Shemot 13 – שמות יג‏ – Mikraot Gedolot

לשמור את חג המצות שבעת ימים – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה פ׳. מפסוקים אחרים – יראים תט״ז

[נט] ¹שבעת ימים תאכל מצת, חסר ו׳ שלא תאמר כל מצה במשמעה, אפילו מצת אורז ודוחן וקטנית, בא הכתוב וחסר ו׳ מצת ולא כל מצות אלא מן האיסורין משום חמץ, חטים ושעורים וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון, שנא׳ מצת יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור (שמות י״ג:ז׳), חמץ דומיא דמצה, ללמדך שאין מצה כשירה אלא מדבר הבא לידי חימוץ. (לקח טוב)

[ס] ²שבעת ימים תאכל מצת, חסר ו׳ (ללמד) להביא ערב יום טוב משש שעות ולמעלה שאסור החמץ והמצה, מנין ו׳. (לקח טוב)

[סא] ³שבעת ימים תאכל מצת, מנין אתה אומר שאם עובר [עברו] ששת ימי החג ולא חג שטעון חגיגה כל שבעה, ת״ל שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה׳. (מדרה״ג ומכדרשב״י)

1. עיקר דרש זה הוא במכילתא (מובא לעיל יב אות רצ). ובמכילתא הוכפל כאן עוד הפעם, כדרכו במקום שהדרש נסמך על שני פסוקים מביאו בשני המקומות. וראה זהר ח״ב (קפב.). ושם (מ.): ״מצת כתיב״. ומ״ש לעיל יב רצט*. וצריך תיקון שהכוונה לכאן. וכן הדרשות ממכילתא לעיל יב רצג, ישנם במכילתא גם על הפסוק שלפנינו. ולעיל רפט*. ועי׳ רש״י פסחים (קכ:).

2. ענין איסור אכילת מצה בערב פסח נתבאר בתו״ש בא חי״א במילואים סימן לא. וראה להלן אות סג, ולעיל יב אות שהי. ובהשמטות לחלק זה.

3. ראה חגיגה (ט.): ״מי שלא חג ביו״ט הראשון [שלא הביא חגיגתו ביום הראשון של חג], חוגג את כל הרגל ויו״ט האחרון של חג [דיו״ט האחרון תשלומין לקרבנות החג]״. עיי״ש הלימודים. וכאן הוא לימוד חדש שלא מוזכר שם. אבל מדברי הלקח טוב כאן נראה שכן היה בגרסתו, וז״ל: ״וביום השביעי חג לה׳, מיכן אמרו מי שלא חגג יום טוב הראשון חוגג כל הרגל ויום טוב האחרון של חג״. והדרש שבמכילתא מובא לעיל יב אות רפו. וכאן יש הוספה: ״דבר אחר, אם יום טוב הראשון והאחרון, שאין קדושה לפניו ולאחריו ואין טעונין חגיגה לפניהם ולאחריהם, הרי הן טעונין חגיגה, חולו של מועד שהוא טעון חגיגה לפניו ולאחריו, לא דין הוא שיטעון חגיגה. או כל זמן שיש חגיגה יש מצה כל זמן שאין חגיגה אין מצה, תלמוד לומר: מצות יאכל את שבעת הימים״.

שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת – שׁוֹמֵעַ אֲנִי, כָּל מַצָּה בְּמַשְׁמָעוֹ! תִּלְמֹד לוֹמַר: ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת״ (דברים ט״ז:ג׳). לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁבָּאִים לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ, וְאֵי זֶה זֶה? זֶה חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין: הַחִטִּין וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְּמִים וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן. יָצְאוּ אֹרֶז וְדֹחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשַּׁמְשְׁמִין וְהַקִּטְנִיּוֹת, שֶׁאֵין בָּאִין לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ אֶלָּא לִידֵי סֵרָחוֹן.

שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת – לַעֲשׁוֹת הָרִאשׁוֹן חוֹבָה, וּשְׁאָר הַיָּמִים רְשׁוּת. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לַעֲשׁוֹת הָרִאשׁוֹן רְשׁוּת, וְהָאַחֲרוֹן חוֹבָה? תִּלְמֹד לוֹמַר: ״בָּרִאשֹׁן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב״ (שמות י״ב:י״ח). הַכָּתוּב קְבָעוֹ חוֹבָה. הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן.

שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת – כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״שִׁבְעַת יָמִים״ וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״שֵׁשֶׁת יָמִים״ (דברים ט״ז:ח׳). כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְתוּבִים אֵלּוּ? הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה הָיָה בַכְּלָל, יָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל: מַה שְּׁבִיעִי רְשׁוּת, אַף כֻּלָּן רְשׁוּת. אִי מַה שְּׁבִיעִי רְשׁוּת, אַף לַיְלָה הָרִאשׁוֹן רְשׁוּת! תִּלְמֹד לוֹמַר: ״בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם״ (שמות י״ב:י״ח), הַכָּתוּב קְבָעוֹ חוֹבָה. הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן. לַיְלָה הָרִאשׁוֹן חוֹבָה, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים רְשׁוּת. הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִן הַכְּלָל יָצָא, מוּצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל: מַה שְּׁבִיעִי רְשׁוּת, אַף כֻּלָּן רְשׁוּת.

דָּבָר אַחֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״שֵׁשֶׁת יָמִים״ (דברים ט״ז:ח׳) וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״שִׁבְעַת יָמִים״ (שמות י״ג:ו׳) כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ? אֶלָּא שִׁשָּׁה מִן הֶחָדָשׁ, וְשִׁבְעָה מִן הַיָּשָׁן.

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַי״י – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַי״י״ (שמות י״ב:י״ד), אֵין לָךְ אֶלָּא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא טָעוּן חֲגִיגָה, יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַי״י״. אֵין לִי אֶלָּא יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן שֶׁהֵן טְעוּנִין חֲגִיגָה, חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד מְנַיִן? הֲרֵי אַתָּה דָן: הוֹאִיל וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן קְרוּיִין ״מִקְרָא קֹדֶשׁ״, וְחֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד קָרוּי ״מִקְרָא קֹדֶשׁ״, אִם לָמַדְתָּ עַל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן, שֶׁהֵם קְרוּיִים ״מִקְרָא קֹדֶשׁ״, שֶׁהֵם טְעוּנִים חֲגִיגָה, אַף חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד, שֶׁהוּא קָרוּי ״מִקְרָא קֹדֶשׁ״, דִּין הוּא שֶׁיִּטְעֹן חֲגִיגָה. וְעוֹד קַל וָחֹמֶר: וּמָה, אִם יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן, שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם, הֵן טְעוּנִין חֲגִיגָה, חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד, שֶׁיֵּשׁ קְדֻשָּׁה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, דִּין הוּא שֶׁיִּטְעֹן חֲגִיגָה.

דָּבָר אַחֵר: אִם יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן, שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, וְאֵין טְעוּנִין חֲגִיגָה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, הֲרֵי הֵן טְעוּנִין חֲגִיגָה, חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד, שֶׁהוּא טָעוּן חֲגִיגָה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, לֹא דִּין הוּא שֶׁיִּטְעֹן חֲגִיגָה? אוֹ כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ חֲגִיגָה, יֵשׁ מַצָּה, כָּל זְמַן שֶׁאֵין חֲגִיגָה, אֵין מַצָּה, תִּלְמֹד לוֹמַר ״מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים״.

"And on the seventh day, a festival to the Lord": Perhaps wherever chagigah (the festival offering) obtains, (the mitzvah of) matzoh obtains, but when chagigah does not obtain (i.e., when there is no Temple), there is no matzoh? It is, therefore, written (Ibid. 7) "Matzoth shall be eaten the seven days" (in any event).

״שבעת ימים תאכל מצות״, מנין אתה אומר שאם עברו ששת ימי החג ולא חג, שטעון חגיגה כל שבעה?

תלמוד לומר ״שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג״!

שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּיכוֹל פַּטִּירָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה חַגָּא קֳדָם יְיָ.

For seven days you must eat the matzah, and the seventh day is a festival before Hashem.

שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה׳

שִׁבְעָה יוֹמִין תֵּיכוֹל פַּטִּירָא (ח״נ: פַּטִירָן) וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה חַגָּא קֳדָם ה׳

מַצֹּת – פַּטִּירָא ביחיד

א. ״תֹּאכַל מַצֹּת״ – ״תֵּיכוֹל פַּטִּירָא״ ביחיד [ולא: פַּטִירָן]. וכן בפסוק הבא: ״מַצּוֹת יֵאָכֵל״ – פַּטִּירָא יִתְאֲכִיל״, כי בשניהם מַצּוֹת הוא תואר הפועל; אכילתך תהיה אכילת מצות ולא חמץ כמבואר לעיל ״וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים״ (שמות יב ח) ״וּפַטִּיר״.⁠¹

ב. ״חַג לַה׳״ – ״חַגָּא קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ יתבאר להלן ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ (שמות כה ב) ״וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי״.

1. ולא כ״אהבת יהונתן״ שהגיה בשניהם פַּטִירָן כמקצת נוסחים שפירשו מַצֹּת כריבוי מספרי.

שבעה יומין תיכלון פטירין וביומא שביעיה חגא קדם י״י.

שובעא יומין תיכול פטירי וביומא שביעאה חגא קדם י״י.

Seven days shalt you eat unleavened cakes, and on the seventh day shall be a feast before the Lord.

שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לפני י״י.

סבעה איאם תאכל פטירא ופי אליום אלסאבע חג֗א ללה.

שבעה ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה׳.

שבעת ימים תאכל מצת – ¹חסר ו׳ שלא תאמר כל מצה במשמעה, אפי׳ מצת אורז ודוחן וקטנית, בא הכתוב וחסר ו׳ מצת ולא כל מצות אלא מן האיסורין משום חמץ, חטים ושעורים וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון, ²שנאמר מצת יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור (לקמן פסוק ז), חמץ דומיא דמצה, ללמדך שאין מצה כשירה ³אלא מדבר הבא לידי חימוץ.

ד״א: שבעת ימים תאכל מצת – חסר ו׳ ללמד להביא ערב יום טוב משש שעות ולמעלה שאסור החמץ והמצה מנין ו׳.

וביום השביעי חג לה׳ – ⁴מיכן אמרו מי שלא חגג יום טוב הראשון חוגג כל הרגל ויום טוב האחרון של חג.

1. חסר וי״ו. הוספת רבינו ובמכילתא נמצא הדרש שלא תאמר כל מצה במשמע כו׳ ע״ש פי״ז וריש פ״ח ופסחים ל״ה ע״א ובמדות סופרים ריש פ״ח.

2. שנאמר מצת יאכל. במכילתא ובגמרא שם מובא הכתוב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות (דברים טז ג).

3. אלא מדבר הבא לידי חימוץ. וכן גי׳ הילקוט וכ״ה בגמרא שם. ועיין במדת סופרים שם ריש פ״ח אות ע׳.

4. מיכן אמרו. חגיגה ט׳ ע״א ושם בגמרא גמר לה מג״ש עצרת עצרת.

שבעת ימים תאכל מצות – כתיב חסר ו׳ פרט למצת אורז ודוחן ומיני קטניות כדדרשינן במסכתא:

וביום השביעי חג לה׳ – מכאן אמרו מי שלא חג ביו״ט הראשון חוגג את כל הרגל וביום טוב האחרון של חג:

וביום השביעי חג לה׳ – השביעי בכלל שאר הימים הי׳, ולמה יצא ללמד על הכלל, מה שביעי שהוא יו״ט ואפ״ה הוי רשות, רצה אוכל מצה רצה אינו אוכל מצה, ובלבד שלא יאכל חמץ, אף כולן רשות כיוצא בו חוץ מלילה הראשון שהכתוב קובעו חובה, דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח):

שבעת ימים תאכל מצות – אהדריה קרא בשביל ביאת הארץ.

וביום השביעי חג – חז״ק: אמאי לא הזכיר שם לחוג את יום הראשון.

שבעת ימים תאכל מצות, "you will eat matzot for seven days.⁠" Here too the Torah repeats this to leave no doubt that this law will remain in force when the people have reached their destination and settled in the land of Canaan (Israel).

וביום השביעי חג, "and the seventh day you will observe as a festival.⁠" "Why did the Torah here not mention that the first day was also to be observed as a festival?⁠" (Our author appears to be the only one having raised this question.) Possibly it had already been answered by Sh'mot rabbah who points out that a reminder of this has already been found in verse three, where the Torah commanded "to remember this day (the 15th of Nissan) on which the Lord took you out of Egypt.⁠"

וטעם וביום השביעי חג לי״י – שיביאו חגיהם ביום השביעי, ולא יאחרו עוד, שאין לו תשלומין אחר כן. אבל הראשון, יש לו תשלומין כל שבעה לענין החג (בבלי חגיגה ט׳.). ושניהם שוים לענין מקרא קדש, כמו שאמר למעלה: וביום הראשון מקרא קדש, וביום השביעי מקרא קדש וגו׳ (שמות י״ב:ט״ז).

AND IN THE SEVENTH DAY SHALL BE A FEAST TO THE ETERNAL. This means that they are to bring their Festival-offering on the seventh day [of Passover] and are not to delay it any longer, for after that, one can no longer make amends for it. However, as far as the Festival-offering¹ is concerned, amends can be made for the first day of the festival all seven days. Both [the first and seventh] days of Passover are alike with respect to the law of a holy convocation, as He said above, And in the first day there shall be to you a holy convocation, and in the seventh day a holy convocation (Shemot 12:16).

1. Upon going up to the Sanctuary on the three Festivals of Pesach, Shevuoth, and Succoth, one is obligated to bring a Festival peace-offering. (See "The Commandments,⁠" Vol. I, pp. 60-61). That Festival-offering should be brought on the first day of the festival and not later than on the seventh day of Passover or on Shmini Atzereth, which is the eighth day of Succoth. The Festival of Shevuoth, though only one day, has a similar seven-day extension period (Chagigah 9a).

וביום השביעי חג לה׳ – גם ביום הראשון חג לה׳ אלא לכך אמר וביום השביעי חג לומר שלא יאחרו עוד שאין לו תשלומין אבל יום הראשון יש לו תשלומין כל ז׳:

{See Hebrew}

ואמנם אמרו אחריו שבעת ימים תאכל מצות אינו העבודה שזכר אבל הוא הזכרון השני שיעשה מאכילת המצה ואסור החמץ. ואין הכוונה ששבעת ימים יאכל מצות בחיוב כי אין אכילת המצה חובה אלא הלילה הראשון אבל ענינו כמו שפרשתי שאם ירצה לאכול לחם בימים ההם יהיה לחם מצה ולא חמץ והותרה בזה השאלה הז׳.

ואמר ביום השביעי חג לה׳ להגיד שיעשה ביום האחרון מהחג משתה ושמחה ובזה בשרם שאז תהיה תשועתם שלמה כי אז יטבעו המצריים בים סוף לעיניהם ולכן לדורות יעשו בו שלמי חגיגה. וכתב הרמב״ן שטעם וביום השביעי חג לה׳ שיביאו חגיהם ביום השביעי ולא יאחרו אותם עוד שאין להם תשלומין אחר כן. אבל היום הראשון יש לו תשלומין כל שבעה לענין החג ושניהם שוים לענין מקרא קודש.

[א] שבעת ימים תאכל מצות

[1] מנחות פרק שישי דף סו ע״א (מנחות סו.)¹

1. הפניה זו לא קיימת בדפוסי ׳תולדות אהרן׳ כיום, כיוון שבדפוס הש״ס כיום הפסוק המופיע במנחות סו ע״א הוא מפרק יב, טו, ׳שבעת ימים מצות תאכלו׳ ואמנם כך עשו המדפיסים הפנו משם למנחות סו. רבנו הפנה למנחות סו ע״א מהפסוק כאן ׳שבעת ימים תאכל מצות׳ יג, ו על פי גרסת הגמרא בדפוס וינציאה. מהפסוק שמות יב, טו לא הפנה רבנו כלל אל הגמרא במנחות.

שבעת ימים תאכל מצות – השומרונים הגיהו (וכן מתורגם בתרגום יוני המיוחס לע׳ זקנים) ששת ימים תאכל מצות, לפי מה שכתוב (בדברים ט״ז:ח׳) ששת ימים תאכל מצות, ולא ראו כי קודם שיאמר במשנה תורה (ט״ז:י״ח) ששת ימים תאכל מצות, כבר אמר (ט״ז:ג׳) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, ואחר שאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך, אמר ששת ימים תאכל מצות, כלומר מלבד היום הראשון, ואח״כ הוסיף שהאחרון שבהם שהוא יום השביעי יהיה עצרת, וכאן שלא דבר בפרטות על היום הראשון אמר שבעת ימים תאכל מצות, ואח״כ הוסיף כי האחרון שבאותם השבעה ימים יהיה חג.

