לא ימיש – קא סלקא דעתין דלא ימיש על אחרים קא משתעי דאינו ממיש הדבר ממקומו, אלא על כרחך לא ימיש דומיא דלא ימוש, וכה״א יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל
(שמות לג יא), ממקומו לא ימיש
(ישעיה מו ז), ולא ימיש מרחובה תוך ומרמה
(תהלים נה יב), וכן נמי לא ימוש [ספר] התורה [הזה] מפיך
(יהושע א ח), כולהו משתעי על דבר עצמו שאינו מש ממקומו:
לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם – מגיד הכתוב שעדיין עמוד הענן קיים הי׳ עמוד האש צומח:
ורבותינו דרשו:
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא – קרוב הוא הדבר שנאמר למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על הר הזה
(שמות ג יב), לפיכך איחרם:
ד״א קרוב הוא – קרוב הדרך לשוב מצרים, שנא׳ דרך שלשת ימים נלך במדבר (שם ח כג) קרובה היא השבועה שנשבע אברהם לאבימלך אם תשקור לי ולניני ולנכדי
(בראשית כא כג) ועדיין נכדו קיים:
ד״א קרובה היא מלחמה ראשונה לשניה:
ד״א בקרוב ירשו הכנענים את הארץ, שנא׳ ודור רביעי ישובו הנה (שם טו טז), ועדיין דור שלישי קיים, דהיינו שיצא קהת משם ועדיין משה בן עמרם בן קהת היה קיים, שהיה דור שלישי לירידת מצרים:
ד״א כי קרוב הוא – כל שכן שלא הביאן הקב״ה בדרך פשוט וקרוב, אלא אמר הקב״ה אם אני מכניס את ישראל הרי הן מחזיקין מיד איש בשדהו ואיש בכרמו והן בטלין מן התורה, אלא אני מקיפן במדבר ארבעים שנה שיהיו אוכלין מן ושותין מי באר והתורה נבללת בגופותם ומתוך כך אני מכניסן לארץ, מכאן הי׳ רשב״י אומר לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושוין להן אוכלי תרומה:
ד״א כי קרוב הוא – כל שכן שלא הביאן הקב״ה בדרך פשוט וקרוב, אלא כיון ששמעו בני כנען שישראל באין ליכנס לארץ, עמדו ושרפו את הזרעים, וקצצו את האילנות, וסתרו את הבנינים, וסתמו את המעיינין, אמר הקב״ה לא הבטחתי לאברהם אביהם שאני מכניס את בניו לארץ חריבה אלא לארץ מלאה כל טוב, וכה״א כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה ורחבה וגו׳
(שמות ג ח), אלא הריני מקיפן במדבר ארבעים שנה כדי שיעמדו בני כנען ויתקנו מה שקלקלו:
פן ינחם העם בראותם מלחמה – זו מלחמת עמלק, שנא׳ וירד העמלקי וגו׳
(במדבר יד מה):
ושבו מצרימה – שלא יחזרו לאחוריהן, והרי דברים ק״ו ומה כשהקיפם בדרך רחוקה אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה
(במדבר יד ד), אלו הביאם בפשוטה, על אחת כמה וכמה:
וחמושים עלו בני ישראל – אחד מחמשה, ויש אומרים אחד מחמשים, ר׳ נהוראי אומר העבודה לא אחד מחמש מאות עלו כדדרשינן במכת חשך. ויש מפרשים חמשה נערים לכל אחד:
ויקח משה עצמות יוסף – יוסף זכה לקבור את אביו שאין לנו באחיו גדול ממנו, שנא׳ ויעל יוסף לקבור את אביו
(בראשית נ ז), לפיכך זכה שהתעסק בעצמותיו משה שאין לנו בישראל גדול הימנו, ולפיכך זכה משה שהתעסק בו הקב״ה, שנא׳ ויקבור אותו בגיא
(דברים לד ו), וכן אתה דורש במרים שהמתינה למשה שעה אחת, דכתיב ותתצב אחותו מרחוק
(שמות ב ד), לפיכך זכתה שהמתינו לה הקב״ה והענן וכל ישראל והכהנים והלוים, ללמדך כמה גדול כח מצוותיו של הקב״ה, שהוא משלם שכר שלם לעושי רצונו, ולא עוד אלא שהי׳ ארונו של יוסף מהלך עם ארון הברית, והיו האומות שואלין מה טיבן של שני ארונות הללו, ואומרים להם זה ארונו של מת, וזה ארון הברית של חי העולמים, ולפיכך הוא מהלך עמו, משום שקיים את המונח בתוכו, כל מה שכתוב בספר המונח בזה, דכתיב בלוחות הברית אנכי ה׳ אלהיך
(שמות כ ב), וביוסף כתיב התחת אלהים (אנכי) [אני]
(בראשית נ יט). כתוב בלוחות לא יהיה לך אלהים אחרים
(שמות כ ב), וביוסף כתיב את האלהים אני ירא
(בראשית מב יח). בלוחות כתיב לא תשא
(שמות כ ז), וביוסף כתיב חי פרעה
(בראשית מב טו), אבל השם לא הי׳ מוציאו לבטלה. בלוחות כתיב זכור את יום השבת
(שמות כ ח), וביוסף כתיב וטבוח טבח והכן
(בראשית מג טז), אין והכן אלא ערב שבת לכבוד שבת, וכה״א והיה ביום הששי והכינו
(שמות טז ה). בלוחות כתיב כבד את אביך
(שמות כ יב), וביוסף כתיב ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רעים כלכם בשכם לך ואשלחך אליהם ויאמר [לו] הנני
(בראשית לז יג), מפני כבוד אביו לא עיכב עצמו. בלוחות כתיב לא תרצח לא תנאף (שמות כ יג יד), וביוסף כתיב ולא שמע אליה לישכב אצלה
(בראשית לט י), לעבור על לא תנאף:
להיות עמה (שם שם), להרוג את בעלה – בלוחות כתיב לא תגנוב
(שמות כ יג), ביוסף כתיב וילקט יוסף את כל הכסף ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה
(בראשית מז יד). בלוחות כתיב לא תענה
(שמות כ יג). ויוסף לא רצה לשלוח לומר לאביו שמכרוהו אחיו, וק״ו ומה דברים שהיו אמת לא רצה להגיד, דברי שקר על אחת כמה וכמה. בלוחות כתיב לא תחמוד (שם שם יד), ויוסף לא חמד אשת פוטיפרע:
וה׳ הולך לפניהם יומם – אפשר לומר כן והלא כבר נאמר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה׳
(ירמי׳ כג כד), אלא כדי להודיע חיבתן של ישראל עליו לעיני כל אומות העולם, כדי שיהיו נוהגין כבוד בהם, ולא דיים שאינם נוהגים בהם בכבוד, אלא שממיתין אותן מיתות משונות זו מזו, ועל כן הוא אומר וקבצתי את כל הגוים [והורדתים] אל עמק יהושפט ונשפטתי (אותם) [עמם] שם
(יואל ד ב), יכול על ע״ז ועל גילוי עריות, ת״ל על עמי ונחלתי ישראל וגו׳ (שם שם), וכתיב מצרים (לשמה) [לשממה] תהיה ואדום למדבר שממה וגו׳ (שם שם יט), באותה שעה ויהודה לעולם (תהי׳) [תשב] וירושלים לדור ודור (שם שם כ), וכתיב ונקיתי דמים לא נקיתי (שם שם כא), אימתי, וה׳ שוכן בציון (שם שם):
לא ימיש עמוד וגו׳ – בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה על ערבי שבתות, שעד שעמוד הענן של יום קיים, דהיינו ביני שימשי, יהא עמוד האש צומח, דביתהו דר׳ יוסף הות מאחרא ומדלקא, אמר לה בעלה לא ימיש עמוד הענן יומם וגו׳, סברה לאדלוקי ולאקדומי, תנא לה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר:
דאתן עלה מיהת מחייבי בית ישראל לאדלוקי שרגא בערב שבת ליקרא דשבתא, וכי מדליק צריך לאדלוקי ברוב היוצא מן הפתילה חוץ לנר, מ״ט דאי לא עביד הכי דילמא לא בדרא נורא בפתילה וכביא, וכיון דלית לי׳ נהורא לא מתאכיל ליה, וכן נמי מאן דעביד מדורה בבי שימשא אי איכא שהות ביום כי היכי דבדרא נורא ברובה שרי, ואי לא אסור, דתנן ובגבולין עד שיצית האור ברובן, מאי רוב, רב אמר ברוב כל אחד ואחד, ושמואל אומר כל שאין אומר הביאו עצים דקין ונניח תחת הגדולים. תני ר׳ חייא כוותי׳ דשמואל שתהא שלהבת דולקת מאליה ולא מחמת דבר אחר: