדְעֵי לְאַקְנוּיֵי קִנְיָן גָּמוּר, וַחֲזֵי אִינִישׁ אַחֲרִינָא וְאָזִיל וְעָבִיד, וְסָבַר רַב מַרִי בַּר רָחֵל מִילְתָּא דְּעָבִיד, וְאָתִי בָּהּ לִידֵי תַּקָּלָה.
הַלּוֹקֵחַ עֻבָּר פָּרָתוֹ שֶׁל נָכְרִי וְהַמּוֹכֵר לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, וְהַמְּשַׁתֵּף לוֹ וְהַמְּקַבֵּל מִמֶּנּוּ וְנוֹתֵן לוֹ כְּדֵי קַבָּלָה פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּיִשְׂרָאֵל״ אֲבָל בַּאֲחֵרִים לֹא, וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּם חַיָּיבִים, לֹא נִפְטְרוּ אֶלָּא מִפִּדְיוֹן הַבֵּן, מִפֶּטֶר חֲמוֹר.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: בְּכוֹר לְנַחֲלָה וּלְכֹהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַב אַדָא בַּר אַהֲבָה, לְוִיָה שֶׁיָּלְדָה, בְּנָהּ פָּטוּר מֵחֲמִשָּׁה סְלָעִים, אַף עַל גַּב דְּאִיעֲבָּר מִיִּשְׂרָאֵל, וְשַׁאנִי הָתָם דַּאֲמַר קְרָא פֶּטֶר רֶחֶם, בְּפֶטֶר רֶחֶם תָּלָה רַחֲמָנָא.
כלם אללה מוסי תכלימא.
דיבר ה׳ אל משה דיבור.
וידבר ה׳ – זו הפסקת פרשה, שאינו דומה לפרשת הפסח, לכך נאמר וידבר.
וידבר ה׳ אל משה לאמר קדש לי – לשמי:
כל בכור פטר כל רחם – עיקר מלת פטר לשון ביקוע כדבר הדוחק ופותח ויוצא, ודומה לו פוטר מים ראשית מדון (משלי יז יד), יפטירו בשפה (תהלים כב ח), (מפטר) [ויפטר] מפני שאול (שמואל א יט י), ולהכי למאן דלא מיחייב עונש בב״ד קרוי לי׳ רבנן פטור, דאגב דוחקא נפיק מבי דינא ולאו דבהיתירא עביד מה דעביד, וכנגדו אסור דאינו יכול לדחות ולצאת:
כל בכור – היא אחת מי״ג מדות שהתורה נדרשת בהן, כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל, קדש לי כל בכור פטר כל רחם וגו׳, כלל בין זכרים ובין נקבות, וכה״א כל הבכור אשר יולד בבקרך וגו׳ (דברים טו יט), בא הכתוב הפרט ולימד על הכלל זכר ולא נקבה, פרט צריך לכלל, שלא תאמר כל זכר הזכר תקדיש הזכרים לה׳ בין שהוא פטר רחם ובין שאינו פטר רחם, ת״ל כל הבכור כל פטר רחם עד שיהא זכר ופותח רחם, לקיים מה שנאמר כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר (שמות לד יט):
בבני ישראל – להביא גיורת שפטרה רחם בישראל:
בבני ישראל – ולא בלוים, מכאן אמרו לויה שנשאת לישראל בנה פטור מפדיון הבן, שהרי פדיון הבן נוהג [בכל מקום] בין בארץ ובין בחוצה לארץ:
באדם ובבהמה – הקיש בכור אדם לבכור בהמה, ובכור בהמה לבכור אדם, מה בכור אדם אינו נוהג בלוים, אף בכור בהמה אינו נוהג בלוים, ומה בהמה הנפלים פוטרין בה את הבהמה, אף האדם הנפלים פוטרין בו את הבכורה, ולפי שהוא אומר והבאתם שמה (את) עולותיכם [וגו׳] ובכורות בקרכם וצאנכם (דברים יב ו) שומע אני אפי׳ הוא במקום רחוק יהיה עליו חובה להביאו לבית הבחירה, ת״ל באדם ובבהמה, מה בכור אדם את נותנו לכהן בכל מקום אף בכור בהמה את נותנו לכהן בכל מקום, ומה בכור אדם את מטפל בו שלשים יום, פי׳ דלא ליפרקי׳ עד תלתין יומין דדילמא הוי נפל, אף בכור בהמה מטפל בה שלשים יום, אע״ג דמבן שמונה ידוע דלא הוי נפל:
לי הוא – מכל מקום שלי הוא אלא קדשהו לי כדי לקבל שכר עליו:
וידבר – אחז דרך קצרה, כי משה כנגד כל ישראל.
(א-ב) ויפת אמר: כי המצוה למשה לקדשם בפה, הפך: וטמאוא הכהן (ויקרא י״ג:ח׳), כי הכהן קדוש הוא ולא יטמאנו רק בדבור, שיאמר בפיו שהוא טמא.
א. בכ״י פריס 176: וטמאם.
AND THE LORD SPOKE. Scripture employs a short form,⁠1 for Moses stands in place of Israel.⁠2
(1-2) However, Yefet says that Moses was commanded to verbally sanctify all first-born.⁠3 The aforementioned is the reverse of then the priest shall defile him (Lev. 13:8);⁠4 the priest, being holy, defiles an individual by declaration.⁠5
1. Scripture should have followed up our verse with: speak unto the children of Israel and say unto them as in Num. 6:1,2. As things stand, it is nowhere stated in our chapter that Moses told or was commanded to relate the contents of verse 1 to the Israelites.
2. Hence And the Lord spoke unto Moses is the same as saying, the Lord spoke unto Israel; i.e., the contents of this chapter pertained to Israel.
3. According to Yefet this command was only for Moses. Moses personally was to declare all first-born holy.
4. Translated literally. JPS renders, then the priest shall pronounce him unclean. Both Moses and the priests perform their actions verbally. What Ibn Ezra means by the term "reverse" is that one makes someone unclean while the other makes one holy.
5. And not in any other way. The verse can be taken to mean that the priest shall place an unclean object upon the subject in order to make him unclean, hence Ibn Ezra's comment.
וידבר ה׳ אל משה לאמר – על דרך הפשט מה שהוסיף לאמר, כלומר לאמר לישראל. או הוסיף לאמר על הנסתר לפי שכל דברי התורה יש בהם נגלה ונסתר הנגלה הוא פשטי המצות והנסתר הוא הפנימי שבתוכו שאין דעת ההמון ראוי לו, וכן אמר דוד עליו השלום (תהלים ס״ב:י״ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי, כי הדבור אחד ויש בו שתי משמעיות וכן אמר שלמה (משלי כ״ה:י״א) תפוחי זהב במשכיות כסף וגו׳, המשיל הנגלה לכסף והפנימי לזהב שהוא נסתר בתוך הכסף ומעולה יותר ממנו.
והנה זה באור וידבר ה׳ אל משה לאמר ברוב מקומות התורה וידבר ה׳ אל משה הוא פשט המצוה לאמר שיגלה לו הנסתר שבה.
והרמב״ן ז״ל כתב בסדר וארא וידבר ה׳ אל משה לאמר באמירה גמורה כלומר אמירה נראית לא מסופקת לפי שנבואתו היתה מבוארת לא מסופקת פה אל פה ומראה ולא בחידות.
וע״ד הקבלה וידבר ה׳ אל משה הוא הכח הפנימי הנעלם לאמר ע״י שכינה וזהו שכתוב (שמות כ״ד:י״ב) אשר כתבתי להורתם, חסר וא״ו, מלשון (שיר השירים ג׳:ד׳) ואל חדר הורתי וכבר ידעת כי הדבור פנימי יותר מן האמירה כי הדבור הוא התורה שבכתב והאמירה היא התורה שבעל פה, וזה ידוע לחכמי הקבלה, וזהו מה שדרשו חכמי האמת (איכה ב׳:י״ז) בצע אמרתו זו פורפירא שלו.ויש לך להתבונן איך עשאוהו מלשון אמרא ופירוש פורפירא מעיל כלומר שפת המעיל, ומפורש אמרו רז״ל, (ישעיהו ה׳:כ״ד) כי מאסו את תורת ה׳ צבאות, זו תורה שבכתב, ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבעל פה, ובאור הלשונות כי ויאמר מלשון אמרא שהוא שפת המעיל שאדם לובשו בצד שמאל, כענין שכתוב (שמואל א כ״ח:י״ד) והוא עוטה מעיל ועטיה בצד שמאל הוא, וזהו שכתוב (תהלים ק״ד:ב׳) עוטה אור כשלמה וזהו מדת הדין, אבל וידבר מלשון דבורה והיא תורה שבכתב שהיא כוללת מדת רחמים ומדת הדין לפי שהתורה שבעל פה נאצלת ממנה וכן הדבורה כוללת מתיקות ועקיצה כן תורה שבכתב כוללת רחמים ודין, והבן זה.
וידבר ה' אל משה לאמור, "God spoke to Moses for him to communicate.⁠" According to the plain meaning of the text the word לאמור means that Moses was to relay the instructions received from God to the people. Alternatively, the word could mean that in addition to what the Torah has spelled out clearly for all to read and understand there are hidden meanings to be deciphered by those who apply themselves to Torah-study in depth. The נגלה, the revealed part, are the details of the commandment. The נסתר, the mystical, hidden aspect of this portion, is that which not everybody can grasp even if he tries. There have always been aspects of Torah not accessible to the average person. This is what David said (Psalms 62,12) "God has said one thing; yet I have heard two.⁠" A single communication may contain more than one message. Solomon echoed the same sentiment when he said: "a word spoken properly is like golden apples set in silver" (Proverbs 25,11). In this verse Solomon compared the matters which are revealed to silver, whereas matters concealed he likened to gold, i.e. they had first been overlaid, made invisible by silver.
The meaning of our verse as well as most verses which commence in a similar form is: God told Moses the commandment and implied that he should tell the Israelites about it. In addition, לאמור, he told Moses to reveal to the people the more profound aspects of the commandment, aspects which do not meet the eye of the reader.
Nachmanides writes in his commentary on Exodus 6,10 (where the verse commences in the same manner as here) "the word אמירה refers to a complete utterance, meaning that an אמירה נראית, 'a superficial utterance'" is not sufficient. [Nachmanides tries to justify why sometimes God added "say to the Children of Israel,⁠" whereas other times He contents Himself with the word לאמור alone. Ed] Seeing that the quality of God's communications to Moses was so superior and clearer than His communications to lesser prophets, God was able to say to Moses: "make the matter clear to your listeners the Jewish people.⁠" Other prophets (Numbers 12,8) with whom God Himself spoke in riddles were not able to clarify matters to the people in the degree Moses was able to clarify it for them.
A Kabbalistic approach: The words וידבר ה' אל משה reflect the inner force, the concealed force, the word לאמור is a reference to the fact that this force had become manifest by means of the Shechinah. This is the meaning of the words in Exodus 24,12 אשר כתבתי להורותם, "which I wrote to teach them.⁠" The word להורתם is written defective, without the letter ו which should be part of the plural ending, thus making it similar to Song of Songs 3,4 ואל חדר הורתי, "into the bedroom of my parents.⁠" This is merely a euphemism for the acquisition of information reserved for the intimates of God.
You are aware already that the expression דבור is a deeper form of communication than אמירה. Whereas אמירה describes the oral Torah, דבור describes the written Torah [with its multifaceted ways of interpretations. Ed.] The experts of Kabbalah were thoroughly familiar with this. This is what prompted Eicha Rabbah to translate the words בצע אמרתו In Lamentations 2,17 as בזע פרפורין שלו, "He tore His purple curtain (allowed the Temple curtain to be destroyed).⁠" [The standard translation of the words is: "He carried out His decree.⁠" Ed.]
We have to ask ourselves what made the author of this Midrash translate these words in this fashion? The word אמרא, as cloak, i.e. or better "a fringed garment,⁠" is well known. In this instance the word פרפורין may be understood as a euphemism for the edge of such a cloak. Our sages understood the verse in Lamentations as explaining the reason why the Temple was destroyed. First the Jews had despised the תורת ה' צבאות (Isaiah 5,24). This was a reference to the written Torah. Then (same verse) ואת קדוש ישראל נאצו, "and the Holy One of Israel they spurned.⁠" This is a reference to the oral Torah.
To get back to our verse here. The word ויאמר or לאמור is derived from אמרא, the edge of a cloak a person wears on his left side. We have a verse in Samuel I 28,14 illustrating this: "he is wrapped in a cloak.⁠" We also have a verse symbolically depicting God Himself as wrapped in such a cloak, i.e. עוטה אור כשלמה, "He wraps light around Himself as a man would wrap a cloak around himself" (Psalms 104,2). The cloak referred to in that verse is the attribute of Justice. On the other hand, the word דבור, and therefore וידבר, when employed by the Torah is derived from the word דבורה, the bee, which though providing honey, i.e. sweetness, also harbors a deadly sting. The bee therefore symbolizes an attribute of God which combines both the attribute of Mercy and the attribute of Justice. The oral Torah is emanated from that attribute, seeing it is a derivative of the written Torah and the written Torah itself is based on the combination of the attribute of Justice and the attribute of Mercy.
(א-ט) והנה אחרי זה נזכר פרשה שלישית והוא קדש לי כל בכור אשר נאמר בה זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו׳. היום אתם יוצאים בחדש האביב והיה כי יביאך י״י אל ארץ וגו׳. ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שבעת ימים תאכל מצות וגו׳. מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך וגו׳ – הנה הוא ראה לחדש מצוה אחרת תהי׳ לזכרון למכת בכורות ולהמשיך ממנה תועלת הפסח לענין האמונה האלהית על הדרך שאמרנו ויגיע תועלתה יותר לרוב מציאותה בבניו וקרוביו ושכיניו גם לכל אחד העם דהיא מצוה דעבידא לאיגלויי כל שכן בכל בכור שור או כשב או עז כי יולד ופטר חמור גם הוא והנה מזה הענין ומשאר מצות החג והמצות אשר השאיר אצלו שלא זכרם תחלה בפרשת משכו כמו שאמרנו עשה שני למודים אחרים כפי צורך המתלמדים. והנה שם תחלה הלמוד כנגד האיש החסר אשר אין ראוי לדבר עמו רק בעניינים המעשיים לבד ובתועלות המגיעים מהם בעוד בחיים האלה חייתם והוא מה שאמר לזה והיה כי יביאך וגו׳ ועבדת את העבודה הזאת וגו׳, עד כל אותם המצות שנזכרו.
ואמר אחרי כן והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים – יאמר שיספיק שיודיעוהו כי בעבור המעשים האלו והדומים להם שיקבל אדם על עצמו עשייתן עשה לנו נסים ונפלאות בצאתנו ממצרים וכן יעשה תמיד.
ואמר והיו לאות וגו׳ למען תהי׳ תורת ה׳ בפיך לרמוז לזה שלא יוכל לבא עליה בעומק הלב ולזה אמרו ז״ל (במכלתא שם) על זה הכתוב ושאינו יודע לשאול את פתח לו שנאמר והגדת לבנך וגו׳ והכוונה שאינו יודע לשאל כמו הבן החכם הנזכר בשיורגש בו צורך הלמוד בין שלא ישאל בין שישאל ולא ידע לכוין שאלתן היטב את פתח לו והכונה שדי לו כשיודיענו פתח הדברים והתחלתם בהודעת הענין הראשון עד ישכיל ויעלה אל מדרגה שידע לשאל היטב ויודיעוהו הדברים בשלמות וכמה הפליגו להורות על אמתת זה הענין במה שדקדקו (שם פ׳ י״ז) בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך הקפידו כי אין להזכיר לזה זולתי עניינים ממשיים חומריים לאמר לו כי בעבור קיום מצות מצה ומרור כמו שהם מונחים לפניו אז בעת הלמוד עשה לי בצאתי וגו׳. מבלי השתדלות בטעמם ועניינם והוא הלמוד הראוי לזה כאלו אמרו עליו שסבת הדבר הוא חומרו כאשר אמרנו ראשונה וכבר נשלמו עם זה שני מיני הלימוד אשר מצד החלק המעשי לשני כתות האנשים החכם היודע לשאל ואשר כנגדו שאינו יודע לשאל אח״כ עשה פרש׳ רביעית מענין הבכורות שזכר לפי פרסומה ועשה ממנה למוד מיוחד אל האיש הבא במחקרו בענין האמונה בכוונה הפכית מהרשע אלא שהוא בא בתמימות ויושר השכל לא לקנטר כי מהידוע שדרך הלמוד להם מתחלפת.
(1-9) There follows the portion "sanctify for me every firstborn,⁠" the third portion dealing with the Passover legislation. It stipulates "remember the day you came out of Egypt, in the month of spring; when you come to the land of Israel this will become an annual celebration, seven days of eating matzot, prohibition of chametz etc.⁠" The Torah addresses itself to the simplest intellect among the Jewish people, who is satisfied to know "my life was saved,⁠" with the proviso that I perform this service annually. You teach such a person simply that exceptional historic events deserve to be commemorated in exceptional ways. Such commemoration consists of the use of materials such as the Passover lamb, matzah, and bitter herbs. This is a ceremony that even such an intellect can understand. The Torah advises, in effect, do not complicate the issue, stick to the material facts. Then comes the fourth passage, addressed to the sincere questioner. That this is so is proven by the fact that this questioner does get to the land of Israel, since the Torah states "it will be after the Lord will bring you to the land...which He has promised to your forefathers..⁠" (13,5) You teach such a son that redemption of the firstborn is the result of the Egyptian firstborn having been slain by God, whereas the Jewish firstborn had been saved. This demonstrates the fruits of belief in God. On the other hand, it teaches the eventual result of maintaining an obstinate posture vis a vis God, such as was maintained by the Egyptians. The tam, is to be viewed as the opposite number of the rasha, wicked son, not as the opposite number of the chacham the wise son. When the tam is told that the Jewish people were redeemed in a miraculous fashion, he is reassured in his belief, since he learned who it is that looks after the Jewish people.
וידבר ה׳ אל משה לאמר – כמעט בכל המצות השתמש הכתוב במליצה זו, וכאן המקום לבארה, אמר וידבר וגם הוסיף מלת לאמר, כי יש הבדל בין דבור לאמירה, כל לשון דבור הוא על הרחבת דברים בענין שהוא דורש, כדרך חכמים כשמדברים בהלכה ונושאים ונותנים בכל פרטיה בשכל ובבינה, כמו אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו (מלאכי ג׳ ט״ז), אבל אמירה יונח על כל דבר שפתים, כמו ויאמר המלך מי בחצר (אסתר ו׳ ד׳), ולפי שבנוח רוח אלהים על הנביא יבוננהו באותו הענין שדובר אליו בכל פרטיו יותר ממה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בו עד סוף כל הדורות, לכן הונח תמיד לשון דבור, ובא גם לשון אמירה, כי שם מלין בפיו לאמר אמרות קצרות הכוללות הכל, והן אמרות התורה שבכתב שנאמר עליהן אמרות ה׳ אמרות טהורות (תהלים י״ב ז׳), ועל שתי אלה נאמר בכל מקום וידבר לאמר, וזהו תורה שבכתב ותורה שבע״פ, ושמור זה הכלל:
וידבר ה׳ אל משה לאמר – בדומה למצוה שנאמרה לעיל (יב, כא ואילך. עיין פירוש שם, כב), כך גם ניתנה במצוה השנייה הזאת דוגמא בולטת לתורה שבעל פה.
כפי שהיה במצוה הראשונה, כך גם כאן נאמרים לנו, הן דברי ה׳ אל משה והן דבריו של משה אל העם. הפסוק שמביא את דברי ה׳ אל משה (פסוק ב) אינו כולל אלא את המאמר הקצר ״קדש לי כל בכור״ וגו׳; בעוד שהעברת ציווי ה׳ אל העם על ידי משה (בפסוקים ג–טז), כוללת מאמרים והוראות מפורטות שלא נזכרו בדברי ה׳ אליו. אילו לא היה מגלה לנו הכתוב את המילים בהן מסר משה את הציווי אל העם (פסוקים ג–טז) – כפי שאכן נהג במצוות מאוחרות יותר – אלא המאמר הכללי הפשוט ״קדש לי״ וגו׳ (פסוק ב) לבדו היה מגיע אלינו כתורה שבכתב; הרי שכל הנאמר כאן לעם על הלכות מצה, מצוַת ה״הגדה״, מצות תפילין, ופרטי דיני ״קדש לי כל בכור״ (פסוק יא והלאה), היה נשאר תורה שבעל פה, והיה נמסר לנו רק על פי השמועה.
מצוות ראשונות אלה מהוות דוגמא טובה לאופן בו ה׳, נותן התורה, ביקש לגלות לנו את רצונו.
תורה שלמהמכילתא דרשב״יתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובאבן עזרא ב׳ר׳ בחייעקדת יצחק פירושר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×