×
Mikraot Gedolot Tutorial
Loading text...
 
(א) וַיְהִ֖י אַחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה ‹פפ› פרשה פתוחה ברווח של שורה ריקה בכתי״ל ובכתי״ש.וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙י״י֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן⁠־אַהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר׃
It happened after the plague, that Hashem spoke to Moses and to Eleazar the son of Aaron the priest, saying,
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ב
(א-נז) רשימות בנים ונכדים של יעקב – בראשית מ״ו:ח׳-כ״ז
וַהֲוָה בָּתַר מוֹתָנָא וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כָּהֲנָא לְמֵימַר.
And it came to pass after the plague, that the Lord spoke to Moshe and to Elazar bar Aharon the priest, saying:
וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר
וַהֲוָה בָּתַר מוֹתָנָא וַאֲמַר ה׳ לְמֹשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא לְמֵימָר
המיוחס ליונתן תרגם ״וַהֲוָה בָּתַר מוֹתָנָא אִתְגוֹלְלוּ רַחֲמֵי שְׁמַיָא לְמִתְפַּרְעָא פּוּרְעָנוּת דִין עַמֵיהּ״ [ויהי אחרי המגפה הִתגוללו רחמי שמים להִפרע פורענות מִשׁפט עמו] וב״ינחנו״ האריך לבאר את תרגומו היוצא מפשוטו של מקרא – כהסבר לפסקה באמצע פסוק, עיין שם.
והוה בתר מגפתה. ואמר י״י למשה ול⁠[א]{ל}⁠עזר ברה דאהרן כהנא רבה למימר.
והוה בתר מותנא אתגוללו רחמי שמיא למתפרעא פורענות דין עמיה. ואמר י״י למשה ולאלעזר בר אהרן כהנא למימר.
And it came to pass after the plague,
that the compassions of the heavens were turned to avenge His people with judgment. And the Lord spoke to Mosheh and Elazar bar Aharon the priest, saying:
(א-ב) [ז] וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה, שְׂאוּ – כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹפְלִין הֻזְקְקוּ לְמִנְיָן, מָשָׁל לִזְאֵב שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ הַצֹּאן, הוּרַד בַּעַל הַצֹּאן לִמְנוֹתָן מֶה חָסְרוּ.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה מָנָה אוֹתָן, מָשָׁל לְרוֹעֶה שֶׁמָּסַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת צֹאנוֹ בְּמִנְיָן, הִשְׁלִים הָרוֹעֶה שְׁמִירָתוֹ, כְּשֶׁמַּחֲזִירָן צָרִיךְ לִמְנוֹתָן. כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם מְסָרָן לְמשֶׁה בְּמִנְיָן, דִּכְתִיב: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (במדבר א׳:א׳-ב׳). וַיִּסְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי (שמות י״ב:ל״ז), הֲרֵי קִבְּלָן בְּמִצְרַיִם בְּמִנְיָן, בָּא לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם בְּעַרְבוֹת מוֹאָב הֶחֱזִירָם בְּמִנְיָן.
(א-ב) [ד] וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר וְגוֹ׳ שְׁאוּ אֶת רֹאשׁ – כָּל מָקוֹם שֶׁנָּפְלוּ, הוּזְקְקוּ לְמִנְיָן. מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לִזְאֵב שֶׁנָּפַל עַל הַצֹּאן, הֻצְרַךְ בַּעַל הַצֹּאן לִמְנוֹתָם לֵידַע כַּמָּה חָסְרוּ.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה מָנָה אוֹתָן כָּאן. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְרוֹעֶה שֶׁמָּסַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת צֹאנוֹ בְּמִנְיָן. הִשְׁלִים שְׁמִירָתוֹ. כְּשֶׁהֶחְזִירָן, צָרִיךְ לִמְנוֹתָן. כָּךְ כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, מְסָרָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה בְּמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי וְגוֹ׳, שְׁאוּ אֶת רֹאשׁ וְגוֹ׳ (במדבר א׳:א׳-ב׳). וְאַף כְּשֶׁיָּצְאוּ כְּתִיב: וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם ל״ג:ה׳), הֲרֵי קִבְּלָן בְּמִנְיָן. בָּא לְהִפָּטֵר בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, הֶחְזִירָם בְּמִנְיָן. לְכָךְ נֶאֱמַר: שְׁאוּ אֶת רֹאשׁ.
(1-2) [Siman 4]
(Numb. 26:1-2:) “And it came to pass after the plague [that the Lord said unto Moses and unto Elazar ben Aaron the priest, saying,] ‘Take a census.’” Every time that they fell, they were required to be numbered.⁠
Numb. R. 21:7.
The matter is comparable to the wolf who went into the midst of the flock. The owner of the flock was obliged to count them to know how many were missing. Another interpretation (of Numb. 26:2): Why did he count them here? The matter is comparable to a shepherd to whom the householder has delivered a flock after numbering them. [After] he has fulfilled his guardianship, when he returns them, it is necessary for them to be numbered. Thus when Israel went out from Egypt the Holy One, blessed be He, delivered them to Moses after numbering [them], as stated (in Numb. 1:1-2), “Then the Lord spoke unto Moses in the Sinai desert …, ‘Take a census….’” So also, when they went out, it is written (in Exod. 12:37), “Then the Children of Israel traveled [from Ramases to Succoth, about six hundred thousand men on foot].” Ergo, he received them with a numbering. [So when] he was about to pass away in the Plains of Moab (after completing his guardianship), he returned them with a numbering. It is therefore stated (Numb. 26:2), “Take a census.”
ויהי אחרי המגפה
משל לרועה. תנחומא פנחס אות ו׳, ובנדפס מכבר אות ד׳, ובמ״ר אות ז׳ ומובא בילקוט פנחס רמז תשע״ג, וחסר הציון תנחומ׳, ומובא ברש״י על התורה.
משל לרועה שנכנסו זאבים לעדרו, והיה מונה עדרו כמה נשארו, ולחיבתן של ישראל עשה, לידע ולהודיע כמה הם חביבין לפניו, ומנין זה היה כדי שעל שמם של אלו בתי אבות תחלק הארץ, לפי שהיה בתי אבות בשבט, כך הארץ המגיע לשבט וחולקת למספר בתי האבות.
(א-ב) וַיְהֵי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וְגוֹ׳ ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ״ – כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹפְלִין הֻזְקְקוּ לְמִנְיָן. מָשָׁל לִזְאֵב שֶׁנִּכְנַס בְּתוֹךְ הַצֹּאן, הֻצְרַךְ בַּעַל הַצֹּאן לִמְנוֹתָן לֵידַע כַּמָּה חָסְרוּ. דָּבָר אַחֵר: לָּמָּה מָנָה אוֹתָם. מָשָׁל לְרוֹעֶה שֶׁמָסַר לוֹ בַעַל הַבַּיִת צֹאנוֹ בְּמִנְיָן. הִשְׁלִים שְׁמִירָתָן, כְּשֶׁמַּחְזִירָן צָרִיךְ לִמְנוֹתָם. כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם מְסָרָן לְמֹשֶׁה בְּמִנְיָן, דִּכְתִיב (לעיל א׳:א׳-ב׳) ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי וְגוֹ׳ שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ״. וְאַף כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם כְּתִיב ״וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי״, הֲרֵי קִבְּלָן בְּמִנְיָן, בָּא לְהִפָּטֵר בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, הֶחֱזִירָן בְּמִנְיָן.
אַחֲרֵי הַמַּגֵפָה וְגוֹ׳ שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים צ״ד:י״ח) ״אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי חַסְדְּךָ ה׳ יִסְעָדֵנִי״, בְּשָׁעָה שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה נִתְקַנְּאוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אָמְרוּ מָה רָאוּ לְהִתְקָרֵב מִכָּל הָאֻמּוֹת, סָתַם פִּיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לָהֶם הָבִיאוּ לִי יוֹחֲסִין שֶׁלָּכֶם (תהלים צ״ו:ז׳) ״הָבוּ לַה׳ מִשְׁפְחוֹת עַמִּים הָבוּ לַה׳ כָּבוֹד וָעֹז״ כְּשֵׁם שֶׁבָּנַי מְבִיאִין. ״וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם״. לְכָךְ מְנָאָם בְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר אַחַר הַמִּצְווֹת (ויקרא כ״ז:ל״ד) ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי״ וְאַחַר כָּךְ (לעיל א׳:א׳-ב׳) ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי... שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, שֶׁלֹּא זָכוּ לִטֹּל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יוֹחֲסִין שֶׁלָּהֶם (שיר השירים ד׳:י״ב) ״גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה״ ״אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי״ וְגוֹ׳. שָׁמְעוּ הָאֻמּוֹת, אַף הֵן הִתְחִילוּ מְקַלְּסִין לָהֶן (שם, ט) ״בָּנוֹת וַיְּאַשְּׁרוּהָ״ וְגוֹ׳. לֹא עָשׂוּ אֶלָּא כְּשֶׁבָּאוּ לַשִּׁטִּים ״וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת״. שָׂמְחוּ הָאֻמּוֹת וְאָמְרוּ אוֹתָהּ הָעֲטָרָה שֶׁהָיְתָה בְּיָדָן כְּבָר הִיא בְטֵלָה, אוֹתוֹ הַשֶּׁבַח שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּבְּחִין הֲרֵי בָטֵל, שָׁוִים הֵן לָנוּ כְּשֶׁבָּאוּ לִידֵי נְפִילָה זְקָפָן הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צ״ד:י״ח) ״אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי״, נָגַף הַמָּקוֹם אֶת כָּל מִי שֶׁנִּתקַלְקֵל וְהֶעֱמִידָן עַל טָהֳרָתָן.
וַלַמַּא כַּאןַ בַּעדַ אַלּוַבַּאאִ, קַאלַ אַללָּהֻ לִמֻושִׁה וַאלּעַאזַארַ בּןִ אהַרֻוןַ אלאִמַאםִ קַאאִלַא
וכאשר היה אחר המחלה המדבקת, ודבר ה׳ אל משה ואלעזר בן אהרן הכהן, באמירה.
(הקדמה)
צווה כאן בחזרה על מפקד העם שלא יחשב כי המגפה כבר קפחה בהם וכלתה את מספרם. וכאשר התבוננתי בשני המפקדים, מצאתי כי ההפחתה בהם אלפיים איש.
והוסיף במפקד זה את הזכרת המשפחות והגיעו עד שבעים משפחה, ולא נזכרו ממשפחות שמעון משפחות אהד, ויתכן כי המגפה כלתה אותן בכלל. ונקרא... כמו שנקרא ׳חושים׳ (בראשית מ״ו:כ״ג) – ׳שוחם׳ (במדבר כ״ו:מ״ב).
ויהי אחרי המגפה וגו׳ – משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותן לידע מניין הנותרות.
דבר אחר: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירן במניין.
ויהי אחרי המגפה AND IT CAME TO PASS AFTER THE PESTILENCE [THAT HASHEM SPOKE TO MOSHE … TAKE THE SUM OF ALL THE CONGREGATION] – A parable! This may be compared to the case of a shepherd among whose flock wolves found their way and slew some of them, and he counted them to discover the number of those that were left. – Another explanation: When they left Egypt and were entrusted to Moshe's care, they were entrusted to him by number, now when he is close to death and has to hand back his sheep, he hands them back by number (Tanchuma Pinchas 4).
פס׳: ויהי אחר המגפה ויאמר ה׳ אל משה ואל אלעזר – מפני מה
פסוק זה מופרד. פיסקא באמצע הפסוק:
פסוק זה מופרד להודיעך כי פרשת צרור את המדינים לא היתה אלא לאחר זמן שנאמר בפרשת ראשי המטות (במדבר לא) נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. ולמה נאמרה פרשה זו בכאן לפי שהיתה המגפה ונפלו כ״ד אלף מישראל אמר הקב״ה בני נפלו מן המחטיאים והם המחטיאים לא יפלו וכבר כתבתי בתורה (ויקרא כ) ואת הבהמה תהרגו. ומה בהמה שאין בה דעת והואיל ובאת תקלה על ידיה תהרג. אלו המדיינים שהכשילו את בני על אחת כמה וכמה לכך נאמר צרור את המדינים.
ויהי אחרי המגפה – זה בשביל זה.
ויאמר ה׳ אל משה שאו את ראש כל עדת בני ישראל – משל לרועה שהיה רועה את עדרו
ובא זאב וטרף מהם כצ״ל:
ובא זאב וטרף (אחד) מהם עמד למנות את הצאן לראות כמה חסרו:
ויהי אחרי המגפה אמר השם אל משה ואל אלעזר – על יד משה. וכן: ויצו משה וזקני ישראל (דברים כ״ז:א׳), אז ישיר משה (שמות ט״ו:א׳).
והטעם: אחרי המגפה – בעבור שאמר השם: לאלה תחלק הארץ (במדבר כ״ו:נ״ג).
AND IT CAME TO PASS AFTER THE PLAGUE.⁠
This line concludes chapter 25, verse 19, and continues into chapter 26, verse 1.
God spoke to Moses. He also spoke to Eleazar via Moses.⁠
Ibn Ezra's interpretation of: That the Lord spoke unto Moses and unto Eleazar the son of Aaron the priest…
And Moses and the elders of Israel commanded the people
Its meaning is: Moses commanded the elders, who then commanded Israel.
(Deut. 27:1) and Then sang Moses and the children of Israel
Its meaning is: Moses taught the song to the Israelites. See Ibn Ezra on Ex. 15:1 (Vol. 2, p. 291).
(Ex. 15:1) are similar.
Scripture states after the plague because God said, Unto these
Those who survived the plague.
the land shall be divided (v. 53).
ויהי אחרי המגפה – שכלו מתי מדבר, שצוה הקב״ה למנות אותם {שנשארו}⁠
ההשלמה מספר הג״ן.
שנכנסו לארץ ונלחמו
בספר הג״ן: ושילחמו.
עם הכנעניים. שני פעמים נימנו ישראל במדבר, כמו שפירשתי
בספר הג״ן: שפירשנו.
במדבר סיני (ר״י בכור שור במדבר א׳:א׳).⁠
בכ״י מינכן 52 מופיע כאן חלק מהביאור על פסוק ד׳, ועיין בהערה שם.
ויהי אחרי המגפה – כשכלו מתי מדבר
שאוב מר״י בכור שור.
יש כאן פרשה אף על פי שהיא באמצע הפסוק על ידי שכאן נפסקה גזרת מתי מדבר, ומכאן ואילך בא למנות הבנים מבן עשרים שנה ומעלה שנכנסו לארץ.
ויהי אחרי המגפה, "it was after the plague;⁠" the "plague" referred to here is the dying in the desert of the generation of the adult Israelite males who had been redeemed from Egypt, but had lacked the faith to try and conquer the land of Canaan. This short phrase is described as an entire chapter despite its containing only three words. Our sages separated these three words from what preceded them by a cantillation mark indicating that a paragraph had been concluded. This is followed by another census of the Jewish males of military age prior to the crossing of the river Jordan.
ויהי אחרי המגפה וגו׳ – פי׳ אחר שכלו מתי מדבר שצוה למנותן לידע הנשארים שילחמו בכנענים.
ויהי אחרי המגפה – מפני מה נפרד פסוק זה להודיעך כי פרש׳ צרור לא היתה אלא לאחר זמן בפ׳ ראשי המטות גבי נקום נקמת בני ישראל ולמה נאמרה כאן לפי שהיתה המגפה ונפלו כ״ד אלף מישראל אמר להם הקב״ה בני נפלו והמחטיאים לא נפלו. וכבר כתבתי בתורתי ואת הבהמה תהרוגו ומה בהמה שאין בה דעת הואיל ובאה תקלה על ידה תהרג אלו המדיינים שהכשילו את בני עאכו״כ. לכך נאמר צרור אחר ויהי המגפה זה בשביל זה. לקח טוב.
ויהי אחרי המגפה – שכלו מתי מדבר וצוה הקב״ה למנות אותם שנשארו שילחמו עם הכנענים. ושני פעמים נמנו ישראל במדבר. כמו שפירשנו בפרשת במדבר סיני. ובזה המנין מונה והזכיר שם המשפחות. אבל במדבר סיני לא הזכיר שם המשפחה. ולפי הפשט לא כל בני השבטים עלו למשפחה. כי יש מהם שלא בא להם בנים רבים ונקראו על שם אחיהם שהיו משפחה מרובה ונטמעו בהן ולא היה להם שם לעצמם כגון בני שמעון שאינו מונה המשפחה אהד ויכין וצחר. וגם בבני אשר לא מנה משפחת ישוה ונטמעו בבני ישוי. ופעמים שאין המשפחה נקראים אלא על שם בניהם. כגון לזרח משפחת הזרחי. ולא מצינו זרח מבני שמעון אלא מבני בניו היה. והיה גדול ונתלו בו המשפחה. וכן אצבון. ויש אומרים זה אזני. וכן ארד ונעמן שהם מבני בלע. מדקאמר לבלע משפחת הבלעי. מכלל שהיו לבלע בנים אחרי כן ומכיר היו לו בנים אחרי׳ ונקראו על שמו. כמו שאמ׳ למכיר משפחת המכירי. וכן עשה גלעד לו משפחה לעצמו. ויש מהם שנשתנו שמותן קצת כגון נמואל ימואל. חושים. שוחם. אחי אחירם. חופים שפופם.
ויהי אחרי המגפה – צוה הקב״ה למנות את ישראל לידע אותם שילחמו עם הכנעניים ושני פעמים נמנו וזה המנין מנה להזכיר שם המשפחות אבל במדבר סיני לא הזכיר המשפחות ולפי הפשט לא כל בני השבטים עלו למשפחות כי יש מהם שלא היה להם בנים ונקראו על שם אחיהם שהיתה משפחתם מרובה ונטמעו בהם ולא היה להם שם לעצמן כגון בני שמעון שאינו מונה משפחות אוהד ויכין וצחר וגם בני אשר לא מנה משפחת ישוה ונטמעה במשפחת ישוי ופעמים שאין משפחה נקראת אלא על שם בני בניהם כגון לזרח משפחת הזרחי ולא מצינו זרח מבני שמעון אלא מבני בניו היה ונתלית בו המשפחה וכן אצבון וכן ארד ונעמן שהם בני בלע מדקאמר משפחת הבלעי מכלל שהיו בנים אחרים לבלע ונקראו על שמו וכן גלעד עשה לו משפחה לעצמו ומכיר היה לו בנים אחרים ונקראו על שמו כדכתיב למכיר משפחת המכירי ויש מהם שנשתנו קצה שמותם כגון נמואל ימואל חושים שוחם אחי אחירם מופים שפופם.
ויהי אחרי המגפה, "it was after the plague had ceased, etc.⁠" At that time G–d instructed Moses to conduct another census of the people (males between 20-60 years of age). Joshua would have to know how many soldiers he had at his disposal when commencing his conquest of the land of the Canaanites. The people had been counted twice. In this count the names of the families in each tribe are mentioned. When they had been counted in the desert of Sinai, only the tribal allegiance of each person counted had been recorded. According to the plain meaning of the text, not all tribes entered the land of Israel in accordance with the families of their respective tribes. Some of them did not have male descendants of the requisite age, so that they would be lumped together with their brothers, sons of the same father. For instance, although we know that according to the count of Yaakov's grandchildren descending to Egypt in Genesis chapter 46, six are listed, when the Torah reports the result of the present census only three, i.e. Ohad, Yachin, and Zochar are mentioned by name. Sometimes the name of the family is that of the third generation, as in the case of Zerach. We had never found that any of the six sons of Shimon included one named Zerach. Similarly, Gilad, a great grandson of Joseph appears to have been the mainstay of Menashe's descendants, as he had performed deeds of valour. In some instances the names of the original sons of Yaakov were changed slightly by the time they constituted families of substantial numbers. For instance: Yemuel in Genesis became Nemuel in Numbers, and Chusham in Genesis became Chushim in Numbers.
ויהי אחרי המגפה – פרשה זו פתוחה שעשה הפסק בין המגפה למנין שלא תשלוט המגפה בפקוד אותם.
ויהי אחרי המגפה ויאמר ה׳ אל משה – וא״ת מפני מה יש בפסוק הזה הפסקה. וי״ל להודיעך דפרשת צרור את המדיינים לא היתה אלא לאחר זמן, שנאמר בפרשת ראשי המטות (במדבר ל״א ב׳) נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים. ומפני מה נאמרה כאן, אמר הב״ה בני נפלו בני המחטיאים אותם לא יפלו, וכבר כתבתי ואת הבהמה תהרוגו לפי שבאה תקלה על ידה, ואלו באה תקלה על ידם. לכך נאמר צרור את המדיינים בעבור המגפה שהיתה בישראל על ידם. והכי משמע דאין זה מקומו של מקרא זה, כיון דכתיב צרור את ולא כתיב תצרור או צרור בשבא לשון ציווי, דכל צרור הוא מקור שמשמע שהיו ישראל עתידים ליצרור אותם, והיכן בפרשת ראשי המטות שאומר נקום נקמת בני ישראל וכו׳. א״נ לכך יש הפסקה לומר להפסיק את ישראל מן הפורענות של מגפה, ולומר שלא חסרו ממניין ראשון.
פר״ש ז״ל מבני לוי נפלו ד׳ משפחות ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי והרביעית לא ידעתי מה היא. פי׳ במדבר סיני אשכחן שמונה קרא שמונה משפחות מבני לוי דכתיב (במדבר ג׳ י״ח) ואלה שמות בני גרשון למשפחותם לבני ושמעי ובני קהת למשפחותם עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל וכתיב בני מררי למשפחותם מחלי ומושי, וכאן מונה הפסוק משפחות בני לוי דכתיב כאן אלה משפחות לוי משפחת הלבני משפחת החברוני, משפחת המחלי משפחת המושי משפחת הקרחי וגו׳ וקרחי היינו בני יצהר, נמצא שלא חסרו ממשפחת בני לוי כי אם ג׳ משפחות. ולהכי כתיב ר״ש ז״ל והרביעית לא ידעתי היכן נפלה שהרי מצינו (מ״ח) [ה׳ משפחות] בני לוי כאן.
ואל אלעזר – עתה היה אלעזר {ב}⁠מקום אהרן אביו.
(א-ב) ויהי אחרי המגפה – רצה ה׳ יתעלה שימנו ישראל אחר המגפה מבן עשרים שנה ומעלה, לפי שרצה לצוות על יד משה רבינו איך תֵּחָלֵק הארץ באופן שלא יתחדש אחריו מחלוקת בזה; ולזה מנאם, והגביל שלאלה הנמנים עתה — תֵּחָלֵק הארץ, והם הראויים לצאת לצבא. והנה נבאר איך יהיה זה במה שיבוא בגזרת ה׳.
ויאמר ה׳ אל משה ואל אלעזר וגו׳ – אמר ה׳ יתעלה זה למשה שיאמר אותו לאלעזר. והנה היה אלעזר לפה למשה במקום אהרן אביו.
ויהי אחרי המגפה עד לאלה תחלק הארץ.
כבר ביארתי בסדר במדבר סיני שצוה השם למנות את ישראל שמה כדי להכין אותם להכנס לארץ ולכבשה כדרך המלכים שימנו חייליהם לבא למלחמה. ולפי שהיו ישראל עתידי׳ אז להכנס לארץ צוה השם במנינם. האמנם קרה מה שקרה ששלחו המרגלים והמסו את לב העם ודברו בה׳ ובמשה ונגזרה עליה׳ גזרה שלא יבואו אל הארץ וימותו במדבר ויניע׳ השם בו ארבעים שנה ובתוך הזמן ההוא מתו מהם רבי׳ במגפות כמו שנזכר למעלה ומפני זה עתה שקמו בניה׳ תחתם היו מעותדי׳ להכנס לארץ ולכבשה ראה יתברך שהיה ראוי למנות אותם כי הבאים במלחמה זה דרכם למנות׳ קודם בואם בה. ואם היה צורך במנין לענין נחלת הארץ וחלוקתה ושתי התכליות היו במנין הזה כמו שהיו במנין מדבר סיני כי היה המנין הזה לבנים במדרגת המנין האחד לאבותיהם.
ואמר ויהי אחרי המגפה להגיד שאחרי המגפה מנה את ישראל. ואחרי המגפה בא אליו הדבור צרור את המדינים. והנה לא נפקדו על ידי בקע לגולגולת להיות המנין הזה לגולגלות׳ לפי שהיה המנין במצות השם כמו שביארתי שמה והנה נמנו כפי הדגלי׳ אך התחיל מראובן כי הוא הבכור והשלים מנין דגלו בשמעון וגד. ואחר כך זכר דגל יהודה. ואחר כך דגל אפרים. והקדי׳ אליו מנשה להיותו רב העם במנין הזה ובאחרונה דגל דן.
והנה במנין הפקודים תראה שבדגל יהודה פחתו המנין במדבר סיני כשלשת אלפי איש. ובדגל ראובן חסרו מהם אלף ור׳. ובדגל יוסף הותירו כ״ב אלף איש ות״ש. ובשבט דן הותירו י״ג אלף ושש והיתה הסבה בזה שחסרו בשני שבטים מהם בין רב למעט והותירו בשנים מהם דגל יוסף ובדגל דן. לפי שמדגל ראובן מתו רוב עדת קרח והמתים במגפה במחתות שהיו כט״ו אלף איש. ונפלו משבט שמעון רוב המתים בדבר בעל פעור וזאת היתה סבת החסרון הגדול שהיה בדגל הזה ושאריתו היה בהם. ובשבט יהודה אם מעט ואם הרבה מהמתאוננים והמתאוים ונשוכי הנחשים. אמנם בשבט יוסף ובדגל דן היה יתרון ותוספת לפי שפרו ורבו הרבה. ולא הלכו חשכים במחלוקת קרח ושאר המכשולות שנכשלו במדבר אחיהם כל בית ישראל.
והיה מהשגחת השם על עמו ששמר מספרם כי הם לא היו זוכים לשיתרבו במדבר יותר משהיו. וגם לא רצה שיתמעטו בעבור הבנים הצריכים לישוב הארץ ולכך בחר שישמר מספרם באותו מנין שהיו כשיצאו ממצרים כשש מאות אלף איש יצאו ומאותו מספר גדול לא פחתו ולא הותירו הרבה כי כל דבריהם היו כפי ההשגח׳ העליונה. והותרו בזה השאלות השלישית והרביעית.
(א-יט) [עניין המספר, וטעם סיפור הפרטים בפרשה]:
ויהי אחרי המגפה – ויאמר ה׳ אל משה וגו׳. אמר הגאון, רְאֵה מה הפסידו להם, שבכאן לא תמצא עוד סדר הדגלים בדמות אופן המרכבה
ראה לעיל פרק ב׳.
, ולא תמצאם נמנין בשמות בפרט וכלל כמו שתמצא למעלה
פרק א׳, ׳במספר שמות׳, ׳לגולגלותם׳, ׳למשפחותם׳, ע״ש.
, רק היה רוצה לידע הסכום בכלל מבן עשרים שנה ומעלה כמה היו.
וכן אמר אחר כך, וידבר משה ואלעזר הכהן אותם וגו׳, מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה׳ את משה וגו׳, ולא חשיבות אחר נתמנה אז בהם, אבל מה שהיו ראויים היו מצד בני ישראל היוצאים מארץ מצרים.
ראובן בכור ישראל וגו׳. ואף על פי כן מונה חסרון כל שבט ושבט, שזה היה גריעות בשבט ראובן, וכן אמר הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו וגו׳. כאן הוכיח כמה היה גודל רֶשע דתן ואבירם, שגם הם היו מתעברים על ריב לא להם
כמו מדין הנזכר (כה טז-יח).
, באופן שפתחה הארץ את פיה וגו׳.
ויהיו לנס – לאחרים, היינו למשל שלא יכשלו עוד אחרים כמותם.
ובני קורח שהרהרו תשובה בלבם – לא מתו.
ובשבט שמעון רְאֵה כמה חסרו מחשבון הראשון, לפי שזמרי בן סלוא היה נשיאם ועבר על מה שאמרה התורה עתה לעיל.
ובני יהודה ער ואונן וימת וגו׳: (וכלב וגו׳)
עיין פסוק ס״ה.
:
ויהי אחרי המגפה: פ.⁠
היינו פרשה פתוחה.
ויאמר ה׳: יש כאן פרשה פתוחה באמצע פסוק.
משל לרועה וכו׳ ד״א כשיצאו. דק״ל היאך תלוי המניין במגפה והביא המשל. אבל קשה לפי הדבר אחר שהביא רש״י היאך יתורץ קושית רש״י. וי״ל דכתיב לעיל מיניה צרור את המדינים והכיתם אותם וגו׳, וכתיב בפרשת מטות נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך, ש״מ דבמלחמת מדין תולה מיתת משה, לכך סמך מניין ישראל למלחמת מדין. והוצרך לטעם של ד״א משום דלטעם ראשון קשה לא הי׳ לו למנות אלא המתים במגפה וממילא הי׳ יודע הנותרים, לכן פירש ד״א וכו׳. ולד״א קשה סוף סוף עדיין לא הגיע זמן מיתת משה. לכן פירש גם טעם ראשון. וק״ל:
This is compared to a shepherd … Another interpretation: When they left. Rashi is answering the question: How was the count related to the plague? [He answers] by bringing the parable. However, there is a difficulty according to the other interpretation that Rashi brings: How does this answer Rashi's question? The answer is that previously it is written "Antagonize the Midianites and kill them…" while in Parshas Matos (31:2) it is written "Take revenge for Bnei Yisroel against the Midianites, afterward, you shall be gathered to your people [i.e. die].⁠" From there one sees that the death of Moshe was related to the war with Midian [which was itself related to the plague], and this was why the count of Yisroel was juxtaposed to the war with Midian. The other interpretation is necessary because according to the first reason there is the difficulty that he should have merely counted those who died in the plague, and then he would have automatically known how many were left. Therefore Rashi brings the second interpretation. However, according to this second interpretation there is the difficulty that in the end, the time for Moshe's death had not yet come, therefore he also brings the first reason.
ויהי אחרי המגפה וגו׳ – צריך לדעת למה עשה תחילת פרשה באמצע הכתוב, ולפי מה שכתבתי למעלה יש טעם נכון, שנתכוון בזה לומר כי באמצעות מצות צרור וגו׳ כדרך שפירשנו תקנו מחשבת עבודה זרה והטו עצמם לטבע האלהיי ובזה ויהי אחרי המגפה פירוש נסתלקה המגפה שהיתה בישראל באמצעות תיקון זה אשר צוה ה׳ עשות, ולזה התחיל הפרשה באמצע הכתוב לומר כי מאמר אחרי המגפה מקושר עם מה שלמעלה ממנו, וטעם שלא עשאו פסוק בפני עצמו, נתכוון גם כן לקשרו למטה שאחר המגפה אמר ה׳ וגו׳ שאו וגו׳, נמצאת אומר כי מאמר ויהי אחרי המגפה משמש למעלה להגיד ענין אחד, ולמטה להגיד ענין אחר.
עוד נראה לתת טעם שהתחיל הפרשה מאמצע הכתוב על פי דבריהם ז״ל (ילקוט) שאמרו וזה לשונם ויהי אחרי המגפה שאו את ראש וגו׳ זה הוא שאמר הכתוב אם אמרתי מטה רגלי וגו׳ בשעה שקבלו ישראל התורה נתקנאו אומות העולם וכו׳ אמר להם הקדוש ברוך הוא הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו׳ כשבאו לשטים קלקלו וכו׳ אמרו האומות העטרה שהיתה בידם בטלה שוים הם לנו זקפן ה׳ שנגף כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתם עד כאן, לפי זה יש טעם בהפסקה באמצע הפסוק להעיר שהמאמר קשור גם עם מה שלמעלה בענין רעות אשר גרמו מדין על דבר פעור ועל דבר כזבי וגו׳ וגם ויהי אחרי המגפה פירוש לשון צער, והוא מה שרמז בפסוק מטה רגלי שהיו אומות העולם מזלזלים בהם שניטלה העטרה שהיתה בידם, וזלזול זה לא נחלט מישראל כשנסתלקה המגפה מהם עד שמנאם ונמצאו כל אחד מכיר אבותיו עד השבט אז נשאו ראש, והוא אומרו ויהי לשון צער גם אחרי המגפה, ולזה ויאמר ה׳ וגו׳ שאו, ולא החליט להפסיק לעשותו פסוק בפני עצמו וערבו עם מה שלמטה ממנו לומר כי בשביל מה שרמוז בתיבת ויהי שהוא זלזול האומות הוא שאמר ה׳ שאו וגו׳.
עוד יש לתת טעם שהתחיל הפרשה מאמצע הכתוב על פי דבריהם ז״ל (במד״ר פכ״ג) שאמרו וזה לשונם כשיצאו ישראל ממצרים ונמסרו למשה נמסרו במנין כשקרב למות החזירם במנין עד כאן, והוא מה שנתכוון בהתחלת הפרשה ויאמר ה׳ אל משה וגו׳ לומר כי בלא טעם אחרי המגפה יש טעם במנין זה כדי להחזירם במנין כאמור, אלא שהיתה גם כן סיבה אחרת שהיא אחרי המגפה, ונמצאו שתי סיבות המנין נרמזות באמצעות התחלת פרשה באמצע הכתוב.
ויהי אחרי המגפה It was after the plague had stopped, etc. Why was the beginning of this paragraph written as if it were the conclusion of the previous paragraph, with the dividing symbol פ separating it from chapter 26? If you reflect on what I have written previously you will find that this makes perfect sense. The position of our verse at the end of the previous paragraph reflects the Torah's instruction that only by complying with the command to harass the Midianites in the manner we have explained could the Israelites rehabilitate themselves for having entertained idolatrous thoughts, i.e. the worship of Baal Pe-or. Only then would their positive relationship towards God become a natural one. Once this had been accomplished, ויהי אחרי המגפה, they would have put the plague behind them. The true disappearance (instead of mere arrest) of the plague occurred as the result of penitence along the lines God had indicated. This is why the new paragraph had to begin in the middle of the verse, as it were. [In editions of the Bible based on the church's divisions into chapters and verses, our verse is part of chapter 26 instead of being verse 19 in the last chapter as it ought to be. In either event, the verse is interrupted by the symbol פ which always indicates that what follows has to be a new line in the Torah scroll. Ed.] You may still ask why the Torah did not make this line a verse by itself? The reason is that the Torah also wanted to link our verse to the subject which follows, i.e. that God had decided that the time had come to conduct a new census amongst the 12 tribes exclusive of the tribe of Levi whose members were not to share in the distribution of the land of Canaan.
Another reason why this verse is positioned so peculiarly and why it seems as if slashed in half, may have to do with a comment by Yalkut Shimoni item 773. The Midrash relates our verse to Psalms 94,18 in which Moses is the speaker. According to the Midrash, the nations of the world protested to God for having shown preference for the Jewish people by giving them the Torah. God countered asking that they produce proof that they were entitled to equal treatment on the basis of their ancestry. These nations were unable to establish the paternity of the men with whom their mothers had lived with any degree of certainty. As a result, God told them they had no claim to special treatment. Now that the Israelites had become guilty of "sleeping around,⁠" the nations challenged God once more about this, claiming Israel had lost its moral "crown.⁠" God therefore punished by death all the Israelites whose sins had undermined the image of the whole nation. The meaning of the verse in Psalms then may be that wiping out these people whose foot had slipped was an act of kindness by God for the remainder of the nation. In view of this, we can understand why our verse was positioned where it was and why it was also the natural introduction to the count of the Israelites. When the Israelites had been counted at the beginning of the Book of Numbers, we explained the term שאו for numbering as implying moral excellence on the part of the people being numbered. Only when the Israelites were counted again and everyone had been able to point to his father with certainty was the accusation by the Gentile nations that the Israelites were not morally superior disproved. The verse in Psalms mentioned by the author of Yalkut Shimoni means that though Israel had slipped morally, this was only temporary, i.e. מטה רגלי; now that they had repented, God's kindness had restored them to their former morally lofty position. The plague, which was related to their moral descent as per chapter 25, now enabled their moral rehabilitation as per the count in chapter 26. The verse therefore is the conceptual bridge between the two paragraphs.
Still another reason for the unusual positioning of this verse, or rather half this verse, may be related to Bamidbar Rabbah 21,7. We are told there that when the people left Egypt and they were entrusted to Moses' leadership, he received them after they had been counted. Now that Moses was close to death and he had to give back the people who had been entrusted to him, he also had to count them before handing them over to a new leader. Thus far the Midrash. Now we understand the meaning of the words ויאמר ה' אל משה …שאו. Had the Torah only commenced with verse 1 in chapter 26 instructing Moses to count the people without the half verse "it was after the plague" preceding it without a full stop, we would have assumed that the only reason for this count at this time was what the Midrash had said. By placing the words ויהי אחרי המגפה where it did, the Torah supplied an additional reason for the count, i.e. that it symbolised the rehabilitation of the Jewish people in the eyes of God.
ויאמר ה׳ אל משה – הפסוק הזה מחובר עם ויהי אחרי המגפה, ובאורו שהיה מיד אחרי המגפה כאשר צוה ה׳ למנות את ישראל, והוצרך הכתוב לזה כדי שלא נחשוב שמלחמת מדין קדמה למנין ישראל בצווי כמו שהיה נראה מסדר הפרשיות, אלא תחלה ימנו את העם ואח״כ יצבאו על מדין, וכן עשה משה, ואולם נקדמה פרשת צרור וכו׳ לפרשת שאו וכו׳ שלא להפסיק בין השכר שקבע לפנחס ובין הפורענות שצוה לתת במדין:
ואל אלעזר – שהרי אהרן כבר מת:
ויהי אחרי המגפה – [בפסוקנו ישנם שני משפטים.] הפרשה הקודמת מסתיימת באמצע הפסוק לאחר משפט הפתיחה, ואילו משפט הסיום של הפסוק פותח פרשה חדשה, ללמדנו שלאחר מות כל הנצמדים לבעל פעור, נפתח פרק חדש וטהור בחיי העם. משמתו כל האנשים שהושחתו בזנות של עבודת פעור, יכלו ישראל להזריח אורם בטהרת ענייני האישות, הטבועה בהם בירושה מאבותיהם, כפי שראה אותם נביא המואבים לפני הפיתוי של פעור. דבר זה הוכח נאמנה על ידי כל מפקד שנעשה בעם לאחר מכן, ומשום כך ערכו מפקד חדש אחרי המגפה. העובדה שכל יחיד ויחיד יכול היה להימנות ״למשפחתו לבית אביו״, כפי שנעשה ארבעים שנה קודם לכן לאחר יציאת מצרים, הוכיחה שלא ייתכן כל ספק מי הוא אביו של כל ילד בישראל, ושהפריצות בעבודת פעור הייתה מעשה בודד יוצא דופן; ואילו הנבואה בנוגע לבתי ישראל – ״יזל מים מדליו וזרעו במים רבים״ (לעיל כד, ז; עיין פירוש שם) – הראתה באופן אמיתי את המציאות (עיין מדרש אספה בילקוט שמעוני על פסוקנו).
ויהי אחרי המגפה – כבר בארתי בפ׳ תשא, שכדי להסיר המגפה שהיתה שולטת בהם ע״י מעשה העגל צוה ה׳ למנותם, כי הנס הוא הפך הטבע והמנין שמביא נגף לפי הטבע הי׳ רפואה על הנגף בדרך הנס, שכדי לסלק המגפה צוה ה׳ למנותם ושיתנו חצי שקלים ובזה הבטיח ולא יהי׳ בהם נגף בפקוד אותם שע״י הפקידה יוסר הנגף, וכן בכאן כדי לסלק הנגף צוה למנותם ובודאי נתנו חצאי שקלים כדין כמש״ש:
ויהי אחרי המגפה: דעיקר המנין היה בשביל חלוקת הארץ, כמבואר להלן (פסוק נ״ג), משום הכי הקדים הכתוב שהיה אחרי המגפה, ונשארו כולם שעומדים לירש את הארץ. וכן כתב הראב״ע.
 
(ב) שְׂא֞וּ אֶת⁠־רֹ֣אשׁ׀ כׇּל⁠־עֲדַ֣ת בְּנֵי⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כׇּל⁠־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל׃
"Take a census of all the congregation of the Children of Israel, from twenty years old and upward, by their fathers' houses, all who are able to go forth to war in Israel.⁠"
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקוניר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייונצי״ב
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן כָּל נָפֵיק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל.
Take the account of all the congregation of the sons of Israel, from a son of twenty years and upwards by the house of their fathers, every one that goes out with the host in Israel.
שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל
קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן כָּל נָפֵיק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל
עיין בביאורנו לפס׳ ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ״ (במדבר א ב) ״קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן״.
קבילו ית ראש סכומיהון דכל כנשתה מן בר עשרין שנין ולעיל לבית אבהתהון כל נפקי קרבה בישראל.
קבילו ית סכום חושבן כל כנישתא דבני ישראל מבר עשרין שנין ולעילא {לבית אבהתהון}⁠
חסר בכ״י לונדון.
כל נפיק חילא בישראל.
Take the sum of the account of the whole congregation of the Beni Israel, from twenty years old and upward, according to the house of their fathers, of every one who goes forth with the host in Israel.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

[ו] ויהי אחרי המגפה (במדבר כ״ה:י״ט). שאו את ראש (שם כ״ו:ב׳).כל זמן שנופלין הוזקקו למנין, משל לזאב שנכנס לתוך הצאן, הוצרך בעל הצאן למנותם לידע כמה חסרו.
ד״א למה מנה אותם, משל לרועה שמסר לו בעל הבית צאנו במנין, השלים שמירתו כשמחזירן צריך למנותן, וכשיצאו ישראל ממצרים מסרן למשה במנין, דכתיב וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני [וגו׳], שאו את ראש [וגו׳] (שם א׳:א׳-ב׳), ואף כשיצאו כתיב ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף רגלי (שמות י״ב:ל״ז), הרי קיבלן במנין, בא להפטר בערבות מואב החזירן במנין.
[6] (Numb. 25:19–26:2 [26:1–2]:) AND IT CAME TO PASS AFTER THE PLAGUE <THAT THE LORD SAID UNTO MOSES AND UNTO ELEAZAR BEN AARON THE PRIEST, SAYING:> TAKE A CENSUS. Every time that they fell, they were required to be numbered.⁠
Tanh., Numb. 8:4; Numb. R. 21:7.
<The matter> is comparable to the wolf who went into the midst of the flock. The owner of the flock was obliged to count them to know how many were missing.
Another interpretation (of Numb. 26:2): Why did he count them? <The matter> is comparable to a shepherd to whom the householder has delivered a flock after numbering <the sheep>. <After> he has fulfilled his guardianship, when he returns them, it is necessary for them to be numbered. Thus when Israel went out from Egypt <the Holy One> delivered them to Moses after numbering <them>, as stated (in Numb. 1:1–2): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT …: TAKE A CENSUS…. So also, when they went out, it is written (in Exod. 12:37): THEN THE CHILDREN OF ISRAEL TRAVELED FROM RAMASES TO SUCCOTH, ABOUT SIX HUNDRED THOUSAND MEN ON FOOT. Ergo, he received them with a numbering. <When> he was about to pass away in the plains of Moab (after completing his guardianship), he returned them with a numbering.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ארפַעַא גֻמלַתַּ גַמַאעַתִ בַּנִי יִסרַאאִיל מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם כֻּלֻּ מַן יַכ׳רֻגֻ פִי גִּיושִׁהִם
העלו שניכם את מניין עדת בני ישראל, מבן עשרים שנה ומעלה, לבתי אבותם, כל מי שהוא יוצא בצבאותם.
לבית אבתם – על שבט האב יתייחסו, ולא אחר האם.
לבית אבתם [TAKE THE SUM OF THE CONGREGATION] ACCORDING TO THEIR FATHERS' HOUSE – after their fathers' tribes shall they reckon their descent, and not after their mothers' (Bava Batra 109b).
שאו את ראש כל עדת בני ישראל – כדי לחלוק להם את הארץ, כדכתיב: לאלה תחלק הארץ וגו׳ לרב תרבו נחלתו (במדבר כ״ו:נ״ג-נ״ד), והם יכנסו לארץ.⁠
בדומה באבן עזרא במדבר כ״ו:א׳.
שאו את ראש כל עדת בני ישראל, "take the sum of allthe congregation of Israel from twenty years old and up;⁠" once the count had been completed the Torah continues (verse 53) "to these the land will be divided up.⁠" It describes that the amount of or quality of the various parts of the country will vary with the size of each tribe, so that it will be distributed fairly. (Numbers 26,54)
שאו את ראש – מה שצוה למנותן עתה, משלו רז״ל משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. ועוד שבתחלה נמנו כשיצאו ממצרים עכשיו שהגיע עת פטירתו והוצרך להחזיר לו צאנו מחזירן במנין.
לבית אבותם – על שבט האב מיחסן ולא על שבט האם.
שאו את ראש, "take a census.⁠" Our sages (Tanchuma Pinchas 4) explained the reason for this census at this time by means of a parable. A shepherd whose flock had been attacked by wolves which had killed many of his sheep counted the surviving sheep in order to assess his losses. Furthermore, seeing that Moses had counted the people shortly after the Exodus, now that he was close to the end of his career he wanted to prove that he had the same number of people at his command to hand over to his successor.
לבית אבותם, "according to their ancestral houses.⁠" Tribal membership was based on the father and not on the mother (Rashi).
מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה׳ את משה ובני ישראל היוצאים וכו׳ – לא הוצרכו כלל לפסוק זה. שהרי בפסוק דלעיל שמענו הציווי שאו את ראש בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה. אלא בא להשמיענו כאשר צוה ה׳ את משה. במנין ראשון שהיה ע״י מחצית השקל. כך נמנו עתה ע״י מחצי׳ השקל.
מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבותם – ואינו אומר למשפחותם י״מ בשביל שאמר למטה בכל אחד ואחד למשפחותם. ובראובן לא אמר למשפחות׳ לפי שנתערבו ממשפחותיו עם קרח ונאבדו עמו. ולמעל׳ כתבתי טעם נכון למה אינו אומר כאן למשפחותם:
מבן עשרים שנה ומעלה מבית אבותם, "from twenty years and up according to their respective fathers' house.⁠" When enumerating the tribe of Reuven, the Torah here omits the addition למשפחותם, "according to their families,⁠" which we had found in the previous census (Numbers 1,2). The reason is that in the interval of almost 40 years some intermarriage with the members of Korach's family had occurred, as a result of which such members of Korach's expanded family perished with him. [This is not surprising, as the discontented Reuvenites had felt sympathy for Korach's rebellion and intermarriage between them was based on common interests. Ed.] (The author refers the reader to his commentary on Numbers 1,18 where he dealt with this at greater length)
לבית אבתם – ולא אמר למשפחותם כמו למעלה לפי שנאמר בכל אחת משפחת החנוכי משפחת הפלואי וכן בכולם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב-ד) אמנם טעם המספר תכף ומיד הוא כדי לכלול מלחמת מדין בכלל כל מלחמות מלכי כנען בהיות ע״י אנשים כשרים שהם ראויים לעשות מלחמה ביד רמה ושיתבוננו העם הזה בינה כמו שביאר בסוף לאלה תחלק הארץ וגו׳ כמו שאמרנו מבן עשרים שנה וגו׳ ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים – ירצה שהודיעום שיש בחלוקת הארץ ביניהם שתי השקפות. השקפה למספר שימנום בערבות מואב מבן עשרים שנה ומעלה. ועוד אחרת לבני ישראל היוצאים מארץ מצרים – והוא מה שאמרו שהמתים היו יורשים את החיים כמו שכתב רש״י ז״ל והיא פשרה נכונה בין שתי החלוקות כמו שהוא מובן יפה מדבריו.
לבית אבותם על שבט האב יתיחסו ולא אחר האם. פי ולא שבט האם והוצרך לזה שלא תאמר על משפחת האב יתיחסו ולא על משפחת האם והא דכתיב בפרשת במדבר למשפחותם לבית אבותם כבר פירש שם למשפחותם לידע מנין כל שבט ושבט לבית אבותם מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר וכו׳ אבל מי שאביו ממשפחה אחת ואמו ממשפחה אחרת ושניהם משבט אחד מאי נפקא מינה אם יתיחסו הבנים אחרי משפחת האב או אחרי משפחת האם והלא שתיהן יחד משבט א׳ הם וכוונת הכתוב במנין זה אינו רק לדעת מנין כל שבט ושבט לא מנין כל משפחה ומשפחה כמו שנראה ממנין השבטים לפי׳ הוצרך לומר דקרא דלבית אבות לא אתא אלא להיכא שהיתה משפחת האם משבט א׳ ומשפחת האב משבט אחר שיתיחסו הבנים על שבט האב ולא על שבט האם:
(ב-ג) ואמנם אמרו וידבר משה ואלעזר הכהן אותם בערבות מואב ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. להגיד שמשה ואלעזר דברו אל כל יוצא צבא שזכר למעלה מה שצוה השם שמנו אותם מבן עשרים שנה ומעלה כי זה היה להם בשורה טובה שהיתה קרובה לבא ההכנסה לארץ ולכך היה מזמין אותם לצבא.
שאו את ראש כל עדת בני ישראל – הנה זה המנין נראה שהוא מיותר. כי לידע הנותרים מעצמו היה נודע מהמתים במגפה. ועוד למה הוצרך בכאן בני ישראל היוצאים מארץ מצרים. אבל נראה כי במה שכתבנו למעלה הכל מתורץ. כי אחר שהנצמדים לבעל פעור היו כולם מערב רב. לפי שנתערבו בשבט שמעון. וכל זה לפי שהשם רצה לכלות האספסוף אשר בקרבו. לפי שקבלם משה מעצמו. כי ה׳ לא הוציא אלא צבאות בני ישראל בלי ערב רב. ולפי שהחטיאו לישראל. מהם נפלו בעגל ומהם במתאוננים ומהם במרגלים. וכאן בפעור תמו כולם. ולכן רצה השם לידע כמה נשארו מישראל. אחר שספו ותמו כל ערב רב במגפה. ולכן אמר ויהי אחרי המגפה ויאמר ה׳ שאו את ראש כל עדת בני ישראל. כי אני רוצה לידע כמה הם הנשארים מישראל. ולכן אמר כאשר צוה ה׳ את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. להורות שאלו האנשים היו כאלו הם עצמם יצאו מארץ מצרים. ולכן אמר שבטי יה עדות לישראל. כי השם חתם שמו בהם ה״א בראש ויו״ד בסוף. להורות שלא היה בהם תערובת פיסול. ולכן אמר משפחות הראובני ביו״ד ה״א. והזכיר כאן מחלוקת קרח. להורות לנו כמה קשה המחלוקת וגודל עונשו שפתחה הארץ את פיה. ושבט ראובן שלא היו להם סבה לחלוק עם משה מתו. ובני קרח שהיו סבת המחלוקת לא מתו. להודיענו מעלת התשובה. וכן בשמעון כתב משפחת השמעוני בי׳ ה׳. לפי שכבר נשארו בלי תערובת חמץ. כי במספר של במדבר סיני. היו קרוב לששים אלף. ושם כתב פקודיו במספר שמות. מה שלא כתב כן בשאר השבטים. שפקודיו היו במספר שמות. אע״פ שלא היו ראויים להמנות במספר ישראל. מפני עון פעור של זמרי בן סלוא. ועכשיו נשארו שנים ועשרים אלף ומאתים. אבל בשבט גד לא כתב משפחת הגדי אלא משפחת בני גד. ואולי הטעם בזה לפי שעשו בגידה גדולה שלא רצו ליכנס לארץ. והכתוב אמר שבטי יה עדות לישראל וסמיך ליה כי שמה ישבו וכו׳ שאלו שלום ירושלים. רוצה לומר השואלים בשלום ירושלים הם שבטי יה. אבל הבורחים מירושלים אין ראוי להטיל בהם יו״ד ה״א. ובשבט יהודה לא כתב היהודי לפי שכל השם רשום בו. וכן ביששכר לא כתב בו ה״א. לפי שתורת אמת היתה בפיהו. והתורה כולה שמותיו של הקב״ה. ביוסף כתיב בני יוסף למשפחותם. וחזר לומר בסוף אלה בני יוסף למשפחותם. להורות כי מנשה ואפרים לא היו צריכים שם י״ה. אחר שהיו בני יוסף שנגדר בערוה במצרים. ובכל האחרים לא כתב שם י״ה. כי אולי לא הקפידה תורה אלא על האבות. כי הבנים בידוע שהם כשרים. ומה שנכתב בראובן ושמעון י״ה. לפי שנחשדו על הנשים. ובזבולון כתב שם י״ה. אולי לשמרו מצרת הים לפי שהיה עובר אורחות ימים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

על שבט האב וכו׳. ולא שלא יהיה מונה רק בתי אבות כמשמעות המקרא, דהא כתיב ״כל עדת בני ישראל״, דמשמע שכולם ימנה:
שאו את ראש וגו׳ – צורך מספר זה עכשיו היה כדי להודיע שאע״פ שנפלו כ״ד אלף מ״מ נשארו ס׳ רבוא, כי אין אוכלוסא שלימה כ״א כשיש ס׳ רבוא כי אין לומר ברכת ברוך חכם הרזים כ״א הרואה ס׳ רבוא (ברכות נח) ע״כ בא להודיע שבכניסתם לארץ היו אוכלוסא שלימה.
ומה שחתם על כל השבטים שם של יה דווקא במספר זה, לפי שעדיין לא היו חשודים בזנות עד שנכשלו בשיטים בזנות והיה מקום לאומות לומר סופו מוכיח על תחילתו, כשם שהזכרים זנו אחרי בנות אל נכר כך במצרים הנשים הזנו ויפרצו לפי ששלטו המצרים גם באמותם ע״כ נאמר החנוכי הפלואי וחתם עליהם שם יה כי שם זה הוא מתווך בין איש לאשה להורות שכולם נולדו מן איש ואשה אשר שם יה ביניהם. וקדימת ה״א ליו״ד בא להודיע כשרות הנשים כי הה״א נתונה לאשה והיו״ד לאיש, ובאמת היו הנשים יותר גדורין מעריות מן האנשים מדפרסמה הכתוב את שלומית בת דברי ש״מ שזו לבדה היתה פרוצה וכולם צנועות, (ויק״ר ל״ב:ה׳) אבל האנשים היו בוכים למשפחותיהם על עסקי עריות שנאסרו להם ונכשלו הרבה מהם בשטים ע״כ הקדים ה״א של יה ליו״ד כי עיקר הדבר שבא להודיע כשרות הנשים שלא שלטו המצרים באמותם. ועוד שבכל חותם האותיות הפוכים כדי שיבואו כסדרן בדבר הנחתם וישראל הם החותם כמ״ש (שיר השירים ח׳:ו׳) שמני כחותם על לבך וגו׳ כשאני החותם אז יחקק על ידי שם יה.
ומה שהוסיף עוד שם של יה בג׳ שבטים – והם הראובני, השמעוני, הזבולוני אלה משפחות הראובני וכן בשמעון וזבולון לפי שאלו היו צריכין לשני עדים יותר מזולתם. כי ראובן נכשל במעשה בלהה, ושמעון יצא ממנו זמרי, ונראין הדברים שכ״ד אלף שנפלו רובם משמעון והחסרון שבמספר שבט זה יוכיח. וזבולן לחוף ימים ישכון, (בראשית מ״ט:י״ג) וארז״ל (כתובות סא.) עונת הספנים אחת לששה חדשים. ויש לחוש מאחר שיורדי הים באניות פרושים מנשותיהן שמא ע״י זה יבואו לידי זנות, ע״כ חתם שם יה שנית על שלשתן לומר שכולם זרע ברך ה׳ וגדורים מעריות לשעבר ולהבא, יותר מכל אומה ולשון.
על שבט אב יתיחסו ולא אחר האם. משום דבמשפחה אין חילוק אם הולך אחר האב או אחר האם דהא הכל שבט אחד הוא אפילו אם יהיו משפחות הרבה בשבט אחד, אבל בשבטים יש חילוק אם האם משבט אחר:
Their relationship follows the paternal tribe, rather than the maternal. Regarding families [if both parents were from the same tribe] there is no difference between following the father or following the mother, since they were all from the same tribe, even if there were many families in [that] one tribe. However, concerning the tribes there is a difference if the mother was from another tribe [and here he wanted to determine the number of each tribe].
שאו את ראש – לפי שעל המנויים האלה אמר לאלה תחלק הארץ, לכן היה צריך לדעת מספר הנותרים מהם אחרי המגפה:
כל יוצא צבא: ואם לא היה ׳יוצא צבא׳ היה בכלל טפלים שלא נטלו בנחלה.
 
(ג) וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֹתָ֖ם בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל⁠־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃
Moses and Eleazar the priest spoke with them in the plains of Moab by the Jordan at Jericho, saying,
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״במשך חכמה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּמַלֵּיל מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר כָּהֲנָא אֲמַרוּ לְמִמְנֵי יָתְהוֹן בְּמֵישְׁרַיָּא דְּמוֹאָב עַל יַרְדְּנָא דִּירִיחוֹ לְמֵימַר.
And Moshe and Elazar the priest spoke with them, and directed to number them in the plains of Moab, by the Jordan (over against) Jericho, saying:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר
וּמַלֵּיל מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא אֲמַרוּ לְמִמְנֵי יָתְהוֹן בְּמֵישְׁרַיָּא דְּמוֹאָב עַל יַרְדְּנָא דִּירִיחוֹ לְמֵימָר
וידבר אֹתָם – מקרא חסר
אונקלוס הוסיף שתי מילים שאינן בכתוב, ״אֲמַרוּ לְמִמְנֵי״, משום שהוקשה לו לשון ״וַיְדַבֵּר... אֹתָם״ תחת ״וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם״, כי אחַר לשון דיבור צריך לבוא מושא עקיף (דבר אל-, דבר עם-) במקום המושא הישיר. בתרגומו מתייחס אונקלוס אל הפסוק כמקרא חסר, וכדי לפתור את הקושי הוסיף אונקלוס פועל נוסף – ״מנה״ – ותרגומו הוא ״וידבר משה ואלעזר הכהן, [ש]⁠אמרו למנות אותם״. נמצא ״אֹתָם״ מוסב על המנין,⁠
וכמוהו, אם כי ביתר הרחבה, תרגם המיוחס ליונתן ״וּמַלֵיל משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא עִם אֲמַרְכְּלַיָא וַאֲמַר לְמִמְנֵי יַתְהוֹן״ [וידבר משה ואלעזר הכהן עִם המנהיגים ויאמר לִמנות אותם]. כעין זה מצינו כשהדיבור אינו מוסב ״אֶל מישהו״ אלא מוסב ״עַל משהו״ אחֵר, ראה ״לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים״ (בראשית כא ב) ״לְזִמְנָא דְּמַלֵּיל יָתֵיהּ ה׳⁠ ⁠⁠״ – לדעת אונקלוס ״אֹתוֹ״ אינו מוסב על אברהם אלא על המועד כמוכח מתרגומו ״לְזִמְנָא דְּמַלֵּיל יָתֵיהּ״, עיין שם בביאורנו.
וכן פירש רש״י.⁠
כדברי ״שפתי חכמים״: ״רצונו בזה דמלת אותם קאי אדברים שדברו אל ישראל, לאפוקי שלא תפרש כמו אִתם שדברו עם ישראל״. כלומר, אותם – מוסב על המנין.
ולא כך ראב״ע שביאר אֹתָם = עימם:
אתם – כמו דברו לשלום (בראשית לז ד)
היינו, לא יכלו דבר עימו לשלום. ובפסוקנו ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב״, איתם, ונמצא ״אֹתָם״ מוסב על ישראל.
›אבל הכתב והקבלה ביאר את הפסוק באופן מקורי המייתר את הצורך בהשלמת מילים:
וידבר אותם לאמר מבן. פי׳ העביר אותם לפניו זה אח״ז שיאמרו ויגידו כל פרטיהם אשר הם בני עשרים, ״וידבר״ מן יָדְבֵּר עמים תחתינו שפי׳ ענין הנהגה... ובכתובות י״ז מנהיג העם נקרא ׳מדברא דאומתא׳, ובדניאל (ג׳ כ״ד) נקראו המנהיגים הדבריא (״עָנֵה וְאָמַר לְהַדָּבְרוֹהִי״)... הנה פירשו ודברת לשון הנהגה. ולשון העברה והנהגה נוהג במנויים, כל העובר על הפקודים, לפי שצריך שיעברו על פני המונה, כמו תעבורנה הצאן ע״י מונה, יעבור תחת השבט. ולא רצה הכתוב להאריך כאן באיזה אופן יהיו נמנים, ושיהיו למשפחותם ולבית אבותם... לכן סתם הכתוב לאמר כאשר צוה ה׳ את משה ובנ״י היוצאים מא״מ, שאמר אז למשפחותם לבית אבותם. ולרש״י ותרגום צריכים להוספות תיבות על לשון המקרא.
לדבריו הפס׳ מתפרש כך: ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם״ וַיְדַבֵּר [וַיָדְבֵּר – ויָנהיג ויִמְנֶה] מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם. ואין צורך בתוספת מילים.
ומליל משה ואלעזר כהנא יתהון במשריה דמואב סמיך לירדנא דיריחו למימר.
ומליל משה ואלעזר כהנא עם אמרכליא ואמר למימני יתהון במישריא דמואב על ירדנא דיריחו למימר.
And Mosheh and Elazar the priest spoke with the leaders, and commanded that they should number them in the plain of Moab, by the Jordan (over against) Jericho, saying,
פַאַמַרַ מֻושִׁהֻ וַאלּעַאזַארֻ אַלּאִמַאם בִּאִחצַאאִהִם פִי בַּיְדַאאִ מֻאַבַּ עַלַי׳ אֻרדֻןִ אַרִיחַא
וצוה משה ואלעזר הכהן, לבצע את תהליך מניינם, במדבר הצחיח של מואב, על ירדן יריחו.
וידבר משה ואלעזר הכהן אתם – דברו עמם על זאת שציוה המקום למנותם.
לאמר – אמרו להם: צריכין אתם לימנות מבן עשרים שנה.⁠
המלים ״מבן עשרים שנה״ מופיעות כסיום ביאור זה בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5 (שם חסר הביאור על פסוק ד׳). בכ״י המבורג 13, אוקספורד 34, דפוס רומא, הן מופיעות כחלק מדיבור המתחיל של הביאור הבא.
וידבר משה ואלעזר הכהן אתם AND MOSHE AND ELEAZAR THE PRIEST SPOKE WITH THEM – They spoke with them (אתם; cf. 5:5) regarding this: that the Omnipresent had (given command to count them.
לאמר SAYING – they said to them (what they said to them was): You must be counted FROM TWENTY YEARS OLD AND UPWARDS.
פס׳: וידבר משה ואלעזר הכהן אותם – דברו אל בני ישראל שהקב״ה צוה למנות אתכם.
ד״א דברו מלשון (תהלים מו) ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו. כלומר הגעתם להימנות ולא סרבו על דברו:
וידבר משה ואלעזר הכהן – במקום אביו. ויתכן שהוא היה פה למשה כמו שהיה אהרן (שמות ד׳:ט״ז).
אתם – כמו: דברו לשלום (בראשית ל״ז:ד׳).
AND MOSES AND ELEAZAR THE PRIEST SPOKE. In place of his father.⁠
Now that Aaron was dead, Eleazar spoke God's word to the people.
It is possible that Eleazar served as Moses' spokesman as Aaron did.⁠
He not only served as spokesman in this case but did so in all other cases.
WITH THEM. Otam (with them)⁠
Otam means them. Scripture should have read ittam (with them). Hence Ibn Ezra's comment.
is similar to dabbero (speak…unto him) in speak peaceably unto him (Gen. 37:4).⁠
Dabbero is irregular, for it is a compound of dabber (speak) and oto (him). Dabbero literally means speak him. We thus sees that Scripture employs the term "him" with the meaning of "with him.⁠" The same applies to the term otam (them). Scripture occasionally employs it with the meaning of "with them.⁠"
וידבר משה ואלעזר הכהן אתם – את דברי הקב״ה שאומר למנות את ישראל.
דבר אחר: אתם – עמם, דוגמא: וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעורייך (יחזקאל ט״ז:ס׳).
וידבר משה ואלעזר הכהן אותם, "Moses and Elazar the priest spoke with them;⁠" They told them that God had commanded that another census be taken. An alternate interpretation: the word אותם (spelled without the letter ו) means that they spoke "with" the people not to the people. Compare Ezekiel 16,60: וזכרתי את בריתי אותך בימי נעוריך, "I remembered My covenant with you made when you were in your youth.⁠".
וידבר משה ואלעזר הכהן אֹתם – הוא כמו עימם, וכמוהו: ׳דַּבְּרוֹ לשלֹם׳ (בראשית לז, ד), כמו שזכר החכם אבן עזרא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וידבר משה ואלעזר הכהן אותם דברו עמם על זאת שצוה המקום למנותם. פירש מלת אותם עמם מפני שהפעול של המדברים בכל מקום הם הדברים כדכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר לא השומעים הדברים גם פירוש הדברים שדברו עמם מה הם ואמר שהם מה שצוה להם המקום שאו את ראש כל עדת בני ישראל והכתוב סמך על הכתוב למעלה ולא הוצרך להזכיר:
לאמר אמרו להם צריכים אתם לימנות מבן עשרים שנה. פירוש מלת לאמר דבקה עם מאמר מבן עשרים שנה ומעלה הבא אחריו כאילו אמר שהמנין שלכם צריך שיהיה מבן עשרים שנה ומעלה שבתחלה דברו עם ישראל דעו שהמקום צוה למנות אתכם וזהו הנרמז בפסוק וידבר משה ואלעזר הכהן אות׳ בערבות מואב על ירדן יריחו ואחר כך חזרו ואמרו להם שהמנין הזה צריך להיות מבן עשרים שנה ומעלה והוא הנרמז בפסוק לאייר מבן עשרים שנה ומעלה ומה שלא כלל שניהם בדבור לאמר מבן עשרים שנה ומעלה הוא מפני שדבור לאמר אין בו רק אופן המנין לא המנין לפיכך הוצרך לומר שדבור וידבר משה ואלעזר הכהן אותם שהוא מאמר סתום הודיעם שהמקום צוה למנותם ובדבור לאמר מבן עשרים שנה ומעלה הודיעם אופן מניינם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ג-ד) לאמר. מבן עשרים שנה ומעלה – משה ואלעזר אמרו לישראל שיאמרו ויגידו כל פרטיהם שהם בני עשרים.
כאשר צוה ה׳ את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים – שאמר אז ״למשפחותם לבית אבותם״ (במדבר א׳:ב׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

דברו עמם על זאת. פירוש, ״אותם״ שכתוב כאן הוא כמו ׳עמהם׳, ואינו פעול, שאין האדם שמדברים אליו פעול, שאין האדם מדובר, אלא הדברים מדוברים, ולפיכך פירש שהוא כמו (אתם) [עמם]. ומפני שהוקשה לו דלמה לא כתב ׳וידבר אליהם׳, לכך פירש שאין הכתוב רוצה לומר שדברו אליהם המצוה, אלא ׳דברו עמהם על זאת׳, כי לשון ׳וידבר אליהם׳ שייך כשהוא מצוה אליהם דבר אחד מפי הקדוש ברוך הוא, וכאן לא היה מצוה להם דבר, רק שדברו עמהם בשביל המנין. כלומר שהיו נושאים ונותנים עמהם איך נעשה למנות, ושייך בזה ״וידבר אותם״, כמי שמדבר עם חבירו בשביל ענין מה. לכך פירש ׳דברו עמהם על זאת׳. ולכך לא כתב גם כן ׳וידבר אתם׳, דאז היה משמע לגמרי שהיה מדבר עמהם ענין אחד שאינו מצוה כלל, אבל לשון ״אותם״, דהוא לשון פעול, משמע שאותו דבר שהיה מדבר אתם – היה על דבר מצוה, שהיו צריכים הם לקבל, ולפיכך כתיב ״אותם״. ומכל מקום לא היה זה המצוה בעצמה, רק שדברו עליהם שיהיו מזומנים לזה, לכך לא כתיב ׳וידבר אליהם׳ כמו בכל מקום:
אמרו להם צריכים אתם לימנות וכו׳. פירוש, שאין פירוש הכתוב שיהיה מלת ״לאמר״ דבק אל מה שאחריו ״לאמר – מבן עשרים שנה ומעלה״ (פסוק ד), ואם כן לא יהיה נזכר שום מנין בכתוב הזה, ויהיה הכתוב חסר, שיאמר ״מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה׳ את משה״, ועדיין לא נזכר כאן שיש למנותם. אלא במלת ״לאמר״ נזכר המנין, דכך פירוש הכתוב ״וידבר אותם לאמר״ ׳צריכים אתם לימנות׳:
דברו עמם על זאת שצוה המקום למנותם. רצונו בזה דמלת אתם קאי אדברים שדברו אל ישראל לאפוקי שלא תפרש כמו אתם שדברו עם ישראל:
צריכים אתם להמנות. דלאמר לא קאי אוידבר משה ואלעזר אלא קאי אשלמטה דהיינו מבן עשרים שנה וגו׳. והכי קאמר קרא וידבר משה ואלעזר הכהן אתם, ר״ל הדברים בערבות מואב על ידרן יריחו ומה הן הדברים שדברו, לאמר מבן עשרים וגו׳ דברו אתם על זאת:
They spoke with them concerning this; that the Omnipresent had commanded to count them. Rashi means to say that the word אתם ["them"] refers to the words that they spoke to Israel, in order to exclude [the alternative], so that you should not understand it like אתם ["with them", meaning] that they spoke with Bnei Yisroel.
You must be counted… For the word "saying" does not refer to "Moshe and Elozor … spoke.⁠" Rather, it refers to that which came afterwards, namely, "From twenty years of age and above…" Thus the verse is saying as follows: "Moshe and Elozor the kohein spoke of them,⁠" meaning these words, "on the plains of Moav, by the Yardein near Yericho.⁠" And what were these words that they said? "Saying from twenty years and above…" This is what they spoke to them about.
וידבר משה וגו׳ בערבות מואב וגו׳ – יש להעיר למה הוצרך לומר בערבות מואב, ואם יש צורך בהודעה זו היה לו להזכירו במצות ה׳ כשאמר ויאמר ה׳ וגו׳, ואולי שנתכוין למה שאמרו ז״ל (שם) משל לרועה וכו׳ כי בהיותם בערבות מואב על ירדן יריחו נגמרה שמירת רועה נאמן והחזירם בחשבון, ולזה גם כן הקדים הכתוב לומר בתחלת הפרשה ויהי אחרי המגפה להעיר שאפילו אחר שהיה בהם המגפה באו לכלל חשבון הראשון, ולטעם זה לא אמר הכתוב ענין זה במצות ה׳ כי דבר זה נוגע למשה להראות שלא הפסידו הצאן על ידו.
ואם תאמר והלא רואני כי ה׳ אמר אליו שאו את ראש, אין כוונתו במאמר זה לקבלם במנין, כי לכשיהיו נמצאים חסרים הרבה אין לו טענה עליו שאינו דומה למציאות הרועה, אלא היתה כוונת ה׳ כדרך שאמרו ז״ל משל לרועה שנכנס זאב לעדרו והרג בהם וכו׳, ומצא משה דרך לעשות חפצו בזמן שהיה צריך למנותם, ואומרו תיבת לאמר במקום זה שאין להם למי יאמרו, פירוש שאמר להם המכוון הרמוז בערבות מואב שהוא רוצה להחזירם במנין כדי שידעו שלא חסרו ממניינם הראשון על ידו. או ירצה כי הוא מונה אותם על פי הנאמר לו מה׳ ולא מלבו לבד הוא מונה אותם.
וידבר משה... בערבות מואב, And Moses spoke…in the wilderness of Moav, etc. Why did the Torah have to write that Moses addressed the people "in the wilderness of Moav?⁠" If the location really was of the essence to our understanding what Moses had to say it should have been mentioned when the commandment was introduced, i.e. in verse 1. The reason may be connected to the Midrash we have quoted that Moses had to hand over the people entrusted to him after they had been counted. You will find that whenever counts took place the location is mentioned by the Torah. When we heard about the number the Israelites comprised at the time of the Exodus, the Torah supplied the location, i.e. Ramses. When the Israelites were counted at the beginning of the Book of Numbers we were told that it was in the desert of Sinai. So it may be no more than natural that here too the Torah decided to supply the location for where the count took place. It was here, near the river Jordan opposite the town of Jericho that the loyal shepherd of the Jewish people, Moses, completed his mission. The Torah mentioned that it was after the plague to show that in spite of the plague which had cost so many Jewish lives the total number of Israelites had not shrunk but had considerably increased when we remember that at the first count the whole tribe of Levi had been included and the number given by the Torah was "approx 600.000.⁠" This was a testimony to Moses's leadership who could prove he had not lost any of his sheep. This then is the reason why the Torah did not write the location in verse 1. The location was not related to the count but to the fact that Moses used the count to complete his mission and "hand over his flock" to God or to a new leader.
You might argue that the introduction שאו את ראש suggests that God did order a census, quite independently of the considerations we have mentioned; the answer is that the words שאו ראש were not intended to demand a census. After all, even if it turned out that the number of the Israelites had shrunk considerably, who would attribute this to their leader? What comparison is there between a shepherd entrusted with sheep and a leader entrusted with people? We would answer that the count now represented the same idea as the one after the golden calf episode. We had been told at the time that when a pack of wolves have attacked a flock, the shepherd counts the remaining sheep to determine the amount of damage he sustained. When many Israelites had died as a result of the golden calf episode, God wanted to count how many had survived. In this instance too, many Israelites had died as the result of the debacle at Shittim so that a count to establish how many had remained alive was called for. Moses exploited this opportunity to do his "own thing,⁠" i.e. to demonstrate that he had not lost any of "the sheep" under his care. By mentioning the location in connection with what Moses said (verse 3) instead of in connection with what God said (verse 1) the Torah was able to make this point. Alternatively, Moses added verse 4 to show that the count was not his own idea but that he carried out God's instructions by conducting it.
אתם – עמם וכן רבים:
על ירדן ירחו – אצל הירדן שהוא נגד עיר ירחו:
וידבר אותם לאמר מבן – פי׳ העביר אותם לפניו זה אח״ז שיאמרו ויגידו כל פרטיהם אשר הם בני עשרים (ליעס זיא פאָרפיהרען אנצודייטען פאן צוואנציג יאהר), וידבר מן ידבר עמים תחתינו שפי׳ ענין הנהגה, ורעו כבשים כדברם ר״ל כמנהגם, ע״ד דבר יום ביומו, ושם דבורה לשרץ העוף (ביענע) ג״כ ע״ש הנהגה, והיא המולכת והמנהגת כל עדת הדבורים והכל נמשכים אחרי׳, ובכתובות י״ז מנהיג העם נקרא מדברא דאומתא, ובדניאל (ג׳ כ״ד) נקראו המנהיגים הדבריא, ובמכדרשב״י (זהר ואתחנן רס״ב) ודברת בם, בעי בר נש לאנהגא גרמיה בהו דלא יסטי וכו׳, בשבתך בביתך, לאנהגא גרמיה בביתיה באורח מישור וכו׳, ובלכתך בדרך לאנהגא במלי דאורייתא וגומר ולדברא גרמי׳ בארחי דאורייתא, ובשכבך לדברא גרמי׳ וכו׳. הנה פירשו ודברת לשון הנהגה. ולשון העברה והנהגה נוהג במנויים, כל העובר על הפקודים, לפי שצריך שיעברו על פני המונה, כמו תעבורנה הצאן ע״י מונה, יעבור תחת השבט, ומזה כסף עובר שענינו עובר על הפקודים. ולא רצה הכתוב להאריך כאן באיזה אופן יהיו נמנים, ושיהיו למשפחותם ולבית אבותם, ושלא יהי׳ כאשר תעבורנה הצאן ע״י מונה כ״א בנתינת בקע לגלגלת (כבריש כי תשא ובר״פ במדבר), לכן סתם הכתוב לאמר כאשר צוה ה׳ את משה ובנ״י היוצאים מא״מ, שאמר אז למשפחותם לבית אבותם; ולרש״י ותרגום צריכים להוספות תיבות על לשון המקרא, ואחרים יעקמו עלינו את המקרא, כי יחברו כאשר צוה ה׳ א״מ אל מבן עשרים שנה, וסיפי׳ ובנ״י היוצאים מא״מ חברו אל מקרא שאחריו ובני ראובן והוא דרך עקש.
דברו את בני ישראל שהם צריכים להמנות, לאמר צריך למנות אתכם מבן כ׳ ולמעלה כאשר צוה ה׳ בפעם אחרת בצאתכם ממצרים.
(ג-ד) וידבר וגו׳ אתם – לא ״ויפקד אֹתם״ אלא ״וידבר אֹתם״: הם קראו כל יחיד ויחיד בשמו, וייחסו אותו לבית פלוני ולמשפחה פלונית, כפי שנאמר במפקד הראשון (לעיל פרקים א–ב): ״למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם״. התכלית העיקרית לא הייתה למנותם כדי לקבוע את מספרם הכולל, אלא לקרוא כל יחיד ויחיד בשמו ולייחס אותו למשפחתו ולשבטו, כדי שידע את תפקידו הלאומי כ״יוצא צבא בישראל״. קריאת כל איש ואיש בשמו העניקה לו תחושת ערך⁠־עצמי, ואפשרה לו להכיר את חשיבות תרומתו לביתו, משפחתו ושבטו, הנותנים את חלקם במילוי התפקיד הלאומי הכללי.
מה שנאמר שם בפירוט בתיבות ״למשפחתם וגו׳ במספר שמות״ וגו׳, מסוכם כאן בקצרה בביטוי ״וידבר אֹתם״: הם ביטאו את שמו של כל יחיד בנפרד. האירוע שהביא למפקד זה, מהווה גם את הסיבה לכך שהכתוב מציין בפירוש שהם ביטאו את שמו של כל יחיד בנפרד. שכן ״הכרזה״ זו של כל אחד ואחד לפי ייחוסו העידה על טהרת המשפחות בענייני אישות. זהו כנראה גם הטעם שדווקא במפקד זה, הוזכרו באופן בולט משפחות כל שבט ושבט.
אולם אין כל ספק ש״קריאה״ זו של שש מאות אלף השמות לא נעשתה על ידי שני אנשים בלבד, אלא משה ואלעזר נסתייעו כאן על ידי הנשיאים, כדרך שמצאנו במפקד הראשון. לפי זה, ״וידבר״ אין פירושו שהם ביטאו בפה אלא שהם הורו לבטא, הם הביאו לידי ביטוי. משה ואלעזר רק נתנו את ההוראה, כמבואר מלשון ״לאמר״ שבסוף הפסוק. הם הורו להכריז כל איש מבן עשרים שנה ומעלה – כפי שנצטוו במפקד הראשון.
טעמי המקרא בפסוק ג ראויים לתשומת לב, שכן האתנחתא מפרידה את ״מואב״ מ״ירדן ירחו״. למעשה נוצרו על ידי כך שני משפטים, והביטוי ״וידבר משה״ וגו׳ ממלא תפקיד כפול: ״וידבר וגו׳ אֹתם בערבת מואב״, ״וידבר וגו׳ אֹתם על ירדן ירחו״. דבר זה מעניק למפקד תכלית כפולה: ״בערבת מואב״, המתייחס למעשה פעור שהתרחש שם; ו״על ירדן ירחו״, כהכנה לכיבוש הארץ העתיד לבוא (עיין פירוש פסוק נג).
וידבר משה: מלשון הנהגה. שהיו מפוזרים בערי עבר הירדן, ורק המחנה ואהל מועד היו במקום אחד. וכאשר נצטוו להמנות הכריז משה ואלעזר שכל מי מבן עשרים שנה יבא למקום המיועד, ונדברו כולם לערבות מואב.
וידבר משה ואלעזר הכהן אתם כו׳ לאמר – עיין רש״י וראב״ע. ויתכן, כי במספר ראשון צוה ה׳ שיקחו ראשי העדה נשיאי השבטים להמנין, כמו שאמר ריש נשא, אולם כעת אשר נשיא שבט גרם ליפול ע״י כ״ד אלף מישראל נפסלו כל הנשיאים ממדרגתם, וא״כ כשהיו הנשיאים הם היו המדברים אל ישראל לדעת המנין, אולם כעת היו הם המדברים אל ישראל בעצמם אודות המנין, ולכן אמר להלן וידבר משה אל ראשי המטות, וזה לכבדן ולפייסן. ודו״ק.
 
(ד) מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהֹוָ֤הי״י֤ אֶת⁠־מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּצְאִ֖ים מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
"Take a census, from twenty years old and upward; as Hashem commanded Moses and the Children of Israel.⁠" These are those that came out of the land of Egypt.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כְּמָא דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִּנְפַקוּ מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם.
From a son of twenty years and upward, as the Lord commanded Moshe, and the sons of Israel who went forth from the land of Mizraim.
מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כְּמָא דְּפַקֵּיד ה׳ יָת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִּנְפַקוּ מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם
״הַיֹּצְאִים – דִּנְפַקוּ״. אף שהפסוק נקט בלשון הווה, אונקלוס לא תרגם ״דְּנָפְקִין״ אלא ״דִּנְפַקוּ״ – לשון עבר, על פי העניין.
מן בר עשרין שנין ולעיל היך מה די פקד י״י ית משה ובני ישראל דנפקו פריקין מן ארעא דמצרים
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן ארעא דמצרים״) גם נוסח חילופי: ״מארעא דאימוראי״.
.
מבר עשרין שנין ולעילא היכמא דפקיד י״י ית משה ובני ישראל דנפקו מארעא דמצרים.
(You are to number them) from a son of twenty years and upward, as the Lord commanded Mosheh and the sons of Israel when they came out of the land of Mizraim.
מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא כַּמַא כַּאןַ קַד אַמַרַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ וַבַּנִי יִסרַאאִיל אַלכַ׳ארִגִּיןַ מִן בַּלַדִ מִצרַ
מבן עשרים שנה ומעלה, כמו שכבר צוה ה׳ את משה ואת-בני ישראל היוצאים מן ארץ מצרים.
כאשר צוה וגומ׳ – שיהא
כן בכ״י אוקספורד 165, ברלין 514, וטיקן 1, סינסינטי 1, פריס 154, פרמא 3204, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1, המבורג 13: ״שיהו״. בכ״י אוקספורד 34: ״שהרי״.
מניינכם מעשרים שנה ומעלה, שנאמר: כל העובר על הפקודים וגו׳ (שמות ל׳:י״ג).
מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה וגו' FROM TWENTY YEARS OLD AND ONWARDS, EVEN AS [HASHEM] HAS COMMANDED [MOSHE AND THE CHILDREN OF ISRAEL, WHO CAME FORTH FROM EGYPT] – that the counting of them (of those who came out from Egypt) should be from twenty years old and upwards, as it is said.: "Every one that passes among them that are numbered [shall be from twenty years old and upwards]" (Shemot 30:14).
פס׳: מבן עשרים שנה ומעלה – ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. כי כל היוצאים כבר נמנו במדבר סיני ובניהם אשר קמו תחתם נמנו בערבות מואב:
מבן עשרים שנה – והטעם: שנשאו כאשר צוה י״י את משה.
וטעם ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים – כי היו בספורים רבים מיוצאי מצרים, והקרוב להיותם חצים.
והחל מראובן כספורים הראשונים במדבר סיני (במדבר א׳:כ׳).
FROM TWENTY YEARS OLD AND UPWARD. This means that they took the sum of the people
In other words, From twenty years old and upward is short for: they took up the sum of the people from twenty years old and up.
as God commanded Moses.
[AND THE CHILDREN OF ISRAEL, THAT CAME FORTH OUT OF THE LAND OF EGYPT.] Scripture states the aforementioned because there were many among those who were numbered who came out of Egypt.⁠
Those who were under the age of twenty when they left Egypt did not die in the wilderness.
They most likely came to about half the number of the Israelites. Scripture starts with Reuben in imitation of the manner in which the Israelites
See Num. 1:20.
were first numbered in the wilderness of Sinai.
כאשר צוה ה׳ את משה ובני ישראל היוצאים – שהיו נמנין מבן עשרים, כמו כן נמנו כאן מבן עשרים. ולפי שחלוקת הארץ שייכא ביוצאי מצרים לדברי הכל, הזכיר כאן יוצאי מצרים.
מ״וכאן הזכיר שם המשפחות ... להם בנים {רבים}״ מופיע בכ״י מינכן 52 בסוף הביאור לפסוק א׳, אך משפט זה מהווה תחילתו של הביאור על פסוק ד׳ ומקומו כאן, כפי שיוצא מהערת הסופר כאן: ״ובזה המניין מנה ו׳הזכיר׳ עד ל׳שלא היה להם בנים׳ כבר פירשתי לעיל״.
וכאן הזכיר שם המשפחות, אבל במדבר סיני לא הזכיר שם המשפחות.
ולפי הפשט: לא כל בני השבטים עלו למשפחה, כי יש מהם שלא היו להם בנים {רבים}⁠
ההשלמה מספר הג״ן.
ונקראים על משפחות
בכ״י מינכן 52: המשפחות.
אחיהם שהיתה משפחתם מרובה, ונטמעו בהם ולא היה להם שם לעצמן, כגון בבני שמעון שאינו מונה משפחות לאהד ולצוחר (בראשית מ״ו:י׳). וגם מבני אשר, ישוה (בראשית מ״ו:י״ז) לא מנה לו משפחה, ונטמעו בני ישוה עם בני ישוי (במדבר כ״ו:מ״ד). ופעמים שאין המשפחה נקראת אלא {על}⁠
השלמה מספר הג״ן.
בני בניהם, כגון: לזרח משפחת הזרחי (במדבר כ״ו:י״ג), ולא מצינו זרח בבני שמעון (בראשית מ״ו:י׳) אלא מבני בניו היה, והיה גדול ונתלה בו המשפחה. וכן אצבון
בכ״י מינכן 52: אצבעון.
(בראשית מ״ו:ט״ז), וכן ארד ונעמן (במדבר כ״ו:מ׳) שהיו בני בלע. ומדקאמר: לבלע משפחת הבלעי (במדבר כ״ו:ל״ח), {מכלל}⁠
ההשלמה מספר הג״ן.
שהיו לבלע בנים אחרים שנקראו על שמו, שהוא אומר למכיר משפחת המכירי (במדבר כ״ו:כ״ט). ויש מהם שנשתנו שמם קצת, כגון: ימואל
כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: ימול.
(בראשית מ״ו:י׳) – נמואל (במדבר כ״ו:י״ב), חושים (בראשית מ״ו:כ״ג) – שוחם (במדבר כ״ו:מ״ב), אחי (בראשית מ״ו:כ״א) – אחירם (במדבר כ״ו:ל״ח), חופים
כן בכ״י מינכן 52 ובספר הג״ן. אולם, סביר שהכוונה למפים, וכן ברש״י.
(בראשית מ״ו:כ״א) – שפופם (במדבר כ״ו:ל״ט).
כאשר צוה י״י את משה ובני ישראל היצאים מארץ מצרים – שיהיו נמנים מבן עשרים שנה ומעלה כמו כן נמנו מבן עשרים שנה ומעלה.⁠
שאוב מר״י בכור שור.
כאשר צוה ה' את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים .⁠"as the Lord God had commanded Moses and the Children of Israel when they were departing from the Land of Egypt.⁠" At that time the males twenty years and older had also been counted. (Rashi and B'chor shor)
מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה׳ את משה – רוצה לומר שאמרו להם למנותם מבן עשרים שנה ומעלה, וכן עשו, כאשר ציוה ה׳ את משה. והכתוב אחז דרך קצרה, להיות זה הענין מובן בעצמו.
ובני ישראל היֹצאים מארץ מצרים – לפי שלא נגזרה מיתה במדבר על יוצאי מצרים כי אם על אשר היו מבן עשרים שנה ומעלה בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, וכבר היו אז שָׁם רבים למטה מעשרים שנה, בא להגיד בזה המקום שלא מתו אלו במדבר, ולזה היו בסְפוּרים בזה המקום רבים שהיו מיוצאי מצרים, ולזה אמר שמָנוּם עתה. ואין לָאומר שיאמר שלא מנו עתה כי אם הנשארים מיוצאי מצרים שלא היו בני עשרים שנה במספר האחד, כי כבר אמר: ׳שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו׳⁠ ⁠׳ (פסוק ב), ולזה יחוייב שימנום כולם, רוצה לומר מה שהיה מהם מבן עשרים שנה ומעלה. ואין צורך להאריך עוד בזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כאשר צוה וגו׳ שיהא מנינם מבן עשרים שנה ומעלה שנאמר כל העובר על הפקודים וגו׳. הוצרך לפרש מאמר כאשר צוה י״י שהוא מורה על האמור בפרשת כי תשא כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה ולא על האמור כאן מבן עשרים שנה ומעלה ולא על האמור בפרשת במדבר מבן עשרים שנה ומעלה מפני שמאמר כאשר צוה י״י את משה לא יאמר אלא למי שכבר ידע זה מתחלה וזה הצווי עדיין לא נודע ואיך יאמר להם כאשר צוה י״י את משה לפיכך הוצרך לומר שהוא מורה על מה שנאמר בפרשת כי תשא כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה שכבר ידעו זה מתחלה וגם שהצווי ההוא ליוצאי מצרים כמו שכתוב כאן ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים והאמור כאן לא היה רק לבאי הארץ ומה שאמר שהוא מורה על האמור בכי תשא ולא על האמור בפרשת במדבר שמא י״ל מפני שהצווי של כי תשא מורה על כל המניינים שבכל דור ודור ונכלל גם זה תחת הצווי ההוא אבל הצווי של פרשת במדבר אינו רק על אותו מנין ואין זה תחת הצווי ההוא:
ולפי שלא יפחדו באמרם הן רבים עתה עם הארץ ותתמעט מפני זה נחלת הארץ לכן אמר ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים רוצה לומר שאל היוצאים ממצרים תתחלק הארץ. ולכן לא תתמעט הנחלה בסבת רבוי הבנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

לאמר מבן עשרים שנה ומעלה; Moses and Eleazar told the Israelites to inform them with a list of all the details of the males who had attained the age of 20. This was parallel to what we were told in Numbers chapter 1 at the previous census, hence the words “as God had commanded,” etc.; if these words had referred to what occurred now there would have been no need for this phrase. At that time God’s instructions had included the words: “according to their families, the houses of their fathers,” i.e. the co-operation of each family in the census had been requested.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שיהיה מנינכם וכו׳. פירוש, ״כאשר צוה ה׳⁠ ⁠⁠״ דכתיב, רוצה לומר כאשר צוה שיהא מנינכם מבן עשרים שנה, דכתיב (שמות ל, יג) ״כל העובר על הפקודים״. ואין ״כאשר צוה ה׳⁠ ⁠⁠״ פירושו שצוה שיהיו נמנים, דאין מנין זה שצוה למנותם עתה שום ענין אל מנין שנצטוו ישראל כשיצאו ממצרים – שיאמר שיהיו נמנים עתה כאשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל היוצאים מארץ מצרים, אלא לענין עשרים שנה קאמר, שיהא מנין זה מבן כ׳ כמו שנצטוו ישראל כשיצאו ממצרים למנותם מבני עשרים, שהמנין דין אחד לו להמנות מבן עשרים:
ואם תאמר, סוף סוף קשיא, למה תלה הכתוב במנין שהוא בפרשת כי תשא (שם), שעתה גם כן נצטוה בפירוש למנותם מבן עשרים. ויש לומר, משום כך תלה מנין זה במנין של פרשת כי תשא, דכך פירושו, מבן עשרים שנה ולמעלה כאשר צוה הקדוש ברוך הוא למנות כאשר יצאו ממצרים כשנמסרו ישראל למשה, ועכשיו כאשר בא למסור אותם ליהושע יש למנות אותם גם כן מבן עשרים, כמו בראשונה כאשר באו ישראל ליד משה, וכמו שהביא המשל למעלה (רש״י פסוק א) . והשתא לא הוי אלא טעמא, שנתן לך טעם למה צוה למנות אותם עתה מבן עשרים:
שנ׳ כל העובר על הפקודים וגו׳. וא״ת למה מביא פסוק הנאמר בפ׳ כי תשא ולא מביא פסוק דכתיב כאן שנאמר שאו את ראש וגו׳ מבן כ׳ שנה וגו׳. וי״ל משום דק״ל דכאשר צוה משמע דכבר צוה להם וגם ישראל יודעין כבר וצווי דהכא עדיין לא ידענו אלא כשאמר להם משה. וע״ק לרש״י ל״ל למיכתב ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים, לא הל״ל אלא ובני ישראל, ותו לא. לכך הוצרך לפרש ולהביא אותו פסוק האמור בכי תשא, דאותו ציווי לא נאמר אלא ליוצאי מצרים. וא״ת מ״מ הי׳ לו להביא מפסוק הנאמר בפרשת במדבר סיני. וי״ל דמניין הנאמר בפרשת במדבר סיני לא הי׳ אלא לפי שעה ביום הקמת המשכן ולא לדורות אבל המניין שנ׳ בכי תשא נאמר אף לדורות, דמשמע כי תשא את ראש וגו׳, לעולם כשתמנה אותם לא תמנה אלא מבן כ׳ שנה:
As it is said "everyone passing by to be counted, etc.⁠" You might ask: Why does Rashi bring the verse that is stated in Parshas Ki Sisa, rather than bring the verse that is written here, as it says "count…from twenty years of age…" (v. 2)? The answer is that Rashi is answering [another] question: "As [Hashem] commanded" implies that he had already commanded them, and that Yisroel already were aware of this. However they did not know about this command until Moshe told it to them. Rashi had another difficulty: Why it is written, "Bnei Yisroel who had left Egypt"? It should have merely written "Bnei Yisroel" and no more! Thus Rashi was obliged to explain [differently] and to bring the verse stated in Ki Sisa, for that command was only said to those who left Egypt. You might ask [further]: Nonetheless, he should have brought the verse stated in Parshas Bamidbar (1:3). The answer is that the count mentioned in Parshas Bamidbar was only a temporary measure on the day that the Mishkon was erected, but it was not [to apply] for future generations. However the count mentioned in Ki Sisa was also said for future generations, for [the command], "When you count…" implies that whenever you count them, only count those from twenty years of age.
מבן עשרים שנה – צריך לדעת למה לא הזכיר המספר שעליו חוזר מאמר מבן עשרים, ואם סמך שעל המספר הוא אומר כאמור בסמוך, אם כן גם מאמר מבן עשרים וגו׳ היה לו לסמוך שהוזכר בסמוך ולא יצטרך להזכירו, ולפי מה שפירשתי בפסוק שלפני זה שבא המספר בערבות מואב גם כן להראות שלא חסרו על ידו יתחייב הדבר למנות גם הקטנים שזולת זה אין שבח שלא חסרו כי לעולם חסרו אלא שגדלו הגדיים ונעשו תישים, ויש מקום לומר כי לכלן מנה, לזה אמר מבן כ׳ שנה, ונתן הכתוב טעם לדבר כאשר צוה ה׳ כי אם היה הדבר מצד משה לבד להחזיר הצאן במנין ולא היה דבר ה׳ אלא לצותו על הדבר דכתיב שאו את ראש וגו׳ לא היה משה מונה את ישראל לרצונו הגם שיהיה לו טעם בדבר, לזה לא מנה אלא מבן עשרים כאשר צוה וגו׳.
ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים – אין ידוע הכוונה במאמר זה, וראב״ע אמר כי ירצה לומר שהיו בספורים רבים מיוצאי מצרים, ואין טעם למה יודיע הכתוב ענין זה, ועוד ודאי שאני יודע שהיו בהם מיוצאי מצרים שלא נגזרה גזירה אלא על היוצאים מבן עשרים, ואולי שכוונת הכתוב היא להודיעך שנמנו ונמצאו בני ישראל כמספר היוצאים מארץ מצרים לא כמספר שבפרשת במדבר, ששם היו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ומספר זה עלה לשש מאות אלף ואלף ושבע מאות ושלשים שחסר למספר במדבר, ואין חיוב על משה אלא להחזיר במנין שהופקדו אצלו בתחלה והנה הוא מספרם שלם, ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך ובני ישראל עלה מניינם למנין היוצאים וגו׳ ולא למטה מהם. או ירצה על זה הדרך כי מספרם היה כסדר מספר היוצאים מארץ מצרים שמנו למשפחות דכתיב (בראשית מו) בני ראובן חנוך ופלוא בני שמעון ימואל וימין וגו׳, כמו כן מספר זה היו מונים למשפחות כרשום בענין ולא כדרך שנמנו במדבר סיני שלא הוזכר שם פרטי המשפחות.
מבן עשרים שנה ומעלה, from twenty years old and up, etc. Why doesn't the verse tell us the subject matter this number is relevant to as it had done in verse two? Did Moses expect the Israelites to guess the significance of this number? If that were to be assumed, why did the Torah trouble itself in verse two to provide the information that people fit for military service were to be counted? According to what I have explained on verse three that the number (census) and the location i.e. the wilderness of Moav, were interconnected seeing that the objective of the census was to demonstrate that the number of Israelites had not diminished during the years Moses had been in charge, even the younger members of the people ought to have been counted in order to establish Moses' claim. What good would it do the people if the numbers of men fit for military service had not decreased but the number of potential soldiers had decreased due to the families being smaller or mostly girls being bom? Perhaps someone really thought that all the Israelites were counted on this occasion in order to prove Moses' claim that the people were at least as numerous as when Moses had taken over. To prevent us from arriving at that conclusion, the Torah repeated that only males above the age of twenty were included in this census. The reason Moses did not count people younger than twenty was "as God had commanded Moses.⁠" Had the census been up to Moses' discretion alone, Moses would not have bothered to count the Israelites at all, neither the men of military age nor the ones younger or older. By writing the words: "as God commanded Moses,⁠" the Torah states that the entire census was God's idea. This being so, there was no reason to include any age category in such a census which had not been included in a previous census.
ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים, and the children of Israel who took part in the Exodus from Egypt. It is quite unclear what the Torah intended with these words. Rabbi Avraham ibn Ezra suggests that the Torah meant that many of the people who were being counted now had actually taken part in the Exodus. Even if he is correct, why would the Torah consider it necessary to tell us about this at this point? Moreover, who needed Rabbi Ibn Ezra to tell us this? It is quite clear that many of the people who were below the age of twenty at the Exodus must have been included in this census! After all, the decree that the generation of the Exodus were to die in the desert after the debacle with the spies had applied only to people who had already reached the age of twenty either at the time of the Exodus or at the time the spies came back with their report! Perhaps it was the intention of the Torah to inform us that the result of this census produced a number equal to that of the census at the time the Israelites left Egypt as opposed to the number which resulted at the time the Israelites were counted at the beginning of the Book of Numbers. At that time the total amounted to 603,550 whereas this time the total was 601,730. In other words, the number was slightly lower than it had been some 38 years ago. The message then would be that Moses was not obligated to hand over to Joshua the same number of fighting men he had been able to muster at the time when he counted them earlier. The important thing was that he could show that he did not hand over fewer men than at the time of the Exodus. The census did prove this. [You will recall that I pointed out that the number at the Exodus included at least approx. 20.000 Levites so that Moses handed over far more men than he had at the time. Ed.] Another meaning of the words in question may be this: The number i.e. the census of Israelites on this occasion followed the same pattern as it had when they left Egypt, i.e. according to the houses of the respective tribal heads; Reuben according to the families of Chanoch, Phalu, Chetzron, and Carmi. Similarly, Shimon according to its tribal heads, i.e. Nemuel, Yamin, Yachin, Zerach and Shaul. This was in contrast to the count at the beginning of the Book of Numbers where the families of the tribes are not featured separately at all.
מבן עשרים שנה ומעלה – זהו מאמר בפני עצמו מוסב על מלת לאמר שבפסוק הקודם, ר״ל שזה היה דבר משה ואלעזר עם ישראל שיהיו נמנים מבן עשרים ומעלה:
כאשר צוה ה׳ את משה ובני ישראל – אינו שב על המצוה שצוה עתה למשה ולאלעזר, אבל מלת צוה היא עבר שכבר נשלם, וביאורו כאשר כבר צוה אל משה ואל בני ישראל היוצאים מארץ מצרים, שימנו מהם מבן עשרים כן עתה לא ימנו פחות מבן עשרים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

מבן עשרים שנה ומעלה – ר״ל כי בפעם הראשון שנמנו בצאתם מארץ מצרים אחר יהכ״פ לא הקפיד רק שיהיו נמנים כמה יש בהם שהם מבן עשרים ומעלה ולא הקפיד אז לפקדם לפי המשפחות ויתר ענינים שהקפיד עליהם במנין השני שמנה אותם בא׳ באייר, אבל במנין השני צוה להשגיח על חמשה ענינים, כמ״ש בפי׳ במדבר והוא [א] שיהיו למשפחתם לבית אבותם, [ב] שיהיו זקניהם בראשיהם, [ג] במספר שמות, [ד] כל זכר לגלגלותם, [ה] כל יצא צבא, עיי״ש בפירושי, חוץ ממה שצוה שימנו רק מבן עשרים ומעלה שזה נצטוו גם במנין הראשון, ועתה במנין זה הזכיר לבית אבותם ולא הזכיר למשפחותם ולא הזכיר שיהיו במספר שמות ולגלגלותם, ומזה ידע משה שמנין זה דומה למנין הראשון שמנה אותם בעת יצ״מ אחר יוהכ״פ שהי׳ העקר שימנו מבן עשרים שנה ומעלה ואינו מקפיד על יתר הפרטים כי מנין זה לא היה צריך רק לדעת סכום האנשים שהגיעו לעשרים, וא״צ להתיחס על משפחותם ויתר הדברים שהקפיד במנין השני, וז״ש וידבר משה ואלעזר – ר״ל שדברו אליהם שא״צ להקפיד רק שימנו מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה׳ את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים – ר״ל במנין הראשון שלא הקפיד רק שימנו כמה יש בהם שהם מבן עשרים שנה ומעלה:
כאשר צוה ה׳ וגו׳ היוצאים מארץ מצרים: דכאן לא פירש ה׳ האיך יעמדו למנין, אבל התם פירש שיהיו ״במספר שמות לגולגלותם״ וכמבואר שם (א,יח), והודיע הכתוב שהיה המנין כאן גם כן באותו האופן.
מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה׳ היוצאים מארץ מצרים – יפלא למה ליה להזכיר מה שהיה, הלא עכשיו צוה אותם. ונראה, דהמכוון דהם דברו שלא ימנו אותם במנין, שאסור למנות ישראל אם לא ע״י דבר אחר, וכאן מנו אותם ע״י מחצית השקל, שהיו חייבים לקרבנות הצבור. ואולי לזה כוון רש״י, וצ״ל ברש״י כמו שנאמר כל העבר על הפקודים כו׳ יתן תרומת ה׳. ויעוין סוף ברכות בדבר דוד.
 
(ה) {שני} רְאוּבֵ֖ן בְּכ֣וֹר יִשְׂרָאֵ֑ל בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֗ן חֲנוֹךְ֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַחֲנֹכִ֔י לְפַלּ֕וּא מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּלֻּאִֽי׃
Reuben, the firstborn of Israel, the sons of Reuben: of Hanoch, the family of the Hanochites; of Pallu, the family of the Palluites;
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ב
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ זַרְעִית חֲנוֹךְ לְפַלּוּא זַרְעִית פַּלּוּא.
Reuben, the first-born of Israel: the sons of Reuben, Hanok, the family of Hanok; Phallu, and the family of Phallu;
רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי
רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ זַרְעִית חֲנוֹךְ לְפַלּוּא זַרְעִית פַּלּוּא
מִשְׁפָּחָה בעברית – קו אופקי, זַרְעִית בארמית – קו אֲנָכִי
א. השמות שִׁפְחָה ומִשְׁפָּחָה נגזרו משורש ״שפח״ הקרוב לשורש ״ספח״ שעניינו ״הקיבוץ והדיבוק ואסיפת דבר אל דבר״ כגון ״מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמואל א כו יט).⁠
אטימולוגיה עממית הנתמכת מ״שרשים״ לריב״ג ורד״ק ערכי שפח-ספח. וכן פירש רש״י ״וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן״ (ישעיהו ג יז) – לשון צרעת כמו מִסְפַּחַת הִיא, ועל שנכתב בשי״ן דרשו בו רבותינו שתעשנה שפחות מכודנות. ויש שדרשוהו שהרבה בהן משפחות משפחות של כנים״.
לפי זה השם מִשְׁפָּחָה מציין בנים ונכדים המסתפחים להורים שהם גרעין בית האב. ואולם במובנה הרחב כוללת מִשְׁפָּחָה גם קרובים שאינם מזרע ההורים כגון ״ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אליו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ״ (במדבר כז יא). נמצא שאין מִשְׁפָּחָה צאצאים הבאים בקו אֲנָכִי בלבד אלא גם קרובים הנספחים לאב בקו אופקי כגון אחיו, אחיותיו וקרוביהם. לעומת זאת הארמית מביעה את רעיון המִשְׁפָּחָה באמצעות ״זַרְעִי״ המבטא בעיקר המשכיות וצאצאים, השווה ״אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט״ (דברים כט יז) ״אוֹ זַרְעִי אוֹ שִׁבְטָא״. אולם למרות ש״זַרְעִי״ מייצג כאמור בארמית את הקו האֲנָכִי, מ״מ כיוון שהוא התרגום הקבוע לשם מִשְׁפָּחָה, תרגם ״וּלְזַרְעִיתִי״ גם בפסוק ״אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי״ (בראשית כד לח) שנאמר באברהם, אף על פי שכוונתו למשפחת נחור שאינה מזרעו. ואילו בפסוקנו ״מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי״ תרגם ״זַרְעִית חֲנוֹךְ״, כצורת הנסמך.⁠
אבל המיוחס ליונתן תרגם ״משפחת החנכי״ – ״גְּנִיסַת חֲנוֹךְ״ כארמית השומרונית. וכמוהו רבים בתרגום כתובים כגון, ״כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם״ (תהלים כב כח) ״כָּל גְּנִיסַת עַמְמַיָּא״, ״בֵּית הָמָן״ (אס׳ ח ב) ״גְנִיסֵיהּ דְהָמָן״ וכדרך שציין ״מתורגמן״, ערך גנס. אבל ב״ערוך השלם״ (שורש גנס) ביאר כי גֶּנִיסִיאַ או גֶּנוּסִיאַ מוצאם מן היונית ומשמעם ייחוס או משפחה. ומכאן ״יום גניסיא״, שהוא יום הולדת כבתרגום ירושלמי ״יום הלדת את פרעה״ (בראשית מ כ) ״יום גינסיא דפרעה״ וכן במשנה ״יום גניסא של מלכים״ (עבודה זרה א ג).
אבל ״בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ״ (ויקרא כ ה) ״וּבְסַעֲדוֹהִי״ עיין שם הטעם.
מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי – זַרְעִית חֲנוֹךְ
ב. הואיל ושם פרטי לא יבוא בארמית ביידוע או בתוספת יו״ד הכינוי הוצרך לתרגם ״מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי״ – ״זַרְעִית חֲנוֹךְ״, ״אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי״ (ז) ״זַרְעֲיָת רְאוּבֵן״ וכן בכל הפרק, אף על פי שהפסיד בכך דרשת חז״ל המובאת ברש״י.⁠
״משפחת החנכי – לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים מה אלו מתיחסין על שבטיהם, סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקדוש ברוך הוא שמו עליהם, ה״א מצד זה ויו״ד מצד זה, לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם״.
ובדפוסים מצויים השתבשו כמה מן השמות והוסיפו בהם יו״ד ולפעמים גם ה״א, כגון ״מִשְׁפַּחַת הָאַרְדִּי... מִשְׁפַּחַת הַנַּעֲמִי״ (מ) שתרגמוהו ״זַרְעִית הָאַרְדִּי ... זַרְעִית נַּעֲמִי״. ואולם הנוסח הנכון הוא: ״זַרְעִית אַרְדְּ ... זַרְעִית נַעֲמָן״, וכן ״לַאֲרוֹד זַרְעִית אֲרוֹד״ (יז) ״לְפֻוָּה זַרְעִית פֻּוָּה״ (כג) [ולא: אֲרוֹדִי, פּוּנִי], כהערת המפרשים.⁠
יא״ר, ״אוהב גר״ ו״מרפא לשון״. אבל ״לחם ושמלה״ שיער שאולי אצל פֻּוָּה יש לגרוס ״זַרְעִית פּוּנִי״, כי גם בלשון הקודש השתנה שמו: ״לְפֻוָה מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי״.
אבל שמות אומות באים בתצורה ארמית כגון ״מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר״ (בראשית י יא) ״נְפַק אַתּוּרָאָה״; יצאו האשורים. ״וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם״ (שמות יד ט) ״וּרְדַפוּ מִצְרָאֵי״, המצרים. והוא הדין בשמות המסתיימים ביו״ד כגון ״הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי״ (דברים ז א) ״חִתָּאֵי וְגַרְגִּישָׁאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי״.
ראובן בכוריה
בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״בכוריה״) גם נוסח חילופי: ״בוכרה״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בכוריה״) גם נוסח חילופי: ״בוכרא״.
דישראל בנוי דראובן חנוך דזרעיית⁠(י)⁠ה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דזרעיית⁠(י)⁠ה״) גם נוסח חילופי: ״זרעייתה״.
דבנוי דחנכי לפלוא זרעייתה דבנוי דפלואי.
ראובן בוכרא דישראל בנוי דראובן חנוך גניסת חנוך לפלוא גניסת פלוא.
Reuben, the first-born of Israel: the sons of Reuben, Hanok, the family of Hanok; of Phallu, the family of Phallu;
(ה-יד) רְאוּבֵן... מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (שיר השירים ד׳:י״ב) ״גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה״ רַבִּי יוּדָן בַּר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנוֹת בּוֹגְרוֹת וְלֹא נִפְנָה לְהַשִּׂיאָן, וְהָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם וְשָׁהָה שָׁם שָׁנִים הַרְבֵּה. עָמְדוּ הַבָּנוֹת וְנִתְעַסְּקוּ לְעַצְמָן וְנִשְּׂאוּ לַאֲנָשִׁים, וְהָיְתָה כָּל אַחַת נוֹטֶלֶת חוֹתָמוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ וְסְמַנְטְרִין שֶׁלּוֹ לְאַחַר יָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ מִמְּדִינַת הַיָּם וְשָׁמַע הַבְּרִיּוֹת מְלִיזִין עַל בְּנוֹתָיו וְאָמְרוּ שֶׁזָּנוּ בְנוֹתָיו שֶׁל מֶלֶךְ. מֶה עָשָׂה, הוֹצִיא כָּרוֹז וְאָמַר כָּל עַמָּא יִפְּקוּן לְקוֹמְפּוֹן. קָרָא לַחֲתָנוֹ הָרִאשׁוֹן, אֲמַר לֵיהּ מִי אַתְּ. אֲמַר לֵיהּ, חֲתָנְךָ. הוֹצִיא חוֹתָמוֹ. אֲמַר לֵיהּ שֶׁל מִי הוּא זֶה. אֲמַר לֵיהּ, שֶׁלִּי. הוֹצִיא סְמֶנְטְרִין שֶׁלּוֹ. אֲמַר לֵיהּ שֶׁל מִי הוּא זֶה. אֲמַר לֵיהּ, שֶׁלִּי. וְכֵן לַשֵּׁנִי וְכֵן לַשְּׁלִישִׁי. אָמַר הַמֶּלֶךְ בְּנוֹתָי נִתְעַסְּקוּ בְּעַצְמָן וְנִשְּׂאוּ וְאַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁזָּנוּ בְּנוֹתָי. כָּךְ, לְפִי שֶׁהָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים שֶׁהֵן בְּנֵיהֶן שֶׁל מִצְרִים בְּנַפְשׁוֹתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיוּ שַׁלִּיטִין לֹא כָל שֶׁכֵּן בִּנְשׁוֹתֵיהֶן. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַהֵרָיוֹן וְאָמַר לוֹ צַיֵּר הַוָּלָד בִּדְמוּת אֲבוֹתָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב רְאוּבֵן... מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי, שִׁמְעוֹן... מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי, אֲמַר רַבִּי מָרִינוּס כְּאִינִשׁ דַּאֲמַר בָּרוּנִי סַבְרוּנִי סַבּוֹי. אֲמַר רַבִּי אִידִי הֵ״א בְּרֵישָׁא דְתֵיבוּתָא וְיוֹ״ד בְּסוֹפָהּ, יָהּ מֵעִיד עֲלֵיהֶם שֶׁהֵן בְּנֵיהֶן שֶׁל אֲבוֹתֵיהֶם, וּמַה טַעַם, (תהלים קכ״ב:ד׳) ״שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָה עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל״ שֶׁהֵן בְּנֵיהֶן שֶׁל אֲבוֹתֵיהֶם. רַבָּנַן אָמְרֵי ״גַּן נָעוּל״. אֵלּוּ הַבְּתוּלוֹת. ״[גַּל נָעוּל״. אֵלּוּ הַבְּעוּלוֹת]. ״מַעְיָן חָתוּם״. אֵלּוּ הַזְּכָרִים. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן ״גַּן נָעוּל״ ״גַּל נָעוּל״ שְׁתֵּי פְעָמִים, כְּדַרְכָּהּ וְשֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בָּאתָה שָׂרָה לְמִצְרַיִם וְגָדְרָה עַצְמָהּ מִן הָעֶרְוָה וְנִגְדְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים בִּזְכוּתָהּ. אֲמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא כְּדַאי הָיָה גִּדּוּר עֶרְוָה שֶׁיִּגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בִּזְכוּתוֹ. אֲמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. {א} שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן נְחָתִין רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן סָלְקִין. {ב} שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, (בראשית מ״ה:ב׳) ״כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם״ וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיָה מְדַבֵּר. {ג} וְשֶׁלֹּא הָיָה בָהֶן לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״א:ב׳) ״דַּבֶּר נָא בְאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ״, אַתָה מוֹצֵא שֶׁהַדָּבָר הָיָה מֻפְקָד אֶצְלָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן שֶׁהִלְשִׁין עַל חֲבֵרוֹ. וְעַל שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי בַּת אַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב, דִּכְתִיב ״וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן״. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בִּזְכוּת שֶׁגָּדְרוּ עַצְמָן מִן הָעֶרְוָה בִּזְכוּתָן נִשְׁלְחוּ מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד׳:י״ג) ״שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים״, אַל תִּקְרֵי ׳שְׁלָחַיִךְ׳ אֶלָּא ׳שְׁלוּחַיִךְ׳, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה״.
הוּא דָתָן וַאֲבִירָם – (כָּתוּב בְרֶמֶז ס״ב).
בְּהַצֹּתָם עַל ה׳ – אֲמַר רַב חִסְדָּא כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּאִלּוּ חוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּהַצֹּתָם עַל ה׳⁠ ⁠⁠״.
וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ – (כָּתוּב בִּתְחִלַּת פָּרָשַׁת בֹּא).
וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח – בְּמַתְנִיתָא תְּנָא קֹרַח מִן הַבְּלוּעִים, דִּכְתִיב (פסוק י) וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח, וּמִן הַשְּׂרוּפִים, דִּכְתִיב ״בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת״ וְקֹרַח בַּהֲדַיְהוּ.
וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ – לֹא חַיִּין וְלֹא נִדּוֹנִין. תָּנָא מָקוֹם נִתְבַּצֵּר לָהֶן בַּגֵּיהִנָּם, וְעָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶן וְאָמְרוּ שִׁירָה.
וַיִּהְיוּ לְנֵס – כֵּיוָן שֶׁנִּבְלְעוּ קֹרַח וַעֲדָתוֹ נִמְצְאוּ בָנָיו עוֹמְדִין כְּתֹרֶן שֶׁל סְפִינָה. דָּבָר אַחֵר: נִקְרַע כָּל מָקוֹם סְבִיבוֹתָם, וְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהוּא תַחְתֵּיהֶם לֹא נִקְרַע. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אֲמַר לֹא הָיוּ שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדִין בְּמָקוֹם אֶחָד אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ עוֹמֵד, וְהָיוּ דוֹמִין כִּשְׁלֹשָׁה עַמּוּדִין. הַיְנוּ דְּאָמְרֵי בְּרִיָּתָא עַל מָאן קָאִים עָלְמָא, עַל תְּלָתָא עַמּוּדַיָּא. אִית דְּאָמְרִין תְּלָתָא בְּנֵי קֹרַח וְכוּ׳.
וַכַּאןַ בַּנֻו רַאֻובִּן בִּכּרִיִסרַאאִיל עַשִׁירַתֻ אַלּחַנֻוכִ׳יִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּפַלֻּויִּיןִ
והיו בני ראובן בכורו של ישראל, משפחת החנוכיים, ומשפחת הפלואיים.
משפחת החנכי – לפי שהיו האומות מונין אותן:⁠
כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא (במקום ״מונין אותן״): ״אמורין עליהן״. בדפוס שונצינו: ״מבזין אותם״.
מה אילו מתייחסין על שבטיהם, סבורים הם שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופן היו מושלין קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב״ה שמו עליהם, ה״י מצד זה ויו״ד מצד זה, לומר: מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזה הוא שאמר דוד: שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכ״ב:ד׳) – השם הזה העיד עליהם לשבטיהם. לפיכך בכולן כת׳: החנוכי, הפלואי. אבל בימנה לא הוצרך לומר משפחות הימני, לפי שהשם קבוע בו יו״ד בראש וה״י בסוף.
משפחת החנכי THE FAMILY OF THE HANOCHITES – Because the heathen nations spoke slightingly of Israel, saying, "How can these trace their descent by their tribes? Do they think that the Egyptians did not overmaster their mothers? If they showed themselves master of their bodies, it is quite certain that they did so over those of their wives!⁠". On this account the Holy One, blessed be He, set His name upon them: the letter ה on one side of their name and the letter י on the other side (החנכי), to intimate: I bear testimony for them that they are the sons of their reputed fathers (and not of the Egyptians) (Shir HaShirim Rabbah 4:12). This it is that is expressed by David, (Tehillim 122:4) שבטי יה עדות לישראל: "that the tribes bear the name of Hashem (יה) is a testimony regarding Israel" – this Divine Name (יה) bears testimony regarding their tribes (i.e. that they rightly attach themselves to those tribes to which they claim to belong). On this account in the case of all of them it is written החנכי and הפלואי but in the case of ימנה (v. 44) it was not felt necessary to state "of the family of הימני", because the Divine Name is already attached to it – the י at the beginning and the ה at the end (ימנה) (Yalkut Shimoni on Torah 773).
פס׳: ראובן בכור ישראל – אלה משפחות הראובני ויהיו פקודיהם שלשה וארבעים אלף שבע מאות ושלשים. ובמדבר כתיב (במדבר א׳:כ״א) פקודיהם למטה ראובן ששה וארבעים אלף וחמש מאות חסרו מן ראובן אלפים שבע מאות ושבעים:
משפחת הפלאי – משפחתו לא נתקימה רק בנמואל בן בנו שהרי אחיו נבלעו.
משפחת הפלאי, "the family of the Paliy.⁠" Actually, this family did not reach the land of Israel as the Reuvenites except for the family of Nemuel, the latter's great grandson perished during the uprising of Korach. (Compare verse 89)
חנוך משפחת החנוכי – אולי כאשר נתחלקה הארץ לשבטים, על דעת רבותינו (בבלי ב״ב קכ״ב.), ונטל שבט שמעון המועט כשבט יהודה המרובה, חלק כחלק, כך נתחלקה לבתי אבות ליורדים למצרים, ועשו מנחלת ראובן ארבעה חלקים, והיה חלק משפחת החנכי כחלק משפחת הפלואי וחצרון וכרמי, אף על פי שאינן שוות במספר שמות לגולגלותם. וזה טעם המנין הזה שימנו המשפחות ליורדי מצרים, ולא יזכיר: לגלגלותם, ואף על פי שיזכיר מספרם בכלל. ומה שאמר: לרב תרבו
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן גם להלן בפירוש רמב״ן במדבר כ״ו:נ״ד (והשוו לשון הפסוק בבמדבר ל״ג:נ״ד). בכ״י פריס 222: ״תרבה״.
נחלתו (במדבר כ״ו:נ״ד) – בבני המשפחה שיטלו איש לפי פקודיו לגולגלותם, ומפני זה יזכיר בספר יהושע בחלוקת הארץ: למשפחותם, ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחותם (יהושע ט״ו:א׳), וכן בכולם. או יהיה טעם: למשפחותם – לכל משפחות השבט, או שחלקו הארץ למשפחותם, וכל משפחה ומשפחה היה חלקה במקום אחד, ולא תתערב במשפחה אחרת. והוא הנכון בעיני.
[REUBEN, THE FIRSTBORN OF ISRAEL: THE SONS OF REUBEN]: HANOCH, THE FAMILY OF THE HANOCHITES. Perhaps [the reason why the individual families of each tribe are mentioned here is that] when the Land was divided among the tribes [in equal parts] according to the opinion of our Rabbis,⁠
Baba Bathra 122a. See Vol. I, pp. 570-572.
so that Simeon, the smallest of the tribes,⁠
The tribe of Simeon numbered 22,200 men (further, (14)).
took [a share] equal to that of Judah, the most populous of the tribes,⁠
The tribe of Judah numbered 76,500 ((22)).
it was also divided up [amongst each tribe itself] according to the number of families that went down to Egypt. Thus they made out of Reuben's inheritance four [equal] parts [because it consisted of four main families: Hanoch, Pallu, Hezron, and Carmi], and the Hanochites received a share equal to that allotted to the Palluites, the Hezronites, and the Carmites, even though these [four families] were not all equal in the number of names … by their polls
Above, 1:18.
This is the reason here for counting [the people] in this manner, [namely] by counting the family according to those who went down to Egypt, and it does not mention [here] by their polls, even though it mentions the numbers [of each tribe] as a whole. And when Scripture states [here]: To the more thou shalt give the more inheritance, [and to the fewer thou shalt give the less inheritance,⁠
Further, (54).
which seems to indicate that the Land was divided according to population,⁠
As is indeed Rashi's opinion. See further, (54), for a complete discussion. Ramban also touches briefly on this subject in Genesis 48:6 (Vol. I, pp. 571-572).
it refers to the [division amongst the] members of each [small] family,⁠
Thus when, for example, the family-group of Hanochites received their quarter-share of Reuben's overall inheritance, they further subdivided it amongst their members according to the number of individuals in each family. However, they themselves received a share — [one quarter] — of the total inheritance of Reuben, equal to that received by the three other main families of Reuben, despite differences in their respective populations. Likewise each of the twelve tribes, whether large in population, like Judah, or small like Simeon, received an equal share of the whole Land [that is, equal in value, although not in area] (Baba Bathra 122a).
for each [of these minor families] received a share according to their numbers by their polls.⁠
Above, 1:18.
It is for this reason that in the Book of Joshua [when speaking of] the division of the Land, it says according to their families, as is stated in the verse, And the lot for the tribe of the children of Judah 'according to their families,'
Joshua 15:1.
and similarly in the case of all the other [tribes]. Or the meaning of [the phrase there] according to their families may be: "to 'all' the families of the tribe" [meaning that each minor family of each tribe was taken into account, according to the numbers of its individual members, as explained above]; or that they divided the Land according to their families, so that each family received its share in one place, so that it did not become mixed up with [that of] another family. This [latter interpretation] appears to me to be the correct one.
חנוך משפחת החנוכי – פירש רש״י ז״ל לפי שהיו האומות מבזין אותן ואומרין על מה אלו מתיחסים על שבטיהם לבית אבותם, סבורין הם שלא שלטו המצריים בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב״ה שמו עליהם ה״א בתחלה ויו״ד בסוף, לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם, וזהו שמפורש על ידי דוד ע״ה (תהלים קכ״ב:ד׳) ששם עלו שבטים שבטי י״ה עדות לישראל, השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם. ולפיכך בכלן כתיב החנוכי הפלואי הכרמי החצרוני, אבל בימנה לא הוצרך להזכיר הימני לפי שהשם קבוע בו יו״ד בתחלה וה״א בסוף.
חנוך משפחת החנוכי, "Chanoch the clan of the Chanochites.⁠" According to Rashi, the reason for such detailed emphasis on the certainty of the Israelites' paternity was necessary to counter the sneering comments by the Gentiles who ridiculed the claim that the Egyptians during their control of the Jewish people had not been able to sleep with their wives. The Torah therefore testifies by the manner these descendants are attributed to their respective fathers that there was never a doubt about an Israelite's paternity, i.e. his being fathered by an Israelite. By appending the two letters of the Lord's name ה and י respectively to the front and end of the respective names of these people, God testified that the people mentioned were sired by Jews. David proclaims this even more clearly when he speaks about the tribes of Israel being שבטי י-ה, "the tribes of God" (Psalms 122,4). The extra letters are absent only in the name ימנה of the tribe of Asher as the name as it is without prefix or suffix already features the letters י and ה, respectively (verse 44).
חנוך משפחת החנוכי – כתב הרמב״ן מה שמייחס אותם למשפחות אולי כאשר נתחלקה הארץ לשבטים על דעת רבותינו ונטל שמעון המועט בשביל יהודה המרובה כך נתחלקה לבתי אבות ליורדי מצרים ועשו מנחלת ראובן ד׳ חלקים והיה חלק משפחת החנוכי כחלק משפחת הפלואי וחצרון וכרמי אע״פ שאינן שוות במספר שמות לגלגלותם ומה שאמר לרב תרבו נחלתו היינו בבני המשפחה שיחלק להם לפי פקודיו לגלגלותם וכן ביהושע מזכיר בחלוקת הארץ למשפחותם ויהי הגורל למטה יהודה למשפחותם וכן בכולם. אי נמי שחלקו הארץ למשפחותם וכל משפחה ומשפחה היתה חלקה במקום אחד ולא תתערב חלק משפחה במשפחה אחרת:
חנוך משפחת החנוכי, Chanoch, the Chanochi family;⁠" Nachmanides speculates that the reason why suddenly the tribes are divided into their respective families, may have to do with the opinion according to which the land was distributed in equal measure to the 12 tribes, so that the numerically weak tribe of Shimon received as much land as the numerically strong tribe of Yehudah. The Torah would then be telling us that the distribution of the land within each tribe followed a similar pattern, i.e. the basic family units, בית אב which was based on the 20 year olds at the time of the Israelites arriving in Egypt. At that time Reuven had four sons, so that the land allocated to the tribe of Reuven would have been split into 4 equal parts, regardless of demographic changes in the respective numerical strength during the intervening 250 years. [210 in Egypt 40 in the desert. Ed.] Although, at the time of this census, the families of Chanoch, Phalu, Chetzron and Carmi, were quite different from one another numerically, for the purpose of the distribution of their family plots in the land of Israel they were all treated as equal in numerical strength. As far as the Torah instructing (verse 54) לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקודיו יתן נחלתו, "to the numerically strong you shall increase the amount of his inheritance, whereas to the numerically weak you shall give proportionately less, each according to his count shall be given his inheritance,⁠" this is a principle that is repeated in Joshua This is the reason why at this census the basic units are the composition of the families that had descended from Canaan to Egypt with their patriarch Yaakov. This is also why,- as opposed to the census in Parshat Bamidbar -the word לגולגלותם, "according to their headcount,⁠" does not appear at all.
(ה-נא) והנה הגיע מהתועלת בזה המספר, להודיע שיותר חסר שבטו של שמעון מכל שאר השבטים שחסר מספרם. וזה, כי שבט שמעון חסר שבעה ושלושים אלף ומאה, וכל שאר השבטים שחסר מספרם - והם ראובן וגד ואפרים ונפתלי - לא חסר ממנו כי אם שלושה ועשרים אלף ותשע מאות ועשרים. וזה הורה שרוב התלונות אשר היו במדבר היו מן האנשים אשר משבטו של שמעון; ולזה נפקדה ברכתו בפרשת וזאת הברכה; ולזה אמר יעקב: ׳בסֹדם אל תבֹא נפשי, בקהלם אל תחד כבֹדי׳ (בראשית מט, ו), להתבאר לו שהם יהיו קנטרנים.
והגיע עוד מהתועלת בזה המספר השני, להודיע שכבר נתקיימה הברכה שבירך יעקב יוסף לתת לו שכם אחד על אחיו, כי ראובן היה בכור ויוסף בכור, וכבר היתה נחלת יוסף יותר מנחלת ראובן כמו נחלת שמעון ויותר מזה, כמו שאמר: ׳אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי׳ (בראשית מח, ה). וזה, כי אלו שנחלקה להם הארץ, תמצא במספרם שכבר היה מספר מנשה ואפרים יותר ממספר ראובן ושמעון; וזה, כי מספר ראובן ושמעון לא היה כי אם חמישה וששים אלף ותשע מאות ושלושים, ומספר מנשה ואפרים היה חמישה ושמונים אלף ומאתים. ולא היה כן הענין במספר הראשון שנזכר בפרשת במדבר סיני; וזה, שמספר ראובן ושמעון היה אז מאה וחמישה אלף ושמונה מאות, ומספר מנשה ואפרים לא היה כי אם שנים ושבעים אלף ושבע מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ה״א מצד זה וכו׳. והא דלא הספיק באות אחד מן השם בלבד, משום דשם י״ה נתן הקדוש ברוך הוא באיש ואשה, היו״ד באיש וה״א באשה. ולפיכך זה השם י״ה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם, כלומר אותו השם – שהוא בזיווג איש ואשה – מעיד על הבנים שהם בני אבותיהם, שמי שהוא אצל הענין הוא יכול להעיד, וזה השם הוא אצל הזיווג מעיד עליהם. ויש להקשות, דלמה צריך לעדות, והרי בפירוש נכתב שהם בני אבותם בתורה, ולמה צריך עוד לראיה. ואין זה קשיא, דאין זה ראיה מה שהכתוב קראם בני אבותם, שהכתוב מדבר כפי החזקה, שכך היו מוחזקים אצל העולם, אבל אפשר שאינו כן, לכך הקדוש ברוך הוא מעיד עליהם שהם בני אבותם:
ראובן בכור ישראל: בספרי׳ כ״י, והרמב״ם, ומאירי, אין כאן ראש פרשה, אבל בספר תגי מצאתי כתו׳ כלשון הזה, ראובן בכור ישראל, סדור,⁠
המאירי, דף נא, מייחס את המונח ׳פרשה סדורה׳ לגאונים, ומסביר ש׳סדורה׳ היא פרשה שקודם לה יש רווח דומה לזה של פרשה פתוחה או סתומה, אך אורכו של רווח זה הוא פחות מתשע אותיות. ראה גם גושן, אותנטיות, עמ׳ 56, הערה 108; ייבין, חלוקה, עמ׳ 94-93. ייבין, פרשה, עמ׳ 626, מציין שלצד פרשות פתוחות וסגורות נזכר במסורה גם סוג שלישי, פרשה סדורה, ואולם מהותה ודרך סימונה אינן ברורות. פנקובר, רמב״ם, הערה 84, עמ׳ 90-89, מציין שמדברי המאירי במספר מקומות עולה ש׳פרשה סדורה׳ נועדה ליישב דעות חלוקות באשר לשאלת קיומה של פרשה או היעדרה.
ושאר כל השבטים סתומות, בר מן אלה בני דן דפליגי סופרי׳, חד אמר סתומה וחד אמר סדור, ע״כ. ובספר תגי הנזכר יש כמה פרשיות סדורות, וגם פתוחות וסתומות, ודפליגי עליהון נהרדעי שאין אנו נוהגי׳ כמותן, ולכן לא כתבתים.
חֲנוֹך: מל׳, הַחֲנֹכִי חס׳. והא דאמר׳ במסור׳ סוף פ׳ חיי שרה ובמשלי כ״ב חנך ג׳ חס׳ בליש׳, וסי׳ ובני מדין עיפה, חנוך משפחת החנכי, חנך לנער על פי דרכו, על מלת החנכי אתמר, ולא על חנוך, דהוא מל׳ בכל הספרי׳. וכן במסורת כ״י ג׳ חס׳ בליש׳, וסי׳ ובני מדין וגו׳, משפחת החנכי, חנך לנער. וכן מס׳ הרמ״ה ז״ל, ובני מדין עיפה ועפר וַחֲנֹך, חס׳ וי״ו כתיב, ותהר ותלד את חֲנוֹך מל׳ וי״ו כתי׳ וכל חנוך באורית׳ מל׳ וי״ו כתי׳, במ״א חס׳, עיפה ועפר וחנך כדאמרן, משפחת הַחֲנֹכִי חס׳ וי״ו כתי׳. [חנוך].
ה״א מצד זה ויו״ד מצד זה. וא״ת הא גבי עכו״ם ג״כ כתיב הכי, דכתיב וירד העמלקי והכנעני. וי״ל אי הוי כתיב כאן בני ראובן משפחת החנוכי, ולא כתיב חנוך, לא הוה קשה מידי כמו גבי העמלקי, אבל עכשיו דכתיב בני ראובן חנוך משפחת החנוכי, קשה למה הטיל ה״א בצד זה ויו״ד בצד זה:
The ה' on one side and the י' on the other. You might ask: Surely regarding gentiles the Torah also writes in this manner, as it is written וירד העמלקי והכנעני ["the Amalekite and the Canaanite descended"] (Bamidbar 14:45). The answer is that if had written, "The descendants of Reuvein are: the Chanochite family" without adding "from Chanoch" there would have been no difficulty, just as [the Torah writes] regarding the Amalekite. However, now that it is written, "The descendants of Reuvein are: from Chanoch, the Chanochite family" there is a difficulty as to why the Torah [also] placed the ה' on the one side and the י' on the other?
משפחת החנוכי – רז״ל (ילקוט) אמרו וזה לשונם אמר רב אידי ה״א בריש דתבותא ויו״ד בסופה יה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם ומה טעם שבטי יה עדות וגו׳ עד כאן.
וראיתי לתת טעם למה נקבע בהם השם שלא כסדרו ה״א בתחלה ויו״ד בסוף, בהקדים דבריהם ז״ל (תיקונים י׳) כי כללות נשמות ישראל הם מכסא כבודו יתברך אשר יקרא היכל קדשו ויתכנה בשם אדנ״י, וכפי מה שקדם לנו מאנשי אמת (טוש״ע או״ח סי׳ ה׳) כי יתחייב כל המוציא מפיו הזכרת השם לכוין לאותיות המוזכרות בפיו והנעלמות במחשבה, המוזכרות שם אדנ״י, והנעלמות שם הוי״ה, גם יכוין לשילוב האותיות שהוא סוד ה׳ בהיכל קדשו (תהלים יא), ומעתה בהשתלב ב׳ שמות יעמדו יחד ב׳ אותיות ה׳ י׳ ה״א קודם ליו״ד, והם האותיות הנרשמות במשפחות בית ישראל החנוכי הפלואי שקודמת ה״א ליו״ד שהם אותיות חותם ה׳ בהיכל קדשו ויבנה משניהם שם י״ה הרמוז במאמר שבטי יה.
משפחת החנכי, the family of Chanoch. Yalkut Shimoni on our verse (item 773) quotes Rav Idi who says that whenever you have the letter ה at the beginning of a name and the letter י at the end this is a sign that the person named was a son of the person who claimed to be his father. The string of such names here proves that the Israelites practiced marital fidelity. [The two letters discussed here together form the name of God i.e. י⁠־ה so that what Rav Idi means is that God associated His name with the names of these families. Ed.]
Having read Rav Idi's comment, we need to understand why these two letters appear in the reverse order, i.e. ה⁠־י instead of י⁠־ה. We may understand this with the help of some introductory remarks based on Tikkuney Hazohar 10. We are told there that the overall pool of souls of the Jewish people originates from an area beneath the throne of God which is called Heychal Kodsho, the Sanctuary of His Holiness. This aspect of God is called in our parlance א⁠־ד⁠־נ⁠־י. Our halachic codifiers such as Tur Shulchan Aruch Or Hachayim 5 have told us that when someone utters the name of God during his prayers he must think of each single letter in the name of God he utters. When he utters names which we are permitted to utter and which are spelled in the prayerbook with the letters א⁠־ד⁠־נ⁠־י, he must think of God in terms of His sovereignty. When he encounters the name of God spelled י⁠־ה, he is to think of God in terms of His being eternal. When he encounters the Ineffable Name, i.e. י⁠־ה⁠־ו⁠־ה, he is to think of God in terms of His being supremely powerful. He should also think of God as multifaceted as portrayed by the various ways His name appears in print. We have a verse in Psalms 11,4 where the ineffable name of God appears both before and after the words היכל קדשו, "the Sanctuary of His holiness.⁠" In that instance you will find that the letter ה at the end of the name of God before the expression היכל קדשו and the letter י immediately after the expression היכל קדשו form the reverse of the usual י⁠־ה, i.e. ה⁠־י just as in the sequence of the name החנכי. These two letters then may be viewed as the seal of the היכל קדשו, and together they represent the two letters י⁠־ה which form the name of God most often manifest in our lives ever since the destruction of the Temple.
חנוך – חסר למ״ד הקנין והראוי לחנוך משפחת החנוכי:
משפחת החנכי – כל שבט הסתעף לענפי משפחה, כאשר אבי המשפחה שנתן למשפחה את שמה, הוא בדרך כלל בנו הגדול של אבי השבט, מלבד מקרים אחדים כאן שבהם השתנה במעט שמו, כפי שקורה לעתים קרובות בשמות פרטיים. אצל כמה שבטים – יהודה, אפרים ובנימין – יצרו גם הנכדים ענפי משפחה שנקראו כאן בשמות לעצמם, ואצל מנשה יצרו גם הנינים ענפי משפחה נפרדים.
הרמב״ן עומד על כך שמספר ענפי המשפחה אינו תלוי בגודל אוכלוסיית השבט. דבר זה מוכח, למשל, מההשוואה בין בנימין לדן. אצל בנימין נזכרו כאן שבעה ענפי משפחה, והייתה לו אוכלוסיה של ארבעים וחמישה אלף; ואילו אצל דן נזכר רק ענף משפחה אחד, והשבט מנה שישים וארבעה אלף.
בני ראובן – הנכון בזה שראשי המשפחות הקבעו משבעים נפש שירדו למצרים שהם היו חשובים ונעשו ראשי משפחות, לבד מאלה שלא הולידו בנים או שלא רבו להחשב משפחה בפני עצמו, והיו מראובן ד׳ משפחות:
ראובן בכור ישראל: הקדים הכתוב לבאר מה שנמנה ראובן בראש, ולא יהודה כמו שהיה עד כה, משום שראובן היה ״בכור ישראל״, על כן היה ראוי ליקח חלקו בראשונה בנחלה, משום הכי נמנה כאן בראש.
חנוך: בכל המשפחות כתיב למ״ד בראש השם, זולת חנוך בן ראובן ותולע בן יששכר (פסוק כ״ג). ובבני מנשה משונה הלשון בבני גלעד, דבכולהו לא כתיב בלמ״ד, זולת ״לחלק״, ואין דבר ריק בתורה .
ונראה, משום דכל המשפחות שבפרשה לא רק צאצאיהם נקראו על שמם, אלא אפילו צאצאי אחי אביהם שלא זכו לשם להיקרא על שמו, נבלעו במשפחה אחרת. תדע, שהרי בני מנשה לא כתיב אלא משפחת המכירי (פסוק כ״ט), ובספר יהושע (יז,א) כתיב ״מכיר בכור מנשה״ מזה מובן שהיו למנשה עוד בנים, אלא שנקראו כולם על שם מכיר. וכן קרוב לומר דכל בני יעקב הולידו עוד בנים אחר שבאו למצרים, אלא שלא זכו להקרא בשם אלא מי שנולד בארץ ישראל, כפירוש רש״י להלן בפסוק כ״ד לענין נכדי השבטים, והוא הדין יש לומר על בניהם ממש.
וא״כ יש לומר דבכל מקום דכתיב בלמ״ד כמו ״לפלוא משפחת הפלואי״, היינו שהיו הרבה מבני ראובן שנמשכו אחר משפחת פלואי, באשר היו מקורבים עם פלוא בעודו בחייו. מה שאין כן חנוך ותולע לא נקראו על שמם כי אם זרע חנוך ותולע, משום הכי כתיב ״חנוך״ – הוא משפחתו.
 
(ו) לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרוֹנִ֑י לְכַרְמִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַכַּרְמִֽי׃
of Hezron, the family of the Hezronites; of Carmi, the family of the Carmites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתטור הפירוש הקצררלב״גשיעורי ספורנומנחת שיהואיל משה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לְחֶצְרוֹן זַרְעִית חֶצְרוֹן לְכַרְמִי זַרְעִית כַּרְמִי.
of Hezron, the family of Hezron; of Karmi, the family of Karmi.
(לחצרון) לחצרון זרעייתה דבני דחצרוני לכרמי זרעייתה דבנוי ד⁠(מ){כ}⁠רמי.
לחצרון גניסת חצרון לכרמי גניסת כרמי.
of Hezron, the family of Hezron; of Karmi, the family of Karmi.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וַעַשִׁירַתֻ אַלּחִצרֻונִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּכַּרמִיִּיןִ
ומשפחת החצרוניים ומשפחת הכרמיים.
לכרמי – שנים הכא ואידך מה לעשות עור לכרמי מי הוא כרמי זה שנאמר בו לכרמי משפחת הכרמי כדכתיב כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לְחֶצְרֹן משפחת הַחֶצְרוֹנִי: במסו׳ פ׳ ויגש נמס׳ חֶצְרֹן, כל אורית׳ חס׳, במ״א חצרוני (קדמאה דוידבר), ע״כ. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, הַחֶצְרוֹנִי א׳ לחוד מל׳ וי״ו, וסי׳ קדמא׳ דפינחס מל׳, וא׳ חס׳, וסי׳ לחצרן משפחת הַחֶצְרוֹנִי לכרמי, דין מל׳ וי״ו, לחצרן משפחת הַחֶצְרֹנִי לחמול, דין חס׳ וי״ו כתי׳. [לחצרן, החצרוני].
לחצרון וגו׳ – משפחת פרץ היתה מרובה באוכלוסין, ע״כ חלקוה עוד לשני חלקים, וקראום גם כן בשם משפחות; וכן בבני מנשה, מכיר היה למשפחה אחת, וגלעד בנו למשפחה אחרת, ובני גלעד עוד למשפחות אחרות, א״כ בהתיחס אחד מהם היו צריכים לחמשה שמות, גבר, בית אב, משפחת הבן, משפחת האב, שבט; וכן בעכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה; וגם כי לא נזכר כאן שמשפחת הזרחי נתחלקה, יש לומר שכן היה בימי יהושע, וכן בצלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה, וצלפחד בן חפר ר״ל מאותו בית אב הנקרא על שם חפר.
 
(ז) אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הָראוּבֵנִ֑יהָראוּבֵנִ֑י =ל1,ב,ש1,ו (נקודת שורוק בלבד בהברה השנייה) וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל=הָרֻֽאוּבֵנִ֑י (קובוץ ושורוק), וראו בניקוד המקבילות לתיבה זו בכתי״ל.
• ש,ק3=הָרֻֽאובֵנִ֑י (קובוץ בלבד)
• הערות דותן והמקליד
וַיִּהְי֣וּ פְקֻדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃
These are the families of the Reubenites. And those who were numbered of them were forty-three thousand seven hundred thirty.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונירלב״גשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייו
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

אִלֵּין זַרְעֲיָת רְאוּבֵן וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וּתְלָתָא אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין.
These are the families of Reuben, and they who were numbered of them were forty-three thousand seven hundred and thirty.
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים
אִלֵּין זַרְעֲיָת רְאוּבֵן וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וּתְלָתָא אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין
על שיטת ת״א בתרגום מספרים עיין לעיל א כא.
אליין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אליין״) גם נוסח חילופי: ״אלין״.
זרעייתה דבנוי דראובן והוון סכומיהון ארבעין ותלתה אלפין ושבע מאה ותלתין.
אילין גניסתא דראובן והוו סכומהון ארבעין ותלת אלפין ושבע מאה ותלתין.
These are the families of Reuben, and their numbers were forty-three thousand seven hundred and thirty.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

פַכַּאןַ עַדַדֻ עַשַׁאאִרִ רַאֻובִּןַ תַּ׳לַאתַּ׳תֹ וַאַרבַּעֻוןַ אלפַא וַסַבּעֻמִאַתֹ וַתַּ׳לַאתֻ׳ון
והיה מניין בני משפחות ראובן, ארבעים ושלושה אלף ושבע מאות ושלושים.
אלה משפחות הראובני – הטלת יו״ד ה״א של שם אין כאן בשום שבט רק בראובן ושמעון וזבולון בראובן ושמעון כדי לפייס דעתם ולקרבם אחרי שהיו נזופים בראובן בבלבול יצועי אביו ושמעון במעשה זמרי, וזבולון על ידי שהולך כמה פעמים במקום סכנה כדכתיב זבולון עם חרף נפשו למות (שופטים ה׳:י״ח).
אלה משפחות הראובני, "These are the families of the tribe of Reuven, etc.⁠" the letters ה and י, symbolising the name of God at the beginning and end respectively of the names of some of these tribes during the census are found only for the tribes Reuven, Shimon and Zevulun. In the case of Reuven and Shimon the reason was to appease them because of Reuven's their founding father's indiscretion with his father's concubine Bilhah, and of the far more recent disgrace of so many of the tribe of Shimon who had become guilty of sleeping with Moabite women at Shittim. In the case of Zevulun, the reason is because members of this tribe had risked their lives several times and they had been commended for this by Devorah in her song of victory in Judges 5,16.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הָרֽאֿוּבֵנִי: הרי״ש במאריך, והיא נקראת בשורק, והאל״ף שבאמצע נחה, כמו יְראוּ את ה׳ וחביריו, כן הוא בספרי׳ כ״י, וכמוהו רבים כמ״ש בסוף דברי׳. וכך היא כוונת ר׳ אלייא המדקדק בהגהת שרשים שרש ירא. ושמו רפי על האל״ף להורות על נחותה. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, אלה משפחת הראובני (דפינחס) מל׳ דמל׳ כתי׳, מל׳ אל״ף ומל׳ וי״ו, ותרויהון בין רי״ש לבי״ת, ולא קריין, ודכות׳ כי לקחו מטה בני הראובני (דאלה מסעי), ודכות׳ בליש׳, נתתי לראובני ולגדי (סוף דברים), וכל לראובני דכות׳. [הָרֽאוּבֵנִ֑י].
פְֿקֻדֵיהֶם: הפ״א רפה. [פְקֻדֵיהֶם].
ויהיו פקדיהם – לשון רבים לזכר, לפי שהכנוי אינו שב על המשפחות אלא על הפרטים שבהן והם הזכרים:
שלשה וארבעים אלף – ובמנין מדבר סיני היו מ״ו אלף וחמש מאות, ועתה חסרו לפי שהיו רבים מהם בעדת קרח ומאותם שמתו במגפה למחרתו:
 
(ח) וּבְנֵ֥י פַלּ֖וּא אֱלִיאָֽב׃
The sons of Pallu: Eliab.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובקיצור פענח רזארלב״גשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״םתורה תמימה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב.
And of the sons of Phallu, Eliab;
ובנוי דפלוא אליאב.
{ובנוי דפלוא אליאב.}⁠
הושמט ע״י הדומות בכ״י לונדון.
And the sons of Phallu Eliab;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וַבַּנֻו פַלֻּו אִלִיַאבֻּ
ובני פלוא, אליאב.
פס׳: ובני פלוא אליאב – כדי להודיע על בני קרח שלא מתו בעדת קרח בא וסיפר על בני אליאב:
ובני פלוא אליאב – ובן מבע״ל ומיהו מצינו כן בכמה מקומות כמו ובני דן חושים ובני איתן עזריה שדרך האדם לומר על בנו בני.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ובני פלוא – הזכיר מספר הראובנים בפסוק הקודם, ואיחר להזכיר תולדות פלוא להודיענו שלא נשאר זרע מבני פלוא בין באי הארץ כי כולם מתו בעונם במדבר, ונשארו א״כ משפחות ראובן שלשה, חנוך חצרון וכרמי:
ובני פלוא – לפלוא היו לו עוד בנים כי י״א שאון בן פלת היינו בן פלאי,⁠
כן בכ״י, ואולי צ״ל ״פלוא״.
ופה לא חשב רק אליאב להזכיר ענין דתן ואבירם, לכן אמר ובני בלשון רבים כאלו יאמר ובני פלוא אליאב וגו׳, כמו שבארתי זה בפי׳ ד״ה בכל הספר:
ובני פלוא אליאב – ההוא דאמר נכסי לבני, והוי ליה ברא וברתא, מי קרו אינשי לברא בני או לא, אמר רבא, ת״ש, ובני פלוא אליאב.⁠
הרי דגם בלשון התורה נקרא בן אחד בלשון רבים בני, ונ״מ בזה פשוטה, שאם דרך העולם לקרוא לבן אחד בלשון רבים, א״כ כיון כאן שבנו יקח כל עזבונו ולא בתו, ואם אין מדרך העולם לקרוא כן א״כ ע״כ צ״ל שכיון גם לבתו שתקח גם היא חלק ירושה. ואע״פ שאם נאמר שכיון רק לבנו קשה למה ליה כלל לומר צואה זו, והלא גם אם לא היה אומר כלום היה בנו יורשו, אך יצוייר שמוכרת לומר כן היכי שכבר נתן נכסיו בצואת שכיב מרע לאחרים, ובא בצווי זה לחזור בו, כ״מ בתוס׳. וע״ע מענין זה בטור חו״מ סי׳ קמ״ז דרק בשכיב מרע הדין כן ולא בבריא, יעו״ש מילתא בטעמא.
(ב״ב קמ״ג:)
 
(ט) וּבְנֵ֣י אֱלִיאָ֔ב נְמוּאֵ֖ל וְדָתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם הֽוּא⁠־דָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם [קְרִיאֵ֣י] (קרואי) הָעֵדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצּ֜וּ עַל⁠־מֹשֶׁ֤ה וְעַֽל⁠־אַהֲרֹן֙ בַּעֲדַת⁠־קֹ֔רַח בְּהַצֹּתָ֖ם עַל⁠־יְהֹוָֽהי״יֽ׃
The sons of Eliab: Nemuel, and Dathan, and Abiram. These are that Dathan and Abiram who were called of the congregation, who strove against Moses and against Aaron in the company of Korah, when they strove against Hashem.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָּתָן וַאֲבִירָם מְעָרְעֵי כְּנִשְׁתָּא דְּאִתְכְּנִישׁוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בִּכְנִשְׁתָּא דְּקֹרַח בְּאִתְכַּנּוֹשֵׁיהוֹן עַל יְיָ.
and the sons of Eliab, Nemuel, and Dathan, and Abiram: these are Dathan and Abiram who called the congregation that gathered against Moshe and Aharon in the congregation of Korach, in their gathering against the Lord,
וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קרואי (קרי
קְרִיאֵי) הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה׳
וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָּתָן וַאֲבִירָם מְעָרְעֵי כְּנִשְׁתָּא דְּאִתְכְּנִישׁוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בִּכְנִשְׁתָּא דְּקֹרַח בְּאִתְכַּנּוֹשֵׁיהוֹן עַל ה׳
א. ״קרואי הָעֵדָה״ – ״מְעָרְעֵי כְּנִשְׁתָּא״, התבאר לעיל א טז.
אשר הִצּוּ. מריבה או פילוג
ב. פועל ״נצה״ מעִניין ריב, מתורגם בכל מקום כצורתו כגון ״אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים״ (שמות ב, יג) ״גֻּבְרִין יְהוּדָאִין נָצַן״, ״וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים״ (שמות כא, כב) ״וַאֲרֵי יִנְצוֹן גֻּבְרִין״. ואף על פי שגם כאן ״אשר הִצּוּ, בְּהַצֹּתָם, כולם עניין מריבה״ (רד״ק, ״שרשים״, נצה),⁠
וכן פירש ראב״ע: ״אשר הצו – כטעם כי ינצו אנשים״.
כיוון ש״הִצּו״ נכתב בבניין הִפעיל המטעים את גרימת המחלוקת שתחילתה בהקהלת העדה, תרגם ״אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה״ – ״דְּאִתְכְּנִישׁוּ עַל מֹשֶׁה״,⁠
ולפי״ז, עצם ההתכנסות היא החטא. או נאמר שהמקרא חסר וכמו שמשלים רש״י: ״בהצותם – את העם על ה׳⁠ ⁠⁠״, וכן השלים המיוחס ליונתן המובא לקמן ״דְאִתְכַּנָשׁוּ וּפְלִיגוּ״.
וכן בהמשך הפסוק: ״בְּהַצֹּתָם עַל ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״בְּאִתְכַּנּוֹשֵׁיהוֹן עַל ה׳⁠ ⁠⁠״, בהקבלה לפסוק ״וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן״ (במדבר טז ג) ״וְאִתְכְּנִישׁוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן״. וכן בתרגום תהילים ״בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם״ (תהלים ס ב) וגם שם הוא בהפעיל, מתורגם ״כַּד כְּנַשׁ דָוִד מַשִׁרְיָן״.
אבל יש שפירשו ״אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה״ כמו ״אשר חָצוּ״ – כרס״ג.⁠
ר״י קאפח לתרגום רס״ג: ״ומלת הִצוּ כמו חָצוּ״, וכן הוא במיוחס ליונתן ״מְעַרְעֵי כְנִשְׁתָּא דְאִתְכַּנָשׁוּ וּפְלִיגוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בִּכְנִישְׁתָּא דְקֹרַח בִּזְמַן דְאִתְכַּנָשׁוּ וּפְלִיגוּ עַל ה׳⁠ ⁠⁠״.
מכאן היו שגרסו כך גם באונקלוס ותרגמו ״אשר הִצּוּ״ בשורש ״פלג״ מעִנין חֲצִיָּה וכמו ״וַיִּקַּח קֹרַח״ (במדבר טז א) ״וְאִתְפְּלֵיג קֹרַח״, כמופיע גם בשתי הערות מסורה לת״א: ״דְּאִתְכְּנִישׁוּ, אית דמתרגמי דאתפליגו. בְּאִתְכַּנּוֹשֵׁיהוֹן, אית דמתרגמי באתפלוגיהון״.⁠
קליין, מסורה, עמ׳ 174.
ואע״פ שנוסח זה אינו מתועד בכתבי היד ובתאג׳, יש טעם רב לתרגום ״אשר הִצּוּ״ – ״דְאִתְּפְּלִיגוּ״, כי לפי נוסחנו נמצא שהתרגום חוזר ארבע פעמים בפסוק אחד על פועל ״כנש״: ״קְרִיאֵי העדה״ – ״מְעָרְעֵי כְּנִשְׁתָּא״, ״אשר הִצּוּ״ – ״דְּאִתְכְּנִישׁוּ״, ״בַּעֲדַת קֹרַח״ – ״בִּכְנִשְׁתָּא דְּקֹרַח״, ״בְּהַצֹּתָם״ – ״בְּאִתְכַּנּוֹשֵׁיהוֹן״, וזהו דבר שהמתרגם נמנע בד״כ מלעשותו, לצורך שמירת הגיוון הסגנוני. ולדוגמה השווה: ״נְתוּנִם נְתוּנִם המה לו״ (במדבר ג ט) ״מְסִירִין יְהִיבִין אִינוּן לֵיהּ״, עיין שם.
ובנוי דאליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם מזמני כנשתה די פלגו קדם י״י על משה ועל אהרן בעצתה דקרח בזמנה די פלגו קדם י״י.
ובני אהליאב נמואל דתן ואבירם הוא דתן ואבירם מערעי כנישתא דאתכנשו ופליגו על משה ועל אהרן בכנישתא דקרח בזמן דאתכנשו ופליגו על י״י.
the sons of Eliab, Nemuel, and Dathan, and Abiram. The same were Dathan and Abiram who brought together the congregation that gathered and made the division against Mosheh and Aharon in the congregation of Korach, when they gathered together and made division against the Lord,
הוא דתן ואבירם
הוא היה ברשעתו מתחלתו ועד סופו. ב״ר פל״ז אות ג׳, אסתר רבה פ״א אות ב׳, מגילה י״א ע״א.
הוא היה ברשעותו מתחלתו ועד סופו כל אחד מהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וַבַּנֻו אִלִיַאבַּ נִמֻואִילֻ וַדַאתַּאןֻ וַאַבִּרַאם הֻמַא דַאתַּאןֻ וַאַבִּרַאם דֻעַאתֻ אַלגַמַאעַתִ אַללַדַ׳אןַ תַּלַפַפַא עַלַי׳ מֻושִׁה וַאהַרֻוןַ פִי גַמַאעַתִ קֻורַחַ וַכַּאןַ דַ׳לִךַּ בַּיְןַ יַדַיִ אַללָּהִ
ובני אליאב, נמואל ודתן ואבירם, ושניהם דתן ואבירם הם קרואי העדה אשר שניהם התקוממו על משה ואהרן, בתוך קבוצת קרח, והיה זה לפני ה׳.
אשר הצו על משה ועל אהרן {וגו׳} בהצותם על ה׳ – אפשר שיהיה מובנו ׳מריבה׳ כבד מ׳נצה׳ – ״וינצו במחנה״ (ויקרא כ״ד:י׳) ואולם ״בהצותו את ארם נהרים״ (תהלים ס׳:ב׳) חורג ממובן זה אל מובן השממה והחרבן, כבד מן ״עריך תצינה״ (ירמיהו ד׳:ז׳) וזה הטוב ביותר שאפשר לחשוב בו, ובמיוחד ההעברה במלת ׳את׳ אשר היא סימן המושאים. ואין בו מובן לריב, כי לא יסתפק מהם במריבתם, אלא בהרג וחרבן עריהם. ומי שרואה במרחק רב, רואה כי זהו הטוב בפרושים בו.
אשר הצו – את ישראל לריב על משה.
בהצותם – את העם על י״י.
הצו – השיאו את ישראל לריב על משה, לשון הפעילו.
אשר הצו WHO INCITED – i.e., who incited Israel, על משה AGAINST MOSHE,
בהצתם WHEN THEY INCITED – the people AGAINST HASHEM.
הצו means they persuaded Israel to strive against Moshe – it is a grammatical form denoting "they caused someone to do something".
אשר הצו על משה – מטעם כי ינצו אנשים (דברים כ״ה:י״א).
WHO STROVE. The word hitzu (strove) is similar in meaning to the word yinnatzu (strive) in And if men strive together (Ex. 21:22).⁠
In other words, hitzu means strove.
בהצתם על י״י – אמר רב חסדא, כל החולק על רבו כאלו חולק על הקב״ה.
'בהצותם על ה, "when they agitated against the Lord.⁠" Rav Chisda (in Sanhedrin folio 110) stated that anyone who agitates against his Rabbi is as if he had agitated against the Lord Himself. [Korach had agitated against Moses, his Rabbi. Ed.]
ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם – הזכיר הכתוב זה להודיע שנשארה כל הירושה ממשפחת הפלואי לנמואל לבדו, כי דתן ואבירם וכל אשר להם נבלעו. או כדברי רבותינו (בבלי ב״ב קי״ח:): לרמוז שאבדו חלקם מן הארץ, אף על פי שהיו יוצאי מצרים וראויים לנחלה.
AND THE SONS OF ELIAB: NEMUEL, AND DATHAN, AND ABIRAM. THESE ARE DATHAN AND ABIRAM WHO [QUARRELLED AGAINST MOSES] etc. Scripture mentions this [episode leading to the death of Dathan and Abiram] in order to indicate that the whole inheritance of the Palluite family remained for Nemuel alone, because Dathan and Abiram [the other sons of Eliab] and all their belongings were swallowed up [in the earth, and hence Nemuel was the only surviving son of Eliab, who was in turn the only son of Pallu]. Or it may be, as our Rabbis have said,⁠
Baba Bathra 118b.
that [Dathan and Abiram's death is mentioned here] to allude [to the fact] that they lost their share in the Land even though they were amongst those who came out of Egypt, and were therefore eligible to [receive] an inheritance.
ובני אליאב וגו׳ ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם וגו׳ – כתב הרמב״ן הזכיר זה להודיע שנשארה כל הירושה ממשפחת הפלואי לנמואל לבדו כי דתן ואבירם וכל אשר להם נבלעו. או כדברי רבותינו לרמוז שאבדו חלקם מן הארץ אע״פ שהיו יוצאי מצרים וראויים לגדולה:
ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם וגו', "and the sons of Eliav were Nemuel, Datan and Aviram, distinguished etc.;⁠" Nachmanides writes that the latter detail was recorded here so that we would know that the entire inheritance (of land in the land of Israel) of the family of Palu-i accrued only to Nemuel. We know that both Datan and Aviram were swallowed up by the earth together with their entire families during Korach's revolt.
Alternatively, in accordance with views expressed by our sages, Baba Batra 118, the purpose of singling them out was to tell us that in spite of the principle of the distribution being governed by who arrived as adult in Egypt, the members of these families had forfeited their claim due to their conduct in the desert.
ובני אליאב נמואל – להודיע כי כל הירושה [של] פלוא היה נמואל לבדו.
(ט-יא) הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן וגו׳ – למדנו בזה שהם היו בזאת המריבה והמחלוקת כמו התחלה ושורש יותר מקרח, ולזה אמר: ותבלע אֹתם ואת קרח, להעיר שהם היו הסיבה הראשונה בזה, והם סיבבו הִשָּׁחֵת החמישים ומאתים איש; ואולם הקדים קרח בפרשת קרח למעלתו. ולזה תמצא שדתן ואבירם מתו וכל אשר להם, ואין כן הענין בקרח, כי בני קרח לא מתו, כמו שסיפר בזאת הפרשה; והעד שהיו משוררים רבים בימי דוד. ויִדמה שהם היו בַּמקום בעינו שהיה קרח, וכשפתחה הארץ את פיה נתבצר ונתחזק המקום אשר תחת כפות רגליהם בְּדרך שלא בלעה אותם הארץ. ולזה הוצרך לומר: ובני קרח לא מתו, כי היו בְּמקום שהיו ראויים למות. ולזה אמרו רבותינו ז״ל: מקום נתבצר להם בגיהנם, כי המקומות הנפתחים בזה האופן שנפתחה הארץ — בעת היותה פתוחה יִקָּראו ׳גיהנם׳ או ׳גיא בן הנום׳.
ויהיו לנס – רוצה לומר שהיו לאות ולזכרון לבני ישראל, להזהירם שלא יקרב איש אשר לא מזרע אהרן הוא לעבודת המקדש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(ט-י) אמנם מה שספר אחר מספר שבט ראובן הוא דתן ואבירם קרואי העדה אשר הצו וגו׳ ותפתח הארץ את פיה וגו׳. אחשוב שהיה לכבוד יעקב אבינו שקנטר לראובן ושמעון ולוי בשעת מותו ועתה יזכור שהיה טעם לדבריו ממה שנמצאו בשבט ראובן ולוי מי שהתריסו כנגד רבם וכנגד שכינה עד שנעשה בעבורם נס מפורסם בישראל כמו שנודע משמעון עצמו ע״י החסרון הנמצא בם בזה המספר מהמספר אשר לפניו יותר משלשים וששה אלפים אמנם אגב ארחיה קמ״ל כמה קשה עונש המחזיק במחלוקת על ריב לא לו מהמחזיק בטענות עצמו כי הנה דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו את משה ואת אהרן בעדת קרח – כלומר על ריב לא להם ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם בכללם עד שלא נשאר שריד ופליט באהליהם.
אשר הצו את ישראל על משה בהצותם את העם על י״י. מפני שמלת הצו ומלת בהצותם הם מבנין הפעיל שהוא יוצא וצריכים פעול הוכרח לומר שהפעול של מלת הצו הוא ישראל ושל מלת בהצות׳ הוא העם ולא ידעתי למה שינה הפעולים ואמר שהאחד מהם הוא ישר׳ והאחד הוא העם ולמה לא יהיו שניהם ממין אחד.
ושמא י״ל שדרך הלשון תמיד שיכפיל הענין במלות שונות ולפיכך אמר שהפעול של הצו הוא ישראל והפעול של בהצותם הוא העם או ההיפך:
(ט-יא) והנה זכר ענין קרח ודתן ואבירם להעיר על הסבה אשר בעבורה נתמעט דגל ראובן. ולפי שאמר שקרח ודתן ואבירם נבלעו ואת כל האדם אשר לקרח הוצרך לומר שבני קרח לא מתו כי לא היו בעצת רשעים ועל כן נמלטו מענשם אך השאר כלם היו לנס רוצה לומר לאות ולמופת שלא יקרב איש זר לחלוק על נביאי השם ועל כהניו.
ויש אומרים שזכר זה פה להודיע שאבדו חלקם מן הארץ אע״פ שהיו הם מיוצאי מצרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אשר הצו את ישראל על משה. מפני כי ״הצו״ לשון הפעיל היוצא לאחר, הוצרך לפרש ״אשר הצו״ ׳את ישראל על משה׳. וכן ״בהצותם״ ׳את העם על ה׳⁠ ⁠׳, מפני כי מלת ״בהצותם״, הוא לשון הפעיל (כ״ה ברא״ם). והקשה הרא״ם, למה שינה (רש״י) הלשון לכתוב ׳אשר הצו את ישראל על משה בהצותם את העם׳, ולמה לא פירש בשניהם ׳הצו ישראל בהצותם ישראל׳. ויש לפרש, כי היו חולקין על משה אותם שהם חשובים, מפני שאמרו ״כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה׳⁠ ⁠⁠״ (ראו לעיל טז, ג), ואין גבור מתקנא רק בגבור כמותו (ע״ז נה.) . ומפני כך היו נקראים ״ישראל״ על שם חשיבות, ואותם היו חולקים על משה. ואצל ״בהצותם על ה׳⁠ ⁠⁠״ לא שייך טעם זה לומר אין גבור מתקנא אלא בגבור, לכך כתיב ״בהצותם העם על ה׳⁠ ⁠⁠״, נקט להו בלשון שפלות – ״העם״, כי ״העם״ לשון שפלות הוא:
ועוד, כאשר היו חולקים על משה ואהרן, עדיין נשאר ״ישראל״ בשמם, שנקראים ״ישראל״, והקדוש ברוך הוא שיתף את שמו בשמם (ירושלמי תענית פ״ב ה״ו), וקראם ״ישראל״. אבל אצל ״בהצותם על ה׳⁠ ⁠⁠״, לא יתכן לקרוא אותם בשם ״ישראל״, כי בשם ״ישראל״ דבק השם בשמם, וכאשר היו חולקים על ה׳ – לא יקראו בשם ״ישראל״, כיון שבשם הזה שמו משותף בהם, וכאשר חולקים עליו איך יהיה שם ה׳ עליהם, לכך אמר ״בהצותם״ ׳את העם׳. ומפני שלא הוי למכתב רק ׳אשר הצו על ה׳ ועל משה ואהרן׳, דרשו כך, כי חד לישראל וחד לעם:
קְרִואֵי: קריאי ק׳ ביו״ד, וכ״כ בהעתק הללי. ובמסורת קדמונית מצאתי במדבר קרואי, פינחס קריאי, וסי׳ ברוך פרי ע״כ. <פי' דבמדבר רוּ, דפינחס רִי.> ועל הקריאה איתמר. <וממילא דהכתיבה בהפך.> ועיין ג״כ מ״ש בפ׳ במדבר, ובריש פ׳ קרח. [קרואי כ׳, קְרִיאֵי ק׳].
את ישראל. מפני שמלות הצו בהצותם הם מבנין הפעיל היוצא לאחר וצריכים פעול הוצרך לפרש מי הוא הפעול הצו את העם. כתב הרא״ם ולא ידעתי למה שינה הפעולים ואמר שהאחד מהם הוא ישראל ואחד מהם הוא העם, ולמה לא יהיו שניהם ממין אחד. ושמא י״ל כיון שהכפיל הפסוק בלשונו במלות שונות הצו בהצותם, לכן אמר הצו את ישראל ובהצותם הוא העם או להיפך עכ״ל:
Israel. The words הצו ["incited"] and בהצותם ["when they incited"] are from the causative [הפעיל] conjugation which would refer to someone else, thus they require an object. Consequently, Rashi was obliged to explain the object of the incitement was the people. Re'm writes: I do not know why Rashi switched the objects, and said that one was Yisroel and the other was the people. Why were they not both the same? [He answers:] Perhaps the answer is that because the verse repeats itself with different terms, the words הצו ["incited"] and בהצותם ["when they incited"]. Rashi said [that it must mean], "[Who] incited Yisroel"…"when they incited the people,⁠" or possibly the reverse.
הוא דתן ואבירם וגו׳ – צריך לדעת מה בא ללמדנו במאמר זה, ואם להודיע כי הן הנה האמורים במעשה קרח דבר פשוט הוא שאין לטעות שהיו דתן ואבירם אחרים בני אליאב אחר. ועוד מעיקרא לא היה לו להזכירם והיו כלא היו כשאר המשפחות שספו תמו ולא נמנו. עוד למה האריך בדברים אלו אשר הצו וגו׳ בהצותם על ה׳.
ונראה כי לא בא הכתוב כאן אלא לומר שהן הנה היו סיבה לכל מעשה קרח, כי יחפוץ ה׳ לפרסם הרשעים שהם סיבה לרשע הנעשה, והוא אומרו הוא דתן וגו׳ אשר הצו וגו׳ פירוש את אחרים על ה׳ ומשה עבדו, וכן פרש״י, הא למדת שהם המחטיאים העדה הנועדת, ואפשר שגם את קרח הם החטיאוהו, והגם שאמר הכתוב ויקח קרח שנראה שמעצמו עשה, אפשר שהיה למה שקדם לו מהם ולעולם הם הצו אותו. ואומרו ותפתח וגו׳ אחר שהדברים כבר כתובין בפרשת קרח, נתכוין לומר שגם בליעת קרח ואכילת האש ר״ן איש הם היו סיבה למאורע מתחלה ועד סוף, הא למדת שהגם שנקהלו היהודים על משה ועל אהרן היו חוזרים בהם אם לא היו ב׳ הרשעים.
וזה לך האות כי האיש משה לא היה משתדל לרצות אלא להם דכתיב (ט״ז י״ב) וישלח משה לקרא לדתן וגו׳, וכתיב (שם כ״ה) וילך משה אל דתן וגו׳ שהרגיש שבהם הדבר תלוי, מעתה נפשות כל המתים תלויים בב׳ הרשעים ההם, ויש בזה לימוד זכות על קרח ועל הר״ן איש וכן תמצא שאמר הכתוב בפרשת עקב (דברים יא) ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו׳ שאינו מונה המאורע אלא לדתן ואבירם, וכפי זה יכולין אנו להעמיד סברת האומר (סנהדרין קח.) עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא בדתן ואבירם, ולהעמיד סברת האומר עליהם אמר הכתוב מוריד שאול ויעל בשאר העדה חוץ מהם.
הוא דתן ואבירם, "the same Datan and Aviram, etc.⁠" What did the Torah want to teach us by referring to Datan and Aviram at this point? If the Torah merely wanted to tell us that these two were the same Datan and Aviram we have encountered in connection with the rebellion of Korach, we knew this. It was hardly likely that two members of the tribe of Reuven both named Eliav each had two sons called Datan and Aviram. Moreover, their names did not need to appear here at all. None of the other families who had died before this census were mentioned in this sequence. Furthermore, why was the Torah so long-winded in telling us how these two brothers "incited in the company of Korach against Moses and Aaron when they incited against God?⁠"
I believe that the reason the Torah recalls what these brothers had done was to inform us that they had been the cause of Korach's rebellion. It was God's wish to publicise the names of the wicked people who had orchestrated the evil in question. By writing אשר הצו, the Torah stresses that these two incited others both against Moses and Aaron as well as against God. Rashi explains the verse in the same sense. Once we have heard that these two caused the whole Israelite community to sin, it is quite possible to blame them also for having incited Korach. Although the Torah wrote (Numbers 16,1) "Korach took, etc.,⁠" which sounds as if Korach had initiated whatever he did, this may have occurred after something the brothers Datan and Aviram had already done, and that they had incited him. When the Torah repeats here once more what it had written in Numbers 16,32 that "the earth opened its mouth and it swallowed them and Korach,⁠" it may be that these two were the root cause why Korach and family were swallowed by the earth and why the 250 men who offered incense were burned to death at the time. The Torah also suggests here that but for the two demagogues Datan and Aviram the Israelites who had gathered threateningly against Moses and Aaron would have done תשובה.
The best proof for our theory is the fact that Moses is described as trying to placate only Datan and Aviram when he sent messengers to call them for a chat (Numbers 16,12). When they refused to come, Moses even went to look them up (16,25). The reason was that Moses felt that these two were at the bottom of the whole rebellion. Once we accept this, the death of all the people who perished can be attributed to Datan and Aviram. This results in our being able to find some excuse for both Korach and the 250 men who offered the incense. You find that the Torah wrote in Deut.11,6: "and what He has done to Datan and Aviram, the sons of Eliav, how the earth opened its mouth and swallowed them, their houses, and their tents and every living thing which followed them.⁠" Moses attributed the entire debacle exclusively to Datan and Aviram. Having explained this, we can now understand the scholar in Sanhedrin 110 who holds that the company of Korach does not qualify for life in the hereafter as referring only to Datan and Aviram. The contrary opinion who holds that Korach and company will enjoy life in the hereafter and who base themselves on Samuel I 2,8 that "God lowers people to Sheol and brings them up again,⁠" must be understood as referring to Korach and companions exclusive of Datan and Aviram to whom the verse does not apply.
אשר הצו – מבנין הפעיל וכן בהצותם, והטעם שדתן ואבירם היו סבת מריבות על משה ואהרן:
בהצתם על ה׳ – כדרך לא עלינו תלונותיכם כי על ה׳, וכן כאן לפי שאמר אשר הצו על משה ועל אהרן הוסיף לבאר שעיקר המריבה היתה על ה׳:
הוא דתן ואבירם – לפי הגמרא בבבא בתרא (קיז:), כל אלה שנטלו חלק במחלוקת קרח נחשבו בחלוקת הארץ כאילו אינם קיימים; ואילו כל שאר יוצאי מצרים – אף על פי שכבר מתו לפני כיבוש הארץ – נחשבו כנוחלי הארץ, והצאצאים החיים, שהחזיקו בארץ בפועל, קיבלוה רק כיורשיהם של יוצאי מצרים (עיין פירוש פסוק נג). ״עדת קרח לא היה להן חלק בארץ, הבנים נטלו בזכות אבי אביהן ובזכות אבי אמותיהן״. לדעת הרמב״ן, זוהי הסיבה לכך שהכתוב מזכיר כאן את מות דתן ואבירם.
אשר הצו וגו׳ – המרד במשה ואהרן היה לאמיתו של דבר מרד בה׳. לפיכך –
ובני אליאב וגו׳ – בא להודיע שמבני אליאב רק נמואל וזרעו נטלו חלק בארץ כי דתן ואבירם היו מעדת קרח שלא נטלו חלק ולא זכו שבט ראובן בחלקם:
קריאי העדה: אינו דומה למשמעות ״קריאי מועד״ (לעיל טז,ב), דפירושו – באהל ״מועד״ יחד עם משה ואהרן, כמו שכתבתי ריש פרשת קרח, משא״כ ״קריאי העדה״ פירושו – איזו ״עדה״ שבשבט ראובן היו המה הראשים.
אשר הצו על משה וגו׳ בעדת קרח בהצותם על ה׳: כבר נתבאר בפרשת קרח (לעיל טז,א) דדתן ואבירם לא בקשו גדולות להקטיר קטרת, אלא היו שונאי משה ואהרן, והצו עליהם מחלוקת גדולה במה שמשכו אחריהם הר״ן איש גדולי הדור וצדיקים, שהאמינו במשה ותורתו ולא היה בלבם עליו כלום, רק היו מתאוים להקטיר לפני ה׳ להשיג מזה אהבת ה׳, ו׳הצו על ה׳⁠ ⁠׳ שהרחיקם מעבודתו ולא היה אפשר להם להגיע לידי הקטרה, שהרי המשכן היה גדור הרבה ע״י הלוים ומשה ואהרן, עד שנמשכו אחר דתן ואבירם והצו גם המה על משה ואהרן כדי לפרוץ הגדר. נמצא דדתן ואבירם ״הצו על משה ועל אהרן״, ועדת קרח ׳הצו על ה׳⁠ ⁠׳, זה היה עיקר רצונם.
הוא דתן ואבירם – הם ברשעתם מתחלתם ועד סופם.⁠
עיין במ״ר אסתר בפסוק הוא אחשורוש חשיב עשרה שמות דכתיב בהו הוא כמו כאן, וחשיב חמשה לטובה, כמו אברם הוא אברהם הוא בצדקתו מתחלתו ועד סופו, הוא משה ואהרן הם בצדקתם מתחלתם ועד סופם, ועוד, וכנגד זה חשיב חמשה לרעה, והענין הוא ע״פ מ״ד בעלמא תולין את הקלקלה במקולקל ואת הזכות בזכאי וכמ״ש בב״ב ק״ט ב׳ וכמו שבארנו בארוכה לעיל בפ׳ בלק בפ׳ הלא אנכי אתונך (כ״ב ל״א), ולכן מכיון שהלשון הוא מורה על התמידות מתחלה ועד סוף ולכן דרשו בזכאין לזכות ובמקולקלין לחובה.
(מגילה י״א.)
בהצתם על ה׳ – אמר רב חסדא, כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר אשר הצו על משה ואהרן בהצותם על ה׳.⁠
הרי שמעלה עליהם הכתוב כאלו היו חולקין כלפי שכינה. ועיין מש״כ השייך לענין זה בפ׳ בשלח בפסוק לא עלינו תלונותיכם.
(סנהדרין ק״י.)
 
(י) וַתִּפְתַּ֨ח הָאָ֜רֶץ אֶת⁠־פִּ֗יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֛ם וְאֶת⁠־קֹ֖רַח בְּמ֣וֹת הָעֵדָ֑ה בַּאֲכֹ֣ל הָאֵ֗שׁ אֵ֣ת חֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ וַיִּהְי֖וּ לְנֵֽס׃
And the earth opened its mouth and swallowed them up together with Korah, when that company died; when the fire devoured two hundred fifty men, and they became a sign.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר׳ בחייטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ב
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

וּפְתַחַת אַרְעָא יָת פּוּמַּהּ וּבְלַעַת יָתְהוֹן וְיָת קֹרַח בְּמוֹתָא דִּכְנִשְׁתָּא כַּד אֲכַלַת אִישָׁתָא יָת מָאתַן וְחַמְשִׁין גּוּבְרָא וַהֲווֹ לְאָת.
when the earth opened her mouth and swallowed them with Korach, and the congregation died, being devoured by the fire, two hundred and fifty men; and they became a sign;
וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס
וּפְתַחַת אַרְעָא יָת פּוּמַהּ וּבְלַעַת יָתְהוֹן וְיָת קֹרַח בְּמוֹתָא דִּכְנִשְׁתָּא כַּד אֲכַלַת אִישָׁתָא יָת מָאתַן וְחַמְשִׁין גֻּבְרָא וַהֲווֹ לְאָת
א. ›״בְּמוֹת הָעֵדָה״ – ״בְּמוֹתָא דִּכְנִשְׁתָּא״. אבל המיוחס ליונתן הוסיף ״כַּד מִיתוּ כְנִישַׁת רַשִׁיעֵי״, שהרי לא כל העדה מתה.
נס. תרגום לעומת רש״י
ב. ›״וַיִּהְיוּ לְנֵס״ – ״וַהֲווֹ לְאָת״. אונקלוס עקבי בתרגומו, ואף לעיל ״עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס״ (במדבר כא ח) תרגם ״עַל אָת״. אמנם רש״י ביאר: ״ויהיו לנס – לאות ולזכרון״, אולי כי נתקשה במשמעות ״אות״ שבד״כ הוא דבר הנראה לעין כדוגמת המחתות בעדת קורח ״אֵת מַחְתּוֹת הַֽחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ... וְיִהְיוּ לְאוֹת״ (במדבר יז ג), וכן לגבי מטה אהרן ״הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן... לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי״ (במדבר יז כה), אך בפסוקנו המתאר את בליעת עדת קורח לא נשאר דבר הנראה לעין, לכן הביטוי ״וַיִּהְיוּ לְנֵס״ המתורגם ״וַהֲווֹ לְאָת״ – גרם לרש״י להוסיף מילת ״לזכרון״. אף המיוחס ליונתן התקשה בכך ופירש את הנס כניסיון, ״וַיִּהְיוּ לְנֵס״ – ״וַהֲווֹ לְנִיסָיוֹן״, כלומר מעשה עדת קורח הוא מהניסיונות שניסו ישראל את הקב״ה במדבר כמבואר באבות (ה ז ובפרשנים).⁠
״תרגומנא״ פירש את המיוחס ליונתן – ״וַהֲווֹ לְנִיסָיוֹן״ כמוסב על המנוסה שאחזה בישראל ״וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם״ (במדבר טז לד), ואף מצא סמך לדבריו בתרגום השומרוני ״וַיִּהְיוּ לְנֵס״ – ״וַהֲווֹ לַעֲרוֹק״, לשון בריחה ומנוסה.
ותפתח ארעא ית פמה ובלעת יתהון וית קרח בזמנה דמיתו עם כנישתה כד תכלת אשתה ית מאתיין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאתיין״) גם נוסח חילופי: ״{מא}⁠תן״.
וחמישיתי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחמישיתי״) גם נוסח חילופי: ״וחמשין״.
גברייה והוון לנסיון.
ופתחת ארעא ית פומה ובלעת יתהון וית קרח כד מיתו כנישת רשיעיא כד אכלת אישתא ית מאתן וחמשין גוברין והוו לניסיון.
and the earth opened her mouth and swallowed them and Korach, when the congregation of the wicked died, when the fire devoured the two hundred and fifty men, and they were made an example.
ויהיו לנס – על שם ובני ישראל נסו לקולם (במדבר ט״ז:ל״ד). דבר אחר: שאותם דברים שאמר משה לא נסיון היו מה שאמר ולא מלבו כי אם מדברי ה׳.
דבר אחר: נס גדול עשה הקב״ה למשה ששמע לקולו וצוה לארץ לבלעם מה שלא היה לא לפניו ולא לאחריו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

פַפַתַּחַתִ אלּאַרץֻ׳ פַמַהַא פַאבּתַּלַעַתּהֻם מַעַ קֻורַחַ פִי וַקתִ מַוְתִ אלגַמַאעַתִ וַאַכַּלַתִ אלנַּארֻ אַלמַאאַתַּיְנִ וַאלּכִ׳מסִיןִ רַגֻלַא פַצַארֻוא עַלַאמַתַּ
וכך פתחה הארץ את פיה ובלעה אותם ביחד עם קרח בזמן מות הקבוצה, ואכלה האש את המאתיים והחמישים איש, וכך הם נהיו לסימן.
ויהיו לנס – לאות ולזכרון למען אשר לא יקרב
כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1 נוספה כאן מלת ״איש״ כלשון הפסוק. אולם אפשר שרש״י אינו מצטט ורק כותב פרפרזה
זר לחלוק על הכהונה (במדבר י״ז:ד׳-ה׳).
ויהיו לנס AND THEY BECAME A נס – a sign and a reminder in order that no stranger should bring himself near to raise further dispute concerning the priesthood (cf. Bemidbar 17:5).
פס׳: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח במות העדה באכל האש וגומר –
וכבר קרח וכו׳. ט״ס וצ״ל וכי קרח היה מן הר״ן איש.
וכבר קרח היה מן החמשים ומאתים איש. אלא אמרו קרח מן השרופים ומן הבלועים:
ואת קרח – פירשתיו (ראב״ע במדבר ט״ז:ל״ה).
ויהיו
בכ״י פריס 177: ויהי.
לנס – כמו: ויהיו לאות לבני ישראל (במדבר י״ז:ג׳).
WITH KORAH. I have already explained this.⁠
See Ibn Ezra on Num. 16:35.
AND THEY BECAME A SIGN.⁠
Hebrew, nes.
Compare, that they may be a sign
Hebrew, ot.
unto the children of Israel (Num. 17:3).⁠
In other words, nes here means a sign. The word nes can mean banner or miracle. Hence Ibn Ezra's comment.
ותבלע אותם ואת קרח במות העדה באכול האש – הכניס הכתוב קרח באמצע בין ותבלע ובין באכל האש, ומכאן שהיה קרח נבלע ונשרף, וכבר הזכרתי זה.
ויהיו לנס – לאות שלא יחלוק שום חולק על הכהונה.
ותבלע אותם ואת קרח במות העדה באכול האש, "it (the earth) swallowed them and Korach when the congregation died when the fire consumed them;⁠" the verse introduces the name Korach between the words "it swallowed" and the words "when the fire consumed,⁠" in order to teach us that Korach was both swallowed by the earth and burned by the fire. (I already mentioned this in Numbers 16,30).
ויהיו לנס, "they remained as an example.⁠" Their fate was a warning for the Israelites not to question the institution of the hereditary priesthood (Rashi).
ויהיו לנס – שמחתותם היו לנס ולזכרון.
לנס – ג׳ כמסרה ויהיו לנס. שורש ישי אשר עומד לנס עמים. שש ברקמה וגו׳ היה מפרשך להיות לך לנס זהו שאמר מקום נתבצר להם כשנפתחה הארץ נשאר מקום באמצע כמו הנס שהוא בראש התורן. כך נשאר מקום תורן. ומכאן רמז למאן דאמר שהיא אבידה המתבקשת שיעמדו לתחיית המתים לימות המשיח והיינו שורש ישי אשר עומד לנס עמים.
ואת קרח – אינו דבק עם מה שלפניו, רק
כך תיקן לאסט. בכ״י המבורג: ״כך״.
עם מה שאחריו, רצוני באמרו: במות העדה באכול האש את
כן בפסוק. בכ״י המבורג: ״עם״.
החמשים ומאתים, והסוג לכולם המיתה.
ויהיו לנס – כטעם לאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ויהיו לנס לאות ולזכרון. פירש לנס לאות ולזכרון מפני שמלת נס מורה על הדבר הגבוה כנס על הגבעה ונשא נס לגוים וגם האות והזכרון נראה ונודע לכל הוא ובפרשת קרח פירש הזכרון מה הוא ואמר זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן לחלוק על הכהונה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לאות ולזכרון. דאם לא כן, איך היו הם לנס, רק נס נעשה בהם, אלא פירוש ׳לאות ולזכרון׳ לדורות הבאים אחריהם, שיהיו זוכרים אותם, ולפיכך הם בעצמם היו לנס:
לאות ולזכרון. כלומר לשון נס המורה על הגובה, כנס על הגבעה, כנשוא נס הרים:
A symbol and a reminder. That is to say that the term נס ["banner"] has the connotation of something high [which is visible to all], similar to כנס על הגבעה ["like a banner on top of the hill"] (Yeshayahu 30:17), and כנשוא נס הרים ["a banner raised over the mountains"] (Yeshayahu 18:3).
ואת קרח במות העדה – פירש ואת אשר לקרח, כמו שרמזנו למעלה (ט״ז ל״ב):
ויהיו לנס – ענין השורש הזה בכל המקרא לשון התרוממות וגבהות, כמו ה׳ נסי (שמות י״ז ט״ו), כי נושא הנס הוא נושאו גבוה שמתראה על כל בני הצבא ואחריו ילכו, וכן נקרא וילון הספינה נס, בל פרשו נס (ישעיה ל״ג כ״ג), לפי שמרימין אותו על התורן אל אשר יהיה שמה הרוח להוליך הספינה אחריו תלך, ועל זה הדרך נקראים מעשי ה׳ וגבורתו אשר ילאה כל משכיל להשיגם, בשם נסים, לפי שהם מורים לבני אדם, דרכי ה׳ ונפלאותיו בעבור תהיה יראתו על פניהם ואחריו ילכו, וכן אם לשבט ולעונש על המורדים במצותיו שיהיה לזכרון ולמשמרת לדור אחרון ולא יזידון עוד, ועל הדרך הזה אמר גם בבליעת עדת קרח ויהיו לנס ר״ל לזכרון למען אשר לא יקרב איש זר:
ותפתח וגו׳ ויהיו לנס – ״נס״ הוא אות וסימן המורם אל על, כדי לכוון אדם שפניו מועדות לכיוון מסוים, בדרכו ליעד מסוים. מות דתן ואבירם היה מעשה בולט של ה׳, שנועד להורות את הדרך לכל הזקוקים להדרכה באשר לאורח החיים שילכו בו או יימנעו ממנו. בלשון העברית המאוחרת, ״נסים״ הוא שם שגור לכל המעשים הבולטים של ה׳ אשר נעשו כדי להורות לנו את דרכנו.
במות העדה – ר״ל שהיו שם ג׳ מיני עונשים, א׳ מיתת דבר שעז״א במות העדה – ב׳ שרפה ועז״א באכל האש – ובכ״ז אותם בלעה הארץ שהי׳ בריאה חדשה כבריאת יש מאין כמש״ש, שזה כדי להגדיל הנס שהיה צריך לזה כדי לחזק האמונה כמש״ש במקומו וז״ש ויהיו לנס, וספר שהי׳ בזה עוד נס שבני קרח לא מתו שהם נצולו וגם זה היה נס גדול ובזה ראו כלם את מעשה ה׳ הגדול להמית ולהחיות:
ואת קרח במות העדה: אינו מובן מה זה ״מות העדה״, והרי הנגף שהיה י״ד אלף לא היה אלא למחרת יום הבליעה. ונראה כמו שכתב הגאון פנים יפות שקרח שהיה עם השרופים לא נבלע עד יום המחרת, בעידן ריתחא של הנגף, והפה של הארץ עוד לא נסתם (וכדאיתא במימרי דרבה בר בר חנה ריש פרק הספינה (ב״ב עד,א) שנראה עדיין מקום הבליעה), ואז נבלע קרח. או הכי פירושו, לאחר שנקבר, עפרו נבלע בעומק השאול. והיינו ״במות העדה״ – שהיה עידן ריתחא.
ויהיו לנס: פירוש, גבוהים במעלה, שזכו לשם טוב, במה שצוה הקב״ה לעשות מן המחתות ציפוי למזבח וכמו שכתבתי שם (לעיל יז,ג), ודבר זה גרם שהתלוננו עם ה׳ על משה ואהרן לאמר ״אתם המיתם וגו׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל יז,ו), ובאה המגפה, ומזה נבלע קרח. {ומשום הכי פירש המקרא כאן ״ויהיו לנס״, ללמדנו דזה גרם הבליעה של קרח}.
 
(יא) וּבְנֵי⁠־קֹ֖רַח לֹא⁠־מֵֽתוּ׃
Notwithstanding, the sons of Korah didn't die.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםרש״ר הירשנצי״בתורה תמימה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּבְנֵי קֹרַח לָא מִיתוּ.
but the sons of Korach died not.
וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ
וּבְנֵי קֹרַח לָא מִיתוּ
מעלת בני קרח
אונקלוס תרגם מילולית. אבל המיוחס ליונתן הוסיף תרגום מדרשי ״וּבְנוֹי דְקֹרַח לָא הֲווֹ בְּעֵיטָתָא דַאֲבוּהוֹן וַאֲזָלוּ בָּתַר אוּלְפָנָא דְמשֶׁה נְבִיָא לָא מִיתוּ בְּמוֹתָנָא וְלָא לָקוּ בִּיקֵידְתָּא וְלָא טָמְעוּ בִּבְלִיעַת אַרְעָא״ [ובניו של קרח לא היו בעצתו של אביהם והלכו אחרי תלמודו של משה הנביא ולא מתו במגפה ולא לקו בשׂרפה ולא טבעו בבליעת הארץ].
המדרש
מדרש אגדה (בובר) במדבר, פרשת פינחס פרק כו.
מאריך במעלתם של בני קרח:
ובני קרח לא מתו. לכך נאמר פרשה זו, להודיע כח התשובה שבני קרח בתחלה היו עם אביהם, ולבסוף הרהרו כולם לעשות תשובה, והצילם הקדוש ברוך הוא, ונתבצר להם מקום בגיהנם: על שלשה עמודים שלא יגיעו להם חום האש, והתחילו לומר שירה, ועליהם מפורש בספר תהלים למנצח על שושנים לבני קורח (מזמור) (תהלים מה א), שעשו לבם רך כשושנים, ומה היו אומרים, רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך (תהלים מה ב), ומי היו? אסיר ואלקנה ואביאסף.
ובמקום אחר מוסיף: ושם אמרו שירה ועלו, ושם יסדו המזמורים הללו, ושָרַת עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגליות ועל חורבן הבית ועל מלכות בית דוד.
ובנוי דקרח על דילא הוון בעצתה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״דאבוהון לא מיתו״) נוסח אחר: ״ואזלו בתר אולפנה דמשה רבהון לא מיתו במותנה ולא לקו ביקידתה ולא (ש){ט}⁠מע⁠{ו} בבליעת ארעא״.
דאבוהון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאבוהון״) גם נוסח חילופי: ״דקרח אבוהון״.
לא מיתו.
ובנוי דקרח לא הוו בעיטתא דאבוהון ואזלו בתר אולפנא דמשה נביא לא מיתו במותנא ולא לקו ביקידתא ולא טמעו בבליעת ארעא.
But the sons of Korach were not in the counsel of their father, but followed the doctrine of Mosheh the prophet; and therefore they died not by the plague, nor were smitten by the fire, nor engulphed in the yawning of the earth.
ובנוי דקרח על דלא הוו בעצתיה דאבוהון לא מיתו.
But the sons of Korach, who were not in the counsel of their father, did not die.
ובני קרח לא מתו – לכך נאמר פרשה זו,
להודיע כח התשובה שבני קרח בתחלה היו עם אביהם. וכן הביא רש״י וז״ל הם היו בעצה תחלה ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם, ובגמ׳ סנהדרין ק ״י ע״א נאמר רק ובני קרח לא מתו תנא משום רבינו אמו מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו ואמרו שירה, ופירש״י שם נתבצר מלשון עיר בצורה (ישעיהו כ״ז:י׳) התקין להם הקב״ה מקום גבוה שלא העמיקו כל כך בגיהנם ולא מתו.
להודיע כח התשובה שבני קרח בתחלה היו עם אביהם, ולבסוף הרהרו כולם לעשות תשובה, והצילם הקב״ה, ונתבצר להם מקום בגיהנם.
על שלשה עמודים. במדרש שו״ט מזמור א׳ אות ט״ו רשב״ג אמר לא היו שלשתן עומדין במקום אחד אלא כל אחד ואחד היה בפני עצמו עומד והיו דומין כשלשה עמודין כו׳.
על שלשה עמודים שלא יגיע להם חום האש, והתחילו לומר שירה, ועליהם מפורש בספר תהלים למנצח על שושנים לבני קרח (מזמור) (תהלים מ״ה:א׳), שעשו לבם רך כשושנים, ומה היו אומרים, רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך (תהלים מ״ה:ב׳), ומי היו אסיר ואלקנה ואביאסף.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וַבַּנֻו קֻורַחַ כַ׳סַףַ בִּהִם וַלַם יַמֻותֻוא
ובני קרח רק שקעה האדמה בהם ולא-מתו.⁠
[ראיתי לכתב ממה שנזדמן לי מהם י׳ שאלות, ואשיב עליה מהכתוב והשכל והקבלה. השאלה הראשונה, אם ישאל שואל מי ומי יחיו מן האמה בעת הישועה? אשיב ואמר כל צדיק ובעל תשובה, כי מי שימות מבלי תשובה הוא מהענושים, וכן ראוי בשכל, כי כבר הבטיח הבורא את השב שיקבלהו בכתובים רבים. וכבר התחיבו כל אלה המועדים לכל שב מדברי רבותינו זכרונם לברכה (יומא פו, א), אחר שמנו מיני החטא ושמום ד׳ מעלות. עבר אדם על מצות עשה, ואחר כך עבר על מצות לא תעשה, ואחר כך כרתות ומיתות בית דין, ואחר כך מי שנתחלל בו שם שמים. ואמרו אחר כך או יכול שכפרה לו מיתתו, תלמוד לומר הנה אני פתח את קברותיכם. והנה נתחיבה תחית המתים לכל שב, ואני אומר כי מעט הם מבני עמנו שמתים מבלי תשובה. והב׳ הימותו אחר כן? ואשיב כי לא ימותו, אבל מעתיקים אותם מימות המשיח אל נעימות העולם הבא. ובזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צב, א), מתים ש ה׳ עתיד להחיותם, שוב אינן חוזרים לעפרן. וכן המחיים בימי הישועה הם מנחים לבחירתם בעבודה, שמא יבחרו במרי ולא יחיו בעולם הגמול? אשיב בזה, שמשיבים כל עמנו המון המאמינים בענין הצדיקים בעולם הבא, כיון שהם בוחרים בעבודה ולא במרי, שמא יבחרו במרי? ואמר, כי היודע מה שהיה קדם שיהיה, לא הבטיח הצדיקים שבעולם הבא בגמול המתמיד אלא לדעתו, שהם בוחרים בעבודה ולא במרי, כן אמר אחר שהוא יודע מה שיהיה, לא הבטיח תחית המתים לצדיקי ישראל, עד שידע כי בימות המשיח יבחרו בעבודה לא במרי. וכן העם אשר בהם הישועה בחייהם, מה יהיה מענינם? וכן הילודים בזמן הישועה? ואשיב, בעבור שהכתוב לא דבר בזה ולא רבותינו לא קבלו בזה קבלה, נחלקו בזה על שלשה דרכים. יש מי שאומר שאין מתים כלל, ונתלה באמרו (ישעיה כה, ח): בלע המות לנצח. ויש מי שאומר ימותו ויחיו, כדי להשתוות עם המחיים ההם. ויש מי שאומר, יחיו שנים רבות וימותו, ולא יחיו עד העולם הבא. ולבי (האלהים יישירך) נוטה אל זה המאמר השלישי, מפני שלא מצאתי תחית המתים הבטחה בימי הישועה, אלא למי שהיה בגלות. ולא ראיתי להוסיף על זה דבר מלבי, כל שכן שהעלה בתחית המתים אשר מתו בגלות, היא שלא תמנע מהם זאת הישועה הגדולה, אבל מי שראה אותה מן החיים והישרים, כבר הגיע לחפצו. אך ימיהם יהיו ארכים, כגון ארבע מאות שנה וחמש מאות שנה, עד שיהיה המת בן מאתים בדור ההוא, כמו שמת בדור הזה בן עשרים, כמו שאמר (ישעיה סה, כ): כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקלל. ומי שחטא על בני אדם והוא בן מאה שנה יקלל, ויהיו הימים כימי הבנינים והנטעים הגדולים, כמו שאמר (שם כב): לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל כי כימי העץ ימי עמי וגו׳. (׳האמונות והדעות׳ רבי סעדיה גאון, מאמר שביעי)]
ובני קרח לא מתו – הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הירהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם.
ובני קרח לא מתו BUT THE SONS OF KORAH DID NOT DIE – They were in the plot originally, but at the moment when the rebellion broke out they had thoughts of repentance in their hearts; therefore a high spot was fenced round for them in Gehinnom and they stayed there (Sanhedrin 110a).
פס׳: ובני קרח לא מתו – שהיו מנושאי המקדש שנאמר (שם ז) כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. ולא נמצאו עם קרח אביהם:
ובני קרח לא מתו – והעד: שמואל ובניו ובני בניו המשוררים (דברי הימים א ו׳:י״ח-כ״ג), והן הנקראין הקרחים (דברי הימים ב כ׳:י״ט), לבני קרח מזמור (תהלים מ״ט:א׳), גם בתורה כתוב: משפחת הקרחי (במדבר כ״ו:נ״ח). והזכיר הכתוב: ובני קרח עם בני ראובן, בעבור כי בני דתן ואבירם גדולים וקטנים מתו. והנה רעת דתן ואבירם קשה מרעת קרח.
NOTWITHSTANDING THE SONS OF KORAH DIED NOT. Samuel,⁠
The prophet Samuel.
his sons, and his grandsons who were singers
In the temple.
and were called the Korahites
See I Chron. 6:18-23.
is proof of this.⁠
That Korah's children did not die.
The Book of Psalms states, For the leader; a Psalm of the sons of Korah (Ps. 49:1). The Torah also records the family of the Korahites (v. 58). Scripture mentions the sons of Korah with the sons of Reuben because the adult and the minor sons of Dathan and Abiram died. The wickedness of Dathan and Abiram was thus greater than the wickedness of Korah.⁠
Hence their children died. When Moses asked Dathan and Abiram to come to him, they refused and insulted Moses. We do not find the same with Korah (Num. 16:12-14).
בכ״י מינכן 52, הביאור על פסוק מ״ו קודם לביאור על פסוק י״א.
ובני קרח לא מתו – ואף על פי שאמר ואת כל האדם אשר לקרח (במדבר ט״ז:ל״ב) – היינו עבדיו ושפחותיו. אבל בניו כבר היו מוחלקין ממנו, ולא נצטרפו עמו במחלוקת, ולא מתו.
ובני קרח לא מתו – אף על פי שלויים היו הזכירם הכתוב עם בני ראובן על ידי שדעתם של דתן ואבירם שהיו מבני ראובן קשה הייתה מדעת קרח.⁠
שאוב מאבן עזרא.
ובני קרח לא מתו, "and the sons of Korach had not died;⁠" [during the uprising. Ed.] Even though they were Levites, the Torah here refers to them as if they had been part of the tribe of Reuven, seeing that the wickedness of the members of the tribe of Reuven, Datan and Aviram, had been greater than that of Korach, even. Korach's sons not having joined the rebellion, or having repented in time, was therefore even more remarkable.
ובני קרח לא מתו – דרשו רז״ל מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו. מקום הבליעה שהוא מקום המשפט נקרא גיהנם, או יהיה גיהנם ממש שנתקרב שם פתחה של גיהנם הקבוע בארץ כדעת רז״ל. ומצינו בני קרח שהיו משוררים בביהמ״ק, וזהו שכתוב (תהלים פ״ד:א׳) לבני קרח מזמור, (שם מ״ח) שיר מזמור לבני קרח.
ובני קרח לא מתו, "and Korach's sons did not die.⁠" Our sages in Megillah 14 explain these words to mean that there was a special place reserved for them in Gehinom where they remained. The site where the swallowing occurred and where judgment of these individuals occurs is known as Gehinom. Alternatively, the sages meant the real purgatory the entrance to which is close to the point where Korach and company were swallowed. (According to Eyruvin 19 there are a total of three such portals to purgatory). We find that sons (or descendants) of Korach sang hymns in the Holy Temple as we know from Psalms 47,1 and 48,1 and others.
ובני קרח לא מתו – לא בפתיחת הארץ ולא באכול האש, כי הרחיקו, אולי לא ישר בעיניהם מעשה אביהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

אמנם קרח שנכנס על ריב שלו הלא הוא עצמו ואנשיו נענשו אמנם בני קרח לא מתו כי הבא בטענ׳ ודאי כשתבטל הטענה בעיניו כמו שעשו כלם צדיקים על פי חז״ל כנזכר במקומו הנה הוא יחדל. אמנם הבא בלא טענה לא תמצא לו סבה שיחדל אבל יהיה מקשה לבו אחר רצונו ויפול ברעה ואין מציל והיא כוונה נפלא׳ בכתוב.
ובני קרח לא מתו הם היו בעצה תחלה ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם. במדבר רבה ובפרק חלק אמרו ובני קרח לא מתו לא חיין ולא נדונין תנא משום רבנן מקום נתבצר להם בגיהנם ועמדו על רגליהם ואמרו שירה אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה קאזילנא באורחא אמר לי ההוא טייעא תא ואחזינך בלועי דקרח אזלי חזאי לי חדא ביזעא דהוה קא נפקי חוטא דקוטרא מיני שקל גבבא דעמרא ומשויה ואותביה בריש רומחא עייליה ואחליפיה ואפיקתיה מהתם ואיחרך אמר לי אצית ושמע שמעית דהוו קאמרו משה ותורתו אמת והן בדאין אמר לי כל תלתין יומין מהפכא להו גיהנם כבשר בתוך הקלחת ואמרי הכי משה ותורתו אמת והן בדאין ופרש״י נתבצר להם כעיר בצורה התקין להם מקום גבוה שלא העמיקו כל כך בגיהנם ולא מתו אלא כל שלשים יום חוזרין לגיהנם ונדונין דהכי אמרינ׳ לקמן ולא הבינותי דבריהם כלל דהא מההיא דלא חיין ולא נדונין משמע ששוב לא עלו על פני הארץ וכן משמע נמי ממה שפרש״י גבי נתבצר להם מקום בגיהנם התקין להם הקדוש ברוך הוא מקום גבוה שלא העמיקו כ״כ בגהינם ולא מתו אלא כל שלשים יום חוזרין לגיהנם ונדונין דהכי אמרינן לקמן וזהו היפך המדרש שאמרו ובני קרח לא מתו אלא עלו על פני הארץ ובאו לא״י והיו נביאים והראיה ע״ז שעלו על פני הארץ ושמואל ובניו שהם המשוררים והם הנקראים הקרחי לבני קרח מזמור גם בתורה כתוב משפחת הקרחי ואלמלא שפרש״י גבי מקום נתבצר להם בגיהנם שלא העמיקו כ״כ בגיהנם ולא מתו אלא כל שלשים יום חוזרין לגיהנם ונדונין דהכי אמרינן לקמן דמשמע דס״ל דההיא עובד דטייעא דאחזי ליה לרבה בר בר חנה בלועי דקרת דהוו אמרי משה ותורתו אמת והם בדאים בבני קרח קמיירי הוה אמינא דההיא עובדא דטייעא בשאר בלועי דקרח קמיירי ולא בבני קרח שבני קרח עלו מיד על פני הארץ וההיא דלא חיין ולא נדונין פליגא אדתנא משום רבנן מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו שם דתנא משום רבנן ס״ל דמקום נתבצר להם בגיהנם וישבו שם ומשם עלו על פני הארץ ובאו לא״י והיו נביאים ומשוררים כשמואל ובניו שהיו מבני קרח והיינו דכתיב משפחת הקרחי ולא קשיא ולא מידי אלא למ״ד ובני קרח לא מתו לא חיים ולא נדונין אבל לפרש״י קשיא לכולהו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הם היו בעצה תחלה. מדכתיב ״ובני קרח לא מתו״, ולא כתיב ׳ובני קרח חיו׳, משמע דלא מתו, אבל חיים נמי לא הוו, והיינו שנתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם. והיינו מפני שהרהרו תשובה בלבם, ותשובה גמורה לא עשו, ולפיכך לא חיים ולא מתו, ונתבצר להם מקום גבוה וישבו שם:
הרהרו תשובה בלבם. רצונו לתרץ היאך נעשה שלא מתו, הא כתיב את כל האדם אשר לקרח, ש״מ דגם הבנים נבלעים בארץ:
נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם. מלשון ערי מבצר, כלומר התקין להם הקב״ה מקום גבוה שלא העמיקו כ״כ בגיהנם ולא מתו:
They repented in their hearts. Rashi wishes to answer the question: How could they not have died? For surely it is written (Bamidbar 16:32), "All the people belonging to Korach" meaning that his sons were also swallowed up by the earth.
An elevated area was secured for them in gehinom. [נתבצר "secured"] is an expression of ערי מבצר ["fortified cities"] (Bamidbar 32:36). That is to say that Hashem arranged an elevated place for them, such that they would not descend too far into gehinom, and thus they did not die.
ובני קרח לא מתו – הודיע הכתוב ענין זה כאן ולא במקום עיקר המעשה, גם לא כתבו במקום מספר הלוים כי שם מקום הודעת המתים מהם, לפי מה שכתבנו כי כאן בא אלהים לקבוע העון בדתן ואבירם ולהקל מעל קרח, לזה גמר אומר ובני קרח לא מתו, הכוונה שזה יגיד זכות אביהם שלא שטפם חובו כדרך ששטף חובם של דתן ואבירם כל בתיהם להיותם עיקר המחלוקת.
ובני קרח לא מתו. However, Korach's sons had not died. It is somewhat surprising that the Torah informs us about this fact here instead of in the story about Korach or in connection with the count of the Levites where we should have been told about which Levites had died. If you accept what we have written it is evident that the Torah chose this occasion to reveal who was the root-cause of Korach's uprising, i.e. Datan and Aviram. If so this was the place to inform us about some other redeeming quality of Korach, namely that his sons were righteous and did not join their father in his rebellion or that they retracted in time. At any rate, whereas Datan and Aviram and all their "houses,⁠" i.e. their offspring perished, Korach's sons did not. This is another factor which supports the theory that Datan and Aviram had been the instigators all along.
ובני קרח לא מתו – עיין פירוש לעיל טז, ה.
ובני קרח לא מתו: גם זה הגיע, לאשר קרח השתתף עם הרשעים דתן ואבירם לעשות מחלוקת שלא לשם שמים, על כן נבדלו בני קרח הצדיקים ממנו. ואילו היה קרח מן השרופים לחוד, כעדת קרח שמסרו נפשם על אהבת ה׳, יוכל להיות שבני קרח היו נמשכים אחר דעת אביהם והיו מתים גם המה. אבל אחר שקרח אביהם נמשך אחר דתן ואבירם שונאי משה, והמה בני קרח היו תלמידי משה, משום הכי לא נמשכו אחריהם ולא מתו.
ובני קרח לא מתו – תני, מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו ואמרו שירה.⁠
טעם הצלתם הוא מפני שהרהרו בתשובה ואמרו שירה. ונראה דדרשו כן מדכתיב בתהלים (פ״ח) שיר מזמור לבני קרח דכל הענין איירי שם שהתפללו להנצל מתוך הבליעה כמבואר שם, ודריש גם שאמרו שירה מלשון שיר מזמור ועוד שם פ״ז לבני קרח מזמור שיר.
(שם שם)
ובני קרח לא מתו – תניא, בני עדת קרח נטלו חלק בארץ בזנות אבי אביהם ואבי אמותיהם, הדא הוא דכתיב ובני קרח לא מתו.⁠
ר״ל לא מתו מחלק ירושת הארץ אלא שנטלו חלק, וכהאי גונא דרשינן בפ׳ שלח ויהושע וכלב חיו מן האנשים התרים את הארץ שחיו מחלקם, כלומר שנטלו הם חלקם, ושם בארנו טעם הנחת לשון חיים ומיתה על ענין כזה, יעו״ש. אבל חלק אביהם לא ירשו בני עדת קרח, יען שחלקם ניתן לכל ישראל וכפי שיתבאר עוד.
(ירושלמי ב״ב פ״ח ה״ב)
 
(יב) בְּנֵ֣י שִׁמְעוֹן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִנְמוּאֵ֗ל מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַנְּמ֣וּאֵלִ֔י לְיָמִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּמִינִ֑י לְיָכִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּכִינִֽי׃
The sons of Simeon after their families: of Nemuel, the family of the Nemuelites; of Jamin, the family of the Jaminites; of Jachin, the family of the Jachinites;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחיירלב״גאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״ם
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לִנְמוּאֵל זַרְעִית נְמוּאֵל לְיָמִין זַרְעִית יָמִין לְיָכִין זַרְעִית יָכִין.
The sons of Shimeon by their families: of Nemuel, the family of Nemuel; of Jamin, the family of Jamin;
בנוי דשמעון לזרעייתהון לנמואל זרעיתה
בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״דבנוי״.
דנמואלי לימין זרעייתה דבנוי דימיני ליכין זרעייתה דבנוי דיכיני.
בנוי דשמעון לגניסתהון לנמואל גניסת נמואל לימין גניסת ימין ליכין גניסת יכין.
The Beni Shemeon,⁠
I have omitted the form of words recited under the name of the first tribe, and repeated in the other eleven, and have given the names and the numbers without it.
Nemuel, Jamin, Jakin,
בני שמעון למשפחתם לנמואל – לאותם שנולדו בארץ כנען טרם שירדו למצרים לפיהם נתחלקה הארץ שהם בתי אבות נקראו, לראובן מנה הכתוב שהיה לו ארבעה בנים כשירד למצרים, חנוך ופלוא חצרון וכרמי (בראשית מ״ו:ט׳), וכן מנאם כאן, וכן היו לו לשמעון ששה בנים (בראשית מ״ו:י׳), וכן מנאם כאן,
אבל חיסר לאוהד כו׳ וכן חסרו גם משאר שבטים. עיין תנחומא הנדפס מכבר פנחס אות ה׳, ובמ״ר פכ״א אות ח׳, וליתא בתנחומ׳ שלנו ע״ש בהערה ל״ד, ועין רש״י עה״ת כו׳ י״ג.
אבל חיסר לאוהד, יש אומרים שבמצרים חסרו בשלשת ימי אפלה לפי שהיו רשעים גמורים, וכן חסרו גם משאר השבטים,
ויש אומרים בעת שמת אהרן חזרו ישראל לאחוריהם שמונה מסעות. בירושלמי יומא פ״א ה״א (ל״ח ע״ב) בקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהם שמונה מסעות, ועיין רש״י על התורה שהביא את הירושלמי.
ויש אומרים בעת שמת אהרן חזרו ישראל לאחוריהם שמונה מסעות, שנטלו עצה לחזור למצרים ורדפו אחריהם שבט לוי
והרגו מהם שבעה בתי אבות ואלו הם. וכן רש״י הביא והרגו מהם שבע משפחות, בירושלמי שם הגירסא שמונה משפחות, ועיין בזכור לאברהם בהערותיו על רש״י.
והרגו מהם שבעה בתי אבות, ואלו הם,
אהוד וישוה עיין בזכור לאברהם שם שצ״ל ברש״י וכן ישוה. וכן תראה מדברי המחבר שלפנינו, ועין ביפה מראה בירושלמי, ובמזרחי על התורה.
אהוד וישוה וחמשה מבני בנימין בכר וגרא ונעמן וראש וארד, ולמה באה המכשלה הזאת. לפי שהיו רשעים, ומנין שחזרו שמונה מסעות, שכן כתיב ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה (דברים י׳:ו׳), והלא ממוסרה נסעו לבני יעקן, שנאמר ויסעו ממוסרה ויחנו בבני יעקן (במדבר ל״ג:ל״א), אלא מכאן אתה למד שישראל חזרו לאחוריהם עד מוסרה.
שם מת אהרן (דברים י׳:ו׳).
וכי במוסרה מת אהרן. ירושלמי שם, וברש״י על התורה.
וכי במוסרה מת אהרן, והלא בהר ההר מת אהרן, שנאמר ויעל אהרן הכהן (בהר) [אל הר] ההר על פי ה׳ וימת שם (במדבר ל״ג:ל״ח), מכאן אתה למד שעל ידי מיתת אהרן חזרו לאחור, ובשביל המשפחות שנהרגו עשו שם אבל על אהרן כאילו שם מת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

בַּנֻו שִׁמעֻוןַ לִעַשַׁאאִרִהִם עַשִׁירַתֻ אַלנִּמֻאִלִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּיַמִינִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּיַכִ׳ינִיִּיןִ
בני שמעון, לפי משפחותם, משפחת הנמואליים ומשפחת הימיניים ומשפחת היכיניים.
פס׳: בני שמעון למשפחותם
ישמעאל אומר שאול. בסנהדרין פ״ב ה״ג רבי יוחנן:
רבי (ישמעאל) אומר (בראשית מ״ו:י׳) שאול בן הכנענית הוא זמרי בן סלוא שהכליא עונות משפחתו. ומה שמו שלומיאל בן צורישדי. שהיה במפקד במדבר סיני. ואל תתמה שהרי שאול בן הכנענית היה מיורדי מצרים והיה עד סוף ארבעים שנה של מדבר. והא כתיב (שמות א׳:ו׳-ז׳) וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. תשובתך שהרי סרח בת אשר היתה מיורדי מצרים וחיית והיא נחשבת בערבות יריחו. ואין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ:
הימיני – אל תבקש דקדוק בשמות, וכן מן פוה – הפוני (במדבר כ״ו:כ״ג), ומן שפופם – השופמי (במדבר כ״ו:ל״ט), לימנה – משפחת הימנה (במדבר כ״ו:מ״ד), ואיננו הימיני, כמו: מן בריעה – בריעי, וחגי ושוני, חסר יו״ד היחס. או זה יו״ד
כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177: אות.
היחס ושל השם חסר, והוא הנכון.
THE JAMINITES. Do not seek grammatical consistency in names. Compare, puvvah
Puvvah the son of Issachar.
and puni (Punites) (v. 23).⁠
We would expect puvvi rather than puni to be used for a member of Puvvah's family.
From shefufam
The son of Benjamin.
Scripture derives shufami (v. 39).⁠
As the term for a member of his family. However, we would expect the term shefufami to be used.
Scripture also reads: of yimnah (Imnah), the family of yimnah (v. 44), not ha-yemini
Which is the correct grammatical form for a member of the family of yimnah.
as it does in the case of bri'ah
The son of Asher.
and beri'iy (Beriites)⁠
The family of Beriah.
(v. 44); Chaggi
Chaggi and shuni were sons of Gad. Scripture refers to members of their family by the terms chaggi and shuni rather than chaggi'iy or shuni'iy.
and shuni (v. 15) lacking the yod gentile.⁠
These terms are thus irregular.
On the other hand, the yod of chaggi and shuni might be the yod gentile and the yod of the proper name
The yod of the names of chaggi and shuni.
is missing. The latter is correct.
לנמואל – הוא ימואל.⁠
שאוב מר״י בכור שור במדבר כ״ו:ד׳.
לנמואל, this person is the same as the one who appears elsewhere with the name ימואל. (Genesis 46,10, i.e. ובני שמעון ימואל)
בני שמעון למשפחותם – ואח״כ בני גד בני יהודה בני יששכר בני זבולן בני יוסף, כשהגיע לאפרים הוסיף ואמר אלה בני אפרים, וכן בבני דן, אלה בני דן ולמה שינה הכתוב הסדר בשבט אפרים ובשבט דן יותר משאר השבטים להזכיר בהן אלה. ויתכן שבא לרמוז בלשון אלה על ענין עבודה זרה שהיה ירבעם משבט אפרים ועשה שני עגלים (מלכים א י״ב:כ״ט) את האחד נתן בבית אל ואת האחד נתן בדן, ולכך הוסיף אלה באפרים ודן לרמוז על (שמות ל״ב:ד׳) אלה אלהיך ישראל. גם המשפחות תחלתן אות שי״ן בין בשבט אפרים ובשבט דן שהוא מתחיל לשותלח לשוחם, ויש בו התעוררות למלת שור, גם אות שי״ן ירמוז למדת הדין ממה שנאמר בספר יצירה מ״ם דוממת שי״ן שורקת.
וכדי להורות כי העון ההוא נמחל, וכל השבטים י״ב שהם שבטי יה ראוי להשרות עליהם שכינה בארץ, לכך אמר לאלה תחלק הארץ, כלומר אלו נאבדו ומתו במדבר, כענין שכתוב ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן, אבל אלה אחרים הם, לאלה תחלק הארץ, הזכיר בהם לשון אלה כלשון אלה האמור בלוים שהיו נקיים מאותו עון, הוא שכתוב ואלה פקודי הלוי והשוה אותן יחדיו להורות שהכל נמחל.
בני שמעון למשפחותם, "the descendants of Shimon according to their families.⁠" They are followed by the tribe of Gad, Yehudah, Issachar, Zevulun, Joseph. When the Torah comes to Ephrayim (one half of the tribe of Joseph) it adds the word אלה, "the following, these.⁠" The same word אלה occurs before the Torah lists the descendants of the tribe of Dan. Why did the Torah add these words only with these two tribes? it is possible that the word אלה is an allusion to idolatry. The fact is that Jerobam, the first king of the Northern Kingdom who erected two golden calves to prevent the people under his rule from making the pilgrimage to the Temple in Jerusalem was guilty of gross idolatry on many counts (compare kings I 12,29). The second of these golden calves was positioned in the territory of the tribe of Dan. The word אלה then is a reminder of the words אלה אלוהיך ישראל spoken by the Jewish people (or some of them) in Exodus 32,4.
It is also interesting to note that among the families of these two tribes of the tribe of Ephrayim and Dan we find the names שותלח and שוחם, the first letters in these names are an allusion to the word שור, a simile for the golden calf. Moreover, the letter ש is reminiscent of the attribute of Justice based on what is written in the Sefer Yetzirah 6,1 according to which the letter n represents silence, whereas the letter ש symbolizes "calling out, yelling.⁠"
In order to demonstrate that the sin of the golden calf had finally been forgiven and all the tribes are included in the שבטי י-ה, tribes of God,⁠" all of these tribes deserve that the Shechinah provide a benevolent presence in their midst. On the other hand, the words: לאלה תחלק הארץ, mean that all these who had sinned and died in the desert. [Although they were originally slated to each have a share in the land, that share in various forms would now be given to their offspring, the next generation.] In verse 64 the Torah makes clear by again using the word אלה, that none of the people participating in this census had participated in the original census listed at the beginning of the Book of Numbers. Here the word אלה clearly means that these people had not had a share in the sin of the golden calf just as the Levites to whom the word אלה is applied in verse 57 had not had a part in the sin of the golden calf.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(יב-נא) והנה בזכרון משפחות האלה תמצא חלופים.
כי לא תמצא אוהד בן שמעון ולא גם כן שלשה בני בנימן אולי לא היו להם בנים או נבלעו תוך משפחות אחיהם כי מעטים היו להיות משפחה ידועה וזרח הוא צוהר וכן אזני הוא אצבון ונשתנה שמו אולי בלשון מצרים ענינם אחד. וכן יוב הוא ישוב וכן הקדי׳ מנשה כי הוא הבכור ובמדבר סיני הקדים לאפרים כי הוא ראש הדגל ומכיר הוליד את גלעד ושאר הבנים נקראו המכירי חוץ מגלעד והעד גם בני מכיר גם בני מנשה. וכן לגלעד שאר בניו חוץ מששה אלה שזכר כאן הכתוב נקראו גלעדי ואפשר כי יצא ממנו יפתח וכן ברזילי הגלעדי.
והנה זכר הכתוב כאן שם בנות צלפחד מפני שיאמר אחר זה לאלה תחלק הארץ.
וכמו שיתבאר אלה משפחות השותלחי בני שותלח והנה הבכירי היה מבני אפרים ולכן לא נזכר בכר בן בנימן שלא יתחלפו. ואחירם הוא אחי ושפופם הוא מופים. ושוחם הוא חושים. ושם בת אשר סרח נזכרה מפני שהיתה אשה חשובה כמו שלזה נזכרה גם כן מרים ואף על פי שהיו לאנשים לא היה להם נחלה ולא משפחה. ויש אומרים שהיתה בת אשתו מאיש אחר ולא היה לו בן והיתה נחלתו לבתו וזה טעם וסרח אחותם אחות בניו לא בתו.
ועקר המספר לדעת מנינם כמה היה כי חלוף השמות יעשה הזמן בעיני בני אדם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לנמואל – הוא ימואל (בראשית מ״ו י׳):
(יב-יג) בני שמעון – זרח הוא צוחר הנזכר (בראשית מ״ו:י׳, שמות יד טו) ומשפחת אהד בטלה, רש״י, כי משמעון חסר במנין זה ל״ז אלף ומאה, שמתו כל משפחת אהד, וגם מתו רבים ממשפחות נמואל וצוחר ושינו שמם מנמואל ימואל ומצחר זרח, ששנוי השם מבטל הגזרה:
 
(יג) לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִ֑י לְשָׁא֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הַשָּׁאוּלִֽי׃
of Zerah, the family of the Zerahites; of Shaul, the family of the Shaulites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקונירמב״ןרלב״גמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״ם
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

לְזֶרַח זַרְעִית זֶרַח לְשָׁאוּל זַרְעִית שָׁאוּל.
of Zerach, the family of Zerach; of Shaul, the family of Shaul.
לזרח זרעייתה דבנוי דזרחי לשאול זרעייתה דבנוי דשאולי.
לזרח גניסת זרח לשאול גניסת שאול.
Zerach, Shaul, with their families,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וַעַשִׁירַתֻ אַלזַּרחִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלשַׁאאֻלִיִּיןִ
ומשפחת הזרחיים ומשפחת השאולים.
לזרח – הוא צוחר, לשון צוהר. אבל משפחת אהד בטלה, וכן חמש משבט בנימן, שהרי בעשרה בנים ירד למצרים וכאן לא מנה אלא חמשה, וכן אצבון לגד,⁠
כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. אולם כבר הקשה חזקוני שדברי רש״י אלו סותרים את דבריו בפסוק ט״ז. ועיינו בספר יוסף דעת שדברי רש״י כאן הם על פי התנחומא במדבר כ״ו:נ״ג, ורש״י עצמו סבור כמו שכתב להלן, ועיינו בגור אריה לתירוצים נוספים. אולם, בספר הזכרון לר״א בקראט הביא שהנוסח הנכון הוא (במקום ״וכן אצבון לגד״): ״וכן ישוה לאשר״.
הרי שבעה משפחות. ומצאתי בתלמוד ירושלמי שכשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ובאו הכנענים להלחם בישראל נתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמנה מסעות מהר ההר למוסרה, שנאמר: נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן (דברים י׳:ו׳), והלא בהר ההר מת, וממוסרה עד הר ההר שמנה מסעות יש למפרע, אלא שחזרו לאחוריהם,⁠
כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״אלא שחזרו לאחוריהם״.
ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות: משפחת שמעי ועזיאלי, ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי, והרביעית לא ידעתי מה היא. ור׳ תנחומא דרש (תנחומא ויחי י׳) שמתו במגפה בדבר בלעם, אבל לפי החסרון שחסר שבט שמעון במניין זה ממניין ראשון שבמדבר סיני, נראה שכל עשרים וארבעה אלף נפלו משבטו של שמעון.
לזרח OF ZERAH – He is identical with Zohar (mentioned in Shemot 6:15 as a son of Simeon), which is an expression equivalent to צהר, shining (a synonym of זרח). However, the family of אהוד (mentioned there) had ceased to exist by now. The same was the case with five families of the tribe of Benjamin, for with ten sons did Benjamin go down to Egypt and here it enumerates only five. Similarly with Ezbon of the tribe of Gad. So you have seven families that had become extinct (cf. Tanchuma Pinchas 5). – And I have found in the Talmud Yerushalmi Yoma 1:2 the reason why these seven families were now extinct: that when Aharon died the clouds of glory departed and the Canaanites came to wage war against Israel. These therefore set their hearts on returning to Egypt and turned back eight stages from Mount Hor to Moserah, as it is said, "And the children of Israel journeyed from Bene Jaakon to Moserah; there Aharon died" (Devarim 10:6). But did he not die at Mount Hor and from Moserah to Mount Hor there were eight stages in a backward direction? But the explanation is that they turned back, and the Levites pursued them to force them to return and slew of them seven families. And besides these, of the sons of Levi there fell four families: the families of Shimei and Uzzieli, and of the three sons of Izhar (Shemot 6:21) only the family of one son, Korah, is enumerated here, v. 58, so that the family of Izhar may be regarded as extinct – making three families missing. And as regards the fourth family I do not know which of those mentioned in 3:21, 27, 33, it was that had become extinct by now (Talmud Yerushalmi Sotah 1:10; Yoma 1:1). But Rabbi Tanchuma (Tanchuma Pinchas 5) explained that they (the families not mentioned here) died by the plague in the matter of Balaam. But this can hardly be so, because according to the deficiency that shows itself in the tribe of Simeon in this census, as compared with the first census in the wilderness of Sinai (Bemidbar 1:23), it would appear that all the twenty four thousand who died of that plague (Bemidbar 25:9) must have fallen from the tribe of Simeon.
לזרח – פר״ש: אבל משפחת אהוד בטלה וכו׳. לפי הפשט: לפי שלא העמיד משפחות לא הוזכר. ועוד פר״ש וכן אצבון לגד. חז״ק: שהרי בסמוך פר״ש לאזני אומר אני שזו משפחת אצבון, ואם תאמר: אם אזני הוא אצבון לא נדע איזו משפחה שביעית נפלה ויש לומר: שחסרה משפחת ישוה לאשר. ועוד פר״ש ומבני לוי נפלו ארבע משפחות משפחת שמעי עזיאלי ומבני יצהר לא נמנו כאן וכו׳. כלומר גם משפחת היצהרי נפלה שהרי ממנה לא נמנה כאן אלא משפחת הקרחי ואין זה מנין הואיל ואינה אלא שליש המשפחה כדכתיב בפרשת וארא ובני יצהר קרח ונפג וזכרי (שמות ו׳:כ״א), ועוד פר״ש והרביעית לא ידעתי מה היא כלומר לא ידעתי איזו משפחה רביעית מבני לוי שנפלה לפי שבפרשת במדבר מונה שמונה משפחות משפחת הלבני והשמעי והעמרמי והיצהרי החברוני והעזיאלי המחלי והמושי, וכאן בפרשת פנחס מונה חמש משפחות משפחת הלבני והחברוני המחלי והמושי והקרחי וקהת הוליד את עמרם (במדבר כ״ו:נ״ח) היינו משפחת העמרמי, ומשפחת הקרחי אינה סכום משפחה כדאמרינן לעיל הרי שאין לך חסר כאן מבפרשת במדבר רק שלשה משפחות היינו מה שפר״ש והרביעית לא ידעתי מה היא, ואם תאמר: מאחר שלא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי נמצא שחסרו ד׳ משפחות משבט לוי נפג זכרי שמעי ועוזיאל.
אלא יש לומר: לא נמנו לראשי משפחות למטה מבני בנים רק במנשה ואפרים שנולדו על ברכי יוסף (בראשית נ׳:כ״ג) ועל זה נאמר ומולדתך אשר הולדת אחריהם (בראשית מ״ח:ו׳) מה שאפרים ומנשה הולידו כבר לך יהיו לקרותם בתי אבות כמו בני יהודה ואשר ולכך נקראו הם ראשי משפחה כמו שפר״ש גבי לישוב.
דבר אחר: הואיל ונפג וזכרי היו מאב אחד לא חשיב להו אלא משפחה אחת.
ועוד פר״ש נראה שכל עשרים וארבעה אלף נפלו משבטו של שמעון. ראיה לדבריו יש שבט חסר כאן ממה שהוא בפרשת במדבר ויש יתר כאן ממה שבפרשת במדבר, והפחותים אינם פחותים החומש אבל שבט שמעון חסר כאן מן המנין שבפרשת במדבר שבעה ושלשים אלף ומאה ומכאן אתה למד אותם כ״ד אלפים שמתו במגפה היו משבטו.
לזרח, Rashi comments here that the family of Ohad, had become extinct. He adds that also five of the sons of Binyamin's family had become extinct. Rashi writes further that what was true of the family of Ohad of the tribe of Reuven, also applied to the family of Etzbon of the tribe of Gad. He explains that that Ozni in verse 16 of our chapter was in fact identical with Etzbon. According to the plain meaning of the text this was because they had not founded a family, i.e. had not married. If you were to ask that if this is correct where was the seventh family of which Rashi wrote that it had become extinct? We might have to assume that the missing family is that of Yishveh of the tribe of Asher. (Compare Genesis46,17, and Numbers 26,44, and the discrepancy in those two verses.) Rashi also writes that four families of the tribe of Levi appear to have disappeared between the first and the second census, i.e. the families of Shiee, Azieli, and some of the family of Yitzhar of whom only the family of Korach is listed here. This is certainly not meant to be an enumeration as only one third of the family are mentioned here when compared to the list in Exodus 6,21. Our author continues to quote lengthy comments by Rashi on this problem. [I have decided that the interested reader will prefer to read the text of Rashi for himself. Ed.]
לזרח – הוא צוחר (בראשית מ״ו:י׳), לשון צוהר. אבל משפחת אהד בטלה, וכן חמש משפחות משבט בנימין, שהרי בעשרה בנים ירד למצרים (בראשית מ״ו:כ״א), וכאן לא מנה אלא חמשה. לשון רבינו שלמה. ועוד כתב (רש״י במדבר כ״ו:כ״ד): כל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים, והנולדים משם ואילך לא נקראו משפחת
כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״משפחות״.
חוץ ממשפחת אפרים ומנשה שנולדו כולם במצרים, וארד ונעמן בני בלע בן בנימין. ומצאתי ביסודו של ר׳ משה הדרשן שירדה אמן למצרים כשהיא מעוברת מהם. ואם אגדה היא הרי טוב, ואם לאו אומר אני שהיו לבלע בנים הרבה, ומשנים הללו, ארד ונעמן, יצתה מכל אחד משפחה רבה, ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע, ותולדות
כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בכ״י פרמא 3255: ״ותולדת״.
השנים הללו נקראים
כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פריס 73. בכ״י מינכן 137, ובנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115: ״נקראין״. בנוסח פירוש רש״י בכ״י לייפציג 1: ״נקראו״.
על שמם. כל זה לשון הרב.
ואני תמה עליו שאין הקושיא בעבור שימנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה, ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמן (במדבר כ״ו:ל״ח-מ׳), כי זה היה מפני היותם למשפחות כדברי הרב, וכן יעשה בבני יהודה ובבני מנשה ואפרים, וכן בבני אשר. אבל אם נאמר שנולדו ארד ונעמן לבלע בן בנימין אחרי רדתו למצרים, לא היו ראויים להמנות כאן למשפחות, ואם נחשוב שנולדו לו קודם לכן יהיו יותר משבעים נפש, כי אז היו בני בנימין עשרה, ואלה בני בנו בלע שנים. על כן דרש רבי משה הדרשן שהיתה אמן מעוברת מהן ולא ימנה אותם שם, וכאן יחשבם לנולדים. ואם אגדה היא נסבול הדוחק לקבלה, ונצטרך עוד לומר כי יוכבד נולדה בין החומות ביום הכנסם שם, ולכך יזכיר אותה בשבעים נפש, ואלה נולדו אחרי חדשים. ואם אינה קבלת רבותינו נדחה סברתו זאת בשתי ידים. אבל נוכל לומר כי ארד ונעמן בני בנימן מתו בלא בנים, ובלע רצה להקים לאחיו שם בישראל,⁠
השוו ללשון הפסוק בדברים כ״ה:ז׳.
וקרא שם בניו על שם אחיו המתים, ואולי היה יבם בנשותיהם, כי הוא הבכור. והיו אלה ארד
כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן תוקן בגיליון כ״י פרמא 3255. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 219, פריס 223: ״גרא״.
ונעמן בני בלע לראשי משפחות להקים שם לארד
כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן תוקן בגיליון כ״י פרמא 3255. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 219, פריס 223: ״לגרא״.
ונעמן בני בנימין יורדי מצרים.
והנכון בעיני: כי נעמן וארד אשר ימנה בבני בנימין שם בפרשת ואלה שמות
כלומר בפרשה סתומה שמתחילה ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה״ באמצע פרשת ויגש.
(בראשית מ״ו:כ״א) הם בני בנו הבכור בלע כמו שמפורש כאן. וכן ימנה אותם בדברי הימים (דברי הימים א ח׳:א׳-ה׳). ומנהג הכתוב לעשות בני הבנים כבנים, כמו שאמר: את לבן בן נחור (בראשית כ״ט:ה׳), וכתוב בדברי הימים: בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם ועוץ וחול וגתר ומשך (דברי הימים א א׳:י״ז) – והנה אלה ארבעה האחרונים בני בניו. ואף על פי שלא עשה כן בבני פרץ ובבני בריעה, אולי יולדו על ברכי
השוו ללשון הפסוק בבראשית נ׳:כ״ג.
בנימן, ויחשבם לו, כדרך: ואלה תולדות אהרן ומשה (במדבר ג׳:א׳), או בעבור שהיו בני בנימין רבים שהיו שמונה טפל המיעוט לרוב.
ועל דרך הסברא, יתכן עוד שנאמר שלא ימנה הכתוב המשפחות ליורדי מצרים לבדם, כי גם בנולדים במצרים מאותו יום ואילך ימנה משפחות, כמו שעשה באפרים ומנשה. ואין טעם לעשות כן בעבור היותם במצרים, כי לעת הירידה ראוי שימנו כולם למספר אחד, ויעשה משפחות משבעים נפש, וכן ימנם הכתוב בכל מקום ביורדי מצרים: בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים י׳:כ״ב), וכן בני בלע אחרי כן נולדו.
אבל הענין כי היה המנהג בישראל לעשות להם ראשי בתי אבות, יתיחסו כל יוצאי יריכו לעולם אל האיש ההוא, ויקראו על שמו לכבודו, כאשר יעשו גם היום
כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״גם היום״.
כל הישמעאלים וכל ישראל הדרים בארצותם להקרא כולם למשפחות אבן עזרא, אבן שושן. וזה טעם: אלה ראשי בית אבותם (שמות ו׳:י״ד), כי מעת אשר פרו ורבו במצרים העמידו להם ראשי משפחות להתיחס אליהם. ואולי התחילו בענין הזה במצרים, שלא יתערבו בגוים ויהיו ניכרים וידועים לשבטיהם, ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל,⁠
השוו ללשון הפסוק בתהלים קכ״ב:ד׳.
ותהי לחק בישראל. והנה היו אלה הנזכרים כאן במצרים, איש ראש לבית אבותיו תתיחס המשפחה אליו, ולכך ימנה בבני מכיר משפחת המכירי, ומשפחת הגלעדי בנו, ומשפחת האיעזרי והחלקי בניו ואחיהם, וכן בבני יהודה ואפרים, כי היו הבנים האלה הנזכרים גדולים ונכבדים, ויהיו לראש. לא היה זה בעבור הולידם משפחה רבה, כדברי הרב, כי כולם הולידו משפחות רבות, כי פרו וישרצו
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״וירבו״.
ויעצמו במאוד מאד (שמות א׳:ז׳), אבל היה זה לכבוד ששמו עליהם ראש. ורוב המשפחות בהיותם במצרים היו מתיחסות אל היורדים למצרים, שהם להם האבות הנכבדים, והשאר עשו להם מן הנולדים שם
כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שהם״.
בקרוב ראשי אבות, ולכן יהיו רוב הנזכרים כאן יורדי מצרים, והנה יהיה יחוס המשפחות האלה ליורדי מצרים כי שם תקנו אותם.
L'ZERACH' (OF ZERAH). "He is [identical with] 'Tzochar' [Zohar — mentioned in Genesis 46:10 as one of the sons of Simeon who went down to Egypt], and it [the name Zerach (Zerah)] is an expression meaning tzohar ['shining,' which is also the meaning of Zerach]. But the family of Ohad [the other son of Simeon mentioned ibid., in Genesis] became extinct. Similarly five families of the tribe of Benjamin [had by now ceased to exist], for he [Benjamin] went down to Egypt with ten sons,⁠
Genesis 46:21.
and here
Further, Verses 38-39.
Scripture only counts five.⁠" This is Rashi's language.
And Rashi has furthermore written:⁠
In (24).
"All the families were called by the names of those [of their ancestors] who went down to Egypt, but those who were born after that time were not called families [in their own right and their own names], except for the families of Ephraim and Menasheh, both of whom were born in Egypt, and Ard and Naaman, the sons of Bela the son of Benjamin.⁠
Further, (40). The meaning of Rashi is as follows: Since Ard and Naaman are mentioned in Genesis 46:21 among the sons of Benjamin who went down to Egypt, and here in (40) they are referred to as sons of Bela, who was himself a son of Benjamin, we must perforce say that the ones referred to here were not the same as those mentioned there [but had the same names]. Furthermore we must perforce say that the Ard and Naaman mentioned here were not amongst those who went down to Egypt, for otherwise Scripture would have mentioned them there in Genesis, in the same way that it counts the grandchildren of Judah and Asher. This is the meaning of Rashi when he wrote: "except for the families of Ephraim and Menasheh, both of whom were born in Egypt, and Ard and Naaman, the sons of Bela the son of Benjamin.⁠" However, the question then arises: why are Ard and Naaman, the sons of Bela, counted here, since they were not amongst those who went down to Egypt? In other words, why were they an exception to the rule? To answer this question Rashi quotes the statement which he found in the work of Rabbi Moshe the Preacher.
And I have found [it written] in the work of Rabbi Moshe the Preacher
See above in Seder Naso, Note 146.
that their mother [that of Ard and Naaman — i.e., the wife of Bela] went down to Egypt when she was already pregnant with them [and therefore they formed separate families, since they are also included amongst 'those who went down' to Egypt]. Now if this is a tradition, well and good. But if not, I say that Bela had many children, but from each of these two, Ard and Naaman, there came forth a large family, [and therefore they formed families in their own right and in their own names], whereas the descendants of the other sons were called by Bela's name, and [only] the descendants of these two [Ard and Naaman] were called after their [own] names.⁠" All this is the language of the Rabbi [Rashi], of blessed memory.
But I am astonished at [the words of] Rashi. For the difficulty [raised by Rabbi Moshe the Preacher] is not that Scripture counts the family of the Belaites by itself,⁠
Further, (38).
and [nonetheless counts also] the families of the Ardites and the Naamites his sons, by themselves,⁠
Ibid., (40).
for that was [indeed] because they became [large] families, as the Rabbi [Rashi] has said. This is the way of Scripture, as in the case of the children of Judah [where it counts Hezron and Hamul, who were grandchildren of Judah, as forming families by themselves],⁠
(21). Hezron and Hamul were the sons of Perez, who was the son of Judah. Although Perez himself formed a family ((20)), the verse nonetheless counts independently the two families formed by his sons Hezron and Hamul.
and [likewise] the children of Menasheh and Ephraim,⁠
Verses 29-32; 36. There too, the grandchildren [and even great-grandchildren] are counted as separate families.
and likewise the children of Asher.⁠
Verses 44-45. Asher's grandchildren are counted as separate families.
However, if we say that Ard and Naaman were born to Bela, the son of Benjamin, after they went down to Egypt, they should not have been counted here as [separate] families!⁠
Ramban's meaning is as follows. Rashi seems to have understood that Rabbi Moshe the Preacher found it difficult to understand why Ard and Naaman are mentioned as forming separate families, since their father Bela is also mentioned as forming a separate family. To answer this, Rabbi Moshe gave the explanation that their mother was already pregnant with them when she went down to Egypt ; and Rashi himself [because he questioned the authenticity of that tradition] gave a different reason, i.e., that they formed large families in their own right. Ramban is saying that Rabbi Moshe's difficulty was not why Scripture mentions them as forming separate families, because the answer to that question is clearly that they had large families, which were worthy of constituting separate families and hence were not included in Bela's family. That this is so we see clearly from the examples of Judah, Menasheh, Ephraim and Asher, as Ramban points out. Yet Rabbi Moshe did not ask about the children of these people, but only about Ard and Naaman, the children of Bela! Clearly this is because Scripture only counts as separate families the children of those who went down to Egypt, [e.g. Judah and Asher] or who were already there when Jacob went down [e.g. Menasheh and Ephraim]. But in the case of Ard and Naaman, there is a difficulty, whether we say that they went down to Egypt with Jacob or not, [as explained further on in Ramban], and it is this difficulty which Rabbi Moshe the Preacher was trying to answer. The question whether they went down to Egypt with Jacob depends, of course, on when they were born. For if we say that they were born to Bela after he went down to Egypt, the question arises: Why are they counted here as separate families, since only those who were among the seventy souls who went down to Egypt with Jacob are counted here as separate families? And if they were born before Jacob's family went down to Egypt, then since they are not mentioned in Genesis, the total number of people who went down must have been seventy-two, so why does Scripture omit them and count only seventy? In brief it was this difficulty that Rabbi Moshe the Preacher had in understanding the verses, a difficulty which applies only to Ard and Naaman, and not as Rashi assumed his question to be, which would apply to other cases as well.
And should we say that [Ard and Naaman, the sons of Bela] were born to him before [he went down to Egypt], then [the family of Jacob] would consist of more than seventy souls, for then the sons of Benjamin were ten
Genesis 46:21.
apart from these two sons of Bela [thus the overall total of people who went down to Egypt would be seventy-two, whereas Scripture there only mentions a total of seventy]!⁠
Genesis 46:27.
It was for this reason [and not for the reason implied by Rashi's explanation] that Rabbi Moshe the Preacher explained that their mother [the wife of Bela] was already pregnant with them [Ard and Naaman, when the family of Jacob went down to Egypt], and [since they were not yet born] they are not counted there [in the Book of Genesis], but here they are included
Ibid., (40).
among those born [before the descent into Egypt, because their mother was already pregnant with them when they went into Egypt].
Now if this is a tradition [of the Rabbis, that Bela's wife was pregnant with Ard and Naaman when she went down into Egypt], we will force ourselves to accept it despite its difficulty.⁠
The difficulty is that in Genesis 46:8-27 the verses do not mention Ard and Naaman amongst the seventy souls that came into Egypt, because although their mother came into Egypt when she was pregnant with them, they were not yet born and thus one cannot say that they "came into Egypt.⁠" Yet here they are counted as forming separate families, although only the families of those that came into Egypt are counted as separate families, and the reason is because they "came into Egypt" since their mother was pregnant with them! Thus there is an apparent contradition! Furthermore, we will have to differentiate between the case of Jochebed and that of Ard and Naaman, as will be explained further on.
We will also have to say that Jochebed
See Genesis 46:15 (Vol. I, pp. 554-558.)
was born [whilst they passed] through the walls [of the border-city of Egypt], on the very day that they entered into [Egypt], and therefore she is included amongst the seventy souls [that came into Egypt], whereas these [Ard and Naaman, the sons of Bela] were born some months [after Jacob's family had come to Egypt, and therefore they are not included amongst the seventy souls that came into Egypt with Jacob]! But if it is not a tradition of our Rabbis [but merely a personal opinion of Rabbi Moshe the Preacher] we will reject this theory of his with all our might. But we can say that Ard and Naaman, the sons of Benjamin [as mentioned in Genesis 46:21], died without children, and Bela [their brother] wanted to raise up unto his brother a name in Israel,⁠
Deuteronomy 25:7.
and therefore he gave his sons the names of his brothers who had died. Perhaps Bela [actually] performed the rite of marriage with their wives, since he was the firstborn,⁠
Genesis 46:21: And the sons of Benjamin: Bela etc. — The duty of marrying a childless brother's wife falls primarily on the eldest of the remaining brothers ; if he refuses the duty devolves upon any other surviving brother (Yebamoth 39a).
and Ard and Naaman, the sons of Bela [from these marriages] became heads of families to raise up a name
Deuteronomy 25:7.
for Ard and Naaman the sons of Benjamin, who were amongst those that went down to Egypt.⁠
Genesis 46:21.

The correct interpretation appears to me to be that the Naaman and Ard
In Genesis 46:21 they are listed in the following order: And the sons of Benjamin: Bela … and Naaman … and Ard. Ramban now suggests that these two people who are mentioned there in Genesis as the "sons" of Benjamin, are in fact identical with the Ard and Naaman mentioned here in (40), who are described as the sons of Bela, who was the son of Benjamin. Naaman and Ard were thus in fact the grandchildren of Benjamin, and it is the style of Scripture to describe grandchildren as children, as Ramban shows. This explains why Ard and Naaman are counted here as separate families in their own right, since they were amongst those who went down to Egypt [as stated explicitly in Genesis 46:21], and there is thus also no problem about how we reach the number of seventy souls who went down there. In other words, the Ard and Naaman mentioned there in Genesis [as the sons of Benjamin] and here in (40) [as Benjamin's grandsons] are identical persons.
who are counted amongst the sons of Benjamin in the section of And these are the names etc.,⁠
Genesis 46:8-27.
were in fact [not the real sons of Benjamin at all, but they were] the sons of his firstborn son Bela, as is stated explicitly here,⁠
Ibid., (40).
and similarly Scripture counts them [as the sons of Bela] in the Book of Chronicles.⁠
I Chronicles 8:3-4: And Bela had sons, Addar … and Naaman. Addar mentioned is synonymous with Ard.
Such is the custom of Scripture to speak of grandchildren as children [and therefore in Genesis 46:21 the verse describes them as the 'sons' of Benjamin], just as it says, Laban the son of Nahor,⁠
Genesis 29:5. Nahor was actually his grandfather, for Bethuel was his father. See Ramban ibid., Vol. I, p. 360.
and in the Book of Chronicles it is written, The sons of Shem: Elam, and Asshur, and Arpachshad, and Lud, and Aram, and Uz, and Hul, and Gether and Meshech,⁠
I Chronicles 1:17.
although the last four were in fact his grandchildren!⁠
Their father was Aram, the son of Shem — see Genesis 10:22-23.
And even though Scripture did not treat the sons of Perez [as the "sons" of Judah, their grandfather,⁠
The verse there (46:12) mentions that Perez was the son of Judah; and Hezron and Hamul, the sons of Perez.
as it did in the case of Ard and Naaman], likewise [it did not treat] the sons of Beriah [as the "sons" of Asher, their grandfather,⁠
The verse there (46:17) mentions that Beriah was the son of Asher, and Heber and Malchiel the sons of Beriah.
as it did in the case of Ard and Naaman], — this may be because they [Ard and Naaman, the sons of Bela], were born upon Benjamin's knees
See Genesis 50:23.
[i.e., he brought them up], and therefore they are considered his sons. This is then similar to [the verse], And these are the generations of Aaron and Moses,⁠
Above, 3:1. The explanation of this verse quoted now by Ramban is found in Rashi ibid.
[where the verse proceeds to mention only the sons of Aaron! The explanation given is that they were in actual fact only the sons of Aaron, but since Moses brought them up and taught them Torah, they are also called his children]. Or it may be that because Benjamin had many sons — for he had eight — therefore Scripture included the few [i.e., his two grandsons, Ard and Naaman] amongst the many [real sons, and therefore spoke of all ten as Benjamin's sons].
And it is possible also that we suggest as a hypothesis that Scripture here does not count only the families of those who went down to Egypt, [as Rashi explained above], because [we see] that even those who were born in Egypt from that time onwards are also counted as families, such as Scripture does here in the case of [the families of] Ephraim and Menasheh [whose families are counted separately, even though they did not go down to Egypt with Jacob].⁠
Verses 29 and 35 here. Ephraim and Menasheh of course were not amongst those who went down to Egypt with Jacob, but were born to Joseph beforehand (see Genesis 48:5).
It is not a [satisfactory] reason for Scripture to do so [as exceptions in their cases only], on the grounds that they were [already] in Egypt [and therefore are included as separate families together with all those who came down afterwards with Jacob], because it is at the time of the [actual] descent [into Egypt] that one ought to count them all in one number, and to make families out of the seventy souls [who actually went down with Jacob, and it is not correct to include Ephraim and Menasheh who were there but did not go down with the others]!⁠
Ramban's meaning is that since Scripture's main purpose is to list the seventy people who "went down" to Egypt with Jacob, it ought to include only those who actually went down at that time. But in actual fact only sixty-eight went down, since Ephraim and Menasheh were already there! And one cannot suggest that an exception is made in their case, since Scripture always stresses the factor of actual descent, referring to the seventy souls who went down to Egypt. Hence we must say that in fact Scripture includes in its list not only those who actually went down to Egypt with Jacob, but also those who did not go down then, and even some who were born later, as explained further on. In that case we can understand that Ard and Naaman are included in the list, even though they were born later.
Similarly Scripture always counts them [Ephraim and Menasheh] together with those who went down to Egypt, [such as in the verse]: Thy fathers went down into Egypt with threescore and ten persons
Deuteronomy 10:22. This includes Joseph and his two sons, Menasheh and Ephraim (see Genesis 46:19-20), although they did not go down to Egypt with Jacob.
So also the sons of Bela [Ard and Naaman] were born afterwards [i.e., after the descent into Egypt, and they are nonetheless counted here as separate families! This proves that the determining factor whether to count a family here separately, is not the criterion of whether its founder was amongst those who went down to Egypt with Jacob, as Rashi said, but must have been some other reason, as will now be explained].
But [we must say that] this matter was [as follows]. It was the custom in Israel [for people] to appoint over themselves "heads of fathers' houses,⁠" and all the descendants of that man would always trace their lineage back to him, and be called by his name in his honor; just as all the Arabs do to this very day, and as do all the Jews who live in their [the Arabs'] countries, calling themselves by family [names, such as] "Ibn Ezra,⁠" or "Ibn Shushan.⁠" This is the meaning of the verse which says, These are the heads of their fathers' houses,⁠
Exodus 6:14.
for from the time that they were fruitful and multiplied
Ibid., 1:7.
in Egypt, they established heads of families over themselves, to whom they would trace their lineage. Perhaps they initiated this practice in Egypt in order not to mingle themselves with the nations
Psalms 106:35.
and so that they would be recognized and distinguishable among their tribes, [for it is there in Egypt] whither the tribes went up, even the tribes of the Eternal, as a testimony unto Israel,⁠
Ibid., 122:4.
and it became a custom in Israel.⁠
Judges 11:39.
Thus [all] those mentioned here [in this section] were, every one of them, heads of their fathers' house in Egypt, from whom the family traced its descent. That is why Scripture counts in the house of Machir [the son of Menasheh]: the family of the Machirites and the family of the Gileadites his son,⁠
Further, (29).
and the family of the Iezerites and that of the Helekites,⁠
Ibid., (30).
the sons of Gilead and their [other] brothers.⁠
I.e., Asriel, Shechem, Shemida, Hepher (Verses 31-32) — brothers of Iezer and Helek, and sons of Gilead.
In a similar way [Scripture records] the children of Judah [and also counts Hezron and Hamul, who were the sons of Perez and grandsons of Judah, as separate families]⁠
Further, (21).
and those of Ephraim,⁠
(36). There Eran, who was the son of Shuthelach and the grandson of Ephraim, is counted as forming a separate family, although his father Shuthelach is also mentioned there as founding a separate family.
for these children mentioned were great and distinguished people, and became heads [of their families]. But [the reason for them being counted as separate families] is not because they [each] gave birth to a large family, as the Rabbi [Rashi] wrote, because they all begot large families [even those who are not mentioned individually], since they were fruitful, and increased abundantly, and multiplied, and waxed exceedingly mighty.⁠
Ibid., 1:7.
But [Scripture named separate families here] as a mark of honor, meaning that [the members of that particular family] had appointed [that person] as their head. Now most of the families when they were in Egypt traced their descent from those who went down to Egypt [with Jacob], because they considered them distinguished ancestors, and the others appointed for themselves heads of houses from those who were born there shortly after [Jacob's descent to Egypt]. Therefore most of the [people] mentioned here [in this census as forming families] were [amongst] those who went down to Egypt [with Jacob], and therefore these families trace themselves back to those who came down [originally] to Egypt, because it was there that they established them [these people, as the heads of their family-groups].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לזרח הוא צוחר לשון צוהר אבל משפחת אוהד בטלה. הוצרך לומר שזרח הוא צוחר וצוחר מלשון צוהר והה״א והחי״ת מתחלפו׳ להיות ממוצא א׳ ונקרא צוהר בשם זרח מפני שהזריחה והצוהר מורים על האור משני ששמעון ששה משפחות היו לו כמו שכתוב בפרשת ויגש ופה לא נזכרו כי אם הארבעה מהן כי שמות ימואל ונמואל קרובים הם והוסיף משפחת זרח שאינה מכללן ועל כרחינו לומר שהיא אחת מהשתי משפחות החסרות שהן משפחת אוהד ומשפחת צוחר ומפני ששם צוחר קרב לשם זרח יותר משם אוהד אף על פי שצריך שני תקוני׳ שיהיה הה״א תמור׳ החי״ת ושיהיה שם זוהר מענין צוהר להיות שניהם מורים על האור פסק ואמר זרח הוא צוחר ומשפחת אוהד בטלה ולא ההיפך:
וכן אצבון לגד. כי מהז׳ משפחות של גד האמורות בויגש לא נזכרו פה רק השש משפחות מהן ומשפחת אצבון חסרה מהם ואין לומר שאזני הוא אצבון כמו שזרח הוא צוחר מפני שזרח וצוחר בחלוף החי״ת בה״א ענין אחד הם מה שאין אזני עם אצבון ולכן צריך לומר בהכרח שמשפחת אצבון משפחה חדשה היא שנחדשה אחר ירידתו למצרים ואינה מכלל הז׳ משפחות האמורות בויגש וקשה והלא רש״י עצמו כתב אחר זה שכל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים והנולדים משם והלאה לא נקראו המשפחות על שמם וצ״ע:
ומבני לוי נפלו ארבע משפחות משפחת השמעי ועזיאלי ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי והרביעי לא ידעתי מה היא. פירוש מהשמנה משפחות של בני לוי שהן לגרשון לבני ושמעי ולקהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל ולמררי מחלי ומושי האמורות בפרשת במדבר לא נזכרו כאן לא משפחת שמעי ולא משפחת עוזיאלי ולא משפחת יצהרי שהרי ליצהר שלשה בנים היו לו קרח ונפג וזכרי ולא נזכר מהם רק משפחת הקרחי וכיון שבטלו רוב משפחת יצהרי הרי הוא כאילו בטלו כל משפחת יצהרי הרי כאן שלש משפחות חסרות ממשפחות לוי אבל הרביעית לא ידעתי מה היא וא״ת מאחר שלא נמנו כאן מבני יצהר אלא משפחת הקרחי נימא שהד׳ משפחות שחסרו משבט לוי הן שמעי ועזיאלי ושני בני יצהר שהם נפג וזכרי י״ל שהמשפחות של לוי אינן אלא אותן הח׳ האמורות בפרשת במדבר ששם פי׳ ואמר אלה הם משפחות הלוי לגרשון משפחת הלבני ומשפחת השמעי אלה הם משפחות הגרשוני ולקהת משפחת העמרמי ומשפחת היצהרי ומשפחת החברוני ומשפחת העזיאלי אלה הם משפחות הקהתי ולמררי משפחת המחלי ומשפחת המושי אלה הם משפחות מררי הרי שגלה בפי׳ שאלה הח׳ משפחות לבד הן משפחות לוי ולא משפחה אחרת ואם כן נפג וזכרי אינן קרויין משפחות של לוי ואין טענה ממשפחת הקרחי שאינה מכלל הח׳ משפחות האמורות בפרשת במדבר ואפי׳ הכי קורא אותה משפחת הקרחי וכלל אותה הכתוב בכלל משפחת הלוי כאמרו בתחלה אלה משפחות הלוי דקרחי דהכא במקום יצהרי היא אך קשה דאם כן כיון דבמקום יצהרי היא לא חסרו משבט לוי רק שתי משפחות משפחת שמעי ומשפחת עזיאלי ואיך כתב רש״י והרביעי׳ לא ידעתי מה הוא.
ושמא יש לומר דאף על גב דקרחי במקום יצהרי הוא מ״מ כיון דמבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי שהיא משפח׳ אחת מהשלש משפחות היצהרי שבטלו רוב משפחות יצהרי הרי הוא כאילו בטלה כל משפחות יצהרי ואם כן הרי שלשה משפחות חסרות מלוי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לזרח הוא צוחר וכו׳. פירוש, שאחר שכתוב כאן משפחת הזרחי, ולא מצאנו משפחת זרח בפרשת ויגש (בראשית מו, י), שכל אותם שלא היו מיורדי מצרים לא נמנו למשפחות (רש״י פסוק כד), אם כן על כרחך צריך אתה לומר כי ״זרח״ הכתוב כאן הוא ״צוחר״ בפרשת ויגש (שם), והכל אחד, כי ״צוחר״ החי״ת מתחלף בה״א, והוא כמו ׳צוהר׳, שהוא לשון זריחת אור (כ״ה ברא״ם) . ומפני שהוקשה לו אם כן למה לא נמנה משפחת אוהד (ראו בראשית מו, י), על זה אומר שהיא חסירה לגמרי:
וכן אצבון לגד. דהא לא מנה (כאן) אצבון (ראו בראשית מו, טז). אף על גב דלקמן פירש (רש״י פסוק טז) שמשפחת אצבון הוא משפחת אזני, וכאן כתב שהיא חסרה, יש לומר דרובה חסירה, לכך הוי כאילו כולה חסירה. וצריך אתה לומר כן, דכיון דלא מנה אותם בשם ״משפחת אצבון״, אלא ״משפחת אזני״ (פסוק טז), אם כן היא חסרה משפחת אצבון, ולא נשאר אלא מעט, ולפיכך קורא אותה משפחת אזני. ומה שכתב לקמן (רש״י פסוק טז) ׳ולא ידעתי למה לא נקרא משפחתו על שמו׳, אף על גב דבא לאשמועינן כי רוב משפחתו חסירה, דמכל מקום יקשה, דסוף סוף כיון דאין הכתוב קורא משפחה רק אותן שירדו למצרים (רש״י פסוק כד), אם כן אין ראוי להקרא משפחת אצבון רק על שמו:
ומבני יצהר לא נמנה כאן אלא משפחות הקרחי. פירוש, ואחר שהיו לו שלשה בנים, ושנים חסרו, שהם הרוב, כאילו כל משפחתו חסירה, ואין כאן משפחת יצהר. ואם תאמר, ולמה כתב ׳והרביעית לא ידעתי מה היא׳, שמא שלשה משפחות היו ליצהר, והיו משפחות נפג וזכרי כל אחד משפחה לעצמו, כמו משפחת הקרחי, ואם כן נמצאו ארבע; נפג וזכרי ושמעי ועזיאלי. ויש לומר, דלא נמנו כלל בני יצהר למשפחות בפני עצמן, שהרי לא מנה (בפסוק נח) למשפחת בני חברון כל אחד ואחד, שלא נמנו למשפחות אלא יורדי מצרים (רש״י פסוק כד) . ואף על גב שאמר שמשפחות שמעי ועזיאלי חסירה, ולא היו מיורדי מצרים, שאני אלו דבפרשת וארא מנה אותם למשפחות, דכתיב (ראו שמות ו, יז-יט) ״ובני גרשון לבני ושמעי ובני קהת וגו׳ חברון ועזיאל אלה משפחות הלוי״, ואם כן שמעי ועזיאלי משפחות הם, ולא מנה שם נפג וזכרי למשפחות, ומשמע דנפג וזכרי לאו משפחות הם. וכן בפרשת במדבר (לעיל ג, כ, כז) מוכח בהדיא קרא דמשפחות שמעי ועזיאלי משפחות הם, אבל נפג וזכרי לא מצאנו. ומה שמנה הכתוב קרח למשפחה, היינו מפני שהוא נשאר ממשפחת יצהר. ואף על גב דכתב (רש״י) דמשפחת יצהר חסירה, לא שתהיה חסירה לגמרי, אלא לענין זה חסירה, שנהרגו רוב משפחתו. ומכל מקום יש למנות משפחת קרח בפני עצמו, מפני משפחת יצהר:
והא דלא הקשה כאן מפני מה לא נקרא משפחת יצהר על שמו, כמו שמקשה לקמן על אצבון (רש״י פסוק טז), דיש לומר, דכאן לא קשה, שבא לומר שאין כאן אחד מן נפג וזכרי, וכולם חסרו. ולא יתכן לתרץ [כן] לקמן גבי אצבון, שהרי לא ידענו אחד מבני אצבון שיאמר הכתוב שהוא חסר. בשלמא נפג וזכרי הכתובים בתורה (שמות ו, כא), בא לומר לך שאותם אינם עוד, אבל במשפחות אצבון לא יתכן לומר כן. ועוד, דמשפחות קרח, אף על גב דלא היה קרח מיורדי מצרים, משפחה נקרא, שכן תמצא בפירוש בפרשת וארא (שמות ו, כד) כי משפחת קרח משפחה, אף על גב דלא הוי קרח מיורדי מצרים. ולפיכך לא קשה על קרח מידי, והרי הוא כמו משפחות שמעי ועזיאלי:
אך קשה, למה לא מנה ״ישוה״ למשפחת אשר, שלא נכתבה כאן כלל, ואם כן יהיו ח׳ משפחות חסרים. ויש לתרץ, דאין לנו ראיה מן המקרא, דשמא לא נעשה ישוה למשפחה ולא היו בנים מעולם לו – עד שנאמר שמשפחתו חסירה, דשמא לא היה למשפחה. אבל בשאר שבע המשפחות, ראיה יש שהיו משפחות; שהרי ה׳ משפחות של בנימן, לכך נקרא ״בן אוני״ (בראשית לה, יח), כמו שמפרש לקמן (רש״י סוף פסוק כד) שחסרו משפחותיו. ואצבון גם כן, שהרי מנה ״אזני״ תחתיו (פסוק טז), כמו שאמרנו למעלה (אות י). ואם כן היה למשפחה. וכן משפחת אוהד לשמעון, טעמא דמסתבר שחסר הרבה משבט שמעון, ואם כן יש לומר שהיה משפחה ממנו חסירה. אבל בישוה, למה לנו לומר שהיה משפחה חסירה, דמנא לן לומר כן. ובכך יתישבו דברי רש״י שלא מנה ישוה:
הַזַּרְחִי: הזי״ן דגושה. [הַזַּרְחִי].
אבל משפחת אהד בטלה. רצונו לתרץ הא לא חשיב כאן אלא באי מצרים שנמנו בפ׳ ויגש, והתם כתיב ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצוחר ושאול בן הכנענית, והכא מנה זרח והתם לא נמנה, וגם אהד לא מנה כאן. ומפרש דזרח דמנה כאן י״ל היינו צוחר. וצוחר לשון צוהר דה״א מתחלף בחי״ת, וזרח גם כן הוא לשון אור, אבל משפחת אהד ע״כ בטלה:
וכן אצבון לגד וכו׳. וא״ל והא רש״י עצמו מפרש לקמן לאזני, אומר אני זו משפחת אצבון. י״ל דהא דפי׳ הכא הוא ע״פ המדרש דז׳ משפחות בטלו, אבל ליה לא סבירא, וזהו נמי שפירש״י לקמן דלא נקראו משפחה אלא אלו שירדו למצרים, ואזני לא הי׳ מיורדי מצרים ולמה חשיב אותה, דא״ל שאזני הוא אצבון דאין דמיון לאזני עם אצבון, אלא ע״כ צ״ל דמה שפירש רש״י וכן אצבון לגד הוא ע״פ מדרש ירושלמי דז׳ משפחות חסרים, ולית ליה נמי למדרש ירושלמי דאין נקראת משפחה אלא מיורדי מצרים. ובזה יתורץ הצ״ע של הרא״ם שכתב אך קשה והלא רש״י בעצמו כתב אחר זה שכל המשפחות נקראו ע״ש יורדי מצרים, והנולדים משם והלאה לא נקראו על שמם, ואם כן איך מונה האזני והוא אינו מבאי מצרים, וצ״ע עכ״ל. וי״מ וכן אצבון לגד, כלומר אל תתמה על שנוי השם של זרח, שהרי אצבון לגד משבט גד גם הוא נשתנה שמו. הא דכתב רש״י הרי ז׳ משפחות והא לא היו לפי זה אלא ששה משפחות. י״ל הרי שבע כו׳ דנקט רש״י ר״ל על משפחת ישוה שהיא מבני אשר, ומבני אשר לא נמנה כאן אלא ישוי ובפרשת ויגש כתיב ישוה וישוי, וזהו שפירש״י שבע משפחות:
וממוסרה עד הר ההר שמנה מסעות וכו׳. וא״ת והא לעיל בפרשת חקת פירש ז׳ מסעות. וי״ל דלעיל חשיב מהר ההר ואילך ולא הר ההר בכלל:
ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי. כלומר דליצהר היו ג׳ בנים, קרח ונפג וזכרי, ולא מנה כאן כי אם משפחת הקרחי, ונפג וזכרי בטלו, והואיל ובטל הרוב כאלו בטלו כולן, נמצא מבני לוי נפלו ג׳ משפחות שמעי ועוזיאלי ויצהרי:
והרביעית לא ידעתי מה היא. יש מקשים דלמא ד׳ משפחות שחסרו הם שמעי ועוזיאלי ונפג וזכרי שהם בני יצהר, דהא לא חשיב מבני יצהר אלא משפחת הקרחי:
שמתו במגפה בדבר בלעם. פי׳ הז׳ משפחות דוקא, ואל תאמר שהלוים נמי היו בדבר בלעם שלא מצינו שהלוים חטאו בדבר בלעם:
ממנין הראשון שבמדבר סיני. דבמדבר סיני היו פקודיהם חמשים ותשעה אלף ושלש מאות, וכאן לא נמנו כ״א כ״ב אלף ומאתים, נמצאו חסרים ל״ז אלף ומאה:
נפלו משבטו של שמעון. כלומר הכ״ד אלף שמתו בדבר בלעם כולם נפלו משבטו של שמעון, והואיל ומצאנו דשבטו של שמעון חטא יותר משאר שבטים, שהרי הנשיא של שמעון חטא:
However the family of Ohad became extinct. Rashi wishes to answer the question: Surely here the Torah only mentions those who came down to Egypt, who were counted in Parshas Vayigash (Bereishis 46:8-24). There it writes, "And the sons of Shimon were: Yemuel, Yamin, Ohad, Yachin, Tzochar and Shaul son of the Canaanite.⁠" However, here it counts Zerach who was not counted there. Furthermore Ohad is not counted here. Rashi explains that Zerach who was counted here is Tzochar, and that "Tzochar" is [a word] meaning "tzohar" ["illumination"]. [This is possible] because hei and ches are [sometimes] interchangeable. Also "Zerach" [is a word which] has the connotation of light. However, the family of Ohad became extinct.
Also Etzbon of Gad… You might ask: Surely Rashi himself comments later regarding Ozni (v. 16) "I say that this was the family of Etzbon". The answer is that his explanation here is according to the teaching that seven families became extinct, however Rashi himself does not agree to this. [There is another difficulty] according to Rashi's explanation later (v. 24) that only those who went down to Egypt are referred to as "families,⁠" for Ozni was not one of those who went down to Egypt. Thus why was he mentioned? One cannot say that Ozni refers to Etzbon since there is no commonality between [the names] Ozni and Etzbon. Rather, one must say that when Rashi explains, "Also Etzbon of Gad" this is according to the teaching in the Yerushalmi that there were seven families missing. And Rashi also disagrees with the teaching in the Yerushalmi that only those who went down to Egypt are referred to as families. With this we can answer the inquiry of Re'm who writes: "However there is a difficulty, for surely Rashi himself writes later that all the families were named after those who went down to Egypt, but those who were born from then on were not referred to by their own names. If this is so, how could the Torah count Ozni, for he was not one of those who came to Egypt? The matter requires investigation.⁠" There are those who explain that, "Also Etzbon from Gad" means that one should not be surprised at the change of Zerach's name, given that Etzbon of Gad from the tribe of Gad also had his name changed. [You might ask:] Rashi writes, "So there are seven families,⁠" however accordingly there are only six. The answer is that when Rashi says, "So there are seven" this refers to the family of Yishvah, one of the sons of Asher. For here the Torah only counts Yishvi while in Parshas Vayigash it writes (Bereishis 46:17) "Yishvah and Yishvi.⁠" This was what Rashi meant when he said "seven families.⁠"
And from Moserah to Mount Hor there are eight journeys. You might ask: Surely above in Parshas Chukas (21:4) Rashi explained that there were seven journeys. The answer is that above he was considering those from Mount Hor and onwards, not including Mount Hor.
Of the sons of Yitzhar, none are counted here except for the Korachite family. Meaning that Yitzhar had three sons, Korach and Nefeg and Zichri, but here it only counts the Korachite family while Nefeg and Zichri became extinct. Now, since the majority of the family became extinct [it was considered as if] the entire family became extinct, and it emerges that three of the Levite families fell, the Shimites, Ezrielites and Yitzrites.
I do not know the identity of the fourth. There are those who raise the difficulty: Perhaps the four missing families are the Shimite and Ezrielite [families], and the Nefegite and Zichrite [families] who are the sons of Yitzhar. For the Torah has only counted the Korachite family from among the sons of Yitzhar.
That they died in the plague at the affair of Bil'am. Meaning that this specifically refers to the seven families, however one should not say that the Levites were also [killed] in the plague at the incident of Bil'am, for we do not find that the Levites sinned there.
As compared with the first counting at the Sinai desert. For at the Sinai desert they numbered fifty-nine thousand three hundred, while here only twenty-two thousand two hundred were counted. Thus it emerges that thirty-seven thousand one hundred were missing.
Fell from the tribe of Shimon. That is to say that the twenty-four thousand [people] who died in the plague at the affair of Bil'am, all fell from the tribe of Shimon. [This is understandable] because we find that from among the tribes, the tribe of Shimon sinned the most, for the leader of Shimon's tribe had sinned.
לשאול משפחת וגו׳ – רז״ל (במד״ר פכ״א) אמרו וזה לשונם אמר ר׳ יוחנן ה׳ שמות נקראו לו זמרי וגו׳ שאול בן הכנענית וגו׳, וקשה לדברי המדרש ששאול האמור כאן הוא זמרי למה מיחס ה׳ שמו על משפחתו המתכנית עליו והלא אמרו ז״ל (יומא ל״ח) בפסוק ושם רשעים ירקב דלא מסקינן בשמייהו עד כאן, ואין צריך לומר להחתימו בשמו יתברך, ולפי אחד מהדרכים שפירשנו בפסוק (כ״ה י״ד) אשר הוכה את המדינית שלא הוכה אלא בהיותה עמה ולא אחר כך, הוא מה שהצדיק ה׳ במאמרו כאן שהחתים שמו עליו, וכן משמע גם כן מדבריהם ז״ל (במד״ר פכ״א) שאמרו וזה לשונם שאול שהשאיל עצמו לעבירה, וידוע הוא דין השאלה שחוזרת בעינה.
לשאול משפחת השאולי, "of Shaul the family of the Shaulites.⁠" Rabbi Yochanan is quoted in Bamidbar Rabbah 21,3 as having said that Zimri had 5 names, one of which was "Shaul son of the Canaanite.⁠" It is difficult to understand that the Shaul mentioned here could have been Zimri seeing we have the principle (Yoma 38) of שם רשעים ירקב, "let the names of the wicked rot;⁠" if so, why would God associate His name [i.e. the letters ה and י surrounding the name שאול Ed.] with that of such a wicked person? This especially since the Torah has already referred to his Canaanite connection! One of the ways we suggested as appropriate to understand 25,14 אשר הכה את המדינית, had been that Zimri was struck only while in the company of Kosbi. He did not share his afterlife with her. This would explain why at this stage, i.e. after Zimri was dead already, God could associate His name with Zimri's because the latter was in עולם הבא by this time. Perhaps the following words in Bamidbar Rabbah 21,3 lend even more weight to what we have just said. The Midrash explained the name שאול to mean that he had "lent himself out to commit a sin.⁠" Seeing that loans are subject to return to their origin, Shaul returned to his erstwhile status after his death.
לזרח – הוא צחר (שם), כי הוראת זרח וצחר שתיהן לשון זהר הוא, מה שאין כן לזרח משפחת הזרחי האמור בבני יהודה (להלן פסוק כ׳), ששם העצם שלו היה זרח, והנה בפרשת ויגש מונה שש משפחות לשמעון, ימואל (הוא נמואל) וימין ואהד ויכין וצחר (הוא זרח) ושאול, אבל משפחת אהד בטלה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

 
(יד) אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הַשִּׁמְעֹנִ֑י שְׁנַ֧יִם וְעֶשְׂרִ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם׃
These are the families of the Simeonites, twenty-two thousand two hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ב
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִלֵּין זַרְעֲיָת שִׁמְעוֹן עֶשְׂרִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתַן.
These are the families of Shemeon, twenty-two thousand two hundred.
אלין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
זרעיתה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעיתה״) גם נוסח חילופי: ״זרעייתה״, ובין השיטין מופיע גם נוסח חילופי: ״דבנוי״.
דשמעוני עשרין ותרין אלפין ותרתין מאוון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותרתין מאוון״) גם נוסח חילופי: ״ומאתן״.
.
אילין גניסתא דשמעון עשרין ותרין אלפין ומאתן.
twenty-two thousand two hundred.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

פַכַּאןַ עַדַדֻ עַשַׁאאִרִ שִׁמעֻוןַ את׳נַאןַ וַעִשׁרֻוןַ אלפַא וַמִאַתַּאן
והיה מניין בני משפחות שמעון, עשרים ושניים אלף ומאתיים.
פס׳: אלה משפחות השמעוני שנים ועשרים אלף ומאתים – ובמדבר סיני כתיב (במדבר א׳:כ״ג) פקודיהם למטה שמעון תשעה וחמשים אלף ושלש מאות.
חסרו משמעון שבעה ושלשים אלף ומאה וכו׳ כצ״ל:
חסרו משמעון (שלשה) ושלשים אלף ומאה לפי שנפלו במעשה זמרי. ואע״פ שמכל ישראל נפלו. משמעון יותר נפלו. כתוב כאן נמואל וכתוב להלן (בראשית מ״ו:י׳) בני שמעון ימואל וימין יו״ד תחת נו״ן. ואוהד לא היו לו בנים לפיכך לא נזכר בכאן וצוהר הוא זרח. כמו (בראשית ו׳:ט״ז) צוהר תעשה לתיבה. שיהא זורח ומאיר לתיבה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שנים ועשרים אלף – ובמנין הראשון היו תשעה וחמשים אלף, כי עתה חסרו מהם הרבה שמתו בדבר בעל פעור מלבד רבים שמתו במגפות האחרות:
אלה משפחת השמעני – לעיל, במפקד הראשון (א, כב–כג), כאשר עדיין לא הוכתם כבודו של שבט שמעון, נזכרת לשון ״פקודים״ פעמיים, ״פקדיו״, ״פקדיהם״; ללמדנו מיד כבר בשבט השני, שהוא – וכן כל השבטים שלאחריו – לא נמנה באופן כללי גרידא כולם יחד, אלא נמנו בו היחידים כל אחד בפני עצמו, כדרך שנמנו בשבט ראובן (עיין פירוש שם).
שונה הדבר כאן במפקד השני, שכן אחד מנשיאי שמעון חטא והשבט התבזה, ולפי הגמרא בסנהדרין (פב.), השבט עצמו השתתף באופן פעיל בחטא זה. לפיכך חסרה כאן לשון הכבוד ״לפקדיהם״ או ״ופקדיהם״, והכתוב מקצר בלשונו ככל האפשר.
הלא דבר הוא שאוכלוסיית שמעון היא הקטנה שבכל השבטים, ולעומת המפקד הראשון חסרו בה שלושים ושבעה אלף! אין זה רחוק לומר שחלק גדול מעשרים וארבעה האלף שמתו במגפה היו משבט שמעון.
אלה משפחות השמעוני: בכל השבטים כתיב ״לפקודיהם״ או ״ופקודיהם״, ובשמעון לא כתיב כלל. והנראה, דמשמעות ״פקודיהם״ כאן הוא כמו שיבואר להלן פסוק נ״ד ״איש לפי פקודיו״ – לפי מנין בני ביתו או עסקיו, שכל אחד היתה לו פקודת הליכות עניניו בפני עצמו {וכן היה כל שבט מופקד למלחמה כל אחד באיזה פרט}. ושבט שמעון, אע״ג שנותר מהם הרבה, מ״מ נהרסה פקודתם ע״י המגפה ששלטה בשבטו, משום הכי לא כתיב בהו פקודתם.
 
(טו) בְּנֵ֣י גָד֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִצְפ֗וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַצְּפוֹנִ֔י לְחַגִּ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחַגִּ֑י לְשׁוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּנִֽי׃
The sons of Gad after their families: of Zephon, the family of the Zephonites; of Haggi, the family of the Haggites; of Shuni, the family of the Shunites;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייו
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בְּנֵי גָּד לְזַרְעֲיָתְהוֹן לִצְפוֹן זַרְעִית צְפוֹן לְחַגִּי זַרְעִית חַגִּי לְשׁוּנִי זַרְעִית שׁוּנִי.
The sons of Gad after their families; of Zephon, the family of Zephon; of Haggi, the family of Haggi; of Shumi, the family of Shumi; of Aggi, the family of Aggi;
בנו דגד לזרעייתהון לצפון זרעיתה דבנוי דצפוני לחגי זרעיתה דחגי לשוני זרעייתה דבנוי דשוני.
בנוי דגד לגניסתהון לצפון גניסת צפון לחגי גניסת חגי לשוני גניסת שוני.
Of Gad, the families of Zephon, Haggi, Suni,
בני גד
שבעה היו כשירדו למצרם. צפיון חגי שוני ואצבון ערי וארודי ואראלי וכן מנאם כן במקום ואצבון נאמר כאן אזני.
[שבעה] היו כשירדו למצרים, צפיון חגי שוני ואצבון ערי וארודי ואראלי (בראשית מ״ו:ט״ז), וכן מנאם כאן. ליהודה היו לו שלשה בנים כשירדו למצרים, שלה ופרץ וזרח (בראשית מ״ו:י״ב), ולפרץ היו לו ב׳ בנים בטרם ירדו למצרים חצרון וחמול (בראשית מ״ו:י״ב), וכן מנאם כאן, ללמדך שכל השבטים שנולדו בארץ כנען וגם בני בניהם נחשבו בתי אבות, אבל אותן שנולדו לאחר שילדו לא נחשבו בבתי אבות.
יששכר היו לו ארבעה בנים בטרם ירדו למצרים, תולע ופוה
ויוב ושמרו וכן מנאם כאן. כאן נאמר ישוב במקום יוב.
ויוב ושמרון, וכן מנאם כאן.
לזבולן היו לו שלשה בנים, סרד ואילון ויחלאל (בראשית מ״ו:י״ד), וכן מנאם כאן.
בַּנֻו גַ׳אדַ לִעַשַׁאאִרִהִם עַשִׁירַתֻ אַלצִּפֻונִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּחַגִּייןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלשֻּׁונִיִּיןִ
בני גד, לפי משפחותם, משפחת הצפוניים ומשפחת החגיים ומשפחת השוניים.
פס׳: בני גד למשפחותם לצפון – הוא צפיון שנאמר בפרשת ויגש:
לצפון – הוא צפיון.
לאזני – פר״ש: הוא אצבון כבר פרשתיו.
לצפון, this man is identical with צפיון in Genesis46,16.
לאזני, according to Rashi, he is identical with Etzbon, as I have already explained on verse 13.
הצפוני – ב׳ במסורה הכא ואידך ואת הצפוני ארחיק מעליכם זהו שאליהו בא מבני גד שבד״ה [מ״א] י״ז מייחס אותו עם בני גד אז והצפוני ארחיק מעליכם שיתבטל יצר הרע.
לצפון – הוא צפיון וכתיב צפון על שם שמשה שקבל עשרת הדברות צפון בחלקו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לצפון – הוא צפיון הנזכר בפרשת ויגש:
 
(טז) לְאׇזְנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָאׇזְנִ֑י לְעֵרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָעֵרִֽי׃
of Ozni, the family of the Oznites; of Eri, the family of the Erites;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״ם
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

לְאָזְנִי זַרְעִית אָזְנִי לְעֵרִי זַרְעִית עֵרִי.
of Ozni, the family of Ozni; of Heri, the family of Heri;
לאזני זרעייתה דבנוי דאזני לערי זרעייתה דבנוי דערי.
לאזני גניסת אזני לערי גניסת ערי.
Ozni, Heri,
וַעַשִׁירַתֻ אַלּאַזַנִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּעִירִיִּיןִ
ומשפחת האזניים ומשפחת העריים.
לאזני – אומר אני שזו משפחת
כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״משפת״.
אצבון, ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו.
לאזני OF OZNI – I say (cf. Rashi on v. 13) that this is the family of Ezbon, (Bereshit 46:16), but I do not know why his family was not called directly by his name.
פס׳: לאזני משפחת האזני
הוא אצבון וכו׳. מל׳ אצית והאזין ע׳ פירש״י:
הוא אצבון שנאמר בפרשת ויגש מלשון אצית והאזין:
לאזני – פר״ש ז״ל אומר אני שהוא משפחת אצבון וכו׳. וא״ת מ״ל דאזני הוא משפחת אצבון, והא פי׳ הכא דמשפחת אצבון בטלה דהא פי׳ וכן אצבון לגד ואם אבדה למה מזכיר הכא לא הזכיר כל משפחות האבודות. וי״ל דה״ק וכן אצבון לגד לא מנה הכתוב בהדייא. וא״ת א״כ לא תמצא שבטלו אלא שש שמפחות וי״ל דאין ה״נ, דנוכל למצוא ז׳ משפחות, שהרי ישוה לא נמנה כאן שהוא מבני אשר כדכתיב התם בפרשת ויגש (בראשית מ״ו י״ז) ובני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה וגו׳ נמצא שהיו ז׳ משפחות עם ישוה שלא מנה הכתוב בהדייא. פרש״י חסר כאן שמעי ועוזיאל ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחות הקרחי והרביעית לא ידעתי מה היא. וא״ת והיאך לא ידע הרי נפג וזכרי בני יצהר בטלו והם ב׳ משפחות, וי״ל לא נקרא משפחות אלא בני לוי ובניהם, אבל נפג וזכרי שהם בני בנים לא נקראו אלא על שם יצהר, והכא לא קרי משפחה אלא מה שקרא הכתוב למעלה פרשת וארא משפחת בני לוי ובניהם. אבל בני בניהם לא קרא למעלה משפחת חוץ מקורח דכתיב לעיל אלה משפחות הקרחי, אבל נפג וזכרי לא נקרא למעלה בפני עצמם אלה הם משפחות היצהרי והיא חסר כאן כמו מישאל ואלצפן וסתרי דהם בכלל משפחת עוזיאל דחסרה כאן ולא נקרא משפחות בפני עצמם דאל״כ אז חסרו מבני לוי יותר מד׳, ובירושלמי לא מנה כי אם ד׳ לבני לוי שחסרו, אלא ש״מ לא קרי רחמנא משפחה אלא מה שקרא הכתוב למעלה משפחה כדפי׳ וה״פ ומבני יצהר לא נמנו כאן נפג וזכרי דהם משפחות היצהר, אלא משפחות הקרחי ובלא אביו נקרא משפחה למעלה לבדו, אבל משפחת היצהרי חסר כאן וכן שמעי הרי ג׳. לכן אמר והרביעית לא ידעתי מה היא. ומה שבני בלע ארד ונעמן נמנו כאן למשפחות אע״פ דהם בני בנים ולא ירדו למצרים, י״ל שאמם היתה כבר מעוברת בירידתם למצרים לכן חשובים ביורדי (ל)⁠מצרים, ונמנו למשפחות (היאך) [אע״פ] שהם בני בנים, כחצרון וחמול וחבר ומלכיאל שירדו למצרים ונחלקו למשפחות אע״ג דהם בני בנים. ולפי זה מה שמונה כאן משפחת מכיר וגלעד בנו אע״ג דלא ירדו למצרים כדפרשי׳ לעיל, דבשאר ישראל לא קרי משפחה אלא יורדי מצרים חוץ ממשפחת מנשה ואפרים שהיו כבר במצרים ונחלקו למשפחות כו׳. א״נ י״ל כאידך פי׳ שהיו לבלע בנים הרבה. וכן צ״ל במכיר וגלעד בנו. אבל בחצרון וחמול וחבר ומלכיאל אין אנו צריכין לכך שהם בעצמם יורדי מצרים, לשון ה״ר ישעייה.
פ״ה: מבני יצהר נפלו כו׳, יש מקשים עליו היאך אמר לא ידעתי מה היא. שהוא אומר מבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי ונפג וזכרי לא נמנו כאן ואם כן מצינו הד׳. ואמר ר׳ שמואל מאונטרנטו ז״ל, ה״פ שמעי ועוזיאלי ודאי אותם היו משפחות שהם בני בנים, כי מבני לוי היו גרשון וקהת ומררי ושמעי ודאי שהיה בן גרשון שהוא בן בנו של לוי, וכן עוזיאל ויצהר בני קהת, אלמא ג׳ ודאי קרואים משפחות והיינו דקאמר ר״ש והרביעי לא ידעתי מה הוא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לאזני אומר אני שזו משפחת אצבון ואיני יודע למה לא נקרא משפחתו על שמו. פי׳ אין לומר שמשפחת אזני משפחת חדש׳ היא שנתחדשה אחר ביאתו למצרים ומשפחת אצבון שהיתה בירידתו למצרים נתבטלה אלא אומר אני אזני זה אצבון כמו שזרח הוא צוחר כדלעיל ואף על פי שאין טעם לומר למה נקרא אזני אצבון דבשלמא זרח הוא צוחר מפני שזרח וצוהר בה״א הם מלשון אור אלא אזני למה נקרא אצבון מכל מקום יותר נכון הוא אצלו לומר אזני הוא אצבון מלומר שמשפחת אזני היא משפחה שנתחדשה אחר ירידתן למצרים ומשפחת אצבון נתבטלה ולכן אמר אומר אני אזני זה אצבון ולפי זה צריך לומר והז׳ לא ידעתי מה היא כמו שאמר במשפחות לוי והד׳ לא ידעתי מה היא וליכא למימר שהיתה כונתו בעבור ישוה לאשר שבפרשת ויגש נאמר ישוה וישוי ופה לא נזכר רק ישוי לבדו דאם כן למה לא גלה דעתו בזה כשאמר לאזני אומר אני שזו משפחת אצבון וכן בראשונה כשאמר וכן אצבון לגד למה לא הוקשה לו מישוה לאשר שהם ח׳ משפחות והיה ראוי לומר דהני ז׳ שמונה הוו ועוד בפסוק לישוי משפחת הישוי למה לא פירש שחסר מהם ישוה כמו שפירש בפסוק לאזני משפחת האזני אומר אני שזו משפחת אצבון לכן נ״ל דאישתמיטתיה ישוה לאשר אבל במדבר רבה אמרו הרי ששה משפחות חסרות על הזנות של עצת בלעם לא שבע כמו שכתב רש״י:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לְאָזְנִי הָאָזְנִי: האל״ף בקמץ לבד.⁠
ראה הערת נורצי לבר׳ כז יט (׳וְאָכְלָה׳) ואת הערתי שם, וכן תה׳ קיח יד (׳עזי׳).
[לְאָזְנִי, הָאָזְנִי].
אומר אני שזו משפחת אצבון. כלומר אזני שמנה כאן לא נמנה בבאי מצרים הילכך נ״ל שהוא אצבון, אבל איני יודע כו׳ א״ת והא לעיל פי׳ רש״י וכן אצבון לגד, פירשתי זה לעיל:
I say that this was the family of Etzbon. Meaning that Ozni who is counted here was not counted among those who came down to Egypt, therefore it appears to me that he is Etzbon, "but I do not know…" You might ask: Surely above Rashi explained, "And similarly Etzbon of Gad [became extinct]" I have already explained this above (v. 13).
לאזני – פירש רש״י אומר אני שזו משפחת אצבון ואין אני יודע וכו׳ עד כאן. ואין נראה להמציא דבר שאין לו טעם ואינו מדבריהם ז״ל. ועוד קשה שבמדרש ר׳ תנחומא אמרו וזה לשונם וכשאתה מונה משפחת גד אין שם אצבון כי חסר על הזנות בעצת בלעם עד כאן, אשר על כן היה נראה כי אזני היא משפחה אחרת שיצתה מגד, כי מן הסתם היו בכל שבט ענפים אחרים לבד מאותם שנבנית מהם המשפחה והיו נקראים על אחיהם ולפעמים יגדל הענף ההוא ותקרא המשפחה על שמו, אלא שמצאתי בפסיקתא וזה לשונם אזני זה אצבון שנאמר בפרשת ויגש מלשון אצית והאזין עד כאן, כפי זה הוא השם עצמו ואין הכתוב מקפיד על שינוי השם כשיהיה במשמעו שם הראשון, ורש״י ז״ל רוח הקודש הופיע בו וכוון אל דברי חז״ל.
לאזני, "to Ozni, etc.⁠" Rashi says: "this was the family of Etzbaun, and I do not know why he is not called by the same name as he appears in Genesis 46,16.⁠" Thus far Rashi. I do not see why he had to invent something without giving a reason for it, especially when we have no tradition concerning this amongst the writings of our sages. Moreover, you will find the following comment in Midrash Tanchuma item 4 on our Parshah: "When you examine the list of the children of Gad you will find seven names although Etzbaun does not appear seeing he was missing having followed Bileam's advice.⁠" According to the Midrash then, Ozni must have been a different family which originated with Gad but did not appear in the list in Genesis 46,16. This in itself would not be unusual as surely all the tribes had more families than the ones enumerated here, but these were known by the family names of their more numerous brothers. When these sub-categories became numerous they in turn were given separate names. I have found the following in the Pessikta: Ozni is identical with the Etzbaun mentioned in Genesis 46,16. The name is derived from "Atzit" and "he-ezin.⁠" Thus far the Pessikta. Accordingly, it was a proper name and the Torah did not care listing the same person here under a different name. Rashi must have been divinely inspired having guessed what the sages have stated [which he did not quote because he had no access to these writings. Ed.]
לאזני – הוא אצבון הנזכר שם:
לאזני – הוא אצבון הנזכר בפ׳ ויגש, וגם מגד חסר מן המנין הראשון ה׳ אלפים ק״ן, וי״ל שנפל ממשפחת אצבון, ושינו שם אצבון לשם אזני:
 
(יז) לַאֲר֕וֹד מִשְׁפַּ֖חַת הָאֲרוֹדִ֑י לְאַ֨רְאֵלִ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הָאַרְאֵלִֽי׃
of Arod, the family of the Arodites; of Areli, the family of the Arelites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנו
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

לַאֲרוֹד זַרְעִית אֲרוֹד לְאַרְאֵלִי זַרְעִית אַרְאֵלִי.
of Arod, the family of the Arodi; of Areli, the family of Areli.
לַאֲרוֹד מִשְׁפַּחַת הָאֲרוֹדִי לְאַרְאֵלִי מִשְׁפַּחַת הָאַרְאֵלִי
לַאֲרוֹד זַרְעִית אֲרוֹד (ח״נ אֲרוֹדִי) לְאַרְאֵלִי זַרְעִית אַרְאֵלִי
עיין לעיל פס׳ ה׳.
לארוד זרעייתה דבנוי דארודי לאראלי זרעייתה דבנוי דאראלי.
לארוד גניסת ארוד לאראלי גניסת אראלי.
Arod, Areli,
וַעַשִׁירַתֻ אַלּאַרֻודִייןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּאַראַלִיִּיןִ
ומשפחת הארודדיים ומשפחת האראליים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

 
(יח) אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵֽי⁠־גָ֖ד לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
These are the families of the sons of Gad according to those who were numbered of them, forty thousand and five hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גאברבנאלשיעורי ספורנו
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִלֵּין זַרְעֲיָת בְּנֵי גָּד לְמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵישׁ מְאָה.
These are the families of the Beni Gad, the number of whom was forty thousand five hundred.
אלין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
זרעייתה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעייתה״) גם נוסח חילופי: ״זרעייתהון״.
דבנוי דגד לסכומ⁠(ו){י}⁠הון ארבעין אלפין וחמש מאה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאה״) גם נוסח חילופי: ״מאוון״.
.
אילין גניסתא בני גד לסכומהון ארבעין אלפין וחמש מאה.
forty thousand five hundred.
וַכַּאןַ עַדַדֻ עַשַׁאאִרִ גַ׳אדַ אַרבַּעֻוןַ אלפַא וַכַ׳מסֻמִאַתֹ
והיה מניין בני משפחות גד, ארבעים אלף וחמש מאות.
פס׳: אלה משפחות בני גד ארבעים אלף וחמש מאות – חסרו חמשה אלף ומאה וחמשים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

 
(יט) בְּנֵ֥י יְהוּדָ֖ה עֵ֣ר וְאוֹנָ֑ן וַיָּ֥מׇת עֵ֛ר וְאוֹנָ֖ן בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃
The sons of Judah: Er and Onan; and Er and Onan died in the land of Canaan.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנואור החיים
בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וּמִית עֵר וְאוֹנָן בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן.
Of the sons of Jehudah, Her and Onan: but Her and Onan died in the land of Kenaan;
בנוי דיהודה ער ואונן ומית ער ואונן בארעא דכנען.
בנוי דיהודה ער ועונן ומיתו ער ועונן על חוביהון בארעא דכנען.
Of Jehudah, Her and Onan. But Her and Onan died, on account of their sins, in the land of Kenaan.
בַּנֻו יַהֻדַא אַוַּלַא עִירֻ וַאנַאןֻ וַמַאתַּא פִי בַּלַדִ כַּנעַאןַ
בני יהודה, בתחלה ער ואונן ומתו בארץ כנען.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בני יהודה – פרשה זו תרמוז מאורעות עם בני ישראל, ובחר לרמוז ביהודה מהטעם עצמו שאמרו ז״ל (בראשית רבה צ״ח) למה נקראו ישראל על שם יהודה, אומרו בני יהודה הם התולדות יתכנו בשם בנים כידוע, ואומרו ער ואונן ירמוז לבית ראשון ובית שני, ער כנגד בית ראשון על דרך אומרו (שיר השירים ה) אני ישנה ולבי ער שהיה הקב״ה בו ער בהשגחה גדולה עמנו בבית המקודש, אונן הוא בית שני וקראו אונן לשון אונאה לפי שהיה חסר דברים העיקרים של בית המקודש.
ואומרו וימת ער ואונן הוא חורבן הבתים, כי סילוק שכינה מהם יקרא מיתה שפרחה הנפש שהיא השכינה ונשאר הבית מת בעונות ומלא טומאת הקליפה הנתונה בו כידוע, גם תמצא שעון שבו מת ער הוא העון עצמו שגרם החורבן שאמרו ז״ל (שבת סב:) שהיו מסריחין על מטותיהם והוא מעשה ער דכתיב (בראשית לח) ושחת ארצה, ועון אונן הוא עון שגרם חורבן בית שני שהיה להם שנאת חנם (יומא ט:) וכמו כן אונן דכתיב בו (שם) לבלתי נתן זרע לאחיו, גם לשון אונאה שהיו מאנים זה את זה.
ואומרו בארץ כנען רשם מקום המקודש כי הוא בארץ כנען ושם מיתתו שחזר ליכנס ברשות ס״מ הנקרא כנען. גם ירמוז סיבה אחת כללית והיא שישראל לא הורישו הכנעני ונשארו יושבים בה וזה סבב להטותם מדרך המוסר כידוע, והוא מה שרמז במאמר בארץ כנען.
ואומרו ויהיו בני יהודה ירמוז לצער הבא להם אחר חורבן הבית ווי היו בני יהודה בגלות ביד אויביהם אשרי מי שלא טעם שליטת שונא, ותמצא שבכל השבטים לא הזכיר הכתוב לשון זה של ויהיו אלא כאן, ובבנימין כידוע הטעם שם.
ואומרו למשפחותם כי כל משפחות בית ישראל בכל מקום שהם כל הנקרא בשם יהודה ווי היו.
ואומרו לשלה נתכוון למושיע ורב הבא לגאול מגלות האחרון הנקרא שלה, והגם שיעקב קראו שילה לא ישתנה השם בזה, וצא ולמד ממשפחות הרשומות כמה השתנות בשמות, ואולי שרמז בסמיכות מאמר לשלה עם מאמר ויהיו בני יהודה שצריכין ישראל להצטער בשבילו ולקוות לישועתו, וכמו שאמרו רז״ל במעשה רבי יהושע בן לוי ששאלו המשיח אם ישראל מכירים בצערו וחולים עליו וכו׳ עד כאן, וכדברי הזוהר (בשלח נה:) בפירוש פסוק קול צופיך נשאו קול וגו׳, והוא מאמר ויהיו פירוש יהיו בווי שהוא הצער למשפחותם בשביל שלה והוא אומרו לשלה וגו׳, ובזה יהיו משפחת השלני פירוש דור שבן דוד בא, ויקראו על שמו דורו של משיח.
עוד ירמוז במה שנדקדק אומרו השלני ואין אות הנו״ן בבנין השם ואין כן מנהגו להוסיף בשם המשפחה אות חדשה זולת ה״א ויו״ד כאמור בכל הקודמות חנוך משפחת החנוכי וגו׳, אכן ירמוז למה שאמרו ז״ל (שבת לב:) בפסוק והחזיקו זה בכנף איש יהודי וגו׳ יעויין שם דבריהם, והוא זה שרמז במאמר השלני פירוש שהאומות כלן יאמרו לכל אחד מישראל שלו אני.
ואומרו לפרץ משפחת הפרצי ירמוז על דרך אומרם (סנהדרין כ:) שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך, והכוונה כי בבא הבא מפרץ יהיו כל ישראל משפחת הפרצי מלכים, ועל אותו זמן הוא שאמרו ז״ל (ב״מ קיג:) כל ישראל בני מלכים, וכן אמר הנביא (ישעיהו מט) מלכים יראו וקמו וגו׳, גם ירמוז על הפרצה הגדולה אשר יפרוץ באומות לאין תכלית.
ואומרו לזרח משפחת הזרחי ירמוז מה שאמר הכתוב (שם ס׳) הנה החושך וגו׳ ועליך יזרח ה׳ וכתיב והיה לך ה׳ לאור עולם, והוא אומרו משפחת הזרחי אשר עלינו יזרח ה׳.
או תרמוז הפרשה לג׳ ענינים שיהיו בעת הפקידה. א׳ ביאת משיח בן אפרים כמאמרם ז״ל (סוכה נב.) ב׳ גילוי משיח בן דוד. ג׳ כשימלוך ה׳ עלינו. כנגד ביאת משיח בן אפרים אמר שלה ורמז שתפגע בו מדת הדין וימות בעונות ישראל, והוא הרמוז בתיבת שלה כדרך אומרו (שמואל ב ו) ויכהו שם על השל. וכנגד משיח בן דוד אמר לפרץ וגו׳ כי זה יעשה פרצה באומות וינקום דם צדיק. וכנגד מלכות עולם אמר לזרח וגו׳ רמז לכבוד ה׳ עלינו יזרח.
ואומרו ויהיו בני פרץ אמר לשון צער לרמוז על הצרות אשר יהיו בבא הגואל כאומרם בגמרא ייתי ולא אחמיניה מרוב הצער של חבלי משיח, ואומרו בני פרץ וגו׳ פירוש תולדות היוצאות מביאת הגואל הרמוז בפרץ הם ב׳ דברים, א׳ שיבנה ה׳ חצר בית המלך והוא בית המקדש אשר פעל ה׳ וכוננו ידיו ויהיו ישראל מבני פלטין שלו, והוא אומרו לחצרון משפחת החצרוני והבן. הב׳ לחמול משפחת החמולי שיחמול עלינו בכל ענפי החמלה.
ואומרו אלה משפחות יהודה – פירוש מה שיהיה להם מהמאורעות גם הרעות גם הטובות, ואומרו לפקודיהם פירוש כשיהיו נפקדים יש פקידה לרעה ויש פקידה לטובה כאמור בדבריהם ז״ל (זוח״א קם.), ושני מיני פקידות נאמרו בכתוב.
ואומרו ששה ושבעים אלף וחמש מאות, אולי שרמז ה׳ בזה מתי יהיה תכלית הפקידה טובה הרשומה בסמוך שיזרח עלינו כבוד ה׳, ואמר עד עבור כל גליות, גלות מצרים, וגלות בבל, וגלות אדום, כנגד גלות מצרים אמר ששה לרמוז לגלות מצרים שהיה לששה דורות דכתיב (בראשית טו) ודור רביעי ישובו הנה, ועיין מה שכתבתי שם שג׳ דורות סבלו גלות לבד מיצחק ויעקב ויהודה הרי ששה כי התחלת הגלות היה משנולד יצחק, וכנגד גלות בבל אמר ושבעים דכתיב (ירמיהו כט) עד למלאות לבבל ע׳ שנה, וכגנד גלות אדום שאנו עדיין בו אמר אלף וחמש מאות, ואם היו זוכים ישראל היו נמנים קע״ב שנה שנשארו מאלף הד׳ וכיון שלא זכו יתחיל החשבון מאלף הה׳ וחמש מאות מאלף הששי, ומקוים אנו כי הוא זה קץ גליותינו ויתקיימו כל היעודים הרשומים ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום.
בני יהודה, the sons of Yehudah. This whole paragraph (19-22) is full of allusions to the history of the Jewish people. The reason the Torah has chosen to present us with these hints when enumerating the family members of Yehudah is because Yehudah is symbolic of the Jewish people as a whole. We have learned already in Bereshit Rabbah 98,6 that when one used to ask a Jew who was a member of a certain tribe to identify himself he would describe himself first and foremost as a Yehudi, not as a Shimoni or Reuveni, for instance. When our verse starts with the words בני יהודה, the Torah has in mind the descendants of Yehudah, not just his actual sons. Er and Onan respectively are allusions to the premature destruction of both the first and the second Temple. This idea is alluded to in Song of Songs 5,2: "I am asleep but my heart is ער, "awake.⁠" This means that while the first Temple was standing God was very much "awake,⁠" watching over my fate. Onan is an allusion to the second Temple. The Torah refers to it as Onan, an expression denoting אונאה, deception, as many of the holy vessels such as the Holy Ark, etc. were missing during the entire period of the second Temple's operation.
The Torah goes on to say that Er and Onan died, a reference to the destruction of both Temples. Departure of the שכינה, God's Presence, from the Temple, is described as death. Just as death of a body is the departure of the soul, so the departure of the Holy Presence of God is the death of the Temple. The cause, of course, were the sins committed by the Jewish people. Instead of being filled with God's Presence, the respective Temples became filled with the negative spiritual forces created through the sins committed. There is also an opinion according to which the specific sins which the original Er and Onan had been guilty of became the cause of the destruction of both Temples (compare Shabbat 62). The Talmud there states that the Jews were causing their bedsteads to become evil-smelling with semen (which was not theirs), committing the same sin as Er who is reported as being "evil" i.e. wasting his semen, in the eyes of God (Genesis 38,7). Onan's sin which is held responsible for the destruction of the second Temple, i.e. "senseless hatred" as described in Yoma 9, was that he hated his deceased brother and did not want that his name should be perpetuated through his impregnating his brother's widow (compare Genesis 38,9). The word Onan is derived from the Hebrew אונאה which also describes mutual harassment, i.e. causeless hatred.
The Torah concludes verse 19 by mentioning ארץ כנען, to remind us that these sins were committed on holy soil and that the souls of people who died on such soil because of such sins were returned to the domain of Samael, otherwise known as Canaan. There is also an allusion of a more comprehensive nature here. It is that the reason the Israelites did not hold on to ארץ ישראל permanently was that they never completed the command to drive out or kill the Canaanites completely. Allowing the Canaanites to co-exist with them in the same land enabled the remaining Canaanites to seduce the Israelites into worshiping idols and adopting many of the abominable practices of that nation.
The Torah introduces the sons of Yehudah here with the word ויהיו, a word which usually is a prelude to something painful, some negative experience. The painful experience our verse alludes to is the destruction of the Temple and the exile and persecution which occurred as a corollary of the destruction of the House of God. Hail to people who have never had to taste the bitter experience of exile. You will note that the expression ויהיו is not mentioned in connection with any of the other tribes except Yehudah and regarding one of the families of Benjamin, i.e. Bela. The reason for this will be explained in due course.
The Torah writes למשפחותם, according to their "families,⁠" as the destruction of the Temple affected all the families of the Jewish nation wherever they were, negatively. Anyone bearing the name Yehudi viewed the Temple's destruction as a personal disaster, i.e. וי היו, they were in a state of mourning.
The reference to Shelah is an allusion to the redeemer who will redeem the Jewish people from their final exile. His name is called שלה. Although when Yaakov blessed Yehudah on his death bed he called the same Messiah שילה (with the extra letter י), this detail does not change the name materially. If you will take a close look at the names recorded here and compare them with the ones in Genesis chapter 46, you will find numerous changes in the spelling. Perhaps the formula שלה is a form of the possessive as it belongs together with the words ויהיו בני יהודה i.e. "inasmuch as all of Israel has to mourn on account of what happened to the Temple and to look forward with fervent hope to the coming of the Messiah.⁠" We have a parallel for this in the Talmud where Rabbi Yoshua ben Levi was asked by the Messiah if the Israelites were truly aware of his pain and were sick on his account. The Zohar in Parshat Beshalach comments on Isaiah 52,8: קול צפיך נשאו קול... בשוב ה' ציון, "the voice of those who wait for you raise their voice (still further).⁠" Here too the expression ויהיו means that all the families are saddened, שלה, on account of the Messiah who has not yet come. When the verse continues speaking of משפחת השלני, "the family of Shelah,⁠" this refers to the generation in whose time Shelah (Messiah) will appear. That whole generation will then be called by the name of the Messiah in commemoration of that event.
There may be an additional message in the fact that the Torah added the letter נ when speaking of the family of Shelah, i.e. השלני. Normally only the letters ה or י are used in adding the possessive clause to such names. We must refer to Shabbat 32 where the Talmud explains Zachariah 8,23 אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי to mean that in the days of the Messiah 10 people of each of the 70 nations will hold on to the fringes on the garment of a single Jew begging to be allowed to go with him, etc. The same idea is hinted at in the word השלני. All the nations of the world will claim שלו אני, "I belong to him,⁠" i.e. to the Messiah.⁠"
לפרץ משפחת הפרצי. This is an allusion to the authority wielded by a Jewish king who may infringe on fenced in private property in order to make a roadway (Sanhedrin 20). The verse tells us that the descendants of Peretz will all be kings, enjoying the right to be פורץ גדר, to tear down fences in order to claim a right of way. We are told in Baba Metzia 113 concerning messianic times that every Jew will be considered as a prince. This is supported by Isaiah 49,7: "kings will behold them and rise up (in their honour).⁠" The word פרץ is also an allusion to the great פרצה, "breach,⁠" which the Messiah will make amongst the Gentile nations.
לזרח משפחת הזרחי; this is a reference to what is written in Isaiah 60,2 וכבוד ה' עליך זרח, "and the glory of the Lord will shine upon you.⁠" The prophet goes on in verse 19 of the same chapter: "your light will shine continuously" (not by day only, or by night only, but continuously, forever more). In other words, the family of Zerach will be instrumental in assuring us of God's eternal light.
It is also possible that the entire paragraph refers to three manifestations which will occur during the messianic period. 1) the arrival of the Messiah from the tribe of Ephrayim as we learned in Sukkah 52. 2) The Messiah of Davidic origin will reveal himself. 3) The final stage of the redemption when God personally and directly will rule over us. The name Shelah is a reference to the advent of the Messiah descended from Ephrayim; the Torah hints that he will be smitten and die as a result of the sins of the Jewish people. The word שלה then must be understood as similar to Samuel II 6,7: ויכהו שם על השל, God killed him there (Uzzah) because of the sin.⁠" [he had tried to steady the ark instead of letting the ark steady him, an inadvertent sin. Ed.] The word פרץ refers to the Messiah from the house of David who would make a פרצה amongst the Gentile nations. and who would avenge the blood of the Messiah from the tribe of Ephrayim. Concerning God's eternal rule over us, the Torah wrote לזרח, alluding to God's light which would shine forever from then on.
The reason the Torah writes the word ויהיו in connection with פרץ though he symbolises the Messiah from the house of David, is that the arrival of the Messiah will be accompanied by many painful episodes, so much so that some scholars who lived during the time of the Talmud expressed the wish not to be alive during that time. The expression בני פרץ, allude to two separate phenomena which will originate through the arrival of פרץ, i.e. the arrival of the Messiah. One is that God will build the "courtyard of the King,⁠" i.e. third Temple, and the Jewish people will all be members of His entourage. This is what is meant by the words לחצרון משפחת החצרוני. [the word חצרון is related to חצר, courtyard. Ed.] The second result is alluded to by the words לחמול משפחת החמולי, i.e. that God will relate to us at that time with all the pity (חמלה) possible.
When the Torah writes אלה משפחות יהודה, "These are the families of Yehudah,⁠" it is a hint that they would experience both the pleasant and the unpleasant aspects of the redemption. לפקדיהם, refers to the fact that being numbered contained positive and negative elements (compare Zohar Chadash volume 1 page 160. [I do not have a Zohar Chadash on Pinchas. Ed.]) Our paragraph mentions two kinds of numberings.
The Torah speaks of 76,500 fighting men who were counted amongst the tribe of Yehudah. [The author indulges in fanciful speculation of the time of the redemption based on the numbers of the tribe of Yehudah. The speculations have proven irrelevant. I do not propose to go into detail. Ed.]
 
(כ) וַיִּהְי֣וּ בְנֵי⁠־יְהוּדָה֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשֵׁלָ֗ה מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַשֵּׁ֣לָנִ֔י לְפֶ֕רֶץ מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּרְצִ֑י לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִֽי׃
The sons of Judah after their families were: of Shelah, the family of the Shelanites; of Perez, the family of the Perezites; of Zerah, the family of the Zerahites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונירלב״גאברבנאלר׳ י״ש ריגייו
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

וַהֲווֹ בְנֵי יְהוּדָה לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְשֵׁלָה זַרְעִית שֵׁלָה לְפֶרֶץ זַרְעִית פֶּרֶץ לְזֶרַח זַרְעִית זֶרַח.
of the sons of Jehudah after their families: of Shelah, the family of Shelah; of Pherez, the family of Pherez; of Zerach, the family of Zerach.
והוון בנוי דיהודה לזרעייתהון לשלה זרעייתה דבנוי דשלני לפרץ זרעייתה דבנוי דפרצי לזרח זרעייתה דבנוי דזרחי.
והוו בני יהודה לגניסתהון לשלה גניסת שלה לפרץ גניסת פרץ לזרח גניסת זרח.
Of the Beni Jehudah, the families of Shela, Pherez, Zerach.
פַצַארַ בַּנֻו יַהֻדַא לִעַשַׁאאִרִהִם עַשִׁירַתֻ אַלשִּׁילַנִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּפַרצִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלזַּרחִיִּיןִ
ונהיו בני יהודה, לפי משפחותם, משפחת השילניים ומשפחת הפרציים ומשפחת הזרחיים.
לפרץ – בני פרץ נחלקו לשלש משפחות האחת נקראת על שמו והשתיים על חצרון וחמול.
לפרץ, the sons of Peretz were divided into three families; one bore the name of its founder, and the other two were Chetzron and Chamul.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ויהיו בני יהודה למשפחתם – חזר לומר כן בשאר בני יהודה, כי בער ואונן לא יתכן לומר למשפחותם לפי שמתו בלא בנים:
 
(כא) וַיִּהְי֣וּ בְנֵי⁠־פֶ֔רֶץ לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרֹנִ֑י לְחָמ֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הֶחָמוּלִֽי׃
The sons of Perez were: of Hezron, the family of the Hezronites; of Hamul, the family of the Hamulites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלמנחת שי
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

וַהֲווֹ בְנֵי פֶרֶץ לְחֶצְרוֹן זַרְעִית חֶצְרוֹן לְחָמוּל זַרְעִית חָמוּל.
Of the sons of Pherez: of Hezron, the family of Hezron; of Hamul, the family of Hamul.
והוון בנוי דפרץ לחצרון זרעייתה דבנוי דחצרוני לחמול זרעייתה דבנוי דחמולי.
והוו בני פרץ לחצרון גניסת חצרון לחמול גניסת חמול.
The sons of Pherez, Hezron, Amul.
וַבַּנֻו פַארִצַ עַשִׁירַתֻ אַלּחִצרֻונִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּחַמֻולִיִּיןִ
ובני פרץ, משפחת החצרוניים ומשפחת החמולתיים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

לְחֶצְרֹן: בהעתק הללי לחצרן, ירוש׳ לחצרון, ע״כ. ובכל ספרי׳ שלנו חס׳, כחביריו דלעיל. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, וְחֶצְרֹן וכרמי, חס׳ וי״ו כתיב, וכל אורית׳ דכות׳ חס׳. [לחצרן].
 
(כב) אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יְהוּדָ֖ה לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שִׁשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
These are the families of Judah according to those who were numbered of them, seventy-six thousand five hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גאברבנאל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִלֵּין זַרְעֲיָת יְהוּדָה לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁבְעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵישׁ מְאָה.
These are the families of Jehudah; the number of them seventy-six thousand five hundred.
אלין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
זרעייתה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעייתה״) גם נוסח חילופי: ״זרעייתהון״.
דבנוי דיהודה לסכומיכון שבעין ושתה אלפין וחמש מאוון.
אילין גניסתא דיהודה לסכומהון שובעין ושיתא אלפין וחמש מאה.
The numbers of the families of Jehudah, seventy-six thousand five hundred.
פַכַּאןַ עַדַדֻ עַשַׁאאִרִ יַהֻדַא סִתַּתֹ וַסַבּעֻוןַ אלפַא וַכַ׳מסֻמִאַתֹ
והיה מניין בני משפחות יהודה, שבעים וששה אלף וחמש מאות.
פס׳: אלה משפחות יהודה [ששה ו]⁠שבעים אלף וחמש מאות
אלה משפחות יהודה. ששה ושבעים אלף וחמש מאות ובמדבר כתיב ארבעה ושבעים אלף ושש מאות עדפו מהם אלף ותשע מאות מפקידי מדבר סיני כצ״ל וכל המאמר משובש:
(חסרה) [עדפה] מהם אלף ותשע מאות מפקודי מדבר סיני:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

 
(כג) בְּנֵ֤י יִשָּׂשכָר֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם תּוֹלָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַתּוֹלָעִ֑י לְפֻוָ֕הלְפֻוָ֕ה =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3 והסכמת בן אשר ובן נפלתי בספר החילופים (אין דגש באות וי״ו); אך ראו גם בהערה על בראשית מו,יג.
• ו,תאג׳=לְפֻוָּ֕ה (וי״ו דגושה) וכן בדפוסים
• הערת ברויאר
מִשְׁפַּ֖חַת הַפּוּנִֽי׃
The sons of Issachar after their families: of Tola, the family of the Tolaites; of Puvah, the family of the Punites;
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובטור הפירוש הקצררלב״גאברבנאלמנחת שיאור החיים
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בְּנֵי יִשָּׂשכָר לְזַרְעֲיָתְהוֹן תּוֹלָע זַרְעִית תּוֹלָע לְפֻוָה זַרְעִית פֻּוָה.
The sons of Issakar by their families: Tola, the family of Tola; of Phua, the family of the Phuni;
בְּנֵי יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחֹתָם תּוֹלָע מִשְׁפַּחַת הַתּוֹלָעִי לְפֻוָה מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי
בְּנֵי יִשָּׂשכָר לְזַרְעֲיָתְהוֹן תּוֹלָע זַרְעִית תּוֹלָע לְפֻוָּה זַרְעִית פֻּוָּה (ח״נ פּוּנִי)
עיין לעיל פס׳ ה׳, אבל ״לחם ושמלה״ סובר שיתכן ובשם פֻּוָּה יש לגרוס ״זַרְעִית פּוּנִי״, שכן גם בלשון הקודש השתנה שמו: ״לְפֻוָה מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי״.
בנוי דיששכר לזרעייתהון תולע זרעייתה דבנוי דתולעי לפוה זרעייתה דבנוי דפוני.
בנוי דיששכר לגניסתהון תולע גניסת תולע לפוה גניסת פוה.
Of Issakar, the families of Thola, Puah,
בַּנֻו יסַּאכַ׳ארַ לִעַשַׁאאִרִהִם עַשִׁירַתֻ אַלּתֻולַעִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּפֻונִיִּיןִ
בני יששכר, לפי משפחותם, משפחת התולעיים ומשפחת הפוניים.
פס׳: בני יששכר – לא חילף
אלא תחת יוב. האמור בפרשה ויגש נאמר הכא ישוב לומר לך זו היא שיבה וכו׳ כצ״ל:
אלא תחת ישוב לומר לך היא שיבה היא ביאה:
לפוה משפחת הפוני – היה לו לומר הפוי וכתיב פוני לומר שכל ישראל פונים אליו ללמוד מתורתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

לְפֻוָה: הוי״ו רפה בספרי׳ מדוייקי׳, אבל הרמ״ה ז״ל ורד״ק ז״ל בעט סופר שלו כתבו שהוי״ו בדגש, וכן מצאתי בגליון א׳ כ״י.⁠
ראה הערתי בבר׳ מו יג (׳ופוה׳).
[לְפֻוָה].
בני יששכר וגו׳ – למה שקדם לנו כי יששכר הוא בן תורה רמזה התורה בשם זה של יששכר כי דוקא זה ישנו לשכר, וכל חוץ ממנו מה יתרון לאדם בכל עמלו, והוא מה שאמרו בברכות בפרק תפלת השחר (כח:) שצריך לברך ביציאתו מבית המדרש מודה אני לפניך וכו׳ אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר וכו׳ עד כאן, והטעם כי לא יעמוד קנין המדומה, והגם שיעמוד הבל הוא. עוד ירמוז כי כל מה שיש בעולם הוא שכר לו כי כל מה שברא ה׳ לא בראו אלא בשבילו כמו שדרשו ז״ל (ב״ר פ״א) בפרשת בראשית וגו׳ בשביל תורה וכו׳ ברא שמים וארץ. עוד ירמוז למה שאמרו ז״ל (עוקצין פ״ג) עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק שלש מאות ועשר עולמות, והוא אומרו יש שכר.
ואומרו לתולע וגו׳ רמז הכתוב תנאי השגת התורה בשמות משפחות יששכר, והם מ״ח כאומרם (אבות פ״ו) במשנה שהתורה נקנית בארבעים ושמנה דברים, הנה משמעות תולע יגיד שני פרטים, א׳ ישים עצמו כעדין זה כאומרם ז״ל (מו״ק טז:) על דוד שנקרא עדינו העצני, ב׳ שיתעסק בפיו כתולע זה שכחה בפיה כי לעמל פה נברא האדם, וב׳ דברים אלו כוללים כל ענפי הענוה וכל ענפי הלימוד המנויים במ״ח מעלות הנזכרים.
ואומרו לפוה משפחת הפוני, יש להעיר למה הוסיף אות שאינה נמנית מאותיות השם שהיה לו לומר משפחת הפוי, אלא רמז לשאר מעלות המנויים שם במ״ח שהם מיעוט שיחה מיעוט שחוק ושאר הענפים הדומים לאלו, והוא אומרו לפוה משפחת הפוני פירוש פוה הוא לשון פה והוסיף לו אות ו׳ שהוא סוד עץ חיים שהוא עוסק בה יתר על שאר הפיות, גם רמז בסמיכות אות הוא״ו לאות ה״א לומר סוד חיבור המדות באמצעות עסק התורה. ואומרו משפחת הפוני פירוש שצריך לפנותו ממותרות המורגשות גם מהשחוק ומדברים בטלים כי הם מונעים קיום התורה באדם, ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו (אלשיך תצוה כ״ח ל״א) כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש כי אין קדושה כקדושת התורה ולזה אסור לדבר בו אפילו דברי חול הגם שאין בהם דברים האסורים, והוא מה שרמז במאמר לפוה שהוא פה העמל בתורה שבו שוכן חצי שמו יתברך, משפחת הפוני פירוש צריך לפנות מפיו כל חוץ מהגות בתורה ובזה נכללים חלק אחד מהמ״ח מעלות שהם במיעוט שיחה במיעוט שחוק במיעוט תענוג וכדומה להם שבענף המותרות.
ואומרו לישוב ירמוז שצריך להרבות בישיבה ולא דרך עראי, גם צריך להתישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עקרו כמצטרך בעומק הלכה כי הוא זה עיקר התורה, ובזה נכללים חלק אחד מהמ״ח מעלות שהם בישוב, ומתישב לבו בתלמודו, שואל ומשיב, המכוין את שמועתו וכו׳, גם מה שמנו שם שמיעת האוזן, עריכת שפתים, בינת הלב וכו׳, וכדומה לזה שבענף הבנת השכליות.
ואומרו לשמרון משפחת השמרוני ירמוז לתוספת השמירה המתחייב עשות בן תורה יתר על ההמון כאומרם ז״ל (יומא פו.) היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר עד כאן. מזה יקיש כמה צריך להשתמר בן תורה בכל פרטי המצות, ואמרו ז״ל (חובת הלבבות שער התשובה פ״ה) כי חסידים הראשונים היו שומרים חמשים שערי היתר לבל יכשלו בשער האיסור, והוא אומרו לשמרון משפחת השמרוני.
ואומרו אלה משפחות יששכר לפקודיהם פירוש פקודיהם פקידה לטוב, ומה היא הפקידה פירוש הכתוב ואמר ארבעה וששים אלף ושלש מאות כאן רמז השגה בב׳ דברים, הא׳ שבעולם הזה נעשים מרכבה לשכינה והוא מה שרמז במאמר ארבעה וששים והוא בחינת נקודה אחת הרי ס״ה שהוא מספר אדנ״י, ואמר בסדר זה לומר כי באמצעות הלמדן תתמתק בחינת הדין שחשבונו ס״ד ותהיה נתקנת השכינה במספרה ס״ה כאומרם ז״ל בספר הזוהר (ח״ב ט׳) בפסוק והאם רובצת על האפרוחים וגו׳, והשגה שניה היא לעולם הבא כרמוז בשמו שלש מאות ועשר עולמות, והוא מה שרמז במאמר אלף ושלש מאות.
וקודם שנעמוד על הכוונה אעיר במאמר רבי יהושע בן לוי (עוקצין פ״ג) שאמר עתיד הקב״ה להנחיל וכו׳ שלש מאות ועשר עולמות ומוכיח מאומרו (משלי ח) להנחיל אוהבי יש, קשה לדבריו ז״ל אם למספר יכוין הכתוב למה הקדים הכתוב מספר העשר למספר המאות שהיה לו לומר להנחיל אוהבי ש״י, ושמעתי מפי הראשונים טעם ערב, כי מספר זה ירמוז לארבע עולמות כידוע אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, וכל אחד כלול מעשר, ומאמר רבי יהושע בן לוי בא ללמד כי הצדיקים יתענגו על רוב שלום בעולם העליון בארבע עולמות אבל אין השגתם בכולם שוה אלא בג׳ ישיגו כל ההדרגות שישנם בהם והם במספר שלש מאות אבל בעולם העליון שהוא עולם האצילות לא יוכלו להשיג כל צדיק כי אם חלק מעשרה שבה שהיא גם כן עשרה בפרטם כנזכר שכל אחד כלולה מעשר, ויש לך לדעת כי העשר המושג מעולם העליון גדול ומהולל מאוד למעלה מכל השלש מאות, ולזה הקדים הכתוב העשר למאות ואמר להנחיל וגו׳ י״ש, ועל פי הדברים ירמוז באומרו אלף יכוין לחלק הקטן הרמוז ביו״ד ויחד לו מספר זה של אלף כאומרם ז״ל שכל עשר כלולה מעשר ועשר מעשר הרי שנקודה אחת תתכנה לאלף, ואומרו ושלש מאות כפשטה, והוא מה שרמוז בשמו של יששכר יש שכר.
בני יששכר, The members of the tribe of Issachar, etc. Inasmuch as the tribe of Issachar is distinguished by intensive Torah study, the Torah alluded to this in its very name, יש שכר, "there is a reward,⁠" i.e. this tribe more than any other qualifies for reward. Any benefit secured in this life other than reward for Torah study is not worth the name, as it is transient. Our sages in Berachot 28 tell us that one needs to recite a short prayer when leaving the house of study in which one acknowledges that whereas both the secular people and the Torah scholars invest a great deal of effort in their respective pursuits, the former waste their efforts, whereas the Torah students do not labour in vain. The reason is simple. All comforts and riches in this life are transient, do not accompany man to the hereafter. The reward called שכר which one receives in return for Torah study does endure and one can take it with him to the hereafter. By using the word שכר the Torah also indicates that everything in the world which God has created, He created only for the sake of Issachar, i.e. the people studying Torah. We find this thought already in Bereshit Rabbah 1, i.e. that the word בראשית ברא implies that God only created the universe for the sake of Torah, i.e. the people who study it. Another allusion contained in this verse is related to what we learned in Uktzin 3,12 that in the messianic future (or even later) God will make every righteous person inherit 310 "worlds.⁠" The author of that Mishnah bases this on the numerical value of the word יש, from the promise in Jeremiah 31,16 יש שכר לפעולתיך, "there is a reward for your accomplishments.⁠"
When the Torah continues: לתולע, etc., the Torah utilises the names of the respective families of the tribe of Issachar to describe the conditions which need to be met by the Torah student to qualify for the reward we have described. We are taught in Avot 6,5 that Torah knowledge can be acquired via 48 different paths. The meaning of the name תולע alludes to two of these paths. 1) The student must develop the characteristics of a noble, elegant person, עדין. Our sages in Moed Katan 16 describe David as having possessed this virtue and that is why he was called עדינו העצני (Samuel II 23,8). [This is a completely homiletical interpretation of that whole verse by Rav who describes David as having made himself as delicate as a worm when studying Torah. Ed.] The second aspect of the meaning of תולע is that one needs to make oneself as insignificant as a worm whose only power is its mouth. These two virtues combined represent the ultimate simile for humility, especially when applied to a mighty warrior such as David. If one possesses this virtue one has no need to cultivate any of the other 48 qualities mentioned in that Mishnah.
The Torah goes on לפוה משפחת הפוני. We must first explain why the Torah saw fit to add the letter נ in the word הפוני, although this letter is not one found in the name of God. We would have expected the Torah to write הפוי. We suggest therefore that the Torah wanted to allude to the other qualities mentioned in the above-mentioned Mishnah in Avot 6,5 which are recommended for the student who wishes to acquire Torah. One of them is מיעוט שיחה, a minimal amount of unnecessary conversation, plus other such suggestions. By referring to פוה משפחת הפוני the Torah alludes to the mouth seeing the word פוה is related to פה, mouth. The Torah added the letter ו which is the mystical dimension of the עץ החיים, "the tree of life,⁠" the activity the mouths of the members of the tribe are busy with when studying Torah more than the mouths of secularly oriented people. The fact that this letter ו appears next to the letter ה suggests the mystical dimension of good characteristics combining within the persons studying Torah. The words משפחת הפוני suggest that one needs to divest oneself of all extraneous concerns, even from idle talk, if one wants to attain the maximum Torah knowledge and observance one is capable of achieving. I have found a comment by Rabbi Moshe Alshich on Exodus 28,31 according to which the mouths of Torah students are in the same category as the holy vessels used in the Temple. This is because of all the things that are sacred nothing is more sacred than Torah. Once the mouth has become a holy vessel it must not be abused to serve secular matters, even if the conversation one conducts is not slanderous or otherwise concerned with forbidden matters. This is precisely what the Torah hints at with the word לפוה, i.e. that any conversation not related to Torah should be avoided. As to the expression משפחת הפוני, the latter נ converts this word into פנות i.e. the turning aside or clearing out of all matters which interfere with the mouth being used for disseminating Torah.
The Torah continues לישוב, which suggests "sitting,⁠" i.e. that in order to study Torah in depth one has to sit down, one cannot study haphazardly a few minutes here and a few minutes there. This too is one of the 48 methods described in the Mishnah as a way to acquire Torah. Sitting down enables one to also activate other qualities useful in the acquisition and retention of Torah.
The Torah continues with the fourth son of Issachar לשמרן משפחת השמרני. The word שמרני suggest שמירה, "observance,⁠" something that the Torah student is even more duty-bound to be careful with than the average Jew. A sage in Yoma 86 was asked to give an example for the sin of חלול השם, a desecration of God's name. He answered: "if I were to buy meat and not pay cash on the spot.⁠" This gives us an inkling of how circumspect a Torah scholar has to be in every single one of his actions. We read in Chovat Halevavot in the fifth section of the chapter dealing with repentance that the pious people in former generations used to rather forego seventy things which are permissible in order to avoid violating even a single thing which is forbidden.
When the Torah continues: אלה משפחות יששכר לפקדיהם, the word פקדיהם is meant in a positive sense. The Torah describes the פקידה as 64,300. [The word Pekidah has a dual meaning; in addition to numbering or appointing, the plain meaning in our verse, it also means keeping something in mind, Ed.] The Torah hinted at two potential achievements here. 1) The terrestrial world can be fit to be the carrier of God's Presence, שכינה. This is alluded to in the number 64 being only one less than the numerical value of the name of God spelled א⁠־ד⁠־נ⁠־י. The number 64 is the numerical value of the attribute of Justice, דין. Our task is to "sweeten" this attribute by means of Torah study so that we close the gap between what is represented by 64 and to achieve what is represented by the number 65 (compare Zohar volume 2 page 9). This is based on Deut. 22,6: "and the mother (bird) is sittting on the chicks (eggs).⁠" 2) the attainment of life in the hreafter which is alluded to in the Mishnah by the mention of 310 worlds. In our verse this is alluded to by the words אלף ושלש מאות, 1300. [I believe the idea is that we are to imagine the number א=1 inserted within the number 300 making a total of 310. Ed.]
Before explaining the reason behind all this, let me first examine the statement of Rabbi Yoshua ben Levi in Uktzin 3,12 according to which the righteous will inherit 310 worlds. If the Rabbi meant to emphasize the number, why did the word in the Bible (Proverbs 8,21) which Rabbi Yoshua uses, i.e. יש, list the number ten before the number 300? It would have been more convincing if Solomon had written שי instead of יש! I have heard a beautiful explanation about this. The number 310 actually comprises 4 worlds, i.e. the worlds of אצילות, בריאה, יצירה and עשיה. Each one of these words contains or is dependent on the number 10, i.e. the 10 emanations [each emanation is divided into ten parts also. Ed.]. Rabbi Yoshua wanted to tell us that the righteous will enjoy the harmony in four different worlds. However, not every righteous person will enjoy this harmony in equal measure. All the righteous will experience all there is to experience in the lower three of these four worlds. When it comes to the highest of these worlds, the עולם האצילות, however, different souls of the righteous will experience only a fraction of the potentially ten parts of harmony to be experienced in that domain. Each of these parts is again divided into ten, so that Rabbi Yoshua assures the righteous that the minimum of the possible total of 400 "worlds" that each of the righteous will attain is 310, i.e. the total available in the lower three worlds and not less than one tenth of the potential attainable in the עולם האצילות. We need to appreciate further that the "tenth" part which one attains in the highest world is by itself worth more than all the spiritual achievements one has attained in the three lower worlds combined. This is what Solomon alluded to when instead of speaking of שי he spoke of יש, i.e. to remind us that the ultimate tenth one has attained in the fourth world is superior to the 300, i.e. 3×10×10 in the lower three worlds. In view of the aforegoing the אלף (1) which precedes the number 300 in the word אלף ושלש מאות, alludes to the small part of the potential available in the עולם האצילות and is parallel to the letter י in the word יש in Proverbs 8,21. The number 300 may be understood at its face value. The idea that every emanation is divided into ten parts itself so that every "world" is comprised of 100 units is found in Tikkuney Ha-Zohar chapter 69. This then is what is alluded to in the letters שכר in the name יששכר.
 
(כד) לְיָשׁ֕וּב מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּשֻׁבִ֑יהַיָּשֻׁבִ֑י =ל1?[תיקון?],ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורות-א,ל וטברניות ורמ״ה (כתיב חסר וי״ו)
• ל!=הַיָּשׁוּבִ֑י (כתיב מלא וי״ו)
לְשִׁמְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְרֹנִֽי׃
of Jashub, the family of the Jashubites; of Shimron, the family of the Shimronites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייו
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לְיָשׁוּב זַרְעִית יָשׁוּב לְשִׁמְרוֹן זַרְעִית שִׁמְרוֹן.
of Jasub, the family of Jasub; of Shimron, the family of Shimron.
לישוב זרעיתה דבנוי דישובי לשמרון זרעייתה דבנוי דשמרוני.
לישוב גניסת ישוב לשמרון גניסת שמרון.
Jashub, Shimron,
לְיָשׁוּב מִשְׁפַּחַת הַיָּשֻׁבִי – (כָּתוּב בַּחֲנֻכַּת הַנְּשִׂאִים עַל בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי).
וַעַשִׁירַתֻ אַלּיַשֻׁובִּייןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלשִּׁמרֻונִיִּיןִ
ומשפחת הישוביים ומשפחת השמרוניים.
לישוב – הוא יוב האמור ביורדי מצרים, כי כל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים. והנולדים משם והלאה לא נקראו המשפחות על שמם, חוץ ממשפחות אפרים ומנשה שנולדו כולם במצרים,⁠
בכ״י לייפציג 1 מופיעה כאן תוספת: ״ויש לומר כל שראה יוסף בבניו וגידלן מונה למשפחו׳, וירא יוסף לאפרים בני שלשים (בראשית נ׳:כ״ג) – הם שותלח וערן, גם בני מכיר ילדו על ברכיו (בראשית נ׳:כ״ג) – הם גלעד וששת בניו. קרוב ר׳ לומר. כך כתב רבנו שמעיה בפירושו שכ׳ מידו.⁠״
וארד ונעמן בני בלע בן בנימן. ומצאתי ביסודו של ר׳ משה:⁠
כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״הדרשן״.
שירדה אמן למצרים כשהיתה מעוברת מהם, לכך נחלקו למשפחות, כחצרון וחמול וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים.⁠
כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה: ״כחצרון וחמול שהיו בני בנים ליהודה וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים של אשר״.
ואם אגדה היא הרי טוב, ואם לאו אומר אני שהיו לבלע בנים הרבה, ומשנים הללו ארד ונעמן יצאת
כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא: ״יצאה״.
מכל אחד משפחה רבה, ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע, ותולדות השנים הללו נקראו על שמם. וכן אני אומר בבני מכיר שנחלקו לשתי משפחות: אחת נקראת על שמו, ואחת נקראת על שם גלעד בנו. חמשה משפחות
כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1: ״משפחת״.
חסרו מבניו של בנימן, כאן נתקיימה מקצת נבואת אמו שקראתו אמו
כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917 חסר: ״אמו״.
בן אוני, בן אנינות, ובפילגש בגבעה נתקיימה כולה. זו מצאתי ביסודו של ר׳ משה דרשן.
לישוב OF JASHUB – He must be identical with Iyyov (Bereshit 46:13) who is mentioned among those who went down to Egypt, for all the families were called by the names of those who went down to Egypt. But as for those who were born from that time and onwards their families were not called by their own names, except the families of Ephraim and Manasseh, both of whom wore born in Egypt, and Ard and Naaman, the sons of Bela the son of Benjamin (v. 40). And I have found in the work of R. Moshe the Preacher why this was so in the case of the two latter – that their mother went down to Egypt when she was already pregnant with them so that they may be regarded as being among those who went down to Egypt, and on this account they formed separate families, just as Chamul and Chezron who were grandchildren of Judah (v. 21), and Cheber and Malkiel who were Asher's grandchildren (v. 45). If this is an Aggadah, well and good; but if not, then I say that Bela had many grandchildren and that from these two, Ard and Naaman, there issued from each a large family, and the offspring of the other sons were called after Bela's name, but the offspring of these two were called after their name. So, too, I say about the sons of Machir who formed two different families, one called after his name, and one called after the name of Gilead, his son, because it was a very large family. Five families are missing from Benjamin's sons as stated before: here (i.e., by the fact that five of the families had become extinct) there was fulfilled part of his mother's prophecy which is alluded to in the fact that she called him Ben Oni (my unfortunate son), (Bereshit 35:18), while by the incident of the concubine in Gibea (Shofetim 20:35), the whole of it was fulfilled for practically the entire tribe was exterminated. This I found in the work of R. Moshe the Preacher.
לישוב – הוא יוב שנתוספה לו שי״ן אחת משני שיני״ן שבשם אביו ולכך אינה נקראת בשם אביו.
לישוב, he is identical with Yov in Genesis 46,13. Seeing that one of the two letters ש that had been part of his father's name, he was not named after his father.
ישוב – הוא יוב וקורא אותו ישוב בשביל שבעלי ישיבה היו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

שירדה אמן למצרים כשהיתה מעוברת. והרי הם כנולדים ונחשבו מיורדי מצרים:
וחצרון וחמול וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים. פירש אל יקשה עליך לומר נהי שהיו כנולדים ונחשבו מיורדי מצרים סוף סוף לא היה לו למנותן למשפחות מאחר שלא היו אלא בני בנים השיב ואמר בחצרון וחמול וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים ואעפ״כ נמנו למשפחות מאחר שהיו מיורדי מצרים:
שהיו לבלע בנים הרבה והשנים הללו ארד ונעמן יצאת מכל א׳ משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע ותולדות השנים הללו נקראו על שמם. פי׳ ארד ונעמן שנמנו למשפחות אינו אלא מפני רבויים שנולדו מכל אחד מהם בנים הרבה וראוי להקרא כל אחד מהם בשם משפחה אף על פי שלא היו מיורדי מצרים ומפני שיש לטעון מאחר שארד ונעמן שהם בני בלע וכבר נקרא כל אחד מהם משפחה מפני רבוי בניו לא היה ראוי להקרא בלע אביהם משפחה בפני עצמו כמו שלא נקרא יוסף שבט בפני עצמו מפני שכבר נחלק לשבעי׳ אפרים ומנשה הוצרך לומר שהיו לבלע בנים אחרים חוץ מארד ונעמן ונקראו הם על שמו אבל לפי רבי משה הדרשן שסובר שמפני שהיתה אמם מעוברת כשירדה למצרים נחשבו כנולדים שירדו למצרים ולא מפני רבויין אין אנו צריכיי לומר למה נקרא האב משפחה בפני עצמה וגם בניו משפחות בפני עצמן דאיכא למימר מאחר שהאב ובניו מן היורדים למצרים היה ראוי שיקרא כל אחד מהם משפחה כמו שנקרא פרץ משפחה לעצמה וגם בניו כל אחד בשם משפחה לעצמה. והרמב״ן ז״ל טען ואמר ואני תמה עליו שאין הקושיא בעבור שימנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמן כי זה היה מפני היותם למשפחות כדברי הרב וכן יעשה בבני יהודה ובבני מנשה ואפרים וכן בבני אשר אבל אם נאמר שנולדו ארד ונעמן לבלע בן בנימן אחרי רדתן למצרים לא היו ראויים להמנות כאן למשפחות כמו שלא נמנו כל הנולדים במצרים בשם משפחות על כן דרש רבי משה הדרשן שהיתה אמם מעוברת מהם כשירדה למצרים ומפני שלא נולדו טרם בואם במצרים לא נמנו בכלל הע׳ נפש ואם אגדה היא נסבול הדחק לקבלה וכאן נחשבים כנולדו טרם בואם במצרים ונמנו למשפחות ונצטרך עוד לומר כי יוכבד נולדה בין החומות ביום הכנסם שם ולכן יזכיר אותה בשבעים נפש ואלה נולדו אחרי חדשים עכ״ד ואני תמה מהיכן הבין שהרב ז״ל סובר שהקושיא היתה בעבור שמנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמן ולא בעבור שמנה ארד ונעמן למשפחות ואינם מיורדי מצרים אם מפני התיקון שתקן הרב באמרו ואומר אני שהיו לבלע בנים הרבה ומשנים אלו ארד ונעמן יצאה משפחה רבה מכל אחד ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע ותולדות השנים הללו על שמם ולא היה לו לכתוב אלא שארד ונעמן נולדו מכל אחד מהם משפחה רבה ולכן נקראו תולדות על שמם ולא נקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע אין מזה ראיה כלל דיש לומר שמפני שהשיב על קושית למה נשתנו ארד ונעמן מכולם שכל המשפחות לא נקראו רק על שם יורדי מצרים ואלה נקראו על שם הנולדי׳ במצרים והשיב הוא שארד ונעמן יצאת מכל אחד מהם משפחה רבה ומפני זה נקראו בשם משפחות ויתחייב מזה שיטענו עליו מאחר שבני בלע נקראו תולדותיהם על שמם מדוע נקרא גם בלע אביהם משפחה לעצמה בשלמא אם היו נחשבים מיורדי מצרים כמו שפירש ר׳ משה הדרשן יש לומר שהכתוב קורא כל היורדים למצרים בשם משפחה האבות והבנים להיותם כמו ראשים לכל ישראל באמרו בע׳ נפש ירדו אבותיך מצרימה אלא לפרש״י שתקן שלא קראו אלה השנים משפחות אלא מחמת רבויים למה נקרא בלע אביהם בשם משפחה אחר שהוא נכלל במשפחות בניו הוצרך לתקן גם זה ואמר שהיו לבלע בנים אחרים זולת ארד ונעמן ומפני שהתולדות שלהם לא היו רבים כמו התולדות של ארד ונעמן נקראו תולדותם על שם בלע אביהם בשם משפחה ועוד אפילו את״ל שהרב ז״ל חשב שהקושיא של ר׳ משה הדרשן היתה בעבור שמנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמם עדיין אין שום טענה עליו כלל כי מה שטען שדרך הכתוב הוא למנות משפחות הבנים לעצמם ומשפחת האב לעצמה כמו שמנה משפחות חצרון וחמול לעצמם ומשפחת פרץ אביהם לעצמה וכן משפחות בני מנשה ובני אפרים ובני אשר לעצמם ומשפחות אבותיהם לעצמן ולמה הוקשה לו בארד ונעמן על שנמנו משפחות לעצמם ומשפחת בלע אביהם לעצמה אינה טענה כי כל היורדים למצרים ראויים שיקראם הכתוב בשם משפחה האבות והבנים יחד מפני שהם כולם כמו ראשים ואבות לכל ישראל כדלעיל אבל ארד ונעמן שלא היו מיורדי מצרים ולא מנה אותם הכתוב למשפחות אלא מפני רבוי תולדותיהם לא היה לו למנות את אביהם משפחה לעצמה מאחר שאין בכל זולת חלקיו והוא והם דבר אחד לפיכך הוקשה לו לרבי משה הדרשן בארד ונעמן ולא בחצרון וחמול והדומים להם והשיב רבי משה הדרשן שגם ארד ונעמן מיורדי מצרים הם נחשבים מאחר שאמם היתה מעוברת מהם כשירדה למצרים ולפיכך נחלקו למשפחות הבנים לעצמם והאבות לעצמן כחצרון וחמול והדומים להם ועל זה כתב הרב ז״ל אם אגדה היא הרי טוב ואם לאו אומר אני שהיו לבלע בנים הרבה ומשני׳ אלו ארד ונעמן יצאת מכל אחד משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע ותולדות השנים הללו נקראו על שמם ולא מפני שהית׳ אמם מעוברת מהם כשירדה למצרים והם נחשבים כיורדי מצרים שמנה הכתוב הבנים והאבות יחד בשם משפחות שהרי בני מכיר וכן בני שותלח נחלקו האבות והבנים בשם משפחות ואינם לא מיורדי מצרים ולא מהנחשבים ליורדי מצרים ויש קצת ראיה על הפירוש הזה שאילו היתה הקושיא של רבי משה הדרשן בעבור שנמנו ארד ונעמן למשפחות ולא היו מיורדי מצרים היה לו לומר מפני שירדה אמם למצרים כשהיתה מעוברת מהם נחשבו כיורדי מצרים לכך נקראו משפחות לא לכך נחלקו למשפחות שמלשון נחלקו למשפחות משמע שנחלקו בניו משפח׳ לעצמן ואביהם משפחה לעצמה. אבל יש לתמוה על הרמב״ן ז״ל היאך עלה בלבו לחשוב שהרב ז״ל טעה וחשב שהקושיא היתה למה מנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמן והלא בפירוש כתב רש״י ז״ל שכל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים והנולדים משם והלאה לא נקראו משפחות על שמם חוץ ממשפחת אפרים ומנשה ונתן הטעם בזה מפני שנולדו כלם במצרים ואין הבדל בין האבות והבנים וחוץ מארד ונעמן בני בלע בן בנימין שנקראו משפחות ולא היו מיורדי מצרים ועל זה אמר ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן שירדה אמם למצרים כשהיתה מעוברת מהם לכך נחלקו למשפחות הרי התבאר מדבריו אלה בפירוש גמור שהקושיא של רש״י ז״ל היתה מפני מה נשתנו ארד ונעמן בני בלע משאר המשפחות שכל שאר הבנים שלא היו מיורדי מצרי׳ לא נמנו למשפחות ואלו נמני למשפחות ועוד אם כדבריו שהרב חשב שהקושיא היתה בעבור שמנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמן איך יתישב מה שכתב הרב לתשובה על זה ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן שירדה אמם למצרים כשהיתה מעוברת מהם ולכן נחלקו למשפחות בשלמא לקושית למה נמנו אלה הנולדים במצרים למשפחות וכל שאר הבנים שנולדו במצרים לא נמנו למשפחות היא תשובה לקושיא הזאת שמפני שאמן של אלו היתה מעוברת מהם כשירדה למצרים נחשבו כיורדי מצרים ולכן נמנו למשפחות כמו שנמנו חצרון וחמול וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים להיותן מיורדי מצרים אלא לקושית למה מנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת בניו משפחת הארדי ומשפחת הנעמי לעצמן מה תשובה יש מזה שאמר רבי משה הדרשן שירדה אמן מעוברת מהם במצרים ונחשבו כיורדי מצרים עדיין הקושיא במקומה עומדת למה מנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה והלא כשמנה הכתוב משפחת הארדי ומשפחת הנעמי שהן בניו לעצמן שוב לא נשאר לבלע שום משפחה ולמה מנה הכתוב גם משפחת בלע אביהם לעצמה ועוד שזאת הקושיא נופלת גם לחצרון וחמול וחבר ומלכיאל שמנה משפחות הבנים לעצמן ומשפחת האב לעצמה ולמה הוקשה לו בארד ונעמן לבדם כמו שנראה מאמרו חוץ ממשפחת אפרים ומנשה שנולדו כלם במצרים וארד ונעמן בני בלע בן בנימין וגם מתשובת רבי משה הדרשן כשהיתה מעוברת נר׳ שתשובתו אינה אלא בעבור ארד ונעמן לבדם.
ושמא יש לומר שאין מכל אלו טענה על הרמב״ן ז״ל דאיכא למימר כשראה שהרב ז״ל כתב ואומ׳ אני שהיו לבלע בנים הרבה ומשנים הללו ארד ונעמן יצאת מכל אחד משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע ותולדות השנים הללו נקראו על שמם הבין מדבריו שהיה סובר שהקושיא של רבי משה הדרשן בארד ונעמן היתה על שמנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמן ותשובת ר׳ משה הדרשן היא שירדה אמן למצרים כשהיתה מעוברת מהם והם נחשבים כיורדי מצרים ולכן נחלקו למשפחות משפחת הבלעי לעצמה ומשפחות הארדי והנעמי לעצמן כדרך כל יורדי מצרים שנמנו האבות והבנים יחד כל אחד משפחה בפני עצמה כחצרון וחמול שנמנו משפחות לעצמם ופרץ אביהם משפחה לעצמה וכן חבר ומלכיאל שנמנו משפחות לעצמן ובריעה אביהם משפחה לעצמה אף כאן ארד ונעמן משפחות לעצמן ובלע אביהם משפחה לעצמה ועל זה כתב רש״י ז״ל ואם אגדה היא הרי טוב ואם לאו אומר אני שהיו לבלע בנים רבים ומשנים אלו יצאת מכל אחד משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע ותולדות השנים הללו נקראו על שמם ולא מפני שהיתה אמם מעוברת כשירדה למצרים והן נחשבין בזה כיורדי מצרים שדרכן להמנות משפחות האבות לעצמן והבנים לעצמן שהרי בני מכיר נחלקו גם הם למשפחות האב לעצמו והבן לעצמו אע״פ שלא היו מיורדי מצרים ועכ״ל מפני שהאב היו לו בנים רבים ולגלעד בנו נולדה משפחה רבה ונקראת על שמו ולשאר בניו לא נולדו להם תולדות רבות ונקראו על משפחת האב ולפיכך נחלקו לשתי משפחות וכן ערן נקרא משפחה לעצמו ואביו נקרא משפחה לעצמו לזאת הסבה לעצמה ששותלח נולדו לו בנים הרבה ומערן בנו נולדה משפחה רבה ונקראת המשפחה על שמו ושאר בני שותלח לא נולדו להם תולדות רבות ונקראו על שם משפחת אביהם שאם היה סובר הרב שהקושיא של רבי משה הדרשן היתה על שנמנו ארד ונעמן בשם משפחות והם לא היו מיורדי מצרים ועל זאת הקושיא השיב רבי משה הדרשן שאמם ירדה למצרים כשהיתה מעוברת מהם שנחשבים כאילו היו מיורדי מצרים ולפיכך נמנו למשפחות כיורדי מצרים מהו זה שכתב רש״י ואם אגדה היא הרי טוב ואם לאו אומר אני שהיו לבלע בנים הרבה ומשנים הללו ארד ונעמן יצאת מכל אחד משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע לא היה לו לכתוב אלא ואם לאו אומר אני שארד ונעמן יצאת מכל אחד מהם משפחה רבה ונקראו תולדותיהן על שמם ומפני זה שפט שהרב ז״ל היה סובר שהקושיא היתה מפני שמנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמם וטען עליו שאין הקושיא בעבור שימנה הכתוב וכו׳ דאם כן לא היה צריך רבי משה הדרשן לתרץ אותה עם העבו׳ מפני שיש לארד ונעמן חברים רבים והם בני יהודה ובני מנשה ואפרים וכן בני אשר שכל אלו נמנו משפחות לעצמם ואבותיהם משפחה לעצמה והתשובה בכולם מפני היותם בעלי תולדות רבות כדברי הרב אבל הקושיא שהיתה בארד ונעמן היא שאם נאמר שנולדו במצרים לא היו ראויים להמנות למשפחות ואם נחשוב שנולדו קודם בואם למצרים יהיו יותר משבעים נפש כי אז היו בני בנימין עשרה ואלה בני בלע שנים על כן דרש ר׳ משה הדרשן שהיתה אמם מעוברת מהם ולא ימנה אותם שם וכאן יחשבם לנולדים וא״ת אי הכי קשיא קושיא קמייתא שבפירוש כתב רש״י שכל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים והנולדים משם והלאה לא נקראו משפחות על שמם חוץ ממשפחות אפרים ומנשה ונתן הטעם בהם מפני שנולדו כלם במצרים חוץ מארד ונעמן בני בלע בן בנימין שנקראו משפחות ולא היו מיורדי מצרים ועל זה אמר ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן כו׳ הרי לך בפירוש גמור שהקושיא לרש״י ז״ל היתה מפני מה נשתנו ארד ונעמן בני בלע משאר המשפחות שכל שאר הבנים שלא היו מיורדי מצרים לא נמנו למשפחות ואלו נמנו למשפחות יש לומר שהרמב״ן ז״ל לא אמר אלא על הקושיא של רבי משה הדרשן שהרמב״ן ז״ל חשב שרש״י ז״ל הוקשה לו ארד ונעמן שלא היו מיורדי מצרים והיאך נמנו למשפחות שלא כמנהג שאין הכתוב מונה משפחות אלא היורדים למצרים בלבד ואמר ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן שתרץ על הקושיא שהוקשה לו על מה שמנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחות הארדי ונעמי בניו לעצמן ואמר כי זה היה מפני שהיתה אמם של ארד ונעמן מעוברת מהם כשירדה למצרים והרי הם נחשבים כיורדי מצרים ולכך נחלקה למשפחות משפחות הארדי והנעמי לעצמן ומשפחות בלע אביהם לעצמן כדרך כל יוצאי מצרים שנמנין האבות והבנים כל אחד משפחות בפני עצמם כחצרון וחמול שנמנו משפחות לעצמן ופרץ אביהם משפחה לעצמו אף כאן ארד ונעמן משפחות לעצמן ובלע אביהם משפחה לעצמה ואמר רש״י ז״ל שמתשובת הקושיא של ר׳ משה הדרשן אתרץ גם אני את קושייתי שהסיבה שנמנו ארד ונעמן למשפחות אף על פי שלא היו מיורדי מצרים הוא מפני שהיתה אמם מעוברת כשירדה למצרים והרי הם כיורדי מצרים ועל זה אמר ואם אגדה היא הרי טוב ואם לאו אומר אני שהתשובה על קושייתו של רבי משה הדרשן היא שהסיבה שנמנו ארד ונעמן למשפחות לעצמן ובלע אביהם משפחה לעצמה הוא מפני שהיו לבלע בנים הרבה ומשנים הללו ארד ונעמן יצאת מכל אחד משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע ותולדות השני׳ הללו על שמם ומזאת התשובה של אותה הקושיא מתורץ גם קושייתי לומר שהסבה שמנה את אלה משפחות לעצמם אף על פי שלא היו מיורדי מצרים היא מפני שכל אחד מהם יצאת ממנו משפחה רבה וע״ז טען הרמב״ן ואמר שאין הקושיא של רבי משה הדרשן בעבור שמנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמן כו׳ כאש׳ חשב הרב ז״ל אבל אם נאמר שנולדו ארד ונעמן לבלע בן בנימין אחרי רדתן למצרים לא היו ראויים להמנות כאן למשפחות כו׳:
חמשה משפחות חסרו מבניו של בנימין. פי׳ זה קודם ואלה בני שותלח שלא על הסדר מפני שהוא מיסודו של ר׳ משה הדרשן ורצה להסמיכו עם מה שלמעלה ממנו שגם הוא מיסודו של רבי משה הדרשן:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

שהיו בני בנים ליהודה וכו׳. פירוש, שאל יקשה לך, דאף על גב שהיתה אמן מעוברת מהן, סוף סוף איך יחשב בני בנים כמשפחות, ותירץ, דודאי נחשבים בני בנים למשפחות, כמו חצרון וחמול (פסוק כא), שהיו בני בנים ליהודה (כ״ה ברא״ם):
שהיו לבלע בנים הרבה וכו׳. הקשה הרמב״ן (בפסוק יג), דסוף סוף יקשה למה מנה משפחות ארד ונעמן לעצמן (פסוק מ), אחר שלא היו הם מיורדי מצרים, דמאי בכך אם יצאו מהם משפחה רבה. ויראה שכך דעת רש״י, שיצאו מבלע בנים הרבה, עד שראוי בלע בעצמו להיות נחלק לג׳ משפחות, ולפיכך נחלקו בני בלע לג׳ משפחות. אלא שנקראת משפחת בלע על שם בניו נעמן וארד, מפני שלא יתכן שנקראו כולם על שם בלע, ולפיכך נקראת המשפחה על שם ארד ונעמן, כי אותן בני בנים שהיו לבלע – היו לו מארד ונעמן ומבנים אחרים. לפיכך נקראת משפחת בלע על שם בנו ארד ונעמן, וכאילו כתיב (בפסוק מ) משפחת הארדי שהיה לבלע מארד, וכן לנעמן – משפחת בלע שהיו לו מנעמן. ושאר בניו נקראו על שם משפחת בלע,ובזה יתישבו דבריו:
חמשה משפחות חסרו וכו׳. הא דכתב זה כאן, הכי פירושו; בשלמא בלא פירוש שכל משפחה גדולה נחלק לשני משפחות, יש לומר שלכך לא נמנו משפחות בני בנימן כל אחד למשפחה, שלא היו משפחות גדולות, ונמנו על שם אחיהם, דלא מנה למשפחה רק אותם שפרו ורבו הרבה מאוד, ואותם מנה למשפחות, אבל אותם שהם מעטים – לא מנה למשפחות. והשתא דאמרינן דאותם שהיו גדולים – מנה לשני משפחות, שמע מינה דאותם שהיו מיורדי מצרים, אף על גב דקטנים היו, מנה למשפחות, ואם כן למה לא מנה כל משפחות בנימין, ותירץ וכו׳:
הוא יוב וכו׳. בפ׳ ויגש ופירש״י בדברי הימים סימן ז׳ כי יוב הוא שמו, ולפי שנתיישבו ללמוד תורה דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לכך זכה ונקרא ישוב:
וארד ונעמן בני בלע בן בנימין. כלומר גם אלו נולדו במצרים: [נחלת יעקב] וקשה דא״כ ירד יעקב למצרים בע״ב נפש מאחר שהיתה מעוברת מהן, כמו דחשיב את יוכבד במנין הע׳ נפש מזה הטעם. וי״ל דשאני יוכבד שנולדה בכניסתה למצרים בין החומות, אבל אלו אפשר שנולדו אחר כמה חדשים במצרים. עי״ל דשאני שבט לוי שנמנה מבן חדש ע״ש:
שירדה אמן למצרים. ר״ל שהוא מפרש טעם למה נמנו משפחות ארד ונעמן בני בנים של בנימין כיון שלא מיורדי מצרים היו:
לכך נחלקו למשפחות כו׳. וה״פ אל תקשה היאך שייך דבני בנים יקראו משפחות על שמם ומפרש כחצרון וחמול וכו׳:
ואם אגדה היא הרי טוב ואם לאו וכו׳. כלומר אם ר׳ משה הדרשן מצא טעם זה בספר אגדה הרי טוב ואיני רשאי לחלוק עליו, ואם לאו אומר אני כו׳, כלומר ואם טעמא דנפשיה קאמר, אומר אני גם כן טעם אחר מעצמי:
יצאה מכל אחת משפחה רבה. פי׳ ארד ונעמן שנמנו למשפחות אינו אלא מפני רבויים, שנולדו מכ״א מהם בנים הרבה וראוי לכל אחד להקרא בשם משפחה אף על פי שלא היו מיורדי מצרים. ומפני שיש לטעות מאחר שארד ונעמן מפני רבוי בניהם נקראו משפחה לא היה לבלע אביהם להקרא משפחה בפני עצמה כמו שלא נקרא יוסף שבט בפני עצמו שכבר נחלק לשבטים אפרים ומנשה, בשלמא לרבי משה הדרשן שחשיב עובר כילוד נמנו אב ובן לשנים כפרץ ובניו מפני שהיו שניהם מיורדי מצרים, אבל לפירוש רש״י קשה משום הכי הוצרך לומר שהיו לבלע בנים הרבה חוץ מארד ונעמן ונקראו הם על שמו משא״כ ביוסף. הרא״ם:
ה׳ משפחות חסרו וכו׳. פירוש זה גם כן מיסודו של רבי משה הדרשן ולכן פי׳ זה קודם ואלה בני שותלח:
This is Yov… In Parshas Vayigash (Bereishis 46:13). Rashi explains in Divrei Hayomim I (7:1) that he was [really] called Yov, but since they settled down to learn Torah, as it is written (ibid. v.12), "From the sons of Yissachar there were those who had understanding of the times" he merited to be called "Yashuv" (lit. "settled").
And Ard and Na'aman, the sons of Bela, the son of Binyamin. That is to say that they too were born in Egypt. (Nachalas Yaakov) This raises a difficulty, for if so Yaakov came down to Egypt with seventy-two souls, given that she was pregnant with them, just as Yocheved is considered part of the count of seventy souls for the same reason. One answer is that Yocheved was different because she was born at the entrance to Egypt, inside its walls, while they may have been born after being several months in Egypt. Another answer is that the tribe of Levi is different because they are counted from the age of one month. See there for more detail.
That their mother went down to Egypt. Meaning that he gives the reason why the families of Ard and Na'aman, grandsons of Binyamin were counted, even though they were not from those who went down to Egypt.
They were therefore divided into separate families… This is what he was saying: Do not ask how it is possible that grandchildren [of Binyamin] are considered as separate families, for the explanation is that it is like Chetzron and Chamul…
If this is from the Aggadah, fine, but if not… Meaning that if R' Moshe Hadarshan found this reason in the Aggadah then fine, and I am not permitted to disagree with him. "But if not, then I say…" meaning that if he was saying this based on his own reasoning, then I too, am offering another reason that is my own.
[From Ard and Na'aman] respectively, large families emanated. Meaning: Ard and Na'aman were counted as families solely because of their large numbers, given that each of them bore many children. Consequently, it was fitting for each of them to be called a family, even though they were not from those who went down to Egypt. [Rashi made this comment] because one could err, [saying] that since Ard and Na'aman were termed families due to their numerous children, their father Bela should not have been termed a family in his own right, just as Yosef was not termed a tribe in of itself, since it had already been divided into the tribes of Efraim and Menashe. [This is not a difficulty] according to R' Moshe Hadarshan who considers a fetus like a [born] child, for accordingly a father and a child could be counted as two, like Peretz and his sons, since both were among those who went down to Egypt. However, according to Rashi's explanation there is a difficulty. Therefore he was obliged to say that Bela had many children aside from Ard and Na'aman and they were called by his name, which was not the case for Yosef. Re'm.
Five families are missing from the sons of Binyamin. This explanation is also from the commentary of R' Moshe Hadarshan, therefore Rashi brings it before the comment (v. 36), "These are the sons of Shuselach" [even though Binyamin is not mentioned until v. 38].
לישוב – הוא יוב האמור ביורדי מצרים:
 
(כה) אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יִשָּׂשכָ֖ר לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
These are the families of Issachar according to those who were numbered of them, sixty-four thousand three hundred.
מקבילות במקראספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גאברבנאל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

"Only by lot shall the land be divided": ("Only") — excluding Joshua and Calev (who received special portions.) And thus is it written (Judges 15:13) "And to Calev ben Yefuneh was given a portion in the midst of the children by word of the Lord to Joshua,⁠" and (Judges 1:20) "And they gave Chevron to Calev as Moses had spoken,⁠" and (Joshua 19:49-50) "And the children of Israel gave a portion to Joshua the son of Nun in their midst. By word of the Lord they gave him the city that he asked for, Timnath Serach.⁠"
אִלֵּין זַרְעֲיָת יִשָּׂשכָר לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וּתְלָת מְאָה.
These are the families of Issakar; their number sixty-four thousand three hundred.
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת יִשָּׂשכָר לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת
אִלֵּין זַרְעֲיָת יִשָּׂשכָר לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וּתְלַת מְאָה
יִשָּׂכָר או יִשָּׂשְכָר?
בספרו של רמ״ה ״מסורת סיג לתורה״ מובא שגדולי חכמי המסורה נחלקו בהגיית השם ״יששכר״
רמ״ה, ר׳ מאיר ב״ר טודרוס הלוי אבולעפיה (ד״א תתק״ל – ה״א ד׳, 1244-1170) שעמד בראש ישיבה גדולה בטולידו, היה מגדולי הפוסקים בספרד ורבים פנו אליו בשאלות, ביניהם הרמב״ן, הרשב״א, הר״ש משאנץ וחכמי לוניל שחיו בפרובאנס – רבינו יהונתן הכהן מלוניל ור׳ אהרן בר משולם. מספריו על הש״ס נשתיירו לנו רק ״יד רמה״ למסכתות בבא בתרא וסנהדרין ואולם פירושיו לעוד 12 מסכתות שונות בתלמוד הבבלי מוזכרים בספרי פרשנים ופוסקים אחרים, ביניהם השיטה מקובצת, רבנו אשר בן יחיאל (הרא״ש) ובנו רבי יעקב בעל הטורים שחלק אבן העזר בספרו מבוסס על פירושיו של הרמ״ה. רמ״ה התפרסם גם בפולמוס כנגד הרמב״ם: כיוון שהתנגד לפרשנותו האלגורית לאגדות חז״ל, ערך השגות על כתבי הרמב״ם באיגרת ששלח לחכמי פרובאנס. ואולם חכמי לוניל שהעריצו את הרמב״ם, לא קיבלו את דברי הביקורת של רמ״ה ורבי אהרון בן משולם מלוניל אף החזיר לו איגרת תשובה נוזפת שהובילה לחליפת איגרות שלמה המכונה ״כתאב אלרסאיל״ (פאריס, תרל״א).
ספרו ״מסורת סיג לתורה״ (פירנצה 1751) העוסק בחֵקֶר המסורה ודיני כתיבה נכונה של ספר התורה נחשב בין ספרי המופת של חקר המסורה והשפיע על דרך כתיבת ספרי התורה בתקופתו ואף לאחריה. בהתבסס על מחקרו, כתב הרמ״ה עצמו ספר תורה ששימש להגהת ספרי תורה בספרד.
:
בן אשר: יששכר – כתיב בתרין שיני״ן: חד קרי בקמץ ודגוש וחד לא קרי.
פירוש: לפי אהרן בן אשר אף שהשם יששכר נכתב בשתי אותיות שֹי״ן, רק הראשונה נהגית אך לא השנייה ולכן יש לקרוא יִשָּׂכָר בהבלעת השי״ן השנייה, אולם לפי משה בן נפתלי ההגייה היא יִשָּׂשְכָר. זוהי מחלוקת מפורסמת המופיעה כבר ב״ספר החילופים״.⁠
שיטות ניקוד אחרות המיוחסות לבעלי המסורה הן יִשְׂשָׂכָר ויִשְׁשָׂכָר (השי״ן הראשונה ימנית והשנייה שמאלית).
כאחרוני בעלי המסורה נחשבים אהרן בן אשר מבבל (השביעי והאחרון לשושלת של 7 דורות מסרנים, כשהראשון היה רבי אשר הזקן הגדול שפעל במאה השמינית למניינם), ומשה בן נפתלי שפעל בטבריה. בן נפתלי היה בן דורו של בן אשר ובר פלוגתא שלו בנושאים רבים. ״ספר החילופים״, או בשמו הערבי כתאב אלכ׳לאף, חובר על ידי מישאל בן עוזיאל בן המאה העשירית שחי סמוך לזמנם, והוא מתעד את המחלוקות שבין בן אשר לבן נפתלי בענייני נוסח המקרא וגם ביחס להגיית הטקסט המקראי דוגמת ״יששכר״ ונוסח החילופים שלו נחשב למתוקן ונקי. הספר שנכתב בערבית יהודית ראה אור בהוצאת מאגנס בעריכתו של אליעזר ליפשיץ, ירושלים, תשכ״ה. ואמנם בספרות המסורה ישנם 850 ״חילופים״ בין בן אשר לבן נפתלי. ואולם מנהגנו בכל אלה הוא כבן אשר שהרמב״ם העיד עליו שהוא בעל הנוסח הנכון של המקרא, כדבריו בהלכות ספר תורה פ״ח הל״ד: ״וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות״ (על פי י׳ ייבין, המסורה הטברנית למקרא (סטנסיל), ירושלים תשנ״ג, עמ׳ 99-97).
מקובל לומר שהכתיב בשי״ן כפולה רומז למקור השם: יֵשׁ שָׂכָר, על פי דברי לאה ״נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי״ (בראשית ל יח). לקריאה בשׂי״ן אחת יִשָּׂכָר, ניתנו כמה הסברים מהם על פי כללי הדקדוק ומהם על דרך הדרש. ההסבר הדקדוקי קשור להתלכדות העיצורים הדומים כפי שהסביר ראב״ע (לשמות א ג):
יששכר – בעבור התחברות שני שיני״ן חסרו האחד מהמבטא כדרך מחצצרים שיקרא מַחְצְרִים (כגון דה״א טו כד: כתיב: מחצצרים, קרי: מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת. ואמנם הכתיב ׳מחצצרים׳ בא בדברי הימים שש פעמים, בחמש מהן הקרי הוא מַחְצְרִים, ובאחת מְחַצְּרִים) ואין שי״ן כמוה במקרא.
וכן נאמרו כמה טעמים מדרשיים כגון במדרש ״שכל טוב״
פרשת ויצא פרק ל.
:
ולמה שי״ן השנייה נכתבת ואינה נקראת? כי הי׳ שם שני ענייני שכר: שכר נתינת זלפה ליעקב, ושכר נתינת דודאים לרחל. והיא לא תלתה הדבר אלא בשכר הראשון, להכי אין אנו קורין רק לשי״ן הראשון. והשניה נכתבת לדרוש בה אם למסורה שכר דודאים וכענין שדרשנו.
הפגם ״והיא לא תלתה הדבר אלא בשכר הראשון״ התבאר בדעת זקנים מבעלי התוספות (לבראשית ל יח): ״יששכר. יש בו שני שינין אחת בשביל משמעות דנתן אלהים את שכרי ואחת כנגד שכר שכרתיך שהוא לשון גנאי ולכן אינה נקראת״. אבל הביא שם טעם נוסף: ״ד״א משום הכי אין נקראת לפי שניתנה ליוב בנו כדכתיב ובני יששכר וכו׳. אמר יששכר אין יוב שם הגון אוסיף לו אות אחת משמי ויקרא שמו ישוב והיינו דכתיב בסדר פנחס לישוב״.⁠
כל הטעמים הובאו בתורה שלמה״ לבראשית פרק ל אות סד, שהוסיף: ״הטעם שאמרו שיוב אינו שם הגון, מבואר בספר דבק טוב על פירש״י לפנחס שם, שבימים קדמונים נקרא שם אליל אחד יוב, ובשביל כך בא יוב לפני יששכר אביו בקובלנא רבא על שכינה שמו כשם ע״ז ונתן לו אות משמו והוא השי״ן ונקרא ישוב ועל כן נקרא יששכר כאלו נכתב ביוב שי״ן״. והכוונה לרש״י כאן: ״לְיָשׁוּב – הוא יוֹב האמור ביורדי מצרים, כי כל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים״ [ובר׳ מו יג: ״וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרֹן״].
בכל עדות ישראל קוראים בתורה את השם יששכר בשי״ן אחת על פי ניקוד המסורה: יִשָּׂשכָר. אמנם בכמה מקהילות אשכנז התפתחו החל מסוף המאה השבע עשרה מנהגים חדשים בעניין זה, כגון קריאת יִשָּׂשְׂכָר בשתי שי״נים בפעם הראשונה שהשם נזכר בתורה ומכאן ואילך יִשָּׂשכָר (כלומר יִשָּׂכָר), ואולם מדובר במנהגים שוליים למדי.⁠
ב״תורה שלמה״ מנה המנהגים השונים ופירשם כך:
[א] על פי הטעם הראשון (ראב״ע) קוראים תמיד בשי״ן אחת אפילו במופעו הראשון ״וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכר״ (בראשית ל יח); [ב] לטעם ש״שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ״ הוא לשון גנאי, בפעם הראשונה הכתובה בתורה קוראים יִשָּׂשְכָר כדעת בן נפתלי, ואח״כ בכל התורה קוראים יִשָּׂכָר כבן אשר; [ג] עד פרשת פנחס קוראים כדעת בן נפתלי בשני שיני״ן, ומפרשת פנחס ואילך קוראין בשי״ן אחת כבן אשר. וזהו לפי הטעם השני ב״דעת זקנים״ ש״ישוב הוא יוב״ לכן בפרשתנו שבה מופיע יָשׁוּב שקיבל שי״ן אחת מן השם יששכר, קוראים יִשָּׂכָר כבן אשר.
השם יששכר מקובל בישראל במיוחד מימי הביניים המאוחרים, ולצד הכתיב המסורתי יש שנהגו לכתוב אותו בשי״ן אחת, ישכר, ובהם דמויות ידועות בעולם הרבני. ההגייה המומלצת של השם יששכר היא כמובן ״יִשָּׂכָר״, על פי מסירתו בניקודו במקרא. ההגייה ״יִשַׂשְׂכָר״ הרווחת בפי מקצת דוברי העברית החדשה נחשבת שיבוש (האקדמיה ללשון העברית).
לעניין זה אין שום הוכחה מן התרגומים: בכולם הכתיב הוא ״יששכר״ כבמקרא, והקריאה היא יששכר בשי״ן אחת על פי ניקוד המסורה.
אלין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
זרעיתה דבנוי דיששכר
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעיתה דבנוי דיששכר״) גם נוסח חילופי: ״זרעיית יש׳⁠ ⁠⁠״.
לסכומיהון אשתין וארבעה אלפין ותלת מאוון.
אילין גניסת יששכר לסכומהון שיתין וארבעא אלפין ותלת מאה.
sixty-four thousand three hundred.
וַכַּאןַ עַדַדֻ עַשַׁאאִרִ יסַאכַ׳ארַ אַרבַּעַתֹ וַסִתֻּוןַ אלפַא וַתַּ׳לַאתֻ׳מִאַתֹ
והיה מניין בני משפחות יששכר, ששים וארבעה אלף ושלוש מאות.
פס׳: אלה משפחות – אלה משפחות
יששכר ארבעה וששים אלף. ושלש מאות ולהלן ב״פ במדבר היה ארבעה וחמשים אלף וארבע מאות הרי עדפו תשעה אלפים ותשע מאות כצ״ל:
יששכר ארבעה וששים אלף (וארבע מאות) חסרו תשעת אלפים ותשע מאות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

 
(כו) בְּנֵ֣י זְבוּלֻן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְסֶ֗רֶד מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַסַּרְדִּ֔י לְאֵל֕וֹן מִשְׁפַּ֖חַת הָאֵלֹנִ֑י לְיַ֨חְלְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְלְאֵלִֽי׃
The sons of Zebulun after their families: of Sered, the family of the Seredites; of Elon, the family of the Elonites; of Jahleel, the family of the Jahleelites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גאברבנאלמנחת שיאור החיים
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

יוחסין של זבלון – בראשית מ״ו:י״ד
בְּנֵי זְבוּלוּן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְסֶרֶד זַרְעִית סֶרֶד לְאֵילוֹן זַרְעִית אֵילוֹן לְיַחְלְאֵל זַרְעִית יַחְלְאֵל.
The sons of Zebulon by their families: of Sared, the family of Sared; of Elon, the family of Elon; of Jahleel, the family of Jahleel.
בנוי דזבולן לזרעייתהון לסדר זרעיתה דבנוי דס⁠(ד)⁠ר⁠{ד}⁠י לאלון זרעייתה דבנוי דיחלאלי {ל}⁠איחלאל זרעייתה דבנוי דיחלאלי.
בנוי דזבולן {לגניסתהון}⁠
חסר בכ״י לונדון.
לסרד גניסת סרד לאלון גניסת אלון ליחלאל גניסת יחלאל.
Of Zebulon, the families of Sered, Elon, Jahleel,
בַּנֻו זִיבּוּלֻוןַ לִעַשַׁאאִרִהִם עַשִׁירַתֻ אַלסִּרדִייןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּאִילֻונִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּיַחלִאִלִיִּיןִ
בני זבלון, לפי משפחותם, משפחת י הסרדיים ומשפחת הערוניים ומשפחת היחיאליים.
פס׳: בני זבולון פקודיהם (אחד ושלשים אלף) וחמש מאות
בני זבולון וכו׳. לפקודיהם ששים אלף וחמש מאות ולהלן בפ׳ במדבר שבעה וחמשים אלף וארבע מאות עדפו להם שלשה אלפים ומאה כצ״ל:
(חסרו) שלשת אלפים (ומאתים) מפקודי במדבר סיני:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

הָאֵלֹנִי: בהעתק הללי האלוני, ירוש׳ האלני, ע״כ. ובכל הספרי׳ חס׳. וכן בנוסחא כ״י מסו׳ עליו ל׳ וחס׳. גם הרמ״ה ז״ל כתב משפחת הָאֵלֹנִי חס׳ דחס׳, חס׳ יו״ד וחס׳ וי״ו. [הָאֵלֹנִי].
בני זבולון וגו׳ – רמז הכתוב מעשיהם והמושג ממנו, סרד כמו סדר, וכן דרך הכתוב לקרות לכבש כשב, והכוונה בזה שהיה מסדר לפני יששכר כל הצריך לו למזונותיו, ואלון לשון חוזק ורמז על דרך אומרו (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, ואמרו רז״ל (ויק״ר פכ״ה) ללומדיה לא נאמר וכו׳, ולזה לפי שזבולון היה מחזיק ביד לומדי תורה יחס לו מדה זו, והוא אומרו לאלון.
בני זבלון, The sons of Zevulun, etc. The verse alludes to Zevulun's particular contribution and to that tribe's spiritual achievements. The name סרד containing the same letters as the word סדר, "order or arrangement,⁠" means the same thing as סדר, just as the Torah on occasion reverses the order of the letters in the word כשב, "sheep,⁠" and spells it כבש. The idea is that Zevulun arranges all the material needs for Issachar so that the latter can study Torah without interruption. אלון is an expression for strength, i.e the oak tree; Proverbs 3,18 describes Torah as the tree of life for those who grasp it and support it. Vayikra Rabbah 25,1 elaborates that instead of speaking of the people who study Torah, Solomon spoke of those who support Torah, i.e. מחזיקים בה. Seeing that Zevulun supported Issachar's Torah study financially, the Torah alludes to this with the letters in the name of one of his sons אלון.
 
(כז) אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַזְּבוּלֹנִ֖י לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שִׁשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
These are the families of the Zebulunites according to those who were numbered of them, sixty thousand five hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִלֵּין זַרְעֲיָת זְבוּלוּן לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין אַלְפִין וַחֲמֵישׁ מְאָה.
These are the families of Zebulon, by their number sixty thousand five hundred.
אלין זרעייתה דבנוי דזבולנ⁠(ן){י} לסכומיהון אשתין אלפין וחמש מאוון.
אילין גניסתא זבולון לסכומהון שיתין אלפין וחמש מאה.
sixty thousand five hundred.
פַכַּאןַ עַדַדֻ עַשַׁאאִרִ זִיבּוּלֻוןַ סִתֻּוןַ אלפַא וַכַ׳מסֻמִאַתֹ
והיה מניין בני משפחות זבלון, ששים אלף וחמש מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

 
(כח) בְּנֵ֥י יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶפְרָֽיִם׃
The sons of Joseph after their families: Manasseh and Ephraim.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלנצי״ב
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בְּנֵי יוֹסֵף לְזַרְעֲיָתְהוֹן מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם.
The sons of Joseph by their families, Menasheh and Ephraim,
בנוי דיוסף לזרעייתהון מנשה ואפרים.
בנוי דיוסף {לגניסתהון}⁠
חסר בכ״י לונדון.
מנשה ואפרים.
Of Joseph,
בני יוסף למשפחותם – לפי שהיו במצרים אותם בנים שהיו לו בטרם ירד יעקב אבינו למצרים עשאם שבטים, ואותם בנים שנולדו לו עשאם בתי אבות, שנאמר ועתה שני בניך הנולדים וגו׳ (בראשית מ״ח:ה׳), ואמר אחר מכאן ומולדתך אשר הולדת אחריהם וגו׳ (בראשית מ״ח:ו׳), שיהיו בתי אבות אחרים חוץ ממנשה ואפרים, ולא אמר לו אלא על בני בניו, שכל מה שיולידו בחייו יהיו בתי אבות כאלו הם בניו, לפי שלא גדל בארץ כנען כאלו נולדו לו כל הזרע בארץ כנען, שכל הזרע שיראה מבניו שיהיו בתי אבות, ועל זה נאמר על שם אחיהם יקראו בנחלתם (בראשית מ״ח:ו׳), כשם שהיו כל בני השבטים בתי אבות, כך יהיו הם בתי אבות בני שלשים ושותלח בנו וכל אחיו וערן בני שותלח גם בני מכיר בן מנשה, ללמדך הכתוב כשם שראה לאפרים בני שלשים, כך ראה למנשה בני שלשים, ואלו הם מכיר וגלעד ואיעזר ואחיו שהיו נולדים שלשים, ולכך מנה הכתוב בתי אבות מן מכיר ואילך עד חפר. שכולם יולדו על ברכי יוסף, אבל צלפחד לא נולד בימי יוסף, ולמה מנאם כאן, שאעפ״י שמתו במדבר לקחו בנותיו חלקו בארץ. הרי שהיו למנשה שמונה בתי אבות ולאפרים היו לו ארבעה בתי אבות שותלח ובכר ותחן וערן כל זה בא להם מזכותו ומברכתו של יעקב אביהם, לקיים מה שנאמר ותגזר אומר ויקם לך וגו׳ (איוב כ״ב:כ״ח), שאע״פ שבכל מקום חישב אפרים תחלה למנשה לפי שעשה אפרים לפני מנשה, אבל בחלוקת הארץ חישב מנשה תחלה, לפי שחצי שבטו לקחו חלקם בעבר הירדן.
בַּנֻו יֻוסִףַ לִעַשַׁאאִרִהִם מִנַשִּׁה וַאִפרַאִים
בני יוסף, לפי משפחותם, מנשה ואפרים.
פס׳: בני יוסף פקודיהם שנים וחמשים אלף ושבע מאות
בני יוסף בני. מנשה פקודיהם וכו׳ כצ״ל.
ובמדבר סיני היו (במדבר א׳:ל״ה-ל״ו) לבני מנשה בן יוסף שנים ושלשים אלף ומאתים עדפו בני מנשה עשרים אלף וחמש מאות. כי מצאנו בנות צלפחד ממשפחותם היו והיו צדקניות. ואם הבנות כן כל שכן הזכרים ולפיכך הקדים בערבות מואב פקודי מנשה לפקודי אפרים:
(כח-לז) ואחר ראובן, שמעון וגד החונים עליו, רק מנשה קודם אפרים, ובמדבר
כך בכ״י פריס 176, ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: ומדבר.
סיני הפוך (במדבר א׳:ל״ב-ל״ה). ויתכן שזה בעבור מספרם, כי בני אפרים יוסיף על בני מנשה
כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177 נכפלו כאן בטעות המלים: לבני אפרים.
במדבר סיני שמונת אלפים ושלש מאות, ובערבות מואב יוסיפו בני מנשה על בני אפרים עשרים אלף ומאתים.
(28-37) After Reuben, Scripture lists Simeon and Gad, who pitched next to Reuben.⁠
And similarly the other tribes. In other words, Scripture does not list the tribes in the order of their births but by their banners. See Num. 10:11-28.
However, Manasseh is mentioned before Ephraim.⁠
In verses 28-34.
The order is reversed in the wilderness of Sinai.⁠
In Num. 1:32-35.
It appears that this is due to their number, for the sons of Ephraim were more numerous than the sons of Manasseh in the wilderness of Sinai by eight thousand and three hundred,⁠
Hence they were there mentioned first. At the census taken in the wilderness of Sinai, Ephraim numbered 40,500 (Num. 1:33) and Manasseh numbered 32,200 (Ibid., 35).
and in the plains of Moab the sons of Manasseh numbered more than the sons of Ephraim by twenty thousand and two hundred.⁠
Hence they were mentioned first. See verses 34 and 37.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(כח-לז) התועלת השלישי הוא מה שלמדנו מזה המספר שנמנו בו ישראל בערבות מואב, שכבר נתקיימה ברכת יעקב במה שאמר: ׳אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי׳ (בראשית מח, ה), כמו שביארנו בביאור דברי זאת הפרשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מנשה ואפרים: הטעם שהקדים הכתוב (כאן) מנשה לאפרים מבואר לעיל (ב,כ).
 
(כט) בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֗ה לְמָכִיר֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמָּכִירִ֔י וּמָכִ֖יר הוֹלִ֣יד אֶת⁠־גִּלְעָ֑ד לְגִלְעָ֕ד מִשְׁפַּ֖חַת הַגִּלְעָדִֽי׃
The sons of Manasseh: of Machir, the family of the Machirites; and Machir became the father of Gilead; of Gilead, the family of the Gileadites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר׳ י״ש ריגייונצי״במשך חכמה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְמָכִיר זַרְעִית מָכִיר וּמָכִיר אוֹלֵיד יָת גִּלְעָד לְגִלְעָד זַרְעִית גִּלְעָד.
the sons of Menasheh: of Makir, the family of Makir; and Makir begat Gilead; of Gilead, the family of Gilead.
בנוי דמנשה למכיר זרעייתה דבנוי דמכיר׳ ומכיר אולד ית גלעד לגלעד זרעייתה דבנוי דגלעדי.
בנוי דמנשה למכיר גניסת מכיר ומכיר אוליד ית גלעד לגלעד גניסת גלעד.
the Beni Menasheh, Makir, Gilead,
בַּנֻו מִנַשִּׁה עַשִׁירַתֻ אַלּמַכִ׳ירִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּגִלעַדִייןִ מִן גִלעַאדַ אִבּןֻ תַּ׳וַאלִתַּ׳
בני מנשה, משפחת המכיריים, ומשפחת הגלעדיים אשר הם מן גלעד שהוא בן דור שלשי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

בני מנשה למכיר – כל השבטים נמנו כאן אחר הסדר שנמנו בפרשת במדבר חוץ ממנשה ואפרים שבכאן הקדים מנשה לאפרים לפי שמספר משפחותיו עדפו על משפחות אפרים ובמדבר עודפות משפחותיו של אפרים על משפחות מנשה לכך הקדים להלן אפרים למנשה
שאוב מאבן עזרא במדבר כ״ו:כ״ח-ל״ז.
ועוד שאפרים ראש דגל ובאותו פרק התחילו סדר דגלים לכך הקדימו אבל כאן שנמנו בשביל חלוקת הארץ הקדים מנשה לאפרים לפי שחצי שבטו לקחו נחלתם תחילה בעבר הירדן.
למכיר – בני מכיר נחלקו לח׳ משפחות אחת נקראת על שמו והאחרת על שם גלעד והשש על ששה מבניו של גלעד.
בני מנשה למכיר, "as for the sons of Menashe, the ones of Machir, etc.⁠" The names of all the tribes are listed here in the same sequence as they have been listed in Numbers chapter one, with the exception of Ephrayim and Menashe; in this instance Menashe has been named first. The principal reason maybe that it numbered so many more men of military age than the descendants of Ephrayim. While the Jewish people had been in the desert, the number of members of the tribe of Ephrayim had been greater than that of the descendants of Menashe. Furthermore, the flag of Ephrayim's army group had been the leader of its group, and in that chapter the subject of the flags had first been mentioned, and a tribe leading such a contingent takes precedence over one that merely is an adjunct. In our chapter where the subject is the impending distribution of parts of the Holy Land to the various tribes of the Jewish people, mentioning Menashe, Joseph's firstborn son first seems appropriate. After all, half of that tribe had also been assigned a substantial portion of their inheritance on the east bank of the Jordan, alongside the tribes of Reuven and Gad.
למכיר "to Machir;⁠" the sons of Machir were divided amongst five families, one bearing the name of its founding father, and the others bearing the names of Gilead, and the sixth of the sixth bearing the name of its founder.
מנשה – נתרבה בזה המנין עשרים אלף וחמש מאות וזהו שאמרו בני יוסף עד כ״ה ברכני ה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

בני מנשה – אמר בני בלשון רבים בעבור בני בניו, כי לא נולד לו רק מכיר לבדו, והזכיר כאן מנשה קודם אפרים כי הוא הבכור, אבל במדבר סיני הקדים לאפרים כי הוא ראש הדגל:
למכיר משפחת המכירי: כבר ביארנו (פסוק ה׳) שהיו עוד בנים למנשה, ונקראו ע״ש מכיר הבכור והחשוב שבכולם. וכן ״לגלעד משפחת הגלעדי״ – היו למכיר עוד בנים (מלבד גלעד) ונקראו ע״ש גלעד, ומ״מ היו עוד נקראים על שם אביהם ״משפחת המכירי״, וכן בבני גלעד היו הרבה בנים נקראים על שמו.
בני מנשה כו׳ – יאיר בן מנשה לא חשיב, לפי שרש״י פירש לקמן סוף מטות על ויקרא אתהן חות יאיר, לפי שלא היו לו בנים קראן בשמו לזכרון, ולכך כאן שחשיב משפחות לא חשיב יאיר. ופשוט.
 
(ל) אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י גִלְעָ֔ד אִיעֶ֕זֶר מִשְׁפַּ֖חַת הָאִֽיעֶזְרִ֑י לְחֵ֕לֶק מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶלְקִֽי׃
These are the sons of Gilead: of Iezer, the family of the Iezerites; of Helek, the family of the Helekites;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שינצי״ב
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

אִלֵּין בְּנֵי גִּלְעָד אִיעֶזֶר זַרְעִית אִיעֶזֶר לְחֵלֶק זַרְעִית חֵלֶק.
These are the children of Gilead: of Jezar, the family of Jezar; of Helek, the family of Helek;
אלין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
בנוי דגלעד איעזר זרעיתה דבנוי דאיעזרי לחלק זרעיתה דבנוי דחלקי.
אילין בנוי דגלעד איעזר גניסת איעזר לחלק גניסת חלק.
Thezar, Helek,
הַאֻלַאאִ בַּנֻו גִלעַאדַ עַשִׁירַתֻ אַלּאִיעִיזִרִייןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּחִלקִיִּיןִ
אלה הם בני גלעד, משפחת האיעזריים ומשפחת החלקיים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

והנה בחלוף שמות המשפחות וחסרונם ובזכרון אבות ובנים יחדיו כגון לגלעד משפחת הגלעדי אלה בני גלעד איעזר משפחת האיעזרי וגו׳ כי יש כיוצא בהם רבים כבר דברו בהם המדרשות והמפרשים ז״ל מה שיספיק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

אֵ֚לֶה בְּנֵי גלעד: וכן וְאֵלֶה בְּנֵי שותלח, הבי״ת בדגש מדין מפסיק ואתי מרחיק. וחביריו שבפרשה כולם רפין, שאין טעם מפסיק במלה ראשונה, גם אין להם דין אתי מרחיק, שמלת בְנֵי סמוכה אל המלה הבאה אחריה. וכן מצאתי בספרי׳ מדוייקי׳. <ועיין מ"ש באיוב ה' על חקרנוה כן היא.> [אֵ֚לֶּה].
ועוד היה: אלה בני גלעד: שיצאו משם משפחת אביהם, ונקראו ע״ש עצמם. אבל מ״מ נשתיירו הרבה שנקראו ע״ש משפחת הגלעדי. וכך כתב רש״י בפסוק כ״ד.
 
(לא) וְאַ֨שְׂרִיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הָאַשְׂרִֽאֵלִ֑יהָאַשְׂרִֽאֵלִ֑י =ש,ש1,ק3,ו ושיטות א,ל; ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח (וכך במג״ה).
• ל=הָֽאַשְׂרִֽאֵלִ֑י (שתי געיות) וכך אצל ברויאר וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל1,ב=הָאַשְׂרִאֵלִ֑י (אין געיה)
וְשֶׁ֕כֶם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁכְמִֽי׃
and Asriel, the family of the Asrielites; and Shechem, the family of the Shechemites;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שי
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

וְאַשְׂרִיאֵל זַרְעִית אַשְׂרִיאֵל וְשֶׁכֶם זַרְעִית שֶׁכֶם.
and of Asriel, the family of Asrieli; and of Shekem, the family of Shekem;
ואשריאל זרעיתה דבנוי דאשריאלי ושכם זרעייתה דבנוי דשכמי.
ואשריאל גניסת אשריאל ושכם גניסת שכם.
Asriel, Shekem,
וַעַשִׁירַתֻ אַלּאַסרִאִיליִיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלשִּׁכ׳מִיִּיןִ
ומשפחת האשראליים ומשפחת השכמיים.⁠
(בספר בראשית שיוסף יקבל ברכה, ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וְאַשְרִיאֵל הָאַשְרִאֵלִי: שניהם בשי״ן שמאלית בספרי׳ מדוייקי׳.⁠
ראה הערתי ל׳וישב׳ (בר׳ לו ח).
ובתיקון ס״ת ישן ואשריאל, במפתח ואשראל, ע״כ. ובספרי׳ שלנו מל׳. ובהעתק הללי האשראלי, ירוש׳ האשריאלי, ע״כ. ובכל הספרי׳ חס׳. וכן בנ׳ כ״י מסו׳ עליו ל׳ וחס׳. וגם הרמ״ה ז״ל כת׳ וְאַשְרִיאֵל מל׳, הָאַשְרִאֵלִי חסר. [וְאַשְׂרִיאֵל, הָאַשְׂרִאֵלִי].
 
(לב) וּשְׁמִידָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַשְּׁמִידָעִ֑י וְחֵ֕פֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶפְרִֽי׃
and Shemida, the family of the Shemidaites; and Hepher, the family of the Hepherites.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

וּשְׁמִידָע זַרְעִית שְׁמִידָע וְחֵפֶר זַרְעִית חֵפֶר.
and of Skemida, the family of Shemida; and of Hepher, the family of Hepher.
ושמידע זרעיתה דבנוי דשמידעי וחפר זרעיתה דבנוי דחפרי.
ושמידע גניסת שמידע וחפר גניסת חפר.
Shemida, Hepher.
וַעַשִׁירַתֻ אַלשִּׁמִידַעִיִּיןִ וַעַשִׁירַתֻ אַלּחִפרִיִּיןִ
ומשפחת השמודעיים ומשפחת החפריים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

 
(לג) וּצְלׇפְחָ֣ד בֶּן⁠־חֵ֗פֶר לֹא⁠־הָ֥יוּ ל֛וֹ בָּנִ֖ים כִּ֣י אִם⁠־בָּנ֑וֹת וְשֵׁם֙ בְּנ֣וֹת צְלׇפְחָ֔ד מַחְלָ֣ה וְנֹעָ֔ה חׇגְלָ֥ה מִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה׃
Zelophehad the son of Hepher had no sons, but daughters. And the names of the daughters of Zelophehad were Mahlah, and Noah, Hoglah, Milcah, and Tirzah.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר׳ י״ש ריגייו
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

וּצְלָפְחָד בַּר חֵפֶר לָא הֲווֹ לֵיהּ בְּנִין אֱלָהֵין בְּנָן וְשׁוֹם בְּנָת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנוֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה.
And Zelophechad
Or, Zelophchad.
bar Hepher had no sons, but daughters; and the names of the daughters of Zelophechad were Mahelah, and Nohah, Hegelah, Milchah, and Thirzah.
וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה
וּצְלָפְחָד בַּר חֵפֶר לָא הֲווֹ לֵיהּ בְּנִין אֱלָהֵין בְּנָן וְשׁוּם בְּנַת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה
בנות צלפחד שקולות היו
›שלוש פעמים בתורה נזכרו בנות צלפחד: בפסוקנו ובפרק כז נזכרו באותו הסדר, אך בשינוי ו׳ החיבור – ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה״ (במדבר כז א). לעומת זאת בפסוק ״וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד״ (במדבר לו א) אף הסדר נשתנה, כרש״י:⁠
על הפסוק בפרק כז. ולהלן בפרק לו הוסיף: ״כאן מנאן לפי גדולתן זו מזו בשנים ונשאו כסדר תולדותן, ובכל המקרא מנאן לפי חכמתן ומגיד ששקולות זו כזו״.
ולהלן הוא אומר ותהיינה מחלה תרצה, מגיד שכולן שקולות זו כזו, לפיכך שנה את סדרן
ב״תורה תמימה״
פרק לו הערה יז.
העיר שבנוסף לשינוי הסדר המוכיח שכולן שקולות, גם השוני בתוספת ו׳ החיבור מורה כן:
...ויש להביא ראיה לדעה זו דשקולות היו ממה שיש לדקדק בענין שמות בנות צלפחד שנזכרו בתורה שלש פעמים, ובכל מקום לבד הקדימה והאיחור שלא בסדר אחד כמבואר כאן, עוד זאת שינה הכתוב, כי פעם אחת עשה את האחת טפילה ותלויה בחבירתה ואת האחרת עיקר, ופעם להיפך, בפ׳ פינחס (כ״ו ל״ג) כתיב מחלה נעה חגלה מלכה ותרצה, ושם (כ״ז א׳) כתיב מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה וכאן כתיב מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה, וידוע דו׳ הנוסף בשמות מורה על טפילת אותו השם להקודם, והיינו שהשם הקודם עיקר והשני הנזכר בו׳ הנוסף טפל לו, ולכי תידוק, הנה בכל השלש פעמים כתיב פעם שם האחת בלא ו׳ והשנית בו׳ ופעם אותה שהיתה כתובה בפעם הראשונה בלא ו׳ כתובה עתה בו׳ וזו שהיתה כתובה שם בו׳ כתובה עתה בלא ו׳ הנוסף, וכן בפעם השלישית החליף הסדר, עיין בזה, וכל אות שבתורה בא בדיוק נמרץ ובכונה מיוחדת, וי״ל שבא בזה להורות שכולן שקולות ושוות היו ולא היתה האחת טפלה לחבירתה וגם לא למחלה הבכירה מכולן שכתובה בכל פעם בראש, ודו״ק.
בהתאם, אונקלוס הקפיד לשמר בשלושת הפסוקים את ו׳ החיבור ולא רק את סדר השמות,⁠
יש לציין שבת״נ גם מופיעים חילופים ואין התאמה מדויקת לכתוב, אבל בתאג׳ התרגום כמקרא.
אבל המיוחס ליונתן שינה: בפסוקנו השמיט ו׳ משמה של נועה ״מַחְלָה נוֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה״, וכן לקמן השמיט פעמיים ״מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה״ (במדבר כז א) ״מַחְלָה נוֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה״, והפסיד בכך את דקדוק הכתובים המשווים את מדרגתן. אמנם בפעם השלישית תרגם בנאמנות לכתוב – ״מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה״ (במדבר לו יא).⁠
גם יוב״ע (יהושע יז ג) תרגם בדיוק כפסוק. התייחסות לשוני שבטעמי המקרא בפסוקים אלו ראה אצל מ׳ פרלמן ״חוג לטעמי המקרא״ (סטנסיל) ה, מספר 184-185, עמ׳ 51-52.
וצלפחד בר חפר
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בר חפר״) גם נוסח חילופי: ״בריה דחפר״.
לא הוו ליה בנין ארום אלהן בנן ושום בנתיה דצלפחד מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה.
וצלפחד בר חפר לא הוון ליה בנין אלהין בנן ושום בנת צלפחד מחלה נעה חגלה מלכה ותרצה.
But Zelophehad bar Hepher had no sons, but daughters only; and the names of the daughters of Zelophehad were, Mahelah, Nohah, Hogelah, Milchah, and Thirzah.
וַצִלֻופחַאדֻ בּןִ חִיפִרַ לַם יַכֻּן לַהֻ בַּנִינַא אִלַּא בַּנַאתֵ וַאַסמַאאֻהֻןַ מַחלַה וַנֻועַה חֻגלַה מִלכַּה וַתִרצַה
וצלופחד בן חפר לא נמצא לו בנים אלא בנות ושמותהן, מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

והנה זכר שֵׁם בנות צלפחד, בעבור מה שסיפר מענינם אחר זה בענין דיני הנחלות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וצלפחד בן חפר – הזכיר הכתוב בנותיו בעבור שיאמר שקרבו לפני משה לתבוע חלק ירושתן, כי הן בכלל לאלה תחלק הארץ:
 
(לד) אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת מְנַשֶּׁ֑ה וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת׃
These are the families of Manasseh; and those who were numbered of them were fifty-two thousand seven hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלרש״ר הירשמלבי״םנצי״ב
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִלֵּין זַרְעֲיָת מְנַשֶּׁה וּמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה.
These are the families of Menasheh, and their number fifty-two thousand seven hundred.
אלין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
זרעיתה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעיתה״) גם נוסח חילופי: ״זרעייתהון״.
דבנוי דמנשה סכומיהון חמשין ותרין אלפין ושבע מאוון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
.
אילין גניסת מנשה וסכומהון חמשין ותרין אלפין ושבע מאה.
These are the families of Menasheh, and their number fifty-two thousand seven hundred.
פַכַּאןַ עַדַדֻ עַשַׁאאִרִ מִנַשִּׁה את׳נַאןַ וַכַ׳מסֻוןַ אלפַא וַסַבּעֻמִאַתֹ
והיה מניין בני משפחות מנשה, חמשים ושניים אלף ושבע מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ופקדיהם – בעוד שברוב השבטים האחרים נאמר סתם ״אלה משפחֹת וגו׳ לפקדיהם״, הרי שכאן אצל מנשה, וכן להלן אצל בנימין, נוצרו שני משפטים: ״אלה משפחֹת וגו׳ ופקדיהם״. מבנה תחבירי זה רומז שיש לעיין היטב בתוצאות המפקד.
יש לזכור שכלל האוכלוסיה פחת בכמה אלפים, ושלמפקד זה קדמה מיתת כל יוצאי מצרים מבן עשרים שנה ומעלה, וכן רבים מתו בקברות התאווה, לאחר מרדו של קרח, על ידי הנחשים השרפים ובעוון פעור. מכאן נראה שגידול באוכלוסייתו של שבט הוא עדות של כבוד על נאמנותו לחובתו. הדברים אמורים במיוחד בשני השבטים, מנשה ובנימין. במפקד הראשון הייתה אוכלוסייתם קטנה מכל שאר השבטים, ועתה רואים גידול במספרם. אצל מנשה רואים את הגידול הגדול ביותר, למעלה מעשרים אלף, והגידול אצל בנימין הוא מעל לעשרת אלפים. זו כנראה הסיבה למבנה המשפט המיוחד שנקט בו הכתוב אצל מנשה ובנימין.
גם אצל נפתלי (פסוק נ) נאמר ״ופקדיהם״, אף על פי שמניינו נתמעט בשמונת אלפים; זאת כנראה משום שהמפקד מסתיים בנפתלי, כדרך שאצל ראובן שבו התחיל המפקד, נמסר מספר אוכלוסיו במשפט נפרד: ״ויהיו פקדיהם״ (פסוק ז).
ופקודיהם – בכולם אמר לפקודיהם בלמ״ד שר״ל לפי ערך המנין הקודם שיש שחסרו לפי ערך הקודם כמו ראובן שמעון גד אפרים נפתלי, ויש שהוסיפו כמו יהודה יששכר זבולון בנימין דן אשר, אבל מנשה נתוסף על מנין הקודם יותר מכל השבטים כי נתוסף עשרים אלף ת״ק לכן אמר ופקודיהם, שנתרבה המנין בפ״ע, ושמעון שחסר יותר מכל השבטים שחסר ל״ז אלף ומאה לא אמר כלל לפקודיהם:
ופקודיהם: בכל השבטים כתיב ״לפקודיהם״, רק בשבט מנשה ובנימין ונפתלי כתיב ״ופקודיהם״. והנה כבר ביארנו לעיל פסוק י״ד ולהלן (פסוק נ״ד) משמעות ״פקודות״ – הוא עסקיו, ולפי ערך עסקיו היתה חלוקת נחלתו לפי הטוב לפניו. ומשפחות מנשה ובנימין ונפתלי היו להם עסקים מחולקים יותר משארי שבטים, משום הכי כתיב בהו ״ופקודיהם״.
וכן יש שינוי באיזה שבטים דכתיב ״למשפחותם״ יתירה על כל השבטים. והוא, משום שהיה בהם חילוק משפחות יותר מהכתוב, אלא שלא זכו לשם שיהיו נכתבים בתורה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×