Seven days shall you eat unleavened bread. The Samaritans emended this (and so it is translated in the Greek version ascribed to the seventy elders) to read, “Six days shall you eat unleavened bread,” to conform with Deut. 16:8. They failed to see that prior to this statement in Deuteronomy, “Six days shall you eat unleavened bread,” it had been said, “Do not eat with it [i.e., the Passover sacrifice] leavened bread; for seven days following it you shall eat unleavened bread” (Deut. 16:3). Then, after stating, “And on the next day you may turn and go to your tents” (Deut. 16:7), it says, “Six days shall you eat unleavened bread,” that is, aside from the first day. After that, it is added that the last of these days, the seventh, is to be an “assembly” (v. 8). Here, however, where there is no detailed discussion about the first day, it says, “Seven days shall you eat unleavened bread,” and subsequently it is added that the last of those seven days is to be a feast.

שבעת ימים – משה אמר דברים אלה (פסוקים ג–טז) בט״ו בניסן, יום היציאה, אשר כפי שהערנו לעיל, היה יום⁠־המצה היחיד בפסח ראשון זה. לכן לא היה כאן כל צורך להזכיר את היום הראשון של החג. אולם בעתיד, כאשר יום זכרון זה יבוא בשנית, תימשך חובת המצה שבעת ימים, ואז יעשו ביום השביעי חג לה׳.

שבעת ימים¹ וגו׳: אינו מספיק עוד² יום אחד, אלא שבעת ימים.

{תאכל מצת: כתיב כאן חסר, ללמד דלא מיירי במצות ממש היינו מחמשת המינים, אלא כל שאינו חמץ. וסיפא דקרא מוכיח על ראשו דמיירי באם אי אפשר באופן אחר, דכמו בסיפא דקרא אינו אלא דאם עבר או שגה ולא חג³ בראשון, כמו שכתבתי⁴, כך רישא דקרא מיירי כשאי אפשר להשיג מצה ממש⁵. אבל אם אפשר – המצוה לאכול מצה מחמשת מינים, כמו שכתב בשם הגר״א והובא בספר מעשה רב⁶, אלא מצוה לגבי חובה – רשות קרי לה⁷.}

וביום השביעי חג לה׳: כבר כתבנו לעיל (יב,יד)⁸ דלא נקרא פסח ״חג״ בכל התורה אלא יום הראשון ולא השביעי⁹, ולא כמו חג הסוכות דבכל פרשיות המועדים כתיב בכל שבעה – ״חג״. והא דכתיב כאן ״וביום השביעי חג לה׳⁠ ⁠⁠״ אינו¹⁰ אלא לענין קרבנות חגיגה, דבזה שוין פסח וסוכות – שאין חיוב להביא אלא בראשון, והשלמה יש בכל המועד.

[הרחב דבר: ומשום הכי כתיב בספר יחזקאל (מה,כג) ״ושבעת ימי החג וגו׳⁠ ⁠⁠״ על פסח¹¹. ומשום הכי מצלינן בכל הפסח ׳חג המצות׳. והא דתניא במסכת סופרים (יט,ג): בשביעי של פסח אומר ׳ביום שביעי העצרת הזה׳, ואין מזכיר בו ׳חג׳, לפי שאינו חג בפני עצמו (עכ״ל), הכוונה בשביל שהיה המנהג לומר ׳שביעי עצרת׳ כלשון המקרא בפרשת ראה (דברים טז,ח) ״וביום השביעי עצרת״, משום הכי שנינו שאין לומר ׳חג עצרת׳ כמו בשמיני של חול המועד סוכות. אבל ׳חג הפסח׳ או ׳חג המצות׳ ודאי יש לומר כל שבעה, משום דקרבן חגיגה יש לו תשלומין כל שבעה, אבל לא לענין להיות נקרא ׳חג׳ בעצם, שמורה על שמחת החג. והרי יותר מזה מפרש בגמרא חגיגה (יח,א) הא דכתיב ״חג הקציר״ – ביום שאתה חוגג וקוצר¹², והוא ימי השלמה¹³ שאחר חג שבועות, אע״ג שמ״מ אינם ימי החג. והכי נמי בהאי קרא מגופיה מוכח שאין בפרשה זו סדר החגים כלל, ולא בא אלא ללמדנו שביום השביעי הוא חג לקרבנות, להיות עצור לפני ה׳ להתבונן על תכלית המצוה של מצות כל שבעה¹⁴. ומשום הכי כתיב בפרשת ראה¹⁵ ״עצרת״¹⁶, ושם יבואר עוד. ועוד עיין בפרשת ויקרא (כג,לט).]

1. לשם מה החזרה על כל ענייני פסח.

2. מאז שיכנסו לארץ ישראל לא די לחוג חג הפסח יום אחד. ועיין דברי רבינו לעיל.

3. כלומר, לא הביא קרבן חגיגה.

4. בקטע הבא.

