Shemot 12 – שמות יב‏ – Mikraot Gedolot

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[שסז] ¹ושמרתם את המצות, ר׳ יהודה אומר שנו בדקדוקי מצוות [מצות], מלמד ששלש נשים לשות בשלש עריבות זו אחר זו, וחכמים אומרין שלש נשים עסוקות בבצק, אחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה, ר׳ עקיבה אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין, זה הכלל תפח ותלטוש בצונן כו׳, ר׳ אליעזר אומר לחם עוני כדרך שעני עושה בשאר ימים, מה בשאר ימים אשתו לשה והוא מסיק את התנור, אף כאן אשתו לשה והוא מסיק את התנור. (מדרש הגדול ומכדרשב״י)

[שסח] ²ושמרתם את המצות, אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות, אי לא דבעי לתיתה שימור למאי, אי שימור דלישה, שימור דלישה לאו שימור הוא, דאמר רב הונא בצקות של נכרים אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. באחרונה אין, בראשונה לא, מ״ט, משום דלא עביד בהו שימור. וליעבד ליה שימור מאפייה ואילך, אלא לאו ש״מ שימור מעיקרא בעינן. וממאי, דילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עבד לה שימור, אבל היכא דבעידנא דנחית לשימור עביד לה שימור ה״נ דשימור דלישה הוה שימור, ואפ״ה לא הדר ביה רבא, דאמר להו להני דמהפכי כיפי, כי מהפכיתו הפיכו לשום מצוה, אלמא קסבר שימור מעיקרא מתחלתו ועד סופו בעינן. מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה בארבי. (פסחים מ.)

[שסח*] ³ושמרתם את המצות, מתני׳, חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצא בהם, למכור בשוק יוצאין בהן. גמ׳, מנא הני מילי אמר רבה דאמר קרא ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח. (פסחים לח:)

[שסט] ⁴ושמרתם את המצות, יכול יצא ידי חובתו ברבוכה, ת״ל ושמרתם את המצות, מצה שצריכה שימור, יצאת זו שאינה צריכה שימור. (ירושלמי פסחים פ״ב ה״ד)

[שע] ⁵ושמרתם את המצות, ר׳ שמעון אומר ושמרתם את המצות, מצה הראויה להשתמר יצא חלוט שאין ראוי להשתמר. (מדרש הגדול ומכדרשב״י)

[שעא] ⁶ושמרתם את המצות, שלא יהיו החטים לחים, ושלא ישרם במים כדי לעשותם סלת, ושלא יניח בצק ביד תינוק ותינוקת או ביד עבד וכנעני שאינן בקיאין בשימור. (לקח טוב)

[שעב] ⁷ושמרתם את המצות, ר׳ יאשיה אומר אל תקרא כן אלא ושמרתם את המצוות כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד. (מכילתא)

[שעג] ⁸ושמרתם את המצות, הוי מאמונתו של בשר ודם, אתה יודע אמונתו של הקב״ה, שנאמן לשלם לישראל שכר המצות שהן עושין, מנין שנא׳ ושמרתם את המצות, אבל מתן שכרן והיה עקב תשמעון (דברים ז׳:י״ב) בעקב אני פורע לכם. (דברים רבה פ״ג–ה)

[שעד] ⁹כי בעצם היום הזה וגו׳, מגיד שלא יצאו אלא ביום. (מכילתא)

[שעה] ¹⁰הוצאתי את צבאותיכם, אלו צבאות ישראל, אתה אומר כן או אינו אלא צבאות מלאכי השרת, כשהוא אומר יצאו כל צבאות יי׳ (שמות י״ב:מ״א), הרי צבאות מלאכי השרת אמור, הא מה ת״ל הוצאתי את צבאותיכם, אלו צבאות ישראל. (מכילתא)

[שעו] ¹¹ושמרתם את היום הזה, שמריהו מלפניו, מכאן אמרו אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, ואין בודקין לא לאור חמה ולא לאור לבנה, אלא לאור הנר לפי שבדיקת הנר יפה מאור החמה ומאור הלבנה, אעפ״י שאין ראיה לדבר זכר לדבר (צפניה א׳:י״ב) בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ואומר (משלי כ׳:כ״ז) נר ה׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. (מדרש הגדול ומכדרשב״י)

[שעז] ¹²ושמרתם את היום הזה לדרתיכם, למה נאמר, והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם, אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה, דברים שהם משום שבות מנין, ת״ל ושמרתם את היום הזה, להביא דברים שהן משום שבות. ואף חולו של מועד יהא אסור משום שבות, והדין נותן הואיל ויום הראשון ויום האחרון קרויין מקרא קדש, וחולו של מועד קרוי מקרא קדש, אם למדת על יו״ט הראשון והאחרון שהן קרויין מקרא קדש, הרי הן אסורין משום שבות, אף חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קדש, יהא אסור משום שבות, ת״ל ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון וגו׳. (מכילתא)

[שעח] ¹³לדרתיכם חקת עולם, שינהג הדבר לדורות. (מדרש הגדול ומכדרשב״י)

1. רד״ה בהערותיו מסתפק אם הכוונה בהלשון ׳בדקדוקי מצוות׳, שדורש כמו ר״י במכילתא: ׳ושמרתם את המצוות׳, ולא קאי על מצות, או הכוונה ׳בדקדוקי מצוות׳ ג״כ על מצת מצוה. בפנים הכנסתי הגירסא ׳מצות׳, כמו שמצאתי במדרש הגדול כת״י על קלף, וכן נכון. ולפ״ז נראה פשוט שהכוונה על מצות מצוה, ולא כדרשת ר״י על מצוות. וכן יש להוכיח מלשון הלק״ט כאן: ״דבר אחר, ושמרתם המצות, שיהיו מזורזין בעשייתן, מיכן אמרו: שלש נשים עסוקות בבצק אחת לשה, ואחת מקטפת, ואחת אופה, וכל הזריז הרי זה משובח״. הרי מבואר כמו במכדרשב״י. וראה חולין (ד.): ״מצת כותי כו׳, שאין בקיאין בדקדוקי מצות״. ובתוספתא מכת״י פסחים פ״א (פ״ב): ״בדקדוקי מצה״. והדרש של ר׳ אליעזר מבואר להלן במכילתא, ובפסחים (קטז.) סתמא.

2. ״ללתות - שורין במים מעט לכותשן במכתש להסיר מורסנן כדי שתהא סולתן נקיה״ (רש״י על הרי״ף). והר״ן: ״דרכן היה לרחצן היטב, מפני העפר והאבק שעליהן. ואי לאו לתיתה, דעכשיו בעי שימור שלא יחמיצו, שימור למה לי״.
״בציקות של נכרים - שמכיר בהם שלא החמיצו, שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו, דהוא הוי סימן סידוק וסימן שאור כדלקמן. שיאכל כזית מצה באחרונה - דבהא לא נפיק ידי חובת מצה, משום דלא הוי שימור לשם מצה, ואע״פ שאנו רואין שאין כאן חימוץ, ומיהו למצה של מצוה שימור לשמה בעינן. באחרונה - היא מצות אכילתה, שעם הפסח היא חובת אכילתה, דכתיב קרא: ׳על מצות ומרורים יאכלוהו׳, ופסח נאכל על השובע, כדתנן: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. מהפכי כיפי – העמרין, וקושרין את העמרים בימות הקיץ. מנקטא ליה אימיה - חיטין מתחלת הקציר לצורך הפסח, ועבדה להו שימור מעיקרא. בארבי - מלא עריבה או עריבות הרבה, ומצניעתן לבדם לצורך הפסח״ (רש״י).
ובתוס׳ כתבו לפרש: ״וסבר רבא אי לאו שיש שימור מחמץ בשעה שהוא עדיין דגן, כגון לתיתה, לא היה מצריך שימור בשעת בי דרי מתחילת הדיגון״. והרי״ף כותב: ״והאידנא שדרו ממתיבתא דאין אנו בקיאין ללתות, הלכך לא שרי לן למילתת כו׳ (וכ״ה בריצ״ג בשם רב האי גאון), ומיבעי ליה לאיניש לנטורי קמחא דפסחא מעידן קצירה, דאמר קרא: ׳ושמרתם את המצות׳. ואמר להו רבא להני דמהפכי כיפי כי מהפיכתא: הפיכו לשום מצה, כלומר הזהרו בהן שלא יבא עליהם מים. פירוש ׳כיפי׳: עמרים״. והר״ן מביא שיטה שזו מצוה מן המובחר. עוד כתב שזה רק למצה דמצוה, אבל למה שאוכל בפסח לא בעי שימור.
ודעת הרמב״ם (פ״ה מהל׳ חו״מ ה״ט): ״משום שנאמר: ׳ושמרתם את המצות׳, כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ, לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר, עד שלא יהיה בו שום חימוץ״. וכותב המ״מ שמדברי הרי״ף והרמב״ם משמע שאין חילוק בדין זה בין מצה שאוכל בלילה הראשון או כל הפסח. ומביא בשם המפרשים שהמנהג הפשוט שרק למצת מצוה צריך שימור משעת קצירה, ולשאר ימים די בשימור משעת לישה. ובכת״י אור האפלה: ״ושמרתם את המצות, צריך אדם להיזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח, כדי שלא יבואו עליו מים אחר שנקצר, כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל מיני צד חימוץ״.
ובאבן עזרא כאן: ״הנה צריך להיות המצות שמורים מימות הקציר״. ובפסקי תוס׳ מנחות (סי׳ רח): ״ושמרתם, לשם מצה, יש אנשי מעשה קוצרים לשם הפסח כשהשמש זורח״. עיי״ש מ״ש לענין חימוץ במחובר. ובשאלתות פ׳ צו: ״ולא נפיק ידי חובתיה אלא במצה דמינטר לה מחימוץ לשום מצה מכי נפלין מיא עליה״. ובספר האורה לרש״י (דף צד): ״ומיבעי ליה למינטר הני חטי דלא ליפול עלייהו מיא בתלוש ולא הטל בלילה, ומיבעי ליה למינטר הני חטי משעת קצירה ולאשווהו בבית מכוסה במקום צנוע דלא ליגע בהו מיא וטלא, וזהו דרך שמירתן, דאמר קרא: ׳ושמרתם את המצות׳. ושימור מעיקרא בעינן, דאמר להו רבא להנהי דמהפכי כיפי: כי מהפכיתו הפכיתי לשם מצה״. וכ״ה בח״ב שם (סי׳ לא).
ובשו״ת מעשה הגאונים (סי׳ ל): ״וצריכה שימור לשם מצה מתחלה ועד סוף, ושוב אמרו רבותינו: אמר להם רבא להני דמהפכי כפי: כי מהפכיתו כפי הפיכו בהו לשם מצוה, אלמא קסבר רבא שימור מתחלה ועד סוף כו׳, ושוב אמרו חכמים לענין לחמי תודה שכתוב בהם ׳חלות מצות׳ ו׳רקיקי מצות׳: יכול שיוצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר, ת״ל: ׳ושמרתם את המצות׳, מצה המשתמרת לשם מצה, יצאו אלו שאין משתמרין לשם מצה אלא לשם זבח. ללמדך שאפילו לחמי תודה שהן קודש שלא נשתמרו למצות פסח אין יוצאין בהם ידי חובתן״. ומדברי הגאונים וכן מלשון רש״י שהבאתי לעיל שכ׳: ״ומיהו למצה של מצוה שימור לשמה בעינן״.
וכ״כ רש״י גיטין (י.): ״ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח משום חובת לילה הראשון, שהוא חייב לאכול מצה המשתמרת, כדכתיב: ׳בערב תאכלו מצות׳, ואפי׳ ידעי׳ בה דלא החמיצה ׳ושמרתם את המצות׳ וכו׳, בקיאין הן שצריכין להשתמר לשמה ועושין לה שימור״. וכן ברש״י חולין (ד:): ״דבעי למיעבד שימור לשם מצה של מצוה, וכיון דלא עביד בה שימור לא נפקינן בה״. וראה להלן (שסח* בביאור) שצריך לכוון לשם מצת מצוה. ומוכח שלמדו מקרא ׳ושמרתם את המצות׳, שיש מצוה מיוחדת לשמור אותה משעת קצירה, או להשיטות משעת לישה לשם מצוה, מלבד עצם הדין של מצה. וזהו שדייק רש״י ׳לשמה׳. ובגאונים מביאים ראיה מלחמי תודה. אמנם מלשון הרי״ף מבואר שהשימור צריך להיות רק לשם מצה, להזהיר מחימוץ, ואין בזה דין לשמה.
ונראה שתלוי בהגרסאות בגמ׳; רש״י והגאונים גרסו: הפיכו לשם ׳מצוה׳ (וכן צ״ל בס׳ האורה), והרי״ף גורס: לשם ׳מצה׳. וצריך לומר להרי״ף שהטעם גבי חלת תודה, שזה דין מיוחד שהשמירה לשם מצה צריכה להיות מצה של פסח ולא לשם תודה. וכ״כ הריטב״א פסחים (מ.), וז״ל: ״וכן נראה מדברי בעל הלכות ז״ל שכתב ז״ל לישת עכו״ם חש״ו לא נפיק ידי חובתיה, ועבד ושפחה דלא טבלי אסירי למילש מצה בלילה הראשון, אבל שאר יומי שרי, והכי חזינן לכהן צדק ע״כ, אבל מורי הרא״ה ז״ל היה דן להקל דסגי בישראל עומד על גבו דלא בעי עשיה לשם מצוה רק שימור לשם מצה, דהכי כתיב: ׳ושמרתם את המצות׳, כך היה דן מורי הרא״ה ז״ל להלכה ולא למעשה, ע״כ הרי״ט ז״ל״. ומענין זה במנחות (נג.): ״בעא מיניה רבי פרידא מרבי אמי מניין לכל המנחות שנילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו, נלמדנה מפסח, דכתיב: ׳ושמרתם את המצות׳, א״ל: בגופה כתיב: ׳מצה תהיה׳, החייה״. ופירש״י: ״שלא יחמיצו - דקתני מתניתין כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו, ׳שנילושות׳ כלומר והואיל ונילושות בפושרין מצוה לשמרם שלא יחמיצו, ושימור היינו שיעסוק בבצק כל שעה. החייה - כלומר הכשירנה ושמרה״.

3. לעיל רצו בביאור וצרף לכאן. וברש״י: ״עשאן לעצמו - לחם תודה ונזיר. אין יוצא בהן - ואפילו לא שחט הזבח עליהן ולא קרא שם עליהן אלא שעשאן לדעת כן. ושמרתם את המצות - עביד לה שמירה לשם מצה, כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ תתכוון לשם מצה של מצוה. יצאת כו׳ דלא לשם מצה של מצות פסח עביד לה, אלא לשם מצה של זבח״ (רש״י).

4. רבוכה - בשמן במחבת. אינה צריכה שימור - שמי פירות אין מחמיצין. ולהלן אות תח במכילתא ממעט מ׳לחם עני׳ ואין זה לחם עני. להלן שע.

5. לעיל שסט. ולעיל (אות רחצ) מגמ׳ פסחים (לו:): ״ממעט חלוט מלחם עני״. ועיי״ש בתוס׳, ובהערות רד״ה, וברמב״ם פ״ה מהל׳ חו״מ הי״ז, ושם ה״כ. ובהשגות הראב״ד, ומ״ש הרב המגיד: ״ואני אומר אין לנו לגזור גזרות מדעתנו אחר דורות הגאונים ז״ל״.

6. לעיל שסח. בתשובות הגאונים שערי תשובה סי׳ צה: ״וששאלתם ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר, דלא מחזיקינן איסורא, ויוצא בה ידי חובתו, אבל לכתחלה לא, משום שנאמר: ׳ושמרתם את המצות׳, מצה המשומרת לשום מצה, בעינן שימור מתחלה ועד סוף, וכ״כ רב שר שלום שם״. ובשבלי הלקט סדר פסח (סי׳ ריא, דף פו.): ״ובתשובות הגאונים ז״ל מצאתי: ששאלתם אם יש רשות לישראל להשתמש בנכרי בין נשים בין אנשים בפסח או בחיטא של פסח כו׳, ואפילו בחול שקודם הפסח אסור, מפני שצונו המקום להישמר בפסח בכמה מקומות שהיא ריבוייא דקרא, שנאמר: ׳ושמרתם את המצות׳, וכתיב: ׳את חג המצות תשמור׳, וכתיב:׳ ושמרתם את החקה כו׳, ואפי׳ נשים של ישראל שלא למדו עניני הפסח שהן מישראל, אין מאמינים להן לענין אפייה ולישה בפסח כו׳, כ״ש שלא ידעו הנכרים כו׳⁠ ⁠⁠״. ובס׳ מעשה הגאונים (סי׳ ל): ״ואי משום שימור דמצה שאינם חוששין ליתן את העיסה של מצה ביד גוי, אם ישראל משמרין את הגוי עד כדי שיתנו לידו בצק והוא מדביקה בתנור לאלתר, מותר, אבל לצאת ידי חובתו בלילה הראשון, אינו יוצא ידי חובתו אלא במצה העשויה ביד ישראל לשם מצה, שנאמר: ׳ושמרתם את המצות׳, עד שתהא משמרה לשם מצוה, וגוי לאו בר חיובא הוא כו׳⁠ ⁠⁠״. ובס׳ גאוניקה (דף קפד): ״וששאלת מהו שיאפה גוי בפסח מצות לישראל, אם לש גוי לדעתו אינו יוצא בה י״ח, שנאמר: ׳ושמרתם את המצות׳, עשה לה שמירה בשעת לישה״. ובס׳ האורה לרש״י (דף צד): ״כשטוחנין חטה למצות נוהגין לשלוח ישראל אחר הריחים של גוי להיות יושב ומשמר, כדכתיב: ׳ושמרתם את המצות׳, בעינן שימור לשם מצה, ואין ישראל צריך לעמוד אלא עד שיטחון כפי מה שצריך לשלש מצות של לילה הראשונה, שהן חובה והן צריכות שימור לשם מצה, אבל השאר אין צריכין שימור״. וראה ספר הפרדס (דף מא).

7. בגנזי שכטר (ח״א, דף רט) מכת״י: ״כל מצות שבתורה חס׳ ו׳, ׳ומצות׳ כת׳, כשם שהמצה הזאת אסור לשהותה, כך לכשתבוא מצוה לידך אסור לשהותה״. דורש שלכן כתוב כאן ׳מצות׳ מלא, לרמז לדרש הנ״ל. ומוכח שס״ל כשיטת הזהר (לעיל רצט): ״מצות חסר כתיב״. ובפי׳ רבעה״ת פ׳ נשא: ״וישמרך (במדבר ו כד), שתעשה המצות, כדדרשינן: ושמרתם את המצות״. [ובנוסח שמרוני: ׳ושמרתם את המצוה׳, וזה הוא כדרש ר״י].
ובלקח טוב: ״רבי יאשי׳ אומר אל תקרי ׳את המצות׳, אלא ׳את המצוות׳, שאם באת מצוה לידך עשה אותה בזריזות עד שלא תחמץ, היינו דתנן (אבות ה כ): בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים״. וראה חגיגה (יא:): ״אין דורשין בעריות בשלשה, מ״ט כו׳, אלא מדכתיב (ויקרא יח ל): ׳ושמרתם את משמרתי׳, ׳ושמרתם׳ תרי, ׳משמרתי׳ חד, ואמר רחמנא: ׳לבלתי עשות מחקות התועבות׳, אלא מעתה דכתיב: ׳ושמרתם את השבת׳ (להלן לא יד), ׳ושמרתם את המצות׳, ׳ושמרתם את משמרת הקדש׳ (ויקרא ח לה), הכי נמי״.

8. לעיל שעב.

9. ברכות (ט.).

10. במכדרשב״י: ״כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם, מלמד שצבאות מקום נקראו צבאות ישראל, וצבאות ישראל נקראו צבאות מקום״. וראה לעיל ז יט מאבות דר״נ נוס׳ ב׳ פמ״ד.

11. בהערות רד״ה: ברייתא זו מובאת בהלכות גדולות ריש הלכות פסח (דפוס ברלין, דף קלג). ובמבוא עברי (דף ו) כותב, שברייתא זו לא נמצאת במקום אחר רק במכדרשב״י. גם רי״ץ גיאות בריש הל׳ פסחים מביא ברייתא זו, ולא העיר שחלק מברייתא זו מובא בירושלמי פסחים פ״א ה״א: ״רבי מנא לא אמר כן ׳ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם׳, עשה שיהו היום והלילה משומרין״. והלכות פסוקות (דף יא), ולהלן שפ.

12. לעיל (שלז, שלט) דרשו ג״כ לרבות שבותים. וברמב״ן פסוק טז: ״נראה שהוא אסמכתא בעלמא״. ורש״י כאן: ״ושמרתם ממלאכה״. ובלק״ט: ״ושמרתם את היום הזה, הרי כבר נאמר ׳כל מלאכה לא יעשה בהם׳, מה ת״ל ׳ושמרתם את היום הזה׳, לרבות דברים שהן משום שבות, אין עולין באילן ואין רוכבין ע״ג בהמה, ולא שטין על פני המים, וכל כיוצא בהן. ׳את היום הזה׳, מקרא קודש אסור משום שבות, אבל חולו של מועד אינו אסור משום שבות״. וכ״ה בכת״י חמאת החמדה. ויש להעיר על הדרש שממעט שאין מלאכת שבות אסורה בחוה״מ, אולי בא להוציא מהשיטה המובאת בתוספתא מוע״ק פ״ב: ״בראשונה היו אומרים אין שותין מי זבלין ומי דקלין וכוס עקרין במועד, עד שבא ר״ע ולימד ששותין״. שהראשונים אסרו קצת מלאכות של שבות. וראה לעיל אות שמב, ובמילואים.

13. דרך הספרא לדרוש ׳חקת עולמים׳ לבית העולמים, ׳לדורותיכם׳ שינהג הדבר לדורות. עיין דיבורא דנדבה פ״כ ו, ומכילתא וספרי במדבר דרשו בענין אחר (רד״ה). ובלק״ט: ״להביא לימות המשיח״. וראה ברש״י כאן. ובשכל טוב: ״לדורותיכם, שינהג הדבר לדורות. ׳חקת עולם׳, להביא את ימות המשיח״. מבואר שס״ל ששתי דרשות המה.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת – שָׁמְרֵם עַד שֶׁלֹּא תְבִיאֵם לִידֵי פְסוּל מִכָּן אָמְרוּ: תָּפַח, תִּלְטֹשׂ בְּצוֹנִין. שֵׂאוּר יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ פָטוּר. סִדּוּק יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב מִיתָה. אֵיזֶהוּ שֵׂאוּר? כְּקַרְנֵי חֲגָבִים. סִדּוּק? שֶׁנִּתְעָרְבוּ סְדָקָיו זֶה בָזֶה. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה, הָאוֹכְלוֹ חַיָּב מִיתָה. אֵיזֶהוּ שֵׂאוּר? כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָנָיו, כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שְׂעָרוֹתָיו.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת – רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: אַל תִּקְרָא כֵן, אֶלָּא ׳וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמִּצְווֹת׳. כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מַחְמִיצִין אֶת הַמַּצָּה, כָּךְ אֵין מַחְמִיצִין אֶת הַמִּצְוָה, אֶלָּא אִם בָּאָה מִצְוָה לְיָדָךְ, עֲשֵׂה אוֹתָהּ מִיָּד!

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם – מַגִּיד שֶׁלֹּא יָצְאוּ אֶלָּא בַיּוֹם.

הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם – אֵלּוּ צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל. אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא צִבְאוֹת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת י״י״ (שמות י״ב:מ״א), הֲרֵי צִבְאוֹת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָמוּר, הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר ״הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם״? אֵלּוּ צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם – לָמָּה נֶאֱמַר? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר ״כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם״? אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁהֵם מִשּׁוּם מְלָאכָה, דְּבָרִים שֶׁהֵם מִשּׁוּם שְׁבוּת מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה״, לְהָבִיא דְּבָרִים שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת. וְאַף חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד יְהֵא אָסוּר מִשּׁוּם שְׁבוּת! וְהַדִּין נוֹתֵן: הוֹאִיל וְיוֹם הָרִאשׁוֹן וְיוֹם הָאַחֲרוֹן קְרוּיִין ׳מִקְרָא קֹדֶשׁ׳, וְחֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד קָרוּי ׳מִקְרָא קֹדֶשׁ׳, אִם לָמַדְתָּ עַל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן, שֶׁהֵן קְרוּאִים ׳מִקְרָא קֹדֶשׁ׳, הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת, אַף חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד, שֶׁהוּא קָרוּי ׳מִקְרָא קֹדֶשׁ׳, יְהֵא אָסוּר מִשּׁוּם שְׁבוּת! תִּלְמֹד לוֹמַר: ״בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן״ (ויקרא כ״ג:ל״ט).

"And you shall watch over the matzoth": that they not become unfit — whence they ruled: If the dough started to rise, let her (the kneading woman) douse her hands in cold water (and pluck it out). If it became leavened ("se'or"), it should be burned, and one who eats it is liable to kareth. Which is "se'or"? (If it took on the appearance of) "locust horns.⁠" "sidduk" ("splitting") — if its splits intermingled. These are the words of R. Yehudah. The sages say: In both instances (i.e., se'or and sidduk), the eater is liable to kareth. Which is se'or? If it took on the (pale) appearance of one whose hairs stood on end (from fright). "And you shall watch over the matzoth": R. Yoshiyah says: Read it not "And you shall watch over the matzoth,⁠" but "And you shall watch over the mitzvoth.⁠" Just as matzoth are not permitted to become chametz (i.e., to sour), so mitzvah should not be permitted to become chametz, but if the opportunity of a mitzvah presents itself to you, perform it immediately.

"for in the midst of this day": We are hereby taught that the exodus took place in the daytime. "I took out your hosts": the hosts of Israel. You say this, but perhaps (the reference is to the hosts of the ministering angels? (Ibid. 41) "All the hosts of the Lord" already refers to the hosts of the ministering angels. How, then, am I to understand "I took out your hosts"? As referring to the hosts of Israel.

"And you shall guard this day": What is the intent of this? Is it not already written (16) "all labor shall not be done in them"? This tells me only of labor per se. Whence do I derive (the same for) shvuth (i.e., violation of "resting")? From "And you shall guard this day.⁠" __ But then let (violations of) shvuth be forbidden on chol hamoed , too! And this would follow a fortiori, viz.: Since the first and the last day (of Pesach) are called "a calling of holiness,⁠" and chol hamoed is called "a calling of holiness,⁠" and (violations of shvuth are forbidden on the first and the last day, let them, likewise, be forbidden on chol hamoed . It is, therefore, written (Leviticus 23:39) "The first day is shabbaton (like "shvuth"), and the eighth day is shabbaton" (but not chol hamoed).

״ושמרתם את המצות״ ר׳ יהודה אומר: שנו בדקדוקי מצות! מלמד ששלש נשים לשות בשלש עריבות זו אחר זו.

וחכמים אומרים: שלש נשים עסיקות בבצק; אחת לשה, ואחת אורכת ואחת אופה.

ר׳ עקיבה אומר: לא כל הנשים, ולא כל העצים, ולא כל התנורים שוין! זה הכלל: תפוח ותלטוש בצונן.

ר׳ שמעון אומר: ״ושמרתם את המצות״ - מצה הראויה להשתמר! יצא חלוט, שאין ראוי להשתמר.

״כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם״ מלמד שצבאות מקום - צבאות ישראל, וצבאות ישראל - צבאות מקום.

״ושמרתם את היום הזה״ שמריהו מלפניו מכאן אמרו אור ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר

ואין בודקין לא לאור חמה ולא לאור לבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר

ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר ״בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות״ (צפניה א, יב)

״לדורותיכם חקת עולם״ שינהוג הדבר לדורות.

וְתִטְּרוּן יָת פַּטִּירָא אֲרֵי בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אַפֵּיקִית יָת חֵילֵיכוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם וְתִטְּרוּן יָת יוֹמָא הָדֵין לְדָרֵיכוֹן קְיָם עָלַם.

You must be vigilant regarding the matzah, for on this very day I brought out your hosts from the land of Egypt. You must preserve this day for your generations, it is an eternal statute.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם

וְתִיטְּרוּן יָת פַּטִּירָא (ח״נ: פַּטִּירַיָּא, פַּטִּירָן) אֲרֵי בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אַפֵּיקִית יָת חֵילֵיכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם וְתִיטְּרוּן יָת יוֹמָא הָדֵין לְדָרֵיכוֹן קְיָם עָלַם

א. צורת הרבים ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת״ מתורגמת ״וְתִיטְּרוּן יָת פַּטִּירָא״ כי כשהכוונה למצה כשם עצם כללי תרגומה הוא בלשון יחיד כמבואר לעיל (פסוק ח). לכן אין מקום לנוסחי פַּטִּירַיָּא או פַּטִּירָן כמבואר שם.

ב. לתרגום ״בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״ – ״בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין״ ולגרסת בִּכְרַן או בַּקְרַן, עיין ״עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״ (ויקרא כג יד) ״עַד כְּרַן יוֹמָא הָדֵין״.

ותטרון ית פטיראה^א ארום בזמן^ב יומא הדן אפקית^ג ית חיילתכון פרוקין מן ארעא דמצרים ותטרון ית יומא הדין לדריכון לקיים עלם^ד.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פטיראה״) גם נוסח חילופי: ״מצוותה דפטר׳⁠ ⁠⁠״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בזמן״) גם נוסח חילופי: ״היך זמן״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אפקית״) גם נוסח חילופי: ״אפק״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עלם״) גם נוסח חילופי: ״דעלם״.

ותיטרון ית לישתא דפטירי ארום בכרן יומא הדין הנפיקית ית חיליכון פריקין מארעא דמצרים ותיטרון ית יומא הדין לדריכון קיים עלם.

And you shall observe the feast of the unleavened bread, because in this same day the Lord will bring out your hosts free from the land of Mizraim; and you shall observe this day in your generations, a statute for ever.

ושמרתם את לישת המצות כי בעצם היום הזה הוציא י״י צבאותיכם פדויים מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת – שָׁמְרֵם שֶׁלֹּא תְּבִיאֵם לְבֵית הַפָּסוּל. מִכָּאן אָמְרוּ, תִּלְטוֹשׁ בְּצוֹנֵן שְׂאוֹר יִשָּׂרֵף וְהָאוֹכְלוֹ [פָּטוּר, סִידּוּק יִשָּׂרֵף וְהָאוֹכְלוֹ] חַיָּב כָּרֵת. אֵי זֶהוּ שְׂאוֹר, כְּקַרְנֵי חֲגָבִים סִדּוּק, שֶׁנִּתְעָרְבוּ סְדָקִין זֶה בָּזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וְזֶה הָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת, וְאֵי זֶהוּ שְׂאוֹר, כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָּנָיו כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת – רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: אַל תִּקְרֵי כֵּן, אֶלָּא ׳וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמִּצְווֹת׳, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מַחְמִיצִין אֶת הַמַּצָּה כָּךְ לֹא יַחֲמִיצוּ אֶת הַמִּצְווֹת אֶלָּא אִם בָּאָה מִצְוָה לְיָדְךָ עֲשֵׂה אוֹתָהּ מִיָּד.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אֵין מַעֲבִירִין עַל הַמִּצְוֹת, אָמַר רָבָא, שְׁמַע מִינָּהּ מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, עִבּוּרֵי דְּרָעָא אֲטוֹטַפְתָּא אָסוּר, וְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי קוֹדֵם לַהֲטָבַת חָמֵשׁ נֵרוֹת, דְּכִי פָּגַע בְּרֵישָׁא בַּמִּזְבֵּחַ פָּגַע דְּתַנְיָא, שֻׁלְחָן בְּצָפוֹן מָשׁוּךְ מִן הַכֹּתֶל שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, וּמְנוֹרָה בְּדָרוֹם מְשׁוּכָה מִן הַכֹּתֶל שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, מִזְבֵּחַ מְמֻצָּע וְעוֹמֵד בָּאֶמְצַע.

רמז רב

תַּנְיָא: יָכוֹל יֵצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּחַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקִי נָזִיר, תַּלְמוּד לוֹמַר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת, מַצָּה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לְשֵׁם מַצָּה יָצְתָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת לְשֵׁם מַצָּה אֶלָּא לְשֵׁם זֶבַח. תַּנְיָא אִידָךְ, יָכוֹל יֵצֵא אָדָם בְּחַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, תַּלְמוּד לוֹמַר (לעיל פסוק טו) ״שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ״, מַצָּה הַנֶּאֱכֶלֶת לְשִׁבְעָה, יָצְתָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת לְשִׁבְעָה אֶלָּא לְיוֹם וָלַיְלָה. וְתֵפּוּק לֵיהּ דְּאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת בְּעֹנִי, כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר ״עֹנִי״ כְּתִיב וְתֵפוּק לֵיהּ דְּהֲוָה מַצָּה עֲשִׁירָה, רְבִיעִית הִיא הַמִּתְחַלֶּקֶת לְכַמָּה חַלּוֹת וְתֵפוּק לֵיהּ דְּאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת בְּכָל מוֹשָׁבוֹת זֹאת אוֹמֶרֶת חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר נֶאֱכָלִין בְּנֹב וּבְגִבְעוֹן עֲשָׂאוֹ לִמְכֹּר בַּשּׁוּק יוֹצֵא בָּהֵן, וְטַעְמָא מַאי כָּל לַשּׁוּק אִמְלוּכֵי מִימְלַךְ אִי מְזַבִּינְנָא מְזַבִּינְנָא, וְאִי לֹא, נָפִיק אֲנָא.

אָמַר רָבָא, מִצְוָה לִלְתֹּת, דִּכְתִיב וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת, אִי לָאו לְתִיתָה שִׁמּוּר לְמַאי שִׁמּוּר דְּלִישָׁה לָאו שִׁמּוּר הוּא דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּצֵקוֹת שֶׁל גּוֹיִם אָדָם מְמַלֵּא כְּרֵסוֹ מֵהֶן וּבִלְבַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת מַצָּה בָּאַחֲרוֹנָה וְנַעֲבִיד לְהוּ שִׁמּוּר מֵאֲפִיָּה וָאֵילָךְ, אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ שִׁמּוּר דְּמֵעִקָרָא בְּעִינָן. אָמַר לְהוּ רָבָא לְדִמְּהַפְּכֵי כַפֵּי, הֲפִיכוּ לְשֵׁם מִצְוָה.

כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה – מַגִּיד שֶׁלֹּא יָצְאוּ אֶלָּא בַּיּוֹם. הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם. אֵלּוּ צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא צִבְאוֹת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת י״י״, הֲרֵי צִבְאוֹת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָמוּר, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר צִבְאוֹתֵיכֶם אֵלּוּ צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם – לָמָּה נֶאֱמַר, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁהֵן מִשּׁוּם מְלָאכָה, דְּבָרִים שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר וּשְׁמַרְתֶּם, לְהָבִיא דְּבָרִים שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת וְאַף חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד יְהֵא אָסוּר מִשּׁוּם שְׁבוּת, וְהַדִּין נוֹתֵן, הוֹאִיל וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן קָרוּי מִקְרָא קֹדֶשׁ וְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד קָרוּי מִקְרָא קֹדֶשׁ, אִם לָמַדְתָּ עַל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן [וְהָאַחֲרוֹן] שֶׁהֵן קְרוּיִן מִקְרָא קֹדֶשׁ הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת, חוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד קָרוּי מִקְרָא קֹדֶשׁ אֵינוֹ דִין שֶׁאָסוּר מִּשׁוּם שְׁבוּת. תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כ״ג:ל״ט) ״בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן״.

ואחפט֗ו אלפטיר לאני פי ד֗את הד֗א אליום אכ֗רג֗ת ג֗יושכם מן בלד מצר ואחפט֗ו הד֗א אליום לאג֗יאלכם רסם אלדהר.

וְשִׁמְּרוּ את המצות, כי אני בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים, וְשִׁמְּרוּ את היום הזה לדורותיכם חוק עולם.

ושמרתם את המצות – שלא תבא לידי חימוץ. מכאן אמרו:⁠^א תילטוש בצונן.

ר׳ יאשיה אומר: אל תהי קורא את המצות, אלא ׳את המצות׳,⁠¹ כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באת לידך עשה אותה מיד.

ושמרתם את היום הזה – ממלאכה.

לדורותיכם חקת עולם – לפי שלא נאמר: דורות וחוקות על המלאכה, אלא על החגיגה (שמות י״ב:י״ד), לכך חזר ושנאו כאן, שלא תאמר: אזהרת כל מלאכה לא יעשה (שמות י״ב:ט״ז) לא לדורות נאמרה אלא לאותו הדור.

1. כלומר: מלשון מצווה.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״אמרו״. בכ״י המבורג 13, דפוס רומא, וכן בגיליון כ״י לונדון 26917: ״אמרו טפח״, וכן במכילתא. בכ״י ס״פ 118: ״אמרו תופח״.

ושמרתם את המצות AND YOU SHOULD GUARD THE UNLEAVENED BREAD – that it shall not reach the stage of becoming leavened; hence the Rabbis said, if it [the dough] is rising, she polishes it with cold water.⁠¹ Rabbi Yoshiah said: Do not read "את המַּצּוֹת", the unleavened bread, but את הַמִּצְוֹת "the commandments" – just as we may not cause the unleavened bread to become leavened, so we may not let the commandment become "leavened";⁠² but if it comes to your hand, perform it immediately (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 12:17:1).

ושמרתם את היום הזה AND YOU SHOULD GUARD THIS DAY – against work,

לדרתיכם חקת עולם THROUGHOUT YOUR GENERATIONS, AS AN EVERLASTING STATUTE – Because the expressions "generations" and "statutes" have not been mentioned in connection with the prohibition of work but only in reference to the celebration of the Festival (v. 14), it is therefore repeated here in order that you should not say: the prohibition, "no work shall be done" (Shemot 12:16), was not spoken for future generations but only for that generation alone to whom the words were addressed.

1. If you see that the leavening process is setting in, you should rub the dough with hands dipped in cold water.

2. In other words, just as one should not wait for the bread to become leavened by letting the dough remain in its raw state for too long, so too we may not let the commandment become "leavened" by waiting too long before we perform it.

ושמרתם את המצות – ¹שמרהו שלא תביאהו לידי פסול, ²שכן אמר תפח תלטוש בצונן, ³אמרו חכמים אחד שאור ואחד סידוק ישרוף, ⁴והאוכלו חייב מיתה.

ושמרתם את המצות – שלא יהיו החטים לחים, ושלא ישרם במים כדי לעשותם סלת, ושלא יניח בצק ביד תינוק ותינוקת, או ביד עבד וכנעני שאינן בקיאין בשימור.

ד״א: ושמרתם את המצות – שיהו מזורזין בעשייתן, ⁵מיכן אמרו שלש נשים עסוקות בבצק אחת לשה, ואחת מקטפת, ואחת אופה, וכל הזריז הרי זה משובח, ⁶ר׳ יאשי׳ אומר אל תקרי את המצות אלא את המצות, שאם באת מצוה לידך עשה אותה בזריזות עד שלא תחמץ, ⁷היינו דתנן ⁸בן תימא אומר הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים.

כי בעצם היום הזה – ⁹מגיד שביום יצאו.

הוצאתי את צבאותיכם – ¹⁰אלו צבאות ישראל, ומה ת״ל כל צבאות ה׳ (לקמן פסוק מא), אלו מלאכי השרת.

ושמרתם את היום הזה – ¹¹הרי כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם (לעיל פסוק טז), מה ת״ל ושמרתם את היום הזה, ¹²לרבות דברים שהן משום שבות, אין עולין באילן ואין רוכבין ע״ג בהמה, ולא שטין על פני המים, וכל כיוצא בהן.

את היום הזה – ¹³מקרא קודש אסור משום שבות, אבל חולו של מועד אינו אסור משום שבות.

לדורותיכם חקת עולם – להביא ימות המשיח.

1. שמרהו שלא תביאהו לידי פסול. מכילתא, ומובא בילקוט שם, וברש״י עה״ת שלא יבואו לידי חמוץ.

2. שכן אמר. צ״ל מיכן אמרו. ובמכילתא שם מכאן אמרו. והוא במשנה פסחים מ״ח ע״ב.

3. אמרו חכמים, פסחים שם ומכילתא.

4. והאוכלו חייב מיתה. כ״ה הגי׳ במכילתא. אולם במשנה נאמר לנכון האוכלו חייב כרת. וכן הגיה בעל זה ינחמנו במכילתא שם וכן הביא הרב בעל מאיר עין, דחמץ בכרת ולא במיתה.

5. מיכן אמרו. במשנה פסחים שם.

6. ר׳ יאשי׳. מכילתא, וילקוט שם, ומובא גם ברש״י עה״ת.

7. היינו דתנן. אבות פ״ה מכ״ג.

8. בן תימא. במשנה אבות שם יהודה בן תימא ובכ״י פלארענץ בן זומא אמר.

9. מגיד שביום יצאו. מכילתא שם.

10. אלו צבאות ישראל. מכילתא.

11. הרי כבר נאמר. מכילתא.

12. לרבות דברים שהם משום שבות. עיין ברמב״ן עה״ת, ועיין במאיר עין אות כ״ב.

13. מקרא קודש אסור משום שבות, ז״ל המכילתא ואף חולו של מועד יהא משום שבות אסור והדין נותן הואיל ויום הראשון ויום האחרון קרוין מקרא קודש וחולו של מועד קרוי מקרא קודש ויו״ט הראשון והאחרון הרי הן אסורין משום שבות חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קודש אינו דין שיהא אסור משום שבות, ת״ל ביום הראשון שבתון. ורבינו קצר בלשונו.

(ושמרת) [ושמרתם] את המצות – שמריהו שלא תביאהו לידי פסול, מכאן אמרו תפח תלטוש בצונן, סיאור ישרף וכו׳ כדמפרש לקמן במדרש רבותינו:

כי בעצם היום הזה – מגיד שלא יצאו אלא בעצומו של יום, היינו אחר הנץ החמה:

הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים – אלו צבאות ישראל, וכשהוא אומר יצאו כל צבאות ה׳ (לקמן פסוק מא), הרי צבאות מלאכי השרת אמור:

ושמרתם את היום הזה – לרבות דברים שהן משום שבות, ת״ל ביום הראשון (ויקרא כג ז), כדמפרש להו במס׳ יום טוב לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה וכו׳, ואף בחולו של מועד יהא אסור בדברים האסורים משום שבות, והדין נותן הואיל וי״ט הראשון והאחרון קרויין מקרא קדש, וחולו ש״מ קרוי מקרא קדש ואם למדתם על יו״ט הראשון והאחרון שקרויין מקרא קדש אסורין משום שבות חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קדש אינו דין שיהא אסור בדברים האסורין משום שבות ת״ל ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון (ויקרא כג לט), באלו אסורין משום שבות, ולא בחולו של מועד:

לדורותיכם – שינהג הדבר לדורות:

חקת עולם – להביא את ימות המשיח.:

ושמרתם את המצות – לאוכלם ביום הזה לזכרון.

כי בעצם היום הזה הוצאתי וגו׳ – ולא הספיק בצק⁠{ם} להחמיץ, כדכתיב: ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו וגו׳ (שמות י״ב:ל״ט).

ושמרתם YOU SHALL OBSERVE [THE COMMANDMENT OF] THE MATZOT: To eat them [each year] on this day as a commemoration.⁠¹

כי FOR ON THIS VERY DAY I BROUGHT YOUR RANKS OUT OF THE LAND OF EGYPT: and their dough did not have time to leaven,⁠² as it is written (12:39) "And they baked unleavened cakes (matzot) of the dough that they had taken out of Egypt, since they had been driven out [of Egypt and could not delay].⁠"³

1. Rashbam breaks with the common rabbinic tradition that interprets this phrase as meaning that the matzot require some special supervision during their processing. See e.g. Mekhilta Pisḥa' 9 (Laut. ed. pp. 73-4) and Rashi here. Even a peshat-oriented exegete like iE interprets the verse that way. Rashbam also does not accept the midrashic reading that repoints the word הַמַּצּוֹת as הַמִּצְווֺת, and interprets the phrase as a general encouragement to observe God's commandments. (Mekhilta, ibid.)
Rashbam's interpretation is a more simple reading, but curiously it also combines elements of both the interpretations that he rejects. It is not the matzot that are to be observed, and it is not the commandments in general that are to be observed. It is, according to Rashbam, the one specific commandment concerning matzot that one must keep. As far as I can tell he was the first to offer this interpretation, (although a similar interpretation may be reflected in the LXX) which was later adopted by many others (e.g. Hizquni and Mendelssohn).

2. Rashbam's language, לא הספיק בצק להחמיץ, is taken from the Haggadah. In the Haggadah those words are also followed by the same prooftext, Ex. 12:39.

3. Rashbam explains how the second half of the verse, "for on this very day...,⁠" provides the reason for the first half of the verse, "you shall observe [the commandment of] the matzot.⁠" Rashbam has to say that within the words, "I brought your ranks out...,⁠" the idea is implicitly included that the exodus took place quickly and there was not enough time for the dough to rise and that is why one eats matzot on Passover. While Rashbam's reading may be forced (the text will not mention the lack of time for the dough rising until vs. 39), he is the only classical exegete that I have found who attempts to explain how the second clause provides the rationale for the first clause.

הוצאתי את צבאותיכם – עבר תחת עתיד. וכן: היתה לי עדנה (בראשית י״ח:י״ב).

ודרך אחרת: כי כל דבר נגזר שהוא בלא תנאי, דרך נביאים לדבר כל דבר עתיד בלשון עבר.

או זאת הפרשה מוקדמת.

ושמרתם – הנה צוה להיות המצות שמורים מימי הקציר.

וכתוב: הוצאתי את צבאותיכם – ועוד לא יצאו, כי בתחלת החדש היתה זאת הנבואה. והטעם: שתאמרו כן לדורותיכם.

AND YE SHALL OBSERVE. God here commanded that the matzot be watched¹ from the time of the harvest.⁠²

[HAVE I BROUGHT.] Scripture reads, have I brought your hosts out of the land of Egypt although they had not yet left Egypt. This prophecy took place at the beginning of the month.⁠³ It meaning is: you will say this in all of your generations.⁠⁴

1. That is, the grain that the matzah is made of.

2. Lest the grain be mixed with water and leaven.

3. See verse 1. Hence they had not yet left Egypt.

4. Scripture employs the perfect form because in the future people will speak of the past and say, on this selfsame day the Lord brought our hosts out of the land of Egypt.

ושמרתם את המצות – פשטיה דקרא צוה לשמור מצות אלו¹ מן אסור החמץ והחילוף ממנו². והלימוד מזה למצה משומרת כפי המפורסם אצל בעלי ההלכה אסמכתא בעלמא³.

1. לג. נראה דר״ל מצות של כל שבעת הימים [בניגוד למצה שמורה שחיובה רק בלילה ראשון, והיא רק אסמכתא כפי שמסיים רבנו]. ועוד יתכן דר״ל מצות של פסח מצרים, אך ראשון נראה עיקר.

2. לד. במקור: ׳אלתעויץ׳ ענה׳, ומובן הביטוי דבר שהוא תמורת דבר אחר שנחסר (וכזה הוא שימושו בלשון הרמב״ם בספר המצוות, ל״ת רמ, והשוה מהד׳ הר״י קאפח עמ׳ רצ״ד והערה 24 שם). ור״ל שלפי פשטיה דקרא הפסוק כאן מזהיר על שמירת המצות מן החימוץ, כמו גם שמירה מן העונש שיבא למי שיעבור על איסור החימוץ, דהיינו עונש כרת למי שאוכל ממנו כדלהלן (פסוק יט).

3. לה. הכוונה בזה להלכה הרווחת שהמצות של לילה ראשון צריכות להיות שמורות לא רק מן החמץ, אלא גם שמורות לשם מצת מצוה וכמו שכתב רש״י בגיטין (י.): ׳משום חובת לילה הראשון שהוא חייב לאכול מצה המשתמרת כדכתיב בערב תאכלו מצות, ואפילו ידעינן בה דלא החמיצה לא נפיק בה אלא אם כן עבד לה שימור לשם חובת מצה, דכתיב ושמרתם את המצות׳ [ונראה שהמקור לזה בפסחים (לח:), והובא בהל׳ חמץ מצה (ו:ט) ובפיה״מ לפסחים (ב:ה), אלא ששם מתבאר שדוקא בשעשאן לשם זבח מיפסלי משום שלא נעשו לשם מצה, אבל עשאן למכור בשוק לא דאמרינן שדעתו לאוכלן אם לא יימכרו, וזה אע״ג שלא אמר להדיא שהוא עושה אותם לשם מצת מצוה ע״ש]. והשוה לשון הרמב״ם בהל׳ חמץ ומצה (ה:ח): ׳שאין הדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה, ואינו אלא מדברי סופרים משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ׳. ואמנם יש ספרים ששמו פיסקא אחר מילים ׳דברי סופרים׳ וסימנו שם הלכה חדשה [כלומר שעל הדרשה מ׳ושמרתם את המצות׳ לא כתב הרמב״ם שהיא מדברי סופרים], ודברי רבנו שמפרש שיש אסמכתא בפסוק זה לבעלי ההלכה מטין כגירסא ראשונה. וראה עוד בזה בציונים שברמב״ם מהד׳ ר״ש פרנקל ודו״ק. וראה מה שכתבנו בהערות להלן פר׳ משפטים (כב:ד) בענין מובנו של המונח ׳אסמכתא בעלמא׳ בדברי רבנו.

ושמרתם את המצות – יש מפרשים: שלא תפסוק מכם אכילת מצות לדורי דורות, דוגמא: תשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כ״ח:ב׳).⁠¹

1. השוו ר״י בכור שור במדבר כ״ח:ב׳.

ושמרתם את המצות, "you shall observe the commandment to eat unleavened bread on these days for the future.⁠" We find this formulation being use in this sense also in Numbers 28,2 in connection with the daily communal offering where the Torah writes: תשמרו להקריב לי במועדו, "make sure that you offer it at the time appointed for it.⁠"

ושמרתם את המצות – זה שמור משעת קצירה שלא יבואו עליו מים, וגם שמור משעת לישה שלא יבא לידי חמוץ. ודרשו רז״ל ושמרתם את המצות קרי ביה המצות, כשם שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצות שאם באה מצוה לידך אל תחמיצנה אלא עשה אותה מיד.

ושמרתם את המצות, "guard the unleavened bread (flour) from the time it is being harvested (against it becoming moist).⁠" You are to watch it again at the time of kneading the dough so that it will not become chametz (leavened). Our sages (Mechilta 9) read the word המצות as if it had both been spelled with the vowel patach under the letter מ, and had again been spelled with the vowel chirik under the letter מ. The message is that just as one does not let a commandment (mitzvah) become soured through procrastinating in its performance, so one must not allow the dough for the unleavened bread to stand around too long for the same reason.

ושמרתם את היום הזה – תימה שמור זה במאי, אי במלאכה כבר כתי׳ וכל מלאכה לא יעשה, אלא שמור זה בא לרבות מלאכות שהם שבות שהן מותרים שאין עולין באילן וכיוצא בהן, יכול אף לחולו של מועד, ת״ל הזה ולא לחולו של מועד, מכאן פסק שמלאכות שהם משום שבות מותרים במועד, כגון (לרבות) [לרכוב] על בהמה או עניינים אחרים, ומטעם זה פסק אותם הכותבים בחולו של מועד ע״י שנוי (או לשנות) אין שינוי זה מהני כלום, שכיון שכתיבת ב׳ אותיות מאב מלאכות האסורות במועד כמו בי״ט. ומי׳ דבר האבד כגון פריסת שלום מותר, ומעשה בא לפני ר׳ יהודה החסיד [והתיר] בדוחק גדול לכתוב במועד חצי פר׳ ע״י שינוי ודננו לפניו אין לך דבר האבד גדול מזה, וקרינן ביה, כדאמר ריש לקיש במסכת תמורה (י״ד ב׳) עת לעשות לי״י הפרו תורתך. על זה הפסוק סומכי׳ לכתוב דברים שבעל פה, ואע״פ שהזהירה תורה (גטין ס׳ ב׳) דברים האלה אתה כותב, ואין אתה כותב דברים שבעל פה, וה״נ מצינו האי פסוק דריש לקיש על דבר הנשכח, ואם לא (יפרשו) [יכתוב] אין לך דבר האבד גדול מזה ומותר ע״י שינוי במועד.

ושמרתם את המצות – כטעם אמרו עוד ושמרתם את היום הזה, והשמירה והזכירה בלשון העברי שמות נרדפים, להיות הרושם קיים באחורנית מוח הראש.

ושמרתם את המצות – ראוי שתדע כי השמירה והזכירה הם דבר אחד, אין הבדל ביניהם, אלא שהשמירה היא זכירה מתמדת והזכירה היא שמירה נפסקת. והנה הרצון בזה, שיזכרו ענין המצות שנצטוו בהם, להזכיר יציאת מצרים שהוכרחו לאפות הבצק עוגות מצות, כמו שיתבאר אחר זה (פסוק לט).

ושמרתם את היום הזה לדֹרֹתיכם – הרצון בו, שיזכרו תמיד יום צאתם ממצרים, כמו שאמר: ׳למען תזכֹר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך׳ (דברים טז, ג). ואפשר שתהיה השמירה הנזכרת בזה הפסוק - לצוות על קיום אלו המצוות; וכמוהו - לפי מה שאחשוב - ׳וישמֹר משמרתי׳ (בראשית כו, ה), רוצה לומר שכבר קיים מה שנצטוה לקיימו מהמצוות והחוקים והתורות.

ואמנם אמרו עוד ושמרתם את המצות פירשו המפרשים שיהיו המצות שמורים מימי הקציר. וכפי מה שפרשתי בא הכתוב הזה לבאר למה יצוה במצה בזה החג כי הנה טעם הפסח כבר ביאר אותו למעלה שהיה מפני שפסח השם והציל בתי בני ישראל מהמגפה במכת בכורות.

אבל אכילת המצה ואיסור החמץ לא ביאר טעמו עד הנה ולכך הוצרך הכתוב לבארו מאמרו ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי וגו׳ רוצה לומר והנה צויתי אתכם שתשמרו את המצות לפי שבעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם עם כל רבוים מארץ מצרים ולזכר הגאולה והיציאה ההיא צויתי שתשמרו את היום הזה לדורותיכם. והיתה השמירה בב׳ דברים. הא׳ באכילת מצה בחיוב בליל היום הראשון.

ושמרתם את המצות – המורות על מהירות בלי המתנת חמוץ.

כי בעצם היום הזה – ביום הזה בעצמו, שביום אחד נעשה קבוץ, שלא היו מספיקים אליו בטבע כמה ימים עם לילותיהם.

הוצאתי את צבאותיכם – כל קהל וקהל כמות שהיה יחדיו.

ושמרתם את המצות, which are called such to reflect the speed with which they have been baked without giving the dough a chance to ferment and rise.

כי בעצם היום הזה, “on this self-same day;” for on the same day they were all being gathered. They were not being given time to assemble over a period of a few days and nights (seeing that we are speaking of between 2-3 million people)

הוצאתי את צבאותיכם, the entire community of Israel including their flocks and herds all simultaneously.

[א] ושמרתם את המצות

[1] פסחים פרק שני דף לח ע״ב (פסחים לח:), ודף מ ע״א (פסחים מ.)

[2] חגיגה פרק שני דף יא ע״ב (חגיגה יא:)

[3] מנחות פרק חמישי דף נג ע״א (מנחות נג.)

שלא תבא לידי חימוץ. פירוש שלא תאמר כיון שאינו מוזהר רק על החמץ, אם יהיה חמץ יבער אותו, לכך אמר ״ושמרתם את המצות״ שתהיו נזהרים שלא יבואו לידי חימוץ, ולפיכך אם ראה שתפח העיסה תלטוש בצונן, ולא יעכב העיסה עד שיחמץ, אף שרוצה לשרוף אותה כשתחמץ. ודלא כפירוש הרמב״ן:

כדרך שאין מחמיצין וכו׳. כלומר בודאי פשטיה דקרא אתא שלא יחמיץ את המצה, דהא ׳מצה׳ כתיב, ומדהוציא בלישנא ״ושמרתם את המצות״, והוי ליה למכתב ׳תשמרו מחמץ׳, מאי ״ושמרתם את המצות״, אלא לדרוש דכשם שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין את המצוות. ואם תאמר מאי ענין זה לזה שתולה המצוה במצה, דטעמא דשייך במצה לא שייך במצוה, ומכל שכן שדבר תימה שרש״י הביא מדרש זה (מכילתא כאן) תוך פירושו, והוא רחוק מאוד מפשוטו, יראה דודאי טעם אחד לשניהם, כי אסרה התורה החמץ (פסוק טו), ואסרה גם כן העיכוב עד שתבא לידי חימוץ, שהרי לא הספיק להחמיץ. וענין זה היה מפני שנגלה מלך מלכי המלכים הקב״ה, ולא הספיק עסתם להחמיץ (הגדה של פסח). ומאחר שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים אין כאן עיכוב, כי מעשיו במהירות ובכח גדול עד שאין כאן עיכוב. והענינים השכליים פעולתם שלא בזמן, לפי שהם אינם תחת הזמן ואינם פועלים בתנועה שממנה הזמן, ולפי מדריגת חשיבותם פעולתם בלי זמן. ולכך ציווה שאין מחמיצין את המצה להודיע כי פעולת השם יתברך בלי זמן כלל. ואף מצות אלקים, שהיא דבר ה׳, ׳הבא לידך אל תחמיצנה׳, כי דבר ה׳ הוא מוטל עליו לעשות בלי זמן, לא כמו דברים של חול שהם גשמים שהם תחת הזמן נתונים, אבל אלו דברים אינם תחת הזמן, וצריך לעשות אותם מיד. וזהו דעת חכמים כאשר תדקדק בהם. ואם הוא מחמיץ את המצוה פוגם את המצוה כאילו היתה דבר שהוא תחת הזמן. ומזה תבין כי מה שאין מחמיצין את המצה ואת המצוה ענין אחד הוא, שאין שם ענין זמן באלו דברים. ואלו דברים הם דברים ברורים מאוד למבין, והארכנו בהם בספר גבורות ה׳:

הַמַצּוֹת: הצד״י דגושה. [הַמַּצּוֹת].

תפח תלטוש בצונן. פי׳ אם המצה תפחה ורוצה להחמיץ, אע״פ שאין בתפיחה משום חימוץ, תתן ידיה בצונן וטחה פני המצה, כדי שתצטנן, משום חיוב ושמרתם:

אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות כו׳. לפי פשוטו אין זה מקומו, הוה ליה למיכתבנו אחר שבעת ימים מצות תאכלו (לעיל פסוק טו), ושמרתם את המצות שלא יבואו לידי חימוץ, והפסיק ביניהם בשאר דינים, לומר דלאו דוקא על המצות קאי וכו׳. [דבק טוב]:

If it has begun to rise, pat it with cold moisture. I.e., when dough merely begins to rise, this does not make it into chametz. Nevertheless, if the matzoh begins to rise and is on its way to become chametz, [the woman kneading it] should place her hands in cold water and smear the surface of the dough to cool it down. This is [not because of the prohibition to eat chametz, rather] because of the obligation of "You must be vigilant.⁠"

Do not read it the matzos, but rather, the mitzvos. [Rashi offers this midrashic explanation because] according to its simple meaning, [explained in the previous entry,] the verse is out of place. It should come right after (v. 15), "You must eat matzos for seven days,⁠" and teach that we must vigilantly guard them from becoming chametz. The Torah separated these two verses with other laws, to indicate that "You must be vigilant" is not limited to matzos. (Devek Tov)

ושמרתם את המצות וגו׳ – פי׳ כשם שאני שמרתי היום ולא אחרתי יום אחד ובעצם היום הזה הוצאתי אתכם לטעם זה אתם גם כן לא תאחרו המצה עד שתחמיץ.

ואמר עוד ושמרתם את היום הזה יצו כן האל גם כן שיהיה האדם משמר גם היום לבל יטעה בחשבון ולא יקדים ולא יאחר מעשות את היום הזה ולא יום אחר במקומו. וכל פי׳ זה אומ׳ כי בעצם יאיר ימין ושמאל, יאיר לתת טעם למה שלפניו לשמידת המצות, ויאיר למה שלאחריו לשמירת היום על זה הדרך כי בעצם וגו׳ פירוש לטעם שבעצם היום וגו׳ ושמרתם אתם גם כן את היום הזה.

ושמרתם את המצות, "You shall guard the unleavened breads, etc.⁠" God told us that just as He had carefully guarded that date and had not redeemed us a single day later than the timetable He had planned, so we should be careful not to allow the dough for the unleavened bread to remain inactive a minute too long ; otherwise it might begin to rise.

The Torah added: "you shall observe this day" to teach that not only must we be very careful in the preparation of the unleavened bread, but we must also be very careful with our calendar calculations so as not to observe the Passover on the wrong day of the month. We cannot substitute a different day for celebrating this holiday. The reason is that what occurred happened בעצם i.e. this word is to be read in both directions. The careful watch over the dough and the careful observance of the correct date are both because of what occurred on that very day. We are to emulate what God did at that time to the best of our ability.

ושמרתם את המצות – לפי פשוטו לאכלם ביום הזה לזכרון הנס שיצאו ממצרים בחפזון ולא הספיק בצקם להחמיץ:

הוצאתי את צבאותיכם – הטעם שתאמרו כן לדורותיכם, כי הנבואה הזאת היתה בר״ח ניסן, ועדיין לא יצאו:

ושמרתם את היום הזה – ממלאכה:

לדרתיכם חקת עולם – לפי שלא נאמר דורות וחקת עולם על המלאכה אלא על החגיגה, לכך חזר ושנאו כאן לאסור המלאכה לדורות:

ושמרתם את המצות – אל תהי קורא את המַצות אלה המִצְות כדרך שאין מחמיצין את המצות (רש״י ממכילתא), מבואר מזה שאעפ״י שדורש המקרא באל תקרי מ״מ אינו מוציא המקרא מידי פשוטו דאל״כ מאחר שדרש המצה למצוה באל תקרי היאך חזר ואמר כדרך שאין מחמיצין את המצות, והנה בכ״מ שדרשו רבותינו באל תקרי כבר ביארו המחברים שאין כוונתם לשנות הקריאה, דהרי אמרו לשון זה אף במקומות שאין בם חלוף הקריאה, וכמ״ש בפ׳ כל מום לא יהיה בו (ויקרא כ״ב כ״א), אבל כוונתם באל תקרי חלוף המובן לבד, ע״ש. וסעד גדול לדבריהם כי מצאנו להם שיאמרו לשון לא כתיב על המלה הכתובה באמת, אלא שאין מובנה כמו במקומות אחרות, שהרי כתיב במנורה ר״פ תצוה להעלות נר תמיד, ובחגיגה (כ״ו ע״ב) אמרו מנורה לא כתיב בה תמיד אלא ודאי כוונתם אל תבין במקרא זה שמירת המצות לבד כ״א גם שמירת המצוות, ואף ששני השמות האלה משרשים מתחלפים מ״מ עיקר יסוד מובנם אחת היא, כי מלת צו להוראת הצווי הוא לרבי שלמה פאפענהיים מלשון איצה, שהוא מה שגוזר אדם על זולתו והוא אץ עליו לשיעשה הדבר, ואמרו בת״כ אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות ובמקום שיש בו חסרון כיס, כי במקום שיש ח״כ צריך המצוה להיות יותר אוצץ ומזרז את המקבל כדי שישלימו, וכן שם מצה על הלחם שלא נחמץ הוא לדעתו ג״כ מטעם איצה ומהירות שלא יניחוהו להחמיץ ועושים אותו בזריזות, ע״כ אין כאן זרות כ״כ אם נשתפם בהוראה יחד.

ושמרתם את המצות – על קרבן הפסח להיות נתון למשמרת במשך ארבעה ימים לפני ההקרבה (פסוק ו). כך, זמן רב לפני החג, מוטל על היהודי לשמור מכל מום, את הסמל שעל ידו יבטא את מסירותו השלמה לרועה שלו. וכן גם עלינו לקדם את פני יום צאתנו ממצרים, על ידי דאגה מיוחדת לבטא עצמנו כראוי בסמל המצה: בשמירת המצה מחימוץ, עלינו לשים על לבנו שה׳ הוא אשר הוציאנו ביום זה לחירות, ושמהטעם הזה, יש לקדם את פני היום הזה, לא בלחם העצמאות אלא רק בלחם עוני.

ושמרתם את היום הזה – דאגה זו, המעסיקה את תשומת לבנו כבר לפני החג, דואגת בד בבד גם לשמירת היום: ״ושמרתם את היום הזה״, שלא ייפול בו מום על ידי שכחה או הזנחה.

ושמרתם את המצות – השמירה היא שעושים סייגים וגדרים סביב להמצוה ומשמרת למשמרת (כנ״ל סי׳ כח) וכן ישמר שלא יבא לידי חמוץ וע״ז מביא מ״ש במשנה פסחים (דף מח ע״ב) תפח תלטוש בצונן ובמשנה שאחריו איזהו שיאור עיי״ש. ובגוף הדבר אם מצות שמור נוהג במצות ואם אינו נוהג רק במצה של מצוה נחלקו הגאונים הקדמונים. וזה ג״כ פלוגתת ר׳ יאשיה שהוא ס״ל שא״צ שימור רק במצה של מצוה שבלילה הראשון, ועז״א את המצות הידועים ר״ל מצת מצוה, ומזה הוציא לכל מצוה שצריכה שימור לבל תתחמץ, וכמו שמובא ברש״י יומא (דף לג) מגלה (דף ו):

כי בעצם היום הזה – ובפ׳ ראה אמר ועשית פסח כי בחדש האביב הוציאך ה׳ אלהיך ממצרים לילה, ואמרו חז״ל (ברכות דף ט) הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בערב וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, כי היציאה תפול בין על היציאה מרשות העבדות, כמו ובשביעית יצא לחפשי חנם, בין על היציאה הפעלית שיוצא לארץ אחרת, ובלילה היתה היציאה מן העבדות וע״ז היה מורה הפסח שאכילתו בלילה, ועז״א ועשית פסח כי וגו׳ הוציאך ה׳ לילה, וביום היתה היציאה מן הארץ, ויציאה זו נמשכה ז׳ ימים עד שטובעו המצריים בים בשביעי, וע״ז בא אכילת מצה, ועז״א ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה, שהוא על היציאה שביום, ואמר הוצאתי את צבאותיכם כי אז היו כצבא ומחנה ולא בלילה שלא היו צבא עדיין. ופי׳ שמ״ש (יב מא) ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ הם צבא מעלה שהיו עמהם במצרים לשמרם והם יצאו מעצמם, ומ״ש פה הוצאתי את צבאותיכם הם צבא מטה שהם לא יצאו מעצמם רק ע״י ה׳ שהוציאם:

ושמרתם את היום הזה – היא השמירה ממלאכה ללמד שגם השמירה ממלאכה נוהג לעולם, שעז״א שנית לדורותיכם חקת עולם, כי הראשון בא על החגיגה, ופה על המלאכה כמ״ש רש״י בפירושו, ולשון ושמרתם מורה על הסייג והגדר וסמכו בזה דרך אסמכתא על השבותין וכמו שבארתי זה למעלה (סי׳ ס׳):

בראשון בארבעה עשר יום לחדש – כבר כתבתי למעלה (סי׳ נו) שלפי׳ חז״ל זה מוסב למעלה ושמרתם את היום הזה לדורותיכם בראשון בארבעה עשר יום לחדש, שהוא צווי על שמירת יום י״ד לשחוט את הפסח ולבער את החמץ וכמו שפי׳ יב״ע וכמ״ש בפסחים (דף ה), ובערב שאחר ארבעה עשר תאכלו מצות, ובא לקבעו חובה כי שאר הימים רשות, וחז״ל אמרו בפסחים (דף קכ) שבא לקבעו חובה בזמן שאין בהמ״ק קיים, מפרש שמ״ש ושמרתם לדורותיכם וכו׳ קאי בין על מעשה יום י״ד ובין על בערב תאכלו מצות, שכ״ז יהיה חוקת עולם לדורות, וכבר בארתי למעלה (סי׳ נד וסי׳ נה), מדוע כפל וכתב שבעת ימים תאכל מצות וחזר ואמר בראשון וכו׳ עד יום האחד ועשרים, עיי״ש הטעם, ועדיין מיותר מלת בערב האחרון, שאם יאמר עד יום האחד ועשרים כבר ידענו שעד ועד בכלל, ממ״ש מצות תאכלו שבעת ימים, וז״ש בערב מה ת״ל, ומשיב מפני שכ״מ שכתוב ימים מוציא לילות (כמ״ש צו סי׳ מ בארך), וי״ל שלילי פסח יכול לאכול חמץ, לכן אמר בערב תאכלו מצות עד וכו׳ בערב, שידעינן שגם הלילות שבינתים בכלל:

ושמרתם את המצות: עיקר משמעות מצוה זו מבוארת בדברי חז״ל דקאי על מצת מצוה של לילה הראשון¹, מה שאינו בשבעת הימים. והכי משמעות סוף המקרא ״כי בעצם היום הזה וגו׳ ושמרתם את היום הזה וגו׳⁠ ⁠⁠״.

[הרחב דבר: ובזה פליגי התלמודים, בירושלמי פסחים פרק כל שעה (הלכה ד׳) איתא דבעינן דוקא שיהא נעשה באופן דצריך שמירה, לאפוקי חלוטה ונילוש במי פירות שאין בא לידי חימוץ ואין צריך שמירה. וזו היתה דעת רבא בתלמודן (פסחים מ,א) דאמר מצוה ללתות² כי היכי דליבעי שמירה. אבל אח״כ הדר ביה רבא³ ואמר דפירוש המקרא ״ושמרתם את המצות״ – לשם מצה של מצוה דוקא, אבל לא בעינן שיהא באופן דנצרך לשמירה דוקא, וכן פסק הרמב״ם⁴, ולהיפך מדעת הירושלמי דסבירא ליה⁵ דבעינן שיהא נעשה באופן דצריך שמירה ולא בעי שיהא משומר לשם מצה, כדמוכח בירושלמי סוכה פרק א׳ (הלכה ב׳) והובא בתוספות בסוכה (ט,א) בד״ה סוכה ישנה⁶. ויותר מזה כתבנו בהעמק שאלה סימן ע״ו אות ג׳ ובהשמטות לחלק ג׳ בס״ד, ולמדנו מזה דשמירה לשם מצה לדידן – דקיימא לן כרבא – הוא מהתורה, ולא כמו שכתב הח״י סימן ת״ס, עיי״ש.]

אבל הרמב״ם הלכות חמץ ומצה (ה,ט) כתב בביאור מקרא זה ״ושמרתם את המצות״, כלומר, היזהרו במצה ושימרו אותה מכל צד חמוץ. וא״כ קאי על שבעת הימים ג״כ. ויש לזה הפירוש ג״כ שורש להלן (כג,טו)⁷ ויבואר שם. ומ״מ עיקר הפירוש הוא על יום הראשון כמו שכתבתי.

כי בעצם היום הזה: נותן טעם על מצוה של טפול מרובה למצה⁸, כי כמו ״בעצם היום הזה הוצאתי וגו׳⁠ ⁠⁠״, כך ״ושמרתם את היום הזה וגו׳⁠ ⁠⁠״ – שיהא אותו יום מסוגל לגאולה מכל רע. משום הכי באה מצות הטיפול⁹, כמו שהיה טיפול מרובה בשמירת הפסח ד׳ ימים בפסח מצרים כדי להרבות זכות לפני היום המוכשר לגאולה, כדתניא במכילתא והובא בפירוש רש״י לעיל פסוק ו׳, כך צוה הקב״ה לדורות טיפול מרובה למצת מצוה כדי שיהא מוכשר לגאולה מכל רע.

חוקת עולם¹⁰: בין כשישראל בגלות בין בארץ ישראל. כי גם בשבתם בארץ ישראל היו נצרכים לגאולה משארי צרות¹¹, ועל זה אנו מתפללין ברכת גואל כפירוש רש״י במגילה (יז,ב)¹².

1. פסחים (לח,ב): תניא, יכול יצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר, ת״ל ״ושמרתם את המצות״ – מצה המשתמרת לשם מצה, יצאו אלו שאין משתמרות לשם מצה אלא לשם זבח.

2. לבלול החיטים במים כדי להסיר הסובין.

3. ז״ל הגמרא: ואפילו הכי (רש״י: דלא אשכח רבא סייעתא למילתא) לא הדר ביה רבא, דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי, כי מהפכיתו הפיכו לשום מצוה.

4. הלכות חמץ ומצה (ה,ט).

5. לירושלמי.

6. זה לשונו: ובתר הכי איתא התם, מצה ישנה, פלוגתא דב״ש וב״ה א״ר דברי הכל הוא, מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברי הוא שלא דקדק בה.

7. בפסוק ״את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות כאשר ציויתיך״.

8. ׳היזהרו במצה ושימרו אותה מכל צד חימוץ׳ – לשון הרמב״ם.

9. ׳היזהרו במצה ושימרו אותה מכל צד חימוץ׳ – לשון הרמב״ם.

10. רש״י: ... שלא תאמר אזהרת ״כל מלאכה לא יעשה״ לא לדורות נאמרה אלא לאותו הדור (עכ״ל), אך עדיין ״חוקת עולם״ מיותר לכאורה.

11. לשון רבינו בקטע הקודם: שיהא אותו יום מסוגל לגאולה מכל רע.

12. על הגמרא שם: ומה ראו לומר גאולה בשביעית, אמר רבא, מתוך שעתידין ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה בשביעית. והאמר מר בשישית קולות בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא, מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא. וזה לשון רש״י ד״ה אתחלתא דגאולה היא: ואע״ג דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד... אפילו הכי כיון דשם גאולה עלה, קבעוה בשביעית.

(יז-כ) ארבעת הפסוקים שלפנינו חוזרים על המצוה העיקרית שבפסוקים יד-טז, דהיינו מצוות-מצה הקשורה עם איסור חמץ.

(יז) ובכן, תחילה ושמרתם את-המַצּוֹת והרי זו חזרה על פסוק י״ד, כי דומה שיום טו בניסן נתכנה בשם ״חג המַצּוֹת״ במובן המצומצם של שם זה, כשם שיום יד שבחודש זה נתכנה בשם ״פסח״, ו״את-המַצּוֹת״ אינו אלא לשון קצר במקום: ״את חג המצות״. רק אם כך נבין את משפט-הרישא ״ושמרתם את המַצּוֹת״, הוא מתקשר אל נכון אל הבא אחריו.

כי בעצם היום הזה הוצאתי וגו׳ – כלומר ושמרתם את (חג) המצות משום ש״בעצם היום הזה״ שבו מתחיל חג זה, באותו היום שצוין קודם (בפסוק יד) כיום ״לזכרון״, בו ״הוצאתי את-צבאותיכם מארץ מצרים״, והכתוב מדבר בלשון עבר, כאלו הדבר כבר נעשה. מכיוון שהוצאתי אתכם מעבדות לחירות, על כן עליכם לקיים חג מַצּוֹת, חג של מזון קדוש וטהור.

ומיד נקבע שאת החג הזה יש לקיים לדרתיכם – יש לקיימו גם בעתיד. היום הראשון הוא יום החג הראשי, שכאלו גורר אחריו את יתר ששת הימים. והנה בכך שנצטוו בקיומו של החג הזה כחג המַצּוֹת דווקא, הוענק למצה מעמד מיוחד, מקודש, שכאלו מראה מזון זה כמאכל-קרבן, ואכן היא נאכלת עוד עם קרבן-פסח. ומובן הוא שמזון מקודש שכזה טעון הכנה תוך כדי הקפדה מיוחדת, ובדין קושרים חכמינו ז״ל אל פסוקנו את ההלכה ״מצה שצריכה שימור״.⁠¹

1. ירושלמי פסחים פ״ב ה״ד (המ׳).

ושמרתם את המצות ושמרתם את העבודה הזאת ושמרתם את הדבר הזה – ובמשפטים חג המצות תשמור וכן בתשא וכן בראה שמור חדש האביב. הנה על מצוה פרטיות זו נאמרה שמירה בפרט הרבה פעמים כמו על שבת שנאמרה בו שמירה שמור את השבת ובתשא ג׳ פעמים שמירה בשבת ובבהר ובקדושים את שבתותי תשמורו לכן נקרא פסח שבת כמו דכתיב ממחרת השבת שהוא כמו שבת בשמירה, ושמור בכ״מ הוא לא תעשה כמו שאמרו כל מקום שנאמר השמר כו׳ אינו אלא ל״ת וכן מוצא שפתיך תשמור זו ל״ת וכן ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ליתן ל״ת על כל עשה שבתורה ולכן בשבת כל העשין שבו המה כל״ת ונשים מצוות בקידוש היום כל שישנו בשמור ישנו בזכור וכן פסח עיקרו הל״ת וגם העשין שוב יש להן דין ל״ת ונשים חייבות במצה דכל שישנו בלא תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ועיקר דרשה מזה דלא כתיב עשייה במצה ובפסח רק שמירה לכן נשים חייבות (ומסולק מה שהקשו מכלאים ומציצית בתוס׳) ובירושלמי ברכות פרק הרואה דסבר דלעשות ציצית ותפילין ומזוזה מברך על עשייתן (אף שלא גמר מצותה בשעת עשי׳) תני דגם על סוכה ולולב מברך בשעת עשייתן היינו משום דחג הסוכות תעשה כתיב ולולב יליף מסוכה (סוכה י״א יעו״ש) וכן בציצית, אבל על אפיית מצה לא כתיבא דמברך משום דלא כתב עשייה במצה רק שמירה לבד ולכן בירושלמי פ״ק דסוכה גבי סוכה ישנה דפליגי ב״ש וב״ה אמר מצה ישנה תפלוגתא דב״ש וב״ה כו׳ ובבלי לא מזכיר זה משום דטעמא דב״ש דיליף מחג הסוכות תעשה ובמצה לא כתוב עשייה רק שמירה ודו״ק: לכן כשישראל שומרים חדש האביב והמצות שומר השי״ת הלילה הזה לגאלם וכיו״ב אמרו כשאתה שומר נרי אני משמר נרך כו׳.

ושמרתם את המצות – תניא, יכול יצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר, ת״ל ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה, יצאו אלו שאין משתמרות לשם מצה אלא לשם זבח.⁠¹ (פסחים ל״ח:)

ושמרתם את המצות – אמר רבא [חטים של מצה] מצוה ללתות,⁠² דכתיב ושמרתם את המצות אי לאו דבעי לתיתה שימור למאי, ואי שימור דלישה לאו שימור הוא.⁠³ (שם מ׳.)

ושמרתם את המצות – תניא, יכול יצא אדם ידי חובתו במצה רבוכה,⁠⁴ ת״ל ושמרתם את המצות, מצה שצריכה שימור יצתה זו שאינה צריכה שימור.⁠⁵ (ירושלמי פסחים פ״ב ה״ד)

ושמרתם את המצות – שמרהו שלא תבא לידי פסול, מכאן אמרו (פסחים מ״ח:) תפח תלטוש בצונן, שאור וסדוק ישרף.⁠⁶ (מכילתא)

ושמרתם את המצות – מבעי ליה לאינש לנטורא קמחא דפסחא מעידן קצירה, דאמר קרא ושמרתם את המצות⁷ (רי״ף פ״ב דפסחים, י״ב.).

ושמרתם את המצות – א״ר יאשיה, אל תקרא ושמרתם את המצות אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד.⁠⁸ (מכילתא)

כי בעצם היום הזה – מגיד שלא יצאו אלא ביום.⁠⁹ (מכילתא)

ושמרתם את היום הזה – עשה שיהיו היום והלילה משומרין [מכאן סמכו חכמים לומר אור לארבעה עשר בודקין את החמץ].⁠¹⁰ (ירושלמי פסחים פ״א ה״א)

ושמרתם את היום הזה – מה ת״ל, והלא כבר נאמר (פ׳ ט״ז) כל מלאכה לא יעשה בהם, אלא לרבות דברים שאינן משום מלאכה אלא משום שבות.⁠¹¹ (מכילתא)

1. ולכן כשעשאן למכור יוצא בהן, דחושב אם לא יזדמן לו למכרם יצא בהם הוא חובת מצה, וא״כ כוון לשמרו גם לשם מצה.

2. לבלול החטים במים כדי להסיר הסובין.

3. נראה דס״ל אי לאו דמצוה ללתות ולזהר שהלתיתה לא תביא לידי חמוץ ל״ל בכלל לכתוב ושמרתם, אחרי שהזהיר הכתוב על אכילת חמץ ועל בל יראה ובל ימצא וכן צוה לאכול מצה, א״כ ממילא יזהרו שלא תתחמץ העיסה רק תאפה מצה, אלא ודאי דהשמירה היא מצוה בפני עצמה, ומכיון שהיא מצוה מיוחדה לכן ס״ל דמצוה לשמרה מתחלה ועד סופה ולא סגי בשמירה בלישה, ומפני כי מצוה ללתות כדי לאכול פת נקיה משום כבוד יו״ט ועל זה הכרח לקיים מצות שמירה, מכיון שהלתיתה גורמת לחמוץ אם לא ישגיחו על זה. –
והנה בזה״ז נוהגין איסור בלתיתה מפני שאין אנו בקיאין בזה ואפשר שתגרום חמוץ ואנחנו לא נדע, וכן מחלוקת הפוסקים אם קיי״ל לדינא שצריך שמירה משעת קצירה או דיה השמירה שמשעת לישה, ועיין באו״ח סי׳ תנ״ג, ואפשר להביא ראיה דדי בהשימור שמשעת לישה מירושלמי ביצה פ״א ה״ג, כתיב כל מלאכה לא יעשה בהם וסמיך ליה ושמרתם את המצות, מכאן שאין בוררין ואין טוחנין ואין מרקידין ביו״ט, ר״ל עד מלאכה שצריכה שימור, דהיינו לישה, אותן מלאכות אין עושין ביו״ט, הרי מבואר דמפרש ושמרתם את המצות משעת לישה, ויש אתנו אריכות דברים בענין זה, אך מפני שכבר נתבאר ענינו בפוסקים נמנענו להאריך בזה, וע״ע מש״כ בסמוך אות קנ״ח בענין זה.

4. בשמן במחבת.

5. דמי פירות אין מחמיצין, ובגמרא שלנו יליף ר״ע דאין יוצאין במצה כזו משום דבמצה כתיב לחם עוני (פ׳ ראה) וזו הוי מצה עשירה, ויתבאר אי״ה לפנינו בפ׳ ראה.

6. ר״ל אם ראתה האשה האופת שהבצק מתחיל לתפוח תלטוש ידיה במים צוננים ותצטנן, דזו היא מצוה בפני עצמה לשמור המצה שלא תחמיץ. ואם נעשה העיסה כשאור שלא החמיצה כל צרכה או שנעשית סדקים שהוא סימן חימוץ צריך לשרוף, כי אי אפשר עוד לקיים בהם מצות שימור.

7. וסמיך על מ״ש רבא בסוגיא והובא לעיל מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות, אי שימור דלישה לאו שימור הוא אלא שימור מעיקרא בעינן וכמו שבארנו ברחבה לעיל אות קנ״ד, יעו״ש, ואע״פ דרבא לא אמר מפורש דהשימור צריך להיות משעת קצירה, ורק דמצוה ללתות, שהוא לבלול החטים במים כדי להסיר הסובין, שזה זמן מאוחר מקצירה, בכ״ז נראה לו להרי״ף דכיון דהשימור הוי מצוה בפ״ע כמו שבארנו לעיל אות הנ״ל וצריך שימור מעיקרא, לכן טוב להתחיל השימור משעה שראוי לשמור דהיינו משעת קצירה, וע״ע מש״כ באות קנ״ד אם דעת כל הפוסקים מסכמת לחיוב שמירה משעת קצירה.

8. פשוט הדבר דאינו מוציא המלה מצות מפשטה, וראיה שהרי הוא אמר כדרך שאין מחמיצין את המצה וכו׳, וא״כ הרי הוא מפרש ושמרתם את המצות כפשטי׳, אלא הכונה היא דכיון דחזינן דמצוה לשמור עיסת המצות של מצוה כך מצוה לשמור כל המצות שלא תתחמצנה, ואע״פ דגדרי השמירה והחימוץ של עיסת מצה ושל מצות שונים הם דבמצה השימור שלא תעשה חמץ ובמצות השימור הוא שלא תדחינה בזמן בכ״ז ע״ד רמז ואסמכתא סמך זה לזה. –
ועיין בפסחים ד׳ א׳ ילפו ענין זה דאין מחמיצין את המצות מפסוק דפ׳ וירא וישכם אברהם בבקר, מלמד שזריזין מקדימין למצות, יעו״ש ולפנינו בפ׳ וירא, ואולי מפני זה לא ילפו מפסוק שלפנינו, משום דאין גדרי השמירה והחימוץ שוים, כמש״כ.
ולפי זה מסתבר מש״כ הרדב״ז בשו״ת החדשות סי׳ תקפ״ט, דהא דאין מעבירין על המצות דילפינן מפסוק זה כמש״כ רש״י ביומא ל״ג א׳ הוא רק מדרבנן, דהדרשה הזאת אינה אלא אסמכתא, מהטעם שכתבנו, דאין גדרי השמירה והחימוץ שוים, כמבואר.
אבל מתוס׳ מגילה ו׳ ב׳ ד״ה מסתבר מבואר דדעתם דהא דאין מעבירין על המצות הוא מדאורייתא שהקשו שם על הא דאמרינן בזבחים נ״א א׳ שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח, ודייק טעמא דאמר קרא אל יסוד מזבח העולה, והקשו ל״ל קרא, תיפוק ליה דאין מעבירין על המצות, דכשהוא יוצא מפתח ההיכל שהוא במערב ביסוד מערבי הוא פוגע ברישא, יעו״ש, ואי ס״ד דהא דאין מעבירין על המצות הוא מדרבנן א״כ מאי קשה להו ל״ל קרא, הא אצטריך קרא להורות דין זה מדאורייתא, ואולי דעתם דאף דדרשה זו אסמכתית, בכ״ז עיקר הדין הוי מדאורייתא משום חביבה מצוה בשעתה, דמצינו סברא זו בדין תורה במנחות ע״ב א׳ יעו״ש. –
ועיין בבאורי הגר״א לאו״ח סי׳ תכ״ו ס״ק ב׳, דהא דאין מחמיצין את המצות הוא רק אם לאחר זמן לא תעשה בהדור יתירה, אבל אם תעשה אח״כ יותר מן המובחר מחמיצין, וחדוש שלא העיר כדרכו דהמג״א בסי׳ כ״ה ס״ק ב׳ כתב מפורש ההיפך דלעולם אין מחמיצין, ויש לצרף לדעת הגר״א גם דעת הנמוק״י במש״כ ביבמות ל״ט א׳ במ״ש שם מצוה בגדול לייבם, לא רצה מהלכין על כל האחין, תלה החולץ בגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו אלא אומרים לו עליך מצוה, ופי׳ הנמוק״י אין שומעין לו דשהויי מצוה לא משהינן ולא נעגן אותה, והקשה בשו״ת חכם צבי סי׳ ק״ו למה צריך עוד לטעם עגון ולא די משום מצוה שאין מחמיצין את המצית יעו״ש, אבל אי ס״ל כדעת הגר״א שאם תעשה אח״כ בהכשר מצוה משהין, וא״כ הכא כשנשהה יבא גדול האחין ובו תתקיים המצוה בהכשר מצוה וא״כ למה לא נשהה, לכן מוסיף הנמוק״י, הטעם משום עיגון, אבל לולא זאת באמת היו שוהין, ודו״ק. –
ויש עוד להביא ראיה לדעה זו ממ״ד במדרשים ס״פ לך בהא דכתיב בעצם היום הזה נמול אברהם דהיינו בחצי היום כדי לפרסם הדבר ויתקדש שם ה׳, אע״פ דאברהם הי׳ מזדרז במצות כדילפינן מדכתיב ביה וישכם אברהם בבקר דזריזין מקדימין למצות, ובכ״ז שהה עד חצי היום בכונה כדי לפרסם הדבר. –
ובכ״ז נראה דאפילו לדעה זו ששוהין משום הכשר והדור מצוה הוא רק היכא דאין לחוש לדחוי המצוה מחמת השהוי, אבל בחשש דחוי כגון לזמן מרובה וכדומה בודאי אין שוהין, וכך הסברא נוטה, וכן נראה דעת הגר״א, ואין להאריך עוד.

9. דרשה זו באה בקצור, ורומזת למ״ש בברכות ט׳ א׳, הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב שנאמר (פ׳ ראה) כי בחודש האביב הוציאך ה׳ אלהיך ממצרים לילה וכשיצאו לא יצאו אלא ביום שנאמר (פ׳ מסעי) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, ר״ל בפרסום דהיינו ביום שהוא שעת פרסום, ור״ל דהגאולה הרוחנית היינו מעבדות לחירות היתה בלילה והיציאה מן הארץ היתה ביום. וצ״ע שהביאו בגמרא ראי׳ שיצאו ביום מפסוק דפ׳ מסעי דלא כתיב בי׳ מפורש שיצאו ביום ולא הביאו מפסוק שלפנינו או מפסוק שלקמן בפרשה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳, וע״ע לפנינו בפ׳ ראה שם.

10. המפרשים לא פרשו פירוש מספיק בדרשה זו איפה מרומז הענין שדרש בלשון פסוק זה, ונ״ל משום דבעלמא הלשון שמירה משמע כמו שמעמידים שומרים סביב אותו הדבר שלא יגיע הנזק לאותו הדבר, ועל יסוד זה דרשו (יבמות כ״א.) ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי, והיינו סייגים וגדרים, והנה לשון זה ושמרתם את היום הזה מפרשי דקאי על יום י״ד והיינו על לשון הפסוק דלעיל אך ביום הראשון תשביתו שפרשנו שם דקאי על יום י״ד, וטעם הכרח פי׳ זה נראה משום דקשה לומר דקאי על יום ט״ו, כיון דלא שייך בו ענין שמירה, וע״כ קאי על מצות השבתת חמץ ביום י״ד, וכיון דכתבנו דלשון שמירה הוא גדר סביב סביב אותו הדבר שצריך שימור, א״כ מכיון שיום י״ד צריך החמץ להיות שבות, לכן צריך להוסיף שמירה לאותו היום מהלילה הקודם, והיינו שגם הלילה יהיה משומר, וזה יצוייר שמיד בתחלת הלילה יבדקו ויהיה הלילה והיום שאחריו משומרין, אבל אין לומר דלפי״ז יבדקו ביום י״ג, יען דקיי״ל אור הנר יפה לבדיקה וצריך לבדוק בלילה, אמנם אין זה אלא רמז ואסמכתא דמדין תורה די לבער חמץ ביום י״ד בחצות היום סמוך לזמן שחיטת הפסח כמשכ״ל בפסוק ט״ו.

11. יתבאר ע״פ מש״כ בדרשה הקודמת דלשון שמירה מורה על גדר סביב סביב הדבר הנרצה שלא יגיע נזק לאותו הדבר, יעו״ש, וענין השבותים הוא גדר וסייג כנודע, וכהאי גונא דרשו בפ׳ משפטים הפסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות דברים שהם משום שבות, ועיין שבת י״ח א׳.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון