×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיְהִ֖י אַחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה אוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙י״י֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן⁠־אַהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר׃
It happened after the plague, that Hashem spoke to Moses and to Eleazar the son of Aaron the priest, saying,
א. ‹פפ› פרשה פתוחה ברווח של שורה ריקה בכתי״ל ובכתי״ש.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
(א-נז) רשימות בנים ונכדים של יעקב – בראשית מ״ו:ח׳-כ״ז
וַהֲוָה בָּתַר מוֹתָנָא וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כָּהֲנָא לְמֵימַר.
And it came to pass after the plague, that the Lord spoke to Moshe and to Elazar bar Aharon the priest, saying:
וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר
וַהֲוָה בָּתַר מוֹתָנָא וַאֲמַר ה׳ לְמֹשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא לְמֵימָר
המיוחס ליונתן תרגם ״וַהֲוָה בָּתַר מוֹתָנָא אִתְגוֹלְלוּ רַחֲמֵי שְׁמַיָא לְמִתְפַּרְעָא פּוּרְעָנוּת דִין עַמֵיהּ״ [ויהי אחרי המגפה הִתגוללו רחמי שמים להִפרע פורענות מִשׁפט עמו] וב״ינחנו״ האריך לבאר את תרגומו היוצא מפשוטו של מקרא – כהסבר לפסקה באמצע פסוק, עיין שם.
והוה בתר מגפתה. ואמר י״י למשה ול⁠[א]{ל}⁠עזר ברה דאהרן כהנא רבה למימר.
והוה בתר מותנא אתגוללו רחמי שמיא למתפרעא פורענות דין עמיה. ואמר י״י למשה ולאלעזר בר אהרן כהנא למימר.
And it came to pass after the plague,
that the compassions of the heavens were turned to avenge His people with judgment. And the Lord spoke to Mosheh and Elazar bar Aharon the priest, saying:
(א-ב) [ז] וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה, שְׂאוּ – כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹפְלִין הֻזְקְקוּ לְמִנְיָן, מָשָׁל לִזְאֵב שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ הַצֹּאן, הוּרַד בַּעַל הַצֹּאן לִמְנוֹתָן מֶה חָסְרוּ.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה מָנָה אוֹתָן, מָשָׁל לְרוֹעֶה שֶׁמָּסַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת צֹאנוֹ בְּמִנְיָן, הִשְׁלִים הָרוֹעֶה שְׁמִירָתוֹ, כְּשֶׁמַּחֲזִירָן צָרִיךְ לִמְנוֹתָן. כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם מְסָרָן לְמשֶׁה בְּמִנְיָן, דִּכְתִיב: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (במדבר א׳:א׳-ב׳). וַיִּסְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי (שמות י״ב:ל״ז), הֲרֵי קִבְּלָן בְּמִצְרַיִם בְּמִנְיָן, בָּא לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם בְּעַרְבוֹת מוֹאָב הֶחֱזִירָם בְּמִנְיָן.
(א-ב) [ד] וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר וְגוֹ׳ שְׁאוּ אֶת רֹאשׁ – כָּל מָקוֹם שֶׁנָּפְלוּ, הוּזְקְקוּ לְמִנְיָן. מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לִזְאֵב שֶׁנָּפַל עַל הַצֹּאן, הֻצְרַךְ בַּעַל הַצֹּאן לִמְנוֹתָם לֵידַע כַּמָּה חָסְרוּ.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה מָנָה אוֹתָן כָּאן. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְרוֹעֶה שֶׁמָּסַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת צֹאנוֹ בְּמִנְיָן. הִשְׁלִים שְׁמִירָתוֹ. כְּשֶׁהֶחְזִירָן, צָרִיךְ לִמְנוֹתָן. כָּךְ כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, מְסָרָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה בְּמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי וְגוֹ׳, שְׁאוּ אֶת רֹאשׁ וְגוֹ׳ (במדבר א׳:א׳-ב׳). וְאַף כְּשֶׁיָּצְאוּ כְּתִיב: וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם ל״ג:ה׳), הֲרֵי קִבְּלָן בְּמִנְיָן. בָּא לְהִפָּטֵר בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, הֶחְזִירָם בְּמִנְיָן. לְכָךְ נֶאֱמַר: שְׁאוּ אֶת רֹאשׁ.
(1-2) [Siman 4]
(Numb. 26:1-2:) “And it came to pass after the plague [that the Lord said unto Moses and unto Elazar ben Aaron the priest, saying,] ‘Take a census.’” Every time that they fell, they were required to be numbered.⁠1 The matter is comparable to the wolf who went into the midst of the flock. The owner of the flock was obliged to count them to know how many were missing. Another interpretation (of Numb. 26:2): Why did he count them here? The matter is comparable to a shepherd to whom the householder has delivered a flock after numbering them. [After] he has fulfilled his guardianship, when he returns them, it is necessary for them to be numbered. Thus when Israel went out from Egypt the Holy One, blessed be He, delivered them to Moses after numbering [them], as stated (in Numb. 1:1-2), “Then the Lord spoke unto Moses in the Sinai desert …, ‘Take a census….’” So also, when they went out, it is written (in Exod. 12:37), “Then the Children of Israel traveled [from Ramases to Succoth, about six hundred thousand men on foot].” Ergo, he received them with a numbering. [So when] he was about to pass away in the Plains of Moab (after completing his guardianship), he returned them with a numbering. It is therefore stated (Numb. 26:2), “Take a census.”
1. Numb. R. 21:7.
ויהי אחרי המגפה1משל לרועה שנכנסו זאבים לעדרו, והיה מונה עדרו כמה נשארו, ולחיבתן של ישראל עשה, לידע ולהודיע כמה הם חביבין לפניו, ומנין זה היה כדי שעל שמם של אלו בתי אבות תחלק הארץ, לפי שהיה בתי אבות בשבט, כך הארץ המגיע לשבט וחולקת למספר בתי האבות.
1. משל לרועה. תנחומא פנחס אות ו׳, ובנדפס מכבר אות ד׳, ובמ״ר אות ז׳ ומובא בילקוט פנחס רמז תשע״ג, וחסר הציון תנחומ׳, ומובא ברש״י על התורה.
(א-ב) וַיְהֵי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וְגוֹ׳ ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ״ – כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹפְלִין הֻזְקְקוּ לְמִנְיָן. מָשָׁל לִזְאֵב שֶׁנִּכְנַס בְּתוֹךְ הַצֹּאן, הֻצְרַךְ בַּעַל הַצֹּאן לִמְנוֹתָן לֵידַע כַּמָּה חָסְרוּ. דָּבָר אַחֵר: לָּמָּה מָנָה אוֹתָם. מָשָׁל לְרוֹעֶה שֶׁמָסַר לוֹ בַעַל הַבַּיִת צֹאנוֹ בְּמִנְיָן. הִשְׁלִים שְׁמִירָתָן, כְּשֶׁמַּחְזִירָן צָרִיךְ לִמְנוֹתָם. כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם מְסָרָן לְמֹשֶׁה בְּמִנְיָן, דִּכְתִיב (לעיל א׳:א׳-ב׳) ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי וְגוֹ׳ שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ״. וְאַף כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם כְּתִיב ״וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי״, הֲרֵי קִבְּלָן בְּמִנְיָן, בָּא לְהִפָּטֵר בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, הֶחֱזִירָן בְּמִנְיָן.
אַחֲרֵי הַמַּגֵפָה וְגוֹ׳ שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים צ״ד:י״ח) ״אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי חַסְדְּךָ ה׳ יִסְעָדֵנִי״, בְּשָׁעָה שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה נִתְקַנְּאוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אָמְרוּ מָה רָאוּ לְהִתְקָרֵב מִכָּל הָאֻמּוֹת, סָתַם פִּיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לָהֶם הָבִיאוּ לִי יוֹחֲסִין שֶׁלָּכֶם (תהלים צ״ו:ז׳) ״הָבוּ לַה׳ מִשְׁפְחוֹת עַמִּים הָבוּ לַה׳ כָּבוֹד וָעֹז״ כְּשֵׁם שֶׁבָּנַי מְבִיאִין. ״וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם״. לְכָךְ מְנָאָם בְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר אַחַר הַמִּצְווֹת (ויקרא כ״ז:ל״ד) ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי״ וְאַחַר כָּךְ (לעיל א׳:א׳-ב׳) ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי... שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, שֶׁלֹּא זָכוּ לִטֹּל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יוֹחֲסִין שֶׁלָּהֶם (שיר השירים ד׳:י״ב) ״גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה״ ״אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי״ וְגוֹ׳. שָׁמְעוּ הָאֻמּוֹת, אַף הֵן הִתְחִילוּ מְקַלְּסִין לָהֶן (שם, ט) ״בָּנוֹת וַיְּאַשְּׁרוּהָ״ וְגוֹ׳. לֹא עָשׂוּ אֶלָּא כְּשֶׁבָּאוּ לַשִּׁטִּים ״וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת״. שָׂמְחוּ הָאֻמּוֹת וְאָמְרוּ אוֹתָהּ הָעֲטָרָה שֶׁהָיְתָה בְּיָדָן כְּבָר הִיא בְטֵלָה, אוֹתוֹ הַשֶּׁבַח שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּבְּחִין הֲרֵי בָטֵל, שָׁוִים הֵן לָנוּ כְּשֶׁבָּאוּ לִידֵי נְפִילָה זְקָפָן הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צ״ד:י״ח) ״אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי״, נָגַף הַמָּקוֹם אֶת כָּל מִי שֶׁנִּתקַלְקֵל וְהֶעֱמִידָן עַל טָהֳרָתָן.
וַלַמַּא כַּאןַ בַּעדַ אַלּוַבַּאאִ, קַאלַ אַללָּהֻ לִמֻושִׁה וַאלּעַאזַארַ בּןִ אהַרֻוןַ אלאִמַאםִ קַאאִלַא
וכאשר היה אחר המחלה המדבקת, ודבר ה׳ אל משה ואלעזר בן אהרן הכהן, באמירה.
(הקדמה)
צווה כאן בחזרה על מפקד העם שלא יחשב כי המגפה כבר קפחה בהם וכלתה את מספרם. וכאשר התבוננתי בשני המפקדים, מצאתי כי ההפחתה בהם אלפיים איש.
והוסיף במפקד זה את הזכרת המשפחות והגיעו עד שבעים משפחה, ולא נזכרו ממשפחות שמעון משפחות אהד, ויתכן כי המגפה כלתה אותן בכלל. ונקרא... כמו שנקרא ׳חושים׳ (בראשית מ״ו:כ״ג) – ׳שוחם׳ (במדבר כ״ו:מ״ב).
ויהי אחרי המגפה וגו׳ – משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותן לידע מניין הנותרות.
דבר אחר: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירן במניין.
ויהי אחרי המגפה AND IT CAME TO PASS AFTER THE PESTILENCE [THAT HASHEM SPOKE TO MOSHE … TAKE THE SUM OF ALL THE CONGREGATION] – A parable! This may be compared to the case of a shepherd among whose flock wolves found their way and slew some of them, and he counted them to discover the number of those that were left. – Another explanation: When they left Egypt and were entrusted to Moshe's care, they were entrusted to him by number, now when he is close to death and has to hand back his sheep, he hands them back by number (Tanchuma Pinchas 4).
פס׳: ויהי אחר המגפה ויאמר ה׳ אל משה ואל אלעזר – מפני מה 1פסוק זה מופרד להודיעך כי פרשת צרור את המדינים לא היתה אלא לאחר זמן שנאמר בפרשת ראשי המטות (במדבר לא) נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. ולמה נאמרה פרשה זו בכאן לפי שהיתה המגפה ונפלו כ״ד אלף מישראל אמר הקב״ה בני נפלו מן המחטיאים והם המחטיאים לא יפלו וכבר כתבתי בתורה (ויקרא כ) ואת הבהמה תהרגו. ומה בהמה שאין בה דעת והואיל ובאת תקלה על ידיה תהרג. אלו המדיינים שהכשילו את בני על אחת כמה וכמה לכך נאמר צרור את המדינים.
ויהי אחרי המגפה – זה בשביל זה.
ויאמר ה׳ אל משה שאו את ראש כל עדת בני ישראל – משל לרועה שהיה רועה את עדרו 2ובא זאב וטרף (אחד) מהם עמד למנות את הצאן לראות כמה חסרו:
1. פסוק זה מופרד. פיסקא באמצע הפסוק:
2. ובא זאב וטרף מהם כצ״ל:
ויהי אחרי המגפה אמר השם אל משה ואל אלעזר – על יד משה. וכן: ויצו משה וזקני ישראל (דברים כ״ז:א׳), אז ישיר משה (שמות ט״ו:א׳).
והטעם: אחרי המגפה – בעבור שאמר השם: לאלה תחלק הארץ (במדבר כ״ו:נ״ג).
AND IT CAME TO PASS AFTER THE PLAGUE.⁠1 God spoke to Moses. He also spoke to Eleazar via Moses.⁠2 And Moses and the elders of Israel commanded the people3 (Deut. 27:1) and Then sang Moses and the children of Israel4 (Ex. 15:1) are similar.
Scripture states after the plague because God said, Unto these5 the land shall be divided (v. 53).
1. This line concludes chapter 25, verse 19, and continues into chapter 26, verse 1.
2. Ibn Ezra's interpretation of: That the Lord spoke unto Moses and unto Eleazar the son of Aaron the priest…
3. Its meaning is: Moses commanded the elders, who then commanded Israel.
4. Its meaning is: Moses taught the song to the Israelites. See Ibn Ezra on Ex. 15:1 (Vol. 2, p. 291).
5. Those who survived the plague.
ויהי אחרי המגפה – שכלו מתי מדבר, שצוה הקב״ה למנות אותם {שנשארו}⁠א שנכנסו לארץ ונלחמוב עם הכנעניים. שני פעמים נימנו ישראל במדבר, כמו שפירשתיג במדבר סיני (ר״י בכור שור במדבר א׳:א׳).⁠ד
א. ההשלמה מספר הג״ן.
ב. בספר הג״ן: ושילחמו.
ג. בספר הג״ן: שפירשנו.
ד. בכ״י מינכן 52 מופיע כאן חלק מהביאור על פסוק ד׳, ועיין בהערה שם.
ויהי אחרי המגפה – כשכלו מתי מדבר1 יש כאן פרשה אף על פי שהיא באמצע הפסוק על ידי שכאן נפסקה גזרת מתי מדבר, ומכאן ואילך בא למנות הבנים מבן עשרים שנה ומעלה שנכנסו לארץ.
1. שאוב מר״י בכור שור.
ויהי אחרי המגפה, "it was after the plague;⁠" the "plague" referred to here is the dying in the desert of the generation of the adult Israelite males who had been redeemed from Egypt, but had lacked the faith to try and conquer the land of Canaan. This short phrase is described as an entire chapter despite its containing only three words. Our sages separated these three words from what preceded them by a cantillation mark indicating that a paragraph had been concluded. This is followed by another census of the Jewish males of military age prior to the crossing of the river Jordan.
ויהי אחרי המגפה וגו׳ – פי׳ אחר שכלו מתי מדבר שצוה למנותן לידע הנשארים שילחמו בכנענים.
ויהי אחרי המגפה – מפני מה נפרד פסוק זה להודיעך כי פרש׳ צרור לא היתה אלא לאחר זמן בפ׳ ראשי המטות גבי נקום נקמת בני ישראל ולמה נאמרה כאן לפי שהיתה המגפה ונפלו כ״ד אלף מישראל אמר להם הקב״ה בני נפלו והמחטיאים לא נפלו. וכבר כתבתי בתורתי ואת הבהמה תהרוגו ומה בהמה שאין בה דעת הואיל ובאה תקלה על ידה תהרג אלו המדיינים שהכשילו את בני עאכו״כ. לכך נאמר צרור אחר ויהי המגפה זה בשביל זה. לקח טוב.
ויהי אחרי המגפה – שכלו מתי מדבר וצוה הקב״ה למנות אותם שנשארו שילחמו עם הכנענים. ושני פעמים נמנו ישראל במדבר. כמו שפירשנו בפרשת במדבר סיני. ובזה המנין מונה והזכיר שם המשפחות. אבל במדבר סיני לא הזכיר שם המשפחה. ולפי הפשט לא כל בני השבטים עלו למשפחה. כי יש מהם שלא בא להם בנים רבים ונקראו על שם אחיהם שהיו משפחה מרובה ונטמעו בהן ולא היה להם שם לעצמם כגון בני שמעון שאינו מונה המשפחה אהד ויכין וצחר. וגם בבני אשר לא מנה משפחת ישוה ונטמעו בבני ישוי. ופעמים שאין המשפחה נקראים אלא על שם בניהם. כגון לזרח משפחת הזרחי. ולא מצינו זרח מבני שמעון אלא מבני בניו היה. והיה גדול ונתלו בו המשפחה. וכן אצבון. ויש אומרים זה אזני. וכן ארד ונעמן שהם מבני בלע. מדקאמר לבלע משפחת הבלעי. מכלל שהיו לבלע בנים אחרי כן ומכיר היו לו בנים אחרי׳ ונקראו על שמו. כמו שאמ׳ למכיר משפחת המכירי. וכן עשה גלעד לו משפחה לעצמו. ויש מהם שנשתנו שמותן קצת כגון נמואל ימואל. חושים. שוחם. אחי אחירם. חופים שפופם.
ויהי אחרי המגפה – צוה הקב״ה למנות את ישראל לידע אותם שילחמו עם הכנעניים ושני פעמים נמנו וזה המנין מנה להזכיר שם המשפחות אבל במדבר סיני לא הזכיר המשפחות ולפי הפשט לא כל בני השבטים עלו למשפחות כי יש מהם שלא היה להם בנים ונקראו על שם אחיהם שהיתה משפחתם מרובה ונטמעו בהם ולא היה להם שם לעצמן כגון בני שמעון שאינו מונה משפחות אוהד ויכין וצחר וגם בני אשר לא מנה משפחת ישוה ונטמעה במשפחת ישוי ופעמים שאין משפחה נקראת אלא על שם בני בניהם כגון לזרח משפחת הזרחי ולא מצינו זרח מבני שמעון אלא מבני בניו היה ונתלית בו המשפחה וכן אצבון וכן ארד ונעמן שהם בני בלע מדקאמר משפחת הבלעי מכלל שהיו בנים אחרים לבלע ונקראו על שמו וכן גלעד עשה לו משפחה לעצמו ומכיר היה לו בנים אחרים ונקראו על שמו כדכתיב למכיר משפחת המכירי ויש מהם שנשתנו קצה שמותם כגון נמואל ימואל חושים שוחם אחי אחירם מופים שפופם.
ויהי אחרי המגפה, "it was after the plague had ceased, etc.⁠" At that time G–d instructed Moses to conduct another census of the people (males between 20-60 years of age). Joshua would have to know how many soldiers he had at his disposal when commencing his conquest of the land of the Canaanites. The people had been counted twice. In this count the names of the families in each tribe are mentioned. When they had been counted in the desert of Sinai, only the tribal allegiance of each person counted had been recorded. According to the plain meaning of the text, not all tribes entered the land of Israel in accordance with the families of their respective tribes. Some of them did not have male descendants of the requisite age, so that they would be lumped together with their brothers, sons of the same father. For instance, although we know that according to the count of Yaakov's grandchildren descending to Egypt in Genesis chapter 46, six are listed, when the Torah reports the result of the present census only three, i.e. Ohad, Yachin, and Zochar are mentioned by name. Sometimes the name of the family is that of the third generation, as in the case of Zerach. We had never found that any of the six sons of Shimon included one named Zerach. Similarly, Gilad, a great grandson of Joseph appears to have been the mainstay of Menashe's descendants, as he had performed deeds of valour. In some instances the names of the original sons of Yaakov were changed slightly by the time they constituted families of substantial numbers. For instance: Yemuel in Genesis became Nemuel in Numbers, and Chusham in Genesis became Chushim in Numbers.
ויהי אחרי המגפה – פרשה זו פתוחה שעשה הפסק בין המגפה למנין שלא תשלוט המגפה בפקוד אותם.
ויהי אחרי המגפה ויאמר ה׳ אל משה – וא״ת מפני מה יש בפסוק הזה הפסקה. וי״ל להודיעך דפרשת צרור את המדיינים לא היתה אלא לאחר זמן, שנאמר בפרשת ראשי המטות (במדבר ל״א ב׳) נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים. ומפני מה נאמרה כאן, אמר הב״ה בני נפלו בני המחטיאים אותם לא יפלו, וכבר כתבתי ואת הבהמה תהרוגו לפי שבאה תקלה על ידה, ואלו באה תקלה על ידם. לכך נאמר צרור את המדיינים בעבור המגפה שהיתה בישראל על ידם. והכי משמע דאין זה מקומו של מקרא זה, כיון דכתיב צרור את ולא כתיב תצרור או צרור בשבא לשון ציווי, דכל צרור הוא מקור שמשמע שהיו ישראל עתידים ליצרור אותם, והיכן בפרשת ראשי המטות שאומר נקום נקמת בני ישראל וכו׳. א״נ לכך יש הפסקה לומר להפסיק את ישראל מן הפורענות של מגפה, ולומר שלא חסרו ממניין ראשון.
פר״ש ז״ל מבני לוי נפלו ד׳ משפחות ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי והרביעית לא ידעתי מה היא. פי׳ במדבר סיני אשכחן שמונה קרא שמונה משפחות מבני לוי דכתיב (במדבר ג׳ י״ח) ואלה שמות בני גרשון למשפחותם לבני ושמעי ובני קהת למשפחותם עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל וכתיב בני מררי למשפחותם מחלי ומושי, וכאן מונה הפסוק משפחות בני לוי דכתיב כאן אלה משפחות לוי משפחת הלבני משפחת החברוני, משפחת המחלי משפחת המושי משפחת הקרחי וגו׳ וקרחי היינו בני יצהר, נמצא שלא חסרו ממשפחת בני לוי כי אם ג׳ משפחות. ולהכי כתיב ר״ש ז״ל והרביעית לא ידעתי היכן נפלה שהרי מצינו (מ״ח) [ה׳ משפחות] בני לוי כאן.
ואל אלעזר – עתה היה אלעזר {ב}⁠מקום אהרן אביו.
(א-ב) ויהי אחרי המגפה – רצה ה׳ יתעלה שימנו ישראל אחר המגפה מבן עשרים שנה ומעלה, לפי שרצה לצוות על יד משה רבינו איך תֵּחָלֵק הארץ באופן שלא יתחדש אחריו מחלוקת בזה; ולזה מנאם, והגביל שלאלה הנמנים עתה — תֵּחָלֵק הארץ, והם הראויים לצאת לצבא. והנה נבאר איך יהיה זה במה שיבוא בגזרת ה׳.
ויאמר ה׳ אל משה ואל אלעזר וגו׳ – אמר ה׳ יתעלה זה למשה שיאמר אותו לאלעזר. והנה היה אלעזר לפה למשה במקום אהרן אביו.
ויהי אחרי המגפה עד לאלה תחלק הארץ.
כבר ביארתי בסדר במדבר סיני שצוה השם למנות את ישראל שמה כדי להכין אותם להכנס לארץ ולכבשה כדרך המלכים שימנו חייליהם לבא למלחמה. ולפי שהיו ישראל עתידי׳ אז להכנס לארץ צוה השם במנינם. האמנם קרה מה שקרה ששלחו המרגלים והמסו את לב העם ודברו בה׳ ובמשה ונגזרה עליה׳ גזרה שלא יבואו אל הארץ וימותו במדבר ויניע׳ השם בו ארבעים שנה ובתוך הזמן ההוא מתו מהם רבי׳ במגפות כמו שנזכר למעלה ומפני זה עתה שקמו בניה׳ תחתם היו מעותדי׳ להכנס לארץ ולכבשה ראה יתברך שהיה ראוי למנות אותם כי הבאים במלחמה זה דרכם למנות׳ קודם בואם בה. ואם היה צורך במנין לענין נחלת הארץ וחלוקתה ושתי התכליות היו במנין הזה כמו שהיו במנין מדבר סיני כי היה המנין הזה לבנים במדרגת המנין האחד לאבותיהם.
ואמר ויהי אחרי המגפה להגיד שאחרי המגפה מנה את ישראל. ואחרי המגפה בא אליו הדבור צרור את המדינים. והנה לא נפקדו על ידי בקע לגולגולת להיות המנין הזה לגולגלות׳ לפי שהיה המנין במצות השם כמו שביארתי שמה והנה נמנו כפי הדגלי׳ אך התחיל מראובן כי הוא הבכור והשלים מנין דגלו בשמעון וגד. ואחר כך זכר דגל יהודה. ואחר כך דגל אפרים. והקדי׳ אליו מנשה להיותו רב העם במנין הזה ובאחרונה דגל דן.
והנה במנין הפקודים תראה שבדגל יהודה פחתו המנין במדבר סיני כשלשת אלפי איש. ובדגל ראובן חסרו מהם אלף ור׳. ובדגל יוסף הותירו כ״ב אלף איש ות״ש. ובשבט דן הותירו י״ג אלף ושש והיתה הסבה בזה שחסרו בשני שבטים מהם בין רב למעט והותירו בשנים מהם דגל יוסף ובדגל דן. לפי שמדגל ראובן מתו רוב עדת קרח והמתים במגפה במחתות שהיו כט״ו אלף איש. ונפלו משבט שמעון רוב המתים בדבר בעל פעור וזאת היתה סבת החסרון הגדול שהיה בדגל הזה ושאריתו היה בהם. ובשבט יהודה אם מעט ואם הרבה מהמתאוננים והמתאוים ונשוכי הנחשים. אמנם בשבט יוסף ובדגל דן היה יתרון ותוספת לפי שפרו ורבו הרבה. ולא הלכו חשכים במחלוקת קרח ושאר המכשולות שנכשלו במדבר אחיהם כל בית ישראל.
והיה מהשגחת השם על עמו ששמר מספרם כי הם לא היו זוכים לשיתרבו במדבר יותר משהיו. וגם לא רצה שיתמעטו בעבור הבנים הצריכים לישוב הארץ ולכך בחר שישמר מספרם באותו מנין שהיו כשיצאו ממצרים כשש מאות אלף איש יצאו ומאותו מספר גדול לא פחתו ולא הותירו הרבה כי כל דבריהם היו כפי ההשגח׳ העליונה. והותרו בזה השאלות השלישית והרביעית.
(א-יט) [עניין המספר, וטעם סיפור הפרטים בפרשה]:
ויהי אחרי המגפה – ויאמר ה׳ אל משה וגו׳. אמר הגאון, רְאֵה מה הפסידו להם, שבכאן לא תמצא עוד סדר הדגלים בדמות אופן המרכבה1, ולא תמצאם נמנין בשמות בפרט וכלל כמו שתמצא למעלה2, רק היה רוצה לידע הסכום בכלל מבן עשרים שנה ומעלה כמה היו.
וכן אמר אחר כך, וידבר משה ואלעזר הכהן אותם וגו׳, מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה׳ את משה וגו׳, ולא חשיבות אחר נתמנה אז בהם, אבל מה שהיו ראויים היו מצד בני ישראל היוצאים מארץ מצרים.
ראובן בכור ישראל וגו׳. ואף על פי כן מונה חסרון כל שבט ושבט, שזה היה גריעות בשבט ראובן, וכן אמר הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו וגו׳. כאן הוכיח כמה היה גודל רֶשע דתן ואבירם, שגם הם היו מתעברים על ריב לא להם3, באופן שפתחה הארץ את פיה וגו׳.
ויהיו לנס – לאחרים, היינו למשל שלא יכשלו עוד אחרים כמותם.
ובני קורח שהרהרו תשובה בלבם – לא מתו.
ובשבט שמעון רְאֵה כמה חסרו מחשבון הראשון, לפי שזמרי בן סלוא היה נשיאם ועבר על מה שאמרה התורה עתה לעיל.
ובני יהודה ער ואונן וימת וגו׳: (וכלב וגו׳)4:
1. ראה לעיל פרק ב׳.
2. פרק א׳, ׳במספר שמות׳, ׳לגולגלותם׳, ׳למשפחותם׳, ע״ש.
3. כמו מדין הנזכר (כה טז-יח).
4. עיין פסוק ס״ה.
ויהי אחרי המגפה: פ.⁠א ויאמר ה׳: יש כאן פרשה פתוחה באמצע פסוק.
א. היינו פרשה פתוחה.
משל לרועה וכו׳ ד״א כשיצאו. דק״ל היאך תלוי המניין במגפה והביא המשל. אבל קשה לפי הדבר אחר שהביא רש״י היאך יתורץ קושית רש״י. וי״ל דכתיב לעיל מיניה צרור את המדינים והכיתם אותם וגו׳, וכתיב בפרשת מטות נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך, ש״מ דבמלחמת מדין תולה מיתת משה, לכך סמך מניין ישראל למלחמת מדין. והוצרך לטעם של ד״א משום דלטעם ראשון קשה לא הי׳ לו למנות אלא המתים במגפה וממילא הי׳ יודע הנותרים, לכן פירש ד״א וכו׳. ולד״א קשה סוף סוף עדיין לא הגיע זמן מיתת משה. לכן פירש גם טעם ראשון. וק״ל:
This is compared to a shepherd … Another interpretation: When they left. Rashi is answering the question: How was the count related to the plague? [He answers] by bringing the parable. However, there is a difficulty according to the other interpretation that Rashi brings: How does this answer Rashi's question? The answer is that previously it is written "Antagonize the Midianites and kill them…" while in Parshas Matos (31:2) it is written "Take revenge for Bnei Yisroel against the Midianites, afterward, you shall be gathered to your people [i.e. die].⁠" From there one sees that the death of Moshe was related to the war with Midian [which was itself related to the plague], and this was why the count of Yisroel was juxtaposed to the war with Midian. The other interpretation is necessary because according to the first reason there is the difficulty that he should have merely counted those who died in the plague, and then he would have automatically known how many were left. Therefore Rashi brings the second interpretation. However, according to this second interpretation there is the difficulty that in the end, the time for Moshe's death had not yet come, therefore he also brings the first reason.
ויהי אחרי המגפה וגו׳ – צריך לדעת למה עשה תחילת פרשה באמצע הכתוב, ולפי מה שכתבתי למעלה יש טעם נכון, שנתכוון בזה לומר כי באמצעות מצות צרור וגו׳ כדרך שפירשנו תקנו מחשבת עבודה זרה והטו עצמם לטבע האלהיי ובזה ויהי אחרי המגפה פירוש נסתלקה המגפה שהיתה בישראל באמצעות תיקון זה אשר צוה ה׳ עשות, ולזה התחיל הפרשה באמצע הכתוב לומר כי מאמר אחרי המגפה מקושר עם מה שלמעלה ממנו, וטעם שלא עשאו פסוק בפני עצמו, נתכוון גם כן לקשרו למטה שאחר המגפה אמר ה׳ וגו׳ שאו וגו׳, נמצאת אומר כי מאמר ויהי אחרי המגפה משמש למעלה להגיד ענין אחד, ולמטה להגיד ענין אחר.
עוד נראה לתת טעם שהתחיל הפרשה מאמצע הכתוב על פי דבריהם ז״ל (ילקוט) שאמרו וזה לשונם ויהי אחרי המגפה שאו את ראש וגו׳ זה הוא שאמר הכתוב אם אמרתי מטה רגלי וגו׳ בשעה שקבלו ישראל התורה נתקנאו אומות העולם וכו׳ אמר להם הקדוש ברוך הוא הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו׳ כשבאו לשטים קלקלו וכו׳ אמרו האומות העטרה שהיתה בידם בטלה שוים הם לנו זקפן ה׳ שנגף כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתם עד כאן, לפי זה יש טעם בהפסקה באמצע הפסוק להעיר שהמאמר קשור גם עם מה שלמעלה בענין רעות אשר גרמו מדין על דבר פעור ועל דבר כזבי וגו׳ וגם ויהי אחרי המגפה פירוש לשון צער, והוא מה שרמז בפסוק מטה רגלי שהיו אומות העולם מזלזלים בהם שניטלה העטרה שהיתה בידם, וזלזול זה לא נחלט מישראל כשנסתלקה המגפה מהם עד שמנאם ונמצאו כל אחד מכיר אבותיו עד השבט אז נשאו ראש, והוא אומרו ויהי לשון צער גם אחרי המגפה, ולזה ויאמר ה׳ וגו׳ שאו, ולא החליט להפסיק לעשותו פסוק בפני עצמו וערבו עם מה שלמטה ממנו לומר כי בשביל מה שרמוז בתיבת ויהי שהוא זלזול האומות הוא שאמר ה׳ שאו וגו׳.
עוד יש לתת טעם שהתחיל הפרשה מאמצע הכתוב על פי דבריהם ז״ל (במד״ר פכ״ג) שאמרו וזה לשונם כשיצאו ישראל ממצרים ונמסרו למשה נמסרו במנין כשקרב למות החזירם במנין עד כאן, והוא מה שנתכוון בהתחלת הפרשה ויאמר ה׳ אל משה וגו׳ לומר כי בלא טעם אחרי המגפה יש טעם במנין זה כדי להחזירם במנין כאמור, אלא שהיתה גם כן סיבה אחרת שהיא אחרי המגפה, ונמצאו שתי סיבות המנין נרמזות באמצעות התחלת פרשה באמצע הכתוב.
ויהי אחרי המגפה It was after the plague had stopped, etc. Why was the beginning of this paragraph written as if it were the conclusion of the previous paragraph, with the dividing symbol פ separating it from chapter 26? If you reflect on what I have written previously you will find that this makes perfect sense. The position of our verse at the end of the previous paragraph reflects the Torah's instruction that only by complying with the command to harass the Midianites in the manner we have explained could the Israelites rehabilitate themselves for having entertained idolatrous thoughts, i.e. the worship of Baal Pe-or. Only then would their positive relationship towards God become a natural one. Once this had been accomplished, ויהי אחרי המגפה, they would have put the plague behind them. The true disappearance (instead of mere arrest) of the plague occurred as the result of penitence along the lines God had indicated. This is why the new paragraph had to begin in the middle of the verse, as it were. [In editions of the Bible based on the church's divisions into chapters and verses, our verse is part of chapter 26 instead of being verse 19 in the last chapter as it ought to be. In either event, the verse is interrupted by the symbol פ which always indicates that what follows has to be a new line in the Torah scroll. Ed.] You may still ask why the Torah did not make this line a verse by itself? The reason is that the Torah also wanted to link our verse to the subject which follows, i.e. that God had decided that the time had come to conduct a new census amongst the 12 tribes exclusive of the tribe of Levi whose members were not to share in the distribution of the land of Canaan.
Another reason why this verse is positioned so peculiarly and why it seems as if slashed in half, may have to do with a comment by Yalkut Shimoni item 773. The Midrash relates our verse to Psalms 94,18 in which Moses is the speaker. According to the Midrash, the nations of the world protested to God for having shown preference for the Jewish people by giving them the Torah. God countered asking that they produce proof that they were entitled to equal treatment on the basis of their ancestry. These nations were unable to establish the paternity of the men with whom their mothers had lived with any degree of certainty. As a result, God told them they had no claim to special treatment. Now that the Israelites had become guilty of "sleeping around,⁠" the nations challenged God once more about this, claiming Israel had lost its moral "crown.⁠" God therefore punished by death all the Israelites whose sins had undermined the image of the whole nation. The meaning of the verse in Psalms then may be that wiping out these people whose foot had slipped was an act of kindness by God for the remainder of the nation. In view of this, we can understand why our verse was positioned where it was and why it was also the natural introduction to the count of the Israelites. When the Israelites had been counted at the beginning of the Book of Numbers, we explained the term שאו for numbering as implying moral excellence on the part of the people being numbered. Only when the Israelites were counted again and everyone had been able to point to his father with certainty was the accusation by the Gentile nations that the Israelites were not morally superior disproved. The verse in Psalms mentioned by the author of Yalkut Shimoni means that though Israel had slipped morally, this was only temporary, i.e. מטה רגלי; now that they had repented, God's kindness had restored them to their former morally lofty position. The plague, which was related to their moral descent as per chapter 25, now enabled their moral rehabilitation as per the count in chapter 26. The verse therefore is the conceptual bridge between the two paragraphs.
Still another reason for the unusual positioning of this verse, or rather half this verse, may be related to Bamidbar Rabbah 21,7. We are told there that when the people left Egypt and they were entrusted to Moses' leadership, he received them after they had been counted. Now that Moses was close to death and he had to give back the people who had been entrusted to him, he also had to count them before handing them over to a new leader. Thus far the Midrash. Now we understand the meaning of the words ויאמר ה' אל משה …שאו. Had the Torah only commenced with verse 1 in chapter 26 instructing Moses to count the people without the half verse "it was after the plague" preceding it without a full stop, we would have assumed that the only reason for this count at this time was what the Midrash had said. By placing the words ויהי אחרי המגפה where it did, the Torah supplied an additional reason for the count, i.e. that it symbolised the rehabilitation of the Jewish people in the eyes of God.
ויאמר ה׳ אל משה – הפסוק הזה מחובר עם ויהי אחרי המגפה, ובאורו שהיה מיד אחרי המגפה כאשר צוה ה׳ למנות את ישראל, והוצרך הכתוב לזה כדי שלא נחשוב שמלחמת מדין קדמה למנין ישראל בצווי כמו שהיה נראה מסדר הפרשיות, אלא תחלה ימנו את העם ואח״כ יצבאו על מדין, וכן עשה משה, ואולם נקדמה פרשת צרור וכו׳ לפרשת שאו וכו׳ שלא להפסיק בין השכר שקבע לפנחס ובין הפורענות שצוה לתת במדין:
ואל אלעזר – שהרי אהרן כבר מת:
ויהי אחרי המגפה – [בפסוקנו ישנם שני משפטים.] הפרשה הקודמת מסתיימת באמצע הפסוק לאחר משפט הפתיחה, ואילו משפט הסיום של הפסוק פותח פרשה חדשה, ללמדנו שלאחר מות כל הנצמדים לבעל פעור, נפתח פרק חדש וטהור בחיי העם. משמתו כל האנשים שהושחתו בזנות של עבודת פעור, יכלו ישראל להזריח אורם בטהרת ענייני האישות, הטבועה בהם בירושה מאבותיהם, כפי שראה אותם נביא המואבים לפני הפיתוי של פעור. דבר זה הוכח נאמנה על ידי כל מפקד שנעשה בעם לאחר מכן, ומשום כך ערכו מפקד חדש אחרי המגפה. העובדה שכל יחיד ויחיד יכול היה להימנות ״למשפחתו לבית אביו״, כפי שנעשה ארבעים שנה קודם לכן לאחר יציאת מצרים, הוכיחה שלא ייתכן כל ספק מי הוא אביו של כל ילד בישראל, ושהפריצות בעבודת פעור הייתה מעשה בודד יוצא דופן; ואילו הנבואה בנוגע לבתי ישראל – ״יזל מים מדליו וזרעו במים רבים״ (לעיל כד, ז; עיין פירוש שם) – הראתה באופן אמיתי את המציאות (עיין מדרש אספה בילקוט שמעוני על פסוקנו).
ויהי אחרי המגפה – כבר בארתי בפ׳ תשא, שכדי להסיר המגפה שהיתה שולטת בהם ע״י מעשה העגל צוה ה׳ למנותם, כי הנס הוא הפך הטבע והמנין שמביא נגף לפי הטבע הי׳ רפואה על הנגף בדרך הנס, שכדי לסלק המגפה צוה ה׳ למנותם ושיתנו חצי שקלים ובזה הבטיח ולא יהי׳ בהם נגף בפקוד אותם שע״י הפקידה יוסר הנגף, וכן בכאן כדי לסלק הנגף צוה למנותם ובודאי נתנו חצאי שקלים כדין כמש״ש:
ויהי אחרי המגפה: דעיקר המנין היה בשביל חלוקת הארץ, כמבואר להלן (פסוק נ״ג), משום הכי הקדים הכתוב שהיה אחרי המגפה, ונשארו כולם שעומדים לירש את הארץ. וכן כתב הראב״ע.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ב) שְׂא֞וּ אֶת⁠־רֹ֣אשׁ׀ כׇּל⁠־עֲדַ֣ת בְּנֵי⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כׇּל⁠־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל׃
"Take a census of all the congregation of the Children of Israel, from twenty years old and upward, by their fathers' houses, all who are able to go forth to war in Israel.⁠"
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקוניר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייונצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן כָּל נָפֵיק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל.
Take the account of all the congregation of the sons of Israel, from a son of twenty years and upwards by the house of their fathers, every one that goes out with the host in Israel.
שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל
קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן כָּל נָפֵיק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל
עיין בביאורנו לפס׳ ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ״ (במדבר א ב) ״קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן״.
קבילו ית ראש סכומיהון דכל כנשתה מן בר עשרין שנין ולעיל לבית אבהתהון כל נפקי קרבה בישראל.
קבילו ית סכום חושבן כל כנישתא דבני ישראל מבר עשרין שנין ולעילא {לבית אבהתהון}⁠א כל נפיק חילא בישראל.
א. חסר בכ״י לונדון.
Take the sum of the account of the whole congregation of the Beni Israel, from twenty years old and upward, according to the house of their fathers, of every one who goes forth with the host in Israel.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

[ו] ויהי אחרי המגפה (במדבר כ״ה:י״ט). שאו את ראש (שם כ״ו:ב׳).כל זמן שנופלין הוזקקו למנין, משל לזאב שנכנס לתוך הצאן, הוצרך בעל הצאן למנותם לידע כמה חסרו.
ד״א למה מנה אותם, משל לרועה שמסר לו בעל הבית צאנו במנין, השלים שמירתו כשמחזירן צריך למנותן, וכשיצאו ישראל ממצרים מסרן למשה במנין, דכתיב וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני [וגו׳], שאו את ראש [וגו׳] (שם א׳:א׳-ב׳), ואף כשיצאו כתיב ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף רגלי (שמות י״ב:ל״ז), הרי קיבלן במנין, בא להפטר בערבות מואב החזירן במנין.
[6] (Numb. 25:19–26:2 [26:1–2]:) AND IT CAME TO PASS AFTER THE PLAGUE <THAT THE LORD SAID UNTO MOSES AND UNTO ELEAZAR BEN AARON THE PRIEST, SAYING:> TAKE A CENSUS. Every time that they fell, they were required to be numbered.⁠1 <The matter> is comparable to the wolf who went into the midst of the flock. The owner of the flock was obliged to count them to know how many were missing.
Another interpretation (of Numb. 26:2): Why did he count them? <The matter> is comparable to a shepherd to whom the householder has delivered a flock after numbering <the sheep>. <After> he has fulfilled his guardianship, when he returns them, it is necessary for them to be numbered. Thus when Israel went out from Egypt <the Holy One> delivered them to Moses after numbering <them>, as stated (in Numb. 1:1–2): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT …: TAKE A CENSUS…. So also, when they went out, it is written (in Exod. 12:37): THEN THE CHILDREN OF ISRAEL TRAVELED FROM RAMASES TO SUCCOTH, ABOUT SIX HUNDRED THOUSAND MEN ON FOOT. Ergo, he received them with a numbering. <When> he was about to pass away in the plains of Moab (after completing his guardianship), he returned them with a numbering.
1. Tanh., Numb. 8:4; Numb. R. 21:7.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ארפַעַא גֻמלַתַּ גַמַאעַתִ בַּנִי יִסרַאאִיל מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם כֻּלֻּ מַן יַכ׳רֻגֻ פִי גִּיושִׁהִם
העלו שניכם את מניין עדת בני ישראל, מבן עשרים שנה ומעלה, לבתי אבותם, כל מי שהוא יוצא בצבאותם.
לבית אבתם – על שבט האב יתייחסו, ולא אחר האם.
לבית אבתם [TAKE THE SUM OF THE CONGREGATION] ACCORDING TO THEIR FATHERS' HOUSE – after their fathers' tribes shall they reckon their descent, and not after their mothers' (Bava Batra 109b).
שאו את ראש כל עדת בני ישראל – כדי לחלוק להם את הארץ, כדכתיב: לאלה תחלק הארץ וגו׳ לרב תרבו נחלתו (במדבר כ״ו:נ״ג-נ״ד), והם יכנסו לארץ.⁠1
1. בדומה באבן עזרא במדבר כ״ו:א׳.
שאו את ראש כל עדת בני ישראל, "take the sum of allthe congregation of Israel from twenty years old and up;⁠" once the count had been completed the Torah continues (verse 53) "to these the land will be divided up.⁠" It describes that the amount of or quality of the various parts of the country will vary with the size of each tribe, so that it will be distributed fairly. (Numbers 26,54)
שאו את ראש – מה שצוה למנותן עתה, משלו רז״ל משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. ועוד שבתחלה נמנו כשיצאו ממצרים עכשיו שהגיע עת פטירתו והוצרך להחזיר לו צאנו מחזירן במנין.
לבית אבותם – על שבט האב מיחסן ולא על שבט האם.
שאו את ראש, "take a census.⁠" Our sages (Tanchuma Pinchas 4) explained the reason for this census at this time by means of a parable. A shepherd whose flock had been attacked by wolves which had killed many of his sheep counted the surviving sheep in order to assess his losses. Furthermore, seeing that Moses had counted the people shortly after the Exodus, now that he was close to the end of his career he wanted to prove that he had the same number of people at his command to hand over to his successor.
לבית אבותם, "according to their ancestral houses.⁠" Tribal membership was based on the father and not on the mother (Rashi).
מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה׳ את משה ובני ישראל היוצאים וכו׳ – לא הוצרכו כלל לפסוק זה. שהרי בפסוק דלעיל שמענו הציווי שאו את ראש בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה. אלא בא להשמיענו כאשר צוה ה׳ את משה. במנין ראשון שהיה ע״י מחצית השקל. כך נמנו עתה ע״י מחצי׳ השקל.
מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבותם – ואינו אומר למשפחותם י״מ בשביל שאמר למטה בכל אחד ואחד למשפחותם. ובראובן לא אמר למשפחות׳ לפי שנתערבו ממשפחותיו עם קרח ונאבדו עמו. ולמעל׳ כתבתי טעם נכון למה אינו אומר כאן למשפחותם:
מבן עשרים שנה ומעלה מבית אבותם, "from twenty years and up according to their respective fathers' house.⁠" When enumerating the tribe of Reuven, the Torah here omits the addition למשפחותם, "according to their families,⁠" which we had found in the previous census (Numbers 1,2). The reason is that in the interval of almost 40 years some intermarriage with the members of Korach's family had occurred, as a result of which such members of Korach's expanded family perished with him. [This is not surprising, as the discontented Reuvenites had felt sympathy for Korach's rebellion and intermarriage between them was based on common interests. Ed.] (The author refers the reader to his commentary on Numbers 1,18 where he dealt with this at greater length)
לבית אבתם – ולא אמר למשפחותם כמו למעלה לפי שנאמר בכל אחת משפחת החנוכי משפחת הפלואי וכן בכולם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב-ד) אמנם טעם המספר תכף ומיד הוא כדי לכלול מלחמת מדין בכלל כל מלחמות מלכי כנען בהיות ע״י אנשים כשרים שהם ראויים לעשות מלחמה ביד רמה ושיתבוננו העם הזה בינה כמו שביאר בסוף לאלה תחלק הארץ וגו׳ כמו שאמרנו מבן עשרים שנה וגו׳ ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים – ירצה שהודיעום שיש בחלוקת הארץ ביניהם שתי השקפות. השקפה למספר שימנום בערבות מואב מבן עשרים שנה ומעלה. ועוד אחרת לבני ישראל היוצאים מארץ מצרים – והוא מה שאמרו שהמתים היו יורשים את החיים כמו שכתב רש״י ז״ל והיא פשרה נכונה בין שתי החלוקות כמו שהוא מובן יפה מדבריו.
לבית אבותם על שבט האב יתיחסו ולא אחר האם. פי ולא שבט האם והוצרך לזה שלא תאמר על משפחת האב יתיחסו ולא על משפחת האם והא דכתיב בפרשת במדבר למשפחותם לבית אבותם כבר פירש שם למשפחותם לידע מנין כל שבט ושבט לבית אבותם מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר וכו׳ אבל מי שאביו ממשפחה אחת ואמו ממשפחה אחרת ושניהם משבט אחד מאי נפקא מינה אם יתיחסו הבנים אחרי משפחת האב או אחרי משפחת האם והלא שתיהן יחד משבט א׳ הם וכוונת הכתוב במנין זה אינו רק לדעת מנין כל שבט ושבט לא מנין כל משפחה ומשפחה כמו שנראה ממנין השבטים לפי׳ הוצרך לומר דקרא דלבית אבות לא אתא אלא להיכא שהיתה משפחת האם משבט א׳ ומשפחת האב משבט אחר שיתיחסו הבנים על שבט האב ולא על שבט האם:
(ב-ג) ואמנם אמרו וידבר משה ואלעזר הכהן אותם בערבות מואב ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. להגיד שמשה ואלעזר דברו אל כל יוצא צבא שזכר למעלה מה שצוה השם שמנו אותם מבן עשרים שנה ומעלה כי זה היה להם בשורה טובה שהיתה קרובה לבא ההכנסה לארץ ולכך היה מזמין אותם לצבא.
שאו את ראש כל עדת בני ישראל – הנה זה המנין נראה שהוא מיותר. כי לידע הנותרים מעצמו היה נודע מהמתים במגפה. ועוד למה הוצרך בכאן בני ישראל היוצאים מארץ מצרים. אבל נראה כי במה שכתבנו למעלה הכל מתורץ. כי אחר שהנצמדים לבעל פעור היו כולם מערב רב. לפי שנתערבו בשבט שמעון. וכל זה לפי שהשם רצה לכלות האספסוף אשר בקרבו. לפי שקבלם משה מעצמו. כי ה׳ לא הוציא אלא צבאות בני ישראל בלי ערב רב. ולפי שהחטיאו לישראל. מהם נפלו בעגל ומהם במתאוננים ומהם במרגלים. וכאן בפעור תמו כולם. ולכן רצה השם לידע כמה נשארו מישראל. אחר שספו ותמו כל ערב רב במגפה. ולכן אמר ויהי אחרי המגפה ויאמר ה׳ שאו את ראש כל עדת בני ישראל. כי אני רוצה לידע כמה הם הנשארים מישראל. ולכן אמר כאשר צוה ה׳ את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. להורות שאלו האנשים היו כאלו הם עצמם יצאו מארץ מצרים. ולכן אמר שבטי יה עדות לישראל. כי השם חתם שמו בהם ה״א בראש ויו״ד בסוף. להורות שלא היה בהם תערובת פיסול. ולכן אמר משפחות הראובני ביו״ד ה״א. והזכיר כאן מחלוקת קרח. להורות לנו כמה קשה המחלוקת וגודל עונשו שפתחה הארץ את פיה. ושבט ראובן שלא היו להם סבה לחלוק עם משה מתו. ובני קרח שהיו סבת המחלוקת לא מתו. להודיענו מעלת התשובה. וכן בשמעון כתב משפחת השמעוני בי׳ ה׳. לפי שכבר נשארו בלי תערובת חמץ. כי במספר של במדבר סיני. היו קרוב לששים אלף. ושם כתב פקודיו במספר שמות. מה שלא כתב כן בשאר השבטים. שפקודיו היו במספר שמות. אע״פ שלא היו ראויים להמנות במספר ישראל. מפני עון פעור של זמרי בן סלוא. ועכשיו נשארו שנים ועשרים אלף ומאתים. אבל בשבט גד לא כתב משפחת הגדי אלא משפחת בני גד. ואולי הטעם בזה לפי שעשו בגידה גדולה שלא רצו ליכנס לארץ. והכתוב אמר שבטי יה עדות לישראל וסמיך ליה כי שמה ישבו וכו׳ שאלו שלום ירושלים. רוצה לומר השואלים בשלום ירושלים הם שבטי יה. אבל הבורחים מירושלים אין ראוי להטיל בהם יו״ד ה״א. ובשבט יהודה לא כתב היהודי לפי שכל השם רשום בו. וכן ביששכר לא כתב בו ה״א. לפי שתורת אמת היתה בפיהו. והתורה כולה שמותיו של הקב״ה. ביוסף כתיב בני יוסף למשפחותם. וחזר לומר בסוף אלה בני יוסף למשפחותם. להורות כי מנשה ואפרים לא היו צריכים שם י״ה. אחר שהיו בני יוסף שנגדר בערוה במצרים. ובכל האחרים לא כתב שם י״ה. כי אולי לא הקפידה תורה אלא על האבות. כי הבנים בידוע שהם כשרים. ומה שנכתב בראובן ושמעון י״ה. לפי שנחשדו על הנשים. ובזבולון כתב שם י״ה. אולי לשמרו מצרת הים לפי שהיה עובר אורחות ימים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

על שבט האב וכו׳. ולא שלא יהיה מונה רק בתי אבות כמשמעות המקרא, דהא כתיב ״כל עדת בני ישראל״, דמשמע שכולם ימנה:
שאו את ראש וגו׳ – צורך מספר זה עכשיו היה כדי להודיע שאע״פ שנפלו כ״ד אלף מ״מ נשארו ס׳ רבוא, כי אין אוכלוסא שלימה כ״א כשיש ס׳ רבוא כי אין לומר ברכת ברוך חכם הרזים כ״א הרואה ס׳ רבוא (ברכות נח) ע״כ בא להודיע שבכניסתם לארץ היו אוכלוסא שלימה.
ומה שחתם על כל השבטים שם של יה דווקא במספר זה, לפי שעדיין לא היו חשודים בזנות עד שנכשלו בשיטים בזנות והיה מקום לאומות לומר סופו מוכיח על תחילתו, כשם שהזכרים זנו אחרי בנות אל נכר כך במצרים הנשים הזנו ויפרצו לפי ששלטו המצרים גם באמותם ע״כ נאמר החנוכי הפלואי וחתם עליהם שם יה כי שם זה הוא מתווך בין איש לאשה להורות שכולם נולדו מן איש ואשה אשר שם יה ביניהם. וקדימת ה״א ליו״ד בא להודיע כשרות הנשים כי הה״א נתונה לאשה והיו״ד לאיש, ובאמת היו הנשים יותר גדורין מעריות מן האנשים מדפרסמה הכתוב את שלומית בת דברי ש״מ שזו לבדה היתה פרוצה וכולם צנועות, (ויק״ר ל״ב:ה׳) אבל האנשים היו בוכים למשפחותיהם על עסקי עריות שנאסרו להם ונכשלו הרבה מהם בשטים ע״כ הקדים ה״א של יה ליו״ד כי עיקר הדבר שבא להודיע כשרות הנשים שלא שלטו המצרים באמותם. ועוד שבכל חותם האותיות הפוכים כדי שיבואו כסדרן בדבר הנחתם וישראל הם החותם כמ״ש (שיר השירים ח׳:ו׳) שמני כחותם על לבך וגו׳ כשאני החותם אז יחקק על ידי שם יה.
ומה שהוסיף עוד שם של יה בג׳ שבטים – והם הראובני, השמעוני, הזבולוני אלה משפחות הראובני וכן בשמעון וזבולון לפי שאלו היו צריכין לשני עדים יותר מזולתם. כי ראובן נכשל במעשה בלהה, ושמעון יצא ממנו זמרי, ונראין הדברים שכ״ד אלף שנפלו רובם משמעון והחסרון שבמספר שבט זה יוכיח. וזבולן לחוף ימים ישכון, (בראשית מ״ט:י״ג) וארז״ל (כתובות סא.) עונת הספנים אחת לששה חדשים. ויש לחוש מאחר שיורדי הים באניות פרושים מנשותיהן שמא ע״י זה יבואו לידי זנות, ע״כ חתם שם יה שנית על שלשתן לומר שכולם זרע ברך ה׳ וגדורים מעריות לשעבר ולהבא, יותר מכל אומה ולשון.
על שבט אב יתיחסו ולא אחר האם. משום דבמשפחה אין חילוק אם הולך אחר האב או אחר האם דהא הכל שבט אחד הוא אפילו אם יהיו משפחות הרבה בשבט אחד, אבל בשבטים יש חילוק אם האם משבט אחר:
Their relationship follows the paternal tribe, rather than the maternal. Regarding families [if both parents were from the same tribe] there is no difference between following the father or following the mother, since they were all from the same tribe, even if there were many families in [that] one tribe. However, concerning the tribes there is a difference if the mother was from another tribe [and here he wanted to determine the number of each tribe].
שאו את ראש – לפי שעל המנויים האלה אמר לאלה תחלק הארץ, לכן היה צריך לדעת מספר הנותרים מהם אחרי המגפה:
כל יוצא צבא: ואם לא היה ׳יוצא צבא׳ היה בכלל טפלים שלא נטלו בנחלה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקוניר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייונצי״בהכל
 
(ג) וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֹתָ֖ם בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל⁠־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃
Moses and Eleazar the priest spoke with them in the plains of Moab by the Jordan at Jericho, saying,
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״במשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּמַלֵּיל מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר כָּהֲנָא אֲמַרוּ לְמִמְנֵי יָתְהוֹן בְּמֵישְׁרַיָּא דְּמוֹאָב עַל יַרְדְּנָא דִּירִיחוֹ לְמֵימַר.
And Moshe and Elazar the priest spoke with them, and directed to number them in the plains of Moab, by the Jordan (over against) Jericho, saying:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר
וּמַלֵּיל מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא אֲמַרוּ לְמִמְנֵי יָתְהוֹן בְּמֵישְׁרַיָּא דְּמוֹאָב עַל יַרְדְּנָא דִּירִיחוֹ לְמֵימָר
וידבר אֹתָם – מקרא חסר
אונקלוס הוסיף שתי מילים שאינן בכתוב, ״אֲמַרוּ לְמִמְנֵי״, משום שהוקשה לו לשון ״וַיְדַבֵּר... אֹתָם״ תחת ״וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם״, כי אחַר לשון דיבור צריך לבוא מושא עקיף (דבר אל-, דבר עם-) במקום המושא הישיר. בתרגומו מתייחס אונקלוס אל הפסוק כמקרא חסר, וכדי לפתור את הקושי הוסיף אונקלוס פועל נוסף – ״מנה״ – ותרגומו הוא ״וידבר משה ואלעזר הכהן, [ש]⁠אמרו למנות אותם״. נמצא ״אֹתָם״ מוסב על המנין,⁠1 וכן פירש רש״י.⁠2 ולא כך ראב״ע שביאר אֹתָם = עימם:
אתם – כמו דברו לשלום (בראשית לז ד)
היינו, לא יכלו דבר עימו לשלום. ובפסוקנו ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב״, איתם, ונמצא ״אֹתָם״ מוסב על ישראל.
›אבל הכתב והקבלה ביאר את הפסוק באופן מקורי המייתר את הצורך בהשלמת מילים:
וידבר אותם לאמר מבן. פי׳ העביר אותם לפניו זה אח״ז שיאמרו ויגידו כל פרטיהם אשר הם בני עשרים, ״וידבר״ מן יָדְבֵּר עמים תחתינו שפי׳ ענין הנהגה... ובכתובות י״ז מנהיג העם נקרא ׳מדברא דאומתא׳, ובדניאל (ג׳ כ״ד) נקראו המנהיגים הדבריא (״עָנֵה וְאָמַר לְהַדָּבְרוֹהִי״)... הנה פירשו ודברת לשון הנהגה. ולשון העברה והנהגה נוהג במנויים, כל העובר על הפקודים, לפי שצריך שיעברו על פני המונה, כמו תעבורנה הצאן ע״י מונה, יעבור תחת השבט. ולא רצה הכתוב להאריך כאן באיזה אופן יהיו נמנים, ושיהיו למשפחותם ולבית אבותם... לכן סתם הכתוב לאמר כאשר צוה ה׳ את משה ובנ״י היוצאים מא״מ, שאמר אז למשפחותם לבית אבותם. ולרש״י ותרגום צריכים להוספות תיבות על לשון המקרא.
לדבריו הפס׳ מתפרש כך: ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם״ וַיְדַבֵּר [וַיָדְבֵּר – ויָנהיג ויִמְנֶה] מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם. ואין צורך בתוספת מילים.
1. וכמוהו, אם כי ביתר הרחבה, תרגם המיוחס ליונתן ״וּמַלֵיל משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא עִם אֲמַרְכְּלַיָא וַאֲמַר לְמִמְנֵי יַתְהוֹן״ [וידבר משה ואלעזר הכהן עִם המנהיגים ויאמר לִמנות אותם]. כעין זה מצינו כשהדיבור אינו מוסב ״אֶל מישהו״ אלא מוסב ״עַל משהו״ אחֵר, ראה ״לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים״ (בראשית כא ב) ״לְזִמְנָא דְּמַלֵּיל יָתֵיהּ ה׳⁠ ⁠⁠״ – לדעת אונקלוס ״אֹתוֹ״ אינו מוסב על אברהם אלא על המועד כמוכח מתרגומו ״לְזִמְנָא דְּמַלֵּיל יָתֵיהּ״, עיין שם בביאורנו.
2. כדברי ״שפתי חכמים״: ״רצונו בזה דמלת אותם קאי אדברים שדברו אל ישראל, לאפוקי שלא תפרש כמו אִתם שדברו עם ישראל״. כלומר, אותם – מוסב על המנין.
ומליל משה ואלעזר כהנא יתהון במשריה דמואב סמיך לירדנא דיריחו למימר.
ומליל משה ואלעזר כהנא עם אמרכליא ואמר למימני יתהון במישריא דמואב על ירדנא דיריחו למימר.
And Mosheh and Elazar the priest spoke with the leaders, and commanded that they should number them in the plain of Moab, by the Jordan (over against) Jericho, saying,
פַאַמַרַ מֻושִׁהֻ וַאלּעַאזַארֻ אַלּאִמַאם בִּאִחצַאאִהִם פִי בַּיְדַאאִ מֻאַבַּ עַלַי׳ אֻרדֻןִ אַרִיחַא
וצוה משה ואלעזר הכהן, לבצע את תהליך מניינם, במדבר הצחיח של מואב, על ירדן יריחו.
וידבר משה ואלעזר הכהן אתם – דברו עמם על זאת שציוה המקום למנותם.
לאמר – אמרו להם: צריכין אתם לימנות מבן עשרים שנה.⁠א
א. המלים ״מבן עשרים שנה״ מופיעות כסיום ביאור זה בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5 (שם חסר הביאור על פסוק ד׳). בכ״י המבורג 13, אוקספורד 34, דפוס רומא, הן מופיעות כחלק מדיבור המתחיל של הביאור הבא.
וידבר משה ואלעזר הכהן אתם AND MOSHE AND ELEAZAR THE PRIEST SPOKE WITH THEM – They spoke with them (אתם; cf. 5:5) regarding this: that the Omnipresent had (given command to count them.
לאמר SAYING – they said to them (what they said to them was): You must be counted FROM TWENTY YEARS OLD AND UPWARDS.
פס׳: וידבר משה ואלעזר הכהן אותם – דברו אל בני ישראל שהקב״ה צוה למנות אתכם.
ד״א דברו מלשון (תהלים מו) ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו. כלומר הגעתם להימנות ולא סרבו על דברו:
וידבר משה ואלעזר הכהן – במקום אביו. ויתכן שהוא היה פה למשה כמו שהיה אהרן (שמות ד׳:ט״ז).
אתם – כמו: דברו לשלום (בראשית ל״ז:ד׳).
AND MOSES AND ELEAZAR THE PRIEST SPOKE. In place of his father.⁠1 It is possible that Eleazar served as Moses' spokesman as Aaron did.⁠2
WITH THEM. Otam (with them)⁠3 is similar to dabbero (speak…unto him) in speak peaceably unto him (Gen. 37:4).⁠4
1. Now that Aaron was dead, Eleazar spoke God's word to the people.
2. He not only served as spokesman in this case but did so in all other cases.
3. Otam means them. Scripture should have read ittam (with them). Hence Ibn Ezra's comment.
4. Dabbero is irregular, for it is a compound of dabber (speak) and oto (him). Dabbero literally means speak him. We thus sees that Scripture employs the term "him" with the meaning of "with him.⁠" The same applies to the term otam (them). Scripture occasionally employs it with the meaning of "with them.⁠"
וידבר משה ואלעזר הכהן אתם – את דברי הקב״ה שאומר למנות את ישראל.
דבר אחר: אתם – עמם, דוגמא: וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעורייך (יחזקאל ט״ז:ס׳).
וידבר משה ואלעזר הכהן אותם, "Moses and Elazar the priest spoke with them;⁠" They told them that God had commanded that another census be taken. An alternate interpretation: the word אותם (spelled without the letter ו) means that they spoke "with" the people not to the people. Compare Ezekiel 16,60: וזכרתי את בריתי אותך בימי נעוריך, "I remembered My covenant with you made when you were in your youth.⁠".
וידבר משה ואלעזר הכהן אֹתם – הוא כמו עימם, וכמוהו: ׳דַּבְּרוֹ לשלֹם׳ (בראשית לז, ד), כמו שזכר החכם אבן עזרא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וידבר משה ואלעזר הכהן אותם דברו עמם על זאת שצוה המקום למנותם. פירש מלת אותם עמם מפני שהפעול של המדברים בכל מקום הם הדברים כדכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר לא השומעים הדברים גם פירוש הדברים שדברו עמם מה הם ואמר שהם מה שצוה להם המקום שאו את ראש כל עדת בני ישראל והכתוב סמך על הכתוב למעלה ולא הוצרך להזכיר:
לאמר אמרו להם צריכים אתם לימנות מבן עשרים שנה. פירוש מלת לאמר דבקה עם מאמר מבן עשרים שנה ומעלה הבא אחריו כאילו אמר שהמנין שלכם צריך שיהיה מבן עשרים שנה ומעלה שבתחלה דברו עם ישראל דעו שהמקום צוה למנות אתכם וזהו הנרמז בפסוק וידבר משה ואלעזר הכהן אות׳ בערבות מואב על ירדן יריחו ואחר כך חזרו ואמרו להם שהמנין הזה צריך להיות מבן עשרים שנה ומעלה והוא הנרמז בפסוק לאייר מבן עשרים שנה ומעלה ומה שלא כלל שניהם בדבור לאמר מבן עשרים שנה ומעלה הוא מפני שדבור לאמר אין בו רק אופן המנין לא המנין לפיכך הוצרך לומר שדבור וידבר משה ואלעזר הכהן אותם שהוא מאמר סתום הודיעם שהמקום צוה למנותם ובדבור לאמר מבן עשרים שנה ומעלה הודיעם אופן מניינם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ג-ד) לאמר. מבן עשרים שנה ומעלה – משה ואלעזר אמרו לישראל שיאמרו ויגידו כל פרטיהם שהם בני עשרים.
כאשר צוה ה׳ את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים – שאמר אז ״למשפחותם לבית אבותם״ (במדבר א׳:ב׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

דברו עמם על זאת. פירוש, ״אותם״ שכתוב כאן הוא כמו ׳עמהם׳, ואינו פעול, שאין האדם שמדברים אליו פעול, שאין האדם מדובר, אלא הדברים מדוברים, ולפיכך פירש שהוא כמו (אתם) [עמם]. ומפני שהוקשה לו דלמה לא כתב ׳וידבר אליהם׳, לכך פירש שאין הכתוב רוצה לומר שדברו אליהם המצוה, אלא ׳דברו עמהם על זאת׳, כי לשון ׳וידבר אליהם׳ שייך כשהוא מצוה אליהם דבר אחד מפי הקדוש ברוך הוא, וכאן לא היה מצוה להם דבר, רק שדברו עמהם בשביל המנין. כלומר שהיו נושאים ונותנים עמהם איך נעשה למנות, ושייך בזה ״וידבר אותם״, כמי שמדבר עם חבירו בשביל ענין מה. לכך פירש ׳דברו עמהם על זאת׳. ולכך לא כתב גם כן ׳וידבר אתם׳, דאז היה משמע לגמרי שהיה מדבר עמהם ענין אחד שאינו מצוה כלל, אבל לשון ״אותם״, דהוא לשון פעול, משמע שאותו דבר שהיה מדבר אתם – היה על דבר מצוה, שהיו צריכים הם לקבל, ולפיכך כתיב ״אותם״. ומכל מקום לא היה זה המצוה בעצמה, רק שדברו עליהם שיהיו מזומנים לזה, לכך לא כתיב ׳וידבר אליהם׳ כמו בכל מקום:
אמרו להם צריכים אתם לימנות וכו׳. פירוש, שאין פירוש הכתוב שיהיה מלת ״לאמר״ דבק אל מה שאחריו ״לאמר – מבן עשרים שנה ומעלה״ (פסוק ד), ואם כן לא יהיה נזכר שום מנין בכתוב הזה, ויהיה הכתוב חסר, שיאמר ״מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה׳ את משה״, ועדיין לא נזכר כאן שיש למנותם. אלא במלת ״לאמר״ נזכר המנין, דכך פירוש הכתוב ״וידבר אותם לאמר״ ׳צריכים אתם לימנות׳:
דברו עמם על זאת שצוה המקום למנותם. רצונו בזה דמלת אתם קאי אדברים שדברו אל ישראל לאפוקי שלא תפרש כמו אתם שדברו עם ישראל:
צריכים אתם להמנות. דלאמר לא קאי אוידבר משה ואלעזר אלא קאי אשלמטה דהיינו מבן עשרים שנה וגו׳. והכי קאמר קרא וידבר משה ואלעזר הכהן אתם, ר״ל הדברים בערבות מואב על ידרן יריחו ומה הן הדברים שדברו, לאמר מבן עשרים וגו׳ דברו אתם על זאת:
They spoke with them concerning this; that the Omnipresent had commanded to count them. Rashi means to say that the word אתם ["them"] refers to the words that they spoke to Israel, in order to exclude [the alternative], so that you should not understand it like אתם ["with them", meaning] that they spoke with Bnei Yisroel.
You must be counted… For the word "saying" does not refer to "Moshe and Elozor … spoke.⁠" Rather, it refers to that which came afterwards, namely, "From twenty years of age and above…" Thus the verse is saying as follows: "Moshe and Elozor the kohein spoke of them,⁠" meaning these words, "on the plains of Moav, by the Yardein near Yericho.⁠" And what were these words that they said? "Saying from twenty years and above…" This is what they spoke to them about.
וידבר משה וגו׳ בערבות מואב וגו׳ – יש להעיר למה הוצרך לומר בערבות מואב, ואם יש צורך בהודעה זו היה לו להזכירו במצות ה׳ כשאמר ויאמר ה׳ וגו׳, ואולי שנתכוין למה שאמרו ז״ל (שם) משל לרועה וכו׳ כי בהיותם בערבות מואב על ירדן יריחו נגמרה שמירת רועה נאמן והחזירם בחשבון, ולזה גם כן הקדים הכתוב לומר בתחלת הפרשה ויהי אחרי המגפה להעיר שאפילו אחר שהיה בהם המגפה באו לכלל חשבון הראשון, ולטעם זה לא אמר הכתוב ענין זה במצות ה׳ כי דבר זה נוגע למשה להראות שלא הפסידו הצאן על ידו.
ואם תאמר והלא רואני כי ה׳ אמר אליו שאו את ראש, אין כוונתו במאמר זה לקבלם במנין, כי לכשיהיו נמצאים חסרים הרבה אין לו טענה עליו שאינו דומה למציאות הרועה, אלא היתה כוונת ה׳ כדרך שאמרו ז״ל משל לרועה שנכנס זאב לעדרו והרג בהם וכו׳, ומצא משה דרך לעשות חפצו בזמן שהיה צריך למנותם, ואומרו תיבת לאמר במקום זה שאין להם למי יאמרו, פירוש שאמר להם המכוון הרמוז בערבות מואב שהוא רוצה להחזירם במנין כדי שידעו שלא חסרו ממניינם הראשון על ידו. או ירצה כי הוא מונה אותם על פי הנאמר לו מה׳ ולא מלבו לבד הוא מונה אותם.
וידבר משה... בערבות מואב, And Moses spoke…in the wilderness of Moav, etc. Why did the Torah have to write that Moses addressed the people "in the wilderness of Moav?⁠" If the location really was of the essence to our understanding what Moses had to say it should have been mentioned when the commandment was introduced, i.e. in verse 1. The reason may be connected to the Midrash we have quoted that Moses had to hand over the people entrusted to him after they had been counted. You will find that whenever counts took place the location is mentioned by the Torah. When we heard about the number the Israelites comprised at the time of the Exodus, the Torah supplied the location, i.e. Ramses. When the Israelites were counted at the beginning of the Book of Numbers we were told that it was in the desert of Sinai. So it may be no more than natural that here too the Torah decided to supply the location for where the count took place. It was here, near the river Jordan opposite the town of Jericho that the loyal shepherd of the Jewish people, Moses, completed his mission. The Torah mentioned that it was after the plague to show that in spite of the plague which had cost so many Jewish lives the total number of Israelites had not shrunk but had considerably increased when we remember that at the first count the whole tribe of Levi had been included and the number given by the Torah was "approx 600.000.⁠" This was a testimony to Moses's leadership who could prove he had not lost any of his sheep. This then is the reason why the Torah did not write the location in verse 1. The location was not related to the count but to the fact that Moses used the count to complete his mission and "hand over his flock" to God or to a new leader.
You might argue that the introduction שאו את ראש suggests that God did order a census, quite independently of the considerations we have mentioned; the answer is that the words שאו ראש were not intended to demand a census. After all, even if it turned out that the number of the Israelites had shrunk considerably, who would attribute this to their leader? What comparison is there between a shepherd entrusted with sheep and a leader entrusted with people? We would answer that the count now represented the same idea as the one after the golden calf episode. We had been told at the time that when a pack of wolves have attacked a flock, the shepherd counts the remaining sheep to determine the amount of damage he sustained. When many Israelites had died as a result of the golden calf episode, God wanted to count how many had survived. In this instance too, many Israelites had died as the result of the debacle at Shittim so that a count to establish how many had remained alive was called for. Moses exploited this opportunity to do his "own thing,⁠" i.e. to demonstrate that he had not lost any of "the sheep" under his care. By mentioning the location in connection with what Moses said (verse 3) instead of in connection with what God said (verse 1) the Torah was able to make this point. Alternatively, Moses added verse 4 to show that the count was not his own idea but that he carried out God's instructions by conducting it.
אתם – עמם וכן רבים:
על ירדן ירחו – אצל הירדן שהוא נגד עיר ירחו:
וידבר אותם לאמר מבן – פי׳ העביר אותם לפניו זה אח״ז שיאמרו ויגידו כל פרטיהם אשר הם בני עשרים (ליעס זיא פאָרפיהרען אנצודייטען פאן צוואנציג יאהר), וידבר מן ידבר עמים תחתינו שפי׳ ענין הנהגה, ורעו כבשים כדברם ר״ל כמנהגם, ע״ד דבר יום ביומו, ושם דבורה לשרץ העוף (ביענע) ג״כ ע״ש הנהגה, והיא המולכת והמנהגת כל עדת הדבורים והכל נמשכים אחרי׳, ובכתובות י״ז מנהיג העם נקרא מדברא דאומתא, ובדניאל (ג׳ כ״ד) נקראו המנהיגים הדבריא, ובמכדרשב״י (זהר ואתחנן רס״ב) ודברת בם, בעי בר נש לאנהגא גרמיה בהו דלא יסטי וכו׳, בשבתך בביתך, לאנהגא גרמיה בביתיה באורח מישור וכו׳, ובלכתך בדרך לאנהגא במלי דאורייתא וגומר ולדברא גרמי׳ בארחי דאורייתא, ובשכבך לדברא גרמי׳ וכו׳. הנה פירשו ודברת לשון הנהגה. ולשון העברה והנהגה נוהג במנויים, כל העובר על הפקודים, לפי שצריך שיעברו על פני המונה, כמו תעבורנה הצאן ע״י מונה, יעבור תחת השבט, ומזה כסף עובר שענינו עובר על הפקודים. ולא רצה הכתוב להאריך כאן באיזה אופן יהיו נמנים, ושיהיו למשפחותם ולבית אבותם, ושלא יהי׳ כאשר תעבורנה הצאן ע״י מונה כ״א בנתינת בקע לגלגלת (כבריש כי תשא ובר״פ במדבר), לכן סתם הכתוב לאמר כאשר צוה ה׳ את משה ובנ״י היוצאים מא״מ, שאמר אז למשפחותם לבית אבותם; ולרש״י ותרגום צריכים להוספות תיבות על לשון המקרא, ואחרים יעקמו עלינו את המקרא, כי יחברו כאשר צוה ה׳ א״מ אל מבן עשרים שנה, וסיפי׳ ובנ״י היוצאים מא״מ חברו אל מקרא שאחריו ובני ראובן והוא דרך עקש.
דברו את בני ישראל שהם צריכים להמנות, לאמר צריך למנות אתכם מבן כ׳ ולמעלה כאשר צוה ה׳ בפעם אחרת בצאתכם ממצרים.
(ג-ד) וידבר וגו׳ אתם – לא ״ויפקד אֹתם״ אלא ״וידבר אֹתם״: הם קראו כל יחיד ויחיד בשמו, וייחסו אותו לבית פלוני ולמשפחה פלונית, כפי שנאמר במפקד הראשון (לעיל פרקים א–ב): ״למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם״. התכלית העיקרית לא הייתה למנותם כדי לקבוע את מספרם הכולל, אלא לקרוא כל יחיד ויחיד בשמו ולייחס אותו למשפחתו ולשבטו, כדי שידע את תפקידו הלאומי כ״יוצא צבא בישראל״. קריאת כל איש ואיש בשמו העניקה לו תחושת ערך⁠־עצמי, ואפשרה לו להכיר את חשיבות תרומתו לביתו, משפחתו ושבטו, הנותנים את חלקם במילוי התפקיד הלאומי הכללי.
מה שנאמר שם בפירוט בתיבות ״למשפחתם וגו׳ במספר שמות״ וגו׳, מסוכם כאן בקצרה בביטוי ״וידבר אֹתם״: הם ביטאו את שמו של כל יחיד בנפרד. האירוע שהביא למפקד זה, מהווה גם את הסיבה לכך שהכתוב מציין בפירוש שהם ביטאו את שמו של כל יחיד בנפרד. שכן ״הכרזה״ זו של כל אחד ואחד לפי ייחוסו העידה על טהרת המשפחות בענייני אישות. זהו כנראה גם הטעם שדווקא במפקד זה, הוזכרו באופן בולט משפחות כל שבט ושבט.
אולם אין כל ספק ש״קריאה״ זו של שש מאות אלף השמות לא נעשתה על ידי שני אנשים בלבד, אלא משה ואלעזר נסתייעו כאן על ידי הנשיאים, כדרך שמצאנו במפקד הראשון. לפי זה, ״וידבר״ אין פירושו שהם ביטאו בפה אלא שהם הורו לבטא, הם הביאו לידי ביטוי. משה ואלעזר רק נתנו את ההוראה, כמבואר מלשון ״לאמר״ שבסוף הפסוק. הם הורו להכריז כל איש מבן עשרים שנה ומעלה – כפי שנצטוו במפקד הראשון.
טעמי המקרא בפסוק ג ראויים לתשומת לב, שכן האתנחתא מפרידה את ״מואב״ מ״ירדן ירחו״. למעשה נוצרו על ידי כך שני משפטים, והביטוי ״וידבר משה״ וגו׳ ממלא תפקיד כפול: ״וידבר וגו׳ אֹתם בערבת מואב״, ״וידבר וגו׳ אֹתם על ירדן ירחו״. דבר זה מעניק למפקד תכלית כפולה: ״בערבת מואב״, המתייחס למעשה פעור שהתרחש שם; ו״על ירדן ירחו״, כהכנה לכיבוש הארץ העתיד לבוא (עיין פירוש פסוק נג).
וידבר משה: מלשון הנהגה. שהיו מפוזרים בערי עבר הירדן, ורק המחנה ואהל מועד היו במקום אחד. וכאשר נצטוו להמנות הכריז משה ואלעזר שכל מי מבן עשרים שנה יבא למקום המיועד, ונדברו כולם לערבות מואב.
וידבר משה ואלעזר הכהן אתם כו׳ לאמר – עיין רש״י וראב״ע. ויתכן, כי במספר ראשון צוה ה׳ שיקחו ראשי העדה נשיאי השבטים להמנין, כמו שאמר ריש נשא, אולם כעת אשר נשיא שבט גרם ליפול ע״י כ״ד אלף מישראל נפסלו כל הנשיאים ממדרגתם, וא״כ כשהיו הנשיאים הם היו המדברים אל ישראל לדעת המנין, אולם כעת היו הם המדברים אל ישראל בעצמם אודות המנין, ולכן אמר להלן וידבר משה אל ראשי המטות, וזה לכבדן ולפייסן. ודו״ק.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״במשך חכמההכל
 
(ד) מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהֹוָ֤הי״י֤ אֶת⁠־מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּצְאִ֖ים מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
"Take a census, from twenty years old and upward; as Hashem commanded Moses and the Children of Israel.⁠" These are those that came out of the land of Egypt.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כְּמָא דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִּנְפַקוּ מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם.
From a son of twenty years and upward, as the Lord commanded Moshe, and the sons of Israel who went forth from the land of Mizraim.
מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כְּמָא דְּפַקֵּיד ה׳ יָת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִּנְפַקוּ מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם
״הַיֹּצְאִים – דִּנְפַקוּ״. אף שהפסוק נקט בלשון הווה, אונקלוס לא תרגם ״דְּנָפְקִין״ אלא ״דִּנְפַקוּ״ – לשון עבר, על פי העניין.
מן בר עשרין שנין ולעיל היך מה די פקד י״י ית משה ובני ישראל דנפקו פריקין מן ארעא דמצריםא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן ארעא דמצרים״) גם נוסח חילופי: ״מארעא דאימוראי״.
מבר עשרין שנין ולעילא היכמא דפקיד י״י ית משה ובני ישראל דנפקו מארעא דמצרים.
(You are to number them) from a son of twenty years and upward, as the Lord commanded Mosheh and the sons of Israel when they came out of the land of Mizraim.
מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא כַּמַא כַּאןַ קַד אַמַרַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ וַבַּנִי יִסרַאאִיל אַלכַ׳ארִגִּיןַ מִן בַּלַדִ מִצרַ
מבן עשרים שנה ומעלה, כמו שכבר צוה ה׳ את משה ואת-בני ישראל היוצאים מן ארץ מצרים.
כאשר צוה וגומ׳ – שיהאא מניינכם מעשרים שנה ומעלה, שנאמר: כל העובר על הפקודים וגו׳ (שמות ל׳:י״ג).
א. כן בכ״י אוקספורד 165, ברלין 514, וטיקן 1, סינסינטי 1, פריס 154, פרמא 3204, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1, המבורג 13: ״שיהו״. בכ״י אוקספורד 34: ״שהרי״.
מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה וגו' FROM TWENTY YEARS OLD AND ONWARDS, EVEN AS [HASHEM] HAS COMMANDED [MOSHE AND THE CHILDREN OF ISRAEL, WHO CAME FORTH FROM EGYPT] – that the counting of them (of those who came out from Egypt) should be from twenty years old and upwards, as it is said.: "Every one that passes among them that are numbered [shall be from twenty years old and upwards]" (Shemot 30:14).
פס׳: מבן עשרים שנה ומעלה – ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. כי כל היוצאים כבר נמנו במדבר סיני ובניהם אשר קמו תחתם נמנו בערבות מואב:
מבן עשרים שנה – והטעם: שנשאו כאשר צוה י״י את משה.
וטעם ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים – כי היו בספורים רבים מיוצאי מצרים, והקרוב להיותם חצים.
והחל מראובן כספורים הראשונים במדבר סיני (במדבר א׳:כ׳).
FROM TWENTY YEARS OLD AND UPWARD. This means that they took the sum of the people1 as God commanded Moses.
[AND THE CHILDREN OF ISRAEL, THAT CAME FORTH OUT OF THE LAND OF EGYPT.] Scripture states the aforementioned because there were many among those who were numbered who came out of Egypt.⁠2 They most likely came to about half the number of the Israelites. Scripture starts with Reuben in imitation of the manner in which the Israelites3 were first numbered in the wilderness of Sinai.
1. In other words, From twenty years old and upward is short for: they took up the sum of the people from twenty years old and up.
2. Those who were under the age of twenty when they left Egypt did not die in the wilderness.
3. See Num. 1:20.
כאשר צוה ה׳ את משה ובני ישראל היוצאים – שהיו נמנין מבן עשרים, כמו כן נמנו כאן מבן עשרים. ולפי שחלוקת הארץ שייכא ביוצאי מצרים לדברי הכל, הזכיר כאן יוצאי מצרים.
אוכאן הזכיר שם המשפחות, אבל במדבר סיני לא הזכיר שם המשפחות.
ולפי הפשט: לא כל בני השבטים עלו למשפחה, כי יש מהם שלא היו להם בנים {רבים}⁠ב ונקראים על משפחותג אחיהם שהיתה משפחתם מרובה, ונטמעו בהם ולא היה להם שם לעצמן, כגון בבני שמעון שאינו מונה משפחות לאהד ולצוחר (בראשית מ״ו:י׳). וגם מבני אשר, ישוה (בראשית מ״ו:י״ז) לא מנה לו משפחה, ונטמעו בני ישוה עם בני ישוי (במדבר כ״ו:מ״ד). ופעמים שאין המשפחה נקראת אלא {על}⁠ד בני בניהם, כגון: לזרח משפחת הזרחי (במדבר כ״ו:י״ג), ולא מצינו זרח בבני שמעון (בראשית מ״ו:י׳)1 אלא מבני בניו היה, והיה גדול ונתלה בו המשפחה. וכן אצבוןה (בראשית מ״ו:ט״ז), וכן ארד ונעמן (במדבר כ״ו:מ׳) שהיו בני בלע. ומדקאמר: לבלע משפחת הבלעי (במדבר כ״ו:ל״ח), {מכלל}⁠ו שהיו לבלע בנים אחרים שנקראו על שמו, שהוא אומר למכיר משפחת המכירי (במדבר כ״ו:כ״ט). ויש מהם שנשתנו שמם קצת, כגון: ימואלז (בראשית מ״ו:י׳) – נמואל (במדבר כ״ו:י״ב), חושים (בראשית מ״ו:כ״ג) – שוחם (במדבר כ״ו:מ״ב), אחי (בראשית מ״ו:כ״א) – אחירם (במדבר כ״ו:ל״ח), חופיםח (בראשית מ״ו:כ״א) – שפופם (במדבר כ״ו:ל״ט).
1. אולם, עיין דברי הימים א ד׳:כ״ד.
א. מ״וכאן הזכיר שם המשפחות ... להם בנים {רבים}״ מופיע בכ״י מינכן 52 בסוף הביאור לפסוק א׳, אך משפט זה מהווה תחילתו של הביאור על פסוק ד׳ ומקומו כאן, כפי שיוצא מהערת הסופר כאן: ״ובזה המניין מנה ו׳הזכיר׳ עד ל׳שלא היה להם בנים׳ כבר פירשתי לעיל״.
ב. ההשלמה מספר הג״ן.
ג. בכ״י מינכן 52: המשפחות.
ד. השלמה מספר הג״ן.
ה. בכ״י מינכן 52: אצבעון.
ו. ההשלמה מספר הג״ן.
ז. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: ימול.
ח. כן בכ״י מינכן 52 ובספר הג״ן. אולם, סביר שהכוונה למפים, וכן ברש״י.
כאשר צוה י״י את משה ובני ישראל היצאים מארץ מצרים – שיהיו נמנים מבן עשרים שנה ומעלה כמו כן נמנו מבן עשרים שנה ומעלה.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
כאשר צוה ה' את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים .⁠"as the Lord God had commanded Moses and the Children of Israel when they were departing from the Land of Egypt.⁠" At that time the males twenty years and older had also been counted. (Rashi and B'chor shor)
מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה׳ את משה – רוצה לומר שאמרו להם למנותם מבן עשרים שנה ומעלה, וכן עשו, כאשר ציוה ה׳ את משה. והכתוב אחז דרך קצרה, להיות זה הענין מובן בעצמו.
ובני ישראל היֹצאים מארץ מצרים – לפי שלא נגזרה מיתה במדבר על יוצאי מצרים כי אם על אשר היו מבן עשרים שנה ומעלה בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, וכבר היו אז שָׁם רבים למטה מעשרים שנה, בא להגיד בזה המקום שלא מתו אלו במדבר, ולזה היו בסְפוּרים בזה המקום רבים שהיו מיוצאי מצרים, ולזה אמר שמָנוּם עתה. ואין לָאומר שיאמר שלא מנו עתה כי אם הנשארים מיוצאי מצרים שלא היו בני עשרים שנה במספר האחד, כי כבר אמר: ׳שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו׳⁠ ⁠׳ (פסוק ב), ולזה יחוייב שימנום כולם, רוצה לומר מה שהיה מהם מבן עשרים שנה ומעלה. ואין צורך להאריך עוד בזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כאשר צוה וגו׳ שיהא מנינם מבן עשרים שנה ומעלה שנאמר כל העובר על הפקודים וגו׳. הוצרך לפרש מאמר כאשר צוה י״י שהוא מורה על האמור בפרשת כי תשא כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה ולא על האמור כאן מבן עשרים שנה ומעלה ולא על האמור בפרשת במדבר מבן עשרים שנה ומעלה מפני שמאמר כאשר צוה י״י את משה לא יאמר אלא למי שכבר ידע זה מתחלה וזה הצווי עדיין לא נודע ואיך יאמר להם כאשר צוה י״י את משה לפיכך הוצרך לומר שהוא מורה על מה שנאמר בפרשת כי תשא כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה שכבר ידעו זה מתחלה וגם שהצווי ההוא ליוצאי מצרים כמו שכתוב כאן ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים והאמור כאן לא היה רק לבאי הארץ ומה שאמר שהוא מורה על האמור בכי תשא ולא על האמור בפרשת במדבר שמא י״ל מפני שהצווי של כי תשא מורה על כל המניינים שבכל דור ודור ונכלל גם זה תחת הצווי ההוא אבל הצווי של פרשת במדבר אינו רק על אותו מנין ואין זה תחת הצווי ההוא:
ולפי שלא יפחדו באמרם הן רבים עתה עם הארץ ותתמעט מפני זה נחלת הארץ לכן אמר ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים רוצה לומר שאל היוצאים ממצרים תתחלק הארץ. ולכן לא תתמעט הנחלה בסבת רבוי הבנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

לאמר מבן עשרים שנה ומעלה; Moses and Eleazar told the Israelites to inform them with a list of all the details of the males who had attained the age of 20. This was parallel to what we were told in Numbers chapter 1 at the previous census, hence the words “as God had commanded,” etc.; if these words had referred to what occurred now there would have been no need for this phrase. At that time God’s instructions had included the words: “according to their families, the houses of their fathers,” i.e. the co-operation of each family in the census had been requested.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שיהיה מנינכם וכו׳. פירוש, ״כאשר צוה ה׳⁠ ⁠⁠״ דכתיב, רוצה לומר כאשר צוה שיהא מנינכם מבן עשרים שנה, דכתיב (שמות ל, יג) ״כל העובר על הפקודים״. ואין ״כאשר צוה ה׳⁠ ⁠⁠״ פירושו שצוה שיהיו נמנים, דאין מנין זה שצוה למנותם עתה שום ענין אל מנין שנצטוו ישראל כשיצאו ממצרים – שיאמר שיהיו נמנים עתה כאשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל היוצאים מארץ מצרים, אלא לענין עשרים שנה קאמר, שיהא מנין זה מבן כ׳ כמו שנצטוו ישראל כשיצאו ממצרים למנותם מבני עשרים, שהמנין דין אחד לו להמנות מבן עשרים:
ואם תאמר, סוף סוף קשיא, למה תלה הכתוב במנין שהוא בפרשת כי תשא (שם), שעתה גם כן נצטוה בפירוש למנותם מבן עשרים. ויש לומר, משום כך תלה מנין זה במנין של פרשת כי תשא, דכך פירושו, מבן עשרים שנה ולמעלה כאשר צוה הקדוש ברוך הוא למנות כאשר יצאו ממצרים כשנמסרו ישראל למשה, ועכשיו כאשר בא למסור אותם ליהושע יש למנות אותם גם כן מבן עשרים, כמו בראשונה כאשר באו ישראל ליד משה, וכמו שהביא המשל למעלה (רש״י פסוק א) . והשתא לא הוי אלא טעמא, שנתן לך טעם למה צוה למנות אותם עתה מבן עשרים:
שנ׳ כל העובר על הפקודים וגו׳. וא״ת למה מביא פסוק הנאמר בפ׳ כי תשא ולא מביא פסוק דכתיב כאן שנאמר שאו את ראש וגו׳ מבן כ׳ שנה וגו׳. וי״ל משום דק״ל דכאשר צוה משמע דכבר צוה להם וגם ישראל יודעין כבר וצווי דהכא עדיין לא ידענו אלא כשאמר להם משה. וע״ק לרש״י ל״ל למיכתב ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים, לא הל״ל אלא ובני ישראל, ותו לא. לכך הוצרך לפרש ולהביא אותו פסוק האמור בכי תשא, דאותו ציווי לא נאמר אלא ליוצאי מצרים. וא״ת מ״מ הי׳ לו להביא מפסוק הנאמר בפרשת במדבר סיני. וי״ל דמניין הנאמר בפרשת במדבר סיני לא הי׳ אלא לפי שעה ביום הקמת המשכן ולא לדורות אבל המניין שנ׳ בכי תשא נאמר אף לדורות, דמשמע כי תשא את ראש וגו׳, לעולם כשתמנה אותם לא תמנה אלא מבן כ׳ שנה:
As it is said "everyone passing by to be counted, etc.⁠" You might ask: Why does Rashi bring the verse that is stated in Parshas Ki Sisa, rather than bring the verse that is written here, as it says "count…from twenty years of age…" (v. 2)? The answer is that Rashi is answering [another] question: "As [Hashem] commanded" implies that he had already commanded them, and that Yisroel already were aware of this. However they did not know about this command until Moshe told it to them. Rashi had another difficulty: Why it is written, "Bnei Yisroel who had left Egypt"? It should have merely written "Bnei Yisroel" and no more! Thus Rashi was obliged to explain [differently] and to bring the verse stated in Ki Sisa, for that command was only said to those who left Egypt. You might ask [further]: Nonetheless, he should have brought the verse stated in Parshas Bamidbar (1:3). The answer is that the count mentioned in Parshas Bamidbar was only a temporary measure on the day that the Mishkon was erected, but it was not [to apply] for future generations. However the count mentioned in Ki Sisa was also said for future generations, for [the command], "When you count…" implies that whenever you count them, only count those from twenty years of age.
מבן עשרים שנה – צריך לדעת למה לא הזכיר המספר שעליו חוזר מאמר מבן עשרים, ואם סמך שעל המספר הוא אומר כאמור בסמוך, אם כן גם מאמר מבן עשרים וגו׳ היה לו לסמוך שהוזכר בסמוך ולא יצטרך להזכירו, ולפי מה שפירשתי בפסוק שלפני זה שבא המספר בערבות מואב גם כן להראות שלא חסרו על ידו יתחייב הדבר למנות גם הקטנים שזולת זה אין שבח שלא חסרו כי לעולם חסרו אלא שגדלו הגדיים ונעשו תישים, ויש מקום לומר כי לכלן מנה, לזה אמר מבן כ׳ שנה, ונתן הכתוב טעם לדבר כאשר צוה ה׳ כי אם היה הדבר מצד משה לבד להחזיר הצאן במנין ולא היה דבר ה׳ אלא לצותו על הדבר דכתיב שאו את ראש וגו׳ לא היה משה מונה את ישראל לרצונו הגם שיהיה לו טעם בדבר, לזה לא מנה אלא מבן עשרים כאשר צוה וגו׳.
ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים – אין ידוע הכוונה במאמר זה, וראב״ע אמר כי ירצה לומר שהיו בספורים רבים מיוצאי מצרים, ואין טעם למה יודיע הכתוב ענין זה, ועוד ודאי שאני יודע שהיו בהם מיוצאי מצרים שלא נגזרה גזירה אלא על היוצאים מבן עשרים, ואולי שכוונת הכתוב היא להודיעך שנמנו ונמצאו בני ישראל כמספר היוצאים מארץ מצרים לא כמספר שבפרשת במדבר, ששם היו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ומספר זה עלה לשש מאות אלף ואלף ושבע מאות ושלשים שחסר למספר במדבר, ואין חיוב על משה אלא להחזיר במנין שהופקדו אצלו בתחלה והנה הוא מספרם שלם, ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך ובני ישראל עלה מניינם למנין היוצאים וגו׳ ולא למטה מהם. או ירצה על זה הדרך כי מספרם היה כסדר מספר היוצאים מארץ מצרים שמנו למשפחות דכתיב (בראשית מו) בני ראובן חנוך ופלוא בני שמעון ימואל וימין וגו׳, כמו כן מספר זה היו מונים למשפחות כרשום בענין ולא כדרך שנמנו במדבר סיני שלא הוזכר שם פרטי המשפחות.
מבן עשרים שנה ומעלה, from twenty years old and up, etc. Why doesn't the verse tell us the subject matter this number is relevant to as it had done in verse two? Did Moses expect the Israelites to guess the significance of this number? If that were to be assumed, why did the Torah trouble itself in verse two to provide the information that people fit for military service were to be counted? According to what I have explained on verse three that the number (census) and the location i.e. the wilderness of Moav, were interconnected seeing that the objective of the census was to demonstrate that the number of Israelites had not diminished during the years Moses had been in charge, even the younger members of the people ought to have been counted in order to establish Moses' claim. What good would it do the people if the numbers of men fit for military service had not decreased but the number of potential soldiers had decreased due to the families being smaller or mostly girls being bom? Perhaps someone really thought that all the Israelites were counted on this occasion in order to prove Moses' claim that the people were at least as numerous as when Moses had taken over. To prevent us from arriving at that conclusion, the Torah repeated that only males above the age of twenty were included in this census. The reason Moses did not count people younger than twenty was "as God had commanded Moses.⁠" Had the census been up to Moses' discretion alone, Moses would not have bothered to count the Israelites at all, neither the men of military age nor the ones younger or older. By writing the words: "as God commanded Moses,⁠" the Torah states that the entire census was God's idea. This being so, there was no reason to include any age category in such a census which had not been included in a previous census.
ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים, and the children of Israel who took part in the Exodus from Egypt. It is quite unclear what the Torah intended with these words. Rabbi Avraham ibn Ezra suggests that the Torah meant that many of the people who were being counted now had actually taken part in the Exodus. Even if he is correct, why would the Torah consider it necessary to tell us about this at this point? Moreover, who needed Rabbi Ibn Ezra to tell us this? It is quite clear that many of the people who were below the age of twenty at the Exodus must have been included in this census! After all, the decree that the generation of the Exodus were to die in the desert after the debacle with the spies had applied only to people who had already reached the age of twenty either at the time of the Exodus or at the time the spies came back with their report! Perhaps it was the intention of the Torah to inform us that the result of this census produced a number equal to that of the census at the time the Israelites left Egypt as opposed to the number which resulted at the time the Israelites were counted at the beginning of the Book of Numbers. At that time the total amounted to 603,550 whereas this time the total was 601,730. In other words, the number was slightly lower than it had been some 38 years ago. The message then would be that Moses was not obligated to hand over to Joshua the same number of fighting men he had been able to muster at the time when he counted them earlier. The important thing was that he could show that he did not hand over fewer men than at the time of the Exodus. The census did prove this. [You will recall that I pointed out that the number at the Exodus included at least approx. 20.000 Levites so that Moses handed over far more men than he had at the time. Ed.] Another meaning of the words in question may be this: The number i.e. the census of Israelites on this occasion followed the same pattern as it had when they left Egypt, i.e. according to the houses of the respective tribal heads; Reuben according to the families of Chanoch, Phalu, Chetzron, and Carmi. Similarly, Shimon according to its tribal heads, i.e. Nemuel, Yamin, Yachin, Zerach and Shaul. This was in contrast to the count at the beginning of the Book of Numbers where the families of the tribes are not featured separately at all.
מבן עשרים שנה ומעלה – זהו מאמר בפני עצמו מוסב על מלת לאמר שבפסוק הקודם, ר״ל שזה היה דבר משה ואלעזר עם ישראל שיהיו נמנים מבן עשרים ומעלה:
כאשר צוה ה׳ את משה ובני ישראל – אינו שב על המצוה שצוה עתה למשה ולאלעזר, אבל מלת צוה היא עבר שכבר נשלם, וביאורו כאשר כבר צוה אל משה ואל בני ישראל היוצאים מארץ מצרים, שימנו מהם מבן עשרים כן עתה לא ימנו פחות מבן עשרים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

מבן עשרים שנה ומעלה – ר״ל כי בפעם הראשון שנמנו בצאתם מארץ מצרים אחר יהכ״פ לא הקפיד רק שיהיו נמנים כמה יש בהם שהם מבן עשרים ומעלה ולא הקפיד אז לפקדם לפי המשפחות ויתר ענינים שהקפיד עליהם במנין השני שמנה אותם בא׳ באייר, אבל במנין השני צוה להשגיח על חמשה ענינים, כמ״ש בפי׳ במדבר והוא [א] שיהיו למשפחתם לבית אבותם, [ב] שיהיו זקניהם בראשיהם, [ג] במספר שמות, [ד] כל זכר לגלגלותם, [ה] כל יצא צבא, עיי״ש בפירושי, חוץ ממה שצוה שימנו רק מבן עשרים ומעלה שזה נצטוו גם במנין הראשון, ועתה במנין זה הזכיר לבית אבותם ולא הזכיר למשפחותם ולא הזכיר שיהיו במספר שמות ולגלגלותם, ומזה ידע משה שמנין זה דומה למנין הראשון שמנה אותם בעת יצ״מ אחר יוהכ״פ שהי׳ העקר שימנו מבן עשרים שנה ומעלה ואינו מקפיד על יתר הפרטים כי מנין זה לא היה צריך רק לדעת סכום האנשים שהגיעו לעשרים, וא״צ להתיחס על משפחותם ויתר הדברים שהקפיד במנין השני, וז״ש וידבר משה ואלעזר – ר״ל שדברו אליהם שא״צ להקפיד רק שימנו מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה׳ את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים – ר״ל במנין הראשון שלא הקפיד רק שימנו כמה יש בהם שהם מבן עשרים שנה ומעלה:
כאשר צוה ה׳ וגו׳ היוצאים מארץ מצרים: דכאן לא פירש ה׳ האיך יעמדו למנין, אבל התם פירש שיהיו ״במספר שמות לגולגלותם״ וכמבואר שם (א,יח), והודיע הכתוב שהיה המנין כאן גם כן באותו האופן.
מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה׳ היוצאים מארץ מצרים – יפלא למה ליה להזכיר מה שהיה, הלא עכשיו צוה אותם. ונראה, דהמכוון דהם דברו שלא ימנו אותם במנין, שאסור למנות ישראל אם לא ע״י דבר אחר, וכאן מנו אותם ע״י מחצית השקל, שהיו חייבים לקרבנות הצבור. ואולי לזה כוון רש״י, וצ״ל ברש״י כמו שנאמר כל העבר על הפקודים כו׳ יתן תרומת ה׳. ויעוין סוף ברכות בדבר דוד.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמההכל
 
(ה) {שני} רְאוּבֵ֖ן בְּכ֣וֹר יִשְׂרָאֵ֑ל בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֗ן חֲנוֹךְ֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַחֲנֹכִ֔י לְפַלּ֕וּא מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּלֻּאִֽי׃
Reuben, the firstborn of Israel, the sons of Reuben: of Hanoch, the family of the Hanochites; of Pallu, the family of the Palluites;
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ זַרְעִית חֲנוֹךְ לְפַלּוּא זַרְעִית פַּלּוּא.
Reuben, the first-born of Israel: the sons of Reuben, Hanok, the family of Hanok; Phallu, and the family of Phallu;
רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי
רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ זַרְעִית חֲנוֹךְ לְפַלּוּא זַרְעִית פַּלּוּא
מִשְׁפָּחָה בעברית – קו אופקי, זַרְעִית בארמית – קו אֲנָכִי
א. השמות שִׁפְחָה ומִשְׁפָּחָה נגזרו משורש ״שפח״ הקרוב לשורש ״ספח״ שעניינו ״הקיבוץ והדיבוק ואסיפת דבר אל דבר״ כגון ״מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמואל א כו יט).⁠1 לפי זה השם מִשְׁפָּחָה מציין בנים ונכדים המסתפחים להורים שהם גרעין בית האב. ואולם במובנה הרחב כוללת מִשְׁפָּחָה גם קרובים שאינם מזרע ההורים כגון ״ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אליו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ״ (במדבר כז יא). נמצא שאין מִשְׁפָּחָה צאצאים הבאים בקו אֲנָכִי בלבד אלא גם קרובים הנספחים לאב בקו אופקי כגון אחיו, אחיותיו וקרוביהם. לעומת זאת הארמית מביעה את רעיון המִשְׁפָּחָה באמצעות ״זַרְעִי״ המבטא בעיקר המשכיות וצאצאים, השווה ״אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט״ (דברים כט יז) ״אוֹ זַרְעִי אוֹ שִׁבְטָא״. אולם למרות ש״זַרְעִי״ מייצג כאמור בארמית את הקו האֲנָכִי, מ״מ כיוון שהוא התרגום הקבוע לשם מִשְׁפָּחָה, תרגם ״וּלְזַרְעִיתִי״ גם בפסוק ״אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי״ (בראשית כד לח) שנאמר באברהם, אף על פי שכוונתו למשפחת נחור שאינה מזרעו. ואילו בפסוקנו ״מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי״ תרגם ״זַרְעִית חֲנוֹךְ״, כצורת הנסמך.⁠2 אבל ״בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ״ (ויקרא כ ה) ״וּבְסַעֲדוֹהִי״ עיין שם הטעם.
מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי – זַרְעִית חֲנוֹךְ
ב. הואיל ושם פרטי לא יבוא בארמית ביידוע או בתוספת יו״ד הכינוי הוצרך לתרגם ״מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי״ – ״זַרְעִית חֲנוֹךְ״, ״אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי״ (ז) ״זַרְעֲיָת רְאוּבֵן״ וכן בכל הפרק, אף על פי שהפסיד בכך דרשת חז״ל המובאת ברש״י.⁠3
ובדפוסים מצויים השתבשו כמה מן השמות והוסיפו בהם יו״ד ולפעמים גם ה״א, כגון ״מִשְׁפַּחַת הָאַרְדִּי... מִשְׁפַּחַת הַנַּעֲמִי״ (מ) שתרגמוהו ״זַרְעִית הָאַרְדִּי ... זַרְעִית נַּעֲמִי״. ואולם הנוסח הנכון הוא: ״זַרְעִית אַרְדְּ ... זַרְעִית נַעֲמָן״, וכן ״לַאֲרוֹד זַרְעִית אֲרוֹד״ (יז) ״לְפֻוָּה זַרְעִית פֻּוָּה״ (כג) [ולא: אֲרוֹדִי, פּוּנִי], כהערת המפרשים.⁠4
אבל שמות אומות באים בתצורה ארמית כגון ״מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר״ (בראשית י יא) ״נְפַק אַתּוּרָאָה״; יצאו האשורים. ״וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם״ (שמות יד ט) ״וּרְדַפוּ מִצְרָאֵי״, המצרים. והוא הדין בשמות המסתיימים ביו״ד כגון ״הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי״ (דברים ז א) ״חִתָּאֵי וְגַרְגִּישָׁאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי״.
1. אטימולוגיה עממית הנתמכת מ״שרשים״ לריב״ג ורד״ק ערכי שפח-ספח. וכן פירש רש״י ״וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן״ (ישעיהו ג יז) – לשון צרעת כמו מִסְפַּחַת הִיא, ועל שנכתב בשי״ן דרשו בו רבותינו שתעשנה שפחות מכודנות. ויש שדרשוהו שהרבה בהן משפחות משפחות של כנים״.
2. אבל המיוחס ליונתן תרגם ״משפחת החנכי״ – ״גְּנִיסַת חֲנוֹךְ״ כארמית השומרונית. וכמוהו רבים בתרגום כתובים כגון, ״כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם״ (תהלים כב כח) ״כָּל גְּנִיסַת עַמְמַיָּא״, ״בֵּית הָמָן״ (אס׳ ח ב) ״גְנִיסֵיהּ דְהָמָן״ וכדרך שציין ״מתורגמן״, ערך גנס. אבל ב״ערוך השלם״ (שורש גנס) ביאר כי גֶּנִיסִיאַ או גֶּנוּסִיאַ מוצאם מן היונית ומשמעם ייחוס או משפחה. ומכאן ״יום גניסיא״, שהוא יום הולדת כבתרגום ירושלמי ״יום הלדת את פרעה״ (בראשית מ כ) ״יום גינסיא דפרעה״ וכן במשנה ״יום גניסא של מלכים״ (עבודה זרה א ג).
3. ״משפחת החנכי – לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים מה אלו מתיחסין על שבטיהם, סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקדוש ברוך הוא שמו עליהם, ה״א מצד זה ויו״ד מצד זה, לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם״.
4. יא״ר, ״אוהב גר״ ו״מרפא לשון״. אבל ״לחם ושמלה״ שיער שאולי אצל פֻּוָּה יש לגרוס ״זַרְעִית פּוּנִי״, כי גם בלשון הקודש השתנה שמו: ״לְפֻוָה מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי״.
ראובן בכוריהא דישראל בנוי דראובן חנוך דזרעיית⁠(י)⁠הב דבנוי דחנכי לפלוא זרעייתה דבנוי דפלואי.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״בכוריה״) גם נוסח חילופי: ״בוכרה״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בכוריה״) גם נוסח חילופי: ״בוכרא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דזרעיית⁠(י)⁠ה״) גם נוסח חילופי: ״זרעייתה״.
ראובן בוכרא דישראל בנוי דראובן חנוך גניסת חנוך לפלוא גניסת פלוא.
Reuben, the first-born of Israel: the sons of Reuben, Hanok, the family of Hanok; of Phallu, the family of Phallu;
(ה-יד) רְאוּבֵן... מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (שיר השירים ד׳:י״ב) ״גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה״ רַבִּי יוּדָן בַּר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנוֹת בּוֹגְרוֹת וְלֹא נִפְנָה לְהַשִּׂיאָן, וְהָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם וְשָׁהָה שָׁם שָׁנִים הַרְבֵּה. עָמְדוּ הַבָּנוֹת וְנִתְעַסְּקוּ לְעַצְמָן וְנִשְּׂאוּ לַאֲנָשִׁים, וְהָיְתָה כָּל אַחַת נוֹטֶלֶת חוֹתָמוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ וְסְמַנְטְרִין שֶׁלּוֹ לְאַחַר יָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ מִמְּדִינַת הַיָּם וְשָׁמַע הַבְּרִיּוֹת מְלִיזִין עַל בְּנוֹתָיו וְאָמְרוּ שֶׁזָּנוּ בְנוֹתָיו שֶׁל מֶלֶךְ. מֶה עָשָׂה, הוֹצִיא כָּרוֹז וְאָמַר כָּל עַמָּא יִפְּקוּן לְקוֹמְפּוֹן. קָרָא לַחֲתָנוֹ הָרִאשׁוֹן, אֲמַר לֵיהּ מִי אַתְּ. אֲמַר לֵיהּ, חֲתָנְךָ. הוֹצִיא חוֹתָמוֹ. אֲמַר לֵיהּ שֶׁל מִי הוּא זֶה. אֲמַר לֵיהּ, שֶׁלִּי. הוֹצִיא סְמֶנְטְרִין שֶׁלּוֹ. אֲמַר לֵיהּ שֶׁל מִי הוּא זֶה. אֲמַר לֵיהּ, שֶׁלִּי. וְכֵן לַשֵּׁנִי וְכֵן לַשְּׁלִישִׁי. אָמַר הַמֶּלֶךְ בְּנוֹתָי נִתְעַסְּקוּ בְּעַצְמָן וְנִשְּׂאוּ וְאַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁזָּנוּ בְּנוֹתָי. כָּךְ, לְפִי שֶׁהָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים שֶׁהֵן בְּנֵיהֶן שֶׁל מִצְרִים בְּנַפְשׁוֹתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיוּ שַׁלִּיטִין לֹא כָל שֶׁכֵּן בִּנְשׁוֹתֵיהֶן. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַהֵרָיוֹן וְאָמַר לוֹ צַיֵּר הַוָּלָד בִּדְמוּת אֲבוֹתָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב רְאוּבֵן... מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי, שִׁמְעוֹן... מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי, אֲמַר רַבִּי מָרִינוּס כְּאִינִשׁ דַּאֲמַר בָּרוּנִי סַבְרוּנִי סַבּוֹי. אֲמַר רַבִּי אִידִי הֵ״א בְּרֵישָׁא דְתֵיבוּתָא וְיוֹ״ד בְּסוֹפָהּ, יָהּ מֵעִיד עֲלֵיהֶם שֶׁהֵן בְּנֵיהֶן שֶׁל אֲבוֹתֵיהֶם, וּמַה טַעַם, (תהלים קכ״ב:ד׳) ״שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָה עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל״ שֶׁהֵן בְּנֵיהֶן שֶׁל אֲבוֹתֵיהֶם. רַבָּנַן אָמְרֵי ״גַּן נָעוּל״. אֵלּוּ הַבְּתוּלוֹת. ״[גַּל נָעוּל״. אֵלּוּ הַבְּעוּלוֹת]. ״מַעְיָן חָתוּם״. אֵלּוּ הַזְּכָרִים. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן ״גַּן נָעוּל״ ״גַּל נָעוּל״ שְׁתֵּי פְעָמִים, כְּדַרְכָּהּ וְשֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בָּאתָה שָׂרָה לְמִצְרַיִם וְגָדְרָה עַצְמָהּ מִן הָעֶרְוָה וְנִגְדְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים בִּזְכוּתָהּ. אֲמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא כְּדַאי הָיָה גִּדּוּר עֶרְוָה שֶׁיִּגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בִּזְכוּתוֹ. אֲמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. {א} שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן נְחָתִין רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן סָלְקִין. {ב} שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, (בראשית מ״ה:ב׳) ״כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם״ וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיָה מְדַבֵּר. {ג} וְשֶׁלֹּא הָיָה בָהֶן לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״א:ב׳) ״דַּבֶּר נָא בְאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ״, אַתָה מוֹצֵא שֶׁהַדָּבָר הָיָה מֻפְקָד אֶצְלָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן שֶׁהִלְשִׁין עַל חֲבֵרוֹ. וְעַל שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי בַּת אַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב, דִּכְתִיב ״וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן״. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בִּזְכוּת שֶׁגָּדְרוּ עַצְמָן מִן הָעֶרְוָה בִּזְכוּתָן נִשְׁלְחוּ מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד׳:י״ג) ״שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים״, אַל תִּקְרֵי ׳שְׁלָחַיִךְ׳ אֶלָּא ׳שְׁלוּחַיִךְ׳, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה״.
הוּא דָתָן וַאֲבִירָם – (כָּתוּב בְרֶמֶז ס״ב).
בְּהַצֹּתָם עַל ה׳ – אֲמַר רַב חִסְדָּא כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּאִלּוּ חוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּהַצֹּתָם עַל ה׳⁠ ⁠⁠״.
וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ – (כָּתוּב בִּתְחִלַּת פָּרָשַׁת בֹּא).
וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח – בְּמַתְנִיתָא תְּנָא קֹרַח מִן הַבְּלוּעִים, דִּכְתִיב (פסוק י) וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח, וּמִן הַשְּׂרוּפִים, דִּכְתִיב ״בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת״ וְקֹרַח בַּהֲדַיְהוּ.
וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ – לֹא חַיִּין וְלֹא נִדּוֹנִין. תָּנָא מָקוֹם נִתְבַּצֵּר לָהֶן בַּגֵּיהִנָּם, וְעָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶן וְאָמְרוּ שִׁירָה.
וַיִּהְיוּ לְנֵס – כֵּיוָן שֶׁנִּבְלְעוּ קֹרַח וַעֲדָתוֹ נִמְצְאוּ בָנָיו עוֹמְדִין כְּתֹרֶן שֶׁל סְפִינָה. דָּבָר אַחֵר: נִקְרַע כָּל מָקוֹם סְבִיבוֹתָם, וְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהוּא תַחְתֵּיהֶם לֹא נִקְרַע. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אֲמַר לֹא הָיוּ שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדִין בְּמָקוֹם אֶחָד אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ עוֹמֵד, וְהָיוּ דוֹמִין כִּשְׁלֹשָׁה עַמּוּדִין. הַיְנוּ דְּאָמְרֵי בְּרִיָּתָא עַל מָאן קָאִים עָלְמָא, עַל תְּלָתָא עַמּוּדַיָּא. אִית דְּאָמְרִין תְּלָתָא בְּנֵי קֹרַח וְכוּ׳.
וַכַּאןַ בַּנֻו רַאֻובִּן בִּכּרִיִסרַאאִיל עַשִׁירַתֻ אַלּחַנֻוכִ׳יִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּפַלֻּויִּיןִ
והיו בני ראובן בכורו של ישראל, משפחת החנוכיים, ומשפחת הפלואיים.
משפחת החנכי – לפי שהיו האומות מונין אותן:⁠א מה אילו מתייחסין על שבטיהם, סבורים הם שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופן היו מושלין קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב״ה שמו עליהם, ה״י מצד זה ויו״ד מצד זה, לומר: מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזה הוא שאמר דוד: שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכ״ב:ד׳) – השם הזה העיד עליהם לשבטיהם. לפיכך בכולן כת׳: החנוכי, הפלואי. אבל בימנה לא הוצרך לומר משפחות הימני, לפי שהשם קבוע בו יו״ד בראש וה״י בסוף.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא (במקום ״מונין אותן״): ״אמורין עליהן״. בדפוס שונצינו: ״מבזין אותם״.
משפחת החנכי THE FAMILY OF THE HANOCHITES – Because the heathen nations spoke slightingly of Israel, saying, "How can these trace their descent by their tribes? Do they think that the Egyptians did not overmaster their mothers? If they showed themselves master of their bodies, it is quite certain that they did so over those of their wives!⁠". On this account the Holy One, blessed be He, set His name upon them: the letter ה on one side of their name and the letter י on the other side (החנכי), to intimate: I bear testimony for them that they are the sons of their reputed fathers (and not of the Egyptians) (Shir HaShirim Rabbah 4:12). This it is that is expressed by David, (Tehillim 122:4) שבטי יה עדות לישראל: "that the tribes bear the name of Hashem (יה) is a testimony regarding Israel" – this Divine Name (יה) bears testimony regarding their tribes (i.e. that they rightly attach themselves to those tribes to which they claim to belong). On this account in the case of all of them it is written החנכי and הפלואי but in the case of ימנה (v. 44) it was not felt necessary to state "of the family of הימני", because the Divine Name is already attached to it – the י at the beginning and the ה at the end (ימנה) (Yalkut Shimoni on Torah 773).
פס׳: ראובן בכור ישראל – אלה משפחות הראובני ויהיו פקודיהם שלשה וארבעים אלף שבע מאות ושלשים. ובמדבר כתיב (במדבר א׳:כ״א) פקודיהם למטה ראובן ששה וארבעים אלף וחמש מאות חסרו מן ראובן אלפים שבע מאות ושבעים:
משפחת הפלאי – משפחתו לא נתקימה רק בנמואל בן בנו שהרי אחיו נבלעו.
משפחת הפלאי, "the family of the Paliy.⁠" Actually, this family did not reach the land of Israel as the Reuvenites except for the family of Nemuel, the latter's great grandson perished during the uprising of Korach. (Compare verse 89)
חנוך משפחת החנוכי – אולי כאשר נתחלקה הארץ לשבטים, על דעת רבותינו (בבלי ב״ב קכ״ב.), ונטל שבט שמעון המועט כשבט יהודה המרובה, חלק כחלק, כך נתחלקה לבתי אבות ליורדים למצרים, ועשו מנחלת ראובן ארבעה חלקים, והיה חלק משפחת החנכי כחלק משפחת הפלואי וחצרון וכרמי, אף על פי שאינן שוות במספר שמות לגולגלותם. וזה טעם המנין הזה שימנו המשפחות ליורדי מצרים, ולא יזכיר: לגלגלותם, ואף על פי שיזכיר מספרם בכלל. ומה שאמר: לרב תרבוא נחלתו (במדבר כ״ו:נ״ד) – בבני המשפחה שיטלו איש לפי פקודיו לגולגלותם, ומפני זה יזכיר בספר יהושע בחלוקת הארץ: למשפחותם, ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחותם (יהושע ט״ו:א׳), וכן בכולם. או יהיה טעם: למשפחותם – לכל משפחות השבט, או שחלקו הארץ למשפחותם, וכל משפחה ומשפחה היה חלקה במקום אחד, ולא תתערב במשפחה אחרת. והוא הנכון בעיני.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן גם להלן בפירוש רמב״ן במדבר כ״ו:נ״ד (והשוו לשון הפסוק בבמדבר ל״ג:נ״ד). בכ״י פריס 222: ״תרבה״.
[REUBEN, THE FIRSTBORN OF ISRAEL: THE SONS OF REUBEN]: HANOCH, THE FAMILY OF THE HANOCHITES. Perhaps [the reason why the individual families of each tribe are mentioned here is that] when the Land was divided among the tribes [in equal parts] according to the opinion of our Rabbis,⁠1 so that Simeon, the smallest of the tribes,⁠2 took [a share] equal to that of Judah, the most populous of the tribes,⁠3 it was also divided up [amongst each tribe itself] according to the number of families that went down to Egypt. Thus they made out of Reuben's inheritance four [equal] parts [because it consisted of four main families: Hanoch, Pallu, Hezron, and Carmi], and the Hanochites received a share equal to that allotted to the Palluites, the Hezronites, and the Carmites, even though these [four families] were not all equal in the number of names … by their polls4 This is the reason here for counting [the people] in this manner, [namely] by counting the family according to those who went down to Egypt, and it does not mention [here] by their polls, even though it mentions the numbers [of each tribe] as a whole. And when Scripture states [here]: To the more thou shalt give the more inheritance, [and to the fewer thou shalt give the less inheritance,⁠5 which seems to indicate that the Land was divided according to population,⁠6 it refers to the [division amongst the] members of each [small] family,⁠7 for each [of these minor families] received a share according to their numbers by their polls.⁠8 It is for this reason that in the Book of Joshua [when speaking of] the division of the Land, it says according to their families, as is stated in the verse, And the lot for the tribe of the children of Judah 'according to their families,'9 and similarly in the case of all the other [tribes]. Or the meaning of [the phrase there] according to their families may be: "to 'all' the families of the tribe" [meaning that each minor family of each tribe was taken into account, according to the numbers of its individual members, as explained above]; or that they divided the Land according to their families, so that each family received its share in one place, so that it did not become mixed up with [that of] another family. This [latter interpretation] appears to me to be the correct one.
1. Baba Bathra 122a. See Vol. I, pp. 570-572.
2. The tribe of Simeon numbered 22,200 men (further, (14)).
3. The tribe of Judah numbered 76,500 ((22)).
4. Above, 1:18.
5. Further, (54).
6. As is indeed Rashi's opinion. See further, (54), for a complete discussion. Ramban also touches briefly on this subject in Genesis 48:6 (Vol. I, pp. 571-572).
7. Thus when, for example, the family-group of Hanochites received their quarter-share of Reuben's overall inheritance, they further subdivided it amongst their members according to the number of individuals in each family. However, they themselves received a share — [one quarter] — of the total inheritance of Reuben, equal to that received by the three other main families of Reuben, despite differences in their respective populations. Likewise each of the twelve tribes, whether large in population, like Judah, or small like Simeon, received an equal share of the whole Land [that is, equal in value, although not in area] (Baba Bathra 122a).
8. Above, 1:18.
9. Joshua 15:1.
חנוך משפחת החנוכי – פירש רש״י ז״ל לפי שהיו האומות מבזין אותן ואומרין על מה אלו מתיחסים על שבטיהם לבית אבותם, סבורין הם שלא שלטו המצריים בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב״ה שמו עליהם ה״א בתחלה ויו״ד בסוף, לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם, וזהו שמפורש על ידי דוד ע״ה (תהלים קכ״ב:ד׳) ששם עלו שבטים שבטי י״ה עדות לישראל, השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם. ולפיכך בכלן כתיב החנוכי הפלואי הכרמי החצרוני, אבל בימנה לא הוצרך להזכיר הימני לפי שהשם קבוע בו יו״ד בתחלה וה״א בסוף.
חנוך משפחת החנוכי, "Chanoch the clan of the Chanochites.⁠" According to Rashi, the reason for such detailed emphasis on the certainty of the Israelites' paternity was necessary to counter the sneering comments by the Gentiles who ridiculed the claim that the Egyptians during their control of the Jewish people had not been able to sleep with their wives. The Torah therefore testifies by the manner these descendants are attributed to their respective fathers that there was never a doubt about an Israelite's paternity, i.e. his being fathered by an Israelite. By appending the two letters of the Lord's name ה and י respectively to the front and end of the respective names of these people, God testified that the people mentioned were sired by Jews. David proclaims this even more clearly when he speaks about the tribes of Israel being שבטי י-ה, "the tribes of God" (Psalms 122,4). The extra letters are absent only in the name ימנה of the tribe of Asher as the name as it is without prefix or suffix already features the letters י and ה, respectively (verse 44).
חנוך משפחת החנוכי – כתב הרמב״ן מה שמייחס אותם למשפחות אולי כאשר נתחלקה הארץ לשבטים על דעת רבותינו ונטל שמעון המועט בשביל יהודה המרובה כך נתחלקה לבתי אבות ליורדי מצרים ועשו מנחלת ראובן ד׳ חלקים והיה חלק משפחת החנוכי כחלק משפחת הפלואי וחצרון וכרמי אע״פ שאינן שוות במספר שמות לגלגלותם ומה שאמר לרב תרבו נחלתו היינו בבני המשפחה שיחלק להם לפי פקודיו לגלגלותם וכן ביהושע מזכיר בחלוקת הארץ למשפחותם ויהי הגורל למטה יהודה למשפחותם וכן בכולם. אי נמי שחלקו הארץ למשפחותם וכל משפחה ומשפחה היתה חלקה במקום אחד ולא תתערב חלק משפחה במשפחה אחרת:
חנוך משפחת החנוכי, Chanoch, the Chanochi family;⁠" Nachmanides speculates that the reason why suddenly the tribes are divided into their respective families, may have to do with the opinion according to which the land was distributed in equal measure to the 12 tribes, so that the numerically weak tribe of Shimon received as much land as the numerically strong tribe of Yehudah. The Torah would then be telling us that the distribution of the land within each tribe followed a similar pattern, i.e. the basic family units, בית אב which was based on the 20 year olds at the time of the Israelites arriving in Egypt. At that time Reuven had four sons, so that the land allocated to the tribe of Reuven would have been split into 4 equal parts, regardless of demographic changes in the respective numerical strength during the intervening 250 years. [210 in Egypt 40 in the desert. Ed.] Although, at the time of this census, the families of Chanoch, Phalu, Chetzron and Carmi, were quite different from one another numerically, for the purpose of the distribution of their family plots in the land of Israel they were all treated as equal in numerical strength. As far as the Torah instructing (verse 54) לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקודיו יתן נחלתו, "to the numerically strong you shall increase the amount of his inheritance, whereas to the numerically weak you shall give proportionately less, each according to his count shall be given his inheritance,⁠" this is a principle that is repeated in Joshua This is the reason why at this census the basic units are the composition of the families that had descended from Canaan to Egypt with their patriarch Yaakov. This is also why,- as opposed to the census in Parshat Bamidbar -the word לגולגלותם, "according to their headcount,⁠" does not appear at all.
(ה-נא) והנה הגיע מהתועלת בזה המספר, להודיע שיותר חסר שבטו של שמעון מכל שאר השבטים שחסר מספרם. וזה, כי שבט שמעון חסר שבעה ושלושים אלף ומאה, וכל שאר השבטים שחסר מספרם - והם ראובן וגד ואפרים ונפתלי - לא חסר ממנו כי אם שלושה ועשרים אלף ותשע מאות ועשרים. וזה הורה שרוב התלונות אשר היו במדבר היו מן האנשים אשר משבטו של שמעון; ולזה נפקדה ברכתו בפרשת וזאת הברכה; ולזה אמר יעקב: ׳בסֹדם אל תבֹא נפשי, בקהלם אל תחד כבֹדי׳ (בראשית מט, ו), להתבאר לו שהם יהיו קנטרנים.
והגיע עוד מהתועלת בזה המספר השני, להודיע שכבר נתקיימה הברכה שבירך יעקב יוסף לתת לו שכם אחד על אחיו, כי ראובן היה בכור ויוסף בכור, וכבר היתה נחלת יוסף יותר מנחלת ראובן כמו נחלת שמעון ויותר מזה, כמו שאמר: ׳אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי׳ (בראשית מח, ה). וזה, כי אלו שנחלקה להם הארץ, תמצא במספרם שכבר היה מספר מנשה ואפרים יותר ממספר ראובן ושמעון; וזה, כי מספר ראובן ושמעון לא היה כי אם חמישה וששים אלף ותשע מאות ושלושים, ומספר מנשה ואפרים היה חמישה ושמונים אלף ומאתים. ולא היה כן הענין במספר הראשון שנזכר בפרשת במדבר סיני; וזה, שמספר ראובן ושמעון היה אז מאה וחמישה אלף ושמונה מאות, ומספר מנשה ואפרים לא היה כי אם שנים ושבעים אלף ושבע מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ה״א מצד זה וכו׳. והא דלא הספיק באות אחד מן השם בלבד, משום דשם י״ה נתן הקדוש ברוך הוא באיש ואשה, היו״ד באיש וה״א באשה. ולפיכך זה השם י״ה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם, כלומר אותו השם – שהוא בזיווג איש ואשה – מעיד על הבנים שהם בני אבותיהם, שמי שהוא אצל הענין הוא יכול להעיד, וזה השם הוא אצל הזיווג מעיד עליהם. ויש להקשות, דלמה צריך לעדות, והרי בפירוש נכתב שהם בני אבותם בתורה, ולמה צריך עוד לראיה. ואין זה קשיא, דאין זה ראיה מה שהכתוב קראם בני אבותם, שהכתוב מדבר כפי החזקה, שכך היו מוחזקים אצל העולם, אבל אפשר שאינו כן, לכך הקדוש ברוך הוא מעיד עליהם שהם בני אבותם:
ראובן בכור ישראל: בספרי׳ כ״י, והרמב״ם, ומאירי, אין כאן ראש פרשה, אבל בספר תגי מצאתי כתו׳ כלשון הזה, ראובן בכור ישראל, סדור,⁠א ושאר כל השבטים סתומות, בר מן אלה בני דן דפליגי סופרי׳, חד אמר סתומה וחד אמר סדור, ע״כ. ובספר תגי הנזכר יש כמה פרשיות סדורות, וגם פתוחות וסתומות, ודפליגי עליהון נהרדעי שאין אנו נוהגי׳ כמותן, ולכן לא כתבתים.
חֲנוֹך: מל׳, הַחֲנֹכִי חס׳. והא דאמר׳ במסור׳ סוף פ׳ חיי שרה ובמשלי כ״ב חנך ג׳ חס׳ בליש׳, וסי׳ ובני מדין עיפה, חנוך משפחת החנכי, חנך לנער על פי דרכו, על מלת החנכי אתמר, ולא על חנוך, דהוא מל׳ בכל הספרי׳. וכן במסורת כ״י ג׳ חס׳ בליש׳, וסי׳ ובני מדין וגו׳, משפחת החנכי, חנך לנער. וכן מס׳ הרמ״ה ז״ל, ובני מדין עיפה ועפר וַחֲנֹך, חס׳ וי״ו כתיב, ותהר ותלד את חֲנוֹך מל׳ וי״ו כתי׳ וכל חנוך באורית׳ מל׳ וי״ו כתי׳, במ״א חס׳, עיפה ועפר וחנך כדאמרן, משפחת הַחֲנֹכִי חס׳ וי״ו כתי׳. [חנוך].
א. המאירי, דף נא, מייחס את המונח ׳פרשה סדורה׳ לגאונים, ומסביר ש׳סדורה׳ היא פרשה שקודם לה יש רווח דומה לזה של פרשה פתוחה או סתומה, אך אורכו של רווח זה הוא פחות מתשע אותיות. ראה גם גושן, אותנטיות, עמ׳ 56, הערה 108; ייבין, חלוקה, עמ׳ 94-93. ייבין, פרשה, עמ׳ 626, מציין שלצד פרשות פתוחות וסגורות נזכר במסורה גם סוג שלישי, פרשה סדורה, ואולם מהותה ודרך סימונה אינן ברורות. פנקובר, רמב״ם, הערה 84, עמ׳ 90-89, מציין שמדברי המאירי במספר מקומות עולה ש׳פרשה סדורה׳ נועדה ליישב דעות חלוקות באשר לשאלת קיומה של פרשה או היעדרה.
ה״א מצד זה ויו״ד מצד זה. וא״ת הא גבי עכו״ם ג״כ כתיב הכי, דכתיב וירד העמלקי והכנעני. וי״ל אי הוי כתיב כאן בני ראובן משפחת החנוכי, ולא כתיב חנוך, לא הוה קשה מידי כמו גבי העמלקי, אבל עכשיו דכתיב בני ראובן חנוך משפחת החנוכי, קשה למה הטיל ה״א בצד זה ויו״ד בצד זה:
The ה' on one side and the י' on the other. You might ask: Surely regarding gentiles the Torah also writes in this manner, as it is written וירד העמלקי והכנעני ["the Amalekite and the Canaanite descended"] (Bamidbar 14:45). The answer is that if had written, "The descendants of Reuvein are: the Chanochite family" without adding "from Chanoch" there would have been no difficulty, just as [the Torah writes] regarding the Amalekite. However, now that it is written, "The descendants of Reuvein are: from Chanoch, the Chanochite family" there is a difficulty as to why the Torah [also] placed the ה' on the one side and the י' on the other?
משפחת החנוכי – רז״ל (ילקוט) אמרו וזה לשונם אמר רב אידי ה״א בריש דתבותא ויו״ד בסופה יה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם ומה טעם שבטי יה עדות וגו׳ עד כאן.
וראיתי לתת טעם למה נקבע בהם השם שלא כסדרו ה״א בתחלה ויו״ד בסוף, בהקדים דבריהם ז״ל (תיקונים י׳) כי כללות נשמות ישראל הם מכסא כבודו יתברך אשר יקרא היכל קדשו ויתכנה בשם אדנ״י, וכפי מה שקדם לנו מאנשי אמת (טוש״ע או״ח סי׳ ה׳) כי יתחייב כל המוציא מפיו הזכרת השם לכוין לאותיות המוזכרות בפיו והנעלמות במחשבה, המוזכרות שם אדנ״י, והנעלמות שם הוי״ה, גם יכוין לשילוב האותיות שהוא סוד ה׳ בהיכל קדשו (תהלים יא), ומעתה בהשתלב ב׳ שמות יעמדו יחד ב׳ אותיות ה׳ י׳ ה״א קודם ליו״ד, והם האותיות הנרשמות במשפחות בית ישראל החנוכי הפלואי שקודמת ה״א ליו״ד שהם אותיות חותם ה׳ בהיכל קדשו ויבנה משניהם שם י״ה הרמוז במאמר שבטי יה.
משפחת החנכי, the family of Chanoch. Yalkut Shimoni on our verse (item 773) quotes Rav Idi who says that whenever you have the letter ה at the beginning of a name and the letter י at the end this is a sign that the person named was a son of the person who claimed to be his father. The string of such names here proves that the Israelites practiced marital fidelity. [The two letters discussed here together form the name of God i.e. י⁠־ה so that what Rav Idi means is that God associated His name with the names of these families. Ed.]
Having read Rav Idi's comment, we need to understand why these two letters appear in the reverse order, i.e. ה⁠־י instead of י⁠־ה. We may understand this with the help of some introductory remarks based on Tikkuney Hazohar 10. We are told there that the overall pool of souls of the Jewish people originates from an area beneath the throne of God which is called Heychal Kodsho, the Sanctuary of His Holiness. This aspect of God is called in our parlance א⁠־ד⁠־נ⁠־י. Our halachic codifiers such as Tur Shulchan Aruch Or Hachayim 5 have told us that when someone utters the name of God during his prayers he must think of each single letter in the name of God he utters. When he utters names which we are permitted to utter and which are spelled in the prayerbook with the letters א⁠־ד⁠־נ⁠־י, he must think of God in terms of His sovereignty. When he encounters the name of God spelled י⁠־ה, he is to think of God in terms of His being eternal. When he encounters the Ineffable Name, i.e. י⁠־ה⁠־ו⁠־ה, he is to think of God in terms of His being supremely powerful. He should also think of God as multifaceted as portrayed by the various ways His name appears in print. We have a verse in Psalms 11,4 where the ineffable name of God appears both before and after the words היכל קדשו, "the Sanctuary of His holiness.⁠" In that instance you will find that the letter ה at the end of the name of God before the expression היכל קדשו and the letter י immediately after the expression היכל קדשו form the reverse of the usual י⁠־ה, i.e. ה⁠־י just as in the sequence of the name החנכי. These two letters then may be viewed as the seal of the היכל קדשו, and together they represent the two letters י⁠־ה which form the name of God most often manifest in our lives ever since the destruction of the Temple.
חנוך – חסר למ״ד הקנין והראוי לחנוך משפחת החנוכי:
משפחת החנכי – כל שבט הסתעף לענפי משפחה, כאשר אבי המשפחה שנתן למשפחה את שמה, הוא בדרך כלל בנו הגדול של אבי השבט, מלבד מקרים אחדים כאן שבהם השתנה במעט שמו, כפי שקורה לעתים קרובות בשמות פרטיים. אצל כמה שבטים – יהודה, אפרים ובנימין – יצרו גם הנכדים ענפי משפחה שנקראו כאן בשמות לעצמם, ואצל מנשה יצרו גם הנינים ענפי משפחה נפרדים.
הרמב״ן עומד על כך שמספר ענפי המשפחה אינו תלוי בגודל אוכלוסיית השבט. דבר זה מוכח, למשל, מההשוואה בין בנימין לדן. אצל בנימין נזכרו כאן שבעה ענפי משפחה, והייתה לו אוכלוסיה של ארבעים וחמישה אלף; ואילו אצל דן נזכר רק ענף משפחה אחד, והשבט מנה שישים וארבעה אלף.
בני ראובן – הנכון בזה שראשי המשפחות הקבעו משבעים נפש שירדו למצרים שהם היו חשובים ונעשו ראשי משפחות, לבד מאלה שלא הולידו בנים או שלא רבו להחשב משפחה בפני עצמו, והיו מראובן ד׳ משפחות:
ראובן בכור ישראל: הקדים הכתוב לבאר מה שנמנה ראובן בראש, ולא יהודה כמו שהיה עד כה, משום שראובן היה ״בכור ישראל״, על כן היה ראוי ליקח חלקו בראשונה בנחלה, משום הכי נמנה כאן בראש.
חנוך: בכל המשפחות כתיב למ״ד בראש השם, זולת חנוך בן ראובן ותולע בן יששכר (פסוק כ״ג). ובבני מנשה משונה הלשון בבני גלעד, דבכולהו לא כתיב בלמ״ד, זולת ״לחלק״, ואין דבר ריק בתורה .
ונראה, משום דכל המשפחות שבפרשה לא רק צאצאיהם נקראו על שמם, אלא אפילו צאצאי אחי אביהם שלא זכו לשם להיקרא על שמו, נבלעו במשפחה אחרת. תדע, שהרי בני מנשה לא כתיב אלא משפחת המכירי (פסוק כ״ט), ובספר יהושע (יז,א) כתיב ״מכיר בכור מנשה״ מזה מובן שהיו למנשה עוד בנים, אלא שנקראו כולם על שם מכיר. וכן קרוב לומר דכל בני יעקב הולידו עוד בנים אחר שבאו למצרים, אלא שלא זכו להקרא בשם אלא מי שנולד בארץ ישראל, כפירוש רש״י להלן בפסוק כ״ד לענין נכדי השבטים, והוא הדין יש לומר על בניהם ממש.
וא״כ יש לומר דבכל מקום דכתיב בלמ״ד כמו ״לפלוא משפחת הפלואי״, היינו שהיו הרבה מבני ראובן שנמשכו אחר משפחת פלואי, באשר היו מקורבים עם פלוא בעודו בחייו. מה שאין כן חנוך ותולע לא נקראו על שמם כי אם זרע חנוך ותולע, משום הכי כתיב ״חנוך״ – הוא משפחתו.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ו) לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרוֹנִ֑י לְכַרְמִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַכַּרְמִֽי׃
of Hezron, the family of the Hezronites; of Carmi, the family of the Carmites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתטור הפירוש הקצררלב״גשיעורי ספורנומנחת שיהואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לְחֶצְרוֹן זַרְעִית חֶצְרוֹן לְכַרְמִי זַרְעִית כַּרְמִי.
of Hezron, the family of Hezron; of Karmi, the family of Karmi.
(לחצרון) לחצרון זרעייתה דבני דחצרוני לכרמי זרעייתה דבנוי ד⁠(מ){כ}⁠רמי.
לחצרון גניסת חצרון לכרמי גניסת כרמי.
of Hezron, the family of Hezron; of Karmi, the family of Karmi.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וַעַשִׁירַתֻ אַלּחִצרֻונִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּכַּרמִיִּיןִ
ומשפחת החצרוניים ומשפחת הכרמיים.
לכרמי – שנים הכא ואידך מה לעשות עור לכרמי מי הוא כרמי זה שנאמר בו לכרמי משפחת הכרמי כדכתיב כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לְחֶצְרֹן משפחת הַחֶצְרוֹנִי: במסו׳ פ׳ ויגש נמס׳ חֶצְרֹן, כל אורית׳ חס׳, במ״א חצרוני (קדמאה דוידבר), ע״כ. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, הַחֶצְרוֹנִי א׳ לחוד מל׳ וי״ו, וסי׳ קדמא׳ דפינחס מל׳, וא׳ חס׳, וסי׳ לחצרן משפחת הַחֶצְרוֹנִי לכרמי, דין מל׳ וי״ו, לחצרן משפחת הַחֶצְרֹנִי לחמול, דין חס׳ וי״ו כתי׳. [לחצרן, החצרוני].
לחצרון וגו׳ – משפחת פרץ היתה מרובה באוכלוסין, ע״כ חלקוה עוד לשני חלקים, וקראום גם כן בשם משפחות; וכן בבני מנשה, מכיר היה למשפחה אחת, וגלעד בנו למשפחה אחרת, ובני גלעד עוד למשפחות אחרות, א״כ בהתיחס אחד מהם היו צריכים לחמשה שמות, גבר, בית אב, משפחת הבן, משפחת האב, שבט; וכן בעכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה; וגם כי לא נזכר כאן שמשפחת הזרחי נתחלקה, יש לומר שכן היה בימי יהושע, וכן בצלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה, וצלפחד בן חפר ר״ל מאותו בית אב הנקרא על שם חפר.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתטור הפירוש הקצררלב״גשיעורי ספורנומנחת שיהואיל משההכל
 
(ז) אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הָראוּבֵנִ֑יא וַיִּהְי֣וּ פְקֻדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃
These are the families of the Reubenites. And those who were numbered of them were forty-three thousand seven hundred thirty.
א. הָראוּבֵנִ֑י =ל1,ב,ש1,ו (נקודת שורוק בלבד בהברה השנייה) וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל=הָרֻֽאוּבֵנִ֑י (קובוץ ושורוק), וראו בניקוד המקבילות לתיבה זו בכתי״ל.
• ש,ק3=הָרֻֽאובֵנִ֑י (קובוץ בלבד)
• הערות דותן והמקליד
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונירלב״גשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייועודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

אִלֵּין זַרְעֲיָת רְאוּבֵן וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וּתְלָתָא אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין.
These are the families of Reuben, and they who were numbered of them were forty-three thousand seven hundred and thirty.
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים
אִלֵּין זַרְעֲיָת רְאוּבֵן וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וּתְלָתָא אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין
על שיטת ת״א בתרגום מספרים עיין לעיל א כא.
אלייןא זרעייתה דבנוי דראובן והוון סכומיהון ארבעין ותלתה אלפין ושבע מאה ותלתין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אליין״) גם נוסח חילופי: ״אלין״.
אילין גניסתא דראובן והוו סכומהון ארבעין ותלת אלפין ושבע מאה ותלתין.
These are the families of Reuben, and their numbers were forty-three thousand seven hundred and thirty.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

פַכַּאןַ עַדַדֻ עַשַׁאאִרִ רַאֻובִּןַ תַּ׳לַאתַּ׳תֹ וַאַרבַּעֻוןַ אלפַא וַסַבּעֻמִאַתֹ וַתַּ׳לַאתֻ׳ון
והיה מניין בני משפחות ראובן, ארבעים ושלושה אלף ושבע מאות ושלושים.
אלה משפחות הראובני – הטלת יו״ד ה״א של שם אין כאן בשום שבט רק בראובן ושמעון וזבולון בראובן ושמעון כדי לפייס דעתם ולקרבם אחרי שהיו נזופים בראובן בבלבול יצועי אביו ושמעון במעשה זמרי, וזבולון על ידי שהולך כמה פעמים במקום סכנה כדכתיב זבולון עם חרף נפשו למות (שופטים ה׳:י״ח).
אלה משפחות הראובני, "These are the families of the tribe of Reuven, etc.⁠" the letters ה and י, symbolising the name of God at the beginning and end respectively of the names of some of these tribes during the census are found only for the tribes Reuven, Shimon and Zevulun. In the case of Reuven and Shimon the reason was to appease them because of Reuven's their founding father's indiscretion with his father's concubine Bilhah, and of the far more recent disgrace of so many of the tribe of Shimon who had become guilty of sleeping with Moabite women at Shittim. In the case of Zevulun, the reason is because members of this tribe had risked their lives several times and they had been commended for this by Devorah in her song of victory in Judges 5,16.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הָרֽאֿוּבֵנִי: הרי״ש במאריך, והיא נקראת בשורק, והאל״ף שבאמצע נחה, כמו יְראוּ את ה׳ וחביריו, כן הוא בספרי׳ כ״י, וכמוהו רבים כמ״ש בסוף דברי׳. וכך היא כוונת ר׳ אלייא המדקדק בהגהת שרשים שרש ירא. ושמו רפי על האל״ף להורות על נחותה. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, אלה משפחת הראובני (דפינחס) מל׳ דמל׳ כתי׳, מל׳ אל״ף ומל׳ וי״ו, ותרויהון בין רי״ש לבי״ת, ולא קריין, ודכות׳ כי לקחו מטה בני הראובני (דאלה מסעי), ודכות׳ בליש׳, נתתי לראובני ולגדי (סוף דברים), וכל לראובני דכות׳. [הָרֽאוּבֵנִ֑י].
פְֿקֻדֵיהֶם: הפ״א רפה. [פְקֻדֵיהֶם].
ויהיו פקדיהם – לשון רבים לזכר, לפי שהכנוי אינו שב על המשפחות אלא על הפרטים שבהן והם הזכרים:
שלשה וארבעים אלף – ובמנין מדבר סיני היו מ״ו אלף וחמש מאות, ועתה חסרו לפי שהיו רבים מהם בעדת קרח ומאותם שמתו במגפה למחרתו:
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונירלב״גשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייוהכל
 
(ח) וּבְנֵ֥י פַלּ֖וּא אֱלִיאָֽב׃
The sons of Pallu: Eliab.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובקיצור פענח רזארלב״גשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״םתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב.
And of the sons of Phallu, Eliab;
ובנוי דפלוא אליאב.
{ובנוי דפלוא אליאב.}⁠א
א. הושמט ע״י הדומות בכ״י לונדון.
And the sons of Phallu Eliab;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וַבַּנֻו פַלֻּו אִלִיַאבֻּ
ובני פלוא, אליאב.
פס׳: ובני פלוא אליאב – כדי להודיע על בני קרח שלא מתו בעדת קרח בא וסיפר על בני אליאב:
ובני פלוא אליאב – ובן מבע״ל ומיהו מצינו כן בכמה מקומות כמו ובני דן חושים ובני איתן עזריה שדרך האדם לומר על בנו בני.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ובני פלוא – הזכיר מספר הראובנים בפסוק הקודם, ואיחר להזכיר תולדות פלוא להודיענו שלא נשאר זרע מבני פלוא בין באי הארץ כי כולם מתו בעונם במדבר, ונשארו א״כ משפחות ראובן שלשה, חנוך חצרון וכרמי:
ובני פלוא – לפלוא היו לו עוד בנים כי י״א שאון בן פלת היינו בן פלאי,⁠א ופה לא חשב רק אליאב להזכיר ענין דתן ואבירם, לכן אמר ובני בלשון רבים כאלו יאמר ובני פלוא אליאב וגו׳, כמו שבארתי זה בפי׳ ד״ה בכל הספר:
א. כן בכ״י, ואולי צ״ל ״פלוא״.
ובני פלוא אליאב – ההוא דאמר נכסי לבני, והוי ליה ברא וברתא, מי קרו אינשי לברא בני או לא, אמר רבא, ת״ש, ובני פלוא אליאב.⁠1 (ב״ב קמ״ג:)
1. הרי דגם בלשון התורה נקרא בן אחד בלשון רבים בני, ונ״מ בזה פשוטה, שאם דרך העולם לקרוא לבן אחד בלשון רבים, א״כ כיון כאן שבנו יקח כל עזבונו ולא בתו, ואם אין מדרך העולם לקרוא כן א״כ ע״כ צ״ל שכיון גם לבתו שתקח גם היא חלק ירושה. ואע״פ שאם נאמר שכיון רק לבנו קשה למה ליה כלל לומר צואה זו, והלא גם אם לא היה אומר כלום היה בנו יורשו, אך יצוייר שמוכרת לומר כן היכי שכבר נתן נכסיו בצואת שכיב מרע לאחרים, ובא בצווי זה לחזור בו, כ״מ בתוס׳. וע״ע מענין זה בטור חו״מ סי׳ קמ״ז דרק בשכיב מרע הדין כן ולא בבריא, יעו״ש מילתא בטעמא.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובקיצור פענח רזארלב״גשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״םתורה תמימההכל
 
(ט) וּבְנֵ֣י אֱלִיאָ֔ב נְמוּאֵ֖ל וְדָתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם הֽוּא⁠־דָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם [קְרִיאֵ֣י] (קרואי) הָעֵדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצּ֜וּ עַל⁠־מֹשֶׁ֤ה וְעַֽל⁠־אַהֲרֹן֙ בַּעֲדַת⁠־קֹ֔רַח בְּהַצֹּתָ֖ם עַל⁠־יְהֹוָֽהי״יֽ׃
The sons of Eliab: Nemuel, and Dathan, and Abiram. These are that Dathan and Abiram who were called of the congregation, who strove against Moses and against Aaron in the company of Korah, when they strove against Hashem.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָּתָן וַאֲבִירָם מְעָרְעֵי כְּנִשְׁתָּא דְּאִתְכְּנִישׁוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בִּכְנִשְׁתָּא דְּקֹרַח בְּאִתְכַּנּוֹשֵׁיהוֹן עַל יְיָ.
and the sons of Eliab, Nemuel, and Dathan, and Abiram: these are Dathan and Abiram who called the congregation that gathered against Moshe and Aharon in the congregation of Korach, in their gathering against the Lord,
וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קרואי (קרי
קְרִיאֵי) הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה׳
וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָּתָן וַאֲבִירָם מְעָרְעֵי כְּנִשְׁתָּא דְּאִתְכְּנִישׁוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בִּכְנִשְׁתָּא דְּקֹרַח בְּאִתְכַּנּוֹשֵׁיהוֹן עַל ה׳
א. ״קרואי הָעֵדָה״ – ״מְעָרְעֵי כְּנִשְׁתָּא״, התבאר לעיל א טז.
אשר הִצּוּ. מריבה או פילוג
ב. פועל ״נצה״ מעִניין ריב, מתורגם בכל מקום כצורתו כגון ״אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים״ (שמות ב, יג) ״גֻּבְרִין יְהוּדָאִין נָצַן״, ״וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים״ (שמות כא, כב) ״וַאֲרֵי יִנְצוֹן גֻּבְרִין״. ואף על פי שגם כאן ״אשר הִצּוּ, בְּהַצֹּתָם, כולם עניין מריבה״ (רד״ק, ״שרשים״, נצה),⁠1 כיוון ש״הִצּו״ נכתב בבניין הִפעיל המטעים את גרימת המחלוקת שתחילתה בהקהלת העדה, תרגם ״אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה״ – ״דְּאִתְכְּנִישׁוּ עַל מֹשֶׁה״,⁠2 וכן בהמשך הפסוק: ״בְּהַצֹּתָם עַל ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״בְּאִתְכַּנּוֹשֵׁיהוֹן עַל ה׳⁠ ⁠⁠״, בהקבלה לפסוק ״וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן״ (במדבר טז ג) ״וְאִתְכְּנִישׁוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן״. וכן בתרגום תהילים ״בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם״ (תהלים ס ב) וגם שם הוא בהפעיל, מתורגם ״כַּד כְּנַשׁ דָוִד מַשִׁרְיָן״.
אבל יש שפירשו ״אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה״ כמו ״אשר חָצוּ״ – כרס״ג.⁠3 מכאן היו שגרסו כך גם באונקלוס ותרגמו ״אשר הִצּוּ״ בשורש ״פלג״ מעִנין חֲצִיָּה וכמו ״וַיִּקַּח קֹרַח״ (במדבר טז א) ״וְאִתְפְּלֵיג קֹרַח״, כמופיע גם בשתי הערות מסורה לת״א: ״דְּאִתְכְּנִישׁוּ, אית דמתרגמי דאתפליגו. בְּאִתְכַּנּוֹשֵׁיהוֹן, אית דמתרגמי באתפלוגיהון״.⁠4
ואע״פ שנוסח זה אינו מתועד בכתבי היד ובתאג׳, יש טעם רב לתרגום ״אשר הִצּוּ״ – ״דְאִתְּפְּלִיגוּ״, כי לפי נוסחנו נמצא שהתרגום חוזר ארבע פעמים בפסוק אחד על פועל ״כנש״: ״קְרִיאֵי העדה״ – ״מְעָרְעֵי כְּנִשְׁתָּא״, ״אשר הִצּוּ״ – ״דְּאִתְכְּנִישׁוּ״, ״בַּעֲדַת קֹרַח״ – ״בִּכְנִשְׁתָּא דְּקֹרַח״, ״בְּהַצֹּתָם״ – ״בְּאִתְכַּנּוֹשֵׁיהוֹן״, וזהו דבר שהמתרגם נמנע בד״כ מלעשותו, לצורך שמירת הגיוון הסגנוני. ולדוגמה השווה: ״נְתוּנִם נְתוּנִם המה לו״ (במדבר ג ט) ״מְסִירִין יְהִיבִין אִינוּן לֵיהּ״, עיין שם.
1. וכן פירש ראב״ע: ״אשר הצו – כטעם כי ינצו אנשים״.
2. ולפי״ז, עצם ההתכנסות היא החטא. או נאמר שהמקרא חסר וכמו שמשלים רש״י: ״בהצותם – את העם על ה׳⁠ ⁠⁠״, וכן השלים המיוחס ליונתן המובא לקמן ״דְאִתְכַּנָשׁוּ וּפְלִיגוּ״.
3. ר״י קאפח לתרגום רס״ג: ״ומלת הִצוּ כמו חָצוּ״, וכן הוא במיוחס ליונתן ״מְעַרְעֵי כְנִשְׁתָּא דְאִתְכַּנָשׁוּ וּפְלִיגוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בִּכְנִישְׁתָּא דְקֹרַח בִּזְמַן דְאִתְכַּנָשׁוּ וּפְלִיגוּ עַל ה׳⁠ ⁠⁠״.
4. קליין, מסורה, עמ׳ 174.
ובנוי דאליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם מזמני כנשתה די פלגו קדם י״י על משה ועל אהרן בעצתה דקרח בזמנה די פלגו קדם י״י.
ובני אהליאב נמואל דתן ואבירם הוא דתן ואבירם מערעי כנישתא דאתכנשו ופליגו על משה ועל אהרן בכנישתא דקרח בזמן דאתכנשו ופליגו על י״י.
the sons of Eliab, Nemuel, and Dathan, and Abiram. The same were Dathan and Abiram who brought together the congregation that gathered and made the division against Mosheh and Aharon in the congregation of Korach, when they gathered together and made division against the Lord,
הוא דתן ואבירם1הוא היה ברשעותו מתחלתו ועד סופו כל אחד מהם.
1. הוא היה ברשעתו מתחלתו ועד סופו. ב״ר פל״ז אות ג׳, אסתר רבה פ״א אות ב׳, מגילה י״א ע״א.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וַבַּנֻו אִלִיַאבַּ נִמֻואִילֻ וַדַאתַּאןֻ וַאַבִּרַאם הֻמַא דַאתַּאןֻ וַאַבִּרַאם דֻעַאתֻ אַלגַמַאעַתִ אַללַדַ׳אןַ תַּלַפַפַא עַלַי׳ מֻושִׁה וַאהַרֻוןַ פִי גַמַאעַתִ קֻורַחַ וַכַּאןַ דַ׳לִךַּ בַּיְןַ יַדַיִ אַללָּהִ
ובני אליאב, נמואל ודתן ואבירם, ושניהם דתן ואבירם הם קרואי העדה אשר שניהם התקוממו על משה ואהרן, בתוך קבוצת קרח, והיה זה לפני ה׳.
אשר הצו על משה ועל אהרן {וגו׳} בהצותם על ה׳ – אפשר שיהיה מובנו ׳מריבה׳ כבד מ׳נצה׳ – ״וינצו במחנה״ (ויקרא כ״ד:י׳) ואולם ״בהצותו את ארם נהרים״ (תהלים ס׳:ב׳) חורג ממובן זה אל מובן השממה והחרבן, כבד מן ״עריך תצינה״ (ירמיהו ד׳:ז׳) וזה הטוב ביותר שאפשר לחשוב בו, ובמיוחד ההעברה במלת ׳את׳ אשר היא סימן המושאים. ואין בו מובן לריב, כי לא יסתפק מהם במריבתם, אלא בהרג וחרבן עריהם. ומי שרואה במרחק רב, רואה כי זהו הטוב בפרושים בו.
אשר הצו – את ישראל לריב על משה.
בהצותם – את העם על י״י.
הצו – השיאו את ישראל לריב על משה, לשון הפעילו.
אשר הצו WHO INCITED – i.e., who incited Israel, על משה AGAINST MOSHE,
בהצתם WHEN THEY INCITED – the people AGAINST HASHEM.
הצו means they persuaded Israel to strive against Moshe – it is a grammatical form denoting "they caused someone to do something".
אשר הצו על משה – מטעם כי ינצו אנשים (דברים כ״ה:י״א).
WHO STROVE. The word hitzu (strove) is similar in meaning to the word yinnatzu (strive) in And if men strive together (Ex. 21:22).⁠1
1. In other words, hitzu means strove.
בהצתם על י״י – אמר רב חסדא, כל החולק על רבו כאלו חולק על הקב״ה.
'בהצותם על ה, "when they agitated against the Lord.⁠" Rav Chisda (in Sanhedrin folio 110) stated that anyone who agitates against his Rabbi is as if he had agitated against the Lord Himself. [Korach had agitated against Moses, his Rabbi. Ed.]
ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם – הזכיר הכתוב זה להודיע שנשארה כל הירושה ממשפחת הפלואי לנמואל לבדו, כי דתן ואבירם וכל אשר להם נבלעו. או כדברי רבותינו (בבלי ב״ב קי״ח:): לרמוז שאבדו חלקם מן הארץ, אף על פי שהיו יוצאי מצרים וראויים לנחלה.
AND THE SONS OF ELIAB: NEMUEL, AND DATHAN, AND ABIRAM. THESE ARE DATHAN AND ABIRAM WHO [QUARRELLED AGAINST MOSES] etc. Scripture mentions this [episode leading to the death of Dathan and Abiram] in order to indicate that the whole inheritance of the Palluite family remained for Nemuel alone, because Dathan and Abiram [the other sons of Eliab] and all their belongings were swallowed up [in the earth, and hence Nemuel was the only surviving son of Eliab, who was in turn the only son of Pallu]. Or it may be, as our Rabbis have said,⁠1 that [Dathan and Abiram's death is mentioned here] to allude [to the fact] that they lost their share in the Land even though they were amongst those who came out of Egypt, and were therefore eligible to [receive] an inheritance.
1. Baba Bathra 118b.
ובני אליאב וגו׳ ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם וגו׳ – כתב הרמב״ן הזכיר זה להודיע שנשארה כל הירושה ממשפחת הפלואי לנמואל לבדו כי דתן ואבירם וכל אשר להם נבלעו. או כדברי רבותינו לרמוז שאבדו חלקם מן הארץ אע״פ שהיו יוצאי מצרים וראויים לגדולה:
ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם וגו', "and the sons of Eliav were Nemuel, Datan and Aviram, distinguished etc.;⁠" Nachmanides writes that the latter detail was recorded here so that we would know that the entire inheritance (of land in the land of Israel) of the family of Palu-i accrued only to Nemuel. We know that both Datan and Aviram were swallowed up by the earth together with their entire families during Korach's revolt.
Alternatively, in accordance with views expressed by our sages, Baba Batra 118, the purpose of singling them out was to tell us that in spite of the principle of the distribution being governed by who arrived as adult in Egypt, the members of these families had forfeited their claim due to their conduct in the desert.
ובני אליאב נמואל – להודיע כי כל הירושה [של] פלוא היה נמואל לבדו.
(ט-יא) הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן וגו׳ – למדנו בזה שהם היו בזאת המריבה והמחלוקת כמו התחלה ושורש יותר מקרח, ולזה אמר: ותבלע אֹתם ואת קרח, להעיר שהם היו הסיבה הראשונה בזה, והם סיבבו הִשָּׁחֵת החמישים ומאתים איש; ואולם הקדים קרח בפרשת קרח למעלתו. ולזה תמצא שדתן ואבירם מתו וכל אשר להם, ואין כן הענין בקרח, כי בני קרח לא מתו, כמו שסיפר בזאת הפרשה; והעד שהיו משוררים רבים בימי דוד. ויִדמה שהם היו בַּמקום בעינו שהיה קרח, וכשפתחה הארץ את פיה נתבצר ונתחזק המקום אשר תחת כפות רגליהם בְּדרך שלא בלעה אותם הארץ. ולזה הוצרך לומר: ובני קרח לא מתו, כי היו בְּמקום שהיו ראויים למות. ולזה אמרו רבותינו ז״ל: מקום נתבצר להם בגיהנם, כי המקומות הנפתחים בזה האופן שנפתחה הארץ — בעת היותה פתוחה יִקָּראו ׳גיהנם׳ או ׳גיא בן הנום׳.
ויהיו לנס – רוצה לומר שהיו לאות ולזכרון לבני ישראל, להזהירם שלא יקרב איש אשר לא מזרע אהרן הוא לעבודת המקדש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(ט-י) אמנם מה שספר אחר מספר שבט ראובן הוא דתן ואבירם קרואי העדה אשר הצו וגו׳ ותפתח הארץ את פיה וגו׳. אחשוב שהיה לכבוד יעקב אבינו שקנטר לראובן ושמעון ולוי בשעת מותו ועתה יזכור שהיה טעם לדבריו ממה שנמצאו בשבט ראובן ולוי מי שהתריסו כנגד רבם וכנגד שכינה עד שנעשה בעבורם נס מפורסם בישראל כמו שנודע משמעון עצמו ע״י החסרון הנמצא בם בזה המספר מהמספר אשר לפניו יותר משלשים וששה אלפים אמנם אגב ארחיה קמ״ל כמה קשה עונש המחזיק במחלוקת על ריב לא לו מהמחזיק בטענות עצמו כי הנה דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו את משה ואת אהרן בעדת קרח – כלומר על ריב לא להם ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם בכללם עד שלא נשאר שריד ופליט באהליהם.
אשר הצו את ישראל על משה בהצותם את העם על י״י. מפני שמלת הצו ומלת בהצותם הם מבנין הפעיל שהוא יוצא וצריכים פעול הוכרח לומר שהפעול של מלת הצו הוא ישראל ושל מלת בהצות׳ הוא העם ולא ידעתי למה שינה הפעולים ואמר שהאחד מהם הוא ישר׳ והאחד הוא העם ולמה לא יהיו שניהם ממין אחד.
ושמא י״ל שדרך הלשון תמיד שיכפיל הענין במלות שונות ולפיכך אמר שהפעול של הצו הוא ישראל והפעול של בהצותם הוא העם או ההיפך:
(ט-יא) והנה זכר ענין קרח ודתן ואבירם להעיר על הסבה אשר בעבורה נתמעט דגל ראובן. ולפי שאמר שקרח ודתן ואבירם נבלעו ואת כל האדם אשר לקרח הוצרך לומר שבני קרח לא מתו כי לא היו בעצת רשעים ועל כן נמלטו מענשם אך השאר כלם היו לנס רוצה לומר לאות ולמופת שלא יקרב איש זר לחלוק על נביאי השם ועל כהניו.
ויש אומרים שזכר זה פה להודיע שאבדו חלקם מן הארץ אע״פ שהיו הם מיוצאי מצרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אשר הצו את ישראל על משה. מפני כי ״הצו״ לשון הפעיל היוצא לאחר, הוצרך לפרש ״אשר הצו״ ׳את ישראל על משה׳. וכן ״בהצותם״ ׳את העם על ה׳⁠ ⁠׳, מפני כי מלת ״בהצותם״, הוא לשון הפעיל (כ״ה ברא״ם). והקשה הרא״ם, למה שינה (רש״י) הלשון לכתוב ׳אשר הצו את ישראל על משה בהצותם את העם׳, ולמה לא פירש בשניהם ׳הצו ישראל בהצותם ישראל׳. ויש לפרש, כי היו חולקין על משה אותם שהם חשובים, מפני שאמרו ״כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה׳⁠ ⁠⁠״ (ראו לעיל טז, ג), ואין גבור מתקנא רק בגבור כמותו (ע״ז נה.) . ומפני כך היו נקראים ״ישראל״ על שם חשיבות, ואותם היו חולקים על משה. ואצל ״בהצותם על ה׳⁠ ⁠⁠״ לא שייך טעם זה לומר אין גבור מתקנא אלא בגבור, לכך כתיב ״בהצותם העם על ה׳⁠ ⁠⁠״, נקט להו בלשון שפלות – ״העם״, כי ״העם״ לשון שפלות הוא:
ועוד, כאשר היו חולקים על משה ואהרן, עדיין נשאר ״ישראל״ בשמם, שנקראים ״ישראל״, והקדוש ברוך הוא שיתף את שמו בשמם (ירושלמי תענית פ״ב ה״ו), וקראם ״ישראל״. אבל אצל ״בהצותם על ה׳⁠ ⁠⁠״, לא יתכן לקרוא אותם בשם ״ישראל״, כי בשם ״ישראל״ דבק השם בשמם, וכאשר היו חולקים על ה׳ – לא יקראו בשם ״ישראל״, כיון שבשם הזה שמו משותף בהם, וכאשר חולקים עליו איך יהיה שם ה׳ עליהם, לכך אמר ״בהצותם״ ׳את העם׳. ומפני שלא הוי למכתב רק ׳אשר הצו על ה׳ ועל משה ואהרן׳, דרשו כך, כי חד לישראל וחד לעם:
קְרִואֵי: קריאי ק׳ ביו״ד, וכ״כ בהעתק הללי. ובמסורת קדמונית מצאתי במדבר קרואי, פינחס קריאי, וסי׳ ברוך פרי ע״כ. <פי' דבמדבר רוּ, דפינחס רִי.> ועל הקריאה איתמר. <וממילא דהכתיבה בהפך.> ועיין ג״כ מ״ש בפ׳ במדבר, ובריש פ׳ קרח. [קרואי כ׳, קְרִיאֵי ק׳].
את ישראל. מפני שמלות הצו בהצותם הם מבנין הפעיל היוצא לאחר וצריכים פעול הוצרך לפרש מי הוא הפעול הצו את העם. כתב הרא״ם ולא ידעתי למה שינה הפעולים ואמר שהאחד מהם הוא ישראל ואחד מהם הוא העם, ולמה לא יהיו שניהם ממין אחד. ושמא י״ל כיון שהכפיל הפסוק בלשונו במלות שונות הצו בהצותם, לכן אמר הצו את ישראל ובהצותם הוא העם או להיפך עכ״ל:
Israel. The words הצו ["incited"] and בהצותם ["when they incited"] are from the causative [הפעיל] conjugation which would refer to someone else, thus they require an object. Consequently, Rashi was obliged to explain the object of the incitement was the people. Re'm writes: I do not know why Rashi switched the objects, and said that one was Yisroel and the other was the people. Why were they not both the same? [He answers:] Perhaps the answer is that because the verse repeats itself with different terms, the words הצו ["incited"] and בהצותם ["when they incited"]. Rashi said [that it must mean], "[Who] incited Yisroel"…"when they incited the people,⁠" or possibly the reverse.
הוא דתן ואבירם וגו׳ – צריך לדעת מה בא ללמדנו במאמר זה, ואם להודיע כי הן הנה האמורים במעשה קרח דבר פשוט הוא שאין לטעות שהיו דתן ואבירם אחרים בני אליאב אחר. ועוד מעיקרא לא היה לו להזכירם והיו כלא היו כשאר המשפחות שספו תמו ולא נמנו. עוד למה האריך בדברים אלו אשר הצו וגו׳ בהצותם על ה׳.
ונראה כי לא בא הכתוב כאן אלא לומר שהן הנה היו סיבה לכל מעשה קרח, כי יחפוץ ה׳ לפרסם הרשעים שהם סיבה לרשע הנעשה, והוא אומרו הוא דתן וגו׳ אשר הצו וגו׳ פירוש את אחרים על ה׳ ומשה עבדו, וכן פרש״י, הא למדת שהם המחטיאים העדה הנועדת, ואפשר שגם את קרח הם החטיאוהו, והגם שאמר הכתוב ויקח קרח שנראה שמעצמו עשה, אפשר שהיה למה שקדם לו מהם ולעולם הם הצו אותו. ואומרו ותפתח וגו׳ אחר שהדברים כבר כתובין בפרשת קרח, נתכוין לומר שגם בליעת קרח ואכילת האש ר״ן איש הם היו סיבה למאורע מתחלה ועד סוף, הא למדת שהגם שנקהלו היהודים על משה ועל אהרן היו חוזרים בהם אם לא היו ב׳ הרשעים.
וזה לך האות כי האיש משה לא היה משתדל לרצות אלא להם דכתיב (ט״ז י״ב) וישלח משה לקרא לדתן וגו׳, וכתיב (שם כ״ה) וילך משה אל דתן וגו׳ שהרגיש שבהם הדבר תלוי, מעתה נפשות כל המתים תלויים בב׳ הרשעים ההם, ויש בזה לימוד זכות על קרח ועל הר״ן איש וכן תמצא שאמר הכתוב בפרשת עקב (דברים יא) ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו׳ שאינו מונה המאורע אלא לדתן ואבירם, וכפי זה יכולין אנו להעמיד סברת האומר (סנהדרין קח.) עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא בדתן ואבירם, ולהעמיד סברת האומר עליהם אמר הכתוב מוריד שאול ויעל בשאר העדה חוץ מהם.
הוא דתן ואבירם, "the same Datan and Aviram, etc.⁠" What did the Torah want to teach us by referring to Datan and Aviram at this point? If the Torah merely wanted to tell us that these two were the same Datan and Aviram we have encountered in connection with the rebellion of Korach, we knew this. It was hardly likely that two members of the tribe of Reuven both named Eliav each had two sons called Datan and Aviram. Moreover, their names did not need to appear here at all. None of the other families who had died before this census were mentioned in this sequence. Furthermore, why was the Torah so long-winded in telling us how these two brothers "incited in the company of Korach against Moses and Aaron when they incited against God?⁠"
I believe that the reason the Torah recalls what these brothers had done was to inform us that they had been the cause of Korach's rebellion. It was God's wish to publicise the names of the wicked people who had orchestrated the evil in question. By writing אשר הצו, the Torah stresses that these two incited others both against Moses and Aaron as well as against God. Rashi explains the verse in the same sense. Once we have heard that these two caused the whole Israelite community to sin, it is quite possible to blame them also for having incited Korach. Although the Torah wrote (Numbers 16,1) "Korach took, etc.,⁠" which sounds as if Korach had initiated whatever he did, this may have occurred after something the brothers Datan and Aviram had already done, and that they had incited him. When the Torah repeats here once more what it had written in Numbers 16,32 that "the earth opened its mouth and it swallowed them and Korach,⁠" it may be that these two were the root cause why Korach and family were swallowed by the earth and why the 250 men who offered incense were burned to death at the time. The Torah also suggests here that but for the two demagogues Datan and Aviram the Israelites who had gathered threateningly against Moses and Aaron would have done תשובה.
The best proof for our theory is the fact that Moses is described as trying to placate only Datan and Aviram when he sent messengers to call them for a chat (Numbers 16,12). When they refused to come, Moses even went to look them up (16,25). The reason was that Moses felt that these two were at the bottom of the whole rebellion. Once we accept this, the death of all the people who perished can be attributed to Datan and Aviram. This results in our being able to find some excuse for both Korach and the 250 men who offered the incense. You find that the Torah wrote in Deut.11,6: "and what He has done to Datan and Aviram, the sons of Eliav, how the earth opened its mouth and swallowed them, their houses, and their tents and every living thing which followed them.⁠" Moses attributed the entire debacle exclusively to Datan and Aviram. Having explained this, we can now understand the scholar in Sanhedrin 110 who holds that the company of Korach does not qualify for life in the hereafter as referring only to Datan and Aviram. The contrary opinion who holds that Korach and company will enjoy life in the hereafter and who base themselves on Samuel I 2,8 that "God lowers people to Sheol and brings them up again,⁠" must be understood as referring to Korach and companions exclusive of Datan and Aviram to whom the verse does not apply.
אשר הצו – מבנין הפעיל וכן בהצותם, והטעם שדתן ואבירם היו סבת מריבות על משה ואהרן:
בהצתם על ה׳ – כדרך לא עלינו תלונותיכם כי על ה׳, וכן כאן לפי שאמר אשר הצו על משה ועל אהרן הוסיף לבאר שעיקר המריבה היתה על ה׳:
הוא דתן ואבירם – לפי הגמרא בבבא בתרא (קיז:), כל אלה שנטלו חלק במחלוקת קרח נחשבו בחלוקת הארץ כאילו אינם קיימים; ואילו כל שאר יוצאי מצרים – אף על פי שכבר מתו לפני כיבוש הארץ – נחשבו כנוחלי הארץ, והצאצאים החיים, שהחזיקו בארץ בפועל, קיבלוה רק כיורשיהם של יוצאי מצרים (עיין פירוש פסוק נג). ״עדת קרח לא היה להן חלק בארץ, הבנים נטלו בזכות אבי אביהן ובזכות אבי אמותיהן״. לדעת הרמב״ן, זוהי הסיבה לכך שהכתוב מזכיר כאן את מות דתן ואבירם.
אשר הצו וגו׳ – המרד במשה ואהרן היה לאמיתו של דבר מרד בה׳. לפיכך –
ובני אליאב וגו׳ – בא להודיע שמבני אליאב רק נמואל וזרעו נטלו חלק בארץ כי דתן ואבירם היו מעדת קרח שלא נטלו חלק ולא זכו שבט ראובן בחלקם:
קריאי העדה: אינו דומה למשמעות ״קריאי מועד״ (לעיל טז,ב), דפירושו – באהל ״מועד״ יחד עם משה ואהרן, כמו שכתבתי ריש פרשת קרח, משא״כ ״קריאי העדה״ פירושו – איזו ״עדה״ שבשבט ראובן היו המה הראשים.
אשר הצו על משה וגו׳ בעדת קרח בהצותם על ה׳: כבר נתבאר בפרשת קרח (לעיל טז,א) דדתן ואבירם לא בקשו גדולות להקטיר קטרת, אלא היו שונאי משה ואהרן, והצו עליהם מחלוקת גדולה במה שמשכו אחריהם הר״ן איש גדולי הדור וצדיקים, שהאמינו במשה ותורתו ולא היה בלבם עליו כלום, רק היו מתאוים להקטיר לפני ה׳ להשיג מזה אהבת ה׳, ו׳הצו על ה׳⁠ ⁠׳ שהרחיקם מעבודתו ולא היה אפשר להם להגיע לידי הקטרה, שהרי המשכן היה גדור הרבה ע״י הלוים ומשה ואהרן, עד שנמשכו אחר דתן ואבירם והצו גם המה על משה ואהרן כדי לפרוץ הגדר. נמצא דדתן ואבירם ״הצו על משה ועל אהרן״, ועדת קרח ׳הצו על ה׳⁠ ⁠׳, זה היה עיקר רצונם.
הוא דתן ואבירם – הם ברשעתם מתחלתם ועד סופם.⁠1 (מגילה י״א.)
בהצתם על ה׳ – אמר רב חסדא, כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר אשר הצו על משה ואהרן בהצותם על ה׳.⁠2 (סנהדרין ק״י.)
1. עיין במ״ר אסתר בפסוק הוא אחשורוש חשיב עשרה שמות דכתיב בהו הוא כמו כאן, וחשיב חמשה לטובה, כמו אברם הוא אברהם הוא בצדקתו מתחלתו ועד סופו, הוא משה ואהרן הם בצדקתם מתחלתם ועד סופם, ועוד, וכנגד זה חשיב חמשה לרעה, והענין הוא ע״פ מ״ד בעלמא תולין את הקלקלה במקולקל ואת הזכות בזכאי וכמ״ש בב״ב ק״ט ב׳ וכמו שבארנו בארוכה לעיל בפ׳ בלק בפ׳ הלא אנכי אתונך (כ״ב ל״א), ולכן מכיון שהלשון הוא מורה על התמידות מתחלה ועד סוף ולכן דרשו בזכאין לזכות ובמקולקלין לחובה.
2. הרי שמעלה עליהם הכתוב כאלו היו חולקין כלפי שכינה. ועיין מש״כ השייך לענין זה בפ׳ בשלח בפסוק לא עלינו תלונותיכם.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(י) וַתִּפְתַּ֨ח הָאָ֜רֶץ אֶת⁠־פִּ֗יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֛ם וְאֶת⁠־קֹ֖רַח בְּמ֣וֹת הָעֵדָ֑ה בַּאֲכֹ֣ל הָאֵ֗שׁ אֵ֣ת חֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ וַיִּהְי֖וּ לְנֵֽס׃
And the earth opened its mouth and swallowed them up together with Korah, when that company died; when the fire devoured two hundred fifty men, and they became a sign.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר׳ בחייטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

וּפְתַחַת אַרְעָא יָת פּוּמַּהּ וּבְלַעַת יָתְהוֹן וְיָת קֹרַח בְּמוֹתָא דִּכְנִשְׁתָּא כַּד אֲכַלַת אִישָׁתָא יָת מָאתַן וְחַמְשִׁין גּוּבְרָא וַהֲווֹ לְאָת.
when the earth opened her mouth and swallowed them with Korach, and the congregation died, being devoured by the fire, two hundred and fifty men; and they became a sign;
וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס
וּפְתַחַת אַרְעָא יָת פּוּמַהּ וּבְלַעַת יָתְהוֹן וְיָת קֹרַח בְּמוֹתָא דִּכְנִשְׁתָּא כַּד אֲכַלַת אִישָׁתָא יָת מָאתַן וְחַמְשִׁין גֻּבְרָא וַהֲווֹ לְאָת
א. ›״בְּמוֹת הָעֵדָה״ – ״בְּמוֹתָא דִּכְנִשְׁתָּא״. אבל המיוחס ליונתן הוסיף ״כַּד מִיתוּ כְנִישַׁת רַשִׁיעֵי״, שהרי לא כל העדה מתה.
נס. תרגום לעומת רש״י
ב. ›״וַיִּהְיוּ לְנֵס״ – ״וַהֲווֹ לְאָת״. אונקלוס עקבי בתרגומו, ואף לעיל ״עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס״ (במדבר כא ח) תרגם ״עַל אָת״. אמנם רש״י ביאר: ״ויהיו לנס – לאות ולזכרון״, אולי כי נתקשה במשמעות ״אות״ שבד״כ הוא דבר הנראה לעין כדוגמת המחתות בעדת קורח ״אֵת מַחְתּוֹת הַֽחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ... וְיִהְיוּ לְאוֹת״ (במדבר יז ג), וכן לגבי מטה אהרן ״הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן... לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי״ (במדבר יז כה), אך בפסוקנו המתאר את בליעת עדת קורח לא נשאר דבר הנראה לעין, לכן הביטוי ״וַיִּהְיוּ לְנֵס״ המתורגם ״וַהֲווֹ לְאָת״ – גרם לרש״י להוסיף מילת ״לזכרון״. אף המיוחס ליונתן התקשה בכך ופירש את הנס כניסיון, ״וַיִּהְיוּ לְנֵס״ – ״וַהֲווֹ לְנִיסָיוֹן״, כלומר מעשה עדת קורח הוא מהניסיונות שניסו ישראל את הקב״ה במדבר כמבואר באבות (ה ז ובפרשנים).⁠1
1. ״תרגומנא״ פירש את המיוחס ליונתן – ״וַהֲווֹ לְנִיסָיוֹן״ כמוסב על המנוסה שאחזה בישראל ״וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם״ (במדבר טז לד), ואף מצא סמך לדבריו בתרגום השומרוני ״וַיִּהְיוּ לְנֵס״ – ״וַהֲווֹ לַעֲרוֹק״, לשון בריחה ומנוסה.
ותפתח ארעא ית פמה ובלעת יתהון וית קרח בזמנה דמיתו עם כנישתה כד תכלת אשתה ית מאתייןא וחמישיתיב גברייה והוון לנסיון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאתיין״) גם נוסח חילופי: ״{מא}⁠תן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחמישיתי״) גם נוסח חילופי: ״וחמשין״.
ופתחת ארעא ית פומה ובלעת יתהון וית קרח כד מיתו כנישת רשיעיא כד אכלת אישתא ית מאתן וחמשין גוברין והוו לניסיון.
and the earth opened her mouth and swallowed them and Korach, when the congregation of the wicked died, when the fire devoured the two hundred and fifty men, and they were made an example.
ויהיו לנס – על שם ובני ישראל נסו לקולם (במדבר ט״ז:ל״ד). דבר אחר: שאותם דברים שאמר משה לא נסיון היו מה שאמר ולא מלבו כי אם מדברי ה׳.
דבר אחר: נס גדול עשה הקב״ה למשה ששמע לקולו וצוה לארץ לבלעם מה שלא היה לא לפניו ולא לאחריו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

פַפַתַּחַתִ אלּאַרץֻ׳ פַמַהַא פַאבּתַּלַעַתּהֻם מַעַ קֻורַחַ פִי וַקתִ מַוְתִ אלגַמַאעַתִ וַאַכַּלַתִ אלנַּארֻ אַלמַאאַתַּיְנִ וַאלּכִ׳מסִיןִ רַגֻלַא פַצַארֻוא עַלַאמַתַּ
וכך פתחה הארץ את פיה ובלעה אותם ביחד עם קרח בזמן מות הקבוצה, ואכלה האש את המאתיים והחמישים איש, וכך הם נהיו לסימן.
ויהיו לנס – לאות ולזכרון למען אשר לא יקרבא זר לחלוק על הכהונה (במדבר י״ז:ד׳-ה׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1 נוספה כאן מלת ״איש״ כלשון הפסוק. אולם אפשר שרש״י אינו מצטט ורק כותב פרפרזה
ויהיו לנס AND THEY BECAME A נס – a sign and a reminder in order that no stranger should bring himself near to raise further dispute concerning the priesthood (cf. Bemidbar 17:5).
פס׳: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח במות העדה באכל האש וגומר – 1וכבר קרח היה מן החמשים ומאתים איש. אלא אמרו קרח מן השרופים ומן הבלועים:
1. וכבר קרח וכו׳. ט״ס וצ״ל וכי קרח היה מן הר״ן איש.
ואת קרח – פירשתיו (ראב״ע במדבר ט״ז:ל״ה).
ויהיוא לנס – כמו: ויהיו לאות לבני ישראל (במדבר י״ז:ג׳).
א. בכ״י פריס 177: ויהי.
WITH KORAH. I have already explained this.⁠1
AND THEY BECAME A SIGN.⁠2 Compare, that they may be a sign3 unto the children of Israel (Num. 17:3).⁠4
1. See Ibn Ezra on Num. 16:35.
2. Hebrew, nes.
3. Hebrew, ot.
4. In other words, nes here means a sign. The word nes can mean banner or miracle. Hence Ibn Ezra's comment.
ותבלע אותם ואת קרח במות העדה באכול האש – הכניס הכתוב קרח באמצע בין ותבלע ובין באכל האש, ומכאן שהיה קרח נבלע ונשרף, וכבר הזכרתי זה.
ויהיו לנס – לאות שלא יחלוק שום חולק על הכהונה.
ותבלע אותם ואת קרח במות העדה באכול האש, "it (the earth) swallowed them and Korach when the congregation died when the fire consumed them;⁠" the verse introduces the name Korach between the words "it swallowed" and the words "when the fire consumed,⁠" in order to teach us that Korach was both swallowed by the earth and burned by the fire. (I already mentioned this in Numbers 16,30).
ויהיו לנס, "they remained as an example.⁠" Their fate was a warning for the Israelites not to question the institution of the hereditary priesthood (Rashi).
ויהיו לנס – שמחתותם היו לנס ולזכרון.
לנס – ג׳ כמסרה ויהיו לנס. שורש ישי אשר עומד לנס עמים. שש ברקמה וגו׳ היה מפרשך להיות לך לנס זהו שאמר מקום נתבצר להם כשנפתחה הארץ נשאר מקום באמצע כמו הנס שהוא בראש התורן. כך נשאר מקום תורן. ומכאן רמז למאן דאמר שהיא אבידה המתבקשת שיעמדו לתחיית המתים לימות המשיח והיינו שורש ישי אשר עומד לנס עמים.
ואת קרח – אינו דבק עם מה שלפניו, רקא עם מה שאחריו, רצוני באמרו: במות העדה באכול האש אתב החמשים ומאתים, והסוג לכולם המיתה.
ויהיו לנס – כטעם לאות.
א. כך תיקן לאסט. בכ״י המבורג: ״כך״.
ב. כן בפסוק. בכ״י המבורג: ״עם״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ויהיו לנס לאות ולזכרון. פירש לנס לאות ולזכרון מפני שמלת נס מורה על הדבר הגבוה כנס על הגבעה ונשא נס לגוים וגם האות והזכרון נראה ונודע לכל הוא ובפרשת קרח פירש הזכרון מה הוא ואמר זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן לחלוק על הכהונה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לאות ולזכרון. דאם לא כן, איך היו הם לנס, רק נס נעשה בהם, אלא פירוש ׳לאות ולזכרון׳ לדורות הבאים אחריהם, שיהיו זוכרים אותם, ולפיכך הם בעצמם היו לנס:
לאות ולזכרון. כלומר לשון נס המורה על הגובה, כנס על הגבעה, כנשוא נס הרים:
A symbol and a reminder. That is to say that the term נס ["banner"] has the connotation of something high [which is visible to all], similar to כנס על הגבעה ["like a banner on top of the hill"] (Yeshayahu 30:17), and כנשוא נס הרים ["a banner raised over the mountains"] (Yeshayahu 18:3).
ואת קרח במות העדה – פירש ואת אשר לקרח, כמו שרמזנו למעלה (ט״ז ל״ב):
ויהיו לנס – ענין השורש הזה בכל המקרא לשון התרוממות וגבהות, כמו ה׳ נסי (שמות י״ז ט״ו), כי נושא הנס הוא נושאו גבוה שמתראה על כל בני הצבא ואחריו ילכו, וכן נקרא וילון הספינה נס, בל פרשו נס (ישעיה ל״ג כ״ג), לפי שמרימין אותו על התורן אל אשר יהיה שמה הרוח להוליך הספינה אחריו תלך, ועל זה הדרך נקראים מעשי ה׳ וגבורתו אשר ילאה כל משכיל להשיגם, בשם נסים, לפי שהם מורים לבני אדם, דרכי ה׳ ונפלאותיו בעבור תהיה יראתו על פניהם ואחריו ילכו, וכן אם לשבט ולעונש על המורדים במצותיו שיהיה לזכרון ולמשמרת לדור אחרון ולא יזידון עוד, ועל הדרך הזה אמר גם בבליעת עדת קרח ויהיו לנס ר״ל לזכרון למען אשר לא יקרב איש זר:
ותפתח וגו׳ ויהיו לנס – ״נס״ הוא אות וסימן המורם אל על, כדי לכוון אדם שפניו מועדות לכיוון מסוים, בדרכו ליעד מסוים. מות דתן ואבירם היה מעשה בולט של ה׳, שנועד להורות את הדרך לכל הזקוקים להדרכה באשר לאורח החיים שילכו בו או יימנעו ממנו. בלשון העברית המאוחרת, ״נסים״ הוא שם שגור לכל המעשים הבולטים של ה׳ אשר נעשו כדי להורות לנו את דרכנו.
במות העדה – ר״ל שהיו שם ג׳ מיני עונשים, א׳ מיתת דבר שעז״א במות העדה – ב׳ שרפה ועז״א באכל האש – ובכ״ז אותם בלעה הארץ שהי׳ בריאה חדשה כבריאת יש מאין כמש״ש, שזה כדי להגדיל הנס שהיה צריך לזה כדי לחזק האמונה כמש״ש במקומו וז״ש ויהיו לנס, וספר שהי׳ בזה עוד נס שבני קרח לא מתו שהם נצולו וגם זה היה נס גדול ובזה ראו כלם את מעשה ה׳ הגדול להמית ולהחיות:
ואת קרח במות העדה: אינו מובן מה זה ״מות העדה״, והרי הנגף שהיה י״ד אלף לא היה אלא למחרת יום הבליעה. ונראה כמו שכתב הגאון פנים יפות שקרח שהיה עם השרופים לא נבלע עד יום המחרת, בעידן ריתחא של הנגף, והפה של הארץ עוד לא נסתם (וכדאיתא במימרי דרבה בר בר חנה ריש פרק הספינה (ב״ב עד,א) שנראה עדיין מקום הבליעה), ואז נבלע קרח. או הכי פירושו, לאחר שנקבר, עפרו נבלע בעומק השאול. והיינו ״במות העדה״ – שהיה עידן ריתחא.
ויהיו לנס: פירוש, גבוהים במעלה, שזכו לשם טוב, במה שצוה הקב״ה לעשות מן המחתות ציפוי למזבח וכמו שכתבתי שם (לעיל יז,ג), ודבר זה גרם שהתלוננו עם ה׳ על משה ואהרן לאמר ״אתם המיתם וגו׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל יז,ו), ובאה המגפה, ומזה נבלע קרח. {ומשום הכי פירש המקרא כאן ״ויהיו לנס״, ללמדנו דזה גרם הבליעה של קרח}.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר׳ בחייטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(יא) וּבְנֵי⁠־קֹ֖רַח לֹא⁠־מֵֽתוּ׃
Notwithstanding, the sons of Korah didn't die.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםרש״ר הירשנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּבְנֵי קֹרַח לָא מִיתוּ.
but the sons of Korach died not.
וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ
וּבְנֵי קֹרַח לָא מִיתוּ
מעלת בני קרח
אונקלוס תרגם מילולית. אבל המיוחס ליונתן הוסיף תרגום מדרשי ״וּבְנוֹי דְקֹרַח לָא הֲווֹ בְּעֵיטָתָא דַאֲבוּהוֹן וַאֲזָלוּ בָּתַר אוּלְפָנָא דְמשֶׁה נְבִיָא לָא מִיתוּ בְּמוֹתָנָא וְלָא לָקוּ בִּיקֵידְתָּא וְלָא טָמְעוּ בִּבְלִיעַת אַרְעָא״ [ובניו של קרח לא היו בעצתו של אביהם והלכו אחרי תלמודו של משה הנביא ולא מתו במגפה ולא לקו בשׂרפה ולא טבעו בבליעת הארץ].
המדרש1 מאריך במעלתם של בני קרח:
ובני קרח לא מתו. לכך נאמר פרשה זו, להודיע כח התשובה שבני קרח בתחלה היו עם אביהם, ולבסוף הרהרו כולם לעשות תשובה, והצילם הקדוש ברוך הוא, ונתבצר להם מקום בגיהנם: על שלשה עמודים שלא יגיעו להם חום האש, והתחילו לומר שירה, ועליהם מפורש בספר תהלים למנצח על שושנים לבני קורח (מזמור) (תהלים מה א), שעשו לבם רך כשושנים, ומה היו אומרים, רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך (תהלים מה ב), ומי היו? אסיר ואלקנה ואביאסף.
ובמקום אחר מוסיף: ושם אמרו שירה ועלו, ושם יסדו המזמורים הללו, ושָרַת עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגליות ועל חורבן הבית ועל מלכות בית דוד.
1. מדרש אגדה (בובר) במדבר, פרשת פינחס פרק כו.
ובנוי דקרח על דילא הוון בעצתה אדאבוהוןב לא מיתו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״דאבוהון לא מיתו״) נוסח אחר: ״ואזלו בתר אולפנה דמשה רבהון לא מיתו במותנה ולא לקו ביקידתה ולא (ש){ט}⁠מע⁠{ו} בבליעת ארעא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאבוהון״) גם נוסח חילופי: ״דקרח אבוהון״.
ובנוי דקרח לא הוו בעיטתא דאבוהון ואזלו בתר אולפנא דמשה נביא לא מיתו במותנא ולא לקו ביקידתא ולא טמעו בבליעת ארעא.
But the sons of Korach were not in the counsel of their father, but followed the doctrine of Mosheh the prophet; and therefore they died not by the plague, nor were smitten by the fire, nor engulphed in the yawning of the earth.
ובנוי דקרח על דלא הוו בעצתיה דאבוהון לא מיתו.
But the sons of Korach, who were not in the counsel of their father, did not die.
ובני קרח לא מתו – לכך נאמר פרשה זו, 1להודיע כח התשובה שבני קרח בתחלה היו עם אביהם, ולבסוף הרהרו כולם לעשות תשובה, והצילם הקב״ה, ונתבצר להם מקום בגיהנם.
2על שלשה עמודים שלא יגיע להם חום האש, והתחילו לומר שירה, ועליהם מפורש בספר תהלים למנצח על שושנים לבני קרח (מזמור) (תהלים מ״ה:א׳), שעשו לבם רך כשושנים, ומה היו אומרים, רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך (תהלים מ״ה:ב׳), ומי היו אסיר ואלקנה ואביאסף.
1. להודיע כח התשובה שבני קרח בתחלה היו עם אביהם. וכן הביא רש״י וז״ל הם היו בעצה תחלה ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם, ובגמ׳ סנהדרין ק ״י ע״א נאמר רק ובני קרח לא מתו תנא משום רבינו אמו מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו ואמרו שירה, ופירש״י שם נתבצר מלשון עיר בצורה (ישעיהו כ״ז:י׳) התקין להם הקב״ה מקום גבוה שלא העמיקו כל כך בגיהנם ולא מתו.
2. על שלשה עמודים. במדרש שו״ט מזמור א׳ אות ט״ו רשב״ג אמר לא היו שלשתן עומדין במקום אחד אלא כל אחד ואחד היה בפני עצמו עומד והיו דומין כשלשה עמודין כו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וַבַּנֻו קֻורַחַ כַ׳סַףַ בִּהִם וַלַם יַמֻותֻוא
ובני קרח רק שקעה האדמה בהם ולא-מתו.⁠1
1. [ראיתי לכתב ממה שנזדמן לי מהם י׳ שאלות, ואשיב עליה מהכתוב והשכל והקבלה. השאלה הראשונה, אם ישאל שואל מי ומי יחיו מן האמה בעת הישועה? אשיב ואמר כל צדיק ובעל תשובה, כי מי שימות מבלי תשובה הוא מהענושים, וכן ראוי בשכל, כי כבר הבטיח הבורא את השב שיקבלהו בכתובים רבים. וכבר התחיבו כל אלה המועדים לכל שב מדברי רבותינו זכרונם לברכה (יומא פו, א), אחר שמנו מיני החטא ושמום ד׳ מעלות. עבר אדם על מצות עשה, ואחר כך עבר על מצות לא תעשה, ואחר כך כרתות ומיתות בית דין, ואחר כך מי שנתחלל בו שם שמים. ואמרו אחר כך או יכול שכפרה לו מיתתו, תלמוד לומר הנה אני פתח את קברותיכם. והנה נתחיבה תחית המתים לכל שב, ואני אומר כי מעט הם מבני עמנו שמתים מבלי תשובה. והב׳ הימותו אחר כן? ואשיב כי לא ימותו, אבל מעתיקים אותם מימות המשיח אל נעימות העולם הבא. ובזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צב, א), מתים ש ה׳ עתיד להחיותם, שוב אינן חוזרים לעפרן. וכן המחיים בימי הישועה הם מנחים לבחירתם בעבודה, שמא יבחרו במרי ולא יחיו בעולם הגמול? אשיב בזה, שמשיבים כל עמנו המון המאמינים בענין הצדיקים בעולם הבא, כיון שהם בוחרים בעבודה ולא במרי, שמא יבחרו במרי? ואמר, כי היודע מה שהיה קדם שיהיה, לא הבטיח הצדיקים שבעולם הבא בגמול המתמיד אלא לדעתו, שהם בוחרים בעבודה ולא במרי, כן אמר אחר שהוא יודע מה שיהיה, לא הבטיח תחית המתים לצדיקי ישראל, עד שידע כי בימות המשיח יבחרו בעבודה לא במרי. וכן העם אשר בהם הישועה בחייהם, מה יהיה מענינם? וכן הילודים בזמן הישועה? ואשיב, בעבור שהכתוב לא דבר בזה ולא רבותינו לא קבלו בזה קבלה, נחלקו בזה על שלשה דרכים. יש מי שאומר שאין מתים כלל, ונתלה באמרו (ישעיה כה, ח): בלע המות לנצח. ויש מי שאומר ימותו ויחיו, כדי להשתוות עם המחיים ההם. ויש מי שאומר, יחיו שנים רבות וימותו, ולא יחיו עד העולם הבא. ולבי (האלהים יישירך) נוטה אל זה המאמר השלישי, מפני שלא מצאתי תחית המתים הבטחה בימי הישועה, אלא למי שהיה בגלות. ולא ראיתי להוסיף על זה דבר מלבי, כל שכן שהעלה בתחית המתים אשר מתו בגלות, היא שלא תמנע מהם זאת הישועה הגדולה, אבל מי שראה אותה מן החיים והישרים, כבר הגיע לחפצו. אך ימיהם יהיו ארכים, כגון ארבע מאות שנה וחמש מאות שנה, עד שיהיה המת בן מאתים בדור ההוא, כמו שמת בדור הזה בן עשרים, כמו שאמר (ישעיה סה, כ): כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקלל. ומי שחטא על בני אדם והוא בן מאה שנה יקלל, ויהיו הימים כימי הבנינים והנטעים הגדולים, כמו שאמר (שם כב): לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל כי כימי העץ ימי עמי וגו׳. (׳האמונות והדעות׳ רבי סעדיה גאון, מאמר שביעי)]
ובני קרח לא מתו – הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הירהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם.
ובני קרח לא מתו BUT THE SONS OF KORAH DID NOT DIE – They were in the plot originally, but at the moment when the rebellion broke out they had thoughts of repentance in their hearts; therefore a high spot was fenced round for them in Gehinnom and they stayed there (Sanhedrin 110a).
פס׳: ובני קרח לא מתו – שהיו מנושאי המקדש שנאמר (שם ז) כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. ולא נמצאו עם קרח אביהם:
ובני קרח לא מתו – והעד: שמואל ובניו ובני בניו המשוררים (דברי הימים א ו׳:י״ח-כ״ג), והן הנקראין הקרחים (דברי הימים ב כ׳:י״ט), לבני קרח מזמור (תהלים מ״ט:א׳), גם בתורה כתוב: משפחת הקרחי (במדבר כ״ו:נ״ח). והזכיר הכתוב: ובני קרח עם בני ראובן, בעבור כי בני דתן ואבירם גדולים וקטנים מתו. והנה רעת דתן ואבירם קשה מרעת קרח.
NOTWITHSTANDING THE SONS OF KORAH DIED NOT. Samuel,⁠1 his sons, and his grandsons who were singers2 and were called the Korahites3 is proof of this.⁠4 The Book of Psalms states, For the leader; a Psalm of the sons of Korah (Ps. 49:1). The Torah also records the family of the Korahites (v. 58). Scripture mentions the sons of Korah with the sons of Reuben because the adult and the minor sons of Dathan and Abiram died. The wickedness of Dathan and Abiram was thus greater than the wickedness of Korah.⁠5
1. The prophet Samuel.
2. In the temple.
3. See I Chron. 6:18-23.
4. That Korah's children did not die.
5. Hence their children died. When Moses asked Dathan and Abiram to come to him, they refused and insulted Moses. We do not find the same with Korah (Num. 16:12-14).
אובני קרח לא מתו – ואף על פי שאמר ואת כל האדם אשר לקרח (במדבר ט״ז:ל״ב) – היינו עבדיו ושפחותיו. אבל בניו כבר היו מוחלקין ממנו, ולא נצטרפו עמו במחלוקת, ולא מתו.
א. בכ״י מינכן 52, הביאור על פסוק מ״ו קודם לביאור על פסוק י״א.
ובני קרח לא מתו – אף על פי שלויים היו הזכירם הכתוב עם בני ראובן על ידי שדעתם של דתן ואבירם שהיו מבני ראובן קשה הייתה מדעת קרח.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
ובני קרח לא מתו, "and the sons of Korach had not died;⁠" [during the uprising. Ed.] Even though they were Levites, the Torah here refers to them as if they had been part of the tribe of Reuven, seeing that the wickedness of the members of the tribe of Reuven, Datan and Aviram, had been greater than that of Korach, even. Korach's sons not having joined the rebellion, or having repented in time, was therefore even more remarkable.
ובני קרח לא מתו – דרשו רז״ל מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו. מקום הבליעה שהוא מקום המשפט נקרא גיהנם, או יהיה גיהנם ממש שנתקרב שם פתחה של גיהנם הקבוע בארץ כדעת רז״ל. ומצינו בני קרח שהיו משוררים בביהמ״ק, וזהו שכתוב (תהלים פ״ד:א׳) לבני קרח מזמור, (שם מ״ח) שיר מזמור לבני קרח.
ובני קרח לא מתו, "and Korach's sons did not die.⁠" Our sages in Megillah 14 explain these words to mean that there was a special place reserved for them in Gehinom where they remained. The site where the swallowing occurred and where judgment of these individuals occurs is known as Gehinom. Alternatively, the sages meant the real purgatory the entrance to which is close to the point where Korach and company were swallowed. (According to Eyruvin 19 there are a total of three such portals to purgatory). We find that sons (or descendants) of Korach sang hymns in the Holy Temple as we know from Psalms 47,1 and 48,1 and others.
ובני קרח לא מתו – לא בפתיחת הארץ ולא באכול האש, כי הרחיקו, אולי לא ישר בעיניהם מעשה אביהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

אמנם קרח שנכנס על ריב שלו הלא הוא עצמו ואנשיו נענשו אמנם בני קרח לא מתו כי הבא בטענ׳ ודאי כשתבטל הטענה בעיניו כמו שעשו כלם צדיקים על פי חז״ל כנזכר במקומו הנה הוא יחדל. אמנם הבא בלא טענה לא תמצא לו סבה שיחדל אבל יהיה מקשה לבו אחר רצונו ויפול ברעה ואין מציל והיא כוונה נפלא׳ בכתוב.
ובני קרח לא מתו הם היו בעצה תחלה ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם. במדבר רבה ובפרק חלק אמרו ובני קרח לא מתו לא חיין ולא נדונין תנא משום רבנן מקום נתבצר להם בגיהנם ועמדו על רגליהם ואמרו שירה אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה קאזילנא באורחא אמר לי ההוא טייעא תא ואחזינך בלועי דקרח אזלי חזאי לי חדא ביזעא דהוה קא נפקי חוטא דקוטרא מיני שקל גבבא דעמרא ומשויה ואותביה בריש רומחא עייליה ואחליפיה ואפיקתיה מהתם ואיחרך אמר לי אצית ושמע שמעית דהוו קאמרו משה ותורתו אמת והן בדאין אמר לי כל תלתין יומין מהפכא להו גיהנם כבשר בתוך הקלחת ואמרי הכי משה ותורתו אמת והן בדאין ופרש״י נתבצר להם כעיר בצורה התקין להם מקום גבוה שלא העמיקו כל כך בגיהנם ולא מתו אלא כל שלשים יום חוזרין לגיהנם ונדונין דהכי אמרינ׳ לקמן ולא הבינותי דבריהם כלל דהא מההיא דלא חיין ולא נדונין משמע ששוב לא עלו על פני הארץ וכן משמע נמי ממה שפרש״י גבי נתבצר להם מקום בגיהנם התקין להם הקדוש ברוך הוא מקום גבוה שלא העמיקו כ״כ בגהינם ולא מתו אלא כל שלשים יום חוזרין לגיהנם ונדונין דהכי אמרינן לקמן וזהו היפך המדרש שאמרו ובני קרח לא מתו אלא עלו על פני הארץ ובאו לא״י והיו נביאים והראיה ע״ז שעלו על פני הארץ ושמואל ובניו שהם המשוררים והם הנקראים הקרחי לבני קרח מזמור גם בתורה כתוב משפחת הקרחי ואלמלא שפרש״י גבי מקום נתבצר להם בגיהנם שלא העמיקו כ״כ בגיהנם ולא מתו אלא כל שלשים יום חוזרין לגיהנם ונדונין דהכי אמרינן לקמן דמשמע דס״ל דההיא עובד דטייעא דאחזי ליה לרבה בר בר חנה בלועי דקרת דהוו אמרי משה ותורתו אמת והם בדאים בבני קרח קמיירי הוה אמינא דההיא עובדא דטייעא בשאר בלועי דקרח קמיירי ולא בבני קרח שבני קרח עלו מיד על פני הארץ וההיא דלא חיין ולא נדונין פליגא אדתנא משום רבנן מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו שם דתנא משום רבנן ס״ל דמקום נתבצר להם בגיהנם וישבו שם ומשם עלו על פני הארץ ובאו לא״י והיו נביאים ומשוררים כשמואל ובניו שהיו מבני קרח והיינו דכתיב משפחת הקרחי ולא קשיא ולא מידי אלא למ״ד ובני קרח לא מתו לא חיים ולא נדונין אבל לפרש״י קשיא לכולהו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הם היו בעצה תחלה. מדכתיב ״ובני קרח לא מתו״, ולא כתיב ׳ובני קרח חיו׳, משמע דלא מתו, אבל חיים נמי לא הוו, והיינו שנתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם. והיינו מפני שהרהרו תשובה בלבם, ותשובה גמורה לא עשו, ולפיכך לא חיים ולא מתו, ונתבצר להם מקום גבוה וישבו שם:
הרהרו תשובה בלבם. רצונו לתרץ היאך נעשה שלא מתו, הא כתיב את כל האדם אשר לקרח, ש״מ דגם הבנים נבלעים בארץ:
נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם. מלשון ערי מבצר, כלומר התקין להם הקב״ה מקום גבוה שלא העמיקו כ״כ בגיהנם ולא מתו:
They repented in their hearts. Rashi wishes to answer the question: How could they not have died? For surely it is written (Bamidbar 16:32), "All the people belonging to Korach" meaning that his sons were also swallowed up by the earth.
An elevated area was secured for them in gehinom. [נתבצר "secured"] is an expression of ערי מבצר ["fortified cities"] (Bamidbar 32:36). That is to say that Hashem arranged an elevated place for them, such that they would not descend too far into gehinom, and thus they did not die.
ובני קרח לא מתו – הודיע הכתוב ענין זה כאן ולא במקום עיקר המעשה, גם לא כתבו במקום מספר הלוים כי שם מקום הודעת המתים מהם, לפי מה שכתבנו כי כאן בא אלהים לקבוע העון בדתן ואבירם ולהקל מעל קרח, לזה גמר אומר ובני קרח לא מתו, הכוונה שזה יגיד זכות אביהם שלא שטפם חובו כדרך ששטף חובם של דתן ואבירם כל בתיהם להיותם עיקר המחלוקת.
ובני קרח לא מתו. However, Korach's sons had not died. It is somewhat surprising that the Torah informs us about this fact here instead of in the story about Korach or in connection with the count of the Levites where we should have been told about which Levites had died. If you accept what we have written it is evident that the Torah chose this occasion to reveal who was the root-cause of Korach's uprising, i.e. Datan and Aviram. If so this was the place to inform us about some other redeeming quality of Korach, namely that his sons were righteous and did not join their father in his rebellion or that they retracted in time. At any rate, whereas Datan and Aviram and all their "houses,⁠" i.e. their offspring perished, Korach's sons did not. This is another factor which supports the theory that Datan and Aviram had been the instigators all along.
ובני קרח לא מתו – עיין פירוש לעיל טז, ה.
ובני קרח לא מתו: גם זה הגיע, לאשר קרח השתתף עם הרשעים דתן ואבירם לעשות מחלוקת שלא לשם שמים, על כן נבדלו בני קרח הצדיקים ממנו. ואילו היה קרח מן השרופים לחוד, כעדת קרח שמסרו נפשם על אהבת ה׳, יוכל להיות שבני קרח היו נמשכים אחר דעת אביהם והיו מתים גם המה. אבל אחר שקרח אביהם נמשך אחר דתן ואבירם שונאי משה, והמה בני קרח היו תלמידי משה, משום הכי לא נמשכו אחריהם ולא מתו.
ובני קרח לא מתו – תני, מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו ואמרו שירה.⁠1 (שם שם)
ובני קרח לא מתו – תניא, בני עדת קרח נטלו חלק בארץ בזנות אבי אביהם ואבי אמותיהם, הדא הוא דכתיב ובני קרח לא מתו.⁠2 (ירושלמי ב״ב פ״ח ה״ב)
1. טעם הצלתם הוא מפני שהרהרו בתשובה ואמרו שירה. ונראה דדרשו כן מדכתיב בתהלים (פ״ח) שיר מזמור לבני קרח דכל הענין איירי שם שהתפללו להנצל מתוך הבליעה כמבואר שם, ודריש גם שאמרו שירה מלשון שיר מזמור ועוד שם פ״ז לבני קרח מזמור שיר.
2. ר״ל לא מתו מחלק ירושת הארץ אלא שנטלו חלק, וכהאי גונא דרשינן בפ׳ שלח ויהושע וכלב חיו מן האנשים התרים את הארץ שחיו מחלקם, כלומר שנטלו הם חלקם, ושם בארנו טעם הנחת לשון חיים ומיתה על ענין כזה, יעו״ש. אבל חלק אביהם לא ירשו בני עדת קרח, יען שחלקם ניתן לכל ישראל וכפי שיתבאר עוד.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםרש״ר הירשנצי״בתורה תמימההכל
 
(יב) בְּנֵ֣י שִׁמְעוֹן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִנְמוּאֵ֗ל מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַנְּמ֣וּאֵלִ֔י לְיָמִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּמִינִ֑י לְיָכִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּכִינִֽי׃
The sons of Simeon after their families: of Nemuel, the family of the Nemuelites; of Jamin, the family of the Jaminites; of Jachin, the family of the Jachinites;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחיירלב״גאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לִנְמוּאֵל זַרְעִית נְמוּאֵל לְיָמִין זַרְעִית יָמִין לְיָכִין זַרְעִית יָכִין.
The sons of Shimeon by their families: of Nemuel, the family of Nemuel; of Jamin, the family of Jamin;
בנוי דשמעון לזרעייתהון לנמואל זרעיתהא דנמואלי לימין זרעייתה דבנוי דימיני ליכין זרעייתה דבנוי דיכיני.
א. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״דבנוי״.
בנוי דשמעון לגניסתהון לנמואל גניסת נמואל לימין גניסת ימין ליכין גניסת יכין.
The Beni Shemeon,⁠a Nemuel, Jamin, Jakin,
a. I have omitted the form of words recited under the name of the first tribe, and repeated in the other eleven, and have given the names and the numbers without it.
בני שמעון למשפחתם לנמואל – לאותם שנולדו בארץ כנען טרם שירדו למצרים לפיהם נתחלקה הארץ שהם בתי אבות נקראו, לראובן מנה הכתוב שהיה לו ארבעה בנים כשירד למצרים, חנוך ופלוא חצרון וכרמי (בראשית מ״ו:ט׳), וכן מנאם כאן, וכן היו לו לשמעון ששה בנים (בראשית מ״ו:י׳), וכן מנאם כאן, 1אבל חיסר לאוהד, יש אומרים שבמצרים חסרו בשלשת ימי אפלה לפי שהיו רשעים גמורים, וכן חסרו גם משאר השבטים, 2ויש אומרים בעת שמת אהרן חזרו ישראל לאחוריהם שמונה מסעות, שנטלו עצה לחזור למצרים ורדפו אחריהם שבט לוי 3והרגו מהם שבעה בתי אבות, ואלו הם, 4אהוד וישוה וחמשה מבני בנימין בכר וגרא ונעמן וראש וארד, ולמה באה המכשלה הזאת. לפי שהיו רשעים, ומנין שחזרו שמונה מסעות, שכן כתיב ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה (דברים י׳:ו׳), והלא ממוסרה נסעו לבני יעקן, שנאמר ויסעו ממוסרה ויחנו בבני יעקן (במדבר ל״ג:ל״א), אלא מכאן אתה למד שישראל חזרו לאחוריהם עד מוסרה.
שם מת אהרן (דברים י׳:ו׳). 5וכי במוסרה מת אהרן, והלא בהר ההר מת אהרן, שנאמר ויעל אהרן הכהן (בהר) [אל הר] ההר על פי ה׳ וימת שם (במדבר ל״ג:ל״ח), מכאן אתה למד שעל ידי מיתת אהרן חזרו לאחור, ובשביל המשפחות שנהרגו עשו שם אבל על אהרן כאילו שם מת.
1. אבל חיסר לאוהד כו׳ וכן חסרו גם משאר שבטים. עיין תנחומא הנדפס מכבר פנחס אות ה׳, ובמ״ר פכ״א אות ח׳, וליתא בתנחומ׳ שלנו ע״ש בהערה ל״ד, ועין רש״י עה״ת כו׳ י״ג.
2. ויש אומרים בעת שמת אהרן חזרו ישראל לאחוריהם שמונה מסעות. בירושלמי יומא פ״א ה״א (ל״ח ע״ב) בקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהם שמונה מסעות, ועיין רש״י על התורה שהביא את הירושלמי.
3. והרגו מהם שבעה בתי אבות ואלו הם. וכן רש״י הביא והרגו מהם שבע משפחות, בירושלמי שם הגירסא שמונה משפחות, ועיין בזכור לאברהם בהערותיו על רש״י.
4. אהוד וישוה עיין בזכור לאברהם שם שצ״ל ברש״י וכן ישוה. וכן תראה מדברי המחבר שלפנינו, ועין ביפה מראה בירושלמי, ובמזרחי על התורה.
5. וכי במוסרה מת אהרן. ירושלמי שם, וברש״י על התורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

בַּנֻו שִׁמעֻוןַ לִעַשַׁאאִרִהִם עַשִׁירַתֻ אַלנִּמֻאִלִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּיַמִינִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּיַכִ׳ינִיִּיןִ
בני שמעון, לפי משפחותם, משפחת הנמואליים ומשפחת הימיניים ומשפחת היכיניים.
פס׳: בני שמעון למשפחותם1רבי (ישמעאל) אומר (בראשית מ״ו:י׳) שאול בן הכנענית הוא זמרי בן סלוא שהכליא עונות משפחתו. ומה שמו שלומיאל בן צורישדי. שהיה במפקד במדבר סיני. ואל תתמה שהרי שאול בן הכנענית היה מיורדי מצרים והיה עד סוף ארבעים שנה של מדבר. והא כתיב (שמות א׳:ו׳-ז׳) וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. תשובתך שהרי סרח בת אשר היתה מיורדי מצרים וחיית והיא נחשבת בערבות יריחו. ואין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ:
1. ישמעאל אומר שאול. בסנהדרין פ״ב ה״ג רבי יוחנן:
הימיני – אל תבקש דקדוק בשמות, וכן מן פוה – הפוני (במדבר כ״ו:כ״ג), ומן שפופם – השופמי (במדבר כ״ו:ל״ט), לימנה – משפחת הימנה (במדבר כ״ו:מ״ד), ואיננו הימיני, כמו: מן בריעה – בריעי, וחגי ושוני, חסר יו״ד היחס. או זה יו״דא היחס ושל השם חסר, והוא הנכון.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177: אות.
THE JAMINITES. Do not seek grammatical consistency in names. Compare, puvvah1 and puni (Punites) (v. 23).⁠2 From shefufam3 Scripture derives shufami (v. 39).⁠4 Scripture also reads: of yimnah (Imnah), the family of yimnah (v. 44), not ha-yemini5 as it does in the case of bri'ah6 and beri'iy (Beriites)⁠7 (v. 44); Chaggi8 and shuni (v. 15) lacking the yod gentile.⁠9 On the other hand, the yod of chaggi and shuni might be the yod gentile and the yod of the proper name10 is missing. The latter is correct.
1. Puvvah the son of Issachar.
2. We would expect puvvi rather than puni to be used for a member of Puvvah's family.
3. The son of Benjamin.
4. As the term for a member of his family. However, we would expect the term shefufami to be used.
5. Which is the correct grammatical form for a member of the family of yimnah.
6. The son of Asher.
7. The family of Beriah.
8. Chaggi and shuni were sons of Gad. Scripture refers to members of their family by the terms chaggi and shuni rather than chaggi'iy or shuni'iy.
9. These terms are thus irregular.
10. The yod of the names of chaggi and shuni.
לנמואל – הוא ימואל.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור במדבר כ״ו:ד׳.
לנמואל, this person is the same as the one who appears elsewhere with the name ימואל. (Genesis 46,10, i.e. ובני שמעון ימואל)
בני שמעון למשפחותם – ואח״כ בני גד בני יהודה בני יששכר בני זבולן בני יוסף, כשהגיע לאפרים הוסיף ואמר אלה בני אפרים, וכן בבני דן, אלה בני דן ולמה שינה הכתוב הסדר בשבט אפרים ובשבט דן יותר משאר השבטים להזכיר בהן אלה. ויתכן שבא לרמוז בלשון אלה על ענין עבודה זרה שהיה ירבעם משבט אפרים ועשה שני עגלים (מלכים א י״ב:כ״ט) את האחד נתן בבית אל ואת האחד נתן בדן, ולכך הוסיף אלה באפרים ודן לרמוז על (שמות ל״ב:ד׳) אלה אלהיך ישראל. גם המשפחות תחלתן אות שי״ן בין בשבט אפרים ובשבט דן שהוא מתחיל לשותלח לשוחם, ויש בו התעוררות למלת שור, גם אות שי״ן ירמוז למדת הדין ממה שנאמר בספר יצירה מ״ם דוממת שי״ן שורקת.
וכדי להורות כי העון ההוא נמחל, וכל השבטים י״ב שהם שבטי יה ראוי להשרות עליהם שכינה בארץ, לכך אמר לאלה תחלק הארץ, כלומר אלו נאבדו ומתו במדבר, כענין שכתוב ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן, אבל אלה אחרים הם, לאלה תחלק הארץ, הזכיר בהם לשון אלה כלשון אלה האמור בלוים שהיו נקיים מאותו עון, הוא שכתוב ואלה פקודי הלוי והשוה אותן יחדיו להורות שהכל נמחל.
בני שמעון למשפחותם, "the descendants of Shimon according to their families.⁠" They are followed by the tribe of Gad, Yehudah, Issachar, Zevulun, Joseph. When the Torah comes to Ephrayim (one half of the tribe of Joseph) it adds the word אלה, "the following, these.⁠" The same word אלה occurs before the Torah lists the descendants of the tribe of Dan. Why did the Torah add these words only with these two tribes? it is possible that the word אלה is an allusion to idolatry. The fact is that Jerobam, the first king of the Northern Kingdom who erected two golden calves to prevent the people under his rule from making the pilgrimage to the Temple in Jerusalem was guilty of gross idolatry on many counts (compare kings I 12,29). The second of these golden calves was positioned in the territory of the tribe of Dan. The word אלה then is a reminder of the words אלה אלוהיך ישראל spoken by the Jewish people (or some of them) in Exodus 32,4.
It is also interesting to note that among the families of these two tribes of the tribe of Ephrayim and Dan we find the names שותלח and שוחם, the first letters in these names are an allusion to the word שור, a simile for the golden calf. Moreover, the letter ש is reminiscent of the attribute of Justice based on what is written in the Sefer Yetzirah 6,1 according to which the letter n represents silence, whereas the letter ש symbolizes "calling out, yelling.⁠"
In order to demonstrate that the sin of the golden calf had finally been forgiven and all the tribes are included in the שבטי י-ה, tribes of God,⁠" all of these tribes deserve that the Shechinah provide a benevolent presence in their midst. On the other hand, the words: לאלה תחלק הארץ, mean that all these who had sinned and died in the desert. [Although they were originally slated to each have a share in the land, that share in various forms would now be given to their offspring, the next generation.] In verse 64 the Torah makes clear by again using the word אלה, that none of the people participating in this census had participated in the original census listed at the beginning of the Book of Numbers. Here the word אלה clearly means that these people had not had a share in the sin of the golden calf just as the Levites to whom the word אלה is applied in verse 57 had not had a part in the sin of the golden calf.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(יב-נא) והנה בזכרון משפחות האלה תמצא חלופים.
כי לא תמצא אוהד בן שמעון ולא גם כן שלשה בני בנימן אולי לא היו להם בנים או נבלעו תוך משפחות אחיהם כי מעטים היו להיות משפחה ידועה וזרח הוא צוהר וכן אזני הוא אצבון ונשתנה שמו אולי בלשון מצרים ענינם אחד. וכן יוב הוא ישוב וכן הקדי׳ מנשה כי הוא הבכור ובמדבר סיני הקדים לאפרים כי הוא ראש הדגל ומכיר הוליד את גלעד ושאר הבנים נקראו המכירי חוץ מגלעד והעד גם בני מכיר גם בני מנשה. וכן לגלעד שאר בניו חוץ מששה אלה שזכר כאן הכתוב נקראו גלעדי ואפשר כי יצא ממנו יפתח וכן ברזילי הגלעדי.
והנה זכר הכתוב כאן שם בנות צלפחד מפני שיאמר אחר זה לאלה תחלק הארץ.
וכמו שיתבאר אלה משפחות השותלחי בני שותלח והנה הבכירי היה מבני אפרים ולכן לא נזכר בכר בן בנימן שלא יתחלפו. ואחירם הוא אחי ושפופם הוא מופים. ושוחם הוא חושים. ושם בת אשר סרח נזכרה מפני שהיתה אשה חשובה כמו שלזה נזכרה גם כן מרים ואף על פי שהיו לאנשים לא היה להם נחלה ולא משפחה. ויש אומרים שהיתה בת אשתו מאיש אחר ולא היה לו בן והיתה נחלתו לבתו וזה טעם וסרח אחותם אחות בניו לא בתו.
ועקר המספר לדעת מנינם כמה היה כי חלוף השמות יעשה הזמן בעיני בני אדם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לנמואל – הוא ימואל (בראשית מ״ו י׳):
(יב-יג) בני שמעון – זרח הוא צוחר הנזכר (בראשית מ״ו:י׳, שמות יד טו) ומשפחת אהד בטלה, רש״י, כי משמעון חסר במנין זה ל״ז אלף ומאה, שמתו כל משפחת אהד, וגם מתו רבים ממשפחות נמואל וצוחר ושינו שמם מנמואל ימואל ומצחר זרח, ששנוי השם מבטל הגזרה:
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחיירלב״גאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״םהכל
 
(יג) לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִ֑י לְשָׁא֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הַשָּׁאוּלִֽי׃
of Zerah, the family of the Zerahites; of Shaul, the family of the Shaulites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקונירמב״ןרלב״גמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

לְזֶרַח זַרְעִית זֶרַח לְשָׁאוּל זַרְעִית שָׁאוּל.
of Zerach, the family of Zerach; of Shaul, the family of Shaul.
לזרח זרעייתה דבנוי דזרחי לשאול זרעייתה דבנוי דשאולי.
לזרח גניסת זרח לשאול גניסת שאול.
Zerach, Shaul, with their families,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וַעַשִׁירַתֻ אַלזַּרחִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלשַׁאאֻלִיִּיןִ
ומשפחת הזרחיים ומשפחת השאולים.
לזרח – הוא צוחר, לשון צוהר. אבל משפחת אהד בטלה, וכן חמש משבט בנימן, שהרי בעשרה בנים ירד למצרים וכאן לא מנה אלא חמשה, וכן אצבון לגד,⁠א הרי שבעה משפחות. ומצאתי בתלמוד ירושלמי שכשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ובאו הכנענים להלחם בישראל נתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמנה מסעות מהר ההר למוסרה, שנאמר: נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן (דברים י׳:ו׳), והלא בהר ההר מת, וממוסרה עד הר ההר שמנה מסעות יש למפרע, אלא שחזרו לאחוריהם,⁠ב ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות: משפחת שמעי ועזיאלי, ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי, והרביעית לא ידעתי מה היא. ור׳ תנחומא דרש (תנחומא ויחי י׳) שמתו במגפה בדבר בלעם, אבל לפי החסרון שחסר שבט שמעון במניין זה ממניין ראשון שבמדבר סיני, נראה שכל עשרים וארבעה אלף נפלו משבטו של שמעון.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. אולם כבר הקשה חזקוני שדברי רש״י אלו סותרים את דבריו בפסוק ט״ז. ועיינו בספר יוסף דעת שדברי רש״י כאן הם על פי התנחומא במדבר כ״ו:נ״ג, ורש״י עצמו סבור כמו שכתב להלן, ועיינו בגור אריה לתירוצים נוספים. אולם, בספר הזכרון לר״א בקראט הביא שהנוסח הנכון הוא (במקום ״וכן אצבון לגד״): ״וכן ישוה לאשר״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״אלא שחזרו לאחוריהם״.
לזרח OF ZERAH – He is identical with Zohar (mentioned in Shemot 6:15 as a son of Simeon), which is an expression equivalent to צהר, shining (a synonym of זרח). However, the family of אהוד (mentioned there) had ceased to exist by now. The same was the case with five families of the tribe of Benjamin, for with ten sons did Benjamin go down to Egypt and here it enumerates only five. Similarly with Ezbon of the tribe of Gad. So you have seven families that had become extinct (cf. Tanchuma Pinchas 5). – And I have found in the Talmud Yerushalmi Yoma 1:2 the reason why these seven families were now extinct: that when Aharon died the clouds of glory departed and the Canaanites came to wage war against Israel. These therefore set their hearts on returning to Egypt and turned back eight stages from Mount Hor to Moserah, as it is said, "And the children of Israel journeyed from Bene Jaakon to Moserah; there Aharon died" (Devarim 10:6). But did he not die at Mount Hor and from Moserah to Mount Hor there were eight stages in a backward direction? But the explanation is that they turned back, and the Levites pursued them to force them to return and slew of them seven families. And besides these, of the sons of Levi there fell four families: the families of Shimei and Uzzieli, and of the three sons of Izhar (Shemot 6:21) only the family of one son, Korah, is enumerated here, v. 58, so that the family of Izhar may be regarded as extinct – making three families missing. And as regards the fourth family I do not know which of those mentioned in 3:21, 27, 33, it was that had become extinct by now (Talmud Yerushalmi Sotah 1:10; Yoma 1:1). But Rabbi Tanchuma (Tanchuma Pinchas 5) explained that they (the families not mentioned here) died by the plague in the matter of Balaam. But this can hardly be so, because according to the deficiency that shows itself in the tribe of Simeon in this census, as compared with the first census in the wilderness of Sinai (Bemidbar 1:23), it would appear that all the twenty four thousand who died of that plague (Bemidbar 25:9) must have fallen from the tribe of Simeon.
לזרח – פר״ש: אבל משפחת אהוד בטלה וכו׳. לפי הפשט: לפי שלא העמיד משפחות לא הוזכר. ועוד פר״ש וכן אצבון לגד. חז״ק: שהרי בסמוך פר״ש לאזני אומר אני שזו משפחת אצבון, ואם תאמר: אם אזני הוא אצבון לא נדע איזו משפחה שביעית נפלה ויש לומר: שחסרה משפחת ישוה לאשר. ועוד פר״ש ומבני לוי נפלו ארבע משפחות משפחת שמעי עזיאלי ומבני יצהר לא נמנו כאן וכו׳. כלומר גם משפחת היצהרי נפלה שהרי ממנה לא נמנה כאן אלא משפחת הקרחי ואין זה מנין הואיל ואינה אלא שליש המשפחה כדכתיב בפרשת וארא ובני יצהר קרח ונפג וזכרי (שמות ו׳:כ״א), ועוד פר״ש והרביעית לא ידעתי מה היא כלומר לא ידעתי איזו משפחה רביעית מבני לוי שנפלה לפי שבפרשת במדבר מונה שמונה משפחות משפחת הלבני והשמעי והעמרמי והיצהרי החברוני והעזיאלי המחלי והמושי, וכאן בפרשת פנחס מונה חמש משפחות משפחת הלבני והחברוני המחלי והמושי והקרחי וקהת הוליד את עמרם (במדבר כ״ו:נ״ח) היינו משפחת העמרמי, ומשפחת הקרחי אינה סכום משפחה כדאמרינן לעיל הרי שאין לך חסר כאן מבפרשת במדבר רק שלשה משפחות היינו מה שפר״ש והרביעית לא ידעתי מה היא, ואם תאמר: מאחר שלא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי נמצא שחסרו ד׳ משפחות משבט לוי נפג זכרי שמעי ועוזיאל.
אלא יש לומר: לא נמנו לראשי משפחות למטה מבני בנים רק במנשה ואפרים שנולדו על ברכי יוסף (בראשית נ׳:כ״ג) ועל זה נאמר ומולדתך אשר הולדת אחריהם (בראשית מ״ח:ו׳) מה שאפרים ומנשה הולידו כבר לך יהיו לקרותם בתי אבות כמו בני יהודה ואשר ולכך נקראו הם ראשי משפחה כמו שפר״ש גבי לישוב.
דבר אחר: הואיל ונפג וזכרי היו מאב אחד לא חשיב להו אלא משפחה אחת.
ועוד פר״ש נראה שכל עשרים וארבעה אלף נפלו משבטו של שמעון. ראיה לדבריו יש שבט חסר כאן ממה שהוא בפרשת במדבר ויש יתר כאן ממה שבפרשת במדבר, והפחותים אינם פחותים החומש אבל שבט שמעון חסר כאן מן המנין שבפרשת במדבר שבעה ושלשים אלף ומאה ומכאן אתה למד אותם כ״ד אלפים שמתו במגפה היו משבטו.
לזרח, Rashi comments here that the family of Ohad, had become extinct. He adds that also five of the sons of Binyamin's family had become extinct. Rashi writes further that what was true of the family of Ohad of the tribe of Reuven, also applied to the family of Etzbon of the tribe of Gad. He explains that that Ozni in verse 16 of our chapter was in fact identical with Etzbon. According to the plain meaning of the text this was because they had not founded a family, i.e. had not married. If you were to ask that if this is correct where was the seventh family of which Rashi wrote that it had become extinct? We might have to assume that the missing family is that of Yishveh of the tribe of Asher. (Compare Genesis46,17, and Numbers 26,44, and the discrepancy in those two verses.) Rashi also writes that four families of the tribe of Levi appear to have disappeared between the first and the second census, i.e. the families of Shiee, Azieli, and some of the family of Yitzhar of whom only the family of Korach is listed here. This is certainly not meant to be an enumeration as only one third of the family are mentioned here when compared to the list in Exodus 6,21. Our author continues to quote lengthy comments by Rashi on this problem. [I have decided that the interested reader will prefer to read the text of Rashi for himself. Ed.]
לזרח – הוא צוחר (בראשית מ״ו:י׳), לשון צוהר. אבל משפחת אהד בטלה, וכן חמש משפחות משבט בנימין, שהרי בעשרה בנים ירד למצרים (בראשית מ״ו:כ״א), וכאן לא מנה אלא חמשה. לשון רבינו שלמה. ועוד כתב (רש״י במדבר כ״ו:כ״ד): כל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים, והנולדים משם ואילך לא נקראו משפחתא חוץ ממשפחת אפרים ומנשה שנולדו כולם במצרים, וארד ונעמן בני בלע בן בנימין. ומצאתי ביסודו של ר׳ משה הדרשן שירדה אמן למצרים כשהיא מעוברת מהם. ואם אגדה היא הרי טוב, ואם לאו אומר אני שהיו לבלע בנים הרבה, ומשנים הללו, ארד ונעמן, יצתה מכל אחד משפחה רבה, ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע, ותולדותב השנים הללו נקראיםג על שמם. כל זה לשון הרב.
ואני תמה עליו שאין הקושיא בעבור שימנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה, ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמן (במדבר כ״ו:ל״ח-מ׳), כי זה היה מפני היותם למשפחות כדברי הרב, וכן יעשה בבני יהודה ובבני מנשה ואפרים, וכן בבני אשר. אבל אם נאמר שנולדו ארד ונעמן לבלע בן בנימין אחרי רדתו למצרים, לא היו ראויים להמנות כאן למשפחות, ואם נחשוב שנולדו לו קודם לכן יהיו יותר משבעים נפש, כי אז היו בני בנימין עשרה, ואלה בני בנו בלע שנים. על כן דרש רבי משה הדרשן שהיתה אמן מעוברת מהן ולא ימנה אותם שם, וכאן יחשבם לנולדים. ואם אגדה היא נסבול הדוחק לקבלה, ונצטרך עוד לומר כי יוכבד נולדה בין החומות ביום הכנסם שם, ולכך יזכיר אותה בשבעים נפש, ואלה נולדו אחרי חדשים. ואם אינה קבלת רבותינו נדחה סברתו זאת בשתי ידים. אבל נוכל לומר כי ארד ונעמן בני בנימן מתו בלא בנים, ובלע רצה להקים לאחיו שם בישראל,⁠1 וקרא שם בניו על שם אחיו המתים, ואולי היה יבם בנשותיהם, כי הוא הבכור. והיו אלה ארדד ונעמן בני בלע לראשי משפחות להקים שם לארדה ונעמן בני בנימין יורדי מצרים.
והנכון בעיני: כי נעמן וארד אשר ימנה בבני בנימין שם בפרשת ואלה שמות2 (בראשית מ״ו:כ״א) הם בני בנו הבכור בלע כמו שמפורש כאן. וכן ימנה אותם בדברי הימים (דברי הימים א ח׳:א׳-ה׳). ומנהג הכתוב לעשות בני הבנים כבנים, כמו שאמר: את לבן בן נחור (בראשית כ״ט:ה׳), וכתוב בדברי הימים: בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם ועוץ וחול וגתר ומשך (דברי הימים א א׳:י״ז) – והנה אלה ארבעה האחרונים בני בניו. ואף על פי שלא עשה כן בבני פרץ ובבני בריעה, אולי יולדו על ברכי3 בנימן, ויחשבם לו, כדרך: ואלה תולדות אהרן ומשה (במדבר ג׳:א׳), או בעבור שהיו בני בנימין רבים שהיו שמונה טפל המיעוט לרוב.
ועל דרך הסברא, יתכן עוד שנאמר שלא ימנה הכתוב המשפחות ליורדי מצרים לבדם, כי גם בנולדים במצרים מאותו יום ואילך ימנה משפחות, כמו שעשה באפרים ומנשה. ואין טעם לעשות כן בעבור היותם במצרים, כי לעת הירידה ראוי שימנו כולם למספר אחד, ויעשה משפחות משבעים נפש, וכן ימנם הכתוב בכל מקום ביורדי מצרים: בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים י׳:כ״ב), וכן בני בלע אחרי כן נולדו.
אבל הענין כי היה המנהג בישראל לעשות להם ראשי בתי אבות, יתיחסו כל יוצאי יריכו לעולם אל האיש ההוא, ויקראו על שמו לכבודו, כאשר יעשו גם היוםו כל הישמעאלים וכל ישראל הדרים בארצותם להקרא כולם למשפחות אבן עזרא, אבן שושן. וזה טעם: אלה ראשי בית אבותם (שמות ו׳:י״ד), כי מעת אשר פרו ורבו במצרים העמידו להם ראשי משפחות להתיחס אליהם. ואולי התחילו בענין הזה במצרים, שלא יתערבו בגוים ויהיו ניכרים וידועים לשבטיהם, ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל,⁠4 ותהי לחק בישראל. והנה היו אלה הנזכרים כאן במצרים, איש ראש לבית אבותיו תתיחס המשפחה אליו, ולכך ימנה בבני מכיר משפחת המכירי, ומשפחת הגלעדי בנו, ומשפחת האיעזרי והחלקי בניו ואחיהם, וכן בבני יהודה ואפרים, כי היו הבנים האלה הנזכרים גדולים ונכבדים, ויהיו לראש. לא היה זה בעבור הולידם משפחה רבה, כדברי הרב, כי כולם הולידו משפחות רבות, כי פרו וישרצוז ויעצמו במאוד מאד (שמות א׳:ז׳), אבל היה זה לכבוד ששמו עליהם ראש. ורוב המשפחות בהיותם במצרים היו מתיחסות אל היורדים למצרים, שהם להם האבות הנכבדים, והשאר עשו להם מן הנולדים שםח בקרוב ראשי אבות, ולכן יהיו רוב הנזכרים כאן יורדי מצרים, והנה יהיה יחוס המשפחות האלה ליורדי מצרים כי שם תקנו אותם.
1. השוו ללשון הפסוק בדברים כ״ה:ז׳.
2. כלומר בפרשה סתומה שמתחילה ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה״ באמצע פרשת ויגש.
3. השוו ללשון הפסוק בבראשית נ׳:כ״ג.
4. השוו ללשון הפסוק בתהלים קכ״ב:ד׳.
א. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״משפחות״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בכ״י פרמא 3255: ״ותולדת״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פריס 73. בכ״י מינכן 137, ובנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115: ״נקראין״. בנוסח פירוש רש״י בכ״י לייפציג 1: ״נקראו״.
ד. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן תוקן בגיליון כ״י פרמא 3255. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 219, פריס 223: ״גרא״.
ה. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן תוקן בגיליון כ״י פרמא 3255. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 219, פריס 223: ״לגרא״.
ו. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״גם היום״.
ז. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״וירבו״.
ח. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שהם״.
L'ZERACH' (OF ZERAH). "He is [identical with] 'Tzochar' [Zohar — mentioned in Genesis 46:10 as one of the sons of Simeon who went down to Egypt], and it [the name Zerach (Zerah)] is an expression meaning tzohar ['shining,' which is also the meaning of Zerach]. But the family of Ohad [the other son of Simeon mentioned ibid., in Genesis] became extinct. Similarly five families of the tribe of Benjamin [had by now ceased to exist], for he [Benjamin] went down to Egypt with ten sons,⁠1 and here2 Scripture only counts five.⁠" This is Rashi's language.
And Rashi has furthermore written:⁠3 "All the families were called by the names of those [of their ancestors] who went down to Egypt, but those who were born after that time were not called families [in their own right and their own names], except for the families of Ephraim and Menasheh, both of whom were born in Egypt, and Ard and Naaman, the sons of Bela the son of Benjamin.⁠4 And I have found [it written] in the work of Rabbi Moshe the Preacher5 that their mother [that of Ard and Naaman — i.e., the wife of Bela] went down to Egypt when she was already pregnant with them [and therefore they formed separate families, since they are also included amongst 'those who went down' to Egypt]. Now if this is a tradition, well and good. But if not, I say that Bela had many children, but from each of these two, Ard and Naaman, there came forth a large family, [and therefore they formed families in their own right and in their own names], whereas the descendants of the other sons were called by Bela's name, and [only] the descendants of these two [Ard and Naaman] were called after their [own] names.⁠" All this is the language of the Rabbi [Rashi], of blessed memory.
But I am astonished at [the words of] Rashi. For the difficulty [raised by Rabbi Moshe the Preacher] is not that Scripture counts the family of the Belaites by itself,⁠6 and [nonetheless counts also] the families of the Ardites and the Naamites his sons, by themselves,⁠7 for that was [indeed] because they became [large] families, as the Rabbi [Rashi] has said. This is the way of Scripture, as in the case of the children of Judah [where it counts Hezron and Hamul, who were grandchildren of Judah, as forming families by themselves],⁠8 and [likewise] the children of Menasheh and Ephraim,⁠9 and likewise the children of Asher.⁠10 However, if we say that Ard and Naaman were born to Bela, the son of Benjamin, after they went down to Egypt, they should not have been counted here as [separate] families!⁠11 And should we say that [Ard and Naaman, the sons of Bela] were born to him before [he went down to Egypt], then [the family of Jacob] would consist of more than seventy souls, for then the sons of Benjamin were ten12 apart from these two sons of Bela [thus the overall total of people who went down to Egypt would be seventy-two, whereas Scripture there only mentions a total of seventy]!⁠13 It was for this reason [and not for the reason implied by Rashi's explanation] that Rabbi Moshe the Preacher explained that their mother [the wife of Bela] was already pregnant with them [Ard and Naaman, when the family of Jacob went down to Egypt], and [since they were not yet born] they are not counted there [in the Book of Genesis], but here they are included14 among those born [before the descent into Egypt, because their mother was already pregnant with them when they went into Egypt].
Now if this is a tradition [of the Rabbis, that Bela's wife was pregnant with Ard and Naaman when she went down into Egypt], we will force ourselves to accept it despite its difficulty.⁠15 We will also have to say that Jochebed16 was born [whilst they passed] through the walls [of the border-city of Egypt], on the very day that they entered into [Egypt], and therefore she is included amongst the seventy souls [that came into Egypt], whereas these [Ard and Naaman, the sons of Bela] were born some months [after Jacob's family had come to Egypt, and therefore they are not included amongst the seventy souls that came into Egypt with Jacob]! But if it is not a tradition of our Rabbis [but merely a personal opinion of Rabbi Moshe the Preacher] we will reject this theory of his with all our might. But we can say that Ard and Naaman, the sons of Benjamin [as mentioned in Genesis 46:21], died without children, and Bela [their brother] wanted to raise up unto his brother a name in Israel,⁠17 and therefore he gave his sons the names of his brothers who had died. Perhaps Bela [actually] performed the rite of marriage with their wives, since he was the firstborn,⁠18 and Ard and Naaman, the sons of Bela [from these marriages] became heads of families to raise up a name19 for Ard and Naaman the sons of Benjamin, who were amongst those that went down to Egypt.⁠20
The correct interpretation appears to me to be that the Naaman and Ard21 who are counted amongst the sons of Benjamin in the section of And these are the names etc.,⁠22 were in fact [not the real sons of Benjamin at all, but they were] the sons of his firstborn son Bela, as is stated explicitly here,⁠23 and similarly Scripture counts them [as the sons of Bela] in the Book of Chronicles.⁠24 Such is the custom of Scripture to speak of grandchildren as children [and therefore in Genesis 46:21 the verse describes them as the 'sons' of Benjamin], just as it says, Laban the son of Nahor,⁠25 and in the Book of Chronicles it is written, The sons of Shem: Elam, and Asshur, and Arpachshad, and Lud, and Aram, and Uz, and Hul, and Gether and Meshech,⁠26 although the last four were in fact his grandchildren!⁠27 And even though Scripture did not treat the sons of Perez [as the "sons" of Judah, their grandfather,⁠28 as it did in the case of Ard and Naaman], likewise [it did not treat] the sons of Beriah [as the "sons" of Asher, their grandfather,⁠29 as it did in the case of Ard and Naaman], — this may be because they [Ard and Naaman, the sons of Bela], were born upon Benjamin's knees30 [i.e., he brought them up], and therefore they are considered his sons. This is then similar to [the verse], And these are the generations of Aaron and Moses,⁠31 [where the verse proceeds to mention only the sons of Aaron! The explanation given is that they were in actual fact only the sons of Aaron, but since Moses brought them up and taught them Torah, they are also called his children]. Or it may be that because Benjamin had many sons — for he had eight — therefore Scripture included the few [i.e., his two grandsons, Ard and Naaman] amongst the many [real sons, and therefore spoke of all ten as Benjamin's sons].
And it is possible also that we suggest as a hypothesis that Scripture here does not count only the families of those who went down to Egypt, [as Rashi explained above], because [we see] that even those who were born in Egypt from that time onwards are also counted as families, such as Scripture does here in the case of [the families of] Ephraim and Menasheh [whose families are counted separately, even though they did not go down to Egypt with Jacob].⁠32 It is not a [satisfactory] reason for Scripture to do so [as exceptions in their cases only], on the grounds that they were [already] in Egypt [and therefore are included as separate families together with all those who came down afterwards with Jacob], because it is at the time of the [actual] descent [into Egypt] that one ought to count them all in one number, and to make families out of the seventy souls [who actually went down with Jacob, and it is not correct to include Ephraim and Menasheh who were there but did not go down with the others]!⁠33 Similarly Scripture always counts them [Ephraim and Menasheh] together with those who went down to Egypt, [such as in the verse]: Thy fathers went down into Egypt with threescore and ten persons34 So also the sons of Bela [Ard and Naaman] were born afterwards [i.e., after the descent into Egypt, and they are nonetheless counted here as separate families! This proves that the determining factor whether to count a family here separately, is not the criterion of whether its founder was amongst those who went down to Egypt with Jacob, as Rashi said, but must have been some other reason, as will now be explained].
But [we must say that] this matter was [as follows]. It was the custom in Israel [for people] to appoint over themselves "heads of fathers' houses,⁠" and all the descendants of that man would always trace their lineage back to him, and be called by his name in his honor; just as all the Arabs do to this very day, and as do all the Jews who live in their [the Arabs'] countries, calling themselves by family [names, such as] "Ibn Ezra,⁠" or "Ibn Shushan.⁠" This is the meaning of the verse which says, These are the heads of their fathers' houses,⁠35 for from the time that they were fruitful and multiplied36 in Egypt, they established heads of families over themselves, to whom they would trace their lineage. Perhaps they initiated this practice in Egypt in order not to mingle themselves with the nations37 and so that they would be recognized and distinguishable among their tribes, [for it is there in Egypt] whither the tribes went up, even the tribes of the Eternal, as a testimony unto Israel,⁠38 and it became a custom in Israel.⁠39 Thus [all] those mentioned here [in this section] were, every one of them, heads of their fathers' house in Egypt, from whom the family traced its descent. That is why Scripture counts in the house of Machir [the son of Menasheh]: the family of the Machirites and the family of the Gileadites his son,⁠40 and the family of the Iezerites and that of the Helekites,⁠41 the sons of Gilead and their [other] brothers.⁠42 In a similar way [Scripture records] the children of Judah [and also counts Hezron and Hamul, who were the sons of Perez and grandsons of Judah, as separate families]⁠43 and those of Ephraim,⁠44 for these children mentioned were great and distinguished people, and became heads [of their families]. But [the reason for them being counted as separate families] is not because they [each] gave birth to a large family, as the Rabbi [Rashi] wrote, because they all begot large families [even those who are not mentioned individually], since they were fruitful, and increased abundantly, and multiplied, and waxed exceedingly mighty.⁠45 But [Scripture named separate families here] as a mark of honor, meaning that [the members of that particular family] had appointed [that person] as their head. Now most of the families when they were in Egypt traced their descent from those who went down to Egypt [with Jacob], because they considered them distinguished ancestors, and the others appointed for themselves heads of houses from those who were born there shortly after [Jacob's descent to Egypt]. Therefore most of the [people] mentioned here [in this census as forming families] were [amongst] those who went down to Egypt [with Jacob], and therefore these families trace themselves back to those who came down [originally] to Egypt, because it was there that they established them [these people, as the heads of their family-groups].
1. Genesis 46:21.
2. Further, Verses 38-39.
3. In (24).
4. Further, (40). The meaning of Rashi is as follows: Since Ard and Naaman are mentioned in Genesis 46:21 among the sons of Benjamin who went down to Egypt, and here in (40) they are referred to as sons of Bela, who was himself a son of Benjamin, we must perforce say that the ones referred to here were not the same as those mentioned there [but had the same names]. Furthermore we must perforce say that the Ard and Naaman mentioned here were not amongst those who went down to Egypt, for otherwise Scripture would have mentioned them there in Genesis, in the same way that it counts the grandchildren of Judah and Asher. This is the meaning of Rashi when he wrote: "except for the families of Ephraim and Menasheh, both of whom were born in Egypt, and Ard and Naaman, the sons of Bela the son of Benjamin.⁠" However, the question then arises: why are Ard and Naaman, the sons of Bela, counted here, since they were not amongst those who went down to Egypt? In other words, why were they an exception to the rule? To answer this question Rashi quotes the statement which he found in the work of Rabbi Moshe the Preacher.
5. See above in Seder Naso, Note 146.
6. Further, (38).
7. Ibid., (40).
8. (21). Hezron and Hamul were the sons of Perez, who was the son of Judah. Although Perez himself formed a family ((20)), the verse nonetheless counts independently the two families formed by his sons Hezron and Hamul.
9. Verses 29-32; 36. There too, the grandchildren [and even great-grandchildren] are counted as separate families.
10. Verses 44-45. Asher's grandchildren are counted as separate families.
11. Ramban's meaning is as follows. Rashi seems to have understood that Rabbi Moshe the Preacher found it difficult to understand why Ard and Naaman are mentioned as forming separate families, since their father Bela is also mentioned as forming a separate family. To answer this, Rabbi Moshe gave the explanation that their mother was already pregnant with them when she went down to Egypt ; and Rashi himself [because he questioned the authenticity of that tradition] gave a different reason, i.e., that they formed large families in their own right. Ramban is saying that Rabbi Moshe's difficulty was not why Scripture mentions them as forming separate families, because the answer to that question is clearly that they had large families, which were worthy of constituting separate families and hence were not included in Bela's family. That this is so we see clearly from the examples of Judah, Menasheh, Ephraim and Asher, as Ramban points out. Yet Rabbi Moshe did not ask about the children of these people, but only about Ard and Naaman, the children of Bela! Clearly this is because Scripture only counts as separate families the children of those who went down to Egypt, [e.g. Judah and Asher] or who were already there when Jacob went down [e.g. Menasheh and Ephraim]. But in the case of Ard and Naaman, there is a difficulty, whether we say that they went down to Egypt with Jacob or not, [as explained further on in Ramban], and it is this difficulty which Rabbi Moshe the Preacher was trying to answer. The question whether they went down to Egypt with Jacob depends, of course, on when they were born. For if we say that they were born to Bela after he went down to Egypt, the question arises: Why are they counted here as separate families, since only those who were among the seventy souls who went down to Egypt with Jacob are counted here as separate families? And if they were born before Jacob's family went down to Egypt, then since they are not mentioned in Genesis, the total number of people who went down must have been seventy-two, so why does Scripture omit them and count only seventy? In brief it was this difficulty that Rabbi Moshe the Preacher had in understanding the verses, a difficulty which applies only to Ard and Naaman, and not as Rashi assumed his question to be, which would apply to other cases as well.
12. Genesis 46:21.
13. Genesis 46:27.
14. Ibid., (40).
15. The difficulty is that in Genesis 46:8-27 the verses do not mention Ard and Naaman amongst the seventy souls that came into Egypt, because although their mother came into Egypt when she was pregnant with them, they were not yet born and thus one cannot say that they "came into Egypt.⁠" Yet here they are counted as forming separate families, although only the families of those that came into Egypt are counted as separate families, and the reason is because they "came into Egypt" since their mother was pregnant with them! Thus there is an apparent contradition! Furthermore, we will have to differentiate between the case of Jochebed and that of Ard and Naaman, as will be explained further on.
16. See Genesis 46:15 (Vol. I, pp. 554-558.)
17. Deuteronomy 25:7.
18. Genesis 46:21: And the sons of Benjamin: Bela etc. — The duty of marrying a childless brother's wife falls primarily on the eldest of the remaining brothers ; if he refuses the duty devolves upon any other surviving brother (Yebamoth 39a).
19. Deuteronomy 25:7.
20. Genesis 46:21.
21. In Genesis 46:21 they are listed in the following order: And the sons of Benjamin: Bela … and Naaman … and Ard. Ramban now suggests that these two people who are mentioned there in Genesis as the "sons" of Benjamin, are in fact identical with the Ard and Naaman mentioned here in (40), who are described as the sons of Bela, who was the son of Benjamin. Naaman and Ard were thus in fact the grandchildren of Benjamin, and it is the style of Scripture to describe grandchildren as children, as Ramban shows. This explains why Ard and Naaman are counted here as separate families in their own right, since they were amongst those who went down to Egypt [as stated explicitly in Genesis 46:21], and there is thus also no problem about how we reach the number of seventy souls who went down there. In other words, the Ard and Naaman mentioned there in Genesis [as the sons of Benjamin] and here in (40) [as Benjamin's grandsons] are identical persons.
22. Genesis 46:8-27.
23. Ibid., (40).
24. I Chronicles 8:3-4: And Bela had sons, Addar … and Naaman. Addar mentioned is synonymous with Ard.
25. Genesis 29:5. Nahor was actually his grandfather, for Bethuel was his father. See Ramban ibid., Vol. I, p. 360.
26. I Chronicles 1:17.
27. Their father was Aram, the son of Shem — see Genesis 10:22-23.
28. The verse there (46:12) mentions that Perez was the son of Judah; and Hezron and Hamul, the sons of Perez.
29. The verse there (46:17) mentions that Beriah was the son of Asher, and Heber and Malchiel the sons of Beriah.
30. See Genesis 50:23.
31. Above, 3:1. The explanation of this verse quoted now by Ramban is found in Rashi ibid.
32. Verses 29 and 35 here. Ephraim and Menasheh of course were not amongst those who went down to Egypt with Jacob, but were born to Joseph beforehand (see Genesis 48:5).
33. Ramban's meaning is that since Scripture's main purpose is to list the seventy people who "went down" to Egypt with Jacob, it ought to include only those who actually went down at that time. But in actual fact only sixty-eight went down, since Ephraim and Menasheh were already there! And one cannot suggest that an exception is made in their case, since Scripture always stresses the factor of actual descent, referring to the seventy souls who went down to Egypt. Hence we must say that in fact Scripture includes in its list not only those who actually went down to Egypt with Jacob, but also those who did not go down then, and even some who were born later, as explained further on. In that case we can understand that Ard and Naaman are included in the list, even though they were born later.
34. Deuteronomy 10:22. This includes Joseph and his two sons, Menasheh and Ephraim (see Genesis 46:19-20), although they did not go down to Egypt with Jacob.
35. Exodus 6:14.
36. Ibid., 1:7.
37. Psalms 106:35.
38. Ibid., 122:4.
39. Judges 11:39.
40. Further, (29).
41. Ibid., (30).
42. I.e., Asriel, Shechem, Shemida, Hepher (Verses 31-32) — brothers of Iezer and Helek, and sons of Gilead.
43. Further, (21).
44. (36). There Eran, who was the son of Shuthelach and the grandson of Ephraim, is counted as forming a separate family, although his father Shuthelach is also mentioned there as founding a separate family.
45. Ibid., 1:7.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לזרח הוא צוחר לשון צוהר אבל משפחת אוהד בטלה. הוצרך לומר שזרח הוא צוחר וצוחר מלשון צוהר והה״א והחי״ת מתחלפו׳ להיות ממוצא א׳ ונקרא צוהר בשם זרח מפני שהזריחה והצוהר מורים על האור משני ששמעון ששה משפחות היו לו כמו שכתוב בפרשת ויגש ופה לא נזכרו כי אם הארבעה מהן כי שמות ימואל ונמואל קרובים הם והוסיף משפחת זרח שאינה מכללן ועל כרחינו לומר שהיא אחת מהשתי משפחות החסרות שהן משפחת אוהד ומשפחת צוחר ומפני ששם צוחר קרב לשם זרח יותר משם אוהד אף על פי שצריך שני תקוני׳ שיהיה הה״א תמור׳ החי״ת ושיהיה שם זוהר מענין צוהר להיות שניהם מורים על האור פסק ואמר זרח הוא צוחר ומשפחת אוהד בטלה ולא ההיפך:
וכן אצבון לגד. כי מהז׳ משפחות של גד האמורות בויגש לא נזכרו פה רק השש משפחות מהן ומשפחת אצבון חסרה מהם ואין לומר שאזני הוא אצבון כמו שזרח הוא צוחר מפני שזרח וצוחר בחלוף החי״ת בה״א ענין אחד הם מה שאין אזני עם אצבון ולכן צריך לומר בהכרח שמשפחת אצבון משפחה חדשה היא שנחדשה אחר ירידתו למצרים ואינה מכלל הז׳ משפחות האמורות בויגש וקשה והלא רש״י עצמו כתב אחר זה שכל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים והנולדים משם והלאה לא נקראו המשפחות על שמם וצ״ע:
ומבני לוי נפלו ארבע משפחות משפחת השמעי ועזיאלי ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי והרביעי לא ידעתי מה היא. פירוש מהשמנה משפחות של בני לוי שהן לגרשון לבני ושמעי ולקהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל ולמררי מחלי ומושי האמורות בפרשת במדבר לא נזכרו כאן לא משפחת שמעי ולא משפחת עוזיאלי ולא משפחת יצהרי שהרי ליצהר שלשה בנים היו לו קרח ונפג וזכרי ולא נזכר מהם רק משפחת הקרחי וכיון שבטלו רוב משפחת יצהרי הרי הוא כאילו בטלו כל משפחת יצהרי הרי כאן שלש משפחות חסרות ממשפחות לוי אבל הרביעית לא ידעתי מה היא וא״ת מאחר שלא נמנו כאן מבני יצהר אלא משפחת הקרחי נימא שהד׳ משפחות שחסרו משבט לוי הן שמעי ועזיאלי ושני בני יצהר שהם נפג וזכרי י״ל שהמשפחות של לוי אינן אלא אותן הח׳ האמורות בפרשת במדבר ששם פי׳ ואמר אלה הם משפחות הלוי לגרשון משפחת הלבני ומשפחת השמעי אלה הם משפחות הגרשוני ולקהת משפחת העמרמי ומשפחת היצהרי ומשפחת החברוני ומשפחת העזיאלי אלה הם משפחות הקהתי ולמררי משפחת המחלי ומשפחת המושי אלה הם משפחות מררי הרי שגלה בפי׳ שאלה הח׳ משפחות לבד הן משפחות לוי ולא משפחה אחרת ואם כן נפג וזכרי אינן קרויין משפחות של לוי ואין טענה ממשפחת הקרחי שאינה מכלל הח׳ משפחות האמורות בפרשת במדבר ואפי׳ הכי קורא אותה משפחת הקרחי וכלל אותה הכתוב בכלל משפחת הלוי כאמרו בתחלה אלה משפחות הלוי דקרחי דהכא במקום יצהרי היא אך קשה דאם כן כיון דבמקום יצהרי היא לא חסרו משבט לוי רק שתי משפחות משפחת שמעי ומשפחת עזיאלי ואיך כתב רש״י והרביעי׳ לא ידעתי מה הוא.
ושמא יש לומר דאף על גב דקרחי במקום יצהרי הוא מ״מ כיון דמבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי שהיא משפח׳ אחת מהשלש משפחות היצהרי שבטלו רוב משפחות יצהרי הרי הוא כאילו בטלה כל משפחות יצהרי ואם כן הרי שלשה משפחות חסרות מלוי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לזרח הוא צוחר וכו׳. פירוש, שאחר שכתוב כאן משפחת הזרחי, ולא מצאנו משפחת זרח בפרשת ויגש (בראשית מו, י), שכל אותם שלא היו מיורדי מצרים לא נמנו למשפחות (רש״י פסוק כד), אם כן על כרחך צריך אתה לומר כי ״זרח״ הכתוב כאן הוא ״צוחר״ בפרשת ויגש (שם), והכל אחד, כי ״צוחר״ החי״ת מתחלף בה״א, והוא כמו ׳צוהר׳, שהוא לשון זריחת אור (כ״ה ברא״ם) . ומפני שהוקשה לו אם כן למה לא נמנה משפחת אוהד (ראו בראשית מו, י), על זה אומר שהיא חסירה לגמרי:
וכן אצבון לגד. דהא לא מנה (כאן) אצבון (ראו בראשית מו, טז). אף על גב דלקמן פירש (רש״י פסוק טז) שמשפחת אצבון הוא משפחת אזני, וכאן כתב שהיא חסרה, יש לומר דרובה חסירה, לכך הוי כאילו כולה חסירה. וצריך אתה לומר כן, דכיון דלא מנה אותם בשם ״משפחת אצבון״, אלא ״משפחת אזני״ (פסוק טז), אם כן היא חסרה משפחת אצבון, ולא נשאר אלא מעט, ולפיכך קורא אותה משפחת אזני. ומה שכתב לקמן (רש״י פסוק טז) ׳ולא ידעתי למה לא נקרא משפחתו על שמו׳, אף על גב דבא לאשמועינן כי רוב משפחתו חסירה, דמכל מקום יקשה, דסוף סוף כיון דאין הכתוב קורא משפחה רק אותן שירדו למצרים (רש״י פסוק כד), אם כן אין ראוי להקרא משפחת אצבון רק על שמו:
ומבני יצהר לא נמנה כאן אלא משפחות הקרחי. פירוש, ואחר שהיו לו שלשה בנים, ושנים חסרו, שהם הרוב, כאילו כל משפחתו חסירה, ואין כאן משפחת יצהר. ואם תאמר, ולמה כתב ׳והרביעית לא ידעתי מה היא׳, שמא שלשה משפחות היו ליצהר, והיו משפחות נפג וזכרי כל אחד משפחה לעצמו, כמו משפחת הקרחי, ואם כן נמצאו ארבע; נפג וזכרי ושמעי ועזיאלי. ויש לומר, דלא נמנו כלל בני יצהר למשפחות בפני עצמן, שהרי לא מנה (בפסוק נח) למשפחת בני חברון כל אחד ואחד, שלא נמנו למשפחות אלא יורדי מצרים (רש״י פסוק כד) . ואף על גב שאמר שמשפחות שמעי ועזיאלי חסירה, ולא היו מיורדי מצרים, שאני אלו דבפרשת וארא מנה אותם למשפחות, דכתיב (ראו שמות ו, יז-יט) ״ובני גרשון לבני ושמעי ובני קהת וגו׳ חברון ועזיאל אלה משפחות הלוי״, ואם כן שמעי ועזיאלי משפחות הם, ולא מנה שם נפג וזכרי למשפחות, ומשמע דנפג וזכרי לאו משפחות הם. וכן בפרשת במדבר (לעיל ג, כ, כז) מוכח בהדיא קרא דמשפחות שמעי ועזיאלי משפחות הם, אבל נפג וזכרי לא מצאנו. ומה שמנה הכתוב קרח למשפחה, היינו מפני שהוא נשאר ממשפחת יצהר. ואף על גב דכתב (רש״י) דמשפחת יצהר חסירה, לא שתהיה חסירה לגמרי, אלא לענין זה חסירה, שנהרגו רוב משפחתו. ומכל מקום יש למנות משפחת קרח בפני עצמו, מפני משפחת יצהר:
והא דלא הקשה כאן מפני מה לא נקרא משפחת יצהר על שמו, כמו שמקשה לקמן על אצבון (רש״י פסוק טז), דיש לומר, דכאן לא קשה, שבא לומר שאין כאן אחד מן נפג וזכרי, וכולם חסרו. ולא יתכן לתרץ [כן] לקמן גבי אצבון, שהרי לא ידענו אחד מבני אצבון שיאמר הכתוב שהוא חסר. בשלמא נפג וזכרי הכתובים בתורה (שמות ו, כא), בא לומר לך שאותם אינם עוד, אבל במשפחות אצבון לא יתכן לומר כן. ועוד, דמשפחות קרח, אף על גב דלא היה קרח מיורדי מצרים, משפחה נקרא, שכן תמצא בפירוש בפרשת וארא (שמות ו, כד) כי משפחת קרח משפחה, אף על גב דלא הוי קרח מיורדי מצרים. ולפיכך לא קשה על קרח מידי, והרי הוא כמו משפחות שמעי ועזיאלי:
אך קשה, למה לא מנה ״ישוה״ למשפחת אשר, שלא נכתבה כאן כלל, ואם כן יהיו ח׳ משפחות חסרים. ויש לתרץ, דאין לנו ראיה מן המקרא, דשמא לא נעשה ישוה למשפחה ולא היו בנים מעולם לו – עד שנאמר שמשפחתו חסירה, דשמא לא היה למשפחה. אבל בשאר שבע המשפחות, ראיה יש שהיו משפחות; שהרי ה׳ משפחות של בנימן, לכך נקרא ״בן אוני״ (בראשית לה, יח), כמו שמפרש לקמן (רש״י סוף פסוק כד) שחסרו משפחותיו. ואצבון גם כן, שהרי מנה ״אזני״ תחתיו (פסוק טז), כמו שאמרנו למעלה (אות י). ואם כן היה למשפחה. וכן משפחת אוהד לשמעון, טעמא דמסתבר שחסר הרבה משבט שמעון, ואם כן יש לומר שהיה משפחה ממנו חסירה. אבל בישוה, למה לנו לומר שהיה משפחה חסירה, דמנא לן לומר כן. ובכך יתישבו דברי רש״י שלא מנה ישוה:
הַזַּרְחִי: הזי״ן דגושה. [הַזַּרְחִי].
אבל משפחת אהד בטלה. רצונו לתרץ הא לא חשיב כאן אלא באי מצרים שנמנו בפ׳ ויגש, והתם כתיב ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצוחר ושאול בן הכנענית, והכא מנה זרח והתם לא נמנה, וגם אהד לא מנה כאן. ומפרש דזרח דמנה כאן י״ל היינו צוחר. וצוחר לשון צוהר דה״א מתחלף בחי״ת, וזרח גם כן הוא לשון אור, אבל משפחת אהד ע״כ בטלה:
וכן אצבון לגד וכו׳. וא״ל והא רש״י עצמו מפרש לקמן לאזני, אומר אני זו משפחת אצבון. י״ל דהא דפי׳ הכא הוא ע״פ המדרש דז׳ משפחות בטלו, אבל ליה לא סבירא, וזהו נמי שפירש״י לקמן דלא נקראו משפחה אלא אלו שירדו למצרים, ואזני לא הי׳ מיורדי מצרים ולמה חשיב אותה, דא״ל שאזני הוא אצבון דאין דמיון לאזני עם אצבון, אלא ע״כ צ״ל דמה שפירש רש״י וכן אצבון לגד הוא ע״פ מדרש ירושלמי דז׳ משפחות חסרים, ולית ליה נמי למדרש ירושלמי דאין נקראת משפחה אלא מיורדי מצרים. ובזה יתורץ הצ״ע של הרא״ם שכתב אך קשה והלא רש״י בעצמו כתב אחר זה שכל המשפחות נקראו ע״ש יורדי מצרים, והנולדים משם והלאה לא נקראו על שמם, ואם כן איך מונה האזני והוא אינו מבאי מצרים, וצ״ע עכ״ל. וי״מ וכן אצבון לגד, כלומר אל תתמה על שנוי השם של זרח, שהרי אצבון לגד משבט גד גם הוא נשתנה שמו. הא דכתב רש״י הרי ז׳ משפחות והא לא היו לפי זה אלא ששה משפחות. י״ל הרי שבע כו׳ דנקט רש״י ר״ל על משפחת ישוה שהיא מבני אשר, ומבני אשר לא נמנה כאן אלא ישוי ובפרשת ויגש כתיב ישוה וישוי, וזהו שפירש״י שבע משפחות:
וממוסרה עד הר ההר שמנה מסעות וכו׳. וא״ת והא לעיל בפרשת חקת פירש ז׳ מסעות. וי״ל דלעיל חשיב מהר ההר ואילך ולא הר ההר בכלל:
ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי. כלומר דליצהר היו ג׳ בנים, קרח ונפג וזכרי, ולא מנה כאן כי אם משפחת הקרחי, ונפג וזכרי בטלו, והואיל ובטל הרוב כאלו בטלו כולן, נמצא מבני לוי נפלו ג׳ משפחות שמעי ועוזיאלי ויצהרי:
והרביעית לא ידעתי מה היא. יש מקשים דלמא ד׳ משפחות שחסרו הם שמעי ועוזיאלי ונפג וזכרי שהם בני יצהר, דהא לא חשיב מבני יצהר אלא משפחת הקרחי:
שמתו במגפה בדבר בלעם. פי׳ הז׳ משפחות דוקא, ואל תאמר שהלוים נמי היו בדבר בלעם שלא מצינו שהלוים חטאו בדבר בלעם:
ממנין הראשון שבמדבר סיני. דבמדבר סיני היו פקודיהם חמשים ותשעה אלף ושלש מאות, וכאן לא נמנו כ״א כ״ב אלף ומאתים, נמצאו חסרים ל״ז אלף ומאה:
נפלו משבטו של שמעון. כלומר הכ״ד אלף שמתו בדבר בלעם כולם נפלו משבטו של שמעון, והואיל ומצאנו דשבטו של שמעון חטא יותר משאר שבטים, שהרי הנשיא של שמעון חטא:
However the family of Ohad became extinct. Rashi wishes to answer the question: Surely here the Torah only mentions those who came down to Egypt, who were counted in Parshas Vayigash (Bereishis 46:8-24). There it writes, "And the sons of Shimon were: Yemuel, Yamin, Ohad, Yachin, Tzochar and Shaul son of the Canaanite.⁠" However, here it counts Zerach who was not counted there. Furthermore Ohad is not counted here. Rashi explains that Zerach who was counted here is Tzochar, and that "Tzochar" is [a word] meaning "tzohar" ["illumination"]. [This is possible] because hei and ches are [sometimes] interchangeable. Also "Zerach" [is a word which] has the connotation of light. However, the family of Ohad became extinct.
Also Etzbon of Gad… You might ask: Surely Rashi himself comments later regarding Ozni (v. 16) "I say that this was the family of Etzbon". The answer is that his explanation here is according to the teaching that seven families became extinct, however Rashi himself does not agree to this. [There is another difficulty] according to Rashi's explanation later (v. 24) that only those who went down to Egypt are referred to as "families,⁠" for Ozni was not one of those who went down to Egypt. Thus why was he mentioned? One cannot say that Ozni refers to Etzbon since there is no commonality between [the names] Ozni and Etzbon. Rather, one must say that when Rashi explains, "Also Etzbon of Gad" this is according to the teaching in the Yerushalmi that there were seven families missing. And Rashi also disagrees with the teaching in the Yerushalmi that only those who went down to Egypt are referred to as families. With this we can answer the inquiry of Re'm who writes: "However there is a difficulty, for surely Rashi himself writes later that all the families were named after those who went down to Egypt, but those who were born from then on were not referred to by their own names. If this is so, how could the Torah count Ozni, for he was not one of those who came to Egypt? The matter requires investigation.⁠" There are those who explain that, "Also Etzbon from Gad" means that one should not be surprised at the change of Zerach's name, given that Etzbon of Gad from the tribe of Gad also had his name changed. [You might ask:] Rashi writes, "So there are seven families,⁠" however accordingly there are only six. The answer is that when Rashi says, "So there are seven" this refers to the family of Yishvah, one of the sons of Asher. For here the Torah only counts Yishvi while in Parshas Vayigash it writes (Bereishis 46:17) "Yishvah and Yishvi.⁠" This was what Rashi meant when he said "seven families.⁠"
And from Moserah to Mount Hor there are eight journeys. You might ask: Surely above in Parshas Chukas (21:4) Rashi explained that there were seven journeys. The answer is that above he was considering those from Mount Hor and onwards, not including Mount Hor.
Of the sons of Yitzhar, none are counted here except for the Korachite family. Meaning that Yitzhar had three sons, Korach and Nefeg and Zichri, but here it only counts the Korachite family while Nefeg and Zichri became extinct. Now, since the majority of the family became extinct [it was considered as if] the entire family became extinct, and it emerges that three of the Levite families fell, the Shimites, Ezrielites and Yitzrites.
I do not know the identity of the fourth. There are those who raise the difficulty: Perhaps the four missing families are the Shimite and Ezrielite [families], and the Nefegite and Zichrite [families] who are the sons of Yitzhar. For the Torah has only counted the Korachite family from among the sons of Yitzhar.
That they died in the plague at the affair of Bil'am. Meaning that this specifically refers to the seven families, however one should not say that the Levites were also [killed] in the plague at the incident of Bil'am, for we do not find that the Levites sinned there.
As compared with the first counting at the Sinai desert. For at the Sinai desert they numbered fifty-nine thousand three hundred, while here only twenty-two thousand two hundred were counted. Thus it emerges that thirty-seven thousand one hundred were missing.
Fell from the tribe of Shimon. That is to say that the twenty-four thousand [people] who died in the plague at the affair of Bil'am, all fell from the tribe of Shimon. [This is understandable] because we find that from among the tribes, the tribe of Shimon sinned the most, for the leader of Shimon's tribe had sinned.
לשאול משפחת וגו׳ – רז״ל (במד״ר פכ״א) אמרו וזה לשונם אמר ר׳ יוחנן ה׳ שמות נקראו לו זמרי וגו׳ שאול בן הכנענית וגו׳, וקשה לדברי המדרש ששאול האמור כאן הוא זמרי למה מיחס ה׳ שמו על משפחתו המתכנית עליו והלא אמרו ז״ל (יומא ל״ח) בפסוק ושם רשעים ירקב דלא מסקינן בשמייהו עד כאן, ואין צריך לומר להחתימו בשמו יתברך, ולפי אחד מהדרכים שפירשנו בפסוק (כ״ה י״ד) אשר הוכה את המדינית שלא הוכה אלא בהיותה עמה ולא אחר כך, הוא מה שהצדיק ה׳ במאמרו כאן שהחתים שמו עליו, וכן משמע גם כן מדבריהם ז״ל (במד״ר פכ״א) שאמרו וזה לשונם שאול שהשאיל עצמו לעבירה, וידוע הוא דין השאלה שחוזרת בעינה.
לשאול משפחת השאולי, "of Shaul the family of the Shaulites.⁠" Rabbi Yochanan is quoted in Bamidbar Rabbah 21,3 as having said that Zimri had 5 names, one of which was "Shaul son of the Canaanite.⁠" It is difficult to understand that the Shaul mentioned here could have been Zimri seeing we have the principle (Yoma 38) of שם רשעים ירקב, "let the names of the wicked rot;⁠" if so, why would God associate His name [i.e. the letters ה and י surrounding the name שאול Ed.] with that of such a wicked person? This especially since the Torah has already referred to his Canaanite connection! One of the ways we suggested as appropriate to understand 25,14 אשר הכה את המדינית, had been that Zimri was struck only while in the company of Kosbi. He did not share his afterlife with her. This would explain why at this stage, i.e. after Zimri was dead already, God could associate His name with Zimri's because the latter was in עולם הבא by this time. Perhaps the following words in Bamidbar Rabbah 21,3 lend even more weight to what we have just said. The Midrash explained the name שאול to mean that he had "lent himself out to commit a sin.⁠" Seeing that loans are subject to return to their origin, Shaul returned to his erstwhile status after his death.
לזרח – הוא צחר (שם), כי הוראת זרח וצחר שתיהן לשון זהר הוא, מה שאין כן לזרח משפחת הזרחי האמור בבני יהודה (להלן פסוק כ׳), ששם העצם שלו היה זרח, והנה בפרשת ויגש מונה שש משפחות לשמעון, ימואל (הוא נמואל) וימין ואהד ויכין וצחר (הוא זרח) ושאול, אבל משפחת אהד בטלה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקונירמב״ןרלב״גמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םהכל
 
(יד) אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הַשִּׁמְעֹנִ֑י שְׁנַ֧יִם וְעֶשְׂרִ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם׃
These are the families of the Simeonites, twenty-two thousand two hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִלֵּין זַרְעֲיָת שִׁמְעוֹן עֶשְׂרִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתַן.
These are the families of Shemeon, twenty-two thousand two hundred.
אליןא זרעיתהב דשמעוני עשרין ותרין אלפין ותרתין מאווןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעיתה״) גם נוסח חילופי: ״זרעייתה״, ובין השיטין מופיע גם נוסח חילופי: ״דבנוי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותרתין מאוון״) גם נוסח חילופי: ״ומאתן״.
אילין גניסתא דשמעון עשרין ותרין אלפין ומאתן.
twenty-two thousand two hundred.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

פַכַּאןַ עַדַדֻ עַשַׁאאִרִ שִׁמעֻוןַ את׳נַאןַ וַעִשׁרֻוןַ אלפַא וַמִאַתַּאן
והיה מניין בני משפחות שמעון, עשרים ושניים אלף ומאתיים.
פס׳: אלה משפחות השמעוני שנים ועשרים אלף ומאתים – ובמדבר סיני כתיב (במדבר א׳:כ״ג) פקודיהם למטה שמעון תשעה וחמשים אלף ושלש מאות. 1חסרו משמעון (שלשה) ושלשים אלף ומאה לפי שנפלו במעשה זמרי. ואע״פ שמכל ישראל נפלו. משמעון יותר נפלו. כתוב כאן נמואל וכתוב להלן (בראשית מ״ו:י׳) בני שמעון ימואל וימין יו״ד תחת נו״ן. ואוהד לא היו לו בנים לפיכך לא נזכר בכאן וצוהר הוא זרח. כמו (בראשית ו׳:ט״ז) צוהר תעשה לתיבה. שיהא זורח ומאיר לתיבה:
1. חסרו משמעון שבעה ושלשים אלף ומאה וכו׳ כצ״ל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שנים ועשרים אלף – ובמנין הראשון היו תשעה וחמשים אלף, כי עתה חסרו מהם הרבה שמתו בדבר בעל פעור מלבד רבים שמתו במגפות האחרות:
אלה משפחת השמעני – לעיל, במפקד הראשון (א, כב–כג), כאשר עדיין לא הוכתם כבודו של שבט שמעון, נזכרת לשון ״פקודים״ פעמיים, ״פקדיו״, ״פקדיהם״; ללמדנו מיד כבר בשבט השני, שהוא – וכן כל השבטים שלאחריו – לא נמנה באופן כללי גרידא כולם יחד, אלא נמנו בו היחידים כל אחד בפני עצמו, כדרך שנמנו בשבט ראובן (עיין פירוש שם).
שונה הדבר כאן במפקד השני, שכן אחד מנשיאי שמעון חטא והשבט התבזה, ולפי הגמרא בסנהדרין (פב.), השבט עצמו השתתף באופן פעיל בחטא זה. לפיכך חסרה כאן לשון הכבוד ״לפקדיהם״ או ״ופקדיהם״, והכתוב מקצר בלשונו ככל האפשר.
הלא דבר הוא שאוכלוסיית שמעון היא הקטנה שבכל השבטים, ולעומת המפקד הראשון חסרו בה שלושים ושבעה אלף! אין זה רחוק לומר שחלק גדול מעשרים וארבעה האלף שמתו במגפה היו משבט שמעון.
אלה משפחות השמעוני: בכל השבטים כתיב ״לפקודיהם״ או ״ופקודיהם״, ובשמעון לא כתיב כלל. והנראה, דמשמעות ״פקודיהם״ כאן הוא כמו שיבואר להלן פסוק נ״ד ״איש לפי פקודיו״ – לפי מנין בני ביתו או עסקיו, שכל אחד היתה לו פקודת הליכות עניניו בפני עצמו {וכן היה כל שבט מופקד למלחמה כל אחד באיזה פרט}. ושבט שמעון, אע״ג שנותר מהם הרבה, מ״מ נהרסה פקודתם ע״י המגפה ששלטה בשבטו, משום הכי לא כתיב בהו פקודתם.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בהכל
 
(טו) בְּנֵ֣י גָד֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִצְפ֗וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַצְּפוֹנִ֔י לְחַגִּ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחַגִּ֑י לְשׁוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּנִֽי׃
The sons of Gad after their families: of Zephon, the family of the Zephonites; of Haggi, the family of the Haggites; of Shuni, the family of the Shunites;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייועודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בְּנֵי גָּד לְזַרְעֲיָתְהוֹן לִצְפוֹן זַרְעִית צְפוֹן לְחַגִּי זַרְעִית חַגִּי לְשׁוּנִי זַרְעִית שׁוּנִי.
The sons of Gad after their families; of Zephon, the family of Zephon; of Haggi, the family of Haggi; of Shumi, the family of Shumi; of Aggi, the family of Aggi;
בנו דגד לזרעייתהון לצפון זרעיתה דבנוי דצפוני לחגי זרעיתה דחגי לשוני זרעייתה דבנוי דשוני.
בנוי דגד לגניסתהון לצפון גניסת צפון לחגי גניסת חגי לשוני גניסת שוני.
Of Gad, the families of Zephon, Haggi, Suni,
בני גד1[שבעה] היו כשירדו למצרים, צפיון חגי שוני ואצבון ערי וארודי ואראלי (בראשית מ״ו:ט״ז), וכן מנאם כאן. ליהודה היו לו שלשה בנים כשירדו למצרים, שלה ופרץ וזרח (בראשית מ״ו:י״ב), ולפרץ היו לו ב׳ בנים בטרם ירדו למצרים חצרון וחמול (בראשית מ״ו:י״ב), וכן מנאם כאן, ללמדך שכל השבטים שנולדו בארץ כנען וגם בני בניהם נחשבו בתי אבות, אבל אותן שנולדו לאחר שילדו לא נחשבו בבתי אבות.
יששכר היו לו ארבעה בנים בטרם ירדו למצרים, תולע ופוה 2ויוב ושמרון, וכן מנאם כאן.
לזבולן היו לו שלשה בנים, סרד ואילון ויחלאל (בראשית מ״ו:י״ד), וכן מנאם כאן.
1. שבעה היו כשירדו למצרם. צפיון חגי שוני ואצבון ערי וארודי ואראלי וכן מנאם כן במקום ואצבון נאמר כאן אזני.
2. ויוב ושמרו וכן מנאם כאן. כאן נאמר ישוב במקום יוב.
בַּנֻו גַ׳אדַ לִעַשַׁאאִרִהִם עַשִׁירַתֻ אַלצִּפֻונִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּחַגִּייןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלשֻּׁונִיִּיןִ
בני גד, לפי משפחותם, משפחת הצפוניים ומשפחת החגיים ומשפחת השוניים.
פס׳: בני גד למשפחותם לצפון – הוא צפיון שנאמר בפרשת ויגש:
לצפון – הוא צפיון.
לאזני – פר״ש: הוא אצבון כבר פרשתיו.
לצפון, this man is identical with צפיון in Genesis46,16.
לאזני, according to Rashi, he is identical with Etzbon, as I have already explained on verse 13.
הצפוני – ב׳ במסורה הכא ואידך ואת הצפוני ארחיק מעליכם זהו שאליהו בא מבני גד שבד״ה [מ״א] י״ז מייחס אותו עם בני גד אז והצפוני ארחיק מעליכם שיתבטל יצר הרע.
לצפון – הוא צפיון וכתיב צפון על שם שמשה שקבל עשרת הדברות צפון בחלקו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לצפון – הוא צפיון הנזכר בפרשת ויגש:
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכל
 
(טז) לְאׇזְנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָאׇזְנִ֑י לְעֵרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָעֵרִֽי׃
of Ozni, the family of the Oznites; of Eri, the family of the Erites;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

לְאָזְנִי זַרְעִית אָזְנִי לְעֵרִי זַרְעִית עֵרִי.
of Ozni, the family of Ozni; of Heri, the family of Heri;
לאזני זרעייתה דבנוי דאזני לערי זרעייתה דבנוי דערי.
לאזני גניסת אזני לערי גניסת ערי.
Ozni, Heri,
וַעַשִׁירַתֻ אַלּאַזַנִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּעִירִיִּיןִ
ומשפחת האזניים ומשפחת העריים.
לאזני – אומר אני שזו משפחתא אצבון, ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״משפת״.
לאזני OF OZNI – I say (cf. Rashi on v. 13) that this is the family of Ezbon, (Bereshit 46:16), but I do not know why his family was not called directly by his name.
פס׳: לאזני משפחת האזני1הוא אצבון שנאמר בפרשת ויגש מלשון אצית והאזין:
1. הוא אצבון וכו׳. מל׳ אצית והאזין ע׳ פירש״י:
לאזני – פר״ש ז״ל אומר אני שהוא משפחת אצבון וכו׳. וא״ת מ״ל דאזני הוא משפחת אצבון, והא פי׳ הכא דמשפחת אצבון בטלה דהא פי׳ וכן אצבון לגד ואם אבדה למה מזכיר הכא לא הזכיר כל משפחות האבודות. וי״ל דה״ק וכן אצבון לגד לא מנה הכתוב בהדייא. וא״ת א״כ לא תמצא שבטלו אלא שש שמפחות וי״ל דאין ה״נ, דנוכל למצוא ז׳ משפחות, שהרי ישוה לא נמנה כאן שהוא מבני אשר כדכתיב התם בפרשת ויגש (בראשית מ״ו י״ז) ובני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה וגו׳ נמצא שהיו ז׳ משפחות עם ישוה שלא מנה הכתוב בהדייא. פרש״י חסר כאן שמעי ועוזיאל ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחות הקרחי והרביעית לא ידעתי מה היא. וא״ת והיאך לא ידע הרי נפג וזכרי בני יצהר בטלו והם ב׳ משפחות, וי״ל לא נקרא משפחות אלא בני לוי ובניהם, אבל נפג וזכרי שהם בני בנים לא נקראו אלא על שם יצהר, והכא לא קרי משפחה אלא מה שקרא הכתוב למעלה פרשת וארא משפחת בני לוי ובניהם. אבל בני בניהם לא קרא למעלה משפחת חוץ מקורח דכתיב לעיל אלה משפחות הקרחי, אבל נפג וזכרי לא נקרא למעלה בפני עצמם אלה הם משפחות היצהרי והיא חסר כאן כמו מישאל ואלצפן וסתרי דהם בכלל משפחת עוזיאל דחסרה כאן ולא נקרא משפחות בפני עצמם דאל״כ אז חסרו מבני לוי יותר מד׳, ובירושלמי לא מנה כי אם ד׳ לבני לוי שחסרו, אלא ש״מ לא קרי רחמנא משפחה אלא מה שקרא הכתוב למעלה משפחה כדפי׳ וה״פ ומבני יצהר לא נמנו כאן נפג וזכרי דהם משפחות היצהר, אלא משפחות הקרחי ובלא אביו נקרא משפחה למעלה לבדו, אבל משפחת היצהרי חסר כאן וכן שמעי הרי ג׳. לכן אמר והרביעית לא ידעתי מה היא. ומה שבני בלע ארד ונעמן נמנו כאן למשפחות אע״פ דהם בני בנים ולא ירדו למצרים, י״ל שאמם היתה כבר מעוברת בירידתם למצרים לכן חשובים ביורדי (ל)⁠מצרים, ונמנו למשפחות (היאך) [אע״פ] שהם בני בנים, כחצרון וחמול וחבר ומלכיאל שירדו למצרים ונחלקו למשפחות אע״ג דהם בני בנים. ולפי זה מה שמונה כאן משפחת מכיר וגלעד בנו אע״ג דלא ירדו למצרים כדפרשי׳ לעיל, דבשאר ישראל לא קרי משפחה אלא יורדי מצרים חוץ ממשפחת מנשה ואפרים שהיו כבר במצרים ונחלקו למשפחות כו׳. א״נ י״ל כאידך פי׳ שהיו לבלע בנים הרבה. וכן צ״ל במכיר וגלעד בנו. אבל בחצרון וחמול וחבר ומלכיאל אין אנו צריכין לכך שהם בעצמם יורדי מצרים, לשון ה״ר ישעייה.
פ״ה: מבני יצהר נפלו כו׳, יש מקשים עליו היאך אמר לא ידעתי מה היא. שהוא אומר מבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי ונפג וזכרי לא נמנו כאן ואם כן מצינו הד׳. ואמר ר׳ שמואל מאונטרנטו ז״ל, ה״פ שמעי ועוזיאלי ודאי אותם היו משפחות שהם בני בנים, כי מבני לוי היו גרשון וקהת ומררי ושמעי ודאי שהיה בן גרשון שהוא בן בנו של לוי, וכן עוזיאל ויצהר בני קהת, אלמא ג׳ ודאי קרואים משפחות והיינו דקאמר ר״ש והרביעי לא ידעתי מה הוא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לאזני אומר אני שזו משפחת אצבון ואיני יודע למה לא נקרא משפחתו על שמו. פי׳ אין לומר שמשפחת אזני משפחת חדש׳ היא שנתחדשה אחר ביאתו למצרים ומשפחת אצבון שהיתה בירידתו למצרים נתבטלה אלא אומר אני אזני זה אצבון כמו שזרח הוא צוחר כדלעיל ואף על פי שאין טעם לומר למה נקרא אזני אצבון דבשלמא זרח הוא צוחר מפני שזרח וצוהר בה״א הם מלשון אור אלא אזני למה נקרא אצבון מכל מקום יותר נכון הוא אצלו לומר אזני הוא אצבון מלומר שמשפחת אזני היא משפחה שנתחדשה אחר ירידתן למצרים ומשפחת אצבון נתבטלה ולכן אמר אומר אני אזני זה אצבון ולפי זה צריך לומר והז׳ לא ידעתי מה היא כמו שאמר במשפחות לוי והד׳ לא ידעתי מה היא וליכא למימר שהיתה כונתו בעבור ישוה לאשר שבפרשת ויגש נאמר ישוה וישוי ופה לא נזכר רק ישוי לבדו דאם כן למה לא גלה דעתו בזה כשאמר לאזני אומר אני שזו משפחת אצבון וכן בראשונה כשאמר וכן אצבון לגד למה לא הוקשה לו מישוה לאשר שהם ח׳ משפחות והיה ראוי לומר דהני ז׳ שמונה הוו ועוד בפסוק לישוי משפחת הישוי למה לא פירש שחסר מהם ישוה כמו שפירש בפסוק לאזני משפחת האזני אומר אני שזו משפחת אצבון לכן נ״ל דאישתמיטתיה ישוה לאשר אבל במדבר רבה אמרו הרי ששה משפחות חסרות על הזנות של עצת בלעם לא שבע כמו שכתב רש״י:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לְאָזְנִי הָאָזְנִי: האל״ף בקמץ לבד.⁠א [לְאָזְנִי, הָאָזְנִי].
א. ראה הערת נורצי לבר׳ כז יט (׳וְאָכְלָה׳) ואת הערתי שם, וכן תה׳ קיח יד (׳עזי׳).
אומר אני שזו משפחת אצבון. כלומר אזני שמנה כאן לא נמנה בבאי מצרים הילכך נ״ל שהוא אצבון, אבל איני יודע כו׳ א״ת והא לעיל פי׳ רש״י וכן אצבון לגד, פירשתי זה לעיל:
I say that this was the family of Etzbon. Meaning that Ozni who is counted here was not counted among those who came down to Egypt, therefore it appears to me that he is Etzbon, "but I do not know…" You might ask: Surely above Rashi explained, "And similarly Etzbon of Gad [became extinct]" I have already explained this above (v. 13).
לאזני – פירש רש״י אומר אני שזו משפחת אצבון ואין אני יודע וכו׳ עד כאן. ואין נראה להמציא דבר שאין לו טעם ואינו מדבריהם ז״ל. ועוד קשה שבמדרש ר׳ תנחומא אמרו וזה לשונם וכשאתה מונה משפחת גד אין שם אצבון כי חסר על הזנות בעצת בלעם עד כאן, אשר על כן היה נראה כי אזני היא משפחה אחרת שיצתה מגד, כי מן הסתם היו בכל שבט ענפים אחרים לבד מאותם שנבנית מהם המשפחה והיו נקראים על אחיהם ולפעמים יגדל הענף ההוא ותקרא המשפחה על שמו, אלא שמצאתי בפסיקתא וזה לשונם אזני זה אצבון שנאמר בפרשת ויגש מלשון אצית והאזין עד כאן, כפי זה הוא השם עצמו ואין הכתוב מקפיד על שינוי השם כשיהיה במשמעו שם הראשון, ורש״י ז״ל רוח הקודש הופיע בו וכוון אל דברי חז״ל.
לאזני, "to Ozni, etc.⁠" Rashi says: "this was the family of Etzbaun, and I do not know why he is not called by the same name as he appears in Genesis 46,16.⁠" Thus far Rashi. I do not see why he had to invent something without giving a reason for it, especially when we have no tradition concerning this amongst the writings of our sages. Moreover, you will find the following comment in Midrash Tanchuma item 4 on our Parshah: "When you examine the list of the children of Gad you will find seven names although Etzbaun does not appear seeing he was missing having followed Bileam's advice.⁠" According to the Midrash then, Ozni must have been a different family which originated with Gad but did not appear in the list in Genesis 46,16. This in itself would not be unusual as surely all the tribes had more families than the ones enumerated here, but these were known by the family names of their more numerous brothers. When these sub-categories became numerous they in turn were given separate names. I have found the following in the Pessikta: Ozni is identical with the Etzbaun mentioned in Genesis 46,16. The name is derived from "Atzit" and "he-ezin.⁠" Thus far the Pessikta. Accordingly, it was a proper name and the Torah did not care listing the same person here under a different name. Rashi must have been divinely inspired having guessed what the sages have stated [which he did not quote because he had no access to these writings. Ed.]
לאזני – הוא אצבון הנזכר שם:
לאזני – הוא אצבון הנזכר בפ׳ ויגש, וגם מגד חסר מן המנין הראשון ה׳ אלפים ק״ן, וי״ל שנפל ממשפחת אצבון, ושינו שם אצבון לשם אזני:
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םהכל
 
(יז) לַאֲר֕וֹד מִשְׁפַּ֖חַת הָאֲרוֹדִ֑י לְאַ֨רְאֵלִ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הָאַרְאֵלִֽי׃
of Arod, the family of the Arodites; of Areli, the family of the Arelites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנועודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

לַאֲרוֹד זַרְעִית אֲרוֹד לְאַרְאֵלִי זַרְעִית אַרְאֵלִי.
of Arod, the family of the Arodi; of Areli, the family of Areli.
לַאֲרוֹד מִשְׁפַּחַת הָאֲרוֹדִי לְאַרְאֵלִי מִשְׁפַּחַת הָאַרְאֵלִי
לַאֲרוֹד זַרְעִית אֲרוֹד (ח״נ אֲרוֹדִי) לְאַרְאֵלִי זַרְעִית אַרְאֵלִי
עיין לעיל פס׳ ה׳.
לארוד זרעייתה דבנוי דארודי לאראלי זרעייתה דבנוי דאראלי.
לארוד גניסת ארוד לאראלי גניסת אראלי.
Arod, Areli,
וַעַשִׁירַתֻ אַלּאַרֻודִייןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּאַראַלִיִּיןִ
ומשפחת הארודדיים ומשפחת האראליים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנוהכל
 
(יח) אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵֽי⁠־גָ֖ד לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
These are the families of the sons of Gad according to those who were numbered of them, forty thousand and five hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גאברבנאלשיעורי ספורנועודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִלֵּין זַרְעֲיָת בְּנֵי גָּד לְמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵישׁ מְאָה.
These are the families of the Beni Gad, the number of whom was forty thousand five hundred.
אליןא זרעייתהב דבנוי דגד לסכומ⁠(ו){י}⁠הון ארבעין אלפין וחמש מאהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעייתה״) גם נוסח חילופי: ״זרעייתהון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאה״) גם נוסח חילופי: ״מאוון״.
אילין גניסתא בני גד לסכומהון ארבעין אלפין וחמש מאה.
forty thousand five hundred.
וַכַּאןַ עַדַדֻ עַשַׁאאִרִ גַ׳אדַ אַרבַּעֻוןַ אלפַא וַכַ׳מסֻמִאַתֹ
והיה מניין בני משפחות גד, ארבעים אלף וחמש מאות.
פס׳: אלה משפחות בני גד ארבעים אלף וחמש מאות – חסרו חמשה אלף ומאה וחמשים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גאברבנאלשיעורי ספורנוהכל
 
(יט) בְּנֵ֥י יְהוּדָ֖ה עֵ֣ר וְאוֹנָ֑ן וַיָּ֥מׇת עֵ֛ר וְאוֹנָ֖ן בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃
The sons of Judah: Er and Onan; and Er and Onan died in the land of Canaan.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםעודהכל
בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וּמִית עֵר וְאוֹנָן בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן.
Of the sons of Jehudah, Her and Onan: but Her and Onan died in the land of Kenaan;
בנוי דיהודה ער ואונן ומית ער ואונן בארעא דכנען.
בנוי דיהודה ער ועונן ומיתו ער ועונן על חוביהון בארעא דכנען.
Of Jehudah, Her and Onan. But Her and Onan died, on account of their sins, in the land of Kenaan.
בַּנֻו יַהֻדַא אַוַּלַא עִירֻ וַאנַאןֻ וַמַאתַּא פִי בַּלַדִ כַּנעַאןַ
בני יהודה, בתחלה ער ואונן ומתו בארץ כנען.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בני יהודה – פרשה זו תרמוז מאורעות עם בני ישראל, ובחר לרמוז ביהודה מהטעם עצמו שאמרו ז״ל (בראשית רבה צ״ח) למה נקראו ישראל על שם יהודה, אומרו בני יהודה הם התולדות יתכנו בשם בנים כידוע, ואומרו ער ואונן ירמוז לבית ראשון ובית שני, ער כנגד בית ראשון על דרך אומרו (שיר השירים ה) אני ישנה ולבי ער שהיה הקב״ה בו ער בהשגחה גדולה עמנו בבית המקודש, אונן הוא בית שני וקראו אונן לשון אונאה לפי שהיה חסר דברים העיקרים של בית המקודש.
ואומרו וימת ער ואונן הוא חורבן הבתים, כי סילוק שכינה מהם יקרא מיתה שפרחה הנפש שהיא השכינה ונשאר הבית מת בעונות ומלא טומאת הקליפה הנתונה בו כידוע, גם תמצא שעון שבו מת ער הוא העון עצמו שגרם החורבן שאמרו ז״ל (שבת סב:) שהיו מסריחין על מטותיהם והוא מעשה ער דכתיב (בראשית לח) ושחת ארצה, ועון אונן הוא עון שגרם חורבן בית שני שהיה להם שנאת חנם (יומא ט:) וכמו כן אונן דכתיב בו (שם) לבלתי נתן זרע לאחיו, גם לשון אונאה שהיו מאנים זה את זה.
ואומרו בארץ כנען רשם מקום המקודש כי הוא בארץ כנען ושם מיתתו שחזר ליכנס ברשות ס״מ הנקרא כנען. גם ירמוז סיבה אחת כללית והיא שישראל לא הורישו הכנעני ונשארו יושבים בה וזה סבב להטותם מדרך המוסר כידוע, והוא מה שרמז במאמר בארץ כנען.
ואומרו ויהיו בני יהודה ירמוז לצער הבא להם אחר חורבן הבית ווי היו בני יהודה בגלות ביד אויביהם אשרי מי שלא טעם שליטת שונא, ותמצא שבכל השבטים לא הזכיר הכתוב לשון זה של ויהיו אלא כאן, ובבנימין כידוע הטעם שם.
ואומרו למשפחותם כי כל משפחות בית ישראל בכל מקום שהם כל הנקרא בשם יהודה ווי היו.
ואומרו לשלה נתכוון למושיע ורב הבא לגאול מגלות האחרון הנקרא שלה, והגם שיעקב קראו שילה לא ישתנה השם בזה, וצא ולמד ממשפחות הרשומות כמה השתנות בשמות, ואולי שרמז בסמיכות מאמר לשלה עם מאמר ויהיו בני יהודה שצריכין ישראל להצטער בשבילו ולקוות לישועתו, וכמו שאמרו רז״ל במעשה רבי יהושע בן לוי ששאלו המשיח אם ישראל מכירים בצערו וחולים עליו וכו׳ עד כאן, וכדברי הזוהר (בשלח נה:) בפירוש פסוק קול צופיך נשאו קול וגו׳, והוא מאמר ויהיו פירוש יהיו בווי שהוא הצער למשפחותם בשביל שלה והוא אומרו לשלה וגו׳, ובזה יהיו משפחת השלני פירוש דור שבן דוד בא, ויקראו על שמו דורו של משיח.
עוד ירמוז במה שנדקדק אומרו השלני ואין אות הנו״ן בבנין השם ואין כן מנהגו להוסיף בשם המשפחה אות חדשה זולת ה״א ויו״ד כאמור בכל הקודמות חנוך משפחת החנוכי וגו׳, אכן ירמוז למה שאמרו ז״ל (שבת לב:) בפסוק והחזיקו זה בכנף איש יהודי וגו׳ יעויין שם דבריהם, והוא זה שרמז במאמר השלני פירוש שהאומות כלן יאמרו לכל אחד מישראל שלו אני.
ואומרו לפרץ משפחת הפרצי ירמוז על דרך אומרם (סנהדרין כ:) שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך, והכוונה כי בבא הבא מפרץ יהיו כל ישראל משפחת הפרצי מלכים, ועל אותו זמן הוא שאמרו ז״ל (ב״מ קיג:) כל ישראל בני מלכים, וכן אמר הנביא (ישעיהו מט) מלכים יראו וקמו וגו׳, גם ירמוז על הפרצה הגדולה אשר יפרוץ באומות לאין תכלית.
ואומרו לזרח משפחת הזרחי ירמוז מה שאמר הכתוב (שם ס׳) הנה החושך וגו׳ ועליך יזרח ה׳ וכתיב והיה לך ה׳ לאור עולם, והוא אומרו משפחת הזרחי אשר עלינו יזרח ה׳.
או תרמוז הפרשה לג׳ ענינים שיהיו בעת הפקידה. א׳ ביאת משיח בן אפרים כמאמרם ז״ל (סוכה נב.) ב׳ גילוי משיח בן דוד. ג׳ כשימלוך ה׳ עלינו. כנגד ביאת משיח בן אפרים אמר שלה ורמז שתפגע בו מדת הדין וימות בעונות ישראל, והוא הרמוז בתיבת שלה כדרך אומרו (שמואל ב ו) ויכהו שם על השל. וכנגד משיח בן דוד אמר לפרץ וגו׳ כי זה יעשה פרצה באומות וינקום דם צדיק. וכנגד מלכות עולם אמר לזרח וגו׳ רמז לכבוד ה׳ עלינו יזרח.
ואומרו ויהיו בני פרץ אמר לשון צער לרמוז על הצרות אשר יהיו בבא הגואל כאומרם בגמרא ייתי ולא אחמיניה מרוב הצער של חבלי משיח, ואומרו בני פרץ וגו׳ פירוש תולדות היוצאות מביאת הגואל הרמוז בפרץ הם ב׳ דברים, א׳ שיבנה ה׳ חצר בית המלך והוא בית המקדש אשר פעל ה׳ וכוננו ידיו ויהיו ישראל מבני פלטין שלו, והוא אומרו לחצרון משפחת החצרוני והבן. הב׳ לחמול משפחת החמולי שיחמול עלינו בכל ענפי החמלה.
ואומרו אלה משפחות יהודה – פירוש מה שיהיה להם מהמאורעות גם הרעות גם הטובות, ואומרו לפקודיהם פירוש כשיהיו נפקדים יש פקידה לרעה ויש פקידה לטובה כאמור בדבריהם ז״ל (זוח״א קם.), ושני מיני פקידות נאמרו בכתוב.
ואומרו ששה ושבעים אלף וחמש מאות, אולי שרמז ה׳ בזה מתי יהיה תכלית הפקידה טובה הרשומה בסמוך שיזרח עלינו כבוד ה׳, ואמר עד עבור כל גליות, גלות מצרים, וגלות בבל, וגלות אדום, כנגד גלות מצרים אמר ששה לרמוז לגלות מצרים שהיה לששה דורות דכתיב (בראשית טו) ודור רביעי ישובו הנה, ועיין מה שכתבתי שם שג׳ דורות סבלו גלות לבד מיצחק ויעקב ויהודה הרי ששה כי התחלת הגלות היה משנולד יצחק, וכנגד גלות בבל אמר ושבעים דכתיב (ירמיהו כט) עד למלאות לבבל ע׳ שנה, וכגנד גלות אדום שאנו עדיין בו אמר אלף וחמש מאות, ואם היו זוכים ישראל היו נמנים קע״ב שנה שנשארו מאלף הד׳ וכיון שלא זכו יתחיל החשבון מאלף הה׳ וחמש מאות מאלף הששי, ומקוים אנו כי הוא זה קץ גליותינו ויתקיימו כל היעודים הרשומים ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום.
בני יהודה, the sons of Yehudah. This whole paragraph (19-22) is full of allusions to the history of the Jewish people. The reason the Torah has chosen to present us with these hints when enumerating the family members of Yehudah is because Yehudah is symbolic of the Jewish people as a whole. We have learned already in Bereshit Rabbah 98,6 that when one used to ask a Jew who was a member of a certain tribe to identify himself he would describe himself first and foremost as a Yehudi, not as a Shimoni or Reuveni, for instance. When our verse starts with the words בני יהודה, the Torah has in mind the descendants of Yehudah, not just his actual sons. Er and Onan respectively are allusions to the premature destruction of both the first and the second Temple. This idea is alluded to in Song of Songs 5,2: "I am asleep but my heart is ער, "awake.⁠" This means that while the first Temple was standing God was very much "awake,⁠" watching over my fate. Onan is an allusion to the second Temple. The Torah refers to it as Onan, an expression denoting אונאה, deception, as many of the holy vessels such as the Holy Ark, etc. were missing during the entire period of the second Temple's operation.
The Torah goes on to say that Er and Onan died, a reference to the destruction of both Temples. Departure of the שכינה, God's Presence, from the Temple, is described as death. Just as death of a body is the departure of the soul, so the departure of the Holy Presence of God is the death of the Temple. The cause, of course, were the sins committed by the Jewish people. Instead of being filled with God's Presence, the respective Temples became filled with the negative spiritual forces created through the sins committed. There is also an opinion according to which the specific sins which the original Er and Onan had been guilty of became the cause of the destruction of both Temples (compare Shabbat 62). The Talmud there states that the Jews were causing their bedsteads to become evil-smelling with semen (which was not theirs), committing the same sin as Er who is reported as being "evil" i.e. wasting his semen, in the eyes of God (Genesis 38,7). Onan's sin which is held responsible for the destruction of the second Temple, i.e. "senseless hatred" as described in Yoma 9, was that he hated his deceased brother and did not want that his name should be perpetuated through his impregnating his brother's widow (compare Genesis 38,9). The word Onan is derived from the Hebrew אונאה which also describes mutual harassment, i.e. causeless hatred.
The Torah concludes verse 19 by mentioning ארץ כנען, to remind us that these sins were committed on holy soil and that the souls of people who died on such soil because of such sins were returned to the domain of Samael, otherwise known as Canaan. There is also an allusion of a more comprehensive nature here. It is that the reason the Israelites did not hold on to ארץ ישראל permanently was that they never completed the command to drive out or kill the Canaanites completely. Allowing the Canaanites to co-exist with them in the same land enabled the remaining Canaanites to seduce the Israelites into worshiping idols and adopting many of the abominable practices of that nation.
The Torah introduces the sons of Yehudah here with the word ויהיו, a word which usually is a prelude to something painful, some negative experience. The painful experience our verse alludes to is the destruction of the Temple and the exile and persecution which occurred as a corollary of the destruction of the House of God. Hail to people who have never had to taste the bitter experience of exile. You will note that the expression ויהיו is not mentioned in connection with any of the other tribes except Yehudah and regarding one of the families of Benjamin, i.e. Bela. The reason for this will be explained in due course.
The Torah writes למשפחותם, according to their "families,⁠" as the destruction of the Temple affected all the families of the Jewish nation wherever they were, negatively. Anyone bearing the name Yehudi viewed the Temple's destruction as a personal disaster, i.e. וי היו, they were in a state of mourning.
The reference to Shelah is an allusion to the redeemer who will redeem the Jewish people from their final exile. His name is called שלה. Although when Yaakov blessed Yehudah on his death bed he called the same Messiah שילה (with the extra letter י), this detail does not change the name materially. If you will take a close look at the names recorded here and compare them with the ones in Genesis chapter 46, you will find numerous changes in the spelling. Perhaps the formula שלה is a form of the possessive as it belongs together with the words ויהיו בני יהודה i.e. "inasmuch as all of Israel has to mourn on account of what happened to the Temple and to look forward with fervent hope to the coming of the Messiah.⁠" We have a parallel for this in the Talmud where Rabbi Yoshua ben Levi was asked by the Messiah if the Israelites were truly aware of his pain and were sick on his account. The Zohar in Parshat Beshalach comments on Isaiah 52,8: קול צפיך נשאו קול... בשוב ה' ציון, "the voice of those who wait for you raise their voice (still further).⁠" Here too the expression ויהיו means that all the families are saddened, שלה, on account of the Messiah who has not yet come. When the verse continues speaking of משפחת השלני, "the family of Shelah,⁠" this refers to the generation in whose time Shelah (Messiah) will appear. That whole generation will then be called by the name of the Messiah in commemoration of that event.
There may be an additional message in the fact that the Torah added the letter נ when speaking of the family of Shelah, i.e. השלני. Normally only the letters ה or י are used in adding the possessive clause to such names. We must refer to Shabbat 32 where the Talmud explains Zachariah 8,23 אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי to mean that in the days of the Messiah 10 people of each of the 70 nations will hold on to the fringes on the garment of a single Jew begging to be allowed to go with him, etc. The same idea is hinted at in the word השלני. All the nations of the world will claim שלו אני, "I belong to him,⁠" i.e. to the Messiah.⁠"
לפרץ משפחת הפרצי. This is an allusion to the authority wielded by a Jewish king who may infringe on fenced in private property in order to make a roadway (Sanhedrin 20). The verse tells us that the descendants of Peretz will all be kings, enjoying the right to be פורץ גדר, to tear down fences in order to claim a right of way. We are told in Baba Metzia 113 concerning messianic times that every Jew will be considered as a prince. This is supported by Isaiah 49,7: "kings will behold them and rise up (in their honour).⁠" The word פרץ is also an allusion to the great פרצה, "breach,⁠" which the Messiah will make amongst the Gentile nations.
לזרח משפחת הזרחי; this is a reference to what is written in Isaiah 60,2 וכבוד ה' עליך זרח, "and the glory of the Lord will shine upon you.⁠" The prophet goes on in verse 19 of the same chapter: "your light will shine continuously" (not by day only, or by night only, but continuously, forever more). In other words, the family of Zerach will be instrumental in assuring us of God's eternal light.
It is also possible that the entire paragraph refers to three manifestations which will occur during the messianic period. 1) the arrival of the Messiah from the tribe of Ephrayim as we learned in Sukkah 52. 2) The Messiah of Davidic origin will reveal himself. 3) The final stage of the redemption when God personally and directly will rule over us. The name Shelah is a reference to the advent of the Messiah descended from Ephrayim; the Torah hints that he will be smitten and die as a result of the sins of the Jewish people. The word שלה then must be understood as similar to Samuel II 6,7: ויכהו שם על השל, God killed him there (Uzzah) because of the sin.⁠" [he had tried to steady the ark instead of letting the ark steady him, an inadvertent sin. Ed.] The word פרץ refers to the Messiah from the house of David who would make a פרצה amongst the Gentile nations. and who would avenge the blood of the Messiah from the tribe of Ephrayim. Concerning God's eternal rule over us, the Torah wrote לזרח, alluding to God's light which would shine forever from then on.
The reason the Torah writes the word ויהיו in connection with פרץ though he symbolises the Messiah from the house of David, is that the arrival of the Messiah will be accompanied by many painful episodes, so much so that some scholars who lived during the time of the Talmud expressed the wish not to be alive during that time. The expression בני פרץ, allude to two separate phenomena which will originate through the arrival of פרץ, i.e. the arrival of the Messiah. One is that God will build the "courtyard of the King,⁠" i.e. third Temple, and the Jewish people will all be members of His entourage. This is what is meant by the words לחצרון משפחת החצרוני. [the word חצרון is related to חצר, courtyard. Ed.] The second result is alluded to by the words לחמול משפחת החמולי, i.e. that God will relate to us at that time with all the pity (חמלה) possible.
When the Torah writes אלה משפחות יהודה, "These are the families of Yehudah,⁠" it is a hint that they would experience both the pleasant and the unpleasant aspects of the redemption. לפקדיהם, refers to the fact that being numbered contained positive and negative elements (compare Zohar Chadash volume 1 page 160. [I do not have a Zohar Chadash on Pinchas. Ed.]) Our paragraph mentions two kinds of numberings.
The Torah speaks of 76,500 fighting men who were counted amongst the tribe of Yehudah. [The author indulges in fanciful speculation of the time of the redemption based on the numbers of the tribe of Yehudah. The speculations have proven irrelevant. I do not propose to go into detail. Ed.]
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםהכל
 
(כ) וַיִּהְי֣וּ בְנֵי⁠־יְהוּדָה֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשֵׁלָ֗ה מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַשֵּׁ֣לָנִ֔י לְפֶ֕רֶץ מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּרְצִ֑י לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִֽי׃
The sons of Judah after their families were: of Shelah, the family of the Shelanites; of Perez, the family of the Perezites; of Zerah, the family of the Zerahites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונירלב״גאברבנאלר׳ י״ש ריגייועודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

וַהֲווֹ בְנֵי יְהוּדָה לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְשֵׁלָה זַרְעִית שֵׁלָה לְפֶרֶץ זַרְעִית פֶּרֶץ לְזֶרַח זַרְעִית זֶרַח.
of the sons of Jehudah after their families: of Shelah, the family of Shelah; of Pherez, the family of Pherez; of Zerach, the family of Zerach.
והוון בנוי דיהודה לזרעייתהון לשלה זרעייתה דבנוי דשלני לפרץ זרעייתה דבנוי דפרצי לזרח זרעייתה דבנוי דזרחי.
והוו בני יהודה לגניסתהון לשלה גניסת שלה לפרץ גניסת פרץ לזרח גניסת זרח.
Of the Beni Jehudah, the families of Shela, Pherez, Zerach.
פַצַארַ בַּנֻו יַהֻדַא לִעַשַׁאאִרִהִם עַשִׁירַתֻ אַלשִּׁילַנִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּפַרצִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלזַּרחִיִּיןִ
ונהיו בני יהודה, לפי משפחותם, משפחת השילניים ומשפחת הפרציים ומשפחת הזרחיים.
לפרץ – בני פרץ נחלקו לשלש משפחות האחת נקראת על שמו והשתיים על חצרון וחמול.
לפרץ, the sons of Peretz were divided into three families; one bore the name of its founder, and the other two were Chetzron and Chamul.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ויהיו בני יהודה למשפחתם – חזר לומר כן בשאר בני יהודה, כי בער ואונן לא יתכן לומר למשפחותם לפי שמתו בלא בנים:
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונירלב״גאברבנאלר׳ י״ש ריגייוהכל
 
(כא) וַיִּהְי֣וּ בְנֵי⁠־פֶ֔רֶץ לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרֹנִ֑י לְחָמ֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הֶחָמוּלִֽי׃
The sons of Perez were: of Hezron, the family of the Hezronites; of Hamul, the family of the Hamulites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלמנחת שיעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

וַהֲווֹ בְנֵי פֶרֶץ לְחֶצְרוֹן זַרְעִית חֶצְרוֹן לְחָמוּל זַרְעִית חָמוּל.
Of the sons of Pherez: of Hezron, the family of Hezron; of Hamul, the family of Hamul.
והוון בנוי דפרץ לחצרון זרעייתה דבנוי דחצרוני לחמול זרעייתה דבנוי דחמולי.
והוו בני פרץ לחצרון גניסת חצרון לחמול גניסת חמול.
The sons of Pherez, Hezron, Amul.
וַבַּנֻו פַארִצַ עַשִׁירַתֻ אַלּחִצרֻונִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּחַמֻולִיִּיןִ
ובני פרץ, משפחת החצרוניים ומשפחת החמולתיים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

לְחֶצְרֹן: בהעתק הללי לחצרן, ירוש׳ לחצרון, ע״כ. ובכל ספרי׳ שלנו חס׳, כחביריו דלעיל. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, וְחֶצְרֹן וכרמי, חס׳ וי״ו כתיב, וכל אורית׳ דכות׳ חס׳. [לחצרן].
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלמנחת שיהכל
 
(כב) אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יְהוּדָ֖ה לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שִׁשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
These are the families of Judah according to those who were numbered of them, seventy-six thousand five hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִלֵּין זַרְעֲיָת יְהוּדָה לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁבְעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵישׁ מְאָה.
These are the families of Jehudah; the number of them seventy-six thousand five hundred.
אליןא זרעייתהב דבנוי דיהודה לסכומיכון שבעין ושתה אלפין וחמש מאוון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעייתה״) גם נוסח חילופי: ״זרעייתהון״.
אילין גניסתא דיהודה לסכומהון שובעין ושיתא אלפין וחמש מאה.
The numbers of the families of Jehudah, seventy-six thousand five hundred.
פַכַּאןַ עַדַדֻ עַשַׁאאִרִ יַהֻדַא סִתַּתֹ וַסַבּעֻוןַ אלפַא וַכַ׳מסֻמִאַתֹ
והיה מניין בני משפחות יהודה, שבעים וששה אלף וחמש מאות.
פס׳: אלה משפחות יהודה [ששה ו]⁠שבעים אלף וחמש מאות1(חסרה) [עדפה] מהם אלף ותשע מאות מפקודי מדבר סיני:
1. אלה משפחות יהודה. ששה ושבעים אלף וחמש מאות ובמדבר כתיב ארבעה ושבעים אלף ושש מאות עדפו מהם אלף ותשע מאות מפקידי מדבר סיני כצ״ל וכל המאמר משובש:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גאברבנאלהכל
 
(כג) בְּנֵ֤י יִשָּׂשכָר֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם תּוֹלָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַתּוֹלָעִ֑י לְפֻוָ֕הא מִשְׁפַּ֖חַת הַפּוּנִֽי׃
The sons of Issachar after their families: of Tola, the family of the Tolaites; of Puvah, the family of the Punites;
א. לְפֻוָ֕ה =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3 והסכמת בן אשר ובן נפלתי בספר החילופים (אין דגש באות וי״ו); אך ראו גם בהערה על בראשית מו,יג.
• ו,תאג׳=לְפֻוָּ֕ה (וי״ו דגושה) וכן בדפוסים
• הערת ברויאר
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובטור הפירוש הקצררלב״גאברבנאלמנחת שיאור החייםעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בְּנֵי יִשָּׂשכָר לְזַרְעֲיָתְהוֹן תּוֹלָע זַרְעִית תּוֹלָע לְפֻוָה זַרְעִית פֻּוָה.
The sons of Issakar by their families: Tola, the family of Tola; of Phua, the family of the Phuni;
בְּנֵי יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחֹתָם תּוֹלָע מִשְׁפַּחַת הַתּוֹלָעִי לְפֻוָה מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי
בְּנֵי יִשָּׂשכָר לְזַרְעֲיָתְהוֹן תּוֹלָע זַרְעִית תּוֹלָע לְפֻוָּה זַרְעִית פֻּוָּה (ח״נ פּוּנִי)
עיין לעיל פס׳ ה׳, אבל ״לחם ושמלה״ סובר שיתכן ובשם פֻּוָּה יש לגרוס ״זַרְעִית פּוּנִי״, שכן גם בלשון הקודש השתנה שמו: ״לְפֻוָה מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי״.
בנוי דיששכר לזרעייתהון תולע זרעייתה דבנוי דתולעי לפוה זרעייתה דבנוי דפוני.
בנוי דיששכר לגניסתהון תולע גניסת תולע לפוה גניסת פוה.
Of Issakar, the families of Thola, Puah,
בַּנֻו יסַּאכַ׳ארַ לִעַשַׁאאִרִהִם עַשִׁירַתֻ אַלּתֻולַעִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּפֻונִיִּיןִ
בני יששכר, לפי משפחותם, משפחת התולעיים ומשפחת הפוניים.
פס׳: בני יששכר – לא חילף 1אלא תחת ישוב לומר לך היא שיבה היא ביאה:
1. אלא תחת יוב. האמור בפרשה ויגש נאמר הכא ישוב לומר לך זו היא שיבה וכו׳ כצ״ל:
לפוה משפחת הפוני – היה לו לומר הפוי וכתיב פוני לומר שכל ישראל פונים אליו ללמוד מתורתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

לְפֻוָה: הוי״ו רפה בספרי׳ מדוייקי׳, אבל הרמ״ה ז״ל ורד״ק ז״ל בעט סופר שלו כתבו שהוי״ו בדגש, וכן מצאתי בגליון א׳ כ״י.⁠א [לְפֻוָה].
א. ראה הערתי בבר׳ מו יג (׳ופוה׳).
בני יששכר וגו׳ – למה שקדם לנו כי יששכר הוא בן תורה רמזה התורה בשם זה של יששכר כי דוקא זה ישנו לשכר, וכל חוץ ממנו מה יתרון לאדם בכל עמלו, והוא מה שאמרו בברכות בפרק תפלת השחר (כח:) שצריך לברך ביציאתו מבית המדרש מודה אני לפניך וכו׳ אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר וכו׳ עד כאן, והטעם כי לא יעמוד קנין המדומה, והגם שיעמוד הבל הוא. עוד ירמוז כי כל מה שיש בעולם הוא שכר לו כי כל מה שברא ה׳ לא בראו אלא בשבילו כמו שדרשו ז״ל (ב״ר פ״א) בפרשת בראשית וגו׳ בשביל תורה וכו׳ ברא שמים וארץ. עוד ירמוז למה שאמרו ז״ל (עוקצין פ״ג) עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק שלש מאות ועשר עולמות, והוא אומרו יש שכר.
ואומרו לתולע וגו׳ רמז הכתוב תנאי השגת התורה בשמות משפחות יששכר, והם מ״ח כאומרם (אבות פ״ו) במשנה שהתורה נקנית בארבעים ושמנה דברים, הנה משמעות תולע יגיד שני פרטים, א׳ ישים עצמו כעדין זה כאומרם ז״ל (מו״ק טז:) על דוד שנקרא עדינו העצני, ב׳ שיתעסק בפיו כתולע זה שכחה בפיה כי לעמל פה נברא האדם, וב׳ דברים אלו כוללים כל ענפי הענוה וכל ענפי הלימוד המנויים במ״ח מעלות הנזכרים.
ואומרו לפוה משפחת הפוני, יש להעיר למה הוסיף אות שאינה נמנית מאותיות השם שהיה לו לומר משפחת הפוי, אלא רמז לשאר מעלות המנויים שם במ״ח שהם מיעוט שיחה מיעוט שחוק ושאר הענפים הדומים לאלו, והוא אומרו לפוה משפחת הפוני פירוש פוה הוא לשון פה והוסיף לו אות ו׳ שהוא סוד עץ חיים שהוא עוסק בה יתר על שאר הפיות, גם רמז בסמיכות אות הוא״ו לאות ה״א לומר סוד חיבור המדות באמצעות עסק התורה. ואומרו משפחת הפוני פירוש שצריך לפנותו ממותרות המורגשות גם מהשחוק ומדברים בטלים כי הם מונעים קיום התורה באדם, ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו (אלשיך תצוה כ״ח ל״א) כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש כי אין קדושה כקדושת התורה ולזה אסור לדבר בו אפילו דברי חול הגם שאין בהם דברים האסורים, והוא מה שרמז במאמר לפוה שהוא פה העמל בתורה שבו שוכן חצי שמו יתברך, משפחת הפוני פירוש צריך לפנות מפיו כל חוץ מהגות בתורה ובזה נכללים חלק אחד מהמ״ח מעלות שהם במיעוט שיחה במיעוט שחוק במיעוט תענוג וכדומה להם שבענף המותרות.
ואומרו לישוב ירמוז שצריך להרבות בישיבה ולא דרך עראי, גם צריך להתישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עקרו כמצטרך בעומק הלכה כי הוא זה עיקר התורה, ובזה נכללים חלק אחד מהמ״ח מעלות שהם בישוב, ומתישב לבו בתלמודו, שואל ומשיב, המכוין את שמועתו וכו׳, גם מה שמנו שם שמיעת האוזן, עריכת שפתים, בינת הלב וכו׳, וכדומה לזה שבענף הבנת השכליות.
ואומרו לשמרון משפחת השמרוני ירמוז לתוספת השמירה המתחייב עשות בן תורה יתר על ההמון כאומרם ז״ל (יומא פו.) היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר עד כאן. מזה יקיש כמה צריך להשתמר בן תורה בכל פרטי המצות, ואמרו ז״ל (חובת הלבבות שער התשובה פ״ה) כי חסידים הראשונים היו שומרים חמשים שערי היתר לבל יכשלו בשער האיסור, והוא אומרו לשמרון משפחת השמרוני.
ואומרו אלה משפחות יששכר לפקודיהם פירוש פקודיהם פקידה לטוב, ומה היא הפקידה פירוש הכתוב ואמר ארבעה וששים אלף ושלש מאות כאן רמז השגה בב׳ דברים, הא׳ שבעולם הזה נעשים מרכבה לשכינה והוא מה שרמז במאמר ארבעה וששים והוא בחינת נקודה אחת הרי ס״ה שהוא מספר אדנ״י, ואמר בסדר זה לומר כי באמצעות הלמדן תתמתק בחינת הדין שחשבונו ס״ד ותהיה נתקנת השכינה במספרה ס״ה כאומרם ז״ל בספר הזוהר (ח״ב ט׳) בפסוק והאם רובצת על האפרוחים וגו׳, והשגה שניה היא לעולם הבא כרמוז בשמו שלש מאות ועשר עולמות, והוא מה שרמז במאמר אלף ושלש מאות.
וקודם שנעמוד על הכוונה אעיר במאמר רבי יהושע בן לוי (עוקצין פ״ג) שאמר עתיד הקב״ה להנחיל וכו׳ שלש מאות ועשר עולמות ומוכיח מאומרו (משלי ח) להנחיל אוהבי יש, קשה לדבריו ז״ל אם למספר יכוין הכתוב למה הקדים הכתוב מספר העשר למספר המאות שהיה לו לומר להנחיל אוהבי ש״י, ושמעתי מפי הראשונים טעם ערב, כי מספר זה ירמוז לארבע עולמות כידוע אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, וכל אחד כלול מעשר, ומאמר רבי יהושע בן לוי בא ללמד כי הצדיקים יתענגו על רוב שלום בעולם העליון בארבע עולמות אבל אין השגתם בכולם שוה אלא בג׳ ישיגו כל ההדרגות שישנם בהם והם במספר שלש מאות אבל בעולם העליון שהוא עולם האצילות לא יוכלו להשיג כל צדיק כי אם חלק מעשרה שבה שהיא גם כן עשרה בפרטם כנזכר שכל אחד כלולה מעשר, ויש לך לדעת כי העשר המושג מעולם העליון גדול ומהולל מאוד למעלה מכל השלש מאות, ולזה הקדים הכתוב העשר למאות ואמר להנחיל וגו׳ י״ש, ועל פי הדברים ירמוז באומרו אלף יכוין לחלק הקטן הרמוז ביו״ד ויחד לו מספר זה של אלף כאומרם ז״ל שכל עשר כלולה מעשר ועשר מעשר הרי שנקודה אחת תתכנה לאלף, ואומרו ושלש מאות כפשטה, והוא מה שרמוז בשמו של יששכר יש שכר.
בני יששכר, The members of the tribe of Issachar, etc. Inasmuch as the tribe of Issachar is distinguished by intensive Torah study, the Torah alluded to this in its very name, יש שכר, "there is a reward,⁠" i.e. this tribe more than any other qualifies for reward. Any benefit secured in this life other than reward for Torah study is not worth the name, as it is transient. Our sages in Berachot 28 tell us that one needs to recite a short prayer when leaving the house of study in which one acknowledges that whereas both the secular people and the Torah scholars invest a great deal of effort in their respective pursuits, the former waste their efforts, whereas the Torah students do not labour in vain. The reason is simple. All comforts and riches in this life are transient, do not accompany man to the hereafter. The reward called שכר which one receives in return for Torah study does endure and one can take it with him to the hereafter. By using the word שכר the Torah also indicates that everything in the world which God has created, He created only for the sake of Issachar, i.e. the people studying Torah. We find this thought already in Bereshit Rabbah 1, i.e. that the word בראשית ברא implies that God only created the universe for the sake of Torah, i.e. the people who study it. Another allusion contained in this verse is related to what we learned in Uktzin 3,12 that in the messianic future (or even later) God will make every righteous person inherit 310 "worlds.⁠" The author of that Mishnah bases this on the numerical value of the word יש, from the promise in Jeremiah 31,16 יש שכר לפעולתיך, "there is a reward for your accomplishments.⁠"
When the Torah continues: לתולע, etc., the Torah utilises the names of the respective families of the tribe of Issachar to describe the conditions which need to be met by the Torah student to qualify for the reward we have described. We are taught in Avot 6,5 that Torah knowledge can be acquired via 48 different paths. The meaning of the name תולע alludes to two of these paths. 1) The student must develop the characteristics of a noble, elegant person, עדין. Our sages in Moed Katan 16 describe David as having possessed this virtue and that is why he was called עדינו העצני (Samuel II 23,8). [This is a completely homiletical interpretation of that whole verse by Rav who describes David as having made himself as delicate as a worm when studying Torah. Ed.] The second aspect of the meaning of תולע is that one needs to make oneself as insignificant as a worm whose only power is its mouth. These two virtues combined represent the ultimate simile for humility, especially when applied to a mighty warrior such as David. If one possesses this virtue one has no need to cultivate any of the other 48 qualities mentioned in that Mishnah.
The Torah goes on לפוה משפחת הפוני. We must first explain why the Torah saw fit to add the letter נ in the word הפוני, although this letter is not one found in the name of God. We would have expected the Torah to write הפוי. We suggest therefore that the Torah wanted to allude to the other qualities mentioned in the above-mentioned Mishnah in Avot 6,5 which are recommended for the student who wishes to acquire Torah. One of them is מיעוט שיחה, a minimal amount of unnecessary conversation, plus other such suggestions. By referring to פוה משפחת הפוני the Torah alludes to the mouth seeing the word פוה is related to פה, mouth. The Torah added the letter ו which is the mystical dimension of the עץ החיים, "the tree of life,⁠" the activity the mouths of the members of the tribe are busy with when studying Torah more than the mouths of secularly oriented people. The fact that this letter ו appears next to the letter ה suggests the mystical dimension of good characteristics combining within the persons studying Torah. The words משפחת הפוני suggest that one needs to divest oneself of all extraneous concerns, even from idle talk, if one wants to attain the maximum Torah knowledge and observance one is capable of achieving. I have found a comment by Rabbi Moshe Alshich on Exodus 28,31 according to which the mouths of Torah students are in the same category as the holy vessels used in the Temple. This is because of all the things that are sacred nothing is more sacred than Torah. Once the mouth has become a holy vessel it must not be abused to serve secular matters, even if the conversation one conducts is not slanderous or otherwise concerned with forbidden matters. This is precisely what the Torah hints at with the word לפוה, i.e. that any conversation not related to Torah should be avoided. As to the expression משפחת הפוני, the latter נ converts this word into פנות i.e. the turning aside or clearing out of all matters which interfere with the mouth being used for disseminating Torah.
The Torah continues לישוב, which suggests "sitting,⁠" i.e. that in order to study Torah in depth one has to sit down, one cannot study haphazardly a few minutes here and a few minutes there. This too is one of the 48 methods described in the Mishnah as a way to acquire Torah. Sitting down enables one to also activate other qualities useful in the acquisition and retention of Torah.
The Torah continues with the fourth son of Issachar לשמרן משפחת השמרני. The word שמרני suggest שמירה, "observance,⁠" something that the Torah student is even more duty-bound to be careful with than the average Jew. A sage in Yoma 86 was asked to give an example for the sin of חלול השם, a desecration of God's name. He answered: "if I were to buy meat and not pay cash on the spot.⁠" This gives us an inkling of how circumspect a Torah scholar has to be in every single one of his actions. We read in Chovat Halevavot in the fifth section of the chapter dealing with repentance that the pious people in former generations used to rather forego seventy things which are permissible in order to avoid violating even a single thing which is forbidden.
When the Torah continues: אלה משפחות יששכר לפקדיהם, the word פקדיהם is meant in a positive sense. The Torah describes the פקידה as 64,300. [The word Pekidah has a dual meaning; in addition to numbering or appointing, the plain meaning in our verse, it also means keeping something in mind, Ed.] The Torah hinted at two potential achievements here. 1) The terrestrial world can be fit to be the carrier of God's Presence, שכינה. This is alluded to in the number 64 being only one less than the numerical value of the name of God spelled א⁠־ד⁠־נ⁠־י. The number 64 is the numerical value of the attribute of Justice, דין. Our task is to "sweeten" this attribute by means of Torah study so that we close the gap between what is represented by 64 and to achieve what is represented by the number 65 (compare Zohar volume 2 page 9). This is based on Deut. 22,6: "and the mother (bird) is sittting on the chicks (eggs).⁠" 2) the attainment of life in the hreafter which is alluded to in the Mishnah by the mention of 310 worlds. In our verse this is alluded to by the words אלף ושלש מאות, 1300. [I believe the idea is that we are to imagine the number א=1 inserted within the number 300 making a total of 310. Ed.]
Before explaining the reason behind all this, let me first examine the statement of Rabbi Yoshua ben Levi in Uktzin 3,12 according to which the righteous will inherit 310 worlds. If the Rabbi meant to emphasize the number, why did the word in the Bible (Proverbs 8,21) which Rabbi Yoshua uses, i.e. יש, list the number ten before the number 300? It would have been more convincing if Solomon had written שי instead of יש! I have heard a beautiful explanation about this. The number 310 actually comprises 4 worlds, i.e. the worlds of אצילות, בריאה, יצירה and עשיה. Each one of these words contains or is dependent on the number 10, i.e. the 10 emanations [each emanation is divided into ten parts also. Ed.]. Rabbi Yoshua wanted to tell us that the righteous will enjoy the harmony in four different worlds. However, not every righteous person will enjoy this harmony in equal measure. All the righteous will experience all there is to experience in the lower three of these four worlds. When it comes to the highest of these worlds, the עולם האצילות, however, different souls of the righteous will experience only a fraction of the potentially ten parts of harmony to be experienced in that domain. Each of these parts is again divided into ten, so that Rabbi Yoshua assures the righteous that the minimum of the possible total of 400 "worlds" that each of the righteous will attain is 310, i.e. the total available in the lower three worlds and not less than one tenth of the potential attainable in the עולם האצילות. We need to appreciate further that the "tenth" part which one attains in the highest world is by itself worth more than all the spiritual achievements one has attained in the three lower worlds combined. This is what Solomon alluded to when instead of speaking of שי he spoke of יש, i.e. to remind us that the ultimate tenth one has attained in the fourth world is superior to the 300, i.e. 3×10×10 in the lower three worlds. In view of the aforegoing the אלף (1) which precedes the number 300 in the word אלף ושלש מאות, alludes to the small part of the potential available in the עולם האצילות and is parallel to the letter י in the word יש in Proverbs 8,21. The number 300 may be understood at its face value. The idea that every emanation is divided into ten parts itself so that every "world" is comprised of 100 units is found in Tikkuney Ha-Zohar chapter 69. This then is what is alluded to in the letters שכר in the name יששכר.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובטור הפירוש הקצררלב״גאברבנאלמנחת שיאור החייםהכל
 
(כד) לְיָשׁ֕וּב מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּשֻׁבִ֑יא לְשִׁמְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְרֹנִֽי׃
of Jashub, the family of the Jashubites; of Shimron, the family of the Shimronites.
א. הַיָּשֻׁבִ֑י =ל1?[תיקון?],ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורות-א,ל וטברניות ורמ״ה (כתיב חסר וי״ו)
• ל!=הַיָּשׁוּבִ֑י (כתיב מלא וי״ו)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייועודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לְיָשׁוּב זַרְעִית יָשׁוּב לְשִׁמְרוֹן זַרְעִית שִׁמְרוֹן.
of Jasub, the family of Jasub; of Shimron, the family of Shimron.
לישוב זרעיתה דבנוי דישובי לשמרון זרעייתה דבנוי דשמרוני.
לישוב גניסת ישוב לשמרון גניסת שמרון.
Jashub, Shimron,
לְיָשׁוּב מִשְׁפַּחַת הַיָּשֻׁבִי – (כָּתוּב בַּחֲנֻכַּת הַנְּשִׂאִים עַל בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי).
וַעַשִׁירַתֻ אַלּיַשֻׁובִּייןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלשִּׁמרֻונִיִּיןִ
ומשפחת הישוביים ומשפחת השמרוניים.
לישוב – הוא יוב האמור ביורדי מצרים, כי כל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים. והנולדים משם והלאה לא נקראו המשפחות על שמם, חוץ ממשפחות אפרים ומנשה שנולדו כולם במצרים,⁠א וארד ונעמן בני בלע בן בנימן. ומצאתי ביסודו של ר׳ משה:⁠ב שירדה אמן למצרים כשהיתה מעוברת מהם, לכך נחלקו למשפחות, כחצרון וחמול וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים.⁠ג ואם אגדה היא הרי טוב, ואם לאו אומר אני שהיו לבלע בנים הרבה, ומשנים הללו ארד ונעמן יצאתד מכל אחד משפחה רבה, ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע, ותולדות השנים הללו נקראו על שמם. וכן אני אומר בבני מכיר שנחלקו לשתי משפחות: אחת נקראת על שמו, ואחת נקראת על שם גלעד בנו. חמשה משפחותה חסרו מבניו של בנימן, כאן נתקיימה מקצת נבואת אמו שקראתו אמוו בן אוני, בן אנינות, ובפילגש בגבעה נתקיימה כולה. זו מצאתי ביסודו של ר׳ משה דרשן.
א. בכ״י לייפציג 1 מופיעה כאן תוספת: ״ויש לומר כל שראה יוסף בבניו וגידלן מונה למשפחו׳, וירא יוסף לאפרים בני שלשים (בראשית נ׳:כ״ג) – הם שותלח וערן, גם בני מכיר ילדו על ברכיו (בראשית נ׳:כ״ג) – הם גלעד וששת בניו. קרוב ר׳ לומר. כך כתב רבנו שמעיה בפירושו שכ׳ מידו.⁠״
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״הדרשן״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה: ״כחצרון וחמול שהיו בני בנים ליהודה וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים של אשר״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא: ״יצאה״.
ה. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1: ״משפחת״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917 חסר: ״אמו״.
לישוב OF JASHUB – He must be identical with Iyyov (Bereshit 46:13) who is mentioned among those who went down to Egypt, for all the families were called by the names of those who went down to Egypt. But as for those who were born from that time and onwards their families were not called by their own names, except the families of Ephraim and Manasseh, both of whom wore born in Egypt, and Ard and Naaman, the sons of Bela the son of Benjamin (v. 40). And I have found in the work of R. Moshe the Preacher why this was so in the case of the two latter – that their mother went down to Egypt when she was already pregnant with them so that they may be regarded as being among those who went down to Egypt, and on this account they formed separate families, just as Chamul and Chezron who were grandchildren of Judah (v. 21), and Cheber and Malkiel who were Asher's grandchildren (v. 45). If this is an Aggadah, well and good; but if not, then I say that Bela had many grandchildren and that from these two, Ard and Naaman, there issued from each a large family, and the offspring of the other sons were called after Bela's name, but the offspring of these two were called after their name. So, too, I say about the sons of Machir who formed two different families, one called after his name, and one called after the name of Gilead, his son, because it was a very large family. Five families are missing from Benjamin's sons as stated before: here (i.e., by the fact that five of the families had become extinct) there was fulfilled part of his mother's prophecy which is alluded to in the fact that she called him Ben Oni (my unfortunate son), (Bereshit 35:18), while by the incident of the concubine in Gibea (Shofetim 20:35), the whole of it was fulfilled for practically the entire tribe was exterminated. This I found in the work of R. Moshe the Preacher.
לישוב – הוא יוב שנתוספה לו שי״ן אחת משני שיני״ן שבשם אביו ולכך אינה נקראת בשם אביו.
לישוב, he is identical with Yov in Genesis 46,13. Seeing that one of the two letters ש that had been part of his father's name, he was not named after his father.
ישוב – הוא יוב וקורא אותו ישוב בשביל שבעלי ישיבה היו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

שירדה אמן למצרים כשהיתה מעוברת. והרי הם כנולדים ונחשבו מיורדי מצרים:
וחצרון וחמול וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים. פירש אל יקשה עליך לומר נהי שהיו כנולדים ונחשבו מיורדי מצרים סוף סוף לא היה לו למנותן למשפחות מאחר שלא היו אלא בני בנים השיב ואמר בחצרון וחמול וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים ואעפ״כ נמנו למשפחות מאחר שהיו מיורדי מצרים:
שהיו לבלע בנים הרבה והשנים הללו ארד ונעמן יצאת מכל א׳ משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע ותולדות השנים הללו נקראו על שמם. פי׳ ארד ונעמן שנמנו למשפחות אינו אלא מפני רבויים שנולדו מכל אחד מהם בנים הרבה וראוי להקרא כל אחד מהם בשם משפחה אף על פי שלא היו מיורדי מצרים ומפני שיש לטעון מאחר שארד ונעמן שהם בני בלע וכבר נקרא כל אחד מהם משפחה מפני רבוי בניו לא היה ראוי להקרא בלע אביהם משפחה בפני עצמו כמו שלא נקרא יוסף שבט בפני עצמו מפני שכבר נחלק לשבעי׳ אפרים ומנשה הוצרך לומר שהיו לבלע בנים אחרים חוץ מארד ונעמן ונקראו הם על שמו אבל לפי רבי משה הדרשן שסובר שמפני שהיתה אמם מעוברת כשירדה למצרים נחשבו כנולדים שירדו למצרים ולא מפני רבויין אין אנו צריכיי לומר למה נקרא האב משפחה בפני עצמה וגם בניו משפחות בפני עצמן דאיכא למימר מאחר שהאב ובניו מן היורדים למצרים היה ראוי שיקרא כל אחד מהם משפחה כמו שנקרא פרץ משפחה לעצמה וגם בניו כל אחד בשם משפחה לעצמה. והרמב״ן ז״ל טען ואמר ואני תמה עליו שאין הקושיא בעבור שימנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמן כי זה היה מפני היותם למשפחות כדברי הרב וכן יעשה בבני יהודה ובבני מנשה ואפרים וכן בבני אשר אבל אם נאמר שנולדו ארד ונעמן לבלע בן בנימן אחרי רדתן למצרים לא היו ראויים להמנות כאן למשפחות כמו שלא נמנו כל הנולדים במצרים בשם משפחות על כן דרש רבי משה הדרשן שהיתה אמם מעוברת מהם כשירדה למצרים ומפני שלא נולדו טרם בואם במצרים לא נמנו בכלל הע׳ נפש ואם אגדה היא נסבול הדחק לקבלה וכאן נחשבים כנולדו טרם בואם במצרים ונמנו למשפחות ונצטרך עוד לומר כי יוכבד נולדה בין החומות ביום הכנסם שם ולכן יזכיר אותה בשבעים נפש ואלה נולדו אחרי חדשים עכ״ד ואני תמה מהיכן הבין שהרב ז״ל סובר שהקושיא היתה בעבור שמנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמן ולא בעבור שמנה ארד ונעמן למשפחות ואינם מיורדי מצרים אם מפני התיקון שתקן הרב באמרו ואומר אני שהיו לבלע בנים הרבה ומשנים אלו ארד ונעמן יצאה משפחה רבה מכל אחד ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע ותולדות השנים הללו על שמם ולא היה לו לכתוב אלא שארד ונעמן נולדו מכל אחד מהם משפחה רבה ולכן נקראו תולדות על שמם ולא נקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע אין מזה ראיה כלל דיש לומר שמפני שהשיב על קושית למה נשתנו ארד ונעמן מכולם שכל המשפחות לא נקראו רק על שם יורדי מצרים ואלה נקראו על שם הנולדי׳ במצרים והשיב הוא שארד ונעמן יצאת מכל אחד מהם משפחה רבה ומפני זה נקראו בשם משפחות ויתחייב מזה שיטענו עליו מאחר שבני בלע נקראו תולדותיהם על שמם מדוע נקרא גם בלע אביהם משפחה לעצמה בשלמא אם היו נחשבים מיורדי מצרים כמו שפירש ר׳ משה הדרשן יש לומר שהכתוב קורא כל היורדים למצרים בשם משפחה האבות והבנים להיותם כמו ראשים לכל ישראל באמרו בע׳ נפש ירדו אבותיך מצרימה אלא לפרש״י שתקן שלא קראו אלה השנים משפחות אלא מחמת רבויים למה נקרא בלע אביהם בשם משפחה אחר שהוא נכלל במשפחות בניו הוצרך לתקן גם זה ואמר שהיו לבלע בנים אחרים זולת ארד ונעמן ומפני שהתולדות שלהם לא היו רבים כמו התולדות של ארד ונעמן נקראו תולדותם על שם בלע אביהם בשם משפחה ועוד אפילו את״ל שהרב ז״ל חשב שהקושיא של ר׳ משה הדרשן היתה בעבור שמנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמם עדיין אין שום טענה עליו כלל כי מה שטען שדרך הכתוב הוא למנות משפחות הבנים לעצמם ומשפחת האב לעצמה כמו שמנה משפחות חצרון וחמול לעצמם ומשפחת פרץ אביהם לעצמה וכן משפחות בני מנשה ובני אפרים ובני אשר לעצמם ומשפחות אבותיהם לעצמן ולמה הוקשה לו בארד ונעמן על שנמנו משפחות לעצמם ומשפחת בלע אביהם לעצמה אינה טענה כי כל היורדים למצרים ראויים שיקראם הכתוב בשם משפחה האבות והבנים יחד מפני שהם כולם כמו ראשים ואבות לכל ישראל כדלעיל אבל ארד ונעמן שלא היו מיורדי מצרים ולא מנה אותם הכתוב למשפחות אלא מפני רבוי תולדותיהם לא היה לו למנות את אביהם משפחה לעצמה מאחר שאין בכל זולת חלקיו והוא והם דבר אחד לפיכך הוקשה לו לרבי משה הדרשן בארד ונעמן ולא בחצרון וחמול והדומים להם והשיב רבי משה הדרשן שגם ארד ונעמן מיורדי מצרים הם נחשבים מאחר שאמם היתה מעוברת מהם כשירדה למצרים ולפיכך נחלקו למשפחות הבנים לעצמם והאבות לעצמן כחצרון וחמול והדומים להם ועל זה כתב הרב ז״ל אם אגדה היא הרי טוב ואם לאו אומר אני שהיו לבלע בנים הרבה ומשני׳ אלו ארד ונעמן יצאת מכל אחד משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע ותולדות השנים הללו נקראו על שמם ולא מפני שהית׳ אמם מעוברת מהם כשירדה למצרים והם נחשבים כיורדי מצרים שמנה הכתוב הבנים והאבות יחד בשם משפחות שהרי בני מכיר וכן בני שותלח נחלקו האבות והבנים בשם משפחות ואינם לא מיורדי מצרים ולא מהנחשבים ליורדי מצרים ויש קצת ראיה על הפירוש הזה שאילו היתה הקושיא של רבי משה הדרשן בעבור שנמנו ארד ונעמן למשפחות ולא היו מיורדי מצרים היה לו לומר מפני שירדה אמם למצרים כשהיתה מעוברת מהם נחשבו כיורדי מצרים לכך נקראו משפחות לא לכך נחלקו למשפחות שמלשון נחלקו למשפחות משמע שנחלקו בניו משפח׳ לעצמן ואביהם משפחה לעצמה. אבל יש לתמוה על הרמב״ן ז״ל היאך עלה בלבו לחשוב שהרב ז״ל טעה וחשב שהקושיא היתה למה מנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמן והלא בפירוש כתב רש״י ז״ל שכל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים והנולדים משם והלאה לא נקראו משפחות על שמם חוץ ממשפחת אפרים ומנשה ונתן הטעם בזה מפני שנולדו כלם במצרים ואין הבדל בין האבות והבנים וחוץ מארד ונעמן בני בלע בן בנימין שנקראו משפחות ולא היו מיורדי מצרים ועל זה אמר ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן שירדה אמם למצרים כשהיתה מעוברת מהם לכך נחלקו למשפחות הרי התבאר מדבריו אלה בפירוש גמור שהקושיא של רש״י ז״ל היתה מפני מה נשתנו ארד ונעמן בני בלע משאר המשפחות שכל שאר הבנים שלא היו מיורדי מצרי׳ לא נמנו למשפחות ואלו נמני למשפחות ועוד אם כדבריו שהרב חשב שהקושיא היתה בעבור שמנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמן איך יתישב מה שכתב הרב לתשובה על זה ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן שירדה אמם למצרים כשהיתה מעוברת מהם ולכן נחלקו למשפחות בשלמא לקושית למה נמנו אלה הנולדים במצרים למשפחות וכל שאר הבנים שנולדו במצרים לא נמנו למשפחות היא תשובה לקושיא הזאת שמפני שאמן של אלו היתה מעוברת מהם כשירדה למצרים נחשבו כיורדי מצרים ולכן נמנו למשפחות כמו שנמנו חצרון וחמול וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים להיותן מיורדי מצרים אלא לקושית למה מנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת בניו משפחת הארדי ומשפחת הנעמי לעצמן מה תשובה יש מזה שאמר רבי משה הדרשן שירדה אמן מעוברת מהם במצרים ונחשבו כיורדי מצרים עדיין הקושיא במקומה עומדת למה מנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה והלא כשמנה הכתוב משפחת הארדי ומשפחת הנעמי שהן בניו לעצמן שוב לא נשאר לבלע שום משפחה ולמה מנה הכתוב גם משפחת בלע אביהם לעצמה ועוד שזאת הקושיא נופלת גם לחצרון וחמול וחבר ומלכיאל שמנה משפחות הבנים לעצמן ומשפחת האב לעצמה ולמה הוקשה לו בארד ונעמן לבדם כמו שנראה מאמרו חוץ ממשפחת אפרים ומנשה שנולדו כלם במצרים וארד ונעמן בני בלע בן בנימין וגם מתשובת רבי משה הדרשן כשהיתה מעוברת נר׳ שתשובתו אינה אלא בעבור ארד ונעמן לבדם.
ושמא יש לומר שאין מכל אלו טענה על הרמב״ן ז״ל דאיכא למימר כשראה שהרב ז״ל כתב ואומ׳ אני שהיו לבלע בנים הרבה ומשנים הללו ארד ונעמן יצאת מכל אחד משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע ותולדות השנים הללו נקראו על שמם הבין מדבריו שהיה סובר שהקושיא של רבי משה הדרשן בארד ונעמן היתה על שמנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמן ותשובת ר׳ משה הדרשן היא שירדה אמן למצרים כשהיתה מעוברת מהם והם נחשבים כיורדי מצרים ולכן נחלקו למשפחות משפחת הבלעי לעצמה ומשפחות הארדי והנעמי לעצמן כדרך כל יורדי מצרים שנמנו האבות והבנים יחד כל אחד משפחה בפני עצמה כחצרון וחמול שנמנו משפחות לעצמם ופרץ אביהם משפחה לעצמה וכן חבר ומלכיאל שנמנו משפחות לעצמן ובריעה אביהם משפחה לעצמה אף כאן ארד ונעמן משפחות לעצמן ובלע אביהם משפחה לעצמה ועל זה כתב רש״י ז״ל ואם אגדה היא הרי טוב ואם לאו אומר אני שהיו לבלע בנים רבים ומשנים אלו יצאת מכל אחד משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע ותולדות השנים הללו נקראו על שמם ולא מפני שהיתה אמם מעוברת כשירדה למצרים והן נחשבין בזה כיורדי מצרים שדרכן להמנות משפחות האבות לעצמן והבנים לעצמן שהרי בני מכיר נחלקו גם הם למשפחות האב לעצמו והבן לעצמו אע״פ שלא היו מיורדי מצרים ועכ״ל מפני שהאב היו לו בנים רבים ולגלעד בנו נולדה משפחה רבה ונקראת על שמו ולשאר בניו לא נולדו להם תולדות רבות ונקראו על משפחת האב ולפיכך נחלקו לשתי משפחות וכן ערן נקרא משפחה לעצמו ואביו נקרא משפחה לעצמו לזאת הסבה לעצמה ששותלח נולדו לו בנים הרבה ומערן בנו נולדה משפחה רבה ונקראת המשפחה על שמו ושאר בני שותלח לא נולדו להם תולדות רבות ונקראו על שם משפחת אביהם שאם היה סובר הרב שהקושיא של רבי משה הדרשן היתה על שנמנו ארד ונעמן בשם משפחות והם לא היו מיורדי מצרים ועל זאת הקושיא השיב רבי משה הדרשן שאמם ירדה למצרים כשהיתה מעוברת מהם שנחשבים כאילו היו מיורדי מצרים ולפיכך נמנו למשפחות כיורדי מצרים מהו זה שכתב רש״י ואם אגדה היא הרי טוב ואם לאו אומר אני שהיו לבלע בנים הרבה ומשנים הללו ארד ונעמן יצאת מכל אחד משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע לא היה לו לכתוב אלא ואם לאו אומר אני שארד ונעמן יצאת מכל אחד מהם משפחה רבה ונקראו תולדותיהן על שמם ומפני זה שפט שהרב ז״ל היה סובר שהקושיא היתה מפני שמנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמם וטען עליו שאין הקושיא בעבור שימנה הכתוב וכו׳ דאם כן לא היה צריך רבי משה הדרשן לתרץ אותה עם העבו׳ מפני שיש לארד ונעמן חברים רבים והם בני יהודה ובני מנשה ואפרים וכן בני אשר שכל אלו נמנו משפחות לעצמם ואבותיהם משפחה לעצמה והתשובה בכולם מפני היותם בעלי תולדות רבות כדברי הרב אבל הקושיא שהיתה בארד ונעמן היא שאם נאמר שנולדו במצרים לא היו ראויים להמנות למשפחות ואם נחשוב שנולדו קודם בואם למצרים יהיו יותר משבעים נפש כי אז היו בני בנימין עשרה ואלה בני בלע שנים על כן דרש ר׳ משה הדרשן שהיתה אמם מעוברת מהם ולא ימנה אותם שם וכאן יחשבם לנולדים וא״ת אי הכי קשיא קושיא קמייתא שבפירוש כתב רש״י שכל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים והנולדים משם והלאה לא נקראו משפחות על שמם חוץ ממשפחות אפרים ומנשה ונתן הטעם בהם מפני שנולדו כלם במצרים חוץ מארד ונעמן בני בלע בן בנימין שנקראו משפחות ולא היו מיורדי מצרים ועל זה אמר ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן כו׳ הרי לך בפירוש גמור שהקושיא לרש״י ז״ל היתה מפני מה נשתנו ארד ונעמן בני בלע משאר המשפחות שכל שאר הבנים שלא היו מיורדי מצרים לא נמנו למשפחות ואלו נמנו למשפחות יש לומר שהרמב״ן ז״ל לא אמר אלא על הקושיא של רבי משה הדרשן שהרמב״ן ז״ל חשב שרש״י ז״ל הוקשה לו ארד ונעמן שלא היו מיורדי מצרים והיאך נמנו למשפחות שלא כמנהג שאין הכתוב מונה משפחות אלא היורדים למצרים בלבד ואמר ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן שתרץ על הקושיא שהוקשה לו על מה שמנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחות הארדי ונעמי בניו לעצמן ואמר כי זה היה מפני שהיתה אמם של ארד ונעמן מעוברת מהם כשירדה למצרים והרי הם נחשבים כיורדי מצרים ולכך נחלקה למשפחות משפחות הארדי והנעמי לעצמן ומשפחות בלע אביהם לעצמן כדרך כל יוצאי מצרים שנמנין האבות והבנים כל אחד משפחות בפני עצמם כחצרון וחמול שנמנו משפחות לעצמן ופרץ אביהם משפחה לעצמו אף כאן ארד ונעמן משפחות לעצמן ובלע אביהם משפחה לעצמה ואמר רש״י ז״ל שמתשובת הקושיא של ר׳ משה הדרשן אתרץ גם אני את קושייתי שהסיבה שנמנו ארד ונעמן למשפחות אף על פי שלא היו מיורדי מצרים הוא מפני שהיתה אמם מעוברת כשירדה למצרים והרי הם כיורדי מצרים ועל זה אמר ואם אגדה היא הרי טוב ואם לאו אומר אני שהתשובה על קושייתו של רבי משה הדרשן היא שהסיבה שנמנו ארד ונעמן למשפחות לעצמן ובלע אביהם משפחה לעצמה הוא מפני שהיו לבלע בנים הרבה ומשנים הללו ארד ונעמן יצאת מכל אחד משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע ותולדות השני׳ הללו על שמם ומזאת התשובה של אותה הקושיא מתורץ גם קושייתי לומר שהסבה שמנה את אלה משפחות לעצמם אף על פי שלא היו מיורדי מצרים היא מפני שכל אחד מהם יצאת ממנו משפחה רבה וע״ז טען הרמב״ן ואמר שאין הקושיא של רבי משה הדרשן בעבור שמנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמן כו׳ כאש׳ חשב הרב ז״ל אבל אם נאמר שנולדו ארד ונעמן לבלע בן בנימין אחרי רדתן למצרים לא היו ראויים להמנות כאן למשפחות כו׳:
חמשה משפחות חסרו מבניו של בנימין. פי׳ זה קודם ואלה בני שותלח שלא על הסדר מפני שהוא מיסודו של ר׳ משה הדרשן ורצה להסמיכו עם מה שלמעלה ממנו שגם הוא מיסודו של רבי משה הדרשן:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

שהיו בני בנים ליהודה וכו׳. פירוש, שאל יקשה לך, דאף על גב שהיתה אמן מעוברת מהן, סוף סוף איך יחשב בני בנים כמשפחות, ותירץ, דודאי נחשבים בני בנים למשפחות, כמו חצרון וחמול (פסוק כא), שהיו בני בנים ליהודה (כ״ה ברא״ם):
שהיו לבלע בנים הרבה וכו׳. הקשה הרמב״ן (בפסוק יג), דסוף סוף יקשה למה מנה משפחות ארד ונעמן לעצמן (פסוק מ), אחר שלא היו הם מיורדי מצרים, דמאי בכך אם יצאו מהם משפחה רבה. ויראה שכך דעת רש״י, שיצאו מבלע בנים הרבה, עד שראוי בלע בעצמו להיות נחלק לג׳ משפחות, ולפיכך נחלקו בני בלע לג׳ משפחות. אלא שנקראת משפחת בלע על שם בניו נעמן וארד, מפני שלא יתכן שנקראו כולם על שם בלע, ולפיכך נקראת המשפחה על שם ארד ונעמן, כי אותן בני בנים שהיו לבלע – היו לו מארד ונעמן ומבנים אחרים. לפיכך נקראת משפחת בלע על שם בנו ארד ונעמן, וכאילו כתיב (בפסוק מ) משפחת הארדי שהיה לבלע מארד, וכן לנעמן – משפחת בלע שהיו לו מנעמן. ושאר בניו נקראו על שם משפחת בלע,ובזה יתישבו דבריו:
חמשה משפחות חסרו וכו׳. הא דכתב זה כאן, הכי פירושו; בשלמא בלא פירוש שכל משפחה גדולה נחלק לשני משפחות, יש לומר שלכך לא נמנו משפחות בני בנימן כל אחד למשפחה, שלא היו משפחות גדולות, ונמנו על שם אחיהם, דלא מנה למשפחה רק אותם שפרו ורבו הרבה מאוד, ואותם מנה למשפחות, אבל אותם שהם מעטים – לא מנה למשפחות. והשתא דאמרינן דאותם שהיו גדולים – מנה לשני משפחות, שמע מינה דאותם שהיו מיורדי מצרים, אף על גב דקטנים היו, מנה למשפחות, ואם כן למה לא מנה כל משפחות בנימין, ותירץ וכו׳:
הוא יוב וכו׳. בפ׳ ויגש ופירש״י בדברי הימים סימן ז׳ כי יוב הוא שמו, ולפי שנתיישבו ללמוד תורה דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לכך זכה ונקרא ישוב:
וארד ונעמן בני בלע בן בנימין. כלומר גם אלו נולדו במצרים: [נחלת יעקב] וקשה דא״כ ירד יעקב למצרים בע״ב נפש מאחר שהיתה מעוברת מהן, כמו דחשיב את יוכבד במנין הע׳ נפש מזה הטעם. וי״ל דשאני יוכבד שנולדה בכניסתה למצרים בין החומות, אבל אלו אפשר שנולדו אחר כמה חדשים במצרים. עי״ל דשאני שבט לוי שנמנה מבן חדש ע״ש:
שירדה אמן למצרים. ר״ל שהוא מפרש טעם למה נמנו משפחות ארד ונעמן בני בנים של בנימין כיון שלא מיורדי מצרים היו:
לכך נחלקו למשפחות כו׳. וה״פ אל תקשה היאך שייך דבני בנים יקראו משפחות על שמם ומפרש כחצרון וחמול וכו׳:
ואם אגדה היא הרי טוב ואם לאו וכו׳. כלומר אם ר׳ משה הדרשן מצא טעם זה בספר אגדה הרי טוב ואיני רשאי לחלוק עליו, ואם לאו אומר אני כו׳, כלומר ואם טעמא דנפשיה קאמר, אומר אני גם כן טעם אחר מעצמי:
יצאה מכל אחת משפחה רבה. פי׳ ארד ונעמן שנמנו למשפחות אינו אלא מפני רבויים, שנולדו מכ״א מהם בנים הרבה וראוי לכל אחד להקרא בשם משפחה אף על פי שלא היו מיורדי מצרים. ומפני שיש לטעות מאחר שארד ונעמן מפני רבוי בניהם נקראו משפחה לא היה לבלע אביהם להקרא משפחה בפני עצמה כמו שלא נקרא יוסף שבט בפני עצמו שכבר נחלק לשבטים אפרים ומנשה, בשלמא לרבי משה הדרשן שחשיב עובר כילוד נמנו אב ובן לשנים כפרץ ובניו מפני שהיו שניהם מיורדי מצרים, אבל לפירוש רש״י קשה משום הכי הוצרך לומר שהיו לבלע בנים הרבה חוץ מארד ונעמן ונקראו הם על שמו משא״כ ביוסף. הרא״ם:
ה׳ משפחות חסרו וכו׳. פירוש זה גם כן מיסודו של רבי משה הדרשן ולכן פי׳ זה קודם ואלה בני שותלח:
This is Yov… In Parshas Vayigash (Bereishis 46:13). Rashi explains in Divrei Hayomim I (7:1) that he was [really] called Yov, but since they settled down to learn Torah, as it is written (ibid. v.12), "From the sons of Yissachar there were those who had understanding of the times" he merited to be called "Yashuv" (lit. "settled").
And Ard and Na'aman, the sons of Bela, the son of Binyamin. That is to say that they too were born in Egypt. (Nachalas Yaakov) This raises a difficulty, for if so Yaakov came down to Egypt with seventy-two souls, given that she was pregnant with them, just as Yocheved is considered part of the count of seventy souls for the same reason. One answer is that Yocheved was different because she was born at the entrance to Egypt, inside its walls, while they may have been born after being several months in Egypt. Another answer is that the tribe of Levi is different because they are counted from the age of one month. See there for more detail.
That their mother went down to Egypt. Meaning that he gives the reason why the families of Ard and Na'aman, grandsons of Binyamin were counted, even though they were not from those who went down to Egypt.
They were therefore divided into separate families… This is what he was saying: Do not ask how it is possible that grandchildren [of Binyamin] are considered as separate families, for the explanation is that it is like Chetzron and Chamul…
If this is from the Aggadah, fine, but if not… Meaning that if R' Moshe Hadarshan found this reason in the Aggadah then fine, and I am not permitted to disagree with him. "But if not, then I say…" meaning that if he was saying this based on his own reasoning, then I too, am offering another reason that is my own.
[From Ard and Na'aman] respectively, large families emanated. Meaning: Ard and Na'aman were counted as families solely because of their large numbers, given that each of them bore many children. Consequently, it was fitting for each of them to be called a family, even though they were not from those who went down to Egypt. [Rashi made this comment] because one could err, [saying] that since Ard and Na'aman were termed families due to their numerous children, their father Bela should not have been termed a family in his own right, just as Yosef was not termed a tribe in of itself, since it had already been divided into the tribes of Efraim and Menashe. [This is not a difficulty] according to R' Moshe Hadarshan who considers a fetus like a [born] child, for accordingly a father and a child could be counted as two, like Peretz and his sons, since both were among those who went down to Egypt. However, according to Rashi's explanation there is a difficulty. Therefore he was obliged to say that Bela had many children aside from Ard and Na'aman and they were called by his name, which was not the case for Yosef. Re'm.
Five families are missing from the sons of Binyamin. This explanation is also from the commentary of R' Moshe Hadarshan, therefore Rashi brings it before the comment (v. 36), "These are the sons of Shuselach" [even though Binyamin is not mentioned until v. 38].
לישוב – הוא יוב האמור ביורדי מצרים:
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכל
 
(כה) אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יִשָּׂשכָ֖ר לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
These are the families of Issachar according to those who were numbered of them, sixty-four thousand three hundred.
מקבילות במקראספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

"Only by lot shall the land be divided": ("Only") — excluding Joshua and Calev (who received special portions.) And thus is it written (Judges 15:13) "And to Calev ben Yefuneh was given a portion in the midst of the children by word of the Lord to Joshua,⁠" and (Judges 1:20) "And they gave Chevron to Calev as Moses had spoken,⁠" and (Joshua 19:49-50) "And the children of Israel gave a portion to Joshua the son of Nun in their midst. By word of the Lord they gave him the city that he asked for, Timnath Serach.⁠"
אִלֵּין זַרְעֲיָת יִשָּׂשכָר לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וּתְלָת מְאָה.
These are the families of Issakar; their number sixty-four thousand three hundred.
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת יִשָּׂשכָר לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת
אִלֵּין זַרְעֲיָת יִשָּׂשכָר לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וּתְלַת מְאָה
יִשָּׂכָר או יִשָּׂשְכָר?
בספרו של רמ״ה ״מסורת סיג לתורה״ מובא שגדולי חכמי המסורה נחלקו בהגיית השם ״יששכר״1:
בן אשר: יששכר – כתיב בתרין שיני״ן: חד קרי בקמץ ודגוש וחד לא קרי.
פירוש: לפי אהרן בן אשר אף שהשם יששכר נכתב בשתי אותיות שֹי״ן, רק הראשונה נהגית אך לא השנייה ולכן יש לקרוא יִשָּׂכָר בהבלעת השי״ן השנייה, אולם לפי משה בן נפתלי ההגייה היא יִשָּׂשְכָר. זוהי מחלוקת מפורסמת המופיעה כבר ב״ספר החילופים״.⁠2
מקובל לומר שהכתיב בשי״ן כפולה רומז למקור השם: יֵשׁ שָׂכָר, על פי דברי לאה ״נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי״ (בראשית ל יח). לקריאה בשׂי״ן אחת יִשָּׂכָר, ניתנו כמה הסברים מהם על פי כללי הדקדוק ומהם על דרך הדרש. ההסבר הדקדוקי קשור להתלכדות העיצורים הדומים כפי שהסביר ראב״ע (לשמות א ג):
יששכר – בעבור התחברות שני שיני״ן חסרו האחד מהמבטא כדרך מחצצרים שיקרא מַחְצְרִים (כגון דה״א טו כד: כתיב: מחצצרים, קרי: מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת. ואמנם הכתיב ׳מחצצרים׳ בא בדברי הימים שש פעמים, בחמש מהן הקרי הוא מַחְצְרִים, ובאחת מְחַצְּרִים) ואין שי״ן כמוה במקרא.
וכן נאמרו כמה טעמים מדרשיים כגון במדרש ״שכל טוב״3:
ולמה שי״ן השנייה נכתבת ואינה נקראת? כי הי׳ שם שני ענייני שכר: שכר נתינת זלפה ליעקב, ושכר נתינת דודאים לרחל. והיא לא תלתה הדבר אלא בשכר הראשון, להכי אין אנו קורין רק לשי״ן הראשון. והשניה נכתבת לדרוש בה אם למסורה שכר דודאים וכענין שדרשנו.
הפגם ״והיא לא תלתה הדבר אלא בשכר הראשון״ התבאר בדעת זקנים מבעלי התוספות (לבראשית ל יח): ״יששכר. יש בו שני שינין אחת בשביל משמעות דנתן אלהים את שכרי ואחת כנגד שכר שכרתיך שהוא לשון גנאי ולכן אינה נקראת״. אבל הביא שם טעם נוסף: ״ד״א משום הכי אין נקראת לפי שניתנה ליוב בנו כדכתיב ובני יששכר וכו׳. אמר יששכר אין יוב שם הגון אוסיף לו אות אחת משמי ויקרא שמו ישוב והיינו דכתיב בסדר פנחס לישוב״.⁠4
בכל עדות ישראל קוראים בתורה את השם יששכר בשי״ן אחת על פי ניקוד המסורה: יִשָּׂשכָר. אמנם בכמה מקהילות אשכנז התפתחו החל מסוף המאה השבע עשרה מנהגים חדשים בעניין זה, כגון קריאת יִשָּׂשְׂכָר בשתי שי״נים בפעם הראשונה שהשם נזכר בתורה ומכאן ואילך יִשָּׂשכָר (כלומר יִשָּׂכָר), ואולם מדובר במנהגים שוליים למדי.⁠5
לעניין זה אין שום הוכחה מן התרגומים: בכולם הכתיב הוא ״יששכר״ כבמקרא, והקריאה היא יששכר בשי״ן אחת על פי ניקוד המסורה.
1. רמ״ה, ר׳ מאיר ב״ר טודרוס הלוי אבולעפיה (ד״א תתק״ל – ה״א ד׳, 1244-1170) שעמד בראש ישיבה גדולה בטולידו, היה מגדולי הפוסקים בספרד ורבים פנו אליו בשאלות, ביניהם הרמב״ן, הרשב״א, הר״ש משאנץ וחכמי לוניל שחיו בפרובאנס – רבינו יהונתן הכהן מלוניל ור׳ אהרן בר משולם. מספריו על הש״ס נשתיירו לנו רק ״יד רמה״ למסכתות בבא בתרא וסנהדרין ואולם פירושיו לעוד 12 מסכתות שונות בתלמוד הבבלי מוזכרים בספרי פרשנים ופוסקים אחרים, ביניהם השיטה מקובצת, רבנו אשר בן יחיאל (הרא״ש) ובנו רבי יעקב בעל הטורים שחלק אבן העזר בספרו מבוסס על פירושיו של הרמ״ה. רמ״ה התפרסם גם בפולמוס כנגד הרמב״ם: כיוון שהתנגד לפרשנותו האלגורית לאגדות חז״ל, ערך השגות על כתבי הרמב״ם באיגרת ששלח לחכמי פרובאנס. ואולם חכמי לוניל שהעריצו את הרמב״ם, לא קיבלו את דברי הביקורת של רמ״ה ורבי אהרון בן משולם מלוניל אף החזיר לו איגרת תשובה נוזפת שהובילה לחליפת איגרות שלמה המכונה ״כתאב אלרסאיל״ (פאריס, תרל״א).
ספרו ״מסורת סיג לתורה״ (פירנצה 1751) העוסק בחֵקֶר המסורה ודיני כתיבה נכונה של ספר התורה נחשב בין ספרי המופת של חקר המסורה והשפיע על דרך כתיבת ספרי התורה בתקופתו ואף לאחריה. בהתבסס על מחקרו, כתב הרמ״ה עצמו ספר תורה ששימש להגהת ספרי תורה בספרד.
2. שיטות ניקוד אחרות המיוחסות לבעלי המסורה הן יִשְׂשָׂכָר ויִשְׁשָׂכָר (השי״ן הראשונה ימנית והשנייה שמאלית).
כאחרוני בעלי המסורה נחשבים אהרן בן אשר מבבל (השביעי והאחרון לשושלת של 7 דורות מסרנים, כשהראשון היה רבי אשר הזקן הגדול שפעל במאה השמינית למניינם), ומשה בן נפתלי שפעל בטבריה. בן נפתלי היה בן דורו של בן אשר ובר פלוגתא שלו בנושאים רבים. ״ספר החילופים״, או בשמו הערבי כתאב אלכ׳לאף, חובר על ידי מישאל בן עוזיאל בן המאה העשירית שחי סמוך לזמנם, והוא מתעד את המחלוקות שבין בן אשר לבן נפתלי בענייני נוסח המקרא וגם ביחס להגיית הטקסט המקראי דוגמת ״יששכר״ ונוסח החילופים שלו נחשב למתוקן ונקי. הספר שנכתב בערבית יהודית ראה אור בהוצאת מאגנס בעריכתו של אליעזר ליפשיץ, ירושלים, תשכ״ה. ואמנם בספרות המסורה ישנם 850 ״חילופים״ בין בן אשר לבן נפתלי. ואולם מנהגנו בכל אלה הוא כבן אשר שהרמב״ם העיד עליו שהוא בעל הנוסח הנכון של המקרא, כדבריו בהלכות ספר תורה פ״ח הל״ד: ״וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות״ (על פי י׳ ייבין, המסורה הטברנית למקרא (סטנסיל), ירושלים תשנ״ג, עמ׳ 99-97).
3. פרשת ויצא פרק ל.
4. כל הטעמים הובאו בתורה שלמה״ לבראשית פרק ל אות סד, שהוסיף: ״הטעם שאמרו שיוב אינו שם הגון, מבואר בספר דבק טוב על פירש״י לפנחס שם, שבימים קדמונים נקרא שם אליל אחד יוב, ובשביל כך בא יוב לפני יששכר אביו בקובלנא רבא על שכינה שמו כשם ע״ז ונתן לו אות משמו והוא השי״ן ונקרא ישוב ועל כן נקרא יששכר כאלו נכתב ביוב שי״ן״. והכוונה לרש״י כאן: ״לְיָשׁוּב – הוא יוֹב האמור ביורדי מצרים, כי כל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים״ [ובר׳ מו יג: ״וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרֹן״].
5. ב״תורה שלמה״ מנה המנהגים השונים ופירשם כך:
[א] על פי הטעם הראשון (ראב״ע) קוראים תמיד בשי״ן אחת אפילו במופעו הראשון ״וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכר״ (בראשית ל יח); [ב] לטעם ש״שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ״ הוא לשון גנאי, בפעם הראשונה הכתובה בתורה קוראים יִשָּׂשְכָר כדעת בן נפתלי, ואח״כ בכל התורה קוראים יִשָּׂכָר כבן אשר; [ג] עד פרשת פנחס קוראים כדעת בן נפתלי בשני שיני״ן, ומפרשת פנחס ואילך קוראין בשי״ן אחת כבן אשר. וזהו לפי הטעם השני ב״דעת זקנים״ ש״ישוב הוא יוב״ לכן בפרשתנו שבה מופיע יָשׁוּב שקיבל שי״ן אחת מן השם יששכר, קוראים יִשָּׂכָר כבן אשר.
השם יששכר מקובל בישראל במיוחד מימי הביניים המאוחרים, ולצד הכתיב המסורתי יש שנהגו לכתוב אותו בשי״ן אחת, ישכר, ובהם דמויות ידועות בעולם הרבני. ההגייה המומלצת של השם יששכר היא כמובן ״יִשָּׂכָר״, על פי מסירתו בניקודו במקרא. ההגייה ״יִשַׂשְׂכָר״ הרווחת בפי מקצת דוברי העברית החדשה נחשבת שיבוש (האקדמיה ללשון העברית).
אליןא זרעיתה דבנוי דיששכרב לסכומיהון אשתין וארבעה אלפין ותלת מאוון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעיתה דבנוי דיששכר״) גם נוסח חילופי: ״זרעיית יש׳⁠ ⁠⁠״.
אילין גניסת יששכר לסכומהון שיתין וארבעא אלפין ותלת מאה.
sixty-four thousand three hundred.
וַכַּאןַ עַדַדֻ עַשַׁאאִרִ יסַאכַ׳ארַ אַרבַּעַתֹ וַסִתֻּוןַ אלפַא וַתַּ׳לַאתֻ׳מִאַתֹ
והיה מניין בני משפחות יששכר, ששים וארבעה אלף ושלוש מאות.
פס׳: אלה משפחות – אלה משפחות 1יששכר ארבעה וששים אלף (וארבע מאות) חסרו תשעת אלפים ותשע מאות:
1. יששכר ארבעה וששים אלף. ושלש מאות ולהלן ב״פ במדבר היה ארבעה וחמשים אלף וארבע מאות הרי עדפו תשעה אלפים ותשע מאות כצ״ל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מקבילות במקראספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גאברבנאלהכל
 
(כו) בְּנֵ֣י זְבוּלֻן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְסֶ֗רֶד מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַסַּרְדִּ֔י לְאֵל֕וֹן מִשְׁפַּ֖חַת הָאֵלֹנִ֑י לְיַ֨חְלְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְלְאֵלִֽי׃
The sons of Zebulun after their families: of Sered, the family of the Seredites; of Elon, the family of the Elonites; of Jahleel, the family of the Jahleelites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גאברבנאלמנחת שיאור החייםעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

יוחסין של זבלון – בראשית מ״ו:י״ד
בְּנֵי זְבוּלוּן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְסֶרֶד זַרְעִית סֶרֶד לְאֵילוֹן זַרְעִית אֵילוֹן לְיַחְלְאֵל זַרְעִית יַחְלְאֵל.
The sons of Zebulon by their families: of Sared, the family of Sared; of Elon, the family of Elon; of Jahleel, the family of Jahleel.
בנוי דזבולן לזרעייתהון לסדר זרעיתה דבנוי דס⁠(ד)⁠ר⁠{ד}⁠י לאלון זרעייתה דבנוי דיחלאלי {ל}⁠איחלאל זרעייתה דבנוי דיחלאלי.
בנוי דזבולן {לגניסתהון}⁠א לסרד גניסת סרד לאלון גניסת אלון ליחלאל גניסת יחלאל.
א. חסר בכ״י לונדון.
Of Zebulon, the families of Sered, Elon, Jahleel,
בַּנֻו זִיבּוּלֻוןַ לִעַשַׁאאִרִהִם עַשִׁירַתֻ אַלסִּרדִייןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּאִילֻונִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּיַחלִאִלִיִּיןִ
בני זבלון, לפי משפחותם, משפחת י הסרדיים ומשפחת הערוניים ומשפחת היחיאליים.
פס׳: בני זבולון פקודיהם (אחד ושלשים אלף) וחמש מאות1(חסרו) שלשת אלפים (ומאתים) מפקודי במדבר סיני:
1. בני זבולון וכו׳. לפקודיהם ששים אלף וחמש מאות ולהלן בפ׳ במדבר שבעה וחמשים אלף וארבע מאות עדפו להם שלשה אלפים ומאה כצ״ל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

הָאֵלֹנִי: בהעתק הללי האלוני, ירוש׳ האלני, ע״כ. ובכל הספרי׳ חס׳. וכן בנוסחא כ״י מסו׳ עליו ל׳ וחס׳. גם הרמ״ה ז״ל כתב משפחת הָאֵלֹנִי חס׳ דחס׳, חס׳ יו״ד וחס׳ וי״ו. [הָאֵלֹנִי].
בני זבולון וגו׳ – רמז הכתוב מעשיהם והמושג ממנו, סרד כמו סדר, וכן דרך הכתוב לקרות לכבש כשב, והכוונה בזה שהיה מסדר לפני יששכר כל הצריך לו למזונותיו, ואלון לשון חוזק ורמז על דרך אומרו (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, ואמרו רז״ל (ויק״ר פכ״ה) ללומדיה לא נאמר וכו׳, ולזה לפי שזבולון היה מחזיק ביד לומדי תורה יחס לו מדה זו, והוא אומרו לאלון.
בני זבלון, The sons of Zevulun, etc. The verse alludes to Zevulun's particular contribution and to that tribe's spiritual achievements. The name סרד containing the same letters as the word סדר, "order or arrangement,⁠" means the same thing as סדר, just as the Torah on occasion reverses the order of the letters in the word כשב, "sheep,⁠" and spells it כבש. The idea is that Zevulun arranges all the material needs for Issachar so that the latter can study Torah without interruption. אלון is an expression for strength, i.e the oak tree; Proverbs 3,18 describes Torah as the tree of life for those who grasp it and support it. Vayikra Rabbah 25,1 elaborates that instead of speaking of the people who study Torah, Solomon spoke of those who support Torah, i.e. מחזיקים בה. Seeing that Zevulun supported Issachar's Torah study financially, the Torah alludes to this with the letters in the name of one of his sons אלון.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גאברבנאלמנחת שיאור החייםהכל
 
(כז) אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַזְּבוּלֹנִ֖י לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שִׁשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
These are the families of the Zebulunites according to those who were numbered of them, sixty thousand five hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִלֵּין זַרְעֲיָת זְבוּלוּן לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין אַלְפִין וַחֲמֵישׁ מְאָה.
These are the families of Zebulon, by their number sixty thousand five hundred.
אלין זרעייתה דבנוי דזבולנ⁠(ן){י} לסכומיהון אשתין אלפין וחמש מאוון.
אילין גניסתא זבולון לסכומהון שיתין אלפין וחמש מאה.
sixty thousand five hundred.
פַכַּאןַ עַדַדֻ עַשַׁאאִרִ זִיבּוּלֻוןַ סִתֻּוןַ אלפַא וַכַ׳מסֻמִאַתֹ
והיה מניין בני משפחות זבלון, ששים אלף וחמש מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלהכל
 
(כח) בְּנֵ֥י יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶפְרָֽיִם׃
The sons of Joseph after their families: Manasseh and Ephraim.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בְּנֵי יוֹסֵף לְזַרְעֲיָתְהוֹן מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם.
The sons of Joseph by their families, Menasheh and Ephraim,
בנוי דיוסף לזרעייתהון מנשה ואפרים.
בנוי דיוסף {לגניסתהון}⁠א מנשה ואפרים.
א. חסר בכ״י לונדון.
Of Joseph,
בני יוסף למשפחותם – לפי שהיו במצרים אותם בנים שהיו לו בטרם ירד יעקב אבינו למצרים עשאם שבטים, ואותם בנים שנולדו לו עשאם בתי אבות, שנאמר ועתה שני בניך הנולדים וגו׳ (בראשית מ״ח:ה׳), ואמר אחר מכאן ומולדתך אשר הולדת אחריהם וגו׳ (בראשית מ״ח:ו׳), שיהיו בתי אבות אחרים חוץ ממנשה ואפרים, ולא אמר לו אלא על בני בניו, שכל מה שיולידו בחייו יהיו בתי אבות כאלו הם בניו, לפי שלא גדל בארץ כנען כאלו נולדו לו כל הזרע בארץ כנען, שכל הזרע שיראה מבניו שיהיו בתי אבות, ועל זה נאמר על שם אחיהם יקראו בנחלתם (בראשית מ״ח:ו׳), כשם שהיו כל בני השבטים בתי אבות, כך יהיו הם בתי אבות בני שלשים ושותלח בנו וכל אחיו וערן בני שותלח גם בני מכיר בן מנשה, ללמדך הכתוב כשם שראה לאפרים בני שלשים, כך ראה למנשה בני שלשים, ואלו הם מכיר וגלעד ואיעזר ואחיו שהיו נולדים שלשים, ולכך מנה הכתוב בתי אבות מן מכיר ואילך עד חפר. שכולם יולדו על ברכי יוסף, אבל צלפחד לא נולד בימי יוסף, ולמה מנאם כאן, שאעפ״י שמתו במדבר לקחו בנותיו חלקו בארץ. הרי שהיו למנשה שמונה בתי אבות ולאפרים היו לו ארבעה בתי אבות שותלח ובכר ותחן וערן כל זה בא להם מזכותו ומברכתו של יעקב אביהם, לקיים מה שנאמר ותגזר אומר ויקם לך וגו׳ (איוב כ״ב:כ״ח), שאע״פ שבכל מקום חישב אפרים תחלה למנשה לפי שעשה אפרים לפני מנשה, אבל בחלוקת הארץ חישב מנשה תחלה, לפי שחצי שבטו לקחו חלקם בעבר הירדן.
בַּנֻו יֻוסִףַ לִעַשַׁאאִרִהִם מִנַשִּׁה וַאִפרַאִים
בני יוסף, לפי משפחותם, מנשה ואפרים.
פס׳: בני יוסף פקודיהם שנים וחמשים אלף ושבע מאות1ובמדבר סיני היו (במדבר א׳:ל״ה-ל״ו) לבני מנשה בן יוסף שנים ושלשים אלף ומאתים עדפו בני מנשה עשרים אלף וחמש מאות. כי מצאנו בנות צלפחד ממשפחותם היו והיו צדקניות. ואם הבנות כן כל שכן הזכרים ולפיכך הקדים בערבות מואב פקודי מנשה לפקודי אפרים:
1. בני יוסף בני. מנשה פקודיהם וכו׳ כצ״ל.
(כח-לז) ואחר ראובן, שמעון וגד החונים עליו, רק מנשה קודם אפרים, ובמדברא סיני הפוך (במדבר א׳:ל״ב-ל״ה). ויתכן שזה בעבור מספרם, כי בני אפרים יוסיף על בני מנשהב במדבר סיני שמונת אלפים ושלש מאות, ובערבות מואב יוסיפו בני מנשה על בני אפרים עשרים אלף ומאתים.
א. כך בכ״י פריס 176, ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: ומדבר.
ב. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177 נכפלו כאן בטעות המלים: לבני אפרים.
(28-37) After Reuben, Scripture lists Simeon and Gad, who pitched next to Reuben.⁠1 However, Manasseh is mentioned before Ephraim.⁠2 The order is reversed in the wilderness of Sinai.⁠3 It appears that this is due to their number, for the sons of Ephraim were more numerous than the sons of Manasseh in the wilderness of Sinai by eight thousand and three hundred,⁠4 and in the plains of Moab the sons of Manasseh numbered more than the sons of Ephraim by twenty thousand and two hundred.⁠5
1. And similarly the other tribes. In other words, Scripture does not list the tribes in the order of their births but by their banners. See Num. 10:11-28.
2. In verses 28-34.
3. In Num. 1:32-35.
4. Hence they were there mentioned first. At the census taken in the wilderness of Sinai, Ephraim numbered 40,500 (Num. 1:33) and Manasseh numbered 32,200 (Ibid., 35).
5. Hence they were mentioned first. See verses 34 and 37.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(כח-לז) התועלת השלישי הוא מה שלמדנו מזה המספר שנמנו בו ישראל בערבות מואב, שכבר נתקיימה ברכת יעקב במה שאמר: ׳אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי׳ (בראשית מח, ה), כמו שביארנו בביאור דברי זאת הפרשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מנשה ואפרים: הטעם שהקדים הכתוב (כאן) מנשה לאפרים מבואר לעיל (ב,כ).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלנצי״בהכל
 
(כט) בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֗ה לְמָכִיר֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמָּכִירִ֔י וּמָכִ֖יר הוֹלִ֣יד אֶת⁠־גִּלְעָ֑ד לְגִלְעָ֕ד מִשְׁפַּ֖חַת הַגִּלְעָדִֽי׃
The sons of Manasseh: of Machir, the family of the Machirites; and Machir became the father of Gilead; of Gilead, the family of the Gileadites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר׳ י״ש ריגייונצי״במשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְמָכִיר זַרְעִית מָכִיר וּמָכִיר אוֹלֵיד יָת גִּלְעָד לְגִלְעָד זַרְעִית גִּלְעָד.
the sons of Menasheh: of Makir, the family of Makir; and Makir begat Gilead; of Gilead, the family of Gilead.
בנוי דמנשה למכיר זרעייתה דבנוי דמכיר׳ ומכיר אולד ית גלעד לגלעד זרעייתה דבנוי דגלעדי.
בנוי דמנשה למכיר גניסת מכיר ומכיר אוליד ית גלעד לגלעד גניסת גלעד.
the Beni Menasheh, Makir, Gilead,
בַּנֻו מִנַשִּׁה עַשִׁירַתֻ אַלּמַכִ׳ירִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּגִלעַדִייןִ מִן גִלעַאדַ אִבּןֻ תַּ׳וַאלִתַּ׳
בני מנשה, משפחת המכיריים, ומשפחת הגלעדיים אשר הם מן גלעד שהוא בן דור שלשי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

בני מנשה למכיר – כל השבטים נמנו כאן אחר הסדר שנמנו בפרשת במדבר חוץ ממנשה ואפרים שבכאן הקדים מנשה לאפרים לפי שמספר משפחותיו עדפו על משפחות אפרים ובמדבר עודפות משפחותיו של אפרים על משפחות מנשה לכך הקדים להלן אפרים למנשה1 ועוד שאפרים ראש דגל ובאותו פרק התחילו סדר דגלים לכך הקדימו אבל כאן שנמנו בשביל חלוקת הארץ הקדים מנשה לאפרים לפי שחצי שבטו לקחו נחלתם תחילה בעבר הירדן.
למכיר – בני מכיר נחלקו לח׳ משפחות אחת נקראת על שמו והאחרת על שם גלעד והשש על ששה מבניו של גלעד.
1. שאוב מאבן עזרא במדבר כ״ו:כ״ח-ל״ז.
בני מנשה למכיר, "as for the sons of Menashe, the ones of Machir, etc.⁠" The names of all the tribes are listed here in the same sequence as they have been listed in Numbers chapter one, with the exception of Ephrayim and Menashe; in this instance Menashe has been named first. The principal reason maybe that it numbered so many more men of military age than the descendants of Ephrayim. While the Jewish people had been in the desert, the number of members of the tribe of Ephrayim had been greater than that of the descendants of Menashe. Furthermore, the flag of Ephrayim's army group had been the leader of its group, and in that chapter the subject of the flags had first been mentioned, and a tribe leading such a contingent takes precedence over one that merely is an adjunct. In our chapter where the subject is the impending distribution of parts of the Holy Land to the various tribes of the Jewish people, mentioning Menashe, Joseph's firstborn son first seems appropriate. After all, half of that tribe had also been assigned a substantial portion of their inheritance on the east bank of the Jordan, alongside the tribes of Reuven and Gad.
למכיר "to Machir;⁠" the sons of Machir were divided amongst five families, one bearing the name of its founding father, and the others bearing the names of Gilead, and the sixth of the sixth bearing the name of its founder.
מנשה – נתרבה בזה המנין עשרים אלף וחמש מאות וזהו שאמרו בני יוסף עד כ״ה ברכני ה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

בני מנשה – אמר בני בלשון רבים בעבור בני בניו, כי לא נולד לו רק מכיר לבדו, והזכיר כאן מנשה קודם אפרים כי הוא הבכור, אבל במדבר סיני הקדים לאפרים כי הוא ראש הדגל:
למכיר משפחת המכירי: כבר ביארנו (פסוק ה׳) שהיו עוד בנים למנשה, ונקראו ע״ש מכיר הבכור והחשוב שבכולם. וכן ״לגלעד משפחת הגלעדי״ – היו למכיר עוד בנים (מלבד גלעד) ונקראו ע״ש גלעד, ומ״מ היו עוד נקראים על שם אביהם ״משפחת המכירי״, וכן בבני גלעד היו הרבה בנים נקראים על שמו.
בני מנשה כו׳ – יאיר בן מנשה לא חשיב, לפי שרש״י פירש לקמן סוף מטות על ויקרא אתהן חות יאיר, לפי שלא היו לו בנים קראן בשמו לזכרון, ולכך כאן שחשיב משפחות לא חשיב יאיר. ופשוט.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר׳ י״ש ריגייונצי״במשך חכמההכל
 
(ל) אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י גִלְעָ֔ד אִיעֶ֕זֶר מִשְׁפַּ֖חַת הָאִֽיעֶזְרִ֑י לְחֵ֕לֶק מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶלְקִֽי׃
These are the sons of Gilead: of Iezer, the family of the Iezerites; of Helek, the family of the Helekites;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שינצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

אִלֵּין בְּנֵי גִּלְעָד אִיעֶזֶר זַרְעִית אִיעֶזֶר לְחֵלֶק זַרְעִית חֵלֶק.
These are the children of Gilead: of Jezar, the family of Jezar; of Helek, the family of Helek;
אליןא בנוי דגלעד איעזר זרעיתה דבנוי דאיעזרי לחלק זרעיתה דבנוי דחלקי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
אילין בנוי דגלעד איעזר גניסת איעזר לחלק גניסת חלק.
Thezar, Helek,
הַאֻלַאאִ בַּנֻו גִלעַאדַ עַשִׁירַתֻ אַלּאִיעִיזִרִייןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּחִלקִיִּיןִ
אלה הם בני גלעד, משפחת האיעזריים ומשפחת החלקיים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

והנה בחלוף שמות המשפחות וחסרונם ובזכרון אבות ובנים יחדיו כגון לגלעד משפחת הגלעדי אלה בני גלעד איעזר משפחת האיעזרי וגו׳ כי יש כיוצא בהם רבים כבר דברו בהם המדרשות והמפרשים ז״ל מה שיספיק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

אֵ֚לֶה בְּנֵי גלעד: וכן וְאֵלֶה בְּנֵי שותלח, הבי״ת בדגש מדין מפסיק ואתי מרחיק. וחביריו שבפרשה כולם רפין, שאין טעם מפסיק במלה ראשונה, גם אין להם דין אתי מרחיק, שמלת בְנֵי סמוכה אל המלה הבאה אחריה. וכן מצאתי בספרי׳ מדוייקי׳. <ועיין מ"ש באיוב ה' על חקרנוה כן היא.> [אֵ֚לֶּה].
ועוד היה: אלה בני גלעד: שיצאו משם משפחת אביהם, ונקראו ע״ש עצמם. אבל מ״מ נשתיירו הרבה שנקראו ע״ש משפחת הגלעדי. וכך כתב רש״י בפסוק כ״ד.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שינצי״בהכל
 
(לא) וְאַ֨שְׂרִיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הָאַשְׂרִֽאֵלִ֑יא וְשֶׁ֕כֶם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁכְמִֽי׃
and Asriel, the family of the Asrielites; and Shechem, the family of the Shechemites;
א. הָאַשְׂרִֽאֵלִ֑י =ש,ש1,ק3,ו ושיטות א,ל; ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח (וכך במג״ה).
• ל=הָֽאַשְׂרִֽאֵלִ֑י (שתי געיות) וכך אצל ברויאר וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל1,ב=הָאַשְׂרִאֵלִ֑י (אין געיה)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שיעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

וְאַשְׂרִיאֵל זַרְעִית אַשְׂרִיאֵל וְשֶׁכֶם זַרְעִית שֶׁכֶם.
and of Asriel, the family of Asrieli; and of Shekem, the family of Shekem;
ואשריאל זרעיתה דבנוי דאשריאלי ושכם זרעייתה דבנוי דשכמי.
ואשריאל גניסת אשריאל ושכם גניסת שכם.
Asriel, Shekem,
וַעַשִׁירַתֻ אַלּאַסרִאִיליִיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלשִּׁכ׳מִיִּיןִ
ומשפחת האשראליים ומשפחת השכמיים.⁠1
1. (בספר בראשית שיוסף יקבל ברכה, ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וְאַשְרִיאֵל הָאַשְרִאֵלִי: שניהם בשי״ן שמאלית בספרי׳ מדוייקי׳.⁠א ובתיקון ס״ת ישן ואשריאל, במפתח ואשראל, ע״כ. ובספרי׳ שלנו מל׳. ובהעתק הללי האשראלי, ירוש׳ האשריאלי, ע״כ. ובכל הספרי׳ חס׳. וכן בנ׳ כ״י מסו׳ עליו ל׳ וחס׳. וגם הרמ״ה ז״ל כת׳ וְאַשְרִיאֵל מל׳, הָאַשְרִאֵלִי חסר. [וְאַשְׂרִיאֵל, הָאַשְׂרִאֵלִי].
א. ראה הערתי ל׳וישב׳ (בר׳ לו ח).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שיהכל
 
(לב) וּשְׁמִידָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַשְּׁמִידָעִ֑י וְחֵ֕פֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶפְרִֽי׃
and Shemida, the family of the Shemidaites; and Hepher, the family of the Hepherites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

וּשְׁמִידָע זַרְעִית שְׁמִידָע וְחֵפֶר זַרְעִית חֵפֶר.
and of Skemida, the family of Shemida; and of Hepher, the family of Hepher.
ושמידע זרעיתה דבנוי דשמידעי וחפר זרעיתה דבנוי דחפרי.
ושמידע גניסת שמידע וחפר גניסת חפר.
Shemida, Hepher.
וַעַשִׁירַתֻ אַלשִּׁמִידַעִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּחִפרִיִּיןִ
ומשפחת השמודעיים ומשפחת החפריים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלהכל
 
(לג) וּצְלׇפְחָ֣ד בֶּן⁠־חֵ֗פֶר לֹא⁠־הָ֥יוּ ל֛וֹ בָּנִ֖ים כִּ֣י אִם⁠־בָּנ֑וֹת וְשֵׁם֙ בְּנ֣וֹת צְלׇפְחָ֔ד מַחְלָ֣ה וְנֹעָ֔ה חׇגְלָ֥ה מִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה׃
Zelophehad the son of Hepher had no sons, but daughters. And the names of the daughters of Zelophehad were Mahlah, and Noah, Hoglah, Milcah, and Tirzah.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר׳ י״ש ריגייועודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

וּצְלָפְחָד בַּר חֵפֶר לָא הֲווֹ לֵיהּ בְּנִין אֱלָהֵין בְּנָן וְשׁוֹם בְּנָת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנוֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה.
And Zelophechada bar Hepher had no sons, but daughters; and the names of the daughters of Zelophechad were Mahelah, and Nohah, Hegelah, Milchah, and Thirzah.
a. Or, Zelophchad.
וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה
וּצְלָפְחָד בַּר חֵפֶר לָא הֲווֹ לֵיהּ בְּנִין אֱלָהֵין בְּנָן וְשׁוּם בְּנַת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה
בנות צלפחד שקולות היו
›שלוש פעמים בתורה נזכרו בנות צלפחד: בפסוקנו ובפרק כז נזכרו באותו הסדר, אך בשינוי ו׳ החיבור – ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה״ (במדבר כז א). לעומת זאת בפסוק ״וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד״ (במדבר לו א) אף הסדר נשתנה, כרש״י:⁠1
ולהלן הוא אומר ותהיינה מחלה תרצה, מגיד שכולן שקולות זו כזו, לפיכך שנה את סדרן
ב״תורה תמימה״2 העיר שבנוסף לשינוי הסדר המוכיח שכולן שקולות, גם השוני בתוספת ו׳ החיבור מורה כן:
...ויש להביא ראיה לדעה זו דשקולות היו ממה שיש לדקדק בענין שמות בנות צלפחד שנזכרו בתורה שלש פעמים, ובכל מקום לבד הקדימה והאיחור שלא בסדר אחד כמבואר כאן, עוד זאת שינה הכתוב, כי פעם אחת עשה את האחת טפילה ותלויה בחבירתה ואת האחרת עיקר, ופעם להיפך, בפ׳ פינחס (כ״ו ל״ג) כתיב מחלה נעה חגלה מלכה ותרצה, ושם (כ״ז א׳) כתיב מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה וכאן כתיב מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה, וידוע דו׳ הנוסף בשמות מורה על טפילת אותו השם להקודם, והיינו שהשם הקודם עיקר והשני הנזכר בו׳ הנוסף טפל לו, ולכי תידוק, הנה בכל השלש פעמים כתיב פעם שם האחת בלא ו׳ והשנית בו׳ ופעם אותה שהיתה כתובה בפעם הראשונה בלא ו׳ כתובה עתה בו׳ וזו שהיתה כתובה שם בו׳ כתובה עתה בלא ו׳ הנוסף, וכן בפעם השלישית החליף הסדר, עיין בזה, וכל אות שבתורה בא בדיוק נמרץ ובכונה מיוחדת, וי״ל שבא בזה להורות שכולן שקולות ושוות היו ולא היתה האחת טפלה לחבירתה וגם לא למחלה הבכירה מכולן שכתובה בכל פעם בראש, ודו״ק.
בהתאם, אונקלוס הקפיד לשמר בשלושת הפסוקים את ו׳ החיבור ולא רק את סדר השמות,⁠3 אבל המיוחס ליונתן שינה: בפסוקנו השמיט ו׳ משמה של נועה ״מַחְלָה נוֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה״, וכן לקמן השמיט פעמיים ״מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה״ (במדבר כז א) ״מַחְלָה נוֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה״, והפסיד בכך את דקדוק הכתובים המשווים את מדרגתן. אמנם בפעם השלישית תרגם בנאמנות לכתוב – ״מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה״ (במדבר לו יא).⁠4
1. על הפסוק בפרק כז. ולהלן בפרק לו הוסיף: ״כאן מנאן לפי גדולתן זו מזו בשנים ונשאו כסדר תולדותן, ובכל המקרא מנאן לפי חכמתן ומגיד ששקולות זו כזו״.
2. פרק לו הערה יז.
3. יש לציין שבת״נ גם מופיעים חילופים ואין התאמה מדויקת לכתוב, אבל בתאג׳ התרגום כמקרא.
4. גם יוב״ע (יהושע יז ג) תרגם בדיוק כפסוק. התייחסות לשוני שבטעמי המקרא בפסוקים אלו ראה אצל מ׳ פרלמן ״חוג לטעמי המקרא״ (סטנסיל) ה, מספר 184-185, עמ׳ 51-52.
וצלפחד בר חפרא לא הוו ליה בנין ארום אלהן בנן ושום בנתיה דצלפחד מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בר חפר״) גם נוסח חילופי: ״בריה דחפר״.
וצלפחד בר חפר לא הוון ליה בנין אלהין בנן ושום בנת צלפחד מחלה נעה חגלה מלכה ותרצה.
But Zelophehad bar Hepher had no sons, but daughters only; and the names of the daughters of Zelophehad were, Mahelah, Nohah, Hogelah, Milchah, and Thirzah.
וַצִלֻופחַאדֻ בּןִ חִיפִרַ לַם יַכֻּן לַהֻ בַּנִינַא אִלַּא בַּנַאתֵ וַאַסמַאאֻהֻןַ מַחלַה וַנֻועַה חֻגלַה מִלכַּה וַתִרצַה
וצלופחד בן חפר לא נמצא לו בנים אלא בנות ושמותהן, מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

והנה זכר שֵׁם בנות צלפחד, בעבור מה שסיפר מענינם אחר זה בענין דיני הנחלות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וצלפחד בן חפר – הזכיר הכתוב בנותיו בעבור שיאמר שקרבו לפני משה לתבוע חלק ירושתן, כי הן בכלל לאלה תחלק הארץ:
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר׳ י״ש ריגייוהכל
 
(לד) אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת מְנַשֶּׁ֑ה וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת׃
These are the families of Manasseh; and those who were numbered of them were fifty-two thousand seven hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִלֵּין זַרְעֲיָת מְנַשֶּׁה וּמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה.
These are the families of Menasheh, and their number fifty-two thousand seven hundred.
אליןא זרעיתהב דבנוי דמנשה סכומיהון חמשין ותרין אלפין ושבע מאווןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעיתה״) גם נוסח חילופי: ״זרעייתהון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
אילין גניסת מנשה וסכומהון חמשין ותרין אלפין ושבע מאה.
These are the families of Menasheh, and their number fifty-two thousand seven hundred.
פַכַּאןַ עַדַדֻ עַשַׁאאִרִ מִנַשִּׁה את׳נַאןַ וַכַ׳מסֻוןַ אלפַא וַסַבּעֻמִאַתֹ
והיה מניין בני משפחות מנשה, חמשים ושניים אלף ושבע מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ופקדיהם – בעוד שברוב השבטים האחרים נאמר סתם ״אלה משפחֹת וגו׳ לפקדיהם״, הרי שכאן אצל מנשה, וכן להלן אצל בנימין, נוצרו שני משפטים: ״אלה משפחֹת וגו׳ ופקדיהם״. מבנה תחבירי זה רומז שיש לעיין היטב בתוצאות המפקד.
יש לזכור שכלל האוכלוסיה פחת בכמה אלפים, ושלמפקד זה קדמה מיתת כל יוצאי מצרים מבן עשרים שנה ומעלה, וכן רבים מתו בקברות התאווה, לאחר מרדו של קרח, על ידי הנחשים השרפים ובעוון פעור. מכאן נראה שגידול באוכלוסייתו של שבט הוא עדות של כבוד על נאמנותו לחובתו. הדברים אמורים במיוחד בשני השבטים, מנשה ובנימין. במפקד הראשון הייתה אוכלוסייתם קטנה מכל שאר השבטים, ועתה רואים גידול במספרם. אצל מנשה רואים את הגידול הגדול ביותר, למעלה מעשרים אלף, והגידול אצל בנימין הוא מעל לעשרת אלפים. זו כנראה הסיבה למבנה המשפט המיוחד שנקט בו הכתוב אצל מנשה ובנימין.
גם אצל נפתלי (פסוק נ) נאמר ״ופקדיהם״, אף על פי שמניינו נתמעט בשמונת אלפים; זאת כנראה משום שהמפקד מסתיים בנפתלי, כדרך שאצל ראובן שבו התחיל המפקד, נמסר מספר אוכלוסיו במשפט נפרד: ״ויהיו פקדיהם״ (פסוק ז).
ופקודיהם – בכולם אמר לפקודיהם בלמ״ד שר״ל לפי ערך המנין הקודם שיש שחסרו לפי ערך הקודם כמו ראובן שמעון גד אפרים נפתלי, ויש שהוסיפו כמו יהודה יששכר זבולון בנימין דן אשר, אבל מנשה נתוסף על מנין הקודם יותר מכל השבטים כי נתוסף עשרים אלף ת״ק לכן אמר ופקודיהם, שנתרבה המנין בפ״ע, ושמעון שחסר יותר מכל השבטים שחסר ל״ז אלף ומאה לא אמר כלל לפקודיהם:
ופקודיהם: בכל השבטים כתיב ״לפקודיהם״, רק בשבט מנשה ובנימין ונפתלי כתיב ״ופקודיהם״. והנה כבר ביארנו לעיל פסוק י״ד ולהלן (פסוק נ״ד) משמעות ״פקודות״ – הוא עסקיו, ולפי ערך עסקיו היתה חלוקת נחלתו לפי הטוב לפניו. ומשפחות מנשה ובנימין ונפתלי היו להם עסקים מחולקים יותר משארי שבטים, משום הכי כתיב בהו ״ופקודיהם״.
וכן יש שינוי באיזה שבטים דכתיב ״למשפחותם״ יתירה על כל השבטים. והוא, משום שהיה בהם חילוק משפחות יותר מהכתוב, אלא שלא זכו לשם שיהיו נכתבים בתורה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(לה) אֵ֣לֶּה בְנֵי⁠־אֶפְרַ֘יִם֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשׁוּתֶ֗לַח מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַשֻּׁ֣תַלְחִ֔י לְבֶ֕כֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַבַּכְרִ֑י לְתַ֕חַן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽתַּחֲנִֽי׃
These are the sons of Ephraim after their families: of Shuthelah, the family of the Shuthelahites; of Becher, the family of the Becherites; of Tahan, the family of the Tahanites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

יוחסין של אפרים – דברי הימים א ז׳:כ׳-כ״ז
אִלֵּין בְּנֵי אֶפְרַיִם לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְשׁוּתֶלַח זַרְעִית שׁוּתֶלַח לְבֶכֶר זַרְעִית בֶּכֶר לְתַחַן זַרְעִית תַּחַן.
These are the sons of Ephraim by their families: of Shuthelah, the family of Shuthelah; of Bekir, the family of Bekir; of Tachan, the family of Tachan.
אליןא בנוי דאפרים לזרעייתהון לשותלח זרעיתה דבנוי לשותלחי לבכר זרעייתה דבנוי דבכרי לתחן זרעייתה דבנוי דתחני.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
אילין בני אפרים לסכומהון לשותלח גניסת שותלח לבכר גניסת בכר לתחן גניסת תחן.
The Beni Ephraim, Shuthelah, Bekir, Tachan,
הַאֻלַאאִ בַּנֻו אִפרַאִיםַ לִעַשַׁאאִרִהִם עַשִׁירַתֻ אַלּשִׁתֻולַחִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּבִּכ׳רִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלתַּחַנִיִּיןִ
אלה הם בני אפרים, לפי משפחותם, משפחת השתולחיים ומשפחת הבכריים ומשפחת התחניים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

לשותלח – בני שותלח נחלקו לשתי משפחות אחת נקראת על שמו ואחת על עירן.
לשותלח, Shutelach's family was divided into two families one named after its head and the other after Eyran.
אלה בני אפרים – בבני אפרים כתיב אלה על שם אלה אלהיך ישראל שיצא ממנו ירבעם שעשה שני עגלים ולכן כתיב ג״כ כן אלה בבני דן ע״ש ויתן את האחד בדן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

אלה בני אפרים למשפחותם – הוא משום שהזכיר קודם מנשה ואפרים, לכן שייך לשון אלה. ובשבט דן כתיב ג״כ אלה בני דן למשפחותם, משום שבכל הפרשה כולה כתוב ה״י החנוכי, שחתם שמו על שבטי ישראל שלא שלטו בנשותיהן, והמה כולם מיוחסים, שאין השכינה שורה אלא על מיוחסים שבישראל, ואחת היתה ופרסמה הכתוב שלומית בת דברי למטה דן שהיא זונה, והמקלל הי׳ ממזר, לכן אמר אלה בני דן למשפחותם, שהם היו כשרים, ולמשפחות אביהם, שמשפחת אב קרויה משפחה. ודו״ק.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמשך חכמההכל
 
(לו) וְאֵ֖לֶּה בְּנֵ֣י שׁוּתָ֑לַח לְעֵרָ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הָעֵרָנִֽי׃
These are the sons of Shuthelah: of Eran, the family of the Eranites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראחזקונימנחת יהודהרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשפתי חכמיםמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְאִלֵּין בְּנֵי שׁוּתָלַח לְעֵרָן זַרְעִית עֵרָן.
And these are the sons of Shuthelah: of Heran,the family of Heran.
ואליןא בנוי דשותלח לערן זרעייתה דבנוי דערני.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואלין״) גם נוסח חילופי: ״ואליין״.
ואילין בני שותלח לערן גניסת ערן.
Heran the son of Shuthelah,
וַעַשִׁירַתֻ אַלּעִירַנִיִּיןִ מִן עִרַאןֻ בּןִ שֻׁוְתִילַחַ
ומשפחת הערניים, מן ערן בנו של שותלח.
ואלה בני שותלח וגומ׳ – שאר בני שותלח נקראו תולדותיהם על שם שותלח, ומערן יצאת משפחה רבה ונקראת על שמו, ונחשבו בני שותלח לשתי משפחות. צא וחשוב ותמצא בפרשה זו חמשים ושבע משפחות, ומבני לוי שמנה, הרי ששים וחמש, וזהו שנאמר: כי אתם המעט וגו׳ (דברים ז׳:ז׳)א – ה׳ אתם חסירין מכל משפחות העמים שהם שבעים. אף זו הבנתי מיסודו של ר׳ משה דרשן, אך הוצרכתי לפחות ולהוסיף בדבריו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה נוסף כאן: ״ה״י מעט״.
ואלה בני שותלח וגו' AND THESE ARE THE SONS OF SHUTHELAH etc. – As for the other sons of Shuthelah their offspring were called after Shuthelah's name; but out of Eron there issued a large family which was therefore called after his own name so that the children of Shuthelah were reckoned as two different families (the family of Shuthelah and the family of Eron). – Go and reckon and you will find in this section fifty seven families, and of the sons of Levi eight, so that there are sixty five in all. This is the meaning of what is said: "For you are the least (המעט) [of all the peoples etc.]" (Devarim 7:7). The word המעט may be taken to signify: you are five (ה) less (מעט) than the families of all the nations, who are seventy in number. This, also, I understand from the work of R. Moshe the Preacher, only that I have been compelled to omit from or add to his words.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

ואלה בני שותלח – פירש ר״ש צא וחשוב כולם ותמצא בפרשה זו חמשים ושבע משפחות ומבני לוי שמנה וכו׳. חז״ק: הרי אין בפרשה זו ממשפחת לוי רק ה׳ משפחות ומחצה.
ואלה בני שותלח, "and these are the sons of Shutelach, etc.; Rashi invites us to count all the families listed arriving at a count of 57 families for the 12 (13) tribes of plus eight families from the tribe of Levi. Actually, a look at our portion shows that the tribe of Levi comprised only 5 and a half families.
ואלה בני שותלח – פירש״י צא וחשוב ותמצא בפ׳ זו נ״ו משפחות וכו׳ מבני לוי וכו׳. וקשה לחזקוני שהרי אין בפרשה זו מבני לוי אלא משפחות ושליש משפחה כמו שפירש״י לעיל צ״ע לא הבנתי קושיא זו שהרי יש עוד כאן משפחות גרשוני קהת ומררי הרי ח׳. וא״ת הרי כבר נמנו משפחות בניהם לבני חברוני ומחלי ומושי ועמרמי. ואם כן הם בכללם ולמה נחלקה משפחה אחת לשנים. וי״ל דגרשוני וקהתי ומררי היו להם בנים אחרים ועל שמם נקראו משפחת. ואם כן אין בכלל אלו ה׳ משפחות בניהם לבני חברוני מחלי ומושי ועמרמי. ותדע דאי לאו בכלל אלו אם כן אין בשבט לוי רק ג׳ משפחות עמרם וקהת ומררי כי טוב יותר לקרא למשפחות על שם האבות מלקרותם על שם הבנים. וכן בכל מקום בפ׳ זו שאתה מוצא משפחות אבות ומשפחות בנים אין לו בכלל אלו דאם לא כן לא תמצא בשאר שבטים רק מ״ח משפחות. ורש״י פי׳ שהם נ״ו אלא ע״כ כדפרישית והעד לדברי מה שפירש״י גבי לישוב. עד״י ב״א.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

שאר בני שותלח וגו׳. זה לשון רש״י, ורוצה לפרש למה נקראת משפחה על שם בני בנים כמו שפירש לעיל:
The other sons of Shuselach… This is Rashi's own language. He wishes to explain why a family was called after a grandchild [of one of the tribes] as explained above.
ואלה בני שותלח לערן – כבר בארתי זה בפי׳ דה״א (ז׳ כ׳ כ״ג) ששם באר שבני שותלח כלם נהרגו בחיי שותלח ואפרים אביו מאנשי גת, ושותלח בא אל אשתו ותהר ותלד בן ותקרא את שמו בריעה כי ברעה היתה בביתו, ובארתי שם שזה הוא ערן הנזכר כאן שהפכו שם רע לשם ער, ולהבדיל בינו ובין שם ער בכור יהודה קראו ערן, ור״ל תחלה היה לשותלח משפחת השותלחי ואחר שנהרגה משפחה זאת אלה בני שותלח לערן משפחת הערני:
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראחזקונימנחת יהודהרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשפתי חכמיםמלבי״םהכל
 
(לז) אֵ֣לֶּה מִשְׁפְּחֹ֤ת בְּנֵי⁠־אֶפְרַ֙יִם֙ לִפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת אֵ֥לֶּה בְנֵי⁠־יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃
These are the families of the sons of Ephraim according to those who were numbered of them, thirty-two thousand five hundred. These are the sons of Joseph after their families.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִלֵּין זַרְעֲיָת בְּנֵי אֶפְרַיִם לְמִנְיָנֵיהוֹן תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וַחֲמֵישׁ מְאָה אִלֵּין בְּנֵי יוֹסֵף לְזַרְעֲיָתְהוֹן.
These are the families of the Beni-Ephraim, the number of whom was thirty-two thousand five hundred. These are the sons of Joseph by their families.
אליןא זרעייתה דבנוי דאפרים לסכומיהון תלתין ותרין אלפין וחמש מאווןב אלין בנוי דיוסף לזרעייתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
אילין גניסת בנוי דאפרים לסכומהון {תלתין} (עשרין) ותרין אלפין וחמש מאה איליין בנוי דיוסף לגניסתהון.
their numbers thirty-two thousand five hundred.
פַכַּאןַ עַדַדֻ עַשַׁאאִרִ בַּנִי אִפרַאִים את׳נַאןַ וַתַּ׳לַאתֻ׳וןַ אלפַא וַכַ׳מסֻמִאַתֹ הַאֻלַאאִ בַּנֻו יֻוסִףַ לִעַשַׁאאִרִהִם
והיה מניין בני משפחות בני אפרים, שלושים ושניים אלף וחמש מאות, אלה הם בני יוסף, לפי משפחותם.
פס׳: אלה בני אפרים שנים ושלשים אלף וחמש מאות1חסרו מהם שמונת אלפים:
1. אלה בני אפרים וכו׳. ולהלן ב״פ במדבר ארבעים אלף וחמש מאות חסרו ח׳ אלפים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלהכל
 
(לח) בְּנֵ֣י בִנְיָמִן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְבֶ֗לַע מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַבַּלְעִ֔י לְאַשְׁבֵּ֕ל מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַשְׁבֵּלִ֑י לַאֲחִירָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הָאֲחִירָמִֽי׃
The sons of Benjamin after their families: of Bela, the family of the Belaites; of Ashbel, the family of the Ashbelites; of Ahiram, the family of the Ahiramites;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירלב״גאברבנאלר׳ י״ש ריגייומלבי״םעודהכל
בְּנֵי בִנְיָמִין לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֶלַע זַרְעִית בֶּלַע לְאַשְׁבֵּל זַרְעִית אַשְׁבֵּל לַאֲחִירָם זַרְעִית אֲחִירָם.
The sons of Benjamin by their families: of Bela, the family of Bela; of Ashbal, the family of Ashbal; of Ahirarn, the family of Ahiram;
בנוי דבנימן לזרעייתהון לבלע זרעייתה דבנוי דבלעי לאשבל זרעייתה דבנוי דאשבלי לאחירם זרעייתה דבנוי דאחירמי.
בנוי דבנימין לגניסתהון לבלע גניסת בלע לאשבל גניסת אשבל לאחירם גניסת חירם.
The families of Benjamin, Bela, Ashbel, Ahiram,
בני בנימין למשפחותם1והלא עשרה בנים היו לבנימין כשירד למצרים, שנאמר ובני בנימין בלע ובכר וגו׳ (בראשית מ״ו:כ״א), ולמה חסרו מחצה, לפי שאתה מוצא כשנתקשית אמו בלידתה אותו וחשבה שהוא ימות, שלא יהיה בן של קיימא, וקראה אותו בן אוני, כלומר שהיה מתאונן והולך, אבל אביו קרא לו בנימין בן מיומן, ועמד לו שמו ששם לו אביו, שלא יחסרו בניו עד מלחמת הלוים, והיכן עמד לו שם אמו במעשה פלגש בגבעה, שלא נשאר מכלם אלא שש מאות, אבל במיתת אהרן מתו החמשה בשביל דברי אביו שקראו בנימין.
2ודע שאחירם האמור כאן הוא אחי האמור להלן, ולפי שקראו בנימן על שם יוסף שהיה רם ממנו, ולכך קראו כאן אחירם.
3ושפיפם האמור כאן הוא מפים האמור להלן, ולכך קרא למופים שפיפם שמפיו היה שפוי.
1. והלא עשרה בנים היו לבנימין כשירד למצרים. זה הביא רש״י בשם ר׳ משה הדרשן.
2. ודע שאחירם האמור כאן הוא אחי האמור להלן. ר״ל אחירם הנאמר בפסוק ל״ח הוא הוא אחי האמור להלן ר״ל בבראשית מ״ו כ״א: וזה מובא גם ברש״י.
3. ושפיפם האמור כאן הוא מפים האמור להלן. ר״ל שפיפם הנאמר בפסוק ל״ט הוא מפים לעיל בראשית מ״ו כ״א, וזה מובא גם ברש״י.
בַּנֻו בִּניַאמִיןַ לִעַשַׁאאִרִהִם עַשִׁירַתֻ אַלּבַּלעִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּאַשׁבִּלִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּאַחִירַמִיִּיןִ
בני בנימין, לפי משפחותם, משפחת הבלעיים ומשפחת האשבליים ומשפחת האחרמיים.
לאחירם – הוא אחי שירד למצרים. ולפי שנקרא על שם יוסף שהיה אחיו ורם ממנו, קראו אחירם.
לאחירם OF AHIRAM – He is identical with Ehi (אחי) who went down to Egypt (Bereshit 46:21), and because he was called after Yosef's name (Sotah 36b), who was his (Benjamin's) brother (אח) and greater, (רם) than he, he was also called Achiram.
פס׳: בני בנימן – לא נזכרו בכאן גרא ונעמן אחי וראש וארודי. מלמד שלא הוציאו משפחות. מופים הוא שפופם כי השופי הוא מיופה:
(לח-מא) אין זכר למשפחות חמשה בנים לבנימין, והם: בכר וגרא ונעמן וראש וארד (בראשית מ״ו:כ״א).
(לח) לאחירםא – הוא אחי (בראשית מ״ו:כ״א).
א. בכ״י פריס 177: אחירם.
(38-41) No mention is made of the family of the following five sons of Benjamin: Becher, Gera, Naaman, Rosh, and Ard.⁠1
(38) OF AHIRAM.⁠2 Ahiram3 is the same as Ehi.⁠4
1. See Gen. 46:21.
2. There is a discrepancy between the sons of Benjamin as given in verses 38-40 and those given in Gen. 46:21. Hence Ibn Ezra's comments.
3. In our verse.
4. In Gen. 46:21.
לבלע – בני בלע נחלקו לשלש משפחות אחת נקראת על שמו והשתים על ארד ונעמן (במדבר כ״ו:מ׳).⁠1
לאחירם – הוא אחי.⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור במדבר כ״ו:ד׳.
2. בדומה ברש״י באבן עזרא ובר״י בכור שור.
לבלע, to Bela, etc;⁠" the sons of Bela were divided into three families, one named after its founder, two after Arad and Naamon,
לאחירם, he is identical with Ehi.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

בני בנימן – בפרשת ויגש מונה עשרה בנים לבנימין בבואו למצרים והם בלע ובכר ואשבל גרא ונעמן אחי וראש מפים וחפים וארד, וכאן הוא מונה רק חמשה, והם בלע, אשבל, אחירם (הוא אחי), שפופם (הוא מפים), חופם (הוא חפים), ונחסרו בכר גרא נעמן וראש וארד, כי מה שהוא מונה להלן (פסוק מ׳) משפחת הארדי ומשפחת הנעמי הם בני בלע בן בנימין, ואולם יתכן כי נעמן וארד אשר נמנו בבני בנימין בפרשת ויגש הם בני הבכור בלע כמו שמפורש כאן, וכן ימנה בדברי הימים (א׳ ח׳ ג׳), ומנהג הכתוב לעשות בני בנים כבנים כמו שכתוב את לבן בן נחור (בראשית כ״ט ה׳), והוא היה בן בתואל בן נחור, וכתוב בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם ועוץ וחול וגתר ומשך (ד״ה א׳ א׳ י״ז), והנה אלה ארבעתם האחרונים בני בניו, אעפ״י שלא עשה כן בבני פרץ ובני בריעה, אולם נולדו על ברכי בנימין ויחשבם לו, כדרך ואלה תולדות אהרן ומשה, או בעבור שהיו בני בנימין רבים שהיו שמונה נופל המיעוט לרוב:
בני בנימן למשפחותם – בפ׳ ויגש חשב בני בנימין בלע ובכר ואשבל גרא ונעמן אחי וראש מפים וחופים וארד, ומבואר מפה שנעמן וארד הם בני בלע בני בניו של בנימין, וי״ל כמ״ש הרמב״ן שנעמן וארד בניו של בנימין מתו בלא בנים ויבם בלע את נשותיהם וקרא שם בניו נעמן וארד ע״ש המתים, ונחשבו בין בני בנימין מצד היבום להקים שם המת, והם באמת בני בלע, וי״ל שמ״ש בלע ובכר – הוא שם אחד ר״ל בלע הבכור כמ״ש בדה״א ח׳ את בלע בכורו והוא טעם להיבום מצד שהיה הבכור, וכן י״ל מש״ש אחי וראש הוא שם א׳ ר״ל אחירם, אחי ראש ר״ל אחי רם, כי ראש ורם ענין אחד, ולפ״ז לא נשאר רק גרא שלא היה למשפחה בפ״ע:
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירלב״גאברבנאלר׳ י״ש ריגייומלבי״םהכל
 
(לט) לִשְׁפוּפָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּפָמִ֑י לְחוּפָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַחוּפָמִֽי׃
of Shephupham, the family of the Shuphamites; of Hupham, the family of the Huphamites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצררלב״גאברבנאלשפתי חכמיםעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לח]

לִשְׁפוּפָם זַרְעִית שְׁפוּפָם לְחוּפָם זַרְעִית חוּפָם.
of Shefuphim, the family of Shefuphim; of Hupham, the family of Hupham.
לִשְׁפוּפָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּפָמִי לְחוּפָם מִשְׁפַּחַת הַחוּפָמִי
לְשׁוּפָם זַרְעִית שׁוּפָם (נ״א לִשְׁפוּפָם זַרְעִית שְׁפוּפָם) לְחוּפָם זַרְעִית חוּפָם
ת״א הפסיד את דרוש הרוקח
שְׁפוּפָם וחוּפָם הם מֻפִּים וְחֻפִּים בני בנימין מזרע רחל.⁠1 וכתב הרוקח שבפסוקנו ״לִשְׁפוּפָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּפָמִי לְחוּפָם מִשְׁפַּחַת הַחוּפָמִי״ יש ו׳ תיבות ובכל תיבה מופיעה האות פ״א והאות מ״ם, ללמדנו שרחל תפסה פלך השתיקה ועל זה מרמז הפ״א, ובניה זכו למלוכה הנרמזת באות מ״ם.⁠2 אמנם דרוש זה תואם ללשון המקרא בלבד אך לא ללשון התרגום שבו אין מ״ם ופ״א בכל שש התיבות.
1. כרש״י: ״לשפופם – הוא מופים, על שהיה יוסף שפוף בין האומות״.
2. ואף בעל הטורים דורש באופן דומה התואם רק למקרא ולא לתרגום: ״ויש פ״א בכל תיבה ותיבה, לומר שהיה לבנימין פה ולא גלה על אחיו במכירת יוסף (ב״ר עא ה)״.
לשפופם זרעייתה דבנוי דשפופמי לחופם זרעייתה דבנוי דחופמי.
לשפופם גניסת שפופם לחופם גניסת חופם.
Shephuphia
וַעַשִׁירַתֻ אַלשֻּׁוְפַמִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּחֻפַמִיִּין
ומשפחת השופמיים ומשפחת החופמיים.
שפופים – הוא מופים, על שם שהיה יוסף שפוף בין האומות.
לשפופם OF SHEFUFAM – he was identical with Muppim, but was so called also after Yosef because Yosef became enfeebled (שפוף) through his sufferings among the nations.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לח]

שפופם – הוא מפים, וחופם הוא חופים (בראשית מ״ו:כ״א).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 38]

Shephupham1 is the same as Muppim,⁠2 and Hupham3 is the same as Huppim.⁠4 The Ard and Naaman mentioned in our verse are the sons of Bela.⁠5
1. In verse 39.
2. In Gen. 46:21.
3. In verse 39.
4. In Gen. 46:21.
5. Whereas the persons bearing the same names mentioned in Gen. 46:21 are the sons of Benjamin.
לשפופם – הוא מופים.⁠1
לחופם – הוא חופים,⁠2 ומתו מבניו של בנימין חמשה בכר גרא ונעמן ראש וארד. הוא שפר״ש לעיל וחמש משפחות משבט בנימין בטלו ונשתיירו לו שבע משפחות החמש מחמש בניו והשתים משני בני בניו.
1. בדומה ברש״י ובאבן עזרא.
2. שאוב מאבן עזרא.
לשפופם, he is identical with מופים, in Genesis 46,21.
לחופם, he is identical with חופים, in the verse just quoted. Five of Binyamin's sons had died, i.e. בכר, גרא, נעמן, ראש and ארד. This is what Rashi had referred to on verse 13, when he wrote that 5 of Binyamin's family were extinct.
משפחת השופמי – ע״ש דדרשינן יש פה, שלא גילה מכירת יוסף, לכן חיסר כאן פ״א שלא כתוב השפופמי ובדברי הימים קראו שפיפון, ע״ש נחש עלי דרך דאמרינן שמת בעטיו של נחש, הר״ר אליעזר.
לשפופם משפחת השופמי – היל״ל השפופמי רמז שמת בנימין בעטיו של נחש שנאמר בו הוא ישופך ראש. ויש בפסוק זה פ״א בכל תיבה ותיבה לומר שהיה לו פה ולא גלה על אחיו במכירת יוסף.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

שפוף בין האומות. שפוף לשון מרחף:
Being humbled among the nations. שפוף ["humble"] has the connotation of hovering [just above the ground].
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצררלב״גאברבנאלשפתי חכמיםהכל
 
(מ) וַיִּהְי֥וּ בְנֵי⁠־בֶ֖לַע אַ֣רְדְּ וְנַעֲמָ֑ן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הָֽאַרְדִּ֔י לְנַֽעֲמָ֔ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽנַּעֲמִֽי׃
The sons of Bela were Ard and Naaman: the family of the Ardites; of Naaman, the family of the Naamites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקוניטור הפירוש הארוךרלב״גאברבנאלהכתב והקבלהנצי״במשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לח]

וַהֲווֹ בְנֵי בֶלַע אַרְדְּ וְנַעֲמָן זַרְעִית אַרְדְּ לְנַעֲמָן זַרְעִית נַעֲמָן.
And the sons of Bela, Arede and Naaman; the family of the Aredi; and of Naaman, the family of Naaman.
וַיִּהְיוּ בְנֵי בֶלַע אַרְדְּ וְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הָאַרְדִּי לְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הַנַּעֲמִי
וַהֲווֹ בְּנֵי בֶלַע אַרְדְּ (ח״נ אֲרוֹדִי) וְנַעֲמָן זַרְעִית אַרְדְּ לְנַעֲמָן זַרְעִית נַעֲמָן
עיין לעיל פס׳ ה׳.
והוון בני בלע ארד ונעמן זרעייתה דבנוי דארדי לנעמן זרעייתה דבנוי דנעמיא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דנעמי״) גם נוסח חילופי: ״{דנע}⁠מן״.
והוו בנוי דבלע ארד ונעמן לארד גניסת ארד לנעמן גניסת נעמן.
(the sons of Bela, Ared and Naaman),
ויהיו בני בלע ארד ונעמן – ולמה חשב לבני בלע בתי אבות ולא נולדו בארץ כנען, 1אלא מכאן אתה למד שמעוברת יצאה מהם כשירד בלע אביהם למצרים, ותאומים היו, ולא נולדו בדרך עד שנכנסו למצרים, שאם נולדו בטרם הכנסתן למצרים, היה חושבן בכלל, כשם שחשב לאלו, וכבר בכלל השבעים היו, ללמדך אפילו אותן שנתעברו בארץ, אעפ״י שלא נולדו שם, זכו להיות בתי אבות.
2לדן לא היה לו אלא בן אחד והורד למצרים ושמו חושים ואף הנה אינו חושב אותו אלא בית אב אחד [שוחם] הוא חושים, ולמה נקרא שמו חושים שהיה לו בנים 3כחושים של קנים.
4דבר אחר: ולמה נקרא חושים [שוחם] שהיה שחור בגופו 5והיה כבד אוזן.
לאשר כשירדו למצרים היו לו ששה בנים (בראשית מ״ו:י״ז), והוא אינו חושב אלא חמשה, שחסר משפחת ישוה. 6ומפני מה מחשב לכל בתי [אבות] ה׳ בראשם וי, בסופם, וכענין זה אינו מחשב בימנה (פסוק מד), לפי שהיו המצריים אומרים בנפשותיהם אלו ישראל בגופם היו הם משליטים, ובנשותיהן לא היו מושלים, והיו מונים אותם לפיכך הטיל הקב״ה ה׳ בראש שמותם וי׳ בסוף שמותם, לומר לך יה מעיד עליהם שהכל בני אבותיהם, הדא הוא דכתיב ששם עלו שבטים שבטי יה (תהלים קכ״ב:ד׳) אבל הרשעים אינו חפץ בקילוסם, שנאמר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו׳ (תהלים נ׳:ט״ז), אבל ימנה, לפי שהיה י׳ בראש שמו וה׳ בסוף שמו הוא יה.
1. אלא מכאן אתה למד שמעוברת יצאה מהם כשירד בלע אביהם למצרים. זה הביא רש״י בשם רבי משה הדרשן.
2. לדן לא היה אלא בן אחד והוריד למצרים ושמו חושים. כאן נאמר שוחם. ובבראשית מ״ו כ״ג נאמר ובני דן חושים, וכן רש״י הביא לשוחם הוא חושים.
3. כחושים של קנים. בגמ׳ ב״ב קמ״ג ע״ב ובני דן חושים שהיו מרובין כחושים של קנה, ופירש הרשב״ם כחושים של קנה שגדילים הרבה ביחד.
4. דבר אחר: ולמה נקרא חושים שהיה שחור בגופו. תקנתי ולמה נקרא חושים שוחם שהיה שחור בגופו, כי שחום פי׳ שחור עיין ערוך ערך שחם.
5. והיה כבד אוזן. בגמ׳ סוטה י״ג ע״א חושים בריה דדן יקירן ליה אודניה, פירש רש״י כבדו אזניו משמוע, ועיין ב״ר פצ״ג אות ח׳, ושאג יהודה בקול גדול והלך קולו ד׳ מאות פרסה עד ששמע חושים בן דן.
6. ומפני מה מחשב לכל בתי אבות ה׳ בראשם ויו״ד בסופם כו׳. זה הביא גם רש״י (בראשית מ״ו ה׳) ולקח דבריו מדברי רבי משה הדרשן שהביא שלש פעמים בפרשה. ועין בפסיקת, דר״כ פיסקא ויהי בשלח ודף פ״ב ע״ב ופ״ג ע״א תמצא קצת מדרשא הלזו. וע״ש בהערות שלי.
עַשִׁירַתֻ אַלּאַרדִייןִ וַעַשִׁירַתֻ אלנַּעַמִיִּיןִ מִן בִּילַע
משפחת הארדיים ומשפחת הנעמיים מן בלע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לח]

ואלה ארד ונעמן – הם בני בלע.
ויש אומרים: כי ארד ונעמן הם יורדי מצרים, והם בני בלע בן בנימין.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 38]

Others say that Naaman and Ard1 were among those who descended to Egypt and that they are the sons of Bela the son of Benjamin.⁠2
1. Mentioned in our verse.
2. In other words, they and the Naaman and Ard mentioned in Genesis are one and the same. However, Scripture omitted their father's name in Genesis.
בני בלע ארד ונעמן – בלע קרא לשני בניו שמות לזכרון לשני אחיו.
בני בלע ערד ונעמן, the sons of Bela, Ard and Naamon; Bela had named his two sons in commemoration of two of his brothers who had died.
ויהיו בני בלע ארד ונעמן – מה שהביא רש״י דברי ר׳ משה הדרשן שירדה אמן למצרים כשהיא מעוברת מהן ופרש״י שלכך אמר ר׳ משה הדרשן שירדה אמן למצרים כשהיא מעוברת מפני שהוקשה לו שמנאן לראשי משפחות שהרי אינו מונה ראשי משפחות אלא מיורדי מצרים. וכתב הרמב״ן אם היה אפשר לומר כן שירדו אלו למצרים לא היה קשה לר׳ משה על שמנאן ראשי משפחות שאפשר שיצאו מאלו משפחות גדולות לעצמן ולכך מייחס אותם על שמם אבל זה הוא שקשה שאם נולדו ארד ונעמן לבלע בן בנימן אחרי רדתו למצרים לא היו ראויים להימנות שם למשפחות ואם ירדו למצרים היו יותר מע׳ נפש כי אז היו בני בנימין עשרה ואלו בני בלע שנים ולכך א״ר משה שירדה אמן מעוברת מהן ולכך לא מנאם מכלל השבעים וכאן חושב אותם בנולדים. ונצטרך עוד לומר כי יוכבד נולדה בין החומות ביום הכנסם שם ולכך מזכיר אותה שם בכלל ע׳ נפש ואלו לא נולדו אלא אחר זמן בהתיישבם שם. וכל זה דוחק הוא. ונוכל לומר כי ארד ונעמן בני בנימין מתו במצרים בלא בנים ובלע רצה להקים שם לאחיו וקרא בניו על שם אחיו המת ואולי היה יבם בנשותיהם כי הוא הבכור והיו ארד ונעמן בני בלע לראשי משפחות להקים שם לארד ונעמן בני בנימין והיו מיורדי מצרים. והנכון כי ארד ונעמן אשר מונה בפרשת ואלה שמות בבני בנימין הם בני בלע כאשר מפורש כאן וכן מונה אותם בדברי הימים ודרך הפסוק לעשות בני הבנים כבנים כמו שאמר את לבן בן נחור ואע״פ שלא עשה כן בבני פרץ ובני בריעה אולי יולדו על ברכי בנימין ויחשבם לו כדרך ואלה תולדות אהרן ומשה או שהיו בני בנימין רבים שהיו ח׳ וטופל המיעוט לרוב. ועל דרך הסברא יתכן עוד שנאמר שאינו מונה במשפחות ליורדי מצרים לבדם כי גם בנולדים במצרים מונה משפחות כמו שאמר באפרים ומנשה שאין טעם לומר שבאלו לבד מונה משפחות בעבור שהיו במצרים שא״כ מעת שירדו למצרים היה לו למנות כולן במספר אחד ויעשה משפחות משבעים נפש שנמנו בשעת הירידה אלא אף באותן שנולדו במצרים עושה ראשי משפחות [יותר מבאחרים] והענין כך הוא שהיה מנהג בישראל לעשות להם ראשי בתי אבות שיתייחסו כל יוצאי יריכו אל האיש ההוא לכבודו כאשר קורין היום ן׳ עזרה ן׳ שושאן ומאת שבאו למצרים ופרו ורבו העמידו להם ראשי משפחות להתיחס עליהם ואולי התחילו זה הענין במצרים שלא יתערבו בגוים ויהיו נכרים וידועים לשבטיהם ומאז היה זה לחוק לישראל ועל כן אלו הנזכרים כאן למצרים איש איש לראש בית אבותיו משפחתו מתיחסת אליו ולכן מנה בבני מכיר משפחת המכירי ומשפחת הגלעדי בנו ומשפחת האיעזרי והחלקי בניו ואחיהם וכן בני יהודה ואפרים כי היו הבנים האלה הנזכרים גדולים ונכבדים והיו לראש וקראו המשפחה על שמם ולא כמו שפרש״י בעבור שהיו למשפחות רבות כי כולם היו משפחות רבות שנאמר פרו וישרצו וגו׳ אלא בעבור ששמו להם ראש כמו שפרשתי ורוב המשפחות בהיותם במצרים היו מתייחסות אל היורדים למצרים על שם אבותם הנכבדים והשאר עשו להם ראשי משפחות מן הנולדים שם בקרוב ולכן יהיה רוב הנזכרים כאן מיורדי מצרים והנה יהיה ייחוס המשפחות האלה ליוצאי מצרים כי שם תיקנו אותם:
ויהיו בני בלע ארד ונעמן, "The sons of Bela were Ard and Naaman.⁠"
[Our author refers to a Rashi on verse 36 in which Rashi quoted Rabbi Moshe Hadarshon who tried to account for the 5 missing families when we compare with the seventy members of Yaakov's family that descended to Egypt and who are presumed to be the counterpart of the 70 families of the nations at large enumerated in Parshat Noach as the backbone of mankind. You will note that of the 10 sons of Binyamin enumerated in Parshat Vayigash 46,21, only 5 are appearing in our verse. Rabbi Moshe Hadarshon is quoted as saying that Ard and Naamon may have been in their mother's womb at the time Yaakov traveled to Egypt, so that their inclusion in the families to whom land would be distributed would pose no problem, is itself problematic, as are other aspects. I will now continue to let the author speak. Ed.]
As to Rashi's quoting Rabbi Moshe Hadarshon that Ard and Naaman descended with Yaakov to Egypt, while their mother was pregnant with them, he does so because he could not reconcile their being listed as heads of families, seeing only people who immigrated to Egypt are considered as such.
Nachmanides writes that if it had been possible to argue that these two had indeed immigrated to Egypt at that time, Rabbi Moshe Hadarshon would not have faced any problem at all. As it is, if these two had been born prior to arrival of their fathers in Egypt, the Torah should have listed 72 descendants of Yaakov traveling, not 70, seeing that at that time 10 sons of Binyamin were alive. On the other hand, if they were born after arrival of their mother or father in Egypt, how could they qualify as heads of families that were entitled to a share in the land of Israel under that heading? This is why Rabbi Moshe Hadarshon concluded that they were in the womb of their mother while their mother traveled with her family to Egypt. If we accept this, we need also to accept the notion that Yocheved was born at the entrance to the gates of Egypt, so that she was included in the number 70 that without her is not complete. All of these explanations are extremely forced and difficult if not impossible to substantiate.
We may say that Ard and Naamon, the real sons of Binyamin, died in Egypt after having married but before having had children, so that the levirate marriage was performed on their widows and the first child of each of these marriages was named after their deceased father. Seeing that their fathers had been of the family members of Yaakov descending to Egypt, they inherited the right to be regarded as founding members of the people in the distribution of shares in the land of Israel.
The correct interpretation is that Ard and Naamon who had been listed in Parshat Shemot [there is no such in the Book of Exodus, I presume what is meant is Genesis Ed] as part of the 70 were in fact grandsons of Binyamin, as they are described here where they are listed as sons of Binyamin's firstborn son Bela. They are listed similarly in Chronicles I [Ard appears there as Adar Ed.] On the other hand, we must remember that grandsons are often described as sons in the Bible. The best known example may be Genesis 29,5 where Lavan is described as the son of Nachor although we have met him as the son of Betuel, (Genesis 24,9) who was a son of Nachor.
If we were to reconstruct history on the basis of what is logical, we must remember that the whole subject of distribution of the land is not dealt with only in terms of who arrived in Egypt and when, but also in terms of who left Egypt and at what age. The enumerating of "families,⁠" משפחות, is not restricted to the ones who existed prior to the descent into Egypt. Examples are the families of Ephrayim and Menashe, whose founders were born in Egypt. It was an old established custom among the Israelites to establish family heads, a custom not as much in evidence among other tribes. It was a source of pride for the descendants of such family heads (founders) to be able to number themselves as members of their respective families. This custom intensified ever since after the Israelites settled in Egypt they began to multiply at an accelerated rate. It became a sort of unwritten law for everybody to know and treasure and correctly trace his ancestry. In view of the enormous growth of the Jewish people during the years they stayed Egypt, the only way to preserve such identities through a number of generations was to know who the founding father of the family had been. Those who were able to trace themselves back to Yaakov in Canaan did so, others traced themselves back to the most distant founding father that could be established with certainty, even if the founding father of that family did not date back to the period prior to the descent of Yaakov to Egypt. The fact is that most of the families mentioned here were able to trace themselves back to the period preceding Yaakov's descent to Egypt.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ארד ונעמן – אינם נעמן וארד שנחשבו בויגש לבני בנימין, כי אלה נפלו במלחמה שנלחמו כשחזרו מהר ההר כידוע, ולפי שנחסרו מבני בנימין השלימם כאן בבני בלע, וחסר עוד כאן מבנימין שלשה גרא בכר ראש, ומשמעון חסר אחד והוא אהד, וכן מאשר חסר אחד והוא ישוה, ובויגש נחשבו בכלל שבעים נפש, ושאר משפחות הכתובים כאן שאינם בויגש אינם חסרים רק נשתנו שמותיהם ודרשום רבותינו, וחשב כאן שמונה בני מנשה וארבע בני אפרים שלא נחשבו בויגש למשפחות הם משלימים השנים עשר שבטים עצמם שנחשבו שם בויגש, הרי בין כולם ישנם כאן ס״ה משפחות. וחסרים חמשה לשבעים, וזהו שאמרו כי אתם המעט, ה׳ מעט משבעים, וחמשה החסירים נשלמו בחמשה משפחות לוי שחישבם כאן (פ׳ נ״ח) יתר על חשבון שבויגש והם לבני חברוני מחלי משי קרחי, (מדברי הגר״א במהדורא תליתאה דבלק, והלשון שם מגומגם קצת, ע״ש).
ויהי בני בלע: פירש רש״י בשם ר׳ משה הדרשן (בפסוק כ״ד), שירדה אמן למצרים כשהיתה מעוברת מהם, לכך נחלקו למשפחות כחצרון וחמול. פירוש, שהני שנחשבו למשפחות בפני עצמן היו כולם נולדים בארץ ישראל, ונהגו בהם סלסול. והא שבני יוסף נמנו כמה מבני בניהם למשפחות, משום דבני יוסף גם כן נולדו במצרים, משא״כ כל השבטים. וא״כ היה קשה מדוע נחשבו בני בלע שלא נולדו בארץ ישראל מדלא נחשבו בשבעים נפש שבאו למצרים, משום הכי יישב שמ״מ נתעברה אמם בהם בארץ ישראל.
אבל הראב״ע כתב בשם י״א, שהם נעמן וארד שכתובים בבני בנימין המה בני בלע.
והעיקר כמו שכתב הרמב״ן שנעמן וארד בני בנימין שנכנסו למצרים מתו בלי זרעא קיימא, ויבם בלע הבכור נשותיהם, שהרי כבר נהגו בענין יבום כמבואר בבני יהודה, והיו זרעו מתחילה ארד ואח״כ נעמן, על שם המתים, משום הכי אע״ג שנולדו במצרים נחשבים כיורדי מצרים. ובזה אפשר ליישב מה שלא כתיב ״לארד משפחת הארדי׳, דבאמת לא נקרא ׳ארד׳, שהרי אין הדין להקרא בזה השם ממש, אלא זרעו ומשפחתו נקראו על שם המת ׳ארדי׳.
ויהיו בני בלע ארד ונעמן – שבפ׳ ויגש נאמר שלבנימין היה בן ארד, רק שהם לא העמידו רק מתי מספר ונכללו ונבללו במשפחת ארד בן בלע, לכן לא כתוב לארד משפחת הארדי, שגם בני ארד בן בנימין היו במשפחה זו. ופשוט.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקוניטור הפירוש הארוךרלב״גאברבנאלהכתב והקבלהנצי״במשך חכמההכל
 
(מא) אֵ֥לֶּה בְנֵי⁠־בִנְיָמִ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
These are the sons of Benjamin after their families; and those who were numbered of them were forty-five thousand six hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארלב״גאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִלֵּין בְּנֵי בִנְיָמִין לְזַרְעֲיָתְהוֹן וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשֵׁית מְאָה.
These are the sons of Benjamin after their families, and their number forty-five thousand six hundred.
אליןא בנוי דבנימן לזרעייתהון לסכומיהון ארבעין וחמשה אלפין ושית מאוון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
איליין בנוי דבנימן לגניסתהון וסכומהון ארבעין וחמשא אלפין ושית מאה.
forty-five thousand six hundred.
פַכַּאןַ עַדַדֻ עַשַׁאאִרִ בִּניַאמִיןַ כַ׳מסַתֹ וַאַרבַּעֻוןַ אלפַא וַסִתֻּמִאַתֹ
והיה מניין בני משפחות בנימין, ארבעים וחמשה אלף ושש מאות.
פס׳: ופקודיהם חמשה וארבעים אלף ושש מאות1(חסרו) מפקודי מדבר סיני עשרת אלפים ומאתים:
1. ופקודיהם מ״ה אלפים. ו׳ מאות וב״פ במדבר לה׳ אלפים ד׳ מאות עדפו עשרת אלפים ומאתים כצ״ל ובכאן משובש:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 38]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארלב״גאברבנאלהכל
 
(מב) אֵ֤לֶּה בְנֵי⁠־דָן֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לְשׁוּחָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּחָמִ֑י אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת דָּ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃
These are the sons of Dan after their families: of Shuham, the family of the Shuhamites. These are the families of Dan after their families.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הארוךרלב״גאברבנאלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשהואיל משהמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

יוחסין של דן – בראשית מ״ו:כ״ג
אִלֵּין בְּנֵי דָּן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְשׁוּחָם זַרְעִית שׁוּחָם אִלֵּין זַרְעֲיָת דָּן לְזַרְעֲיָתְהוֹן.
These are the children of Dan, after their families: of Shuham, the families of Shuham.
אליןא בנוי דדן לזרעייתהון לשוחם זרעייתה דבנוי דשוחמי אלין זרעייתה דבנוי דדן לזרעייתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
אילין בנוי {דדן} (דגד) לגניסתהון לשוחם גניסת שוחם אילין גניסת דן לגניסתהון.
The Beni Dan, the families of Shuham,
וַבַּנֻו דַאןַ לִעַשַׁאאִרִהִם עַשִׁירַתֻ אַלשֻּׁוְחַמִיִּיןִ וַמַא תַּעַשַּׁרַ מִנהַא
ובני דן, לפי משפחותם, משפחת השוחמיים ומה שהשתלשל ממנה.
לשוחם – הוא חושים.
לשוחם OF SHUHAM – he is identical with Hushim (Bereshit 46:23).
פס׳: אלה בני דן למשפחותם לשוחם משפחת השוחמי – שוחם הוא חושים שבפרשת ויגש כמו כשב כבש. ולמה נאמר בהם אלה. לפי שהיו הולכים אחרי המשכן בסוף המחנות. דגל אפרים ודגל דן בא הכתוב ויחד להם כח ואיילות אלה לשון כח וגבורה.
ופקודיהם ארבעה וששים אלף וארבע מאות – עדפו להם בכאן אלפים פחות שלש מאות:
שוחם – הוא חושים (בראשית מ״ו:כ״ג).
אלהא משפחותב דן למשפחתם – כי חושים נחלק למשפחות רבות. וטעם בני דן – הן.⁠ג
א. בכ״י פריס 177: ואלה.
ב. בכ״י פריס 177 נוסף כאן: בני.
ג. כן בכ״י פריס 177, פריס 182, ובגיליון בכ״י פריס 176 ולוצקי 827. בכ״י ברסלאו 53: ״וכלם בני דן הם״. בדפוס נפולי חסר: ״וטעם בני דן הן״.
OF SHUHAM. He is the same as Hushim.⁠1
THESE ARE THE FAMILIES OF DAN AFTER THEIR FAMILIES. For hushim was divided into many families.⁠2
1. Mentioned in Gen. 46:23. There is thus no discrepancy in the names of the son of Dan.
2. Hence the family of the Shuhamites follows of Shuham (also called Hushim).
[וטעם אלה משפחות דן למשפחותם – כי היו לשוחם בנים, עשו משפחות נקראות בשם אבי המשפחה, אבל היוא כולם מתייחסות אל שוחם הראש, והיו נקראות אליו בשמו, כאמרך: לדניאל משפחת דניאל השוחמי, ליחזקאל משפחת יחזקאל השוחמי, והנה הן משפחות רבות, משפחה אחת אצל השוחמי, ולכן ייחס את כולן אליו. ועל דעת האומרים כי ליורדי מצרים יתיחסו, היו משפחות רבות נקראות בשם אבותם שנולדו במצרים, ובכאן לא היה מיחס אותם אלא לשוחמי כי הוא יורד מצרים לבדו.]⁠ב
א. כן בכ״י פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״היו״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
THESE ARE THE SONS OF DAN AFTER THEIR FAMILIES: [OF SHUHAM, THE FAMILY OF THE SHUHAMITES. THESE ARE THE FAMILIES OF DAN AFTER THEIR FAMILIES]. The meaning of this1 is that Shuham had children who formed families which were called by the name of the [respective] fathers of the family, but they all traced back their lineage to Shuham the head [of them all], and [therefore] they were called by his name, so that one would say [for example]: "Of Daniel, the family of Daniel the Shuhamite; of Ezekiel, the family of Ezekiel the Shuhamite.⁠" Thus [the sons of Shuham] consisted of many families, but [all identified themselves] as the one Shuhamite family, and therefore they are all ascribed to him. And according to those who say2 that the people traced their lineage [only] to those who went down to Egypt [with Jacob, we must say that] there were many families [descended from Dan] who were called by the name of their ancestor, and who were born in Egypt, and here Scripture described them [i.e., all the families of Dan's descendants] as Shuhamites, because he [Shuham] alone [as the only son of Dan] went down to Egypt.⁠3
1. The difficulty here is that Scripture speaks of an individual [Shuham — the only son of Dan] in the plural, saying: these are 'the families' of Dan.
2. I.e., Rashi — see Ramban above, (13), at length.
3. Genesis 46:8; 23.
אלה בני דן – בכל השבטים לא נאמר אלה חוץ מזה ומאפרים לפי שפסלו של מיכה היה בחלקם ועליהם מצינו לשון זה שנא׳ אלה אלהיך ישראל כך שמעתי בשם ר״ת מאורליינא״ש.
אלה משפחות דן למשפחותם – כתב הרמב״ן כי היו לשוחם בנים רבים עשו משפחות ונקראות כל אחת בשם אבי המשפחה אבל היו כולם מתייחסות אל שוחם הראש ונקראות על שמו כמו שתאמר לדניאל משפחת דניאל השוחמי ליחזקאל משפחת יחזקאל השוחמי והנה הם משפחות רבות ומשפחה אחת אצל השוחמי ולכך ייחס כולם אליו. ועל דעת האומרים כי ליורדי מצרים יתייחסו היו משפחות רבות נקראות לשם אבותם שנולדו במצרים ובכאן לא היה מייחס אותם אלא לשוחמי כי הוא לבדו היה מיורדי מצרים:
אלה בני דן למשפחותם, "these are the sons of Dan according to their families.⁠" Nachmanides writes that Shuchim had many sons all of whom started families of their own, all of whom both called themselves in a manner recalling the founding father of the family, as well as reflecting in their name that of their respective immediate fathers. This is why at the end of the paragraph the Torah repeats the word משפחות twice in the line אלה משפחות דן למשפחותם, "these are the families of Dan according to their families.⁠"
According to the school of thought that claims that all these people counted traced themselves back to the members of Yaakov's family that descended to Egypt, there must have been many families that simply called themselves by names born by their forefathers who had been born already in Egypt but that here they were all traced back to Shuchim as he was the only one of Dan's sons who had been born before he came to Egypt.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

למשפחתם – אמר כן בשבט דן בלשון רבים אעפ״י שלא היה לו אלא בן אחד, כי היו לשוחם בנים רבים שעשו משפחות נקראות בשם אבי המשפחה, אבל היו כלם מתיחסות אל שוחם הראש והיו נקראות אליו בשמו, דרך משל אם היו לשוחם שני בנים דניאל ויחזקאל, היו קוראים אותם לדניאל משפחת דניאל השוחמי, ליחזקאל משפחת יחזקאל השוחמי, הרי כל המשפחות נקראות בשם שוחם, ולכן בפסוק הסמוך אמר כל משפחות השוחמי:
לשוחם – הוא חושים האמור בפרשת ויגש:
אלה משפחת דן למשפחתם – וכן נאמר גם בפסוק נ: ״אלה משפחת נפתלי למשפחתם״.
כבר ראינו לעיל – כגון אצל מנשה (עיין פירוש פסוק ה) – שמושג המשפחה יכול להתפרש במובן צר או רחב. מחלוקַת משפחת המכירי לחלקיה נוצרה משפחת הגלעדי (פסוק כט), שאף היא חזרה ונחלקה לעוד שש משפחות (פסוקים ל–לב). שכן משמעותה העיקרית של ״משפחה״ – משורש ״שפח״ הקרוב ל״שפע״ ״ספח״ וכיוצא בהם – היא ״קבוצה״; ולפיכך ״משפחה״ יכולה להיות קבוצה עיקרית או תת⁠־קבוצה.
משבט דן נזכרת רק קבוצת משפחה אחת: השוחמי, אך היא עצמה כבר הייתה מורכבת מכמה משפחות, אשר חזרו והסתעפו למשפחות נוספות. והוא הדין במשפחת נפתלי [שבה מורה לשון ״אלה משפחֹת נפתלי למשפחֹתם״, שמשפחת היחצאלי, משפחת הגוני וכו׳ עצמן, הסתעפו למשפחות נוספות].
אלה משפחת דן למשפחתם – משפחת שוחם (בפרשת ויגש חושים) מתחלקת למשפחות קטנות; ואין להקשות שהיה לו לכתוב זאת משפחת, שכן דרך לשון הקודש, וכן בני דן חושים (בפרשה הנ״ל) ואין לומר הראוי ובן; כל בני דן ומשפחותיו היו חושים או שוחם, שהיה במקום רבוי הבנים והמשפחות שבשבטים האחרים.
אלה משפחת דן למשפחותם – וכן בנפתלי אלה משפחת נפתלי למשפחותם. לא כתוב כן בכל השבטים. ונראה, דהכתוב מספר דהעם בכו למשפחותם, ופירש ביומא דעל עסקי משפחותם, על מה שנאסר להם קרובות, כמו אחות אביו וכיו״ב, ויתכן דרובם היו מבני דן ונפתלי, כי היו חוששין פן לא יתחתנו עמהם שאר השבטים, כי היו מבזין בני השפחות, ואולי נכלל במה דאמרו במדרש, ששלשה שבטים שמרו יחוסן במצרים, יעו״ש, ולזה אמר, כי שבטים אלו בכ״ז היו שומרין יחוס משפחותם, שלא היו נושאין קרובות במדבר והיו שומרי תורה. ודו״ק.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הארוךרלב״גאברבנאלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשהואיל משהמשך חכמההכל
 
(מג) כׇּל⁠־מִשְׁפְּחֹ֥ת הַשּׁוּחָמִ֖י לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃
All the families of the Shuhamites, according to those who were numbered of them, were sixty-four thousand four hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כָּל זַרְעֲיָת שׁוּחָם לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה.
These are the families of Dan after their families, and the number of the families of Shuham sixty-four thousand four hundred.
כל אזרעייתהב דבנוי דשוחמי לסכומיהון אשתיןג וארבעה אלפין וארבע מאה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״זרעייתה דבנוי דשוחמי״) נוסח אחר: ״זרעייתהון דשוחם״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעייתה״) גם נוסח חילופי: ״זרעייתהון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אשתין״) גם נוסח חילופי: ״שת׳⁠ ⁠⁠״.
כל גניסת שוחם לגניסתהון שיתין וארבעא אלפין וארבע מאה.
sixty-four thousand four hundred.
פַכַּאןַ מַעדֻודֻהֻם אַרבַּעַתֹ וַסִתֻּוןַ אלפַא וַאַרבַּעֻמִאַתֹ
והיו המנוים שלהם, ששים וארבעה אלף וארבע מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלהכל
 
(מד) בְּנֵ֣י אָשֵׁר֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְיִמְנָ֗ה מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַיִּמְנָ֔ה לְיִשְׁוִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּשְׁוִ֑י לִבְרִיעָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַבְּרִיעִֽי׃
The sons of Asher after their families: of Imnah, the family of the Imnites; of Ishvi, the family of the Ishvites; of Beriah, the family of the Berites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונימנחת יהודהרלב״גאברבנאלר׳ י״ש ריגייועודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(מד-מו) יוחסין של אשר – בראשית מ״ו:י״ז, דברי הימים א ז׳:ל׳-מ׳
בְּנֵי אָשֵׁר לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְיִמְנָה זַרְעִית יִמְנָה לְיִשְׁוִי זַרְעִית יִשְׁוִי לִבְרִיעָה זַרְעִית בְּרִיעָה.
The sons of Asher, after their families: of Jimna, the families of Jimna; of Jeshvi, the families of Jeshvi; of Beriah, the family of Beriah.
בְּנֵי אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחֹתָם לְיִמְנָה מִשְׁפַּחַת הַיִּמְנָה לְיִשְׁוִי מִשְׁפַּחַת הַיִּשְׁוִי לִבְרִיעָה מִשְׁפַּחַת הַבְּרִיעִי
בְּנֵי אָשֵׁר לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְיִמְנָה זַרְעִית יִמְנָה לְיִשְׁוִי זַרְעִית יִשְׁוִי לִבְרִיעָה זַרְעִית בְּרִיעָה
ישוה אינו ישוי
›ממשפחת בני אשר נגרעה משפחת ישוה שהיה מיורדי מצרים כמתואר בפרשת ויגש ״וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם״ (בראשית מו יז), בפרשתנו נמנתה משפחת יִשְׁוִי בלבד, אך המיוחס ליונתן תרגמה באופן תמוה כמתייחסת למשפחת ישׁוָה – ״לְיִשְׁוָה גְנִיסַת יִשְׁוָה״, ושמא טעות סופר היא.⁠1
1. ״חליפות שמלות״.
בנוי דאשר לזרעייתהון לימנה זרעייתה דבנוי דימנה לישוי זרעייתה דבנוי דישוי לבריעה זרעייתה דבנוי דבר⁠[י]⁠עיה.
בנוי דאשר לגניסתהון לימנה גניסת ימנה לישוה גניסת ישוה לבריעה גניסת בריעה.
Those of Asher, Jimnah, Jishvah, Beriah,
בַּנֻו אשִׁיר לִעַשַׁאאִרִהִם עַשִׁירַתֻ אַלּיַמִנִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּיַשֻׁובִּייןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּבַּרִיעַיִּיןִ
בני אשר, לפי משפחותם, משפחת הימניים ומשפחת הישוביים ומשפחת הבריעיים.
פס׳: בני אשר1לא הזכיר כאן את ישוה מלמד שלא הוליד:
1. לא הזכיר כאן את ישוה כצ״ל:
בני אשר – חסר כאן ישוה ולכך פר״ש גבי לאזני אומר אני שזו משפחת אצבון דאי סלקא דעתך שמשפחת אצבון נפלה הרי נפלו ח׳ משפחות חמשה לבנימין ואהוד ואצבון וישוה.
לבריעה – בני בריעה נחלקו לשלש משפחות אחת נקראת על שמו ושתיים על חבר ומלכיאל.
בני אשר the sons of Asher. Yishveh is missing in this list, and this is why Rashi explains concerning Ozni, that he was identical with the family of Itzbon. If we were to assume that the family of Itzbon had died or been killed in war, there would be eight families missing from the previous census not only seven, five from Binyamin, Ohad, Itzbon, and Yishveh.
לבריעה, of Beriah; the sons of Betriah were divided into three families, one was named after its founder, and Chever and Malkiel.
בני אשר – חסר כאן ישוה וכבר פי׳ הענין לעיל לאלה תחלק הארץ. פירש״י ולא לפחותים מבן עשרים וכו׳. ואם היו לאחד מהם ו׳ בנים לא נטלי אלא חלק אחד לבדו עכ״ל. והיינו למ״ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ. ומה שפירש״י בסמוך גבי לשמות מטות אבותם ב׳ אחים מיוצאי מצרים שהיו להם בנים בבאי הארץ לזה אחד ולזה שלשה האחד נוטל חלק אחד והשלשה נוטלים שלשה חלקים וכו׳ היינו כמ״ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ כאשר אפרש בסמוך בע״ה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

בני אשר – תחסר משפחת ימנה, כי בפרשת ויגש נמנו ארבעה בני אשר:
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונימנחת יהודהרלב״גאברבנאלר׳ י״ש ריגייוהכל
 
(מה) לִבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה לְחֶ֕בֶרא מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶבְרִ֑י לְמַ֨לְכִּיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַמַּלְכִּיאֵלִֽי׃
Of the sons of Beriah: of Heber, the family of the Heberites; of Malchiel, the family of the Malchielites.
א. לְחֶ֕בֶר =ל,ל1,ש,ק3,ו (סגול באות חי״ת)
• ב,ש1=לְחֵ֕בֶר (צירה באות חי״ת) וכמו כן בדפוסים וקורן
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מד]

לִבְנֵי בְרִיעָה לְחֶבֶר זַרְעִית חֶבֶר לְמַלְכִּיאֵל זַרְעִית מַלְכִּיאֵל.
Of the sons of Beriah: of Heber, the family of Heber; of Malkiel, the family of Malkiel.
לבנוי דבריעה לחבר זרעייתה דבנוי דחבר למלכיאל זרעייתה דבנוי דמלכיאלי.
לבנוי דבריעה לחבר גניסת חבר למלכיאל גניסת מלכיאל.
and of the sons of Beriah, Heber and Malkiel.
עַשִׁירַתֻ אַלּחַבּרִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּמַלכִּאִלִיִּיןִ מִן עַשִׁירַתִ אלּבִּרעִיִּיןִ
משפחת החבריים ומשפחת המלכיאליים היא מן משפחת הבריעיים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלהכל
 
(מו) וְשֵׁ֥ם בַּת⁠־אָשֵׁ֖ר שָֽׂרַח׃
The name of the daughter of Asher was Serah.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מד]

וְשׁוֹם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח.
But the name of the daughter of Asher was Sarach.
וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח
וְשׁוֹם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח
כך הגרסה בכל נוסחי ת״א שבידינו וכן בתאג׳. ואולם לרמב״ן היה נוסח אחר בתרגום:
ואונקלוס תרגם ״וְשׁוֹם בַּת אִתַּת אָשֵׁר שָׂרַח״ (ושם בת אשת אשר שרח), נתכוון בזה לומר כי היתה בת יורשת נחלה, ולכן הזכירה הכתוב בכאן... ותכנס בכלל ״לאלה תחלק הארץ״. ואילו היתה בת אשר עצמו לא היתה יורשת כי בנים זכרים היו לו. אבל היתה בת אשתו מאיש אחר לא היה לו בן והיתה נחלתו לבתו. ויהיה טעם ״ושרח אחותם״ (בראשית מו יז), כי היתה אחות בניו לא בתו. ולכך אמר ״ושם בת אשר שרח״, ולא אמר ״ובת אשר״, לומר כי היה שמה ״בת אשר״ ונקראה שרח.⁠1
כלומר שרח נתייתמה מאביה (ששמו אינו ידוע) ואמה האלמנה נישאה בשנית לאשר.⁠2 ומה שקראה הכתוב ״בת אשר״, כי אשר הוא שגידל אותה, ואולם על פי האמת שרח היתה בת אשתו של אשר כמתברר מת״א.⁠3
ואע״פ שנוסח זה של רמב״ן נדחה לחלוטין הן על ידי יא״ר והן על ידי הטור בפירושו לתורה (״ואיני מבין דבריו, כי מי היה האיש האחר ששרח היתה בתו וירשה מכחו? ולא היו ביורדי מצרים רק ע׳ נפש ולכולם היו בנים?!⁠״) – כיוון שהוא מופיע ברמב״ן הנחשב לסמכות הלכתית חשובה, היו שנשענו על נוסחו כסיוע לפסקי הלכה ואף בשאלות הלכתיות חמורות.⁠4
1. רמב״ן מוכיח את גרסתו מהפס׳ ״וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם״ (בראשית מו יז), משמע ייחס את שרח לאחים ולא לאשר (ומכאן שאינה בִּתו), אך יא״ר דחה ראיתו מכח הנאמר על מרים בפרקנו (פס׳ נט) ״וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶֽת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָֽם״ – הנה ייחס אותה אל אחֵיה, ובמפורש נאמר שנולדה לעמרם.
2. ב״ספר הישר על התורה״ (הכולל מאמרים ומדרשי חז״ל על התורה, לא נודע מחברו. נדפס לראשונה בשנת שפ״ה בונציה) כותב שאשר לקח לו אישה אלמנה מעבר הנהר והביאה עמה את סרח בתה שגדלה עם בני יעקב, ונקראת בת אשר כדרך שאמרו חכמים על המגדל יתום בתוך ביתו, וזכתה להימנות עם שבעים נפש בני יעקב או אפילו בכלל בני יעקב, וכן הוא בתרגום ושם בת אשת אשר שרח. (מובא ב״תורת משה״ לחת״ס, בראשית פרק מו). ובנוסח אחר, אשת אשר היתה הדורם בת אבימאל בן עבר בן שרו, עיין גם ״הכתב והקבלה״ בבראשית שם.
3. וב״מיני תרגומא״ לגאון ר׳ ישעיהו פיק ברלין (אמשטרדם תקצ״א) תמך נוסח רמב״ן מסנהדרין יט ע״א: ״כתיב (שמואל ב כא) ״ואת חמשת בני מיכל אשר ילדה לעדריאל המחלתי״ וגו׳. וכי מיכל ילדה? והלא מירב ילדה! מירב ילדה ומיכל גידלה, לפיכך נקראו על שמה. ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו״. גם הגר״א ב״אדרת אליהו״ (פרשת בלק – מהדורא תליתאה, פס׳ ה, דף ע״ג, ב) המפרש בדרך הנסתר את שלוש הפעמים שבהם נמנו בני ישראל (בירידתם למצרים בפ׳ ויגש, כשהוקם המשכן בפ׳ במדבר ופעם שלישית בפרשתנו), תמך פירושו על גרסת רמב״ן כאן.
אמנם בפשוטו של מקרא יש להבין מדוע בכלל נמנתה כאן שרח בת אשר אף שאינה יורשת? ואין לומר שכל יורדי מצרים נמנו שהרי דינה גם היתה מיורדי מצרים כמסופר בפרשת ויגש ״אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָֽלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ״ (בראשית מו טו) ולא נמנתה. אכן רש״י בפסוקנו עמד על קושי זה ופירש ״לפי שהיתה קיימת בחיים מנאה כאן״. מתרגומו המדרשי של המיוחס ליונתן נראה שאף הוא נתקשה באזכורה של שרח בפרשתנו ״וְשׁוּם בְּרַת אָשֵׁר סָרַח דְאַדְבְּרַת בְּשִׁיתִּין רִיבְוָן מַלְאָכִין וְאִיתְעָלַת לְגִנְתָא דְעֵדֶן בְּחַיָיהָא מִן בִּגְלַל דְבַשְׂרַת יַת יַעֲקֹב דְעַד כְּדוּן יוֹסֵף קְיַים״ [ושם בת אשר סרח שׁנִלקחה בשִׁשׁים ריבוא מלאכים ועלתה לגן של עדן בחייה מִן בִגלל שׁבישׂרה את יעקב שעד עתה יוסף חי].
4. כבארבע הדוגמאות הבאות:
א. ראובן נפטר ללא זרע והניח אלמנה הרוצה להנשא בשנית. ואולם מעדות אשה אחרת מתברר שלנפטר היה אח מנישואים קודמים של האב, ונמצא שהאלמנה זקוקה ליבום. האשה העידה ששמעה כי לפני שנים רבות ״הכה האב ילד שלו שעמד וברח מפניו״. משמע, לאבי הנפטר היה ילד נוסף, אח לראובן. אבל ה״חתם סופר״ התיר:
נראה לי מכיון דלא אמרה ״בנו שלו״ אלא ״ילד שלו״ – יש לומר שגידל בתוך ביתו, או חורגו מאשתו ראשונה. ורמב״ן בנימוקי חומש כתב ״ושם בת אשר שרח״ שהיתה חורגתו ונתגדלה בין בניו והיתה בת יורשת נחלה...מוכח מזה דאין אדם נמנע מלקרוא לחורגתו ״בתו״ (שו״ת חתם סופר, אבן העזר, תשובה מא).
ב. איש ושמו אליהו דר בכפר הסמוך לקהילת סובוביטש עם אשתו ובניו המוחזקים כולם בחזקת בניו ממש. הבנים נהגו גם לחתום שמותם בשם ׳פלוני בן אליהו׳. עתה קם בנו הגדול הנקרא אברהם בן אליהו ונשא לאשה את אחות אביו אליהו. משנודע הדבר לרבה של ק״ק סובוביטש קרא לאותו אליהו ושאלו היאך העיז להשיא את בנו אברהם לאחותו, האסורה לו באיסור ערוה דאורייתא, מדין אחות אביו?! לכך השיב אליהו הנ״ל, שאברהם זה אינו בנו כלל אלא בן אשתו שהרתה לזנונים עוד לפני נישואיהם, ובעודה פנויה הביאה את אברהם זה לעולם.
שאלו הרב: הישמע הדבר כי בן חורג יחתום בשם אביו ואף יקרא לתורה כ׳אברהם בן אליהו׳ בשעה שאינו בנו כלל? ואולם אותו אליהו החזיק בדבריו והביא גם את אשתו בפני הרב. זו אכן הודתה שטרם נישואיה לאליהו ילדה את בנה אברהם ומשנשאה אליהו לאשה, הסכים לגדל את בנה אברהם בביתו וכדי להסתיר את בושתה החזיקו כאילו הוא בנו. השואל פנה אפוא ל״חתם סופר״ כדי שיורה אם יש לאסור נישואים אלה.
בראשית תשובתו נזקק החת״ס לטענת הרב אשר נטה שלא להאמין לכל הסיפור הנ״ל שכן לא מתקבל על הדעת שיחתום אדם בשם ׳אברהם בן אליהו׳ והוא אינו בנו. לכך משיב ה״חתם סופר״:
הנה ראשון תחילה נאמר: מה שהרעיש מעלתו על שחתם עצמו ועלה לס״ת בשם ׳אברהם בן אליהו׳ והוא מעשה אשר לא יעשה כן ולא נשמע כמוהו – ...לא ידעתי כל הרעש הזה. הלא כתוב בתשובת מיימוני סוף ספר משפטים סימן מה: ׳וששאלתם: ראובן ואשתו שכתבו שטר לבן אשתו וכתבו בו ׳ותנו לבננו׳, נראה דלישנא מעליא הוא שהרי המגדל יתום בביתו כאילו ילדו...׳ ופסקו רמ״א בשו״ע חו״מ סוף סימן מ״ב עיי״ש.
ואין לחלק – ממשיך החת״ס – בין תשובת מיימוני שבה מדובר על הורים המכנים ילד מאומץ ׳בננו׳ כדי להראות לו את אהבתם וחבתם, לבין הנדון לפנינו שבו המאומץ עצמו התחזה כ׳אברהם בן אליהו׳ וחתם כך אפילו בכתובת אשתו:
לכך אני אומר יש לנו ראיה מכרחת שאפילו בכה״ג אורחא דמילתא הכי הוא. מדכתיב בפרשת פנחס ״ושם בת אשר שרח״ וכתב רמב״ן בשם נוסחת תרגום אונקלוס שתרגם ״ושום בת אתת אשר שרח״ ופירש ז״ל דאם לא כן, מה ענין הבת בנוחלי הארץ? אלא על כרחך היתה בת אשתו מבעל אחר משבט אחר, והיתה בת יורשת נחלה – לכן נחשבה בפרשה זו. ונקראת ׳בת אשר׳ על שגדלה כבתו. והרמב״ן מסתייע לה מדכתיב בפרשת ויגש ״ושרח אחותם״ משמע שהיתה אחותם ולא בתו.
על יסוד דברי רמב״ן אלה מדקדק החת״ס גם דקדוק מחודש בגמרא:
ולפע״ד היינו דאמרינן פרק יש נוחלין (ב״ב קיט ע״א) ״יודע היה מרע״ה שבנות צלפחד יורשות הן ולא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו״. ויש לדייק מנ״ל דידע? ולא דמי למקושש, דשפיר ידע דכתיב ״מחלליה מות יומת״ אבל הכא מנ״ל? אלא ע״כ קמ״ל דכבר היה יודע הדין מבת אשר שרח. (שו״ת חתם סופר, אבן העזר, תשובה עו)
ועיין גם ב״רביד הזהב״ לבראשית מו כג שהסתמך על דברי רמב״ן כנגד תוספות בפסחים (עד ע״א ד״ה אלה) שכתבו: ״אין אדם קורא לבן אשתו בנו״, אבל לדברי הרמב״ן ע״פ ת״א אינו כן.
ג. נפסק להלכה ששכיב מרע שצווה ״נכסי לְבָנַי״ ואין לו אלא בן אחד והשאר הן בנות – הכל לבן ולא לבנות. ״ויש מי שאומר שאם אין לו בן אך אית ליה ברא דברא (יש לו נכד, בן בנו) – ודאי על בן בנו קאמר״ (שו״ע חו״מ, רמז ג). והטעם: מפסוקים שונים מוכח שלפעמים גם בן יחיד מכונה ״בָּנַי״ ברבים. גם נכד נקרא לפעמים ״בן״, לכן מפרשים את כוונת החולה על פי לשון הכתוב.
על פי זה נשאל החיד״א באחד שהיו לו בנות בלבד וכמו כן גידל יתום בביתו ואמר ״נכסי לְבָנַי״ בלשון רבים, מי יזכה בירושה? החיד״א פסק שבמקרה זה היתום זוכה ״שכל המגדל יתום בתוך ביתו – כאלו ילדו״. ומוסיף חיד״א שאם יש לו יתום שגידלו בביתו וכמו כן יש לו בן מאשתו שגם הוא נתגדל בביתו – יזכה זה האחרון בירושה, שכן התואר ״בני״ מתאים יותר לאחרון, ראשית מפני שגם הוא יתום שגידלו, ועוד – על פי דברי רמב״ן הנ״ל – הרי גם בן אשתו קרוי ״בן״ (שו״ת ״חיים שאל״, חלק ראשון סימן מא).
ד. בשו״ת ״תורה לשמה״ [מבעל ״בן איש חי״] נשאל לבאר הלכה תמוהה ברמב״ם: אחר שפסק את דין מקלל אביו ואמו (החייב סקילה) ואת דין מכה אביו ואמו (החייב חנק) הוסיף הרמב״ם בהל׳ ממרים פ״ה הל״ט: ״שתוקי חייב על אמו ואינו חייב על אביו – אף על פי שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא – אינו נסקל ונחנק על פיה״.
מדברי הרמב״ם עולה כי שתוקי (= אדם שאין ידוע מיהו אביו) שקלל את אביו, אינו חייב סקילה על קללתו. ועל כך שאל השואל: ניחא שאין לחייבו על הכאת אביו, שהרי כל שלא מבורר מיהו האב – אין לחייב מיתה על הכאה זו, שמא אותו שהכהו אינו אביו. ברם אם אותו שתוקי יקלל את אביו, מדוע יפטר מסקילה? והרי בוודאי שיש לו אב – ומאחר ודיבור הקללה הוא המחייב סקילה, ואפילו לאחר מיתת אביו – מה לנו אם אין אנו יודעים מיהו האב, והרי די בדיבורו כדי לחייבו סקילה בכך?
לכך השיב המחבר כי כדי לחייב אדם על קללת אביו, לא די שיאמר כי הוא מקלל את אביו אלא חייב להזכירו בשמו. וטעם הדבר:
הנה אפשר לומר דבקללה אם לא יאמר אביו פלוני אלא יאמר אביו סתם, לא מחייב סקילה. יען כי מצאנו תואר ׳אב׳ נקרא אפילו על אינו אביו ממש – כמו ״וישימני לאב לפרעה״ (בראשית מה ח) וכן מצינו שדוד המלך ע״ה קרא את שאול המלך ע״ה ״אבי״ (שמואל א כד יא) וכן כיוצא בזה. ואם כן, לא מחייב אם אמר ׳אביו׳ בסתם בכל מקום שהוא, אלא צריך שיזכיר שמו במפורש... ועיין בתרגום ״ושם בת אשר שרח״ ועיין במה שכתב הרמב״ן שם. (שו״ת ״תורה לשמה״, סימן תעח)
וראה גם ב״חשוקי חמד״ (כתובות סד ע״א) לגבי אישה שאין לבעלה גבורת אנשים ומאחר שהיא רוצה ילדים היא תובעת להתגרש, והבעל טוען לעומתה שהם יכולים לאמץ יתומים ולגדלם. בתוך הדברים מובאים דברי רמב״ן אלו כראיה לטענת הבעל, שהרי גם שרח נקראה בת אשר למרות שהיתה מאומצת עיי״ש.
ושמה דברתהא דאשר סרח.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושמה דברתה״) גם נוסח חילופי: ״שום בר׳⁠ ⁠⁠״.
ושום ברת אשר סרח דאידברת בשיתין ריבוון מלאכין ואיתעלת לגינתא דעדן בחייהא מן בגלל דבשרת ית יעקב דעד כדון יוסף קיים.
The name of the daughter of Asher was Sarach, who was conducted by six myriads of angels, and taken into the Garden of Eden alive, because she had made known to Jacob that Joseph was living.
ושם בת אשר שרח1ומפני מה חשבו לשרח ולא חשבו לדינה, לפי שעדיין היתה בחיים, לכך לא חשבה לדינה מפני שכבר מתה.
וחשב לשרח כי [לא] לקחה חלק בארץ אלא בנות צלפחד בלבד, שלא הניח אביהם בן זכר, ולמה הקדים בירידתן שרח לחבר ומלכיאל (בראשית מ״ו:י״ז), וכאן (פסוק מה) הקדים לחבר ומלכיאל לשרח, לפי שבני בריעה נטלו חלק בארץ כאשר עשו דודיהן, לכך חשבם עמהם, אבל שרח לא נטלה חלק בארץ, על כן חשבה בסוף, אבל בירידתן למצרים חשבה תחלה, לפי ששרח גדולה היתה על שנים על חבר ומלכיאל, לכך חשבה תחלה.
1. ומפני מה חשבו לשרה שעדיין היתה בחיים. וכן הביא רש״י לפי שהיתה קיימת בחייה מנאה כאן, ועיין סוטה י״ג ע״א סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, ועיין פסיקתא דר״כ פיסקא ויהי בשלח (דף פ׳ ע״א).
וַכַּאןַ אסם אִבּנַתִ אשִׁירַ סִירַאחֻ
והיה שם בת אשר, שרח.
ושם בת אשר שרח – לפי שהיתה קיימת בחיים מנאהא כאן.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י לייפציג 1: ״מנאן״.
ושם בת אשר שרח AND THE NAME OF THE DAUGHTER OF ASHER WAS SERAH – Because she still remained alive after all these long years (Sotah 13a) it exceptionally mentions her here (Seder Olam 9).
פס׳: ושם בת אשר סרח – זאת היתה מיורדי מצרים כענין שנאמר בפרשה ויגש. וסרח אחותם והזכירה בכאן ללמדך כי היתה בחיים והיתה מבאי הארץ וזה כח לדברי רבותינו וראיה לדבריהם על אחיה השילוני שראה את עמרם ולא נגזרה גזירה על שבטו של לוי שנאמר (במדבר יא) במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינותם עלי. (שם א) ובני לוי לא התפקדו בתוכם. וכן הנשים לא היו במפקד האנשים. 1ור׳ יוחנן שאמר שזמרי הוא שאול בן הכנענית מזה לו כח. כי אף על פי שאמר הכתוב (שמות א׳:ו׳) וימת יוסף וכל אחיו אין שנים או שלשה מן החשבון. וכן אמרו רבותינו ז״ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ.
1. ור״י שאמר שזמרי וכו׳. עיין לעיל מזה לו כח פי׳ מזה לו ראיה אף שהיה מיורדי מצרים לא מת בדורו של יוסף. והיה בכאן כמו סרח שהאריכה ימים עד כעת:
אושם בת אשר שרח – לפי שזכרה עם יורדיב מצרים (בראשית מ״ו:י״ז), מנאה עמהם כאן.
א. בכ״י מינכן 52, הביאור על פסוק מ״ו קודם לביאור על פסוק י״א.
ב. בכ״י מינכן 52 ובספר הג״ן: יוצאי.
ושם בת אשר שרח – היה לו לומר: ׳ובת אשר סרח׳. אלא נראה דהכי קאמר: סרח היה לה שם שהייתה בת אשר, לפי שגדלה בתוך ביתו והייתה נקראת על שמו, אכן לא הייתה בתו אלא בת אשתו, והתרגום מוכיח: ושום בת אתת אשר סרח, חז״ק. מי ילדה? אם אחד מן השבטים ילדה, אמאי לא הזכיר שמו עליה. ואי אינש מעלמא ילדה, למה נתיחסה על יעקב אבינו.
אלא יש לומר: לפי ששמה ידוע היה ביותר במעשים טובים ובחסידות, כתיב בה ושם – כלומר: ושם הידועה והחשובה.
ברדתם למצרים מנה סרח תחילה, לפי שהיא הייתה על אחיה גדולה בשנים. וכאן שנמנו בשביל חלוקת הארץ, מנאה אחרונה לפי שלא נטלה חלק בה. ודינה שכבר מתה לא מנה.
ושם בת אשר סרח, "whereas the name of Asher's daughter was Serach.⁠" We would have expected the Torah to write simply בת אשר סרח, "Asher's daughter was Serach.⁠" It appears that the reason why the Torah chose this longwinded version of saying the same thing was because it wished to give us a reason for why she was called "Serach.⁠" She was generally referred to as "Asher's daughter,⁠" seeing she had grown up in his house although she was not biologically his daughter but his wife's daughter. This also seems to be confirmed by the Targum who wrote: "and the name of Asher's wife daughter was Serach.⁠" The question remains open what was the name of her mother, if one of the sons of Yaakov had sired her, why did he not give her his name? If she was sired by a gentile, why was she counted as part of Yaakov's offspring in Genesis chapter 46 and as a sister to Asher's sons?Perhaps we may speculate that since she was known by her first name primarily as she had performed many worthy deeds, the title: "and her name was,⁠" preceded her actual name, as a compliment. In the list of Yaakov's offspring who went down to Egypt with Yaakov her name is listed preceding her status. (Genesis 46,17). This may have been due to her being much older than her younger brothers. The word: ושם, "and the name of,⁠" before her actual name, suggests that "her name preceded her,⁠" she had been well known for her deeds of charity, etc.
ושם בת אשר שרח – לפי שהיתה בחיים מנאה כאן. לשון רבינו שלמה.
ואנקלוס תירגם: ושום בת אתת אשר שרח. נתכון בזה לומר כי היתה בת יורשת נחלה, ולכך הזכירה הכתוב בכאן כאשר הזכיר בנות צלפחד, ותכנס בכלל: לאלה תחלק הארץ (במדבר כ״ו:נ״ג). ואלו היתה בת אשר עצמו לא היתה יורשת, כי בנים זכרים היו לו, אבל היתה בת אשתו מאיש אשר לא היה לו בן, והיתה נחלתו לבתו. ויהיה טעם: ושרח אחותם (בראשית מ״ו:י״ז), כי היתה אחות בניו לא בתו. ולכך אמר: ושם בת אשר שרח, ולא אמר: ובתא אשר, לומר כי היה שמה בת אשר ונקראת שרח. ואם היתה בחיים, כדברי רבינו שלמה, הנה היא כבנות צלפחד לנחלה, ואם מתה, משפחתה נטלו בעבורה.
ועל דרך הפשט: היה לה משפחה גדולה תקרא על שמה, ותכנס בכלל: אלה משפחות בני אשר לפקודיהם (במדבר כ״ו:מ״ז), אבל לא רצה הכתוב ליחסם אל האשה, שיאמר: לשרח משפחת שרח, וקצר הענין.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 רק: ״ולא בת״.
AND THE NAME OF THE DAUGHTER OF ASHER WAS SERACH. "Because she was still alive [at the end of Israel's period of bondage in Egypt, and after forty years in the desert, and was one of the seventy people mentioned in Genesis 46 who went down to Egypt with Jacob], Scripture mentions her here.⁠" This is Rashi's language. And Onkelos translated [the verse as follows]: "and the name of the daughter of Asher's wife, was Serach.⁠" By this he intended to say that she was a daughter that possesseth an inheritance1 [in the Land in her own right], and therefore Scripture mentions her here just as it mentions the daughters of Zelophehad,⁠2 for she [Serach] is included amongst [those referred to in the verse], Unto these the Land shall be divided.⁠3 Now had she been the daughter of Asher himself, she would not have inherited [a portion in the Land], since he had male children [as stated in (44)]. But she [Serach] was the daughter of his [Asher's] wife from another man [namely Asher's wife's first husband], who did not have a son; therefore his inheritance [in the Land] passed to his daughter. In that case, the reason [why Scripture uses the phrase] and Serach their sister4 is because she was a [half-]sister to Asher's sons, but was not his daughter. And therefore it says [here], And the name of the daughter of Asher was Serach, and it does not say "and Asher's daughter [was Serach],⁠" because [the intention of the verse] is to say that her name was [i.e., she was known as] "Asher's daughter,⁠" and she was [actually] called Serach.⁠5 Now if she were still alive [at the end of the period of Israel's sojourn in the desert], as Rashi explained, then she was like the daughters of Zelophehad as regards [receiving] an inheritance [in the Land in her own right], but if she had died [by then, Scripture mentions her here to indicate that] her family received [a portion in the Land] because of her [since she was amongst those who went down to Egypt].
According to the simple meaning of Scripture, Serach had a large family which was called by her name, and she is included in the phrase, These are the families of the sons of Asher according to those that were numbered.⁠6 Scripture, however, did not want to trace their ancestry to a woman, by saying: "Of Serach, the family of the Serachites,⁠" but instead alluded to this matter [briefly].
1. Further, 36:8.
2. Further, 27:7.
3. (53).
4. Genesis 46:17. The verse reads: And the sons of Asher: Imnah and Ishvah and Ishvi and Beriah and Serach their sister. Ramban here is pointing out that the verse avoids calling her Asher's daughter, and describes her especially as the sister of his sons, because she was in actual fact not his daughter at all, but only their half-sister.
5. The meaning of the verse is thus: "And the name of the person known as 'the daughter of Asher' was Serach.⁠"
6. (47).
ושם בת אשר סרח – לפי שנזכרת עם יוצאי מצרים מנאה עמהם. פליאה גדולה מהו ושם היה לו לכתוב ובת אשר. ואף לפי התרגום דתרגם ושום בת איתת אשר משמע שלא היתה בת אשר אלא היתה בת אשתו והוא גידלה לכך נקראת על שמו. וזהו שכתו׳ ושם בת אשר. שלא היה לו עליה רק השם אבל בתו לה היתה. ופלא גדול מי ילדה. אם אחד מהשבטים לכך לא הזכירו. ואם אחר מעלמא למה נתייחסה על יעקב. ושמא לפי ששמה היה ידוע ביותר בחסידות ובמעשים טובים כתיב עליה ושם. אבל לשון התרגום קשה.
ושם בת אשר שרח – לפי שנזכרה עם יוצאי מצרי׳ [זכרה] כאן ויש לתמוה מהו ושם וגם על התרגום יש לתמוה ושום בת אתת אשר סרח משמע שלא היתה בת אשר אלא בת אשתו וגדלה אשר ולכך נקראת על שמו וזהו ושם שלא היה לו לאשר עליה אלא השם בלבד אבל בתו לא היתה. ומיהו תימ׳ אם הולידה אחד מן השבטים למה לא הזכירו ואם אחר דמעלמא למה מתיחסת על יעקב ושמא בת אשר היתה ולפי שהיה שמה ידוע ביותר בחסידות ובמעשים טובים כתוב עליה ושם ואמנם לשון התרגום דחוק.
ושם בת אשר שרח, "And Asher's daughter was called Serach.⁠" Seeing that she had been mentioned by name already in Genesis, when eligibility for army service was quite irrelevant, the Torah mentions her here again.⁠1 There is reason to wonder why the verse mentioning her commences with the connective letter ו, "and.⁠" There is also reason to wonder why the Targum apparently understood Serach as not being Asher's daughter though she was the daughter of Asher's wife. Asher apparently had raised her after her mother had died when she was a baby. This is why the Torah describes her as being Asher's daughter. This would also account for the letter ו at the beginning of this verse, as if to hint that she did not become his daughter already at her birth. The difficulty with this interpretation is that if she had been born to one of the other tribes why did the Torah not mention this? If she was not born to any of the members of the 12 tribes, why is she listed as such in the count of the people Yaakov brought with him to Egypt? Perhaps she was indeed the biological daughter of Asher, and because already before the family descended to Egypt she had acquired a reputation of being especially pious, the Torah decided to mention her name.
1. [According to our tradition she was still alive after 250 years after Yaakov had come to Egypt. Ed.]
ושם בת אשר – כתב רש״י לפי שהיתה בחיים. וכתב הרמב״ן א״כ אונקלוס שתירגם ושום בת אתת אשר נתכוון לומר כי היתה בת יורשת נחלה ולכך הזכירה בכאן כאשר הזכיר בנות צלפחד שרצה לומר לאלה תחלק הארץ ואלו היתה בת אשר עצמו לא היתה יורשת נחלה כי היו לו בנים אבל היתה בת אשתו מאיש אחר שלא היה לו בן והיתה נחלתו לבתו ופי׳ וסרח אחותם כי היתה אחות בניו ולא בתו ולכך אמר ושם בת אשר ולא אמר ובת אשר לומר כי היתה שמה בת אשר ונקראת סרח. ואיני מבין דבריו כי מי היה זה האיש האחר שסרח היתה בתו וירשה מכחו והלא היתה מיוצאי מצרי׳ ולא היו ביורדי מצרים כי אם ע׳ נפש ולכול׳ היו בנים ועוד היינו צריכים לומר שחיתה עד יציאתם ממצרים כי ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ. ועל דרך הפשט היה לה משפחה גדולה ונקראת על שמה וכולל אותה בכלל אלה משפחות בני אשר לפקודיהם אבל לא רצה הכתוב ליחסם אל האשה שיאמר לסרח משפחת סרח וקיצר בענין. וכולם מונה על הסדר שמנאם במדבר סיני כסדר חנייתם אלא שהקדים כאן מנשה ושם הקדים אפרים. וכתב ר׳ אברהם שזה הוא בעבור מספרם כי בני אפרים הוסיפו על בני מנשה במדבר סיני ח׳ אלפים ובערבות מואב הוסיפו על בני אפרים עשרים אלף ור׳:
ושם בת אשר,⁠"and the name of the daughter of Asher, etc.⁠" Rashi writes that the reason that lady was singled out by name as the only daughter of whom there must have been many, was that she was still alive at the time when this census was taken. Nachmanides writes that if that were the reason, why did Onkelos translate this verse as ושום בת אחת אשר, "and the name of Asher's only daughter was Shum.⁠" [This is not the version of Onkelos that appears in our editions where we have ושום בת אשר סרח, "Asher's daughter's name was Serach.⁠" Ed.] According to Nachmanides her name was mentioned because seeing that he had only a daughter and no sons, she inherited her father's portion of the ancestral land when Joshua distributed same. She was mentioned for the same reason that Tzelofchod's daughters were mentioned by name. If Serach had been the daughter (instead of granddaughter or great granddaughter) she would not have qualified for such an inheritance seeing that Asher did have sons of his own as we know from Genesis 46,17 where 4 sons and their sister Serach are listed. What made her different was that although Asher's wife was her mother, she did not have the same father as had Asher's sons who were listed as her "brothers" i.e. half-brothers. This is why the Torah does not simply introduce her as ובת אשר, "and Asher's daughter, but with the prefix "and the name of Asher's daughter.⁠" She was known as Asher's daughter, her name being Serach, although Asher was not her biological father.. I do not understand his words (our author concerning Nachmanides) for the mystery deepens as we do not know who the man was who fathered Serach, and on the strength of her father not having any sons she inherited her father's portion of the land. After all, Serach was of the people who took part in the Exodus and the people who descended to Egypt were only seventy in number and all of Yaakov's sons had sons so that they qualified as males. Furthermore, seeing she is listed as being alive when the Israelites arrived in Egypt she must have survived past the Exodus (210 years +) in order to qualify under the heading of the generation that left Egypt. According to the plain meaning of the text, Serach presumably had a great and numerous family, all of whose members were known by the name of their matriarch. The Torah decided to include her in the list of the families of the sons of Asher for purposes of the census, but the Torah did not want to list their genealogy as descended from a female i.e. לסרח משפחת סרח, and that is why the Torah abbreviated here. All of the tribes are listed in the same order as they had been listed in Parshat Bamidbar, i.e. in the order in which the tribes were encamped around the Tabernacle. The only change is that in this census Menashe is mentioned ahead of Ephrayim. Ibn Ezra writes that this change of the order in which Ephrayim and Menashe are listed is because the members of the tribe of Ephrayim had decreased by approximately 8000 souls during the 40 years in the desert. Previously, the members of the tribe of Ephrayim had outnumbered those of the tribe of Menashe by approximately 10000, whereas now the members of Ephrayim numbered approximately 20000 fewer than those of Menashe. 26, 54.
ושם בת אשר שרח – כתב הרמב״ן לפי שהיתה בחיים מנאה כאן לפי׳ ר״ש. ואונקלוס תרגם ושום בת אתת אשר סרח, נתכוון בזה לומר כי היתה בת יורשת נחלה, ולכן הזכירה הכתוב כאן כאשר הזכיר בנות צלפחד, ותכנס בכלל לאלה תחלק הארץ. ואלו היתה בת אשר עצמו לא היתה יורשת, כי בנים זכרים היו לו. אבל היתה בת אשתו מאיש אחר לא היה לו בן והיתה נחלתו לבתו. ויהיה טעם וסרח אחותם כי היתה אחות בניו לא בתו. ולכן אמר ושם בת אשר ולא אמר ובת אשר לומר כי היתה שמה בת אשר, ונקראת סרח ואם היתה בחיים כדברי ר״ש, הנה היא כבנות צלפחד לנחלה, ואם מתה משפחתה נטלו בעבורה. ועל דרך הפשט היה לה משפחה גדולה תקרא על שמה ותכנס בכלל אלה משפחת בני אשר לפקודיהם. אבל לא רצה הכתוב ליחסם אל האשה שיאמר לסרח משפחת סרח וקצר בעניין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

אמנם במה שאמר בכאן ושם בת אשר סרח שתרגם אנקלוס ושום בת אתת אשר וכתב עליו הרמב״ן ז״ל שכוון בזה לומר כי היתה בת יורשת נחלה ושלכך הזכירה הכתוב בכאן כאשר הזכיר בנות צלפחד שתכנס בכלל לאלה תחלק הארץ. ודבר של תימה הוא שהרי א״כ מזה הטעם מנאה ג״כ ביורדי מצרים בכלל הבנים וסדרן וא״א שתהי׳ אז יורשת נחלה שהרי כל השבטים היו אז קיימים גם זרעם נכון לפניהם לא נפקד מהם איש זולתי מה שנזכר בכל מקום ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח וימת ער ואונן בארץ כנען (בראשית מ״ו:י״ב) ואין ספק שאלו היה שם אחר כיוצא באלו שהיה מזכירו אם בלידה ואם במיתה ואם בשניהם וזה מבואר. ואף כי מנאה אז על שם העתיד ושהית׳ בת אחת מבני השבטים שמת אח״כ בלא בנים ונשא אשר את אשתו למה תגרע להקרא על שם השבט ההוא וכי מפני שנשא אשר אלמנת בן אחיו תמנע יתומתו להקרא בשם שבט אביה כמו שנקראו בנות צלפחד ותקרא על שם בעל אמה וכ״ש אם עמדה ממנה משפחה גדולה כמ״ש הרמב״ן ז״ל אלא אם תאמר שהית׳ אלמנת בנו ונשאה ונקראת על שם זקנו והרי כאן יבום אחר שלא נזכר ולא נפקד בשום מקום ובדא ודאי לא חש מר לקמחיה. ולדעת כוונת אנקלוס היא זולת מה שחשב׳ והוא כי לפי ששם בירידתם למצרים נאמר ובני אשר ימנה וישוה וגו׳ וסרח אחותם שיראה מבואר שהיא היתה אחות הבנים לא בתו של אשר שא״כ היה לו לומר ואת סרח בתו כמו שאמר ואת דינה בתו (בראשית מ״ו:ט״ו). ואם יוקח מאמר ושם בת אשר הכתוב בכאן כפשוטו הרי הכתובים מכחישים זה לזה והוא הסכים ביניהם כתרגומו ושום בת אתת אשר. ולפי זה יתכן כי אמה של סרח מתחלה היתה לאיש מבני השבטים מאותן שמתו אחרי כן בלא בנים ויצאה ממנו והיתה לאשר ולשבעה חדשים ללקוחיה ילדה אותה ולא נודע אם היא בת תשעה לראשון או בת שבעה לאחרון ונמצאת קרחה לנחלה מזה ומזה מאשר כי היו לו בנים ומהראשון מפני הספק. וכמו שאמרו יצא זה שאין זרעו מיוחס (יבמות ק׳:) ולזה נחיחסה מתחלה אל האחים ולא אל האב ולא נמנע הכתוב לומר הנה ושם בת אשר מפני הספק אלא שאנקלוס תקן לפי היחס הנזכר ראשונה כמו שאמרנו וזה נכון מאד למצוא שם לאביה לפי זה הדרך ואם לא איפה מי הוא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ושם בת אשר שרח – לפי שהיה לה משפחה גדולה תקרא על שמה, ותכנס בכלל אלה משפחות בני אשר, לכן מנאה כאן בין בני אשר, אבל לא ירצה הכתוב ליחס הבנים אל האשה שיאמר לסרח משפחת הסרחי, וקצר הענין:
ושם בת אשר שרח – כתב רמב״ן לפי נוסח אנקלוס שהיה לפניו כי שרח היתה נקראת בת אשר, והיתה בת אשתו מאיש אחר והיתה יורשת נחלה, לפיכך נזכרה.
ושם בת אשר – בנוסח הת״א של הרמב״ן הי׳ כתוב ושום בת אתת אשר סרח, שאשר לקח אשה שהיתה לה בת מאיש אחר יורשת נחלה וכן נמצא באמת בס׳ הישר, וע״כ אמר בפ׳ ויגש ושרח אחותם, כי לא היתה בת אשר רק אחותם של בני אשר, כמו ואחותם צרויה ואביגיל:
ושם בת אשר: לשון ״ושם״ מיותר, משום הכי תרגם אונקלוס ״בת אתת אשר״, פירוש, לא היתה ״בת אשר״ אלא ב״שם״ – מחמת שגדלה כבת, כן פירשו התוספות. ובשביל שניתן לה נחלה בארץ אע״ג שאין מגיע לה על פי דין, משום הכי נחשבה בזה המנין שעיקרו בשביל חלוקת הארץ. {וכן פירש הרמב״ן}.
ושם בת אשר שרח – מה בא ללמדנו כאן? והלא כבר הזכירה בפרשת ויגש בין יורדי מצרים? שד״ל בביאורו החזיק באחת מן הדעות שהביא הרמב״ן על פי נוסחא אחרת באונקלוס (ושום בת אתת אשר שרח), שלא היתה ממש בתו של אשר, רק בת אשתו מאיש אחר ויורשת נחלת אביה ע״כ הזכירה כאן; ושתי קושיות בדבר – א׳ בת מי היתה? בת אחד מיתר בני יעקב? ומדוע לא יִחֲסָהּ לו! בת איש נכרי? ואיך הזכירה בין זרע יעקב! ועוד אפילו היתה בת אשר או בת אחד מאחיו, בעבור זה יקחו צאצאיה חלק בארץ לעצמם מלבד נחלתם! וכי נחלקה הארץ לפי בני יעקב! לכל היותר נחלקו בגמרא (ב״ב קי״ז.) אם נחלקה הארץ ליוצאי מצרים או לבאי הארץ (ולפי הפשט לבאי הארץ נחלקה, רק בנות צלפחד ביוצאות מן הכלל נטלו נחלה בשם אביהן); וגם פירוש שני שהביא רמב״ן שעל שם סרח נקראת אחת ממשפחות אשר, אבל לא רצה הכתוב ליחס משפחה על שם אשה ונכנסה משפחתה בגלל אלה משפחות בני אשר (פסוק מ״ז), גם זה אינו נכנס באוזן שומעת; ונראה לי שסרח זו בודאי אשה גדולה ומפורסמת היתה (בראשית רבה פרשה צ״ד, עיין שם כל קורותיה), ע״כ הזכירה כאן ובפרשת ויגש (ועיין מה שכתבתי בבראשית כ״ה:כ׳ על כפל איזה יחס בתורה) גם כי לא הגיד לנו מה טיבה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(מז) אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵי⁠־אָשֵׁ֖ר לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁלֹשָׁ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃
These are the families of the sons of Asher according to those who were numbered of them, fifty-three thousand and four hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובקיצור פענח רזארלב״גאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִלֵּין זַרְעֲיָת בְּנֵי אָשֵׁר לְמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וּתְלָתָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה.
These are the families of the Beni Asher, by their number fifty-three thousand four hundred.
אליןא זרעייתהב דבנוי דאשר לסכומיהון חמשין ותלתה אלפין וארבע מאווןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעייתה״) גם נוסח חילופי: ״זרעייתהון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
אילין גניסת בנוי דאשר לסכומהון חמשין ותלת אלפין וארבע מאה.
The numbers of Asher, fifty-three thousand four hundred.
פַכַּאןַ עַדַדֻ עַשַׁאאִרִ אשִׁירַ תַּ׳לַאתַּ׳תֹ וַכַ׳מסֻוןַ אלפַא וַאַרבַּעֻמִאַתֹ
והיה מניין בני משפחות אשר, חמשים ושלושה אלף וארבע מאות.
1פקודי אשר שלשה וחמשים אלף וארבע מאות. עדפו בני אשר בערבות מואב שנים עשר אלף פחות מאה:
1. פקודי אשר נ״ג אלף ד׳ מאות ובבמדבר היו מ״א אלף וה׳ מאות עדפו וכו׳. כצ״ל:
ושם בת אשר סרח – כיון שהיתה מיוצאי מצרים מנאה כאן אבל קשה למה נקט לשון ושם ובת אשר מבע״ל, ועוד דתרגום מפרש ושום ברת אתת אשר סרח דמשמע שהיתה חורגתו ולא בתו, ואולי לפי שהוא גידלה אצלו נקראת על שמו, וזהו שאמר ושם בת אשר, כלומר אינה בתו באמת רק שנקראת בשם בת אשר, ועי״ל לפי שהיתה ידועה בשם טוב לחסידות ומעשים טובים, לכן אמר ושם, אבל לפי התרגום הי׳ קשה, גם אם לא היתה בתו למה לא הזכיר בת מי היא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובקיצור פענח רזארלב״גאברבנאלהכל
 
(מח) בְּנֵ֤י נַפְתָּלִי֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לְיַ֨חְצְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְצְאֵלִ֑י לְגוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַגּוּנִֽי׃
The sons of Naphtali after their families: of Jahzeel, the family of the Jahzeelites; of Guni, the family of the Gunites;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(מח-מט) יוחסין של נפתלי – בראשית מ״ו:כ״ד, דברי הימים א ז׳:י״ג
בְּנֵי נַפְתָּלִי לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְיַחְצְאֵל זַרְעִית יַחְצְאֵל לְגוּנִי זַרְעִית גּוּנִי.
The sons of Naphtali, after their families: of Jahziel, the families of Jahziel; of Gunni, the families of Gunni;
בנוי דנפתלי לזרעייתהון ליחצאל זרעייתה דבנוי דיחצאלי לגוני זרעייתה דבנוי דגוני.
בנוי דנפתלי לגניסתהון ליחצאל גניסת יחצאל לגוני גניסת גוני.
The Beni Naphtali, according to their families, Jaczeel, Guni,
בַּנֻו נַפתַּאלִי לִעַשַׁאאִרִהִם עַשִׁירַתֻ אַלּיַחצִאִילִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּגּוּנִיִּיןִ
בני נפתלי, לפי משפחותם, משפחת היחצאליים ומשפחת הגוניים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלהכל
 
(מט) לְיֵ֕צֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּצְרִ֑י לְשִׁלֵּ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁלֵּמִֽי׃
of Jezer, the family of the Jezerites; of Shillem, the family of the Shillemites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

לְיֵצֶר זַרְעִית יֵצֶר לְשִׁלֵּם זַרְעִית שִׁלֵּם.
of Jezer, the family of Jezer; of Shelem, the family of Shelem.
ליצר זרעייתה דבנוי דיצרי לשלם זרעייתה דבנוי דשלמי.
ליצר גניסת יצר לשילם גניסת שילם.
Jezer, Shillem,
וַעַשִׁירַתֻ אַלּיצרִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלשַּׁלמִאִייןִ
ומשפחת היצריים ומשפחת השלמיים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלהכל
 
(נ) אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת נַפְתָּלִ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃
These are the families of Naphtali according to their families; and those who were numbered of them were forty-five thousand four hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונירלב״גאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִלֵּין זַרְעֲיָת נַפְתָּלִי לְזַרְעֲיָתְהוֹן וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה.
These are the families of Naphtali by their families, and their number forty-five thousand four hundred.
איליןא זרעייתה דבנוי דנפתלי לזרעייתהון וסכומיהוןב ארבעין וחמשה אלפין וארבע מאווןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אילין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וסכומיהון״) גם נוסח חילופי: ״לס׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
אילין גניסת נפתלי⁠{לגניסתהון}⁠א (ל){ו}⁠סכומהון ארבעין וחמשא אלפין ושבע מאה.
א. חסר בכ״י לונדון.
forty-five thousand four hundred.
פַכַּאןַ עַדַדֻ עַשַׁאאִרִ נַפתַּאלִי כַ׳מסַתֹ וַאַרבַּעֻוןַ אלפַא וַאַרבַּעֻמִאַתֹ
והיה מניין בני משפחות נפתלי, ארבעים וחמשה אלף וארבע מאות.
פס׳: בני נפתלי חמשה וארבעים אלף וארבע מאות – (עדפו) בני נפתלי על פקודי מדבר סיני (שנים עשר) אלף:
אלה משפחת נפתלי – סכום כולם חוץ משבט לוי חמישים ושבע משפחות כיצד בדגל תימנה ארבעה לראובן חמש לשמעון שבע לגד דגל מזרחה חמש ליהודה ארבע ליששכר שלש לזבולון דגל ימה שמונה למנשה ארבע לאפרים שבע לבנימין דגל צפונה אחת לדן חמש לאשר ארבע לנפתלי.
ואלה משפחות נפתלי, "and these are the families from the tribe of Naftali;⁠" this concludes the total of the families from the various tribes excluding those from the tribe of Levi, fifty seven families in all. The southern army command headed by the flag (tribe) of Reuven had four families from Reuven, five from Shimon and seven families from the tribe of Gad. The eastern army command headed by the tribe of Yehudah, had five families from that tribe, four families from the tribe of Issachar, and three families from the tribe of Zevulun. The western army command headed by Menashe comprised eight families from that tribe, four families from the tribe of Ephrayim, and seven families from the tribe of Binyamin. The northern army command, headed by the tribe (flag) of Dan, had one family from that tribe, five families from the tribe of Asher, and four families from the tribe of Naftali.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונירלב״גאברבנאלהכל
 
(נא) אֵ֗לֶּה פְּקוּדֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שֵׁשׁ⁠־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וָאָ֑לֶף שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃
These are those who were numbered of the Children of Israel, six hundred one thousand seven hundred thirty.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקוניר׳ בחיירלב״גאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייוהואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִלֵּין מִנְיָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁית מְאָה וְחַד אַלְפִין שְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין.
These were the numbered of the sons of Israel, six hundred and one thousand seven hundred and thirty.
אלין סכומיהון דבני ישראל אשתיןא רבוון ואלפא ושבע מאוון ותלתין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אשתין״) גם נוסח חילופי: ״שת׳⁠ ⁠⁠״.
אילין סכומי בני ישראל שית מאה וחד אלפין שבע מאה ותלתין.
These are the numbers of the sons of Israel, six hundred and one thousand seven hundred and thirty.
אלה פקודי בני ישראל שש מאות אלף וגו׳ – אתה מוצא בכל השבטים יש מהם שהיו פחותין ממה שמצינו במדבר סיני, ויש מהם שהיו יתירים על ענין מדבר סיני, ומה שהיו פחותים לא היו פחותים אחד מחמשה, אבל שבט שמעון היו פחותין יותר מן המחצית, לפי שהיה חושבן להלן ט׳ וחמשים אלף, וכאן היו שנים ועשרים אלף ומאתים, מכאן אתה למד שאותם שמתו במגפה בשטים ארבעה ועשרים אלף, לא היו אלא משבט שמעון.
פַדַ׳לִךַּ עַדַדֻ בַּנִי יִסרַאאִיל סִתַּמִאַתֻ אַלפַא וַאלּףֹ וַאחִדֹ וַסַבּעֻמִאַתֹ וַתַּ׳לַאתֻ׳ון
אזי זה מספר בני ישראל, שש מאות אלף ואלף אחד ושבע מאות ושלושים.
פס׳: אלה פקודי בני ישראל 1שש מאות אלף (ושלשים) אלף ושבע מאות – חסרו הפקודים הללו מפקודי משה ואהרן אלף ושמנה מאות ועשרים. 2אבל הלוים היו שנים ועשרים אלף ונמצאו כאן שלשה ועשרים אלף (חוץ מן הבכורות שללוים):
1. שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלשים. ובמדבר סיני היו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים חסרו הפקודים הללו מפקודי משה ואהרן אלף ושמונה מאות ועשרים כצ״ל. ודע כי בפרשה זו רבו הטעותים עד אין להכיל:
2. אבל הלוים. בכאן ג״כ טעות כי בפ׳ במדבר היו הלוים כ״ב אלף חוץ הבכורות שהיו ג׳ מאות ע״ש בפרש״י והוא בבכורות ה׳ כי במספר הפרטי יתר ג׳ מאות והם היו בכורות אבל במספר דהכא כ״ג אלפים היו עם הבכורות שלהם. וסוף המאמר בכאן ט״ס ע״כ הסגרתי במוסגר:
אלה פקודי בני ישראל וגו׳ – מנין זה מועט ממנין שבמדבר סיני אלף ושמונה מאות ועשרים שאילו היה כאן יותר היו אומרים עכשיו שאנחנו מרובים לכבוש הארץ אבל אם היו מועטין היו אומרים לא נוכל לכבשה, ולפיכך לא רצה הקב״ה שירבה מנין זה על אותו שבמדבר סיני שאף על פי כן כבשוה כי אין מעצור לי״י להושיע בין ברב בין במעט.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור מדבר כ״ו:נ״ט.
'אלה פקודי בני ישראל וגו, "these were those who were numbered among the Children of Israel, six hundred thousand, seventeen hundred and thirty.⁠" This total is smaller than the total reported at the previous census by eighteen hundred and twenty. If this total had been greater than the previous total they would have said that they were now numerically strong enough to take on the Canaanites militarily. God wanted to demonstrate to the people under the command of Joshua that though there were slightly fewer Israelite soldiers than forty years earlier when the spies had considered themselves too weak to conquer the Canaanites, they still would manage to do so, not because of their numbers but because of God's assistance. When one enjoys His assistance numbers become irrelevant. (This point was made even more pronouncedly during the days of Gideon in Judges 7,7.)
שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלשים – דע כי המספר הזה גם אותו שבמדבר סיני שעלו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים לא נכלל בו כל ישראל, כי אין להם סוף ותכלית ולא ידענו מזה מספר כל ישראל, שהרי ישראל לא נמנו כאן וכאן אלא מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל, ובודאי היו בישראל אותם (שהם מבן עשרים שנה ולמטה,) (ו)⁠שהם מבן עשרים שנה ומעלה כמה זקנים וכמה חולים וחלושי הכח ואינם מן המנין לפי שלא היו ראויין לצבא ואינן בכלל יוצאי צבא, ואם כן מספר בני ישראל לא נזכר בכתובים בשום מקום ולא ידענוהו כלל, כי מעת שירדו למצרים בשבעים נפש נשתלחה הברכה בהם שעלו לששים רבוא שיצאו משם הגברים לבד מטף, והם הם שקבלו התורה בחדש השלישי לצאתם, ונשתלחה הברכה בהם עוד בחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים שעלו לששים רבוא מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא.
ולמדנו מזה שבהר סיני כשקבלו התורה היה להם מספר ידוע ובזמן מועט כמו עשרה חדשים ממתן תורה עד שנמנו במדבר סיני עלה מספרם לאין סוף. והאמת שאין ישראל באין בגדר חשבון ומעולם לא נודע מנינם בכל הדורות ולא נחקר מספרם על הכוון באחד מהזמנים, כי מי יוכל לספור מה שחדל לספור ואין לו מספר, והנה הם בהבטחת (בראשית ל״ב:י״ג) ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב, וכן אמר הקב״ה לאברהם (שם ט״ו) וספור הכוכבים, והבטיחו ואמר לו כה יהיה זרעך, וכן מצינו במשה שאמר להם בשנת הארבעים (דברים א׳:י׳) והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, גם בלעם מקטרג שלנו העיד עלינו ואמר מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, ומצינו בדוד ע״ה כשצוה ליואב למנותם שעלו אלף אלפים ושלש מאות אלף איש שולף חרב, הוא שכתוב (שמואל ב כ״ד:ט׳) ויתן יואב את מספר מפקד העם אל המלך ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש חיל שולף חרב ואיש יהודה חמש מאות אלף, וידוע שאם אנשים וגבורים שולפי חרב עלו לחשבון העצום הזה אין ספק שאין סוף ותכלית למספר ההמון ודלת העם והנערים והזקנים, והנה השכל מעיד על זה, גם הכתובים מוכיחים כן שהם עדות ברורה יותר מן השכל. וכן מצינו לעתיד שהבטיחנו ישעיה הנביא ע״ה שיהיו ישראל ברבוי העם עצום יותר מכל אומות שבעולם, הוא שאמר (ישעיהו נ״ד:א׳) כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה׳, ושיתקבצו מארבע כנפות הארץ ברבוי גדול עד מאד, הוא שאמר (שם מ״ט) הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים, ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם, הזכיר הנביא ע״ה שלש פעמים אלה לרמוז שתחזור עמהם השכינה הכלולה משש קצוות כי כן כנגדה הזכיר דוד במזמור אחר שש פעמים שמירה.
שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלושים, "six hundred and one thousand seven hundred and thirty.⁠" Remember that both this number and the number 603,550 given in Numbers 1,47 is not the total number of Israelites; their total number was beyond the ability of the enumerators to determine. On both occasions of the census only men over the age of twenty who were potentially soldiers in the army were counted. No doubt the total number of Israelites comprised many sick people, many who were physically weak and not fit to serve in the army, and many old people all of whom were not included in the count given by the Torah. As a result of all this the total number of the Jewish people was never revealed in Scripture. Ever since the family of Yaakov descended to Egypt they became the recipients of the Divine blessing which resulted in over 600,000 males leaving Egypt, not counting the children. The number reported in Exodus 12,37 remained the same throughout the revelation at Mount Sinai when a renewed blessing was bestowed on the people as per Numbers 1,1.
From all the above we learn that when the Torah was given at Mount Sinai the people already knew the precise number of males over 20. During the short ten months until the count in the desert of Sinai their number climbed to one that was beyond counting. The truth is that the number of Jews is beyond determination by means of a census. There has never been a time in Jewish history when the total number of Jews was known. God had already foretold Avraham that the number of his descendants would exceed the ability of people to count them (Genesis 15,5). Moses too said to the people shortly before his death (Deut. 1,10) "and here, as of this day, you are as numerous as the stars in heaven,⁠" i.e. beyond counting. Even Bileam, our perennial opponent and sworn enemy, testified that "the dust of Yaakov has defied the ability to be counted, neither have even a quarter of the Jewish nation been counted" (Numbers 23,10).
We find that when David gave instructions (which were only partially carried out) to take a census of Israel's fighting men that the number Yoav reported as having been counted was 1,3 million people (Samuel II 24,9). If this was the number of active, arms-bearing male Israelites at that time, the total number of Jews must have been several times that number. The verses in Scripture are even more convincing than extrapolations arrived at by our intelligence. Concerning the future, the prophet Isaiah states clearly that at that time the Jewish people will be more numerous than any (or all) the nations of the earth (as per Isaiah 54,1): "for the children of the forlorn wife shall outnumber those of the espoused, says the Lord.⁠" Once the great ingathering of the Jews in exile will be in progress the number of Jews will be seen to be even far greater still. This is the meaning of Isaiah 49,12: "Look these are coming from afar, these from the north and the west and these from the land of Sinnim.⁠" The prophet continues in verse 21 of that chapter: "and you will say to yourself, 'who bore these for me when I was bereaved and barren, exiled and disdained; by whom then were these raised? I was left all alone and where have these been?'" You will note that the prophet mentioned the word "these", אלה, three times in each of these verses! This is an allusion to the fact that the Shechinah will return with the exiles at the time of the redemption. This Shechinah which consists of the six extremities of the globe is alluded to by David who used the word שמר, "to guard, to protect" six times in connection with the God of Israel protecting His people (Psalm 121).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

והנה הסכים בקירוב זה המספר השני למספר הראשון, לא חסר כי אם אלף ושמונה מאות ועשרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ואלף שְבַע מאות: ג׳ דמטעים דסבירין ושבע בוי״ו, וסי׳ נמס׳ במס׳ גדולה. [שבע].
שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלשים – וקרוב למנין זה היו ג״כ כשנמנו במדבר סיני, וכן תמצא מספרם בשנה הראשונה כשנתנו בקע לגלגולת (עיין מ״ש שמות ל״ח כ״ו), וכן בצאתם מארץ מצרים תמיד היה הסך שש מאות אלף איש בקירוב, והיה זה מהשגחת השם על עמו ששמר מספרם, כי לא טובים הם מאבותם לשיתרבו עתה במדבר יותר מהם, וגם לא רצה שיתמעטו בעבור הבנים הצריכים לישוב הארץ, כדרך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, ולכך בחר שלא יפחתו ולא יותירו הרבה מן המספר ההוא, כי כל עניניהם היו כפי ההשגחה העליונה באופן יוצא מדרך התולדות:
שש מאות אלף ואלף – מהשגחת האל היתה שישראל לא פחתו כי אם שני אלפים גם כי מתו רבים מהם בקברות התאוה, במעפילים, בדבר קרח, בנחשים ובמגפה על דבר פעור; ומשבט שמעון לבדו פחתו ל״ז אלף ומאה, ואין שבט בהם שנשאר כמו שהיה במספר הראשון, ראובן שמעון גד אפרים ונפתלי פחתו, והנותרים הרבו אוכלוסיהם, ושבט מנשה הרבה על כולם במספר כ׳ אלפים וחמש מאות.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקוניר׳ בחיירלב״גאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייוהואיל משההכל
 
(נב) {שלישי} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses, saying,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםשיעורי ספורנואור החייםעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe, saying:
ומליל י״י עם משה למימר.
ומליל י״י עם משה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
(נב-נו) וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ – הַכֹּל בְּמַשְׁמָע, כֹּהֲנִים לְוִיִּים גֵּרִים נָשִׁים וַעֲבָדִים טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּמַשְׁמָע, כְּשֶׁאָמַר (לעיל י״ח:כ׳) ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל״, יָצְאוּ כֹהֲנִים, ״(וּ)⁠בְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה״ יָצְאוּ לְוִיִּים, לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יָצְאוּ גֵרִים וַעֲבָדִים, אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ יָצְאוּ נָשִׁים (וַעֲבָדִים) טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס.
תְּנַן כְּמָאן דַּאֲמַר לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ. דְּתַנְיָא רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר ״לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם״ יִנְחָלוּ, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ, כָּאֵלֶּה, לְהוֹצִיא אֶת (הַנְּפָלִים) [הַטְּפֵלִים]. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר לְבָאֵי הָאָרֶץ נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר ״לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ״, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ, מְשֻׁנָּה נַחֲלָה זוֹ מִכֹּל נַחֲלוֹת (שֶׁבַּתּוֹרָה) [שֶׁבָּעוֹלָם] שֶׁכָּל הַנַּחֲלוֹת חַיִּים יוֹרְשִׁין אֶת הַמֵּתִים וְכָאן מֵתִים יוֹרְשִׁים אֶת הַחַיִּים. אָמַר רַבִּי אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לִשְׁנֵי אָחִים כֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ בְּעִיר אַחַת לָזֶה יֵשׁ לוֹ בֵּן אֶחָד וְלָזֶה יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי בָנִים, הָלְכוּ לַגּוֹרֶן, זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אֶחָד נוֹטֵל חֵלֶק אֶחָד וְזֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָנִים נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים, וּמוֹלִיכִין אֵצֶל אֲבִי אֲבִיהֶן וְחוֹזְרִין וְחוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ, כְּדֵי לְקַיֵּם שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ, הָא כֵּיצַד, הָיָה מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם נוֹטֵל חֶלְקוֹ עִם יוֹצְאֵי מִצְרַיִם, הָיָה מִבָּאֵי הָאָרֶץ נוֹטֵל חֶלְקוֹ עִם בָּאֵי הָאָרֶץ, מֵאֵלּוּ וָאֵלּוּ, נּוֹטֵל חֶלְקוֹ מִכָּאן וּמִכָּאן. אֲמַר מַר ״לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם״, מִמַּאי דִּבְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם כְּתִיב. דַּאֲמַר קְרָא (שמות ו׳:ח׳) ״וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה״ וְהַאי לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם קָאֲמַר לְהוּ.
לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ – הֲרֵי שֶׁיָּצְאוּ עִמּוֹ עֲשָׂרָה בָנִים מִמִּצְרַיִם, וּבִכְנִיסָתָן לָאָרֶץ נִמְצְאוּ חֲמִשָּׁה, קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו לַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ, הֲרֵי שֶׁיָּצְאוּ עִמּוֹ חֲמִשָּׁה בָנִים, וּבִכְנִיסָתָן לָאָרֶץ נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה, קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, אִישׁ, יָצְאוּ נָשִׁים טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס. לְפִי פְקֻדָיו, מְלַמֵּד שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ אֶלָּא לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט לְפִי מַה שֶּׁהוּא. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יהושע ז׳:י״ד-ט״ו) ״וַיְּדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְגוֹ׳ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אִם עַם רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה״ וְגוֹ׳. יֻתַּן נַחֲלָתוֹ, שׁוֹמֵעַ אֲנִי מְעֻרְבָּבִין. תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּגוֹרָל״, אִי בְּגוֹרָל שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמָן. תַּלְמוּד לוֹמַר (יהושע י״ט:נ׳) ״עַל פִּי ה׳⁠ ⁠⁠״, מַגִּיד שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְעַל פִּי הַמָּקוֹם.
אַךְ – יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן״. וְאוֹמֵר (יהושע י״ט:מ״ט-נ׳) ״וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נַחֲלָה לִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן... עַל פִּי ה׳ נָתְנוּ לוֹ אֶת הָעִיר אֲשֶׁר שָׁאָל״. לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם, יָצְאוּ גֵרִים וַעֲבָדִים.
עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ – מַגִּיד שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְשִׁימוֹן בֵּית כּוּר כְּנֶגֶד בֵּית סְאָה וּבֵית סְאָה כְּנֶגֶד בֵּית כּוּר.
תַּנְיָא עֲתִידָה אֶרֶץ יִשׂרָאֵל שֶׁתֵּחָלֵק לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר שְׁבָטִים. שֶׁבַּתְּחִלָּה לֹא נִתְחַלְּקָה אֶלָּא לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים וְלֹא נִתְחַלְּקָה אֶלָּא בִכְסָפִים שֶׁנֶּאֱמַר ״בֵּין רַב לִמְעָט״, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה סְאָה בִּיהוּדָה שָׁוֶה חָמֵשׁ סְאִין בַּגָּלִיל. וְלֹא נִתְחַלְּקָה אֶלָּא בְּגוֹרָל שֶׁנֶּאֱמַר ״אַךְ בְּגוֹרָל (תֵּחָלֵק) [יֵחָלֵק״], וְלֹא נִתְחַלְּקָה אֶלָּא בְאוּרִים וְתֻמִּים שֶׁנֶּאֱמַר ״עַל פִּי הַגּוֹרָל״, הָא כֵּיצַד. אֶלְעָזָר מְלֻבָּשׁ בְּאוּרִים וְתֻמִּים וְכָל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין לְפָנָיו, וְקַלְפֵּי שֶׁל שְׁבָטִים וְקַלְפֵּי שֶׁל תְּחוּמִין מֻנָּחִין לְפָנָיו, וְהָיָה מְכַוֵּן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאוֹמֵר אִם זְבוּלוּן עוֹלֶה תְּחוּם עַכּוֹ עוֹלֶה עִמּוֹ, טָרַף בְּקַלְפֵּי שֶׁל שְׁבָטִים וְעָלָה בְּיָדוֹ זְבוּלוּן, בְּקַלְפֵּי שֶׁל תְּחוּמִין וְעָלָה בְּיָדוֹ תְּחוּם עַכּוֹ, וְחָזַר וְרָאָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, (אִם) [וְאוֹמֵר] נַפְתָּלִי עוֹלֶה וּתְחוּם גִּנוֹסָר עוֹלֶה [עִמּוֹ], טָרַף בְּקַלְפֵּי שֶׁל שְׁבָטִים וְעָלָה בְּיָדוֹ נַפְתָּלִי, בְּקַלְפֵּי שֶׁל תְּחוּמִין וְעָלָה בְּיָדוֹ תְּחוּם גִּ(י)⁠נּוֹסָר, וְכֵן כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט. וְלֹא כַּחֲלֻקָּה שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה חֲלֻקַּת עוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַזֶּה, אָדָם יֵשׁ לוֹ שְׂדֵה לָבָן אֵין לוֹ שְׂדֵה פַרְדֵּס, שְׂדֵה פַרְדֵּס אֵין לוֹ שְׂדֵה לָבָן. הָעוֹלָם הַבָּא, אֵין לְךָ כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁאֵין לוֹ בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״שַׁעַר רְאוּבֵן אֶחָד וְגוֹ׳ שַׁעַר שִׁמְעוֹן אֶחָד״ וְגוֹ׳. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַלֵּק לָהֶן בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם, כט) ״וְאֵלֶּה מַחְלְקֹתָם נְאֻם ה׳⁠ ⁠⁠״. מִדְקָאֲמַר נִתְחַלְּקָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שְׁמַע מִ(י)⁠נָהּ לִשְׁבָטִים אִיפְלוּג וְלֹא לְקַרְקָף דְּגָבְרֵי. אֲמַר מַר עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתִּתְחַלֵּק לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר שְׁבָטִים. אִידָךְ לְמָאן. לַנָּשִׂיא, דִּכְתִיב (שם, יט) ״וְהָעֹבֵד הָעִיר יַעַבְדוּהוּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל״. וְאֵימָא דּוּן גֵּר (מִדַּת גֵּר שְׂכִירוּת) בְּעָלְמָא. לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב ״וְהַנּוֹתָר לַנָּשִׂיא מִזֶּה וּמִזֶּה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וְלַאֲחֻזַּת הָעִיר״. וְלֹא נִתְחַלְּקָה אֶלָּא בִּכְסָפִים. לְמַאי. אִילֵימָא לְשׁוּפְרָא וּלְסַנְיָא, אַטּוּ בְּשׁוּפְטָנֵי עָסְקִינָן. אֶלָּא לִקְרוֹבָה אוֹ לִרְחוֹקָה. כִּתַנָּאֵי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בִּכְסָפִים הֶעֱלוּהוּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר בְּקַרְקַע הֶעֱלוּהוּ.
תָּנוּ רַבָּנָן ״אַךְ בְּגוֹרָל״, יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב שֶׁלֹּא נָטְלוּ בְּגוֹרָל אֶלָּא עַל פִּי ה׳, יְהוֹשֻׁעַ, דִּכְתִיב (יהושע י״ט:נ׳) ״עַל פִּי ה׳ נָתְנוּ לוֹ אֶת הָעִיר״, כָּלֵב, דִּכְתִיב (שם כ״א:י״ב) ״וְאֶת שְׂדֵה הָעִיר וְאֶת חֲצֵרֶיהָ נָתְנוּ לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה בַּאֲחֻזָּתוֹ״.
עַל פִּי הַגּוֹרָל, שֶׁהָיָה הַגּוֹרָל כּוֹרֵז אֲנִי גּוֹרָלוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, לִשְׁמוֹ עָלִיתִי. לָמָּה כֵן. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תְּהֵא תַחֲרוּת בֵּין הַשְּׁבָטִים שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ אֶלְעָזָר עָשָׂה.
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ תַּכּלִימַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה, לאמר הלאה.
(נב-נו) אוחלוקת הארץ היא כפי שאמרו הראשונים. והדוגמה בה: היו שני אחים אשר יצאו ממצרים. לאחד נולדו שני בנים, ונולדו לשני שלשה. ונכנסו חמשת הבנים האלה אל הארץ. לפי האומדן, כי יקחו חמשה חלקים לפי מספר הנוכחים. אח״כ יחזירו אותם אל אבותיהם ויהיה לכל אחד שני חלקים וחצי חלק. אז יירשו שני הבנים את שני החלקים וחצי אשר לאביהם, ויירשו השלשה את שני החלקים וחצי הנשארים. והיו, א״כ, רוב בני הדוד מועילים לבני דודם, כי ברובם ירבו חלקיהם. וכך אם היו ארבעה או חמשה או יותר, חצי חלקם חוזר לבני דודם.
א. ביאור זה מופיע בכ״י לאחר הביאור לבמדבר כ״ז:ג׳.
(נב-נו) אמר הגאון, לאלה תחלק הארץ במספר שמות – ר״ל לאלה המשפחות ׳תחלק הארץ במספר השמות׳.
לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקודיו יותן נחלתו. יראה, מה שאומר הכתוב דבר והפכו היא, שהיו חולקים למשפחה מרובה באוכלוסין או לשבט – חלק הארץ מן הזיבורית שהיה שווה על דרך המשל אלף זוז, והיה אורך מאה כורים קרקע. ולשבט שאינו מרובה באוכלוסין – היו נותנים חלק העידית מן הארץ שהיה שווה כמו האחר אלף זוז, אבל לא היה רוחב רק על דרך המשל חמישים כורי קרקע. נמצא לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקודיו יותן נחלתו. אך בגורל יחלק את הארץ, והגורל היה מסכים על ידם על הדבר הזה:
וידבר וגו׳ לאמר – פירוש לאמר ליהושע והזקנים כי הוא המנחיל את הארץ, ואין לפרש לאמר לישראל כי תיבת לאלה שאמר בסמוך תכחיש זה.
וידבר ה' אל משה לאמור. God spoke to Moses to say. Moses was to tell Joshua and the elders that Joshua would lead them into the land to take possession of it. The word לאמור in this instance does not refer to the people at large. If this were not so, the word לאלה in the next verse would not make sense.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםשיעורי ספורנואור החייםהכל
 
(נג) לָאֵ֗לֶּה תֵּחָלֵ֥ק הָאָ֛רֶץ בְּנַחֲלָ֖ה בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֽוֹת׃
"To these the land shall be divided for an inheritance according to the number of names.
מקבילות במקראספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פסקא קלב]
לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות – הכל במשמע: ישראל כהנים ולוים גרים נשים ועבדים וטומטום ואנדרוגינוס במשמע. ויאמר י״י אל אהרן בארצם לא תנחל (במדבר י״ח:כ׳) – יצאו כהנים. ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה – יצאו לוים. לשמות מטות אבותם תתנחלו – יצאו גרים ועבדים. איש לפי פקודיו – יצאו נשים וטומטום ואנדרוגינוס.
רבי יאשיה אומר: ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, שנאמר לשמות מטות אבותם תתנחלו. מה תלמוד לומר: לאלה תחלק הארץ? – מפני קטנים.
רבי יונתן אומר: לבאי הארץ נתחלקה הארץ, שנאמר לאלה תחלק הארץ. ומה תלמוד לומר: לשמות מטות אבותם? שינה המקום נחלה זו מכל נחלות שבתורה, שבכל נחלות שבתורה – חיים יורשים את המתים, וכאן מתים יורשים את החיים.
רבי אומר: משל למה הדבר דומה? לב׳ אחים כהנים שהיו בעיר, לזה בן אחד ולזה ג׳ בנים. יצאו לגורן, זה נטל סאה ואלו נטלו ג׳ סאים, והורישו את אבותיהם – וחזרו וחלקו בשוה, וירשו מתים את החיים – וחזרו וחלקו בשוה.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: זה נטל חלקו וחלק אביו, וזה נטל חלקו וחלק אביו. נמצאת מקיים לאלה תחלק הארץ בנחלה, ונמצאת מקיים לשמות מטות אבותם תתנחלו.

Piska 132

"To these shall the land be apportioned as an inheritance according to the number of names": I would understand that all are included — Israelites, Cohanim, Levites, proselytes, women, bondsmen, tumtumim (those of indeterminate sex), and hermaphrodites. It is, therefore, written (Ibid. 18:20) "And the Lord said to Aaron: In their land you shall not inherit" — to exclude Cohanim. (Ibid. 24) "In the midst of the children of Israel they shall not have an inheritance" — to exclude Levites. (Ibid. 26:55) "By the names of the tribes of their fathers shall they inherit" — to exclude proselytes and bondsmen. (Ibid. 59) "To a man, according to his numbers, shall his inheritance be given" — to exclude women, tumtumim, and hermaphrodites. R. Yoshiyah says: The land was apportioned to those who left Egypt, as it is written "By the names of the tribes of their fathers shall they inherit.⁠" What, then, is the intent of "To these shall the land be apportioned"? (To such as these,) to exclude minors (below the age of twenty). R. Yonathan says: The land was apportioned according to those who came to the land, as it is written "To these shall the land be apportioned.⁠" And what is the intent of "By the names of the tribes of their fathers"? The Lord changed this inheritance from all the inheritances in the Torah. For in all the inheritances in the Torah the living inherit the dead, whereas here, the dead inherit the living. Rebbi says: An analogy: Two brothers, Cohanim, were in a city. One had one son; the other, three. They go to the granary (to take their portion.) The first takes one sa'ah; the others, three, after which they go to their fathers' father and share equally. R. Shimon b. Elazar says: The land was apportioned to these and to these. How so? If they were of those who left Egypt, they took a share with those who left Egypt. If they were of those who entered the land, they took a share with those who entered the land. If they were both of these and of the others, they took a share of both — so that both verses are satisfied.
לְאִלֵּין תִּתְפְּלֵיג אַרְעָא בְּאַחְסָנָא בְּמִנְיַן שְׁמָהָן.
To these you shalt divide the land for a possession, according to the number of their names.
לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת
לְאִלֵּין תִּתְפְּלֵּיג אַרְעָא בְּאַחְסָנָא בְּמִנְיַן שְׁמָהָן
לָאֵלֶּה – לפי השבטים או לפי האנשים?
התרגומים מתחבטים לכאורה בבעיית הגמרא ״ארץ ישראל לשבטים איפלוג, או דלמא לקרקף גברי איפלוג?⁠״ (בבא בתרא קכא ע״ב)1: לאונקלוס שתרגם ״לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הארץ״ – ״לְאִלֵּין תִּתְפַּלַּג אַרְעָא״ – נתחלקה לפי האנשים, ואילו למיוחס ליונתן שתרגם ״לְאִלֵין שִׁבְטַיָא תִּתְפַּלֵג אַרְעָא״ – נתחלקה לשבטים. וכן בפסוק הבא: אונקלוס תרגם ״לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ״ – ״לְסַגִּיאֵי תַּסְגּוֹן אַחְסָנַתְהוֹן״ אבל המיוחס ליונתן: ״לְשִׁבְטָא דְעַמֵיהּ סַגִי תִּסְגוּן אַחְסַנְתְּהוֹן״. ואולם כיוון שלמסקנת הגמרא הארץ נתחלקה לשבטים, יש לפרש גם בת״א ״לְאִלֵּין״ – לשבטים, אלא שכדרכו אינו מוסיף פרטי הלכה. ועיין גם ב״אור החיים״.
1. רשב״ם שם: ״לשבטים איתפלג – שנתחלקה לשנים עשר חלקים שוין ואח״כ כל שבט ושבט מתחלק לפי אנשיו שהיו יוצאי מצרים או לפי באי הארץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. לקרקף גברי – לראשי אנשים שכל אחד מיוצאי מצרים לרבי יאשיה או לבאי הארץ לרבי יונתן היה נוטל חלקו בארץ בפני עצמו והיו כולם שוין בחלוקה״.
לאלין שבטיה תתפלג ארעא באחסנה במניין שמהן.
לאילין שבטיא תתפלג ארעא באחסנא במניין שמהן.
Unto these tribes shall the land be divided by inheritances according to their names.
[ח] לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ – וּמִי הֵן, לָעוֹמְדִים בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, וַהֲלוֹא לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ, דִּכְתִיב: וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה (שמות ו׳:ח׳), מִפְּנֵי מָה לֹא חִלְּקָהּ לָהֶן, לְפִי שֶׁצָּפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁסּוֹף עֲתִידִין מִשְׁפָּחוֹת לִכְלוֹת מֵהֶן, וּמִי הֵן, אֵלּוּ שֶׁכְּתוּבוֹת לְמַעְלָן: וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית (בראשית מ״ו:י׳, שמות ו׳:ט״ו), הֲרֵי שִׁשָּׁה, כְּשֶׁאַתָּה קוֹרֵא: לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי (במדבר כ״ו:י״ב), אֵין שָׁם אֶחָד, וְכֵן בְּבִנְיָמִין: וּבְנֵי בִּנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וגו׳ (בראשית מ״ו:כ״א), הֲרֵי עֲשָׂרָה, וּכְשֶׁבָּא אַתָּה לִמְנוֹתָן: לְבֶלַע מִשְׁפַּחַת הַבַּלְעִי וגו׳ (במדבר כ״ו:ל״ח-ל״ט), חָסְרוּ חֲמִשָּׁה מִן הַבָּנִים, הֲרֵי שֵׁשׁ מִשְׁפָּחוֹת עַל הַזְּנוּת בַּעֲצַת בִּלְעָם אֵין שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה אֶת שֶׁלָּה, לְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֲנִי מְחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵי אָדָם הָעֲתִידִים לָמוּת, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לְעַרְבוֹת מוֹאָב וְעָמְדוּ עַל בָּרְיָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ.
[ה] לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ – וּמִי הֵם. לָעוֹמְדִים בְּעַרְבוֹת מוֹאָב. וַהֲלֹא לְיוֹצְאֵי מִצְרִים נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ, דִּכְתִיב: וְנָתַתִּי אוֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה (שמות ו׳:ח׳). וּמִפְּנֵי מַה חִלְּקָהּ לָהֶם. לְפִי שֶׁצָּפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁשֵּׁשׁ מִשְׁפָּחוֹת עֲתִידוֹת לִכְלוֹת מֵהֶם. וּמִי הֵם. אֵלּוּ שֶׁכְּתוּבִים לְמַעְלָה, וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית (בראשית מ״ו:י׳), הֲרֵי שִׁשָּׁה. כְּשֶׁאַתָּה קוֹרֵא לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי, אֵין שָׁם לֹא אֹהַד וְלֹא צֹחַר, אֶלָּא הֲרֵי חָסְרוּ. וְכֵן בְּבִנְיָמִין, בֶּלַע וּבֶכֶר וְגוֹ׳ (שם פסוק כא), הֲרֵי עֲשָׂרָה. וּכְשֶׁאַתָּה בָּא לִמְנוֹתָן לְבֶלַע מִשְׁפַּחַת הַבַּלְעִי, אֵינָן אֶלָּא שִׁבְעָה, הֲרֵי חָסְרוּ. וְכֵן בִּבְנֵי גָּד, צִפְיוֹן וְחַגִּי וְשׁוּנִי וְאֶצְבּוֹן (שם פסוק טז). וּכְשֶׁאַתָּה מוֹנֶה לִצְפוֹן מִשְׁפַּחַת הַצְּפוֹנִי, אֵין שָׁם אֶצְבּוֹן, הֲרֵי שִׁשָּׁה מִשְׁפָּחוֹת נֶחְסְרוּ עַל הַזְּנוּת בַּעֲצַת בִּלְעָם. וְאֵין זְנוּת שֶׁאֵינָהּ עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלָּהּ. לְפִיכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֲנִי מְחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵי אֱדֹם הָעֲתִידִים לִכְלוֹת. וְחִלֵּק אוֹתָהּ לְמִי שֶׁעוֹמְדִין עַל בּוּרְיָם לְכָךְ נֶאֱמַר: לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ.
[Siman 5]
"To these apportion the land" (Numbers 26:53). And who are they? The ones standing on the Plains of Moav. And was the land not apportioned to those that left Egypt? As it is written (Exodus 6:8), "and I will give it to you as a possession.⁠" [So] for what reason was it [actually] apportioned to [the ones standing on the Plains of Moav]? Because the Holy One, blessed be He, foresaw that six families from [those that left Egypt] would be destroyed. And who are they? [Of] those written above (Genesis 46:10), "And the children of Shimon were Yemuel, Yamin, Ohad, Yakhin, Tsohar and Shaul,⁠" when you read "to Nemuel, the Nemeulite family" (Numbers 26:12-13), neither Ohad or Tsohar are there. Rather they were lost. And so [too,] with Binyamin: "Bela, Bekher, etc.⁠" (Genesis 26:21), behold there are ten. But when you come to count them [you read], "to Belaa, the Belaaite family [etc.] (Numbers 26:38-40), they are only seven. Behold [those missing] were lost. And so [too,] with the "children of Gad. Tsifion, Chagi, Shuni, Etsbon [etc.]" (Genesis 26:16); but when you count "to Tsafon, the Tsafonite family [etc.]" (26:15-17), Etsbon is not there. Behold six families got lost from the licentiousness of the counsel of Bilaam. And there is no licentiousness that does not accomplish its [end]. Hence the Holy One, blessed be He, said, "[Why should] I apportion the land to people who will be destroyed in the future?⁠" And [so] He [rather] apportioned it [only] to the one that stood resilient. Hence it is stated, "To these apportion the land" (Numbers 26:53).
לאלה תחלק הארץ בנחלה, מכאן אתה למד שלבאי הארץ נתחלקה, שנאמר ונתתי אותה לכם מורשה אני ה׳ (שמות ו׳:ח׳). הא כיצד היה מיוצאי מצרים נוטל חלק עם אלו ואלו.
במספר שמות – לפי שהיו בתי האבות ונעשה מן חלק השבטים חלקים שמתחלקין כל שבט ושבט כל שבטו מחלקו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

וַלִהַאֻלַאאִ יַגִבֻּ אַן יֻקַסַּםַ אַלּבַּלַדֻ נַחלַתַּ בִּאִחצַאאִ אַסמַאאִהִם
ולאלה, נדרש שהם יקבלו חלקם בארץ לנחלה עבורם, לפי מפקד שמותהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

לאלה תחלק הארץ – ולא לפחותים מעשרים אף על פי שבאו לכלל עשרים בטרם חילוק הארץ, שהרי שבע שנים כבשו ושבע חילקו, לא נטלו חלק אלא אילו שש מאות אלף ואלף. ואם היו לאחד מהם ששה בנים לא נטלו אלא חלק אביהם לבדו.
לאלה תחלק הארץ TO THESE THE LAND SHALL BE DIVIDED – and not to any who are now less than twenty years old; even though they become included among those who are twenty before the division of the land, – for they were seven years in conquering it and seven years did they take in dividing it – for no one received a portion in the land except these 601,000 and if one of these had six sons, they received only their father's portion (cf. Bava Batra 117a).
פס׳: וידבר ה׳ אל משה לאמר לאלה תחלק הארץ וגו׳ – תנו רבנן לאלה תחלק הארץ. יכול לכל במשמע אחד כהנים לוים גרים ועבדים טוממום ואנדרוגינס. ת״ל (במדבר י״ח:כ׳) ויאמר ה׳ אל אהרן בארצם לא תנחל יצאו כהנים. ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה אלו הלוים. לשמות מטות אבותם ינחלו. יצאו גרים ועבדים שאין להם אבות.
לאלה תחלק הארץ – למשפחות האלה.⁠א
א. כן בכ״י פריס 177, פריס 182, ובגיליון בכ״י פריס 176 ובין השיטין בכ״י לוצקי 827. בדפוס נפולי כל הביאור חסר.
THE LAND SHALL BE DIVIDED. It means that the land shall be divided among the tribes by lot.
לאלה תחלק הארץ – וכתוב: לשמות מטות אבותם ינחלוא (במדבר כ״ו:נ״ה). שלש מחלוקת בדבר (בבלי ב״ב קי״ז.-קי״ז:):
איכא למאן דאמר: ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, דכתיב: לשמות מטות אבותם (במדבר כ״ו:נ״ה), ומאי לאלה – כאלה, שלא נתחלקה לטפלים אלא לבני עשרים כאלה.
איכא למאן דאמר: לבאי הארץ נתחלקה, והאי דכתיב: לשמות מטות אבותם (במדבר כ״ו:נ״ה) – משום דמשונה ירושה זו מכל ירושות שבעולם, שכל ירושות – חיים יורשים את המתים, וכאן מתים יורשים את החיים. משל לשני אחים כהנים: לזה שני בנים {ו}⁠לזה בן אחד, והולכים לגרנות, זה מביא מנה אחת ואילו שתים, וחוזרים אצל אביהם וחולקים בשוה, ונמצא לאחד כמו לשנים.
ואיכא למאן דאמר: לאילו ולאילו נתחלקה: היה מיוצאי מצרים – נוטל חלקו משום יוצאי מצרים, היה מבאי הארץ – נוטל משום באי הארץ. מיכאן ומכאן – נוטל משום יוצאי מצרים ומשום באי הארץ.
ולמאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה: קשיא למאי איצטריך למימר: בין רב למעט (במדבר כ״ו:נ״ו), כיון דכל אחד שבא לארץ נוטל חלק, פשיטא דאיכא חילוק בין רב למעט.
ולפי הפשט נראה: דלי״ב חלקים נתחלקה הארץ, ונתנו חלק גדול לשבט שיש לו אוכלוסין גדולין, ואחר חולקין לקרקפא דגברי, והיינו בין רב למעט (במדבר כ״ו:נ״ו).
ולדברי הכל: לשמות מטות אבותם (במדבר כ״ו:נ״ה) איוצאי מצרים קאי, מדכתיב: ונתתי אותה לכם מורשה (שמות ו׳:ח׳), דמשמע שאתם תהיו מורישים אותה לבניכם. כך מפורש בבבא בתרא (בבלי ב״ב קי״ז:).
א. בכ״י מינכן 52: תתנחלו (במדבר ל״ג:נ״ד).
לאלה – לחמשים ושבע משפחות המנויין כאן תחלק הארץ בנחלה במספר שמות חמשים ושבעה חלקים כנגד חמשים ושבע ראשי משפחות.
לאלה, "to these,⁠" i.e. to the heads of these fifty seven families enumerated in this chapter the land will be divided up as ancestral inheritance. Each would receive a share corresponding to the number of family heads that had been numbered.
לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הארץ – רוצה לומר לאלו הנמנים. והנה לא זכר פקודי הלוי עד אחר המאמר הזה, כי כבר ביאר במה שקדם כי שבט לוי לא ינחל נחלה בתוך בני ישראל; ולזה אמר: ׳לאלה׳ - להוציא שבט לוי, ולהוציא הגרים והעבדים, כי אלו לא נמנו כי לא היו מתיחסים לאחד מן השבטים, והנמנים היו מתיחסים בכללם לשבטים, כמו שנתבאר מהדברים אשר בזה המספר.
במספר שמות – לא רצתה התורה שיִמָּנוּ הם בעצמם, אבל יִמָּנוּ שמותיהם, כמו שנזכר בפרשת במדבר סיני, וכבר נתבארה הסיבה בפרשת כי תשא. ובזה האופן מנאום גם כן בזה המקום, ואם לא נזכר.
לאלה תחלק הארץ וגו׳ כבר כתבנו שטעם המספר הזה קודם מלחמת מדין הוא להודיע שהאנשים הראויים למלחמה הם הכשרים אשר לא היה בהם איש מהאנשים הנצוחיים מהצדדים שכתבנו ראשונה וכמו שאמר ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן וגו׳.
[ד] ואני אומר כי מטעם זה חשב משה שהמלחמה הזאת שאמר עליה צרור את המדינים והכיתם אותם לא הוטלה עליו רק שהיא מכלל המלחמות שתעשנה על יד יהושע עד שחזר לומר לו אחר פרשת הקרבנות ופרשת נדרים נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך שהכוונה אחר מלחמה זו תאסף ולא קודם לה כמו שאתה סבור. אמנם מה שלא עשאה משה בעצמו יראה שלמד אותו ממאמר צרור את המדינים והכיתם אותם כי הוא שם הפועל לא צווי מיוחד אליו. ואע״פ שכבר נאמר בכאן נקום נקמת כבר איפשר שיעשה ע״י צווי שעקר הכוונה לא בא אלא להודיעו שתעשה קודם שתאסף...⁠א
א. בעל עקדת יצחק עובר כאן לפרש את הפסוקים בבמדבר ל״א. במהדורתנו, הובאו דבריו שם על סדר הפסוקים.
לאלה תחלק הארץ ולא לפחותים מבן עשרים. אין לדקדק מדפירש לאלה ולא לפחותים מכלל דס״ל כר׳ יאשיה דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו ומה אני מקיים לאלה תחלק הארץ כאלה להוציא את הטפלים ופי׳ רשב״ם ז״ל כאלה שהם בני עשרים דלבני עשרים שיצאו ממצרים נתחלקה הארץ אבל לא לטפלים שיצאו פחותים מבני עשרים דהא אחר זה פירש לשמות מטות אבותם ינחלו אלו יוצאי מצרים שינה הכתוב נחלה זו מכל נחלות שבתורה שכל הנחלות החיים יורשים את המתים וכאן מתים יורשים את החיים כיצד וכו׳ וזהו אליבא דרבי יונתן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ שנאמר לאלה תחלק הארץ בנחלה ומה אני מקיים לשמות מטות אבותם ינחלו משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם שכל נחלות שבעולם החיים יורשים את המתים וכאן מתים יורשים את החיים כיצד וכו׳ הלכך על כרחינו לומר דהא דפרש״י לאלה תחלק ולא לפחותים מבן עשרים אינו רוצה לומר כאלה שהם מבני עשרים ככה יהיו כל אחד מיוצאי מצרים שנתחלקה להם הארץ אבל לא לטפלים שיצאו ממצרים פחותים מבני עשרים שנה שזהו כדעת רבי יאשיה דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ אלא הכי פירושא לאלה ממש הנזכרים לעיל אלה פקודי בני ישראל ת״ר אלף ואלף ושבע מאות ושלשים שהם באי הארץ כרבי יונתן ומפני שלא היה הכתוב צריך לזה דמתחלק הארץ בנחלה במספר שמות הבא אחריו ידענו שלאלה הנזכרים לעיל תחלק מה ת״ל לאלה דמשמע מיעוטא לאלה ולא לזולתם לא בא למעט אלא לאלה דוקא שהם מבני עשרים ומעלה ולא אחרים:
(נג-נו) וידבר ה׳ אל משה לאמר לאלה תחלק הארץ בנחלה וגו׳ עד ואלה פקודי הלוי.
הוקשה מאד לראשונים באיזה אופן נתחלקה ארץ ישראל האם נחלקה לי״ב שבטים בחלקים שוים והשבט שהיה רב באכלוסין היה נוטל חלקו כשבט שהיה מעט באכלוסין ויהיה זה בלי ספק עול בחק היושר האלהי והפך מה שצוה כאן לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקודיו יותן נחלתו. ובסדר מסעי אמר גם כן והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם לרב תרבו נחלתו ולמעט תמעיטו והקשה ג״כ לדעת הזה מה שנזכר בספר יהושע שצווחו בני יוסף אליו מדוע נתת לי גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב כי איך יבקשו הפך הדין והצווי האלהי ולמה לא השיבם יהושע כה דבר ה׳ וכה צוה ואין בידי לתת לשבטים אלא חלקים שוים.
ואם אמרנו לברוח מזה שהיתה חלוקת הארץ לגולגלות׳ במספר שמות הוקשה מה שבירך יעקב ליוסף אפרי׳ ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו על שם אחיהם יקראו בנחלתם שתהיה א״כ ברכה בלא תועלת ולבטלה כי אם היו גלגלות רבות בידוע שיתנו להם חלק רב. ואין יתרון בהיותם ב׳ שבטים מהיותם שבט אחד. ויקשה גם כן מה שנאמר בסדר מסעי זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה׳ לתת לתשעת המטות וחצי שמורה שלשבטים נתחלקה. ויקשה ג״כ צוחת בני יוסף מדוע נתת לי גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב וגו׳ כיון שלגלגלות׳ נתחלקה.
והדרוש הזה כבר חלקו עליו במסכת בתרא פרק יש נוחלין איבעיא להו ארץ ישראל לשבטים אפליגא או דילמא לקרקפתא אפליגא. האמנם כשיעויינו דרכי המפרשים מצאנו ראינו שני דרכים.
האחד הוא דרך רש״י שכתב כאן לרב תרבה נחלתו לשבט שהוא מרובה באכלוסין יתנו חלק רב ואף על פי שלא יהיו החלקים שוים שהרי לפי רבוי השבט חלקו החלקי׳ לא עשו זה אלא ע״פ הגורל והגורל על פי רוח הקדש לשמות מטות אבותם ינחלו אלו יוצאי מצרים שהמתים יורשים את החיים עכ״ל. וכן כתב בפרשת ויחי יעקב על פסוק ומולדתך וגו׳ ואע״פ שנחלקה הארץ למנין גלגלותם מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו.
והדרך השני להרב רבי משה בר נחמן שכתב שם וכאן גם כן שהיו בדבר שני חלוקים. החלוק הראשון היה לשנים עשר שבטים שעשו מהארץ שנים עשר חלקים שוים ונטל השבט רב האכלוסין חלק שוה לשבט מעט האכלוסין. והחלק השני היה בין השבט עצמו שנתחלק חלקו בין משפחותיו בין שיהיה כפי יוצאי מצרים או כפי באי הארץ לכל אחד מדעות החולקים בזה בגמרא. והרב יפרש מה שנאמר כאן לאלה תחלק הארץ בנחלה לרב תרבה נחלתו. על החלוקה השנית אשר לשבט בין משפחותיו. ויפרש מה שאמר אחר כך אך בגורל יחלק הארץ לשמות מטות אבותם על החלוק הראשון שיחלקו הארץ לשנים עשר השבטים חלקים שוים ושעליו אמר גם כן על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט ר״ל בין שיהיה השבט רב העם או מעט העם תמיד יקח חלקו בשוה. ושמה שנאמר בסדר מסעי והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם לרב תרבו נחלתו ידבר ג״כ מהחלוק השני הנזכר.
וכתב הרב שזה הוא דעת הגמרא ושמה שאמרו בספרי איש לפי פקודיו יותן נחלתו מגיד שלא נחלקה ארץ ישראל אלא לכל שבט ושבט כפי מה שהוא וכן הוא אמר וידברו בני יוסף הוא שבשתא כפי הגמרא ושהקשה לברייתא הזו למה צוחו בני יוסף עד כאן דעת הרב רבי משה בר נחמן.
ושני הדרכים בלתי נכונים אצלי ואין ראוי לקבל אחד מהם כפי סגנון הפסוקים. אם דעת רש״י לפי שהכתוב אומר בביאור לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט והוא המוכיח שלא היה הרבוי והמעוט על פי הגורל כדברי רש״י. ואם היה כן לא היה מצוה למנחילים שלרב ירבו ולמעט ימעיטו כיון שזה היה מהגורל ולא מהם.
ואינו גם כן כדעת הרב רבי משה בר נחמן שהכתובי׳ ידברו בשני חלוקים כי לדבריו היה ראוי שיזכור במצות החלוק הראשון תחלה שהוא קודם לכל הקדימות. והחלוק השני הנמשך ממנו יזכור אחריו והוא בהפך מה שפירש הרב הפסוק הראשון לאלה תחלק הארץ בנחלה על החלוק הב׳ מהמשפחות ויפרש אך בגורל תחלק הארץ שכתוב אחריו על החלוק הא׳ מהשבטים שהוא קודם לו. ואיך יזכור החלוק הב׳ שהוא מסובב מן הראשון תחלה והחלוק הא׳ שהוא סבתו יזכור אחריו. והקשה עוד לרב כי אם היו ב׳ חלוקים בדבר כמו שאמר לא היה ראוי שיצוה על השני אלא אחרי צוואתו על הראשון ואיך אם כן בסדר אלה מסעי יצוה על החלוק השני בפסוק והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם מבלי שיזכור דבר שם מן החלוק הראשון.
ומפני זה כלו שערתי אני בזה דרך אחר והוא שבחלוקת הארץ היה ראוי שיובחנו שתי בחינות. האחד המחוז אשר בו ינתן לשבט חלקו ונחלתו. והשנית כמות הארץ שיתנו לו באותו מחוז לארכה ולרחבה. והנה הענין הראשון שהוא ביאור המחוז אשר בו יפול נחלת כל שבט ושבט ראה יתברך שיתבאר בגורל כדי שלא תפול קטטה בין השבטים בהיות המקום האחד יותר משובח מן האחר וכאמרם סאה אחת מיהודה מחמשת סאין שבגליל וגם כן ראה שיבאר זה בגורל לפי שלא ישאר ביניהם תרעומת כאשר יחול בנחלת שבט אחד רובה מהארץ הנכבשת ויפול בנחלת שבט אחר רובה מהארץ הבלתי נכבשת כמו שקרה לשבט דן. ומפני שתי הסבות האלה רצה האל שיתבאר מקומות נחלת השבטים על פי הגורל.
אמנם הענין השני והוא מנחלת הארץ רוצה לומר כמות׳ וכמה ינתן ממנה לכל שבט באותו מחוז שנפל עליו הגורל. הנה זה לא היה מהגורל אבל היה מסור ליהושע ולאלעזר הכהן ולשנים עשר נשיאי ישראל שיראו בכל שבט רבוי אנשיו ולרב ירבו נחלתו ולמעט יתנו חלק קטן.
ולפי זה לא נתחלקה הארץ לי״ב חלקים שוים לי״ב השבטים כדברי הרמב״ן. ולא היה רבוי החלק ומעוטו ע״פ הגורל כדברי רש״י שסבר שהיה משמש הגורל להודיע המחוז וכמות החלק גם כן באופן שכאשר היה עולה ד״מ תחום עכו לזבולון היה ענינו שזבולון נוחל ארץ עכו כלה לארכה ולרחבה ולכך אמר שהיה רבוי החלק ומעוטו ע״פ הגורל.
ואין זה דעתי אלא שהגורל היה מודיע באיזה מחוז תהיה נחלתו ואחרי ידיעת זה בגורל אז היו המנחילים מגבילים גבול הנחלה הראוי לשבט ההוא כפי רבוי אנשיו ומעוטם. והנה אחרי כן לא דברה התורה אלא מחלוקה אחת בלבד וצוה האל יתברך לאלה תחלק הארץ שלשבטי׳ שזכר תחלק אבל לא לפקודים אלא לרב יתנו חלק רב ולמעט אכלוסין ימעיטו נחלתו וחלקו וזהו איש לפי פקודיו יותן נחלתו.
ואמר במספר שמות השבטים כפי מה שהם.
ואמנם החלוקות הפרטיות מהמשפחות ומבתי אבות ומהגברים לא זכרתם התורה כי בידוע שהאנשים יעשו אותם ביניהם. ולבד צותה על החלוקה הכוללת שתהיה כפי הרבוי והמעוט במנינם ולבטל הקטטה ממקומות הנחלות שיש מקום משובח ממקום אחר אמר אך בגורל יחלק הארץ רוצה לומר אך מקום נחלת כל שבט ושבט יתבאר ע״פ הגורל וזהו לשמות מטות אבותם ינחלו כלומר שבט פלוני במחוז פלו׳.
ואמרו עוד ע״פ הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט. ענינו שלא יחשבו לתת לשבט אחד רב האכלוסין חלקו במחוז אחר שאינו כך. כי הנה לכל השבט יתנו נחלתו הראויה לו סמוכה ומתחברת בין שיהיה רב האכלוסין או מעט האכלוסין באותו מחוז אשר נחל שמה גורלו באופן שישב כל השבט יחד ולא יפרד קצתו מקצתו.
והפסוקי׳ שבאו בסדר מסעי מסכימים בזה גם כן והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם לרב תרבו נחלתו ולמעט תמעיטו את נחלתו אל אשר יצא שמה הגורל לו יהיה למטות אבותיכם תתנחלו. רוצה לומר שצוה למנחילים את הארץ שני דברים. הא׳ שיתנו אותה בגורל והשני שיהיה למשפחותיהם וביאר מיד מאן דסמיך ליה איך יהיה למשפחותיהם ואמר לרב תרבו שכפי רבוי המשפחות ירבו הנחלה וכן ביאר הקודם שזכר מהגורל במה ישמש ולאיזה ענין יהיה ואמר אל אשר יהיה שמה הגורל לו יהיה. כלומר שבמחוז ופלך אשר יפול גורל כל שבט שם יהיה ושם יתנו נחלתו ואמר עוד למטות אבותיכם תתנחלו להגיד שלא יפרדו מקום נחלת השבט כאן קצתו ובמקום אחר רחוק ממנו קצתו אבל למטות אבותיהם ינחלו שיותן לכל שבט ושבט נחלתו מדובקת יחד. והנה זכרה התורה שמה גבולי הארץ.
ואמר בסופם זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה׳ לתת לט׳ המטות וחצי המטה ואחר זה בא מיד פרשה אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ כי אחרי שצוה על החלוקה בגורל זכר המנחילי׳ שיגבילו כמות הנחלה וירבו וימעיטו כפי אכלוסי כל שבט ושבט.
וכבר פירשתי בפרשת ויחי יעקב שאין סתירה לזה ממה שאמר יעקב ליוסף בברכתו אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי לפי שהיתה הכונה שמה שני דברים. הא׳ שיפרו וירבו כל כך אפרים ומנשה שיהיו כשני שבטים ברבוים וכן הוא במנין הזה שנמנה ישראל בערבות מואב שעלו פקודי אפרים ומנשה כפקודי ראובן ושמעון ומזה ימשך שינחלו בארץ כשני שבטי׳ והיה אם כן יוסף כדין הבכור הנוטל פי שנים ומלבד זה היה לו גם כן כבוד הבכורה שנקראו שני בניו שבטים.
ורש״י ז״ל הרגיש בפירושו בזה הענין השני ותפש עליו הרמב״ן ז״ל וכפי מה שפירשתי בענין הראשון יותרו כל קושיותיו.
ואני כבר כתבתי בפירושי לספר יהושע הדרוש הזה בהרחבה וביארתי איך הדעת אשר שערתי אני בזה מסכי׳ עם מה שעשה יהושע בחלוקת הארץ. ומסכי׳ עם מה שנזכר שם מצווחת בני יוסף שהוקשה מאד על כל המפרשי׳ והדבר מבואר כי לפי שהיה יהושע והמנחילים את הארץ הם המרבים והממעיטי׳ בנחלות כפי רבוי אנשי כל שבט ושבט לכן התרעמו אליהם בני יוסף שהיה עם רב ונתנו להם מהנחלה חלק מעט כי היה זה בידם להרבות ולהמעיט. ולא היה זה מהגורל ויהושע השיב להם שהרבה נחלה היתה להם שיתרחבו בה ויכבשוה כדבר איש האלהים ולכן אמרו גורל אחד וחבל אחד כי היה הגורל לבאר מקום הנחלה והחבל הוא מדת כמות הנחלה והחלק וכמו שפירשתי שם.
ומפני שהרמב״ן התאמץ לומר שהיה דעתו באמת דעת הגמרא ביארתי אני בפירוש ספר יהושע פרשת י״ד ההלכות שבאו על זה בגמ׳ בתרא והוכחתי מהם שלא כוונו חז״ל למה שחשב הרב ושא״א שיתישבו לדעתו ושהם מסכימות לדעתי באמת יעויין משם כי אינו ממה שיאות למקום הזה. ועם זה תדע שהברייתא שהביא הרמב״ן מספרי איש לפי פקודיו יותן נחלתו מלמד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא לכל שבט כפי מה שהוא וכן הוא אומר וידבר בני יוסף שאינו שבשתא כמו שכתב הרב אבל הוא דעת ישר והוא עצמו דעתי אשר זכרתי.
וכבר יורה על זה גם כן מה שאמרו בגמרא מאופן הפלת הגורל שהיה מיוחד לבאר מקום הנחלה לבד לא כמותה. אמרו שם לא נתחלקה ארץ ישראל אלא בגורל שנאמר אך בגורל ולא נתחלקה אלא באורים ותומי׳ שנאמר על פי הגורל הא כיצד אלעזר היה מלובש באורים ותומים וכל ישראל עומדים לפניו וקלפי של שבטי׳ וקלפי של תחומי׳ מונחים לפניו והיה מכוין ברוח הקדש אם זבולון עולה תחום עכו עולה טרף בקלפי של שבטים ועולה בידו זבולון טרף בקלפי של תחומי׳ ועולה בידו עכו. וחוזר ומכוין ברוח הקדש ואומר אם נפתלי עולה גינוסר עולה. טרף בקלפי שבטים ועולה בידו נפתלי טרף בקלפי של תחומי׳ ועולה בידו גינוסר וכן לכל שבט ושבט. הנה ביארו מענין הגורל שהוא לבאר ענין המקום והתחום שיהיה בו נחלת אותו השבט. אך ראוי לדעת שכאשר היה ידוע ע״פ הגורל מקום נחלת שבט אחד מיד היו מגבילים המנחילים כמות נחלתו קודם שיפילו הגורל על מקום נחלת שבט אחר.
ועם זה הותר הספק שהעיר הרלב״ג בפירושו לספר יהושע איך יוגבלו מקומותיהם קודם שיודע רבוי השבט או מעוטו וכפי מה שפירשתי בפסוקים אלו הותרה השאלה הה׳:
ואמר לאלה תחלק הארץ – לפי שאלו היו ראוים ליטול חלק בארץ. ולא היה בהם ערב רב. אחר כך ספר כי באלה הפקודים לא היה איש מפקודי משה. לפי שמאסו בארץ חמדה. אבל הנשים לא מתו לפי שחבבו הארץ. ולזה סמך לכאן דין בנות צלפחד איך חיבבו הארץ ואמרו ותנה לנו אחוזה. ואמר ויקרב משה את משפטן. כדי שלא ליטול עטרה על הסנהדרין. אע״פ שהיה יודע הדין. כמאמרם זכרונם לברכה כי מיד באו לפני שרי עשרות ואמרו אלו דיני נחלות ואינו ראוי לנו. וכן אמרו כולם עד שסלקו הדבר למשה וכשראה משה כך. אמר איני ראוי ליטול זאת העטרה. וסלקו לב״ד של מעלה. ובזוהר אמרו כי טעם הסילוק אינו זה. אלא לפי שהם אמרו אבינו מת במדבר. ומה לנו אם מת במדבר או ביישוב. וכן למה אמרו והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה׳. כי מה לנו אם מת במדבר או שלא היה מהנועדים. אבל אמרו שם כי צלפחד היה מאותם שדברו באלהים ובמשה. ועליו אמר שם וימת עם רב מישראל. לפי שלא היה בעל תורה אבל היה גדול בשבט מנשה. וזהו עם רב. עם בתורה וגדול הרבה במעלה. והוא דבר דברים רעים כנגד משה. ולכן אמרו אבינו מת במדבר. כי מיתתו היתה בסבת הדיבור שדיבר כנגד משה. וזהו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה׳. בענין שבעבורו נאבדה הנחלה. כי בחטאו מת. הוא חטא הדיבור שדבר כנגד משה בנחשים השרפים. ולכן אמרו אבינו בזרקא שהוא כדוגמת נחש כרוך על הוא״ו. כי הם נקברו מהנחשים. ולכן אמרו אבינו בזרקא. לפי שהיה יוצא זה הדיבור בכאב ומחלת לב. ולפי שצלפחד דבר כנגד משה. כשבאו בנותיו לשאול הנחלה. אמר שעמדו לפני משה ולפני אלעזר הכהן והנשיאים וכל העדה בפרהסיא. בענין שמשה יתבייש ולא יזכר להם איבת אביהן שדבר כנגדו. ולכן אמרו אחר שאין לו בן. למה יגרע שם אבינו. אם לא תרצה לשמור לנו איבה ושנאה. ולכן תנה לנו אחוזה. וכשראה משה כך. אמר כל הכנופיא זאת עלי. אנא פסילנא להאי דינא. ולכן ויקרב משה את משפטן לפני ה׳. כי איני ראוי לדון דין זה. אחר שחושדים אותי. ראה ענותנותו של משה שנסתלק מהדין. לא כאלו הדיינים שהם עזי פנים. ואע״פ שהם שונאים הם רוצים לדון את השונא על כרחו ע״כ. ולפי שהדין עמהן היה אומר כן בנות צלפחד דוברות. נתון תתן. אתה בידך נחלתן. כי אתה נאמן ביתי. ואין בך איבה ושנאה. ואחר שאתה ברחת מהשררה. אני רוצה להחזיר לך העטרה. ולכן נתון תתן להם אחוזת נחלה. אתה בידך:
וסמך לכאן עלה אל הר העברים. לפי שמשה רבינו ע״ה נתאוה לראות את הארץ. והיה מחבב אותה כמו בנות צלפחד שחבבו את הארץ. ולכן אמר וראה את הארץ. כי אין לה תיקון אחר אלא בראיה. [כמו] שא״ל משה. וינס משה מפניו כי מיד פחד ממנו. ולכן כשהכה במטה פעמים נגזרה עליו גזירה לכן לא תביאו את הקהל הזה. וכששלח השם הנחשים בעם. ראה השם תאות משה ליכנס לארץ חמדה. וא״ל עשה לך שרף לתועלתך. והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. כי תיקן הדבר בראיה. לרמוז שיראה את הארץ. וזהו וראה את הארץ כי לא תעבור שמה. וכשראה זה אמר יפקוד ה׳ אלהי הרוחות לכל בשר. ואמר אלהי הרוחות. ולא אלהי הנשמות והנפשות. לפי שרצה משה לשאול איש ממוצע. כמו הרוח הממוצע בין הנשמה והנפש. כי אם יהיה בעל נפש ינהיג העם במדת הדין. ואם יהיה בעל נשמה לא ידקדק כל כך. לזה אמר אלהי הרוחות. שיהיה ממוצע להנהיג את העם. ולכן השיבו איש אשר רוח בו. והדרשה תדרש ואין זה פשוטו איש על העדה. איש גבור חיל ואיש צדיק וחסיד. וזה כלול באומרו איש על העדה. כמו שנאמר בדניאל איש חמודות נחמד למטה ולמעלה. כנגד הגבורה אמר אשר יצא לפניהם כאיש חיל ולא ישב בביתו. כמו שעשיתי אני לסיחון ועוג. ואשר יוציאם ואשר יביאם בזכיותיו. והשם השיבו קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו. כי בזה כלל עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳. ונתת מהודך עליו. זהו הודו וענותנותו. בענין שיהיה שלם בכל המעלות. ובזה ישמעו אליו כל עדת בני ישראל. אחר שאיננו חסר מכל המעלות הנמצאות בעם. והנבואה יתירה עליהם. ולכן אמרו אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. שהם המעלות הנמצאות בכל העם. ואמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד על פיו יצאו ועל פיו יבואו. להורות שמה שאמר איש גבור אשר יצא לפניהם. שאין הדבר תלוי בגבורה אלא באלעזר שישאל במשפט האורים. ועל פיו יצאו ולא על פי יהושע:
וסמך לכאן פרשת הקרבנות. לרמוז כי בסבת עשיית המצות ינצחו המלחמות ולא מצד הגבורה. ולפי שאמר קרבני לחמי ולבנון אין די בער. אמר שנים ליום עולה תמיד. כי איני שואל מכם כפי כחי אלא כפי כחכם. בענין שבזה תזכו ליום הדין. וזהו מאמרם ז״ל שנים ליום בשביל היום ב׳ פרקליטים ליום. כענין שנאמר והיו לי ליום אשר אני עושה סגולה. ובזה רמוז יום מלחמת גוג ומגוג ודינה של גהינם וחבלו של משיח. כמוזכר בשבת כתיב הכא יום וכתיב התם יום עברה היום ההוא. וכתיב בגוג ומגוג לפני יום בא גוג. בענין שהקרבנות יש בהם נצחון המלחמות. ונצחון יום הדין. וזהו שנים ליום עולה תמיד. וכן הזכיר קרבנות שבת ור״ח. ובכולם הזכיר שעיר אחד. זולתי בשבת שאין בו שעיר ולא חטאת לפי שכולו מנוחה. ובראש חדש כתב בו שעיר עזים אחד לחטאת לה׳. לפי שיש בו חטאת בחסרון הלבנה. וכן כתב בו לה׳ מה שלא הזכיר בכולם. לפי שחסרון הלבנה הוא דבר סתר. הוא ראוי לה׳ ולא לאחר. ובו תלוי גלות ישראל וגאולתם. וזהו שאמרו הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח וכבר פירשתי אותו. ובפסח כתיב שעיר חטאת אחד לכפר עליכם. לפי שהם ימי שמחה ומתוך השמחה חוטאים. לזה אמר שעיר חטאת אחד. אבל ביוה״כ לא כתיב אלא שעיר עזים אחד לכפר עליכם. ולא כתיב חטאת לפי שהתורה מכפרת ואין שם חטא. אבל בראש השנה לפי שהוא יום הדין ובו נזכרים העוונות. אמר שעיר עזים אחד חטאת. וכן ביום הכיפורים כתב שעיר עזים אחד חטאת. לפי שבו כפרת העוונות. ולא אמר לכפר עליכם כמו באחרים. לפי שאמר מלבד חטאת הכפורים. אבל ברגל שמונת ימי החג לפי שיש בהם ריבוי שמחה. אמר בכולם שעיר חטאת או שעיר עזים אחד חטאת. והנה בענין השעירים של אלו הימים תמצא שינוי. כי ביום הראשון כתב שעיר עזים אחד חטאת. ובשני ג״כ כתב ושעיר אחד חטאת. ובשלישי כתב ושעיר חטאת אחד ולא כתב עזים. וברביעי כתב ושעיר עזים אחד חטאת. ובחמישי ובששי ובשביעי ובשמיני כתב שעיר חטאת אחד. ולא כתב שעיר עזים:
והנה יש בכאן רמיזה גדולה בענין גלותינו וגאולתינו. ולכן אמר בלעם בעמלק ואחריתו עדי אובד וכן אמר וגם הוא עדי אובד, וכן המשורר רמז זה באומרו אבד זכרם המה. וידוע כי אלו הע׳ פרים הם כנגד אומות העולם כמאמר רבותינו ז״ל. והשעירים הם רמז למלכיות. כאומרו והצפיר השעיר מלך יון וגו׳. והנה הפרים הולכים ומתמעטים לפי שהם כנגד אומות העולם שיתמעטו ויכלו באפס תקוה. אבל השעירים בכל הימים שהם שעיר עזים אחד בכל יום ויום. וההוראה שיש בהם. שיכלו אלה הרשעים שהם רמז לשעירים. הוא רמוז באומרו שעיר חטאת בכולם להורות שיהיו חטאים וחסרים ויכלו כהם. וכן רמז השעיר לעשו שהוא איש שעיר ושעירים ירקדו שם. והם עתידים להיות נעקרים מהעולם. לפי שבחו מכח נחש הקדמוני אשר כתוב בו על גחונך תלך בלא רגלים לפי שהשקר אין לו רגלים. ולכן אנו בטוחים שאע״פ שאלו הרשעים יהיו חזקים ועזים כאלה וכאלון. פתע פתאום ישברו ויאבדו. ולכן כתב בעמלק ואחריתו עדי אובד. ועליו אמר האויב תמו חרבות. הוא עשו הרשע שהוא אויב לישראל ומבקש רעתם. וזמן יבא שיאבדו. וזהו אבד זכרם המה. שיאבד הזכרון שיש להם באלו הימים. כי תמצא כי ביום הראשון כתב שעיר עזים. וביום השני ג״כ כתב שעיר עזים. וביום הרביעי כתב ג״כ שעיר עזים. והסימן שלהם אב״ד. אבל בכל שאר הימים לא כתב שעיר עזים אלא שעיר חטאת. וזה לרמוז כי שלשה עזים הם והם שלשה מלכיות. המלך הראשון הוא ארי בחיות נבוכדנצר מלך בבל. דכתיב ביה עלה אריה מסבכו. והוא מלך עז וחזק ופתע פתאום ישבר חזקתו ועוזו. ולכן כתיב ביום הראשון שהוא כנגד גלות בבל שעיר עזים. לפי שהוא עז וקשה ועם כל זה ישבר ויחסר וזהו חטאת. וכן ביום השני כתב בו שעיר עזים. לפי שהוא כנגד מלך פרס שהוא מלך עז ולקח מלכות בבל. ואע״פ שהיה מלך עז נשברה גבורתו ביד מלך יון. שהוא מלך השלישי הרמוז ביום השלישי. אבל ביום השלישי לא כתיב בו עזים לפי שמלך יון היה מלך טוב לישראל כמוזכר באלכסנדרוס מוקדון עם שמעון הצדיק. והוא הנקרא הצפיר השעיר מלך יון. אבל לא היה עז כראשונים. ולכן לא כתב בו שעיר עזים אלא שעיר חטאת. אבל ביום הרביעי שהוא רמז למלכות אדום שהוא מלכו תקיפא כתב בו שעיר עזים. לפי שהוא עז מאד וגבה עד לשמים. ואנו מובטחים כי פתע ישבר ויחסר עזותו ומלכותו וישכח זכרונו שיש לו באלו הימים. בסימן יום ראשון ושני ורביעי. והסימן אב״ד זכרם שיאבד הזכרון שיש להם באלו הימים. וזה שאמר בעמלק ואחריתו עדי אב״ד. וכן מה שאמר גם הוא עדי אב״ד. שהוא סימן אלו הימים. לרמוז כי עד יום הרביעי שהוא רמז למלכות רביעית יגיע מלכותו. ואז יאבד זכרונו וישכח שמו וישבר עזותו. ולכן תמצא שאחר יום רביעי לא כתב בכל שאר הימים שעיר עזים אלא שעיר חטאת. לרמוז שאז במלכות רביעי תפסק מלכותו ועזותו ויקם מלכו אחרן דלעלמין לא תתחבל. והארבעה ימים האחרונים הם רמז לארבע מלכיות אחרות שהם כלולות בארבע מלכיות הראשונות. אבל אין להם קיום וחיזוק ולכן לא כתב בהם שעיר עזים. ובמדרש ראיתי כי אע״פ שאנו אומרים ארבע מלכיות. הם שמנה מלכיות והם כלולות בארבע מלכיות. שהם מלכות בבל ופרס ויון ואדום. ולכן כתב בכאן שמנה ימים כנגד אלו השמנה מלכיות. ולפי שיום השמיני הוא סוף וקץ לכל המלכיות. אמר ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לרמוז כי זה היום יום ישועתינו ויום גאולתינו ופדות נפשנו. לפי שהוא תשלום ארבע מלכיות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

ולא לפחותים וכו׳. דאם לא כן, ״לאלה״ למה לי, אלא לאשמועינן דווקא לאלו, ולא לפחותים:
לשבט שהוא מרובה נתנו חלק רב ואף על פי שלא היו החלקים שוים. ולפי זה יהיה פירוש ״לרב תרבה נחלתו״ קאי על השבט, שהוא רב. והקשה הרמב״ן על זה, דמדרש רז״ל בכתוב הזה איננו כן, אלא אמרו בספרי (כאן) ״לרב תרבה נחלתו״ – הרי שיצאו עמו עשרה בנים, ובכניסתו לארץ נמצאו חמשה, קורא אני עליו ״לרב תרבה נחלתו״. הרי שהיו שיצאו עמו חמשה בנים, ובשעת כניסתו לארץ נמצאו עשרה, קורא אני עליו ״ולמעט תמעיט נחלתו״. וכן בגמרא (ב״ב קיז ע״ב) מפרש שאין משמעותו אצל חכמים לחלק בין שבט לשבט, כמו שאמרו ׳בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלק, היינו דכתיב ״לרב תרבה נחלתו״⁠ ⁠׳, עד כאן דבריו. כוונתו לטעון על פירוש זה, שרז״ל מפרשים ״לרב תרבה נחלתו״ על המשפחות שהם בשבט, שאם יצא עם עשרה בנים, ונמצאו בכניסתן לארץ חמשה, שיש להם ליתן כמו שהיו כשיצאו ממצרים. והיינו לענין משפחה של שבט, לא שנפרש הכתוב ״לרב תרבה נחלתו״ היינו שיתן לשבט הרב – הרבה, דאין זה משמע לחכמים לפרש כן, דכל השבטים לקחו בשוה. ועוד, דאם כן מאי פריך בגמרא (שם) ׳בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים וכו׳⁠ ⁠׳, והלא שפיר נוכל לפרש ״לרב תרבה נחלתו״ לשבט הרב ירבה נחלתו:
אמנם רש״י מיישב זה שפיר, דאף על גב דפירש הכתוב ״לרב תרבה נחלתו״ היינו לשבט הרב ירבה נחלתו, על כרחך עיקר קרא לא להכי הוא דאתי, דמהיכי תיתי לנו לומר בענין אחר עד שיאמר הכתוב ״לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו״, דהא כתיב (פסוק נג) ״לאלה תחלק הארץ״, בין למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקו, ומפרש ״לאלה״ ולא לפחותים מבן עשרים ויתרים מבן ששים, או למאן דאמר לבאי הארץ נחלקה, סוף סוף מהיכי תיתי לומר בענין אחר רק ״לרב תרבה נחלתו״. אלא על כרחך פירוש הכתוב כך; ״לרב תרבה״ לשבט שהוא רב ירבה נחלתו, אם הוא מרובה ביציאת מצרים – אף על גב דעכשיו הוא מעט. והוא הדין ״למעט תמעיט נחלתו״, אף על גב דעכשיו הוא מרובה, וזה בא הכתוב לאשמועינן. ומכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג.) . והשתא פריך שפיר ׳בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקו כו׳⁠ ⁠׳:
ומה שהקשה הריב״ם בפרק יש נוחלין (ב״ב קיח. תוד״ה בשלמא), דאם כן יקשה לך למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקה, לא לכתוב ״לרב תרבה נחלתו״, דהא מ״לשמות מטות אבותיו ינחלו״ (ראו פסוק נה) נפקא. דאפשר לפרש, דאילו לא כתיב ״לרב תרבה נחלתו״, הייתי אומר דתרוייהו בעינן; דבעינן באי הארץ וגם ליוצאי מצרים, ואם היה מבאי הארץ ולא היו אבותיו מיורדי מצרים – לא, דכך היה משמע ״לאלה תחלק הארץ לשמות מטות אבותיו״, ואם יצאו עמו עשרה בנים, ובשעת כניסתן לארץ לא היו רק חמשה, אין להם ליטול רק חמשה חלקים. והוא הדין אם יצאו עמו חמשה בנים, ובשעת כניסתן לארץ היו עשרה, לא יקחו רק ה׳, עד שיהיו מיוצאי מצרים וגם מבאי הארץ. לכך כתיב ״לרב תרבה נחלתו״, שהכל תולה בשעה שיצאו ממצרים; שאם היו בשעה שיצאו ממצרים מרובים, ובשעה שנכנסו לארץ מועטים, יקחו כאילו היו מרובים. ואי לא כתב רחמנא ״למעט תמעיט נחלתו״, הייתי אומר השתא איפכא, או הא או הא; דליוצאי מצרים נחלק, וגם לבאי הארץ, וכדאיתא ליה לרבי שמעון בן אלעזר (ב״ב סוף קיז.). והשתא דכתיב ״למעט תמעיט נחלתו״, ופירושו דהיה מועט כשיצאו ממצרים, אף על גב דעכשיו הרבה, תמעיט נחלתו. ואם כן ידעינן דליוצאי מצרים נחלק, ונכון הוא תירוץ זה. ואי כתב ״לרב תרבה״ בלחוד, ולא כתב ״לשמות מטות אבותם״, לא ידעינן כלל מאי ״לרב תרבה נחלתו״, דכיון דלא כתב רחמנא דליוצאי מצרים נחלק, לא הוי ידעינן לפרש, דהא לא איירי כלל ביוצאי מצרים, ולא נוכל לפרש לרב בשעת יציאת מצרים – תרבה, אף על גב דבעת שבאו לארץ היו מעטים, לכך צריך ״לשמות מטות אבותם״. ומה שהקשה הרמב״ן, דרז״ל מפרשים הכתוב במשפחה שהם תוך השבט, מה בכך, דסוף סוף אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והכתוב הוא כמשמעו, דהיינו לשבט הרב תרבה נחלתו, ולשבט המעט תמעיט נחלתו:
ומה שהקשה הרמב״ן, דכבר מסיק בגמרא (ב״ב קכב.) דארץ ישראל נתחלקה לשבטים, ולא לקרקפתא. פירוש, שהיו החלקים שוים – י״ב חלקים, כל אחד נטל חלק אחד. דאין זה קשיא לרש״י, שהרי רש״י מפרש הבעיא באופן אחר; אם נחלק ארץ ישראל לשבטים, פירוש שחלקו אותה לי״ב חלקים, לכל אחד חלק מה שהוא, ולא הטילו גורל רק על י״ב חלקים. או הטילו גורל לכל אחד ואחד מישראל, ולא היה נחלק לי״ב חלקים בלבד, ואהא מיבעיא ליה. ואהא פשיט ״בין רב למעט״, כלומר, בשלמא אי לשבטים נחלק, שייך ״בין רב למעט״, דהא היה חלק גדול וחלק קטן, דהשבט שמרובה היה לו חלק גדול, ושבט שאינו מרובה היה לו חלק קטן. אלא אי אמרת לקרקפתא נחלק, מאי ״בין רב למעט״, הלא לא היה החלק הזה רק לקרקפתא, ולא שייך בזה לומר ״בין רב למעט״:
ומה שהקשה הרמב״ן עוד בפרשת ויחי (בראשית מח, ה), דאם נאמר שכל שבט ושבט לא לקחו רק כפי מה שהוא, אם כן מה היה מועיל בכורתו ליוסף, כיון דכל השבטים לקחו כל אחד ואחד (בשוה) [כפי מה שהוא]. וגם זה אינו קושיא, דהיה מועיל לנחלה שלא תסוב נחלת השבט ממטה למטה (להלן לו, ז), ולענין זה הוי שני שבטים לנחלה. אף על גב דלא מהני לענין ממון, אין בכך כלום, דעיקר זה הוא משום חשיבות, דנקראים בניו שני שבטים. ועוד, הרבה דברים מחולקים דין השבט משאם לא היו נקראים שבט, שאין דנין את השבט אלא בע״א. ועוד הרבה דברים יש לשבט; לענין שופטים, שנותנין סנהדרין לכל שבט ושבט (סנהדרין טז ע״ב), ולענין דגלים וקרבנות נשיאים:
ויש להוכיח דברי רש״י דהשבטים לקחו כל אחד ואחד לפי מה שהוא, דהא בגמרא (ב״ב קיח.) קאמר, ׳בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, היינו דצווחו בני יוסף, אלא למאן דאמר לבאי הארץ נחלק, למה צווחו וכו׳⁠ ⁠׳. והשתא מאי פריך, אם לא נחלק לקרקפתא אלא כל השבטים נטלו בשוה – שפיר היו צווחים, דלא נטלו יותר מחלק אחד, והם היו רבים מאד, ולא היה מספיק להם מה שנטלו, וצווחו שפיר. ובשביל קושיא זאת נדחק (הרשב״א) [הרשב״ם] דקושיא זאת ׳מה צווחו בני יוסף׳ לא הוי לפי המסקנא דמסיק לשבטים אפלוג, דלמסקנא לא הוי קשה מידי. ודבר תימה הוא מאד, דסתמא דתלמודא יהיה מקשה אליבא דחד תנא קושיא דלא תהא אליבא דהלכתא, דהא מסיק בגמרא (ב״ב קכב.) דלשבטים אפלוג. אבל לפירוש רש״י ניחא, משום דכל השבטים לא לקחו רק כפי מה שהם, ואם היו מרובים – כשבט יוסף – לקחו כפי מה שהם:
והרמב״ן תירץ בענין אחר, דהכי מקשה; בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, שפיר צווחו, משום דהרבה היו מבאי הארץ, ולא היו הרבה מיוצאי מצרים, והרי לא ירשו רק ליוצאי מצרים. אבל אם נאמר דלבאי הארץ נחלק, קשיא, דליכא למימר דצווחו משום דהיה להם דוחק – כי כל שבט ושבט לקחו בשוה והם היו רבים – דזה לא יתכן, דהא הרבה שבטים היו רבים מהם, דהא יהודה היה הרבה מכל אחד, וכן יששכר וזבולון ודן. ואם כן יקשה לך למה לא צווחו הם, אלא לא צווחו בשביל שהיו רבים, בשלמא למאן דאמר וכו׳. אבל תירוץ זה לא יספיק בכל הצורך, דהא שבט אפרים פחות היו הרבה ממה שהיה במנין ראשון, דבמנין הראשון היה שבטו ארבעים אלף וחמש מאות (לעיל א, לג), ובמנין השני היו ל״ב אלף (פסוק לז), אם כן אף למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה, קשיא למה צווחו בני אפרים. ואם כן קשיא, אף למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, למה צווחו בני אפרים. וצריך לומר דהיו צווחים מפני כי רוב נחלת השבט בא למעוט השבט שהיו בעת כניסתן לארץ, כגון שהיו בשבט אפרים הרבה יתומים בעת יציאתם ממצרים, שלא היו נחשבים מיוצאי מצרים, שלא היו בני עשרים. ובעת בואן לארץ היו גדולים, ואותם לא נטלו חלק כלל למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, וכל אותם שנטלו חלק בארץ – שהיו אבותיהם מיוצאי מצרים בני עשרים – היו מעוט השבט של בני אפרים. ומפני כי רוב השבט היה בלא נחלה, לכך צווחו בני יוסף. אבל אין לנו ראיה על זה שנאמר כך. ואם נפרש כפירוש רש״י, לא יקשה מידי:
וכן בספרי (כאן) קאמר בהדיא ״איש לפי פקדיו יותן נחלתו״, מגיד שלא נתחלקה הארץ אלא [ל]⁠כל שבט ושבט כפי מה שהוא. וכן הוא אומר ״וידברו בני יוסף אל יהושע וגו׳⁠ ⁠⁠״ (יהושע יז, יד), מה הוא אומר אחריו ״אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך בארץ הפרזי כי אץ לך בהר אפרים״ (שם שם טו), עד כאן. הרי דסבירא ליה דכל שבט ושבט נטלו לפי מה שהוא. והרמב״ן מכח הגמרא דחה זאת הברייתא, ורש״י מפרש שאין ראיה מן הגמרא, ומפרש כל הסוגיא כדלעיל:
אמנם בפרשת ויחי (בראשית פמ״ח אות ה) הוכחנו דלא כרש״י, עיין שם, ואין צריך לכפול הדברים, שכבר בארנו למעלה. והגמרא דלעיל (ב״ב קיח.) כבר ישבנו האיך פריך למאן דאמר לבאי הארץ נחלקה:
אמנם לי נראה דלא קשה, דכך מקשה; דאין לומר לכך צווחו משום דלא נטלו חלק יותר מן האחרים, זה לא סבירא ליה דבשביל כך היו צווחים, דהא כיון דכל אחד נטל חלק בארץ ישראל, לא היה להם לצווח – אלא אם לא נטלו כלל, אבל כל היכי שנטל – מה צווחו. דהא ארץ ישראל – אין ספק בזה שהיו יכולים להתפרנס ממנה, דכיון דהקדוש ברוך הוא הנחיל אותם את הארץ, אין ספק שהיה מנחיל אותם ארץ שהיה די להם, שכן הבטיח הקדוש ברוך הוא ליתן להם ארץ טובה ורחבה (שמות ג, ח) . ולפיכך פריך שפיר, דלמאן דאמר לבאי הארץ נחלק, כיון דכולהו נטלו, לא היה להם לצווח. דאין לומר כלל כי הקדוש ברוך הוא נתן להם הארץ שלא היה מספיק ליושב בה. אבל למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה, לא קשיא, כי באי הארץ לא נחשבו כלל מיורשי הארץ. ופירוש נכון וברור הוא:
וברייתא דספרי גם כן יש ליישב כפשוטו, דלעולם סבירא ליה שהיו החלקים שוים, והכי פירושו; שאם היה שבט גדול מרובה באוכלסין – נתנו לו חלק גדול לישיבה, כדי שיוכל לשבת ברווחה. ואם לא היה השבט כל כך הרבה, נתנו לו חלק שהוא טוב יותר בשאר ענינים מבורכים, שאין צריך ישיבה. ומכל מקום מקוים הכתוב שאמר ״לפי פקודיו״, פירוש לפי אשר יש בתוך השבט; אנשים הרבה יותן לו נחלה רחבה, ולשבט שהוא קטן – יותן לו חלק שהוא מבורך בכל טוב יותר. והחלקים שוים זה נגד זה בענין הדמים. ולפיכך אמר יהושע אל בני יוסף ״עלה לך היערה וכו׳⁠ ⁠⁠״ (יהושע יז, טו), פירוש, שנתן להם ארץ שיוכלו להרחיב גבולם יותר. והשתא יתורץ הכל, והוא נכון:
והגורל היה על פי רוח הקודש. דאם לא כן, אלא כמו גורל דעלמא, כיון דאמרינן דצריך ליתן לשבט מרובה חלק רב לפי פירוש רש״י, שמא לא יבא לו אותו החלק על ידי גורל. אלא על פי רוח הקודש היה, והרוח הקודש נתן כפי אשר ראוי:
אע״פ שבאו לכלל כ׳ בטרם חלוק הארץ. פי׳ לאלה הנזכרים לעיל, דהיינו ת״ר אלף ואלף תש״ל שהם באי הארץ, תחלק הארץ כרבי יונתן ומפני שלא הי׳ הכתוב צריך לזה, דמתחלק הארץ בנחלה במספר שמות הבא אחריו ידענו שלאלה הנזכרים לעיל תחלק, ומה ת״ל לאלה דמשמע מיעוטא לאלה ולא לזולתם לא בא למעט אלא לאלה דוקא שהם מבני עשרים ומעלה ולא אחרים. הרא״ם:
Even if they reached twenty before the apportioning of the land. Meaning [the verse implies that] you shall apportion the land "among these" 601,730 mentioned above who came to the land of Israel, in accordance with the view of Rabbi Yonasan (Bava Basra 117a). However, [there is a difficulty that] the verse did not need to mention this, given that we would know it from [the verse], "The land shall be apportioned as an inheritance according to the number of names" which comes afterwards, teaching that the land was apportioned to those mentioned above. Thus, what does the Torah mean to teach [by saying] "among these" which implies an exclusion, [i.e.] among these, but not among others. [Rashi answers:] The exclusion is that [the division] was specifically "among these" who were twenty years of age and above, but not others [even if they reached twenty before the apportioning of the land]. Re'm.
לאלה תחלק הארץ וגו׳ – אומרו לאלה, נחלקו רז״ל בפרק יש נוחלין דף קי״ז וזה לשונם ר׳ יאשיה אמר ליוצאי מצרים נתחלקה שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו אלא מה אני מקיים לאלה וגו׳ לאלה להוציא את הטפלים פירוש שלא יחלק אלא ליוצאי מצרים מבן עשרים, ור׳ יונתן אומר לבאי הארץ נתחלקה שנאמר לאלה תחלק הארץ ומה אני מקיים לשמות מטות משונה נחלה זו וכו׳ וכאן מתים יורשים וכו׳ עד כאן, לדברי ר׳ יונתן אומרו לאלה להוציא דברי ר׳ יאשיה במשמעות פסוק לשמות מטות וגו׳.
וראיתי ברייתא אחת (ספרי) וזה לשונם לאלה בני כשרים וקדושים להוציא רשעים שבהם שלא היה להם חלק ונחלה, והוכיחו הדברים מבני המרגלים ומתלוננים, וסברא זו הולכת לדרכו של ר׳ יאשיה שאמר ליוצאי מצרים נתחלקה ולזה כשאמר לאלה כאלה שהיו צדיקים כלם למעט הרשעים שהיו ביוצאי מצרים שהם המרגלים שלא נטלו בניהם חלקם. ונראה שאין דרשה זו דלמעט רשעים דוחקת דרשתנו דלמעט יוצאי מצרים פחות מבן עשרים ולא להפך, כי כולן נשמעים יחד ממאמר כאלה כל שאינו כאלה בין במספר בין בצדקות אינו בכלל החלוקה.
וראיתי לרש״י ז״ל שפירש לאלה על באי הארץ כסברת ר׳ יונתן ואמר וזה לשונו לאלה וגו׳ ולא לפחותים מבן עשרים אף על פי שבאו לכלל עשרים בטרם חלוק הארץ וכו׳ עד כאן, וקשה הלא לר׳ יונתן צריך לאלה להשמיענו שהארץ נחלקה לבאי הארץ וכמו שדקדק ר׳ יונתן באומרו לבאי הארץ נתחלקה הארץ שנאמר לאלה וגו׳ ומה אני מקיים לשמות וגו׳ עד כאן, הא למדת שלא הוכרח לומר לבאי הארץ אלא מאומרו לאלה ומכח זה הוצרך לחפש במה יקיים מאמר לשמות וגו׳ הא למדת שצריך לומר לאלה להודיענו שתחלק הארץ לבאיה.
והן אמת כי בעקרן של דברים שאומר רש״י שלא תחלק אלא לבן עשרים אין אני מכריע לחלוק הגם שלא נאמר בדברי רבי יונתן, עם כל זה יכול להיות נכלל בתיבת לאלה ויסבול ב׳ הדרשות, אלא שאין הכרח לדבר זה דלמא לא בא אלא לשלול ליוצאי מצרים והדבר שקול, אלא דצריך עיון למה לא פירש רש״י כאמיתתן של דברים אליבא דרבי יונתן.
וראיתי לרא״ם שפירש דברי רש״י שדייק תיבת לאלה ולא יצא ידי חובת עיונו הזך אפילו בענין הקושיא שיש על רש״י מהברייתא, ואני אומר כי רש״י ז״ל לא נעלם ממנו כוונת דברי ר׳ יונתן, אלא שנראה לדעתו הזכה מוכרע מתיבת לאלה שלא נתחלקה הארץ אלא לאותם שהיו אז ודווקא אותם שהיו מבן עשרים באותו מספר, ודבר חידוש זה הוא שבא להשמיענו והדבר מובן הוא מעצמו שנתחלקה לבאי הארץ.
במספר שמות – פירוש שתהיה החלוקה למספר השמות האמורות שהם חמשים ושבע משפחות, הכוונה שיחלקו הארץ לנ״ז משפחות וכל משפחה כפי מה שהיא, ודרך זה אינו אלא לרבי יונתן, דלרבי יאשיה שסובר ליוצאי מצרים אין לחלק לנ״ז משפחות שהרי צריך לחלק גם לששה משפחות שנחסרו מיוצאי מצרים כאמור בדבריהם ז״ל (במד״ר כ״א) ויטלו חלקם השבט שממנו נחסרו במשפט הנחלה, ואפשר שגם ר׳ יאשיה יצדיק לומר במספר שמות על המשפחות של יוצאי מצרים.
לאלה תחלק הארץ בנחלה, "To these the land will be shared out as an inheritance, etc.⁠" On the word לאלה our sages in Baba Batra 117 comment as follows: Rabbi Yoshiah holds that the subject of the word are the people who participated in the Exodus. He bases himself on the additional data in verse 55 לשמות מטות אבותם ינחלו, 'they shall inherit according to the names of the tribes of their fathers.' How do I then fulfill the instruction of the Torah which wrote לאלה, i.e. 'to these' i.e. to people present now at this time? The word is meant to exclude people who were not yet 20 years of age at the time they left Egypt.⁠" Rabbi Yonathan holds that the land was distributed only to the people who actually set foot in the land, i.e. the men under the leadership of Joshua. He bases himself on the word לאלה. As to the meaning of the words לשמות מטות אבותם ינחלו, Rabbi Yonathan feels that in this instance the Torah applied yardsticks other than the normal ones to the laws of inheritance. Usually the living inherit the dead; in this instance the dead inherited the living. Thus far the statements of these two scholars.
I have seen a Baraitha in the Sifri which offers a third approach to our verse. The word לאלה is understood to exclude the unworthy members of the Jewish people, the wicked. As proof they cite the sons of the spies and the people who had complained against Moses and God on various occasions. In order to bring the approach of the Baraitha into accord with that of Rabbi Yoshiah who holds that the land was distributed to the people who participated in the Exodus, we have to translate the word לאלה as כאלה, i.e. "to people such as these righteous ones who make up the nation as of this day.⁠" Just as only the righteous ones who left Egypt share in the inheritance, seeing they and their children died already, so also at this time only Israelites who were righteous would receive their share of the land. It would appear that this exegesis which denies the wicked their share in the Holy Land is not at odds with our own approach (that of Rabbi Yoshiah) that the word was intended to exclude the people who were below the age of 20 at the time of the Exodus. The word לאלה simply excludes anyone who does not meet the standards, be it because he was too young or because he was too wicked.
I have noted that Rashi explains the word לאלה as reflecting the approach of Rabbi Yonathan i.e. not to those who are below 20 even though they had reached that age before the actual distribution took place. This seems hard to understand. After all, Rabbi Yonathan already exploited the exegetical value of the word ואלה to inform us that the land was distributed according to the present number of Israelites as distinct from the number of Israelites (of comparable age) who participated in the Exodus. By referring to the line לשמות מטות אבותם ינחלו, Rabbi Yonathan had already proved that the number of people present now were not the only criterion in determining who was to get how much. How then can Rabbi Yonathan use the word לאלה to teach us also that youngsters under the age of twenty did not participate in the division of the land?
I am certainly not prepared to quarrel with Rashi regarding the principle that people under twenty were not included in the lottery for distribution of the land even though Rabbi Yonathan did not say so specifically. It is possible that the word לאלה could supply us with two separate למודים, exegetical insights. However, it does not necessarily have to be so. It is equally possible that the word only excluded the principle that the key to the distribution were the people who had participated in the Exodus. What we have to examine is why Rashi did not follow the accepted way of understanding Rabbi Yonathan's words.
I have seen a comment by Rabbi Eliyahu Mizrachi who explains the words of Rashi and did not even mention the difficulty there is in Rashi's commentary when we consider the words of the Baraitha. I claim that Rashi was perfectly aware of the thrust of Rabbi Yonathan's interpretation. However, Rashi thought that the words לאלה prove conclusively that the land was to be distributed only to people who were alive at that time and who had reached the age of twenty. It was the latter detail Rashi wanted to tell us as something new. Rashi took for granted that the land was to be distributed only to people who actually would enter the Holy Land.
במספר שמות, according to the number of names. The Torah means that the number of families which have been enumerated in chapter 26 were to be the basis for the distribution, i.e. 57 families. Each of these 57 families was to be given a tract of land commensurate with the size of the family. This can be reconciled only with the opinion of Rabbi Yonathan. According to Rabbi Yoshiah who holds that the land was distributed basically to the people who left Egypt the land should have been distributed between 63 families instead of between 57 as we have learned from Bamidbar Rabbah 21 that 6 families of those enumerated at the time of the first count no longer appeared in the count. According to Rabbi Yoshiah the tribes of these 6 families would be accorded their share instead. It is, possible however, that even Rabbi Yoshiah would agree that the words "according to the number of families" would refer to the families who participated in the Exodus. [I believe there is a misprint here and it should say that even Rabbi Yonathan agreed that only the words במספר שמות refer to the people who participated in the Exodus taking part in the distribution. Ed.]
לאלה תחלק הארץ – לאותן הפקודים הנזכרים, לכן הפסיק במאמר הזה טרם הזכיר פקודי הלוי, כי הלוים לא יהיו בכלל חלוקת הארץ:
לאלה – בתי אבות.
במספר שמות – לפי מספר הגברים שבכל בית אב.
לאלה וגו׳ – אלה שנמנו כאן ״על ירדן ירחו״, אל מול פני הארץ, הם אלה שלהם תיחלק הארץ, הווי אומר כל באי הארץ הזכרים מבן עשרים שנה ומעלה. החלוקה תיעשה ״במספר שמות״. אם מבינים אנו ביטוי זה כראוי, הרי משמעותו היא כך: כל אלה ששמותיהם בוטאו במפקד יקבלו חלקת אדמה אשר תיקרא על שמם ותהיה רכושם. אך במפקד בוטאו שמות השבטים, שמות המשפחות, ושמות היחידים שבכל משפחה, כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה: ״למשפחתם לבית אבתם כל זכר לגלגלתם״ (פסוק ד; לעיל א, א). לפי זה, הארץ תיחלק באופן שכל שבט, ובתוך כל שבט כל משפחה, ובתוך כל משפחה כל יחיד פרטי – כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה – יקבל את חלקת האדמה המסוימת שלו.
כך אנו מוצאים מאוחר יותר בחלוקת הארץ על ידי יהושע (יהושע טו): הכלל של ״למשפחתם״ מתקיים בכל שבט. ושמיטין ויובלות אינם נוהגים אם הארץ נכבשה באופן כללי בלבד, או אפילו אם נתחלקה בין השבטים; אלא החלוקה צריכה להיעשות למשפחות ולראשי המשפחות וליחידים: ״מנין אתה אומר כבשו ולא חלקו, חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות, חלקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו, יכול יהיו חייבים בשמטה? תלמוד לומר ׳שדך׳, שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו, ׳כרמך׳, שיהא כל אחד ואחד מכיר את כרמו״ (תורת כהנים, ויקרא כה, ב).
בזה מתממש האופי היסודי של עם ישראל, שכבר עמדנו עליו פעמים אחדות. ריבוי מיניהם השונים של השבטים והמשפחות, תוך שמירת האחדות הרוחנית והמוסרית, הינו מהותי לייעודו של עַם תורת ה׳ (עיין פירוש, בראשית לה, יא–יב; מח, ג–ו). לכל שבט, לכל ענף ולכל בית הייתה ייחודיות משלו; וייחודיות זו תמצא את המקום הראוי לה, ותתפתח על הבסיס המשותף של התורה. ואכן הכינוי האהוב ביותר להכנסת ישראל בקביעות לארץ ה׳ הוא ״נטיעה״ (השווה פירוש, שמות טו, יז; לעיל כד, ו).
לאלה תחלק הארץ – כבר מעט כהנים ולוים כמ״ש (במדבר יח כ) אל אהרן בארצם לא תנחל ואל בני לוי (במדבר יח כד) בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה, וע״כ הפסיק בפ׳ זו בין מנין ישראל ובין מנין בני לוי, כי מנין זה היה בשביל חלוק הארץ שאין בני לוי בכלל, וממ״ש לשמות מטות אבותם יצאו גרים ועבדים ומשם איש מעט נשים וכבר מובא בפ׳ קרח:
לאלה תחלק הארץ – הנה אי אפשר לומר כפשוטו שאלה הנכנסים עתה הם אשר יזכו בארץ ולהם תתחלק, שא״כ מה הי׳ טענת בנות צלפחד שיתן להם נחלה מחלק אביהן הלא אביהן מת במדבר ולא זכה בארץ כלל ואף אם היה מניח בן פחות מבן עשרים לא היה נוטל כלום, וע״כ דעת ר׳ יאשיה שהארץ נתחלקה ליוצ״מ כמ״ש לשמות מטות אבותם ינחלו. ומ״ש לאלה תחלק היינו כאלה להוציא מי שלא היה בן עשרים בעת יצ״מ כ״ה בגמ׳ (ב״ב דף קי״ט) להוציא את הטפלים והרשב״ם (שם) גריס בספרי מפני כשרים וקדושים, נראה פירושו כי במנין הקודם של יוצאי מצרים היו ת״ר אלף וג׳ אלפים תק״נ, ועתה היו ת״ר אלף ואלף תש״ל, נמצא היו במנין הקודם יתר על עתה אלף תת״כ, הודיע להם שמן מנין הקודם נמצא אלף תת״ך שאין להם חלק בארץ, כי לא היו כשרים כמ״ש שמתלוננים ומרגלים ועדת קרח לא נטלו חלק, עד שמנין הזוכים ע״י יצ״מ הם שוים במנין למנין של עתה כי היה בהשגחה שיהיו שוים אלה כאלה, ור׳ יונתן היה לו זה לדוחק שהכתוב אומר לאלה תחלק, וע״כ אומר שהגם שיוצאי מצרים זכו בארץ, מ״מ אחר שלא נכנסו בעצמם בני בניהם הם שלוחים שלהם כמשל הכהן שאיש אחד הבטיח לו תרומה וי״ל שני בנים, והבנים שולחים את בניהם זה בן א׳ וזה ג׳ בנים, והם מביאים אל אבי אביהן [כן גריס הגר״א וזה כפי׳ רש״י, ובתוס׳ ב״ב דרך אחר] ורשב״א אמר ששניהם זכו בין יוצאי מצרים בין באי הארץ, ויתקיימו שני הכתובים, ועיין בגמ׳ שם יש אריכות בזה:
לאלה: כבר דרשו חז״ל (ב״ב קיז,א) מה בא למעט. ובספרי יש נוסחא ׳מפני כשרים וקדושים׳, והובאה ברשב״ם ב״ב (שם), ופירש בדוחק. ונראה, משום שנשארו מהדור הישן ט״ו אלף, כמו שכתבו התוספות שם (קכא,א) בשם מדרש איכה, ועל כרחך כשרותן וצדקותם הגינו עליהם שישתיירו מן הגזירה, ומ״מ לא באו במנין השני ולא נטלו חלק בארץ, משום הכי דייק הכתוב ״לאלה וגו׳⁠ ⁠⁠״.
במספר שמות: שהרי לא מנו הגולגלות, אלא פתקאות שבהם כתובים השמות, כמו במנין הראשון, וכמו שכתבתי לעיל (א,ב), משום הכי כתב שכפי המספר של השמות יהיו כמו כן החלקים.
לאלה – למשפחות לפי רבוין ומעוטן, והן מתחלקות ביניהן נחלה לכל בית אב ובית אב ולכל גבר וגבר.
לאלה תחלק הארץ – לאלה – כאלה, להוציא את הטפלים1. (ב״ב קי״ז.)
1. באור הענין, כי זה בודאי א״א לומר כפשוטו שאלה הנכנסים עתה הם אשר יזכו בארץ ולהם תתחלק, יען שאם כן מה היה טענות בנות צלפחד שיתן להם נחלה בחלק אביהן, הלא אביהן מת במדבר, כמ״ש אבינו מת במדבר, וא״כ לא זכה כלל בארץ, ואפילו אם היה מניח בן פחות מבן עשרים לא היה נוטל כלום, ולכן דריש דהפירוש לאלה תחלק כמו כאלה להוציא את הטפלים, ופי׳ הרשב״ם באלה שהם בני עשרים, שרק כאלה היו במספר הפקודים, כדכתיב לעיל בפסוק ד׳.
והנה בירושלמי ב״ב פ״ח ה״ב איתא הלשון מה ת״ל לאלה מפני הנשים ומפני הקטנים, ור״ל שהנשים אין להם חלק בארץ מחמת עצמן. ונראה דמ״ש מפני הנשים אגב אורחא אמר כן לפרש הלשון טפלים שבבבלי, אבל באמת למעט נשים באה דרשה מיוחדת בספרי בפסוק הסמוך איש יצאו נשים, כפי שיבא לפנינו, וגם לשון טפלים מצינו כ״פ מוסב רק על קטנים, כמו בקדושין ל״ד ב׳ ואנא אמינא טפלים חייבים נשים לא כש״כ, ובתוספתא פ״ז דסוטה הקהל את העם והטף, טפלים למה באים, ובחולין י״ח ב׳ דתלי ביה טפלי, ועוד בכ״מ.
ובספרי איתא גירסא אחרת בענין דרשה זו, לאלה, מה ת״ל לאלה מפני כשרים וקדושים, ור״ל להוציא את המרגלים ומתלוננים ועדת קרח שלא היה להם חלק בארץ כמבואר לפנינו במקומו ולקמן כ״ז ג׳.
מקבילות במקראספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(נד) לָרַ֗ב תַּרְבֶּה֙ נַחֲלָת֔וֹ וְלַמְעַ֕ט תַּמְעִ֖יט נַחֲלָת֑וֹ אִ֚ישׁ לְפִ֣י פְקֻדָ֔יו יֻתַּ֖ן נַחֲלָתֽוֹ׃
To the more you shall give more inheritance, and to the fewer you shall give less inheritance. To everyone according to those who were numbered of him shall his inheritance be given.
מקבילות במקראספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לרב תרבו נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו – הרי שהיו לו בשעת יציאת מצרים ה׳ בנים, ובכניסתו לארץ י׳, קורא אני למעט תמעיט נחלתו. הרי שיצאו עמו י׳ בנים ממצרים, ובכניסתם לארץ נמצאו ה׳, קוראני עליהם לרב תרבו נחלתו.
איש – יצאו עבדים ונשים וטומטום ואנדרוגינוס.
לפי פקודיו – מלמד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא, וכן הוא אומר וידברו בני יוסף את יהושע (יהושע י״ז:י״ד), ואומר אני עם רב אשר עד כה ברכני י״י, ואומר ויאמר להם יהושע אם עם רב אתם עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפריזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים.
יותן נחלתו – שומע אני מעורבבים? תלמוד לומר: בגורל. אי בגורל, יכול שומע אני בינו לבין עצמו? תלמוד לומר: על פי נחלתו. שומע אני בינו לבין עצמו? תלמוד לומר: על פי י״י (יהושע י״ט). מגיד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא ברוח הקודש.
"To the (more) numerous (tribe) you shall increase its inheritance, and to the less (numerous) you shall decrease its inheritance.⁠" If one had five sons when he left Egypt, and ten sons when he entered the land, I apply to them "To the numerous you shall increase its inheritance.⁠" If he had ten sons when he left Egypt, and five when he entered the land, I apply to them "and to the less you shall decrease its inheritance.⁠" "To a man": to exclude women, tumtumim, and hermaphrodites. "according to its numbers": We are hereby taught that Eretz Yisrael was apportioned to each tribe according to its (head-count). And thus is it written (Joshua 17:14-15) "And the children of Joseph said to Joshua: Why have you given me a single allotment as an inheritance, when we are a great multitude whom the Lord had thus far blessed? And Joshua said to them: If you are a great multitude, go up to the forest country and clear an area for yourselves there in the land of the Perizzi and the Rephaim, the mountain of Ephraim constricting you.⁠" "shall his inheritance be given": I would understand this to mean (that each tribe took) indiscriminately. It is, therefore, written (55) "by allotment.⁠" If "by allotment,⁠" I would understand, by themselves (i.e., by their own lottery.) It is, therefore, written (56) "By the word (of the lottery"), whereby we are apprised that Eretz Yisrael was apportioned by the Holy Spirit. I might think, by himself (i.e., the high-priest, by means of the urim vetumim). It is, therefore, written "shall its inheritance be divided,⁠" (connoting in the presence of the entire tribe).
לְסַגִּיאֵי תַּסְגּוֹן אַחְסָנַתְהוֹן וְלִזְעֵירֵי תַּזְעֲרוּן אַחְסָנַתְהוֹן גְּבַר לְפוֹם מִנְיָנוֹהִי תִּתְיְהֵיב אַחְסָנְתֵיהּ.
To the many you shalt make large their possession, and to the few you shalt make their possession small; to each according to his number shalt you give his inheritance.
לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ
לְסַגִּיאֵי תַּסְגּוֹן אַחְסָנַתְהוֹן (ח״נ: תַּסְגֵּי אַחְסָנְתֵיהּ) וְלִזְעֵירֵי תַּזְעֲרוּן אַחְסָנְתְּהוֹן (ח״נ: תַּזְעֲר אַחְסָנְתֵיהּ) גְּבַר לְפוֹם מִנְיָנוֹהִי תִּתְיְהֵב אַחְסָנְתֵיהּ
תרגם בלשון רבים
א. ״לָרַב תַּרְבֶּה... וְלַמְעַט תַּמְעִיט״ – ״לְסַגִּיאֵי תַּסְגּוֹן (ח״נ: תַּסְגֵּי)... וְלִזְעֵירֵי תַּזְעֲרוּן (ח״נ: תַּזְעֲר)״. בהתאמה ללשון הרבים ״לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ״, תרגם גם כאן ״לרבים תרבו נחלתם ולמעטים תמעיטו נחלתם״. ובמקצת נוסחים מתורגם ביחיד כלשון המקרא: ״תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ״ – ״תַּסְגֵּי אַחְסָנְתֵיהּ, תַּזְעֵר אַחְסָנְתֵיהּ״, וכן לקמן ״בֵּין רַב לִמְעָט״ (פס׳ נו) ״בֵּין סַגִּיאֵי לִזְעֵירֵי״. לשני השינויים נשתמרו הערות מסורה:
תַּסְגֵּי תַּזְעֵר. נא (נוסח אחר) תַּסְגּוֹן תַּזְעֲרוּן;
נַחֲלָתוֹ דמתרגם אַחְסָנְתְּהוֹן ה׳ באוריתא: לָרַב (פסוקנו) ב׳ בו, עַל פִּי הַגּוֹרָל (תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ, פסוק נו), וְהִתְנַחַלְתֶּם (במדבר לג נד) ב׳ בו.⁠1
ומה שתרגם ״תַּרְבֶּה״ ו״תַּמְעִיט״ בלשון רבים ״תַּסְגּוֹן״, ״תַּזְעֲרוּן״ הוא מפני שהציווי מופנה גם לאלעזר ולנשיאים שבפועל יהיו אלו שיחלקו את הארץ, כמובא ברש״י.⁠2 מ״מ את סוף הפסוק תרגם אונקלוס בלשון יחיד ״יֻתַּן נַחֲלָתוֹ״ – ״תִּתְיְהֵב אַחְסָנְתֵיהּ״, שהרי מוסב על ״אִישׁ״.
המרת פעיל לסביל
ב. ›״יֻתַּן נַחֲלָתוֹ״ – ״תִּתְיְהֵב אַחְסָנְתֵיהּ״. המיר בתרגומו מפעיל לסביל (מבנין פוּעל לבנין התפעל), ובהתאם שינה ללשון נקבה כיון שמתייחס לארץ, לנחלה. וכן בפס׳ הבא ״יֵחָלֵק״ – ״תִּתְפַּלַּג״, מאותה סיבה.
1. קליין, מסורה, עמ׳ 174.
2. המיוחס ליונתן חילק בין ״תַּרְבֶּה״ – שתרגם בלשון רבים, ל״תַּמְעִיט״ – שתרגם בלשון יחיד ״לְשִׁבְטָא דְעַמֵיהּ סַגִי תִּסְגוּן אַחְסַנְתְּהוֹן וּלְשִׁבְטָא דְעַמֵיהּ זְעֵיר תַּזְעֵיר אַחְסַנְתְּהוֹן״.
לשבטא דעמא סגין תסגון אחסנתיה ולשבטא דעמא זעירין תזערון אחסנתיה גבר לפום סכומוי יתיהב אחסנתיה.
לשיבטא דעמיה סגי תסגון אחסנתהון ולשיבטא דעמיה זעיר תזער אחסנתהון גבר לפום סכומהון יתיהב אחסנתיה.
To that tribe whose people are many you shalt make their inheritance large, and to the tribe whose people are few you shalt give a smaller inheritance; to each his heritage shall be given according to the number of his names.
לרב תרבה נחלתו – למי שהיו לו בנים הרבה כשבאו בארץ והיו מעשרים שנה ומעלה היו נותנין לו מהחלק המגיע לבית אב חלק לכל אחד ואחד בשווה שכל החלק המגיע לבית אב חלקו כפי פקודיו שהיו בבית אב למי שהיו לו עשרה בנים היה מגיע לו עשרה חלקים ולמי שהיה לו חמשה בנים אינו נוטל אלא חמשה חלקים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

פַלִלכַּתִ׳ירִ תֻכּתִ׳רֻ נַחלַתַּהֻ וַלִלקַלִילִ תַּקלִלֻ נַחלַתַּהֻ כֻּלֻּ סִבּט עַלַי׳ קַדרִ עַדַדִהִ תֻעטַי׳ נַחלַתֻהֻ
לכן לבעל הריבוי, תרבה את נחלתו, ולבעל המעוט תמעיט את נחלתו, כל שבט לפי שיעור מספרו תנתן נחלתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

לרב תרבה נחלתו – לשבט שהיה מרובה באכלוסין נתנו חלק רב, ואף על פי שלא היו החלקים שוים, שהרי הכל לפי ריבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא על ידי גורל, והגורל היה על פי רוח הקודש, כמו שמפרש בבבא בתרא (בבלי ב״ב קכ״ב.): אלעזר הכהן מלובש באורים ותומים, ואומר ברוח הקודש: אם שבט פלוני עולה תחום פלוני עולה עמו. והשבטים כתובין בשנים עשר פיטקיןא והגבולים כתובין בשנים עשר פיטקין, ובלולים בתוך קלפי, והנשיא מכניס ידו לתוכה ונוטל שני פיטקין, ועולה בידו פיטק של שם שבטו ופיטק של גבול המפורש לו. ואף הגורל עצמו היה צווח ואומר: אני הגורל עליתי לגבול פלוני לשבט פלוני, שנאמר: על פי הגורל (במדבר כ״ו:נ״ו). ולא נחלקה הארץ במידה, לפי שיש גבול משובח מחברו, אלא בשומא, בית כור רע כנגד בית סאה טוב, הכל לפי הדמים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, דפוס רומא: ״פיתקין״, וכן בהמשך.
לרב תרבה נחלתו TO THE NUMEROUS YOU SHALL GIVE MORE INHERITANCE – To the tribe that had a numerous population they gave a large portion of land. Although the portions were not of equal area because, as we have now said, in all cases they assigned the portions according to the size of the tribe, yet they did so only by aid of the lot, but the lot fell by the utterance of the Holy Spirit, as is explained in Baba Batra 122a: Eleazar the Priest was clothed with the Urim and Thummim, and spoke by the Holy Spirit, "If such-and-such a tribe comes up, such-and-such a territory shall come up with him". The names of the tribes were written on twelve tablets, and those of twelve districts on twelve tablets. They mixed them in an urn, and the prince of a tribe inserted his hand in it and took out two tablets. There came up in his hand the tablet bearing the name of his tribe and the tablet relating to the district that had been declared by the Urim and Tummim to be intended for it. The lot, itself cried out, saying, "I, the lot, have come up for such-and-such a district for such-and-such a tribe", as it is said, (v. 56) על פי הגורל by the mouth (utterance) of the lot [shall the possession thereof be divided]" (Tanchuma Pinchas 6). The land was not divided by measurement alone because one district is superior to another but it was divided by estimating its fertility: a bad piece of land sufficient to sow a Kor was regarded as the equivalent of a good piece of land sufficient to sow a Seah (the thirtieth part of a Kor) – all depended upon the value of the soil.
איש לפי פקודיו יתן נחלתו – יצאו נשים טומטום ואנדרוגינס שאינן איש. 1ופסוק זה פלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן. רבי יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו. רבי יונתן אומר לבאי הארץ נתחלקה שנאמר אלה פקודי בני ישראל שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלשים 2משונה נחלה זו מכל נחלות שבתורה שכל הנחלות חיים יורשים את המתים וכאן המתים יורשים את החיים. משל לשני כהנים אחים שהיו בעיר אחת לזה בן אחד ולזה ג׳ ויצאו לגורן זה נטל סאה ואלו נטלו ג׳ סאין והוליכו אצל אבותם וחזרו וחלקו בשוה. כך בבאי הארץ זה נטל בית סאה ואלו נטלו ג׳ סאין והורישו את אבותם. וירשו מתים את החיים וחזרו וחלקו בשוה:
פס׳: לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו3הרי שיצאו ממצרים עמו עשרה בנים ובכניסתם לארץ נמצאו חמשה קורא אני עליו לרב תרבה נחלתו. הרי שיצאו ממצרים חמשה בנים ובכניסתם לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו ולמעט תמעיט נחלתו.
ואיש – יצאו נשים טומטום ואנדרונינס.
4לפי פקודיו – מגיד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט כפי מה שהו. וכן הוא אומר (יהושע יז) וידברו בני יוסף את יהושע לאמר מדוע נתת לי [נחלה] גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ה׳. ויאמר אלהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם וגומר.
יתן נחלתו5יכול מעורבים ת״ל אך בגורל:
1. ופסוק זה וכו׳. כל המאמר עיין ספרי וכן (ב״ב קי״ז) וע״ש ברשב״ם ותוס׳ שנחלקו בביאור הלכה זו:
2. משונה נחלה וכו׳. חסר כאן וכצ״ל ואלא מה אני מקיים לשמות מטות אבותם (אתרי כי ס״ל לבאי הארץ נתחלקה) וע״ז קאי המאמר משונה נחלה וכו׳
3. הרי שיצאו ממצרים וכו׳. זה קאי למאן דסובר ליוצאי ממצרים נתחלקה הארץ קורא אני עליו לרב תרבה נחלתו וכו׳:
4. לפי פקודיו וכו׳. עיין בז״א בספרי שהאריך בביאור פיסקא זו. ובקיצור אגיד לפי דברי הרמב״ן בחומש וכפי שהאריך ג״כ המזרחי. יהיה כוונת הלשון דהכא שלא נתחלקה וכו׳ אלא לפי מה שהוא היינו שנתחלק לי״ב שבטים. לפי מספר אנשיהם כפי מה שהיו בצאתם ממצרים במנין הראשון בר עשרים. וזה דקדוק לשונו כפי׳ מה שהוא היינו כפי המספר שהיה אז. והנה במנין השני שבערבות מואב עדפו בני מנשה בן יוסף יותר מכל השבטים בסכום עשרים אלף ה׳ מאות ממנין הראשון ע״כ באו בקובלנא לפני יהושע מדוע נתת לי גורל א׳ וחבל א׳ ואני עם רב. ולפי דברי אלה יעלה כל הדרשות כהוגן:
5. יכול מעורבים. פי׳ שחלק שבט א׳ יהיה מעורב בשבט אחר ת״ל אך בגורל ואך חלק שיהיה כל שבט בפני עצמו:
לרב תרבה וגו׳ – לא שיהו כל החלקים שוים אלא לפי הזכרים שיש לכל ראש משפחה במשפחתו היינו איש לפי פקודיו וגו׳.
איש – יצאו נשים טומטום ואדרוגינוס.
'לרב תרבה וגו, to the numerically more numerous, etc.⁠" they did not all receive equally sized plots of land, but the number of males in each family determined the number of plots each would receive. This is why the Torah referred to "its numbered.⁠"
The word איש was added to exclude the number of women in each family as being irrelevant in this instance. It also excluded people of indeterminate sex. (Sifri)
לרב תרבוא נחלתו – לשבט מרובה באכלוסין נתנו חלק רב, ואף על פי שלא היו החלקים שוים, שהרי לפי רבוי השבט חלקו החולקין, לא עשו אלא על ידי גורל והגורל על פי רוח הקדש. לשון רבינו שלמה.
[ומדרש רבותינו בכתוב הזה אינו כן, אלא אמ׳ בסיפרי (ספרי במדבר כ״ו:נ״ד) לרב תרבוב נחלתו – הרי שיצאו עמו עשרהג ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה וכו׳. וכן בגמרא מפורש שאין משמעותו אצל חכמים לחלק בין שבט לשבט כלל, כמו שאמרו (בבלי בבא בתרא קי״ז:): בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים, היינוד דכתיב: לרב תרבוה נחלתו וכו׳.]⁠ו
ועוד, שכבר כתבתי בסדר ויחי יעקב (רמב״ן בראשית מ״ח:ו׳) כי בגמרא בפרק יש נוחלין (בבלי ב״ב קכ״ב.) העלו בפירוש שלא נתחלקה לקרקפתא דגברי, אלא לשבטים נתחלקה, שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה, ונטל כל שבט החלק שיצא לו הגורל עליו. וזהו מה שצווחו בני יוסף שאמרו: מדוע נתת ליז גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב (יהושע י״ז:י״ד), ולא הוסיף להם יהושע כלום, אבל אמר לו: עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים (יהושע י״ז:ט״ו), לומר שיתפשו להם מן הארץ שלא נכבשה להם, וירחיבו בה את גבולם. וזהו שאמר: לשמות מטות אבותם ינחלו, בין רב למעט (במדבר כ״ו:נ״ה-נ״ו) – שיקחו כל המטות בשוה, בין שהוא מרובה באכלוסין או ממועט בהן. ויהיה פירוש לרב תרבוח נחלתו – באנשי השבט עצמו. או כפי מדרשו שנתחלקה ליוצאי מצרים, הרי שיצאו עמו עשרה בנים ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה, קורא אני עליו: לרב תרבו,⁠ט כלומר שאם מתו אותם עשרה שהיו בני עשרים שנה ביציאתן ממצרים, ונולדו להם חמשה בנים במדבר, או שהיו טפלים ונעשו בני עשרים, קורא אני עליו: לרב תרבו,⁠י כלומר לרב ביציאת מצרים תרבו, אף על פי שהוא עכשיו ממועט, הרי שיצאו עמו חמשה ובכניסתן לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו למעט תמעיטו,⁠יא כדאיתא בסיפרי.
אבל ראיתי שם דקתני לפי פקודיו – מגיד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא. וכן הוא אומר: וידברו בני יוסף את יהושע לאמר מדוע נתת לייב גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני י״י (יהושע י״ז:י״ד), מה הוא אומר: ויאמריג אליויד יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לךטו בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים (יהושע י״ז:ט״ו). זהו לשון הבריתא הזו, ונראה ממנה שנתחלקה הארץ לגולגלותם כדברי הרב, אבל לפי הגמרא משבשתא היא. ועוד, שאם כן מה יצעקו בני יוסף, והלא נתן להם לפי מנינם המרובה כשאר כל השבטים.
ולפי דעתי: יש בבריתא הזו קצור, והוא ממה שאמרו בגמרא (בבלי ב״ב קי״ח.): דמשום טפלים דנפישי להו צווחו בני יוסף. וביאור הענין כי בני יוסף כשני שבטים נטלו, בני אפרים חלק אחד ובני מנשה חלק אחד, כי כן כתוב (יהושע י״ד:ד׳). ואין אחד [משבטיהם]⁠טז (מהם) שמרובה באכלוסין יותר משאר השבטים, אבל בשאר השבטים מרובים מהם, כי שבט יהודה ויששכר וזבולון ודן מרובים מהם, ולמה יצווחו הם [והגדולים]⁠יז (והמרובים) ישתוקו, וכל שכן אם נתחלקה הארץ ליוצאי מצרים כפי מדרשו, שהיו במנין הראשון בני יהודה מרובים משני השבטים האלה יחדו. אבל היו צועקים מפני הטפלים, שהיו בני מנשה במנין יציאת מצרים שלשים ושנים אלף ונתרבו במדבר במנין השני עשרים אלף, ואין בכל השבטים שנתרבה כל כך, והיו כמו כן מרבים בנים עד שנתחלקה הארץ. וגם בני אפרים כן, ולא היו הטפלים ההם נוטלים כלום, ולכך צעקו, ושומע אין להם כי כן המשפט שלא יטלו אלא בני עשרים. ולכך אמרה הבריתא: לפי פקודיו – שהיו מבן עשרים שנה, מלמד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהואיח בשעת המנין, לא יתנו כלום לטפלים ואפילו גדלו והגיעו לעשרים בשעה שחלקו.
[והכתוב שאמר: מדוע נתת לנויט גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב (יהושע י״ז:י״ד), לדברי הכל אי איפשר שישאר בנגלה מפשוטו, כי אם חלק להם הארץ לגולגלותם, כדברי רבינו שלמה, הנה לקחו דים, וכמו שהם עם רב לקחו חלק רב. ואם לשבטים אי איפשר שלא נתן להם יהושע חלק בכורתם, שלא היה עובר על צואת יעקב, וגם הקב״ה צוה בתורה לשבטי אפרים ומנשה. ועוד כתוב מפורש כי שני גורלות נתן להם, דכתיב: ויהי גבול בני אפרים למשפחותם (יהושע ט״ז:ה׳), וזאת נחלת בניכ אפרים למשפחותם (יהושע ט״ז:ח׳), ובבני מנשה: ויהי הגורל לבניכא מנשה (יהושע י״ז:א׳), ויהי גבול מנשה (יהושע י״ז:ז׳) ככל הנאמר בשאר השבטים. אבל אמרם: גורל אחד וחבל אחד (יהושע י״ז:י״ד) – לומר כל מה שנתת לשנינו ראוי לאחד בגורלו, והזכירו זה הלשון לפי שיהושע הפיל תחלה גורל אחד לשניהם, שנאמר: ויצא הגורל לבני יוסף מירדן יריחו וגו׳ עד והיו תוצאותיו ימה (יהושע ט״ז:א׳-ג׳), ושם נאמר: וינחלו בני יוסף מנשה ואפרים (יהושע ט״ז:ד׳), כלומר שנחלו שניהם בגורל הזה, ואחרי כן חלק אותו הגורל בין שניהם בגורל, כמו שאמר שם: ויהי גבול בני אפרים וגו׳ (יהושע ט״ז:ה׳), וכתיב: ויהי הגורל לבניכב מנשה וגו׳ (יהושע י״ז:א׳). על כן אמרו: הנה הגורל האחד הראשון ראוי לכל אחד משנינו, כי עם רב אנחנו, ומדוע חלקת אותו אחרי כן לשני חלקים, והיתה הטענה מפני הטפלים שנתרבו בהם על דרך הגמרא.
ולפי דרך הפשט נראה לי כי הצוחה הזאת היתה של בני מנשה, אלא שבאו לפניו שני השבטים יחד. וכן: ויגשו בני יהודה אל יהושע {בגלגל} ויאמר אליו כלב בן יפונה (יהושע י״ד:ו׳) – הדין לאחד וכל השבט יתרעם עמו. והיתה הטענה לבני מנשה מפני שאין בכל השבטים מי שהשאיר ערים רבות וגדולות לכנעני כאשר השאיר מנשה שלשת הנפת (יהושע י״ז:י״א), תלתא פלכין, וראיה לדבר כי לאחר שכתוב: ולא יכלו בני מנשה להוריש את הערים האלה (יהושע י״ז:י״ב), שם כתוב: וידברו בני יוסף (יהושע י״ז:י״ד), כי מתחלה לא נתרעמו עד שעשו עמהם מלחמה ולא יכלו להם.
ויתכן שזה טעם: גורל אחד וחבל אחד (יהושע י״ז:י״ד) – אמרו מפני שהפלת לשנינו תחלה גורל אחד, נפל חבלנו יחד, ואירע חלק שנינו במקום הזה הקשה, ואלו עשית לנו שני גורלות כנהוג בכל שני שבטים היה יוצא במקום אחר שהוא נוח לכבוש. ואמר להם יהושע שאם יעלו ביער הפרזי והרפאים יבררו להם שם כל מה שירצו וירחיבו את גבולם (יהושע י״ז:ט״ו). וחזרו הם ובארו דבריהם ואמרו לו: גם ההר לא יספיק לנו כי רכב ברזל בכל הכנעני שנתת לנו בארץ העמק (יהושע י״ז:ט״ז). ואז אמר להם יהושע כי לא יתן להם בהר גורל אחד, אבל יהיה להם ההר כולו, והיער הגדול ששם, ויבררו להם ממנו כל צרכם, ויהיו להם כל תוצאות גבולי ההר, ויורישו משם הכנעני כי רכב ברזל לו והוא חזק (יהושע י״ז:י״ז-י״ח) ואין שאר השבטים חפצים בו, אבל הםכג שני האחים שהם עם רב וכח גדול להם, הם יעזרו זה את זה והם יירשוהו. וסוף דבר שלא שמע אליהם ולא הוסיף להם כלום, כי כן הדין. והנה הצרך הרחיב דברינו בענין הזה ועוד כתבנוהו בראיות בפרשת ויחי יעקב.]⁠כד
והכלל, כי הדין שהעלו בגמרא הוא אמת ובו ראוי לפרש המקראות ועוד הכרחנו הענין בראיות בפרשת ויחי יעקב. והנה פירוש הפרשה: לאלה הנזכרים למשפחות תחלק הארץ בנחלה במספר שמות (במדבר כ״ו:נ״ג) שיתנו לכל זכר לגולגלותם חלקו, לרב תרבה נחלתו, שיחלקו ארץ ראובן לארבעה חלקים, למשפחת החנוכי הרבה, על דרך משל, נרבה נחלתו, ולמשפחת הפלואי המועטת נמעיט. כי איש לפי פקודי המשפחה יותן נחלתו, ותטול כל המשפחה במקום אחד. ומן הטעם הזה מנאם כאן למשפחות. ולפיכך הזכירו חכמים (ספרא ויקרא כ״ה:ג׳) חלקו למשפחות ולא חלקו לבית אבות [עדיין חלקו לבית אבות]⁠כה ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו וכו׳.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 219, פריס 223, וכן לעיל בפירוש רמב״ן במדבר כ״ו:ה׳ ולהלן בפסוק זה (והשוו לשון הפסוק בבמדבר ל״ג:נ״ד). בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק: ״תרבה״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 219, פריס 223, וכן לעיל בפירוש רמב״ן במדבר כ״ו:ה׳ ובפירושו לפסוק זה (והשוו לשון הפסוק בבמדבר ל״ג:נ״ד). בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק: ״תרבה״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 219. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״בנים״.
ד. כן בכ״י פריס 222. בדפוס ליסבון: ״הינו״. בכ״י פרמא 3255: ״היו״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 219, דפוס ליסבון, וכן לעיל בפירוש רמב״ן במדבר כ״ו:ה׳ ובפירושו לפסוק זה (והשוו לשון הפסוק בבמדבר ל״ג:נ״ד). בכ״י פריס 222, פריס 223, וכן בפסוק: ״תרבה״.
ו. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ז. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 219, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן להלן. בדפוסים מאוחרים וכן בפסוק נוסף כאן: ״נחלה״.
ח. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פריס 219, וכן לעיל בפירוש רמב״ן במדבר כ״ו:ה׳ ובפירושו לפסוק זה (והשוו לשון הפסוק בבמדבר ל״ג:נ״ד). בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק: ״תרבה״.
ט. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 219, וכן לעיל בפירוש רמב״ן במדבר כ״ו:ה׳ ובפירושו לפסוק זה (והשוו לשון הפסוק בבמדבר ל״ג:נ״ד). בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק: ״תרבה״.
י. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 219, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן לעיל בפירוש רמב״ן במדבר כ״ו:ה׳ ובפירושו לפסוק זה (והשוו לשון הפסוק בבמדבר ל״ג:נ״ד). בפסוק: ״תרבה״.
יא. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 219, פריס 222, וכן בפסוק: ״תמעיט״.
יב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 219, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן לעיל. בדפוסים מאוחרים וכן בפסוק נוסף כאן: ״נחלה״.
יג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״ויאמרו״.
יד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים וכן בפסוק: ״אליהם״.
טו. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 219, פריס 222. בדפוס ליסבון וכן בפסוק נוסף כאן: ״שם״.
טז. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
יז. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
יח. בכ״י פרמא 3255 נכפלה כאן מלת ״שהוא״.
יט. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 219, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן לעיל. בדפוסים מאוחרים וכן בפסוק: ״נתתה לי נחלה״.
כ. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 219, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים וכן בפסוק: ״מטה״.
כא. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 219, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים וכן בפסוק: ״למטה״.
כב. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 219, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן לעיל. בדפוסים מאוחרים וכן בפסוק: ״למטה״.
כג. כן בכ״י פריס 219, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הם״.
כד. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
כה. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
TO THE MORE THOU SHALT GIVE THE MORE INHERITANCE. "To a tribe which was larger in population they gave a larger portion [of the Land than that given to the smaller tribes]. And although the portions were [thus] not equal, since they divided [the Land] according to the size of the tribe, they did so only by means of the lot [as commanded in (55)], and the lot [assigned the portions] by means of Ruach Hakodesh. "1 This is Rashi's language.
But the interpretation of our Rabbis about this verse is not so. Instead, they said in the Sifre:⁠2 "To the more thou shalt give the more inheritance. Supposing somebody came out of Egypt with ten sons, and when they entered the Land they were [only] five etc. [we apply to this case the verse, To the more thou shalt give the more inheritance; if on the other hand he had five sons when he came out of Egypt, and when they entered the Land they were ten, we apply to them the verse, and to the fewer thou shalt give the less inheritance]. "3 And likewise it is explicitly stated in the Gemara4 that the meaning of [this section] according to the Sages was not to distinguish in any way between [the portion given to] each particular tribe [since they each received an equal portion], just as they have said:⁠5 "It is well-understood according to the Sage who says [that the Land was divided] according to [the numbers of] those who came out of Egypt, why Scripture states, To the more thou shalt give the more inheritance etc.⁠"6 Furthermore, I have already written in Seder Vayechi Yaakov7 that in the Gemara of the Chapter Yesh Nochalin8 the Rabbis expressly came to the conclusion that the Land was not divided according to the heads of men, [i.e., according to the overall population], but it was divided among [all] the tribes [equally]. Thus they divided it into twelve equal parts, and each tribe took that part which was assigned to it by the lot. It was for this [reason] that the sons of Joseph complained about it, saying [to Joshua], 'Why hast thou given me but one lot and one part for an inheritance, seeing I am a great people?'9 However, Joshua did not give them any additional [land] at all [since each tribe received an equal share], but he told them, '[If thou be a great people], get thee up to the forest, and cut down for thyself there in the land of the Perizzites and of the Rephaim; since the hill-country of Ephraim is too narrow for thee, '10 meaning to say that they should conquer for themselves that land [which had been assigned to them and] which they had not yet taken, and thereby they should extend their border.
This is [also the meaning of] that which Scripture says, according to the names of the tribes of their fathers they shall inherit. [According to the lot shall their inheritance be divided] between the more and the fewer.⁠11 [That is to say], each of the tribes should take equally, whether it has a large population or a small one. And then the meaning of [the verse which says], To the more thou shalt give the more inheritance, and the fewer thou shalt give the less inheritance, [is not "to the tribe that is more populous you shall give more etc. but] to the members of the tribe itself [for each tribe received an equal portion; and therefore Scripture is saying here that when the tribe divides its portion amongst its individual families, it should give a larger portion to a family with more members etc.]. Or [the meaning of this phrase may be] according to its interpretation [by the Rabbis, as mentioned above],⁠12 that it [the Land] was divided according to [the numbers of] those who left Egypt. Thus supposing somebody came out of Egypt with ten sons, and when they entered the Land they were [only] five, we apply to this case the verse, To the more thou shalt give the more inheritance.⁠" That is to say, if those ten sons who were twenty years old [or more] at the time that they left Egypt died, and they had five sons [born to them] in the desert, or if [five of the children] were minors [at the time of the exodus],⁠13 and became twenty years of age [in the desert], we apply to such a case the verse, To the more thou shalt give the more, meaning: to those who were more at the time of leaving Egypt, thou shalt give the more [land], even though they are now fewer. "And supposing a person came out of Egypt with five sons, and at the time that they entered the Land they were ten, in that case we apply to him [the verse], and to the fewer thou shalt give the less, "14 as is stated in the Sifre [mentioned above].
However, I have seen there [in the Sifre15 a text explaining our verse] which states [as follows]: "To each one according to those that were numbered of it [shall its inheritance be given]. This teaches us that the Land was only allocated amongst each tribe according to what it was [in population]. Thus it is said, And the children of Joseph spoke unto Joshua, saying: 'Why hast thou given me but one lot and one part for an inheritance, seeing I am a great people, forasmuch as the Eternal hath blessed me thus?'16 What does it say [further]? And Joshua said unto them: 'If thou be a great people, get thee up to the forest, and cut down for thyself there in the land of the Perizzites and of the Rephaim; since the hill-country of Ephraim is too narrow for thee. ' "17 This is the language of this Beraitha.⁠18 And it appears from it that the Land was indeed divided [amongst the twelve tribes themselves] according to the number of heads [i.e., according to their population], as the Rabbi [Rashi] has said! But according to the Gemara this [Beraitha] is rejected [as the final interpretation]. Furthermore, if it is so [as the Beraitha implies, that the Land was divided amongst the tribes themselves according to their relative populations], what did the children of Joseph complain about? Surely he [Joshua] gave them [a greater share] in proportion to their larger numbers, as [he gave] the other tribes [according to their relative sizes]!
In my opinion this Beraitha is a shortened text, and it is [in fact based] upon that which the Rabbis said in the Gemara19 that the children of Joseph complained because of their many [young] children. The explanation of the matter is [thus as follows]: The children of Joseph took [the amount of land which they deserved] as two tribes, the children of Ephraim one share, and the children of Menasheh another share, for so it is written,⁠20 and neither of their [two] tribes was larger in population than any of the other tribes. Indeed, some of the other tribes were more numerous than they were, for the tribes of Judah, Issachar, Zebulun, and Dan were [all] more populous than they were,⁠21 so why [therefore] should they have complained whilst the more numerous ones remained quiet? This [question] applies with even greater force if the Land was divided according to [the number of] those who came out of Egypt, according to the interpretation [of the Sifre quoted above], because the sons of Judah at the [time of the] first census were more numerous than these two tribes [Ephraim and Menasheh] put together!⁠22 Therefore [we must rather say that] they complained because of their children, for the sons of Menasheh in the [first] census [taken at the time] of the exodus from Egypt totalled thirty-two thousand [and two hundred],⁠23 whereas they had increased by the [time of the] second census [taken] in the desert to fifty-two thousand [and seven hundred]!⁠24 None of the [other] tribes increased to such an extent. And they [the tribe of Menasheh] continued to increase in population until the [time of the] division of the Land [in the days of Joshua],⁠25 and this also happened in the case of the children of Ephraim.⁠26 Now since these children received no share [in the Land], therefore [the children of Joseph] complained, but there was no man to hear them,⁠27 for such was the law — that only those who were above twenty years of age received a share in the Land.⁠28 Therefore the Beraitha [quoted above] is saying: "According to those that were numbered — who were twenty years old and over. This teaches us that the Land was only allocated amongst each tribe according to what it was [in population] at the time of the census, meaning that they were not to give anything to the children, even if they had grown up and reached the age of twenty at the time that they divided [the Land].
Now the verse stating [that the children of Joseph complained to Joshua, saying]: Why hast thou given me but one lot and one part for an inheritance, seeing I am a great people,⁠29 cannot, as all must agree, be understood as would appear from its literal meaning. For if he [Joshua] divided the Land amongst them [the twelve tribes] according to the number of people [in each tribe], as Rashi explained, then they [the children of Joseph] must have taken their fair share, for according to their greater population, [in the same proportion] they took a larger portion [in the Land]. And if [the Land was divided] according to the [number of] tribes [so that each tribe received an equal part], it is impossible that Joshua should not have given them their share of the birthright, for he would not have transgressed the testament of Jacob!⁠30 And the Holy One, blessed be He, also commanded likewise in the Torah, [mentioning] the tribes of Ephraim and Menasheh [separately, amongst those who were to take possession of the Land].⁠31 Moreover, it is expressly written that he [Joshua] gave them [the children of Joseph] two lots, as it is said, And the border of the children of Ephraim according to their families was thus;32 This is the inheritance of the tribe of the children of Ephraim.⁠33 And [with reference to] the children of Menasheh [it is said], And this was the lot for the tribe of Menasheh;34 And the border of Menasheh was etc.,⁠35 just as it is said in the case of [all] the other tribes. But in saying: [Why hast thou given me but] one lot and one part36 they meant to say: "All that you [Joshua] have given the two of us together, each one [of us] deserves to get as his [own] lot.⁠" They used this expression because Joshua at first cast [only] one lot for both of them, as it is said, And the lot for 'the children of Joseph' went out from the Jordan at Jericho etc.⁠37 until: the goings out thereof were at the sea.⁠38 And there it is stated, And the children of Joseph, Menasheh and Ephraim, took their inheritance,⁠39 meaning to say that they both took their inheritance by means of this [one] lot, and afterwards he divided this portion amongst the two of them by [a further] lot, as it is said there, And the border of the children of Ephraim according to their families was thus,⁠40 and it is [further] written, And this was the lot for the tribe of Menasheh.⁠41 Therefore they [the children of Joseph] said to Joshua: "Behold, this single first lot [which you drew for the two of us before you further subdivided it], each one of us deserves to get, since we are a great people,⁠42 and why [therefore] did you subdivide it afterwards into two parts?⁠" And the [reason for this] complaint, according to the explanation of the Gemara,⁠43 was because of their children who increased greatly amongst them.
And according to the simple meaning of Scripture, it seems to me that this complaint [to Joshua by the children of Joseph] was that of the children of Menasheh [only, and not that of the children of Ephraim], but the two tribes came to him together. Similarly, Then the children of Judah drew nigh unto Joshua in Gilgal, and Caleb the son of Jephunneh the Kenizite said unto him etc.,⁠44 for that case [affected only] one person, and yet the whole tribe came to join him in his complaint. And the [particular] grievance of the children of Menasheh was because none of the other tribes had left many great cities in the hands of the Canaanites, as had Menasheh, who left [unconquered] the three regions,⁠45 [which Yonathan translated] "three districts.⁠" A proof for this [explanation of the cause of their grievance] is that it is after it says, And the children of Menasheh could not drive out the inhabitants of those cities,⁠46 that it is written: And the children of Joseph spoke,⁠47 for at first they did not complain, until they had waged war against them and they were not able to prevail over them. It is possible that this is the meaning of [the expression] one lot and one part.⁠48 They said: "Because you cast originally one lot for both of us [Ephraim and Menasheh], our portion [in the Land] came together, and so it happened that both of our portions were [allocated] in this place which is difficult to capture but had you cast two lots for us, as was done for all other [separate] tribes, our portion might have been allocated in a place which is easier to conquer.⁠" And Joshua replied [to this claim by saying] that if they go up to the forest of the Perizzites and the Rephaim,⁠49 they will be able to select for themselves from there whatever they want, and thus extend their borders.⁠50 Then they [the children of Joseph] spoke up and explained their [original] grievance, saying, "The hill-country will also not be enough for us, for all the Canaanites that you have given us in the land of the valley have chariots of iron. "51 Then Joshua told them that he would not give them in the mountain one lot only,⁠52 but the whole of the hill-country shall be theirs together with the large forest which is there,⁠53 and they should choose for themselves as much as they need from those [lands], and they shall have all the goings out of the borders of the hill-country. And [he further told them that] they would drive out the Canaanites from there though they have chariots of iron, and though they be strong,⁠54 as a result of which none of the other tribes wanted it [that land], but they, the two brothers, who are a numerous people and have great power55 will [be able to] help each other to drive them [the Canaanites] out. The end of the matter was that Joshua did not listen to them and did not add anything to their portion, for such was the law [that they get in the same proportion as all the other tribes]. We have written at length on this subject, because of the necessity [to clarify this matter fully] and we have furthermore written about it, with proofs, in the section of Vayechi Yaakov.⁠56
The general principle thus is that the law which [the Rabbis] reached as a conclusion in the Gemara57 [that the Land was divided amongst the twelve tribes into twelve equal parts] is true, and that is the proper basis on which to explain the verses. Thus the meaning of the section [before us] is as follows: Unto these58 who are mentioned according to their families the Land shall be divided [for an inheritance] according to the number of names,⁠59 giving each male person, according to their number, his share. To the more ye shall give the more inheritance — thus for example they are to divide the land of Reuben into four parts [because the tribe consisted of four main families],⁠60 and "we will give to the family of the Hanochites, for example, who were the largest [in population], a greater inheritance, and to the family of the Palluites, [for example], who were the least populous, we will give a smaller share, for to each one according to those that were numbered of the [particular] family shall its inheritance be given, and the whole family shall receive its share in one place.⁠" It was for this reason that He [commanded here] that they should be counted according to their families. Therefore the Sages mentioned [with reference to the law of the Seventh year]:⁠61 "If they divided the land [of a tribe] amongst its [main] families, but did not [yet] subdivide it amongst the houses of the families, and each individual does not yet know what his share is … etc.⁠"62
1. "The Holy Spirit.⁠" See above in Seder Chukath, Note 64.
2. Sifre Pinchas 132.
3. In other words, the division of the Land depended not on the number of people in each family upon entering the Land, but upon the number that the family had when they left Egypt — hence if they became fewer, we still apply the verse: To the more … since they were more when they left Egypt, and vice versa. It is thus obvious that the Sifre applied these verses to the division of the Land among the fathers' houses, and not, as Rashi explained it, to the division between the twelve tribes as a whole.
4. Baba Bathra 117b.
5. Baba Bathra 117b.
6. "For if a person came out of Egypt with ten sons, and by the time they entered the Land he only had five sons, we apply to him the verse, To the more etc. ; whereas if he had originally five sons etc. [as explained by Ramban above in the text]. But according to the Sage who says that the Land was divided according to the number of people at the time that they entered the Land, what is the meaning of the phrases: to the more and to the fewer, since each family received a share equal to its numbers at that time?⁠" From this text, too, it is obvious that the Sages were not referring to differences between the portions of larger or smaller tribes, but instead applied this verse to the subsequent allocation of the land among the various families of each tribe.
7. Genesis 48:6 (Vol. I, pp. 570-572).
8. "There are some [near of kin] who inherit.⁠" The text quoted here is in Baba Bathra 122a.
9. Joshua 17:14.
10. Ibid., (15).
11. Further, Verses 55-56.
12. In other words, the division of the Land depended not on the number of people in each family upon entering the Land, but upon the number that the family had when they left Egypt — hence if they became fewer, we still apply the verse: To the more … since they were more when they left Egypt, and vice versa. It is thus obvious that the Sifre applied these verses to the division of the Land among the fathers' houses, and not, as Rashi explained it, to the division between the twelve tribes as a whole.
13. The Divine decree that the generation of the wilderness was not to enter the Land (see above, 14:29-31) did not apply to those who were minors at the time of the exodus. Hence it was possible for those born in the desert, or were minors at the time of the exodus, to actually take possession of the Land.
14. Meaning: "and to those who were fewer at the time of the exodus from Egypt, thou shalt give less land, even though they are now, at the time of entering the Land, greater in population.⁠"
15. Sifre Pinchas 132.
16. Joshua 17:14.
17. Ibid., (15).
18. See Vol. II, p. 133, Note 209.
19. Baba Bathra 118a.
20. Genesis 48:5: As Reuben and Simeon, shall Ephraim and Menasheh be mine.
21. Judah numbered 76,500 ((22)); Issacher 64,300 ((25)); Zebulun 60,500 ((27)); Dan 64,400 ((43)). Thus they were each larger than the tribe of Ephraim, who were only 32,500 ((37)), or that of Menasheh, who were 52,700. It is therefore evident that the tribe of Ephraim did not complain merely because they were a large tribe.
22. At the time of the first census, Judah numbered 74,600 (above, 1:27), whereas Ephraim and Menasheh together were only 72,700 (ibid., Verses 33 and 35). Thus the tribe of Judah had far greater cause to complain than Ephraim or Menasheh.
23. Above, 1:35.
24. (34) here. Thus they increased by 20,500.
25. From the time of this second census [taken in the fortieth year of Israel's stay in the desert] until the actual beginning of the division of the Land by Joshua, there was a period of something over seven years, since tradition assigns a period of seven years for the conquest of the Land, and seven years for its division. In the meantime, naturally, the sons of Menasheh continued to increase.
26. This text is difficult to understand, because in fact the children of Ephraim decreased in numbers between the first census at the time of the exodus from Egypt and the second census here! [In the first census they totalled 40,500 (Above, 1:33), and in the second census 32,500 ((37) here)]. A suggestion has been made [by Kur Zahav] that Ramban's meaning is as follows: Since Scripture says that it were the children of 'Joseph' who complained [a term which of course comprises the tribes of both Ephraim and Menasheh], it shows that the children of Ephraim also had increased between the time of the second census and the division of the Land, although they had decreased between the time of the first census at the exodus and the second census now. This interpretation is supported by a close reading of the text of Ramban here, who wrote: "[the tribe of Menasheh] continued to increase in population until the [time of the] division of the Land,⁠" and then added: "and this also happened in the case of the children of Ephraim.⁠" See also my Hebrew commentary, p. 312.
27. See II Samuel 15:3.
28. See above, Verses 2 and 53.
29. Joshua 17:14.
30. Genesis 48:5. In other words, it is inconceivable that Joshua should violate Jacob's command that Joseph's two sons, Ephraim and Menasheh, should be treated as separate tribes and each receive the same share in the Land that all the other tribes received, instead of treating them as merely one tribe [of Joseph], so that they would together receive only one share. Since this is inconceivable, why then did the children of Joseph complain, for they must have received the extra portion due to them as the birthright which had been taken away from Reuben!
31. Further, 34:23-24.
32. Joshua 16:5 and 8.
33. Joshua 16:5 and 8.
34. Ibid., 17:1.
35. Ibid., (7).
36. Joshua 17:14.
37. Ibid., 16:1.
38. Ibid., (3).
39. Ibid., (4).
40. Ibid., (5).
41. Ibid., 17:1.
42. Joshua 17:14.
43. Baba Bathra 118a.
44. Ibid., 14:6.
45. Ibid., 17:11.
46. Ibid., (12).
47. Joshua 17:14.
48. Joshua 17:14.
49. Ibid., (15).
50. Ibid., (15).
51. Ibid., (16).
52. Ibid., (17).
53. Ibid., (18).
54. Ibid., (18).
55. Ibid., (17).
56. Genesis 48:6 (Vol. I, pp. 570-572).
57. "There are some [near of kin] who inherit.⁠" The text quoted here is in Baba Bathra 122a.
58. (53).
59. (53).
60. Hanoch, Pallu, Hezron, and Carmi (above, Verses 5-6).
61. Torath Kohanim, beginning of Seder Behar.
62. "… I might think that the law of the Seventh year applies. For this reason Scripture states, thou shalt not sow 'thy' field (Leviticus 25:4) [using the singular, to indicate that] the law applies only when each person recognizes his own field.⁠"
לרב תרבה נחלתו – לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב.
לרב תרבה נחלתו, "to the numerous you will increase his (share of the) inheritance.⁠" A tribe which was more populous (than average) was given a larger piece of land (Rashi).
לרב תרבה נחלתו – פירש״י לשבט וכו׳ והגורל היה על פי רוח הקדש כמו שמפורש בפרק יש נוחלין אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים ואומר אם שבט פלוני עולה תחום פלוני עולה עמו וה׳ שבטים כתובים בי״ב פתקין וי״ב גבולים בי״ב פתקין וכו׳ קלפי תחומים וקלפי שבטים מונחים לפניו טרף בקלפי שבטים עולה בידו נפתלי טרף בקלפי תחומים עולה בידו גינוסר וכן לכל שבט ושבט ופי׳ שם רשב״ם ז״ל וז״ל שני קלפים היו צריכים א׳ לשבטים וא׳ לתחומים ולא סגי בחד מתחומים. ולימא עכשיו אני נוטל מה שיעלה בידי לצורך ראובן ואם אין כל החלוקה עשויה בגורל וקרא דקאמר אך בגורל בלא הוצאת דבור מפיו עכ״ל.
לרב תרבה נחלתו – פרש״י לשבט מרובה באוכלסין נתנו חלק רב כי לא היו החלקים שוים. והרמב״ן כתב דמסקינן בפרק יש נוחלין שלא חלקוה לקרקפתא דגברי׳ אלא עשו י״ב חלקים שוים ונטל כל שבט החלק שיצא לו בגורל וזהו שצווחו בני יוסף מדוע נתת לי גורל אחד ואני עם רב. וזהו שאמר:
לרב תרבו נחלתו, "For the numerous you shall increase his inheritance;⁠" According to Rashi this means that the tribe whose population is numerous will be allocated a larger slice of the land than the tribe whose population is fewer in numbers. In other words, different tribes received territorially different amounts of land. Nachmanides writes that the opinion of the sages in the Talmud, after a debate on the subject, was that division of the land was not related to the headcount of the various tribes, but that each tribe received the same amount of land. Each tribe took the portion that he drew when the lots were drawn. This explains the complaint of the members of the tribe of Joseph that in spite of their having a numerically strong population, the amount of land per square cubit available for each member was considerably less than that available for a member of a less populous tribe. (Compare Joshua 17,14) This is also the meaning of:
לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו וגו׳ – ירצה, לפי מה שאחשוב, שכאשר יחלקו בני השבט ביניהם נחלת השבט, יֻתַּן ממנו לאיש ואיש לפי פקודיו. ואין הרצון שלא ינחלו עמהם הקטנים מעשרים שנה, שלא נמנו עמהם, כי זה דבר בלתי ראוי; אך תהיה הנחלה המגעת לאיש מחלק השבט - לפי יחס פקודי ביתו לפקודי כל השבט, ואחר זה תהיה זאת הנחלה מתחלקת בין כל בני הבית, הקטנים מעשרים שנה ואשר מעשרים שנה ומעלה, כאילו היתה להם זאת הנחלה מאביהם. ולזה אמרו רבותינו ז״ל שהמתים היו יורשים את החיים בזאת הנחלה. ולפי שאמר: איש לפי פקֻדיו, למדנו שהנקבות אינן נוחלות, אבל ינחל האיש. ולזה באו בנות צלפחד להתרעם על זה הענין לפני משה.
(נד-נו) התועלת הרביעי הוא להודיע שראוי להרחיק המחלוקת תכלית ההרחקה. ולזה התחכמה התורה לסדר איך תהיה חלוקת הארץ באופן לא יהיה עמה ערעור ומחלוקת. ועשתה זה טרם היות להם הארץ, כי אולי אחר זה יאמרו קצתם שטרחו יותר במלחמה, או הצליחו בה יותר, ויבקשו מפני זה שיהיה להם חלק יותר גדול, ויהיה זה סיבה לחידוש הקטטה. והגבילה גם כן זה בתכלית מה שאפשר מן היושר, רוצה לומר שיקח כל אחד מן הנחלה לפי פקודיו אשר יתכן בהם שיצאו לצבא, כי הם אנשי המלחמה וראוי שיהיה חלקם חלק כחלק, ואחר כן יַשוו הנחלה ביניהם באופן שזכרנו, כדי שלא יהיו הקטנים אשר לא יצאו לצבא בזולת נחלה.
לרב תרבה נחלתו לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב ואע״פ שלא היו החלקים שוים שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים לא עשו אלא על ידי גורל כו׳. הרמב״ן ז״ל טען ואמר ומדרש רבותינו ז״ל בכתוב הזה איננו כן אלא אמרו בספרי לרב תרבה נחלתו הרי שיצאו עמו עשרה בני׳ ממצרים ובכניסתו לארץ נמצאו חמשה וכו׳ וכן בגמרא מפורש שאין משמעותו אצל החכמים לחלק בין שבט לשבט כלל כמו שאמרו בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו וגו׳ ועוד שכבר כתבתי בסדר ויחי יעקב שבגמרא בפ׳ יש נוחלין העלו בפירוש שלא נתחלקה הארץ לקרקפתא דגברי אלא לשבטים נתחלקה שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה ונטל כל שבט החלק שיצא לו הגורל עליו וזהו מה שצוחו בני יוסף שאמרו מדוע נתת לי גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה ברכנו י״י ולא הוסיף להם יהושע כלום אבל אמר לו עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפריזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים לומר שיתפשו להם מן הארץ שלא נכבשה להם וירחיבו בה את גבולם וזהו שאמר לשמות מטות אבותם ינחלו בין רב למעט שיקחו כל המטות בשוה בין שהוא מרובה באוכלוסין או ממועט בהן ויהיה פי׳ לרב תרבה נחלתו לאנשי השבט עצמו או כפי מדרשו שנחלקה ליוצאי מצרים הרי שיצאו עמו עשרה בנים ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו ה׳ קורא אני עליו לרב תרבה כלומר שאם מתו אותם עשרה שהיו בני עשרים שנה ביציאתן ממצרים ונולדו להם חמשה בנים במדבר או שהיו טפלים ונעשו בני עשרים קורא אני עליו לרב תרבה כלו׳ לרב ביציאת מצרים תרבה אף על פי שהוא עכשיו ממועט הרי שיצאו עמו ה׳ בנים ובכניסתו לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו למעט תמעיט כדאית׳ בסיפרי אבל ראיתי דקתני לפי פקודיו מגיד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא וכן הוא אומר וידברו בני יוסף אל יהושע לאמר מדוע נתת לי גורל אחד וחבל א׳ ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני י״י מהו אומר ויאמר אליו אם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפריזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים זהו לשון הבריתא הזו ונראה ממנה שנתחלקה הארץ לגלגלותם כדברי הרב אבל לפי הגמרא משבשתא היא ועוד שאם כן מה צעקו בני יוסף והלא נתן להם כפי מניינם המרובה כשאר כל השבטים ולפי דעתי יש בבריתא הזו קצו׳ והוא מה שאמרו בגמרא משום דנפישי להו טפלים צווחו בני יוסף וביאור הענין כי בני יוסף בשני שבטים נטלו בני אפרים חלק א׳ ובני מנשה חלק אחד כי כן כתיב ואין אחד משבטיהם שמרובה באוכלוסין יותר משאר השבטים אבל בשאר השבטים מרובין מהם כי שבט יהודה ויששכר וזבולן ודן מרובים מהם ולמה יצווחו הם והגדולים ישתוקו וכ״ש אם נתחלקה הארץ ליוצאי מצרים כפי מדרשו שהיו במנין הראשון בני יהודה מרובים משני השבטים האלה יחדו אבל צועקים מפני הטפלים שהיו בני מנשה מנין יציאת מצרים שלשים ושנים ונתרבו במדבר במנין השני עשרים אלף ואין בכל השבטים שנתרבה כל כך והיו כמו כן מרבים בנים עד שנתחלקה הארץ וגם בני אפרים כן ולא היו הטפלים ההם נוטלין כלום ולכן צעקו ואין להם מושיע כי כן המשפט שלא יטלו אלא בני כ׳ שנה ולכן אמרה הבריתא לפי פקודיו שהיו מבן עשרים שנה מלמד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא בשעת המנין לא יתנו כלום לטפלים ואפילו גדלו והגיעו לעשרים בשעה שחלקו והכתוב שאמר מדוע נתת לנו גורל אחד וחבל אחד ואנו עם רב עד אשר עד כה ברכני י״י לדברי הכל אי אפשר שישאר כשנגלה מפשטו כי אם חלק להם את הארץ לגלגלותם כדברי רש״י ז״ל הנה לקחו דים וכמו שהם עם רב לקחו חלק רב ואם לשבטים אי אפשר שלא נתן להם יהושע חלק בכורתם שלא היה עובר על צואת יעקב וגם הקדוש ברוך הוא צוה בתורה לשבטי אפרים ומנשה ועוד כתוב מפורש כי ג׳ גורלות נתן להם דכתיב ויהי גבול אפרים למשפחותם וזאת נחלת בני אפרים למשפחתם ובני מנשה ויהי הגורל לבני מנשה ויהי גבול מנשה ככל הנאמר בשאר השבטים אבל אמרם גורל אחד וחבל אחד לומר כל מה שנתת לשנינו ראוי לאחד בגורלו והזכירו זה הלשון לפי שיהושע הפילה תחלה גורל אחד לשניהם שנאמר ויבא הגורל לבני יוסף מירדן ירחו עד והיו תוצאותיו ימה ושם נאמר וינחלו בני יוסף מנשה ואפרים כלומר ינחלו שניהם בגורל הזה ואחר כן חלק אותו הגורל בין שניהם גגורל כמו שאמר שם ויהי גבול בני אפרים וגו׳ וכתיב ויהי הגורל לבני מנשה על כן אמרו הנה הגורל הראשון ראוי לכל אחד משנינו כי עם רב אנחנו ומדוע חלקת אותו אחרי כן לשני חלקים והיתה הטענה מפני הטפלים שנתרבו בהם על דרך הגמ׳ ובסוף דבריו אמר והכלל כי הדין שהעלו בגמרא הוא האמת וכן ראוי לפרש המקראות ועוד הכרחנו הענין בראיות בפר׳ ויחי והנה פי׳ הפרשה לאלה הנזכרים למשפחות תחלק הארץ במספר שמות שיתנו לכל זכר לגלגלותם חלקו לרב תרבו נחלתו שיחלקו ארץ ראובן לד׳ חלקים למשפחת החנכי עד מתרבה נחלתו ולמשפחת הפלואי המועטת תמעיט כי איש לפי פקודיו המשפחה יותן נחלתו וטטול כל המשפחה במקום אחד ומן הטעם הזה מנאם כאן למשפחות ולפיכך הזכירו חכמים ז״ל חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות עדיין חלקו לבתי אבות ואין כל אחד וא׳ מכיר את שלו וכו׳ עכ״ד. ונ״ל שאין מכל אלה טענה כלל וכי מי שטען תחלה שמדרש רז״ל בפסוק לרב תרבה נחלתו אינו כדברי הרב שהרי בספרי אמרו לרב תרבה נחלתו הרי שיצאו עמו עשרה בנים ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו ה׳ וכו׳ וחשב מזה שהם סוברים שפירוש לרב תרבה שב אל בית אב מפני שתחלה הרבוי והמיעוט ביוצאי מצרים הנקראים מטות אבותם כדתניא רבי יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו לא שיהיה פירוש לרב תרבה לשבט המרובה באוכלוסין אינה טענה כי הרב ז״ל יפרש הבריתא הזאת על השבט ובא התנא הזה לפרש שהשבט המרובה באוכלוסין שאמר הכתוב שירבו נחלתו אינו רוצה לומר המרובה בעת כניסתו לארץ אלא בעת יציאתו ממצרים כגון הרי שיצאו מהשבט עשרה בני׳ ממצרים ובכניסתו לארץ נמצאו חמשה קורא אני עליו לרב תרבה נחלתו ויתנו לו חלק רב כפי הרבוי שהיה לו בעת צאתו ממצרים ואם היה ממועט באוכלוסין בעת יציאתו ממצרים ונתרבה בעת כניסתו לארץ אינם נותני׳ לו אלא כפי מיעוט שהיה לו בעת צאתו ממצרים לא כפי רבוי בכניסתו לארץ שזה התנ׳ היה סובר כר׳ יאשיה דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ תדע שכן הוא שהרי אחר זה מיד דרשו איש לפי פקודיו מלמד שלא נתחלקה א״י אלא לכל שבט ושבט כפי מה שהוא ואם היה פירוש לרב שב אל בית אב כדברי הרמב״ן ז״ל איך יתכן שיהיה פירוש לפי פקודיו שב אל השבט ופירוש לרב שב אל בית אב ומה שטען מלשון הגמ׳ ואמר וכן בגמרא מפורש שאין משמעותו אצל החכמים לחלק בין שבט לשבט כלל כמו שאמרו בשלמא למ״ד ליוצאי מצרים היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו וגו׳ דמשמע דקרא דלרב תרבה אבית אב קאי ולא על השבט גם זו אינה טענה אלא לפי שרשו שסובר שפירוש לרב שב אל בית אבות ולא אל השבט אבל לפי מה שפירשתי שהוא שב אל השבט ה״פ בשלמא למ״ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דכתיב לרב תרבה ולמעט תמעיט לומר שאם היה השבט רב בעת צאתו ממצרים תרבה נחלתו אף על פי שהוא מועט בעת הכנסו לארץ אלא למ״ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ מאי לרב תרבה נחלתו הא ליכא למימר לאותו השבט שהוא רב האוכלוסין בעת הכנסו לארץ תרבה נחלתו ולאותו שהוא ממועט בעת הכנסו לארץ תמעיט נחלתו דבשלמא למ״ד ליוצאי מצרים נתחלקה אצטריך לאשמועינן לרב תרבה דלא נזיל בתר העת שנכנסו לארץ דכתיב ביה לאלה תחלק הארץ אלא למאן דאמר לבאי הארץ למה לי פשיטא דהא בהדיא כתיב קרא לאלה תחלק הארץ שפירושו לבאי הארץ ובחזרה נמי ליכא לאוקומי דמלשמות מטות אבותם ינחלו שמעינן ליה אליבא דמ״ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ דאיהו גופיה מוקי קרא דלשמות מטות אבותם לחזרה ועוד תרבה ותמעיט בנטילה ראשונה משמע שנוטל כל אחד חלקו קודם שיחזירום לאבותיהם כדכתיב בסיפיה דקרא איש לפי פקודיו יותן נחלתו וא״ת כיון דבגמרא פריך למ״ד לבאי הארץ מאי לרב תרבה נחלתו ונשאר בקושיא היכי מצי רש״י לפרושי לשבט המרובה באוכלוסין תרבה והלא פירכא דתלמודא לא היתה רק מצד שאי אפשר לפרש כן דמילתא דפשיטא היא שאם היה רב תרבה ואם היה מעט תמעיט ורש״י ז״ל מה ישיב על זה יש לומר שרש״י סובר דמ״ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ על כרחו לפרש כן דאם לא כן יהיו דבריו בטלים והקושיא של פשיטא אינה קושיא חזקה לבטל מסיבתה דברי האומר לבאי הארץ נתחלקה וכן מה שטען עוד שכבר כתבתי בסדר ויחי יעקב כי בגמר׳ בפרק יש נוחלין העלו בפירוש שלא נתחלקה הארץ לקרקפתא דגברי אלא לשבטים שנים עשר חלקים שוים עשו ממנו ונטל כל שבט החלק שיצא הגורל עליו שנמצא בזה שנטל שבט שמעון הממועט שבהם כשבט יהודה המרובה באוכלוסין אינה טענה שהרב ז״ל יפרש הבריתא הזאת דקתני בתחלה לא נתחלקה הארץ אלא לי״ב שבטים הרי שכל חלק וחלק מהי״ב חלקים שנחלקה בם הארץ היה לפי מספר גלגלותיו של שבט כמו שאמר ואף על פי שלא היו החלקים שוים שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים לא עשו אלא ע״י גורל כו׳ ויפרש הא דבעי תלמודא א״י לשבטים איפלג או לקרקפתא דגברי היינו אי לי״ב חלקי׳ בלבד נחלקה וכל חלק מהם כפי מספר פקודי השבט של יוצאי מצרים או של באי הארץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והם הי״ב תחומין הכתובין בספר יהושע ועל אותן התחומין היה הגורל אף על פי שלא היו שוים או לקרקפתא דגברי איפלג דהיינו לתר״א אלף תש״ל חלקי׳ שוים או לתר״ג אלף תק״ן ומר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ועל אותם החלקים היה הגורל ואיך שיהיה בכורתו של יוסף בתחומין היתה כמו שמוכיחים המקראות שבספר יהושע שלכל שבט ושבט היה גבול אחד וליוסף שני גבולים לאפרי׳ א׳ ולמנשה אחד רק שהאומר לשבטים איפלג אומר שעל אותן הי״ב תחומין היה הגורל והאומ׳ לקרקפת׳ איפלג אומ׳ שהגורל היה על התר״א אלף תש״ל או על התרי״ג אלף תק״ן וי״ב תחומין היו כתובין בפיתקין לבד והגורל נתן לכל אנשי השבט תחום אחד וליוסף שני תתומין כדלקמן ופשיט תלמודא מקרא דבין רב למעט שפירושו בין השבט המרובה באוכלוסין ובין השבט הממועט באוכלוסין כמו שפרש״י גבי לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו ש״מ דלשבטים איפלג א״י ש״מ דאס״ד לקרקפתא דגברי איפלג שעליהם היה הגורל מאי בין רב למעט דקאמר הרי כל חלק וחלק שוה לחבירו והא דלא מייתי ראיה לפשיטותיה מברית׳ דספרי דקתני בה איש לפי פקודיו מלמ׳ שלא נתחלק׳ א״י אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא אבל הביא מאידך ברייתא דקתני בה עתידה א״י שתחלק לי״ג שבטים שבתחלה לא נתחלקה אלא לי״ב שבטים הוא משום דמבריתא זו יש ללמוד טעם על הגורל הזה שהיה לנו לטעון אם נתחלקה הארץ לשבטים כל אחד לפי מה שהוא ולא היו החלקי׳ שוים איך אפשר שיהיו על פי הגורל ניחוש שמא יפול החלק הקטן לשבט המרובה באוכלוסין והחלק הגדול לשבט הממועט באוכלוסין כמשפט הגורל ומהברייתא הזאת למדנו הטעם מדקתני בה ולא נתחלקה אלא באורים ותומים שנאמר על פי הגורל הא כיצד אלעזר מלוב׳ באורי׳ ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו וקלפי של שבטים וקלפי של תחומי׳ מונח׳ לפניו ואלעזר מכוין ברוח הקדש ואומר אם שבט זבולן עולה תחום עכו עולה טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו שבט של זבולן בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו כו׳ למדנו שהגורל הזה ברוח הקדש היה ולא כשאר גורלות דעלמא וזהו מה שכתב הרב ז״ל בפרשה הזאת ואע״פ שלא היו החלקים שוין שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקי׳ לא עשו אלא על ידי גורל והגורל היה על פי רוח הקדש כמו שמפורש בבתר׳ אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים ואומר ברוח הקדש כו׳ זהו הפירוש שיש לפרש על הבעיא הזאת ועל המסקנא שהעלו שם דלשבטים נחלקה הארץ ולא לקרקפתא דגברי ומעתה לא יהיו דבריו היפך ממה שהעלו בגמר׳ כמו שחשב הרמב״ן ז״ל והראיה על שרש״י ז״ל מפרש הבעיא הזאת על הדרך שפירשנו אותה שהרי אחר שפירש קרא דלרב תרבה נחלתו לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב כרך ואף אל פי שלא היו החלקים שוים שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים לא עשו אלא ע״י גורל והגורל היה על פי רוח הקדש כמו שאמרו בבתרא אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים ואומר ברוח הקדש אם שבט פלוני עולה תחום פלוני עולה עמו והשבטים כתובים בי״ב פיתקין וי״ב גבולי׳ בי״ב פיתקין ובללום בקלפי והנשיא מכניס ידו לתוכה ונוטל שני פיתקין עולה בידו פיתק של שם שבטו ופיתק של גבול המפור׳ לו כו׳ ואם היתה דעתו של רש״י בפירוש לרב תרבה לקרקפתא דגברי שהוא שלא על פי המסקנא שהעלו שם על הבעיא הזאת איך הביא ראי׳ הבריתא של בתרא שממנ׳ פשטו הבעיא הזאת דלשבטים איפלג ארעא אלא ודאי זאת ראיה על שפי׳ הרב על לרב תרבה נחלתו שאמר לשבט המרובה באוכלסין נתנו חלק רב אינו אלא לפי המסקנא שהעלו שם דלשבטים איפלג ארעא וכדפרישית ולפיכך הביא הבריתא הזאת על דבריו ז״ל דדוחק הוא לומר דמה שהביא הבריתא הזאת על דבריו אינו אלא על מה שאמר והגורל היה על פי רוח הקדש שזה הענין היה אפילו לדברי האומר לקרקפתא דגברי איפלג ארעא דמ״ל הא ועוד ראיה על שפירש הרב הוא כדפרישית דאי לא תימא הכי קשיא לרב פפא דמוקי לה דלמ״ד לבאי הארץ נתחלקה כל חד וחד לנפשיה שקל שזה אינו לפי המסקנא וראיות רבות מוכיחות לפירוש שפירשנו אנחנו את דברי הרב דאי כדפירש הרמ״בן ז״ל להא דלשבטים איפלג ארעא לי״ב חלקי׳ שוים דלפי זה על כרחו לפרש להא דלקרקפתא דגברי לתר״א אלף תש״ן או לתר״ג אלף תק״ן למר כדאית ליה ולמר כדאית לי׳ ולא לי״ב חלקי׳ שכל אחד מהם נטל כפי קרקפתא דגברי של השבט ההוא דא״כ היכי פשיט תלמודא מקרא דבין רב למעט דלשבטים איפלג א״י דהיינו לי״ב חלקי׳ שוים אי משו׳ דבין רב למעט הוא נופל על השבטים שמהם רב האוכלסין ומהם מעט האוכלסין הרי הוא נופל ג״כ על הא דקרקפתא דגברי שכל שבט ושבט לפי מה שהוא בין רב האוכלסין בין ממועט האוכלוסין ומכאן דקדק הרמב״ן ז״ל דברייתא דסיפרי משבשתא היא כפי לשון הגמרא דאם לא כן למה חלק הבעיא לשנים אם לי״ב חלקים שוים אם לתר״א תש״ן או לתר״ג תק״ן ולא חלק הבעיא עוד לחלק שלישי או לי״ב חלקים כל חלק לפי קרקפתא דגברי של השבט ההוא לפי מה שהוא אלא ש״מ משבשת׳ היא וזה אינו אלא לפירושו שפירש להא דלשבטים איפלג א״י לי״ב חלקים שוים אבל לפרש״י שפי׳ להא דלשבטים איפליג א״י כל שבט לפי מה שהוא ולקרקפתא דגברי על התר״א אלף תש״ן או על התר״ג אלף תק״ן כדפרישי׳ יהיה הפשיטות שפשט הגמרא דלשבטים איפלג א״י היא הבריתא של ספרי בעצמה ולא שהיא משובשת כדברי הרמב״ן ז״ל כי זה קרה מפני שהוא מפרש הבעיא של הגמרא כרצונו ומ״ל הא ועוד ממה שכתב הרמב״ן ז״ל שכבר כתבתי בסדר ויחי בגמרא בפי׳ יש נוחלין העלו בפי׳ שלא נתחלקה הארץ לקרקפתא דגברי אלא לשבטים משמע שהוא סובר שמה שכתב הרב שנחלקה הארץ לשבטים כל אחד לפי גלגלותיו היינו לקרקפתא דגברי ואם כן היאך פשטו מקרא דבין רב למעט דלשבטים איפלג ולא לקרקפתא דגברי דהיינו לשבטים לפי מספר גלגלותם כדכתב הרב ה״נ בין רב למעט קרינן ביה ועוד שלפי׳ הרמב״ן שפי׳ ההיא דלשבטים איפלג ארעא רצה לומר לי״ב חלקים שוים וזאת היא המסקנא שהעלו שם בגמרא שנמצא בזה שכל שבט ושבט נטל חלק א׳ מי״ב חלקי הארץ ושבט יוסף נטל ב׳ חלקי׳ מהם יש לתמוה למה צווחו בני יוסף שאמרו מדוע נתת לי גורל א׳ וחבל אח׳ ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ה׳ ואמר להם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפריזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים והלא כל שבט ושבט לא נטל רק חלק א׳ ושבט יוסף נטל ב׳ חלקי׳ מאותם החלקי׳ ואם יהודה שהיו פקודיו עוד אלף ת״ק ואין לו כי אם חלק א׳ לא היה צווח יוסף שאין פקודיו נוספים על פקודי יהודה רק ח׳ אלפים ת״ש לפי באי הארץ הוא נטל כפל חלק יהודה למה היה צווח ולמה השיב לו יהושע אם רב אתה עלה לך היערה וגו׳ ומה שפירשו בפ׳ יש נוחלין אם עם רב אתה לכו והחבו עצמכם ביערים שלא תשלוט בכם עין הרע דרשא בעלמא הוא דהא כתיב בתריה ויאמרו בני יוסף לא ימצא לנו ההר ורכב ברזל בכל הכנעני היושב בארץ העמק וכתיב בתריה ויאמר יהושע אל בית יוסף לאפרים ומנשה לאמר עם רב אתה וכח גדול לך וגו׳ ואילו לפרש״י לא קשיא ולא מידי משום דיוסף לא נטל אלא כפי מספר גלגלותם כמו שנטל כל שבט ושבט לפי מספר גלגלותם ומפני שהיו לו טפלים טובא יותר מהטפלים של כל שבט ושבט כמו שאמרו בפ׳ יש נוחלין היו צווחין ואומרים שהם עם רב שבראם השם ופרו ורבוי יות׳ משאר כל השבטי׳ ולא תספיק להם נחלתם מפני שנחלתם שנטלו לפי מספר גלגלותם לא היתה רק לאותם שהיו מבני כ׳ שנה ולמעלה ואילו היו טפליהם הפחותים מבני עשרים כמנהג הטפלים שבכל שבט ושבט לא היו צווחים כלום אלא היו היו נותנים להם הצריכים להם מהחלקים שנטלו לעצמם והיו נבלעים בין נחלת השבט אבל מפני שהיו טפליהם יותר ממנהג הטפלים שבכל שבט ושבט ולא היו יכולים לתת להם מהחלקים שנטלו לעצמם וישארו גם להם מפני רבויים היו צווחים שיוסיפו להם על חלקיהם כדי שיספיקו להם והיתה התשובה להם שא״א לעשות זה כי כך גזרה חכמתו יתברך שלא תחלק הארץ אלא לאותם שהיו מבני כ׳ שנה ומעלה אבל הטפלים הפחותים מבני עשרים שנה לא יטלו כלום לא הם ולא בניהם אלא בזכות מורשיהם ואם לא היה להם שום מוריש כגון שלא היה להם לא אב ולא דוד ואח שמתו בלא בנים אז לא נטלו חלק בארץ ומהתימה ממנו ז״ל היאך הביא הקושיא הזאת הנופלת עליו לסיוע לדבריו ואמר וזהו שצווחו בני יוסף וכו׳ דמשמע שלפי פירושו זה שאמר שכל השבטים לקחו חלקים שוים המרובה באוכלוסין כמו הממועט שבהם יתישב מה שצווחו בני יוסף אבל לרש״י ז״ל שאמר שכל שבט ושבט נטל כפי מספר גלגלותיו יקשה למה צווחו והוא ההיפך ועוד שא״א לישב כלל לפי הרמב״ן ז״ל מילתיה דרב פפא דא״ל לאביי בשלמא למ״ד ליוצאי מצרים נחלקה הארץ היינו דקא צווחו בני יוסף אלא למ״ד לבאי הארץ מאי קא צווחו כל וחד וחד לנפשיה שקל ולא הא דמשני תלמודא משום דהוו ליה טפלי טובא דבשלמא לרש״י ז״ל שפיר׳ שהבכור׳ של יוסף לא היתה אלא בתחומין שכל שבט ושבט נטל תחום אחד לפי מספר גלגלותיו שהיו לו בצאתו ממצרים או בכניסתו לארץ למר כדאי׳ לי׳ ולמר כדאי׳ ליה ויוסף נטל ב׳ תחומין הא׳ לפי מספר גלגלותיו של מנשה והא׳ לפי מספר גלגלותיו של אפרים שפיר מצינן לפרושיה מילתיה דרב פפא בין במה שאמר בשלמא למ״ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דקא צווחו בני יוסף משום דיוצאי מצרים היו ע״ב אלף ובאי הארץ היו פ״ה אלף ת״ק שהם י״ב אלף ת״ק יתרים שלא נטלו חלק בארץ בין במה שאמר אלא למ״ד לבאי הארץ נתחלקה אמאי קא צווח כל חד וחד לנפשיה שקל מפני שלפי מספר גלגולת השבט הבאים לארץ נתחלקה וכל א׳ מהם שהיה מבן כ׳ שנה ומעלה נטל חלק לנפשו ובין במה שתרצו דהוו להו טפל טובא יותר ממנהג הטפלים שבכל שבט ושבט ולפיכך היה להם לצווח בעבורם שלא נטלו כלום אלא להרמב״ן ז״ל שפי׳ שבכורתו של יוסף היתה בנחלת הארץ עצמה שכל קרקפתא של שבט יוסף נטל כפל ממה שנטל כל קרפקתא של שאר השבטים כפי מה שגלה דעתו בזה באמרו ואם נאמ׳ שחלקוה לגלגלותם כנגלה מן הכתוב נתנו להם כפלים במספרם כו׳ א״כ לרב פפא דמיירי בקרקפתא דגברי איפלג כדמשמע מהא דאמר ליה לאביי בשלמא למ״ד ליוצאי מצרים נחלקה הארץ היינו דקא צווחי אלא למ״ד לבאי הארץ נחלקה אמאי קא צווחי הא כל חד וחד לנפשי׳ שקל דאי בלשבטים נחלק הארץ כפי המסקנא קמיירי מאי כל חד וחד לנפשיה שקל דקאמר ומה הפרש יש בין מ״ד ליוצאי מצרים נחלקה ובין מ״ד לבאי הארץ נתחלקה והלא לפי המסקנא צ״ל דבין למ״ד ליוצאי מצרים נחלקה ובין למ״ד לבאי הארץ נחלקה שבחלוקת השבט לפקודיו קמיירי ולא בחלוקת הארץ מתחלה דההוא לשבטים הוא דנתחלקה ובחלוקת השבט לפקודיו אין הפרש בין למ״ד ליוצאי מצרים ובין למאן דאמר לבאי הארץ דבשניהם יחד חלק השבט הוא ותו לא ואין בין זה לזה תוספת ומגרעת בנחלתו כלל עד שיצוחו למ״ד ליוצאי מצרים ולא למ״ד לבאי הארץ ומכיון דמילתיה דרב פפא בנחלקה הארץ לקרקפתא דגברי קמיירי ולפירוש הרמב״ן ז״ל נטל כל אחד מקרקפתי דיוסף כפלים ממה שלקח כל איש ואיש משאר השבטים א״כ למ״ד ליוצאי מצרים נחלקה למה יצווחו בעבור הי״ב אלף הנוספים בין יוצאי מצרים לבאי הארץ ולמ״ד לבאי הארץ בעבור טפליהם והלא באי הארץ של יוסף פה אלף ומאתים היו יתרות הטפלי׳ שלהם מטפלי שאר השבטי׳ וכן הי״ב אלף ת״ק הנוספי׳ בבאי הארץ על יוצאי מצרים פחותים הם מהפ״ה אלף ומאתים האחרים שהכפילו להם ולמה יצוחו ועוד לפי מה שפירש הרמב״ן ז״ל המסקנא שהעלו בגמרא דלשבטי׳ נחלקה שפירושו שנתחלקה הארץ לי״ב חלקי׳ שוים שוב אי אפשר לפרש מאי פלוגתיהו דרבי יאשיה ור׳ יונתן דתניא רבי יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנאמ׳ לשמות מטות אבותם ינחלו רבי יונתן אומר לבאי הארץ נתחלקה הארץ שנאמר לאלה תחלק הארץ אלא בחלוק כל שבט ושבט לפקודיו שכל שבט ושבט אחר שנטל חלקו חזר וחלק החלק ההוא למספר גלגלותיו שיצאו ממצרים או שבאו לארץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שהרי לא נתחלקה הארץ בכללה לפי המסקנא אלא לשנים עשר חלקים שוים כפי מספר השבטים וזה אינו כפי המובן מלשונם שהרי לשון התנאים הללו שאמרו ליוצאי מצרים נחלקה הארץ ולבאי הארץ נחלקה הארץ וכן לשון לאלה תחלק הארץ על חלוק הארץ בכללה קמיירי ולא בחלוק השבט את חלקו למספר גלגלותיו דא״כ האי נתחלק׳ הארץ דקאמרי נתחלקה נחלת השבטים או חלקו השבטים מיבעי ליה ועוד שבהדיא שנו בברייתא רבי יונתן אומר לבאי הארץ נחלק׳ הארץ שנאמר לאלה תחלק הארץ בנחלה אלא מה אני מקיים לשמות מטות אבותם ינחלו משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם שכל הנחלות חיים יורשים את המתים וכאן המתים יורשי׳ את החיים שאחר שנטלו הבנים את נחלתן חזרו וחלקוה לפי האבות שיצאו ממצרים ולפי דברי הרמב״ן ז״ל יתחייב שיטול השבט תחלה את חלקו שהוא החלק האחד מי״ב חלקי הארץ בכללה ואחר כך יחלקו כל שבט ושבט את חלקו לגלגלותיו מבאי הארץ ואחר כך יחזרו אלה שיחלקו את נחלתן זו ליוצאי מצרי׳ כדכתיב לשמות מטות אבותם ינחלו וזהו בתכלית ההרחקה סוף דבר דברי הרב הן עקר וכל הפורש מהן כפורש מחייו ועוד שאפילו את״ל שאין המדרש של רז״ל בפסוק לרב תרבה אלא כדברי הרמב״ן ז״ל שנחלקה הארץ תחלה לי״ב חלקים שוים והשבט המרובה באוכלוסין נטל בשוה כמו השבט הממועט באוכלוסין ואחר כך חזר השבט לחלק חלקו למספר פקודיו לפי באי הארץ ואחר כך חזרו אלה וחלקו את נחלתן זו ליוצאי מצרים עדיין אין טענה לדברי הרב מפני שכבר גלה דעתו בפסוק וישמעו את קול י״י אלהים מתהלך בגן שיש מדרשי אגדה ושאר מדרשים רבים ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא וכו׳ ובעד המדרש שבשלהי סנהדרין על פסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגומר כתב ואין המדרש הזה מתיישב אחר המקרא מפני כמה דברים כו׳ לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו והדרשה תדרש שנאמר הלא כה דברי וכו׳ ואם כן הכא שאין המדרש של לרב תרבה מתיישב אחר פשוטו של מקרא כי איך יתכן שיהיה פירוש לרב תרבה שב אל בית אב ופירוש לפי פקודיו דסיפיה דקרא שב אל השבט כפי מה ששנו בספרי הוצרך לפרש לרב תרבה לשבט המרובה באוכלוסין כדי שהיה רישיה וסיפיה דקרא שב אל השבט ומה צורך להאריך בזה והרי הרמב״ן ז״ל עצמו כתב בפרשת ויחי ואם אולי נאמר שחלקוה לגלגלותם שנגלה מן הכתוב נתנו להם כפלים כמספרם הרי לך בפירוש שהדרך של רש״י ז״ל הוא הנראה משפט הכתוב ולפיכך רדף הרב אחריו ואין ראוי לטעון עליו ואם תאמר אם פירוש הבעיא הזאת לרש״י ז״ל הוא כמו שפירשנו שהאומר לקרקפתא דגברי איפלוג סובר שנחלקה הארץ לתר״א אלף תש״ן חלקים או לתר״ג אלף תק״ן חלקים שוים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ועליהם היה הגורל איך יתיישבו הכתובים שבחלוק הארץ שבספר יהושע דכתיב ויהי הגורל למטה בני יהודה ויצא הגורל לבני יוסף ויהי הגורל למטה מנשה ויעל גורל מטה בנימין ויצא הגורל השני לשמעון ויעל הגורל השלישי לבני זבולון וגומר שהם מורים שהגורל היה על השבטים לא על הגברים י״ל שמאחר שזה הגורל לא היה כשאר גורלות דעלמא אלא על פירות הקדש כדאמרן אם כן כמו שלא נפל גורל השבט המרובה באוכלסין לשבט הממועט באוכלוסין אלא כל אחד לפי השבט הראוי לו כן לא נפלו אנשי השבט האחד מפוזרים בין חלקי אנשי השבטים האחרים אלא כל חלקי אנשי השבט הא׳ כלם נפלו מקובצים יחד כל א׳ לשבטו אין זר אתם כאילו היה בכונת מכוין שיהיו כל חלקי אנשי השבט האחד בתחום אחד לעצמו מלבד חלקי אנשי שבט יוסף שנפלו חלקי כל אנשי מנשה בתוך תחום אחד וחלקי כל אנשי אפרים בתוך תחום א׳ עד שנמצא בזה הפועל כאילו נחלקה הארץ מתחלה לי״ב חלקים כל חלק וחלק לפי מספר גלגולת השבט ההוא אע״פ שנתחלקה מתחלה לתר״א אלף תש״ל חלקים שוים או לתר״ג אלף תק״ן ולא לי״ב חלקים והכתובים האומרים ויהי הגורל למטה יהודה גבול פלוני ויצא הגורל לבני יוסף גבול פלוני וכן כלם אינו ר״ל שגורל אחד בלבד היה לכללות השבט כמו שנראה מפשט הכתובים האלו אלא מפני שכל הגורלות של כל איש ואיש מכל אנשי השבט האח׳ נפלו מקובצים בתוך גבול אחד מהי״ב גבולים הכתובים בפיתקין קורא כל אותן הגורלות של כל אנשי השבט האחד גורל שבט פלוני בגבול פלוני כאילו הוא גורל אחד לכל השבט בכלל ואל יקשה עליך זה שאף לדברי הרמב״ן ז״ל א״א לומר אלא כן שהרי גם הרמב״ן ז״ל יודה שפירוש לקרקפתא דגברי הוא שנחלקה הארץ לתר״א אלף תש״ל חלקים או לתר״ג אלף תק״ן חלקים שוים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והגורל היה על אותן החלקים כפי מה שפירשנו על דעת הרב ושאין הפרש בין דברי הרב לדברי הרמב״ן ז״ל אלא בפי׳ לשבטים איפלג שהרב ז״ל פירש שנחלקה לי״ב חלקים בלתי שוים כל אחד לפי מספר פקודי השבט ההוא והרמב״ן ז״ל פירש לי״ב חלקים שוים שא״ת שהרמב״ן ז״ל אינו מפרש לקרקפתא דגברי כפי מה שפירשנו לדעת הרב רק הוא מפרש לפי מה שפירש הרב גבי לשבטים איפליג ארץ ישראל שנחלקה הארץ מתחלה לי״ב חלקים בלתי שוים שכל חלק וחלק מאותם החלקים היה לפי מספר גלגלותיו של אותו השבט והיינו לקרקפתא דגברי דקאמר והגורל לא היה רק על אותם הי״ב חלקים הבלתי שוים א״כ מאי דקאמר תלמודא ת״ש בין רב למעט ש״מ לשבטים איפלוג א״י ש״מ דלמא לעול׳ אימא לך לקרקפתא דגברי איפלג דהיינו שכל חלק וחלק מהי״ב חלקים שנחלקה בהם הארץ היה לפי מספר גלגלותיו של אותו השבט והיינו בין רב למעט בין החלק הגדול לחלק הקטן שהיה במספר קרקפתא השבט מקטן כמו שפירשנו לרש״י ז״ל לפי המסקנא דלשבטים איפלג א״י ומהו בין רב למעט בין החלק הגדול של השבט המרובה באוכלוסין בין החלק הקטן של השבט הממועט באוכלוסין וא״ת בשלמא להרמב״ן ז״ל שפירש שהבעיא היא אם נחלקה הארץ לי״ב חלקים שוים או לתר״א אלף תש״ל למ״ד לבאי הארץ או לתר״ג אלף תק״ן למ״ד ליוצאי מצרים היינו דאיכא נפקותא בין זה לזה לענין החלק שלקח כל אחד מאנשי השבט האחד שאם נחלקה לי״ב חלקים שוים יהיה כל חלק מחלקי אנשי השבט הגדול יותר קטן מכל חלק מחלקי אנשי השבט הקטן ואם נחלקה לקרקפתא דגברי יהיה החלק שלקח כל אחד מאנשי השבט הגדול שוה לחלק שלקח כל אחד מאנשי השבט הקטן אלא לרש״י ז״ל שפי׳ הבעיא אם נחלקה לי״ב חלקים בלתי שוים כל אחד לפי פקודי השבט ההוא או אם נחלקה לתר״א אלף תש״ל תק״ן חלקים שוים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מנ״מ והלא בין זה ובין זה חלק כל אחד מאנשי השבט הגדול שוה לחלק כל אחד מאנשי השבט הקטן י״ל שאין הנפוקתא לדברי הרב בענין הריוח וההפסד אלא לענין חלוק הארץ והגורל בלבד אם היה חולק הארץ לי״ב חלקים בלבד והגורל היה עליהם בלבד או למספר יוצאי מצרים או לבאי הארץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והגורל היה על כל א׳ וא׳ מהם וכי האי גונא כתב הרב בפ׳ נח ותנח התיבה בחדש השביעי זה סיון שהוא שביעי לכסליו שבו פסקו הגשמים בי״ז יום מכאן אתה למד שהיתה התיבה משוקעת י״א אמה שהרי כתב כו׳ עד בעשירי בא׳ לחדש נראו ראשי ההרים זה אב שהוא עשירי למרחשון שבו התחיל הגשם וא״ת הוא אלול ועשירי לכסליו שבו פסקו הגשמים כו׳ והפליג בפלפול המקראות ההם ואין הנפקותא מכולן רק בשקוע התיבה בלבד אם היה י״א אמה או יתר או פחות שאין מזה שום ריוח והפסד כלל כ״ש בחלוק הארץ וגורליה שראוי לדעת פרטיה ודקדוקיה יותר ויותר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נג]

לרב תרבה נחלתו – בכמות הקרקע. כי אמנם נתחלקה הארץ לשנים עשר חלקים שוים בערך הדמים, בלתי שוים בכמות, אלא כור רע כנגד בית סאה טוב. ונטל השבט המרובה באכלוסין החלק רב הכמות, והשבט שהיה מועט נטל החלק הקטן בכמות, שוה בערך הדמים אל החלק רב הכמות, כאמרו ״לרב תרבה נחלתו״ (במדבר ל״ג:נ״ד). ובזה האופן נטלו מנשה ואפרים שני חלקים בשביל בכורת יוסף כאמרו ״נתתי לך שכם אחד על אחיך״ (בראשית מ״ח:כ״ב). וכן באר באמרו ״ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל״ (דברי הימים א ה׳:א׳). ולשמעון, שהתמעט באכלוסין יותר מכל שאר השבטים בעת כניסתן לארץ, נתן חלק מעט בכמות, יקר הרבה בדמים. ובהיות שלא נמצא חלק קרקע יחדיו שוה כל כך מספיק לשמעון, בררו אותו החלק בכמה מקומות בתוך ארץ יהודה, כאמרו ״ומחבלי בני יהודה נחלת בני שמעון״ (יהושע י״ט:ט׳), ובזה נתקיים בשבטו של שמעון ״אחלקם ביעקב״ (בראשית מ״ט:ז׳).
לרב תרבה נחלתו, a reference to the amount of land, for although the land was being divided 12 tribes in shares of equal value in terms of money, the size of the allocations varied according to the quality of the soil each tribe received. A tribe who numbered many souls received a quantitatively larger piece of real estate as is spelled out here by the words לרב תרבו נחלתו, “you shall give a larger inheritance to the numerically superior tribe.”
This is the reason why Menashe and Ephrayim received 2 separate territories seeing that their father Joseph had been a firstborn and treated as such in Yaakov’s final blessing, they were entitled to two such shares. (Genesis 48,22) This is also the way we must understand Chronicles I 5,1 ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו ליוסף בן ישראל, “and when he defiled the bed of his father his birthright was given to Joseph, son of Yisrael.”
Shimon, who numbered fewer people than any other tribe at this count, received a relatively small parcel of land, which itself was an enclave within the territory allocated to the tribe of Yehudah. (compare Joshua 19,9 on this subject) This also was the fulfillment of Yaakov’s wish in Genesis 49,7 “I will divide both Levi and Shimon among the tribes of Israel.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

נתנו חלק רב. ואע״פ שנתחלקה בחלקים שווים מ״מ לא נתחלקה הארץ אלא לי״ב תחומין אינם שווין, ומעשה ניסים היתה החלוקה, שגורלות כל אנשי השבט יתחבר יחדיו במכווין לכך, כמו שהיה ג״כ נס שלא עלה גורל חלק גדול בארץ לשבט מועט באוכלוסין [ועיין במזרחי הארוך ובגמ׳]:
They gave a larger portion. Although it was distributed [to the people] in equal portions, nonetheless the land was divided into twelve unequal areas. [This was possible because] the division was miraculous, the lots of each member of the tribe joining together in order to facilitate this. Similarly, it was miraculous in that the lot denoting a large portion of the land did not come out for a tribe with a small population. (See Mizrochi and Gemara Bava Basra).
לרב תרבה וגו׳ – אמרו במסכת בבא בתרא (קיז:) וזה לשונם אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דכתיב לרב תרבה וגו׳ אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי לרב וגו׳ קשיא עד כאן, פירוש אם החלוקה היא לאותם המנויים בערבות מואב מה מקום לומר לרב וגו׳, הנה קושיא זו אינה מאיזה דיוק רק שנוכל לומר לא נתן דעתו עליו שהרי מקרא מלא דבר הכתוב, ועוד אין אלו דברי אמורא לדחותן אלא דברי ר׳ יונתן שהוא תנא, ולפי מה שקדם לנו מכללי התלמוד שכל שיאמר הגמרא קשיא היא עומדת לתירוץ אלא שלא נזדמן להם תירוץ.
ונראה לפי מה שפירשתי במה שאמר במספר שמות שחוזר על החמשים ושבעה משפחות ידוייק על נכון אומרו לרב וגו׳ פירוש שיחלקו נ״ז חלקים ולא חלק כחלק יהיה אלא לרב תרבה נחלתו, המשל משפחה שיש בה כ׳ אלף תיטול בכפלים מהמשפחה שיש בה עשרה.
עוד נראה לפי דרכו של רש״י ז״ל כי רבי יונתן סובר שלא יטלו חלוקה אלא אותם שהיו במספר ערבות מואב, כפי זה בא הכתוב לאם היו לאחד י׳ בנים בני עשרים ולאחד שמנה בנים ד׳ מבן עשרים וד׳ למטה מעשרים ובכניסתן לארץ מי שהיו לו י׳ בני עשרים מתו לו ד׳ ומי שהיו לו ד׳ בשמנה למטה מעשרים הגיעו לכלל עשרים בשעת החלוקה, לזה אמר הכתוב לרב פירוש בזמן המספר תרבה נחלתו פירוש מי שהיו לו י׳ בני עשרים במספר זה תרבה לו כשיעור עשרה הגם שאין לו אלא ששה, ולמעט בזמן המספר שלא היו לו אלא ד׳ בני עשרים תמעיט לתת לו כשיעור ד׳ הגם שיש לו ח׳ בני עשרים, ואולי שרש״י ז״ל לתרץ קושיא זו נתחכם במאמרו.
איש לפי פקודיו וגו׳ – בספרי אמרו וזה לשונם לפי פקודיו מלמד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא עד כאן, אין בזה סתירה למה שפירשתי בפסוק במספר שמות שנתחלקה לנ״ז משפחות, אפשר שנתחלקה לשבטים ולמשפחות על זה הדרך חלקו הארץ לי״ב חלקים והחלקים לנ״ז חלקים, שבט שיש לו ב׳ משפחות יטול ב׳ חלקים, ומי שיש לו ד׳ יטול ד׳ חלקים, והחלק יהיה כפי המספר למר מספר יוצאי מצרים ולמר מספר ערבות מואב, ואם תאמר כיון שמחלקים למשפחות למה הוצרכו לחלק לשבטים, הטעם כדי שיהיה כל שבט גורלו בפני עצמו מה שלא יהיה כן אם יחלקו למשפחות שיכול לעשות גורל לשני משפחות שמעון עם משפחות זבולן ולהפך ולא יהיו כל שבט ושבט יחד.
ובמסכת בבא בתרא דף קכ״ב אמרו וזה לשונם איבעיא להו ארץ ישראל לשבטים איפליג או לקרקף גברי איפלוג תא שמע בין רב למעט ועוד תניא עתידה ארץ ישראל שתחלק לי״ג שבטים שבתחילה לא נחלקה אלא לי״ב שבטים עד כאן, ונעלם מהש״ס ברייתא בספרי שדרשוה מאיש לפי פקודיו, ומסתברא כי תנא די״ג שבטים גם כן דרשתו מאיש לפי פקודיו כתנא דספרי, ועיין בפסוק בין רב וגו׳.
עוד יתבאר לדרכו של רבי יונתן שסובר לאלה תחלק הארץ שהם באי הארץ, ועדיין אין אני יודע אם דוקא להבאים לכלל עשרים או לכלל באי הארץ ואפילו לאותם שלא הגיעו לכלל עשרים תלמוד לומר לפי פקודיו הא למדת כי דוקא לבני עשרים, ובזה אנו מצדיקים דברי רש״י שפירש בפסוק לאלה ולא מטעמו.
לרב תרבה נחלתו, "to the more numerous you will give a larger share in his inheritance, etc.⁠" Baba Batra 117 has Rav Pappa ask Abbaye: "according to the theory of Rabbi Yoshiah that the land was distributed to the people who partook in the Exodus, this verse makes sense; however, how does one explain these instructions according to the view of Rabbi Yonathan who holds that only the generation who was counted in the wilderness would share in the distribution of the land? What purpose was there for the Torah to distinguish between the numerous ones and the less numerous ones?⁠" Whereas Abbaye is not reported as having furnished Rav Pappa with an answer, this question is not so serious that no answer could have been found in the very text itself. Moreover, these words (Rabbi Yonathan's) were not the ones of an Amora (teacher of the Talmud) but of a Tanna, a teacher of the Mishnah. As an Amora, Rav Pappa was not allowed to challenge the words of a Tanna, hence it was not urgent to answer a question which would not result in changes of the halachah even if it went unanswered. We have a principle that whenever the Talmud concludes a question with the word קשיא (as in this instance), there is an answer but it did not suit the editors to provide it at this point.
According to my commentary that the words במספר שמות mean that the land should be distributed amongst the 57 families enumerated in the count here in our Parshah, the words לרב תרבה mean that they were not to make 57 equal shares according to the number of the families, but that they were to consider also the size of the respective families before distributing land to each family. A family comprising 20,000 souls was to receive a share twice as large as a family comprising only 10,000 souls.
Furthermore, if we adopt Rashi's approach that Rabbi Yonathan included only people who were counted -meaning they had reached the age of twenty- at the time of the present census, the following situation could arise. Suppose a father had ten sons each above the age of 20 at this time, and another father had 8 sons, 4 of whom were above the age of twenty the other 4 being younger. By the time they all entered the Holy land the first father had lost 4 of his sons because they had died, whereas the other father's sons by then had all reached the age of 20, the last mentioned family would have received a larger share than the family which had ten eligible sons at this time. To prevent such a mistake from being made the Torah wrote לרב תרבה, i.e. that the determining criterion was the respective number of eligible sons a family comprised at the time the commandment was given, i.e. at the time of this census. Any change in the status of the family between now and the actual time of distribution was to be disregarded. Perhaps Rashi's commentary was designed to answer this question before it was even articulated.
איש לפי פקודיו, each one according to those that were numbered of it, etc. Sifri on this verse comments as follows: "the land was distributed to the tribes in accordance with their present number.⁠" This does not contradict what I have written that the words "according to the number of names" refer to the 57 families enumerated in this count. The distribution of the land between the tribes on the one hand and the families on the other may have proceeded along the following lines: The land was divided up into 12 sections, one each for each tribe. These sections in turn were divided up into 57 parcels. A tribe which comprised 2 families would receive 2 parcels whereas a tribe comprising 4 families would receive 4 parcels of land. According to Rabbi Yoshiah each parcel would be sized in accordance with the number of families at the time of the present census, whereas according to Rabbi Yonathan it would be sized according to the number of families at the time of the Exodus. As to the question that if the families were the decisive factor, why was the number of tribes relevant to the distribution at all, the answer is that each tribe was accorded a parcel in accordance with the lottery, something that would not be the case if the only factor determining the distribution would have been the total number of families. Without the lottery families of different tribes might wind up being situated next to each other instead of their parcel of land being situated within the tribal area allocated to each tribe separately.
Baba Batra 121 raises the point that the scholars were not certain whether the land was distributed in accordance with the number of tribes or in accordance with the number of individual people. They tried to answer this by reference to the verse in our portion where the Torah said "be they numerous or few" meaning that it was not divided in accordance with the number of individuals over the age of twenty (verse 36). They quoted a Baraitha according to which the land of Israel will be divided up amongst 13 tribes in messianic times, whereas in Joshua's time it was divided amongst 12 tribes. Thus far the Talmud there. The Talmud apparently was unaware of the Baraitha we mentioned in the Sifri, where this point is derived from the words איש לפי פקודיו. It is reasonable to assume that the scholar in the Talmud who said that in the future the land of Israel would be shared out between thirteen tribes also based his opinion on these words.
According to Rabbi Yonathan who holds that the division was based on the people actually entering the land, we still need to find out if he referred to people over twenty only or if he meant that even youngsters who had not attained that age were qualified to receive a separate share in the land. The Torah therefore had to write the words לפי פקודיו to let us know that only men over the age of twenty were assigned separate shares.
לרב תרבה נחלתו – משמע מזה שהדבר תלוי באותן האנשים אשר צוה משה לנחל את בני ישראל שהם ירבו לרוב וימעיטו למועט, אולם בסמוך צוה אך בגורל יחלק את הארץ, ומשמע מזה שהכל תלוי בגורל, הא כיצד. אלא להבין הענין על בוריו צריך להבחין בחלוקת הארץ שתי בחינות, האחת המחוז אשר בו ינתן לכל שבט חלקו ונחלתו, דהיינו אם לצד צפון או לדרום, אם במקום הרים או במישור, אם על שפת הים או על יד הירדן וכדומה, והשנית כמות הארץ שיתנו לו באותו מחוז לארכה ולרחבה, והנה הענין הראשון שהוא רשימת המחוז אשר בו יפול נחלת כל שבט ושבט רצה יתברך שיהיה תלוי בגורל כדי שלא תפול קטטה בין השבטים בהיות המקום האחד יותר משובח מן האחר, או כאשר יפול בנחלת שבט אחד רובה מהארץ הנכבשת ובנחלת שבט אחר רובה מהארץ הבלתי נכבשת, כמו שקרה לשבט דן, אמנם הענין השני שהוא כמות הארץ לכל שבט באותו מחוז שנפל עליו הגורל, הנה זה היה מסור ליהושע ולאלעזר הכהן ולשנים עשר נשיאי ישראל שיראו בכל שבט רבוי אנשיו, ולרב ירבו ולמעט ימעיטו, וזהו שאמר כאן איש לפי פקודיו יתן נחלתו:
לרב תרבה – ערש״י, אמנם רוב המפרשים חולקים עליו בזה וסברי שנתחלקה הארץ לי״ב חלקים שוים, וכ״ד הרמב״ן כאן בפי׳, וכ״ד הרשב״ם בפ׳ יש נוחלין, וכן חי׳ הרד״ק ביהושע. וז״ל הרע״ס לרב תרבה נחלתו בכמות הקרקע, כי אמנם נתחלקה הארץ לשנים עשר חלקים שוים בערך הדמים בלתי שוים בכמות אלא כור רע כנגד בית סאה טוב ונטל השבט המרובה באוכלסין החלק רב הכמות והשבט שהיה מועט נטל החלק הקטן בכמות שוה ערך הדמים אל החלק רב הכמות, ובזה האופן נטלו מנשה ואפרים שני חלקים בשביל בכורת יוסף, ולשמעון שנתמעט באוכלוסין יותר מכל שאר השבטים בעת כניסתן לארץ נתן חלק מועט בכמות יתר הרבה בדמים, ובהיות שלא נמצא חלק קרקע יחדיו שוה כל כך מספיק לשמעון ביררו אותו חלק בכמה מקומות בתוך ארץ יהודה, ובזה נתקיים בשבטו של שמעון אחלקם ביעקב. ואמר אך בגורל, ר״ל אעפ״י שעשו חלקים גדולים וקטנים כפי צורך השבטים וכמותם לא נתנו לכל שבט חלק, אלא עפ״י ה׳. ואמר עפ״י הגורל תחלק, ר״ל כשיהי׳ השבט מחלק את חלקו לגלגלותיו יתן לכל אחד חלקו עפ״י הגורל. וז״ל הגר״א (בפי׳ ליהושע י״ז י״ד) נראה שחתכו מתחלה לזיי״ן חלקים שוים ואח״כ כשהפילו הגורל נטלו מן המועטים והוסיפו על המרובים ואח״כ חלקו את הנוסף למשפחות והפילו גורל ואח״כ חתכו מן המשפחה שיש בה מעט בתי אבות והוסיפו על המשפחה שיש בה הרבה, וכשהוסיפו על השבט הוסיפו מן השבט הסמוך לו, לכן לא היו הגבולין במישור אלא פעם מתרחב פעם מתקצר, וז״ש לאלה תחלק הארץ וגו׳ אך בגורל וגו׳ פי׳ שתתן לפי המרובים ולפי המועטים. וז״ש בפ׳ מסעי (ל״ג נ״ד) לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו אל אשר יצא שמה הגורל לו יהי׳ למעות וגו׳, פי׳ מה שאמרתי למרובים תוסיף על נחלתו לא תוסיף ממקום אחר, אלא אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהי׳ נחלתו׳ פי׳ ממקום שסמוך לו תתן לו, עכ״ד. והא שכתב לשבעה חלקים, כי שני מטות נטלו נחלתם מעבר לירדן, וכן בני יוסף מנשה ואפרים אינם נחשבים רק לאחד כמ״ש אצל בני יוסף (יהושע י״ז י״ד) נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד. וכן שמעון ולוי לא נטלו חלק בארץ משום קללת יעקב, רק לשמעון אמר אחלקם ביעקב דהיינו שיטול חלק בתוך שבט אחר, וללוי אמר אפיצם בישראל שלא יטול חלק אפי׳ תוך שבט אחר רק נפוץ על פני כל אחיו מעט מזה ומעט מזה. ולשבט בנימין לא היו צריכים לחתוך לו חלק, כי ידוע הי׳ להם מתחלה שביהמ״ק יהי׳ בחלקו, כמ״ש יעקב בנימין זאב יטרף בבקר יאכל וגו׳ דתרגומו בארעי׳ תשרי שכינתא באחסנתי, יתבני מקדשא וכו׳. וכן משה אמר עליו חפף עליו כל היום וגו׳ שאמר עליו (מגלה כ״ו) שהי׳ בנימין הצדיק מצטער עליו בכל יום לבלעו לפיכך זכה ונעשה אושפזיכן לשכינה, ופי׳ הגר״א למה שאמרו בג׳ מקומות שרתה השכינה בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים, ובכלם לא שרתה אלא בשבט בנימין, כי בנימין ראה שהשכינה תהא בחלקו בביהמ״ק שהוא בית עולמים, והי׳ מצטער על מקצת המזבח שאינו בחלקו, לכן זכה שנעשה אושפזיכן, אפי׳ בשעה שהיתה השכינה אושפזיכן דהיינו בשילה ונוב וגבעון שהיתה בהם לפי שעה, זכה ג״כ שתהא בחלקו, ובגבולין דיהושע תמצא רוחב גבול בנימין הי׳ כל רוחב הארץ שבין יהודה ואפרים, גבול דרומי שלו עם גבול צפונית של יהודה, ושם היתה ירושלם והי׳ לשני השבטים חלק בה, וגבול צפוני של בנימין ודרומי של אפרים נוגעים זה בזה, ושם היתה שילה בחלק אפרים ואף לבנימין הי׳ בו חלק (ערש״י יהושע י״ח י״ד) וכן תמצא ששבט בנימין נכלל תמיד בשבט יהודה ויקרא על שם יהודה, מכל זה מבואר שחלקו של בנימין הי׳ מיוחד לו מימי קדם, לכן לא הי׳ צריכים לחתוך לו חלקו, ולא נשארו כ״א שבעה חלקים. אמנם לכל זה אנו צריכים אם נאמר שחתיכת הארץ לשבעה חלקים הי׳ מיד בתחלת חלוקות הארץ, אבל אם נאמר שחתיכה זו היתה אחר שכבר לקחו בני יהודה ובני יוסף חלקם, הדברים כפשטן, שלא הי׳ באמת רק לשבעה חלקים, כמבואר שם ביהושע (י״ח ה׳) והתחלקו אותו לשבעה חלקים, (ושם י״ט) ויכתבוה לערים לשבעה חלקים.
לרב וגו׳ איש לפי פקדיו – מאחר שליחיד אין ״פקודים״, אלא הוא עצמו אחד מן הפקודים, הרי ש״איש״ האמור כאן לא יכול להתפרש כאדם יחיד, אלא רק כשבט ומשפחה – הנחשבים כיחידוֹת – אשר הזכרים בני העשרים ומעלה נמנים כחבריהם. נמצא שגודל השטח שיינתן לשבט או למשפחה ייקבע על פי גודל אותו שבט או משפחה; ודבר זה יחושב לא לפי מספרם הכולל של האנשים, אלא על פי מספר הזכרים בני העשרים שנה ומעלה שנמנו במפקד. התוצאה הסופית של החלוקה היא, שכל איש בן עשרים שנה ומעלה מבאי הארץ יקבל חלקת אדמה; וכל האנשים שבאותה המשפחה, וכן כל המשפחות באותו השבט, יקבלו את חלקם בחלקות אדמה צמודות זו לזו, היוצרות יחד נחלה אחת.
לרב תרבה נחלתו – מזה משמע כדעת ר׳ יאשי׳, ומלמד שמי שהיה רב בעת יצ״מ אף שעתה נתמעט בכ״ז יתנו לו נחלה מרובה כי יורשים את יוצאי מצרים שהיו מרובים, ומי שהיה אז מעט יקבל מעט אף שעתה הם מרובים משא״כ לר׳ יונתן מאי קמ״ל וכמ״ש כן בגמרא (דף קי״ז ע״ב):
איש לפי פקודיו יתן נחלתו – הנה הרמב״ן האריך בזה וכן יתר המפרשים ואנכי כבר בררתי בפי׳ ספר יהושע (סי׳ יד) שהעקר כדעת הראב״ד שהובא בש״מ ב״ב (דף קי״ז) שהגורל היה מברר רק המחוז באיזה מחוז יקח השבט, וחלקו את הארץ למחוזות וע״י הגורל נתברר המחוז שבו יהי׳ תחום השבט, ואחר שידע תחום השבטים חלק יהושע וראשי אבות המטות לפי מספר הגלגלות ונתנו באותו מחוז לשבט שהיו אנשים מרובים חלק מרובה, וזה לא היה ע״פ גורל רק מדעת המנחילים, ועי׳ בהרי״א בפי׳ יהושע האריך בזה וברר ששטה זו מוסכמת מהגמ׳, ואני בררתי שם שגם רש״י עומד בשטה זו, ועפ״ז נכון מה שצוחו בני יוסף כי אחר שנפל להם הגורל באותו מחוז שנטלו גורלם כשבא יהושע לחלק לפי מספר האנשים לא מצא באותו מחוז קרקע מרובה שיספיק להם כי היו עם רב וע״ז צוחו בני יוסף, ואמר להם שיכרתו את היער שבאותו מחוז ויכוננו שם ערי מושב, ואמרו שגם היער לא יספיק, וע״ז הוצרכו המנחילים להוסיף להם ערים מחלק אשר ויששכר שהיו בגבול נחלתם כמ״ש (יהושע י״ז י״א) ויהי למנשה ביששכר ובאשר, ובזה נבין את דברי הספרי שאמר לאלה תחלק הארץ, מדבר מן החלוקה שנעשה ע״י יהושע לפי מספר האנשים שעז״א לרב תרבה, איש לפי פקודיו, יתן נחלתו – ר״ל לפי מספר האנשים, ועז״א בספרי שנתחלקה לכל שבט לפי מה שהוא, ר״ל לפי רבוי אנשיו, ומביא ראיה מבני יוסף, שהוצרך יהושע להוסיף להם כי לא מצא במחוז שנפל לפי הגורל די ספוק לרבוי אנשיו, ומ״ש אך בגורל יחלק את הארץ, קאי על המחוז, שיפילו גורל לכל שבט באיזה מחוז יהיה תחומו ועז״א שומע אני מעורבבים ת״ל אך בגורל, שהגורל היה מיחד לכל שבט מחוז בפ״ע, שלא יהיו מעורבבים אנשי שבט זה במחוז של שבט אחר, ועז״א לשמות מטות אבותם ינחלו – שהגורל היה בין השבטים, באיזה מחוז יהיה גורלו, ועז״א עפ״י הגורל תחלק נחלתו – ר״ל נחלת כל שבט באיזה מחוז יהי׳ זה יברר הגורל, בין רב למעט – ר״ל באין הבדל בין שבט מרובה או מועט, כי הגורל לא ברר כמות הנחלה רק מקום נחלת כל שבט ותחומו:
לרב וגו׳: רש״י פירש ׳לשבט שהוא מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב׳. והרמב״ן פירש למשפחה שבכל שבט. והדברים ארוכים בפירוש הספרי ובסוגיית הגמרא ואין כאן מקום.
אמנם לפי הפשט הפירוש על כל איש בפני עצמו. ובאשר לא היו הנחלות שוין בערכם, יש עידית ויפה לזריעה, ויש זיבורית ויפה לבנין, וכדומה, ונישום כל חלק לפי השווי, כחלוקת האחים. אבל בזה לא היה שוה, שהרי בחלוקת אחים אין אחד יכול לומר שהוא נצרך לפי עסקיו דוקא חלקו בזה האופן, אלא יכול השני להעלות לו כנכסי דבר מריון או ע״פ הגורל ממש. משא״כ חלוקת ארץ ישראל היתה מתחילה: ״לרב״ – דמי שהיו לו בני בית הרבה ונצרך לבנינים הרבה, ״תרבה נחלתו״ – יהי חלקו חלק מרובה בקרקע. ״ולמעט״ – מי שבני ביתו מועטים, ״תמעיט נחלתו״ – יותן לו נחלה מועטת, אבל מ״מ יהיה בשווי שוה.
איש לפי פקודיו: לפי מנין ביתו או עסקיו, שגם זה נקרא ׳פקודת האדם׳.
יותן נחלתו: לפי ראות המחלקים שטוב לפניו.
לרב תרבה – תניא, הרי שהיה לו בשעת יציאת מצרים חמשה בנים ובכניסתן לארץ עשרה, קורא אני עליהם למעט תמעיט נחלתו, הרי שיצאו עמו ממצרים עשרת בנים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה, קורא אני עליהם לרב תרבה נחלתו1 (ספרי).
איש – ולא נשים ולא טומטום ואנדרוגינוס.⁠2 (שם)
לפי פקודיו – מלמד שלא נתחלקה א״י לכל שבט ושבט אלא לפי מה שהוא.⁠3 (שם)
1. נמשך על המבואר בפסוק הסמוך דדעת ר׳ יאשי׳ דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, כלומר שנתחלקה לבאי הארץ כפי חשבון של יוצאי מצרים שנטלוה בתורת ירושה מאבותיהם, דלפי חשבון הראשון שנמנו בשנה שניה לצאתם ממצרים נתחלקה הארץ כאלו הם עצמן ירשוה, ומי שהיה לו עתה בביאת הארץ בן אחד נטל חלקו, ומי שהיו לו עשרה בנים ג״כ לא נטל בין כולם אלא חלק אחד. ובזה דרשה זו מבוארת, ועוד יתבאר מה ששייך לכאן בסמוך פסוק נ״ו.
2. שלא היה להם חלק בארץ מחמת עצמן אלא א״כ באו מכח מורישין כמו בנות צלפחד, וכן נתמעטו טו״א מלשון איש דמשמע איש ודאי, ועיין בפיה״מ להרמב״ם ביכורים פ״א מ״ה.
3. ר״ל לפי מספר אנשיו וכמש״כ ביהושע י״ד וידברו בני יוסף את יהושע וגו׳ ואני עם רב, ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה וגו׳, וע״ע בסמוך פ׳ נ״ו יתבאר דרשה זו.
מקבילות במקראספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(נה) אַךְ⁠־בְּגוֹרָ֕ל יֵחָלֵ֖ק אֶת⁠־הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת⁠־אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ׃
Notwithstanding, the land shall be divided by lot. According to the names of the tribes of their fathers they shall inherit.
מקבילות במקראספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אך – יצאו כלב ויהושע. וכן הוא אומר ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה (שופטים א׳:כ׳), ואומר ויתנו בני ישראל נחלתם ליהושע בן נון בתוכם על פי י״י נתנו לו את עיר אשר שאל את תמנת סרח (יהושע י״ט:נ׳).
לשמות מטות אבותם – יצאו גרים ועבדים.
"By the names of the tribes of their fathers": to exclude proselytes and bondsmen. (56) "between the large and the small": We are hereby apprised that Eretz Yisrael was apportioned by estimate — beth-kor (a large measure [of relatively inferior land]) against a beth-sa'ah (a small measure [of relatively superior land]) and vice versa.
בְּרַם בְּעַדְבָּא תִּתְפְּלֵיג אַרְעָא לִשְׁמָהָת שִׁבְטֵי אֲבָהָתְהוֹן יַחְסְנוּן.
Nevertheless the land shall be divided by lot, according to the names of the tribes of their fathers they shall inherit.
אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ
בְּרַם בְּעַדְבָּא תִּתְפְּלֵּיג אַרְעָא (ח״נ: תִּתְפַּלַּג יָת אַרְעָא) לִשְׁמָהַת שִׁבְטֵי אֲבָהַתְהוֹן יַחְסְנוּן
א. ›״בְּגוֹרָל – בְּעַדְבָּא״. אונקלוס תרגם באופן מילולי בלשון יחיד, לעומת המיוחס ליונתן שתרגם ברבים על פי העניין – ״בְּרַם בְּעַדְבִין תִּתְפְּלֵג אַרְעָא״, שהרי גורלות רבים היו.
ב. לעיל תרגם ״תֵּחָלֵק הָאָרֶץ״ (נג) ״תִּתְפְּלֵּיג אַרְעָא״, כלשון המקרא. אבל כאן שנאמר ״יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ״ בזכר, תיקן הלשון ותרגם ״תִּתְפְּלֵּיג אַרְעָא״ בנקבה, כמשפט. ולהטעמת השינוי גרסו במקצת נוסחים ״תִּתְפַּלַּג יָת אַרְעָא״, להשוותו עם לשון המקרא. אמנם ברוב הנוסחים השמיטו ״יָת״ שאינו כמשפט הלשון.⁠1
1. ״חליפות שמלות״.
לחוד בעד⁠(י){ו}⁠ין תתפלגא ארעא בשמ⁠(ת){ה}⁠ת שבטי אבהתהוןב יחסנון.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״ית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אבהתהון״) גם נוסח חילופי: ״דא׳⁠ ⁠⁠״.
ברם בעדבין תתפלג ארעא לשמהן שיבטא דאבהתהון יחסנון.
Yet the land shall be divided by lots; according to the names of their fathers' tribes they shall inherit.
[ו] אַךְ בְּגוֹרָל וְגוֹ׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל (משלי י״ח:י״ח). לְפִי שֶׁכָּתַב סִימָן כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מִיַּעֲקֹב, זְבוּלוּן לְחוֹף יָמִים יִשְׁכֹּן (בראשית מ״ח:י״ג), יִשָּׂשׂכָר חֲמוֹר גָּרֶם וְגוֹ׳ (שם פסוק יד), מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ (שם פסוק כ), אֵין לְךָ רְשׁוּת לְחַלֵּק אֶלָּא עַל פִּי הַגּוֹרָל. וּמַעֲשֵׂה נִסִּים הָיָה בַּגּוֹרָל. אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לוֹבֵשׁ אוּרִים וְתֻמִּים, וְקַלְפִּי הַגּוֹרָלוֹת לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָרִיתִי לָכֶם גּוֹרָל פֹּה לִפְנֵי י״י אֱלֹהֵינוּ (יהושע י״ח:ו׳). וְעַד שֶׁלֹּא יַעֲלֶה הַגּוֹרָל, אֶלְעָזָר אוֹמֵר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, גּוֹרַל שֵׁבֶט פְּלוֹנִי עוֹלֶה, שֶׁיִּטֹּל בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. וִיהוֹשֻׁעַ פּוֹשֵׁט יָדוֹ וְעוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה הַנְּחָלוֹת אֲשֶׁר נַחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן נוּן (שם י״ט:נ״א). וְזוֹ הָיְתָה יְתֵרָה, שֶׁהָיָה הַגּוֹרָל צוֹוֵחַ בִּשְׁעַת עֲלִיָּתוֹ, אֲנִי גּוֹרַל שֵׁבֶט פְּלוֹנִי עָלִיתִי לוֹ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. וּמִנַּיִן שֶׁהַגּוֹרָל מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל פִּי הַגּוֹרָל.
[Siman 6]
"But with a lot, etc.⁠" (Numbers 26:55). This is [the meaning of] that which is stated (Proverbs 18:18), "The lot puts an end to strife.⁠" Since a sign was written for each and every tribe from Yaakov - "Zevulun will dwell on the shore of the seas" (Genesis 49:13); "Yissachar is a boney donkey, etc.⁠" (Genesis 49:14); "From Asher, his bread is fat" (Genesis 49:20) - you are only permitted to divide [the land] by the lot. And there were miraculous acts in the lottery: Elazar the Priest wears the Urim and Tumim. And the slips of the lottery were in front of Yehoshua, as stated (Joshua 18:6) "And I will cast the lot for you here in front of the Lord, our God.⁠" But before the lot went up, Elazar said with the holy spirit, "The lot of tribe x is coming up, to take place y.⁠" And Yehoshua would extend his hand and [it] would come up [into his hand. It was] as it is stated (Joshua 19:51), "These are the inheritances that Elazar the Priest and Yehoshua ben Nun apportioned.⁠" And this was [even] more; that the lot would yell out at the time that it went up, "I am the lot of tribe x; I have gone up to it in place y.⁠" And from where [do we know] that the lot speaks? As it is stated (Numbers 26:56), "By the mouth of (according to) the lot.⁠"
אך בגורל1עשו מן הארץ י״ב חלקים בכתב י״ב שבטים. וכתבו שמותם בי״ב פתקין, ונתנם בקלפי אחד, וכתב עליהם שמות חלקי הארץ, והיה אלעזר מלובש אורים ותומים, והיה מכניס שתי ידיו בקלפי, באחת היה מעלה שם שבטו, ושנית היה מעלה חלק אחד מן הארץ, ואותו חלק שהיה מעלה עם השבט הוא היה חלק השבט.
1. עשו מן הארץ י״ב חלקים בכתב י״ב שבטים וכתבו שמותם בי״ב פתקין. ב״ב קכ״ב ע״א. ורש״י על התורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

לַכִּן בִּאַסהֻמֵ יֻקַסַּם אַלּבַּלַדֻ בִּאַסמַאאִ אַסבַּאטִ אַבַּאאהִם
אך בחלקים שוים המיוצגים בכמות של חצים, תתחלק הארץ לפי שמות שבטי אבותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

לשמות מטות אבותם – אילו יוצאי מצרים. שינה הכתוב נחלה זו מכל נחלות שבתורה, שכל נחלות חיים יורשין את המתים וכאן מתים יורשין את החיים. כיצד? שני אחים מיוצאי מצרים שהיו להם בנים בבאי הארץ, לזה אחד ולזה שלשה, האחד נטל חלק אחד, והשלשה נטלו שלשה, שנאמר: לאלה תחלק הארץ (במדבר כ״ו:נ״ג). חזרה נחלתן אצל אבי אביהם וחלקו הכל בשוה, וזהו שנאמר: לשמות מטות אבותם ינחלו – שאחר שחלקוא הבנים, חלקוה לפי האבות שיצאו ממצרים. ואילו מתחלה חלקוה למניין יוצאי מצרים, לא היו נוטלין אילו הארבעה אלא שני חלקים, עכשיו נטלו ארבעה חלקים.
מטות אבותם – יצאו גרים ועבדים.⁠ב
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י מינכן 5: ״שנטלו״. בכ״י אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״שנחלו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה, ובמקורות אלו, ביאור זה מופיע לאחר הביאור על פסוק נ״ו. במהדורת ברלינר (במקום הביאור על פסוק נ״ו וביאור זה): ״אך בגורל – יצאו יהושע וכלב, וכן הוא אומר: ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה, ואומר על פי ה׳ נתנו לו את העיר אשר שאל. מטות אבותם – יצאו גרים ועבדים. על פי הגורל – הגורל היה מדבר כמו שפירשתי, מגיד שנתחלקה ברוח הקודש, לכך נאמר על פי ה׳.
לשמות מטה אבתם ACCORDING TO THE NAMES OF THE TRIBES OF THEIR FATHERS [THEY SHALL INHERIT] – These (the fathers referred to) were they who came out of Egypt. – Scripture treated this inheritance differently to all other inheritances mentioned in the Torah, for in the case of all other inheritances the living become heirs to the dead, while here the dead become heirs to the living. How is this so? Two brothers who were of those who came out of Egypt who had sons at least twenty years old among those who came into the Land, one son to this and three to that, the one son took one portion, and the three took three portions, for it is said, "To these (enumerated in the census taken immediately before they entered Israel) shall the land be divided" (v. 53). Their inheritance (that of these four) returns to (is regarded as having belonged to) their fathers' father, and they (the two brothers who have four sons between them), divide equally. This is what is stated, "according to the names of the tribes of their fathers they shall inherit" – that after the sons have received they divide it according to the fathers who came out of Egypt. If, however, they had straightway divided it according to the number of those who came out of Egypt these four would have taken only two portions, while now they take four portions (Bava Batra 117a; Sifre Bemidbar 26).
מטות אבתם THE TRIBES OF THEIR FATHERS – Consequently proselytes and slaves were excepted (Sifre Bemidbar 26).⁠a
a. This is the text which appears in manuscripts and earlier printed editions, and this interpretation follows the interpretation of verse 56. In more recent printings, the following section replaced both this interpretation and the interpretation of verse 56: "אך בגורל – Yehoshua and Caleb are excepted from this method of division (since אך is a limiting term) and so indeed it states, "And they gave Hebron to Caleb as Moshe had said" (Shofetim 1:20) (cf. Rashi on Bemidbar 14:24), and it further states, "According to the command of Hashem they gave him (Yehoshua) the city which he had asked" (Yehoshua 19:50) (Sifre Bemidbar 26).⁠"
פס׳: אך בגורל יחלק את הארץ – אך מיעט. יצאו יהושע וכלב שלא קבלו נחלה בגורל, 1שנאמר (שופטים א׳:כ׳) ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר. ורבותינו אמרו במסכת מכות והלא חברון עיר מקלט היתה אלא פרוודה. פירוש מגרשיה של עיר נתנו לכלב והעיר עצמה עיר מקלט. וכן הוא אומר (יהושע כ״א:י״ב) ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו. וביהושע כתיב (שם יט) ויתנו בני ישראל נחלה ליהושע בן נון בתוכם. על פי ה׳ וגו׳. לכך נאמר אך בגורל 2יצאו יהושע וכלב.
לשמות מטות אבותם ינחלו3להוציא את הגרים ואת העבדים:
1. שנאמר ויתנו לכלב וכו׳. כאשר דבר משה:
2. יצא יהושע וכלב. שלא נטלו עפ״י הגורל אלא עפ״י ה׳:
3. להוציא הגרים ואת העבדים. שאין להם משפחת בית אב:
(נה-נו) אך בגורל יחלק את הארץ – הטעם, כי בגורל יחלק את הארץ למטות.
הארץ הנה לשון זכר. למשפחותא.]⁠ב
על פי הגורל תחלק נחלתו בין רבג למעט – לפקודים.
א. כן בכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: למשפחותם. בכ״י ס״פ I.24: בגורל למשפחות. וצ״ע בהבנת הנוסח.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ג. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177 חסר: נחלתו בין רב.
(55-56) ACCORDING TO THE LOT SHALL THEIR INHERITANCE BE DIVIDED BETWEEN THE MORE AND THE FEWER. To those who were numbered.⁠1
1. Those who were counted by Moses and Eleazar. See Num. 26:1,2.
אך – יצאו יהושע וכלב שלא נטלו בגורל אלא על פי י״י.
אך בגורל יחלק את הארץ – אך קודם שתחלק את הארץ לחמשים ושבע חלקים חלקוה בגורל לשמות מטות אבותיו של כל ראש משפחה כיצד יחלקוה בשנים עשר תחומין כנגד י״ב שבטים וכותב שמות הי״ב תחומין כנגד הי״ב שבטים וכותב שמות הי״ב תחומין בשנים עשר פתקים ונתנה בקלפי אחד ושמות י״ב שבטים בי״ב פתקין בקלפי אחד והממונה טורף בקלפי של תחומין ובקלפי של שבטים ומעלה בידו אחת פתק שבט פלוני ובידו אחרת פתק תחום פלוני וזוכה כל שבט בתחום העולה לו וכן כולם ולפי רוב שבט ומיעוט שבט יקרבו וירחיקו מצר תחום שבט פלוני מחברו לתת לכל אחד כפי הראוי לו כדכתיב לעיל לרב תרבוא נחלתו וגו׳ ואם יחלקו את הארץ מתחילה בגורל נ״ז חלקים לנ״ז ראשי משפחות ואחר כך בי״ב חלקים לי״ב שבטים זה ימצא חלקו בשבט שאינו שלו וזה חלקו בשבט שאינו שלו וכתיב וירא את ישראל שוכן לשבטיו (במדבר כ״ד:ב׳) וכתיב איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל (במדבר ל״ו:ז׳).
לשמות מטות אבתם – יצאו גרים ועבדים.
א. כן בכ״י אוקספורד 568. בפסוק ובחזקוני עצמו לעיל: ״תרבה״.
אך, nonetheless the aforesaid, Joshua and Calev, did not receive the share of the land according to the criteria mentioned, i.e. through lots, but by a direct command from God.
אך בגורל יחלק את הארץ, "but the land is to be divided up by the use of lots (lottery)" But before the land would be divided up into 57 parcels by lot naming each tribe's family heads, it would be divided into 12 sections, one for each tribe excluding the tribe of Levi. These twelve sections would each be given the name of one of the tribes and be tossed into a container with the names of the twelve tribes separately, and the respective parcels of land separately. The person monitoring the lottery would pull out of one section of the container the name of a tribe and out of the other section of that container a slip of parchment with the boundaries of the section allocated to the tribe so named. It would be found miraculously that tribes with larger populations had drawn larger sections of the land to be settled on. He would show both these pieces of parchment to all those assembled, so that it would be clear that no favoritism had occurred. If the land had been divided initially into 57 parcels according to the names of the heads of these 57 families, and only subsequently into 12 sections, different families would find that they were to be located on land belonging to the portion of a different tribe. When Bileam, with his mind's eye viewed the Jewish people on their land, he described them as וירא את ישראל שוכן לשבטיו, "he envisioned Israel as dwelling in an orderly fashion according to its respective tribes, (Numbers 24,2) something which resulted in his being overcome by holy spirit. We also have a verse in Numbers 36,7 according to which when a female inherited some land before the original division she could not marry out of her tribe so that her husband could not through inheriting her share of the land diminish that tribe's ancestral part of the land of Israel.
לשמות מטות אביתם, "according to the names of the tribes of their fathers.⁠" This appendix is meant to exclude converts and freed slaves from participating in that lottery.
אך בגורל תחלק הארץ – זהו לענין השבטים שהיו חולקים בשוה ביניהם אבל לבתי אבות ולגברים שבכל שבט עליהם כתיב לרב תרבה נחלתו וגו׳, שמי שי״ל הרבה בנים יטול יותר, ובזה מתיישבים הפסוקים שאינם סותרים אהדדי.
(נה-נו) אך בגורל יחלק את הארץ – לשבטי ישראל, ולשמות מטות אבותיו, שהם שנים עשר מטות, ינחלו אותם. וחזר ואמר: על פי הגורל תחלק נחלתו של מטה בין רב למעט כי גם בין המשפחות יטילו גורל, ויהיה חלק החנוכי ברוחא ובמקום אשר יעלה לו הגורל, וחלק הפלואי באותו מקום אשר יעלה לו הגורל, אך נרבה לרב ונמעיט למועט במשפחות. וזהו שאמר בסדר אלהב מסעי: והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה למטות אבותיכם תתנחלו (במדבר ל״ג:נ״ד) – הנה בארג שתהיה הנחלה למשפחות בגורל אל הרוח אשר יפול לו הגורל, שם נרבה לרב ונמעיט למעט במשפחות.
ואמר שיהיו ננחליםד למטות אבותם – כלומר שתים עשרה מטות. ומה שכתב רבינו שלמה: לשמות מטות אבותם – אלו יוצאי מצרים, אינו נכון, שאין מטות רק שבטי ישראל שנים עשר, כענין שכתוב: ולא תסוב נחלה ממטה אל מטהה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל (במדבר ל״ו:ט׳), וכן: אלף למטה לכל מטות ישראל (במדבר ל״א:ד׳), וכן במרגלים, וכן בכל מקום. ושם שבט ומטה אחד הוא. אבל מה שאמרו בגמרא (בבלי ב״ב קי״ז.): רבי יאשיה אומר: ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, שנאמר: לשמות מטות אבותם ינחלו, מדרש מרבוי הכתוב הוא, שהיה די שיאמר: אך בגורל יחלק את הארץ למטותם, וכיון שהזכיר: אבותם ינחלו, דרשו שהאבות, והם הנזכרים במצרים: אלה ראשי בית אבותם (שמות ו׳:י״ד), הם נוחלים הארץ ומהם תבא לאלה אשר תחלק להם.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף בגיליון בכתב אחר: ״הקודש״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״באלה״. בכ״י פרמא 3255: ״בסדר ואלה״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אמר״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י פריס 222: ״נוחלין״. בדפוס ליסבון: ״נוחלים״. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פרמא 3255 רק: ״ואמר שתהיה״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222, וכן בפסוק: ״ממטה למטה״.
(55-56) HOWEVER, THE LAND SHALL BE DIVIDED BY LOT amongst the tribes of Israel, and ACCORDING TO THE NAMES OF THE TRIBES OF THEIR FATHERS who constituted twelve tribes THEY SHALL INHERIT them [i.e., the twelve equal portions of the Land]. And then He repeated: 56. ACCORDING TO THE LOT SHALL THE INHERITANCE of the tribe BE DIVIDED BETWEEN THE MORE AND THE FEWER, meaning that they should also cast lots amongst the [individual] families, so that [for instance] the portion of the Hanochites should be in the direction and place which the lot chooses for him, and the portion of the Palluites should be in the place which the lot chooses for him, but we are to allot more [of the land] to the larger [families], and give less to the smaller families. This is the meaning of that which it says in the section1 of Eileh Mas'ei: And ye shall inherit the land by lot according to your families — to the more ye shall give the more inheritance, and to the fewer thou shalt give the less inheritance; wheresoever the lot falleth to any man, that shall be his; according to the tribes of your fathers shall ye inherit.⁠2 Thus He explained that the inheritance should be allotted to families by the lot, and in whichever direction the lot chooses for him [any individual family], there we shall give a larger [portion] to the larger of the families and a smaller [portion] to the smaller [families]. He [furthermore] said that it [the division of the Land] should be according to the tribes of your fathers, meaning to say twelve tribes.⁠3
Now that which Rashi said — "According to the names of 'matoth' of their fathers, this means those who came out of Egypt" — is not correct, for the term matoth always means "the tribes" of Israel, just as it is written, So shall no inheritance remove 'mimateh' (from one tribe) 'l'mateih acheir' (to another tribe); for 'matoth' (the tribes of) the children of Israel shall cleave each one to its own inheritance.⁠4 Similarly [it is written], a thousand 'l'mateh' (of every tribe) throughout all 'matoth' (tribes of) Israel,⁠5 and so also in the case of the spies,⁠6 and likewise in all other places — for the terms sheivet and mateh are identical. And when the Rabbis said in the Gemara:⁠7 "Rabbi Yashiyah says: The Land was divided amongst those that came out of Egypt, for it is said, according to the names of 'matoth' of their fathers they shall inherit" — this interpretation [is not based, as Rashi understood, on the meaning of the word matoth itself, but] is deduced because of the [seeming] redundancy of the verse, for it would have been enough for Scripture to say: However, the Land shall be divided by lot according to the names of the tribes [and to omit the concluding phrase … of their fathers they shall inherit]. But since He did mention … of their fathers they shall inherit, the Rabbis interpreted that it is 'the fathers' — namely those who are mentioned [as having left] Egypt, [as it says]: These are the heads of their fathers' houses.⁠8 It is they who are to inherit the Land, and it is through them that the Land is to come to those who [actually] divided it.
1. Literally: "In the book of" Eileh Mas'ei.
2. Further, 33:54.
3. Thus it is clear that the Land was initially divided into twelve equal parts, so that each tribe was allocated an equal share of the Land, and the lot also determined the location of each tribe's portion. Subsequently each tribe subdivided the land which it had received, amongst its individual families, and this division was made in proportion to the number of members of each particular family. This division too, was by means of a lot which determined the direction and location of each family's inheritance.
4. Further, 36:9.
5. Ibid., 31:4.
6. Above, 13:2: 'l'mateih' (of every tribe) of their fathers.
7. Baba Bathra 117a.
8. Exodus 6:14.
אך בגורל יחלק את הארץ – ענין הגורל היה מפני החלק היפה והחלק הרע, מי שבא לחלקו חלק יפה ע״פ הגורל היה לו, ומי שבא לחלקו חלק רע ע״פ הגורל היו מעלין לו בכספים, ומי שהיה לו חלק יפה היה מעלה לו כספים למי שבידו חלק רע.
והנה חלוקת הארץ היתה בסדר הזה, אלעזר היה מלובש באורים ותומים וכל ישראל עומדין לפניו וקלפי שבטים וקלפי תחומים מונחין לפניו, והיה מכוון ברוה״ק ואומר אם זבולן עולה תחום עכו עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולן טרף בקלפי של תחומין עלה בידו תחום עכו, והיה מכוון עוד ברוה״ק ואומר אם נפתלי עולה תחום גינוסר עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו נפתלי טרף בקלפי של תחומין ועלה תחום גינוסר, וכן כל שבט ושבט. והשבט היה מחלק חלקו לבתי אבות לפי יוצאי מצרים, והשבט שהיו רבים בתי אבות בצאתם ממצרים נטלו חלקים הרבה ואע״פ שהם עתה מעטים, שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו אלו יוצאי מצרים, ולהוציא הגרים.
אך בגורל יחלק את הארץ, "however, only by the lot shall the land be (divided) distributed.⁠" The reason the lot had to determine who received what was that the land was not uniformly good. He who drew a lot allocating to him good quality land did not enjoy a financial advantage as he whose lot allocated to him a less fertile piece of land was compensated financially.
The distribution of the land proceeded according to the following method. Eleazar (High Priest) wore his priestly garments including the breast plate containing the urim vetumim, and the whole people of Israel stood around him (Baba Batra 122). The pieces of wood inscribed with the names of the various tribes as well as the pieces of wood inscribed with the different sections of the land would be placed in front of Eleazar. He would be inspired with Holy Spirit and announce (example): "the tribe of Zevulun has been assigned section such and such including the town of Acco.⁠" When later on, he would withdraw one piece of wood from the box containing the names of the sections of land and one piece of wood containing the names of the tribes, it would be found that what he withdrew matched what he had previously announced. He would repeat the same procedure with all the other tribes except the tribe of Levi for whom no pieces of wood had been prepared. The elders of the tribe would then proceed to divide up their parcel of the land between the heads of the major families of that tribe, the ראשי בית אב. Any tribe who comprised a large number of such families at the time of the Exodus would receive numerous parcels, whereas the tribe which at that time comprised only a small number of families would receive a relatively larger parcel of land. The distribution would be based on the size and number of the families of males of military age at the time of the Exodus seeing that the Torah writes: לשמות מטות אבותם ינחלו, that they "will inherit according to the names of their fathers' tribes they shall inherit.⁠" This includes the adults who left Egypt and excludes proselytes.
לשמות מטות אבותם – פירש״י אלו יוצאי מצרים וכו׳. שני אחים מיוצאי מצרים שהיו להם בנים בבאי הארץ לזה אחד ולזה שלשה האחד נטל אחד והשלשה נטלו שלשה חלקים שנא׳ לאלה תחלק הארץ חזרה נחלתם אצל אבי אביהם וחלקו הכל בשוה וכו׳ עכ״ל. ג״כ פי׳ רשב״ם בפרק יש נוחלין ופי׳ שם התוספות וז״ל לכך דחק לפרש שחזרה נחלתם אצל אבי אביהם דאל״כ איך ירשו הבנים בשוה מכח אביהם והלא אין הדין כן שירשו זה את זה ובחנם שהם עד כאן אע״פ שאין הדין כן שהרי אין אחין יורשין זה את זה ובדין הוא שהיה להם לעמוד כל אחד בחלקו שנטל מכל מקום גזרת הכתוב הוא שהאחין שיצאו ממצרים יחלקו בשוה. ואף לרשב״ם צריך לומר כן שגזרת הכתוב הוא לקיים לשמות מטות אבותם שמן הדין אין להם להחזיר לאבי אביהם במקום אביהם אלא ע״כ גזרת הכתוב הוא. ומעתה נראה יותר כפי׳ רבינו יצחק בר מרדכי שמחזירין לאביהם וחולקין בשוה מגזרת הכתוב ולא לאבי אביהם דהא כתיב לשמות מטות אבותם. ואין בכל מקום קודם לאבות אחים ולבניהם בנים כדדרשינן גבי לא יומתו אבות על בנים דהיינו אחים בעדות בניהם. והילכך הכי נמי לשמות מטות אבותם ינחלו דהיינו שמחזירין לאבות שהם אחים ולא לאבי אביהם עכ״ל התוס׳. וחלוקת הארץ הואיל ואתא לידו נימא ביה מילתא הכי מסקינן פרק יש נוחלין לשבטים נתפלגה ארעא כלו׳ נתחלקה הארץ לי״ב חלקים [לי״ב] שבטים שוים במנין כפי מנין השבטים. ובאותה חלוקה כתיב על פי הגורל תחלק הארץ ואח״כ כל שבט ושבט מתחלק לפי אנשיו שהיו יוצאי מצרים או לפי אנשיו שהיו באי הארץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שנחלקו תנאים בדבר זה. יש אומרים ליוצאי מצרים נחלקה שנאמר לשמות מטות אבותם ואין כאן חזרה כלל. ומה שכתוב לאלה תחלק הארץ בא להוציא הטפלים פי׳ הפחותים מבן עשרים. וי״א לבאי הארץ נתחלקה כלו׳ למנין שהיו בביאתן לארץ שנא׳ לאלה תחלק הארץ ומה שכתוב לשמות מטות אבותם זהו שמחזירין לאביהם או לאבי אביהם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וחוזרין וחולקין בשוה. ובאותה חלוקה אחרונה כתוב לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו ורש״י פי׳ שמוסב גם לחלוקה ראשונה. וזה לך פי׳ יוצאי מצרים ובאי הארץ ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ לפי מנין הראשון שנמנו בשנה ראשונה לצאתם ממצרים כאלו ירשוה הם עצמם כיצד ראובן ושמעון יצאו ממצרים בני עשרים ונולדו להם בנים במדבר לזה עשרה ולזה אחד. יטול האחד כנגד העשרה שהרי לראובן ושמעון נתחלקה הארץ וזכה כל אחד בחלק אביהם ואם היו ראובן ושמעון טפלים כשיצאו ממצרים כלו׳ שלא היו בני עשרים ואז לא יטלו חלק בארץ לא הם ולא בניהם אלא בזכות מורישם והרשעים לא נטלו חלקם בארץ ואפי׳ בניהם אינם בה בשביל אביהם אלא בשביל זקניהם אם היו במצרים כדאמרי׳ בני מרגלים ובני מתאוננים נטלו בזכות אבי אביהם ובזכות אמותיהם. וי״א לבאי הארץ נתחלקה כלו׳ לפי השכונה שהיו בכניסתם לארץ כדכתוב אלה פקודי בני ישראל שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלשים וכתוב מיד לאלה תחלק הארץ. כיצד ראובן ושמעון יצאו ממצרי׳ והולידו בנים במדבר זה אחד וזה עשרה ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ יטול האחד כנגד כלם אבל עכשיו שלבאי הארץ נתחלקה היו נוטלים י׳ י׳ חלקים והאחד נוטל חלק אחד ואח״כ היו מחזירים לאביהם או לאבי אביהם למר כדאית ליה ולמר כדאי׳ ליה וחוזרין בני ראובן ושמעון וחולקים אותם י״א חלקים בשוה ויטול האחד כנגד העשרה והיינו דוקא כשהיו בני ראובן ושמעון נופלים בכניסתם לארץ כלומר שלא היו בני עשרים אבל אם היו בני עשרים בכניסתם לארץ היו נוטלין חלק בלא חזרה. נשלם פי׳ יוצאי מצרים ובאי הארץ על פי מסקנת פי׳ רשב״ם שבפר׳ יש נוחלין. ופי׳ שם התו׳ דלמ״ד לבאי הארץ נתחלקה אע״ג דסוף סוף אצל אביהם או אבי אביהם וחולקין לפי יוצאי מצרים מ״מ איכא נפקותא גדולה כמה שנטלו תחלה לפי באי הארץ היכא דאיכא ב׳ אחים אחרים משבט זה עצמו שאלו אחין שיש להם י״א בנים בבאי הארץ נוטלים י״א חלקים וב׳ אחים אחרים מאותו שבט שיש להם ק׳ בנים באי הארץ נוטלים ק׳ חלקים כיון דלבאי הארץ נתחלקה אבל אי ליוצאי מצרים נתחלקה אז נטלו אלו שני אחים שיש להם י״א בנים בשני אחים אחרים שיש להם ק׳ בנים כדפי׳ ר״י בר׳ מרדכי עכ״ל התו׳.
לשמות מטות אבותם ינחלו.
לשמות מטות אבותם ינחלו, "according to the names of their fathers' tribes shall they inherit.⁠"
מה כתב ר״ש לשמות מטות אבותם ינחלו אלו יוצאי מצרים אינו נכון, כי אין מטות אלא שבטי ישראל י״ב, כעניין שנ׳ (במדבר ל״ו ז׳) ואל תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל, וכן (במדבר ל״א ד׳) אלף למטה לכל מטות ישראל, ומה שאמר בגמרא ר׳ יאשייה ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנ׳ לשמות מטות אבותם וכו׳ דורש מריבוי הכתוב, שהיה די שיאמר אך בגורל יחלק הארץ (למטותם) [לשמות המטות], וכיון שהזכיר אבותם ינחלו דרשו שהם האבות והם הנזכרים במצרים אלה ראשי בית אבותם הם הנוחלים הארץ ומאלה תבא לאלה אשר תחלק להם. פר״ש ואילו מתחילה חלקוה למניין יוצאי מצרים וכו׳ לא היו נוטלין הד׳ אלא ב׳ חלקים ואילו עכשיו נטלו ד׳ חלקים. וק״ל עדיין מה הרויחו. יתכן אם היו חולקין למניין יוצאי מצרים היו עושין החלקים גדולים ואלו עכשיו עשו החלקים קטנים ויתכן כי אלה הד׳ אינם יותר מהב׳.
אך בגורל יֵחָלֵק את הארץ – למדנו מזה כי החלוקה שנחלקה הארץ תחילה לשבטים היתה על פי הגורל; וכן מצאנו בספר יהושע. ויש לשאול: איך יתכן שתהיה זאת החלוקה על פי הגורל? והנה אין החלקים שוים! ואם אמרנו שחילקוה תחילה לחלקים שוים על פי הגורל, לדעת באי⁠־זה מקום תהיה נחלת השבט, וכאשר ידעו באי⁠־זה מקום תהיה נחלת השבט - הוסיפו עליה אם היה רב מספרו, או מיעטו ממנה אם היה מעט; הנה יתחייב מזה שיהיה אפשר שתסור מהשבט כל הנחלה שבאה לו בגורל! והמשל, שאם היה בא הגורל מיששכר ויהודה ודן וזבולון זה אצל זה, הנה יכנס כל הגורל החמישי בנחלתם, לפי שמספרם היה יותר משליש מִסְפַּר כל ישראל יותר מחצי ששית שהוא חלק שבט אחד. ולזה יִדמה שהיה זה בשחקרו על פי הגורל בחלק⁠־מה מן הארץ לאי⁠־זה שבט יהיה, והמשיכו לו שָׁם מן הארץ — הראוי לו לפי פקודי השבט, לצדדים אשר ידעום על פי הגורל; ואחר זה הפילו הגורל השני במה שנמשך לנחלת אותו המטה, לדעת אי⁠־זה שבט ינחלנו, והמשיכו לו גם כן שָׁם על פי הגורל — הראוי לו לפי פקודי השבט ההוא.
ולזה אמר בספר יהושע: ויהי הגורל הראשון וגו׳. ומה שאמר שם שיחלקו הארץ לשבעה חלקים, לא היה שיפילו הגורל בין השבטים הנשארים — בחלקים ההם, כי זה היה בלתי אפשר אם לא ידעו תחילה למי יהיה כל חלק וחלק מהם בדרך שיחלקו זה לפי פקודי כל שבט; אבל היה הענין להודיע כל חלקי הארץ ההיא, כדי שיוכלו להשוות החלוקה לפי פקודיהם על פי הגורל. ולזה הביאו עמם זכרון הערים אשר בכל חלק וחלק, ועמדו על יחסם ויחס קצתם אל קצת, ואחר כן חילקוה בגורלות זה אחר זה באופן שזכרנו, ולזה כתב גם כן: ויהי הגורל כך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

לשמות מטות אבותם אלו יוצאי מצרים שינה הכתוב נחלה זו מכל נחלות שבתורה שכל הנחלות החיים יורשים את המתים וכאן מתים יורשים את החיים כו׳. פרשב״ם לשמות מטות אבותם של אלו שנמנו ביציאת מצרי׳ ינחלו אלו דלאותן ינחלו הנחלה ואלו אשר קמו תחתיהם יירשום ובעי בגמר׳ מאי משמעא דהאי לשמות מטות אבותם ביוצאי מצרי׳ כתיב דילמא לשבטי׳ קאמר ופרשב״ם ממאי דהאי מטות אבותם על יוצאי מצרים קאמר דילפת מינה ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ דלמא לשבטים ואמר ששנים עשר בני יעקב להם נתחלקה הארץ ולא ליוצאי מצרים ומשני דכתי׳ ונתתי אותה לכם מורשה אני י״י ירושה היא לכם מאבותיכם וליוצאי מצרים קאמר להו פי׳ להם נאמר פסוק זה ומפני שזה סותר מה שכתוב למעלה לאלה תחלק הארץ שפירושו לבאי הארץ ולא ליוצאי מצרים הוצרך לומר שינה הכתוב נחלה זו כו׳ שבזה יקיים שני המקראות הללו וכך הוא שנו בבריתא רבי יונתן אומר לבאי הארץ נחלקה הארץ שנאמר לאלה תחלק הארץ אלא מה אני מקיים לשמות מטות אבותם ינחלו משונה נחלה זו מכל הנחלו׳ שבתור׳ שכל הנחלות חיים יורשים את המתים וכאן מתים יורשי׳ את החיים:
כיצד שני אחים מיוצאי מצרים שהיו להם בנים בבאי הארץ לזה א׳ ולזה ג׳ האחד נטל חלק א׳ והג׳ נטלו שלשה שנא׳ לאלה תחלק הארץ חזרה נחלתן אצל אבי אביהן וחלקו הכל בשוה. הא דקאמר אצל אבי אביהן ולא קאמר אצל אביהן משו׳ דאילו לא חזר׳ נחלתן אלא אצל אביהם שהיו מבני כ׳ שנה ומעלה כשיצאו ממצרי׳ למה יחלוקו בשוה כשמחזיר כל אחד לאביו הלא כל אח׳ יחזור ויוריש לבניו ולא לבני אחיו אבל השתא דחזרה נחלתן אצל אבי אביהם כגון שיצא אבי אביהם של הבאים לארץ ממצרי׳ כשהיה מבן עשרים שנה ומעלה ולו שני בנים פחותים מבני כ׳ שנה לאותן שני בני׳ לזה בן אחד ולזה שני׳ והם מבני כ׳ שנה ומעלה כשבאו לארץ ונטלו שלשה חלקי׳ מנחלת הארץ וחזרה נחלתן אצל אבי אביהם יש לו לאותו אבי אביהם לחזור ולחלוק בשוה לאלה הג׳ חלקים שהם מבאי הארץ שיקח בן של האחד חלק וחצי ושני בני האחר חלק וחצי מאחר שמכח אבי אביהן הם נוחלין ואילו אינם אלא כדמו׳ שלוחיו שיטלו כל מה שיטלו בעבורו וצ״ל דהא דקתני בבריית׳ משל למה הדבר דומה לשני אחים כהנים שהיו בעיר לאחד יש לו בן אחד ולאחר יש לו שני בני׳ ואינו מזכיר אביהם לא נקטינהו אלא למשל בעלמא והקשו התוספות אם כן הוה ליה למכתב לשמות מטות אבות אבותם מאח׳ שכשאין אבי אבות אלא אבות לבדם לא נפקא מינה מידי בחזרה ועוד בתוספתא שהביא רשב״ם לא קתני אלא שני אחים שהיו מיוצאי מצרים לזה יש לו ט׳ כו׳ ולא קתני שני אחים ואביהם אבל לרש״י שכתב כיצד שני אחים מיוצאי מצרים ולא קאמר שני אחים ואביהם לא קשיא דאיכא למימר כיון דמסיי׳ בה חזרה נחלתן אצל אבי אביהם אינו צריך להזכיר אותו ברישא דמילתיה אבל ריב״ם פירש דהא דקתני בתוספתא שהביא רשב״ם שני אחים שהיו מיוצאי מצרים דוקא קתני ואינו צריך לומר שני אחים ואביהם ומה שהקשו מאלו לא חזרה נחלתן אלא אצל אביהם למה יחלוקו בשוה כשמחזיר כל אחד לאביו כל אחד יחזור ויוריש לבניו ולא לבני אחיו לא קשיא ולא מידי דאיכא למימר דגזרת הכתוב היא כשמחזירין אצל אביהם שחולקין אותם שני אחים בשוה אע״ג דבעלמא אין הדין כך הכא גזרת הכתוב מהנך שני מקראו׳ והא דקאמר מתים יורשים את החיים לאו כדין ממש אלא כעין ירושה:
ואילו מתחלה חלקוה למנין יוצאי מצרים לא היו נוטלין אלה הד׳ אלא שני חלקים עכשיו נטלו ד׳ חלקים. מהכ׳ משמע דס״ל לרש״י ז״ל דדוקא כשהאבות שיצאו ממצרים הם אחים מדקתני בתוספ׳ וכדנקט רש״י בלישניה אז חוזרין וחולקין בשוה אבל אם אינם אחים והיו לזה שלשה בנים ולזה אחד זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל חלק א׳ ואינם חוזרים לחלקם בשוה שיטול האחד ב׳ חלקים והאחר שני חלקים דהשתא איכא נפקותא בין מ״ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ובין מ״ד לבאי הארץ נתחלקה וחזרו וחלקוה ליוצאי מצרים וזה שכתב רש״י ז״ל ואילו מתחלה חלקוה למנין יוצאי מצרים לא היו נוטלין אלה הד׳ אלא ב׳ חלקים עכשיו נטלו ד׳ חלקים דאס״ד דס״ל אפי׳ כשהאבו׳ נכריים חוזרין וחולקין בשוה מאי ואלו מתחלה חלקוה למנין יוצאי מצרים לא היו נוטלין אלה הד׳ אלא שני חלקים דקאמר והלא כשמחזירין כל באי הארץ לאבותיהם כל מה שנטלו האבות יחזרו ויחלקו הכל בשוה הרי הוא כאילו ליוצאי מצרים נתחלקה מתחילה דמאחר שהחזירו כל באי הארץ את כל נחלתן לאבותיהן הרי הוא כאילו לא נתחלקה להם כלל וכשחזרו הם וחלקו אותם לבאי הארץ הרי הוא כאילו מתחלה נתחלקה הארץ ליוצאי מצרים וכל אחד מיוצאי מצרים נטל חלק שוה לחבירו וככה הוכיחו התספות מכח הקושיא הזאת ואמרו וא״ת מאי נפקא מינה בין מ״ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ובין מ״ד לבאי הארץ נתחלקה והלא כשמחזירין הארץ לאבותיהן כל מה שנטלו והאבות יחלקו בשוה הרי הוא כאילו ליוצאי מצרים נתחלקה ותרצו דדוקא כשהן אחים חוזרין וחולקין בשוה אבל אם אינם אחין ולזה ט׳ בנים ולזה אחד זה נוטל ט׳ וזה נוטל אחד אבל למ״ד ליוצאי מצרים כולן נוטלין בשוה והא דפ״ה דראובן ושמעון שיצאו ממצרים והולידן בנים במדבר זה עשרה וזה אחד אי אזלינן בתר יוצאי מצרים היה נוטל הא׳ כנגד כולן אבל עכשיו נוטלין עשרה והאחד נוטל חלק אחד לא מיירי בראובן ושמעון אחים דאם כן למ״ד לבאי הארץ היו חולקין בשוה אלא נכריים הם ודלא כר״ת שכתב שכשהבנים מחזירין לאבותיהם כל אבות ישראל חולקין בשוה ונפקא מינה למ״ד לבאי הארץ לענין טפלים שאם היו האבות בני כ׳ מיוצאי מצרים ומתו במדבר ובניה׳ כשנכנסו לארץ כלם טפלים או נשים בבנות צלפחד למ״ד ליוצאי מצרים נתחלקה היו נוטלין ולמ״ד לבאי הארץ לא היו נוטלין כלום או איפכא אם יצאו ממצרים טפלים לכשבאו לארץ בני כ׳ או הם או בניהם למ״ד לבאי הארץ נוטלין ולמ״ד ליוצאי מצרים אין נוטלין ולפירושו צריך לומר דהא דנקט בתוספתא שני אחים לאו דוקא אלא משל בעלמא הוא אך קשה לריב״ם דמלשמות מטות אבותם משמע אחים דוקא דבכל מקום קורים אחים אבות כגון לא ימותו אבות על בנים ומסקינן דבן אחין פסול לו לעדות וגם מבנים לא ימותו על אבות נפקא לן דאחי האב פסולין לו ומכאן משמע שהנחלה אינה חוזרת אלא אצל האבות שהן האחין ולא אצל אבי אביהן כדכתב רש״י ז״ל.
ושמא י״ל שמה שכת׳ רש״י ז״ל חזרה נחלתן אצל אבי אביהן ולא אצל אביהן אינו אלא כדי לתקן גזירת הכתוב שתהיה הגזירה כמו ירושה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נג]

אך בגורל – אף על פי שעשו חלקים גדולים וקטנים כפי צורך השבטים וכמותם, לא נתנו לכל שבט חלקו אלא ״על פי הגורל״, ובזה האופן קבל כל שבט חלקו ״על פי ה׳⁠ ⁠⁠״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

אלו יוצאי מצרים. דהא ״למטות אבותם״ כתב לך, ואין זה רק ליוצאי מצרים. והשתא מפני שקשה קראי אהדדי, דהא כתיב (פסוק נג) ״לאלה תחלק הארץ״, דמשמע לבאי הארץ נתחלקה, לכך צריך לתרץ ׳משונה נחלה זו יותר׳. והשתא יתורץ הכל; ד״לאלה תחלק״ רצה לומר דלהם תחלק הארץ מתחלה, ואחר החלוקה חזר הנחלה לאבי אביהם, דכתיב ״לשמות מטות אבותם״ יחלקו בשוה. ואם תאמר, מנא לן דהאי ״לשמות מטות אבותם״ הם יוצאי מצרים, דילמא הם השבטים, ותחזור כל הנחלה אל השבטים, וכל בני שבט יורשים בשוה. ומתרץ בגמרא (ב״ב קיז ע״ב), דכתיב (שמות ו, ח) ״ונתתי אותה לכם מורשה אני ה׳⁠ ⁠⁠״, ׳ירושה היא לכם מאבותיכם׳, וליוצאי מצרים קאמר להו. ולפיכך האי ״לשמות מטות אבותם״ ביוצאי מצרים איירי, דלהם נתן הארץ בירושה. לכך אחר שחלקו הבנים, חזרה הנחלה אל האבות של יוצאי מצרים, כי להם ניתנה הארץ:
וקשה, דאם כן, מי שהיה יתום כשיצא ממצרים, ולא היה בן עשרים, לא לקח. והטעם הוא כי לא ניתנה הארץ אלא ליוצאי מצרים, ומהיכן יקח הוא, דאבותיו לא היו מיוצאי מצרים. וכן משמע מפירוש רשב״ם, דפירש (ב״ב סוף קיז.) שלא היו הבנים הנוטלים חלק בארץ רק שלוחים להביא הירושה אל אבותם – למי שסובר דחזרה הנחלה לאבותיהם, ואם כן יתום שיצא ממצרים, דלא היו לו אבות, לא לקח כלום. וקשיא, אם כן, מאי פריך בגמרא (ב״ב קיח.) למאן דאמר לבאי הארץ נחלק מאי צווחו בני יוסף, הלא הרבה יש להם לצווח, דלא לקחו אלא אותם שהיו להם אבות, ואותן בני עשרים שבאו לארץ – ולא היה להם אבות שיוכלו להוריש להם – לא נטלו, ואם כן שפיר צווחו. ויראה, דמקשה אליבא דרבי שמעון בן אלעזר (ב״ב סוף קיז.), דסבירא ליה לבאי הארץ נחלקה, ולא מצאנו דסבר שחזר הנחלה לאבותיהם, ולדידיה פריך:
חזרה נחלתן אצל אבי אביהן וכו׳. דווקא נקט ׳אצל אבי אביהן׳, דאם תחזור הנחלה אל האחים, היה כל אחד מן האחים חוזר ומוריש מה שירש, ולא היה כאן הפרש, אלא צריך לחזור הנחלה אצל אבי אביהן. והקשה הרשב״א דהוי ליה למתני בתוספתא (תוספתא ב״ב ז׳:ג׳) ׳שני אחים ואביהם שיצאו ממצרים׳. ויש לתרץ, מפני שסמך (רש״י) על הסיפא שאמר ׳חזרה נחלה אצל אבי אביהן׳, ולא הוצרך לומר דבר זה ברישא. ומתחלה נקט (רש״י) ׳שני אחים שיצאו ממצרים׳, כדי שלא תאמר דאיירי באחים באי הארץ, לכך אמר ׳שני אחים שיצאו ממצרים׳, דאותם אחים לא ירשו דבר, דהא לא היו מיוצאי מצרים. אבל הרשב״א מפרש, דלא בעינן כלל שיהיה אבי אביהן מיוצאי מצרים, אלא גזירת הכתוב כשתשוב הנחלה אל אביהן שחולקין בשוה, אף על גב דבעלמא אין הדין כך, כאן מגזירת הכתוב נלמוד שיהיה כך, כן פירש הרשב״ם:
ותימה, אם מגזירת הכתוב, אף על גב שלזה בן אחד ולזה עשרה בנים, כשחוזרין אצל אביהן – דהם אחים – חולקים בשוה, אם כן אפילו אם לא היה לאחד שום בן, רק בת, כשחוזרין אצל האח האחד יחלקו בשוה, דמאי שנא אם חזר לו חלק אחד ולשני חוזרין לו עשרה חלקים – חולקים בשוה, אם כן אפילו אם לא יחזור לו דבר – יחלקו בשוה. ואם כן למה קאמר התם (ב״ב קיח.) למאן דאמר לבאי הארץ נחלקה לא לקחו בנות צלפחד חלק אביהם צלפחד, רק חלק בנכסי חפר על ידי חזרה, ולמה לא יטלו חלק בנכסי צלפחד גם כן, דכשמחזירין הבנים – בני אחי צלפחד – אל אביהם, יהיה יורש צלפחד גם כן, ומוריש לבנותיו, ולמה קאמר הא דתנן (ב״ב קטז ע״ב) ׳בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בארץ׳ דלא כמאן דאמר לבאי הארץ נחלק, דאפילו למאן דאמר לבאי הארץ נחלק – יהיו נוטלים בנות צלפחד שלשה חלקים. כגון, שהיו בני אחים לצלפחד ובני אחים לחפר, והשתא בני אחים של חפר היו מחזירין אל אביהם, אחיו של חפר, וירש חפר עמו, וחזר צלפחד לירש הימנו, ובני אחים של צלפחד החזירו הירושה לאביהם, וחזר צלפחד וירש עמו. אלא אם יאמר הרשב״א דלעולם מחזירין לחפר ולא לאחי צלפחד, דכיון דחפר הוא אביהם, מחזירין לחפר ולא לאחי צלפחד. וזה תימה לסברת הרשב״א, דכיון שהוא מפרש ״לשמות מטות אבותיו״ לחזור אל האחים, וכשחזרו אל האחים חולקים בשוה, למה נצטרך עוד לחזור אל חפר, דהוא אביהם. בודאי בשלמא לפירוש רש״י, דאין מחזירין אל אביהן, רק אל אבי אביהן, נוכל לומר כך. אבל לפירוש הרשב״א, שגזירת הכתוב הוא דיחזור לאביהן בלבד, ויליף ליה מן ״לשמות מטות אבותיו״, אין לנו בשום אופן לומר להחזיר הנחלה אל אבי אביהן:
אך קשיא על פירוש רש״י קושית הרשב״א, דהוי ליה למכתב ׳לשמות מטות אבות אבותם׳, כיון דחזרה נחלה אצל אבי אביהן. ואין זה קשיא, ד״לשמות מטות אבותם״ נמי קרי ׳אבי אביהן׳, דהא בעי למימר ד״לשמות מטות אבותם״ פירושו שתחזור הנחלה עד השבטים, וכל השבט יחלוק בשוה. רק דכתיב (שמות ו, ח) ״ונתתי אותה לכם מורשה״. ולפיכך אבי אביהן נמי קרי ״אבותם״. ולאבותיהן ממש ליכא למימר, דאם כן חזרה למה לי, אלא שהיה חוזר לאבי אביהן:
אבל פירוש רש״י לא יתכן מתוך ברייתא דספרי (כאן), דקאמר שם ׳למה זה דומה, לשני אחים כהנים בעיר, לזה בן אחד ולזה שלשה בנים, ויצאו לגורן, זה נטל סאה, וזה נטל שלשה סאין, והורישו אבותיהן, וחזרו וחלקו בשוה׳. מוכח דלא היה כאן רק שני אחים, ואין צריך כלל לאבי אביהן:
אבל הפירוש האמיתי, דודאי אין צריך כלל לחזור אצל אבי אביהם, רק לאחים עצמם, ואפילו הכי חולקים בשוה. ואין הטעם משום גזירת הכתוב, דאין זה גזירה, רק הטעם כי ליוצאי מצרים ניתנה הארץ, כדכתיב (שמות ו, ח) ״ונתתי אותה לכם מורשה״, אבל חלוקת הארץ לא נתן להם, דהא הם לא זכו בה, וחלוקת הארץ נתנה לבאי הארץ. ולפיכך לא חלקו יוצאי מצרים ביניהם הארץ, רק הבנים שהם באי הארץ חלקו, כפי שהיו באי הארץ. ומכל מקום לא היה נשאר כך החלוקה, דאם כן לבאי הארץ ניתנה הארץ, והתורה אמרה ״לשמות מטות אבותם״, ולפיכך ליוצאי מצרים חזרה הארץ, רק בירור החלוקה היה על ידי הבנים, וחזרה הנחלה לאבותיהן יוצאי מצרים. ושני אחים יוצאי מצרים חלקו בשוה, כיון שלא היה ביוצאי מצרים חלוקה לכל אחד ואחד, אם כן היו שני האחים ביחד זוכים בחלק בניהם, ולא כל אח ואח בפני עצמו, שכיון שלא היה החלוקה ליוצאי מצרים, כאשר חזרה הנחלה לאבותיהן – לא חזרה לכל אחד ואחד מהם נחלתו, שאם כן היה ליוצאי מצרים חלוקה, ולא היה חלוקה כי אם דווקא לבאי הארץ:
ומכל מקום אין לך לומר גם כן שאף שני בני אחים שהיו מיוצאי מצרים, והיו להם בנים באי הארץ, שתחזור הירושה לבני אחים שהיו מיוצאי מצרים, לא לאחים בלבד, דכיון דהטעם הוא שלא היה חלוקה ליוצאי מצרים, ומשום כך חוזרת הנחלה אליהם בשוה, מי יאמר לי שדווקא תחזור אל אחים ולא לשאר בני קרובים בשוה, כגון שני בני אחים או שאר קרובים, דזה אינו, דהא לא אמרינן שלא תחזור לכל אחד ואחד ירושתו בלבד רק מפני שלא היה החלוקה ביוצאי מצרים רק בבאי הארץ, ובזה שהיתה חוזרת לשני אחים ביחד – מקוים בזה שאין להם חלוקה. וכיון שליוצאי מצרים ניתנה הארץ, ראוי שיהיה לכל אחד חלקו כראוי, אך מפני שלא חלקו אותה יוצאי מצרים, לכך לא היה להם חלוקה לגמרי, ודיו שלא היה חלוקה לאחים ביחד וחזרו להם בשוה לאחים, ולא לשאר קרובים:
ועוד, כאשר חזרה הנחלה מבנים באי הארץ אל האבות יוצאי מצרים, ולא היה בהם חלוקה, אין לומר שתחזור הנחלה רק לשני אחים מיוצאי מצרים ולא לרחוקים יותר, כמו ב׳ בני אחים, שהרי באבות בלבד – שהם יוצאי מצרים – לא היה חלוקה, אבל בבנים – באי הארץ – היה חלוקה, מפני שאין חלוקה ביוצאי מצרים בעצמם. וכאשר חזרה הנחלה לשני אחים, הרי לא היה חלוקה לכל אחד בפני עצמו. לפיכך לא חזרה הנחלה רק לשני אחים, לא לשני בני אחים, שהרי בו בלבד לא היה חלוקה, ומיד בבנו היה חלוקה. וכן כאשר חזרה הנחלה אל יוצאי מצרים, בו בלבד לא היה חלוקה. וכאשר חזרה הנחלה לאחים בשוה, הרי לא היה לו בעצמו חלוקה, ואין צריך יותר:
והשתא יתורץ הכל. ואם היה לאחד מהם בת ולשני בן, לא חזרה חלק נחלה ליוצאי מצרים, ויחלקו האחים בשוה, ותטול הבת חלק אחד, דזה אינו, שכיון שלא היה לכל אחד בן שיזכה בחלוקה במקומו, אין האח מיוצאי מצרים זוכה בשום דבר, ואין לו חלק בארץ כלל. שצריך שיהיה בנו עומד במקומו זוכה בחלוקה, ואחר כך מחזיר אל אביו, וזה לא היה לו חלוקה. כך פירוש ההלכה, והיא באמת הלכה חמורה היא וקשה, ופרשנו אותה בזכות הרחמים. הדברים הם ברורים, ולית בהו ספיקא וקושיא:
שינה הכתוב נחלה זו כו׳. רצ״ל הא לעיל כתיב לאלה תחלק הארץ משמע לאותן שנכנסים לא״י, וכאן משמע ליוצאי מצרים:
וכאן מתים יורשים את החיים. נראה הטעם משום דכל דבר שיצא מפי הקב״ה לטובה אינו חוזר, והכא הבטיח הקב״ה ליתן ליוצאי מצרים את ארץ ישראל, ומתו כלם במדבר. לכך צוה הש״י שתחזור הנחלה ליוצאי מצרים והם ינחילו את בניהם. ובזה יתורץ נמי מה שנאמר לעיל בפ׳ וארא ונתתי אותה לכם מורשה וגו׳, ולא כתיב ונתתי אותה לכם ירושה, אלא רמז שלא יכנסו לארץ ולא ירשוה רק שהם יורישו את בניהם אחריהם:
שהיו להם בנים בבאי הארץ. ר״ל שהם בני כ׳ וראוים לירש:
אצל אבי אביהן וחלקו הכל בשוה. ר״ל אצל אביהן של שני אחים שכבר מתו, ש״מ שמתים יורשין את החיים, ואחר כך חלקו אותן שני אחים הכל בשוה לפי שהוא ירושת אביהן ואחר כך יורש בן אחד כמו אלו ג׳ בנים. והא דקאמר אצל אבי אביהן ולא אמר אצל אביהן, משום דאלו לא חזרו נחלתן אלא אצל אביהן שהיו מבני כ׳ ומעלה כשיצאו ממצרים, למה יחלקו בשוה כשמחזיר כל אחד מבאי הארץ לאביו, הלא כל אחד חוזר ומוריש לבניו ולא לבני אחיו [ועיין בגמרא ובמזרחי הארוך]:
יצאו יהושע וכלב. פי׳ דאך מיעוט הוא, כלומר שלא נחלק בגורל, והא כתיב על פי הגורל אלא יצאו יהושע וכלב וכו׳: הא דמהפך רש״י לפירש קודם ע״פ הגורל נראה דה״א אך בגורל להורות לבד הכל נעשה בנס וכמו שפירש״י אעל פי הגורל. אבל השתא שכבר פירש״י זה ע״פ הגורל שהיה ברוח הקודש קשה מאי אך, לכך פי׳ יצאו יהושע וכלב וכו׳. נלי״ט:
Scripture deviates with this inheritance… Rashi wishes to answer the question: Surely above it is written (v. 53), "The land shall be apportioned among these" which implied those who are entering the land of Israel. But here it implies [that it was divided among] those who left Egypt.
But here the dead inherit the living. It appears that the reason is because anything good that emanates from the mouth of Hashem is not retracted. Here Hashem had promised to give the land of Israel to those who left Egypt, but they all died in the desert. Therefore, Hashem commanded that the inheritance should be returned to those who left Egypt and that they would bequeath it to their children. With this we may also answer [the difficulty with] what was stated in Parshas Va'eira (Shemos 6:8), "I shall give it to you as a bequeathal מורשה" but the Torah did not write "I shall give it to you as an inheritance ירושה.⁠" Rather, [we see] it was a hint that they would not enter and inherit the land of Israel; only they would bequeath it to their children after them.
Had sons who entered the land. Meaning: They had sons of twenty years of age who were thus fit to inherit.
To their grandfather, and they then shared everything equally. Meaning to the father of the two brothers who had already died; from here one sees that the dead "inherit" the living. Subsequently they would divide it equally among the two brothers, since it was [considered] the bequeathal of their father, and afterwards the single son would inherit the same amount as the three. Rashi says "to their grandfather" rather than "to their father" because if their inheritance only reverted to their fathers, who were from twenty years of age and above when they left Egypt, why would it be divided equally when each of those who came to the land of Israel returned it to his father. Surely each one would bequeath it back to his children, and not to his brothers' children. (See Gemara Bava Basra and Mizrochi).
This excludes Yehoshua and Kalev. Meaning that אך ["only"] comes to exclude [something], implying that it was not divided by lottery. Yet surely the Torah writes, "By word of the lottery" (v. 56). Rather, "This excludes Yehoshua and Kalev…" Rashi reverses the order here, first commenting on "By word of the lottery.⁠" [The reason] appears to be that one might have said "Only by lot" was merely to indicate that everything was done miraculously, as he explains concerning "By word of the lottery.⁠" However, after Rashi had explained concerning "By word of the lottery" that it was "By Divine Inspiration,⁠" there is a difficulty as to what is meant by "only.⁠" Consequently, he explains that "This excludes Yehoshua and Kalev…" R. Yaakov Triosh.
לשמות מטות אבותם וגו׳ – לדברי רבי יאשיה בא הכתוב לשלול פשטיות הנשמע מאומרו לאלה שאין הכוונה היא על הנמנים בערבות מואב אלא פירוש כאלה שהם בני עשרים. ור׳ יונתן מפרש שבא הכתוב לומר שהגם שחלקו להנמנים בערבות מואב חזרו הם והורישו יוצאי מצרים וחזרו וירשום כאומרם בברייתא (ספרי) וזה לשונם כיוצא בזה אתה אומר בבאי הארץ זה נטל סאה ואלו נטלו ג׳ סאין והורישו אביהם וירשו המתים את החיים וחזרו וחלקו בשוה, ולדרך זה ידוייק על נכון אומרו ינחלו שכינה הדבר לנוחלים מה שאין כן מטבע הדיבור עד עתה כאומרו תחלק הארץ ולא אמר יחלקו, וכן אומרו תרבה נחלתו וכו׳ וכן אומרו יותן נחלתו, ולא אמר יקח נחלתו, יחלק את הארץ ולא אמר יחלקו הארץ, הא למדת שעד עתה היה הכתוב מדבר אשר יעשה בהנחיל אותם ומאמר לשמות וגו׳ ינחלו הוא מה שיעשו הנוחלים אחר שהגיעתם הנחלה ינחלוה בדרך זה כאילו נחלו אותה אבותיהם מהם וחוזרים ונוחלים אותה מהם, והוא אומרו ינחלו כי לא הזכיר נושא המנחיל להלביש הדבר בו.
לשמות מטות אבותם, according to the names of the tribes of their respective fathers, etc. According to the view of Rabbi Yoshiah this verse merely demolishes the apparent meaning of the word לאלה. It tells us that the word לאלה was not meant to apply to the people counted in the wilderness of Moav but rather meant כאלה, that the people to be given land were to be כאלה like the ones who were counted at the Exodus, i.e. the ones who were twenty and over. Rabbi Yonathan, however, holds that although in the first instance the people who had been counted now were to inherit the land, they in turn would confer rights of inheritance on the people who had participated in the Exodus as has been explained in the Baraitha in the Sifri. The exact wording there is as follows: Assuming one (family) would inherit 1 acre and another (family) of the same בית אב, branch of this tribe, 3 acres by applying the yardstick of the number of 20 year olds in the families at present, then the combined amount would be inherited by the previous generation (the dead) of this family. This inheritance in turn would now be allocated on an equal basis to the younger generation so that both families of the younger generation would receive 2 acres although one family was more numerous than the other at this time. [Our example assumes that there had been only two sons of the family which participated in the Exodus. Ed.] By following this approach the word ינחלו "they will inherit" at the end of verse 35 becomes very relevant as it refers to the people who had now been counted not inheriting now, but only via their fathers. This also explains why the Torah wrote תחלק הארץ, "the land will be divided,⁠" instead of writing "they will divide the land.⁠" The same consideration also prompted the Torah to write the words תרבה נחלתו in the future tense. Also the expression יותן נחלתו "his inheritance will be given," instead of יקח נחלתו "he will take his inheritance" points to the explanation of Rabbi Yonathan that the generation of the people who left Egypt were the key to the distribution of the land is correct. Our verse teaches then that up until this point the Torah speaks about what Joshua is to do at the time he will make the Israelites inherit the land. From this point on, however, the people who do the inheriting have to consider their share in terms of לשמות מטות אבותם, according to the names of the members of the family groups who had left Egypt.
יחלק את הארץ – מקום נחלת כל שבט ושבט, אבל לא כמות הנחלה, ולזה הוסיף לשמות מטות אבותם ינחלו, כלומר שבט פלוני ברוח אשר יעלה לו הגורל, ושבט פלוני ברוח אשר יעלה לו הגורל, וזהו שנאמר בפרשת אלה מסעי אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה (לקמן ל״ג נ״ד), ומלת שמה יורה שהגורל לא היה אלא לרשום מקום הנחלה, אבל לא כמותה:
אך בגורל – הגורל היה קובע הצד שבו ינחל כל בית אב, אך השיעור היה לפי המספר (רמב״ן).
אך בגורל יחלק וגו׳ – אולם תוצאת החלוקה המתוארת בפסוקים הקודמים, לא תושג או תיקבע על ידי פשרה הדדית או על ידי החלטת ראשי האומה שהכוח בידם, אלא ״בגורל״ ו״על פי הגורל״: על ידי הפלת גורלות, שתוצאותיהם תאושרנה על ידי דבר האורים והתומים (עיין בבא בתרא קכב.).
לשמות מטות אבתם ינחלו – לדעת ר׳ יוחנן (שם קיז.), משפט זה מורה על שינוי חשוב של עקרון החלוקה שנקבע בפסוק נג.
״שמות מטות אבתם״ של ״באי הארץ״, היינו של אלה שירשו בפועל את הארץ, הם אבותיו של דור זה המגיע עתה לארץ, ואבות אלה ניקבו בשמות במניין הראשון כיוצאי מצרים. אותם אבות, שביציאת מצרים כבר היו בני עשרים שנה ומעלה, היו אמורים לרשת בפועל את הארץ, ולהם ניתנה ההבטחה: ״ונתתי אתה לכם מורשה״ (שמות ו, ח). אולם הם חטאו ומיאנו בארץ ובכך הפסידו את זכותם לרשת אותה בפועל, ובניהם ירשו את הארץ במקומם.
לפי האמור בפסוק נג, לכל הצאצאים הזכרים בני העשרים ומעלה של יוצאי מצרים, ישנה הזכות לקבל את חלקם בירושת הארץ. אך לפי האמור בפסוק נה – ״לשמות מטות אבתם ינחלו״ – רק לשמות אבותיהם ורק בשם אבותיהם יירשו את הארץ; הם יזכו בארץ רק כשלוחי אבותיהם ורק כיורשיהם; כדרך שגם לאבות הובטחה הארץ רק כ״מורשה״, כירושה מאבותיהם: ״דכתיב ׳ונתתי לכם מורשה אני ה׳⁠ ⁠׳, ירושה היא לכם מאבותיכם, וליוצאי מצרים קאמר להו״ (בבא בתרא קיז:).
לפי זה, שני עקרונות באים לידי ביטוי בחלוקת הארץ: ״מספר השמות״ של באי הארץ, הכלולים במפקד שבערבות מואב; ו״שמות מטות אבתם״, הכלולים במפקד הראשון של יוצאי מצרים.
לדוגמה: שני אחים, ראובן ושמעון, היו בין הנמנים במפקד יוצאי מצרים, לראובן בן אחד ולשמעון תשעה בנים; ועתה נוחלים בנים אלה, כבאי הארץ, את ארץ ישראל. אילו נתחלקה הארץ רק בין יוצאי מצרים שנמנו במפקד הראשון, ובאי הארץ היו זוכים בחלקם אך ורק כיורשיהם – שזוהי בעצם דעת ר׳ יאשיה (שם קיז.) – הרי שתשעת בני שמעון יחדיו היו מקבלים חלק אחד בלבד, שאיננו גדול יותר מחלק בנו היחיד של ראובן. ואילו החלוקה הייתה מתנהלת אך ורק לפי העיקרון של מפקד באי הארץ, הרי שתשעת בני שמעון היו מקבלים תשעה חלקים, ובנו היחיד של ראובן היה מקבל חלק אחד בלבד. אך כתוצאה משילוב שני עקרונות אלה, קיבלו צאצאי ראובן ושמעון – כבאי הארץ – עשרה חלקים: זה חלק אחד, והשאר תשעה חלקים. אולם הם לא קיבלו את חלקם מכוח זכויותיהם האישיות בלבד, אלא גם כשלוחי ויורשי ראובן ושמעון. הם קיבלו את עשרת החלקים ״לשמות מטות אבתם״, בשם אבותיהם ראובן ושמעון; למעשה הם ירשו את המורשה שנפלה לאבותיהם מאבי אביהם. לפיכך, בנו היחיד של ראובן ירש ממנו חצי אחד הכולל חמישה חלקים; ואילו תשעת בני שמעון ירשו ממנו את החצי השני, כך שגם הם קיבלו חמישה חלקים בלבד.
שיטת חלוקה זו קרויה ״חזרה״: מה שהבנים נוחלים ״חוזר״ כביכול אל האבות שנפטרו, ולאמיתו של דבר אל אבות האבות. לפיכך אומרים חז״ל: ״משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם, שכל נחלות שבעולם חיין יורשין מתים וכאן מתים יורשין חיין״ (שם). היינו שיש כאן לכאורה סתירה מיניה וביה, שהאבות שנפטרו ואבי האב נוחלים כביכול את צאצאיהם החיים.
אם נעיין היטב בשיטת חלוקה זו, נראה שהארץ נחשבה לירושה מהדור שקדם ליוצאי מצרים; אלא שאבותיהם של יוצאי מצרים קיבלו חלק בארץ לפי מספר בני בניהם, מבן עשרים שנה ומעלה, שהגיעו לארץ. ירושה זו [של הדור שקדם ליוצאי מצרים] עברה בירושה רק לאותם בנים שהיו מבן עשרים שנה ומעלה בעת יציאת מצרים, ובנים אלה חזרו והעבירו אותה בירושה לבניהם שהיו מבן עשרים שנה ומעלה בעת כיבוש הארץ.
על ידי זה נקבעו לנצח שתי אמיתות שונות בספר מרשם המקרקעין של ארצנו הלאומית.
ראשית, הבטחת ה׳ בוודאי תתקיים; לפיכך היא נחשבת כעובדה מוגמרת עוד בטרם התקיימה. לא רק אלה שכבר נגאלו, אלא גם הדור שעדיין נאנק תחת עול מצרים נחשב כבעלי הארץ המובטחת לו על ידי ה׳, וזכויות הקניין בה עוברות לצאצאיו בהתאם. וכך אנו מוצאים שארץ ישראל נחשבת ״מוחזקת״ בפועל על ידי האבות, ולא רק ״ראויה״ להם על פי זכות קניין. לפיכך נהגה זכות הבכור ליטול פי שניים בחלוקת הארץ (עיין פירוש להלן כז, ו; דברים כא, יז).
שנית, הישגם הגדול ביותר של הורים הוא ילדים ונכדים המוכיחים עצמם כנאמנים ומסורים למורשתם; שכן ילדים כאלה מעידים על זכות האבות ומכפרים על עוונם. כדרך שיעקב – לפי פירושנו (בראשית מח, כא–כב) – החשיב את בניו ככיבושים אשר לקח מיד האמורי, שלל הניצחון של חייו; כך אנו מוצאים כאן שילדים ונכדים טובים וישרים, נחשבים זכות לאבותיהם ואבות אבותיהם.
על אף כל הניסיונות שהומצאו על ידי המצרים לשבור את רוחם של בני ישראל, הרי שיותר משש מאות אלף גברים היו ראויים לגאולה ומוכנים ללכת אחרי ה׳. ושוב, חרף כל החטאים והתלאות במדבר, יותר משש מאות אלף נמצאו ראויים לארץ התורה, ומשה היה יכול לומר להם: ״ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כלכם היום״ (דברים ד, ד). כל זה היה בזכות הרוח שהאבות השפיעו על ילדיהם אפילו בעיצומה של עבדות מצרים. כל פיסת קרקע מאדמת ה׳ שהנכדים קיבלו, הם הניחו בענווה לרגלי אבות אבותיהם, וחזרו וזכו בה רק כירושה מאבות אבותיהם – בתיווכם של האבות, שאף הם כבר מתו.
אומרים חז״ל: ״אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשני אחים כהנים שהיו בעיר אחת, לאחד יש לו בן אחד ואחד יש לו שני בנים, והלכו לגורן [לקבל תרומה], זה שיש לו בן אחד נוטל חלק אחד וזה שיש לו שני בנים נוטל שני חלקים, ומחזירין אצל אביהן [שהרי הם עדיין רואים עצמם כבני ביתו, ובזכותו קיבלו הנכדים את חלקם] וחוזרין וחולקין בשוה״. (ברייתא זו הובאה גם בילקוט, ושם הגירסא: ״אצל אבי אביהן״. בגירסת הברייתא שלנו, הנושא של ״מחזירין״ הוא שני האחים, ו״אביהן״ הוא אבי האב. נראה שדבר זה נעלם מעיני כמה מפרשים.)
אף על פי שהבנים נחשבו ראויים בזכות עצמם לנחול את הארץ, הם נטלו את חלקם רק ״לשמות מטות אבתם״, כיורשי אבותיהם וכנושאי שמם. דבר זה מוכיח, שהאבות, אשר הפסידו את זכותם בארץ, הצליחו במשך שלושים ושמונה השנים של מסעותיהם במדבר לחנך את ילדיהם, ונטעו בהם את הרוח הנכונה. והעובדה שיותר משש מאות אלף גברים נמצאו ראויים להנהגתו המתמשכת של ה׳ בארץ, מוכיחה שהאבות הבינו כיצד לכפר על חטאיהם שלהם דרך בניהם, ושדור המדבר היה – כלשון חז״ל – ״דור דעה״ (במדבר רבה יט, ג). ואכן, דברי הנביא מזכירים באהבה את דור המדבר: ״הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה׳ זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה״ (ירמיהו ב, ב), ועל זה אומרים חכמים: ״ומה אחרים באים בזכותם, הם עצמם לא כל שכן״ (סנהדרין קי:). נמצא שבאופן כללי, למרות כל המכשולים החוזרים ונשנים, הרי שדמותם של ישראל במסעותיהם במדבר היא דמות מעוררת כבוד.
אך בגורל יחלק את הארץ, עפ״י הגורל תחלק נחלתו – לשון יחלק את הארץ מדבר מחלוקת כלל הארץ לי״ב חלקים ומשמע שזה יעשה יהושע בינו לבין עצמו, אך לשון תחלק נחלתו מציין שהגורל יפרט נחלת כל שבט באיזה מחוז יהיה ומובן שיהיה במעמד נשיאי השבטים הנוגעים בדבר, ומפורש במק״א שהיה הגורל עפ״י ה׳ ברוח הקדש, וגי׳ הגר״א אי בגורל שומעני עפ״י עצמן ת״ל על פי ה׳ מגיד שנתחלקה א״י ברוה״ק שומעני בינו לבין עצמם ת״ל תחלק נחלתו:
אך בגורל יחלק את הארץ – התברר אצלי תמיד שמלת אך ממעט במשפט הזה עצמו, ר״ל אך חלוקת כלל הארץ לציין מחוז השבטים אך לזה צריך גורל, אבל לתת מתנה ליחידים כמו שנתנו ליהושע וכלב היה ביד המחלקים ולא הי׳ צריך גורל:
אך בגורל: באיזה מקום יתנו לו חלק הראוי לו, יהי בגורל.
לשמות מטות אבותם ינחלו: לא יטילו גורל אם יפול לזה האיש בזה השבט או בזה השבט או באיזו משפחה, דזה ודאי ינחלו איש בשבטו ובמשפחתו. אלא במשפחתו יחלק בגורל באיזה מקום יהיה חלקו.
אך בגורל וכו׳ – ספרי פס׳ קל״ב אך בגורל יצאו יהושע וכלב. פירושו, לפי דכתיב עפ״י שמות מטות אבותם ינחלו, והיינו עפ״י יוצאי מצרים [ולפי שהפקודים הראשונים מתו (עיין ב״ב)], משא״כ יהושע וכלב שלא היו במנין השני, שבמנין ראשון היו ולא נטלו למטות אבותם, ולכך לא נחלו חלק בארץ עפ״י הגורל. וזה מדוקדק בלשון רש״י ז״ל. ודו״ק.
אך בגורל – יצאו יהושע וכלב, וכן הוא אומר (יהושע ט״ו) ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר ה׳, ויתנו בני ישראל נחלה ליהושע בן נון, על פי ה׳ נתנו לו את העיר אשר שאל את תמנת סרח.⁠1 (ב״ב קכ״ב.)
אך בגורל תחלק – ת״ר, א״י לא נתחלקה אלא בגורל שנאמר אך בגורל תחלק, ולא נתחלקה אלא באורים ותומים שנאמר על פי הגורל2. (שם שם)
בגורל תחלק הארץ – ת״ר, בשעה שמעל עכן והפיל יהושע גורלות ונפל הגורל על עכן, אמר ליה עכן, יהושע, בגורל אתה בא עלי, אתה ואלעזר הכהן, אם אני מפיל עליכם גורל על אחד מכם הוא נופל, אמר ליה, בבקשה ממך אל תוציא לעז על הגורלות שעתידה א״י שתתחלק בגורל, שנאמר אך בגורל תחלק הארץ.⁠3 (סנהדרין מ״ג:)
לשמות מטות אבותם – תניא, רבי יאשיה אומר, ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו,⁠4 ומאי משמע דביוצאי מצרים כתיב ודילמא לשבטים קאמר ליה,⁠5 דכתיב (ר״פ וארא) והבאתי אתכם אל הארץ ונתתי אותה לכם מורשה אני ה׳, ירושה היא לכם מאבותיכם, וליוצאי מצרים קאמר להו.⁠6 (ב״ב קי״ז.-:)
לשמות מטות אבותם – יצאו גרים ועבדים7 (ספרי).
1. ר״ל דליהושע וכלב נתן חלקם ביחוד ע״פ ה׳, והבאנו הלשון כמו שהוא מסודר ומועתק בספרי, ובגמרא בא הענין מעט חסר וקצר.
2. ועיין בפירש״י בפסוק זה בסדר החלוקה בגורל ואו״ת כאחד. והנה הפסוק על פי הגורל הוא פסוק הבא, ופי׳ הרשב״ם דלשון על פי משמע ע״פ אורים ותומים, עכ״ל. ואינו מבואר כלל איפה מרומז בלשון על פי הגורל או״ת, ובהגהות רש״ש כתב אולי יליף מעל פיו יצאו דכתיב להלן פסוק כ״א ושאל לו במשפט האורים, והדוחק מבואר דמאי שייכות אותו הפסוק לענין שבכאן.
אבל האמת נראה ברור דט״ס בגמרא וצ״ל לפני ה׳, ומכוין להפסוק דיהושע י״ח וישלך להם יהושע גורל בשילה לפני ה׳, והבאור הוא כמ״ש בירושלמי יומא פ״ד ה״א, בשלשה דברים נתחלקה א״י, בגורל, באורים ותומים ובכספים, הדא הוא דכתיב וישלך להם יהושע גורל לפני ה׳, גורל אלו גורלות, לפני ה׳ זה או״ת וכו׳, וזו גם כונת הבבלי, והענין מבואר. וענין החלוקה בכספים יתבאר בסמוך.
ובספרי כאן איתא אך בגורל, שומע אני בינם לבין עצמן, ת״ל על פי ה׳, מגיד שלא נתחלקה א״י אלא ברוח הקודש, ע״כ. ונראה דגם שם צ״ל לפני ה׳, דאין לומר דמכוין להפסוק על פי ה׳ דכתיב ביהושע י״ט נ׳, יען דהתם קאי רק שעל פי ה׳ נתנו ליהושע את החלק אשר שאל כמובא לפנינו בדרשה הקודמת. ועיין ברש״י בפסוק ג׳ שהעתיק מספרי רק בקצור, וזה גרם להרא״ם וליתר מפרשי רש״י לכתוב מה שכתבו בזה, ואין להאריך.
3. כתבו התוס׳ וז״ל אל תוציא לעז וכו׳ אע״פ שבחלוקת הארץ היו אורים ותומים, עכ״ל. וסתמו דבריהם, ולא נתבאר הכונה, וי״ל משום דבאמת לא היה צריך יהושע להודאת עכן ולקיים תוצאת הגורל כי הוא היה בטוח באמתת הגורל אחרי שהקב״ה צוהו לעשות כן, אלא שלא היה רוצה בכלל שיוציאו המון העם לעז בכלל על הגורלות, מפני שבחלוקת הארץ בודאי יהיו כאלה שלא יהיה רוחם נוחה מחלקם, כאשר כן היה באמת, כמו שמצינו בבני יוסף שטענו על חלקם (יהושע י״ז), ואם לא תהיה אמונתם חזקה בגורלות ילונו ויתקוטטו, וז״ש התוס׳ אע״פ שבחלוקת הארץ היו או״ת, כלומר אע״פ כן היה רוצה שיאמין העם בגורלות למרבה השלום.
4. ר״ל שנתחלקה לבאי הארץ כפי חשבון היוצאים ממצרים בתורת ירושה מאבותיהם, דלפי חשבון הראשון שנמנו בשנה שניה לצאתם ממצרים נתחלקה הארץ כאלו ירשוה הם עצמן, ואע״פ שיוצאי מצרים לא נכנסו לארץ רק מתו במדבר ולא נטלו חלק בארץ, מיהו להכי אהני, שאם יצא ראובן ושמעון ממצרים ונולדו להם במדבר בנים שנכנסו לארץ, לראובן עשרה בנים ולשמעון בן אחד, יטול בן שמעון חלק כנגד עשרה בני ראובן, שהרי לראובן ושמעון נתחלקה הארץ וזכו בני כל אחד בנכסי אביהם, ובא לאפוקי ממ״ד [ר׳ יונתן] דס״ל לבאי הארץ נתחלקה הארץ, והיינו שאין הולכים אחר מספר היוצאים רק אחר מספר הנכנסין, דאז באופן המצוייר נוטלין העשרה בנים עשרה חלקים והאחד חלק אחד, ומדייק זה ר׳ יאשיה מלשון לשמות מטות אבותם של אלה שנמנו ביציאת מצרים ינחלו אלה דלאותן יחלקו הנחלה ואלו אשר קמו תחתיהם יירשום. ור׳ יונתן שהבאנו למעלה דריש פסוק זה לדרשה אחרת, וכפי המתבאר מהמשך כל הסוגיא קיי״ל כר׳ יאשיה, כי הגמרא שקיל וטרי טובא אליביה, ולכן השמטנו דרשת ר׳ יונתן על פסוק זה, יען כי אליבא דר׳ יאשיה אצטריך פסוק זה לגופיה דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, כמבואר.
5. ר״ל ממאי דהאי אבותם על כל יוצאי מצרים מכוין ודילמא קאי רק על י״ב שבטי בני יעקב, כלומר שלשבטי בני ישראל בכלל תתחלק הארץ אבל אין הולכין אחר היוצאין רק אחר הנכנסין וכמש״כ למעלה.
6. דעמהם איירי שם כמו שאמר שם והוצאתי אתכם וגאלתי אתכם וגו׳.
7. שאין להם חלק בארץ, ועיין מש״כ בפ׳ בהעלותך (י׳ כ״ט) דאע״פ שאין לגרים חלק בא״י מ״מ יש להם חלק ד׳ אמות לקבורה, והארכנו שם הנוגע לדינא מזה.
מקבילות במקראספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(נו) עַל⁠־פִּי֙ הַגּוֹרָ֔ל תֵּחָלֵ֖ק נַחֲלָת֑וֹ בֵּ֥ין רַ֖ב לִמְעָֽט׃
According to the lot shall their inheritance be divided between the many and the few.⁠"
מקבילות במקראספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

על פי הגורל תחלק – מגיד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא בשמיון. בית כור כנגד בית סאה, ובית סאה כנגד בית כור.
עַל פּוֹם עַדְבָּא תִּתְפְּלֵיג אַחְסָנַתְהוֹן בֵּין סַגִּיאֵי לִזְעֵירֵי.
By the lot shall their inheritance be divided among the many and the few.
על פםא עדווין תתפלג אחסנתיה בין שבטהב דעמאג סגין ובין שבטהד דעמא זעירין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פם״) גם נוסח חילופי: ״ממר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבטה״) גם נוסח חילופי: ״{שב}⁠טיה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דעמא״) גם נוסח חילופי: ״{דע}⁠מיה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבטה״) גם נוסח חילופי: ״{שב}⁠טיה״.
על פום עדבין תתפלג אחסנתהון בין סגיאי לזעירי.
Their heritage shall be divided by lots, whether great or small.
[ט] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל (משלי י״ח:י״ח), לְפִי שֶׁכָּתַב סִימָן כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מִיַּעֲקֹב: זְבוּלֻן לְחֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן (בראשית מ״ט:י״ג), יִשָּׂשכָר רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם (בראשית מ״ט:י״ד), מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ (בראשית מ״ט:כ׳), אֵין לְךָ רְשׁוּת לְחַלֵּק אֶלָּא עַל פִּי הַגּוֹרָל, וּמַעֲשֵׂה נִסִּים הָיָה בַּגּוֹרָל, אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן מֻלְבָּשׁ אוּרִים וְתֻמִּים, וְקַלְפֵּי הַגּוֹרָל לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָרִיתִי לָכֶם גּוֹרָל פֹּה לִפְנֵי ה׳ (יהושע י״ח:ו׳), וְעַד שֶׁלֹא יַעֲלֶה הַגּוֹרָל, אֶלְעָזָר אוֹמֵר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ גּוֹרַל שֵׁבֶט פְּלוֹנִי עוֹלֶה שֶׁיִּטֹּל מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, וִיהוֹשֻׁעַ פּוֹשֵׁט יָדוֹ וְעוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (יהושע י״ט:נ״א), וְזוֹ הָיְתָה יְתֵרָה שֶׁהָיָה הַגּוֹרָל צוֹוֵחַ בִּשְׁעַת עֲלִיָּתוֹ, אֲנִי גּוֹרַל פְּלוֹנִי הַשֵּׁבֶט, עָלִיתִי לִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וּמִנַּיִן שֶׁהָיָה הַגּוֹרָל מְדַבֵּר, דִּכְתִיב: עַל פִּי הַגּוֹרָל.
על פי הגורל1סבורים אתם שחלקו הארץ והלא סאה שביהודה הוא עושה ארבעים סאה בגליל אלא אותה שלא היתה שוה בחברתה היו מוסיפין במדתה יותר על חברתה כדי שיהיו השני חלקים שווים ואעפ״כ צוה הקב״ה בלא גורל לא יחלקו אחד מהם ועליהם נאמר בין רב למעט.
1. סבורים אתם שחלקו הארץ, עיין בגמ׳ שם, ובספרי פנחס פיסקא קל״ב, ורש״י על התורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

עַלַי׳ קַדרִ אלסֻּהֻם תֻקַסַּם נַחלַתֻהֻם בַּיְןַ כַּתִ׳ירֵ וַקַלִילֵ
לפי שיעור החלקים השוים המיוצגים בכמות של חצים תתחלק נחלתם בין ריבוי למעט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

על פי הגורל – הגורל היה מדבר, כמו שפירשתי למעלה (רש״י במדבר כ״ו:נ״ד), מגיד שנתחלקה ברוח הקודש. וכן הוא אומר: ויתנו לכלב את חברון (שופטים א׳:כ׳) על פי י״י,⁠א ואומר: על פי י״י נתנו לו את העיר אשר שאל (יהושע י״ט:נ׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים הושמט ״על פי י״י״ להתאים לנוסח המקרא.
על פי הגורל ACCORDING TO (more lit., by the mouth of) THE LOT [SHALL THE POSSESSION BE DIVIDED] – The lot itself spoke as I have already explained; this tells us that the division took place by the Holy Spirit (Tanchuma Pinchas 6).
פס׳: על פי הגורל יחלק נחלתו – מלמד שלא נתחלקה ארץ ישראל. 1אלא בשומא בית כור כנגד בית סאה ובית סאה כנגד בית כור:
1. אלא בשומא בית כור כנגד בית סאה. היינו עדית כנגד זבורית:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 55]

על פי הגורל – על פה וגורל כיצד? כהן לבוש אורים ותומים ומכוין באורים ותומים ברוח הקודש, ואמר: אם תחום פלוני עולה – שבט פלוני עולה, וכן הוה הגורל. והיינו על פה ובגורל (בבלי ב״ב קכ״ב.).
על פי הגורל – לאחר שחלקו לי״ב תחומין.
תחלק נחלתו – שלכל שבט ושבט על פי הגורל לפי סכום ראשי משפחות שבו כגון ד׳ לראובן ה׳ לשמעון וכן כולם.
בין רב למעט – כיצד ד׳ משפחות לראובן השתיים מרובות והשתיים מועטות אחת מהמרובות ארצו תחלק לי״ג חלקים על ידי גורלות ופתקין ב׳ חלקים לב׳ משפחות מרובות וחלק שליש יחזור ויחלוק לשנים לשתי משפחות מועטות וכן כל שאר השבטים עד שיתחלקו כל החלקים על פי הגורל כל הנ״ז חלקים לנ״ז משפחות, בין רב למעט – הלמ״ד נקודה בחיר״ק.
על פי הגורל, "according to the lot, etc.⁠" i.e. after the 12 boundaries of the tribal territories had become known.
תחלק נחלתו, "shall each family' share of inherited land be determined in accordance with the number of families in each tribe, i.e. four for the tribe of Reuven, and five for the tribe of Shimon, etc.⁠"
בין רב למעט, "between the more numerous ones and the less numerous ones.⁠" How did this work out in practice? Four sections of land were accorded to the four families of Reuven, two of whom were large families and two of whom were relatively small families. The large family had to divide up their parcel into three shares according to the parchments used in the lottery two shares of ancestral land went to the two larger families, the third section being redivided and distributed to the two families who had fewer members. A pattern of distribution using the lottery was used throughout. All the families of the 12 tribes received their shares through having participated in a lottery.
בין רב למעט, the letter ל in the word למעט has a dot under it, making the vowel chirik.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 55]

על פי הגורל תחלק נחלתו – דרשו רז״ל זה שאמר הכתוב (משלי י״ח:י״ח) מדינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד, ובא לשבח חלוקת הגורל כי מדה חשובה היא לחלוק מפני שהוא משבית מדינים וסיבה למניעת החמדה שלא יחמוד שום אדם מעתה חלק חברו כיון שע״י גורל באה לו אלא יאמר מאת ה׳ היתה לו, וכענין שכתוב (שם ט״ז) בחיק יוטל את הגורל ומה׳ כל משפטו. ובין עצומים יפריד, בין המחלוקות והמריבות, כלשון (ישעיהו מ״א) הגישו עצומותיכם.
על פי הגורל תחלק נחלתו, "each portion shall be assigned by lot.⁠" Our verse expresses what is stated in Proverbs 18,18: "the lot puts an end to strife, it separates between the mighty.⁠" Solomon comes out in favor of determining distribution of properties, etc., with multiple claimants by lottery as it prevents strife and bad feeling. it is a cause for preventing coveting something belonging to others. If we assume that the other person has gained his property through the casting of lots no one can begrudge it claiming unfairness by human authority. Solomon illustrates this further in Proverbs 16,33: "a lot is cast into the lap, but one's judgment depends on God.⁠"
בין רב למעט – כל המטות בשוה בין שהוא מרובה באוכלסין או ממועט. ופי׳ לרב תרבה נחלתו באנשי השבט עצמו. אי נמי כדדריש לי׳ מכאן שנתחלקה כפי יוצאי מצרים והרי שיצאו י׳ בנים ממצרים ומתו במדבר ונולדו לו ב׳ אחרים במדבר קורא אני לרב תרבו כלומר לרב ביציאתם ממצרים אע״פ שעתה נתמעטו והרי שיצאו ממצרים ה׳ ובכניסחם לארץ היו י׳ קורא אני למעט תמעיטו. ופי׳ הפרשה לאלה הנזכרים למשפחות תחלק הארץ במספר שמות שיתנו לכל זכר לגולגלותם חלקו לרב תרבו נחלתו (למשפחת החנוכי המרובה עד״מ תרבה נחלתו. כצ״ל) למשפחת הפלואי המועטי׳ תמעיט כי איש לפי פקודי המשפח׳ יותן נחלתו ותטול כל המשפחה במקום אחד ולפי׳ מנאן כאן למשפחות אך בגורל יחלקו את הארץ לשבטי ישראל ולשמות מטות אבותיו שהם י״ב מטות ינחלו אותה. וחזר ואמר על פי הגורל תחלק נחלתו פי׳ נחלתו של מטה עצמו בין רב למעט כי גם בין המשפחות הטילו גורל ויהיה חלק החנוכי ברוח אשר יעלה לו הגורל וחלק הפלואי באותו רוח אשר יעלה לו אך נרבה לרב ונמעיט למעט במשפחות:
בין רב למעט, "between the numerous and the few.⁠" All tribes received equal amounts of land regardless of how numerous they were. If so, what was the meaning of the words לרב תרבה נחלתו וגו', "to the numerous you shall increase his inheritance?⁠" ((54)) We must understand this as the internal division of the land within each tribal territory. Families that had many children received larger plots than families who had only few children.
Alternately, the internal division was not based on the numbers in each family at this time, but on the numbers in each family at the time of the Exodus. In other words; if a family consisted of a father and ten sons at the time of the Exodus, but that family had by now shrunk to half its original size, the family was still allocated the amount of land based on the family's original size. This was how the words לרב תרבו נחלתו were applied. On the other hand, if a family at the time of the Exodus had only five sons, and in the interval there were 10 sons, all of them had to share an inheritance based on five sons. This is the meaning of למעט תמעיט נחלתו.
The approach to the whole paragraph then would be that the land would be distributed based on families mentioned in the Torah by name. This is why the Torah wrote במספר שמות, "according to the number of names.⁠" In other words, the distribution was based on a head count, but not on a head count of the number of souls, but on a headcount based on people whom the Torah singled out by name. The lot mentioned was used only to determine which named tribe would receive which named share of land, the shares being equal in size, though, of course not equal in value. The reason why the matter of the גורל is repeated once more in verse 56 is to tell us that even within the tribe the plots of land were distributed by lottery, so as to minimize friction and jealousy.
על פי הגורל תֵּחָלֵק נחלתו בין רב למעט – רוצה לומר שנחלת המטה גם כן תֵּחָלֵק בין בני המטה בגורל. ולזה אמר גם כן אחר אומרו ׳איש לפי פקֻדיו יֻתַּן נחלתו׳ (פסוק נד) - ׳אך בגורל יֵחָלֵק את הארץ׳ (פסוק נה), להורות שהחלוקה ההיא גם כן תהיה על פי הגורל. ואין טענה מנחלת כלב ויהושע, שלא היו בגורל, לפי שהם היו על פי ה׳ כמו שנזכר שם, וענין הגורל אינו כי אם לבאר שזה הוא המוגבל מה׳ יתעלה, כמו שאמר: ׳בַּחֵיק יוּטַל את הגורל, ומה׳ כל משפטו׳ (משלי טז, לג).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

מגיד שנתחלקה ברוח הקדש. בספרי דאם לא כן על פי הגורל למה לי הרי כבר נאמר אך בגורל יחלק את הארץ למה חזר וכתב על פי הגורל אם תאמר בעבור בין רב למעט לכתוב קרא בגורל תחלק נחלתו בין רב למעט כדכתב ברישא דקרא מאי על פי מגיד שאף הגורל עצמו צווח ואומר אני הגורל עליתי לגבול פלוני לשבט פלוני:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נג]

על פי הגורל תחלק נחלתו – וכן כשיהיה השבט מחלק את חלקו לגולגלותיו, יתן לכל אחד חלקו ״על פי הגורל״.
על פי הגורל תחלק נחלתו, when it came to the actual distribution of the land, the result of the lottery confirmed what Joshua had announced as the fair share for each tribe. It was found that the tribes who numbered more people did indeed receive parcels that were larger than those who numbered fewer people.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

מגיד שנחלק ברוח הקודש. דאם לא כן, ״על פי ה׳⁠ ⁠⁠״ למה לי, הוי למכתב ׳בגורל תחלק הארץ׳:
הגורל היה מדבר כו׳. דאם לא כן ע״פ הגורל ל״ל, הא כתיב אך בגורל תחלק וגו׳, אלא לומר שע״פ רוח הקודש, כלומר בשעה שיצאו הקלפים היה הקול עולה עם הקלפים ואומר אני גורל של תחום עכו אני עליתי לשבט פלוני. והוצרך לזה דאל״כ מאחר שלפי רבוי השבט ולפי מיעוט השבט היו חולקים ואם כן למה חלקו בגורל, שמא יפול לשבט מרובה באוכלוסין חלק מועט. לכן פירש שהגורל היה על פי רוח הקודש:
The lots spoke… For if not so, why does it say, "By word of the lottery"? Surely the Torah had written, "Only by lot shall [the land] be divided…" (v. 55). Rather, it was to teach that it was through Divine Inspiration, meaning that at the moment when the lots came out a voice would emanate with the lot saying, "I am the lot of the area of Acco, and I have come up for such and such a tribe.⁠" Rashi needed to say this, otherwise [one may ask]: Given that they divided [the land] according to the largeness or smallness of the tribe, why then was it divided by lots? Perhaps a tribe with a large population would draw a small portion. Consequently, he explains that the lottery was by Divine Inspiration.
בין רב למעט – במסכת בבא בתרא דף קכ״ב אמרו וזה לשונם אבעיא להו ארץ ישראל לשבטים אפלוג או לקרקף גברי אפלוג תא שמע בין רב למעט ועוד תניא עתידה ארץ ישראל שתחלק לי״ג שבטים שבתחילה לא נחלקה אלא לי״ב וכו׳ ולא נתחלקה אלא בכסף שנאמר בין רב למעט אמר רבי יהודה סאה ביהודה שוה חמש סאה בגליל עד כאן, וכתב רשב״ם שם וזה לשונו תא שמע בין רב וגו׳ שיקח כל שבט מה שיתן לו הגורל בין שהיה מגיע לו חלק מרובה כגון שבט שהיה לו אנשים מעט בין שהיה לו חלק מועט כגון שהיו לו אנשים מרובים וכו׳ דכל השבטים חולקין בשוה וכו׳ עד כאן, וקשה בדברי הגמרא למה מפשט מהכתוב כיון שאין לו הכרח ממנו שהרי בברייתא שמביא מפרשו לקרוב לירושלים ורחוק ממנה קרוב קוריהו רב רחוק מעט לפי ששוה יותר.
ועוד נראים דברי הש״ס סותרים סופם לתחילתם כי מאומרו תא שמע בין רב וגו׳ מגלה דעתו שסובר שנתחלקה בשוה לשבטים ומאומרו ועוד תניא לא משמע כן שהרי מפרש אומרו בין רב וגו׳ לריחוק מקום וקירוב מקום, ומכח זה מוכרחים אנו לומר דסובר התלמוד כי תנא דעתידה ארץ ישראל סובר שנתחלקה ארץ ישראל לשבטים בהשואה ולזה העיר הש״ס במאמר תא שמע בין רב למעט לומר דסובר כדברי הברייתא שנתחלקה לשבטים בשוה, ואין דברים אלו צודקים שהרי אם נפרש בין רב למעט בין שבט שנוטל רב לנוטל מעט לשיעור אנשיו מנין לנו לומר ריחוק מקום וקירוב מקום, וכן להפך אם נפרש לריחוק מקום וכו׳ מנין לומר שנחלקה וכו׳.
ועוד אם נאמר שנחלקה בשוה לשבטים אם כן נעמיד מחלוקת רבי יונתן ורבי יאשיה בחלוקת כל שבט ושבט בפני עצמו למר ליוצאי מצרים ולמר לבאי הארץ, כפי זה מה מקשה הגמרא שם דף קי״ח וזה לשונם בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דקא צווחן בני יוסף דכתיב (יהושע י״ז) וידברו בני יוסף אלא למ״ד לבאי הארץ מאי קא צווחי כולהו שקול לטפלים עד כאן, אין אני רואה קושיא כיון שלכל הסברות נטלו בני יוסף בשוה עם השבטים וטענת בני יוסף הוא שהם רבים מכל השבטים ובין להאומר ליוצאי מצרים ובין להאומר לבאי הארץ מחלוקתם היא בחילוק השבט עצמו, אלא ודאי דבין לרבי יונתן בין לרבי יאשיה לא נתחלקה הארץ בהשואה לשבטים, ואין להעמיד תנא דברייתא הפך שניהם, ועוד אם נאמר שנתחלקה לשבטים בשוה יותר היה לו לצעוק שבט יהודה שהרי כפי מספר באי הארץ יש במספר יהודה ע״ו אלף וחמש מאות ומספר מנשה ואפרים יחד פ״ה אלף ומאתים נמצא שאין יתרים שניהם מיהודה אלא שמנה אלפים ושבע מאות ונטלו בכפלים שהרי הם נטלו שני חלקים ויהודה חלק אחד כמו שמבואר שם שלא נתחלקה אלא לי״ב שבטים לבד מלוי שלא נטל חלק בארץ.
אלא הנכון בעיני כי לא עלה על דעת הגמרא לומר שנתחלקה לשבטים בשוה כדברי רשב״ם, ופירוש דבריו שאמר תא שמע בין רב למעט ממשמעות הכתוב מוכיח שהחילוק היה לשבטים ממה שהזכיר בגורל בין רב למעט הרי שהחלוקה שהיתה על פי הגורל היה בו חלק רב וחלק מועט, ואם תאמר לקרקף דגברי לא יוצדק ליאמר בין רב למעט, ופירוש רב ומעט הוא בין שבט שיש לו כפי אנשיו הרבה ובין שבט שיש לו כפי אנשיו מועט הכל יהיה על פי הגורל לענין המקום שיטלו בו חלקיהם, ואומרו ועוד תניא עתידה ארץ ישראל וכו׳ ירצה להביא הדבר ביותר ביאור, לפי שיש לבעל הדין לחלוק ולומר שאין להוכיח מפסוק בין רב למעט אלא לומר שלא נתחלקה לקרקף דגברי אבל עדיין יש להסתפק אם למשפחות או לשבטים לזה אמר ועוד תניא עתידה ארץ ישראל וכו׳ נתחלקה לי״ב שבטים נמצינו אומרים כי פירוש בין רב למעט לכל הסברות אין נשמע ממנו שיחלקו השבטים בשוה ולא חלקו אלא כפי שיעור הפקודים, וכדברי תנא של ספרי שהבאתי בפסוק איש לפי פקודיו.
בין רב למעט, be they numerous or few. We have already referred to the discussion in Baba Batra 122 about how the division was to proceed, if according to the number of individuals or according to the number of tribes, and we have mentioned that in the future the land would be divided between 13 tribes. In addition to that the Talmud stated that the key to the division was the monetary value of a piece of land, not just its size. Rabbi Yehudah adds that the amount of land needed to grow a bushel of wheat in the tribal area of Yehudah was one fifth of the amount of land needed to produce the same amount of wheat in the Galil. Rashbam comments on the words בין רב למעט that every tribe had to accept the piece of land allocated in the general הגרלה, lottery, regardless of whether they thought they ought to have received a larger share due to the number of men over 20 in that tribe, as all the tribes received equal shares. The difficulty with this approach is that there is no need to accept such a simplistic view based on the text seeing we have a Baraitha according to which the words בין רב למעט are understood to refer to the relative distance from Jerusalem of the various parcels of land allocated to the tribes, i.e. that land close to Jerusalem was considered worth more than land which was a long way from Jerusalem. According to the Baraitha the word רב would refer to land close to Jerusalem being worth more.
In addition, an examination of the text by the Talmud leads us to conclude that the Talmud is self-contradictory. At the outset the Talmud understands the words to mean that the lottery had to be accepted and there was no compensation for the apparent injustice if a tribe with a large population had drawn a smaller parcel of land in the lottery. The parcels of land were equal in size. In the course of the Talmud's discussion, when it emerges that the words בין רב למעט refer to the distance of the land from Jerusalem, it is clear that the principle of each tribe inheriting equally was not accepted, and would be rectified in the distribution of the land in the future when 12 equal shares would go to the 12 tribes and the ruler would receive the thirteenth share. How could the same words in our verse be used to support both theories?
Furthermore, once we accept the principle that the land was divided into 12 equal shares to the 12 tribes, the argument between Rabbi Yoshiah and Rabbi Yonathan would apply to each tribe as the numbers varied between the first count and the census in our portion. If all this were correct, why does the Talmud in Baba Batra 118 raise the problem of the complaints of the tribe of Joseph in Joshua 17,14? If the land had been divided according to the present number of men over 20 why would the tribe of Joseph complain? They received an allocation in accordance with their number. Their complaint would only make sense if their allocation was based on the number of men they had at the time of the Exodus; if the land was distributed according to the present census why did they complain? The Talmud answers that they complained that too many of their number had turned twenty between the present census and the actual distribution and many of those had no father who would have qualified in their stead at this time. I do not understand the problem. Seeing that according to all opinions all tribes received an equal amount of land, i.e. everyone is agreed that the tribe of Joseph received an amount equal to that of each of the other tribes, their complaint would be equally justified regardless of whether we accept the principle of distribution according to Rabbi Yoshiah or that according to Rabbi Yonathan. We are forced to conclude therefore that the Talmud bases the complaint of the tribe of Joseph on a lottery which allocated differently sized parcels of lands to different tribes according to both the view of Rabbi Yoshia and Rabbi Yonathan. Furthermore, if we were to assume that the tribes all received the same amount of land, it was the tribe of Yehudah who should have complained as they were the most numerous and had not received more land than the least numerous tribe. The result of such a distribution would have been that Yehudah who numbered 76,500 fighting men received one parcel of land whereas the two tribes Menashe and Ephrayim who numbered only some 8,700 men more received double the amount of land!
As a result of these considerations I have concluded that the Talmud never meant to imply that the 12 tribes each received the same amount of land as described by Rashbam. The correct interpretation of the Talmud's paragraph starting with the words תא שמע is that the words בין רב למעט mean that the Torah confirms that indeed some tribes received a larger share of land than did others. The reason for this was that the distribution was by lottery. This was the major reason why the lottery was necessary in order to head off complaints. If you even envisaged the possibility that the land was distributed in accordance with the number of people in the present census, what point was there to engage in a lottery at all? Why would the Torah have to mention:- "be they many or few?⁠" The meaning of these words is: "regardless of whether the tribe in question is numerous or small in number the distribution will be based on the lottery concerning the location of their land allocation.⁠" The second Baraitha where we are told something about the distribution of the land in the future means to clarify the matter still further by telling us that the lack of consideration for numbers refers only to the fact that the basic consideration is the number of tribes and not the number of individuals in the nation. Such clarification was necessary as one could have argued, based on the wording of the Torah, that the only thing the words בין רב למעט prove is that the land was not going to be distributed on the basis of the individual number of people in the nation, but that it would still be possible to adjust the size of the tribal allocations according to the number of families. This is why the Talmud quotes the Baraitha that even in the future the basic approach to the distribution of the land will be the number of tribes. There would be 12 distinct areas, [like provinces, Ed.] but that the tribal areas would not be identical in size but there would be larger areas (which presumably would be drawn in the lottery by the more numerous tribes) as well as smaller tribal areas. All this is in agreement with the Sifri on the words איש לפי פקודיו which I have mentioned earlier.
בין רב למעט – הכונה שלא יתנו לשבט אחד רב האוכלסין מקצת חלקו במחוז טוב ונבחר ומקצתו במחוז אחר שאינו כך, אלא יתנו לכל שבט נחלתו הראויה לו סמוכה ומתחברת בין שיהיה רב האוכלסין או מעט האוכלסין, באופן שישב כל השבט יחד ולא יפרד קצתו מקצתו:
על פי הגורל – ״באורים ותומים״ (בבא בתרא קכב.) – בשונה מ״בגורל״ (פסוק נה), שפירושו כמשמעו: ״על ידי גורל״.
נחלתו – מאחר ש״ארץ״ היא בדרך כלל לשון נקבה, הרי שכינוי השם בסוף תיבת ״נחלתו״ מוסב כנראה על ״איש״ (פסוק נד).
בין רב למעט – לדעה אחת (בבא בתרא קכב.), נעשה הדבר תוך הקפדה על כך שהנחלות יהיו שוות בערכן. ומכאן ראיה לדעת הספורנו ששתים עשרה נחלות השבטים לא היו שוות בגודלן – גודל כל נחלה היה לפי גודל האוכלוסיה – אך הן היו שוות בערכן. הנחלות הקטנות יותר היו יקרות יותר מצד מקומן או בגלל איכות האדמה.
בתיאור שיטת החלוקה צעדנו בעיקר בעקבות רש״י ורשב״ם. אולם ישנן עוד שיטות בעניין (עיין תוספות בבא בתרא קיז. ד״ה ומחזירין, ומזרחי כאן).
בין רב למעט – נכלל בזה ג״כ שאחר שהגורל קבע תחום השבט, ויש שבט שנפל גורלו במקום שהוא רב בדמים, והיה צריך להוסיף לשבט שנפל גורלו במקום שהוא מעט בשווי הדמים לפי ערך השומא, אבל בעת הגורל הגריל בין רב למעט ר״ל מחוז טוב או מחוז רע, ואח״כ בעת החלוקה שמו בית כור נגד בית סאה לפי יוקר הקרקע (ועי׳ בב״ב דף קכ״ב):
על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט: ואם שני האנשים שוים בערכם ויש נחלות בשני אופנים, אז ע״פ הגורל תחלק למי יותן רב ולמי המעט.
בין רב למעט – לא תאמרו דרך משל למה נתן נחלה על הגבול לשבט החלוש? הלא לא יוכל להתיצב לפני סביביו צריו! נסגרהו בתוך יתר השבטים! אבל תפילו כל הארץ בנחלה ע״י הגורל; ומספר בני ישראל כאן ובפרשת במדבר הוא לדעת מספר אנשי משפחה ומשפחה קודם רשת את הארץ לתת לכלם נחלה כפי המספר הזה גם אם אח״כ ימותו מהם רבים במלחמה, ובכן אלמנותיהם ויתומיהם זכרים או נקבות תהיה להם נחלה; וגם בשנה השנית לצאתם ממצרים היו מוכנים ליכנס לארץ לולא חטאו בדבר המרגלים, ע״כ קרבו בנות צלפחד באמרן שאביהן לא היה בן כ׳ שנה בימי שלוח המרגלים, ואם מת, מת בחטאו, כלו׳ בודאי היה לו איזה חטא בלתי ידוע כי אין מיתה בלא חטא (עיין מה שכתבתי על זה בפרשת חקת), מכ״ש שמת בבחורותיו; ולא הזכיר שילוח הנחשים והמגפה על דבר פעור כי אולי מת קודם לכן, ובקברות התאוה לא היה בן כ׳ שנה כמו שאמרתי, לכן מדוע תוזקנה בנותיו, הלא אם מת במלחמת כנען היה גם כן מת בחטאו ואעפ״כ היו יורשות.
בין רב למעט – איבעי להו, ארץ ישראל לשבטים איפלוג או לקרקף גברי איפלוג, תא שמע, דכתיב בין רב למעט1. (ב״ב קכ״ב.)
בין רב למעט – תניא, בשלשה דברים נתחלקה ארץ ישראל, בגורלות, באורים ותומים ובכספים, הדא הוא דכתיב (יהושע י״ח) וישלך להם יהושע גורל לפני ה׳ במצפה, גורל אלו הגורלות, לפני ה׳ אלו אורים ותומים, בין רב למעט אלו הכספים2. (ירושלמי יומא פ״ד ה״א)
בין רב למעט – מגיד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא בשומא, בית כור כנגד בית סאה, בית סאה כנגד בית כור3 (ספרי).
1. פירש הרשב״ם, כיון שאמר הכתוב ע״פ הגורל תחלק הארץ שיקח כל שבט מה שיעלה לו בגורל, בין שהיה מגיע לו חלק מרובה כגון שבט שיש בו אנשים מעט, בין שהיה לו חלק מועט כגון שיש לו אנשים הרבה, דכיון דכל השבטים לוקחים בשוה שבט הקטן כשבט הגדול, נמצאו חלקי בני שבט הקטן מרובה מחלקי בני שבט הגדול, ואי לקרקף גברי אתחלק לא שייך בין רב למעט אחרי שכולם נטלו בשוה, עכ״ל.
ואני תמה, דאדרבה, הלא הלשון בין רב למעט מורה מפורש להיפוך שיחלקו לפי ערך רבוי ומעוט האנשים שבכל שבט, דאל״ה אלא שכל השבטים נטלו חלקים שוים, מה זה הענין והבאור בין רב למעט, וזה פשוט, ועוד שהרי מפורש כתיב בפסוק נ״ד לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, ופירש״י לשבט שהיה מרובה באוכלסין נתנו חלק רב, וכן דרשו בספרי שם על הפסוק איש לפי פקודיו, מגיד שלא נתחלקה א״י אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא, ר״ל לפי מספר אנשיו וכמש״כ שם, ולפי פירוש הרשב״ם תחלוק הגמרא על הספרי, וגם הפסוק קשה מאוד, וגם אין הסברא נותנת ששבט מועט ינחול כמו שבט מרובה, ולקתה מדת הדין.
ולכן לדעתי הו״א דהפירוש כך הוא, כי כפי המתבאר בסוגיא כאן עלה בגורל החלוקה ובאורים ותומים רק תחומי מקומות שונים כמבואר שם תחום עכו, תחום גינוסר וכדומה, ולא עלו בגורל מקומות מוחלטות ובשם ובמדה, ובאור הדבר, כי הגורל והאו״ת גבלו רק המקום ששם ינחל כל שבט ושבט, ואח״כ חלקו אלה המקומות לכל שבט ושבט לפי ערך מספר אנשיו, וכה נתמלא לכל שבט לפי פקודיו.
ולפי זה יתבארו הפסוקים בטוב טעם, ואמר לרב תרבה נחלתו וגו׳, כלומר, לשבט המרובה באוכלסין תרבה ולמועט תמעיט וכפירש״י שם, ומפרש עוד בבאור הענין איש לפי פקודיו, לפי מספר האנשים, ואח״כ מפרש סדר החלוקה, והיינו שיסוד החלוקה בתחומי המקומות כמו שאמר תחום עכו תחום גינוסר וכו׳ וכמש״כ, יהיה ע״פ הגורל לכל שבט, והתחומין שיעלו מגורל יחלקו בערך רבוי ומעוט אנשי השבט, וזהו שאמר אך בגורל יחלק את הארץ, כלומר, כלל הארץ ומקומות תחומותיה וכמבואר, ועל פי הגורל, היינו התחומין שיצאו מהגורל תחלק נחלתו של כל שבט בין רב למעט, ר״ל לפי מספר אנשיו וכמו שבארנו. ובזה יתבארו כל הדרשות שבגמרא ובספרי ולא יסתרו זא״ז ולא יחלקו זע״ז כמו שתפסו איזו מפרשים, ודו״ק בזה. וע״ע בנמוקי רמב״ן.
2. אין הפירוש שמי שהיתה שדהו יפה היה נוטל מחבירו שדה גרוע עם תשלום דמים עד ערך דמי שדה יפה, יען כי אין דרך העולם להסתלק מנחלה יפה עבור בצע כסף, אלא ר״ל מי שעלה חלקו בסמוך לירושלים מתחשב בערך השווי עם מי שעלה גורלו ברחוק מירושלים, שהרחוק גרוע הוא מפני שרחוק הוא מביהמ״ק ומפני שקרוב הוא לארץ העמים, ולכן היה סאה ביהודה שוה חמש סאין בגליל, מפני שיהודה קרובה לירושלים וגליל רחוקה.
ובבבלי ב״ב קכ״ב א׳ מחלוקת ר׳ אליעזר ור׳ יהושע אם מתחשבין בכספים או בקרקע, דר״א סבר בכספים העלוה שמי שעלה גורלו בגליל נוטל ערך השווי ממי שנפל לו חלק ביהודה בכסף, והיינו בערך שווי ד׳ סאין לסאה, ור״י ס״ל בקרקע העלוה, והיינו מי שנפל לו חלק בגליל נוטל ה׳ סאין כנגד סאה שחבירו נוטל ביהודה, ומספרי משמע כר״י, דאיתא שם, בין רב למעט, מגיד שלא נתחלקה א״י אלא בשומא, בית כור כנגד בית סאה וכו׳, כלומר לפי יוקר הקרקע, כפי שיובא בדרשה הבאה, וגם בעלמא קיי״ל כר״י נגד ר״א.
והנה אע״פ שענין זה בא גם בבבלי ב״ב שם, בכ״ז העתקנו כמו שהוא בירושלמי, מפני שבו באו הדברים בסדור יותר מבואר.
3. כבר נתבאר זה בדרשה הקודמת.
מקבילות במקראספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(נז) וְאֵ֨לֶּה פְקוּדֵ֣י הַלֵּוִי֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְגֵרְשׁ֗וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַגֵּ֣רְשֻׁנִּ֔י לִקְהָ֕ת מִשְׁפַּ֖חַת הַקְּהָתִ֑י לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַמְּרָרִֽי׃
These are those who were numbered of the Levites after their families: of Gershon, the family of the Gershonites; of Kohath, the family of the Kohathites; of Merari, the family of the Merarites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארי״דחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בעודהכל
וְאִלֵּין מִנְיָנֵי לֵיוָאֵי לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְגֵרְשׁוֹן זַרְעִית גֵּרְשׁוֹן לִקְהָת זַרְעִית קְהָת לִמְרָרִי זַרְעִית מְרָרִי.
And these are the sons of Levi, after their families: of Gershon, the families of Gershon; of Kehath, the family of Kehath; of Merari, the families of Merari.
וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי
וְאִלֵּין מִנְיָנֵי לֵיוָאֵי לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְגֵרְשׁוֹן זַרְעִית גֵּרְשׁוֹן לִקְהָת זַרְעִית קְהָת לִמְרָרִי זַרְעִית מְרָרִי
עיין הערת המסורה לפסוק ״וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי״ (במדבר ג לב) ״לֵיוָאֵי״.
ואליןא סכומוי לוייב לזרעייתהון לגרשון זרעייתה דבנוי דגרשוני לקהת⁠(י) זרעייתה דבנוי דקהתי למררי זרעייתה דבנוי דמררי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואלין״) גם נוסח חילופי: ״ואליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לויי״) גם נוסח חילופי: ״דלוי״.
ואלין סכומי ליואי לגניסתהון לגרשון גניסת גרשון לקהת גניסת קהת למררי גניסת מררי.
But these are the names of the Levites after their families, the families of Gershon, Kehath, Merari.
ואלה פקודי הלוי1עתה חמשים (וחמש) [ושבע] משפחות היו השבטים (וט׳) [וח׳] משפחות היו שבט לוי עם משפחת עמרם, שכן אתה מוצא שקורא אותן במקום שמונה אותן משפחות העמרמי. הרי ששים וחמש משפחות שהיו ישראל והיו פחותים מהם חמש משפחות מע׳ משפחות של בני נח ועל זה רמז בתורה כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז׳:ז׳), ה׳ משפחות הייתם חסרים מכל העמים שמשפחות כל האומות היו ע׳ משפחות וישראל היו ס״ה.
1. עתה חמשים וחמש משפחות היו השבטים וט׳ משפחות היו שבט לוי עם משפחת עמרם. תקנתי ושבע משפחות ושמונה משפחות היו שבט לוי, ורש״י בפסוק ל״ו הביא וז״ל מדברי רמ״ה שהביא שלש פעמים בפרשה זו. ועיין בפסיקתא דר״כ פיסקא ויהי בשלח ודף פ״ב ע״ב ופ״ג ע״א תמצא קצת מדרשא הלזו, וע״ש בהערות שלי.
וַהַדִ׳הִ אַעדַאדֻ לַאוִי לִעַשַׁאאִרִהִם עַשִׁירַתֻ אַלּגִ׳רשֻׁונִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּקִהַאתִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּמִרַארִיִּיןִ
ואלה מנויי לוי, לפי משפחותם, משפחת הגרשוניים ומשפחת הקהתיים ומשפחת המרריים.
פס׳: אלה פקודי הלוי – נכתבו אחר נחלת ישראל לומר שאין להם נחלה בתוך ישראל.
אלה משפחות הלוי משפחת הלבני – ובפרשת ויגש כתוב (בראשית מו) לבני ושמעי 1וכאן לא זכר שמעי:
1. ולא זכר כאן שמעי. עיין בפרש״י שחסר עוד משפתת העוזיאלי וקצת מן יצהר:
לגרשון – החל מהבכור.
OF GERSHON. Scripture opens with the first-born.⁠1
1. Of Levi. See Gen. 46:11.
(נז-נח) אמר המורה: חסר כאן שמעי ועזאלי ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי והרביעי׳ לא ידעתי מי היא. וא״ת היאך לא ידע הרי נפג וזכרי בני יצהר בטלו והם שתי משפחות. וי״ל לא נקראו משפחות אלא בני לוי ובניהם אבל נפג וזכרי שהם בני בנים לא נקראו אלא על שם יצהר.
ואלה פקודי הלוי – לחלוק להם כשאר המ״ח עיר כמו שמפרש בפרשת מסעי.
ואלה פקודי הלוי, "and these were they that were numbered among the Levites;⁠" the purpose of that count was to apportion the 48 towns in which the Levites were to make their homes, fairly. This is spelled out in greater detail in the portion of Massey
ואלה פקודי הלוי – לא ידעתי למה ימנה בני לוי ומה תועלת עתה במנינם. אולי לאלה נתנו הערים לשבת ומגרשיהם לבהמתם לא לנולדים אחרי כן, או שנעשה לכבוד להם מאת י״י, שלא יהא לגיון של מלך פחות, שלא ישגיחו עליו למנותו כשאר העם.
AND THESE ARE THEY THAT WERE NUMBERED OF THE LEVITES. I do not know why He [commanded] that the Levites should be counted [here], and what purpose [is served] now by counting them [since they did not receive any portion in the Land]. Perhaps [they were counted because] it was only to these [Levites] that they gave the [forty-eight] cities to dwell in and their open land for their cattle,⁠1 and not to those who were born afterwards. Or [it may be that this census] was done as an expression of honor for them before G-d, so that "the legion of the King"2 should not be treated as less important [than the other people], by not bothering to count them like the rest of the people. Scripture mentions Amram and his wife [Jochebed, with the children she bore — Aaron, Moses and Miriam their sister, although it does not do so in connection with any other Levite families], because the sons of [that] Levite [Amram] were counted as two [groups], as priests and as Levites,⁠3 and it was fitting that Aaron and his sons [who were originally Levites but later on became priests] should be counted separately [therefore Scripture mentions especially the names of the parents and of their children].
1. Further, 35:2-7.
2. Bamidbar Rabbah 1:10.
3. In other words, since one son of Amram, i.e., Moses, was counted amongst the Levites, and the other son, Aaron, was counted amongst the priests, therefore Scripture pointed out especially that Amram had two sons.
ואלה פקודי הלוי למשפחותם לגרשון – התחיל מן הבכור, והזכיר לבני בנו ולא הזכיר שמעי, כי לא היו לו בנים, או היו לו ומתו בלא בנים.
ואלה פקודי הלוי למשפחותם לגרשון, "and these are the enrollments of the Levites according to their clans. Of Gershon, etc.⁠" The Torah first mentions the oldest of Levi's sons followed by Livni, Levis's grandson but omitting Shimi (Exodus 6,17) as he had no sons, or they died during his life time leaving no male offspring (Ibn Ezra).
ואלה פקודי הלוי – כתב הרמב״ן לא ידעתי למה מונה כאן בני לוי ואולי לאלו נתנו ערים לשבת ולא לנולדים אחרי כן. או שנעשה לכבודם שלא יהא לגיון של מלך פחות שלא ישגיחו עליו למנותו עם שאר העם. והזכיר עמרם ואשתו כי בני לוי נמנים לשנים לכהנים ולויים וראוי לפקוד אהרן ובניו לעצמם. וכתב עוד הרמב״ן אני תמה למה מנה הכתוב בבני לוי משפחות לשלשת האבות וחוזר ומונה משפחות לבנים שהרי לא היה למררי בנים אחרים אלא מחלי ומושי א״כ מה היא משפחת המררי אבל היה לכבוד כי בני לוי שלשתם היו גדולים בישראל והיו כל תולדות גרשון נקראים משפחות גרשוני לכבודו ואחרי כן שמו להם בתי אבות ונחלקים למשפחות כשאר השבטי׳ ונקראים בפרט משפחת לבני ומשפחת שמעי ונקראים ג״כ על שם גרשון וכן לקהת ולמררי. ולא אמר כאן משפחת העמרמי בעבור שנחלקה לכהנים ולוים והזכיר שמותם לכבוד ולא הזכיר הכהונה לאהרן לכבוד משה וכן תראה במנין הראשון בפקודים שאמר ויהיו אלה בני לוי בשמותם גרשון וקהת ומררי מה שלא עשה כן באחרים אלא הכל לכבוד מעלתם. ומה שהזכיר משפחת יצהרי על שם קרח כי מתחלה היתה נקראת משפחת היצהרי כי היה בעת המנין ההוא בנים גם לנפג וזכרי בני יצהר ועכשיו לא היו בנים רק לקרח ונקראת המשפחה על שמו. ולפי דעתי אינו מן הראוי שיעקור שם היצהרי מזרעו אבל עשו זה אחרי מעשה קרח בעבור כבוד בניו להודיע בישראל שמם וזכרם לדורות כי כן הכתוב משתדל לומר ובני קרח לא מתו וכיון שכלו נפג וזכרי ונשאר כל זרע יצהר לקרח קראום משפחת הקרחי להודיע כי היו בניו צדיקים וטובים ממנו. ומדרשו של ר׳ משה הדרשן באתם המעט ה׳ מעט איננו אמת כי הוא מונה ללוי שמנה ואינם אלא חמשה כי השלשה לאבותם ע״כ. ואיני מבין הטעם שכתב שקורא למשפחת היצהרי על שם קרח אדרבה שם רשעים ירקב ואינו ראוי לקרות על שמם:
ואלה פקודי הלוי, "And these are the numbered ones of the tribe of Levi.⁠" Nachmanides writes that he does not know why the census of the Levites is introduced at this juncture. He suggests that perhaps it is because the ones numbered now are the ones to whom each of the tribes had to cede some portion of their land in order to have the 48 cities populated by the Levites who had no land holdings other than the strip of greenbelt surrounding their respective towns. The size of those towns would be based on Levites already alive at this time, those born later would not be able to establish additional such towns or to increase the size allotted to the town in which their parents lived.
It is also possible that the Torah inserted this paragraph at this time in honour of these Levites, as otherwise it would appear to the reader that the Kings' (God's) legion, i.e. the Levites, were treated less respectfully than the commoners.
Amram and his wife Yocheved were mentioned by name separately, as the tribe of Levi was basically divided into the plain Levites and the descendants of Aaron who were priests. Nachmanides writes further that he is wondering why the Torah first enumerates the families of Levi by counting three separate family heads of the Levites, i.e. Gershon, Kehat and Merari, and then proceeds to also enumerate the next generation when repeating details of their offspring describing them as משפחות, families, [with their appropriate heads, Ed.] although in the case of Merari there were only two sons, Machli and Mushi, how could the Torah speak of משפחת המררי? (Compare Numbers 3,20) The reason the Torah does not speak of Amram's family, i.e. משפחת העמרמי, is because this family would be subdivided into Aaron the head of the priests, and the ordinary Levites, be they descended from Gershon, Merari, or Kehat, excluding Aaron son of Amram. The Torah at this juncture does not mention that Aaron was the priest, out of respect for Moses The same holds true for the report of the genealogy of the tribe of Levi in Numbers 3,17, where Aaron's office as High Priest is not mentioned. [Seeing that Aaron as the priest is listed there in verse 32, this editor does not see the comparison as valid. Ed.] The reason why the family of Yitzhar is described under the heading of Korach, (verse 58) is that originally at the time of the first census Yitzhor had other sons alive, i.e. Zichri and Nefog, and both of these sons had their own sons by now. By the time of the present census the only surviving sons of Yitzhor were the sons of Korach, concerning whom the Torah had testified that they did not die in the uprising. (26,11) As a result, the family of Yitzhar henceforth was known as the descendants of Korach.
I do not believe (Nachmanides writing) there was a valid reason why Yitzhar's name should be expunged among his descendants; however they did this after the revolt of Korach in honour of Korach's sons who had had the courage to defy their father and to remain loyal to both God and Moses, an example for future generations, as testified by the Torah itself.
In the Midrash of Rabbi Moshe Hadarshon on the meaning of the words כי אתם המעט, in Deut 7,7 where the letter ה at the beginning of the word "המעט" is understood as a hint at the five of the 70 families that founded the Jewish people and with whom Yaakov descended to Egypt as having died out, this is not correct. He claims that whereas Levi had originally 8 sons, (families) here only five are mentioned. Three of those so-called original eight were only belonging to a different generation, Gershon, Kehat, and Merari.
I also do not follow why in lieu of Yitzhar, all his descendants should not describe themselves as descended from Korach. On the contrary, we have a principle that the names of wicked people should rot, and Korach most certainly was such a wicked person. Why should his name be commemorated for all time? (The last paragraph is not part of Nachmanides' commentary on this verse.)
ואלה פקודי הלוי – לא ידעתי למה ימנה בני לוי ומה תועלת עתה במניינם. אולי לאלה נתנו הערים לשבת וכו׳ לא לנולדים אח״כ. או שנעשה לכבוד להם מאת ה׳ שלא יהיה לגיון של מלך פחות שלא ישגיחו עליו למנותו כשאר העם. והזכיר עמרם ואשתו כי בני לוי ימנו לשנים לכהנים וללויים וראוי לפקוד אהרן ובניו לעצמם. וכתב ר״ש אלה משפחות הלוי חסר כאן משפחת השמעי והעוזיאלי וקצת יצהר נפג וזכרי. ואני תמיה למה מנה הכתוב בלוי משפחות לג׳ האבות ויחזור וימנה משפחות לבנים. שהרי לא היו למררי בנים אחרים אלא מחלי ומושי ומהו משפחות המררי ואין זולתם. אבל היה זה לכבוד, כי בני לוי שלשתם היו גדולים בישראל וזכרם היה לברכה. והיו כל תולדות גרשון נקראים משפחת הגרשוני לכבודו, וכל בני מררי משפחת המררי לכבודו. וא״כ שמו [להם] בתי אבות מתחלקים למשפחות כשאר השבטים, ונקראים בפרט משפחת המחלי ומשפחת המושי. וכן בקהת וקראו כל זרעו בכלל משפחת הקהתי, וחוזרים ונחלקים עוד למשפחות בבנים משפחת החברוני ומשפחת הקרחי. ולא הזכיר עתה משפחת העמרמי, בעבור שנחלקה לכהנים וללויים, והזכיר שמותם לכבוד. ולא הזכיר הכהונה לאהרן לכבוד משה, וכן תראה במניין הראשון בפקודים שאמר (במדבר ג׳ י״ז) ויהיו אלה בני לוי בשמותם גרשון וקהת ומררי. והיה זה למעלתם, כי בשאר השבטים לא הזכיר כן. וטעם משפחת הקרחי, כי מתחלה היתה נקראת משפחת היצהרי, כי היו בעת המניין ההוא בנים גם לנפג וזכרי ועכשיו לא היו רק לקורח ונקראו על שמו. ולפי דעתי לא [היה] מן הראוי שיעקר שם היצהרי מזרעו, אע״פ שמתו קצת בניו. אבל עשו זה אחרי מעשה קרח בעבור כבוד בניו להודיע בישראל לדורות שמם וזכרם, כי כן הכתוב משתדל לומר (במדבר כ״ו י״א) ובני קרח לא מתו. וכיון שכלו נפג וזכרי ונשארו כל זרע יצהר לקרח קרום משפחת הקרחי להודיע כי היו בניו צדיקים וטובים ממנו. ומדרשו של ר׳ משה הדרשן באתם המעט מכל העמים ה׳ דהמעט איננו אמת בעבור שמנה לבני לוי שמונה ואינם אלא ה׳, כי הג׳ לאבותם כאשר אמרתי.
(הקדמה)
ואלה פקודי הלוי עד ותקרבנה בנות צלפחד. ראוי שתעיין בפרשה הזאת בדברים. ראשונה מה שזכר משפחות הלוי שהיו לו שלשה בנים גרשון וקהת ומררי ולא זכר המשפחות שנסתעפו מהם למה מגרשון זכר בלבד משפחת הלבני ולא זכר ג״כ משפחת השמעי. ושנית בקהת שזכר ממנו משפחת החברוני והמה היו ארבע׳ משפחות עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל ולא זכר מהם כי אם החברוני לבד. ושלישית אם נסתפק בזכרון קצת המשפחות מבלי זכרון קצתם למה לא עשה כן ממררי שזכר כל משפחותיו מחלי ומושי. ורביעית למה זכר משפחו׳ הקרחי ואם היה זה מבני קהת מיצהר למה לא זכרו סמוך לחברוני שהיו שניהם מקהת ונזכרה אחת ממשפחות קהת במקומו ומשפחה אחרת נזכרה אחר מררי. וחמישית למה אחרי שזכר כלם אמר וקהת הוליד את עמרם והיה ראוי לזכור זה למעלה אצל החברוני שהיה גם כן מקהת. וששית למה זכר כאן בני אהרן החיים והמתים ולא זכר בני משה שהיו חיים.
(נז-נח) אבל הטעם בזה הוא שהכתוב לא חשש אלא להודיע סכום מנין הלוים לא לבאר שמותם וכנוייהם שהם משתנים כפי הקורות והמנהגים והתאוות. כי הנה לא זכר כאן מגרשון משפחת השמעי לפי שבני השמעי נקרא גרשוני. ולכן זכר כאן משפחת הגרשוני במקום משפחת השמעי.
(נז-סה) ואלה פקודי הלוי וגו׳. גם בשבט הזה סיפר בגריעותו באמרו וימת נדב ואביהוא וגו׳.
[׳לא התפקדו׳ כאן, ובמניין שבפרשת במדבר]:
ויהיו פקודיהם וגו׳ כי לא התפקדו בתוך בני ישראל כי לא ניתן להם נחלה בתוך בני ישראל. הסברא ש׳לא התפקדו בתוך בני ישראל׳, היא לפי ש׳לא ניתן להם נחלה׳, ואינו מפני הסברא שאמר לעיל בפקידה האחרת ׳ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל׳ (לעיל א מט), שאז לא רצה ה׳ יתברך שיפקדם לפי שהדור ההוא לא היה עתיד ליכנס לארץ, ולכן לא נמנו בתוכם1, אבל עתה אינו מפני זה, שהלא הדור הזה באי הארץ היו, אבל הסברא ש׳לא התפקדו׳ הוא לפי ש׳לא ניתן להם נחלה׳.
ולכן אמר פה סמוך אלה פקודי משה ואלעזר הכהן אשר פקדו את בני ישראל בערבות מואב על ירדן יריחו, ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן וגו׳, ר״ל, הלוא תראה שהסברא ש׳לא התפקדו בתוכם׳ היא מפני ש׳לא ניתן להם נחלה בתוכם׳, ולא מפחד מפני שלא היו נכנסים לארץ אלה הפקודים, לפי ש׳אלה פקודי משה ואלעזר הכהן וגו׳, ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן׳ וגו׳ שעליהם נגזרה הגזירה שלא יכנסו לארץ, כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון:
1. ראה נדפס לעיל (א מז-מט).
הַגֵרְשֻנִּי: הנו״ן דגושה. [הַגֵּרְשֻׁנִּי].
הַקֳהָתִי: במקצת ספרי׳ הקו״ף בשוא לבדו.⁠א [הַקֳּהָתִי?].
א. ראה הערתי ל׳הקהתי׳ בבמ׳ ג כז, וכן במבוא.
ואלה פקודי הלוי – אעפ״י שלא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו בארץ, מנאם כאן הכתוב לכבודם שלא יהיה לגיון של מלך גרוע משאר השבטים שלא ישגיחו עליו למנותו:
למשפחתם – יזכיר שלשה בתי אבות בכלל שהם גרשון קהת ומררי, ואח״ז יפרטם למשפחותם:
ואלה פקודי הלוי – גם לוי נפקד הגם שלא נטלו חלק בארץ כי היה המנין גם להסיר המגפה, והנה מנו משפחת גרשון לבד וקהת לבד כי כ״א היה לו מנוי אחר במקדש, ומלבד זה חושב המשפחות, ודלג משפחות שמעי וכתב הראב״ע שיתכן שלא היו לו בנים, וז״א שבדה״א כ״ג ט׳ מנה משמעי שלשה בתי אבות רק שלא מנה כאן רק החשובים ביותר וע״כ דלג היצהרי והעזיאלי:
ואלה פקודי הלוי למשפחותם: באשר ניתנו ללויים ערים לשבת, ונחלקו הערים לכל משפחה בפני עצמה, משום הכי נמנו המשפחות, וכל משפחה לפי ריבוי האנשים מבן חודש ומעלה ניתן לה עיר.
לגרשון משפחת הגרשוני: שאע״ג שהיה מי מבניו למשפחה בפני עצמה, מ״מ הנותרים נקראו על שמו. וכן ״למררי משפחת המררי״, שאע״ג דשני בניו מחלי ומושי נעשו למשפחות בפני עצמן, מ״מ היו למררי עוד בנים שלא זכו לשם בפני עצמם ונקראו על שם אביהם, וכמו שכתבתי לעיל פסוק ה׳. וכן היו לאלעזר בן אהרן בנים לבד פינחס ונולדו אחר שנתכהנו, והיו כהנים כמו אביהם, אלא שלא נכתבו בתורה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארי״דחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהכל
 
(נח) אֵ֣לֶּה׀ מִשְׁפְּחֹ֣ת לֵוִ֗י מִשְׁפַּ֨חַת הַלִּבְנִ֜י מִשְׁפַּ֤חַת הַֽחֶבְרֹנִי֙ מִשְׁפַּ֤חַת הַמַּחְלִי֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמּוּשִׁ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הַקׇּרְחִ֑י וּקְהָ֖ת הוֹלִ֥ד אֶת⁠־עַמְרָֽם׃
These are the families of Levi: the family of the Libnites, the family of the Hebronites, the family of the Mahlites, the family of the Mushites, the family of the Korahites. Kohath became the father of Amram.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרארי״דרמב״ןאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייונצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נז]

אִלֵּין זַרְעֲיָת לֵוִי זַרְעִית לִבְנִי זַרְעִית חֶבְרוֹן זַרְעִית מַחְלִי זַרְעִית מוּשִׁי זַרְעִית קֹרַח וּקְהָת אוֹלֵיד יָת עַמְרָם.
These are the families of Levi: the family of Libni, the family of Hebron, the family of Machli, the family of Mushi, the family of Korach. And Kehath begat Amram.
אליןא זרעייתה דבנוי דלויי זרעייתה דבנוי דלבני זרעייתה דבנוי דחברוני זרעייתה דבנוי דמחלי זרעייתה דבנוי דמושי זרעייתה דבנוי דקרחי וקהת אולד ית עמרם.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
איליין גניסת ליוואי גניסת ליבני גניסת חברון גניסת מחלי גניסת מושי גניסת קרח וקהת אוליד ית עמרם.
These are the families of the Levites: the family of Lebni, Hebron, Maheli, Mushi, Korach. And Kehath begot Amram;
וַסַאאִרִ עַשַׁאאִרִהִם עַשִׁירַתֻ אַלּלִבּנִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּחִבּרֻונִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּמַחלִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּמֻושִׁיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּקַרחִיִּיןִ וַאַוְלַדַ קִהַאתֻ עַמרַאםַ
ושאר משפחותם, משפחת הלבניים ומשפחת החברוניים ומשפחת המחליים ומשפחת המושיים ומשפחת הקרחיים, וקהת הוליד את עמרם.
אלה משפחות לוי – חסר כאן משפחת השמעי והעזיאלי וקצת מן יצהר: נפג וזכרי.⁠א
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״נפג וזכרי״.
אלה משפחת לוי THESE ARE THE FAMILIES OF LEVI – there are missing here the families of Shimei and Uzziel and part of that of Jizhar (cf. Shemot 6:16 ff. and Rashi on v. 13).
(נח-סא) והזכיר בנו שהוא לבני, ולא הזכיר שמעי (שמות ו׳:י״ז). ויתכן שלא היו לו בנים, או היו לו ומתו בלא בנים.
ואחר כך הזכיר החברני – שהוא בן קהת, ולא הזכיר עוזיאל. ואחר כן בני מררי, ושב להזכיר בן יצהר.
ואחר כן בני עמרם, ואיחר אותם, בעבור שיבאר מה שאירע לבני בן עמרם.
הקרחי – הם בני קרח.
(58-61) It mentions Gershon's son Libni. It does not mention Shimei.⁠1 It is possible that he had no children. On the other hand, Shimei might have had children and they died childless. Scripture then mentions the children of Hebron the son of Kohath.⁠2 It does not name Uzziel.⁠3 It then mentions the sons of Merari4 and goes back and refers to the sons of Itzhar.⁠5 Then it mentions the sons of Amram.⁠6 Scripture places them last7 because it goes on to explain what happened to the grandsons of Amram.⁠8
THE KORAHITES. They are the sons of Korah.⁠9
1. Gershon's other son. See Ex. 6:17.
2. Ex. 6:18.
3. Son of Kohath. See Ex. 6:18.
4. The family of the Mahlites, the family of the Mushites. Mahli and Mushi were sons of Merari. See Ex. 6:19.
5. The Korahites. See Num. 16:1.
6. Amram was Kohath's first-born. See Ex. 6:18.
7. Even though Amram was born before Hebron and Izhar.
8. In verses 60 and 61.
9. For Korah was then dead.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נז]

והזכיר עמרם ואשתו כי בני לוי ימנו לשנים, לכהנים ולויים, וראוי לפקוד אהרן ובניו לעצמם.
וכתב רבינו שלמה: אלה משפחות לוי – חסר כאן משפחת השמעי והעזיאלי וקצת יצהר נפג וזכרי.
ואני תמה: למה ימנה הכתוב בלוי משפחות לשלשת האבות, ויחזור וימנה משפחות לבנים, שהרי לא היו למררי בנים אחרים אלא מחלי ומושי, ומהו משפחת המררי, ואין זולתם. אבל היה זה לכבוד, כי בני לוי שלשתם היו גדולים בישראל, וזכרם היה לברכה. והיו כל תולדות גרשון נקראים משפחות הגרשוני לכבודו, וכן כל בני מררי משפחת המרריא לכבודו. ואחרי כן שמו להם בתי אבות ונחלקים למשפחות כשאר כל השבטים, ונקראים בפרט משפחת המחלי ומשפחת המושי, וכן בקהת יקראו כל זרעו בכלל משפחת הקהתי, וחוזרים ונחלקים עוד למשפחות בבנים משפחת החברוני ומשפחת הקרחי. ולא הזכיר עתה משפחת העמרמי בעבור שנחלקה לכהנים ולוים. והזכיר שמותם לכבוד. ולא הזכיר הכהונה לאהרן לכבוד משה. וכן תראה במנין הראשון בפקודים שאמר: ויהיו אלה בני לוי בשמותם גרשון וקהת ומררי (במדבר ג׳:י״ז), והיה זה למעלתם כי בשאר השבטים לא הזכיר כן.
וטעם: משפחת הקרחי – כי מתחלה היתה נקראת: משפחת היצהרי (במדבר ג׳:כ״ז), כי היו בעת המנין ההוא בנים גם לנפג וזכרי, ועכשיו לא היו רק לקרח ונקראו על שמו. ולפי דעתי: לא היה מן הראוי שיעקר שם היצהרי מזרעו אף על פי שמתו קצת בניו, אבל עשו זה אחר מעשה קרח בעבור כבוד בניו, להודיע בישראל לדורות שמם וזכרם, כי כן הכתוב משתדל לומר: ובני קרח לא מתו (במדבר כ״ו:י״א), וכיון שכלו נפג וזכרי, ונשארו כל זרע יצהר לקרח, קראום: משפחת הקרחי, להודיע כי היו בניו צדיקים וטובים ממנו.⁠1 ומדרשו של רבי משה הדרשן (רש״י במדבר כ״ו:ל״ו) כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז׳:ז׳) – ה׳ מעט, איננוב אמת, בעבור שמנה לבני לוי שמונה, ואינן אלא חמש, כי השלש לאבותם כאשר אמרנו.
1. השוו ללשון הפסוק במלכים א ב׳:ל״ב.
א. כן בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 (בין השיטין): ״מררי״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ואינו״.
Now Rashi commented: "And these are they that were numbered of the Levites. The families of the Shimeites1 and the Uzzielites2 and part of the Itzharites, namely Nepheg and Zichri, are missing here.⁠"3 And I [further] wonder! Why did Scripture count here in [(57), speaking of] the Levites, the families of the three ancestors [Gershon, Kohath, and Merari — the three sons of the Levites mentioned above, 3:17], and then again count [in (58)] the families of their sons [mentioning amongst them: the family of the Machlites, the family of the Mushites, who were both sons of Merari],⁠4 since Merari had no other children except Machli and Mushi,⁠5 and for what then is the family of the Merarites [mentioned here in (57), seeing that both his children, Machli and Mushi, are counted in (58) as separate families], and there were no other [children of Merari] apart from them! But [we must say that Scripture mentioned each of the three families of the three sons of Levi here in (57)] as [a sign of] honor, since all three sons of Levi were great men in Israel, and their memories were a blessing. Therefore all the descendants of Gershon [the first son of Levi] were called the family of the Gershonites in his honor, and similarly all the children of Merari [his third son] were called the family of the Merarites in his honor [as mentioned here in (57)]. And afterwards they appointed for themselves paternal families, and became divided up into [smaller] families as did the other tribes, and were called by particular names, [such as] the family of the Machlites and the family of the Mushites [in (58)]. Similarly in the case of Kohath [the second son of Levi] all his children were included in [the term] the family of the Kohathites [in (57)], and continued to divide themselves up further into [smaller] families of [his] children — the family of the Hebronites, and the family of the Korachites [in (58)]. And Scripture did not mention here [in (58)] "the family of the Amramites,⁠"6 because it was divided up into priests and Levites, and it mentioned their [individual] names [Aaron and Moses — in (59)] in [their] honor. However, it did not mention [in that verse Aaron's] priesthood, because of the honor of Moses [i.e., since Moses was not the High Priest, but remained a Levite, Scripture in his honor did not want here to emphasize that Aaron was "the priest"]. Similarly you will see in the first census [taken in the second year after the exodus] when counting [the Levites], that Scripture states, And these were the sons of Levi, by their names: Gershon, and Kohath, and Merari, [stating all their names] because of their individual distinction, for in [the case of] the other tribes it does not mention them in this way [i.e., it does not mention any individual names].
And the reason [why Scripture mentions in (58)] the family of the Korachites [and does not mention 'the family of the Itzharites,'7 which would have included the other two sons of Itzhar apart from Korach, i.e., Nepheg, and Zichri]⁠8 is because it was originally called the family of the Itzharites9 since at [the time of] that [first] census Nepheg and Zichri also had children, [hence the family of the Itzharites included Itzhar's three sons, Korach, and Nepheg, and Zichri10 and their descendants]. Now, however, [at the time of this second census] only Korach had children, and therefore they were called after his name [the family of the Korachites, here in (58)]. However, in my opinion, it was not right that the name of the Itzharites should be completely removed from his offspring, even though some of his [Itzhar's] children had died; but they did this after the incident of [the rebellion of] Korach because of the honor of Korach's sons[who originally joined their father's revolt against Moses, but subsequently repented], in order to publicize in Israel their name and their memory in all future generations. For likewise [we see that] Scripture makes a point of saying, But the children of Korach died not11 [in order to emphasize that they turned aside from their father's evil ways]. And since Nepheg and Zichri had come to an end [because all their children died], and all the descendants of Itzhar [that] remained [were] Korach's, they called them the family of the Korachites [here in (58)], in order to publicize [the fact] that this [Korach's] children were more righteous and better than he.⁠12 And the Midrash of Rabbi Moshe the Preacher on the verse, ye are 'hame'at' (the fewest) of all peoples13 — that [you are] less [than all peoples] by 'hei,' is not true — because Scripture counts [here] eight [families] for the children of Levi [in Verses 57-58], but they were only five — [those mentioned in (58)], for the three mentioned [in (57)] were the fathers [of these five, and thus cannot be counted as separate families], as we have explained.
1. Above, 3:21.
2. Ibid., (27).
3. Exodus 6:21: And the sons of Itzhar: Korach, and Nepheg, and Zichri. Now the family of the Korachites is mentioned here in (58), but Nepheg and Zichri are omitted. This is the meaning of Rashi's statement that "part of the Itzharites are missing here.⁠"
4. Ibid., (19).
5. Ibid., (19).
6. As it did above, 3:27: And of Kohath was the family of the Amramites
7. Ibid., (27).
8. Exodus 6:21: And the sons of Itzhar: Korach, and Nepheg, and Zichri. Now the family of the Korachites is mentioned here in (58), but Nepheg and Zichri are omitted. This is the meaning of Rashi's statement that "part of the Itzharites are missing here.⁠"
9. Ibid., (27).
10. Exodus 6:21: And the sons of Itzhar: Korach, and Nepheg, and Zichri. Now the family of the Korachites is mentioned here in (58), but Nepheg and Zichri are omitted. This is the meaning of Rashi's statement that "part of the Itzharites are missing here.⁠"
11. Above, (11).
12. I Kings 2:32.
13. Deuteronomy 7:7. Since it could have said: "ye are 'me'at' of all peoples" instead of 'hame'at', Rabbi Moshe the Preacher explained it as an allusion to the fact that the Israelites numbered sixty-five families, five less than the families of the traditional seventy nations of the world. The verse thus means: "you are 'hei [which is the Hebrew number five] less' than all the peoples.⁠" Now Rabbi Moshe the Preacher arrived at this figure of sixty-five by counting fifty-seven families amongst all the other tribes [as mentioned here in Verses 5-49], and eight families of Levites [as mentioned here in Verses 57-58]. — To this Ramban objects, since, as explained above, the three mentioned in (57) are not separate families, but are merely mentioned as a sign of honor to the three distinguished sons of Levi. Hence there are only five separate families of the Levites [as mentioned in (58)], so that the total together with the fifty-seven of the Israelites is only sixty-three! Consequently the whole interpretation of the verse, ye are 'hame'at' of all the peoples by Rabbi Moshe the Preacher, is not true — since there were not sixty-five families, but only sixty-three.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נז]

וכן בקהת שהיו לו ד׳ בנים עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל זכר עמרם בפני עצמו ותולדותיו. וזכר יצהר באמרו משפחת הקרחי בעבור שהיה קרח בן יצהר בן קהת וקרוביו נתפתו אחריו קרא את כל משפחתו קרחי שהוא היצהרי. וחברון הוא משפחת החברוני ולא זכר משפחת עוזיאל כי הם נקראו בשם קהת וכמו שנזכר בדברי הימי׳ אמנם במררי זכר שתי משפחות מחלי ומושי. האמנם לא זכר כל משפחות קהת יחד זו אחר זו. לפי שקצתם הבדילם השם לרעה מכל שבטי ישראל והיא משפחת הקרחי וקצתם הבדיל לתהלה לשם ולתפארת כמשפחת עמרם שממנה יצאו נביאי ה׳ וכהניו וקצתם לא היו בקצה השבח והמעלה כעמרם ולא בקצה הפשע כקרח ולכן הבדיל הכתוב ביניהם והזכירם במקומות נבדלי׳ כהבדל איכותם וענינם בעצמם. וכבר יורה על מה שאמרתי רוצה לומר שלא חשש הכתוב לזכרון משפחות אלא לזכרון מנין הנמנים ההם הוא מה שאמר בעמרם כי עם היות משפחות העמרמי רבים לא זכר בו אלא אנשים רשומים מיוחדים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נז]

וקהת הוֹלִד: כל אוריית׳ מל׳ דמל׳, והדין מל׳ וי״ו וחס׳ יו״ד. [הוֹלִד].
משפחת הלבני – זהו משפחת הגרשוני, וחסר כאן משפחת השמעי:
משפחת החברני – זהו משפחת הקהתי, ומשפחת יצהר בנו יזכיר באמרו משפחת הקהתי, ואח״כ משפחת העמרמי, וחסרה משפחת העזיאלי, ואפשר שאותם החסרים כאן לא היו להם בנים או היו להם ומתו בלא בנים:
משפחת המחלי משפחת המושי – הם משפחות מררי:
משפחת הקרחי – יזכירו בעבור משפחת יצהר בן קהת, וחסרו משפחות נפג וזכרי ליצהר:
משפחת הלבני וגו׳: לפי גדולת המשפחות {בכמות, כראוי לחלוקת הארץ. ומשום הכי נמנתה משפחת הקרחי באחרונה, אע״ג שבני קרח היו נביאים} באותה שעה נמנו בסדר, וכמו שכתבתי ריש פרשת שלח.
וקהת הוליד את עמרם: בשביל שלא היתה באותו עת ״משפחת העמרמי״, שלא נקראו בני משה ולא בני אהרן על שמו, משום הכי כתיב שעמרם הוליד את משה ואהרן והרי בניהם נטלו ערים לשבת – בני משה בכלל הקהתים, ובני אהרן בפני עצמם, כידוע. אם כי לא נקרא על שם משפחת הקהתי.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרארי״דרמב״ןאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייונצי״בהכל
 
(נט) וְשֵׁ֣ם׀ אֵ֣שֶׁת עַמְרָ֗ם יוֹכֶ֙בֶד֙ בַּת⁠־לֵוִ֔י אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֥ה אֹתָ֛הּ לְלֵוִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וַתֵּ֣לֶד לְעַמְרָ֗ם אֶֽת⁠־אַהֲרֹן֙ וְאֶת⁠־מֹשֶׁ֔ה וְאֵ֖ת מִרְיָ֥ם אֲחֹתָֽם׃
The name of Amram's wife was Jochebed, the daughter of Levi, who was born to Levi in Egypt: and she bore to Amram Aaron and Moses, and Miriam their sister.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נז]

וְשׁוֹם אִתַּת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי דִּילֵידַת יָתַהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וִילֵידַת לְעַמְרָם יָת אַהֲרֹן וְיָת מֹשֶׁה וְיָת מִרְיָם אֲחָתְהוֹן.
And the name of Amram's wife was Jokebed, a daughter of Levi, who was born to Levi, in Mizraim; and she bare to Amram Aharon, and Moshe, and Miriam their sister.
וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם
וְשׁוּם אִתַּת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי דִּילֵידַת יָתַהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וִילֵידַת לְעַמְרָם יָת אַהֲרֹן וְיָת מֹשֶׁה וְיָת מִרְיָם אֲחָתְהוֹן
״אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ״ – ״דִּילֵידַת יָתַהּ״ הוא תרגום מילולי ואין בו השלמה למקרא החסר שלא נכתב בו מי היא היולדת. מה שנחסר בפסוק הושלם בידי רש״י: ״אשר ילדה אתה ללוי במצרים – אשתו ילדתה במצרים״, ונראה שאונקלוס הבין כמותו למרות שלא הוסיף כן בפירוש. וודאי שהתרגום אינו מתיישב עם הפירוש המפתיע שהובא בדעת זקנים מבעלי התוספות:
אשר ילדה אותה ללוי. כי אשתו של לוי – אותה שמה.
אילו היה סובר שזהו שמה, היה מניח את המילה כצורתה – אֹתָהּ, כדרכו בתרגום שמות.⁠1
1. המיוחס ליונתן הוסיף בתרגומו את דרשת חז״ל ״דִילֵידַת לְלֵוִי בְּמֵיעַלְהוֹן בְּמִצְרַיִם בֵּינֵי שׁוּרַיָא״ [שנולדה ללוי בבואם במצרים בין החומות]. וראה גם ״העמק דבר״.
ושמה דאתתה דעמרם יוכבד ברת לוי די ילדת יתה ללוי במצרים וילדת לעמרם ית אהרן וית משה וית מרים אחתהון.
ושום איתת עמרם יוכבד ברת לוי דילידת ליה ללוי במיעלהון במצרים ביני שוריא וילידת לעמרם ית אהרן וית משה וית מרים אחתהון.
and the name of Amram's wife was Jokebed, a daughter of Levi, who was born to Levi when they had come into Mizraim, within the walls; and she bare to Amram Aharon, and Mushe, and Miriam their sister.
אשר ילדה אותה ללוי במצרים1לידתה היתה בין החומות ולפי שנולדה קודם שנכנסה למצרים לכן נחשבה במנין הכלל כשירדו למצרים נפש שלשים ושלש, והלא לא היו בפרט אלא ל״ב, אלא לפי שלא ילדה קודם שירדו למצרים לא חשבה, ולפי שכבר נולדה כשהגיעו לשם, לכך נאמר שלשים ושלש.
1. לידתה היתה בין החומות. סוטה י״ב ע״א, ועיין רש״י על התורה.
אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם – נוֹלְדָה בֵּין הַחוֹמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ״ לֵידָתָהּ בְמִצְרַיִם וְאֵין הוֹרָתָהּ בְּמִצְרַיִם וְכוּ׳ (כִּדְכָתוּב בְּפָסוּק (שמות ב׳:א׳) ״וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי״).
בִּכְלָלָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אַתָּה מוֹצֵא שִׁבְעִים, וּבִפְרָטָן אַתָּה מוֹצֵא שִׁבְעִים חָסֵר אֶחָד, אֶלָּא זוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁהוֹרָתָהּ בַּדֶּרֶךְ וְלֵידָתָהּ בֵּין הַחוֹמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרַיִם״, לֵידָתָהּ בְּמִצְרַיִם.
וַכַּאןַ אסם זַוְגַתִ עַמרַאם יֻוכִ׳יבַּדֻ בִּנתֻ לַאוִי אַלַּתִי ולִדַתּ לִלַאוִי בִּמִצרַ פַוַלַדַתּ לִעַמרַאם אהַרֻון וַמֻושִׁה וַמִריַאם אֻכ׳תַּהֻם
והיה שם אשת עמרם, יוכבד בת לוי, אשר נולדה ללוי במצרים, וילדה לעמרם את אהרן ואת-משה ואת-מרים אחותם.
אשר ילדה אותה ללוי – אשתו ילדתה במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים, כשנכנסו לתוך החומה ילדתה. והיא השלימה מניין שבעים, שהרי בפרטן אי אתה מוצא אלא ששים ותשע (בבלי סוטה י״ב.).
אשר ילדה אתה ללוי במצרים WHOM HER MOTHER BORE TO LEVI IN EGYPT – she was born in Egypt but was not conceived in Egypt; when they came "between the walls" (within the confines of Egypt), she gave birth to her, and she (Jochebed) made up the number of seventy; because in the enumeration of them (Bereshit 46:8–27) you will find only sixty-nine (Bemidbar Rabbah 13:20; cf. Rashi Bereshit 46:15).
פס׳: ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי אשר ילדה אתה ללוי במצרים – מיכן אמרו יוכבד לידתה במצרים ולא הורתה במצרים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נח]

והזכיר שם יוכבד – בעבור כבוד בניה. ולא הזכיר שם יולדתה דרך קצרה, וכן: אשריאל אשר ילדה (דברי הימים א ז׳:י״ד).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 58]

Scripture mentions Jochebed out of respect to her sons. It does not speak of her mother, because Scripture is being brief.⁠1 Asriel, whom she bore2 (I Chron. 7:14) is similar.⁠3
1. Our verse literally reads: And the name of Amram's wife was Jochebed, the daughter of Levi, whom she bore. Scripture does not identify the one who did the bearing, i.e., Jochebed's mother.
2. Translated literally.
3. Here too Scripture omits the subject.
אשר ילדה אותה ללוי – מקרא קצר: אשר ילדה אותה אשתו ללוי.
ובמניין זה היו מועטין ממניין מדבר סיני, ששם ג׳ אלפים בפרט (במדבר א׳:מ״ו), וכאן אלף בפרט (במדבר כ״ו:נ״א). לפי שאם היו כאן יותר, היו אומרים: אותם שהיו מועטים לא היו יכולים לכבוש את הארץ, אבל אילו שהיו מרובים כבשום. ולפיכך כבשום אילו שהיו מועטים, כי אין לה׳ מעצורא להושיע ברב או במעט (שמואל א י״ד:ו׳). ולכך לא רצה הקב״ה שירבו יותר מן האחרים, כדאשכחן גבי גדעון כשנלחם במדין, שלא רצה הקב״ה שיוליך רק ג׳ מאות (שופטים ז׳:ז׳).
א. בכ״י מינכן 52 ובספר הג״ן (בחילוף הסדר): מעצור לה׳.
אשר ילדה אותה ללוי – זהו מקרא קצר שר״ל יוכבד בת לוי אשר ילדה אותה אשתו ללוי, אבל קשה אותה ל״ל, וי״מ דאיתא במדרש כי אשתו של לוי אותה שמה, מרבי, ג״ן.
[וטעם אשר ילדה אותה ללוי במצרים – על דרך הפשט: לפי שכל בני יעקב עם כל בניהם ובנותיהם באו למצרים, ואין בהם מי שהוליד אחרי כן שם זולתי לוי שהוליד אם הבנים שמחה,⁠1 כי אחר השם לידתה כיא לא הגיע הקץ, כאשר פרשתי כבר (רמב״ן בראשית מ״ו:ט״ו).]⁠ב
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים קי״ג:ט׳.
א. כן בכ״י פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כי״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
[JOCHEBED, THE DAUGHTER OF LEVI], WHO WAS BORN TO LEVI IN EGYPT. The meaning of this according to the simple sense of Scripture is [to point out] that because all the [other] sons of Jacob went down to Egypt with their sons and daughters, and none of them bore children there afterwards, except for Levi who begot this joyful mother of children;1 for G-d delayed her birth [since He wanted to redeem Israel through her children], and the time of the redemption had not yet come, as I have already explained.⁠2
1. Psalms 113:9. Jochebed here is described by Ramban as a joyful mother because she gave birth to three such distinguished children, Aaron, Moses and Miriam. — The reference is based upon Sotah 12a, where it is said that at the time of marriage of Amram and Jochebed the angels of G-d chanted a joyful mother of children.
2. Genesis 46:15 (Vol. I, p. 559).
אשר ילדה אותה ללוי – מקרא זה קצר והוא כמו אשר ילדה אשתו ללוי. ויש במדרש דאותה הוי אשתו של לוי. במנין הזה היו מועטים ששם ג׳ אלפי׳ בפרט וכאן אלף. שאם כאן יותר היו אומרים אותם שהיו מועטין לא היו יכולים לכבוש את הארץ. עתה השמיענו הכתוב כי אין מעצור ביד ה׳ להושיע ברב או במעט כדאשכחן גבי גדעון שלא הלכו עמו רק ג׳ מאות איש.
אשר ילדה אותה ללוי – כי אשתו של לוי אותה שמה.
אשר ילדה אותה ללוי, "which she had born for Levi.⁠" For this was the name of Levi's wife.
אשר ילדה אותה ללוי במצרים – כתב הרמב״ן דרך הפשט לפי שכל בני יעקב עם כל בניהם ובנותיהם באו למצרים ואין בהם מי שהוליד שם אחרי כן זולתו שהוליד ליוכבד כי איחר השם לידתה כי לא הגיע הקץ:
אשר ילדה אותה ללוי במצרים, "whom she bore (Levi's wife) Levi in Egypt.⁠" Nachmanides writes that according to the plain meaning that all of Yaakov's children with all their respective children arrived with him in Egypt, so that after that no more children were born to Levi after Yocheved, we must assume that Yocheved was deliberately born at such a late date. [Nachmanides already explained that Moses had to be born late in terms of the date God had set for the redemption, as if he had been born earlier God's timetable for the Exodus would have been upset. Compare Nachmanides on Genesis Ed.]
וטעם אשר ילדה אותה ללוי במצרים – על דרך הפשט, לפי שכל בני יעקב עם כל בניהם ובנותיהם באו למצרים ואין בהם מי שהוליד אח״כ שם, זולת לוי שהוליד אם הבנים שמחה כי איחר השם לידתה, כי לא הגיע הזמן.
אשר ילדה אֹתה ללוי במצרים – זה אינו מחייב שלא תהיה הורתה גם כן במצרים, כמו שלא יחייב אומרו ׳וַיִּוָּלֵד ליוסף בארץ מצרים׳ (בראשית מו, כ), ׳ובני יוסף אשר יֻלַּד לו במצרים׳ (בראשית מו, כז), שלא תהיה הורתם במצרים.
אשר ילדה אותה ללוי אשתו ילידתה במצרים ואין הורתה במצרים שכשנכנסו לתוך החומה ילדתה. מפני שאמר סתם אשר ילדה אותה ללוי ולא הוזכר בכתוב מי היתה היולדת הוצרך לומר אשתו ילדתה במצרים וסמך הכתוב על מאמר אשר ילדה אותה ללוי שהיא אשתו וקצר בלשונו וכאילו אמר אשר ילדה אותה אשתו ללוי ומדהוצרך לכתוב אשר ילדה אותה במצרים שלא היה צריך לזה הוכרחו לדרוש שבא להודיע שלידתה במצרים ואין הורתה במצרים ואי אפשר זה אלא כשנולדה בין החומות:
וספר שנשא בת לוי ושילדה לו במצרים את משה אהרן ומרים רוצה לומר קודם שבאה הנבואה למשה להתעסק בשליחות יציאת העם משם כי אחרי שנתעסק בשליחות ה׳ לא הוליד או בן או בת. ולזה נאמר כאן תולדות עמרם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נז]

לידתה במצרים. פי׳ משום שהכתוב קצר ולא פי׳ מי ילדה הוצרך לומר אשתו ילדה, ואחר כך ק״ל במצרים ל״ל, הוכרח לדרוש שלידתה היה במצרים ולא הורתה וא״א זה אלא כשנולדה בין החומות:
Her birth was in Egypt. Meaning, the verse is abbreviated and does not explain who bore her, thus one must say that his wife bore her. Then there is the difficulty as to why does it say "in Egypt"? So Rashi was obliged to explain that her birth was in Egypt, but not her conception. This would only have been possible if she was born between the walls [upon entering Egypt].
ושם אשת עמרם – יזכירה בעבור כבוד בניה:
אשר ילדה אתה – ולא הזכיר שם יולדתה דרך קצרה:
אשר ילדה אותה – לא הזכיר שם יולדתה דרך קצרה (ראב״ע), וכן רש״י הוסיף אשתו יולדתה, ולולי שראיתי בס׳ הישר (וישב) ששם אשת לוי הי׳ עדינה בת יעקב בן יקטן בן עבר, הייתי אומר שאין המקרא קצר, אבל אשת לוי היתה נקראת בשם אותה, וכשם עותי (דברי הימים א א׳, ובעזרא ח׳); ואפשר שהיו לו שתי נשים שם האחת עדינה ושם השנית אותה, או שנשתנה שם עדינה בשם אותה ויהיה מן אתה בוקר, לשון כניסה וביאה, ונקראת ע״ש המאורע שילדתה בתחלת כניסה וביאה למצרים. ואין טענה ממפיק ה״א, כי דגושים מצאנו הרבה תיבות שהם לדעת המפרשים רק לתפארת הקריאה, ומצאנו שם איה (בדה״א א׳ מ׳) ובתורה הוא בוי״ו בראשה ואיה (וישלח ל״ו כ״ד) וכן אונקלס ויב״ע תרגמוהו בוי״ו, ע״ש רשב״ם, ומסתמא יש לכמו אלה טעמים כמוסים.
יוכבד בת לוי וכו׳ – לא חש להזכיר שם אמה של יוכבד, כמו ואותו ילדה אחרי אבשלום (מלכים א א׳:ו׳).
אשר ילדה אותה ללוי במצרים: משום דלא כתיב כאן ׳יוכבד דודתו׳ כלשון המקרא בספר שמות (ו,כ), וא״כ היה במשמע לפרש ״בת לוי״ – מזרע לוי, אבל לא בתו ממש, והראיה מדלא נמנתה בין שבעים נפש באי מצרים, על כן הוצרך הכתוב לפרש שהיא בת לוי ממש, והא שלא נמנתה הוא משום ש״ילדה אותה ללוי במצרים״ .
אשר ילדה אותה ללוי – עיין מה שכתבתי שמות ב׳:א׳.
אשר ילדה אותה וגו׳ – א״ר חמא ב״ר חנינא, יוכבד היתה הורתה בדרך ולידתה בין החומות, שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים.⁠1 (סוטה י״ג.)
1. דריש יתור המלה במצרים, ופי׳ ולידתה בין החומות, ר״ל בחומות ערי מצרים, כלומר על הגבול, וע״ל בפ׳ ויגש בפ׳ כל הנפש הבאה וגו׳. והנה המקרא הזה קצר הוא דכתיב אשר ילדה אותה ואינו מבואר מי ילדה, ורש״י פי׳ ילדה אשתו, אבל יש באגדות שאשתו של לוי היתה נקראת אותה, וע׳ משכ״ל בפ׳ חקת בפסוק את והב בסופה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(ס) וַיִּוָּלֵ֣דא לְאַהֲרֹ֔ן אֶת⁠־נָדָ֖ב וְאֶת⁠־אֲבִיה֑וּא אֶת⁠־אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת⁠־אִיתָמָֽר׃
To Aaron were born Nadab and Abihu, Eleazar and Ithamar.
א. וַיִּוָּלֵ֣ד =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו
• ל!=וַיִוָּלֵ֣ד (חסר דגש באות יו״ד)
• הערות דותן וברויאר
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נז]

וְאִתְיְלֵיד לְאַהֲרֹן יָת נָדָב וְיָת אֲבִיהוּא יָת אֶלְעָזָר וְיָת אִיתָמָר.
And to Aharon were born Nadab and Abihu, Elazar and Ithamar.
ואתילד לאהרן ית נדב וית אביהוא ית אלעזר וית איתמר.
ואיתיליד לאהרן ית נדב וית אביהוא ית אלעזר וית איתמר.
And to Aharon were born Nadab and Abihu, Elazar and Ithamar.
פַאוְלִדַ לִאהַרֻוןַ נַדַאבֻּ וַאַבִּיהֻ אַלּעַאזַארֻ וַאִתַּמַארֻ
ונולד לאהרן, נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 58]

(ס-סא) וגם כן להודיע שמאהרן יצאו ארבע׳ בנים ושמתו שנים מהם נדב ואביהו ושנים נשארו אלעזר ואיתמר. וממרים לא נשאר לא בן ולא בת כי נהרג חור בנה על העון העגל.
ואמנם רבו כמו רבו בניו של משה איך לא היה להם שם על פני חוץ ונמנו עם שאר הלוים במספרם וזו היא סבת ששת החלופים אשר העירותי בפסוקים אלו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נז]

אֶת נדב וְאֶת אביהוא אֶת אלעזר וְאֶת איתמר: בתיקון ס״ת ישן את ואת את ואת, ובמפתח את את ואת ואת, ע״כ. והרמ״ה בירר דבר זה מהמסורת, וכן כתב, ד׳ פסוקי׳ דאית בהון את ואת את ואת, וסי׳ והזהרתה אתהם את החקים (יתרו), את הארון ואת בדיו (ויקהל), וכל אשה חכמת לב (שם), ויולד לאהרן את.⁠א [את⁠־נדב ואת⁠־אביהוא את⁠־אלעזר ואת⁠־איתמר].
אֲבִיהוּא: הבי״ת בחירק.⁠ב [אֲבִיהוּא].
א. הערה זו מופיעה בכ״י א בתוך ההערות לפרק כט, ושם העיר נורצי שיש להעבירה למקומה הראוי לה.
ב. ההערה לקוחה מא״ת, [והיא מכוונת לדפוס ש״ד שאין בו חיריק מתחת לאות ב (בפס׳ ס)].
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיהכל
 
(סא) וַיָּ֥מׇת נָדָ֖ב וַאֲבִיה֑וּא בְּהַקְרִיבָ֥ם אֵשׁ⁠־זָרָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהי״יֽ׃
Nadab and Abihu died when they offered strange fire before Hashem.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נז]

וּמִית נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּקָרוֹבֵיהוֹן אִישָׁתָא נוּכְרֵיתָא קֳדָם יְיָ.
But Nadab and Abihu died in their offering strange fire before the Lord.
וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה׳
וּמִית נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּקָרוֹבֵיהוֹן אֶשָּׁתָא נוּכְרֵיתָא קֳדָם ה׳
לשון יחיד כדרשת הזוהר
›״וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם״ – ״וּמִית נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּקָרוֹבֵיהוֹן״. ת״א נוהג ״להשוות הלשון״ כלומר לשמור על אחידות בתרגומו. לכן במקום שבו הכתוב פותח בלשון יחיד וממשיך ברבים, אונקלוס מתרגם את שניהם בלשון רבים, כמו ״וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ״ (שמות טז ד) ״וְיִפְּקוּן עַמָּא וְיִלְקְטוּן״ כמבואר שם. בפסוקנו חרג אונקלוס מדרכו ותרגם בנאמנות לכתוב ״וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא״ – ״וּמִית״ בלשון יחיד, אף שמתבקש היה לתרגם ברבים כמיוחס ליונתן ״וּמִיתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא״ הן מפאת העניין העוסק בנדב ואביהוא יחד, והן בהתאם להמשך הפסוק שנכתב ברבים ״בְּהַקְרִיבָם״. אולי רמז בכך לדרשת הזוהר שנדב ואביהוא לא מתו מיתת הגוף אלא רק מיתת הנפש, משום שהיה להם תיקון שנתגלגלו בפנחס, ומשום כך בשעת מיתה (בפרשת שמיני) כתוב ״וימותו״ שמתו מיתת הגוף ואילו אחרי שנשמותיהן נתגלגלו והתאחדו בפנחס, כמו שכתוב פנחס בן אלעזר בן אהרן – שקיבל שמותיהם של שני בני אהרן שהתאחדו אצלו – משום כך כתוב ״וימת״ בלשון יחיד.⁠1
1. זוהר פרשת אחרי מות (המתחיל בדף נו ע״א): ״ר׳ אבא אמר מאי דכתיב ״וימת נדב ואביהוא לפני ה׳ בהקריבם אש זרה לפני ה׳ במדבר סיני ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר״ (במדבר ג ד), מאי דא לגבי דא, דכתיב ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר? אלא רזא דמלתא, האי דאמינא וימותו דלא הוו להו בנין והכי הוא ודאי, אבל לא כשאר בני עלמא אף על גב דלא אנסיבו דהא אלין לא מיתו אלא מיתת גרמיהון אבל מיתת נפשהון לא מיתו מנ״ל... והא אתמר, רבי אלעזר שאיל לאבוי א״ל והא תרי אינון תרי הוו אמאי לא אשתכחו תרי, א״ל תרי פלגי גופא הוו דהא לא אנסיבו ובגין כך בחד אתכלילו דכתיב ותלד לו את פנחס אלה ראשי...⁠״ כלומר ״בנים לא היו להם״ כי לא נשאו נשים, ועל ידי כך היו בבחינת ״פלג גוף״ ורק שניהם יחד נחשבו כגוף שלם. עיין בספר ״אמרי שמאי״ לר׳ שמאי גינזבורג (הוצאת עטרת שלמה, תשס״ח, במדבר, עמ׳ טו-טז).
ומית נדב ואביהוא בקרבותהון אשא בריה קדם י״י.
ומית נדב ואביהוא בקרוביהון אישתא נוכריתא מן תפיין קדם י״י.
But Nadab and Abihu died when they offered the strange fire from the hearth-pots before the Lord.
וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא – (כָּתוּב בְּ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״).
פַמַאתַּ נַדַאבֻּ וַאַבִּיהֻ חִיןַ קַרַּבַּא נַארַא גַ׳רִיבַּתַּ בַּיְןַ יַדַיִ אַללָּהִ
ומתו נדב ואביהוא בעת שקרבו שניהם אש זרה לפני ה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 58]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ס]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נז]

בְהַקְרִיבָם: אין בבי״ת געיא בספרי׳ מדוייקי׳. [בְּהַקְרִיבָ֥ם].
וימת נדב ואביהוא לפני ה׳ בהקריבם כו׳ במדבר סיני ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר כו׳ – מד״ר פ׳ אחרי אמר ר׳ מאיר וכי במדבר סיני מתו אלא מלמד שמהר סיני נטלו איפופסין שלהן למיתה משל למלך שהי׳ משיא בתו כו׳ הריני מערבב שמחת בתי כו׳. יתכן עפ״י דברי המדרש כן, דבפ׳ קדושים ר׳ ברכי׳ כו׳ ואתה מרום לעולם ה׳ לעולם ידך בעליונה בנוהג שבעולם בו״ד יושב בדין בזמן שהוא נותן דימוס מקלסין אותו ובזמן שהוא נותן ספיקלא אין כל בריה מקלסת אותו מפני שהן יודעין שיש שטף בדינו אבל הקב״ה אינו כן אלא בין במדת הטוב בין במדת הדין ואתה מרום לעולם ה׳, פירוש, דאם לבשר ודם יחטא אדם הורגו לפי המשפט, אבל מה שיש צער לאביו שאין לו בן, זה שלא במשפט אך בחנם, לא כן בממה״מ הקב״ה אם מעניש לאחד כולם חייבים, הבן חייב והאב ג״כ, וזה שיש שטף בדינו, שבמדת בו״ד יש אחד מה שאינו חייב וסובל העונש, ולכן נדב ואביהוא שנתחייבו מיתה מהר סיני, שאכלו ושתו ויחזו אלהים, אבל הצער לאהרן לא היה בדין, לכן המתין עד כאן, שבא אהרן לכפר בעגל חטא העגל, וגם הוא חייב הצער לכפר על עון העגל שעשה, משא״כ אז עדיין לא היה חייב אהרן. וזה ובנים לא היו להם, הא אם היו להם בנים לא מתו, בשביל שהבנים לא יהיו להן אב, ואי משום צער אלעזר ואיתמר שמתו אחיהם [שהן לא נתחייבו לא בעגל ולא במדבר סיני], ויכהן אלעזר כו׳, שהיה להם עלוי ע״י זה, שנתהוו כהנים במקומם, ולכן מתו בני אהרן. והבן.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימשך חכמההכל
 
(סב) וַיִּהְי֣וּ פְקֻדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף כׇּל⁠־זָכָ֖ר מִבֶּן⁠־חֹ֣דֶשׁ וָמָ֑עְלָה כִּ֣י׀ לֹ֣א הׇתְפָּקְד֗וּ בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י לֹא⁠־נִתַּ֤ן לָהֶם֙ נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
Those who were numbered of them were twenty-three thousand, every male from a month old and upward, for they were not numbered among the Children of Israel, because there was no inheritance given them among the Children of Israel.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראחזקוניר׳ בחיירלב״גמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייונצי״במשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נז]

וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן עֶשְׂרִין וּתְלָתָא אַלְפִין כָּל דְּכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא אֲרֵי לָא אִתְמְנִיאוּ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲרֵי לָא אִתְיְהֵיבַת לְהוֹן אַחְסָנָא בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
And the numbered of them were twenty-three thousand of all the males from a month old and upwards: for they were not numbered among the children of Israel, because no possession was given to them among the children of Israel.
והוון סכומיהון עשרין ותלתה אלפין כל דכורה מן בר ירח ולעיל ארום לא אסתכמו בגו בני ישראל ארום לא אתיהבא להון אחסנה בגו בני ישראל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתיהב״) גם נוסח חילופי: ״ית׳⁠ ⁠⁠״.
והוו סכומהון עשרין ותלתא אלפין כל דכורא מבר ירחא ולעילא ארום לא אתמניו בגו בני ישראל ארום לא איתיהיבת להון אחסנא בגו בני ישראל.
And the number of them (the Levites) was twenty-three thousand, every male from a month old, and upward; for they were not reckoned among the children of Israel, as no possession was given them among the sons of Israel.
פַכַּאןַ מַעדֻודֻהֻם תַּ׳לַאתַּ׳תַּ וַעִשׁרִיןַ אלפַא כֻּלֻּ דַ׳כַּרֵ מִן אבּןִ שַׁהרֵ פַצַאעִדַא אִד׳ לַם יֻעַדֻו פִי גֻמלַתִ בַּנִי יִסרַאאִיל אִד׳ לַם יֻעטַוַא נַחלַתַּ פִי וַסַטִהִם
והיו המנוים שלהם, עשרים ושלושה אלף, כל זכר מבן חודש ומעלה, כי לא נמנו עם הסך הכללי של בני ישראל, כי לא נתן להם לנחלה בתוכם.
כי לא התפקדו בתוך בני ישראל – להיות נמנים בני עשרים שנה. מה טעם? כי לא נתן להם נחלה – והנמנים בני עשרים היו בני נחלה, שנאמר: איש לפי פקודיו יתן נחלתו (במדבר כ״ו:נ״ד).
כי לא התפקדו בתוך בני ישראל FOR THEY WERE NOT NUMBERED AMONG THE CHILDREN OF ISRAEL – that they should also be numbered from twenty years old and upwards. What was the reason that they were not numbered from twenty years old? כי לא נתן להם נחלה BECAUSE NO INHERITANCE WAS TO BE GIVEN THEM, while those who were counted from twenty years old were persons who were recipients of an inheritance, as it is said, "to everyone shall his inheritance be given according to those that were numbered of them" (v. 54), (consequently the Levites had to form a different group for the census).
ויהיו פקדיהם – פקודי הלוים, במספר הזה נוספו שבע מאות.⁠א והתמה: כי לא נוסף בהם רק שבע מאות. והנה ישראל שמתו כל מי שהיה מבן עשרים שנה ומעלה, היה מספרם בפעם האחרונה קרוב מהמספר הראשון, כי הלוים לא נכנסו עם פקודי ישראל. והעד: אלעזר הכהן.
א. ״במספר... מאות״ חסר בכ״י פריס 176, 177, ברסלאו 53, והושלם מכ״י וטיקן ניאופיטי 2.
AND THEY THAT WERE NUMBERED. The Levites. The Levites increased by seven hundred in this numbering.⁠1 It is amazing that the Levites increased by only seven hundred. Look! The Israelites from among whom all those above the age of twenty died2 numbered about the same as they did during their first numbering.⁠3 [The small increase in the number of Levites is strange] for the Levites were not included in the numbering of Israel.⁠4 Eleazar the Kohen proves the latter.⁠5
1. The first time the Levites were counted they numbered 22,300. See Num. 3:39 along with Ibn Ezra's comment on it. Their number here is given as 23,000. The Levites thus increased by 700 in close to 40 years.
2. By the time the census recorded in our chapter was taken. See verse 64.
3. The number of Israelites at the first census came to 603,550 (Num. 1:46). They now numbered 601,730.
4. By God's decree only those above the age of 20 who were numbered in the wilderness of Sinai had died by the time of the second census. See verse 64 and Num. 14:29. This decree did not fall upon the Levites.
5. Had the Levites been included in the numbering, Eleazar too would be dead, for he was most likely above the age of twenty when the first census was taken.
שלשה ועשרים אלף – עניין זה מוכיח שהארון היה מכלה בהם שהרי הן נמנים מבן חדש ולא נוסף במנין ל״ח שנה רק אלף וישראל שמתו ושהיו מעשרים שנה ומעלה היה מספרם עכשיו קרוב למנין שבמדבר סיני.
שלשה ועשרים אלף, "twenty three thousand.⁠" According to Bamidbar Rabbah 5,1 the Levites who carried the Holy Ark suffered losses in their numbers due to flashes of lightning emanating from that Ark from time to time. [This editor presumes that what is implied it is that not all the Levites all the time when engaged in that task had their minds on their holy task as they should have had. Or, seeing that the Levites had been counted not from the age of 20, but from the age of only one month, a number might have succumbed to sickness before they were strong enough. The number of adult Israelites involved in the census had hardly changed.
ויהיו פקודיהם שלשה ועשרים אלף כל זכר מבן חדש ומעלה – כבר בארתי בתחלת סדר נשא מאיזה טעם נמנו הלוים מבן חדש ומעלה.
ויהיו פקודיהם שלשה ועשרים אלף כל זכר מבן חדש ומעלה, "and the number of enrolled ones comprising all those from one month and up was 23,000.⁠" I have explained on Numbers 4,49 why the Levites were counted from one month and up.
ויהיו פקֻדיהם שלֹשה ועשרים אלף כל זכר מבן חֹדש ומעלה – מזה המקום יש ראיה קצת כי המתים במדבר לא מתו בזולת עיתם, ולזה הגביל ה׳ יתעלה זמן כלותם עד ארבעים שנה; ולוּ היה רוצה להמיתם בלא עיתם, היה ממית אותם במעט זמן; אלא שלא היה עונשם דבר המות, כי סופם היה למות גם כן, אבל היה עונשם - מותם במדבר, שנתאחרו שם ישראל בעבור זה עד ארבעים שנה. ולזאת הסיבה תמצא שפקודי בני לוי לא הוסיפו על פקודיהם במספר הראשון כי אם שבע מאות, ואף על פי שלא נגזר עליהם שימותו פקודיהם במדבר; ובבני ישראל, עם מות פקודיהם במדבר, היה מספר השני מסכים בקירוב למספר הראשון. ואין טענה על זה מיהושע וכלב שחיו מן האנשים ההם, אשר אפשר שיורה שהשאר מתו על צד העונש, וזה כי הם היו מן המרגלים אשר נגזר עליהם שימותו תכף במגפה לפני ה׳; וכמו שנגזר על אלו שימותו בלא עיתם על צד העונש, מצד הדיבה שהוציאו על הארץ, כן נתן ה׳ יתעלה ליהושע וכלב אורך חיים בעבור שלא הסכימו עם המרגלים ונפרדו מעצתם. ואפשר שנאמר כי קצת מתי מדבר מתו בלא עיתם, אלא שמעטי המספר היו; ולזה האריך ה׳ יתעלה זמן עמידתם במדבר ארבעים שנה, כדי שיהיו על המעט אשר מתו בסוף זה הזמן כמו בני ששים שנה בקירוב.
כי לא התפקדו בתוך בני ישראל להיות נמנין מבני עשרים שנה מה טעם כי לא נתן להם נחלה והנמנין מבני כ׳ שנה היו בני נחלה שנאמר איש לפי פקודיו יותן נחלתו. כאן נתן הכתוב טעם על שלא התפקדו בתוך בני ישראל ואינו לא מהטעם הראשון שאמרו רז״ל בכי אך את מטה לוי לא תפקוד בתוך ב״י ולא מהטעם השני ומ״ל לרז״ל לתת טעם אחר חוץ מהטעם שכתבה התורה בפי׳.
ושמא י״ל שהטעם שכתבה התורה הוא על היות מינינם מבן חדש ומעלה ולא מבן כ׳ ומעלה כדכתיב מבן חדש ומעלה כי לא התפקדו בתוך ב״י שפירושו במנין שנמנו בני ישראל מבן כ׳ ומעלה אבל הטעם של רז״ל אינו אלא על שלא נמנו בתוך בני ישראל אלא אלו בפני עצמם ואלו בפני עצמם והכתוב הוצרך לצוות שלא ימנה שבט לוי עם שבטי ישראל אבל איני יודע איך היה אפשר שימנו אלו עם אלו מאחר שאלו מבן חדש ומעלה ואלו מבן כ׳ ומעלה וצ״ע:
והנה נמנו כאן הלוים מפני שהיה עתיד לצוות שיתנו להם ערים לשבת ומגרשיהם. וגם לפי שגם בזה יכירו וידעו כל יושבי תבל שהיה כל ענינם בהשגחה נפלאה כי אין ספק שכיון שהלוים לא נכנסו בגזרת מתי המדבר היה ראוי שירבו למעלה ויעלה מנינם יותר ממה שעלה הרבה מאד ולא היה הדבר כן הנה לא נתוספו מהמנין הראשון שנמנו במדבר סיני אלא שבע מאות איש בהיות מנינם מבן חדש. אלא שראה הקב״ה שאם יתוספו מאד הלוים לא יספיקום המעשרות לפרנסת׳ ולא יוכלו להתישב כלם בשלשה ערי המקלט שיהיה להם בארץ כנען ומפני זה ממכון שבתו השגיח יתברך שלא יתוספו בכמות רב אבל יעמדו תמיד על המספר הראשון או קרוב אליו. וכבר העיר הכתוב כאן על הסבה הזאת באמרו ויהיו פקודיהם שלשה ועשרים אלף כל זכר מבן חדש ומעלה וגומר כי לא ניתן להם נחלה בתוך בני ישראל שבעבור זה היה מספרם מועט מבלי רבוי ותוספת גדול והותרו בזה שתי השאלות הששית והשביעית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נז]

למה נמנו בני עשרים. כתב הרא״ם, כאן נתן הכתוב טעם בעצמו למה לא נמנו בני כ׳, ואינו אחד מן הטעמים שנתן למעלה בפרשת במדבר (רש״י לעיל א, מט) ; אי משום כדי שלא יהיה נגזר גזירה של מרגלים עליהם, אי משום כדאי הוא לגיון שלי. וקשה, למה הוצרך ליתן טעם למעלה, והלא הכתוב (כאן) נתן הטעם בפירוש ״כי לא ניתן להם נחלה וכו׳⁠ ⁠⁠״, כך הם דברי הרא״ם. ולא קשיא מידי, דהא אינו מספיק טעם זה, דאף על גב דאינם נוחלין עם ישראל, וכי בשביל זה צריך שיהיה להם מנין בפני עצמו מבן חודש – שלא היו מונין בו ישראל, ימנה אותם מבני כ׳, ולא יהיו בכלל נוחלי הארץ. ולפיכך הוצרך לטעם דלעיל לתרץ לך למה נמנו במנין מיוחד. ומה שנתן הכתוב טעם מפני כי לא ניתן להם נחלה, ולא כתב מפני שכדאי לגיון שלי שיהא נמנה בפני עצמו, כי טעם לגיון שלי מספיק למעלה, מפני שלא בא הכתוב (לעיל) רק למנותם, ומפני טעם כי ׳כדאי לגיון שלי׳ לכך נמנה בפני עצמו. אבל כאן שנמנו ישראל מפני נחלת ישראל, אי לאו טעמא ״כי לא ניתן להם נחלה וכו׳⁠ ⁠⁠״, היה להם למנות עם ישראל בשביל נחלת הארץ, אלא שלא נחלו עם ישראל, לכך לא התפקדו עם בני ישראל. וזה פשוט:
להיות נמנין מבן כ׳. רצונו לתרץ מ״ש כי לא התפקדו בתוך בני ישראל, הא מנה אותם. ומתרץ שלא נמנו מבן כ׳ בישראל אלא מבן חדש:
כי לא נתן להם נחלה. כ׳ הרא״ם צ״ע והא לעיל בפרשת במדבר כתיב אך את מטה לוי וגו׳ וכתב רש״י שני טעמים, אחד כדאי לגיון המלך וכו׳, ואחד צפה הקב״ה ברוח הקודש שעתידה לעמוד גזירה וכו׳, ומנ״ל לשני טעמים אלו הא הכא כתבה התורה טעם למה לא התפקדו בתוך בני ישראל. ושמא י״ל שהטעם שכתבה התורה הוא על היות נמנים מבן חדש ומעלה ולא מבן כ׳ ומעלה, כדכתיב מבן חדש ומעלה כי לא התפקדו בתוך בני ישראל מבן כ׳ ומעלה, אבל הטעם שאמרו רז״ל אינו אלא על שלא נמנו בתוך כני ישראל אלא אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן, והכתוב הוצרך לצוות שלא ימנה שבט לוי עם שבטי ישראל אבל איני יודע איך היה אפשר שימנה אלו עם אלו מאחר שאלו מבן חדש ומעלה ואלו מבן כ׳ ומעלה, וצ״ע. עכ״ל. ול״נ שהוקשה להם כי מניין בני ישראל היה שלא ע״פ לידתן אלא לפי הדגלים, ואם כן היה לו למנות שבט לוי אחר מסע שני דגלים כפי נסיעתם ולמה נמנו בפני עצמן, ועל זה נתנו שני טעמים:
To have been counted from the age of twenty. Rashi wishes to answer the question: It is written, "They were not counted among Bnei Yisroel.⁠" Yet they were counted! He answers that they were not counted from the age of twenty years like Yisroel, rather from the age of one.
Since no inheritance was given to them. Re'm writes: The matter requires investigation. Surely above in Parshas Bamidbar (1:49) it is written "However, the tribe of Levi [you shall not count]…" and there Rashi gives two reasons: One is that "The King's Legion is worthy [of being counted separately],⁠" and another is that "The Holy One, Blessed Is He, foresaw with His Holy Spirit that a decree would arise [against all those who were counted]…" [However, we may ask] what is Rashi's source for those two reasons? Surely here the Torah writes the reason why they were not counted among Bnei Yisroel. Perhaps the answer is that the reason given by the Torah is to explain why they were counted from the age of one month and above and not from the age of twenty years and above, as it is written, "From one month and older; they were not counted among Bnei Yisroel" [meaning that they were not counted] from age of twenty and older. However, the reason said by the Rabbis was to explain why they were not counted among Bnei Yisroel, rather than why each one was counted separately. Accordingly, the verse [in Bamidbar] was necessary to instruct one not to count the tribe of Levi among the tribes of Yisroel. However I do not know how it would be possible to count them together, since one was [counted] from the age of one month and older, and the other from the age of twenty years and older. Thus the matter requires investigation. It appears to me that the Rabbis were answering the question: The count of Bnei Yisroel was not in the order of birth [of the progenitors of each tribe], rather in order of their banners. Therefore, the Torah should have counted the tribe of Levi after [counting the tribes under] the [first] two banners to travel. So why were they counted separately? For this Rashi gives two reasons.
שלשה ועשרים אלף – וקרוב למנין זה היו כשנמנו במדבר סיני, וכבר כתבתי לעיל (ג׳ ל״ט) הטעם שלא נתרבו הלוים כ״כ:
כי לא התפקדו – כלומר לכך פרט הכתוב כאן מנינם לפי שהם נבדלים משאר השבטים ולא נכללו עמהם:
כי לא נתן להם נחלה – כלומר לפיכך לא נכללו במנין כל ישראל, לפי שעל שאר הפקודים נאמר איש לפי פקודיו יותן נחלתו, והלוים לא לקחו חלק בארץ:
כי לא התפקדו בתוך בני ישראל: הוא טעם שנמנו מבן חודש ומעלה, כי לא התפקדו בכלל יוצאי צבא בישראל, וא״כ אין נ״מ בין בן חודש או בן עשרים.
כי לא נתן וגו׳: גם זה טעם שלא נמנו מבן עשרים, כי רק הנחלה היתה תלויה בבן עשרים {שמאז ראוי היה להקרא ׳יוצא צבא׳}.
ויהיו פקודיהם שלשה ועשרים אלף כל זכר מבן חדש ומעלה כי לא התפקדו בתוך בני ישראל כי לא נתן להם נחלה בתוך בני ישראל – הקדמונים נתפלאו מדוע שבט לוי היה מעט במספרו נגד שארי השבטים. וראיתי שנותנים טעם שבת קול אמרה וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, והם לא היו בקושי השעבוד, לכן לא היו בכלל כן ירבה וכן יפרוץ. אבל מדוע לא נתרבו במדבר תמוה, כי במנין הראשון היו שנים ועשרים אלף. ורש״י הביא מן הירושלמי דיומא שנהרגו ממנו כמה משפחות. אולם לדעתי יתכן כי לו נתכנו עלילות, והיה צופה ומביט, כי שבט לוי, לגיון של מלך, לא ינחלו נחלה, רק ערי מגרש בתוך ב״י, ואם בני לוי יהיו רבים במספר, הלא יצעקו מדוע נגרע חלקם, וגם על בנ״י יהיה כבד הדבר לכלכל עם גדול כמוהו, וכאשר מצאנו בבני יוסף שצעקו, כי ה׳ ברכם בעם רב, והמקום צר להם לשבת, לכן היה מחכמת הבורא לבלי הרבות אותם ע״ד הנסיי, רק יהיה מספרם בדרך טבעי, והיו כ״ג אלף מבן חדש ומעלה. ויתכן לכלול זה בכוונת הפסוק ויהיו פקודיהם שלשה ועשרים אלף כל זכר מבן חדש ומעלה, לכן היה מנינם מבן חדש, כי לא התפקדו בתוך בנ״י, שמנינם היה מבן עשרים, ולמה היה מנינם פחות כ״כ רק כ״ג אלף במספר, כי לא נתן להם נחלה בתוך בנ״י לכן היו מעטים במספר ולא חלה עליהם הרבוי המופלג מברכת אלהי. ודו״ק. ובמנין ראשון היו נמנין מבן חדש, כדי לפדות הבכורים מבן חדש, לכן לא היו נמנין בתוך בנ״י. ודו״ק.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראחזקוניר׳ בחיירלב״גמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייונצי״במשך חכמההכל
 
(סג) אֵ֚לֶּה פְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֨ר פָּֽקְד֜וּ אֶת⁠־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃
These are those who were numbered by Moses and Eleazar the priest, who numbered the Children of Israel in the plains of Moab by the Jordan at Jericho.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייונצי״בעודהכל
אִלֵּין מִנְיָנֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר כָּהֲנָא דִּמְנוֹ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵישְׁרַיָּא דְּמוֹאָב עַל יַרְדְּנָא דִּירִיחוֹ.
These (are they whom) Moshe and Elazar the priest numbered of the sons of Israel, in the plains of Moab, by Jordan, (over against) Jericho.
אליןא סכומוי דמשה ואלעזר כהנה די סכמו ית בני ישראל במישריה דמואב דסמיך לירדנא דיריחו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
אילין סכומי משה ואלעזר כהנא די סכמון ית בני ישראל במישריא דמואב על ירדנא דיריחו.
These are the numbers when Mosheh and Elazar the priest numbered the sons of Israel in the plains of Moab, by Jordan, (over against) Jericho.
הַאֻלַאאִ מַעדֻודַאתִ מֻושִׁה וַאלּעַאזַארֻ אַלּאִמַאם אַללַדַ׳אןַ עַדַא בַּנִי יִסרַאאִיל פִי בַּיְדַאאִ מֻאַבַּ עַלַי׳ אֻרדֻןִ אַרִיחַא
אלה הם מנויי משה ואלעזר הכהן, אשר מנו את בני ישראל במדבר הצחיח של מואב ליד ירדן יריחו.
וטעם אלה פקודי משה ואלעזר – על פקודי בני ישראל (במדבר כ״ו:ב׳-נ״א). אין פקודי הלוי בכלל, כי בהם לא יאמר: ובאלה לא היה איש (במדבר כ״ו:ס״ד), שלא נגזרה הגזרה ההיא על שבט הלוי כדברי רבותינו (בבלי ב״ב קכ״א:). והעד: אלעזר, גם פינחס.
THESE ARE THEY THAT WERE NUMBERED BY MOSES AND ELEAZAR. [This phrase refers] to they that were numbered of the children of Israel [mentioned further on in this verse], but does not refer to they that were numbered of the Levites [(57)], because of them it could not be said [as is said in the following verse]: But among them there was not a man [of them that were numbered by Moses and Aaron the priest in the wilderness of Sinai],⁠1 since that decree [that they must perish in the wilderness] did not apply to the tribe of Levi, as our Rabbis have said.⁠2 And a proof [of this is] Eleazar, and also Phinehas [who were born in Egypt3 and yet are both mentioned here, and came into the Land].⁠4
1. (64).
2. Baba Bathra 121b.
3. Exodus 6:23; 25.
4. Joshua 14:1; 22:13.
אלה פקודי משה ואלעזר – חוזר על פקודי ישראל ולא על הלוים כי בהם לא יאמר ובאלה לא היה איש שלא נגזרה הגזירה על שבט לוי והעד אלעזר ופנחס:
אלה פקודי משה ואלעזר, "These are the ones counted by Moses and Eleazar.⁠" The Torah now reverted to the Israelites that had been counted, not the Levites, for among the former the wording of "none of the ones counted here were included in the men counted by Moses and Aaron.⁠" The reason is that the decree that the males over 20 that had been counted in the desert of Sinai had to die in the desert had not applied to the Levites. The Torah had stated that of the earlier generation only Calev and Joshua had been exempt. If the Levites had been included in the decree, how come that Pinchas and Eleazar had survived?
וטעם אלה פקודי משה ואלעזר – על פקודי בני ישראל, אין פקודי הלוים בכלל. כי בהם לא יאמר ובאלה לא היה איש, שלא נגזרה גזירה ההיא על שבט לוי כדברי רז״ל. והעד אלעזר גם פנחס.
פר״ש אבל על הנשים לא נגזרה גזירה, נ״ל כי נפקא ליה מרבוייא דקרא דאיש שני האמור בפסוק שני.
ואחרי שהשלים מנין העם לשבטיהם אמר הכתוב אלה פקודי משה ואלעזר הכהן אשר פקדו את בני ישראל בערבות מואב על ירדן יריחו. להגיד כי לא נסמך המנין הזה אל המנין האחר שנמנו במדבר סיני להשוותו ולהסכימו עמו כי זה המנין נעשה בפני עצמו על ידי משה ואלעזר כמו שהמנין האחר נעשה על ידי משה ואהרן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נז]

אלה פקודי משה ואלעזר – זה נאמר על פקודי ישראל, לא על פקודי הלוים, כי עליהם לא יאמר ובאלה לא היה איש וכו׳, שהרי לא נגזרה גזירת ארבעים שנה על הלוים, והעד שהיה אלעזר ופנחס עודם חיים:
אלה פקודי משה ואלעזר הכהן אשר פקדו את בני ישראל: הכי מיבעי לכתוב ׳אלה פקודי בני ישראל אשר פקדו משה ואלעזר הכהן׳, והכי איתא שטחיות הלשון בספר במדבר. אבל בא הכתוב לכלול גם הלוים, שפקדו אותם משה ואלעזר, משום הכי החל הכתוב ״אלה״ (פקודי משה ואלעזר הכהן) היינו הלוים שמדבר בהם, ״אשר פקדו את בני ישראל וגו׳״, המה פקדו גם את הלוים, וכמו שהיה כתוב ׳עם בני ישראל׳, אם (אע״ג) שלא היה צורך לענין שיפקדו המה את הלוים. ונמצא יש לזה המקרא שתי משמעויות, בישראל במשמעות בפני עצמה, ובלוים בפני עצמה. וכאלה הרבה בתורה.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייונצי״בהכל
 
(סד) וּבְאֵ֙לֶּה֙ לֹא⁠־הָ֣יָה אִ֔ישׁ מִפְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֥ר פָּקְד֛וּ אֶת⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃
But among these there was not a man of them who were numbered by Moses and Aaron the priest, who numbered the Children of Israel in the wilderness of Sinai.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בעודהכל
וּבְאִלֵּין לָא הֲוָה גְּבַר מִמִּנְיָנֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כָּהֲנָא דִּמְנוֹ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא דְּסִינָי.
But among these there was not a man of them whom Moshe and Aharon the priest numbered when they counted the children of Israel in the wilderness of Sinai.
וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי
וּבְאִלֵּין לָא הֲוָה גְבַר מִמִּנְיָנֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּהֲנָא דִּמְנוֹ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא דְּסִינָי
הכלל בתרגומי ׳איש׳
כאן תרגם ׳איש׳ בלשון ׳גבר׳, לעומת הפסוק הבא ״וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן״ שם תרגם ״וְלָא אִשְׁתְּאַר מִנְּהוֹן אֱנָשׁ...⁠״.
כללי תרגום ׳איש׳ נתבארו בשמ׳ י כג ושם התברר כי ׳גבר׳ מציין זכרים דווקא בעוד ש׳אנש׳ הוא שם כולל לזכרים ונקבות. לפיכך לא ברור לכאורה הטעם לחילוף הלשון בשני הפסוקים שלפנינו. יא״ר ושאר פרשנים לפסוקנו העלו כמה השערות בביאור הענין:
א. בשם רבו:⁠1 התואר ׳גבר׳ הולם אדם במלא כוחו והיינו מבן עשרים שנה ועד בן שישים שנה שאז הוא נמנה על יוצאי הצבא. ברם לאחר גיל זה תש כוחו והריהו בכלל ׳אנש׳. לפיכך בפסוקנו המתאר כי במפקד השני בערבות מואב ״לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן״ היוצאים לצבא – תרגם אונקלוס ׳גבר׳ שהרי כולם מתו, ואפילו יהושע וכלב שוב אינם בבחינת ׳גבר׳ שכן עתה היו כבר למעלה מבני שישים. אולם בפסוק הבא המציין בעיקר את הישרדותם של יהושע וכלב, דקדק לתרגם ׳אנש׳ ללמדנו כי אף הם שנשארו – היו עתה בבחינת ׳אנש׳.⁠2
אלא שעל ביאור זה הקשה יא״ר מכמה מקומות שבהם ״איש״ מתורגם ׳גבר׳ ולא ׳אנש׳ למרות שמדובר במבוגר מגיל שישים, ראה ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד״ (במדבר יב ג) ״וְגֻבְרָא מֹשֶׁה״, והרי משה בעמידתו לפני פרעה היה כבר בן שמונים, וכן ״קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ״ (במדבר כז יח) ״גְּבַר דְּרוּחַ נְבוּאָה בֵיהּ״ ואף יהושע היה בן למעלה מתשעים ערב כניסתם לארץ.⁠3 כמו כן הקשה על ההגדרה המחודשת; אמת כי ׳גבר׳ ממעט בכל התורה פחות מבן י״ג בדומה ל׳איש׳, אך לא מצאנו כי ימעט גם למעלה מבן שישים.
ב. יא״ר עצמו מבאר שהשינוי בא ליופי הסגנון כדי שלא לחזור על אותה מילה פעמיים, ולכן המתרגם משנה בלשונו. ראיה לכך מהפסוקים ״וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ״ (במדבר לא מט) ששינה בתרגומם ״...עַבְדָךְ קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן גַּבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא דְּעִמָּנָא וְלָא שְׁגָא מִנָּנָא אֱנָשׁ״, וכן ״שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ... וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ (שמות לב כז) ״שַׁוּוֹ גְבַר חַרְבֵּיהּ עַל יִרְכֵּיהּ... וּקְטוּלוּ גְּבַר יָת אֲחוּהִי וּגְבַר יָת חַבְרֵיהּ וֶאֱנָשׁ יָת קָרִיבֵיהּ״.
ואף שהכלל ביסודו נכון (עיין בתרגומי תיבת ״ארץ״ בבר׳ ב ה) – מ״מ מה יענה יא״ר על הפסוק ״וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא״ (במדבר א ד) שתרגמו ״...גַּבְרָא גַּבְרָא לְשִׁבְטָא גְּבַר רֵישׁ לְבֵית אֲבָהָתוֹהִי הוּא״? הרי שלא נמנע מלכפול לשונו בפסוק אחד ואף מלשלש.
ג. השערה נוספת מעלה יא״ר:
או אפשר כי במקום שרצה לכלול הכל, כאילו אמר ׳שום נפש׳ – תרגם ׳אנש׳.
ר״ל ״אִישׁ״ המתייחס לכל הנפשות, כלל הציבור, מתורגם בלשון ״אנש״, לעומת ״אִישׁ״ המוסב על קבוצת אנשים מסוימת – שתרגומו ״גבר״. פסוקנו מדגיש שבמפקד בערבות מואב לא היה איש מהנמנים במדבר סיני, וכדי לפרש שדווקא ״גבר״ מעל גיל שלוש עשרה או מעל גיל עשרים שבמפקד סיני לא היה בערבות מואב, תרגם ״וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ״ – ״וּבְאִלֵּין לָא הֲוָה גְבַר״ ונמנע מלתרגם ״אנש״ הכולל גם את אלו שנמנו מגיל חודש – היינו הלוויים – כי אלו כן נכללו במפקד זה.
אבל הפסוק הבא שעניינו כל מי שנענש בעקבות חטא המרגלים, וממילא ״וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ״, עוסק בכל הדור ההוא ומובן מדוע תרגם ״וְלָא אִשְׁתְּאַר מִנְּהוֹן אֱנָשׁ״.
ד. הבחנה שונה מציע ״ביאורי אונקלוס״.⁠4 לדעתו כאשר ״איש״ מופיע בסמיכות למילת שלילה מתרגם ״אנש״, ולכן ״וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ״ (פס׳ סה) ״וְלָא אִשְׁתְּאַר מִנְּהוֹן אֱנָשׁ״; ״וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ״ (במדבר לא מט) ״וְלָא שְׁגָא מִנָּנָא אֱנָשׁ״.⁠5 ואף שגם פסוקנו נכתב על דרך השלילה – ״וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן״, כאן מילת השלילה אינה מוסבת על ה״איש״ אלא על הפקודים, ר״ל – באלה הפקודים הנמצאים לא היה אחד מן הראשונים. והוסיף עוד סיבה לשינוי התרגום בפסוקנו ולפיה תרגם ״גְבַר״ ולא ״אֱנָשׁ״ כדי לרמוז לדרשת חז״ל המלמדת שהנשים לא השתתפו בחטא המרגלים:⁠6
ותקרבנה בנות צלפחד, אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים שכן את מוצא שאמר להן אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו׳ והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל, וכן במרגלים שהוציאו דבה וישובו וילינו עליו את כל העדה – ועליהם נגזרה גזירה שאמרו לא נוכל לעלות. אבל הנשים לא היו עמהם בעצה שכתוב למעלה מן הפרשה ״כי אמר ה׳ להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה״ איש ולא אשה על מה שלא רצו ליכנס לארץ אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים.
אף שדברי המדרש מיוסדים בעיקרם על סמיכות הפרשיות, היינו הוכחת צדקתן של הנשים מהפסוק הבא ״ולא נותר מהם איש״ שמיד לאחריו באה טענת בנות צלפחד ״ותקרבנה בנות צלפחד״ – אונקלוס הביע את אותו הרעיון כבר בפסוקנו באמצעות שינוי התרגום.⁠7
ה. פירוש מקורי מובא בהסכמתו של ר׳ יוסף ב״ר שאול (קצנלנבוגן) ל״ספרא דצניעותא״ עם ביאור הגר״א שהוציא לאור ר׳ חיים מוולוזין תלמיד הגר״א. בעל ההסכמה (שהיה רב בוילנא והכיר את הגר״א), מפליג בשבחו וכותב עליו בין היתר:
הוא הקדוש והטהור, הוא איש אלהים, מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה א-להים, כי מלת ׳איש׳ יאמר פעם על הגוף ופעם על הנפש. וזה הדבר אשר פעמים תרגם אונקלוס ׳אנש׳ ופעמים ׳גבר׳ כי דרכו לתרגם על ׳נפש׳ – ׳אנש׳ (עיין בסדר ויקרא ובהרבה מקומות).
...ובדרך זה פרשנו ״ובאלה לא היה איש״ תרגם ׳גבר׳ ובפסוק שאחרי זה ״ולא נותר מהם איש כי אם כלב״ וגו׳ תרגם ׳אנש׳. והוא כי לכאורה נראה ״ולא נותר מהם איש״ מיותר. והנכון כי ״ובאלה לא היה איש״ (פס׳ סד) – קאי על דור המדבר, ״ולא נותר מהם איש״ (פס׳ סה) קאי על המרגלים, שלכן סמך לו הכתוב ״כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון״. ואונקלוס בשיטת רבו ר׳ אליעזר שדור המדבר יש להם חלק לעוה״ב (עי׳ תוס׳ ב״ב עג: ד״ה ודמו כי מבסמו), לכן תרגם ׳גבר׳ היינו שרק הגופות לא עלו מן המדבר. אבל המרגלים לכ״ע אין להם חלק לעוה״ב לכן תרגם ׳אנש׳ שגם הנפש לא נותר מהם.
וכן יתפרש ״ולא נפקד ממנו איש״ (במדבר לא מט) תרגם ׳אנש׳ ובפסוק שאחרי זה ״איש אשר מצא״ תרגם ׳גבר׳. היינו, רָמַז המתרגם דרשת חז״ל ״ולא נפקד ממנו איש״ – בעבירה.
הפירוש מיוסד על המסקנה הבאה: כיון שמצינו שאונקלוס מתרגם תיבת ׳נפש׳ ב׳אנש׳, יש להסיק מכאן כי בכל מקום שבו מתורגם בלשון ׳אנש׳ הרי הכוונה לרוח ולנשמה (=נפש). אולם מסקנה זו אינה הכרחית: אמת, אונקלוס אכן תרגם כמה פעמים ׳נפש׳ – ׳אנש׳. אלא ש׳נפש׳ משמש במקרא בשתי הוראות:
[א]. כינוי ביחוד לאדם, ילוד אישה (להוציא בע״ח). [ב]. נשמה, רוח החיים בכל חי.
דומה כי כאשר אונקלוס מתרגם ׳נפש׳ – ׳אנש׳, כוונתו למשמע הראשון בלבד. לעומת זאת כאשר ׳נפש׳ באה בהוראה השניה תרגומה הוא ״נפש״, ׳נפשא׳ (ולא ׳אנש׳), השווה: ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה״ (ויקרא ד ב) ״אֲנָשׁ אֲרֵי יְחוּב בְּשָׁלוּ״, וכן ״וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֺנָהּ תִּשָּׂא״ (ויקרא ז יח) ״וַאֲנָשׁ דְּיֵיכוֹל מִנֵּיהּ״, וכן ״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר״ (ויקרא ז כ) ״וַאֲנָשׁ דְּיֵיכוֹל בִּסְרָא״ לעומת – ״נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן״ (דברים יט כא) ״נַפְשָׁא חֲלָף נַפְשָׁא...⁠״, וכן ״כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם... וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ״ (דברים כב כו) ״...וְיִקְטְלִנֵּיהּ נְפַשׁ״. לפיכך יש מקום להסס בביאורו של ר׳ יוסף ב״ר שאול (קצנלבוגן).
1. את הפירוש הזה מסיים יא״ר במילים: ״זה שמעתי מפי המאיר עינינו בדברי תורה ה״ה ר׳ מאיר ש״ץ בן כה״ה ר׳ שמשון זצ״ל״. ר׳ מאיר ש״ץ מוזכר גם ברש״י לתהילים עג יב, ובתוס׳ ר״ה יא. ד״ה אלא, וא״כ היה רבו של היא״ר מבעלי התוס׳ הקדומים שחיו עוד בזמן רש״י. וראה בהקדמת ר׳ נתן אדלר לספר היא״ר שדן בכך אך קבע כי זמנו מאוחר יותר שכן מצאנו ליא״ר כי הביא גם את הרשב״ץ והוא נפטר בראשית המאה השלישית לאלף הששי.
2. ›״מרפא לשון״ מבאר באופן דומה, אך מתמקד בהבדל בין שני הפסוקים הללו ולא בהבחנה כללית בין גבר לאנש. לדעתו בפס׳ סד ״וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן״ תרגם ״גבר״ כדי להדגיש שבין הנמנים לא היה אף גבר (שגילו בין עשרים לשישים) ממנין משה, שהרי הגברים הם אלו שנמנו. ובפס׳ סה ״וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ״ תרגם ״אנש״, ר״ל שלא נשאר מהם אפילו אנוש וחלוש כי כולם מתו לגמרי.
״ינחנו״ מציע אף הוא הסבר מקומי. לדבריו המילים ״וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ״ מיותרות (בפס׳ סה), שהרי בפסוק שלפניו נאמר ״וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן״, והיה לו לכתוב מיד ״כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן״ (כפירוש הרב קצנלבוגן להלן). ייתור המילים הוביל את התרגומים לדייק שהפסוק הראשון (סד) עוסק בפקודי החיל הזכרים, ולכן תרגמו ״גבר״, לעומת הפסוק הבא (סה) המדבר על שרי החיל – לשון חשיבות, כגון ״כֻּלָּם אֲנָשִׁים״ (במדבר יג ג), ״וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ״ (תהלים פז ה), ולכן תרגם ״אנש״. הנחתו לפיה ״אנש״ מביע חשיבות יחסית ל״גבר״ נסתרת מחילופי התרגום בפסוק ״לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו״ (שמות י כג) ״לָא חֲזוֹ גְּבַר יָת אֲחוֹהִי וְלָא קָמוּ אֲנָשׁ מִתְּחוֹתוֹהִי״ עיין שם.
3. אם כי ניתן לומר שאצל משה ויהושע תרגם בלשון ׳גבר׳ מפני שעל אף גילם המופלג לא תש כוחם, והם היוצאים מן הכלל.
4. דבריו מובאים בפירושו כאן ובראש ספרו ״מבוא מדרכי התרגום״ בביאור המילה ״איש״.
5. לפי הסבר זה מתבאר השינוי גם בפס׳ ״עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ״ (במדבר לא מט) המתורגם ״עַבְדָךְ קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן גַּבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא דְּעִמָּנָא וְלָא שְׁגָא מִנָּנָא אֱנָשׁ״, מכיון שהאזכור השני הוא על דרך השלילה – תרגומו ״אנש״.
6. במדבר רבה פרשת פינחס פרשה כא.
7. גם רש״י פירש את פסוקנו על יסוד מדרש זה: ״ובאלה לא היה איש וגו׳ – אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, והנשים אומרות (במדבר כז, ד) תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן״, ויש שהעירו על כך שכתב את דבריו בפסוקנו ולא בפסוק הבא כבמדרש (ראה מזרחי) – ואם נכונים דברינו, אפשר שרש״י נסמך על שינוי התרגום, ולכן כתב את דרשת חז״ל בפסוקנו ולא בפסוק הבא.
ובאליןא לא הוה גבר מן סכומוי דמשה ואהרן כהנה די סכמו ית בני ישראל במדברה דסיני.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובאלין״) גם נוסח חילופי: ״ובאליין״.
ובאילין לא הוה גבר מן סכומי משה ואהרן כהנא די סכמון ית בני ישראל במדברא דסיני.
And among them was not a man of the numbers when Mosheh and Aharon the priest took the sum of the children of Israel in the wilderness of Sinai,
וַפִי הַאֻלַאאִ לַם יַכֻּן רַגֻלֹ מִן מַעדֻודִי מֻושִׁהֻ וַאהַרֻוןֻ אַלּאִמַאם אַללַדַ׳אןַ עַדַא בַּנִי יִסרַאאִיל פִי בַּרִּיַּתִ סַיְנַאאַ
ובאלה, לא נמצא אף איש מן מנויי משה ואהרן הכהן, אשר מנו את בני ישראל במדבר סיני.
ובאלה לא היה איש – אבל על הנשיםא לא נגזרה גזירת המרגלים, לפי שהיו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים: נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר י״ד:ד׳), והנשים אומרות: תנוב לנו נחלהג (במדבר כ״ז:ד׳). לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן.
א. כן בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, מוסקבה 1628. בכ״י לייפציג 1: ״האישה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״תנה״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, ואפשר שיש כאן פרפרזה ולא ציטוט. בכ״י המבורג 13 כלשון הפסוק: ״אחזה״. בכ״י ליידן 1, מוסקבה 1628: ״אחוזה״. בדפוס רומא: ״חלק ונחלה״.
ובאלה לא היה איש וגו' BUT AMONG THESE THERE WAS NO MAN [OF THEM WHOM MOSHE AND AHARON NUMBERED] – no man; but the decree consequent upon the incident of the spies had not been enacted upon the women, because they held the Promised Land dear. The men had said, "Let us appoint a chief and return to Egypt" (Bemidbar 14:4), while the women said, "Give us a possession in the Land" (Bemidbar 27:4). On this account, too, the chapter regarding the daughters of Zelophehad follows immediately here (Sifre Bemidbar 26).
פס׳: ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן וגו׳ כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון – במקום אחר מקדים יהושע לכלב ללמדך ששניהם שוים:
ובאלה לא היה איש – זה הפסוק שב אל פקודי ישראל.
BUT AMONG THESE THERE WAS NOT A MAN. This verse refers to the number of the children of Israel.⁠1
1. The term these refers to the number of the children of Israel.
(סד-סה) ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן – כי יהושע וכלב לא היו עתה בפקודים האלה, לפי שהיו מששים שנה ומעלה, ואין המנין אלא מבן עשרים עד בן ששים שנה כי הם עיקר ימי האיש כענין האמור בערכין (ויקרא כ״ז:ג׳), ואז הוא יוצא צבא בישראל לא מששים ומעלה כדברי רבותינו (בבלי ב״ב קכ״א:), אבל אמר: ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון שהיו מן הפקודים הראשונים ולא מתו.
(64-65) BUT AMONG THESE THERE WAS NOT A MAN OF THEM THAT WERE NUMBERED BY MOSES AND AARON THE PRIEST. For Joshua and Caleb [who were amongst those who were numbered at the first census] were not [included] now in this census, because they were over sixty years old, and the census was only of [people] aged between twenty and sixty, which [years] are the principal ones of a man's life, similar to that which is stated in [the law of] Valuations,⁠1 and it is then [in those years] that he goes forth to war in Israel,⁠2 and not after the age of sixty, as our Rabbis have said.⁠3 But when Scripture says [in the following verse], And there was not left a man 'of them,' save Caleb the son of Jephunneh, and Joshua the son of Nun [the words "of them" do not refer to those who were numbered now in the wilderness of Sinai, but to] them that were numbered at the first [census] and did not die [in the wilderness, since Caleb and Joshua, being over sixty years old, were not numbered now in this second census].
1. Leviticus 27:3.
2. Above, (2).
3. Baba Bathra 121b.
ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן – תימא שהיה שם מכיר ויאיר שהיו מבני מנשה שנולדו בימי יעקב ולא מתו עד שנכנסו לארץ שלא נגזרה גזרה על יותר מבן ס׳ ואין לומר שלא נמנו בערבות מואב יתרים מבן ס׳ שהרי יהושע בן נון היה בן ס׳ ויותר בבואו לארץ שכל ימיו היו צ״ו שניםא והוא לא פרנס ישראל רק כ״ח שנים ותני בתוספתא יהושע וכלב נטלו ג׳ חלקים בנחלה שהיו ביוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב משמע שיהושע נמנה בערבות מואב דא״כ למה נטל חלק בארץ הרי כתוב באלה פקודי בני ישראל וגו׳ וכתוב מיד לאלה תחלק הארץ וגו׳ צ״ע. כך מצאתי בפשטי ר״מ מקוצי.
א. צ״ע שהרי ביהושע כ״ד:כ״ט כתוב שיהושע מת בגיל מאה ועשר.
ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן – אע״ג דיהושע וכלב היו עדיין מן הפקודים הראשונים מ״מ לא נפקדו עתה לפי שהיו מבן ס׳ ומעלה ואין המנין אלא מבן כ׳ עד בן ס׳ אבל כשאמר ולא נותר מהם איש אז הוציא כלב בן יפונה ויהושע כי היו מן הפקודים הראשונים ולא מתו:
ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן, "and among those counted now there had not been a single one who had been counted by Moses and Aaron.⁠" Even though Joshua and Calev were still survivors of the original census, they were not included in the present census as only men between the ages of 20 and 60 were counted, and both Calev and Joshua were far older by then. However, when the Torah states that no man except Joshua and Calev had survived from the original census they had been mentioned because they had been included in the original census.
ובאלה לא היה איש מפקודי משה – תימה והלא היה יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה שנולדו בימי יעקב, ולא מתו עד שנכנסו לארץ כי לא נגזרה גזירה על יותר מבן ס׳. ואם נאמר שלא נמנו בערובת מואב יותר מבן ס׳, א״כ יהושע לא נמנה שהרי היה יותר מבן ס׳ בבואו אל הארץ, שהרי בן ק״ו שנה, והוא לא פרנסם אלא כ״ח שנה. ואם לא נמנה יהושוע בערבות מואב קשה הא דתוספתא יהושע וכלב נטלו ג׳ חלקים בנחלה שהיו מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב ושנטלו חלק מרגלים, ולמה נטלו חלק מטעם ערבות מואב והלא לא נמנו וכתיב לאלה תחלק הארץ, משמע להוציא שלא נמנה, עכ״ל.
ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן – כי יהושע וכלב לא היו עתה בפקודים האלה, לפי שהיו מששים שנה ומעלה. ואין המניין אלא מבן כ׳ עד בן ס׳, כי הם עיקר ימי האיש כעניין האמור בערכין, ואז הוא יוצא צבא בישראל לא מבן ס׳ ולמעלה מדברי רז״ל. אבל אמר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, שהיו מן הפקודים הראשונים ולא מתו.
(סד-סה) התועלת החמישי הוא להודיע שכבר נתקיים ייעוד ה׳ יתעלה שימותו כל אנשי המלחמה במדבר, זולתי כלב בן יפונה ויהושע בן נון.
ובאלה לא היה איש אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים כו׳. ובמדבר רבה אמרו גבי לא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה איש ולא אשה דאל״כ איש למה לי לא נותר אחד מיבעי ליה כמו גבי ערוב לא נשאר אחד:
(סד-סה) ואמנם אמרו ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני כי אמר ה׳ להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון. ענינו לדעת המפרשים שלא היה באלה איש מפקודי ישראל שנפקדו במדבר סיני אבל מפקודי הלוים היו שם רבי׳ והביאו ראיה מאלעזר הכהן ומפנחס בנו שהיו מיוצאי מצרי׳ ומבאי הארץ וסמכו זה לפסוק במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינותם עלי וכמו שכתב רש״י לכל פקודיכ׳ ולכל מספרכם כל הנמני׳ למספר שאתם נמנים בו. כגון לצאת ולבא ולתת שקלים כל המנויים לאותם מספרות ימותו ואלו הם מבן עשרי׳ שנה ומעלה להוציא שבטו של לוי שאין פקודיהם מבן עשרים שנה עכ״ד. ואין זה נכון בעיני כי אם היה הדבר כן היה זה הפסוק רצוני לומר ובאלה לא היה איש כתו׳ למעלה אחרי פקודי ישראל לא אחרי פקודי הלוי׳. כי כמו שפסוק אלה פקודי משה ואלעזר הכהן יתחייב לפרשו על כל הפקודים למעלה מישראל ומהלוים כי מה שכתוב אחריו ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן יחוייב לפרשו על כל הפקודים מישראל ומהלויי׳ כי כלם היו בכלל הגזרה. ואם לא הלך נשיא משבט לוי במרגלי׳ הנה לפי שלא היה לו חלק ונחלה בארץ כמו שפירשתי במקומו. ואם נשארו לאלעזר ופנחס שלא מתו במדבר היה מפני שהם נחשבו בכלל הכהנים והטף שהיתה הגזרה שהם יבואו אל הארץ. או מפני שהיה ידוע לפניו יתברך שאהרן לא יבא אל הארץ מפני עון העגל ומארבעת בניו כבר מתו נדב ואביהו ואם השני׳ הנשארים אלעזר ואיתמר ימותו גם כן במדבר תכלה הכהונה מזרע אהרן לכן נשאר אלעזר שלא מת ופנחס לא היה בן עשרי׳ שנה בעת גזרת המרגלי׳ לכן לא נכללו בה. אבל הלוים עם היותם יראי ה׳ וחושבי שמו נראה גם כן שנטו אחרי המרגלים ולכן נכללו בגזרה ומזה תדע גם כן שמשה ואהרן לא נמלטו ממנה כמו שביארתי בסדר חקת התורה אצל גזרת משה ואהרן.
ואמנם בפסוק שהביא רש״י להוציא את הלוים מהגזרה כאשר יעויין נמצא שלא כיון למה שפירש בו כלל כי הנה לא אמר שכל הפקודים שנפקדו מבן עשרים שנה ומעלה ימותו להוציא מה שנפקדו מבן חדש אבל אמר שכל פקודיהם לכל מספרם רצוני לומר בין אותם שנמנו מבן עשרים שנה כל יוצאי צבא. ובין אותם שנמנו מבן שלשים שנה עד חמשים שנה שהם הלוים לעבוד עבודה שכלם אלו ואלו בהיותם בני עשרים בני עונשי׳ כיון שהיו בתלונה ימותו במדבר. ונכללו אם כן בגזרה הזאת הלוים עם שאר השבטי׳ כל איש מבן עשרים שנה ומעלה שהיו בתלונה. ואם היה שבט לוי נקי מאשמת התלונ׳ ומגזרת מתי המדבר היתה התורה מפרסמתו כמו שעשת׳ בעגל שאמר ויאספו אליו כל בני לוי. ונאמר במשנה תורה בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי. והיה הכתוב אומר בספור הגזרה זולתי הלוים כמו שאמר זולתי כלב בן יפונה ויהושע בן נון. אלא שהאמת כך הוא שבענין העגל נבדל שבט הלוי לטובה אבל במרגלים היו כשאר העם ולכן נענשו עמהם וכן בענין קרח ובעל פעור חטאו אותם שחטאו ונענשו החטאי׳ בנפשות׳ ולכן אחרי המגפה נמנו כאן כמו שנמנו ישראל. וזהו אצלי הדעת הנכון בזה כפי פשט הכתובים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נז]

אבל על הנשים לא נגזרה גזירה וכו׳. דאם לא כן, ״איש״ למה לי:
ובאלה לא היה איש – אבל נשים היו כי לא נגזרה גזירת מרגלים כ״א על האנשים לפי שהאנשים היו שונאים את הארץ והיו אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר י״ד:ד׳) אבל הנשים היו מחבבות את הארץ שכן בנות צלפחד אמרו תנה לנו אחזה. והנני נותן שני טעמים בדבר לפי שיש לך ארץ מגדלת צנועים, ויש לך ארץ מגדלת נואפים, וארז״ל (במד״ר כ׳:כ״ב) ששטים היה מגדל נואפים ולפיכך זנו בשטים כי ישיבת המקום ההוא גרם להם לזנות, וא״י מסוגל בזה שאין הארץ סובלת זמה כמ״ש בפרשת עריות (ויקרא י״ח:כ״ה-כ״ז) כי את כל התועבות עשו אנשי הארץ, ותקיא הארץ את יושביה, וכבר כתבנו למעלה שהאנשים היו פרוצין בעריות וע״כ שנאו את הארץ, אבל הנשים היו כשרות וצנועות ושלומית בת דברי תוכיח שפרסמה הכתוב ע״כ היו מחבבות הארץ המגדלת צנועים, ותדע שכן הוא שאפילו שיטים המגדל נואפים תמשך לו רפואה מן הארץ הקדושה שנאמר (יואל ד׳:י״ח) ומעין יצא מבית ה׳ והשקה את נחל השטים. ומטעם זה נכתב ובאלה לא היה איש אצל המספר דוקא לומר לך אבל נשים היו לפי שבמספר זה נרמז צניעות הנשים יותר מבאנשים מדהקדים ה״א ליו״ד כמבואר למעלה.
טעם שני הוא, כי מהידוע שיש הבדל בין א״י לשאר ארצות כי בא״י הגשמים יותר מצוין מבארץ מצרים או שאר ארצות והנה בארץ מצרים מאחר שאין הגשמים מצוים שם על כן צריכין עובדי האדמה להשקות השדות של תבואה ברגליהם כמו שמשקין את גן הירק, ומאחר שיש להם כל כך טורח גדול בשדות פטרם התורה מן תרומות ומעשרות כי אין שורת הדין נותן שיתן חלק למי שלא עמל בו. אבל א״י שהגשמים יורדין שם בעתם ואין לבעל השדה כל כך טורח גדול בהשקאת השדות, ואע״פ שיש לו טורח הזריעה והחרישה ושאר מלאכות שבשדה מ״מ יש גם להקב״ה חלק בשדה מצד שהוא ית׳ נותן מטר בעתו, ע״כ דין הוא שיתנו מחלק גבוה לכהנים וללוים משרתי אלהינו כי משלחן גבוה הם זוכים.
ומפורש דבר זה באר היטב, בפר׳ עקב (יא י-יב) שנאמר כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר עיני ה׳ אלהיך דורש אותה וגו׳. ומסיק בילקוט פר׳ עקב (תתס) דווקא אותה ניתן לדרישה להפריש ממנה חלה תרומה ומעשרות ולא שאר ארצות כו׳. וכל אשר לו עינים לראות ולב להבין ישתומם על המראה מה ענין חלה ותרומה לכאן, ומאי משמע דאותה למעט שאר ארצות מתרומה ומעשר, ולמה נכתב מיעוט זה כאן. אלא ודאי שרצה ליתן טעם למה א״י חייבת בחלה תרומה ומעשרות יותר משאר ארצות, ואמר לפי שבשאר ארצות כל הטורח שלך שאפילו שדה של תבואה צריך אתה להשקות ברגלך כגן הירק ע״כ פטרה אותך התורה מתרומה ומעשרות. אבל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים, וא״כ חצי העמל שלך וחצי של גבוה ע״כ דין שתתן חלק גבוה למשרתי אלהינו.
ומזה הטעם היו האנשים שונאים את הארץ, לפי שהיו אבירי לבב הרחוקים מצדקה, לא היה להם חפץ ורצון לילך ממקום הפטור למקום החיוב ובפה מלא אמרו כן זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם (במדבר י״א:ה׳) ודרשו בספרי חנם מן המצות, וביאור הדבר שהיו אוכלים בלא תרומות ומעשרות כי מטעם זה מנו שם את הקשואים ואת האבטיחים וגו׳, לפי שכל אלו פטורין מן המעשר בח״ל אפילו מדרבנן ובא״י חייבים מדרבנן לפי שכל אלו הם גן הירק וצריכין השקאה ברגלים אפילו בא״י לפי שהם צריכין לריבוי מים ולשון הכתוב מוכיח כן שאמר והשקית ברגלך כגן הירק, ש״מ שגן הירק פשוט בכ״מ שצריך השקאה ע״כ גם בא״י הם פטורין מן התורה ורבנן חייבום מאחר שיש שם ריבוי מים אבל לא בח״ל שאין שם ריבוי מים, ומדקאמרו חנם מן המצות ש״מ שהיתה עינם צרה בכהני ה׳ ע״כ שנאו את הארץ מקום החיוב.
אבל הנשים של אותו דור צדקניות היו והיו אוהבים הצדקה, הן מצות חלה המיוחדת לנשים ותלויה בארץ, הן שאר תרומות ומעשרות ע״כ היו אוהבים את הארץ לילך למקום החיוב כי סתם אשה אינה רשאית ושלטאה בנכסי בעלה ע״כ היה להם חפץ לילך למקום שהחוב מוטל על בעליהן ליתן וזה״ש רז״ל (סוטה יא:) בזכות נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו אבותינו ממצרים רצה לומר בזכותם יצאו ממקום הפטור למקום החיוב אשר אליו נכספה וגם כלתה נפשם, וכן ארז״ל (ב״ב קיט:) על בנות צלפחד שהיו צדקניות והיינו לפי שהיו אוהבים הצדקה על כן אמרו תנה לנו אחוזה. וראיה בריאה וטובה לדברינו מה שפירש רש״י למשפחות מנשה בן יוסף, למה הזכיר יוסף לפי שהיה מחבב הארץ כו׳ גם בנותיו כן. וכבר ידעת שב׳ מדות טובות אלו היו ביוסף האחת שהיה גדור מעריות ותשב באיתן קשתו (בראשית מ״ט:כ״ד) באשת פוטיפר, הן לטעם שני שאהבו את הארץ בעבור הצדקה ויוסף אוהב צדקות היה כי היה זן ומכלכל את כל בית אביו, ובנותיו ירשו שני מדותיו אלו ובעבורם אמרו תנה לנו אחוזה. וזה״ש שהיו צדקניות שלא נישאו אלא להגון להם כך מסיק בגמרא. וביאור הדבר שנשאו לשבט יוסף דווקא שגם המה מעשה אבותיהם בידיהם להיות אוהב צדקות והיו חכמניות מצד שהיו גדורין מעריות הפך ממה שנאמר (במדבר ה׳:י״ב) כי תשטה אשתו לשון שטות. וזה טעם יקר.
אבל על הנשים. רצונו לתרץ למה כתיב איש, דלא נותר אחד מבעי ליה:
והנשים אומרות תנה לנו אחוזה. פירוש שגם הן היו מחבבות את הארץ אמרו תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו:
However, against the women. Rashi wishes to answer the question: Why did the Torah write "[no] man"? It should have said "no one was left.⁠"
While the women said "give us possession.⁠" Meaning: They were also among those who cherished the land. They said [the daughters of Tzelofchad], "Give us a possession among our father's brothers" (27:4).
ובאלה לא היה איש – כי יהושע וכלב לא היו עתה בפקודים האלו, לפי שהיו מששים שנה ומעלה ואין המנין אלא מבן עשרים עד בן ששים שנה כי הם עיקר ימי האיש, כענין האמור בערכין, ואז הוא יוצא צבא בישראל לא מששים ומעלה, ומה שאמר כאן ולא נותר מהם איש כי אם כלב וכו׳, ר״ל שהיו מן הפקודים הראשונים ולא מתו:
ובאלה לא היה איש – מה שהיה בעגל הזהב היה גם במרגלים: הנשים לא נטלו חלק בחטא, ולפיכך גם לא נשאו בעונשו. כמאמר חז״ל: ״אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים״.
״ובאלה״ האמור כאן אינו מוסב על שבט לוי הנזכר בפסוקים הקודמים בסמוך, שכן גם הלויים לא נכללו בעונש המרגלים, אלא הוא מוסב על ״פקודי בני ישראל״ שנזכרו קודם כן (פסוק נא). קביעת מספר בני ישראל היא תכליתו העיקרית של מפקד שני זה, החשוב לחלוקת הארץ, בעוד שהלויים לא נטלו נחלה בארץ.
ובאלה: האי ״ובאלה״ מיותר, והכי מיבעי ׳ולא היה איש׳. אבל כבר כתבו התוספות ב״ב (קכא,א) בשם המדרש, שנשתיירו חמשה עשר אלף שלא מתו, ומ״מ לא היו בפקודי משה ואלעזר. וכן נראה, דהלוים, אע״ג שלא נגזרה עליהם גזרת הדור הזה, וכמה מהם נשארו, וכמו שמביא במדרש רבה (במדבר רבה ג,ז ד״ה פקוד) ראיה מאלעזר שלא נזכר שהוא נשתייר כמו כלב ויהושע, אלא ודאי מהלוים הרבה נשתיירו, מ״מ במנין השני לא היו. משום הכי כתיב ״ובאלה״, פירוש, במנין הלוים וישראל דמיירי בהם.
ובזה מתיישב הלשון גם בזה הפסוק שלא כתיב ׳לא היה איש מפקודי בני ישראל אשר פקד משה ואהרן׳. אלא כמו שכתבתי דגם הלויים שנשארו ממנין הראשון לא באו במנין השני.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בהכל
 
(סה) כִּֽי⁠־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙י״י֙ לָהֶ֔ם מ֥וֹת יָמֻ֖תוּ בַּמִּדְבָּ֑ר וְלֹא⁠־נוֹתַ֤ר מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּ֚י אִם⁠־כָּלֵ֣ב בֶּן⁠־יְפֻנֶּ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן⁠־נֽוּן׃
For Hashem had said of them, "They shall surely die in the wilderness.⁠" There was not left a man of them, except Caleb the son of Jephunneh, and Joshua the son of Nun.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנונצי״בעודהכל
אֲרֵי אֲמַר יְיָ לְהוֹן מְמָת יְמוּתוּן בְּמַדְבְּרָא וְלָא אִשְׁתְּאַר מִנְּהוֹן אֱנָשׁ אֱלָהֵין כָּלֵב בַּר יְפוּנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן.
For the Lord had said to them that dying they should die in the wilderness; and not a man of them remained, except Kaleb bar Jephuneh and Jehoshua bar Nun.
כִּי אָמַר ה׳ לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן
אֲרֵי אֲמַר ה׳ לְהוֹן מְמַת יְמוּתוּן בְּמַדְבְּרָא וְלָא אִשְׁתְּאַר מִנְּהוֹן אֱנָשׁ אֱלָהֵין כָּלֵב בַּר יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן
דברי ה׳ או סיפור דברים
›אונקלוס תרגם ״וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם״ – ״וְלָא אִשְׁתְּאַר מִנְּהוֹן״, לעומת המיוחס ליונתן שתרגם ״וְלָא אִשְׁתַּיֵיר לְהוֹן״. ונראה שנחלקו בהבנת מבנה הפסוק. לדעת אונקלוס דברי ה׳ הם: ״מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר״, והמשכו של הפסוק הוא תיאור התוצאה: ״וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן״, ולכן תרגם ״וְלָא אִשְׁתְּאַר מִנְּהוֹן״ – כסיפור דברים. ואילו המיוחס ליונתן הבין את הפסוק כולו כדברי ה׳ ללא תיאורי עובדות, ולכן תרגם ״מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן״ – ״מְמַת יְמוּתוּן בְּמַדְבְּרָא וְלָא אִשְׁתַּיֵיר לְהוֹן אֱנַשׁ אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפוּנֶה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן״ [כי אמר ה׳ להם מות ימותו במִדבר ולא ישאר להם איש אלא כלב בן יפונה ויהושע בן נון].
ארום אמר י״י להון ממת ימותון במדברה ולא אשתייר מנהון גבר א⁠(ל){ר}⁠ום אלהן כלב בר יפונה ויהושע בר נון.
ארום אמר י״י להון ממת ימותון במדברא ולא אישתייר להון אינש אילהין כלב בר יפונה ויהושע בר נון.
because the Lord had said that dying they should die in the wilderness; and none of them remained except Kaleb bar Jephunneh, and Jehoshua bar Nun.
וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ – (כָּתוּב בָּרֶמֶז לְהַלָּן).
לִאַןַ אללַהַ חַכַּםַ עַלַיְהִם אַן יַתַּמַאוַתַּוא פִי אלּבַּרִּיַּתִ וַלַם יַבּקַ מִנהֻם רַגֻלֹ אִלַּא כַּאלִיבֻּ בּןִ יפֻונִּה וַיהֻשֻׁועֻ בּןִ נֻון
כי ה׳ גזר דין עליהם כי ימותו בהדרגה במדבר, ולא-נשאר מהם איש, אלא כלב בן יפנה ויהושע בן נון.
כי אם כלב בן יפנה – קודם יהושע, כאשר אמר השם (במדבר י״ד:ל׳).
SAVE CALEB THE SON OF JEPHUNNEH. Caleb is mentioned before Joshua,⁠1 following God's word.⁠2
1. Even though Joshua was more important.
2. God mentioned Caleb before Joshua in Num. 14:30.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק סד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 64]

כי אם כלב בן יפונה – הקדים כלב ליהושע כי כן יקדימנו הש״י לעולם על שהקדים עצמו יותר מיהושע בקנאתו של הקב״ה בענין המרגלים, הוא שכתוב (במדבר י״ג:ל׳) ויהס כלב את העם, ועוד שקראו (שם י״ד) עבדי. אבל משה יקדים יהושע לעולם קודם לכלב, וזה למעלת החכמה. ומה שאמר ולא נותר מהם איש דרשו רז״ל איש ולא אשה, מכאן שלא היו הנשים בגזרת המדבר. ומזה נסמכה פרשת בנות צלפחד לפקודי ישראל ממה שאמרו במדרש האנשים היו שונאין את הארץ ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה אבל הנשים מחבבות את הארץ ואמרו תנה לנו אחוזה, לכך נסמכה כאן פרשת בנות צלפחד.
כי אם כלב בן יפונה, "except for Calev son of Yefuneh.⁠" The reason the Torah (Hashem) mentioned Calev's name first is that God Himself always mentions his name before that of Joshua (Numbers 13,30) seeing the Torah had reported Calev as being the first one to speak up against the other spies and had displayed more jealousy on behalf of the Lord than had his companion Joshua. Furthermore, God had described Calev as עבדי, "My servant,⁠" the highest type of compliment accorded to mortals. Moses, on the other hand, always mentioned Joshua first to indicate that Joshua possessed more wisdom (Ibn Ezra).
The words: "for not a one had remained except for Calev and Joshua,⁠" which are almost impossible to understand, have been interpreted by our sages in Tanchuma Pinchas 7 as stressing the word איש; of the men of military age none survived; many women did survive. The verse teaches that the decree that the generation of the Exodus had to die in the desert applied only to men, not to women. Our sages in the above-mentioned Tanchuma state that "the men hated the land of Israel, not the women.⁠" It was the men who had demanded to appoint a leader to take the people back to Egypt (Numbers 14,4). The women, by contrast, (the daughters of Tzelofchod) demanded to be given a share in the Holy Land. [We have pointed out already in Genesis 46,7 that there is a clear inference that Yaakov's womenfolk did not move to Egypt of their own free volition. The women had always displayed greater fondness of the land of Israel. Ed.]. Seeing the Jewish women were fond of the land of Israel, the Torah wrote the chapter about the claim of the daughters of Tzelofchod at this juncture.
מות ימתו – כתיב חסר קרי ביה מתו מיתות הרבה מתלוננים ועדת קרח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק סד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק סד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נז]

כי אמר ה׳ להם וגו׳: קאי על בני ישראל דסליק מינייהו (כמו שכתבתי בספר ויקרא (יג,כ. יז,טו) ובכמה מקומות דהכי אורחא דקרא).
מות ימותו במדבר: משום הכי אע״ג שנשתיירו הרבה ברחמי שמים שניחם על הרעה, אבל ״ולא נותר מהם איש״ – יוצא צבא שראוי למנין.
כי אם כלב וגו׳: המה היו יוצאי צבא.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנונצי״בהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

במדבר כו – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מקבילות במקרא במדבר כו, ספרי במדבר במדבר כו, תרגום אונקלוס במדבר כו – מבוסס על מהדורת ויקיטקסט (CC BY-SA 3.0) המבוססת על הדפוס ראשון של התאג', ועם הוספות והערות של על⁠־התורה, פרשגן במדבר כו – ביאורים פירושים ומקורות לתרגום אונקלוס, מאת הרב רפאל בנימין פוזן, באדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), תרגום ירושלמי (ניאופיטי) במדבר כו

This targum, based on a single known manuscript (Neofiti 1) in the Vatican Library copied in 1504, is the only known complete text of the "Targum Yerushalmi" on the Torah. Previously known brief extracts related to this targum had long been known in manuscripts of what is referred to by scholars as the "fragment targums", which are cited in Jastrow's Dictionary under the rubric "YII" and appear in various editions of Miqraot Gedolot interspersed with Targum Pseudo Jonathan under the rubric "Targum Yerushalmi". Extensive manuscript pages of related material were also discovered in the Cairo Geniza in the 20th Century.
This electronic text has been provided by the Comprehensive Aramaic Lexicon (CAL) project of the Hebrew Union College - Jewish Institute of Religion. It was originally entered under the guidance of Prof. M. Sokoloff for the preparation of his A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic based on the multi-volume editio-princeps of Prof. A. Diez-Macho (1968ff.) and a photographic edition of the manuscript by Makor Press. Additional marginal or interlinear variants have been added by CAL staff based on the photographs.
, תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר כו
This edition utilizes the text provided by the Comprehensive Aramaic Lexicon (CAL) project of the Hebrew Union College - Jewish Institute of Religion, which is based on E. Clarke et al., Pseudo-Jonathan to the Pentateuch: Text and Concordance (Ktav, 1984), with variants from the editio princeps as given in the Madrid Polyglot. The Clarke text is not a completely accurate transcription of the British Library manuscript, and it is being gradually corrected by the CAL project. Readers are urged to email corrections when errors are discovered.
, תרגום ירושלמי (קטעים) במדבר כו, במדבר רבה במדבר כו – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מדרש תנחומא במדבר כו, מדרש תנחומא (בובר) במדבר כו, מדרש אגדה (בובר) במדבר כו, ילקוט שמעוני במדבר כו – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), רס"ג תפסיר ערבית במדבר כו, רס"ג תפסיר תרגום לעברית במדבר כו, ר׳ יהודה אבן בלעם במדבר כו, רש"י במדבר כו, לקח טוב במדבר כו, אבן עזרא במדבר כו, ר"י בכור שור במדבר כו, רי"ד במדבר כו, חזקוני במדבר כו, קיצור פענח רזא במדבר כו, רמב"ן במדבר כו, ר׳ בחיי במדבר כו, מנחת יהודה במדבר כו, הדר זקנים במדבר כו, דעת זקנים במדבר כו, טור הפירוש הארוך במדבר כו, טור הפירוש הקצר במדבר כו, מושב זקנים במדבר כו, ר"י אבן כספי במדבר כו, רלב"ג במדבר כו, רלב"ג תועלות במדבר כו, עקדת יצחק פירוש במדבר כו, מזרחי במדבר כו, אברבנאל במדבר כו, צרור המור במדבר כו, ר"ע ספורנו במדבר כו – מהדורת הרב יהודה קופרמן באדיבות המו"ל (כל הזכויות שמורות), שיעורי ספורנו במדבר כו – מהדורת הרב משה קרביץ, ספר אמר הגאון: שיעורי רבינו עובדיה ספורנו מכתב יד תלמידו על חמשה חומשי תורה (בית שמש, תשע"ז), ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), גור אריה במדבר כו – מהדורת הרב יהושע הרטמן, מכון ירושלים, תשמ"ט–תשנ"ה (כל הזכויות שמורות), כלי יקר במדבר כו, מנחת שי במדבר כו – מהדורת ד"ר צבי בצר ז"ל ע"פ כתבי יד אוטוגרפיים של בעל מנחת שי, בעריכת פרופ' יוסף עופר, וברשותם האדיבה של האיגוד העולמי למדעי היהדות וקרן הרב דוד משה ועמליה רוזן (כל הזכויות שמורות). (המהדורה הדיגיטלית עדיין בשלבי הכנה.) כפי שגילה ד"ר בצר, בדיבורי המתחיל של בעל מנחת שי לפעמים טמונים גם הכרעותיו, ועיינו בהרחבה במבוא למהדורתו. המלים בסוגריים המרובעים בצבע אפור הן תוספות של המהדיר., שפתי חכמים במדבר כו – חומש שפתי חכמים, הוצאת מצודה, תשס"ט (CC BY 3.0), אור החיים במדבר כו, ר׳ י"ש ריגייו במדבר כו – מהדורת ירושלים (תשפ"ב), באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות); ניתן לרכוש סטים מודפסים בהוצאת שלם, יפו 108, ירושלים, טלפון: 025389176, הכתב והקבלה במדבר כו, שד"ל במדבר כו, רש"ר הירש במדבר כו – מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים), מלבי"ם במדבר כו, נצי"ב במדבר כו – מהדורת הרב מרדכי קופרמן (ירושלים, תשס"ח), ברשותו האדיבה של המהדיר והוצאת המכללה ירושלים (כל הזכויות שמורות למהדיר). {הביאורים בסוגריים המסולסלים הם הוספות מכי"ק של הנצי"ב.}, הואיל משה במדבר כו, משך חכמה במדבר כו, תורה תמימה במדבר כו

Bemidbar 26, Biblical Parallels Bemidbar 26, Sifre Bemidbar Bemidbar 26 – Translated by Rabbi Shraga Silverstein (CC BY 3.0), Targum Onkelos Bemidbar 26 – Based on J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862) with significant modifications, Parshegen Bemidbar 26, Targum Yerushalmi (Neofiti) Bemidbar 26, Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 26 – Translated by J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862), Targum Yerushalmi (Fragmentary) Bemidbar 26 – Translated by J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862), Bemidbar Rabbah Sectioned Bemidbar 26, Tanchuma Sectioned Bemidbar 26 – Translated by John T. Townsend, Midrash Tanhuma: Translated into English with Introduction, Indices, and Brief Notes (New Jersey, 1989–2003), edited and supplemented by R. Francis Nataf (CC BY 3.0), Tanchuma (Buber) Sectioned Bemidbar 26 – Translated by John T. Townsend, Midrash Tanhuma: Translated into English with Introduction, Indices, and Brief Notes (New Jersey, 1989–2003) (CC BY 3.0), Midrash Aggadah (Buber) Bemidbar 26, Yalkut Shimoni Bemidbar 26, R. Saadia Gaon Tafsir Arabic Bemidbar 26, R. Saadia Gaon Tafsir Hebrew Translation Bemidbar 26, R. Yehuda ibn Balaam Bemidbar 26, Rashi Bemidbar 26 – Translated by M. Rosenbaum and A.M. Silberman, Pentateuch With Targum Onkelos, Haphtaroth and Rashi's Commentary (London, 1929-1934), Lekach Tov Bemidbar 26, Ibn Ezra Bemidbar 26 – Translated and annotated by Rabbi Chaim (H. Norman) Strickman and Arthur M. Silver (Menorah Publications, 1988–2004) (CC-BY-NC 4.0), R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 26, Rid Bemidbar 26, Chizkuni Bemidbar 26 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Torah Commentary: Chizkuni (New York, 2013) (CC BY 3.0), Kitzur Paneach Raza Bemidbar 26, Ramban Bemidbar 26 – Translated and annotated by Charles B. Chavel, Shilo Publishing House, (New York, 1971-1976) (CC BY 3.0), R. Bachya Bemidbar 26 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Torah Commentary by Rabbi Bachya ben Asher (Jerusalem – New York, 1998) (CC BY 3.0), Minchat Yehuda Bemidbar 26, Hadar Zekeinim Bemidbar 26, Daat Zekeinim Bemidbar 26 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk (Jerusalem – New York, 2015) (CC BY 3.0), Tur Long Commentary Bemidbar 26 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Tur on the Torah (Jerusalem – New York, 2005) (CC BY 3.0), Tur Short Commentary Bemidbar 26, Moshav Zekeinim Bemidbar 26, R. Yosef ibn Kaspi Bemidbar 26, Ralbag Bemidbar 26, Ralbag Toalot Bemidbar 26, Akeidat Yitzchak Peirush Bemidbar 26, R. Eliyahu Mizrachi Bemidbar 26, Abarbanel Bemidbar 26, Tzeror HaMor Bemidbar 26, Sforno Bemidbar 26 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, HaChut HaMeshulash (Jerusalem – New York, 2003) (CC BY 3.0), Shiurei Sforno Bemidbar 26, Gur Aryeh Bemidbar 26, Keli Yekar Bemidbar 26, Minchat Shai Bemidbar 26, Siftei Chakhamim Bemidbar 26 – Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009 (CC BY 3.0), Or HaChayyim Bemidbar 26 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Or HaChayim: Commentary on the Torah (Jerusalem – New York, 1995) (CC BY 3.0), R. Y.S. Reggio Bemidbar 26, HaKetav VeHaKabbalah Bemidbar 26, Shadal Bemidbar 26, R. S.R. Hirsch Bemidbar 26, Malbim Bemidbar 26, Netziv Bemidbar 26, Hoil Moshe Bemidbar 26, Meshekh Chokhmah Bemidbar 26, Torah Temimah Bemidbar 26

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×