5. רק שלא יהיה חמץ.

6. סימן קפ״ה.

7. עיין בזה בדברי אאמו״ר בספרו ׳לפשוטו של מקרא׳ חלק א׳ עמוד 36.

8. בהרחב דבר.

9. כלומר, בפסוקי חג הפסח שבפרשת אמור לא מוזכרת המלה ״חג״ אלא רק על היום הראשון ״ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה׳⁠ ⁠⁠״, ואח״כ ״ביום השביעי מקרא קודש״, ולא מוזכר ״חג״. ואילו בפסוקי חג הסוכות כתוב (פסוק ל״ד) ״בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה׳⁠ ⁠⁠״, וכן שם פסוק ל״ט ״אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי... תחוגו את חג ה׳ שבעת ימים״, וכן בפסוק מ״א ״וחגותם אותו חג לה׳ שבעת ימים בשנה״. והסביר רבינו לעיל שע״פ פשוטו משמעות ״חג״ היא חגיגה ושמחה, ובחג הסוכות היתה שמחה כל ימי החג, בניגוד לחג הפסח שהיתה שמחה רק ביום הראשון.

10. לא בא ללמד על ״חג״ ביום השביעי ע״פ משמעותו בפשוטו של מקרא, אלא רק במשמעות הדרש, שהכוונה על קרבנות חגיגה. ורבינו יסביר זאת להלן בהרחב דבר.

11. כשהכוונה לקרבן חגיגה.

12. זה לשון הגמרא: וריש לקיש אמר, ״וחג הקציר״ (להלן כג,טז), איזהו חג שאתה חוגג וקוצר בו, הוי אומר זה עצרת. אימת, אילימא ביו״ט, קצירה ביו״ט מי שרי, אלא לאו לתשלומין (של קרבן חגיגה).

13. של קרבן חגיגה, ולא מלמד על חגיגה ושמחה.

14. המוזכרת ברישא של הפסוק.

15. על שביעי של פסח.

16. מלשון ׳עצור לפני ה׳, להתבונן׳ וכו׳.

שבעת ימים – פסח דורות היה שונה מפסח מצרים בכך, שיאכלו מצות שבעה ימים ואף יחגגו את היום השביעי כחג. את היום הראשון – ומוטב לומר היום היחיד של פסח מצרים – חגגו מן הסתם גם במדבר, ועל חגיגתו גם נצטוו ב״זכור״ (פסוק ג).

חג לה׳ – כאשר התורה נוקטת את לשונה המדויק של התחיקה, היא משתמשת בשם ״חג״ רק בימים שעושים אותם בבית-המקדש, כלומר ביחס ליום הראשון שלחג,⁠¹ שלמחרתו אפשר לחזור הביתה.⁠² בלשון הדיבור הרגיל בא השם חג ביחס לכל יום התוועדות של שמחה,⁠³ ומסתבר שבשל כך נקרא כאן, בפנייה אל העם, היום השביעי בשם זה (בדברים ט״ז:ח׳ הוא נקרא ״עצרת״). ואולי יש גם טעם נוסף לקריאת היום השביעי כאן ״חג״, כי חג משמעו גם חגיגה, כלומר קרבן הנדבה שנקרב ברגל.⁠⁴ מכיוון שבכל מועד שנחוג בבית-המקדש, היה היחיד מקריב קרבן חגיגה, נקראו ימים אלה בשם חג. והנה בחג המצות הביאו את החגיגה כבר ביום הראשון, משום שביום השני כבר חזרו לבתיהם – בשל קציר העומר. אבל אפשר להניח, שבימי היתר הבמות הקריבוה דווקא ביום השביעי. ומכיוון שבשעת הכניסה לארץ היו הבמות מותרות,⁠⁵ נקרא כאן היום השביעי חג, ובכך גם נמצינו למדים, שאף בו מותר עדיין להביא את החגיגה.⁠⁶

1. השוה ויקרא כ״ג:ו׳,ל״ד; במדבר כ״ח:י״ג, כ״ט:י״ב (המ׳).

2. דברים ט״ז:ז׳. וכבר הצבעתי על ענין זה במאמר בתוך Magazin 1879, עמ׳ 108.

3. השוה ה׳:א׳, י׳:ט׳, ל״ב:ה׳.

4. השוה עמוס ה׳:כ״א, מלאכי ה׳:ג׳.

5. עיין משנה זבחים י״ד:ד׳-ח׳ (המ׳).

6. עיין חגיגה ט ע״א (המ׳).

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון