×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {פרשת חקת} וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses and to Aaron, saying,
מוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םרמב״ןמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״בעודהכל
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe and to Aharon, saying:
פרשת חקת
(א)
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר
וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לְמֵימַר
זה אחד מי״א פסוקי ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר״ ובכולם תרגם ״עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן״. אצל משה מדבר ה׳⁠ ⁠⁠״עמו״, אבל באהרן מדבר ה׳⁠ ⁠⁠״אליו״ בלבד. לטעם השינוי ומשמעו עיין לעיל א א. ובדפוסים מצויים גרסו בשיבוש ״עם משה ועם אהרן״, הפך כוונת אונקלוס.
ומליל י״י עם משה ועם אהרן למימר.
ומליל י״י עם משה ועם אהרן למימר.
And the Lord spoke with Mosheh and Aharon, saying:

פָּרָשַׁת חוּקַת

(א-ב) רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי פָּתַח, (תהלים י״ב:ז׳) ״אִמֲרוֹת ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳, אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת, אִמְרוֹת בָּשָׂר וָדָם אֵינָן אֲמָרוֹת, בְּנֹהָג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם נִכְנָס לַמְּדִינָה וּבְנֵי הַמְּדִינָה מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְעָרֵב לוֹ קִלּוּסָן, אָמַר: לְמָחָר אֲנִי בּוֹנֶה לָכֶם דִּימוּסָאוֹת וּמֶרְחָצָאוֹת, לְמָחָר אֲנִי מַכְנִיס לָכֶם אַמַּת הַמַּיִם, יָשַׁן הוּא וְלֹא עָמַד, הֵיכָן הוּא, הֵיכָן אִמְרוֹתָיו, אֲבָל הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא ״וַה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת״, מַהוּ ״אֱמֶת״ שֶׁהוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם. ״טְהוֹרוֹת״, רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, וְרַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי (אַבָּא) [אִלְעָאי], וְרַבִּי (עֲקִיבָא) [יַעֲקֹב] בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מָצִינוּ שֶׁעִקֵּם הַכָּתוּב שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ תֵּבוֹת בַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא דְּבַר טֻמְאָה מִפִּיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ז׳:ב׳) ״מִכָּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה״ וְגוֹ׳, (שם, ח) ״וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר טְמֵאָה הִיא״ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא ״אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה״. אָמַר רַבִּי יוּדָן בַּר מְנַשֶּׁה אַף כְּשֶׁבָּא לִפְתֹּחַ בְּסִימָנֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה, פָּתַח לְהַלָּן בְּסִימָנֵי טָהֳרָה, (ויקרא י״א:ד׳) ״אֶת הַגָּמָל כִּי לֹא מַפְרִיס פַּרְסָה״ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא ״כִּי מַעֲלֶה גֵּרָה הוּא״, וְכֵן בַּאַרְנֶבֶת וְשָׁפָן וַחֲזִיר.
״כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם״ רַבִּי חָנָן בַּר פַּזִּי פָּתַר קְרָא בְּפָרָשַׁת פָּרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִשִּׁבְעָה שִׁבְעָה, שֶׁבַע פָּרוֹת, שֶׁבַע הַזָּאוֹת, שֶׁבַע שְׂרֵפוֹת, שִׁבְעָה כִּבּוּסִים, שִׁבְעָה טְמֵאִים, שִׁבְעָה טְהוֹרִים, שִׁבְעָה כֹּהֲנִים, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם חֲסֵרִים הֵן, אֱמֹר לוֹ אַף מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הָיוּ בַּכְּלָל.
״מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד״ (איוב י״ד:ד׳), כְּגוֹן אַבְרָהָם מִתֶּרַח, חִזְקִיָּה מֵאָחָז, מָרְדְּכַי מִשִּׁמְעִי, יִשְׂרָאֵל מֵאֻמּוֹת, הָעוֹלָם הַבָּא מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, מִי עָשָׂה כֵן מִי גָּזַר כֵּן מִי צִוָּה כֵן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. תַּמָן תַּנִינָן, בַּהֶרֶת כִּגְרִיס טָמֵא, פָּרַח בְּכֻלּוֹ הֲרֵי הוּא טָהוֹר, מִי עָשָׂה כֵן וְכוּ׳, תַּמָן תַּנִינָן, הָאִשָּׁה שֶׁמֵת וְלָדָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, וְהוֹשִׁיטָה הַחַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בּוֹ, הַחַיָּה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד. הַמֵּת בַּבַּיִת הַבַּיִת טָהוֹר, יָצָא מִתּוֹכוֹ הֲרֵי הוּא טָמֵא, מִי עָשָׂה כֵן וְכוּ׳. תַּמָן תַּנִינָן, כָּל הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף מְטַמְּאִין בְּגָדִים, [וְהָיוּ פּוֹסְלִים אוֹתָהּ בִּמְלָאכָה], וְהִיא עַצְמָהּ מְטַהֶרֶת טְמֵאִים, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֻקָּה חָקַקְתִּי גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי אִי אַתָּה רַשָּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי, זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה.
רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, ״כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי״, אָמַר שְׁלֹמֹה עַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עָמַדְתִּי, וְעָל פָּרָשָׁה זוֹ שֶׁל פָּרָה כֵּיוָן שֶׁהָיִיתִי מַגִּיעַ בָּהּ הָיִיתִי דּוֹרֵשׁ בָּהּ, חוֹקֵר בָּהּ, וְשׁוֹאֵל בָּה, ״אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי״.
״מִי כְּהֶחָכָם״ (שם ח׳:א׳) זֶּה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב בֵּיהּ (משלי כ״א:כ״ב) ״עִיר גִּבּוֹרִים עָלָה חָכָם״ וְגוֹ׳. ״יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר״ שֶׁפֵּרֵשׁ הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל. (שם) ״חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו״ רַבִּי מָנִי דִּשְׁאָב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁהָיָה אוֹמֵר לְמֹשֶׁה הָיָה אוֹמֵר לוֹ טֻמְאָתוֹ וְטָהֳרָתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת (ויקרא כ״א:א׳) ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים״, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאִם נִטְמָא בַּמֶּה הִיא טָהֳרָתוֹ, וְלֹא הֱשִׁיבוֹ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת שם) ״וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא״, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשָׁה זוֹ שֶׁל פָּרָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֹשֶׁה אוֹתָהּ הָאֲמִירָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים״, וְאָמַרְתָּ לִי אִם נִטְמָא בַּמֶּה הִיא טָהֳרָתוֹ, וְלֹא הֱשַׁבְתִּיךָ, זוֹ הִיא טָהֳרָתוֹ, ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת״.
״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ״ (תהלים צ״ט:ו׳-ז׳), (שְׁלֹשָׁה) ״שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו וְחֹק נָתַן לָמוֹ״, שָׁמַעְנוּ בְּמֹשֶׁה שֶׁנִּכְתְּבָה תּוֹרָה לִשְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי״. בִּשְׁמוּאֵל נִכְתָּב לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א י׳:כ״ה) ״וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר וַיַּנַּח לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״, אֲבָל בְּאַהֲרֹן לֹא שָׁמַעְנוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנִּתְּנָה לוֹ פָּרָשָׁה זֹאת, שֶׁלֹּא תָּזוּז מִמֶּנוּ וְלֹא מִבָּנָיו וְלֹא מִבְּנֵי בָּנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, וְאֵיזוֹ זוֹ זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אַרְבָּעָה דְּבָרִים יֵצֶר הָרַע מֵשִׁיב עֲלֵיהֶם, וּבְכֻלָּם כְּתִיב בָּהֶם חֻקָּה, וְאֵלוּ הֵן, אֵשֶׁת אָח וְכִלְאַיִם וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וּפָרָה אֲדֻמָּה (כָּתוּב בְּרֶמֶז תקע״ז).
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה – כּוּתִי אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אֲמַר לֵיהּ אִלֵּין מִלִּין דְּאַתּוּן עָבְדִין נִרְאִין כְּמִין כְשָׁפִים, מְבִיאִין פָּרָה, וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ, וְכוֹתְשִׁין אוֹתָהּ, וְנוֹטְלִין אוֹתָה אֵפֶר, וְאֶחָד מִכֶּם מִטַּמֵּא לְמֵת וּמַזִּין עָלָיו שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ טִפִּין, וְאוֹמֵר לוֹ טָהַרְתָּ, אֲמַר לֵיהּ נִכְנַס רוּחַ תְּזָזִית בְּאוֹתוֹ הָאִישׁ מִיָּמָיו, אֲמַר לֵיהּ לֹא, אֲמַר לֵיהּ וְלֹא רָאִיתָ אָדָם אֶחָד שֶׁנִּכְנַס בּוֹ רוּחַ תְּזָזִית, אֲמַר לֵיהּ הֵן, אֲמַר לֵיהּ וּמָה עוֹשִׂין לוֹ, [אֲמַר לֵיהּ] מְבִיאִין עִקָּרִין, וּמְעַשְּׁנִין תַחְתָּיו, וּמַרְבִּיצִין עָלָיו מַיִם, וְהִיא בּוֹרַחַת, אֲמַר לֵיהּ יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶּׁפִּיךָ מְדַבֵּר, כָּךְ הָרוּחַ הַזּוֹ רוּחַ טֻמְאָה הִיא, דִּכְתִיב (זכריה י״ג:ב׳) ״וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ״. וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, [רַבִּי] לַזֶּה דָּחִיתָ בְּקָנֶה, לָנוּ מָה אַתָּה מֵשִׁיב, אָמַר לָהֶם חַיֵּיכֶם לֹא הַמֵּת מְטַמֵא וְלֹא הַמַּיִם מְטַהֲרִין, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֻקָּה חָקַקְתִּי גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי, אִי אַתָּה רַשָּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי.
תַּמָן תַּנִינָן, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כִּבְשֵׁי פָּרָה כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים עוֹשִׂין אוֹתָם מִשֶּׁל עַצְמָן, וְלֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶם מוֹצִיא פָּרָתוֹ בְכִבְשׁוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶלָּא סוֹתְרוֹ וְחוֹזְרוֹ וּבוֹנֶה אוֹתוֹ מִשֶּׂלוֹ. רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים כִּכָּרֵי זָהָב הָיָה יוֹצֵא עָלָיו, וְכֻלָּם שֶׁחָצִים הָיוּ, וְהָא תַּנִינָן שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק עָשָׂה שְׁתֵּי פָּרוֹת, וְלֹא בְּכֶבֶשׁ שֶׁהוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹנָה הוֹצִיא אֶת הַשְּׁנִיָּה, אִית לָךְ לְמֵימַר עַל אוֹתוֹ [צַדִּיק] שֶׁהָיָה שַׁחָץ, רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם סִלְסוּל פָּרָה.
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה לְךָ אֲנִי מְגַלֶּה טְעָמֶיהָ, אֲבָל לַאֲחֵרִים חֻקָּה. כְּתִיב ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן״, הַדְּבָרִים שֶׁמְּכֻסִּים מִכֶּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, עֲתִדִין הֵן לִהְיוֹת צָפִים לָכֶם כְהַדֵּין בּוּלוּס, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיהו מ״ב:ט״ז) ״וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים״, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֶעֱשֶׂה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא ״עֲשִׂיתִם״ כְּבָר עֲשִׂיתִם, גִּלִּיתִים לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. אָמַר רַבִּי אַחָא, דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִגְלוּ לוֹ לְמֹשֶׁה נִגְלוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ״ח:י׳) ״וְכָל יָקָר רָאֲתָה עֵינִי״ זֶה רַבִּי עֲקִיבָא. וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא אוֹמֵר רֶמֶז שֶׁכָּל הַפָּרוֹת כַּלּוֹת וְשֶׁלּוֹ קַיֶּמֶת.
רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא אוֹמֵר: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם שָׁמַע קוֹלוֹ שֶׂל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בְּפָרָשַׁת פָּרָה וְאוֹמֵר הֲלָכָה בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, אֱלִיעֶזֶר בְּנִי אוֹמֵר פָּרָה בַּת שְׁתַּיִם, עֶגְלָה בַּת שְׁנָתָה, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים בִּרְשׁוּתְךָ, וְאַתָּה יוֹשֵׁב וְאוֹמֵר הֲלָכָה מִשְּׁמוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, אָמַר לוֹ, מֹשֶׁה צַדִּיק אֶחָד עָתִיד לַעֲמֹד בְּעוֹלָמִי וְעָתִיד לִפְתֹּחַ בְּפָרָשַׁת פָּרָה תְּחִלָּה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר פָּרָה בַת שְׁתַּיִם עֶגְלָה בַּת שְׁנָתָהּ, אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יְהִי רָצוֹן שֶׁיֵּצֵא מֵחֲלָצַי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ שֶׁיֵּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות י״ח:ד׳) ״וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר״, וְשֵׁם אוֹתוֹ הַמְיֻחָד אֱלִיעֶזֶר.
פָרָה אֲדֻמָּה – מִפְּנֵי מָה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בָּאִים זְכָרִים וְהִיא נְקֵבָה, אָמַר רַבִּי אַיְּבּוֹ מָשָׁל לְבֶן שִׁפְחָה שֶׁטִּנֵף פְּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא אִמּוֹ וּתְקַנַּח הַצּואָה, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּבוֹא פָּרָה וּתְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֶגֶל.
פָרָה – זוֹ מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם״. אֲדֻמָּה, זוֹ בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ב׳:ל״ח) ״אַנְתְּ הוּא רֵישָׁא דִּדְהָבָא״. תְּמִימָה, זוֹ מָדַּי, אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא מַלְכֵי מָדַּי תְּמִימִים הָיוּ, אֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶלָּא עֲבוֹדַת אֱלִילִים שֶׁקִּבְּלוּ מֵאֲבוֹתֵיהֶם בִּלְבָד. אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם זֶה יָוָן. אֲלֶכְּסַנְדְּרוּס מוֹקְדּוֹן כַּד חָמָא לְשִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הַוָה קָאִים לֵיהּ עַל רַגְלוֹהִי, וַאֳמַר בְּרִיךְ אֱלֹהָא דְּשִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, אָמְרוּ לוֹ בְּנֵי פְּלָטִין דִּידֵיהּ, מִן קָמֵי יְהוּדָאִי אַתְּ קָאִים, אֲמַר לְהוֹן, כַּד אֲנָא נָחִית לִקְרָב כִּדְמוּתֵיהּ אֲנָא חָמֵי וְנָצָח. אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל, זוֹ מַלְכוּת רְבִיעִית, שֶׁלֹּא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן עֹל שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא דַּיָּה שֶׁלֹּא קִבְּלָה אֶלָּא מְחַרֶפֶת וּמְגַדֶּפֶת, וְאוֹמֵר ״מִי לִי בַשָּׁמַיִם״. (להלן פסוק ג) וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אֵל עוֹזֵר. וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, מְלַמֵּד שֶׂהוּא עָתִיד לִדְחֹף אֶת שָׂרָהּ שֶׁל כְּרַךְ גָּדוֹל מִמְּחִיצָתוֹ. וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל״ד:ו׳) ״כִּי זֶבַח לַה׳ בְּבָצְרָה״ וְגוֹ׳, אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה טֶבַח גָּדוֹל בָּאָרֶץ יִהְיֶה. וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו, (דניאל ז׳:י״א) ״וִיהִיבַת לִיקֹדָת אֵשָּׁא״. אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְגוֹ׳, הִיא וְדֻכָּסֶיהָ וְאִפַּרְכְיָה וְאִסְתַּרְטְלִיטִיָּה, כְּמָה דְּאָתְ אָמַר (יחזקאל כ״ז:כ״ז) ״הוֹנֵךְ וְעִזְבוֹנַיִךְ מַעֲרָבֵךְ מַלָּחַיִךְ וְחוֹבְלָיִךְ מַחַזִיקֵי בִדְקֵךְ וְעֹרְבֵי מַעֲרָבֵךְ״. אָמַר שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, אֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁהֵם מִקְּהָלִי וּבָאוּ וְנִדְבְּקוּ בִּקְהָלֵךְ, אַף הֵם (שם) ״יִפְּלוּ בְּלֵב יַמִּים בְיוֹם מַפַּלְתֵּךְ״.
דָּבָר אַחֵר: פָרָה – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי כְפָרָה סֹרֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל״. אֲדֻמָּה – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ד׳:ז׳) ״אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים״. תְּמִימָה – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״יוֹנָתִי תַּמָּתִי״. אֲשֶׁר אֵין בָּה מוּם – אֵלּו יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ד׳:ז׳) ״כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ״. אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל – זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל יִרְמִיָּה, שֶׁלֹּא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם עֻלּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן (להלן פסוק ג) זֶה יִרְמִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת״. וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, (עזרא ה,יב) ״וְעַמָּה הַגְלִי לְבָבֶל״. וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו, (מלכים ב כ״ה:ז׳) ״וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר״. (להלן פסוק ה) וְשָׂרָף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו, ״וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה׳ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ״. אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָה וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף, (שם) ״וְאֶת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ״, וְלָמָּה הוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ ״בֵּית גָּדוֹל״, אֶלָּא זֶה בֵּית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁשָּׁם הָיוּ מְתַנִּין גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְלָקַח, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת, זֶה חָנַנְיָה מִישָׁאֵל וְעָזַרְיָה. וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה, (דניאל ג׳:כ״ב) ״קָטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נּוּרָא״. וְאָסַף, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב בֵּיהּ (ישעיהו י״א:י״ב) ״וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל״. אִישׁ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב בֵּיה ״ה׳ אִישׁ מִלְחָמָה״. טָהוֹר, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב (חבקוק א׳:י״ג) ״טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת בְּרָע״. אֵת אֵפֶר הַפָּרָה, אֵלּוּ גָּלֻיּוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְהִנִּיחַ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר, זֶה יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהִיא טְהוֹרָה. וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה יִשְׂרָאֵל מִטַּמְּאִים וּמִטַּהֲרִין עַל יְדֵי כֹּהֵן, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְטַהֲרָן, וּמַה טַּעַם, (יחזקאל ל״ו:כ״ה) ״וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶם״ וְגוֹ׳.
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ לֵאמֹר, יֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁכּוֹלֵל בִּתְחִלָּה וּפוֹרֵט בַּסּוֹף, פּוֹרֵט בִּתְחִלָּה וְכוֹלֵל בַּסּוֹף, וְזוֹ כְּלָלָהּ בִּתְחִלָּה וּכְלָלָהּ בַּסּוֹף, (שמות י״ט:ו׳) ״וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״ פְּרָט, ״אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִּשְׂרָאֵל״ כְּלָל, זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, כְּלָל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה, פְּרָט, כְּלָל וּפְרָט אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט.
זֹאת חֻקַּת – רַבִּי אֶלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן חֻקָּה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן חֻקָּה, מַה חֻקָּה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בְּבִגְדֵי לָבָן, אַף חֻקָּה הָאֲמוּרָה כָּאן בְּבִגְדֵי לָבָן הַכָּתוּב מְדַבֵּר. שָׁאֲלוּ [תַּלְמִידָיו אֶת] רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, בְּאֵיזוֹ כֵּלִים פָּרָה נַעֲשֵׂית, אָמַר לָהֶם בְּבִגְדֵי זָהָב, אָמְרוּ לוֹ וַהֲלֹא לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ בְּבִגְדֵי לָבָן, אָמַר לָהֶן מַה שֶּׁרָאוּ עֵינַי וְשֵׁרְתוּ יָדַי שָׁכַחְתִּי, קַל וָחֹמֶר לְמָה שֶּׁלָּמַדְתִּי, וְכָל כָּךְ לָמָּה, (לְחַזֵּק) [לְחַדֵּד] אֵת הַתָּלְמִידִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים הִלֵּל הַזָּקֵן הָיָה, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לוֹמַר מָה שֶּׁשֵּׁרְתוּ יָדַי.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – מִשֶּׁל צִבּוּר הָיְתָה פָּרָה בָּאָה, וְאֵינָהּ בָּאָה מִשֶּׁל יְחִידִים, וְלֹא מִשֶּׁל גֵּרִים, וְלֹא מִשֶּׁל נָשִׁים, וְלֹא מִשֶּׁל עֲבָדִים. וּמִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת כּולָם שֶׁיִשְׁקְלוּ אוֹ שֶׁיִּשְׁתַּתְּפוּ, אָמַרְתָּ וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לְרַבּוֹת אֶת הַיְחִידִים, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְרַבּוֹת אֶת הַגֵּרִים, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם רִבָּה נָשִׁים וַעֲבָדִים, וּבַצַּד הַשֵּׁנִי, אַתָּה אוֹמֵר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים לְהַנְהִיגָם בְּמִצְווֹת.
אֵין לִי אֶלָּא הַזָּאַת מֵימֶיהָ שֶׁאֵין כְּשֵׁרָה בְּאִשָּׁה כִּבְאִישׁ, וְאֵין כְּשֵׁרָה אֶלָּא בַּיּוֹם, מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁחִיטָתָהּ [וְקַבָּלַת דָּמָהּ] וְהַזָאַת דָּמָהּ וּשְׂרֵפָתָהּ וְהַשְׁלָכַת עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תּוֹלָעַת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תּוֹרַת״, יָכוֹל שֶׁאֲנִי מַרְבֶּה אַף אֲסִיפַת אֶפְרָהּ, וּמִלּוּי מַיִם, וְקִדּוּש, תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹאת״, וּמָה רָאִיתָ, אַחַר שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב וּמִעֵט, [אָמַרְתָּ] אָנוּ לְמֵדִין כֻּלָּם מֵהַזָּאַת (דָּמָהּ) [מֵימֶיהָ], מַה הַזָּאָתָהּ מְיֻחֶדֶת שֶׁאֵין כְּשֵׁרָה בְּאִשָּׁה כִּבְאִישׁ, וְאֵין כָּשֵׁר אֶלָּא בַּיּוֹם, אַף אֲנִי אָבִיא שְׁחִיטָתָה וְהַזָּאָתָהּ וּשְׂרֵפָתָה וְכוּ׳ (כְּדִלְעֵיל), וּמוֹצִיא אֲנִי אֲסִיפַת אֶפְרָהּ, וְקִדּוּשׁ, וּמִלּוּי מַיִם, הוֹאִיל וּכְשֵׁרָה בְּאִשָּׁה כִּבְאִישׁ, כְּשֵׁרָה בֵּין בַּיּום וּבֵין בַּלַּיְלָה.
שְׁלֹשָׁה מִינִין שֶׁבַּפָּרָה מְעַכְּבִים, דִּכְתִיב ״חֻקָּה״.
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ – מִתְּרוּמַת הַלִּשְּׁכָּה״. אֵלֶיךָ, שֶׁתְּהֵא גִּזְבָּר לַדָּבָר, כְּשֵׁם שֶׁהָיָה מֹשֶׁה גִּזְבָּר לַדָּבָר, כָּךָ הָיָה אַהֲרֹן גִּזְבָּר לַדָּבָר. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה.
תָּנִי רַבִּי שֵׁילָא, מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר פָּרָה אֲדֻמָּה אֵינָהּ נִקָּחַת מִן הַנָּכְרִים, דִּכְתִיב ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ״, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַקִּחוּ, וְאֵין הַנָּכְרִים יַקִּחוּ וְכוּ׳ (כָּתוּב בְּרֶמֶז שס״ד).
פָרָה אֲדֻמָּה – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר עֶגְלָה בַּת שְׁנָתָהּ, וּפָרָה בַּת שְׁתַּיִם, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עֶגְלָה בַּת שְׁתַּיִם, וּפָרָה בַּת שָׁלֹשׁ, וּבַת אַרְבַּע, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף בַּת חָמֵשׁ כְּשֵׂרָה, וּזְקֵנָה כְּשֵׁרָה, אֶלָּא שֶׁאֵין מַמְתִּינִין לָהּ שֶׁמָּא תַּשְׁחִיר שֶׁלֹּא תִּפְסֹל. פָרָה, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שְׁחוֹרָה וּלְבָנָה, תַּלְמוּד לוֹמַר תְּמִימָה, תְּמִימָה לְאַדְמִימוּת, אוֹ תְּמִימָה לְמוּמִין, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר אֲשֶׁר אֵין בָּה מוּם וְגוֹ׳ הֲרֵי מוּמִין אֲמוּרִין, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״תְּמִימָה״, תְּמִימָה לְאַדְמוּמִית.
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה – שֶׁלֹּא יִקְחוּ עֶגְלָה וִיגַדְּלוּ אוֹתָהּ, מַעֲשֶׂה שֶׁלָקְחוּ פָּרָה עוּבָּרָה אֲדֻמָּה מִן הַנָּכְרִים, וְהָיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתָהּ עַד שֶׁהָיְתָה יוֹלֶדֶת, אִם הָיָה וְלָדָה [נְקֵבָה] כְּשֵׁרָה לְפָרָה, וְהָיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתָהּ עַד שֶׁהָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה״, שֶׁלֹּא יִקְחוּ עֶגְלָה וִיגַדְלוּהָ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֵין לוֹקְחִין אוֹתָהּ מִן הַנָּכְרִים, וּמַעֲשֶׂה שֶׁלָּקְחוּ פָּרָה מִן הָעַרְבִיִּים וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ דֶּמֶת דֶּמֶת, וְהִיא רָצָה וּבָאת.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אַחַת בְּרֹאשָׁהּ וְאַחַת בִּזְנָבָהּ פְּסוּלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהּ הַרְבֵּה כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲבִירֵם, אֲבָל אִם הָיוּ שְׁנַיִם לְתוֹךְ גּוּמָא אַחַת פְּסוּלָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּמִין קֵּרַחַת. הַּשִּׂנַּיִם וְהַלָּשׁוֹן אֵין פּוֹסְלִין בַּפָּרָה, הַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם הֲרֵי זֶה יִגָּרֵר, וְאִם גָּרַר בְּזָכָר הֲרֵי פְּסוּלָה. פָּרָה שֶׁגַּלְגַּל עֵינֶיהָ מַשְׁחִיר הָיוּ מְבִיאִין פָּרוֹת אֲחֵרוֹת וּמַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּתוֹכָן, אִם דּוֹמֶה גַּלְגַּל עֵינֶיהָ לְאַחַת מֵהֶן הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה וְאִם לָאו פְּסוּלָה.

רמז תשס

אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם – וִיהֵא [מוּם] פּוֹסֵל בָּעֶגְלָה מִקַּל וָחוֹמֶר, וּמָה פָּרָה שֶׂאֵין הַשָׁנִים פּוֹסְלִים בָּה מוּם פּוֹסֵל בָּה, עֶגְלָה שֶׁהַשָּׁנִים פּוֹסְלוֹת בָּהּ אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא מוּם פּוֹסֵל בָּהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם״, בָּהּ מוּם פּוֹסֵל, וְאֵין מוּם פּוֹסֵל בְּעֶגְלָה. וְלֹא יְהוּ שְׁאָר עֲבוֹדוֹת פּוֹסְלוֹת בָּהּ, אֲלָמָּה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, הִנִּיחַ עָלֶיהָ עוֹרָה שֶׁל שַׂקִּין פְּסוּלָה, וּבְעֶגְלָה עַד שֶׁתִּמְשֹׁךְ, שַׁאנִי פָּרָה דְּיָלְפִי עֹל ״עֹל״ מֵעֶגְלָה, עֶגְלָה נַמִּי תֵּיתִי ״עֹל״ עֹל מִפָּרָה, הָא מִעֵט רַחֲמָנָא בָּה, בְּעֶגְלָה נַמִּי כְּתִיב ״בָּהּ״, הַהוּא לְמִעוּטֵי קָדָשִׁים דְּלֹא פָּסְלָה בְהוּ עֲבוֹדָה. אָמַר רַב יְהוּדָה, הִנִּיחַ עָלֶיהָ עוֹרָה שֶׁל שַׂקִּין פְּסוּלָה וְכוּ׳, מֵיתִיבֵי עֹל, אֵין לִי אֶלָּא עֹל, שְׁאָר עֲבוֹדוֹת מִנַּיִן, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, וּמָה עֶגְלָה שֶׁאֵין מוּם פּוֹסֵל בָּהּ עֲבוֹדָה פּוֹסֶלֶת בָּה, פָּרָה שֶׁמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ אֵינוֹ דִּין שֶׁשְּׁאָר עֲבוֹדוֹת פּוֹסְלוֹת בָּהּ, וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר, נֶאֱמַר כָּאן ״עֹל״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים כ״א:ג׳) ״עֹל״, מָה לְהַלָּן שְׁאָר עֲבוֹדוֹת פּוֹסְלוֹת בָּהּ אַף כָּאן, מַאי אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר, וְכִי תֵּימָא אִיכָּא לְמִפְרָךְ, מָה לְּעֶגְלָה שֶׁכֵּן שָׁנִים פּוֹסְלוֹת בָּהּ, אִי נַמִּי קָדָשִׁים יוֹכִיחוּ שֶׁמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן וְאֵין עֲבוֹדָה פּוֹסֶלֶת בָּהֶן, נֶאֱמַר כָּאן ״עֹל״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עֹל״ וְכוּ׳, וּמִמָּקוֹם שֶׁבָּאתָ, מַה לְּהַלָּן עַד שֶׁתִּמְשֹׁךְ אַף כָּאן עַד שֶׁתִּמְשֹׁךְ. תַּנָאֵי הִיא, [דְּאִיכָּא דְּמַיְּתִּי לָהּ מֵעֶגָלָה], וְאִיכָּא דְּמַיְּתִּי לָהּ מִגּוּפָהּ דְּפָרָה, דְּתַנְיָא עֹל אֵין לִי אֶלָּא עֹל, שְׁאָר עֲבוֹדוֹת מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל״ מִכָּל מָקוֹם, אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹל״, עֹל פּוֹסֵל בֵּין בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בֵּין שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שְׁאָר עֲבוֹדוֹת אֵינָן פּוֹסְלוֹת אֶלָּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, וְאֵימָא אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ כְּלָל, עֹל פְּרָט, כְּלָל וּפְרָט אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט, עֹל אִין, מִידִי אַחְרִינָא לָא, אֲשֶׁר רִבּוּיָא הוּא.
אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם – לָמָּה נֶאֱמַר, הָא עַד שֶׁלֹּא נֶאֱמַר יֵשׁ לִי בַּדִּין, וּמָה מֻּקְדָּשִׁין שֶׁאֵין מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהֶן מוּמִין פּוֹסְלִין בָּהֶן, פָּרָה שֶׁמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא מוּם פּוֹסֵל בָּהּ, לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּמֻקְדָּשִׂין שֶׁעֲשִׂיָתָן בְּטָהֳרָה, לְפִיכָךְ מוּם פּוֹסֵל בָּהֶן, תֹּאמַר בְּפָרָה שֶׁעֲשִׂיָתָהּ בְּטֻמְאָה לְפִיכָךְ לֹא יְהֵא מוּם פּוֹסֵל בָּהּ. הֲרֵי פֶּסַח יוֹכִיחַ שֶׁעֲשִׂיָתוֹ בְּטֻמְאָה וּמוּם פּוֹסֵל בּוֹ, וְהוּא יוֹכִיחַ לְפָרָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁעֲשִׂיָתָהּ בְּטֻמְאָה יְהֵא מוּם פּוֹסֵל בָּהּ, לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּפֶסַח שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן קָבוּעַ לְפִיכָךְ מוּם פּוֹסֵל בּוֹ, תֹּאמַר בְּפָרָה שֶׁאֵין לָהּ זְמַן קָּבוּעַ לְפִיכָךְ לֹא יְהֵא מוּם פּוֹסֵל בָּהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם״. אִסִּי בֶּן (יַעֲקֹב) [עֲקַבְיָא] אוֹמֵר: אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם לָמָּה נֶאֱמַר, הָא עַד שֶׁלֹּא נֶאֱמַר יֵשׁ לִי בַּדִּין, וּמָה מֻּקְדָּשִׁין שֶׁאֵין נִפְסָלִין בְּשָׁחוֹר וְלָבָן, מוּם פּוֹסֵל בָּהֶן, פָּרָה שֶׁנִּפְסְלָה בְּשָׁחוֹר וּבְלָבָן, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא מוּם פּוֹסֵל בָּהּ, אִם זָכִיתִי מִן הַדִּין מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם״, שֶׁהָיָה בַּדִּין לְעֶגְלָה שֶׁתִּפָּסֵל בְּמוּמִין, וּמָה מֻקְדָּשִׁין שֶׁאֵין מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהֶן מוּם פּוֹסֵל בָּהֶן, עֶגְלָה (עֲרוּפָה) שֶׁמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּה אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא מוּם פּוֹסֵל בָּהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם״, בָּהּ אֵין מוּם הָא אִם יֵשׁ מוּם בְּעֶגְלָה הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר וּמָה חַטָּאת הָעוֹף שֶׁמַּקְרִבֶיהָ טְהוֹרִין אֵין מוּם פּוֹסֵל בָהּ, פָּרָה שֶׁמַּקְרִיבֶיהָ טְּמֵאִין אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא מוּם פּוֹסֵל בָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם״, בָּהּ אֵין מוּם, הָא אִם יֵשׁ בְּעוּבָּרָה הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה, נָאַמְתִּי לִפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא כֵּיצַד הַמּוּם בְּעוּבָּרָה, הֶרְאַנִי בֵּין שְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו יוֹצֵא וְלוֹ שְׁתֵּי זְנָבוֹת.
אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל – בְּעֹל שֶׁלֹּא לַעֲבוֹדָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְאִם תֹּאמַר בְּעֹל שֶׁל עֲבוֹדָה, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, וּמָה עֶגְלָה שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ עֹל פּוֹסֵל בָּהּ, פָּרָה שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָהּ אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא עֹל פּוֹסֵל בָּהּ, הֲרֵי מֻקְדָּשִׁין יוֹכִיחוּ, שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן וְאֵין הָעֹל פּוֹסֵל בָּהֶן, וְהֵן יוֹכִיחוּ לְפָרָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּה לֹא יְהֵא עֹל פּוֹסֵל בָּהּ, לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּמֻקְדָּשִׁין שֶׁאֵין נִפְסָלִין בְּשָׁחוֹר וּבְלָבָן, לְפִיכָךְ אֵין הָעֹל פּוֹסֵל בָּהֶן, תֹּאמַר בְּפָרָה שֶׁנִּפְסֶלֶת בְּשָׁחוֹר וְלָבָן, לְפִיכָךְ יְהֵא עֹל פּוֹסֵל בָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל״, בְּעֹל שֶׁאֵינוֹ שֶׁל עֲבוֹדָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וּמִנַּיִן לַעֲשוֹת שְׁאָר מְלָאכָה כְּעֹל, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, וּמָה עֶגְלָה שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ עָשָׂה בָּהּ שְׁאָר מְלָאכָה כְּעֹל, פָּרָה שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּעֲשֶׂה בָּהּ שְׁאָר מְלָאכָה כְּעֹל, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ״. דַּנְתִּי וְחִלַּפְתִּי בָּטֵל הַחִלּוּף זָכִיתִי לָדוּן בִּתְחִלָּה, וּמָה עֶגְלָה שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ עָשָׂה בָּהּ שְׁאָר מְלָאכָה כְּעֹל, פָּרָה שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּעֲשֶׂה בָּהּ שְׁאָר מְלָאכָה כְּעֹל.
אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל – עֹל פּוֹסֵל. נָתַן עָלֶיהָ יָדוֹ וְעָבְרָה מִכָּאן וּלְהַלָּן הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. הָיְתָה עוֹבֶרֶת בְּנָהָר אוֹ עָלְתָה בְּמַעֲלֶה אוֹ יוֹרֶדֶת בִּירִידָה נִתְלָה בִּזְנָבָהּ לִסְעֹדָהּ כְּשֵׁרָה, שֶׁתִּסְעַדְנוּ פְּסוּלָה, קְשָׁרָהּ בְּמוֹסֵרָה כְּשֵׁרָה. כְּפָפָהּ וּנְתָנָהּ בֵּין קַרְנֶיהָ, הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. פָּרַשׂ עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּמִפְּנֵי הַדְּבוֹרִים, הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה, עָשָׂה לָהּ סַנְדָּלִין בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תַּחְלִק הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה, שִׁכֵּן עָלֶיהָ עוֹף כְּשֵׁרָה, עָלָה עָלֶיהָ זָכָר לְדַעַת הַבְּעָלִים פְּסוּלָה, שֶׁלֹּא לְדַעַת הַבְּעָלִים כְּשֵׁרָה.
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ וַאהַרֻוןַ תַּכּלִימַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה ואהרן לאמר הלאה.
כתוב טוב אתה ומטיב למדני חקיך: (תהלים קי״ט:ס״ח) 1תניא חביבה התורה כששאל דוד מלך ישראל לא שאל אלא תורה וכן הוא אומר טוב אתה ומטיב למדני חוקיך. טובך עודף מכל באי העולם ועלי עודף טובך. למדני חוקיך. ואומר (תהלים קי״ט:קי״ז) סעדני ואושעה ואשעה בחוקיך תמיד. שלא תהא למד תודה ושוכח ולא אהא למד ויצר הרע מעכבני ושלא אטהר את הטמא ואטמא את הטהור ונמצאתי בוש לעולם הבא. או שמא ישאלני אחד מגויי הארץ וממשפחות האדמה ואיני יודע מה להשיבם ונמצאתי בוש לעיניהם. וכן הוא אומר (שם) ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. ואומר (שם) זמרות היו לי חוקיך בבית מגורי. שמא תאמר בשלוה ת״ל (שם) נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי. (שם) נתנו רשעים פח לי מפקודיך לא נטיתי. בזמן שהיה בורח במערות ובמצודות בברחו מפני שאול. אבל משלמד תודה ונתרגל בה אומר (שם) טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף שהזהב והכסף מוציאין, את האדם מן העולם הזה ומן העולם הבא שנאמר (תהלים קלט) ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם. אספרם מחול ירבון. אספרם למעשה ידיהם של צדיקים מחול ירבון הקיצותי ועודי עמך לעתיד לבוא. תנן התם שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב על גביהם. כתר כהונה זכה אהרן ובניו ונטלו. כתר מלכות זכה דוד ונטלו. וכתר תורה מונח כדי שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם שכל מי שזוכה בו כאילו זכה בשלשתן שנא׳ (משלי ח׳:ט״ו) בי מלכים ימלוכו. ואומר (ישעיהו ס״א:ו׳) כהני ה׳ תקראו. וכל שלא זכה מעלה עליו הכתוב כאילו לא זכה באחד מהן. בוא וראה שכל עצמן של שתי כתרים הללו אינם אלא מכחה של תורה שנא׳ (משלי ח׳:ט״ז) בי מלכים ימלוכו וגו׳. (שם) בי שרים ישורו ונדיבים וגו׳. ראה נא חכמת התורה החוקים והמצות והמשפטים שהרבה הב״ה לישראל כדי לזכותם שנא׳ (ישעיהו מ״ב:כ״א) ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. מהם על ידי משה ומהם על ידי משה ואהרן כענין שנאמר וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר. 2זה אחד (משבעה) מקומות שהיה הדיבור אל משה ואל אהרן. ולפי שהיה הדבר צריך אל אהרן אמר אל אהרן לאמר לדורות.
1. תניא חביבה תורה. ברייתא הוא בספרי:
2. זה א׳ משלשה מקומות שהיה הדיבור כצ״ל:
פרשת פרה אדומה על הסדר נאמרה, לפי שדבר למעלה ויהיו המתים במגפה, אי איפשר שלא נגעו בקרוביהם, והוצרך לפרש טהרתם. (כ״י מוסקבה 1827 עם החתימה ״ר׳ יוסף״)
זאת חקת התורה (פרה)
חוקת (Numbers 19:1–22:1)
סדר זאת חקת התורה
Seder Zot Chukkat HaTorah
זאת חקת התורה
זאת חוקת – אין לי חק כלל לפרש דבר בענין הפרה, כל שכן כי לתת בזה סבות עצמיות נלאו כל קדמוננו ודי לנו, כל שכן כי משה היה חכם ידע מה עשה לפי הדור ההוא והזמן ההוא.
(א-כב)

{ביאור הטעמים של דיני פרה אדומה}

{חומרת טומאת מת}

והנה להעמיד על סיבות כל אלו הדברים — רוצה לומר למה היו מעשי הפרה ומי הנדה בזה האופן, ולמה היתה טומאת מת בזה האופן מהטומאה למעלה משאר הטומאות — אנחנו מקדימים תחילה מה שביארנו בפרשת ויהי ביום השמיני, שכל מה שהיה הבעל⁠־חיים יותר נכבד היתה טומאתו יותר חמורה, להורות על מציאות הצורה, ושהיא בו יותר נכבדת; כי מה שנפקד ממנו דבר יותר נכבד היה ראוי שנחשבהו בַּיותר חסר מצד ההשקפה אל מה שנעדר ממנו. ובהיות הענין כן, והיתה צורת האדם יותר נכבדת לאין שיעור מצורות שאר הבעלי⁠־חיים, הנה מן הראוי היה שתהיה טומאת המת ממנו יותר חמורה, כמו שביארנו בפרשת ויהי ביום השמיני.

{מלאכה פוסלת בפרה ובכל מעשיה}

ולפי שבמות האדם נפקדה מהחומר הצורה האנושית, ונפקדה גם כן מהצורה האנושית מלאכתה המיוחדת בה, מאשר היא כח בגוף, והוא קנין השגת מושכלות חדשות אשר מדרכם שיושגו באמצעות החוש והדמיון והכח הזוכר, כי אחר הִפָּרְדָהּ מהחומר אי אפשר שתשתמש בזאת המלאכה, כי אין לה הכלים שיעמידוה על זה, אבל תשאר אז על מה שהשיגה מהמושכלות בעת דבקותה בחומר; הנה להעיר על זה השורש הנפלא, אשר הטעות בו מרחיק האדם מאד מן השלמות האנושי, התחכמה התורה להרחיק ענין המלאכה מהפרה, כאילו העירה בזה שנפקד מזה הבעל⁠־חיים תכליתו בצד⁠־מה, כי הבעלי⁠־חיים נבראו לעבודת האדם, כמו שהתבאר במקומותיו.

{עגלה ערופה}

ובכמו זה הענין נכפל זה בענין עגלה ערופה, שהיתה באה גם כן על מיתת האדם; וציוה שם גם כן לזאת הכונה שהמקום שתֵּערף בו לא יֵעָבֵד ולא יִזָּרֵעַ; ולא רצה שתִּשָּׁחט העגלה אבל שתֵּערף, כדי להרחיק שלא ישתמשו בה כלל לתועלת האדם, אשר הוא בצד⁠־מה התכלית המכוון בה. ולזה נתבאר מזאת הכונה שהעגלה⁠־ערופה אסורה בהנאה. ולזאת הכונה בעינה היתה המלאכה פוסלת בכל מעשי הפרה, וגם במים שיושם בהם האפר דקדקה התורה בזה, כדי להעמידנו על זאת הכונה הנפלאה מצד ראותנו ההכפל בהקפדת התורה בזה בכל מעשי הפרה, כי זה ממה שיפקח עינינו בזה בהכרח.

{עגלה לעומת פרה}

והנה היתה היא עגלה, וזאת פרה, להעיר על שאשר המיתוֹ היה סיבה אל שמת בלא עתו, רוצה לומר החלל ההוא הנמצא באדמה ולא נודע מי הכהו; כי כבר יטעו בזה רבים ויחשבו שאי אפשר זה, וזה ממה שימשך ממנו הפסד גדול בדעות התוריות ובעיון ובענינים המדיניים, ויִבָּטֵל טבע האפשר; ואין זה מקום החקירה בזה.

{היותה חטאת}

והנה היתה נקבה זאת הבאה על טומאת מת, כי היא חטאת, כמו שזכר באומרו ׳והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת הִוא׳ (יט, ט), ומשפט החטאת שיהיה נקבה; ולזאת הסיבה התנה שלא יהיה בה מום, כמו הענין בשאר החטאות; ולזאת הסיבה גם כן היתה באה נקבה בענין החלל הנמצא באדמה, כי היא כמו חטאת.

{צבע הפרה}

ולפי שסיבת המות לא תהיה מצד הצורה, כי אם מצד החומר, והכוחות המתפעלות שיגברו על הפועלות, והיה הדם הוא הנושא הראשון לאלו ההפסדים שהם סיבת המות, אם בסיבת היותו בלתי⁠־שלם⁠־ההויה, אם מצד עיפוש יתערב בו, היתה כונת התורה שתהיה זאת הפרה שלמה באודם; והיה גם כן צבע הצמר הבא עם הארז והאזוב אדום, לזאת הסיבה.

{מקום עשייתה}

והנה היתה נעשית חוץ לשלוש מחנות, להעיר על הטומאה החזקה שהיא מסירה מעל טמא מת, וכאילו היא נושאת הטומאה ההיא;

{טומאת המתעסקים בה}

ולזה הושמה בתכלית מהטומאה עד שכל המתעסקים בה, מתחילה ועד סוף, הם טעונים כיבוס בגדים. ולזאת הסיבה גם כן היו מי נדה מטמאים את הטהורים, כשלא ישתמשו בהם לצורך הזאה - כי אז אי אפשר זה, כי מן השקר שיהיה הדבר האחד בעצמו מטמא ומטהר יחד בעת אחת. וכבר תתבאר בגזרת ה׳ הסיבה בזה באופן יותר שלם בנמשך לזה מדברינו.

{שחיטה והזאה נוכח פתח אהל מועד}

והנה היתה שחיטתה וההזאה מדמה במקום שיהיה נוכח פתח אהל מועד, להעיר שהצורות כולם הם שופעות מה׳ יתעלה ועולות אליו בהדרגה. ולזה היו שם שבע הזאות, ועל כל הזאה טבילה, להורות על שסוגי הצורות הם שבעה, והם נבדלות מאד זו מזו, עד שלא יפול יחס בין הגבוהה לשפלה ממנה. והנה היותר שפלה, והיא הצורה האחרונה, היא צורת היסודות; ואחריה תהיה השנית צורת המתדמה⁠־החלקים המורכב מהיסודות, והיא צורת הדומם; ואחריה תהיה השלישית צורת הצומח; ואחריה תהיה הרביעית צורת המרגיש; ואחריה תהיה החמישית הנפש האנושית, רוצה לומר הצורה המדברת; ואחריה תהיה הששית צורת המלאכים, שהיא שכל משכיל בפועל תמיד, והיא עלולה מה׳ יתעלה; ואחריה תהיה השביעית ה׳ יתעלה, והיא הצורה הראשונה. והוא מבואר שאלו הצורות החמישה הראשונות הם יחד באדם, ומצורות האדם נעמוד על מציאות הצורות הנבדלות, ומהם נעמוד על מציאות ה׳ יתעלה. וזה מבואר למי שעיין בפילוסופיא, ואין הֵנָּה מְקום זאת החקירה.
ולפי שענין הטומאה היתה לתכלית שנעמוד על מציאות הצורה, כמו שהרחבנו הביאור בזה בספר ויקרא, הנה ראוי שתסור זאת הטומאה כשיִמָּצֵא לנו דבר אחר יעמידנו על מציאותה כמו שיעמידנו על זה ענין הטומאה; ולזה היה ענין מעשי הפרה מכוון כולו לזה התכלית.

{מעשי הפרה}

ולזה תמצא שכִּוֵּן שיֵעדרו מהפרה כל צורותיה, בשתשחט תחילה, ואחר היתה נשרפת, וכאשר הצית האש ברובה היה משליך בתוכה עץ ארז ואזוב ושני תולעת, להורות שהמרגשת תֵּעדר תחילה מהחי, ואחר תִּפָּסֵד הצומחת, וזה יורה על התחלפות מדרגות אלו הצורות זו מזו, כי אשר היא במדרגת הצורה והשלמוּת לא תִּמָּצֵא נפרדת מאשר תהיה ממנה במדרגת ההיולי. ובזאת ההישרה נתישר אל שצורת האדם היא למעלה מאלו הצורות, ושהיא תֵּעדר תחילה בעת המות.

{פסול מלאכה}

ולהעיר על זה רצה שיִפָּקד מהפרה בחייה מה שהוא משל ודמיון⁠־מה לשכל האנושי, והוא המלאכה; הלא תראה שקצת בעלי חיים יעשו מלאכות נפלאות, כמו ששיות הדבורים ואריגת העכביש, עד שידמו דמיון⁠־מה למה שיסודר מהשכל מהמלאכה. ולהורות על הפסד מלאכת השכל בקנין מושכלות חדשות אחר המות, רצתה התורה שבמעשי הפרה לא יהיה עמהם ההתעסקות במלאכה; וזה דבר יעמידנו על שתי פינות גדולות מהעיון: האחת היא, כי בזה נתישר אל שהשכל האנושי אינו נפסד בהפרדו מהחומר, אבל יִפָּקֵד ממנו קנין המושכלות שלא השכיל אותם בחייו; והנה זאת פינה גדולה טעו בה כל הפילוסופים שהגיעו אלינו דבריהם; והשנית היא שאחר המות לא יקנה השכל מושכל חדש לא השכילוֹ בהיותו עם החומר; וזאת היא גם כן פינה גדולה נבוכו בה רבים מהמודים בהִשָּׁארות; וזה מבואר למי שעיין דברינו בספר הנפש ובראשון מספר מלחמות ה׳.

{שריפתה כולה}

וראוי שתדע כי הצורות הנפשיות כולם סרו מהחי במותו, ואף על פי שנשארה תמונת האיברים בעצמם, כי אין בהם כח לפעול פעולה מהפעולות אשר להם מאשר הם חלק מבעל⁠־נפש; וזה דבר יעיר על מציאות הצורה, כי לא תמצא במת שנפקד ממנו דבר זולת הצורה. והנה להעיר על זה היתה הפרה נשרפת בכללותה על מערכתה.

{עץ ארז ואזוב ושני תולעת}

ולהעיר על הבדל הנפש הצומחת מהמרגשת, כי היא תִּמָּצֵא נפרדת בצמחים, הושם בה עץ ארז ואזוב, שהם הגדול והקטן מהצמחים, להעיר שבכולם תמצא נפרדת; וגם בחי תמצא נפרדת בצמר ובשער, ולזה הושם שם שני התולעת, שהוא צמר צבוע בתולעת, שהוא גם כן מהצמחים.
והנה השתדלה התורה להעמידנו על מציאות הצורה, לפי שהוא דבר נעלם מהקודמים, לפי מה שהתבאר מדברי הפילוסוף מדעותיהם במה שאחר הטבע; ומי שלא יודה במציאותה יסור ממנו כל שלמות אנושי, ולא יודה במציאות ה׳ יתעלה. ולהסירנו אנחנו, הנמשכים לתורתו, מהִכָּשֵׁל במומי הדעות הנפסדות ההם, התחכמה בזה האופן להמציא לנו אלו התחבולות הנפלאות אשר יסירו בהכרח זה העורון ממנו תמיד. וכדי שיתבוננו בנרצה בזאת המצוה ציותה התורה שיסתכלו בשחיטתה ובשריפתה, וישימו עיניהם ולבם בה.
ישתבח ויתברך יוצר הכל, שחנן אותנו זאת התורה השלמה, אשר תחכימנו על כל פנים ותישירנו אל השלמויות האנושיים ותמשכנו אליהם בעבותות התחבולות הנפלאות תִּפָּקחנה בהם עיני עורים; כל שכן עם מה שהישירה אל קנין השלמות זאת המשפחה המתעסקת בענינים אלו, רוצה לומר העבודה בקרבנות והָסיר הטומאות החמורות, והיא משפחת הכהנים.
וכדי שלא יחשוב אדם כי טומאת המת היא מפני העיפוש, שהוא מזיק לקרובים אליו, ביארה התורה שאפילו עצם אדם הוא מטמא זאת הטומאה החמורה, אף על פי שאין בו עיפוש.
והנה היתה יותר חמורה טומאת המים שיש בהם כדי הזאה מטומאת המים שאין בהם כדי הזאה, לפי שהמים שיש בהם כדי הזאה הנה בכוחם להסיר טומאת מת, וכדי שיתבאר זה מהם רצתה התורה שיטמאו אדם לטמא בגדים שעליו, להעיר שהם נושאים הטומאה ומושכים אותה אליהם. ואמנם המים שאין בהם כדי הזאה, אין זה בכוחם אם לא יחובר להם עוד מהמים, ולזה לא היתה טומאתם חמורה כטומאת האחרים.
ובכאן נשלם מה שכוננו ביאורו בזה המקום מטעם אלו המצוות; יתברך היכול אשר חננו למצוא האמת בזה, ויתרומם על כל ברכה ותהילה.
(א-כב) וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה וגו׳ עד ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין. ויש לשאול בכאן שאלות:
השאלה הא׳: אם היתה זאת המצוה מתורת כהנים ובמדבר סיני נצטוו ישראל עליה כדבריהם ז״ל וכפי קבלתם באחד בניסן שבו הוקם המשכן קבל אותו היום עשרה עטרות ובו ביום נשרפה הפרה למה לא נזכרה מצותה כי אם במקום הזה אחרי ענין קרח ועדתו והמלינים ושאר הספורים והמצות שנזכרו למעלה מזה:
השאלה הב׳: למה אחרי זכרון המצוה הזאת לא אמרה התורה ויעשו כן בני ישראל כאשר צוה ה׳ אותם ביד משה או ויעש כן אלעזר כאשר צוה אליו משה ולא לשון אחר דומה לזה כמו שהוא דרך התורה לומר אחרי הצווים שנעשתה המצוה כמו שצוה:
השאלה הג׳: באמרו זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר כי אם אמר זה על מצות הפרה אדומה מה ראה הכתוב לתאר אותה כאן בחקה מה שלא נאמר כן במצוה אחר׳ והיה ראוי שיאמר זה הדבר אשר צוה ה׳ לעשות אותו ומה צורך לקרא אותה חקה במקום הזה האם מפני שהשטן מקטרג עליה גם על שעיר המשתלח ועל עגלה ערופה ומצות אחרות יקטרג ולא נקראו חקה וכל שכן שתלה החקה בתורה והנה נאמר זאת חקת הפסח ולא חקת התורה:
השאלה הד׳: מה טעם שתהיה הפרה נקבה ולא פר זכר. ואם היה לכפר על עון העגל היה ראוי שיהיה זכר ולא נקבה. ומה טעם להיות אדומה כי בפר החטאת של יום הכפורים או של שגגת העדה ושגגת הכהן גדול וכן בשעירי יום הכפורים ושאר החטאות לא צותה התור׳ שיהיה מצבע מיוחד אדום או שחור ומה טעם אשר לא עלה עליה עול:
השאלה הה׳: באמרו ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ופרש״י מצותה בסגן ויש לחקור ולמה לא נצטווה בה אהרן הכהן גדול ונצטווה בנו הסגן. כל שכן שמשה עשה הפרה אדומה ראשונה במדבר. וארז״ל שהפרה השנית עשה עזרא. ושמעון הצדיק כ״ג עשה שתים. ויוחנן כהן גדול עשה שתים אחרות. הרי שלא נתיחסה מלאכת הפרות לסגנים כי אם לכהנים הגדולים ולמה אם כן נתיחסה הפרה הזאת אל אלעזר הכהן:
השאלה הו׳: במה שצוה שישחוט אותה אל מחוץ למחנה ומשם יזה אלעזר מדמה שבע פעמים נוכח פני אהל מועד ולמה לא היתה שחיטתה והזאת דמה במקדש ושרפת גוף הפרה יהיה מחוץ למחנה כמו שהיה בפר חטאת הכ״ג של יה״כ:
השאלה הז׳: ולמה לא צוה שיקריב חלב החטאת ע״ג המזבח כמו שנאמר בחטאת יה״כ ואת חלב החטאת יקטיר המזבח ומה צורך שישרפו עורה ופרשה טלפיה וקרנותיה כי עם היות שכן צוה בפר חטאת יום הכפורים הדבר קשה בעצמו וצריך לתת בו טעם או רמז:
השאלה הח׳: למה זה צוה שיתן הכהן אל תוך שריפת הפרה עץ ארז ושני תולעת ואזוב ולא צוה כזה בפר החטאת של יה״כ ולא בקרבן אחר אלא בקרבן המצורע והתורה קראה אל אפר הפרה חטאת שנא׳ למי נדה חטאת היא ולמה א״כ נשתנה ענינה מענין שאר החטאות:
השאלה הט׳: למה זה במצות הפרה ועבודתה היו מתחטאים ג׳. הא׳ הוא הכהן גדול שנא׳ וכבס בגדיו הכהן וגו׳ וטמא הכהן עד הערב. הב׳ השורף את הפרה. והג׳ האוסף את אפר הפרה. ואמנם בפר ושעיר חטאת יה״כ לא חייב לטמא אלא השורף אותם לבד וכמ״ש והשורף אותם יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים וגו׳ וגם לא אמר בו וטמא עד הערב:
השאלה הי׳: למה נקראו המים הניתני׳ על אפר הפרה מי נדה והיה ראוי שיקראו מי פרה או מי אפר הפרה או מי טהרה לא מי נדה. ופרש״י מי נדה מי הזאה כמו וידו אבן בי לשון זריקה חטאת הוא לשון חטוי כפשוטו ואינו נכון כי למה יקראו המים ההם מהמקרה שהיא ההזאה ולא מהעצמי שהוא אפר הפרה או הטהרה:
השאלה הי״א: למה תלה יתברך טהרת הטמאי׳ כל הנוגע במת באפר הפרה אדומה שעושה בזה הדרך שנזכר כאן ומה היחס אשר יש לאפר ההוא עם הטהרה ההיא ואין ספק שזה היה סוד הפרה אדומה וקטרוג השטן עליה ולכך נקראת חק וגזרת מלך אבל עכ״ז ראוי להשתדל לתת בדבר טעם או רמז מה מתיישב על הדעת:
השאלה הי״ב: למה היה אפר הפרה מטהר את הטמאים ועם זה היה מטמא את הטהורים וכמו שאמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי נדה יטמא עד הערב והם א״כ פעולות הפכיות ועם זה היה מעומק טעם המצוה הזאת וקטרוג הרבים עליה:
והנני מפרש הפסוקים האלה באופן יותרו השאלות האלה כלם ולא אלך בדרכי הרלב״ג שעשה למצוה הזאת רמז למציאות הצורות כי הם דרכים מעוותים:
(א-י) [סמיכות פרשת פרה לכאן]:
אמר הגאון, אף על פי שהפרה בחודש השלישי היתה כמו שאמרו ז״ל בחודש השלישי לשריפת פרה1, ועוד כתיב בטהרת הלויים (לעיל ח ז) ׳הזה עליהם מי חטאת׳, אם כן כבר היתה, אמרה פה בזה המקום התורה, לפי שכשהוסיפו לחטוא על דבר קורח – נתוספה עליהם טומאת אוהל, שבראשונה לא היתה להם לישראל זאת הטומאה. וטומאת אוהל מורה על רוע השכונה, וזה היה בדבר קורח, כמו שאמרו ז״ל (במדב״ר ג יב) עליו ׳אוי לרשע ואוי לשכנו׳2.
ולכך נאמר בטומאת אוהל פה בזאת הפרשה זאת התורה אדם כי ימות באוהל, כלומר זהו העניין והתורה על חידוש טומאת אוהל שחידשתי לכם3:
[רמזי פרשת פרה]:
אמר עוד הגאון, כי כל הפרה רמז אל יצר הרע. ובה נכנסים חמש עבודות: השחיטה, ההזאה4, השריפה, השלכת העץ ארז ואזוב ושני התולעת, והאסיפה.
שלוש מאלו העבודות היו כשרות בזר, ושתים בלתי לכהן לבדו. השחיטה והשריפה והאסיפה – כשרות בזר. וההזאה והשלכת העץ ארז והאזוב – צריך שיעשם הכהן.
ולפי שגלוי לנו כמאמר הפילוסוף בשני מספר המידות (פ״ו-ז) שכל הקצוות הם רעים וחטאים, והטוב הוא רק המיצוע, אם כן השחיטה מורה על כבישת יצרו, שלא יטה אל קצה אחר, וזו כשרה בו בזר, כי לו יאתה.
ואם הוא חוטא בקצה אחד, מה יעשה, ירגיל עצמו לקצה האחר ההפכי לו, כמאמר רבינו משה ע״ה (פ״א מהלכות דעות ה״ג-ד, שמונה פרקים פ״ד) וכמאמר הפילוסוף (שם פ״ט), אשר על זה מורה ורומזת עבודת השריפה, שישרוף כל הקצה ההוא אשר בו הוא תועה מדרך השכל – בהטות עצמו אל הקצה האחר.
ומלאכת ההזאה ראויה לכהן, והוא המורה על התלמיד חכם המיישיר האחרים הנוטים מן הדרך הישרה, כדכתיב (מלאכי ב ז) ׳ושפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו׳.
וישליך גם כן אל תוך שריפת הפרה העץ ארז והאזוב, ר״ל הקצוות, לפי שהם קצוות, שהארז בתכלית הגודל באילנות, והאזוב בתכלית הקוטן, אשר אלו הקצוות הביאום אל החטא – שהוא התולעת השני, כדכתיב (ישעיה א יח) ׳אם יהיו חטאיכם כשנים [וגו׳] אם יאדימו כתולע׳.
והאסיפה היא ראויה לאותו הזר, הרומזת לאסוף נפשו גם כן מן הקצה האחר אשר בו נטה להציל נפשו מני שחת אל המיצוע, כי הקצוות שווים ברוע.
כל אלה המלאכות, רְאֵה איך הם כוונות נוראות נפלאות מתורתנו להיישיר הטמא בחטא.
ולזה אמרו ז״ל (סוכה נב:) ׳אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש׳ וכו׳, כלומר לך אל הכהן ויודיעך את הדרך אשר תלך בה ואת המעשה אשר תעשה5:
1. לא מצאתי מקור לזה, ובסדר עולם זוטא (פ״ד) מבואר שבחודש השני במרה ניתנה פרשת פרה, וכ״כ רש״י בשמות (טו כה), וראה ברש״י לעיל (ז א) ע״פ הספרי שם ׳בשני נשרפה הפרה׳, ורש״י במגילה (כט.) בשם הירושלמי.
2. ׳ושלושה [שבטים] של דרום שהיו לבעלי מחלוקת סמוכין אבדו עמהם, ועליהם נאמר אוי לרשע אוי לשכנו׳.
3. בזית רענן להמגן אברהם (פרשת שמיני) הקשה איך נטהרו כלי המשכן כשמתו נדב ואביהוא ונטמאו בטומאת אוהל. וחידש שעד אז לא היתה אלא טומאת מגע במת, אבל לא טומאת אוהל ומשא, ע״ש. וראה צל״ח בפסחים (צ:) שכתב שדבריו דחוקים. וראה תוספות נזיר (נד. ד״ה או) בשם ריב״א ותוספות (נדה ע: ד״ה ואין).
4. ההזאה אל פני אוהל מועד. אך להלן נראה שהכוונה להזאה על הטמא.
5. ע״פ שמות (יח כ). וראה יערות דבש (ח״ב דרוש ג׳) שבביהמ״ד ששם יושבים חביריו – הם יוכיחוהו, ואז ישוב וירפא לו.
(הקדמה)
חקת
(א) זאת חקת: פרשה פתוחה.
וידבר ה֔׳: בזקף קטן. [יְדֹוָ֔ד].
וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר – י״ח פעמים נתיחד הדיבור למשה ולאהרן ביחד. ואלו הן ג׳ פ׳ וארא. וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל. ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר כי ידבר אלכם פרעה לאמר. ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם.
ב׳ פ׳ בא. ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה וגו׳. ויאמר ה׳ אל משה ואהרן זאת חקת הפסח.
א׳ פ׳ שמיני. וידבר ה׳ וגו׳ דזאת החיה.
א׳. פ׳ תזריע. וידבר ה׳ וגו׳ דאדם כי יהי׳ בעו׳ בשרו.
ב׳ פ׳ מצר׳. וידבר ה׳. דנגעי בתי׳. וידבר ה׳. דפרש׳ זבים.
ג׳ פ׳ במדבר. וידבר ה׳ דאיש על דגלו. וידבר ה׳ דנשא את ראש בני קהת. וידבר ה׳ דאל תכריתו.
א׳ פ׳ בהעלתך. ויאמר ה׳ פתאם אל משה ואל אהרן.
א׳. פ׳ שלח. וידבר ה׳ דעד מתי לעדה.
א׳ פ׳ קרח. וידבר ה׳ דהבדלו מתוך העדה.
ג׳ פ׳ חקת. וידבר ה׳ דריש פרשתא. ויאמר ה׳ דיען לא האמנתם בי. ויאמר ה׳ דיאסף אהרן.
ומה שאמר הקב״ה להם שיאמרו לישראל. המה י״ג פעמים [ור״ל כי דל מינייהו ה׳ פעמים שלא היו שליחותן לישראל כלל רק אליהם לבד היה הדיבור ואלו הן. ויאמר ה׳ דכי ידבר אלכם. שלא נשתלחו לישראל רק לפרעה. ויאמר ה׳ דקחו לכם מלא חפניכם. ג״כ לא נשתלחו רק להביא מכת שחין. וידבר ה׳ דנשא את ראש בני קהת. וידבר ה׳ דאל תכריתו. גם שם לא היה המצוה לישראל רק למשה ולאהרן לבדם שיקבלו מספר בני קהת. ולהזהיר על כלי המקדש. ויאמר ה׳ פתאם. ג״כ לא נשתלחו כלום רק שהיה תוכחת מוסר למרים ולאהרן על תלונתם במשה. וא״כ לא נשתיירו רק י״ג פעמים שנצטוו בשליחותן לישראל. והיינו דאיתא בת״כ י״ג דברות בתורה למשה ולאהרן וכנגדן י״ג מיעוטין שלא נשמע קול הדיבור רק למשה לבד כי א״צ למעט את אהרן רק בי״ג דברות כמו שנתבאר והבן] והי״ח פעמים שנאמרו למשה ולאהרן וכן הי״ג פעמים שנצטוו על שליחותן לישראל המה בסוד י״ג. י״ח.
אל משה ואל אהרן – לפי שהמצוה נוגעת לכהנים נזכר בה גם אהרן. והנה הפרשה הזאת היא תשלום תורת הכהנים, ונכתבה כאן אחר מתנות כהונה לומר שגם טהרתן של ישראל על ידי כהן תהיה, אבל אין ספק שאין זה מקומה, וקודם לכן נאמרה, שהרי למעלה בטהרת הלוים כתוב הזה עליהם מי חטאת (לעיל ח׳ ז׳), וכן עשו להם שנאמר ויתחטאו הלוים (שם כ״א), וכן האנשים שהיו טמאים לנפש אדם אין ספק שנתחטאו במי נדה כדי לעשות פסח שני, מזה נראה שהיה להם אפר הפרה קודם לכן, וחז״ל אמרו שביום א׳ בניסן שהוקם המשכן נעשתה הפרה כדי לטהר כל מי שיש בו טומאת מת מפני המקדש שלא יחללוהו, אלא שנכתב כאן הצווי הזה מטעם שאמרנו:
אל משה ואל אהרן – י״ח פעמים נתייחד הדבור למשה ולאהרן ביחד, ואלו הן, וארא ו׳ י״ג, שם ז׳ ח׳, ושם ט׳ ח׳. בא י״ב א׳, ושם י״ב מ״ג, שמיני י״א א׳, תזריע י״ג א׳, מצרע י״ג ל״ג, ושם ט״ו א׳, במדבר ב׳ א׳, שם ד׳ א׳, שם ד׳ י״ז, בהעלותך י״ב ד׳, שלח י״ד כ״ו, קרח ט״ז כ׳, וכאן בפ׳ חקת ריש הפרשה, כ׳ י״ב, כ׳ כ״ג. ומה שאמר להם הקב״ה שיאמרו לישראל הם י״ג פעמים, כי דל מהנך י״ח ה׳ פעמים שלא הי׳ שליחותן לישראל רק אליהם לבד הי׳ הדבור, ואלו הן ויאמר ה׳ דכי ידבר אליכם לא נשתלחו לישראל רק לפרעה, ויאמר ה׳ דקחו לכם מלא חפניכם ג״כ לא נשתלחו רק להביא מכת שחין, וידבר ה׳ דנשא את ראש בני קהת, וידבר ה׳ דאל תכריתו גם שם לא הי׳ המצוה לישראל, רק למשה ולאהרן לבדם שיקבלו מספר בני קהת ולהזהיר על כלי מקדש, ויאמר ה׳ פתאם ג״כ לא נשתלחו כלום רק שהיה תוכחת מוסר למרים ולאהרן על תלונתם במשה, וא״כ לא נשתיירו רק י״ג פעמים שנצטוו בשליחותן לישראל, והיינו דאיתא בת״כ י״ג דברות בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן י״ג מעוטין שלא נשמע קול הדבור רק למשה לבד, כי א״צ למעט את אהרן רק בי״ג דברות, והבן, והי״ח פעמים שנאמרו למשה ולאהרן, וכן הי״ג פעמים שנצטוו על שליחותן לישראל הם בסוד י״ג י״ח (הגר״א) ודבר גדול השמיענו בזה ליישב היטב דברי ריב״ב דבריש ת״כ במאמר י״ג דברות נאמרו למשה ולאהרן, אשר שקלו וטרו הרבה ליישבו הרא״ם ובעל קרבן אהרן, וכמה דבריהם דחוקים למעיין בהם, וכבר האריך החכם רוו״ה לעורר עליהם, והוא בחר לו דרך אחרת בקונטרס מיוחד אשר לו בסוף ס׳ דברים, ע״ש, ובדברי הגר״א דברי ריב״ב נכונים כפשטן, וסוד י״ג י״ח שהזכיר, נראה שרמז בזה על סוד יחוד והן י״ג מדות רחמים שבתורה י״ג שהן ח״י עלמין בסוד הדעת דו״ן דכר י״ג נוקבא ה׳ והן ח״י עלמין י״ג נהרי אפרסמון ח״י טורי אפרסמון דכיא, י״ג עם ל״ב (נתיבות) סוד מה, ח״י עם ל״ב סוד מי, וזהו סוד מה ומי כמ״ש מי עלה שמים וירד מה שמו וכו׳. מכלל הדברים יצא לנו דלרבותינו בכ״מ שנאמר ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן, בכולם הי׳ הדבור למשה שיאמר לאהרן, וכן דרך המקראות לומר ויאמר אל פלוני, והכוונה ע״י שליח, כגון ויוסף ה׳ דבר אל אחז (ישעיהו ז׳) ע״י ישעי׳ הנביא, ויאמר ה׳ לו דגדעון (שופטים ו׳) ע״י מלאך, ויאמר ה׳ אל דוד (שמואל א כ״ג) באמצעות האורים, וכמו שהערותי בבראשית א׳ כ״ח.
חקת
(א) וידבר וגו׳ – עיין פירוש, ויקרא יא, א; יג, א. דרך זו של פנייה למשה ולאהרן מורה על חשיבותו הגדולה של הנושא שלפנינו, הן לגבי הבנתה העיונית של התורה והן לגבי חינוך העם לשמירת התורה הלכה למעשה.
וידבר ה׳ וגו׳: הן ברור שפרשת פרה נאמרה מכבר, שהרי בטהרת הלוים כתיב (לעיל ח,ז) ״הזה עליהם מי חטאת״, ותניא בסדר עולם (פרק ז׳) ׳בראשון בחודש ניסן הוקם המשכן, בשני נשרפה הפרה׳, וא״כ למה נכתבה כאן. כבר אמרו במועד קטן (כח,א) למה נסמכה פרשת פרה למיתת מרים, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת.
אמנם אמרו עוד בויקרא רבה (כה,ח): ״מיוסדים על אדני פז״ (שיר השירים ה,טו) אלו פרשיותיה של תורה שהן נדרשות לפניהם ולאחריהם. והענין, כבר ביארנו בפרשת קרח (לעיל טז,א) שהר״ן איש חטאו במה שרצו להתקדש יותר מגבול שגבלה להם התורה, ומזה הגיעו להריסות התורה ועשו מחלוקת בישראל. וסמכו ענין לה עסק פרה – שאינה אלא לטהרה ולא לקדושה, ומשום הכי כשר בה טבול יום ואונן, כאשר יבואר לפנינו (פסוק ד׳), והצדוקין לא הודו לזה והשתדלו (הצדוקים) לעשותה במעורבי שמש, והקפידו חכמים על זה, עד שפעם אחת נעשית במעורבי שמש ונפסלה ושפכו את העפר, כדתניא בתוספתא דפרה (ג,ד), ואמרו שם הטעם – ׳שלא יוציאו לעז על הראשונות׳. והטעם הלז אינו מספיק כל כך בדבר הזה שלא נעשה אלא בגדולים ואחת בכמה שנים. אלא היה בזה עוד טעם כמוס ׳דבש וחלב תחת לשונם׳, והיינו משום שהצדוקים רצו להנהיג קדושה בענין שאינו אלא טהרה, וזהו הריסות הליכות הדת בכמה ענינים שבתורה. על כן נכתבה סמוך לפרשת קרח.
מוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םרמב״ןמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״בהכל
 
(ב) זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר⁠־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר׀ אֶל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶ֩יךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין⁠־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹא⁠־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל׃
"This is the statute of the law which Hashem has commanded. Speak to the Children of Israel, that they bring you a red heifer without defect, in which is no blemish, and which was never yoked.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םמלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פסקא קכג]
זאת חקת התורה אשר צוה י״י לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול – יש פרשיות שכולל בתחלה ופורט בסוף, ופורט בתחלה וכולל בסוף, וזו כללה בתחלה וכללה בסוף. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (שמות י״ט:ו׳), פרט אלה הדברים כלל. זאת חקת הפסח (שמות י״ב:מ״ג) כלל. כל בן נכר לא יאכל בו פרט. זאת חקת התורה כלל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה פרט. כלל ופרט – אין בכלל אלא מה שבפרט.
זאת חקת התורה – רבי אליעזר אומר נאמר כאן חקה ונאמר להלן חקה (ויקרא ט״ז). מה חקה האמורה להלן בבגדי לבן הכתוב מדבר, אף חקה האמורה כאן בבגדי לבן הכתוב מדבר.
שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: באיזו כלים פרה נעשית? אמר להם בבגדי זהב. אמרו לו והלא למדתנו רבינו בבגדי לבן. אמר להם אם מה שראו עיני ומה ששרתו ידי שכחתי כך, קל וחומר למה שלמדתי. וכל כך למה? כדי לחדד את התלמידים. ויש אומרים: הלל הזקן היה, אלא שלא היה יכול לומר מה ששרתו ידי.
ויקחו – מתרומת הלשכה.
אליך – שתהא גזבר לדבר, וכשם שהיה משה גזבר לדבר כך היה אהרן גזבר לדבר. כיוצא בו אתה אומר בשמן המשחה.
פרה אדומה – רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים, וחכמים אומרים עגלה בת שתים ופרה בת ג׳ ובת ד׳.
רבי מאיר אומר: אף בת חמש כשרה. זקנה כשרה, אלא שלא ממתינים לה שמא תשחיר שלא תיפסל.
פרה – שומע אני שחורה או לבנה – תלמוד לומר: תמימה.
תמימה – באדמות או תמימה במומים? כשהוא אומר אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול – הרי מומים אמורים. הא מה תלמוד לומר: תמימה – שתהא תמימה באדמות.
אשר אין בה מום – למה נאמר? הא עד שלא נאמר יש לי בדין: מה מוקדשים, שאין מלאכה פוסלת בהם – מום פוסל בהם, פרה, שמלאכה פוסלת בה – אינו דין שיהא מום פוסל בה. לא: אם אמרת במוקדשים, שעשיתן בטהרה – לפיכך מום פוסל בהם, תאמר בפרה, שעשיתה בטומאה – לפיכך לא יהיה מום פוסל בה. הרי פסח יוכיח, שעשיתו בטומאה ומום פוסל בו, והוא יוכיח לפרה: אף על פי שעשיתו בטומאה – שיהא מום פוסל בה. לא: אמרת בפסח שיש לו זמן קבוע, לפיכך מום פוסל בו, תאמר בפרה שאין לה זמן קבוע, לפיכך לא יהיה מום פוסל בה? תלמוד לומר: אשר אין בה מום.
איסי בן עקביא אומר: אשר אין בה מום למה נאמר? הא עד שלא יאמר יש לי בדין: ומה מוקדשים, שאין נפסלים בשחור ולבן, מום פוסל בהם – פרה, שנפסלת בשחור ולבן, אינו דין שיהא מום פוסל בה? אם זכיתי מן הדין, מה תלמוד לומר: אשר אין בה מום? שהיה בדין לעגלה ערופה שתפסל במומים: ומה מוקדשים, שאין מלאכה פוסלת בהם, מום פוסל בהם – עגלה ערופה, שמלאכה פוסלת בה, אינו דין שיהיה מום פוסל בה. תלמוד לומר: אשר אין בה מום. בה אין מום, הא אם יש מום בעגלה הרי זו כשרה.
ורבי יהודה בן בתירה אומר: ומה חטאת העוף, שמקריביה טהורים – אין מום פוסל בה, פרה, שמקריביה טמאים, אינו דין שיהיה מום פוסל בה? תלמוד לומר: אשר אין בה מום. בה אין מום, הא אם יש בעובדיה הרי זו כשרה. אמר רבי יאשיה: נאמתי לפני רבי יהודה בן בתירה: כיצד המום בעובדיה? והראני בין שתי אצבעותיו יוצא, ולו ב׳ זנבות.
אשר לא עלה עליה עול – בעול שלא לעובדה הכתוב מדבר. ואם תאמר בעול של עובדה – אמרת קל וחומר הוא: ומה עגלה, שאין המום פוסל בה, עול פסל בה – פרה, שהמום פוסל בה, אינו דין שיהא העול פוסל בה. הרי מוקדשים יוכיחו, שהמום פוסל בהם, ואין עול פוסל בהם, והן יוכיחו לפרה, שאף על פי שהמום פוסל בה – לא יהיה עול פוסל בה. לא: אם אמרת במוקדשים, שאין נפסלים בשחור ובלבן – לפיכך אין העול פוסל בהם, תאמר בפרה, שנפסלת בשחור ובלבן – לפיכך יהיה עול פוסל בה? תלמוד לומר: אשר לא עלה עליה עול, בעול שאינו של עבודה הכתוב מדבר.
מנין לעשות שאר עבודה כעול? אמרת קל וחומר הוא: ומה עגלה, שאין המום פוסל בה, עשה בה שאר מלאכות כעול, פרה, שהמום פוסל, אינו דין שנעשה שאר מלאכה כעול. חילוף הן הדברים: ומה פרה, שהמום פוסל בה, לא עשה שאר מלאכה כעול – עגלה, שאין המום פוסל בה, אינו דין שלא נעשה בה שאר מלאכה כעול? תלמוד לומר: אשר לא עבד בה (דברים כ״א:ג׳). דנתי וחלפתי בטל או חלוף זכיתי כבתחלה: ומה עגלה, שאין המום פוסל בה, עשה בה שאר מלאכות כעול, פרה, שהמום פוסל בה, דין הוא שנעשה בה שאר מלאכה כעול.

Piska 123

"And the Lord spoke to Aaron and to Moses saying: This is the statute of the Torah, which the Lord has commanded, saying: Speak to the children of Israel and let them take unto you a red heifer, complete, which does not have a blemish, upon which a yoke has not come.⁠" There are sections (of the Torah), which are general in the beginning and particular at the end, and (others), which are particular in the beginning and general at the end: (Shemot 19:3) "Thus shall you say to the house of Jacob and declare to the children of Israel" — particular; (Ibid. 6) "These are the things, etc.⁠" — general. (Ibid. 12:43) "This is the statute of the Pesach" — general; (Ibid.) "Every stranger shall not eat of it" — particular. (Bemidbar 19:2) "This is the statute of the Torah" — general; (Ibid.) "and let them take for you a red heifer, complete" — particular. General-Particular. (The rule is:) There exists in the general only what is found in the particular. R. Eliezer says: It is written here "statute" and (relative to the Yom Kippur service, Vayikra 16:34) "statute.⁠" Just as there, (the Cohein ministers) in the white vestments; here, too, in the white vestments. R. Yochanan b. Zakkai was asked by his disciples: In which vestments was the red heifer processed? He: In the golden vestments. They: But did our master not teach us (that it was processed) in the white vestments? He: If I have forgotten what my eyes have seen and what my hands have ministered, how much more so, what I have taught! And why all this? To strengthen the disciples (in application to their learning). Others say: It was Hillel the Elder, but (not being a Cohein), he could not have said "what my hands have ministered.⁠" "and let them take": from the Temple treasury. "unto you": that you be appointed over it. And just as Moses was appointed over it, so, was Aaron. Similarly, in respect to the oil for lighting, (Shemot 21:20) "and let them take unto you" — that you be appointed over it. "a red heifer (parah)": R. Eliezer says: "eglah" signifies of the first year; "parah" signifies of the second year. The sages say: "eglah" — of the second year; "parah" — of the third or fourth year. R. Meir says: One of the fifth year, too, is valid. An old one is valid, but it is not waited for lest it sprout black hairs and become unfit. "parah": I understand black or white; it is, therefore, written "red.⁠" "whole": in redness or in (absence of) blemishes? "which does not have a blemish" accounts for blemishes. How, then, am I to understand "whole"? That it be "whole" in redness. "which does not have a blemish": Why need this be stated? Even if it were not stated, I would know it a fortiori, viz.: If offerings, which are not invalidated by work (having been done with them), are invalidated by a blemish, then the heifer, which is invalidated by work, how much more so should it be invalidated by a blemish! __ No, this may be true of offerings, which must be processed (by the Cohein) in a state of cleanliness, wherefore a blemish invalidates them, as opposed to the heifer, which may be processed in a state of tumah (i.e., when the Cohein is a tvul yom), wherefore a blemish would not invalidate it. (So that the verse is needed to tell us otherwise.) __ (No,) this is refuted by (the instance of) the Paschal lamb, which though it may be processed in a state of tumah, a blemish invalidates it, and this would indicate of the heifer that even though it is processed in tumah, a blemish invalidates it. (Why, then, is a verse needed to tell us this?) __ No, this may be true of the Paschal lamb, which must be sacrificed at a fixed time, wherefore it is invalidated by a blemish, as opposed to the heifer, which, not having a fixed time (for its processing), should not be invalidated by a blemish. It must, therefore, (to tell us otherwise) be written "which does not have a blemish.⁠" Issi b. Akiva says: "which does not have a blemish": Why need this be stated? Even if it were not stated, I would know it a fortiori, viz.: If offerings, which are not invalidated by black or white (hairs), are invalidated by a blemish, then the heifer, which is invalidated by black or white, how much more so should it be invalidated by a blemish"! If I know this a fortiori, why need it be stated "which does not have a blemish"? To exclude (from invalidation by a blemish) the heifer of the broken neck (eglah arufah [viz. Devarim 21:4]). For it would follow (if not for this verse) that blemishes should invalidate the eglah arufah, viz.: If offerings, which are not invalidated by work, are invalidated by a blemish, then eglah arufah, which is invalidated by work, how much more so should it be invalidated by a blemish! It is, therefore, written (in respect to the red heifer), "which does not have a blemish" — It (the red heifer) is invalidated by a blemish, but the eglah arufah is not invalidated by a blemish. R. Yehudah b. Betheira says: If the sin-offering of a bird, whose offerers must be tahor, is not invalidated by a blemish, then the red heifer, whose processors may be tamei (tvul yom), how much more so should it not be invalidated by a blemish! (The verse, then, is needed to tell us that it is invalidated by a blemish.) __ No, this may be true of the sin-offering of a bird, which is valid if either male or female, as opposed to a heifer, (where only a female is valid.) Why, then, need it be stated "which does not have a blemish"? (lit., "when there is no blemish in it") When the blemish is in it (it is invalid), but when it has passed, it is valid. R. Yoshiyah Numithi asked before R. Yehudah b. Betheira: What is a blemish which has passed, in which instance it is valid? And he showed me between his two fingers — when(flesh) protrudes or when it has two tails. "upon which a yoke has not come": Scripture speaks of a yoke not in (the time of its) working. And if you would say, a yoke in (the time of its working), would you say that? It follows a fortiori, viz.: If eglah arufah, which is not invalidated by a blemish, is invalidated by a yoke (in its time of working), then the red heifer, which is invalidated by a blemish, how much more so should it be invalidated by a yoke (in the time of its working!) __ (No,) this is refuted by the offerings, which are invalidated by a blemish, but not by a yoke (in the time of working), and they would indicate about the red heifer that even though it is invalidated by a blemish, it should not be invalidated by a yoke (in the time of its working). __ No, this may be true of offerings, which are not invalidated by black and white hairs, wherefore a yoke does not invalidate them, as opposed to the red heifer, which is invalidated by black and white, wherefore a yoke (in the time of its working) should invalidate them. What, then, is the intent of "upon which a yoke has not come"? A yoke not in the time of its working. Whence is it derived that other labors are equated with a yoke (to invalidate the red heifer)? It follows a fortiori, viz.: If (in the instance of) eglah arufah, which is not invalidated by a blemish, other labors are equated with a yoke, (viz. Devarim 21:3 "which has never been worked, which has never pulled under a yoke"), then (in the instance of) the red heifer, which is invalidated by a blemish, how much more so should other labors be equated with a yoke! __ But perhaps it should be transposed, viz.: If (in the instance of) the red heifer, which is invalidated by a blemish, other labors were not equated with a yoke, then (in the instance of) eglah arufah, which is not invalidated by a blemish, how much more so should other labors not be equated with a yoke! It is, therefore, written "which has never been worked.⁠" I have reasoned a fortiori and I have transposed. The transposition has been refuted and I have emerged with the original a fortiori argument, viz.: If (in the instance of) the eglah arufah, which is not invalidated by a blemish, other labors are equated with a yoke, then (in the instance of) the red heifer, which is invalidated by a blemish, how much more so should other labors be equated with a yoke!
דבר אל בני ישראל – משל צבור היתה פרה באה אינה באה לא משל יחידים ולא משל גרים ולא משל נשים ולא משל עבדים ומנין לרבות את כולם שישקלו או שישתתפו אמרת וידבר ה׳ אל משה לרבות את היחידים דבר אל בני ישראל לרבות את הגרים ואמרת אליהם ריבה נשים ועבדים ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר הגדולים על ידי הקטנים להנהיגם במצות.
ויקחו אליך – יביאוה אליך ותהא גזבר עליה יכול שאין לי שהיה משה גזבר אלא על הפרה ומניין אף על השמן ת״ל ויקחו אליך שמן זית זך (שמות כ״ז:כ׳). יכול שאין לי שהיה גזבר על הפרה אלא משה ומניין אף אהרן אמ׳ וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן הקיש אהרן למשה מה משה גזבר על הפרה אף אהרן גזבר על הפרה ומניין שימנו גזברין לדורות ת״ל ואתה תצוה את בני ישראל (שמות כ״ז:כ׳). לפה שנ׳ ושרף את הפרה לעיניו שיהיו עיניו בה שלא יעשה בה מלאכה ואם עשה בה מלאכה פסלה כשאמר חקה רבה הממלא והמקדש שיהיו עיניו בה שלא יעשה בה מלאכה ואם עשה בה מלאכה פסלה יכול אף האוסף כשאמר חקה ריבה אמ׳ זאת יכול אף המקדש והממלא אמ׳ אשר צוה ה׳ את משה.
- ויקחו פרה – שלא יקחו עגלה ויגדלו אמרו מעשה שלקחו פרה עוברה אדומה מן הגוים [והיו משמרין אותה עד שהיתה יולדת אם היה ולדה כשר לפרה] והיו משמרין אותה עד שהיתה בת שלש שנים וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה לקיים מה שנאמר ויקחו אליך פרה שלא יקחו עגלה ויגדלוה. ר׳ אליעזר אומר אין לוקחין אותה מן הגוים וחכמים מכשירין אמרו מעשה שלקחו מפרה מן הערביים והיו קורין אותה דמת דמת והיא רצה ובאת.
ויקחו פרה – יכול מולבנת או מושחרת ת״ל אדומה או אדומה יכול בזמן שרובה מאדים ת״ל תמימה אם לומר שהיא תמימה מן המומין והלא כבר נאמר אשר אין בה מום אלא מה אני מקיים תמימה אם אינו ענין למומין תנהו ענין לאדומות.
מכמה יהא בה ותהא פסולה ר׳ אליעזר אומר משתים ועד שלש הרי זו פסולה ר׳ יהושע אומר מחמש ועד חמשים הרי זו כשרה. ר׳ יהושע בן בתירא אומר אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה ה״ז פסולה ר׳ עקיבא אומר אפילו יש בה הרבה כשרה ובלבד שיעבירם במכחול אבל אם היו שתים לתוך גומא אחת פסולה מפני שהיא נראית כמין קרחת. השיניים והלשון אין פוסלין בפרה הקרנים והטלפים הרי זה יגוד [ואם גרר בזכר הרי זה פסולה] פרה שגלגל עיניה משחיר היו מביאין פרות אחרות ומעמידין אותה בתוכן אם דומה גלגל עיניה לאחת מהן הרי זו כשרה ואם לאו הרי זו פסולה.
אשר אין בה מום – מגיד שהיא נפסלת במום מיכן אמרו כל המומין הפוסלין במוקדשין פוסלין בפרה. אשר אין בה מום לרבות שהיה בה מום וחיה ומקומו ניכר הרי זה מום.
- אשר לא עלה עליה עול – פוסלה נתן עליה ידו ועבר מכאן ולהלן הרי זו פסולה היתה עוברת בנהר או עולה במעלה או יורדת בירידה נתלה בזנבה לסעדה כשרה שתסעדנו פסולה קשרה במוסרה הרי זו כשרה קיפלה ונתנה בין קרניה הרי זו פסולה פירש טליתו עליה מפני החמה ומפני הדבורים הרי זו כשרה עשה לה סנדלין בשביל שלא תחליק הרי זו כשרה [שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר לדעת הבעלים פסולה שלא לדעת הבעלים כשרה] מעשה שירדו זקני ירושלים אצל גוי אחד ששמעו שפרה אדומה אצלו ושמה עליהם באלף זהובים אמ׳ למחר היהודים אומרין אשר לא עלה עליה עול היה מניח עליה עול על צוארה א״ל הוציאה אלינו ונתנו לו אלף זהובים הוציאה להן א״ל אפילו אתה נותנה לנו חנם אין לנו בה הנאה החזר לנו את הדמים כיון שלקחו הימנו את הדמים עלה לראש הגג ונפל ומת. סימן היה לחכמים ששתי שערות היו בכתפה שתי וערב ובשעה שעולה עול על צוארה היו נושרות והיו עיניה בולטות למקום הניר.
דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא דְּפַקֵּיד יְיָ לְמֵימַר מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְּבוּן לָךְ תּוֹרְתָא סִמּוֹקְתָא שַׁלְמְתָא דְּלֵית בַּהּ מוּמָא דְּלָא סְלֵיק עֲלַהּ נִירָא.
This is the decree of the law which the Lord has commanded, saying: Speak to the sons of Israel that they bring to you a red heifer, unblemished, with no spot in her, and upon which no yoke has been put.

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל
דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא דְּפַקֵיד ה׳ לְמֵימַר מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְּבוּן לָךְ תּוֹרְתָא סִמּוֹקְתָא שַׁלְמְתָא דְּלֵית בַּהּ מוּמָא דְּלָא סְלֵיק עֲלַהּ נִירָא
גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא – שריפת התלמוד
א. שריפת התלמוד בצרפת ארעה בעש״ק פרשת חוקת בשנת ה׳ אלפים לערך.⁠1 על אותו מאורע קונן המהר״ם מרוטנבורג את קינתו הידועה ״שאלי שרופה באש״ וגדולי אשכנז שבאותו דור קבעו על כך תענית. ואולם על פי ת״א שנגלה לרבותינו בשאלת חלום, ״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה״ – ״דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״ [ולא כתרגומו ״לְחֻקַּת עוֹלָם״ (פס׳ י, ופס׳ כא) ״לִקְיָם עָלַם״] התענית נקבעה על פי ימות השבוע ולא על פי היום בחודש, כמובא ב״מגן אברהם״2:
כתב התניא: ביום הששי פרשת חוקת נהגו יחידים להתענות, שבאותו היום נשרפו כ׳ קרונות מלאים ספרים בצרפת. ולא קבעו אותו בימי החודש, מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה: ״זאת חקת התורה״ מתרגמינן ״דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״
ויותר מפורש ב״שבלי הלקט״ (סימן רסג) לר׳ צדקיה ב״ר אברהם הרופא בן המאה הי״ג:
ועל שאנו עסוקין בהלכות תענית ובעניין שריפת התורה, כתבנו זה לזכר על מה שאירע בימינו על רוב עונותינו אשר גרמו לנו ונשרפה תורת אלהינו בשנת חמשת אלפים וד׳ שנים לבריאת העולם (1244) ביום ששי פרשת זאת חוקת התורה, כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת כאשר שמענו לשמע אוזן.
וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא והשיבו להם ״דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״. ופירושו: ביום ו׳, זאת חוקת התורה, היא הגזירה. ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה ביום ששי של פרשת זאת חוקת התורה. ולא קבעוהו לימי החודש, תהא אפרה עלינו לכפרה כעולה על מוקדה.
פרטי הדינים – חוקה, גזירה
ב. ›״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה״ – ״דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״. לעיל ט יד ובהערה שם, נתבאר הכלל לפיו כאשר הפס׳ מתייחס לפרטי המצוות, ״חוקה״ מתורגמת גְּזֵירָא כדי להטעים שאף הפרטים הם גזירת מלך וגם אם לא נדע טעמם נתחייבנו לשומרם, כבפסוקנו. לעומת זאת ״חוק״ הנאמר על כלל המצוות מתורגם קְיָם כגון ״שמע אל הַחֻקִּים ואל המשפטים״ (דברים ד א) ״שְׁמַע לִקְיָמַיָּא וּלְדִינַיָּא״. גם לשונות ״חֻקַּת עולם״ או ״חָק עולם״ מתורגמים קְיָם כגון, ״חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ״ (שמות יב יד) ״קְיָם עָלַם תֵּיחֲגּוּנֵּיה״.
אמנם ״לחם ושמלה״ הציע הבחנה אחרת: כאשר ״חֻקַּת״ באה לפני ״עולם״ היא מתורגמת בלשון קְיָם – ״חֻקַּת עוֹלָם – קְיָם עָלַם״, וכשעומדת בפני עצמה כבפסוקנו מתורגמת כגזירה, ״חֻקַּת הַתּוֹרָה – גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״ וכן ״כְּחֻקַּת הַפֶּסַח״ (במדבר ט יד) ״כִּגְזֵירַת פִּסְחָא״. אך מלבד שהחלוקה אינה מנומקת, היא אף נוגעת רק לשם המקור ״חֻקַּת״ ולא להטיות הלשוניות. לפי דרכו לא ברור מדוע בקרבן פסח תרגם ״כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו״ (במדבר ט ג) ״כְּכָל גְּזֵירָתֵיהּ וּכְכָל דְּחָזֵי לֵיהּ״ לעומת ״לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו״ (דברים ו ב) ״לְמִיטַּר יָת כָּל קְיָמוֹהִי וּפִקּוֹדוֹהִי״ וכן מקראות נוספים.
קיחה לשחיטה – נס״ב
ג. ״וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ״ – ״וְיִסְּבוּן לָךְ״. כבר ביארנו בכמה מקומות שלקיחת בעלי חיים שאינה נעשית בידיים מתורגמת דְּבַר כגון ״וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר״ (בראשית כ יד) ״וּדְבַר אֲבִימֶלֶךְ״. אך כאשר מדובר ב״לקיחה״ לשחיטה נצרך לתרגם סַב/סַבוּ כי לָרוב הובלה לשחיטה מחייבת לאחוז בבהמה בידיים.⁠3 השווה ״קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת״ (ויקרא ט ב) ״סַב לָךְ״ בביאורנו, ושם בפס׳ ה על תרגומי לקיחה בלשון קריבה.
פָּרָה – תּוֹרְתָא
ד. שׁוֹר מתורגם בקביעות תּוֹר כגון ״שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב״ (ויקרא כב כז) ״תּוֹר אוֹ אִימַּר״ אבל פרה מתורגמת תּוֹרְתָא כבפסוקנו, ״פָּרָה אֲדֻמָּה״ – ״תּוֹרְתָא סִמּוֹקְתָא״.⁠4 וזהו מקור השם יוחנן בן תּוֹרְתָא לנכרי שהתגייר כשפרתו מיאנה לחרוש בשבת כמובא במדרש.⁠5
״כלי חמדה״ על ״יונתן״: פרה באה מתרומת הלשכה
ה. המיוחס ליונתן תרגם ״וְיִסְבוּן לָךְ מֵאַפְרָשׁוּת לִישְׁכְּתָא תוֹרְתָא סוּמָקָתָא בְּרַת תַּרְתֵּין שְׁנִין דְלֵית בָּהּ מוּמָא״ [ויקחו לך מתרומת הלשכה, פרה אדומה, בת שתי שנים, שאין בה מום], על פי שתי משניות: ״פרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית באין מתרומת הלשכה״ (שקלים ד ב); ״רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכ״א עגלה בת שתים ופרה בת שלש״ (פרה א א) ותרגם כר׳ אליעזר.
והקשה ״כלי חמדה״: הרי מעשה לקיחת הפרה היה בחודש ניסן והשקלים לצורך קרבן ציבור ניתנו רק באחד באייר ואיך תרגם ״ויקחו לך מתרומת הלשכה״? אלא שלדעתו הפרה הראשונה לא באה מתרומת הלשכה ״ולא היתה משל צבור וקנו אותה בדמים של חולין״.⁠6 ועל פי זה יישב הקושי בתרגומו ״וְיִבְדֵּיקנַהּ בִּתַמַנֵיסְרי טְרִיפָן״ (ויבדקנה בשמונה עשׂרה טריפות) כמבואר בפסוק הבא.
עול – ניר
ו. ״לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל״ – ״דְּלָא סְלֵיק עֲלַהּ נִירָא״. וכן תרגם ״וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם״ (ויקרא כו יג) ״וְתַבַּרִית נִיר עַמְמַיָּא״. אפשר שנקרא עול המחרשה ״ניר״ בהשאלה מפעולת החריש וכמו ״נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קֹצִים״ (ירמיהו ד ג).⁠7
1. לפרשה כולה ולשנה המדויקת [ה׳ אלפים (1240) או שנת ה׳ ד (1244)], ראה אורבך, בעלי התוספות, עמ׳ 375.
2. מג״א סימן תק״פ ס״ק ט בסוף הלכות תענית בשם ״תניא״ [המיוחס לרבי יחיאל מפריס בן אותו הדור, ״שם הגדולים״ לחיד״א].
3. החרדה מפני סכין השחיטה גורמת לשינוי התנהגותי אצל בעלי החיים: הם ״נתקעים״ בקרקע, נאחזים בה ומסרבים להישמע לאדוניהם והובלתם לשחיטה מחייבת אפוא לאחוז בהם כמוכח גם במדרשים שהובאו בפסוק ״וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת״ (שמות יב ג) ״וְיִסְּבוּן לְהוֹן״. ואף שאין הכרח שהפרה תראה את הסכין שהרי ״זקני ישראל היו מקדימים ברגליהם להר המשחה״ (משנה פרה ג׳:ז׳) והיו יכולים לקחת איתם את הסכין, בכל זאת הוזכרה שם במשנה מציאות של ״לא היתה פרה רוצה לצאת״. ואמנם כל הפסוקים המדברים על לקיחת בעל חיים לשחיטה מתורגמים בפועלי נס״ב כמבואר שם.
4. יוצא מן הכלל הוא תרגום ״וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד״ (ויקרא כב כח) ״וְתוֹרְתָא אוֹ סִיתָא״, מהטעם שנתבאר שם.
5. פסיקתא רבתי פרשה יד: אמר רבי לוי כל מה שהקב״ה רוצה הוא עושה, כשביקש קרא לקרבנות לשון זכר ״שור או כשב או עז״ (ויקרא כב כז), וכשביקש קרא הקב״ה להם ״לשון נקיבה ״ויקחו אליך פרה אדומה״. אמרו רבותינו מעשה היה בישראל אחד שהיה לו פרה אחת חורשת, נתמעטה ידו ומכרה לו לגוי אחד, כיון שלקחה הגוי וחרשה (עמה) [עמו] ששת ימים של חול, בשבת הוציאה שתחרוש עמו, ורבצה לו תחת העול, היה הולך ומכה אותה והיא אינה זזה ממקומה, כיון שראה כן הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו, בא טול פרתך שמא צער יש בה שהרי כמה אני מכה אותה והיא אינה זזה ממקומה. אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת והיתה למודה לנוח בשבת. אמר לו: בא ואני מעמידה. כיון שבא ואמר לה באזנה: פרה! פרה! את יודעת כשהיית ברשותי היית חורשת ימי החול, בשבת היית נינוח. עכשיו שגרמו עונותי ואת ברשות גוי, בבקשה ממך עמדי וחרשי. ומיד עמדה וחרשה, א״ל אותו הגוי: אני מבקשך טול פרתך. עד עכשיו אני בא ומיסב אחריך שתהא בא ומעמידה, על אחת חוץ מזו ומזו (ואיני) [איני] מניחך עד שתאמר לי מה עשית לה באזנה. אני נתייגעתי בה והכיתי אותה ולא עמדה. התחיל אותו ישראל מפייסו ואומר לו: לא כשוף ולא כשפים עשיתי אלא כך וכך הסחתי לה באזנה ועמדה וחרשה. מיד נתיירא הגוי, אמר: ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה ואני שייצרני יוצרי בדמותו ונתן בי דעת איני הולך ומכיר את בוראי, מיד בא ונתגייר, ולמד וזכה לתורה. והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתה.
6. ״כלי חמדה״ חקת, עמ׳ 165.
7. בדומה כתב רש״י לקמן (במדבר כא ל): ״וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבוֹן – ניר לשון מלכות ועול וממשלת איש, כמו (מלכים א׳ יא, לו) למען היות ניר לדוד עבדי״. והשווה לשון המשנה ״הנוגע בכובד העליון בכובד התחתון ובנירין״ (כלים כא א). נירין – חוטים, ו״כובד העליון״ הוא החלק העליון של מכונת האריגה שהוא ״עול״ ובארמית ״ניר״. וראה ״מתורגמן״, ניר.
דא גזירתא אוריתה די פקד י״י למימר מליל עם בני ישראל ויסבון וייתון לוותך תורא סמוקה שלמה די לית בה מום די לא סלק עליה שעבוד דניר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גזירת״) גם נוסח חילופי: ״אחוויית״.
דא גזירת אחויית אורייתא דפקיד י״י למימר מליל עם בני ישראל ויסבון לך מאפרשות לישכתא תורתא סומקתא ברת תרתין שנין דלית בה מומא ושומא משער חורן דלא סליק עלה דכר ולא אטרחא באבצן עיבידתא ואפסרא וקטרבא ולא אידעצא בזקתא וסול וסירתא וכל דדמי לנירא.
This is the decree, the publication of the law which the Lord hath commanded, saying; Speak to the sons of Israel, that they bring to thee from the separation of the fold a red heifer, two years old, in which there is neither spot nor white hair, on which no male hath come, nor the burden of any work been imposed, neither hurt by the thong, nor grieved by the goad or prick, nor collar (band) or any like yoke.

פרשה יט

סדר חקת

[א] זֹאת חֻקַּת – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד (איוב י״ד:ד׳), כְּגוֹן אַבְרָהָם מִתֶּרַח, חִזְקִיָּה מֵאָחָז, יֹאשִׁיָּה מֵאָמוֹן, מָרְדְּכַי מִשִּׁמְעִי, יִשְׂרָאֵל מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, הָעוֹלָם הַבָּא מֵעוֹלָם הַזֶּה. מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָּזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּמָּן תְּנִינַן, בַּהֶרֶת כִּגְרִיס בָּאָדָם, טָמֵא. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָּזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. תַּמָּן תְּנִינַן הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וְלָדָהּ בְּמֵעֶיהָ וְהוֹשִׁיטָה הַחַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בּוֹ, הַחַיָּה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד. הַמֵּת בַּבַּיִת הַבַּיִת טָהוֹר, יָצָא מִתּוֹכוֹ הֲרֵי הוּא טָמֵא, מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. תַּמָּן תְּנִינַן הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף מְטַמְּאִין בְּגָדִים, הִיא גּוּפָהּ מְטַהֶרֶת בְּגָדִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֻקָּה חָקַקְתִּי גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי.
[ב] זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה – אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת (תהלים י״ב:ז׳), אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מָצִינוּ שֶׁעִקֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ תֵּבוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹא לְהוֹצִיא דְּבַר טֻמְאָה מִפִּיו, מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה (בראשית ז׳:ח׳), וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא (בראשית ז׳:ב׳), אָמַר רַבִּי יוּדָן אַף כְּשֶׁבָּא לִפְתֹּחַ בְּסִימָנֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה לֹא פָתַח אֶלָּא בְּסִימָנֵי טְהוֹרָה, אֶת הַגָּמָל כִּי (ויקרא י״א:ד׳) לֹא מַפְרִיס פַּרְסָה, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא (ויקרא י״א:ד׳). וְאֶת הָאַרְנֶבֶת (ויקרא י״א:ו׳) כִּי לֹא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא (ויקרא י״א:ו׳). וְאֶת הַחֲזִיר כִּי (ויקרא י״א:ז׳) לֹא מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא (ויקרא י״א:ז׳). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בִּימֵי דָוִד עַד שֶׁלֹא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא הָיוּ יוֹדְעִין לִדְרשׁ אֶת הַתּוֹרָה מ״ט פָּנִים טָמֵא וּמ״ט פָּנִים טָהוֹר, וְהָיָה דָוִד מִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְאוֹמֵר: אַתָּה ה׳ תִּשְׁמְרֵם (תהלים י״ב:ח׳), נְטַר אוֹרָיְיתְהוֹן בְּלִבְּהוֹן, [תנצרם] תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם (תהלים י״ב:ח׳). וְאַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹפְלִין, עַל יְדֵי שֶׁהָיָה בָּהֶם דֵּילָטוֹרִין, הוּא שֶׁדָּוִד אָמַר: נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים (תהלים נ״ז:ה׳), נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם, זֶה אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא שֶׁהָיוּ לְבָאִים בַּתּוֹרָה. אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים, זֶה דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל שֶׁהָיוּ לְהוּטִים אַחַר לָשׁוֹן הָרָע. וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה (תהלים נ״ז:ה׳), אֵלוּ הַזִּיפִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּבוֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל (תהלים נ״ד:ב׳). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר דָּוִד: רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים (תהלים נ״ז:ו׳), סַלֵּק שְׁכִינָתְךָ מִבֵּינוֹתָם. אֲבָל דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב כֻּלּוֹ עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹא הָיוּ בָּהֶם דֵּילָטוֹרִין יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין, הוּא שֶׁאָמַר עֹבַדְיָה לְאֵלִיָּהוּ: הֲלֹא הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה׳ וָאַחְבִּא, וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם (מלכים א י״ח:י״ג), אִם לֶחֶם לָמָּה מַיִם, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ הַמַּיִם קָשִׁים לְהָבִיא לוֹ יוֹתֵר מִן הַלֶּחֶם, וְאֵלִיָּהוּ מַכְרִיז בְּהַר הַכַּרְמֶל: אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה׳ לְבַדִּי (מלכים א י״ח:כ״ב), וְכָל עַמָּא יָדְעֵי וְלָא מְפַרְסְמֵי לְמַלְכָּא.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמֵנִי אָמְרוּ לוֹ לַנָּחָשׁ מִפְּנֵי מָה אַתָּה מָצוּי בֵּין הַגְּדֵרוֹת, אָמַר, אֲנִי פָּרַצְתִּי גִּדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם. וּמִפְּנֵי מָה אַתָּה הוֹלֵךְ וּלְשׁוֹנְךָ שׁוֹתֵת, אָמַר, הוּא גָרַם לִי. וּמִפְּנֵי מָה כָּל חַיָּה נוֹשֶׁכֶת וְאֵינָהּ מְמִיתָה וְאַתָּה נוֹשֵׁךְ וּמֵמִית. אָמַר לָהֶם: אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן (קהלת י׳:י״א). אֶפְשָׁר דַּאֲנָא עָבֵיד כְּלוּם דְּלָא מִתְאֲמַר לִי מִן עַלְיוּתָא. וּמִפְּנֵי מָה אַתְּ נוֹשֵׁךְ בְּאֵבָר אֶחָד וְכָל הָאֵבָרִים מַרְגִּישִׁין. אָמַר לָהֶם וְלִי אַתֶּם אוֹמְרִים, אִמְרוּ לְבַעַל הַלָּשׁוֹן שֶׁהוּא כָּאן וְהוֹרֵג בְּרוֹמִי. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁלִישִׁי, שֶׁהוּא הוֹרֵג שְׁלשָׁה, הָאוֹמְרוֹ וְהַמְקַבְּלוֹ וְהַנֶּאֱמַר עָלָיו, וּבִימֵי שָׁאוּל הָרַג אַרְבָּעָה, הָרַג אֶת דּוֹאֵג שֶׁאֲמָרוֹ, וְשָׁאוּל שֶׁקִּבְּלוֹ, אֲחִימֶלֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו, וְאַבְנֵר בֶּן נֵר לָמָּה נֶהֱרַג, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר עַל שֶׁהִקְדִּים שְׁמוֹ לִשְׁמוֹ שֶׁל דָּוִד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תַּחְתָּיו לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ (שמואל ב ג׳:י״ב), כָּתַב מִן אַבְנֵר לְדָוִד. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר עַל יְדֵי שֶׁעָשָׂה דָּמָן שֶׁל נְעָרִים שְׂחוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ (שמואל ב ב׳:י״ד). וְרַבָּנָן אָמְרֵי עַל יְדֵי שֶׁלֹא הִמְתִּין לְשָׁאוּל לְהִתְפַּיֵּס מִן דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ (שמואל א כ״ד:י״א). אָמַר לוֹ לְאַבְנֵר מָה אַתְּ בָּעֵי מִן גְּלִימוֹי דִּידָךְ בְּסִירָא הוּעֲדָת, כַּד אֲתוֹן לַמַּעֲגָל אָמַר לוֹ: הֲלוֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר (שמואל א כ״ו:י״ד), בַּכָּנָף אָמַרְתָּ בְּסִירָא הוּעֲדָת, חֲנִית וְצַפַּחַת בְּסִירָא הוּעֲדָת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ לִמְחוֹת עַל נוֹב וְלֹא מִיחָה. רַבִּי חָנָן בֶּן פָּזִי פָּתַר קְרָא בְּפָרָשַׁת פָּרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִשִּׁבְעָה שִׁבְעָה, שֶׁבַע פָּרוֹת, שֶׁבַע שְׂרֵפוֹת, שֶׁבַע הַזָּיוֹת, שֶׁבַע כִּבּוּסִין, שִׁבְעָה טְמֵאִים, שִׁבְעָה טְהוֹרִים, שִׁבְעָה כֹּהֲנִים, וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם חֲמִשָּׁה הֵן, אֱמֹר לוֹ, משֶׁה וְאַהֲרֹן בִּכְלַל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה.
[ג] זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה וגו׳ – רַבִּי יִצְחָק פָּתַח: כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז׳:כ״ג), כְּתִיב: וַיִתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה (מלכים א ה׳:ט׳), מַהוּ כַּחוֹל (מלכים א ה׳:ט׳), רַבָּנָן אָמְרֵי נָתַן לוֹ חָכְמָה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וגו׳ (הושע ב׳:א׳), אָמַר רַבִּי לֵוִי מַה חוֹל גָּדֵר לַיָּם כָּךְ הָיְתָה חָכְמָה גְדוּרָה לִשְׁלֹמֹה, מַתְלָא אָמְרִין דֵּעָה חָסַרְתָּ מַה קָּנִיתָ, דֵּעָה קָנִית מָה חָסַרְתָּ. עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעֲצָר לְרוּחוֹ (משלי כ״ה:כ״ח). וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם (מלכים א ה׳:י׳), מֶה הָיְתָה חָכְמָתָן שֶׁל בְּנֵי קֶדֶם, שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים וַעֲרוּמִין בְּטַיָּר.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וכו׳: וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם (מלכים א ה׳:י׳), מֶה הָיְתָה חָכְמַת מִצְרַיִם, אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שָׁלַח אֵצֶל פַּרְעֹה נְכֹה אָמַר לוֹ שְׁלַח לִי אֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. מֶה עָשָׂה כִּנֵּס כָּל אַצְטְרוֹלוֹגִין שֶׁלּוֹ, צָפוּ וְרָאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁעֲתִידִין לָמוּת בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, וּשְׁלָחָן לוֹ, כְּשֶׁבָּאוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהֵם מֵתִים בְאוֹתָהּ שָׁנָה, נָתַן לָהֶם תַּכְרִיכֵיהֶן וּשְׁלָחָן אֶצְלוֹ, שָׁלַח לוֹ לֹא הָיָה לְךָ תַּכְרִיכִין לִקְבֹּר אֶת מֵתֶיךָ, הֲרֵי לְךָ הֵן וְתַכְרִיכֵיהֶן. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם (מלכים א ה׳:י״א), אָדָם הָרִאשׁוֹן מֶה הָיְתָה חָכְמָתוֹ, אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת הָאָדָם נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ (בראשית א׳:כ״ו), אָמְרוּ לְפָנָיו: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ (תהלים ח׳:ה׳). אָמַר לָהֶם אָדָם שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִבְרֹאת חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁלָּכֶם, מֶה עָשָׂה כִּנֵּס כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְהֶעֱבִירָן לִפְנֵיהֶם, אָמַר לָהֶם מַה שְּׁמוֹתָן שֶׁל אֵלּוּ, לֹא יָדְעוּ, כֵּיוָן שֶׁבָּרָא אָדָם הֶעֱבִירָן לְפָנָיו אָמַר לוֹ מַה שְּׁמוֹתָן שֶׁל אֵלּוּ, אָמַר, לָזֶה נָאֶה לִקְרוֹת שׁוֹר, וְלָזֶה אֲרִי, וְלָזֶה סוּס, וְלָזֶה חֲמוֹר, וְלָזֶה גָּמָל, וְלָזֶה נֶשֶׁר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת (בראשית ב׳:כ׳). אָמַר לוֹ וְאַתָּה מַה שְּׁמֶךָ, אָמַר לוֹ אָדָם, לָמָּה, שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי מַה שְּׁמִי, אָמַר לוֹ ה׳, לָמָּה, שֶׁאַתָּה אָדוֹן עַל כָּל הַבְּרִיוֹת, הַיְינוּ דִּכְתִיב: אֲנִי ה׳ הוּא שְׁמִי (ישעיהו מ״ב:ח׳), הוּא שְׁמִי שֶׁקָּרָא לִי אָדָם הָרִאשׁוֹן, הוּא שְׁמִי שֶׁהִתְנֵיתִי בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי, הוּא שְׁמִי שֶׁהִתְנֵיתִי בֵּינִי לְבֵין בְּרִיּוֹתַי. מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי (מלכים א ה׳:י״א), זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי (תהלים פ״ט:א׳). הֵימָן (מלכים א ה׳:י״א), זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה וגו׳ (במדבר י״ב:ז׳). וְכַלְכֹּל (מלכים א ה׳:י״א), זֶה יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף וגו׳ (בראשית מ״ז:י״ב), אָמְרוּ הַמִּצְרִיִּים כְּלוּם מָלַךְ עָלֵינוּ עֶבֶד זֶה אֶלָּא בְּחָכְמָתוֹ, מֶה עָשׂוּ לוֹ הֵבִיאוּ שִׁבְעִים פְּתָקִין וְכָתְבוּ עֲלֵיהֶם שִׁבְעִים לָשׁוֹן וְהָיוּ מַשְׁלִיכִין אוֹתָן לְפָנָיו וְקוֹרֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּלְשׁוֹנוֹ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁלֹא הָיָה בָּהֶן כֹּחַ לִשְׁמֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע (תהלים פ״א:ו׳). דַרְדַּע (מלכים א ה׳:י״א), זֶה דּוֹר הַמִּדְבָּר שֶׁהָיָה בָּהֶן דֵּעָה. בְּנֵי מָחוֹל (מלכים א ה׳:י״א), שֶׁמָּחַל לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וַיְדַבֵּר שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל (מלכים א ה׳:י״ב), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָאוֹת וְלֹא מָצִינוּ שֶׁנִּתְנַבֵּא שְׁלֹמֹה אֶלָּא קָרוֹב לִשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת פְּסוּקִים, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁכָּל פָּסוּק וּפָסוּק שֶׁאָמַר יֵשׁ בּוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה טְעָמִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם (משלי כ״ה:י״ב). וְרַבָּנָן אָמְרֵי שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל עַל כָּל פָּסוּק וּפָסוּק, אֶלֶף וַחֲמִשָּׁה טְעָמִים עַל כָּל מָשָׁל וּמָשָׁל. שִׁירָיו אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא שִׁירוֹ (מלכים א ה׳:י״ב), שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל. וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים (מלכים א ה׳:י״ג), וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְדַבֵּר עַל הָעֵצִים, אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה מִפְּנֵי מָה מְצוֹרָע נִטְהַר בַּגָּבוֹהַּ שֶׁבַּגְּבוֹהִים וּבַנָּמוּךְ שֶׁבַּנְּמוּכִים, בְּעֵץ אֶרֶז וּבְאֵזוֹב, עַל יְדֵי שֶׁהִגְבִּיהַּ עַצְמוֹ כְּאֶרֶז לָקָה בְּצָרַעַת, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁפִּיל עַצְמוֹ כָּאֵזוֹב, נִתְרַפֵּא עַל יְדֵי אֵזוֹב. וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף (מלכים א ה׳:י״ג), וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְדַבֵּר עַל בְּהֵמָה וְעוֹף, אֶלָּא אָמַר מִפְּנֵי מָה בְּהֵמָה נִתֶּרֶת בִּשְׁנֵי סִימָנִין וְהָעוֹף בְּסִימָן אֶחָד, עַל שֶׁהַבְּהֵמָה נִבְרֵאת מִן הַיַּבָּשָׁה, וְעוֹף כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר מִן הָאֲדָמָה, דִּכְתִיב: וַיִּצֶר ה׳ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם (בראשית ב׳:י״ט). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף (בראשית א׳:כ׳). בַּר קַפָּרָא אוֹמֵר מֵרְקָק שֶׁבַּיָּם נִבְרְאוּ. רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר אַף עַל פִּי כֵן רַגְלוֹהִי דְּתַרְנְגוֹלָא דַּמְיָין לְחַסְפְּנִיתָא דְנוּנָא. וְעַל הָרֶמֶשׂ (מלכים א ה׳:י״ג), וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְדַבֵּר עַל הָרֶמֶשׂ, אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה מִפְּנֵי מָה שְׁמֹנֶה שְׁרָצִים שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב וּשְׁאָר שְׁרָצִים פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עוֹרוֹת. וְעַל הַדָּגִים (מלכים א ה׳:י״ג), וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן, אֶלָּא מִפְּנֵי מָה בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף טְעוּנִין שְׁחִיטָה וְדָגִים אֵין טְעוּנִין שְׁחִיטָה, אֶלָּא מֵהָדֵין קְרָא: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וגו׳ (במדבר י״א:כ״ב). הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר נִבּוֹרַיָא בְּצוֹר עַל הַדָּגִים שֶׁטְּעוּנִין שְׁחִיטָה, וּשְׁמַע רַבִּי חַגַּי שְׁלַח וְאַיְיתֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ מְנָן הוֹרֵית, אָמַר לוֹ מֵהָכָא: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף, מַה עוֹף טָעוּן שְׁחִיטָה אַף דָּגִים טְעוּנִין שְׁחִיטָה. אֲמַר לְהוֹ אַרְבְּעוּנֵיהּ דְּיִלְקֵי, אֲמַר בַּר נַשׁ דַּאֲמַר מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא לָקֵי, אֲמַר לֵיהּ לָא הוֹרֵית טַב. אֲמַר לֵיהּ מִנָּן, אֲמַר לֵיהּ מֵהָכָא: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם (וְ)⁠אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם (במדבר י״א:כ״ב), אֵלוּ טְעוּנִין שְׁחִיטָה וְאֵלּוּ טְעוּנִין אֲסִיפָה. אֲמַר חֲבוֹט חֲבִיטָךְ דְּהוּא טָבָא בְּקִילְטָא. הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר נִבּוֹרַיָא בְּצוֹר עַל בַּר יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַנָּכְרִית וְהוֹלִיד בֵּן, שֶׁנִּמּוֹל בְּשַׁבָּת, שְׁמַע רַבִּי חַגַּי שְׁלַח וְאַיְיתֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ מְנָא הָא לָךְ, אֲמַר לֵיהּ דִּכְתִיב: וַיִּתְיַלְּדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א׳:י״ח). אֲמַר לְהוֹ אַרְבְּעוּנֵיהּ דְּיִלְקֵי, אֲמַר לֵיהּ בַּר נָשׁ דַּאֲמַר מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא לָקֵי, אֲמַר לֵיהּ לָא הוֹרֵית טַב. אֲמַר לֵיהּ מְנָן אַתְּ מוֹדַע לִי, אֲמַר לֵיהּ אִי אָתֵי לְגַבָּךְ בַּר עַמְמַיָא וַאֲמַר בָּעֵינָא לְמֶהֱוֵי יְהוּדָאי עַל מְנָת דְּמִגְזַרְנֵיהּ בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא אוֹ בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרַיָא, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת אוֹ לֹא, וַהֲלוֹא אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת אֶלָּא עַל בְּנָהּ שֶׁל בַּת יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד. אָמַר לוֹ וּמְנָא לָךְ הָא, אֲמַר לֵיהּ כְּתִיב: וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת ה׳ (עזרא י׳:ג׳), אֲמַר לֵיהּ מִן הַקַּבָּלָה אַתְּ מַלְקֵנִי, אֲמַר לֵיהּ כְּתִיב: וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה (עזרא י׳:ג׳). אָמַר לוֹ וּמֵאֵיזוֹ תּוֹרָה, אֲמַר לֵיהּ מִדְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, כְּתִיב: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם (דברים ז׳:ג׳), לָמָּה, כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי (דברים ז׳:ד׳), בִּנְךָ הַבָּא מִיִּשְׂרְאֵלִית קָרוּי בִּנְךָ, וְאֵין בִּנְךָ הַבָּא מִן הַכּוּשִׁית קָרוּי בִּנְךָ אֶלָּא בְּנָהּ. אֲמַר לֵיהּ חֲבוֹט חֲבִיטָךְ דְּהוּא טָבָא בְּקִלְטָא. אָמַר שְׁלֹמֹה עַל כָּל אֵלֶּה עָמַדְתִּי וּפָרָשָׁה שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה חָקַרְתִּי וְשָׁאַלְתִּי וּפִשְׁפַּשְׁתִּי: אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז׳:כ״ג).
[ד] מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר (קהלת ח׳:א׳), מִי כְּהֶחָכָם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ (משלי ג׳:י״ט). וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁפֵּרַשׁ אֶת הַתּוֹרָה לְמשֶׁה. חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו (קהלת ח׳:א׳), אָמַר רַבִּי יוּדָן גָּדוֹל כֹּחָן שֶׁל נְבִיאִים שֶׁמְדַמִּין דְּמוּת גְּבוּרָה שֶׁל מַעְלָה לְצוּרַת אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם בֵּין אוּלָי (דניאל ח׳:ט״ז). וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר מֵהָכָא: וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה (יחזקאל א׳:כ״ו). וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא (קהלת ח׳:א׳), שֶׁהוּא מִשְׁתַּנֶּה מִמִּדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אוֹמֵר לוֹ טֻמְאָתוֹ וְטַהֲרָתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים (ויקרא כ״א:א׳), אָמַר לוֹ משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם נִטְמָא זֶה בַּמֶּה תְּהֵא טָהֳרָתוֹ, לֹא הֱשִׁיבוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו שֶׁל משֶׁה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְאָמַרְתָּ לִי אִם נִטְמָא בַּמֶה תְּהֵא טָהֳרָתוֹ לֹא הֵשַׁבְתִּיךָ, זוֹ טָהֳרָתוֹ: וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת (במדבר י״ט:י״ז).
[ה] רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, אַרְבָּעָה דְּבָרִים יֵצֶר הָרָע מֵשִׁיב עֲלֵיהֶן, דִּכְתִיב בָּהֶן חֻקָּה, אֵשֶׁת אָח, וְכִלְאַיִם, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וּפָרָה אֲדֻמָּה. אֵשֶׁת אָח, דִּכְתִיב: עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ וגו׳ (ויקרא י״ח:ט״ז), וּבְלֹא בָנִים: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ (דברים כ״ה:ה׳). וּכְתִיב בְּעֶרְוַת אֵשֶׁת אָח: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי (ויקרא כ׳:כ״ב). וְכִלְאַיִם: לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז (דברים כ״ב:י״א), וְסָדִין בְּצִיצִית מֻתָּר, וּכְתִיב בֵּיהּ חֻקָּה: אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ (ויקרא י״ט:י״ט). שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, דִּכְתִיב: וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו (ויקרא ט״ז:כ״ו), וְהוּא עַצְמוֹ מְכַפֵּר עַל הָאֲחֵרִים, וּכְתִיב בֵּיהּ: וְהָיְתָה זֹאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם (ויקרא ט״ז:ל״ד). פָּרָה מִנַּיִן, דִּתְנַן כָּל הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָה וְעַד סוֹף מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וְהִיא גוּפָהּ מְטַהֶרֶת בְּגָדִים, וּכְתִיב בָּהּ חֻקָּה, זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה.
[ו] וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לְךָ אֲנִי מְגַלֶּה טַעַם פָּרָה, אֲבָל לְאַחֵר, חֻקָּה. דְּאָמַר רַב הוּנָא כְּתִיב: כִּי אֶקַח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט (תהלים ע״ה:ג׳), וּכְתִיב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן (זכריה י״ד:ו׳), יקפאון כְּתִיב, דְּבָרִים הַמְכֻסִּין מִכֶּם בָּעוֹלָם הַזֶּה עֲתִידִין לִהְיוֹת צוֹפִים לָעוֹלָם הַבָּא, כְּהָדֵין סַמְיָא דְּצָפֵי, דִּכְתִיב: וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ (ישעיהו מ״ב:ט״ז). וּכְתִיב: אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים (ישעיהו מ״ב:ט״ז), אֶעֱשֶׂה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא עֲשִׂיתִם, שֶׁכְּבָר עָשִׂיתִי לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו דְּבָרִים שֶׁלֹא נִגְלוּ לְמשֶׁה נִגְלוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. וְכָל יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ (איוב כ״ח:י׳), זֶה רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא רָמַז שֶׁכָּל הַפָּרוֹת בְּטֵלוֹת וְשֶׁלְּךָ קַיֶּמֶת.
[ז] רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם, שָׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בְּפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה וְאוֹמֵר הֲלָכָה בְּשֵׁם אוֹמְרָהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר עֶגְלָה בַּת שְׁנָתָהּ וּפָרָה בַּת שְׁתַּיִם. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים יְהִי רָצוֹן שֶׁיְהֵא מֵחֲלָצַי, אָמַר לוֹ חַיֶּיךָ שֶׁהוּא מֵחֲלָצֶיךָ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר (שמות י״ח:ד׳), שֵׁם אוֹתוֹ הַמְיֻחָד.
[ח] שָׁאַל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אִלֵּין עוֹבָדַיָּא דְּאַתּוּן עָבְדִין נִרְאִין כְּמִין כְּשָׁפִים, אַתֶּם מְבִיאִים פָּרָה וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ וְכוֹתְּשִׁין אוֹתָהּ וְנוֹטְלִין אֶת אַפְרָהּ וְאֶחָד מִכֶּם מִטַּמֵּא לְמֵת, מַזִּין עָלָיו שְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ טִפִּין וְאַתֶּם אוֹמְרִים לוֹ טָהַרְתָּ. אָמַר לוֹ לֹא נִכְנְסָה בְּךָ רוּחַ תְּזָזִית מִיָּמֶיךָ, אָמַר לוֹ לָאו. רָאִיתָ אָדָם שֶׁנִּכְנְסָה בּוֹ רוּחַ תְּזָזִית, אָמַר לוֹ הֵן, אָמַר לוֹ וּמָה אַתֶּם עוֹשִׂין לוֹ, אָמַר לוֹ מְבִיאִין עִקָּרִין וּמְעַשְׁנִין תַּחְתָּיו וּמַרְבִּיצִים עָלֶיהָ מַיִם, וְהִיא בּוֹרַחַת. אָמַר לוֹ יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ, כָּךְ הָרוּחַ הַזּוֹ, רוּחַ טֻמְאָה, דִּכְתִיב: וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ (זכריה י״ג:ב׳), מַזִּין עָלָיו מֵי נִדָּה וְהוּא בּוֹרֵח. לְאַחַר שֶׁיָּצָא אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבֵּנוּ, לָזֶה דָּחִית בְּקָנֶה, לָנוּ מָה אַתָּה אוֹמֵר, אָמַר לָהֶם חַיֵּיכֶם, לֹא הַמֵּת מְטַמֵּא וְלֹא הַמַּיִם מְטַהֲרִין, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֻקָּה חָקַקְתִּי גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי אִי אַתָּה רַשַׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי, דִּכְתִיב: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה. וּמִפְּנֵי מָה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת זְכָרִים וְזוֹ נְקֵבָה, אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ מָשָׁל לְבֶן שִׁפְחָה שֶׁטִּנֵּף פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא אִמּוֹ וּתְקַנֵּחַ אֶת הַצּוֹאָה, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּבוֹא פָּרָה וּתְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל.
[פרשת חקת]
[א] יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה, וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וּלְנִפְלְאוֹתָיו אֵין מִסְפָּר, דִּכְתִיב: כּוֹנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם וְגוֹ׳ (תהלים ל״ג:ז׳). וּמַהוּ כּוֹנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם. בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, אָמַר לֵיהּ לְשַׂר שֶׁל יָם, פְּתַח פִּיךָ וּבְלַע כָּל מֵימֵי בְּרֵאשִׁית. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּי שֶׁאֶעֱמֹד בְּתוֹךְ שֶׁלִּי, וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת. בָּעַט בּוֹ וַהֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם, וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב (איוב כ״ו:י״ב). אַתְּ מוֹצֵא שֶׁשַּׂר שֶׁל יָם, רַהַב שְׁמוֹ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּבָשָׁן וּדְרָכָן, וְכָךְ קִבְּלָן הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, י״י אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ (עמוס ד׳:י״ג). שָׂם לַיָּם חוֹל, בְּרִיחַ וּדְלָתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם וְגוֹ׳, וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתַיִם (איוב ל״ח:ח׳-י׳). וּכְתִיב: הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם י״י, אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם (ירמיהו ה׳:כ״ב). וְאָמַר, וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף, וּפֹה יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ (איוב ל״ח:י״א). אָמַר לֵיהּ הַיָּם, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם כֵּן יִתְעָרְבוּ מֵימַי הַמְּתוּקִים בַּמְּלוּחִים. אָמַר לוֹ: לָאו, כָּל אֶחָד וְאֶחָד יְהֵא לוֹ אוֹצָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: נוֹתֵן בְּאוֹצְרוֹת תְּהוֹמוֹת (תהלים ל״ג:ז׳). וְאִם תֹּאמַר, שֶׁזֶּה תֵּמַהּ גְּדוֹלָה שֶׁאֵין מִתְעָרְבִין כָּל מֵימֵי הַיָּם. הֲרֵי פַּרְצוּף שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּבְנֵי אָדָם מְלֹא הַסִּיט, יֵשׁ בּוֹ כַּמָּה מַעְיָנוֹת וְאֵינָן מִתְעָרְבִין זֶה בָּזֶה. מֵי עֵינַיִם, מְלוּחִים. מֵי אָזְנַיִם, שְׁמֵנִים. מֵי חֹטֶם, סְרוּחִים. מֵי הַפֶּה, מְתוּקִים. וּמִפְּנֵי מָה מֵי עֵינַיִם מְלוּחִים. שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם בּוֹכֶה עַל הַמֵּת בְּכָל שָׁעָה, מִסְתַּמֵּא. אֶלָּא עַל שֶׁהֵן מְלוּחִים, פּוֹסֵק וְאֵינוֹ בּוֹכֶה. מִפְּנֵי מָה מֵי אָזְנַיִם שְׁמֵנִים. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ בְּאָזְנָיו שְׁמוּעָה קָשָׁה, אִלְמָלֵא תּוֹפְשָׂהּ בְּאָזְנָיו, הִיא מִתְקַשְּׁרָה בְּלִבּוֹ וָמֵת. וּמִתּוֹךְ שֶׁהֵן שְׁמֵנִים, מַכְנִיס בָּזֶה וּמוֹצִיא בָּזֶה. מִפְּנֵי מָה מֵי הַחֹטֶם סְרוּחִין. שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם מֵרִיחַ רֵיחַ רַע, אִלְמָלֵא מֵי הַחֹטֶם סְרוּחִין שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתוֹ, מִיַּד מֵת. וּמִפְּנֵי מַה מֵי הַפֶּה מְתוּקִין. פְּעָמִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל אֲכִילָה וְאֵינָהּ מִתְקַבֶּלֶת בְּלִבּוֹ וּמְקִיאָהּ, אִם אֵין מֵי הַפֶּה מְתוּקִין, אֵין נַפְשׁוֹ חוֹזֶרֶת. וְעוֹד לְפִי שֶׁקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, וּכְתִיב בְּהוּ, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים (תהלים י״ט:י״א). לְפִיכָךְ מֵי הַפֶּה מְתוּקִים. וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. וּמַה מְּלֹא הַסִּיט, יֵשׁ בּוֹ כַּמָּה מַעְיָנוֹת. הַיָּם הַגָּדוֹל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר (שם ק״ד:כ״ה). מַהוּ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּכָל דָּבָר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וְלֹא בָּרָא דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה. וּפְעָמִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ עַל יְדֵי צְפַרְדֵּעַ, וּפְעָמִים עַל יְדֵי יַתּוּשׁ, וּפְעָמִים עַל יְדֵי צִרְעָה, וּפְעָמִים עַל יְדֵי עַקְרָב. אָמַר רַבִּי חָנָן דְּצִפּוֹרִי, מַעֲשֶׂה בָּעַקְרָב אֶחָד שֶׁהָלַךְ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁם צְפַרְדֵּעַ אַחַת וְעָבַר עָלֶיהָ, וְהָלַךְ אוֹתוֹ עַקְרָב וְעָקַץ אֶת הָאָדָם וָמֵת. וּמַעֲשֶׂה בְּקוֹצֵר אֶחָד שֶׁהָיָה מְעַמֵּר וְקוֹצֵר בְּבִקְעַת בֵּית כּוּזֵבָא. כֵּיוָן שֶׁבָּא הַשָּׁרָב, נָטַל עֵשֶׂב וּקְשָׁרוֹ בְּרֹאשׁוֹ. אָתָא עָלֶיהָ חַד חִיוְיָא גִּבּוֹר, קָם וְקָטְלֵיהּ. עָבַר עָלֶיהָ חַד חָבֵר, חָמָא חִיוְיָא קְטִיל. אָמַר לֵיהּ: מַאן קָטִיל הַדֵּין חִיוְיָא. אָמַר לֵיהּ: אֲנָא. אִסְתַּכֵּל בְּעִשְׂבָּא דִּבְרֵישֵׁיהּ. אֲמַר לָהּ, מֵרִים אַתְּ עִשְׂבָּא דִּבְרֵישֵׁךְ וְאַתְּ מַשְׁבִּיחַ. עֲבַד הָכִי. קְרַב לְגַבֵּיהּ, וְלֹא הִסְפִּיק לִיגַע בּוֹ, עַד שֶׁנָּשַׁר אֵבָרִים אֵבָרִים. רַבִּי יַנַּאי הָיָה יוֹשֵׁב וּפוֹשֵׁט בְּשַׁעַר עִירוֹ. רָאָה נָחָשׁ מַרְתִּיחַ וּבָא לָעִיר. מִן דְּמוּקְמִין לֵיהּ מִן הָכָא, אַזִּיל לְהָכָא. אָמַר, כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁזֶּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לָעִיר, נָפַל הֲבָרָה בָּעִיר, פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי נְשָׁכוֹ נָחָשׁ וָמֵת. רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוֵה מְטַיֵּל בְּשׁוּנִיתָא דְּיַמָּהּ דְּקֵיסָרִי, מָצָא קוּלְיָא אַחַת מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ. הֲוָה מַצְנָע לֵיהּ מִן הָכָא, הֲדַר מַשְׁכַּח לֵיהּ מִן הָכָא. מִן דְּמַצְנָע מִן הָכָא, הֲדַר מַשְׁכַּח לֵיהּ מִן הָכָא. אָמַר כִּמְדֻמֶּה אֲנִי, שֶׁזּוֹ מְתֻקֶּנֶת לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָהּ. בָּתַר יוֹמִין עָבַר בַּלְדְּרִים, נִכְשַׁל בָּהּ, נָפַל וָמֵת. בָּדְקוּ אַחֲרָיו, מָצְאוּ בְּיָדוֹ כְּתָבִין בִּישִׁין עַל יְהוּדָאִין. מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, אֶחָד פִּקֵּחַ וְאֶחָד סוּמָא. יָשְׁבוּ לֶאֱכֹל. פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם לְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה וְאָכְלוּ מֵהֶם. זֶה שֶׁהָיָה פִּקֵּחַ, נִסְתַּמֵּא. וְזֶה שֶׁהָיָה סוּמָא, נִתְפַּקֵּחַ. לֹא זָזוּ מִשָּׁם, עַד שֶׁזֶּה נִסְמַךְ עַל זֶה שֶׁהָיָה מְסַמְּכוֹ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל. כְּשֶׁהָיָה אוֹכֵל לֶחֶם, רָאָה שְׁנֵי צִפָּרִים מִתְנַצִּים זֶה עִם זֶה, הָרַג אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ, הָלַךְ וְהֵבִיא עֵשֶׂב וְהֵנִיחוֹ עַל פִּיו וְהֶחְיָהוּ. הָלַךְ אוֹתוֹ הָאִישׁ נָטַל אוֹתוֹ עֵשֶׂב שֶׁנָּפַל מִן הַצִּפּוֹר, הָלַךְ לְהַחְיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים כְּשֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צֹר, מָצָא אַרְיֵה מֵת מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ, וְהֵנִיחַ אוֹתוֹ הָעֵשֶׂב עַל פִּיו וְהֶחְיָהוּ. עָמַד הַאֲרִי וַאֲכָלוֹ. מַתְלָא אָמַר בֶּן סִירָא, טַב לְבִישׁ לָא תַּעֲבִיד, וּבִישָׁא לָא יִמְטֵי לָךְ. מַעֲשֶׂה בְּשִׁיחִין, אֶחָד סוּמָא שֶׁיָּרַד לִטְבֹּל בַּמַּיִם בַּמְּעָרָה, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּאֵר שֶׁל מִרְיָם, וְטָבַל וְנִתְרַפֵּא. טִיטוּס הָרָשָׁע נִכְנַס בְּבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים כְּשֶׁהוּא מְחָרֵף וּמְגַדֵּף. עָמַד וְגָדַר אֶת הַפָּרֹכֶת, וְנָטַל סֵפֶר תּוֹרָה וְהִצִּיעָהּ, וְהֵבִיא שְׁתֵּי זוֹנוֹת וְעָבַר עֲלֵיהֶם. שָׁלַף אֶת חַרְבּוֹ וְקָצַץ אֶת הַסֵּפֶר, וְנַעֲשָׂה נֵס, וְהִתְחִיל הַדָּם מְבַצְבֵּץ מִמֶּנּוּ. הִתְחִיל מִשְׁתַּבֵּחַ לוֹמַר, שֶׁעַצְמוֹ הָרַג. הִתְחִיל מִתְגַּבֵּר וְהוֹלֵךְ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַיָּם, הָיָה הַיָּם הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר. אָמַר, אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ אֵין גְּבוּרָתוֹ אֶלָּא בַּיָּם. עָמַד פַּרְעֹה, בַּיָּם טִבְּעוֹ וְכֵן לְסִיסְרָא. עַכְשָׁו אִם הוּא רוֹצֶה, הֲרֵי הַיַּבָּשָׁה בֵּינִי לְבֵינוֹ וְנִרְאֶה מִי נוֹצֵחַ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רָשָׁע בֶּן רָשָׁע, בְּרִיָּה פְּחוּתָה וְקַלָּה שֶׁבִּבְרִיּוֹתַי אֲנִי מְשַׁלֵּחַ בְּךָ לְבַעֶרְךָ מִן הָעוֹלָם. נִכְנַס יַתּוּשׁ בְּחָטְמוֹ, וְעָמַד בְּחָטְמוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְכֵיוָן שֶׁהָיָה עוֹבֵר בְּמָקוֹם שֶׁהַנַּפָּחִים עוֹשִׂין מְלַאכְתָּן, כַּד הֲוָה שָׁמַע קַלָּא דְּמַרְזֶפְתָּא, הֲוָה נָח. כָּל דַּהֲוָה עָבַר קַמֵּיהּ נָכְרִי, הֲוָה אַגִּיר בְּאַרְבַּע זוּזֵי, וְאָמַר לֵיהּ מַחִי קָמֵי כֻלֵיהּ יוֹמָא בְּמַרְזֶפְתָּא. וּכְדֵין הֲוָה עֲבִיד כָּל יוֹמָא, וַהֲוָה יָהִיב אַרְבַּע זוּזֵי. וְכַד עָבַר עָלָיו בַּר יִשְׂרָאֵל, וְאוֹמֵר לוֹ: קַח וְהַכֵּה עַל הַמָּקוֹם וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרְךָ, וְהָיָה מַכֶּה כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. כֵּיוָן שֶׁבָּא לִיפָּטֵר מִמֶּנּוּ, אוֹמֵר לוֹ הַיְּהוּדִי, תֵּן לִי שְׂכָרִי. וְהָיָה מְשִׁיבוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: מִסְתַּיֵּיךְ דְּקָא חֲזִית בְּשַׂנְאַךְ. כָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה בְּכָל יוֹם, שָׁלֹשׁ שָׁנִים. כֵּיוָן שֶׁמֵּת, קָרְעוּ רֹאשׁוֹ וּמָצְאוּ שֶׁנַּעֲשָׂה כְּמִין גּוֹזָל וּכְצִפּוֹר דְּרוֹר, וְהָיוּ צִפָּרְנָיו קָשִׁין כִּנְחֹשֶׁת, וּמֵת בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ בְּרִיָּה שְׁפָלָה. שֶׁמַּכְנִיס וְאֵינוֹ מוֹצִיא. וּפְעָמִים עַל יְדֵי צִרְעָה, דִּכְתִיב: וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה (שמות כ״ג:כ״ח). אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כְּשֶׁשָּׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַצִּרְעָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל לַהֲרֹג אֶת הָאֱמוֹרִיִּים, רְאֵה מַה כְּתִיב בָּהֶם, וַאֲנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת וְגוֹ׳ (עמוס ב׳:ט׳). הָיְתָה הַצִּרְעָה נִכְנֶסֶת לְתוֹךְ עֵינוֹ שֶׁל יָמִין וְשׁוֹפֶכֶת אַרְסָהּ, וְהָיָה מִתְבַּקֵּעַ וְנוֹפֵל וָמֵת. שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ עַל יְדֵי דְּבָרִים קַלִּים לְכָל הַמִּתְגָּאִים עָלָיו, וְשׁוֹלֵחַ לָהֶם בְּרִיָּה קַלָּה לְהִפָּרַע מֵהֶן, לְהוֹדִיעָם שֶׁאֵין גְּבוּרָתָם מַמָּשׁ. וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִפָּרַע מִן אֻמּוֹת הָעוֹלָם עַל יְדֵי דְּבָרִים קַלִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק י״י לַזְּבוּב (ישעיהו ז׳:י״ח). וּכְתִיב: וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וְגוֹ׳ (שם פסוק יט).
[ב] שְׁאִלְתָּא, דִּמְחַיְיבִים כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְאַפְרוּשֵׁי מִן מִדַּעַם מְסַאֲבָא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה לַטְּמֵאָה וְגוֹ׳ (ויקרא כ׳:כ״ה). וְלֹא מִיבַּעְיָא מִן מִדַּעַם מְסַאֲבָא, דְּאָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְבִשּׁוּלֵי בְּהוֹן עַד דְּמִיפְלַט לְהוּ כָּל חַד וְחַד, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָּאֵשׁ וְגוֹ׳ (במדבר ל״א:כ״ג). וְהַשִּׁפּוּדִין וְהָאַסְכְּלָאוֹת דְּאִשְׁתַּמְשׁן בְּהוֹן גּוֹיִם, לָא מִשְׁתַּרְיַין עַד דְּצַיְילִין בְּנוּרָא, כְּדִתְנַן, הַשִּׁפּוּד וְהָאַסְכְּלָא מְלַבְּנוֹ בָּאוּר. וְעַד כַּמָּה מְלַבְּנָן. עַד דְּמֵסִיר קְלִפָּתָן. הַיּוֹרוֹת וְהַקוּנְמוּסִין וּמֵחַמֵּי חַמִּין דְּשַׁמִּישׁוּ עַל יְדֵי רִיתּוּחַ, צָרִיךְ לִפְלוּטִינְהוּ בְּרוֹתְחִין. וְאַף עַל גַּב דְּקוּמְקָא לָאו דַּרְכֵיהּ לְבִשּׁוּלֵי בֵּיהּ, כֵּיוָן דְּזִמְנִין דְּלָא מַשְׁכַּח מַאנֵהּ וּמִקְרֵי וּמְבַשֵּׁל בֵּיהּ. וְיוֹרָה דְּאֵין רֹאשׁ צִפּוֹר דְּרוֹר יָכוֹל לִיכָּנֵס לְתוֹכָהּ, לֹא צָרִיךְ לִפְלוּטֵיהּ. דְּתַנְיָא, כּוּסְפָּן שֶׁל נָכְרִים שֶׁהוּחְמוּ חַמִּין בְּיוֹרָה גְּדוֹלָה, אָסוּר. בְּיוֹרָה קְטַנָּה, מֻתָּר. וְאִי זוֹ הִיא יוֹרָה קְטַנָּה. כָּל שֶׁאֵין רֹאשׁ צִפּוֹר דְּרוֹר יָכוֹל לִיכָּנֵס לְתוֹכוֹ. וְהֵיכִי מִיפְלֵט לְהוּ בְּרוֹתְחִין. מֵנִיחַ יוֹרָה קְטַנָּה לְתוֹךְ יוֹרָה גְּדוֹלָה. וְיוֹרָה גְּדוֹלָה מַאי. כִּי הָא דְּהַהִיא דּוּדָא דַּהֲוָה לֵיהּ לְרַב עוּקְבָא, עָבַד לָהּ גְּדַנְפָא דְּלִישָׁא וּמַלְיָא מַיָּא וְאַרְתְּחָא. וְכַפָּא צָרִיךְ לְמִשְׁדַּיֵהּ בְּגַוֵּיהּ דְּדוּדָא וְלִטְפוּיֵהּ. קְעָרוֹת שֶׁתַּשְׁמִישָׁן בִּכְלִי שֵׁנִי, כִּי נָטַל מַיָּא מִדּוּדָא וְשַׁדִי עֲלוֹהִי, שַׁפִּיר דָּמֵי. וְאַף עַל גַּב דְּמִפְלֵט לְהוּ, צָרִיךְ לְאַטְבְּלִינְהוּ בְּמַיָּא. דְּתַנְיָא, וְכֻלָּן צְרִיכִין טְבִילָה בַּמִּקְוֶה שֶׁל אַרְבָּעִים סְאָה, וַהֲדָר מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּהוּ יִשְׂרָאֵל. מְנָא הַנֵי מִלֵּי. אָמַר רַבָּא, דַּאֲמָר קְרָא, כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָּאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְגוֹ׳ (במדבר ל״א:כ״ג), הוֹסִיף הַכָּתוּב טָהֳרָה אַחֶרֶת. וְתַנֵּי בַּר קַפָּרָא, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁצָּרִיךְ הֲזָאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי. תַּלְמוּד לוֹמַר: וְטָהֵר. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: מֵי נִדָּה. מַיִם שֶׁהַנִּדָּה טוֹבֶלֶת בָּהֶן. וְכַמָּה שִׁעוּרָהּ. אַרְבָּעִים סְאָה. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהַ, אֲפִלּוּ הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים חֲדָשִׁים מִן הַנַּגָּר, צְרִיכִין טְבִילָה. כֵּלִים יְשָׁנִים, מְלַבְּנָן בָּאוּר וַהֲווּ לְהוּ כַּחֲדָשִׁים, וַאֲפִלּוּ הֲכִי צְרִיכִין טְבִילָה. מַתְקִיף לָהּ רַב שֵׁשֶׁת, אִם כֵּן אֲפִלּוּ סְתָמָהּ נַמֵּי. אָמַר לוֹ רָבָא, כְּלֵי סְעוּדָה הָאֲמוּרִין בַּפָּרָשָׁה, דִּכְתִיב: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָּאֵשׁ. רַבִּי יִצְחָק בַּר אָבִין הֲוָה לֵיהּ הַהִוא מַאנָא דְּפַחְרָא חַדְתָּא מִגּוֹי, סָבַר לְאַטְבּוּלָה. אָמַר לֵיהּ הַהוּא מִדְּרַבָּנָן וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ, הָכֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כְּלֵי מַתָּכוֹת אֲמוּרִין בַּפָּרָשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֶּסֶף (במדבר ל״א:כ״ב). אֲבָל הֲנֵי, מַאנֵי דְּפַחְרָא נִינְהוּ, חֲדָשִׁים צְרִיכִין טְבִילָה, יְשָׁנִים אֵין צְרִיכִין טְבִילָה, שֶׁאֵין יוֹצְאִין מִידֵי דָּפְיָן לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר גַּבֵּי חַטָּאת: וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר (ויקרא ו׳:כ״א). בְּרַם צְרִיכִין, הֲנֵי קְעָרוֹת דְּקוּנְיָא דְּאִשְׁתַּמְשׁוּ בְּהוֹן חֲמִירָא בְּרוֹתְחִין, מַהוּ, אִית לְהוּ פְּלִיטָא אוֹ לֹא, מִשּׁוּם דְּמֵעִקַרַיְיהוּ כְּלֵי חֶרֶס נִינְהוּ, וּשְׁעִינְהוּ בְּקוּנְיָא, מֵגִין הַהוּא שְׁעִיָיא דְּקוּנְיָא עֲלַיְהוּ וְלֹא בָּלַע חֶרֶס, מִשּׁוּם דְּהַאי קוּנְיָא כְּעֵין מַתֶּכֶת הוּא וְסַגִּי לֵיהּ בִּפְלִיטָה, אוֹ דִּילְמָא לָא מֵגִין וּבָלַע חֶרֶס, לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא. תָּא שְׁמַע, דְּבָעֵי מִנֵּיהּ מִמְרֵימַר לְעִנְיַן חָמֵץ בְּפֶסַח, הֲנֵי מַאנֵי דְּקוּנְיָא מִי אִית לְהוּ פְּלִיטָא וְשָׁרִי לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְּהוֹן בְּפִסְחָא אוֹ לֹא. הֵיכִי דְּאִית בְּהוּ קַרְטוּפְנֵי, לָא קָמִבָּעֵיא לָן, דְּמִצְרַף צְרוּפִין. כִּי תִּבָּעֵי לָךְ חִיוְרֵי וְאוּכְמֵי, מַאי. אָמַר לֵיהּ: חֲזִינָא לְהוּ דִּמְדַיְיתֵי, וּמִדִּמְדַיְיתֵי וַדַּאי בָּלְעוּ, (ס״א: דְּכִי רָמָה בְּהוּא חֲמִימֵי מְדַיְיתֵי שְׁמַע מִנָּה בָּלְעָן), הִלְכָּךְ כִּכְלֵי חֶרֶס דָּמְיָן. וְהַנֵּי מִילֵי, לְעִנְיַן חָמֵץ בְּפֶסַח וּלְעִנְיַן בִּשּׁוּלֵי גּוֹיִם, דְּתַשְׁמִישַׁיְהוּ בְּרוֹתְחִין. אֲבָל לְעִנְיַן יֵין נֶסֶךְ אוֹ חָמֵץ בְּפֶסַח דְּתַשְׁמִישַׁיְהוּ בְּצוֹנֵן, יְרוֹקָא אָסִיר, מִשּׁוּם דְּמִצְרֵיף. אוּכְמֵי וְחִיוְרֵי, אִית בְּהוּ קַרְטוּפְנֵי, אָסוּר. לֵית בְּהוּ קַרְטוּפְנֵי, בְּשִׁפְשׁוּף בְּעַלְמָא סַגִּי לֵיהּ, כִּכְלִי מַתָּכוֹת דָּמוּ, דְּקַיְימָא לָן הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב זְבִיד. דְּאָמַר רַב זְבִיד, הֲנֵי מַאנֵי דְּקוּנְיָא, חִיוְרֵי וְאוּכְמֵי שָׁרִי, יְרֻקֵּי אָסִיר. וְאִי אִית בְּהוּ קַרְטוּפְנֵי, אָסִיר כֻּלְּהוּ. וְכֵן הִלְכְתָא.
[ג] זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא, לֹא אֶחָד (איוב י״ד:ד׳). כְּגוֹן אַבְרָהָם מִתֶּרַח, חִזְקִיָּה מֵאָחָז, יֹאשִׁיָּה מֵאָמוֹן, מָרְדְּכַי מִשִּׁמְעִי, יִשְׂרָאֵל מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, הָעוֹלָם הַבָּא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. מִי עָשָׂה כֵן. מִי גָּזַר כֵּן. מִי צִוָּה כֵן. לֹא אֶחָד. לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. תַּמָּן תְּנִינָן, בַּהֶרֶת כִּגְרִיס, טָמֵא. מַאי כִּגְרִיס, כַּחֲצִי פוּל, בָּאָדָם, טָמֵא. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. מִי עָשָׂה כֵן. מִי גָּזַר כֵן. מִי צִוָּה כֵן. לֹא אֶחָד. לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. תַּמָּן תְּנִינָן, הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וְלָדָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, וְהוֹשִׁיטָה חַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגַע בָּהּ, הַחַיָּה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד. הַמֵּת בַּבַּיִת, הַבַּיִת טָהוֹר. יָצָא מִתּוֹכוֹ, הַבַּיִת טָמֵא. מִי עָשָׂה כֵן. מִי צִוָּה כֵן. מִי גָּזַר כֵּן. לֹא אֶחָד. לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. תַּמָּן תְּנִינָן, כָּל הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, מְטַמְּאִין בְּגָדִים. הִיא גּוּפָהּ מְטַהֶרֶת בְּגָדִים. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֻקָּה חָקַקְתִּי, גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי, וְאֵין אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי.
[ד] זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה – רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי פָּתַח, אִמְרוֹת י״י אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת (תהלים י״ב:ז׳). וְכִי אִמְרוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲמָרוֹת, וְאִמְרוֹת בָּשָׂר וָדָם אֵינָן אֲמָרוֹת. אֶלָּא בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם נִכְנָס לַמְּדִינָה, וּבְנֵי הַמְּדִינָה מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, וְעָרֵב לוֹ קִלּוּסֵיהֶן. אָמַר לָהֶם: לְמָחָר אֲנִי בּוֹנֶה לָכֶם דִּימוּסִיאוֹת וּמֶרְחֲצָאוֹת וּמַכְנִיס לָכֶם אַמַּת שֶׁל מַיִם. וְיָשַׁן לוֹ וְלֹא עָמַד. הֵיכָן הוּא וְהֵיכָן אִמְרוֹתָיו. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא מַאֲמַר אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁהוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם. אִמְרוֹת י״י אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר, מָצִינוּ שֶׁעִקֵּם הַכָּתוּב שְׁנַיִם וְשָׁלֹשׁ תֵּבוֹת בַּתּוֹרָה, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא דְּבַר טֻמְאָה מִפִּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהוֹרָה (בראשית ז׳:ח׳), וְלֹא כְּתִיב: מִן הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה. אָמַר רַבִּי יוּדָן, כְּשֶׁבָּא לִפְתֹּחַ בְּסִימָנֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה, לֹא פָּתַח אֶלָּא בְּסִימָנֵי טָהֳרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת הַגָּמָל. כִּי לֹא מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא (ויקרא י״א:ד׳) אֵין כְּתִיב, אֶלָּא כִּי מַעֲלֶה גֵּרָה הוּא. אֶת הָאַרְנֶבֶת. כִּי לֹא מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא כִּי מַעֲלַת גֵּרָה. אֶת הַחֲזִיר. כִּי לֹא מַעֲלֶה גֵּרָה הוּא אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּי מַפְרִיס פַרְסָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בִּימֵי דָּוִד, עַד שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא, הָיוּ יוֹדְעִין לִדְרֹשׁ אֶת הַתּוֹרָה בְּאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה פָּנִים טָמֵא וּבְאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה פָּנִים טָהוֹר. וְהָיָה דָּוִד מִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְאוֹמֵר: אַתָּה י״י תִּשְׁמְרֵם, תִּצְרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם (תהלים י״ב:ח׳). אַתָּה י״י תִּשְׁמְרֵם, נָטַר אוֹרַיְיתְהוֹן בְּלִבְּהוֹן. תִּצְרֶנּוּ מִן דָּרָא דְּהוּא חַיָּב כְּלָיָה. וְאַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה, יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹפְלִין, עַל יְדֵי שֶׁהָיָה בָּהֶן דֵּלָטוֹרִין. הוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר, נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִים אֶשְׁכְּבָה לוֹהֲטִים, בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה (תהלים נ״ז:ה׳). נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִים, זֶה אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא, שֶׁהָיוּ לְבָאִים בַּתּוֹרָה. אֶשְׁכְּבָה לוֹהֲטִים, זֶה דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל, שֶׁהָיוּ לוֹהֲטִים אַחַר לָשׁוֹן הָרַע. בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים, אֵלּוּ אַנְשֵׁי קְעִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲיַסְגִּרֻנִי בַּעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ (שמואל א כ״ג:י״א). וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה, אֵלּוּ הַזִּיפִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּבֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל הֲלֹא דָּוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ (תהלים נ״ד:ב׳). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר דָּוִד, רוּמָה עַל שָׁמַיִם, אֱלֹהִים (שם נ״ז:ו׳), סַלֵּק שְׁכִינָתְךָ מִבֵּינֵיהֶם. אֲבָל דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב, כֻּלָּן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ. וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן דֵּלָטוֹרִין, יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין. הוּא שֶׁאָמַר עוֹבַדְיָהוּ לְאֵלִיָּהוּ, הַלֹּא הֻגַּד לַאֲדוֹנִי אֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בַּהֲרוֹג אִיזֶבֶל אֶת נְבִיאֵי י״י וָאַחְבִּיא מִנְּבִיאֵי י״י מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וַאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמַיִם (מלכים א י״ח:י״ג). אִם לֶחֶם, לָמָּה מַיִם. אֶלָּא שֶׁהָיָה מַיִם קָשֶׁה לְהָבִיא לָהֶם יוֹתֵר מִן הַלֶּחֶם. וְאֵלִיָּהוּ מַכְרִיז בְּהַר הַכַּרְמֶל, אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַי״י לְבַדִּי (שם פסוק כב). וְכָל עַמָּא יַדְעִין וְלָא מְפַרְסְמִין לְמַלְכָּא. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, אָמְרוּ לוֹ לַנָּחָשׁ, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מָצוּי בֵּין הַגְּדֵרוֹת. אָמַר לָהֶם: אֲנִי פָּרַצְתִּי גִּדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם. וּמִפְּנֵי מָה אַתָּה הוֹלֵךְ וּלְשׁוֹנְךָ שׁוֹתֵת. אָמַר לָהֶם: הִיא גָּרְמָה לִי. וּמִפְּנֵי מַה כָּל חַיָּה נוֹשֶׁכֶת וְאֵינָהּ מְמִיתָה, וְאַתָּה נוֹשֵׁךְ וּמֵמִית. שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ, וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן (קהלת י׳:י״א). אֶפְשָׁר דַּאֲנָא עֲבִיד כְּלוּם דְּלָא מִתְאַמַּר לִי מִן עֶלְיוּתָא. וּמִפְּנֵי מָה אַתְּ נוֹשֵׁךְ בְּאֵבֶר אֶחָד וְכָל הָאֵיבָרִים מַרְגִּישִׁין. אָמַר לָהֶם: וְלִי אַתֶּם אוֹמְרִים. אִמְרוּ לְבַעַל הַלָּשׁוֹן, שֶׁהוּא כָּאן וְהוֹרֵג בְּרוֹמִי. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שְׁלִישִׁי. שֶׁהוּא הוֹרֵג שְׁלֹשָה, הָאוֹמְרוֹ וְהַמְקַבְּלוֹ וְהַנֶּאֱמָר עָלָיו. וּבִימֵי שָׁאוּל נֶהֶרְגוּ אַרְבָּעָה, דּוֹאֵג שֶׁאֲמָרוֹ, שָׁאוּל שֶׁקִּבְּלוֹ, וַאֲחִימֶלֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו: וְאַבְנֵר בֶּן נֵר. וְלָמָּה נֶהֱרַג. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר, עַל יְדֵי שֶׁהִקְדִּים שְׁמוֹ לִשְׁמוֹ שֶׁל דָּוִד, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תַּחְתָּיו לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ (שמואל ב ג׳:י״ב). כָּתַב, מִן אַבְנֵר לְדָוִד. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, עַל יְדֵי שֶׁעָשָׂה דָּמָן שֶׁל נְעָרִים הֶפְקֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ (שם ב׳:י״ד). וְרַבָּנָן אָמְרֵי, עַל יְדֵי שֶׁהִמְתִּין לְשָׁאוּל לְהִתְפַּיֵּס מִדָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ (שמואל א כ״ד:י״א). אָמַר לֵהּ, אַבְנֵר, מָה אַתְּ בָּעִי מִן גְּלִימָא, אָמַרְתְּ בְּסִירָה הוּעַדְתָּ. כֵּיוָן דְּאָתִי לְגַבֵּי מַעְגָּל, אָמַר לֵיהּ: הֲלֹא תַּעֲנֶה אַבְנֵר, בִּכְנַף מְעִיל אָמַרְתָּ, בְּסִירָה הוּעַדְתָּ. חֲנִית וְצַפַּחַת, בְּסִירָה מִי הוּעֲדוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ סִפֵּק לִמְחוֹת בְּנוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים וְלֹא מָחָה.
[ה] רַבִּי חַנִּין בֶּן פָּזִי פָּתַח קְרָא בְּפָרָשַׁת פָּרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִשִּׁבְעָה שִׁבְעָה. שֶׁבַע פָּרוֹת, שִׁבְעָה שְׂרֵפוֹת, שִׁבְעָה הַזָּאוֹת, שִׁבְעָה כִּבּוּסִין, שִׁבְעָה טְמֵאִין, שִׁבְעָה טְהוֹרִין, שִׁבְעָה כֹּהֲנִים. אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, חֲסֵרִים הֵן. אֱמֹר לוֹ: מֹשֶׁה בִּכְלָל הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה.
[ו] רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז׳:כ״ג). אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה. כְּתִיב: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב וְגוֹ׳ (מלכים א ה׳:ט׳). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ יוֹתֵר מִדַּאי. אָמַר לֵיהּ הַמֶּלֶךְ, שְׁאַל מִמֶּנִּי כָּל מַה שֶּׁתִּרְצֶה וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ. וְהָיָה אוֹתוֹ אוֹהֵב, חָכָם גָּדוֹל. אָמַר, אִם אֶשְׁאַל שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי דּוּכּוּס, הוּא עוֹלֶה בְּיָדִי. אִם אֶשְׁאַל שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי אֲפַרְכּוּס, עוֹלֶה בְּיָדִי. אֶלָּא הֲרֵינִי שׁוֹאֵל דָּבָר שֶׁכָּל הַגְּדֻלּוֹת טְפֵילוֹת לָהּ. מִיָּד הֵשִׁיב וְאָמַר לַמֶּלֶךְ, הוֹאִיל וְאָמַרְתָּ לִי שֶׁאֶשְׁאַל לְפָנֶיךָ דָּבָר, שׁוֹאֵל אֲנִי מִמְּךָ שֶׁתַּשִּׂיאֵנִי בִּתְּךָ. אָמַר לֵיהּ הַמֶּלֶךְ, חַיֶּיךָ, בְּכָךְ אֲנִי רוֹצֶה, הֲרֵי בִּתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתְךָ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁלֹמֹה, שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ (מלכים א ג׳:ה׳). אָמַר שְׁלֹמֹה, מָה אֶשְׁאַל. אִם אֶשְׁאַל כֶּסֶף וְזָהָב, הוּא שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי. אִם אֶשְׁאַל אֶת הַמַּלְכוּת, הוּא שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי. אֶלָּא הֲרֵינִי שׁוֹאֵל דָּבָר, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים טְפֵלִין לוֹ. מִיָּד אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא חָכְמָה. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, יָפֶה שָׁאַלְתָּ שֶׁשָּׁאַלְתָּ חָכְמָה, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים טְפֵלִין לָהּ, הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב טְפֵלִין לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז, וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר (משלי ח׳:י״ט). וְהַמַּלְכוּת טְפֵלָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (שם פסוק טו), וַהֲרֵי הַכֹּל נָתוּן לְךָ. לְכָךְ כְּתִיב: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה (מלכים א ה׳:ט׳), שֶׁנָּתַן לוֹ הַחָכְמָה בְּמַתָּנָה. כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם (שם). רַבָּנָן אָמְרֵי, מְלַמֵּד, שֶׁהָיְתָה חָכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּמְשְׁלוּ כַּחוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם (הושע ב׳:א׳). כֵּיצַד, הַחֲכָמִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהַזְּקֵנִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהַיְּלָדִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהֵן מְחֻלָּקִין זֶה מִזֶּה. וְאִם יַעַמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְצַד אֶחָד וּשְׁלֹמֹה לְצַד אֶחָד, חָכְמָתוֹ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶן. וְרַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁהַחוֹל הָיָה עוֹשֶׂה לוֹ סְיָג וְגָדֵר שֶׁלֹּא יֵצֵא וְיִשְׁטֹף אֶת הָעוֹלָם, כָּךְ הָיְתָה חָכְמָתוֹ עוֹמֶדֶת בִּפְנֵי יִצְרוֹ שֶׁלֹּא יֶחְטָא. מַתְלָא אָמְרֵי, דֵּעָה חָסַרְתָּ מַה קָּנִיתָ, דֵּעָה קָנִיתָ מַה חָסַרְתָּ. עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה (משלי כ״ה:כ״ח). כְּעִיר פְּרוּצָה בְּאֵין חוֹמָה, כָּךְ אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעֲצוֹר לְרוּחוֹ (שם). וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם (מלכים א ה׳:י״א). וּמֶה הָיְתָה חָכְמָתָן שֶׁל בְּנֵי קֶדֶם. שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים בַּמַּזָּלוֹת, וַעֲרוּמִים בְּטַּיָּיר. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בִּשְׁלֹשָה דְּבָרִים אֲנִי אוֹהֵב אֶת בְּנֵי הַמִּזְרָח. כְּשֶׁנּוֹשְׁקִין, אֵינָן נוֹשְׁקִין בַּפֶּה אֶלָּא בַּיָּד. וּכְשֶׁחוֹתְכִין בָּשָׂר, אֵין חוֹתְכִין עַל גַּב הַיָּד אֶלָּא בַּסַּכִּין וְלֹא בַּיָּד. וּכְשֶׁנּוֹטְלִין עֵצָה, אֵין נוֹטְלִין עֵצָה אֶלָּא בַּשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ (בראשית ל״א:ד׳). מִכָּל חָכְמַת מִצְרַיִם (מלכים א ה׳:י׳). מֶה הָיְתָה חָכְמָתָם שֶׁל מִצְרִים. אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שָׁלַח אֵצֶל פָּרְעֹה נְכֹה. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי אוּמָנִין בִּשְׂכָרָן, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. מֶה עָשָׂה פַּרְעֹה. כִּנֵּס אֶצְלוֹ כָּל אִצְטְרוֹלֹגִין שֶׁלּוֹ וְאָמַר לָהֶם: צְפוּ וּרְאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁעֲתִידִין לָמוּת בַּשָּׁנָה הַזּוֹ, וְאֶשְׁלְחֵם אֶצְלוֹ, כְּדֵי שֶׁאָבֹא עָלָיו בְּתַרְעֹמֶת, וְאוֹמַר לוֹ, תֵּן לִי דָּמִים מֵאוּמָנִין שֶׁהָרַגְתָּ. כְּשֶׁבָּאוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה, צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהֵם מֵתִים בְּאוֹתָהּ שָׁנָה. נָתַן לָהֶם תַּכְרִיכֵיהֶן וּשְׁלָחָן וְהֶחֱזִירָן אֶצְלוֹ. שָׁלַח לוֹ לוֹמַר בְּיָדָם, לֹא הָיָה לְךָ תַּכְרִיכֵיהֶן לִקְבֹּר בָּהֶן אֶת מֵתֶיךָ. הֲרֵי הֵם וְתַכְרִיכֵיהֶן, לֵךְ קְבֹר מֵתֶיךָ. לְכָךְ נֶאֱמַר: מִכָּל חָכְמַת מִצְרַיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל (מלכים א ה׳:י״א). מִכָּל הָאָדָם, מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן. וּמֶה הָיְתָה חָכְמָתוֹ. אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְראֹת אֶת הָאָדָם, נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְּמֵנוּ (בראשית א׳:כ״ו). אָמְרוּ לְפָנָיו, מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִּזְכְּרֶנּוּ (תהלים ח׳:ה׳). אָמַר לָהֶם: אָדָם שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִבְראֹת, תְּהֵא חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁלָּכֶם. מֶה עָשָׂה. כִּנֵּס כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף וְהֶעֱבִירָן לִפְנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: מַה שְּׁמוֹתָם שֶׁל אֵלּוּ. לֹא יָדְעוּ. כֵּיוָן שֶׁבָּרָא אָדָם, הֶעֱבִירָן לְפָנָיו, אָמַר לֵיהּ: מַה שְּׁמוֹתָן שֶׁל אֵלּוּ, אָמַר לָזֶה נָאֶה לִקְרוֹתוֹ שׁוֹר, וְלָזֶה אֲרִי, וְלָזֶה סוּס, וְלָזֶה חֲמוֹר, וְלָזֶה גָּמָל, וְלָזֶה נֶשֶׁר, וְכֵן כֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וְגוֹ׳ (בראשית ב׳:כ׳). אָמַר לֵיהּ: וְאַתָּה מַה שִּׁמְךָ. אָמַר לֵיהּ: אָדָם. וְלָמָּה, שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי מַה שְּׁמִי. אָמַר לֵיהּ: י״י. לָמָּה, שֶׁאַתָּה הוּא אָדוֹן לְכָל הַבְּרִיּוֹת, הַיְנוּ דִּכְתִיב: אֲנִי י״י הוּא שְׁמִי (ישעיהו מ״ב:ח׳), שֶׁקָּרָא לִי אָדָם הָרִאשׁוֹן. הוּא שְׁמִי, שֶׁהִתְנֵיתִי בֵּינִי וּבֵין בְּרִיּוֹתַי. מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי (תהלים פ״ט:א׳). וְהֵימָן, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר י״ב:ז׳). וְכַלְכֹּל, זֶה יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיכַלְכֵּל יוֹסֵף (בראשית מ״ז:י״ב). אָמְרוּ הַמִּצְרִים, כְּלוּם מָלַךְ עָלֵינוּ עֶבֶד זֶה אֶלָּא בְּחָכְמָתוֹ. מֶה עָשׂוּ לוֹ. הֵבִיאוּ לוֹ שִׁבְעִים פְּתָקִין כָּתְבוּ עֲלֵיהֶן שִׁבְעִים לָשׁוֹן וְהָיוּ מַשְׁלִיכִין לְפָנָיו, וְקָרָא כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּלְשׁוֹנוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים, וְלֹא הָיָה בָּהֶן כֹּחַ לִשְׁמֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמַע (תהלים פ״א:ו׳). וְדַרְדַּע, זֶה דּוֹר הַמִּדְבָּר, שֶׁהָיָה בָּהֶן דֵּעָה. בְּנֵי מָחוֹל, אֵלּוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּחֲלָה לָהֶם הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל (מלכים א ה׳:י״ב). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָאוֹת וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁנִּתְנַבֵּא שְׁלֹמֹה אֶלָּא קָרוֹב לִשְׁמוֹנָה מֵאוֹת פְּסוּקִים. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁכָּל פָּסוּק וּפָסוּק יֵשׁ בּוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה טְעָמִים, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם (שם כ״ה:י״ב). וְרַבָּנָן אָמְרֵי, שְׁלֹשֶת אֲלָפִים מָשָׁל עַל כָּל פָּסוּק וּפָסוּק, אֶלֶף וַחֲמִשָּׁה טְעָמִים עַל כָּל מָשָׁל וּמָשָׁל. וַיְהִי שִׁירָיו אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא שִׁירוֹ (מלכים א ה׳:י״ב), שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל. וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים (שם פסוק יג). וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְדַבֵּר עַל הָעֵצִים. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מַה מְּצֹרָע נִטְהַר בַּגָּבֹהַּ שֶׁבַּגְּבוֹהִים, וּבַנָּמוּךְ שֶׁבַּנְּמוּכִים, בְּעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב. עַל יְדֵי שֶׁהִגְבִּיהַּ עַצְמוֹ כְּאֶרֶז, לָקָה בַּצָּרַעַת. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁפִּיל עַצְמוֹ כְּאֵזוֹב, נִתְרַפֵּא עַל יְדֵי אֵזוֹב. וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף (שם). וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מַה בְּהֵמָה נִתֶּרֶת בִּשְׁנֵי סִימָנִין וְהָעוֹף בְּסִימָן אֶחָד. עַל שֶׁהַבְּהֵמָה נִבְרֵאת מִן הַיַּבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ (בראשית א׳:כ״ד), נִתֶּרֶת בִּשְׁנֵי סִימָנִים. עוֹף שֶׁנִּבְרָא מִן הָרְקָק, נִתָּר בְּסִימָן אֶחָד. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, מִן הַיַּבָּשָׁה. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, מִן הַיָּם. מִן הַיַּבָּשָׁה, וַיִּצֶר י״י אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֶת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם (בראשית ב׳:י״ט). וּמִן הַמַּיִם, דִּכְתִיב: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ (שם א׳:כ׳). בַּר קַפָּרָא אָמַר, מֵרְקָק שֶׁבַּמַּיִם נִבְרְאוּ. וְרַבִּי אִבּוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אַף עַל פִּי כֵן רַגְלוֹהִי דְּתַרְנְגוֹלָא דַּמְיַן לְפַרְצוּפֵיהּ דְּנוּנָא. וְעַל הָרֶמֶשׂ (מלכים א ה׳:י״ג). וְכִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עַל הָרֶמֶשׂ. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מָה שְׁמֹנָה שְׁרָצִים בַּתּוֹרָה הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב וּשְׁאָר שְׁרָצִים פָּטוּר. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עוֹרוֹת. וְעַל הַדָּגִים (שם). וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מַה בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף טְעוּנִין שְׁחִיטָה, וְדָגִים אֵין טְעוּנִים שְׁחִיטָה. הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפָר גִּבּוֹרַיָּא בְּצוֹר, עַל הַדָּגִים שֶׁטְּעוּנִין שְׁחִיטָה, וְשָׁמַע רַבִּי חַגַּי שָׁלַח לַאֲתוּיֵיהּ. אָמַר לֵהּ, מְנַן הוֹרִיתֵיהּ, אָמַר לֵיהּ מִן הָכָא, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם וְגוֹ׳ (בראשית א׳:כ׳). מָה עוֹף טָעוּן שְׁחִיטָה, אַף הַדָּגִים טְעוּנִין שְׁחִיטָה. אָמַר לְהוּ, אַרְבַּעְתֵיהּ דְּלָקִי. אָמַר, בַּר אִינַשׁ דַּאֲמַר מִילָא דְּאוֹרַיְתָא לָקִי. אָמַר לֵיהּ: לָא הוֹרֵיתָ טַב. אָמַר לֵיהּ: מִנַּיִן. אָמַר לֵיהּ: מֵהָכָא, הַצֹּאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם (במדבר י״א:כ״ב). אֵלּוּ טְעוּנִין שְׁחִיטָה, וְאֵלּוּ טְעוּנִין אֲסִיפָה. אָמַר לֵיהּ: חֲבוֹט חֲבִיטְךָ, דְּהִיא טָבָא בְּקִלְטָא. הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹרַיָּא בְּצוֹר, עַל בַּר יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַנָּכְרִית וְהוֹלִידָה לוֹ בֵּן, שֶׁנִּמּוֹל בְּשַׁבָּת. שָׁמַע רַבִּי חַגַּי, שָׁלַח לְאִיתוּיֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא. אָמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: וַיִּתְיַלְּדוּ עַל מִשְׁפְּחוֹתָם לְבֵית אֲבוֹתָם. אָמַר לְהוּ אַרְבָּעוּנְהִי דְּיִלְקֵי. אָמַר לֵיהּ: בַּר נַשׁ דְּאָמַר מִילֵי דְּאוֹרַיְתָא, יִלְקֵי. אָמַר לֵיהּ: לֹא הוֹרֵיתָ טַב. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לְךָ הָא. אָמַר לֵיהּ: רְבִיעַ וְאַתְּ שָׁמַע. אָמַר לֵיהּ: אִי אָתִי בַּר אִינַשׁ מֵעַמְמַיָּא לְגַבִּיךְ וְאָמַר בְּעִינָא מִתְעַבֵּד יְהוּדָאי עַל מְנַת לְמִּגְזַר בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא אוֹ בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרַיָיא, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת אוֹ לָאו, אָמַר לֵיהּ: אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל בְּנָהּ שֶׁל בַּת יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לְךָ הָא. אָמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָּל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶן בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ (עזרא י׳:ג׳). אָמַר לֵיהּ: מִן הַקַּבָּלָה אַתְּ מַלְקֵנִי. אָמַר לֵיהּ: כְּתִיב: וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה. אָמַר לֵיהּ: מֵאֵיזֶה תּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ: מִדְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, כְּתִיב לֹא תִּתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִּתֵּן לִבְנוֹ (דברים ז׳:ג׳). לָמָּה, כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי (שם פסוק ד). בִּנְךָ הַבָּא מִיִּשְׂרָאֵלִית קָרוּי בִּנְךָ, וְאֵין בִּנְךָ הַבָּא מִן הַנָּכְרִית קָרוּי בִּנְךָ אֶלָּא בְּנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם אֶת בֶּן הָאַמָּה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ (בראשית כ״א:י״ד). אָמַר לֵיהּ: חֲבוֹט חֲבִיטְךָ, דְּהִיא טָבָא בְּקִלְטָא. אָמַר שְׁלֹמֹה, עַל כָּל אֵלֶּה עָמַדְתִּי וּפָרָשָׁה שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה חָקַרְתִּי וְשָׁאַלְתִּי וּפִשְׁפַּשְׁתִּי, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז׳:כ״ג). מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר (שם ח׳:א׳). מִי כְּהֶחָכָם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב, י״י בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ (משלי ג׳:י״ט). וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁפֵּרֵשׁ אֶת הַתּוֹרָה לְמֹשֶׁה, חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו (קהלת ח׳:א׳). אָמַר רַבִּי יוּדָן, גָּדוֹל כֹּחָן שֶׁל נְבִיאִים, שֶׁמְּדַמִּים דְּמוּת גְּבוּרָה שֶׁל מַעְלָה לְצוּרַת אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם וְגוֹ׳ (דניאל ח׳:ט״ז). וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן אָמַר מֵהָכָא, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם (יחזקאל א׳:כ״ו). וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּה (קהלת ח׳:א׳), שֶׁהוּא מִשְׁתַּנֶּה מִמִּדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמֹשֶׁה, הָיָה אוֹמֵר לוֹ: טֻמְאָתוֹ וְטָהֳרָתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְגוֹ׳, אָמַר מֹשֶׁה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם נִטְמָא הַכֹּהֵן, בְּמַה תְּהֵא טָהֳרָתוֹ. לֹא הֱשִׁיבוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו שֶׁל מֹשֶׁה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אוֹתָהּ מִדָּה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים, וְאָמַרְתָּ לִי, אִם נִטְמָא, בְּמַה תְּהֵא כַּפָּרָתוֹ, וְלֹא הֲשִׁיבוֹתִיךָ זוֹ הִיא כַּפָּרָתוֹ, וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְגוֹ׳.
[ז] רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, אַרְבָּעָה דְּבָרִים יֵצֶר הָרַע מֵשִׁיב עֲלֵיהֶם, וּכְתִיב בָּהֶן חֻקָּה. וְאֵלּוּ הֵן, אֵשֶׁת אָח, וְכִלְאַיִם, שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וּפָרָה אֲדֻמָּה. אֵשֶׁת אָח, דִּכְתִיב: עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ וְגוֹ׳ (ויקרא י״א:ט״ז). מֵת בְּלֹא בָּנִים, יְבָמָה יָבֹא עָלֶיהָ (דברים כ״ה:ה׳). וּכְתִיב בָּעֲרָיוֹת, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי (ויקרא י״ח:ה׳). וְכִלְאַיִם, דִּכְתִיב: לֹא תִּלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז (דברים כ״ב:י״א). סָדִין בַּצִּיצִית, מֻתָּר. וּכְתִיב בָּהּ חֻקָּה, אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַּרְבִּיעַ כִּלְאַיִם וְגוֹ׳ (ויקרא י״ט:י״ט). שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, דִּכְתִיב: וְהַמְּשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו (ויקרא ט״ז:כ״ו), וְהוּא עַצְמוֹ מְכַפֵּר עַל אֲחֵרִים. וּכְתִיב בָּהּ, וְהָיְתָה זֹאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם (שם פסוק לד). פָּרָה אֲדֻמָּה מִנַּיִן. דִּתְנַן, כָּל הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וְהִיא גּוּפָהּ מְטַהֶרֶת בְּגָדִים, וּכְתִיב בָּהּ חֻקָּה, זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה.
[ח] וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ – רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא אָמַר, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֲנִי מְגַלֶּה לְךָ טַעַם פָּרָה. אֲבָל לָאֲחֵרִים, חֻקָּה. דְּאָמַר רַב הוּנָא, כְּתִיב: כִּי אֶקַּח מוֹעֵד, אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט (תהלים ע״ה:ג׳). וּכְתִיב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן (זכריה י״ד:ו׳), יְקִפָּאוֹן. דְּבָרִים הַמְּכֻסִּים מִכֶּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, עֲתִידִין לִהְיוֹת צְפוּיִם לָכֶם לָעוֹלָם הַבָּא, כַּהֲדֵין סַמְיָא דְּצָפִי, דִּכְתִיב: וְהוֹלַכְתִּי עִוְּרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ, בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם. וּכְתִיב: אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִים. אֶעֱשֶׂה אֵין כְּתִיב, אֶלָּא עֲשִׂיתִם, שֶׁכְּבָר עֲשִׂיתִים לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. דָּבָר אַחֵר, דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִגְלוּ לְמֹשֶׁה, נִגְלוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. וְכָל יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ (איוב כ״ח:י׳), זֶה רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא, רָמְזוּ שֶׁכָּל הַפָּרוֹת בְּטֵלוֹת, וְשֶׁלְּךָ קַיֶּמֶת. רַבִּי אֶחָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא אָמַר, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, שָׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בְּפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה, הֲלָכָה בְּשֵׁם אוֹמְרָהּ, אֱלִיעֶזֶר בְּנִי אָמַר, עֶגְלָה בַּת שְׁנָתָהּ, וּפָרָה בַּת שְׁתַּיִם. אָמַר מֹשֶׁה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים שֶׁלְּךָ הֵן וְאַתָּה אוֹמֵר הֲלָכָה בִּשְׁמוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. אָמַר לוֹ: צַדִּיק אֶחָד עָתִיד לַעֲמֹד בְּעוֹלָמִי, וְעָתִיד לִפְתֹּחַ בְּפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה תְּחִלָּה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עֶגְלָה בַּת שְׁנָתָהּ, וּפָרָה בַּת שְׁתַּיִם. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא מֵחַלָּצַי. אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, שֶׁהוּא מֵחַלָּצֶיךָ, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר (שמות י״ח:ד׳). וְשֵׁם אוֹתוֹ הַמְּיֻחָד, אֱלִיעֶזֶר. מַעֲשֶׂה בְּגֵר אֶחָד שֶׁשָּׁאַל אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי, אִילִין מִילַיָּא דְּאַתּוּן עַבְדִּין נִרְאִין כְּמִין כְּשָׁפִין. אַתֶּם מְבִיאִין פָּרָה וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ וְכוֹתְשִׁין אוֹתָהּ וְנוֹטְלִין אֶת אֶפְרָהּ. וְאִם אֶחָד מִכֶּם מִטָּמֵא מֵת, מַזִּין עָלָיו שְׁנַיִם וְשָׁלֹש טִפִּין, וְאַתֶּם אוֹמְרִים לוֹ: טָהַרְתָּ. אָמַר לוֹ: נִכְנְסָה בְּךָ רוּחַ חֲזָזִית מִיָּמֶיךָ. אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא רָאִיתָ אָדָם שֶׁנִּכְנְסָה בּוֹ רוּחַ חֲזָזִית. אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: וּמָה אַתֶּם עוֹשִׂים לוֹ. אָמַר לוֹ: מְבִיאִין עִיקָּרִין מְעַשְּׁנִין תַּחְתָּיו וּמַרְבִּיצִין עָלֶיהָ מַיִם, וְהִיא בּוֹרַחַת. אָמַר לוֹ: יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ. כָּךְ הָרוּחַ הַזּוֹ הִיא רוּחַ הַטֻּמְאָה, דִּכְתִיב: וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ (זכריה י״ג:ב׳), מַזִּין עָלָיו מֵי נִדָּה, וְהוּא בּוֹרֵחַ. לְאַחַר שֶׁיָּצָא הַגּוֹי, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבֵּנוּ, לְזֶה דָּחִית בְּקָנֶה. לָנוּ מָה אַתָּה אוֹמֵר. אָמַר לָהֶן, חַיֵּיכֶם, לֹא הַמֵּת מְטַמֵּא, וְלֹא פָּרָה מְטַהֲרָה, וְלֹא הַמַּיִם מְטַהֲרִין. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֻקָּה חָקַקְתִּי, גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי, אֵין אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי, דִּכְתִיב: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה. וּמִפְּנֵי מַה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, וְזוֹ נְקֵבָה. אָמַר רַבִּי אִיבּוֹ, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְבֶן שִׁפְחָה שֶׁטִּנֵּף פַּלְטְרִין שֶׁל מֶלֶךְ. אָמַר הַמֶּלֶךְ, תָּבוֹא אִמּוֹ וּתְקַנֵּחַ אֶת הַצּוֹאָה. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תָּבֹא פָּרָה וּתְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל.
[Parashat Chukkat]
[Siman 1]
(Numb. 19:2:) Blessed be the name of the supreme King of kings, the Holy One, blessed be He, who created the world in wisdom and understanding; for His wonders have no limit and His greatness is beyond reckoning.⁠1 (Ps. 33:7:) “He has gathered the waters of the sea like a mound, and He has put the deeps in storehouses.” Now what is the meaning of “He gathers the waters of the sea like a mound?” When the Holy One, blessed be He, created the world, He said to the ministering angel of the sea, “Open your mouth and swallow all the waters of creation,”2 he said [back] to Him, “Master of the world, it is enough for me to continue with what is [already] mine.” Then he began to weep. [So God] kicked him to death, as stated (in Job 26:12), “In His power He stilled the sea, and in His understanding He struck down Rahab.” You find that the ministering angel of the sea was named Rahab. What did the Holy One, blessed be He, do? He subdued [the waters] and trampled them down; and so it was that the sea accepted them, as stated (in Amos 4:13), “He tramples on the heights3 of the earth; the Lord God of hosts is His name.” So for [the waters] He set sand in place as bar and gates, according to what is stated (in Job 38:8, 10), “And [who] blocked off the sea with doors…. and I set bar and gates in place.” Moreover, it says (in Jer. 5:22), “’Do you not fear Me,’ says the Lord; ‘Will you not tremble because of Me, when I have placed sand as a boundary for the sea?’” And it says (in Job 38:11), “And I said, ‘You may come this far and no farther [...].’” Then the sea said to Him, “Master of the world, in that case my sweet waters will be mingled with the salt [waters]!” He said to it, “No! Each and every one will have a storehouse for itself, as stated (in Ps. 33:7), “and he has put the deeps in storehouses.”4 If you should say that this is a great wonder for their waters not to mingle, then consider the face,⁠5 which the Holy One, blessed be He, created in people. [Although only] the [size of] a full sit,⁠6 it has so many springs (from 'yn); yet they do not mingle with one another. The waters of the eyes ('yn) are salty; the waters of the ears are oily; the waters of the nose are putrid; the waters of the mouth are sweet. For what reason are the waters of the eyes salty? Because when someone weeps for the dead, [doing so] all the time, he would immediately become blind; however, because [tears] are salty, he stops and does not weep. For what reason are the waters of the ears oily? Because when a person hears bad news, if he held it in his ears, it would collect in his heart, and he would die. Because they are oily, [the news] goes in one ear and out the other.⁠7 For what reason are the waters of the nose putrid? Because when a person smells a bad odor, if the waters of the nose were not putrid [enough] to stop it, he would soon die. And for what reason are the waters of the mouth sweet? It sometimes happens that someone eats food that does not agree with him, and he vomits. Now if the waters of the mouth were not sweet, he would not recover. Moreover, since he reads the Torah, of which it is written (in Ps. 19:11), “sweeter also than honey and the drippings of the comb,” the waters of the mouth are therefore sweet. Now here are the grounds for arguing a fortiori (qal wehomer), that if [something the size of] a full sit has so many springs [without them mingling with one another], how much the more so in the case of the Great Sea, of which it is stated (in Ps. 104:25), “There the sea is great and wide […].” [This is] to teach that in everything, the Holy One, blessed be He, accomplishes His mission and that He has not created one thing in vain. Sometimes the Holy One, blessed be He, has accomplished His mission by means of a frog, by means of a gnat,⁠8 by means of a wasp, or by means of a scorpion. R. Hanan of Sepphoris said,⁠9 “There is a story about a certain scorpion that went to carry out the Holy One, blessed be He's mission (to sting a certain person) beyond the Jordan; so the Holy One, blessed be He, summoned a certain frog for him, and he crossed over upon it. Then that scorpion went and stung [the] person so that he died. [There is] also a story about a certain reaper who stood and reaped in the valley of Beth-Kuzevah. When burning heat came, he took grass and tied it on his head. [When] a certain mighty serpent came at him, he killed it. A certain [snake] charmer passed by him. He saw the slain serpent. He said to him, ‘Who killed that serpent?’ [So the reaper] said to him ‘I [did].’ He looked at the grass on his head. He [then] said to him, ‘Remove the grass from your head and [then you can brag (if you still have that power)].’ When he did so, [the charmer] drew near. He had not succeeded in touching him, before [the reaper’s] body parts [all] shed.” R. Jannay was sitting as a judge at the gate of his city, [when] he saw a serpent hissing and coming toward the city. When they would secure against it in one place, it would go to another. He said, “It seems to me that this [serpent] is on its way to carry out its mission.” When it entered the city, a rumor spread in the city, “So-and-so ben so-and-so was bitten by a serpent and he is dead.” R. Elazar was strolling by the seashore of Caesarea. He found a femur bone strewn on the path. [So] he removed it from there, but he found it there again; he removed it from there [a second time] and found it there again. He said, “It seems to me that this [bone] is arranged to carry out its mission.” After [some] days, a minister came and fell over it and died. They looked into him and found evil documents against the Jews in his hand. There is a story about two people who were walking on the way. One who could see, and one was blind. They sat down to eat. They reached out their hands for the herbs of the field and ate. The one who could see became blind, and the one who had been blind became sighted. They did not move from there until the former was being supported by the latter whom he had been supporting. There is a story about a certain person who was going from the land of Israel to Babylon.⁠10 While he was eating, he saw two birds fighting with each other. One of them killed its companion. Then going to get an herb, [it placed it on its mouth,] and made it live again. That person (the one who saw what had happened) went and took the very herb that had fallen from the bird. Then he went to make the dead live with it. When he arrived at the Ladder of Tyre,⁠11 he found a dead lion lying in the open. He touched the herb to its mouth and made it live. The lion got up and ate him. The proverb says, “Do not do good to the evil, and evil will not happen to you.”12 There is a story of Shihin (a town near Sepphoris) about a certain blind person who went down to bathe in the waters in a cave. He happened upon the well of Miriam, immersed [himself in it], and was healed. Titus the wicked entered the interior of the holy of holies.⁠13 When he had cursed and blasphemed, he stood up and slashed the veil. Then he took a Torah scroll and brought it out. Next he unrolled it; and bringing two whores, he transgressed upon them. Then he drew his sword to cut up the book. A miracle took place in that blood began to spew forth from it. He began to boast, saying that he had killed himself (i.e. God).⁠14 He began to become bolder and bolder. When he reached the sea, the sea began to grow stormier and stormier. He said, “The God of these people only has power in the sea. When Pharaoh arose, He drowned him in the sea, and Sisera as well.⁠15 Now if He would, let there be dry land between Him and I. Then let us see who overcomes.” The Holy One, blessed be He, said, “O you wicked one, son of a wicked one, I am sending against you a tiny creature, the least of My creatures, to eradicate you from the world.” A gnat entered his nostril, and stayed in his nostril for three years. When he passed by a place where blacksmiths were working [and the gnat] heard the sound of iron, it was still. Whenever a gentile [blacksmith] would pass him, [Titus] would hire him for four dinars and say to him, “Bang your hammer in front of me the whole day.” And when he would do this the whole day, [Titus] would give him his four dinars. But when a Jewish [blacksmith] passed him, he would say to him, “Take [your hammer] and bang it [here] and I will give you your wage.” And he would bang the whole day. [But] when he was about to leave him and the Jew would say to [Titus], “Give me my wage,” he would answer and say to him, “It is enough for you that you see your enemy like this.” So would he do every day for three years. When he died they split open his head and found that [the gnat had grown] to be like a partridge and a sparrow and its claws were as hard as copper. And he died an unnatural death. Why is it named a base creature? Because it takes in but does not excrete. Moreover, sometimes it is by means of a hornet [that God's will is carried out]. Thus it is written (in Exod. 23:28), “I will send the hornet before you [to drive out the Hivites, the Canaanites, and the Hittites from before you].” Our masters have said, “When the Holy One, blessed be He, sent the hornet before Israel to kill the Amorites, see what was written about them (in Amos 2:9), “Yet I destroyed the Amorites [before them, whose stature was like the cedars in height and who were as strong as the oaks].” It entered one's right eye and poured out its poison in it. Then [that person] burst open and dropped dead. This indeed is the way of the Holy One, blessed be He, to carry out His missions by means of small things against all who vaunt themselves against Him. He sends them a small creature to exact punishment from them, in order to inform them that there is no substance to their might. Also in the world to come the Holy One, blessed be He, is going to exact punishment from the [idol-worshiping] peoples of the world by means of small things. It is so stated (in Is. 7:18–19), “And it shall come to pass on that day that the Lord shall whistle for the fly. They all shall come […].”
[Siman 2]
Question:⁠16 Are those of the House of Israel obligated to abstain from anything unclean, as stated (in Lev. 20:25), “So you shall make a distinction between the clean animal and the unclean...?” Now it is not a question of something unclean that is forbidden, but even of [the utensils by which something unclean has been cooked]. As it is forbidden for Israel to cook with them, until each and every piece has been purged, as stated (in Numb. 31:23), “Each thing that will withstand the fire [you shall pass through the fire, and it shall be clean].” The spits and the grills17 which gentiles have used are not permitted until they have come into the fire, as we are taught (in 'AZ 5:12), “In the case of a skewer and a grill, one makes them white hot in the fire.” For how long does one make them white hot? Until their scaling drops off.⁠18 In the case of pots, kettles (qumqemasin),⁠19 and heating vessels which you use for boiling, one must purge them with boiling water.⁠20 Moreover, although in the case of kettles (qumqemasin) it is not customarily to cook in one, sometimes when one does not find the [proper] vessel, it happens that one does cook in them. In the case of a pot into which the head of a free-flying sparrow cannot enter, one need not purge it, as stated (in 'AZ 38b), “When [concerning] the date solids of gentiles, if they are heated in a large pot, they are forbidden. [But when heated] in a small pot, they are permitted. And which pot is small? Any into which the head of a free-flying sparrow cannot enter.” But how does one cleanse them with hot water?⁠21 One puts a small pot within a large pot. And what about a large pot? [One treats it] like that caldron which belonged to Rav 'Uqba. He made a rim of dough for it, filled it with water, and boiled it.⁠22 Boiling water would flow over the top and leave no part uncleansed. Also in the case of a spoon, it is necessary to place it inside of a caldron, and it is purged. In the case of plates, one uses them as a second utensil (a utensil in which food is served, and not one in which it is cooked). If one has taken water from a caldron and poured it over them, it is considered sufficient; but although one has purged them, it is necessary to [also] immerse them in water. It has been taught,⁠23 “And they all need immersion in a forty-se'ah ritual bath (miqwah).” And then an Israelite may use them again. Where are these things shown? Rabba said, “Where scripture has said (in Numb. 31:23), ‘Each thing that will withstand the fire you shall pass through the fire, and it shall be clean. However, it shall be purified with the waters of purification….’24 The text has added another cleansing.” Moreover, ‘Bar Qappara has taught, “It is implied by that which is stated (ibid.), ‘however, it shall be purified with the waters of purification,’ that I would infer that sprinkling was needed on the third and seventh day.⁠25 Hence [to prevent that inference], Scripture26 says (ibid.), ‘and it shall be clean.’ If so, what does the text mean by ‘the waters of purification (which is also the word for a menstruant)?’ Waters in which the menstruant immerses. And how much [is that]? Forty se'ah.” Rav Nahman said that Rabbah bar Abbuha said, “Even new vessels which one acquires from the [gentile] smith need immersion; old [ones], when one makes them white hot, are like new ones, and they need immersion nonetheless. Rav Sheshet raised an objection for him, “If that is so, even an unspecified ‘implement’ also?”27 Rabba said to him, “Vessels for eating are the ones being spoken of in the parashah, since it is written (in Numb. 31:23), ‘Each thing that will withstand (literally: come into) the fire….’” Rav Isaac bar Joseph [bought] a certain vessel [made] of fresh ordure.⁠28 He planned to immerse it. One of the masters named R. Jacob said, “So did R. Johanan say, ‘Vessels of metal are the ones being spoken of in the parashah, since it is so stated (in Numb. 31:22), “Surely the gold and the silver.”’ But these are new vessels of ordure. New ones need no immersion. Old ones are not purgeable, as we find in the case of the sin offering (according to Lev. 6:21), ‘But an earthen vessel in which it (the sin offering) was boiled shall be broken.’” However, it is necessary to [ask about] these plates with a glaze,⁠29 which are used with boiling leavened foods. Is there a purging for them or not? For while they were earthen vessels originally, one coated them with glaze. [Is it that] that glaze seal is a shield, so that the clay does not absorb, because glaze is [like] metal, and purging is sufficient for it. Or if there is no shield, the clay does absorb [impurities], and there is no remedy for it. Come, hear what they asked Meremar concerning leaven on Passover.⁠30 In the case of glazed vessels, is there any purging for them, and is it permitted to use them on Passover or not? When there are cracks in them, we certainly have no question that this does absorb [impurities] where the cracks are. [In the case of] green [glaze], there is certainly no question for us [about its absorption] because it (the glaze) contains alum; while a white or black [glaze certainly does present us with a question]. What is [the law]? He said to them, “We saw with them, that [when they put hot water in them, their outside surfaces] sweat. From this you may infer that they are absorbent. They are therefore comparable to common earthen vessels.” These words [only apply] with reference to leaven during Passover and with reference to usage by gentiles when (the vessels) would be used with boiling [liquids]. With reference to libation wine,⁠31 however, and leaven on Passover when [the vessels] would be used with what is cold, a green glaze is forbidden because it contains alum. As for black and white [glazes, if] there are cracks in it, it is forbidden; if there are no cracks in it, it sufficient with a mere dabbling. It is comparable to a vessel of metal, for it is established for us as a law (halakhah) like [the statement of] Rav Zevid. As Rav Zevid said, “Those vessels with a white or black glaze are permitted; green ones are forbidden. Also if there are cracks in them, they are all forbidden.” And this is the law (halakhah).
[Siman 3]
(Numb. 19:2:) “This is the statute of the Torah.” This text is related (to Job 14:4), “Who can produce something clean out of something unclean; is it not One?”32 [Who], for example, [produced] Abraham out of Terah, Hezekiah out of Ahaz, Josiah out of Amon, Mordecai out of Shimei, Israel out of the nations of the world, the world to come out of this world?⁠33 [So] who did so? Who commanded so? And who decreed so? Is it not One? Is it not the Singular Being of the World? We have learned elsewhere (in Neg. 8:2),⁠34 “If one has a bright spot the size of a bean, he is unclean”35; [yet] if it has burst out all over him, he is clean. Who did so? Who decreed so? Who commanded so? Is it not One? Is it not the Singular Being of the World? We have learned elsewhere (in Hul. 4:3), “In the case of the woman whose fetus died within her belly, if [a midwife] inserted her hand [into the womb] and touched it, the midwife is unclean for seven days, but the woman remains clean until the fetus comes forth. And so it is that while the dead person is in the house, the house is clean; when he comes forth from it, he makes it unclean.” Who did this? Is it not One? Is it not the Singular Being of the World? We have learned elsewhere (in Parah 4:4; Hul. 29b), “All who are occupied with the [rite of the red] cow from beginning to end render [their] clothes unclean, while the [cow] herself makes [what is unclean] clean.” Thus the Holy One, blessed be He, has said, “I have enacted a statute for you; I have issued a decree! So you are not authorized to transgress against my decree.”
[Siman 4]
(Numb. 19:2:) “This is the statute of the Torah.” R. Tanhum bar Hanila'i opened [his discourse] (with Ps. 12:7), “The sayings of the Lord are pure sayings.”36 Are the sayings of the Lord [true] sayings, but the sayings of flesh and blood not [true] sayings? Now by universal custom, when a king of flesh and blood enters a province, the inhabitants of the province praise37 him; and their praise is pleasing to him. He says to them, “Tomorrow I am building bath houses38 for you, and I am building baths for you and I am bringing in a water carrier for you.” [Then] he goes to sleep and never gets up. Where is he [now], and where are his promises (literally, statements)? The Holy One, blessed be He, however, is not like this. Rather the statement of God is true, as (in Jer. 10:10), “He is a living God and an everlasting King.” R. Joshua ben Levi said, “We find that the Torah has twisted two or three words in the Torah, so as not to bring forth something unclean from His (i.e., the Holy One, blessed be He's) mouth.⁠39 Thus it is stated (in Gen. 7:2), ‘From the clean beast and from the beast which is not clean.’ So it is not written, ‘of the unclean beast.’" R. Judan said, “When He came to introduce the signs of an unclean beast, He only began with the signs of purity. It is not written here (in Lev. 11:4), ‘the camel, because it does not have a cloven hoof,’ but “[the camel] because it chews its cud [but does not have a cloven hoof].’ It is not written here (in Lev. 11:6), ‘The hare, because it does not have a hoof,’ but ‘[The hare], because it chews its cud [but does not have a cloven hoof].’ It is not written (in Lev. 11:7), ‘The pig, because it does not chew its cud,’ but ‘[the pig], because it has a cloven hoof [and is cleft footed, but does not chew its cud].’” R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi, “The infants who lived in the days of David, [even] before they had a gotten a taste of sin, knew how to interpret the Torah with forty-nine reasons for declaring an object unclean and forty-nine reasons for declaring an object clean.⁠40 So David prayed for them and said (in Ps. 12:8), ‘You, O Lord, will keep them; You will guard each [of them] from this generation unto eternity.’ (ibid.:) ‘You, O Lord, will keep them,’ [i.e.,] watch over their instruction in their hearts; (ibid., cont.) ‘You will guard each [of them from this generation unto eternity],’ from the generation which is worthy of destruction. But after all this praise, they went out to war and fell, because there were slanderers41 among them. This is what David says (in Ps. 57:5), ‘My soul is in the midst of lions, I lie down among those who are aflame, men whose teeth are spears and darts, and whose tongues are a sharp sword.’ (ibid.:) ‘My soul is in the midst of lions,’ these are Abner and Amasa, who were lions with the Torah42; (ibid., cont.) ‘I lie down among those who are aflame,’ these are Doeg and Ahithophel, who were aflame to slander [David]⁠43; (ibid., cont.) ‘men whose teeth are spears and darts,’ these are the people of Keilah, of whom it is stated (in I Sam. 23:12), ‘Will the people of Keilah surrender me?’ (Ps. 57:5, cont.:) ‘And whose tongue is a sharp sword,’ these are the Ziphites, of whom it is stated (in Ps. 54:2), ‘When the Ziphites came and said to Saul, “Is not David hiding among us […]?”’ At that time David said (in Ps. 57:6), ‘”Be exalted, O God, above the heavens,” remove your Divine Presence from among them.’ The generation of Ahab, however, were all worshipers of idols; yet because there were no slanderers among them, they went out to war and won.⁠44 That [freedom from informers] is what [enabled] Obadiah to say to Elijah (in I Kings 18:13), ‘Has it not been told to my lord what I did [when Jezebel slew the prophets, how I hid a hundred prophets of the Lord …, and provided them with bread and water?’ If bread [is mentioned], why [mention] water? Simply because it was more difficult to bring them the water than the bread.⁠45 And yet Elijah made his proclamation46 on Mount Carmel and said (in vs. 22), ‘I am the only prophet of the Lord left,’ and [even though] all the people knew [about Obadiah’s prophets], they did not expose it to the king.” R. Samuel b. R. Nahman said, “They said to the serpent, ‘Why is it that you are found among the fences?’ It said to them, ‘I made a breach in the fence of the world.’47 They said to it, ‘Why is it that you move along with your tongue slavering?’48 It said to them, ‘That [tongue] caused me [to make the breach].’ They said to it, ‘Why is it that, when all the [other] animals bite, they do not kill; but when you bite, you do kill?’ It said to them (in Eccl. 10:11), ‘”If a snake bites without being under a spell, the owner of the tongue (i.e., one able to charm the snake) has no advantage.” Is it possible for me to do anything without me being told from on High?’ ‘Then why is it that, when you bite one limb, all the limbs feel [the pain]?’ It said to them, ‘Are you asking me? Ask a slandering informer,⁠49 the one who [remains] here and [yet] slays in Rome.’” Why is the slandering informer named a "third?”50 Because [such a slanderer] kills three people: the one who speaks it, the one who accepts it, and the one about whom it is spoken.⁠51 In the days of Saul it killed four: Doeg, who spoke it52; Saul, who received it53; Ahimelech, about whom it was spoken54; and Abner ben Ner. Now why was Abner ben Ner slain? Joshua ben Levi said, “[He was slain] because he had his [own] name precede the name of David. This is what is written (in II Sam. 3:12), ‘Then Abner sent messengers unto David where he was, saying, “To whom does the land belong?”’ [In the message] he wrote, ‘From Abner to David.’”55 R. Simeon ben Laqish said, “[He was slain] because he made the blood of young men [a matter of] amusement (rt.: shq), as stated (in II Sam. 2:14), ‘Please let the young men arise and play (rt.: shq) before us.’” Our masters have said, “[He was slain] because he did [not] wait for Saul to be reconciled56 with David, where it is stated (in I Sam. 24:12, with David addressing Saul), ‘See, my father, see the corner of your cloak in my hand; for when I cut off the corner of your cloak, I did not kill you].’ [Saul] said to him, ‘Abner, what do you want [to understand] from the cloak? You said, “It was caught on a thorn.”’ When [David] came toward wagons around the camp, he said to him (in I Sam. 26:14), ‘“Abner, will you not answer?’ As for the corner of the cloak, you said was caught on a thorn. Were [the] spear and [the] water jar (of I Sam. 26:11) caught on a thorn?’” There are also some who say, “[Abner was slain] because he had the power to protest about Nob, the city of priests, but did not protest.”
[Siman 5]
R. Hanan bar Pazzi opened [his discourse] with the verse in [the context of] the parashah of the [red] heifer, which contains seven [references to] seven things:⁠57 seven [references to] heifers,⁠58 seven [items for] burning,⁠59 seven sprinklings,⁠60 seven [instances of] laundering [clothes],⁠61 seven [ways of becoming] unclean,⁠62 seven [people or things who become] clean,⁠63 and seven priests. If someone should say to you, ‘[The number of priests] is lacking,’ say to him, ‘Moses was [included] in the total, where it is stated (in Numb. 19:1-2), “Then the Lord spoke unto Moses and unto Aaron, saying, ‘This is the statute of the Torah.’”’”
[Siman 6]
R. Isaac began [his discourse] (with Eccl. 7:23), “All this I tested with wisdom; I thought I could fathom it, but it eludes me.” It is written (in I Kings 5:9), “So God gave Solomon wisdom and discernment in great measure, with understanding....” R. Johanan said a parable in the name of R. Simeon ben Yehozedek, “This is comparable to a king who had a friend, and the king loved him exceedingly. The king said to him, ‘Ask me anything you want and I will give it to you.’ And that friend was very wise. He said [to himself], ‘If I ask him to make me a duke, it [alone] will come to me. If I ask him to make me a duke, it [alone] will come to me.” Rather I will ask him for something that is attached to all the advantages.’ Immediately he answered and said to the king, ‘Since you asked that I should ask for something in front of you, I am asking from you that you marry off your daughter to me.’ The king said, ‘By your life, I want this. Behold my daughter is [given] into your house.’ So [too] at the time that the Holy One, blessed be He, said to Solomon (in I Kings 3:5), ‘Ask what I should give to you,’ Solomon said [to himself], ‘What shall I ask; If I ask for silver and gold, it [alone] will come to me. If I ask for the monarchy, it [alone] will come to me. Rather I will ask for something that is attached to all the things.’ Immediately he said in front of the Holy One, blessed be He, ‘Master of the World, I only request from you wisdom.’ [Then] the Holy One, blessed be He, said to him, ‘You have asked well in asking for wisdom, as all the things are attached to it. Silver and gold are attached to it, as stated (in Prov. 8:19), “My fruit is better than gold, fine gold, and my produce than choice silver.” Monarchy is attached to it, as stated (in Prov. 8:15), “Through me kings reign.” Behold everything is given to you.’” Hence it is written (in I Kings 5:9), “So God gave Solomon wisdom,” as He gave him wisdom as a gift. (I Kings 5:9, cont.:) “As vast as the sand of the sea.” The rabbis say, “[This] teaches that He gave him as much wisdom as all Israel, who are compared to the sand, as stated (in Hos. 2:1), ‘The number of the Children of Israel shall be like that of the sands of the sea.’ How is this? The sages have knowledge, the elders of knowledge and the children have knowledge, but they are different, one from the other. And [so] if all of Israel would be on one side and Solomon on the other side, his wisdom would be greater than theirs.”64 R. Levi said, “Just as sand is a wall and a fence for [the sea], that it not go out and flood the world; so that his wisdom stand in front of his [evil] impulse, that he not sin.” The proverb says, “If you lack knowledge, what have you gained? If you have gained knowledge, what do you lack?” Like (in Prov. 25:28) “A city broken into with no walls,” so “is a person who does not restrain his spirit.” (I Kings 5:10:) “Now Solomon's wisdom surpassed the wisdom of all the people of the East.” And what was the wisdom of the peoples of the East?⁠65 [In that] they knew about astrology and were astute at divination (from birds). Rabban Simeon ben Gamaliel said, “I like three things about the people of the East: They do not kiss on the mouth, but only on the hand; When they cut meat, they cut only with a knife and not on the back of the hand; And when they take counsel, they take it only in the field.
It is therefore stated (in Gen. 31:4), ‘So Jacob sent and called Rachel and Leah to the field where his flock was.’” (I Kings 5:10, cont.:) “From all the wisdom of Egypt.” What was the wisdom of Egypt? You find that when Solomon wanted to build the Temple, he sent to Pharaoh Necho and said to him, “Send me craftsmen [to work] for a wage, for I want to build the Temple.” What did Pharaoh do? He gathered all his astrologers66 and said to them, “Foresee which people are going to die this year and send them to him. So that I can come to him with a grievance and say to him, ‘Give me the value of the craftsmen that you killed.’” When they came to Solomon, he foresaw through the holy spirit that they would die during that year. He [therefore] gave them shrouds and sent them [back] to [Pharaoh]. He sent to him, saying, “Do you not have shrouds to bury your dead? Here they are for you with their shrouds. Go and bury your dead.” Hence it is stated, (I Kings 5:10, cont.) “from all the wisdom of Egypt.” (I Kings 5:11:) “And he was wiser than any man, than Ethan the Ezrahite, and Heman, Chalkol, and Darda the sons of Mahol.” “Wiser than any man (literally, than all of Adam),” than the first Adam. And what was his wisdom? You find that, when the Holy One, blessed be He, wanted to create the first Adam, he consulted with the ministering angels. He said to them (in Gen. 1:26), “Let us make humankind (Adam) in Our image.” They said to him (in Ps. 8:5), “What is a human that You are mindful of him?” He said to them, “This Adam that I want to create Adam shall have wisdom greater than yours.” What did He do? He gathered all cattle, wild beasts, and fowl pass before them. He said to them, “What are the names of these [beings]?” They, however, did not know. When He had created Adam, He made them pass before him. He said to him, “What are the names of these [beings]?” He said, “It is fitting to call this one an ox, this one a lion, this one a horse, [...]” and so on for all of them. It is so stated (in Gen. 2:20), “So Adam recited names for all the cattle.”67 He said to him, “And you, what is your name?” Adam said to him, “Adam, because I was created out of the ground (adamah).” The Holy One, blessed be He, said to him, “I, what is My name?” He said to him, “The Lord, because you are Lord over all creatures,” namely as written (in Is. 42:8), “I am the Lord, that is My name,” which the first Adam gave me.⁠68 “That is my name,” the one which I have agreed to [for use] between Me and My creatures. (I Kings 5:11, cont.:) “[Wiser] than Ethan the Ezrahite.” This is Abraham, of whom it is stated (in Ps. 89:1), “A maskil (a psalm of erudition) of Ethan the Ezrahite.”69 (I Kings 5:11, cont.:) “And Heman (rt.: 'mn).” This is Moses, of whom it is stated (in Numb. 12:7 with reference to Moses), “he is trusted (rt.: 'mn) in all My house.” (I Kings 5:11, cont.:) “Calcol (klkl).” This is Joseph, of whom it is stated (in Gen. 47:12), “And joseph sustained (rt.: klkl) [his father and his brothers].” The Egyptians said, “Has this slave come to rule over us for any reason but because of his wisdom?” What did they do to him? They brought seventy tablets70 and wrote on them in seventy tongues. Then when they cast them before him. He read each and every one in its own tongue. And not only that, but he spoke in the holy tongue, which they did not have the ability to understand, as stated (in Ps. 81:6), “He made it a statute upon Joseph, when he went out over the land of Egypt. I hear a language I had not known.” (I Kings 5:11, cont.:) “Darda (drd')].” This is the generation (dor) of the desert, which had knowledge (de'ah). (I Kings 5:11, cont.:) “The children of Mahol,” i.e., the Children of Israel whom the Divine Presence forgave (rt.: mhl) for the deed of the calf. (I Kings 5:12:) “Moreover he composed three thousand proverbs.” R. Samuel bar Nahman said, “We have gone over all of the scriptures and have found that Solomon only uttered prophetically close to eight hundred verses.⁠71 Then what is meant by three thousand? [This number] teaches that each and every verse that he spoke contains two [or] three interpretations, just as it says (in Prov. 25:12), ‘Like an earring of gold, a necklace of fine gold, [so is a wise reprover to a listening ear].’”72 But the rabbis say, “Every verse has three thousand proverbs, while each and every proverb has a thousand and five interpretations.” [(I Kings 5:12, cont.:) “And his song numbered a thousand and five.”] “Songs” is not written here, but “song,” the song of the proverb. (I Kings 5:13:) “And he spoke with/concerning ('al)⁠73 the trees.” Is it possible that a person would speak with the trees? Solomon merely said, “For what reason is a leper cleansed through the tallest among the trees (the cedar) and through the lowest of the low (the hyssop); through (according to Lev. 14:4) cedar wood, [crimson stuff,] and hyssop?’ It is simply because he had exalted himself like the cedar, that he was stricken with leprosy. As soon as he humbled himself like the hyssop, he was therefore cured through hyssop”. (I Kings 5:13, cont.:) “He also spoke with/concerning ('al) the cattle and the fowl.” Is it possible that [a person] would speak with cattle and with fowl? Rather [the passage is concerned with] why the cattle are permitted [as food] with [the cutting of] two organs74 (the gullet and the windpipe); but the fowl, with [the cutting of] one organ (i.e., the gullet or the windpipe).⁠75 Because cattle were created from the dry land, as stated (in Gen. 1:14), “Let the earth bring forth the living creatures after its kind, cattle, creeping things,” they are permitted with two organs. But in regard to fowl, because they were created from the mud, they were permitted with one organ. As one text says [they came] from the dry land, while another text says [they came] from the sea. [The text stating fowls came] from the dry land is what is written (in Gen. 2:19), “So from the ground the Lord God formed every beast of the field and every fowl of the heavens.” The other text says (in Gen. 1:20), “Let the waters swarm with swarms of living creatures and the fowl fly above the earth.”76 Bar Qappara said, “They were created from the mud which is in the sea.” R. Abbin said the name of R. Jose the Galilean said, “Nevertheless, the feet of the cock resemble the scaly skin77 of the fish.”78 (I Kings 5:13, cont.:) “And with/concerning ('al) the creeping things.” Is it possible that one would speak with a creeping thing? Solomon simply said, “What is the reason that in the case of the eight swarming creatures which are in the Torah, one is culpable for hunting or injuring them (on the Sabbath)⁠79; but in the case of the rest of the swarming creatures, one is exempt?⁠80 For the reason that they (i.e. the former) have skins.”81 (I Kings 5:13 cont.:) “And with/concerning ('al) the fish.” Is it possible that one would so speak? Solomon merely said, “For what reason do cattle, beasts, and birds require ritual slaughtering, while fish do not require ritual slaughtering?” Jacob the man of Kefar Gibburayya taught in Tyre with respect to fish, that they do require ritual slaughtering. When R. Haggai heard, he sent for him to come. He said to him, “On what basis did you decide this?” He said to him, “From here (in Gen. 1:20), ‘Let the waters swarm with swarms of living creatures, and let the fowl fly.’ Just as fowl require ritual slaughtering, so do the fish require ritual slaughtering.” He said to them (i.e., those standing by), “Lay him down to receive lashes.” He said to him, “Shall a person who speaks words of Torah be lashed?” He said to him, “You did not decide [the law] well.” He said to him, “On what basis?” He said to him, “From here (in Numb. 11:22), ‘Are there enough flocks and herds to slaughter for them; are there enough fish in the sea to gather for them?’ The former require ritual slaughtering, while the latter [is taken] through gathering.” He said to him, “Give [me] your beating, as it is good for retention.” And again did Jacob the man of Kefar Gibburayya teach in Tyre, [this time] with respect to an Israelite man, who came upon a foreign woman and had her bear him a son, that he should be circumcised on the Sabbath. When R. Haggai heard, he sent for him to come. He said to him, “On what basis do you hold this?” He said to him, “[From this which is written] (in Numb. 1:18) ‘then they registered their lineages according to their families according to the house of their fathers.’” He said to them (i.e., those standing by), “Lay him down to receive lashes.” He said to him, “Shall a person who speaks words of Torah be lashed?” He said to him, “You did not decide [the law] well.” He said to him, “Where is it shown?” He said to him, “Lie down and listen.” He said to him, “If one of the gentiles came to you in order to become a proselyte on condition that you circumcise him on the Sabbath day or on the Day of Atonement, would you profane the Sabbath on account of him or not?” He said to him, “One does not profane the Sabbath or the Day of Atonement for him but only for the son of an Israelite woman.” He said to him, “On what basis do you hold this?” He said to him (in Ezra 10:3), “So now let us make a covenant with our God to put away all (foreign) wives and (anyone] born of them […].” He said to him, “Would you lash me on the basis of [a non-Mosaic text]?” He said to him, “It is written (ibid.), ‘let it be done [according to] the Torah.’” He said to him, “From which [piece of] Torah?” He said to him, “From that of R. Johanan, when he said in the name of R. Simeon ben Johay, ‘It is written (in Deut. 7:3), “You shall not intermarry with them; do not give your daughters to their sons.” Why? (Deut. 7:4:) “Because they will turn your children away from following me.” Your child that comes from an Israelite woman is called "your child"; but that which comes from a foreign woman is called, not "your child,⁠" but "her child,” as stated (in Gen. 21:13), “And I will also make the son of the maidservant into a nation.”’" He said to him, “Give [me] your beating, as it is good for retention.” Solomon said, “About all these things I have knowledge; but in the case of the parashah on the red heifer, I have investigated it, inquired into it, and examined it. Still (at the end of the verse in Eccl. 7:23), ‘I thought I could fathom it, but it eludes me.’” (Eccl. 8:1:) “Who is like the wise person, and who knows the explanation of a saying?” (Eccl. 8:1:) Who is like the wise person? This is the Holy One, blessed be He, since it is stated about Him (in Prov. 3:19), “Through wisdom the Lord founded the earth.”82 (Eccl. 8:1, cont.:) “And who knows the explanation of a saying?” This [also] is the Holy One, blessed be He, who explained the Torah for Moses. (Eccl. 8:1, cont.:) “A person's wisdom lights up his face.” R. Judan said, “Great is the power of the prophets, as they [are able to] compare the Almighty above to the form of a man, as stated (Daniel 8:16), ‘And I heard the voice of a man.’” And R. Judah bar Simon says [the proof] is from here (in Ezekiel 1:26), “and on the image of a chair was an image of a man.” (Eccl. 8:1, cont.:) “And the radiance ('oz) of his face is changed (for the better),” in that he changes the principle of judgment into a principle of mercy with respect to Israel. R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi, “Over each and every word that the Holy One, blessed be He, spoke to Moses, He spoke to him of its [related] uncleanness and of its purification.⁠83 When he made known the Parashah (starting with Lev. 21:1), ‘Speak (Emor) unto the priests,’ [Moses] said to him, ‘Master of the world, if a priest becomes unclean (through touching a human corpse), what means is there for his purification?’ When [the Holy One, blessed be He,] did not answer, at that time the face of Moses turned yellow (with shame). Then when the Holy One, blessed be He, reached the parashah on the [red] heifer, the Holy One, blessed be He, said to him, ‘Moses, [when I gave you] that saying which I spoke to you (in Lev. 21:1), “Go, speak unto the priests,” then you said to me, “If one becomes unclean, what means will there be for his purification,” I did not answer [you at that time. Now] this is his purification (in Numb. 19:17), “They shall take some ashes from the burning of the sin offering (i.e., the red heifer).”‘”
[Siman 7]
R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi, “There are four things that the evil drive would refute [as irrational], and for each of them is written [the word,] huqqah (i.e., an unquestioned statute).⁠84 Now these concern the following: (1) the nakedness of a brother's wife, (2) diverse kinds, (3) the scapegoat, and (4) the red heifer.”85 In regard to the nakedness of a brother's wife, it is written (in Lev. 18:16), “You shall not uncover the nakedness of your brother's wife”; [yet if the brother] dies without children [it is written] (in Deut. 25:5), “her brother-in-law shall have sexual intercourse with her [and take her for a wife].” And it is written about the sexual prohibitions (in Lev. 18:5), “And you shall keep [all] My unquestioned statutes [...].” In regard to diverse kinds, it is written (in Deut. 22:11), “You shall not wear interwoven stuff, [wool and flax together]”; yet a linen cloak86 with [wool] tassels is permitted.⁠87 And for [this commandment also] it is written, [that it is] an unquestioned statute. [Thus it is written (in Lev. 19:19),] “You shall keep My unquestioned statute. You shall not mate your cattle with a different kind…, [nor shall you wear a garment with diverse kinds of interwoven stuff].” In regard to the scapegoat, it is written (in Lev. 16:26), “And the one who sets the azazel-goat free shall wash his clothes”; yet it is [the goat] itself that atones for others. And for [this commandment also] it is written (in Lev. 16:34), “And this shall be to you an unquestioned statute forever.” In regard to the red heifer, where is it shown? Since we are taught (in Parah 4:4), “All engaged with the [rite of the red] heifer from beginning to end render [their] garments unclean”; yet it is [the heifer] itself that purifies [what is] unclean. And for [this commandment also] it is written, [that it is] an unquestioned statute. Thus it is written (in Numb. 19:2), “This is an unquestioned statute of the Torah.”
[Siman 8]
(Numb. 19:2, cont:) “That they bring unto you [a red heifer without blemish].” R. Jose bar Hanina said, “The Holy One, blessed be He, said to Moses. ‘To you I am revealing the reason for the heifer, but to others it is an unquestioned statute.’”88 As Rav Huna said, “It is written (in Ps. 75:3), ‘For I will set a time, when I Myself will judge with equity.’ It is also written (in Zech. 14:6), ‘On that day there shall be no light of cold (yqrot) and frost.’89 Things that are hidden from you in this world are going to be clear to you in the world to come, as with the blind person who gains his sight. Thus it is stated (in Is. 42:16), ‘I will lead the blind by a road they do not know, [… these things I have done].’ ‘I will do’ is not stated here, but ‘I have done,’ in that I have already done them for R. Aqiva and his colleagues.” Another interpretation: Things that were not revealed to Moses were revealed to R. Aquiva and his colleagues (as found in Job 28:10), “his eye sees every precious thing.” R. Jose bar Hanina said, “It was implied (in Numb. 19:2) was that all heifers perish, but [Moses’] lasts forever.” R. Aha said in the name of R. Jose bar Hanina, “When Moses ascended into the firmament, he heard the voice of the Holy One, blessed be He, sitting and being occupied with the parashah of the [red heifer], and he was reciting a halakhah (i.e., a passage of oral Torah) in the name of its author (from Parah 1:1), ‘My son, Eliezer says, “The calf [whose neck is to be broken]⁠90 is to be one year old, but the [red] heifer is to be two years old.”’91 Moses said, ‘Master of the world, do not the realms above and below belong to you? Now you are citing a halakhah in the name of flesh and blood?’ He said to him, ‘A righteous man is going to arise in my world and is first going to begin [his teaching] with the parashah of the [red] heifer, R. Eliezer says, “The calf [whose neck is to be broken] is to be one year old, but the [red] heifer is to be two years old.”’ He told Him, ‘Master of the universe, may it be [Your] will that he come from my loins.’ He said to him, ‘By your life, he is to be from your loins.’ Thus it is stated (of Moses' offspring in Exod. 18:4), ‘And the name of the one92 was Eliezer,’ [i.e.,] the name of that particular one [who would begin his teaching with Tractate Parah] was Eliezer. A certain stranger questioned Rabban Johanan ben Zakkay, “These things which you do seem like a kind of sorcery.⁠93 You bring a heifer, burn it, pound it, and take its ashes. Then [when] one of you is defiled by a corpse, they sprinkle two or three drops on him, and you say to him, ‘You are clean.’” He said to him, “Have you ever had a bad spirit of madness enter you?” He told him, “No.” He said to him, “Perhaps you have seen someone into whom a bad spirit has entered?” He told him, “Yes.” He said to him, “So what did you do for him?” He said to him, “They bring roots and burn them beneath him. Then they sprinkle water on [the spirit], and it flees.” He said to him, “Let your ears hear what you are uttering with your mouth. Similarly is this spirit an unclean spirit. Thus it is stated (in Zech. 13:2), ‘and I will also remove the prophets and the unclean spirit from the land.’ They sprinkle the purifying water upon him, and he flees.” After the gentile had left, [R. Johanan's] disciples said to him, “Our master, you repelled this one with a [mere] reed [of an answer]. What have you to say to us?” He said to them, “By your lives, a corpse does not defile, nor does a heifer purify, nor does water purify. Rather, the Holy One, blessed be He, has said, ‘I have enacted a statute for you. I have issued a decree, [and] you are not allowed to transgress against my decree.’” Thus it is written (in Numb. 19:2), “This is the statute of the Torah.” And for what reason are all the sacrifices male and female, while that one is [only] female?⁠94 R. Ayyevu said, “It is comparable to the son of a female slave who defiled a king's palace.⁠95 The king said, ‘Let his mother come and clean up the excrement.’ Similarly has the Holy One, blessed be He, said, ‘Let a heifer come and atone for the incident of the [golden] calf.’”
1. Numb. R. 18:22.
2. BB 74b.
3. M. Pss. 93:5. Cf. Gen. R. 23:7, according to which the sea (i.e., the Mediterranean) is higher than the whole world.
4. See Gen. R. 4:5.
5. PRTsWP, an adaptation of the Gk.: prosopon.
6. According to Rashi on Shab. 106a, a single sit was the distance between the tips of the of the middle and index fingers when held widely apart. A double sit was the distance between the tips of the thumb and index finger when held widely apart. For various definitions, see Jastrow, p. 977, s.v. SYT.
7. Literally, “[A person] admits [bad news] through one [ear], and discharges it through the other.”
8. See Lev. R. 22:2-3; Eccl. R. 5:8:2, 4; PRE 49; also Shab. 77b; Exod. R. 10:1.
9. Cf. Gen. R. 10:7; Lev. R. 22:4; Eccl. R. 5:8:5.
10. Lev. R. 22:4.
11. A well-known landing dock four hours north of Tyre. See ‘Eruv. 80a.
12. Gen. R. 22:8.
13. Git. 56b; Lev. R. 22:3.
14. The author is avoiding too literal a description of the sacrilege and therefore substitutes “himself” for God as a euphemism.
15. See Pes. 118b.
16. This section is taken virtually verbatim from the Aramaic text of the She’eltot of Ahai of Shabha (d. ca. 762), Mattot, 137.
17. Gk.: escharai.
18. ‘AZ 76a.
19. Lat.: cucumae; Gk.: koukkoumai. Variants of this Greek word also occur in the neut. and masc.
20. See ‘AZ 75a.
21. ‘AZ 76a.
22. According to ‘AZ 76b, the rim of dough built up the mouth of the pot, so that the boiling water would overflow the top and leave no part uncleansed.
23. In ‘AZ 75b.
24. I.e., in a ritual bath.
25. According to Numb. 19:12, 19, this is the requirement for one who has been defiled by a corpse.
26. Literally: “Talmud.” The word occurs here in the generic sense of a text from which one learns.
27. ‘AZ 75b is more specific, and objects that under the Nahman/Abbuha ruling, even scissors, would require immersion.
28. Mirdeta. The word normally denotes dung but here seems to refer to a kind of clay.
29. Qonya; cf. the Gk.: konia (“dust”).
30. Pes. 30b; ‘AZ 33b-34a.
31. I.e., wine handled by a heathen and which may have been used for an idolatrous libation.
32. English translations usually translate these last four words as NO ONE.
33. Numb. R. 19:1; PRK, 4:1.
34. Cf. ibid. 8:3, 6-9.
35. The traditional Mishnah text here does not specifically declare such a one unclean, although the uncleanness may be inferred, especially when the passage is read in connection with Lev. 13:2-3.
36. Lev. R. 26:1; PRK 4:2; PR 14:4.
37. Rt.: QLS. Cf. Gk.: kalos (“beautiful”).
38. Dimosa’ot: The translation derives its meaning from the Gk. demosia (“public buildings”), but Jastrow, s.v., demosia, understands the plural of this word more specifically to mean “public baths”, a meaning that well fits this context.
39. In addition to the parallels for the last section, see Gen. R. 32:4; also cf. M. Pss. 12:5; also Pes. 3b.
40. Lev. R. 26:2; Numb. R. 19:2; Cant. R. 2:4:1; PRK 4:2; PR 14:10; 21:10; M. Pss. 7:7; 12:4; cf. PR 14:6; see also below.
41. Lat.: delatores (“informers”).
42. Although lions, they did not support David when they should have. See Ps. 17:12.
43. On Doeg, see I Sam. 22:8-10; Ps. 52:1. On Ahithophel, see II Sam. 17:1-23.
44. Deut. R. 5:10; cf. Meg. 11a, according to which Ahab was one of three who ruled over the whole world. The other two were Ahasuerus and Nebuchadnezzar.
45. Because of the drought, the greater difficulty in obtaining water would advertise what he was doing.
46. Rt.: KRZ; see Gk.: keryssein.
47. I.e., brought sin into the world.
48. See also yPe’ah 1:1 (16ab); cf. ‘Arakh. 15b.
49. Literally: “Master of the tongue.”
50. See Targum Pseudo-Jonathan on Lev. 19:16. The targumist translates rakhil, which came to be interpreted as “slanderer” or “informer,” with lishan telita’e (“triple tongue”).
51. Also ‘Arakh. 15b; M. Pss. 12:2.
52. I Sam 22:9-10 and II Sam. 1:15, as interpreted by Rashi on II Sam. 1:2.
53. See Rashi on II Sam. 1:9, who knows a midrash, according to which Saul was slain for slaying the priests of Nob.
54. In I Sam. 22:16-19.
55. Instead of “to David from Abner.”
56. Rt.: PYS. Cf. the Gk. noun, peisis, which designates the softer feelings.
57. Numb. R. 19:2, cont.; PRK 4:2; PR 14:6.
58. Numb. 19:2, 5, 6, 9, 10 account for five. Braude in his translation of PR 14:6, n. 21, following n. 31 in the Friedmann edition, notes that the Targum Pseudo-Jonathan does contain seven mentions of the heifer, with the extra references in vss. 7 & 9. Braude and Kapstein in their translation of PRK 4:2, n. 31, allude to the tradition of only seven red heifers having been so offered since the days of Moses. See Parah 3:5.
59. Vss. 5-6 mention the burning of skin, flesh, blood, dung, cedar wood, hyssop, and crimson stuff.
60. So vs. 4; see Parah 3:1, 9.
61. Numb. 19:7, 8, 10, 19, 21. Braude and Kapstein, n. 34, suggest that Numb. 19:7, requires three launderings, one after each of the three stages in the rite, i.e., in vss. 3, 4, 6.
62. Vss. 14-16 mention entering a tent where someone has died, being in that tent, being an open vessel there, touching one killed in the open, touching one who died naturally, touching a human bone, or touching a grave.
63. Vss. 18f. explain how to cleanse the categories of uncleanness mentioned in the previous note.
64. Numb. R. 19:3; Eccl. R. 7:23:1; PRK 4:3; PR 14:8.
65. Above, Gen. 7:24; PR 14:9.
66. Gk.: astrologoi.
67. The understanding of the midrash is that the creatures implicitly already possessed names.
68. Above, Lev. 3:11.
69. It is assumed, of course that Abraham wrote the Psalm, an assumption based on a comparison of Ps. 89:1 and Is. 41:2: WHO HAS RAISED UP RIGHTEOUSNESS FROM THE EAST?. See BB 15a. The Ezrahite (‘ezrahi) of Ps. 89:1 is understood in the sense of “Easterner,” and Ethan (which means “steadfast”) is regarded as equivalent to “righteous.” For another argument identifying Ethan and Abraham, see PR 6:5.
70. Gk.: piyyakia; Lat.: pittacia.
71. See Cant. R. 1:1:11.
72. The midrash understands the WISE REPROVER TO BE Solomon himself, who is likened to both a golden earring and a golden necklace.
73. The point of the midrash in this and in the following chapter concerns whether to understand ‘al as “with” or “concerning.”
74. Gk.: semeia (“signs,” “omens”).
75. See Hul. 2:1; Hul. 27b.
76. This unusual translation of Gen. 1:20 is required by the midrash.
77. Reading HSPNYT’ with the parallel in Yalqut Shim‘oni, Kings, 178, for Buber’s HRTsPYTYH.
78. A fish of the genus anthias.
79. Shab. 14:1.
80. Shab. 14:1.
81. Shab. 107ab, explains that in the case of skin, as distinct from the flesh, a wound does not completely heal but leaves a scar. Thus part of the animal’s life is lost. See yShab. 14:1 (14b); also Hul. 9:2. Cf. Rashi on Shab. 14:1, according to whom cutting the skin causes blood to color it in a form of dying, an act forbidden on the Sabbath.
82. Numb. R. 19:4; Eccl. R. 8:1:1; PRK 4:4; PR 14:10.
83. See Numb. R. 19:4.
84. Although Huqqah is normally translated simply as “statute,” the word more fully denotes a command that demands implicit and unquestioned obedience. Huqqah is therefore translated “unquestioned statute” throughout this section.
85. PR 14:12; Numb. R. 19:5; see Yoma 67b.
86. Gk.: sindon.
87. See Numb. 15:37-38.
88. PRK 4:7; PR 14:13; Numb. R. 19:6.
89. See also Pes. 50a.
90. See Deut. 21:3-4.
91. See Braude’s translation of PR, 14:13 p. 290, n. 91, which records a suggestion of Mordecai Margulies, who notes that R. Eliezer would have begun his instruction with this mishnah.
92. So literally. In the biblical context the translation would normally read: AND THE NAME OF THE OTHER WAS ELIEZER.
93. Numb. R. 19:8; PRK 4:7; PR 14:14.
94. PRK 4:8.
95. Lat.: praetorium Gk.: praitoriom.

פרשת חקת

[א] זאת חקת התורה (במדבר י״ט:ב׳). יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה, שברא את עולמו בחכמה ובתבונה, ולנפלאותיו אין חקר, ולגדולתו אין מספר, וכונס כנד מי הים, ונותן באוצרות תהומות (תהלים ל״ג:ז׳), ומהו כונס כנד מי הים, בשעה שברא הקב״ה את העולם, אמר לו לשר של ים, פתח פיך ובלע כל מימי בראשית, אמר לפניו רבש״ע דיי שאעמוד בתוך שלי, והתחיל לבכות, בעט בו והרגו, שנאמר בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב (איוב כ״ו:י״ב), [את מוצא ששר של ים רהב שמו, מה עשה הקב״ה כבשן ודרכן], וכך קיבלן הים, שנאמר ודורך על במתי ארץ ה׳ [אלהי] צבאות שמו (עמוס ד׳:י״ג), ושם להן חול בריח ודלתים, שנאמר ויסך בדלתים ים (איוב ל״ח:ח׳), ואומר האותי לא תיראו נאם ה׳ [אם מפני לא תחילו] אשר שמתי חול גבול לים (ירמיהו ה׳:כ״ב), ואומר עד פה תבא ולא תוסיף (איוב ל״ח:י״א), אמר לו הים רבש״ע אם כן יתערבו מימי המתוקין במלוחין, א״ל לאו, כל אחת ואחת יש לו אוצר בפני עצמו, שנאמר נותן באוצרות תהומות (תהלים ל״ג:ז׳), ואם תאמר שזה תימה גדול שאין מתערבין מימיהן, הרי פרצוף שברא הקב״ה בבני אדם מלא הסיט, יש בו כמה מעיינות ואינן מתערבין זה בזה, מי עינים מלוחים, מי אזנים שמנים, מי החוטם סרוחין, מי הפה מתוקין, מפני מה מי עינים מלוחין, שבזמן שאדם בוכה על המת בכל שעה, מיד היה מסתמא, אלא על שהן מלוחין פוסק ואינו בוכה, מפני מה מי אזנים שמנים, שבשעה שאדם שומע שמועה קשה (אילמלא) [אלמלי] תופשה באזניו מתקשרת בלבו ומת, ומתוך שהן שמנים מוציא בזה ומכניס בזה, מפני מה מי החוטם סרוחין, שבזמן שאדם מריח ריח רע אם לא מי החוטם סרוחין שמעמידים אותו מיד מת, ומפני מה מי הפה מתוקין, פעמים שאדם אוכל אכילה שאינה מתקבלת בלבו ומקיאה, ואם לא מי הפה שמתוקין, אין נפשו חוזרת עליו, ועוד שהוא קורא בתורה, שכתיב בה ומתוקים מדבש ונופת צופים (שם י״ט:י״א), לפיכך מי הפה מתוקים, והרי דברים קל וחומר, ומה מלא הסיט יש בו כמה מעיינות ואינם מתערבים, הים הגדול על אחת כמה וכמה, שנאמר זה הים (הגדול) [גדול] ורחב ידים וגו׳ (שם ק״ד:כ״ה), ללמדך שבכל עושה הקב״ה את שליחותו, ולא ברא דבר אחד לבטלה, ופעמים שעשה הקב״ה שליחותו על ידי [צפרדע, ועל ידי יתוש, ועל ידי צרעה, ועל ידי] עקרב, אמר רבי חנן דציפורי, מעשה בעקרב אחד הלך לעשות שליחותו בעבר הירדן, וזימן לו הקב״ה צפרדע אחת ועבר עליה, והל אותו עקרב ועקץ אדם ומת. ומעשה בקוצר אחד שהיה עומד וקוצר בבקעת בית טופח, כיון שבא השרב, נטל עשב (קצרו) [קשרו] בראשו, אתא עליה חד חיויא גבר קטליה, עבר עליה חד חבר חמא חיויא קטילן, א״ל מאן קטיל האי חיויא, א״ל אנא, אסתכיל בעשבא דברישיה, א״ל מרים את עשבא דברישיך, א״ל אין, כיון דארים יתיה, א״ל את יכול מרים הדין חיויא בהדין חוטרא, א״ל אין, עביד הכי קרב לגביה לא הספיק ליגע בו עד שנשר איברים איברים.
ר׳ ינאי היה יושב ושופט בפתח עירו, ראה נחש מרתיע ובא לעיר, כד מוקמין ליה מהכא, הוה אזיל להכא, אמר כמדומה אני שזה הולך לעשות שליחותו, כיון שנכנס לעיר נפל הברה בעיר, פלוני בן פלוני נשכו נחש ומת.
מעשה בשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אחד פיקח ואחד סומא, ישבו לאכול פשטו ידיהם לעשבי השדה ואכלו, זה שהיה פיקח נסתמא, וזה שהיד סומא נתפקח, לא זזו משם עד שזה נסמך על זה שהיה סומכו.
מעשה באחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל, כשהיה אוכל ראה שני צפורים מתנצים זה עם זה, הרג אחד מהן את חבירו והלך והביא עשב, [והניחו על פיו] והחייהו, הלך אותו האיש ונטל אותו עשב שנפל מן הצפור והלך להחיות בו את המתים, כשהגיע לסולמה דצור, מצא ארי מת מושלך, הניח העשב על פיו והחייהו, עמד הארי ואכלו, מתלא אמר טב לביש לא תעביד ובישא לא מטי לך.
מעשה בשיחין באחד סומא שירד לטבול במים במערה, נזדמנה לו בארה של מרים וטבל ונתרפא, טיטוס הרשע נכנס לבית קודש הקדשים, כשהוא מחרף ומגדף עמד וגידר את הפרוכת, ונטל ס״ת והוציאה והציעה, והביא שתי זונות ועבר עליהן, שלף חרבו וקצץ את (הפרוכת) [הספר], נעשה נס והתחיל הדם מבצבץ ממנו, התחיל משתבח לומר שעצמו הרג, התחיל מתגבר והולך, כיון שהגיע לים, התחיל הים הולך וסוער, אמר אלהיהן של אלו אין לו כח אלא בים, עמד פרעה וטבעו בים, וכן לסיסרא, עכשיו אם הוא רוצה הרי היבשה בינו לביני, ונראה מי נוצח, אמר הקב״ה רשע בן רשע בן בנו של נמרוד הרשע, בריה קלה פחוה שבבריותי אני משלח בך לבערך מן העולם, נכנס יתוש בחוטמו ומת במיתה משונה, למה נקרא שמה בריה שפלה, שמכניס ואינו מוציא.
ופעמים על ידי צרעה, דכתיב ושלחתי את הצרעה לפניך (שמות כ״ג:כ״ח), אמרו רבותינו כששלח הקב״ה את הצרעה לפני ישראל להרוג האמוריים, ראה מה כתיב בהן, ואנכי השמדתי את האמורי [מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים וגו׳] (עמוס ב׳:ט׳), היתה נכנסת בעינו של ימין, ושופכת ארסה בו, והיתה מתבקע ונופל ומת, שכן דרכו של הקב״ה לעשות שליחותו על ידי דברים קלים לכל המתגאים עליו, שולח להם בריה קלה ליפרע מהם, להודיען שאין גבורתן אלא ממנו, ולעתיד לבא הקב״ה עתיד ליפרע מן האומות עובדי כוכבים על ידי דברים קלים, שנאמר והיה ביום ההוא ישרוק [ה׳] לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים ולדבורה אשר (בקצה ארץ) [בארץ] אשורו באו ונחו כלם וגו׳ (ישעיהו ז׳:י״ח-י״ט).
[ב] שאילתא דמחייבין דבית ישראל לאפרושי מן מידעם מסאב, שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור (ויקרא כ׳:כ״ה), ולא מיבעיא מן [מדעם] מסואבא דאסיר, אלא אפי׳ מני דאיבשיל בהו מדעם מסואבא אסיר לישראל לבשולי בהון, עד דפליט להו כל חד וחד, שנאמר כל [דבר] אשר יבא באש [תעבירו באש וטהר] (במדבר ל״א:כ״ג), כגון השפודין והאסכלאות, דאשתמשו בהו עובדי כוכבים, לא משתריין עד דעיילין בנורא, כדתנן השפוד והאסכלא מלבנן באור, עד כמה מלבנן, [אמר ר׳ מני] עד שתשיר קליפתן. היורות והקומקמסין ומחמי חמין, דתשמישן על ידי רותח, צריך לפלוטינהו על ידי האור ברותחין, ואע״פ דקומקמסין לאו דירכא לבשולי בה, זימנין דלא משכח מנא מקרי ומבשל בהו. יורה שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה, לא צריך לפלוטיה, דתנן כוספן של עובדי כוכבים (פי׳ פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן בחמים), אם הוחמו חמיו ביורה גדולה אסור, ביורה קטנה מותר, ואיזו היא יורה קטנה, [אמר ר׳ ינאי] כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה, והיכי מפליט להו ברותחין, [אמר ר׳ הונא] מניח יורה קטנה בתוך יורה גדולה, ויורה גדולה מאי, כי הא דהאי דודא דהוה ליה (למר) [לרב] עוקבא עבד לה גדנפא דליישא, ומליא מיא וארותחיא, וכפה צריך למשריא בגוה דדודא ופלוטיה. קערות תשמישן בכלי שני הן, כי נטל מדודא ושדי עלייהו שפיר דמי, ואע״ג דמפליט להו, צריך לאטבולינהו בנהרא, דתניא וכולן צריכין טבילה במקוה של ארבעים סאה והדר משתמש בהו ישראל, מנה״מ אמר רבא דאמר קרא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, אך במי נדה יתחטא וגו׳ (במדבר ל״א:כ״ג), הוסיף הכתוב טהרה אחרת, ותני בר קפרא ממשמע שנאמר אך במי נדה יתחטא, שומע אני שצריך הזאה שלישי (ורביעי) [ושביעי], ת״ל וטהר, אם כן מה ת״ל מי נדה, מים שנהדה טובלת בהן, וכמה [הם] ארבעים סאה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפילו הלוקח כלים חדשים מן השוק מן העובד כוכבים צריכין טבילה, [דהא] ישנים מלבנן והוו להו כחדשים, אפי׳ הכי צריכין טבילה, מתקיף לה רב ששת א״כ אפי׳ סתם כלי, אמר רבא כלי סעודה האמורין בפרשה, דכתיב כל [דבר] אשר יבא באש וגו׳ (במדבר ל״א:כ״ג). רב יצחק בר יוסף (וכן) [זבן] ההוא מנא דמרדתא חדתא סבר לאטבולא, א״ל ההוא הרבנן ור׳ יעקב שמו, הכי אמר ר׳ יוחנן כלי מתכות האמורין בפרשה, שנאמר אך את הזהב ואת הכסף (שם שם:כ״ב), אבל הני מני דפחרא נינהו חדשין אין צריכין טבילה, ישנים לא מיפלטין, דאשכחינן גבי חטאת וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר (ויקרא ו׳:כ״א).
ברם צריך למימר הני קערות דקוניא דאשתמשו בהו ברותחין, מי אית להו פליטא או לא, משום דמעיקרינהו כלי חרס נינהו, ושעינהו בקוניא מי מיגין ההוא שיעתא דקוני אעליהון ולא בלע חרש, משום דקוניא מתכת הוא וסגי ליה בפליטה, או דילמא לא מיגין ובלע חרס ולית ליה תקנתא, תא שמע דבעו מניה ממרימר, לענין חמץ בפדח, הני (מילי) מני דקוניא מי אית להו פליטה ושרי לאישתמושי בהון בפסחא או לא, דאית בהון גרטופני, לא קא מבעיא לון, דהא בלע במקום קרטופני, יורקא לא קמבעיא לן דמצרף, כי קא מיבעיא לן חיור או אוכם, אמר להו (הוינא) [חזינא] להו דכי רמו בהו חמימי מידיית גבייהו ש״מ בלעי, הלכך ככלי חרס דמיין, והני מילי לענין חמץ בפסח ולענין תשמיש עובד כוכבים דתשמישייהו ברותח, אבל לענין יין נסך דתשמישתיה בצונן, יורקא אסור משום דמצרף, אוכמא וחיורא אית בהו קרטופני אסור, לית בהו קרטופני, בשיכשוך בעלמא סגי להו, [אלמא] ככלי מתכות דמי דקיימא לן הלכה כרב זביד, דאמר רב זביד הני מני דקוניא חיורי ואוכמי שרי, יורקי אסור, ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי, וכן הוא הלכתא.
[ג] ד״א [זאת חקת התורה וגו׳ ויקחו אליך פרה אדומה תמימה (במדבר י״ט:ב׳). ילמדנו רבינו פרה שקרניה וטלפיה שחורים, מהו שתהא כשרה, כך שנו רבותינו פרה שקרניה וטלפיה שחורים כשרה, אבל כולה צריכה שתהא אדומה, אמרו מעשה שהיו מחזירין שנה אחת ומבקשים פרה אדומה תמימה, באו אצל עובד כוכבים אחד ומצאו אצלו, אמרו לו מכור אותה לנו, ראה אותן שהיו צריכים לה הרבה, התחיל מתפרנית עליה, אמרו לו בכמה, אמר להם במאה זהובים, אמרו לו טול והוציאה ונתנו לו, נכנס לביתו ויצא, אמר להו איני מוכרה אם אין אתם מוסיפים לי, הוסיפו לו חמשים זהובים, ועוד נכנס לביתו ויצא, עד שנתנו לו שלש מאות זהובים, אמר בינו לבין עצמו אני אלעיג על היהודים, נכנס ונטל העול והניח על צוארה כל הלילה, לבוקר הוציאה להם, כשראו אותה ידעו שעלה עליה עול, שראו עיניה מפלגלות, כשהן באין ליתן עליה עול מפלבלות עיניה, ומבטת בעול, כיון שראו סימניה שעלה עליה עול, אמרו לו תן לנו זהובים, שאפי׳ בחנם אין אנו נוטלין ממך, אין אנו צריכים לה, כיון שראה אותם שמסתכלים בה, וידעו שעלה עליה עול, נתן להם ממונם, והתחיל מקלס להקב״ה ואמר ברוך אלהיכם שנתן בכם חכמה ודעת, החזיר להם את הזהובים וחנק לעצמו, להודיעך שגזירת הכתוב היא שלא יהא מביאין אלא פרה אדומה, מנין ממה שכתוב בענין ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול (שם)].
[ד] ד״א זאת חקת התורה. זש״ה מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב י״ד:ד׳), כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, מרדכי משמעי, ישראל מאומות העולם, [ועולם הבא מן העולם הזה], מי עשה כן, ומי צוה כן, ומי גזר כן, לא אחד, לא יחידו של עולם. תמן תנינן [בהרת כגריס טמא, פרחה בכולו טהור, מי עשה כן, מי גזר כן, מי צוה כן, לא יחידו של עולם. תמן תנינן] האשה שמת ולדה תוך מעיה, והושיטה [חיה] את ידה, ונגעה בו, החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד, [וכן] המת בבית הבית טהור, יצא ממנו אותו מטמא, מי עשה זאת, לא יחידו של עולם. תמן תנינן כל העסוקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת טמאים, אלא הקב״ה אמר חוקה חקקתי לכם, גזירה גזרתי, ואין אתה רשאי לעבור על גזירתי.
[ה] [ד״א זאת חקת התורה. ר׳ תנחום בר חנילאי פתח אמרות ה׳ אמרות טהורות (תהלים י״ב:ז׳), כלום אמרות ה׳ הוו אמרות, אבל אמרות בשר ודם אינו אמרות, אלא בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם נכנס למדינה ובני המדינה מקלסין אותו, וערב לו קילוסן, אמר להם למחר אני בונה לכם דימוסאות, למחר אני בונה לכם מרחצאות, למחר אני מכניס לכם את אמת המים, ישן לו ולא עמד, היכן הוא, והיכן אמרותיו, אבל הקב״ה אינו כן, אלא וה׳ אלהים אמת (ירמיהו י׳:י׳), ולמה הוא אמת, אמר ר׳ אבין לפי שהוא אלהים חיים ומלך עולם].
[ו] ד״א זאת חקת התורה. אמרות ה׳ אמרות טהורות (תהלים י״ב:ז׳), ר׳ יהושע בן לוי אמר מצינו שעיקם התורה שתים ושלש תיבות בתורה, שלא להוציא דבר טומאה מפיו, שנאמר מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהורה היא (בראשית ז׳:ב׳), ולא כתיב מן הבהמה הטמאה. אמר ר׳ יודן כשבא לפתוח בסימני בהמה טמאה, לא פתח אלא בסימני טהרה, את הגמל כי לא מפריס פרסה הוא, אין כתיב כאן, אלא כי מעלה גרה הוא (ויקרא י״א:ד׳), [ואת הארנבת כי לא מפריס פרסה הוא אין כתיב כאן, אלא כי מעלת גרה (שם שם:ו׳), את החזיר כי לא מעלה גרה הוא אין כתיב כאן, אלא כי מפריס פרסה (שם שם:ז׳)].
[ז] [מזוקק שבעתים (תהלים י״ב:ז׳)]. ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי אמר תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא, היו יודעים לדרוש את התורה בארבעים ותשע פנים טמא, וארבעים ותשע פנים טהור, והיה דוד מתפלל עליהם ואומר, אתה ה׳ תשמרם תצרנו מן הדור זו לעולם (תהלים י״ב:ח׳), אתה ה׳ תשמרם נטר אוריותהון בלבהון, תצרנו מן הדור זו לעולם, [מן דרא] שהוא חייב כלייה, ואחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין, [על ידי שהיה בהן דלטורין], הוא שדוד אומר נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני דם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה (שם נ״ז:ה׳), נפשי בתוך לבאים, אלו אבנר ועמשא, שהיו לבאים בתורה, אשכבה לוהטים, אלו דואג ואחיתופל, שהיו לוהטים אחר לשון הרע, בני אדם שיניהם חנית וחצים, אלו אנשי קעילה, שנאמר היסגרוני בעלי קעילה וגו׳ (שמואל א כ״ג:י״א), ולשונם חרב חדה, אלו הזיפים,] שנאמר בא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו (תהלים נ״ד:ב׳), באותה שעה אמר דוד רומה על השמים אלהים (שם נ״ז:ו׳), סליק שכינתך מביניהם, אבל דורו של אחאב כולם עובדי ע״ז היו ועל ידי שלא היו בהן דלטורין יוצאין למלחמה ונוצחין, הוא שאמר עובדיה לאליהו, הלא הוגד לדוני את אשר עשיתי וגו׳ ואכלכלם לחם ומים (מלכים א י״ח:י״ג), אם לחם למה מים, אלא שהיה המים קשה להביא להם יותר מן הלחם, ואליהו מכריז בהר הכרמל ואומר, אני נותרתי נביא לה׳ לבדי (שם שם:כ״ב), וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא.
[ח] אמר ר׳ שמואל ב״ר נחמן אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדירות, אמר להם אני פרצתי גדרו של עולם, אמרו לו מפני מה אתה הולך ולשונך שותת, אמר להם הוא גרם לי, אמרו לו מפני מה כל החיות נושכות ואינן ממיתות, ואתה נושך וממית, אמר להם אם ישוך הנחש בלי לחש וגו׳ (קהלת י׳:י״א), אפשר דאנא עביד כלום, ולא מתאמר לי מן עליותא, ומפני מה אתה נושך באבר אחד, וכל האיברין מרגישין, אמר להם ולי אתם אומרים אמרו לבעל הלשון, שהוא כאן והורג ברומי.
ולמה נקרא שמו של לשון הרע שלישי, שהורג שלשה, האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו, ובימי שאול הרג ארבעה, דואג שאמרו, שאול שקיבלו, אחימלך שנאמר עליו, [ואבנר הן נר], ואבנר בן נר למה נהרג, ר׳ יהושע [בן לוי] אמר על ידי שהקדים שמו לשמו של דוד, הדה הוא דכתיב וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו [לאמר] למי ארץ (שמואל ב ג׳:י״ב), כתב מן אבנר לדוד, ר׳ שמעון בן לקיש אמר על ידי שעשה דמן של נערים שחוק, שנאמר ויאמר אבנר וגו׳ יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שם ב׳:י״ד), ורבנן אמרו על ידי שלא המתין לו לשאול להתפייס מן דוד, שנאמר ואבי ראה גם ראה (שמואל א כ״ד:י״ב). א״ל אבנר מה את בעי מן גלימא אמרת בסירא הוערת, כיון דאתי לגבי מעגל, אמר ליה הלא תענה אבנר, בכנף מעיל בסירה אמרת הוערת, חנית וצפחת בסירה הוערו, ויש אומרים על ידי שהיה בידו למחות בנוב עיר הכהנים ולא מיחה.
[ט] [מזוקק שבעתים]. ר׳ חנן בר פזי פתר קרא בפרשת פרה, שיש בה משבעה שבעה, שבע פרות, שבע שריפות, שבע הזיות, שבע כבוסים, שבעה טמאים, שבעה טהורים, שבעה כהנים, אם יאמר לך אדם חסר הן, אמור לו משה ואהרן בכלל היו, שנאמר וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה.
[י] ר׳ יצחק פתח כל זה נסיתי בחכמה (קהלת ז׳:כ״ג), כתיב ויתן אלהים חכמה לשלמה [וגו׳ כחול אשר על שפת הים] (מלכים א ה׳:ט׳), רבנן אמרי ניתן לו חכמה כנגד כל ישראל, ור׳ לוי אמר מה חול גדר לים, כך היתה חכמה גדר לשלמה, מתלא אמר דעה חסרת מה קנית, דעה קנית מה חסרת, עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו (משלי כ״ה:כ״ח), [כעיר פרוצה שאין בה חומה כן איש אשר אין מעצור לרוחו].
[יא] ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מלכים א ה׳:י׳), [מה היתה חכמתן של בני קדם], שהיו יודעין במזל, וערומים בטייר (בלשון ישמעאל קורין לעוף טייר), אמר רבן שמעון בן גמליאל בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים, שאין נושקין בפה אלא ביד, כשחותכין בשר אין חותכין אלא בסכין ולא בפה, וכשנוטלין עצה לט נוטלין אלא בשדה, שנאמר וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו (בראשית ל״א:ד׳). ומכל חכמת מצרים (מלכים א ה׳:י׳). מה היתה חכמתן של מצרים, אתה מוצא כשביקש שלמה לבנות את בית המקדש, שלח אצל פרעה נכה, א״ל שלח לי אומנין בשכרן, שאני רוצה לבנות בהמ״ק, מה עשה, כינס כל (איצטרוגולין) [איצטרולוגין] שלו, [ויאמר להן] צפו בני אדם שעתידין למות באותה שנה, ושלחן לו, כשבאו אצל שלמה, צפה ברוח הקודש שהן מתין באותה שנה, נתן להם את תכריכיהן ושלחן לו, שלח לו לומר לא היו לך תכריכין לקבור את מתיך, הרי לך ותכריכיהן.
[יב] ויחכם מכל אדם (מלכים א ה׳:י״א). מאדם הראשון, ומה היתה חכמתו, אתה מוצא בשעה שביקש הקב״ה לבראות אדם הראשון, נמלך במלאכי השרת, אמר להן נעשה אדם בצלמנו (בראשית א׳:כ״ו), אמרו לו מה אנוש כי תזכרנו וגו׳ (תהלים ח׳:ה׳), אמר להם [אדם שאנירוצה לבראות בעולמי תהא] חכמתו מרובה משלכם, מיד העביר לפניהם כל בהמה חיה ועוף, אמר להן מה שמותן של אלו, ולא ידעו, כיון שברא אדם הראשון העבירן לפניו, אמר לו מה שמותן של אלו, אמר לזה נאה לקרותו שור, לזה ארי, לה סוס, וכן לכולם, שנאמר ויקרא אדם שמות לכל הבהמה וגו׳ (בראשית ב׳:כ׳), א״ל אתה מה שמך, א״ל אדם, שנבראתי מן האדמה, א״ל הקב״ה אני מה שמי, א״ל ה׳, שאתה אדון על כל הבריות, היינו דכתיב אני ה׳ הוא שמי (ישעיהו מ״ב:ח׳), שקרא לי אדם הראשון, [הוא שמי שהתניתי ביני לבין אומות העולם].
[יג] מאיתן האזרחי (מלכים א ה׳:י״א). זה אברהם, שנאמר משכיל לאיתן האזרחי (תהלים פ״ט:א׳), והימן (מלכים א שם), זה משה, שנאמר בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳). וכלכל (מלכים א שם), זה יוסף, שנאמר ויכלכל יוסף (בראשית מזי ב), אמרו המצרים כלום מלך עבד זה עלינו אלא בחכמתו, מה עשו לו, הביאו שבעים פתקים, וכתבו עליהם שבעים לשון, והיו משליכים אותו לפניו, וקורא כל אחד ואחד בלשונו, ולא עוד אלא שהיה מדבר בלשון הקודש, שלא היה בהן כח לשמוע, שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע (תהלים פ״א:ו׳). ודרדע (מלכים א שם), זה דור המדבר שהיה בהם דעה. בני מחול (שם), בנים שמחלה להם שכינה במעשה העגל.
[יד] וידבר שלשת אלפים משל (שם שם:י״ב). אמר ר׳ שמואל בר נחמני חזרנו על כל המקראות, ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמנה מאות פסוקים, אלא מהו שלשת אלפים, מלמד שכל פסוק ופסוק שאמר יש בו שנים שלשה טעמים, כמד״א נשם זהב וחלי כתם (משלי כ״ה:י״ב), ורבנין אמרין שלשת אלפים משל על כל פסוק, ואלף וחמש טעמים על כל משל ומשל, ויהי שירו חמשה ואלף (מלכים א שם), שירה אין כתיב כאן אלא שירו, שיירו של משל.
וידבר על העצים וגו׳ (שם שם:י״ג), וכי אפשר לו לאדם לדבר על העצים, אלא אמר שלמה מפני מה מצורע נטהר על הגבוה שבעצים, ובנמוך שבנמוכים, בעץ ארז [ושני תולעת], ואזוב (ויקרא י״ד:ד׳), אלא על ידי שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת, כיון שהשפיל עצמו כאזוב, לכך נתרפא על ידי אזוב.
[טו] וידבר על הבהמה ועל העוף (מלכים א שם:י״ג). וכי אפשר [לאדם] לדבר על הבהמה ועל העוף, אלא מפני מה בהמה ניתרת בשתי סימנים, ועוף בסימן אחד, על שבהמה נבראת מן היבשה, שנאמר תוציא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה (בראשית א׳:כ״ד), ועוף, כתוב אחד אומר מן היבשה, וכתוב אחד אומר מן הים, מן היבשה דכתיב ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים (שם ב׳:י״ט), וכתוב אחד אומר ישרצו המים שרץ נפש היה ועוף יעופף על הארץ (שם א׳:כ׳), בר קפרא אמר מרקק שבים נבראו, ר׳ אבין בשם ר׳ שמואל [קפוטקיא] אמר רגלוהי דתרנגולא דמיין לחרצפיתיה דנונא.
ועל הרמש (מלכים א ה׳:י״ג). וכי אפשר לדבר על הרמש, אלא אמר שלמה מפני מה שמנה שרצים שבתורה הצדן והחובל בהן חייב, ושאר שקצים ורמשים פטור, מפני שיש להם עורות.
ועל הדגים (שם). וכי אפשר לומר כן, אלא אמר שלמה מפני מה בהמה וחיה ועוף טעונין שחיטה, ודגים אינן טעונין שחיטה, הורה יעקב איש כפר נבוריא בצור על הדגים שטעונין שחיטה, שמע ר׳ חגי שלח ואתייה, א״ל מנן הורית כן, א״ל מהכא, ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף (בראשית א׳:כ׳), מה עוף טעון שחיטה, אף הדגים טעונין שחיטה, א״ל ארבעוניה דילקי, א״ל בר נש דאמר מלתא דאורייתא ילקה, א״ל לא הורית טב, א״ל מנן, א״ל מהכא, הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם (במדבר י״א:כ״ב), אלו טעונין שחיטה, ואלו באסיפה, א״ל חבוט חביטך דהוא טבא לקילטא.
ועוד הורה יעקב איש כפר נבוריא בצור על בר ישראל הבא על הנכרית, והולידה לו בן, שנימול בשבת, שמע ר׳ חגי שלח ואתייה, א״ל מנא לך הא, א״ל [מן הא דכתיב] ויתילדו על משפחותם לבית אבותם (במדבר א׳:י״ח), אמר להו ארבעוניה דילקי, א״ל בר אינש דאמר מלתא דאורייתא ילקה, א״ל לא הורית טב, א״ל מנן, א״ל רביע ואת שמע, א״ל אי אתי בר עממיא נבך על מנת למיגייריה ביומא דשבתא, או ביומא דכיפוריא, מחללין עליו את השבת או לא, אמר לו אין מחללין עליו את השבת [ולא יו״כ], אלא על בנו של ישראל בלבד, א״ל מנא לך הא, א״ל ועתה (נכרתה) [נכרת] ברית לאלהינו להוציא כל נשים (נכריות) והנולד (מהן) [מהם] וגו׳ (עזרא י׳:ג׳). א״ל מן הקבלה את מלקני, א״ל כתיב (בתורה) [וכתורה] יעשה (שם), א״ל מאיזו תורה, א״ל מדר׳ יוחנן, דאמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחי כתיב ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו (דברים ז׳:ג׳), למה כי יסיר את בנך מאחרי וגו׳ (שם שם:ד׳), בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך, אלא בנה, א״ל חבוט חביטך דהוה טבא לקילטא, אמר שלמה על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, ואמתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג).
[טז] מי כהחכם ומי יודע פשר דבר (שם ח׳:א׳). (שיטין הרבה יש במקרא, אלא שלא להטריח בפני רבותינו, נפתח ענין צורכינו). מי כהחכם זה הקב״ה, שנאמר בו ה׳ בחכמה יסד ארץ (משלי ג׳:י״ט), ומי יודע פשר דבר, זה הקב״ה, שפירש התורה למשה.
חכמת אדם תאיר פניו (קהלת שם), והנה קרן עור פניו (שמות ל״ד:ל׳), ועוז פניו ישונה (קהלת שם), [שמשנה מדת הדין למדת רחמים על ישראל].
[יז] [ד״א מי כהחכם. זה אדם הראשון, דכתיב ביה, אתה חותם תכנית מלא חכמה (יחזקאל כ״ח:י״ב), ומי יודע פשר דבר, שפירש שמות לכל הבריות, שנאמר ויקרא אדם שמות לכל הבהמה וגו׳ (בראשית ב׳:כ׳). חכמת אדם תאיר פניו, ר׳ לוי בשם ר׳ שמעון בן מנסיא אמר תפוח עקיבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, ואל תתמה על זה, בנוהג שבעולם אדם עושה שני דיסקרין, אחד לו ואחד לבן ביתו, של מי עושה נאה, לא שלו, כך אדם הראשון נברא לתשמישו, וגלגל חמה לתשמישן של בריות, לא כל שכן שתפוח עקיבו יהא מכהה גלגל חמה, ומה אם עקיבו כך, קלסתר פניו על אחת כמה וכמה:
אמר ר׳ לוי בשם ר׳ חמא בר חנינא שלש עשרה חופות קשר לו הקב״ה לאדם הראשון בגן עדן, דכתיב בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסוכתך (יחזקאל כ״ח:י״ג), ריש לקיש אמר אחת עשרה, ורבנן אמרי עשרה, ולא פליגי, מאן דעביד להון תלת עשרה, עביד כל אבן יקרה מסוכתך תלת, מאן דעבד להון אחת עשרה, עבד להון חדא, ומאן דעבד להון עשר, לא עביד חדא מנהון. ואחר כל השבח הזה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט), ועוז פניו ישונה, בשעה שאמר האשה אשר נתתה עמדי וגו׳ (שם יב), ואף הקב״ה שינה פניו וטרדו מגן עדן, דכתיב וישלחהו ה׳ אלהים מגן עדן (שם שם:כ״ג)]:
[יח] [ד״א מי כהחכם. אלו ישראל, דכתיב בהון רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד׳:ו׳), ומי יודע פשר דבר, שיודעים לפרש את התורה, מ״ט פנים טהור, ומ״ט פנים טמא, חכמת אדם תאיר פניו, ר׳ זכאי דשאב בשם רבי שמואל בר נחמן את מוצא כיון שעמדו ישראל לפני הר סיני, ואמרו נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳), נתן להם קב״ה מזיו השכינה, הה״ד ויצא לך שם בגוים ביפיך (יחזקאל ט״ז:י״ד), וכיון שאמרו לאותו מעשה העגל אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳), נעשו שונאים למקום, הה״ד ועוז פניו ישונה, ואף הקב״ה שינה עליהן את הדברים, שנאמר אכן כאדם תמותון (תהלים פ״ב:ז׳)].
[יט] [ד״א מי כהחכם. זה תלמיד חכם, ומי יודע פשר דבר, בשעה שהוא יודע לפרש משנתו, חכמת אדם תאיר פניו, בשעה שנשאל ומשיב, ועוז פניו ישונה, בשעה שהוא נשאל ואינו משיב.
ר׳ חייא יתיב ותני, מנין שאין ממירין בבכור, זחלין אפוי דבר פדא, אמר הדין ידע מה אנא יתיב ומתני.
גוי אחד ראה את ר׳ יודה ב״ר אלעאי דהוי אפוי נהירין, אמר הדין גברא חדא מן תלת מילין אית ביה, או מוזיף בריביתא, או מגדל חזירים, או חמר הוא שותה, שמע קליה ר׳ יהודה ב״ר אלעאי, א״ל תיפח רוחיה דההוא גברא, דכל חדא מנהון לית בי, לא מוזיף בריביתא אנא, דכתיב לא תשיך לאחיך (דברים כ״ג:כ׳), ולא מרבה חזירים אנא, דאסיר לבר ישראל למרבי חזירים, דתנינן תמן, לא יגדל אדם חזירים בכל מקום, ולא שקויי דחמר אנא, דארבעת כסי דפסחא דאנא שתי בפסחא, חזיק ראשי מן פסחא לעצרתא, ר׳ מני חזיק ראשיה מפסחא לחגא, אמר ליה ועל מה אפך נהירין, א״ל אורייתא היא דמנהרא לי אפוי, דכתיב חכמת אדם תאיר פניו. ר׳ אבהו אזל לקיסרין ואתא מתמן כד אפוי נהירין, חמיניה תלמידיה אפוי נהירין, סלקין ואמרין לר׳ יוחנן הדין ר׳ אבהו אשכח סימא, אמר להון למה, אמרין ליה דאפוי נהירין, אמר להון ודלמא אורייתא חדתא שמע, סליק לגביה, ואמר ליה מה אורייתא חדתא שמעת, אמר ליה תוספתא עתיקא אמרית, וקרא עלוי חכמת אדם תאיר פניו].
[כ] [ד״א מי כהחכם. זה משה, דכתיב ביה עיר גבורים עלה חכם (משלי כ״א:כ״ב), ומי יודע פשר דבר, שפשר תורה לישראל, חכמת אדם תאיר פניו], אמר ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי על כל דבר ודבר שהיה אומר הקב״ה למשה, היה אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים (ויקרא כא), אמר לפניו רבש״ע ואם נטמא במה טהרתו, ולא נשיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה, הה״ד ועוז פניו ישונה, וכיון שהגיע לפרשת פרה, אמר לו הקב״ה משה, אותה אמירה שאמרתי לך, לך אמור אל הכהנים, ואמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו, ולא השבתיך, זו היא טהרתו, ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת (במדבר י״ט:י״ז).
[כא] [משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (תהלים צ״ט:ו׳). ר׳ יודן בשם ר׳ יוסי ב״ר יהודה, ר׳ ברכיה בשם ר׳ יהושע בר קרחה, כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכהונה גדולה, הה״ד משה ואהרן בכהניו. ור׳ ברכיה בשם ר׳ סימון מייתי לה מהכא, בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם להקטיר לפני ה׳ ולברך בשמו עד עולם, ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי (דברי הימים א כ״ג:י״ג-י״ד), משה נקרא איש אלהים, אבל בניו על שבט הלוי יקראו, אמר ר׳ אלעזר ב״ר יוסי פשט הוא לן שבחלוק לבן שמש משה במדבר, אמר ר׳ תנחום ב״ר יודן כל שבעת הימים היה משמש משה בכהונה גדולה, ולא שרתה שכינה על ידיו, וכיון שבא אהרן ושמש בכהונה גדולה, שרתה שכינה על ידיו, הה״ד כי היום ה׳ נראה אליכם (ויקרא ט׳:ד׳)].
[כב] [קוראים אל ה׳ והוא יענם (תהלים צ״ט:ו׳). זה קורא ונענה, וזה קורא ונענה. בעמוד ענן (שם שם:ז׳), הרי שמענו במשה שנדבר עמו בעמוד ענן, שנאמר וירד ה׳ בענן ויתיצב עמו שם (שמות ל״ד:ה׳), ובאהרן נדבר עמו בענן, שנאמר וירד ה׳ בענן ויעמוד פתח האהל (במדבר י״ב:ה׳), אבל במשואל לא שמענו, והיכן שמענו מן הדין קרא, ותענינה אותם ותאמרנה יש הנה לפניך (שמואל א ט׳:י״ב), ר׳ יודן בשם ר׳ מרי בר יעקב, אמרו להם הנשים, אי אתם רואים ענן קשור למעלה מחצירו, ואין יש אלא ענן, כמה דתימר ויש אשר יהיה הענן (במדבר ט׳:כ׳). ושמואל בקוראי שמו, שמענו במשה שנכתבה תורה לשמו, שנאמר זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג׳:כ״ב), ובשמואל נכתב לו ספר, שנאמר ויכתב בספר וינח לפני ה׳ (שמואל א י׳:כ״ה), אבל באהרן לא שמענו, אלא מלמד שניתנה לו הפרשה הזו, שלא תזוז ממנו ולא מבניו, עד סוף כל הדורות, ואיזו זו זאת חוקת התורה].
[כג] [ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי אמר, ד׳ דברים יצר הרע משיב עליהן, ובכולם כתיב בה חוקה, ואלו הן, ערות אשת אח, וכלאים, ושעיר המשתלח, ופרה.
• ערות אשת אח מנין, דכתיב ערות אשת אחיך לא תגלה (ויקרא י״ח:ט״ז), וכתיב יבמה יבא עליה (דברים כ״ה:ה׳), בחיים אסורה, מת בלא בנים מותרת לו, וכתיב בה חוקה, דכתיב ושמרתם את [כל] חקותי (ויקרא כ׳:כ״ב).
• כלאים מנין, דכתיב לא תלבש שעטנז (דברים כ״ב:י״א), וסדין בציצית מותר, וכתוב בה חוקה, דכתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים וגו׳ [ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך] (ויקרא י״ט:י״ט).
• שעיר המשתלח מנין, דכתיב והמשלח את השעיר לעזאזל וגו׳ (שם ט״ז:כ״ו). והוא עצמו מכפר על אחרים, וכתיב בה חוקה, דכתיב בה, והיתה זאת לכם לחוקת עולם (שם י״ט:ל״ד).
• פרה מנין, דתנינן תמן כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים, והיא עצמה מטהרת טמאין, וכתיב בה חוקה, דכתיב זאת חקת התורה].
[כד] ויקחו אליך (במדבר י״ט:ב׳). אמר ר׳ יוסי בר חנינא א״ל הקב״ה למשה, לך אני מגלה טעמו של פרה, אבל לאחרים חקה, אמר רב הונא כתיב כי אקח מועד אני מישרים אשפוט (תהלים ע״ה:ג׳), וכתיב והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון (זכריה י״ד:ו׳), דברים המכוסים מכם בעולם הזה, עתידים להיות צפים לכם לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי, דכתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו [וגו׳] אשים מחשך לפנים לאור [וגו׳] אלה הדברים עשיתם (ישעיהו מבט ז), אעשה לא נאמר, אלא עשיתם, שכבר עשיתם לר׳ עקיבא וחביריו. [אמר ר׳ אחא דברים שלא נגלו למשה, נגלו לר׳ עקיבא, שנאמר וכל יקר ראתה עינו (איוב כ״ח:י׳), זה ר׳ עקיבא וחביריו].
אמר ר׳ יוסי בר חנינא רמזו שכל הפרות כלות, ושלו קיימת לעולם. ר׳ אחא בשם ר׳ יוסי בר חנינא אמר בשעה שעלה משה לרקיע, שמע קולו של הקב״ה יושב ועוסק בפרשת פרה, ואומר הלכה בשם אומרה, ר׳ אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים, אמר משה רבש״ע והלא העליונים והתחתונים שלך הם, ואתה אומר הלכה משמו של בשר ודם, א״ל צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי, ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחלה, ר׳ אליעזר אומר עגלה בת שנתה, ופרה בת שתים, אמר לפניו רבש״ע יהי רצון שיהא מחלציי, א״ל חייך שהוא מחלציך, שנאמר שם האחד אליעזר (שמות י״ח:ד׳), שם אותו המיוחד אליעזר.
[כה] [תמן תנינן אבא שאול אומר כבש פרה כהנים גדולים עושין אותה משל עצמן, ולא היה אחד מהן מוציא פרתו בכבש של חבירו, אלא סותרו וחוזר ובונה אותו משלו, אמר ר׳ אחא בשם ר׳ חנינא יותר מששים ככרי זהב היה מוצא עליו, וכלם שחצים היו, והתנן שמעון הצדיק עשה שתי פרות, ולא בכבש שהוציא את הראשונה הוציא את השני, אית לך למימר על אותו צדיק שהיה שחץ, ר׳ אבין בשם ר׳ אלעזר אמר משום סלסול פרה].
[כו] שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי אילין מילין דאתון עבדין, נראין כמין כשפים, מביאין פרה ושורפין אותה, וכותשין אותה, ונוטילין אפרה, ואחד מכם מטמא למת, מזין עליו שתים שלש טיפין, ואומר לו טהרת, א״ל נכנסה בך רוח תזזית מימיך, א״ל לאו, א״ל שמא ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית, א״ל הן, א״ל ומה אתם עושים לו, א״ל מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו, ומרביצין עליה מים, והיא בורחת, אמר לו ישמעון אזניך מה שאתה מוציא בפיך [כך הרוח הזו רוח טומאה היא, דכתיב וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה י״ג:ב׳), מזין עליו מי נדה והוא בורח]. לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר, אמר להם חייכם, לא המת מטמא, ולא המים מטהרין, אלא [גזירתו של מלך מלכי המלכים הוא], אמר הקב״ה חקה חקקתי לכם גזירה גזרתי אין אתה רשאי לעבור על גזירתי, דכתיב זאת חקת התורה, ומפני מה כל הקרבנות זכרים והיא נקיבה, אמר ר׳ אייבו משל לבן שפחה שטינף פלטרין של מלך, אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה, כך אמר הקב״ה תבא פרה ותכפר על מעשה העגל.
[כז] [פרה (במדבר י״ט:ב׳). זו מצרים, שנאמר עגלה יפיפיה מצרים (ירמיהו מ״ו:כ׳). אדומה (במדבר שם), זו בבל, שנאמר אנת הוא רישא די דהבא (דניאל ב׳:ל״ח). תמימה (במדבר שם), זו מדי, דאמר ר׳ חייא בר אבא מלכי מדי תמימים היו, ואין להקב״ה עליהן אלא שעבדו ע״ז שקבלו מאבותיהם בלבד, אשר אין בה מום (שם), זו יון, אלכסנדרוס מוקדון כד הוה חמי לשמעון הצדיק, הוה קאים על ריגלוהי, ואמר ברוך אלהי של שמעון הצדיק, אמרי ליה בני פלטין דידיה, מן קמיה דיודא את קאי, אמר להון כד אנא נחת לקרבא, כדמותיה אנא חזי ונצח.
אשר לא עלה עלה עול (שם), זו אדום, שלא קבלה עליה עולו של הקב״ה, ולא דייך שלא קבלה, אלא מחרפת ומגדפת, ואומרת מי לי בשמים וגו׳ (תהלים ע״ג:כ״ה).
ונתתם אותה אל אלעזר הכהן (במדבר שם:ג׳), [מפנימה נעשית באלעזר, ולא נעשית באהרן, מפני שהיה לו שותפות במעשה העגל]. והוציא אותה מחוץ למחנה (שם), לפי שהוא עתיד לדחוף את שרה ממחיצתו.
ושחט אותה לפניו (שם), שנאמר כי זבח לה׳ בבצרה וטבח גדול בארץ אדום (ישעיהו ל״ד:ו׳), אמר ר׳ ברכיה טבח גדול באדום.
ושרף את הפרה לעיניו (במדבר שם:ה׳), ויהיבת ליקדת אשא (דניאל ז׳:י״א).
את עורה ואת בשרה ואת דמה (במדבר שם), היא ודוכסיה ואפרכיה (ואסטרטיליא) [ואסטרטילטיה], הה״ד הונך ועזבוניך מערבך, מלחיך וחובליך, ומחזיקי בדקך, ועורבי מערבך [וגו׳], יפלו בלב ימים ביום מפלתך (יחזקאל כ״ז:כ״ז), אמר ר׳ שמואל בר יצחק אפי׳ אותן שהיו חוץ מקהלך, ובאו ונדבקו בקהליך, אף הם יפלו בלב ימים ביום מפלתך].
[כח] [ד״א פרה (במדבר י״ט:ב׳). אלו ישראל, דכתיב כי כפרה סוררה סרר ישראל (הושע ד׳:ט״ז). אדומה (במדבר שם), אלו ישראל, דכתיב אדמו עצם מפנינים (איכה ד׳:ז׳). תמימה (במדבר י״ט:ב׳), אלו ישראל, דכתיב יונתי תמתי (שיר השירים ו׳:ט׳). אשר אין בה מום (במדבר שם), אילו ישראל, דכתיב ומום אין בך (שיר השירים ד׳:ז׳). אשר לא עלה עליה עול (במדבר שם), זה דורו של ירמיה, שלא קבלו עליהם עולו של הקב״ה. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן (במדבר שם:ג׳), זה ירמיה, דכתיב מן הכהנים אשר בענתות (ירמיהו א׳:א׳). והוציא אותה אל מחוץ למחנה (במדבר שם), ועמה הגלי לבבל (עזרא ה׳:י״ב). ושחט אותה לפניו (במדבר שם), ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו (מלכים ב כ״ה:ז׳). ושרף את הפרה (במדבר שם:ה׳), וישרוף את בית ה׳ ואת בית המלך (מלכים ב כה ט, ירמיה נ״ב:י״ג). את עורה וגו׳ (במדבר שם), ואת כל בתי ירושלים ואת (הבית) [כל בית] הגדול שרף באש (ירמיהו שם), ולמה הוא קורא אותה בית גדול, אלא זה בית מדרשו של ר׳ יוחנן בן זכאי, ששם מתנים גדולתו של הקב״ה. ולקה (במדבר שם:ו׳), זה נבוכדנאצר. [הכהן (שם), זה ירמיה, שנאמר קחנו ועיניך שים עליו (ירמיהו ל״ט:י״ב)]. עץ ארז ואזוב ושני תולעת (במדבר שם), זה חנניה מישאל ועזריה. והשליך אל תוך שריפת הפרה (שם), קטיל המון שביבא די נורא (דניאל ג׳:כ״ב). ואסף (במדבר שם:ט׳), זה הקב״ה, שנאמר ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל (ישעיהו י״א:י״ב). איש (במדבר שם), זה הקב״ה, שנאמר ה׳ איש מלחמה (שמות ט״ו:ג׳). טהור (במדבר שם), זה הקב״ה, שנאמר טהור עינים (חבקוק א׳:י״ג). את אפר הפרה (במדבר שם), אלו גליותיהם של ישראל. והניח מחוץ למחנה במקום טהור (שם), זו ירושלים, שהיא טהורה. והיתה לעדת בני ישראל למשמרת (שם), לפי שבעולם הזה ישראל מטמאים ומטהרים מפי כהן, אבל לעתיד לבא אינו כן, אלא הקב״ה עתיד לטהרן, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם (יחזקאל ל״ו:כ״ה)].
[Parashat Chukkat]
[1] (Numb. 19:2:) THIS IS THE STATUTE OF THE TORAH. Blessed be the name of the Supreme King of Kings, the Holy One, who created the world in wisdom and understanding; for his wonders have no limit and his greatness is beyond reckoning.⁠1 (Ps. 33:7:) HE HAS GATHERED THE WATERS OF THE SEA LIKE A MOUND, AND HE HAS PUT THE DEEPS IN STOREHOUSES. Now what is the meaning of HE GATHERS THE WATERS OF THE SEA LIKE A MOUND? When the Holy One created the world, he said to the prince of the sea: Open your mouth and swallow all the waters of creation.⁠2 He said to him: Sovereign of the World, it is enough for me to continue with what is <already> mine. Then he began to weep. He kicked him to death, as stated (in Job 26:12): IN HIS POWER HE STILLED THE SEA, AND IN HIS UNDERSTANDING HE STRUCK DOWN RAHAB. [You find that the prince of the sea was named Rahab. What did the Holy One do? He subdued <the waters> and trampled them down;] and so it was that the sea accepted them, as stated (in Amos 4:13): HE TRAMPLES ON THE HEIGHTS3 OF THE EARTH; THE LORD [GOD] OF HOSTS IS HIS NAME. So for <the waters> he set sand in place as bar and gates, according to what is stated (in Job 38:8): AND <WHO> BLOCKED OFF THE SEA WITH DOORS…. Moreover, it says (in Jer. 5:22): DO YOU NOT FEAR ME? SAYS THE LORD. [WILL YOU NOT TREMBLE BECAUSE OF ME,] WHEN I HAVE PLACED SAND AS A BOUNDARY FOR THE SEA? And it says (in Job 38: 10–11): <… AND I SET BAR AND GATES IN PLACE,> AND SAID: YOU MAY COME THIS FAR AND NO FARTHER. Then the sea said to him: Sovereign of the World, in that case my sweet waters will be mingled with the salt <waters>! He said to it: No! Each and every one will have a storehouse for oneself, as stated (in Ps. 33:7): AND HE HAS PUT THE DEEPS IN STOREHOUSES4 If you should say that this is a great wonder for their waters not to mingle, then consider the face,⁠5 which the Holy One created in the children of Adam. <Although> the <size of> a full sit,⁠6 it has so many springs (from 'YN); yet they do not mingle with one another. The waters of the eyes 'YN) are salty; the waters of the ears are oily; the waters of the nose are putrid; the waters of the mouth are sweet. For what reason are the waters of the eyes salty? Because when someone weeps for the dead, <doing so> all the time, he would immediately become blind; however, because <tears> are salty, he stops and does not weep. For what reason are the waters of the ears oily? Because when a person hears bad news, if he held it in his ears, it would collect in his heart, and he would die. Because they are oily, <the news> goes in one ear and out the other.⁠7 For what reason are the waters of the nose putrid? Because when a person emits a bad odor, if the waters of the nose were not putrid <enough> to stop it, he would soon die. And for what reason are the waters of the mouth sweet? It sometimes happens that someone eats food that does not agree with him, and he vomits. Now if the waters of the mouth were not sweet, he would not recover. Moreover, since he reads the Torah, of which it is written (in Ps. 19:11 [10]): SWEETER ALSO THAN HONEY AND THE DRIPPINGS OF THE COMB, the waters of the mouth are therefore sweet. Now here are the grounds for arguing a fortiori (qal wehomer), that if <something> <the size of> a full sit has so many springs without them mingling with one another, how much the more so in the case of the Great Sea, of which it is stated (in Ps. 104:25): THERE THE {GREAT SEA IS ALSO WIDE} [SEA IS GREAT AND WIDE]…. <This is> to teach that in everything the Holy One accomplishes his mission and that he has not created one thing in vain. Sometimes the Holy One has accomplished his mission by means of [a frog, by means of a gnat,⁠8 by means of a wasp, or by means of] a scorpion. R. Hanan of Sepphoris said:⁠9 There is a story about a certain scorpion that went to carry out <the Holy One's> mission (to sting a certain person) beyond the Jordan; so the Holy One summoned a certain frog for him, and he crossed over upon it. Then that scorpion went and stung <the> person so that he died. <There is> also a story about a certain reaper who stood and reaped in the valley of Beth-Tofah. When burning heat came, he took grass <and> {cut} [tied] it on his head. <When> a certain mighty serpent came at him, he killed it. A certain <snake> charmer passed by him. He saw the slain serpent. He said to him: who killed that serpent? He said to him I <did>. He looked at the grass on his head. He said to him: Will you remove the grass from your head? He told him: Yes. When he had removed it, he said to him: Are you able to remove this snake with this staff? He told him: Yes. He did so. <When> he drew near to it, he had not succeeded in touching it, before he shed his body parts one by one.
R. Jannay was sitting as a judge as the gate of his city, <when> he saw a serpent hissing and coming toward the city. When they would secure against it in one place, it would go to another. He said: It seems to me that this <serpent> is on its way to carry out its mission. When it entered the city, a rumor spread in the city: <Did you hear about> So-and-so ben So-and-so? A serpent has bitten him, and he is dead.
There is a story about two people who were walking on the way. One who could see, and one was blind. They sat down to eat. They reached out their hands for the herbs of the field and ate. The one who could see became blind, and the one who had been blind became sighted. They did not move from there until the former was being supported by the latter whom he had been supporting.
There is a story about a certain person who was going from the land of Israel to Babylon.⁠10 While he was eating, he saw two birds fighting with each other. One of them killed its companion. Then going to get an herb, [it placed it on its mouth,] and made it live again. That person (the one who saw what had happened) went and took the very herb that had fallen from the bird. Then he went to make the dead live with it. When he arrived at the Ladder of Tyre,⁠11 he found a dead lion lying in the open. He touched the herb to its mouth and made it live. The lion got up and ate him. The proverb says: Do not do good to the evil, and evil will not happen to you.⁠12
There is a story of Shihin (a town near Sepphoris) about a certain blind person who went down to bathe in the waters in a cave. He happened upon the well of Miriam, immersed <himself in it>, and was healed. Titus the Wicked entered the interior of the Holy of Holies.⁠13 When he had reviled and blasphemed, he stood up and slashed the veil. Then he took a Torah scroll and brought it out. Next he unrolled it; and bringing two whores, he transgressed upon them. Then he drew his sword to cut up the {veil} [book]. A miracle took place in that blood began to spew forth from it. He began to boast, saying that he had killed himself (i.e. the Torah).⁠14 He began to become bolder and bolder. When he reached the sea, the sea began to grow more and more stormy. He said: The God of these people only has power in the sea. When Pharaoh arose, he drowned him in the sea, and Sisera as well.⁠15 Now if he would, let there be dry land between him and me. Then let us see who overcomes. The Holy one said: O you wicked son of wickedness, son of the Nimrod the Wicked, I am sending against you a tiny creature, the least of my creatures, to eradicate you from the world. A gnat entered his nose and he died an unnatural death. Why is it named a base creature? Because it takes in but does not excrete.
Moreover, sometimes it is by means of a hornet <that God's will is carried out>. Thus it is written (in Exod. 23:28): I WILL SEND THE HORNET BEFORE YOU <TO DRIVE OUT THE HIVITES, THE CANAANITES, AND THE HITTITES FROM BEFORE YOU>. Our masters have said: When the Holy One sent the hornet before Israel to kill the Amorites, see what was written about them (in Amos 2:9): YET I DESTROYED THE AMORITES [BEFORE THEM, WHOSE STATURE WAS LIKE THE CEDARS IN HEIGHT AND WHO WERE AS STRONG AS THE OAKS;] <I DESTROYED THEIR FRUIT ABOVE AND THEIR ROOTS BELOW>. It entered one's right eye and poured out its poison in it. Then <that person> burst open and dropped dead. This indeed is the way of the Holy One: to carry out his missions by means of small things against all who vaunt themselves against him. He sends them a small creature to exact punishment from them, in order to inform them that their might <comes> only from him. Also in the world to come the Holy One is going to exact punishment from the star-worshiping peoples by means of small things. It is so stated (in Is. 7:18–19): AND IT SHALL COME TO PASS ON THAT DAY THAT THE [LORD] SHALL WHISTLE FOR THE FLY THAT IS AT THE EXTREMITIES OF THE RIVERS OF EGYPT AND FOR THE BEE THAT IS {AT THE END OF} [IN] HIS LAND OF ASSYRIA.⁠16 THEY ALL SHALL COME….
[2] Question:⁠17 Are those of the house of Israel obligated to abstain from anything unclean, as stated (in Lev. 20:25): SO YOU SHALL MAKE A DISTINCTION BETWEEN THE CLEAN ANIMAL AND THE UNCLEAN, ALSO BETWEEN THE UNCLEAN BIRD AND THE CLEAN? Now it is not a question of [something] unclean that is forbidden, but even of <the> utensils by which something unclean has been cooked. It is forbidden for Israel to cook with them, until each and every piece has been purged, as stated (in Numb. 31:23): EVERY[THING] THAT WILL WITHSTAND THE FIRE [YOU SHALL PASS THROUGH THE FIRE, AND IT SHALL BE CLEAN]. For example, the spits and the grills18 which star worshipers have used are not permitted, until thay have come into the fire, as we are taught (in 'AZ 5:12): IN THE CASE OF A SKEWER AND A GRILL, ONE MAKES THEM WHITE HOT IN THE FIRE. For how long does one make them white hot? [R. Mani says:] Until their scaling drops off.⁠19 In the case of pots, kettles (qumqemasin),⁠20 and heating vessels which you use for boiling,⁠21 one must purge them by the flame through boiling.⁠22 Moreover, although in the case of kettles (qumqemasin) it is not customarily to cook in one, sometimes when one does not find the <proper> vessel, one does cook in them accidentally. In the case of a pot into which the head of a free-flying sparrow cannot enter, one need not purge it, as stated (in 'AZ 38b. [bar.]): When <concerning> the date solids of star worshipers {i.e., refuse of dates from which they have made beer and which they mix with hot water}, if they are heated in a large pot, <the pot> is forbidden. <When heated> in a small pot, it is permitted. And which pot is small? [R. Jannay said:] Any into which the head of a free-flying sparrow cannot enter. But how does one cleanse them with hot water?⁠23 [R. Huna said:] One puts a small pot within a large pot. And what about a large pot? <One treats it> like a caldron which belonged to {Mar} [Rav] 'Uqba. He made a rim of dough for it, filled it with water, and boiled it.⁠24 boiling water would overflow the top and leave no part uncleansed. Also in the case of a spoon, it is necessary to place it inside of a caldron, and it is purged. In the case of plates, one uses them in a second utensil. If one has taken <water>⁠25 from a caldron and poured it over them, it is considered all right; but although one has purged them, it is necessary to immerse them in the stream. It has been taught:⁠26 And they all need immersion in a forty-se'ah ritual bath (miqwah) for Israel to use them again. Where are these things shown? Rabba said: Where Scripture has said (in Numb. 31:23): EVERY [THING] THAT WILL WITHSTAND THE FIRE YOU SHALL PASS THROUGH THE FIRE, AND IT SHALL BE CLEAN. HOWEVER, IT SHALL BE PURIFIED IN THE WATERS OF MENSTRUAL PURIFICATION….⁠27 The text has added another cleansing. Moreover, Bar Qappara has taught: It is stated by implication (ibid.): HOWEVER, IT SHALL BE PURIFIED IN THE WATERS OF MENSTRUAL PURIFICATION. I might infer that this <immersion> was needed on the third and {fourth} [seventh] day.⁠28 The Scripture29 says (ibid.): AND IT SHALL BE CLEAN. If so, what does the text mean by THE WATERS OF MENSTRUAL PURIFICATION? Waters in which the menstruant immerses. And how much [is that]? Forty se'ah. Rav Nahman said: Rabbah bar Abbuha said: Even new vessels which one acquires in the market from a star worshiper need immersion, [since] old [ones], when one makes them white hot, are like new ones. Even so, they need immersion. Rav Sheshet raised an objection for him: Even if that is so, "implement" is undefined.⁠30 Rabba said: Vessels for eating are the ones being spoken of in the parashah, since it is written (in Numb. 31:23): EVERY [THING] THAT WILL WITHSTAND (literally: COME INTO) THE FIRE…. {And so} Rav Isaac bar Joseph [bought] a certain vessel <made> of fresh ordure.⁠31 He planned to immerse it. One of the masters named R. Jacob said to him: Thus did R. Johanan say: Vessels of metal are the ones being spoken of in the parashah, since it is so stated (in Numb. 31:22): SURELY THE GOLD AND THE SILVER. < … > But these are new vessels of clay. New ones need no immersion. Old ones are not purgeable, as we find in the case of the sin offering (according to Lev. 6:21 [28]): BUT AN EARTHEN VESSEL IN WHICH IT (the sin offering) WAS BOILED SHALL BE BROKEN.
However, it is necessary to say: These are plates with a glaze,⁠32 which they use in boiling. Is there any purging for them or not; for while they were earthen vessels originally, one coated them with glaze? That glaze seal is a shield, so that the clay does not absorb, because glaze is <like> metal, and purging is sufficient for it. Or if there is no shield, the clay does absorb <impurities>, and there is no remedy for it. Come, hear what they asked Meremar concerning leaven on Passover.⁠33 [This is the case with glazed vessels: Is} [In the case of glazed vessels, is] there any purging for them, and is it permitted to use them on Passover or not? When there are cracks in them, we certainly have no question that this <glaze> does absorb <impurities> where the cracks are. In the case of green <glaze>, there is certainly no question for us <about its absorption> because it (the glaze) contains alum; while a white or black <glaze> certainly does present us with a question. He said to them: We {argued} [saw] regarding them, that when they put hot <water> in them, their outside surfaces sweat.⁠34 From this you may infer that they are absorbent. They are therefore comparable to common earthen vessels. These words <only apply> with reference to leaven during Passover and with reference to usage by star worshipers who would use them (the vessels) for boiling. With reference to libation wine,⁠35 however, when it is used cold, a green glaze is forbidden because it contains alum. As for black and white <glazes, if> there are cracks in it, it is forbidden; if there are no cracks in it, it is generally sufficient with a dabbling. [Why?] It is comparable to a vessel of metal, for it is established for us as a law (halakhah) as Rav Zevid said: Those vessels with a white or black glaze are permitted; green ones are forbidden. Also if there are cracks in them, they are all forbidden. And this is the law (halakhah).
[3] Another interpretation (of Numb. 19:2):⁠36 [THIS IS THE STATUTE OF THE TORAH <THAT THE LORD HAS COMMANDED, SAYING: SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL, > AND LET THEM BRING YOU A RED COW WITHOUT BLEMISH. Let our master instruct us: In the case of a cow with black horns and hoofs, is it correct that it would be permissible (kesherah)? Thus have our masters taught (in Parah 2:2): A COW WITH BLACK HORN AND HOOFS < … > IS VALID,⁠37 but all <the rest> of it must be red. They told a story that one year they went around seeking a red cow without blemish.⁠38 They came to a certain star worshiper and found one with him. They said to him: Sell it to us. When he saw that they needed it greatly, he began to raise the price for it. They said to him: How much? He said to them: A hundred gold coins.⁠39 They said to him: Take <the money> and bring out <the cow>. So they gave him <the money>. He entered his house40 and came out. He said to them: I am not selling unless you pay me more. They paid him fifty coins in addition; but again he entered his house and came out. <So he did not sell,> until they gave him three hundred gold coins. He said to himself: I shall mock <these> Jews. He went in, took a yoke, and let it rest on <the cow> neck all night. In the morning he brought it out to them. When they saw it, they knew that a yoke had been on it, for they saw that its eyes were rolling. When they would come to place a yoke upon it, its eyes would roll and stare at the yoke. When they saw its signs41 that it had had a yoke on it, they said to him: Give us <the> gold coins, for we are not taking it from you, even with no payment. We do not need it. When he saw that they had looked at it and had known that a yoke had been on it, he gave them their money and began to praise the Holy One. Then he said: Blessed be your God, who has set wisdom and knowledge within you. He gave them back the gold coins and strangled himself (at the end of a rope). <This is> to inform you that it is a scriptural commandment for one to bring only a red cow. Where is it shown? From what is written on the subject (in Numb. 19:2): AND LET THEM BRING YOU A RED COW WITHOUT BLEMISH, IN WHICH THERE IS NO DEFECT, ON WHICH THERE HAS BEEN NO YOKE.]
[4] Another interpretation (of Numb. 19:2): THIS IS THE STATUTE OF THE TORAH. This text is related (to Job 14:4): WHO CAN PRODUCE SOMETHING CLEAN OUT OF SOMETHING UNCLEAN? IS IT NOT <THE HOLY> ONE?⁠42 <Who>, for example, <produced> Abraham out of Terah, Hezekiah out of Ahaz, Josiah out of Amon, Mordecai out of Shimei, Israel out of the nations of the world, [the world to come out of this world].⁠43 So who did so? Who commanded so? And who decreed so? Was it not one being? Was it not the One Unequaled in the World (i.e., the Holy One)? We have learned elsewhere [(in Neg. 8:2):⁠44 IF ONE HAS A BRIGHT SPOT THE SIZE OF A BEAN, he is unclean …45; IF IT HAS BURST OUT ALL OVER HIM, HE IS CLEAN. Who did so? Who decreed so? Who commanded so? Was it not the One Unequaled in the World? We have learned elsewhere] (in Hul. 4:3): IN THE CASE OF THE WOMAN WHOSE FETUS DIED WITHIN HER BELLY, IF {SHE} [A MIDWIFE] INSERTED HER HAND <INTO THE WOMB> AND TOUCHED IT, THE MIDWIFE IS UNCLEAN FOR SEVEN DAYS, BUT THE WOMAN REMAINS CLEAN UNTIL THE FETUS COMES FORTH. And so it is that while the dead person is in the house, the house is clean; when he comes forth from it, he makes it unclean. Who did this? Was it not the One Unequaled in the World? We have learned elsewhere (in Parah 4:4; Hul. 29b): ALL WHO ARE OCCUPIED WITH THE <RITE OF THE RED> COW FROM BEGINNING TO END RENDER <THEIR> CLOTHES UNCLEAN, while the <cow> herself makes <what is unclean> clean. Thus the Holy One has said: I have enacted a statute for you; I have issued a decree! So you are not authorized to transgress against my decree.
[5] [Another interpretation (of Numb. 19:2): THIS IS THE STATUTE OF THE TORAH. R. Tanhum bar Hanila'i opened (with Ps. 12:7 [6]): THE SAYINGS OF THE LORD ARE PURE SAYINGS.⁠46 Are THE SAYINGS OF THE LORD <true> SAYINGS, but the sayings of flesh and blood not <true> sayings? Now by universal custom, when a king of flesh and blood enters a province, the inhabitants of the province praise47 him; and their praise is pleasing to him. He says to them: Tomorrow I am building bath houses48 for you. Tomorrow I am building baths for you. Tomorrow I am bringing in the water itself (literally: true water) for you. <Then> he goes to sleep and never gets up. Where is he <now>? Where are his promises (literally: statements)? The Holy One, however, is not like this. Rather (in Jer. 10:10): BUT THE LORD IS A TRUE GOD. And why is he TRUE? R. Abbin said: Because (ibid, cont.:) HE IS A LIVING GOD AND AN EVERLASTING KING.
[6] Another interpretation (of Numb. 19:2): THIS IS THE STATUTE OF THE TORAH. (Ps. 12:7 [6]:) THE SAYINGS OF THE LORD ARE PURE SAYINGS. R. Joshua ben Levi said: We find that the Torah has twisted two or three words in the Torah, so as not to bring forth something unclean from his (i.e., the Holy One's) mouth.⁠49 Thus it is stated (in Gen. 7:2): OF EVERY CLEAN BEAST YOU SHALL TAKE SEVEN PAIRS, MALES AND THEIR MATES, AND OF THE BEAST WHICH IS NOT CLEAN, <TWO, A MALE AND ITS MATE>. So it is not written: "Of the unclean beast.⁠" R. Judan said: When he came to introduce the signs of an unclean beast, he would always begin with the signs of purity. It is not written here (in Lev. 11:4): "The camel, because it does not have a cloven hoof,⁠" but <THE CAMEL> BECAUSE IT CHEWS ITS CUD <BUT DOES NOT HAVE A CLOVEN HOOF>. [It is not written here (in Lev. 11:6): "The hare, because it does not have a hoof,⁠" but <THE HARE>, BECAUSE IT CHEWS ITS CUD <BUT DOES NOT HAVE A CLOVEN HOOF>. It is not written (in Lev. 11:7): "The pig, because it does not chew its cud,⁠" but <THE PIG>, BECAUSE IT HAS A CLOVEN HOOF <AND IS CLEFT FOOTED, BUT DOES NOT CHEW ITS CUD>.
[7] [(Ps. 12:7 [61], cont:) REFINED SEVENFOLD.] R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi: The infants who lived in the days of David, <even> before they had a gotten a taste of sin, knew how to interpret the Torah with forty-nine reasons for declaring an object unclean and forty-nine reasons for declaring an object clean.⁠50 So David prayed for them and said (in Ps. 12:8 [7]): YOU, O LORD, WILL KEEP THEM; YOU WILL GUARD EACH <OF THEM> FROM THIS GENERATION UNTO ETERNITY. (ibid.:) YOU, O LORD, WILL KEEP THEM, <i.e.,> watch over their instruction in their hearts. (Ibid., cont.:) YOU WILL GUARD EACH <OF THEM> FROM THIS GENERATION UNTO ETERNITY. [From the generation] which is worthy of destruction. Moreover, after all this glory, they went out to war and fell, [because there were slanderers51 among them.] This is what David says (in Ps. 57:5 [4]): MY SOUL IS IN THE MIDST OF LIONS, I LIE DOWN AMONG THOSE WHO ARE AFLAME, THE CHILDREN OF ADAM WHOSE TEETH ARE SPEARS AND DARTS, AND WHOSE TONGUE IS A SHARP SWORD. (ibid.:) MY SOUL IS IN THE MIDST OF LIONS. These are Abner and Amasa, who were lions in the Torah.⁠52 (Ibid., cont.:) I LIE DOWN AMONG THOSE WHO ARE AFLAME. These are Doeg and Ahithophel, who were aflame to slander <David>.⁠53 (Ibid., cont.:) THE CHILDREN OF ADAM WHOSE TEETH ARE SPEARS AND DARTS. These are the people of Keilah, of whom it is stated (in I Sam. 23:12): WILL THE PEOPLE OF KEILAH SURRENDER ME? (Ps. 57:5 [4], cont.:) AND WHOSE TONGUE IS A SHARP SWORD. These are the Ziphites, of whom it is stated (in Ps. 54:2 [1]): WHEN THE ZIPHITES CAME AND SAID TO SAUL: IS NOT DAVID HIDING AMONG US <…>? At that time David said (in Ps. 57:6 [5]): BE EXALTED, O GOD, ABOVE THE HEAVENS. Remove your Divine Presence from among them. The generation of Ahab, however, were all worshipers of idols; yet because there were no slanderers among them, they went out to war and won.⁠54 That <freedom from informers> is what <enabled> Obadiah to say to Elijah (in I Kings 18:13): HAS IT NOT BEEN TOLD TO MY LORD WHAT I DID <WHEN JEZEBEL SLEW THE PROPHETS, HOW I HID A HUNDRED PROPHETS OF THE LORD> …, AND PROVIDED THEM WITH BREAD AND WATER? If bread <is mentioned>, why <mention> water? Simply because it was more difficult to bring them the water than the bread.⁠55 Even though Elijah made his proclamation56 on Mount Carmel and said (in vs. 22): I AM THE ONLY PROPHET OF THE LORD LEFT, and even though all the people knew it, they did not expose57 him to the king.
[8] R. Samuel b. R. Nahman said: They said to the serpent: Why is it that you are found among the among the fences? It said to them: I made a breach in the fence of the world.⁠58 They said to it: Why is it that you move along with your tongue slavering?⁠59 It said to them: That <tongue> caused me <to make the breach>. They said to it: Why is it that, when all the <other> animals bite, they do not kill; but when you bite, you do kill? It said to them (in Eccl. 10:11): IF A SNAKE BITES WITHOUT <BEING UNDER A SPELL, THE OWNER OF THE TONGUE (i.e., one able to charm the snake) HAS NO ADVANTAGE.> Is it possible for me to do anything without me being told from on high? Then why is it that, when you bite a one limb, all the limbs feel <the pain>? It said to them: Are you asking me? Ask a slandering informer,⁠60 the one who <remains> here and <yet> slays in Rome.
Why is the slandering informer named "third"?⁠61 Because <such a slanderer> kills three people: the one who speaks it, the one who accepts it, and the one about whom it is spoken.⁠62 In the days of Saul it killed four: Doeg, who spoke it63; Saul, who received it64; Ahimelech, about whom it was spoken65; [and Abner ben Ner]. Now why was Abner ben Ner slain? Joshua [b. Levi] said: <He was slain> because he gave precedence to his own name over the name of David. This is what is written (in II Sam. 3:12): THEN ABNER SENT MESSENGERS UNTO DAVID WHERE HE WAS, [SAYING]: TO WHOM DOES THE LAND BELONG? <In the message> he wrote: From Abner to David.⁠"66 R. Simeon ben Laqish said: <He was slain> because he made the blood of young men <a matter of> amusement (rt.: SHQ), as stated (in II Sam. 2:14): PLEASE LET THE YOUNG MEN ARISE AND PLAY (rt.: SHQ) BEFORE US. Our masters have said: <He was slain> because he did not wait for Saul to be reconciled67 with David, where it is stated (in I Sam. 24:12 [11], with David addressing Saul): SEE, MY FATHER, SEE <THE CORNER OF YOUR CLOAK IN MY HAND; FOR WHEN I CUT OFF THE CORNER OF YOUR CLOAK, I DID NOT KILL YOU>…. <Saul> said to him: Abner, what do you want <to understand>from the cloak? You said: It was caught on a thorn. When <David> came toward wagons around the camp, he said to him (in I Sam. 26:14): ABNER, WILL YOU NOT ANSWER? As for the corner of the cloak, you said was caught on a thorn. Were <the> spear and <the> water jar (of I Sam. 26:11) caught on a thorn? There are also some who say: <Abner was slain> because he had the power to protest about Nob, the city of priests, but did not protest.
[9] [(Ps. 12:7 [61]:) REFINED SEVENFOLD.] R. Hanan bar Pazzi interpreted the verse in <the context of> the parashah on the <Red> Heifer, which contains seven <references to> seven things:⁠68 Seven <references to> heifers,⁠69 seven < items for> burning,⁠70 seven sprinklings,⁠71 seven < instances of> laundering <clothes>,⁠72 seven <ways of becoming> unclean,⁠73 seven <people or things who become> clean,⁠74 and seven <references to> a priest.⁠75 If someone should say to you: there are <only> five <references to a priest>, say to him: Moses and Aaron were <included> in the total, where it is stated (in Numb. 19:1–2): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES AND UNTO AARON, SAYING: THIS IS THE STATUTE OF THE TORAH.
[10] R. Isaac began (with Eccl. 7:23): ALL THIS I TESTED WITH WISDOM. It is written (in I Kings 5:9 [4:29]): SO GOD GAVE SOLOMON WISDOM [ … AS VAST AS THE SAND WHICH IS ON THE SHORE OF THE SEA]. The Rabbis say: He gave him as much wisdom as all Israel.⁠76 Moreover, R. Levi said: Just as sand is a wall for the sea, so was wisdom a wall for Solomon. The proverb says: If you lack knowledge, what have you gained? If you have gained knowledge, what do you lack? (Prov. 25:28:) A CITY BROKEN INTO WITH NO WALLS IS A PERSON WHO DOES NOT RESTRAIN HIS SPIRIT. [AS A CITY BROKEN INTO, which has no walls, so IS A PERSON WHO DOES NOT RESTRAIN HIS SPIRIT.]
[11] (I Kings 5:10 [ 4:30]:) NOW SOLOMON's WISDOM SURPASSED THE WISDOM OF ALL THE PEOPLE OF THE EAST <AND ALL THE WISDOM OF EGYPT>. [What was the wisdom of the peoples of the East?]⁠77 <It refers to the ones> who knew about astrology and were astute at divination (from birds). {In the language of Ishmael they read divination from birds.} Rabban Simeon ben Gamaliel said: I like three things about the Persians:

They do not kiss on the mouth, but only on the hand;

When they cut meat, they cut only with a knife and not with the mouth, and

When they take counsel, they take it only in the field.
It is therefore stated (in Gen. 31:4): SO JACOB SENT AND CALLED RACHEL AND LEAH TO THE FIELD WHERE HIS FLOCK WAS. (I Kings 5:10 [4:30], cont.:) AND ALL THE WISDOM OF THE EGYPTIANS. What was the wisdom of Egypt? You find that when Solomon wanted to build the Temple, he sent to Pharaoh Necho and said to him: Send me craftsmens <to work> for a wage, for I want to build the Temple. What did he do? He gathered all his astrologers78 [and said to them]: Foresee which people are going to die this year and send them to him. When they came to Solomon, he foresaw through the Holy Spirit that they would die during that year. He <therefore> gave them shrouds and sent them <back> to <Pharaoh>. He sent to him: saying: Do you not have shrouds to bury your dead? Here they are for you with their shrouds.
[12] (I Kings 5:11 [4:31]:) FOR HE WAS WISER THAN ANYONE (literally: WISER THAN ADAM). What was his wisdom? You find that, when the Holy One wanted to create the first Adam, he consulted with the ministering Angels. He said to them (in Gen. 1:26): LET US MAKE HUMANKIND (Adam) IN OUR IMAGE. They said to him (in Ps. 8:5[4]): WHAT IS A HUMAN THAT YOU ARE MINDFUL OF HIM, <AND A CHILD OF ADAM THAT YOU SHOULD THINK OF HIM>? He said to them: [Since I want to create Adam in my world,] his wisdom [shall be] greater than yours. Immediately he made all cattle, wild beasts, and fowl pass before them. He said to them: What are the names of these <beings>? They, however, did not know. When he had created the first Adam, he made them pass before him. He said to him: What are the names of these <beings>? He said: It is fitting to call this one an ox, this one a lion, this one a horse, and so on for all of them. It is so stated (in Gen. 2:20): SO ADAM RECITED NAMES FOR ALL THE CATTLE.⁠79… He said to him: You, what is your name? Adam said to him: Adam, because I was created out of the ground (adamah). The Holy One said to him: I, what is my name? He said to him: The LORD, because you are lord over all creatures, namely as written (in Is. 42:8): I AM YHWH (THE LORD) THAT IS MY NAME, which the first Adam gave me.⁠80 [That is my name, the one which I have agreed to <for use> between me and the nations of the world.]
[13] (I Kings 5:11 [4:31], cont.:) <WISER> THAN ETHAN THE EZRAHITE. This is Abraham, of whom it is stated (in Ps. 89:1): A MASKIL (a psalm of erudition) OF ETHAN THE EZRAHITE.⁠81 (I Kings 5:11 [4:31], cont.:) <WISER THAN … > HEMAN (rt.: 'MN). This is Moses, of whom it is stated (in Numb. 12:7 with reference to Moses): HE IS TRUSTED (rt.: 'MN) IN ALL MY HOUSE. (I Kings 5:11 [4:31], cont.:) <WISER THAN … > CALCOL (KLKL). This is Joseph, of whom it is stated (in Gen. 47:12): AND JOSEPH SUSTAINED (rt.: KLKL) <HIS FATHER AND HIS BROTHERS>. The Egyptians said: Has this slave come to rule over us for any reason but because of his wisdom? What did they do to him? They brought seventy tablets82 and wrote on them in seventy tongues. Then when they cast them83 before him. He read each and every one in its own tongue. And not only that, but he spoke in the Holy Tongue, which they did not have the ability to understand, as stated (in Ps. 81:6 [5]): HE MADE IT A STATUTE IN JACOB, WHEN HE WENT OUT OVER THE LAND OF EGYPT. I HEAR A LANGUAGE I HAD NOT KNOWN. (I Kings 5:11 [4:31], cont.:) <WISER THAN … > DARDA (DRD')]. This is the generation (dor) of the desert, which had knowledge (de'ah). (I Kings 5:11 [4:31], cont.:) <WISER THAN … > THE CHILDREN OF MAHOL, i.e., the children whom the Divine Presence forgave (rt.: MHL) for the deed of the calf.
[14] (I Kings 5:12 [4:32]:) MOREOVER HE COMPOSED THREE THOUSAND PROVERBS. R. Samuel bar Nahmani said: We have gone over all of the Scriptures and have found that Solomon only uttered prophetically approximately eight hundred verses.⁠84 Then what is meant by THREE THOUSAND? <This number> teaches that each and every verse that he spoke contains two <or> three interpretations, just as it says (in Prov. 25:12): LIKE AN EARRING OF GOLD, A NECKLACE OF FINE GOLD, <SO IS A WISE REPROVER TO A LISTENING EAR>.⁠85 In addition the Rabbis say: Every verse has three thousand proverbs, while each and every proverb has a thousand and five interpretations. (I Kings 5:12 [4:32], cont.:) AND HIS ShYRW NUMBERED A THOUSAND AND FIVE. ShYRH ("song") is not written here, but ShYRW, <which can be read as> sheyaro ("its remainder"): THE REMAINDER (i.e., the thousand and five interpretations) of a proverb.⁠86
(I Kings 5:13 [4:33]:) AND HE SPOKE WITH/CONCERNING ('al)⁠87 THE TREES, <FROM THE CEDAR THAT IS IN LEBANON EVEN TO THE HYSSOP WHICH GROWS OUT OF THE WALL>. Is it possible that a person would speak with the trees? Solomon merely said: For what reason is a leper cleansed? Because of ('al) the tallest among the trees (the cedar) and through the lowest of the low (the hyssop). Through (according to Lev. 14:4) CEDAR WOOD, [CRIMSON STUFF,] AND HYSSOP. It is simply because he had exalted himself like the cedar, that he was stricken with leprosy. As soon as he humbled himself like the hyssop, he was therefore cured through hyssop.
[15] (I Kings 5:13 [4:33], cont.:) HE ALSO SPOKE WITH/CONCERNING ('al) THE CATTLE AND ON THE FOWL. Is it possible that <a person> would speak with cattle and with fowl? Rather <the passage is concerned with> why the cattle are permitted <as food> with <the cutting of> two organs88 (the gullet and the windpipe); but the fowl, with <the cutting of> one organ (i.e., the gullet or the windpipe).⁠89 It is because cattle were created from the dry land, as stated (in Gen. 1:14): LET THE EARTH BRING FORTH THE LIVING CREATURES AFTER ITS KIND, CATTLE, CREEPING THINGS, AND THE BEAST OF THE EARTH AFTER ITS KIND. But in regard to fowl, one text says <they came> from the dry land, while another text says <they came> from the sea. <The text stating fowls came> from the dry land is what is written (in Gen. 2:19): SO FROM THE GROUND THE LORD GOD FORMED EVERY BEAST OF THE FIELD AND EVERY FOWL OF THE HEAVENS. The other text says (in Gen. 1:20): LET THE WATERS SWARM WITH SWARMS OF LIVING CREATURES AND THE FOWL FLYING ABOVE THE EARTH.⁠90 Bar Qappara said: They were created from the mud which is in the sea. R. Abbin said the name of R. Samuel [of Cappadocia]: The feet of the cock resemble the scaly skin91 of the nuna.⁠92
(I Kings 5:13 [4:33], cont.:) AND WITH/CONCERNING ('al) THE CREEPING THINGS. Is it possible that one would speak with a creeping thing? Solomon simply said: What is the reason that in the case of the eight reptiles which are in the Torah, one is culpable for hunting or injuring them (on the Sabbath)⁠93; but in the case of the rest of the reptiles and creeping things, one is exempt?⁠94 For the reason that they (i.e. the former) have skins.⁠95
(I Kings 5:13 [4:33]:) AND WITH/CONCERNING ('al) THE FISH. Is it possible that one would so speak? Solomon merely said: For what reason do cattle, beasts, and birds require ritual slaughtering, while fish do not require ritual slaughtering? Jacob the man of Kefar Nibburayya taught in Tyre with respect to fish, that they do require ritual slaughtering. When R. Haggai heard, he sent for him to come. He said to him: On what basis did you decide this? He said to them: From here (in Gen. 1:20): LET THE WATERS SWARM WITH LIVING CREATURES, AND LET THE FOWL FLY. Just as fowl require ritual slaughtering so do the fish require ritual slaughtering. He said to them (i.e., those standing by): Lay him down to receive lashes. He said to him: Shall a person who speaks the biblical word be lashed? He said to him: You did not decide well. He said to him: On what basis? He said to him: From here (in Numb. 11:22): ARE THERE ENOUGH FLOCKS AND HERDS TO SLAUGHTER FOR THEM? ARE THERE ENOUGH FISH IN THE SEA TO GATHER FOR THEM? The former require ritual slaughtering, while the latter <is taken> through gathering. He said to him: Give him your beating, for there is benefit in receiving lashes.
And again did Jacob the man of Kefar Nibburayya teach in Tyre, <this time> with respect to a son of Israel, who came upon a foreign woman and had her bear him a son, that he should be circumcised on the Sabbath. When R. Haggai heard, he sent for him to come. He said to him. On what basis do you hold this? He said to him: [From this which is written] (in Numb. 1:18) THEN THEY REGISTERED THEIR LINEAGES ACCORDING TO THEIR FAMILIES BY THEIR ANCESTRAL HOUSES. He said to them (i.e., those standing by): Lay him down to receive lashes. He said to him: Shall a person who speaks the biblical word be lashed? He said to him: You did not decide well. He said to him: Where is it shown? He said to him: Lie down and listen. He said to him: If one of the gentiles came to you in order to become a proselyte on the Sabbath Day or on the Day of Atonement, would you profane the Sabbath on account of him or not? He said to him: One does not profane the Sabbath [or the Day of Atonement] for him but only for a child of Israel. He said to him: On what basis do you hold this? He said to him (in Ezra 10:3): SO NOW LET US MAKE A COVENANT WITH OUR GOD TO PUT AWAY ALL {FOREIGN} WIVES AND <ANYONE> BORN OF THEM…. He said to him: Would you lash me on the basis of a non-Mosaic text? He said to him: It is written (ibid.): LET IT BE DONE {THROUGH} [ACCORDING TO] THE TORAH. He said to him: From which < piece of> Torah? He said to him: From that of R. Johanan, when he said in the name of R. Simeon ben Johay: It is written (in Deut. 7:3): YOU SHALL NOT INTERMARRY WITH THEM: DO NOT GIVE YOUR DAUGHTERS TO THEIR SONS <….> Why? (Deut. 7:4:) BECAUSE THEY WILL TURN YOUR CHILDREN AWAY FROM FOLLOWING ME…. Your child that comes from an Israelite woman is called "your child"; but that which comes from a foreign woman is called, not "your child,⁠" but "her child.⁠" He said to him: Give him your beating, for there is benefit in receiving lashes. Solomon <meant when he> said (in Eccl. 7:23): <ALL THIS I TESTED WITH WISDOM>: About all these things I have knowledge; but in the case of the parashah on the Red Heifer, I have investigated it, inquired into it, and examined it. Still (at the end of the verse): I SAID: LET ME HAVE WISDOM, FOR IT IS FAR FROM ME.
[16] (Eccl. 8:1:) WHO IS LIKE THE WISE PERSON, AND WHO KNOWS THE INTERPRETATION OF A SAYING? {There are a lot of opinions concerning the text; but so as not to go to a lot of bother with our masters, we shall open with a verse <that fits> our needs.} (Eccl. 8:1:) WHO IS LIKE THE WISE PERSON? This is the Holy One, since it is stated about him (in Prov. 3:19): THROUGH WISDOM THE LORD FOUNDED THE EARTH.⁠96 (Eccl. 8:1, cont.:) AND WHO KNOWS THE INTERPRETATION OF A SAYING? This <also> is the Holy One, who interpreted the Torah for Moses.
(Eccl. 8:1, cont.:) A PERSON'S WISDOM LIGHTS UP HIS FACE. (Exod. 34:30:) AND LO, THE SKIN ('or) OF HIS FACE WAS SHINING. (Eccl. 8:1, cont.:) AND THE RADIANCE ('oz) OF HIS FACE IS CHANGED (for the better), [in that he changes the principle of judgment into a principle of mercy with respect to Israel.]
[17] [Another interpretation (of Eccl. 8:1): WHO IS LIKE THE WISE PERSON? This is the first Adam, of whom it is written (in Ezek. 28:12): YOU WERE THE SEAL OF PERFECTION, FULL OF WISDOM.⁠97 (Eccl. 8:1, cont.:) AND WHO KNOWS THE INTERPRETATION OF A WORD? This is the one who interpreted the names for all the creatures, as stated (in Gen. 2:20): SO ADAM RECITED NAMES FOR ALL THE CATTLE….⁠98 (Eccl. 8:1, cont.:) A PERSON'S WISDOM LIGHTS UP HIS FACE. R. Levi said in the name of R. Simeon ben Menasya: The round of the first Adam's heel outshone the sphere of the sun, and you should not be surprised over this. By universal custom, when someone makes two salvers,⁠99 one for himself and one for a steward, whose does he make more beautiful? Is it not his own? Similarly, the first Adam was created for his own use, and the sphere of the sun was for the use of mortals. Is it not all the more true that the round of the <first Adam's> heel would outshine the sphere of the sun? And if his heel were like that, how much brighter was the countenance100 of his face.
R. Levi said in the name of R. Hama bar Hanina: the Holy One joined together thirteen bridal canopies for the first Adam in the Garden of Eden, as written (in Ezek. 28:13): YOU WERE IN EDEN, THE GARDEN OF GOD; EVERY STONE THAT IS PRECIOUS WAS YOUR COVERING: <(1) CARNELIAN, (2) CHRYSOLITE, AND (3) MOONSTONE, (4) BERYL, (5) ONYX AND, (6) JASPER, (7) SAPPHIRE, (8) TURQUOISE, AND (9) EMERALD, AND (10) GOLD>. Resh Laqish said: Eleven, and the Rabbis say: Ten. But they do not disagree (as to the verse, only over the number of canopies). The one who makes <a total of> thirteen for him makes (1) EVERY STONE, (2) THAT IS PRECIOUS, and (3) YOUR COVERING <to be the extra> three. The one who makes <a total of> eleven for him makes <EVERY STONE THAT IS PRECIOUS WAS YOUR COVERING as a whole to be the extra> one. The one who makes <a total of> ten for him does not make <these words> to be an <extra> one. Then after all this praise <comes> (Gen. 3:19): FOR DUST YOU ARE, AND UNTO DUST YOU SHALL RETURN. (Eccl. 8:1, cont.:) AND THE RADIANCE OF HIS FACE IS CHANGED. When <Adam> said (in Gen. 3:12): THE WOMAN THAT YOU PUT WITH ME, SHE GAVE ME <FRUIT FROM THE TREE, AND I ATE>. Even so did the Holy One change his face and drive him from the Garden of Eden, as it is written (in Gen. 3:23): SO THE LORD GOD SENT HIM AWAY FROM THE GARDEN OF EDEN.
[18] [Another interpretation (of Eccl. 8:1): WHO IS LIKE THE WISE PERSON? This is Israel, of whom it is written (in Deut. 4:6): SURELY THIS GREAT NATION IS A WISE AND UNDERSTANDING PEOPLE.⁠101 (Eccl. 8:1, cont.:) AND WHO KNOWS THE INTERPRETATION OF A SAYING? <These are> the ones who know how to interpret the Torah with forty-nine reasons for declaring an object clean and forty-nine reasons for declaring an object unclean.⁠102 (Eccl. 8:1, cont.:) A PERSON'S WISDOM LIGHTS UP HIS FACE. R. Zakkay of Sha'av <said> in the name of Rabbi Samuel bar Nahman: You find that, when Israel stood before Mount Sinai and said (in Exod. 24:7): <ALL THAT THE LORD HAS SPOKEN> WE WILL CARRY OUT AND OBEY, the Holy One gave them some of the glory of the Divine Presence. This is what is written (in Ezek. 16:14): AND YOUR NAME SPREAD AMONG THE GENTILES BECAUSE OF YOUR BEAUTY. Then when they said in the incident of that calf (in Exod. 32:4): THIS IS YOUR GOD, O ISRAEL. They became enemies (rt.: SN') of the Omnipresent. This is what is written (in Eccl. 8:1, cont.): AND THE RADIANCE OF HIS (i.e., Israel's) FACE IS CHANGED (rt.: ShNH).⁠103 So the Holy One also changed (rt.: ShNH) the promises concerning them, as stated (in Ps. 82:7): INDEED YOU SHALL DIE LIKE A HUMAN.]⁠104
[19] [Another interpretation (of Eccl. 8:1): WHO IS LIKE THE WISE PERSON? This is a disciple of a sage.⁠105 (Ibid., cont.:) AND WHO KNOWS THE INTERPRETATION OF A SAYING? <Such a disciple> when he knows how to interpret his mishnah106 <lesson>. (Ibid., cont.:) A PERSON'S WISDOM LIGHTS UP HIS FACE, when he is asked <a question> and gives the answer. (Ibid., cont.): AND THE RADIANCE OF HIS FACE IS CHANGED, when he is asked <a question> and gives no answer.
R. Hiyya sat and taught: Where is it shown that one does not substitute for a firstling?⁠107 The face of Bar Pada lit up. He said: Now he knows what I have sat and taught.⁠108
A certain gentile saw R. Judah b. R. Il'ay with his face shining. He said: Now one of three things is the matter with the man: Either he is lending at interest, or he is raising swine, or he is drinking wine.⁠109 <When> R. Judah b. R. Il'ay heard his remark, he said to him: May the breath of that man blow out <of him>, for none of them applies to me. I am not lending at interest, because it is written (in Deut. 23:20 [19]): YOU SHALL NOT LEND TO YOUR BROTHER AT INTEREST. Moreover, I am not rearing swine, because a child of Israel is forbidden to rear swine, since we are taught there (in BQ 7:7): NO ONE MAY RAISE SWINE IN ANY PLACE.⁠110 Nor am I sotted with wine, because the four Paschal cups which I drink at Passover has my head tied in knots from Passover to Pentecost. R. Mani had his head tied in knots from Passover to the feast of Tabernacles. <The gentile> said to him: Then for what reason is your face shining? He said to him: It is the study of Torah that makes my face shine for me. It is so written (in Eccl. 8:1): A PERSON'S WISDOM LIGHTS UP HIS FACE. R. Abbahu went to Caesarea and came <back> from there while his face was shining. <When> his disciples saw him with his face shining, <they> went away and said to R. Johanan: This R. Abbahu has found a treasure. He said to them: Why? They said to him: Because his face is shining. He said to them: Then perhaps he has heard something new in the study of Torah. He went up to him and said to him: What new thing in the study of Torah have you heard? He said to him: I have uttered an ancient tosefta. Then he read with reference to him (in Eccl. 8:1): A PERSON'S WISDOM LIGHTS UP HIS FACE.
[20] [Another interpretation (of Eccl. 8:1): WHO IS LIKE THE WISE PERSON? This is Moses, of whom it is written (in Prov. 21:22): A WISE MAN WENT UP TO A CITY OF THE MIGHTY (i.e., Sinai).⁠111 (Eccl. 8:1, cont.:) AND WHO KNOWS THE INTERPRETATION OF A SAYING? <This is the one> who interpreted Torah for Israel. (Ibid., cont.:) A PERSON'S WISDOM LIGHTS UP HIS FACE.] R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi: Over each and every word that the Holy One spoke to Moses, he spoke to him of its <related> uncleanness and of its purification.⁠112 When he made known the parashah (of Lev. 21:1): SPEAK UNTO THE PRIESTS, he said to him: Sovereign of the World, if one becomes unclean (through touching a human corpse), what means is there for his purification? When <the Holy One> did not answer, at that time the face of Moses turned yellow (with shame). This is what is written (in Eccl. 8:1): AND THE RADIANCE OF HIS FACE IS CHANGED. Then when the Holy One reached the parashah on the <Red> Heifer, the Holy One said to him: Moses, <when I gave you> that saying which I spoke to you (in Lev. 21:1): GO, SPEAK UNTO THE PRIESTS, then you said to me: If one becomes unclean, what means will there be for his purification? <At that time> I did not answer <you>. <Now> this is his purification (in Numb. 19:17): FOR THE UNCLEAN THEY SHALL TAKE SOME ASHES FROM THE BURNING OF THE SIN OFFERING (i.e., the red heifer).
[21] [(Ps. 99:6): MOSES AND AARON WERE AMONG HIS PRIESTS, <AND SAMUEL WAS AMONG THOSE WHO CALL UPON HIS NAME>. <Said> R. Judan in the name of R. Jose b. R. Judah <and> R. Berekhyah in the name of R. Joshua bar Qorhah: All those forty years that Israel was in the desert Moses was not prevented from serving in the High Priesthood.⁠113 This is what is written (in Ps. 99:6): MOSES AND AARON WERE AMONG HIS PRIESTS. R. Berekhyah in the name of R. Simon proved it from here (in I Chron. 23:13–14): THE SONS OF AMRAM: AARON AND MOSES. AARON WAS SEPARATED OUT TO CONSECRATE THE MOST HOLY THINGS, HE AND HIS SONS FOREVER, TO MAKE BURNT OFFERINGS BEFORE THE LORD, <…,> TO PRONOUNCE BLESSINGS IN HIS NAME FOREVER; BUT AS FOR MOSES, THE MAN OF GOD, HIS SONS WERE TO BE NAMED TOGETHER WITH THE TRIBE OF LEVI. Moses is called, THE MAN OF GOD; but as for HIS SONS, it is TOGETHER WITH THE TRIBE OF LEVI that they were to be be named. R. Eleazar b. R. Jose said: It is clear to us that Moses served in a white robe (as High Priest) in the desert.⁠114 R. Tanhum b. R. Judan said: The whole seven days (of the priestly consecration described in Lev. 8) Moses served in the High Priesthood, but the Divine Presence did not rest in his hands; however, when Aaron came and served in the High Priesthood, the Divine Presence did rest in his hands. This is what is written (in Lev. 9:4): FOR TODAY THE LORD IS APPEARING UNTO YOU.
[22] [(Ps. 99:6, cont.): THEY (i.e., Moses, Aaron, and Samuel) CRIED UNTO THE LORD AND HE ANSWERED THEM. The first cried out and was answered; the second also cried out and was answered. (Ibid., vs. 7): <HE SPOKE UNTO THEM> IN A PILLAR OF CLOUD. See, we heard about Moses, that he conversed with him in a pillar of cloud, as stated (in Exod. 34:5): THE LORD DESCENDED IN THE CLOUD AND HE STOOD WITH HIM THERE. So also with Aaron, he conversed with him in the cloud, where it is stated (in Numb. 12:5): SO THE LORD CAME DOWN IN a <PILLAR OF> CLOUD, STOOD AT THE ENTRANCE OF THE TENT, <AND CALLED AARON AND MIRIAM>. About Samuel, however, we have not <explicitly> heard <any such thing>. So where did we hear <it indirectly>? From this verse (i.e., I Sam. 9:12): AND THEY (the young women) ANSWERED THEM AND SAID: SEE, HE (i.e., Samuel) IS (yesh) JUST AHEAD OF YOU. R. Judan <said> in the name of R. Mari bar Jacob: The women <really> said to them: Do you not see a cloud fixed above his courtyard? Now IS (yesh) can only be a cloud, just as you say (in Numb. 9:20): AND IT WOULD HAPPEN (yesh) THAT THE CLOUD WOULD BE <A FEW DAYS OVER THE TABERNACLE>.⁠115 (Ps. 99:6): AND SAMUEL WAS AMONG THOSE WHO CALL UPON HIS NAME. We have heard of Moses that Torah was written for his name, as stated (in Mal. 3:22 [4:4]): REMEMBER <THE> TORAH OF MY SERVANT MOSES. So also in the case of Samuel, a book was written for him, as stated in (I Sam. 10:25): <THEN SAMUEL TOLD THE PEOPLE THE RULES OF KINGSHIP,> WROTE THEM IN A BOOK, AND PLACED IT BEFORE THE LORD. In the case of Aaron, however, I have not heard <of his book>. It is simply that there is a teaching that this parashah was granted to him, so that it would never budge, neither from him nor from his children, till the end of all the generations. And which <parashah> was this? (Numb. 19:2): THIS IS THE STATUTE OF THE TORAH.
[23] [R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi: There are four precepts that the evil drive would refute <as irrational>, and for each of them is written <the word,> huqqah (i.e., an unquestioned statute).⁠116 Now these concern the following: (1) The nakedness of a brother's wife, (2) diverse kinds, (3) the scapegoat, and (4) the <red> heifer>.⁠117

In regard to the nakedness of a brother's wife, where is it shown? Where it is written (in Lev. 18:16): YOU SHALL NOT UNCOVER THE NAKEDNESS OF YOUR BROTHER's WIFE; yet it is written (in Deut. 25:5): HER BROTHER-IN-LAW SHALL HAVE SEXUAL INTERCOURSE WITH HER <AND TAKE HER FOR A WIFE>. During <her husband's> lifetime, she is forbidden; <but> upon <his> death with no children, she is permitted to <a brother-in-law>. Moreover, for <this commandment> it is written <that it is> an unquestioned statute. Thus it is written (in Lev. 20:22): AND YOU SHALL KEEP [ALL] MY UNQUESTIONED STATUTES.

In regard to diverse kinds, where is it shown? Where it is written (in Deut. 22:11): AND YOU SHALL NOT WEAR INTERWOVEN STUFF, <WOOL AND FLAX TOGETHER>; yet a linen cloak118 with <wool> tassels is permitted.⁠119 Moreover, for <this commandment also> it is written, <that it is> an unquestioned statute. Thus it is written (in Lev. 19:19): YOU SHALL KEEP MY UNQUESTIONED STATUTE. YOU SHALL NOT MATE YOUR CATTLE WITH A DIFFERENT KIND…, [NOR SHALL YOU WEAR A GARMENT WITH DIVERSE KINDS OF INTERWOVEN STUFF].

In regard to the scapegoat, where is it shown? Where it is written (in Lev. 16:26): AND THE ONE WHO SETS THE AZAZEL-GOAT FREE <SHALL WASH HIS CLOTHES, BATHE HIS FLESH IN WATER, AND AFTER THAT MAY COME INTO THE CAMP>; yet it is <the goat> itself that atones for others. Moreover, for <this commandment also> it is written, <that it is> an unquestioned statute. Thus it is written (in Lev. 16:34): AND THIS SHALL BE TO YOU AN UNQUESTIONED STATUTE FOREVER.

In regard to the <red> heifer, where is it shown? There where we are taught (in Parah 4:4): ALL ENGAGED WITH THE <RITE OF THE RED> HEIFER FROM BEGINNING TO END RENDER <THEIR> GARMENTS UNCLEAN; yet it is <the heifer> itself that purifies <what is> unclean. Moreover, for <this commandment also> it is written, <that it is> an unquestioned statute. Thus it is written (in Numb. 19:2): THIS IS AN UNQUESTIONED STATUTE OF THE TORAH.
[24] (Numb. 19:2, cont:) THAT THEY BRING UNTO YOU <A RED HEIFER WITHOUT BLEMISH>. R. Jose bar Hanina said: the Holy One said to Moses. To you I am revealing the reason for the heifer, but to others it is an unquestioned statute.⁠120
Rav Huna said: It is written (in Ps. 75:3 [2]): FOR I WILL SET A TIME, WHEN I MYSELF WILL JUDGE WITH EQUITY. It is also written (in Zech. 14:6–7): ON THAT DAY THERE SHALL BE NO LIGHT OF COLD (YQROT) AND FROST, <BUT THERE SHALL BE CONTINUOUS DAY>.⁠121 Things that are hidden from you in this world are going to be clear to you in the world to come, as with the blind person who gains his sight. Thus it is stated (in Is. 42:16): I WILL LEAD THE BLIND BY A ROAD THEY DO NOT KNOW, [ … ] I WILL TURN DARKNESS BEFORE THEM INTO LIGHT, [ … ] THESE THINGS I HAVE DONE. "I will do" is not stated here, but I HAVE DONE, in that I have already done them for Aqiva and his colleagues. [R. Aha said: Things that were not revealed to Moses were revealed to R. Aqiva, as stated (in Job 28:10): AND EVERY PRECIOUS THING (YQR) HIS EYE BEHOLDS. This is in reference to R. Aqiva and his colleagues.]
R. Jose bar Hanina said: His (Moses') implication (in Numb. 19:2) was that all heifers perish, but his lasts forever. R. Aha said in the name of R. Jose bar Hanina: When Moses ascended into the firmament, he heard the voice of the Holy One sitting and being occupied with the parashah of the <Red Heifer>, and he was reciting a halakhah (i.e., a passage of Oral Torah) in the name of its author (from Parah 1:1): R. ELIEZER SAYS: THE CALF <WHOSE NECK IS TO BE BROKEN>122 IS TO BE ONE YEAR OLD, BUT THE <RED> HEIFER IS TO BE TWO YEARS OLD.⁠123 Moses said, Sovereign of the World, do not the realms above and below belong to you? Now you are citing a halakhah in the name of flesh and blood! He said to him: A righteous person is going to arise in my world and is first going to begin <his teaching> with the parashah of the <Red> Heifer: R. ELIEZER SAYS: THE CALF <WHOSE NECK IS TO BE BROKEN> IS TO BE ONE YEAR OLD, BUT THE <RED> HEIFER IS TO BE TWO YEARS OLD. He to him: Sovereign of the World, may it be <your> will that he come from my loins. He said to him: By your life, he is to be from your loins. Thus it is stated (of Moses' offspring in Exod. 18:4): AND THE NAME OF THE ONE124 ELIEZER, <i.e.,> the name of that particular Eliezer, <who would begin his Mishnah teaching with tractate Parah>.
[25] [We are taught there (in Sheq. 4:2): ABBA SAUL SAID: THE HIGH PRIESTS BUILT A CAUSEWAY125 FOR THE <RED> HEIFER AT THEIR OWN EXPENSE, and not one of them brought his heifer on the causeway of his colleague.⁠126 Instead he would disassemble it and build it again at his own expense.⁠127 R. Aha said in the name of R. Hanina: More than sixty talents of gold were spent on it, for they all were arrogant. We have been taught (in a baraita): Simeon the Just prepared two heifers (during his term of office), but he did not bring out the second on the <same> causeway where he had brought out the first.⁠128 Is it for you to say of this just person that he was arrogant? R. Abbin said in the name of R. Eleazar: <He did so,> because of the dignity of the heifer.
[26] A certain star worshiper questioned Rabban Johanan ben Zakkay: These things which you do seem like a kind of sorcery.⁠129 You bring a heifer, burn it, pound it, and take its ashes. Then <when> one one of you is defiled by a corpse, they sprinkle two or three drops on him, and someone says to him: You are clean. He said to him: Have you ever had the spirit of madness enter you? He told him: No. He said to him: Perhaps you have seen someone into whom the spirit of madness has entered. He told him: Yes. He said to him: So what did you do for him? He said to him: They bring roots and burn them beneath him. Then they sprinkle water on <the spirit>, and it flees. He said to him: Let your ears hear what you are uttering with your mouth. [Similarly is this spirit an unclean spirit. Thus it is stated (in Zech. 13:2): AND I WILL ALSO REMOVE THE PROPHETS AND THE UNCLEAN SPIRIT FROM THE LAND. They sprinkle the purifying water upon him, and he flees.] After <the star worshiper> had left, <Johanan's> disciples said to him: You repelled this one with a <mere> reed <of an answer>. What have you to say to us? He said to them: By your lives, a corpse does not defile, nor does water purify. Rather, [as a decree of the Supreme King of Kings], the Holy One has said: I have enacted a statute for you. I have issued a decree, <and> you are not allowed to transgress against my decree. Thus it is written (in Numb. 19:2): THIS IS THE STATUTE OF THE TORAH. For what reason are all the sacrifices male, while that one is female?⁠130 R. Ayyevu said: It is comparable to the son of a female slave who defiled a king's palace.⁠131 The king said: Let his mother come and clean up the excrement. Similarly has the Holy One said: Let a heifer come and atone for the incident of the <golden> calf.
[27] (Numb. 19:2:) <A RED HEIFER WITHOUT BLEMISH, IN WHICH THERE IS NO DEFECT, ON WHICH THERE HAS BEEN NO YOKE>. (Ibid.:) HEIFER. This is Egypt, as stated (in Jer. 46:20): EGYPT IS A VERY BEAUTIFUL YOUNG COW.⁠132 (Numb. 19:2:) RED. This is Babylon, as stated (in Dan. 2:38): YOU ARE THE HEAD OF <RED> GOLD. (Numb. 19:2, cont.:) WITHOUT BLEMISH (temimah). This is Media, of which R. Hiyya bar Abba has said: The kings of Media are blameless (temimim); and the Holy One had nothing against them, for they only served the idols which they had received from their ancestors. (Numb. 19:2, cont.:) IN WHICH THERE IS NO DEFECT. This is Greece. When Alexander of Macedon saw Simeon the Just, he stood on his feet and said: Blessed is the God of Simeon the Just. The people of his palace133 said to him: Do you stand in the presence of a Jew? He said to them: When I go down to battle, I see his image, and I am victorious.
(Numb. 19:2, cont.:) ON WHICH THERE HAS BEEN NO YOKE. This is Edom (i.e., Rome), since they never took upon themselves the yoke of the Holy One. Moreover, it was not enough for them not to accept it, but they slander and blaspheme by saying (in Ps. 73:25): WHOM DO I HAVE IN HEAVEN…?
(Numb. 19:3:) THEN YOU SHALL GIVE IT UNTO ELEAZAR THE PRIEST. [For what reason was <the rite> performed by Eleazar and not by Aaron? Because he was a partner in the incident of the <golden> calf.] (Numb. 19:3 cont.:) AND HE (i.e., Eleazar, whose name can be voweled to mean, "God helps.⁠") SHALL TAKE IT (i.e., the heifer, which represents Edom and ultimately Rome) OUTSIDE THE CAMP, because he is going to drive its prince (i.e., Rome's guardian spirit) out of his encampment (i.e., out of heaven).
(Numb. 19:3 cont.:) AND HE (Eleazar) SHALL SLAUGHTER IT (i.e., Edom-Rome) IN HIS PRESENCE (i.e., of the Holy One). Thus it is stated (in Is. 34:6): FOR THE LORD HAS A SACRIFICE IN BOZRAH,⁠134 A GREAT SLAUGHTER IN THE LAND OF EDOM (i.e., Rome). R. Berekhyah (interpreting the text differently) said: THE SLAUGHTER OF A GREAT ONE (i.e., Rome's guardian spirit) IN EDOM.
(Numb. 19:5:) AND HE SHALL BURN THE HEIFER (Rome) BEFORE HIS EYES. Thus it is stated (in Dan. 7:11): <I LOOKED ON UNTIL THE BEAST WAS SLAIN AND ITS BODY DESTROYED,> GIVEN OVER FOR BURNING IN THE FIRE.
(Numb. 19:5, cont.:) TOGETHER WITH ITS SKIN, ITS FLESH, AND ITS BLOOD. These represent its commanders,⁠135 its governors,⁠136 and {the} [its] generals.⁠137 This is what is written (in Ezek. 27:27): YOUR WEALTH, YOUR WARES, YOUR MERCHANDISE, YOUR MARINERS, YOUR SAILORS, YOUR LEAK REPAIRERS, THOSE WHO TRADE YOUR WARES, <ALL YOUR MEN OF WAR WHO ARE IN YOUR MIDST, WITH ALL YOUR ASSEMBLY THAT IS IN YOUR MIDST>, WILL SINK INTO THE HEART OF THE SEAS ON THE DAY OF YOUR DOWNFALL. R. Samuel bar Isaac said: Even those who were outside your assembly, but who came and attached themselves to your assemblies, they also will sink into the heart of the seas on the day of your downfall.
[28] [Another interpretation (of Numb. 19:2): <A RED HEIFER WITHOUT BLEMISH, IN WHICH THERE IS NO DEFECT, ON WHICH THERE HAS BEEN NO YOKE>. (Ibid.:) HEIFER. This is Israel, since it is written (in Hos. 4:16): ISRAEL HAS BALKED LIKE A BALKY HEIFER.⁠138 (Numb. 19:2:) RED. This is Israel, of whom it is written (in Lam. 4:7): THEIR LIMBS WERE REDDER THAN CORAL. (Numb. 19:2, cont.:) WITHOUT BLEMISH (rt.:TMM). This is Israel, of whom it is written (in Cant. 6:9): <ONLY ONE IS> MY DOVE, MY PERFECT ONE (rt.: TMM). (Numb. 19:2, cont.:) IN WHICH THERE IS NO DEFECT. This is Israel, of whom it is written (in Cant. 4:7): AND THERE IS NO BLEMISH IN YOU. (Numb. 19:2, cont.:) ON WHICH THERE HAS BEEN NO YOKE. This is the generation of Jeremiah, which did not take the yoke of the Holy One upon themselves. (Numb. 19:3:) THEN YOU SHALL GIVE IT UNTO ELEAZAR THE PRIEST. This is Jeremiah, of whom it is written (in Jer. 1:1): ONE OF THE PRIESTS THAT WERE IN ANATHOTH.⁠139 (Numb. 19:3, cont.:) AND HE SHALL TAKE IT OUTSIDE THE CAMP. (Ezra 5:12:) AND HE DEPORTED THE PEOPLE TO BABYLON. (Numb. 19:3, cont.:) AND HE SHALL SLAUGHTER IT IN HIS PRESENCE. (II Kings 25:7:) THEY SLEW THE CHILDREN OF ZEDEKIAH BEFORE HIS EYES. (Numb. 19:5:) AND HE SHALL BURN THE HEIFER <BEFORE HIS EYES>. (II Kings 25:9 = Jer. 52:13:) HE ALSO BURNED THE HOUSE OF THE LORD AND THE HOUSE OF THE KING. (Numb. 19:5, cont.:) TOGETHER WITH ITS SKIN, <ITS FLESH, AND ITS BLOOD>. (II Kings 25:9, cont. = Jer. 52:13, cont:) AND ALL THE HOUSES OF JERUSALEM, EVEN {THE GREAT HOUSE} [ALL THE GREAT ONE'S HOUSE] DID HE BURN WITH FIRE. Now why does <Scripture> call <the heifer> a GREAT ONE'S HOUSE? It is simply that this was the house of study (bet midrash) that belonged to R. Johanan ben Zakkay, for there they taught the greatness of the Holy One.⁠140 (Numb. 19:6:) <AND THE PRIEST SHALL TAKE CEDAR WOOD, HYSSOP, AND CRIMSON STUFF, AND CAST THEM INTO THE MIDST OF THE BURNING HEIFER.> (Ibid.:) AND <HE> SHALL TAKE. This refers to Nebuchadnezzar. [(Ibid.:) THE PRIEST. This is Jeremiah, of whom it is stated (in Jer. 39:12, where Nebuchadnezzar gave the order): TAKE HIM AND LOOK AFTER HIM.] (Numb. 19:6, cont.:) CEDAR WOOD, HYSSOP, AND CRIMSON STUFF. These are Hananiah, Mishael, and Azariah. (Ibid., cont.:) AND CAST THEM INTO THE MIDST OF THE BURNING HEIFER. (Dan. 3:22): THE FLAME OF THE FIRE SLEW THEM (i.e., their executioners). (Numb. 19:9:) THEN <SOMEONE CLEAN> SHALL GATHER <THE ASHES OF THE HEIFER>. This refers to the Holy One, of whom it is stated (in Is. 11:12): SO HE SHALL RAISE UP A SIGNAL FOR THE NATIONS AND GATHER THE OUTCASTS OF ISRAEL. (Numb. 19:9:) SOMEONE (ish). This is the Holy One, of whom it is stated (in Exod. 15:3): THE LORD IS A MAN (ish) OF WAR. (Numb. 19:9, cont.:) CLEAN (rt.: THR). This is the Holy One, of whom it is stated (in Hab. 1:13): YOUR EYES ARE TOO PURE (rt.: THR) <TO BEHOLD EVIL>. (Numb. 19:9, cont.:) THE ASHES OF THE HEIFER. These are the dispersed people of Israel. (Ibid., cont.:) AND DEPOSIT THEM OUTSIDE THE CAMP IN A CLEAN (rt.: thr) PLACE. This <place> is Jerusalem, in that it is clean. (Ibid., cont.:) AND IT SHALL BE KEPT FOR THE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL, because in this world things are <pronounced> unclean and clean from the mouth of a priest; however, in the world to come it shall not be so. Rather the Holy One is going to do the cleansing (rt.: THR), as stated (in Ezek. 36:25): I WILL SPRINKLE PURE (rt.: THR) WATER UPON YOU, AND YOU SHALL BE PURE (rt.: THR); I WILL PURIFY (rt.: THR) YOU FROM ALL YOUR UNCLEANNESSES AND FROM ALL YOUR IDOLS.
1. Tanh., 6:1; Numb. R. 18:22.
2. BB 74b.
3. M. Pss. 93:5. Cf. Gen. R. 23:7, according to which the sea (i.e., the Mediterranean) is higher than the whole world.
4. See Gen. R. 4:5.
5. PRTsWP, an adaptation of the Gk.: prosopon.
6. According to Rashi on Shab. 106a, a single sit was the distance between the tips of the of the middle and index fingers when held widely apart. A double sit was the distance between the tips of the thumb and index finger when held widely apart. For various definitions, see Jastrow, p. 977, s.v. SYT.
7. Literally: “<a person> discharges <bad news> through one <ear>, while he admits it through the other.”
8. See Lev. R. 22:2-3; Eccl. R. 5:8:2, 4; PRE 49; also Shab. 77b; Exod. R. 10:1.
9. Cf. Gen. R. 10:7; Lev. R. 22:4; Eccl. R. 5:8:5.
10. Lev. R. 22:4.
11. A well-known landing dock four hours north of Tyre. See ‘Eruv. 80a.
12. Gen. R. 22:8.
13. Git. 56b; Lev. R. 22:3.
14. The author is avoiding too literal a description of the sacrilege and therefore substitutes “himself” for the sacred Torah as a euphemism.
15. See Pes. 118b.
16. So runs the Buber text. Buber seems to have mistakenly put a space before the letter waw instead of after it. Thus at the verse break he has written ’ShWRW. B’W instead of ’ShWR. WB’W.
17. This section is taken virtually verbatim from the Aramaic text of the She’eltot of Ahai of Shabha (d. ca. 762), Mattot, 137. The section is also found in Tanh., Numb. 6:2.
18. Gk.: escharai.
19. ‘AZ 76a.
20. Lat.: cucumae; Gk.: koukkoumai. Variants of this Greek word also occur in the neut. and masc.
21. RWTH. The final he in this word is certainly a misprint. I have therefore emended Buber’s he to a het, which generally agrees with the het of the parallel texts in the traditional Tanhuma (RTWH) and in the She’eltot (RWTHYN).
22. See ‘AZ 75a.
23. ‘AZ 76a.
24. According to ‘AZ 76b, the rim of dough built up the mouth of the pot, so that the boiling water would overflow the top and leave no part uncleansed.
25. The bracketed word is found the parallel from the traditional Tanhuma.
26. In ‘AZ 75b (bar.)
27. I.e., in a ritual bath.
28. According to Numb. 19:12, 19, this is the requirement for one who has been defiled by a corpse.
29. Literally: “Talmud.” The word occurs here in the generic sense of a text from which one learns.
30. ‘AZ 75b is more specific, and objects that under the Nahman/Abbuha ruling, even scissors, would require immersion.
31. Mirdeta. The word normally denotes dung but here seems to refer to a kind of clay.
32. Qonya; cf. the Gk.: konia (“dust”).
33. Pes. 30b; ‘AZ 33b-34a.
34. Although the Buber text has this participle in the singular, the parallel texts in the traditional Tanhuma, the She’eltot, Pes. 30b, and ‘AZ 34a all have have the plural.
35. I.e., wine handled by a heathen and which may have been used for an idolatrous libation.
36. Buber has bracketed this whole section, because it is not found in his main Oxford MSS. Nor does it occur in the traditional Tanhuma printed editions. Rather he has taken it from Codex Vaticanus, Ebr. 34.
37. The Mishnah adds that the black horns and hoofs are to be cut off.
38. PR 14:1.
39. Three or four gold coins would have been a reasonable price.
40. Animals and humans commonly shared the same house.
41. Gk.: semeia.
42. English translations usually translate these last four words as NO ONE.
43. Tanh., Numb. 6:3; Numb. R. 19:1; PRK, 4:1.
44. Cf. ibid. 8:3, 6-9.
45. The traditional Mishnah text here does not specifically declare such a one unclean, although the uncleanness may be inferred, especially when the passage is read in connection with Lev. 13:2-3.
46. Tanh., Numb. 6:4 Lev. R. 26:1; PRK 4:2; PR 14:4.
47. Rt.: QLS. Cf. Gk.: kalos (“beautiful”).
48. Dimosa’ot: The translation derives its meaning from the Gk. demosia (“public buildings”), but Jastrow, s.v., demosia, understands the plural of this word more specifically to mean “public baths”, a meaning that well fits this context.
49. In addition to the parallels for the last section, see Gen. R. 32:4; also cf. M. Pss. 12:5; also Pes. 3b.
50. Tanh, Numb. 6:4, cont.; Lev. R. 26:2; Numb. R. 19:2; Cant. R. 2:4:1; PRK 4:2; PR 14:10; 21:10; M. Pss. 7:7; 12:4; cf. PR 14:6; see also below, Numb. 6:18.
51. Lat.: delatores (“informers”).
52. Although lions, they did not support David when they should have. See Ps. 17:12.
53. On Doeg, see I Sam. 22:8-10; Ps. 52:1. On Ahithophel, see II Sam. 17:1-23.
54. Deut. R. 5:10; cf. Meg. 11a, according to which Ahab was one of three who ruled over the whole world. The other two were Ahasuerus and Nebuchadnezzar.
55. Because of the drought, the greater difficulty in obtaining water would advertise what he was doing.
56. Rt.: KRZ; see Gk.: keryssein.
57. Rt.: PRSM; see Gk.: parresiazesthai (“to speak freely”).
58. I.e., brought sin into the world.
59. See also yPe’ah 1:1 (16ab); cf. ‘Arakh. 15b.
60. Literally: “Master of the tongue.”
61. See Targum Pseudo-Jonathan on Lev. 19:16. The targumist translates rakhil, which came to be interpreted as “slanderer” or “informer,” with lishan telita’e (“triple tongue”).
62. Also ‘Arakh. 15b; M. Pss. 12:2.
63. I Sam 22:9-10 and II Sam. 1:15, as interpreted by Rashi on II Sam. 1:2.
64. See Rashi on II Sam. 1:9, who knows a midrash, according to which Saul was slain for slaying the priests of Nob.
65. In I Sam. 22:16-19.
66. Instead of “to David from Abner.”
67. Rt.: PYS. Cf. the Gk. noun, peisis, which designates the softer feelings.
68. Tanh., Numb. 6:5; Numb. R. 19:2, cont.; PRK 4:2; PR 14:6.
69. Numb. 19:2, 5, 6, 9, 10 account for five. Braude in his translation of PR 14:6, n. 21, following n. 31 in the Friedmann edition, notes that the Targum Pseudo-Jonathan does contain seven mentions of the heifer, with the extra references in vss. 7 & 9. Braude and Kapstein in their translation of PRK 4:2, n. 31, allude to the tradition of only seven red heifers having been so offered since the days of Moses. See Parah 3:5.
70. Vss. 5-6 mention the burning of skin, flesh, blood, dung, cedar wood, hyssop, and crimson stuff.
71. So vs. 4; see Parah 3:1, 9.
72. Numb. 19:7, 8, 10, 19, 21. Braude and Kapstein, n. 34, suggest that Numb. 19:7, requires three launderings, one after each of the three stages in the rite, i.e., in vss. 3, 4, 6.
73. Vss. 14-16 mention entering a tent where someone has died, being in that tent, being an open vessel there, touching one killed in the open, touching one who died naturally, touching a human bone, or touching a grave.
74. Vss. 18f. explains how to cleanse the categories of uncleanness mentioned in the previous note.
75. The five obvious references occur in vss. 3, 4, 6, 7 (twice).
76. Tanh., Numb. 6:6; Numb. R. 19:3; Eccl. R. 7:23:1; PRK 4:3; PR 14:8.
77. Above, Gen. 7:24; PR 14:9.
78. Gk.: astrologoi.
79. The understanding of the midrash is that the creatures implicitly already possessed names.
80. Above, Lev. 3:11.
81. It is assumed, of course that Abraham wrote the Psalm, an assumption based on a comparison of Ps. 89:1 and Is. 41:2: WHO HAS RAISED UP RIGHTEOUSNESS FROM THE EAST?. See BB 15a. The Ezrahite (‘ezrahi) of Ps. 89:1 is understood in the sense of “Easterner,” and Ethan (which means “steadfast”) is regarded as equivalent to “righteous.” For another argument identifying Ethan and Abraham, see PR 6:5.
82. Gk.: piyyakia; Lat.: pittacia.
83. The Buber text has the singular “it” here.
84. See Cant. R. 1:1:11.
85. The midrash understands the WISE REPROVER TO BE Solomon himself, who is likened to both a golden earring and a golden necklace.
86. Cf. the parallels in Tanh., Lev. 6:6; Numb. R. 19:3; et al, which argue somewhat differently from the fact that SONG is, not plural, but singular. Cf. also PRK 4:3; PR 14:9.
87. The point of the midrash in this and in the following chapter conderns whether to understand ‘al as “with” or “concerning.”
88. Gk.: semeia (“signs,” “omens”).
89. See Hul. 2:1; Hul. 27b.
90. This unusual translation of Gen. 1:20 is required by the midrash.
91. Reading HSPNYT’ with the parallel in Yalqut Shim‘oni, Kings, 178, for Buber’s HRTsPYTYH.
92. A fish of the genus anthias.
93. Shab. 14:1.
94. Shab. 14:1.
95. Shab. 107ab, explains that in the case of skin, as distinct from the flesh, a wound does not completely heal but leaves a scar. Thus part of the animal’s life is lost. See yShab. 14:1 (14b); also Hul. 9:2. Cf. Rashi on Shab. 14:1, according to whom cutting the skin causes blood to color it in a form of dying, an act forbiddin on the Sabbath.
96. Numb. R. 19:4; Eccl. R. 8:1:1; PRK 4:4; PR 14:10.
97. Eccl. R. 8:1:2; PRK 4:4; PR 14:12.
98. On the translation of this verse, see above, Numb. 6:12 and the note there.
99. Gk.: diskaria.
100. Gk.: krystallos; Lat.: crystallum (“crystal”).
101. Eccl. R. 8:1:3.
102. See above, Numb. 6:7, and the parallels listed there.
103. The Hebrew roots, SN’ and ShNH, are closer than would appear in transliteration. The S in SN’ is a sin and would be indistinguishable from the Sh of ShNH in an unvoweled text. As for the final letters, alef and he are often confused in the Hebrew of this period.
104. As Adam was expelled from Eden, so the generation of the golden calf was kept from the promised land.
105. PRK 4:4; PR 14:10; Eccl. R. 8:1:4.
106. Mishnah here would designate Oral Torah generally rather than a single work.
107. See Lev. 27:33; Tem. 1:1; Tem. 7b-8b; also Pes. 42a.
108. For a fuller explanation of the issue involved, see account of the confrontation in yNaz. 5:1 (53d), where the authorities involved are Rabbi <Judah> and R. Pedayah. See also Braude’s translation of PR 14:10, pp. 282-283, n. 64; idem, translation of PRK 4:4, p. 74-75, n. 78.
109. In addition to the midrashic parallels, see yShab. 8:1 (11a); yPes. 10:1 (37c); ySheq. 3:2 (47c); Ned. 49b.
110. Cf. BQ 82b.
111. Eccl. R. 8:1:5; PRK 4:4; PR 14:10.
112. The parallel text begins again in Tanh., Numb. 6:6, end. See also Numb. R. 19:4.
113. PRK 4:5; PR 14:11; Lev. R. 11:6; M. Pss. 99:4.
114. Above, Gen. 2:20; yYoma 1:1 (38b); Ta‘an. 11b; AZ 34a.
115. The midrash is interpreting I Sam. 9:12 to mean: AND THEY ANSWERED THEM AND SAID: SEE, HE IS <IN> A CLOUD JUST AHEAD OF YOU.
116. Although Huqqah is normally translated simply as “statute,” the word more fully denotes the a command that demands implicit and unquestioned obedience. Huqqah is therefore translated “unquestioned statute” throughout this section.
117. Tanh., Numb. 6:7; PRK 4:6; PR 14:12; Numb. R. 19:5; see Yoma 67b.
118. Gk.: sindon.
119. See Numb. 15:37-38.
120. Tanh., Numb. 6:8; PRK 4:7; PR 14:13; Numb. R. 19:6.
121. See also Pes. 50a.
122. See Deut. 21:3-4.
123. See Braude’s translation of PR, 14:13 p. 290, n. 91, which records a suggestion of Mordecai Margulies, who notes that R. Eliezer would have begun his instruction with this mishnah.
124. So literally. In the biblical context the translation would normally read: AND THE NAME OF THE OTHER WAS ELIEZER.
125. See Parah 3:6.
126. PRK 4:7; PR 14:14.
127. Cf. PR 7:1 for a similar tradition about the altar ramp.
128. ySheq. 4:3 or 2 (48a).
129. Tanh., Numb. 6:8; Numb. R. 19:8; PRK 4:7; PR 14:14.
130. PRK 4:8.
131. Lat.: praetorium Gk.: praitoriom.
132. PRK 4:9; PR 14:15.
133. Lat.: palatium; Gk.: palation.
134. See Makk. 12a, according to which prince of Edom erred in seeking asylum in Bozrah instead of Bezer, which is listed in Deut. 4:43 and Josh. 20:8 as a city of refuge.
135. Lat.: duces.
136. Gk.: eparchoi or possibly hyparchoi.
137. Gk.: stratelatai.
138. PRK 4:10; PR 14:15.
139. According to Josh. 21:13–19 and I Chron. 6:35–45 [50–60], Anathoth is part of the heritage of the children of Aaron, and Anathoth was also the home of Abiathar the descendant of Eli (I Kings 2:26–27), who in turn was descended from Eleazar, according to 4 Ezra 1:2–3. see Exod. 6:23–25. Against this view, cf. Josephus, Ant. 5:361–362; also I Chron 24:3, according to whom Eli was descended from Ithamar. So also TDER 12 (11), p. 58 (Friedmann); TDEZ, p. 191 (Friedmann).
140. Rabbinic tradition tended to regard the Temple destruction under Nebuchadnezzar as closely paralleling the destruction under Titus. It is therefore possible to understand a description of the first destruction as a prophecy of the second, when R. Johanan ben Zakkay was teaching.
זאת חקת התורה – למה נאמר כאן חקת, 1לפי שיש לבעל דין לטעון מי נדה מטהרין לטמאים, ומטמאין למי שהוא טהור, וכי אפשר לומר כך, לכך נאמר חוקה, אמר הקב״ה חקה חקקתי לך גזרה גזרתי, ואין מי להרהר אחריה, ואעפ״י שהיא גזרה חשובה מצוה כשאר התורה2, שנאמר אמרת ה׳ צרופה (תהלים י״ח:ל״א). 3ומה צוה הקב״ה להביא פרה אדומה, לכפר על מעשה העגל, משל לולד שטינף לחצר המלך אמר המלך תבוא אם זה הולד ותקנח צואת בנה, כך אמר הקב״ה תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל.
דבר אל בני ישראל – לפי שהם צוו לעשות העגל.
ויקחו – שמזהבם נעשה העגל, לכך הם יקחו אליך, לפי שמשה נתפלל עליהם, לפיכך הם יביאון אל משה.
אדומה – לפי שזהב העגל היה אדום.
תמימה – לפי שלא הלכו עם הבורא בתמימות לכך תהיה תמימה.
4דבר אחר: תמימה שיהא האודם תמים, שאם היו בה שתי שערות שאינן אדומות פסולה.
אשר אין בה מום – לפי שהם עשו לעצמם מום, שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא (שמות ל״ב:כ״ה), לפיכך לא תהיה כפרת עון בעלת מום.
אשר לא עלה עליה עול – הם פרקו עול שמים מעליהם, לכך תהיה היא שלא עלה עליה עול.
1. לפי שיש לבעל דין לטעון כו׳, עיין פסיקתא פיסקא פרה, ותנחומ׳ חקת אות ד׳ ובהערות שלי.
2. שנאמר אמרה ה׳ צרופה יותר נכון שצ״ל אמרות ה׳ אמרות טהורות מזוקק שבעתים, עיין בפסיקתא שם, ובתנחומא אות ה׳.
3. ומה צוה הקב״ה להביא פרה אדומה לכפר על מעשה העגל כו׳. כל זה מובא ברש״י בשם ר׳ משה הדרשן.
4. דבר אחר: תמימה שיהא האודם תמים שאם היו בה שתי שערות כו׳. פרה פ״ב מ״ה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הַדַ׳א רַסם אַלשַּׁרִיעַתִ אַלַּתִי אַמַרַ אַללָּהֻ בִּהַא קַאאִלַא מֻר בַּנִי יִסרַאאִיל וַאַן יַאתֻוךַּ בִּבַּקרַתֵ צַפרַאאַ צַחִיחַתֵ מַא לַיְסַ פִיהַא עַיְבֹּ מַא לַם יַטלַע עַלַיְהַא נִירֹ
זה חק ההלכות אשר צוה ה׳ בהן, באמירתו, צוה את-בני-ישראל, בזה שיבואו לך בפרה בעלת גון צהבהב שלמה, מה שאין בה מום, מה שלא עלה עליה עול מחרשה.⁠1
1. [דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה. שכל לקיחה שנאמרה להן לישראל שכרה בצדה. נאמר ויקחו פרה אדומה, לא הפסיד הקב״ה שכרן אלא וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחזקאל ל״ו). מספר מדרש הגדול מתימן מרבי סעדיה גאון.]
אם היה הכתוב תמימה – שלא יהיה בה מום, לאיזו מטרה חזר אשר אין בה מום? ואני אומר כי מובן ׳תמימה׳ רק שהיא תהיה שלמת האדמימות הגמורה בה. והמתרגם אמר בו ״בקרה צפרה״ {=פרה צהובה} ואין תרגום ׳אדומה׳ אלא ׳חמרה׳ {=אדמה} כמו כל ׳אדום׳ במקרא. והנפסל מתי שתהיינה בה שערות שאינן מצבעה, אלא א״כ תהיינה מפוזרות ותוסרנה ממנה; כל קרניה, אם היו שונות מצבעה, תנוסרנה, ולה תנאים רבים מספור.
חקת התורה – לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצוה הזאת,⁠א לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה.
ויקחו אליך – לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר.
אדמה תמימה – שתהא תמימה באדמות, שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה.
(ב-ט) בומדרש אגדה העתקתי מיסודו של ר׳ משה הדרשן, וזהו:
ויקחו אליך – משלהם, כשם שהם פרקו נזמי זהב לעגל, כך יביאו זו לכפרה משלהם.
פרה אדמה – משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו: תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על עגל.
אדומה – על שם: אם יאדימו כתולע (ישעיהו א׳:י״ח), שהחטא קרוי אודם.
תמימה – על שם ישראל שהיו תמימים, ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרוג לתמותם.
לא עלה עליה עול – כשם שפרקו מעליהם עול שמים.
אל אלעזר הכהן – כשם שנקהלו על אהרן שהוא כהן לעשות העגל, ולפי שאהרן עשה את העגל לא נתנה לו עבודה זו,⁠ד שאין קטיגור נעשה סניגור.
ושרף את הפרה – כשם שנשרף העגל.
עץ ארז ואזוב ושני תולעת – שלשת מינין כנגד שלשת אלפים שנפלו בעגל. וארז הוא הגבוה על כל אילנות, ואזוב נמוך מכולם, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כאזוב וכתולעת ויתכפר לו.
למשמרת – כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורענות, ואין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל, שנאמר: וביום פקדי ופקדתי וגו׳ (שמות ל״ב:ל״ד), וכשם שהעגל טימא כל העסוקיןה בו כך תטמא כל העסוקין בה,⁠ו וכשם שנטהרו באפרו, ויזר על פני המים (שמות ל״ב:כ׳), כך: ולקחו לטמא מעפר שרפת {וגו׳} ונתן על המים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא, דפוס שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״ומה טעם יש בה״.
ב. מדרש אגדה זה מופיע ברש״י בסוף הפרק.
ג. כן בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1: ״ותחזרו״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י ליידן 1: ״לא ניתנ׳ עבודה זו על ידו״. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״לא נתנה לו עבודה זו על ידו״. בדפוסים מאוחרים: ״לא נעשית עבודה זו על ידו״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י ליידן 1: ״העסוקים״. בכ״י מינכן 5: ״העוסקין״.
ו. כן בכ״י ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5: ״בו״. בדפוס רומא: ״בפרה״. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״בה״.
וזאת חקת התורה THIS IS THE ORDINANCE OF THE LAW – Because Satan and the nations of the world taunt Israel, saying, "What is this command and what reason is there for it", on this account it (Scripture) writes (uses) the term חקה about it, implying: It is an enactment from before Me; you have no right to criticize it (Yoma 67b; cf. Tanchuma Chukkat 7).
ויקחו אליך THEY SHALL TAKE UNTO YOU – It will always be called by your name: people will speak of the cow which Moshe prepared in the wilderness (Tanchuma Chukkat 8).
אדמה תמימה [A COW] RED, PERFECT – This means that it should be perfect in respect to its redness (Sifre Bemidbar 19:1), – so that if there are two black hairs in it (or two of any color other than red) it is unfitted for the rite here described (Mishnah Parah 2:5).
(2-9) A Midrashic explanation I have copied from the work of R. Moshe the Preacher, and this is:
ויקחו אליך AND THEY SHALL TAKE UNTO YOU – They shall take from that which is their own: just as they divested themselves of their golden earrings for making of the calf – i.e., of that which was their own, so shall they bring this calf-like animal as an atonement from that which is their own.
פרה אדמה A RED COW – Why this rite was performed with a cow may be exemplified by a parable it may be compared to the case of a handmaid's child that defiled the king's palace. They said: Let the mother come and wipe up the excrement. Similarly here: since they became defiled by a calf, let its mother (a cow) come and atone for the calf (cf. Tanchuma Chukkat 8).
אדמה RED – It had to be red in allusion to the idea contained in the text: "Though they (your sins) be red as scarlet [they shall become as white as snow]" (Yeshayahu 1:18) – so you see that sin is termed red.
תמימה PERFECT – in allusion to the Israelites who were perfect but through it (the calf) became morally maimed: let this perfect animal come and atone for them so that they may regain their state of perfection.
לא עלה עליה על [A COW] UPON WHICH NEVER CAME A YOKE – just as they cast off themselves the yoke of Heaven.
אל אלעזר הכהן TO ELEAZAR THE PRIEST – just as they gathered together against Aharon who was a priest to force him to make the golden calf. But because Aharon had made the calf this rite was not entrusted to him that it should be carried out by him, because the prosecuting counsel cannot become the defending counsel (Rosh Hashanah 26a; cf. Rashi on Vayikra 16:4; Aharon who had caused the sin was not a fitting person to atone for it: therefore the rite had to be performed by another priest, viz., by Eleazar).
ושרף את הפרה AND ONE SHALL BURN THE COW – just as the calf was burnt (Shemot 32:20).
עץ ארז ואזוב ושני תולעת CEDAR WOOD AND HYSSOP AND CRIMSON – These three species correspond to the three thousand men who fell by the edge of the sword on account of the golden calf. The cedar is the loftiest of all trees and the hyssop the lowliest of all – a symbol that the man of high position who displays pride and on that account falls into sin should make himself as lowly as the hyssop and the worm (תולעת), and he will then gain atonement.
למשמרת [IT SHALL BE] KEPT [FOR THE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL] – just as the transgression of the calf is kept in remembrance for all future generations for punishment, for there is no visitation of Israel in which there is not something of the visitation of the sin caused by the calf, as it is said, "On the day when I visit I will visit [their sin upon them]" (Shemot 32:34) (cf. Rashi on that verse, and Sanhedrin 102a; Yerushalmi Taanit 14). And just as the calf rendered unclean everyone who busied himself with it (cf. Avodah Zarah 32b), so, too, does the cow make unclean all who busy themselves with it. And just as they (Israel) were purified by its dust (Shemot 22:20), similarly it states, "And for an unclean person shall they take of the dust of the burnt cow of purification, etc.⁠" (v. 17).
פס׳: זאת חוקת התורה – שאלו תלמידי ואת רבן יוחנן בן זכאי. באיזו בגדים פרה נעשית. אמר להם בבגדי זהב. אמרו לו והלא למדתנו רבינו בבגדי לבן אמר להם בני ומה אם שראו עיני שכחתי 1מה ששרתו ידי שכחתי קל וחומר למה שלמדתי וכל כך למה 2כדי לחדד את התלמידים. רבי אליעזר אומר נאמר כאן חוקה 3ונאמר להלן חוקת (ויקרא ט״ז:ל״ד) והיתה זאת לכם לחוקת עולם. מה להלן בבגדי לבן אף כאן בבגדי לבן. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש כי הוו עסקי בפרה לא הוו מסקי מיניה אלא כמא דמסקי תעלה מבי כרבא. לכך אמר דוד (תהלים קי״ט:ס״ח) טוב אתה ומטיב למדני חוקיך שדברי תורה צריכין לימוד כל שכן חוקת הפרה שיש בה הלכות עמוקות שהיא מטהרת את הטמאים ומטמא את הטהורים. כיצד מי שהוא אוסף את אפר הפרה מטמא שנאמר וכבס האוסף את אפר הפרה. והמזה הימנה צריך כיבוס שנאמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב. לכך נאמר זאת חוקת התורה. חוקה חקק הקב״ה ואין אתה יכול להרהר עליה מפני מה זה ועל מה זה אלא מדרשות תוכל לדרוש בה כפי שהדעת מכילה. וכן אמר להם רבי יוחנן בן זכאי בני לא המת מטמא ולא אפר הפרה מטהר אלא חוקה גזר הקב״ה כדי לטהר את ישראל. תניא בסדר עולם באחד לחדש הראשון בשנה השנית הוקם המשכן. ובו ביום מתו נדב ואביהוא. ביום השני נשרפה פרה אדומה ובו נטהרו הלוים שנאמר (במדבר ח׳:ט׳) והקרבת את הלוים לפני (ה׳) וכתיב הזה עליהם מי חטאת וכו׳. ולמה נאמר אחר מחלוקת של קרח לפי שהקהתים הטהרו לשאת את ארון ברית ה׳ שנא׳ (במדבר ז׳:ט׳) בכתף ישאו. אמר קרח לא דיי שהוציאני מכלל הכהונה והמתנות אלא שגילחו את ראשו ועשאו סבל. מיד נתקנא למשה להרהר ריב והוא לא ידע שחוק פרה אדומה כפרה גדולה היתה על ישראל הם חטאו בעגל תבוא פרה אדומה תהיה להם למי נדה חטאת היא. תבוא פרה אדומה ותכפר על הזהב שהוא אדום.
תמימה – תבוא תמימה ותכפר על אומה שהיא תמימה.
אשר אין בה מום – תבוא אשר אין בה מום ותכפר על אומה אשר אין בה מום.
4אשר לא עלה עליה עול – ותכפר על שפרקו עול:
פס׳: ונתתם אותה אל אלעזר הכהן – יבוא מעשה אלעזר ויכפר על מעשה אהרן שעשה את העגל:
פס׳: זאת חוקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר – ציווי לדורות. 5מיכן אמרו תשעה פרות נעשו אחת שעשה משה ואחת שעשה עזרא. ושתים שעשה שמעון הצדיק ושתים שעשה יוחנן כהן גדול. אליועיני בן הקייף וחנמאל המצרי וישמעאל בן פיאבי עשו אחת אחת:
תנן התם שבעה ימים קודם לשריפת הפרה מפרישן כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה ומזרחה. ובית אבן היתה נקראת ככה שכל מעשיה בכלי אבנים ומזין עליו כל שבעת הימים מכל החטאות שהיו שם. רבי יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד. רבי חנינא סגן הכהנים אומר הכהן שהיה שורף את הפרה היו מזין עליו כל שבעת הימים ואמרינן במסכת יומא מתקיף לה רבי יוסי ברבי חנינא בשלמא ראשון שמא הוא שלישי 6(שמא שלישי שני), שלישי שמא שלישי. חמישי שמא שביעי. שביעי שמא שביעי. אלא רביעי למה ליה הזאה לא בשביעי איכא לספוקא. ולא בשלישי איכא לספוקא:
פירוש אתקפתא דרבי יוסי בר חנינא אליבא דמאן דאמר מזין עליו כל שבעה והיכי אתקיף בשלמא יום ראשון מזין עליו שמא הוא שלישי לטומאת מת או לטומאת ביתו. וכן יום שני ויום שלישי להפרשה חיישינן שמא הוא שלישי לטומאה. וצריך הזאה באלו שלשת הימים מן הספק. וכן בחמישי להפרשה. מזין עליו שמא הוא שביעי לטומאה וצריך הזאה וכן בששי ובשביעי. אלא רביעי להפרשה למה לי הזאה לא איכא לספוקא. דהא מדאיתפריש זה שלשה ימים ודאי לא נטמא ובשביעי ליכא לספוקא לפי שלא הוזה בשלישי אין הזאת שביעי מועלת כלום. וכבר אם יום רביעי להפרשה יום שביעי לטומאה. אם כן קודם הפרשתו חל יום שלישי לטומאתו והואיל ולא הזה בשלישי אין יום רביעי שהוא שביעי עולה לו הזאתו. ומסקנא דשמעתא מפרישין ליה לכהן השורף את הפרה ברביעי בשבת כי היכי דמתרמי רביעי שלו בשבת יום שאין בו הזאה מחמת שבת ומחמת שהוא יום רביעי להפרשה ואין צריך בו הזאה וכולהו הלכות פרה במתניתין דמסכת פרה:
פס׳: דבר אל בני ישראל ויקחו אליך7בני ישראל יקחו ואין הכנענים יקחו שהכנענים חשודין על הרביעה ועל העלת עליה עול. 8פעם אחת הוצרכו ישראל לפרה אדומה ומצאוה אצל כנעני אחד הכיר בהם שהם צריכין לה הרבה והעלה בדמים מרובים. נתנו לו כל מה שביקש מהם. אמר להם הניחוה עד למחר ולמחר תקחוה. מה עשה אותו הטמא העלה עליה עול. ומנין ידעו. שתי שערות יש לה על צוארה כיון שעולה עליה עול מיד נופלות. אמר לו קח את שלך ותן לנו הממון שלנו שכבר נפסלה הימנו הלך אותו הכנעני וחנק את עצמו מחמת צער לכך נאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה, 9מתרומת הלשכה.
אליך – שתהא גזבר לדבר.
פרה – רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וכו׳ מתניתין. אמר אדומה תמימה לאדומות מפני ששתי שערות פוסלות בה. כדתנן היו בה שתי שערות לבנות או שחורות בתוך גומה אחת פסולה וכו׳ מתני׳.
אשר אין בה מום – בה מום פוסל. 10ואין מום פוסל בעגלה ערופה.
אשר לא עלה עליה על – חסר וא״ו על כתיב מיכן אמרו לא עול ממש אלא אפי׳ כל שהו כמו עול כדתנן רכב עליה נשען עליה נתלה בזנבה עבר בה את הנהר קבל עליה את המוסרה נתן עליה פסולה וכו׳ מתני׳:
1. מה ששרתו ידי שכחתי. אין הכוונה כי ריב״ז עשה פרה אדומה הרי לא מצאנו שהיה כהן רק בזמנו נעשית פרה אדומה. עיין (פרה פ״ג) וזקני ישראל היו מקדמין ברגליהן להר המשחה כי סמכו ידיהן עליו. וריב״ז היה מהזקנים שסמכו ידיהן על הכהן העושה הפרה. ועיין בתוספתא פ״א גבי צדוקי א׳ שהעריב שמשו ורצה לעשות הפרה וידע בו ריב״ז ובא וסמך ידיו עליו וצרם לו באזנו וכו׳ ע״ש מעשה בארוכה. ואולי ע״ז קאי מה ששרתו ידי שכחתי:
2. כדי לחדד. בתוספתא וכן בספרי ה״ג לחזק את התלמידים ופי׳ לזרזם לחזור תלמודם שלא ישכחו:
3. ונאמר להלן חוקת. גבי יוה״כ ושם עבודת פנים בבגדי לבן.
4. אשר לא עלה עליה עול תבוא פרה אשר לא עלה עליה עול ותכפר על אומה שפרקו עול כצ״ל:
5. מכאן אמרו ט׳ פרות. (פרה פ״ג) ואמרינן במס׳ (יומא ח):
6. שמא שלישי ט״ס וכצ״ל שני שמא שלישי:
7. בני ישראל יקחו וכו׳. הכוונה שנקחת דווקא מישראל ולא מכנעני:
8. פעם אחת וכו׳ כל המעשה בפסיקתא רבתי דר״כ פרשה פרה ע״ש:
9. מתרומת הלשכה. אף דפרה אינה נשחטת בעזרה אעפ״כ באה מתרומת הלשכה דחטאת קריה רחמנא.
10. ואין מום פוסל בעגלה ערופה. דה״א ללמוד ק״ו מפרה עיין ספרי.
זאת חקת התורה – ולפנינו מפרשא באיזו תורה הוא מדבר, דכתיב: וזאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר י״ט:י״ד). כלומר: חקת התורה שאמר למטה: זאת התורה, פרה אדומה צוה לקחת, לעשות תורת טהרתו של אדם כי ימות באהל, להיטהר בו נוגע ונושא ומאהיל.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: נפרש.
זאת חקת התורה THIS IS THE LAW OF THE RITUAL (TORAH): Below the text explains which ritual (torah) it is referring to. There (vs. 14) it says, “This is the ritual (torah): if a person dies in a tent ....” In other words [our verse is saying that] the law for that ritual – the one concerning which [God] said to Moses “this is the ritual ...” – is to take A RED HEIFER in order to perform the purification ritual for a person who becomes impure through touching or carrying or being in the same tent as (vs. 14) “a person who dies in a tent.”1
1. It is not certain how Rashbam is interpreting the words חוקה and תורה here. However, he is certainly rejecting some common midrashic understandings of these words. He is not interpreting חוקה as a reference to a law that has no (obvious) reason to it, the common explanation in rabbinic literature. In that, he is opposing the interpretation of Rashi here (following a number of rabbinic sources, e.g. Yoma’ 67b). The same difference of opinion between Rashi and Rashbam about the word חוקה appears in their commentaries to Gen. 26:5, Ex. 15:25 (and see note 77 on pp. 166–167 of my Exodus volume) and Lev. 19:19 (and see note 34 there).
Rashbam is also opposing the various midrashic traditions that attribute some grand significance to the use of the word תורה here, e.g. seeing the laws of this chapter as being the essence of the Torah. See e.g. Pesiqta Rabbati 14, concerning the word תורה in our verse, or Ber. 63b, concerning the word תורה in vs. 14.
Like Rashbam’s explanation of our verse, see R. Joseph Bekhor Shor and Hizq. ad vs. 14.
פרשת חקת
(ב) זאת חקת – גם זאת הפרשה במדבר סיני נאמרה, כאשר צוה השם: וישלחו מן המחנה (במדבר ה׳:ב׳), ובפסח היו טמאי מת (במדבר ט׳:ו׳). ונסמכה זאת פרשה בעבור שהיא לכהן.
פרה אדומה תמימה – שלא תהיה קטנה.
אמר הגאון: כי מי נדה, כדבש שיזיק בעל המרה האדומה ויועיל לבעל הלחה, ואין צורך.
(2) THIS IS THE STATUTE. This chapter was also1 stated at Sinai. It was given when God commanded that they put out of the camp…whosoever is unclean by the dead (Num. 5:2). There were also people who were unclean by coming into contact with a dead body when Passover2 arrived (Num. 9:6). This chapter is placed here3 because it relates to the kohen.⁠4
A RED HEIFER, FAULTLESS. The heifer is not to be small.⁠5 The Gaon6 says that the water of sprinkling (v. 13)⁠7 is similar to honey, which is injurious to the one who has red bile8 but stimulates the one who has phlegm.⁠9 However, there is no need for this interpretation.
1. Like the incident of Korah. See Ibn Ezra on Num 16:1.
2. Celebrated by Israel in the second year after the Exodus.
3. Following the laws dealing with the tithes.
4. The kohen played a major role in the ritual of the red heifer.
5. For the Bible speaks of a parah (cow), not of an eglah (heifer).
6. Rabbi Saadiah Gaon.
7. Which cleansed the unclean but made the clean unclean.
8. In medieval medicine red bile was believed to cause a volatile nature. See Ibn Ezra on Ex. 23:25 (Vol. 2, p. 516).
9. An excess of phlegm. This causes a phlegmatic nature.
זאת חוקת התורה – חוק של הוראה.
ויקחו אליך פרה אדומה – לפי שלא יהו בני אדם מצויין אצל מיתיהם מתוך חיבתם, ויצערו יותר מדאי.
אי נמי: שלא יהו דורשים אל המתים ובעלי אוב, החמיר הכתוב בטומאת מת יותר מכל טמאות שבעולם לעשותו אבי אבות הטומאה, שמטמא אדם וכלים ואף מטמא באהל (משנה כלים א׳:ד׳), ועושה חרב כחלל (בבלי שבת ק״א:).
ואף מפני כבוד הבריות שלא יעשו מעורם – נודות ושטיחין, מעצמותיהן – כלים להשתמש בהם, כמו בעור בהמות ועצמותיהן, וזהו גנאי לבריות. וכן אמרו רבותינו (בבלי חולין קכ״ב.): מפני מה עור אדם טמא – שלא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין. מפני מה עצם אדם טמא – שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודין.
ולפי חיבתן טומאתן, כמו שאמרו רבותינו (משנה ידים ד׳:ו׳) לצדוקים שאמרו: קובלני עליכם פרושים שאתם אומרים: ספר תורה מטמא ידים, וספרי מרוןא אינם מט⁠{מ}⁠אין את הידים. וענו להם: קובלנו עליכם צדוקים שאתם אומרים: עצמות יוחנן כהן גדול מטמאין – לכך לקח יוחנן,⁠1 שהוא חשוב בעיניהם על שנעשה צדוקי (ברכות כ״ט.) – ועצמות חמור טהורים. אלא לפי חיבתן של אדם טמאים יותר מן החמור, שלא יזלזלו בהם. הכא נמי: לפי חיבתן טומאתן שלא יתנום עם התרומה ויאכלו העכברים, אבל מרון2 יאכלום ויאכלום.
וכן לעניין טהרתם, החמירו עליהם לבקש אפר פרה שהיא יקרה בדמים, וגם בשביל להרחיקם מן המת, אסר מת בהנאה (בבלי סנהדרין מ״ז:). מיהו, אי לא שהחמירו בטומאתו ובטהרתו, לא יניחו בשביל שהוא אסור בהנאה מלהשתמש בו, דליכשירגישו שהוא משתמש באיסורי הנאה לא יפסיד בכך, אלא שיאסרו עליו מכאן ולהבא. אבל כשמטמא, והוא משתמש בכלים טמאים, יטמאו כל אשר בביתו.⁠3 ולכך ימנעו מלשמש בעור המת ובעצמותיו.
1. כלומר: לכן ״יוחנן״ הוא הדוגמה שהביאה המשנה.
2. כלומר: ספרי מרון.
א. בנוסח שלנו במשנה: הומירס. אך עיין ירושלמי סנהדרין י׳:א׳ ״ספרי המירם״, ועיין בערוך ״מרוס״ שגרס בבבלי חולין ס׳: ״ספרי מרוס״.
את חוקת התורה – THIS IS THE STATUTE OF THE LAW – A statute of instruction.
ויקחו אליך פרה אדומה – THAT THEY BRING YOU A RED HEIFER – So that people should not constantly be found with their dead ones out of their affection for them, and should not grieve excessively.
Or alternatively: In order that they not seek counsel from the dead and necromancers, Scripture was strict with death impurity more than all the other impurities in the world to make it the highest primary source of impurity, for it defiles people and vessels and even imparts impurity in a tent (Mishnah Kelim 1:4) and renders a sword like a corpse1 (Bavli Shabbat 101b:8).
And [the laws of ritual impurity are] also due to human dignity, that they not make from their skin – leather bottles and leather mats, or from their bones – vessels to use, as [one does] from the skin of animals and their bones, for this is degrading to humans. And thus our Rabbis (Bavli Chulin 122a:13) said: Why is the skin of a person impure – so that a person will not make the skin of his father and his mother into mats. Why is the bone of a person impure – so a person will not make the bones of his father and his mother into spoons.
And according to the [level of] their affection for them is their [level of] impurity [established], like our Rabbis said (Mishnah Yadayim 4:6) to the Sadducees, who said: We object to you Pharisees for you say: A Torah scroll makes the hands impure, but the books of Homer do not make the hands impure. And they answered them: We object to you the Sadducees for you say: the bones of Yochanan the High Priest cause impurity – they took Yochanan [as an example because he] was important in their [the Sadducees] eyes since he became a Sadducee (Berakhot 29a:6) – but the bones of a donkey are pure. But rather because one has [more] affection for a person, they are more impure than the donkey, so that they will not do anything degrading with them. So too, here: According to their affection is their impurity [established], so that they will not be placed with Terumah, where mice will eat of them, but [the books of] Homer, they can consume totally.
Likewise, regarding purification, they were stringent to require the ashes of a heifer which is very costly. And, also, to distance them from the dead, it forbade getting benefit from the dead body (Bavli Sanhedrin 47b:7). For, if they had not been stringent regarding its impurity or its purity, they would not refrain from using it [merely] because it is forbidden to derive benefit from it, since when [the authorities] realize that he is using things from which it is forbidden to derive benefit, he will not lose out because of this, but merely they will be forbidden to him from now on. But when it causes impurity, and he uses impure vessels, he will make everything in his house impure. And therefore they would refrain from using a dead person’s skin and his bones.
1. A metal instrument, like a sword, that comes into contact with a corpse assumes the same level of ritual impurity as the corpse itself, the highest primary source of impurity.
זאת חקת התורה – חוק של הוריות טומאה.⁠1
ובאחד בניסן ביום שהוקם המשכן נאמרה לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרים לפסחיהם וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נכח פני אהל מועד (במדבר י״ט:ד׳) וליכא. ואף על פי כן נכתבה כאן לפי שהיו מהם טמאי מתים ממחלוקתו של קרח.
אשר צוה י״י – לא מצינו היכן נתפרשה מצוה זו במקום אחר כמו שפירשתי למעלה בפרשת בא (חזקוני שמות י׳:ג׳).⁠2
ויקחו אליך – לפי שנאמר אתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם (במדבר י״ח:א׳), מגיד הכתוב שבגללן היא באה משלהם, וכן כתיב ונתתם אתה אל אלעזר הכהן (במדבר י״ט:ג׳) – מתנה היא לו משל צבור.
1. שאוב מר״י בכור שור.
זאת חקת התורה, "This is the statute of the law of the Torah;⁠" The "statute" referred to here are the laws of ritual defilement and subsequent rites of purification. They were communicated to the people on the first day of Nissan, on the day the Tabernacle was erected ready for service. (Talmud, tractate Gittin folio 60). It had to be communicated on that day, as on the following day the red heifer, the instrument without which purification could not take place, was burned. Without knowledge of these procedures, the Passover, which would be offered on the fourteenth day of that month could not have been offered. The Torah had stipulated in verse 4 of our chapter that the location for the sprinkling of the waters containing the ash of that red heifer was opposite, i.e. facing the Tabernacle. It had to be inserted here as there were people, who as a result of the rebellion of Korach had become ritually contaminated.
'אשר צוה ה, "which the Lord had commanded;⁠" we do not find where the Lord had commanded this previously, a phenomenon we referred to already in our commentary on Exodus 10,3.
ויקחו אליך, "they shall bring to you;⁠" seeing that the priests had been charged with ensuring that the Tabernacle precincts would not be breached by unauthorised Israelites, they had to be provided with the means to purify people who had violated these rules through ignorance or carelessness. This is also what is meant in verse 3, where God includes Elazar, Aaron's, son as a recipient of this red heifer who is to attend to the ritual involving it. It is a gift to the priests from the community.
זאת חקת התורה – וסמיך ליה לעיל לא תחללו ולא תמותו לומר הא אם תחללו התורה תמותו, ד״א דכל בעל תורה העובר איזה עבירה הוי חילול השם.
ויקחו אליך – כי עתה אחר שנטמאו במתים הוצרכו לטהרה.
פר״ה אדמ״ה – בגימט׳ הי״א רחוק״ה כמאמר שלמה ע״ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה וגו׳ ובגימט׳ לכפר״ה.
אשר לא עלה עליה ע״ל – חסר ו׳ כתיב. על ו׳ דברים שפוסלין בה ומחסרין אותה מכשרותה דהיינו הניח עליה אפי׳ עור של סכין, עלה עליה זכר, דש בה, ומום, וב׳ שערות לבנות או שחורות.
לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצוה הזאת, לפיכך כתב בה חוקה – גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה. לשון רבינו שלמה מדברי רבותינו (בבלי יומא ס״ז:).
וכבר הזכרתי בענין שעיר המשתלח (רמב״ן ויקרא ט״ז:ח׳): מה טעם לאמות שיהיוא מונין אותנו בזאת יותר משאר הקרבנות שיכפרו, ויש מהם שיטהרו כקרבנות הזב והיולדת. כי מפני היותה נעשית בחוץ יראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה. והאמת שהיא להעביר רוח טומאה, ושריפתה כריח ניחוח בחוץ.
וטעם טומאת המת בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה אין מטמאין מן הדין, והוא שאמרו: צדיקים אין מטמאין, ולכך אמר הכתוב: זאת חקת התורה – כלומר הנחקקת מן התורה, והיא תורה שבעל פה. על כן היא פרה, והיא אדומה ממדת הדין, ונתנתב לאלעזר להעשות לפניו אפילו על ידי זר, אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כונתו שלא יחשבו בה מחשבה רעה כאומות העולם והשטן.
והפרשה הזאת תשלום בתורתג הכהנים, ונכתבה כאן אחר מתנות כהונה לומר שגם טהרתן של ישראל על ידי כהן תהיה.
וטעם זאת חקת התורה אשר צוה י״י – כטעם: ואל משה אמר עלה אל י״י (שמות כ״ד:א׳).
או הוא כמו מסורס: דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה אשר צוה י״י לאמר.
דבר – ולא: דברו, כי משה הוא העיקר. וטעם אליך – שיעשו כן במדבר לשעתם, ואחרי כן יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם, שיעשו כן לדורות. וכן: ויקחו אליך שמן זית זך (שמות כ״ז:כ׳) ואחרי כן: חוקת עולם לדורותם (שמות כ״ז:כ״א).
א. כן בכ״י מינכן 137, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״להיות״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222: ״ונתנה״. בדפוס ליסבון: ״וניתנה״. בכ״י פרמא 3255: ״ונתת״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״השלים תורת״.
This is 'chukath' (the statute of) the law. "Since Satan1 and the nations of the world ridicule Israel, saying, 'What is [the meaning of] this commandment [of the Red Heifer]?' therefore the Torah uses the term chukah (statute) in connection with it, [meaning]: 'It is a decree from before Me, and you have no permission to question it.'" This is Rashi's language, taken from the words of our Rabbis.⁠2 Now I have already written in connection with the goat that is sent away [to Azazel3 the reason] why the nations of the world should taunt us about this [commandment] more than [they taunt us about] the rest of the offerings which effect atonement, and some of which bring about purification — such as the offerings of a man [or woman] who suffered a flux,⁠4 or of a woman after childbirth.⁠5 [The reason is] that since [the procedure of the Red Heifer] is performed outside [the Sanctuary], it appears to the nations that it is slaughtered to the satyrs which are in the open field.⁠6 But the truth is that [the Red Heifer] is brought to remove the spirit of impurity, and the burning thereof outside [the Sanctuary Court] is like the sweet savor7 [of the offerings brought within the Sanctuary Court].
The reason for the impurity conveyed by a corpse is [due to man's sin committed through] the instigation of the serpent,⁠8 for those who die by "the Divine Kiss" do not [in fact] convey impurity according to the law, this being the [sense of the] saying of the Rabbis:⁠9 "The righteous do not convey impurity [when dead].⁠" It is for this reason that Scripture states, This is 'chukath' of the law, meaning: [this is] that which is "hollowed out"10 from the [Written] Torah, namely, the Oral Torah.⁠11 Therefore it is a [female] heifer and must be red, [symbolic] of the attribute of justice.⁠12 It is given to Eleazar13 inasmuch as it must be slaughtered before him, even [though it may actually be slaughtered] by a non-priest, because the deputy High Priest [i.e., Eleazar] supervises the performance thereof, so that it should be done in accordance with his intentions, and so that they should not entertain any improper thoughts about it, as do the nations [of the world] and Satan14 [as mentioned above].
Now this section [of the Red Heifer] completes the laws of the priests [and as such belongs in the Book of Leviticus]. However, it is written here after [the preceding section dealing with] the gifts to the priests, in order to declare that the purification of Israel must also be effected through the priest [just as atonement for sin is effected through the offerings which are offered on the altar by the priests].
THIS IS THE STATUTE OF THE LAW WHICH THE ETERNAL COMMANDED. The reason for this expression [when it should have said "that I commanded,⁠" since G-d is the Speaker of these words], is similar to the verse, And unto Moses He said: 'Come up unto the Eternal'15 [where it should likewise have said: "Come up unto Me"]. Or it may be that this verse must be re-arranged [in order to be interpreted properly], its sense being: "Speak unto the children of Israel: This is the statute of the law which the Eternal hath commanded, saying etc.⁠"16
Scripture states dabeir [— in the singular — dabeir (speak) unto the children of Israel] and not dabru [in the plural, although the section begins: And the Eternal spoke unto Moses and unto Aaron], because Moses was the main [person who spoke to the people, "or it may mean that G-d spoke to Moses that he should tell it to Aaron, as our Rabbis have explained" (see a similar case in Leviticus 13:1) and in this sense Moses was the main person involved in the Divine communication].
THEY SHALL TAKE UNTO THEE. The reason [why the verse says] "unto thee" [Moses] is [because G-d first commanded] that they should do this in the wilderness for that particular time, and afterwards He commanded that it shall be unto the children of Israel, and unto the stranger that sojourneth among them for a statute for ever,⁠17 meaning that they should do so throughout their generations. Similarly [we find the expression unto thee in the following verses]: that they bring 'unto thee' pure olive oil,⁠18 and afterwards it says, it shall be a statute for ever throughout their generations.⁠19
Scripture states: And 'ye' shall give,⁠20 and not "and 'thou' shalt give,⁠" in order to include Aaron together with Moses and thereby to honor him [Aaron], for both of them were to command Eleazar to have it slaughtered before him. Or it may be that He said and 'ye' shall give [because it refers] to many [givers] — those now and those of subsequent generations, and the meaning is that Eleazar who [was in charge of it being] slaughtered [although it could actually be slaughtered by anybody, as explained above] was to take it from the possession of the court, and they were to give it to him so that it should be done properly and in accordance with their intention; in a similar manner to that which we have been taught [in a Mishnah]:⁠21 "And who prepared them [the ashes of the Red Heifer]? The first one was prepared by Moses our teacher;⁠22 the second one was prepared by Ezra, and seven were prepared after Ezra's time. And who prepared them? Simon the Just23 and Jochanan the High Priest prepared two each etc.⁠"24
1. Here understood as "the hinderer" or "the disturber" who tries to dissuade people from keeping commandments which they do not fully understand.
2. Tanchuma, Chukath 7; Yoma 67b. See also Vol. II, p. 208, Note 236.
3. Leviticus 16:8.
4. Ibid., 15:13-15; 25-31.
5. Ibid., 12:6-8.
6. See ibid., 17:5-7.
7. Ibid., 1:9 etc. — In other words, as long as the observance is in accordance with the word of G-d, it does not matter if it is done within the Sanctuary Court or outside thereof, for both were equally commanded by Him.
8. See Vol. I, p. 75: "But in the opinion of our Rabbis, if Adam had not sinned he would have never died, etc.⁠" See also my Hebrew commentary, pp. 267-268.
9. Tosafoth Baba Metzia 114b. See my Hebrew commentary p. 268, for further sources of this statement.
10. From the root: chakak — "to engrave, hollow out.⁠"
11. See Abusaula and other Cabalistic commentators on Ramban.
12. See Abusaula and other Cabalistic commentators on Ramban.
13. (3).
14. Here understood as "the hinderer" or "the disturber" who tries to dissuade people from keeping commandments which they do not fully understand.
15. Exodus 24:1. See Vol. II, pp. 422-424.
16. The order of the expressions [in Hebrew] is as follows: And the Eternal spoke unto Moses and unto Aaron saying: This is the statute of the law which the Eternal hath commanded saying: Speak unto the children of Israel, that they bring … With the sense of the verse being as Ramban transposes it, we can understand the use of the phrase which 'the Eternal' hath commanded, because this is part of the statement which Moses is to make to the people, when conveying G-d's command. Hence it cannot say: "which I have commanded.⁠"
17. (10).
18. Exodus 27:20.
19. Ibid., (21). Here too, the original command was for Moses' lifetime [hence "unto thee"], and afterwards it was repeated to make it obligatory throughout the generations.
20. (3).
21. Parah 3:5.
22. Moses himself did not prepare the Red Heifer, as is stated here in Scripture. But as the leader of the Sanhedrin, he directed that it should be prepared in accordance with his intention. Similarly it was prepared throughout the subsequent generations under the guidance and in accordance with the intention of the Great Court. Thus all possible vigilant care was taken to assure against anything adverse to the proper preparation of the ashes of the Red Heifer.
23. See Vol. II, p. 477, Note 52.
24. The Mishnah concludes: "And Elihu Einai the son of Hakof, and Chanamel the Egyptian, and Ishmael the son of Piabi prepared one each.⁠" — "Thus there were altogether nine Red Heifers prepared from the time [of Moses] when they were given this commandment until the destruction of the Second Temple … The tenth one will be prepared by the Messianic King, may he speedily reveal himself" (Rambam, Mishneh Torah, Hilchoth Parah Adumah, 3:4).
בני שמור אמרי ומצותי תצפון אתך, שמור מצותי וחיה ותורתי כאישון עיניך (משלי ב, א)
שלמה המלך ע״ה ידבר תמיד בספר משלי בשם החכמה וקרא כל המצות שבתורה שהן תרי״ג אמרים ומצות, וכן קראן דוד ע״ה אמרות, הוא שאמר (תהלים י״ב:ז׳) אמרות ה׳ אמרות טהורות. המצות כלן נחלקות על שלשה חלקים, מצות מקובלות, ומצות מושכלות, ומצות שאין טעמן נגלה ומבואר. מצות מקובלות הן המצות שאין האדם מוצאם בשכלו בלתי קבלה. כמצות התפילין והציצית והמילה והסכה והשופר והלולב וכיוצא בהן, והנה כלן הן מצות אלהיות והן הנקראות עדות לפי שהן עדות גמורה על האלהות ועדות גמורה על חדוש העולם, כמצות השבת והשמטה והיובל, ומזה יקרא החלק הזה בכתובים עדות (שם קיט) ואדברה בעדותיך וגו׳, (שם) גם עדותיך שעשועי. מצות מושכלות הן המצות שהאדם ימצאם בשכלו אלו לא נתנם התורה, כענין הגזל והאונאה והרציחה והגנבה וכיוצא בהן, ומצות הללו יקראם הכתוב משפטים. מצות שאין טעמן נגלה ומבואר הן מצות הכלאים ובשר בחלב ושעיר המשתלח ופרה אדומה ואלה יקראם הכתוב חקים. וזהו שנזכר במשנה תורה (דברים ו׳:כ׳) כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלהינו אתכם, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ וגו׳, באר הכתוב כי האלהות התחיל להתפרסם בין האומות בצאת ישראל ממצרים, ולפי שנתפרסם בשבילנו ושעשה עמנו להפליא לכך נתחייבנו לקבל מצותיו אלה שהם שלשה חלקים, עדות וחקים ומשפטים, הזכיר עדות על המצות המקובלות, והזכיר משפטים על המצות ההמושכלות, והזכיר חקים על המצות שאין טעמן נגלה בתורה. וכן אמר שלמה ע״ה בכאן בני שמור אמרי על המצות המקובלות שמור מצותי וחיה על המצות המושכלות שבהן יחיה האדם ובהן ישובי המדינות, ואמר ומצותי תצפון אתך על החקים שהם צפונים ונעלמים ואין טעמן נגלה בתורה אלא שהן חקה וגזרת חמלך כענין פרה אדומה הנקרא חקה, וזהו שכתוב.
זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו׳ – נסמכה פרשה זו לפרשת מתנות כהונה, לפי שפרה אדומה היא טהרתן של ישראל ללמדך שאף טהרתן של ישראל על ידי כהן.
חקת התורה – פירשו המפרשים לשון חק וגזרת מלך כדבר שאין טעמו נודע לבריות והן תמהין עליו, כענין פרה אדומה שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאת את העוסקים בעבודתה. והאמת כי פרה אדומה מכלל החקים שאין טעמן נגלה ונודע, אבל עקר לשון חקה מלשון חקיקה, ירמוז לדבר החקוק ומצויר למעלה והנרמז לישראל בפרה אדומה, ולכך נקרא חלק אחד מן המצות חקים. נאמר כאן חקת התורה ונאמר בשעיר המשתלח (ויקרא ט״ז:כ״ט) והיתה לכם לחקת עולם, ובכלאים (שם י״ט) את חקותי תשמרו. ועוד נקראים חקים מלשון גבול, כענין שכתוב (ירמיהו ה׳:כ״ב) אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו, (שם ל״א) חקות ירח וכוכבים לאור לילה, כלומר גבולי היום והלילה, וזה להורות שנעצור המחשבה מלהרהר בהם ולא נעבור גבול מפני עומק השגתם.
וצריך אתה לדעת שיש הפרש בין חק לחקה, כי המצוה הנקראת חק היא הנמשכת ממדת זכור, כענין שכתוב בפסח מצרים (שמות י״ב:כ״ד) לחק לך ולבניך, כי חק הוא מכריע, וכן בספר יצירה ולשון חק מכריע בינתים. ובברכת מילה חק בשארו שם. ובתפלת יום הזכרון (תהלים פ״א) כי חק לישראל הוא. והמצוה הנקראת חקה נמשכת ממדת שמור, וזהו את חקותי תשמרו הנאמרת בכלאים ובאשת אח והזכיר לשון שמירה, וכן (שמות י״ג:י׳) ושמרת את החקה הזאת למועדה, וכן בכאן הזכיר זאת חקת התורה, והיתה זאת לכם לחקת עולם.
אשר צוה ה׳ – היה לו לומר אשר צויתי, אבל הוא כלשון (שם כ״ד) ואל משה אמר עלה אל ה׳.
דבר אל בני ישראל – ולא אמר דברו, לפי שמשה הוא העיקר.
ויקחו אליך – טעם אליך, שיעשה כן במדבר לשעה. ואחרי כן יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם שיעשו כן לדורות, וכן (שם כ״ז) ויקחו אליך שמן זית זך, וכמו שכתבתי שם.
פרה אדומה תמימה – ולא תמימות קומה, שאם היתה ננסה כשרה כשאר קדשים, אלא תמימה באדמימות שאם היו בה שתי שערות שחורות או לבנות פסולה לכך היו לוקחין אותה בדמים יקרים.
וכתב הרמב״ם ז״ל בהלכות פרה, מצות פרה אדומה שתהיה בת ארבע שנים או בת שלש, ואם היתה זקנה כשרה, ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה, לא מצאו פרה אלא עגלה פוסקין עליה דמים ותהיה אצל בעליה עד שתגדיל ותעשה פרה, שנאמר ויקחו אליך פרה אדומה. מותר ליקח מן העו״ג פרה אדומה ואין חוששין שמא רבעה שאין אדם מפסיד בהמתו. כל המומין הפוסלין בקדשים פוסלין בפרה אדומה, שנאמר אשר אין בה מום, בא ללמד שהמום פוסל בה כקדשים אע״פ שאינה קריבה לגבי המזבח הואיל והכתוב קראה חטאת. יתירה פרה על הקדשים שהעבודה פוסלת בה שנאמר אשר לא עלה עליה עול, ובעגלה ערופה הוא אומר (דברים כ״א:ג׳) אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, מה עול האמור בעגלה ערופה עשה בה שאר עבודות כעול אף עול האמור בפרה פוסל בה שאר עבודות כעול, אלא שהעול פוסל בה בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, ושאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה. כיצד קשר עליה עול אע״פ שלא חרשה בו פסולה, הכניסה לדוש אינה נפסלת עד שידוש בה, וכן כל כיוצא בזה, רכב עליה נשען עליה נתלה בזנבה עבר בה את הנהר כפל עליה את המוסרה נתן עליה טלית אפילו כסות של סדין, פסולה. אבל קשרה במוסרה אם היתה מורדת וצריכה שמירה, כשרה, ואם לא היתה צריכה שמירה פסולה, שכל שאינה צריכה שמירה משוי הוא. עשה לה סנדל שלא תחליק פרש עליה טליתו מפני הזבובין כשרה, זה הכלל כל שהוא לצרכה כשרה ולצורך אחר פסולה. נעשה בה מלאכה מאליה או שעלה עליה עול מאליו, אם מרצונו פסולה, שנאמר (דברים כ״א:ג׳) אשר לא עובד בה, ולרצונו הרי זה כמי שעבד בה. לפיכך אם שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר פסולה ואין צ״ל שהמעוברת פסולה. הכניסה לפטמה בתבואה ודשה מאליה כשרה, הכניסה כדי שתינק ותדוש פסולה שהרי עשתה לרצונו וכן כל כיוצא בזה. פרה שנולד בה פסול תפדה, וכן אם מתה תפדה מפני עורה אבל לא להאכיל בשרה לכלבים. נשחטה לשם חולין אינה מכפרת. לקחו פרה מצא אחרת נאה הימנה הרי זו תפדה אע״פ שאין בה מום. אף כהן הדיוט כשר לפרה בשרפתה שנאמר ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, קבלת חכמים היא שזו היתה מצותה בסגן אע״פ שעדיין אהרן קיים ושאר הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט נשרפות בארבעה בגדי כהן הדיוט. אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית שנאמר והוציא אותה אל מחוץ למחנה, חוץ להר הבית לשלש מחנות, ובהר המשחה היו שורפין אותה. ושחט אותה לפניו, זר שוחט ואלעזר רואה. אותה, שלא ישחט דבר אחר עמה ולא יתעסק במלאכה אחרת, שנאמר ושרף את הפרה לעיניו, שיהיו עיניו בה עד שתעשה אפר. ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו, שלא יקבל דמה בכלי אלא שוחט בימין ומקבל הדם בשמאלו ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית שבע פעמים, ומכוין בהזאותיו ממקומו כנגד פתח אוהל מועד, וצריך שיהא רואהו משם שנאמר והזה אל נכח פני אהל מועד. גמר מלהזות מקנח ידיו בגופה של פרה ויורד מן המערכה ומצית את האש והכהן עומד מרחוק ומשמר לה עד שיצית האור ברובה ותבקע בטנה, ואחר כך נוטל עץ ארז ואזוב אין פחות מטפח, וצמר צבוע בתולעת משקל חמש סלעים, ואומר לעומדים שם עץ ארז זה עץ ארז זה עץ ארץ זה, שני תולעת זה שני תולעת זה שני תולעת זה, שלשה פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו הן הן הן, שלשה פעמים על כל אחד ואחד. וכל כך למה לפי שמיני ארזים הן שבעה, ומיני אזוב ארבעה, והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בתולעת הנקרא גראנ״א והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר דומין לגרעיני החרובין, והתולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהם, לפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאלו הן המינין האמורין בתורה. והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין בעלי בתים ומתבלין בו הקדרות, וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני ומשליך לתוך בטנה שנאמר אל תוך שרפת הפרה. לא קודם שיצית ברובה של פרה ולא אחר שנעשית אפר. עמדה שרפתה חובטין אותה במקלות היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן, וכוברין הכל בכברות וכל שחור שאפשר שיכתת ויהיה אפר בין מבשרה בין מן העצים כותשין אותו עד שיעשה אפר. המים שנותנין בהן אפר הפרה אין ממלאין אותן אלא בכלי מן המעינות הנובעים ומן הנהרים המושכין, שנאמר ונתן עליו מים חיים אל כלי. ונתינת אפר פרה על המים שנתמלאו הוא הנקרא קדוש, והמים הללו משנתן בהן האפר נקראין מי חטאת והן הן שקראן הכתוב מי נדה. מעלות יתרות עשו בטהרת חטאת זה, שהאדם הטהור אפילו טבל לקדש ועמד ומשמש על גבי המזבח אינו טהור לחטאת זה, לא לשרפתה ולא למלוי המים ולא לקדשן ולא להזות עד שיטבול לשם חטאת ואחר כך יהיה טהור לחטאת, וכן הכלי אפילו מזרק שבעזרה אינו טהור לחטאת עד שיטבילהו לשם חטאת. רבי יוחנן בן גודגדא היה אוכל בטהרת הקדש כל ימיו והיתה מטפחתו כמדרס הזב לענין חטאת. וכיצד מטהרים טמאי מת במי נדה, לוקח אדם טהור שלשה קלחין של אזוב ואוגדין אגודה אחת, בכל בד ובד גבעול אחד, וטובל ראשי גבעולין במי נדה שבכלי ומתכוין ומזה על האדם או על הכלים ביום השלישי וביום השביעי אחר שהנץ החמה. וכיון שנגע כל שהוא ממי נדה בכל מקום מעור בשר של טמא עלתה לו הזאתו, אפילו נפלה ההזאה על ראש אצבעו או על ראש שפתו, אבל אם נגעה בלשונו אינה כלום, אע״פ שהלשון היא כאברים הגלוים לענין טומאה, אינה כאברים שבגלוי לענין הזאה וטבילה. עד כאן לשון הרב מספר טהרה בהלכות פרה אדומה.
וע״ד המדרש והוא כתוב בפירוש רש״י ז״ל, ויקחו אליך פרה אדומה, ויקחו אליך משלהם, כשם שהם נשתתפו בעון העגל ופרקו נזמי הזהב כדכתיב (שמות ל״ב:ג׳) ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב, כך ישתתפו לכפרה ויביאו משלהם. פרה, משל לבן שפחה שטנף פלטרין של מלך, אמר תבא האם ותקנח צואת בנה, כך תבא פרה ותכפר על מעשה העגל. אדומה, על שם שהחטא קרוי אדום, שנאמר (ישעיהו א׳:י״ח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. תמימה, על שהיו ישראל תמימים ונעשו בו בעלי מומין תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמימות. לא עלה עליה עול, כשם שפרקו מעליהם עול מלכות שמים. אל אלעזר הכהן, כשם שנקהלו על אהרן הכהן לעשות העגל, ולפי שאהרן עשה העגל לא נתנה לו עבודה זו שאין קטיגור נעשה סניגור. ושרף את הפרה, כשם שנשרף העגל. עץ ארץ ואזוב ושני תולעת, שלש מינים כנגד שלשת אלפים שנפלו בעגל, וארז הוא הגבוה מכל האילנות, ואזוב נמוך מכולן, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו. למשמרת, כשם שפשע העגל שמור למשמרת לכל הדורות לפורענות שאין לך פקידה שאין בה מפקידת העגל, שנאמר (שמות ל״ב:ל״ד) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כך זה היה שמור. וכשם שהעגל טימא כל העוסקין בו, שעבודה זרה מטמאה דכתיב (תהלים ק״ו:כ״ח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, וכתיב (ישעיהו ל׳:כ״ב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו, כך פרה מטמאה כל העוסקים בה. וכשם שנטהרו באפרו שנאמר (שמות ל״ב:כ׳) ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי.
ובמדרש פסיקתא פרה אדומה תמימה, פרה זו מצרים שנאמר (ירמיהו מ״ו:כ׳) עגלה יפה פיה מצרים, אדומה זו בבל שנאמר (דניאל ב׳:ל״ח) אנת הוא רישא די דהבא, תמימה זו מדי דאמר רבי חייא בר אבא מלכי מדי תמימים היו, אין להקב״ה עליהם אלא עבודה זרה שקבלו מאבותיהם בלבד, אשר אין בה מום זו יון. אלכסנדרוס מוקדון כד חזי לשמעון הצדיק קאי על רגלוהי, אמר בריך אלהיה דשמעון הצדיק, אמרו ליה בני פלטין דידיה מקמי יהודאי את קאים, אמר להו כד אנא נחית לקרבא דמות דיוקניה אנא חמא ונצח. אשר לא עלה עליה עול זו מלכות אדום שלא קבלה עולו של הקב״ה אבל היא מגדפת ומחרפת, שנאמר (תהלים ע״ג:כ״ה) מי לי בשמים וגו׳. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה וגו׳ שהוא עתיד לדחוף את שר שלהם ממחיצתו, ושחט אותה לפניו (ישעיהו ל״ד:ו׳) כי זבח לה׳ בבצרה וטבח גדול וגו׳. אמר רבי כרם שלה גדול בארץ אדום. ושרף את הפרה לעיניו הדא הוא דכתיב (דניאל ז׳:י״א) ויהיבת ליקידת אשא, את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף, היא ודוסטיא ואסטרטליטיה שנאמר (יחזקאל כ״ז:כ״ז) הוניך ועזבוניך מערבך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך, עד כאן.
ובמדרש תנחומא ויקחו אליך פרה אדומה, אמר הקב״ה למשה, אליך פרה, לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חקה, דאמר רב הונא כתיב (תהלים ע״ה:ג׳) כי אקח מועד אני מישרים אשפוט, וכתיב (זכריה י״ד:ו׳) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, דברים המכוסין מכם בעוה״ז עתידין להיות צפויין לכם לעוה״ב כהדין סמיא דצפי, שנאמר (ישעיהו מ״ב:ט״ז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם וגו׳ אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים, אעשם לא נאמר אלא עשיתים שכבר עשיתים לרבי עקיבא וחבריו. דבר אחר דברים שלא נגלו למשה נגלו לר׳ עקיבא וחבריו, (איוב כ״ח:י׳) וכל יקר ראתה עינו, זה ר׳ עקיבא. אמר שלמה (קהלת ז׳:כ״ג) כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, אמרתי אחכמה זה שכתוב (מלכים א ה׳:י׳) ויתן אלהים חכמה לשלמה, וכתיב (שם) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים, ומה היתה חכמתן של בני קדם, שיודעים במזלות וערומים בחכמת הטיאר, הוא עוף שדרשו עליו (קהלת י׳:כ׳) כי עוף השמים יוליך את הקול. אמר רשב״ג בשלשה דברים אוהב אני את בני מזרח, שאין נושקין בפה אלא ביד, וכשחותכין הבשר אין חותכין אלא בסכין, וכשנוטלין עצה אין נוטלין אלא בשדה, שנאמר (בראשית ל״א:ד׳) וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו. ומה היתה חכמתן של מצרים, את מוצא כשבקש שלמה לבנות בהמ״ק שלח אצל פרעה נכה אמר לו שלח לי אומנים בשכרן שאני מבקש לבנות בהמ״ק, מה עשה כנס כל אצטרולוגין שלו צפו וראו בני אדם שעתידין למות באותה שנה ושלחם לו, כשבאו אצל שלמה צפה ברוה״ק שהם מתים באותה שנה נתן להם תכריכיהן ושלחם אצלו ואמר לו לא היה לך תכריכין לקבור מתיך, הרי לך הם ותכריכיהן. ויחכם מכל האדם, מאדם הראשון. ומה היתה חכמתו של אדם הראשון, את מוצא שבשעה שבקש הקב״ה לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת ואמר (שם א) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו אמרו לפניו (תהלים ח׳:ה׳) מה אנוש כי תזכרנו, אמר להם אדם שאני רוצה לברוא חכמתו מרובה משלכם, מה עשה כנס כל בהמה חיה ועוף והעבירן לפניהם אמר להם מה שמותן של אלו, לא ידעו, כיון שברא אדם העבירן לפניו, אמר לו מה שמותן של אלו, אמר לזה נאה לקרותו ארי ולזה שור ולזה סוס ולה חמור ולזה גמל, שנאמר (שם ב) ויקרא האדם שמות לכל הבהמות. והנה הם שמות מושכלות שהשכיל בחכמת האותיות לקרוא השמות כפי טבעי הבריות בגבורה וקלות ואכזריות ותמות, וכבר הזכרתי זה בסדר בראשית. אמר לו ואתה מה שמך, אמר לפניו, אדם, שנבראתי מן האדמה, אמר לו הקב״ה ואני מה שמי, אמר לו ה׳, אמר לו למה, אמר לפניו שאתה אדון כל הבריות, דכתיב (ישעיהו מ״ב:ח׳) אני ה׳ הוא שמי, שקרא לי אדם הראשון, הוא שמי שהתניתי ביני לבין בריותי. מאיתן האזרחי (מלכים א ה׳:י״א), זה אברהם, שנאמר (תהלים פ״ט) משכיל לאיתן האזרחי, והימן זה משה שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) בכל ביתי נאמן הוא. וכלכל, זה יוסף, שנאמר (בראשית מ״ז:י״ב) ויכלכל יוסף, אמרו המצריים כלום מלך עלינו עבד זה אלא בחכמתו, מה עשו הביאו שבעים פתקין וכתבו בהם שבעים לשון והניחום לפניו, וקרא כל אחד ואחד בלשונו, ולא עוד אלא שהיה מדבר בלשון הקדש שלא היו הם מבינים, שנאמר (תהלים פ״א) עדות ביהוסף שמו וגו׳. ודרדע, זה דור המדבר שהיו כלן בני דעה. בני מחול, בנים שמחלה להם שכינה עון העגל. (מלכים א ה׳:י״ב) וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף, אמר ר׳ שמואל בר נחמני חזרנו על כל המקראות ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים, אלא מלמד שכל פסוק ופסוק שאמר הביא עליו כך וכך טעמים כך וכך משלים. וידבר על העצים, אמר מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים, בעץ ארז ואזוב, על ידי שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת, וכיון שהשפיל עצמו כאזוב נתרפא ונטהר באזוב. וידבר על הבהמה ועל העוף, אמר מפני מה בהמה נתרת בשני סימנין ועוף בסימן אחד, על שהבהמה נבראת מן היבשה שנאמר (בראשית א׳:כ״ד) תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ, ועוף נברא מן המים שנאמר ישרצו המים וגו׳, או מן הרקק נברא. ועל הרמש, אמר מפני מה שמונה שרצים שבתורה הצדן והחובל בהן בשבת חייב ושאר שרצים פטור, מפני שיש להן עורות. ועל הדגים, שאינן טעונין שחיטה, שנאמר (במדבר י״א:כ״ב) הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם, הנך בשחיטה והנך באסיפה. אמר שלמה ע״ה בכל אלה עמדתי ובפרה אדומה לא עמדתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, והי״א רחוק״ה בגימטריא פר״ה אדומ״ה.
ומצינו שנעשו תשע פרות אדומות משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, ראשונה עשה משה, שניה עשה עזרא, ושמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים, ושביעית שרף אליהועיני, ושמינית שרף חנמאל המצרי, ותשיעית שרף ישמעאל בן פאבי, עשירית עתיד לשרוף מלך המשיח במהרה בימינו. זה שאמר הכתוב (קהלת ח׳:א׳) מי כהחכם ומי יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונא, מי כהחכם זה הקב״ה שנאמר (משלי ג׳:י״ט) ה׳ בחכמה יסד ארץ, ומי יודע פשר דבר, זה הקב״ה שפירש התורה למשה, חכמת אדם תאיר פניו, אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמין דמות גבורה של מעלה לצורת אדם, שנאמר (דניאל ח׳:ט״ז) ואשמע קול אדם בין אולי, רבי יהודה ברבי סימון אמר מהכא (יחזקאל א׳:כ״ו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, ועוז פניו ישונא, שהוא משתנה ממדת הדין למדת הרחמים על ישראל, כך דרשו במדרש.
ועוד דרשו ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם וכתיב בהם חקה, אשת אח, כלאים שעיר המשתלח, פרה אדומה. אשת אח דכתיב (ויקרא י״ח:ט״ו-ט״ז) ערות אשת אחיך לא תגלה, וכתיב בה (שם כ) ושמרתם את כל חקותי, ואם מת בלא בנים ולא נתן לה גט (דברים כ״ה:ה׳) יבמה יבא עליה. כלאים, שנאמר (דברים כ״ב:י״א) לא תלבש שעטנז, וסדין בציצית של תכלת שהוא של צמר מותר. שעיר המשתלח, דכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ו) והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, הוא עצמו הולך למיתה ומכפר לאחרים, וכתיב (שם) והיתה זאת לכם לחקת עולם. פרה אדומה, דתנן כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים, והיא עצמה מטהרת הטמאים. זה שאמר הכתוב (איוב י״ד:ד׳) מי יתן טהור מטמא לא אחד, כגון אברהם מתרח, חזקיהו מאחז, מרדכי משמעי, ישראל מאומות העולם, העוה״ב מן העוה״ז, מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן, לא יחידו של עולם. תמן תנינן בהרת כגריס באדם טמא, והוא כחצי פול, ואם פרחה בכולו טהור, עד כאן.
באר לנו המדרש הזה החדוש הגדול הנמצא בארבע מצות אלו שנקראו חקות אשר לב כל חכם קטן מהכיל דעות נשגבות שבהן, ויצר הרע מתפתה אחריה, וכל שכן במצות פרה שיש לתמוה עליה שהיא בעצמותה וגופה כוללת דבר והפכו, טומאה וטהרה, שהיא מטמאה כל העוסקין בה והיא מטהרת הטמאים באפרה, ואפילו אבי אבות הטומאה כגון חרב וכל שאר מיני מתכות שנגעו במת הרי הן טהורין מטומאתן בהזאת שלישי ושביעי, והאיך אפשר להמציא טהרה מתוך טומאה ומי יוכל להוציא טהור מטמא, ולכך הביא פסוק מי יתן טהור מטמא. וכן נגע הבהרת שהאדם טמא כשעור חצי פול שיהיה במקום אחד מגופו, ואם ישוב כל גופו בהרת מראשו ועד רגליו טהור, הנה גם זה פלא ודבר תימה, והוא גם כן טהור מטמא.
וכן במסכת נדה פ״ק, מי יתן טהור מטמא זה חלב מן הדם, דם האשה נעכר ונעשה חלב. ומטעם זה יסד הקליר בסלוק פרשת פרה, שאמר המת בבית הבית טהור, יצא מתוכו הבית טמא. קרא לבטן האשה בית, והוא פירוש מה ששנינו במסכת חולין פרק המקשה האשה שמת ולדה בתוך מעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו, החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד.
וע״ד הקבלה פרה אדומה רמז לתורה שבעל פה מדת הדין הקשה שהיא הגורמת כל טומאה. והנה עבודה זו מסורה ביד אלעזר כדי שתעשה על כונתו למדת הדין הקשה ולא יחשבו מחשבה רעה בעבור שהיא נשחטה בחוץ, ועל כן הקדים ואמר זאת חקת התורה, כלומר זאת המצוה המחודשה שאתה רואה שהצריכה תורה לעשותה חוץ למקדש אל תחשוב שתהיה הכונה חוץ להקב״ה ח״ו, כי נחקקת היא מן התורה, היא תורה שבע״פ והיא מדה ששית, ואף על פי שענין הפרה עמוק עמוק מי ימצאנו, במדה ששית תמצאנו כי היא הגורמת כל טומאה, וכן הטומאה מתפשטת עד שש מעלות וכמו שאבאר בסמוך, והמדה הזאת הששית היא מדתו של יצחק העקודה ממדת החסד בסוד ויעקד את יצחק בנו, שאלמלא כן תחריב את העולם בדין ותשרפנו בשלהבותה, ועל כן בעל הרחמים יתעלה אשר מחשבותיו אלינו הפליא עצה הגדיל תושיה כיצד יקחו ישראל מדת הדין הקשה להשלימה ותחזור רפה, זהו לשון ויקחו אליך פרה והיא אדומה והיא תמימה בלי מום, והוא אשר לא עלה עליה עול השעבוד כשאר המדות אשר למטה ממנה, שכן בית המקדש נקרא (ישעיהו ס״ד:י׳) בית קדשנו ותפארתנו, וכתיב (תהלים ע״ח:ס״א) ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד צר, והכרובים גלו עם שאר הכלים ולא מצינו בהם גניזה כי אם במנורה ובארון, אבל זו שלמעלה מהם נקראים בתי גנזי, וכבר הזכרתי בסוף בראשית, והבן זה. ומה שהיתה נשחטת חוץ למקדש, מפני שהיא להעביר רוח הטומאה, ולכך מטהרת הטמאים במים חיים אל כלי, כי כן הטהרה נשפעה ממדת החסד שהיא למעלה ממדה זו גורמת כל טומאה.
וצריך שתשכיל כי קצת ממשכילי האמת נסתפק להם במה שנעשית חוץ למקדש אם היה לתוקף קדושה שתהיה קדש קדשים לגמרי ומדרגתה יותר מכל הקרבנות הנעשים במקדש עד שאין להשוותה להם, או אם היה למעוט קדושתה שהיא חול עד שאין ראוי לעשותה במקום הקדש. ושאלו בזה, אם היא קדש קדשים היאך היא מטמאה את הטהורים, ואם היא חול היאך היא מטהרה את הטמאים. וקצתם השיבו כי האמנם קדש קדשים היא, ומה שהיא מטמאה את הטהורים, בעבור הטהור ישוב טמא בגשתו אל הקדש הטהור של מעלה, ועל כן היא מטמאה את הטהורים, כי כל המעלות הטהורות טמאות לה בקרבתם אליה, ועל כן אמר הכתוב (שמות כ״ט:ל״ז) כל הנוגע במזבח יקדש, כלומר ישרף, כי הקדש הגמור ידחה מפני הקדש של מעלה ממנו, וכן הטהור הגמור נדחה מפני הטהור שלמעלה ממנו. ואמרו אש דוחה אש, אש אוכלת אש, והוא אש דשכינה, דאמר מר הושיט אצבעו ביניהן ושורפן, כדאיתא במסכת יומא. ומה במלאכי השרת מצינו אש אוכלת אש, וכן אמרו במדרש כשעלה משה למרום הגיע עד מקום מתניאל המלאך, אמר לו למשה עלה עד מקום סנדלפון המלאך, אמר לו מתיירא אני שמא ישרפני אש סנדלפון, עד כאן. והנה לדעת קצתם תהיה קדש קדשים לגמרי, אבל הנכון לפי מה שהזכרתי למעלה שקצתה קדש וקצתה חול, קצתה חול בהעבירה רוח הטומאה, וקצתה קדש שכתוב קראה חטאת, ולכך עשו בה מעלות יתרות על שאר הקדשים, ועל כן היא מטמאה את הטהורים מצד קדש שבה, ומטהרת הטמאים מצד חול שבה בהעבירה רוח הטומאה מעליהם, וכדי ללמוד על טעם פרה שהיא להעביר רוח הטומאה לכך הוצרכה בפרשה להזכיר מיד טומאת המת ושאר הטומאות, כי אין טומאת בעלי חיים המתים אלא בסבת הכח הממית, והכח הזה נקרא רוח המושל ונקרא ג״כ הר הגדול אשר לעתיד יהיה למישור בזמן מלך המשיח שישרוף העשירית.
בני שמור אמרי ומצותי תצפון אתך. מצותי וחיה ותורתי כאישון עיניך "My son, heed my words treasure my commandments within you. Keep my commandments and live; and my teachings as the apple of your eyes" (Proverbs 7,1-2).
Throughout the Book of Proverbs Solomon always speaks in the name of the attribute (or emanation) חכמה, wisdom; he refers to all the 613 commandments in the Torah as either אמרים, "words" or מצות, "commandments.⁠" His father David before him already referred to the commandments as אמרים, as we know from Psalms 12,7: אמרות ה' אמרות טהורות, "the Lord's commandments are pure commandments.⁠"
The commandments of the Torah are subdivided into three groups. They are known as 1) מצות מקובלות, 2) מצות מושכלות, and 3) מצות שאין טעמם נגלה ומבואר 1) Commandments which are based on historical precedents; 2) commandments which appeal to our minds and which are easy to understand and appreciate. 3) Commandments the reason for which and the usefulness of which are completely outside our ability to comprehend. The first group which includes such laws as making and wearing phylacteries or putting fringes on our four-cornered garments as well as the commandment to circumcise our male babies, etc., have a common denominator in that they are associated with the history of our people and our special protection by the Almighty. When we perform any of these commandments we testify to the fact that we belong to the chosen people and that we as well as our forefathers have accepted His covenant and are loyal to it, bound by it. None of these commandments would have been invented by man as only God can legislate what are suitable symbolic acts to recall events in our history. This is why many of our sages also call these commandments עדות, "testimony.⁠" They are all of Divine origin. The Torah describes the second generation of Israelites as inquiring after what they perceive to be these "testimonial laws" in Deut. 6,20. Some of these laws testify to the fact that God created the universe out of no tangible material, others testify to the selection of the Jewish people as His special nation; still others testify to the manner in which God provided for us in the desert, etc. David (Psalms 119,24) is on record as viewing even these commandments as שעשעי, "my delights.⁠"
The second group of commandments, even if not always in their details, are the ones which the human mind would have had to invent and legislate if the Torah had not done so; this is why they are called מושכלות, "rational" in essence. Examples are how we are to deal with the crimes of theft, robbery, murder, unfair business practices, etc., etc. The term applied to these kinds of commandments in the Torah is משפטים.
The third group of commandments, the ones which completely baffle us, are the legislation not to mix certain seeds, wear clothes combining wool and linen, mixing of meat and milk (though they are part of the same animal), the dispatch of the scape-goat to the Azazel, and the laws involving the red heifer. The Torah's appellation for all of these types of laws is חקים, "statutes.⁠" This is also one of the groups of laws referred to as the subject of the inquiry by second generation Israelites (and later generations) in Deut. 6,20-21. The answer suggested by the Torah to such inquiries is prefaced with the words: "we used to be slaves to Pharaoh in Egypt who maltreated us in a cruel manner until the Lord our God redeemed us from there ad brought us to this land of Israel.⁠" The Torah emphasizes "the Lord our God did all this,⁠" i.e. that as of that point in time the reputation of the Lord as our national God was greatly enhanced. It is therefore appropriate that we loyally accept all three groups of commandments. The passage in Deuteronomy we quoted refers to three groups of commandments, עדות, משפטים, חקים. In the verse quoted above from Proverbs, Solomon merely paraphrases the words of the Torah by speaking of the עדות as אמרי; he refers to the משפטים as שמור מצותי וחיה, "observe My commandments so that you may live (a civilian and secure life).⁠" Finally, when Solomon says: ומצותי תצפון אתך, "treasure My commandments with you,⁠" he refers to the חקים statutes, which, though not understood by you, should be treasured nonetheless. God in His capacity as our king has the right to legislate statutes such as the one of the red heifer without revealing His motive.
זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמור, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו', "this is the statute of the Torah which the Lord has commanded to say: 'tell the Children of Israel that they shall take an unblemished red cow, etc.'" The paragraph dealing with the red heifer has been appended to the one detailing the gifts the Israelites have to give to the priests because the red heifer is the "instrument which purifies the Jewish people.⁠" The paragraph teaches that the priests are not only the recipients of gifts from the Israelites but that they are the ones who can confer ritual purity on the Israelites.
חקת התורה, "a statute of the Torah.⁠" The various commentators understand the word as meaning: 'statute; royal decree.' In other words, a law which defies understanding by the subject to whom it is applied. People asked to obey it constantly wonder why they have to obey such a law. The details of the red heifer legislation are not only devoid of logic but appear to defy logic in that contact with that cow defiles the ritually pure while purifying the ritually impure.
The truth is that the red heifer is one of the statutes which defies our understanding. Still, the principal meaning of the word חק is derived from the word חקיקה, something that is "indelibly engraved in a rock.⁠" like a picture. God hinted to the Children of Israel that their image is indelibly engraved in the celestial regions. In other words, seeing there are no rocks to inscribe things on in the celestial regions, the word חקיקה is a simile for immutable concepts, as basic to God's legislation as if their counterpart had been engraved in rock in our terrestrial universe (compare author's comment on Leviticus 19,19). This is why a certain group of the commandments is known under the heading of חקים. It is significant that the expression חקת התורה appears in connection with our legislation here, whereas in connection with the legislation involving the scape-goat the Torah defines this as חקת עולם, whereas in connection with kilayim, the prohibition to mix species which God wanted to keep separate, the Torah simply writes את חקותי תשמורו, "observe My statutes.⁠" Whenever the Torah refers to a commandment as having an aspect of חוק, this is its way of reminding us of the immutability of such a commandment.
Another reason why the term חק is applied to certain laws is that the word means גבול, "limitation,⁠" such as when the prophet Jeremiah 15,22 describes the sand on the beaches of the sea as the limit to the ocean's power of expanding into the area designated as "the dry land.⁠" The wording there is: אשר שמתי גבול לים חק עולם ולא יעברנהו, "who set the sand as a boundary for the sea as a limit for all time not to be transgressed.⁠" Other examples of the meaning of the word חק being "boundary,⁠" are Jeremiah 31,35: חקות ירח וכוכבים לאור לילה, "the laws of moon and stars for light by night.⁠" In other words, sun and moon respectively serve as boundaries of day and night respectively (compare the whole verse in Jeremiah).
The philosophical aspect of the meaning of "boundary" for the word חק in connection with this legislation is that there are limits, boundaries, to the extent to which we may employ our investigative faculties in probing its meaning. We have to discipline ourselves in acknowledging that God clearly did not want us to probe beyond a certain point.
You need to appreciate that there is a difference in meaning between the word חק and the word חקה. Any commandment described as חק has its origin in the attribute זכור. [The author refers to the two aspects of Sabbath legislation described by the Torah as זכור and שמור respectively, Ed.]. The former refers to an emanation on the right side of the diagram of the emanations, whereas the latter is part of the left side of that diagram. We find in connection with the laws of Passover (Exodus 12,25) that the Torah categorises that legislation as לחק לך ולבניך, "as a statute for you and your children.⁠" A חק is something definitive, decisive. We find the word in the benedictions recited at the circumcision, i.e. חק בשארו שם, "He set a חק (seal) on the flesh of his offspring.⁠" In our prayers on New Year's Day we speak of the requirement to blow the shofar on that day as being חק לישראל, (Psalms 81,5) a very definitive requirement. This point is also made in the Sefer Yetzirah 2,1 where the author writes כי חק הוא מכריע, that the word חק reconciles conflicting concepts [between the right and the left side of the emanations. Ed.].
A commandment described as חקה, is derived from the attribute שמור. Examples are such statements as Leviticus 19,19 את חוקותי תשמורו, "you are to observe My statutes.⁠" The statutes referred to are not to mix certain species, not to marry the wife of a brother while the brother is alive (The word שמירה is used in connection with that commandment). Here too the Torah couches the legislation in the word חקה rather than חק, similar to the wording in Leviticus 20,22 summing up the legislation involving forbidden sexual unions. [The difference between the two words used for these various legislations may perhaps be defined as the difference between positive and negative commandments. The former are described as חק, the latter as חקה. Ed.].
אשר צוה ה', "which the Lord has commanded.⁠" The Torah really should have written: "which I commanded.⁠" However our syntax here is comparable to Exodus 24,1 where the Torah wrote: ואל משה אמר עלה אל ה', instead of עלה אלי, ascend to Me.⁠"
דבר אל בני ישראל, speak to the Children of Israel, etc.⁠" Although the paragraph commences with God addressing both Moses and Aaron, He uses the singular דבר, instead of דברו when formulating what precisely it is that the Children of Israel are to be told. The reason is that even when God addresses Moses and Aaron simultaneously, Moses is considered the principal.
ויקחו אליך, "and they shall take to you.⁠" The reason for the additional word "to you" at this point is to teach that the commandment was of immediate importance at this time in the desert, whereas later on (verse 10) God gives instructions as to future applicability of this commandment. We find a similar pattern in the legislation of the oil for anointing (Exodus 27,20) as I commented there.
פרה אדומה תמימה, "a completely red cow without a blemish.⁠" The word תמימה refers to the colour, not to the size or other features of the cow. If this cow had been undersized compared to other cows of similar age this would not disqualify the animal from serving the purpose described by the Torah. Two black hairs or two white hairs in its coat would disqualify the cow from being used for the procedure described here. It is not surprising therefore that the price of such a cow would be very high (compare Kidushin 31).
Maimonides writes in Hilchot Parah Adumah that this cow was generally either three of four years old. If it happened to be older this did not disqualify her. One does not generally purchase such an animal when it is still a calf and raises it in the care of the Temple treasury. In the event the need arises for such a cow to be purchased and none is available that meets the required criteria age-wise, it is acceptable to put the money for an animal which is younger at that time in escrow and the animal remains under the care of its owners until it is old enough and only then is ownership transferred to the Temple treasury. This rule is derived from the wording: "take to you a red cow" [as opposed to a red calf, Ed.].
It is permissible to buy such a cow from a Gentile, (idolater) and we do not worry that its owner had previously used it in mating practices which are forbidden under Torah law. The reason we do not worry about this is that no one in his right mind puts such an expensive animal at risk, seeing that if such a ritually forbidden mating had taken place the owner would forfeit all the money he had stood to gain from selling this animal to the Israelites.
All the blemishes that normally disqualify an animal as a potential sacrificial offering also disqualify the red cow [although it is not destined for the altar. Ed.]. We derive this from the words: אשר אין בה מום, "which is unblemished.⁠" The Torah refers to this animal as a חטאת, "(normally translated as "sin offering") although it is not slaughtered in sacred precincts. This cow is subject to additional restrictions not applicable to animals destined for the altar, as the Torah demands אשר לא עלה עליה עול, "which has never worn a yoke.⁠" Other animals may have served such profane uses prior to being sanctified to became sacrificial offerings.
We have a similar requirement in connection with the עגלה ערופה, "a heifer (calf) which will die by having its neck broken" (Compare Deut. 21,3) where the wording is אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, "with which no work has been performed, which has not pulled with a yoke.⁠" Just as in the case of the עגלה ערופה such a calf is disqualified if it has performed work for an owner even without the device known as "yoke,⁠" so the red cow too must not have performed any chore even if it had not worn a yoke while doing so. In other words, the "yoke" disqualifies the red cow even if it had never been put to its customary use. Similarly, work performed disqualifies the animal even if it had never worn a yoke. To illustrate: if the animal was connected to a plowshare even if it had not pulled the plow it would be disqualified; on the other hand if it had been brought to a threshing-ground without having started to thresh it would be fit to serve as a red cow. If someone had used the cow to ride on, to lean on, or had hung something on its tail, or had even covered it merely with a cloth etc., it is disqualified. If the cloth was of a protective nature, i.e. to ward off flies, it is in order. If restraints had been put on the animal because it had behaved rebelliously this does not disqualify the red cow from being used for its designated purpose. If the animal had not first demonstrated unruly behavior making restraints necessary, putting restraints on it merely as a precautionary measure is not permissible. If the cow had performed a useful task without the owner or any other person urging it to do so, it depends on whether the owner approved and meant to benefit by such work. If yes, the animal can no longer serve for its ritual purpose, if the owner did not approve or intend to make use of the result of the animal's labor the animal is not disqualified. This is the meaning of the formula אשר לא עובד בה, "that the labor had not been performed with it by design.⁠" Approval after the event is equated by halachah as if it had been intended already prior to the event. Therefore, if, for instance, a bird had made the animal's back its regular seat, this does not impede the animal's use as a red cow. If a bull had mounted the cow this does disqualify her; if she is pregnant she is also disqualified, of course. The rule governing all this is simple: if the work performed with the animal is for the good of the animal or its well-being it is all right. If its serves the owner or his agent it disqualifies the animal as a potential red cow as described in the Torah.
If an animal which had been designated as a red cow dies before it could be used, or it developed some blemish which prevents it from being used as intended, it may be redeemed. As a result its hide may be used for profane purposes though its meat may not be eaten, or in the case of death being due to natural causes rather than ritual slaughter, its meat must not be fed to the dogs as this would be degrading (even after it has been redeemed for money to the Temple treasury).
If, when the red cow was slaughtered, it was slaughtered for profane purposes instead of with a view to the remains being burned as ashes of the red cow, it will not have the effect of achieving atonement for people being sprinkled with its ash and the water from a living well. If the Temple treasury had bought a red cow and subsequently found an animal of better appearance, the original one may be redeemed and the proceeds applied to the purchase of the second animal even though the original red cow had not developed any blemish disqualifying it.
An ordinary priest is fully qualified to perform the procedure with the red cow. This is derived from verse 3: "and you shall hand it to Eleazar the Priest.⁠" As a general rule the procedure was performed by the High Priest's substitute, second in command. At the time this legislation was revealed Aaron was still alive. Therefore, when the Torah writes that the procedure is to be performed by his son Eleazar who was his successor, it is clear that not only the High Priest could perform this procedure. The priest performing this procedure is to wear the four priestly garments which an ordinary priest wears when performing sacrificial service within the confines of the Temple and its courtyard.
The flesh of the cow must not be burned on the sacred grounds of the Temple Mount as we know from verse 3: והוציא אותה אל מחוץ למחנה, "he is to take it outside the camp.⁠" This means outside both the camp of the priests, the Levites, and the Israelites. Usually, the red cow was slaughtered on the Mount of Olives. [There were only a total of 9 such cows during the entire 830 years that the two Temples stood. Ed.].
The words: ושחט אותה לפניו, "he shall slaughter it in his presence,⁠" mean that even a non-priest could perform the slaughtering provided the priest stood beside him and watched his every action. Sifri 123 and Yoma 42 state that indeed a lay Israelite slaughtered the cow while Eleazar was watching. Sifri adds that only this animal could be slaughtered at that time. The slaughterer was not allowed to slaughter another animal immediately before or after. The slaughterer must not be involved at that time in any other chore. We derive this from verse 5: ושרף את הפרה לעיניו, "he is to burn the cow in front of his eyes,⁠" i.e. he must not take his eyes off it during the entire procedure until it has become ash. The words in verse 4: "and Eleazar the priest shall take of its blood with his finger,⁠" mean that as opposed to sacrificial animals whose blood is sprinkled on the altar, no special vessel was designated for the blood to be put into prior to its being sprinkled on the altar, or in this instance in the direction of the Temple (or Tabernacle). The priest must watch what he is doing while sprinkling as the Torah uses the words: "in the direction of.⁠" The slaughtering is done with the right hand whereas the blood is "caught" with the left and then sprinkled with the fingers of the right hand.
After each of the seven sprinklings the priest wipes his hand on the body of the cow as residue of the blood must not be used again; at the conclusion of the sprinkling he descends from the woodpile upon which the animal's body is lying and lights the fire. The priest stands some distance away watching until the fire has enveloped most of the cow's body and its belly has split open. After that the priest takes the cedar-wood and the hyssop, not shorter than one handbreadth, and some wool dyed red (crimson) weighing five selaim and he says to the people standing around him: "this is the cedar-wood" (prescribed by the Torah) three times. After that he points to the hyssop, again saying three times: "this is the hyssop.⁠" Those around him confirm having heard what the priest said by saying הן, "yes,⁠" in response to each of the priest's statements. Why was all this elaborate ritual necessary? There are seven different varieties of cedars; there are four varieties of hyssop; different artisans use different dyes to achieve the color called תולעת שני, "crimson;⁠" therefore the priest wanted to make sure that all the people around him had confirmed that what he had done was the correct procedure by consensus. According to Maimonides the color crimson can be obtained from the seeds of a plant known as puah, closely resembling the seeds of the carobs, etc.; the priest wanted confirmation that the color of the wool he used corresponded to what the Torah demanded.
The kind of hyssop described by the Torah is the kind eaten by ordinary householders and used to provide flavouring for cooked dishes. The hyssop is sandwiched together with the cedar-wood inside the crimson coloured wool and the priest throws it inside the belly of the cow after it has split open. This is the meaning of the words in verse 6: "into the burnt part of the cow.⁠" He must not add this to the burning cow until the fire has taken hold of most of the animal, neither must he delay this part of the procedure until after the cow has turned to ash.
When the burning has been completed one hits the remains with sticks together with all the wood from the woodpile upon which the cow was burned. After that the whole remains are sieved and anything black (not yet ash) which one comes across whether remains of wood or animal tissue, is beaten so much that it is reduced to ash.
The water into which the ash of the red cow is poured must have been filled into a vessel directly from a spring or well of water as the Torah wrote in verse 17: "they shall put it on (the ash) spring water in a vessel.⁠" The "pouring" of the ash into the vessel filled with water from a spring or river is what is described as "holy,⁠" and as soon as the ash is added this mixture of water and ash is described by the Talmud as מי חטאת, (water with the capacity to bring about atonement or purification or both). The Torah (verse 13) describes this mix of water and ash from the red cow as מי נדה, "waters of sprinkling.⁠"
The sages imposed additional strictures in connection with who is allowed to perform these procedures. Even a person (priest) who has immersed himself in a ritual bath so that he is ritually pure enough to perform service on the altar is not automatically pure enough to perform the procedures outlined in our chapter. He is neither qualified to burn the cow nor to fill the vessel containing the water which will be mixed with the ash and used in sprinkling on the ritually impure person to be purified. Unless the immersion in a ritual bath was for the express purpose of qualifying for the tasks associated with the procedures of the red cow such immersion is not sufficient ritual preparation.
The sages imposed similarly harsh conditions concerning the vessel fit to contain this mixture of spring-water and the ash from the red cow. For example, even the basins in the courtyard of the Temple which were used to catch the blood from sacrificial animals after these were slaughtered in preparation of their blood being sprinkled on the altar, was not considered as of a high enough degree of sanctity to serve for holding the water-ash mixture unless such a basin had previously been immersed for this express purpose.
Maimonides relates in Hilchot Parah Adumah 13,2 that the kerchief of a man of the piety of Yochanan ben Gudgodah who maintained a personal level of ritual purity which would have enabled him to consume sacrificial meat all his life, was considered as if suffering from a level of ritual impurity known as tumat medress of someone suffering from involuntary seminal emissions, when compared to the degree of ritual purity required to perform the procedures of the red cow.
What were the details of purifying people suffering from contamination through contact with the dead by using these waters known as מי נדה? A ritually pure person takes three stalks of the hyssop plant ties them together each little branch wound with a small stalk. He proceeds to dip the heads of the small stalks in the מי נדה of the vessel containing same. While doing so he concentrates on his intention to use the water-ash mixture to sprinkle it on the person to be purified. This procedure occurs on the third and the seventh day of the seven days of purification after sunrise; the mixture of ash and water is sprinkled on the exposed part of the body of the person concerned. It does not matter how little of it hits the skin. If it only hits the tongue this does not help as the tongue is not considered an external part of the body for the purpose of this procedure. If vessels other than earthenware vessels have become contaminated through contact with the dead, the mixture is sprinkled on those vessels. They are purified without any waiting period afterwards. Thus far excerpts from Maimonides on the subject.
A Midrashic approach as presented by Rashi: Concerning the words: "they shall take to you a red cow.⁠" The words: "to you" mean that the people have to pay for this red cow. Just as when the people had divested themselves of their golden jewelry in order to enable Aaron to make the golden calf (Exodus 32,3), they now have to pay for the instruments which will secure them purification and forgiveness for the ritual contamination they had caused themselves thereby. The matter is best illustrated by a parable. The son of the king's maidservant had dirtied the palace. Thereupon the king ordered the maid to clean up the filth her son had left lying about. Similarly, the red cow is to atone for the whole episode of the golden calf. The reason that the cow is to be red is understood by the Midrash as natural, seeing that sins are generally associated with the colour red, i.e. blood guilt. We know this from Isaiah 1,18: "if your sins are crimson, they will become white as snow (after expiation).⁠"
The word תמימה, unblemished, is understood by the Midrash as a reference to the unblemished state of the Jewish nation prior to the sin of the golden calf. Due to their participation in that sin in varying degrees they had all became spiritually blemished. The function of the red cow and the procedure of sprinkling the Israelites with its ash and holy water would remove these blemishes. The words: "which has not borne a yoke,⁠" are understood by the Midrash as an allusion to the yoke of the Torah which the Israelites had shaken off by their participation in the sin of the golden calf. They had rejected the yoke of accepting God as king. The words: "to Eleazar the priest,⁠" are understood as an oblique reference to Aaron's share in that sin. The red cow ritual could not be performed by Aaron as the participant in the guilt cannot reverse himself to act as advocate for the guilty. [Aaron could, of course, perform the ritual of future red cows if needed. Ed.] The words: "he shall burn the cow" are an allusion to the golden calf which Moses had burned immediately after his return from the mountain (Exodus 32,20).
The words: "cedar-wood, hyssop, and crimson-red wool,⁠" are understood by the Midrash as an allusion to the 3,000 active participants in the worship of the golden calf whom the Levites had executed. The cedar is the tallest of the trees, whereas hyssop is the smallest. It symbolizes that the tall become haughty, sin as a result, and in the end wind up as the lowest, the most insignificant. The worm, תולעת, (source of the red color crimson) also symbolizes the human being after he has become guilty.
The word למשמרת, "as a safekeeping,⁠" (verse 9) is a reminder that the sin of the golden calf will never be forgotten as every time the Israelites become guilty of a sin and punishment, some of the unexpiated guilt of the golden calf episode will be added to their punishment throughout the generations. This is based on Exodus 32,34: "and on the day when I make an accounting, I shall bring their sin to account against them.⁠" In this way the sin will be remembered for all times.
The golden calf had brought defilement and ritual impurity on all who had any dealings with it, (Psalms 106,28) "they attached themselves to Baal Peor and ate sacrifices offered to the dead.⁠" [The reference to the "dead" is to compare the impurity conferred by idolatry to that conferred by contact or association with the dead. Ed.]. We also have a verse in Isaiah 30,22 comparing idolatry to associating with a menstruous woman "You will cast them away like a menstruous woman. 'Out! you will call to them'" The red cow causes similar defilement to all who busy themselves with it. Just as the purification of the Israelites from that sin at the time came about by their being sprinkled with the ash of the golden calf and water (Exodus 32,20), so the red cow procedure will parallel what Moses had done at the time in order to rehabilitate the Israelites who had become defiled.
Midrash Pessikta d'Rav Kahana (volume I page 75 edition by Dov Mandelbaum) comments as follows: The word פרה, cow, is a reference to Egypt, compare Jeremiah 46,20: "Egypt is a handsome heifer.⁠" The word אדומה, red, is a reference to Babylon, compare Daniel 2,38: "you are the head of gold (red).⁠" The word תמימה, unblemished, is a reference to the kingdom of the Medes as we know from Rabbi Chiyah bar Aba who described the kings of that kingdom as תמימים, unblemished. The only complaint God had against these kings was that they practiced idolatry, a tradition they had carried on from their forefathers. The words: "which does not have a blemish,⁠" refer to Alexander the great. When Alexander came face to face with the High Priest Shimon Hatzadik he got off his horse and stood at attention in greeting him. He said: "blessed be the God of Shimon Hatzadik.⁠" His adjutants asked him why he showed such deference to a mere Jew? He explained to them that before every victorious battle the image of this man had appeared to him. The words: ""which has not worn a yoke,⁠" refer to the kingdom of Edom (Rome). This kingdom completely rejected obeisance to God even blaspheming Him, as we know from Psalms 73,25: "Whom else have I in heaven? And having you I want no one else on earth.⁠" [This Midrash attributes these blasphemous words quoted by the psalmist to the kingdom of Edom. Ed.]. The words: "and you shall give her to Eleazar the priest and he will take it outside the camp, etc.,⁠" are an allusion to the future when the protective angel of that kingdom will be expelled from the celestial regions. God will slaughter this angel representing Edom. We know this from Isaiah 34,6: "for the Lord holds a sacrifice in Bozrah, a great slaughter in the land of Edom.⁠" Rabbi Berechyah commented on that verse and on our verse (5) "he shall burn the cow in front of his eyes,⁠" that this corresponds to Daniel 7,11: "I watched till the beast was slain and its body destroyed, and consigned to the fire's burning.⁠" The words: "its skin, its flesh and its blood with its dung shall he burn,⁠" are an allusion to what we read in Ezekiel 27,27: "your wealth, your wares, your merchandise, your sailors and your pilots, the men who made your repairs those who carried on your traffic, and all the fighting men within you, all the multitude within you, shall go down into the depths of the sea on the day of your downfall.⁠" Thus far Midrash Pessikta d'Rav Kahana.
Tanchuma on Chukat 8 comments as follows on the words: "they shall take a red cow to you.⁠" The words "a cow to you,⁠" mean that I, God, will reveal the meaning of this legislation to you, but for everyone else it will remain in the realm of a חוקה, a statute, beyond their understanding. This interpretation is based on an illuminating comment by Rav Huna on two verses (Psalms 75,3 and Zecharyah 14,6). In the former verse the psalmist writes: At the time I choose I will give judgment equitably.⁠" [At that time the justice of My ways will become revealed to everyone, seeing God did not mean to imply that up until that time His justice had been inequitable. Ed.]. In the other verse the prophet quotes God as saying: "in that day there shall be neither sunlight nor cold moonlight, but there shall be a continuous day -only the Lord knows when- of neither day or night, and there shall be light at eventide.⁠" The meaning of the verse is that there will remain matters which while they are not revealed to you in this world will be revealed to you in that future, such as the blind man who gains his sight, of whom Isaiah 42,16 writes: "I will guide the blind by a road they did not know, and I will make them walk by paths they never knew I will turn darkness before them to light.....these are the things which I have done and I will not abandon them.⁠" The crucial word in that verse is the word עשיתים, instead of אעשה אותם, i.e. "I have done them,⁠" instead of "I am going to do them" (as we would have expected). This means (according to Tanchuma) that what is described here as a view of the future God has already shown to Rabbi Akiva and his companions (who descended into the Pardess).
A different approach to the same verse: Even matters which have not been revealed to Moses will be revealed to Rabbi Akiva. This is based on Job 28,10: "his eyes behold every precious thing.⁠" These words which describe someone as seeing "every precious thing" refer to Rabbi Akiva. Solomon said in Kohelet 7,23: "All this I tested with wisdom; I thought to myself that I would become wise, but it is beyond me.⁠" The words: "I would become wise,⁠" are a reference to the testimony in Kings I 5,9: "the Lord had given wisdom to Solomon and discernment in great measure....and his wisdom was greater than that of all the Kedemites and all the wisdom of Egypt.⁠" What precisely did the wisdom of the Kedemites consist of? They knew how to interpret zodiac signs, were experts in astrology; they were also familiar with the tiar, a bird (raven?) based on Kohelet 10,20: "for a bird of the sky may carry the sound, and some winged creature may betray the matter.⁠"
Rabbi Shimon ben Gamliel used to say that he liked three customs of the Orientals. They do not kiss on the mouth but on the hand; when they cut meat they always employ a knife; when they ask someone's advice on a matter they invariably do this in the field (where they cannot be overheard). This latter practice is based on Yaakov consulting with his wives in the field on his decision to leave Lavan (compare Genesis 31,4). What did the wisdom of the Egyptians which Rabbi Shimon ben Gamliel praised consist of? You will find that when Solomon was about to build the Temple he sent word to Pharaoh Necho asking him to supply him with artisans on loan to help him in the construction. How did Pharaoh answer this request? He consulted his astrologers to determine which of his artisans would not live out the year and he then dispatched these artisans to Solomon. When Solomon saw these people he realized with the aid of Holy Spirit that they were all going to die during that year. He provided each one with a shroud and sent them back to Pharaoh with a note reading: "were you short of shrouds in Egypt? Here I send you your artisans back with a gift of shrouds.⁠" When the Book of Kings wrote that Solomon was wiser than "כל האדם, "any man" (or "Adam,⁠") what precisely did the unique wisdom of Adam consist of? You will find a discussion in the Midrash that when God was about to create Adam He consulted with the ministering angels about His plan saying: "let us make Adam in our image and in our likeness.⁠" The angels countered: "what is so special about Adam that You want to bother with him?⁠" God responded that the Adam He intended to create would be wiser than they. How did God proceed to prove His point? He assembled all the beasts, the birds, etc., and asked the angels to name them. The angels were unable to do this. After God had created Adam, He paraded all the animals in front of him and asked him: "what is the name of this animal, etc.?⁠" Adam replied: "this one is called "lion,⁠" this one is called "giraffe,⁠" this one is called "sheep,⁠" etc.; etc. This is the meaning of Genesis 2,20: "Adam called the names of all the beasts.⁠"' All these names Adam gave the beasts were not merely arbitrary names he chose to call them by, but they reflected the essence of each animal respectively. I have already discussed this in greater detail in my commentary on Genesis 2,19. When God asked Adam what his own name was, he answered: "Adam.⁠" He explained that he said this seeing he had been created out of אדמה, raw material taken from the soil. Thereupon God asked Adam what His name was. Adam answered that God's name was the tetragram. When God wanted to know what had given him this idea, (seeing he had not been told) he answered: for You are the Master of all creatures. We know that Adam was correct from Isaiah 42,8 אני י-ה-ו-ה הוא שמי, "I am the Lord, this is My name.⁠" God meant that He adopted (or retained this name) seeing the first human being Adam had bestowed it upon Him. This was a pact between Adam and God that God would henceforth be known by the name bestowed upon him by His first intelligent creature.
When we read in Kings I 5,11 that Solomon was wiser than Eytan the Ezrachi, whom did Jeremiah (author of that Book) have in mind when he wrote these words? It was a reference to Avraham. Psalm 89 is attributed to Avraham as the word האזרחי, at the beginning of that psalm is a reference to the "East" according to our sages in Baba Batra 15. Heyman is understood to be Moses (ibid). The philological connection is established by the word נאמן in Numbers 12,7 that God said of Moses בכל ביתי נאמן הוא, "he is trusted in My entire House.⁠" כלכל, another of the wise men mentioned in the chapter of the Book of Kings extolling Solomon's wisdom is a reference to Joseph (who "provided" for all of Egypt economically with his wisdom). The Egyptians recognized that the only reason a man whom they considered a slave was able to rule over them was the extreme wisdom of Joseph which enabled him to maintain himself in that position. The Egyptians who had been suspicious of Joseph and his ability brought him seventy different pieces of paper, each in a different language, asking him to explain what was written thereon. Joseph was able to read each in its respective language. Not only that; Joseph also knew Hebrew, a tongue which the Egyptians did not understand. We base this on Psalms 81,6: עדות ביהוסף שמו, i.e. an allusion that Joseph knew something in addition to what anyone else knew. The word דרדע, another person named as very wise in Kings 5,11 is a reference to the generation of Israelites who had experienced the revelation at Mount Sinai in the desert and who had been granted insights exceeding that of any other generation. They were known as the דור דעה, "the generation imbued with knowledge.⁠" The בני מחול who are also listed in the Book of Kings as possessing outstanding wisdom are an allusion to the people of the period of the golden calf whom God had forgiven their participation in that sin, hence they were called בני מחול, "people who had been pardoned.⁠"
The Book of Kings there continues in quantifying Solomon's wisdom by attributing to him no fewer than three thousand parables (proverbs) and over one thousand poems. Concerning this enigmatic statement Rabbi Shmuel bar Nachmeni opines that he made a search of the entire Bible and could not come up with more than approximately 800 verses in which Solomon is mentioned as saying anything of significance. We are therefore forced to interpret these numbers mentioned in the Book of Kings not as original sayings recorded in the Bible but as the number of interpretations offered by Solomon on a far smaller number of texts. When Kings I 5,13 speaks about Solomon "speaking about trees,⁠" one such example may be that Solomon examined the phenomenon of a person afflicted with the skin disease tzoraat requiring some of the wood from the tallest tree (cedar) and some of the wood from the most lowly tree (hyssop) to effect his purification. Solomon suggested that the cause of the affliction was that the person so stricken was guilty of arrogance, considering himself superior to his contemporaries. In order to be cured of this psychological defect he had to "lower" himself (even in his own eyes) to the level of the hyssop, the lowest of the trees in order to be fit to rejoin society. The Book of Kings goes on to describe part of Solomon's wisdom as his ability to speak על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים, "on the mammals, the birds, the creeping creatures and the fish.⁠" He defined the reason why mammals, if fit to eat, require the severing of both the gullet and the windpipe, whereas birds require the severing of only one of these organs. He explained that this was related to the raw material these creatures were made of, i.e. the mammals were created from the soil (Genesis 1,24), whereas the birds were created from a mixture of water and soil, i.e. from mud (Genesis 1,20).
When Solomon is reported as speaking about the creeping things, the meaning is that he explained why eight of these species confer ritual impurity on contact with their carcass, etc. He also explained why people who hunt or injure these species on the Sabbath are guilty of a major infraction of the Sabbath legislation, whereas other related creeping creatures are not treated in that way by halachah, i.e. because these eight species are covered by skin (Shabbat 107). Concerning the statement in Kings that Solomon spoke about the fish, he explained why they do not require ritual slaughter in order to make them fit to eat for Israelites, as we know from Numbers 11,22 where Moses speaks of slaughter for mammals and fowl, but implies that the mere gathering in of fish make them fit to be eaten. In short, Solomon declares that whereas he was able to figure out satisfactory reasons for all the legislations of the Torah concerning these creatures, the reason for the red cow legislation had escaped him. It is interesting that the numerical value of the words והיא רחוקה, which Solomon uses to describe his inability to fathom the meaning of something, is the same as that of פרה אדומה, "red cow" (341).
When perusing the Bible and the Talmud we find that there have been a total of 9 red cows (view of the sages in Parah 3,5). The first one was burnt during Moses' life time.; the second one was burnt during the period of Ezra in the early years of the second Temple. Shimon Hatzadik, as well as Yochanan the High Priest (early Hasmonean period), each burnt 2 such red cows. The seventh was burnt by Elihueyni, the eighth by Chanamel the "Egyptian", whereas the ninth and last was burnt by Ishmael ben Pabi. The tenth and final one will be burned by the Messiah (according to Maimonides).
The meaning of Kohelet 8,1: מי כהחכם ומי יודע פשר דבר, חכמת אדם תאיר פניו ועז פניו ישנא, "Who is like the wise? Who knows what things mean? A man's wisdom lights up his face, and the boldness of his face is transformed" is as follows: the words: "Who is like the wise?⁠" refer to God of Whom it is written: "the Lord founded earth with wisdom.⁠" (Proverbs 3,19). The words: "who knows what things mean?⁠" are also a reference to God who explained the Torah to Moses. Concerning the words: "a man's wisdom lights up his face,⁠" Rabbi Yudan said that the power of the prophets is great as they are able to draw relevant comparisons between the manifestation of power in the celestial regions and the appearance of man. Rabbi Yudan bases this on Daniel 8,16: "and I heard a human voice in the midst of Ulai.⁠" Rabbi Yehudah in the name of Rabbi Seymon derives this point from Ezekiel 1,26: ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, "on top of this semblance of a throne, there was a semblance of a human form.⁠" Concerning the words: "and the boldness of his face is transformed,⁠" this is understood to refer to God's ability to switch from His manifestation as attribute of Justice to manifesting Himself as attribute of Mercy when dealing with the Jewish people. Compare Tanchuma Chukat end of verse 6.
Tanchuma goes on (on verse 7) that there are four pieces of Torah legislation which are targeted by the evil urge especially, all of which have been defined by the Torah as חקה, statute. They are: 1) the prohibition of marrying the wife of one's brother (as a divorcee or widow with children, whereas she is to become the wife of that same brother-in-law if her husband had not sired children). 2) the prohibition of wearing wool and linen in one garment or sowing different species of seed in the same field. Seeing that it is permitted to make a tallit of linen and attach woolen tzitziyot, the evil urge targets this legislation presenting it to us as illogical. 3) the law of the scapegoat which apparently carries the sins of the people as a gift to Satan. The Torah demands that the person accompanying said scape-goat purifies himself (as if the sins of these people "carried" by the beast had contaminated him whereas the scapegoat itself is killed while conferring life (forgiveness) on the sinners whose sins the beast "carries" (Leviticus 16,26). 4) The legislation of the red cow. What arouses the ire of the evil urge is the fact that all those who are involved in the ritual of the red cow, though of superior degree of ritual purity, are contaminated by it, whereas the ash of the same beast sprinkled on a ritually impure person has the power to purify such a person. According to that Midrash, Job 14,4 had this legislation in mind when he said: "Who can produce a clean thing out of an unclean one? No One!⁠" (only God). Examples of God being able to produce the clean out of the unclean are 1) Avraham sired by an arch idolater such as his father Terach. 2) The king Chizkiyah of Yehudah whose father Achaz was a confirmed heretic. 3) Mordechai who was descended from Shimi of the tribe of Binyamin who had cursed David in the vilest terms. The people of Israel who emerged from amongst all the idolatrous Gentile nations are another example of the seemingly impossible becoming reality. So is the promise of the world of the future which will be the outcome of a transformation of this present world of lies and deceit. Job meant that the only one able to orchestrate such totally unlikely phenomena is the Unique One, the Lord! The Midrash adds the fact that the minimum size which makes an afflicted person subject to the tzoraat disease and contamination being the size of half a bean, while if the entire surface of the skin is covered by the eczema the person thus afflicted remains ritually pure.
The Midrash just quoted explained to us the remarkable and illogical aspects of these four pieces of legislation the Torah introduces under the heading of "statute,⁠" and in particular the totally incomprehensible fact that a little of the red cow's ash can reverse the most severe kind of ritual impurity known as אבי אבות הטומאה, i.e. the sword which has killed a person. No wonder that the evil urge at the instigation of Satan tries to seduce us into refusing to accept such statutes which defy our intellect!. The Midrash cites the verse in Job to postulate that indeed what is legislated here could never be ordained by mortal man but had to be reserved for God the Creator Who alone can legislate this having demonstrated in life, (the examples of Avraham emerging from Terach, etc.) that it is not as far-fetched as meets the eye.
The Midrash implies that if we can accept that a skin disorder involving a patch of skin less than the size of a bean can result in a person being completely ostracized from society whereas someone whose skin is completely covered with the same disease remains pure, we can also accept the four examples of legislation which form the specific target of the evil urge.
The Talmud (Niddah 9) points out that the verse from Job 4,14 also may be applied to the Creator Who saw fit to convert woman's menstrual blood into milk, i.e. something symbolizing a wasted opportunity (not becoming pregnant) turns into a life-giving nutrient for babies. Such phenomena seen in nature surely make it easier to observe legislation of the Torah even if we do not understand it. Using such reasoning Rabbi Eliezer HaKalir (the famous liturgical poet) pointed out in his poem siluk before the kedushah recited on the Sabbath we read this portion that if the dead body remains inside the house the house itself has not yet become ritually unclean. As soon as the dead body (the source of the ritual impurity) has been removed, the house itself has become ritually impure. On the face of it, this is halachically quite untenable. However, Rabbi Eliezer Hakalir uses the term "house" as a simile for a woman's womb. His comments describe the halachah we learned in Chulin 71 that if an embryo dies within the womb of the mother and the midwife touches it upon examining the mother internally, such a dead fetus does communicate severe ritual impurity on said midwife though the mother of that fetus is not affected. As soon as the dead fetus exits from the mother she herself becomes ritually impure for seven days without touching the fetus. (Compare Maimonides Hilchot Tumat Met chapter 25,12). [I believe the Midrash also wants to imply that in the event anyone accuses Moses of having invented this kind of legislation this is totally impossible as a human mind could not come up with such illogical-appearing legislation. Ed.]
A kabbalistic approach to our paragraph: The red cow is an allusion to the oral Torah, the attribute of Justice in its most severe form. This attribute is the source of ritual impurity. The reason why this chore was given to Eleazar to perform was in order that he should address the attribute of Justice in its most concentrated form. Such thoughts would not be held against him [seeing the author had stated repeatedly that all offerings are addressed to Hashem, the attribute of Mercy, Ed.] as it was slaughtered outside holy precincts and was not considered as a sacrificial offering. This is also the reason this legislation was prefaced with the words זאת חקת התורה, as if to say: "this new kind of legislation that the Torah has seen fit to reveal here as something to be performed outside the precincts of the Temple is not meant to convey the impression that it is addressed to someone other than God, God forbid.⁠" It is anchored, i.e. embedded, נחקקת in the Torah itself. However, its origin is the oral Torah, which is the sixth of the emanations (counting from מלכות upward). Even though a full comprehension of the mystical dimension of this statute is way beyond our ability to understand, it is important to understand that the concept of ritual impurity is allowed to spread no further (upward) than the sixth emanation, that of גבורה. This is the emanation, attribute, which characterized Yitzchak who lay on the altar bound by the attribute of Mercy on the outside. If the attribute of Mercy would not have been present and active and the attribute of Justice would be allowed full reign the world would face destruction immediately. This is why the Master of Mercy provided us through this procedure with a method of turning the attribute of Justice at its fiercest into a milder form of itself. This is the meaning of the words: "they shall take to you a cow, one that is red, an unblemished specimen, an animal which has not been tainted by having been subservient to any (other) master such as the emanations (attributes) on the lower rungs of that diagram.⁠" We know that even the next lower emanation was not saved from having a "master" impose a yoke upon it as that emanation, תפארת, harmony, has been associated with the Holy Temple which has been destroyed and therefore has been "mastered" by impure forces on earth. (Compare Isaiah 64,10 בית קדשנו ותפארתנו, and Psalms 78,61: ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד צר, "He delivered into captivity His power and glory into the hand of the oppressor.⁠") The cherubs (on the cover of the Holy Ark) were exiled together with the other furnishings of the Temple and we do not find that they had been hidden, as had the Holy Ark itself as well as the Menorah, the lampstand. The emanations which are "higher" than that of תפארת, are described as בתי גנזי, "the houses of My hidden (treasure)" in Beytzah 16. I have already discussed this in connection with Genesis 6,6 (see our translation there).
The reason that this red cow was slaughtered outside the holy precincts of the Temple was in order for it to be able to chase away, to diffuse the spirit of impurity. This is why the remains of the cow (ash) together with water from an original source, מים חיים, would effect purification by means of the vessel within which it was contained (verse 17). Purity is derived from an influence exerted by the attribute of Mercy, an emanation higher than that of גבורה, i.e. the attribute (emanation) of Justice, the emanation responsible for every kind of impurity.
You will need to appreciate that some Kabbalists are in doubt whether the fact that the procedure involving the red cow was carried out completely outside the confines of the Temple meant that it represented a higher degree of sanctity than that which pervaded the Sanctuary. In other words, everything connected with the red cow would have represented "holy of holies,⁠" whereas only a small portion of the Sanctuary itself was designated as "holy of holies.⁠" If so, the level of sanctity represented by the red cow as well as its remains would have been superior to that of the sacrificial animals offered on the Altar inside the precincts of the Temple so that there was really no comparison between the red cow and its counterparts inside the Holy Temple.
On the other hand, some Kabbalists think that the reason the procedure of the red cow was conducted outside holy precincts points to the fact that its sanctity was below that of even the lowest level of sanctity inside the holy precincts and that this is the reason that no part of it was processed inside those confines. These people then raised the following question: assuming that the red cow was of such a high level of sanctity that it surpassed the levels of sanctity in the Temple, how could it possibly confer impurity on its (uncontaminated) handlers? On the other hand, if it was of such inferior sanctity that it had to be slaughtered and its remains kept outside sacred ground, how was it capable of conferring purity on the previously impure?
Some Kabbalists answered these questions by saying that indeed the entire red cow was "holy of holies" and that the reason it conferred impurity on its handlers was that any pure person on earth will automatically become impure through contact with extra-terrestrial purity (which is of far higher degree). Seeing the red cow represented extra-terrestrial i.e. celestial purity (or sanctity) we do not have a problem. This concept is reflected in the Torah writing (Exodus 29,37) "anyone touching the Altar will become holy,⁠" i.e. will be burnt (as had happened to the two sons of Aaron, Nadav and Avihu). Total terrestrial sanctity is relegated when it confronts celestial sanctity. What applies to relative sanctity, i.e. terrestrial sanctity versus celestial sanctity, also applies to terrestrial purity as opposed to celestial purity. This may be the meaning of Yoma 21 that אש דוחה אש, אש אוכלת אש, "one category of fire displaces, relegates, another category of fire.⁠" The "fire" of the Shechinah displaces or relegates terrestrial fire.
The Talmud there describes the penalty incurred by the angels who had opposed the creation of Adam by saying that he did not deserve God's consideration. God is reported as having stretched out His finger at these angels and burning them. If differences in the quality of fire exist among the angels in the celestial regions it is easy to understand why terrestrial fire should be inferior to even the lowest of the celestial fires.
We are told in a Midrash that when Moses ascended Mount Sinai he reached a certain spot where the angel Matniel barred his way. This angel instructed Moses to proceed further and meet the angel Sandalfon. Moses answered that he was afraid to do so as that angel (angel of fire) would likely burn him. Thus far the Midrash. [Our author's point in quoting this excerpt is simply to draw our attention to "fires" in celestial regions. Ed.]
According to some Kabbalists the red cow was entirely in the category of holy of holies. Personally, I feel that in some respects it was holy whereas in other respects it was totally secular in status. Seeing that the red cow transmits a spirit of ritual impurity it contains a purely secular element. Seeing, however, that the Torah refers to it as חטאת, i.e. acting as a means to expiate, it must also contain an element of holiness. Because of the fact that it is composed of two opposite elements the Torah applied stricter rules to it than apply to the animals which serve as sacrificial offerings on the Altar, seeing no one is in doubt about their status.
The reason that the Torah writes here about the rules of purification for people contaminated by impurity conferred by contact with the bodies of human beings who have died, is that the ash of the red cow is so crucial in the purification process of such people. The root cause of living creatures contracting spiritual impurity dates back to the original cause of death, the serpent in Gan Eden. This root cause is known as כח המושל, or הר הגדול, (Compare Kohelet 10,4 and Zecharyah 4,7 respectively). Nachmanides writes that the bodies of people whose death is due to נשיקה, a "kiss" by God, do not become ritually impure. The prophet Zecharyah in that verse describes the elimination of death, the angel of death, etc., in the future. He employs the simile of the "great mountain which will be flattened at that time" as the simile describing the overcoming of the greatest obstacle in our lives on this earth prior to the coming of the Messiah. This is what Maimonides had in mind when he stipulates that the red cow which will be burned by the Messiah will be the tenth and final one as with the absence of death there will be no need for further such means of purification.
זאת חקת. אדומה תמימה – פרש״י שתהא אדומה בתמימות שאם היו בה ב׳ שערות שחורות פסולה עכ״ל. הקשה ר״ת מאורליי׳ הא למה לי קרא הלא ב׳ שערות פוסלו׳ ולא שער אחד הלכה למשה מסיני ומאחר דהלכתא קרא למה לי דבכמה מקומות בתלמוד קאמר הכי צ״ע.
מדרש ילמדנו: זאת חקת התורה – זש״ה מי יתן טהור מטמא לא א׳ כגון אברהם מתרח חזקיהו מאחז יאשיהו מאמון מרדכי משמעי ישראל מאו״ה עוה״ב מהעוה״ז מי גזר כן מעשה קול יחידו של עולם יען לא האמנתם בי ולפי׳ לא תביאו את הקהל הזה משל לשתי נשים שלוקות בב״ד אחת קלקלה וא׳ אכלה פירות שביעית אמרה להם בבקשה מכם הודיעו לבריות על מה אני לוקה שלא יאמרו אף זו קלקלה היו מכריזים זו קלקלה ולקתה וזו אכלה פירות שביעית אף כן משה אמר הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה שהכעיסו שנאמר כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו וכו׳ ועכשיו יאמרו הדורות אני שוה להם יכתב להם מה שעשיתי ולפי׳ כתב יען לא האמנתם בי להקדישני.
פרה אדומה – תמימה תמימה באדמימות שאפי׳ שתי שערות שחורות או לבנות פוסלות בה אשר אין בה מום כל מום כמו קרבן דהא חטאת קרייה רחמנא.
זאת חקת התורה – פי׳ רש״י שנאמר בה חוקה לפי שאומות העולם מונין בה את ישראל וכו׳. וכתב הרמב״ן ומה שמונין יותר בפרה מבשאר קרבנות שמכפרים ויש מהם שמטהרים כקרבנות הזב והיולדת לפי שהיא נעשה בחוץ ונראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה. והפרשה הזאת תשלים בתורת כהנים ונכתבה כאן אחר מתנות כהונה לומר שטהרתן של ישראל תהי׳ ע״י הכהנים. ופי׳:
זאת חוקת התורה אשר צוה ה׳ – אשר צויתי כמו ואל משה אמר עלה אל ה׳ וכמו נשי למך. אי נמי מקרא מסורס הוא דבר אל בני ישראל זאת חוקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר:
דבר אל בני ישראל – ולא אמר דברו כי משה הוא העיקר. וטעם:
אליך – שיעשו כן במדבר לשעתם ואחר כן יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחוקת עולם לדורותם. ואמר ונתתם ולא ונתת להכניס אהרן עמו לכבודו כי שניהם יצוו לאלעזר לשחוט לפניו. או ונתתם לרבים עכשיו ולדורות כי אלעזר השוחט מיד ב״ד יקחנה שיתנוה לו שתעשה בהכשר ועל דעתם:
לא עלה עליה על – כתיב חסר לומר אפילו לא משכה בעול אלא עלה עליה לבד פסולה:
זאת חוקת התורה, "This is the decree of the Torah, etc.⁠" According to Rashi the reason that this legislation is preceded by the word חוק, decree, statute, is that what follows defies reason in the eyes of the nations of the world and they ridiculed the Jewish Torah. [The Torah, by prefacing the legislation in such a manner reminds us that the Creator does not need to justify Himself all the time. Ed.]
Nachmanides adds that there is a reason that the nations of the world zero in with their criticism on the red heifer legislation more than on the other animal sacrifices some of which also achieve ritual purity for the person bringing the sacrifice, such as people suffering from zav, seminal discharge of a certain type, or the sacrifice brought by a mother who recently gave birth which resulted in her becoming ritually impure is purified as a result of her sacrifice. They argue: how could the ashes of a heifer that had not even been a sacrifice and was slaughtered outside consecrated grounds, confer ritual purity for someone stricken with the most severe kind of impurity?
Actually, this paragraph was revealed to the people at the end of the legislation in the Book of Leviticus, concluding the legislation pertaining to sacrificial offerings. The reason why it had not been inserted in the written Torah until this point is that after having heard about the gifts the Israelite has to give to the priests, this concludes a further stage in how the average Israelite obtains his atonement. With the laws about purification from impurity incurred through contact with the dead, especially when burying one's near and dear ones, the entire subject of ritual impurity is concluded.
זאת חוקת התורה אשר צוה ה', "This is the decree of the Torah that Hashem has commanded;⁠" There are a few other instances where someone is reported as speaking in the third person, "he,⁠" although clearly the quote shows that "he" or "He" was speaking in the first person. The examples coming to mind are Exodus 24,1 עלה אל ה', "ascend to Hashem" or in Genesis 4,23 נשי למך האזינה, "wives of Lemech listen!⁠" Lemech himself was speaking.
דבר אל בני ישראל, "speak to the Children of Israel.⁠" Although we would have expected the word for "speak" to be in the plural mode, i.e. דברו, seeing that Moses was the more important one of the two, the Torah used the singular mode.
אליך, "to you,⁠" the meaning of this word in this context is that at this time such a red heifer should be burned for the needs of the people; in the future, this should be done only as and when the need arose. The reason that the Torah wrote the word ונתתם in the plural mode instead of ונתת in the singular mode, in verse 3, is to give Aaron a share in the performance of this commandment so that both Moses and Aaron commanded Eleazar to carry out this commandment by slaughtering the heifer in his presence.
Alternatively, the meaning of the word ונתתם in the plural mode is simply that the instruction issued here applies also to future generations. Eleazar, by slaughtering the red heifer acted as the person designated to do so on behalf of the Jewish Supreme Court.
לא עלה עליה עול, "it had never borne a yoke.⁠" The word "Ol,⁠" yoke, is spelled here without the letter ו in the middle, to indicate that even if that heifer had only very briefly had a yoke placed on it without performing any kind of task for man, it would be disqualified from serving as the red heifer required. [in other words, the spelling of the word is the same as על, "on.⁠"
זאת חקת התורה – סמך חוקת התורה לבהרימכם את חלבו ממנו רמז לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שנייה לה לאוכלי תרומה ועוד רמז שהמחזיקים בתורת ה׳ יש להם מנות שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ.
לא תחללו – וסמיך ליה חוקת התורה שת״ח שחוטא הוא חילול השם.
ולא תמותו – וסמיך ליה חקת התורה דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה.
פרה אדומה – בגימטריא זה על עון עגל.
לא עלה עליה על – על כתיב חסר שאפי׳ לא משכה בעול אלא עלה עליה לבד פסולה.
ויקחו אליך פרה אדומה תמימה – פר״ש במרה נתן להם מצות פרה, וכן יסד הפייט (פ׳ פרה) ממרה חוקה גזר. ותימה דבפרק ד׳ מיתות (סנהדרין נ״ו ב׳) קאמר י׳ מצוות נצטוו במרה ז׳ של בני נח ודינין ושבת וכבוד אב ואם. ותימה מ״ל הא דאמרינן דמצות פרה נאמרה להם, אי משום דכתיב חק, הלא כמה מצות שנאמר בהם חק כמו שנ׳ (שמות י״ג י׳) ושמרת את החוקה הזאת, (ויקרא י״ט י״ט) את חוקותי תשמורו וכאלה רבות. ונ״ל דדייק מדכתיב אשר צוה ה׳, והיכן צוה והלא עתה מתחיל לצוות, ולא מצינו כך אלא במצוה שנאמרה כבר, דכה״ג מדקדק בפ״ד מיתות (שם) דשבת וכבוד אב ואם נאמרו במרה, מדכתיב כאשר צוך והיכן צוך במרה. ואע״ג דכתיב במטות זה הדבר אשר צוה ה׳ היינו משה מגיד שכך צוה לו, וכן בשחוטי חוץ כתיב דבר אל אהרן ואל בניו זה הדבר אשר צוה ה׳ היינו משה מצוה לומר זה הדבר אשר צוה ה׳. אבל הכא כתיב זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ (את משה) שצוה כבר. (ו)⁠לכך כל הקרבנות באים בין זכר בין נקבה, והפרה נקבה. מפני שחטאו בעגל ותבא אמו ותכפר עליו. ולכן אדומה שהם עשו העגל מזהב שהוא אדום ולפי שהעון הוא אדום שנ׳ (ירמיהו ב׳ כ״ב) נכתם עונך, וכתיב (ישעיה א׳ י״ח) אם יהיו חטאיכם כשנים וכו׳.
פרה אדומה תמימה – ממום. הקשה הר״י הא ידעינן ממה שכתוב אשר אין בה מום, דהא בפרש׳ אמור (ויקרא כ״ב כ״א) כתיב תמים יהיה לרצון כל מום וכו׳ דרשינן (בכורות ל״ג ב׳) למטיל מום בבעל מום שפטור ואיכא דדריש ליה למטיל בפסולי המוקדשין שנפדו.
אשר אין בה מום – הקשה הר״י תיפוק לי דפוסל בה מום מדקרייה רחמנא חטאת. ויכילנא לשנויי מילתא דאתייא בק״ו טרח וכו׳. ועי״ל דאי לא כתיב בה פסול מום ה״א מיהא דתנן [דאתנן] אינו פוסל בה, כדדרשינן פרט לפרה שאינה באה לבית בפרק (ר׳ ישמעאל) [כל הצלמים] במסכת ע״ז (מ״ו ב׳) ואתנן זונה היינו דבר ערוה כדאמר בבכורות גבי מעשר בהמה, וכיון דאין ערוה פוסל בה ה״א דלא יהא מום פוסל בה כדדרשינן גבי משחתם בהם מום בהם. ומכאן קשה לסברא זו היכי קאמר בפ״ב דע״ז (כ״ג ב׳) גבי פרה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה וע״ז פוסלין בה ומפסל ברביעה, הא אתנן זונה יוכיח דאינו פוסל בה דבר ומי׳ י״ל דלהכי כתיב מום למעט עגלה שלא תפסל בה מום משום דכפרה כתיב בה כקדשים והשתא ממעט מדכתיב גבי פרה בה כדדרשינן בסוטה (מ״ו א׳). ועוד הקשה הר״י כיון דהלכה למשה מסיני דשתי שערות פוסלות ולא שער אחד, למה הוצרך לכתוב תמימה מאחר דהלכתא, קרא למה לי. ועוד קשה למה לי אין בה מום והא מק״ו אתיא ממוקדשין שאין מלאכה פוסלת בהן, מום פוסל בהם, פרה שפוסלת בה מלאכה אינו דין שהמום פוסל בה. ומהדר אי לאו קרא מק״ו לא אתייא דמה למוקדשין שכן נעשו בטהרה, תאמר בפרה שנעשית בטבול יום, לכך איצטריך קרא. אשר אין בה מום, מום פוסל בה ולא בעגלה ערופה מום פוסל, שאין המום פוסל בעגלה. ודוקא פרה משום דחטאת קרייה רחמנא.

פרשת חוקת פרשת פרה

חלק א: זאת חקת התורה וגו׳ (יט, ב) עד ויבֹאו בני ישראל כל העדה מדבר צִן (כ, א)

(ב) דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדֻמה תמימה – למדנו מזה שמשל ציבור היתה באה. והנה הרצון באומרו ׳אדומה תמימה׳ הוא שתהיה תמימה ושלמה באודם. ומפני זה למדנו שאם היה בה שער לבן או שחור - שהיא פסולה. וכבר התבאר מהשורשים הכוללים שלא יפסול בה פחות משתי שערות, כי החלק הראשון בשער הוא שתי שערות. ואי אפשר שנאמר שיהיה הרצון באומרו ׳תמימה׳ - שלא יהיה בה מום, שהרי אמר אחר זה: ׳אשר אין בה מום׳, ויהיה אם כן אומרו ׳תמימה׳ לבטלה; ולזה הוא מבואר שאומרו ׳תמימה׳ שב אל האדמימות. והנה נתבאר מצד הוראת הגדר כי ׳פרה׳ תִּקָּרֵא כשהיא בת שלוש שנים. וראוי שתהיה פרה כשיקנו אותה, שנאמר: ׳ויקחו אליך פרה׳.
אשר אין בה מום – כבר התבארו המומין בספר ויקרא.
אשר לא עלה עליה עֹל – ביאר בזה שאף על פי שלא משכה בעול, כיון שעלה עליה עול נפסלה; מה שאין כן בעגלה ערופה, שנאמר בה: ׳אשר לא עֻבַּד בה אשר לא משכה בעֹל׳ (דברים כא, ג); ולזה היתה פרה אדומה בזה יותר חמורה מעגלה ערופה. וראוי שתדע שהמלאכה פוסלת בה גם כן, כמו הענין בעגלה ערופה, אך שתקה התורה מזה, כי כבר הגידה שאפילו אם עלה עליה עול בזולת שמשכה בו היא נפסלת, כל שכן אם נעשה בה מלאכה; ועוד, שהמום פוסל בה, מה שאין כן בעגלה ערופה; ולזה ראוי שינהג בה זה הדין הנוהג בעגלה ערופה. והוא מבואר שלא יפסול בה כי אם מה שהוא להנאת הבעלים, כמו הענין במשיכת העול ויתר העבודות אשר יעשו בה שהם דומות לזו, שהם שלא לצורכה וברצון הבעלים; אבל מה שהוא לצורכה לבד - כשרה. ולזה אם עלה עליה זכר - פסולה, שתכלית זה הפועל הוא שלא לצורכה, והוא היותה מתעברת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואולם התועלות האחרות המגיעות מזאת הפרשה הם ארבעה:

(ב) התועלת הראשון הוא במצוות, והוא להודיע דין פרה אדומה ואיך מעשיה. ואולם התועלת המגיע ממנה הוא הטהרה מטומאת מת החמורה, ליַשב בלב הטמאים שזאת הטומאה הוסרה מהם, כי לא ידמו שיסור זה הרושם ממנה בזולת מעשים נפלאים. ועם זה כבר יגיעו ממנה תועלות נפלאים בעיון, כמו שביארנו בטעמי זאת המצוה.
התועלת השני הוא בדעות, והוא מה שסמכה התורה ענין פרה אדומה לדבר זכירת הקרבנות ומתנות כהונה, כי זה ממה שיישירנו לעמוד על הכונה אשר בעבורה היתה זאת המצוה בזה התואר, כי ענין הקרבנות — והטומאות והטהרות הם לכונה אחת בעינה, כמו שיתבאר מדברינו בביאור ספר ויקרא. ולזה זכר גם כן שם ענין הטומאות והטהרות אחר זכירתו ענין הקרבנות, כמו שביארנו שם.
[שער עט]
והנה אחר שהקדמנו אלו הענינים נעבור על פרשת פרה אדומה לתת בה טוב טעם ודעת בדרך קצרה על פי הכוונה הזאת השנייה כי היא אשר תראה הכרעתה על דרך השכל ומאמרי חז״ל.
זאת חקת התורה1כמו שמעשה העבודה הזאת ומשפטיה הוא אשר צוה ה׳ לאמר אותם ולפרסמם ולקיימם כפי מעשיהם כן במה שהוא חוקה רצוני חקוק וציור הדברים המושכלים והעומדים ממנה ההכרחיים להצלחת האדם לא היה מאתו להסתיר אותו ולהעלימו מבעלי השכל והאנשים אשר חננם האלהים רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה׳ אשר מדבריהם לקחה אזנינו שמץ דבר כמו שכתבנו ראשונה.
ויקחו אליך – כבר אמרו אליך אני מגלה טעם פרה כו׳ (במ״ר פ׳ י״ט). כלומר ואל רעך עמך. ולבלתי משתכלים הכל חקה.
פרה אדומה – כבר כתבנו שהפרה מצד עצמה היא טהורה וישרה אמנם מצד מה שקרה לה מרוע העוסקים עמה מטמאה. והוא מה שהורה אותו יפה בתחלת דבריו באומרו פרה אדומה שמצד מה שהיא פרה סתם אינה צריכה דבר מהמעשים הנמשכים אמנם מצד מה שקרה לה להיות אדומה נצטוו להעשות בה וכן הוא באמת הנפש מתחלתה היא נשמה טהורה וזכה אינה צריכה תקונים. אמנם למה שקרה לה להיות אדומה שנתאדמה כתולע בחטאי השכנות ועונותיו צריכה כל התקוני׳ הללו. ומיסודו של ר׳ משה הדרשן שאמר כמו שהם פרקו נזמי הזהב לעשות העגל כך עכשיו יקחו משלהם (הובא ברש״י) למדנו ענין נכבד לפי דרכנו. והוא כי כמו שמתחזק האדם למלאת תאות יצרו ולהדאיב לבו ונפשו ואף כי יתן את כל הון ביתו כן חוייב להשתדל בכל נפשו ובכל מאודו על תקונה וחזרתה לזכותה ולבניותה. 2וכבר ביארנו שהפרה היא ראוייה לכפר על מעשה העגל כי היא אמו באמת ולא לחנם אמר אין לך פקידה שאין בה ממעשה העגל (סנהדרין ק״ב.) אלא לפי שמעשה העגל הוא הפועל המגונה הנולד מהמחשבה האדומה ותמימה ואז״ל תמימה באדמימות (ספרי) והיא כנוי לתגבורת העברה וענין האודם והלובן בחטא ובכפרה ממנו כבר נכתב בעבודת יום הכפורים שער ס״ג אשר אין בה מום – כלומר אין בה מאום שיוציא אותה מאדמימותה.
אשר לא עלה עליה עול זהו מה שמביא אותה אל השיעור ההוא מהאדמימות כי לא עלה עליה עול תורה והשכל ולכן צריכה התקונים שיזכור.
1. כמו וכו׳ ר״ל כי כמו שנצטוה משה לאמר ולגלות עבודת הפרה וכל משפטיה באזני כל העם כן יוכל גם הנבון והמשכיל אשר חננו ה׳ דעה ובינה להשיג מענין הפרה הזאת גם איזה מושכלים אמיתיים הכרחיים, אשר ידיעתם תועיל מאוד לאדם להשגת הצלחתו המוסרית, ויען כי לקחה גם אזנו שמץ מנהם, ע״כ לא יחפוץ הרב ז״ל להסתירו ולהעלימו, כי אם יגידנו פה באזני כל.
2. וכבר בארנו וכו׳ כוונתו כי אחרי שאמר כבר למעלה שהפרה האדומ׳ אם העגל היא כינוי ורמז אל תכונת הנפש הרעה אשר היא מקור כל המחשבות והפעולות הרעות, יבאר עתה הטעם והסיבה לזה, באמרו כי מראה האודם (הנולד באדם מתגבורת הדם וחומו הטבעיי שהם מקור כל התאוות הגופניות והעבירות) כינוי אל החטא, כמו שהלובן (שהוא הפך האודם במראה פני האדם, כי מסובב הוא רק מהתמעטות דמו והתקררותו) הוא כינוי אל נקיות המידות והיישרת המעשים, וע״כ תקרא גם התכונה הנפשית הרעה דרך משל ורמז בשם פרה אדומה אשר לא עלה עליה עול התורה ויראה, לתת מתג ורסן לתאותיה הגופניות, וע״כ היו גם מעשי הפרה הזאת רק ע״י אלעזר סגן הכהנים, לרמוז כי התכונה הרעה הזאת לא תתוקן כי אם מ״י פעולת השכל האנושי בהיותו כהן לאל עליון, שומר כל חקיו ופקדיו לעשותם, ומושל בכל שאר כחות ונטיות הנפש, והוצאת הפרה הזאת אל מחוץ לשלש מחנות, רומזת כי ברצות האדם לתקן נפשו ולהיישיר דרכו, צריכה התכונה הרעה הזאת להיות מוצאת מחוץ לג׳ נפשות האדם אשר בשם נפש רוח ונשמה תקראינה, כמו שלקיחת הכהן מדמה להזות בו שבע פעמים לפני ה׳ תרמוז, כי רק בחלק קטן מאוד מתאותן הגופנית הורשה לאדם להשתמש לצורך גופו מקיום מינו, ר״ל לאכול ולשתות ולהנות משאר הנאות הגוף רק די מחסורו ההכרחיי לבריאות גופו, כי רק זה ירצה לפני ה׳, אבל את היותר יחרים, יען כי לא לרצון יהיה לפניו, אשר ע״ז תרמוז גם שריפת הפרה כלה עם כל חלקיה, וע״כ פרט הכ׳ ואמר ״ושרף וכו׳ את עורה, ואת בשרה ואת דמה״ וכו׳ לרמוז כי שלשה אלה ג׳ חלקי הגוף, אשר האחד מהם יותר פנימי מרעהו רומזים על ג׳ חלקי וכוחות הנפש הנקראות בשם הנפש, הצומחת, החיונית, והמשכלת אשר מושבם בג׳ איברים מיוחדים בגוף, כי הצומחת תשכון בכבד, החיונית בלב, והמשכלת במוח, אשר גם פעולת כל אחד מהם יותר צפונה ונסתרת מפעולת השני, כי פעולת הנפש הצומחת הלא הן האכילה והשתיה, הגידול וההולדה, נראות וגלויות לעיני כל כעור האדם היותר חיצוני הנראה לכל. ופעולות הנפש החיונית שהן, ההרגשה, והתפעליות הקנאה והכעס, חמדת הכבוד והנצוח האהבה והשנאה, הרצון בדבר או המיאוס בו, ודומיהם, הן צפונות וטמונות רק במצפון הלב, ורק לפעמים תראינה גם על פני חוץ. ע״י פעולות ומעשים חיצוניים ודומות בעבור זה אל הבשר שהוא יותר פנימי ומכוסה תמיד בעור, ופעולות הנפש המשכלת שהן לחשוב מחשבות ורעיונים שונים, לדמות ולצייר דמיונים וציורים שונים, הן נסתרות ונעלמות מעיני כל, כי מי הוא זה מבני אדם אשר יראה ללבב לדעת את אשר יחשוב וישכיל, וכן אמרו חז״ל ״אין אדם יודע מטמוניות של חבירו,⁠״ א״כ דומות הן אל הדם הטמון, והנחבא בגידים ועורקים הצפונים בבשר האדם, ושריפת כל אלה בפרה האדומה רומזת, כי מחויבים אנו תמיד לבער הרע מכל ג׳ נפשותינו אלה, ריבוי המאכל והמשקה ושאר הנאות הגוף, מהנפש הצומחת, הכעס והחמדה ושאר התפעליות רעות, מנפש החיונית, הדעות הנפסדות והכוזבות, מנפש המשכלת, ועל שלש אלה ענינים רמז יחזקאל ג״כ באמרו ״הנה נפשי לא מטומאה״ שפירשו חז״ל ״לא הרהרתי ביום לבוא לידי טומאה בלילה״ מאמר הכולל הרחקת ההרהור הרע שהוא מחשבה זרה שאיננה טהורה, מנפש המשכלת, והעדר הטומאה בלילה שהוא מניעת התפעליות אשר לא טהורה הוא, ופעולת כח המישוש הרעה מנפש החיונית, ומאמר ״נבילה וטריפה לא אכלתי״ וכו׳ כולל הרחקת אכילת האיסור ושמירת טהרת נפש הצומחת.
לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת לפיכך כתב בה חוקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. ואע״פ שיש בכמה מקומו׳ חוקה ולא שייך בהן גזירה הוא מלפני וכו׳ כמו זאת חוקת הפסח שהרי טעם הפסח מבואר הוא לעתיקי משדים שאני הכא דכתי׳ תורה וחוקה והיה די בא׳ כמו זאת התורה אדם כי ימות באהל זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם זאת חוקת הפסח שאז מורה על צוויו ית׳ כי צוויו פעם נקרא מצות מגזרת צווי ופעם נקראת תורה מגזרת הוראה כי צוויו היא הוראתו ופעם נקרא חקה מל׳ גזרה כי ציוויו היא גזרתו ופעם נקרא משפט משפטי י״י אמת כי צוויו הוא המשפט ששפט במחשבתו ולכן כונו מצותיו ית׳ פעם בשם מצות אלה המצות אשר צוה י״י אל בני ישר׳ שכל המצות נכללין בם כדתניא בת״כ אלה המצות שאין נביא עתיד לחדש דבר מעתה ופעם בשם משפטי׳ ואת משפטי תגעל נפשכם שכל המצות נכללות בם כדתניא בת״כ כי יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרי׳ אבל אינו שונא את החכמים ת״ל ואם את משפטי תגעל נפשכם הם החכמים העוסקים במצותיו ית׳ ופעם בשם חוקי׳ אם בחוקותי תמאסו שכל המצות נכללות בם כדתניא בת״כ יש לך אדם שאינו לומד ואינו עושה אבל אינו מואס באחרי׳ ת״ל אם בחוקותי תמאסו שהוא המצות כאילו אמר אם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם בהם תמאסו ואם אותם תגעל נפשכם ופעם בשם תורה תורת י״י תמימה משיבת נפש שכל המצות נכללות בהן אבל היכא דכתיבי תרתי כמו חוקותי ותורותי על כרחינו לומר שחוקותי מורה על ענין מיוחד ותורותי על ענין מיוחד והכא אע״ג דכתיב תרתי חוקה ותורה כיון דלא כתיבי אהדדי דומיא דחוקות ותורותי אלא חוקת התורה שם חוקה סמוכה לתורה הוכרחו לדרוש שהאחד הוא פי׳ האחר כאילו אמר שהתורה הזאת של פרה היא חקה ולא היה צריך לזה כי התורה והמצוה כלם גזירה אלא שבא להודיע שאין במצוה הזאת טעם כלל אלא הגזרה שכך גזרה חכמתו ית׳ וראוי לקבל אותה אע״פ שלא מצאנו בה טעם כלל וא״ת גבי בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו למה לא דרשו החוקי׳ על המצות שאין בהם טעם והמצות באותן שיש בהן טעם כמו שדרשו גבי חוקותי ותורותי י״ל משום דגבי חוקותי ותורותי הפועל הנופל בם הוא א׳ והיא השמירה הוכרחו לשום הבדל בין שתים ואמרו חוקותי אלו המצות שיצה״ר משיבה עליהם ותורותי הם שאר כל המצות שיש בהם טעם דאל״כ למה נכתבו שתיהן אבל גבי אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו שהפועל הנופל על חוקותי היא ההליכה המורה על העמלי׳ בתורה והפועל הנופל על מצותי היא השמיר׳ המורה על קיום המצות ומצינן לפרושי תרווייהו על המצות שהוא השם הנאמר בכלל למה נפרש אותה בשם הנאמר בייחוד עד שיהיה שם החקים לענין אחד ושם המצוה לענין אחר אבל לגבי את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו שבפרשת אחרי מות שיש בהן פעולת שונות שגבי משפטי כתוב עשייה וגבי חקותי כתוב שמירה הוצרכו לפרש המשפטים מענין אחד והחוקים מענין אחר אע״פ שיש הבדל ביניה׳ מצד הפעולה מפני שהשמירה והעשייה שתיהן מורות על קיום המצות כדכתיב תשמרו ועשיתם אותם וכתיב ושמרתם לעשותם אך קשה מהל׳ האחרון שאמרו שם ד״א ושמרתם את חקותי ואת משפטי ליתן שמירה ועשייה למשפטי לפי שלא נתן אלא עשייה למשפטים ושמירה לחוקים אלמא שמירה לחוד ועשייה לחוד.
ושמא י״ל דאף לפי הל׳ האחרון כיון שבא הכתוב של ושמרת׳ ליתן שמירה ועשייה לכל אחד לא היה לו לכתוב שניהם לפיכך דרשום כל אחד בשם הייחוד וא״ת א״ה בפרשת מטות דכתיב ביה זאת חוקת התורה אשר צוה י״י אך את הזהב ואת הכסף וגו׳ למה לא דרשו מה שדרשו כאן י״ל דהתם נמי באפר פרה קא מיירי דפי׳ אך במי נדה יתחטא לטהרו מטומאת מת קא מיירי שאמר להם צריכין הכלים גיעול לטהרה מן האסור וחטוי לטהרם מן הטומאה אך קשה שזה אינו אלא לפי פשוטו כדפרש״י ז״ל שם בהדיא אבל לפי מדרש רז״ל אינו אלא לטביל׳ שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות.
ושמא י״ל שגם הטבילה עצמה מאותן שאין בהם טעם היא דמה טעם בטבילת ארבעים סאה ישוב טהור מטומאתו וברחיצת אלף סאה שלא במקום טבילתו לא ישוב טהור וא״ת איך אמרו מפני שאין טעם לכפרה והלא אמרו משמיה דר״י בר חנינא שיש בה טעם אלא שלא גלהו הקב״ה אלא למשה לבדו י״ל שמה שבקריאת חוקה אינו אלא לישראל שלא נודע להם טעמה והיינו דאמר ר״י בר חנינא אמר לו הקב״ה למשה לך אני מגלה טעם הפרה אבל לאחרי׳ חוקה וא״ת אכתי היכי משתמע ממלת חוקה דהכא שהיא גזרה שאין בה טעם והלא כל המצות כולן נקראו בשם גזרות כדמשמע ממה שאמרו משל למלך הנכנס למדינ׳ שאמרו לו עבדיו גזור עלינו גזרות אמר להם כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות כך אמר הקב״ה לישראל קבלת׳ עליכם מלכותי אנכי י״י אלהיך קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרי׳ על פני משמע שהמצות כלם נקראות בשם גזרות ומכאן הוכיח הרמב״ן ז״ל שהגזרה נאמרת על כל המצות ולא על המצות שאין בהן טעם בלבד וטען מזה להרמב״ם ז״ל על מה שפי׳ בברכות גבי האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו לפי שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים ואינם אלא גזרות שאין בם אלא גזרות הבורא י״ת בלבד בלתי שום טעם י״ל ששם גזרה היא מהשמות הנאמרי׳ בכלל ייחוד כשם התפלה הנאמרת בכלל על כל מיני הבקשות תפלה למשה תפנה לעני ובייחוד על נוסח הי״ח ברכות בלבד כמא שאמרו ה׳ דברים מעכבין את התפלה תפלת השחר זמנה מהנץ החמה עד ארבע שעות ותפלת המנחה מז׳ שעות ומשמנה וכן הגזרה נאמרת בכלל על כל אחת מהמצות מפני שצוויו יתב׳ היא גזרה ומזה המין היא מה שאמרו קבלת׳ מלכותי׳ אנכי י״י אלהיך קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרי׳ על פני ונאמרת בייחוד על המצוה שאין לה סבה ועילה אלא גזרת מלך בלבד ומזה המין הוא מה שאמרו בברכות לפי שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים ואינם אלא גזירות וכן מה שאמרו כאן לפי שהשטן ואומות העול׳ מונין את ישר׳ וכו׳ לפיכך כתיב בה חוקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה אינו אלא מזה המין:
ויקחו אליך לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר. אמר זה מפני שכל מלאכת הפרה על ידי אלעזר בן אהרן היא עשוייה כדכתיב ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה וגו׳ ומשה לא נתעסק בה כלל אבל גבי ויקחו אליך שמן זית זך שלא באר בו הכתוב מי היה המתעסק בו אמר ויקחו אליך אזהרה למשה על שמן המנורה שהוא עצמו היה מהמתעסקי׳ בו ועוד שא״א לומר שם שנקרא על שמו מאחר שאין השמן מהדברי׳ הקיימים העומדי׳ למשמרת אלא הוא כלה מה שאין כן אפר הפרה שהיתה לעדת בני ישראל למשמרת:
אדומה תמימה שתהא תמימה באדמימות. לא תמימה ממום כפי׳ תמים בכ״מ שהרי כתיב בה אשר אין בה מום ולא תמימת הקומה שאף אם היתה ננסת כשרה היא כשאר כל הקדשי׳ כדתנן בפ״ב דפרה אלא תמימה באדמימות פי׳ שלימות האדמימות שלא יהיה בה שערות בלתי אדומות והאי דקאמר שחורות לאו דוקא אלא כל שאינם אדומות קרי להו שחורות וכן שנינו בפ״ב דמס׳ פרה היו בה שתי שערות שחורות או לבנות פסולה ואע״ג דמתמימה באדמומות משמע שאם היה בה אפי׳ שער אחד שחור או לבן פסולה אתא הלכתא ואוקמה אשתי שערות דכל השיעורין הלכה למשה מסיני הם כדאמר רב חייא בר אשי א׳ רב בפ״ק דסוכה שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני הן והא דכתיב בארץ חטה ושעורה וגומר ואמר רב חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר אינו אלא דרך אסמכתא והא דקאמר שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה דמשמע לא שנא בגומא אחת לא שנא בשתי גומות ואלו במתניתין קתני היו לה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גומא אחת פסולה דמשמע אבל בתוך שתי גומות כשר׳ שמא הוא סובר כב״ב דפליג על דברי ת״ק ואמר אפי׳ אחת בראש׳ ואחת בזנבה פסולה:
אם נאמר מקדש למה נאמר משכן וכו׳. כדאיתא בשבועות בפ׳ ב׳ דשבועות תניא ר״א אומר אם נאמר משכן למה נאמר מקדש ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן אילו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על משכן יהא חייב שהרי נמשח בשמן המשחה ועל מקדש לא יהא חייב ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן הייתי אומר על מקדש יהא חייב שהרי קדושתו קדוש׳ עולם ועל משכן לא יהא חייב לכך נאמר משכן ונאמר מקדש ואע״פ שקדושתו של מקדש אינה קדושת עולם שהרי חרב הבית בראשונ׳ ובשנייה כבר פרש״י קדושת עולם לענין שאין אחריה התר במות והתוספות פירשו קדושת עולם שהאריכו בקדושה יותר אי נמי לפי׳ שאין ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום קרי ליה קדושת עולם:
(ב-ט) אתבא הפרה ותכפר על העגל. והא דתנן כל השופרות כשרין חוץ משל פרה ואמר עולה טעמייהו דרבנן כדרב חסדא דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה שאין קטיגור נעשה סניגור כבר פירשו דבריהם מבפנים קא אמרינן מבחוץ לא קאמרינן תדע שהרי כהן משתמש בחוץ בבגדי זהב הכא נמי כיון דעבודת פרה אינה אלא חוץ לשלש המחנות לית לן בה אך קשה האי דקאמר ולפי שאהרן עשה את העגל לא נתנה לו עבודה זו שאין קטיגור נעשה סניגור.
ושמא י״ל שאני פרה שעל ידה נעשית קטיגוריא ועל ידה נעשית סניגוריא לא שהיא עצמה קטיגור או סניגור דכי האי גוונא דוקא בשעבודתם בפנים איכא למיחש בה משום אין קטיגור נעשה סניגור אבל כשעבודת׳ בחוץ כולי האי לא חיישנן אבל אהרן שהוא עצמו קטיגור וסניגור לא שנא בפנים לא שנא מבחוץ אין קטיגור נעשה סניגור:
א. מדרש אגדה זה מופיע ברש״י בסוף הפרק וגם ביאור זה מופיע בסוף הפרק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה עד ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר סין.
כפי מה שקבלו קדמונינו ז״ל הנה משה רבינו ע״ה עשה הפרה הראשונה כשהיה משרת במקדש בכהונה הגדולה וביום הראשון מניסן שהוקם המשכן נעשתה הפרה כדי לטהר כל מי שיש בו טומאת מת מפני המקדש שלא יחללוהו כי בעבור הקמתו ושמחת העם בו הוצרך לטהר כל טמא באופן שלא יבואו לחלל המקדש וקדשיו ומאותו אפר היו מטהרים כל ימי המדבר.
אמנם בסוף ארבעים שנה שהיו מעותדים להכנס לארץ ראה יתברך שבמלחמת העמים ירבו חללי ה׳ ורבים מבני ישראל יגעו במת לכל נפש אדם בערי׳ שיכבשו גם על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר ויטמאו להם ואפר הפרה שעשה משה לא יספיק להם לכן צוה עתה ית׳ למשה ולאהרן אופן עשיית הפרה גם שבסבת הנשרפים פתח אהל מועד מקרח ועדתו מן המתים במגפה במתלוננים רבים מעמי הארץ היו מתטמאים וגם הם ימעיטו אפר הפרה שעשה משה ועל כל הדברים האלה באה הצוואה במקום הזה ממצות הפרה.
ומפני זה לא נזכר כאן בכתוב שעשו ישראל או אלעזר כאשר צוה משה לפי שהמצוה נאמרה כאן במקום הזה אבל המעשה לא נעשה אז. כי היה עקר הדבור והמצוה שבעת הצורך כן יעשו אותה. ולפי שכבר עשה משה רבינו המצוה הזאת זה כמה שנים לכן הוצרך ית׳ לומר למשה ולאהרן זאת חקת התורה רוצה לומר באופן שעשית אתה הפרה ככה תעשו אותה בכל פעם שתצרכו אליה כי מה שאתה עשית ישאר לחק ולמנהג קבוע לאומה לעשותו.
גם רמז באמרו זאת חקת התורה דבר נכבד מאד. והוא שענין הפר׳ אדומה הוא רמז והוראה לענין התורה האלהית וכמו שיתבאר אחר זה וע״כ אמר זאת חקת התורה רוצה לומר מה שאצוה בענין הפרה והוא רמז אל החק המוטל עליך בתורת האלהים והותרו במה שפירשתי בזה ג׳ שאלות הראשונות הא׳ והב׳ והג׳.
והנה אמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה להגיד שהפרה תהיה משל צבור. ולפי שהיתה באה בדרך קרבן על כל העדה לכן צוה ית׳ שתהיה הפרה נקבה רומזות אל האומה כי כן נקרא ישראל פרה כפרה סוררה סרר ישראל.
ולרמוז שעדת ישראל תגבר ותנצח אויביה ותכבוש את כל הארץ ולא יכבוש אותה אדם אחר אמר שתהיה אדומה מלשון דודי צח ואדום דגול מרבבה.
ואמר מדוע אדום ללבושך ואמר תמימה שלא תהיה פרה סוררה אלא תמימה אשר אין בה מום ולא עליה עול אלהים אחרים.
הנה התבאר שבאו התנאים האלה בהיות הפרה עם תנאיה רמז אל עדת ישראל.
(ב-כב) וממה שביארתי בפרשה יצאה לנו תשובת השאלה הי״א למה יחס יתברך טהרת הטמאים באפר פרה אדומה. שהיה לפי שהיא היתה קרבן העדה ונעשית חוץ למחנה שמפני טומאתה אין ראוי שתכנס במחנה ישראל והיה הנטהר באפר הזה כמתודה על חטאו מטומאתו כאלו יאמר ככה ראוי להיות גופי מפני טומאתי ולכן נטהר בזה. ואמנם היה האפר הזה מטמא את הטהורים לפי שכל מה שיגע בו הטמא יטמא. ובהיות הפרה טמאה כפי הנרמז בה היה הנוגע בה טמא ובעבור זה בא פסוק וכל אשר יגע בו הטמא יטמא בסוף זאת הפרשה והותרו השאלות הי״א והי״ב.
ורש״י העתיק מיסודו של ר׳ משה הדרשן לפרש הפרשה הזאת על מעשה העגל ויקחו אליך משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל כך יביאו זה לכפרה משלהם. פרה אדומה משל לבן שפחה שטנף פלטרין של מלך ואמרו תבא אמו ותקנח צואת בנה. כך תבא פרה ותכפר על מעשה העגל. אדומה על שם אם יאדימו כתולע שהחטא קרוי אדום. תמימה על שם שהיו ישראל תמימים ונעשו בעלי מומים. תבא זה ותכפר עליהם ויחזרו לתמימותם. לא עלה עליה עול על שם שפרקו מעליהם עול מלכות שמים. אל אלעזר הכהן כשם שנקהלו על אהרן שהיה כהן לעשות העגל. ולפי שאהרן עשה העגל לא נצטוה לו עבודה זו שאין קטיגור נעשה סניגור. ושרף את הפרה לפניו כשם שמשה שרף את העגל. עץ ארז ואזוב ושני תולעת ג׳ מינים כנגד ג׳ אלפי איש שנכשלו בעגל. וארז הגבוה מכל האילנות. ואזוב הוא השפל והנמוך שבכלם סימן לגבוה שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כאזוב וכתולעת ויתכפר לו. למשמרת כמו שעון העגל שמור לכל הדורות לפורענות שנא׳ וביום פקדי ופקדתי כי אין לך פקידה שאין בה מפקידת העגל. וכמו שהעגל טמא כל העוסקים בו כך פרה אדומה תטמא כל העוסקים בה. וכשם שנטהרו באפרו של עגל שנא׳ ויזר על פני המים כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת עכ״ל.
והיא באמת הערה ורמז נאות כפי הענין. אבל לפי דעתי היתה הפרה אדומה קרבן בעד כל עדת בני ישראל לטהר אותם מטומאת מת כדי שלא יחללו המקדש וקדשיו. האמנם אמר השם למשה ולאהרן כשרצה ללמדם אופן המצוה זאת חקת התורה ואח״כ אמר ענין הפרה להודיע שדומה הוא מה שיצוה ויהיה בענין הפרה במה שראוי לעשות בתורה האלהית. לא שתהיה התורה משל לפרה כי הפרה היא בעצמה כפשוטה אלא שדוגמת מה שיעשו בפרה הוא החק שיעשו לתורה. ולכן בא זאת חקת התורה קודם דבר אל בני ישראל ויקחו אליך. ובזה לא נצטרך לסרס הכתוב דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה כמ״ש הרמב״ן.
וביאור זה כי כמו שהיתה תורת ה׳ תמימה מבלי מום כך צוה שתהיה הפרה אדומה תמימה אשר אין בה מום. וכמו שאדם אוכל פירות תורתו בעוה״ז ובעוה״ב כי טוב פריה מחרוץ ומפז כן הקרבן הזה היה כפרה שהוא הפרי הטוב. וכמו שמי שמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ כי לא יעלה עול על התורה. כן צוה בפרה אדומה אשר לא עלה עליה עול. וכמו שהתורה צריכה בלמודה אל עזר אלהי והיה נמצאת בשלמות בשכל הכהן שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כן נאמר בפרה אדומה ונתתם אותה אל אלעזר הכהן.
וכמו שהעיון האמיתי בתורה הוא בהיות האדם יחידי ומתבודד כן צוה בפרה והוציא אותה אל מחוץ למחנה. וכמו שצריך למעיין שבתורת ה׳ חפצו שלא לבד ישיג ויבין ממנה החיצוני אלא ג״כ הפנימי והנסתר אשר בה כן צוה בפרה שישחט אותה ויוציא את דמה אשר בפנימיותה. וכמו שבעיון התורה ראוי שלא יורה אדם דבר שלא כהלכה ולא ישא פני התורה אלא כפי אמתת המקובל. כן צוה בפרה שיזה את דמה אל נכח פני אהל מועד נכח ארון העדות ששם התורה. וכמו שרשי התורה והקבלה יהיו ההזאות. וכמו שבתורה בני רשף יגביהו עוף והשריפה הוא ההגיה בה תמיד והשגת תעלומיה לפני המלמד אותה כי השכל יכונה בשם שריפה עד שהשכלים הנבדלים נאמר עליהם שרפים עומדים ממעל לו כן צוה בפרה שישרוף אותה הכהן לעיניו. וכמו שצריך בשריפת ועיון התורה שיובחנו היטב האותיות והמלות החיצוני והפנימי שבה כן צוה בפרה שישרפו את דמה ואת בשרה על פרשה רוצה לומר החלק המשובח והחלק הפחות.
ולהוסיף עוד בדמוי הזה צוה שישרפו עמה עץ ארז הגבוה מכל האילנות ואזוב הנמוך והשפל שבהם. וכן שני תולעת שהוא נכבד בערך האזוב שהוא נקלה. וכמו שהרב המלמד תורה וכן התלמיד הלמד לפניו והמשמש לפניהם צריך שיהיו בעלי מדות טובות ונקיים מהדברים המגונים כן צוה בפרה שהכהן שיעשה אותה והשורף אותה כמאמרו והמאסף את אפר הפרה כלם יכבסו בגדיהם שהוא דומה לתקון המדות וירחצו את בשרם במים ואחר יבואו אל המחנה הקדוש. וכמו שהתורה מטהרת את הטמאים והיא באמת מים חיים. כן צוה בפרה שיתנו באפרה מים חיים ויטהרו הטמאים. וכמו שהתורה האלהית ראוי שיזהרו החכמים בדבריהם שלא ישגו כי שגגת למוד עולה זדון. כן צוה בפרה שהנוגע בה ובאפרה יטמא ויצטרך לטבילה וכבוס בגדים. הנה התבאר שענין הפרה אדומה הוא עצמו חקת התורה ולכך אמר יתברך כשירצה לצוות על המצוה הזאת זאת חקת התורה רוצה לומר היקל בעיניכם מצות הפרה ועניניה דעו כי היא דוגמת התורה והמנהג המחוייב להתנהג בלמודה:
זאת חקת התורה – אחר שהשלים ענין שמירת המשכן ושכר הכהנים והלוים. סמך לכאן ענין פרה אדומה הנתונה לכהנים. לטהרת טומאת מת ולטהרת המקדש. כאומרו כל הנוגע במת בנפש ולא יתחטא את משכן ה׳ טמא. והנה המצוה הזאת נתונה לכהנים הגדולים לעומק סודה. וכאן ניתנה לאלעזר לפי שהיא באה לכפרת העגל ואין ראוי לתתה לאהרן. והנה בכאן השלים ענין תורת כהנים. לפי שלמעלה הזכיר טומאת ישראל וטומאת כהנים לנפש לא יטמא בעמיו. ואם נטמא לא פי׳ טהרתו. ולזה כתב בכאן ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת. ואמר זאת חוקת התורה. להורות על עומק סודה שאם ישאל שואל מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה. שישיבו לו זאת חוקת התורה. כמו שכתבו בזוהר במעשה בראשית. כי לעומק סודה אולי ישאל שואל מה זה ועל מה זה או למה נעשה כזה הסדר. ולזה אמר שתשובתו הראויה לו אין טעם אחר. אלא וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. ואחר שראה שהוא טוב אין צריך יותר. כן אמר בכאן זאת חוקת התורה על זה הדרך. אם ישאל שואל מה המצוה הזאת. שנראה כמו ששאל אותו גוי לרבי יוחנן שהיה מעשה כשפים. ששורפים הפרה ועץ ארז ואחר כך מזין ממנה טיפין טיפין. והשיב לו ראית מי שנכנס בו רוח תזזית מה עושין לו מביאין עקרין ומעשנין תחתיו וכו׳. כן צוה השם לבער רוח הטומאה מן הארץ וכו׳. אמרו לו תלמידיו לזה דחית בקש לנו מה אתה אומר. אמר להם חוקה חקקתי כו׳. ודברי פי חכם חן. ואע״פ שנראה שדחה אותו בקש נראה שא״ל עיקרו של דבר. במה שא״ל שהיה לבער רוח הטומאה מו הארץ. כי ידוע שישראל יצאו מרעה אל רעה במתאוננים ובבשר תאוה ובמרגלים ובמחלוקת קרח. וכל זה בסבת יצר הרע שנתגבר בהם עד שנתפשט בהם רוח הטומאה הוא יצר הרע טמא שפתים ערל וטמא. ולכן רצה הש״י להוציא מקרבם זה הבליעל. ולטהר רוחם ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ. ולכן אמר ויקחו אליך פרה אדומה תמימה. לרמוז על מה שאמר כי כפרה סוררה סרר ישראל. אדומה. רמז לחטא דכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים וגומר. ושרף את הפרה לעיניו. כמו שאמר בעגל וישרוף באש. וכל זה ראתה התורה לטהר ישראל מטומאותם ולבער רוח הטומאה מן הארץ. ועכ״ז עיקרן של דברים אין אנו יודעים בסוד הפרה. ולכן אמר בה זאת חוקת התורה. וכן אם ישראל שואל מה טעם יש בה שמטהרת הטמאים ומטמאה הטהורים. אין להשיב אלא גזירת מלך היא. וזהו כענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו. וזהו יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים וכן רבים כיוצא בו. וכל זה בא מצד רוח הטומאה הוא רוח עועים. וכל זה רמוז בסוד פרה אדומה שמטמאה הטהורים ומטהרת הטמאים. ואיך אפשר זה. ל״א זאת חוקת התורה. כלומר אל תתמה על החפץ. ועל זה אמר מי זה האיש ירא ה׳ יורנו בדרך יבחר נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ בעולם הזה. ואם תראה בהפך אל תתמה על זה. כי סוד ה׳ ליריאיו. ולזה תמצא שאמר התנא אחר שאמר אין כבוד אלא לחכמים. וא״ת איה כבודם שהם הולכים ערומים בלי לבוש ורעבים וצמאים. לזה סמך מיד ואמר. כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל. כלומר אל תתמה מזה. כי זאת חוקת התורה. וכך היא דרכה של תורה. כי כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע״ש לע״ש:
ובזוהר הוציאו מדין פרה אדומה שהשם רצה לטובתם של ישראל. שיתנו חלק לרוח הטומאה בתוך טהרתם של ישראל. באופן שלא יקטרג עליהם כמו שפירשתי בשעיר עזאזל. וכתב הקדוש רשב״י כי לכך יש לנו לכרוך פרשיות של תפילין בשער עגל. ושיצא אותו שער חוצה בבתים של תפילין. בענין שיראה לו שאנו נותנים לו חלק בקדושתנו ובטהרתנו. ובזה סוגר פיו ואינו משטין כנגד האיש המניח תפילין. אבל אם ח״ו אין מניחים שם אותו שער הוא עולה ומקטרג. ואומר פלוני שמניח תפילין עשה כך וכך מעונות ועכשיו מניח תפילין. בענין שיותר טוב לאדם שלא להניחם. והנה כ״ז אנו הולכים וסובבים ואין אנו מגיעים. כאומרו ועל סביבותיו שב הרוח. לפי שזה סוד גדול מסודות התורה אין לנו עסק בנסתרות. אחר שכבר אמרו ז״ל על שלמה שנאמר בו ויחכם מכל אדם. והאריכו בחכמתו עד שאמרו מה היתה חכמתם של מצרים. את מוצא בשעה שרצה שלמה לבנות הבית שלח אל פרעה נכה שישלח לו אומנים. וראה באצטרוגוליא שלו כל אותם אומנים שעתידין למות באותה שנה ושלחם אליו. ושלמה צפה ברוח הקדש זה. ועשה להם תכריכין ושלחם לו. ואמר המבלי אין תכריכין במצרים הרי לך הם ותכריכיהם. אמר שלמה על כל זה עמדתי וחקרתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ועל זה אמר כ״ז נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. שרמז בזה שכל עוד שהיה משתדל ומתחכם בענין פרה אדומה. יותר היה מתרחק מאמתתה. ודעתי שרמז בזה שלפי עומק סודה אין ראוי להשתדל בה אלא להתרחק ממנה. ומי שחושב שבהשתדלותו ישיג בה דבר. הוא פתי וסכל. ומי שמתרחק מהשגתה וחושב שאינו יכול להשיג בה דבר. ראוי להקרא חכם. לפי שאז ישתדל בהבנת עניינה. ישיג או לא ישיג. אבל מי שחושב שכבר השיג בה דבר. יחשב חכם בעיניו והוא פתי. וזהו אמרתי אחכמה כשהיא רחוקה ממני. וזה למדו ממשה רבו שאמר אסורה נא ואראה. אחר שהסנה איננו אוכל הוא דבר נמנע להשיג סבתו. וא״כ ראוי לי להתרחק מזה. ואז אראה ואשיג דבר מה. וירא השם כי סר ונתרחק מהשגתו לראות ולהשיג ויקרא אליו. וזהו והיא רחוקה ממני. וסמכו מיד בילמדנו אצל המדרש הראשון של פרעה נכה. מי כהחכם. זה הקב״ה. ומי יודע פשר דבר זה הקב״ה. מי כהחכם. דכתיב השם בחכמה יסד ארץ. ומי יודע וגו׳ זה הקב״ה שפירש התורה כולה למשה. ואם כן מי יודע סוד פרה אדומה וכיוצא בו. אחר ששלמה אמר והיא רחוקה ממני. לזה אמר מי כהחכם שכל רז לא אניס ליה. זה הקב״ה אשר לפניו חשכה כאורה והכל גלוי לפניו. כאומרו כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. חכמת אדם תאיר פניו. אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמין צורת גבורה של מעלה לצורה של מטה דכתיב דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. ועוז פניו ישונה שמשנה מדת הדין לרחמים בשביל ישראל. הרצון בזה כי אע״פ שאמר שהחכם הוא הקב״ה. עם כ״ז חכמת אדם תאיר פניו. כי אדם יכול להקרא חכם מצד הצלם והדמות שיש לו עם השם. כאומרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. וזהו חכמת אדם של מעלה. מאיר פני אדם של מטה. מצד הדיבור והדמיון שיש ביניהם מצד התורה והחכמה. וזהו שאמר ר׳ יודן גדול כחן של נביאים שמדמין צורת גבורה של מעלה לצורה של מטה שהוא אדם. כי מצד החכמה והתורה יש להם כח לדמות צורה של מעלה לשל מטה. מצד הדיבוק כאומרו ובו תדבק. ומאמר רבי יודן מסייע לי שפירשתי בפירוש מגלת קהלת בזה הפסוק שאמרתי. שמעלת החכם גדולה לפי שיודע להפשיר הדברים הקשים ולמזגם ולפרשם באופן היותר נאות שאפשר. וזהו ומי יודע פשר דבר. חכמת אדם תאיר פניו. כלומר חכמת האדם היא גדולה שמאירה פני הדברים הקשים והעזים והחשוכים שא״א להבינם. באופן שיהיה דבר דבור על אופניו. והוא כמו לבעבור סבב פני הדבר. ועוז פניו ישונה. יאמר שאפי׳ יהיה דבר עזה כמות. הוא יודע לשנות פני הדבר ולשברו. באופן שיתחלק לכמה טעמים ולכמה ניצוצות. וכל זה במאמר רבי יודן שאמר גדול כחן של נביאים שמדמין צורת גבורה של מעלה וכו׳. כי בחכמתם יודעים לשבר הסלעים החזקים והדברים הרמים של מעלה ומדמין אותם לדברים של מטה. וזהו חכמת אדם תאיר פניו. ואחר ששלמה בחכמתו אמר שחקר וחפש בפרה אדומה ולא עמד עליה. מה האדם שיבא אחר המלך. ולכן אין להאריך בה יותר:
ובמדרש השכם אמרו. כי בכאן רמוזים ארבעה מלכיות. פרה אדומה זו מלכות בבל. דכתיב אנת הוא רישא דדהבא. תמימה זו מלכות מדי. שהיו תמימים ועשו טובה לישראל בזמן מרדכי ואסתר. וכי אמר כורש מלך פרס מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל. אשר אין בה מום זו מלכות יון. כי אליכסנדרוס מקדון עשה טובה עם ישראל בשביל שמעון הצדיק. כמוזכר במסכת יומא שאמר דמותו של זה אני רואה במלחמה ונוצח. אשר לא עלה עליה עול. זו מלכות אדום. כי מעולם לא עלה עליה עול המקום ועשתה רעות גדולות לישראל. והוא פרא למוד מדבר (ירמיה ב׳:כ״ד) ועתיד הקב״ה להורידו מגדולתו. כדכתיב אם תגביה כנשר וגו׳. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו׳. ושחט אותה לפניו כדכתיב זבח לה׳ בבצרה וגו׳. ושרף את הפרה לעיניו כדכתיב חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא. את עורה ואת בשרה ואת פרשה. שרים ואלופים דוכוס דוכסוסתוס. כדכתיב שמה אדום מלכיה. וסמך לכאן מיתת מרים. לומר כשם שפרה אדומה מכפרת כך מיתת מרים מכפרת. וכפל ותמת שם ותקבר שם. להורות שמתה על פי ה׳. אעפ״י שלא נאמר בה על פי ה׳. לפי שאינו דרך כבוד של מעלה. כתיב הכא ותמת שם וכתיב התם ויהי שם עם ה׳. מה להלן שם ה׳ אף כאן שם ה׳:
זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ – באמרו ״הזה עליהם מי חטאת״ (במדבר ח׳:ז׳). והנה כבר אמרו ז״ל ׳לכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה׳. ושלמה אמר עליה ״אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני״ (קהלת ז׳:כ״ג). ומעיקרי ההעלם בזה הוא שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים. אמנם בהביננו אל כל המצוה, אולי דבר יגונב ונקח שמץ מנהו.
וזה כי מצאנו ראשונה: שכל העוסקים בה מעת שריפתה ואילך טמאים, והם השורף (פסוק ו׳) והמשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בשרפתה (פסוק ו׳) והאוסף (פסוק ט׳) והנוגע (פסוק י״א) והנושא. אמנם המזה והמקדש הם טהורים.
שנית: שמעיקרי הפרה הוא שתהיה אדומה בשלמות. וכבר באר הנביא שהחטא נמשל לאדום, באמרו ״אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו״ (ישעיהו א׳:י״ח). ולכן אמרו ז״ל (יומא ס״ז.) שהיו ׳קושרים לשון זהורית על פתחו של היכל, הלבין, היו שמחים, לא הלבין, היו עצבים׳.
שלישית: ראוי להתבונן שבהיות ״כל אמרת אלוה צרופה״ (משלי ל׳:ה׳), היא בלי ספק מישרת המעשים אל המצוע, כי כל אחד משני הקצוות נמאס, כאמרו ״ונעקש דרכים יפול באחת״ (משלי כ״ח:י״ח).
רביעית: ראוי להתבונן שאין דרך נאות להישיר את הנעקש דרכים ולהשיבו אל המצוע זולתי בהטותו אל קצה הפכו, כמו שיקרה בחליי הגוף, כאמרו ״חברות פצע תמרוק ברע״ (שם כ׳:ל׳). אף על פי שאותה ההטיה אל הקצה היא בעצמה נמאסת, ותשחית ענין מי שתהיה דרכו ממוצעת, כענין התרופה המשלשלת שתועיל לחולה ותזיק לבריא.
חמשית: ראוי להתבונן שאין ענין לאפר הפרה בטהרת שום מין ממיני הטומאות, זולתי בטהרה מטומאת מת. וכבר נודע שענין התורה והמצוות ״חיים הם למוצאיהם״ (שם ד׳:כ״ב) ולעוסקים בם, כאמרו ״כי היא חייכם״ (דברים ל״ב:מ״ז), והנוטה מהם אל הבלי הנפסדות הולך למות או הוא מת גמור, כאמרם ׳רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים׳ (ברכות י״ח:).
ששית: ראוי להתבונן מה שאמרו ז״ל שעץ ארז יורה על הגאוה והאזוב יורה על הפכה (ערכין ט״ז:), ובהיות שני התולעת עם שניהם, יורה ששניהם חטא, כאמרם ׳בשמתא דאית ביה, ובשמתא דלית ביה׳ (סוטה ה׳.), ובפרט למי שיצטרך לנהוג נשיאות לתועלת הרבים. וכבר אמרו ז״ל שנענש שאול על שלא הקפיד על כבודו (יומא כ״ב:), כאמרו ״ויבזוהו, ולא הביאו לו מנחה, ויהי כמחריש״ (שמואל א י׳:כ״ז). וכן תפש עליו הנביא באמרו ״הלא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה״ (שם ט״ו:י״ז).
נאמר אם כן שעם היות המצוה חוקה ׳ואין להרהר אחריה׳, ולא להיות מסופק אם היא הגונה ואם לאו, כי ״כל אמרת אלוה צרופה״ (משלי ל׳:ה׳), ולה טעם נשגב בלי ספק, נודע למלך שצוה אותה, ואולי גם למשה רבינו והדומים לו, הנה יש בה איזה רמז לדרך התשובה הצריכה לכל חוטא, שהיא אמנם שיטה אל קצה היפך מעשיו, המטמאים כל לב טהור, למען ישיג דרך המצוע ויטהר. וזה הדרך, עם היותו טוב ומטהר לחוטא, הוא אמנם מגונה ורע ומטמא כל לב טהור, כאמרם, ׳וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין׳ (תענית י״א.). אמנם מי חטאת המורכבים מעפר שרפה וממים, שהם שני קצוות אשר מהם יתחדש מצוע, יורה שבמצוע תהיה תקנת החוטא הנקראת ׳טהרה׳, כאמרו ״מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו״ (ויקרא ט״ז:ל׳). וממה שראוי להתבונן מה שגזר אומר שהנוגע במת מטמא את ״משכן ה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק י״ג), והבא אל האוהל מטמא את ״מקדש ה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק כ׳).
וזה כי אמנם ״כל הקרב הקרב״ אל הבלי הנפסדות אין ספק שהוא מטמא לב טהור שהוא ׳משכנו׳ של ״מקדש ה׳⁠ ⁠⁠״, שהוא הנקרא ״צלם אלהים״, ותהיה טומאתו בטעות העדרי. והבא אל אוהל המת, כענין ״שוכני בתי חומר״ (איוב ד׳:י״ט), אשר אין לפניהם בלתי אם גוייתם לחיי שעה רעועה, רגליה יורדות מות, הוא בלי ספק מטמא את ״מקדש ה׳⁠ ⁠⁠״ הנזכר, אשר בו יהיה העם והאיש קדוש לאלהיו, כאמרו ״ולהיותך עם קדוש לה׳ אלהיך״ (דברים כ״ו:י״ט), ואז מטמא בטעות קניני, הפכי למכוון. ולזה אין ראוי שיטמא באוהל זולתי המת הישראלי, כי אמנם חומרו בלבד הוא הנבחר ומוכן מכל זולתו לעבודת האל יתברך, הוא לבדו החוטא בנכבד. אמנם החכמים המורים חטאים בדרך, שהם כמו המזה והמקדש, לא תחול עליהם בזה טומאה כלל. ובכן יהיה בפרטי שמירת המצוה הזאת בכתבה וכמו שבא בקבלה רמז לכל אלה שהם מכוונות התורה בלי ספק.
'זאת חקת התורה אשר צוה ה, when the Torah in Nuimbers 8,7 had spoken of the need to sprinkle the waters of “chatat” on the Levites in order to purify them before they would begin their function newly assigned to them, our sages (Yoma 16) had already referred to the procedure as a chukkah, a statute, adding that these kinds of statute must not be questioned and probed as they are in the nature of a decree issued by God. The wise King Solomon, when mentioning that he had striven to unravel the wisdom in this legislation admitted that he had failed, that it was beyond him. (Kohelet 7,23). The thing which is most baffling in the red heifer legislation is that most who is ritually pure becomes ritually contaminated by direct contact with it, although the whole purpose of the red heifer, its ash, etc., is to purify the people who had been ritually contaminated prior to being sprinkled with spring water containing its ashes.
However, when we examine the entire commandment in detail we find that some of the people concerned with that red heifer from the moment it has been burned after having been slaughtered become ritually contaminated, i.e. the person burning its carcass, the person collecting its ashes, as well as the ones throwing the cedar wood as well as the one using the hyssop and crimson thread. into its burnt ashes. The same applies to all those either touching the remains or carrying them.
By contrast, the person performing the sprinkling with the mixture of the ash and water as well as the one sanctifying the location where the red heifer is to be burned and the one lighting the fire prior to burning the slaughtered red heifer are not contaminated by their activities.
One of the principal conditions concerning the red heifer is the requirement that it must not even have 2 hairs that are white or black. The symbolism of the colour red is supplied by the prophet Isaiah 1,18 who writes that even if your sins are as red as certain type or wool dyed red they can become white as snow under certain conditions of remorse.
Our sages considered this line so important that they used to tie a red string to the entrance of the Sanctuary when the scapegoat was thrown down on the Day of Atonement. This string would turn white as proof that the people’s sins had been forgiven. When this happened the people would rejoice for the remainder of that day, whereas when it failed to turn white they would be greatly saddened. (Yoma 67)
We must remember that seeing that in the words of Solomon (Proverbs 30,5) אמרת ה' צרופה, “everything God has said is absolutely pure, refined,” He has no doubt kept in mind that all extremes are looked upon with disfavour so that His legislation must represent what Maimonides called the “golden mean.” Solomon himself described any perversion as something deserving total failure. (compare Proverbs 28,18).
Furthermore, we must remember that when attempting to rectify something that has become bent out of shape by merely bending it in the opposite direction partially this will not restore it to its previous condition, but that it must be reversed completely in order to eventually be straight again. This is a principle applied by physicians in healing physical ailments, a principle described in Proverbs 20,30 as חבורות פצע תמריק ברע, “you must eradicate wounds and injuries by using (what appear to be) harmful remedies.” In other words, although the application of such remedies appears to run counter to the goal of preserving the golden mean, in such situations anything less drastic would never rectify the harm that had been caused by the injury. If similar means were to be applied to a completely healthy person they would, of course, be harmful instead of helpful.
A fifth consideration when contemplating the legislation in front of us is that the ash of the red heifer is effective in the context of ritual impurity only when the ritual impurity was caused by direct or indirect contact with a dead person’s body. Any other kind of ritual contamination, such as blood of menstruation, dead creeping things, and a number of other causes of such ritual defilements are not affected at all by the treatment here described.
We know that Torah by definition is designed to improve the quality of life of the people observing its laws. The Torah spells this out in Deuteronomy 32,47 by writing: כי היא חייכם, “for it is your very life.” Anyone deviating from the laws of the Torah either is on the way to spiritual and physical death or is already at the point where, although he is walking around he is legally considered as dead. This is what the sages meant when they said that “the wicked are considered as dead although to all intents and purposes masquerading as alive.” (B’rachot 18).
A sixth consideration we must bear in mind in connection with this statute is that our sages consider the cedar wood as a symbol of haughtiness, arrogance, whereas they consider the hyssop herb as a symbol of humility (Erchin 16). When the two are paired with the red wool known as תולעת שני, each alludes to something sinful.⁠a Compare Sotah 5, discussing a saying by Rabbi Hunna son of Rabbi Joshua.⁠b Excessive humility in a person charged with leadership is as counterproductive as arrogance in an individual who has not been called upon to serve as a model to anyone.
Our sages quote as an example of excessive humility by a person in public life the humility of Israel’s first King, King Shaul, who was punished by God for not displaying authority when it needed to be displayed and allowed the common people to get away with making insulting remarks about him without disciplining them. (compare Yoma 22, reference to Samuel I 10,27- 11,13). Even later on in his reign when he excused himself for not having killed the best livestock of the Amalekites, Shaul cited his “fear” of the people a the reason why he did not protest the people’s taking these as loot, something which had been forbidden (Samuel I 15,17). The prophet upraided him for behaving with his customary humility in public life, in the discharge of his duties as King.
Having said all this we come to the conclusion that although the whole red heifer legislation is a statute, a decree by God which must not be questioned, and we must not, God forbid, arrogate to ourselves to judge this legislation as suitable or not, seeing that everything God has said is pure and refined, it does teach some exceptionally valuable lessons even when looked at superficially as we have done. Although people like Moses and others on a high level of wisdom may have had an insight into the deeper meaning of this statute, we must learn what we can from what meets the eye.
An important lesson of value to every penitent for every sin committed appears to be the one that in trying to rectify one’s error, one must not content oneself to bend the “bent iron” back with the same amount of force it took to bend it out of shape in the first place, but one must strive to bend it beyond that so that in the future the likelihood of committing the same sin again will be reduced.⁠c
The red heifer legislation and its details appears among other objectives to indicate a path for the penitents how to make their repentance effective and lasting. The principal element is a complete reversal of the path in life which led him to commit the sins he became guilty of in the first place.
One of the lessons we learn from the details of this legislation is that whereas the method described in our portion is effective for the sinner who wishes to cleanse himself of his sins, i.e. to address himself to his problem by using extreme measures, such extremism when used by anyone other than a repentant sinner would have the opposite effect, i.e. it would make out the previously unblemished, pure, ritually clean person the very reverse, would contaminate him with ritual impurity (a euphemism for his sins.) The sinner is permitted, nay encouraged, commanded to use extreme measures in order to eventually achieve the balance represented by Maimonides’ ideal, the golden mean.
The Talmud Taanit, 11 in describing the procedure of the Nazir terminating his vow (Numbers 6,11) questions the line וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, “he will thereby atone for the sin against his soul,” wanting to know what sin such a Nazir could possibly have been guilty of? The answer given is that during the period of his abstinence from wine the Nazir experienced great distress over having to abstain from wine etc. It is reasoned that if the Torah describes a person who causes himself unnecessary distress in one small area of life as a sinner, how much more so will it consider a person who abstains from all food and drink a sinner?⁠d
Consider the fact that the instrument the Torah provides for ritually cleansing the person who had become defiled through contact with a deceased person as a mixture of spring water and ash from the red heifer. This mixture is composed of two extremes, i.e. residues of pure water and fire. Merging these two extremes appears (symbolically) is an excellent way of regaining the path known as the golden mean. Using this combination teaches us that this golden mean is what God considers as טהרה, ritual purity, as spelled out in the Torah’s description of the function of the Day of Atonement, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו “you will become purified from all your sins before (against) the Lord,” (Leviticus 16,30).
We have to contemplate the fact that the Torah decrees that a person who has been defiled by contact with a dead person must not touch the Tabernacle of the Lord, (verse 13) and that he must not enter the airspace of the Tabernacle on pain of contaminating it, (verse 20). I believe the hidden meaning of this regulation is that anyone who has been in too close contact with the vanities of the terrestrial universe (to use the phraseology employed by Solomon in Kohelet again and again) automatically will confer some of the pollution represented by these vanities to sacred things he comes into contact with. He will therefore taint the צלם אלוהים, the Divine image in which he has been created. As a result, he must repair, remove such a taint in order to regain his former stature as an אדם.
Contact with the dead, results in an awareness of the transience of the lives of all of us, makes us aware of the negative aspects of our lives in this world; this is bound to leave a mark on our personality, one that may even border on considering life on earth as an exercise in futility, as indicated by Solomon when he speaks of such matters in Kohelet. The “world” Kohelet describes, i.e.תחת השמש, as if it exists only beneath the sun, a material world only, would indeed lead its inhabitants to such conclusions.
We who believe in a world מעבר לשמש, beyond that serviced by the sun, fortunately have something better to look forward to if we prepare ourselves for this.⁠e
When the Torah speaks of וכל הבא אל האהל, “anyone entering the tent wherein the deceased is kept,” this may be understood allegorically as anyone coming under the influence of the הבלי העולם, the vanities of this terrestrial world, the ultimate uselessness of an existence premised on this being all there is to life.
Our chapter, when read as a simile, reminds the reader of what the task of an עם קדוש, a “holy nation” is, that it cannot be combined with the pursuit of merely secularly oriented pursuits, they are literally a “dead alley.” The expression משכן ה' in verse 13 would be the human body, whereas the expression מקדש ה' would refer to our soul. The author, following the view that gentile corpses do not confer ritual impurity when merely in the same airspace with a Jew, understands this halachah as reflecting the fact that only the body, the physical raw material is called upon to perform the commandments.
Seeing that even being in the same airspace as a dead person confers ritual impurity, it is not difficult to understand that people who engage in sprinkling the waters of the red cow and its ash on a person so contaminated, will in turn be affected by such contact with him, and will themselves absorb a degree of impurity, though much less severe, one that can be cleansed by immersion on a ritual bath the same evening.
People engaged in indirect procedures preparing the מי נדה will not become ritually impure as they were not in contact with the party to be purified at all. We see that there are many aspects of this commandment which yield valuable lessons for us the readers even if we do not penetrate to the innermost meaning of the legislation.
a. The subject in the Talmud there is that a Torah scholar, though he needs to practice humility, nevertheless must maintain a certain amount of dignity so that people dealing with him do not get the impression that he is merely a “wimp,” a feeble ineffective personality.
b. See Meiri on that saying.
c. We encounter many בעלי תשובה in our daily lives who appear to relate to certain commandments with what appears to be exaggerated stringency. No doubt they have taken to heart what our author just explained about how to straighten out what has been bent out of shape.
d. the paragraph commenced with the sage Sh’muel describing people who voluntarily practice fasts as sinners.
e. I have added remarks of my own to the words of the author but I am certain that these remarks reflect his message.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לפי שהשטן ואומות העולם כו׳. מדברי רבותינו ז״ל (יומא סז ע״ב). וכך פירושו, שלא היה לו לכתוב ״חקת התורה״. אף על גב דמצאנו במקומות הרבה לשון ״חקה״, כמו ״חקת הפסח״ (שמות יב, מג), ״ושמרתם את חקותי ותורתי״ (ראו ויקרא יח, ה) בהרבה מקומות, מכל מקום לא מצאנו לשון ״חקה״ בתורה, רק כאן שכתב ״חקת התורה״. שבכל מקום שנאמר ״חקה״ באה המלה על המצוה. והטעם הוא, כי המצות – בעשית המצוה אין צריך אדם לדעת טעם המצוה כלל, רק עשייתה בלבד. ואין תולה המצוה רק בעשייתה בלבד, ואין בו שום למוד, רק עשיה גרידא (כ)⁠שעושה המצוה. אף על גב דלא ידע שום דבר, המצוה נעשה שפיר. אבל בתורה לא שייך לשון ״חקה״, כי בתורה שייך למוד, ואם כן למה כתב ״זאת חקת התורה״:
לפיכך תירץ ׳לפי שהשטן ואומות העולם כו׳⁠ ⁠׳, לכך כתב בתורה לשון ״חקת״ ללמוד לך שאף בתורה יהא חקה, ואל יהרהר אחר התורה של פרה אדומה. והא דכתיב בפרשת מטות (להלן לא, כא) ״זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ את משה״ אצל כלי מדין, מפני שאלעזר לא בא ללמד תורה לישראל, רק להורות על המעשה שהיה לפי שעה. [ו]⁠מפני שהיה לענין הוראה, ולענין הוראה אין צריך טעם, לכך כתב ״חקת התורה״, כלומר כך יעשו, ואין צריך טעם. אי נמי, התם דברי אלעזר, ובודאי אצל אלעזר שייך ״חקה״, שאין אדם צריך לדעת התורה בטעם שלה, ולפיכך כתיב ״חקת התורה״. אבל אצל השם יתברך לא שייך ״חקת התורה״, אלא לדרשא אתא. ואף על גב דאמרינן במדרש (במד״ר יט, ו) כי למשה רבינו עליו השלום היה הקדוש ברוך הוא מגלה טעם פרה אדומה, מכל מקום כיון שלא נתן טעם זה לכל ישראל, והתורה לישראל ניתנה, דכתיב (דברים לג, ד) ״תורה צוה לנו משה״, ונאמר (דברים ד, מד) ״וזאת התורה אשר שם לפני בני ישראל״, שייך שפיר ״חקת התורה״:
ואם תאמר, למה כתב בפרה אדומה לשון ׳גזרה היא מלפני׳, והלא כל המצות גזרות מלפני הקדוש ברוך הוא, כדאמרינן בפרק הרואה האומר ׳על קן צפור יגיעו רחמיך׳ משתקין אותו, מפני שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים, ואינם אלא גזרות. ואם כן כולם גזרות הם מלפני הקדוש ברוך הוא (קושית הרא״ם). אין הפירוש שיהיו גזרות בלי טעם כמו שסובר הרמב״ם ז״ל (מורה נבוכים ג׳:מ״ח), דזה אינו, אלא הם גזרות שיש בהם טעם. ומה שנקראו ׳גזרות׳ אחר שיש לכל אחת טעם, היינו שלא יאמר האדם שהם של רחמים, שהקדוש ברוך הוא מרחם על הבריות ועושה דבר לרחמים, וזה אינו, שהתורה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא כל דבר במדת הדין, שכך נותן הדין לעשות, ואינו משום רחמנות. ואפילו מה שאמרה התורה לאדם ליתן צדקה (דברים טו, יא) ומעשר (לעיל יח, כא), וכל הדברים אשר הם מגמילות חסד, כל המצות כולם הם גזרות במדת הדין, ואינם רחמים. כי מה שחייבה התורה בצדקה ובמעשר, שכן האדם מצד שהוא אדם חייב שיתן מעשר, כדי שיהיה האדם נפש טוב, ולא יהיה נפש רע. ואם כן, מה שצותה התורה היא בגזרתו של הקדוש ברוך הוא על המקיים המצוה, ולא יביט אל העני ונכה רוח – שיהיה מצווה על נתינת הצדקה כדי שיהיה מתפרנס העני, זה אינו, שאין המצוה אלא לעושה המצוה. אבל המצות אשר נתן לנו הקדוש ברוך הוא כולם הם לתועלת המקיים המצוה. ולפיכך הם כולם גזרות, אף אותם שהם רחמים. וזהו שאמר ׳מפני שעושה מדות הקדוש ברוך הוא רחמים ואינם אלא גזירות׳, כלומר שכך גזר הקדוש ברוך הוא במדת הדין, ואינם רחמים:
ומה שתמצא שהקדוש ברוך הוא אמר ״ואל זה אביט אל עני ונכה רוח״ (ישעיהו סו, ב), שהקדוש ברוך הוא עוזר דלים, אין הענין שיהיה בשביל כך מצוה לאדם לפרנס אותם בשביל שרחם על העני, שאין זה כן, אלא מה שהוא עוזר דלים ומרחם – הקדוש ברוך הוא בעצמו עושה זה לדלים ולאביונים במדת רחמים, וצוה הקדוש ברוך הוא במדת הדין לאדם שילך בדרכיו (דברים כח, ט). וזהו מגזרתו על האדם, ולא נתן הקדוש ברוך הוא המצות לישראל על צד הרחמים על הבריות, רק מפני גזירות. ובודאי טעם יש בכל מצוה ומצוה. וזהו פירוש נכון במאמר הזה, וכבר כתב זה הרמב״ן בפרשת תצא (דברים כב, ו) עיין שם, רק שהוא שינה בקצת פירושו, ופירוש זה נכון למשכיל:
לעולם היא נקראת על שמך. דאם לא כן, ״אליך״ למה לי, הוי למכתב ׳ויקחו להם פרה אדומה׳. והא דכתיב בפרשת אמור (ויקרא כד, ב) ״ויקחו אליך שמן זית״, לא קשיא, דהתם כך פירושו, שיקחו הם שמן זית לך, והם אינם צריכים לעשות שום דבר, רק שיקחו שמן זית, ואתה תהיה גומר את מצותו ליתן אותו לאהרן הכהן, ולצוות לו שיערוך אותו אהרן (שם שם ג). אבל כאן דכתיב בתריה (פסוק ג) ״ונתתם אותה אל אלעזר הכהן״, אם כן היו ישראל מתעסקין בנתינה לאלעזר, אם כן למה כתב ״ויקחו אליך״, והרי אלעזר שליח ישראל היה, כדכתיב ״ונתתם אותה לאלעזר הכהן״, ולמה כתב ״אליך״:
לעולם היא נקראת על שמך. וקשיא, מה מעלה יש בזה שהפרה היתה נקראת על שמו. ונראה, מפני שסוד פרה אדומה לא נגלה רק למשה (במדב״ר יט, ו), ולפיכך תלה פרה אדומה במשה שהוא עשאה, כי המצווה לעשות דבר ומבין ענין המעשה, אף על גב שהוא לא עשאה רק שנעשה על ידי אחר, נתלה במצווה היודע דבר אל אמתתו. ומזה הטעם נראה שהיתה פרה אדומה שעשה משה דוקא למשמרת לדורות (רש״י פסוק ט), ולא פרה אחרת, כי כל דבר שכלי יש לו קיום, וכן כל דבר הקרוב אל השכל, לאפוקי דבר שאינו שכלי – אין לו קיום. ולפיכך היה קיום לפרה שעשה משה, כי הוא נעשה על פי השכל והדעת, וכל דבר הנמשך אחר השכל יש לו קיום. ולפיכך פרה שעשה משה, כיון שעשה אותה על פי הדעת והשכל, יש לה קיום. וזה שיסד הפייט ׳שכל הפרות כלות, ושלך עומדת׳ מזה הטעם, וכל זה שנעשית הפרה בהשגת השכל, שהוא דבר מקוים:
שתהא תמימה באדמימות. דאי תמימה ממום, הא כתיב אחריו ״אשר אין בה מום״ (כ״ה ברא״ם):
שאם היו בה ב׳ שערות וכו׳. דאי לאו ״תמימה״ הוה אמינא אי איכא רוב שערות שלה אדומות – סגי, לפיכך כתב ״תמימה״. ומיהא דוקא שתי שערות, אבל פחות מב׳ שערות – שאם היה בה שער אחד – כשרה, דהלכתא גמירא לה דאין שער אחד כלום, לא לענין שתי שערות באיש (נידה מו.), ובאשה (שם), ופרה אדומה (משנה פרה ב׳:ה׳):
אמנם לי נראה שאין פחות משתי שערות נקרא שעירות, וכבר פרשנו זה בפרשת תזריע (ויקרא יג, ג, אות ג) אצל ״ושער אין בו״. כללא דמילתא, שהגוף של בעל השער אינו נושא לשער אחד, אלא לשעירות. ולפיכך פרה שיש בה שער שחור, כיון שכל פרה יש לה שעירות, אין פוסל בה אלא אם כן יש בה שעירות שאינו אדום. ומפני זה מחלוקת תנא קמא עם רבי יהודה בן בתירה (משנה פרה ב׳:ה׳), דלתנא קמא דוקא שתי שערות בגומא אחת פוסלת, ולרבי יהודה בן בתירא אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה. והיינו טעמא, דלתנא קמא כיון דרחמנא אמר שלא יהא שעירות של שחור, דוקא כששניהם בגומא אחת, שאז נקרא שעירות של שחור ביחד, אבל כשאינם ביחד, אין זה שעירות. ולרבי יהודה בן בתירא, אפילו בכל מקום, כיון שהפרה גוף אחד, אם יש ב׳ שערות שאינם אדומות הפרה פסולה, שיש בה שעירות שאינו אדום:
משל לבן שפחה וכו׳. ואם תאמר, דמה ענין פרה אדומה – שהיא מטהרת טומאת מת – לכפר על מעשה העגל. ויש לתרץ, דאילו לא חטאו בעגל היו חיים לעולם, כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה (ה.), אמר רבי יוסי, לא קבלו ישראל את התורה אלא שלא ישלוט בהם מלאך המות, דכתיב (ראו דברים ה, כו) ״למען ייטב לך ולבניך עד עולם״, וכשחטאו בעגל אמר הקדוש ברוך הוא חבלתם מעשיכם – ״אכן כאדם תמותון״ (תהלים פב, ז), ולפיכך המיתה היא חטא העגל בעצמו. לכך אמר הקדוש ברוך הוא ׳תבא אמו ותקנח וכו׳⁠ ⁠׳, ולפיכך מטהרין טומאת מת בה:
אמנם מה שאמרו (תנחומא חקת ח) ׳תבא אמו ותכפר על מעשה עגל׳, רמזו בזה רמז מופלג בחכמה מאד, כי כאשר חטאו ועשו העגל סבה והתחלה, מה שאינו התחלה, הוצרכו כפרה להורות כי אין העגל סבה והתחלה, רק שיש סבה והתחלה לעגל, והיא האם. ואין להקשות, דיאמרו שהאם התחלה, זה אינו, כי אין נקבה התחלה, שהיא עלולה, ואינה עלה, הנה הכל עלול ואינו עלה. ובזה האם מקנחת טינוף העגל בנה. ואף כי גם כן בעלי עבודה זרה אומרים כי העגל הוא עלול, מכל מקום היו אומרים שהאדם יש לעשות אותו התחלה אליו. וזהו כל הטועים אחר עבודה זרה, שמודים שהוא יתברך התחלת הכל, רק שאומרים שיש לעשות התחלה אל האדם. והנה כפרתם שהיו מודים שאין לעשות התחלה לאדם, רק העגל נחשב עלול אל האדם, ואין התחלה לאדם רק השם יתברך. ולפיכך כאשר הודו שהעגל נחשב עלול מן הפרה, זהו כפרה על חטאם שעשו העגל התחלה, ולפיכך האם מקנח טינוף העגל:
ועוד יש בזה דברי חכמה, כי כאשר חטאו בעגל ועשו להם התחלה, והיא אינה התחלה, היה כפרתם להורות כי דבר זה שעשו אינו התחלה, אבל יש לו דבר שנתהווה ממנו, ולאותו דבר שנתהווה ממנו יש לו דבר גם כן שנתהווה, עד שחוזר אל יסוד הפשוט. וכאשר חוזר אל יסוד הפשוט, הנה אינו נמצא לגמרי. ולפיכך כפרת חטא העגל כאשר לקחו פרה, שממנו נתהוה הדבר ששמו הם התחלה, ושרפו אותה עד ששב לאפר, שהוא עפר, יסוד פשוט. בזה נראה שמה ששמו הם התחלה אינו התחלה, רק סופו חוזר אל הדבר שממנו נתהוה, וחוזר אל יסוד פשוט, ואין לשום אותו התחלה. ואולי תשאל, שהיה לשרוף העגל עד שיחזור ליסוד העפר, אין זה קשיא, כי מפני שהנקבה יותר יש בה יסוד עפר, וקרובה אל יסוד הפשוט, לכך עליה בפרט נאמר שנתהוה מן יסוד העפר, ושב אליו גם כן. אבל בעגל, אין עיקר שלו יסוד העפר, לכך אין חזרת העגל – ששמו אותו התחלה – לשוב אל יסוד הפשוט, רק על ידי אמצעי, שהעגל נתהוה מן הפרה, והיא קרובה אל יסוד עפר – שבה ליסוד הפשוט:
וראוי שתטהר טומאת מת, [ד]⁠אין ספק כי אין דבר שיש בו ענין עבודה זרה כמו העגל, שהוא מוכן לעבודה זרה ביותר, ראש לכל העבודה זרה, לכך בחרו אותו לעבודה זרה בפרט. לכך הפרה הזאת היא הסתלקות עבודה זרה מן העולם. והעבודה זרה והמת ענין אחד, שהרי תיקרא עבודה זרה ׳מת׳, ״ויאכלו זבחי מתים״ (תהלים קו, כח) . וכמו שהפרה הסתלקות עבודה זרה, היא הסתלקות טומאת המת גם כן. כלל הדבר, שהפרה – אפרה הסתלקות רוח הטומאה, שהרי חזר ליסוד הפשוט. ומפני שאפר הפרה היא הסתלקות העבודה זרה, שהרי כאשר יחזור אל האפר הזה הוא הסתלקות העגל לגמרי, וחזר אל דבר הפשוט, ולפיכך אפר הזה מסלק טומאת המת כאשר יזרוק עליו, כי האפר הזה הוא יסוד פשוט, אשר שבה אליו הפרה שממנו נתהוה העגל, ראש לכל עבודה זרה. ודבר זה ידוע לחכמים. והדברים האלו דברי חכמה מאוד, כתבנו אלו דברים, מפני שבעל המדרש (תנחומא כאן אות ח) אשר אמר ׳תבא הפרה ותקנח טינוף הבן׳, נתן מקום לנו שהוצרכנו לפרש דברים אלו. והם דברים ברורים מאוד בסוד הפרה, ודי בזה:
זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר – תרתי לאמר למה לי כי כבר נאמר וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר ונראה לפי שהאומות מונין את ישראל במצוה זו דווקא שטעמה נעלם מעין כל חי ואומרים מה העבודה הזאת לכם, ואמרה תורה ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו ויטיל דופי בכל התורה, וזה״ש אשר צוה ה׳ לאמר שאתה צריך לאמר ולהשיב למין הנמהר שזאת המצוה חקת התורה ר״ל חק המלך ית׳ שמו עלינו ואין לנו רשות להרהר אחריה, כדרך שפירש״י התירוץ לנו כך לפירוש זה יהיה נוסח תירוץ זה אל המין המלעיג, לכך נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר זאת חקת הפרה לפי שנוסח זה הוא תשובה למינים המונים את ישראל לומר להם חק המלך ית׳ הוא כי התורה במקום תיבת המלך כי מאתו ית׳ תצא תורה שלא יאמרו שאין מצוה זו מכלל מצות התורה.
ומ״ש בפר׳ ואתחנן (ד׳:ו׳) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה, וכאן משמע אדרבה שמונין על החקים תשובה לדבר כי יש חוקים שיכול השכל האנושי להשיג טעמם זולת שטעמם נסתר מכלל ההמון ונגלה הוא ליחידי שרידי הדור, ופרה זו טעמה נסתר מכל אדם שהרי שלמה ע״ה השיג הכל חוץ מן הפרה שאמר עליה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג) לפיכך האומות ששומעים חק הפרה לבד ודאי מונין עליה, ולהלן נאמר את כל החקים האלה כי השומעים כל החקים בכלל ויש בהם חקים שיש בהם טעם נגלה אזי המה יעידון יגידון גם על חק הנעלם כי יש בו סוד ויתלו החסרון בקוצר דעת המשיג.
ויקחו אליך פרה וגו׳ – פירש״י לעולם היא נקראת על שמך כו׳ מה יקר וגדולה נתן למשה בזה שתקרא הפרה על שמו, והקרוב אלי לומר בזה שאין מצוה נקראת כ״א על שם הגומרה ולדעת רז״ל (במד״ר י״ט:ח׳) הפרה כפרה על עון העגל תבא האם ותקנח צואת בנה, וכשם שמשה התחיל בכפרה זו כששרף העגל ויטחון אותו דק לעפר כך יגמור הכפרה שגם הגמר יקרא על שמו. וזה טעם ארז״ל (ילקוט שמעוני שמות י״ח:ד׳) כששמע משה שהקב״ה אמר הלכה בשם אליעזר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, אמר יהי רצון שיהא אליעזר זה מיוצאי חלצי שנאמר ושם האחד אליעזר. (שמות י״ח:ד׳) ומה ראה משה על ככה לבקש על דין זה שיצא מיוצאי חלציו יותר מכל סתרי תורה הנאמרים באמת מכל דור ודור ודורשיו דור דור וחכמיו, אלא לפי שבמעשה העגל מסר משה נפשו על ישראל שנאמר מחני נא מספרך (שמות ל״ב:ל״ב) ונקראו על שמו שנאמר (ישעיהו ס״ג:י״א) ויזכור ימי עולם משה עמו, ע״כ רצה שגם בפרה זו מראש ועד סוף תקרא על שמו כי פרה טעמה לשרש אחר הע״ז וכן העגלה ערופה כפרה על ש״ד כי במעשה העגל עברו גם על ש״ד בהריגת חור, לכך נאמר ויקחו אליך שגמר מצוה זו תקרא על שמך.
ויען כי נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר חקת הפרה, ש״מ שהתורה והפרה ענין אחד להם כמו שהתורה נקראת על שמו של משה שנאמר (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה עבדי, כך הפרה תקרא על שמו וטעם שניהם אחד הוא כי נ׳ שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חסר אחת (נדרים לח.) וע״י מ״ט שערי בינה שהשיג היה לו מבוא לבוא בסוד ה׳ לדרוש התורה במ״ט פנים טהור ובמ״ט פנים טמא, כמ״ש (משלי ב׳:ד׳) וכמטמונים תחפשנה מונים היינו ב״פ מ״ט כי ע״י זה אמרות ה׳ אמרות טהורות מזוקקות שבעתים (תהלים י״ב:ז׳) היינו ז׳ על ז׳. וכן טעם הפרה נעלם מעין כל חי אפילו משלמה שנאמר בו ויחכם מכל האדם (מלכים א ה׳:י״א) ולא נגלית כ״א למשה ע״י מ״ט שערי בינה שהשיג כדמסיק בילקוט שמעוני (תהלים תרנח) כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים ר׳ שמעון בן פזי פתר קרא בפר׳ פרה שיש בה ז׳ פעם ז׳. ז׳ פרות, ז׳ הזיות, ז׳ שריפות, ז׳ כבוסים, ז׳ טמאים, ז׳ טהורים, ז׳ כהנים, אם יאמר לך אדם חסרים הם אמור לו אף משה ואהרן היו בכלל עכ״ל. ויש לדקדק מה נפקותא יש לן במספר זה עד שדרש עליו פסוק מזוקק שבעתים, אלא ודאי דעת בעל מדרש זה ליתן טעם על מ״ש במדרש (ילקוט שמעוני חקת תשנט) ויקחו אליך פרה לך אני מגלה סוד פרה ולאחרים היא חקה, ולמה נעלמה מעין כל חי אלא לפי שיש בה מספר מ״ט וזה רמז שאין לזקק ולצרף כל ענינה כ״א ע״י מ״ט שערי בינה שלא נגלו כ״א למשה ע״כ היא לאחרים חקה ואפילו לשלמה.
ובעקידה הביא מדרש, האומר שהפרה בת שבע אם שלמה מתקריא ופירש בזה מה שפירש ואומר אני כשם שהאם מושלת על הבן כך הפרה משלה בכל חכמות שלמה כי לא יוכל לבא בסודה, ובזה מיושב מה שלא נאמר חקת התורה כ״א כאן ובפר׳ מטות בהלכות גיעולי כלים במי נדה לפי שטהרת הפרה בכללה, נמשלה לתורה בכללה ע״י תעלומות חכמה שבה.
פרה אדומה תמימה – משל לבן שפחה שטינף פלטין המלך אמרו תבא האם ותקנח צואת בנה (תנחומא חקת ח) לפי שכל הרוצה לבטל איזו גידול רע אין די בשיכרות הענפים כל זמן שבארץ לא ימות גזעו שורש פורה ראש ולענה כי סופה לחזור ולצמוח אבל בביטול השורש יפלו גם הענפים כמ״ש (עמוס ב׳:ט׳) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, ש״מ שלא די בהשמדת הפרי לבד לכך ארז״ל (ע״ז מה:) העוקר ע״ז צריך לשרש אחריה, ר״ל צריך לחקור איזו סבה גרמה להם לעבוד ע״ז כי הסבה הוא השורש פורה ראש ולענה ובביטול הסבה יפול המסובב דהיינו התולדה, והסבה נמשלה לאם המולדת התולדה ע״כ צוה ה׳ על שריפת הפרה אם של העגל, כדי שנלמוד מזה דין העוקר ע״ז צריך לשרש אחריה ואז לא ישובו לכסלה ובפר׳ כי תשא (ל׳:י״ג) הארכנו לדבר מזה ושם מבואר שעיקר הסבה היתה רוב כסף וזהב שהשפיע להם הקב״ה כארז״ל (ברכות לב.) אתה גרמת להם כו׳, ולפי שהזהב האדום האדום הזה הביאם לידי מעשה זה על כן יקחו פרה אדומה לשרוף ולבטל מראה האדום הזה וזהב לא ירבה להם עוד ואז לא יבואו לידי מעשה כזה.
וענין עמוק זה והמשל ושוברו הראה ה׳ במעשה העגל, כי הוא גרם טומאת המת לפי שבמ״ת נעשו ישראל חירות על הלוחות חירות ממלאך המות (שמו״ר מ״א:ז׳) ואין הפירוש שהיתה הכוונה לבטל המות לגמרי, אלא ענין חירות זה הוא דווקא ממה״מ, שלא ימותו כ״א בנשיקה ע״פ ה׳ ואז לא היו המתים טמאים כי כל עיקר הטומאה של המתים באה ממיתה שהיא ע״י מה״מ הבא מסטרא דמסאבא אבל המתים בנשיקה אין בהם שום צד טומאה שהרי ביום שמת רבינו הקדוש אמרו שבו ביום בטלה הכהונה (כתובות קג:, ועיי״ש בתוספות) כי לא היה שם טומאה על כן התירו לכהנים להתעסק בו, נמצא שבקבלת התורה נעשו בני חורין ממה״מ ובטלה הטומאה וע״י העגל שעשו חזרו לקלקולם והשליטו עליהם המה״מ ואם כן העגל גרם טומאת המת ע״כ תבא האם ותקנח צואת בנה להסיר הטומאה ע״י אפר הפרה וזה פירוש יקר.
ויקחו אֵלֶיךָ֩ פָֿרָה: הפ״א רפויה, שהתרסא שבסוף התיבה אע״פ שנגינתה קרובה לתלשא אין לה דין מפסיק. [אֵלֶיךָ֩ פָרָ֨ה].
אֵֽין⁠־בה מום: במאריך ובמקף. [אֵֽין⁠־בָּהּ֙].
<אשר לא עלה עליה עֹל: חס׳ וי״ו. ועיין בספר הזוהר. ובפסיקת׳ דר׳ טוביהו, אשר לא עלה עליה על, חס׳ וי״ו, על כתיב, מכאן אמרו לא עול ממש אלא אפי׳ כל שהו כמו עול, כדתנן פ״ב דפרה, רכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה, עבר בה את הנהר, קיפל עליה את המוסרה, נתן טליתו עליה, פסולה. ועיין בספ׳ פענח רזא.> [עֹל].
לפי שהשטן. דק״ל למה כתיב מלת חקת ומלת התורה שניהם, דודאי חקת או התורה אחד לחוד לא קשה לרש״י, דהא הרבה פעמים כתיב בתורה כמו זאת חקת הפסח, וכמו אם בחקותי וגם מלת התורה, כמו זאת התורה לעולה ולחטאת, וזאת תורה העולה. אבל כאן כתיב זאת חקת התורה קשה למל״ל תרווייהו. ועוד שהסמיך חקת לתורה, ע״כ צ״ל שהאחד הוא פירוש לשני כאלו אמר שהתורה הזאת של פרה הוא חקה, ולא הוה דומיא דחקותי ותורותי דהתם אינו סומך חקים לתורת. ואע״ג דכל התורה כולה הוא גזירת המלך. הכא בא להודיע שאין בזה טעם כלל רק הגזירה וראוי לקבלה אף שאין טעם כלל נודע לישראל, וזה שפירש״י ומתרץ לפי שהשטן כו׳. וא״ת גבי כלי מדין נמי כתיב זאת חקת התורה. וי״ל דהתם נמי קאי אאפר פרה דכתיב אך במי נדה יתחטא ולפי מדרש רז״ל דקאי קרא אך במי נדה יתחטא אטבילה שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות, צ״ל דגם הטבילה עצמה היא מאותן שאין בהם טעם למה לא יועיל אלף סאה שלא במקום טבילה כארבעים סאה דמי מקוה. רא״ם:
ומה טעם כו׳. וא״ת ולמה נקט רש״י כפל ל׳ מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, וע״ק למה מונין את ישראל במצוה זו יותר מבשאר מצות, שהרי כמה מצות ישנן שאין בהם טעם, כגון כלאים או שאר דברים וכיוצא בזה, וע״ק למה במצוה זו השטן וא״ה מונין את ישראל. ונראה דיש ג׳ מיני מצות, א׳ נימוסים כגון גזל רציחה ודומיהם לקיום והנהגת העולם. ויש עוד מצות שהם להסיר ולבטל הקליפות והקטרוג כגון שופר ומצות ומ״מ יש בהן טעם ואין הא״ה מונין ישראל עליהם כיון שיש טעם בהם זכרון הנס אבל השטן הוא היצה״ר מחשב לבטלן למה היה זה נחשב למצוה לתקוע דוקא בשופר ותשר״ת או לאכול דוקא מצה ולשרוף החמץ וכדומיהן. ויש מצות שאין טעמם נגלה וא״ה אין מונין את ישראל כגון לולב או ציצית או מאכלות אסורות. אבל מצוה זו אין בה הזכרת נס ויש בה השבתת הטומאה, ועוד שהוא דומה לכישוף במעשיה ושריפתה לכך השטן וא״ה מונין לומר מה מצוה זה שהוא דומה לכישוף, ועוד מ״ט יש במצוה זה שהרי היא עצמה סתרי אהדדי דאפר פרה מטהר הטמאים וטהור שנושא אפר פרה מטמאו, ועוד מ״ט יש בה שיכולה לטהר טמאים נלי״ט:
לעולם היא. רצונו לתרץ למה כתיב אליך דאליך משמע שמשה יתעסק בפרה ובסמוך כתיב ונתתם אותה לאלעזר. אבל גבי ויקחו אליך שמן זית שלא ביאר הכתוב מי הי׳ מתעסק י״ל שמשה היה מתעסק בו לכך כתיב ויקחו אליך שמן זית:
פרה שעשה משה במדבר. לפי שכשעשה משה פרה זו במדבר היו מניחין ממנה להר המשחה לכהנים גדולים לפרות אחרות שמקדשים ממנה כדפירש רש״י בסמוך, ר״ל בכל פרות היו צריכין לערב מפרה של משה ובזה מקדשין ואי לאו הכי פסולה לאפר פרה לכך נקראין כולן של משה:
תמימה באדמימות. ר״ל למה כתיב תמימה, א״ל שתהא תמימה בלא מום הא בהדיא כתיב אשר אין בה מום:
שתי שערות שחורות פסולה. וא״ת דלמא אפילו שער אחד נמי. וי״ל דהא אף כשלא הוה כתיב תמימה אלא אדומה בלבד הוה ידענא דצריך שתהא כולה אדומה, ואפילו אם לא היה בה אלא שער אחד שחור היתה פסולה וחזר הכתוב וכתב תמימה ללמד שתהא כולה תמימה באדמימות דמשמע הא אם יש בה אפי׳ שער אחד שחור פסולה הוה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שנים פסולה ואחד כשירה. אבל הרא״ם פי׳ שתי שערות הלל״מ:
(ב-ט) אתבא פרה ותכפר כו׳. וא״ת והא אין קטיגור נעשה סניגור, דכה״ג נמי אמרינן גבי בגדי זהב דאסור לעשות עבודה בהן בפנים משום דעבירה באה ע״י זהב, ה״נ בא העבירה ע״י עגל. וי״ל דוקא עבודת פנים אסור לעשות משום דאין קטיגור נעשה סניגור אבל לא גבי בגדי זהב שמשמש בהן בחוץ, וה״נ גבי פרה אדומה שעשייתה בחוץ אין שייך לומר אין קטיגור נעשה סניגור. וא״ת והא בסמוך פי׳ רש״י מה דלא היתה עבודת פרה אדומה ע״י אהרן משום דאין קטיגור נעשה סניגור. וי״ל דשאני אהרן דעבירה היתה על ידי עצמו, אבל פרה אדומה הא אותה פרה לא היתה בעבירת עגל, אלא ממינה היתה. וא״ת והא בפ׳ שמיני כתיב באהרן, קח לך עגל ופירש״י להודיע ע״י זה שמכפר לו הקב״ה על מעשה עגל ואין לחלק בחוץ ובפנים כדפרישית. וי״ל דהתם מיירי שהוא הי׳ מכפר על עצמו, אין שייך לומר אין קטיגור נעשה סניגור, אע״פ שהי׳ מכפר עליו בעון העגל: [גור אריה] וא״ת דמה ענין פרה אדומה שהיא מטהרת טומאת מת לכפר על מעשה העגל. וי״ל דאלו לא חטאו בעגל היו חיים לעולם כדאיתא בפ״ק דע״ז, א״ר יוסי לא קבלו ישראל את התורה אלא שלא ישלוט בהם מלאך המות דכתיב למען ייטב לך, וכשחטאו אמר הקב״ה אכן כאדם תמותון, לפיכך המיתה היא החטא העגל בעצמו, לכך אמר הקב״ה תבא אמו ותקנח הצואה, לפיכך מטהרין בה:
וכשם שהעגל מטמא כו׳. לפי שהעגל היה ע״א וע״א מטמא כמת, כדכתיב בספר תהלים ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים:
א. מדרש אגדה זה מופיע ברש״י בסוף הפרק וגם ביאור זה מופיע בסוף הפרק.
Because Satan. Rashi is answering the question: Why are both the words "statute" and "Torah" written [for surely one of them would suffice]? Rashi is not asking why either term is used altogether, for in many instances it is written in the Torah [only] "statute,⁠" for example, "This is the statute of the Pesach offering" (Shemos 12:43) and "If you follow my statutes" (Vayikra 26:3). Also "Torah" appears in, "This is the Torah for the burnt-offering, the meal offering, the sin-offering" (Ibid., 7:37) and, "This is the Torah for the sin-offering" (Vayikra 6:2). But here it is written, "This is the statute of the Torah" so why are both [terms] necessary? Furthermore, "statute" is juxtaposed to "Torah" implying that one term defines the other. It is as if Scripture said that the Torah of the [red] cow is a statute. And it is not similar to, "My statutes and My Torah" (Bereishis 26:5) for there "statutes" is an independent term, not modifying [the word] "Torah.⁠" Now, even though the entire Torah is the King's edict [and we cannot know the reasons for the mitzvot], nonetheless here it serves to notify that there is no reason at all [for this commandment], rather it is an [absolute] edict and it is worthy of acceptance by Yisroel without any known reason for it. This is what Rashi explains [when he says], "Because Satan, etc.⁠" You might [challenge this and] note that in the episode dealing with Midyan's utensils it is [also] written, "This is the statute of the Torah" (Bamidbar 31:21). The answer is that there too it is referring to the ashes of the [red] cow for it is written, "However, it must be purified with sprinkling water" (Ibid. v. 23). According to the Midrash (see Rashi there) that the verse, "However, it must be purified with sprinkling water" refers to immersion, for the Torah requires the immersion of metal utensils to purify them from the forbidden [foods absorbed within], one must say that the [act of] immersion itself is among those [statutes] that have no reason. [For one may wonder] why one thousand seah of non-mikvah water cannot accomplish [i.e., purify] what forty seah of mikvah water accomplishes. Re"m
"What is this commandment? What is the reason for it?⁠" You might ask: Why does Rashi seemingly repeat [the same idea] "What is this commandment? What is the reason for it?⁠" Also, why do the nations taunt Israel regarding this commandment more than with other commandments? There are many commandments that seemingly have no reason, such as [the prohibition of] mixing different seeds, or other such similar commandments. And furthermore, why do Satan and the nations of the world taunt Israel particularly regarding this commandment? It seems to me that there are three categories or commandments. First, there are commandments dealing with proper behavior such as prohibitions against theft, murder, and the like, [necessary] for the preservation of the world. Then there is a [second] category of commandments whose purpose is to remove and annul evil spirits and accusations. [These commandments] are the [blasting of the] shofar and [eating] matzos. And being that these commandments have a reason, the nations of the world do not taunt Israel regarding them because the commandments have a reason, in that they serve to remember a miracle. But Satan, which is the evil spirit, seeks to nullify the [reason by saying] "Why can the commandment only be fulfilled by blowing a shofar [i.e., ram's horn] or only by eating matza and burning the chometz, etc.?⁠" And a third category is commandments whose reason is not revealed, yet the nations of the world do not taunt Israel, such as lulav, tzitzis, or forbidden food. However, this commandment is not related to any miracle, and it has the [power of] removing of impurity. And also it has similarities to witchcraft in its preparation and burning. Therefore Satan, along with the nations of the world, taunts [Israel] by saying, "What is this commandment which is similar to witchcraft? And also, what reason is there for this Commandment? For it is self-contradictory: The ashes of the [red] cow purify the impure, yet it causes the one who carries the ashes to become impure! And furthermore what reason is there for it to purify the impure?⁠" R. Yaakov Taryesh
It will always be called. Rashi is answering why Scripture writes דילא? For דילא ("to you") implies that Moshe is to be involved with the [red] cow, and below it is written, "Give it to Elozor [the kohein]" (v. 3). However, when it is written, "To take to you pure olive oil" (Vayikra 24:2), and Scripture does not clarify who should be involved with it, one might say that Moshe was to be involved, and therefore it is written, "To take to you pure olive oil.⁠"
The cow which Moshe prepared in the wilderness. Because when Moshe prepared this [red] cow in the wilderness, they left over some [ashes] for [future] Kohanim Gedolim for the Mount of Olives and for other cows that will be sanctified from these ashes, as Rashi explains below (v. 9). That is to say that all [future] cows would need to mix in [ashes] from Moshe's cow and that is how they became sanctified. Otherwise, it would be disqualified as being ashes of the [red] cow. That is why they are all referred to as Moshe's.
It must be perfectly red. Meaning, why is it written "perfect"? For you cannot say that it means without a blemish for it is specifically stated, "Without a blemish.⁠"
Two black hairs, it was disqualified. You might ask: Perhaps even one hair [would disqualify it]? The answer is that had Scripture not written "perfect" but only "red,⁠" I would know that it has to be entirely red, and that even if it had only one black hair it would be disqualified. Now that Scripture writes "perfect" it is to teach that it must be completely red, implying that were it to have even only one black hair it is disqualified. Thus we have a situation of an exclusion following an exclusion, and in such a situation we derive an inclusion, that one black hair does not disqualify, but two back hairs disqualify. However, Re"m explains that [the law that] two hairs [disqualify] is a law [given] to Moshe at Sinai.
(2-9) Let the cow come and atone… You might ask: Surely a prosecutor cannot become a defender, for we similarly apply [this rule] concerning the golden vestments of the Kohein Gadol (Vayikra 16:4). He is forbidden to wear golden vestments when performing the service inside Holy of Holies because of the sin that was committed through gold. Here too surely the sin was done through the calf. The answer is that it was specifically regarding the service inside the Holy of Holies that it is forbidden because [we apply the principle that] a prosecutor cannot become a defender. For we see that [the Kohein Gadol] did serve wearing the golden vestments outside the Holy of Holies. Here too with the red cow, which was offered outside, it would not be fitting to say [the principle] that a prosecutor cannot become a defender. You might ask: Rashi below explains that the service of the red cow was not done by Aharon because [of the principle that] a prosecutor cannot become a defender! The answer is that Aharon is different, because the sin occurred through his [own] hand. However regarding the red cow, it is not this cow that was involved in the sin of the golden calf, only an animal of the same species. You might ask: In Parshas Shemini (Vayikra 9:2) it writes concerning Aharon, "Take a calf for yourself" and Rashi explains, "To show that Hashem had forgiven him for the incident with the golden calf.⁠" [Surely there we see that] there was no difference between outside or inside the Holy of Holies. The answer is that there it refers to a case where he was atoning for himself, thus it was not appropriate to apply [the principle] that a prosecutor cannot become a defender, even though this was atoning for him regarding the sin of the golden calf. (Gur Aryeh) You might ask: What is the connection between the red cow, which purifies after becoming impure through contact with a corpse, and atonement for the incident with the golden calf? The answer is that if they had not sinned with the golden calf they would have lived forever, as is stated in the first chapter of [Tractate] Avodah Zarah (5a): Rabbi Yosi says: Yisroel only received the Torah in order that the Angel of Death would not rule over them, as it is written, "So that it will be good for you.⁠" However, when they sinned, Hashem said, "Rather, you shall die like man.⁠" Consequently we see that death itself is an inherent consequence of the golden calf, and thus Hashem said "Let the child's mother [the cow, mother of the calf] come and wipe away [the filth].⁠" This is why it is used for purification.
Just as the calf defiled… Because [the transgression of] the calf was idolatry and idolatry makes one impure like one who becomes impure through contact with a corpse, as is written in Tehillim (106:28) "They attached themselves to Baal Peor and ate the sacrifices of the dead.⁠"
זאת חקת התורה – צריך לדעת למה כינה למצוה זו שם כללות התורה, שהיה לו לומר זאת חקה וגו׳ או זאת חקת הטומאה או חקת הטהרה כדרך אומרו (שמות יב) זאת חקת הפסח, ואין לומר שנתכוון להצריך טהרת אפר פרה לעסוק בתורה, כי לא כן מצינו לרז״ל שאמרו (ברכות כב.) שאדרבא אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולכל סברות רז״ל (שם) אפילו להמחמירים בבעלי קריין מטעם שצריך באימה וביראה וכו׳ מודים בטמאי מת שמותרים בעסק התורה.
ויתבאר הענין על פי מה שאמרו בפרק בתרא דנזיר (סא:) ופסקו רמב״ם בפרק א׳ מהלכות טומאת מת שאין הכותי נעשה טמא מת, וזה לשונו שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמו שלא נגע הא למה זה דומה לבהמה שנגעה וכו׳ עד כאן. והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל, ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל במה שאמר זאת חקת התורה פירוש חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם, בחייהם שבנוגע במת או יאהילו עליו וכדומה תדבק בהם הטומאה שבמת ולא תחפוץ להפרד אם לא בכח גדול אשר חקק ה׳ במצוה האמורה בענין של פרה אדומה, ובמותם גם כן תתרבה הטומאה כאומרם ז״ל (ב״מ קיד:) בפסוק אדם כי ימות וגו׳ ישראל מטמאים באהל ואין אומות מטמאין באהל.
וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה לב׳ כלים שהיו אצל בעל הבית אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש, כמו כן אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל ואפילו אלף בתים מקורים ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החלל המקורה, מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה.
ובזה מצאתי נחת רוח למה כשצוה ה׳ פסח במצרים הקפיד ה׳ על ב׳ דברים, הא׳ דין ערל וצוה למול כאומרם ז״ל (שמו״ר פי״ז) בפסוק ואעבור עליך וגו׳ דם פסח ודם מילה, והב׳ על דין בן נכר שאמרו ז״ל (שם פט״ז) בפסוק משכו וקחו לכם וגו׳ משכו ידיכם מעבודה זרה שבזה יצאו מכלל בן נכר, ועל דין ג׳ שהוא הטומאה לא מצינו שהקפיד ה׳, והגם שמצינו (פסחים עז.) שהפסח בא בטומאה בנטמא ציבור, עם כל זה היה ה׳ יכול לצוות קודם שיזהרו מטומאת מת ולעשות משה אפר פרה ואין מעצור לה׳ לעשות רצונו יתברך, והגם שיש לומר בזה דחיות אף על פי כן לפי מה שכתבנו יש טעם נכון לשבח, כי ישראל לא היו טמאי מת הגם שנגעו והאהילו על המת כי עדיין לא קבלו התורה ודנו בהם אז דין גר שנתגייר ביום י״ד ששוחטין עליו ואין חוששין לטומאה שנטמא קודם שנתגייר, ותמצא שאמרו בפסחים (צב.) וכתבו הרמב״ם בפרק ו׳ מהלכות פסח וזה לשונו גר שנתגייר ביום י״ד ומל וטבל אין שוחטין עליו את הפסח גזירה דלשנה הבאה יהיה טמא מת ויטבול לערב ויאמר אשתקד מי לא טבלתי וכו׳ עד כאן לשונו, ממה שנתן הטעם משום גזירה דלשנה הבאה מזה אתה למד כי זולת גזירה זו אין חוששין לטומאת מת, וכמו כן ישראל כשעשו פסח מצרים אין בהם דין טומאת מת, והוא מאמר ה׳ זאת חקת התורה.
ובדרך רמז ירצה באומרו חקת התורה שאם יקיימו מצוה זו הגם היותה חוקה בלא טעם מעלה עליהם הכתוב כאלו קיימו התורה אשר צוה ה׳ לאמר, כי קיום המצוה בלא טעם יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצות הבורא וזה לך האות, ואולי כי לטעם זה רצה ה׳ שתתמסר להם המצוה בדרך חקה.
אשר צוה ה׳ לאמר – צריך לדעת למה הוצרך לומר מאמר זה והלא רואני כי ה׳ הוא המצוה לאמר שכן אמר וידבר ה׳ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל, עוד אומרו לשון נסתר אשר צוה ופי ה׳ הוא המדבר והיה לו לומר אשר אנכי מצוך לאמר, עוד למה לא הספיק במה שאמר לאמר בפסוק ראשון וחזר לומר פעם ב׳ לאמר, עוד צריך לדעת למה לא הקדים מאמר דבר אל בני ישראל קודם מאמר זאת חקת התורה על זה הדרך דבר וגו׳ זאת חקת התורה.
אכן לצד שכל מצות התורה הם שכליות ושמעיות, שכליות שהשכל מחייבם כגון כבוד אב ואם גניבה גזילה אונאה רציחה וכדומה, שמעיות שבת כי בו שבת הבורא, יום טוב על הנס שנעשה לנו בהם, עבודה זרה שלא לעבוד זולת אלהינו כי הוא המוציא אותנו וגו׳ וכדומה לזה, וזה הוא טעם הנגלה, ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה ולאדם ראוי המשיג לקנות קנין התורה במ״ח דברים השנויים במשנת חסידים (אבות פ״ו) שאז מגלין לו רזי התורה שגילה ה׳ למשה בסיני, ומשה גם כן גילה לישראל בני דורו סודות הנסתרים וטעמי המצות ויסוד כל דבר.
ובמה שלפנינו צוה ה׳ אליו שיסתום הדברים ויאמר להם הדבר בחוקה בלא טעם, והוא מה שהעיר אותנו באומרו וידבר ה׳ אל משה לאמר לישראל פירוש ומה הוא המאמר שצוה לו לומר להם, זאת חקת התורה פירוש מצוה זו היא חקת התורה כן צוה ה׳ לאמר לכם, וכאילו אמר הכתוב אשר צוה ה׳ לאמר לכם הוא זאת חקת התורה, ומתוך הדברים אתה למד שנאמר למשה דברים מוטעמים במצוה זו אלא שמה שצוה עליו לאמר הוא חוקה, ובזה לא יתבעוהו ישראל לומר להם טעם הדבר כיון שה׳ צוה עליו לומר הדבר בחוקה.
ובזה נתישבו הדקדוקים, גם נתישב למה לא הקדים מאמר דבר וגו׳ למאמר זאת חקת וגו׳ כי מאמר זאת חקת התורה היא מצות ה׳ על מצוה שיאמר לישראל שה׳ צוה לו שיאמר להם מצוה זו בחוקה, ומאמר דבר בא על עיקר המצוה מצות ה׳ לישראל, ולצד שיאמרו ישראל הרי העושה מצוה בלא ידיעת טעמה וסודה נחשבת המצוה כגוף בלא נשמה, לזה גמר אומר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה וגו׳ פירוש יקחו למה שאתה יודע ומכוין בדבר להיותך יודע סוד הענין ופלאיו ובזה תהיה המצוה נעשית שלימה במעשה ובמחשבה הצריכה, וכפי זה ידויק על נכון אומרו ויקחו בתוספת וא״ו בתחילת הציווי להם, שנתכוון לומר שמלבד הלקיחה עצמה שיקחו הפרה עוד יוסיפו שיכוונו בלקיחתה למה שאליך כאמור.
ואם תאמר תינח אותה פרה של אותו דור פרה שיעשו בכל דור ודור מה תהא עליה, אפשר שלא מכולן העלים ה׳ סודה אלא מכללות ישראל אבל למיוחדים שהם אהרן וכיוצא בו נמסרו סודותיה והם ימסרו למיוחדים הבאים אחריהם, או אפשר שבכל דור ודור יכוונו למה שידע משה, ומצאתי שאמרו במדרש (רבה כאן) וזה לשונם ויקחו אליך ללמד שכל הפרות שנעשו יהיו נקראים על משה, וצריך לדעת למה עשה ה׳ שינוי במצוה זו מכל המצות שתקרא על שמו, ולדברינו יש טעם נכון בדבר כמו שפירשתי.
או יאמר על פי דבריהם ז״ל (שם) שאמרו שאומות העולם מונים את ישראל מה מצוה היא זו וכו׳, לזה בא מאמר הכתוב כאן ואמר זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר פירוש שיאמרו ישראל לאומות כשהן מקנטרים אותם ואומרים להם מה מצוה היא זאת וכו׳ יאמרו להם חקה חקק ה׳ עלינו לעשות ואין אנו מהרהרין אחריו, ולפי זה אפשר שהורשה משה לומר להם טעם המצוה וסודה אלא שלא יאמרו הטעם לאומות כשידחקו אותם בדברי קנטור מה מצוה היא זאת ומה טעם יש בה.
פרה אדומה וגו׳ – רואה אני כי כל סימניה מוכיחים על הדינים, אדומה כי הוא זה סימן תגבורת הדינים, תמימה באין שער שחור, וכן אמרו ז״ל (פרה פ״ב) ב׳ שערות שחורות פוסלות אותה, ולא שערותיה לבד אלא אפילו קרניה וטלפיה צריכים להיות אדומים, אבל שחורות ואין צריך לומר לבנות פוסלות, אשר לא עלה עליה עול כי העול ימתק הדינים בסוד מאמרם (ברכות ה.) יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם שהם בחינת הדינים, גם שריפתה באש הוא בחינת הדינים, ובהתקבצות הדינים באפר יעשו הברחה לטומאה הדבוקה באדם מהמת שגם היא אינה אלא רצועה רעה מצד יסורי המשפט.
וראיתי בספרי זוטא ופסקו רמב״ם בפרק א׳ מהלכות פרה אדומה אין לוקחין עגלה ומגדלין אותה שנאמר ויקחו וגו׳ פרה ולא עגלה עד כאן, ולפי מה שאמרנו שכל מעשיה הם בחינת המשפט יש טעם בדבר, כי שם פרה יגיד מספר הידוע למספר בחינת הדינים כידוע ליודעי חן, לזה צוה ה׳ שיקנו אותה כשיש בבחינת מספרה מספר אשר תכוון אליו, אבל אם יקנו עגלה קונים דבר שאין בו המספר אשר אנו צריכין לו, והגם שמגדלין אותה עד שנקראת פרה, אף על פי כן יקפיד ה׳ על שעת הקנין כדי שיהיו קונים דבר שהכוונה בו שהם רפ״ה דינים.
זאת חקת התורה, This is the statute of the Torah, etc. Why did the Torah call this single commandment "Torah?⁠" The Torah should have written simply: זאת חקה, וגו "this is a statute, etc.⁠" Alternatively, the commandment could have commenced with the words: "this is the law of ritual impurity, etc.⁠" We have such examples in Exodus 12,43 where the Torah wrote: זאת חקת הפסח וגו. We cannot answer the question we raised by saying that the Torah wanted to tell us that in order to be able to study Torah one first had to purify oneself with the ash of the red heifer. This is not only not so, but we have learned in Berachot 22 that "words of Torah are not susceptible to ritual impurity at all.⁠" All the opinions offered in the Talmud, including the ones that are most stringent when it comes to the purification rites needed for people who have experienced seminal discharges, agree that it is permissible for people who are ritually impure due to contact with the dead to study Torah while in that state of ritual impurity.
We may be able to answer our question by referring to something we have learned in Nazir 61 and which has been ruled on by Maimonides in the first chapter of his treatise on Tumat Met. It is stated there that the concept of ritual purity originating from a dead body and conferring ritual impurity does not apply to the type of Gentile known in the Talmud as a Kuti. Here is the wording of Maimonides' ruling: "If a Kuti touches a dead body or carries same or forms a tent over such a dead body it is as if he had never touched the dead body. The situation is analogous to an animal having touched a dead body. Just as the animal does not become ritually impure thereby, neither does the Kuti.⁠" Thus far Maimonides. The Jewish people have been elevated above other nations in that they have received the Torah without which the Jews would not be different from any other nation. The wording of our verse then reminds us of the distinction of the Jewish people in that contact with the dead confers ritual impurity on a people who have been given the Torah. Lesser spirits yearn to attach themselves to the Jewish people inasmuch as the latter represent a high level of spirituality not only while alive but even while they are dead. The sanctity Jews experience during their lives is evident due to the fact that contact with the dead, or even being under the same roof with a dead body confers ritual impurity on the bodies of living Jews. This reflects how the Gentiles even while dead aspire to attach themselves to Jews, somehow. Were it not for the power of the ash of the red heifer with which this legislative act of the Torah has endowed us to help counteract the pull of the impurity associated with a dead body, we would not be able to shake off this attachment by the spiritual residue of the dead.
I have already illustrated this relationship between Israel and ritual impurity by means of a parable. Let us assume that we have two containers inside a house, one full of honey, the other full of refuse. If you take both these containers outside it will be observed that the container full of honey attracts swarms of flies whereas the number of flies which are attracted to the container full of refuse is insignificant by comparison. Similarly, when a Jew dies, the fact that he was full of holiness while alive -i.e. sweet as honey,- now attracts all kinds of spiritually negative elements seeing the soul has departed from that body. These are the forces of impurity which always attempt to attach themselves to anything sacred as they wish to benefit from the physical sweetness of holiness. This is the reason that the body of a dead Jew confers impurity on any other Jew who is under the same roof. This is so even if 1000 houses attached to each other surround the room in which the dead body is kept. As long as one door opens into those houses the impurity is spread throughout the airspace in all these houses. The same does not occur if the dead body is not that of a Jew. This is because the Gentile never possessed holiness while alive so that the spiritually negative elements have no reason to think they would benefit by attaching themselves to it. The body of a dead Gentile confers ritual impurity on a Jew only if the Jew touches it, etc., not if he merely shares the same roofed-over airspace with it. The only impurity which does cling to the body of a dead Gentile is that which is capable of killing on contact. The root cause for all these rules is the Torah (which was given to the Jewish people).
With the help of this explanation I have been able to understand why God was so particular about only two aspects of the Passover legislation in Egypt. The first aspect is God's insistence that only Jews who had been circumcised were allowed to offer and eat the Passover lamb. Our sages in Shemot Rabbah 17,3 understand Ezekiel 16,6 and 8 as referring to the blood of circumcision and the blood of the Passover sacrifice respectively. The second aspect God was so concerned with at the time was the prohibition of a בן נכר (normally translated as a Gentile) eating from that sacrifice. The sages in Shemot Rabbah 16,3 explain Exodus 12,21 משכו וקחו לכם צאן, "draw out and take for yourselves lambs, etc.⁠" to refer to people who had withdrawn from worshiping idols. The visible evidence of abandoning idol worship consisted of slaughtering the very animal which served the Egyptians as a major deity. When a Jew did this he ceased to be a בן נכר, a Gentile. It is strange that the third major stricture which the Torah warned the Jews of regarding the observance of the Passover ritual, namely, that it must not be eaten by people who are ritually impure did not feature in the legislation as it applied to the Jews in Egypt. Why did God not care about this at that time? It is true, of course, as you are all aware, that if the majority of the Jewish people were to find themselves in a state of ritual impurity due to contact with the dead the rule about eating the Passover while in a state of impurity is relaxed, as we know from Pesachim 67. Nonetheless, God could have at least commanded that the Jews in Egypt should endeavour to be ritually pure before eating the Passover? Moses could have prepared the ash of a red heifer to facilitate the process of a Jew cleansing himself of such impurity! Even the whole Passover legislation for future observance as detailed in Exodus 12,42-49 does not mention the need to be ritually pure! While one can come up with various excuses as to why ritual purity inside Egypt was not feasible, the Torah should have at least mentioned this as part of the requirements for the Passover observance forthwith! When you reflect on what we have written above you will find that there was a perfectly good reason why the Torah ignored the requirement of ritual purity in Exodus. The Israelites did not need to purify themselves because they had not been defiled through contact with the dead in the first place. As long as they had not been Jews in the legal sense of the word, i.e. through circumcision and the affirmation of their monotheism through the act of slaughtering an Egyptian deity, i.e. the lamb, they were no better than the Kutim discussed in Nazir 61 and the rule laid down for who is subject to such ritual impurity by Maimonides. As long as the Israelites had not received the Torah they would not contract ritual impurity even after they had circumcised themselves and prepared the Passover lamb for ritual slaughter. Moreover, even assuming that Jews could contract ritual impurity as soon as they had converted by circumcision and the denial of idol worship, such a conversion took place only on the 14th of Nissan as they prepared to slaughter the lamb. Any so-called ritual impurity which was contracted before that date would be automatically cancelled as it had been contracted by a different person, a Gentile instead of a Jew. Even nowadays, if a Gentile converts on the 14th of Nissan, any impurity he had contracted prior to that date is ignored for the purpose of including him in the people who may eat of the Passover, provided he meets all the other requirements. Having written this we are faced with the problem mentioned in Pesachim 92 where it states that a proselyte who converted on the 14th of Nissan may not participate in that year's Passover although he had ritually immersed himself [a requirement for all proselytes. Ed.], the reason being that in the event he would be impure due to contact with the dead in the following year he would think that all he had to do was to immerse himself in a ritual bath. Maimonides also rules this way in chapter 6 of his Hilchot Pesach. The reason both the Talmud and Maimonides had to explain the reason for this prohibition teaches that in actual fact such a proselyte had not been ritually impure at all at the time of his conversion. The same applied to the Jews in Egypt. This then is the meaning of the Torah writing זאת חקת התורה.
On a moral/ethical plane we may see in the words חקת התורה a message telling us that whosoever observes this commandment although it is labelled as a statute lacking rationale, is considered as if he had observed the whole range of commandments contained in the Torah. The reason is that when we observe a commandment which is completely beyond our understanding this is equivalent to a declaration of faith in God and in His Torah. It is as if one declared one's preparedness to observe all the commandments given the opportunity to do so. Who knows if God did not present this commandment as a חקה in order to enable us to make such a declaration by means of observing it.
אשר צוה ה' לאמר, which God commanded to convey. Why was this half-sentence necessary at all? We have already learned from verse one that God was the One Who instructed Moses and Aaron to convey this commandment to the Israelites! Besides, why did the Torah employ the third person i.e. אשר צוה instead of the usual אשר אנכי מצוך, "which I command you, etc.?⁠" Why did the Torah have to repeat the word לאמר once more in our verse? The Torah already wrote לאמר in verse one! We must also analyse why the words דבר אל בני ישראל do not appear at the very beginning of our verse instead of after the words זאת חקת התורה.
Most commandments are either based on reason or on traditions which have to be symbolised. The author calls the former מצות שכליות and the latter מצות שמעיות. An example of the former is the commandment to honour father and mother, whereas the commandment to rest on the seventh day is an example of the latter. Observance of the Sabbath is a symbolic form of acknowledging that God rested on that day when He created the universe. We observe certain festivals as commemorations of miracles which the Jewish people experienced on those dates. We do not worship idols to testify that God is our deity, that He took us out of Egypt. The examples mentioned are, however, only the apparent, i.e. the visible reason for those commandments. There is not a single commandment that does not contain mystical dimensions, unknown to most people but whose meaning had been revealed to Moses. It behooves each one of us to acquire as much insight into the meaning of the Torah as the 48 methods described in the last chapter of "Ethics of our Fathers" have revealed to us. If one pursues Torah study by taking advantage of all the various tools mentioned there one will be able to gain insights similar to those that God revealed to Moses at Mount Sinai and which Moses in turn communicated to the Jewish people. The members of Moses' generation were informed about all the mystical dimensions of the various commandments.
In our instance, God decided to legislate a commandment which did not fit either of the two categories we mentioned before. He decided to withhold the reasons which prompted Him to formulate this legislation. The first time the Torah writes the word לאמר in verse one was to tell Moses to convey this commandment without elaborating on its meaning. This is why the Torah told Moses to say "זאת חקת התורה" as if to say: "do not ask me any questions about the meaning of this law.⁠" The second time the Torah writes אשר צוה ה' לאמר is equivalent to Moses telling the people: "this is all I am allowed to tell you." He implied that he himself had received further insights into the meaning of this law although he had to keep this a secret.
This solves all the questions we had posed about the peculiar wording employed here. It explains why the commandment did not commence with the words דבר אל בני ישראל before saying זאת חקת התורה. The reason was that these words were precisely what made this commandment different from all the other commandments which Moses was meant not merely to convey to the people but also to explain to them. The word דבר referred to the substance of the commandment to be conveyed to the Israelites. The Israelites might counter that anyone who observes a commandment without knowing both the visible and the hidden reason for that commandment was like a person performing a commandment which had a body but no soul. In order to counter such an argument the Torah wrote דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה, "they shall perform the commandment because you know the reason behind it.⁠" The Torah meant that seeing that Moses was familiar with even the hidden reason for this commandment the people could observe it in a perfect manner although God had not taken them into His confidence in this instance. When looking at the paragraph in this way we can even understand the conjunctive letter ו at the beginning of the word ויקחו. It means that in addition to the actual taking of the red heifer the people should be conscious at that time that Moses was aware of the reason for this commandment.
One could have reasoned that granted that there was a reason for the red heifer of the generation Moses led in the desert not to have been revealed; what was the situation with the red heifers during all subsequent generations? It is possible that God had not withheld the meaning from everybody but had revealed it to selected individuals in each generation such as to Aaron. It is reasonable to assume that such selected individuals in turn would reveal it to selected individuals of the next generation. Alternatively, the Torah expects that all successive generations have to be content with the fact that Moses had known the meaning of this commandment. I have found a comment in Midrash Rabbah according to which the words ויקחו אליך mean that all future red heifers would be named as the "red heifer of Moses.⁠" We have to understand why God departed from His custom when He formulated this commandment. When you review our explanation you will come to the conclusion that the verses make good sense without recourse to any other commentaries.
You may also look at our text in light of the Midrash Rabbah where it is claimed that the Gentile nations would approach Israel demanding to know the rationale of this commandment. The Torah said זאת חקת התורה in order for the Israelites to be able to respond to the enquiries of the Gentiles by pointing out that the nature of this legislation is such that we cannot explain it. We do not make an attempt to second guess God on the subject or to question it and by inference doubt Him. If we accept the Midrash, Moses was permitted to reveal his insights to the people on the understanding that the people in turn would keep their secret and not reveal it to the Gentiles even under provocation.
פרה אדומה, a red heifer, etc. I believe that all the details described by the Torah here are references to a variety of rules to be observed in connection with this red heifer. 1) אדומה; this is a reference to the ascendancy of the attribute of Justice; (a reminder of blood) 2) תמימה; it must not have black hair. We have learned in Parah 2 that two black hairs disqualify a red heifer from being used as such. Not only must it not have black hairs, but even the horns and the hooves must be coloured red. The colour black, and most certainly the colour white, disqualify such a heifer. 3) אשר לא עלה עליה עול, "upon which there never has been a yoke.⁠" The yoke reduces the impact of the power of the attribute of Justice. This is the mystical dimension of Berachot 5 that if a person experiences afflictions this cleanses away all the sins of a person. In other words, afflictions are an aspect of the attribute of Justice in action. 5) The burning of the red heifer is also symbolic of the attribute of Justice being in action. Once these various aspects of God's judgments have been reduced to ashes, these ashes enable the accumulated impurity which cleaves to man to escape, seeing that the impurity (טומאה) itself is only like a painful whip employed by the attribute of Justice in subjecting us to justice and retribution.
I have seen in Sifri Zuta that it is part of the rules of the red heifer that a person must not buy a calf and raise it because the Torah wrote ויקחו פרה, "they shall buy a (fully grown) cow and not a calf.⁠" Maimonides also rules like this in chapter 1 of his Hilchot Parah. In light of what we said that all the details the Torah wrote about the red heifer are related to its connection with the attribute of Justice, there is a deeper meaning to the last mentioned halachah. The very name פרה reminds us of a certain number (known to Kabbalists) connected to the process of judgments and retribution. If one were to use a calf and raise it this would throw this connection out of balance. Even though such a calf would eventually become a cow=פרה and as such would symbolise the number 285 which is the number of judgments God has in store for man, God insisted that the red heifer be of age at the time it is designated as such.
זאת חקת התורה – לפי דכתי׳ והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי יכול דווקא הזאה ביום. שחיטתה וקבלת דמה הזאת דמה שריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת שהם דווקא ביום מניין ת״ל חקת התורה כל הפרשה א׳. ודווקא אילו ה׳ דברים לפי ששוו להזאה כמו שהזאה פסול באשה כך הם פסולי׳ באשה ולכך הם פסולי׳ גם בלילה אבל לא שאר דברים כמו שיתבאר.
זאת – למעט אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש הואיל וכשרים באשה כשרים ג״כ בלילה.
חקת – ג״ש מיו״כ מה יו״כ בכ״ג ובכלי לבן אף פרה כן (ועיין הכל ביומא מ״ב ע״ב והוא שלא כדעת הרמב״ם הלכות פרה אדומה פ״א הל׳ י״א י״ב וע״ש בכ״מ דאף בכהן הדיוט כשר).
אשר צוה ה׳ – שטעון פרישה ז׳ ימים כמו ביו״כ ודרשינן מדכתיב כאשר עשה ביום הזה צוה ה׳ לעשות לכפר עליכם ודרשינן לעשות זה מעשה פרה לכפר זה מעשה יו״כ וכן כאן כתיב ג״כ צוה ה׳ כמו דכתיב שם צוה ה׳.
דבר אל בני ישראל – שיהא ג״כ לדורות לפי שכתוב ויקחו אליך יכול שאין פרה אלא שעשה משה וכל הדורות יהיו מזים מאותה פרה ת״ל בני ישראל שתהא נוהגת לדורות שיעשו פרה בעת שיהיו צריכין.
ויקחו – משל צבור מתרומת הלשכה. (פ״ד דשקלים משנה ב׳) אליך. שתהא אתה הגזבר על המעות.
ויקחו אליך – ללמד שפרה שעשה משה צריכה שיהיה אפרה בכל הפרות שיעשו לדורות ויהיה מעט אפר מפרה של משה.
פרה – בת שלש (ועיין ברמב״ם פ״א מהלכות פרה ושם פסק כחכמים דאף בת ד׳ כשירה) וכל מקום שנאמר פר או פרים בני שלש הם.
אדומה – דווקא וכל שאר המראות פסולות.
תמימה – לפי שנאמר למטה אשר אין בה מום מה ת״ל תמימה אלא ללמד שתהא תמימה באדמימות ואפילו רק שתי שערות שחורות פסולה.
אין בה מום – למדין ג״ש מקדשי׳ דכתי׳ כל מום לא יהי׳ וכל המומין הפוסלים בקדשים פוסלים בפרה (משנה ג׳ פ״ב דפרה).
אשר – ריבוי לרבות כל דברים הפוסל בקדשים כגון יוצא דופן אתנן ומחיר. ובקדשים אתרבו כל הני מכל דבר רע פ׳ שפטים ובפרה פסוליה מריבוי דאשר.
אין בה מום – פרט לעגלה ערופה שאין פוסל בה מום לפי ששוו שלא יעלה עליהם עול יכול אף במומים ישוו שניהם ת״ל אין בה. בפרה פסול מום ולא בעגלה ערופה.
אשר לא עלה עליה על – לפי שנאמר גבי עגלה ערופה אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל מניין לרבות אף בפרה פוסל שאר עבודות ת״ל אשר לרבות שאר עבודות א״כ מה ת״ל עול דווקא עול פסול אפילו לא עשה עם ההעלאה שום מלאכה ועבודה רק כשהעלה העול פסולה אבל בשאר עבודות אין פסול אלא כשעבד בה עבודה שלא לצרכה (עיין בסוטה דף מ״ו ע״א).
עלה עליה – לפי שבעגלה ערופה אין פסול עד שתמשוך בעול כמו שכתוב אשר לא משכה בעל יכול אף בפרה ת״ל עלה אפי׳ בהעלאה פסולה. עליה. למעט קדשים שאין פוסל בהם עבודה אפי׳ שכבר הם קדש ואעפ״י ששוין במומין.
זאת חקת התורה – אין דומה לו בכל המצות שבתורה. וכן בפרשת מטות זאת חקת התורה (במדבר ל״א:כ״א), שגם הוא על מצות פרה נאמר, כמו שיתברר שם בעז״ה. ולפי פשוטת משפט הלשון, כתוב כן בפרה, לפי שיש בענין הפרשה שתי דרכי ידיעות, ידיעת טומאה באיזה דרך נטמא האדם והכלים, וידיעת טהרתה, האיך יטהרו מטומאתם. בטומאה אין בה מעשה, שהיא באה מאליה, שגם כל אשר באהל יטמא (במדבר י״ט:י״ד). ובטהרה יש בה מעשה ההזאה והטבילה. ו׳חקה׳ בכל מקום בכתוב היא במצוה שיש בה מעשה, כגון זאת חקת הפסח (שמות י״ב:מ״ג), חקת עולם תחגוהו (שמות י״ב:י״ד), לחקת משפט (במדבר כ״ז:י״א, ל״ה:כ״ט), וכן כלם. אבל ׳תורה׳ נקרא למוד כל דבר מועיל להמתלמד, בין למעשה בין לאזהרה, או כל ידיעה שיש בה מועיל. לכך אמר בפרה, זאת חקת התורה, שהוא כולל ידיעת הטומאה וגם טהרתה. וכשמגיע להודיע דרכי הטומאה לבד, יאמר וזאתא התורה (במדבר י״ט:י״ד), שהטומאה לבדה אין לומר עליה חקה. ומן ולקחו לטמא (במדבר י״ט:י״ז) ואילך סומך על תחלת דבריו זאת חקת התורה, שגם זה בכללו.
א. בפסוק: ״זאת״.
זאת חקת התורה – כבר הבדלנו בין לשון חקה ותורה ומצוה במקום אחר (בראשית כ״ו ה׳), וכאן קרא למצות הפרה חקה לפי שהיא חק קצוב בכל תנאיו, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע:
אשר צוה ה׳ – הראוי אשר צויתי, אלא בא הנסתר במקום מדבר בעדו כטעם ואל משה אמר עלה אל ה׳:
דבר – אף שהדיבור היה גם לאהרן לא היה הצווי לישראל רק ע״פ משה לבדו כי הוא העקר:
ויקחו אליך – יקחו משלהם לתת לך, והטעם שאמר אליך שיעשו כן במדבר לשעתם ואח״כ יצוה שתהיה לחקת עולם שיעשו כן לדורות, וכן ויקחו אליך שמן זית וכו׳, ואח״כ חקת עולם לדורותם:
תמימה – שתהיה תמימה באדמימות, שאם היו בה שתי שערות שחורות או לבנות פסולה:
אשר אין בה מום – שום אחד מהמומין הפוסלין בקרבן:
לא עלה עליה על – לא משכה בעול משא ועבודה:
אדמה תמימה – שתהא תמימה באדמות (רש״י), וכ״א בספרי פרה שומע אני שחורה או לבנה ת״ל תמימה לאדמות, או תמימה למומים? כשהוא אומר אשר אין בה מום הרי מומים אמורים האמה ת״ל תמימה? שתהא תמימה לאדמות, עכ״ל. וכוונתו כמ״ש הרוו״ה ששתי תיבות האלה אדמה תמימה שתיהם שמות תארים, ואפשר נמי לפרש שניהם נפרדים כל אחד לעצמו תאר לפרה, שתהא אדומה ושתהא תמימה בלי מום, לזה אמר כשהוא אומר אשר אין בה מום הרי מומים אמורים הא מת״ל תמימה לאדמות, וא״כ תמימה איננה תאר לפרה מצד עצמה כ״א מצד תארה אדומה שתהא תמימה לאדמות, ולזאת גם בעל הטעמים הטעים תמימה ברביע אחר הטרס, וככה הטעים נח איש צדיק תמים הי׳ בתביר וטפחא שהם אדוקים לעולם.
לא עלה עלי׳ על – עול פוסל אפי׳ לא יעשה עם ההעלאה שום מלאכה ועבודה רק כשהעלה העול לבדה פסולה (הגר״א מגמ׳ דסוטה מ״ו ע״א).
ויקחו אליך – כמו קחם נא אלי {בראשית מ״ח:ט׳}, אקחך אל מקום אחר {במדבר כ״ג:כ״ז}, שלח וקח אותו אלי {שמואל א כ׳:ל״א}.
תמימה אשר אין בה מום – כפל לשון, כמו תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו (ויקרא כ״ב:כ״א).
זאת חקת התורה – ביטוי זה נמצא רק במקום אחד נוסף בכתובים (לקמן לא, כא), כפתיחה להכשר וטבילת כלי מדין. להלכות האמורות שם ולהלכות פרה אדומה האמורות כאן יש צד שווה: תכלית דין כלי מדין היא להכשיר כלי אכילה ל״טהרת גויות״, ותכלית פרה אדומה – להכשיר אדם ל״טהרת קדושות״ (עיין פירוש, ויקרא יא, ד). שתי קבוצות הלכות אלה הן יסוד לכל התורה כולה, ודיניהן מהווים תנאים מוקדמים הכרחיים לשמירת הטהרה. אם לא היו לנו אמצעים להשיב על כנם את כשרות כלינו ואת טהרת גופנו, היה זה בלתי⁠־אפשרי עבורנו לשמור את התורה. לפיכך שתיהן הן ״חוקות התורה״, הוראות הכרחיות לשמירת התורה.
והנה כפי שנראה להלן, וכפי שניתן כבר להבין בהשקפה ראשונה, פרה אדומה היא הכרזה ברורה על רעיון הטהרה, וטהרה אינה אלא חירות מוסרית, שבה תלויה כל התורה כולה. לפי זה, נוכל להבין עוד יותר את טעם לשונן המוחלטת של תיבות הפתיחה: ״זאת חקת התורה!⁠״
במסכת מנחות (יט.) לומדים חז״ל עוד מלשון ״חוקה״ שכל דין שנאמר כאן לגבי פרה אדומה מעכב את כשרות כל סדר המעשה: ״כל מקום שנאמר חוקה אינו אלא לעכב״.
ויקחו אליך – ״מתרומת הלשכה״, מהקופה הלאומית לקניית קרבנות, המתחדשת כל שנה על ידי תרומת מחצית השקל (שקלים ד, ב; עיין פירוש, שמות ל, טז).
פרה – ״בת שלוש״, מתחילת השנה השלישית ואילך, לאחר שהיא ראויה ללדת, כפי שאומרים חז״ל: ״פתוחה מבת ג׳ שנים מי קא ילדה״ (עבודה זרה כד:).
פרה אדמה תמימה – התנאי הבא מיד לאחר מכן הוא ״אשר אין בה מום״, המלמדנו שמום פוסל בפרה. מכך למדנו ש״תמימה״ מתאר את האדמימות: ״תמימה לאדמימות״ (ספרי). אפילו שתי שערות שחורות או לבנות פוסלות את הפרה (פרה ב, ה).
אשר אין בה מום – אף על פי שפרה אדומה היא מקודשי בדק הבית ולא מקודשי מזבח, הרי היא נפסלת על ידי כל המומים וכל שאר החסרונות הפוסלים בהמה לקרבן: מוקצה ונעבד, רובע ונרבע, אתנן ומחיר, וכן גם יוצא-דופן וטריפה (עיין פירוש, ויקרא א, ב); שכן פרה אדומה קרויה ״חטאת״ (פסוק ט) ודינה כדין חטאת, אף שהיא מקודשי בדק הבית (עיין עבודה זרה כג:; פרה ב, ג).
אשר לא עלה עליה עֹל – אילו נאמר כאן ״אשר לא עלה עול עליה״, היה רק עול פוסל בפרה. אולם נאמר: ״אשר לא עלה עליה עֹל״: לא עלה על הבהמה שום דבר שיכול להיחשב כ״עול״. מכאן, שלא רק עול אלא גם עבודה פוסלת את הפרה. למדנו מכאן במסכת סוטה (מו.), שדין פרה דומה לדין עגלה ערופה (דברים כא, ג) שעליה נאמר: ״אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעֹל״ (עיין פירוש שם); אולם כאן בפרה הדין מוגדר במדויק: ״עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה״. הווי אומר, שהעלאת עול ממשי על הפרה פוסלת אותה אף אם לא הייתה כל כוונה להשתמש בה לעבודה באותה העת, שכן העול הוא סימן לעבודה. לעומת זאת, כל שימוש אחר בכוחה של הבהמה לעבוד פוסל את הפרה רק אם כוונתו להשתמש בה לעבודה ממשית. לפי זה, העלאת עול על הפרה פוסלת אותה אפילו אם אין לו כל כוונה שהבהמה תמשוך בעול ברגע זה, ואילו העלאת כל חפץ אחר על הפרה פוסלת אותה רק אם כוונתו שתישא את המשא.
זאת חקת התורה – הוא ציון על כלל המאמר שמציינו במלת זה זאת אלה כמו זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה, זאת תורת החטאת, ולפעמים יבא הציון בסוף המאמר כמו זאת תורת הקנאות זאת תורת הנזיר, זאת תורת היולדת, זאת התורה לעולה למנחה שבא בסוף המאמר, וכן אלה הדברים אשר תדבר, בא מאמר זה במכלתא בא (סי׳ פ״ז), ובספרי קרח (סי׳ מ״ג) חשב גם מה שבא ציון הכלל כפול בתחלת ובסוף המאמר [ומשם נשתרבב הלשון לכאן בטעות מ״ש וזו כללה בתחלה וכללה בסוף ומחקו הגר״א] ודעת המכלתא והספרי שציון הכלל אינו מוסיף שום דבר על הפרט כי אין בכלל אלא מה שבפרט, [ועי׳ מ״ש בזה בפי׳ הספרא ט סי׳ כג] וה״ה אם בא ציון הכלל בסוף או באמצע ובסוף, וזה קרוב יותר לדברי ר׳ יונתן שכתבתי בפ׳ בא (סי׳ פז), שהלשון שתפס כלל ופרט ר״ל ציון של כלל המאמר ופרטי המאמר ואין לו ענין עם הכלל ופרט של הי״ג מדות שיש שם הבדל בין כלל ופרט ופרט וכלל, ובזה נשברו רשפי קשת והפלפולים שהעריכו המפרשים ע״ז מן י״ג מדות דר״י:
זאת חקת התורה – הנה מלת חוקה בא לעכובא כמ״ש במנחות (דף כז) ז׳ הזאות שבפרה מעכבים חוקה אולם הלא נזכר עוד בפ׳ חקה (בפ׳ י׳ ובפ׳ כ״א) ופי׳ ר״א שמ״ש זאת חוקת מיותר לגז״ש להקיש למ״ש בפ׳ אחרי (טז לד) והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר אחת בשנה, שגם שם חוקה מיותר שכבר נז׳ חוקה שם (בפ׳ כט) ובא להקיש שכמו שמ״ש שם חוקה מדבר בבגדי לבן שנעשית פעם א׳ בשנה (כמ״ש ביומא דף ס׳ בין לר״י בין לר״נ שעז״א אחת בשנה), כן חוקה דפה מדבר מבגדי לבן. והנה מזה משמע שצריך דוקא בגדי לבן של כ״ג ביוהכ״פ שהי׳ האבנט של בוץ שמזה מדבר בחוקה של יוהכ״פ. אולם לפ״ז למה דקיי״ל דכשרה בכהן הדיוט והאבנט של כ״ה הוא של כלאים ואיך ילבש אבנט של בוץ. וע״כ פסק הרמב״ם (פ״א ה׳ יב) שלובש בגדי לבן של כ״ה, וכ״ה בתוספתא (פ״ג דפרה) עי׳ במ״ל שם, ומ״ש ריב״ז מה שעשו ידי שכחתי, פרש״י בשבת (דף לד) שריב״ז הי׳ כהן, אמנם בתוס׳ מנחות (דף כא ע״ב) כתבו שריב״ז לא הי׳ כהן ומ״ש ששרתו ידי ר״ל שנעשה פרה בימיו עפ״י הוראתו ובימי הלל לא נעשית פרה, וענין זה דריב״ז מובא בתוספתא (פ״ג דפרה ופי״ז דאהלות):
ויקחו אליך – כבר אמר ביומא (דף ג׳) שכ״מ דכתיב ויקחו אליך הוא משל צבור והוא מתרומת הלשכה (כמ״ש בפ״ד דשקלים) ורק מ״ש שיקחו אליך ומ״ש ונתתם אותה שאמר בל״ר למשה ואהרן. מפני ששניהם היו גזברים על הקופה, אמנם מ״ש וכן בשמן המשחה משמע שאתיא כר׳ יונתן (שם) שאמר קח לך משל צבור לא כר׳ יאשיה שס״ל דקח לך משלך, ובספרי בהעלותך (על עשה לך שתי חצוצרות) מביא גם דברי ר׳ יאשיה. ונראה שבשמן המשחה יודה גם ר׳ יאשיה שהי׳ משל צבור, דהא בין נדבת המשכן חשב בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים הרי הביאוהו הצבור. וא״כ הגם שבקטורת שאמר קח לך יצויר בקטורת שנעשה אחר שכלתה הקטורת של נדבת צבור שמאז עשה משה משלו, אבל שמן המשחה לא נעשה רק פעם א׳ וכולו קיים לעת״ל ומבואר שנעשה משל צבור רק משה היה הגזבר:
פרה – שם עגל פר נקראו ע״ש שנותם, ופליגי באיזה זמן יוגבל שם כל אחד מאלו השמות, (ומובא בפ״א דפרה ובר״ה דף י׳) ואנכי כבר הארכתי בזה בהתוה״מ ויקרא (סי׳ ר״ח) עמ״ש ועי׳ במ״ל (פ״א דפרה):
פרה אדומה תמימה – ר״ל תמימה באדמימות ששתי שערות שחורות פוסלים בה כמ״ש בסוף פ״ב ותמימה אינו תואר לפרה רק תואר לאדומה דא״ל תמימה ממום דהא אמר אשר אין בה מום:
אשר אין בה מום – ת״ק סבר דצריך קרא לגופי׳ שאין ללמוד שמום פוסל בפרה מק״ו מקדשים שאין מלאכה פוסלת בהם דשאני קדשים שעשייתם בטהרה, ואף שנמצא קדשים שעשייתם בטומאה שהם ק״צ וכן פסח, שם שאני דיש להם זמן קבוע ונדחית טומאה כדי שלא יעבור הזמן, אבל פרה נעשית בטומאה לכתחלה, ואיסי בן עקביא ס״ל כמ״ד דטומאה הותרה בצבור וא״כ א״א לדחות דמה למוקדשים שעשייתם בטהרה, ובכ״ז לא רצה ללמוד הק״ו ממה שפרה מלאכה פוסלת בה, כי ע״ז יש להשיב עגלה ערופה יוכיח שמלאכה פוסל בה ואין מום פוסל בה, ע״כ עשה הק״ו משחור ולבן שע״ז א״ל ע״ע תוכיח ולא דחה הק״ו ממה שמוקדשים עשייתם בטהרה, כי ת״ק ס״ל שטומאה דחוי׳ בצבור ואיסי ס״ל שטומאה הותרה בצבור וא״כ גם קדשים עשייתם בטומאה לכתחלה, והוא ס״ל שמ״ש אשר אין בה מום בא למעט ע״ע שיש ללמוד מק״ו מקדשים שמום פוסל בה, ולשטתו אין לדחות הק״ו דמה לקדשים שעשייתם בטהרה דס״ל טומאה הותרה בצבור ובסוטה (דף מ״ז) אמר שיהא מום פוסל בעגלה מק״ו מפרה שאין השנים פוסלים בה וי״ל למ״ש הר״ש ריש פרה לחד תירוצא דלר״א גם פרה פסולה בשנים, י״ל דכן ס״ל לאיסי (ועי׳ במ״ל פ״א מה׳ פרה) והגמ׳ לא תפס הק״ו ממוקדשין, דס״ל כת״ק דפה ויש לדחות לא א״א במוקדשין שעשייתם בטהרה וריב״ב ס״ל שצריך אשר אין בה מום לגופי׳ דנוכל ללמוד מחטאת העוף שמום אין פוסל, וממ״ש אשר אין בה מום מבואר שאם העביר את המום כשרה כמ״ש בספרא אמור (סי׳ נה) מום בו פרט לשעבר מומו. ובגי׳ הגר״א לא א״א בחטאת העוף שכן כשר בה זכר ונקבה משא״כ בפרה א״כ מה ת״ל אשר אין בה מום כשהמום בה הא אם העביר כשרה וכו׳ וכפי הנוסחא שהעתקתי כי נוסחא הישנה אין לה טעם.
אשר לא עלה עליה עול – אף עול שלא לעבודה כי עול של עבודה אצ״ל דידעינן בק״ו מעגלה. ושאר עבודות למד מק״ו ועי׳ בסוטה שם שטה אחרת כמש״ש דפליגי תנאי בזה:
במדרש תנחומא, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב״ה עוסק בפרשת פרה ואומר אליעזר בני אומר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, אמר לפניו רבש״ע העליונים והתחתונים ברשותך ואתה אומר הלכה בשם ב״ו, [נ״א בשם יחיד] א״ל עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחלה ואמר לפניו יה״ר שיצא מחלצי א״ל חייך שהוא מחלציך הה״ד ושם האחד אליעזר באשר הענין של פרה והחוקים והפליאות הנמצאים במצוה זו הם עומדים ברום עולם, עד שאמרו ז״ל ששלמה ע״ה אמר ע״ז אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, המליצו במליצתם בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב״ה עוסק בפ׳ זו, כי הדבר הקשה והפליאה הוא העסק האחרון אצלנו שכל ההשגות שלנו הולכים מלמטה למעלה עד שפ׳ פרה הוא אצלנו הלמוד האחרון, ואצל ה׳ הוא הלמוד הראשון כי אצלו ילך הלמוד מהקודם אל המאוחר מלמעלה למטה, אמנם מה רצו במליצתם שאמר הלכה שפרה בת שתים, ומ״ש עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפ׳ פרה תחלה, הלא ר׳ אליעזר עתיד לפתוח במשנה ראשונה שבששה סדרי משנה תחלה, מאימתי קורין וכו׳ עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר״א (למאן דאמר שרישא ר״א הוא) ומה ענין לזה הפסוק ושם האחד אליעזר שמדבר מן אליעזר בן משה. מזה ראינו כי רז״ל דברו בזה במשל וחידה תפוחי זהב במשכיות כסף למען נבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם:
וכבר באר בעל העקדה כי אחר שכל דבר אשר יופסד יופסד אל הפכו יחויב מזה שהדבר שהוא יותר טוב ושלם יופסד אל דבר היותר רע ויותר נמאס, ומן השרש הזה נמשכו דיני הטומאה כי המיתה הוא הפסד הבע״ח או הצומח, הנה כשימות האילן שאין בו רק נפש הצומחת יתהוה ממנו רקב ועפר ואין בו שום טומאה אבל כשיופסד הבע״ח שיש בו נפש חיונית יקרא נבלה ויש בה טומאת מגע ומשא, אולם כשיופסד האדם השומר תורה ומצות שיש בו נפש אלהית נבלתו פחותה ומאוסה יותר מפגרי בע״ח ויש בו טומאת אהל וטומאת שבעה, כי הנפש הזאת כשתופסד לא תעדר לבד אבל ישאר ממנה מציאת רע ורוח טומאה כפי מעלת הנפש שנפסדה, ולכן הכותים אין מטמאין טומאת אהל כי אין להם שלמות הנפש הזאת, וכבר התבאר אצלי שהנשמה האלהית הבאה אל האדם ממרומים שעליו אמר ויפח באפיו נשמת חיים היא אין לה שום הרכבה עם הגוף, ובמות האדם לא תופסד רק תתפרד ממנו ותשוב אל שרשה אל צרור החיים, אמנם נפשו ההיולאנית הנקראת בשם רוח, שהיא נולדת עם הגוף והאדם בימי חייו יעשה בה מלאכת האלכימיא להפכה לעצם רוחני נבדל היא דבוקה עם הגוף דבוק חזק ונקשרה עמו בקשר אמיץ כי מולדת בית מכח החומר, והגם שקודם חטא אה״ר היה יכול להפשיטה מן הגוף בעודו בחיים, אחר חטא אה״ר נתמזגה עמו ולא תפרד ממנו עד יום מותו. והנה המלאכה אשר האדם עושה בה בימי חייו להפכה אל עצם רוחני נבדל ע״י העיון המעשה שעל ידם יפרדו מהם החומריות ויהיו לעצם נבדל רוחני, מלאכה זו לא יצליחו בה רוב בני אדם לעשותה בשלמות, והנפש הזאת לא תתפרד מחברת החומר תיכף אחר המות לגמרי, באשר גם המעשה והעיון שהם האמצעים האלכימיים העוסקים במלאכה זאת כל ימי חייו אינם נקיים מתערובות פניות זרות וכונות חוץ פונים להנאת חומריים ואהבת עצמו, ועי״ז תתקלקל המלאכה הזאת ולא תגיע לשלמותה, וע״כ גם אחר המות נשארו חלקים אלה הרוחנים מעורבים עם הבשר המת ונפסדים עמו ובהם שורה רוח טומאה גדולה אשר מטמא באהל טומאת שבעה, עד שיתבלה הגוף בעפר שאז יתפרדו החלקים האלה וכמ״ש בפי׳ שה״ש בפסוק אחות לנו קטנה, וכבר אמרו בשבת (דף קנ״ב) כל מה שאומרים בפני המת וכו׳ וחד אמר עד שיתעכל הבשר דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, כי כ״ז שלא נתעכל הבשר עדיין חלקי נפש סבוכים בבשר ומתערבים עמו, וכבר פי׳ בצל״ח בברכות (דף י״ט) במעשה של החסיד שלן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זל״ז ואמרה לחברתה בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות באה לעולם ואמרה לה איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים, שר״ל שמפני שנקברה במחצלת של קנים לא נתעכל הבשר ולא יכלה להתפשט מן הבשר ולעלות למעלה, וחלקי הנפש הזאת הנפסדת אשר רוח טומאה שורה בם כשיגעו באדם החי או אם יהי׳ עם האדם החי באהל יטמאו אותו טומאה חמורה, והיה התקנה לזה לקחת פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום ולשרוף אותה לאפר, שהפרה תציין גוף החזק והעצום, ושכח החיים ממלאה אותו שע״ז מורה מראה האדומה, וישרף אותו לאפר עד שיפרד ממנו כל כח נפשי כי האפר אין בו טומאה, וכשיזה ממנו על מי שטמא ע״י חלקי הרוח הנפסד, יוציא את הטומאה, שסגולתו יהיה לשאוב כח הטומאה אל האפר הטהור, וכמ״ש במד׳ במשל מי שנכנסה בו רוח תזזית מביאים עקרים ומעשנים תחתיו והיא בורחת, וכן יהיה סגולה זאת באפר פרה, ומזה נתן ג״כ רמז למעשה פרה שיעשה האדם בעצמו להטהר מטומאתו אם יוכל לבטל כל כחות הנתלים בחומר ולהפשיט הנפש מן הגויה ע״י שיעשה את מלאכת האלכימיא בחייו, שהנפש ההיולאנית תשוב עצם רוחני נבדל טהורה ונקיה מתערובות החומר, שמלאכה זו עשה משה בחייו שלחם לא אכל ומים לא שתה וקרן עור פניו, כי נתבטלו כל כוחות החומר ויהיו כאפר משרפת הפרה וצדיקים כמוהו אין מטמאים וכמ״ש במד׳ ויקחו אליך פרה רמז רמז לו שכל הפרות כלות ושלך עומדת, ר״ל מדוע אמר ויקחו אליך ולא אמר קח לך רמז שפרת משה עומדת ר״ל מה שהוא בטל את חמרו והיה כאין וכאפר זה נשאר בקביעות, אבל יתר בני אדם שהשתדלו לעשות פרה ר״ל לבטל החומריות שלהם לא נשארה קיימת. והנה מרע״ה נפרד מן חשכת החומר לגמרי ויהי שם עם ה׳ כאחד מצבא המרום הרוחנים כמ״ש בסוף פ׳ משפטים, ואמרו במליצתם שפירש מן האשה, שחוץ מפשוטו פי׳ ג״כ מן האשה הראשונה שהיא החומר שהיא הזווג הראשון של האדם כמ״ש בפי׳ מעשה בראשית, אולם אם יש בכח אדם אחר חוץ ממשה להגיע למדרגה זו שיהיה מופשט מן החומר לגמרי עד שיהיה הגוף אל הנפש רק כלבוש שיכול לפשטו וללבשו בכל פעם ושהנפש הפנימית לא תרגיש כלל במכאוב הגוף ובצערו או בענגו וטובו, בזאת נחלקו החכמים בדור ודור ורבים היו שפרשו את עצמם מן הישוב למדבריות והמיתו את חומרם לגמרי כמ״ש שאם ימות יחיה ועזבו את העולם ומאסו בו והם הנקראים במליצת חז״ל מתי מדבר כמו שית׳ אח״ז, ויש שהיה דעתם שאחר שנתערבו כחות הנפשיות בהחומר אחר חטא אדם הראשון א״א שיתפשט מן החומר לגמרי כל עודו בחיים, וכבר בארתי במקום אחר שהיה בזה חלוקי דעות בין ב״ש לב״ה, ששמאי היה אומר על כל בהמה נאה זו לשבת והלל היה אומר ברוך ה׳ יום יום, ששמאי היה פורש א״ע מעניני העולם לגמרי ועסק רק בצרכי השבת שמורה על השבת הגדול שהוא עוה״ב כמ״ש מי שטרח בע״ש יאכל בשבת, ולא נהנה מהעולם רק מה שהוא הנאה רוחניית שהיא ענין השבת, והלל היה דעתו שאין לעזוב את העולם לגמרי והיה אומר ברוך ה׳ יום יום, ומי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב״ש פוסלים וב״ה מכשירים. שהסוכה מציין עזיבת העולם ועניניו שיוצא מדירת קבע לדירת עראי, ולשטת ב״ה די אם ראשו ורובו בסוכה הגם ששלחנו בתוך הבית, ר״ל הגם שאוכל ושותה ושלחן ערוך לו בתוך הבית שהוא בחיי העוה״ז ואינו פורש מן העולם לגמרי לענות נפשו ולצער עצמו באכילה ושתיה, וב״ש פוסלים כי הם ס״ל שצריך לפרוש מעניני העולם מכל וכל ושלא ליהנות שום הנאה גשמיית רק לומר זו לשבת:
ואמרו בחידותם בפ׳ המוכר את הספינה (דף ע״ג ע״ב) אמר רבב״ח א״ל ההוא טעיא תא אחוי לך מתי מדבר אזלי חזיתינהו ודמו כמאן דמיבסמי וגנו אפרקיד, והוה זקיפא ברכא דחד מינייהו ועייל טייעא תותי ברכיה כי רכיב גמלא ולא נגע ביה פסקי חדא קרנא דתכלתא דחד מינייהו ולא הוה מסתגי לן, אמר לי דלמא שקלית מידי מינייהו אהדרינן, דגמירי דמאן דשקיל מידי מנייהו לא מסתגי ליה כו׳, אתי לקמי׳ דרבנן א״ל כל אבא חמרא, למאי הלכתא עבדית הכי למידע אי כב״ש אי כב״ה איבעיא לך למימני חוטין ולמימני חוליות, ר״ל שהאי טעיא הראה לו כת האנשים שברחו מן הישוב והתבודדו במדבריות והמיתו את חומרם ע״י חיי העוני והצער בשכנם חררים במדבר הקוטפים מלוח עלי שיח ודכאו חייתם ברעב ובצמא ובחוסר כל. וע״כ קראם בחידתו בשם מתי מדבר, כי שכנו במדבר באשמנים כמתים מן עוה״ז, וצייר אותם שנדמו כשכורים מיין, שההתלהבות הנפשי בבטול כחות הגוף יכונה במליצה כשכורי יין, שעל מליצה זו אמרו בנו״א שתויי יין נכנסו (וכמ״ש בס׳ שירי הנפש על פסוק כי טובים דודיך מיין, נזכירה דודיך מיין, הביאני אל בית היין), וגנו אפרקיד, שהיו פניהם פונים למעלה אל הרוחנים, ומצייר ששכבו ולא עשו מעשים בפועל, כי היה ענינם רק העיון במושכלות שזה ציור היין ופניות פנים למעלה, וראה שבעת יע - במעשה המצות ויגביהו רגליהם לרוץ בדרך המצות אז רצו במהירות כ״כ עד שטעיא רכיב גמלי לא נגע ביה, וזה כמליצת שאמרו חז״ל על פסוק את רגלים רצת וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים, צדיקים שרצים לפני כסוסים על אחת כו״כ, ר״ל שאז גם צדיק הרץ במהירות לעבודת ה׳ שדומה כרוכב גמל ורומח בידו ללחום מלחמת ה׳ לא הגיע למדרגתם ולזריזותם, עפ״ז אמר שפסיק קרנא דתכלתא דחד מינייהו, כי ידוע שמצות תכלת היה ענינו שילמד האדם לצמצם תאותיו להנהגת הפרישות, כי מראה התכלת הוא המצמצם את ראות העין, אולם הצמצום התוריי הוא שיתנהג בדרך האמצעי, שהתכלת הוא הממוצע בין מראה הלבן שמפזר את הראות לגמרי ובין מראה השחור שמצמצם אותו לגמרי, כי הפרישות התוריי היא מוגבלת שישמור התרי״ג מצות שהציצית רומזות עליהם, כמ״ש וזכרתם את כל מצות ה׳ וכו׳ ולא תתורו וכו׳, לא הפרישות היוצא מגבול התוריי שיקוץ בחיים לגמרי, וע״כ כשרצה לקחת קרנא דתכלתא דחד מינייהו, ר״ל להתנהג בפרישות כפי דרך מתי מדבר האלה לא יכול ללכת בו, כי הוא תהו לא דרך כי זה יוצא מדרך האמצעי שהוא הדרך הסלול לפנינו ללכת בו בחיים, וע״כ הי׳ מוכרח לעזוב דרך הזה שא״א ללכת בו, וע״ז אמרו לו חכמים למאי הלכתא עבדית הכי, ר״ל למה נסית ללכת בדרך מתי מדבר אלה, למידע אי כב״ש אי כב״ה, באשר נסתפקתי אם יש להתנהג בהנהגה כב״ש שהיה דעתם שטוב לפרוש מן העולם לגמרי או כב״ה שדעתם שאין לעזוב את החיים והעולם יותר מגבול התורה, היה לך למימני חוטין ולמימני חוליות, הלא ממנין החוטין והחוליות נרמז מנין תרי״ג כמ״ש הפוסקים, הרי מבואר שלא צותה להגביל את הפרישות יותר מתרי״ג מצות אשר נצטוינו ללכת בם ולא הוסיף עליהם דבר אשר לא צוה ה׳ אותם:
והנה נמצא לחז״ל על ענין זה אגדה נפלאה סתומה וחתומה בב״מ פרק השוכר את הפועלים (דף פ״ו), שספר שם ממיתתו של רבה בר נחמני שהיה נרדף מן המלכות, וז״ל. ערק ואזל לאגמא הוה יתיב אגירדא דדקולא (פרש״י על גזע דקל קצוץ) וקא גריס, קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא, אם בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק הקב״ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע׳ אמרי טמא, אמרי מאן נוכח נוכח רבה ב״נ דאמר רבב״נ אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות, שדרו שליחא בתריה לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה מדלא הוה פסק פומיה מגירסא, אדהכי נשב זיקא ואווש ביני קני סבר גונדא דפרשא הוא אמר תינח נפשי׳ דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא, כי הוה קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור, יצתה בת קול ואמרה אשריך רבב״נ שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה. נפל פתקא מרקיע רבב״נ נתבקש בישיבה של מעלה, נפקי אביי ורבא וכולהו רבנן לאעסוקי ביה לא הוו ידעי דוכתיה, אזלי לאגמא חזו צפרי דמטללי וקיימי אמרי ש״מ התם הוא ספדוהו תלתא יומין ותלתא לילותא נפל פתקא כל הפורש יהא בנדוי ספדוהו שבעא יומי נפל פתקא לכו לבתיכם לשלום, המאמר הזה אשר היה לצחוק וללעג בפי כל הדוברים עתק על אגדות חז״ל הוא כולו חידה נפלאה אוצר בתוכו משל ומליצה והון יקר ונעים, ספר כי רבב״נ אחר שנרדף מן המלכות ולא יכול עוד ללמוד עם המון תלמידים ערק ואזל לאגמא, המליצה שפירש א״ע מכל עניני החומר והעולם עד שהיתה נפשו מופרדת מגופו בלתי מרגשת בעניניו כלל, ובזה אזיל לאגמא, אם כפשוטו על הפרישות מן הישוב אל המדבר כמתי מדבר הנ״ל שהם הפורשים א״ע מן הישוב, ואם לפי המליצה שנפשו יצאה מן העיר אל המדבר ר״ל שפרשה א״ע מן הגוף שהוא העיר הקטנה שבספר קהלת שאנשים בה מעט, שהיא הגויה וכחותיה, אל האגם שהוא חוץ לעיר, כמו שתמצא מליצה זו בכל ספר שיר השירים שבכל עת שנפרדה הנפש מן החומר והוכנה אל הנבואה ימליץ שיצאה הרעיה הקדושה מן העיר אל המדבר כמו שכתבתי בפירושי לשיר הזה בספר שירי הנפש:
יתיב אגירדא דדקולא וקא גריס, עתה מתחיל לספר ענין נפלא אשר ראו ברבה בר נחמני בעת מיתתו. הנה כשהגיע זמנו לפטור מן העולם וחכמי ישראל התאספו ועמדו סביב מטתו, ראו בו דבר חדש ונפלא מאד, שמצד אחד ראו שכל חלקי הגויה כבר מתו ופסק כח חיותם ולא נשאר חיות הגוף רק בלב ובאברים הקרובים אליו, ורבה בר נחמני העקרי שהוא נפשו [שהוא עקר אשר נקרא בשם רבה ב״נ כי הגויה אינו האדם העצמי רק הלבוש אליו או המקום או הכסא שעליו תעמוד או תשב הנפש הפנימית שהיא נקראת בשם רבה ב״נ], ע״ז יספר שרבה ב״נ הפנימי ר״ל נפשו האלהית יתיב אגירדא דדקולא, ר״ל שהגוף לפי כח הצומח שבו שמצדו נמשל לדקל ולעץ השדה, כבר מת, והדקל שלו, ר״ל גופו, כבר נקצצו סעיפיו וענפיו, וכל הדקל היינו שכל גופו כבר מת ונקצץ, ולא נשאר בו רק הגזע והשרש שהוא הלב הריאה והכבד שהיה בם עוד חיות ויתר כחות הצומח שלו כמו כח הזן והמגדל ודומיהם כבר חדלו מלחיות, ועל הגזע של הדקל הקצוץ הזה יתיב רבב״נ, ר״ל שעל מעט חיות שהיה בו עוד בשרש גופו שהוא הלב ישבה נפשו והיתה עוד בגוי׳, ובכ״ז קא גריס היה עוסק עדיין בתורה ולא הפסיק מלמודו, עד שמזה ראו שנפש הפנימית איננה מרגשת כלל במיתת הגויה, כי כבר היא מופשטת ונפרדת מחברתו עד שאינה מרגשת בחליו וצרתו ואבדונו כלל, ואחרי שראו בו זה החדוש איך הגיע למדרגה כזאת שהנפש תהיה מופרדת מן הגוף לגמרי עד שלא תתפעל ולא תרגיש כלל במיתתו, הלבישו דבריהם במשל ומליצה, וישאו משלם שיש פלוגתא במתיבתא דרקיע בספק אם בהרת קודמת לשער לבן או שער לבן קודם לבהרת וכוונת המליצה הזאת כי הטעם מה שבהרת קודמת לשער לבן טמא ובהפך טהור, כי הנגעים הם באים על ידי חטא כמ״ש ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם שרושם החטא בוקע ועולה דרך העור ועושה רושם בגוף החוטא, וכמ״ש בספרא תזריע (סי׳ מ״א) והיה בעור בשרו נגע מלמד שהוא מצטער ממנו, וע״י הנגעים והיסורים יתעורר לשוב בתשובה וישוב אל ה׳ וירחמהו, ואם אחרי ההסגר ביסוריו לא פשה הנגע ולא צמח בו שער לבן זה סימן שהיטיב מעשיו ועשה תשובה, שאל״כ הרי הוא עומד במרדו אחרי היסורים וזה מגדיל חטאו שלא נכנע גם אחרי נגעים ויסורים וראוי שיפשה הנגע כפי שהגדיל את פשעיו, ואם לא פשה הרי שב בתשובה וטהר, אבל אם פשה הנגע טמא, כי זה סימן שלא עשה תשובה שלכן פשה הנגע, וכן אם צמח בה שער לבן שזה מורה שנשתרש בו הנגע עד שהזקינה וגם שיבה זרקה בו ג״כ טמא, אבל אם שער לבן קודם לבהרת אין ראיה שעמד ברשעו, אחר שלא נתחדש סימן טומאה אחר ההסגר, עפ״ז אמרו במליצתם שעתה לפי מה שראו ברבה ב״נ ימצא מציאות שיהיה ספק אם בהרת קודמת לשער לבן או שער לבן קודם לבהרת, והוא אם ימצא איש כרבב״נ אשר הפשיט את נפשו מגופו עד שנפשו לא תרגיש ולא תדע כלל מיסורי הגוף, ובכ״ז באו עליו נגעים בעבור חטא קל, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא והקב״ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ולדעת חז״ל בברכות (דף ה) ימצאו נגעים שהם יסורים של אהבה כמש״ש הא לן והא להו ואבע״א הא בצנעא הא בפרהסיא, ובכ״ז הוא אינו משים על לבו לשוב בעבור הנגעים אחר שאינו מרגיש בנגעי הגוף כלל, ובזה יפול ספק אם שער לבן קודם לבהרת או אח״כ, כי יוכל להיות שלא הרגיש ביסוריו כלל ולא ידעינן אם נתחדש השער לבן אחרי הרגישו בנגעים שיהי׳ טמא מצד שלא נכנע מן הנגעים, כי הלא לא הרגיש אותם ולא ידע בהם, אולם כלל מציאות זה שיוכל להפשיט את נפשו מגופו באופן זה עד שיהי׳ ספק אם קדמו השער לבן או קדמה הבהרת דהיינו שנפשו לא תרגיש כלל בנגעי גופו, יש בזה חילוק בין הקב״ה ובין מתיבתא דרקיע, ר״ל מצד הנהגת הטבע ומערכת השמים הפועלים בעולם השפל שזה נקרא מתיבתא דרקיע הוא דבר שאי אפשר, כי כפי הטבע הרכבו החמריים והצורות בקשר אמיץ וע״י תנועות המתיבתא דרקיע והמערכת שע״י יתמזגו החומרים עם צורותיהם יחויב שהנפש תרגיש בנגעי הגוף ויסוריו, ובודאי הרגיש בנגעיו ובהרת קודמת לשער לבן, אבל מצד עצם בריאת ה׳ שברא את האדם הראשון באופן שתפרד נפשו מגופו כמו שהי׳ באדם קודם החטא, יצויר זה שהנפש תתפשט מן הגוף עד שלא תרגיש ביסורין, ועז״א שהקב״ה אמר טהור, ר״ל שלפי ההנהגה הנסיית שזה מיוחס להנהגת ה׳ לבדו למעלה מהטבע יצויר ספק זה שהוא אומר טהור, ומתיבתא דרקיעא אמרי טמא, ר״ל אכל לפי תהלוכות הטבע והמערכת לא יצויר זה, ור״ל שזה יצויר כפי הנס ולא יצויר כפי הטבע, ובזה אמרו מאן נוכח נוכח רבב״נ, ר״ל שע״י רבב״נ נמצא הוכחה שיצויר מציאות כזה שיפשיט את נפשו מגופו באופן זה עד שלא ירגיש בנגעיו כלל, דאמר אני יחיד בנגעים, שרבב״נ הוא יאמר שאינו דומה לשאר בני אדם שאם יבואו עליו נגעים ירגישו בהם שני חלקיו שהם הגוף והנפש, אבל אני כשיבואו עלי נגעים אין מרגיש בהם רק הגוף לבד ולא הנפש, ורק יחיד, ר״ל חלק אחד מרגיש אותם, ויותר מזה כי גם אני יחיד באהלות, שגם בעת המות שחלקי הגוף גועים ומתים לא תרגיש הנפש במיתת הגוף ולא ירגיש רק יחיד שהוא הגוף לבד, שדרי שליחא בתרי׳, אח״כ הגיע רבב״נ עד שערי מות והתחיל להיות גוסס שזה סימן המות, ועז״א ששלחו את מלאך המות שימיתהו היינו שכבר התחיל למות, בכ״ז לא מצי מלאך המות למקרב ליה, הגם שהמלאך קרב אל גופו לא יכול לקרב אליו בעצמו, ר״ל אל נפשו הפנימית (כי הגוף ששלט בו המוח הוא רק לבושו של רבב״נ לא הוא עצמו ר״ל נפשו שהיא היא העקר), כי נפשו הפנימית לא הרגישה בו כלל, ומאין ידעו זאת שלא קרב אל נפשו? אומר, מדלא הוה פסק פומיה מגרסא, שזה הכירו ממה שראו שגם בהיותו גוסס לא הפסיק מלמודו הרי שנפשו לא הרגישה כלל מיתת גופו. אדהכי נשב זיקא, ידוע שהלב הוא המת לבסוף, שכל עוד חייתו בו הלב חי והריאה מרחפת עליו ברוח חיים, וברגע האחרונה של הגויעה יצא הרוח מן הריאה ונשמע מן קני הריאה קול חצוצרה ברוח יוצא ומוציא קול מקני הריאה, על מליצה זו אמרו אדהכי נשב זיקא ואווש ביני קני, ר״ל ברגע הגויעה אז הרגישה נפשו את המות, אבל לא הרגיש כי הרוח נושב ומוציא קול בחדרי לבו רק נדמה לו כי הקול הזה בא מבחוץ. סבר גונדא דפרשי הוא ואמר תינח נפשי׳ דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא, מזה ראו איך היתה נפשו מופשטת מגופו באופן שגם בעת מות הגויה היתה הגויה בעיני נפשו כדבר חוצה לו, ולא ידע כלל שנעשה איזה שנוי בגופו, כי ניחא נפשיה אמר טהור טהור, ר״ל שאצלו לא יצויר מציאת הטומאה אחרי מותו, כי שני חלקיו היו טהורים במותו, אחר שנפשו היתה נפרדת מגופו בעודו בחיים חייתו, לא נשאר שום טומאה לא בגופו כי לא נשארו בו חלקים רוחנים מחלקי הנפש סבוכים בבשרו שהם הגורמים טומאת המת, אחר שנתפרדו מגופו לגמרי, ועל זה אמר אשריך רבב״נ שגופך טהור, ולא יצויר בו טומאה מצד הנפש כי היתה טהורה מופשטת מכל טומאת הגויה בעודה בחיים כמ״ש ויצאה נשמתך בטהרה, וע״ז כפל ואמר טהור טהור, נפל פתקא מרקיעא רבב״נ נתבקש בישיבה של מעלה, מספר כי לפי מדרגת רבב״נ שהיתה נפשו מופשטה מן הגוף לגמרי לא היה ראוי שימות כי המיתה נגזרה על אדה״ר אחר החטא שהתמזגה הנפש עם הגוף עד שלא תוכל להפרד ממנו עד ימות ולזה המיתה מוכרחת, אבל רבב״נ שהפשיט את נפשו מגופו בעודו בחיים, שב אל מדרגת אדה״ר קודם החטא שהיתה נפשו נפרדת מן גופו ואכל מעץ החיים וחי לעולם, א״כ לא היה צריך שימות, מזה ראו שמיתתו לא היה כדי שיעזוב את הגוף המעכב ומשבית את הנפש משלמותה, רק שהיה גזרת עירין מצד הגזרה הכוללת שגזר על מין האנושי בכלל, וכמ״ש חז״ל בשבת (דף נה) והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו? ומשיב מקרה אחד לצדיק ולרשע, והמליצו זה כאלו נפל פתקא מרקיעא ר״ל שמיתתו לא היה מחויב מצד עצמו וטבעו רק מצד גזרת שמים, שנתבקש בישיבה של מעלה ר״ל שקוראים אותו לעלות מישיבת עולם השפל אל ישיבה העליונה, כאדם הנוסע ממקום זה לשבת במקום אחר (וגם רמז שאינו כשאר מתים שהנפש שתעמוד תחלה בג״ע התחתון עד שתפרד לגמרי מן הגוף אחר י״ב חדש ואז תעלה למעלה כמ״ש במק״א כי נפשו ההיולאנית נפרדה כבר מגופה ותעלה תיכף לישיבה של מעלה). נפקי אביי ורבא וכולהו רבנן לאעסוקי ביה לא הוו ידעי דוכתיה, ר״ל שאז התאספו החכמים להתעסק בדבר הזה, ר״ל לעסוק בדרך הזה שהלך בו רבב״נ שפירש א״ע מן החיים והחומר לגמרי ולעסוק אם ראוי שיתנהגו גם הם כמוהו, ולא ידעו דוכתי׳ ומקומו, ר״ל את מדרגתו, שכבר כתב הרמב״ם במו״נ ששם מקום הונח על המעלה והמדרגה, שלא יכלו לדעת ענין זה ומדרגתו, כי נפל אצלם ספיקות בענין הזה ולא היה להם ציור נכון לדעת מהותו. נפקי לאגמא חזו צפרי דמטללי וקיימי אמרי ש״מ התם הוא, ר״ל אז נפקי לאגמא היינו שנסו א״ע לצאת מן העיר שהוא הגויה ולפרוש א״ע מכל עניני העולם והחיים, כמ״ש למעלה על ערק ואזיל לאגמא, ואז חזו צפרי דמטללי וקיימי. החכמים בחידותיהם יכנו את הנפשות בשם עוף השמים וצפרים, כי כמו שהצפור מתנשא לעוף בין ארץ ושמים כן הנפש הוא מגבהי מרומים, כמ״ש בסנהדרין הנשמה אומרת מיום שנפרדתי וכו׳ הריני כצפור, ובמדרש קהלת על עוף השמים יוליך את הקול, וגם המלאכים מכונים בשם זה כמ״ש בב״ר (פ״ג) בחמישי נבראו מלאכים שנאמר ועוף יעופף, ויש הבדל בין הצפרים האלה, שהשכלים הנפרדים שהם המלאכים הם קיימים בהשכלתם, כי הם תמיד שכל משכיל בפועל, לא כן השכלים המורכבים בגויות שהשכלתם יוצאת תמיד מכח אל הפועל אינם קיימים בהשכלתם, כי עוסקים תמיד להוציא שכלם אל הפועל, וזה מעלה להמלאכים, לעומת זה יש מעלה לשכל הנקשר בגויה שיש לו צל שהם משיגים השכלות התלוים בזמן ובמקום, ועי״ז משיגים מעניני העוה״ז, משא״כ המלאכים שאין משיגים השכלות כאלה, או אמור שהמלאכים לא ישיגו רק דברים הכוללים אבל אין משיגים דברים המיוחדים המושגים על ידי החושים, וכמו שהמליץ ע״ז בע״י (שער י׳) מ״ש במד׳ אתה מוצא מי שהוא בחשך רואה מה שבאור ומי שהוא באור אינו רואה מה שהוא בחשך אבל הקב״ה הוא אור ויושב באור ורואה מה שהוא בחשך שהאדם מצד שהוא בחשכת החומר הוא משיג דברים החומרים בחוש שהם דברים שבחשך ומפשיט מענינים המיוחדים השגות הכוללים, ובזה משיג גם מה שבאור, אבל המלאך שהוא באור בהיר ואין צל בינו ובין האור אינו משיג רק דברים הכוללים לא דברים המיוחדים, שעז״א שאינו משיג מה שבחשך, וכמ״ש בב״ר (פט״ז) שהקב״ה שאל לאדם על שמות בע״ח ואמר לזה נאה לקרותו שור ולזה נשר וכו׳, ואמר הקב״ה למלאכי השרת חכמתו של אדם מרובה משלכם, שהכרת הפרטים בשמותיהם אין זה בחק המלאכים רק בחק האדם ששכלו מורכב בחומר, וזה מעלה להאדם שי״ל צל ומציל, וראו כי רבב״נ היו לו שתי המעלות שאמר ע״ז שחזו צפרי דמטללי וקיימי, היינו שכליים שיש להם צל, ר״ל שהם נתונים בחומר ועי״כ הם משיגים גם דברים חומריים ופרטים כהשגת בני אדם, גם וקיימי ר״ל שהם ג״כ שכל בפועל שעומדים על מצב אחד, כי ע״י שמפשיט נפשו מן החומר ישיג השגה פתאומית ברוה״ק כהשגת השכלים הנפרדים. ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא, הנה אמרו ג׳ ימים לבכי וז׳ להספד, ר״ל שג׳ ימים הראשונים בוכים על הפרד הנפש מעה״ז וד׳ ימים האחרונים מספידים את הגוף הבלה בעפר, והם חשבו שעל רבב״נ א״צ הספד על הגוף כי כבר נפרדה ממנו נפשו בחיים ונפל פתקא כל הפורש יהא בנדוי, כי צריך שיספידו גם על הגוף ככל המתים, והם אחר שנפקו לאגמא שפרשו א״ע מכל עניני החומר ורצו להתנהג כרבה ולהגיע למדרגתו אבל הנהגה זאת לא יגיע אליה רק אחד בדור והרבה עשו כרשב״י ולא עלתה בידם, ולכן נפל פתקא לכו לבתיכם לשלום שיחזרו לעסוק בעניני עולם ובעניני בתיהם:
וכבר אמרנו שבענין זה היו מחולקים בית שמאי וב״ה ששמאי והנמשכים אחריו היה דרכם למאס בעה״ז ולעזוב כל עניני החומר, והלל והנמשכים אחריו היו אומרים שאין לעזוב את העולם, וכבר אמרו שב״ש וב״ה נחלקו אם טוב לו לאדם שנברא משלא נברא כי ב״ש קצו בעה״ז ורעותיו ומאסו בו, והשתדלו תמיד להפשיט הנפש מן הגוף, והיו אומרים שטוב היה לו לאדם אם לא היה נברא לחיות עם הגויה שהושמה הנפש במאסרו לרעתה, וכבר כתב האריז״ל שמה שאין הלכה כב״ש וכרשב״י הוא מפני גודל מעלתם שלא עסקו בתורת העה״ז כלל רק בתורת עולם האצילות כי התורה מתפשטת בכל עולם ועולם והם נפרדו מן העה״ז ועסקו בתורת השכליים הנפרדים, והתורה כפי סודותיה בעולמות העליונים הלכותיה משונים מכפי ענינה בעולם הגופים, ואמרו שבשמים פוסקים כב״ש וכרשב״י, ושכן יפסקו ההלכה לעת״ל כשיתפשטו הנפשות מן הגופים שאז תהיה ההלכה למטה כמו שהוא בעולם העליון, ועז״א כי תורה חדשה מאתי תצא, שתהיה התורה למטה כמו שהיא אתי למעלה עכ״ד, ובזה יל״פ מ״ש אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום, ר״ל שאם תראה ב״ש ור״ש שאין הלכה כמותם על תבזם, ואל תהי מפליג לדברים שנאמרו בשמם, כי אין לך אדם שאין לו שעה שלעתיד יהיה הלכה כמותם ואל תאמר שא״כ יהי׳ שנוי בהלכות התורה, ע״ז משיב ואין לך דבר שאין לו מקום, שבעולם העליון יש מקום להלכות אלה שנאמרו לפי הסוד והרוחני וע״כ כן יהיה לעתיד כשיהיה העולם ברוחניותו:
ובזה נעמוד על המאמר תמוה לרבותינו בפ׳ הזהב (דף נ״ט) תנן התם חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא ר׳ אליעזר מטהר וחכמים מטמאים, וזה תנורו של עכנאי וכו׳. אמר ר״א אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו וכו׳ א״ל אין מביאים ראיה מן החרוב, חזר ואמר אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו המים לאחוריהם א״ל אין מביאים ראיה מאמת המים, חזר ואמר אם הלכה כמותי כותלי בהמ״ד יוכיחו הטו כותלי בהמ״ד ליפול וכו׳ חזר ואמר אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצתה בת קול ואמרה שהלכה כר״א, אמר ר׳ יהושע לא בשמים היא שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחים בב״ק. שידוע שר׳ אליעזר שמותי היינו מתלמידי ב״ש כמו שפי׳ התוס׳ והוא היה נמשך אחר שטת שמאי שיכול האדם להפשיט את נפשו מגופו עד שיהיה כאחד מן השכליים הנפרדים מחומר כנ״ל, והחכמים נמשכו אחר שטת ב״ה שזה דבר שא״א אחר זוהמת הנחש הקדמוני שנתערבו כוחות הנפשיים עם החומר ונרכבו עמו, ועפ״ז עמדה המחלוקת בתנורו של עכנאי שידוע שהאדם נמשל לכלי חרס שאינו מתטהר מטומאתו כ״ז שהוא שלם עד שישבר ויתבטל מתורת כלי, וכן האדם לא יטהר עד שימות ויבלה בעפר, אמנם מי שהמית את עצמו בחייו וגופו נשבר ונדכה והיה כעפר ועודו חי, זה דומה כתנורו של עכנאי שהגם שהתנור נחתך ונחלק לחוליות, בכל זה הוא מחובר ע״י החול שבין החוליות, וכן הגוף הנדכה ונשבר בכ״ז אחר שעדן הוא חי יש שאלה אם דומה ככלי שנשבר או לא, ור׳ אליעזר שסובר שהתנור הזה הגם שהוא עומד שלם ע״י חבור החול בכ״ז אחר שהוא מחותך לחוליות הוא טהור, וכן האדם הזה שנדכה ונשבר ע״י שבטל אותו בחייו הרי הוא כעפר ואפר ואין בו טומאה וכמ״ש רבב״נ טהור טהור, וחכמים לשטתם כשטת ב״ה שא״א שיבטל הגוף בחייו לגמרי כי כל עודו חי נחשב ככלי שלם ועודו מקבל טומאה, כי כן ס״ל בתנורו של עכנאי, ר״ל התנור של הנחש הקדמוני כי היה עיקר המחלוקת בענין הנחש הקדמוני והזוהמא והטומאה שהטיל באדם, אם יוכל לטהר אותה בעודו חי אם לא, ואמר ר׳ אליעזר אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח ואמת המים וכותלי בהמ״ד יוכיחו, הנה גוף האדם נמצאים בו שלש נפשות, שהם נפש הצומחת ונפש החיונית ונפש המשכלת, ומי שירצה לדכא ולבטל כחות גופו שיהיו כאין וכאפס והרוחניות תתגבר על החומריות צריך שיבטל כחות נפש הצומחת, כמו שהיה במשה שלחם לא אכל ומים לא שתה ופרש מן האשה שבזה בטל כח הזן והמוליד שהם מפעולות נפש הצומחת, וצריך לבטל כל התכונות והמדות הרעות שהם מפעולות נפש החיונית, כמו שהיה במשה שהיה עניו מכל האדם, וצריך לבטל הצמצום של הנפש המשכלת כי מצד שהשכל נתן בחומר כנפיו קצוצים ולא יכול להגביה עוף להשכיל השגות גבוהות באמתת האלהות ובענינים מופשטי החומר ולא להיות משכיל בפועל, אבל כשיפשיט מלבושי החומר מעליו תצא נפש השכליית ממאסרה ותשיג השגות פתאומיות גם בדברים מופשטי החומר, כהשגת השכליים הנפרדים מחומר, וכבר בארתי בפ׳ בראשית (סי׳ אל״ף פסוק כו) בתורה אור שם, שרז״ל במשליהם מליצה חידות להם ע״ז, שבבריאת האדם ברא ה׳ שלש כתות של מלאכי השרת ונתן אצבעו ביניהם ושרפן שהוא האפשריות שנתן לאדם לבטל שלש כחות הגופנים של נפש הצומחת והחיונית והמשכלת ולדכא אותם בכח בחירתו שיהיו כאין וכאפס עיי״ש, ויסוד מוסד אצל חכמי חרשים שהקב״ה ערך את האדם כעולם קטן, אשר מצויר בו כל כחות מעשה בראשית אשר בעולם הגדול שהעולם הגדול כולו נערך כדמות אדם שכל חלקי העולמות הם אברים פרטים של האדם הגדול הזה ורוח אלהים המתפשט בכל העולמות להנהיגם ולהחיותם הוא הרוח והנפש של האדם הגדול הזה, ונגדו ברא את האדם שהוא עולם קטן כי נמצאו בו כל הכחות שנמצאו בעולם הגדול ונפש אלהות המחיה את גופו נדמה כאלהות המתפשט בעולם הגדול ומחיה כל פרטיו, וה׳ ערך שני עולמות האלה על אופן שהנהגת רוח אלהים חיים את העולם הגדול ימשך לפי מה שינהיגו הנפשות את עולמיהם הקטנים ר״ל את גויתיהם, שאם הם מושלים על גויותיהם ומנהיגות אותם בבחירה החפשיית לדכא כל כחות הגויה תחת ממשלת הנפש כן גם בעולם הגדול יתבטלו הטבעיים לפני האלהות ואז תבוטל הטבע גם בעולם הגדול. ויתנהגו העולמות בהנהגה אלהית נטיית למעלה מן הטבע, אבל אם לא יכניעו את הגויות תחת ממשלת הנפש, והעבדים שהם כחות החומריים יתפרצו מתחת אדוניהם שהם הנפשות כן גם בעולם הגדול תגבר הטבע והנהגה הנסיית האלהית תתעלם ותסתתר ובזה יש כח להצדיקים למשול בכל מעשה בראשית, שלפי מה שתמשול נפשם האלהית על גויתם כן ימשלו על החומריים שבעולם הגדול כמ״ש ר׳ פנחס בן יאיר לגינאי נהרא פלוג לי מימך דלדבר מצוה קא אזלינא, לפ״ז נאמר בפרטות שמי שימשול על נפשו הצומחת בעולמו הקטן לדכא כחות נפש הצומחת תחת ממשלת הנפש, כן ימשול על כל עץ וצמח אשר בעולם הגדול, וכן אם יכניע כחות נפש החיונית שבגופו יכנעו לפניו כל בע״ח אשר בעולם הגדול, ובזה רצה ר׳ אליעזר לברר כי הוא הגיע למדרגה זו לבטל כל כחות גופו תחת ממשלת נפשו האלהית וכולם היו לפניה כאין וכאפס, ולברר שבטל כל כחות נפש הצומחת אשר בגויתו אמר חרוב זה יוכיח, שע״י שהחרוב ישמע פקודתו ויבטל טבעו אשר הטבע בו שיהיה מושרש במקום הזה יבורר שכבר בטל את כח הצומח אשר בגויתו והיה כאין לפני נפשו, ולברר שבטל כל כחות הנפש החיונית אשר בגויתו אמר אמת המים יוכיחו, שכבר התבאר כי שרש נפש החיונית הוא מיסוד המים, שלכן התחלת בריאת בע״ח היה ביסוד המים כמ״ש ישרצו המים שרץ נפש חיה, וממה שיסוד המים אשר בעולם הגדול ישמע פקודתו יתברר כי בטל את כחות החיים ששרשו מיסוד המים אשר בגויתו, ולברר כי בטל את כח השכל ההיולאני ושלחו חפשי ממאסריו שלא יהיה עוד כשכל כלוא בחומר מוגבל תחת גבולות החומר ותנאיו רק כשכל מופשט מן החומר ומשכיל בבלי גבול אמר כותלי בהמ״ד יוכיחו, כי כותלי המוח המקיפים את השכל הנתון בקרבם, דומים כבית המדרש המקיף על המשכילים בתוכו שכל טוב, וכמו שהוא פרץ את כותלי בהמ״ד הקטן שהם כותלי המוח המגבילים את השכל להיות בעל גבול, והוא הרס את הגבול ונעשה שכל נפרד מן הגויה, כן שמעו כותלי בהמ״ד אשר בעולם הגדול לפקודתו ליפול ולהרוס את הגבול, ראה כי סדר את המופתים שהביא ממטה למעלה כי קל יותר שימשול האדם על נפשו הצומחת לעצור א״ע מאכילה ולהתענות משימשול על נפש החיונית ולעצור רגשותיהם במתג ורסן כמו הגאוה והכעס ויתר המדות, וכן קל יותר שימשול בשתי אלה משימשול על כחות החומר העוצרים בעד שכלו שישוב משכיל בפועל בהשגה נקיה כחק השכליים המופשטים מחומר, וכן במה שימשול על העולם הגדול קל יותר שימשול על הצמחים משימשול על בעלי הרצון ובעלי חי וקל יותר שימשול על בעלי הרצון מעל בעלי הבחירה, וכאשר ראה ר׳ אליעזר שלא קבלו ראיותיו. כי הם אמרו שזה דבר שא״א בטבע שיבטל את חמרו לגמרי בעודו חי, ותנורו של עכנאי טמא, אמר אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, ר״ל גם לפי דבריכם שאתם אומרים שזה א״א בטבע שיתבטל חמרו לגמרי עד שיהא כשכל נבדל הלא יצויר זה מצד הנס ועזר ממרום, וכמ״ש במעשה דרבב״נ שאף שמתיבתא דרקיע אמרו טמא הקב״ה אמר טהור, וע״ז יצאה ב״ק שהלכה כר״א. כי הקב״ה אומר טהור, והשיב ר׳ יהושע שכבר נתנה תורה בהר סיני שהגם שבהר סיני הופיעו נסי ה׳ ונפלאותיו כמו אלה שכל ישראל התפשטה נפשם מגופם וידבקו בשכל הנפלא אחר הר סיני יתנהגו בזה כפי הטבע שהם בעלי חומר וא״א שיפשיטו את חמרם בעודם חיים ותנורו של עכנאי טמא:
ועתה נשוב אל הענין אשר החלנו בו באשר כל מצות פרה סובבת על הציר הזה, שא״א לסלק הטומאה מן האדם עד יבטל כל גופו להיות כעפר שרפת החטאת על כן פליגי ר׳ אליעזר וחכמים שר״א אומר פרה בת שתים וחכ״א פרה בת שלש, וכ״א הולך לשטתו שלדעת חכמים שהוא כשטת ב״ה, שא״א ואין מן הראוי שיעזוב האדם את עולמו ויפרוש מעניני העולם לגמרי, ס״ל דגם מי שירצה לעשות הפרה היינו להמית את גופו ולפרוש מן העולם אין לעשות זה בנעוריו קודם שקיים פו״ר ועשה את המוטל עליו לישוב העולם כי לא תהו בראה, וע״כ אמרו שהפרה בת שלש שכבר אמרו בבכורות שהלוקח פרה בת שלש וילדה ודאי לכהן שא״א שתלד קודם שלש, וע״כ א״א שתהיה בת שתים קודם שהיתה ראויה ללדת, ובנמשל שלא יפרוש האדם מעולמו עד שקיים פו״ר, ור׳ אליעזר בשטת בית שמאי שיכול לפרוש מן העולם בנעוריו גם קודם שקיים פו״ר, וע״כ אמר שה״ה פרה שמורה על ענין זה יכולה להיות בת שתים, והשי״ת אמר למשה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי שצוה למשה לפרוש מן האשה ומכל עניני העולם ולעלות למרום לעמוד בעולם הנצחיים, וזה היה קודם שקיים פו״ר לדעת ב״ה שס״ל שמצות פו״ר זכר ונקבה, כי היה לו שני זכרים וכדעת ב״ש כמ״ש ביבמות (דף ס״ב) א״כ פסק הקב״ה כשטת ב״ש. והודיע למשה שיעשה הפרה ר״ל הפרישות מן העולם קודם שקיים פו״ר דהיינו כב״ש וכר״א שפרה בת שתים, על מליצה זו אמרו שבשעה שעלה משה למרום מצא להקב״ה אומר פרה בת שתים, ר״ל שכן פסק ממה שא״ל שיעמוד במרום פרוש מן העולם קודם שקיים פו״ר, וע״ז המליצו שמשה שאל ע״ז והלא העליונים והתחתונים ברשותך. ר״ל הלא תכלית בריאת האדם היה לחבר בו העולם העליון עם העולם התחתון, ע״י קשור הנפש שהיא מהעולם העליון עם הגוף מהעולם התחתון כמ״ש במד׳ שבראו חציו מן העליונים וחציו מן התחתונים, ואתה אומר הלכה בשם יחיד, ר״ל ואיך תצוה שיפשיט האדם מעליו את לבושו החמרי עד שיבוטל החבור הזה של עליונים ותחתונים וישאר יחיד, ר״ל הנפש לבדו מופרדת מן הגוף וכן לגי׳ ואתה אומר הלכה בשם ב״ו ר״ל שישאר ב״ו יחידי מופרש מן הנפש, והשיב לו עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי. שיהיה צדיק א׳ שיעלה מעולם החומריי אל העולם הרוחני שהוא עולמי, ויהיה דומה כמלאכים העומדים ברום עולם ועתיד לפתוח בפ׳ פרה תחלה. ר״ל שהוא יבטל את גופו ויתטהר מטומאת הגויה בעודו בימי נעוריו, גם קודם שיקיים השארת המין, שתחלת ענינו יהיה לפתוח בפ׳ פרה שמצא בטול החומר ועזיבת העולם, ומשה בקש שצדיק כזה יצא מחלציו כי נדמה לו בפרישות ובקדושה, עתה בארו חז״ל פתרון חדתם ומליצתם במ״ש הה״ד ושם האחד אליעזר ר״ל שספור הזה המליציי יסדוהו המושלים על מ״ש ושם האחד אליעזר, שמבואר שמשה לא היה לו זכר ונקבה שני זכרים שעדיין לא קיים פו״ר ועלה למרום לפרוש מן האשה והגויה והעולם שהוא המליצה בפרה בת שתים וע״ז יסדו הספור הזה המליציי:
זאת חקת התורה וגו׳ דבר אל בני ישראל: כתב הרמב״ן שהוא מסורס, כמו ״דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר ויקחו וגו׳⁠ ⁠⁠״. ואין דבר ריק בתורה {ולמאי יהא נכתב בסירוס, אלא בא ללמד על אשר יתבאר לפנינו שהיה וכו׳}. והיינו, שלפנינו יתבאר שהיתה שונה פרת משה משארי פרות לדורות בכמה משמעויות באותה פרשה. ואם כך הרי מתפרש מקרא זה לשני זמנים: ״זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר ויקחו אליך וגו׳⁠ ⁠⁠״ – היינו לדורות, ״דבר אל בני ישראל ויקחו אליך וגו׳⁠ ⁠⁠״ – לשעה זו. וכבר נתבאר כמה פעמים דלשון ׳צוה׳ משמעו כמה פעמים קבלה ותורה שבעל פה, ו׳דבר׳ הוא דברים כמשמען, עיין מה שכתבתי לעיל (ה,ד). ואילו היה כתיב ׳דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה׳ לא היינו מפרשים הכי.
ויקחו אליך: כפירוש רש״י שתקרא על שמו. והוא, משום שיש במעשה פרה זו יתרון גם במעשיה – שהיא דוקא בסגן, ולדורות קיימא לן שכשרה גם ב⁠(כהן) הדיוט. ועוד יש מקראות שהיו מתפרשים באותה שעה באופן אחר מלדורות כאשר יבואר. וכיוצא בזה הוא פרשת שחוטי חוץ (ויקרא פרק י״ז) ופרשת אחרי מות (שם פרק ט״ז) ופרשת שילוח מחנות (לעיל פרק ה׳), כמו שכתבנו שם.
[הרחב דבר: וכן בכח הרוחני שלה היתה פרה זו שונה, שהרי פשוט בריש מסכת יומא דפרה (אדומה) אינה מכפרת, ומשום הכי פירשו הא דכתיב (ויקרא ח,לד) ״לעשות לכפר״, ״לעשות״ – אלו מעשי פרה, ״לכפר״ – אלו מעשי יום הכפורים, משום דאי אפשר לומר ״לכפר״ – זו מעשה פרה, שהרי אינה מכפרת. והכי מוכח עוד שם בדף מ״ג, ואין כאן מקום. והרי במו״ק (כח,א) הכי נמי מבואר דפרה אדומה מכפרת. אלא ודאי דכל הפרות לא היו כי אם לטהרה, זולת פרת משה באה לכפר על מעשה העגל, שנתן משה נפשו על זה שיכופר אותו עון. ומרים גם כן היתה מצוינת בזה, שהרי הנשים לא עבדו את העגל, ומסתמא בא ע״פ מורה דרך להן, היא מרים הנביאה, ומשום הכי נסמכה מיתת מרים לפרה (כמו שכתבתי לעיל), והיינו פרה הראשונה, דשניהם היו מכפרים על העגל. ועוד עיין מה שכתבתי בספר דברים (ט,כז).]
{על: חסר, ללמדנו דלאו דוקא עול ממש, אלא מעין זה – פסיקתא זוטרתי}.
זאת חקת התורה וגו׳ – בדור הראשון אחרי צאתם ממצרים לא היו בני ישראל כ״כ חזקים באמונת יחוד ה׳, וראינום מקריבים קרבנות לשעירים שהם אלילי המדבר, ע״כ לא דבר משה דברי לעג ובזיון על האלילים כדרך שדברו דוד (מזמור קט״ו) וישעיה וירמיה בפה מלא, וקראם גם כן אלהים אחרים כאלו ממשות בהם, שלא להתנגד מכל וכל לדעת הדור, כי בזה לא די שלא יועיל לקבוע בלבם אמונת היחוד, אבל ירחיקנה מדעתם עוד, וכן אמרו חז״ל ״גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה״ (בבלי סנהדרין צ״ד.), לפי שבלמדו מקטנותו עליהם גם כי נתגייר, כי הֶרְגֵל הילדות נעשה בו טבע; וגם ליתרו (שעליו אמרו רז״ל מאמרם הנ״ל) בודאי צר מה שעשה ה׳ לפרעה ולמצרים וגם באלהיהם עשה ה׳ שפטים, והתחתנותו במשה לא היתה די לשתק בלבו מכל וכל צער איבודים; מ״מ צוה ה׳ למשה כמה מצות וחקים המתנגדים לחקי מצרים ויתר הארצות שבני ישראל גרים בתוכן, וזה טעם חקים הרבה הנעלם ממנו ונודע לדור משה; וכן במצרים היו עובדים שור כולו שחור וכתם משולש לבן על מצחו, או להפך השור לבן והכתם שחור; וה׳ צוה למשה שיקח פרה תחת שור, ואדומה כולה לא שחורה ולא לבנה, וישרפוה להסיר הטומאה באפרה, כי כן האפר תעביר הזוהמא והכתמים, והמתעסק בה לא יִקְדַּש רק יטמא.
תמימה – לפי הפשט כיתר המקומות (ד״מ תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו, פרשת אמר) בלי מום, ובא פירושו אחריו (גם כאן כמו בפסוק הנ״ל).
זאת חקת התורה. זאת התורה על מצות פרטיות מצינו רק זאת חקת התורה נראה יותר כולל, ואיני יודע לישבו על מצוה פרטית ואפשר שלפי שהיו אומות העולם נוהגים גם הם בקרבן פרה אדומה כמו שמפורסם בעם הודו וכמעט חקותיה ומשפטיה דומים לתורתינו, על כן אמר זאת חקת התורה כלומר מה שצוה ה׳ בענין פרה אדומה הוא זה ואם יש כיוצא בה בתורות אחרים.
חקת
(ב) אשר אין בה מום – בספרי למה נאמר כו׳ לא אם אמרת במוקדשין שעשייתן בטהרה כו׳ בטומאה [פירוש טבו״י] לפיכך לא יהא מום פוסל בה הרי פסח יוכיח שעשייתו בטומאה כו׳ לא א״א בפסח שזמנו קבוע כו׳ תחמר בפרה שאין זמנו קבוע לפיכך לא יהיה המום פוסל בה. פירוש, שפסח וכל קרבנות הצבור שזמנם קבוע מום פוסל בהם, אף שבאים בטומאה (תמורה י״ד), שמה שבאים בטומאה אין החסרון בהם, רק לפי שזמנם קבוע, ואם לא ידחו טומאה לא יוכלו לעשות הפסח, אבל פרה שאין זמנו קבוע, ואפ״ה עושה אותה טבו״י, וע״כ דקילא טפי קדושתה, לכן סד״א שאין מומין פוסלין בה, ת״ל אשר אין בה מום.
שם בספרי איסי בן עקביא. שהיה בדין מה מוקדשין שאינן נפסלין במראה שחור ולבן כו׳, ולא קאמר, דמה להן שכן נפסלין בעשיה בטומאה תאמר בפרה שנעשית בטומאה, כדפריך על ת״ק. ונראה, דבפרק כל האיסורים אמר מה לבעל מום שכן מומו ניכר, וכן במנחות פ״ק דף ו׳ יעו״ש, א״כ הת״ק דמביא מקו״ח, דאין מלאכה פוסלת בהן, שפיר מפריך שכן עשייתן בטהרה, אבל הוא דמביא קולא וחומרא ממראה שחור ולבן למום ששניהם ניכרין איך יאמר דלהכי לא מפסל בה מום שכן נעשין בטומאה, הלא איזה דבר ראוי להתלות בחברתה, דבר הניכר בדבר הניכר, וכיון דמראות לבן ושחור פוסל בה, כ״ש שיפסול בה מום. ופשוט.
זאת חקת – שלש מינין ושבע הזאות שבפרה מעכבין זה את זה, מאי טעמא, חקה כתיב בה.⁠1 (מנחות כ״ז.)
זאת חקת – תניא, ר׳ אליעזר אומר, נאמר כאן חקת ונאמר להלן (פ׳ אחרי) והיתה זאת לכם לחקת עולם, מה להלן בבגדי לבן אף כאן בבגדי לבן2 (ספרי)
זאת חקת התורה – תניא, מניין ששחיטת פרה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת אינן כשרות אלא ביום, ת״ל תורה,⁠3 יכול שאני מרבה אף אסיפת אפרה ומלוי מים וקידוש, ת״ל זאת.⁠4 (יומא מ״ב:)
אשר צוה ה׳ – תנן התם, שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורפה מביתו, מנה״מ, כתיב הכא אשר צוה ה׳ וכתיב התם (ס״פ צו) כאשר עשה ביום הזה צוה ה׳ לעשות, מה להלן פרישה אף כאן פרישה5. (שם ב׳.)
ויקחו אליך – ויקחו – מתרומת הלשכה, אליך – שתהא גזבר לדבר6 (ספרי)
פרה – פרה ולא עגלה, לפיכך אין לוקחין עגלה ומגדלין אותה.⁠7 (ספרי זוטא)
אדמה תמימה – תמימה באדמימות. או אינו אלא תמימה במומים, הרי כבר נאמר אשר אין בה מום8. (שם)
אשר אין בה מום – בה מום פוסל ואין מום פוסל בעגלה ערופה9. (סוטה מ״ו.)
אשר לא עלה עליה על – תניא, אין לי אלא עול, שאר עבודות מניין, ת״ל אשר לא עלה עליה עול – מכל מקום,⁠10 א״כ מה ת״ל עול – עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה11. (סוטה מ״ו.)
1. ידוע הוא בקדשים דהלשון חקה מורה שכן יהיה בלא ישונה, ולכן אם חסר פרט אחד מעכב כל הסדר. והשלש מינין הם עץ ארז ואזוב ושני תולעת.
2. ואמנם לענין שתהא עבודתה צריכה כהן גדול דוקא לא ילפינן מחוקה דיוהכ״פ, משום דבפסוק הסמוך יתבאר רבוי מיוחד דעבודת הפרה לדורות כשרה גם בכהן הדיוט, יעו״ש.

והנה בדרשה הקודמת דרשינן חקה לדרשה אחרת, אך הנה עוד פעמים נזכר חקה בפרשה זו, בפ׳ י׳ והיתה לבני ישראל לחקת עולם ובפ׳ כ״א והיתה לכם לחקת עולם, וא״כ אפשר למילף תרתי, ובאמת היה נראה דדרשה זו שלפנינו יותר נאות ללמוד מחקה שבפסוקים הנ״ל, אחרי שבהם כתיב הלשון לחקת עולם כמו ביוהכ״פ, משא״כ כאן לפנינו כתיב חקת התורה, ויותר נכון ללמוד לשון דומה מלשון דומה, וכמ״ש בשבת ק״ח א׳ דנין ערלתו מערלתו וכו׳, יעו״ש. ולכן נראה דבאמת עיקר כונת הדרשה שלפנינו להפסוקים הנ״ל, ורק מפני שפסוק זה הוא תחלת הפרשה וכתיב ביה ג״כ הלשון חוקת לא חשש לקבוע הדרשה כאן.
3. משמע תורה אחת לכל עבודותיה, וכמו דמצינו בעבודה אחת, והיא הזאה, שאינה כשרה אלא ביום, כמש״כ בפ׳ י״ט והזה ביום השלישי, כך כל העבודות.
4. משמע את הכתוב כאן תקיים ואל תוסיף, וענין קידוש הוא הטלת האפר לתוך המים, ונבאר זה לקמן ר״פ י״ז. ובגמרא מפרש מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה הכתוב ומיעט, ולא פירש מה ריבה ומה מיעט, אמרת, הרי אנו למדין כולן מהזאות מימיה, מה הזאת מימיה שיש לה מעלה שאין כשרה רק באיש ולא באשה, דכתיב בה (פ׳ ד׳) אלעזר הכהן אף אני אביא שחיטתה וקבלת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת הואיל ואין כשרין באשה [דבכולהו כתיב או אלעזר או כהן] אין כשרים אלא ביום, ומוציא אני אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש, הואיל וכשרים גם באשה כפי שיתבאר בפ׳ ט׳, כשרים נמי בלילה.
5. טעם הפרישה מביתו זו אשתו, שמא יהיה עמה ותמצא נדה והבועל נדה טמא שבעת ימים ולא יוכל להתעסק בשריפת הפרה.

ודע דמ״ש היו מפרישין כהן ולא אמר כהן גדול כמו ביוהכ״פ, הוא ע״פ דעת ר׳ יהודה במשנה א׳ פ״ד דפרה דעבודת הפרה לדורות כשרה גם בכהן הדיוט, ולא כדעת חכמים שם דצריכה כהן גדול דוקא, ורמב״ם פ״א הי״א מפרה פסק כר״י נגד חכמים, ומלשון משנה זו ראיה לדבריו, וע״ע מענין זה בתו״י כאן בד״ה מפרישין קמא ותנינא.

ולא נתבאר אם גם יתר הכהנים העוסקים במעשה הפרה, כמו מקבל ומזה, היו מפרישין, א׳ רק הכהן השורף, ואע״פ שאמר מפורש היו מפרישין כהן השורף, אך לפי הדרשה שם בפ׳ צו לעשות – אלו מעשה פרה, משמע כל העשיות, והא דנקט כהן השורף הוא מפני דעיקר ותכלית הענין הוא השריפה לתכלית האפר טהרה כנודע, וצ״ע.
6. ע׳ יומא ג׳ ב׳ דריש בכלל כ״מ שנאמר ויקחו אליך הוא משל צבור, והיינו הא דמתרומת הלשכה, דכן מבואר בפ״ד דשקלים דכל דבר של צבור בא מתרומת הלשכה, ומוסיף כאן עוד לדרוש אליך שתהא גזבר לדבר זה. ועוד דריש בספרי כשם שהיה משה גיזבר לדבר כך היה אהרן, ואולי למד כן מלשון פסוק הסמוך ונתתם אותה, ודבור זה נתיחד למשה ולאהרן כמבואר בפ׳ הקודם.
7. ר״ל דבעינן שבשעת לקיחה תהא פרה, והיינו בת שלש או ארבע שנים, וע׳ ברמב״ם פ״א ה״א מפרה.
8. ודריש שהתואר תמימה אינו מוסב על הפרה רק על אדומה. וכתבו המפרשים במשנה ה׳ פ״ב דפרה דהכונה היא ששתי שערות שחורות פוסלות בה, יעו״ש. ולדעתי אם זו היתה כונת הכתוב הול״ל אדומה כולה, שכן רגילין אנו בכל התורה למעט מקצת או כל שהוא מרבוי מלת כל, כנודע, אבל ממלת תמימה כמדומה לי שלא מצינו דוגמתו.

ולי נראה דכונת הדרשה תמימה באדמימות למעט הכשר שתורה בכלל, והוא ע״פ מ״ד בעלמא דמתכונת מראה שחור שיסודה היא מראה אדום אלא שהמראה האדום לקתה ונעשית שחורה, וכמ״ש בנדה י״ט א׳ האי שחור אדום הוא אלא שלקה וכן אמרו כזה בסוכה ל״ג ב׳ לענין הדס ובחולין מ״ז ב׳ לענין ריאה, וא״כ הו״א דגם פרה שחורה כשרה, כיון דבעיקרה ותולדתה היא אדומה, קמ״ל שתהא תמימה באדמימות, כלומר שתהא האדמימות נכרת ונראית ולא בלקותא ע״פ מראה שחור, ודו״ק.
9. מפרש בגמרא דאצטריכא דרשה זו דלא נילף לעגלה ערופה בק״ו מפרה דאע״פ שאין השנים פוסלין בה מום פוסל בה, עגלה ערופה דשנים פוסלין בה שאינה כשרה רק בת שנתה כמבואר במקומו, אינו דין שיהא מום פוסל בה, קמ״ל. וע״ע בדרשה הבאה.

ודע דמבואר בע״ז כ״ג ב׳ דלפרה אדומה פסולה גם נרבעת ומוקצה לע״ז, ואע״פ דלא נתפרשו בפרשה. וטעם הדבר משום דמצינו שקורא הכתוב לפסולים אלו מום, בפ׳ אמור כי משחתם בהם מום בם, וכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים, יעו״ש (כ״ב כ״ה), ומכיון דכתיב כאן אשר אין בה מום ממילא כולל גם פסולים אלו, ודו״ק.
10. עול ענינו עול לעבודה מיוחדה כגון לחרוש ולזרוע, ושאר עבודות הם סתם משאות, ואמר ת״ל אשר לא עלה עליה עול מכל מקום, ולא נתבאר ענינו היכי משמע מלשון זה הכל. ויתכן לומר ע״פ מ״ד בעלמא אשר רבויא הוא, כמו הכא בסוגיא, ובזבחים י״ח ב׳ ואידך נפקא ליה מאשר, ושם מ׳ א׳ דרשו רבוי מאשר, ובמנחות מ״ג ב׳ ור׳ שמעון מאשר נפקא, ועיין לפנינו בפ׳ תצא בפסוק אשר תכסה בה, וכן צ״ל כאן דמרבה מלשון אשר, ואף כי לא נתברר לנו טעם רבוי מלשון אשר, אבל הן כן הוא דעת חז״ל, והם היו בקיאים בשימוש הלשון והגיון המלות, ואנו בהמשך גלותנו הארוך והמטולטל נאבדו מאתנו הרבה מנעימות הטעם וההרגש הדק והיפה בלשון הקודש.
11. ר״ל עול פוסל בה אפילו הניח עליה באקראי בעלמא כגון להקל המשא מידו ולא לעבוד בה, ושאר משאות אין פוסלות בה אלא אם הניח עליה לעבוד בה, אבל באקראי בעלמא לא נפסלה.

ובגמרא כאן איתא בענין למוד זה שתי דרשות, האחת היא זו שלפנינו, והשנית יליף בגז״ש עול עול מעגלה ערופה, מה התם פוסלות בה גם שאר עבודות דכתיב שם אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, אף כאן שאר עבודות פוסלות בה, ומפרש שם למ״ד זה דגם לענין זה ילפינן מעגלה ערופה, מה התם אינה נפסלת עד שתמשוך כדכתיב שם אשר לא משכה אף כאן עד שתמשוך, ואנחנו העתקנו דרשה שלפנינו מפני שהיא נלמדת מגוף הלשון שבענין פרה, וגם מטעם שנבאר בהמשך דברינו כאן.

כי מבואר בסוגיא כאן, אמר רב יהודה אמר רב הניח עליה עודה [אוכף] של שקין פסולה, ובעגלה ערופה אינו פסול עד שתמשוך, ופריך מהא דתניא, עול, אין לי אלא עול, שאר עבודות מניין, נאמר כאן עול ונאמר להלן בע״ע עול, מה להלן שאר עבודות אף כאן שאר עבודות, וממקום שבאת, מה להלן עד שתמשוך אף כאן עד שתמשוך [ר״ל וקשה על רב דמחלק לענין משיכה בין פרה ובין ע״ע, והלא כיון דילפינן מע״ע לענין שאר עבודות דין הוא דנליף גם לענין משיכה שיהיה שוה בשניהם], ומשני, תנאי היא, איכא דמייתי לה לשאר עבודות בגז״ש מע״ע, ואיכא דמייתי מגופה דפרה, ומביא על זה הדרשה שלפנינו, וכונתו ליישב דרב דס״ל דבפרה לא בעינן משיכה לא ס״ל הגז״ש מע״ע לענין שאר עבודות, ורק יליף מהדרשה מגופה דפרה כמבואר לפנינו.

והנה כי כן אנו דקיי״ל דבפרה א״צ משיכה, בהכרח שעיקר הוא דלמודיה דרב לענין שאר עבודות הוא מגופה דפרה, כמו הדרשה שלפנינו, יען כי אם מגז״ש מע״ע הלא יתחייב להצריך גם משיכה, ולכן העתקנו אנו הדרשה שלפנינו ולא הגז״ש עול עול, כדי שלא תסתור הדרשה את הדין, כמבואר.

ואתה תחזה כמה קשים דברי הרמב״ם בפ״א ה״ז מפרה שפסק דבפרה לא בעינן עד שתמשוך, ועם זה הביא למקור הלמוד לענין שאר עבודות הגז״ש עול עול מעגלה ערופה, בעוד שכפי שבארנו אי הא לא קיימא הא, וצע״ג. ובתוי״ט פ״ב מ״ג דפרה הרכיב שתי הדרשות שבגמרא לאחת, בעוד שחלוקות ונפרדות הן, כמש״כ.

והנה איתא במשנה ד׳ פ״ב דפרה, עלה עליה זכר פסולה, ופי׳ הרע״ב דילפינן מעגלה ערופה דכתיב בה אשר לא עובד בה, כמבואר לפנינו שם ס״פ שופטים, יעו״ש. וכ״כ הרמב״ם בפ״א ה״ז מפרה, אלא שלשונו צריך תקון קצת, דמש״כ דכתיב אשר לא עובד בה, דמשטחות הלשון משמע דבפרה כתיב כן, וזה אינו כן, אלא בעגלה ערופה כתיב וילפינן לפרה מינה, וטעם למוד הפסול עלית זכר מלשון אשר לא עובד בה נבאר אי״ה בפ׳ שופטים.

ורש״י בב״מ ל׳ א׳ פירש וז״ל, עלה עליה זכר פסולה דכתיב אשר לא עלה עליה עול וכו׳, עכ״ל, ולא נתבאר איפה מצא למוד זה, וגם אין מבואר אם זה נקרא עלית עול, ולבד זה דברי רש״י שם אינם קשורים ודבוקים, כפי שיתבאר להמעין, וקרוב בעיני לודאי שיש איזה ט״ס בדבריו ואין להאריך כאן.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םמלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ג) וּנְתַתֶּ֣ם אֹתָ֔הּ אֶל⁠־אֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן וְהוֹצִ֤יא אֹתָהּ֙ אֶל⁠־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְשָׁחַ֥ט אֹתָ֖הּ לְפָנָֽיו׃
You shall give her to Eleazar the priest, and he shall bring her forth outside of the camp, and one shall kill her before his face:
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
ונתתם אותה אל אלעזר הכהן – בא הכתוב ולימד על הפרה שנעשית בסגן, תדע שכן הוא, שהרי אהרן קיים ואלעזר שורף את הפרה.
ונתתם אותה – זו נעשית באלעזר, ושאר הפרות נעשות בכהן גדול, דברי רבי מאיר.
רבי יוסי ברבי יהודה ורבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אומרים: זו נעשית באלעזר, ושאר הפרות – בין בכהן גדול ובין בכהן הדיוט.
והוציא אותה – ולא שיוציא אחרת עמה. מכאן אמרו שאם לא היתה פרה רוצה לצאת – אין מוציאין עמה שחורה, שלא יאמרו שחורה שחטו ולא אדומה, ושלא יאמרו שתים שחטו.
רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא משנאמר והוציא אותה, לבדה.
אל מחוץ למחנה – להר המשחה.
ושחט אותה – בא הכתוב ולימד על הפרה, שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתה.
ושחט אותה – מגיד שלא נתנבלה בשחיטתה פסולה.
ושחט אותה – מכאן אמרו אין עושים שתי פרות כאחת.
ושחט אותה לפניו – שיהיה אחד שוחט ואלעזר רואה.
"And you shall give it (the red heifer) to Elazar the Cohein": Scripture comes to teach us about the red heifer that it is processed by the adjutant high-priest. Know this to be so, (that it is processed by the adjutant high-priest), for Aaron was alive and Elazar burned the heifer. "and you shall give it": This one was processed by Elazar, and others (after this) were processed by the high-priest. These are the words of R. Meir. R. Yossi, R. Yehudah, R. Shimon, and R. Elazer b. Yaakov say: This one was processed by Elazar, and others, either by the high-priest or by a regular Cohein. "and he shall take it (outside the encampment"): And another (heifer) should not be taken out with it — whence they ruled: If it balked at being taken out, a black one (i.e., one with black hairs) should not be taken out with it (as an incentive for it to leave), so that they not say it was the black one that they slaughtered and not the red one, (or) that both of them were slaughtered. R. Yossi says: This is not the reason, but (it is) because it is written "and he shall take it out" — alone. "outside the encampment": to the mount of anointment (i.e., the Mount of Olives, east of Jerusalem, so that its blood be sprinkled opposite the door of the tent of the sanctuary.) "and he shall slaughter it": We are hereby apprised that if it became carrion in being slaughtered, it is unfit (to serve as a red heifer). "and he shall slaughter it": — whence they ruled: Two heifers are not to be slaughtered together (with a long knife). "and he shall slaughter it before him": that another slaughters and Elazar looks on. (And) Scripture apprises us about the heifer that (preoccupation with some other) work invalidates its slaughtering. "and Elazar the Cohein shall take": Why is this written? Is it not already written "And you shall give it to Elazar the Cohein"? Why repeat it? (To stress) the Cohein in his priesthood (i.e., in his priestly vestments.) "shall take of its blood with his finger": Its mitzvah is a mitzvah of the hand (i.e., he takes its blood in his hand and he sprinkles with his finger), and it is not a mitzvah of the (sprinkling) vessel. And this would follow, viz.: Since the log of the oil effects kashruth (for the leper to be cleansed for the eating of sanctified food), and the blood of the red heifer effects kashruth (for the ashes of the red heifer to cleanse), then if I have learned that the log of oil effects kashruth only via the hand, (viz. Vayikra 14:15), only via the hand (and not via a sprinkling vessel), then it follows that the blood of the red heifer, too, should effect kashruth only via the hand. You derive it from the log of oil, and I derive it from the blood of the burnt-offering (of the leper). __ Would you say that? There is a difference (between your derivation and mine.) The log of oil requires seven sprinklings and the red heifer requires seven sprinklings. If you learn about the log of oil that it is kasher only with the hand, then the blood of the red heifer should be kasher only with the hand. But, where you are coming from, if there (vis-à-vis the guilt-offering) it is kasher only (by spilling the blood) from a vessel to the hand, then here, too, (it should be kasher only) from a vessel to the hand. It is, therefore, written "from its blood with his finger.⁠" Its mitzvah is a mitzvah of the hand, and it is not a mitzvah of the (sprinkling) vessel. "with his finger": the right finger (i.e., the index finger) of his right hand. You say the index finger of his right hand, but perhaps all of the fingers are valid. It is, therefore, written (Vayikra 14:16) "Then the Cohein shall dip his right finger, etc.⁠" Since "fingers" are written in the Torah unqualified, and in one instance Scripture specifies that it is only the "yemanith" of the "yemanith,⁠" so, all "fingers" of the Torah are "yemanith" — the most skillful ("meyumeneth") of the right hand (i.e., the index finger), which is more adapted for sprinkling than all of the other fingers. "and he shall sprinkle of its blood opposite the tent of meeting": that he direct his gaze to the door of the sanctuary when he sprinkles the blood. "and he shall sprinkle … opposite the tent of meeting": If the sanctuary were not set up or if the wind had furled the curtains the red heifer was not processed. "and he shall sprinkle of its blood opposite the tent of meeting": Why is this repeated? Is it not already written (Ibid.) "of its blood with his finger"? From (Ibid.) "seven times,⁠" I might understand seven sprinklings from one dipping. It is, therefore, written "of its blood seven times" — he returns to the blood seven times. "seven times": They (the sprinklings) are mutually inclusive (i.e., in the absence of one, the others are invalid.) For it would follow: Since "sprinklings" are written within (the sanctuary, on Yom Kippur), and "sprinklings" are written (re the red heifer), then just as I have learned of the inner sprinklings that they are mutually inclusive, so, the outer sprinklings should be mutually inclusive. __ No, this may be true of the inner sprinklings, which effect atonement, wherefore they are mutually inclusive, as opposed to the outer sprinklings, which do not effect atonement, wherefore they should not be mutually inclusive. It is, therefore, written (here) "seven times,⁠" and there (of the inner sprinklings) "seven times before the Lord.⁠" Just as there, they are mutually inclusive, here, too, they are mutually inclusive.
ונתתם אותה אל אלעזר הכהן – יכול אף של דורות לאלעזר ת״ל אותה אותה [לאלעזר אין של דורות לאלעזר מה ת״ל הכהן זה] המכהן בבגדים דברי ר׳ חנינא א״ל ר׳ יונתן בן המשולם ומה ת״ל לאלעזר א״ל ר׳ חנינא תמהני עליך יונתן שאמרת דבר זה אלו שני אלעזר בתורה הייתי אומר אלעזר כהן ואלעזר ישראל ומה תלמוד לומר הכהן המכהן בבגדים אמרו פעם אחת שאלו את הלל באיזו לבוש הפרה נשרפת אמר להם בגדול אמרו לו אינה נשרפת אלא בלבן א״ל אני ראיתי את יהושע בן פרחיה ששרפה בגדול א״ל אנו ראינו ששרפה בלבן אמר ליה אתה אומר משמו ואני אומר משמו מי יוכיח אמר ליה לך לתורה מי שרף פרה ראשונה אמר ליה אלעזר א״ל וכי לובש אלעזר בגדי גדול בימי אביו א״ל אל תבוזו שכחה לאדם שאם מה שראו עיני שכחתי מה ששמעו אזני לא אשכח מה ת״ל הכהן שהוא מכהן בבגדים.
ושחט – יכול אלעזר עצמו היה שוחט ת״ל ושחט אותה לפניו אחר היה שוחט לא אלעזר. כיוצא בדבר אתה אומר והפילו השופט והכהו (דברים כ״ה:ב׳) יכול השופט עצמו היה מכה אותו ת״ל והכהו לפניו אחר היה מכה לא השופט.
וְתִתְּנוּן יָתַהּ לְאֶלְעָזָר כָּהֲנָא וְיַפֵּיק יָתַהּ לְמִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיִכּוֹס יָתַהּ קֳדָמוֹהִי.
And you shall give her to Elazar the priest, that he may bring her without the camp, and (one) shall slaughter her before him.

וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו
וְתִתְּנוּן יָתַהּ לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְיַפֵּיק יָתַהּ לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיִכּוֹס יָתַהּ קֳדָמוֹהִי
מיהו הכהן השורף את הפרה? מחלוקת התרגומים
א. לעומת ת״א ״וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן״ – ״לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא״, המיוחס ליונתן תרגם ״לְאֶלְעָזָר סְגַן כַּהֲנַיָא״ ואילו בת״נ: ״לאלעזר כהנא רבה״. וכתב על כך רמ״מ כשר: ״ההוספה רָבָּה מתאימה לשיטת תרגום ירושלמי השלם שלבני אהרן היה דין כהנים גדולים. ולכן גם לאלעזר היה דין כהן גדול״.⁠1 על פי הנחה זו האריך לבאר שהתרגומים נחלקו במחלוקת התנאים: האם שריפת הפרה נעשית ע״י כהן גדול דווקא או שמצוותה בסגן ואולי כשירה גם בכהן הדיוט.⁠2
מיהו סגן?
ב. לשון סגן נתבאר ברמב״ם: ״מְמנין כהן אחד יהיה לכ״ג כמו המשנה למלך והוא הנקרא סגן, והוא הנקרא ממונה״ (הלכות כלי המקדש פרק ד הלכה טז). וב״אור שמח״ על אתר ציין לגמרא ״היינו סגן היינו ממונה״ (סנהדרין יט ע״א), והביא לו ראיה משלושה פסוקים ותרגומם ביוב״ע:
כיוון רבינו למה שכתוב וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה (מלכים ב כג ד) ושם: וְאֶת צְפַנְיָהוּ כֹּהֵן מִשְׁנֶה (מלכים ב כה יח), וכן בירמי׳: וְאֶת צְפַנְיָה כֹּהֵן הַמִּשְׁנֶה (ירמיהו נב כד) ותרגום יונתן סגני כהונה.3
והוציא ושחט – כשר בזר
ג. ›אף שמלשון הפסוק ניתן להבין שאלעזר הוא המוציא את הפרה, כבר כתב ראב״ע שההוצאה והשחיטה אינן מעבודתו:
והוציא אתה – המוציא, או בצווי. וכן ושחט, כי הוא לא ישחטנה. והעד, לפניו.
לוּ השחיטה היתה בידי הסגן דווקא, היה הפסוק אומר ״וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ״. תוספת המילה ״לְפָנָיו״ מוכיחה שכשרה בזר, כבהערה הבאה. ״לחם ושמלה״ הוכיח מהתרגום שמילת לְפָנָיו מוסבת לא רק על השחיטה אלא גם על ההוצאה. כיצד?
כאשר יש בפס׳ אחד כמה פעלים, חלקם בלשון יחיד וחלקם בלשון רבים, מתרגם אונקלוס את כולם בלשון רבים ״להשוות הלשון״ כגון ״וְיָצָא העם וְלָקְטוּ״ (שמות טז ד) ״וְיִפְּקוּן עַמָּא וְיִלְקְטוּן״, עיין בביאורנו לפס׳ ״וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ״ (שמות ד כט). ואם כן היה מתבקש בפסוקנו לתרגם ״וְהוֹצִיא״ ברבים ״וְיַפְּקוּן״ להשוותו עם ״וּנְתַתֶּם״.⁠4 אבל תרגם בלשון יחיד כדי להדגיש שלמרות שזר כשר בהוצאה ובשחיטה – ״אין שנים שוחטין ואין שנים מוציאין״,⁠5 ולכן לא רק ׳ושחט׳ תרגם בלשון יחיד אלא גם ׳והוציא׳.
״יונתן״: הפרה נבדקת בי״ח טרפות
ד. לעומת ת״א המילולי ״וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו״ – ״וְיִכּוֹס יָתַהּ קֳדָמוֹהִי״, המיוחס ליונתן תרגם ״וְכַהֲנָא אוּחְרָן יִכּוֹס יָתַהּ קֳדָמוֹי בִּתְרֵין סִימָנַיָא כְּמִשְׁאַר בְּעִירָן וְיִבְדֵּיקנַהּ בִּתַמַנֵיסְרי טְרִיפָן״ [וכהן אחר ישחט אותה לפניו בשני סימנים כמשאר בהמות ויבדקנה בשמונה עשׂרה טריפות].
והנה מה שתרגם ״וְכַהֲנָא אוּחְרָן יִכּוֹס״ אף שהשחיטה כשרה גם בזר (כרש״י: ושחט אותה לפניו – זר שוחט ואלעזר רואה) – המצווה לכתחילה היא בשחיטה בידי כהן כדברי תוספות.⁠6 וכן הוא ברמב״ן כאן שמאריך לפרש שדווקא כהן יעסוק בעבודתה.
ואולם מה שהוסיף שהיו בודקים את הפרה בי״ח טריפות תמוה, כי לדעה אחת בגמרא לומדים משחיטת פרה אדומה שסומכים על הרוב ואין צריך לבודקה מטריפות.⁠7 לכן כתב המפרש ליונתן שהוא חולק על דרשה זו. וכן כמה אחרונים השיבו בדרך דומה: כשבני ישראל היו במדבר האיר להם עמוד הענן וראו אפילו מה שבתוך חבית ולכן היו יכולים לבדוק מטריפות את הפרה האדומה בזמנו של משה רבנו, ודברי המיוחס ליונתן נאמרו רק על שחיטת הפרה שנעשתה במדבר.⁠8
1. ״תורה שלמה״, לה, עמ׳ 181. על מוצאו של ״תרגום ניאופיטי״ (=ת״נ) שהרב מ״מ כשר הפליג בחשיבותו וכינה אותו ״תרגום ירושלמי השלם״, ראה במבוא לפרשגן עמ׳ 40.
2. שנינו במשנה פרה ד א: ״פרת חטאת ששחטה... ושלא בכהן גדול פסולה, ר׳ יהודה מכשיר״. אבל בתוספתא פרה ד ו: ״שריפת פרה והזאותיה בכהן גדול ושאר כל מעשיה בכהן הדיוט שנ׳ ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, אותה באלעזר שהוא סגן ושאר כל הפרות בכהן הדיוט דברי ר׳ מאיר. ר׳ יוסי בר׳ יהודה ור׳ שמעון ור׳ אלעזר בן יעקב אומרים אותה באלעזר שהוא סגן ושאר כל הפרות אפילו בכהן גדול״. וביומא מב ע״ב: ״ונתתם אתה אל אלעזר הכהן – אותה לאלעזר ולא לדורות לאלעזר. איכא דאמרי: לדורות בכהן גדול, ואיכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט. בשלמא למאן דאמר לדורות בכהן הדיוט – שפיר, אלא למאן דאמר לדורות בכהן גדול מנא ליה? גמר חוקה חוקה מיום הכפורים״.
מחלוקות אלו נתבארו לרמ״מ כשר בהתאמה לתרגומים: דעת ת״ק במשנה ובתוספתא ״שלא בכהן גדול פסולה״ היא שיטת ת״נ (תרגום ירושלמי השלם) שלאלעזר היה דין כהן גדול וממנו למדו לדורות. ולשאלת הגמרא ״לדורות בכהן גדול מנא ליה?⁠״ שפירושה: אולי היתה זו הוראת שעה? באה התשובה דילפינן גז״ש חוקה חוקה ללמד שהוא הדין לדורות. כנגד זאת המיוחס ליונתן שתרגם ״לְאֶלְעָזָר סְגַן כַּהֲנַיָא״ או ת״א שלא הזכיר סגן, הם כדעות האחרות שבמשנה ובתוספתא.
רש״י פירש ״אל אלעזר – מצוותה בסגן״ ואולם רא״ם העיר: ״ופירוש ״מצוותה בסגן״, אינו אלא על זאת הפרה בלבד, אבל של דורות נחלקו בה בספרי: קצתם אמרו דמ״אותה״ משמע אותה לאלעזר, ושאר כל הפרות לכהן גדול, וקצתם אמרו: אותה לאלעזר ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט. וכולם מודים שאין מצוותה לאלעזר אלא בפרה הזאת״.
3. מעניין לציין שאצל דוד ויונתן שאינם כהנים, תרגם: ״וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה״ (שמואל א כג יז) ״וַאֲנָא אֱהֵי לָךְ לְתִנְיָן״ – שני למלכות, ולא השתמש בלשון סגן.
4. יש להעיר על דבריו: בפשוטו של פסוק זה אין מקום ל״השווית הלשון״, שהרי ״ונתתם״ – מוסב על בני ישראל מהפס׳ הקודם, ואילו ״והוציא״ ושחט״ – מוסבים על אלעזר. וגם אם לא עשה פעולות אלו שהרי כשרים בזר, מ״מ הציווי לעשות את הפעולות הללו – מוטל על אלעזר, כראב״ע. וראה לקמן בפס׳ יז את דברי ״מרפא לשון״ שבמקום שיש אתנחתא המפרידה בין שני הפעלים אין צורך להשוות הלשון כי מדובר בשני משפטים שונים.
5. הגמרא בחולין כ״ט ע״ב לומדת שבקדשים אין שחיטה בשנים. אמנם על דבריו המשווים בין שחיטה להוצאת הפרה, וחידושו ש״אין שנים מוציאין״ יש להעיר מדברי המשנה במסכת פרה (משנה פרה ג׳:ו׳): ״וכבשׁ היו עושים מהר הבית להר המשחה... ופרה וכל מסעדיה יוצאין להר המשחה״. נראה מפורש שהוצאתה לא היתה רק בידי יחיד. וכן בחטאות הפנימיות הנשרפות בחוץ, אף שהפסוק כתב בלשון יחיד ״וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה... וְשָׂרַף אֹתוֹ״ (ויקרא ד יב) מעידה המשנה שרבים עוסקים בהוצאה: ״היו סובלין אותם במוטות יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו הראשונים מטמאין בגדים והאחרונים אינן מטמאין בגדים עד שיצאו״ (זבחים פי״ב מ״ו).
6. ביומא מב ע״א נחלקו רב ושמואל: לדעת רב כמו פר יום כיפור הנשחט דווקא ע״י כהן גדול, גם שחיטת פרה אדומה כשרה רק באלעזר עצמו. אבל שמואל דרש ״ושחט אותה לפניו – שיהא זר שוחט ואלעזר רואה״. ובתוספות קידושין עו ע״ב ד״ה אין בודקין כתבו: ״אבל הא [דתנן] אין בודקין מן המזבח ולמעלה רבותא הוא דמיירי אפילו בעבודות הכשרות בזרים כגון שחיטה או הפשט, אף על גב דשחיטה כשרה בנשים ובעבדים – היינו דיעבד, אבל לכתחילה לא עבדי כי אם כשרים מיוחסין״.
7. חולין יא ע״א: ״מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא? רבה בר רב שילא אמר: אתיא מפרה אדומה, דאמר רחמנא: ושחט... ושרף, מה שחיטתה כשהיא שלמה, אף שריפתה כשהיא שלמה. וליחוש דילמא טרפה היא! אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא״.
8. הגר״ח ברלין, מובא באילת השחר לגראי״ל שטיינמן זצ״ל על פי תוספות שבת כב ע״ב: ״וכי לאורה הוא צריך והלא כל אותם מ׳ שנה כו׳ – תימה אמאי נקט מ׳ שנה לעולם כל העולם כולו לאורו של מקום הולכין וי״מ וכי אהרן כשהיה נכנס לפנים לאורה היה צריך והלא מ׳ שנה היה מאיר להם עמוד ענן בכל המקומות כדאמרינן בברייתא דמלאכת המשכן היה מסתכל בטפיח (ורואה בו) ויודע מה בתוכו, בחבית ויודע מה בתוכה, וכן משמע בת״כ דאכהנים קאי דגרס התם וכי צריכים לנר והלא כל אותן מ׳ שנה לא הוצרכו לנר שנא׳ כי ענן ה׳ על המשכן וגו׳⁠ ⁠⁠״. וכעין זה בשו״ת בית יצחק (יו״ד א, סימן לט אות ט) וב״כלי חמדה״ שהוסיף ותירץ: על פי דבריו לעיל שהפרה הראשונה נקנתה מדמי חולין ״א״כ שייך לומר אדעתא דהכי לא אקדשה אם תמצא טרפה, ושייך סמוך מיעוטא לחזקה ושפיר כתב דצריך בדיקה בח״י טרפות״.
ותתנון ית׳ לאלעזר כהנאא ויפק יתה לבר מן משריתה ויכוס יתה קודמויב.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״רבה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויכוס יתה קודמוי״) גם נוסח חילופי: ״וכהן אחרן יכוס יתה במחמייה דאלעזר״.
ותיתנון יתה לאלעזר סגן כהניא ויהנפק יתה לחודה למיברא למשריתא ויסדר חזור חזור לה סידורי קיסין דתיניא וכהנא אוחרן יכוס יתה קדמוי בתרין סימניא כמישאר בעירן ויבדיקנה בתמניסרי טריפן.
And you shalt give her unto Elazar, the chief of the priests, who shall lead her alone without the camp, and set round about her a railing (border) of the branches of fig trees; and another priest shall slay her with the two signs before him, after the manner of other animals, and examine her by the eighteen kinds of divisions.
ונתתם אותה אל אלעזר הכהן – ולא לאהרן, לפי שאהרן עשה להם העגל, לכך לא צוה ליתנה לאהרן, שאין קטיגור נעשה סניגור. ואימת נעשית הפרה, אמרו חכמים ז״ל יום ב׳ שהקריבו הנשיאים לחנוכת המזבח.
והוציא אותה אל מחוץ למחנה – לפי שע״ז הרי היא כמצורע, ונאמר במצורע מחוץ למחנה מושבו (ויקרא י״ג:מ״ו).
ושחט אותה – מכאן שהשחיטה [כשרה] בזר.
וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן – אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר וְלֹא לְדוֹרוֹת לְאֶלְעָזָר, אִיכָּא דְּאָמְרֵי לְדוֹרוֹת בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט, וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי בְּכֹהֵן גָּדוֹל. בִּשְׁלָמָא לְמָאן דְּאָמַר בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמָאן דְּאָמַר בְּכֹהֵן גָּדוֹל מְנָא לֵיהּ, גָּמַר ״חֻקָּה חֻקָּה״ מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים. וְהוֹצִיא אֹתָהּ, שֶׁלֹּא יוֹצִיא אַחֶרֶת עִמָּה, כִּדְתְנָן לֹא הָיְתָה פָּרָה רוֹצָה לָצֵאת אֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ שְׁחוֹרָה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שְׁחוֹרָה שָׁחֲטוּ, וְלֹא אֲדֻמָּה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שְׁתַּיִם שָׁחֲטוּ. רַבִּי אוֹמֵר לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר אֹתָהּ אוֹתָהּ לְבַדָּהּ. וְתָנָא קַמָא נַמִּי הָא כְּתִיב אֹתָהּ, מָאן תָּנָא קַמָא רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּדָרִישׁ טַעֲמָא דִּקְרָא, מַאי בֵּינַיְהוּ, אִיכָּא בֵּינַיְהוּ דְּאָפִיק חֲמוֹר בַּהֲדָהּ. וְשָׁחַט אֹתָהּ, שֶׁלֹּא יִשְׁחֹט אַחֶרֶת עִמָּהּ. לְפָנָיו, לְרַב שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה, לִשְׁמוּאֵל שֶׁיְּהֵא זָר שׁוֹחֵט וְאֶלְעָזָר רוֹאֶה. (לעיל פסוק ד) וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, לִשְׁמוּאֵל לְאַהֲדוּרִי לְאֶלְעָזָר, לְרַב הֲוֵי מִעוּט אַחַר מִעוּט לְרַבּוֹת דַּאֲפִלּוּ בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט. (להלן פסוק ו) וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְגוֹ׳, לִשְׁמוּאֵל דַּאֲפִלוּ בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט, לְרַב, אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הוֹאִיל וְלָאו גּוּפָהּ דְּפָרָה נִינְהוּ לֹא נִבָּעֵי כֹּהֵן כְּלָל, קָא מַשְׁמָע לָן. וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן, בְּכִהוּנוֹ. וְטָמֵא הַכהֵן עַד הָעָרֶב, בְּכִהוּנוֹ לְדוֹרוֹת. הֲנִיחָא לְמָאן דְּאָמַר לְדוֹרוֹת בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט, אֶלָּא לְמָאן דְּאָמַר לְדוֹרוֹת בְּכֹהֵן גָּדוֹל, הַשְׁתָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּעִינָן בְּכִהוּנוֹ, הֶדְיוֹט בְּכִהוּנוֹ מִבָּעְיָא, מִלְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וָחֹמֶר טָרַח וְכָתַב לָהּ קְרָא. (להלן פסוק ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר, אִישׁ לְהַכְשִׁיר אֶת הַזָּר. טָהוֹר לְהַכְשִׁיר אֶת הָאִשָּׁה. וְהִנִּיחַ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת לְהָנִּיחַ, יָצָא חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׂאֵין בָּהֵן דַּעַת לְהָנִּיחַ.

רמז תשסא

וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן – זוֹ נַעֲשֵׂית בְּאֶלְעָזָר, וּשְׁאָר כָּל הַפָּרוֹת בְּכֹהֵן גָּדוֹל דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, רַבִּי יוֹסִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי (אָבִין) [אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב] אוֹמְרִים, זוֹ נַעֲשֵׂית בְּאֶלְעָזָר, וּשְׁאָר כָּל הַפָּרוֹת בֵּין בְּכֹהֵן גָּדוֹל בֵּין בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט.
וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר – יָכוֹל אַף שֶׁל דּוֹרוֹת לְאֶלְעָזָר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֹתָהּ לְאֶלְעָזָר״ וְלֹא שֶׁל דוֹרוֹת לְאֶלְעָזָר, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַכֹּהֵן״, הַמְכַהֵן בִּבְגָדִים דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן הַמְשֻׁלָּם, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאֶלְעָזָר״, אָמַר לוֹ רַבִּי חֲנִינָא, תְּמֵהַנִי עָלֶיךָ יוֹנָתָן שֶׁאָמַרְתָּ דָּבָר זֶה, אִלּוּ שְׁנֵי אֶלְעָזָר בַּתּוֹרָה הָיִיתִי אוֹמֵר אֶלְעָזָר כֹּהֵן וְאֶלְעָזָר יִשְׂרָאֵל, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַכֹּהֵן״, הַכֹּהֵן הַמְכַהֵן בִּבְגָדִים.
אָמְרוּ, פַּעַם אַחַת שָׁאֲלוּ אֶת הִלֵּל, בְּאֵיזֶה לְבוּשׁ הַפָּרָה נִשְׂרֶפֶת, אָמַר לָהֶם, בְּגָדוֹל, אָמְרוּ לוֹ, אֵינָהּ נִשְׂרֶפֶת אֶלָּא בְּלָבָן, אָמַר לָהֶם אֲנִי רָאִיתִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה שֶׁשְׂרָפָהּ בְּגָדוֹל, אָמְרוּ לוֹ אָנוּ רָאִינוּ שֶׁשְׂרָפָה בְּלָבָן, אָמַר לָהֶם אַתֶּם אוֹמְרִים מִשְּׁמוֹ וַאֲנִי אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, מִי יוֹכִיחַ, אָמְרוּ לוֹ, לֵךְ לַתּוֹרָה, מִי שָׂרַף פָּרָה רִאשׁוֹנָה, אָמַר לָהֶם אֶלְעָזָר, אָמְרוּ לוֹ וְכִי לוֹבֵשׁ אֶלְעָזָר בִּגְדֵי גָּדוֹל בִּימֵי אָבִיו, אָמַר לָהֶם אַל תָּבוּזוּ שִׁכְחָה לְאָדָם, שֶׁאִם מַה שֶּׁרָאוּ עֵינַי שָׁכַחְתִּי, מַה שֶּׁשָּׁמְעוּ אָזְנַי לֹא אֶשְׁכַּח, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַכֹּהֵן״ שֶׁהוּא מְכַהֵן בִּבְגָדִים.
וְשָׁחַט אֹתָהּ – תָּנוּ רַבָּנָן, פָּרָה בִּשְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה, בַּעֲרִיפָה פְּסוּלָה, עֶגְלָה בַּעֲרִיפָה כְּשֵׁרָה בִּשְׁחִיטָה פְּסוּלָה, נִמְצָא כָּשֵׁר בְּפָרָה פָּסוּל בְּעֶגְלָה, כָּשֵׁר בְּעֶגְלָה פָּסוּל בְּפָרָה. וּתְהֵא פָּרָה כְּשֵׁרָה בַּעֲרִיפָה מִקַּל וָחֹמֶר, וּמָה עֶגְלָה שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרָה בִּשְׁחִיטָה הֻכְשְׁרָה בַּעֲרִיפָה, פָּרָה שֶׁהֻכְשְׁרָה בִּשְׁחִיטָה אֵינוֹ דִּין שֶׁהֻכְשְׁרָה בַּעֲרִיפָה, אֲמַר קְרָא וְשָׁחַט, וְחֻקָּה בִּשְׁחִיטָה אִין בַּעֲרִיפָה לָא. וְכָל הֵיכָא דִּכְתִיב ״חֻקָּה״ לָא דְּרִישׁ קַל וָחֹמֶר, וְהָא גַּבֵּי יוֹם הַכִּפּוּרִים דִּכְתִיב ״חֻקָּה״, וְתָנְיָא (ויקרא ט״ז:ט׳) ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״, הַגּוֹרָל עוֹשֶׂה חַטָּאת וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֶׂה חַטָּאת, שֶׁיָּכוֹל וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ הַגּוֹרָל קִדֵּשׁ הַשֵּׁם, מָקוֹם שֶׁקִּדֵּשׁ הַגּוֹרָל אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּקַדֵּשׁ הַשֵּׁם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״, הַגּוֹרָל עוֹשֵׂהוּ חַטָּאת וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֵׂהוּ חַטָּאת, טַעֲמָא דִּכְתִיב ״וְעָשָׂהוּ״, הָא לָאו הָכִי דַּרְשִׁינָן קַל וָחֹמֶר, מִעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי עֶגְלָה עֲרוּפָה (דברים כ״א:ו׳) ״הָעֲרוּפָה״ זֹאת בַּעֲרִיפָה וְאֵין אַחֶרֶת בַּעֲרִיפָה. וּתְהֵא עֶגְלָה כְּשֵׁרָה בִּשְׁחִיטָה מִקַּל וָחֹמֶר, וּמָה פָּרָה שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרָה בַּעֲרִיפָה הֻכְשְׁרָה בִּשְׁחִיטָה, עֶגְלָה שֶׁהֻכְשְׁרָה בַּעֲרִיפָה אֵינוֹ דִּין שֶׁהֻכְשְׁרָה בִּשְׁחִיטָה, אֲמַר קְרָא (הָעֲרוּפָה) ״[וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה״], בַּעֲרִיפָה אִין בִּשְׁחִיטָה לָא.
וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה – לְהַר הַמִּשְׁחָה. וְשָׁחַט אֹתָהּ, בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַפָּרָה שֶׁתְּהֵא מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בִּשְׁחִיטָתָהּ. וְשָׁחַט אֹתָהּ, מַגִּיד שֶׁאִם נִתְנַבְּלָה בִּשְׂחִיטָתָה פְּסוּלָה. וְשָׁחַט אֹתָהּ, מִכָּאן אָמְרוּ אֵין עוֹשִׂים שְׁתֵּי פָּרוֹת כְּאַחַת. וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו, שֶׁיְּהֵא אַחֵר שׁוֹחֵט וְאֶלְעָזָר רוֹאֶה.
כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (דברים כ״ה:ב׳)״וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו״, יָכוֹל הַשּׁוֹפֵט עַצְמוֹ הָיָה מַכֶּה אוֹתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִכָּהוּ לְפָנָיו״, אַחֵר הָיָה מַכֶּה וְלֹא הַשּׁוֹפֵט.
וַאדפַעֻוהַא לִאִלעַזַארַ אַלּאִמַאם וַיֻכ׳רִגֻהַא אִלַי׳ כַ׳ארִגִ אלמֻעַסכַּרִ וַיַד׳בַּחֻהַא בִּחַצ׳רַתִהִ
ומסרו אותה אל אלעזר הכהן, ויוציא אותה אל מחוץ למחנה, וישחט אותה בנוכחותו.
אל אלעזר – מצותה בסגן.
אל מחוץ למחנה – חוץ לשלש מחנות.
ושחט אותה לפניו – זר שוחט ואלעזר רואה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אלעזר [YOU SHALL GIVE IT TO] ELEAZAR – The command concerning it is to be carried out by the Segan (the second to the High Priest) (Sifre Bemidbar 19; Yoma 42b).
אל מחוץ למחנה [HE SHALL BRING IT FORTH] WITHOUT THE CAMP – Outside the three camps (Yoma 68a; cf. Rashi on Vayikra 4:12).
ושחט אתה לפניו AND ONE SHALL SLAUGHTER IT IN HIS PRESENCE – A stranger (a non-priest) slaughters it while Eleazar looks on (superintends) (Sifre Bemidbar 19; Yoma 42a).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

פס׳: ונתתם אותה1אחת ולא שתים. הינו דתנן לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שחורה שלא יאמרו שחורה שחטו ולא אדומה נעשית אלא בסגן. תדע שהרי אהרן קיים ואלעזר שוחט את הפרה.
ד״א: ונתתם אותה אל אלעזר – זאת נעשית על ידי אלעזר. 2ואין שאר פרות נעשות על ידי אלעזר. 3(הכהן. שיהא בכיהונו).
והוציא אותה – שלא יוציא אחרת עמה.
אל מחוץ למחנה – להר המשהה שעל פני ירושלים זה הר הזתים.
ושחט אותה – שאם נתנבלה בשחיטתה פסולה.
ושחט אותה – מיכן אמרו אין עושין שתי פרות כאחת.
לפניו4שיהא (אחד) שוחט ואלעזר רואה. ע״א אותה לפניו שלא יסיח דעתו ממנה:
1. ונתתם אותה וכו׳. היינו דתנן וכו׳. אין מוציאין עמה וכו׳. דרשה זו נכתבה בטעות רק מקרא דלהבא והוציא אותה שלא יוציא אחרת עמה כמו שמסיים המחבר לקמן:
2. ואין שאר פרות ע״י אלעזר. עיין ספרי וכן יומא פלוגתא אי דווקא בכ״ג או אף בהדיוטים.
3. הכהן שיהיו בכהונו. דרשה זו לא שייך על קרא דהכא. וקאי על קרא דלקמן ולקח אלעזר הכהן בכהונו. בבגד שרד היינו בגדי כהונה וכ״ה לקמן בדברי המחבר. ועיין יומא מ״ג. וכבס בגדיו הכהן וע״יש בפרש״י דורש בגדיו הכהן שיהיה בבגדי כהונה. ועכ״פ הכא ט״ס ע״כ הסגרתי במוסגר:
4. שיהיו אחר שוחט ואלעזר רואה כצ״ל:
והוציא אתה – המוציא.
או: בציווי, וכן: ושחט, כי הוא לא ישחטנה, והעד: לפניו.
AND SHE SHALL BE BROUGHT FORTH. Someone shall bring her forth.⁠1 Or it means he shall have her brought forth by his command.⁠2 The same applies to ve-shachat (and she shall be slain),⁠3 for Eleazar did not slaughter the heifer. The word le-fanav (before his face) proves the latter.⁠4
1. The literal meaning of ve-hotzi otah is: and he shall bring her forth. However, since Eleazar did not actually slaughter the cow, Ibn Ezra believes that he did not bring it out. Hence his comment.
2. In other words, it means he shall command that it be brought out.
3. Which literally means: and he shall slaughter it.
4. If Eleazar did the slaughtering, then what point would there be for Scripture to say "and he [Eleazar] shall slaughter it before his [Eleazar's] face.⁠"
ונתתם אותה אל אלעזר הכהן – ולפי שהיא מטמאה העוסקין בה, לא רצה הקב״ה שיטמא כהן גדול.
ושחט אתה לפניו – לפני אלעזר.
ונתתם אותה אל אלעזר הכהן – YOU SHALL GIVE HER TO ELAZAR THE PRIEST – And since she [the heifer] defiles those who are involved with her, the Blessed Holy One did not want to make the High Priest impure.
ושחט אתה לפניו – AND SLAUGHTER HER IN FRONT OF HIM – Before Elazar.
ונתתם אתה אל אלעזר הכהן – זו נעשית באלעזר כמו שפר״ש, ושאר פרות נעשות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט.
ויש מפרשים לפי הפשט:⁠1 לפי שמטמאה כל העסוקים בה לא רצה הקב״ה שיטמא בה כהאי גוונא.
כאן פר״ש דמצותה בסגן כלומר הסגן היה נגיד ומצווה בכל ענייניה.
יש מפרשים: צריכה שבעה כהנים לעשותה לז׳ עניינים שבה והוציא, ושחט, ולקח מדמה, ושרף את הפרה (במדבר י״ט:ה׳), ולקח עץ ארז (במדבר י״ט:ו׳), ואסף איש טהור (במדבר י״ט:ט׳), והניח האפר אל מחוץ למחנה.
והוציא אותה – מקרא קצר הוא, לא פירש המוציא, וכן ושחט,⁠2 ושרף, ואסף, והניח.
ושחט אותה לפניו – לפני אלעזר. כאן פר״ש: זר שוחט ואלעזר רואה, כלומר אין צריך סגן לשוחטה, וכהן הדיוט שוחטה, שהוא זר גבי כמה עבודות המוטלות על הסגן. ודוגמא זו מצינו בפרק יש נוחלין: הוא סבר עבודה זרה ממש והוא אינו יודע עבודה שהיא זרה לו, והיינו אליבא דרבי יצחק דאמר בפרק טרף בקלפי שחיטת פרה בזר פסולה.
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מאבן עזרא.
ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, "you (pl.) are to give it (the red heifer) to the priest Elazar. Rashi explains why this procedure was entrusted to Elazar, whereas all future red heifers were slaughtered etc., either by the High Priest or even an ordinary priest. Some commentators, explaining the plain meaning of our verse, suggest that seeing that handling the red heifer would contaminate the High Priest, so that he would be incapable of performing his duties for at least seven days, the task was entrusted to his deputy. Here, the deputy High Priest was entrusted with this task; according to Rashi, meaning that he was in overall charge of the entire ritual. He took the heifer out of the camp, slaughtered it, took some of its blood, sprinkling it in the direction of the Tabernacle, appointed a ritually pure man and deposited the ash of the heifer after it had been burnt in the vessel assigned for this. He took a little branch from a cedar tree and some hyssop, plus some red wool and cast it into the flames surrounding the red heifer.
והוציא אותה, "he will transport it (the red heifer) outside the camp; this verse has been abbreviated, seeing that the Torah did not tell us who was to take the red heifer outside the camp. Neither did it name who performed the other tasks, slaughtering, burning, collecting ashes, etc. ושחט אותה לפניו, "he is to slaughter it in his presence.⁠" The reference is to Elazar's presence. At this point, Rashi adds that a non priest, a layman, performed the slaughtering. Some versions add that Elazar was watching this procedure. Apparently Rashi's point was to inform us that the slaughtering did not require to be performed by the deputy High Priest. (Compare Rashi in Talmud Yoma folio 45, as well as Targum Yonatan ben Uzziel). It is not unusual to describe the task performed by an ordinary priest as having been performed by a "stranger,⁠" i.e. not a high ranking priest. [There had been only three priests at that time. Ed.] The term: זר may be understood as "layman,⁠" not a ranking official. We find an example of this in the Talmud tractate Baba Batra, folio 110. [The subject under discussion there is a misunderstanding concerning this word having more than one possible meaning. עבודה זרה was understood as idolatry there, whereas it was supposed to mean: "unfamiliar work.⁠" According to Rabbi Yitzchok, slaughter of the red heifer by a non priest was inadmissible.]
ואמר: ונתתם – ולא: ונתת, להכניס אהרן עמו לכבודו, כי שניהם יצוו לאלעזר לשחוט אותה לפניו.
או: ונתתם – לרבים, עכשיו ולדורות. והטעם: כי אלעזר השוחט, מיד בית דין יקחנה, שיתנוהא לו שתעשה בהכשר ועל דעתם, כענין ששנינו: (משנה פרה ג׳:ה׳-ו׳) ומי עשאן, הראשונה עשה משה, והשנייה עשה עזרא, שבע מעזרא ואילך, ומי עשאן, שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים וכו׳.
אל אלעזר הכהן – מצותה בסגן. לשון רבינו שלמה.
ואין הכונה לומר שיהיה חיוב המצוה בסגן יותר מכהן גדול או כהן הדיוט, אלא הוראת שעה היתה בפרה הראשונה שתהיה באלעזר והוא היה סגן. ולשון סיפרי (ספרי במדבר י״ט:ג׳): בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא עשויה בסגן, תדע שכן שהרי אהרן קיים ואלעזר שורף את הפרה. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן – זו נעשית באלעזר, ושאר כל הפרות בכהן גדול, דברי רבי מאיר. רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי אליעזרב בן יעקב אומרים: זו נעשית באלעזר, ושאר כלג הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט. והענין לומר: כי המצוה הזאת לעומק סודה ראויה להנתן לגדול שבכהונה, ולא נתנה לאהרן, ואולי הוא לגדולתו כי הוא קדוש י״י וחסידו המכפר במקדשו ולא רצה ליתן לו עבודת חוץ, או רצהד להכתיר אלעזר ולחנכו בחיי אביו במצוה מן המצוות של כהונה גדולה, או היה לעונש העגל כדברי ר׳ משה הדרשן. והנה עשה הקב״ה גם אהרן נביא במצוה הזאת, והוא ומשה רבינו יתנו אותה לאלעזר שהוא גדול הכהונה אחרי אהרן, והוא משוח בשמן המשחה, וזה רמז לדורות שתעשה בגדול הכהונה והוא הכהן הגדול. וכך שנינו (משנה פרה ד׳:א׳): פרת חטאת שנשחטה שלא בכהן גדול פסולה, ורבי יהודה מכשיר. ובגמרא במסכת יומא (בבלי יומא מ״ב:): ונתתם אותה אל אלעזר – אותה לאלעזר, ולא לדורות באלעזר. איכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט, ואיכא דאמרי לדורות בכהן גדול. והוא סתם משנתינו והנכון בטעם. ולדברי האומר לדורות בכהן הדיוט, צוה באלעזר לפי שלא היה שם כהן אחר, כי אינו הגון שיהיה אחיו הקטן קודם אליו.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שיתננה״.
ב. כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137: ״אלעזר״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כל״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״היה״.
AND YE SHALL GIVE HER UNTO ELEAZAR THE PRIEST. "[The proper fulfillment of] the commandment is [only when it is done] by the deputy High Priest.⁠" This is Rashi's language. But his intention is not to say that the obligation to perform this commandment [always] devolves upon the deputy High Priest rather than devolving upon the High Priest or any ordinary priest; but that this was a [special] temporary command in the case of the first Red Heifer that it should be done by Eleazar, who [happened to be] the deputy High Priest. In the words of the Sifre:⁠1 "'Scripture here teaches that the Red Heifer was to be prepared by the deputy High Priest. This is made evident [by the fact] that [although] Aaron was still living, Eleazar [who was the deputy High Priest] burnt the heifer. And ye shall give 'her' unto Eleazar the priest.⁠2 This [first heifer] was to be prepared by Eleazar,⁠3 but all other heifers [in subsequent generations] must be prepared by the High Priest.' These are the words of Rabbi Meir. Rabbi Yosei, Rabbi Yehudah, Rabbi Shimon and Rabbi Eliezer the son of Yaakov say: 'this one was done by Eleazar [the deputy], and all other heifers may be done either by the High Priest or an ordinary priest.'" The purport of this is to tell us that this commandment, because of its profound secret, deserved to be given to the greatest of the priests, and yet it was not given to Aaron [but to Eleazar the deputy]! Perhaps this was because of his [Aaron's] greatness, for he was the holy one of the Eternal4 and His pious one, who effects atonement in His Sanctuary; therefore He did not want to give him a service which is performed outside [the Sanctuary]. Or perhaps [this was to be done by Eleazar] in order to crown him, and initiate him during the lifetime of his father by means of one of the commandments of the high priesthood. Or it may be [that the performance thereof was not given to Aaron] as a punishment for [his part in the incident of] the [golden] calf, as Rabbi Moshe the Preacher wrote.⁠5 Thus the Holy One, blessed be He, treated Aaron also as a prophet in this commandment, and he and Moses our teacher were to give it [the Red Heifer] to Eleazar, who was the greatest of the priests after Aaron, and he was the one who had been anointed with the Oil of Anointment.⁠6 This is [therefore] a hint that in subsequent generations the Red Heifer was to be prepared by the greatest of the priests, namely the High Priest. Similarly we have been taught in a Mishnah:⁠7 "If the Heifer of Purification8 was not slaughtered by the High Priest, it is invalid. But Rabbi Yehudah says it is valid.⁠" And in the Gemara of Tractate Yoma [it is stated]:⁠9 "And ye shall give 'her' unto Eleazar the priest. 'Her' [i.e., this first Red Heifer] you shall give to Eleazar [the deputy High Priest], but in subsequent generations it is not to be given to Eleazar. Some Rabbis say that in subsequent generations it is to be given to an ordinary priest, and some say that in subsequent generations it is to be given [only] to the High Priest.⁠" This [latter statement] is the opinion of the anonymous Mishnah [quoted above, namely that if the Red Heifer was not slaughtered by the High Priest it is invalid], and it is the correct opinion. According to the Sages who are of the opinion that during later generations it may be prepared [even] by an ordinary priest, [the reason why here] Eleazar was commanded to do it is because there was no [ordinary] priest, for it would not be fitting that his younger brother [Ithamar] should take precedence over him [and at that time there were only three priests — Aaron, and his two sons, Eleazar and Ithamar].
1. Sifre, Chukath 123.
2. (3).
3. This interpretation is based upon the apparently redundant othah ["her" — and you shall give 'her' unto Eleazar]. Hence Rabbi Meir explains that it means that it was this first Red Heifer that was to be done by Eleazar, whereas all others must be done only by the High Priest. Rabbi Yosei, Rabbi Yehudah, Rabbi Shimon and Rabbi Eliezer the son of Yaakov, however, are of the opinion that the word othah teaches us that only this Red Heifer was to be done by the deputy High Priest, whereas in subsequent generations it may be done even by an ordinary priest. Ramban further on explains the deeper significance of this whole matter.
4. Psalms 106:16: and of Aaron the holy one of the Eternal.
5. "Since Aaron had made the [golden] calf, therefore this service was not done by him, because the prosecuting counsel cannot become the defending counsel" (Rashi on (22), quoting the explanation of Rabbi Moshe the Preacher). See above, Seder Naso, Note 146.
6. Exodus 30:30. See also Numbers 3:3: the sons of Aaron, the priests that were anointed. See further Ramban on Leviticus 10:6 (Vol. III, p. 117) where he clearly states that in a certain respect Aaron's sons were considered like the High Priest because of their anointment during the days of the consecration.
7. Parah 4:1.
8. See Rashi on (9).
9. Yoma 42b.
ונתתם אותה אל אלעזר הכהן – לפי שהיה סגן ולא באהרן שהיה כ״ג מפני שהיה לו שותפות במעשה העגל.
ונתתם אותה אל אלעזר – פירש״י מצותה בסגן. וכתב הרמב״ן לא שיהא עיקר מצותה לעולם בסגן יותר מבכהן גדול או כהן הדיוט דהא פליגי בה תנאי בספרי איכא מאן דאמר לדורות בכהן גדול ואיכא מ״ד בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט אלא הוראת שעם היתה שציותה תורה שתהיה באלעזר והוא הי׳ סגן והוצרך לומר כי המצוה הזו לעומק סודה ראויה לינתן לגדולי כהונה ולא נתנה לאהרן ואולי הוא לגדולתו כי הוא קדוש השם המכפר במקדשו ולא רצה ליתן לו עבודת חוץ או היה להכתיר אלעזר ולחנכו בחיי אביו במצוה מן המצות של כהונה גדולה או היה לעונש העגל כדברי ר׳ משה הדרשן ומסברא דלדורות הי׳ בכ״ג כמו עתה שהיתה ע״י הגדול שבכהונה אחר אהרן כן תהיה לעולם ע״י הגדול שבכהונה והוא כ״ג כסתם משנה במסכת פרה פרת חטאת ששחטה שלא בכ״ג פסולה ור׳ יהודה מכשיר:
ונתתם אותה אל אלעזר, "you are to hand it over to Eleazar, etc.⁠" Rashi claims that the reason why this heifer was handed over to Eleazar, was to indicate that the task of slaughtering the red heifer would primarily be performed by the High Priest's deputy.
Nachmanides writes that this does not mean that ideally this commandment was to be performed by the High Priest's deputy rather than that it be performed by the High Priest personally, or even by any ordinary priest, for we have a disagreement of Tannaim about this as described in the commentary of Sifrey. One school of thought holds that in the future it would always be carried out by the High Priest personally; this school argued that in this instance the reason why it was performed by Eleazar was that there was an emergency so that the Torah designated the deputy High Priest Eleazar instead of Aaron. According to this latter opinion we must conclude that the deeper meaning of this commandment was such that it was appropriate that the High Priest, who normally would also be a Torah scholar of outstanding caliber, would be entrusted with this task. [It is important to remember that according to tradition there were only 7 red heifers altogether, so that this commandment was not one that even a High Priest would normally be called upon to fulfill. Ed.] Our author speculates that Aaron [a High Priest of special qualifications. Ed.], of whom the Torah had said in Leviticus 21,12 that he was not to leave the consecrated grounds of the Temple, was not to be charged with a task that is carried out outside these grounds, such as the red heifer that was taken outside the camp before being slaughtered, etc. Alternately, this opportunity may have been the one to prepare the people for who was going to be the successor of the first High Priest, Aaron. [This is reasonable only if we assume that this paragraph was written in the fortieth year. Ed.] By assigning the task to prepare the ashes of the red heifer which would purify people who had incurred ritual impurity due to physical contact with a dead body, or even by being only in the same roofed airspace with such corpses, to Eleazar, a clear message was sent out that he would be next in line for his father's office when the latter would leave the scene.
On the other hand, it is possible that the fact that this time Aaron himself was not charged with handling the red heifer was a punishment for his part in the sin of the golden calf, which necessitated the people having to be purified. Moses had treated the golden calf itself as the first red heifer and he had sprinkled its ashes on the water with which the people had to be sprinkled. (Compare Exodus 32,19)
(והוציא אותה אל מחוץ למחנה) [ואחר יבא אל המחנה] – פר״ש (חוץ) למחנה שכינה שאין טמא משולח חוץ לג׳ מחנות דוקא זב ומצורע ובעל קרי. ותי׳ דבפרשת נשא (במדבר ג׳) פי׳ גבי תשלחו אל מחוץ למחנה, דזב אינו משולח רק משתי מחנות.
ושחט אותה – פר״ש ולא אותה וחברתה. הקשה הר״י תיפוק לי דאין שוחטין שני זבחים כדאמרינן פ״ב דחולין (ל״ב ב׳ ע״ש) תרי גברי בחד זימנא קא אמרת.
ונתתם אֹתה אל אלעזר הכהן – לפי שלא היה אלעזר אז כהן גדול, כי כבר היה אהרן קיים, למדנו מזה שהפרה נעשית בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט; ולזה אמר אחר זה: ׳ולקח הכהן׳ (פסוק ו), ׳וכבס בגדיו הכהן׳ (פסוק ז), להורות כי לא הקפידה התורה אלא שיהיה כהן, ולא דקדקה שיהיה כהן גדול או סגן; אך לפי שעה נעשית זו על יד אלעזר. והנה הקדים לומר ׳ונתתם אֹתה אל אלעזר הכהן׳, להורות שכל מעשיה הם בכהן.
והוציא אֹתה אל מחוץ למחנה – למדנו מזה שאין מוציאין אותה וחברתה יחד. מכאן אמרו חכמים: לא היתה פרה רוצה לצאת - אין מוציאין עמה שחורה, שמא יאמרו שחורה שחטו; ולא אדומה, שמא יאמרו שתים שחטו.
ובכלל, הנה כמו שהעבודה פוסלת בה, כדי שיביא זה לחשוב שלא נבראת זאת הפרה כי אם לזה התכלית, כן דקדקה התורה בהוצאתה ובשחיטתה ובשריפתה שלא תהיה בהם כוונה אחרת; ולזה אמרה התורה: ׳והוציא אֹתה׳; ׳ושחט אֹתה׳; ׳ושרף את הפרה׳ (פסוק ה), שמוֹרֶה שכל מעשיה צריך שיהיו מכוונים לה לבד; וגם במי נדה דקדקה שלא תהיה נעשית בהם מלאכה, שנאמר: ׳מים חיים אל כלי׳ (פסוק יז); וזה ממה שיִגָּלה ממנו שהמלאכה פוסלת בפרה ובכל מעשיה. והנה היה מוציא אותה במקום שריפת הפרים הנשרפים.
ושחט אֹתה לפניו – מגיד שאין שוחטין שתים יחד; וסיבת זה, כי הוא יהיה מתעסק במלאכה אחרת עמה. ולמדנו מזה שצריך שישחט אותה לשמה, כדי שתהיה מחשבתו בה, כי אז יתכן שיֵאָמֵר בו שהוא שוחט ׳אֹתה׳. ולמדנו מאומרו ׳ושחט אֹתה לפניו׳ שיהיה השוחט שוחט אותה לפני אלעזר, אשר לו ניתנה הפרה, כדי שיהיה אלעזר רואה כשהאחר שוחט; והטעם בזה - שיתן אל לבו לכוין דעתו בענין הפרה, שהוא עמוק ונפלא מאד.
ולפי שאמר ׳ושחט׳, הוא מבואר שאם נתנבלה בידו היא פסולה, שהרי אינה שחוטה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ונתתם אותה אל אלעזר הכהן שמצותה בסגן (ספרי) והוא השכל האינושי שבתחלתו הוא סגן עד יעזר מהאל להוציא שלימותו אל הפועל ויזכה להיות כהן לאל עליון והוא יוציא אותה פרה שנתאדמה חוץ לשלש מחנות וכו׳ ירמוז אל ההכנעה והרחקת האודם ההוא מכל שלש חלקי העולם הנקראות ג׳ נפשות כמו שאמרנו ושחט אותה לפניו על דרך שאמר הגבר היקם על מזבח של תשובה וגבי חלל בקרבי (תהלים ק״ט:כ״ב) כמו שאמרנו. ועל זה הדרך אחז״ל סרס הזכר והרג הנקבה (ב״ב ע״ד:) כמו שנתבאר זה אצל איסור המאכלות שער ס׳.
אל אלעזר מצותה בסגן. בספרי שכן בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא נעשית בסגן. תדע שכן שהרי אהרן קיים ואלעזר שורף את הפרה ופירוש מצותה בסגן אינו אלא על זאת הפרה בלבד אבל של דורות נחלקו בם בספרי קצתם אמרו דמאותה משמע אותה לאלעזר ושאר כל הפרות לכהן גדול וקצתם אמרו אותה לאלעזר ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט אבל במסכ׳ יומא אמרו אותה לאלעזר ולא לדורות לאלעזר איכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט ואיכא דאמרי לדורות בכהן גדול וכלם מודים שאין מצותה לאלעזר אלא בפרה הזאת:
אל מחוץ למחנה חוץ לשלש מחנות. כדתניא בספרי אל מחוץ למחנה בהר המשחה שהוא חוץ מחומת ירושלים וירושלים היא מחנה ישראל וחוץ ממנה היו חוץ לשלש מחנות וראיתם מבואר׳ במסכת יומא בפרק שני שעירי יום הכפורים דתניא רבי אלעזר אומר נאמ׳ כאן מחוץ למחנה ונאמר להלן מחוץ למחנה מה כאן חוץ לשלש מחנות אף להלן חוץ לשלש מחנות ומה להלן במזרח׳ של ירשלים אף כאן במזרחה של ירושלים ופרש״י נאמר כאן בפר יום הכפורים ונאמר להלן בפרה אדומה מה בפרי׳ הנשרפי׳ חוץ לשלש מחנות אף שחיטת פרה אדומה חוץ לשלש מחנות ומה להלן בפרה אדומה במזרחה של ירושלים דכתיב והזה אל נוכח פני אהל מועד אלמא עומד במזרח ופניו למערב כנגד פתחו של היכל שהוא בכותל מזרח ופתוח למזרח אף כאן וכו׳ ובפרים הנשרפין גופייהו מנלן דהוו חוץ לשלש מחנות דתניא והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה חוץ לשלש מחנות או אינו אלא חוץ למחנה אחת כשהוא אומר בפר העדה אל מחוץ למחנה שאין ת״ל שהרי כבר נאמר ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון תן לו מחנה שנייה וכשהוא אומר אל מחוץ למחנה בדשן שאין ת״ל שהרי כבר נאמר אל שפך הדשן ישרף תן לו לו מחנה שלישי ופרש״י כשהוא אומר אל מחוץ למחנה בדשן שאין ת״ל אינו מלמד כלום דאנא ידענא דאל מחוץ למחנה מוציאין אותה דכתיב בפרים הנשרפין אל שפך הדשן וכתיב בהו אל מחוץ למחנה:
ושחט אותה לפניו זר שוחט ואלעזר רואה. בספרי ומייתי לה בפרק טרף בקלפי ופרש״י מדכתיב לפניו בכלל דשוחט לאו אאלעזר קאי אלא ושחט אותה אחר לפני אלעזר פי׳ ומדלא פי׳ הכתוב אי זה אחר הוא שמע מינה אפי׳ זר כשר בשחיטתה ולא כמאן דאמר לעולם אלעזר שחיט לה ומאי לפניו שלא יסיח דעתו משמירתה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג) ולפי שצפה הב״ה שקודם שיעשו פרה אחרת ימות אהרן ויכהן אלעזר בנו תחתיו לכהן גדול לכן אמר ונתתם אותה אל אלעזר להגיד כי הוא יעשה אותה כי כמו שביארתי לא באה המצוה הזאת במקום הזה לצוותם שיעשו הפרה ההיא אז בזמן ההוא אלא להודיעם שכן יעשו אותה בהצטרכם אליה וידע ית׳ שכאשר יעשו אותה אחרי זאת המצוה כבר יהיה אלעזר כ״ג.
והרלב״ג כתב שאמר ונתתם אותה אל אלעזר להגיד שתהא שריפת הפרה בהיות הכהן מלובש בגדי לבן לא בבגדי זהב ולכך אמר אל אלעזר שאלעזר יעשה המצוה הזאת למעט את אהרן שעבודתו בבגדי זהב. ואינו נכון והותרו בזה השאלות הד׳ והה׳.
והנה פר החטאת של כ״ג בי״ה לפי שלא היה ענינו בשלא יבא אל המקדש היתה שחיטתו והזאת דמו והקרב׳ חלבי על גבי מזבח השם אבל הפרה אדומה יהיה ענינה לרמוז אל האומה בהיותה בטומאה שאין ראוי שתכנס למקדש ולכך צוה שתהיה שחיטתה מחוץ למחנה ומשם תהיה הזאת דמה כי לא יכנס דמה למקדש להזאת כהזאת דם פר החטאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מצותה בסגן. שהרי אהרן קיים, ואפילו הכי אמר רחמנא שמצותה על ידי אלעזר הכהן (סיפרי כאן). ודוקא בפרה שנעשתה במדבר, אבל בפרות אחרות איכא מאן דאמר בכהן הדיוט, ואיכא מאן דאמר בכהן גדול (יומא מב ע״ב). והכל מודים בפרת מדבר שעל ידי סגן נעשה. ונראה דבהך סברא פליגי; דלמאן דאמר בכהן גדול לדורות, סבירא ליה דפרה במדבר היה גם כן ראוי להיות נעשה בכהן גדול, אלא מפני שהיתה נקראת על שם משה (רש״י פסוק ב) לא נעשית באהרן, שאז היתה נקראת על שם אהרן. ומאן דאמר בכהן הדיוט, סובר שגם פרה במדבר היתה ראויה להיות נעשית בכהן הדיוט, אלא שמעלה היתה לפרה שנעשתה במדבר לפי שהיא נקראת על שם משה, לכך נעשה גם כן מעלה זאת להיות נעשה היא בסגן, ולא בכהן הדיוט:
חוץ לג׳ מחנות. דילפינן (יומא סח.) מפרים הנשרפים שהם נשרפים חוץ לג׳ מחנות, דילפינן מייתור המקראות. ודבר זה נתבאר בפרשת ויקרא (גו״א פ״ד אות יא) . ומנייהו ילפינן לפרה אדומה, שגם כן נאמר בה ״מחוץ למחנה״, שהיא נשרפת חוץ לשלשה מחנות:
שאין קטיגור נעשה סניגור. ואם תאמר, הא מסקינן (ר״ה כו.) דלא אמרינן ׳אין קטיגור נעשה סניגור׳ רק בפנים, ולא מבחוץ, דאם לא כן, בגדי זהב של כהן גדול למה לא אמרינן ׳אין קטיגור נעשה סניגור׳ (שם), וכן כל הקרבנות שהיו של פרים למה לא נאמר ׳אין קטגור נעשה סניגור׳. ודם פר החטאת של יום הכפורים שהובא בפנים (ויקרא טז, יד), היינו כיון דאשתני – אשתני (ר״ה כו.) . ועוד, דאם ׳אין קטיגור נעשה סניגור׳, איך היתה הפרה מכפרת, והרי ׳אין קטגור נעשה סניגור׳:
ויש לומר, דהכא אפילו מבחוץ כמו בפנים דמיא, כיון דבא לכפר על העגל עצמו, אין סברא שיהיה קטיגור נעשה סניגור, שאין סברא שיהיה אהרן מליץ על ישראל לכפר, והוא בעצמו חטא בזה, ואפילו בחוץ אין קטיגור נעשה סניגור. ודווקא במקום דלא בא לכפר על העגל עצמו, אמרינן כיון דהוא בחוץ – לא אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור, ולא כהאי גוונא. ומה שלקחו פרה לכפר על מעשה עגל, דודאי מה שאמרנו במקום שבא לכפר על החטא עצמו אפילו מחוץ אין קטיגור נעשה סניגור, היינו כמו אהרן שלא היה מביא כפרה על חטאו, והוא בא לכפר כפרה זו על ישראל, אין קטיגור נעשה סניגור. אבל אותו שמביא כפרה על חטאו, לא אמרינן בזה אין קטיגור נעשה סניגור, אדרבה, במה שחטא יש לו לתקן עם הכפרה ההיא על החטא בעצמו. ולפיכך בפרשת שמיני (ויקרא ט, ד) הביא אהרן העגל על ישראל לכפר על מעשה עגל, מפני שהיה לו כפרה מיוחדת שם, כדכתיב (ויקרא ט, ב) ״קח לך עגל בן בקר לחטאת״, ושפיר היה מביא עליו עגל לכפר, וכן על ישראל גם כן, ולא אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור. אבל כאן שלא היה כפרה מיוחדת לאהרן על החטא הזה, לא היה עושה הפרה. ודברים אלו נכונים, וכבר הארכנו ביותר בפרשת תצוה (שמות פכ״ט אות ב) ובפרשת שמיני (ויקרא פ״ט אות ז), עיין שם:
ונתתם אותה אל אלעזר – ולא ע״י אהרן כי הוא היה סבה אל העגל ומדמצינו שמשה התפלל שאליעזר הדורש דין הפרה יהיה מחלציו, וכאן נאמר ג״כ אלעזר ש״מ שיש רמז אל עזר האל ית׳ אל הטהרה כמ״ש (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וזרקתי עליכם מים טהורים וגו׳, כי לולא העזר של האל ית׳ לא עלתה להם טהרה זו לבד. ומדקאמר פרה בת שתים עגלה בת שנתה ש״מ שהסבה גדולה פי שנים מן המסובב ע״כ ביותר צריך האדם זירוז על הסרת הסבה כאמור וטעם להזאת ג׳ וז׳ לפי שהטומאה מתמעטת והולכת שהרי אמרו (מו״ק כז:) ג׳ לבכי ז׳ להספד על כן הזאתו בב׳ זמנים הללו.
מצותה בסגן. פירוש דק״ל לכתוב ונתתם אל הכהן אלא מצותה בסגן ר״ל בסגן של כ״ג דהיינו אלעזר, ונקרא בשם סגן שאם הי׳ כ״ג טמא הי׳ זה במקומו לעשות עבודה. ומה שפי׳ מצותה בסגן ר״ל דוקא פרה זו מצותה בסגן אבל פרות אחרות י״מ (יומא מ״ב), שנעשית על ידי כ״ג עצמו כדפירש״י בסמוך, ולכך כתיב ונתתם אותה, ר״ל אותה יעשה אלעזר דהיינו סגן, אבל אחרות נעשית ע״י כהנים גדולים:
לג׳ מחנות. דילפינן מחוץ למחנה דהכא, ממחוץ למחנה דכתיב בפ׳ מצורע, והתם מוכח בהדיא דחוץ לשלש מחנות איירי כדכתיב בדד ישב מחוץ למחנה וגו׳, ר״ל שישב בדד שאין שום טמא יושב עמו ע״ש ובפ׳ ויקרא:
זר שוחט כו׳. דכתיב לפניו דהל״ל ושחט אותה, לפניו למה לי. אלא אחר שוחט ומדלא פי׳ הכתוב מי הוא השוחט משמע אפי׳ בזר כשרה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

The mitzvah was performed by the assistant [Kohein Gadol]. Rashi is answering the question: Why does Scripture not write "Give it to the kohein"? Therefore it must be that the commandment is that it must be done by the assistant, meaning the assistant to the Kohein Gadol, i.e., Elozor. He is referred to as "assistant" because if the Kohein Gadol became defiled, this kohein would take his place and do the service. And when Rashi explains "The commandment was performed by the assistant,⁠" that is to say, only pertaining to this cow it is a requirement for the assistant perform it, but regarding other cows there are those of the opinion that only the Kohein Gadol may perform this service (Masches Yoma 42b) as Rashi shortly explains (v. 9). Therefore it is written, "Give it" meaning to say, "it" you give to Elozor, the assistant, but as for the others, they are to be prepared by Kohanim Gedolim.
Outside the three camps. We learn from the term "outside the camp" that is written here and compare it to the term "outside the camp" (Vayikra 13:46) that is written in the section dealing with metzora. There, perforce, it is outside the three camps, for it is written, "He shall dwell alone, [his dwelling] shall be beyond the encampment,⁠" (Ibid.), meaning he dwells alone, that no other defiled person dwells with him. See there and in Parshas Vayikra.
The commoner slaughters, etc. [The proof is] for it is written, "In his presence.⁠" Scripture should have written, "And someone shall slaughter it,⁠" why add the term, "In his presence"? Perforce someone else slaughters, and since Scripture does not specify who the slaughterer is, it implies that even a commoner may slaughter.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

ונתתם אותה – אמר אותה לפי מה שאמרו רז״ל (פרה פ״ד) שמפי השמועה למדו ששאר פרות נעשות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט דייק לומר אותה אל אלעזר אבל מכאן ולהלאה אין חיוב בסגן.
ונתתם אתה אל אלעזר הכהן, "and you are to hand it over to Eleazar the priest, etc.⁠" The restrictive word אתה, "it" is necessary in view of a ruling in Yoma 42 that we have a tradition according to which subsequent red heifers could be handled either by the High Priest or by an ordinary priest, whereas in this instance it had to be handled by the High Priest.
ונתתם אתה אל אלעזר הכהן – כל מעשיה עד אסיפת אפרה יהיו הכל בכהן.
אל אלעזר – שיהיו כל מעשיה בסגן.
אתה אל אלעזר – אותה בסגן אבל לדירות בכה״ג.
והוציא אתה – שלא יוציאו אחרת עמה כשאינה רוצה לצאת לפעמים.
אל מחוץ למחנה – חוץ לשלש מחנות ולמדין מפרים הנשרפים שכתוב בהם ג״כ מחוץ למחנה (והתם דווקא חוץ לג׳ מחנות לפי ששם כתוב ג״פ מחוץ למחנה) אף בפרה חוץ לג׳ מחנות.
ושחט אתה – שלא ישחוט אחרת עמה שהמלאכה פוסלת משעת שחיטה עד שתעשה אפר.
לפניו – שהיסח הדעת פוסל בה עד שתעשה אפר. (יומא דף מ״ב ע״א) בגמ׳ יש פלוגתא רב ושמואל רב אמר שחיטה בזר פסולה ושמואל אמר כשירה וסייעתא לרב מברייתא דאתרבי מזאת חקת התורה ושמואל סובר דכשירה דכתיב ושחט אתה לפניו ולקח אלעזר הכהן משמע דשחיטה בזר כשירה (וכן בשריפה כתיב ושרף את הפרה ואח״כ ולקח הכהן משמע דשריפה בזר כשירה) ופשטות הפסוקים משמע כשמואל ולא כרב אבל בזוהר מצאתי הכרעה בין שני הדעות שפרה הראשונה אפי׳ בזר הי׳ כשר שחיטתה ושריפתה אבל לדורות פסולין בזר כמו שמצינו דפרה הראשונה הי׳ קלה קדושתה שהיא כשרה בסגן אבל לדורות דווקא בכה״ג וכמו כן בשני עבודו׳ שחיטה ושריפה חמור לדורות שפסולים בזר.
ונתתם – שב גם על אהרן שיהיה גם הוא במסירת העבודה לבנו:
אל אלעזר הכהן – הוראת שעה היתה בפרה הראשונה שתהיה באלעזר לפי שהוא הסגן, אבל בשאר הפרות שנעשו לדורות נחלקו בו חז״ל, איכא דאמרי בכהן הדיוט ואיכא דאמרי בכהן גדול:
והוציא אתה – המוציא, יהיה מי שיהיה, וכן ושחט מי שיהיה אפילו זר, ואינו צווי מיוחד לאלעזר שהרי כתוב לפניו, והאתנח שבמלת הכהן יורה שגם ההוצאה כשרה בזר:
לפניו – לפני אלעזר שהיה רואה בשחיטת הזר:
ונתתם – הכוונה כנראה לבני ישראל ומשה, הנזכרים בפסוקים הקודמים.
אתה אל אלעזר – במסכת יומא (מב:) דורשים חז״ל: ״אותה לאלעזר ולא לדורות לאלעזר, איכא דאמרי לדורות בכהן גדול ואיכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט״. הרמב״ם (הלכות פרה א, יא) מקבל להלכה את השיטה השנייה, שכהן הדיוט כשר לסדר מעשה הפרה. ואף על פי כן, בדרך כלל, הכהן הגדול הוא זה שעשה את הסדר (עיין פרה ג, ח).
הכהן העושה את מעשה הפרה צריך להיראות ככהן – לבוש בבגדי כהונה; ומחוסר בגדים פוסל בפרה כדרך שהוא פוסל בכל הקרבנות (שמות כח, מג ופירוש שם).
מעשי הפרה נעשים בבגדי לבן כמו עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים (פרה ד, א; עיין משנה למלך, הלכות פרה א, יב). כמו כן מעשי הפרה טעונים קידוש ידיים ורגליים כעין עבודה, אלא שהקידוש יכול להיעשות גם בחוץ ולא בכלי שרת (זבחים כ:).
ההלכה הנוהגת בכהן הגדול המשמש ביום הכיפורים נוהגת גם בכהן העושה את מעשה הפרה: ״שבעת ימים קודם לשריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה״ (פרה ג, א). הלשכה בה שוהה הכהן במשך ימי הפרישה נמצאת בצפון⁠־מזרח, כדי להזכיר לו את שתי הבחינות של המעשים שהוא עומד לעשות. הפרה קרויה ״חטאת״ (פסוק ט); לפיכך הלשכה היא בצפון, שכן שחיטת קודשי קודשים בצפון. בנוסף, מעשי הפרה נעשים מחוץ למקדש ואף מחוץ לעיר, והכהן רואה רק את פתח ההיכל, שהוא בצד המזרחי של המקדש. לפיכך הלשכה היא במזרח, הרומז אל השער המוליך אל מחוץ למקדש. וכן גם ההזיות האמורות בפסוק ד מכוונות אל פתח ההיכל (עיין יומא ב.; פירוש ויקרא ח, לד).
והוציא אתה אל מחוץ למחנה – ״חוץ לשלוש מחנות״ (יומא סח.) – הווי אומר, לא רק חוץ למחנה שכינה ומחנה לוייה, אלא גם חוץ למחנה ישראל; ובמקביל לכך בבית המקדש: לא רק חוץ למקדש ולהר הבית אלא גם חוץ לחומות ירושלים (עיין פירוש לעיל ה, ב–ג; השווה פירוש ויקרא ד, יא–יב). היו מוציאים את הפרה מירושלים להר המשחה, השוכן מזרחה מחוץ לעיר (פרה ג, ו).
״והוציא אותה – לבדה״ (שם ג, ז): אין להוציא עמה פרה אדומה אחרת, וכן לא יוציאו עמה שום בהמה אחרת (שם ויומא מג.). כך גם ״ושחט אותה – ולא אותה וחברתה״ (חולין לב.): אסור לשחוט פרה אדומה אחרת עמה; ואפילו אם בהמת חולין נשחטה עמה, הפרה פסולה.
ושחט אתה לפניו – השחיטה נעשית על ידי כהן בלבד – שחיטת פרה בזר פסולה; לא נאמר כאן ״לפניו״ אלא ללמדנו שעליו לכוון את כל דעתו לפרה ולמעשיה: ״שלא יסיח דעתו ממנה״ (יומא מב.).
זוהי השחיטה היחידה הכשרה רק בכהן. בכל הקרבנות, ״שחיטה כשרה בזר״ (שם כז.) ו״שחיטה לאו עבודה היא״ (שם מב.; עיין פירוש, ויקרא א, ה), ואפילו שחיטת פר כהן גדול ביום הכיפורים כשרה בזר (יומא מב.). ואף על פי שפרה אינה אלא קודשי בדק הבית, הרי שחיטתה וכן כל המעשים הנעשים בה עד שהיא הופכת לאפר – כשרים רק אם נעשו על ידי כהן. מבחינה זו הושוותה פרה למראות נגעים (שם; עיין ויקרא יג, ב ופירוש שם).
כמו כן, ״מעשיה ביום״: כל המעשים הנעשים בפרה כשרים רק ביום (פרה ד, ד). לפי גירסה אחת בספרי, שריפתה כשרה גם בלילה, בדומה לשריפת אימורי חטאת בלילה. אולם גירסה זו מנוגדת לגמרא ביומא (מב:), שכן נאמר שם ששחיטתה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת כשרים רק ביום, כדרך שהזאת מימיה כשרה רק ביום, כפי שהתורה אומרת בפירוש על הזאת מי פרה: ״ביום השלישי״ וגו׳ (פסוק יב). רק אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש, כשרים גם אם נעשו בלילה (״קידוש״ הוא נתינת האפר במים וערבובם).
נאמר במסכת פרה (ד, ד): ״כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף וכו׳ ופוסלין אותה במלאכה״. עוד נאמר שם: ״המלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר״. הווי אומר: אלה שעוסקים בפרה, מתחילה ועד סוף, היינו עד שהיא הופכת לאפר, אסור לאף אחד מהם לעשות כל מלאכה אחרת בעת עשיית אחד ממעשי הפרה, והפרה נפסלת בכל מלאכה אחרת הנעשית עם מעשי הפרה. בספרי נלמדת הלכה זו מלשון פסוקנו באופן זה: ״⁠ ⁠׳ושחט אותה׳, בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתה; ׳ושרף את הפרה׳ וגו׳, בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשריפתה וכו׳, אלא בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בה משעת שחיטתה עד שתעשה אפר״.
והנה, כבר הזכרנו את ההלכה – הנלמדת במסכת יומא (מב.) מלשון ״ושחט אתה לפניו״ ״ושרף את הפרה לעיניו״ – ״שלא יסיח דעתו ממנה״; העוסק בפרה חייב לתת את כל דעתו לפרה ולא להסיט את תשומת לבו ממנה. חז״ל אומרים (שם מב.–:) שהיסח הדעת פוסל גם בעת אסיפת אפרה ומילוי מים לקידוש. דין זה נלמד מהפסוק ״למשמרת למי נדה״ (פסוק ט); שמירה זו היא נתינת תשומת לב מוחלטת לפרה עד שהיא הופכת ל״מי נדה״ – הווי אומר, עד שמערבבים את האפר במים. רק השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת אינה נפסלת בהיסח הדעת, משום שמעשה זה לא נעשה בפרה עצמה: ״דלאו גופה דפרה נינהו״ (שם מב:).
לא ברור אם פסול היסח הדעת ופסול מלאכה חד הם, או שהם שני מושגים הלכתיים שונים. ומאחר שנראה שאי אפשר לעשות מלאכה אחרת ללא היסח הדעת, אם כן מסתבר שהשניים הם מושג אחד ויחיד, והמלאכה היא רק הוכחה שהיה כאן היסח הדעת. מה שקרוי במסכת יומא ״היסח הדעת״, קרוי במשנה בפרה (ד, ד) ״מלאכה״; ואכן בספרי גם פסול מלאכה נלמד מ״למשמרת״ וגו׳. מאידך גיסא, הלא דבר הוא שהגמרא ביומא, הדנה בהיסח הדעת בפרה, אינה מזכירה את הספרי. זאת ועוד, לפי הגמרא ביומא, היסח הדעת פוסל אף בשעת אסיפה, אך לדעת התוספתא (פרה ד, ו) – וכך גם פסק הרמב״ם (הלכות פרה ד, יז) – מלאכה אינה פוסלת באסיפה. ועוד, בשום מקום לא מצאנו שהשלכת עץ ארז וכו׳ אינה נפסלת במלאכה, כשם שמצאנו (ביומא) שאינה נפסלת בהיסח הדעת.
הלא דבר הוא שהרמב״ם השמיט את הדין שהיסח הדעת אינו פוסל בעת השלכת עץ ארז וגו׳, והמפרשים לא עמדו על השמטה זו. הם גם לא מזכירים, וגם לא הרמב״ם, את הדין האמור ביומא (שם) שהיסח הדעת פוסל בשעת אסיפה. וצריך עיון. (בעניין היסח הדעת ומלאכה, השווה ראב״ד וכסף משנה להלכות פרה [ז, ג].)
מהאמור בגיטין (נג:) נראה שניתן לעשות מלאכה ללא היסח הדעת, ומהתוספות שם (ד״ה דאסח) נראה שהיסח הדעת פוסל גם ללא מלאכה. וצריך עוד עיון במאירי, המובא בשיטה מקובצת לבבא קמא (נו.).
ונתתם אותה אל אלעזר הכהן – כבר התבאר באילת השחר (כלל קנא) ששני פעלים הבאים זאח״ז באופן שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון יבא הפעל השני סתם בלא כנוי, כמו ולקח הכהן מדם החטאת ונתן ובכאן שפעל ונתתם גומר פעולת פעל ויקחו אצ״ל מלת אותה, ופי׳ שבא למעט פרה אחרת ר״ל פרה אחרת בכ״ג ולאידך תנאי גם בכהן הדיוט, כמו שמפ׳ ביומא (דף מב ע״ב) וכ״ה בתוספתא (פ״ג דפרה) כפי מה שהגיה הגר״א ז״ל:
והוציא אותה – מלת אותה מיותר (כנ״ל סימן הקודם) ובא ללמד שיוציא אותה לבדה. ולפ״ז אסור להוציא חמור ות״ק ר״ש הוא דדריש טעמא דקרא ומותר להוציא חמור (יומא דף מב), ומ״ש מחוץ למחנה היינו חוץ לג׳ מחנות כמו שלמד ביומא (דף סח):
ושחט אותה לפניו – ממ״ש ושחט ידעינן שאם נתנבלה פסולה כמ״ש בחולין (דף כט ע״ב) וממ״ש ושחט אותה ולא אמר ושחטה שבא תמיד למעט (כמ״ש באה״ש כלל קנ) ממעט שלא יעשה עם השחיטה מלאכה אחרת כגון חתיכת דלעת ושלא ישחט אחרת עמה כן מצאתי ברש״י חולין שם (ולא כהגר״א שהגיה זה בסוף המאמר אחר ואלעזר רואה), ומ״ש ושחט לפניו מפרש כשמואל ביומא (דף מ״ב) שישחט אחר:
ונתתם אותה: היה מצוה שאהרן יצטרף בעסק זה לכפר עליו ע״י בנו.
ושחט אותה: פירש רש״י ׳זר שוחט׳. וזוהי דעת שמואל, אבל הלכה כרב דשחיטת פרה בזר פסולה, ופירוש ״לפניו״ שלא יסיח דעתו. והכי משמעות הפרשה דכתיב (פסוק ח׳) ״והשורף אותה יכבס בגדיו״ ולא כתיב כמו כן ׳והשוחט אותה׳, והרי כל העוסקין בה מטמאין בגדים, אלא משום שהשחיטה בכהן וכתיב בו (פסוק ז׳) ״וכבס בגדיו הכהן״, משא״כ שריפה כשרה בזר, משום הכי כתיב ״והשורף וגו׳⁠ ⁠⁠״. ולשמואל צריך לומר, דאע״ג דשחיטה כשרה בזר מ״מ לכתחילה ישחט הכהן, כמו בקרבנות צבור שהיו מפייסים על השחיטה אע״ג דמן הדין כשר בזר, וכן היה בפרה. משא״כ השריפה רבים עסקו בזה אפילו ישראלים.
ונתתם אותה לאלעזר כו׳ – פירוש ונתתם למשה ואהרן, דלגבי ישראל מדבר בלשון נסתר, רק כאן הזכיר גם אהרן, משום דבן חייב בכבוד אביו, רק בנטילת רשות מאביו אהרן.
הנה הפרה נשרפה תיכף שהוקם המשכן ביום ב׳, כדאמר ירושלמי סוף מגילה, רק לפי שנעשית בחוץ סמך כאן לספור דויכהן בנו אלעזר תחתיו, מספר שבחיי אביו היה ראשונה באלעזר וכבר כהן בחיי אביו. ועל הלוים אמר הזה עליהם מי חטאת, שכבר היה מי נדה. והנה גם אלעזר, שהזה מדמה שבע פעמים היה צריך כבוס בגדים ורחיצה, רק מפני כבודו לא כתב במפורש שהוא טמא, רק רמז זה באמרו וטמא הכהן עד הערב, שזה הכהן המזה נכח פני אהמ״ע, לכן כפל מלת הכהן, וכתבו אחרי ואחר יבא אל המחנה. ודע כי כל עבודות חוץ המה מטמאים בגדים, והעוסק בהן טמא מלבוא למחנה שכינה, אך דוקא הני דתחלתם בפנים, כמו המשלח השעיר, והמוציאים פרים הנשרפים, וכן העוסקים בפרה, שצריך להזות נגד פני אהמ״ע, אבל צפרי מצורע, הכהן אינו מתטמא, שאינו שייך לפנים כלל, וכן בעגלה ערופה. וזה מדרכי התורה, כמו שהעו״ג אינו מתטמא, וזובו טהור, כי הטומאה הוא במקום שיש קדושה. ואכמ״ל.
ביומא מ״ב ע״ב: למ״ד לדורות בכה״ג מנ״ל גמר חקה חקה מיום הכפורים. זה גופיה הטעם, דכתוב קרא על שחוטי חוץ ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, הוא הנפרדים משכליים הנבדלים, שהשחיטה חוץ למקדש הוי כהקרבה לזולת השי״ת. והנה שעיר המשתלח שהוא בחוץ, והפרה אדומה נקרבת בחוץ צריך שיהא בכהן גדול, שזה ענין עלול לחשוב מחשבה זרה חלילה, איזה עבודה לכח נפרד, אשר על זה דריש בספרי ולעבדו בכל לבבכם שלא יהרהרו כהנים בשעת עבודה, לכן מצותה בכה״ג, שהוא איש שרוה״ק שורה עליו, הוא לא יבוא לחשוב זרה. ויעוין רמב״ן קרוב לזה, כן מש״כ בפ׳ אחרי על עזאזל, יעו״ש. והנה מצאנו חקה בסתרי הטבע, שארס המחלה בהתהרכבה בדמי החולה, אז יהי׳ זה מזור, כאשר נתפשט כעת הרפואה בנשוכי כלב שוטה ובחולי אסכרה, ועוד מחלות שונות, אשר זה שיטת ר״מ בן חרש בסוף יומא, כן בסתרי התורה, כי הפרה אדומה והשעיר המשתלח, כאשר יעשו זה משתלח מבפנים וזו נוכח פתח אהמ״ע, זה מכפר, וזה מטהר, ומי יבוא בסוד ה׳. ודו״ק.
ונתתם אתה אל אלעזר – מה ת״ל אותה, אותה לאלעזר, ולדורות – בכהן הדיוט.⁠1 (יומא מ״ב:)
והוציא אתה – אותה – לבדה, שלא יוציא אחרת עמה.⁠2 (שם שם)
ושחט – שחיטת פרה באשה פסולה, מאי טעמא, דכתיב ונתתם אותה אל אלעזר ושחט אותה, אלעזר ולא אשה.⁠3 (יומא מ״ב:)
ושחט – שחט את הפרה שלא כנגד פתח ההיכל פסולה, שנאמר ושחט והזה, מקיש שחיטתה להזאתה, מה הזאתה כנגד הפתח אף שחיטתה כנגד הפתח.⁠4 (זבחים קי״ג.)
ושחט – בשחיטה כשרה בעריפה פסולה, מאי טעמא, דאמר קרא ושחט וכתיב חקה, בשחיטה אין בעריפה לא.⁠5 (חולין כ״ד.)
ושחט אתה – מה ת״ל אותה – שלא ישחט אחרת עמה.⁠6 (יומא מ״ג:)
ושחט אתה – למד הכתוב שמלאכה פוסלת בשחיטתה7 (ספרי).
ושחט אתה לפניו – מהו לפניו, שלא יסיח דעתו ממנה.⁠8 (יומא מ״ב.)
1. ר״ל דעבודת הפרה לדורות כשרה גם בכהן הדיוט, וזו דעת ר׳ יהודה בפ״ד מ״א דפרה, וחכמים ס״ל דגם לדורות צריך כהן גדול, וקי״ל כר׳ יהודה. וכבר כתבנו דמסתם משנה רפ״ג דפרה שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו, ולא קתני מפרישין כהן גדול כמו דנקט בריש יומא לענין יוהכ״פ משמע דסתם משנה כר׳ יהודה דמעשה פרה כשרה בכהן הדיוט. וטעם הדיוק מאותה יתכן דמדייק מדלא כתיב ותתנוה, וכבר ראינו בכ״מ בס׳ ויקרא דרגילים חז״ל לדרוש הכנוי אותו אותה וכדומה.
2. מבואר במשנה ז׳ פ״ג דפרה, לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שחורה [כדי שע״י זה תצא גם היא] כדי שלא יאמרו שחורה שחטו, וגם אין מוציאין עמה עוד אדומה כדי שלא יאמרו שתים שחטו, ר׳ יוסי אומר, לא משום זה אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה, ע״כ. ומפרש בסוגיא כאן מאן ת״ק ר״ש דדריש טעמא דקרא, ונ״מ ביניהם, שאם יצא עמה חמור, דלת״ק שרי, דליכא חשש שמא יאמרו, ולר׳ יוסי אסור מגזירת הכתוב והוציא אותה לבדה, כמבואר.
3. ובסוגיא כאן ע״א איתא עוד דרשה בפסוק זה, שחיטת פרה בזר פסולה, אלעזר וחקה כתיב [וכ״מ שנאמר חקה מעכב, וה״נ דוקא כהן], אבל השמטנו דרשה זו מפני שלא קי״ל כן, אלא כמסקנת הגמ׳ מ״ג ב׳ דלא מצינו בשום מקום שחיטה פסולה בזר, וכמו שביארנו בר״פ ויקרא, ועי׳ בכ״מ פ״א ה״ב מפסולי מוקדשין ביאר טעם הדבר, וגם מדרשה זו שלפנינו נראה דכן הלכה, דאל״ה ל״ל קרא לפסול אשה, תיפק ליה דאפי׳ איש זר פסול, ודוחק לומר דאיירי בכהנת אלא ודאי באיש זר כשר, ולכן אשמעינן דבאשה פסולה.
4. הזאה מפורש כתיב בפסוק הסמוך, והזה כנגד פתח אהל מועד, ושחיטתה דריש סמוכים. וברמב״ם פ״ד ה״ה מפרה כתב וכן אם שחטה שלא כנגד ההיכל פסולה, שנאמר ושחט אותה לפניו, עכ״ל, וקיצור לשון הוא, וצ״ל ושחט אותה לפניו והזה, מקשינן שחיטה להזאה, וכמו בגמ׳.
5. לכאורה מלתא דפשיטא היא, ומהיכי תיתא לומר שתכשר בעריפה כיון דכתיב ושחט, ולכן מכורש בגמ׳ דאיצטריך שלא ניליף בק״ו מעגלה ערופה, ומה עגלה ערופה שלא הוכשרה בשחיטה כשרה בעריכה כדכתיב שם וערפו את העגלה, פרה שכשרה בשחיטה אינו דין שכשרה בעריפה, קמ״ל. ואמנם גם זה אינו מבואר, מה טעם בק״ו זה, ומאי שייכותם זל״ז, ולכן נראה דהכונה כיון דבכמה דברים שוו דיני פרה לדיני עגלה, כמבואר בסוטה מ״ו א׳ ולפנינו באות הקודם אות י״א והו״א דגם לענין זה שוו, ומה דכתיב ושחט לאו דוקא הוא, קמ״ל. וכה״ג עביד בסוגיא ק״ו שתהא שתהא עגלה ערופה כשרה בשחיטה מק״ו מפרה שאינה כשרה בעריפה כשרה בשחיטה, עגלה ערופה שכשרה בעריפה לא כש״כ שתהא כשרה בשחיטה, וגם בזה הבאור הוא כמש״כ משום השתוותם זל״ז בכמה ענינים. ועיין לפנינו בפ׳ שופטים בפרשת עגלה ערופה.
6. בסכין ארוכה, וכפי המתבאר בסוגיא דחולין ל״ב א׳ היינו דוקא אם בכונה שחט אחרת. וטעם הדבר פירש״י ביומא מ״ב א׳ משום דמלאכה פוסלת בשחיטתה, ולכן אם שחט לאחרת שלא בכונה כשרה, מפני שלא נתכוין למלאכה, והוא הדין אם חתך דלעת בשעת שחיטה בכונה ג״כ פסולה מטעם מלאכה. אמנם גוף הטעם דמלאכה פוסלת הוא משום היסח הדעת, כי אין אדם יכול לכוין דעת בשני דברים כאחד, ומסיח דעתו, ובסמוך דריש שאסור לו להסיח דעתו ממנה, ולכן אם לא בכונה כשרה שאין היסח הדעת בכזה, כמובן.
7. עיין מש״כ בדרשה הקודמת הנוגע לדרשה זו.
8. דהמלה לפניו מיותר, וגם אין לה ביאור, דפשיטא הוא דכששוחטה הרי היא לפניו, ולכן דריש שיהיה דעתו עליה בכל משך עבודתה, ועיין מש״כ לעיל אות י״ז ובסמוך בדרשה ושרף את הפרה לעיניו.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ד) וְלָקַ֞ח אֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן מִדָּמָ֖הּ בְּאֶצְבָּע֑וֹ וְהִזָּ֞ה אֶל⁠־נֹ֨כַח פְּנֵ֧י אֹֽהֶל⁠־מוֹעֵ֛ד מִדָּמָ֖הּ שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃
Eleazar the priest shall take of her blood with his finger, and sprinkle her blood toward the front of the Tent of Meeting seven times.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
ולקח אלעזר הכהן – עוד למה נאמר? והלא כבר נאמר ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, ומה תלמוד לומר: ולקח אותה אלעזר הכהן? – בכיהונו.
מדמה באצבעו – מצוותה מצות יד ולא מצות כלי. שהיה בדין: הואיל ולוג שמן מכשיר, ודם פרה מכשיר, אם למדתי ללוג שמן, שאין כשר אלא ביד – אף דם פרה לא יהיה כשר אלא ביד. אתה דן מלוג שמן ואני אדון מלוג האשם, משם האשם: אמרת הפרש לוג שמן כשר ומוכשר להכשיר. אם למדתי ללוג שמן, שאין כשר אלא ביד – אף דם פרה לא יהיה כשר אלא ביד. וממקום שבאת: אי מה להלן מכלי ליד – אף כאן מכלי ליד? תלמוד לומר: מדמה באצבעו – מצוותה מצות יד ולא מצות כלי.
אצבעו – ימנית שבידו. אתה אומר ימנית, או כל אצבעות? תלמוד לומר: וטבל הכהן את אצבעו הימנית (ויקרא י״ד:ט״ז). הואיל ונאמרו אצבעות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחת מהם, שאינה אלא ימנית – אף פורטני כל אצבעות שבתורה, שלא יהו אלא ימנית, המיומנת שבימין, הרגילה שבאצבעו.
והזה אל נכח פני אהל מועד – שיהא מתכוון ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם.
והזה אל נכח פני אהל מועד – שאם לא הוקם המשכן או אם קיפלה הרוח את היריעה לא היתה פרה נעשית חטאת.
והזה אל נכח פני אהל מועד למה נאמר? והלא כבר נאמר מדמה באצבעו, ומה תלמוד לומר: מדמה? לפי שהוא אומר שבע פעמים, שומע אני שבע הזיות וטבילה אחת? תלמוד לומר: מדמה שבע פעמים. מגיד שחוזר לדם ז׳ פעמים.
שבע פעמים – שיהו מעכבות זו את זו. שהיה בדין, הואיל ונאמרו הזיות בפנים ונאמרו הזיות בחוץ, אם למדתי לפנימיות שהם מעכבות זו את זו – אף החיצונות יהיו מעכבות זו את זו. לא: אם אמרת בפנימיות שהם מכפרות, לפיכך מעכבות זו את זו, תאמר בחיצונות שאין מכפרות, לפיכך לא יעכבו זו את זו? תלמוד לומר: שבע פעמים לפני י״י (ויקרא ד׳), שיהו מעכבות זו את זו.
אמרו פעם אחת היה ר׳ יוסי הגלילי יושב ודורש בפרה בטבריה ור׳ שמעון בן חנינא יושב עמו א״ר יוסי הגלילי נאמר ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו – בכלי אבל לא ביד אמר לו ר׳ שמעון בן חנינא הואיל ושמן אשם מכשיר ודם פרה מכשיר מה הכשר שמן אשם ביד אבל לא בכלי אף הכשר דם פרה ביד אבל לא בכלי [א״ל ר׳ יוסי הגלילי הואיל ופרה מכשיר ודם צפור מכשיר מה הכשר דם צפור מן הכלי אבל לא מן היד אף הכשר דם פרה מן הכלי אבל לא מן היד א״ל ר׳ שמעון בן חנינא הואיל ושמן אשם מכשיר ודם פרה מכשיר מה שמן אשם מן היד אבל לא מן הכלי אף הכשר פרה מן היד ולא מן הכלי] מוטב לדון הכשר מהכשר הכשר שבאצבע מהכשר שבאצבע ואל יוכיח דם צפור מצורע מפני שהכשרו באגודה אמר לו ר׳ יוסי הגלילי הואיל ודם פרה מכשיר ודם צפור מכשיר מה הכשר דם צפור מן הכלי אבל לא מן היד אף הכשר דם הפרה מן הכלי אבל לא מן היד מוטב לדון הכשר מהכשר הכשר דם מהכשר דם ואל יוכיח שמן אשם שאין הכשרו הכשר דם. א״ל ר׳ שמעון בן חנינא והרי דם אשם מצורע יוכיח שאע״פ שהכשרו הכשר דם הרי הוא מן היד ולא מן הכלי [אף אתה אל תתמה על הפרה שאע״פ שהכשרה הכשר דם תהוי מן היד ולא מן הכלי] מוטב לדון הכשר מהכשר הכשר דם מהכשר דם הכשר קודש מהכשר קודש ואל יוכיח דם צפור מצורע שאין הכשרו הכשר קודש א״ל ר׳ יוסי הגלילי הואיל ודם פרה מכשיר ודם צפור מכשיר מה הכשר דם צפור מן הכלי ולא מן היד אף הכשר דם פרה מן הכלי ולא מן היד מוטב לדון הכשר מהכשר הכשר שבחוץ מהכשר שבחוץ ואל יוכיח דם אשם מצורע מפני שהכשרו בפנים הא צרכת לומר ולקח אלעזר הכהן מדמה בכלי ולא ביד.
ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו – נאמר כאן כהן ואצבע ונאמר במצורע כהן ואצבע מה כהן ואצבע שנא׳ במצורע היא המיומנת שבימין אף כהן ואצבע שנא׳ כאן היא המיומנת שבימין.
מדמה שבע פעמים – שתהא פעם האחרונה שווה לשניה. יכול מטבילה אחת היה מזה שבע הזיות אמ׳ בדם והזה שבע שיהיו שבע טבילות כנגד שבע הזיות. יכול שהיה מזה כולן כאחת אמ׳ פעמים זו אחר זו זו אחר זו.
וְיִסַּב אֶלְעָזָר כָּהֲנָא מִדְּמַהּ בְּאֶצְבְּעֵיהּ וְיַדֵּי לָקֳבֵיל אַפֵּי מַשְׁכַּן זִמְנָא מִדְּמַהּ שְׁבַע זִמְנִין.
And Elazar, the priest, shall take (some) of her blood with his finger, and sprinkle of her blood against the face of the tabernacle of meeting seven times.
ויסב אלעזר כהנא מן אדמהא באיצבעי ויידי כל קבלב אפי משכן זימנה מן אדמהג שובעה זמנין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדמה״) גם נוסח חילופי: ״דמ׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קבל״) גם נוסח חילופי: ״{כל}⁠וקבל״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדמה״) גם נוסח חילופי: ״דמ׳⁠ ⁠⁠״.
ויסב אלעזר בכיהוניא מן אדמיה באדבע יד ימיניה ולא יקבליניה במנא וידי לסידורא דקיסי תיניא מן לגי⁠(ן){ו} מן ציטרא דממצע כלקבל אפי משכן זימנא מאדמה בטיבולא חדא שבע זימנין.
And Elazar, in his priestly dress, shall take of her blood with the finger of his right hand, without (first) containing it in a vessel, and shall sprinkle the border of fig branches, and (afterwards) from the midst of a vessel on one side towards the tabernacle of ordinance, with one dipping, seven times (shall he sprinkle).
ולקח אלעזר הכהן – מכאן לשחיטה שמצותה אפילו בכהן הדיוט.
דבר אחר: זאת חקת התורה – כל המחזיק בה כאילו מחזיק בזאת התורה כאשר צוה ה׳.
ויקחו אליך – רמז לו שכל הפרות כלות, ופרה של משה לעולם עומדת.
ולמה פרה, הם המירו כבוד המקום בבן פרה וסררו בפרה, תבא אמו שהיא פרה ותהיה לעם כפרה אשר סררו בפרה.
ועוד למה אדומה, שהאדימו פנים כשעשו העגל להיות בעלת כתמים, שנאמר נכתם עונך לפני (ירמיהו ב׳:כ״ב), לכך הביא פרה שהיא תמימה ותכפר על בעלי תמימים אדומים, שנאמר אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיהו א׳:י״ח).
ולמה אשר אין בה מום, עשו העגל ומאותה שעה נעשו בעלי מומים זבין וגם מצורעים, לכך תבוא היא שאין בה מום ותכפר על עושי העגל שנעשו בעלי מומין.
ולמה אשר לא עלה עליה עול, לפי שהם נתנו עול העגל על צואריהם, שזבחו לו והשתחוו לו, לכך תבא הפרה אשר לא עלה עליה עול, ותכפר עליהם.
הם נקהלו על הכהן לעשות להם עגל, לפיכך התאנף הקב״ה באהרן על הכהן לעשות להם עגל להשמידו, ונתן הקב״ה לבניו מעשה הפרה, לכפר על אביו שהוא כהן.
ונתתם אותה אל אלעזר הכהן – פעולתה בסגן בבגדי בד ולא בכהן גדול שיהא מלובש בבגדי זהב. לפי שהעגל נעשה מזהב שלא יהא קטיגור נעשה סניגור, הם זבחו לעגל לפני אהרן, לפיכך ושחט אותה לפניו, ועל ידי העגל נשפך דמם, שנאמר והרגו איש את אחיו (שמות ל״ב:כ״ז), לכך ולקח הכהן מדמה.
ולמה מזה מדמה שבע פעמים, למען כפר לו אדון אשר ברא עולם בשבעה ימים, 1לכך היו ההזיות שבעה, ופרות שעשו הכהנים בבית ראשון עם פרתו של משה היו שבעה, וכהנים שבעה המתעסקים בפרה, והשוחט ואלעזר והשורף, 2ושנינו כל המתעסקין בפרה היו טמאים.
1. לכך היו ההזיות שבעה. עיין תנחומא חקת אות ט׳, וע״ש הערה קל״ב, ובפסיקתא פרה (ל״ג ע״א) ובהערה נ״ה.
2. ושנינו כל המתעסקין. פרה פ״ד מ״ד, חולין כ״ט ע״ב, ותנחומא חקת אות ד׳.
וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ – עוֹד לָמָּה נֶאֱמַר, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַכֹּהֵן״, בְּכִהוּנוֹ. ״מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ״, מִצְוָתָהּ מִצְוַת יָד, וְלֹא מִצְוַת כְּלִי. שֶׁהָיָה בַּדִּין, הוֹאִיל וְלוֹג שֶׁמֶן מַכְשִׁיר, וְדַם פָּרָה מַכְשִׁיר, אִם לָמַדְתִּי לְלוֹג שֶׁמֶן שֶׁאֵין כָּשֵׁר אֶלָּא בְּיָד, אַף דַּם פָּרָה לֹא יְהֵא כָּשֵׁר אֶלָּא בְּיָד, אַתָּה דָּן מִלּוֹג שֶׁמֶן, וַאֲנִי אָדוּן מִדַּם הָאָשָׁם, אָמַרְתָּ הֶפְרֵשׁ, לוֹג שֶׁמֶן כָּשֵׁר וּמֻכְשָׁר לְהַכְשִׁיר, אִם לָמַדְתִּי לְלוֹג שֶׁמֶן שֶׁאֵין כָּשֵׁר אֶלָּא בְּיָד, אַף דַּם פָּרָה לֹא יְהֵא כָּשֵׁר אֶלָא בְּיָד. וּמִמָּקוֹם שֶׁבָּאתָ, אִי מַה לְּהַלָּן מִכְּלִי לְיָד אַף כָּאן מִכְּלִי לְיָד, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ״, מִצְוָתָהּ מִצְןַת יָד וְלֹא מִצְוַת כְּלִי.
פַּעַם אַחַת הָיָה רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּפָרָה בִּטְבֶרְיָא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲנִינָא יוֹשֵׁב עִמּוֹ, אָמַר רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי מִדָּמָהּ בִּכְלִי וְלֹא בְּיָד. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲנִינָא, הוֹאִיל וְשֶׁמֶן אָשָׁם מַכְשִׁיר, וְדַם פָּרָה מַכְשִׁיר, מַה הֶכְשֵׁר שֶׁמֶן אָשָׁם בְּיָד, אֲבָל לֹא בִּכְלִי, אַף הֶכְשֵׁר דַם פָּרָה בְּיָד אֲבָל לֹא בִּכְלִי. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי, הוֹאִיל וּפָרָה מַכְשִׁיר, וְדַם צִפּוֹר מַכְשִׁיר, מַה הֶכְשֵׁר דַּם צִפּוֹר מִן הַכְּלִי, אֲבָל לֹא מִן הַיָּד, אַף הֶכְשֵׁר דַּם פָּרָה מִן הַכְּלִי אֲבָל לֹא מִיָּד. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲנִינָא, הוֹאִיל וְשֶׁמֶן אָשָׁם מַכְשִׁיר וְדַם פָּרָה מַכְשִׁיר, מַהּ שֶּׁמֶן אָשָׁם מִן הַיָּד אֲבָל לֹא מִן הַכְּלִי, אַף הֶכְשֵׁר פָּרָה מִן הַיָּד וְלֹא מִן הַכְּלִי. מוּטָב לָדוּן הֶכְשֵׁר שֶׁבְּאֶצְבַּע מֵהֶכְשֵׁר שֶׁבְּאֶצְבַּע, וְאַל יוֹכִיחַ דַּם צִפּוֹר מְצֹרָע שֶׁהֶכְשֵׁרוֹ בֲּאֲגֻדָּה. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי הוֹאִיל וְדַם פָּרָה מַכְשִׁיר וְדַם צִפּוֹר מַכְשִׁיר, מַה הֶכְשֵׁר דַּם צִפּוֹר מִן הַכְּלִי אֲבָל לֹא מִן הַיָּד, אַף הֶכְשֵׁר דַּם פָּרָה מִן הַכְּלִי אֲבָל לֹא מִן הַיָּד. מוּטָב לָדוּן הֶכְשֵׁר דָּם מֵהֶכְשֵׁר דָּם, וְאַל יוֹכִיחַ שֶׁמֶן שֶׁאֵין הֶכְשֵׁרוֹ הֶכְשֵׁר דָם. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲנִינָא, וַהֲרֵי דַּם אֲשַׁם מְצֹרָע יוֹכִיחַ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֶכְשֵׁרוֹ בְּהֶכְשֵׁר דָּם הֲרֵי הוּא מִן הַיָּד וְלֹא מִן הַכְּלִי, אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל הַפָּרָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֶכְשֵׁרָהּ הֶכְשֵׁר דָּם תֶּהֱוֵי מִן הַיָּד וְלֹא מִן הַּכְּלִי. מוּטָב לָדוּן הֶכְשֵׁר דָּם מֵהֶכְשֵׁר דָּם, הֶכְשֵׁר קֹדֶשׁ מֵהֶכְשֵׁר קֹדֶשׁ, וְאַל יוֹכִיחַ דַּם צִפּוֹר מְצֹרָע שֶׁאֵין הֶכְשֵׁרוֹ הֶכְשֵׁר קֹדֶשׁ. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי הוֹאִיל וְדַם פָרָה מַכְשִׁיר וְדַם צִפּוֹר מַכְשִׁיר, מַה דַּם צִפּוֹר מִן הַכְּלִי וְלֹא מִן הַיָּד, אַף הֶכְשֵׁר דַּם פָּרָה מִן הַכְּלִי וְלֹא מִן הַיָּד. מוּטָב לָדוּן הֶכְשֵׁר שֶׁבַּחוּץ מֵהֶכְשֵׁר שֶׁבַּחוּץ, וְאַל יוֹכִיחַ אֲשַׁם מְצֹרָע שֶׂהֶכְשֵׁרוֹ בִּפְנִים, הָא נִצְרַכְתָּ לוֹמַר וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן בִּכְלִי, וְלֹא בְּיָד. וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן נֶאֱמַר כָּאן כֹּהֵן וְאֶצְבַּע, וְנֶאֱמַר בִּמְצֹרָע כֹּהֵן וְאֶצְבַּע, מַה לְּהַלָּן הַמְיֻמֶּנֶת שֶׁבְּיָמִין, אַף כָּאן הַמְיֻמֶּנֶת שֶׁבְּיָמִין.
הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ אֶצְבָּעוֹת בַּתּוֹרָה סְתָם, וּפֵרֵט לְךְ הַכָּתוּב בְּאַחַת מֵהֶם שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא בְּיָד יְמָנִית, אַף פּוֹרְטָנִי בְּכָל אֶצְבָּעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְהוּ אֶלָּא בְּיָד יְמָנִית. ״הַיְּמָנִית״ הַמְּיֻמֶּנֶת שֶׁבְּיָמִין, הָרְגִילָה שֶׁבָּאֶצְבָּעוֹת.
וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד – שֶׁיְּהֵא מִתְכַּוֵּן וְרוֹאֶה פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל בִּשְׁעַת הַזָּאַת דָּם. וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, שֶׁאִם לֹא הֻקָּם הַמִּשְׁכָּן, אוֹ אִם קִפְּלָה הָרוּחַ אֶת הַיְרִיעָה לֹא הָיְתָה פָּרָת חַטָּאת נַעֲשֵׂית. וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ, עוֹד לָמָּה נֶאֱמַר, הֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ״, ומַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִדָּמָה״, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁבַע פְּעָמִים שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁבַע הַזָּאוֹת וּטְבִילָה אַחַת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים״, מַגִּיד שֶׁחוֹזֵר לְדַם שֶׁבַע פְּעָמִים. שֶׁבַע פְּעָמִים, שֶׂיְּהוּ מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שֶׁהָיָה בַּדִּין, הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ הַזָּיוֹת בִּפְנִים וְנֶאֶמְרוּ הַזָּיוֹת בַּחוּץ, אִם לָמַדְתִּי לַפְּנִימִיּוֹת שֶׁהֵם מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, אַף הַחִיצוֹנִיּוֹת יְעַכְּבוּ זוֹ אֶת זוֹ. לֹא אִם אָמַרְתָּ בַּפְּנִימִיוֹת שֶׁהֵן מְכַפְּרוֹת, לְפִיכָךְ מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, תֹּאמַר בַּחִיצוֹנִיוֹת שֶׁאֵין מְכַפְּרוֹת, לְפִיכָךְ לֹא יְעַכְּבוּ זוֹ אֶת זוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״שֶׁבַע פְּעָמִים״, שֶׁיְּהוּ מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ.
גָּמַר מִלְּהַזּוֹת, מְקַנֵּחַ יָדָיו בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה, גָּמַר מְקַנֵּחַ יָדוֹ, לֹא גָּמַר מְקַנֵּחַ אֶצְבָּעוֹ. בִּשְׁלָמָא יָדוֹ מְקַנֵּחַ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה דִּכְתִיב (פסוק ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו, אֶלָא אֶצְבָּעוֹ בְּמַאי מְקַנֵּחַ לָהּ, אֲמַר אַבָּיֵי בִּשְׂפַת מַזְרֵק.
וַיַאכֻ׳דֻ׳ מִן דַמִהַא בִּאִצבַּעִהִ וַיַנצַ׳חֻ מֻקַאבִּלַ וַגהִ כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ מִנהֻ סַבּעַ מִרַארֵ
ויקח מן דמה באצבעו, ויזה, אל מול פני אהל מועד, ממנו, שבע פעמים.
אל נכח פני אהל מועד – עומד במזרח של ירושלם ומתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אל נכח פני אהל מועד [HE SHALL SPRINKLE THE BLOOD] TOWARDS THE FRONT SIDE OF THE APPOINTED TENT – He stands at the East of Jerusalem and must direct his gaze straight towards the entrance of the Hechal at the time of sprinkling the blood (Sifre Bemidbar 19; Yoma 68a).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

ולקח אלעזר הכהן, והזה – לפי שהזאה נראית עכשיו עיקר המצוה, לפיכך תהא בסגן.
ולקח אלעזר הכהן והזה, "Elazar the priest is to take from the blood and sprinkle;⁠" at this stage it appeared as if the sprinkling of the blood was the most important part of the ritual, and required the deputy High Priest to perform it.
ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו – למדנו מזה שצריך שיהיה בכיהונו, רוצה לומר שילבש בגדי כהונה, והם בגדי לבן, כי הוא היה כהן הדיוט. ואולי מפני זה דקדק בזה המקום שתהיה נעשית על יד אלעזר, להעיר שאפילו כהן גדול, אם יעשה אותה, יעשנה בבגדי לבן, לא בבגדי זהב. וזה יתבאר עוד משלושה צדדין: האחד, שלא מצאנו שישמש כהן גדול בבגדי זהב כשהיה משמש לפני לפנים ביום הכיפורים; והיה זה כן, כדי שיכוין לבו יותר בעבודתו; כי מה שהיה כתוב על החושן ועל האפוד היה מביא אותו להרהר בו תמיד, וגם קול הפעמונים אשר על שולי המעיל, כי זה כולו היה כלי לכוין בעניני ישראל תמיד, כדי שימצא עצמו מוכן להשיב כראוי כשישאלוהו באורים ותומים; ולפי שבענין הפרה צריך שתהיה כונתו בה, לא בדברים אחרים, הוא ראוי שאם יעשה אותה כהן גדול שיעשה אותה בבגדי לבן. והצד השני הוא שכבר הראת התורה כוונתה להסיר היופי מענין הפרה; ולזה היו כל מעשיה בחוץ, והיתה נשרפת עורה ובשרה ואת דמה על פִּרשה; ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאין ראוי שיעשנה כהן גדול בבגדי זהב, כדי שלא ינהג בכבוד וביופי במה שכִּוונה התורה בו להסיר הכבוד והיופי. והצד השלישי הוא כי כמו שעבודת יום הכיפורים - שהיתה הכוונה בה הטהרה והכפרה - היתה בבגדי לבן, כן ראוי בענין הפרה, שהיא מכוונת לטהרת טומאה חמורה, שתהיה בבגדי לבן.
מדמה באצבעו – ראוי שנבין מזה שצריך שיקח מדם הפרה בעצמה באצבעו הימנית; שאם קיבל אותו בכלי ואחַר טבל שם אצבעו - אינו מדמה, אבל יחובר לו שם אחר, רוצה לומר שהוא מדם הכלי; אלא שאם התנינו שיקח מדמה באצבעו שבע פעמים מעצם הפרה בעצמה, הנה אפשר שיֵצא כל דם הפרה קודם שישלים הזאותיו; ולזה נלמד זה מענין לוג שמן של מצורע, שהטהרה ההיא מתיחסת לזאת הטהרה, ונתבאר שם שהוא היה לוקח השמן על כפו השמאלית, ובה היה טובל אצבעו הימנית ומַזה שבע פעמים; וכן ראוי שנאמין שהיה הענין בזה המקום, שהכהן היה מקבל מדם הפרה בכפו השמאלית, וטובל בה אצבעו הימנית ומזה.
והזה אל נֹכח פני אהל מועד – ראוי שנבין מזה שצריך שיכוין להזות אל נוכח פני אהל מועד, ושיראה פני אהל מועד כדי שיתבאר לו שהוא מזה נוכח פני אהל מועד.
מדמה שבע פעמים – למדנו מזה שצריך שיקח באצבעו מדמה שבע פעמים, בכל הזאה טבילה; ולזה צריך לו שיקנח אצבעו בעור הפרה אחר כל הזאה והזאה, כדי שלא יזה כי אם ממה שלקח עתה מן הדם באצבעו. ולפי שצריך לשרוף כל דמה לבד המוזה ממנו, שנאמר: ׳ואת דמה על פרשה ישרֹף׳ (פסוק ה), למדנו מזה שצריך לקנח אצבעו בפרה בעצמה, כדי שישרף דם הקינוח עמה, ואחר זה יקנח גם כן כפו השמאלית בפרה בעצמה לזאת הסיבה בעינה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ולקח אלעזר מדמה וגו׳ – שהותר לאלעזר זה לקחת מדמה ולהזות לפני ה׳ לומר כי יספיק מה שישתמש בה מתמציתה לקחת מעט צרי לשמור הבריאות ומעט דבש ללקיחת תענוג להיות דשן ורענן לשרת לפני ה׳ ואת היותר יחרים. ואמר כי המורגל בספוק יספיקהו זה להזות שבע פעמים לא כן הרשעים כי תחסר בטנם אף כי יגיח ירדן אל פיהו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ד) והיה נכח פני אהל מועד לכוון שתהיה נכח הכפורת ולפני הכפורת כי היתה עבודתה כעבודת פר החטאת אם לא שהיתה היא מחוץ למחנה ועבודת הפר היתה במקדש להעיר כוונת הפרה שהיא להביא המרוחקים ממחנה שכינה להתקרב אליה ולזה עצמו לא היה נקרב חלבה על המזבח כחלב הפר לפי שלא יוכל להכנס שם והותרו בזה השאלות הו׳ והז׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

עומד במזרחו כו׳. ר״ל דהא בקרא כתיב דצריך לשחוט הפרה חוץ לשלשה מחנות כדפרי׳ לעיל, ועל זה קאי ולקח אלעזר וגו׳, משמע דאף חוץ לג׳ מחנות צריך להזות, וא״כ היאך שייך נוכח פני אהל מועד. ומתרץ לא מיירי הקרא נוכח פני אהל מועד ממש, אלא עומד כו׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

He stands east of Jerusalem, etc. Rashi wants to answer [the following question]: Scripture writes that he must slaughter the cow outside the three camps, as previously explained (v. 3), and this verse that "Elozor [the kohein shall take] which implies that he sprinkles outside the three camps, so how can it be "directly facing the Tent of Meeting"? Rashi answers that it is not meant to be interpreted literally, that he was standing in front of the Tent of Meeting but rather he stood at a distance.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

ולקח אלעזר הכהן – הכהן. בבגדי כהונה. הכהן שבעה פעמים בפרשה שכל מעשה הפרה הם ז׳ ז׳. ז׳ כהנים. ז׳ הזאות. ז׳ טומאות. ז׳ טהרות. ז׳ כיבוסים. ז׳ פרות. ז׳ שריפות.
ז׳ כהנים. ונתתם אתה אל אלעזר הכהן. ולקח אלעזר הכהן. ולקח הכהן. וטמא הכהן. וכבס בגדיו הכהן. הרי חמשה ומשה ואהרן גם כן שני כהנים כמו שכתוב משה ואהרן בכהניו.
ז׳ הזאות. והזה מדמה שבע פעמים.
ז׳ טומאות. כל הבא אל האהל. וכל אשר באהל. וכל כלי פתוח. בחלל חרב. או במת. או בעצם אדם. או בקבר.
וכן טהרות. והזה על האהל. ועל כל הכלים. ועל הנפשות. ועל הנגע בעצם. או בחלל. או במת. או בקבר. הרי ז׳.
ז׳ כיבוסים. וכבס בגדיו הכהן קאי על ג״פ הכהן שכתוב למעלה ונתתם אל אלעזר הכהן. ולקח אלעזר הכהן. ולקח הכהן עץ ארז הרי ג׳ כיבוסים. והשרף אתה יכבס בגדיו. וכבס האסף וגו׳. והזה הטהור כו׳ וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו. ומזה מי הנדה יכבס בגדיו.
ז׳ פרות כמו שאמרו ז״ל מס׳ פרה (פ״ג משנה ה׳) ורמוזים כל הז׳ בפסוק. פרה אדמה. ושרף את הפרה. אל תוך שרפת הפרה. את אפר הפרה. וכבס האסף את אפר הפרה. חטאת הוא. ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת.
ז׳ שרפות. את ערה. ואת בשרה. ואת דמה. על פרשה ישרף. עץ ארז. ואזוב. ושני תולעת. הרי ז״פ ז׳.
עוד שלשה פעמים ז׳ בפ׳. וטמא שבעת ימים. ושבעת ימים היו מפרישין ומזים על הכהן מכל החטאות שהיו שם כמו שאמרו חז״ל. וג׳ פעמים כתוב בפ׳ הזאות יום השלישי וד׳ פעמים הזאות יום השביעי הרי ג״כ ז׳. הרי הכל עשרה פעמים ז׳ עולה ע׳ וז׳ פעמים ז׳ הם רמוזים מ״ט פנים לתורה אבל יש עוד עד ע׳ פנים וכמו ע׳ נפש נכללו במ״ט בפ׳ ויגש ונכתב מקודם מ״ט (והם בני לאה עם בני זלפה שפחתה) ואח״כ בני רחל ובלהה שפחתה.
ולקח אלעזר הכהן – זה קבלת הדם שיהי׳ בכהן.
מדמה באצבעו – שיהא הקבלה דווקא בידו לפי שבשלשה מקומו׳ היו הקבלות ביד. גבי דם אשם מצורע ולוג שמן של מצורע וגבי פרה. גבי דם אשם מצורע היו ב׳ כהנים אחד בכלי וא׳ ביד וגבי שמן קיבל תחילה בכלי ונתן לתוך ידו אבל בפרה אינו כן אלא ביד דווקא קיבל מן הפרה ולא בכלי.
באצבעו והזה – בימנית דווקא ובמיומנת שבימין דהיינו באצבע דכל מקום שנאמר אצבע אינו אלא ימין ולמדין מאצבע דכתיב גבי שמן מצורע דכתיב אצבעו הימנית הידוע המיומנת שבימין דהיינו יד ימין ואצבע ולא שאר אצבעות אף כאן הזאה דווקא באצבע ובימין וכן בכ״מ שכתוב אצבע כן הדין.
והזה – ולא יזרוק ולא יטיף.
אל נכח פני אהל מוע׳ – במזרחו של אהל מועד ולמדין ג״ש מעל פני הכפרת קדמה מה התם מזרח אף פני שכתוב בכ״מ הוא מזרח.
נכח פני אהל מועד – שיהי׳ מתכוין דווקא נגד פתח אהל מועד ואם לא כיוון פסולה לפי שנאמר חוקה לעיכוב.
מדמה שבע פעמים – מן הדם יהיה על כל הזאה טבילת אצבע בדם אבל שירים שבאצבע פסול.
מדמה שבע פעמים – על כל השבעה הזאות יקבל בפעם אחד דם כשיעור כל ז׳ הזאות ולא יקבל בשני פעמים מן הפרה ואם לאו פסולה דילפי מקדשים דכתיב שם בדם. מן הדם.
אל נכח פני אהל מועד – נכח הצד שהוא פני אהל מועד והוא צד מזרח, כי דרך הכתוב לומר על מזרח ומערב בלשון פנים ואחור:
ולקח וגו׳ מדמה באצבעו – ״מצותה מצות יד ולא מצות כלי״ (ספרי). הדם אינו מתקבל לתוך כלי; אלא הכהן מקבל את הדם בידו, ואז הוא מזה חלק ממנו, באצבע יד ימינו, לעבר פתח ההיכל. שאר הדם, אשר לפי פסוק ה נשרף עם הפרה, מתקבל לתוך כלי (ראב״ד הלכות פרה ג, ב; השווה לוג שמן של מצורע, ויקרא יד, טו).
והזה וגו׳ מדמה פעמים – ״על כל הזיה טבילה״. לפני כל הזאה הוא טובל את אצבעו בדם, ולפני כל טבילה הוא מקנח את אצבעו משיירי הדם (פרה ג, ט; זבחים צג:; השווה ויקרא ד, ו ופירוש שם).
אל נכח פני אהל מועד – ״כנגד פתח ההיכל״. ״הזה ולא כיון כנגד הפתח פסולה״ (פרה ד, ב). ההלכה מלמדת (זבחים קיג.) שהדין הנוהג בהזיה נוהג גם בשחיטה שלפניה ובשריפה שלאחריה: צריך לעשותן כנגד פתח ההיכל, ופרה ששחטה (או שרפה) שלא כנגד הפתח – או ״שרפה חוץ מגתה״ כנאמר במשנה – הרי היא פסולה. ״גת״ היא גומה בארץ שהוכנה לשריפת הפרה. גומה זו, הדומה לגת של יין, נחפרה בהר הזיתים מול פני המקדש.
ולקח אלעזר הכהן – תואר הכהן מיותר שכבר אמר אלעזר הכהן וידעינן שאינו אלעזר אחר ובא לדייק שיהיה בבגדי כהונה, כשם הבא כפול שבא בדיוק עי׳ בז״א:
ולקח הכהן מדמה באצבעו והזה – הנה בפר כהן משיח כתיב ולקח הכהן המשיח מדם הפר באצבעו ולמד שם בספרא דלקיחה הוא בכלי. וכן בכל חטאת דכתיב בהו מדמה באצבעו ובכאן למד מלשון זה שמצותו מצות יד, וכבר התפלא בזה הראב״ד (בפ״ג מה׳ פרה) רק שיש הבדל בין דם הבא לכפר על מזבח שבזה למד דבעינן קבלה בכלי, אבל דם פרה שבא להכשיר יש לדמותו לשמן של מצורע שבא ג״כ להכשיר שמקבלו בידו, ואין לדמותו לדם האשם שמקבלו בכלי ובידו, דשם מה שמקבל בכלי הוא דם המזבח שבא לכפר אבל הדם הבא להכשיר מקבל בידו, (וז״ש לוג שמן כשר ומוכשר להכשיר והגר״א גורס לוג שמן טעון ז׳ הזיות ופרה טעון ז׳ הזיות) וא״כ מ״ש ולקח מדמה באצבעו ע״כ פי׳ שגם הלקיחה תהיה בידו, (עי׳ בגמ׳ זבחים (דף כד) ומנחות (דף יט) אמר אביי במקרא נדרש לפניו ולאחריו קא מיפלגי ועמ״ש בהתו״ה (ויקרא סי׳ רע״ב). אך יקשה א״כ למה כתב כלל ולקח באצבעו לכתוב רק והזה מדמה באצבעו ונדע משמן של מצורע שלוקח בידו, ע״ז משיב שאז נדמה לשמן שנתן מכלי ליד, ויותר נראה לפרש שמ״ש ולקח אלעזר הכהן בכהונו מדמה באצבעו מצותה מצות יד, הכל מאמר א׳ ולמד שהוא מצות יד ממ״ש הכהן היינו שיקח בגוף הכהן לא בכלי, ופי׳ בכהונו בגוף הכהן וכמו שלמד בספרא ויקרא (סי׳ ע״ח) ממ״ש הכהן ומלק שתהיה מליקה בעצמו של כהן:
את אצבעו – בכ״מ נאמר אצבעו סתם רק במצורע אמר וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית והזה מן השמן באצבעו ומשם למדו שאצבע הנאמר בכ״מ היא המיומנת שבימין, ודרך הלמוד הזה התבאר בס׳ התו״ה ויקרא (סי׳ ריח) בפרטות עיי״ש:
והזה וגו׳ אל נוכח פני אהל מועד – הפנים הוא הצד שבו הפתח שצד מזרחי קרוי פנים על שהפתח שם (כמ״ש רש״י בזבחים דף סב), וכן מבואר מלשון זה שרק אם הוקם המשכן ומכוסה ביריעות וכמ״ש בספרא ויקרא (סי׳ מד):
והזה מדמה – כבר בארתי זה באורך בהתו״ה ויקרא (סי׳ ריז) שכ״מ שכפל לכתוב בהזיה שנית והזה מן הדם בא ללמד שצריך לטבול אצבעו על כל הזיה עיי״ש באורך:
שבע פעמים לפני ה׳ – מ״ש לפני ה׳ בא כדי לדמותו למ״ש בפר כהן משיח שבע פעמים לפני ה׳ דשם מעכב, ובמנחות (דף כ״ז) אמר דבפרה מעכב דכתיב חוקה:
אלעזר הכהן: דרשו בספרי ׳בכהונו׳. ובגמרא יומא (מג,א) דרשו הכי ממקרא הסמוך, ואין זה נוגע למשמעות המקרא. אמנם פירוש ׳בכהונו׳ יש לבאר לענין הפרשה. והנה פירש רש״י (שם ביומא) בגדי כהונה שלו. ולמד רש״י זה מדאיתא בזבחים (יח,א): ״ונתנו בני אהרן הכהן״ (ויקרא א,ז) – בכהונו, לימד על כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד, עבודתו פסולה. ״בני אהרן הכהנים״ – בכיהונם, מלמד שכהן הדיוט שהשתמש בבגדי כהן גדול פסול. אבל מ״מ אינו דומה, דשם דחלק הכתוב כיהון דכהן גדול מכיהון דכהן הדיוט, והרי לא מצינו חילוק בכיהונם אלא בבגדים, משום הכי מפרש דמיירי בבגדים, אבל כאן לא מצינו רמז בזה על הבגדים יותר משארי דברים שנצטוו הכהנים בעבודתם, היינו קידוש ידים ורגלים, ועומד, ועוד הרבה פסולי עבודה {ובאמת לענין בגדים משונה היה מעשה פרה שנעשית דוקא בבגדי לבן של יום הכפורים, וא״כ אינו כמו כהונה של הדיוט דקיימא לן אבנט של כלאים}, ומשום שבאמת אין פרה קרבן הייתי אומר דמצות הכהן בה אינו אלא כמו ראיית צרעת או פרשת עגלה ערופה, משום הכי פירש הכתוב שיהא דוקא בכיהונם. (הן אמת דרש״י לטעמיה בזבחים (כג,ב) בד״ה אימא, דיושב אינו זר. אבל התוספות כתבו כמו שכתבתי).
ומזה למדנו שלא פסול בפרה אלא פסולין שנאמרו בזבחים (יז,ב) בבגדי כהונה ׳בזמן שבגדיהם עליהם כהונתן עליהן׳, ובריחוץ ידים ורגלים שם (יט,ב) נפקא לן ״חוקה חוקה״ מבגדי כהונה. ועמידה איתא שם (כג,ב) ׳לעמידה בחרתיו ולא לישיבה׳. משא״כ פסול טומאה ואנינות שאין הפסול נוגע לכהונה. תדע, שהרי אכילת קדשים דכשרה בזר גם כן אסורה בטומאה ואנינות, ועוד ראיה, שקרבן צבור כשר בטומאה וכהן גדול עובד באנינות, אלא על כרחך אין בזה פסול כהונה אלא חסרון קדושה הנצרכת לקרבנות במעשה ובאכילה. משום הכי בפרה שאין בה קדושה אונן כשר בה, וגם טמא היה ראוי להיות כשר בה, אלא מדכתיב באסיפה ״ואסף איש טהור״ (פסוק ט׳) למדנו דהוא הדין בעבודתה.
[הרחב דבר: ומזה עמדנו על הא דטבול יום כשר, מדכתיב גבי אסיפה (פסוק ט׳) ״ואסף איש טהור״ מכלל שהוא טמא, מכאן דטבול יום כשר. ותמהו התוספות יבמות (עג,ב) מנלן דבעבודה כשר. והשתא ניחא שפיר, שהרי עיקר טומאה דפסול בפרה לא למדנו אלא מאסיפה, והשתא דבאסיפה כשר טבול יום ממילא הוא הדין בעבודה. וכן אונן כתבו התוספות שם (עד,א) משום דלא גרע מטבול יום ומשום דלענין טומאה תרוייהו שוין. ולכאורה הוא תמוה הרי אונן הוא פסול בפני עצמו לבד טומאה. ולדברינו ניחא, שפסול אונן אינו משום כהונה אלא משום קדושה, וזה אינו בפרה.]
{ולקח אלעזר וגו׳ באצבעו: דוקא בגופו, ולא שיהא קוף נותן על אצבעו, כפירוש רש״י זבחים (יד,א). וכאן לא דרשינן דבעינן כלי מגזירה שוה כפירוש רש״י זבחים (מח,א), דגזירה שוה זו לא ניתן אלא בקדשי מזבח, משא״כ פרה שאינה צריכה קידוש כלי}.
מדמה שבע פעמים: האי ״מדמה״ מיותר. ונדרש בספרי שיהא על כל הזאה טבילה באצבע. ולפי הפשט, בשביל שהוא חידוש שיהא דם פרה שאינו אלא בדק הבית נצרך הזאה אל נוכח פני אהל מועד, משום הכי דרך לחזור עוד הפעם. וכיוצא בזה פירשנו בפרשת מצורע (ויקרא יד,טז) מקרא ״והזה מן השמן באצבעו״ שהוא גם כן מיותר, עיי״ש.
ולקח אלעזר הכהן – אלעזר הכהן, שני מיעוטים, והוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות – דאפילו כהן הדיוט כשר.⁠1 (שם מ״ג:)
מדמה באצבעו – מלמד שמצותה ביד ולא בכלי2 (ספרי).
אל נכח פני אהל מועד – תנן התם, שבעת ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישין כהן השורפה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה, כיון דחטאת היא, וחטאת טעונה צפון, וכתיב בה אל נכח פני אהל מועד, תקינו לה רבנן לשכה צפונה מזרחה כי היכי דליהוי לה הכירא.⁠3 (יומא ב׳.)
אל נכח פני אהל מועד – מלמד שיהא מתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם4 (ספרי).
שבע פעמים – ת״ר, שבע הזאות שבפרה שעשאן בין שלא לשמן בין שלא מכוונות פסולות, דכתיב בהו חקה ואל נכח.⁠5 (מנחות כ״ז ב׳ ברש״י)
1. לאפוקי משחיטה והוצאת הפרה דדוקא באלעזר, כמבואר לעיל.
2. ועיין בראב״ד פ״ג ה״ב מפרה שהאריך לבאר דזה רק למצוה ולא לעיכובא, ובאמת כך מורה הלשון מלמד שמצותה, ואם היה מעכב גם בדיעבד הו״ל לומר מלמד שמזה ביד.
3. בפסוק ט׳ כתיב חטאת היא, ור״ל חטאות הקריבות במזבח נשחטות בצפון, ולא שזו טעונה צפון ממש, שהרי היא נשחטת בהר המשחה, ורק צריך לעשות היכר שקרויה חטאת כדי שישים לב להיות זריז במעשיה, וסדר עבודתה, וכלל ענין הפרישה וטעמה ביארנו לעיל בפ׳ ב׳.
4. שהפנים הוא הצד שבו הפתח, שצד מזרחי קרוי פנים מפני שהפתח שם, וכשהיה עומד בשעת ההזאה בראש הר המשחה היינו הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם והוא במזרח ביהמ״ק ופניו למערב ומתכוין ורואה מעל גובה ראש הכותל דרך השערים שלפנים ממנו את פתחו של היכל, וע״ע במס׳ מדות פ״ב מ״ד.
5. וכל מקום שנאמר חקה מעכב, ולאו דוקא רק לענין הזאות שבע פעמים מעכב אלא כל סדור ההזאה הנאמר בפרשה מעכב, כגון אם הזה ביד שמאל או שהזו שבעה כהנים שבעה הזאות כאחת פסולה.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(ה) וְשָׂרַ֥ף אֶת⁠־הַפָּרָ֖ה לְעֵינָ֑יו אֶת⁠־עֹרָ֤הּ וְאֶת⁠־בְּשָׂרָהּ֙ וְאֶת⁠־דָּמָ֔הּ עַל⁠־פִּרְשָׁ֖הּ יִשְׂרֹֽף׃
One shall burn the heifer in his sight; her skin, and her flesh, and her blood, with her dung, he shall burn.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פסקא קכד]
ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף – בא הכתוב ולימד על הפרה, שתהא מלאכה פוסלת בשריפתה. הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם פוסלת בשחיטתה, לא תפסול בשריפתה. אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר: ושרף את הפרה לעיניו – אלא בא הכתוב ולימד על הפרה, שתהא מלאכה פוסלת בה בשעת שחיטתה עד שתיעשה אפר.
ושרף את הפרה לעיניו – לא פרים הנשרפים. שהיה בדין: ומה פרה, שאין נעשים בפנים, מלאכה פוסלת בשריפתה, פרים, הנעשים בפנים – אינו דין שתהא מלאכה פוסלת בשריפתם. לא: אם אמרת בפרה, שהמלאכה פוסל בשחיטתה, לפיכך פוסלת בשריפתה – תאמר בפרים הנשרפים, שאין מלאכה פוסל בשחיטתם, לפיכך לא תפסול בשריפתם. ותפסול בשחיטתם, והדין נותן: ומה פרה, שאין נעשית בפנים, מלאכה פוסלת בשחיטתה, פרים הנשרפים, שנעשים בפנים, אינו דין שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתם? תלמוד לומר: ושרף את הפרה... ושחט את הפרה, ולא פרים הנשרפים.
ושרף את הפרה לעיניו – שיהיה אחד שורף ואלעזר רואה.
את עורה ואת פרשה – מה פרשה במקומו – אף כולם במקומו. מכאן אמרו: הדם כל שהוא לא יחזיר, ואם החזיר פסול. ורבי נתן אומר: מקנח ידו בגופה של פרה.
ושרף את הפרה – להביא את הפקיעים. מכאן אמרו: הבשר כל שהוא – יחזיר, ואם לא החזיר – פסל. עצם כל שהוא – יחזיר. לא החזיר – לא פסל. בכזית כל שהוא – יחזיר. ואם לא החזיר – פסל.
ושרף את הפרה – ריבוי אחר ריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבה אומר: עד שיצת האור ברובו. ורבי יהודה אומר: ישרף, שלא ימעיט את העצים. מרבה הוא לה חבילי אזוב וחבילי אזוב יון בשביל לרבות את האפר.

Piska 124

"And he shall burn the heifer before his eyes": Scripture apprises us about the heifer that preoccupation with some other) work invalidates its burning. __ But even without this being stated, I know it a fortiori, viz.: If it (preoccupation) invalidates its slaughtering (see above), should it not invalidate its burning! If I know this a fortiori, what need is there for a verse? Rather, Scripture apprises us that (preoccupation with some other) work invalidates it from the time of slaughtering until it becomes ashes. "And he shall burn the heifer before his eyes, and not the bullocks (that of Yom Kippur, etc.) that are burnt ("outside the camp"). For it would follow (otherwise), viz.: If with the red heifer, which is not processed within (the sanctuary), work invalidates its burning, then the bullocks, which are processed within, how much more so should work invalidate their burning! __ No, this may be true of the red heifer, whose slaughtering is invalidated by work, wherefore it invalidates its burning, as opposed to the bullocks that are burnt, whose slaughtering is not invalidated by work, wherefore it should not invalidate their burning! __ But let it (i.e., work) invalidate their slaughtering! And this would, indeed, follow, viz.: If bullocks, which are not processed within, work invalidates their slaughtering, then the bullocks that are burnt, which are processed within, how much more so should work invalidate their slaughtering! It is, therefore, written "then he shall burn the heifer (before his eyes") and (Ibid. 3) "and he shall slaughter it before him,⁠" and not the bullocks that are burned. "And he shall burn the heifer before his (Elazar's) eyes": Another burns and Elazar looks on. "Its skin, and its flesh, and its blood together with its dung": Just as the dung (remains) in its place, (i.e., it is not removed from the bowels,) so, all (of the others remain) in their place — whence they ruled: Any blood (remaining in his hand) should be returned to its place (i.e., the shechitah site), and if it is not returned, the heifer is invalidated. What does he do? He wipes his hand on the body of the heifer. "And he shall burn the heifer": to include bits (leaping from the fire) — whence they ruled: Any amount of flesh must be returned (to the fire); if he does not return it, it (the heifer) is invalidated. Any amount of bone must be returned; if he does not return it, it is not invalidated, ("bone" not being mentioned in the verse). If an olive-size (leapt out of the fire), he must return it (to the fire). (And if he returned it, even if a minute amount remained behind, he must return it.) If he does not return it, (the heifer) is invalidated. "he shall burn": (We have here an instance of) amplification ("he shall burn") after amplification ("And he shall burn") in which instance the rule is "diminution" — If most of it (and not necessarily all of it) has been consumed, (it is valid). These are the words of R. Yishmael. R. Yehudah says: (The intent of "he shall burn" is that) he shall not diminish the wood (supply). He adds to it bundles of hyssop and bundles of Grecian hyssop in order to increase the (amount of) ashes. (Ibid. 6) "And the Cohein shall take cedar wood, and hyssop, and scarlet": It is written here "taking,⁠" and, elsewhere, (Ibid. 18) "taking.⁠" Just as "taking" here is three (species), so, "taking" there, (although only "hyssop" is mentioned there.) "wood": This implies any kind of wood. It is, therefore, written "cedar": This (alone) implies even a branch. It is, therefore, written "wood.⁠" How so? A chip of cedar wood. "hyssop": Not "Grecian" or "Kochalith" or "Desert" or "Roman" (hyssop) or any other hyssop which has an epithet. "ushni tola'ath": i.e., whose variant ("shniyatho" [something called by a "variant" name]) is tola'ath (scarlet). "and he shall cast it into the midst of the burning of the heifer": I might think (that he casts it in) when the heifer has already been reduced to ashes; it is, therefore, written "the heifer" (i.e., when it is still recognizable as a heifer.) If "the heifer,⁠" I might think (that he casts it in) even when it has not been burned. It is, therefore, written "into the midst of the burning.⁠" How is this to be reconciled? (He casts it in) when the flames have caught on to most of it. R. Akiva says: "the burning": I might think (that he casts it in) when the heifer has already been reduced to ashes; it is, therefore, written "the heifer.⁠" If "the heifer,⁠" I might think if he splits it open and places it into its midst; it is, therefore, written "and he shall cast it into the burning of the heifer.⁠" How is this to be reconciled? (He casts it in) when it has split open (of itself because of the fire.) "And the Cohein shall wash his garments, and he shall bathe his flesh in water": Scripture hereby apprises us of the caster of the hyssop that he imparts tumah to garments. "and then he shall come to the encampment": Just as here, he (the caster of the hyssop) is forbidden to come to the encampment (before he cleanses himself), so, there, he (the burner and the gatherer of the ashes) is forbidden to come to the encampment. "and the Cohein shall be unclean until the evening": Just as here (he is unclean) until the evening, so, there, he (the burner of the bullock and the he-goat of Yom Kippur, [viz. Vayikra 16:26]), (he is unclean) until the evening. (Ibid. 8) "And he who burns it shall wash his garments": Scripture hereby apprises us of the burner of the heifer that he imparts tumah to garments. Even without the verse, I can derive it a fortiori, viz.: If the caster of the hyssop imparts tumah to his garments, how much more so the burner of the heifer! Why, then, do I need the verse? Scripture hereby apprises us of those who occupy themselves with the heifer from beginning to end that they require the washing of garments and bathing of the body and the going down of the sun (to be cleansed). "And he who burns it shall wash his garments": and not plague-garments (i.e., the garments of the one who burns the clothes of the leper or of one afflicted with plague do not become unclean.) For it would follow otherwise, viz.: If the heifer, which does not impart tumah by contact, its burning imparts tumah to garments, then plague-garments, which do impart tumah by contact, how much more so should their burner impart tumah to garments! It is, therefore, written "And he who burns it shall wash his garments,⁠" and not plague-garments. "he shall wash his garments with water and he shall bathe his flesh in water": "in water" — twice. What is the intent of this? For it would follow: Since a man requires immersion and vessels require immersion, then just as a man immerses in (an amount of water) that is sufficient for him, i.e., forty sa'ah), so vessels are immersed in a (smaller amount of water) sufficient for them. It is, therefore, written "in water" twice. Where man is immersed (i.e., forty sa'ah), there hands (for ritual purposes) and vessels are immersed. (Ibid. 9) "And a man who is clean shall gather the ashes": Because we find that all of the processing of the heifer is by a Cohein, I might think that the gathering of the ashes, too, is by a Cohein; it is, therefore, written "And a man who is clean" — whence we are apprised that the gathering of the ashes is kasher through any man. "And a man who is clean" — to exclude a minor. ("a man" then) implies that both a minor and a woman are excluded; it is, therefore, written "who is clean" — to include (as kasher) a woman. These are the words of R. Yishmael. R. Akiva says: "And a man who is clean" — to include a zar (a non-Cohein). "clean" — to validate a woman. ("clean" then) implies that both a woman and a minor are included; it is, therefore, written (Ibid.) "and he shall place it outside the encampment": Scripture speaks only of someone who has the "mind" to "place" (with intent, excluding a minor, who does not have the mind to do so.) "a man who is clean": clean vis-à-vis ma'aser, and tamei vis-à-vis terumah. And elsewhere (Ibid. 18) it is written "And a clean man shall take hyssop and dip it in the water.⁠" R. Akiva asks: Why is this ("clean man") written? Even if it were not written, I would know it a fortiori, viz.: If the gatherer (of the ashes) must be clean, how much more so the sprinkler! What, then, is the intent of "a clean man"? One who has left the category of "tumah.⁠" And who is that? One who immersed in the daytime (and whose cleanliness is consummated in the evening). And it is written elsewhere (Ibid. 19) "clean.⁠" Just as there, tamei for terumah and "clean" for ma'aser, so "clean" here (Ibid. 9), tamei for terumah and clean for ma'aser. "the ashes of the heifer": and not the brands — whence they ruled: A brand which has ash is crushed and one which does not have ash is discarded. A bone, in any event, will be crushed. "outside the encampment": in the Mount of Olives — whence they ruled: It is divided into three parts: one for the chel (a place within the fortification of the Temple); one for the Mount of Olives; one to be divided among all the priestly watches. "in a clean place": its surroundings must be clean — whence R. Elazar Hakapper said: A vessel containing the cleansing (ashes of the red heifer), with an air-tight lid in the tent of a dead man is tamei, it being written "in a clean place.⁠" And this is not a clean place. "And it shall be for the congregation of the children of Israel in keeping for waters of sprinkling.⁠" What is the intent of this? I might think that "work" (see above) is invalidated only vis-à-vis the heifer. Whence do I derive (the same for) the water (that is added to the ashes)? From "And it shall be … in keeping for waters of sprinkling" (which implies that "work" is to be abstained from only when they are being made waters of sprinkling.) __ But perhaps (the stricture against "work" obtains even after they have been sanctified as waters of sprinkling. __ It is, therefore, written "for (i.e., to make them) waters of sprinkling.⁠" And they are already waters of sprinkling. If a cow drank of the cleansing waters, its flesh is tamei (if it drank) within twenty-four hours (of being slaughtered). R. Yehudah says it (the water) is nullified in its intestines, it being written "And it shall be for the congregation of the children of Israel in keeping" (i.e., once it is no longer "in keeping,⁠" it does not confer tumah upon what comes in contact with it.) This question ("tahor or tamei"?) was asked before thirty-two elders and they ruled its flesh "tahor.⁠" This is one of the things that R. Yossi Haglili discussed with R. Akiva, (R. Yossi holding "tahor,⁠" and R. Akiva, "tamei"), and R. Akiva dismissed him, (R. Yossi being unable to substantiate his view.) Afterwards, R. Yossi found substantiation for his view, and asked R. Akiva: May I return? R. Akiva: Shall I allow everyone to return, and not you because your name is "Yossi Haglili"? R. Yossi (presenting his substantiation): It is written "And it shall be for the congregation of the children of Israel in keeping.⁠" It is only when they are "in keeping" that they are considered sprinkling waters (and confer tumah [see above].) R. Tarfon said (on Daniel 8:4) "I saw the ram butting westward, northward, and southward. And no beast could withstand him, and there was none to deliver from his power. He did as he willed and grew great.⁠" This ("the ram") is R. Akiva. (Ibid. 5) "As I looked on, a he-goat came from the west, passing over the entire earth without touching the ground. And the goat had a beetling horn between its eyes": This is R. Yossi Haglili and his response. (6) "And he came up to the two-horned ram that I saw standing before the water course, and he charged at him full force. (7) And I saw him reach the ram and rage at him, and he struck the ram and broke his two horns" — R. Akiva and Shimon b. Naness — "and the ram" — R. Akiva — "was powerless to withstand him. And he" — R. Yossi Haglili — "cast him to the ground and trampled him. And there were none" — the thirty-two elders — "to rescue him from his hand.⁠"
ושרף את הפרה לעיניו – שיהיו עיניו בה שלא יעשה מלאכה בה עד שתעשה אפר ואם עשה בה מלאכה פסולה.
- את עורה ואת בשרה – עורה מחובר לבשרה. בשרה לא בשר עוברה או בשרה יכול פרט לדמה ת״ל ואת דמה או דמה פרט לפרשה ת״ל על פרשה ישרוף [כשאמר דמה שלא יצא דמה חוץ לגת שאם יצא דמה חוץ לגת פסולה. כשאמר על פרשה ולא אמר עם פרשה מה פרשה במקומו אף כולן במקומן וכן] הפוקעין שיצאו חוץ למערכה אם יש בהם כזית יחזירם למקומן או יתן עליהם עצים וישרפם במקומם. ישרוף את שהוא רוצה לשרוף ישרוף מיכן אמרו שרפה שלא בעצים או בכל עצים אפלו בקש אפלו בגבבה כשרה ומצותה שלא ימעט לה עצים מן הראוי לה ר״י אומר חבילי אזוב היו משליכין לתוכה בשביל לרבות את האפר.
וְיוֹקֵיד יָת תּוֹרְתָא לְעֵינוֹהִי יָת מַשְׁכַּהּ וְיָת בִּשְׂרַהּ וְיָת דְּמַהּ עַל אוּכְלַהּ יוֹקֵיד.
And (one) shall burn the heifer before his eyes; her skin, and her flesh, and her blood, with her food shall he burn.
ויוקד ית תורתה קדמויא ית משכ⁠(נ)⁠ה וית בשרה וי⁠(א){ת} אדמה עם רעייהב יוקד יתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמוי״) גם נוסח חילופי: ״למחמייה דאלעזר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רעייה״) גם נוסח חילופי: ״מרעייה״.
ויפקון מגו סידורא ויוקד כהן אוחרן ית תורתא כד חמי אלעזר ית מושכה וית בישרה וית אדמה על ריעייה יוקד.
And they shall bring her out from the midst of the railing, and another priest, while Elazar looketh on, shall burn the heifer, her skin, flesh, and blood, with her dung shall he burn.
וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו – שְׂרָפָהּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר פְּסוּלָה, דַּאֲמַר קְרָא וְשָׂרַף (פסוק ד) ״וְהִזָה״, רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר כְּשֵׁרָה, דְּאָמַר קְרָא עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף, מָקוֹם שֶׂפּוֹרְשָׁה לְמִיתָה שָׁם תְּהֵא שְׂרֵפָתָהּ.
וְשָׁחַט וְשָׂרַף – מַה שְּׁחִיטָה כְּשֶׁהִיא שְׁלֵמָה, אַף שְׂרֵפָתָהּ כְּשֶׁהִיא שְׁלֵמָה. וְלִיחוּשׁ דִּילְמָא טְרֵפָה הִיא, אֶלָּא מִשּׁוּם (דַּאֲמַר רַחֲמָנָא) [דְּאָמְרִינָן] זִיל בָּתַר רֻבָּא, וְכִי תֵּימָא מַאי נַפְקָא לָן מִינָהּ, חַטָּאת קְרֵיהּ רַחֲמָנָא.
וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו – בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַפָּרָה שֶׁתְּהֵא מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בִּשְׂרֵפָתָהּ. הָא עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר, יֵשׁ לִי בַּדִּין, אִם פּוֹסֶלֶת בִּשְׁחִיטָתָה, לֹא תִּפְסֹל בִּשְׂרֵפָתָהּ, אִם זָכִיתִי מִן הַדִּין, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו״, אֶלָּא בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַפָּרָה שֶׁתְּהֵא מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר. וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה, וְלֹא פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים, שֶׁהָיָה בַּדִּין, וּמָה פָּרָה שֶׁאֵין נַעֲשֵׂית בִּפְנִים מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בִּשְׂרֵפָתָהּ, פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים שֶׁנַּעֲשִׂים בִּפְנִים אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בִּשְׂרֵפָתָם, לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּפָרָה שֶׁמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בִּשְׁחִיטָתָה, לְפִיכָךְ פּוֹסֶלֶת בִּשְׂרֵפָתָהּ, תֹּאמַר בְּפָרִים הַנִּשְׂרָפִים שֶׁאֵין מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בִּשְׁחִיטָתָן לְפִיכָךְ לֹא תִּפְסֹל בִּשְׂרֵפָתָן. וְתִפְסֹל בִּשְׁחִיטָה, וְהַדִּין נוֹתֵן, וּמָה פָּרָה שֶׁאֵינָהּ נַעֲשֵׂית בִּפְנִים מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בִּשְׁחִיטָתָהּ, פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים שֶׁנַּעֲשִׂין בִּפְנִים אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בִּשְׁחִיטָתָן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה״ לְעֵינָיו שֶׁיְּהֵא אַחֵר שׂוֹרֵף וְאֶלְעָזָר רוֹאֶה.
אֶת עֹרָהּ – וְגוֹ, מַהּ פִּרְשָׁהּ בִּמְקוֹמוֹ, אַף כֻּלָּן בִּמְקוֹמָן, מִכָּאן אָמְרוּ הַדָּם כָּל שֶׁהוּא יַחְזִיר, וְאִם לֹא הֶחֱזִיר פָּסַל. וְרַבִּי נָתָן אוֹמֵר מְקַנֵּחַ יָדָיו בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה. וְשָׂרַף לְהָבִיא אֶת (הַפּוֹקְעִין) [הַפְּקִיעִים], מִכָּאן אָמְרוּ הַבָּשָׁר כָּל שֶׁהוּא יַחֲזִיר וְאִם לֹא הֶחֱזִיר פָּסַל, בְּכַזִּית יַחֲזִיר, וְאִם לֹא הֶחֱזִיר פָּסַל. וְשָׂרַף, הֲוֵי רִבּוּי אַחַר רִבּוּי, וְאֵין רִבּוּי אַחַר רִבּוּי אֶלָּא לְמַעֵט דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשֶּׁיָּצִית הָאוּר בְּרֻבָּהּ. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִשְׂרֹף שֶׁלֹּא יְמַעֵט לָהּ עֵצִים, מַרְבֶּה הוּא לָהּ חֲבִילֵי אֵזוֹב [וַחֲבִילֵי אֵזוֹב] יָוָן, בִּשְׁבִיל לְרַבּות אֶת הָעָפָר.
אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ – עֹרָהּ מְחֻבָּר לִבְשָׂרָהּ, בְּשָׂרָהּ וְלֹא בְּשַׂר עֻבָּרָהּ. אוֹ בְּשָׂרָהּ יָכוֹל פְּרָט לְדָמָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאֶת דָּמָהּ״, אוֹ דָמָהּ פְּרָט לְפִרְשָׁהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף״. הַפְּקִיעִין שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לַמַּעֲרָכָה, אִם יֵשׁ בָּהֶם כַּזַּיִת יַחֲזִירֵם לִמְקוֹמָן, אוֹ יִתֵּן עֲלֵיהֶם עֵצִים וְיִשְׂרְפֵם בִּמְקוֹמָם.
וַיַאמֻרֻ בִּאִחרַאקִהַא בִּחַצ׳רַתִהִ מַעַ גִלדִהַא וַלַחמִהַא וַדַמִהַא וַפִרתִ׳הַא
ויצוה על שריפתה בנוכחותו, עם עורה ובשרה ודמה ופרשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

לעיניו – של אלעזר.
לעיניו [THE COW SHALL BE BURNED] AT HIS: Eleazar’s, SIGHT.⁠1
1. The syntax of the verse is unclear. It is possible to interpret both the verb ושחט, at the end of vs. 3, and ושרף here as meaning that Eleazar must do the slaughtering and the burning of the red heifer himself. Rashbam follows the common halakhic understanding that these actions need not be performed by Eleazar or even by a priest; they simply must be done in Eleazar’s presence. Rashi says the same thing concerning the verb ושחט in vs. 3. Rashbam’s comment about the verb ושרף may be seen as a reworking of the comment of Sifre here. See similarly Ibn Ezra.
ושרף את הפרה – השורף, והעד: לעיניו.
AND THE HEIFER SHALL BE BURNT IN HIS SIGHT. Ve-saraf et ha-parah (and the heifer shall be burnt)⁠1 is to be rendered, and someone shall burn the heifer. The term le'enav (in his sight)⁠2 proves the latter interpretation.
1. The literal meaning of ve-saraf et ha-parah is: and he shall burn the cow.
2. Eleazar's sight.
ושרף – אותה השורף.
לעיניו – של אלעזר.
ושרף – AND HE SHALL BURN – The one who burns.⁠1
לעיניו – IN HIS SIGHT – of Elazar.
1. The verse, like many others, contains a verb (burned) but does not mention the subject. As such R"Y Bekhor Shor adds in the missing subject (the [unnamed] individual who will be tasked with the burning); expressing that it not important who does the burning, just that it be burnt.
ושרף את הפרה לעיניו – אחר שורף ואלעזר רואה, היינו לעיניו של סגן.⁠1
את עורה – לרבות שער שלה.
ואת בשרה – לרבות העצמות.
ואת דמה – לרבות הקרניים והטלפיים.
על פרשה – עם פרשה, דוגמא: ראשו על כרעיו ועל קרבו (שמות י״ב:ט׳).
1. בדומה באבן עזרא ובר״י בכור שור.
ושרף את הפרה לעיניו, "someone is to burn the red heifer in the presence of Elazar.⁠" Elazar's watching the procedure is equivalent to the Torah having written: "the deputy High Priest is to watch this procedure.⁠"
את עורה, "its skin,⁠" including the hair on the skin;
ואת בשרה, "and its flesh;⁠" including its bones.
ואת דמה,⁠"and its blood,⁠" including its horns and claws.
על פרשה, "together with its entrails containing their dung.⁠"We have a parallel to this kind of construction in Exodus 12,9, where the Torah writes: ראשו על כרעיו ועל קרבו, "its head, its legs and its entrails.⁠"
ושרף את הפרה לעיניו – הפסוק מתחיל ומסיים בשריפה לומר שמרבים עצים בשריפתה.
ושרף את הפרה לעיניו – אחר שהצית הכהן את האור בעצי המערכה, דקדקה התורה שיהיו עיניו בשריפת הפרה כדי שלא יתעסק במלאכה אחרת, כי המלאכה פוסלת בה, כמו שביארנו. והוא מבואר מזה הלשון שראוי שישרוף הפרה, לא אותה וחברתה, כדי שלא יתעסק במלאכה אחרת. וראוי שישרפֶהָ כולה במקום אחד, לא בשתי מערכות; וזה לשתי סיבות: האחת, שאינו שורף ׳את הפרה׳ באש שהצית שם, אבל קצתה לבד; והשנית, שאי אפשר שיהיו עיניו יחד בשתי המערכות. והנה לא דקדקה התורה בעצים אשר תשרף הפרה בהם, אפילו בקש ובגבבה או באי⁠־זה עצים שירצה.
את עֹרה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרֹף – לפי שדקדקה התורה בשׂערהּ שיהיה אדום, והוא מחובר לעורה, למדנו שכונת התורה שישרף יחד עם עורה. והנה בבשרה נכלל החלב והקרב. ולפי שכבר אמר תחילה ׳ושרף את הפרה׳, ובשם הפרה נכלל כל הנלוה לה, כמו הקרנים והטלפים, למדנו שראוי שישרף הכל יחד, אלא שאם פקע מעורה או מהשער הנלוה לו כזית, או מבשרה או מדמה - חייב להחזיר, כי התורה דקדקה שישרפו אלו בכללם; ואולם אם פקע מהקרנים והטלפים - אינו חייב להחזיר, כי לא זכרה אותם התורה בפרטים שזכרה. והנה אומרו ׳על פרשה ישרֹף׳ רוצה לומר אצל פרשה, כדי שישרף פרשה עמה יחד. והנה נכלל בזה גם הפֶּרש שפירש ממנה על מערכתה — כמו הענין בדמה שכולל גם הדם שפירש ממנה על מערכתה בעת שחיטתה. והנה הפֶּרש הזה הוא במקום המערכה בהכרח, ולזה יחוייב שתהיה שריפת עורה ובשרה ודמה במקום מערכתה, ואם פקע מהם חוץ למערכה צריך לשורפו במקומו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף – הוא מה שאמרנו היותר יחרים ואין בכלל אלא מה שפרט. ועור ובשר ודם כנוי אל חלקי הנפש כי העור הוא החצוני והבשר נתן בתוכו והדם הוא בפנימיות הבשר וכן הנפש הצומחת הוא הנושא הראשון אשר בו תנשא הנפש החיונית והנפש החיונית היא אשר תנשא עליו הנפש הדברית וזה דומה לזה ודאי. ושלשה ראשי אלו המחנות הם הכבד והלב והמוח. ואמר שיעביר התאיות המותריות הנמשכו׳ מהנפש הצומחת אחר המאכל והמשקה והמשגל המותריי׳ ובכלל כל מה שיחטא האדם בחוש המשוש וגם מהקנאה והשררה והנצוח והחמדה הנמשכים מהנפש החיונית הרגזנית וגם שיגרש מהחלק השכלי כל דעת כוזב וכל סברא נפסדת וכל אלו הענינים יהיו דומים בעיניו ושוים אל הרחקה הפרש ושרפתו כי לסוף אין יתרון לזה על זה. ועל שלשה ענינים אלו אמר הנביא הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי ולא בא בפי בשר פגול (יחזקאל ד׳:י״ד) כמו שדרשו חכמינו ז״ל (חולין ל״ז:).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ה) והנה צוה שתשרף הפרה כמו שהיתה נשרפת כל עולה וכמו שהיה נשרף פר החטאת של י״ה. והיתה אותה שריפה כוללת עורה ובשרה ודמה ופרשה לפי שהיתה הפרה רומזת אל העדה. והיו בה מדרגות אנשים מהם נכבדים ומהם נקלים כאיברים בגוף הפרה וכלם נשרפים לרמוז שכך היה ראוי שיהיה ענשה ודינה שישרפו על חטאתה הקטנים עם הגדולים שר וגדול ריש ונקלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

ושרף את הפרה לעיניו את עורה – הפסיק במאמר לעיניו בין זכרון הפרה לזכרון פרטיה שהם עורה וגו׳, יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת פרה (פ״ד), וכתבו רמב״ם בפרק ד׳ מהלכות פרה אדומה שמצות שריפתה שלימה ואם הפשיטה ונתחה ושרף כלה כשרה עד כאן, לזה הבדיל הכתוב במעשה המובחר ואמר ושרף את הפרה פירוש כולה יחד, ואפילו עבר והפשיטה וכו׳ ועשה עורה לבד ובשרה לבד ופרשה לבד גם כן לא הפסיד, והוא מאמר את עורה ואת וגו׳.
על פרשה ישרוף – חזר לומר ישרוף פעם ב׳ ולא הספיק במה שאמר בתחלה ושרף, לפי מה שפירשתי כי הכתוב ידבר בב׳ סוגים הא׳ שריפת הפרה שלימה, והב׳ אחר שהופשטה ונתנתחה לזה אמר ישרוף כנגד חלוקה שניה. עוד יתבאר על פי מה שאמרו בתוספתא דפרה (פ״ב) וכתבו רמב״ם בפרק ד׳ מהלכות פרה אדומה וזה לשונו פקע מעורה וכו׳ אפילו משערה כזית יחזיר ואם לא החזיר פסולה עד כאן, והוא מאמר ישרוף פעם ב׳ לומר שהגם שפקע יחזיר וישרוף לעיכובא.
ושרף את הפרה לעיניו, את ערה, "He shall burn the heifer in his sight; its skin, etc.⁠" Why does the Torah interrupt the sequence of what is to be burned by mentioning לעיניו, "in his sight?⁠" We can understand this in light of a ruling by Maimonides in chapter 4 of Hilchot Parah Adumah that the red heifer should be burned whole, but that in the event the priest first skinned the heifer and cut it up before he burned it this was acceptable. The reason the Torah interposed the word לעיניו where it did was to alert us to this alternative way of burning the red heifer. The Torah wrote ושרף את הפרה to indicate that the entire heifer had to be burned at the same time even if it had already been cut up. The words את ערה, "with its skin,⁠" indicate that it all has to be burned together though it need not necessarily be when the heifer is still a whole cadaver.
על פרשה ישרף, "with its dung it shall be burned.⁠" The reason the Torah repeats the apparently superfluous word ישרף, "he shall burn it,⁠" is to show that there are two ways in which this burning could take place, as I have explained. Either one burns the heifer while it is whole, or after it has been skinned and cut up. The second word ישרף refers to the second alternative. Maimonides in Hilchot Parah Adumah chapter 4 rules (based on a Tossephta in the second chapter of Parah) that if some part of the skin fell off, or even some of its hair in an amount equal in size to that of an olive, one has to put it back so it can be burned with the animal or the whole procedure becomes invalid. In other words, the second word ישרף may tell us that it is indispensable that all the parts of the heifer be burned.
ושרף את הפרה לעיניו – מקיש שריפתה לשחיטתה מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה.
והזה ושרף – מה הזאה אל נכח פני אהל מועד אף שריפה כן.
לעיניו – שהיסח הדעת פוסל גם בשריפה. ומשחיטה ועד שריפה פוסל היסח הדעת חוץ מהשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת.
את הפרה – לרבות שיהיו עצים בשריפת הפרה ולכתחילה לא ישרוף את הפרה לבדה בלא עצים אבל בדיעבד כשירה אם שרפה לבדה באש בלא עצים כלל.
את ערה ואת בשרה – כו׳ שלא יהיה בה הפשט ונתוח כלל. ואת דמה. שאף הדם שהיה על היד יקנח דהיינן (אחר גמר ההזאה) הדם שבאצבעו היה מקנח על העצים ושעל היד היה מקנח בשער של הפרה.
ישרף – שישרוף הכל בגת אחת דווקא. שאם יצא אפי׳ כזית חוץ מגתה פסולה כל הפרה.
ערה ובשרה ודמה על פרשה ישרף – ללמד שאין שורפים שתי פרות בגת אחת רק דווקא אחת לבדה שכל אלו הם מיעוטים.
ישרף – לרבות את הפוקעים מהגת שמחזירן לאש שעל הגת.
ושרף את הפרה לעיניו – איזה כהן שיהיה ישרפנה לעיני אלעזר:
על פרשה – עם פרשה והוא הזבל שבכרס הבהמה:
ולקח מדמה באצבעו – זהו קבלת הדם, שביד דוקא יקבל הדם מן הפרה, לא בכלי, (הגר״א). כ״ה בספרי, וכ״פ הרמב״ם (פ״ד מפרה ה״ד) קבל דמה בכלי פסולה שנ׳ ולקח באצבעו מצותה ביד לא בכלי, (ע״ש בהשגת הראב״ד פ״ג ה״ב). כבר העירותי (ויקרא ד׳ כ״ד) דעיקר הוראת אצבע אחיזה ותפיסה (אנפאססען, אויפפאססען) ונכלל בו אם האבר הפרטי שביד (פינגער) שאוחזין ותופסין בו, אם הכלי (געשירר) שמחזיק ותופס דבר אל תוכו, ע״ש, ולפי״ז גם כף היד שבכפיפתו מחזיק דבר בחללו שייך לומר עליו לשון אצבע. והיה אפשר לפרש אצבע לשון טבילה. כי וטבלתם בדם, תרגמו הירושלמי ותצבעון בדמא, וכן וטבל הכהן אצבעו (עיי׳ בערוך ערך צבע) ויהיה טעם ולקח באצבעו, בעבור טבילתו, כלומר שיקבל הדם, כדי לטבל אצבעו בו, והבי״ת כבי״ת ויעבד ישראל באשה, בעבור אשה, כן באצבעו בעבור אצבעו כלומר בעבור טבילתו בו. והראשון יותר נכון, ומ״מ גם לרבותינו בספרי יפרש אצבעו גם לסיפא דקרא, שההזאה תהי׳ באצבעו הימין, ע״ש. והנה בזבחים (מ״ז ב׳) אמרי׳ דולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך (מצורע י״ד י״ד) כלומר שתהא קבלת הדם בידו לא בכלי, אמנם ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות (ויקרא ד׳ כ״ה) טעמו שצריך שיקבל הדם בכלי, וכתבו התוס׳ (שם ד״ה אף לקיחה) דבחטאת כתיב באצבעו ונתן. א״כ לאו בידו מקבל דבאצבע לא אפשר לקבל, אלא ע״כ בכלי קאמר, אבל באשם לא כתיב באצבעו, ע״ש. ולא ידעתי מה יענו רבותינו בעלי התוס׳ על קרא דילן דכתיב באצבעו והזה, ומ״מ פירושו קבלת הדם ביד דוקא לא בכלי, דהא והזה ג״כ בעצמו של כהן, כמפורש בספרי.
מדמה שבע פעמים – מדמה מיותר כי כבר הוזכר מקודם, אבל בא ללמדנו שכל אחת משבע ההזאות צריך שיהיה מן הדם שלא יטבול אצבעו פעם אחת וממנו יזה ז׳ הזאות, אבל צריך להחזיר ולהטביל אצבעו בדם בכל הזיה והזיה (ספרי), וכ״א במתני׳ דפרה (פ״ג מ״ט). ובתרגום יב״ע אמר וידי מאדמה בטיבולא חדא שבע זמנין, והוא תמוה שמתנגד למתני׳ ולספרי. ואפשר שכוונת יב״ע שכל אחד משבע ההזיות צריך שיהי׳ מטבילה אחת, לאפוקי הזאה אחת משתי טבילות, כדאיתא בתוספת׳ פ״ג, טבל שנים והזה אחת פסול, וכ״פ הרמב״ם (פ״ד ה״ז מפרה), אמנם לשונו דחוק. ואפשר כי מלת בטיבולא הוא ט״ס ונ״ל בקיבולא חדא, כי לשבע ההזאות יקבל בפעם אחת הדם מן הפרה, ולא יקבלנו בשני פעמים, ואף בדיעבד פסול דילפי׳ מקדשים.
ושרף את הפרה לעיניו – עיין פירוש פסוק ג. ״שרפה חוץ מגתה או בשתי גתות או ששרף שתים בגת אחת פסולה״ (פרה ד, ב).
את ערה ואת בשרה וגו׳ – צריך לשורפה כליל, על כל חלקיה. לא משנה כלל אם מפשיטים אותה ומנתחים אותה תחילה ולאחר מכן שורפים את העור ואת כל החלקים ביחד, או אם שורפים אותה כמות שהיא ללא הפשט וניתוח: ״הפשיטה ונתחה כשרה״ (שם ד, ג).
ושרף את הפרה – היה לו לומר ושרפה, רק שבא ללמד שישרוף את הפרה לבדה ולא יעשה עמה מלאכה אחרת, והיה יכול ללמוד זה בדין משחיטתה רק שמלמד שמן השחיטה עד השרפה מלאכה פוסלת, אך היה די שיאמר ושרף אותה והיינו דורשים אותה לבדה, כמו שדרשינן מ״ש ושחט אותה, ולמה חזר שנית שם הפרה, אמרו חז״ל שבא למעט פרים הנשרפים, שהייתי טועה ללמוד מק״ו מפרה שמלאכה פוסלת בהם והייתי לומד שפוסל בהם בין בשחיטה בין בשרפה, וע״כ אמר ושרף את הפרה לא פרים וממילא ידעינן ג״כ שאין מלאכה פוסלת גם בשחיטתם דאין ללמוד ק״ו מפרה דיש לדחות מה לפרה שמלאכה פוסלת בשרפתה וז״ש ת״ל ושרף את הפרה ושחט אותה (כן גירסת הגר״א) ר״ל שע״י המעוט בשרפתה ידעינן שגם מ״ש ושחט אותה הוא רק פרה לא פרים הנשרפים דאין ללמוד עוד שחיטתן ק״ו מפרה, דמה לפרה שמלאכה פוסלת בשרפתה ודוק היטב כי קצרתי, ומ״ש שיהיה אחר שוחט ואלעזר רואה, בהכרח שמזה ידעינן ג״כ היסח הדעת כמ״ש ביומא (דף מב) לשטת שמואל שהספרי כוותיה:
ואת בשרה ואת דמה על פרשה – בכל השרפות לא נזכר רק עור ובשר ופרש לא את הדם (כמו שמות כט יד, ויקרא ד׳ יא, ח׳ יז, ט׳ יא, טז כז) בכל אלה לא הוזכר הדם כי זרק אותו על המזבח ופה הזכיר שישרף הדם, וממ״ש את דמה על פרשה, מלמד שיהא הדם במקומו כמו הפרש, וא״כ הדם הנשאר מן ההזיה צריך שיחזירנו למקומו אל הצואר לדעת הת״ק, ור״נ ס״ל שא״צ לזה רק יקנחנו בגופה של פרה, כ״ה גירסת הר״ש והגר״א מחזיק הגי׳ הישנה הדם כ״ש לא יחזיר ואם החזיר פסול כיצד עושה מקנח ידו בגופה של פרה ולא גרס ר׳ נתן אומר, ובמ״ש שמקנח ידו בגופה של פרה ולא אמר כמ״ש במשנה (י׳ ג׳) גמר מלהזות מקנח ידו, משמע כמ״ש הרמב״ם (פ״ג ה״ב) שעל כל הזיה מקנח בגופה של פרה, שלא כמ״ש בזבחים (דף צג) ומנחות (דף ז׳ ע״ב) שמקנח בשפת מזרק, ונראה שהרמב״ם מפרש מ״ש בגמרא אלא אצבעו במה מקנח בשפת מזרק לא קאי על הזיות פרה שכבר אמר לא גמר מקנח אצבעו שפי׳ ג״כ בגופה של פרה, רק שקאי על הזיות חטאת כמו שמשמע בזבחים (דף כה), כי אאל״פ על הזית פרה שהלא מקבלו בידו ואיך יקנחנו בשפת מזרק:
ושרף את הפרה את עורה ואת בשרה – היה די שיכתוב ושרף את הפרה לבד והכל בכלל, רק שאז הייתי אומר שדי אם נתנה כולה על המערכה ואם פקעו חלקים מעל המערכה א״צ להחזירם שכן גם גבי עולה צריך למוד לאהדורי פוקעים בזבחים (דף פג ודף פו) לכן פרט פרטיו להורות שצריך שישרפו כלם, אבל עצם לא פסול מדלא חשיב גם עצמות. ומ״ש בכזית יחזיר נדחקו המפרשים ואנכי הגהתי ראב״ש אומר עפ״י התוספתא (פ״ב) פקע מעורה מבשרה ומשערה חוץ לגתה יחזיר ואם לא החזיר פסול, ראב״ש אומר כזית מעכבת פחות מכזית אינה מעכבת, פקע מקרניה ומטלפיה ומפרשה א״צ להחזיר שכל דבר שאין מעכב בחייה אין מעכב בשרפתה והרמב״ם פסק כראב״ש:
ושרף וגו׳ ישרוף – מה שכפל פעל ושרף וס״ל לת״ק שבא להורות ישרף מ״מ אף שלא נשרף כולו רק רובו, וכמ״ש באילת השחר (כלל קו) בדיני כפילת הפעל שלפעמים יכפול את הפעל ללמד שדי בכל אופן שיעשה הפעל וזה קורא רבוי אחר רבוי ותבין זה עפ״י הכלל שהתבאר באילת השחר כלל רל״ז ור״י ס״ל שבא להוסיף שיעסוק בשרפה ויוסיף עצים וגירסתי הוא כגי׳ הגר״א שמחק מ״ש [דברי ר״י רע״א] כי זה סותר למ״ש בסי׳ כג עמש״ש:
את הפרה וגו׳ את עורה וגו׳: עיין מה שכתבתי בספר ויקרא (ח,יז. טז,כז).
ושרף את הפרה וכו׳ – ספרי פס׳ קכ״ד שהיה בדין ומה פרה שאין נעשית בפנים מלאכה פוסלת בשרפתה כו׳ ותפסול בשחיטתן והדין נותן כו׳ מלאכה פוסלת בשחיטה פרים הנשרפין א״ד שתהא מלאכה פוסלת בשרפתו. הנה זה הקו״ח לא יתכן רק אם נימא, דשחיטה בזר כשירה בפרה וכן שרפה, והפירוש ושחט אותה לפניו, שיהא אחד שוחט ואלעזר רואה, וכן ושרף אותה לפניו, אז שפיר הקו״ח, אבל אם נימא דכהן בעי, ואין זר כשר בשחיטתן וכן בשרפתן, כמפורש בירושלמי פרק שני שעירי, אין קו״ח, דלכן פוסל בפרה מלאכה, הואיל וזר פסול בה, תאמר שם הואיל וזר כשר, לכן אין מלאכה פוסלת. ואולי הוי למד על קבלת פרים נשרפים והזיתם כו׳ שתהא מלאכה פוסלת בהם, וע״ז ממעט פרים נשרפים ועיין יומא מ״ב מ״ג, דעל שרפה לא פליגי שיוכשר זר, עיי״ש ודו״ק.
ושרף – שרפה שלא כנגד פתח ההיכל פסולה, שנאמר ושרף והזה, מקיש שריפתה להזאתה, מה הזאתה כנגד הפתח אף שריפתה כנגד הפתח.⁠1 (זבחים קי״ג.)
ושרף – ושרף ושחט – הקיש שריפתה לשחיטתה, מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלמה.⁠2 (חולין י״א.)
ושרף את הפרה – בא הכתוב ולמד שתהא מלאכה פוסלת בשריפתה3 (ספרי).
ושרף את הפרה לעיניו – מהו לעיניו – שלא יסיח דעתו ממנה.⁠4 (יומא מ״ב.)
את ערה וגו׳ – להביא את הפקיעים,⁠5 מכאן אמרו, הבשר כל שהוא יחזיר ואם לא החזיר פסול, עצם כל שהוא יחזיר, ואם לא החזיר לא פסל6 (ספרי).
ואת דמה – גמר מלהזות מקנח ידו בגופה של פרה, שנאמר ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה7. (זבחים צ״ג:)
1. עיין מש״כ לעיל בפסוק ג׳ בדרשה ושחט אות ט״ו, וצרף לכאן.
2. ומפרש בגמ׳ דלא חיישינן דלמא טרפה היא, משום דאזלינן בתר רובא, יעוי״ש, דלחד מ״ד ילפינן מכאן לדעלמא דאזלינן בתר רובא. והא דאיתא בפ״ד מ״ג דפרה הפשיטה ונתחה כשרה צ״ל דהיינו דוקא בדיעבד, וכ״מ ברמב״ם פ״ד הי״ד מפרה, והר״ש והרע״ב שם כתבו, הפשיטה ונתחה כשרה, דכתיב את עורה ואת בשרה, רצה בהפשט ונתוח, רצה במחובר, עכ״ל. מבואר מדבריהם דאפי׳ לכתחלה שורף נתחים נתחים, ולא ידעתי איך יכלכלו לפי זה הדרשה שלפנינו אף שריפתה כשהיא שלמה, וצ״ע.
3. כגון אם שרפה ושרף עוד איזה דבר עמה, ועיין מש״כ השייך לדרשה זו לעיל בפ׳ ג׳ אות י״ז, וצרף לכאן.
4. כמש״כ לעיל בפסוק ג׳ אות י״ט, יעוי״ש וצרף לכאן.
5. אם נפקעו חלקים מעל האש שעל המערכה צריך להחזירם ולשרפם, ודייק זה מדהיה די לכתוב ושרף את הפרה והיה הכל בכלל, ומדפרטה בפרטיה את עורה ואת בשרה וגו׳, ש״מ צריכה כולה ממש להשרף.
6. מדלא חשיב בפסוק זה בין יתר הפרטים גם עצמות, ש״מ שאין שריפתם לעכובא, ועיין מש״כ השייך לפסוק זה לעיל אות כ״ו.
7. ר״ל לפיכך מקנח בגופה של פרה מפני שגם הדם צריך לשרוף ואם מקנח בדבר אחר ישאר הדם הדבוק קיים ולא ישרף. ומבואר בגמ׳ שדוקא כשגמר להזות עושה כן, אבל בין הזאה להזאה מקנח אצבעו בכף מזרק, וטעם הדבר, יען כי אם יקנח אז אצבעו בגוף הפרה ידבקו בו נימין מעור הפרה, וגנאי להזות כשהן דבוקין בו, וכך כתבו המפרשים בפ״ג מ״ט דפרה, ולא נתבאר לי דעת הרמב״ם בפ״ג ה״ב מפרה שכתב שעל כל הזאה מקנח אצבעו בגופה של פרה, וזה כנגד סתמא דמתני׳ דנקט גמר מלהזות ונגד מסקנת הגמ׳ כאן ובמנחות י׳ ב׳, וצע״ג.

ודע דבספרי זוטא איתא ואת בשרה יכול פרט לדמה ת״ל ואת דמה, ומבואר מזה דדם אינו בכלל בשר, והתוס׳ בפסחים כ״ב א׳ ד״ה והרי חקרו בזה.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ו) וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵ֗ן עֵ֥ץ אֶ֛רֶז וְאֵז֖וֹב וּשְׁנִ֣י תוֹלָ֑עַת וְהִשְׁלִ֕יךְ אֶל⁠־תּ֖וֹךְ שְׂרֵפַ֥ת הַפָּרָֽה׃
And the priest shall take cedar wood, and hyssop, and scarlet, and cast it into the midst of the burning of the heifer.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
עץ ארז, אזוב, ושני תולעת – ויקרא י״ד:ו׳, ויקרא י״ד:נ״א-נ״ב
ולקח הכהן – נאמרה כאן לקיחה, ונאמרה להלן לקיחה (שמות י״ב). מה לקיחה האמורה להלן – שלשה, אף לקיחה האמורה כאן שלשה.
עץ – שומע אני כל עץ במשמע? תלמוד לומר: ארז. אי ארז, שומע אני אפילו ענף? תלמוד לומר: עץ. הא כיצד? זו בקעת של ארז.
אזוב – ולא אזוב יון, ולא אזוב כוחלית, ולא אזוב מדברית, ולא אזוב רומית, ולא אזוב שיש לו שם לווי.
ותולעת שני – ששינתו תולעת, ולא ששינתו דבר אחר.
והשליך אל תוך שריפת הפרה – שומע אני משתיעשה אפר? תלמוד לומר: הפרה. אי הפרה, שומע אני אף על פי שלא נשרפה? תלמוד לומר: אל תוך שרפת הפרה. הא כיצד? משיצת האור ברובן, דברי ר׳ שמעון.
רבי עקיבה אומר: והשליך אל תוך שריפת הפרה – שומע אני משתיעשה אפר? תלמוד לומר: הפרה. אי הפרה, יכול יקרענה ויתננה לתוכה? תלמוד לומר: והשליך אל תוך שריפת הפרה. הא כיצד? משתיבקע.
ולקח הכהן עץ – יכול אחד מכל העצים ת״ל ארז או ארז יכול אף טורף של ארז ת״ל עץ ארז הא מה הדבר בקעת מתוך לבו של ארז וכמו מחוק היה.
ואזוב – לא אזוב יון [ולא אזוב כוחלית ולא אזוב מדברי ולא אזוב רומי] ולא אזוב תלוי בשמו ולא תלוי בשם אחר מכאן היה ר׳ שמעון אומר צפור תלויה בשמה שמן תלוי בשמו יין תלוי בשמו כשר לנסכים.
ושני – יכול אחד מכל הצבעים ת״ל תולעת. או תולעת שני זה לבן ת״ל ושני. הא מה הדבר השני שבתולעת ר׳ שמעון אומר המשונה שבתולעת.
והשליך אל תוך שרפת הפרה – משהוא נושא להבקיע כשרה להזות ממנה. ר׳ מאיר אומר אין מזין ממנה עד שתיעשה אפר ותעשה בבגדי כהונה ובכהנים המלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר.
וְיִסַּב כָּהֲנָא אָעָא דְּאַרְזָא וְאֵיזוֹבָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְיִרְמֵי לְגוֹ יְקֵידַת תּוֹרְתָא.
And the priest shall take cedar wood, and hyssop, and scarlet, and cast it into the midst of the burning of the heifer.

וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה
וְיִסַּב כָּהֲנָא אָעָא דְּאַרְזָא וְאֵיזוֹבָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְיִרְמֵי לְגוֹ יְקֵידַת תּוֹרְתָא
א. וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶזאָעָא דְּאַרְזָא. על הבחנת התרגום בין עץ כחומר לבניין או להסקה לבין עץ כצמח הנותן פרי או ענף וצל, עיין ויק׳ יד ד על תרגומי עץ ארז.
ב. ״וּשְׁנִי תוֹלָעַת״ – ״וּצְבַע זְהוֹרִי״. לביאור התרגום, עיין בפס׳ ״וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹֽב״ (ויקרא יד ד).
ויסב כהנא קיס דארז ואזוב וצבע זהורי טבה ויקלק ויטלק לגו יקידתא תורתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יקידת״) גם נוסח חילופי: ״קטם יקידה״.
ויסב כהין אוחרן בקעתא דקיסא דגולמיש ואיזובא וצבע דאישתני בזהורי ויטלוק לגו יקידתא דתורתא ויסגי דליקתא לאפושי קיטמא.
And another priest shall take a piece of cedar wood and hyssop, and (wool) whose colour hath been changed to scarlet, and throw them into the midst of the burning of the heifer; and he shall enlarge the burning, that the ashes may be increased.
ויטלק לגו קטם יקידת תורתא.
And throw into the midst of the ashes of the burning heifer.
ולקח הכהן עץ ארז ואזוב – ואוסף האפר ולוקח מעפר שריפת החטאת והמזה מי הנדה, ושנינו כל המתעסקין בפרה מטמאין בגדים, ולכך היו בה כיבוסין שבעה, וטבילות גופיהן שבעה, וטהורים היו צריכים להיות להם מתחלה כל השבעה, וכולם נטמאו גופיהם של ז׳. 1הרי מ״ט כנגד פרשה פרה שהיא מזוקקת שבעתים, שהם מ״ט, ושרף את הפרה, ולמה בשריפה, כשם שהעגל נשרף באש והשורף אותה באש, כך צוה הקב״ה לשרפה באש.
ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת – כמו שנפלו על ידי העגל שלשת אלפים, כך יפלו בה שלשה מינים, והם עץ ארז, לפי שהיו משולים בארז, כמו שנאמר כארז בלבנון ישגה (תהלים צ״ב:י״ג), ועל שהגביה עצמו כארז, יהיו נכנעים ונדכאים כאזוב, ולמה בשני, כנגד כחוט השני שפתותיך (שיר השירים ד׳:ג׳). ולמה בתולעת, לכפר על עם שנקראו תולעת, שנאמר אל תיראי תולעת יעקב (ישעיהו מ״א:י״ד).
דבר אחר: למה בארז ואזוב, מלמד שכל המתגאה עצמו כארז סופו נשפל כאזוב ויחשב כתולעת, שנאמר ואנכי תולעת ולא איש (תהלים כ״ב:ז׳). ולמה משליך אל תוך שריפת הפרה, להרבות אפרה ולא היה זורקם עד שתצאת האור ברובה, 2והמשליך היה מראה לכל ואומר שלש פעמים ארז זה, וכן היה אומר לכל מין ומין 3ומטמאין היו הכהן השורף את הפרה בשרץ, ואחר כך מטבילין אותו ושורפה לאלתר בלא הערב שמש, מפני הצדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית, וזה הוא שאמר הכתוב ואסף איש טהור (פסוק ט), כל שהוא, ואמר עד כאן היו משמרין אותו כבתחלה דמעיקרא שלא היה בו שום פסול ספק טומאה, 4לכך היו חצרות בירושלם בנויות על גבי הסלע ותחתיהם חלל מפני קבר התהום, וגם היו נשים באין מעוברות ויולדות שם, ומגדלות את בניהם שם לפרה, והיו מביאים שוורים ועל גביהם דלתות, תינוקות יושבות על גבי דלתות, וכוסות, של אבן בידיהם, הגיעו לשילוח היו יושבין במקומן ומשלשלין וממלאין את המים מפני קבר התהום, 5ולכך היה כהן המביא את הפרה עושה כבש העשוי כיפות כיפות מול האיטם מפני קבר התהום.
1. הרי מ״ט כנגד פרשה פרה שהיא מזוקקת שבעתים שהם מ״ט. עיין פסיקתא שם (ל״א ע״א) הדרשה על מזוקק שבעתים (תהלים י״ב:ז׳) היו יודעים לדרוש את התורה מ״ט פנים טהור ומ״ט פנים טמא, וע״ש בהערה כ״ז כ״ח, ודורש שבעתים ז׳ פעמים ז׳ שהם מ״ט ע״ש.
2. והמשליך היה מראה לכל ואומר שלש פעמים, פרה פ״ג מ״י.
3. ומטמטין היו הכהן השורף את הפרה, פרה פ״ג מ״ז, וזבחים כ״א ע״א.
4. לכך היו חצרות בירושלים. פרה פ״ג מ״ב, סוכה כ״א ע״א, זבחים קי״ג ע״א.
5. ולכך היה הכהן המביא את הפרה עושה כבש. פרה פ״ג מ״ו.
וְלָקַח – נֶאֱמַר כָּאן לְקִיחָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן לְקִיחָה, מַה לְקִיחָה הָאֲמוּרָה כָּאן שְׁלֹשָׁה, אַף לְקִיחָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן שְׁלֹשָׁה. עֵץ שׁוֹמֵעַ אֲנִי כָּל עֵץ בְּמַשְׁמָע, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶרֶז״, אִי אֶרֶז שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עָנָף, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֵץ״, הָא כֵּיצַד זוֹ בְּקָעָה שֶׁל אֶרֶז. ״אֵזוֹב״ וְלֹא אֵזוֹב יָוָן, וְלֹא אֵזוֹב כַּחֲלִית, וְלֹא אֵזוֹב מִדְבָּרִית, וְלֹא אֵזוֹב רוֹמִית, וְלֹא אֵזוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַוי. וּשְׁנִי תוֹלָעַת, שֶׁשַּׁנִתוֹ תּוֹלָעַת וְלֹא שֶׁשַּׁנִתוֹ דָּבָר אַחֵר.
וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה – שׁוֹמֵעַ אֲנִי מִשֶּׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַפָּרָה״, אִי הַפָּרָה שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׂרְפָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה״, הָא כֵּיצַד מִשֶּׁיָּצִית הָאוּר בְּרֻבָּהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר ״וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי מִשֶּׁתֵּעָשֵׂה אֵפֶר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַפָּרָה״, אִי הַפָּרָה יָכוֹל יִקְרְעֶנָּה וְיִתְּנֶנָּה בְּתוֹכָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה״, הָא כֵּיצַד מִשֶּׁתִּבָּקַע.
עֵץ אֶרֶז – בְּקַעַת מִתּוֹךְ לִבּוֹ שֶׁל אֶרֶז, וּכְמוֹ מַחַק הָיָה.
אֵזוֹב – וְלֹא אֵזוֹב יָוָן, וְלֹא תָּלּוּי בִּשְׁמוֹ וְלֹא תָּלּוּי בְּשֵׁם אַחֵר. מִכָּאן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: צִפּוֹר תָּלּוּיּ בִּשְׁמָהּ, שֶׁמֶן תָּלּוּי בִּשְׂמוֹ, יַיִן תָּלּוּי בִּשְׁמוֹ כָּשֵׁר לִנְסָכִים. וּשְׁנִי תוֹלָעַת, הַשָּׁנִי שֶׁבַּתּוֹלָעַת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מְשֻׁנֶּה שֶׁבַּתּוֹלָעַת.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מַזִּין מִמֶּנָּה עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר, וְתֵעָשֶׂה בְּבִגְדֵי כְהֻנָּה, וּבְכֹהֲנִים. הַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר.
וַיַאכֻ׳דֻ׳ עֻודַ אַרזֵ וַזַעתַּרַא וַצֻבּגַ׳ קֻרמֻזֵ וַיַרמִי דַ׳לִךַּ פִי וַסַטִ חַרִיקִהַא
ויקח קנה הדס וצמח הזעתר וצמר צבוע שני, וישליך אותם בתוך שריפתה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

פס׳: ולקח הכהן – בכיהונו. בבגדי שרד.
מדמה באצבעו – באצבע המיומנת שביד הימנית כלומר 1הרגילה באצבעות ואיזו היא שנית לגודל.
והזה אל נכח פני אהל מועד – שאם לא הוקם המשכן או אם קיפל הרוח את היריעות 2לא היתה פרה נעשית חטאת.
אל נכח פני אהל מועד – מלמד שהיה עומד על הר המשחה ונתכוון ורואה כנגד קדש הקדשים ומזה.
מדמה שבע פעמים3מגיד שחוזר לדם שבע פעמים על כל הזאה טבילת האצבע.
ד״א: שבע פעמים – שיהו מעכבות זו את זו:
פס׳: ושרף את הפרה4שאם התעסק במלאכה פסולה.
ד״א: ושרף את הפרה לעיניו – שיהא אחר שורף ואלעזר רואה את הפרה. 5לרבות את הפקיעים שפקעו מתוך השרפה שיהא מחזירם לאור.
את עורה ואת בשרה6את כל אלו יחזיר את הפקיעין ואם לא החזיר פוסל.
את פרשה – מה פרשה במקומו אף כולה במקומה.
7ישרוף – ריבוי אחר ריבוי שלא ימעט לה עצים דברי רבי יהודה רבי עקיבה אומר להביא משיצית האור ברובה. 8מרבה היה לה חבילי אזוב וחבילי אזוב יון כדי להרבות את האפר:
פס׳: ולקח אלעזר הכהן – נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה ולקח אזוב וטבל במים. מה כאן שלשה ארז ואזוב ושני תולעת אף לכולם שלשה בשעת הזייה.
עץ ארז – זו בקיעת של ארז. אזוב ולא איזוב יון. לא אזוב כחלית. ולא אזוב רומית ולא אזוב מדברית ולא כל שיש לו שם ליווי.
ושני תולעת9ששינתו תולעת. ולא ששינתו צביעות אחרות. זהו שאמר הכתוב (מלכים א ה׳:י״ג) וידבר על העצים (ועל האבנים) מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב היוצא בקיר דבר שלמה בחכמתו. מפני מה נבנה המשכן בעצי שטים ומפני מה נבחרו שתים עשרה אבנים שבחושן אבן פטדה וברקת נפך ספיר ויהלום. מן הארז ועד האזוב למה לי אלא לטהרת המצורע ולשרפת פרה ללמדך הגבוה השפל השפיל הגבוה. למי המצוה הזאת לתולעת השני כענין שנאמר (ישעיהו מ״א:י״ד) אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל וגו׳. 10והשליך אל תוך שרפת הפרה דברי רבי ישמעאל. 11תנן התם נבקעה ועמד חוץ מגיתה נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת אמר להם עץ ארז זה וכו׳. כרכן בשירי הלשון והשליך לתוך שריפתה נשרפה חובטין אותה במקלות. וכוברין אותה בכברות. רבי ישמעאל אומר במקבות של אבן וכו׳ וחולקין אותה לשלשה חלקים אחד נותן בחיל ואחד נותן להר המשחה ואחד היה מתחלק לכל המשמרות:
1. הרגילה שבאצבעות. היינו אצבע יד הימינית.
2. לא היתה פרה וכו׳. והיא פסולה.
3. מגיד שחוזר לדם. פי׳ שבכל הזאה צריך טבילה בדם:
4. ושרף את הפרה לעיניו שאם התעסק וכו׳ כצ״ל ומלת לעיניו דריש.
5. לרבות את הפקיעים. היינו האברים שפקעו מעל האש יחזירם.
6. את כל אלה יחזיר. פי׳ זה דווקא בבשר ועור יחזיר ואם לא החזיר פסול אבל בעצם אם לא החזיר כשר:
7. ישרוף ריבוי אחר רבוי בכאן חסר וכצ״ל. ישרוף ומקודם כתיב ושרף את הפרה אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט דברי רבי ישמעאל. ופי׳ תיכף כשיתבקע הפרה משליך בתוכה האזוב. ור״ע סובר משיצית האור ברובה אז ישליך האזוב ור״ע סובר שלא ימעיט העצים כצ״ל וכ״ה בספרי. אולם חכם הספרדי קיים הגי׳ כמו הכא. ואכמ״ל.
8. מרבה היה לה חבילי אזוב וכו׳. לאו לענין השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת לתוך שריפתה מתניא אלא לענין ריבוי עצים שמרבה לה בכדי להרבות האפר (חכם הספרדי) ולזה אמר הכא איזוב יוני כשר ג״כ אחרי שנותנו לשם עצים:
9. ששינתו תולעת. מלת ושני תולעת דריש שנשתנה מראה צבע שלו תולעת (קארמיזין):
10. והשליך אל תוך שריפת הפרה הא כיצד משיצית האור ברובה דברי ר׳ יהושע כצ״ל:
11. תנן התם. פרה פי״א:
עץ ארז – כמו למצורע, ושם רמזתי סוד (ראב״ע ויקרא י״ד:ד׳).
CEDAR-WOOD. As in the case of a leper.⁠1 I have hinted there at some secret.⁠2
1. Cedar wood was used in cleansing a leper (Lev. 14:4).
2. Ibn Ezra points out that there is a connection between leprosy and death. Hence cedar is employed in cleansing someone who has been contaminated by contract with a leper or a dead body.
ולקח – אלעזר הכהן.
ולקח – AND HE SHALL TAKE – Elazar THE PRIEST.
אל תוך – אל במקום בי״ת, דוגמא: אל הארון (שמות כ״ה:ט״ז), אל כלי.
אל תוך, "into the midst of the burning heifer.⁠" The words אל תוך were used instead of the prefix letter ב. The Torah uses a similar construction both in Exodus 25,16, אל הארון, "into the ark,⁠" instead of בארון, and in verse 17 in our chapter אל כלי, "into a vessel,⁠" instead of בכלי.
ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת – שני תולעת הוא צמר צבוע בתולעת, הוא גרנ״א בלעז. וכבר ביארנו ענין אלו המינין בפרשת מצורע.
והשליך אל תוך שרפת הפרה – לפי שהוא אומר ׳שרפת הפרה׳, למדנו שלא סר שֵׁם פרה ממנה מכל וכל, רוצה לומר שלא נשלמה שריפתה; ולזה יחוייב שיצית האש ברובה, ואחר כן ישליך אל תוך שריפתה אלו השלושה מינין, כדי שיִשָּרפו יחד עמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת וגו׳. 1יאמר שיקח הקצוות מכל מיני המעשים שירמזום יפה בגודל הארז ובקוטן האזוב וגם שני התולעת אשר נתאדמה בו הפרה כמו שאמרנו וישליך אותה אל תוך שריפת הפרה הנזכרת וכמו שאמר במחום שלא יזכרו ולא יפקדו לעולם.
1. יאמר שיקח הקצות וכו׳, ר״ל יען כי ברצות האדם להיישיר דרכו, צריך הוא ללכת רק בדרך הממוצע, ולעזוב קצה היתרון והפחות בכל מעשיו, (עיין ביאורי למעלה שער ע״ב) גם צריך להשמר תמיד מתגבורת התאוה הגופנית, ע״כ לרמוז גם על כל זה אמר ה״כ פה ״ולקח הכהן עץ ארז,⁠״ שהוא בעבור היותו הגבוה שבאילנות, כינוי אל הגודל ואל קצה היתרון, ואזוב שהוא בעבור היותו השפל שבצמחים רמז וכינוי אל הקוטן ואל קצה הפחות, ״והשליך אותם יחד אל תוך שריפת הפרה״ אשר תרמוז על תגבורת התאוה החמרית כמ״ש למעלה, וכן ירמזו שלש פעולות הטהרה המצוות לכהן ב״פ ״וכבס בגדיו וכו׳⁠ ⁠⁠״ על תיקון הנפש בבחינה משולשת, כי כביסת הבגדים רומזת על חיוב הטבת המידות ותיקון נפש החיוני, ורחיצת הבשר על טהרת הנפש הצומחת, וביאתו אל המחנה על טהרת ותיקון נפש המשכלת, אשר נתפרדה תחילה ממחנה שכינה ע״י רוע מחשבותיה ופעולותיה, ועתה תשוב עוד לבוא שמה ולהתקרב אל האלהים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ו) וצוה שישליך אל תוך שריפת הפרה עץ ארז ואזוב ושני תולעת אם לרמוז שהיתה הפרה רומזת אל כל העדה כקטן כגדול ולכן זכר הארז שהוא היותר גבוה שבעצים והאזוב שהוא הנמוך שבכלם. וכמ״ש מן הארז אשר בלבנון עד האזוב היוצא בקיר וכן התולעת הוא נמוך מאד. ואם לפי שאפר הפרה היה בלבד לטהר את הטמאים ממגע מת.
וכבר ביארתי בסדר ויהי ביום השמיני שהטומא׳ היותר חמורה מכל הטומאות היא טומאת מת אדם כי להיות מזגו יותר ישר ושוה ממזגי כל המורכבי׳ היה שביציאו מן השווי יתעפש יותר משאר הב״ח ולכן הנוגע במת האדם אשר ימות יתעפש בעצמו מהמגע ההוא ואם אינו מרגישו וישתנה ריחו ומראהו כמו שיקרה למצורע בהיותו כמת. ובעבור זה חששה תורה מאד שהטמא מת מהמין הזה מהטומאה לא יכנס למקדש שיחללהו. ולרמוז שעם אפר הפרה תוסר ותבטל הטומאה ההיא וכל הדברים הרעים העלולים ממנה. צוה יתברך שישליכו בתוך שריפתה עץ הארז שלא יכנס בה העפוש בשום זמן. והאזוב שריחו טוב. ושני תולעת שמראהו אדום ומשובח להגיד כי עם מי הנדה יותר עפושו וריחו הנבאש ומראהו הירוק בסבתו עפוש דמו וכמו שביארתי זה בקרבן המצורע במקומו. אמנם בפר חטאת כ״ג שלא היה חשד לדבר מזה לא הוצרך לעשות כן והותרה השאלה הח׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

עץ ארז – אם היה כתוב עץ יכול אפילו שאר עץ יהיה כשר ת״ל ארז אי ארז יכול אפילו עלי ארז יהיה כשר ת״ל עץ ארז שיקח לבו של ארז.
ואזוב – שלא יהיה לו שם לווי לא אזוב רומי ולא אזוב כוחלי ואזוב מדברי ולא כל שיש לו שם לווי.
ושני תולעת – אם נאמר שני הייתי סבור אפילו צבע אדום אחר שלא מהתולעת ת״ל תולעת דווק׳ הנצבע מהתולעת ואם נאמר תולעת הייתי אומר שכל הנצבע מצבע התולעת שהוא כשר ואפילו מה שנצבע בפעם שלישי ואילך ת״ל ושני צבע השני מן התולעת דווקא לפי שהתולעת בעצמו הוא הראשון והשני הוא צבע השני וזהו דווקא כשר ועוד למדו חז״ל שטעימה פוסלת ופסולה לפי שאין זה שני אלא שלישי אלא כשהיו רוצים לידע אם הוא טוב הצבע היו לוקחים בקליפת ביצה ושם היו מנסים הצבע.
והשליך אל תוך – שאין רשאי להשליך אלא דווקא תוך הפרה ולא חוצה לה ודווקא בפרה עצמה ישליך.
שרפת – דווקא כשהתחילה הפרה לשרוף ולא קודם לכן ולא אח״כ.
הפרה – כשהיא שלימה עדיין א״כ מה ת״ל אל תוך שישליך דווקא בפרה שלימה ותיכף כשהיא נפקעת ישליך לתוכה.
צמיד פתיל – לפי פשוטו: צמיד הוא הכסוי שהוא נצמד ומהודק על הכלי, ופתיל פירושו, שמסובב בשפת הכסוי להדקו יפה (געדרעהט), כדרך שמסבבין כסוי הכלי לתוך פיו כשבאין להדקו יפה. שכל ׳פתל׳ סבוב הוא, לכך נקרא החוט פתיל שנעשה על ידי סבוב, וכן נפתולי אלהים וגו׳ (בראשית ל׳:ח׳), כמבואר שם.
ולקח הכהן – יתכן שהוא אלעזר, שהוא הכהן הנודע:
ולקח הכהן וגו׳ – כיוצא בזה נאמר: ״וכבס בגדיו הכהן״ (פסוק ז). הכתוב מדגיש וחוזר ומדגיש שהעוסק בפרה הוא כהן, ללמדנו שכל כהן כשר למעשה הפרה, בתנאי שהוא נראה ״בכהונתו״, שכהונתו ניכרת על ידי בגדי כהונה (עיין יומא מג.).
עץ ארז ואזוב וגו׳ – האזוב צריך להיות לפחות באורך טפח (נדה כו.).
ושני תולעת – ״ששינתו תולעת ולא ששינתו דבר אחר״ (ספרי) – הווי אומר, צמר שצבעו השתנה על ידי תולעת ולא על ידי דבר אחר. ייתכן שפירוש זה מסביר מעט את לשון ״שני״. ״שני״ נגזר משורש ״שנה״ והוא מורה על שינוי בצבע, שינוי באופן כזה שהצבע החדש יישאר בקביעות כמו הצבע המקורי הטבעי. נמצא ש״שני״ מורה על צבע שאינו דוהה.
״שלשה (מינים) שבפרה וכו׳ מעכבין זה את זה״ (מנחות כז.); כל אחד משלושת הדברים האלה מעכב את הכל.
״כרכן בשיירי הלשון״ (פרה ג, יא): הוא קושר אותם יחד בקצות הצמר של שני התולעת; ונחלקו חז״ל אם קושרם ״כדי שיהיו כולן באגודה אחת״, או ״כדי שיהא בהן כובד ויפלו לתוך שריפת הפרה״ (יומא מא:). מכל מקום, לדעת התוספתא (פרה ד, ז) אפילו אם זרקם לאש בזה אחר זה, אינו פוסל (רמב״ם הלכות פרה ג, ב). אפשר שהתוספתא הולכת בשיטה השנייה.
אל תוך שרפת הפרה – כשהיא כבר שרופה, אך עדיין קרויה ״פרה״ – הווי אומר, ״משיצית האור ברובה״, לאחר שהאש אחזה כבר ברובה של הפרה, לפני שהפכה לאפר (ספרי).
ולקח הכהן עץ ארז ואזוב – מ״ש נאמר כאן לקיחה נשנה בספרי לקמן (בס״ב) על ולי״א אזוב ר״ל שלמד מפסח מצרים דכתיב אגודת אזוב ואין אגודה פחות משלשה קלחים (כמ״ש בפי״א דפרה משנה ט׳) וכמ״ש התוס׳ בסוכה (דף י״א) וי״ל שלמד שיכרוך הג׳ מינים זב״ז כמ״ש במשנה י״א פ״ג דפרה כרכן בשירי הלשון, ונראה שלמד מלקיחה דגבי מצורע ששם יש למוד ע״ז כמ״ש בפ׳ מצורע (סי׳ כ״א):
עץ ארז ואזוב ושני תולעת – מ״ש עץ שומע אני כל עץ נשנה ונתבאר היטב בספרא מצורע (סי׳ יב), ומ״ש אזוב ולא אזוב יון (שם סי׳ י״ד), ומ״ש ושני תולעת ששינתו תולעת (שינתו פעל משם שני) שנעשה שני ע״י התולעת בארתי שם (סי׳ יג):
והשליך אל תוך שרפת הפרה – ת״ק ס״ל כת״ק הנזכר (בסי׳ כ׳) משיצית האור ברובה שאז נקרא עדיין בשם פרה ונקרא ג״כ שרפת כי נשרף רובו, ור״ע ס״ל שהשעור הוא משתבקע שיוכל להשליך לתוך בטנה, ובזה מבואר שלמעלה צריך לגרוס כגי׳ הגר״א שמחק רע״א שא״כ ר״ע סותר א״ע שמ״ש התוי״ט ודייק מן לשון הרמב״ם שגם ר״ע ס״ל משיצית האור ברובה, הנה ממ״ש הרמב״ם בפ״ב סוף ה״ב שאפילו קרעה בידו כשרה משמע יותר שס״ל דפליגי ופסק כהת״ק רק שס״ל שלכתחלה צריך שיבקע עיי״ש היטב:
אל תוך שרפת הפרה: לעיקר השריפה ולא מצדדי האש.
עץ ארז – מאמר רז״ל ״אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון״ היתה דעה ואמונה בפי בני ישראל משנים קדמוניות, והיתה מועילה מאד לשמרם מפשע כי יראו ממות; והטמאים למת לרוב הם קרוביו ובני ביתו, ובהיות יד ה׳ במשפחתם, יפשפשו גם הם במעשיהם וישובו, כדרך שאמרו גם חז״ל (בבלי שבת ק״ה:) ״מת אחד מן האחים תדאג כל המשפחה״; וזה דבר טבעי, ומחכמת רצון עליון אדם שוכח המות, ובמות אחד מקרוביו הוא זוכרו וחרד ממנו פן יבואהו גם הוא, וא״כ בטהרתם מטומאת מת יקחו עץ ארז ואזוב ושני תולעת כדרך שלוקחים לטהרת המצורע; והטעם מדוע נבחרו ג׳ מינים אלה הוא שהארז הוא גדול האילנות בא״י, והאזוב הוא השפל והנבזה בנטעים, והקב״ה משפיל ומרים, ותולעת שני הוא צבע אדום הדומה לדם, להורות שעל חטאתו היה דם החוטא ראוי להשפך, ובכן ישיב מעשיו אל לבו ויטהר גופו ונשמתו.
ולקח – נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן (פ׳ בא) ולקחתם אגודת אזוב, מה להלן שלשה קלחים, אף כאן שלשה קלחים1 (ספרי).
ולקח הכהן – מה ת״ל הכהן, ס״ד אמינא כיון דלאו גופה דפרה נינהו לא לבעי כהן, קמ״ל.⁠2 (יומא מ״ג.)
ואזוב – אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלי ולא אזוב רומי ולא אזוב מדברי ולא כל אזוב שיש לו שם לווי3 (חולין ס״ב:).
אל תוך שרפת הפרה – שומע אני משתעשה אפר, ת״ל הפרה, אי הפרה יכול אפילו לא נשרפה, ת״ל אל תוך שרפת, הא כיצד, משיצית האור ברובה4 (ספרי).
1. ושם בודאי ג׳ קלחים כיון דכתיב אגודה ואין אגודה פחות מג׳ כמבואר בסוכה י״ג א׳, וכך מבואר בפי״א מ״ט דפרה מצות אזוב שלשה קלחים [שרשים] ובהם שלשה גבעולין, כלומר גבעול בכל קלח, וגבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בראשו, וברש״י בשבת ק״ט ב׳ יש בענין זה ט״ס נמרץ ולולי תקונו נראה היפך הענין, וז״ל ובהן ג׳ גבעולין, בכל קלח ג׳ גבעולין קנים דקים כעין של קנבוס, עכ״ל, וצריך לתקן, בכל קלח גבעול, גבעולין [ר״ל מהו גבעולין] קנים דקים וכו׳. ודו״ק.
2. כונת הקושיא מה ת״ל הכהן כיון דכולא ענינא איירי בעשית כהן, ומשני דהו״א כיון דלקיחת עץ ארז ואזוב אינם בפעולת גוף הפרה לא לבעי כהן, קמ״ל.
3. אזוב כוחלי הוא לדעת הרמב״ם אזוב ממקום ששמו כוחלי, ולדעת הערוך הוא מלשון כחל וצבע.
4. דאז נקראת עדיין פרה וגם נחשבת לשריפה.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(ז) וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו הַכֹּהֵ֗ן וְרָחַ֤ץ בְּשָׂרוֹ֙ בַּמַּ֔יִם וְאַחַ֖ר יָבֹ֣אא אֶל⁠־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְטָמֵ֥א הַכֹּהֵ֖ן עַד⁠־הָעָֽרֶב׃
Then the priest shall wash his clothes, and he shall bathe his flesh in water, and afterward he shall come into the camp, and the priest shall be unclean until the evening.
א. יָבֹ֣א =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ומ"ש (כתיב חסר וי"ו)
• ל!=יָב֣וֹא (כתיב מלא וי"ו)
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונימנחת יהודהרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וכבס בגדיו הכהן ורחץ את בשרו במים – בא הכתוב ולימד על המשליך את האזוב שמטמא בגדים.
ואחר יבוא אל המחנה – מה כאן אסור לבוא אל המחנה, אף להלן אסור לבוא אל המחנה.
וטמא הכהן עד הערב – מה להלן עד הערב אף כאן עד הערב.
וכבס בגדיו הכהן – מלמד שהוא טמא ומטמא בגדים.
ואחר יבא אל המחנה – ר״ש אומר נאמר כאן ואחר וביאה ונאמר להלן ואחר וביאה מה אחר וביאה שנאמר כאן אחר ביאת השמש וקודם ביאת השמש מפני טומאה ומפני מצוה אף אחר וביאה שנאמר להלן אחר ביאת שמש וקודם ביאת שמש מפני טומאה ומפני מצוה.
וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי כָּהֲנָא וְיַסְחֵי בִּשְׂרֵיהּ בְּמַיָּא וּבָתַר כֵּן יֵיעוֹל לְמַשְׁרִיתָא וִיהֵי מְסָאַב כָּהֲנָא עַד רַמְשָׁא.
And the priest shall wash his clothes, and bathe his flesh in water, and afterwards come into the camp: but the priest shall be unclean until the evening.

וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב
וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי כַּהֲנָא וְיַסְחֵי בִסְרֵיהּ בְּמַיָּא וּבָתַר כֵּן יֵיעוֹל לְמַשְׁרִיתָא וִיהֵי מְסָאָב כַּהֲנָא עַד רַמְשָׁא
כיבוס לשם טהרה
א. ״וְכִבֶּס בְּגָדָיו״ – ״וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי״. הכיבוס בפרקנו נעשה לשם טהרה ומתורגם בלשון צב״ע, כפי הכלל שקבע רש״י (ויקרא יג נח):
תרגום של כבוסין: ...לשון לבון ויתחוור, חוץ מזה שאינו ללבון אלא לטבול, לכך תרגומו ויצטבע, וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה מתורגמין ויצטבע
וכן להלן אצל השורף את הפרה והאוסף את אפרה, בניגוד לכיבוס לשם ניקיון המתורגם בלשון חו״ר, עיין ע״כ באריכות בפס׳ ״וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם״ (שמות יט י) ״וִיחַוְּרוּן לְבושֵׁיהוֹן״.
עד הערב – אף בלא טבילה
ב. ›בעוד שאונקלוס תרגם מילולית ״וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב״ – ״וִיהֵי מְסָאָב כַּהֲנָא עַד רַמְשָׁא״ (וכן בפס׳ הבא ובפס׳ י), המיוחס ליונתן הוסיף ״וִיהֵי מְסָאָב כַּהֲנָא הַהוּא קֳדָם טִיבוּלֵיהּ עַד רַמְשָׁא״ בפסוקנו (לגבי המשליך את עץ הארז), בשורף את הפרה (בפס׳ הבא) ובמכבס (פס׳ י). שני דינים מחודשים נשמעים מלשונו: גם אם לא טבל – טומאתו פוסקת בהערב שמש, ואם טבל – טומאתו פוסקת מיד אף בלא הערב שמש.
בספר ״בית אהרון״ ביאר שסדר הכתובים בפסוק מלמד שיש שני עניינים בטומאת העוסקים בפרה. מאחר והפרה עצמה אינה טמאה, הרי שטומאת העוסקים בה אינה טומאה רגילה אלא רק ״הנהגת טומאה״ קודם טבילה1 – ודין זה פוסק או לאחר טבילה או בהערב שמש. לכן כתבה התורה ״וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה״ מיד אחרי הטבילה, ורק לאחר מכן הוסיפה ״וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב״.⁠2 בהתאם לחידושו הבין גם את הדגשת המיוחס ליונתן ״וִיהֵי מְסָאָב כַּהֲנָא הַהוּא״ הנראית כמיותרת:
ויתכן לפרש בזה לפי מש״כ שעיקר הטומאה במתעסק בפרה אינה טומאה ממשית רק הנהגת טומאה. לפי״ז י״ל דעיקר ההנהגה הוא מה שאסור לו לבוא אל המחנה קודם כיבוס בגדים וטבילה, רק הנהגה זו גופא שאסור לו לבא אל המחנה מחייבו הנהגת טומאה בכלליות גם באכילת תרומה וקדשים דזה גופא שהוא מובדל מן המחנה נותן לו דין טומאה בכלליות אבל תחילת הדין הוא הנהגתו שלא לבא אל המחנה.
1. בחידושו זה מצא מרפא להשמטתה של טומאת פרה אדומה (ופרים הנשרפים) ממנין המצוות, למרות שחישבו את כל פרטי אבות הטומאות כמצוה בפני עצמה. מאחר וכאן אין דין טומאה עצמית אלא רק הנהגת טומאה, הרי שההרחקה מהמחנה היא פרט במצות ״וישלחו מן המחנה״ ואיסור אכילת הקדשים עד הערב הוא פרט ממצות איסור אכילת קדשים בטומאת הגוף. (״בית אהרון״ על התורה, הרב אהרון כהן, ירושלים תשס״ה, עמ׳ סב). אבל הרה״ג אביגדר נבנצל שליט״א סבר שטומאת פרה אדומה היא חלק ממצות הפרה הכללית ולכן לא נמנתה בפני עצמה. ועיין גם ב״ביאור יונתן״ הנדפס בחומש מקראות גדולות בהוצאת עוז והדר, שפירשו באופן שונה.
2. אמנם רש״י שהרגיש בקושי זה פירש: ״וטמא הכהן עד הערב – סרסהו ודרשהו וטמא עד הערב ואחר יבוא אל המחנה״.
ויחוורא לבושוי כהנא ויסחי בשרה במיא ומן בתר כד⁠[י]⁠ןב ייעול לגו משריתהג ו?יהוי כהנא מסאב ומרחקד מן קדשיה עד רמשהה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויחוור״) גם נוסח חילופי: ״ויחבר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כד⁠[י]⁠ן״) גם נוסח חילופי: ״כן״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לגו משריתה״) גם נוסח חילופי: ״למ׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומרחק״) גם נוסח חילופי: ״דלא מיכל״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רמשה״) גם נוסח חילופי: ״צפרא״.
ויצבע לבושוי כהנא דינכס ית תורתא ויסחי בישריה בארבעין סווין דמוי ומן בתר כדין ייעול למשריתא ויהי מסאב כהנא ההוא קדם טיבוליה עד רמשא.
And the priest who slew the heifer shall wash his dress in forty satas of water, and afterwards he may go into the camp; but the priest before his ablution shall be unclean until the evening.
וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן – שֶׁהוּא טָמֵא וּמְטַמֵּא בְּגָדִים.
כֵּיצַד, הָיָה נָתוּן תַּחְתָּיו טָמֵא, עַל גַּבָּיו טָהוֹר. הָיָה עוֹמֵד עַל גַּבֵּי תַּנּוּר, עַל גַּבֵּי כִּירָה, עַל גַּבֵּי מַעֲטָן שֶׁל לָגִין שֶׁל חַטָּאת בְּיָדוֹ, פְּסוּלָה. הָיָה נֶסֶר מֻנָּח עַל גַּבֵּי תַּנּוּר וְעַל גַּבֵּי כִּירַיִם וְעַל גַּבֵּי מַעֲטָן שֶׁל זֵיתִים, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין.
וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה – רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן וְאַחַר וּבִיאָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן וְאַחַר וּבִיאָה, מָה אַחַר וּבִיאָה שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן אַחַר בִּיאַת הַשֶּׁמֶשׁ וְקֹדֶם בִּיאַת הַשֶּׁמֶשׁ, מִפְּנֵי טֻמְאָה, וּמִפְּנֵי מִצְוָה, אַף אַחַר וּבִיאָה שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן, אַחַר בִּיאַת שֶׁמֶשׁ וְקֹדֶם בִּיאַת שֶׁמֶשׁ, מִפְּנֵי טֻמְאָה וּמִפְּנֵי מִצְוָה.
וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם – בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַמַּשְׁלִיךְ אֶת הָאֵזוֹב שֶׁמְּטַמֵּא בְּגָדִים. וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה, מָה כָּאן אָסוּר לָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה, אַף לְהַלָּן אָסוּר לָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה. וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב, מַה לְּהַלָּן עַד הָעֶרֶב, אַף כָּאן עַד הָעֶרֶב.
וַיַג׳סֻלֻ הַדַ׳א אַלּאִמַאם תִ׳יַאבַּהֻ וַיַרחַץֻ׳ בַּדַנַהֻ בִּאלּמַאאִ וַבַּעדַ דַ׳לִךַּ יַדכֻ׳לֻ אִלַי׳ אַלמֻעַסכַּרִ וַיַנגַסֻ אִלַי׳ אַללַּיְלִ
ויכבס הכהן הזה את בגדיו וירחץ את גופו דרך טבילה במים, ואחרי כן, יכנס אל המחנה, ונטמא עד הלילה.⁠1
1. [וכבס וגו׳ וטמא עד הערב. ואם ישאל השואל כיצד מעשה פרה שמטמאה טהורים ומטהרת טמאים. יש אוכל שמשביע את הרעב ומרעיב את השבע. גם יש סממנים שמרפאין את החולה ומכאיבים את הבריא כבר אפשר שיצווה זאת אלהינו, חוק אחד משמש שני טעמים.]
אל המחנה – למחנה שכינה, שאין טמא משולח חוץ לשתי מחנות אלא זב ובעל קרי ומצורע.
וטמא הכהן עד הערב – סרסהו ודורשהו, וטמא עד הערב ואחר יבא אל המחנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אל המחנה [AND AFTERWARDS HE MAY COME] INTO THE CAMP – into the camp of the Shechina (in the case of the Temple at Jerusalem, into the forecourt, the עזרה, immediately in front of the Temple), from which alone he had been barred, for no unclean person was expelled from two camps (i.e. from more than one, viz., the מחנה שכינה) except a person with a running issue and a man who had experienced a seminal emission (who were expelled from the מחנה שכינה and מחנה לויה), and a leper (who had to remain outside all three) (cf. Pesachim 67a).
וטמא הכהן עד הערב [AND AFTERWARDS HE SHALL COME INTO THE CAMP] AND THE PRIEST SHALL BE UNCLEAN UNTO THE EVENING – Invert its order (that of the phrases forming this half of the verse), and then explain it: He shall be unclean until the evening and afterwards he shall come into the camp (cf. Rashi Vayikra 11:32 and Note thereon).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

פס׳: וכבס בגדיו הכהן1למדנו על המשליך האזוב שהוא מטמא בגדים.
ואחר יבוא אל המחנה – וטמא הכהן עד הערב. 2ולהלן הוא אומר ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים וגו׳ מה כאן צריך הערב שמש אף להלן צריך הערב שמש:
1. למדנו על המשליך האזוב וכו׳. אף שאינו נוגע בפרה אעפ״כ מטמא בגדים:
2. ולהלן הוא אומר ולקח אזוב וכו׳. מה כאן צריך הערב שמש פי׳ הנושא כי המזה טהור:
וכבס בגדיו – הכהן השורף.
וטמא הכהן – וכבר ישב טמא.
ויש אומר: שהוא יהיה טמא עד הערב, שלא יאכל מן הקדשים.
THEN THE PRIEST SHALL WASH HIS CLOTHES. The kohen who burns it.⁠1
AND THE PRIEST SHALL BE UNCLEAN. The meaning of ve-tame ha-kohen (and the priest shall be unclean) is, and the kohen has already been unclean,⁠2 or, as some say, the kohen shall be unclean.⁠3 Until the even refers to the eating of sacred food.
1. Prima facie, the reference is to the cow. However, in view of the fact that the latter is stated in the next verse, some say that the reference is to the cedar. See Filwarg and Krinsky.
2. The kohen has been made unclean by performing the ritual. According to this interpretation the vav prefixed to ve-tame means "and.⁠" Hence the meaning of ve-tame ha-kohen is: and the kohen was unclean.
3. In this case ve-tame is a future form meaning: and he shall be unclean. The vav is a conversive vav.
(ז-ח) וכבס {בגדיו} הכהן – וכן השורף וכן האוסף, לפי שאפר הפרה קדוש, ואי אפשר ליגע באפר שלא יפרח ממנו על הבגד שהוא לבוש. משום {ש}⁠לאא יוליכנו במקום טמא, צריך לכבס בגדיו, כדכתיב גבי חטאת: ואשר יזה מדמה על הבגד {אשר יזה עליה} תכבס במקום קדש (ויקרא ו׳:כ׳). וגבי פר ושעיר הנשרפים נמי כתיב: והשורף אותם יכבס בגדיו ורחץ {את} בשרו במים ואחר⁠{י כן} יבא אל המחנה (ויקרא ט״ז:כ״ח). וכן נוגע ונושא צריך כיבוס, מהאי טעמא: שמא נפל מן המים עליו או על בגדו.
וגם יש לפרש: להכי מטמא הנוגע, שמא בני אדם העושין עצמן פרושין יזו על עצמן שלא לצורך, כלומר: אנו רוצים להיות טהורים, ולכך צוה הקב״ה שהנוגע שלא לצורך יהיה טמא.
ושמעתי מפרשים: והשורף יכבס בגדיו – קודם השריפה, וכן האוסף קודם אסיפה, וכן הכהן. ואינו נראה כלל, דאם כן מהו ואחר יבא אל המחנה, ואחר ישרוף או יאסוף מיבעי ליה.
א. בחזקוני: שמא.
(7-8) וכבס {בגדיו} הכהן – THE PRIEST SHALL WASH {HIS CLOTHES} – and likewise the one who burns and likewise the one who gathers, since the ashes of the heifer are holy, and it is not possible to touch the ashes without them flying off onto the clothing that he wears. So that he will not bring it to an impure place, he has to wash his clothes, as it is written regarding the sin offering: “if any of its blood is sprinkled on a garment, you shall wash that {on which it was sprinkled} in a holy place” (Vayikra 6:20). And regarding the bull and goat that are burnt it is also written: “He who burns them shall wash his clothes and bathe his flesh in water, and after{ward} he shall come into the camp” (Vayikra 16:28). And also one who touches and carries requires washing, for that same reason: lest some of the water fell upon him or upon his clothes.
And it is also possible to explain: for this [reason] the one who touches is defiled – lest people who make themselves out to be pious shall sprinkle it upon themselves unnecessarily, to say: we want to be pure, and therefore the Blessed Holy One commanded that one who touches them unnecessarily shall be impure.
And I have heard those who explain: והשורף יכבס בגדיו – AND THE ONE WHO BURNS SHALL WASH HIS CLOTHES – Before the burning, and likewise the gatherer before the gathering, and likewise the priest. And this does not appear correct at all, for if so what is AND AFTERWARD HE SHALL COME INTO THE CAMP; it should have said 'and afterwards he will burn or gather'.
וכבס בגדיו הכהן – המשליך אל תוך שריפת הפרה (במדבר י״ט:ו׳).
וכבס בגדיו הכהן, "and he shall wash the priests' clothing,⁠" (in a ritual bath,) This refers to the same person who had thrown the parts of the slaughtered red heifer into the fire.
ואחר יבא אל המחנה – פרש״י למחנה שכינה שאין טמא משולח חוץ למחנה שני אלא זב ובעל קרי ומצורע עכ״ל. כבר פירשתי בפרשת נשא ענין ג׳ מחנות גם פי׳ שם שמצורע משולח חוץ לכלם. ומ״מ לא ק׳ מה שפרש״י הכא שהרי בכלל ג׳ שתים והא דנקט דאין טמא משולח חוץ לשתי מחנות ולא נקט ג׳ משום זב ובעל קרי נקט ליה שלא היו משולחים רק משתים. וגבי דידהו לא שייך למימר חוץ מג׳ מחנות שאין בכלל שתים שלש. עד״י ב״א.
(ז-ח) וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים וגו׳ – למדנו מזה שהמשליך עץ הארז והאזוב ושני התולעת אל תוך שריפת הפרה טעון כיבוס בגדים; ואחר זה שב לבאר שהשורף את הפרה טעון גם כן כיבוס בגדים, והאוסף את אפר הפרה גם כן, והנושא את מי הנדה גם כן; וזה ממה שיורה שכל העסוקים בפרה טעונים כיבוס בגדים. עם שהוא אפשר שיהיה אומרו ׳וכבס בגדיו הכהן׳ שב אל המוציא אותה והשוחטה והמזה מדמה; ויהיה אומרו ׳והשׂרף אותה׳ שב אל השורף את הפרה והמשליך אל תוך שרפתה אלו השלושה מינין שזכר. וזה דבר אפשר שיתבאר גם כן משעיר המשתלח, שמטמא המשלח אותו ואף על פי שהוא חי, כי אלו הטומאות הם מתיחסות, ויִדמה היותם לכונה אחת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה. אלו הן שלשה חלוקי כפרה שצריך אליהם לפי חלקיו שאמרנו. כבוס בגדים הוא תקון המדות אשר בכח החיוני. רחיצת הבשר הוא תקון הכח הממשש.
ואחר יבא אל המחנה – הוא תקון הנפש המשכלת שנתפרדה ונתגרשה ממחנה שכינה שהוא בית מושבה.
ואמר וטמא הכהן עד הערב – כי בהערב שמשו של הגוף יטהר וכבר יצא מידי סגן ואלו היו השלמים משה ואהרן הכהן ע״ה שורפים דם הפרה על זה השיעור עד שלא ישאר בה מהכח הרגזני מותר כלל ודאי לא היו נופלין על חטאם במי מריבה כמו שיבא ענינו בשער הבא בע״ה. ולזה אולי נסמכו אלו הענינים להורות על גודל צרכה וסוד ענינה עם היות שריפת הפרה בתחלת שנה שנייה להיותם במדבר ומי מריבה בשנת הארבעים והוא דבר נכון.
אל המחנ׳ למחנה שכינ׳ שאין טמא משולח חוץ לשתי מחנו׳ אלא זב ובעל קרי ומצורע. פי׳ האי ואחר יבא אל המחנה דמשמע שהיה משולח ממנו על כרחך במחנה שכינה קא מיירי דאי במחנה לוייה או במחנה ישראל קא מיירי אם כן היה משולח מהם ואין זה אמת שהרי אינו משולח אפילו ממחנה לויה אלא זב ובעל קרי ומצורע וכל שכן ממחנה ישראל שאינו משולח ממנו רק המצורע לבד ואם כן זה השורף את הפרה שאינו מהם על כרחך לומר שלא היה משולח אלא ממחנה שכינה וקרא דואחר יבא אל המחנה במחנה שכינה שהי׳ משולח ממנו קא מיירי:
סרסהו ודרשהו וטמא עד הערב ואחר יבא אל המחנה. שהרי אפי׳ תרומה אינו רשאי לאכול עד שיעריב שמשו אף על פי שטבל מבעוד יום כל שכן שיכנס למחנה שכינה דתנן טבל ועלה אוכל במעש׳ העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים והני מילי למי שהוא בר כפרה שכפרתו מעכבתו מלאכול בקדשים אבל האי דלאו בר כפרה הוא העריב שמשו מיד אוכל בתרומה וקדשים הילכך על כרחינו לומר דקרא מסורס הוא וטמא עד הערב ואחר יבא אל המחנה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ז-י) וצוה בכל המתעסקים בפרה שיתטמאו כי הנה אלעזר הכהן או כהן אחר שיעשה את הפרה מפני שנגע בדמה והזה ממנה יטמא עד הערב ויצטרך טבילה וכבוס בגדים וכן השורף את הפרה יהיה מי שיהיה יטמא גם כן לפי שנגע בה בשרפתה. וכן אחרי השרפה שיאסוף איש טהור את אפר הפרה יטמא עד הערב מפני שנגע באפרה.
האמנם בפר חטאת יום הכפורים ופר חטאת העדה לא חייב להטהר כי אם השורף לבד לפי שאחר הודוי היו עליו עונות בני ישראל אבל קודם השריפה לא היה הפר מטמא ולאחר השרפה הפר לא היה מטמא גם כן ולכן לא נטמא בו אלא השורף בלבד. אמנם הפרה אדומה שרומזת לעדה בטומאתה היתה מנודה וטמאה בעצמה וע״כ כל הנוגע בה יטמא עם היות שאמר ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה.
אחז״ל שג׳ חלקים היה מתחלק האפר ההוא אחד ניתן בהר המשח׳ ואחד מתחלק לכל המשמרות. ואחד ניתן בחיל. זה של משמרות היה חוץ לעזרה ליטול ממנו בני העיירות וכל הצריכים להטהר. וזה שבהר המשחה כ״ג מקדשים ממנו לפרות אחרות. וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת.
והנה יונח האפר ההוא חוץ לעזרה ולמחנה לבא שמה טמאי נפש להתחטא בשלישי ובשביעי ושוב יבואו בכפרתם בעזרה כי אם נכנס למשכן ומי נדה לא זורק עליו טמא הוא עוד טומאתו בו וחייב כרת על כניסתו למקום הקדש ואף אם טבל וכבס בגדיו.
ואמרו למי נדה חטאת נראה שקרא נדה הפרה אדומה כי לפי שהרחיקוה והוציאוה מן המחנה כדבר טמא קראה הכתוב נדה מלשון נודדת מקנה כמו שנקראת האשה בזמן וסתה לזאת הסבה עצמה והמים שהיו נותנים על האפר קרא מי נדה כלומר מים נתונים על אפר הנדה אבל ענין המעשה הזה כלו מהו אמר חטאת היא ר״ל קרבן חטאת הוא בעד כל העדה וכן פר המטאת של י״ה היה בא על טומא׳ מקדש וקדשיו והותרו בזה השאלות הט׳ והי׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שאין טמא משולח וכו׳. כלומר, דעל כרחך לא היה משולח חוץ למחנה ישראל, דהא במצורע כתיב (ויקרא יג, מו) ״בדד ישב״ שאין טמאים אחרים יושבים עמו (פסחים סז.), ואם כן לא היה טמא זה משולח חוץ למחנה ישראל, דאם משולח חוץ למחנה ישראל, היה טמא זה יושב עם המצורע. ומאחר דלא מוקמינן ליה לקרא חוץ לשלשה מחנות, לית לן לאוקמי לקרא אלא במחנה שכינה. והיינו דקאמר ד׳אין טמא משולח חוץ לשני מחנות אלא מצורע ובעל קרי׳. וליכא למימר שיהא זה גם כן כמצורע, דהא במצורע כתיב ״בדד ישב״, שאין טמאים אחרים יושבים עמו, כמו שנתבאר למעלה בפרשת נשא (פ״ה אות ב). וכזב ובעל קרי ליכא למימר, כיון דלא אוקמינן קרא חוץ לשלש מחנות – לית לן לאוקמי קרא בב׳ מחנות, דב׳ מחנות לא כתיבי קרא, ואוקמינן קרא חוץ למחנה אחת. אי נמי, מדכתיב ״אל מחוץ למחנה״ מוקמינן קרא אמחנה אחת, דתפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת (ר״ה ד ע״ב) . ואף על גב דמצינו דטמאין משולחים חוץ לשני מחנות, לא נמצא זה רק (במצורע) [בזב] ובעל קרי (פסחים סז.), ושם נכתב בפירוש (לעיל ה, ב), אבל כאן מדכתיב ״אל מחוץ למחנה״, אוקמינן אמחנה אחת, ולא יותר:
סרסהו ודרשהו. דליכא למימר שיהיה במחנה ועדיין נקרא טמא, אלא שהכתוב מסורס:
הכהן וְרָחַץ בְשָרוֹ: ד׳ חס׳ את עפ״ה פ׳ מצרע. [ורחץ בשרו].
ואחר יָבֹא: בהעתק הללי יבא, ירוש׳ יבוא, עכ״ל. ובכל הספרי׳ חס׳ שאיננו מן ז׳ מלאי׳ ע״פ המסורת, וסימנהו׳ במ״ג פ׳ אחרי מות, וכן כתבם הרמ״ה ז״ל. [יבא].
אלא זב כו׳. ואפי׳ טמא מת מותר במחנה לויה ק״ו ממת עצמו שמותר במחנה לויה, שהרי עצמות של יוסף היו עם משה ומשה במחנה לויה היה, שהרי לוי הוא כ״ש מי שנטמא בפרה שמותר במחנה לויה, וא״כ מה דכתיב ואחר יבא אל המחנה, זהו מחנה שכינה וק״ל:
סרסהו. דק״ל דבקרא משמע אחר שכיבס בגדיו מותר לבא למחנה שכינה אבל עדיין הוא טמא עד הערב. וכי שייך זה שיהא מותר לבא למחנה שכינה בשעת שהטומאה עליו, והא אפי׳ אכילת תרומה אין לו לאכול אם לא העריב שמשו, כ״ש שלא יכנס למחנה שכינה אם לא העריב שמשו, לכן צריך לסרס המקרא וכו׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

Except for the zav. Even one who has become defiled by a corpse is permitted into the camp of the Levites, and this is derived by an a fortiori [proof] from the fact that a corpse is permitted into the camp of the Levites. For Yoseif's bones were with Moshe, and Moshe resided in the camp of the Levites because he was a Levy, so certainly one whose impurity resulted from the [red] cow is allowed into the camp of the Levites. If so, that which is written afterward, "And afterwards he may come into the camp" refers to the camp of the Shechinah.
Rearrange. [Rashi is answering the following] difficulty: The verse implies that after he washes his garments he may enter the camp of the Shichinah, but [this cannot be, for] he is still in a state of impurity until the evening. Is it possible for one to be permitted to enter the camp of the Shichinah when he is still in a state of impurity? He is not even allowed to eat terumah until nightfall! So certainly he is not permitted to enter the camp of the Shechinah until nightfall. Therefore the verse must be rearranged, etc.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

וכבס בגדיו הכהן – לימד שמטמא בגדים וכל מקום שנאמר כבום הוא טבילה חוץ מב׳ פעמים. בדם החטאת כשנפל על בגד כתיב תכבס והוא כבוס ממש. וכן בבגד המנוגע בכבוס ראשון דכתיב וכבסו את אשר בו הנגע ושני אלו בז׳ סממנים. ודע כי בתרגום על כל כבוסי׳ שטעונים טבילה מתרגם ויצבע לבושוהי ועל ב׳ כבוסי׳ האלו מתרגם ויחוורון.
בגדיו – כל כלים שבעולם שנגע בהן טעונים כבוס וזהו טבילה וכן בכל כבוס שבתורה מטמא כל כלים במגע ובמשא חוץ מאדם וכלי חרס שאינו מטמא א״כ מה ת״ל בגדיו שאין מטמא רק בשעת עסקו בשריפה אבל לא אח״כ [אבל הבגדים שהיו עליו כבר נטמאו הם]. ולכך כתיב בגדיו שבגדים שלו בוודאי היו עליו [גם עכשיו הם טמאים] ואין טמא אלא הבגד שנוגע בו דווקא אבל בגד העליון שאין נוגע בו אין טמא.
ורחץ בשרו במים – בכל מקום שנאמר ורחץ בשרו הוא טבילה חוץ משני פעמים גבי רחיצת ידים ורגלים בביאת אהל מועד שאין טעון אלא רחיצת ידים ורגלים וכן והקרב והכרעים ירחץ במים ג״כ אין טעון טבילה אלא רחיצה ולמדים מג״ש בשרו בשרו מש״ז דכתיב ורחץ במים את כל בשרו. לימד שטעון טבילה אף כל מקום שנאמר בשרו טעון טבילה יכול שאין צריך לטבול בפעם אחד כל גופו רק אבר אבר. למדין בהיקש כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר בפ׳ אמור. מה ביאת השמש כאחד אף טבילת גופו כאחד ופירוש ביאת השמש כאחד כי באמת אינו כן רק מעט מעט אלא הענין הוא שאין פסול רק כשטובל אבר אבר כל פעם אבר אחד אבל כשנכנס במים כלו כאחד הוא דומה כמו ביאת השמש שבכל פעם הוא בא מעט מתחת לרקיע ואין חוזר ומתגלה אותו המעט.
במים – במי מקוה שיהיה בו ארבעים סאה ולמדין מש״ז דכתיב את כל בשרו במים שיהיה עולה בהם כל בשרו והם ג׳ אמות גובה ואמה על אמה רוחב והוא מחזיק מ׳ סאה.
ואחר יבא אל המחנה וטמא כו׳ – סדר הפסוק היה צריך להיות וטמא הכהן קודם ואחר יבוא אל המחנה אלא ללמד שב׳ אילו מעכבים ביאת המחנה שאם לא כיבס בגדיו ג״כ אסור לבוא אל המחנה אלא שאין חייב כרת (רק מלקות משום ולא יטמאו וגו׳).
אל מחוץ למחנה – כל שילוח מחנה הכתוב לגבי טמאים אינו אלא מחנה שכינה חוץ מהטמאים שטומאה יוצאה מגופם (והיינו זב ובעל קרי ודומיהן).
וטמא הכהן עד הערב – שצריך הערב שמש כשאר טמאים כמו שכתוב בפ׳ אמר ולא יאכל מן הקדשים וגו׳ ובא השמש וטהר.
עד הערב – בנין אב ללמד על המשלח את השעיר המשתלח וכן פר ושעיר הנשרפי׳ שמטמאין בגדים ולא כתיב שם עד הערב ונלמד מכאן שטומאתן עד הערב וכן ללמד על הכתוב בפרשה זו מואסף איש טהור ואילך שלא נזכר עוד ואחר יבוא אל המחנה. ונלמד מכאן (שאסור לבוא למחנה שכינה עד הערב) וכן לענין רחיצה שאין כתיב באוסף ובמזה וכן כיבוס בגדים שבפרשת תזריע ואין כתוב רחיצה למדין מכאן שבכ״מ הוא טעון רחיצה דהיינו טבילה.
וכבס בגדיו הכהן – הכהן המשליך שבפסוק הקודם, והוא אלעזר כמו שאמרנו, שהרי על הכהן השורף אמר בסמוך והשורף אותה יכבס וכו׳:
ואחר יבא אל המחנה – לפי פשוטו יאמר שאחר שריפת הפרה נסתלקה עבודת אלעזר ויוכל לשוב אל המחנה אפילו קודם אסיפת האפר, ולכן לא נאמר לעיניו באסיפת האפר, כמו בשחיטת הפרה ושרפתה:
וטמא הכהן עד הערב – אך עודנו בטומאתו עד שיעריב שמשו ואז יאכל בקדשים:
וטמא הכהן עד הערב – סרסהו ודרשהו וטמא עד הערב ואחר יבא אל המחנה (רש״י). אמנם בא כן ללמד ששנים אלו מעכבים ביאת המחנה, שאם לא כיבס בגדיו ג״כ אסור לבא אל המחנה, אלא שאין חיוב כרת אלא מלקות משום ולא יטמאו (הגר״א).
וכבס בגדיו הכהן וגו׳ – הכהן המשליך שנזכר בפסוק הקודם, אף על פי שלא התעסק בפרה עצמה; וכך נאמר בפסוק ח על השורף אותה, שעשה את המעשה העיקרי של הפרה: ״לימד על העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף שיהיו טעונים תכבוסת (כיבוס בגדים) ורחיצת גוף (טבילה) והערב שמש״ (ספרי; פרה ד, ד). מכאן שגם השוחט והמזה טמאים.
העוסקים בפרה נטמאים רק אם המעשים נעשו בכשרות; אך משנפסלה הפרה, העוסקים בה אינם נטמאים: ״אירע בה פסול בשחיטתה אינה מטמאה בגדים; אירע בה בהזייתה, כל העוסק בה לפני פסולה מטמאה בגדים, לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים״ (פרה ד, ד).
רק העוסק בפרה ועושה בה אחד מן המעשים האמורים בתורה – השוחט, המזה, השורף, וגם האוסף (פסוק י) – נעשה טמא, ואילו הנוגע אינו נטמא: ״פרה עצמה אינה מטמאה״ (פרה ח, ג; השווה פרים הנשרפים, ויקרא ד, יב).
העוסק בפרה מטמא בחיבורין כנושא נבלה: כל עוד הוא עוסק בפרה, מטמא לא רק את הבגדים שעליו, אלא גם את כל הכלים הנוגעים בו – למעט אדם וכלי חרס. וכלים אלה הנוגעים בו בשעה שהוא עוסק בפרה נעשים ראשון לטומאה – כמוהו עצמו (עיין פירוש, ויקרא יא, כד–כה וסוף אותו הפרק; אך עיין פירוש הרמב״ם, זבים ה, י ותוספות יום טוב שם).
״וכבס בגדיו״ – עיין פירוש, ויקרא יא, כד–כה.
״וכבס בגדיו הכהן״ וגו׳. סדר המילים יוצא הדופן מרמז, כנראה, שהוא זקוק לטהרה זו רק ככהן, ולפיכך המאמר שלאחריו ״ואחר יבוא אל המחנה״ אינו מתייחס אלא למחנה המיוחד של הכהנים, היינו למחנה שכינה, המתחיל בעזרת כהנים (עיין פירוש לעיל ה, ב–ג). הכתוב נצרך לספר לנו זאת, שכן הכהן נשלח עם הפרה חוץ לשלוש מחנות (פסוק ג) – לרבות מחנה ישראל, ולפיכך היה מקום לומר שעד שהכהן נטהר אסור לו להיכנס למחנה ישראל, כדין מצורע. לכן נאמר כאן ״וכבס בגדיו הכהן״: הוא זקוק לטהרה זו רק ככהן, כדי לאכול בתרומה ולהיכנס למקדש.
על פי האמור יבואר גם הטעם לכך שהכתוב כאן הופך את הסדר ומקדים את המאוחר, כפי שכבר העיר רש״י, שהרי נאמר ״ואחר יבוא אל המחנה״ בקשר הדוק עם ״וכבס בגדיו הכהן״, אף על פי שהיה צריך לאומרו לאחר ״וטמא הכהן עד הערב״. על ידי סדר זה מציין הכתוב ש״המחנה״ מתייחס למחנה כהונה. המשפט ״וטמא הכהן עד הערב״ אינו אלא השלמה מובנת מאליה לכל דבר הקשור לכהונה; הווי אומר, מאחר שהוא כהן, הטומאה מסתלקת ממנו רק לאחר הערב שמש: טבול יום – שטבל אך לא העריב שמשו – נחשב טהור רק לגבי מעשר שני, ואילו אכילת תרומה וקודשים וביאת מקדש תמיד טעונים הערב שמש. מחוסר כפרה טעון בנוסף גם הבאת קרבנותיו כדי להיות מותר באכילת קודשים וביאת מקדש (עיין פירוש, ויקרא ז, יט–כא).
וכבס בגדיו הכהן – מדבר במשליך את האזוב שהוא כהן ופה אמר ואחר יבא אל המחנה ולא אמר זה בשורף ובאוסף שלמדינן מפה ותבין זה עפ״י מה שבארתי בפ׳ אחרי (סי׳ סו) שלא הזכיר בכל הטומאות שאח״כ יבואו אל המחנה כי הוא דבר שאצ״ל דהא כתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכו׳ לבד במשלח את השעיר ובשורף פרים ושעירים הנשרפין ובפרה מפני שיש לטעות שכל אלה אינם משום טומאה רק גזרת מלך עיי״ש, וא״כ אחר שגילה באחד מעסקי פרה שאסור לבא אל המחנה ידעינן שה״ה בכלם וז״ש אף להלן אסור לבא אל המחנה ר״ל בשורף ובאוסף, ומ״ש וטמא הכהן עד הערב נכתב שלא במקומו שצ״ל וטמא עד הערב ואחר יבא אל המחנה, ופי׳ בספרי מפני שבמשלח את השעיר ושורף פרים ושעירי יוהכ״פ שכתוב ואחר יבא אל המחנה לא כתוב שם שטמא עד הערב, ולכן כתב פה וטמא עד הערב לבסוף ללמד שהוא למוד כולל לכ״מ שכתוב ואחר יבא אל המחנה היינו שקודם לזה יטמא עד הערב (וז״ש אף להלן עד הערב, ומ״ש והשורף אותה יכבס בגדיו הוא מיותר כי שרפת כל הפרה הוא ק״ו משרפת עץ ארז ואזוב שהוא רק חלק ממנה, וע״כ פי׳ שמלמד שכל מה שעוסק עד השרפה מטמא בגדים:
ואחר יבא אל המחנה: כפירוש רש״י דזה מחנה שכינה, מחנה של אלעזר, אבל במחנה ישראל ודאי שרי כטמא מת. מ״מ לפי הפשט היה במשמע דמיירי אפילו במחנה ישראל כמו לשון (פסוק ג׳) ״והוציא אותה אל מחוץ למחנה״ שפירושו חוץ לג׳ מחנות. אבל נראה דהמקרא מתפרש בפרת משה , כמשמעו, דאז בהיותם במדבר היו טמאי מתים משתלחים חוץ למחנה ישראל גם כן, כמו שכתבתי לעיל (ה,ב) בפרשת שילוח מחנות ולהלן (לא,יט), אבל לדורות מתפרש במחנה שכינה. וכמה קראי יש להם פירושים במדבר באופן אחר מלדורות.
וכבס בגדיו ואחר יבוא אל המחנה וטמא הכהן עד הערב – מרמז דהותרה טומאה בצבור, ובכ״ז כשיש לו מים לטבול יטבול, ויהיה רק טבו״י, וכמו ששנינו בירושלמי פ״ז דפסחים. וזה דוקא בכהן לעבודה, אבל בזר הא לא משכחת. ואם שוחטין וזורקין על טמא שרץ, גם בפסח לא הותרה בצבור בטמאי שרץ. ודו״ק. או דמרמז, דאם יש טמאים אחרים יכנס זה הכהן, משום שטומאתו קיל, שאינו חייב על טומאת מקדש קרבן, כמו דשנינו בתוספתא ריש שבועות יצאו זה שטומאתן רק משום קדושה, יעו״ש ודו״ק. או שמרמז, שיבוא למחנה ומותר לעשות פרה שנית, שכשרה בטבו״י. ודו״ק.
וכבס בגדיו הכהן – מה ת״ל הכהן – הכהן בכהונו.⁠1 (יומא מ״ג.)
1. ר״ל בבגדי כהונה, ומדייק יתור לשון הכהן דהא כל הענין קאי אכהן, ועיי׳ מש״כ לעיל בפ׳ ב׳ בדרשה זאת חקת התורה, דלעבודת פרה צריך הכהן ללבוש בגדי כהונה, אמנם שם ילפינן רק לענין מעשה הפרה בשעתה ע״י אלעזר הכהן וכאן אשמעינן דגם לדורות הדין כן, ועיין מש״כ שם ובריש פסוק ג׳.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונימנחת יהודהרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ח) וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔הּ יְכַבֵּ֤ס בְּגָדָיו֙ בַּמַּ֔יִם וְרָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְטָמֵ֖א עַד⁠־הָעָֽרֶב׃
He who burns her shall wash his clothes in water, and bathe his flesh in water, and shall be unclean until the evening.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״ארש״ר הירשמלבי״םמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
והשורף אותה יכבס בגדיו – בא הכתוב ולימד על השורף את הפרה, שמטמא בגדים. הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם משליך האזוב מטמא את בגדיו, השורף את הפרה לא יטמא את בגדיו? אם זכיתי מן הדין, מה תלמוד לומר: והשורף אותה – בא הכתוב ולימד על העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף שיהו טעונים תכבוסת בגדים ורחיצת גוף והערב שמש.
והשורף אותה יכבס בגדיו – ולא בגדים המנוגעים. שהיה בדין, ומה פרה, שאינה מטמאה במגע – השורפה מטמא בגדים, בגדים המנוגעים, שמטמאים במגע, אינו דין ששורפם מטמא בגדים? תלמוד לומר: והשורף אותה יכבס בגדיו, ולא המנוגעים.
וכבס בגדיו במים – ולא בשרו במים.
במים במים ב׳ פעמים, מה תלמוד לומר? שהיה בדין: הואיל ואדם טעון טבילה, וכלים טעונים טבילה, מה אדם טובל כראוי לו – אף כלים טובלים כראוי להם? תלמוד לומר: במים ב׳ פעמים: מקום שאדם טובל – שם ידים וכלים מטבילים כראוי להם.
והשורף אותה – איזה הוא שורף זה המסייע בשריפה כגון המהפך בבשר והמשליך עצים והמהפך באש והחותה גחלים כדי שתבער האש ודומה להן יכול אף המסדר את המערכה והמצית את האור יהא מטמא בגדים ת״ל אותה. אותה כולה כשאמר השורף והשורף לרבות כזית.
וכבס בגדיו – ולא בגדים המנוגעין.
במים – במים שתי פעמים מה ת״ל שהיה בדין הואיל ואדם טעון טבילה וכלים טעונין טבילה מה אדם טובל בראוי לו אף כלים טובלין בראוי להן ת״ל במים במים במקום שאדם טובל שם ידים וכלים טובלין במה דברים אמורים במקוה אבל במעין אדם טובל בראוי לו וכלים טובלין בראוי להם.
וּדְמוֹקֵיד יָתַהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי בְּמַיָּא וְיַסְחֵי בִשְׂרֵיהּ בְּמַיָּא וִיהֵי מְסָאַב עַד רַמְשָׁא.
And he who burns her shall wash his clothes with water, and bathe his flesh in water, and be unclean until evening.
ומן דמוקדא יתה יחוור לבושוי במיא ויסחי בשרה במיא ויהוי מסאבב עד רמשא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמוקד״) גם נוסח חילופי: ״דאוקד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויהוי מסאב״) גם נוסח חילופי: ״ויסתאב״.
וכהנא דמתעסק ביקידתא יצבע לבושוי בארבעין סווין דמוי ויסחי בישריה בארבעין סווין דמוי ויהי מסאב קדם טיבוליה עד רמשא.
And the priest who was employed in the burning shall wash his dress in forty satas of water, and his flesh in forty satas, and before his ablution shall be unclean until the evening.
וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו – בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַשּׂ ֹרֵף אֶת הַפָּרָה שֶׁמְּטַמֵּא בְּגָדִים, הָא עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר יֵשׁ לִי בַּדִּין, אִם הַמַּשְׁלִיךְ אֶת הָאֵזוֹב מְטַמֵּא בְּגָדִים, הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה לֹא יְטַמֵּא בְּגָדִים, אִם זָכִיתִי מִן הַדִּין מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהַשֹּׂרֵף אֹתָה יְכַבֵּס בְּגָדָיו״, בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הָעוֹסְקִין בְּפָרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף שֶׁיְּהוּ טְעוּנִין תִּכְבֹּסֶת בְּגָדִים וּרְחִיצַת הַגּוּף וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. וְהַשּׂ ֹרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְלֹא הַשּׂוֹרֵף בְּגָדִים הַמְּנֻגָעִים, שֶׁהָיָה בַּדִּין וּמַה פָּרָה שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּמַגָּע, הַשּׂוֹרֵף אוֹתָהּ מְטַמֵּא בְּגָדִים, בְּגָדִים הַמְּנֻגָּעִים שֶׁמְּטַמְּאִים בְּמַגָּע אֵינוֹ דִּין שֶׁהַשּׂוֹרְפָן מְטַמֵּא בְּגָדִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו״ וְלֹא הַשּׂוֹרֵף בְּגָדִים הַמְּנֻגָּעִים.
יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם – בַּמַּיִם שְׁנֵי פְּעָמִים, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁהָיָה בַּדִּין הוֹאִיל וְאָדָם טָעוּן טְבִילָה, וְכֵלִים טְעוּנִין טְבִילָה, מָה אָדָם טוֹבֵל בְּרָאוּי לוֹ, אַף כֵּלִים טוֹבְלִין בְּרָאוּי לָהֶם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּמַּיִם בַּמָּיִם״, מָקוֹם שֶׁאָדָם טוֹבֵל שָׁם בְּגָדִים וְכֵלִים טוֹבְלִין.
וַמֻחרִקֻהַא יַג׳סֻלֻ תִ׳יַאבַּהֻ וַיַרחַץֻ׳ בַּדַנַהֻ בִּאלּמַאאִ וַיַנגַסֻ אִלַי׳ אלּמַגִ׳יְבִּ
והשורף אותה, יכבס את בגדיו וירחץ את גופו דרך טבילה במים ונטמא עד השקיעה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

פס׳: והשורף אותה יכבס בגדיו במים – ומה המשליך את האזוב מטמא בגדים כל שכן השורף. אלא בא ולימד על העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף שטעונין תכבוסת בגדים ורחיצת הגוף והערב שמש.
ד״א: והשורף אותה יכבם בגדיו1ולא בגדים המנוגעין.
יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים – שתי פעמים למה לימד 2שמקום שטובל שם הבגדים טעונין כיבוס. ואיזה זה זה המקוה של ארבעים סאה:
1. ולא בגדים המנוגעים. פי׳ שאף שהבגדים טעונים שרפה. אעפ״כ לא נטמא השורף אם לא נגע בהם:
2. שמקום שטובל וכו׳. ואיזה זו מקוה מ׳ סאה. דברי המחבר צ״ע הלא טבילת כלים ובגדים אינם צריכים מ׳ סאה דברביעית סגי להטביל מחטין וצינורות. ועיין בספרי הלשון מה אדם בראוי להם אף כלים בראוי להם. ופי׳ חכם הספרדי מה אדם טובל בראוי לו היינו מ׳ סאה שכל גופו עולה בהם אף כלים בראוי להם שכל גופן עולה בהן ולא בעי מ׳ סאה. והנה הז״א רצה לפרש דברי הספרי שקאי לטבילת כלים חדשים שצריך מ׳ סאה. (ואף שהקשה ע״ז הלא טבילת כלים מדרבנן והאיך מרבה קרא. כבר כתבתי לעיל בשם הרא״ש שכמה דברים נמצא בספרי שהם גזירות דרבנן ואסמכוה אקרא ע״ש) עכ״פ לשון הפסיקתא שטובל שם הבגדים בלתי אפשר לפרשו כפירוש הז״א הלא רק כלים העשויים להשתמש לאכילה צריכין מ׳ סאה ולא בגדים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

והשרף אתה יכבס בגדיו – לפי הפשט: אין טעונים כבוס בגדים כל העוסקים בה קודם שרפה, שעדיין אין טיבה ניכר משאר זבחים, שהרי כמו כן כולם טעונים שחיטה והזיה. והקדים הכתוב טהרתו של משליך לטהרתו של שורף, לפי שגמר עבודתו של משליך קודם גמר עבודתו של שורף.
השורף אותה יכבס את בגדיו, "the person who had burned the red heifer is to immerse his clothing in a ritual bath;⁠" (as well as his body). According to the plain meaning of the text, the people handling the red heifer did not have to immerse their clothing in a ritual bath prior to these activities, as at that point its purpose could not have appeared to onlookers as different from presenting other animal offerings, all of which require slaughtering of the animal in question and sprinkling its blood. The Torah described the final stages of this ritual before having completed describing the task of the man burning the red heifer, seeing this part of the ritual occurred prior to the completion of all the steps he was to perform.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והשרף אותה וגו׳ – אמר כי כל אלו התקונים צריכין למזה מדמה ולמשתמש ממנה על הדרך שאמרנו. אמנם השורף אותה לגמרי יספיק לו בתרי מגו תלתא. והוא כבוס הבגדים ורחיצת הבשר במים ועם זה יטמא עד הערב וטהר כי לא גורש ממחנה שכינה כראשון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

במים וְרָחַץ בְשָרוֹ במים: ד׳ חס׳ את, וסי׳ נמס׳ במ״ג פ׳ מצרע. [ורחץ בשרו].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

והשרף אתה – ולא המסדר את המערכה ולא המצית האור טעונים כל זה רק המסייע בשעת שריפה.
יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים – שני פעמים במים ללמד כמו שטבילת אדם הוא דווקא בארבעים סאה ונלמד מורחץ במים את כל בשרו. מים שכל גופו עולה בהם אף טבילת כלים דווקא בארבעים סאה ואפילו מחטין וצינוריות וכך דרוש הפסוק יכבס בגדיו במים (אם הם מי מקוה ולא מעין) דווקא במים שרוחץ בשרו באותם מים המה כשרים לטבילת כלים.
והשרף וגו׳ – עיין פירוש פסוק ז.
והשורף אותה – כבר התבאר באה״ש (כלל קנ) שכ״מ שבא הכנוי דבוק אל מלת את יש בו דרוש ומעוט שהי״ל והשורפה וממעט השורף בגד מנוגע שמצותו בשרפה:
יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים – נכתב כפול להקיש מים שטובל בהם בגדיו למים שטובל בהם גופו, וכבר העיר בז״א דמחטין וצנורות א״צ מ׳ סאה וי״ל לדעת הרשב״א גם באדם מעין מטהר בכ״ש (עמ״ש בפ׳ שמיני סי׳ קמ״ד) ויל״פ בהפך שאדם טובל בראוי לו היינו במ׳ סאה שגופו עולה בהם וכלים בראוי להם היינו בכ״ש והוא עפ״י הכלל באילת השחר (כלל קל״ח) שהשם הנשנה אינו השם הראשון:
והשרף אותה יכבס בגדיו במים – הנה בכל מקום דכתיב כבוס בגדים בתורה לא נזכר במים, לבד הכא. ואולי משום דקיי״ל, דאין מכבסין בגדי כהונה שנגעלו, דאין עניות במקום עשירות (זבחים דף פ״ח). והנה גבי הוצאת הדשן ביומא כ״ג, ולשיטת קדמאי גם בהרמה שם דף י״ב, בעי שיהיו בגדים שחקים ופחותין מן הבגדים שנעשה בהן עבודה, שבגדים שבשל בהן קדרה לרבו, אל ימזוג בהן כוס לרבו, והנה שרפת כל הנשרפין כשרה בזר (ירושלמי יומא ורמב״ם), ולפ״ז כאן, דהשרפה צריך להיות בבגדי כהונה, נראה דמלבד דהן אסורין לעבודה בפנים משום בגדים שבשל בהן קדרה לרבו, עוד נראה דשחקים כשרים בה, ולכך אם הוגעלו מכבסין במים וכשרים לשרפת פרה אחרת, ולכן אמר וכבס בגדיו במים, להראות דאם אינן זקוקין רק למים מכבסין אותם, ואם הוזקקו לנתר וחול אין מכבסין אותן, ושחקים כאלה פסולים אף גם לעבודה של שרפת הפרה, וכמו שאמר הת״ק דברייתא שם בזבחים בכל בגדי כהונה, ולכן מרמז, שיותר כבוס מבמים אם הוזקקו הבגדים פסולים הם גם לעבודה של שרפת הפרה. ודו״ק.
ומסתפינא לומר, דלר׳ אלעזר דסבר, דבהוצאת דשן בעי בגדי כהונה, בכ״ז גלי רחמנא דבעלי מומין כשרים בהן, כמוש״כ בתוס׳ יומא דף כ״ג ע״ב ד״ה יש עבודה כו׳, כן בשרפת ושחיטת פרה אדומה, אעפ״י שפסולים בזר, מ״מ בעלי מומין כשרין בהן, לכן לא הזכיר בהן כהן, רק ושחט אותה לפניו, ושרף אותה לעיניו, שיהא אחר שוחט ואחר שורף, ועיין יומא מ״ב, ולכך לא נזכר ואחר יבוא אל המחנה גבי שרפה, דאינו נכנס לעבודה במחנה שכינה. ורמז יש לזה שאמר ביומא דף מ״ב מידי דהוה אמראות נגעים כו׳ דבעי כהונה, ושם בעלי מומין כשרים, כן הכא אף שטעון ה׳ בגדים כשר בע״מ לשחיטה. והדבר חדש. ובפרט דגבי בעלי מומין שאינן ראוין רק לאכילה, א״כ אכילה לא הותר בקרבנות צבור, רק בפסח בערב. ודו״ק היטב בכ״ז.
והשרף אותה – מה ת״ל והשורף אותה,⁠1 בא הכתוב ולמד על כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף שיהיו טעונים תכבוסת בגדים ורחיצת גוף והערב שמש2 (ספרי).
יכבס בגדיו – בגדיו ולא בגדים המנוגעים.⁠3 (שם)
1. כי הלא ק״ו הוא ממשליך את האזוב שטעון כבוס בגדים וכש״כ השורף את הפרה.
2. ומה דכתיב כבוס בגדים באוסף את האפר (פ׳ י׳) יש דרשה על זה בספרי, יעוי״ש.
3. ר״ל שהשורף בגדי מנוגע ומצורע א״צ לכבס בגדים, ואיצטריך לאשמעינן זה משום דאל״ה הוי ילפינן בק״ו ומה פרה שאינה מטמאה במגע השורפה מטמא בגדים, בגדים המנוגעים שמטמאין במגע אינו דין שהשורפם יטמא בגדים.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״ארש״ר הירשמלבי״םמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ט) וְאָסַ֣ף׀ אִ֣ישׁ טָה֗וֹר אֵ֚ת אֵ֣פֶר הַפָּרָ֔ה וְהִנִּ֛יחַ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה בְּמָק֣וֹם טָה֑וֹר וְ֠הָיְתָ֠ה לַעֲדַ֨ת בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֧ל לְמִשְׁמֶ֛רֶת לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא׃
A man who is clean shall gather up the ashes of the heifer and lay them up outside of the camp in a clean place; and it shall be kept for the congregation of the Children of Israel for safekeeping as a water for impurity; it is a sin offering.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
ואסף איש טהור – לפי שמצינו שכל מעשה פרה בכהן, שומע אני אף אסיפת האפר תהיה בכהן? תלמוד לומר: ואסף איש טהור, מגיד שאסיפת האפר כשרה בכל אדם.
ואסף איש טהור – להוציא את הקטן. משמע: מוציא את הקטן ומוציא את האשה? תלמוד לומר: טהור, להביא את האשה, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבה אומר: ואסף איש טהור – להוציא את האשה, ומביא את הקטן? תלמוד לומר: והניח מחוץ למחנה, לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת להניח.
טהור – שרבי ישמעאל אומר: טהור למה נאמר? עד שלא יאמר יש לי בדין: אם המזה טהור, האוסף לא יהיה טהור? הא מה תלמוד לומר: טהור – טהור מכל טומאה, ואיזהו זה טבול יום.
רבי נתן אומר: נאמר כאן טהור, ונאמר להלן טהור. מה טהור האמור להלן – טמא לתרומה וטהור לחטאת, אף טהור האמור כאן – טמא לתרומה וטהור לחטאת.
את אפר הפרה – ולא האודים. מכאן אמרו חולקים אותו לג׳ חלקים: אחד נותן בחיל, ואחד נותן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות.
אל מחוץ למחנה – חוץ להר המשחה.
אל מקום טהור – שיהיה מקומו טהור. מכאן היה רבי אלעזר אומר: דלי של מי חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת – טמא, שנאמר אל מקום טהור – ואין זה מקום טהור.
והיתה לעדת בני ישראל למשמרת – למה נאמר? שיכול אין לי אלא שמלאכה פוסלת בפרה, במים מנין? תלמוד לומר: והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה. או אפילו קידשו? תלמוד לומר: למי נדה.
והיתה לעדת בני ישראל – מכאן אמרו פרה ששתת מי חטאת – בשרה טמא מעת לעת.
רבי יהודה אומר: בטלו במעיה, וכבר הלכה זו נשאלה לפני ל״ט זקנים בכרם ביבנה, וטיהרו את בשרה.
והיתה לעדת בני ישראל – זה אחד מן הדברים שהיה רבי יוסי הגלילי דן לפני רבי עקיבה, וחילקו לפני רבי עקיבה, ואחרים מצאו לו תשובה. אמר לו: מה אני לחזור? אמר לו לכל אדם אחזור ולא לך, שאתה יוסי הגלילי. אמר לו הרי הוא אומר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה – כשהם שמורים הרי הם מי נדה.
אמר רבי טרפון: ראיתי האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה וכל חיות לא יעמדו לפניו ואין מציל מידו (דניאל ח׳:ד׳), ועשה כרצונו והגדיל – זה רבי עקיבה.
ואני הייתי מבין והנה צפיר העזים בא מן המערב על פני כל הארץ ואין נוגע בארץ. והצפיר קרן חזות בין עיניו ויבוא עד האיל בעל הקרנים אשר ראיתי עומד לפני האובל וירץ אליו בחמת כחו וראיתי מגיע אצל האיל ויתמרמר אליו ויך את האיל וישבר שתי קרניו ולא היה כח באיל לעמוד לפניו וישליכהו ארצה וירמסהו ולא היה מציל לאיל מידו – זה רבי יוסי הגלילי.
חטאת היא – מגיד שמועלים בה.
חטאת היא – מגיד שאם שינה אחד מכל מעשיה פסולה.
חטאת היא – מגיד שם שאם נשחטה שלא לשמה פסולה.
חטאת היא – מגיד שנשרפת בלילה כביום.
אי חטאת היא, יכול שתהא נפסלת בלינה? – תלמוד לומר: והיתה לעדת בני ישראל למשמרת, ימים על ימים ושנים על שנים.
"It (the heifer) is a sin-offering.⁠": We are hereby apprised that it is subject to me'ilah (abuse of what is sacred, as a sin-offering is). "it": It (the heifer) is subject to me'ilah, but not its ashes. Variantly: "It is a sin-offering": We are hereby apprised that if it is not slaughtered to its specific end, it is unfit. Variantly: "It is a sin-offering": We are hereby apprised that it (like a sin-offering) is not burned at night as it is in the daytime. If "it is a sin-offering,⁠" I might think that it is voided by being kept overnight; it is, therefore, written "And it shall be for the congregation of the children of Israel in keeping.⁠" We are hereby apprised that it "keeps" day after day and year after year. (Ibid. 10) "And he who gathers the ashes of the heifer shall wash his garments": We are hereby taught about the gatherer of the heifer's ashes that he confers tumah upon his clothing. __ But even without the verse, I would know it a fortiori, viz.: If the burner (of the heifer) confers tumah upon his clothing, how much more so, the gatherer (of its ashes)! (Why, then, is the verse needed?) The verse, rather, tells us that he who gathers the ashes becomes tamei (even) by hesset (i.e., merely by moving them, even though he does not touch them.) "And it shall be for the children of Israel and for the sojourner who dwells in their midst": Because the command is to Israel, the proselytes must be (explicitly) included. "as an everlasting statute": that it obtain for succeeding generations.
ואסף איש – ריבה נתין גר וממזר עבד משוחרר או איש פרט לקטן אמרת טהור לרבות את הקטן.
למשמרת – כיצד היו עושין היו כותשין אותה במכתשת וכוברין אותה בכברות ר׳ ישמעאל אומר בשל אבן ר׳ עקיבא אומר בשל עץ ובור היה נתון תחת האבן שהיתה נשרפת בתוכו עשוי חלונות חלונות חוטמה של זו כנגד חורדה של זו [וחוטמה של זו כנגד חורדה של זו] מפני קבר התהום כיצד היו עושין חולקים אותה לשלשה חלקים מניחים שליש בחלונות וסותמין אותן ומחלקין שליש לכל המשמרות ומניחין שליש בהר הבית לקיים מה שנאמר ואסף איש טהור והניח אוסף היה לפני מחנה ישראל ומניח במחנה ישראל.
והניח אל מקום – היה רוק נתון תחתיו טמא על גביו טהור [היה שרץ נתון תחתיו טמא על גביו טהור] היה עומד על גבי תנור ועל גבי כירים ועל גבי מעטן של הלגין של חטאת בידו פסול היה נסר מונח על גבי תנור ועל גבי כירים ועל גבי מעטן של זיתים [ולגין של חטאת תלוי בה] ב״ש פוסלין ובית הלל מכשירים.
והיתה לעדת בני ישראל למשמרת – אמרו פעם אחת שאלו לומר הרי פרה ששתת מי חטאת ונשחטה על אתר מהיא והיו מבקשין לטמ׳ את בשרה אמר להם ר׳ אליעזר בן יעקב לכך נאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה כשהם שמורים הם מי נדה וכשאינן שמורים אינם מי נדה.
לעדת בני ישראל למשמרת – כיצד היו משמרים אותה היו מוסרים אותה לאדם נאמן והוא משמרה אלא שחזרו לומר הכל נאמנין על טהרת הקדש ועל החטאת בן בג בג אומר והיתה למשמרת אינה רועה בעדר. למי נדה לפה שנאמר ונתן עליו מים חיים יכול אפר על המים או מים על האפר אמרת למי נדה על המים תן נדה.
חטאת – שיהיו מועלין בבשרה ומנין אף באפרה ת״ל היא.
חטאת – שיהיו כל מעשיה לשם חטאת יכול אם לא היו מעשיה לשם חטאת לא תהא כשרה ת״ל היא.
וְיִכְנוֹשׁ גְּבַר דְּכֵי יָת קִטְמָא דְּתוֹרְתָא וְיַצְנַע מִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא בַּאֲתַר דְּכֵי וּתְהֵי לִכְנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַטְּרָא לְמֵי אַדָּיוּתָא חַטָּתָא הִיא.
And a man who is clean shall gather up the ashes of the heifer, and lay them up without the camp in a clean place, and it shall be for the congregation of the children of Israel to keep, for the sprinkling with water; it is (a purification) for sin.

וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא
וְיִכְנוֹשׁ גְּבַר דְּכֵי יָת קִטְמָא דְּתוֹרְתָא וְיַצְנַע מִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא בַּאֲתַר דְּכֵי וּתְהֵי לִכְנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַטְּרָא לְמֵי אַדָּיוּתָא חַטָּתָא הִיא
ואסף איש – זר או כהן
א. ›״וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה״ – בשונה מאונקלוס שתרגם כפשוטו ״וְיִכְנוֹשׁ גְּבַר״, במיוחס ליונתן הצריך בכל עבודת הפרה דווקא כהן: ״וִיכְנוֹשׁ גְבַר כָּהִין דְכֵי יַת קִטְמָא דְתוֹרָתָא״ [ויאסוף איש כהן טהור את האפר של הפרה], ובהתאם גם בפס׳ הבא: ״וִיצַבַּע כַּהֲנָא דִכְנֵישׁ״. וכן בטבילת האזוב ובהזאת מי הפרה הצריך כהן: ״וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר... וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא״ (פס׳ יח-יט) ״וְיִסַב אֵזוֹבָא.. גְבַר כָּהֵן דְכֵי... וְיַדֵי כַּהֲנָא דַכְיָא עַל גַבְרָא״.⁠1 פירושו עומד בניגוד לדברי הספרי2 המכשיר זר לאסיפת האפר:
ואסף איש טהור – לפי שמצאנו שכל מעשה פרה בכהן, שומע אני אף אסיפת האפר תהיה בכהן? ת״ל ואסף איש טהור, מגיד שאסיפת האפר כשרה בכל אדם.
בעל ״הכתב והקבלה״ הציע ליישבו על פי המשך דברי הספרי שם, לפיהם ר׳ ישמעאל דורש ואסף איש – למעט קטן. טהור – לרבות אשה. ור׳ עקיבא דורש להיפך.
ולפי״ז יכילנא למימר דלר״י ור״ע דספרי דמפקו לי׳ למלת איש לקטן ולאשה תו לא אייתר איש למילף מני׳ להכשיר את הזר... והמיוחס ליונתן תרגם אליבא דר״י ור״ע ויש לגמגם על זה, והדבר צריך אצלי תלמוד.
אבל גירסת הגר״א בספרי שם אינה כן, ולדעתו ר״ע סובר גם הוא: ״ואסף איש – להכשיר את הזר״, וממעט קטן מהמשך הפסוק: ״והניח מחוץ למחנה – לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת להניח״, שלא כדברי הכתב והקבלה.
אמנם בפירוש ״שערי היכל״ למס׳ יומא3 העלו השערה ״שתרגם כך לא משום שכך הדין, אלא שהיה מקובל שהכהנים הזהירים בטהרות הם אלו שמזים ולכן חוּלק להם אפר הפרה (פרה ג יא). כך גם מצינו בגמ׳ בברכות (כז ע״א) ״מזה בן מזה יזה״ (כהן בן כהן – רש״י. ועיין שם ברש״ש)״.
והניח – ויצנע, כדרכו
ב. יש שפירשו שבתרגומו ״וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – ״וְיַצְנַע מִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא״ רמז להלכה: ״חולקים אותו לשלשה חלקים: אחד נותן בחיל ואחד נותן בהר המשחה ואחד מתחלק לכל המשמרות״ (ספרי במדבר, קכד ורש״י כאן). ואינה הוכחה, כי כל הַנָּחָה למשמרת מתורגמת כהַצְנָעָה4 כמבואר בפסוק ״ואת כל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת״ (שמות טז כג) ״אַצְנַעוּ לְכוֹן״, נמצא ש״וְיַצְנַע״ הוא תרגום קבוע ואין ללמוד ממנו.⁠5
ג. לעומת ת״א ״לְמִשְׁמֶרֶת״ – ״לְמַטְּרָא״ בתרגום מילולי, המיוחס ליונתן הוסיף שהאפר נחלק לשלושה, כספרי. אלא שהוסיף שחלק אחד ניתן למשמרת ללויים: ״וִיפַלֵג יַת קִטְמָא לִתְלַת חוּלְקִין חֲדָא יָהִיב בְּחֵיל וַחֲדָא בְּטַוַור מִשְׁחָא וְחָדָא מִפְלַג לְכָל מַטְרַת לֵיוָאֵי״, ולא נמצא מקור לדבריו.⁠6
מי נדה – מי הזאה
ד. ״לְמֵי נִדָּה״ – ״לְמֵי אַדָּיוּתָא״. כתב ראב״ע: ״למי נדה – פירושו רחוק, כמו מְנַדֵּיכֶם (ישעיהו סו ה)״. כלומר ״מי נדה״ הוא כלשון אשה נִדָּה, מרוחקת, וזהו שכתב ״פירושו: רחוק״. ובדומה כתב רד״ק: ״ונקראו מֵי נִדָּה לפי שהיו המים לצורך הרחוק והוא הטמא״.⁠7 נמצא ששניהם קושרים ״מי נדה״ עם התואר נִדָּה לאשה טמאה, מרוחקת.
אולם זו אינה דעת אונקלוס שהרי אצל אשה תרגם ״נִדָּה הִוא״ (ויקרא כ כא) ״מְרַחֲקָא הִיא״ ופירש נִדָּה משורש נד״ד על שם שהיא מרוחקת ונודדת ממקומה.⁠8 אבל כאן שתרגם ״לְמֵי אַדָּיוּתָא״, פירש מֵי נִדָּה משורש יד״ה, כלומר מים שמזים אותם. בעקבותיו פירש גם רש״י: ״למי נדה, למי הזייה כמו וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי (איכה ג נג), לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם (זכריה ב ד), לשון זריקה״.⁠9
חטאת היא – לשון קרבן
ה. ״חַטָּאת הִוא״ – ״חַטָּתָא הִיא״. רש״י מביא שלושה ביאורים בטעם קריאת פרה אדומה חַטָּאת:
חטאת הוא – לשון חטוי כפשוטו. ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת, לומר שהיא כקדשים להאסר בהנאה... ומדרש אגדה העתקתי מיסודו של ר׳ משה הדרשן... כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורענות...
אונקלוס אינו מפרש כפירוש הראשון ״חטאת לשון חיטוי״, שהיא גם דעת הרמב״ם.⁠10 אילו סבר כדעה זו היה גוזר את שמה משורש דכ״י לשון חיטוי טהרה, דוגמת ״וְחִטֵּאתָ על המזבח״ (שמות כט לו) ״וּתְדַכֵּי עַל מַדְבְּחָא״, ״לְחַטֵּא את הבית״ (ויקרא יד מט) ״לְדַכָּאָה יָת בֵּיתָא״.
גם אינו מפרש כרבי משה הדרשן שנקראת הפרה חַטָּאת מלשון חטא [כתרגום המיוחס ליונתן ״חטאת היא״ – ״בְּרַם שִׁיבוּק חוֹבַת עֵיגְלָא הִיא״ (אבל סליחת חטא העגל היא)]. אילו סבר כדעה זו היה לו לתרגם ״חוֹבְתָא הִיא״ כתרגום חַטָּאת במשמע חטא כגון ״וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ״ (ויקרא ד יד) ״וְתִתְיְדַע חוֹבְתָא״.
רק הדעה השניה ברש״י ״ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת״ מיוסדת על ת״א שתרגם ״חַטָּתָא הִיא״ כתרגומו הקבוע לקרבן חטאת.⁠11
1. השווה גם תיוב״ע: ״תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר״ (תהלים נא ט) ״תַּדִי עֲלַי הֵיךְ כֲּהַנָא דְמַדֵי בְאֵזוֹבָא עַל מְסַאֲבָא״.
2. ספרי חוקת כז. וראה גם במשנה פרה (פ״ד משנה ד): ״ומעשיה ביום, ובכהן... עד שֶתֵעָשֶה אפר״. וכמו״כ בגמרא (יומא מג ע״א). ועיין במשנה שם (פי״ב משנה י): ״הכל כשרין להזות חוץ מטומטום ואנדרוגינוס והאשה ותינוק שאין בו דעת״.
3. ״שערי היכל״, מסכת יומא בהוצאת מכון המקדש, מערכה צד, עמוד רח.
4. ›ולפי זה מוטעמת דרשת ר״ע שבהערה הקודמת: ״והניח מחוץ למחנה – לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת להניח״. ״מעט צרי״. וראה גם באדרת אליהו לפסוקנו: ״והניח – לא היה צריך לכתוב והניח אלא ואסף איש טהור... אל מחוץ למחנה, ובא ללמד שצריך כוונה דהיינו שיש לו דעת אבל חרש שוטה וקטן פסול באסיפת האפר״. ודבריו הומתקו בפירוש ״כתר כהונה״ לספרי: ״ויש להטעים עוד דבריו ביותר שמילת הנחה היא משותפת אל רעיון ומחשבה, כפי המורגל בלשון בעלי ההגיון לקרא בשם ״הנחה״ לרעיון יסודי המשמש בית אב לתולדותיו, לרעיונות ודברים שמסתעפים ממנו. ולפי זה אמרנו במקום אחר להסביר פנים בדברי הגמ׳ בזבחים (לו ע״א) גבי מחשבת הינוח דפסול, במה שאמרו שם: אם כן לימא קרא לא תותירו, מאי לא יניח, אם אינו ענין להינוח תנהו ענין למחשבת הינוח. אשר זהו מהטעם האמור בכאן לפי משפט הלשון לא היה צריך לכתוב אלא ״ואסף איש טהור אל מחוץ למחנה״ או לכתוב לבתר הכי: ״ונתן מחוץ למחנה במקום טהור״, ומשדקדקה התורה לכתוב והניח, הרצון בזה שיהיה בזה שיתוף כוונה ודעת״.
5. להבחנות נוספות בתרגומי נו״ח ראה ״ויניחהו בגן עדן״ (בראשית ב טו), וכן ״ותנח התבה״ (בראשית ח ד).
6. הערת הרב זונדל קרוזר בחומשו ״אור החמה״.
7. ״שרשים״, נדד.
8. ראה ביאורנו לויק׳ יב ב ״כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא״, ״כְּיוֹמֵי רִיחוּק סְאוֹבְתַהּ תְּהֵי מְסָאֲבָא״.
9. ראה גם לקמן לא כג ״במי נדה״.
10. ״מורה נבוכים״ ג מז: ״אבל טעם קריאת פרה אדומה חטאת הוא מפני שבה נשלמת טהרת מי שנטמא למת״ כלומר נקראת חַטָּאת על שם חיטוי טהרה שנעשה בה.
11. בהתאם לדרשת הספרי (חקת, לד): ״חטאת היא – מגיד שמועלים בה״. ראה גם ״נתינה לגר״.
ויכנש גבר דכי ית קטמה דתורתהא ויצנע יתה לבר מן משריתה באתר דכי ותיהוי לכנישתהב דבני ישראל למטרה למי אדיאג חטאת היא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קטמה דתורתה״) גם נוסח חילופי: ״קטם יקידת תו׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לכנישתה״) גם נוסח חילופי: ״לעם כני׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדיא״) גם נוסח חילופי: ״הדייא״.
ויכנוש גבר כהין דכי ית קיטמא דתורתא בקלל דפחר מקף מגופת שייע ויפלג ית קיטמא לתלת חולקין חדא יהיב בחייל וחדא בטוור מישחא וחדא מפלג לכל מטרת ליואי ותהי לכנישתא דבני ישראל למוי אדיותא ברם שיבוק חובת עיגלא היא.
And a man, a priest who is clean, shall gather up the ashes of the heifer in an earthenware receptacle, its opening covered round about with clay; and shall divide the ashes into three portions, of which one shall be placed within the wall (of Jerusalem), another in the Mount of Olives, and the third portion be in the custody of the Levites; and it shall be for the congregation of Israel, for the Water of Sprinkling: it is the heifer (immolated) for the remission of sins.
והיתה לעדת בני ישראל למשמרת – כמו שפשע העגל שמור לדורות, כך אפר הפרה שמור לדורות לחטאת לכל דור, כך תהא למשמרת למי נדה חטאת היא, ועושים מן האפר שלשה חלקים כנגד שלשה משמרות של לויים ונותנין אותו ללויים.
דבר אחר: והיתה לעדת בני ישראל למשמרת – ועד שיהיו המתים היא שמורה אפר פרה שעשה משה לעולם קיימת.
וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה – לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁכָּל מַעֲשֵׂה פָּרָה בְּכֹהֵן, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף אֲסִיפַת אֵפֶר תְּהֵא בְּכֹהֵן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר״, מַגִּיד שֶׁאֲסִיפַת הָאֵפֶר בְּכָל אָדָם. ״וְאָסַף אִישׁ״, לְהוֹצִיא אֶת הַקָּטָן, מַשְׁמָע מוֹצִיא אֶת הַקָטָן וּמוֹצִיא אֶת הָאִשָּׁה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״טָהוֹר״, לְהָבִיא אֶת הָאִשָּׁה דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר ״וְאָסַף אִישׁ״ לְהוֹצִיא אֶת הָאִשָּׁה, מַשְׁמָע מוֹצִיא אֶת הָאִשָּׁה וּמֵבִיא אֶת הַקָּטָן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִנִּיחַ״, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לְהָנִּיחַ.
טָהוֹר – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר טָהוֹר לָמָּה נֶאֱמַר, הָא עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר יֵשׁ לִי בַּדִּין אִם הַמַּזֶּה טָהוֹר הָאוֹסֵף לֹא יְהֵא טָהוֹר, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״טָהוֹר״, טָהוֹר מִכָּל טֻמְאָה וְאֵיזֶה זֶה טְבוּל יוֹם. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר נֶאֱמַר כָּאן ״טָהוֹר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״טָהוֹר״, מַה טָהוֹר הָאָמוּר לְהַלָּן טָמֵא לִתְרוּמָה וְטָהוֹר לְחַטָּאת, אַף טָהוֹר הָאָמוּר כָּאן טָמֵא לִתְרוּמָה וְטָהוֹר לְחַטָּאת. אֶת אֵפֶר הַפָּרָה, וְלֹא אֶת הָאוּדִים.
וְהִנִּיחַ – מִכָּאן אָמְרוּ, חוֹלְקִין אוֹתָהּ לִשְׁלוֹשָׁה חֲלָקִים, אֶחָד נוֹתֵן בַּחֵיל, וְאֶחָד נוֹתֵן בְּהַר הַמִּשְׁחָה וְאֶחָד מִתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת. מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, בְּהַר הַמִּשְׁחָה. בְּמָקוֹם טָהוֹר, שֶׁיְּהֵא מְקוֹמוֹ טָהוֹר, מִכָּאן הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: קָלָל שֶׁל חַטָּאת שֶׁמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל וְנָתוֹן בְּאֹהֶל הַמֵּת טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּמָקוֹם טָהוֹר״, וְאֵין זֶה מָקוֹם טָהוֹר.
וְאָסַף אִישׁ – רִבָּה נָתִין, גֵּר, וּמַמְזֵר, עֶבֶד מְשֻׁחְרָר, אוֹ אִישׁ פְּרָט לְקָטָן, אָמַרְתָּ טָהוֹר לְרַבּוֹת אֶת הַקָּטָן. לְמִשְׁמֶרֶת, כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂין, הָיוּ כּוֹתְשִׁין אוֹתָהּ בְּמַכְתֶּשֶׁת, וְכוֹבְרִין אוֹתָהּ בִּכְבָרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בְּשֶׁל אֶבֶן, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר בְּשֶׁל עֵץ. וּבוֹר הָיָה נָתוּן תַּחַת הָאֶבֶן שֶׁהָיְתָה נִשְׂרֶפֶת בְּתוֹכוֹ, עָשׂוּי חֲלוּלוֹת חֲלוּלוֹת, חָטְמָהּ שֶׁל זוֹ מֻפְנֶה כְּנֶגֶד חָטְמָהּ שֶׁל זוֹ מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם.
כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂין, חוֹלְקִים אוֹתָהּ לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, מַנִּיחִים שְׁלִישׁ בַּחַלּוֹנוֹת וְסוֹתְמִין אוֹתָהּ. וּמְחַלְּקִין שְׁלִישׁ לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת. וּמַנִּיחִין שְׁלִישׁ בְּהַר הַבַּיִת, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר וְהִנִּיחַ״, אוֹסֵף לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וְהִנִיחַ בְּמַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל.
וְהָיְתָה לַעֲדַת וְגוֹ׳ – אָמְרוּ, פַּעַם אַחַת שָׁאֲלוּ לוֹמַר, הֲרֵי שֶׁשָּׁתַת מֵי חַטָּאת וְנִשְׁחֲטָה וְהָיוּ מְבַקְּשִׁין לְטָמֵא אוֹתָהּ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לְכָךְ אָמַר: לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה, כְּשֶׁהֵם שְׁמוּרִים הֵם מֵי נִדָּה, וּכְשֶׁאֵינָם שְׁמוּרִים אֵינָם מֵי נִדָּה. לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת, שֶׁיְּהוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתָהּ, מוֹסְרִים אוֹתָהּ לְאָדָם נֶאֱמָן וְהוּא מְשַׁמְּרָהּ, אֶלָּא שֶׁחָזְרו לוֹמַר הַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ וְעַל הַחַטָּאת. בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר וְהָיְתָה לְמִשְׁמֶרֶת, [אֵינָהּ רוֹעָה] בָּעֵדֶר.
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר, (להלן פסוק יז) ״וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים״, יָכוֹל אֵפֶר עַל הַמָיִם אוֹ מַיִם עַל הָאֵפֶר, אָמַרְתָּ לְמֵי נִדָּה, עַל הַמָּיִם תֵּן נִדָּה.
חַטָּאת הִיא – מוֹעֲלִין בִּבְשָׂרָהּ״. וּמִנַּיִן אַף בְּאֶפְרָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר [הִיא] חַטָּאת הִיא, שֶׁיְּהּוּ כָּל מַעֲשֵׂיהָ לְשֵׁם חַטָּאת, יָכוֹל אִם לֹא הָיוּ מַעֲשֵׂיהָ לְשֵׁם חַטָּאת (לֹא) תְּהֵא כְּשֵׁרָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הִיא״.
וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמִי נִדָּה – לָמָּה נֶאֱמַר, שֶׁיָּכוֹל אֵין מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת אֶלָּא בַּפָּרָה, בַּמַּיִם מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה, אוֹ אֲפִלוּ קָדְשׁוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְמֵי נִדָּה״, כְּבָר הֵם לְמֵי נִדָּה.
וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – מִכָאן אָמְרוּ פָּרָה שֶׁשָּׁתְתָה מֵי חַטָּאת בְּשָׂרָהּ טָמֵא מֵעֵת לְעֵת, וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בָּטְלוּ בְּמֵעֶיהָ. וּכְבָר הֲלָכָה זוֹ נִשְׁאֲלָה לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים בְּכֶרֶם בְּיַבְנֶה, וְטִהֲרוּ אֶת בְּשָׂרָהּ. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי דָּן לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְסִלְּקוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וְאַחַר כָּךְ מָצָא לוֹ תְּשׁוּבָה, אָמַר לוֹ מָה אֲנִי לַחֲזֹר, אָמַר לוֹ לֹא לְכָל אָדָם אֶלָּא לְךָ שָׁאַתָּה יוֹסִי הַגְּלִילִי, אָמַר לוֹ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת, כְּשֶׁהֵם שְׁמוּרִים הֲרֵי הֵם מֵי נִדָּה. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, (דניאל ח׳:ד׳-ז׳) ״רָאִיתִי אֶת הָאַיִל מְנַגֵּחַ יָמָּה וְצָפוֹנָה וָנֶגְבָּה וְכָל חַיּוֹת לֹא יַעַמְדוּ לְפָנָיו״, זֶה רַבִּי עֲקִיבָא, ״וַאֲנִי הָיִיתִי מֵבִין וְהִנֵּה צְפִיר הָעִזִּים בָּא מִן הַמַּעֲרָב וְגוֹ׳ וַיַּךְ אֶת הָאַיִל וְגוֹ׳ וַיִּרְמְסֵהוּ וְלֹא הָיָה מַצִּיל לָאַיִל מִיָּדוֹ״, זֶה רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי.
חַטָּאת הִיא – מַגִּיד שֶׁמּוֹעֲלִים בָּהּ. הִיא, בָּהּ מוֹעֲלִין, בְּאֶפְרָהּ אֵין מוֹעֲלִין. חַטָּאת הִיא, מַגִּיד שֶׁאִם שִׁנָּה בְּאֶחָד מִכָּל מַעֲשֶׂיהָ פְּסוּלָה. חַטָּאת הִיא, מַגִּיד שֶׁאִם נִשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה. חַטָּאת הִיא, מַגִּיד שֶׁאֵין נִשְׂרֶפֶת בַּלַּיְלָה, אִי חַטָּאת הִיא, יָכוֹל תְּהֵא נִפְסֶלֶת בְּלִינָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְגוֹ׳, מַגִּיד שֶׁמִּשְׁתַּמֶרֶת יָמִים עַל יָמִים וְשָׁנָה עַל שָׁנָה.
וַיַגמַעֻ רַגֻלֹ טַאהִרֹ רַמַאדַ אַלּבַּקַרַתִ וַיַצַ׳עֻהֻ כַ׳ארִגַ אַלמֻעַסכַּרִ פִי מַוְצִ׳עֵ טַאהִרֵ וַתַּכֻּוןֻ לִגַמַאעַתִ בַּנִי יִסרַאאִיל מַחפֻוטַ׳תַּ לִמַאאִ אלנַּצ׳חִ וַהִי זַכּוַתֹ
ויאסוף איש טהור את אפר הפרה, ויניח אותו מחוץ למחנה, במקום טהור, ויהיה לעדת בני ישראל, לדבר השמור למי ההזאה, והוא קרבן חטאת.
והניח מחוץ למחנה – לשלשה חלקים מחלקה: אחד ניתן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות, ואחד ניתן בחיל. זה של משמרות היה חוץ לעזרה ליטול ממנה בני העיירות וכל הצריכים ליטהר. וזה שבהר המשחה כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין ממנו. וזה שבחיל נתון למשמרת מגזירת הכתוב: והיתה לעדת בני ישראל למשמרת.
למי נדה – למי הזייה, כמו: וידו אבן בי (איכה ג׳:נ״ג), לידות את קרנות הגוים (זכריה ב׳:ד׳), לשון זריקה.
חטאת היא – לשון חטוי, כפשוטו, ולפי הילכותיו, קראה הכתוב חטאת, לומר שהיא כקדשים ליאסר בהנאה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

והניח מחוץ למחנה AND HE SHALL LAY THEM UP WITHOUT THE CAMP – He divided it (the ashes) into three portions: one he placed on the Mount of Olives, another was divided between all the priestly divisions, and the other he placed in the חיל (the space that surrounded the Temple area) (Sifre Bemidbar 19; Mishnah Parah 3:11). That portion given to the priestly divisions was outside the forecourt, so that the inhabitants of the cities and anyone who required to be cleansed might take of it; as for that which was on the Mount of Olives, the High Priests purified themselves by means of it for preparing other "red cows", while that which was in the space surrounding the Temple area was placed there to be kept for all times by special enactment of Scripture, as it is said, "and it shall be kept for the congregation of the children of Israel" (cf. Tosefta Parah 3 8).
למי נדה FOR WATERS OF נדה – i.e. for waters of sprinkling (or casting); similar are, "and they cast (וידו) a stone upon me" (Eikhah 3:53); "to cast down (לידות) the horns of the nations" (Zekharyah 2:4), both of which are expressions denoting "casting".
חטאת הוא IT IS A PURIFICATION FROM SIN – This, according to its literal meaning, is an expression denoting "purification", but from the point of view of the Halakhot to which it is to be subject Scripture terms it a חטאת, "sin-offering", to state by so doing that it is similar to holy things – that it is prohibited for any other use (cf. Sifre Bemidbar 19; Menachot 51b).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

פס׳: ואסף איש טהור – אין אסיפת הפרה טעונה כהן אלא בכל אדם כשר.
ד״א אינו טהור אלא כל דהו אפילו טבול יום אע״פ שטמא הוא לתרומה. טהור הוא למעשר. דתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה להוציא מלבם של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית.
ד״א: ואסף איש – פרט לקטן.
טהור – להביא את האשה.
את אפר הפרה – אחר שכוברין אותו בכברות.
והניח מחוץ למחנה – להר המשחה.
במקום טהור – שיהא מקומו טהור. מיכן אמר רבי אלעזר הקפר קלל של חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת טמא שנאמר אל מקום טהור. ואיזה זה זה מקום טהור. אע״פ שכל אוכל ומשקה שהוא צמיד פתיל טהור זה היה טמא לפי שצריך שיהא מקומו טהור.
והיתה לעדת בני ישראל למשמרת1מגיד שמשמרת ימים על ימים ושנים על שנים.
2למי נדה – שהן טמאין הרי הן מי נדה.
חטאת היא – חטוי היא לטמא מת:
1. מגיד שמשמרת וכו׳. אולי כוונתו כי פרה שעשה משה נחלקה לג׳ חלקים וא׳ נתן בחיל למשמרת לדורות (פרה פ״ג בסופו) וע״ז קאי ימים על ימים ושנים על שנים:
2. למי נדה שהם טמאין הרי הם מי נדה. עיין בספרי גרסא אחרת בזה ודברי המחבר נעלמה ממני ואולי הכוונה דווקא כשהם טמאין היינו שלא נעשה מלאכה במים קודם שקידשו ואז הנוגע בהם טמא הרי הם מי נדה היינו שהכשירו להזאה אבל אם נפסלו במלאכה קודם הקידוש אזי המים הם פסולין ואין מטמאין הנוגע בהם ואינם מוכשרים להיות מי נדה להזות מהם על הטמא ודוחק:
איש טהור – איננו הכהןא השורף.
למי נדה – פירושו: מי ריחוק, כמו: מנדיכם (ישעיהו ס״ו:ה׳).
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177: כהן.
A MAN THAT IS CLEAN. The reference is not to the kohen who burns the cow.⁠1
A WATER OF SPRINKLING. The meaning of niddah (sprinkling) is distance.⁠2 Compare, me-naddekhem3 (that hate you) (Is. 66:5).
1. Another kohen does this (Krinsky). According to the Sifre on this verse, any clean person, even if not a kohen, may gather the ashes of the red cow. However, Ibn Ezra seems to believe that this task was assigned to a kohen.
2. The person who is unclean is distanced from the sanctuary. Thus me-niddah (water of sprinkling) means the water of the distant, i.e., the water to be used to purify the distant.
3. Me-naddekhem comes from the same root as niddah. When one hates another person, he keeps his distance from him.
ואסף איש טהור – מכדי חטאת קרייה רחמנא, ממאי תיסק אדעתין דטמא יתעסק בה, וכי טמא יתעסק בקדשים. ולכך דקדקו רבותינו (בבלי יומא מ״ג:): שלא באא הכתוב לומר אלא שאין צריך אלא שיקרא האיש טהור. ומצינו טבול יום שנקרא טהור דכתיב: ורחץ בשרו במים וטהר (ויקרא י״ד:ט׳, ט״ו:י״ג), ומשום הכי אמרו (בבלי יומא מ״ג:): טבול יום כשר לפרה. אבל הצדוקים שלא ידעו לדקדק היו אומרים: שבמערבי שמש היתה נעשית, והיו רבותינו מטמאין את העוסק ומטבילין להוציא מליבן של צדוקין. וכל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע, ומשמע ממילא, כדמפרש ביומא (בבלי יומא מ״ג:).
והניח – לג׳ חלקים נתחלקה, כמו שפירש רש״י. והכי משמע קרא: והניח מחוץ למחנה – {השלישי}.⁠ב והשלישי היתה לבני ישראל למשמרת. והשלישי {האחרת}⁠ג למי נידה להזות ממנה כל שעה, השלישית הא אמרת.⁠ד
א. בכ״י מינכן 52: בה.
ב. כלומר: שליש או שלישית. הלשון בכ״י מגומגם, ואפשר שהמלה הושמטה ע״י הדומות.
ג. בכ״י מינכן 52: הא אמרת.
ד. אפשר שצריך לגרוס גם כאן: האחרת.
ואסף איש טהור – A PURE PERSON SHALL GATHER – Since the Merciful One called it a 'sin offering', why would it occur to you that an impure person be involved with it; does an impure person get involved in sacrifices? And therefore our Rabbis derived (Bavli Yoma 43b:3): that Scripture is coming to say that there is a requirement only that the man be called pure. And we find that one who immersed on that day (a טבול יום) is called “pure” as it is written: “he shall bathe his body in water; then he shall be purified” (Vayikra 14:9, 15:13), and because of this they said (Bavli Yoma 43b:3): One who immersed on that day is qualified to [sprinkle the waters of] the heifer.⁠1 But the Sadducees who did not know how to make derivations would say: It [i.e. the gathering] was performed [only] by those for whom the sun had already set. And our Rabbis would render the one who was involved impure and immerse him [without waiting for sunset] to preclude the misconception of the Sadducees. And this entire section [follows the principle of:] that which is implied [by the verse] precludes that which is implied by a previous verse; [and also the competing principle of:] that which is implied stands on its own, as is explained in Yoma (Bavli Yoma 43b:4).⁠2
והניח – AND LAY THEM UP – It [the ashes] was divided into three portions, as Rashi explained. And the verse should be understood as follows: והניח מחוץ למחנה – AND LAY THEM UP OUTSIDE THE CAMP – {a third}. And a third WAS FOR THE CHILDREN OF ISRAEL FOR SAFEKEEPING. And the {last} third AS WATER FOR SPRINKLING – to sprinkle from whenever necessary. This third is said here.⁠3
1. R"Y Bekhor Shor notes that the it is somewhat superfluous to refer to the person that deals with the ashes of the heifer as "pure" for it is self-evident that he must be pure. As such, the sages learned that the verse comes to include also an individual who is not yet totally purified, but nonetheless is granted the title "pure". The example given is a "טבול יום", someone who had been impure, had immersed in a ritual bath, but had not completely finished the purification process for it was still daytime, and it is only with sunset that the process is finished. Such a person, despite being in the middle of the process, is nonetheless still referred to as "pure" as seen from Vayikra 14:9. The Sages, thus, conclude that the word "pure" in our verse comes to include such a person, allowing him, too, to deal with the red heifer ashes.
2. The Gemara there discusses how in the unit regarding the red heifer two competing principles of exegesis exist. On one hand, there are certain verses which include some teaching which comes to preclude an implication that one might have made from an earlier verse. [For example, certain conditions might need to be met for a certain stage of the ritual, but not for another. As such, a later verse might come to teach that the previously mentioned condition no longer applies.] Other verses, though, include teachings and conditions which are meant to stand on their own and apply throughout.
3. The language of the comment is difficult to understand. See the notes on the Hebrew for discussion. On the whole, though, R"Y Bekhor Shor is simply explaining how each phrase in the verse comes to teach where a different third of the ashes was meant to be kept: one third was brought out of the camp (מחוץ למחנה), one third was put aside for safekeeping (למשמרת), and one third was used for sprinkling (למי נידה) on anyone who needed it.
ואסף איש טהור – לפי הפשט: סלקא דעתך אמינא לפי שכבר נטמא השורף הוא עצמו יאסוף את אפר הפרה ולמה נביא כאן כהן אחר לאסוף ויהיה גם הוא טמא לכך נאמר ואסף איש טהור – שצריך לחזר אחר איש טהור לאסוף.
והניח מחוץ למחנה – פר״ש וזה שבהר המשחה כהנים גדולים מטהרים ממנו לפרות אחרות כלומר לאותן המטמאים בשרפת פרות אחרות.
ואסף איש טהור, "and a man who is ritually clean is to collect, etc.⁠" According to the plain text I might have thought that seeing that the man who had burned the parts of the red heifer had already become ritually contaminated, that he was the one who should also now collect the ash of the red heifer. Why would another person have to do that and also become ritually contaminated in the process? The Torah therefore had to spell out that a man who had not become ritually contaminated had to perform that task.
והניח מחוץ למחנה, "and he is to deposit it outside the camp;⁠" according to Rashi, that for the future this means that the High Priests will undergo their purification rites on Mount Olives, as part of that ash will be stored there. Future rituals involving the red heifer will also take place there, i.e. people who had become ritually contaminated by this ritual would also undergo their purification rites there.
ואסף – ג׳. הכא ואידך ואסף המצורע ואסף נדחי ישראל המצורע איתקש למת וכשם שאפר הפרה מטהרת כך תפלת הצדיקים גם כן מטהרת. ואסף נדחי ישראל לעתיד אז ואסף את המצורע דכתיב אז ידלג כאיל פסח וכן לא יצטרכו לאפר פרה דכתיב בלע המות לנצח.
חטאת היא – פר״ש קרייה חטאת לומר שהיא כקדשים ליאסר בהנאה. והקשה הר״י פשיטא דאסור בהנאה דהא באה מתרומת הלשכה והוייא הקדש גמור.
ואסף איש טהור את אפר הפרה – הנה קרא הכתוב כל הנשרף עמה ׳אפר הפרה׳, כי הם דברים נטפלים לה, ולזה הוא מבואר שאחר שנשרפה הפרה אין ראוי להוסיף בה עצים כלל, כי אפרם לא יהיה אפר הפרה. והנה לא הקפיד הכתוב באסיפת האפר שתהיה בכהן, אבל הקפיד שיהיה טהור, ושיהיה גדול — שיהיה בן דעת להניח האפר מחוץ למחנה במקום טהור, שנאמר: ׳והניח מחוץ למחנה במקום טהור׳; ולזה זכר ׳איש׳, להוציא את הקטן, לא להוציא את האשה, אחר שיש לה דעת להניח. ולפי שאסיפת אפר הפרה, שהקלה בו התורה להעשות שלא על יד כהן, הקפידה בו שיהיה טהור, הנה נלמד מזה שכל העסוקים בפרה ראוי שיהיו טהורים. ולפי שהטהור הוא נאמר בפנים שונים בתורה; וזה, כי ממנו שהוא טהור לקודשים, וממנו טהור לתרומה ולא לקודשים, וממנו טהור למעשר שני ולא לתרומה ולא לקודשים; הנה יתבאר שראוי שנבין מלת ׳טהור׳ - הפחות שיפול עליו שֵׁם טהור, רוצה לומר שכיון שהוא טהור למעשר די בו באסיפת אפר הפרה; וזה, כי כמו שנקח במלת ׳איש׳ הפחות שיפול עליו שֵׁם איש בתורה, והוא הישראלי, ולא נדקדק בו שיהיה כהן, ואף על פי שנקרא כהן ׳איש׳ בתורה, כאומרו: ׳איש מזרעך לדֹרֹתם אשר יהיה בו מום׳ (ויקרא כא, יז), כן נקח במלת ׳טהור׳ הפחות שיפול עליו שֵׁם טהור. ולזה הסכימו רבותינו ז״ל שכל מעשי פרה אפשר היותם בטבולי יום, וכל שכן אם היו טהורים לתרומה ולא לקודשים. ולפי שהקלה התורה בזה הפועַל להֵעשות שלא על יד כהן, הנה אינו כמו עבודה, ולזה יהיה נעשה אפילו בלילה.
והניח מחוץ למחנה במקום טהור – רוצה לומר שלא יהיה המקום ההוא טמא. ולזה יתבאר שאם היה האפר תוך כלי חרשׂ מוקף צמיד פתיל באהל המת - הרי הוא טמא, שהרי אינו במקום טהור, והתורה דקדקה על מקומו שיהיה טהור.
והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת הִוא – רוצה לומר שמכניסין אותו במקום הנשמר, כדי שיהיה לעדת בני ישראל שמור בעבור מי נדה, לטהרם מטומאת מת, כמו שיבאר אחר זה. ואמר חטאת הִוא, להעיר שמעשיה הן כעין עבודה, אלא שאינה נפסלת בלינה, שהרי אפרה נשמר למי נדה ימים ושנים, עד שלא עשו כי אם אחת בימי משה. ולזה הוא מבואר שאם שחטהּ והזה מדמה היום ושרפה למחר - אינה נפסלת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואסף איש טהור את אפר הפרה – יאמר כי איש טהור המחשבות נקי השכל הוא המשתמש במה שנשאר מן השריפה והוא בענינים הזמניים במדרגת האפר גם כי יניחנו מחוץ למחנה אבל לעדת ישראל בכלל נהיה למשמרת למי נדה כי מהקל יבאו אל החמור וממנו אל היותר חמור וזהו אומרו חטאת הוא.
והניח מחוץ למחנה לשלשה חלקים מחלקה וכו׳. כדתנן בפרק שלישי דמסכת פרה וחולקין אותה לשלשה חלקים אחד בחיל ואחד בהר המשחה ואחד מתחלק לכל המשמרו׳ ומפרש בתוספתא דפרה זה של משמרות ליטול ממנה בני עיירות זה שבהר המשחה לפרות אחרו׳ וזה שבחיל למשמרת מגזרת הכתוב ופרש״י לפרות אחרות שהכהנים הגדולים נוטלין ממנו לפרות אחרות ומקדשין ממנה כדתנן בריש פרק ג׳ דפרה ז׳ ימים קודם לשריפת הפרה מפרישין הכהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה ובית אבן היתה נקראת ומזין עליו כל ז׳ המים שכן בהפרש׳ אהרן ובניו לחיוב הכהונה חייבם הכתוב שיהיו מופרשין בפתח אהל ולא יצאו משם עד סוף שבעה ימים ואמר והפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים ואמר אחר זה כאשר עשה ביום הזה צוה י״י לעשות לכפר עליכם ודרשו רז״ל צוה י״י לעשות זה מעשה פרה לכפר עליכם זה מעשה יום הכפורים שהכהן השורף את הפרה והעובד ביום הכפורים צריכין שיפרשו ז׳ ימים קודם זה ויעצרו מאשה ומזין עליהם בכל יום ויום מאותן השבעה ימים האפר הפרה שבהר המשחה ונרא׳ לי שהחלוק בזה הוא שאמרו שמחלקי׳ אותה לשלשה חלקים אינו אלא על פי הקבלה כי אף על פי שאמר הכתוב תחלה ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור חזר ואמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה כדי להודיע מה יעשו בה בהנחתה במקום טהור והפסוק השלישי שאמר והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחוקת עולם בא להודיע שיהיה הדין הזה נוהג על פי הסדר הזה תמיד:
למי נדה למי הזיה כמו וידו אבן בי לידות את קרנות הגוים לשון זריקה לא ידעתי איך דמה מלת נדה עם מלת לידות והלא מלת נדה הוא משורש נדד והדגש לחסרון הכפל או משורש נדה והדגש לחסרון נו״ן השרש ועקרו ננדה בפלס נגלה אלו מלת לידות הוא משורש ידה ואף לדעת חכמי צרפת שסוברי׳ שהם מהשניים בעלי שתי אותיות שיש שורש פחות משלש אותיו׳ הנה יהיה עלת לידות שרשה יד ומלת נדה שרשה נד ואין דמיון ביניהם לפיכך אני אומר טעות נפל בספרים ואין הדמיון אלא וידו אבן בי שהוא סובר ששרשו נדה כמו ויכו כף על ירך ששרשו נכה שאז תהי׳ מלת נדה ומלת וידו שרשם נדה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והניח לשלשה חלקים היה מחלקה וכו׳. ונראה לי, דהנך שלשה חלקים דרשינן ליה מקרא; דכתיב ״והניח מחוץ למחנה במקום טהור״, והיינו אותו שהיה בהר המשחה לקדש ממנה כהן גדול כשהיה עושה פרה אדומה אחרת. ומדכתיב ״והיתה לעדת בני ישראל למשמרת״, זו היא שהיתה למשמרת מגזרת הכתוב. והא דכתיב ״למי נדה״, היינו אותו שהיה להזות על הטמאים (רש״י כאן), כדכתיב ״למי נדה״. ומה שהפך (רש״י) סדר הפירוש, לפי שפירש קודם אותו היותר צריך, כי יותר צריך להזות על הטמאים, ואחר כך לקדש ממנה כהן גדול לפרות אחרות, ואותה שהיתה למשמרת מגזרת הכתוב בסוף, שאין ראוי לפרש אותה, שאינה צריכה כל כך כמו אותה המוכרחת. אבל כשפירש (רש״י) על הכתוב, פירש תחלה אותה שהניח מחוץ למחנה לקדש ממנה פרות אחרות, דקאי אקרא של ״והניח מחוץ למחנה״, דהיא אותה שהניח בהר המשחה לקדש ממנה כהן גדול פרות אחרות, ואחר כך פירש כסדר:
כמו וידו אבן בי כמו לידות. הרא״ם הקשה, שאין השרשים שוים; ששורש ״נדה״ – נדד או נדה, ושורש ״לידות״ – ידה. ודע שאין זה קשיא, כי רש״י סובר, וכן כל חכמי צרפת, שכל השרשים שאינם שלמים הם אחד לגמרי, כי כל אות נופל בלשון נחשב כאינו, ולא קראו שורש אלא האות שהוא עומד ולא נופל לעולם. ולפיכך רש״י מביא בכל מקום ראיה מן האחד על חבירו, כמו ׳נדד׳ ׳ידה׳, דבשניהם האות השורש שאינו נופל הוא הד׳ בלבד, שהרי אות הנו״ן היא שורש נופל, ונופל בתיבת ״אדדה כל שנותי״ (ישעיהו לח, טו), והאות האחרון היא כפולה, ודרך ליפול, ואין השורש רק הד׳. והשתא שפיר מייתי ראיה מן האחד על חבירו:
ואני אומר שהדין עם חכמי צרפת בזה, שהרי ברוב מצאנו שאותו שהם להם שורש נופל, אף על גב שאין הגזרות שוה בשרש שלהם, מכל מקום הפירוש שלהם שוה. תמצא ׳רמם׳ ׳רום׳ פירושם שוה, וכן ׳דום׳ עם ׳דמם׳ הפירוש שוה, וכן ׳חום׳ ׳חמם׳ ׳יחם׳ הפירוש בהם שוה, וכן עוד הרבה, נראה מזה שאף על גב שאין השורש שוה בהם, הם שוים בפירוש, לכך מייתי (רש״י) ראיה. וכבר נתבאר זה בפרשת ויחי (בראשית פמ״ט אות יד) ובמקומות הרבה:
לשון חטוי. ואין ״חטאת״ כמשמעו, שעל מה הוא מכפר:
ֽוְהָיְתָה: הוי״ו בגעיא. [וְֽ֠הָיְתָה].
לג׳ חלקים. כדתנן בפרק ג׳ דפרה דף כ״ו, ובתוספות פירשו השלשה חלקים כמו שפירשם רש״י ז״ל. והרא״ם כתב, ונ״ל שהחלוק שאמרו שחולקים לג׳ חלקים הוא קבלה בידם, כי אע״פ שאמר הכתוב תחילה ואסף איש טהור וגו׳, חזר ואמר והיתה לעדת בני ישראל וגו׳, כדי להודיע מה יעשה בה בהנחתה במקום טהור, והפסוק הג׳ שאמר והיתה לבני ישראל ולגר הגר וגו׳ בא להודיע שיהא דין זה נוהג ע״פ הסדר הזה תמיד. עכ״ל:
ל׳ חטוי. לא חטאת כמשמעו, שעל מה היתה מכפרת:
ולפי הלכותיו כו׳ להאסר בהנאה. וא״ת והלא היו מטהרין ממנה. וי״ל זה שבחיל אסורה בהנאה. וי״מ כקדשים שבאין לכפרה כך האפר בא לטהר מי שצריך, ואין שום הנאה אחרת ממנה. מצאתי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[He divided it] into three parts. As we learned in the third chapter of Parah (Mishnah 11), and Tosafos explains "three parts" as does Rashi. Re"m writes: It seems to me that the division into three parts was by tradition. For although the verse first states "A ritually pure man shall gather, etc.⁠" (v. 9), it repeats and says "It shall remain [a keepsake]" for the community of Bnei Yisroel (ibid.) to let us know what shall be done with it by putting it down in a clean place. The third verse that states, "It shall be for Bnei Yisroel and for the proselyte who lives among them,⁠" etc. (v. 10) is to let us know that this law shall always be carried out according to this order.
The word denotes cleansing. It does not have the usual meaning "sin-offering" because for what [sin] was it an atonement!
In its halachic sense, etc., and thus prohibited from personal benefit. You might ask: But were they not purifying with it? The answer is that anything which was in the חיל [an area in the Beis Hamikdosh] was prohibited from personal benefit. Others explain that it is similar to the atonement brought about by the sin-offering which is also not considered a personal benefit.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

ואסף איש טהור – איש להכשיר את הזר שכשר באסיפת אפרה שעד כאן היה פסול כמו שכתבנו למעלה. לכך כתיב כאן איש לרבות את הזר (יומא מ״ג ע״א).
טהור – לרבות האשה שג״כ היתה פסולה עד כאן שהיה צריך דווקא כהן (יומא שם) את אפר הפרה. ולא את אפר האודים שכך שנינו שכותשים הכל לאפר והעצים שהיו שם. אותם שכבר נשרפו לגחלים היו כותשים ומה שהיה נשאר עדיין עץ היו משליכין לחוץ וכך נדרש את אפר הפרה דווקא ולא האודים שלא נשרפו לאפר שאינן בכלל אפר הפרה יכול ממעט אני אותם האודים שכבר נשרפו לגחלים ת״ל מעפר שרפת החטאת ולא כתוב שם מאפר הפרה שכל מה שנשרף ואפילו מן האודים הוי בכלל שרפת החטאת ונכתש לאפר.
והניח מחוץ למחנה – לא היה צריך לכתוב והניח אלא ואסף איש טהור כו׳ אל מחוץ למחנה ובא ללמד שצריך כוונה דהיינו שיש לו דעת אבל חרש שוטה וקטן פסול באסיפת האפר אבל אשה כשירה לפי שיש לה דעת.
אל מחוץ למחנה – חוץ לשלש מחנות דהיינו בהר המשחה במקום שריפתה.
והניח מחוץ למחנה והיתה לעדת בני ישראל למשמרת כו׳ – לפי שאפרה נתחלקה לג׳ חלקים (אחד בחיל שממנו היו מזין לכל העוסקים בשאר הפרות וחלק אחד אצל הכהנים בהר המשחה ואחד לכל ישראל) ואלו הג׳. מחוץ למחנה. אותה שהיא אצל הכהנים. לעדת בני ישראל. זה שהיה אצל כל ישראל. למשמרת. אותה שהיה בחיל למשמרת לדורות.
למשמרת למי נדה – לפי שכל הדברים הפוסלים בפרה דהיינו היסח הדעת ונעשה בה מלאכה וכדומה פוסלים ג״כ במים חיים וכל זה קודם שנתנו בה האפר אבל משנתנו האפר אזי אין פוסל בה דברים הללו ולכן כתיב למשמרת למי נדה שיהא האפר משמרת למים שעד שלא נתנו היו המים עצמם צריכים שמור ומשנתנו לתוכם האפר הוא שומר המים.
במקום טהור – אפילו כלי חרש שנגע בשרץ מגבו כשר (ולימד הכתוב כאן) שאם היה בכלי חרס מים של חטאת אינם פסולים בנגיעת שרץ (שנגע קודם בכלי) אבל כשהניחו את הכלי על גבי השרץ נטמאו המים וזה רמוז במקום טהור דווקא שהיה המקום טהור אבל כשהעמיד הכלי על השרץ אזי המקום שעומדים שם הוא מקום טמא אבל בנגיעה אין חשש לפי שהמקום טהור הוא.
במקום טהור – שאין מי חטאת ניצול בצמיד פתיל באהל המת.
חטאת – ללמד שמועלין בפרה כמו בחטאת יכול אפילו לאחר שנעשה אפר ת״ל היא שאין מועלין באפרה.
והניח – כמו והניחנה, כלומר את האפר:
למי נדה – לשון ריחוק, ונקראו המים כן שהם לצורך הרחוק והוא הטמא:
חטאת הוא – לשון הסרת החטא, כמו תחטאני באזוב, ונקראת הפרה כן, לפי שבאפרה מתחטאים הטמאים:
ואסף איש טהור – תיב״ע ויכנוש גבר כהין דכי, וכן וכבס האוסף תרגם ויצבע כהנא דכניש. לכאורה תמוה ממתני׳ דפרה פ״ד דתנן מעשיה ביום ובכהן דאית׳ עלי׳ בתוספתא פרק ג׳ כל מעשי׳ בכהנים חוץ מאסיפת האפר, ובאמת אין גירסה זו דתוספת׳ מבוררת, כי הר״ש שם הביא גירסה אחרת בתוספת׳ דגרס כל מעשי׳ באנשים. אמנם יפלא בתלמודא דידן דאיתא (יומא מ״ג), ואסף איש להכשיר את הזר לאסיפת האפר, ופירש״י אי כתב ואסף את אפר הפרה הו״א דוקא כהן דאיירי בי׳ לעיל מני׳ לכן כ׳ איש להכשיר את הזר. וראיתי בספרי ואסף איש טהור לפי שמצינו שכל מעשה הפרה בכהן שומע אני אף אסיפת אפר תהי׳ בכהן ת״ל ואסף איש טהור מגיד שאסיפת האפר כשירה בכל אדם. ובתר הכי איתא התם בספרי ואסף איש להוציא את הקטן וכו׳ דברי ר״י, רע״א ואסף איש להוציא את האשה וכו׳. ולפי״ז יכילנא למימר דלר״י ור״ע דספרי דמפקו לי׳ למלת איש לקטן ולאשה תו לא אייתר איש למילף מני׳ להכשיר את הזר. ותרי גירסאות דתוספת׳ דידן ודר״ש תלי׳ בפלוגת׳ דר״י ור״ע עם ת״ק דספרי, ויב״ע תרגם אליבא דר״י ור״ע ויש לגמגם ע״ז והדבר צריך אצלי תלמוד.
והיתה – חוזר לפרה, הפרה שהיא עתה אפר תהיה למשמרת למי נדה, והיא (הפרה) חטאת היא.
נדה – נדה נזה ענין הזאה, וכן פירש רש״י ונסתייע מן וידו אבן בי {איכה ג׳:נ״ג}, וכן תרגם יירונימוס וגם היוני מי הזאה. {וכן חטאת וחיטוי עניינן הזאה.}א
ואסף איש טהור – הכוונה איש אחר שלא נתעסק עדיין בפרה (יח״ף).
א. ההוספה היא מכ״י קולומביה X 893.
ואסף איש וגו׳ – ״⁠ ⁠׳איש׳, להכשיר את הזר; ׳טהור׳, להכשיר את האישה; ׳והניח׳, מי שיש בו דעת להניח, יצא חרש שוטה וקטן״ (יומא מג.). לאיסוף האפר לא נדרש כהן; כל גדול בר דעת כשר לכך. כמו כן אפשר לאסוף את האפר גם בלילה, ועשיית מלאכה אחרת באותו הזמן אינה פוסלת: ״אין מלאכה פוסלת בה״ (תוספתא פרה ד, ו).
והניח מחוץ למחנה וגו׳ – גם כאן ״מחוץ למחנה״ מתייחס למחנה שכינה בלבד (עיין פסוק ז). אין מכניסים כלום מהאפר לעזרה, אלא ״חולקין אותו לשלשה חלקים: אחד נותן בחיל, ואחד נותן בהר המשחה, ואחד היה מחלק לכל המשמרות״. החלק הניתן בחיל – בתוך החומה הפנימית של הר הבית – נשמר ״לעדת בני ישראל למשמרת״; ושני החלקים האחרים עומדים לצרכי טהרה (פרה ג, יא; עיין רמב״ם ותוספות יום טוב שם).
במקום טהור – המקום שבו נותנים את אפר הפרה חייב להיות טהור לחלוטין. אפילו אם האפר מונח בכלי חרס אשר צמיד פתיל עליו (עיין פסוק טו), אינו ניצול מטומאת אוהל המת (פרה יא, א; ר״ש שם).
למשמרת למי נדה – ״נדה״ – עיין פירוש ויקרא יב, ב. שם מציין ״נדה״ מצב המביא להרחקה ארעית, המסתיימת על ידי תקופה של שבעה ימים וטבילה. גם כאן מורה ״נדה״ על הרחקה מכל קודש, הנגרמת על ידי טומאת מת, ואשר גם היא מגיעה לסיומה על ידי תקופה של שבעה ימים וטבילה; אלא שכאן צריך להקדים לטבילה הזיה במים חיים ואפר פרה, כפי שיבואר בפסוקים הבאים. מים חיים אלה שמעורב בהם אפר פרה קרויים ״מי נדה״.
כל עצמו של מעשה השמירה, הקרויה כאן ״משמרת״, הוא שימת לב מלאה אל החפץ ללא הסחת דעת ממנו. לפיכך לומדים חז״ל בספרי מלשון ״למשמרת למי נדה״, שמלאכה פוסלת במים כדרך שהיא פוסלת בפרה עד שתיעשה אפר. כפי שכבר אמרנו, אסיפת האפר אינה נפסלת במלאכה, אולם שונה הדבר בהפיכתו למי נדה. אין להסיח את הדעת על ידי שום מלאכה אחרת במשך כל תהליך הפיכת האפר למי נדה, הווי אומר, עד שמפזרים את האפר על המים השאובים. לפיכך אם נתעסק במלאכה בשעת שאיבת המים, או בעת הבאתם, או כאשר הוא מערה אותם מכלי אל כלי, או בשעה שהוא זורה את האפר על המים, הרי פסל את המים. חובת ה״משמרת״ נמשכת עד שהמים נעשים ״מי נדה״. ומשפיזר את האפר על המים והם הפכו ל״מי נדה״, שוב, אף בהזיה, אין מלאכה פוסלת: ״המלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר״ (פרה ד, ד).
חטאת הִוא – יש לה אופי של חטאת; ולפיכך ״מועלין בה״, כדרך שמועלין בכל הקודשים. לדעת התוספות (מנחות נא: ד״ה חטאת) היא נחשבת מבחינה זו כאילו יש בה קדושת הגוף, ולכן יש בה דין ״מועל אחר מועל״ (עיין פירוש, ויקרא ה, טו). אולם מעילה נוהגת בפרה רק כל עוד היא פרה, אך לא לאחר שנעשתה אפר: ״בה מועלין באפרה אין מועלין״ (מנחות נא:). עוד למדנו מכאן, ש״פרת חטאת ששחטה שלא לשמה קיבל והיזה שלא לשמה וכו׳ פסולה״ (פרה ד, א), כבחטאת (פירוש, ויקרא ד, כד). לפיכך, לפי גירסה אחת בספרי, ״אין נשרפת בלילה״; ולגירסה אחרת, היא נשרפת בלילה כאימורי חטאת (עיין פירוש פסוק ג). אף על פי כן, אינה נפסלת בלינה, ולכן ״נשחטה היום והזה דמה כהלכתו ונשרפה למחר כשרה״ (רמב״ם הלכות פרה ד, יג, על פי התוספתא, פרה ד, א).
ואסף איש טהור – ר״ל שלאסיפת אפרה א״צ כהן. והנה התבאר אצלי בכללים שכ״מ שכתוב שם איש י״ל שהוא שם המין וממעט אשה, וכן גם קטן אינו בכלל איש ששם איש מציין הגדלות, עוד בארתי בכללים שבמקום שבא שם איש לחבר התואר אל המתואר אינו ממעט אשה כמו איש דמים איש מרמה, איש עני, איש צדיק, וכמ״ש מצורע (סי׳ מ״ג) ובאילת השחר (כלל רנ״ז) עוד בארתי שם (כלל ס״ג) שהתארים שהם קנין האדם יבואו בלא מלת איש כמו צדיק חסיד עור פסח טהור טמא, וכשבא מלת איש מורה איזה כוונה (ועמ״ש בפ׳ תזריע סי׳ ק״נ ע״פ איש צרוע), וס״ל לר׳ ישמעאל שמ״ש פה איש טהור אינו ממעט אשה כי אינו שם המין כי בא לחבר התואר אל המתואר, וז״ש טהור להביא את האשה, ר״ל שתואר טהור הנלוה לשם איש מגלה שלא בא להוראת המין, ומה שאמר איש טהור ולא אמר טהור בא להוציא את הקטן, ור״ע ס״ל שידעינן להוציא קטן ממ״ש והניח מחוץ למחנה שמציין איש שיש בו דעת להניח במקום משומר, וא״כ היל״ל ואסף טהור, ע״כ יש למעט אשה ממלת איש שהוא למותר אולם הגר״א הגיה כשטת הגמ׳ (סוכה דף מ״ג) רע״א ואסף איש להכשיר את הזר טהור להכשיר האשה משמע מביא את האשה ומביא את הקטן ת״ל והניח וכו׳, ולפ״ז ר״ע כר״י בעקר הדין רק ס״ל שצריך שם איש שאם יאמר טהור לבד נפרש כהן טהור, וגי׳ זו עקר:
ואסף איש טהור – כבר בארתי באילת השחר (כלל שט״ו וכלל ש״ך) שהשמות הבאים ביחוס כמו קדש חול טמא טהור יש בהם מדרגות, יש טהור לחולין ויש טהור למעשר ויש טהור לתרומה ויש טהור לקדש ונלמד בכ״מ מענינו, וס״ל לר׳ ישמעאל, שעל שיהיה טהור לא טמא א״צ קרא דיש ק״ו ממזה, דס״ל הסברא שיותר יש לדקדק באוסף מבמזה, וע״כ מ״ש פה שיהיה טהור ר״ל טהרה מכל טומאה, ר״ל טבול יום שנטהר קצת למעשר ואינו טמא לכל כי טהור למעשר, ור׳ נתן ס״ל כר״ע לקמן (סי׳ ס״ג) על וטבל במים איש טהור שס״ל שמזה חמור מאוסף, ואין ללמוד ק״ו אוסף ממזה רק מזה מאוסף, לכן ס״ל שטהור שבכאן צריך לגופיה שלא יהיה טמא וטהור הנאמר גבי מזה מיותר ומלמד שיהיה טבול יום. ופה מלמד שטבול יום כשר מן טהור שנאמר גבי מזה, והגר״א גריס טהור טהור למעשר וטמא לתרומה ולהלן הוא אומר וטבל במים איש טהור אמר ר״ע למה נאמר עד שלא יאמר י״ל בדין אם האוסף טהור המזה לא יהא טהור הא מת״ל טהור טהור מכלל טומאה ואיזה זה טבול יום נאמר כאן טהור ונאמר להלן טהור מה טהור האמור להלן טמא לתרומה וטהור למעשר אף טהור האמור כאן טמא לתרומה וטהור למעשר והשאר נמחק:
את אפר – כן נקרא כשנעשה אבק, ותחלה נקרא אוד או גחלת וכדומה, והגר״א גריס מכאן אמרו שחור שיש בו אפר כותשין אותו ושאין בו עפר מניחין אותו עצם בין כך ובין כך היה נכתש, והוא בפ״ג דפרה מי״א עיין מפרשים שם:
והניח מחוץ למחנה – הוא החלק שניתן בהר המשחה, ומ״ש והיתה לעדת בני ישראל למשמרת הוא החלק שמסר לסנהדרין שהם נקראים עדה כמ״ש ויקרא (סי׳ רמ״א) לקדש ממנו פרות אחרות וזה ניתן בחיל, וגם אמר למשמרת למי נדה הוא החלק שנמסר לכל המשמרות להזות ממנו על הטמאים ומובא בפ״ז דפרה מי״א ועי׳ בתוי״ט שם פירושים שונים:
במקום טהור – המקום מציין ההיקף שבו יעמוד המתקומם, שלא ימצא שם טומאה אעפ״י שהוא נתון בכ״ח המוקף צמיד פתיל כמ״ש בפרה (פ״י) וברמב״ם (פי״ד) ועמ״ש ויקרא (סי׳ רל״ה):
והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה – כבר למד (בסי׳ י״ז) שהמלאכה פוסלת בפרה משעת שחיטה עד שתעשה עפר ואחר שתעשה עפר אין מלאכה פוסלת בה (כמ״ש בסוף פ״ד דפרה), וא״כ מ״ש והיתה לעדת בני ישראל למשמרת א״א לפרש על האפר, ועוד שאם ר״ל על האפר היל״ל והיה, שהאפר לשון זכר, וממ״ש והיתה שמוסב על הפרה מורה שר״ל ששמירת הפרה יחול עתה על מי נדה, שמצד שיתהוה מהם מי נדה דהיינו מי הזיה צריך משמרת לשמור את המים שלא יעשה בהם מלאכה שאז ראוי לתת בהם האפר לקדש, והדין הוא שאחר שנתן לתוכם את האפר אין מלאכה פוסלת כמ״ש הרמב״ם (ריש פרק ז׳) שהוא מדברי קבלה, כי היל״ל משמרת מי נדה בלא למ״ד, והלמ״ד מורה שמוכן למי נדה ועדיין אינו מי נדה, שאחר שהם מי נדה אין צריכים משמרת וע״ז סיים ת״ל למי נדה כבר הם מי נדה, כ״ה בילקוט ובר״ש ורמב״ם וע׳ בפי׳ המשניות להרמב״ם תמצא מפורש כמ״ש:
והיתה למשמרת – ס״ל לר׳ יהודה וריה״ג שאם הם במעי פרה בטלו מדין מי חטאת דאינם משומרים עוד, וכמ״ש בפרה (ט׳:ה׳) ועי׳ בפסחים (דף י״ז), ומאמר זה מובא בתוספתא (פ״ב דמקואות) ושם איתא שר״ש בן ננס היה דעתו כר״ע ור׳ טרפון כריה״ג עיי״ש והגר״א העתיק כגי׳ התוספתא:
חטאת היא – למד שיש בה חומרות של חטאת שמועלים בה, וששלא לשמה פסולה, ושאין לשרפה בלילה, ונמצא עוד דברים שיוצא דופן ואתנן ומחיר פסולה (כמ״ש פ״ב מ״ב) ומפ׳ בע״ג (דף כ״ג ע״ב) דחטאת קריא רחמנא, ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולה (ד׳:א׳), ובמ״ש שמועלים בה עי׳ בתוי״ט (ד׳:ד׳):
טהור: איתא ביומא (מג,א) ״טהור״ – לרבות את האשה. הביאור האיך נרמזת אשה בזו התיבה, הוא משום דאשה אין לה ׳קדושת׳ תורה ועבודה, אלא ׳טהרה׳ המביאה את אחרים לידי ׳קדושה׳, באתנויי גברי וכדומה, משום הכי היא מכונה בשם ״טהור״. ועיין להלן (כד,ו).
והיתה לעדת בני ישראל למשמרת: בכל הפרות משמעו – שיהיה בסנהדרין שבכל עיר מסור ו׳משומר׳ במקום טהור, והרמב״ם הלכות פרה (יג,יב) פירש עוד שכל ישראל ראוין לשמרה. אבל עוד יש בזה פירוש מיוחד לפרת משה וכדתנן במסכת פרה שבכל הפרות היה מעורב מעט מפרת משה, וזה נלמד מסיפיה דקרא ״חטאת היא״, משמע שהוא טעם, דמשום הכי ״היא״ מצוינת מכל הפרות, משום שהיא מכפרת כ״חטאת״, ולא פרה אחרת, וכמו שכתבתי לעיל (פסוק ב׳).
ואסף איש טהור – איש – להכשיר את הזר, טהור – להכשיר את האשה.⁠1 (יומא מ״ג.)
והניח – מי שיש בו דעת להניח, יצאו חרש שוטה וקטן שאין בהם דעת להניח.⁠2 (שם שם)
והיתה למשמרת – מכאן שאסיפת האפר ומלוי מים לקידוש צריכין שימור.⁠3 (שם מ״ב:)
והיתה למשמרת – המוסר מימיו לטמא לשומרן פסולין, מאי טעמא, בחזקת השומר קיימי והוא אינו מקפיד לשומרן, והתורה אמרה והיתה למשמרת4 (משנה פרה ז׳:י׳ וברע״ב).
והיתה למשמרת – מכאן אמרו, חולקים אותה לשלשה חלקים, אחד נתן בחיל ואחד בהר המשחה ואחד מתחלק לכל המשמרות5 (ספרי).
והיתה למשמרת למי נדה – למה נאמר, שיכול אין לי אלא שמלאכה פוסלת בפרה, במים מניין ת״ל והיתה למשמרת, או אפילו קדשו, ת״ל למי נדה, כבר הם למי נדה.⁠6 (שם)
חטאת הוא – תניא, פרה שנרבעה פסולה, מאי טעמא, חטאת קריי׳ רחמנא.⁠7 (ע״ז כ״ג:)
חטאת הוא – מלמד שמועלים בה, היא – בה מועלים ואין מועלים באפרה.⁠8 (מנחות נ״א:)
חטאת הוא – חטאת קרייה רחמנא, לפיכך הטריפה פסולה.⁠9 (חולין י״א.)
חטאת הוא – מגיד שאם שינה אחת מכל מעשיה פסולה, ומגיד שאם שחטה שלא לשמה פסולה10 ומגיד שאינה נשרפת בלילה11 (ספרי).
1. ר״ל שלאסיפת האפר כשר זר ואשה, ואע״פ דמפורש כתיב איש, נראה דס״ל דהשם איש כאן אינו בא להורות על מין איש ולא אשה, אלא רק בדבוק התואר הסמוך לו טהור, ויהיה שיעורו כמו השם איש צדיק איש בליעל, שענינו שלמות האדם, אבל אינו בא למעט אשה, ובזה יתבאר מה שאמר טהור להכשיר את האשה, כלומר דמתואר טהור אנו יודעין דהשם איש לאו דוקא הוא, וכמש״כ.
2. וממילא פסולים לכל דבר התעסקות בפרה. וענין הקידוש הוא מילוי המים שעליהם נותנין האפר, ונבאר זה לקמן ריש פסוק י״ז.
3. ענין השימור הוא שאסור להסיח דעת מהם עד גמר פעולתם, וטעם הלמוד הוא משום דהלשון למשמרת למי נדה משמע דצריכי שימור עד שיזה מהם.
4. ר״ל השומר מפני שהוא טמא אינו מקפיד לשומרן וממילא נפסלין וכמש״כ לעיל בפ׳ ג׳ וה׳ לענין שחיטה ושריפה יעו״ש.
5. בחיל הוא שיונח שם למשמרת והוא שמזין ממנו על הכהן השוחטה, ונמסר לסנהדרין שיושבים שם, וסמיך כן על הלשון והיתה לעדת בני ישראל שהסנהדרין נקראים עדה כמש״כ בפ׳ מסעי ושפטו העדה ובכ״מ, ואחד בהר המשחה לכהנים שיהיו מקדשין בו. ונראה דסמיך זה על הלשון והניח מחוץ למחנה, משום דהר המשחה היה מחוץ למחנה, כמבואר למעלה ששחיטת הפרה היתה על הר המשחה, וכתיב ושחט אותה מחוץ למחנה, והחלק השלישי ניתן לכל כ״ד משמרות כהונה ליתן לישראל לכשיצטרכו. ועיין בתוי״ט פ״ג מי״א דפרה בבאור ענין זה.
6. נראה כונת הקושיא למה נאמר ר״ל למה נאמר והיתה בלשון נקבה אחרי דקאי על האפר והול״ל והיה, דאפר הוי לשון זכר. והמלאכה במים כאן אין הכונה שעשה מלאכה במים עצמן, דפשיטא הוא, אלא ר״ל אם עשה מלאכה בשעת מלוי המים, וכמו שפסול אם עשה מלאכה בשעת עסקו בפרה, כגון אם שרפה ושרף עוד איזה דבר עמה, כמשכ״ל בפ׳ ה׳, ועל זה אמר יכול שמלאכה פוסלת במים גם אחר שקדשו דהיינו אחר שהטילי את האפר, ת״ל למי נדה, ר״ל דהלמ״ד של למי נדה מורה שרק הוכן למי נדה ועדיין אינו מי נדה, אבל לאחר הטלת האפר הם כבר מי נדה ואין עוד עליהם חיוב למשמרת לענין שתפסל במלאכה. וע״ע מענין זה בפ״ד סוף משנה ד׳ דפרה וברע״ב.
7. החידוש בזה משום דבקדשים פסולה בהמה הנרבעת כמבואר לפנינו ר״פ ויקרא, אמנם זה הוא רק בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית לא מצינו איסור זה, ולכן הו״א כיון דפרה י״ל דנקראה קדשי בה״ב שהרי אינה נשחטת על המזבח רק בהר המשחה אין רביעה פוסל בה, קמ״ל. וע״ע מש״כ לעיל בפ׳ ב׳ סוף אות ט׳. וכפי דמשמע מדברי התוס׳ איירי ברביעת אדם, משום דרביעת בהמה בלא״ה פסולה משום עלה עליה עול כמבואר בפ״ב מ״ד דפרה, יעו״ש.
8. ואע״פ דבלא״ה קיי״ל סוף תמורה ל״ד א׳ דאפר הקדש מותר, אך אצטריך דרשה זו משום דעיקר הטעם דאפר הקדש מותר משום דכבר נגמרת המצוה שממנה תוצאת האפר, ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, משא״כ הכא דעיקר המצוה היא בהאפר להזות ולטהר בו והו״א דמועלין בו, קמ״ל מדרשה זו.
9. ופסול טריפה בחטאת נתבאר לפנינו בר״פ ויקרא, וע׳ בתוס׳ כאן בענין דרשה זו.
10. ר״ל מדקריי׳ רחמנא חטאת, אבל אין לומר מדכתיב היא וכמ״ד בזבחים ו׳ א׳ לענין חטאת דכתיב בקדשים, משום דהכא לא כתיב היא בשחיטה ובהזאה. כ״כ הר״ש ריש פ״ד מפרה.
11. כמו חטאת שכל מעשיה ביום ככל הקרבנות כמבואר לפנינו ס״פ צו בפ׳ ביום צותו.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(י) וְ֠כִבֶּ֠ס הָאֹסֵ֨ף אֶת⁠־אֵ֤פֶר הַפָּרָה֙ אֶת⁠־בְּגָדָ֔יו וְטָמֵ֖א עַד⁠־הָעָ֑רֶב וְֽהָיְתָ֞ה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכָ֖ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃
He who gathers the ashes of the heifer shall wash his clothes and be unclean until the evening. And it shall be to the Children of Israel, and to the stranger who lives as a foreigner among them, for a statute forever.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקונירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וכבס האוסף את אפר הפרה – בא הכתוב ולימד על האוסף את אפר הפרה שמטמא בגדים. הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם המשליך את האזוב מטמא, בגדים האוסף את אפר הפרה לא יטמא בגדים? אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין. לכך נאמר וכבס האוסף את אפר הפרה, ללמדך שאין עונשים מן הדין.
דבר אחר: בא הכתוב ולימד על האוסף את האפר שמטמא בהיסט.
והיתה לבני ישראל ולגר הגר – לפי שמצות מעשה בישראל צריך להביא את הגרים.
לחקת עולם – שינהוג הדבר לדורות.
וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו – אם הסיט את הפרה ה״ז טמא ומטמא בגדים.
והיתה לבני ישראל – בני ישראל מקבלין הזייה אין הגוים מקבלין הזייה. אמרו פעם אחת היה ר׳ אליעזר בן יעקב יושב ודורש בפרה בטבריה ור׳ מאיר ור׳ אלעזר בן שמוע יושבין שם. אמר רבי אליעזר בן יעקב לכן נאמר והיתה לבני ישראל בני ישראל מקבלין הזייה אין הגוים מקבלין הזייה א״ל ר׳ מאיר והרי כבר נאמר תתחטאו אתם ושביכם (במדבר ל״א:י״ט) א״ל בודאי שאמרת אלא שהנחת שם דבר אחד ואנו צריכין לו אתם ושביכם מה אתם בני ברית מקבלין הזייה אף השבוייה כשתבוא לברית ותטמא תהא מקבלת הזייה.
ולגר – זה הגר, הגר בתוכם – לרבות נשי הגרים.
חקת עולם – מזין מזו מפני זו.
לחקת עולם – מזין מזו לקדש אחרת.
וִיצַבַּע דְּכָנֵישׁ יָת קִטְמָא דְּתוֹרְתָא יָת לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאַב עַד רַמְשָׁא וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיּוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְּירוּן בֵּינֵיהוֹן לִקְיָם עָלַם.
And he who gathers up the ashes of the heifer shall wash his raiment, and be unclean until the evening; and it shall be for the children of Israel, and for the strangers who dwell among you, a statute for ever.

וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם
וִיצַבַּע דְּכָנֵישׁ (ח״נ: דִּמְכָנֵישׁ) יָת קִטְמָא דְּתוֹרְתָּא יָת לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאַב עַד רַמְשָׁא וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיּוֹרַיָּא (ח״נ: וּלְגִיּוֹרָא) דְּיִתְגַּיְרוּן בֵּינֵיהוֹן לִקְיָם עָלַם
א. ״וְכִבֶּס הָאֹסֵף״ – בבנין קל, ותרגומו המדויק דְּכָנֵישׁ ולא כנוסחים שתרגמוהו בבנין הפעיל, דִּמְכָנֵישׁ. עיין על כך בביאורנו לפס׳ ״וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה״ (שמות לה א) ״וּכְנַשׁ מֹשֶׁה״.
ב. ״וְלַגֵּר הַגָּר״ לשון יחיד, מתורגם ״וּלְגִיּוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְרוּן״ ברבים. וכן נכון, כהערת המסורה לפסוק ״הַגֵּר הַגָּר אתכם״ (ויקרא יט לד) ״לְיַצִּיבַיָּא וּלְגִיוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְּירוּן״ ברבים דווקא, עיין שם הטעם. ולא כמקצת נוסחים שתרגמו ״וְלַגֵּר – וּלְגִיּוֹרָא״ ביחיד.⁠1
1. על תרגומי גר כ״גיורא״ ולא כ״דייר״ ראה בהרחבה בביאורנו לפסוק ״כְּאֶזְרָח מִכֶּם... הַגֵּר הַגָּר״ (ויקרא יט לד).
ויחוור מן דמכנש ית קטמא דתורתה ית לבושוי ויהווי מסאב עד רמשה ויהוויא לבני ישראל ולגיוריה דמתגיירין ביניכון לקיים עולםב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויהווי״) גם נוסח חילופי: ״ותיהווי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עולם״) גם נוסח חילופי: ״דעלם״.
ויצבע כהנא דכניש ית קיטמא דתורתא ית לבושוי ויהי מסאב קדם טיבוליה עד רמשא ותהי לדכותא לבני ישראל ולגייורייא דיתגיירון ביניהון לקיים עלם.
And the priest who gathered up the ashes of the heifer shall wash his clothes, and before his ablution be unclean till the evening. And this shall be for the cleansing of the children of Israel, a statute for ever.
וטמא עד הערב – למה היתה פרה מטמאה כל העוסקין בה, לפי שכל המתעסקין בעגל נטמאו מטומאת הנדה, שנאמר תזרם כמו דוה וגו׳ (ישעיהו ל׳:כ״ב), כפי שהנוגע במת למה לא היתה מטמאה אלא בטומאת מת, שנאמר ויאכלו (מזבחי) [זבחי] מתים (תהלים ק״ו:כ״ח), לפי שהיו קרוי מת, לכך מטהרת טומאת מת בלבד.
וְכִבֵּס הָאֹסֵף אֵת אֵפֶר הַפָּרָה – בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הָאוֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה שֶׁמְּטַמֵּא בְּגָדִים, הָא עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר יֵשׁ לִי בַּדִּין, אִם הַמַּשְׁלִיךְ אֶת הָאֵזוֹב מְטַמֵּא בְּגָדִים, הָאוֹסֵף אֶת אֶפְרָהּ לֹא יְטַמֵּא בְּגָדִים, אֶלָּא אִם אָמַרְתָּ כֵן עָנַשְׁתָּ מִן הַדִּין, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וְכִבֵּס הָאֹסֵף״, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין. דָּבָר אַחֵר: בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הָאוֹסֵף אֶת הָאֵפֶר שֶׁמְּטַמֵּא בְּהֶסֵּט. וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר, לְפִי שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ בְּיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְהָבִיא אֶת הַגֵּרִים. לְחָק עוֹלָם שֶׁיִּנְהַג הַדָּבָר לְדוֹרוֹת.
וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִין הַזָּאָה וְאֵין הַנָּכְרִים מְקַבְּלִים הַזָּאָה, אָמַר לוֹ רַבִּי מֵאִיר וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (להלן ל״א:י״ט) ״תִּתְחַטְּאוּ אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם״, אָמַר לוֹ בְּוַדַּאי אָמַרְתָּ, אֶלָּא שֶׁהִנַּחְתָּ דָּבָר אֶחָד וְאָנוּ צְרִיכִין לוֹ, ״אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם״, מָה אַתֶּם בְּנֵי בְּרִית אַף הַשְּׁבִיָּה כְּשֶׁתָּבוֹא לִבְרִית וְתִטָּמֵא מְקַבֶּלֶת הַזָּאָה. וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, נְשֵׁי הַגֵּרִים. חֻקַּת עוֹלָם, מַזִּין מִזּוֹ מִפְּנֵי זוֹ. לְחֻקַּת עוֹלָם, מַזִּין מִזּוֹ לְקַדֵּשׁ אַחֶרֶת.
וַיַג׳סֻלֻ אַלגַאמִעֻ רַמַאדַהַא תִ׳יַאבַּהֻ וַיַנגַסֻ אִלַי׳ אַללַּיְלִ וַתַּכֻּוןֻ לִבַּנִי יִסרַאאִיל וַלִלגַ׳רִיבִּ אלדַאכִ׳לִ פִימַא בַּינַהֻם רַסםַ אַלדַּהרִ
ויכבס האוסף את אפרה, את בגדיו, ונטמא עד הלילה, ותהיה לבני ישראל ולמישהו שלא מבני המקום שהסתנן בתוכם, חק לעולמי עד.
פס׳: וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו – ואע״פ שיש לו קל וחומר להביא. אין עונשין מן הדין. ומה אם המשליך עץ ארז ואזוב טעון כיבוס 1האוסף לא כל שכן. אלא מלמד שאין עונשין מן הדין.
ד״א ובא הכתוב ולימד על האוסף האפר שמטמא בהיסט:
פס׳: והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם – לפי שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים לחקת עולם לדורותיכם:
1. האוסף. שהוא נוגע לא כ״ש:
וטמא עד הערב – ואחר שאמר: שיכבס את בגדיו, אין צורך להזכיר שירחץ במים.
ולגר הגר בתוכם – בעבור היות הארץ קדושה, כי הכבוד שם.
AND BE UNCLEAN UNTIL THE EVEN. Once Scripture states that the gatherer of the ashes shall wash his clothes there is no need to mention that he shall wash in water.⁠1
AND UNTO THE STRANGER THAT SOJOURNETH AMONG THEM. For the Land of Israel is holy because God's glory is there.⁠2
1. For Scripture earlier linked the two. See verse 7.
2. Hence even a stranger (a non-Jew) must abide by this rule.
וכבס האסף – לפי הפשט: האוסף טעון כבוס בגדים אבל המניח האפר מחוץ למחנה אינו טעון כבוס בגדים לפי שקודם לו נגמרה מלאכת האפר, ולפי שאי אפשר לאסוף שלא יפרח ממנו על הבגד של האוסף והאפר קדוש. ומשום שמא יוליכנו במקום טמא צריך כבוס בגדים כדכתיב גבי חטאת ואשר יזה מדמה על הבגד תכבס וגו׳ (ויקרא ו׳:כ׳) וכן גבי פר ושעיר הנשרפים וכן משליך ושורף מהאי טעמא, וכן נוגע ונושא ומזה צריכים כבוס, שמא הזה מן המים עליו או על בגדיו.⁠1
וכבס האסף – למה נאמר אם המשליך את האזוב מטמא בגדים האוסף את האפר לא כל שכן אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וכבס האוסף ללמדך שאין עונשים מן הדין.
דבר אחר: בא ולמד על האוסף שמטמא בהיסט. ואף על פי שבשאר קדשים משנעשו אפר אין בהם קדושה היינו טעמא לפי שאין תועלת באפר אבל כאן כל העקר באפר הוא ומטמא לעולם כדי שיתרחקו ממנו.
וכבס האסף את בגדיו – וכל שכן בשרו2 והכתוב מוכיח דכתיב וטמא עד הערב – משמע שרחץ כבר שאם לא רחץ לעולם טומאתו בו, ודוגמא זו מצינו: והזה הטהור על הטמא וכבס בגדיו ורחץ בשרו וטהר בערב (במדבר י״ט:י״ט).
1. שאוב מר״י בכור שור במדבר י״ט׳:ח׳.
2. שאוב מאבן עזרא.
וכבס האוסף, "and he that gathers the ashes shall wash his clothes (in a ritual bath);⁠" according to the plain meaning of the text, the person gathering in the ash is required to do this, whereas the person depositing it outside the camp is not required to do this before the stages of the ritual have been concluded. Seeing that it is physically impossible to collect the ashes in such a manner that none of is blown away by the wind, and contaminates the garments of the person handling it in the process, and the ash itself is holy, and it might end up in a ritually contaminated area, the person handling it will require immersing his clothing in a ritual bath earlier, similar to what the Torah described in connection with the sin offering in Leviticus 6,20: ואשר יזה ממנו מדמה על הבגד תכבס, "and anything he sprinkles from it (by mistake) on his garment you must immerse in a ritual bath in holy location" What was written there also applies to other kinds of animals whose bodies had to be burned for one reason or another, (because their meat was not consumed in time, etc.) and therefore it is clear that the same procedure is required here, even though it has not been specifically spelled out.
וכבס האוסף, "why did this detail have to be written here at all? If the person who only sprinkles blood with the hyssop contaminates his clothing when any of the blood touches his garments, and he therefore has to purify it in a ritual bath, is it not logical that the same rule applies to the person collecting the ash of the red heifer, who is far more likely to have had his clothing come into touch with some of that ash?⁠" We would have to answer that we apply the rule that penalties cannot be decreed by the Torah unless they had been spelled out. Using logic is not enough for this. (Sifri). An alternate interpretation: The Torah teaches us here about the concept of tumat hesset, that though a ritually contaminated person may even involuntarily transfer such contamination by just moving objects by body movements without touching them with his hands. Although concerning other holy objects, once they have been reduced to ashes, their holiness has ceased, and the ash cannot confer impurity, in the case of the red heifer this is not so. This is in order to warn us not to come into contact with it, other than for its purpose to help a ritually contaminated person to regain purity when the procedures outlined in this chapter have been followed meticulously.
וכבס האוסף את בגדיו, "and the person who has collected this ash has to immerse his garments in a ritual bath.⁠" If even his clothing has to undergo purification in a ritual bath, how much more so does his body have to undergo such a process! We also know this from the Torah having written: וטמא עד הערב, "he remains ritually impure until evening,⁠" i.e. after having immersed himself in a ritual bath, (verse 19) where he is declared as ritually pure as a result of the sun having set. We find a parallel to this sequence in verse 19 where the stages are: "the ritually pure person will sprinkle water containing the ash of the red heifer on the ritually impure person, who will proceed to immerse his clothing in a ritual bath and wash with water, as a result of which he will regain his ritual purity in the evening.⁠"
והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחֻקַּת עולם – כבר דקדקה התורה שיהיו מעשיה בזה האופן, ואם שינה בדבר - הנה היא פסולה, כי כל הנזכר בה הוא מעכב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וזה האיש האוסף את אפר הפרה יספיק לו בשיכבס בגדיו וטמא עד הערב כי אינו טעון אף רחיצת הבשר. הרי שלש כתות: האחת טעון כבוס בגדים ורחיצת בשר וביאת אל המחנה, והשני כבוס ורחיצה, והשלישי כבוס לבד. 1וזו היא הפרה נפלאה בזה הענין ואין ספק כי כמו שחטאי האדם יתחלקו אל שלש החלקי התחלותיו כמו שאמרנו כן כלל האנשי׳ יתחלקו אליהם קצתם רודפים אחר התשוקות הגופיות אשר מצד הנפש הצומחת וקצתם אחרי הקניני׳ הדמיוניים אשר מהכח המתעורר ומקצתם שטועין אחרי הדעות המשובשות אשר בנפש הדברית. ולפי שלכלם יועיל זה הסדר הנכון אמרו חז״ל והניח מחוץ למחנה והיתה לעדת בני ישראל למשמרת לשלשה חלקים היו מחלקין אותה חלק אחד נותן בהר המשחה ואחד נותן בחיל ואחד מתחלק לכל המשמרות (מסכת פרה פ״ג.) וזה של משמרות היתה חוץ לעזרה שמסתפקין ממנו בני העיירות וזה שבהר המשחה כהנים גדולים מקדשין לפרות אחרות וזה שבחיל נותן למשמרת מגזרת הכתוב שנא׳ והיתה לעדת בני ישראל למשמרת וגו׳. ובני העיירות הם החלק הבינוני כמו שהעיר אמצעית בין הכרך והכפר. והכהנים הגדולים הוא החלק השכלי המשובח. אמנם לעומת הכח הבהמי אמר שהיא למשמרת שלא יכשלו בו בשום פנים ועם זה כבר תהיה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחוקת עולם כי לחלק המשתרר באדם ולשכיניו הגרי׳ עמו לכל יהיה חוקו מועיל מאד בכל מקום ובכל זמן.
1. וזו היא הפרה וכו׳ ר״ל יען, כי האדם יוכל לחטוא על א׳ מג׳ אופנים אם בנפשו הצומחת בהמשכו יותר מהראוי אחר ריבוי המאכל והמשקה ושאר הנאות הגוף, או בנפשו החיונית, כאשר יתגברו התפעליותיו, עד שתפרוצנה גדר השיווי והראוי, ועי״ז יהיה בעל מידות רעות ויעשה פעולות אשר לא טובות הנה, או בנפשו המשכלת, כאשר יתעה ויסיר לבו מהאמונה האמיתית לזנות אחרי דעות זרות ונפסדות, ע״כ ימצאו ג״כ שלשה מיני חוטאים בבני אדם, כי קצתם רודפים אחרי תענוגי בשר לחטוא בנפשם הצומחת, ובקצתם רודפי הון ועושר וכבוד מדומה ונופלים בעבור זה, ברשת הקנאה והחמדה לחמוד רכוש זרים ולקנא בם, או בפח הכעס והשנאה, כי יכעסו על כל זולתם המקלים בכבודם וישנאו אותם, ויחטאו עי״ז בנפשם החיונית והמרגשת, וקצתם תועים אחר מחשבות הבל ודעות נפסדות, וחוטאים עי״ז בנפשם המשכלת, וע״כ אחרי ששריפת הפרה רומזת על תיקון ג׳ נפשות אלה, והטבת מעשי ג׳ מחלקות בני אדם, אחז״ל ״שהיו מחלקין אפרה לשלשה חלקים,⁠״ חלק אחד נותן בהר המשחה לצורך הכהנים הגדולים שהם בעלי החכמה והמדע, הנוחים יותר לנפול ברשת הדעות הנפסדות, וחלק אחד נותן בחיל למשמרת לכל בני ישראל אשר גם ההמון בתוכם, הנמשך לרוב אחר חלקו הבהמיי להמשך אחר תענוגי נפשו הצומחת, ואחד מתחלק לכל המשמרות שמסתפקים ממנו בני העיירות, אשר הם כבינונים העומדים בתוך בין ההמון ובין אנשי השכל והדעת, וחוטאים לרוב רק ע״י התגברות התפעליות נפשם החיונית, ועי״ז מבאר והולך גם שאר הפרשה כולה באופן שתלמד אותנו האופן והדרך איך ניטיב וניישר דרכינו, וע״כ קבעוה גם חז״ל לקרותה בכל שנה בין פורים לפסח, שהוא אחר הגאולה שהיתה בימי מרדכי ואסתר, ולפני הגאולה שהיתה בניסן, ותהיה לעתיד ג״כ בניסן, כמו שאחז״ל ״בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להגאל״ להורות בזה כי ברצות ישראל להיות ראוים להגאל צריכים תחילה לשוב אל ה׳, ואף שהתשובה הזאת לא תהיה עוד שלימה כראוי תסבב להם בכל זאת הגאולה ע״ד מה שאחז״ל ״גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה,⁠״ ומהתשובה הבלתי השלימה הזאת והגאולה המחוברת עמה״ תסובב אח״כ גם התשובה היותר שלימה כמו שאחז״ל ״גדולה תשובה שסמוכה לגאולה״ [באופן שיבוארו ב׳ מאמרים אלה הנראים בהשקפה ראשונה כמתנגדים זה לזה] וכמו שכ׳ החוקר ״שמהפעולות הבלתי שלימות ימצא הקנין, וממנו הפעולות השלימות״, ר״ל שאם ירגיל האדם עצמו תחילה לעשות פעולות טובות אף שאינן עוד שלימות כראוי, ד״מ שיתן פעמים רבות צדקה לעניים ואביונים לא בעבור אהבתו הטוב והישר, כי אם רק שיכבדוהו בני אדם, בכל זאת יקנה בזה לעצמו הקנין הטוב לתת מהונו לאחרים, אשר יסובב אותו אח״כ להיטיב ולתמוך יד אחיו האביון גם במסתרים במקום אשר לא יראהו איש ולא תשורנו עין אדם, רק בעבור אהבתו הצדק והמישרים וחפצו למלאות רצון בוראו, באופן שמהקנין הזה יסובב הפעולות השלומות, [כמו שאמרו גם חז״ל כעין זה ״לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה״ (ועיין מזה גם ביאורי לשער מ״ז)] כן תסבב גם תשובתם שהיא בראשונה עוד בלתי שלימה, שיגאלו בזכותה, ויוכלו, לשוב אח״כ אל ה׳ בתשובה יותר שלימה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וכבס האסף – שמטמא בגדים במשא וכ״ש במגע ומנין שאף במגע. אין לך דבר שמטמא במשא ואין מטמא במגע.
את אפר הפרה – דווקא אפר הפרה בעצמה מטמא אבל לא כשנתערב עם אפר אחר אם לא שיש רוב מן אפר הפרה.
וטמא עד הערב – ולא כתיב כאן ואחר יבוא אל המחנה שנלמד מן הכתוב למעלה כמבואר והענין שלא נכתב כאן וצריך ללמוד אותו לפי שכל הכתוב למעלה הי׳ דווקא בכהן ודבר הכתוב בהווה שעיקר דירתו הוא במחנה במקום קדוש הוצרך לכתוב שם שלא יבוא אל המחנה אבל כאן שגם ישראל כשר לכן לא צריך לכתוב ואחר יבוא אל המחנה ודרך התור׳ לדבר בהווה (שהישראל גם בלא זה לא היה צריך להיות במחנה שכינה).
והיתה לבני ישראל ולגר הגר וגו׳ – מכאן ואילך דיני טומאה וטהרה של פרה ועד כאן היה עשיית הפרה. וזה הוא כלל והיתה לבני ישראל כו׳ ואחר כך הפרטים ואחר כך עוד כלל סוף הפרשה והיתה להם לחקת עולם כלל ופרט וכלל.
לבני ישראל – מיעט נכרים מכל טומאות שאין טמאים בשום טומאה אלא שעשאום כזבים. יכול אף גר יהיה טהור ת״ל ולגר.
הגר – לרבות נשי גרים שנתגיירו עמהם ורמוז בזה שכתוב כאן ולגר. הוא הגר בעצמו. הגר. הוא הדר עמו ואלו הם הנשים.
בתוכם – לרבות העבדי׳ שהם אצל הישראל והם בתוכם ממש אבל הגר לא הוי בתוכם ממש רק הוא נחשב בפ״ע.
לחקת עולם – שאפי׳ ח׳ מכל האמור בפ׳ מעכב וזהו חוקה.
ולגר – שקבל עליו דת ישראל, ולכן הוסיף הגר בתוכם:
וטמא עד הערב – ולא כתיב כאן ואחר יבא אל המחנה, שנלמד מן הכתוב שלמעלה, והענין שלא נכתב כאן וצריך ללמוד אותו, לפי שכל הכתוב למעלה הי׳ דוקא בכהן ודבר הכתוב בהווה שעיקר דירתו של כהן במחנה קדוש הוצרך לכתוב שם שלא יבא אל המחנה, אבל כאן שגם ישראל כשר לאסיפת אפר הפרה כמ״ש ואסף איש טהור, לכן לא צריך לכתוב ואחר יבא אל המחנה, ודרך התורה לדבר בהווה, שהישראל גם בלא זה לא הי׳ צריך להיות במחנה שכינה (הגר״א).
וכבס האסף וגו׳ – עיין פירוש פסוק ז. רק האוסף את האפר טמא, אך משסיים לאסוף את האפר, הרי שכל מי שעוסק בחלוקת האפר לחלקים או בהפצתו, או הנוגע בו באופן אחר, הרי הוא טהור (רמב״ם הלכות פרה ה, ד).
פרשת פרה אדומה נחלקת לשני חלקים: הכנת אפר הפרה, והשימוש בו לטהרת טמא מת. הדיון בהכנת האפר מסתיים בתיבות ״וכבס״ וגו׳, והדיון בשימוש בו מתחיל בפסוקים הבאים.
שני החלקים מסתיימים – כאן בפסוק י ולהלן בפסוק כא – בהכרזה ״והיתה לבני ישראל וגו׳ לחקת עולם״, ״והיתה להם לחקת עולם״. הכרזות דומות נמצאות רק בפרשת יום הכיפורים (ויקרא טז, כט,לד), ובפרשת החצוצרות שתוקעים בהן הכהנים (לעיל י, ח). במקומות אלה מכריזה התורה, שעקרון הכפרה, וכן העיקרון שכל כוח מרוּת וכל תקווה לישועת ישראל מיוסדים על התורה, הם ״חקת עולם״. וכמו כן כאן, רעיון מצוות פרה אדומה הוא עקרון יסוד של חיים יהודיים, והחזרה על מאמר ״והיתה״ וגו׳ מעניקה לו תוקף נצחי. בנוסף, זהו מושג שצריך להיאמר בו במפורש שהוא נוהג גם בגרים (עיין להלן).
וכבס האוסף – בארו שיכול ללמדה מדין משליך את האזוב רק שאין עונשין מה״ד, ד״א שמלמד שאף שלא נגע באפר פרה מטמאה מדין משא, וי״ל שנ״מ אם נתערב אפר פרה באפר מקלה ובטיל ברוב שאז אף שאין מטמא מדין מגע מטמא מדין משא כמ״ש בבכורות (דף כ״ג):
והיתה לבני ישראל – כבר בארתי ויקרא (סי׳ קצ״א) בארך כ״מ דכתיב בני ישראל צריך רבוי על גרים ומ״ש לחקת עולם שינהג לדורות התבאר באורך בפ׳ אמור (סי׳ סו) עיי״ש:
והיתה לבני ישראל ולגר: לצרכי בני ישראל והגר שנטמאו.
וכבס האסף את אפר הפרה את בגדיו – לא נזכר כאן רחיצה במים מה שבכל הפרשה נזכר. ונראה, דהתורה רמזה לזה דבעי כוונה בטבילה לתרומה ולקדש, משא״כ בחולין, דלטבילת חולין לא בעי כוונה, ואמרו בביצה נדה מערמת וטובלת בבגדיה, דהולכת בנהר עם בגדיה והיא טהורה, והבגדים טהורים, ולזה במעשה פרה, דבזכרי כהונה הלא צריך כוונה לטבילתן כתב כבוס בגדים בפני עצמו, והדר כתב רחיצה להורות דבעי כוונה, אבל באסיפת אפרה דכשרה בזרים שהן אינם אוכלים בתרומה, וטבילתן על הרוב לחולין לא בעי כוונה, ויכול להיות הכבוס והטבילה כאחד, שטובל בבגדיו ומחזי כמיקר, ולא נראה כמכוון לטבול, ואם כי מעלות דרבנן התורה רמזה לזה. ועל המוזה דמיירי בנכנס למקדש כמו שכתוב את מקדש ה׳ טמא בעי כוונה כמו לקדש, כן בעי כוונה בנכנס למקדש. הבן.
וכנס האוסף – בא הכתוב ולימד על האוסף את האפר שמטמא בהיסט.⁠1 (שם)
1. ר״ל שאפילו אם לא נגע באפר עצמו מטמא מדין משא, ודייק זה משום דכל פסוק זה מיותר, כיון דדרשינן לעיל בפסוק ח׳ שכל העוסקים בפרה טעונים כבוס בגדים, א״כ גם האוסף את האפר בכלל.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקונירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יא) הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכׇל⁠־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
He who touches the dead body of any man shall be unclean seven days.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םתורה תמימהעודהכל
(יא-יב) חיטוי מטומאת מת – במדבר ל״א:י״ט-כ׳
[פסקא קכה]
הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים – בא הכתוב ולימד על המת שמטמא במגע. הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם מטמא באהל, לא יטמא במגע? – אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין. – לכך נאמר הנוגע במת, ללמדך שאין עונשים מן הדין.
לכל נפש אדם – להביא את בן שמונה ימים. משמע מביא את בן שמונה ומביא את דמו? – תלמוד לומר: בנפש אדם, להוציא את דמו, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבה אומר: נפש אדם – להביא את דמו.
וטמא שבעת ימים – בא הכתוב ולימד על המת שמטמא טומאת שבעה.

Piska 125

"One who touches the dead body of any man shall be unclean for seven days.⁠" Scripture hereby teaches about a dead body that it confers tumah by contact. __ But even without a verse it follows a fortiori, viz.: If it confers tumah in a tent, how much more so by contact! Why, then, is the verse needed? To include an eight-month birth (who died). This would include both an eight-month birth and his blood; it is, therefore, written (lit.,) "the soul (i.e., the body) of a man" — to exclude his blood (as conferring tumah). These are the words of R. Yishmael. R. Akiva says: (It is written) "all the soul of a man" — to include his blood. "then he shall be tamei for seven days": Scripture hereby apprises us that a dead body confers tumah for seven days (unlike other instances of contact tumah, which obtain for one day only). (Ibid. 12) "He shall be cleansed with it": Why "with it"? (i.e., "it" seems superfluous). (The thrust of "it" is) with ashes that were processed as prescribed. "on the third day and on the seventh day": Scripture hereby apprises us that one who is tamei by a dead body must be sprinkled on, on the third day and the seventh day. You say this, but perhaps (the meaning is) that if he is sprinkled on, on the third day, he is clean on the seventh day, and if not, he is not clean on the seventh day. It is, therefore, written "And if he is not cleansed on the third day, he shall not be clean on the seventh day.⁠" __ But still, perhaps the meaning is: Why is he not clean on the seventh day, because he was not besprinkled on the seventh day, but if he were besprinkled on the third day, then he is clean on the seventh day! It is, therefore, written (Ibid. 19) "and he shall cleanse him on the seventh day.⁠" Scripture repeats it to void it (otherwise). "And if he is not cleansed on the third day, then he shall not be clean on the seventh day": Why is this written? (i.e., it follows from what precedes.) Because it is written (Ibid. 20) "And a man if he become tamei and he has not been sprinkled upon, etc.⁠", does Scripture make him liable to kareth because of the defiling of the sanctuary and its holy things or because he has not been sprinkled upon? It is, therefore, written "And if he is not cleansed on the third day, then he shall not be clean on the seventh day.⁠" His punishment is not being clean, and not kareth. (Ibid. 13) "Everyone who touches a dead body in the soul of a man": As heretofore stated, to exclude an eight-month birth. "that shall die": Scripture hereby apprises us that he does not confer tumah until he dies. From here, you reason to sheretz (a creeping thing), viz.: If the "graver,⁠" a dead body, does not confer tumah until the man (actually) dies, then the "lighter,⁠" a sheretz, how much more so should it not confer tumah until it (actually) dies! Or, transpose it, viz.: If sheretz, the "lighter,⁠" confers tumah while convulsing, then a man, the "graver" how much more so should he confer tumah even while convulsing (and not actually dead)! It is, therefore, written "Everyone who touches a dead body in the soul of a man that shall die.⁠" Why need "that shall die" be written? Why is it written? To apprise us that he does not confer tumah until he (actually) dies. I have reasoned a fortiori and I have transposed. The transposition has been nullified and the original a fortiori argument remains, viz.: If the "graver,⁠" a dead body, does not confer tumah until the man actually dies, then the "lighter,⁠" a sheretz, how much more so should it not confer tumah until it (actually) dies! "and he not be cleansed": Rebbi says: and he not be cleansed by blood (i.e., if he has not brought his required offering, and enters the sanctuary, e.g., in the instance of a zav or a leper, who require an offering for their purification). You say, if he has not been cleansed by blood, but perhaps (the meaning is that) he has not been cleansed by the waters (of the red heifer)! (This is not so, for) "the waters of sprinkling have not been sprinkled upon him" already speaks of the waters. How, then, am I to understand "and he not be cleansed"? (As) he will not be cleansed by blood,⁠" to include one lacking atonement, (as in the above instance). "and that soul shall be cut off': Why is this written (here)? Is it not written below? (viz. Ibid. 20). But because it is written (there) "The sanctuary ("mikdash,⁠" [i.e., the Temple]) of the Lord he has defiled,⁠" this tells me only of the mikdash. Whence do I derive (the same for) the mishkan (i.e., the tabernacle of the desert)? From (Ibid. 13) "The tabernacle ("mishkan") of the Lord he has defiled.⁠" "and that soul shall be cut off": And elsewhere (in the same connection [Vayikra 15:31]) "that they not die in their tumah.⁠" Why the difference (in terminology)? To teach that "kareth" and "death" (in this regard) are one and the same. "tamei shall he be": to include other varieties of tumah (e.g., sheretz and zav). These are the words of R. Yoshiyah. R. Yonathan says: It (the verse) is not needed (for this teaching.) It is already written (Vayikra, Ibid.) "And you shall separate the children of Israel from their tumah, that they not die in their tumah by making tamei My mishkan which is in their midst.⁠" Tumah through a dead body was in the category (of all the varieties of tumah), and Scripture isolated it (here for special mention), and made it liable to death and to the bringing of an offering (for unwitting transgression), to teach about the other varieties of tumah (in this connection) that they are liable to death and to the bringing of an offering. How, then, am I to understand "tamei shall he be"? Because it is written "for the waters of sprinkling have not been sprinkled upon him,⁠" I might think (that the intent is) if they had not been sprinkled upon him at all. Whence do I derive the same for (an instance where) he sprinkled (on the third day), but did not repeat (on the seventh day)? From "tamei shall he be.⁠" Whence do I derive the same for (an instance where) he sprinkled and he repeated, but he did not immerse? From "His tumah is upon him.⁠" Whence do I derive the same for (an instance where) he sprinkled and he immersed, but did not wait for "his sun to set"? From "His tumah is yet upon him.⁠"
הנוגע במת – נוגע במת טמא אין מת עצמו טמא נוגע במת טמא אין בנה של שונמית טמא אמרו בנה של שונמית כשמת כל שהיה עמו בבית טמא היה טומאת שבעה וכשחיה היה טהור לקודש חזרו ונגעו בו טמאוהו הם הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טימאתני. השורף פרה ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מטמאין בגדים הן עצמן אין מטמאין בגדים הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני האוכל מנבלת העוף הטהור טמא ומטמא בגדים אבית הבליעה והוא עצמו אין מטמא בגדים הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני טהורי כלי חרס שהיו מטלטלין לאויר התנור במקום הנגע טהורין צפו משקין על גבי התנור נטמא או באחורי התנור נגעו בכלי חרס טמא הרי אומ׳ וכו׳. מזה שעומד בתוך משקין ומטפחות במתניו נתזו מתחת רגליו וטמאו את המטפחות חזרה המטפחת וטמאתו הרי זה אומר וכו׳ מקרצות נמשכות זו בזו וככרים נוגעים זה בזה ובהם גומים מלאים משקים נגע שרץ באחת מהם נטמא וטמא את כולם הרי זה אומר וכו׳ האוכלים והמשקים והמרכב והמושב שהיו מונחים תחת אבן מסמא והמשכב תחתיהן טהור הלך טהור ועמד שם ונטמא נגע בהם טימא את כולם הרי זה אומר וכו׳ קערה שהיא מלאה משקין טהורים ואחוריו טמאים ומונחים על גבי טבלא וככר של תרומה נתון עליה וצפו המשקים על גבי הקערה נטמאו באחורי קערה נפלו על הטבלא וטמאוה חזרה הטבלא וטמאה את הככר הרי הככר אומ׳ לטבלא מטמאיך וכו׳.
הנוגע וכל אשר יגע בחלל חרב – פרט לאשה שהמת בתוך מעיה ומנין חכמה ששלחה ידה בתוך מעיה שהיא טמאה ת״ל הנוגע יכול כל הימים שהחכמה טמאה אף האשה טמאה אמרת הוא יתחטא פרט לזה.
הנוגע במת – פרט לנוגע בשיניו בשערו ובצפורניו בזמן שפרשו יכול שאני מרבה בשעה שהם מחוברין ת״ל וטמא.
הנוגע במת – יכול כל שהוא אמרת שוב במת יכול לא יטמא כל שהוא אבל יטמא כעדשה שכן מצינו כעדשה מן השרץ טמא אמ׳ שוב במת הא מה הדבר אחר שריבה הכתוב מיעט אמרו כזית מן המת טמא שכן הוא תחלת יצירתו. אין לי אלא הנוגע בכזית מן המת ומנין אף הנוגע בעצם ת״ל או בעצם [יכול כל שהוא אמ׳ שוב או בעצם] יכול לא יטמא כל שהוא אבל יטמא בכעדשה שכן עצם כשעורה אמרת שוב בעצם הא מה הדבר אחר שריבה הכתוב מיעט אמרו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא אין לי אלא הנוגע בעצם מן המת [מנין אף הנוגע בדם ת״ל או יכול כל שהוא בעצם מן החי ת״ל או בעצם אדם מה אדם שלם אף עצם שלם אין לי אלא בנוגע במת ובעצם מניין לרבות אף הנוגע בדם ת״ל או יכול אמר שוב בדם] כמה הוא דמו של אדם שעורו בבינונית רביעית ומנין לרבות דם תבוסה ת״ל נפש [יכול דם תבוסה ממת אחד ומניין לרבות דם תבוסה משני מתים ת״ל נפשות (ויקרא כ״א:י״א)] ומנין אתה מרבה דם קטן כולו ת״ל נפשות יכול שאני מרבה שחלה והלך לו אמ׳ לא אמרתי אלא אשר ימות [רש״א רביעית מן המת ושמינית מן החי שבללו זה בזה נוטל מזה ומזה דם רביעית זהו דם תבוסה. ר׳ אלעזר בן יהודה איש ברתותא אמר הרי הוא כדם בהמה וכדם החי] איזהו דם תבוסה צלוב שדמו שותת ונמצא תחתיו רביעית דם [ואין ידוע כמה יצא מחיים וכמה יצא אחר מיתה ה״ז] מצטרף והמת שדמו נוטף ונמצא תחתיו רביעית דם אינו מצטרף [ר׳ יהודה אומר חלוף הדברים השותת אינו מצטרף והמנטף מצטרף] אין במשמע שיטמא המת אלא במגע ובאהל ומנין אף במשא ת״ל וטמא שבעת ימים לרבות שיטמא במשא דברי ר׳ אלעזר בן מתיא א״ל ר׳ שמעון בן פנחס אינו צריך ומה אם נבלה שאינה מטמאה באהל הרי היא מטמאה במשא המת שהוא מטמא באהל אינו דין שיהא מטמא במשא א״ל ר׳ אלעזר בן מתיא מה משא נבלה עד הערב אף משא המת לא יהא אלא עד הערב א״ל ר׳ שמעון בן פנחס אחר שהודית שהמת מטמא במשא המת מטמא במגע ובמשא ונבלה מטמא׳ במגע ובמשא אם לא חלקה תורה משא נבלה ממגעה דין הוא שנחלוק משא המת ממגעו א״ל ר׳ אלעזר בן מתיא כל כך מבלעדי נבלה אפשר לך לחיות בוא וראה שיש הרבה מטמאין במגע ואינן מטמאין במשא הגולל והדופק וקוליתו של מת מטמאין במגע ובאהל ואין מטמאין במשא וכן אל תתמה על נבלת המת שאע״פ שהיא מטמא׳ במגע ובאהל לא תהא מטמאה במשא הא צרכת לומר וטמא שבעת ימים לרבות שמטמא במשא.
דְּיִקְרַב בְּמִיתָא לְכָל נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא וִיהֵי מְסָאַב שִׁבְעָא יוֹמִין.
Whosoever touches the dead of any of mankind shall be unclean seven days.

הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים
דְּיִקְרַב בְּמִיתָא לְכָל נַפְשָׁא דֶּאֱנָשָׁא וִיהֵי מְסָאַב שִׁבְעָה יוֹמִין
א. אונקלוס תרגם באופן מילולי נֶפֶשׁ אָדָםנַפְשָׁא דֶּאֱנָשָׁא. אבל המיוחס ליונתן הוסיף ״דְיִקְרַב בִּשְׁכִיבָא לְכָל בַּר נְשָׁא וַאֲפִילוּ לְוַולְדָא בַּר (ח״נ תִּשְׁעָא) יַרְחִין״ והעירו המפרשים שצ״ל ״וַאֲפִילוּ לְוַולְדָא בַּר תִּמְנָא יַרְחִין״ כספרי, שאפילו נֶפֶל מטמא.⁠1 וראה עוד בפסוק יג.
וטמא, לשון עתיד
ב. ›תרגם ״וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים״ – ״וִיהֵי מְסָאַב שִׁבְעָה יוֹמִין״ בלשון עתיד, כפירוש הראשון המובא בראב״ע: ״וטמא – יהיה טמא, והוא פועל עתיד, כי הוי״ו השיבו. ועל דעתי שהוא פעל עבר״. ולא כדעת ראב״ע עצמו שממנה נשמע שהזאת שלישי ושביעי יכולה להיות רק אחר שכבר היה טמא שבעה ימים.⁠2 וראה לקמן פס׳ טז ״יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים״ – ״יְהֵי מְסָאָב שִׁבְעָא יוֹמִין״ שם הופך לשון עתיד להווה.
1. כך ״ינחנו״ שציין לספרי במדבר, קכה: ״לכל נפש אדם – להביא את בן שמונה״ [וצ״ל: בן שמונה חדשים״].
2. ״אור התרגום״.
כל די קרבא במית כל טמאב נפש דבר נש יהוי מסאב שבעהג יומין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כל די קרב״) גם נוסח חילופי: ״ודיקרוב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כל טמא״) גם נוסח חילופי: ״לטמ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהוי מסאב שבעה״) גם נוסח חילופי: ״יסתאב שב׳⁠ ⁠⁠״.
דיקרב בישכיבא לכל בר נשא ואפילו לוולדא בר ירחין לגושמיה ובדמיה יהי מסאב שובעא יומין.
Whoever toucheth the body of a dead man, or of a child of some months old, either his body or his blood, shall be unclean seven days.
הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים – וּכְתִיב ״וְכָל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב״, הָא כֵּיצַד, כָּאן בְּחִבּוּרִין, כָּאן שֶׁלֹּא בְּחִבּוּרִין.
הַנֹּגֵעַ בְּמֵת – בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַמֵּת שֶׁמְּטַמֵּא בְּמַגָּע, הָא עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר יֵשׁ לִי בַּדִּין, אִם מְטַמֵּא בְּאֹהֶל לֹא יְטַמֵּא בְּמַגָּע, אֶלָּא אִם אָמַרְתָּ כֵּן עָנַשְׁתָּ מִן הַדִּין, לְכָךְ נֶאֱמַר ״הַנֹּגֵעַ בְּמֵת״ לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין. לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם, לְהָבִיא אֶת בֶּן שְׁמוֹנָה, מַשְׁמָע מֵבִיא אֶת בֶּן שְׁמוֹנָה, אוֹ מֵבִיא אֶת דָּמוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״נֶפֶשׁ אָדָם״, לְהוֹצִיא אֶת דָּמוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם, לְהָבִיא אֶת דָּמוֹ. וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים, בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַמֵּת שֶׁמְּטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה.
הַנֹּגֵעַ בְּמֵת – נוֹגֵעַ בְּמֵת טָמֵא, וְאֵין מֵת עַצְמוֹ טָמֵא. נוֹגֵעַ בְּמֵת טָמֵא, וְאֵין בְּנָהּ שֶׁל שׁוּנָמִית טָמֵא. אָמְרוּ בְּנָהּ שֶׁל שׁוּנָמִית כְּשֶׁמֵּת כָּל שֶׁהָיָה עִמּוֹ בַּבַּיִת טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, וּכְשֶׁחַיָּה הָיָה טָהוֹר לְקֹדֶשׁ, חָזְרוּ וְנָגְעוּ בּוֹ וְטִמְּאוּהוּ הֵם, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי וְאַתָּה טֻּמְאָתָנִי. הַשּׂוֹרֵף פָּרָה, וּפָרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וְהֵן עַצְמָן אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר וְכוּ׳. הָאוֹכֵל מִנִבְלַת עוֹף טָהוֹר מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה, וְהוּא עַצְמוֹ אֵין מְטַמֵּא בְּגָדִים, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר וְכוּ׳. טְהוֹרֵי כְּלֵי חֶרֶס שֶׁהָיוּ (מְטֻלְטָלִין) [מְשֻלְשָׁלִין] לַאֲוִיר הַתָּנוּר בְּמָקוֹם הַנָּגוּב טְהוֹרִין, צָפוּ מַשְׁקִין עַל גַּבֵּי הַתָּנּוּר, נִטְמְאוּ בַּאֲחוֹרֵי הַתָּנוּר, נָגְעוּ בִּכְלֵי חֶרֶס טָמֵא, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר וְכוּ׳. מַזֶּה שֶׁעוֹמֵד בְּתוֹךְ מַשְׁקִין וּמִטְפַּחַת בְּמָתְנָיו, נִתְּזוּ מִתַּחַת רַגְלָיו וְטִמְּאוּ אֶת הַמִּטְפַּחַת, חָזְרָה הַמִּטְפַּחַת וְטִמְּאָתוֹ, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר וְכוּ׳.
מִקְרָצוֹת נוֹשְׁכוֹת זוֹ בְּזוֹ וְכִכָּרִים נוֹגְעִים זֶה בַזֶּה, וּבָהֶם גּוּמִים מְלֵאִים מַשְׁקִים, נָגַע שֶׁרֶץ בְּאֶחָד מֵהֶם נִטְמְאוּ וִטִמְּאוּ אֶת כֻּלָּם, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר וְכוֹ׳. הָאוֹכְלִים וְהַמַּשְׁקִים הַמֶּרְכָּב וְהַמּוֹשָׁב שֶׁהָיוּ מֻנָּחִין תַּחַת אֶבֶן מְסַמָא, וּמִשְׁכָּב תַּחְתֵּיהֶן טָהוֹר, הָלַךְ טָהוֹר וְעָמַד שָׁם וְנִטְמָא, נָגַע בָּהֶם טִמֵּא אֶת כֻּלָּם, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר וְכוּ. קְעָרָה שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְהוֹרִים וַאֲחוֹרֵיו טְמֵאִים, וּמֻנָּחִים עַל גַּבֵּי טַבְלָא, וְכִכָּר שֶׁל תְּרוּמָה נָתוּן עָלֶיהָ, וְצָפוּ מַשְׁקִים עַל גַּבֵּי הַקְּעָרָה נִטְמְאוּ בַּאֲחוֹרֵי קָעָרָה נָפְלוּ עַל הַטַּבְלָא וְטִמְּאוּהוּ, חָזְרָה הַטַּבְלָא וְטִמְּאָה אֶת הַכִּכָּר הֲרֵי הַכִּכָּר אוֹמֵר לַטַּבְלָא מְטַמְּאֵיךָ וְכוּ׳.
״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בַּחֲלַל חֶרֶב״ (להלן פסוק טז), פְּרָט לְאִשָּׁה שֶׁהַמֵּת בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, וּמִנַּיִן חֲכָמָה שֶׁשָּׁלְחָה יָדָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ שֶׁהִיא טְמֵאָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַנֹּגֵעַ״, יָכוֹל כָּל הַיָּמִים שֶׁהַחֲכָמָה טְמֵאָה אַף הָאִשָּׁה טְמֵאָה, אָמַרְתָּ הוּא יִתְחַטָּא, פְּרָט לְזֶה.
הַנֹּגֵעַ בְּמֵת – פְּרָט לְנוֹגֵעַ בְּשִׁנָּיו בִּשְׂעָרוֹ וּבְצִפָּרְנָיו בִּזְמַן שֶׁפֵּרְשׁוּ, יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה בְּשָׁעָה שֶׁהֵם מְחֻבָּרִין תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְטָמֵא״. ״הַנֹּגֵעַ בְּמֵת״ יָכוֹל כָּל שֶׁהוּא, אָמַרְתָּ שׁוּב (להלן פסוק יג) ״בְּמֵת״, יָכוֹל לֹא יִטָּמֵא בְּכָל שֶׁהוּא, אֲבָל יִטָּמֵא בְּכַעֲדָשָׁה, שֶׁכֵּן מָצִינוּ כַּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ טָמֵא, אָמַר שׁוּב (להלן פסוק טז) ״בְּמֵת ״, הָא מַה הַדָּבָר, אַחַר שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב מִעֵט, אָמְרוּ כַּזַּיִת מִן הַמֵּת טָמֵא שֶׁכֵּן הוּא תְּחִלַּת יְצִירָתוֹ.
אֵין לִי אֶלָּא הַנוֹגֵעַ בְּכַזַּיִת מִן הַמֵּת, וּמִנַיִן אַף הַנּוֹגֵעַ בְּעֶצֶם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ בְעֶצֶם״ [יָכוֹל כֹל שֶׁהוּא, אָמַר שוּב ״אוֹ בְעֶצֶם ״], יָכוֹל לֹא יִטָּמֵא כָּל שֶׁהוּא, אֲבָל יִטָּמֵא בְּכַעֲדָשָׁה, שֶׁכֵּן עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, אָמַרְתָּ שׁוּב (להלן פסוק יח) ״בַּעֶצֶם״, הָא מַה הַדָּבָר, אַחַר שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב מִעֵט, אָמְרוּ עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָׂא. אֵין לִי אֶלָּא הַנּוֹגֵעַ בְּעֶצֶם מִן הַמֵּת, וּמִנַּיִן אַף הַנּוֹגֵעַ בְּדָם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ״ (בְּדַם), יָכוֹל כָּל שֶׁהוּא, אָמַר שׁוּב [אָדָם], כַּמָּה הוּא דָּמוֹ שֶׁל אָדָם שִׁעוּרוֹ בְּבֵינוֹנִי רְבִיעִית.
וּמִנַּיִן לְרַבּוֹת דַּם תְּבוּסָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״נֶפֶשׁ״. יָכוֹל דַּם תְּבוּסָה מִמֵּת אֶחָד, מִנַּיִן דַּם תְּבוּסָה מִשְּׁנֵי מֵתִים, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כ״א:י״א) ״נְפָשׁוֹת״. וּמִנַּיִן אַתָּה מְרַבֶּה דַּם קָטָן כֻּלוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״נְפָשׁוֹת״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה שֶׁחָלָה וְהָלַךְ לוֹ, אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא כִּי יָמוּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: רְבִיעִית מִן הַמֵּת (וּשְׁמִינִית) [וּרְבִיעִית] מִן הַחַי שֶׁבָּלְלוּ זֶה בְּזֶה, נוֹטֵל מִזֶּה וּמִזֶּה דַּם רְבִיעִית, זֶהוּ דַּם תְּבוּסָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר הֲרֵי הוּא כְּדַם בְּהֵמָה וּכְדַם הַחַי, אֵיזֶהוּ דַּם תְּבוּסָה צָלוּב שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת וְנִמְצָא תַּחְתָּיו רְבִיעִית דָּם מִצְטָרֵף. וְהַמֵּת שֶׁדָּמוֹ נוֹטֵף וְנִמְצָא תַּחְתָּיו רְבִיעִית דָּם אֵינוֹ מִצְטָרֵף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חִלוּף הַדְּבָרִים, הַשּׁוֹתֵת אֵינוֹ מִצְטָרֵף, וְהַמְּנַטֵּף מִצְטָרֵף.
אֵין בְּמַשְׁמָע שֶׁיְּטָּמֵא הַמֵּת אֶלָּא בְּאֹהֶל, וּמִנַּיִן אַף בְּמַשָׂא, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים״ לְרַבּוֹת שֶׁיִּטָּמֵא בְּמַשָׂא דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָא, אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פִּנְחָס, אֵינוֹ צָרִיךְ, וּמָה אִם נְבֵלָה שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל הֲרֵי הִיא מְטַמְּאָה בְּמַשָׂא כוּ׳, אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָא, מַה מַּשָׂא נְבֵלָה עַד הָעֶרֶב, אַף מַשָׂא מֵת עַד הָעֶרֶב, אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פִּנְחָס, אַחַר שֶׁהוֹדֵיתָ שֶׁהַמֵּת מְטַמֵּא בְּמַשָׂא, הַמֵּת מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָׂא, וּנְבֵלָה מְטַמְאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָׂא, אִם [לֹא] חִלְּקָה תּוֹרָה מַשָׂא נְבֵלָה מִמַּגָּעָהּ, דִּין הוּא שֶׁנְּחַלֵּק מַשָׂא הַמֵּת מִמַּגָּעוֹ, אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָא, וּבִלְבַד מִבַּלְעֲדֵי נְבֵלָה אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת, בֹּא וּרְאֵה הַרְבֵּה מְטַּמְאִין יֵשׁ בְּאֹהֶל וְאֵין מְטַמֵּא בְּמַשָׂא, אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל (הַנְּבֵלָה) [הַמֵּת] שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמְטַמֵּא בְאֹהֶל לֹא יְטַמֵּא בְּמַשָׂא, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים״, לְרַבּוֹת שֶׁמְטַמֵּא בְּמַשָׂא.
וַמַן דַנַא בִּמַיִּתֵ מִן גַמִיעִ אַנפֻסִ אלנַּאסִ פַליַנגַס סַבּעַתַּ אִיאמֵ
ומי שהתקרב אל מת מכל נפשות האנשים, אזי שטמא שבעת ימים.
פס׳: הנוגע במת לכל נפש אדם – אם באהל מטמא קל וחומר בנגיעה. אלא מלמד שאין עונשין מן הדין.
לכל נפש – להביא את בן שמונה.
לכל נפש1להביא את דמו.
וטמא שבעת ימים – לימד על המת שמטמא טומאת שבעה:
1. להביא את דמו. רביעית דם מטמא:
לכל נפש אדם – יהודי או גוי.
אדם – ולא בהמה.
וטמא – יהיה טמא, והוא פועל עתיד, כי הו״ו השיבו.
ועל דעתי: שהוא פועל עבר.
EVEN ANY MAN'S DEAD BODY. Be it the body of a Jew or a non-Jew.
MAN'S…BODY. Not the body of an animal.
SHALL BE UNCLEAN. The meaning of ve-tame is, shall be unclean. It is a future form, for the vav changes the verb1 from a perfect to an imperfect. However, I believe that ve-tame is in the past tense.⁠2
1. Tame, a third person perfect.
2. Its vav being conjunctive. Thus the meaning of ve-tame is: and he was unclean. The import of our verse thus is: and after being unclean for seven days he shall purify himself. See Ibn Ezra on verse 7 and the notes thereto.
הנגע במת – למה נאמר אם מטמא באהל אינו דין שמטמא במגע אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין.
הנוגע במת, "if someone has been in physical contact with a corpse, etc.;⁠" why does this have to be spelled out, when we have already been told that even being in an enclosed room sharing the same air space with the corpse, he has become contaminated? The answer to this question is the same as above when we stated that penalties in the Torah cannot be imposed as the result of our using our mental faculties, unless the Torah has spelled this out (Sifri).
הנוגע במת, הוא יתחטא בו – במי אפר פרה שהיא מטהרת טמא מת. ומכאן יצא המנהג שלנו ברחיצת ידים אחר שבאים מן המת, רמז למי אפר פרה, והוא גם כן רמז לתחית המתים שכל העולם יהיה נזהר מן הטומאות, הוא שאמר הנביא (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. גם תלישת העשבים רמז לזה כי העשב לעת ערב ימולל ויבש ובבקר יציץ, על שם שכתוב (תהלים ע״ב:ט״ז) ויציצו מעיר כעשב הארץ.
הנוגע במת, הוא יתחטא בו, "whoever touches the corpse of a human being...he shall purify himself with it, etc.⁠" The word בו refers to the mixture of the ash of the red cow and the spring-water from its respective container. This verse is the origin of the widely accepted practice that when we leave after a visit to the cemetery we wash our hands as a symbolic gesture. It is merely an allusion to the ritual (nowadays impossible to fulfill) of the purification through the red cow. At the same time the practice is also an allusion to the resurrection of the dead seeing the prophet (Ezekiel 36,5) described this resurrection in the following words: "I will sprinkle upon you pure waters and you will become pure.⁠" The practice of plucking some blades of grass from the cemetery is also an allusion to the concept of the resurrection of the dead as the grass which wilts at night and resurrects itself in the morning is referred to by the psalmist (Psalms 72,16) "let men sprout up in towns like country grass.⁠"
הנֹגע במת לכל נפש אדם – כבר ביאר אחר זה שענין זה המת שהוא מטמא הוא שיהיה בלתי מפרכס, אבל הטרפה אינו מטמא, ואף על פי שסופו למות; ולזה יהיה הרצון במלת ׳מת׳ בזה המקום - שיהיה מת בפועל, לא אשר דרכו שימות. והנה אמר ׳לכל נפש אדם׳ לכלול בזה הזכרים והנקבות, הגדולים והקטנים, ואפילו הנפלים, שהרי הם נכללים במה שאמר ׳לכל נפש אדם׳.
וטמא שבעת ימים – ביאר שהמת מטמא במגע טומאת שבעה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יא-טז) התועלת השלישי הוא במצוות, והוא להודיע ענין טומאת מת ומשפטיה. והנה התועלת בזאת המצוה מבואר ממה שזכרנו בזה המקום ובפרשת ויהי ביום השמיני.
(יא-יב) ושוב עוד וראה כי כל חלקי פרשה זו מסכימים זה עם זה לכל מה שאמרנו במה שהזכיר מכאן ולהבא ג׳ פעמים חיוב הטהרה בנגיעה של מת. האחד הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים הוא יתחטא בו וגו׳. והוא החטא הכולל לכל ממין התאוות הבשריות כי התקון הוא שיתחטא בו ביום השלישי – ירצה בשנות הבחרות ביום השלישי בהיותו בן שלשים ובשביעי שהוא סימן לאחרי׳ ימיו יוכל ליטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי בה ימות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יא) ואחר שהשלים הכתוב לצוות על מעשה הפרה ביאר מי הוא הצריך להטהר במי הנדה.
ואמר הנוגע במת לכל נפש אדם. ר״ל הטמא במגע אדם מת לא ב״ח אחר או שרץ שמת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(יא-יב) [רמזי טומאת מת]:
הנוגע במת לכל נפש אדם, הוא יתחטא בו. אפשר שלפי דעת הגאון, טומאת המת רומזת כמו שאמר על חטאת היצר הרע – ׳שאור שבעיסה׳1.
הנוגע במת. אמר בכלל כל טומאות מת, ואחר כך (פסוק יג-יח) פירט.
אמר הגאון, שלטומאת מת יש לו חומרות מכל הטומאות, וקולות מכולן. החומרות הן שטמא מת עושה אבי הטומאה, ועושה טומאת שבעת ימים, וצריך הזאה שלישי ושביעי, וחומרות אחרות. והקולות הם שטמא מת נכנס למחנה לויה (פסחים סז.), וכי אין טומאה דחויה אצל ציבור אלא זאת (שם).
ואלה להורות, שאפילו הכי שהיא טומאה2, צריך שתיכנס אפילו במחנה לויה, שכל העם צריך לה בעבור קיום העולם, כדכתיב (ישעיה מה יח) ׳לא תוהו בראה׳. והלוא תראה מה שאירע כשכבשו יצרא בישא, דחבשוהו תלתא יומי, איבעו ביעתא בת יומא לחולה ולא אשכחו (יומא סט.). אם כן אפילו למחנה לויה יכולה ליכנס, ולא די טמא מת, אלא אפילו מת עצמו:
1. ׳אפשר׳ – כי לעיל כתב שהפרה היא הרומזת ליצר הרע. ובנדפס פירש על טומאת מת.
2. ה׳שאור שבעיסה׳.
הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים – ולהלן כתיב כל הנגע במת בנפש האדם כפל הפסוקים דרשו רז״ל הנוגע במת זה מת שלם ומניין להביא כזית מן המת ת״ל כל הנגע במת והענין שלמדו על כזית לפי שתחילת יצירת האדם הוא בכזית עוד למדו לכל נפש אדם שדם המת מטמא מניין אפי׳ רביעית ת״ל לכל נפש אדם שתחילת נתינת דם באדם הוא רביעית שמתחילה בשעת יצירתו הוא בלא דם ואח״כ כשנתגדל מעט אז בא לו הדם כשיעור רביעית.
לכל נפש אדם – לרבות בן שמונה שאע״פ שהוא אינו מיטמא כשנוגע בטומאה אבל אם הוא מת מטמא אחרים. עוד מרבה לכל נפש אדם לפי שכל מעינות המת הוא טמא ומעינות בן שמונה טהור יכול אפי׳ דמו טהור ת״ל לכל נפש אדם לרבות דמו של בן שמונה שטמא.
אדם וטמא שבעת ימים – אבל לא שארי טומאות מטמאין שבעת ימים.
במת בנפ׳ אדם – שאין מטמ׳ דם אלא במת בלב׳ אבל לא בשא׳ טומאו׳
הנגע במת – אחר שהשלים לצוות על מעשה הפרה, ביאר מי הוא הצריך להטהר במי הנדה, ואמר שהנוגע באדם מת, הוא יתחטא בו וכו׳:
לכל נפש אדם – יהודי או גוי, כי גם מתי גוים מטמאים במגע כמו שאמר בפרשת מטות ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הורג נפש וכו׳, אלא שאינם מטמאים באהל כמתי ישראל:
אדם – ולא נפש בהמה שאין טומאתה צריכה הזאה שלישי ושביעי:
וטמא שבעת ימים – יהיה טמא, כי הוא פועל עבר והוי״ו מהפכו לעתיד, ולפי זה הוא תשובת התנאי, ובא להודיע דין טומאת שבעה לטמא מת, שלא נתפרש עדיין בתורה, כי רק במצורע צוה שיטמא שבעת ימים, והייתי אומר דוקא מצורע החמור טמא טומאת ז׳ אבל טמא מת הקל ממנו לא יהיה כן, ת״ל וטמא שבעת ימים:
וטמא שבעת ימים – דעת ראב״ע שהוא ל׳ עבר היא בטלה, שאם כבר עברו ז׳ ימים לא יתכן עוד לומר שיתחטא ביום השלישי.
הנגע במת וגו׳ – הכתוב מבחין באופן ברור בין ״מת״ לבין ״נפש אדם״. לגופת המת יש קשר ל״נפש האדם״, היא באה ממנו, היא שייכת לו, אך היא והנפש אינם דבר אחד (עיין פירוש פסוק יג).
לכל נפש – ״להביא את בן שמונה״ (ספרי), אפילו אדם שמעולם לא היה בר קיימא.
הנוגע במת – פי׳ חז״ל שנוכל ללמוד בק״ו רק שאין עונשין מה״ד, ועי׳ מ״ש הרמב״ם בפ״א מה׳ טומאת מת ובכ״מ שם, והגר״א בכאן ובכל המקומות שנמצא כזאת במכלתא ובספרי שאין עונשין מה״ד מחק אותו, כמ״ש בפ׳ משפטים סי׳ קט״ז וסי׳ קכ״ח ובפ׳ נשא על וענבים לחים ולקמן על וכל אשר באהל ובפ׳ מטות על וכל אשה וכו׳ הרוגו, ובפ׳ מסעי על ואם בכלי ברזל הכהו, וקשה למחוק בכל מקומות האלה, ובכ״ז יפלא ג״כ שבמקומות אין חקר מקשה והלא דין ואינו משיב שבא ללמד שאין עונשין מה״ד, וצ״ע:
לכל נפש אדם – זה מבואר עפמ״ש בחולין (דף ע״ב) ור״ע עובר במעי אשה טמא מדאו׳ מנ״ל, א״ר אושעיא אמר קרא הנוגע במת בנפש אי זה מת שבנפש של אדם הוי אומר זה עובר שבמעי אשה ור׳ ישמעאל האי מבע״ל לרביעית דם הבא מן המת שמטמאה, שנאמר הנוגע במת בנפש אי זה נפש של אדם שמטמא הוי אומר זו רביעית דם, ור״ע לטעמיה דאמר רביעית דם הבא משני מתים מטמא, ובמ״ש לכל נפש אדם מרבה בן שמונה ממלת כל, וס״ל לר׳ ישמעאל שמרבה רק גוף הנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין לא דמו דהא כתיב הנוגע בנפש שלדעתו הוא רביעית דם ונפל שלא נתקשרו אבריו אין בו רביעית, ור״ע לשטתו שס״ל שמ״ש הנוגע במת בנפש היינו נפל, ס״ל שמטמא גם בדמו אף שאין בו רביעית, דלדידיה גם גדול א״צ רביעית ממת אחד, וא״כ בכלל נפש אין נכלל רביעית, וז״ש באהלות (ב׳:ב׳) דם קטן שיצא כולו רע״א כל שהוא וחכמים אומרים רביעית:
וטמא שבעת ימים – ולהלן הוא אומר (פ׳ כ״ב) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, הא כיצד, דאורייתא דיקרב טמא ודיקרב בדיקרב טהור1. (ע״ז ל״ז:)
1. ר״ל אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה, לפי שהוא נעשה אב הטומאה, שהמת הוא אבי אבות הטומאה, וכל ולד הטומאה אין בו אלא טומאת ערב, והוי פירוש הפסוק וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, כלומר טומאת ערב, וכדמסיים והנפש הנוגעת תטמא עד הערב.

ואמנם כל זה הוא רק מדאורייתא, אבל מדרבנן גזרו על הנוגע במת ונגע באדם אחר בעוד שהוא מחובר במת שגם השני טמא טומאת שבעה, ורק אם נגע בו לאחר שפירש מן המת אז אינו טמא רק טומאת ערב אפילו מדרבנן, וזה ידוע בגמרא בשם טומאה בחבורין וטומאה שלא בחבורין, היינו במחובר במת או שפירש ממנו. ויש מן הפוסקים דס״ל דטומאה בחבורין הוי מדאורייתא אבל אנחנו בארנו ע״פ דעת רמב״ם בפ״ה ה״ב מטומאת מת דטומאה בחבורין הוי רק מדרבנן, מפני שכך גם הדעת נותנת, יען כי בלא״ה עיקר החידוש והחילוק אינו מרומז בתורה כלל, ועי״ש בכ״מ.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םתורה תמימההכל
 
(יב) ה֣וּא יִתְחַטָּא⁠־ב֞וֹ בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יִטְהָ֑ר וְאִם⁠־לֹ֨א יִתְחַטָּ֜א בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י לֹ֥א יִטְהָֽר׃
He shall purify himself with water on the third day and on the seventh day; he shall be clean; but if he doesn't purify himself on the third day and the seventh day, he shall not be clean.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

הוא יתחטא בו – אין תלמוד לומר: בו, אלא בו – באפר שנעשית כתיקונו.
ביום השלישי וביום השביעי – בא הכתוב ולימד על המטמא במת, שטעון הזייה שלישי ושביעי. אתה אומר לכך הוא בא, או לא בא אלא אם הזה בשלישי – יטהר ביום השביעי, או אם לא הזה בשלישי – יטהר בשביעי? – תלמוד לומר: אם לא יתחטא. ועדין אני אומר: מפני מה לא טהור בשביעי? – מפני שלא הזה בשלישי, אבל אם הזה בשלישי יטהר בשביעי? – תלמוד לומר: וחטאו ביום השביעי, שנה עליו הכתוב לפסול.
ואם לא יתחטא ביום השלישי – למה נאמר? לפי שהוא אומר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא, על טומאת מקדש וקדשיו הכתוב ענש כרת. או לא ענש כרת אלא על הזיה? תלמוד לומר: ואם לא יתחטא ביום הג׳ וביום השביעי לא יטהר: עונשו לא יטהר, ואין עונשו כרת.
הוא יתחטא בו – יכול דבוק למת אמרת לא אמרתי אלא בשלישי אי בשלישי יכול חטוי אחד אמרת לא אמרתי אלא בשביעי אי בשביעי יכול חטוי שנים אמרת לא אמרתי אלא בשלישי [יכול תהא הזייתו קבועה בלילה אמרת לא אמרתי אלא ביום השלישי] יכול תהא הזיית שלישי קבועה ביום אבל הזאת שביעי תהא קבועה בלילה והלא אומר וכי דין הוא הואיל ונאמרה הזאה בשלישי ונאמרה הזאה בשביעי מה מצינו שהזיית שלישי קבועה ביום אף הזאת שביעי תהא קבועה ביום קל וחומר ומה אם שלישי שאין הזאתו כשרה עד שתכשירנה אחרת הרי הזאתו קבועה ביום שביעי שהזאתו כשרה עד שלא תכשירנה אחרת אינו דין שתהא הזאתו קבועה ביום לא אם אמרת בשלישי שהוא סמוך לטומאה תאמר בשביעי שאינו סמוך לטומאה אלא סמוך לטהרה אמרת לא אמרתי אלא ביום השביעי ילמד שלישי משביעי הואיל ונאמרה הזייה בשביעי ונאמרה הזייה בשלישי מה מצינו שהזיית שביעי קבועה ביום אף הזיית שלישי תהא קבועה ביום קל וחומר ומה אם שביעי [שהוא סמוך לטהרתו הרי הזייתו קבועה ביום שלישי] שהוא סמוך לטומאה אינו דין שתהא הזייתו קבועה ביום לא אם אמרת בשביעי שהזייתו כשרה עד שלא תכשירנה אחרת תאמר בשלישי שאין הזייתו כשרה עד שתכשירנה אחרת אמרת לא אמרתי אלא ביום השלישי.
הוא יתחטא בו ביום השלישי – יכול סמוך למיתה אמרת שוב בשלישי אם לומר שלישי שהוא סמוך למיתה כבר למד הא מה אני מקיים שלישי שאפילו רחוק מן המיתה יכול הזיית שלישי תהא רחוקה מן המיתה אבל הזיית שביעי תהא סמוכה לשלישי אמרת שוב בשביעי אם לומר שביעי שהוא סמוך לשלישי כבר למד הא מה אני מקיים שביעי אפילו רחוק מן השלישי יכול אם לא הוזה טהור אמרת לא אמרתי אלא אם לא יתחטא לא יטהר יכול שבא לטענו זריקה וחטוי אמרת לא אמרתי אלא כי מי נדה לא זורק עליו זריקה אמרתי לך לא חטוי יכול שבא להכשיר חטוי בזריקה אמרת והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי בהזייה הוא טהור אינו טהור באצבע.
הוּא יַדֵּי עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יִדְכֵּי וְאִם לָא יַדֵּי עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה לָא יִדְכֵּי.
He shall sprinkle with it on the third day, and on the seventh day shall be clean; but if he sprinkle it not on the third day, on the seventh day he shall not be clean.

הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר
הוּא יַדֵּי עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יִדְכֵּי וְאִם לָא יַדֵּי עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה לָא יִדְכֵּי
יתחטא – לשון הזאה
א. פועל חִטֵּא (מבניין פִּעֵל) בהוראת טִהֵר, מתורגם בדרך כלל בלשון טהרה כגון ״וַיְחַטֵּא את המזבח״ (ויקרא ח טו) ״וְדַכִּי יָת מַדְבְּחָא״, ״וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת״ (ויקרא יד מט) ״לְדַכָּאָה יָת בֵּיתָא״.⁠1 ואם כן מדוע תרגם כאן ״הוּא יִתְחַטָּא בוֹ״ – ״הוּא יַדֵּי עֲלוֹהִי״, בלשון הֲזָאָה? כי לטהרת הבית או המזבח די בהזאת מים או דם, ולכן חִטּוּי (הזאה) מתורגם בהם ״דכי״, אבל בטמא מת הזקוק גם לטבילה אי אפשר לתרגם ״הוּא יִתְחַטָּא בוֹ״ – ״הוא יִדְכֵּי בֵּיהּ״, כי היה נשמע שבהזאה בלבד נטהר וזה אינו. לכן כל חִטּוּי האמור בטמאי מתים מתורגם ״ידי״ הרומז להזאה [כתרגום ״למי נדה״ (ט) ״לְמֵי אַדָּיוּתָא״], כגון ״כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי״ (במדבר לא יט) ״תַּדּוֹן עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה״ וכן כאן: ״הוּא יִתְחַטָּא בוֹ״ – ״הוּא יַדֵּי עֲלוֹהִי״, וכדרכו לתרגם עפ״י ההלכה. אבל לעיל ״וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם״ (במדבר ח כא) – והם לא היו טמאי מתים – תרגם ״וְאִדַּכִּיאוּ לֵיוָאֵי״. ומה שתרגם ״וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ (פס׳ יט) ״וִידַכֵּינֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה״ [ולא: וְיַדֵּי] יתבאר שם.
יתחטא מתורגם בפועל יוצא
ב. לכאורה מתבקש לתרגם ״הוא יִתְחַטָּא״ (מבניין התפעל) ״הוּא יִתַּדִּי״, כתרגומו להלן ״אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא״ (במדבר לא כג) ״יִתַּדִּי״. אבל אונקלוס תרגם ״הוּא יַדֵּי״ כפועל יוצא – הוא יפעל שאחֵר יזה עליו – על פי המפורש בהמשך: ״וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא״ (יט) ״וְיַדֵּי דַכְיָא״.⁠2
השמטת מילה למניעת כפל
ג. הואיל ואחז בפועל ״ידי״ המיוחד למי נדה, השמיט בתרגומו תיבת ״הוּא יִתְחַטָּא בוֹ״ [שראוי לתרגמו ״בְּמֵי אַדָּיוּתָא״] כי אז היה מתקבל כפל לשון ״הוּא יַדֵּי בְּמֵי אַדָּיוּתָא״. על כן התחכם לתרגם ״הוּא יַדֵּי עֲלוֹהִי״ השומר על מספר התיבות. כנגד זאת ״אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא״ (במדבר לא כג) מתורגם ״בְּרַם בְּמֵי אַדָּיוּתָא יִתַּדִּי״ כי אין צורך להוסיף מלים. אבל המיוחס ליונתן תרגם ״הוּא יִתְחַטָּא בוֹ״ – ״הוּא יַדֵי עֲלוֹי מֵי קִטְמָא הַהוּא״ [הוא יזה עליו מי האפר ההוא] בתוספת תיבות.⁠3
1. כמו ״וְטָהֵר״ (ויקרא יא לב) ״וְיִדְכֵּי״ [כי על פי חילופי ד/ז: דכי=זך=טהור]. וכן בנדה לא ע״ב: ״מאי משמע דהאי חטא לישנא דדכויי הוא? דכתיב וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת (ויקרא יד נב) ומתרגמינן, וִידַכֵּי יָת בֵּיתָא״. עוד על חִטֵּא עיין ״הכהן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ״ (ויקרא ו יט).
2. ״לחם ושמלה״. פסוקנו הוא אחד ממקומות רבים שבהם אונקלוס מחליף סיבה בתוצאה, כלומר הפעולה הנזכרת בתרגום (הזאה עליו) תביא למצב הנזכר בפסוק (יתחטא). השווה ״פֶּן יִנָּחֵם הָעָם״ (שמות יג יז) ״דִלְמָא יְזוּעוּן עַמָּא״: הכתוב הזכיר את התוצאה (החרטה, ״פן ינחם״) אבל אונקלוס מספק את הסיבה (הפחד). עיקרון זה התבאר בפסוק ״פְּעֻלַּת שָׂכִיר״ (ויקרא יט יג) ״אַגְרָא דַּאֲגִירָא״.
3. על פי ״באורי אונקלוס״. וראה גם בפסוק ״הכהן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה״ (ויקרא ו יט).
הוא יתדיא עלוי ביומא תליתיה וביומא שביעיה ואדכיב ואין לא יתדי עלוי ביומא תליתיה וביומא שביעיה לא ידכי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתדי״) גם נוסח חילופי: ״ידי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואדכי״) גם נוסח חילופי: ״ידכי״.
הוא ידי עלוי מי קיטמא ההוא ביומא תליתאה וביומא שביעאה וידכי ואין לא ידי עלוי ביומא תליתאה יעכב עלוי וביומא שביעאה לא ידכי.
He shall sprinkle himself with this water of the ashes on the third day, and on the seventh day he shall be clean. But if he sprinkle not himself on the third day, his uncleanness will remain upon him, and he will not be clean on the seventh day.
הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר – ולמה ביום השלישי וביום השביעי כנגד אבילות של מת, שאמרו שלשה ימים לבכי ושבעה להספד, והעגל גרם לישראל שימותו.
דבר אחר: על שעברו בתורה הנתונה בחדש השלישי, שנאמר בה לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות כ׳:ב׳), וכפרו בהקב״ה שברא את העולם בשבעה ימים והוציאם ממצרים, והיו שבעה ימים מיום שיצאו עד יום שעברו את הים.
הוּא יִתְחַטָּא בוֹ – אֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״בוֹ״, אֶלָּא בוֹ בְּאֵפֶר שֶׁנַּעֲשָׂה כְּתִקּוּנוֹ. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַמִּטָּמֵא בְּמֵת שֶׁטָּעוּן הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִּיעִי, אַתָּה אוֹמֵר לְכָךְ בָּא, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הִזָּה בְּיוֹם שְׁלִישִׁי יִטְהָר בִּשְׁבִיעִי, וְאִם לֹא הִזָּה בִּשְׁלִישִׁי לֹא יִטְהָר בִּשְׁבִיעִי, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאִם לֹא יִתְחַטָּא״. וַעֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר מִפְּנֵי מָה לֹא טָהוֹר בִּשְׁבִיעִי מִפְּנֵי שֶׁלֹא הֻזָּה בִּשְׁלִישִׁי, אֲבָל אִם הֻזָּה בִּשְׁלִישִׁי יִטְהַר בִּשְׁבִיעִי, תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן פסוק יט) ״וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ שָׁנָה עָלָיו הַכָּתוּב לִפְסֹל.
וְאִם לֹא יִתְחַטָּא – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה״, עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו עָנַשׁ כָּרֵת, אַתָּה אוֹמֵר עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ, אוֹ לֹא עָנַשׁ אֶלָּא עַל הַהַזָּאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאִם לֹא יִתְחַטָּא״ וְגוֹ׳ עָנְשׁוֹ לֹא יִטְהר, וְאֵין עָנְשׁוֹ כָּרֵת.
הוּא יִתְחַטָּא בוֹ – יָכוֹל דָּבֵק לַמֵּת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי״. אִי הַשְּׁלִישִׁי יָכוֹל חִטּוּי אֶחָד, אָמַרְתָּ הַשְּׁבִיעִי. אִי הַשְּׁבִיעִי יָכוֹל חִטּוּי שְׁנַיִם, לֹא אָמַרְתָּ אֶלָּא הַשְּׁלִישִׁי, יָכוֹל תְּהֵא הַזָּאָתוֹ קְבוּעָה בַּיּוֹם, אֲבָל הַזָּאַת שְׁבִיעִי תְּהֵא קְבוּעָה בַּלַּיְלָה, וַהֲלֹא דִּין הוּא, נֶאֱמַר הַזָּאָה בַּשְּׁלִישִׁי וְנֶאֱמַר הַזָּאָה בַּשְּׁבִיעִי, מַה מָּצִינוּ בְּהַזָּאַת שְׁלִישִׁי קְבוּעָה בַּיוֹם, אַף הַזָּאַת שְׁבִיעִי תְּהֵא קְבוּעָה בַּיּוֹם, וְקַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם שְׁלִישִׁי שֶׁאֵין הַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה עַד שֶׁתַּכְשִׁירֶנָּה אַחֶרֶת, הֲרֵי הַזָּאָתוֹ קְבוּעָה בַּיּוֹם, שְׁבִיעִי שֶׁהַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה עַד שֶׁלֹּא תַּכְשִׁירֶנָה אַחֶרֶת, אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא הַזָּאָתוֹ קְבוּעָה בַּיוֹם, לֹא אִם אָמַרְתָּ בַּשְּׁלִישִׁי שֶׁהוּא סָמוּךְ לְטֻמְאָה, תֹּאמַר בַּשְּׁבִיעִי שֶׁאֵינוֹ סָמוּךְ לְטֻמְאָה אֶלָּא סָמוּךְ לְטָהֳרָה, אָמַרְתָּ לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וְיִלְמַד שְׁלִישִׁי מִשְּׁבִיעִי, הוֹאִיל וְנֶאֱמַר הַזָּאָה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי מַה מָּצִינוּ שֶׁהַזָּאַת שְׁבִיעִי קְבוּעָה בַּיּוֹם, אַף הַזָּאַת שְׁלִישִׁי קְבוּעָה בַּיּוֹם. וְקַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם הַזָּאַת שְׁבִיעִי שֶׁהוּא סָמוּךְ (לְטֻמְאָה) [לְטָהֳרָה] הַזָּאָתוֹ קְבוּעָה בַּיּוֹם, שְׁלִישִׁי שֶׁאֵין הַזָּאָתוֹ סְמוּכָה (לְטֻמְאָה) [לְטָהֳרָה] אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא הַזָּאָתוֹ קְבוּעָה בַּיּוֹם, לֹא אִם אָמַרְתָּ בַּשְּׁבִיעִי שֶׁהַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה עַד שֶׁלֹּא תַּכְשִׁירֶנָה תֹּאמַר בַּשְּׁלִישִׁי שֶׁאֵין הַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה עַד שָׁתַּכְשִׁירֶנָּה אַחֶרֶת, תֹּאמַר בַּשְּׁלִישִּׁי שֶׁאֵין הַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה עַד שֶׁתַּכְשִׁירֶנָה אַחֶרֶת, אָמַרְתָּ לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, יָכוֹל סָמוּךְ לְמִיתָה, אָמַרְתָּ שׁוּב בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי אִם לִמֵּד שְׁלִישִׁי שֶׁהוּא סָמוּךְ לְמִיתָה כְּבָר לִמֵּד, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם שְׁלִישִׁי אֲפִלּוּ רָחוֹק מִן הַמִּיתָה. יָכוֹל הַזָּאַת שְׁלִישִׁי תְּהֵא רְחוֹקָה מִן הַמִּיתָה אֲבָל הַזָּאַת שְׁבִיעִי תְּהֵא סְמוּכָה לִשְׁלִישִׁי, אָמַרְתָּ שׁוּב בַּשְּׁבִיעִי, אִם לִמֵּד שְׁבִיעִי שֶׁהוּא סָמוּךְ לַשְּׁלִישִׁי כְּבָר לִמֵּד, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם שְׁבִיעִי אֲפִלּוּ רָחוֹק מִן הַשְּׁלִישִׁי.
יָכוֹל לֹא הֻזָּה טָהוֹר, אָמַרְתָּ אִם לֹא יִתְחַטָּא לֹא יִטְהָר. יָכוֹל שֶׁבָּא לְטָעֳנוֹ זְרִיקָה וְחִטּוּי, אָמַרְתָּ (להלן פסוק יג) ״מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו״, זְרִיקָה אָמַרְתִּי לְךָ וְלֹא חִטּוּי. יָכוֹל שֶׁבָּא לְהַכְשִׁיר חִטּוּי בִּזְרִיקָה, אָמַרְתָּ ״וְהִזָּה הַטָּהוֹר וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ בְּהַזָּאַת שְׁבִיעִי הוּא טָהוֹר, וְאֵינוֹ טָהוֹר (בְּאֶמְצַע) [בְּאֶצְבַּע].
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי״, אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל לָמָּה לִי, אִצְטְרִיךְ, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא מִצְוַת הַזָּאָה בִּשְׁלִישִׁי וּבִשְׁבִיעִי וְהֵיכָא דְּעָבִיד בְּחָד מִנַּיְהוּ עָבִיד, קָא מַשְׁמַע לָן. (להלן פסוק יט) ״וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא״ וְגוֹ׳, לָמָּה לִי, אִצְטְרִיךְ, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא שְׁלִישִׁי לְמִעוּטֵי שֵׁנִי הוּא דְּאָתָא, שְׁבִיעִי לְמִעוּטֵי שִׁשִּׁי דְּקָא מְמַעֵט בִּימֵי (טֻמְאָה) [טָהֳרָה], אֲבָל הֵיכָא דְּעָבִיד (בִּרְבִיעִי) [בִּשְׁלִישִׁי] וּבִשְׁמִינִי דְּקָא מַפִישׁ יוֹמֵי (טֻמְאָה) [טָהֳרָה], שַׁפִּיר דָּמִי, קָא מַשְׁמַע לָן. (שם) ״וְחִטְּאוֹ בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ לָמָּה לִי, [אִצְטְרִיךְ], סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי לְקָדָשִׁים, אֲבָל לִתְרוּמָה בְּחָד מִנַּיְהוּ סָגִי, קָא מַשְׁמַע לָן.
וַהֻוַ יַתַּזַכַּי׳ מִנהֻ פִי אַליַוְםִ אלתַּ׳אלִתִ׳ וַאלסַּאבִּעִ פַיַטהַרֻ וַאִן לַם יַתַּזַךַּ מִנהֻ פִיהִמַא לַא יַטהַרֻ
והוא יקבל הזאה ממנו ביום השלישי והשביעי, ואזי יטהר, ואם לא יקבל הזאה ממנו בתוך שניהם, לא יטהר.
הוא יתחטא בו – באפר הזה.
הוא יתחטא בו HE SHALL PURIFY HIMSELF WITH IT – with this ash.
פס׳: הוא יתחטא בו – באפר שנעשה בתיקונו.
ביום השלישי וביום השביעי יטהר1יכול יטהר ביום השביעי בלא הזייה שכבר הוזה ביום השלישי (וביום השביעי). שנה הכתוב עליו שאם נתעכב באחד מהם לא נטהר. והזייה שבות ואינה דוחה את השבת.
1. יכול יטהר בשביעי בלא הזיה שכבר הוזה בשלישי ויהיו פי׳ הקרא הוא יתחטא ביום הג׳ היינו ביום ג׳ צריך הזיה וביום השביעי יטהר בלא הזיה ת״ל סיפא דקרא ואם לא יתחטא ביום הג׳ וביום הז׳ שינה עליו הכתוב שאם נתעכב וכו׳ כצ״ל:
יתחטא בו – יסור חטאו בו, או כמו: תחטאני באזוב ואטהר (תהלים נ״א:ט׳).
ידוע כי בסוד החשבון, השלישי כמו השביעי.
THE SAME SHALL PURIFY HIMSELF THEREWITH. The meaning of hu yitchate vo (the same shall purify himself therewith) is, he shall remove his sin therewith.⁠1 On the other hand, the word yitchate (shall purify himself) is similar to the word techatteni (purge me) in Purge me with hyssop, and I shall be clean (Ps. 51:9).⁠2 Those who are acquainted with the secret of numbers know that the number three is like the number seven.⁠3
1. That is, by undergoing this ritual he will remove the potentiality of entering the sanctuary in a state of impurity and thus sinning. The word chet means sin. Hence Ibn Ezra's interpretation.
2. In other words, yitchatta means purify.
3. The number seven has mystical significance in that seven days make up a lunar quarter. The number three is close to half of the number 7. See Ibn Ezra on Gen. 34:25 and the notes thereto (Vol. 1, p. 330).
הוא יתחטא בו – הנוגע במת, ביום השלישי – לטומאתו, וביום השביעי. ואם איחר הזאתו מיום השלישי, כל זמן שיזה מיום שלישי ואילך ישים שלשה ימים בין ראשונה לשנייה (בבלי קדושין ס״ב.).
הוא יתחטא בו – HE SHALL PURIFY HIMSELF WITH IT – One who touches a dead body, ביום השלישי – ON THE THIRD DAY – of his impurity, AND ON THE SEVENTH DAY. And if he delays his sprinkling beyond the third day, any time he sprinkles from day three and on, he shall do so with an interval of three days between the first and the second [sprinklings] (Bavli Kiddushin 62a:6).
הוא יתחטא בו – באפר זה ואם ישאל שואל היאך פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאה טהורים יש להשיב מצינו עניין א׳ עושה ב׳ עניינים האש מתכת הבדיל ודברים אחרים ומקשה ביצים ודברים אחרים. וגם סמני הרפואה מרפאין את החולה ומכאיבין את הבריא דרפי קמיט ליה ודקמיט רפי ליה ומאחר שכן הוא יש להתבונן מכח סברת הדעת כי אפשר שצוה הקב״ה לטהר אלו ולטמא אלו, גם נמצא בספר אם יותן מים בכלי זכוכית לבנה בחום השמש תצא אש מהם.
ואם לא יתחטא – מה תלמוד לומר אחר שאמר כבר הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי אלא סלקא דעתך אמינא אם שכח ולא הזה עליו ביום השלישי יזה עליו שתי פעמים ביום השביעי והעלה לו כהזאת שלישי ושביעי תלמוד לומר: ואם לא יתחטא וגו׳ – שצריך שלשה ימים בין הזאה להזאה.
הוא יתחטא בו, "the same person shall purify himself;⁠" with this ash. If someone were to pose the question: what is the logic behind a red heifer on the one hand being the instrument for purifying the ritually impure, while at the same time conferring ritual impurity on its handlers?We could answer as follows: we find something similar in nature, where one and the same object performs two diametrically opposite functions. Fire, i.e. heat, melts metal, whereas the same fire when used to boil eggs makes the interior of these eggs get harder as time proceeds while it is in the pot. [We have not heard anyone criticising nature for performing such contradictory functions, so why criticise the Creator for legislating something parallel? Ed.] We find a similar phenomenon in medicine. A medicine which heals a sick person, makes a healthy person sick when he swallows it. Rashi in the Talmud, tractate Pesachim on folio 42 quotes such examples with cures for diarrhea. The cure, when taken by a healthy person, brings on that very ailment. Knowing this, we have no reason to question why the Creator saw fit to introduce such a concept into His Torah legislation. Furthermore, we find in books on natural science (hinted at in the Talmud tractate Beytzah folio 43), that if one places water into a vessel made of white glass, and exposes it to sunshine it will eventually burst into fire.
ואם לא יתחטא ביום השלשי, but if he does not purify himself on the third day, etc,⁠" what is the reason for this clause after the Torah had already written that the ritual for purification involves sprinkling of the water containing the ash of the red heifer on him on the third and seventh day? I might have thought that if he had forgotten to undergo this procedure on the third day, he could perform it twice on the seventh day; the Torah decrees that this is not acceptable, as three days have to elapse between the first sprinkling and the second sprinkling.
ואם לא יתחטא וגו׳ – פי׳ הרמב״ן בא לומר אע״פ שכבר כיבס במים כמו שמפורש בשאר טומאות שצריכין כיבוס דכתיב ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו אעפ״כ מטמא מקדש כאלו לא טבל. וזה פי׳:
ואם לא יתחטא וגו', "if such a person does not undergo sprinkling of these waters and ashes on the third and seventh day, etc.⁠" Nachmanides writes (in his commentary on verse 20) that the thrust of this verse is to inform us that purification is impossible without the above steps, although the person that had embarked on the purification process had already undergone immersion in a ritual bath. We know that this need for a ritual bath first is also a requirement from Leviticus 17,16 ואם לא יכבס....ונשאו עונו, "if he does not immerse himself in a ritual bath he will bear his guilt.⁠"
ואם לא יתחטא ביום השלישי – בפרק האומר בקדושין (ס״ב א׳) פריך לר׳ חנינא בן גמליאל [דאמר] מכלל לאו אתה שומע הין, מאי אצטריך למימר ואם לא יתחטא, ומשני מהו דתימא מצוה בשלישי ובשביעי ואי עבד בחד מנייהו עבד. ותי׳ לה״ר אליעזר ממיץ והא הכא כתיב חקה דהי עכובא דאמרינן כל מקום [שנא׳] חוקה ואלעזר עיכובא.
הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר – רוצה לומר שביום השלישי לטומאתו יזו עליו ממי הנדה, ואַחַר ישובו להזות עליו ממי הנדה ביום השביעי, ויטהר לערב אחר שטבל. וזה דבר כולל לאדם וכלים שנגעו במת, כי כבר התבאר בפרשת ויהי ביום השמיני שהכלים מקבלים טומאה ממה שיקבלה האדם.
ואם לא יתחטא ביום השלישי וגו׳ – ביאר שלא יתכן שתשלם הטהרה לו אם לא יזו עליו ביום השלישי וביום השביעי. והנה היום הוא מעלות השחר, כאומרו: ׳ואנחנו עֹשׂים במלאכה וגו׳ מעלות השחר עד צאת הכוכבים׳ (נחמיה ד, טו), ואומר: ׳והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה׳ (נחמיה ד, טז). ואין ספק שאם שהה ימים רבים מעת טומאתו, שכבר יזו עליו לאלתר, שהרי היה ראוי לזאת ההזאה קודם זה, וכל שכן שהוא ראוי לה עתה; ועושה היום ההוא כמו יום שלישי, וימנה אחריו ארבעה ימים, ויזו עליו ויטבול ויטהר לערב. וכן אם שהה ימים רבים אחר ההזאה הראשונה, מזין עליו לאלתר, וטובל ויטהר לערב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

הוא יתחטא בו באפר הזה. פי׳ אין כינוי בו שב אל הפר׳ דומיא דוהיתה לעדת בני ישראל והיתה לבני ישראל רק אל האפר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יב) ואמר הוא יתחטא בו ביום הג׳ וביום הז׳ יטהר לפי שביום הג׳ כבר סר ממנו עקר הטומאה ונשאר מעט שיתמיד עד היום הז׳ וכן הם חלאי האדם כקדחות החדות שהגבול היותר מהיר הוא היום הג׳ ואחריו היום הד׳. וכן דין האבל על מת יש גבול לאבלו עד היום הג׳ לבכי. ומשם עד הז׳ למלאכתו מלאכתו נעשת ע״י אחרים ובצנעה אם אין לו. ואם לא יתחטא במי הנדה ביום הג׳ והנה אז ביום הז׳ לא יטהר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

באפר הזה. פירוש, הא דכתיב ״יתחטא בו״ לשון זכר, לא קאי אפרה, דהוי למכתב ׳בה׳, אלא ״בו״ קאי אאפר, שהוא לשון זכר:
הַשְלִישִ֛י הַשְלִישִ֛י: שניהם בתביר. [הַשְּׁלִישִ֛י, הַשְּׁלִישִ֛י].
באפר הפרה. ר״ל דהל״ל בה ל׳ נקבה דהא קאי אפרה, ל״פ באפר, ר״ל דקאי אאפר ואפר ל׳ זכר הוא:
With the ashes of the cow. Rashi is answering the question: Scripture should have stated "with it" in the feminine form, given that it refers to the cow. Therefore, he explains "with the ashes" meaning that [בו] refers to the אפר (ashes) which is a masculine noun.
הוא יתחטא בו – כל המקבל טומאה מקבל הזאה.
בו – בכשר ולא בפסול שאם לא עשו דבר אחד כמצותה לא עלתה הזאתו.
ביום השלישי וביום השביעי – בין יום השלישי ובין יום השביעי דווקא ביום ואם הזה בלילה פסול. השלישי השביעי ולא קודם ולא מאוחר.
וביום השביעי יטהר – שאין טהור אלא לאחר הזאה שניי׳ אבל לאחר הזאה ראשונה עדיין בטומאתו.
ואם לא יתחטא וגו׳ לא יטהר – דווקא ביום השלישי ויום השביעי יזה אבל כשהזה בשאר ימים הן שהזה קודם דהיינו יום שני ויום ששי ואף כשהזה לאחר זמן דהיינו רביעי ושמיני לא עלתה לו הזאתו.
לא יטהר – ואין טהור שנטמא חייב כרת אלא כשנכנס טמא אל מקדש השם.
הוא יתחטא בו – באפר הנזכר בפסוק הקודם, ופירוש יתחטא יסיר חטאו, והוא הטומאה:
יטהר – שיעורו אם יתחטא יטהר:
הוא יתחטא בו ביום וגו׳ – מפסוק יט עולה באופן ברור, שההזיה נעשית ביום השלישי וביום השביעי, ולאחר מכן, לאחר הזיית היום השביעי, נגמרת הטהרה על ידי טבילה והערב שמש. אם כן על כרחנו ש״וביום השביעי״ מוסב לעיל על ״ביום השלישי״, ואילו ״יטהר״ הוא משפט תוצאה או משפט תכלית: ״הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי״, ואחר כך ״יטהר״ (על ידי טבילה), או כדי ש״יטהר״ (על ידי טבילה).
שכן החיטוי על ידי הזאה אופייני במיוחד לטומאת מת; וכדוגמתו מצאנו רק במצורע (ויקרא יד, ז–ח), אשר טבילתו אף היא טעונה הזאה לפניה, אלא שההזאה שם שונה מההזאה כאן. בכל שאר הטומאות – לרבות אלה שנמשכות שבעת ימים, כזב וזבה נדה ויולדת – די בטבילה לבדה אחרי שעבר הזמן האמור. אולם כאן יש להקדים הזיית שלישי ושביעי לטבילה כדי שהטבילה תטהר.
נמצא שהזאת היום השלישי והיום השביעי היא תנאי מוקדם לטבילה, שהיא המעשה הרגיל של הטהרה. לפיכך הטבילה קרויה כאן ״טהרה״ סתם: ״יטהר״ ו״לא יטהר״. החיטוי באפר הפרה הוא תנאי מוקדם לכוח הטהרה של הטבילה, אך החיטוי עצמו אינו פועל שום שינוי במצב הטומאה. אפילו לאחר שההזאה נעשתה וגם נשנתה, הרי הטומאה במקומה עומדת. נמצא שאי אפשר לתפוס את ההזיה כמעשה טהרה. אלא ההזיה מייצגת בחינה מסוימת של הטהרה, והיא מביאה את השואף לטהרה להכרה בבחינה זו.
לפיכך, שם ההזיה מתאים לאופיה של הפרה. הפרה היא ״חטאת״, פעולתה היא שהאדם ״מתחטא״, והמעשה עצמו קרוי ״חַטֵּא״ (פסוק יט). וכך גם מעשה ההזאה הנעשה בבית המנוגע קרוי ״חַטֵּא״ (ויקרא יד, נא–נב).
לדעת רבינו תם (תוספות יבמות מו: ד״ה דאין), יש להקדים טבילה להזאה ביום השלישי וביום השביעי, אך טבילה זו נחשבת לחלק של ההזאה ואינה משפיעה כלל על הטומאה.
ההזאה הראשונה יכולה להיעשות גם לאחר היום השלישי, ובמקרה כזה, לדעת רש״י (קידושין סב.) והתוספות (יומא ח. ד״ה מקשינן), הדין הוא כך: יום ההזאה נחשב כאילו היה היום השלישי; ולפיכך ההזאה השנייה יכולה להיעשות רק ביום הרביעי שלאחריה. נמצא שיש תמיד ארבעה ימים בין ההזאה הראשונה להזאה השנייה – לא פחות ולא יותר ממספר הימים שבין היום השלישי ליום השביעי הרגיל. לרמב״ם (הלכות פרה יא, ב) יש שיטה אחרת.
הוא יתחטא בו – היל״ל יתחטא בה, ר״ל בהפרה כמ״ש והיתה למשמרת, חטאת היא, שתפס לשון נקבה על הפרה, רק שר״ל שיתחטא בהאפר, שזה מציין אחר שנעשה כתקונו להיות מי הזיה שאז לא נקראו המים על שם הפרה רק על שם האפר שניתן בם:
הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי, יטהר – מלת יטהר הוא תולדות התנאי שע״י החטוי ג׳ וז׳, יטהר, אבל הלא יל״פ שתולדות התנאי הוא ביום השביעי יטהר שע״י חטוי ביום ג׳ יטהר ביום השביעי בלא חטוי, וגם ממשמעות מ״ש ואם לא יתחטא לא נוכל לברר זאת היטב שיל״פ אם לא יתחטא ביום השלישי, אז ביום השביעי לא יטהר א״ע ע״י הזיה כי אין מועיל הזית שביעי, אבל הזית שלישי די לטהרו בשביעי בלא הזיה לכן אמר אח״ז והזה עליו ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי להורות שצריך דוקא הזית ג׳ וז׳:
ואם לא יתחטא – בא פה אריכות לשון שלא לצורך דזה ידענו מעצמנו שמכלל הן אתה שומע לאו וכמ״ש בקדושין (דף סב) והיה לו לומר ואם לא יתחטא את משכן ה׳ טמא ונכרתה, ופירשו חז״ל שאז היינו אומרים שאם לא יתחטא ונכרתה על הזיה בלבד, אף שלא נכנס למקדש כלל מעלים עליו כאלו טמא משכן ה׳ ע״י שלא הזה מאפר פרה וחייב כרת, לכן פירש שאם לא יתחטא אין עליו עונש כרת רק שלא יטהר וזה ענשו, ואם לא יתחטא וטמא את משכן ה׳ אז ענשו כרת:
הוא יתחטא בו – אין אדם עולה מטומאתו בלי טבילה (עיין מה שכתבתי על זה סוף פרשת מצורע), וביום טהרתו הוא טובל, א״כ אין חידוש שטמא מת יתחטא ביום הז׳ שבו הוא עולה מטומאתו, אבל שיצטרך גם כן להזות עליו ביום השלישי, זה הוא דבר חדש ומתמיה, לפי שבזב ומצורע לא צוה שום דבר על יום ג׳ לטהרתם, וא״כ אולי יקל איש על עצמו ויאמר ״הלא די לי שאזה עלי ביום הז׳ סוף ימי טהרתי״, ע״כ הזהיר הכתוב, אם מלבד יום הז׳ יתחטא גם ביום הג׳, אז ביום הז׳ יטהר, ואם לא יתחטא גם ביום הג׳, אז ביום הז׳ לא יטהר, גם אם נתחטא בו (מהר״ר משה הלוי ערענרייך).
ואם לא יתחטא – רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, והיינו דכתיב הוא יתחטא בו יטהר ואם לא יתחטא בו לא יטהר.⁠1 (קדושין ס״ב.)
1. ואע״פ דבעלמא כתיב ענין הטהרה ולא כתיב ההיפך, כמו בפ׳ מצורע ורחץ במים וטהר ולא כתיב אם לא ירחץ לא יטהר, אך שאני הכא, משום דהלשון הוא יתחטא הוי כמו אם יתחטא, וכיון שהתחיל בתנאי צריך לסיים ההיפך, כ״מ בתוס׳.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םהואיל משהתורה תמימההכל
 
(יג) כׇּֽל⁠־הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶ֩פֶשׁ֩ הָאָדָ֨ם אֲשֶׁר⁠־יָמ֜וּת וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֗א אֶת⁠־מִשְׁכַּ֤ן יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ טִמֵּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹא⁠־זֹרַ֤ק עָלָיו֙ טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה ע֖וֹד טֻמְאָת֥וֹ בֽוֹ׃
Whoever touches a dead person, the body of a man who has died, and doesn't purify himself, defiles the Tabernacle of Hashem; and that soul shall be cut off from Israel because the water for impurity was not sprinkled on him, he shall be unclean; his uncleanness is yet on him.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
כל הנוגע במת בנפש – זהו שאמרנו להביא את בן ח׳ ימים.
אשר ימות – מגיד הכתוב שאין מטמא עד שעה שימות. מכאן אתה דן לשרץ: מה מת חמור, אינו מטמא עד שעה שימות – שרץ הקל, אינו דין שלא יטמא עד שימות. או חלוף: מה שרץ הקל, הרי הוא מטמא שם כשהוא מפרפר, מת החמור, אינו דין שיטמא אפילו מפרפר? תלמוד לומר: כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות, שאין? תלמוד לומר: אשר ימות, ומה תלמוד לומר: אשר ימות? מגיד שאין מטמא עד שעה שימות. דנתי וחילפתי, בטל החילוף, זכיתי לדין כבתחילה: מה מת חמור, אין מטמא עד שעה שימות – שרץ הקל, אינו דין שלא יטמא עד שעת שימות.
ולא יתחטא – רבי אומר: לא יתחטא בדמים. אתה אומר לא יתחטא בדמים, או לא יתחטא אלא במים? – כשהוא אומר מי נדה לא זורק עליו הרי מים אמורים. הא מה תלמוד לומר: ולא יתחטא – לא יתחטא בדמים, להביא את מחוסר כפרה.
את משכן י״י טמא – למה נאמר? – לפי שהוא אומר את מקדש י״י טמא, אין לי אלא מקדש, משכן מנין? תלמוד לומר: את משכן י״י טמא.
ונכרתה – מפני מה ענש להלן מיתה (ויקרא ט״ו), וכאן כרת? ללמוד שמיתה היא כרת, וכרת היא מיתה.
טמא יהיה – לרבות שאר טמאים, דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: אינו צריך. שהרי כבר נאמר והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם (ויקרא ט״ו:ל״א). טמא מת היה בכלל, והוציאו הכתוב מכללו, וענש עליו מיתה וחייב עליו קרבן. אין לי אלא טמא מת, שאר טמאים מנין? אמרת: אם טמא היה בכלל והוציאו הכתוב מכללו וענש עליו מיתה וחייב עליו קרבן – אף שאר הטמאים, דין הוא שנענש עליהם מיתה ונחייב עליהם קרבן. מה תלמוד לומר: טמא? – לפי שהוא אומר מי נדה לא זורק עליו. אין לי אלא שלא הזה כל עיקר, הזה ולא שינה מנין? – תלמוד לומר: טמא יהיה. הזה ושינה ולא טבל מנין? – תלמוד לומר: טומאתו בו. הזה וטבל ולא העריב שמשו מנין? – תלמוד לומר: עוד טומאתו בו.
את משכן י״י טמא ונכרתה – הואיל ונאמרה הזייה במשכן ונאמרה הזייה במקדש מה מצינו טמא שנכנס למשכן חייב כרת אף טמא שנכנס למקדש חייב כרת קל וחומר ומה אם משכן שקדושתו קדושת שעה אם נכנס לו בטומאה הרי זה ענוש כרת מקדש שקדושתו קדושת עולם אינו דין שאם נכנס בטומאה יהא ענוש כרת לא אם אמרת במשכן שהוא מקבל הזייה תאמר במקדש שאינו מקבל הזייה אמ׳ מקדש י״י טמא ונכרתה ילמד משכן ממקדש הואיל ונאמרה הזייה במקדש ונאמרה הזייה במשכן מה מצינו טמא שנכנס למקדש חייב כרת אף טמא שנכנס למשכן חייב כרת קל וחומר ומה אם מקדש שאינו מקבל הזייה אם נכנס לו בטומאה הרי הוא ענוש כרת משכן שמקבל הזייה אינו דין שאם נכנס לו בטומאה יהא ענוש כרת לא אם אמרת במקדש שקדושתו קדושת עולם תאמר במשכן שקדושתו קדושת שעה אמ׳ את מקדש י״י טמא ונכרתה.
ונכרתה הנפש ההיא – מזידה. מישראל, וישראל בשלום. כי מי נדה לא זרק עליו, זה הוא שאמרנו זריקה אמרתי לא חטוי. טמא יהיה עוד טומאתו בו, הא למדנו שטמא שנכנס למקדש במזיד שהוא בהכרת וכן הוא אומר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה ואין במשמע אלא מי שלא הוזה כל עקר כשאמר טמא לרבות שהוזה ולא שנה.
טמא יהיה – לרבות שהוזה ושנה ולא טבל.
עוד – לרבות שהוזה ושנה וטבל ולא העריב שמשו.
טומאתו בו – לרבות שהוזה ושנה וטבל והעריב שמשו ולא הביא כפוריו הא רביתי לכולן בהכרת.
כָּל דְּיִקְרַב בְּמִיתָא בְּנַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא דִּימוּת וְלָא יַדֵּי עֲלוֹהִי יָת מַשְׁכְּנָא דַּייָ סַאֵיב וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִיִּשְׂרָאֵל אֲרֵי מֵי אַדָּיוּתָא לָא אִזְדְּרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאַב יְהֵי עוֹד סְאוֹבְתֵיהּ בֵּיהּ.
Whoever touches the dead body of a man who has died, and sprinkles not with it, defiles the tabernacle of the Lord; and that man shall be cut off from Israel: because the water of sprinkling is not sprinkled upon him, he shall be unclean, (for) his uncleanness is yet upon him.

כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן ה׳ טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ
כָּל דְּיִקְרַב בְּמִיתָא בְּנַפְשָׁא דֶּאֱנָשָׁא (תאג׳: דַּאֱנָשָׁא) דִּימוּת וְלָא יַדֵּי עֲלוֹהִי יָת מַשְׁכְּנָא דַּה׳ סָאִיב וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִיִּשְׂרָאֵל אֲרֵי מֵי אַדָּיוּתָא לָא אִזְדְּרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאָב יְהֵי עוֹד סְאוֹבְתֵיהּ בֵּיהּ
הגאון מטשעבין על המיוחס ליונתן
א. אונקלוס תרגם ״בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם״ – ״בְּמִיתָא בְּנַפְשָׁא דֶּאֱנָשָׁא״. אבל המיוחס ליונתן הוסיף ״כָּל דִי יִקְרַב בִּשְׁכִיבָא וּבְוַולְדָא בַּר תִּשְׁעָא יַרְחִין״. ותמוה, שהרי גם נֶפֶל מטמא כמו שהוא עצמו תרגם בפסוק יא. וכתב על כך הגאון מטשעבין בשם אביו:
והנני לכתוב לך דבר יקר מאת אאמו״ר שר התורה זצ״ל לתרץ דברי התרגום יונתן בפ׳ חוקת שכ׳ בפסוק הַנֹּגֵעַ במת בנפש האדם דהוא בן ט׳ ירחין. וכל העובר ישתומם דהא נפל ג״כ מטמא. ותירץ כ׳ אאמו״ר זצ״ל ע״פ המשנה באהלות ב׳:ב׳ דדם קטן שיצא כולו, ר׳ עקיבא אומר בכל שהוא וחכ״א ברביעית. א״כ י״ל דהת״י סובר כרע״ק דדם קטן שיצא כולו מטמא אפילו בפחות מרביעית. ובש״ס חולין ד ע״ב איתא דנפש זה רביעית דם. ולכך פירש על בנפש אדם – דהכוונה על רביעית דם כנ״ל – דזהו רק בבר ט׳ ירחין משא״כ נפל, מטמא דמו לפעמים אפילו בכל שהוא כגון שיצא כולו. ודפח״ח.⁠1
נפש – אנשא, נפשא
ב. המונח ״נפש״ מתורגם במקומות רבים בלשון ״אנש״, כמו בהמשך הפסוק ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא״ – ״וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא״, וכפי שהתבאר בפס׳ ״וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב״ (ויקרא ב א) ״וֶאֱנָשׁ אֲרֵי יְקָרֵיב״ עיי״ש. אך זה דווקא כאשר המילה נפש עומדת בפני עצמה, שלא כבפסוקנו שתרגמה באופן מילולי ״כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם״ – ״בְּנַפְשָׁא דֶּאֱנָשָׁא״, כדי להימנע מכפילות.
ג. ״כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עליו״ – ״לָא אִזְדְּרִיקוּ עֲלוֹהִי״, תרגם בהתפעל ובלשון רבים כי הוא מוסב על המים. ודוגמתו ״וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע״ (ויקרא יא לח) ״וַאֲרֵי יִתְיַהֲבוּן מַיָּא עַל בַּר זַרְעָא״.⁠2
1. איגרת הגאון מטשעבין ר׳ דוב בעריש ווינדענפעלד נתפרסמה ב״מוריה״ רפט-רצ (כסלו תשס״ג), עמ׳ נה. וראה כעין זה ב״בית אהרן״.
2. ״לחם ושמלה״.
כל די יקרבא במית בטמא נפש דבר נש די ימות ולא יתדיב עלוי ית משכנה די״י סאב ותשתיצא נפשה ההיא מישראל ארום מי אדיאג לא אזרקד עלוי מסאב הואה עד כען סאובתיהו ביה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די יקרב״) גם נוסח חילופי: ״דיקרוב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתדי״) גם נוסח חילופי: ״ידי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדיא״) גם נוסח חילופי: ״הדייה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אזרק״) גם נוסח חילופי: ״זרק״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוא״) גם נוסח חילופי: ״יהווי״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סאובתיה״) גם נוסח חילופי: ״סוב׳⁠ ⁠⁠״.
כל דיקרב בשכיבא ובוולדא בר תשעה ירחין בגושמיה ובדמיה דימות ולא ידי עלוי ית משכנא די״י סאיב וישתיצי בר נשא ההוא מישראל ארום מוי אדיותא לא אזדריקו עלוי מסאב הוא תוב סובתיה ביה עד דידי ויהדר וידי ויטבול ברמשא שביעאה.
Whoever hath touched the body of a dead man, or of a child nine months old, either the body or the blood, and will not sprinkle himself, he hath denied the tabernacle of the Lord, and that man shall be cut off from Israel; forasmuch as the water of sprinkling is not sprinkled upon him, he is unclean, his uncleanness is yet on him, until he shall sprinkle himself; yet may he sprinkle and make ablution on the seventh evening.
כל הנוגע במת – זה מת עצמו.
בנפש האדם – זה דם המת, שנאמר בו כי הדם הוא הנפש (דברים י״ב:כ״ג).
אשר ימות – בזמן שיש שם שיעור בו רובע דם. שאם לא נשתייר בגופו של אדם רביעית דם הוא ימות מיד.
דבר אחר: אשר ימות בו – דם המת מטמא ולא דם החי.
את משכן ה׳ טמא – אם יכנס לשם ולא יתחטא הוא חייב חטאת והוא חייב עונש, ומנין מצינו אזהרה, שנאמר ולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה׳:ג׳).
כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ – תַּנְיָא ״וְכָל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָׂדֶה״, לְהוֹצִיא עֻבָּר שֶׁבִּמְעֵי אִמּוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לְרַבּוֹת גּוֹלֵל וְדוֹפֵק, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל גּוֹלֵל וְדוֹפֵק הִלְכְתָא גְּמִירִי לָהּ, וְרַבִּי עֲקִיבָא עֻבָּר שֶׁבִּמְעֵי אִמּוֹ דְּטָמֵא מִדְּאוֹרָיְתָא מְנָא לֵיהּ, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא דְּאָמַר קְרָא כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, אֵיזֶהוּ מֵת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה עֻבָּר שֶׁבִּמְעֵי אִשָּׁה, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הַאי מִבָּעֵי לֵיהּ לִרְבִיעִית דָּם הַבָּא מִן הַמֵּת [שֶׁמְּטַמֵּא], שֶׁנֶּאֱמַר ״כָּל הַנֹּגֵעַ״ וְגוֹ׳, אֵיזֶהוּ נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא מְטַמֵּא, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה רְבִיעִית דָּם, וְרַבִּי עֲקִיבָא לְטַעֲמֵיהּ דְּאָמַר [אַף] רְבִיעִית דָּם הַבָּאָה מִשְּׁנֵי מֵתִים מְטַמֵּא, דְּתָנְּיָא רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִנַּיִן לִרְבִיעִית דָּם הַבָּאָה מִשְּׁנֵי מֵתִים שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״א:י״א) ״וְעַל כָּל נַפְשׁוֹת מֵת לֹא יָבֹא״, שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת וְשִׁעוּר אֶחָד.
הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת – אֵינוּ מְטַמֵּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ (כָּתוּב בְרֶמֶז תרכ״ח).
טֻמְאָה בַּעֲזָרָה מְנָא לָן, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר אֶת מִשְׁכַּן ה׳ טִמֵּא, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (להלן פסוק כ) ״אֶת מִקְדַּשׁ ה׳ טִמֵּא״, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטֻמְאָה שֶׁבַּחוּץ תְּנֵהוּ עִנְיָן לְטֻמְאָה שֶׁבִּפְנִים. וּקְרָאֵי מִי מְיַתְרִי הָא מִצְרַךְ צְרִיכֵי, דְּתָנְיָא רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אִם נֶאֱמַר ״מִשְׁכָּן״ וְלֹא נֶאֱמַר ״מִקְדָּשׁ״, הֲוָה אֲמִינָא עַל מִשְׁכָּן יְהֵא חַיָּב שֶׁהֲרֵי מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְעַל מִקְדָּשׁ לֹא יְהֵא חַיָּב, וְאִם נֶאֱמַר ״מִקְדָּשׁ״ וְלֹא נֶאֱמַר ״מִשְׁכָּן״, הָיִיתִי אוֹמֵר עַל מִקְדָּשׁ יְהֵא חַיָּב שֶׁהֲרֵי קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻּשַּׁת עוֹלָם, וְעַל מִשְׁכָּן לֹא יְהֵא חַיָּב, לְכָךְ נֶאֱמַר ״מִקְדָּשׁ״ לְכָךְ נֶאֱמַר ״מִשְׁכָּן״. רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי קָשְׁיָא לֵיהּ, מִכְּדֵי מִשְׁכָּן אִיקְרִי מִקְדָּשׁ, וּמִקְדָּשׁ אִיקְרִי מִשְׁכָּן, תְּרֵי קְרָאֵי לָמָּה לִי, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטֻמְאָה שֶׁבַּחוּץ תְּנֵהוּ עִנְיָן לְטֻמְאָה שֶׁבִּפְנִים. בִּשְׁלָמָא מִקְדָּשׁ דְּאִיקְרִי מִשְׁכָּן דִּכְתִיב (ויקרא כ״ו:י״א) ״וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם״ אֶלָּא מִשְׁכָּן דְּאִיקְרִי מִקְדָּשׁ מְנָלָן, דִּכְתִיב ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״, וּכְתִיב (שם, ט) ״כְּכָל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן״.
טָמֵא יִהְיֶה – לְרַבּוֹת טְבוּל יוֹם, ״עוֹד טֻמְאָתוֹ״ טֻמְאָתוּ בוֹ לְרַבּוֹת מְחֻסַר כַּפָּרָה.
כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ – זֶה הוּא שֶׁאָמַרְנוּ לְהָבִיא אֶת בֶּן שְׁמוֹנָה. אֲשֶׁר יָמוּת, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁאֵין מְטַמֵּא עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת, מִכָּאן אַתָּה דָּן לְשֶׁרֶץ, מַה מֵּת הֶחָמוּר אֵין מְטַמֵּא עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת, שֶׁרֶץ הַקַּל אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת, אוֹ חִלּוּף, מַה שֶׁרֶץ הַקַּל הֲרֵי הוּא מְטַמֵּא וַאֲפִלּוּ מְפַרְפֵּר, מֵת הֶחָמוּר אֵינוֹ דִּין שֶׁיְטַמֵּא אֲפִלּוּ מְפַרְפֵּר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּל הַנֹּגֵעַ בּמֵת בְּנֶּפֶשׁ הָאָדָם״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יָמוּת״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יָמוּת״, מַגִּיד שֶׁאֵין מְטַמֵּא עַד שֶׁיָּמוּת. דָּנְתִּי וְחִלַּפְתִּי בָּטַל הַחִלוּף זָכִיתִי לָדוּן בִּתְחִלָּה וּמַה מֵּת חָמוּר אֵין מְטַמֵּא עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת, שֶׁרֶץ הַקַּל אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת.
וְלֹא יִתְחַטָּא – רַבִּי אוֹמֵר לֹא יִתְחַטָּא בְּדָמִים, אַתָּה אוֹמֵר לֹא יִתְחַטָּא בְּדָמִים, אוֹ לֹא יִתְחַטָּא בְּמַיִם, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו״ הֲרֵי מַיִם אֲמוּרִים, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא יִתְחַטָּא״ בְּדָמִים, לְהָבִיא אֶת מְחֻסָר כַּפָּרָה. ״אֶת מִשְׁכַּן ה׳ טִמֵא״, לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֶת (מִשְׁכַּן) [מִקְדַּשׁ] ה׳ טִמֵּא״, אֵין לִי אֶלָא מִקְדַשׁ מִשְׁכַּן מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת מִשְׁכַּן ה׳ טִמֵּא [ְוְנִכְרְתָה״], מִפְּנֵי מָה עָנַשׁ לְהַלָּן מִיתָה וְכָאן כָּרֵת, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּרֵת הוּא מִיתָה וּמִיתָה הוּא כָּרֵת. טָמֵא יִהְיֶה, אֵין לִי אֶלָּא טְמֵא מֵת, שְׁאָר טְמֵאִים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״טָמֵא יִהְיֶה״ לְרַבּוֹת שְׁאָר הַטְּמֵאִים דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֵין צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר (ויקרא ט״ו:ל״א) ״וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם״, טְמֵא מֵת הָיָה בַּכְּלָל, וְיָצָא מִכְּלָלוֹ וְעָנַשׁ עָלָיו [מִיתָה] וְחִיֵּב עָלָיו קָרְבָּן, אֵין לִי אֶלָּא טְמֵא מֵת, שְׁאָר הַטְּמֵאִים מִנַּיִן, [אָמַרְתָּ] אִם טְמֵא מֵת הָיָה בַּכְּלָל וְהוֹצִיאוֹ הַכָּתוּב מִכְּלָלוֹ וְעָנַשׁ עָלָיו מִיתָה וְחִיֵּב עָלָיו קָרְבָּן, אַף שְׁאָר הַטְּמֵאִים דִּין הוּא שָׁיֵּעָנֵשׁ עֲלֵיהֶם מִיתָה וִיחַיֵּב עֲלֵיהֶם קָרְבָּן, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״טָמֵא״, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר ״כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו״, אֵין לִי אֶלָּא לֹא הִזָּה כָּל עִקָּר, הִזָּה וְלֹא שָׁנָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״טָמֵא יִהְיֶה״. הִזָּה וְשָׁנָה וְלֹא טָבַל מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ״.
פַכֻּלֻּ מַן דַנַא בִּמַיִּתֵ מִן נֻפֻוסִ אלנַּאסִ אלּדִ׳י יַמֻותֻ וַלַא יַתַּזַכַּי׳ פַקַד נַגַסַ מַסכַּןַ אללָּהִ אִד׳ דַכַ׳לַ וַיַנקַטִעֻ דַ׳לִךַּ אַלּאִנסַאןֻ מִן אַלִ יִסרַאאִיל אִד׳ מַאאֻ אַלנַּצ׳חִ לַם יֻרַשׁ עַלַיְהִ פַהֻוַ נַגִסֹ לִדַ׳לִךַּ וַנִגסַתֻהֻ עַלַיְהִ אַבַּדַא
וכך כל מי שהתקרב אל מת מן נפשות האנשים אשר ימות, ולא-יקבל הזאה, אזי טמא את משכן ה׳ אם נכנס אליו, ויקטע אותו האדם מן בית ישראל, כי מי ההזאה לא הזו עליו והנה הוא טמא, לכן הטמאה עליו לעולם.
במת בנפש וגו׳ – במת – ואיזה מת? של נפש האדם – להוציא נפש בהמה שאין טומאתה צריכה הזאה.
דבר אחר: בנפש – זו רביעית דם.
את משכן י״י טמא – אם נכנס לעזרהא בטבילה בלא הזאת שלישי ושביעי.
עוד טומאתו בו – ואף על פי שטבל.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא, דפוס שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״אפילו״.
במת בנפש [HE WHO TOUCHES] A DEAD BODY OF ANY PERSON – And what dead body is here intended? That of a human being (נפש האדם), the addition of בנפש האדם serving to exclude the person (body) of an animal, so intimating that uncleanness caused by it does not require sprinkling for its removal.
Another explanation of בנפש is, that this term refers to a quarter of a log of blood (this being regarded as the minimum quantity necessary for maintaining life in a human being) (Chulin 72a).
את משכן י"י הוא טמא HE DEFILES THE TABERNACLE OF HASHEM – if he enters the forecourt even though after having immersed himself, but without having been sprinkled on the third and seventh days,
עוד טמאתו בו HIS UNCLEANNESS IS YET UPON HIM – although he has immersed himself.
פס׳: כל הנוגע במת בנפש – זה שאמרנו למעלה להביא את בן שמונה.
אשר ימות – מגיד שאינו מטמא עד שעה שימות שאם מפרפר אינו מטמא. וזה חומר במת מבשרץ שהשרץ אפילו מפרכסין מטמאין.
1ולא יתחטא – בו בדמים להביא מחוסר כפרה.
את משכן ה׳ טמא וגו׳ – ולהלן הוא אומר (ויקרא ט״ו:ל״א) ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני. ללמדך 2שכרת היא מיתה ומיתה היא כרת.
כי מי נדה לא זורק עליו טמא יהיה – להביא את שהוזה ולא שנה.
עוד טומאתו בו – להביא את שהוזה ושנה וטבל ולא העריב שמשו הוא צריך שלשתם:
1. ולא יתחטא בו בדמים. פי׳ כגון זב וזבה ויולדת ומצורע שלא הביאו כפרתן ולא נזרק הדם עליהם:
2. שכרת הוא מיתה. פי׳ שמיתה האמור שם הוא כרת דהכא אבל במיתה בידי שמים לכרת יש חילוק:
עוד טומאתו בו – אף על פי שטבל.
עוד טומאתו בו HIS IMPURITY IS STILL UPON HIM: Even though he already immersed [in a miqveh].⁠1
1. The phrase “his impurity is still upon him” appears to be redundant. The Sifre here does careful midrashic analysis of each word of the phrase and offers a convoluted midrashic explanation: Each of the ostensibly redundant words here teaches that each and every step of the purification process is required in order for the process to work. A person who was sprinkled once but not twice or who was sprinkled twice but has not immersed would still be impure.
Rashbam’s comment is identical to that of Rashi. Both simplify the midrashic explanation. They say that someone who attempts to become pure using the standard method of removing impurity – immersing in a miqveh – will not succeed. To remove the most serious form of impurity – from contact with the dead – the red heifer ceremony is required.
כי מי נדה – יש מפרשים, כמו: אך במי נדה יתחטא (במדבר ל״א:כ״ג).
לא זרק – על המים.
עוד – תמיד, כמו: עוד כל ימי הארץ (בראשית ח׳:כ״ב).
BECAUSE THE WATER OF SPRINKLING. Some say that that me niddah (the water of sprinkling) has the same meaning as me niddah (water of sprinkling) in it shall be purified with the water of sprinkling (Num. 31:23).⁠1
WAS NOT DASHED. The word zorak (dashed) refers to the water.⁠2
IS YET. The word od (is yet) means continuously.⁠3 Compare, od (while) in While the earth remaineth (Gen. 8:22).
1. In other words, both refer to water mixed with the ashes of the red heifer. Num. 31:23 deals with the purification of utensils captured from non-Jews. Ibn Ezra prefaces these remarks with "some say" because, according to the rabbis, Num. 31:23 refers to water in which a menstruant immerses herself.
2. Even though zorak is singular and me (water of) is plural.
3. He is continuously unclean until sprinkled.
את משכן י״י טמא – אם נכנס בו בלא הזאה וטבילה.
ואפילו לעניין תרומת מעשר וחלהא שאינם מקודשין כל כך, עוד טומאתו בו – אף על פי שטבל, לא היקל מטומאתו, כיון שלא הוזאה.
[עוד טומאתו בו – אף על פי שעמד שבעה וטבל והעריב שמשו, כיון שלא יתחטא, עדיין טומאתו בו, וכל מה שספר לא יועיל לו לעניין שיזו עליו ב׳ הזאות נגד ג׳ וז׳. אלאב יסתור הכל ויתחיל לספור, ויזו עליו ג׳ וז׳, ולכך נאמר: עוד טומאתו בו. הגה״ה.]⁠1
1. הגה״ה זו מופיעה בכ״י מינכן 52 לאחר הביאור על פסוק כ׳, ולא כפי סדר הפסוקים. הוא מהווה ביאור חילופי לביאור של ר״י בכור שור ברובד המקורי של הפירוש.
א. בכ״י מינכן 52: וחולין.
ב. בכ״י מינכן 52: אלמ׳.
את משכן י"י טמא – HE DEFILES THE TABERNACLE OF HASHEM – if he enters it without sprinkling and immersion.
And even regarding the donation of tithes and challah which are not so holy, עוד טומאתו בו – HIS IMPURITY IS STILL UPON HIM – Even though he immersed, his impurity is not lightened, since he was not sprinkled upon.
[עוד טומאתו בו – HIS IMPURITY IS YET ON HIM – Even though he waited seven [days] and immersed and his sun set, as long as he did not sprinkle [with the purification waters], his impurity is still upon him, and all [the days] that he counted will not help him in the matter, for they [must] sprinkle upon him two sprinklings corresponding to three and seven. Rather all [the days he counted] will be negated and he must begin to count [again], and they will sprinkle on him [on days] three and seven, and therefore it says: HIS IMPURITY IS YET ON HIM. {A glossed annotation.}]
עוד טמאתו בו – שלא יאמר מאחר שספרתי ז׳ אם לא תועיל לי ספירתי ליכנס למקדש מכל מקום תועיל לי שלא אטמא עוד תלמוד לומר: עוד טמאתו בו.
עוד טומאתו בו, "his ritual impurity is still part of him.⁠" He should not say to himself that seeing that if after seven days of counting this did not avail him anything to enter the sacred precincts around the Temple, at least it was good enough so that if he comes into contact with people, at least he will not transfer his ritual contamination to them; the Torah therefore states that having only performed part of the ritual is completely ineffective, he is as contaminated as previously.
ולא יתחטא את משכן ה׳ טמא – אם נכנס לעזרה, אפילו בטבילה בלא הזאה, וטעמו את שמשכן ה׳ טמא, וכן (שם ע״א) לכל יבא גבורתך, לכל שיבא, ורבים כן בחסרון שי״ן. ולמטה כשהוא אומר כי את מקדש ה׳ טמא, טעמו כאשר את מקדש ה׳ טמא, מלשון (דברים כ״ב:ו׳) כי יקרא קן צפור. ואמר משכן אף על פי שאין קדושתו קדושת עולם כבית עולמים, ואמר מקדש אף שלא נמשח בשמן המשחה כמשכן.
והרמב״ן ז״ל פירש כי בכאן חייב כרת על הנכנס למשכן בטומאה אפילו טבל כיון שלא הזה עליו מי אפר פרה, ולמטה שאמר מקדש חייב כרת על האוכל בשר קדש בטומאה, וכבר חייב כרת באוכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו, ויהיה מקדש ה׳ כמו קדש ה׳, את מקדשו ממנו, והפרשה תכלול חיוב כרת על טומאת מקדש וקדשיו.
ויתכן לומר כי משכן ומקדש בא לרמוז בית המקדש של מטה הוא דוגמת בית המקדש של מעלה וכנגדו, וכן הוא אומר (שמות ט״ו) מכון לשבתך פעלת יי, מכון לשבתך בכאן המשכן כנגד המקדש, והכונה שהוא מטמא המשכן והמקדש ג״כ שהוא כנסת ישראל בית המקדש של מעלה, ועל זה כתב הרב כי את מקדש ה׳ טמא רמז למקדש המקדש, כלומר לכנסת ישראל שהוא מקדש למקדש של מטה ושורה שם, או לכנסת ישראל שהיא מקדש למקדש של מעלה והוא השם המיוחד, ומפני שמקדש של מטה כנגד של מעלה לכך אמר משכן ומקדש, וכן כתיב (מלכים א ח) בנה בניתי בית זבול לך, בית מכוון כנגד זבול. ופסוק מלא מצינו (תהלים קכב) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו. וזהו סוד הלשון בשם ירושלים המורה על שנים, כלשון עינים אזנים וכיוצא בהם, ואות יו״ד שחסר הוא בית המקדש של מעלה היא ה״א אחרונה שבשם, ולכך תמצא ה׳ ירושלים מלאים במקרא לרמוז כי הה״א חוברה לה בזמן השלמות.
ולא יתחטא, את משכן ה' טמא, "if he fails to purify himself, he has contaminated the Tabernacle of the Lord.⁠" The warning contained in this verse applies if the individual in question enters the courtyard of the Temple (Tabernacle) even if he had immersed himself in a ritual bath without having undergone the ritual of sprinkling the holy water with the ash upon himself on the third and seventh day of the purification process. The meaning of the word את in front of the word משכן is the same as if the Torah had written שמשכן ה' טמא. We have a similar construction in Psalms 71,18 where the psalmist writes לכל יבא גבורתך, where the meaning of the words is לכל שיבא גבורתך, "so that I can tell everyone (of the next generation) of Your mighty acts.⁠" There are many other examples in the Bible where the letter ש has not been written but is implied.
In verse 20 of our chapter the Torah changes its syntax writing: כי את מקדש ה' טמא, "for he has contaminated the Sanctuary of the Lord.⁠" Why did the Torah once refer to the Sanctuary as משכן and once as מקדש? The reason the Torah uses both expressions is to tell us that although the Tabernacle was only a temporary structure to be replaced by a permanent one and I would have thought its sanctity is inferior to that of the Temple, this is not so. On the other hand, I could have thought that the Tabernacle was holier seeing it had been anointed with the holy oil of anointing as opposed to the Temple which was not so anointed. By writing both expressions the Torah equates both structures in their levels of sanctity.
Nachmanides writes that in our verse (13) where the person who had failed to purify himself has entered the holy precincts he is guilty of the karet penalty even if he had immersed himself in a ritual bath beforehand seeing he had failed to apply the ritual involving the ash of the red cow. When the Torah appears to repeat itself in verse 20 the subject is not the entering of holy precincts before purification but the consuming of sacred food, meat from the offerings before one has completed the purification process involving the ash of the red cow. The difficulty is that the Torah did not need to tell us this as we know it already from Leviticus 7,20 where the karet penalty is spelled out for anyone eating sacred meat while in a state of ritual impurity [even a lesser degree than impurity caused through contact with a corpse. Ed.] Nachmanides therefore understands the word מקדש in verse 20 as similar to מ-קדשי, "the sacred things of,⁠" similar to Numbers 18,29 את מקדשו ממנו,⁠"sacred parts of it.⁠" The portion here would then include both kinds of impurities resulting in the karet penalty for the person remaining in that state and becoming guilty of either transgression while contaminated.
It is possible to understand the word משכן in verse 13 as a reference to the Tabernacle on earth, whereas the word מקדש is a reference to the Sanctuary in the celestial regions and the Torah teaches us that both Tabernacle and the eventual Temple were parallel in their function to the Sanctuary in the celestial regions. All of this is based on Exodus 15,17 מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ד' כוננו ידיך, "the foundation of Your dwelling place that You Hashem have made, the Sanctuary my Lord which Your hands established.⁠" You find משכן and מקדש equated in that verse. When someone introduces impurity into the Sanctuary or Tabernacle on earth he simultaneously defiles the Sanctuary, i.e. Tabernacle in the celestial regions. Ezekiel 45,4 speaks of מקדש למקדש, Nachmanides understands verse 20 as a reference to the concept expressed by the prophet, i.e. that the כנסת ישראל lends sanctity to the Temple in the terrestrial regions by taking up residence there. It is also possible that it relates to the Sanctuary in the celestial regions whose sanctity is enhanced through the כנסת ישראל, so that it will serve as Sanctuary for the highest attribute of the Lord, a concept expressed by Solomon in Kings I 8,14 when he said: בנה בניתי בית זבול לך, "I have surely built a residence for Your celestial region known as zevul.⁠" This whole idea is expressed even more directly by Psalms 122,3 and explained in Taanit 5 ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו, "Jerusalem derives its sanctity because it is a city joined with its counterpart, i.e. celestial Jerusalem.⁠" This is the mystical dimension of the very word ירושלים which, because of its plural ending, points at a dual city, one terrestrial the other celestial. It is similar to the word עינים, meaning "two eyes,⁠" רגלים, meaning "two feet,⁠" and many other similar examples. Whenever the word ירושלם is spelled without the letter י it means that the missing letter is the reference to the celestial Jerusalem seeing that on the five occasions the word is spelled in the Bible with this letter this is a reminder that seeing the letter ה, "five,⁠" is the last letter in the tetragrammaton, that in due course Jerusalem on earth and Jerusalem in the heaven will be joined in a real sense.
במת בנפש – פרש״י להוציא נפש בהמה שאין טומאתה צריכה הזאה. תימ׳ למה פי׳ כן והא בשאר טומאות לא צריכי הזאה. ונראה דהיינו אדם במעי בהמה שהוא טמא טומאת ז׳ ואינו צריך הזאה לשון פשטי הר״ם.
עוד טומאתו בו – כל זמן שלא נתחטא:
את משכן ה׳ טמא – פי׳ את אשר במשכן טמא. כמו הדרך ילכו שחסר אשר:
עוד טומאתו בו, "his contamination is still upon him.⁠" A condition that continues indefinitely until he has purified himself.⁠"
כל הנוגע במת וכו׳ – בפרק המקבל (ב״מ קי״ד א׳) אמרינן (אמר) רבה בר אבוה אשכחי׳ לאליהו דהוה קאי בבית הקברות א״ל מאי טעמא קאי מר הכא בבית הקברות, א״ל קברי גוים נינהו ואין מטמאין באהל דכתיב (יחזקאל ל״ד ל״א) ואתנה צאן מרעיתי אדם אתם [וק׳]. גבי נגיעה נמי לא יטמאו דגבי נגיעה [נמי] כתיב אדם דכתיב כל הנוגע במת בנפש האדם. וביבמות פרק הבא על יבמתו (ס״א א׳) אמר רבינא נהי דממעטינהו קרא מאהל, מנגיעה מי מעטינהו. ואפילו לפי ר״ת דאמר דיש חלוק בין האדם לאדם והכא כתיב האדם והתם כתיב אדם כי ימות וכו׳. מיהו מאו בעצם [אדם] קשה. ויש מתרצים מאו מרבה. ויש מתרצים כדדריש בנזיר (נ״ב ב׳) דאינו מיירי בנגיעה אלא לעניין רוב מניינו ורוב בניינו מטמאים באהל. אבל ק״ל מדכתיב כל הנוגע במת בנפש אדם ההוא קרא מיירי במגע דמייתי לה פרק בהמה המקשה (חולין ע״ב א׳) על עובר במעי אמו לדעת ר׳ עקיבה. ור׳ ישמעאל דריש ליה לרביעית דם הבא מן המת שמטמא באהל אז [ניחא] דלעניין אהל מיירי. אבל אין לתרץ לאפוקי בהמה ולא ממעט גוי, דא״כ גבי אהל נמי נימא הכי. והא דמתרץ [בפ׳] הבא על יבמתו לאפוקי נפש בהמה, היינו במקום שהוזכר באותו עניין בהמה כמו במדין נפש אדם וכתיב התם לנפש בהמה, וכן יש בה הרבה אדם ובהמה רבה.
את משכן י״י טמא – אם נכנס שם, והקשה ב״ש למה חזר ואמר עוד טומאתו בו. וצ״ל כדי שלא יאמרו, לאחר שספר ז׳ נקיים אם לא יועיל ליכנס במקדש ע״י הספירה, מ״מ יועיל ליטהר מטומאה שלא יטמא שום דבר. לכך חזר ואמר עוד טומאתו בו שכל זמן שלא הזה עליו ג׳ וז׳ הוא טמא לכל דבר. והתלמוד (נזיר מ״ה א׳) מפרש לרבות מחוסר כפורים.
כל הנֹגע במת בנפש האדם אשר ימות – אמר ׳אשר ימות׳ להעיר שהרצון בזה שיהיה מת בפועל, ולולא זה היה אומרו ׳אשר ימות׳ לבטלה. וכבר יתבאר מצד הוראת הגדר כי המגע לא יהיה אלא אם נגע בחיצוני⁠־הגוף; ולזה יתבאר שמגע בית הסתרים אינו מטמא, כאילו תאמר שתחב הטומאה בכוש והכניסה בגרונו. וכבר יתבאר זה גם כן ממה שאמר בסוף פרשת ויהי ביום השמיני: ׳הנֹגע בנבלתה יטמא עד הערב, והאֹכל מנבלתה יכבס בגדיו׳ (ויקרא יא, לט-מ), והוא מבואר שאי אפשר באוכל שלא יגע בדבר הנאכל מגע בית הסתרים, אלא שזה אינו מגע, ולזה שׂם דינו כדין המשא. ולפי שאמר ׳בנפש האדם׳, והיה הדם נקרא נפש, כמו שאמר ׳כי הדם הוא הנפש׳ (דברים יב, כג), למדנו שהדם היוצא מהמת שאפשר שתִּתָּלֶה הנפש בו הוא מטמא כמת, ושיערו חכמים רביעית דם.
ולא יתחטא את משכן ה׳ טִמא וגו׳ – רוצה לומר שאף על פי שטבל, כיון שלא היזו עליו ממי הנדה באופן הנזכר, אם נכנס למקדש הרי הוא בכרת, כי עדיין הוא בטומאתו כיון שלא זורק עליו מי נדה באופן הנזכר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

והשני כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא וגו׳. כי נגע בדברים מכוערים מרוע התכונה וקלקול המעשים הממיתים את הנפש שאם לא יתחטא את משכן ה׳ טמא כי הכח החיוני הזה הוא הנושא הקרוב אל הכח השכלי ודאי. ולזה אמר בזה ונכרתה הנפש ההיא מה שלא אמר בראשון. ועל הכח המתעורר ההוא אמר טמא הוא, ואמר עוד טומאתו בו למה שתמשך ממנו טומאה לכח הדברי אשר יזכירנה עוד.
במת בנפש ואי זה מת של נפש אדם. הוצרך לפרש פה ולא גבי כל הנוגע במת לכל נפש אדם מפני שהלמ״ד של לכל נפש מורה שמלת הנוגע אינה דבקה עם מלת לכל נפש שהרי הנגיעה בכל מקום היא עם אות בי״ת כל אשר יגע בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר ואחר שמלת מת היא עם אות בי״ת ומלת נפש היא עם אות למ״ד הוא אות שמלת הנוגע אינה דבקה רק עם מלת לכל נפש הוא ביאור למלת במת כלומר באי זה מת אמרתי במת של כל נפש אדם והלמ״ד כלמ״ד לעבדך ליעקב אבל פה שמלת מת ומלת נפש הם עם אות בי״ת ונראה שמלת הנוגע דבק עם שתיהן הוצרך לומר שאע״פ כן מלת הנוגע אינה דבקה רק עם המת והבי״ת של בנפש הוא במקום למ״ד כבי״ת ושלח את השעיר במדבר:
להוציא נפש בהמה שאין טומאתה צריכה הזייה אלא טומאת שבעה. ד״א בנפש זו רביעית דם שהנוגע ברביעית דם היוצא מן המת הרי הוא טמא טומאת שבעה וצריך הזייה שלישי ושביעי כאילו נוגע במת בעצמו ולפי זה יהיה שמוש הבי״ת כמשמעו שמלת הנוגע דבקה בו עם המת:
את משכן י״י טמא אם נכנס לעזרה בטבילה בלא הזיית שלישי ושביעי הוסיף אם נכנס מפני שלולא זה נראה שאף על פי שלא נכנס במשכן כיון שלא נתחטא קרינן ביה את משכן י״י טמא גם אמר בעזרה במקום המשכן הנזכר מפני שהנכנס במקדש אם הוא זר או אפילו כהן שלא בשעת העבודה הרי הוא בכרת אף על פי שטבל והוזה ומאי ולא יתחטא גם הוסיף מלת בטבילה מפני שאם לא טבל אפילו נתחטא חייב כרת ועוד מאי עוד טומאתו בו שפירושו עדיין דמשמע שעשה טהרה רק שלא נתחטא ולכן עדיין טומאתו בו כדפירש גבי עוד טומאתו בו אף על פי שטבל גם הוסיף על ולא יתחטא מלת ג׳ וז׳ מפני שסתם ולא יתחטא מורה שלא הוזה כלל אבל אם הוזה בג׳ או בז׳ ואחר כך נכנס בעזרה אינו חייב כרת:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יג) ונתן הכתוב עונש העובר על זה באמרו כל הנוגע במת ר״ל לכל נפש אדם אשר ימות ולא יתחטא במי הנדה ובא אל המקדש האיש אשר כזה את משכן ה׳ טמא ונכרתה וגו׳ כי כיון שמי נדה לא זורק עליו לא יועיל לו רחיצת גופו ולא כבוס בגדיו אבל טמא יהיה עוד טומאתו בו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(יג-יד) [חידוש דין טומאת אוהל]:
כל הנוגע במת וגו׳, זאת התורה. ועבור זאת אמרתי לך וסידרתי זאת החוקה מטומאת אוהל, שלא היה קודם שחטאתם בעדת קורח1.
משל לסם אחד ששווה לקדחת שלישית, בא החולה והיה לו הקדחת שלישית והקדחת הרביעית, לרביעית אינו צריך רפואה כי חולי מעט מזעיר היא, על דרך משל, אבל לרוע הנהגתו, הקדחת רביעית נעשה גם כן לו שלישית2, נמצא צריך אל אותו סם עצמו שהיה צריך אל הקדחת שלישית שבתחילה.
כך ישראל, היה להם טומאת מת במגע, וטומאת אוהל לא נחשבה להם לכלום. ולטומאת נגיעת מת כבר היה צריכה להם הפרה, שאפילו הכהנים בהיכהנם3 לא היו צריכין אל הזאת מי פרה רק בעבור טומאת נפשות. באו אחר כך וחטאו בשכינות הרעים בעדת קורח, ונעשה להם טומאת אוהל שווה לטומאת נגיעה, צריכה אל אותו סם עצמו ואל אותה פרה עצמה:
1. כמו שביאר בתחילת הפרשה.
2. ראה ׳ספר הנמצא׳ להרמב״ם (נדפס רע״ו) שמבאר ההנהגה לקדחת השלישית שלא תתהפך לרביעית.
3. בטהרת הלויים (לעיל ח ז) ׳הזה עליהם מי חטאת׳.
ואיזה מת. פירוש, שאין ״במת בנפש״ תרי מילי, אלא פירושי דמפרש באיזה מת, לא כל מת, לאפוקי בהמה. אבל לעיל אצל ״במת לכל נפש האדם״ (פסוק יא), לא קשיא, שאין כתובין שתי ביתי״ן זה אחר זה ״במת בנפש אדם״, אבל ״במת לכל נפש אדם״ הוא מלתא חדא – במת, איזה מת שיהיה, הן גדול הן קטן. אבל ״במת בנפש האדם״, שיש שני ביתי״ן, הוצרך לפרש באיזה מת, בנפש האדם:
אם נכנס לעזרה. דאם לא כן, למה טימא משכן ה׳, וכי בשביל שלא טיהר עצמו במי חטאת טימא את מקדש ה׳, אלא מיירי שנכנס כך לעזרה בלא הזאה – אפילו בטבילה, כדמוכח סיפא דקרא ״עוד טומאתו בו״, אף על גב שטבל (רש״י כאן) הוא טמא, וטומאתו בו:
<כל הנגע במת וגו׳ את מִשְכַּן ה׳ טמא: סימן, כל הנגע, את משכן ה׳ טמא, ואיש אשר יטמא, את מקדש ה׳ טמא, ואפ״ס והחנים לפני המשכן, שמרים משמרת המקדש, פ׳ במדבר.⁠א> [את⁠־משכן].
א. היינו: פסוקנו, הפותח ב׳כל הנגע׳, נאמר בו ׳את משכן ה׳ טמא׳, ואילו הפסוק הפותח ב׳ואיש אשר יטמא׳ (יט כ), נאמר בו ׳את מקדש ה׳ טמא׳.
להוציא נפש בהמה. ר״ל כיון שכתיב במת פשיטא שהוא בנפש, ומתרץ שהוא פירוש על במת, כלומר כל הנוגע במת ואיזה מת של נפש אדם כו׳. ואע״ג דלעיל ג״כ כתיב במת לכל נפש אדם, י״ל דלעיל כתיב במת לכל נפש, והוי כאלו כתיב במת של כל נפש האדם, דהוי פירושו דלמ״ד כלמ״ד דפרשת וישלח למי אתה, של מי אתה, וגם כלמ״ד לעבדך ליעקב, ופי׳ של עבדך של יעקב, אבל כאן מלת מת ומלת נפש שתיהן עם אות בי״ת, ונראה שמלת הנוגע דבוקה עם שתיהן, כדרך התיבה המתחברת עם בי״ת שלאחריה, לכן אמר שאעפ״כ אינה דבוקה מלת הנוגע רק עם במת. ומלת בנפש הוא פי׳ על במת:
זו רביעית דם. היוצא מן המת שהנוגע בו יטמא טומאת שבעה וצריך הזיי׳ ג׳ וז׳. ולפי זה יהי׳ שימוש הבי״ת כמשמעו ול״פ ד״א וכו׳ ולפי ד״א קשה הל״ל או בנפש וגו׳, כיון שאין בנפש ביאור למלת במת, לכן פי׳ גם הטעם הראשון:
אם נכנס לעזרה. משום דמשמע כשהוא נטמא טמא את משכן ה׳ ולמה יהא המשכן טמא אם הוא טמא. ומתרץ דמיירי כשנטמא ואח״כ נכנס לעזרה קודם שיתחטא. וא״ת הי׳ לו לפרש אם נכנס למשכן כו׳, וי״ל דאם כן הוי משמע דוקא השתא שהוא טמא אז אסור לבא שם, אבל בשעת טהרה מותר ליכנס שם, והא זר אסור ליקרב שם אף בשעת טהרה. ומה שפי׳ אפי׳ בטבילה אין להקשות דלמא דוקא בלא טבילה יש איסור בכניסת העזרה. רש״י עצמו מפרש לי׳ והולך, עוד טומאתו בו, ר״ל מדכתיב עוד טומאתו בו משמע שטיהר עצמו קצת מטומאה זו אלא שעדיין קצת טומאה עליו שלא הוזה הזאת שלישי ושביעי, א״כ משמע אף כשטבל כבר אסור ליכנס שם, אי נמי מדכתיב כי מי נדה לא זורק עליו וגו׳ ש״מ דמיירי שטבל, דאי לא טבל הל״ל ולא רחץ במים ולא זרק עליו, אלא ע״כ מיירי אע״פ שטבל:
This excludes that of an animal. Meaning that once it is written "a corpse" it is obvious that it is "a soul"! Rashi answers that this is an explanation of the word "corpse,⁠" meaning that the verse says "whoever touches a corpse" and [then explains] which type – "the corpse of a human soul…" [One might ask:] Above it is also written, "The corpse of any human soul" (v. 11)! The answer is that above it is written במת לכל נפש (lit. "The corpse to any [human] soul") and this is the equivalent of writing במת של כל נפש האדם ("The corpse of any human soul"). There the meaning of the lamed is like the lamed in Parshas Vayishlach (Bereishis 32:18-19): למי אתה (lit. "To whom are you?⁠") meaning, "Of whom are you?⁠" Also like the lamed in [the verse following] לעבדך ליעקב (lit. "To your servant, to Yaakov") meaning "Of your servant, of Yaakov.⁠" But here the word מת ("corpse") and the word נפש ("soul") are both prefixed by a beis, thus it appears that the phrase "whoever touches" refers to both, [implying that they are independent of each other], as in the manner of a verb in a construct with a subsequent beis. Therefore, Rashi says that even so, the phrase "whoever touches" refers only to the word מת (corpse) and consequently he comments that "soul" is an explanation of the word "corpse.⁠"
Refers to a quarter of blood. Which emanates from a corpse. [This teaches] that one who touched the blood would be rendered impure for seven days, requiring sprinkling on the third and seventh days. Accordingly, the meaning of the beis would imply [that the phrase "whoever touches" refers to the words "corpse" and "soul" independently]. This is why Rashi brings the second interpretation. However, according to the second interpretation there is a difficulty that the verse should have stated "or a soul…" given that "soul" is not an explanation of the word "corpse.⁠" Therefore, Rashi also brings the first interpretation.
If he enters the [Mishkon] courtyard. The verse implies that when he is impure he defiles the Mishkon of Hashem, but why would the Mishkon be defiled just because he was impure. Rashi answers that it refers to a case where he was impure and then entered the courtyard before having been sprinkled upon. You might ask: Rashi should have explained, "If he enters the Mishkon…" [and not, "If he enters the courtyard.]" The answer is that if so, this would have implied that it was specifically now when he was impure that he was forbidden to enter, but that when he was pure it would be permitted. But surely a non-kohein is forbidden to approach the Mishkon, even when he is pure. Regarding Rashi's explanation that this is even after ritual immersion, we need not ask that perhaps it is specifically only when he does not immerse that there is a prohibition for him to enter the courtyard. For Rashi himself explains the term, "His impurity remains,⁠" by saying that it implies that he had somewhat purified himself, however part of his impurity still remained. This was because he did not have the sprinklings on the third and seventh days. If so, this implies that even if he had already immersed he would be forbidden from entering. Alternatively, it is written, "Because the sprinkling water was not sprinkled on him…" Learn from there that it refers to one who had immersed, because if he had not immersed the verse should have said, "He did not immerse in water and [the sprinkling water] was not sprinkled on him.⁠" Rather, one must say that it even refers to a case where he did immerse.
כל הנגע במת – לרבות חיבורין של מת דהיינו שערו וצפרניו ושיניו שאין מטמאין כשהם מופרשים מהמת אבל כשהם מחוברים מטמאים מריבוי דכל.
אשר ימות – דווקא כשהוא מת אבל הגוסס הוא כחי ואין מטמא.
ולא יתחטא כו׳ – אפי׳ טבל רק שלא הזה חייב כרת על ביאת מקדש.
ונכרתה הנפש – הכרת היא בנפש.
הנפש – ולא צבור.
ההוא – דווקא מזיד אבל לא שוגג או מוטעה או אנוס.
מישראל – וכל ישראל הם בשלום שאין נענשין אחד בעד חבירו.
כי מי נדה לא זרק עליו – דווקא עליו אבל נתכוון להזות על זה ונפל על אחר פסול בין באדם בין בכלים.
טמא יהיה – לרבות טבול יום שחייב כרת אם נכנס למקדש.
עוד טמאתו בו – לרבות מחוסר כפורים אם נכנס למקדש ואפי׳ היזו עליהם חייבים כרת.
את משכן ה׳ טמא – אם נכנס למשכן בעודו טמא:
עוד טמאתו בו – עדיין, אעפ״י שטבל:
במת בנפש – מת של נפש אדם (רש״י) בי״ת בנפש הוראתו כמלת של, דומה לזה בצמר או בפשתים (תזריע י״ג נ״ב) שפי׳ של צמר של פשתים, ערא״ם שם וכאן.
בנפש האדם – זו רביעית דם (רש״י מגמ׳ דחולין ע״ב), דם מאדם קרא הכתוב נפש כי הדם הוא הנפש, אמנם דם האדם אינו מטמא אלא כשיצא כולו לאחר מיתה וא״כ מהו אשר ימות דאמר קרא בלשון עתיד ונ״ל שבא להורות על שיעור הדם שמטמא והוא רביעית, שהוא שיעור שהמיתה בא על ידו (ערש״י שם בחולין ד״ה מת). ובספרי דרש מן אשר ימות שאינו מטמא עד שעה שימות ולאפוקי גוסס שאינו מטמא שידוע לנו שהוא כחי לכל דבר, ע״ש. ויראה שאין זו דרשה גמורה ואינו אלא לאסמכתא בעלמא, דלשון העתיד דקרא יורה לכאורה הפך הדרוש, ובסוטה (מ״ג ע״א) ילפי׳ דגוסס אינו מטמא מקרא דבמותם יטמא, (במדבר ו׳).
משכן טמא – אין זה טומאת הריחוק מהנגיעה בו, כי אין המשכן נטמא בביאת הטמא בו, אבל טעמו לשון חלול הפך הקדש, כמו וטמאו את שם קדשי (יחזקאל מ״ג) [ענטעהרט, ענטווייהעט], שבביאתו בטומאה למשכן נוהג בו מנהג חול. והא דלא כתיב ובא אל משכן ה׳, להורות על טומאה שבפנים, כגון שנטמא במקדש ושהה שם שיעור שהייה או שהשתחוה נגד ההיכל נמי חייב כרת, כבשבועות ט״ז ב׳.
טמא יהיה – לרבות טבול יום אם נכנס למקדש ענוש כרת.
עוד טומאתו בו – לרבות מחוסר כפורים הטמאים הצריכים קרבן, אף שטבל והעריב שמשו, אם לא הביא כפרתו ונכנס למקדש חייב (מכות ח׳). טעמם כי לשון יהיה הוא דרך החלטה להחליט אותו עוד לטמא, והערב שמש אין בידו לעשותו, וצריך להמתין על ביאת שמש שיעריב עליו, לכן שייך בו לשון החלטה יהיה. אמנם מחוסר כפורים דבר שבידו הוא שיוכל להביא בכל עת קרבנו, לא שייך להחליט אותו לטמא פן יביא קרבנותיו, לכן אמר עוד טומאתו בו, שהוא לשון ספורי, כלומר עוד לא טיהר עצמו מכל טומאתו (תלפיות).
כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות – הכתוב דקדק כאן מאוד בלשון ומבנה המאמר כדי להגדיר את מושג טומאת המת. אם היה כתוב ״כל הנוגע בנפש אדם אשר מת״, היה משמע שגופת המת מייצגת את הנפש שמתה או נפש של אדם מת. אולם יש להבחין בין ״נפש האדם״ ו״נפש האדם אשר ימות״ לבין ״נפש אדם״ ו״נפש אדם אשר מת״. ״נפש אדם״ היא נפש של אדם פרטי, ואם אדם זה מת הרי נפשו היא ״נפש אדם אשר מת״. לעומת זאת, ״נפש האדם״ היא נפש האדם באופן כללי, הנפש של האדם באופיו כבן אנוש. ״האדם אשר ימות״ אינו אדם שמת, אלא אדם שסופו למות, אדם כבן תמותה. לפי זה, ״נפש האדם אשר ימות״ היא נפשו של האדם שסופו למות, נפש של אדם בן תמותה.
כל גופת מת מייצגת את ״נפש האדם אשר ימות״, אדם שהמוות שולט בו. כל המתבונן בחוסר החירות הגופנית שהמוות ממחיש, עלול להרחיב את חוסר החירות גם למהותו הנפשית של האדם, שכן הנפש קשורה לגוף. כתוצאה מכך הוא יכפור בחירות האדם גם בעודו בחיים. ״נפש האדם אשר ימות״ הוא אדם חי שאין בכוחו להימלט מגורל המוות המרחף מעליו, וכל גופת מת ממחישה גורל זה השולט באדם כהכרח גמור. כל אדם מת מייצג אדם בשעת מיתתו; אדם מת מייצג אדם חי הנכנע למר המוות. לפיכך ה״נוגע במת״ נחשב מבחינה רעיונית כ״נוגע בנפש אדם אשר ימות״; ולא בנפש של אדם מסוים אלא ב״נפש האדם״ וגו׳, שכן המוות הוא גורל כל אדם.
נמצא, שלשון ״בנפש האדם״ וגו׳ היא נתינת טעם לדין הנוהג ב״הנגע במת״. אותו אדם טעון חיטוי לא בגלל שהוא נוגע במת, אלא משום שהנגיעה במת מביאה להכָּרָתו את ״נפש האדם אשר ימות״. לפי זה, ״בנפש האדם אשר ימות״ מבאר את ״במת״. או נאמר, כפי שתרגמנו בתרגום הלועזי, שהבי״ת של ״במת״ הוא האמצעי, הב״ית המתווכת: באמצעות גופת המת, הוא נוגע ב״נפש האדם אשר ימות״ (השווה פירוש לעיל ו, ו).
לפיכך לא רק גופה שלמה של מת מביאה טומאה, אלא כל חלק ממנה מטמא, כמבואר בפסוק טז, משום שהחלק מייצג את השלם.
חז״ל אומרים (נדה נה.): ״כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף״; היינו כל דבר שנולד עם האדם, ואם אבד אינו נוצר מחדש לחלוטין, מטמא. יצאו שיניים, שלא נבראו עמו; ויצאו שער וציפורניים, שאף על פי שנבראו עמו, גזעם מחליף. אולם בשר מטמא, משום שאף על פי שהוא נוצר מחדש, ״נעשה מקומו צלקת״ (שם).
על פי האמור, ניתן היה לחשוב שדם אינו מטמא, שכן דם שאבד מוחלף על ידי הגוף. אולם מכיוון שהדם מייצג את הנפש, לומדת ההלכה מלשון ״הנגע במת בנפש״ וגו׳, ש״רביעית דם הבאה מן המת מטמאה״ (חולין עב.; עיין פירוש, ויקרא כא, יא).
את משכן ה׳ טמא – אפילו אם טבל, אך לא היזו עליו את ההזיות האמורות כאן, ונכנס למקדש בלעדיהן. בפסוק כ נאמר ״כי את מקדש ה׳ טמא״. ״משכן״ הוא המקום שבו שוכנת שכינת ה׳; ״מקדש״ הוא המקום שבו כל דבר ארצי מתקדש ומתעלה אל ה׳ (עיין פירוש, שמות כה, ח). נמצא ששני פסוקים אלה נותנים ביטוי למושג הטומאה משתי בחינות שונות: טומאה היא הניגוד הגמור לרעיון של ה׳ הבא לידי ביטוי ב״משכן״, והיא הניגוד הגמור לקידוש ההוויה הארצית והרצון הארצי הבא לידי ביטוי ב״מקדש״.
אין אדם ענוש כרת משום שנמנע מלקבל הזאה, אלא משום שנכנס למקדש ללא הזאה תחילה. לפי הספרי, דבר זה מוכח כבר מהפסוק הקודם. שכן לא נאמר שם ״ואם לא יתחטא וגו׳ ונכרתה״, אלא ״ואם לא יתחטא וגו׳ לא יטהר״: ״עונשו ׳לא יטהר׳ ואין עונשו כרת״. נמצא שתיבות ״את משכן ה׳ טמא״ מסיימות את משפט הפתיחה של פסוקנו: כל הנוגע במת ונכנס למשכן ללא חיטוי ובכך מטמא את משכן ה׳, עליו נאמר ״ונכרתה״ וגו׳.
אולם מסתבר יותר שתיבות ״את משכן״ וגו׳ פותחות את המשפט המסיים, וביאת מקדש ללא הזיה כלולה כבר ב״ולא יתחטא״. שכן בפסוק הקודם כבר נאמר, שללא הזיית שלישי ושביעי תחילה, אין אדם נטהר על ידי טבילה (המפורשת בפסוק יט) ביום השביעי. לכך מוסיף פסוק יג את המקרה שבו אדם מתנהג כאילו נטהר על ידי טבילה לבד ללא הזיה, ואופן זה יכול להיות רק אם נכנס למקדש או אכל קודשים בלי שהקדים הזיה לטבילה; העובדה שהוא מחשיב את עצמו טהור מתגלה רק במעשה כזה. נמצא ש״לא יתחטא״ כבר כולל את כל התוצאה של ביאת מקדש ואכילת קודשים ללא הזיה. לפיכך ניתן לומר שתיבות ״את משכן״ וגו׳ פותחות את המשפט המסיים.
טמא יהיה עוד טמאתו בו – אם לא היזו עליו, הרי זה כאילו לא טבל. הדין המרחיק את הטמא מהמקדש ומהקודשים כבר נאמר לעיל (ה, ב–ג), ובספר ויקרא (כב, ב והלאה, טו, לא; ה, ג). כאן מוסיף הכתוב רק את ההלכה, שללא הזאה, טמאי מת הטעונים הזאה נשארים בטומאתם גם לאחר טבילה.
כל הנוגע במת בנפש – לר״ע הנ״ל (סי׳ לח) מרבה מת הנמצא בנפש זה עובר וה״ה בן שמונה כנ״ל:
כל הנוגע במת וגו׳ אשר ימות – בא להוציא המת שלא מת עדיין, כגון הגוסס שחשוב כמת ובכ״ז הוא כחי לענין טומאה דכתיב אשר ימות, שאין לומר שימות הוא עתיד ומשמע שעדיין לא מת, כי בלה״ק בא לשון עתיד על ההוה כמו שור או כשב או עז כי יולד וכדומה:
ולא יתחטא – החטוי כולל כל דבר שיתחטא בו, אם בדמים אם במים, כמו ויתחטאו הלוים, ולקח לחטא את הבית, ויחטא את המזבח, ולמה לא אמר מי נדה לא זורק עליו ונכרתה, וע״כ דורש לרבי שכולל באמת כל מיני חטוי עד חטוי דמים למח״כ, שבכלם חייב כרת, וע״ז פירש כי מי נדה לא זורק וכן טמא יהיה שהוא טבול יום עוד טומאתו בו שהוא מח״כ (כמ״ש בנזיר דף מ״ה מכות דף י״ד) וס״ל לרבי דמח״כ שנכנס למקדש חייב כרת עי׳ בפ״י מה׳ באהמ״ק פלוגתת הרמב״ם והראב״ד בזה ומ״ש הכ״מ שם שיש בזה פלוגתא דתנאי, ועי׳ בשו״ת ח״צ (סי׳ קס״ב) ואכ״מ להאריך בזה:
את משכן ה׳ טמא – ולהלן הוא אומר כי את מקדש ה׳ טמא, ועוד אמר (בסוף פ׳ מצורע) ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם, ופי׳ ר׳ יאשיה שמ״ש את משכן ה׳ טמא את מקדש ה׳ טמא, מפני שהיה עולה על הדעת לתת הבדל בין משכן ובין מקדש, וכמ״ש בשבועות (דף טז ע״ב) שהמשכן נמשח והמקדש קדושתו קדושת עולם, ומ״ש ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני בא ללמד שכרת היא ג״כ מיתה שלא תאמר שהכרת הוא רק לנפש, כי יש בה ג״כ מיתה בידי שמים חוץ מעונשי הנפש (עי׳ בתוס׳ ריש יבמות ובשבת דף כה מה שהאריכו בזה) וזה נלמוד ממה שהוציא שם הכרת בלשון מיתה שמציין מיתת הגוף, וידעינן שעם כריתת הנפש יש ג״כ מיתת הגוף, ומ״ש טמא יהיה בא לרבות שגם שאר טמאים חייבים כרת על ביאת המקדש, ור׳ יונתן ס״ל שא״צ טמא יהיה לרבות שאר טמאים, שכבר אמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם שכולל כל הטמאים דשם מדבר מטומאת זיבה, וא״ל שמשם נטעה שחייבים מיתה בידי שמים לא כרת, שזה נלמד מטומאת מת שהיה בכלל כל הטמאים שאמר עליהם ולא ימותו בטומאתם, ודינו כדין דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד שחייב כרת וקרבן שלא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כלו שכל הטמאים חייבים עליהם כרת במזיד וקרבן בשוגג, וא״כ לשטתו טמא יהיה מיותר ומפרש שבא ללמד שישאר בטומאתו אף שהתחיל לזרוק מי נדה טמא כל שלא זרק גם ההזיה השניה, וגם אחר זריקה השניה עוד טומאתו בו עד שיטבול ויעריב שמשו, ומלמד שגם טבול יום חייב כרת על ביאת המקדש, וזה כדעת הרמב״ם (פ״ג מה׳ ביאת מקדש), שמחוסר כפורים אין בו כרת, וחולק על רבי (בסי׳ מ״ד) שמח״כ יש בו כרת וכנ״ל שהוא פלוגתא דתנאי:
ומפרש והולך: כל הנוגע במת, בנפש האדם אשר ימות: מבאר המקרא ענין אפר פרה ביחוד לטומאת מת, משום דהנוגע במת הוא נוגע ״בנפש האדם״ הוא רוח המרחף על המת כל עוד שלא שב העפר כשהיה. על כן כל עוד ״מי נדה לא זורק עליו טמא יהיה״ – כך היא סגולת הטומאה.
את משכן ה׳ טמא – כבר חויתי דעתי (ויקרא ה׳:ב׳) שאדם טמא המתעצל מהטהר חוטא, ומכאן סמך לדברי, שלא כתב שאם יכנס למשכן כשהוא טמא ענוש כרת, אבל כתב סתם אם לא יתחטא, לפי שאולי ישכח טומאתו ויכנס למשכן, או יגע באחרים בלי דעת ויטמאם והם יכנסו למשכן; ואולי עיקר הצווי הוא (כמו שכתבתי בויקרא ה׳:ב׳) להרחיק מישראל תחלואים רעים ע״י נקיון גופם, והבלתי חש להביא על עמו תחלואים רעים ראוי הוא להכרת.
ונכרתה הנפש ההיא מישראל. ולמטה הוא אומר מתוך הקהל, ואי אפשר לפרשו על מיתה גופניית כי לא יאמר עליה כריתה, ואם כן מהו אומרו מתוך ישראל או מתוך הקהל, אין לך לומר אלא שהוא הפך האסיפה אל העמים כמו שכתבנו במקום אחר, ור״ל שנפשו תכרת ותפרד מחברת נשמות ישראל הדומים לה.
ונכרתה הנפש ההיא מישראל – בספרי מפני מה ענש להלן מיתה וכאן כרת ללמוד שמיתה היא כרת וכרת היא מיתה. הגם שבכל מקום אמרו, דמיתה אינה כרת, היינו כמו שפירש בירושלמי בכורים, דמיתה אין זרעו נכרת או מיתה לששים שנה וכרת לנ׳ שנה, יעוין תוס׳ שבת דף כ״ה, אבל מ״מ הנכרת הוא מת, וכיון בשלילה כתוב והזרתם את בנ״י כו׳ ולא ימותו, הוא, שאף מיתה לא יהא בם, ומכש״כ כרת, אם יקיימו וינזרו מטומאות. אמנם פשוט נראה, דידוע דטומאת מת הותרה בצבור, ורק טומאת מגע וכיו״ב, אבל טומאה היוצאת מגופן לא הותרה בצבור, וכדתניא בבכורות דף ל״ג וב״ש הנ״מ טומאה שאינה יוצאת מגופו כו׳, ואף בועל נדה אמרו בפ״ק דיומא, דמטומאת ביתו הפרישוהו ולא מטומאת מת, דטומאת מת הותרה בצבור ולא טומאת בועל נדה [ובירושלמי פסחים לענין מגע זב].
ומה נפלא לפ״ז, דבפרשה צו כתיב והנפש אשר תאכל בשר ונפש כי תגע ואכל כו׳, ובאחרי וכל נפש אשר תאכל נבלה כו׳ ונשא עונו, הרי כתוב בלשון יחיד, וכאן כתוב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא כו׳ כי מקדש כו׳ הנפש ואיש למעוטי צבור שדחויה הטומאה אצלם, אבל בפרשה זבים, ונדה, ובועלה, ובעל קרי בסוף מצורע כתוב בלשון רבים והזרתם בנ״י מטומאתם ולא ימותו בטמאם, משום שאף בקרבן צבור אינה נדחית טומאה היוצאת מגופו, ואפילו רבים אינם עושים בטומאה. והנה בספרא ומכילתא בכמה מקומות דרשו גבי כרת ונכרתה הנפש ולא הצבור, ומהם בפ׳ אחרי גבי העלאה בחוץ האיש ולא הצבור, וגבי דם הנפש ולא הצבור, משום דצבור אינן נכרתין, וכמו שאמרו ריש יש נוחלין גמירי דלא כלה שבטא, וא״כ בצבור ליכא כרת בשום מקום. אמנם מיתה ביד״ש, דיליף בירושלמי לששים שנה איכא בצבור, וכמו דור המדבר דיליף בירושלמי מהם. ולכן בפרשה זבים דמיירי גבי צבור דלא הותרה טומאה אצלם כתוב ולא ימותו בהשללה, משום שכרת אף אם מחייבי ליכא בצבור, ולכן לא כתוב ולא יכרתו. וזה נכון בס״ד.
ובזה בארנו בדרוש מה דאמר ר׳ אלכסנדרי רצונינו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה וש״מ מעכבין, שאין טומאתן יוצאת מגופן, רק טומאת מגע והותרה בצבור, שבאמת נפשות בנ״י עיקרן טוב, רק שסבות חצוניות גרמו, ששזפתני השמש, והוי טומאת מגע והותרה בצבור [ולזה בתר דמצלי, דתפלה בצבור], ולכן אמרו היתה לנדה ביניהם, אף זו לברכה, שהעו״ג אומרים, דהנדה שטומאתה יוצאת מגופה כן הם אומרים על עם ה׳ שטמאים בגופן והחסרונות דבוק בתולדה שלהן, ואינו מסבה חצונית, ולכן אין מקרבין לישראל, ואין ישראל מתערבין בהן. ודו״ק. וזה רחוק מרשעים ה׳ ותפלת צדיקים, כשמתפללין עם הצבור, ישמע גם לרשעים.
והנה מה שכתבה תורה בפ׳ אחרי ונשא עונו גבי אוכל נבלת העוף, להורות שהוא בכרת, כדילפי בתו״כ עון עון, הוא, מפני שנבלה הותרה מכללה באכילה לכהנים במקדש, לכן כתב דהאוכל נבלה ונכנס למקדש חייב כרת, כמו בכל טומאה דעלמא. ויעוין שבועות פ״ק דילפי מדכתיב בה. יעו״ש. ופשטא דקרא אם לא יכבס ובשרו לא ירחץ מורה כשיטת הרמב״ם דטבו״י שאכל קדש אינו חייב כרת, יעוין פרק י״ח הל׳ י״ד מפסוהמ״ק, ורק אם בשרו לא ירחץ ונשא עונו. ודו״ק היטב בכ״ז.
כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה עוד טומאתו בו – לפי המבואר בספרי (אינו לפנינו, רק בילקוט, והביאוהו הקדמונים) מפני שהייתי אומר אם קדמה הזאה לטבילה יצא ת״ל וחטאו ביום השביעי ואח״כ וכבס בגדיו וטהר, ובפי׳ המשנה ביאר רבינו, דזה דוקא ביום השביעי, אבל כי עבר שביעי ולא הזה, אז טובל בלילה ומזה ביום וטהר, יעו״ש, לפ״ז א״ש כי מי נדה לא זרק עליו, אז אם בשביעי טמא יהיה אף שטבל קודם הזיה ואחר זה הוזה ביום השביעי טמא יהיה, ואין הטבילה שקודמת להזיה מטהרתו, ואם עבר יום השביעי, אז עוד טומאתו בו, אבל אם זורק עליו טהור הוא, אם היה הטבילה קודמת להזיה. ודו״ק.
טמא יהיה – לרבות טבו״י, עוד טומאתו בו – לרבות מחו״כ. פירוש, דיהיה הוא עתיד, שעד הערב טמא ואין בידו להסיר טומאתו ממנו, ואנו יודעין שלעתיד יהי׳ טמא, אבל מחו״כ בידו להביא כפרתו ולהשליך טומאתו מעליו, עוד טומאתו בו לרבות שאם נטמא במת מצוה, חייב על כניסה דמקדש (מכות דף ח׳), וזה כתוב גבי משכן ה׳ טמא, שבמשכן נקרה לפעמים שהיו צריכים לטמא למת מצוה וזה מישאל ואלצפן שנטמאו לנדב ואביהוא, ואפ״ה לא היו רשאים לכנס בטומאתן במקדש, ולכן כתב זה גבי משכן ולא גבי מקדש. ודו״ק.
טמא יהיה עוד טומאתו בו – יתכן לפרש, שלכאורה הוי אמינא היכא דזב או נדה, שטמאים טומאת הגוף חמורה ומשתלחים חוץ לב׳ מחנות, לכן שבע להו טומאה, וכי נגעו במת לא יטמאן, וכדאשכחן במנחות כ״ב שבע להו טומאה בטומאה אחת (מדרס ומגע זב, דמזב אתי), וגבי טבילת בע״ק לד״ת אמר בירושלמי סוף מי שמתו, שאין שם לטו״ק אצל חמורה, לכן אמר כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה, אף אם עוד טומאתו בו, פירוש, בשעת המגע במת שיש עליו טומאה שיוצא מגופו בעוד שנגע במת, דלענין שלוח מחנות חמור מטמא מת, בכ״ז בזב שנגע במת כ״ז שלא זרק עליו מי נדה טמא יהי׳ לחייבו כרת על ביאת מקדש. ודו״ק.
ספרי פס׳ קכ״ז: ר״מ אומר א״צ הרי הוא אומר וכל הורג נפש בדבר שאינו מק״ט כו׳ שמטמא בהיסט [גירסת הגר״א]. ופירושו, דר״מ לטעמיה אזיל בשבועות דף ל״א, דר״מ סבר דמושבע מפי עצמו בב״ד כו׳ עיי״ש, דסבר דון מינה ומינה, והכא נמי דון מינה ומינה לטומאת ערב בלבד, ולכך קאמר א״צ למילף כלל טומאת היסט מנבלה. ודו״ק.
עדיות פ״ו: שר׳ אליעזר אומר לא אמרו אלא על אבר מן החי כו׳ והלא קו״ח ומה החי שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא כו׳ אמר להם לא אמרו אלא על אבר מן החי. פירוש, דפליגי באין בו כזית, וכדמפרש הרמב״ם בפירוש המשנה, וע״ז אמר דאדרבא זה הגורם, דדבר שאיסורו בא בפ״ע, כמו נמלה, א״צ שיעור, אבל אבר מן הנבלה כיון שענין האיסור לא בא על דבר זה לחוד לא הוי בריה, כן הכא לענין טומאה אבר מן החי הלא בא טומאתו מתחלת ברייתו עליו בפרט, וא״כ הוא בריה וא״צ שיעור, אבל אבר מן המת, טומאת המת חלה על כל המת בכללו, וא״כ אבר ממנו אינו בריה וצריך שיעור. או פירושו, דאבר מן החי הוא עיקרו הלמ״מ, ולכן לא ילפינין אבר מן המת בקו״ח, דאין דנין קו״ח מהלכה, וזה דאמר לא אמרו אלא על אבר מן החי. ודו״ק.
במת בנפש האדם – תניא, ר׳ עקיבא אומר, עובר במעי אשה טמא, דאמר קרא כל הנוגע במת בנפש האדם, איזהו מת שהוא בנפש האדם, הוי אומר זה עובר במעי אשה.⁠1 (חולין ע״ב.)
במת בנפש האדם – תניא, מניין לרביעית דם הבאה מן המת שמטמאה, שנאמר כל הנוגע במת בנפש האדם, איזהו נפש של אדם שמטמא הוי אומר זו רביעית דם.⁠2 (שם שם)
אשר ימות – מגיד הכתוב שאין מטמא עד שימות3 (ספרי).
את משכן ה׳ טמא – תניא, א״ר אלעזר, כתוב אחד אומר את משכן ה׳ טמא וכתוב אחד אומר (פ׳ כ׳) כי את מקדש ה׳ טמא, אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים, מכאן לטומאה בעזרה שהוא חייב.⁠4 (שבועות ט״ז:)
את משכן ה׳ טמא – תניא, ר׳ אלעזר אומר, אם נאמר משכן למה נאמר מקדש (פ׳ כ׳) ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן, אלא אלו נאמר משכן לחוד הייתי אומר על משכן הוא חייב שכן משוח בשמן המשחה, ואם נאמר מקדש לחוד הייתי אומר על מקדש הוא חייב שכן קדושתו קדושת עולם, לכך נאמר משכן ולכך נאמר מקדש5. (שם שם)
ונכרתה הנפש – ולהלן הוא אומר (פ׳ מצורע) ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני, לומר לך, זו היא מיתה זו היא כרת, זו היא כרת זו היא מיתה6 (ספרי).
לא זרק עליו – תניא, ר׳ חנניא אומר, זריקה בכלל הזיה, א״ר יוחנן, וקרא מסייעו, דכתיב כי מי נדה לא זרק עליו אע״פ דלא קיים גבי׳ אלא הזאה.⁠7 (ירושלמי פסחים פ״ה ה״ו)
טמא יהיה וגו׳ – טמא יהיה – לרבות טבול יום, עוד טומאתו בו – לרבות מחוסרי כפרה.⁠8 (נזיר מ״ה.)
1. דכשמת עובר במעי אשה ונפתח הרחם ונראה הראש נטמא הבית טומאת אהל מפני העובר אע״פ שלא יצא, וע״ע מענין זה במסכת אהלות פ״ז מ״ד ובתוי״ט שם.
2. דרביעית הלוג דם חיי האדם תלויין בו וכמ״ש בשבת ל״א ב׳ אמר הקב״ה רביעית דם נתתי בכם וכו׳, יעו״ש.
3. לאפוקי גוסס, וע׳ מש״כ בפ׳ נשא (ו׳ ז׳) בפ׳ לא יטמא במותם וצרף לכאן, ובספרי סיימו עוד מכאן אתה דן לשרץ שאינו מטמא עד שימות וכן לכל בריה, וע׳ בפ״א מ״ו דאהלות.
4. ר״ל דכשנטמא בפנים בעזרה ושהה שם חייב, והרבותא בזה אע״פ שיש סברא לומר שרק את זה חייבה התורה מי שנכנס לעזרה כשהוא טמא מכבר, כי כן משמע לשון התורה כל הנוגע וגו׳ ולא יתחטא, את משכן ה׳ טמא, משמע דאיירי באותו שראוי להתחטא קודם שיטמא את המשכן.
5. ולא קשה הא אצטריכא פסוקים אלו לדרשה הקודמת, יען כי שם ילפינן מכפילת הפסוקים בכלל, וכאן דריש רק שנוי המלות משכן ומקדש.

ודע דלפי הבאור כאן ממשכן ומקדש יש לבאר גם שנוי הלשון דכתיב כאן במשכן ונכרתה הנפש ההיא מישראל ולקמן בפסוק כ׳ במקדש כתיב ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, והוא יען כי המשכן היה רק במדבר ואז היו כל ישראל בקבוץ אחד ולכן כתיב מישראל שהיו כולם שם במעמד אחד, משא״כ במקדש לדורות שלא היו כל ישראל ביחד בירושלים במקום המקדש ורק קהלות קהלות בערי א״י כנודע, לכן כתיב שם מתוך הקהל, כלומר מתוך הקהל שהוא נמנה בתוכו, ודו״ק. וע״ע מש״כ השייך לפסוק זה לעיל בפ׳ נשא בפסוק ולא יטמאו את מחניהם (ה׳ ג׳).
6. ר״ל מיתה בידי שמים, ונראה הכונה דבכרת יש גם עונש הגוף לבד עונש הנפש, אבל אין ר״ל ששני העונשין שוין ממש, יען כי באמת יש חילוקים שונים ביניהם, כי המחויב כרת מת בפחות מן ס׳ שנה וזרעו הקטנים בשעת החטא נכרתים מהעולם ולאחר מותו נפשו כעשן כלה, אבל בעונש מיתה ביד״ש הוי עונשו רק שמת בן ששים שנה ותו לא, וע׳ מו״ק כ״ח א׳ ולפנינו בפ׳ אמור (כ״ב ט׳) ובס״פ במדבר (ד׳ י״ח) ובפ׳ דברים (א׳ ל״ה) מש״כ בענין זה.
7. כדכתיב בפ׳ י״ט והזה הטהור על הטמא, ומבואר שרגיל הכתוב לקרוא להזיה זריקה. ומה ששייך לענין דרשה זו לדינא, עיין לעיל בפ׳ קרח בפסוק אך בכור שור וגו׳ את דמם תזרוק.
8. טבול יום נקרא כל טמא טומאה דאורייתא שטבל ולא העריב שמשו עדיין אף שהוא מהטמאים שא״צ קרבן, וכן כל מחוסרי כפרה ג״כ אין יכולים ליכנס למקדש, וע׳ במס׳ פרה פי״א מ״ד, ומש״כ אנו בפ׳ תזריע בפסוק וכפר עליה הכהן וטהרה, ולקמן בפסוק כ׳ בדרשה ואיש אשר יטמא באה עוד דרשה על פסוק זה.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יד) זֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי⁠־יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כׇּל⁠־הַבָּ֤א אֶל⁠־הָאֹ֙הֶל֙ וְכׇל⁠־אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
This is the law when a man dies in a tent. Everyone who comes into the tent and everyone who is in the tent shall be unclean seven days.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[פסקא קכו]
זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים – בא הכתוב ולימד על המת, טומאה חדשה שמטמא באהל. חוץ לאהל מנין? תלמוד לומר: זאת התורה אדם כי ימות, דברי איסי בן עקיבה.
רבי ישמעאל אומר: אינו צריך: אם עד שלא נזקק לטומאה הרי הוא מטמא, משנזקק לטומאה – דין הוא שיטמא.
מנין לעשות כל המאהילים כאוהל? היה רבי יצחק אומר: מה מצורע הקל, עשה בו כל המאהילים כאהל, מת חמור, אינו דין שנעשה בו כל המאהילים כאהל.
כל הבא אל האהל – זה הבא מקצתו.
וכל אשר באהל – זה הבא כולו. הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם הבא מקצתו טמא, הבא כולו לא יהיה טמא? אלא אם כן ענשת מן הדין, לכך נאמר כל הבא אל האהל, ללמדך שאין עונשים מן הדין.
רבי אחי ברבי יאשיה אמר: כל הבא אל האהל למה נאמר? לפי שהוא אומר וכל אשר באהל, לא יהיה טמא? מה תלמוד לומר: כל הבא אל האהל? לעשות קרקעו של בית עד התהום כמוהו.
כל הבא אל האהל – דרך פתחו הוא טמא, ואין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח. מכאן אתה דן לקבר: מה אהל, שהוא מקבל טומאה, אין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח, קבר, שאין מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח. או חילוף: מה קבר, שאינו מקבל טומאה, אינו דין שיטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח? דנתי וחילפתי בכלל או חילוף, זכיתי לדון כבתחילה: מה אהל שהוא מקבל טומאה, אין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח, קבר, שאין מקבל טומאה, דין שלא יטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח? תלמוד לומר: וכל כלי פתוח. דרך פתוחו הוא מטמא, ואין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח. דנתי וחילפתי בכלל או חילוף, זכיתי לדון כבתחלה: מה אהל שהוא מקבל טומאה, אין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח, קבר, שאינו מקבל טומאה – דין הוא שלא יטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח.
או לא יטמא טומאת ערב? אמרת קל וחומר: אם שלישי במת טמא, השני – דין הוא שהוא טמא.
וכל אשר באהל – שומע אני אף הקש והחריות והעצים והאבנים והאדמה במשמע? תלמוד לומר: ולקח אזוב וטבל במים איש טהור, ועדיין כלי אבנים כלי גללים וכלי אדמה ונפשות בהמה במשמעו? תלמוד לומר: וכל בגד וכל עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ הוא (במדבר ל״א), למדנו לארבעה כלים. לכלי מתכות מנין? תלמוד לומר: אך את הזהב ואת הכסף (במדבר ל״א:כ״ב), הא למדנו לארבעה כלים – לכלי מתכות. לכלי אדמה מנין? תלמוד לומר: וכל כלי פתוח, הא למדנו לארבעה כלים ולכלי מתכות ולכלי חרס. ולאדם מנין? תלמוד לומר: ואתם חנו מחוץ למחנה (במדבר ל״א:י״ט), או אלו לכלל חטוי, ואלו לכלל טומאה? תלמוד לומר: הוא יתחטא בו: את שבא לכלל חטוי בא לכלל טומאה, לא בא לכלל חטוי – לא בא לכלל טומאה.

Piska 126

"This is the Torah: A man if he die in a tent — all that enter the tent and all that is in the tent shall be tamei seven days.⁠" Scripture hereby comes to teach us a new tumah, that a dead man effects tent-uncleanliness. Whence do we derive that (the same obtains if he died) outside the tent (and were brought into it)? From "This is the Torah" (i.e., there is one law for both.) These are the words of Issi b. Akavya. R. Yishmael said (This derivation) is not needed. If when he had not been tamei (before), he effects tent-uncleanliness, how much more so, when he had been tamei (before, i.e., when he died outside the tent.) Whence do we derive that all things which "tent" are considered a tent (for purposes of tent-uncleanliness, and not only a flaxen tent)? R. Yitzchak said: If vis-à-vis a leper, the "lighter" (form of tumah), all things that "tent" (and not only flax) are considered tents, then vis-à-vis a dead man, the "graver" (form of tumah), how much more so should all things that "tent" be considered tents. "all that enter the tent": partially. "and all that is in the tent": entirely. Why need this be said? If one that enters partially is tamei, how much more so one who is in it entirely. R. Achi phrases it otherwise, viz.: If one who enters the tent is tamei, how much more so one who is already in it! What, then, is the intent of "all that is in the tent"? To render the floor of the house until the depths like the house itself (i.e., all that is in that space is tamei.) Everyone who enters the tent from its entrance becomes tamei, but it does not impart tumah from its sides if they are open (i.e., if a man or vessels touch the tent from the outside when it is open, they do not become tamei for seven days.) From here you can reason a fortiori to a grave, viz.: If a tent, which is susceptible of tumah, does not impart tumah from all of its sides when it is open, then a grave, which is not susceptible of tumah, (being soil per se,) how much more so does it not impart tumah from all of its sides when it is open. __ But perhaps the reverse is the case, viz.: If a grave, which is not susceptible of tumah, imparts tumah from all of its sides when it is open, then a tent, which is susceptible of tumah, how much more so should it impart tumah from all of its sides when it is open! It is, therefore, written "all that enter the tent" — It is only through its entrance that it imparts tumah, but not from all of its sides when it is open. I have reasoned a fortiori and I have transposed (the reasoning). The transposition has been nullified and I return to the original a fortiori argument, viz.: If a tent, which is susceptible of tumah, does not impart tumah from all of its sides when it is open, then a grave, which is not susceptible of tumah, how much more so should it not impart tumah from all of its sides when it is open! __ But (in that case) it should not (even) impart "evening tumah" (viz. Ibid. 22) __ Would you say that? It follows a fortiori (that it does impart evening tumah), viz.: If one at a third remove from a dead body (as in Ibid. 22) is tamei, how much more so, one (as in our case) who is at a second remove! "and all that is in the tent shall be tamei": From this I understand that even straw and twigs and pieces of wood and stones are included; it is, therefore, written (Ibid. 18) "And a clean man shall take hyssop and dip it in the water and he shall sprinkle it upon the tent and upon all the vessels.⁠" __ But I still would understand to be included vessels of ordure and vessels of earth and vessels of soil. It is, therefore, written (Bemidbar 31:20) "And every garment, and every vessel of skin, and every work of goats and every vessel of wood shall you cleanse.⁠" We learn, then, of four (types of) vessels (that are affected. Whence do we derive (the same for) metal vessels? From (Ibid. 22) "But the silver and the gold, etc.⁠" We learn, then, of four types of vessels and of metal vessels. Whence do we derive (the same for) earthen vessels? From (Ibid. 19:15) "And every open (i.e., earthen) vessel, etc.⁠" We learn, then, of four types of vessels, of metal vessels, and of earthen vessels. __ But perhaps the intent is that these (those mentioned in 30:20) and those mentioned here (19:18 "and upon all the vessels") are subject to cleansing, and the others (straw and twigs) are subject to tumah in a tent, (but not to cleansing.) It is, therefore, written (Ibid. 11) "he shall be tamei for seven days. (12) He shall be cleansed with it.⁠" Whatever is subject to cleansing is subject to tumah; whatever is not subject to cleansing is not subject to tumah. (Ibid. 15) "And every open vessel whose cover is not fastened upon it is tamei.⁠" Scripture speaks of an earthen vessel. __ But perhaps it speaks of all vessels! (This is not so,) for you reason as follows: Four vessels are mentioned vis-à-vis a sheretz (a creeping thing, viz. Vayikra 11:33), and one (type of) vessel was excluded for both attenuation and exacerbation (re tumah). And four vessels are mentioned in respect to a dead body, and one was excluded for both attenuation and exacerbation. Just as there, Scripture speaks of an earthen vessel (viz. Ibid.), so, here, Scripture speaks of an earthen vessel. These are the words of R. Yoshiyah. R. Yonathan says: Is Scripture (here) speaking of an earthen vessel or of all vessels? It is, therefore, written "an open vessel" — a vessel that is subject to tumah at (the atmosphere of) its opening (and not at its outer surface). R. Eliezer says; Is Scripture speaking of an earthen vessel or of all vessels? It is unclean" — forever, there being no cleansing for its tumah. And what is the intent of "open"? Any amount. Abba Channan says in the name of R. Eliezer: From "there is no tight covering upon it,⁠" I would understand upon all of it. It is, therefore, written "upon" — upon its opening and not upon all of it. "tight covering" ("tzamid pathil") "tzamid": This is the stopper (plugging the inside). "pathil": This is the lid. And though there is no proof for this, there is an allusion to it in (Ibid. 25:3) "And Israel adhered ("vayitzamed") to Ba'al Peor.⁠" "And every open vessel whose cover is not fastened upon it is unclean": Vessels are protected (against tumah) in the tent of the dead with a tzamid pathil, but in (plague-spot) tents, with a covering. "a tzamid pathil upon it": and not a vessel upon a tzamid pathil — whence they ruled: A jug which he turned on its mouth and smeared with clay from the sides is susceptible of tumah, it being written "a tzamid pathil upon it,⁠" and not "it upon a tzamid pathil.⁠" These are the words of R. Eliezer. "And every open vessel": This tells me only of an earthen vessel. Whence do I derive (the same for) vessels of ordure, vessels of stones, and vessels of soil? It follows a fortiori, viz.: If earthen vessels, which are subject to tumah, protect (what is in them against tumah) by a tzamid pathil, in the tent of the dead, then vessels of ordure, of stones, and of soil, which are not subject to tumah, how much more should they protect (against tumah) by a tzamid pathil in the tent of the dead! "It is tamei" (without a tzamid pathil). Why (the stress on) "it"? What protects (against tumah) by a tzamid pathil in the tent of the dead, protects itself by a tzamid pathil (from tumah) through contact with a sheretz.
זאת התורה אדם כי ימות באהל – אם לומר אדם פרט לנבלה כבר למד הא מה אני מקיים אדם לרבות דבר אחר שיטמא כמת שלם את מה אני מרבה השדרה והגולגולת וחצי לוג דם וחצי קב עצמות ואבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי ורובע עצמות מרוב הבנין ורובע עצמות מרוב המנין ורובע מרוב גדולי גויה הרי אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל ואלו מטמאים במגע ובמשא ואין מטמ׳ באהל עצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס ואבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי. השדרה והגולגולת שחסרו כמה חסרון בשדרה ב״ש אומר שתי חוליות וב״ה אומ׳ חוליא אחת ובגולגולת ב״ש אומ׳ מלא מקדח וב״ה אומ׳ מלא מקדח של לשכה שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נירונית ומלא עקבו של עול השרוני. הגולל והדופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא.
כל הבא אל האהל – באין לו ומביאין אליו זה האהל שבאין לו ומביאין אליו אמרו מכנסת היא האשה את הנפל בפותח טפח. הבא אל האהל שיש לו בית ביאה בית ביאתו מטמאה מאחוריו אהל שאין לו בית ביאה אין בית ביאתו מטמא ואינו מטמא מאחוריו אם קורא אני הבא אל האהל יכול מרחוק ת״ל וכל אשר באהל אי וכל אשר באהל בכלו מנין אפילו במקצתו ת״ל אשר באהל.
כל הבא אל האהל – מה האהל בזמן שהמת בתוכו טמא לא בזמן שנפנה משם [אף הקבר בזמן שהמת בתוכו טמא לא בזמן שנתפנה משם] מה אהל סתום הנוגע בו מכל צדדין טמא אף קבר סתום הנוגע בו מכל צדדין טמא ור׳ יוסי אומר לפי שנאמר הנוגע בקבר יכול אף בקבר חדש אמר שוב בקבר אמר ליה ר׳ עקיבא אי אפשר לומר בקבר חדש אלא בקבר שהמת בו שנ׳ והזה על האהל מה אהל בזמן שהמת בתוכו ולא בזמן שנפנה.
התורה – תורת האהל תורת כל המאהילין את מה אני מרבה הבתים הבורות והמערות המנהרות והשכנים והשקפין והסלעים וכותל שהוטה יכול שאני מרבה שהוטה מאליה ת״ל זאת שאמרה תורה ריבה זרעים וירקות התלושין מן הקרקע שהן חוצצין בפני הטומאה יכול שאני מרבה בזמן שהן מחוברין ת״ל זאת שאמרה תורת ריבה נפה וכברה ונפש והפולחן והפלצור ומיתוחי מטה והמשפלות שהן חוצצין בפני הטומאה יכול שאני מרבה בזמן שהן מביאין ת״ל זאת. שאמר תורת ריבה עדר רחלים עדר גמלים ומכונות חיה ועוף שמוכן את מה מרבה חיה דולגת ועוף הפורח וטולית המנפנפת וספינה שהיא שטה על פני המים תלמוד לומר זאת את מה מרבה ביצת המים וכיפת השלג והברד והגליד והכפור ת״ל זאת.
דָּא אוֹרָיְתָא אֱנָשׁ אֲרֵי יְמוּת בְּמַשְׁכְּנָא כָּל דְּעָלֵיל לְמַשְׁכְּנָא וְכָל דִּבְמַשְׁכְּנָא יְהֵי מְסָאַב שִׁבְעָא יוֹמִין.
This is the law when a man dies in a tent: every one who enters the tent, and every one who is in the tent, shall be unclean seven days.

זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים
דָּא אוֹרָיְתָא אֱנָשׁ אֲרֵי יְמוּת בְּמַשְׁכְּנָא כָּל דְּעָלֵיל לְמַשְׁכְּנָא וְכָל דִּבְמַשְׁכְּנָא יְהֵי מְסָאַב שִׁבְעָה יוֹמִין
אדם – אנש, כולל נשים וקטנים
א. אונקלוס שומר על עקביות ומתרגם בכל הפרשה ״אָדָם״ – ״אֱנָשׁ״, כי אֱנָשׁ מציין גברים ונשים ואפילו קטנים שגם הם מטמאים באהל.⁠1 אבל המיוחס ליונתן שתרגם בפסוקים הקודמים ״אדם״ – ״בַּר נְשָׁא״ [בן אדם, וממנו: ברנש], תרגם כאן ״אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״ – ״גְבַר אֲרֵי יְמוֹת תְּחוֹת גַנָנָא דְפָרִיס״ [איש כי ימות תחת אהל שפרוס], ותמוה, כי גם אשה מטמאת באהל.
יִטְמָא – יְהֵי מְסָאַב ולא יִסְתָּאַב
ב. כאן תרגם ״וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים״ – ״יְהֵי מְסָאַב שִׁבְעָה יוֹמִין״, אבל בפסוק הדומה ״וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ ... כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא״ (ויקרא יא יג) תרגם ״כָּל דִּבְגַוֵּיהּ יִסְתָּאַב״. והטעם: אהל מטמא רק כאשר המת בתוכו אבל לא כשניטל ממנו, וזהו ״וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא״ – ״יְהֵי מְסָאַב״, כלומר עכשיו הוא מטמא אך לא להבא. כנגד זאת אויר כלי חרס מטמא עולמית גם אחר שניטל השרץ – לכן שם תרגם ״כָּל דִּבְגַוֵּיהּ יִסְתָּאַב״ לשון עתיד, ללמד שמה שיהיה בתוכו אף לאחר שהשרץ כבר הורחק מהכלי – יֵעָשֹה טמא. ואילו תרגם שם ״כָּל דִּבְגַוֵּיהּ יְהֵי מְסָאַב״ היה משתמע שרק אוכלים ומשקים המצויים בכלי בשעת נפילת השרץ אל תוכו, או שבאים בתוכו כל זמן שהשרץ בעין – רק אז הם טמאים אך לא מה שיימצא בכלי לאחר הרחקת השרץ. וראה גם להלן ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא״ (פס׳ כ) ״וּגְבַר דְּיִסְתָּאַב וְלָא יַדֵּי עֲלוֹהִי״.
1. כמבואר בשם יא״ר בפסוק ״וְגֹנֵב אִישׁ״ (שמות כא טז) ״וּדְיִגְנוֹב נַפְשָׁא״. וכאשר מדובר על ״אדם״ המתייחס דווקא לזכר, מתרגם ״גבר״ ראה ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה״ (במדבר יב ג) ״וְגֻבְרָא מֹשֶׁה״.
דא גזירת אוריתהא בר נש ארום ימות במשכנה כל די עלב במשכנה וכל די יהיב במשכנה יהווי מסאב שבעהג יומין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גזירת אוריתה״) גם נוסח חילופי: ״אחוויית או׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די על״) גם נוסח חילופי: ״דיעול״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די יהיב במשכנה יהווי מסאב שבעה״) גם נוסח חילופי: ״דאית במשכנה יסתאב שב׳⁠ ⁠⁠״.
דא אחוויית אורייתא גבר ארום ימות תחות גננא דפריס כל מן דעליל למשכנא אורח תרעא ולא מן צדדיה כדפתיח תרעיה וכל דבמשכנא ואפילו קרקעיתיה ואבנוי וקיסוי ומנוי יהי מסאב שובעא יומין.
This is the indication of the law concerning a man when he hath died under the outspread tent: every one who entereth into the tent by the way of the door, but not from its side, when its door is open (or when one hath opened its door), and whatever is in the tent, its floor, stones, wood, and vessels, shall be unclean seven days.
זאת התורה וגו׳ – 1אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה.
וכל אשר באהל – מכאן שהמת מטמא באהל אעפ״י שלא נגע בו.
1. אין התורה מתקיימת. ברכות ס״ג ע״ב.

רמז תשסב

זֹאת הַתּוֹרָה – אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן [לְעוֹלָם] אַל יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וַאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״, אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה [תְּהֵא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה]. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת״.
תְּנָן הָתָם, אֶחָד חוֹר שֶׁחֲרָרוּהוּ מַיִם, אוֹ שְׁרָצִים, אוֹ שֶׁאֲכָלְתּוֹ מַלַּחַת, וְכֵן מִדְבָּךְ שֶׁל אֲבָנִים, וְכֵן סְוָאר שֶׁל קוֹרוֹת, חָשׁוּב אֹהֶל, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֹהֶל שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי בִּידֵי אָדָם לֹא שְׁמֵיהּ אֹהֶל, מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה, יָלִיף אֹהֶל אֹהֶל מִמִּשְׁכָּן, כְּתִיב הָכָא אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל וּכְתִיב הָתָם (שמות מ׳:י״ט) ״וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן״, מַה לְהַלָּן בִּידֵי אָדָם, אַף כָּאן בִּידֵי אָדָם. וְרַבָּנָן, אֹהֶל אֹהֶל רִיבָּה, וּמוֹדֶה אַף רַבִּי יְהוּדָה כִּמְלֹא אֶגְרוֹף, תָּנְיָא נַמִּי הָכִי, וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בִּשְׁקִיפִין וּבִנְקִיקִין וּבִסְלָעִים שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיִּן בִּידֵי אָדָם חֲשׁוּבִין אֹהֶל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר קִבְרֵי עוֹבְדֵי אֱלִילִים אֵין מְטַמְּאִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם״ כוּ׳. מֵיתִיבֵי (להלן ל״א:מ״ו) ״וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף״, מִשּׁוּם בְּהֵמָה. תָּא שְׁמַע, (יונה ד׳:י״א) ״אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְּׁתֵים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם״, הָתָם נַמִּי מִשּׁוּם בְּהֵמָה. תָּא שְׁמַע, (להלן ל״א:י״ט) ״כָּל הוֹרֵג נָפֶשׁ וְכָל נֹגֵעַ בְּחָלָל״, דִּילְמָא אִקְטַל חָד מִיִּשְׂרָאֵל, וְרַבָּנָן ״לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ״, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, ״לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ״ לַעֲבֵירָה. רַבִינָא אָמַר: נְהִי דִּמְעַטִינְהוּ קְרָא מִטִּמּוּיֵי בְּאֹהֶל דִּכְתִיב ״אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל ״מִמַּגַּע וּמַשָׂא מִי מִעַטִנְהוּ קְרָא.
זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל – בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַמֵּת טֻמְאָה חֲדָשָׁה שֶׁיְּטַמֵּא בְּאֹהֶל, אֵין לִי אֶלָּא בְּאֹהֶל, חוּץ לָאֹהֶל מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹאת הַתּוֹרָה״ אָדָם כִּי יָמוּת (בְּאֹהֶל) דִּבְרֵי אִסִּי בֶּן עֲקִיבָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ, אִם עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לְטֻמְאָה הֲרֵי הוּא מְטַמֵּא, מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא, מִנַּיִן לַעֲשׂוֹת כָּל הַמַּאֲהִילִין כְּאֹהֶל, הָיָה רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר מַה מְצֹרָע הַקַּל עָשָׂה בּוֹ כָּל הַמַּאֲהִילִין כְּאֹהֶל, מֵת הֶחָמוּר דִּין הוּא שֶׁנַּעֲשֶׂה בּוֹ כָּל הַמַּאֲהִילִין כְּאֹהֶל.
כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל – זֶה שֶׁבָּא מִקְצָתוֹ, וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל, זֶה שֶׁבָּא כֻּלּוֹ. [הָא עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר, יֵשׁ לִי בַּדִּין, אִם הַבָּא מִקְצָתוֹ טָמֵא הַבָּא כֻּלּוֹ] לֹא יְהֵא טָמֵא, אֶלָּא אִם אָמַרְתָּ כֵּן עָנַשְׁתָּ מִן הַדִּין, לְכָךְ נֶאֱמַר ״כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל״, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין. רַבִּי אַחָא בַּר יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל״, לַעֲשׂוֹת קַרְקַע שֶׁל בַּיִת עַד הַתְּהוֹם כְּמוֹתוֹ. כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל, דֶּרֶךְ פִּתְחוֹ הוּא מְטַמֵּא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִכָּל צְדָדִין כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ, מִכָּאן אַתָּה דָּן לְקֶבֶר, מָה אֹהֶל שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה אֵינוֹ מְטַמֵּא מִכָּל צְדָדִין כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ, קֶבֶר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אֵינוֹ דִין שֶׁלֹא יְטַמֵא מִכָּל צְדַדִין כְּשֶׁהוּא פָּתוּח, אוֹ חִלּוּף, מָה קֶּבֶר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה הֲרֵי הוּא מְטַמֵּא מִכָּל צְדָדָיו כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ וְכוּ׳, תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן פסוק טו) ״וְכָל כְּלִי פָתוּחַ״ וְגוֹ׳ דֶּרֶךְ פִּתְחוֹ הוּא מְטַמֵּא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִכָּל צְדָדָּיו [כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ]. דָּנְתִּי וְחִלַּפְתִּי בָּטַל הַחִלּוּף זָכִיתִי לָדוּן כְּבַתְחִלָּה, וּמָה אֹהֶל [שֶׁהוּא] מְקַבֵּל טֻמְאָה אֵינוֹ מְטַמֵּא מִכָל צְדָדִין כְשֶׁהוּא פָּתוּחַ, קֶבֶר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא מִכָּל צְדָדָיו כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ, אוֹ לֹא יְטַמֵּא טֻמְאַת עֶרֶב, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, אִם שְׁלִישִׁי בְּמֵת טָמֵא, הַשֵּׁנִי אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָמֵא.
וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל – שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף הַקַּשׁ וְהַחִרִיוֹת וְהָעֵצִים וְהָאֲבָנִים בְּמַשְׁמָע, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם״ וְגוֹ׳, וַעֲדַיִן כְּלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה וְנַפְשׁוֹת בְּהֵמָה בְּמַשְׁמָע, תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן ל״א:כ׳) ״וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל כְּלִי עֵץ״, הָא לָמַדְנוּ לְאַרְבָּעָה כֵּלִים, לִכְלֵי מַתָּכוֹת מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם, כב) ״אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף״, הָא לָמַדְנוּ לְאַרְבָּעָה כֵּלִים וְלִכְלֵי מַתָּכוֹת, לִכְלֵי חֶרֶס מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ״ וְגוֹ׳, הָא לָמַדְנוּ לְאַרְבָּעָה כֵּלִים וְלִכְלֵי מַתָּכוֹת וְלִכְלֵי חֶרֶס, לְאָדָם מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן ל״א:י״ט) וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְגוֹ׳, אוֹ אֵלּוּ לִכְלַל חִטּוּי וְאֵלּוּ לִכְלַל טֻמְאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר (לעיל פסוק יב) ״הוּא יִתְחַטָּא בוֹ״, אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל חִטּוּי בָּא לִכְלַל טֻמְאָה, אֶת שֶׁלֹּא בָּא לִכְלַל חִטּוּי לֹא בָּא לִכְלַל טֻמְאָה.
זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל – אִם לוֹמַר אָדָם, כְּבָר לִמֵּד, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם אָדָם, לְרַבּוֹת דָּבָר אַחֵר שֶׁיְּטַמֵּא כְּמֵת שָׁלֵם, אֶת מָה אֲנִי מְרַבֶּה, הַשִּׁדְרָה, וְהַגֻּלְגֹּלֶת, וַחֲצִי (לוֹג) [קַב] דָּם, וַחֲצִי לוֹג עֲצָמוֹת, וְאֵבֶר מִן הַמֵּת וְאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, וְרֹבַע עֲצָמוֹת וְרָב בִּנְיָן וְרָב מִנְיָן מְרוֹב הַגְּוִיָּה הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָׂא וּבְאֹהֶל.
וְאֵלּוּ מְטַמְּאִים בְּמַגָּע וּבְמַשָׂא וְאֵין מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל, עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, וְאֶרֶץ הָעַמִּים, וּבֵית הַפְּרָס, וְאֵבֶר מִן הַמֵּת וְאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי, הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁחָסְרוּ, כַּמָּה חִסָּרוֹן בַּשִּׁדְרָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁתֵּי חוּלְיוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים חוּלְיָא אַחַת, וּבְגֻלְגֹּלֶת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְלֹא מַקְדֵּחַ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מְלֹא מַקְדֵּחַ שֶׁל לִשְׁכָּה שֶׁהוּא כְּפוּנְדְיוֹן הָאִיטָלְקִי וּכְסֶלַע נִירוֹנִית, וּמְלֹא נִקְבָּה שֶׁל עוֹל הַשָּׁרוֹנִי, הַגּוֹלֵל וְהַדּוֹפֵק מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָׂא.
כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל – הוּא שֶׁבָּאִין לוֹ וּמְבִיאִין אֵלָיו, (זֶה) [אֵיזֶה הוּא] הָאֹהֶל שֶׁבָּאִין לוֹ וּמְבִיאִין אֵלָיו, אָמְרוּ מַכְנֶסֶת הִיא הָאִשָּׁה אֶת הַנֶּפֶל בְפוֹתֵחַ טֶפַח. הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל, אֹהֶל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית בִּיאָה, בֵּית בִּיאָתוֹ מְטַמֵּא [וְאֵינוֹ מְטַמֵּא] מֵאֲחוֹרָיו, אֹהֶל שֶׁאֵין לוֹ בֵּית בִּיאָה אֵין בֵּית בִּיאָתוֹ מְטַמֵּא וְאֵינוֹ מְטַמֵא מֵאֲחוֹרָיו.
אִם קוֹרֵא אֲנִי ״הַבָּא אֶל הָאֹהֶל״, יָכוֹל מֵרָחוֹק, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל״, אֵין לִי אֶלָּא וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל בְּכֻלּוֹ, מִנַּיִן אֲפִלּוּ בְּמִקְצָתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר בָּאֹהֶל״.
מֶה הָאֹהֶל בִּזְמַן שֶׁהַמֵּת בְּתוֹכוֹ טָמֵא, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁנִּפְנָה מִשָּׁם, מָה אֹהֶל סָתוּם הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מִכָּל צְדָדִין טָמֵא, אַף קֶבֶר סָתוּם הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מִכָּל צְדָדִין טָמֵא, וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק יח) ״הַנֹּגֵעַ בַקָּבֶר״ יָכוֹל אַף בְּקֶבֶר חָדָשׁ, אָמַר שוּב ״בְקָבֶר״. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּקֶבֶר חָדָשׁ, אֶלָּא בְּקֶבֶר שֶׁהַמֵּת בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק יח) ״וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל״, מָה אֹהֶל בִּזְמַן שֶׁהַמֵּת בְּתוֹכוֹ וְלֹא בִּזְמַן שֶׁנִּפְנָה [אַף קֶבֶר כֵּן].
זֹאת הַתּוֹרָה וְגוֹ׳ – תּוֹרַת הָאֹהֶל תּוֹרַת כָּל הַמַאֲהִילִין, אֶת מָה אֲנִי מְרַבֶּה, הַבָּתִּים, הַבּוֹרוֹת, וְהַמְּעָרוֹת, הַמִּנְהָרוֹת, וְהַשְּׁכָכִין, הַשְּׁקִיפִין, וְהַסְּלָעִים, וְכֹתֶל שֶׁהֻטָּה, יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה שֶׁהֻטָּה מֵאֵלֶיהָ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹאת״. (אָמַרְתָּ) הַתּוֹרָה, רִבָּה זְרָעִים וִירָקוֹת שֶׁתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע שֶׁהֵן חוֹצְצִין בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה בִּזְמַן שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין, תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹאת״. (אָמַרְתָּ) הַתּוֹרָה, רִבָּה נָפָּה וּכְבָרָה, וְנֶפֶשׁ, (וְהַפֻּלְחָן) [וְהַפֻּחְלָץ], וְהַפְּלָצוּר, וּמִתּוּחֵי מִטָּה, וְהַמִּשְׁפָּלוֹת, שֶׁהֵן חוֹצְצִין בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה בִּזְמַן שֶׁהֵן מְבִיאִין, תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹאת״. (אָמְרָה) הַתּוֹרָה, רִבָּה עֵדֶר רְחֵלִים, עֵדֶר גְּמַלִּים, וּמוּכָנוֹת חַיָּה, וְעוֹף (שֶׁמּוּכָן) [שֶׁשָּׁכֵן], אֶת מָה אֲנִי מְרַבֶּה חַיָּה דּוֹלֶגֶת, וְעוֹף הַפּוֹרֵחַ, וְטָלִית הַמְּנַפֶּפֶת, וּסְפִינָה שֶׁהִיא שָׁטָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹאת״ (תִּהְיֶה), [אֶת מָה אֲנִי] מְרַבֶּה בִּיצַּת הַמַּיִם, וְכִפַּת הַשֶּׁלֶג וְהַבָּרָד וְהַגְּלִיד וְהַכְּפוֹר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹאת״.
וַהַדִ׳הִ אלשַּׁרִיעַתֻ אִי אִנסַאןֵ מַאתַּ פִי כַ׳בַּאאֵ פַכֻּלֻּ מַא פִיהִ וַכֻּלֻּ מַן דַכַ׳לַ אִלַיְהִ יַנגַסֻ סַבּעַתַּ אִיאמֵ
וזאת הההלכה, איזה אדם שמת באוהל, אזי כל מה שבתוכו וכל-מי שנכנס אליו, יטמא שבעת ימים.
כל הבא אל האהל – בעוד שהמת בתוכו.
כל הבא אל האהל ALL THAT COMES INTO THE TENT – while the dead body is within it, shall be unclean seven days.
פס׳: זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל – שבא מקצתו.
ד״א: (להביא) [כל הבא] אל האהל1לעשות קרקעו של בית כמוהו עד לתהום.
ד״א: כל הבא אל האהל – דרך ביאה הוא מטמא 2אינו מטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח.
וכל אשר באהל יטמא – יכול אף הקש והעצים ת״ל והזה על האהל. 3ועל כל הכלים:
1. לעשות קרקעו של בית. שאם טומאה בבית כל מה שבקרקע הבית עד התהום טמא:
2. אינו מטמא מכל צדדים כשהוא פתוח. פי׳ אם פתת פתוח יצאת הטומאה בפתח זה. אזי רק אותו הפתח טמא ושאר טהורין:
3. ועל כל הכלים. יצאו קש ועצים שאינם כלים ואינם מקבלים טומאה:
באהל – והבית כאהל, רק הזכיר הכתוב האהל, בעבור היות ישראל באהלים. וכן: אשר ישחט שור או כשב או עזא במחנה (ויקרא י״ז:ג׳).
וכל אשר באהל – מבגד.
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 176, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150: שור וכשב ועז.
IN A TENT. A house has the same law as a tent. Scripture mentions a tent because Israel then lived in tents. That killeth an ox, or lamb, or goat, in the camp (Lev. 17:3) is similar.⁠1
AND EVERY THING THAT IS IN THE TENT. Garments.⁠2
1. The law laid down in Lev. 17:3 applies equally to a town. Scripture speaks of a camp because Israel then lived in tents in a camp.
2. For the next verse deals with vessels.
(יד-טו) זאת התורה – שאמרנו למעלה, בא באוהל כנוגע במת עצמו כי הוא {אהל}⁠א המת.
ולכלי חרס פתוח שהטומאה קודמת לפתחו כדאשכחן גבי שרצים: ו⁠{כל} כלי חרשב אשר יפול מהם אל תוכו (ויקרא י״א:ל״ג), אלמא שאינו מקבל טומאה אלא מתוכו, אבל מתוכו כיון שבא לאוירו טמא אף על פי שלא נגע, ולפיכך אם יש צמיד פתיל עליו טהור הוא (בבלי חולין כ״ה.). אבל כלי שטף, בכל עניין טמא, בין מגבו בין מתוכו, ובלבד שיגע בו (בבלי חולין כ״ה.). ואהל המת כמאן דמלי טומא⁠[ה] דמי.
א. בכ״י מינכן 52: לבא.
ב. בכ״י מינכן 52: חרס.
(14-15) זאת התורה – THIS IS THE LAW – that we said above; one who comes INTO THE TENT is like one who touches a dead body itself because it is {the tent of} the dead person.
And for an OPEN clay VESSEL where the impurity begins immediately upon entry into its opening (Bavli Chulin 25a:3) [but not from contact with the outside of the vessel], as is found regarding swarming creatures: “Every earthen vessel into which any of them falls” (Vayikra 11:33) – derive from here that it only becomes impure from the interior, but in the interior [of the vessel], as soon as something [impure] comes into its airspace, it becomes impure even though it did not touch [the walls of the vessel];⁠1 and therefore if there is a sealed cover on [the vessel], it is pure. But a vessel which is purified through rinsing [i.e. one that is not earthenware], is impure in every context, whether from its exterior or interior, as long as it touches it (Bavli Chulin 25a:8). And the tent of a dead body is considered to be full of impurity.
1. In other words, a clay vessel does not contract impurity if something impure comes into contact with its exterior, but as soon as something enters its interior, even if it does not touch the walls of the vessel and only enters the vessel's airspace, it becomes impure. Other vessels contract impurity by contact with either the exterior or interior of the vessel.
זאת התורה – כלומר זאת שאמרנו בתחילת הפרשה היא חוקת התורה.
כל הבא אל האהל – שלא תאמר בנגיעת המת החמיר הכתוב אבל בביאה באוהל לא החמיר תלמוד לומר: כל הבא אל האהל. וכל אשר באהל למה נאמר, אם הבא אל האהל דמשמע בא מקצתו טמא אבל באהל דמשמע כולו בא אינו דין שיהא טמא, אלא לפי שאין עונשים מן הדין כתב לך וכל אשר באהל.
ויש מפרשים כל הבא אל האהל – דמשמע בעוד שהמת בו אפילו לפי שעה כגון בעלי חיים מקבל טומאה שדרכו לבא, וכל אשר באהל – מטלטלין מקבלין טומאה אפילו היו שם עד שלא מת ועוד בו עכשיו.
זאת התורה, "this is the law;⁠" what has been introduced at the beginning of this chapter is a statute of the Torah.
כל הבא אל האהל, "anyone who enters the tent (or house) in which there is a body of a human being, (and any item in the house at the time);⁠" the reason that this has been spelled out is that you could have thought that ritual impurity originating in a dead body is transferred only through touching that body, but not through sharing the air under the same roof as that in which the body reposes. The novelty of this legislation is such that it needs to be spelled out. וכל אשר באהל, "and everything inside that tent (or house).⁠" Why did this have to be written? if the Torah declared anyone entering such a tent as becoming ritually impure, i.e. before he had even entered with his whole body, it is understood that things inside that tent already and completely, will have the same status, no less. The answer is again that a penalty for something must be spelled out, and cannot be decreed merely by reasoning, however logical. Some commentators understand the line: כל הבא אל האהל, as including even living creatures other than human beings that are in that tent at the same time as the corpse is still there. The same would be true for chattels that had been in that tent while the corpse was still alive. (Source unknown)
אוטעם אדם כי ימות באהל – אדם כי ימות והוא עתה באהל. או שדבר הכתוב בהווה, והוא הדין אם ימות בחוץ והכניסוהו לאהל.
כל הבא אל האהל וכל אשר באהל – הכלים אשר בתוכו והאהל עצמו בכלל הזה, כמו שאמר: והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם (במדבר י״ט:י״ח).
והגיד הכתוב: האהל – להגיד שהוא עצמו טמא שבעה וצריך הזיה, ועוד מפני ישראל שהיו יושבי אוהלים במדבר ודבר הכתוב בהווה, כי המצוה מיד ולדורות, אבל הוא הדין לבית ולכל המאהילים שמביאים את הטומאה על כל הכלים ועל הנפשות ששם, אלא שאין הבית המחובר מקבל טומאה לעצמו כלל. והנה הזכיר הכתוב במת טומאת מגע ואהל, ולא הזכיר בו משא, אבל רבותינו (ספרי במדבר י״ט:ט״ז) דורשין אותו בקל וחומר מן הנבלה, ומרבים אותו לטומאת שבעה כמגע, וכן הוא כפי פשט הכתוב, הזכיר כי באדם המת והשחוט טומאת שבעה והזיה במגע. וכבר הוא ידוע כי מגע התורה הנגיעה ממש, והנגיעה על ידי דבר אחר שישא אותו.
א. הביאור על פסוק י״ד מופיע בכ״י ובדפוסים הראשונים לאחר הביאור על פסוק ט״ז.
WHEN A MAN DIETH IN A TENT. The meaning thereof is: "When a man dies, and he is now [lying] in a tent" [even though he may have died outside the tent and was later on brought in]; or it may be that Scripture speaks about the usual circumstances [and people usually die inside a building], but the same law applies if he died outside and they brought him into the tent. All that come into the tent and all that is in the tent — this includes the vessels therein and the tent itself, as He said [further on], and he shall sprinkle upon the tent and upon all the vessels and upon the persons that were there.⁠1 Scripture mentions the tent in order to let us know that the tent itself is rendered unclean for seven days, and [in order to become clean again] requires sprinkling [with the waters of purification]. Furthermore, the Israelites were tent-dwellers in the wilderness and Scripture spoke of the usual [circumstances at that time], because the commandment applied [both] immediately and for later generations; but the same law applies to a house and to everything that "covers" [a corpse], namely that they convey uncleanness to all the vessels and persons that are there, except that a house which is [permanently] attached to the ground cannot itself become impure [unlike a tent which is also defiled].
Now Scripture stated [that] a corpse [conveys] impurity by contact2 and by an 'ohel,'3 but does not mention [that it also conveys impurity to the person who] carries it. Our Rabbis, however, deduced it by a kal vachomer4 from [the law of] a dead animal,⁠5 and have included it in [the law of] uncleanness of seven days, just like [one who] touches [a corpse]. This is also in accordance with the plain meaning of Scripture, for He mentioned in the case of one who dies [of his own accord] or was killed that he who touches him becomes unclean for seven days,⁠6 and [requires] sprinkling [with the waters of purification]; and it is already known that [the word] "touching" in the Torah refers to actual personal contact, and to contact through another object, that is, by carrying it [in which case he is "touching" the object carried by means of the intervening object].
1. Further, (18).
2. (16): And whatsoever toucheth … shall be unclean for seven days. — See Vol. III, p. 129, Note 150, on the interchangeable use of the terms "clean,⁠" and "unclean,⁠" or "pure" and "impure.⁠"
3. Literally: "a tent.⁠" This refers to the law that anything "spread over" an unclean object has the same effect as "a tent.⁠" Hence if a tree shaded a corpse, the law of a dead body in a house or tent applies.
4. Literally: "a minor and major.⁠" See Vol. II, p. 133, Note 208 for a fuller explanation of this principle.
5. "If a dead animal, which only renders one impure until [the same] evening, and does not convey impurity by ohel (see Note 32), nonetheless does convey impurity [to one who] carries it — surely a corpse [which conveys impurity for seven days, and also by ohel, conveys impurity to one who carries it]! And just as in the case of a dead animal, touching it conveys impurity until the [same] evening and carrying it [likewise] conveys impurity until the evening, so also in the case of a corpse, where touching conveys impurity for seven days, carrying also conveys impurity for seven days" (Rambam, Mishneh Torah, Hilchoth Tumath Hameith, 1:2).
6. (16): And whatsoever toucheth … shall be unclean for seven days. — See Vol. III, p. 129, Note 150, on the interchangeable use of the terms "clean,⁠" and "unclean,⁠" or "pure" and "impure.⁠"
אדם כי ימות באהל – הוא הדין בבית, אבל הזכיר אהל מפני שישראל במדבר היו יושבי אהלים, והכתוב אזהרה לשעה ולדורות. ומכאן שאין מטמאין באהל אלא ישראל הקרוין אדם, שנאמר (יחזקאל ל״ד:ל״א) אדם אתם. ואע״פ שמצינו בעו״ג (במדבר ל״א:מ׳) ונפש אדם ששה עשר אלף, כבר תירצו התם ביבמות פרק הבא על יבמתו התם משום בהמה. וכן נמי מה שכתוב (יונה ד׳:י״א) רבו אדם אשר לא ידע וגו׳, התם מפרש נמי משום בהמה, כלומר שלא נקראו האומות בשום מקום אדם בלבד אלא אם כן יזכיר הכתוב בהמה. ומה שכתוב (תהלים קכ״ד:ב׳) בקום עלינו אדם, כבר דרשו בו בפרק קמא דמגלה ולא מלך. ומה שכתוב (ישעיהו מ״ג:ד׳) ואתן אדם תחתיך, דרשו בברכות אל תקרי אדם אלא אדום. ומה שכתוב (ויקרא י״ח:ה׳) אשר יעשה אותם האדם, ודרשו רז״ל כהן לוי וישראל לא נאמר אלא האדם, מלמד שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, כן דרשו בסנהדרין, אך פירשו בזה כי הוא מיתור הה״א שבא לרבות אפילו גוי, שהרי לא אמר אשר יעשה אותם אדם. ומה שאמר ירמיה (ירמיהו ל״ב:כ׳) אשר שמת אותות ומופתים בארץ מצרים ובישראל ובאדם, אדם המצריים, לפי שהמכות ההם היו פורענות.
כל הבא אל האהל – טמא, וכל שכן הנושא את המת, שהרי בנבלה כתיב (ויקרא י״א:מ׳) והנושא את נבלתה, ומה נבלה שאינה מטמאה טומאת שבעה מטמאה במשא. ק״ו המת שמטמא טומאת שבעה שמטמא במשא, אבל שתק הכתוב מלהזכיר טומאת משא במת מפני שהוא ק״ו מאהל, ומה כל הבא אל האהל טמא לא כ״ש הנושא. ושתק הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת שהוא ק״ו מבת הבת, או איסור אכילת בשר בחלב שהוא ק״ו מבשול.
אדם כי ימות באהל, "when a person dies in a tent (or house), etc.⁠" although the legislation which follows applies equally to people dying inside a house or other roofed structure, the Torah chose the example of "tent" since at the time the Israelites in the desert lived in tents. Legislation mentioned here is valid both at the time it was written and for all future generations. We learn from here that contamination caused by being in the same enclosed airspace with a corpse results only from the corpse of a Jew as only Jews qualify for the title "אדם.⁠" (compare Ezekiel 34,31 "for you My flock are אדם"). Although there are verses scattered throughout the Bible in which the Gentiles are referred to by the same "title" (Numbers 31,11), the sages have already answered this apparent contradiction in Yevamot 61, namely the word had to be used there in order to distinguish Gentiles from beasts which were also numbered as part of the booty. A similar explanation applies to the verse in Jonah 4,11 where אדם is contrasted with the beasts. In other words, the only time the term אדם is used for Gentiles is when it is in contradistinction to בהמה, beast. We are still faced with the word אדם referring clearly to Gentiles in Psalms 124,2. Megillah 11 explains that in that verse the word אדם means "ordinary human,⁠" not a "king.⁠" Another instance which appears to bestow the title אדם on Gentiles is found in Isaiah 43,4. The Talmud Berachot 62 suggests that the word in Isaiah be read as אדום instead of as אדם, i.e. that the "people" God will give as ransom for the Jewish people will be the Edomites. A more problematic text involving the word אדם is Leviticus 18,5 on which Sanhedrin 59 suggests that even a Gentile who studies the laws of sexual chastity and observes them attains the level of purity reserved for the High Priest. It is pointed out that in the relevant verse the word for the Gentile is האדם as distinct from אדם. Whenever the Torah speaks of האדם, Gentiles are not excluded. This leaves us with Jeremiah 32,20: where God speaks of miracles performed "before Israelites and אדם,⁠" which appears to imply that both peoples merited the miracles, i.e. were on similar ethical levels. The problem is answered by pointing out that whereas these miracles were beneficial for the Israelites, they were at the same time extremely damaging to the Egyptians who are referred to in that verse as אדם. It is clear therefore that far from equating the Israelites and the אדם, i.e. Egyptians as on a similar moral level the prophet wanted to contrast the levels of Israelites with that of people characterised as אדם.
כל הבא אל האהל, "anyone entering the tent, etc.⁠" is contaminated as a result. If someone carries the corpse or touches it he is most certainly no less contaminated than someone merely sharing the same airspace with the corpse. Seeing that we have legislation decreeing ritual impurity on anyone carrying dead beasts which had died by natural causes as opposed to ritual slaughter although such impurity lasts only for a day, it is clear that carrying a human corpse would be at least as much a cause for contracting severe ritual impurity as if one merely shared the same airspace with it. This is why the Torah did not have to bother to spell out this detail in connection with contact with a corpse through carrying it. We find a similar silence of the Torah on the prohibition of a father sleeping with his daughter seeing the Torah had already forbidden sexual relations between the same man with his granddaughter (Leviticus 18,10). Another example of the Torah remaining silent on a law that can be derived by simple logic (קל וחומר) is the prohibition to eat meat and milk together. If the Torah had already forbidden for milk and meat to be cooked together, it is clear that it must not be eaten together either after it has been cooked.
אדם כי ימות באהל – דיבר הכתוב בהווה על אדם שמת באהל וה״ה אם מת בחוץ והכניסוהו לאהל:
כל הבא אל האהל וכל אשר באהל – הכלים אשר בתוכו והאהל עצמו בכלל זה כדכתיב והזה על האהל. והזכיר הכתוב אהל לומר שהוא עצמו טמא ז׳ וצריך הזאה. ועוד שישראל יושבי אהלים היו במדבר ודיבר הכתוב בהווה כי המצוה מיד ולדורות וה״ה לבית ולכל המאהילים שמביאין את הטומאה על כלים ונפשות ששם אלא שאין הבית המחובר מקבל טומאה כלל:
אדם כי ימות באהל, "a person who dies in a tent (roofed airspace).⁠" The verse describes real, not potential, scenarios. The legislation described here applies equally to people who die outdoors and to whose remains are transferred to a roofed airspace such as a tent or house.
כל הבא אל האהל וכל אשר באהל, "whoever enters the tent or whatever is in the tent already, etc.⁠" This includes the utensils in the tent already, as well as the tent itself. We know this from the requirement to also sprinkle the tent itself with the waters and ashes from the red heifer. (Compare verse 18 where this is spelled out).
The reason why the verse mentions the word אהל, tent, is to tell us that the person entering that tent itself has become ritually contaminated for seven days minimum. The verse also informs us by inference that the Israelites during their 40 years in the desert lived in tents. The Torah paints scenarios familiar to the people, seeing that the legislation would apply immediately, not only once they crossed the river Jordan into the Holy Land. The same rules would apply to permanent housing. However if such a house would be firmly attached to the ground it stood on the house itself would not become ritually contaminated. [The repeated use of the word אהל, tent is meant to exclude certain structures that perform functions similar to those of tents, i.e. houses attached firmly to the ground they stand on. Ed.]
זאת התורה אדם כי ימות באֹהל – למדנו מזה שהמת מטמא באהל.
כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים – לפי שלא גזר בזה המקום טומאה על האהל, אבל על מה שבתוכו, ואמר במה שאחר זה: ׳והִזה על האהל׳ (פסוק יח), למדנו שמן האהלים שאינו מִטמא, ומן האהלים שמִטמא, וכולם משתתפים בהבאת הטומאה לכל מה שתחתיהם; והנה האהל שאינו מִטמא הוא מציל מה שעליו, והאהל המִטמא אינו חוצץ, כי הטומאה תעברהו, ולזה יִטמא כל מה שעל הטומאה, לפי שהוא מאהיל עליה, עד יגיע הענין לאהל בלתי מקבל טומאה. והנה האהל המקבל טומאה הוא נעשה מארוג או עור, כמו הענין באהל המשכן, והוא יטמא משום אהל; והאהל שאינו מתטמא משום אהל הוא כמו הבית ומה שיִדמה לו. וראוי שתדע שלא יִקָּרֵא אהל לפי הוראת הגדר אם לא יהיה בו חלל טפח על טפח ברום טפח, ולזה לא יהיה חוצץ בפני הטומאה אם לא היה בזה התואר. וראוי שתדע כי מה שנתבאר בזה המקום באהל הטהור, שהוא חוצץ בפני הטומאה שלא תצא ותעבור חוצה לו, יחוייב גם כן שלא תיכנס בו הטומאה אם היתה חוצה לו, רוצה לומר למעלה או למטה. וראוי שתדע שמגדר האהל שיהיה מתקיים, וקיים במקום אחד, ולזה אם היה מתנועע - כמו הספינה, או שלא היה לו קיום - כמו עלי הירק ומה שיִדמה להם, לא יכנס בגדר האהל להביא הטומאה למה שתחתיו או לחוֹץ בפני הטומאה.
כל הבא אל האהל – ראוי שתדע שכיון שבא שם מקצת האדם או הכלי - נטמא כולו, כמו הענין בנגיעה שאין מתְּנָאָהּ שיגע הטומאה בכולו, אבל כיון שנגע אותה בחלק ממנו - נטמא כולו; וזה בלתי צריך אל ביאור. ולפי שאמר ׳כל הבא אל האהל׳, ולא אמר ״כל הנוגע באהל״ כמו שאמר בקבר, למדנו שאהל פתוח אינו מטמא אלא דרך פתחו, ואם לא היה פתוח הוא מטמא מכל צדדיו בדמיון הקבר.
וכל אשר באהל – למדנו מזה כי כל מה שתחת האהל מִטמא במת עד התהום, אלא אם היה שם אהל אחר יציל על מה שתחתיו, כמו הענין במה שיזכור בכאן מצמיד פתיל לפי מה שנבאר אחר זה. ולפי שהתורה תדבר דבריה בעצמוּת ומדרך מה הוא, למדנו שבצד אחר לא יטמא המת מה שבסביביו, אלא על ידי אהל, או קבר שהוא בדמיון אהל, כמו שנבאר אחר זה. וראוי שתדע שאף על פי שאמר ׳כל אשר באהל יטמא׳, הנה לא היה הרצון בזה שיִטמא בזאת הטומאה כי אם מה שדרכו לקבל זאת הטומאה, והם אדם וכלים, כי אוכלין ומשקין לא יִטמאו טומאת שבעה. ולזה אמר אחר זה: ׳והִזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם׳ (פסוק יח), ללמד שלא תתפשט זאת הטומאה בזולת אדם וכלים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ואמר זאת התורה אדם כי ימות באהל כי הטומאות הנזכרות הם מהדברים אשר תחת האהל והם גוף האדם.
כל הבא אל האהל בעוד שהמת בתוכו לא כל הבא אל האהל אף על פי שכבר הוציאו ממנו את המת שבתוכו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יד-טו) ולפי שלא יטעון אדם אני לא נגעתי בגוף המת כי עם היות שהייתי באהל קרוב אליו לא נגעתי בבשרו לכן כדי לבטל הטענות האלה אמר הכתוב זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא ר״ל וכל אשר באהל או בבית בגדים או כלים או אוכל ומשקה הכל יטמא וכל כלי חרס פתוח שאין כסויו צמיד ומחובר עליו כפתיל מהודק מלשון ויצמד ישראל והענין שלא תוכל הטומאה לבא בתוכו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

בעוד שהמת באוהל. דאין לומר שהאוהל הוא טמא לעולם, אף על גב שיצא המת מן האוהל, זה אינו, דקרא דכתב ״וכל אשר באוהל״ היינו שהיה באוהל בשעה שיש שם מת, דאם לא כן, היינו ״וכל הבא אל האוהל״, אלא ״וכל אשר באוהל״ היינו שהיה באוהל בשעה שמת, והכי נמי ״כל הבא אל האוהל״ היינו בשעה שהמת שם. והא דלא כתב ״כל אשר באוהל״ לבד, ולמה צריך לכתוב ״כל הבא אל האוהל״, דהוי אמרינן דוקא אשר יהיה באוהל המת בשעת יציאת הנפש, דקרא קאי על ״זאת התורה אדם כי ימות באוהל״, דהיינו שימות המת, לכך נכתב ״כל הבא״ אפילו אחר כך. וכדי שלא תאמר אפילו הבא אחר שיצא המת, כתב ״כל אשר יהיה באהל״, דמשמע בשעה שהמת שם, ומכח שניהם נלמוד:
בעוד שהמת בתוכו. לאפוקי שלא תאמר שהאהל מטמא לעולם אף שיצא ממנו המת, דסברא הוא דממאי יטמא, הא אין נוגע ונושא שום טומאה. בשלמא אם המת באהל נעשה כאלו כל האהל מלא טומאה, כיון שאין הטומאה רצוצה שבוקעת ועולה ואינה מתפשטת באהל, אבל כשאינה רצוצה היא מתפשטת באהל והבא אל האהל כאלו נגע בטומאה עצמה. וק״ל:
While the corpse is inside. Rashi negates the following: Do not say the tent would always render one impure, even after the corpse was removed. Logically [this is not so] since there is nothing there to render one impure, for surely one is not touching or carrying any impure object. It is understandable when the corpse is in the tent, then we regard it as if the tent is filled with impurity. For since the impurity cannot be contained it spreads out and rise up, permeating the tent. However, it is [only] when it is not contained, that impurity permeates the tent, making one who enters the tent as if he had touched the impurity itself.
זאת התורה אדם כי ימות – אומרו זאת התורה, יתבאר גם כן על דרך שפירשתי בפסוק זאת חקת התורה, והוא לצד שדקדק לומר אדם כי ימות וגו׳ ודרשו רז״ל (ב״מ קיד) אתם קרויים אדם ישראל מטמאין באהל ואין אומות העולם וכו׳, לזה הקדים לתת הטעם שסובב הדבר ואמר זאת התורה שמסיבתה הוא שאותו שנקרא אדם מטמא באהל אבל אומות העולם שאין להם תורה וכו׳, ועיין מה שכתבתי בפסוק זאת חקת התורה.
כל הבא אל וגו׳ וכל אשר באהל – קשה אם הבא טמא מי גרע ממנו אשר באהל, ויתבאר על פי מה שאמרו בפסיקתא זוטרתי וזה לשונם כל הבא אל האהל שבא מקצתו עד כאן, וכפי זה אם לא היה אומר הכתוב אלא כל הבא הייתי אומר הבא כולו הבא מקצתו מנין וממה שאמר כל אשר באהל הרי כולו אמור מה אני מקיים כל הבא וגו׳ זה הבא מקצתו. עוד שם בפסיקתא וזה לשונם דבר אחר כל הבא וגו׳ לעשות קרקעו של בית כמוהו עד התהום עד כאן. נראה שהוכרחו לדרשא זו כי לסברא הראשונה היה לו לומר הכתוב כל אשר באהל וכל הבא אל האהל ויהיה הכתוב מתפרש בדרך לא זו אף זו, אבל ממה שהקדים כל הבא זה יגיד שמאמר כל אשר וגו׳ הוא דין חדש.
אלא שבספרי ראיתי ב׳ הדרכים דרך הראשון תנא קמא ודרך ב׳ רב אחא בר יאשיה, וגמר אומר תנא קמא שטעם שהוצרך הכתוב לומר כל אשר באהל הגם שאמר כל הבא שהוא בא מקצתו, משום שאין עונשין מן הדין, וקשה לי הלא מה שאנו אומרים אין עונשין מן הדין הוא על עונש מיתה של בית דין של מטה וכאן לו יהיה שנטמא ונכנס למשכן טמא מיתתו בידי שמים, ועוד לבד מזה כשנשכיל על דבר נראה כי מה שלפנינו אינו נקרא עונשין מן הדין כי בכלל הבא כולו יש מקצתו והרי מתחייב הוא על מקצתו כי כל חלק וחלק שבו יקרא מקצתו ואין אנו עונשין אותו מן הדין אלא מן הכתוב, ואולי שסובר תנא זה שכל כיוצא בזה נקרא עונשין מן הדין.
זאת התורה אדם כי ימות באהל, "This is the Torah (law), when a person dies inside a tent, etc.⁠" The words זאת התורה in this verse can be explained along the same lines as I have explained the words זאת חקת התורה in verse 2. This is because the Torah commences this verse with the word אדם. Our sages in Baba Metzia 114 have taught us that the description אדם applies only to Jews. The Torah therefore teaches here that only the bodies of dead Jews are capable of conferring ritual impurity on people who are under the same roof; bodies of dead Gentiles are not able to have that effect on anyone under the same roof with them. The Torah wrote זאת התורה in order to provide the background to this halachah. Only people who have been given the Torah have absorbed the kind of sanctity during their lifetime which attracts the spiritually negative influences to their remains in swarms.
כל הבא אל האהל וכל אשר באהל, "everyone who comes into that tent and everything which is already inside the tent, etc.⁠" The difficulty in this verse is that if a ritually impure person entered the tent containing the dead body of a Jew and becomes defiled thereby why does the Torah have to tell us that the artifacts or another Jew already inside the tent become defiled by their presence in that tent? I have found the following line in Pessikta Zutratey. "The words כל הבא אל האהל mean that he entered only with part of his body.⁠" Accordingly, we may conclude that if the Torah had written only כל הבא אל האהל, I would have assumed that such a person contracts impurity only if his entire body enters the tent. How would I have known that he becomes ritually defiled even if only part of his body entered the tent? To teach us this the Torah also wrote כל אשר באהל. Seeing that the Torah had already told us that if one enters the tent with one's whole body one becomes ritually defiled, the words כל אשר באהל must refer to people who entered the tent with only part of their body. I have also found the following in that same paragraph of the Pessikta Zutratey: "An alternative meaning of these words could be that the words כל הבא אל האהל teach us that for halachic purposes we treat the floor of the tent the same as its airspace down to the bowels of the earth.⁠" It would appear that the authors were forced to come up with this interpretation because according to the reasoning employed in the first explanation the Torah should have written the two statements in the reverse order, i.e כל אשר באהל followed by כל הבא אל האהל. In that event I could have applied the principle of לא זו אף זו, that the Torah did not only teach me one lesson but also a second lesson. The first lesson would have referred to the entire body entering, the second lesson that even if only part of the body enters that tent the body still becomes ritually unclean. The fact that the Torah first wrote the words כל הבא tells us that the words כל אשר introduce a new halachah altogether.
However, in the Sifri on our verse I have seen both explanations, the first one attributed to the editor, and the second one attributed to Rabbi Acha bar Yoshiyah. The editor concludes by saying that the reason the Torah had to write the words כל אשר באהל although it had already written כל הבא אל האהל is to include someone who enters the tent only partially. The reason this had to be spelled out is that one cannot impose a penalty on anyone merely by applying logic but that this has to be spelled out in the Torah. I do not understand this comment at all; it is our tradition that this principle applies only to sins involving the death penalty by execution of a human tribunal. In this instance, even if the person in question entered the Sanctuary in a state of ritual impurity, he would be guilty only of death at the hands of heaven. Furthermore, the whole principle of אין עונשין מין הדין is not relevant here at all since the punishment had already been spelled out. Once we have established that a person is culpable for defiling part of his body, there is no need to inform us that he will be culpable if he defiles his whole body seeing that every part of his body is part of the whole body. The culpability for the former has been spelled out in our verse and has not been derived through mere logic.
אדם כי ימות באהל – דווקא אדם מטמא באהל וזהו שאמרו חמור מכולם המת שמטמא באהל מה שאין כולם מטמאין.
כי ימות – שאין מטמא באהל עד שימות.
כל הבא אל האהל – היינו שבא לאחר מיתה.
וכל אשר באהל – שהיו שם בשעת מיתה.
כל הבא אל האהל – דהיינו אדם שבא שם.
וכל אשר באהל – היינו כלים ושאר דברים.
הבא אל האהל – דווקא שבא לתוך האהל אז נטמא אבל כשנגע באהל אין טמא רק בית סתום או קבר סתום מטמא כל סביביו אבל לא פתוח.
הבא אל האהל – הם דברים המביאים את הטומאה ודווקא אם הם באהל אבל לא כשחוצץ בפני הטומאה ואף שהאהל הוא טמא בעצמו כמו שיבואר להלן אעפ״כ חוצץ אבל שאר דברים חוץ מאהל כל דבר הטמא אין חוצץ אבל באהל אינו כן מדכתיב כל אשר באהל דווקא.
יטמא שבעת ימים – לימד על טומאת אהל שטמא ז׳ ימים וכן כתיב בטומאת מגע שבעת ימים ובטומאת משא אין כתיב בפרשה זו כלל טומאת ז׳ ימים ונכתב בפ׳ מטות כל הרג נפש וכל נגע בחלל דאין מובן כל הורג נפש וכי אין זה נוגע בחלל אלא ע״כ הורג נפש אף שלא נגע דהיינו שהרגו בדבר אחר ואף בעץ אם המיתי טמא ואף שלא נגע בחרב דהיינו שכרוך על החרב שום דבר או שהרגו בפשוטי כלי עץ ג״כ טמא וזהו מטעם משא לפי כשהרגו בוודאי הסיטו מעט וטמא מחמת משא. וכל אשר באהל. לרבות הן הבא אל האהל דהיינו אדם והן אשר באהל דהיינו כלים כמו שכתוב למעלה סיים בדין מביאין את הטומאה וחוצץ וכן וכל אשר יגע מרבה בין אדם ובין כלים.
אדם כי ימות באהל – דבר הכתוב בהוה וה״ה אם ימות בחוץ והכניסוהו לאהל:
כל הבא אל האהל וכל אשר באהל – הכלים שבתוכו והאהל עצמו בכלל הזה, כמו שכתוב והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם, והזכיר הכתוב האהל להגיד שהוא עצמו טמא שבעה וצריך הזאה, ועוד מפני שהיו ישראל יושבי אהלים במדבר ודבר הכתוב בהוה, כי המצוה מיד ולדורות, אבל ה״ה לבית ולכל המאהילים שמביאין את הטומאה על כל הכלים ועל הנפשות, אלא שאין הבית המחובר מקבל טומאה לעצמו כלל:
יטמא שבעת ימים – אפילו לא נגע במת עצמו:
זאת התורה וגו׳ – טומאת מגע במת נידונה כבר בפסוקים הקודמים. אופן זה של קבלת טומאה נוהג בכל הטומאות, מה שאין כן ״זאת התורה״ היא ״תורה חדשה״, כלשון הספרי; היא מיוחדת לטומאת מת, וכדוגמתה מצאנו רק במצורע שגם הוא ״מטמא בביאה״ (עיין פירוש, ויקרא יג, מו). ״תורה״ זו היא טומאת אוהל, ולפי דעה אחת (יבמות סא.) נוהגת היא רק במת ישראל, אך ההלכה לא הוכרעה באופן ברור בעניין זה (עיין תוספות שם ד״ה ממגע ורמב״ם הלכות אבל ג, ג). לעומת זאת, טומאת מגע ומשא נוהגת בכל גופת אדם מת (יבמות סא.), ושמא כבר נרמזה הלכה זו בלשון ״הנגע במת לכל נפש אדם״ (פסוק יא). יתירה מכך, על תיבות ״או בקבר״ (פסוק יח) דורשים חז״ל: ״זה קבר שלפני הדיבור״ (נזיר נד.), ומכאן למדנו ש״קבר שלפני הדיבור״ נכלל בטומאת מגע; והתוספות שם סוברים שטומאת אוהל אינה נוהגת בקבר שלפני הדיבור – הווי אומר, באדם שמת קודם מתן תורה, שכן נאמר כאן ״אדם כי ימות באהל״: אם אדם מת באוהל מעתה ואילך. מורי ורבי המנוח מהור״ר יעקב עטלינגר ז״ל סובר (בערוך לנר ליבמות סא.) שזו גם דעת הרמב״ם. אולם רש״י (נזיר שם) מפרש ״קבר שלפני הדיבור״ בדרך אחרת (השווה פירוש, ויקרא יג, ב).
כל הבא אל האהל – ״זה הבא מקצתו״ (ספרי). אדם נטמא מיד בכניסתו לאוהל; אפילו אם איבר אחד מגופו בלבד נכנס לאוהל המת, כל האדם נעשה טמא: ״דאוהל המת כמליא טומאה דמי, ומיד שהושיט ידו מבפנים כאלו נגע במת״ (נזיר מג., תוספות שם ד״ה בבית). על פי ביאור זה ניתן ליישב את קושיית המשנה למלך בהלכות טומאת צרעת (טז, ו). אדם נטמא לא משום ש״ביאה במקצת שמה ביאה״, אלא משום שנחשב הדבר כאילו נגע בפועל במת.
וכל אשר באהל – לא רק מה שתחת אותו הגג, אלא גם מה שטמון באדמה מתחת לאוהל. מושג ה״בית״ מתפשט כלפי מטה אל התהומות שמתחת לבית, ״לעשות קרקעו של בית עד התהום כמוהו״ (ספרי; אהלות טו, ה).
״כל הבא אל האהל״: ״דרך פתחו הוא מטמא ואין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח״ (ספרי). כל עוד יש לבית דלת לכניסה ויציאה, נטמא האדם רק בכניסתו לחלל הפנימי של הבית, ולא בנגיעה בקירות החיצוניים. אך ״בית סתום״ [היינו שהפתח סתום לחלוטין], ו״פרץ את פצימיו״ [שהקורות ששימשו עד כה כמסגרת לדלת הוסרו], נחשב כקבר סתום ו״מטמא כל סביביו״ (בבא בתרא יב.; עיין פירוש פסוק טז).
חלל אוהל אינו פחות מטפח על טפח ברום טפח, ומושג האוהל מתפשט לכל המקומות המחוברים לאוהל המת על ידי פתח שגודלו לכל הפחות טפח על טפח (אהלות יג, א והלאה; עיין פירוש פסוק טז).
ועוד, כדרך שאוהל טפח מביא טומאה לכל החפצים שתחתיו, כך הוא גם מגן על כל החפצים שמעליו מפני הטומאה. האוהל גם ״מביא״ וגם ״חוצץ״ (אהלות ח, א).
זאת התורה אדם כי ימות באהל – מ״ש זאת התורה מפני שחדש בזה תורה חדשה שלא נמצא בשום טומאה שהיא טומאת אהל שהוא רק במת לבד, וכבר בארנו בהתו״ה (צו סי׳ כ״ג) שכ״מ שאומר זאת התורה בא לומר שהיא תורה כוללת לא פרטית, מזה מבואר שהיא תורה כוללת לכל מת, שלא נטעה שרק אם ימות באהל מטמא כל אשר באהל לא אם מת בחוץ והכניסוהו לאהל, שא״כ אינה תורה כוללת, ור׳ ישמעאל סובר שזה נדע מן הסברא שאם הובא תחת האהל מבחוץ כ״ש שיטמא אחר שכבר נזקק לטומאה, ומפרש ר׳ יצחק שר״ל שהיא תורה כוללת לכל מיני אהלים אף אהל שאינו של פשתן או אהלים שהם טהורים שחושב הרמב״ם (פ״ה הי״ב) מכל מקום שוים בזה שכל אשר באהל יטמא, שכבר ראינו במצורע שאומר מחוץ למחנה מושבו שמושבו טמא ומטמא כל הבא שם אף שיושב תחת האילן, כמ״ש מצורע (סי׳ קנ״ה):
כל הבא אל האהל וכל אשר באהל – הבא הוא גם הבא מקצתו, וא״כ לא היה צ״ל כל אשר באהל שהוא ביאת כולו רק שאין עונשין מה״ד, ור׳ אחי בר׳ יאשיה מדייק דיוק אחר, שכבר התבאר באילת השחר (כלל קצ״ט) שכל שנזכר בכתוב שני דברים שהאחד יש בו חדוש יותר כתב תמיד הדבר שיש בו חדוש יותר באחרונה כדי שידבר כדרך לא זו אף זו, וא״כ עכ״פ היה לו לכתוב כל אשר באהל וכל הבא אל האהל אחר שמ״ש כל הבא הוא חדוש יותר, ומזה הוכיח שיש חדוש ורבותא במ״ש כל אשר באהל, שמלמד שכל הנמצא טמון בקרקע הבית עד התהום טמא אף שהם מכוסים בעפר, וכמ״ש התוי״ט (פ״ג דאהלות מ״ז):
כל הבא אל האהל – לשון ביאה אל הבית הוא רק כשנכנס דרך הפתח כמ״ש בשבועות (דף י״ז ע״ב) טמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה, ועי׳ בתוס׳ זבחים (דף פ״ב ע״ב ד״ה לא נצרכה) ומנחות (דף כז ע״ב ד״ה למעוטי) וע״כ בבית פתוח אינו מטמא כל סביביו רק כנגד הפתח, שדרך שם נקרא ביאה ורק אם הוא סתום מכל סביביו ופרץ את פצימיו שהוא כקבר סתום וכמ״ש בב״ב (דף י״ב) וכמו שלמד לקמן (סי׳ ס׳) שמ״ש או בקבר מיירי בקבר סתום כי קבר פתוח למד בק״ו מאהל שאינו מטמא כל סביביו דכתיב כל הבא אל האהל דרך ביאה (כן הגיה הגר״א וכ״ה בז״א בנוסחא כה״ק) ומבואר באהלות (ז׳:ב׳) שבאהל שמטמא טומאת אהלים (כגון אהל של בגד ושק ופשתן) צד הפנימי שבו וצד החיצון חשיבי כשני כלים, וצד הפנימי דינו ככלים שנגעו במת וצד החיצון דינו ככלים שנגעו בכלים שנגעו במת שאדם הנוגע בם טמא טומאת ערב, כמ״ש באהלות (א׳:ב׳) כיצד שלשה, כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת שבעה השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב וכ״ש צד החיצון של האהל שנראה כשני, כיון שהוא אחד עם האהל, שמטמא טומאת ערב, וז״ש אמרת ק״ו אם שלישי במת טמא השני דין הוא שיהיה טמא:
וכל אשר באהל – ר״ל כל כלים אשר באהל, כמ״ש אח״כ והזה על האהל ועל כל הכלים, לא קש וחריות שאינם כלים, וגם הכלים אין כלם מטמאים רק אותם שפרש במלחמת מדין בגד ועור ומעשה עזים וכלי עץ וכלי מתכות, וכלי חרס התפרש פה במ״ש וכל כלי פתוח, ואין לומר שגם כלי גללים וכלי אבנים מקבלים טומאה ולא נתפרשו במלחמת מדין מפני שאין מתטהרים בהזיה כמו שלא פירש שם כלי חרס מטעם זה דהא אמר וטמא שבעת ימים הוא יתחטא בו, מבואר שלכל שבא לכלל טומאה מועיל לו חטוי וכל שאין מועיל לו חטוי אינו טמא (חוץ מכלי חרס שבאר בפירוש שמקבל טומאה אעפ״י שאין לו טהרה), ומזה מבואר שמ״ש וכל אשר באהל יטמא, הם רק כלים המפורשים שמועיל בם חטוי:
זאת התורה אדם וגו׳: אחר שפירש הטומאה היותר חמורה של מת היינו הנוגע במת שלם, פירשה תורה ד״זאת התורה״ היא באופנים הקלים מזה גם כן, כאשר יבואר.
והנה מלשון המקרא היה ראוי לכתוב ׳אדם מת כי יהיה באהל׳, ומה לי היכן הוא מת. מזה יצא דרש האגדה בשבת (פג,ב) ״זאת התורה אדם כי ימות באהל״ – ׳אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה׳. ומגיע זה הדרש לכאן דאפילו אדם המעלה הזה שאין רוחו המרחף על הגוף ראוי לטמא, כמאמר הידוע ׳צדיקים אינן מטמאין׳, אבל זה אינו נוגע לדיני תורה, דמ״מ ״וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים״ ונצרך למי נדה. {והרי זה ככל חוקי התורה שנכתב ונתפרש הטעם, דמ״מ אפילו בטל הטעם לא בטל הדין, כמו שכתבתי כמה פעמים}.
באהל: ולא כתיב ׳בבית׳, משום טומאת אהל עצמו, משא״כ בית אינו מקבל טומאה.
אדם – להוציא את הסילונית.⁠1 (תו״כ פ׳ שמיני, ויקרא י״א:י׳)
אדם כי ימות באהל – אמר ריש לקיש, מניין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל2. (ברכות מ״ג:)
אדם כי ימות באהל – כל היוצא כן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, מנלן, א״ר אלעזר, גמר אהל אהל ממשכן, כתיב הכא אדם כי ימות באהל וכתיב התם (פ׳ פקודי) ויפרש את האהל על המשכן, מה להלן של פשתן קרוי אהל אף כאן של פשתן קרוי אהל3. (שבת כ״ח.)
אדם כי ימות באהל – אמר ר׳ יונתן, לעולם אל ימנע אדם עצמו מדברי תורה אפילו בשעת מיתה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל, אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה4 (שבת פ״ג:)
אדם כי ימות באהל – תניא, אהל אהל, ריבה אפילו אהל שאינו עשוי בידי אדם.⁠5 (סוכה כ״א.)
אדם כי ימות באהל – תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, קברי עובדי כוכבים אין מטמאין באהל, דכתיב אדם כי ימות באהל וכתיב (יחזקאל ל״ד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויים אדם ואין העובדי כוכבים קרויים אדם6. (יבמות ס״א.)
אדם כי ימות באהל – אברים היתירים שבאשה אין מטמאין באהל, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל – דבר השוה בכל אדם.⁠7 (בכורות מ״ה.)
כל הבא אל האהל – מלמד שדרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח8 (ספרי).
כל הבא אל האהל וגו׳ – כל הבא אל האהל – זה הבא מקצתו, וכל אשר באהל – זה הבא כולו.⁠9 (שם)
1. צ״ל סריינא, והוא מין דג שחציו דג וחציו אדם [ע׳ רש״י בכורות ח׳ א׳] והרבותא אע״פ דאינו כדג לענין אכילה בכ״ז גם אינו כאדם לענין טומאת אהל דכיון דכתיב אדם בעינן אדם שלם.
2. נראה הכונה במי שמיגע עצמו הרבה על קנין התורה, וע״ד המאמר יגעת ומצאת, וכונת הלשון שממית עצמו עליה כלומר שמרפה ומחליש עצמו בלמודו, ומצינו הלשון מיתה מורה על חלישה כמו משמש מת (יבמות נ״ה:) ובב״מ צ״ה א׳ מה לי קטלה פלגא ובתענית כ״ז ב׳ כדי שלא יצאו מעונג לצער וימותו, וכן בלשון הכתוב באיוב י״ג הן יקטלני לו איחל, וכמ״ש כאן בסוגיא על הפסוק הסכת ושמע ישראל, כתתו עצמכם על דברי תורה, ועיין ברש״י, ודריש כן ע״ד רמז וסימן לדבר מלשון זאת התורה אדם כי ימות באהל, בדרך לשון נופל על לשון, ואהל מלשון יושב אהלים, כלומר בביהמ״ד. ועיין תנחומא פ׳ בראשית משמע דכל ענין זה קאי רק על תורה שבע״פ.

ועיין בגיטין נ״ז ב׳ מוקי הפ׳ כי עליך הורגנו כל היום אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה, ומביא דרשה זו, ומשמע לכאורה דמפרש שממית מיתה ממש, אבל באמת הכונה דלפעמים יקרה שמרוב יגיעה ורפיון ימותו ג״כ, וכמו דמוקי שם חד מ״ד פ׳ זה על מילה בשמיני ופירש״י דזימנין דמיית.

וניחא ליה להסמיך זה הדרש על לשון זה משום דמדייק יתור הלשון זאת התורה, אחרי דבריש הפרשה כתיב זאת חקת התורה, וקאי על כל הפרשה, וגם בשארי ענינים בפרשה זו כמו עניני טומאת מגע ומשא ועוד, לא כתיב בהו ביחוד זאת התורה כמו בכאן, ולכן מצא מקום לתלות דרשה אסמכתית כדרך חז״ל בכ״מ.
3. הנה דין טומאת אהל כך הוא, דאם האהל עצמו מאהיל על הטומאה, והיינו שהמת תחתיו, ואע״פ שלא נגעה בו הטומאה, הוי זה האהל אבי אבות הטומאה, ומטמא לנוגע בו אפילו מאחוריו טומאת שבעה וכדכתיב והזה על האהל והוי כבגדים וכלים שנגעו במת, ולאחר שהוציאו הטומאה מתוכו הו״ל צד פנימי אבי אבות הטומאה, וצד החיצון אב הטומאה, מדנגע צד חיצון בצד פנימי, והוי ככלים שנגעו בכלים שנגעו במת, ועיין תוי״ט פ״ז מ״ב דאהלות, וכל זה אם היה האהל מבגד או מעור או משק, מילי דפשתן, דרק בכזה נקרא אהל, כפי שיתבאר, אבל אם היה האהל מנסרים או של עצם או של מתכת הרי הוא כבית וטהור, וכן אם היה האהל מדבר היוצא מן העץ כמו קנבוס וצמר גפן דינו ג״כ כבית, חוץ מן הפשתן דהוי כמו בגד, וטמא, ואע״פ שפשתן נקרא עץ כדכתיב (יהושע ב׳) ותטמנם בפשתי העץ, בכ״ז טמא הוא כדמפרש.

והנה רש״י פירש יליף ממשכן דלא הוי ביה כל יוצא מן העץ אלא פשתן, כדכתיב עשר יריעות שש משזר, עכ״ל. ואמנם עדיין אינו מבואר מנ״ל דשש היינו פשתן, ונראה דבגמרא כאן חסר תשלום הענין, וצ״ל כמו שהוא בירושלמי שבת פ״ב ה״ג בזה״ל, כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, מנה״מ, א״ר אלעזר [הוא בעל הדרשה שלפנינו], מן המשכן למדו [דפשתן נקרא אהל] דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, וכתיב (יחזקאל מ״ד) פארי פשתים יהיו על ראשם, את למד שש משש ושש מפארי ופארי מפארי, ע״כ, והבאור הוא דבמשכן כתיב עשר יריעות שש משזר ובפ׳ תצוה כתיב ואת פארי המגבעות שש, ושש דפארי המגבעות ילפינן בסמיכות מפארי דכתיב גביה, ושוב ילפינן פארי דכתיב במגבעות מפארי דכתיב ביחזקאל שם ג״כ בענין מגבעות דכתיב ביה מפורש פארי פשתן, אלמא דשש היינו פשתן.

והרי מבואר דבגמרא שלנו לא נגמרה דרשת ר׳ אלעזר וצריך לסיים כמו בירושלמי, דאנן ידעינן דשש היינו פשתן מפארי פשתים יהיו על ראשם דיחזקאל, וגם מתבאר דבירושלמי חסרה התחלת הדרשה שבבבלי כמו שהיא לפנינו, גמר אהל אהל ממשכן, כתיב הכא זאת התורה וכו׳, דאל״ה עיקר חסר בהדרשה, הא דכתיב אהל בטומאה ובמשכן.

וכה הנה בצרוף וחבור הגירסות שבבבלי וירושלמי, יוצאת הדרשה משוכללת ומבוארת, תמה וברה ומסודרת, ודו״ק.
4. עיין בחא״ג ומש״כ לעיל סוף אות ס״ב וצרף לכאן.
5. כגון חור שחררוהו המים, כגון בשפה גבוה על הנהר והמים חוטטין מתחתיו ונכנסין ועושין נקב ארוך, או שנקבוהו שרצים וכדומה מענינים החשובים בפ״ג מ״ז דאהלות, ויליף ממה דבפסוק זה כתיב שלש פעמים אהל, אדם כי ימות באהל, כל הבא אל האהל, וכל אשר באהל יטמא, ודי היה לכתוב כל הבא אל תוכו וכל אשר בתוכו, ומדכתיב שתי פעמים יתרים בא לרבות כל מין אהל.
6. כמה מפרשים נתקשו בבאור דרשה זו, ובתוס׳ הרבו להקשות מכמה מקומות דהשם אדם כולל גם עובד כוכבים, וביותר הקשו ממ״ד בסנהדרין נ״ט א׳ אפילו עובד כוכבים העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, ללמדך אפילו עובד כוכבים הלומד תורה, ותרצו בשם ר״ת דיש חילוק בין אדם להאדם, דעובד כוכבים בכלל האדם הוא, עכ״ל. ולכאורה אין אלו אלא דברי קבלה, דמהיכי תיתא לחלק כן, וכבר נתחבטו בזה המפרשים, וכמה עמלו וטרחו למצוא מקור לדבריו.

ואפשר לומר בכונתו משום דבכלל אין שייך לתאר שם עצם בה׳ הידיעה, לומר המשה, האהרן, משא״כ שם כללי, העיר, הנהר, ההר, הגבעה, ולפי״ז י״ל דהיכי דכתיב אדם בלא ה׳ הידיעה מורה על שם פרטי, והוא אינו כולל רק אחד, ובאומות רק אומה אחת, ישראל, אבל האדם הוא שם כללי כולל לכל האומות, ודו״ק.

והנה כתבנו זה רק להסביר ולבאר דברי ר״ת התמוהים מאוד לכאורה, אבל לפי האמת נראה דאין כונת הגמרא כפשטות הלשון דאין העובדי כוכבים כלולים בשם אדם, דמהיכי תיתא, והא שם זה כולל לענין בריאת גוף ונשמה ממין האדם, ויותר מזה מצינו כמה וכמה פסוקים בשם אדם הכוללים רק עובדי כוכבים, כמו מעשה ידי אדם, ועוד הרבה, אלא הכונה דבמקום שמדבר הקב״ה לישראל בדברי תורה ומצות ומכנה אותם בשם אדם מכוין רק לישראל ולא לאומות שאינם בכלל המצות, וסמך לזה מביא מלשון הפסוק דיחזקאל אדם אתם, אבל אין ראיה זו אלא לרמז ואסמכתא בעלמא, וכ״כ הגר״ץ חיות. ופרטי דין טומאת קברי עובדי כוכבים מבואר ביו״ד סי׳ שע״ב ס״ב.
7. האברים היתירים שבאשה הם באברי ההולדה, שני צירים ושני דלתות, ועיין במ״ר ריש פ׳ תזריע.
8. כי לשון ביאה אל הבית הוא רק כשנכנס דרך הפתח וכמ״ש בשבועות י״ז ב׳ טמא שנכנס להיכל דרך גגין פטור משום טומאת מקדש, שנאמר ואל המקדש לא תבא, דרך ביאה אסרה תורה, ולכן בבית פתוח אינו מטמא כל סביביו רק כנגד הפתח שדרך שם נקרא ביאה, ועיין מש״כ שם בפ׳ תזריע.
9. פשוט דדייק כפילת הענין כל הבא אל האהל וכל אשר באהל. ומפרש בספרי דאע״פ דלפי״ז היה די לכתוב כל הבא אל האהל והוי ידעינן בכש״כ דכל אשר באהל היינו בביאת כולו טמא, אך אשמעינן זה משום דקי״ל אין עונשין מן הדין.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(טו) וְכֹל֙ כְּלִ֣י פָת֔וּחַ אֲשֶׁ֛ר אֵין⁠־צָמִ֥יד פָּתִ֖יל עָלָ֑יו טָמֵ֖א הֽוּא׃
Every open vessel which has no covering bound on it is unclean.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורמנחת יהודהטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םתורה תמימהעודהכל
וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו – בכלי חרס הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא בכל הכלים? הרי אתה דן: נאמרו ד׳ כלים, בשרץ (ויקרא י״א), והוציא כלי אחד להקל ולהחמיר עליו – ונאמר ד׳ כלים במת (במדבר ל״א), והוציא כלי אחד להקל ולהחמיר עליו. מה להלן בכלי חרס הכתוב מדבר – אף כאן בכלי חרס הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא בכל הכלים? תלמוד לומר: כל כלי פתוח – כלי שנטמא אין לי טהרה מטומאתו, ואיזה? זה כלי חרס.
מה תלמוד לומר: פתוח – ואפילו כל שהוא.
רבי אליעזר אומר: בכלי חרס הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכל הכלים? תלמוד לומר: כל כלי פתוח – כלי שמקבל טומאה דרך פתוחו, ואיזהו? זה כלי חרס. מה תלמוד לומר: טמא – טמא לעולם.
אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: כל כלי פתוח, שומע אני אפילו כולו – תלמוד לומר: פתוח. על פתוחו אמרתי, ולא על כולו.
פתיל – זה העודף. צמיד – זה הדופק. ואף על פי שאין ראיה לדבר – זכר לדבר, שנאמר ויצמד ישראל לבעל פעור (במדבר כ״ה:ג׳).
וכל כלי... טמא הוא – מכאן אמרו: כלים מצילים צמיד פתיל – באהל המת, אוהלים – בכסוי.
וכל כלי פתוח – מכאן אמרו: חבית שכפאה על פיה – ממרחה בטיט מן הצדדים – טמאה, שנאמר צמיד פתיל עליו, ולא צמיד פתיל על גביו.
וכל כלי פתוח – אין לי אלא כלי חרס. כלי גללים, כלי אבנים, וכלי אדמה מנין? ודין הוא: ומה כלי חרס, שהם עלולים לקבל טומאה, הרי הם מצילים צמיד פתיל באהל המת, כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה, שאין עלולים לקבל טומאה, אינו דין שיצילו צמיד פתיל באהל המת? תלמוד לומר: וכל כלי פתוח טמא הוא. מה תלמוד לומר: טמא הוא – אלא הוא שיציל את עצמו, צמיד פתיל באהל המת – יציל על עצמו במגע השרץ.
וכל כלי פתוח – הכלים ניצולים בצמיד פתיל ואין הקרקע ניצול בצמיד פתיל אלו כלים ניצולים בצמיד פתיל כלי חרש וכלי נתר כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכלי חרסית ת״ל כלי וכל כלי לרבותם דבית הלל אמר להם בית שמאי ומה כלי חרס וכלי נתר שהן מקבלין טומאה הרי הן מצילין בצמיד פתיל אלו שאין מקבלין טומאה אינו דין שיהו מצילין בצמיד פתיל אמרו חכמים לב״ש אמר לו צאו וראו כל מי שיש לו טומאה יפה להציל וכל שאין לו טומאה יפה כחו להציל הרי חמור שנכנס לבית המנוגע שמא אין כליו מטמא אדם הרי אדם שנכנס לבית המנוגע שמא אינו טמא עד שישהא בכדי אכילת פרס אמרו לו צאו וראו כל מי שיש לו טומאה יפה כחו להציל וכל מי שאין לו טומאה לא יפה כחו להציל. אין במשמע אלא בזמן שהוא בתוך החבית מנין אפילו בתוך מגופה ת״ל כלי יכול בזמן שהוא בתוך מגופה בתוך אוירה של חבית מנין ת״ל כלי מנין אתה מרבה מכנגד השפה [ולפנים ת״ל טמא] בשפך ובשרף בשעוה ובזפת וגסטרון.
פתוח – כל הפתוח לצורך טמא מכאן אמרו כל העושה מאור בתחלה שעורו כמלא מקדח גדול של לשכה שירי המאור אלו הן שירי המאור העושה פתח בינה לבין ביתה בינה לבין חברתה להשמיע את הקול ולהדליק את הנר שעורו בפותח טפח הדלת ששייר בה החרש בין מלמעלן בין מלמטן בין מן הצדדין או שפתחתו הרוח או שהגיפו ולא מרקו שעורו כל שהוא דברי בית שמאי ובית הלל אומר בפותח טפח החור שבדלת שעורו מלא אגרוף דברי ר״ט ר״ע אומר בפותח טפח גרדי שחפר מלא קנה וכן לכר או לאיספטי שעורו כל שהוא דברי ב״ש ובה״א בפותח טפח אמר להן ב״ה לבית שמאי חור הדלת מהו אמר להן ב״ש בפותח טפח אמרו מ״ש אמרו להן שזה עשוי לצורך וזה אינו עשוי לצורך בלויי הכתלים שחררום שרצים או שאכלתו מלחת שעורו כל שהוא דברי ב״ש ובה״א בפותח טפח. מי שהיה טח בתנור ושייר בו הרי זה כ״ש ובזמן שפרע מעצמו שעורו בפותח טפח. תנור שניקב מעינו שעורו מלא חוט תמרה כפול דברי ב״ש ובה״א מלא כוש דולק. ניקב מצדו שעורו מלא צדו דולק נכנס מן הצד נכנס מן האמצע אינו נכנס. ר׳ ישמעאל אומר באמצע נכנס מן הצד אינו נכנס מגופת חבית שנקבה שעורה מלא מידה של שיפון מן הצד נכנס מן האמצע אינו נכנס רש״א מן האמצע נכנס מן הצדדין אינו נכנס כסוי כדי יין וכדי שמן וכסויי טפיחי הרי אלו כל שהן רשבג״א הואיל ונאמר צמיד פתיל מה אני מקיים פתוח לרבות את הסדוק.
וְכָל מָאן דַּחֲסַף פְּתִיחַ דְּלֵית מְגוּפַת שְׁיָע מַקַּף עֲלוֹהִי מְסָאַב הוּא.
And every open earthen vessel which has not a covering fastened upon it round about is unclean.

וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא
וְכֹל מָן דַּחֲסַף פְּתִיַּח דְּלֵית מְגוּפַת שְׁיָע מַקַּף עֲלוֹהִי מְסָאַב הוּא
וְכֹל כְּלִי – כלי חרס
א. ״וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ״ – ״וְכֹל מָן דַּחֲסַף פְּתִיַּח״. הוסיף תיבת ״דַּחֲסַף״ (חֶרֶס, כמו ״וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ״ (ויקרא ו כא) ״מָן דַּחֲסַף״) כיוון שחז״ל דרשו ״וכל כלי פתוח, בכלי חרס הכתוב מדבר״ (ספרי במדבר, קכו). ואף על פי שלא תמיד הוא מתרגם על פי ההלכה כגון ״עַיִן תַּחַת עַיִן״ (שמות כא כד) ״עֵינָא חֲלָף עֵינָא״ [ולא: דְּמֵי עֵינָא], זהו בהלכות המסורות לבית דין, אבל הלכת טומאת אהל היא דבר המסור להמון, ובכגון זה דרכו לתרגם על פי ההלכה כמבואר שם.
ואולם ״וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי״ (פס׳ יז) תרגם ״מֵי מַבּוּעַ לְמָן״ ולא הוסיף ״מָן דַּחֲסַף״, כי הרי משנה ערוכה היא ״בכל הכלים מקדשים אפילו בכלי גללים בכלי אבנים ובכלי אדמה״ (משנה פרה ה ה), ולאו דווקא בכלי חרס. אבל המיוחס ליונתן תרגם גם שם ״לְגוֹ מָאן דִּפְחַר״, שלא על פי ההלכה.⁠1
צמיד פתיל – מכסה אטום
ב. כאמור פסוקנו מדבר ב״מָן דַּחֲסַף״ כלומר בכלי חרס שאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו. לכן רק אם הוא פתוח והטומאה חודרת באוירו, טמא הוא. ומהו כלי פתוח? ״אשר אין צָמִיד פָּתִיל עליו״. מדברי רש״י נראה שפירש: אין לו מכסה המחובר אליו וסוגר עליו. ולפירושו צָמִיד (שם עצם) זהו הַמִּכְסֶה [שבערבית שמו ״צמאד״] והוא גם פָּתִיל (שם תואר), קשור ומחובר בפתילים, וזה לשונו:
וכל כלי פתוח – בכלי חרס הכתוב מדבר, שאין מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו, לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור, טמא הוא, הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור. פתיל – לשון מחובר בלשון עברי2 וכן (בראשית ל ח) נפתולי אלהים נפתלתי, נתחברתי עם אחותי.⁠3
ואולם חז״ל דרשו (ספרי במדבר, קכו, לפי גירסתנו) ״פָּתִיל זה העודף צָמִיד זה הדופק. ואע״פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר שנאמר: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר (במדבר כה ג)״. הרי שפירשו צָמִיד וגם פָּתִיל כשמות עצם, כי הדופק הוא המִשען הָאֲנָכִי למכסה הקבר שהוא הגולל. ולכאורה פירושם זה שונה מרש״י ומת״א.
אבל רבינו הלל פירש בכוונת הספרי שצמיד הוא הכיסוי עצמו, המגופה. ומכיוון שגם כאשר המגופה מכסה את הקבר היא אינה אוטמת אותו, צריך לאטמו בטיח או בטיט הסותמים את המגופה. לפי פירושו, ת״א שתרגם ״אשר אין צָמִיד פָּתִיל עליו״ – ״דְּלֵית מְגוּפַת שְׁיָע מַקַּף עֲלוֹהִי״ קרוב לדעת הספרי. הרי שצָמִיד הוא מגופה, היינו מכסה הנתון על פי הכלי ואילו שְׁיָע יכול להיות הן טִיחַ [כמו ״וְטָח את הבית״ (ויקרא יד מב) ״וִישׁוּעַ יָת בֵּיתָא״] והן חָלָק [כמו ״ואנכי איש חָלָק״ (בראשית כז יג) ״וַאֲנָא גְּבַר שְׁעִיעַ״. השווה: ״וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר״ (בראשית יא ג) ״וְחֵימָרָא הֲוָה לְהוֹן לִשְׁיָע״]. גם מַקַּף יכול להיות הן מַקִּיף והן סָמוּךְ [כתרומות ד ג: יתרום... שלא מן המוקף]. כלומר יכול להיות שכוונת אונקלוס היא ששכבת טיח מקיפה את המגופה או שהטיח מהדק את המגופה אל הכלי, כבמשנה ״במה מקיפים? בסיד ובגפסיס בזפת ובשעוה בטיט ובצואה בחומר ובחרסית ובכל דבר המתמרח״ (כלים י ב) ופירש רע״ב: ״במה מקיפין, במה סותמים פי הכלי או מדבקים הכיסוי על פי הכלי ויחשב צמיד פתיל״4
1. כהערת ״מאיר עין״ לספרי במדבר קכח, שהניח בצ״ע [וכבר כתבנו במבוא ש״יונתן״ לתורה אינו מיוב״ע שתרגם נביאים בלבד]. וראה ״ינחנו״ שנדחק לתרץ. על תרגומי חֶרֶשׂ, חֲסַף או פְּחַר, עיין ויק׳ ו כא ״וּכְלִי חֶרֶשׂ״.
2. ר״א ברלינר גרס ״ערבי״ על פי רא״ם וכמה כתבי יד.
3. והעיר רא״ם שרש״י כאן סותר לביאורו בש״ס ״הא יש צמיד פתיל עליו – שמצומדת מגופתו עליו לפיו יפה. פתיל – מגופה״ (חולין כה ע״א). ״ושני המאמרים חלוקים בפירוש פתיל בהכרח, שכאן פירש פָּתִיל לשון מחובר ושם פירש מגופה״. וכן העיר גם עמק הנצי״ב על ספרי. אמנם גירסת הגר״א בספרי: ״צמיד זה המוקף, פתיל זה הפקק״ תואמת לדברי רש״י בחולין. ובאדרת אליהו הוסיף לבאר שצמיד הוא החיבור שבין הכלי לפתיל, פתיל הוא הכיסוי מלמעלה, כמו ״מטך ופתילך״ והוא הבגד העליון שמתכסה בו. ראה ״חליפות שמלות״ ו״הכתב והקבלה״.
4. על פי דב רפל, ״תרגום אונקלוס״, ת״א תשמ״ה, עמ׳ 110. ובדומה כתב ״מרפא לשון״: לדעת ת״א צָמִיד ופָּתִיל הם תארים נרדפים שעניינם חִבּוּר. ומכיוון שכפל הלשון מורה על חיבור חזק תרגם ״מְגוּפַת שְׁיָע״; גם מוגף [סגור, כמו יָגִיפוּ הַדְּלָתוֹת (נחמיה ז ג). השווה: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ״ (ויקרא כ י) ״וּגְבַר דִּיגוּף יָת אִתַּת גְּבַר״ שביארו ר׳ אברהם בן הגר״א ״כי כן דרך הנואף לסגור בעדו להסתיר ולכסות כל מה שאפשר״] וגם מרוח בטיח, כמו ״וְטָח את הבית״ (ויקרא יד מב) ״וִישׁוּעַ יָת בֵּיתָא״, ולפי דבריו אין דברי רש״י תואמים לת״א. (גם מטעמי המקרא נראה ששתי המילים מחוברות זו לזו – אֲשֶׁ֛ר אֵין⁠־צָמִ֥יד פָּתִ֖יל עָלָ֑יו). אבל ״לחם ושמלה״ כתב: ״מְגוּפַת שְׁיָע הוא תרגום צָמִיד. מַקַּף לשון סמיכות, והוא תרגום פָּתִיל כפי׳ רש״י״. וראה גם ״נפש הגר״ שכתב: ״וראה נא חכמת אלקים אשר היה בליבו כי הכניס כל המשנה הזאת (שבמסכת כלים) בתרגומו בקיצור מילין – דְּלֵית מְגוּפַת שְׁיָע מַקַּף עֲלוֹהִי״.
וכל מן דחסף פתיח די לית גופה דשיע מקפה עלויא מסאב הוא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גופה דשיע מקפה עלוי״) גם נוסח חילופי: ״פומה משע⁠(ת){א} ע׳⁠ ⁠⁠״.
וכל מאן דפחר פתוח דלית מגופתא מחברא ביה מקף על פמיה דיפריש ביניה ובין סובתא מסאב הוא (כ){ב}⁠גנינא באוירא דסובתא דאפמיה ומגויה ולא מגביה.
And every earthen vessel which hath no covering fastened upon its mouth, which would have kept it separate from the uncleanness, is defiled by the uncleanness of the air which toucheth its mouth, and its interior, and not the outside of it (only).
וכל מאן דחסף פתיח די לית פורייתא משעא עילוי מסאב הוא.
And every open vessel which hath no covering of stone upon it shall be unclean.
וכל כלי פתוח1איזה כלי אתה מוצא שאינו מטמא אלא דרך פתחו, הוי אומר זה כלי חרש, שנאמר וכל כלי חרש אשר אין צמיד פתיל וגו׳, שאינו מטמא כולו הוא מטמא באהל המת שהטומאה נכנסת בתוכו, הא יש עליו צמיד פתיל טהור לפי שאינו מטמא בגבו.
1. איזה כלי אתה מוצא שאינו מטמא. חולין כ״ה ע״א, ורש״י על התורה.
וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ וְגוֹ׳ – בִּכְלִי חֶרֶס הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּכָל הַכֵּלִים, הֲרֵי אַתָּה דָּן, נֶאֶמְרוּ אַרְבָּעָה כֵּלִים בְּשֶׁרֶץ, וְהוֹצִיא כְּלִי אֶחָד לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר עָלָיו, וְנֶאֶמְרו אַרְבָּעָה כֵּלִים בְּמֵת, וְהוֹצִיא כְּלִי אֶחָד לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר עָלָיו, מָה לְּהַלָּן בִּכְלִי חֶרֶס הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַף כָּאן בִּכְלִי חֶרֶס הַכָּתוּב מְדַבֵּר, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה, רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: בִּכְלִי חֶרֶס הַכָּתוּב מְדַבֵּר אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּכָל הַכֵּלִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ״ וְגוֹ׳, כְּלִי שֶׁאִם נִטְמָא אֵין לוֹ טָהֳרָה מִטֻּמְאָתוֹ, וְאֵיזֶה זֶה כְּלִי חֶרֶס, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״פָתוּחַ״, וַאֲפִלוּ כָּל שֶׁהוּא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בִּכְלִי חֶרֶס הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּכָל הַכֵּלִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ״, כְּלִי שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה דֶּרֶךְ פִּתְחוֹ וְאֵיזֶה זֶה כְּלִי חֶרֶס, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״טָמֵא״, טָמֵא לְעוֹלָם. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ וְגוֹ׳, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִלּוּ כֻּלָּן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״פָתוּחַ״, עַל פִּתְחוֹ אָמַרְתִּי וְלֹא עַל כֻּלּוֹ.
וְכֹל כְלִי פָתוּחַ וְגוֹ׳ – (פָתוּחַ) [פָּתִיל] זֶה הָעוֹדֵף, צָמִיד זֶה הַדּוֹפֵק, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּצָּמֵד יִשְׂרָאֵל״ וְגוֹ׳.
וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ וְגוֹ׳ – טָמֵא הוּא, מִכָּאן אָמְרוּ כֵּלִים הַמַּצִּילִין צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת, מַצִּילִין בְּכִסּוּי בְּבַית הַמְּנֻגָּע.
וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ צָמִיד פָּתִיל עָלָיו – וְלֹא מִצְּדָדִין, מִכָּאן אָמְרוּ חָבִית שֶׁכְּפָאָהּ עַל פִּיהָ וּמְרָחָהּ בְּטִיט מִן הַצְּדָדִין טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר ״צָמִיד פָּתִיל עָלָיו״, וְלֹא צָמִיד פָּתִיל עַל גַּבָּיו. וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ, אֵין לִי אֶלָּא כְּלֵי חֶרֶס, כְּלֵי גְּלָלִים כְּלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה מִנַּיִן, וְדִין הוּא וּמָה כְּלֵי חֶרֶס שֶׁהֵן עֲלוּלִין לְקַבֵּל טֻמְאָה הֲרֵי הֵן מַצִּילִין צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת, כְּלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה שֶׁאֵין עֲלוּלִין לְקַבֵּל טֻמְאָה אֵינוֹ דִּין שֶׁיַּצִּילוּ צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ״, טָמֵא הוּא אֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״טָמֵא הוּא״, אֶלָּא הוּא שֶׁיַּצִּיל עַל עַצְמוֹ צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת.
וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ – הַכֵּלִים נִצּוֹלִים בְּצָמִיד פָּתִיל, וְאֵין הַקַּרְקַע נִצּוֹל בְּצָמִיד פָּתִיל, אֵלוּ כֵּלִים נִּצּוֹלִין בְּצָמִיד פָּתִיל, כְּלֵי חֶרֶס, וּכְלֵי נֶתֶר, כְּלֵי גְּלָלִים, וּכְלֵי אֲבָנִים, וּכְלֵי אֲדָמָה, וּכְלֵי חַרְסִית וְכוּ׳, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כְּלִי וְכֹל כְּלִי״ לְרַבּוֹת דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל, אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, וּמָה כְּלֵי חֶרֶס וּכְלֵי נֶתֶר שֶׁהֵן מְקַבְּלִין טֻמְאָה הֲרֵי הֵן מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל, אֵלּוּ שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהוּ מַצִילִין בְּצָמִיד פָּתִיל, אָמְרוּ חֲכָמִים לְבֵית שַׁמַּאי צְאוּ וּרְאוּ, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ טֻמְאָה יָפֶה כֹּחוֹ לְהַצִּיל, וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ טֻמְאָה אֵין יָפֶה כֹּחוֹ לְהַצִּיל, הֲרֵי חֲמוֹר שֶׁנִּכְנַס לְבַּיִת הַמְנֻגָּע שֶׁמָּא אֵין כֵּלָיו מְטַמֵּא אָדָם, הֲרֵי אָדָם שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת הַמְנֻגָּע שֶׁמָּא אֵינוֹ טָמֵא עַד שֶׁיִּשְׁהֶה בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. (אָמְרוּ לוֹ צְאוּ וּרְאוּ, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ טֻמְאָה יָפֶה כֹּחוֹ לְהַצִּיל וְכָל מִי שָׁאֵין לוֹ טֻמְאָה לֹא יָפֶה כֹּחוֹ לְהַצִּיל). אֵין בְּמַשְׁמָע אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהוּא בְּתוֹךְ (הַבַּיִת) [הֶחָבִית], מִנַּיִן אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ מְגוּפָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כְּלִי״, יָכוֹל בִּזְמַן שֶׁהוּא בְּתוֹךְ מְגוּפָה בְּתוֹךְ אֲוִירָהּ שֶׁל הַבַּיִת מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כְּלִי״. וּמִנַּיִן אַתָּה מְרַבֶּה מִכְּנֶגֶד הַשָׂפָה (בְּשָׂפָה) וּבְשָׂרָף, בְּשַׁעֲוָה, וּבְזֶפֶת, וְגַסְטָרוֹן. (תַּלְמוּד לוֹמַר) ״פָתוּחַ״, כָּל הַפָּתוּחַ לְצֹרֶךְ טָמֵא. מִכָּאן אָמְרוּ כָּל הָעוֹשֶׂה מָאוֹר בִּתְחִלָּה שִׁעוּרוֹ כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה, אֵלּוּ הֵן שְׁיָרֵי הַמָּאוֹר, הָעוֹשֶׂה פֶּתַח בֵּינוֹ לְבֵין בִּתּוֹ, בֵּינָהּ לְבֵין חֲבֵרְתָהּ, לְהַשְׁמִיעַ אֶת הַקּוֹל, וּלְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר, שִׁעוּרָהּ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. הַדֶּלֶת שֶׁשִּׁיֵּר בָּה הֶחָרָשׁ בֵּין מִלְמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן בֵּין מִן הַצְּדָדִין, אוֹ שֶׁפְּתַחְתּוֹ הָרוּחַ, אוֹ שֶׁהִגִּיפָתוֹ וְלֹא מֵרְקוֹ, שִׁעוּרוּ כָּל שֶׁהוּ דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. הַחוֹר שֶׁבַּדֶּלֶת שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. גַּרְדִּי שֶׁחָפָר מְלֹא קָנֶה, וְכֵן לְנֵר אוֹ לְאִיתְפַּתִּי⁠(ר) שִׁעוּרוֹ כָּל שֶׁהוּ דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בְּפוֹתֵחַ טֶפַח, אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי חוֹר הַדֶּלֶת מָהוּ, אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. אָמְרוּ (מַה טֶּפַח) [מַאי שְׁנָא], שֶׁזֶּה עָשׂוּי לְצֹרֶךְ וְזֶה [אֵינוֹ] עָשׂוּי לְצֹרֶךְ. בְּלוֹיֵי הַכְּתָלִים, שֶׁחָרְרוּם שְׁרָצִים, אוֹ שֶׁאָכַלְתּוֹ מְלַחַת, שִׁעוּרוֹ כָּל שֶׁהוּ דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בְּפוֹתֵחַ טֶפַח.
מִי שֶׁהָיָה טָח בְּתַנּוּר וְשִׁיֵּר בּוֹ, הֲרֵי זֶה כָּל שֶׁהוּ, וּבִזְמַן שֶׁפָּרַע מֵעַצְמוֹ שִׁעוּרוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. תַּנּוּר שֶׁנִּקָּב מֵעֵינוֹ שִׁעוּרוֹ מְלֹא חוּט תְּמָרָה כָּפוּל דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מְלֹא כּוֹשׁ [נִכְנָס וְיוֹצֵא] דּוֹלֵק. נִקָּב מִצִּדּוֹ, שִׁעוּרוֹ מְלֹא (צִדּוֹ) [כּוֹשׁ] דּוֹלֵק [רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר] מִן הַצַּד נִכְנָס, מִן הָאֶמְצַע אֵינוֹ נִכְנָס, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר בְּאֶמְצַע נִכְנָס, מִן הַצַּד אֵינוֹ נִכְנָס. מְגוּפַת חָבִית שֶׁנִּקְבָהּ, שִׁעוּרָהּ מְלֹא מִיצָה שֶׁל שִׁפוֹן, מִן הַצַּד נִכְנָס, מִן הָאֶמְצַע אֵינוֹ נִכְנָס, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִן הָאֶמְצַע נִכְנָס, מִן הַצְּדָדִין אֵינוֹ נִכְנָס. כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן וְכִסּוּיֵי טְפִיחִין הֲרֵי אֵלּוּ בְּכָל שֶׁהוּ, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הוֹאִיל וְנֶאֱמַר צָמִיד פָּתִיל מָה אֲנִי מְקַיֵּם פָתוּחַ, לְרַבּוֹת אֶת הַסָּדוּק.
וַכֻּלֻּ אַנִיַתִ כַ׳זַףֵ מַפתֻוחַתֹ אַלַּתִי לַיְסַ לַהַא צַמַּאםֹ מֻקַידֹ פַהִי נַגִסַתֹ
וכל כלי חרס שהוא פתוח אשר אין לו פקק מחובר, אזי הוא טמא.
צמיד פתיל – כלומר: שוקד עליו ודבק בו. ובדברי רבותינו ז״ל: שהוא פתיל ואינו צמיד (משנה כלים י׳:ב׳), כלומר: אינו דבוק בטוב בו. (ספר השרשים ״פתל״)
וכל כלי פתוח – בכלי חרש הכתוב מדבר, שאין מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו. לפיכך אם אין מגופת צמדתו פתולה עליו יפה בחיבור – טמא הוא. הא אם יש צמיד פתיל עליו – טהור.
פתיל – לשון מחובר בלשון ערבי, וכן: נפתלי אלהים נפתלתי עם אחתי (בראשית ל׳:ח׳) – נתחברתי עם אחותי.
וכל כלי פתוח AND EVERY OPEN VESSEL – Scripture is speaking of an earthen vessel which is not receptive of uncleanness by an unclean thing touching its exterior but only by it being in its interior (even without contact with the interior walls; cf. Rashi on Vayikra 11:33); therefore if the cover that forms its lid is not well joined to it by a perfect contact, it (the vessel) becomes unclean; but if the lid is joined upon it, it is clean, while metal vessels would in any case become unclean, whether they are closed or not, since they are receptive of uncleanness whether an unclean object touches them on their inside or on their outside (Chulin 25a).
פתיל – is an expression denoting "joined" in the Arabic language. Similar is (Bereshit 30:8; cf. Rashi thereon), נפתולי אלהים נפתלתי, "By bonds of God I have joined myself (נפתלתי) with my sister.⁠"
פס׳: וכל כלי פתוח – בכלי חרש הכתוב מדבר שנאמר וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, 1כלי שנטמא ואין לו טהרה עולמית ואיזהו זה כלי חרש. דברי רבי נתן. אבא חנן אומר משום ר׳ אליעזר 2וכל כלי פתוח למה נאמר שומע אני כולו ת״ל פתוח. פתוח אמרתי ולא על כולו.
ד״א: פתוח – כלי שטומאתו קודמת לפתחו זהו כלי חרש. שנאמר (שם יא) וכל אשר יפול מהם אל תוכו.
3אשר אין צמיד פתיל עליו – זה הפקק. וראיה לדבר (במדבר כ״ה:ג׳) ויצמד ישראל לבעל פעור.
אשר אין צמיד פתיל עליו – זה מגופה של חבית.
פתיל עליו – ולא על גביו. שאם חבית כפותה על פיה אינה מצלת.
טמא הוא – טומאתו עולמית שכלי חרס אין לה טהרה במקוה:
1. כלי שנטמא ואין לו טהרה עולמית. פי׳ מדכתיב טמא הוא ולא כתיב יטמא הוא בדבר שאין לו טהרה וע״ז שייך לשון יטמא:
2. וכל כלי פתוח וכו׳. שומע אני כולו וכו׳ פי׳ אם נפחת רובו דרובו ככולו ובטל מתורת כלי לגמרי ת״ל פתוח (חכם הספרדי):
3. אשר אין צמיד פתיל עליו. פתיל זה העודף צמיד זה הדופק וראי׳ לדבר ויצמד ישראל וכו׳ כצ״ל וכ״ה בספרי. ופי׳ פתיל זה העודף פי׳ זה הטיט שממרח בין הכסוי לכלי חרס ודופק הוא הכסוי בעצמו (חכם הספרדי):
צמיד – שנים פתילים.
COVERING CLOSE-BOUND. Two coverings.⁠1
1. Scripture reads, tzamid, petil (close bound). According to Ibn Ezra each one of these terms refers to a covering. The tzamid goes over the opening, while the petil goes round about the above covering and the rim of the utensil (Krinsky). Others claim that Ibn Ezra believes that the cover is made of two parts. See Krinsky, Filwarg, and Weiser.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

וכל כלי פתוח – בכלי חרס הכתוב מדבר שאין מקבל טומאה אלא מתוכו וכו׳. כבר פי׳ הענין בפ׳ שמיני.
פתוח – ד׳ במסורה וכל כלי פתוח. שרשי פתוח אלי מים. קבר פתוח גרונם. אשפתו כקבר פתוח. היינו דאמרו ד׳ מדות בכלי חרס ניקב ככונס משקה נפסל מלקדש בו מי חטאת והיינו כלי פתוח האמור כאן אצל מי חטאת שאינו חשוב כלי. ועדיין כלי הוא לענין זרעים. ניקב כשורש קטן כלוף (פי׳ הוא מאכל עורבים) דהיינו מין קטניות טהור הוא לענין זרעים שאם היו זרעים זרועים בעציץ נקוב אינו מקבל טומאה והיינו שרשי פתוח אלי מים. ועדיין כלי הוא לענין זיתים. ניקב כמוציא זית טהור מסתם כלי חרס העומד לזיתים והיינו פתוח גרונם דסתם אכילה בכזית. ועדיין כלי הוא לרמונים. ניקב כמוציא רמון טהור מכלום והיינו אשפתו כקבר פתוח כלומר כשניקב כרמון ופתוח כמוציא רמון זורקין אותו לאשפה ואין שם כלי עליו עוד.
וכל כלי פתוח – ד׳ במסורת, חדא כאן, ואידך (איוב כ״ט י״ט) שרשי פתוח אלי מים, ואידך (ירמיהו ה׳ ט״ז) אשפתו כקבר פתוח, ואידך (תהלים ה׳ י׳) קבר פתוח גרונם. ובמסכת שבת (צ״ה ב׳) אמרינן ה׳ מדות בכלי חרס ניקב ככונס משקה פסול למי חטאת וזהו וכל כלי פתוח דכתיב גבי מי חטאת דהיינו מים שהוא משקה. ניקב כשורש קטן טהור להכשיר הזרעים וזהו שרשי פתוח כלומר כשרשי. ניקב כמוציא זית טהור מטומאה שקבל עד שיחדו לרמונים וזהו גרונם כקבר פתוח, שיעור גרונם כזית. ניקב כמוציא רמון טהור מכולם דכתיב אשפתו כקבר פתוח, אינו ראוי לכלום, רק לזרוק אותו לאשפה וגסטרא לא חשיב.
וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא – לפי שלא מצאנו רושם בצמיד פתיל כי אם בכלי חרשׂ, כמו שנתבאר בפרשת ויהי ביום השמיני; והיתה הסיבה בזה להיותו בלתי מִטמא אלא מאוירו; למדנו כי בכלי חרשׂ דיבר הכתוב. כי שאר הכלים לא יועיל להם צמיד פתיל, כי הם מִטמאים מגבם; ואולם כלי חרשׂ, כיון שאינו מקבל טומאה אלא מאוירו, הרי הוא טהור, כיון שיש צמיד פתיל עליו. ולזה הוא מבואר שאם היו כלים בתוכו - שהם גם כן טהורים; שאם היו מִטמאים מפני האהל, היו הם מטמאים הכלי חרשׂ, כי הם מאוירו; והתורה הגידה מכח דבריה שאם יש צמיד פתיל עליו הרי הוא טהור, ולא הבדילה בזה בין שיהיו בתוכו כלים ובין שלא יהיו בתוכו כלים, ולזה הוא מבואר שהוא מציל על הכלים שבתוכו. ולפי שאמר תחילה: ׳כל אשר באהל יטמא׳ (פסוק יד), שהיה כולל אפילו הכלים הבלועים, ואחר כן הוציא מזה הבלועים שבצמיד פתיל, למדנו מזה שאין הבלועים בכלים ניצולים אלא בצמיד פתיל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

וכל כלי פתוח בכלי חרס הכתוב מדבר שאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור טמא הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור י״מ דה״ק בכלי חרס הכתו׳ מדבר שהרי הכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו והכא נמי כתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא שפירושו אם אין מגופת צמידתו פתולה יפה עליו בחבור טמא הוא ודייקינן מינה הא אם יש צמיד פתול עליו טהור שאינו מקבל טומאה מגבו ופי׳ משובש הוא מכמ׳ טעמי׳ חדא דלא אשכחן בשו׳ דוכת׳ שהכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו אלא מהכא ועוד האי לפיכך אם אין מגופת צמידתו וכו׳ מיבעי ליה ועוד דבהדיא אמרו בפרקא קמא דחולין ויהא כלי חרס מטמא מגבו מקל וחומר ומה כל הכלים שאינם מטמאי׳ מאוירן מטמאין מגבן כלי חרס שמטמא מאוירו אינו דין שיטמא מגבו אמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו אי זהו כלי שטומאתו קודמ׳ לפתחו הוי אומר זה כלי חרס וכי אין צמיד פתיל עליו הוא דטמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור ופרש״י ומה כלי שטף שאין מטמאין מאוירן בלא נגיע׳ כדיליף לקמיה מוכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו תוכו של זה ולא תוכו של אחר מטמאין מגבן בנגיעה כדכתיב וכל אשר יפול עליו וגומ׳ עליו משמע דנגע ולא שנא גבו ולא שנא אוירו וכל כלי פתוח מדקפיד אפתיחה ש״מ בכלי חרס קאי דאי זהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו באי זה כלים הרגילה תורה את הטומאה להשכיל למהר לבא דרך פתחו הוי אומר זה כלי חרס דכתיב בגויה בדוכתא אחריתי אל תוכו הא יש צמיד פתיל עליו שמצומדת מגופתו עליו לפיו יפה פתיל מגופה טהור ואע״פי שהוא באהל המת אלמא לא נטמא מגבו הרי לך בפי׳ שלא למדנו שבכלי חרס הכתו׳ מדבר אלא ממלת פתוח דכתיב ביה דמדקפיד קרא אפתיחה ש״מ דבכלי חרס קאי דאי זהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומ׳ זה כלי חרס ולא ממה שאינו מטמא מגבו כמו שפירשו המפרשי׳ הללו אלא הכי פירושא וכל כלי פתוח בכלי חרס הכתוב מדבר ולא רצא להביא הראיה עליו אלא סמך על מה שהוסכם בגמרא שבכלי חרס הכתוב מדבר וכתיב אחר זה שאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו פי׳ להודיענו שאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו אחר כך אמר לפיכך אם אין מגופ׳ צמידתו פתולה עליו יפה בחבור טמא הוא הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור פי׳ ומפני שאינו מטמ׳ מגבו אלא מתוכו לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור טמא הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור מפני שאינו מקבל טומאה מגבו ומעתה מה ששואלים העולם מה בא להשמיענו בדוקיא זו דקאמר הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור וכי עד השתא לא שמענו זה והלא כל התורה כולה אינה אלא כללות שמכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן אתה שומע לאו אינה צריכה לפני׳ שהרי הדוקיא הזאת לקוחה מתוך הגמרא כדלעיל ששם הוכרחו לדוקיא זו מפני שעל ידה למדנו שהכלי חרס אינו מטמא מגבו שהרי כל עצמם לא היתה אלא להביא ראיה מן התורה שהכלי חרס אינו מטמא מגבו כדי לבטל הקל וחומר שדנו ממנו שיהיה מקבל טומאה מגבו וכשלא מצאו בפירוש בתור׳ שהכלי חרס הסתום אינו מקבל טומאה מגבו והוא טהור הראויה ממה שכתוב וכל כלי פתוח טמא ודייקו ממנו הא סתום טהור וחייבו מזה שאינו מקבל טומאה מגבו:
פתיל לשון מחובר בלשון ערבי וכן נפתולי אלהים נפתלתי נתחברתי. וגבי נפתולי אלהים נפתלתי פי׳ שמנחם בן סרוק הוא שפירש נפתולי אלהים נפתלתי מלשון חבור אבל אני מפרשו לשון עקש ופתלתול נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים למקום אבל בחולין פיר׳ גבי הא יש צמיד פתיל עליו טהור שמצומדת מגופתו עליו לפיו יפה פתיל מגופה ושני המאמרים הללו הם חלוקים בפירוש פתיל בהכרח שכאן פירוש פתיל לשון מחובר ושם פי׳ פתיל מגופה אבל פירוש צמיד יחוייב לומר שממה שפירש פתיל מחובר יתכן לפרש צמיד מגופה ויהיה פי׳ אשר אין צמיד פתיל עליו שאין מגופתו מחוברת לפיו יפה וממה שאמר פתיל מגופה יחוייב לפרש צמיד לשון חבור ויהיה פי׳ אשר אין צמיד פתיל עליו שאינו מחובר מגופתו לפיו יפה ויהיו המאמרים הללו חלוקים גם בפי׳ צמיד או יתכן שבפי׳ צמיד שני המאמרים מורים שהוא מלשון חבור מגזרת הנצמדים לבעל פעור רק שהמאמר שפירוש פתיל מחובר יחוייב לפרש שצמיד מורה על המגופה וקורא המגופה צמיד להיות׳ מחוברת תמיד עם פי הכלי וזהו שכתוב כאן אם אין מגופת צמודתו פתולה עליו כלומר שאין המגופה שהיא צמידתו הנצמדת בו תמיד מחוברת עליו בפיו יפה והמאמר שפי׳ פתיל מגופה יחייב לפרש שצמיד כמשמעו מלשון ממש ופי׳ אשר אין צמיד פתיל עליו שאינה מחוברת מגופתו לפיו יפה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

בכלי חרס הכתוב מדבר. פירוש, מדכתיב ״וכל כלי פתוח״, משמע שהדבר תלוי במה שהכלי פתוח והטומאה נכנס בתוכו, ועל כרחך בכלי חרס, דאי בכלי אחר, אין כלי אחר מטמא מתוכו, שנאמר (ראו ויקרא יא, לג) ״וכל כלי חרס אשר יפול לתוכו״, ודרשינן (חולין כה.) תוכו של זה ולא תוכו של אחר, ואם כן הא דכתיב ״וכל כלי פתוח״ בכלי חרס הכתוב מדבר:
שאין טומאה מגבו וכו׳. הרא״ם פירש דמה שפירש רש״י שאין כלי חרס מקבל טומאה מגבו, רצה לומר מכאן ילפינן ליה, שהרי התורה אמרה כי איכא צמיד פתיל עליו טהור, ולא מקבל טומאה מגבו, אם כן אין כלי חרס מקבל טומאה מגבו. וכן איתא בהדיא במסכת חולין בפרק קמא (כה.) דמהכא ילפינן לכל כלי חרס שאינו מטמא מגבו, כלומר שכאן כתבה התורה שאינו מטמא מגבו. ובחנם טרח לפרש כן, דאף על גב דילפינן מהאי קרא שכלי חרס אינו מטמא מגבו מדשרי כי איכא צמיד פתיל עליו, מכל מקום קרא לא אתא למכתב דין כלי חרס מגבו, רק כלי חרס שאין עליו צמיד פתיל שהוא טמא, כאילו דין של כלי חרס שאינו מטמא מגבו פשוט, ולא איירי קרא בהכי, לפיכך פירש שאין מקבל טומאה מגבו:
וכן בנפתולי אלקים נפתלתי. אף על גב דרש״י מפרש בפרשת ויצא (בראשית ל, ח) שאין ״נפתולי אלקים נפתלתי״ בלשון חיבור, אלא הוא מלשון עקש ונפתל, מכל מקום סבירא ליה לרש״י אף על גב דפירש ״נפתולי אלקים״ מלשון עקש ופתלתול, מכל מקום קשה, דלמה כתב בקרא לשון כזה, ולא כתב לשון שהוא משמע לגמרי לשון עקש, דלכתוב ׳נתעקשתי׳, אלא שלכך כתב ״נפתולי״ מפני שהוא נופל על לשון זה, שהרי הכתוב רצה לומר שהיא נתעקשה עם אחותה עד שהיתה שוה לה, כתב גם כן לשון ״נפתולי אלקים״ שהוא מלשון חבור ושוה. ודרך הכתוב לכתוב לשון נופל על לשון, כמו שכתב רש״י בפרשת בראשית אצל ״ואתה תשופנו עקב״ (בראשית ג, טו), שכתב לשון נופל על לשון, הוא הדין שכתב בלשון ״נפתולי אלקים״ לשון נופל על לשון:
ואם תאמר, מאחר שסובר רש״י שלשון ״נפתולי אלקים״ הוא מלשון חבור, אם כן למה לא פירש (בבראשית ל, ח) את הלשון מלשון חבור, ולמה הוצרך לפרש (שם) מלשון עקש. ואין זה קושיא, דרש״י הוצרך לזה מדכתיב ״נפתולי אלקים״ בלשון רבים, ובלשון חבור לא יתכן לומר בלשון רבים. אלא כמו שפירש רש״י שהרבה פצירות עשתה למקום. וכן משמע מלשונו. וכן גבי ״אריק חרבי״ (שמות טו, ט) פירושו כך, שלכך כתב לשון ״וירק״ על זיון החרב, לפי שהוא לשון נופל על לשון. ועיין שם (בראשית פי״ד אות כה), תמצא מבואר:
אֵין⁠־צָמִיד: במקצת מדוייקי׳ האל״ף בלא מאריך, וכן נר׳ בחילופי׳ לב״א. [אֵין⁠־צָמִ֥יד].
בכלי חרס כו׳ אלא מתוכו. כיון שמצינו בפרשת שמיני דכלי חרס אינו מטמא מגבו אלא מאוירו לפיכך וכו׳:
ל׳ מחובר. וא״ת והא לעיל בפ׳ ויצא פירש נפתולי אלהים נפתלתי, מנחם בן סרוק פי׳ במחברת צמיד פתיל חבורים מאת המקום נתחברתי וכו׳, ואני מפרשו לשון עקש ופתלתול וכו׳, ודוחק לומר כי כאן פי׳ לפי פירושו של מנחם בן סרוק, כיון דלא סבירא ליה. ויש לפרש כי מה שפירש לעיל ואני מפרשו ל׳ עקש וכו׳, פירוש על נפתולי אלהים אבל נתפתלתי בתרא הוא מפרשו מל׳ צמיד פתיל, וכאן הוא מפרש גם כן נפתלתי נתחברתי עם אחותי, אבל נראה דחוק, כי אין זה משמעות רש״י, וצ״ע. ועיין ב⁠[גור אריה] כי שם האריך:
An earthen utensil … but from its inside. For we find in Parshas Shemini (Vayikra 11:33) that an earthen utensil does not render articles impure from its outside, only by means of its airspace. "Thus [if its seal]…"
The word denotes attachment. You might ask: Previously in Parshas Vayetzei (Bereishis 30:8) regarding נפתולי אלהים נפתלתי ["I have been joined in Godly bonds"] Rashi comments: "Menachem ben Saruk explains this in his work in the sense of צמיד פתיל ["a cover fastened"] meaning, "I have become attached with attachments from the Omnipresent…" However I explain it in the sense of "stubborn and twisted" (Devarim 32:5)…" It would therefore be difficult to say that here Rashi explains [פתיל] like Menachem ben Saruk, given that he disagrees with him. The explanation is that above when Rashi says "I explain it in the sense of 'stubborn and twisted'…" he is referring to the words נפתולי אלהים; however the last word נפתלתי is in the sense of צמיד פתיל ["a fastened cover"]. Therefore, here he also explains נפתלתי as meaning "I have been joined to my sister.⁠" Nonetheless this appears to be a forced explanation, given that this is not the plain understanding of Rashi. The matter requires further investigation; see Gur Aryeh who comments at length.
וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו – פתוח שהטומאה נכנסת לו דרך פתחו וזהו כלי חרס וכלי נתר אבל לא כלי שטף שהטומאה נכנסת לו דרך גבו.
אשר אין צמיד פתיל עליו – הא יש צמיד פתיל טהור פי׳ צמיד היא הדבק שהכסוי דבק בכלי וכמ״ש ויצמד ישראל כו׳ (וכן פי׳ הרד״ק בשרשים). פתיל הוא הכסוי עצמו וכמו שכתוב חתמך ופתילך שקאי על טלית שהיה מתכסה בו.
עליו – ללמד דווקא בכלי חרס בעינן שיהי׳ צמיד פתיל עליו אבל האהל אם הוא פתיל לבד אע״פ שאין צמיד. מציל באהל המת דהיינו הבור והדות.
טמא הוא – לאפוקי כלי שטף שאין מצילו הכלי חרס [והוא אסמכתא בעלמא שאינו מציל בצמיד פתיל כלי שטף שבתוכו ועיין פ״א דעדיות משנה י״ד].
טמא הוא – למעט בית המנוגע כמו שסובר ר׳ יוסי בנגעים פרק י״ג משנה י״ב ר׳ יוסי אומר כל המציל צמיד פתיל באהל המת מציל מכוסה בבית המנוגע. וכל המציל מכוסה באהל המת אפי׳ מגולה בבית המנוגע טהור (וא״כ בדבר הטעון צמיד פתיל במת ממעט תיבת הוא בית המנוגע. ובאהל שאין צריך רק פתיל ממעט תיבת הוא אפי׳ מגולה).
אין צמיד פתיל עליו – צמיד הוא שם המגופה או הכסוי שעל הכלי, ופתיל לשון מחובר, ופירש הכתוב שאין מגופת צמידתו מחוברת עליו יפה:
צמיד פתיל – צמיד הונח על שני דברים הדבוקים תמיד שנעשו כך מתחלה להיותם דביקים תמיד ולהיות כלי אחד, כמו אצעדה וצמיד (לקמן ל״א), והוא מין תכשיט המחובר משני פרקים (העפטעל). ובקבוץ ושני צמידים על ידי׳, לכל יד ויד צמיד בעל שני פרקים, וכן יקרא מגופת הכלי צמיד ע״ש שהוא אדוק תמיד עם הכלי ומתחלה נעשה להיות נצמד ומתחבר עם הכלי וצמיד הוא שם ע״מ תמיד נביא כליל. ופתיל, הוא פעל בינוני ע״מ יכיל, אלפים בת יכיל (מלכים א ז׳), יחיל טובו (איוב כ׳), ושיעור הכתוב מגופה המדובקת בכלי היטב ע״י פתילים וחוטין, ותרגום צמיד פתיל (אנגעשנירטער דעקקעל), רבי שלמה פאפענהיים. ובאמת דבוק ע״י פתילים וחבלים לחוד לא מקרי צמיד פתיל, כבמתני (משנה כלים י׳:ד׳) קשרה במשיחה אם מירח, דמוסיף על הקשירה בעי נמי דבר המתמרח זפת ושעוה וכדומה. ודע דלרש״י כאן פתיל הוא החבור, וצמיד הוא המגופה, ובחולין פירש״י להפך פתיל הוא המגופה, (עיין רא״ם כאן). וכן אמר הגר״א צמיד הוא החבור שבין הכלי ולפתיל, פתיל הוא הכיסוי מלמעלה, כמו מטך ופתילך והוא הבגד העליון שמתכסה בו.
צמיד – ל׳ צמד, והוא הכסוי הנצמד אל הכלי.
פתיל – ל׳ כריכה ודבוק, וכן בהפוך אותיות וילפת שמשון את שני עמודי התוך (שופטים ט״ז:כ״ט).
וכל כלי פתוח וגו׳ – כבר למדנו מלשון ״וכל אשר באהל״ שבפסוק הקודם, שכל דבר הראוי לקבל טומאה – וכלים בכלל – נטמא באוהל המת. אולם כאן מדויק מלשון הפסוק שכלי אינו נטמא אם הוא סגור בכיסוי מהודק. נמצא שאנו עוסקים כאן בכלי היכול לקבל טומאה רק דרך חללו הפנימי הפתוח [״אוירו״], ״שטומאתו קודמת לפתחו״ (חולין כה.): הטומאה כביכול מחכה לפתיחת פתח, משום שאין הכלי נטמא מצדו החיצוני [״מגבו״]. נמצא שאנו עוסקים כאן בכלי חרס, שעליו כבר נאמר (ויקרא יא, לג) שהוא מיטמא מאווירו ואינו מיטמא מגבו.
אם כלי חרס סגור בכיסוי מהודק, ״אשר צמיד פתיל עליו״ – וכתוצאה מכך הטומאה אינה יכולה להגיע לחללו הפנימי – הוא נשאר טהור באוהל המת, ומגן על מה שבתוכו מפני הטומאה: כלי חרס ״מציל באוהל המת״ (עיין ספרי).
טמא הוא – כאן לא נאמר ״שבעת ימים״ כבפסוק שלפניו ושלאחריו, משום שכאן מדובר על כלי חרס שאין לו טהרה במקווה (עיין פירוש, ויקרא יא בסופו); לפיכך ״טמא הוא״ באופן מוחלט: ״אין לו טהרה מטומאתו״ (ספרי).
צמיד פתיל – שני השרשים ״צמד״ ו״פתל״ מורים על חיבור. מצאנו ״צמד״ ב״צמד בקר״ (שמואל א יא, ז), זוג פרים הקשורים יחד; ״צמידים על ידיה״ (בראשית כד, כב), תכשיטים המחוברים ומהודקים סביב היד; ״ויצמד ישראל לבעל פעור״ (להלן כה, ג), המורה על חיבור חזק לתועבות פעור. ״פתל״ מצאנו ב״פתיל״ (שמות כח, לז): חוטים אחדים השזורים לחבל דק.
כבר הערנו כמה פעמים, שקרבת ״פתל״ ל״בתל״ ו״בדל״ מורה שמשמעותו העיקרית של ״פתל״ אינה חיבור אלא הבידוד הבא כתוצאה מהחיבור. שכן דברים שונים המחוברים יחד, מבודדים בכך מן האחרים. לפיכך מצאנו ״וקצץ פתילים״ (שמות לט, ג), המדבר על חוט מתכת יחיד שהוא חזק וקשה גם בפני עצמו.
והנה, כיסוי יכול לסגור כלי באופן כה חזק ואטום עד שמה שבתוך הכלי מבודד מכל דבר שבחוץ, ללא שהכיסוי מחובר ממש לכלי. במקרה כזה, הוא ״פתיל״, אך לא ״צמיד״. ואם לאחר מכן מדבקים ומחברים את מקומות המגע שבין הכיסוי לכלי באמצעות חומר רך העתיד להתקשות, הרי זה ״פתיל״ וגם ״צמיד״: הכיסוי הסוגר מחובר ממש אל הכלי. כך נאמר במשנה: ״במה מקיפין? בסיד ובגפסיס בזפת וכו׳ בכל דבר המתמרח; אין מקיפין לא בבעץ ולא בעופרת מפני שהוא פתיל ואינו צמיד״ (כלים י, ב). זהו אפוא פירוש ״אשר אין צמיד פתיל עליו״: שאינו סגור היטב על ידי כיסוי שמחובר עליו. מובן מאליו שגם כיסוי זה צריך להיות של חרס או כל חומר אחר שאינו מקבל טומאה.
כבר אמרנו ש״כלי חרס מציל באוהל המת״ משום שהכלי סתום והטומאה אינה יכולה להגיע אליו, שכן אינו מקבל טומאה מגבו. אם כן קל וחומר שהדין כן בכלים שאינם מקבלים טומאה כלל, מחמת החומר שנעשו ממנו, או מחמת מידתם – כגון ״כלי גללים כלי אבנים״ וכו׳, ו״כלי עץ הגדולים הבאים במידה שאינם מיטלטלין מלא וריקן״ וכו׳ (עיין פירוש, ויקרא יא בסופו); גם אלה ״מצילים בצמיד פתיל״ (עיין כלים י, א).
וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו – אא״ל שמדבר בכל הכלים, דהא כלם מטמאין מגבם ומה מועיל צמיד פתיל, וע״כ מדבר בכ״ח, שמצאנו בטומאת שרצים שיצא מכל הכלים להקל שאין מטמא מגבו ולהחמיר שמטמא מאוירו, וכן בטומאת מת צוה לטהר כלי מדין ולא נזכר כ״ח כי אין לו טהרה גם בטומאת מת כמו שאין לו טהרה בטומאת שרץ דכתיב ואותו תשברו, וה״ה מ״ש להקל אם יש בו צמיד פתיל מדבר בכ״ח, ור׳ יונתן מוכיח שמדבר מכ״ח ממ״ש וכל כלי פתוח שמיותר שכבר אמר אשר אין צמיד פתיל עליו רק מרמז שמדבר בכלי שמקבל טומאה דרך פתחו וכמ״ש בחולין (דף כ״ה) ור׳ אלעזר מוכיח זה ממ״ש טמא הוא ולא אמר יטמא בדרך הפעל, וכבר בארתי (תזריע סי׳ ו׳) הבדל בין אם מדבר בדרך השם או דרך הפעל, ומפרש טמא שנשאר טמא לעולם כי אין לו טהרה, שלעמת מה שיאמר על כל הטמאים ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת והזה על האהל ועל כל הכלים, בא כאן כמאמר מוסגר שכלי פתוח וכו׳ דהיינו כ״ח טמא הוא ר״ל ישאר בטומאתו ואינו בכלל מ״ש והזה על כל הכלים, ולפ״ז מיותר מ״ש כלי פתוח ודרש שר״ל אפי׳ פתוח כל שהוא, ואבא חנן דרש שמלמד שאין הצמיד פתיל מועיל רק בפתחו לא על כל הכלי אם נפחת רובו והקיפו בצמיד פתיל אינו מציל דבטיל מתורת כלי:
צמיד פתיל – רש״י ז״ל פי׳ אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור, פתיל לשון מחובר וכן בת״א דלית מגופת שייע מקף עלוהי, ובת״י דלית מגופתא מחברא ביה מקף על פומיה, מפרש צמיד היינו המגופה ועז״א זה הפקק, כמו פקק החלון (שבת קכ״ה), שהמגופה נעשית להיות נצמד ומתחבר עם הכלי, ופתיל הוא חתיכת בגד או חוטין הקושרים את המגופה אל הכלי בהיקף סביב והוא פעל בינוני, ר״ל מגופה הנקשרת סביב, ובהגהות הגר״א צמיד זה המוקף פתיל זה הפקק וצריך להגיה כמו שכתבתי:
וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל – רק בכלי צריך צמיד פתיל, לא באהלים שדי בכסוי, כמ״ש הרמב״ם בפ״ה דאהלות:
אשר אין צמיד פתיל עליו – מדייק שצריך שיהיה הצמיד פתיל על הכלי לא בשהצמיד פתיל מוטל על גביו, ר״ל על גב עצמו לא על הכלי, כן פי׳ התוי״ט בפ״י דכלים מ״א, ומיירי בכלי חרס שבהם כ״ע מודים, כי בשאר כלים מציל מדין אהל (עי׳ ברמב״ם פכ״א מה׳ טומאת מת ה״ג), והגר״א גורס שנאמר צמיד פתיל עליו ולא כלי על צמיד פתיל דברי ר״א, וע׳ בהשגת הראב״ד שם ותבין כונתו ויש להאריך בזה ואכ״מ:
וכל כלי פתוח – ומדין ק״ו ידעינן שכ״ש שכלים שאין עלולים לקבל טומאה מצילין כמ״ש הרמב״ם (פכ״א מה׳ ט״מ) ועיי״ש (ה״א וה״ג), וכן בהגהת הגר״א מוחק מ״ש ת״ל וכל כלי פתוח:
טמא הוא – כבר התבאר באילת השחר (כלל קל״ה) שמלת הוא מיותר ונדרש תמיד שדי לומר טמא, בלא מלת היא, ומפרש שר״ל שזה נוהג בכל טומאות שגם באהל שרץ מציל צמיד פתיל משיכנס הטומאה לתוכו ובספרא שמיני (סי׳ קל״ד) למד לה ממ״ש מכל האוכל:
וכל כלי פתוח – בכלי חרס הכתוב מדבר, או אינו אלא בכל הכלים, ת״ל וכל כלי פתוח, כלי שמקבל טומאה לפתחו, ואיזה זה, זה כלי חרס.⁠1 (שם)
אשר אין צמיד פתיל עליו – תניא, מניין למדרס כלי חרס שהוא טהור, אמר רבא, דכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, הא יש צמיד פתיל עליו טהור, ומי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה וקאמר רחמנא טהור2. (שבת פ״ד:)
אשר אין צמיד פתיל עליו – ת״ר, אויר כלי חרס טמא וגבו טהור,⁠3 דאמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו, איזה הוא כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס,⁠4 וכי אין צמיד פתיל עליו הוא דטמא, הא יש צמיד פתיל עליו – טהור.⁠5 (חולין כ״ה.)
אשר אין צמיד פתיל עליו – ת״ר, אויר כל הכלים טהור וגבן טמא,⁠6 דאמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, האי הוא דכי אין צמיד פתיל עליו טמא וכי יש צמיד פתיל עליו טהור, הא כל הכלים בין שיש צמיד פתיל עליהם בין שאין צמיד פתיל עליהם מטמאין.⁠7 (חולין כ״ה.)
צמיד פתיל – צמיד – זה הפקק, פתיל – זה המקיף, ואע״פ שאין ראיה לדבר – זכר לדבר, ויצמד ישראל לבעל פעור (פ׳ בלק)⁠8 (ספרי).
טמא הוא – מה ת״ל הוא, אלא הוא שמציל עצמו בצמיד פתיל באהל המת הוא שמציל עצמו בצמיד פתיל באהל שרץ.⁠9 (שם)
1. אחרי דמצינו במקום אחר שכלי חרס מטמא מאוירו, כמבואר בפ׳ שמיני (י״א ל״ג) וכל כלי חרס אשר יפל מהם אל תוכו, אבל שאר הכלים אין מטמאין מאוירן רק מגבן, כפי שיתבאר בסמוך.
2. דין המדרס הוא, דקי״ל דמשכב ומושב ומרכב של הזב מטמא ככל מה שעליו, כמבואר לפנינו בפ׳ מצורע. אמנם אם ישב הזב על אוכלין ומשקין או כלים שאינם מיוחדים למשכב ומושב ולא הסיטן [כלומר לא נדנד אותם] הרי הן טהורין, וזה נקרא בעלמא מדרס או משכב ומושב, ואמר בזה שאם ישב הזב על כלי חרס הרי הן טהורין.

וסמך בזה על המבואר בדרשה הקודמת דפסוק זה איירי בכלי חרס, ואמר מי לא משמע דאפי׳ יחדו לאותו כלי לאשתו נדה לישב עליה כל ימיה, ואמר קרא דמציל על מה שבתוכו באהל המת, ואי טמא מדרס היכי מציל, והא כל דבר טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, אלא ש״מ דאין מדרס בכלי חרס, והלכך כלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור מכל טומאה, וממילא גם מטומאת היסט כמו דקי״ל דכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל היסט, לפיכך מציל על מה שבתוכו.

ומה שאמר דוקא שיחדו לאשתו נדה ולא סתם לישיבה, י״ל מפני שנדה מטמאה מדרס, וגם אולי היה הנהוג אצלם שתשב אשה על כלים פחותים מפני הטומאה, ונקט דרך ההוה.
3. שאם נתלה טומאה אל תוכו אף שלא נגעה בו טמא, אבל בנגעה טומאה מגבו לא נטמא בכך, וזה היפך מדין שאר הכלים שיתבאר בדרשה הסמוכה, יעו״ש.
4. מדקפיד אפתיחה ש״מ שבכלי חרס קאי, דאיזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו, כלומר באיזו כלים הרגילה תורה את הטומאה להשכים ולמהר ולבא דרך פתחו הוי אומר זה כלי חרס, וכמש״כ לעיל אות ע״א.
5. ר״ל הא אם מצומדת מגופתו עליו לפיו יפה טהור, ואע״פ שהוא באהל המת, דבזה איירי קרא, אלמא לא נטמא מגבו, ועיין לפנינו בפ׳ שמיני (י״א ל״ג).
6. ר״ל כל הכלים לבד כלי חרס אם נגעה טומאה בגבן טמאים ובנתלה טומאה באוירן ולא נגעה בהן טהורים, היפך מדין כלי חרס שבדרשה הקודמת.
7. ר״ל האי כלי חרס דבזה איירי האי קרא כמש״כ בריש פסוק זה, אבל כל הכלים לעולם מטמאין, והאיך מטמאין כשיש צמיד פתיל עליהם, על כרחך מגבן.
8. השם פקק מורה לא רק על סתימת החלל בדבר מה כ״א גם על הסגירה ע״י הדוק שפתי החלל זו לזו, או כסוי הכלי אל הכלי, ולכן תאלמנה שפתי שקר מתרגמינן תתפקקון, היינו שתצמדנה השפתים זו לזו, וכמו מאלמים אלומים דהכונה שם על הצמידה והחבור, ופתיל זה הכסוי, וכמו שפי׳ הגר״א ז״ל בפ״ט דכלים מ״ז, וכן מוכח בפ״י שם מ״ב, אין מקיפין לא בבעץ וכו׳ מפני שהוא פתיל ולא צמיד, וכן פי׳ רש״י בחולין כ״ה א׳. וצ״ע בפירש״י כאן בפסוק זה שכתב להיפך מדבריו שם, ועיין עוד בתפא״י שם.
9. דכך משמע ליה שענין הצמיד פתיל מציל בכל הטומאות אהל, שגם באהל שרץ מציל, והיינו במגע מגבו.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורמנחת יהודהטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םתורה תמימההכל
 
(טז) וְכֹ֨ל אֲשֶׁר⁠־יִגַּ֜ע עַל⁠־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל⁠־חֶ֙רֶב֙ א֣וֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ⁠־בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם א֣וֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
Whoever in the open field touches one who is slain with a sword, or a dead body, or a bone of a man, or a grave, shall be unclean seven days.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[פסקא קכז]
וכל אשר יגע על פני השדה – להביא את העובר במעי אשה – דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבה אומר: להביא את גולל ודופק.
בחלל חרב – בא הכתוב ולימד על החרב, שטמאה טומאת שבעה, והנוגע בה טמא טומאת שבעה. הא למדנו לכלים ולאדם. כלים ואדם וכלים מנין? תלמוד לומר: וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם (במדבר ל״א:כ״ד). הא למדנו לכלים ואדם וכלים.
בחלל חרב או במת – אף המת בכלל חלל, והרי הכתוב מוציאו מכללו, לעשות את שפירש הימנו כמוהו – דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר: אין המת בכלל חלל, לפי שמצינו שלימד על המת בפני עצמו ועל החלל בפני עצמו. מנין אף הפורש ממנו לעשות כמוהו? אמרת קל וחומר: ומה נבילה, קלה, עשה בה הפורש ממנה כמוה – המת, חמור, אינו דין שתעשה הפורש ממנו לעשותו כמוהו? – לא: אם אמרת בנבילה, שנטמאה טומאת ערב מרובה, תאמר במת, שמטמאה טומאת שבעה מועטת? אמרת: וכי היכן ריבה? – והלא במת ריבה, שהמת מטמא טומאת שבעה, ונבילה מטמאה טומאת ערב.
מנין שמטמאה בהיסט? אמרת: קל וחומר: ומה נבילה, קלה, הרי מטמאה בהיסט – המת, חמור, דין הוא שמטמא בהיסט. אי מה להלן טומאת ערב, אף כאן טומאת ערב? – אמרת: מקום שמגעו טומאת שבעה – היסטו טומאת שבעה, מקום שמגעו טומאת ערב – היסטו טומאת ערב.
רבי מאיר אומר: בהרגו בדבר שמקבל טומאה הכתוב מדבר, שמטמאה בהיסט. או, אפילו זרק בו החץ והרגו? תלמוד לומר: כל הורג נפש וכל נוגע בחלל (במדבר ל״א:י״ט). מקיש הורג לנוגע: מה נוגע על ידי חיבורו – אף הורג על ידי חיבורו.
או בעצם אדם – זה אבר מן החי. או אינו אלא עצם כשעורה? – כשהוא אומר וכל הנוגע בעצם – כשעורה אמור. הא מה תלמוד לומר: או בעצם אדם? – זה אבר מן החי. ושני עצמות נאמרו: או בעצם אדם – זה אבר מן החי, וכל הנוגע בעצם אדם – זה עצם כשעורה.
דבר אחר: מה המת – בשר וגידים ועצמות, אף אבר מן החי – בשר ועצמות וגידים כברייתו.
או בקבר – זה קבר סתום אתה אומר זה קבר סתום. או אינו אלא קבר פתוח? אמרת: קל וחומר: ומה אהל, שהוא מקבל טומאה, אין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח – קבר, שאין מקבל טומאה, אינו דין שלא יטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח. או, מה להלן טמא בטומאת ערב – אף כאן טמא טומאת ערב? אמרת: וכי אהל, מהיכן למדנו? לא מן הדין? – ודבר הלמד ממקום אחר – אתה בא ללמד הימנו הלמד מן המלמד?

Piska 127

"And all who touch on the face of the field": to include a (dead) fetus in its mother's body. These are the words of R. Yishmael. R. Akiva says: to include the top-lid and the frame of the coffin. "one slain by the sword": Scripture comes to teach about the sword that it is tamei for seven days, as is one who touches it. We have learned about implements and men (i.e., that the implement and the man who touches it are tamei for seven days.) Whence do we derive (the same for) implements and man and implements (i.e., for implements that touched the man who touched implements)? From (Bemidbar 31:24) "And you shall wash your garments on the seventh day and you shall be clean,⁠" (garments being "implements"), "one slain by the sword or a dead body": A dead body is in the category of "one slain,⁠" and Scripture removed it from that category (for special mention) to equate what separates from him (i.e., an olive-size of flesh) with the body itself. These are the words of R. Yoshiyah. R. Yonathan says: "dead body" is not in the category of "one slain,⁠" for we find each being mentioned by itself. Whence, then is it derived that what separates from it is equated with the body itself? It is derived a fortiori, viz.: If neveilah, of lesser stringency, Scripture equated what separates from it with neveilah itself, then a dead body, of greater stringency, how much more so should what separates from it be equated with the body itself.__ No, this may be so with neveilah, which confers "(until) evening" tumah, the preponderant (type of tumah), as opposed to a dead body, which confers seven-day tumah, the rarer type. __ Would you say that? Where is the tumah itself more stringent? Is it not in a dead body, which confers tumah for seven days, whereas neveilah confers only (until) "evening tumah"? Whence is it derived that it (a dead body) confers tumah by being carried? It follows a fortiori, viz. If neveilah, of lesser stringency confers tumah by being carried, how much more so, a dead body, of greater stringency! __ But in that case, why do we not say: Just as there (neveilah), the tumah is (only until) evening, then here (dead body), too, the tumah should be (only until) evening? Would you say that? Where touching confers seven-day tumah (i.e., with a dead body), carrying confers seven-day tumah. Where touching confers (until) evening tumah, (i.e., with neveilah), carrying confers (until) evening tumah. R. Meir says: This is not needed (for the derivation). It is written (Bemidbar 31:19) "Whoever has killed a man, etc.⁠" Is Scripture speaking of (one who kills him with) something which is susceptible of uncleanliness or even of one who shot him with an arrow and killed him? It is, therefore, written (Ibid.) "Whoever killed a man or whoever has touched a slain one.⁠" The killer is being equated with the toucher. Just as the toucher (becomes tamei) by connection (with the object), so, the killer, by connection.
"or the bone of a man": This refers to a limb (cut off) from a living person. __ But perhaps it refers to a bone the size of a barley-corn? "and upon him who touched a bone" already speaks of a bone the size of a barley-corn. How, then, are we to understand "or the bone of a man"? As referring to a limb (cut off) from a living person. And two "bones" are being spoken of, viz.: "or the bone of a man" — a limb (cut off) from a living person "and upon him who touched a bone" — a bone the size of a barley-corn.
"or a dead body or the bone of a man": Just as a dead body — flesh, sinews, and bones, so, a limb (cut off) from a living person, flesh, sinew, and bones, as in his natural state.
"or a grave": This refers to a closed grave (i.e., one in which there is less than a tefach between the body and the lid). __ But perhaps it refers to an open grave? Would you say that? It follows (otherwise), viz.: If a tent, which is susceptible of tumah, does not confer tumah on all of its sides when it is open, how much more so, a grave, which is not susceptible of tumah! __ But in that case, why do we not say that just as an open tent confers ("until) evening" tumah (when touched from the back), so, here, an open grave confers ("until) evening" tumah? Would you say that? Whence do we derive this for a tent? From an a fortiori argument (as above), and would you now come to derive something which is itself derived elsewhere? A derivation from a derivation?
אין במשמע אלא אדם מאהיל על מת טמא ומנין אם מאהיל שהאהיל עליו המת ת״ל וטמא שבעת ימים.
פני השדה – זה פתחו של קבר [אשר יגע לרבות הגולל אשר יגע לרבות הדופק] אשר יגע לרבות דופק אחר דופק.
בחלל חרב – בחלל שדרכו ליהרג בחרב פרט לאשה שמת עוברה בתוך מעיה ומנין אף חכמה שהושיטה ידה לתוך מעיה של אשה תהא טמאה [ת״ל כל הנוגע יכול כל הימים שהחכמה טמא אף האשה תהא טמאה] אמרת הוא יתחטא פרט לזה.
אשר יגע – משום מגע הגולל מטמא ואינו מטמא משום משא דברי ר׳ יהושע ר׳ אליעזר אומר הגולל מטמא משום משא מק״ו מנבלה אמר לו לא אם אמרת בנבלה שהיא מטמאה במשא לאח׳ פרישה תאמ׳ בגולל שאינו מטמא במשא לאח׳ פרישה א״ל ר״י והלא סוכה שהיא על פתחו של קבר מהו א״ל מה היא אגיד לך סוכתך מה היא אם יש לה פתח ה״ז טהורה ואם לאו ה״ז טמאה נסתלק ר״י וקפץ ר״ע א״ל אתה או׳ את מי רבתה תורה טומאת מגע או טומאת משא בוא וראה שריבתה תורה טומאת מגע מטומאת משא שיש הרבה מטמאין במגע ואינן מטמאין במשא הגולל והדופק הבגד של מת מטמאין במגע ואינן מטמאין במשא ואם מטמא הגולל במגע מרובה יטמא במשא ממועט א״ל אתה או׳ את מי רבתה התורה או טומאת מגע או טומאת משא או טומאת אהל אני אומר שרבתה התורה טומאת משא מטומאת אהל שהרבה מטמא במשא ואין מטמא באהל [זבין וזבות יוכיח נדות ויולדות מטמ׳ במשא ואין מטמ׳ באהל] אם מטמא הגולל באהל המועט לא יטמא במשא המרובה אמר לו השיבות על ידיך השיבני על ידי אמר לו אני משיב על ידך ובלבד שלא תכפור בי הבית שהמת בתוכו מהו א״ל טמא [המוסיף ידו על המשקוף מהו א״ל טמא] על הקנה והסיט וכפר זה בזה א״ל אתה כופר שלא יטמא במשא ואני כופר שלא יטמא במגע כל עיקר ומה אם הזב שיצא מתחתיו משכב לטמא אדם ולטמא בגדים לא יצא ממנו מגע כלים לטמא אוכלין ומשקין המת שלא יצא מתחתיו משכב לטמא אדם ולטמא בגדים אינו דין שלא יצא ממנו מגע כלים לטמא אוכלים ומשקים אמר ר׳ שמעון לא היינו צריכים להזדקק לכך אלא הואיל ואדם הנוגע במת טמא המאהיל טמא והמסיט טמא והכלים הנוגעין במת טמאים ומאהילין טמאין ומסיטין טמאין מוטב להקיש מגע לאהל שכן הוא שוה לכלים כאדם ולא להקישו למשא שאינו שוה לכלים כאדם ר׳ אליעזר אומר הגולל מטמא במשא רבי יהושע אומר אינו מטמא אמר רבי שמעון אחי עזריה למה אתם דנין ואני שמעתי שהוא טמא אמר לו ר׳ יהושע שמעון אחי איני יכול להכחישך מפני ששמעת סתם ואני שמעתי בפירוש [בזמן שיש תחתיו עפר קברות מטמא במשא ואם לאו אינו מטמא במשא אמר ר׳ יהודה כן היינו מתקלים בהר הזה אין מסיטין עפר קברות ואין מסיטין עפר במקל ר׳ אליעזר אומר מעשה בבית דגון שביהודה שמת שם מת בערב פסח והלכו הנשים וקשרו החבל בגולל ומשכו אותו האנשים ונכנסו הנשים וקברו את המת והלכו האנשים ועשו את פסחיהם בטהרה] בזמן שחרש כל המענה כאחת הרי זה עושה חרש חצי מענה וחזר וחרש ממנה ולחוץ אינו עושה כיצד בית הפרס שאבד קבר בתוכה חרשה צפון ודרום וחזר וחרשה מזרח ומערב זהו בית הפרס שעושה בית הפרס כיצד בית הפרס שאינו עושה בית הפרס שדה שאבד בה קבר חרשה בשחר וחזר וחרשה בין הערבים אינו עושה בית הפרס עושה בית הפרס אפילו בבקעה גדולה דברי בית שמאי ובית הלל אומ׳ אפילו מאה אמה. ר׳ אליעזר אומר הגולל מטמא אין לי אלא הגולל מנין לרבות דופק אחר דופק שאם ימשך האחרון שבנו השני נופל אלא שהיה רשב״ג אומר הגולל והדופק טמא אבל דופקי דופקין טהור.
וְכָל דְּיִקְרַב עַל אַפֵּי חַקְלָא בִּקְטִיל חַרְבָּא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְגַרְמָא דַּאֲנָשָׁא אוֹ בְקַבְרָא יְהֵי מְסָאַב שִׁבְעָא יוֹמִין.
And whoever touches one who is slain with the sword upon the face of the field, or a dead body, or the bone of a man, or a grave, shall be unclean seven days.

וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים
וְכֹל דְּיִקְרַב עַל אַפֵּי חַקְלָא בִּקְטִיל חַרְבָּא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְגַרְמָא דֶּאֱנָשָׁא (תאג׳: דַּאֱנָשָׁא) אוֹ בְקַבְרָא יְהֵי מְסָאָב שִׁבְעָא יוֹמִין
הארמית לא מבחינה בין מיודע לסתמי
א. לפעמים עקב ההעתקה מלשון ללשון, מפסיד התרגום את דקות לשון המקרא: בפסוקנו השמות ״בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר״ מנוקדים בשווא כשמות סתמיים.⁠1 כנגד זאת להלן ״בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר״ (פס׳ יח) הם מנוקדים בפתח כשמות מיודעים שכבר הוזכרו לעיל.⁠2 אבל בת״א גם שמות סתמיים באים בצורה מיודעת, לכן בשני הפסוקים תרגם בצורה מיודעת: בְמֵת וגם בַּמֵּת – בְמִיתָא; בְּעֶצֶם, בַּעֶצֶם – בְּגַרְמָא; בְּקָבֶר, בַּקָּבֶר – בְקַבְרָא; בַּחֲלַל חֶרֶב וגם בֶחָלָל – בִּקְטִיל חַרְבָּא, בִקְטִילָא.⁠3
טמא לנפש לעומת עצם אדם
ב. ›עיין לעיל ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה... וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״ (במדבר ה ב) ״וְכֹל דִּמְסָאַב לִטְמֵי נַפְשָׁא״ ובדברי רש״י שם שביאר את התרגום ״לִטְמֵי״: ״אומר אני שהוא לשון עצמוֹת אדם בלשון ארמי״. על יסוד דברי רש״י הקשה ״נתינה לגר״ מדוע לא תרגם כאן ״בְעֶצֶם אָדָם״ – ״בִטְמֵי אֱנָשָׁא״? לדעתו התרגום משתמש במילת ״טמיא״ רק אם היא מופיעה במקרא בסמיכות ל״נפש״ כמו בדוגמא לעיל וכן ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ״ (במדבר ט י) ״גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יְהֵי מְסָאֵב לִטְמֵי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״, אך בפסוקנו תרגם מילולית ״בְגַרְמָא דֶּאֱנָשָׁא״ כי הסמיכות אינה ל״נפש״ אלא ל״אדם״ – ״בְעֶצֶם אָדָם״, ולא נתן טעם לחילוקו.
ג. לביאור התרגום ״יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים״ בלשון הווה ״יְהֵי מְסָאָב שִׁבְעָא יוֹמִין״ במקום ״יִסְתָּאַב״ בלשון עתיד, עיין בביאורנו לפס׳ ״וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא״ (ויקרא יא לב) ״בְּמוֹתְהוֹן יְהֵי מְסָאַב״ ועוד שם ״כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא״ (פס׳ לג) ״כָּל דִּבְגַוֵּיהּ יִסְתָּאַב״, ולעיל פס׳ יד.
1. גם ״בַּחֲלַל חֶרֶב״ אינו מיודע, וניקודו בפתח מאחר שלא יכול להיות רצף של תנועות חטופות (שוא וחטף פתח). היידוע בארמית הוא על החרב, כדרכו בסמיכות – ״בִּקְטִיל חַרְבָּא״.
2. ״בֶחָלָל״ – מיודע. ה״א היידוע לפני חי״ת קמוצה, תמיד מנוקדת בסגול (כמו ״הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ״).
3. כמבואר בפסוק ״את השמים ואת הארץ״ (בראשית א א) יָת שְׁמַיָּא וְיָת אַרְעָא״.
וכל די יקרובא באפי ברא דקטילב דחרב או במית או בגרם דבר נש או בקברהג יסתאב שבעה יומין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די יקרוב״) גם נוסח חילופי: ״דקרב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקטיל״) גם נוסח חילופי: ״בקט׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בקברה״) גם נוסח חילופי: ״{בק}⁠בורה״.
וכל מאן דמקרב על אנפי ברא ולא במיתא דבכריסא דאימיה בקטיל סייפא או בסייפא דקטל ביה או בשכיבא שלימא ואפילו בגרמיה כשערתא או בגרמא דאינשא חייא דפרש מיניה או בקבורתא וגוללא ודופקא יהי מסאב שובעא יומין.
And whoever shall touch not one who hath died in his mother's womb, but who hath been slain with the sword on the face of the field, or the sword with which he was slain, or the dead man himself, or a bone of his, or the hair, or the bone of a living man which hath been separated from him, or a grave, or a shroud, or the bier, shall be unclean seven days.
בחלל חרב – חרב הרי הוא כחלל אם נוגע במת, מה מת אבי אבות הטומאה, אף הוא נעשה כיוצא בו אבי אבות הטומאה, גם בנוגע במי שנטמא באב הטומאה של מת, גם הוא ראשון כמוהו, וכן אם נוגע בשני או בשלישי נעשה כהם.
או בעצם אדם1עצם מטמא כשעורה ומטמא במגע ואינו מטמא באהל או בקבר אעפ״י שהוא סתום טומאה בוקעת ועולה.
1. עצם מטמא כשעורה. עיין ספרי חקת פיסקא קכ״ז.

רמז תשסג

וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָׂדֶה – זֶה הַמַּאֲהִיל עַל פְּנֵי הַמֵּת. בַּחֲלָל, זֶה אֵבֶר הַנִּדַּלְדֵּל מִן הַחַי וְיֵשׁ לוֹ לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה. חֶרֶב הֲרֵי הוּא כְּחָלָל אוֹ בְמֵת, זֶה אֵבֶר הַנִּדַּלְדֵּל מִן הַמֵּת. אוֹ בְעֶצֶם אָדָם, זֶה רֹבַע עֲצָמוֹת. אוֹ בְקָבֶר, זֶה קֶבֶר סָתוּם דְּאָמַר מַר טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. וְאִלּוּ גַּבֵּי נְגִיעָה תַנְיָא (להלן פסוק יח) (וְכֹל) ״[וְעַל] הַנֹּגֵעַ בְּעֶצֶם״ זֶה עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה. ״אוֹ בְחָלָל״ זֶה אֵבֶר הַנִּדַּלְדֵּל מִן הַחַי וְאֵין בּוֹ לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה. ״אוֹ בַמֵּת״ זֶה אֵבֶר הַנִּדַּלְדֵּל מִן הַמֵּת. ״אוֹ בַקָּבֶר״ זֶה קֶבֶר שֶׁלִּפְנֵי הַדִּבּוּר. הַאי אֵבֶר מִן הַמֵּת הֵיכִי דָּמִי, אִי דְּאִית בֵּיהּ עֶצֶם כִשְׂעוֹרָה, הַיְינוּ הַנּוֹגֵעַ בָּעֶצֶם, אֶלָּא לָאו דְּלֵית בֵּיהּ עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, וַאֲפִלּוּ הָכִי [רַחֲמָנָא] רַבְּיֵיהּ, וְרַבִּי יוֹחָנָן אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְמַגָּעוֹ תְּנֵהוּ עִנְיָן לְמַשָׂאוֹ.
תַּנְיָא: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָׂדֶה״, לְהוֹצִיא עֻבָּר שֶׁבִּמְעֵי אִמּוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לְרַבּוֹת גּוֹלֵל וְדוֹפֵק, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל גּוֹלֵל וְדוֹפֶק הִלְכְתָא גְּמִירֵי לָהּ, וְרַבִּי עֲקִיבָא עֻבָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ וְכוּ׳ (כָּתוּב לְעֵיל).
בַּחֲלַל חֶרֶב – בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַחֶרֶב שֶׁמְּטַמְּאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהַנּוֹגֵעַ בָּהּ טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, הָא לָמַדְנוּ לְכֵלִים וּלְאָדָם, כֵּלִים וְאָדָם וְכֵלִים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן ל״א:כ״ד) ״וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם״, הָא לָמַדְנוּ לְכֵלִים וְאָדָם וְכֵלִים.
בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת – אַף הַמֵּת בִּכְלַל חָלָל, וַהֲרֵי הַכָּתוּב מוֹצִיאוֹ מִכְּלָלוֹ, לַעֲשׂוֹת אֶת הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ כְּמוֹתוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָה, רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר אֵין הַמֵּת בִּכְלַל חָלָל, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁלִּמֵּד עַל הַמֵּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הֶחָלָל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מִנַּיִן לַעֲשׂוֹת אֶת הַפּוֹרֵשׁ כָּמוֹהוּ, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר וּמָה נְּבֵלָה קַלָּה עָשָׂה אֶת הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה כָּמוֹהוּ, מֵת הֶחָמוּר דִּין הּוּא שֶׁנַּעֲשֶׂה אֶת הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ כָּמוֹהוֹ. לֹא אִם אָמַרְתָּ בִּנְבֵלָה שֶׁמְּטַמְּאָה טֻמְאַת עֶרֶב מְרֻבָּה, תֹּאמַר בְּמֵת שֶׁמְּטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה מֻעָטָּה, אָמַרְתָּ וְכִי הֵיכָן רִבָּה וַהֲלֹא בְּמֵת רִבָּה, שֶׁהַמֵּת מְטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה, וּנְבֵלָה מְטַמְּאָה טֻמְאַת עֶרֶב.
מִנַּיִן שֶׁמְּטַמֵּא בְּהֶסֵּט, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, וּמָה נְבֵלָה קַלָּה הֲרֵי הִיא מְטַמְּאָה בְּהֶסֵּט, מֵת הֶחָמוּר דִּין הוּא שֶׁיְּטַמֵּא בְּהֶסֵּט. אִי מַה לְּהַלָּן טֻמְאַת עֶרֶב אַף כָּאן טֻמְאַת עֶרֶב, אָמַרְתָּ מָקוֹם שֶׁמַּגָּעוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה הֶסֵּטוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה, מָקוֹם שֶׁמַּגָּעוֹ טֻמְאַת עֶרֶב הֶסֵּטוֹ טֻמְאַת עֶרֶב. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּהֲרָגוֹ בְּדָבָר שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁמְּטַמֵּא בְּהֶסֵּט, אוֹ אֲפִלּוּ זָּרַק בּוֹ אֶת הַחֵץ וַהֲרָגוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בְּחָלָל תִּתְחַטָּאוּ״, מַקִּישׁ הוֹרֵג לְנוֹגֵעַ, מַה נּוֹגֵעַ עַל יְדֵי חִבּוּרוֹ אַף הוֹרֵג עַל יְדֵי חִבּוּרוֹ.
אוֹ בְעֶצֶם אָדָם – זֶה אֵבֶר מִן הַחַי, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (להלן פסוק יח) (וְכָל) ״[וְעַל] הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם״ הֲרֵי עֶצֶם כִשְׂעוֹרָה אָמוּר, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ בְעֶצֶם אָדָם״ זֶה אֵבֶר מִן הַחַי. דָּבָר אַחֵר: מַה הַמֵּת בָּשָׂר גִּדִּים וַעֲצָמוֹת, אַף אֵבֶר מִן הַחַי בָּשָׂר גִּדִּים וַעֲצָמוֹת כִּבְרִיָּתוֹ. אוֹ בְקָבֶר, זֶה קֶבֶר סָתוּם, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא קֶבֶר פָּתוּחַ, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר וּמָה אֹהֶל שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה אֵינוֹ מְטַמֵּא מִכָּל צְדָדָיו כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ, קֶבֶר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא מִכָּל צְדָדָיו כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ. אִי מַה לְהַלָּן טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב, אַף כָּאן טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב, אָמַרְתָּ וְכִי אֹהֶל מֵאַיִן לָמֵד לֹא מִן הַּדִּין, וְדָבַר הַלָּמֵד מִמָּקוֹם אַחֵר אַתָּה בָּא לִלְמֹד מִמֶּנּוּ הַלָּמֵד מִן הַלָּמֵד.
אֵין בְּמַשְׁמָע אֶלָּא אָדָם מַאֲהִיל עַל מֵת טָמֵא, וּמִנַּיִן (אִם מַאֲהִיל) שֶׁהֶאֱהִיל עָלָיו הַמֵּת, תַּלְמוּד לוֹמַר (לעיל פסוק יד) ״יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים״. פְּנֵי הַשָׂדֶה, זֶה פֶּתַח שֶׁל קֶּבֶר. אֲשֶׁר יִגַּע, לְרַבּוֹת דּוֹפֵק אַחַר דּוֹפֵק. בַּחֲלַל חֶרֶב, בְּחָלָל שֶׁדַּרְכּוֹ לֵהָרֵג בְּחֶרֶב, פְּרָט לְאִשָׁה שֶׁהַמֵּת בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ. וּמִנַּיִן (אַף) חֲכָמָה שֶׁהוֹשִׁיטָה יָדָהּ לְתוֹךְ מֵעֶיהָ שֶׁל אִשָּׁה תְּהֵא טְמֵאָה, אָמַר קְרָא אֲשֶׁר יִגַע פְּרָט לָזֶה.
״[אֲשֶׁר יִגַּע״], מִשּׁוּם מַגָּע הַגּוֹלֵל מְטַמֵּא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם מַשָׂא דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הַגּוֹלֵל מְטַמֵּא מִשּׁוּם מַשָׂא מִקַּל וָחֹמֶר מִנְּבֵלָה, אָמַר לוֹ לֹא אִם אָמַרְתָּ בִּנְבֵלָה שֶׁהִיא מְטַמְּאָה בְּמַשָׂא לְאַחַר פְּרִישָׁה, תֹּאמַר בְּגוֹלֵל שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָׂא לְאַחַר פְּרִישָׁה, אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וַהֲלֹא אִם סֻכָּה הָיְתָה עַל פִּתְחוֹ שֶׁל קֶבֶר מַהוּ, אָמַר לוֹ הַגֵּד לִי סֻכָּתְךָ מַה הִיא, אִם יֵשׁ לָהּ פֶּתַח הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה, וְאִם לָאו הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה. נִסְתַּלֵּק רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְקָפַץ רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ אַתָּה אוֹמֵר אֶת מִי רִבְּתָה תּוֹרָה טֻמְאַת מַגָּע [אוֹ] טֻמְאַת מַשָׂא, [בּוֹא וּרְאֵה] שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה מְטַמֵּא בְּמַגָּע וְאֵין מְטַמֵּא בְּמַשָׂא, וְאִם מְטַמֵּא הַגּוֹלֵל בְּמַגָּע מְרֻבֶּה יְטַמֵּא בְּמַשָׂא מְמֻעָט, אָמַר לוֹ אֶת מִי רִבְּתָה תּוֹרָה טֻמְאַת מַשָׂא אוֹ אֹהֶל, אוֹמֵר אֲנִי שֶׁרִבְּתָה תּוֹרָה טֻמְאַת מַשָׂא מִטֻּמְאַת אֹהֶל, שֶׁהַרְבֵּה מְטַמֵּא בְּמַשָׂא וְאֵין מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, אִם מְטַמֵּא הַגּוֹלֵל בְּאֹהֶל הַמֻּעָט, לֹא יְטַמֵּא בְּמַשָׂא מְרֻבֶּה, [אָמַר לוֹ] (לֹא) הֵשַׁבְתָּ עַל יָדְךָ הַשֵׁב עַל יָדִי, (אִם) [אָמַר לוֹ] אֲנִי מֵשִׁיב עַל יָדְךָ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּכְפֹּר בִּי, הַבַּיִת שֶׁהַמֵּת בְּתוֹכוֹ מַהוּ, אָמַר לוֹ טָמֵא, הַמּוֹסִיף יָדוֹ עַל הַמַּשְׁקוֹף מַהוּ, אָמַר לוֹ טָמֵא, (עַל) [שָׁלַח] הַקָּנֶה וְהִסִּיט, וְכָפְרוּ זֶה בְּזֶה, אָמַר לוֹ אַתָּה כּוֹפֵר שֶׁלֹּא יְטַמֵּא בְּמַשָׂא וַאֲנִי כּוֹפֵר שֶׁלֹּא יְטַמֵּא בְּמַגָּע כָּל עִקָּר, וּמָה אִם הַזָּב יָצָא מִתַּחְתָּיו מִשְׁכָּב לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים, לֹא יֵצֵא מִמֶנוּ מַגָּע כֵּלִים לְטַמֵּא אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין, [הַמֵּת] שֶׁלֹא יֵצֵא מִתַּחְתָּיו מִשְׁכָב לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְּגָדִים (וְכֵלִים וְלֹא) [אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יֵצֵא] מִמֶּנּוּ מַגָּע לְטַמֵּא כֵּלִים לְטַמֵּא אֹכְלִים וּמַשְׁקִין (טֻמְאַת מֵת וְכוּ׳ לֹא כָּל שֶׁכֵּן), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא הָיָה לָנוּ לְהִזְדַּקֵּק לְכָךְ, אֶלָּא הוֹאִיל וְאִישׁ הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת טָמֵא, הַמַּאֲהִיל טָמֵא, וְהַמֵּסִיט טָמֵא, וְהַכֵּלִים הַנּוֹגְעִין בַּמֵּת טְמֵאִים, וּמַאֲהִילִין טְמֵאִין, וּמְסִיטִין (טְמֵאִין) [טְהוֹרִין], מוּטָב לְהַקִּישׁ מַגָּע לְאֹהֶל שֶׁכֵּן הוּא שָׁוֶה כֵּלִים כְּאָדָם, וְלֹא לְהַקִּישׁוֹ בְּמַשָׂא שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה כֵּלִים כְּאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הַגּוֹלֵל מְטַמֵּא מִשּׁוּם מַשָׂא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר אֵינוֹ מְטַמֵּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אַחִי עֲזַרְיָה לָמָּה אַתֶּם דָּנִין, וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי שֶׁעוֹשֶׂה טֻמְאָה, אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שִׁמְעוֹן אַחִי, אֵינִי יָכוֹל לְהַכְּחִישְׁךָ מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַעְתָּ סְתָם, וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי בְפֵרוּשׁ. (וְכוּ׳), בִּזְמַן שֶׁחָרַשׁ כָּל הַמַּעֲנֶה כְּאַחַת הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה, חָרַשׁ חֲצִי מַעֲנֶה וְחָזַר וְחָרַשׁ מִמֶּנָּה וְלָחוּץ אֵינוֹ עוֹשֶׂה. כֵּיצַד בֵּית הַפְּרָס שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, חֲרָשָׁהּ צָפוֹן וְדָרוֹם וְחָזַר וַחֲרָשָׁהּ מִזְרָח וּמַעֲרָב זֶהוּ בֵּית הַפְּרָס שֶׁעוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס. כֵּיצַד בֵּית הַפְּרָס שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס, שָׂדֶה שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר, חֲרָשָׁהּ בַּשַּׁחַר וְחָזַר וַחֲרָשָׁהּ בֵּין הָעַרְבַּיִם אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס, עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס אֲפִלּוּ בְּבִקְעָה גְּדוֹלָה דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים (אֲפִלּוּ) [עַד] מֵאָה אַמָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הַגּוֹלֵל מְטַמֵּא, אֵין לִי אֶלָּא הַגּוֹלֵל, מִנַּיִן לְרַבּוֹת דוֹפֵק אַחַר דּוֹפֵק שֶׁאִם יִמָּשֵׁךְ הָאֲחָרוֹן (שֶׁבָּנוּ) שֶׁבָּם הַשֵּׁנִי נוֹפֵל, אֶלָּא שֶׁהָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הַגּוֹלֵל וְהַדּוֹפֵק טָמֵא, אֲבָל דּוֹפְקֵי דּוֹפְקִין טְהוֹרָה.
וַכֻּלֻּ מַן דַנַא עַלַי׳ וַגהִ אלצַּחרַאאִ בִּקַתִילִ סַיְףֵ אַוְ מַאאִתֵ אַוְ עַט׳םִ אִנסַאןֵ אַוְ קַבּרֵ יַנגַסֻ סַבּעַתַּ אִיאמֵ
וכל מי שהתקרב על פני המדבר בהרוג חרב או מת או עצם אדם או קבר, יטמא שבעת ימים.
על פני השדה – רבותינו דרשוהו (בבלי חולין עב.) לרבות גולל ודופק.
ופשוטו: על פני השדה – שאין שם אהל מטמא המת בנגיעה.⁠א
א. ביאור זה מופיע בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. הביאור חסר בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, וטיקן 94, וינה 23. א׳ טויטו, הפשטות המתחדשים בכל יום, עמ׳ 231, הציע שמקור הביאור בפירוש רשב״ם.
על פני השדה [AND EVERYTHING WHICH TOUCHES] ON THE OPEN FIELD – Our Rabbis explained that this is intended to include the upper board and the side board of a coffin (which were on the surface of the field – that these, too, render a person unclean) (Chulin 72a).
The literal meaning of the words על פני השדה is, however, that even where there is no אהל, covering, there too, the dead body may cause uncleanness, but only by contact with it.
פס׳: וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב1להוציא את העובר שבמעי אשה, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר להביא את הגולל ואת הדופק שבקבר.
בחלל חרב – לימד על חרב שמטמא טומאת שבעה הנוגע בה.
2או במת – להביא מת כזית.
או בעצם אדם – להביא (מת) כשעורה.
ד״א: בעצם אדם – להביא אבר מן אדם חי.
או בקבר3זה קבר סתום.
1. להוציא את העובד. (חולין ע״ב:) פני השדה משמע דבר הגלוי:
2. או במת להביא כזית מן המת או בעצם אדם להביא עצם כשעורה כצ״ל:
3. זה קבר סתום שמטמא בכל צדדיו הנוגע בו. אבל לא כן בקבר פתוח אינו מטמא הנוגע בצדדין כי טומאה בוקעת ועולה:
וכל אשר יגע על פני השדה – כלומר: הבא אל האהל שהמת בו – טמא בלא נגיעה, אבל אם המת על פני השדה ולא באהל – אינו מטמא אלא במגע.
וכל אשר יגע על פני השדה AND IN THE OPEN, ANYONE WHO TOUCHES [A BODY]: In other words, someone who enters a tent where there is a dead body will become impure even without touching that body. However, “in the open,” i.e. not in a tent, one cannot become impure except by touching [the dead body].⁠1
1. The ostensible difficulty of our verse is that the words “in the open” are not necessary. Anyone who touches a corpse becomes impure, whether it is in the open or under a roof. Rashbam explains that the words are written in order to emphasize that when the corpse is “in the open,” touching it is the only way to become impure.
The printed editions of Rashi’s commentary here have two possible explanations for the phrase על פני השדה. The first is a midrash (following the opinion of Rabbi Aqiva in Sifre Numbers 127) that this ostensibly redundant phrase teaches us that the person who touches various parts of a grave or its marker (גולל ודופק) becomes impure. Then Rashi offers his pesha(( explanation, which is the same explanation found here in Rashbam. If the printed editions of Rashi’s commentary are correct, then Rashbam is supporting Rashi’s second, pesha(( explanation, and disputing with his midrashic one.
However, in a number of old manuscripts and in the first printing of Rashi’s Torah commentary, the second, peshaṭ explanation of the verse does not appear. If that is the correct version of Rashi’s commentary, then Rashbam completely disagrees with Rashi. Perhaps Rashbam’s peshaṭ explanation was added by some later hand to the text of Rashi’s Torah commentary.
או בקבר – של אדם.
OR A GRAVE. Of a human being.
וכן הנוגע על פני השדה – שלא באהל, בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר – צריך הזאה שלישי ושביעי.
And likewise one who touches על פני השדה – IN THE OPEN FIELD – which is not in the tent, בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר – ONE SLAIN BY SWORD OR A DEAD BODY OR A BONE OF A PERSON OR A GRAVE – requires sprinkling on the third and seventh days.
וכל אשר יגע על פני השדה – הואיל ואין שם אהל אינו מטמא רק במגע.⁠1 בחלל חרב – שלא תאמר מת מיתת עצמו טמא הכתוב אבל חלל חרב לא יטמא הכתוב תלמוד לומר: יטמא ז׳ ימים. או בעצם אדם – מקרא זה מוכיח דלא בעינן כל המת ליטמא במגע.
או בעצם אדם או בקבר – החמיר בטומאת אדם על כל טמאות שבעולם לעשותה אבי אבות הטומאה כדי שלא יהיו בני אדם מצויין אצל מתיהן מתוך חבתן ויצטערו יותר מדאי או כדי שלא יהו דורשין אל המתים ובעלי אוב ואף מפני כבוד הבריות החמיר הכתוב על טומאתן כדי שלא יעשו מעורם נאדות ושטיחים ומעצמותיהם כלים להשתמש בהם וזהו גנאי לבריות וכן אמרו רבותינו ז״ל מפני מה עור אדם טמא כדי שלא יעשוה עור אביו ואמו שטיחין ומפני מה עצמות אדם טמאים שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודין ולפי חבתן טומאתן.⁠2
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מר״י בכור שור במדבר י״ט:ב׳.
וכל אשר יגע על פני השדה, "and anyone in an open field who touches, etc.;⁠" seeing that it is under open skies, only actual touching of the body confers ritual impurity.
בחלל חרב, "regardless if death occurred as a result of the sword,⁠" you should not say that the Torah had ruled only natural death as conferring ritual impurity on those touching the corpse, not unnatural death such as by violence of any kind, instruments designed to be used as weapons.
או בעצם אדם, "or by a human bone,⁠" this verse teaches that in order to confer ritual impurity the corpse does not to be whole, even a bone suffices to confer such impurity (if a little flesh or skin is attached to it). The impurity this conferred on a person last a minimum of seven days even when all the rules of purification have been observed.
או בעצם אדם או בקבר, "or direct contact with the bone of a human being, or contact with a grave;⁠" of all the types of ritual impurity the one caused by a human copse is the most severe. This is why the sages define a human corpse as אבי אבות הטומאה, "the original forefather of all ritual impurities.⁠" The reason appears to be that the Torah wishes to insure that living human beings not spend their time with the corpses out of their love for the departed, nor out of the mistaken belief that these corpses could reveal secrets of the afterlife to them, or that they would make idols of the skins of such corpses, seeing that the skins could be preserved indefinitely when turned into leather. Alternately, they would demean their parents by making utensils out of their skins or bones, the very reverse of revering them. Even if the motivation is simply to treat the dead with respect, the Torah prohibits this as not the way to mourn and show respect for one's ancestors. [The Nazis have demonstrated how by making lampshades out of Jews' skins, they had found dead Jews useful, whereas they had no use for living Jews. Ed.] Our sages in tractate yadayim, chapter 4, Mishnah 6, already forbade making carpets out of human skins, i.e. walking on the skins of their parents. They similarly forbade using one's parents' bones to convert them into spoons and similar utensils. All of this is forbidden even if intended to be proof of how beloved one's parents had been by their children, so that they felt the need to keep part of them around to remind them of their having existed. This may be why the bones of donkeys are not ritually unclean and do not confer ritual contamination, while the bones of one's parents are.
אעל פני השדה – רבותינו אמרו (בבלי חולין ע״ב.): לרבות גולל ודופק.
ופשוטו: על פני השדה – שאין שם אהל, מטמא המת בנגיעה. לשון רבינו שלמה.
ואין גולל ודופק על דעת חכמים נדרש מן הכתוב, אבל הוא הלכה, ואין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו (תוספתא אהלות ד׳:ו׳). אבל על פני השדה – הוא לרבותינו כפשוטו, שיגע בחלל חרב שנפל על פני השדה, ואין שם דבר מאהיל עליו, ומפני יתורו עשו בו מדרש. כך אמרו בנזירות בפרק כהן גדול (בבלי נזיר נ״ג:): וכל אשר יגע על פני השדה – זה המאהיל על המת, כי המאהיל עליו הוא נוגע על פני השדה. ויהא להם: בחלל חרב חסר וא״ו: ובחלל חרב. ומפני שאמר: פני השדה, ולא אמר: השדה, דרש בו רבי ישמעאל (בבלי חולין ע״ב.) עוד להוציא עובר שבמעי אשה שהיא טומאה בלועה ואינה על פני המקום.
ואמר בחלל חרב – כי דבר הכתוב בהווה, והוא הדין לחלל אבןב או אגרוף. והזכיר חלל ומת כנגד הבהמות, שהשחוטות טהורות והנבלה מטמאה. ורבותינו (בבלי נזיר נ״ג:) עשו בו מדרש מפני יתורו, לומר שהחרב הרי הוא כחלל, שלא בא הכתוב אלא להשוות החלל והחרב, לומר שהוא נעשה אבי אבות לטומאה כמת עצמו, ומטמא אדם וכלים טומאת שבעה.
והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא שהוא מטמא במגע ובמשא כמת, אבל אינו כמוהו לטמא באהל, שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל: אדם כי ימות באהל (במדבר י״ט:י״ד) – שאינו רק על האדם עצמו, ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל היו הכהנים אסורים בכל הבתים, שבכולן חרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל. וכן נראה עוד בגמרא (בבלי נזיר נ״ד:) שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאת שלישי ושביעי אף על פי שהאדם הזה הנוגע בו אב הטומאה,⁠ג והיה זה מפני שבכתוב השני שאמר: והזה על האהל (במדבר י״ט:י״ח), כתוב: ועל הנוגע בעצם או בחלל (במדבר י״ט:י״ח), ולא אמר: אוד בחלל חרב. ואם כן הרי החרב כחלל לטמא במגע טומאת שבעה, אבל לא לטמא באהל ולא להצריכו הזאה, ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל. זהו הקרוב והנראה מדברי רבותינו, ואנחנו בעונותינו טמאי הגלות ולא ידענו בטהרת הקדש עד יערה עלינו רוח ממרום1 ויזרוק השם עלינו מים טהורים ונטהר,⁠2 אמן וכן יהי רצוןה במהרה בימינו.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו ל״ב:ט״ו.
2. השוו ללשון הפסוק ביחזקאל ל״ו:כ״ה.
א. הביאור על פסוק ט״ז מופיע בכ״י ובדפוסים הראשונים לפני הביאור על פסוק י״ד.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 בטעות: ״חרב״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״לטומאה״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״או״.
ה. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״ונאמר אמן״.
AND WHOSOEVER TOUCHETH IN THE OPEN FIELD. "Our Rabbis have said that this includes the upper board and the side board [of a coffin, when found in the open field]. And the plain meaning [of the verse] is: in the open field where there are no tents, a corpse conveys uncleanness [only] by contact.⁠" This is Rashi's language. But in the opinion of the Sages1 the [law that the] upper and side boards of the coffin [convey uncleanness] is not derived from Scripture, but is a tradition [handed down by Moses who received it at Sinai]. Therefore a Nazirite [who has become impure by coming into contact with them] is not subject to [the law of] shaving his hair,⁠2 and likewise [one who becomes impure through contact with them] is not liable to punishment for defiling the Sanctuary [by entering it when impure] or [by eating] the hallowed offerings [in such a state of uncleanness]. Rather, [the expression] in the open field is to be understood according to our Rabbis in its literal sense, i.e., that he touches a person who is slain by the sword, who has fallen in the open field, and there is nothing covering over the corpse. And since this verse is now [seemingly] superfluous, [since it has already been stated in (11) above that one who touches a corpse becomes impure], the Rabbis derived from it the following interpretation, and they said in Tractate Nazir in the Chapter "The High Priest:"3 "And whosoever toucheth in the open field. This refers to one who 'covers over' a corpse" [and tells us that he becomes impure], since by covering over it he "touches" the open field. [According to this interpretation of the Rabbis the expression] bachalal cherev (slain by the sword) is lacking the [connective letter] vav — u'bachalal cherev, [meaning: "or slain by the sword"].⁠4 And since Scripture says 'pnei' hasadeh [literally: "the face" of the field] and does not [just] say "the field", Rabbi Yishmael further interpreted it5 to exclude the [case of a] foetus which died whilst still in its mother's womb [so that if the midwife put her hand inside the mother and touched it, she does not become impure], because it is impurity which is "swallowed up,⁠" and is not "upon the face" of the place.
Scripture states slain 'by the sword' because it speaks of the usual [way of events], but the same law applies if the person was slain by a stone or fist. It mentions those killed and those who die [naturally, stating: one that is slain by the sword, or one that dieth of himself] in contrast to animals for [those animals, which are permitted as food] are pure if they are slaughtered properly, but if they die of their own accord [or were not slaughtered properly] convey impurity as carrion; whereas all human corpses convey impurity, regardless of how the person met his death]. Since it appears superfluous, however, our Rabbis interpreted it in the following manner, namely [that the expression one that is slain by the sword is intended to teach us] that the sword [with which the person was slain] is exactly like the slain person himself, and the whole purpose of the verse is to equate the slain and the sword, so as to say that it [the sword] becomes an avi avoth hatumah (a progenitor of a primary source of impurity),⁠6 just like the dead person himself, and it conveys impurity of seven days' duration to people and vessels. It appears from the text of the Mishnah and Gemara7 that it [the sword and all metal vessels] convey impurity by contact and through carrying just like the corpse, but it is unlike the corpse in [that it does not] convey impurity by ohel8 [i.e., if it is in a tent or building together with a person or object, that person or object remains pure]. Perhaps the Rabbis based this exclusion on the verse dealing with the tent, which says: when 'a man' dieth in a tent,⁠9 [thus implying that the law of "the tent,⁠" i.e., that of conveying impurity by ohel], applies only to the dead body itself. And if a sword [or metal vessel] which became impure by [touching] a corpse were to convey impurity of ohel, the priests would be forbidden to enter all buildings [even after the removal of the corpse], for they all have a "sword" [i.e., some metal vessel]⁠10 which has become impure, and it would defile them by ohel11 [and it is obviously impossible to say that priests may never enter all buildings]!⁠12 It further appears in the Gemara13 that a sword [or metal vessel] which touches a corpse does not render a person [who touches it] impure to the extent that he requires to be sprinkled [with the waters of purification] on the third and seventh days,⁠14 even though the person who touches [the sword or vessel] becomes a "father of impurity.⁠" This is because in the second verse where He states and he shall sprinkle upon the tent15 it says, and upon him that touched the bone, or 'the slain,' or the dead or the grave,⁠16 but it does not say "or one that is slain with a sword.⁠" If so, the sword [and all metal vessels] are like the corpse [in degree of impurity] only to the extent that one who touches it is rendered impure for seven days' duration, but not [to the extent that a sword conveys impurity] by ohel17 [as does a corpse], nor [to the extent that one who touches it] requires sprinkling [of the waters of purification]. Likewise a Nazirite does not have to cut off his hair [on account of being in a tent together with it], nor is there any prohibition at all against a priest touching it [whereas he is prohibited from touching the corpse itself.]⁠18 This is the most likely and reasonable explanation, based on the words of our Rabbis. But we because of our sins are now impure in the exile, and we do not know of the purity of holiness until the spirit be poured upon us from on High,⁠19 and G-d will sprinkle clean water upon us20 and we shall become pure. Amen, and may this be the will [of G-d] speedily in our days.
1. The reference here is to Rabbi Yishmael, whose opinion on this matter is, according to Ramban, the accepted decision of the law. Rashi's comment, however, follows the opinion of Rabbi Akiba (Chullin 72a) who does derive the principle of the upper board and the side board of the coffin from the verse before us (Mizrachi).
2. See above, 6:9. In other words, since this impurity is not derived from a Scriptural verse, although it is in fact a law of the Torah and not merely of the Rabbis, the Nazirite is not considered as having defiled himself to the extent that he must start his period as a Nazir anew.
3. Nazir 53b.
4. Thus according to the interpretation of the Rabbis, two separate principles are enunciated in this verse: 1) and whosoever 'touches' upon the face of the field, i.e., who leans over a corpse or covers it with his body, because in doing so he "touches" the corpse; 2) or whosoever touches directly one slain by the sword.
5. Chullin 72a.
6. In the process of conveying impurity from one source to another, the general rule is always that the defilement of the recipient is of a lesser degree than that of the conveyor. But here in the case of a dead body there is a point of novelty. Since the corpse itself is considered an 'avi' avoth hatumah (a progenitor of a primary source of impurity) the sword which touched him should have become only an av hatumah (a primary source of impurity), while the rule is that it becomes an avi avoth hatumah just like the dead itself. Hence a person that touches the sword which was so defiled becomes an av hatumah (a primary source of impurity), and not a rishon l'tumah (a first degree of impurity) as would be the ordinary rule. See further on these laws in Vol. III, p. 148, Note 252. It should also be pointed out [for the sake of the following text of Ramban] that the above principle of the sword [becoming an avi avoth hatumah just as the corpse] applies also to all metal vessels which have been rendered impure by a corpse.
7. See Ramban in his commentary to Baba Bathra 20a where he discusses at length these "texts of the Mishnah and Gemara" which corroborate his opinion. It is of interest to note that Ramban cites there also the varying opinion of Rabbeinu Tam [the outstanding authority among the masters of the Tosafoth] who holds that the sword is equated entirely to a corpse, even in regard to the impurity of ohel (see Note 32 above). — For the term Gemara see in Vol. II p. 132, Note 204.
8. Literally: "a tent.⁠" This refers to the law that anything "spread over" an unclean object has the same effect as "a tent.⁠" Hence if a tree shaded a corpse, the law of a dead body in a house or tent applies.
9. (14).
10. See Note 40 above.
11. Literally: "a tent.⁠" This refers to the law that anything "spread over" an unclean object has the same effect as "a tent.⁠" Hence if a tree shaded a corpse, the law of a dead body in a house or tent applies.
12. This problem was proposed by Rabbeinu Chayim Hakohen to Rabbeinu Tam: "If so, what house would you build for them [the priests], and what place may be their resting place?⁠" (see my Hebrew commentary p. 270).
13. Nazir 54b. See my Hebrew commentary p. 270.
14. (12).
15. (18). The fact, that in this verse which speaks of the sprinkling of the waters of purification upon the impure, it does not mention that he became defiled by having touched "one that is slain with a sword,⁠" indicates that he is rendered impure for a seven days' duration, yet he does not require the sprinkling of the waters mentioned.
16. (18). The fact, that in this verse which speaks of the sprinkling of the waters of purification upon the impure, it does not mention that he became defiled by having touched "one that is slain with a sword,⁠" indicates that he is rendered impure for a seven days' duration, yet he does not require the sprinkling of the waters mentioned.
17. Literally: "a tent.⁠" This refers to the law that anything "spread over" an unclean object has the same effect as "a tent.⁠" Hence if a tree shaded a corpse, the law of a dead body in a house or tent applies.
18. Leviticus 21:1.
19. Isaiah 32:15.
20. Ezekiel 36:25.
בחלל חרב או במת – היה לו לומר בחלל או במת, ומה שהזכיר חרב דבר הכתוב בהווה. וכשאמר בחלל חרב הוא הדין בחלל אבן ועץ. דרשו רז״ל חרב הרי הוא כחלל, והטעם לפי שהחרב עלול הוא אצל הטומאה, והרי הוא אבי אבות כחלל עצמו כשנגע במת, כי הוא סבת ההשחתה ומצד הכח המשחית, ומה שיש לו דין חלל הוא לטמא אדם וכלים טומאת שבעה אבל לא לטמא באהל, ממה שכתוב אדם כי ימות באהל, אדם מטמא באהל ולא חרב, שאלו היה החרב שנגע בו האדם מטמא באהל היו כל הכהנים אסורין ליכנס בבתים, שבכלן יש חרב טמא ויהיה מטמא אותה באהל, וכענין ששלח הרב ר׳ חיים ז״ל מאשכנז לר״ת ז״ל אי זה בית אשר תבנו לי. ומה שאמרו חרב הרי הוא כחלל אין להבין בו חרב דוקא אלא הוא הדין לכל מיני מתכות שאם נגעו במת דינן כמת עצמו, ואין להבין בו החרב שנהרג בו החלל כדעת מקצת הגאונים ז״ל, אלא ודאי כל שאר מיני מתכות יש להם דין חרב וכולן כחלל עצמו, אם נגעו באבי אבות הרי הן אבי אבות, ואם נגעו באב הטומאה הרי הן אב הטומאה, זה הכלל כל מיני מתכות דינם כחלל להיותם עלולים אצל הטומאה במי שנוגעין להיותם כמוהו. וזה ממה שאמרו במסכת שבת פרק הזורק אמר שמואל והוא שקשורה בשלשלת של ברזל, והני מילי לענין טומאה דרחמנא אמר בחלל חרב, חרב הרי הוא כחלל. וזה מבואר שהחרב והשלשלת של ברזל שוין לענין טומאה. ועוד בפ״ק דפסחים הכא בנר של מתכת עסקינן, דרחמנא אמר בחלל חרב, חרב הרי הוא כחלל, וזה ברור כשנגע הנר במת, לא שנהרג בו. ושנינו במשנה אבות הטומאה השרץ ושכבת זרע וטמא מת, וכיון שהנוגע במת הוא אב הטומאה הרי המת עצמו אבי אבות הטומאה, ומן הידוע כי הטומאה מתפשטת עד שש מעלות ולא יותר, ואלו הן שש מעלות הטומאה, אבי אבות, שני לו אב הטומאה, שלישי לו ראשון לטומאה, רביעי לו שני בחולין, חמישי לו שלישי בתרומה, ששי לו רביעי בקדש, לא מצינו טומאה עולה למעלה מששה כי הטהרה דבקה במעלה השביעית הנקראת מים טהורים בזמן הגאולה, כענין שכתוב (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וזרקתי עליכם מים טהורים, ובזמן הגלות נקראת שערי דמעה, שהדמעה באה מכח המים, ואמרו רז״ל כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה. והמעלה השביעית נקראת אצל רז״ל מים העליונים, והיא מדת החסד שהיא שביעית ממטה למעלה, ונקראו מים חיים, הוא שאמר הנביא (זכריה י״ד:ח׳) ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, והיא ירושלים של מעלה. ומזה תמצא בפרשת יום שני חמשה פעמים מים, ויום שלישי שני פעמים מים, והכל שבעה, כי מלאכת המים לא נגמרה עד יום שלישי. ודרשו רז״ל במסכת מכשירים פרק ח׳ שבעה משקין הן, המים והיין והשמן והדבש והדם והטל והחלב, הראשון כנגד המים שהם משקה, והששה כנגד ששה תולדות שיש בו. וכל אחד משבע משקין הללו הזכיר בו הכתוב לשון שתיה או לשון השקאה, המים דכתיב (שמות י״ז:ו׳) ויצא ממנו מים ושתה העם וכתיב (בראשית כ״ד:מ״ג) השקיני נא מעט מים, היין דכתיב (ויקרא י׳:ט׳) יין ושכר אל תשת וכתיב (ירמיהו ל״ה:ב׳) והשקית אותם יין, השמן דכתיב (ישעיהו כ״ה:ו׳) משתה שמנים, הדם דכתיב (במדבר כ״ג:כ״ד) ודם חללים ישתה וכתיב (יחזקאל ל״ט:י״ז) ואכלתם בשר ושתיתם דם, הטל נקרא מים דכתיב (שופטים ו׳:ל״ח) וימץ טל מן הגזה מלא הספל מים, הדבש דכתיב (דברים ל״ב:י״ג) ויניקהו דבש מסלע, החלב דכתיב (שופטים ד׳:י״ט) ותפתח את נאד החלב ותשקהו.
בחלל חרב או במת, "someone slain by the sword or one that died naturally;⁠" if the Torah had wanted to equate the two examples of corpses it should have used the expression: בחלל או במת, "someone slain or dead of natural causes.⁠" Why did the Torah mention חרב, "sword?⁠" The Torah chose an example of most victims who die a violent death. Although the Torah chose the example of the "sword" as the cause of death, the same contamination occurs when the victim was killed by a stone or a wooden arrow, for instance (Maimonides Hilchot Tumat Met 1,2).
Our sages in Shabbat 101 point out, however, that the example חרב, i.e. a metal tool, means that the metal weapon contracts the same degree of impurity אבי אבות הטומאה, the absolute primary cause of ritual contamination, as does the corpse itself. The reason is that the sword, by definition, is a means for causing death, is designed to cause death and therefore ritual impurity. The sword, while halachically contracting a degree of impurity equaling that of its victim, the corpse, in that the impurity it confers upon those touching it lasts for seven days, and requires the same purification rites as does the one who became defiled through contact with the corpse itself, does not confer such impurity by the person being merely in the same airspace with it. We derive this from the words אדם כי ימות באהל, "i.e. when a human being dies inside a tent, etc.⁠" the corpse can confer ritual impurity upon such a person, the sword by which he was killed, however, cannot confer that particular type of impurity. The truth of this statement is guaranteed, as if such a sword could confer impurity by a survivor being in the same tent with it, all the priests would be forbidden to enter their own houses seeing each of them contains a sword or metal tool such as a nail which by its very presence would confer impurity on the priest concerned.
This concept has been illustrated by Rabbi Chayim from Germany who sent the following inquiry to Rabbeinu Tam (grandson of Rashi): Seeing that every house at one time or another contains a corpse, and it also has metal nails which are an integral part of its construction, what house can one build in order to avoid ritual contamination by these factors? (The Rabbi quoted Isaiah 66,1 "which is the kind of house that you (man) can build for Me (God)" as the gist of his question.) Clearly, Rabbi Chayim understood the reference to חרב in our verse as including all kinds of objects made of iron, otherwise his question does not make sense. [this is in contrast to some authorities who understand the word חרב as applying only to the murder weapon or other weapons made of the same material]. The question therefore presupposes that Rabbi Chayim applied the term חרב to mean that any metal object would confer the status of absolute prime cause of ritual contamination on anyone in the same airspace as it. This understanding of the halachah is based on a statement in Shabbat 101 where Samuel said that a ship (and contents) which lay at anchor and was connected to the harbor by means of iron chains will incur ritual impurity of primary severity (אב הטומאה) if the chain touched such a source of ritual impurity on the quay. Samuel's statement was meant to apply to degrees of ritual impurity which are of Biblical force, as opposed to ritual impurity due to Rabbinic decree. At any rate it is clear from what he said that he did not distinguish between a sword and some other tool made of metal.
In Pesachim 14, where mixing oil of the Menorah which has been disqualified by differing degrees ritual impurity is discussed, the Talmud states that the words בחלל חרב in our verse mean that a metal lampstand which has become contaminated by a primary cause of impurity has the same degree of impurity as the corpse which made it impure in the first place. This is beyond dispute where the lampstand was in direct contact with the corpse (after death) as opposed to it having been the cause of death of the person who contaminated it.
We have learned in Keylim 1,1: "primary causes of ritual impurity are: 1) a dead unclean reptile; 2) semen which is still virile; 3) a person who became ritually unclean through a corpse. Seeing the person who was in some kind of contact with a corpse becomes a primary source of ritual impurity, it is clear that the source of that impurity, i.e. the corpse itself must be of a higher degree of impurity, i.e. the one known as אבי אבות הטומאה, "the root cause of impurity.⁠" It is well known that derivatives of such a root cause of impurity have the ability to confer descending degrees of impurity to a sixth level (generation) not further. [In other words, anyone more than six persons or objects removed from the root cause cannot be negatively affected by such a root cause. Ed.] The six levels of ritual impurity are known in descending order of severity as: 1) אבי אבות הטומאה, 2) אב הטומאה, 3) ראשון לטומאה, 4) שני לטומאה, 5) שלישי לטומאה, (applicable only to תרומה, produce imbued with a low level of holiness. 6) רביעי לטומאה, (applicable only to matters imbued with high levels of sanctity such as sacrificial meat). We do not encounter a further 7th level of impurity as permanent purity is attached to anything that far removed from a primary cause of impurity. These waters are known as מים טהורים, "pure waters,⁠" as we know from Ezekiel 36,25: "I will sprinkle upon you (the people of Israel) pure waters.⁠" During periods of exile, these waters are known as שערי דמעה, "the gates of tears,⁠" seeing that tears are a derivative of the power reposing in water. Our sages in Baba Metzia 59 are on record that even when all other "gates" (such as the gate of prayer) are locked, the gates of tears always remain open, i.e. our prayers when accompanied by tears always can reach heaven. This seventh level of purity [i.e. a level beyond possible contamination, Ed.] is known as the מים העליונים, the waters of the upper regions (Chagigah 15). This is another name for the attribute (emanation) of חסד which is the seventh emanation counting from the lowest one, מלכות. In the Torah these waters are described as מים חיים, "waters which retain the quality of life.⁠" They are the waters which the prophet Zecharyah refers to as emanating from Jerusalem on the day heralding the redemption (compare Zecharyah 14,8). When the prophet describes these waters as coming forth from Jerusalem, he refers to celestial Jerusalem. When you peruse the Torah's report of the creation you will find the word מים mentioned 5 times in connection with the second day of creation and 2 more times in connection with the third day of creation. These seven occasions when מים is mentioned on those two days allude to the fact that the work of the second day was not really complete until the third day. [This is also why the words: "God saw that it was good,⁠" are absent in the Torah's report of what was created on the second day. Ed.].
Our sages in Tractate Machshirim 6,4 speak of the existence of seven different kinds of liquids and the potential ability or otherwise of these liquids to contract and confer ritual impurity. The liquids in question are 1) dew; 2) water; 3) wine; 4) oil; 5) blood; 6) milk; 7) bees' honey. The first time the word מים appears in the Torah in the report of God's creative activity on the second day corresponds to the basic concept of water, a regular liquid. The other six times when the Torah refers to מים in its report of God's activity on the second and third day what are meant are the derivatives of the basic element water, i.e. the six additional liquids (something fit to drink) mentioned in Machshirim. All the six other liquids listed in the Mishnah in Machshirim appear in the Bible as "drinks" employing either the term שתיה or השקאה. In Exodus 17,6 the Torah writes: "some water emerged (from the rock) and the people drank.⁠" In Genesis 24,43 Eliezer asks Rivkah to let him drink some water. In Leviticus 10,9 the Torah forbids the priests to drink wine or liquor on certain occasions. In Jeremiah 35,2 God told the prophet to go to the house of the Rechabites and to give them wine to drink. The term used there is והשקית. Oil is used as a liquid used for drinking in Isaiah 25,6: "the Lord will make on this mount for all the peoples a banquet, משתה, containing rich oils.⁠" Blood is mentioned in the Torah as a drink in Numbers 23,24: "Israel will drink the blood of the slain" (Balak's prophecy/blessing). Another verse mentioning blood as a drink is found in Ezekiel 39,17 where God tells the prophet to address the birds promising them: "assemble and gather from all around for the sacrificial feast I am preparing for you;..... eat flesh and drink blood.⁠" Dew is referred to as water, מים, in Judges 6,38 where Gideon is described as "squeezing the dew from the fleece, a bowlful of water.⁠" Bees' honey is mentioned as a drink in Deut. 32,13: "He made him suck honey from a rock.⁠" Finally, milk is described as a drink in Judges 4,19: "she (Yael) opened a skin-bottle of milk and gave him some to drink.⁠"
בחלל חרב – כתב הרמב״ן דיבר הכתוב בהווה וה״ה לחלל אבן או אגרוף והזכיר חלל ומת כנגד הבהמות שהשחוטות טהורות והנבלות מטמאות. ורבותינו דרשו מפני ייתורו שהחרב הרי הוא כחלל:
בחלל חרב, "one slain by the sword,⁠" Nachmanides writes that here too the Torah uses a scenario that is commonplace, but the same law would apply if the dead had been slain by a stone or other means even if he had become the victim of his killer's fist. The reason why the Torah uses the word מת, "someone dead,⁠" without elaborating, as well as the detailed description חלל חרב, "slain by the sword,⁠" is to make us aware of the halachic difference of an animal that was killed by ritual slaughter, (sword-like instrument) and only thereby does not become ritually unclean upon death, and a human being where such a death confers immediate severe ritual impurity. Our sages add another lesson to be learned from the word חלל חרב, namely that the sword that killed the person in question contracts the same degree of ritual impurity as the corpse, not one degree less as is commonly the case when one touches the source of the ritual contamination.
על פני השדה – פר״ש לרבות גולל ודופק ופשוטו הוא כך אם המת אינו באהל אלא על פני השדה מ״מ אם יגע אדם בו [טמא] הוא שנטמא במת (יטמא בעודו בחבורו) יטמא טומאת שבעה והנפש הנוגעת שלא בחבורי׳ תטמא עד הערב, כך מפורש בע״ז (ל״ד ב׳) וחבורי אדם באדם הנוגע אין עושה שלישי אב הטומאה מן התורה אלא מדרבנן, ודוקא לטמא ועושה פסח כדמוכח בנזיר (מ״ב ב׳), הר״י.
וכל אשר יגע על פני השדה – רוצה לומר במקום שאין דבר מאהיל עליו, הנה אם נגע באחד מאלו המינין שיזכור מן המת - יטמא שבעת ימים.
בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר – לפי שהתורה לא תדבר דבריה לבטלה, ראוי שנבין זה המאמר בדרך שלא יהיה בדברי התורה דבר ללא ענין; ונשלים הסיבה עם זה למה לא היה הסידור אחר זה בזכירת אלו המינים כמו הסידור שבזה המקום - אמר: ׳ועל הנֹגע בעצם או בחלל או במת או בקבר׳ (פסוק יח). והוא ידוע ששֵׁם ה׳חלל׳ יפול על האבר האחד; אמר: ׳ולבי חלל בקרבי׳ (תהלים קט, כב); ולפי שהנהוג על הרוב ממיתת האבר האחד הוא שיהיה זה באמצעות החרב, קרא האבר ההוא ׳חלל חרב׳. ואמר אחר כן: ׳או במת׳, להמשיל האבר ההוא למת, ואף על פי שהוא לקוח מן החי. ולולא זה היה אומרו ׳בחלל חרב׳ לבטלה, כי ׳מת׳ יִקָּרֵא המת מעצמו או על יד זולתו; אמר: ׳יומת המת׳ (דברים יז, ו), והיה זה על יד בית דין. ועוד, כי אי⁠־זה הבדל יהיה בזה הענין בין המת בחרב והמת באבן או באגרוף או בזולת זה? ואיך יעלה על הדעת שיהיה הבדל בזה שתצטרך בעבורו התורה לזכור זה? ולזה הסכמנו שיהיה הביאור בזה שיהיה שב אל האבר שפלטתו החרב. ומזה המקום יתבאר שאבר מן המת יטמא גם כן במגע טומאת שבעה. והנה האיברים אשר מדרך החרב לפולטם, תמצאם שיש בהם בשר גידין ועצמות, ולזה לא יהיה באבר דין המת אם לא היה בו בשר גידין ועצם.
או בעצם אדם – ביאר שאפילו העצם בזולת בשר מטמא, כשיוכר בו שהוא עצם אדם, או כשאפשר בו שיִקָּרֵא עצם אדם. וזה אמנם יהיה בעצם הגולגולת השלמה, כי הוא יוכר בו בין גולגולת האדם וזולתו, וכן הענין בשדרה השלמה. והנה רוב בנינו של אדם יִקָּרֵא ׳עצם אדם׳; והמשל, שבנינו הוא על אלו העצמות: השוקים והירכים והצלעות והשדרה; ורובם יִקָּרֵא ׳עצם אדם׳. וכן רוב עצמותיו בכללם; וזה, שכל עצמות האדם יִקָּרְאוּ יחד ׳עצם אדם׳, ולזה יִקָּרֵא רובם ׳עצם אדם׳. וראוי שלא יעלם ממנו שחלק מבשר המת יטמא טומאת מת; וזה יתבאר מענין נבלה ושרצים, שנאמר בהם: ׳מנבלתם׳ (ויקרא יא, כה; לה; לז; לח), ׳אשר יפֹּל עליו מהם׳ (ויקרא יא, לב), וקל וחומר בטומאת מת החמור. ועוד, שאם העצמות מטמאים טומאת מת, שאין בהם חיוּת ולא הרגש, כל שכן שיטמא הבשר, שהחיוּת וההרגש הוא בו בעצמוּת וראשונה. ולזה יתבאר שחלק מהבשר יטמא טומאת מת; וזה החלק ראוי שיהיה החלק הראשון שיהיה בו החיוּת, והוא כזית, כי שיערו חכמים שהאדם תחילת ברייתו בכזית.
או בקבר – למדנו מענין הקבר שהוא מטמא אם נגעו בו מסביביו, לפי שהוא סתום. ואולם אם הוא פתוח - אינו מטמא כי אם דרך פתחו, כמו הענין באהל. וראוי שיתבאר מזה שאם היה בקבר אהל, והיה המאהיל בלתי מקבל טומאה, כגון נסרים, הנה הוא חוצץ בפני הטומאה, ויהיה מה שעליו טהור. ולפי שהקבר יִקָּרֵא קבר גם אחר שהרקיב המת, למדנו מזה שאין הבדל בטומאת המת בין לח בין יבש.
וראוי שיתבאר מזה שכל אלו מטמאין באהל, שהרי אמר תחילה: ׳וכל אשר יגע על פני השדה׳, ביאר בזה שאם היו באהל הנה הם מטמאים באהל. וראוי שתדע שהמת כמו שמטמא במגע כן מטמא במשא. ואמנם שתקה התורה מזה, לפי שהיא ביארה בפרשת ויהי ביום השמיני בטומאת נבלה שטומאת משא חמורה מטומאת מגע, כי היא טעונה כיבוס בגדים מה שאין כן בטומאת מגע — והסיבה בזה, כי הנוגע אינו נוגע כי אם בשטח הגוף הטמא, ואמנם הנושא נושא עצם הגוף הטמא — ובהיות הענין כן, והיה בלתי אפשר בטומאת מת להחמיר יותר בטומאת משא מטומאת מגע, כי טומאת מגע טעונה כיבוס בגדים, כאומרו: ׳וחִטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב׳ (פסוק יט), הנה שתקה התורה מהמשא לפי שהוא מבואר שאי אפשר בטומאתה שתהיה למטה מטומאת מגע. ולזה הוא מבואר שהמת מטמא במשא מן התורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

אמנם עדיין יש השלישית והיא הבאה מהדברים המחשביים ועל זה אמר וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר – כמו שיחטא בדעתו בגזור היות עניני בני האדם כהפקר על פני השדה מהם צדיקים וטובים היו חללי חרב כמו שאמרו על אלישע אחר לישנא דגברא רבא דגריר ליה ד״א חזא ואתפקר. או כי האי מעשה שאמר לו אביו עלה לבירה וכו׳ (חולין קמ״ב). או שחשב במה שאין חרצובות במות הרשע או שנסתכל בעצבות האדם אחרי מיתתו ומהרהר ומפקפק למה נברא אחר שסופו רמה ורקב אשר בהרהורים אלו ודומיהם תפסד הנפש ההיא המחשביית.
על פני השדה רבותי׳ דרשו לרבות גולל ודופק. בספרי ומייתי לה בפר׳ בהמה המקשה פי׳ לרבות גולל ודופק שמטמאין במגע ובאהל ולא במשא כדתניא בפ׳ העור והרוטב ותניא במס׳ נזיר בפ׳ כהן גדול ונזיר על פני השדה זה המאהיל על פני המת ובמגע מדאפקיה בלשון נגיעה אבל במשא לא אשכחן שיטמ׳ כדכתבו התוספות בפרק העור והרוטב אבל רש״י ז״ל כתב שם גולל ודופק הלכה גמירי לה בבהמה המקשה ולמאן דנפקא ליה התם מקרא לא ידענא מהיכא אימעיט משא והא דדרשי להאי קרא דוכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק הוא משום דמפרשי ליה להאי קרא כאילו כתוב וכל אשר יגע על פני השדה או בחלל חרב או במת וגו׳ אבל לפי פשוטו של מקר׳ אין על פני השדה מהדברים שיגע בהם דאם כן וכל אשר יגע על פני השדה או בחלל חרב מיבעי ליה רק פירושו כל אשר יגע בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר כשהם על פני השדה שאין שם אהל אלא המגע בלבד יטמא ופירוש גולל ודופק פרש״י בפ׳ בהמה המקשה ובפר׳ העור והרוטב גולל כסוי הארון של מת דופק דף שנותנין בצדו ופירשו התוספות על שם שהגולל דופק עליו וכעין זה פי׳ בערוך והקשו עליו מההיא דפרק מי שמתו דקאמר מדלגין היינו על גבי הארון ואיך היו מדלגין והלא הגולל והדופק מטמאה באוהל ועוד שהארון של מת אין דרכו שיהיה על פני השדה ואיך נתרבה הגולל והדופק מקרא דעל פני השדה ועוד מהא דתניא בעירובין כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין ממנו לא גולל לקבר וכו׳. וכי דרך לעשות כסוי הארון מבעלי חיים ויש מתרצין דהא דמרבינן מעל פני השדה גולל ודופק מיירי כשפירש מתוך הקבר ויצא על פני השדה אבל בעודו טמון אגב קרקע לא מטמא באהל והשתא אתי נמי שפיר ההיא דמדלגין היינו על גבי ארוגות ומההיא דעירובין לא קשה דכמ׳ דברי׳ אשכחן דהוו מילתא דלא שכיחא ומיירי בהו בגמר׳ לדרוש ולקבל שכר כדאמר בפ׳ בהמה המקשה בלעתו חולדה והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו מהו הדביק שני רחמי׳ ויצא מזה לזה מהו אע״פ שלא יבא כזה לעולם. והרמב״ן ז״ל טען על דברי הרב ואמר ואין גולל ודופק על דעת החכמי׳ נדרש מן הכתו׳ אבל הוא הלכה ואין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו אבל על פני השדה היא לרבותינו כפשוטו שיגע בחלל חרב שנפל על פני השדה ואין שם דבר מאהיל ומפני ייתורו עשו בו מדרש עכ״ד. ודבריו תמוהי׳ בעיני מאוד כי דברי הרב הם על דעת ר׳ עקיבא שסובר לאו הלכתא היא אלא מקרא דעל פני השדה לרבות גולל ודופק ודברי הרמב״ן על דעת רבי ישמעאל שסובר הלכת׳ היא וקרא להוציא עובר וכו׳ וכן פרש״י בפרק בהמה המקשה גבי ורבי ישמעאל גולל ודופק הלכת׳ גמירי לה ורבי עקיבא עובר במעי אמו טמא מדאוריתא ואמר ור׳ ישמעאל סבר גולל ודופק הלכתא היא וכי אתא קרא על פני השדה להוציא עובר רבי עקיבא סבר עובר במעי אמו טמא הוא וכי אתא קרא לגולל ודופק דקסבר לאו הלכתא היא וליכא למימ׳ דהרמב״ן ז״ל סובר דר׳ עקיבא נמי אית ליה דהלכתא גמירי לה וא״ה דריש קרא דעל פני השדה מייתורו לרבות גולל ודופק אסמכת׳ בעלמא אף על גב שפשוטו בענין אחר דא״כ מאי האי דקאמ׳ ורבי ישמעאל גולל ודופק הלכת׳ גמירי לה דמשמע אבל ר׳ עקיבא לית ליה הלכת׳ והא לר׳ עקיבא נמי הלכתא גמירי לה ולאו מקרא מפיק לה אלא מיתורו בעלמא בדרך אסמכת׳ אבל הרמב״ם ז״ל כתב בפ״ב מהלכו׳ טומאת מת הגולל והדופק מטמאין במגע ובאוהל בקב׳ וטומאתן מדברי סופרי׳ ואינו מטמאין במשא והראב״ד השיג עליו ואמ׳ אינו מחוור שבמס׳ חולין גרסי׳ כל אשר יגע על פני השדה להביא גולל ודופק דברי ר׳ עקיבא ורבי ישמעאל דריש לה לעובר במעי אשה וגולל ודופק הלכת׳ גמירי לה ולר׳ עקיבא מגע גולל ודופק מאשר יגע ואוהל מעל פני השדה משמע אבל משא אין בהם וכן מה שטען הרמב״ן עוד אבל על פני השדה היא לרבותינו כפשוטו וכו׳ וכוונתו בזה לטעון על הרב ז״ל שאמר שרבותינו דרשוה לרבו׳ גולל ודופק מפשוטו וכו׳ דמשמע שרבותינו לא אמרו אלא הדרש שדרשו בלבד לרבות גולל ודופק זה לא נמצא בשום מקו׳ שיפרשוהו רז״ל כפשוטו אלא שהביאו לחשוב זה מההיא דמסכ׳ נזיר פרק כהן גדול שאמרו וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת וזהו שכתב אחר זה וכך אמרו בנזיר פרק כהן גדול וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת וכו׳ עד ויהא בחלל חרב חסר וי״ו שהו סובר שדברי אלו של פי׳ כהן גדול הוא על פי פשוטו ואין הדבר כן שהרי בפר׳ מ״ג פי׳ אותו בגולל ודופק ואמר שזה המדרש של גולל ודופק לדרשא וכו׳ גם לענין אהל בנזיר פ׳ כ״ג והתוס׳ כתבו בפ׳ העור והרוטב דגולל ודופק מוקמי׳ במסכת נזיר באהל דמדאפקי׳ בלשון נגיעה משמע באהל ובמגע והראב״ד ז״ל כתב בהשגות בפ״ב מטומאת המת דלרבי עקיבא מגע גולל ודופק מאשר יגע ואהל מעל פני השדה דמשמע אהל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(טז) וכן כל אשר יגע על פני השדה בחלל האדם שמת על ידי חרב או חנית או קשת כי זכר חרב לפי שדבר הכתוב בהווה. או במת רוצה לומר אדם שמת בשדה מעצמו והיה מושלך שמה או בעצם אדם אם נמצאו שם עצמות בפני עצמם או בקבר. והוא קבר המת והוא מאהיל עליו כלם צריכים טהרה מי אפר הפרה וכל זה היה אזהרה לישראל בעבו׳ המלחמות שהיו עתידים לעשות בכבוש הארץ שכל הנוגעים באלו יתחטאו רוצה לומר כל אדם מעלה יטמא שבעת ימים ויטהר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(טז-יח) אמר הגאון, כי בחלל חרב, ר״ל החרב ששיניה גוסטרא1, שכשהיכה בחרב וההרוג מפרפר באותו הזמן, אפילו נגע בחרב אף על פי שעדיין לא מת, מטמא טומאת [מת].
וזהו שאמר אחר כך או בחלל או במת, ר״ל או בהרוג ועדיין לא מת, רק מפרפר, או במת עצמו:
1. כלים (ד׳:ב׳-ג׳) ׳גיסטרא שנתרועעה ואינה מקבלת משקין וכו׳, איזו היא גיסטרא – כל שניטלו אזניה׳.
לרבות גולל ודופק. בפרק בהמה המקשה (חולין עב.). פירוש, מדכתיב ״על פני השדה״, שלא היה צריך לכתוב, על כרחך לרבות גולל ודופק אתא, לפי שהגולל והדופק על פני השדה, לאפוקי מת צריך קבורה, וקוברין אותו אם ימצא ממנו על פני השדה. ורש״י פירש שם ׳גולל ודופק׳; גולל – כסוי הארון, ודופק – הוא הדף שנותנין בצד הארון. והקשו עליו בתוספות שם אם כן כל ארון מטמא באוהל – כדין גולל ודופק, ומאחר שהוא מטמא באוהל, אם כן היכי קאמר במסכת ברכות (יט ע״ב) ׳מדלגין היינו על גבי ארונות׳, ואיך היו רשאין לדלג, והלא היו מאהילין על הגולל ודופק, שהוא מטמא באוהל:
ונראה שאין זה קשיא, דהא דאמרינן שהגולל והדופק מטמא באהל, היינו אחר שהמת הוא בקבר, והגולל עליו למעלה והדופק מן הצד, אז נקרא ׳גולל׳ ו׳דופק׳. והתם במסכת ברכות (יט ע״ב), כיון שהארון היה שלם מכל צד, ואם כן אין הגולל והדופק סותם את המת בקבר, ולא נקרא שם ׳גולל׳ ו׳דופק׳ על הארון, אלא מה שסותם הארון עצמו נקרא ׳גולל׳, דלא מיקרי ׳גולל׳ ו׳דופק׳ אלא אחר שהמת בקבר, וסותמין הקבר בגולל, וכן בדופק שנותנין מן הצד. ולפיכך הארונות שהם ארונות שלמות, לא נקראין בשם ׳גולל׳, שהרי אין הארון הזה סותם המת בקבר, שהרי אחר שנתן המת בארון נותנין הארון בקבר. אבל כשנותן המת בקבר כמו שאנו עושין, שמניחין את המת בקבר, הוי הדף שנותנין עליו שפיר גולל, לפי שהוא סותם הקבר. וכן הדופק הוא דופק, מפני שהמת הוא בקבר. ובברכות (יט ע״ב) איירי בארונות שלמות, שאין שם ׳גולל׳ ו׳דופק׳ עליהם, אלא מה שנותנין על הארון עצמו. ומזה הטעם ציוה רבי שיהא ארונו פתוחה לארץ (ירושלמי כלאים פ״ט ה״ג), כדי שיהיה נקבר בקבר, לא יהיה מונח בארון. ובימים ההם היו הארונות שלמות, ולא היו פתוחין לארץ. ולפיכך אין כאן סתימות קבר בארון עצמו, אלא מה שנותנין על הארון. ודברי רש״י הם [כ] שמניחין אותו בקבר מיד, בלא דף מלמטה:
אמנם נראה העיקר, כי גולל ודופק דמטמא מרבינן ליה מן ״על פני השדה״, והוי כאילו נגע במת, לא שיהיה טומאה בגוף הגולל ודופק, אלא הוי כאילו נגע במת עצמו. וכן מוכח דאין טומאה לגולל ודופק, אלא דהוי כאילו נגע במת, ואין טומאה לגולל ודופק עצמו, דבפרק ט״ו דאהלות (מ״ט) אמרינן שם חבית מלאה משקין מוקפת צמיד פתיל שנתנוה להיות גולל לקבר, החביות והמשקין טהורין, והנוגע בחביות טמא. והשתא אחר שהחביות טהור, למה הנוגע בחביות טמא. דאין לומר דצד החצון טמא, ותוכו טהור, דהא כלי חרס אין מקבל טומאה אלא מאוירו (רש״י פסוק טו). ועוד, ׳החבית טהורה׳ משמע טהור לגמרי. אלא על כרחך פירושו דאין טומאה אל הגולל, רק דהוי כאילו נגע במת. ולפיכך החבית טהורה, והנוגע בחבית טמא, דהוי כאילו נגע במת עצמו. והשתא ניחא גם כן, דאם יש פותח טפח, שהמת עצמו אינו מטמא, דהא יש מציל למת, דכל פותח טפח מציל מפני הטומאה. וכיון דיש מציל למת, דהיינו האהל שיש עליו, אינו מטמא הגולל והדופק. דאין ספק שלא יהיה הגולל חמור מן המת עצמו. והשתא נמי יתורץ איך הגולל מציל על המת שלא יטמא באוהל, הא כל דבר שמקבל טומאה אינו מציל, דאין הגולל מטמא בעצמו, רק שהוא מטמא דהוי כאילו נגע במת עצמו. וזהו הנראה, ופירוש התוספות בפרק מי שמתו (ברכות יט ע״ב), ובפרק קמא דכתובות (ה ע״ב), ובפרק נגמר הדין (סנהדרין מז ע״ב), שם תמצא דעתם. אבל דברים אלו ברורים:
ומה שהקשו התוספות (כתובות ד ע״ב) מדתניא (עירובין טו ע״ב) כל דבר שהוא בעלי חיים אין עושין ממנו גולל ודופק לקבר, אין זה קשיא אם דברו חכמים בדברים כאלה שאין דרך להיות, אף על גב שאין עושין ארון מן הבהמה, דאין זה קשיא, כי לא היה דעת חכמים ז״ל בדין הזה אם מותר לעשות מן בעלי חיים גולל ודופק, רק לגלות לך על גולל ודופק מה הוא ענינו, ולמה הוא מטמא באוהל. ובזה שאמרו ז״ל אין עושין מבעלי חיים גולל ודופק, ביארו ז״ל מה ענין הגולל והדופק, שאין בעלי חיים ראוים לו, [ד]⁠כיון שצריך ליתן טעם למה בעלי חיים פסולין לגולל ודופק – נבין מאותו הטעם ענין גולל ודופק, שמתוך זה אפשר לעמוד עליו. שכאשר נדע הלכות דבר אחד – נוכל לעמוד על מהותו, ואין ספק שהלכותיו נמשכים אחר עצמו, לכך מתוך זה אנו עומדין על מהותו. ולפיכך אמרו רז״ל שאין עושין גולל ודופק מבעלי חיים, כדי ללמוד הטעם, וממנו תבין ענין גולל ודופק:
וזה היה כוונתם של רז״ל בכל מקום שדברו חכמים בדברים רחוקים מאד, שלא היו ולא נהיו; בפרק בהמה המקשה (חולין ע.), יצא מרחם זה ונכנס ברחם אחר, וכיוצא בזה. אתה האדם אל תעשה כמו שעושין המהרהרין אחר דברי חכמים, וכאילו לא היה כוונתם רק לדבר בדברים כאלו, לא כן דעת החכמים האמתים, כי מה שדברו וטרחו בזה הוא הטעם והכוונה שיצא מזה, כי הם רצו לעמוד על ענין הבכור שצוה בתורה (שמות יג, ב), אם אינו דבר רק שהוא יוצא מבית הרחם, ואם כן לפי זה אם היה נכנס ברחם אחר בבהמה שלא בכרה ויצא – גם כן חייב בבכורה, שהרי פטר רחם הוא. או שנאמר שאין כוונת התורה ב״רחם״ אלא על האם שהרתה אותו וילדתו. ובזה הספק יש עיון בחכמת התורה, והוא גדול מאוד בסוד הבכור. וכן הבעיא דבעי התם (חולין ע.); נכנס חולדה והוצאתו והכניסתו, אין כוונתם כלל רק לידע אמיתות הענין במה הוא תולה הבכורה, וכאשר ידעו הדין אז ידעו במה הבכורה תליא, ובזה יעמדו על עיקר טעם המצוה במה היא תולה הבכור. כי ההלכות שיש למצוה מעמידין את האדם על עיקר מהות המצוה. והסכלים מתלוננים על אלו הדינין. וכלל זה יהיה בידך, כי כל הבעיות האלו, הם וכיוצא בהם, הם תלוים בדברים עמוקים מאוד. ולפיכך אמרו ׳דרוש וקבל שכר׳, כלומר שהכוונה באלו הדברים הרחוקים והנפלאים רק לדרוש ולקבל שכר על הלימוד, לפי שעומד בזה על אמתת פירוש התורה, כי תורה הוא. ואין חילוק מה שכתוב בגמרא (שם) ׳הדביק שני רחמים זה בזה ונכנס מזה לזה׳, או מבעיא – פטר רחם שכתוב בתורה מה ענינו; שפטר ופותח הרחם בלבד על ידי הולד, או פטר רחם – שיצא ממנו הולד שנוצר בבהמה. ודבר זה עיון עמוק, שהוא תולה באמיתת מצות הבכור:
א֣וֹ בְֿמֵת: הבי״ת רפה. [א֣וֹ בְמֵ֔ת].
גולל ודופק. שרוב פעמים הם על פני השדה. גולל הוא הדף הניתן על הארון לכיסוי, ואותן שבדפנות קרי לה דופק. רש״י בסנהדרין פרק נגמר הדין. וי״מ גולל הוא המצבה כדכתיב וגללו את האבן, ודופק הוא כפי׳ ראשון:
The gollel and dofek. Which are normally found in the open field. A gollel is the board that is placed over a casket as a cover, while those that form the walls are called dofek (Rashi to Sanhedrin Perek Nigmar Hadin 47b). There are those who explain (Tosafos there) that the gollel is the headstone, as it is written וגללו את האבן ["and roll the stone"] (Bereishis 29:3). And dofek is [understood] like the first explanation.
וכל אשר יגע על פני השדה – דרשו רז״ל להוציא את העוברין שאין מטמאין כשהם בבשר האשה והוא מחלוקת ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא (חולין ע״ב ע״א) אי עובר במעי אשה טהור או טמא ולכאורה מה פליגי טומאה בלועה היא אלא הנפקותא אם הוציא הולד אבר אחד למ״ד עובר במעי אמו טהור הוא אזי אף שנגע באבר ההוא טהור ולמ״ד טמא אזי הנוגע בו באבר טמא ולפ״ז הדרש נדרש כך וכל אשר יגע על פני השדה דווקא בגלוי להוציא העוברין שאין מטמאין והיינו כשהוציא אבר כמ״ש ודווקא כשהוציא אבר אחד חוץ מהראש שאם יצא הראש הרי הוא כילוד ובוודאי מטמא והוי כמו על פני השדה ולא נתמעט ממיעוט על פני (שגם בכאן יצא הפנים).
בחלל חרב – עכשיו חושב הדברים המטמאים באהל וה״פ הפסוק וכל אשר יגע על פני השדה הוא המטמא בנגיעה ואח״כ חושב דברים אחרים המטמאים באהל. בחלל חרב היא אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ואין פי׳ בחלל חרב שנהרג ממש רק שעודנו חי וחתכו ממנו אבר. חרב. ללמד חרב הרי הוא כחלל.
או במת – לרבות אבר מן המת שיש עליו בשר כראוי.
או בעצם אדם – דרשו חז״ל (הוא פ״ב דאהלות משנה א׳) רובע עצמות ורוב הבנין ורוב המנין מן הגויה לכך נאמר כאן בעצם אדם להורות דווקא מה שהוא מהאדם דהיינו מהגויה. אבל להלן נאמר בעצם סתם ששם אפילו כשעורה טמא.
או בקבר – לרבות קבר סתום שמטמא כל סביביו וכל אלו הדברים מטמאים באהל.
אשר יגע על פני השדה – שאין שם דבר המאהיל, אינו מטמא עד שיגע בדבר הטמא עצמו:
בחלל חרב – שנעשה חלל ע״י חרב, והוא הדין בחלל אבן או אגרוף כי דבר הכתוב בהוה, וחכמינו ז״ל עשו בו מדרש מפני יתורו לומר שהחרב כחלל, שגם החרב נעשה אבי אבות לטומאה כמת עצמו, והוא מטמא במגע טומאת שבעה כמת, אבל אינו מטמא באהל, ואף בטומאת מגע אינו מטמא אדם להצריכו הזאה ג׳ וז׳ אלא המת עצמו ולא החרב:
או במת – שמת מעצמו בלי מעשה אדם:
או בקבר – של אדם:
ע״פ השדה – רז״ל דרשוהו לרבות גולל ודופק (רש״י מחולין ע״ב). הנה זה לר״ע דסובר רביעית דם הבאה מב׳ מתים מטמא באהל, וסובר נמי בעובר מת שבמעי אמו מטמא מה״ת, לדידיה בא קרא דילן לרבות גולל ודופק, אבל למה דפסקינן דרביעית משני מתים טהור (סנהדרין ד׳) נפשת חסר כתיב (רמב״ם פ׳ פ״ד מטומאת מת), וכן עובר מת במעי אשה טהור (רמב״ם פר״ה מטומאת מת), גולל ודופק לאו מקרא ילפינן אלא הלכתא גמירה לה, ולדידן קרא דכל אשר יגע ע״פ השדה בא להוציא עובר מת שבמעי אשה, שאם הוציא הולד אבר אחד, אף שנגע באבר ההוא טהור, והכי אמר קרא כל אשר יגע ע״פ השדה דוקא בגלוי הוא דמטמא בנגיעה ולא עובר שאינו בגלוי; הנה עד כאן ידבר בטומאת מגע, ומכאן ואילך חשב קרא דברים המטמאים באהל (עיין הגר״א. ובזה הדרשה לא אפקה קרא מפשטי׳, ובדברים אלה נסתלקה תמיהת הרא״ם מן הרמב״ן שהשיג בזה על רש״י ועיין כי קצרתי.
בחלל חרב או במת – להמפרשים מת הוא בלי מעשה אדם, וחלל חרב הוא שנעשה חלל ע״י חרב, אמנם לרז״ל (נזיר נ״ג) אין פירוש חלל חרב אדם שנהרג ממש, אבל פירש אבר מה״ת, כי אבר שנחתך מן האדם דין האבר הזה כמת שלם שמטמא במגע במשא ובאהל; ויאבה לו הפשט, כי כמו שהונח על האדם ההרוג שם חלל ע״ש ריקותו מנפש החיונית (לעבלאָז), שיש כאן גשם ורוח אין (כי כל גשם המקיף בריקות יקרא נבוב וחלול, כענין נקבים חלולים, תוף וחליל, מטעם שאותו הכלי חלול ונקוב), ולכן מצינו שימוש חלל גם על האדם המת בלי מכת חרב, כמו מחללי רעב (איכה ד׳), חללים שוכבי קבר (תהלים פ״ח), ככה האבר הנחתך מן החי יתכן לקרותו חלל להרקנותו מן נפש החיונית; וכבר מצאנו שימוש חלל גם על אבר אחד, שאמר המשורר בדרך מליצה ולבי חלל בקרבי; ודיבר הכתוב בהווה, כי אין הבדל בין חלל חרב או חלל אבן או חלל עץ, ומפני שמלת חרב הוא מיותר דרשוהו לומר שהחרב דינו כחלל, ולא בא הכתוב אלא להשוות החרב כחלל לומר שהוא נעשה אבי אבות לטומאה כמת עצמו לטמא אדם וכלים טומאת שבעה, וכל מה שיגע בחרב אשר נהרג בו המת יטמא ז׳ ימים.
וכל אשר יגע וגו׳ – טומאת מגע כבר נידונה וסוכמה בפסוקים יא–יג; ואילו ״זאת התורה״ – שהיא תורת טומאת אוהל המיוחדת למת – מתחילה בפסוק יד ונמשכת בפסוק טו. לפי סדר הפסוקים, פסוק טז קשור אף הוא לתורה זו. ואכן, במסכת נזיר (נג:) דורשים חז״ל: ״⁠ ⁠׳על פני השדה׳ זה המאהיל על פני המת״; וכן במסכת חולין (עב.) דרשו: ״⁠ ⁠׳וכל אשר יגע על פני השדה׳, לרבות גולל ודופק״ [״גולל ודופק״ הם החלק העליון והצדדים של ארון המת, או של האבנים המציינות את הקבר (עיין תוספות כתובות ד: ד״ה עד)]. שכן שני הפסוקים הקודמים עסקו בדרך הרגילה של קבלת טומאת אוהל: אדם או חפץ נמצאים ביחד עם גופת מת מתחת לגג אחד. פסוק זה עוסק בסוג שני של טומאת אוהל: אדם או חפץ מאהילים על המת. ובמקביל לכך יש סוג שלישי של טומאת אוהל: מת מאהיל עליו. שלושת סוגי האוהל דומים זה לזה לעניין הבאת טומאה (עיין אהלות ג, א).
טומאת האוהל שנידונית בפסוקנו – טומאת מאהיל על המת – קרויה כאן ״נגיעה״, ומכאן ראיה לדעת רבא במסכת חולין (קכה:). הגמרא (שם) אומרת, שיש סוג של טומאת אוהל הנכלל במושג טומאת מגע. נמצא שיש שני סוגים של אוהל: ״אוהל נגיעה״ ו״אוהל גרידא״; ומבאר רבא, ש״אוהל נגיעה״ הוא כל דבר שמאהיל על המת. זהו סוג האוהל הנידון בפסוקנו: עשיית אוהל מעל המת נחשבת כנגיעה בו. לעומת זאת, אומר רבא, ״אוהל גרידא״ הוא ״בהמשכה״, ומפרש רש״י: ״דבר אחר מאהיל עליו ועל הטומאה וכו׳ ממשיך את הטומאה עליו״. זהו סוג האוהל הנידון בפסוקים יד–טו.
הנפקא מינה למעשה אם סוג של טומאת אוהל נחשב טומאת מגע, היא לעניין צירוף. שכן ״זה הכלל: כל שהוא משם אחד טמא, משני שמות טהור״ (אהלות ג, א). מכל השקלא וטריא של הסוגיא שם בחולין נראה שהחילוק שמחלק רבא, הוא ההלכה הפסוקה. (עיין תוספות [חולין קכו. ד״ה מאן], רשב״א [שם], רא״ש [אהלות ג, א]. תמוה שהרמב״ם בהלכות טומאת מת [ד, יד] לא קיבל את החילוק של רבא, והר״ש בפירושו על אהלות אינו מזכירו, וצריך עיון.)
בחלל חרב – לא נאמר כאן סתם ״בחלל״, כבפסוק יח, אלא ״בחלל חרב״. התורה מניחה שיש כאן גם את גופת המת וגם את הכלי שגרם למותו; שכן רק על ידי הימצאות החרב, נודע שהגוף השוכב ״על פני השדה״ הוא ״חלל חרב״. ומאחר שהתורה מציינת כאן ששניהם נמצאים, הרי היא מלמדת, כפי ההלכה (נזיר נג:), ש״חרב הרי זה כחלל״: דין הנוגע בחרב כדין הנוגע בחלל; או כפי המבואר לעיל, דין המאהיל על חרב כדין המאהיל על חלל.
אולם ההלכה משווה את טומאת החרב לטומאת החלל, לא משום שהחרב היא הכלי שגרם למיתה, אלא משום שהיא נגעה במת. ואכן, לא רק חרב אלא כל כלי מתכת הנוגע במת נעשה אבי אבות הטומאה כמו המת עצמו, ואם כלי מתכת נוגע בטמא מת הוא נעשה כמוהו אב הטומאה.
רק כלי הנוגע באדם מקבל את דרגת הטומאה של האדם שהוא נוגע בו, אך לא כלי הנוגע בכלי.
כל אבי אבות הטומאה וכל אב הטומאה [של טומאת מת] טמא שבעה, וכל ראשון לטומאה טמא טומאת ערב (עיין פסוקים יא,כב).
אדם וכלים, כפי שכבר אמרנו בפירושנו לויקרא (פרק יא בסופו), מקבלים טומאה רק מאב הטומאה.
הלכות אלה הן היסוד לדינים שהובאו במסכת אהלות (א, א–ד): ״שנים טמאים במת, אחד טמא טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב; שלשה וכו׳; ארבעה טמאים במת, שלשה טמאין טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב; כיצד שנים וכו׳; כיצד שלשה וכו׳; כיצד ארבעה? כלים נוגעים במת (הם נעשים אבי אבות הטומאה) ואדם בכלים (הוא נעשה אב הטומאה) וכלים באדם (אף הם נעשים אב הטומאה) טמאים טומאת שבעה, הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב״.
על פי המבואר לעיל, דינים אלה נוהגים רק בכלי מתכת. זוהי דעת רבינו תם (תוספות נזיר נד: ד״ה ת״ש). אולם לדעת רבי יצחק מסימפונט (בתוספות שם) – וזו גם דעת הרמב״ם בהלכות טומאת מת (ה, ג) – דין ״חרב הרי הוא כחלל״ נוהג בכל הכלים, ויצאו מכלל זה רק כלי חרס אשר לעולם אינם נעשים אב הטומאה, ובוודאי שלא אבי אבות הטומאה. לפי דעה זו, הדינים שהובאו במשנה נוהגים בכל הכלים חוץ מכלי חרס (ר״ש, אהלות א, ב; עיין פירוש ויקרא יא בסוף).
או במת או בעצם אדם – לא רק מת שלם מטמא באוהל אלא גם כזית מן המת, השדרה, הגולגולת וכו׳ (אהלות ב, א). לטומאת מגע ומשא, די אף בחלקים יותר קטנים; גם עצם כשעורה וכו׳ (שם ב, ג) מטמאת במגע ובמשא, אף שאינה מטמאת באוהל.
או בקבר – במסכת נזיר (נג:) דורשים חז״ל: ״⁠ ⁠׳או בקבר׳ זה קבר סתום״. הדין האמור כאן בנוגע למאהיל על המת נוהג רק בקבר שהוא סתום מכל צד ויש בו ״פותח טפח״ (תוספות שם) – הווי אומר, יש חלל ריק של טפח על טפח ברום טפח לכל הפחות בין גופת המת לבין האדמה המכסה אותה. רק מכוח חלל זה נחשבת הקרקע הסובבת את המת ל״קבר״. אם הקבר סתום מכל הצדדים, הרי הוא מטמא כל צדדין כקבר, וכל המאהיל עליו – אפילו שלא כנגד המת – הריהו טמא. אולם אם שכבת האדמה מונחת ישירות על המת ואין שם חלל טפח, הרי שאין הקבר מטמא, אלא המת. במקרה כזה יש כאן ״טומאה רצוצה״ ה״בוקעת ועולה בוקעת ויורדת״: הטומאה בוקעת כלפי מעלה עד לרקיע, וכלפי מטה עד לתהום, אלא אם כן עוצר בעדה אוהל שיש בו [לכל הפחות] חלל של טפח על טפח ברום טפח. העובר על קבר שיש בו ״טומאה רצוצה״, הריהו טמא רק אם עבר מעל המקום שכנגד המת עצמו. לא הקבר הוא שמטמא אותו, אלא המת, אשר ה״טומאה רצוצה״ שלו בוקעת ועולה. זוהי גם דעת הרמב״ם בהלכות טומאת מת (ז, ד). הראב״ד נוקט בשיטה אחרת.
שדה שנחרש ונתגלה בו קבר נסתר, אשר ייתכן שחלקי עצמות ממנו נתפזרו אנא ואנה בכל השדה, קרוי ״בית הפרס״ – מלשון ״פרס״ (״פרש״), לפזר, להפיץ. (ליתר אריכות בעניין זה, עיין אהלות יז, א ואילך.)
וכל אשר יגע על פני השדה – לפי הפשט נגד מ״ש שהמת הנמצא באהל מטמא באהל אמר שהמת הנמצא על פני השדה שאין שם אהל מטמא בנגיעה, אולם הלא כבר אמר הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא, מפרש ר׳ ישמעאל מפני שממ״ש לכל נפש אדם מרבה בן שמונה (כנ״ל סי׳ ל״ח) באר שזה רק אם הנפל נמצא על פני השדה ר״ל בגלוי, להוציא אם הוא במעי אשה, ור״ע שלמד מן מ״ש במת בנפש שעובר במעי אמו מטמא, ס״ל שמרמז בדרך הדרוש על גולל ודופק שהוא הנוגע תמיד בחלל חרב או במת, ויש בו טומאה ואין הנזיר מגלח עליו עי׳ ברמב״ן, ולר״י הוא הלכה כמ״ש כ״ז בחולין (דף ע״ב) ובת״י וכל מאן דמקריב על אפי ברא ולא במיתא דבכריתא דאימי׳ וזה כר׳ ישמעאל, ובפסוק י״א ת׳ דמקרב בשכיבא לכל בר נשא ואפי׳ לוולדא בר ירחין בגושמי׳ ובדמי׳, וזה כר״ע שדם נפל ג״כ מטמא דס״ל שמ״ש הנוגע במת בנפש בא לרבות העובר גם לדמו (כנ״ל סי׳ ל״ח) והם דברים סותרים, ונראה שצריך להגיה לולדא בר [תשעה] ירחין כמ״ש בפ׳ י״ג, ומיירי שיש בו רביעית:
בחלל חרב או במת – מאי נ״מ בין חלל חרב ובין אם הרגו בעץ או בחץ? וע״כ פירשו חז״ל שפי׳ הנוגע בחלל חרב, שנוגע בו בעת שהורג אותו בחרב שאז נוגע בו ע״י החרב, ולמדנו מזה שהחרב טמאה טומאת שבעה והאדם הנוגע בהחרב טמא טומאת שבעה, וז״ש בש״ס בכ״מ בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל, ר״ל נגיעתו בחרב דומה כאילו נוגע בחלל עצמו, ובפ׳ מטות אמר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי וכבסתם בגדיכם ביום השביעי, שמ״ש כל הורג נפש בודאי פירושו שהרג ע״י חרב ונגע ע״י החרב, שאם פי׳ שנגע בהמת עצמו א״כ היינו נוגע בחלל [עי׳ לקמן (סי׳ נח) מ״ש מקיש הורג לנוגע] א״כ מ״ש כל הורג נפש היינו כלים באדם, ואמר וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים, ולא למד ממ״ש פה וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו די״ל שזה קאי עמ״ש ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת וי״ל שמדבר בנוגע בחלל עצמו, (ועי׳ במ״ל פ״ה מה׳ טומאת מת באורך), וכמ״ש בפ״א דאהלות משנה א׳ ב׳ ג׳:
בחלל חרב או במת – הנה גם החלל חרב מת הוא ולמה הוסיף או במת, ע״כ מפרש ר׳ יאשיה שמ״ש בחלל חרב היינו אבר אחד שנחלל ע״י החרב שגם זה נקרא חלל וכמ״ש בנזיר (דף נ״ג) ודוגמתו מ״ש או במת היינו אבר שנחלל מן המת, שזה לא נשמע אחד מחברו, דהא גבי נבלה וגבי שרץ צריך לכ״א פסוק מיוחד כמ״ש בפ׳ שמיני (סי׳ צ״ו וסי׳ קט״ו). ור׳ יונתן ס״ל שמ״ש או בחלל חרב או במת אינו מדבר מן האברים רק מן המת עצמו, ומ״ש בחלל חרב בא ללמד אף שלא נגע במת עצמו רק בהחרב שבו המית וחלל אותו, ללמד שהחרב הרי הוא כחלל, ובכ״ז הוצרך או במת שהיינו שנגע במת עצמו, שאם יכתב בחלל חרב לבד נפרש שנגע בהחלל עצמו, וע״י שכתב או במת ידעינן שמ״ש בחלל חרב פי׳ שנגע בהחרב שחלל אותו, וז״ש אין המת בכלל חרב, וס״ל לר׳ יונתן שטומאת אבר מן החי ואבר מן המת ידעינן בק״ו מנבלה, וי״ל בזה שר׳ יאשיה ור׳ יונתן אזלי לשטתם עפמ״ש בפ׳ בא (סי׳ נ״ט) ובפ׳ נשא (על פסוק וישלחו מן המחנה) שר׳ יונתן ס״ל דהיכא דאיכא ק״ו ולאו הבא מכלל עשה עונשין מן הדין כדעת הרב המגיד, ור׳ יאשיה ס״ל כדעת מ״ד דאף דאיכא לאו הבא מכלל עשה אין עונשין מן הדין [שכבר בארתי בסוף פ׳ שמיני] שיש פלוגתא דתנאי בסברא זו עיי״ש. והנה מ״ש והזה על האהל וכו׳ ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת ס״ל גם לר״י שקאי על אבר מן החי ואבר מן המת וכמ״ש בנזיר (דף נ״ד), וז״ש לפי שמצאנו שלומד על המת בפ״ע ועל החלל בפ״ע, רק ששם לא יש רק עשה והזה על האהל, ולא ל״ת ועונש על טומאות אלה, ולמד ר׳ יונתן העונש מק״ו וכשטתו דהיכא שיש ק״ו ואיסור עשה עונשין מן הדין, ור׳ יאשיה לשטתו שס״ל שגם כה״ג אין עונשין מן הדין, לכן צריך למוד מיוחד גם אצל העונש, ולא סמך א״ע על הק״ו: והנה – מ״ש מנין שמטמא בהיסטו ולמד טומאת משא במת מק״ו מנבלה זה הביא הרמב״ם (בפ״א מה׳ טומאת מת), והכ״מ תמה עליו דהא אין עונשין מן הדין, וכמ״ש בספרי למעלה (סימן ל״ה) על פסוק הנוגע במת, והגם שהרמב״ם הוציא דבריו מהספרי פה י״ל שהספרי פה לשטת ר׳ יונתן שס״ל דהיכא שיש ק״ו ואיסור עשה לוקין מן הדין, ובנזיר (דף נ״ד) מקשה עמ״ש וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה או במת זה אבר הנחלל מן המת, האי אבר מן המת היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה היינו הנוגע בעצם וכו׳, אמר לך ר׳ יוחנן לעולם דאית ביה ואם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו, א״כ יש על טומאת משא קרא בעשה דהזיה, ועל העונש יש ק״ו, ולשטת ר׳ יונתן כה״ג עונשין מן הדין. אולם בדברי הרמב״ם בשרשיו למנין המצות (שרש י׳) ובמנין המצות (מצוה קע״ב) מבואר שס״ל סברה זו של ההמ״ג ולכן אמר שם שאף שבכתוב אין מבואר לאסור בהמות רק גמל וארנבת ושפן וחזיר כיון שיש על שאר בהמות טמאות ק״ו ולאו הבא מכלל עשה עונשין עליהם, וה״ה שבטומאת משא דבריו עולים כהלכה שעונשין עליה מן הדין. ובספרא (סוף שמיני) להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בין טרפה כשרה לטרפה פסולה אחרים אומרים בא הכתוב ליתן אזהרה לחיה, ובארתי שם, דת״ק ס״ל אזהרה לחיה כמו שלמד בספרא (שם סי׳ ס״ט) מק״ו ומלאו הבא מכלל עשה וכסברת הרב המגיד דהיכא שיש ק״ו ולאו הבא מכלל עשה עונשין מן הדין ואחרים לא ס״ל סברת הרב המגיד וס״ל דגם כה״ג אין עונשין מן הדין ולא נמצא אזהרה לחיות שאינם מפריס פרסה ומעלה גרה ולמד לה ממ״ש ובין החיה אשר לא תאכל, וידוע דאחרים היינו ר״מ, וא״כ ר״מ ס״ל דהיכא שיש ק״ו ועשה אין עונשין מן הדין ולשטתו לא יכול ללמוד טומאת משא מק״ו ומן העשה דכתיב גבי הזיה במ״ש הנוגע במת שבא על משא, ולכן למד טומאת משא ממ״ש כל הורג נפש וכל נוגע בחלל שאאל״פ כל הורג נפש ונגע בהחלל עצמו שעז״א וכל נוגע בחלל, ואאל״פ שהרג בחץ מרחוק דמקיש הורג לנוגע שהוא ע״י חבור, ואאל״פ שהרגו בחרב המקבל טומאה ונגע בו ע״י חרב, שזה כבר ידעינן ממ״ש בחלל חרב שמיירי שנגע בו ע״י החרב כנ״ל, וע״כ פירושו שהרגו בדבר שאין מקבל טומאה והסיט אותו בעת הריגתו ומלמד שנטמא ע״י הסיטו שהוא טומאת משא:
או בעצם אדם – הרמב״ם בפי׳ המשנה (פ״ק דאהלות) וז״ל וזה מאמר השם או בעצם אדם ייחס העצם לאדם עד שיהיה בו עצם ובשר כמו כלל גשם האדם ואז יהיה דינו כדין המת בכללו [ר״ל לטמא באהל] אולם אם לא יהיה עליו בשר או היה עצם כשעורה הנה יטמא במגע לאמרו ועל הנוגע בעצם או במשא, ולא יטמא באהל, לפי שטומאת אהל מיוחד באדם לבד או באבר מן האדם דומה לאדם לאמרו בעצם אדם, ואמרו מה המת בשר ועצמות וגידים אף אבר מן החי בשר גידים ועצמות ואמרו שני עצמות נאמרו בענין או בעצם אדם זה אבר מן החי ועל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה, [ומלת ד״א מחקה הגר״א], והנה בגמ׳ נזיר (דף נ״ג ע״ב) או בעצם אדם זה רובע עצמות, ועל הנוגע בעצם זו עצם כשעורה וזה דלא כהספרי, ונראה שמ״ש בספרי או בעצם אדם זה אבר מן החי הוא סיום דברי ר׳ מאיר, דהא לר׳ יאשיה למד אבר מן החי מן בחלל חרב, ולר׳ יונתן למדו מק״ו מנבלה וממ״ש גבי הזיה או בחלל (כנ״ל סימן הקודם), ולדידהו מ״ש בעצם אדם היינו רובע עצמות שהם עצמות של אדם שלם, רק ר׳ מאיר שהוא אינו דורש כר׳ יאשיה ללמוד אבר מן החי מן בחלל חרב דס״ל כר׳ יונתן שמדבר בנוגע במת עצמו. וגם לא יכול ללמוד אבר מן החי מק״ו ומלאו הבא מכלל עשה כר׳ יונתן שס״ל דבכה״ג אין עונשין מה״ד (כנ״ל סימן הקודם) הוא למד אבר מן החי מן בעצם אדם וכ״ש שנלמד מזה אבר מן המת:
או בקבר – כבר התבאר למעלה (סימן מ״ח) שאהל פתוח אינו מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח וממנו למד ק״ו לקבר פתוח שאינו מטמא בכל צדדיו, ולפ״ז מ״ש או בקבר מיירי בקבר סתום שבזה גם באהל מטמא בכל צדדיו, אמנם גבי אהל שמטמא טומאת אהלים כגון אהל של בגד ושק ופשתן אמרו באהלות (ז׳:ב׳) שצד הפנימי וצד החיצון נחשבו כשני כלים, ודינם ככלים שנגעו במת שצד הפנימי טמא באהל וצד החיצון טמא טומאת ערב כדין כלים הנוגעים בכלים הנוגעים במת שהשלישי טמא טומאת ערב, והוא ק״ו משם שבאהל נדמה למראה עין שהוא שני למת, שלמראה העין הוא כלי אחד עם הפנימי [כן אמר שם בספרי] עפ״ז אמר כאן שאי אפשר ללמוד גם לקבר שצד החיצון יטמא טומאת ערב גם בקבר פתוח כי בלמוד הזה אין לך להביט על אהל שממנו תלמוד, רק על דיני כלים הנוגעים במת שהוא המלמד לטומאת אהל ועליך ללמוד מן המלמד שהם דיני כלים, לא מן הלמד שהוא האהל, כי הטעם שהאהל בצד החיצון טמא טומאת ערב הוא מדין טומאת כלים שדינו ככלים הנוגעים בכלים שנטמאו במת, וזה לא שייך בקבר שאינו כלי וגם הפנימי אינו מקבל טומאה מדין כלי שנאמר שיטמא את החיצון, והמפרשים הגיהו בכאן אתה בא ללמוד ממנו הלמד מן הלמד והתפלאו הלא רק בקדשים אין למדין למד מן הלמד ועוד פלפולים שונים ואין זה כונת הספרי כלל:
וכל אשר יגע על פני השדה: גם זה מיירי בטומאת אהל, אלא באופן אחר, שהאדם מאהיל על המת, ומיקרי ׳אהל מגע׳ כדאיתא בחולין (קכה,ב).
בחלל חרב: דרשו חז״ל (נזיר נג,ב. חולין ג,א) ד׳חרב הרי הוא כחלל׳. ואע״ג שדעת הרמב״ן וכמה רבותינו התוספות ז״ל סבירא להו דחרב אינו מטמא באהל, היינו ב׳אהל המשכה׳, אבל ׳אהל מגע׳ שהאדם מאהיל עליו ודאי מטמא. וגם בעיקר הדין אינו מוכרע, והדברים עתיקים.
או בעצם אדם: הכי מיבעי לכתוב ׳או במת אדם או בעצם או בקבר׳. אלא בא ללמדנו דעצם אינו מטמא באהל אלא באופן שיהא ניכר מצורת העצם שהוא של אדם, והיינו רובע עצמות או אבר שלם. ובזה – אהל קיל ממגע, אפילו ׳אהל מגע׳, וכ״ש ׳אהל המשכה׳.
על פני השדה – ר׳ עקיבא אומר, וכל אשר יגע על פני השדה, לרבות גולל ודופק.⁠1 (חולין ע״ב.)
על פני השדה – זה המאהיל על פני המת2. (נזיר נ״ג:)
בחלל חרב – בחלל – זה אבר מן החי ויש לו ארוכה,⁠3 חרב הרי הוא כחלל.⁠4 (שם שם)
או במת – זה אבר הנחלל מן המת.⁠5 (נזיר נ״ג:)
או בעצם – בשר המת מטמא לחה ויבשה, דכתיב או בעצם, דומיא דעצם, מה עצם יבש אף כאן יבש.⁠6 (נדה נ״ה.)
או בעצם – כל שבמת מטמא חוץ מן השינים והצפורן והשער, דכתיב או בעצם, דומיא דעצם, מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף, יצא השינים שלא נבראו עמו, יצא שער וצפורן שאע״פ שנבראו עמו – גזען מחליף.⁠7 (שם שם)
או בעצם אדם – זה רובע עצמות.⁠8 (נזיר נ״ג:)
או בעצם אדם – זה אבר מן החי, ומה אדם בשר גידין ועצמות אף אבר מן החי בשר גידין ועצמות כברייתו9 (ספרי).
או בקבר – זה קבר סתום, דאמר מר טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת.⁠10 (נזיר נ״ג:)
או בקבר – תניא, רמז לתרווד רקב שמטמא מניין חבריא אמרין, מסרסין קרא, או בקבר – או ברקב.⁠11 (ירושלמי נזיר פ״ז ה״ב)
1. דהלשון על פני השדה משמע גלוי, ואחרי דבענין טומאת מת איירי בא לרבות מרבוי דכל ענין גלוי שבקבר מת, והיינו כסוי הארון של מת שנקרא גולל וגם הדף שנותנים בצדו הנקרא דופק.
2. המוטל בשדה, ומדייק מדלא כתיב אשר יגע במת בשדה.

ועיין במשנה ה׳ פ״ח דכלאים, אדני השדה, ר׳ יוסי אומר, מטמאות באהל, [אדני השדה הוא מין חיה הדומה לאדם וטבורו יוצא כמין חבל ומחובר לארץ וזהו חיותו, ואוכל מן העשבים שסביב החבל, וכשנפסק החבל מיד הוא מת], ומפרש בירושלמי שם בטעמיה דר׳ יוסי דכתיב [כאן] וכל אשר יגע על פני השדה – בגדל על פני השדה, יעוי״ש. והנה אנו לא קי״ל כר׳ יוסי אלא כחכמים דאדני השדה אין מטמאין באהל, ולכן השמטנו דרשה זו שאינה אליבא דהלכתא. אך עם כ״ז צריך באור למה ובמה דחו חכמים דרשתו דר׳ יוסי אחרי דהיא דרשה מתקבלת לסמך דין זה.

וי״ל עפ״י המבואר לפנינו לעיל בפ׳ י״ד בדרשה אדם כי ימות – אדם למעט את הסילונית [הוא מין דג שחציו דג וחציו אדם], והיינו משום דכיון דבטומאת אהל כתיב אדם, בעינן שיהיה אדם השלם, יעוי״ש. ולפי״ז ממילא גם כאן נדחה דין זה דאדני השדה כיון דגם הוא אינו אדם השלם, ולכן נדו חכמים גם מדינו וגם מדרשתו של ר׳ יוסי, ודו״ק.
3. כלומר שישאר עליו בשר בשיעור שראוי להעלות ארוכה באדם חי כשנתלה ויתרפא, ובלא שיעור זה מטמא רק במגע ובמשא ולא באהל, כפי שיתבאר בסמוך פסוק י״ח. ודריש בחלל חרב על אבר מן החי, משום דליכא למימר דקאי על חלל מת גוף שלם, דהא זה מפורש כתיב לעיל בפרשה (פ׳ י״ג) כל הנוגע במת וכו׳.
4. המלה חרב כאן מיותר לענינו, דדי היה לכתוב בחלל, כי איזו נ״מ במה נהרג, בחרב או באבן, ולכן דריש שמרמז הכתוב להודיע שהוקש חרב, כלומר מין מתכת, לחלל עצמו לענין טומאה, והיינו כל מין מתכת שנגע במת הרי הוא אבי אבות הטומאה כמת עצמו לטמא אדם הנוגע בו טומאת שבעה כנוגע במת עצמו, וכן אם נגע בטמא מת הרי הוא אב הטומאה כמוהו, וגזירת הכתוב הוא במתכות אצל טומאת מת ולא אצל שאר טומאות, ועיין בתוס׳ נזיר נ״ד ב׳ דיש דס״ל דלאו דוקא בכלי מתכות הדין כן אלא גם בכל הכלים כן הוא דילפינן מכלי מתכות, ונתבאר ענין זה במל״מ פ״ה ה״ג מטומאת מת, יעוי״ש.
5. ר״ל אבר הפורש מן המת מטמא במגע ובמשא ובאהל, וג״כ רק אז כשיש עליו בשר כדי להעלות ארוכה, כמו שביארנו למעלה אות פ״ב בדין אבר מן החי, יעוי״ש. ואין בין אבר מן החי לאבר מן המת רק בזה, שאבר מן החי בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו טהורים, ואבר מן המת בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו כפורש מן המת השלם ומטמאין בשיעורן, כמבואר באות הנזכר.
6. ואמנם אע״פ שגם יבש מטמא בכ״ז אם נתייבש כל כך עד שנפרכה ונעשה כקמח טהור, משום דאז אין עוד שם בשר עליהן.
7. ואמנם זהו רק כשהן לעצמן, אבל בשעת חבורן כגוף הן. ועיין בנזיר נ״א א׳ בעיא דלא איפשטא לענין שער העומד להגזז וצפורן העומד להנטל, ולכן קי״ל דהנוגע בהם הרי הוא ספק טמא, וכ״פ הרמב״ם בפ״ג הי״ג מטומאת מת, [וכמדומה לי שזה אחד מן הענינים המצויינים שהרמב״ם לא יכריע פסק הלכה].
8. באור הענין, כי קי״ל דעצמות המת שאין עליהם בשר כשיעור [ע״ל אות פ״ב], אז אם ניכרת בהם שהם עצמות אדם הרי אלו מטמאין במגע ומשא ובאהל כמת שלם שאני קורא בהם עצם אדם. ואלו הן העצמות שהן מטמאין כמת, השדרה והגולגולת ורוב בנינו ורוב מנינו, וכל בנינו של אדם הוא שתי השוקים והירכים והצלעות והשדרה, ורוב מנינו הוא רוב מנין עצמות כגון שהיו קכ״ה עצמות [יען כי בכולם הם רמ״ח] ואז מטמאין כמת שלם, ושאר עצמות המת שאין בהם לא רוב בנין ולא רוב מנין ולא שדרה שלמה ולא גולגולת שלמה, אז אם היה בהן רובע הקב הרי אלו מטמאין כמת במגע ובמשא ובאהל, ואם היו פחות מרובע אפי׳ עצם כשעורה מטמא רק במגע ובמשא ולא באהל, ויליף זה מלשון עצם אדם דצריך שיהיה ניכר בהעצמות שהן של אדם, וברובע הקב לא יתכן שלא יהיה זה ניכר באחת מהן.
9. עיין מה שנכתוב בבאור דרשה זו לקמן בפסוק י״ח בדרשה ועל הנוגע בעצם.
10. ר״ל קבר סתום שאין בו חלל טפח בין המת והגולל, דכיון שטומאה בוקעת נעשה קבר כגופו של מת עצמו, והמהלך עליו אע״פ שאינו נוגע אלא שמאהיל עליו טמא כנוגע במת עצמו, ועיין מדין זה בפ״ז דאהלות.
11. דרך חז״ל ליתן רמז וסימן לכל דין וענין מקובל כדי שישאר הדבר לזכרון, וכמ״ש בעירובין כ״א ב׳ אגמריה בסימנים, ופי׳ רש״י קבע מסורת וסימנים בתיבות המקרא וכו׳, [ולקמן בפסוק וממדבר מתנה נכתוב מזה בארוכה], וזה שלפנינו הוא ג״כ ע״ד רמז וסימן בעלמא לדבר מקובל בהיפוך אותיות בקבר – ברקב, וכמו שדרשו בשבת פ״ה א׳ חורי הארץ מלשון ריח, וביומא ע״ה ב׳ אל תקרא וישטחו (פ׳ בהעלתך) אלא וישחטו, והרבה כהנה. ותרווד פירושו מלא הכף.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(יז) וְלָֽקְחוּ֙ לַטָּמֵ֔א מֵעֲפַ֖ר שְׂרֵפַ֣ת הַֽחַטָּ֑את וְנָתַ֥ן עָלָ֛יו מַ֥יִם חַיִּ֖ים אֶל⁠־כֶּֽלִי׃
For the unclean they shall take of the ashes of the burning of the sin offering; and running water shall be put on them in a vessel.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[פסקא קכח]
ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת – וכי עפר הוא? והלא אפר הוא. מפני מה שינה הכתוב כמשמעו? – מפני שמקישו לדבר אחר.
דבר אחר: נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר (במדבר ה׳). מה עפר האמור להלן על פני המים – אף כאן, על פני המים. ומה להלן, אם הקדים עפר למים יצא – אף כאן, אם הקדים עפר למים יצא.
דבר אחר: שאם נשתנו מראיו כשר.
ונתן עליו מים חיים אל כלי – במי מעיין הכתוב מדבר. אתה אומר במי מעיין, או אינו אלא במים שהם חיים לעולם? ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (בראשית כ״ו) ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. הא מה תלמוד לומר: ונתן עליו מים חיים אל כלי? – מגיד שעשה בה כל הכלים ככלי חרס. שהיה בדין, הואיל ומים ועפר מקדשים בסוטה, ומים ועפר מקדשים בפרה, אם למדתי לסוטה, שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרס – אף פרה לא נעשה בה כל הכלים ככלי חרס? תלמוד לומר: אל כלי חרס. מגיד שעשה בה כל הכלים ככלי חרס.
"And they shall take for the unclean one from the earth of the burning (of the heifer) for cleansing.⁠" R. Shimon said: Is it earth? Is it not ashes? Why does Scripture depart from its usual meaning? To formulate an identity (gezeirah shavah). It is written here "earth,⁠" and, elsewhere, "earth,⁠" (Bemidbar 5:17). "Just as there, "earth" on the water, so, here, "earth" on the water. And just as there, if the (taking of the) earth preceded the (taking of the) water, it is valid, so, here. Variantly: If it (the ashes) changed its appearance (to that of earth) it is (still) valid.

Piska 128

"and he shall place upon it living waters": Scripture speaks of spring waters. You say this, but perhaps the intent is "waters which are life to the world" (and all waters are valid)? Though there is no proof (that spring waters are meant), there is support for it in (Bereshit 26:19) "And the servants of Yitzchak dug in the stream and they found there a well of living waters.⁠" What is the intent of "and he shall place upon it (the ashes) living waters which are in a vessel"? We are hereby taught that all vessels are equated with earthenware vessels. For it would follow (otherwise), viz.: Since water and earth are consecrated in the instance of sotah (viz. Ibid. 5:12), and water and earth are consecrated in the instance of the (red) heifer, then if I have learned about sotah that all vessels were not equated with earthenware vessels, this should be the case too with the heifer; it is, therefore, written "in a vessel" (unqualified), whereby we are taught that all vessels were equated with earthenware.
ולקח – ולקחו אחד האיש ואחד האשה לקדש. עפר פרט לסיד מעפר פרט לחרסית שריפה ולא בזמן שנשבר הקלל ולא בזמן שפרחתו הרוח ולא בזמן שהגיפו ולא מירחו ומניין אתה מרבה פיחם שיש עליו מקצת עפר שיכתשנו ויזה ממנו ת״ל מעפר שריפת החטאת.
מים חיים – פרט למימי תערובות ולמימי משואות ולמבוע הפוסלת. מים חיים פרט לכנוף ולמבוע החולט.
אל כלי – בכלי מקדשין ואין מקדשין בקרקע מכאן אמרו מכתשת שמחוברת לקרקע אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה ואין צריכה צ״פ ואין פוסלת את המקוה ואינה מכשרת את הזרעים ובזמן שהיא תלושה מן הקרקע ממלאין ממנה וכו׳ עד מכשרת את הזרעים.
וְיִסְּבוּן לְדִמְסָאַב מֵעֲפַר יְקֵידַת חַטָּתָא וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי מֵי מַבּוּעַ לְמָאן.
And for the unclean person they shall take of the ashes of the burnt sin offering, and put spring water upon it in a vessel.

וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי
וְיִסְּבוּן לְדִמְסָאַב מֵעֲפַר יְקֵידַת חַטָּתָא וְיִתֵּין (ח״נ: וְיִתְּנוּן) עֲלוֹהִי מֵי מַבּוּעַ לְמָן
ה״א הידיעה בארמית
א. ›״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא״ – ״לְדִמְסָאַב״. טמא בזכר מתורגם ״מסאב״ כמו ״וְאֶת הַחֲזִיר... טָמֵא הוּא״ (דברים יד ח) ״וְיָת חֲזִירָא... מְסָאַב הוּא״, ובנקבה ״מסאבא״ דוגמת ״וְאֶת הָאַרְנֶבֶת... טְמֵאָה הִוא״ (ויקרא יא ו) ״מְסָאֲבָא הִיא״. ואף שבדרך כלל צורת אות אל״ף נחה בסוף התיבה כשהאות שלפניה קמוצה: ָא – הוא סימן היידוע (ה״א הידיעה) הארמי, כמו ״וְאֶת הַחֲזִיר – וְיָת חֲזִירָא״ – בארמית הבבלית וכן בת״א, ההבחנה בין מילה מיודעת לסתמית אינה מובהקת.⁠1 לכן ״וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא״ (פס׳ יט) זכר מיודע; ״וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה״ (במדבר יח טו) נקבה מיודעת; וכן ״וְאֶת הָאַרְנֶבֶת... טְמֵאָה הִוא״ (ויקרא יא ו) נקבה סתמית; כולן מתורגמות ״מְסָאָבָא״. יתכן שמטעם זה שינה אונקלוס את צורת היידוע על ידי תוספת ״אשר״ במקום ה״א הידיעה הנצרכת ובמקום לתרגם ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵאלִמְסָאֲבָא״ כמתבקש, כתב ״לְדִמְסָאַב״ שפירושו ״לאשר טמא״, וכך יצר הבחנה בין צורת הזכר שבפסוקנו לבין ״וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה״ (ויקרא כ כה) ״בֵּין בְּעִירָא דַּכְיָא לִמְסָאֲבָא״, עיין שם לתוספת ביאור.
מֵעֲפַר – מֵעֲפַר, מדוע לא מִקְטַם?
ב. ת״א מבחין בין עָפָר לבין אֵפֶר, השווה: ״וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר״ (בראשית יח כז) ״עֲפַר וּקְטַם״. לכאורה כיוון שכאן ״מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת״ משמעו אֵפֶר השרפה כדרשת חז״ל היה לו לתרגם קְטַם ומדוע תרגם ״מֵעֲפַר יְקֵידַת חַטָּתָא״?⁠2 כי לעיל ״וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה״ (פס׳ ט) הוצרך לתרגם ״יָת קִטְמָא דְּתוֹרְתָא״ כתרגום אֵפֶר. לכן כדי שלא לטשטש בין השמות ״עפר״ ל״אפר״ תרגם כאן ״מֵעֲפַר שְׂרֵפַת״ – ״מֵעֲפַר יְקֵידַת״ אף על פי שהכוונה לאֵפֶר. ובדומה לכך תרגם גם בעגל הזהב ״וָאַשְׁלִךְ את עֲפָרוֹ אל הנחל״ (דברים ט כא) ״וּרְמֵית יָת עַפְרֵיהּ״ [ולא: קִטְמֵיהּ], אף על פי שנאמר בו ״וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ״.⁠3
ונתן עליו – ויתן בלשון יחיד
ג. מדרך המתרגם ״להשוות הלשון״, כגון ״וְיָצָא העם וְלָקְטוּ״ (שמות טז ד) ״וְיִפְּקוּן עַמָּא וְיִלְקְטוּן״, שני הפעלים ברבים. מטעם זה תרגמו במקצת נוסחים ״וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים״ – ״וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי״ ברבים להשוותו עם ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא״ – ״וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי״ ברבים. אבל ״מרפא לשון״ דחה נוסחם, כי כאן מפריד אתנח בין שני הפעלים ולכן אלו שני משפטים נפרדים. ועוד: לפי פשוטו, לוקחי עפר שריפת החטאת הם אנשים שונים מן הנותן את המים החיים, כמוכח בתלמוד.⁠4 ומאחר שהנושאים התחלפו, אונקלוס אינו משווה הפעלים.
מַיִם חַיִּים – מֵי מַבּוּעַ
ד. כאן באפר חטאת תרגם ״מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי״ – ״מֵי מַבּוּעַ״ בהתאם להלכה שצריך מי מעיין דווקא. אבל ביצחק תרגם ״וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים״ (בראשית כו יט) ״בֵּיר דְּמַיִין נָבְעִין״ כי הצירוף ״מים חיים״ מוסב לבאר, שמימיה נובעים. בהרחבת הדברים ראה בפסוק ״אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים״ (ויקרא יד ה) ״עַל מֵי מַבּוּעַ״.⁠5
נתינת אפר על המים
ה. ›״וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי״ – בפשוטו היה נראה שהנושא בפסוק הוא העפר: ונתן עליו, על העפר, מים חיים. אולם לשון ״מים חיים אל כלי״ מורה שהמים ניתנים ראשונים לכלי, והעפר ניתן עליהם. בדין זה נחלקו חכמים ור׳ שמעון (סוטה טז ע״ב):
ת״ר: הקדים עפר למים – פסול, ור׳ שמעון מכשיר. מ״ט דרבי שמעון? דכתיב: ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ותניא, אמר ר״ש: וכי עפר הוא? והלא אפר הוא! שינה הכתוב במשמעו לדון הימנו גזירה שוה, נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר (=בפרשיית סוטה), מה להלן עפר על גבי מים, אף כאן עפר על גבי מים, ומה כאן הקדים עפר למים – כשר, אף להלן הקדים עפר למים – כשר. והתם (=בעפר פרה) מנלן? תרי קראי כתיבי, כתיב: עליו, אלמא אפר ברישא, וכתיב: מים חיים אל כלי, אלמא מים ברישא, הא כיצד? רצה – זה נותן רצה – זה נותן. ורבנן? אל כלי – דוקא, עליו – לערבן. ואימא: עליו דוקא, אל כלי – שתהא חיותן בכלי (רש״י: שלא יטול מן המעיין בכלי אחר ויתן לתוך זה אלא בכלי זה ישאבם מן המעיין)! מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה, אף כאן מכשיר למעלה (=בסוטה עפר הוא המכשיר את המים לבדוק אותה, אף כאן עפר מכשיר את המים).
א״כ חכמים סוברים שתחילה נותנים מים חיים לכלי, ומעליהם נותנים עפר ומערבבים. אמנם במס׳ פסחים (לד ע״ב) הגמרא מסיקה שהלימוד כאן ״אל כלי – שתהא חיותן בכלי״ אינו אלא מעלה מדרבנן ואינו מעכב. רמב״ן כאן ביאר את דעת חכמים מלשון הכתוב:
ונתן עליו מים חיים אל כלי – אין ענינו שיתן האפר בכלי תחלה ויתן מים על האפר, שכך שנו רבותינו (סוטה טז ב) שהנותן אפר תחלה ואח״כ המים פסול, דקדקו ״מים חיים אל כלי״ שתהא חיותן בכלי. ואולי מפני שלא אמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים. אבל פירושו, ונתן על האפר מים חיים שהיו בכלי, לומר שיערב האפר במים שבכלי עד שיהיו המים צפין עליו.⁠6
בספר ״מיני תרגימא״ האריך להקשות על אונקלוס שתרגם ״וְיִתֵּין עֲלוֹהִי מֵי מַבּוּעַ לְמָן״ בניגוד לדין שהנותן אפר תחילה ואח״כ המים פסול. חלק מהפרשנים דחו דבריו ולא מצאו רמז בתרגום למחלוקת זו, ולדעתם אונקלוס תרגם מילולית את הפסוק.⁠7 אחרים הבינו את הקושי בתרגום על פי פירושו של תוספות במס׳ יומא:⁠8 רש״י כותב שם שבפרה אדומה נתינת המים היא על גבי האפר, ותוס׳ מקשה:
ובמסכת פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנין האפר על המים!
והא דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי דמשמע מים על האפר, יש לפרש ונתן עליו – בשבילו יתן מים חיים אל כלי ואדרבה משמע שהמים נוגעים בכלי, והאפר נותן עליהם מלמעלה
לדבריו מתבקש היה לתרגם ונתן עליו – ״וְיִתֵּין עַל דִּילֵיהּ מֵי מַבּוּעַ לְמָן״, שפירושו ונתן בשבילו, בעבורו – כאומר: ולקחו מעפר שרפת החטאת, ובעבור אותו עפר יתן מים חיים אל כלי, ועליהם יתן את העפר. השווה ״וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״ (ויקרא יט יז) ״וְלָא תְקַבֵּיל עַל דִּילֵיהּ חוֹבָא״ בביאורנו. לכן הבין ״מיני תרגימא״ שהתרגום המילולי ״וְיִתֵּין עֲלוֹהִי מֵי מַבּוּעַ״ סותר את דינם של חכמים ״הקדים עפר למים פסול״.
״נתינה לגר״ מיישב את התרגום המילולי עם דעת חכמים, כיון שנתינת המים עליו היא ערבוב המים על גבי האפר שבעצמו ניתן על המים שכבר היו בכלי:
דכיון דלרבנן ״אל כלי״ היינו לצד הכלי, ו״עליו״ היינו שיערבן – ר״ל ״ונתן עליו״ היינו המים שהם בתוך הכלי יהפוך ויתן על האפר, א״כ יתפרשו דברי המתרגם לדברי רבנן.⁠9
1. כמבואר בהרחבה בפס׳ ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא... אֵת הַשָּׁמַיִם״ (בראשית א א) ״יָת שְׁמַיָּא״.
2. סוטה טז ע״ב: ״וכי עפר הוא והלא אפר הוא״. רש״י, תענית טו ע״א: ״סדר תעניות כיצד כו׳, אפר מקלה – אפר ממש ולא עפר, אפר סתם הוא עפר, דכשם שאפר קרוי עפר, דכתיב מעפר שרפת החטאת כך עפר קרוי אפר סתם, והיינו דקתני אפר מקלה – אפר שריפה, אי הוה תני אפר סתם – הוה משמע עפר, ואפר מקלה גנאי יותר מעפר סתם״. ועיין בפסוק ״עוֹר פָּנָיו״ (שמות לד כט) המתורגם ״זִיו יְקָרָא דְאַפּוֹהִי״ דחיית מבקרי המקרא שניתלו בת״א כדי להוכיח שבס״ת שלו נכתב ״אוֹר פָּנָיו״ [ולא: עוֹר פָּנָיו]. וראה שם דברי רמ״מ כשר שגם חז״ל מפרשים תיבות הכתובות באל״ף כאילו נכתבו בעי״ן כגון ״מעפר שרפת החטאת״ שפירושו אפר וכשם שאין להסיק מדרשתם כאילו נוסח המקרא שעמד לפניהם שונה מנוסח המסורה, כך גם בת״א.
3. אלו דברי אבא ז״ל. אמנם לענ״ד הראיה מספר דברים צריכה תלמוד שכן בניגוד לפסוקנו שבו יש צורך להבחין בין אפר לעפר המוזכרים שניהם בפרשה, שם אין אזכור כלל של אפר בלשון המקרא, ומתבקש היה לתרגמו כאפר. ובהסבר התרגום ״מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת״ – ״מֵעֲפַר יְקֵידַת חַטָּתָא״ ולא קְטַם, י״ל עפ״י המשך הגמ׳ הנ״ל (סוטה טז) שלמדה גזירה שווה בין העפר שבפרשת סוטה ״וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן... וְנָתַן אֶל הַמָּיִם״ (במדבר ה יז) לבין העפר כאן – ללמד שקודם נותנים את המים בכלי, ורק אח״כ את העפר, ומכיוון ששם כמובן לא מדובר באפר אלא בעפר ממש – שמר אונקלוס על התרגום המילולי, שיתאים להלכה. בכך תוסבר אולי גם התוספת שבמיוחס ליונתן ״וְיִתֵּן עֲלוֹי מֵי מַבּוּעַ לְגוֹ מַאן דְפָחַר״, לכלי חרס, אף שהתורה לא ציותה זאת בפרה אדומה – אך כיוון שיש גזירה שווה לפרשת סוטה, ושם מפורש ״וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ״ (במדבר ה יז) – כל מה שניתן ללמוד בגזירה לומדים, ולכן הדגיש המיוחס ליונתן שגם כאן מדובר בכלי חרס. אמנם אונקלוס לא תרגם כך, כי להלכה אין צורך בכלי חרס. עיין גם ״לחם ושמלה״.
4. יומא מג ע״א: ״אי כתב רחמנא ולקח ונתן, הוה אמינא: עד דשקיל חד ויהיב... ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו – הוה אמינא: עד דשקלי תרי ויהבי תרי, כתב רחמנא: ולקחו ונתן, דאפילו שקלי תרי ויהיב חד״.
5. וצרף לשם את דברי ״הכתב והקבלה״ בפסוקנו.
6. במהרש״א (למס׳ סוטה שם) הקשה על דברי רמב״ן אלו, מהם משמע שהדין ״שתהא חיותן בכלי״ הוא לעיכובא, בניגוד לסוגיא במס׳ פסחים.
7. ״באורי אונקלוס״, נפש הגר״.
8. מסכת יומא, מ״ג ע״א ד״ה הכל כשרין.
9. אך בספר ״אבני ציון״ דחה פירושו שכן אם כדבריו, אונקלוס היה צריך לשנות ולתרגם ״ונתן עליו״ בלשון עירוב או היפוך. ועוד, לדבריו מילת ״עליו״ מתייחסת אל המים החיים אשר בכלי – והיפך את המים אשר בכלי על העפר, והיה צריך לתרגם ״מֵי מַבּוּעַ דְבְּמָן״.
ויסבון למסאבה מן קטמה די יקדתא תורתה ויתן עלוי מין דמבוע דכין לגוב מן דחסף.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למסאבה מן קטמה די יקדת״) גם נוסח חילופי: ״למזכיה מסאבה מן עפר יק׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מין דמבוע דכין לגו״) גם נוסח חילופי: ״מים דמבוע בגו״.
ויסבון לדמסאב מן עפר יקידת חטתא ויתן עלוי מי מבוע לגו מאן דפחר.
And for him who is unclean, they shall take of the ashes of the burnt sin offering, and put spring water upon them in an earthen vessel.
ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת – כמו ואכות אתו טחון וגו׳ (דברים ט׳:כ״א), לכך טמא מטהר באפר הפרה.
ונתן עליו מים חיים – שתהא הזאתו בכלי, כמו שהשליך עפרו של עגל אל הנחל היורד מן ההר (דברים ט׳:כ״א) שהיו מים חיים.
(יז-יח) וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת – מָצִינוּ אֵפֶר שֶׁנִּקְרָא עָפָר (כָּתוּב בַּפָּסוּק ״וְכִסָּהוּ בְּעָפָר״).
הִקְדִּים עָפָר לְמַיִם פָּסוּל, רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר, מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דִּכְתִּיב ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים״, וּכְתִיב ״מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי״ שֶׁתְּהֵא חַיּוּתָן בִּכְלִי, הָא כֵּיצַד רָצָה עָפָר לְמַטָּה רָצָה עָפָר לְמַעְלָה. וְתָנָא קָמָא מַאי טַעֲמָא, אָמַר לְךָ סֵיפָא דִּקְרָא דַּוְקָא, וְנָתַן עָלָיו לְעֲרְבָן הוּא דְאָתָא, מַאי חָזִית דְאָמַרְתָּ סֵיפָא דִקְרָא דַּוְקָא, אֵימָא רֵישָׁא דִקְרָא דַּוְקָא, לֹא מָצִית אָמַרְתָּ, דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן וְכִי עָפָר הוּא וַהֲלֹא אֵפֶר הוּא, אֶלָּא שִׁנָּה הַכָּתוּב בְּמַשְׁמָעוֹ לָדוּן מִמֶּנּוּ גְּזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן ״עָפָר״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (לעיל ה׳:י״ז) ״עָפָר״, מָה לְהַלָּן עָפָר לְמַעְלָה, אַף כָּאן עָפָר לְמַעְלָה, וּמָה כָּאן הִקְדִּים עָפָר לְמַיִם כָּשֵׁר, אַף לְהַלָּן הִקְדִּים עָפָר לְמַיִם כָּשֵׁר. מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דִּכְתִּיב וְכוּ׳ (כְּדִלְעֵיל). מִמַּאי כִּדְקָאַמְרֵי רַבָּנָן, דִּילְמָא כִּדְקָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַה מָּצִינוּ בְּכָל מָקוֹם מַכְשִׁיר לְמַעְלָה, אַף כָּאן מַכְשִׁיר לְמַעְלָה.
תְּנָן הָתָם הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְקַדֵּשׁ, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה וּבְאַנְדְּרוֹגִינוּס, מַאי טַעֲמָא דְּרַבָּנָן, דִּכְתִיב ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת״, הַנָךְ דִּפְסִילֵי בַּאֲסִיפָה פְּסִילֵי בְּקִדּוּשׁ, הַנָךְ דְּאִכְשְׁרִי לָךְ בַּאֲסִיפָה אִכְשְׁרִי לָךְ בְּקִדּוּשׁ, וְרַבִּי יְהוּדָה אִם כֵּן לֵימָא קְרָא וְלָקַח, מַאי וְלָקְחוּ, אֲפִלּוּ קָטָן דְּפָסִיל הָתָם כָּשֵׁר הָכָא. אִשָּׁה מְנָא לֵיהּ, וְנָתַן וְלֹא וְנָתְנָה, וְרַבָּנָן, אִי כָּתַב וְלָקַח הֲוָה אֲמִינָא עַד דְּשָׁקִיל חָד וְיָהִיב חָד, כָּתַב רַחֲמָנָא וְלָקְחוּ, וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא וְלָקְחוּ וְנָתְנוּ הֲוָה אֲמִינָא עַד דְּשָׁקְלֵי תְּרֵי וְיָהֲבֵי תְּרֵי, כָּתַב רַחֲמָנָא וְלָקְחוּ וְנָתַן דַּאֲפִלּוּ שָׁקְלֵי תְּרֵי וְיָהִיב חָד. וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר, לְרַבָּנָן אִישׁ וְלֹא אִשָּׁה, טָהוֹר לְהַכְשִׁיר אֶת הַקָּטָן, לְרַבִּי יְהוּדָה אִישׁ וְלֹא קָטָן, טָהוֹר לְהַכְשִׁיר אֶת הָאִשָּׁה. וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, טָהוֹר מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא, לִמֵּד עַל טְבוּל יוֹם שֶׁכָּשֵׁר בְּפָרָה.
נָפַל מִשְּׁפֹפֶרֶת לַשֹּׁקֶת פָּסוּל, הָא הִפִּילּוֹ כָּשֵׁר, אַמַּאי וְלָקְחוּ וְנָתַן אָמַר רַחֲמָנָא, אֶלָּא שְׁמַע מִינָהּ (נְתִינָה) [לְקִיחָה] עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שְׁמָהּ (נְתִינָה) [לְקִיחָה].
וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר – וְכִי עָפָר הוּא [וַהֲלֹא אֵפֶר הוּא], אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁאִם נִשְׁתַּנּוּ מַרְאָיו כָּשֵׁר.
וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים – בְּמֵי מַעְיָן הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּמַיִם שֶׁהֵן חַיִּים לָעוֹלָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״ו:י״ט) ״וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵּי יִצְחָק בַּנָּחַל״ וְגוֹ׳, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְנָתָן עָלָיו מַיִם חַיִּים״ בְּמֵי מַעְיָן הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אֶל כֶּלִי, מַגִּיד שֶׁעָשָׂה בָּהּ כָּל הַכֵּלִים כִּכְלֵי חֶרֶס, שֶׂהָיָה בַּדִּין הוֹאִיל וּמַיִם וְעָפָר מְקַדְשִׁין בְּסוֹטָה וּמַיִם וְעָפָר מְקַדְשִׁין בְּפָרָה, אִם לָמַדְתָּ בְּסוֹטָה שֶׁלֹּא עָשָׂה בָּה כָּל הַכֵּלִים כִּכְלֵי חֶרֶס, אַף פָּרָה לֹא נַעֲשֶׂה בָּהּ כָּל הַכֵּלִים כִּכְלֵי חֶרֶס, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶל כֶּלִי״ מַגִּיד שֶׁעָשָׂה כָּל הַכֵּלִים כִּכְלֵי חֶרֶס.
וְלָקַח וְלָקְחוּ – אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָׁה לְקַדֵּשׁ, עֲפַר, פְּרָט לְסִיד, מֵעֲפַר, פְּרָט לְחֶרֶס, שְׂרֵפַת, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁנִּשְׁבַּר הַקָּלָל, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁפְּרַחְתּוֹ הָרוּחַ, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהֱנִיפוֹ וְלֹא מֵרְחוֹ, וּמִנַּיִן אַתָּה מְרַבֵּה פֶּחָם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו מִקְצַת עָפָר שֶׁיִּכְתְּשֶׁנּוּ וְיַזֶּה מִמֶּנּוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵעֲפַר ״שְׂרֵפַת הַחַטָּאת״.
מַיִם חַיִּים – פְּרָט לְמֵימֵי תַּעֲרוֹבוֹת, וּלְמֵימֵי מַשֻׂאוֹת, וּלְמַבּוּעַ הַפּוֹסֵק. מַיִם חַיִּים, פְּרָט לְכָנוּף, וּלְמַבּוּע הַחוֹלֵט. אֶל כֶּלִי, בִּכְלִי מְקַדְּשִׁין, וְאֵין מְקַדְּשִׁין בַּקַּרְקַע, מִכָּאן אָמְרוּ מַכְתֶּשֶׁת שֶׁמְּחֻבֶּרֶת לַקַּרְקַע אֵין מְמַלְּאִין בָּהּ, וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ, וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָה, וְאֵינָה צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֵה, וְאֵינָהּ מַכְשֶׁרֶת אֶת הַזְּרָעִים, וּבִזְמַן שֶׁהִיא תְּלוּשָׁה מִן הַקַּרְקַע מְמַלְּאִין מִמֶּנָּה, (וְכוּ׳ עַד) מַכְשֶׁרֶת אֶת הַזְּרָעִים.
וְלָקַח אֵזוֹב – נֶאֱמַר כָּאן לְקִיחָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן לְקִיחָה, מַה לְּקִיחָה הָאָמוּר לְהַלָּן שְׁלֹשָׁה, אַף לְקִיחָה הָאָמוּר כָּאן שְׁלֹשָׁה. אֵזוֹב וְלֹא אֵזוֹב יָוָן, וְלֹא אֵזוֹב כָּחֳלִית, וְלֹא אֵזוֹב רוֹמִית, וְלֹא אֵזוֹב מִדְבָּרִית, וְלֹא אֵזוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַיי.
וְטָבַל בַּמַּיִם – שֶׁיְּהוּ בַּמַּיִם כְּדֵי טְבִילָה. אִישׁ, לְהוֹצִיא אֶת הַקָּטָן, מַשְׁמָע מוֹצִיא אֶת הַקָּטָן וּמוֹצִיא אֶת הָאִשָּׁה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״טָהוֹר״ לְהָבִיא אֶת הָאִשָּׁה דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר טָהוֹר לָמָּה נֶאֱמַר, עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר יֵשׁ לִי בַּדִּין, אִם הָאוֹסֵף טָהוֹר, הַמַּזֶּה לֹא יְהֵא טָהוֹר, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״טָהוֹר״, טָהוֹר מִכָּל טֻמְאָה וְאֵיזֶה זֶה טְבוּל יוֹם, רַבִּי אוֹמֵר נֶאֱמַר כָּאן ״טָהוֹר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״טָהוֹר״, מַה טָהוֹר הָאָמוּר (לְהַלָּן) [כָּאן] טָמֵא לִתְרוּמָה וְטָהוֹר (לְמַעֲשֵׂר) [לְחַטָּאת], אַף טָהוֹר הָאָמוּר לְהַלָּן טָמֵא לִתְרוּמָה וְטָהוֹר לְחַטָאת.
וְלָקַח אֵזוֹב – בְּאֵזוֹב ולֹא בְּקֵיסָם הַקָּשׁוּר בּוֹ. וְטָבַל, וְלֹא הַמְסַפֵּג. בַּמַּיִם, וְלֹא הַמְעָרֶה, אָמְרוּ מְסַפְּגִין לִטְבִילָה וְאֵין מְסַפְּגִין לְהַזָּאָה, וְיֵש אוֹמְרִים אֵין מְסַפְּגִין לֹא לִטְבִילָה וְלֹא לְהַזָּאָה.
אִישׁ טָהוֹר – אִישׁ פְּרָט לְאִשָּׁה, אוֹ אִישׁ פְּרָט לְקָטָן, אָמַרְתָּ טָהוֹר לְרַבּוֹת אֶת הַקָּטָן, אָמְרוּ מְסַעֶדֶת הָאִשָּׁה אֶת הַקָּטָן וְהוּא מַזֶּה, אֲבָל לֹא תִּטְבֹּל אֶת הָאֵזוֹב וְתִתֵּן לוֹ, אִם טָבְלָה וְנָתְנָה לוֹ הַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה.
וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל – בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הָאֹהֶל שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים, בִּשְׁעַת קִבּוּל טֻמְאָה. וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם, זֶה עֶצֶם כִשְׂעוֹרָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֵבֶר מִן הַחַי, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אוֹ בְעֶצֶם אָדָם״ הֲרֵי אֵבֶר מִן הַחַי אָמוּר, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְעַל הַנֹּגֵעַ בַעֶצֶם״ זֶה עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהֵבִיא כֻּלָּם לְעִנְיַן טֻמְאָה, כָּךְ הֵבִיא כֻּלָּם לְעִנְיַן הַזָּאָה.
וְעַל כָּל הַכֵּלִים – רִבָּה אָדָם נוֹגֵעַ בְּכֵלִים נּוֹגְעִים בְּמֵת שֶׁיִּגְּעוּ בְּכֵלִים אַחֵרִים. הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר חַמִשָּׁה מְטַמְּאִין בְּמֵת, אַרְבָּעָה טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה וְאֶחָד טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב, כֵּיצַד שְׁנַיִם, אָדָם הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, אָדָם נוֹגֵעַ בּוֹ טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב, אָדָם בֵּין הַכֵּלִים גּוֹרְרִים אַרְבָּעָה לְטֻמְאָה, וְכֵלִים בְּאָדָם גּוֹרְרִים שְׁלֹשָׁה לְטֻמְאָה, וְאָדָם בְּאָדָם גּוֹרְרִים שְׁנַיִם לְטֻמְאָה, חֹמֶר בְּאָדָם מִבְּכֵלִים, וְכֵלִים מִבְּאָדָם, שֶׁהַּכֵּלִים שְׁלֹשָׁה, וְאָדָם שְׁנַיִם, חֹמֶר בְּאָדָם שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע הֵם אַרְבַּע, אֵינוֹ בְּאֶמְצַע הֵם שְׁלֹשָׁה, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר כָּל הַמְטַמֵּא בְּזָב טֻמְאַת עֶרֶב, טָהוֹר בְּזָב (חוּץ מִכֵּלִים) [מִכְּלוּם].
וַליֻאְכַ׳ד לַהֻ מִן רַמַאדִחַרִיקִ אלּבַּקַרַתִ וַיֻצֻבֻּ עַלַיְהִ מַאאַ נַבּעֵ פִי אַנִיַתֵ
ושילקח עבורו מן אפר שריפת הפרה, וישפוך עליו מי מעיין, בתוך כלי.
פס׳: ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת – וכי עפר הוא והלא אפר הוא אלא להקישו נאמר להלן (במדבר ה) עפר בסוטה. מה להלן עפר על פני המים אף כאן עפר על פני המים.
ד״א: מעפר – לימד 1שאם נשתנו פניו כשר.
ונתנו עליו מים חיים – מי מעיין.
אל כלי2שיהא חיות בכלי.
ד״א: אל כלי – עשה בה 3כל הכלים ככלי חרס.
1. שאם נשתנה פניה. פי׳ אם נשתנה מראה של האפר לפי רוב השנים ודומה לעפר כשר ומשום הכי קריא ליה עפר (חכם הספרדי):
2. שיהיו חיותן בכלי כצ״ל וכ״ה (סוטה ט״ז פסחים ל״ד) שלא יתן מן המעין בכלי אחר ויתן לתוך כלי זה:
3. כל הכלים ככלי הדם. דלא ללמוד מסוטה ששם הקפידה התורה על כלי חרס דווקא:
ולקחו לטמא – הנה פירש איך יתחטא.
AND FOR THE UNCLEAN THEY SHALL TAKE. See, Scripture explains how one who comes into contact with the dead shall purge himself.⁠1
1. Earlier, in verse 12, Scripture had said, the same shall purify himself therewith. However, it did not describe the procedure. Now it does.
מים חיים אל כל״י – ר״ת ״כהנים ״לוים ״ישראלים לומר שהתורה הנמשלת למים והיא חיים היא היא עיקר הטהרה לכל חלקי ישראל, מהר״ר אהרן.
ונתן עליו מים חיים אל כלי – אין ענינו שיתן האפר בכלי תחלה, ויתן המים על האפר, [שהלכה כדברי חכמים (בבלי סוטה ט״ז:): הקדים העפר למים פסול שהמכשיר למעלה]⁠א (שכך שנו רבותינו (בבלי סוטה ט״ז:): שהנותן אפר תחלה ואח״כ המים פסל). דקדקו: מים חיים אל כלי – [שיהו הם]⁠ב (שתהא חיותן) בכלי, ואולי מפני שלא אמר: ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים. אבל פירושו: ונתן על האפר מים חיים שהוא בכלי, לומר שיערב האפר במים שבכלי עד שיתןג המים צפין עליו.
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״שהיו״.
AND HE SHALL PUT UPON IT RUNNING WATER INTO A VESSEL. The meaning thereof is not that he should first put the ashes [of the Red Heifer] into the vessel and then put the water upon the ashes, for our Rabbis have taught1 that if one places the ashes in the vessel first and then the water, it invalidates [the water, so that it may not be used as water of purification]. They derived this law from the expression, running water into a vessel, which implies that the running water [alone] should be put into the vessel [i.e., there should be nothing-such as the ashes — intervening between the water and the vessel]. Perhaps they deduced it because He did not say: "And for the unclean they shall take of the ashes of the burnt heifer of purification into a vessel, and he shall put upon it running water.⁠" But [since Scripture put it in the reverse order: And for the unclean they shall take of the ashes of the burnt heifer of purification — and running water he shall put thereto in a vessel], the meaning of the verse is as follows: "and he shall put upon the ashes the running water which was [already] in the vessel,⁠" meaning that he should mix the ashes with the water which was in the vessel until the water flows over them.⁠2
1. Sotah 16b.
2. Thus first he puts the running water into the vessel, then the ashes, and afterwards he mixes the ashes with the water so that the water which was in the vessel is on top.
מים חיים אל כלי – מים הם תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים וחיים נמי איקרי תורה, דכתי׳ עץ חיים היא למחזיקים בה, כלומר ונתן התורה שנקראת מים חיים. אל כלי ונוטריקון של כל״י, כהנים לויים. ישראלים. תשובה למינים. למה פרה מטמאה כל העוסקים בה, לפי שהיתה חוץ למחנה. ואם לא היו טמאים יקחו כולם מעפרה. כי שאר קדשים נעשו בפנים שאין שם רק הכהנים. משמד אחד מכנה אויז״ליש אמר לפני ה״ר שמואל: הלא עם זה בלא תורה שנתנו להם חקים לא טובים, הרי יש להם חוק הפוך מפרה, כי אדמה מטמאה טהורים ומטהרת טמאים. השיב לו: רשע, חקה כתי׳ בה, עליה אין להרהר. אכן פן ירום לבך יכלתי להשיבך הטעם, היא אדומה לפי שבאה לכפר על מעשה העגל שהוא אדום כזהב ומטמאה טהורים ומטהרת טמאים. כדרך שהזהב אם יש בו סיגים ינקה על ידי האור. ואם הוא נקי יתכסה קצף באור כך היא על ידי האש. א״ל: ירבו כמותך בישראל.
מים חיים אל כלי – מכאן רמז לקרות בתורה כהן ולוי וישראל כלומר ונתן עליו התורה שנקראת מים כד״א הוי כל צמא לכו למים וגם נקראת עץ חיים שנאמר עץ חיים היא [אל כל״י נוטרי׳] ״כהן ״לוי ״ישראל.
מים חיים אל כלי, "fresh water into a vessel.⁠" The word כלי here is interpreted as the respective first letters in the words: כהן, לוי, ישראל, i.e. when reading the Torah in public, a representative of each of these categories of Israel is to be called up to the Torah. The expression מים is a euphemism for the word: Torah, (Isaiah 55,1) and the word: חיים, is a euphemism for the Torah which is also known as עץ חיים, "tree of life.⁠" (Proverbs 3,18)
ונתן עליו מים חיים אל כלי – לכאורה מפשט הפסוק משמע שיתן המים על האפר ואינו כן אלא שנו רבותינו שהנותן אפר תחלה ואח״כ מים פסול מדכתיב מים חיים אל כלי שתהא חיותו בכלי אלא כך פי׳ הפסיק ונתן על האפר מים חיים שהוא בכלי לומר שיערב האפר במים שבכלי עד שיהיו המים צפין עליו:
ונתן עליו מים חיים אל כלי, "and put upon it spring water into a vessel.⁠" A superficial reading of the plain meaning of the text would lead us to believe that the water is to be poured into the container already containing the ash of the red heifer. However, this is not so. Our sages derived from the text that if someone puts the ash into the container first before adding the water, the whole procedure has become invalid. They base this on the words מים חיים אל כלי, implying that something live must first be in the vessel, in other words that the ash must be mixed with the water, so much so that the water eventually is covering the ash completely. (Compare Temurah 12)
אל כלי – ב׳ במסורה. ונתן עליו מים חיים אל כלי ואידך ולא הורק מכלי אל כלי שצריך שתהא חיותן בכלי ולא שיוריקום מכלי אל כלי.
ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי – לפי שדקדקה התורה שיהיו המים בחיוּתם נתונים אל כלי, שלא יעשה במים מלאכה, למדנו גם כן שהוא מחוייב שלא יתעסק במלאכה אחרת בנתינתו המים אל כלי, כדי שתהיה כוונתו לתת המים אל כלי בעבור עפר שריפת החטאת. כי אומרו ׳ונתן עליו׳ אי אפשר שיהיה הרצון בו שיתן העפר בכלי ואַחַר יתן על העפר מים חיים; וזה, כי מפני שהעיקר הגדול בזה הוא אפר שריפת החטאת, הנה ראוי שיתן האפר על המים, כדי שיוכר ויתערב במים, כמו הענין במי סוטה שביארה התורה בפרשת נשא שהעפר הוא הניתן על המים, כי בזולת זה ישאר למטה, לכבדותו, ולא יוכר העפר במים ההם. ולזה יהיה הרצון באומרו ׳ונתן עליו׳ - ונתן בעבורו, כטעם ׳על שאול ועל בית הדמים׳; ומזה יתחייב שתהיה נתינתו המים⁠־חיים אל כלי בעבור תכלית שינתן בהם עפר שריפת החטאת; ולזה הוא מבואר שאם נתעסק במלאכה אחרת עם מילויו הכלי - הנה אותם המים פסולין למי חטאת, כי אי אפשר שיכוין אדם לבו בשני מלאכות מתחלפות יחד. וצריך שיהיה ׳כלי׳ מה שינתן בו המים⁠־חיים, ואם לא ידבק בו גדר הכלי אשר יתכן שישתמשו בו בנתינת המים, הנה אותם המים פסולין. והנה קראה התורה זה האפר ׳עפר׳, להורות שאם נשתנה האפר לעפר מפני רוב הזמן שעמד, הנה הוא כשר למי נדה. ולפי שלא דקדקה התורה בנותן המים⁠־חיים אל כלי שיהיה כהן, למדנו מזה שכל בן דעת כשר למילוא. ולפי שאין זה הענין עבודה יהיה המילוא כשר אפילו בלילה. ולפי שלא ביארה התורה שיהיה עפר שריפת החטאת ניתן על הכלי הראשון שמילא אותו מים חיים בעבורו, למדנו מזה שמותר לערות המים מהכלי ההוא אל כלי אחר לשים בו עפר שריפת החטאת; אלא שהוא ראוי גם כן שינתנו המים האלו בכלי השני בעבור עפר שריפת החטאת, כי מן השקר שתדקדק התורה בזאת הכונה במילוא הכלי הראשון ולא תדקדק בכונה הזאת בכלי השני אשר בו ינתן האפר, שהוא השורש והעיקר בזאת הטהרה. ובכלל, הנה יתבאר ממה שזכרנו שראוי שלא יתעסק במלאכה אחרת עד נתינתו האפר על המים, שאם היה עושה כן לא יתאמת שנתן בעבור האפר מים חיים אל כלי, כי הוא מניח המים ועוסק במלאכה אחרת קודם נתינתו האפר, והתורה דקדקה שיהיה זה הענין מלאכה אחת ויכוון מראשיתה זה התכלית. וראוי שלא יֵעלם ממנו כי עם זה לא יִמָּנַע שתהיה זאת המלאכה נעשית על יד שנים, זה אחר זה, כי המלאכה האחת כבר יקרה בה זה; ולזה אפשר אַחַר שנתן המים אל כלי, שיטוש המים על יד שומר, ויוכל הוא לעשות מלאכה, כיון שהשומר אינו עושה מלאכה. ולא תִּקָּרֵא מלאכה אחרת מה שהוא מהכרח הולכת המים לקדשם בעפר שריפת החטאת. וצריך המְקדש שיכוין ויתן האפר בידו על המים לטהר הטמא, שנאמר: ׳ולקחו לטמא׳; ולזה צריך שיכוין לקדש המים ולהזות מהם על הטמא. אלא שלא יחוייב שתהיה הכונה לטהר זה הטמא, שהרי לא הקפיד הכתוב אלא שיזרקו על הטמא מי נדה מכל מקום; וכבר מצאנו גם כן שהתורה ביארה שהמים אשר קידשם יזה מהם על דברים רבים, וזה ממה שיורה שלא יחוייב שיכוין בקַדשו המים באפר לכל הטמאים אשר יטהרו באלו המים; ולזה גם כן ביאר שההזאה אפשר שתהיה על יד אחֵר; וזה כולו ממה שיורה שלא יחוייב שתהיה כונתו אלא לטהר במים אשר יקדש אי⁠־זה טמא הזדמן. וזה יתבאר ביאור יותר שלם כשניתן הסיבות בכל אלו הענינים שזכרה התורה בזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יז-כא) התועלת הרביעי הוא במצוות, והוא להודיע דין טומאת מי נדה וטהרתן. והנה התועלת בזאת המצוה מבואר ממה שזכרנו, והוא גם כן ממה שיפיל מבוכה חזקה איך יהיה זה, שהמטהר יטמא, ויביא זה בהכרח להעמידנו על הכונה אשר בעבורה היו אלו המצוות בזה התואר.
ולהיות סכנת טומאה זו חמורה חזר לומר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו׳ ונתן עליו מים חיים אל כלי ואין מים אלא תורה (תענית ז׳.) שהיא רפואת חיים לכל תחלואי הנפש כאשר הכלי הוא מחזיק וכמו שאמר אלמלי דרשיה אחר להאי קרא כדדרשיה רב יעקב בר אחתיה לא חטא למען ייטב לך לעולם וכו׳ (חולין קמ״ב.).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יז) ועתה יפרש אופן טהרתו וזה שאמר ולקחו לטמא רוצה לומר ולקחו הכהנים לצורך הטמא הבא להטהר מעפר שריפת הפרה שהוא החטאת אשר זכר ונתן עליו מים חיים אל כלי רוצה לומר מים נובעים ויהיה זה בכלי אחד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת – כתיב כאן ולקחו לשון רבים לרבות כל הכשירים שבאסיפה וכאן יש עוד שני דברים מילוי מים וקדוש אפר ולכך כתוב כאן ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת אותם שכשרים לאסוף שרפת החטאת יהיו ג״כ למילוי מים ולקידוש לרבות אשה ולהוציא חש״ו.
לטמא – אין צריך לקדש לכל טמא בפני עצמו אלא יכולים לקדש לכמה אנשים.
ונתן עליו מים חיים אל כלי – משמע שהמים יהיו בכלי ומשמע שהאפר יהי׳ תחילה בכלי מדכתיב ונתן עליו מים חיים אלא בפסוק זה יש שניהם מילוי מים וגם קידוש אפר. תחילה ממלא מים בכלי ונותן אפר על המים ואח״כ יערב אותם המים עד שיעלה למעלה. אל כלי. דווקא בכלי לאפוקי השוקת שבסלע אין מקדשין בה ואין מזין בה. חיים. ולא מוכין [ר״ל מלוחין ופושרין וכ״ה במסכת פרה פ״ח משנה ט׳] ולא מכזבים.
חיים אל כלי – שתהא חיותן בכלי לאפוקי המפנה את המעיין לתוך הגת פסולה ור״ל שתה׳ חיותן דהיינו בעוד הן בתוך המעיין אז יקחם בכלי אבל לא כשהיו במקום קרקע אחר דאז פסולין.
ונתן עליו מים חיים אל כלי – כתיב ונתן לשון יחיד וכן עליו למעט שלא ימלא לדבר אחר ולא יעשה מלאכה אחרת עמה ולא (יעשה אדם קידוש ולא מילוי לשני בני אדם) ואם עשה פסול והיינו דכתיב ונתן לשון יחיד וכן עליו שנדרש ממנו קידוש כמ״ש ומים חיים אל כלי שנדרש ממנו המילוי יהי׳ דווקא עליו דהיינו בכלי אחד ואדם אחד ולא בב׳ כלים ולא לב׳ בני אדם.
ולקחו לטמא – לצורך הטמא הנזכר, ואין הכונה שיהיו הלוקחים רבים, אבל הוא פועל בלי ברור הגוף הפועל. והנה הלך הכתוב על הסדר, תחלה צוה דיני שריפת הפרה, אח״כ פירש מי הם הטמאים הצריכים לה, ועתה יבאר אופני הטהרה:
מעפר שרפת החטאת – אפר נקרא ג״כ עפר, כמו ונשא את עפרם (מ״ב כ״ג ד׳), וישלך את עפרה (שם ו׳), ששם נאמר על אפר מקלה:
ונתן עליו מים – אין ענינו שיתן האפר בכלי תחלה ויתן המים עליו, שהרי שנו חז״ל הנותן אפר תחלה ואח״כ המים פסל, (דקדקו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי, ואולי מפני שלא אמר ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים), אבל פירושו ונתן על האפר מים חיים שהוא בכלי, לומר שיערוב האפר במים שבכלי עד שיהיו המים צפים עליו:
ונתן עליו מים חיים – לרז״ל הנותן מים על האפר פסולים, וכן הלכה; לכאורה יראה מפשטות לשון המקרא היפך דבריהם אלה (ע׳ רמב״ם מזה), ולכוון את הדברים יחד יראה, דמלשון המקרא אינו מוכרח לומר שיתן המים על האפר, כי דבר לח הנשפך על דבר לח או על דבר אבקי כמו קמח ואפר, אין הלח ינוח על מה שתחתיו, אבל מתערב עמו ומתאחד בחלקיו הפנימיים, ולזה לא שייך לומר לשון נתן מים על מים על אפר על קמח, אבל יתכן לומר לתוך אל או תוך, כמו בתוך מים ישימו (יחזקאל כ״ו), הברזל נפל אל המים (מלכים ב ו׳) וישלך אל המים, ומה שנאמר במנחת סלת ויצקת עלי׳ שמן, הנה שם באמת לא היתה היציקה בעודו קמח סלת כ״א אחר שהיתה הסלת כבר בלול בשמן כמבואר שם ונעשה כגוש, שפיר שייך בי׳ לשון ויצקת עליו, אמנם דם שמסבת שמנותו הוא צף על המים שתחתיו אמר בו (שם ל״ד) דם וגו׳ על המים, הנה מדלא אמר פה ונתן תוכו אלא עליו, נראה שאין מאמר זה מוסב על נתינת ושפיכת המים באפר שבתחלת הנתינה, כי אין זה נתינה עליו כ״א נתינה אל תוכו (אם שיש לכוון במלת עליו גם ענין התוך), ואין המקרא מדבר כ״א משאיבת המים ומלואו מן המעיין אל הכלי, שאסור לממלא להסיח דעתו ממנו בעת שאיבתו, לכן אין למלאות לו ולאיש אחר או לשני בני אדם יחד, כי א״א לכוון דעת לשני דברים כאחד בלתי היסח הדעת (ערמב״ם פ״ו מפרה ושם פ״ז ה״ג בדברי הראב״ד), ולזה מלת ונתן היא מן הפעלים המתמצעים בין הפועל והמתפעל, וכאלו אמר יהא נתון (והזכרתי מפעל כזה למעלה בוישאלו ממצרים), והיינו ע״י שאיבה ומלוי, או שהוא פעל סתמי, ומלת עליו מוסב על לטמא המוזכר בקרא, ופי׳ בשבילי, כמו על בית ישראל ועל עם ה׳ וגו׳, וטעם המקרא לפי״ז שמים הנובעים יהיו נתונים אל הכלי בכוונת דעת הממלא על הטמא, לבל יסיח דעתו ממנו (זיינעטוועגען זאָלל וואססער געגעבען זיין); אמנם ממשמעות לשון המקרא ידענו ג״כ דאחר שנותן האפר על המים יערבם כ״כ עד שיחזיר המים שתחתיו עליו (ע׳ תמורה י״ב ב׳) והרלב״ג אמר ונתן עליו, ונתן בעבורו (כטעם על שאול ועל בית הדמים), ומזה מתחייב שתהי׳ נתינתו המים החיים אל הכלי בעבור תכלית שינתן בהם אפר החטאת, עכ״ד. הנה לדבריו מלת עליו מוסב על העפר, עכ״פ המקרא מבואר עד דמפשטי׳ אין סתירה לדרז״ל. ואח״כ הראני חד מחכמים שכדברי פירשו התוס׳ (ביומא מ״ג ד״ה הכל כשרים). ותמהו על דבריהם גדולי המחברים ה״ה הרב הגדול בעל תשובת חכ״צ בסי׳ קנ״ד, ובתוי״ט מ״ה פ״א דתמורה, ומהרש״א בסוטה ט״ז, וכולם פה אחד צווחו דאשתמיט להו לרז״ל בעלי התוס׳ תלמוד ערוך דסוטה, שפי׳ עליו לערבן, והניחו בצ״ע; ועפר אני תחת כפות רגלי הגדולים האלה, ולא אדע מקום תמיהתם, שאף שידעו גם ידעו רז״ל בעה״ת מדברי התלמוד דסוטה הנ״ל, בכל זאת לא ננעלה הדלת לפרש פשוטו של מקרא בדרך שאינו סותר את הדרש, וכבר ידענו ההבדל שבין פירוש הסותר את הדרש ובין פירוש הנוטה מן הדרש, והדבר מוכרח מעדות חכמי התלמוד אשר יאמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו בכ״מ, וראי׳ מוכרחת לזה תראה בכי תצא בקרא דלא יומתו אבות על בנים.
מים חיים – ת״א מי מבוע לפי שהמים הנובעים מן הארץ הם מתנענעים ומתפשטים תמיד לכן נקראו חיים, אבל מי בור ומקוה עומדים כמתים בלתי תנועה. ולא אמר לשון קצרה מי מעין (כמו מעין ובור מקוה מים), כי יש מעין שמימיו נובעים אבל הם מרים או מלוחים וכיוצא מן הטעמים הרעים הנמצאים בקצת המימות, ולשלול קדוש מי חטאת במי מעין כזה אמר מים חיים כלומר מים נובעים שהם גם בריאים וערבים, כי מלת חיים ישמש על קיום הדבר ובריאותו, כמו הבשר החי, וימרחו על השחין ויחי, עד חיותם, ואמר לשון רפואה על המתקת מים רעים ומלוחים (מלכים ב ב׳) רפאתי למים, ונרפאו המים (יחזקאל מ״ז), והמים המרים והמלוחים נקראו בלשון משנה מים המוכים (מקואות פ״א) כלומר מים שיש בהם מכה וחולי, ובלשון ערבי המים המעופשים נקראו מים מתים. והנה במלת חיים נכלל ג״כ שלילת הבשול (ראָה), כמו ולא יקחו ממך בשר מבושל כ״א חי (שמואל א ב׳). ודע דלשון מים חיים נאמר גם בטבילת הזב (מצורע ט״ו י״ג) ורחץ במים חיים, וכן בטהרת מצורע (שם י״ד ה׳) אל כלי חרש אל מים חיים, ועל שלשתן תנן במתני׳ (פ״ח דפרה מ״ט) המים המוכים פסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת, ואלו הן המים המוכים המלוחים והפושרים והמים המכזבים. והנה הר״ש שם מדקדק מנלן דמלוחים ופושרין פסולין, ונדחק לומר משום שם לווי, ולפי המבואר פסול כל אלה מבואר מלשון התורה. (וערמב״ם בפי׳ ספ״א דמקואות).
ולקחו לטמא וגו׳ – ״ולקחו״: כל גדול בר דעת כשר לכך, והוא הדין גם לגבי אסיפת האפר המתוארת בפסוק ט (עיין יומא מג.).
ולקחו וגו׳ ונתן – השינוי מלשון רבים ללשון יחיד מורה שאין צורך ששתי פעולות אלה ייעשו על ידי אותו האדם (שם).
מעפר וגו׳ – הוראתו העיקרית של ״עפר״ היא עפר הארץ, אך ״עפר״ מורה גם על החומר הנוצר על ידי שריפה – היינו האפר; כך במלכים (ב׳ כג, ד והלאה), וכך גם בדברים (ט, כא); השווה שמות (לב, כ). מסתבר שהכתוב נקט כאן בלשון זו מתוך כוונה מיוחדת (עיין להלן).
ונתן עליו מים חיים אל כלי מציין פעולה המורכבת מפרטים רבים. ״מים חיים אל כלי״ מורה, שתחילה יש ליצוק את המים לתוך הכלי, ושבעת הגעת המים לכלי, לא יהיה שם עדיין שום דבר אחר. לאחר מכן ״ונתן עליו״: צריך לתת את האפר לתוך המים, אך אין להשאיר אותו לצוף על פני המים; אלא יש לערבב אותו במים על ידי בחישה, כך שהמים עתה נמצאים מעליו. ״כתיב ׳עליו׳, אלמא אפר ברישא; וכתיב ׳מים חיים אל כלי׳, אלמא מים ברישא; הא כיצד? וכו׳ ׳אל כלי דוקא׳ – עליו לערבן״ (סוטה טז:). נתינת האפר במים וערבובו במים קרויים ״קידוש״, והמים שבהם מעורבב האפר קרויים ״מי חטאת״. ״אין מי חטאת נעשין מי חטאת אלא עם מתן האפר״ (תמורה יב.).
המים המיועדים למי חטאת חייבים להתקבל בכלי. אולם ניתן להשתמש לשם כך בכל הכלים שיש להם אופי של כלי [היינו שיש להם בית קיבול]: ״בכל הכלים מקדשים אפילו בכלי גללים וכו׳, אין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי״ (פרה ה, ה). המים צריכים להתקבל בכלי ישר מן המעיין (שם ו, ה). כל המים הנובעים ממעיינות שאינם מתייבשים אלא לעתים רחוקות מאוד, נקראים ״מים חיים״, בתנאי שלא עבר עליהם כל שינוי כימי (״מים מוּכִּים״) – הווי אומר שאינם מלוחים או פושרים (שם ח, ט). מים זורמים הבאים ממקור רחוק כשרים, ובתנאי שאין הפסקה בזרימה (שם ח, יא).
כבר הזכרנו לעיל, בביאור הביטוי ״למשמרת למי נדה״ (פסוק ט) שמלאכה פוסלת מרגע שאיבת המים עד לקידוש – הווי אומר, עד שהאפר מתערבב במים. לאחר הקידוש – אפילו בשעת ההזיה – מלאכה והיסח הדעת אינם פוסלים.
הרמב״ם והראב״ד (הלכות פרה י, ב,ד) חולקים לגבי פירוש פסול מלאכה והיסח הדעת; עיין כסף משנה שם (עיין פירוש להלן ופסוק ג לעיל).
במסכת בכורות (כט.) למדנו, שכשם ש״הנוטל שכרו לדון דיניו בטילין״ ו״הנוטל שכרו להעיד עדותיו בטילין״, כך גם ״הנוטל שכרו להזות ולקדש, מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה״. מעשי הקידוש וההזיה פסולים אם נוטלים שכר עבור עשייתם. מאידך גיסא, מותר ליטול שכר על הבאת האפר ומילוי הכלי במים. רש״י שם ובקידושין (נח:) מבאר שהבאה ומילוי יש בהם טרחה שאינה מוטלת עליו כחובה, ומותר ליטול עליה שכר; ואילו קידוש והזאה הם מעשי מצווה גרידא – או כלשון רש״י בקידושין: ״שכר לימוד מצוה הוא נוטל״ [נטילת שכר על מעשה קידוש או הזאה שאין בהם טרחה, היא נטילת שכר על ידיעת הדין], ועל כך אסור ליטול שכר, לפי הכלל: ״⁠ ⁠׳ראה למדתי אתכם׳ וגו׳, מה אני בחנם אף אתם בחנם״ (בכורות שם).
אולם נותר עדיין לבאר מדוע הזיה וקידוש נפסלים אם ניטל שכר על עשייתם; ואילו טבילת כלי, שחיטה, כתיבת סת״ם, הטלת ציצית בבגד, קביעת מזוזה בבית וכדומה, כשרים גם אם נטלו עבורם שכר (עיין תוספות כתובות קה. ד״ה גוזרי).
ושמא קידוש והזיה – יותר מאשר מצוות אחרות – כלולים במושג לימוד, שעליו בעיקר נאמר הכלל ״מה אני בחנם״ וכו׳, ואפשר שזה נרמז בלשון הפתיחה ״זאת התורה״ (פסוק יד).
{לשון המחבר:} וצ״ע בצאן קדשים לבכורות (כט.), דמשמע דס״ל דהזיה וקידוש רמיא רחמנא על האי כהן דשייך בעבודה משום הכי אסור ליקח אפילו אגר בטלה דמוכח עכ״ל, וצ״ע מאי קאמר. ועי׳ בריטב״א קידושין (נח:) דסבירא ליה דהא דדיניו בטלין קנסא דרבנן הוא, וסבירא ליה נמי דשכר טבחים ובודקים שהוא מותר דהנהו פועלים נינהו, ולא שכר הוראה הוא אלא שכר פעולה ועדיף משכר הבאה ומילוי וצ״ע.
{הגהה מכתב יד המחבר זצ״ל:} אפשר לענ״ד יש לחלק בין קידוש והזיה לשאר המצוות. כל שאר המצוות יש ביד המחויב לעשות המצוה ואינו מוטל על אחרים לעשות המצוה בעדו לכתוב לו ס״ת לשחוט לו בהמה וכיוצא. אכן קידוש והזיה אי אפשר לטמא לעשות והזה הטהור על הטמא קאמר רחמנא ומצוה היא על חבירו לעשות, ודומה ללימוד תורה עדות ודין שאי אפשר בלי אחר ודו״ק.
{ביאור נוסף מאת המחבר:} נראה שהחילוק בין קידוש והזיה עדות ודין ותלמוד תורה לבין שאר המצוות, הוא כך: בקידוש והזיה, המעשה נעשה בעיקר למען הזולת – על ידי הטהור לצורך הטמא: ״ולקחו לטמא וגו׳, והזה הטהור על הטמא״ (פסוקים יז,יט). כמו כן, עדות ודין הם מעשים שיכולים להיעשות רק על ידי אחרים [למען בעל הדין]. כך גם תלמוד תורה שבעל פה תלוי – במקורו ובמהותו – בקבלת מסורת בעל פה; לפיכך כדי לקבל את התורה, האדם תלוי בחבירו. בכל המקרים האלה, התורה מחייבת אותנו לעשות מעשים למען זולתנו ללא נטילת שכר. מעשים אלה הם חלק בלתי נפרד של המצווה, הם חובה כלפי התורה, ואסור ליטול עליהם שכר. שאר המצוות – כגון שחיטה, כתיבת סת״ם, וכו׳ – יכול כל אדם לעשות בעצמו ללא סיוע אחרים. במצוות אלה, העשייה עבור הזולת אינה מעצם מהות המצווה; לפיכך מותר ליטול עליהן שכר.
״ולקחו וגו׳ ונתן״. פיזור האפר על המים צריך להיות על ידי מעשה אדם בדעת ובכוונה (פרה ו, א; רמב״ם שם).
ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת – היה לו לומר מאפר שרפת החטאת ופי׳ שבא לגז״ש אל סוטה שכתוב ומן העפר יתן אל המים, ודעת ר״ש [כן פירש בסוטה דף ט״ז ובתמורה דף י״ב אמר ר״ש] שבמ״ש כאן ונתן עליו מים חיים אל כלי, שממ״ש ונתן עליו משמע שיתן המים על האפר, אך שא״כ ראוי שיאמר ולקח מעפר שרפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים, ומזה משמע שיתן המים אל הכלי לא אל האפר, וס״ל לר״ש דכאן יכול ליתן כמו שירצה ולמד בגז״ש דגם בסוטה יתן כמו שירצה, ואמר בסוטה שם דרבנן פליגי עליה וס״ל שצריך דוקא מים אל כלי לא מים אל העפר, ומ״ש ונתן עליו כדי לערב האפר במים, וכן פסק הרמב״ם (הלכות פרה ט׳:א׳), ופי׳ בז״א שמ״ש ד״א שאם נשתנו מראיו כשר היינו אליבא דרבנן דלדידהו ס״ל דלכן כתיב עפר במקום אפר, ופי׳ שנשתנו מראיהם מחמת עצמם, כי נשתנו מחמת ד״א פסולים כמ״ש הרמב״ם (שם הי״א והי״ד):
ונתן עליו מים חיים – היינו מי מעין, וכמ״ש בספרא מצורע (סי׳ י״ט) ולא מים מכזבים וכו׳ ושם אמר גם ולא מים מלוחים ולא מים פושרים עמש״ש, ולא כהר״ש (פ״ח דפרה מ״ט) שכתב מפני שיש להם שם לוי, וממ״ש אל כלי מבואר שכשר בכל הכלים, לא כמו בסוטה ששם כתוב כלי חרש, ומ״ש (יח) ולקח התבאר למעלה (סי׳ כ״א), ומ״ש ולא אזוב יון התבאר בספרא מצורע (סי׳ י״ד), ומ״ש וטבל כ״ה בספרא (ויקרא סי׳ רט״ז ומצורע פ״ג מ״ז) וטבל ולא המספג, וכן פי״ב דפרה מ״ב ובלבד שלא יספג ע׳ ברע״ב שם:
וטבל איש טהור – מ״ש איש להוציא את הקטן וכו׳ התבאר למעלה (סי׳ כ״ז), ומ״ש רע״א טהור למה נאמר וכו׳ התבאר למעלה (סי׳ כ״ח) שר׳ ישמעאל ס״ל שאוסף חמור ממזה וטהור שגבי אוסף מיותר דכ״ש ממזה ובא ללמד שיהיה טבול יום, ולמד שטבול יום כשר במזה מן אוסף, ור״ע ס״ל שמזה חמור מאוסף וטהור שגבי מזה א״צ לגופי׳ ובא להכשיר טבול יום, ולמד דטבול יום כשר באוסף מן מזה ובהגהות הגר״א גרס טהור להביא את האשה דברי ר׳ יהודה, והוא הגהת איזה תלמיד טועה בשמו, שהוא נגד הגמרא (יומא דף מ״ג):
והזה על האהל – למד שגם האהל טמא, ועי׳ ברמב״ם (פ״ה מה׳ ט״מ הי״ב) ובמ״ש על הנפשות אשר היו שם ר״ל דוקא אשר היו שם בשעה שהיה המת שם לא אשר באו לשם אח״כ, ומ״ש ועל הנוגע בעצם היינו עצם כשעורה (כנ״ל) וכן מ״ש או בחלל או במת היינו אבר מן המת שאין עליו בשר כראוי וכן בקבר היינו קבר שלפני הדבור שכל אלה אין בם טומאת אהל וקמ״ל שמ״מ צריכים הזיה:
ולקחו: הבית דין שהיה בידם האפר משומר, כמו שכתבתי לעיל פסוק ט׳.
לטמא: בשביל הטמא, דהנושא אפר חטאת שלא לצורך טמא, הוא מטמא, ואח״כ הוא פוסל את האפר. משום הכי בעי לקיחה בשביל צורך הזאה על הטמא.
ונתן עליו: הנוטל מעט האפר מיד בית דין יתן ״עליו״ – היינו בשביל הטמא – ״מים חיים אל כלי״. כך כתבו התוספות יומא (מג,א). והאי ״ונתן״ אתרוייהו קאי, אמים ואאפר, היינו, שיתן האפר על הכלי אחר שנתן על אותו כלי מים, כך כתבו התוספות וריטב״א סוכה (לה,ב), והוא פשט המקרא, והדרשה תדרש גם כן.
והנה כתיב הכנה זו בטומאת אהל, ולא לעיל בנוגע במת ממש, ללמד דאע״ג שקידש את המים לשם טומאה קלה, עולה גם לטמא הנוגע במת החמור.
ולקחו לטמא – הכל כשרים לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן, דאמר קרא ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, הנך דפסלי לך באסיפה פסלי בקידוש, והנך דאכשרי לך באסיפה אכשרי לך בקידוש1. (יומא מ״ג.)
ולקחו, ונתן – מה ת״ל ולקחו ונתן,⁠2 אי כתב רחמנא ולקח ונתן הו״א עד דשקיל חד ויהיב חד כתב רחמנא ולקחו, ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו הו״א עד דשקלי תרי ויהבי תרי, כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרי ויתיב חד.⁠3 (יומא מ״ג.)
ולקחו, ונתן – אמר רבא, מנא אמינא לה דלקיחה ע״י דבר אחר שמה לקיחה, דתנן נפל משפופרת לשוקת פסול, הא הפילו הוא כשר,⁠4 אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא, אלא לאו ש״מ לקיחה ע״י דבר אחר שמה לקיחה5. (סוכה ל״ז:)
ולקחו, ונתן – המקדש ונפל הקדוש על ידו או על הצד ואח״כ נפל לשוקת פסול, דכתיב ולקחו ונתן, עד שיבא האפר בתוך המים מכח אדם6 (משנה פרה ו׳:א׳ וברע״ב).
מעפר שריפת החטאת – ת״ר, בית הלל אומרים, מצינו אפר שנקרא עפר, שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, לפיכך מכסין דם שחיטה באפר.⁠7 (חולין פ״ח:)
ונתן עליו וגו׳ – ת״ר, הקדים עפר למים פסול, דכתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי – אל כלי דוקא,⁠8 עליו – כדי לערבן.⁠9 (סוטה ט״ז:)
1. כי עבודה זו היא עבודה שאחר אסיפה דכתיב לעיל בפסוק ט׳ ועליה קאי, והוי הפירוש ולקחו אותם הנאמרים באסיפה, זר ואשה, ולא חרש שוטה וקטן, וכמש״כ שם, ועיין בדרשה שבפסוק הבא איש טהור.

והנה ענין הקידוש פירש״י שהוא נתינת מים על האפר, ודבריו נפלאים, כי בכל מס׳ פרה מבואר שסדר הקידוש הוא שמקודם נותנין המים ועליהם מטילין האפר, ובסוטה ט״ז ב׳ מפורש שאם הקדים עפר למים פסול כפי שיתבאר בסמוך בפסוק זה, וכבר תמהו התוס׳ עליו.

ואמנם נראה ברור שט״ס ברש״י וצ״ל לתת אפר על המים, וראיה מכרחת לזה, שמיד אחרי ענין זה איתא בגמרא על דיוק הלשון ולקחו ונתן [בל״ר ובל״י], ומפרש דאי הוי כתיב ולקח ונתן הו״א עד דשקיל חד ויהיב חד, ופירש״י עד דשקיל חד את האפר והוא עצמו יתנהו על המים, עכ״ל. הרי פירש כאן כפי אמתת הדין, וכן פירש מפורש בסוכה ל״ז א׳ ובסוטה ט״ז ב׳ ובסנהדרין ע״ז ב׳ ובתמורה י״ב ב׳, ובכלל ענין זה מפורש בסוגיות שלמות בסוטה ובתמורה שם שכן הוא הסדר, ובאו על זה שם חקירות ארוכות ושקלא וטריא, ולא יתכן שיתעלמו כולם מרש״י, לכן אין ספק שכאן אך ט״ס הוא בדבריו. ועיין בסמוך אוח צ״ח.

אכן עוד יותר נפלאים דברי התוס׳ שבהעירם על דברי רש״י כמש״כ כתבו וז״ל, בכל מס׳ פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנין האפר על המים, והא דכתיב ונתן עליו מים חיים דמשמע עליו על האפר, יש לפרש ונתן עליו בשבילו, עכ״ל. וזו פליאה גדולה, שהרי בסוגיות דסוטה ותמורה שהבאנו העירה הגמרא עצמה על הא דנותנין אפר על המים מלשון ונתן עליו ופירשו דעליו פירושו כדי לערבן, והיינו שיערבם יפה שיחזרו המים שתחתיו עליו, כפי שיתבאר עוד לפנינו, וצע״ג.
2. ר״ל למה נאמר פעם בלשון רבים ופעם בלשון יחיד.
3. קצת צ״ע ואימא כונת הכתוב להקפיד דוקא שתהיה הלקיחה בשתים והנתינה באחד. ואולי י״ל משום דאין טעם וסברא לשנות הלקיחה מהנתינה, וא״כ ע״כ בא לאשמעינן שאין קפידא בין שנים לאחד.
4. הנה בדרשה הסמוכה יתבאר דנתינת אפר לתוך המים צריך לבא מכח אדם, ולכן אם בנתינתו את האפר נפלה האפר על ידו או על צדו של כלי ואח״כ נפל לתוך המים שבתוך השוקת, פסולים המים להזאה משום דלא באו לתוך המים מכח אדם, ואם כשבא להטיל נפל האפר מן השפופרת לשוקת פסול, והיינו שנטל אפר מן השפופרת ובין כה נפל מאליו האפר שלא במתכוין פסול, משום דבעינן שיהא לוקח בידו ונותן, הא אם הפילו הוא מהשפופרת, דהיינו שאחז בשפופרת ונערה לתוך השוקת כשר, דאל״ה למה אצטריך לאשמעינן שנפל ממילא פסול, תיפק ליה דאפילו אם הטיל עצמו מן השפופרת פסול.
5. ובסוגיא כאן צרפו דין זה לענין שמותר לקחת ארבע מינין בסכות ע״י בתי ידים, ובסוכה מ״ב א׳ מפורש דלרבא גופיה דס״ל דלקיחה ע״י דבר אחר שמה לקיחה מותר לקחת רק בבתי ידים או בכריכת סודר, אבל אם נתנן בכלי ונטלן לא יצא, ולכאורה לפי מה דיליף כאן משפופרת מבואר דאפילו בכלי חשוב לקיחה, אך באמת שם מפרש הטעם דלא משום דלא הוי דרך לקיחה רק משום דבכלי הוי דרך בזיון וכדמפרש שם הני מילי דרך כבוד אבל דרך בזיון לא. ואמנם לפי״ז יוצא לנו דאם נטלן בכלי כזה שהוא דרך כבוד כגון בכלי זהב וכסף וכדומה יוצא, כיון דגם בכלי נקרא לקיחה וגם הוי דרך כבוד.

ומזה נראין מבוארים מאוד דברי רמב״ם פ״ז הי״א מלולב שכתב וז״ל, אבל אם נתן את המינים האלו בעציץ או בקדירה ונטלן לא יצא ידי חובתו, עכ״ל. מבואר מזה דבכלי יפה וחשובה יוצא, והוא כמש״כ, ולפי״ז תימא גדולה על בעלי השו״ע באו״ת סי׳ תרנ״א סעיף ז׳ שכתבו בסתם שאם נתן הלולב ומיניו בכלי לא יצא בעוד דלפי מה שבארנו יש עיקר ויסוד גדול לחלק בין ערך ותכונת הכלי, ולדינא צריך תלמוד.
6. עיין מש״כ בדרשה הקודמת בבאור דרשה זו, ובתוספתא פ״ה דפרה מבואר דלא רק כח אדם לבד בעינן אלא גם בעינן שיכוין לזה, ולכן אם החזיק האפר בידו ודחפו חבירו או הרוח ונפל האפר לתוך המים פסולים המים.
7. ר״ל אע״פ דכתיב (פ׳ אחרי) וכסהו בעפר, ונראה בטעם הדבר שנקרא כן, משום דבזה חלוק שם עפר משם אדמה, דשם אדמה כולל רגבים שלמים וגדולים, משא״כ שם עפר מורה על פרור ושחוק וכמש״כ ואשחקם כעפר (תהלים י״ח), עד אשר דק לעפר (פ׳ עקב) וכדומה, וכיון שכן, כולל שם זה גם אפר שיש לו ג״כ תכונה זו, ועיין מש״כ בפ׳ אחרי שם בענין זה.
8. ר״ל שיהיו המים סמוכים ומחוברים להכלי ולא יפסיק עפר ביניהם.
9. ר״ל שיערבם יפה ויחזרו המים שתחתיו עליו. ומפרש בגמרא דאין לפרש עליו על האפר, משום דכמו דמצינו בסוטה שנותן אפר על המים כמבואר בפ׳ נשא ומן העפר אשר בקרקע המשכן יתן אל המים, וכן מצינו כיוצא בזה בדם צפור של מצורע שנותן הדם על המים, אלמא דבעינן שיהיה המין המכשיר למעלה על המים, וכמו כן הכא שעיקר המכשיר הוא האפר, לכן צריך שיתנו אותו על גבי המים.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(יח) {שני} וְלָקַ֨ח אֵז֜וֹב וְטָבַ֣ל בַּמַּ֘יִם֮ אִ֣ישׁ טָהוֹר֒ וְהִזָּ֤ה עַל⁠־הָאֹ֙הֶל֙ וְעַל⁠־כׇּל⁠־הַכֵּלִ֔ים וְעַל⁠־הַנְּפָשׁ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר הָֽיוּ⁠־שָׁ֑ם וְעַל⁠־הַנֹּגֵ֗עַ בַּעֶ֙צֶם֙ א֣וֹ בֶֽחָלָ֔ל א֥וֹ בַמֵּ֖ת א֥וֹ בַקָּֽבֶר׃
And a clean person shall take hyssop, and dip it in the water, and sprinkle it on the tent, and on all the vessels, and on the persons who were there, and on him who touched the bone, or the slain, or the dead, or the grave.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניהדר זקניםרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״בתורה תמימהעודהכל
[פסקא קכט]
ולקח – נאמרה כאן לקיחה ונאמרה להלן לקיחה (שמות י״ב). מה לקיחה האמורה להלן ג׳, אף לקיחה האמורה כאן ג׳.
אזוב – לא אזוב יון, ולא אזוב כוחלית, ולא אזוב רומית, ולא אזוב מדברית, ולא אזוב שיש לו שם לווי.
וטבל במים איש טהור – שיהא במים כדי טבילה.
איש – להוציא את הקטן. משמע מוציא את הקטן ומוציא את האשה? תלמוד לומר: טהור, להביא את האשה, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבה אומר: טהור למה נאמר? הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם האוסף טהור, המזה לא יהיה טהור? הא מה תלמוד לומר: טהור – טהור מכל טומאה. ואיזה? זה טבול יום.
רבי עקיבה אומר: נאמר כאן טהור, ונאמר להלן טהור. מה טהור האמור כאן – טמא לתרומה וטהור לחטאת, אף טהור האמור להלן – טמא לתרומה וטהור לחטאת.
והזה על האהל – בא הכתוב ולימד על האהל שהוא מקבל טומאה.
דבר אחר: בא הכתוב ולימד בשעת קיבול טומאה.
והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנוגע בעצם – זו עצם כשעורה. אתה אומר זו עצם כשעורה, או אינו אלא אבר מן החי? כשהוא אומר או בעצם אדם – הרי אבר מן החי אמור. הא מה תלמוד לומר: ועל הנוגע בעצם? – זו עצם כשעורה.
ועל הנוגע בעצם – מגיד הכתוב, שכשם שהביא כולן לעיניין טומאה – כך הביא כולם לעיניין הזאה.
"And a clean man shall take": "Taking" is written here, and elsewhere (Ibid. 5) "Just as taking there involves three (objects), so, "taking" here. "hyssop": and not Greek hyssop, and not Kochalith hyssop, and not Roman hyssop, and not desert hyssop — and not any hyssop designated by an epithet.

Piska 129

"and a clean man shall dip (it) in the water": There must be enough water for "dipping" (three calyxes). "a man": to exclude a minor. This would exclude both a minor and a woman. It is, therefore, written "clean" — to include a woman. These are the words of R. Yishmael. R. Akiva says: Why is "clean" written? Even if it were not written, I would know it a fortiori, viz.: If the gatherer must be clean (viz. Ibid. 9), how much more so the sprinkler! What, then, is the intent of "clean"? Clean of all tumah. And who is he (who is not clean of all tumah)? One who immersed in the daytime. R. Akiva says: It is written here "clean,⁠" and, elsewhere, (Ibid. 9), "clean.⁠" Just as (one who is) "clean" here is tamei vis-à-vis (the bringing of) a sin-offering, so, (one who is) "clean" there. "and he shall sprinkle it upon the tent.⁠" Scripture here apprises us that a tent is susceptible of tumah. Variantly: Scripture apprises us (that only those vessels require sprinkling, which were there) when the tent became tamei, (but not those which were brought in after the body was removed.) "and he shall sprinkle it … and upon him who touched a bone" — a bone the size of a barley-corn. You say this, but perhaps ever min hechai (a limb torn from a living person) is intended? (Ibid. 16) "or the bone of a man" already speaks of ever min hechai.⁠" What, then, is the intent of "and upon him who touched a bone"? A bone the size of a barley-corn. "or a slain one or a dead body or a grave": Just as all are mentioned vis-à-vis tumah (Ibid. 16), so, all are mentioned vis-à-vis sprinkling (here).
ולקח אזוב – באזוב מזין ולא בקיסם הקשור בו.
וטבל – ולא המספיג.
במים – ולא המערה אמרו מספגין לטבילה ואין מספגין להזייה ויש אומרים אין מספגין לא לטבילה ולא להזייה.
איש טהור – איש פרט לאשה או איש פרט לקטן אמרת טהור לרבות את הקטן אמרו מסעדת האשה את הקטן והוא מזה אבל לא תטבול את האזוב ותתן לו אם טבלה ונתנה לו הזייתו פסולה.
ועל כל הכלים – ריבה אדם נוגע בכלים נוגעים במת שיגעו בכלים אחרים אינו היה רע״א חמשה מטמאין במת ארבעה טמאין טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב כיצד שנים אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה אדם נוגע בו טמא טומאת ערב אדם בין הכלים גוררים ארבעה לטומאה וכלים באדם גוררים שלשה לטומאה ואדם באדם גוררים שנים לטומאה חומר באדם מבכלים וכלים מבאדם שהכלים שלשה ואדם שנים חומר באדם שכל זמן שהוא באמצע הם ארבעה אינו באמצע הם שלשה ר׳ יוסי אומר כל המטמא בזב ט״ע טהור בזב מכלים.
וְיִסַּב אֵיזוֹבָא וְיִטְבּוֹל בְּמַיָּא גְּבַר דְּכֵי וְיַדֵּי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל כָּל מָנַיָּא וְעַל נַפְשָׁתָא דַּהֲווֹ תַּמָּן וְעַל דְּיִקְרַב בְּגַרְמָא אוֹ בִקְטִילָא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְקַבְרָא.
And a man who is clean shall take hyssop, and dip it in the water, and sprinkle upon the tent, and upon every vessel, and upon the persons who are there, and upon him who had touched the bone, or the slain, or the dead body, or the grave.

וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר
וְיִסַּב אֵיזוֹבָא וְיִטְבּוֹל בְּמַיָּא גְּבַר דְּכֵי וְיַדֵּי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל כָּל מָנַיָּא וְעַל נַפְשָׁתָא דַּהֲווֹ תַמָּן וְעַל דְּיִקְרַב (ח״נ: דִּקְרֵיב) בְּגַרְמָא אוֹ בִקְטִילָא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְקַבְרָא
הנפשות אשר היו בלשון זכר
›בד״כ התרגום ממיר לשון זכר לנקבה בהתאם לנושא, השווה ״לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת הָיוּ הַטַּבָּעֹת״ (שמות לז יד) ״לָקֳבֵיל גְּדָנְפָא הֲוָאָה עִזְקָתָא״ – בלשון נקבה כי הטבעות הן הנושא. בפסוקנו הותיר בלשון זכר כבמקרא למרות שמתבקש היה לתרגם ״הַנְּפָשׁוֹת״ בנקבה – ״אֲשֶׁר הָיוּ״ – ״דהוואה״, מאחר וההזאה כוללת גם את האוהל והכלים שהם בלשון זכר.⁠1
1. ״יא״ר״.
ויסב אזוב ויצבעא במיא גבר דכי וידי על משכנה ועל כל מנייה ועל נפשתה דהוון תמן ועל כל דיקרובב בגרם או בקטיל או במית או בקברהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויצבע״) גם נוסח חילופי: ״ויצבוע״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דהוון תמן ועל כל דיקרוב״) גם נוסח חילופי: ״דיהוון תמן כל דיקרב״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בקברה״) גם נוסח חילופי: ״בקבר״.
ויסב איזובא תלתא קילחין באיסרא חדא ויטמוש במיא האינון בעידן קיבול סובתא גבר כהין דכי וידי על משכנא ועל כל מניא ועל בנינש דהוו תמן ועל דמקרב בגרמא דחייא דפרש מיניה ונפל או בקטיל חרבא או בשכיבא במותנא או בבית קבורתא וגוללא ודופקא.
And let a man, a priest, who is clean, take three branches of hyssop bound together, and dip (them) in the water at the time of receiving the uncleanness, and sprinkle the tent and all its vessels, and the men who are in it, or upon him who hath touched the bone of a living man that hath been severed from him, and hath fallen, or him who hath been slain with the sword, or hath died by the plague, or a grave, or a wrapper, or a bier.
ולקח אזוב – כמו שלא מחל להם הקב״ה עד שהשפילו עצמם כאזוב, לכך צוה הקב״ה אותם לטהר הטמא באזוב.
וטבל במים איש טהור – כמו משה שהשליכוהו ליאור וצום לשפוך מים, רצה לומר שישפכו לבם כמים, איש טהור, כמו שטיהר משה שהיה העם טהור ונטמאו בעגל, כך הזייה מטהר הטמא על ידי איש טהור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וַליַאכֻ׳ד׳ רַגֻלֹ טַאהִרֹ שַׁיְאַ מִן זַעתַּרֵ וַיַג׳סִלהֻ פִי דַ׳לִךַּ אַלּמַאאִ וַיַנצַ׳ח עַלַי׳ אלּכַ׳בַּאאִ עַלַי׳ גַמִיעִ אלּאַנִיתִ עַלַי׳ אלנֻּפֻוסִ אַלַּתִי כַּאנַתּ תַּ׳ם עַלַי׳ אַלדַאנִי בִּאלעַט׳םִ אַוְ בִּאלקַתִילִ אַוְ אַלּמַיִּתִ אַוְ אַלּקַבּרִ
ושיקח איש טהור, קצת מן צמח הזעתר, וירחץ אותו באותם המים, ויזה על האהל ועל-כל-הכלים ועל-הנפשות אשר היו שמה ועל-המתקרב אל עצם או הרוג או מת או קבר.
פס׳: ולקח אזוב – נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה.
ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת – מה להלן שלשה אף כאן שלשה.
אזוב – ולא שום ליווי. וטבל במים 1שיהא במים כדי טבילה.
איש – להוציא את הקטן.
טהור – להביא את האשה.
ד״א: איש טהור2זה טבול יום שיהא טמא לתרומה וטהור לחטאת (שנאמר מי נדה).
והזה על האהל – מלמד שאף האהל מקבל טומאה.
וכל הנוגע בעצם – זה עצם כשעורה.
או בחלל או במת או בקבר – כשם שהביא כלם לענין טומאה כך הביא כלם לענין הזאה:
1. שיהיה במים כדי טבילה. (פרה פי״ב) ובלבד שלא יספוג היינו שלא יקנח שיהיה במים כדי הזאה:
2. זה טבול יום שיהי׳ טמא לתרומה וטהור לחטאת כצ״ל והשאר ט״ס ועיין לעיל פיסקא ואסף איש טהור ולמדין המזה מן האוסף את הפרה מה שם טבול יום כשר אף המזה כשר בטבול יום:
איש טהור – והקרוב: להיותו כהן.
A CLEAN PERSON. The reference is most probably to a kohen.⁠1
1. For kohanim are acquainted with the laws of purification.
ולקח אזוב וטבל – דבר נמוך ועץ נמוך, ללמדך שהמנמיך עצמו נטהר.
וטבל במים – שהמים שהם חיים מעבירין טומאת המת.
לקח אזוב וטבל – TAKE A HYSSOP AND DIP – a lowly thing and a lowly tree, to teach you that one who lowers himself becomes pure.
וטבל במים – AND DIP IT IN WATER – For flowing waters remove the impurity of death.
ועל הנגע בעצם – הבי״ת בפתח כלומר בעצם המבורר למעלה אפילו לא היה שם אהל וכן בחלל, במת, בקבר.
ועל הנגע בעצם, "and on someone who had touched the bones of the dead.⁠" The letter ב in the word בעצם has the definitive vowel kametz, as it refers to the word עצם in verse 16, i.e. only human bones. This is also the reason why the vowel under the words בקבר, and במת have the definitive vowels patach in our verse. Each refers to a previously mentioned grave or corpse.
והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם – ודריש בספרי דוקא נקט אשר היו שם תוך האהל אבל אם היו כלים על האהל לא נטמאו ואמאי הלא האהל הוא מפשתן והוי דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה. וי״ל דדמי לההוא דאמר חבית שעשאו גולל לקבר החבית טמא והמשקין טהורין שכן גזר הכתוב וכמו כן הכא אע״פ שהאהל טמא הכלים לא נטמאו. הקשה מורנו ה״ר יחיאל מפר״יש היאך היה אהרן לובש הבגדים בהר ההר הא אין יוצאים בהם חוץ לעזרה כלל. וי״א דהא שהם מקדשים מצאת חוץ. היינו דוקא בשעת עבודה אבל שלא בשעת עבודה אין חומרא בבגדים מלהוציאם חוץ. והכי נמי אמר בני אהרן בבגדיהם בגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וקצת דומה לזה. שאין הבגדים קדושים אלא בשעת עבודה. אי נמי י״ל הוראת שעה היתה.
ולקח אזוב וטבל במים איש טהור – לפי שלא התנה באזוב שלא יהיה נעשה בו מלאכה כמו שהתנה במים, למדנו שאחר זה לא תהיה המלאכה שיעשו הבעלים פוסלת מי הנדה, כי אפילו בגוף האזוב לא תהיה המלאכה פוסלת; וגם כן לפי שהבדיל זאת המלאכה מהאחרת למדנו שאחר שנתקדשו המים באפר אין המלאכה שיעשו הבעלים קודם ההזאה פוסלת המים ההם; אלא שהוא מבואר שהוא צריך שלא יֵעשה מלאכה בגוף המים ההם, כי הכתוב קראם ׳מי נדה׳, שלא ישתמש בהם אלא לזה התכלית, כדי שלא יסור שֵׁם ׳מי נדה׳ מהם. וצריך גם כן שיהיו מי הנדה נשמרים, שנאמר: ׳למשמרת למי נדה׳ (פסוק ט); וזה, שאם היה האפר צריך שימור בעבור תכלית שיהיו ממנו מי נדה, כל שכן שמי נדה צריכין שימור; ועוד, שהרי יש בהם אפר שהוא צריך שימור. ומזה המקום יתבאר שאם לא הונחו מי נדה במקום טהור - הרי הם פסולים, אף על פי שהיו בתוך כלי חרשׂ מוקף צמיד פתיל, כמו הענין באפר. והנה האזוב הוא הנקרא אזוב בלא שם לווי, לא אזוב יון ולא אזוב מדברי והדומה להם. ומה שהתנה שיהיה הטובל האזוב במים ׳איש טהור׳, הנה אמר זה להוציא את האשה שנכללה במעשים הקודמים. ולפי שלא בא להוציא את הקטן, שב לתאר אותו שנית בזולת מלת ׳איש׳, ואמר: ׳והזה הטהֹר על הטמא׳ (פסוק יט). ולזה צריך בקטן שיהיה בן דעת, כי ההזאה צריכה כונה שתהיה בעבור הטמא, וזאת הכונה לא תִשלם לקטן שאינו בן דעת. וכבר ביארנו שמלת ׳טהור׳ תֵּאָמֵר בעניני הפרה במי שהוא טהור למעשר שני, אף על פי שהוא טמא לתרומה. והנה הוצרכה התורה להזכיר בזה המקום זה התנאי, כי אולי יחשוב חושב שלא יצטרך זה, לפי שמי חטאת הם מטמאים, כמו שיזכור אחר זה; ועוד, שלולא זה התנאי היינו אומרים שהטהור שהזה הוא טמא; ולזה לימדתנו התורה שהנוגע במי חטאת לצורך הזאה אינו טמא, שנאמר: ׳ולקח אזוב וטבל במים איש טהור׳, ואומר: ׳והזה הטהור על הטמא׳, ללמדנו שמפני הזותו על הטמא לא נטמא. וראוי שתדע שלא יחוייב במְקדש המים באפר שיהיה הוא המזה, כי התורה שׂמה זה הענין מלאכה אחרת, ולזה אמרה: ׳ולקח אזוב וטבל במים איש טהור׳.
והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם – למדנו מזה שאף על פי שיטמא האהל הנה הוא מביא הטומאה בכל מה שתחתיו, ואף על פי שאינו חוצץ בפני הטומאה. ולמדנו מזה שאינו צריך על כל הזאה טבילה, אבל בטבילה אחת יזה על דברים רבים זה אחר זה, מה שהתמיד האזוב להיות בו מים להזות. ולמדנו מזה גם כן שבהזאה אחת יוכל להזות על דברים רבים, אך שיוזה על כל אחד מהם, שנאמר: ׳ועל כל הכלים ועל הנפשות׳. וצריך שתהיה ההזאה בקצת הנגלה משטח הטמא, לא בבית הסתרים, שנאמר: ׳על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות׳, לא בתוכם. ולמדנו מאומרו ׳ועל הנפשות אשר היו שם׳ כי גם הקטנים יִטמאו בזאת הטומאה. ולמדנו גם כן מִזה שצריך שיכוין להזות על הטמאים שהוא מזה עליהם, כי התורה לא אמרה ״והזה על הטמאים״, אבל אמרה ׳והזה על האהל וגו׳⁠ ⁠׳, לבאר שצריך שיכוין להזות על האהל ועל כל דבר שיזה עליו. ומזה יתבאר שצריך שתהיה ההזאה במי שהזה עליו מכח המזה, לא מכח כוחו; ולזה אם הזה על האחד ונטפו המים על השני - הזאתו פסולה. וצריך גם כן שתהיה ההזאה מהאזוב, לא מיד המזה ולא מהחוט שנאגד בו.
ועל הנֹגע בעצם או בחלל או במת או בקבר – הנה הקדים העצם לחלל, כי העצם אינו אבר והחלל הוא אבר שלם שיש בו בשר גידין ועצמות, ואחר כן זכר המת, שהוא כלל הגוף; והנה עלה בזה בהדרגה מהקטן אל הגדול. ולפי שענין הנגיעה בקבר היא בלתי מתיחסת לנגיעה בעצם או בחלל או במת, כי היא אינה נגיעה במת ולא בחלק ממנו, אבל היא נגיעה באהל סתום אשר בו כלל המת, הנה לזאת הסיבה לא זכר אותו קודם המת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יח-יט) ולקח הכהן המטהר או אדם אחר טהור יהיה מי שיהיה אזוב וטבל במים ההם והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו באהל אשר שם המת ועל הנוגע בשדה בחלל או בעצם מעצמיו או במת שמת מעצמו והושלך בשדה או בקבר כי הנה בהזאת הטהור על הטמא ביום הג׳ וביום הז׳ יטהר לגמרי בשביעי ההוא וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

הַנְּפָשוֹת: הנו״ן דגושה. בהעתק הללי הנפשות, ירוש׳ הנפשת, עכ״ל. וגם בתיקון ס״ת ישן ראיתי מחלוקת בזה, אבל בכל הספרי׳ שלנו מלא, כמ״ש בסוף אחרי מות. [ועל⁠־הנפשות].
ולקח אזוב – אף דלא כתיב כאן אגדת כמו גבי פסח [ילפינן בג״ש מפסח לקיחה לקיחה שצריך ג׳ קלחים וכ״ה במסכת פרה פי״א משנה ט׳ וע״ש].
וטבל במים – ובלבד שלא יספג.
במים – שיהי׳ במים שיעור הזאה שאם קידש פחות משיעור הזאה בכלי זה ופחות בכלי זה פסול עד שיהיה במים שטובל בו שיעור הזאה.
איש – להוציא את האשה.
טהור – לרבות הקטן ולכאורה הוא תמוה והוא היפך דרש איש טהור הכתוב למעלה שמרבה אשה ומוציא קטן אבל הענין הוא לפי שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וא״כ כאן כתוב בשני המקומות איש טהור וא״כ מה שלמעלה הוי למעט ע״כ כאן הוא לרבות ומה ששם הוא לרבות ע״כ כאן הוא למעט.
וטבל והזה – מה טבילה איש טהור וכו׳ כדלעיל אף והזה כו׳ כדלעיל להוציא אשה ולרבות הקטן ומקיש טבילה להזאה מה הזאה ביום אף טבילת אזוב ביום לאפוקי טבל בלילה והזה ביום או אפכא פסול.
על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות – לרבות שיכול להזות אפילו על מאה אנשים בפעם אחת ואין צריך על כל הזאה טבילה ולכך אפילו שיורי הזאה דהיינו שהזה על האחד יכול להזו׳ אחר כך עוד על השני וזהו מדלא כתיב מן המים אלא והזה סתם. ועל על הכלים ועל הנפשות. מקיש נפשות לכלים מה כלים הזאתן שלא מדעתן דכלים לאו בני דעת אף הנפשות אין צריכין שיהיו דעתן לזה. ואמר רבינו הגאון דבמצורע גבי הזיית הדם מן הצפור לא נזכר במשנה (נגעים פ׳ י״ד משנה א׳) רק והזה עליו שבע פעמים וגבי השמן נזכר במשנה (שם משנה י׳) על כל הזייה טבילה לפי שאצל השמן כתיב בפסוק והזה מן השמן למעט שבכל פעם יטבול אצבעו בשמן אבל גבי הזיית הדם כתיב סתם והזה על המטהר ולא כתיב מן הדם.
על האהל – לימד שהאוהל טמא הוא. ועל כל הכלים. לפי שכתוב למעלה וכל אשר באהל יטמא שומע אני אפי׳ חבילי קש וקנים ת״ל הכלים יכול אפי׳ כל הכלים ת״ל בפ׳ מטות וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים שדרשו רז״ל עזים זה שק מעשה לרבות כלי עצם ואח״כ כתי׳ וכל כלי עץ וכלי מתכות ובפ׳ זו כתוב כלי חרס וכלי נתר (והיינו וכל כלי פתוח וגו׳ דאיירי בכ״ח וכתיב אל כלי סתם לרבות אפי׳ כלי נתר וכ״ה במשנה דפרה פ״ה) הרי ח׳ מיני כלים שדווקא הם מקבלים טומאה ובגד ושק אין צריכים להיות כלים שלכך לא כתיב בהני תרי כלי כמו באינך וכל לרבות אריג כל שהוא שטמא או שברי כלי או מטלית שהיא שלש על שלש מקבל טומאה.
ועל הנפשות – לפי שלמעלה כתוב הבא אל האהל דמשמע גדולים מניין לרבות קטנים ת״ל ועל הנפשות אפי׳ קטן בן יום אחד.
אשר היו שם – דווקא אותם הנפשות אשר היו שם בבית ממש הן טמאין לאפוקי עובר במעי אמו שאע״פ שהוא באהל המת אין העובר מקבל טומאה לפי שטהרה בלועה אינה מיטמאה ואם נולד אחר שיצא המת אין טמא הולד לפי שלא נקרא אשר היו שם בשעה שהמת הי׳ בבית.
ועל הנגע בעצם כו׳ – הוא טומאת מגע ולא באהל (דקאי על עצם כשעורה).
בחלל – אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי.
או במת – אבר מן המת שאין עליו בשר כראוי.
בקבר – קבר שלפני הדיבור או של נכרים מטמאים במגע ולא באהל פי׳ שכנגד המת מלמעלה אם נגע בקבר אז הוא טמא מחמת מגע דטומאה בוקעת כו׳ אבל כשנוגע שלא כנגד המת אזי אין טמא שאין מטמא באהל.
ולקח אזוב וכו׳ איש טהור – שיעורו שאיש טהור יקח את האזוב ויטבול אותו במים ההם שהאפר בתוכן:
והזה על האהל – אם היתה הטומאה ע״י דבר המאהיל:
ועל הנגע – או על הנוגע אם הטומאה על פני השדה:
והזה על האהל ועל כל – לרבות שיכול להזות אפי׳ על מאה אנשים בפעם אחת, ואין צריך על כל הזאה טבילה, לכן אפי׳ שיורי הזאה, דהיינו שהזה על אחד יכול להזות אח״כ עוד על השני, וזהו מדלא כתיב מן המים אלא והזה. ודע דבמצורע גבי הזיית הדם מן הצפור לא נזכר במשנה (נגעים פי״ד מ״א) רק והזה עליו שבע פעמים, וגבי שמן נזכר במשנה (שם מ״י) על כל הזי׳ טבילה, לפי שאצל השמן כתיב בפסוק (מצורע י״ד ט״ז) והזה מן השמן, למעט שבכל פעם יטבול אצבעו בשמן, אבל גבי הזיית דם כתיב סתם (שם זיי״ן) והזה על המטהר ולא כתיב מן הדם (הגר״א). והר״ע מברטנור׳ שכתב שם בנגעים דשבע פעמים אטבילת אצבע נמי קאי, וכ״כ בקרבן אהרן בפי׳ לספרא שם בה׳ מצורע, מה יענו על והזה בפרשה דילן פ״ד, דלא משתעי קרא מטבילה כלל, ומ״מ צריכה טבילה על כל הזאה והזאה, והרמב״ם בפי׳ למ״ט דפרה פ״ג שכ׳ וטבל והזה על כל הזאה טבילה, הוא תמוה ביותר דהא לא כתיב כלל כאן וטבל. והנכון כהגר״א.
ולקח וגו׳ איש טהור וגו׳ – כל זכר בר דעת – ואפילו הוא קטן – כשר להזיה; מה שאין כן הקידוש (פסוק יז) שכשר רק אם נעשה על ידי גדול, אך גם נשים כשרות לכך (יומא מג.).
אזוב – ״כל אזוב שיש לו שם לווי פסול, ׳אזוב זה׳ כשר״ (פרה יא, ז). אסור שיהיה לו שם מיוחד. רק האזוב הרגיל והמצוי – שהבריות אומרות עליו בסתם ״אזוב זה״ – כשר להזאה.
מצווה ליטול שלושה קלחי אזוב ולאוגדם יחד לאגודה אחת, כמו בפסח מצרים (שמות יב, כב; עיין פירוש שם). אולם די גם בשני קלחים, ואם במהלך השימוש נשתייר רק אחד, אפשר עדיין להזות בו (סוכה יג.): ״מצות אזוב שלושה קלחים ובהן שלושה גבעולין וכו׳, תחלתו שנים ושיריו אחד כשר״.
שיעור אורך האזוב – בהזאה ראשונה – הוא טפח אחד לפחות (עיין תוספות יום טוב פרה יא, ט); אך אם במהלך השימוש הוא נשחק עד שנעשה פחות מכשיעור, מותר עדיין להשתמש בו: ״גרדומיו כל שהוא״ (סוכה יג.).
והזה – ההזאה חייבת להיעשות בכוונה. לדעת הרמב״ם צריך לכוון ״לטהר את הטמא״, כמרומז בלשון ״והזה הטהור על הטמא״ שבפסוק הבא (פרה יב, ג); ואילו לדעת הראב״ד (הלכות פרה י, ז) צריך לכוון רק להזות ואין צורך לכוון לטהר את הטמא.
מבחינה זו חלוקה הזיה מטבילה, שכן טבילה אינה צריכה כוונה: ״גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין״ (חולין לא.).
הזאת מי חטאת חלוקה מהזיות דם (ויקרא ד, ו; פירוש שם), שנאמר בהן: ״על כל הזיה טבילה״. בהזאת מי חטאת, כל עוד יש מים על האזוב ניתן להזות שוב ושוב, ואפילו שיעור כלשהו מים המגיע אל חלקו החיצוני של הגוף די בו לטהר את הטמא: ״אגבא דגברא אין צריכה שיעור״ (יומא יד.; קידושין כה.).
לא נדרשת כוונת המיטהר בשעת הזאה: ״מזין על האדם מדעתו ושלא מדעתו״ (פרה יב, ב).
על האהל – האוהל עצמו נעשה טמא, אפילו אם הוא מחובר ומשום כך אינו מקבל טומאה באופן אחר. אך דין זה נוהג רק בחומרים שנזכרו לגבי גג המשכן: צמר, עורות, שער עזים, ומן הצומח – פשתן. לכן אומרת המשנה: ״כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן״ (שבת כז:). כל שאר החומרים מקבלים טומאה רק אם אינם מחוברים. אך חילוק זה קיים רק בנוגע לטומאת האוהל עצמו, ואינו נוהג בהבאת טומאה לדברים שבתוך אוהל המת; לעניין זה כל החומרים שווים, ואין הבדל בין מחובר לתלוש (תוספות שם ד״ה ואין מטמא; רמב״ם, ראב״ד, ומשנה למלך, הלכות טומאת מת ה, יב).
ועל הנוגע: ממש.
בעצם: כאן לא פירש ׳בעצם אדם׳, דמגע ממש מטמא בכל שהוא, היינו כשעורה, אפילו אינו ניכר מצד עצמו, אך מ״מ בעינן לדעת שהעצם הוא של אדם ולא של נבלה. והיינו דמפרש הכתוב ״או בחלל או במת או בקבר״ – שידע שהעצם הוא: של ״חלל״ שנהרג, או של ״מת״, או שנמצא ״העצם״ ״בקבר״ ומסתמא הוא של אדם, שאין קוברין בהמה. ובזה מובן יפה שינוי הסדר בזה המקרא מן פסוק ט״ז.
וכתיב ״בחלל״ בפני עצמו ו״במת״ בפני עצמו, ללמדנו דאע״ג דעצם הנמצא אצל חלל אפשר שנפרש בעודו חי, מ״מ טמא, וכן פירש בתרגום יונתן. אלא דפליגי בזה תנאי בעדויות פרק ו׳ אם דוקא אבר או עצם כל שהוא.
וטבל במים – תניא, ר׳ חלפתא בן שאול אומר, קידש פחות מכדי הזיה בכלי זה ופחות מכדי הזיה בכלי זה לא קידש, מאי טעמא, וטבל במים כתיב.⁠1 (זבחים צ״ג:)
איש טהור – איש ולא אשה, טהור – להכשיר את הקטן.⁠2 (יומא מ״ג.)
ועל כל הכלים – תניא, אמר ר׳ יוסי בר בון, כשות שלקטו, חבור לטומאה ואינו חבור להזאה,⁠3 מה בין טומאת להזאה, א״ר אילא, בהזאה כתיב והזה על האהל ועל כל הכלים ועל כל המקיימין שבכלי, ברם בטומאה כתיב (פ׳ שמיני) וטמאים יהיו לכם, כל שהוא לצורך שלכם.⁠4 (ירושלמי פסחים פ״ג ה״ב)
ועל הנפשות – תנוק בן יום אחד מטמא בטמא מת, דכתיב ועל הנפשות אשר היו שם, נפש כל דהו.⁠5 (נדה מ״ד.)
ועל הנגע בעצם – זה עצם כשעורה6. (נזיר נ״ד.)
או בחלל – זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה.⁠7 (שם שם)
או במת – זה אבר תחלל מן המת.⁠8 (שם שם)
או בקבר – אמר ריש לקיש, זה קבר שלפני הדבור.⁠9 (שם שם)
או בקבר – תניא, אמר ר׳ ינאי, או בקבר, אפילו נגע בקבר אדם הראשון.⁠10 (ירושלמי נזיר פ״ז ה״ב)
1. ר״ל אם נתן מעט אפר בתוך מעט מים בכלי אחד ומעט אפר בתוך מעט מים בכלי אחר. ויתכן דמדייק משום דהמלה במים מיותר, דדי היה לכתוב וטבל איש טהור והוי ידעינן שטובל במים, ולכן בא להורות שבתחלה יהיה בהמים שיעור הזאה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות וגו׳ כמבואר בקרא.
2. דרשה זו נסמכת על הדרשה דלעיל בריש פסוק ט׳ ואסף איש טהור ודרשינן איש להכשיר את הזר, טהור להכשיר את האשה, עיין מש״כ שם בטעם הכרח הדרשה ההיא. והנה לפי״ז אי ס״ד דאיש טהור דכתיב כאן בא ג״כ להכשיר זר ואשה לא הו״ל לכתוב כלל איש טהור אלא רק ולקח אזוב וטבל במים ואנא ידענא דבההוא דלעיל מינה קאי, וקיי״ל דהנך דפסלי באסיפה פסלי בקידוש וכמש״כ בדרשה שבריש פסוק הקודם, יעו״ש, ועל כרחך איש טהור דכתיב כאן בא לדרשה לחדש מה שאין כן בקידוש, ודריש דכנגד זה ששם כשרה אשה, פסולה כאן, וכנגד זה ששם פסול קטן כמבואר לעיל בפ׳ ט׳ בדרשה והניח, כשר כאן. ובטעם הדרשה והרבוי ממלת טהור, עיין מש״כ לעיל פ׳ ט׳.
3. ר״ל כשות שלקטו ואח״כ נתגדל בו פרח כולן חבור לטומאה אם נגע טומאה באחד מהן אף השני טמא, אבל לא להזאה, ועיין מש״כ בזה בפ׳ שמיני בפרשה י״א ל״ה בשנוי הגירסות כאן.
4. המפרשים פירשו בדוחק גדול, ולי נראה דבמקום שכתוב ועל כל המקיימין שבכלי צ״ל ועל כל המקיימין שבאהל. והבאור הוא דחזינן דבהזאה קפדה תורה להזות על כל דבר לעצמו ולא שיתבטל הדבר הטפל לגבי הדבר העקרי, שאם למשל כשיזו על האהל יצאו חובת ההזאה על הכלים שבאהל שהם טפלים לו, אלא צריך להזות על האהל ועל כל הכלים ועל כל דבר המתקיים בבית, משא״כ בטומאה דרשינן תנור וכרים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם – לכל צרכיכם, שכל שהיה בהם טמאים עמם, אלמא דחלוק ענין הזאה וטומאה לענין חבורין עקרים וטפלים, והוא הדין דברים שוים כמו שער הכשות, כמבואר, ועיין מענין זה בבבלי שבת מ״ח ב׳, ודו״ק.
5. ואע״פ דכתיב בסמוך פסוק כ׳ ואיש אשר יטמא, וכל מקום דכתיב איש בא להוציא את הקטן, אך התם יש דרשה מיוחדת למעוטי קטן מכרת, יעו״ש.
6. באור הענין, כי שתי פעמים בפרשה זו כתיב ענין טומאת עצם, האחד לעיל בפסוק ט״ז בענין טומאת אהל ופעם כאן בענין טומאת מגע, והנה יחס העצם לאדם הוא עד שיהיה בו עצם ובשר כמו כלל גוף האדם, ובאופן הזה הוי דינו כדין המת בכללו, ואם לא יהיה עליו בשר אם היה עצם כשעורה אז יטמא רק במגע ובמשא ולא באהל, לפי שטומאת אהל היא רק באדם או באבר מן האדם הדומה לאדם היינו שיש עליו בשר גידים ועצמות, וזה הוא מפני שבטומאת אהל כתיב אדם כי ימות באהל, אבל עצם שאין עליו בשר וגידים אינו מטמא באהל ורק במגע ובמשא.

ונראה דסמכו לדרוש כן מפני שבפסוק ט״ז בטומאת אהל כתיב או בעצם אדם, לכן דרשו בסמיכות עצם הדומה לאדם כמבואר שיש עליו בשר וגידים, ובפסוק שלפנינו כתיב סתם או בעצם, לא בחבור היחס של אדם, לכן דרשו בו עצם כל שהוא.

אמנם יש להעיר למה נקטו הלשון זה עצם כשעורה, אחרי דעיקר החידוש הוא כאן דעצם שאין עליו בשר וגידים אינו מטמא באהל רק במגע ובמשא, א״כ הול״ל פשוט ועל הנוגע בעצם זה עצם שאין עליו בשר וגידים, וצ״ל דאשמעינן רבותא בזה לענין טומאת מגע ומשא, דאפי׳ העצם היא רק כשעורה ג״כ מטמאה.
7. ר״ל שאין עליו כשיעור בשר שיעלה ארוכה אם נחלה, ועיין מש״כ לעיל בפ׳ ט״ז אות פ״ב.
8. וג״כ כשאין עליו שיעור בשר כדי להעלות ארוכה כמש״כ, ועיין לעיל בפ׳ ט״ז אות פ״ד.
9. כלומר שהעובדי כוכבים מטמאין במגע אע״פ שאין מטמאין באהל, כמבואר לעיל פ׳ י״ד, וכל שהיה קודם הדבור, היינו קודם מתן תורה, בין של עובדי כוכבים בין של ישראל קרי ליה קבר בן נח, וקבר העובדי כוכבים שלאחר הדבור הוי כקודם הדבור שאין מטמאין באהל, לפי שלא ניתנה להם תורה, ולכן קרי ליה קבר שלפני הדבור, ועי׳ בדרשה הבאה ומש״כ בפ׳ תזריע ריש פרשת נגעים.
10. היינו הך דדרשה דריש לקיש בדרשה הקודמת, קבר שלפני הדבור, בלשון אחר.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניהדר זקניםרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״בתורה תמימההכל
 
(יט) וְהִזָּ֤ה הַטָּהֹר֙ עַל⁠־הַטָּמֵ֔א בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִׁ֖י וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְחִטְּאוֹ֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵ֥ר בָּעָֽרֶב׃
And the clean person shall sprinkle on the unclean on the third day, and on the seventh day; and on the seventh day he shall purify him. And he shall wash his clothes, and bathe himself in water, and shall be clean at evening.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובחזקוניר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימהעודהכל
והזה הטהור על הטמא – טהור על הטמא – טהור. טהור על הטהור – טמא, דברי רבי עקיבה.
ביום השלישי וביום השביעי – בא הכתוב ולימד על טומאת מת, שטעון הזייה שלישי ושביעי. אתה אומר לכך בא, או הזה בשלישי – יטהר בשביעי ואם לא הזה בשלישי – לא יטהר בשביעי? תלמוד לומר: וחטאו ביום השביעי – שינה עליו לפסול.
אין לי אלא שביעי. שמיני, תשיעי, עשירי מנין? תלמוד לומר: וחטאו ביום השביעי, ואחר כך יכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב.
"And the clean one shall sprinkle on the unclean one": If the clean one sprinkles upon the unclean one, he becomes unclean. These are the words of R. Akiva. The sages say: Scripture is speaking only of those things which have become unclean (as being sprinkled upon, and not of things which are clean.) "on the third day and on the seventh day": Scripture comes to teach us that one who has become tamei through a dead body requires sprinkling on the third and seventh days. You say it comes to this end, but perhaps the intent is that if he sprinkled on the third day he becomes clean on the seventh day, and if not, not? It is, therefore, written "and he shall cleanse him on the seventh day.⁠" It repeats ("on the seventh day") to indicate that it is invalid otherwise (i.e., if he does not sprinkle on the seventh day.) "and he shall wash his garments and he shall bathe in water": This tells me (that he may wash his garments) only on the seventh day. Whence do I derive (that it is also permissible on) the eighth and ninth days? From "and he shall cleanse him on the seventh day,⁠" followed by "and he shall wash his garments and bathe in water and he will be clean in the evening.⁠"
והזה הטהור על הטמא – כל הטמאין מקבלין הזייה כגון זבין וזבות נדות ויולדות. והזה הטהור על הטמא ולא בזמן שלא נתכוון להזות על הטמא.
ורחץ במים וטהר בערב – מה ערב שהוא בא כולו אף הוא כשיבא כולו במים וטהר.
וְיַדֵּי דָּכְיָא עַל מְסָאֲבָא בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִידַכֵּינֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָּא וְיִדְכֵּי בְרַמְשָׁא.
And the clean person shall sprinkle the unclean on the third day, and on the seventh day; and on the seventh day he shall be clean; and shall sprinkle his raiment, and wash with water, and at the evening he shall be clean.

וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב
וְיַדֵּי דַכְיָא עַל מְסָאֲבָא בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִידַכֵּינֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָּא וְיִדְכֵּי בְּרַמְשָׁא
לעיל ״הוּא יִתְחַטָּא בוֹ״ (פס׳ יב) ״הוּא יַדֵּי עֲלוֹהִי״ התבאר שכל חִטּוּי האמור בטמאי מתים מתורגם ״ידי״, עיין שם הטעם. אבל בפסוקנו תרגם ״וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ – ״וִידַכֵּינֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה״ [ולא: וְיַדֵּי], למניעת כפל הלשון שכבר תרגם ברישא ״וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא״ – ״וְיַדֵּי דַכְיָא״.
וידי דכיה על מסאבה ביומא תליתיה וביומא שביעיה ויתדכיא ביומא שביעיה ויחוור לבושוי ויסחי במיא וידכי ברמשא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויתדכי״) גם נוסח חילופי: ״וידכי״.
וידי כהנא דכיא על גברא מסאבא ביומא תליתאה וביומא שביעאה וידכיניה ביומא שביעאה ויצבע לבושוי ויסחי במיא וידכי ברמשא.
And the priest who is clean shall sprinkle upon the unclean man on the third day, and on the seventh day, and shall make him clean on the seventh day; and he shall sprinkle his clothes, and wash himself with water, and at eventide be clean.
וטהר בערב – אעפ״י שטהר בשביעי טהור ליכנס במקדש ולא יאכל בקדשים עד שיעריב שמשו.
וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא – עַל הַטָּמֵא טָהוֹר, וְעַל הַטָּהוֹר טָמֵא דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין דְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בִּדְבָרִים הַמְקַבְּלִין טֻמְאָה, כְּדִתְּנָן נִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת עַל הַבְּהֵמָה וְהִזָּה עַל הָאָדָם אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב יִשְׁנֶה, נִתְכַּוֵּן עַל הָאָדָם וְהִזָּה עַל הַבְּהֵמָה אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב לֹא יִשְׁנֶה, מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא וְהִזָּה הַטָּהוֹר [עָלָיו], מַאי עַל הַטָּמֵא, שְׁמַע מִינָהּ עַל הַטָּמֵא טָהוֹר וְעַל הַטָּהוֹר טָמֵא. וְרַבָּנָן, הַהוּא לִדְבָרִים הַמְקַבְּלִין טֻמְאָה הוּא דְּאָתָא, אֲבָל הָכָא, קַל וָחֹמֶר הוּא, עַל הַטָּמֵא טָהוֹר, עַל הַטָּהוֹר לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וְרַבִּי עֲקִיבָא, הַיְנוּ דְּקָאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (קהלת ז׳:כ״ג) ״אָמַרְתִּי אֶחָכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי״. וְרַבָּנָן, הַהוּא לְמַזֶּה וְלַמַּזִּין עָלָיו טָהוֹר, נוֹגֵעַ בָּהֶן טָמֵא. וּמַזֶּה טָהוֹר, וְהַכְּתִיב (להלן פסוק כא) ״וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו״, מַאי מַזֶּה, נוֹגֵעַ.. וְהָכְּתִיב מַזֶּה וְהָכְּתִיב נֹגֵעַ, וְעוֹד מַזֶּה בָּעֵי כִּבּוּס בְּגָדִים, נוֹגֵעַ לֹא בָּעֵי כִּבּוּס בְּגָדִים, אֶלָּא מַאי מַזֶּה, נוֹשֵׂא. וְנִכְתּוֹב רַחֲמָנָא נוֹשֵׂא, וּמַאי טַעֲמָא כְּתִיב מַזֶּה, הָא קָא מָשְׁמַע לָן דְּבָּעִינָן שִׁעוּר הַזָּאָה. הָנִיחָא לְמָאן דְּאָמַר הַזָּאָה צְרִיכָה שִׁעוּר, אֶלָּא לְמָאן דְּאָמַר אֵינָהּ צְרִיכָה שִׁעוּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר, אֲפִלּוּ לְמָאן דְּאָמַר הַזָּאָה אֵינָהּ צְרִיכָה שִׁעוּר, הֲנֵי מִילִי אַגַּבָּא דְּגָבְרָא, אֲבָל בְּמָנָא צְרִיכָה שִׁעוּר, דִּתְנָן כַּמָּה יְהֵא וִיהֵא בָּהֶן כְּדֵי הַזָּאָה כְּדֵי שֶׁיִּטְבֹּל רָאשֵׁי הַגִּבְעוֹלִין וְיַזֶּה.
תַּנְיָא שָׂרְפָהּ אוֹנֵן, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, כְּשֵׁרָה, יוֹסֵף הַבַּבְלִי אוֹמֵר: אוֹנֵן כְּשֵׁרָה, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים פְּסוּלָה, וּבְהַאי קְרָא קָמִיפְלָגֵי, וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, טָהוֹר מִכְּלַל שֶׁהוּא טָמֵא, מַר סָבַר מִכְּלַל שֶׁהוּא טָמֵא טֻמְאָה דְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וּמַר סָבַר טֻמְאָה דְּהָא פָּרָשָׁתָא.
וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא – נִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לְפָנָיו וְהִזָּה לְאַחֲרָיו, לְאַחֲרָיו וְהִזָּה לְפָנָיו, הַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה, לְפָנָיו וְהִזָּה עַל הַצְּדָדִין, הַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה.
אָמַר עוּלָא, הַכֹּל מוֹדִים בְּלָשׁוֹן לְעִנְיַן טֻמְאָה דְּגָלוּי הוּא אֵצֶל הַשֶּׁרֶץ מַאי טַעֲמָא ״אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא וְהַאי נַמִּי כִּנְגִיעָה הוּא. לְעִנְיַן טְבִילָה, כְּטָמוּן דָּמִי, מַאי טַעֲמָא (שם, יג) ״וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם״ אָמַר רַחֲמָנָא, מַה בְּשָׂרוֹ מֵאַבְרָאֵי אַף כָּל מֵאַבְרָאֵי, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא לְעִנְיַן הַזָּאָה, הֲרֵי שֶׁהָיָה מַזֶּה וְנִתְּזָה הַזָּאָה עַל לְשׁוֹנוֹ, רַבִּי מְדָמִי לָהּ לְטֻמְאָה, וְרַבָּנָן מְדָמוּ לָהּ לִטְבִילָה, וְתַרְוַיְהוּ בְּהַאי קְרָא קָמִיפְלָגֵי, וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, רַבִּי סָבַר וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּום הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ״, וְרַבָּנָן סַבְרֵי וְחִטְּאוֹ בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר. וְרַבָּנָן נַמִּי נְדַּמֵיהּ לְטֻמְאָה, טָהֳרָה מִטָּהֳרָה הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף. (וְרַבָּנָן) [וְרַבִּי] נְדַמֵּיהּ לִטְבִילָה, וְכִבֶּס בְּגָדָיו הִפְסִיק הָעִנְיָן. וְסָבַר רַבִּי לְעִנְיַן טְבִילָה כְּטָמוּן דָּמִי, וְהָא מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי שֶׁטָּבְלָה וְעָלְתָה וְנִמְצָא עֶצֶם בֵּין שִׁנֶּיהָ וְהִצְרִיכָה רַבִּי טְבִילָה אַחֶרֶת, נְהִי דְּבִּיאַת מַיִם לֹא בְּעִינָן, מָקוֹם הָרָאוּי לְבִיאַת מַיִם בְּעִינָן, כִּדְרַבִּי זֵירָא דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא כָּל הָרָאוּי לְבִילָה וְכוּ׳.
אֵין מַזִּין וְאֵין טוֹבְלִין אֶלָּא בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם״ וְגוֹ׳, וְאִיתְקַשׁ טְבִילָה לְהַזָּאָה.
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל טְמֵא מֵת שֶׁטָּעוּן הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי, אַתָּה אוֹמֵר לְכָךְ בָּא, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אִם הִזָּה בַּשְּׁלִישִׁי יִטְהַר בַּשְּׁבִיעִי, לֹא הִזָּה בַּשְּׁלִישִׁי לֹא יִטְהַר בַּשְּׁבִיעִי, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״, שָׁנָה עָלָיו הַכָּתוּב לִפְסֹל. אֵין לִי אֶלָּא שְׁבִיעִי, שְׁמִינִי תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְחִטְּאוֹ״ מִכָּל מָקוֹם.
וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא – כָּל הַמְטַּמְּאִין מְקַבְּלִין הַזָּאָה, זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת עַל הַטָּמֵא. וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב, מָה עֶרֶב שֶׁהוּא בָּא כֻּלּוֹ, אַף מַיִם כְּשֶׁיָּבוֹא כֻּלּוֹ בְּמַיִם וְטָהֵר.
וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר מִפְּנֵי שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר אִם קָדְמָה טְבִילָה לְהַזָּאָה יָצָא, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ וְאַחַר כָּךְ ״וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב״.
כַּדַ׳אךַּ יַנצַ׳חֻ אַלטַאהִרֻ עַלַי׳ אַלנַּגִסִ פִי אַליַוְםִ אלתַּ׳אלִתִ׳ וַאלסַּאבִּעִ פַאִדַ׳א זַכַּאהֻ פִי אַליַוְםִ אלסַּאבִּעִ גַ׳סַלַ תִ׳יַאבַּהֻ וַרַחַץַ׳ בִּאלּמַאאִ וַטַהֻרַ בִּאלעַשִׁיִּ
ככה יזה הטהור על הטמא, ביום השלישי והשביעי, וכאשר הזה עליו הזאה ביום השביעי, כבס את בגדיו והתרחץ דרך טבילה במים, וטהר בצאת הכוכבים.
וחטאו ביום השביעי – הוא גמר טהרתו.
וחטאו ביום השביעי AND HE SHALL PURIFY HIM ON THE SEVENTH DAY – This is the completion of his purification (cf. Sifre Bemidbar 19).
פס׳: והזה הטהור על הטמא – טהור על הטמא טהור.
1טהור על הטהור טמא – דברי רבי עקיבא.
ביום השלישי וביום השביעי – הכתוב קבעו חובה לשלישי ולשביעי.
וחטאו ביום השביעי – לרבות הזיית שביעי שאם לא הוזה בשביעי מזה בשמיני ובתשיעי. 2מיכן לנדה שטובלת ביום השמיני שאע״פ שעבר יום שביעי שלה ונאנסה ולא טבלה טובלת בשאר הימים.
וכבס בגדיו – ורחץ במים וטהר בערב. שהקדים הזייה לטבילה. שנאמר וחטאו ביום השביעי ואחר כך יכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב. זה הערב שמשו:
1. טהור על הטמא טמא דר״ע. (יומא י״ד):
2. מכאן וכו׳. פי׳ כמו שהכא אם לא הוזה בז׳ יזה בימים שאח״כ. כמו כן גבי נדה אם לא טבלה בז׳ תטבול בשאר הימים:
והזה הטהר על הטמא ביום וגו׳ – למעלה דבר בנוגע במת עצמו וכאן בנוגע אפילו בעצם או בקבר.⁠1
1. בדומה באבן עזרא במדבר י״ט:כ׳.
'והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וגו, "and the ritually pure person shall sprinkle on the ritually contaminated person on the third day, etc.: previously the Torah had spoken of people who had touched a whole corpse; here the Torah speak of people who had touched only parts of a corpse, such as a bone, or merely had visited the grave and therefore presumably been in the same airspace as the dead.
והזה הטהור על הטמא – דקדק רבי עקיבא בגמרא דיומא ממה שכתוב על הטמא ולא אמר עליו, שבא ללמד שאם הזה על הטמא טהור ועל הטהור טמא. ואמר כי על זה אמר שלמה ע״ה (קהלת ז׳:כ״ג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.
והזה הטהור על הטמא, "the ritually clean person is to sprinkle on the ritually impure person, etc.⁠" Rabbi Akiva derived from the words על הטמא instead of simply עליו, "on him,⁠" that the extra word teaches that if the ritually impure person was sprinkled with the ash/water mixture he would be purified by it, whereas if accidentally a ritually pure person was sprinkled with the same ash/water mixture such a person would become ritually impure as a result (compare Yoma 14). This is why Solomon said in Kohelet 7,23: "I said I want to acquire wisdom, but it has remained still far from me.⁠"
והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וגו׳ – למדנו מזה שההזאה לא תהיה אלא ביום.
וחִטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב – למדנו מזה שההזאה קודמת לטבילה, לא טבילה להזאה, כשהיתה ההזאה ביום השביעי. אבל אם לא הזו עליו ביום השביעי, הנה יזו עליו אחר זה, אם קודם טבילה או אחריה, אך צריך שתהיה ההזאה ביום, איך שיהיה, כי התורה הקפידה בזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וחטאו ביום השביעי הוא גמר טהרתו. פי׳ כל גמר טהרתו אפילו בח׳ ובט׳ ובי׳ ונקט שביעי מפני שהו׳ גמר טהרתו וכאילו אמר ביום גמר טהרתו ובספרי שנו אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי ועשירי מניין ת״ל וחטאו מ״מ וא״ת האי וחטאו ביום השביעי לגופי׳ הוא דאתא כדתניא בספרי ביום השלישי וביום הז׳ בא הכתוב ולמד על טמא מת שטעון הזאה שלישי ושביעי אתה אומר לכך בא או אם הוזה בשלישי יטהר בז׳ אם לא הוזה בג׳ לא יטהר בז׳ ת״ל וחטאו ביום הז׳ י״ל אי להאי לחודיה הוא דאתא ה״ל למכתב והזה הטהור על הטמא ביום הג׳ וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו וגו׳ וביום הז׳ קמא ל״ל אלא על כרחי׳ דה״ק והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו וקרא דביו׳ הז׳ דבתריה אוכבס בגדיו דבתריה קאי ביום הז׳ יכבס בגדיו ופי׳ הבריתא בספרי הכי הוא דמעיקר׳ קס״ד באיזה יום שירצה אף בח׳ ט׳ י׳ דוביום הז׳ הראשון או הז׳ דלעיל קאי משום הכי אמרו בא הכתוב ולמד על טומאת מת שטעון הזייה שלישי ושביעי אח״כ אמרו אתה אומר לכך בא או אם הוזה בג׳ יטהר וקרא דביום הז׳ על וכבס בגדיו קאי כאילו אמר וביום הז׳ יכבס בגדיו ואין הזייה אלא בג׳ בלבד ת״ל וחטאו אחר וביום הז׳ הראשון שפי׳ ביום הח׳ וחטאו למדנו שטעון הזייה ג׳ וז׳ ואח״ז אמר אין לי אלא שביעי ח׳ ט׳ י׳ מנין ת״ל וחטאו מ״מ פי׳ מדהל״ל והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וחטאו ביום השביעי וכתב וביום השביעי וחטאו למד דהאי וחטאו אף לחודיה הוא לומר סתם וחטאו מכל מקום באיזה יום שירצ׳ אף בשמיני תשיעי ועשירי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

הוא גמר טהרתו. פירוש, הא דכתיב ״וחטאו ביום השביעי״, וכבר כתיב (פסוק יב) ״הוא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי״, אלא שכך פירוש הכתוב, ״וחטאו ביום השביעי״, אז נשלם טהרתו, וכבס בגדיו. ואם תאמר, דלא לכתוב כלל ״וחטאו ביום השביעי״, בגמרא בפרק האומר במסכת קדושין (סב.) פריך לה, ומשני דהוה אמינא לקדשים, אבל לתרומה בחד סגי, דקרא דלמעלה דכתיב (פסוק יג) ״את מקדש ה׳ טמא״ בטומאת מקדש איירי (רש״י שם), והוה אמינא דלענין טומאת קדשים צריך יום שלישי ויום שביעי, אבל שלא לקדשים- לתרומה – בחד סגי, לכך כתב ״וחטאו ביום השביעי״, כלומר שצריך להזות יום שלישי ויום שביעי אף לתרומה. והתם מקשה נמי, ״ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי״ (פסוק יב) למה לי, דהרי כבר כתיב (שם) ״הוא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי״, ומתרץ, דהוה אמינא למצוה צריך להזות ביום השלישי וביום השביעי, ואי עביד בחד מינייהו – עבד, דכך משמע ״הוא יתחטא וגומר״ למצוה, לכך כתב ״ואם לא יתחטא וגו׳ לא יטהר״. ומקשה ״והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי״ למה לי, ומתרץ, דהוה אמינא ״שלישי״ למעוטי שני, ״שביעי״ למעוטי ששי, דממעט בימי טהרה, אבל היכי דעבד בשלישי ובשמיני, דמפיש בימי טהרה, אימא שפיר דמי, קא משמע לן ״והזה ביום השלישי וביום השביעי״:
הוא גמר טהרתו. רצונו לתרץ וכי דוקא טהרתו ביום ז׳ אבל יותר מיום השביעי אין יכול לטהר, אדרבה ק״ו הוא, ומפרש דלא בא לאשמועינן קרא אלא דגמר טהרתו ביום ז׳, לאפוקי פחות מז׳, וכאלו אמר ביום גמר טהרתו:
This completes the purification. Rashi is answering the question: Is it specifically on the seventh day that he purifies him, but after the seventh day he would not be able to purify him? On the contrary there is a kal vachomer [a fortiori argument] that he may do so. Rashi explains the verse only comes to teach that the completion of the purification is on the seventh day, to exclude less than seven days. It is as if it stated, "On the day his purification is completed.⁠"
והזה הטהר על הטמא – דרשו חז״ל ללמד על טבול יום שכשר בפרה ולכאורה הוא תמוה הא כתיב בפירוש הטהור ואמר רבינו ע״פ הכלל כל מיעוט אחר מיעוט הוא לרבות ואמרו בירושלמי מה שלא כתיב ריבוי וכתב מיעוט אחר מיעוט שהמיעוט הב׳ אינו עוקר המיעוט הא׳ לגמרי רק שמרבה קצת. וכאן הוי נמי מיעוט אחר מיעוט דלמעלה כתיב וטבל במים איש טהור דהוי ג״כ מיעוט וא״כ הוי מיעוט זה השני לרבות וטמא ממש אי אפשר לרבות שבוודאי יעקור דרש זה כל התיבה שכתב טהור אלא נרבה טהור במקצת והיינו טבול יום שהוא מדרגה הראשונה מהטהרות.
על הטמא – איפליגו ר״ע וחכמי׳ (יומא דף י״ד ע״א) ר״ע סובר על הטמ׳ טהור פי׳ אם הזה על הטמא אז המזה טהור ואם הזה על טהור אז המזה טמא וחכמים סוברים על הטמא דבר המקבל טומאה אם הזה עליו אין נפסל שירי ההזאה אבל אם הזה על דבר שאין מקבל טומאה נפסל שירי הזאה.
והזה הטהור על הטמ׳ ביום הג׳ וביו׳ הז׳ – אפילו לתרומ׳ ולמעש׳ צריך ג׳ וז׳ לפי שלא כתו׳ למעל׳ רק לקדשים. וכבס בגדיו ורחץ במים. לאחר הזאה הוא צריך טבילה לאפוקי שאם טבל קודם לכן אין מועיל לו כלל אלא הזא׳ מקוד׳ ואח״כ כביס׳ בגדיו ואח״כ ט״ג.
ורחץ במים וטהר בערב – שינה כאן שבכל מקום כתיב וטמא עד הערב וטהר לפי שחז״ל אמרו במשנה טבל ביום כו׳ פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה וזהו פי׳ הפסוק וכבס בגדיו ורחץ במים וגו׳ ששני הדברים יכול לעשות בערב כביסה ורחיצה ובזה יטהר.
והזה הטהר על הטמא – לפי שהפסיק הענין ודבר בכל עניני הטמאים, חזר והתחיל והזה, כי היה די באמרו בפסוק שלמעלה והזה על האהל וכו׳ ביום השלישי וביום השביעי במאמר אחד:
וחטאו ביום השביעי – שעורו, וכאשר חטאו ביום השביעי, אז יכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב:
והזה הטהר על הטמא – כבר נאמר בפסוק יח: ״ולקח וגו׳ איש טהור״ וגו׳, והיינו עשויים ללמוד משם שנדרשת טהרה מוחלטת מהעושה את מעשה ההזאה. אולם כאן מוגדרת הטהרה הנדרשת ביתר דיוק: צריך רק טהרה יחסית; הטהרה לא נזכרה אלא כניגוד לטומאה. נדרש ממנו רק לא להיות טמא; די אם צעד צעד אחד אל מחוץ לטומאה והגיע לדרגה כלשהי של טהרה, אף אם עדיין איננו טהור גמור. מכאן למדו חז״ל את ההלכה, שלא רק הזיה אלא כל מעשי פרה כשרים אם נעשו על ידי טבול יום; שכן על ידי הטבילה הוא כבר הגיע לדרגה ראשונה של טהרה, והכתוב (ויקרא יד, ח) קוראו ״טהור״: ״ורחץ במים וטהר״ (עיין יומא מג:).
הצדוקים, הכופרים בתורה שבעל פה, חלקו בחריפות על ההלכה שנאמרה מקבלת חז״ל ש״טבול יום כשר בפרה״. לכן היה צורך להעיד על אמיתות הקבלה ולתת תוקף לכוחם של החכמים. ומאחר שכל מעשי פרה נעשו בפרהסיה, וטהרת כל יחיד ויחיד הייתה תלויה בהם, קיימו את דברי החכמים בפומבי על ידי שעשו כך: לפני שהכהן התחיל בסדר הפרה, היו מטמאים אותו בפרהסיה בהר הזיתים, ואחר כך היה טובל. באופן זה יראו הכל שכל סדר פרה אדומה נעשה בטבול יום: ״מטמאין היו הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו, להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית״ (יומא ב.). מאידך גיסא, לאורך כל התהליך היו שומרים על דרגה גבוהה של טהרה ולשם כך עשו את הגדרים והסייגים הגדולים ביותר (עיין שם ופרה ג).
והזה הטהור על הטמא – היה לו לומר והזה הטהור עליהם שכבר התבאר באילת השחר (כלל קל״ו) שאין להחזיר את השם שנית, וע״כ ס״ל לר״ע שבא לדייק רק על הטמא:
והזה ביום השלישי וביום השביעי – כבר אמר למעלה הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר, ולמה חזר פה שנית, ולמה הוסיף וחטאו ביום השביעי, הלא יכול לומר והזה ביום השלישי וביום השביעי וכבס בגדיו וכו׳ רק שאז נפרש שמ״ש למעלה הוא יתחטא פי׳ שיתחטא ביום השלישי ואז ביום השביעי יטהר מעצמו בלא הזיה, וכן נפרש פה והזה ביום השלישי לבד וביום השביעי וכבס בגדיו וא״צ הזיה שנית, לכן הוסיף וחטאו ביום השביעי, וכבר מובא זה למעלה (סי׳ מ׳). ובמ״ש אין לי אלא ז׳ פי׳ הרמב״ם (פי״א מה׳ פרה ה״ב) שר״ל שיכול להזות הזיה שניה גם אחר יום הז׳, והראב״ד השיגו שהוא נגד הסוגיא דקדושין (דף סב), וגם איך יוכיח זה ממ״ש וחטאו ביום השביעי, וע״כ העקר שזה קאי על וכבס בגדיו ר״ל אין לי אלא שיעשה הטבילה ביום הז׳ מנין שיכול לטבול אחר יום ז׳, ומוכיח ממ״ש וחטאו ביום השביעי ואח״כ וכבס בגדיו מבואר שרק החטוי צ״ל ביום השביעי דוקא אבל וכבס בגדיו הוא אחר יום השביעי, ובהגהת הגר״א גורס כן וכבס בגדיו ורחץ במים אין לי אלא ז׳ ח׳ ט׳ מנין:
וחטאו ביום השביעי: שנה הכתוב למצוה, שיטהר בזמנו, וכדאיתא ביומא (ח,א). ומצות-עשה זו אינה אלא בשביעי שאז נטהר לגמרי, ולא ביום ג׳ שהוא לפני זמנו.
[הרחב דבר: ולהרמב״ם ז״ל יש עוד ביאור בפירוש המשניות שלהי מסכת פרה, וכן הוא בחיבורו הלכות פרה (יא,ב), שיש שני אופנים בהזאה שניה, שאין הדין שיהיה ביום השביעי דוקא, אלא הוא הדין בשלישי ובשמיני ויותר. אלא יש נ״מ, שאם מזה בשביעי הרי זה מזה תחילה ואח״כ טובל, ועל זה כתיב ״וחטאו ביום השביעי״ ואח״כ ״וכבס בגדיו וגו׳⁠ ⁠⁠״, מה שאין כן אם מזה בשמיני טובל בלילה שלפניו ואח״כ מזה ביום והוא טהור. והיינו דאיתא בנדה (ט,א) שהמזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא. אבל רבותינו התוספות חולקים על עיקר היסוד שהזאה כשרה בשלישי ובשמיני, אלא דוקא ד׳ ימים בינתים ולא יותר, כדמוכח בקידושין (סב,א) דהיכי דקעביד בשלישי ובשמיני לא. אבל להרמב״ם פירוש אחר בסוגיא זו, והדברים עתיקים ואין כאן מקום.]
וכבס בגדיו: בו ביום. ומשום הכי לא למדנו מזה המקרא דאדם מטמא בגדים טומאת שבעה, כמו שלמדו בספרי בפרשת מטות מדכתיב (להלן לא,כד) ״וכבסתם בגדיכם ביום השביעי״ דכלים ואדם וכלים טמא טומאת שבעה, היינו משום דהתם הפירוש ״ביום השביעי״ – של הבגדים. דאין לומר – של האדם, דא״כ ״ביום השביעי״ למה לי, פשיטא שלא יטבלם קודם שהרי יחזרו ויקבלו טומאת ערב מן האדם, ותו, מאי אשמעינן אלעזר הא כבר כתיב כאן ״וכבס בגדיו״. אלא בא ללמדנו – ביום השביעי של הבגדים, משום שנגעו בטמא-מת במשך שבעה שלו. אבל ממקרא דילן לא למדנו זה הדין דאדם מטמא כלים טומאת שבעה, דפירוש ״וכבס בגדיו״ משמעו בו ביום, וא״כ אפשר שאינו טמא אלא טומאת ערב.
ולא תקשה, באמת היאך כתיב ״וכבס בגדיו״ – בו ביום, הרי נטמא (הבגד) במגע האדם טמא-מת גם בשביעי שלו קודם שטהר, וא״כ טמא הבגד טומאת שבעה, וכמו דכתיב בפרשת מטות. הא לא קשיא, דודאי אותו בגד שנטמא בטמא-מת ביום הראשון שלו, שוב אינו חל עליו טומאת טמא-מת אחר, משום דכבר ׳שבע ליה טומאה׳, כדאיתא במנחות (כד,א). ולא דמי למי שנגע במת, ואחר כן ביום אחר חזר ונגע במת שהוא טעון טומאת שבעה מנגיעה השנית, ולא אמרינן דכבר ׳שבע לה טומאה׳. שאני מת עצמו דבשעה שנוגע במת הטומאה חמורה משעה שפירש ממנו, כדאיתא בנזיר (מב,ב), ובטומאה חמורה לא אמרינן ׳שבע לה טומאה׳, כדאיתא במנחות שם דטומאה חמורה חלה על טומאה קלה, משא״כ כלי הנוגע בטמא-מת אין נ״מ בשעת נגיעה לפירש ממנו, משום הכי ׳שבע לה טומאה׳ ואין חלה טומאה שניה. משום הכי כתיב כאן ״וכבס בגדיו״ שהלך בהם ביום שנגע במת ו׳שבעו׳ טומאת מגע טמא-מת. ובפרשת מטות (שם) דכתיב ״וכבסתם בגדיכם ביום השביעי״ – לנגיעתם, היינו, אם נגעו מחדש ביום אחר של נגיעת האדם במת, בעי הכלי טומאת שבעה מיום השביעי של טומאת הכלי באדם.
ביום השלישי וביום השביעי. מצינו מספר השלשה חביב כמספר השבעה והעשרה, וכלם מספרים ידועים וחשובים בחכמת הקבלה, וזה לאות כי כוונת התורה וחכמת האמת אחת היא, ומספר השלש חשוב היה גם אצל היונים הקדמונים, וכן כתב אריסטוטילס De Coelo l. נהגנו להשתמש במספר השלשה בדברי קדושה ובעבודות האלהיות, וכן משוררי רומי יתנו עדיהן לרוב מאד, עיין עליהם בספר De 'Jurieu llistoire des dogmes etc. p. 35.
והזה הטהור – טהור מכלל שהוא טמא, לימד על טבול יום שכשר בפרה.⁠1 (יומא מ״ג:)
והזה הטהר על הטמא – מלמד שצריך כונה להזות על דבר המקבל טומאה, לפיכך נתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם, אם יש באזוב ישנה, נתכוין להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה.⁠2 (שם י״ד.)
והזה הטהר על הטמא – העובד כוכבים אין לו טומאה, דכתיב והזה הטהור על הטמא, כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה.⁠3 (נזיר ס״א:)
והזה הטהר על הטמא – תניא, א״ר יהושע בן קבסוי, כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה והזה הטהור על הטמא, טהור אחד מזה על טמא אחד, עד שלמדתי מאוצרה של יבנה, וחכמים אומרים אפי׳ כולו עובדי כוכבים וישראל אחד מטיל לתוכו – דמאי, הדא אמרה, שטהור אחד מזה על כמה טמאים4. (ירושלמי דמאי פ״ג ה״ד)
ביום השלישי – אין טובלין ואין מזין עד שתנץ החמה, דכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, ואתקש טבילה להזאה.⁠5 (מגילה כ׳.)
ביום השלישי וביום השביעי – מה ת״ל,⁠6 אצטריך, ס״ד אמינא שלישי למעוטי שני, שביעי למעוטי ששי, דקא ממעט בימי טהרה, אבל היכי דעבד בשלישי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי – קמ״ל.⁠7 (קדושין ס״ב.)
וחטאו – מכאן לכלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה, מאי טעמא דאמר קרא וחטאו וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת הטמא (פ׳ כ״ב), כל היכי דקרינן ביה וחטאו קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא, וכל היכי דלא קרינן ביה וחטאו לא קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא.⁠8 (עירובין ק״ד ב׳ ברש״י)
וחטאו ביום השביעי – מה ת״ל, אצטריך ס״ד אמינא הני מילי לקדשים אבל לתרומה בחד נמי סגי – קמ״ל9. (קדושין ס״ב.)
וכבס בגדיו וגו׳ – אין לי אלא שביעי, שמיני תשיעי ועשירי מניין, ת״ל וחטאו ביום השביעי והדר וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב10 (ספרי).
ורחץ במים וגו׳ – הרי שהיה מזה ונתזה הזאה על פיו לא הזה, דכתיב וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים.⁠11 (קדושין כ״ה.)
1. ענין טבול יום ידוע שהוא טמא טומאה דאורייתא שטבל ולא העריב שמשו עדיין, ולמד כאן שטבול יום כשר להתעסק בעבודת הפרה, ומדייק כן מיתור המלה הטהור, דדי היה לכתוב והזה על הטמא והוי ידעינן דקאי על הטהור דהא בדידיה איירי, ודרשינן הטהור שטהרתי לך כאן מכלל שהוא טמא לדבר אחר, כגון טבול יום שטמא לתרומה עד שיעריב שמשו והיינו טהור כל דהו, ואשכחן טבול יום דנקרא טהור כדכתיב בפ׳ מצורע ורחץ במים וטהר אע״פ שצריך עדיין להערב שמש.
2. ר״ל אם יש באזוב די להזות עוד א״צ להטביל עוד הפעם את האזוב במים. ובאור הענין, כי המלות על הטמא מיותרות הן, דדי היה לכתוב והזה עליו, והיינו יודעין, דפירושו שיזה על הטמא, דעליה קאי ומדכתיב מפורש על הטמא דרשינן שהמזה יכוין להזות על דבר הטמא היינו דבר שהוא מקבל טומאה כמו אדם וכלים, ולכן אם טבל האזוב וכוון להזות על דבר המקבל טומאה והזה על דבר שאינו מקבל טומאה כמו בהמה וכלי אבנים ונשאר באזוב די להיות עוד מותר לו להזות על מי שדרוש מבלי שיצטרך לטבול האזוב עוד הפעם, אחרי כי הטבילה ראשונה כדין היתה, כלומר בכונה נאותה להיות על דבר המקבל טומאה, ואע״פ שהזה על דבר שאינו מקבל טומאה אין אנו הולכים אחר מעשיו רק אחר כונתו, אבל אם טבל את האזוב ע״מ להזות על דבר שאינו מקבל טומאה, אז אע״פ שהזה על דבר המקבל טומאה הוי הזאה פסולה, לפי שבעת שטבל את האזוב לא היתה טבילה כשרה, ולכן אפי׳ אם נשאר באזוב שארית מן המים לא יזה ממנו הזאה שניה עד שיטבול את האזוב פעם שניה לכונה שיזה על הטמא, והענין מבואר. ומ״ש נתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה – ר״ל אפי׳ אם יש באזוב די להזות, ככ״ז ישנה ויטבול, יען דאם אין באזוב כדי להזות פשיטא דישנה.
3. ועכו״ם אין לו טהרה דכתיב כאן בפרשה (פ׳ ט׳) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת, ודרשינן לבני ישראל למשמרת ולא לעובדי כוכבים למשמרת, ולכן אם נגע במת או נשא אותו אינו טמא. ומדייק כן מיתור כל לשון זה והזה הטהור על הטמא, דהא כבר כתיב וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות וגו׳, וא״כ היה די לכתוב כאן והזה ביום השלישי וכו׳, ועיין מש״כ בדרשה הסמוכה הנוגע לדרשה זו.
4. באור הדרשה דר׳ יהושע מציע שכל ימיו היה קשה לו לאיזה צורך נאמר לשון זה והזה הטהור על הטמא, אחרי דבפסוק הקודם כתיב וטבל במים איש טהור והזה וכו׳, וא״כ ידעינן שהמזה הוא איש טהור, ודי היה כאן לכתוב רק והזה ביום השלישי וכבס הטמא בגדיו וכו׳, ואע״פ דבבבלי נזיר ס״א ב׳ דרשינן מיתור לשון זה דעובד כוכבים אין לו טומאה משום דכל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה, כמובא בדרשה הקודמת, אך ס״ל דאי משום הא לא איצטריך לשון זה, דהא כבר כתיב בפסוק ט׳ והיתה לעדת בני ישראל למשמרת חטאת היא, וא״כ ממילא אימעוט נכרים מכולה פרשה, ולכן היה מפרש דלשון זה בא לאשמעינן דטהור אחד מזה על טמא אחד ולא על שנים ויותר, עד שבא בלמודו למשנה י׳ פ״ב דמכשירין לענין איסור דמאי, דאיתא שם, אוצר שישראל ועובד כוכבים מטילין לתוכו תבואה, ס״ל לחכמים דאפי׳ כולם עובדי כוכבים וישראל אחד מטיל לתוכו הוי דמאי, וקשה בעיקר מילתא, מאי שייכא חיובא דמעשר גבי נכרים הא גם במעשר כתיב (פ׳ קרח) כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה׳, אלא ע״כ צ״ל דלא כל היכי דכתיב בני ישראל בא למעוטי נכרים, וא״כ גם הכא אין ראיה מהפסוק והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למעוטי נכרים, ולכן ע״כ איצטריך יתור הלשון והזה על הטהור דעובד כוכבים אין לו טומאה וכסוגיא דנזיר, וא״כ ממילא אין הכרח דטהור אחד מזה רק על טמא אחד, אלא דגם על כמה טמאים מותר לו להזות.

ועיין בר״ש פ״ו דמכשירין סוף משנה ז׳ הביא ברייתא זו מתוספתא, וכתב על זה וז״ל, דבר תימא הוא מאי שייכא מלתא זו הכא, עכ״ל. והנה אע״פ שפירשנוה וביארנוה, וכ״פ בפ״מ, בכ״ז לבי מהסס בפשיטות דרשה זו בכלל, וגם כי בכמה וכמה מקומות בש״ס קי״ל דכל היכי דכתיב בני ישראל בא למעט עובדי כוכבים, והקרוב בעיני שדרשה זו באה אלינו קטועה וחסירה, ולכן אי אפשר לעמוד על באורה השלם והמוחלט.
5. יש מפרשים דקאי על טבילת האזוב במים, ויש מפרשים דקאי על טבילת טמאים, כמו טמא מת, מצורע, זב וזבה, ומקשינן זה להזאה משום דבסיפא דקרא כתיב ורחץ במים, והוא הדין לשאר הטמאים הטעונים רחיצה. ואמנם אחרי דיסוד דין זה הוא רק מההיקש להזאה, לכן אנו דנים שרק אלה הטמאים אינם יכולים לטבול בלילה, רק אלה שסופרים שבעת ימים קודם טבילתם כאלה שחשבנו, יען כי גם הזאה באה אחר ספירת יום השביעי, אבל אלה הטובלים אחר יום השביעי מותרין לטבול בלילה.
6. נראה דר״ל דדי היה לכתוב והזה הטהור על הטמא ולהשמיט המלות ביום השלישי וביום השביעי, וכאן איירי רק בתכונת ההזאה לבד.
7. ר״ל דמפיש בימי טהרה שמרחיק והולך מיום מגע הטומאה, ועיין מענין דרשה זו ברמב״ם וכ״מ פי״א ה״ב מפרה ומש״כ בסמוך אות קי״ח.
8. דבכלי חרס לא שייך חטוי דאין לו טהרה בטבילה דכתיב ביה תשברו (פ׳ שמיני), ועיין מענין דרשה זו לפנינו בפ׳ שמיני ולעיל פרשה נשא ד׳ ג׳, וכעת לא מצאתי איפה מצא רש״י דרשה זו.
9. כונת השאלה מה ת״ל ביום השביעי דהא כבר מבואר ומובן זה שלאחר ההזאה ביום השביעי יטהר, וקמ״ל דגם לתרומה דעיקר הטהרה היא ביום השביעי, וקודם לכן אינו טהור לכל.

ודע דביומא ח׳ א׳ פירש״י דמכאן אנו למדין שטבילה בזמנה מצוה, וכגון נדה שהגיע זמן טבילתה מצוה לה לטבול אע״פ שאין בעלה בעיר, וכדומה, ופירש שם, שלשון זה לא בא אלא ללמד שטבילה בזמנה [ביום השביעי] מצוה, יעו״ש. ובשבת קכ״א א׳ כתב דילפינן כן מפסוק דפ׳ תצא והיה לפנות ערב ירחץ במים, יעו״ש. ויתכן שבפירושו לשבת חזר בו מפירושו ביומא משום דכאן דרשינן מפורש בספרי בדרשה שבסמוך, אין לי אלא שביעי, שמיני תשיעי ועשירי מניין, ת״ל וחטאו ביום השביעי, עיי״ש, ואיך שהוא השמטנו מבפנים ענין דרשה זו, יען כי להלכה לא קיי״ל כאותן הדרשות, אלא דטבילה בזמנה אינה מצוה וכמבואר ביו״ד סי׳ קצ״ז ס״ב.
10. כפי הנראה מכ״מ פי״א ה״ב מפרה מפרש דדרשה זו קאי על היתר ההזאה לאחר יום השביעי, אבל לפי״ז יסתרו דברי הספרי מפורש לסוגית הגמרא דקדושין שהבאנו למעלה דלאחר יום השביעי אין מועיל עוד ההזאה, ולכן נראה דקאי על כבוס בגדים ורחיצה במים, דהו״א דמיד אחר ההזאה מחויב לכבס ולרחוץ, קמ״ל דמדכתיב ענין זה לאחר יום השביעי בלא זמן מוגבל ש״מ שבאמת אין זמן מוגבל לזה יכול לכבס ולרחוץ גם בשמיני ותשיעי ועשירי.
11. באור הענין, כי בזבחים צ״ג ב׳ קיי״ל דהזאה אין צריכה שיעור, ולכן אדם שנגע במת והזו עליו מאפר פרה כיון שנגע כל שהוא מהמים בכל מקום מעור בשרו של טמא עלתה לו ההזאה, ואפילו נפלה על ראש אצבעו או על ראש שפתו, אבל אם נגעה בלשונו אינו כלום, משום דכתיב וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ בעינן חטוי שיפול על מקום הראוי לרחיצה דהיינו טבילה, ולענין טבילה נחשב הלשון כטמון כמבואר לפנינו בפ׳ מצורע (ט״ו י״ג), וזה הוא טעם הדרשה כאן, הרי שהיה מזה ונתזה הזאה על פיו, כלומר על לשונו, לא הזה, לא קיים מצות הזאה, וכדפרשנו, ולא דמי לטומאה דנחשב הלשון כגלוי כמבואר לפנינו בפ׳ מצורע שם, יען כי שם העיקר אזלינן בתר נגיעה, כדכתיב שם וכל אשר יגע בו והוא נמי בר נגיעה הוא.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובחזקוניר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימההכל
 
(כ) וְאִ֤ישׁ אֲשֶׁר⁠־יִטְמָא֙ וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִתּ֣וֹךְ הַקָּהָ֑ל כִּי֩ אֶת⁠־מִקְדַּ֨שׁ יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה טִמֵּ֗א מֵ֥י נִדָּ֛ה לֹא⁠־זֹרַ֥ק עָלָ֖יו טָמֵ֥א הֽוּא׃
But the man who shall be unclean, and shall not purify himself, that soul shall be cut off from the midst of the assembly, because he has defiled the sanctuary of Hashem. The water for impurity has not been sprinkled on him; he is unclean.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
ואיש אשר יטמא ולא יתחטא – על טומאת מקדש וקדשיו הכתוב מדבר, וענש כרת. או לא ענש כרת אלא על הזיה? תלמוד לומר: ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי – לא יטהר. עונשו לא יטהר, ואין עונשו כרת.
"And a man, if he becomes unclean and does not purify himself": Scripture speaks of defilement of the sanctuary and its holy things, and its punishment is kareth (cutting-off). But perhaps the kareth is for (not) sprinkling? It is, therefore, written (Ibid. 12) "and if he does not purify himself (with it) on the third day and on the seventh day, he shall not be clean.⁠" His punishment (for not purifying himself) is that he shall not be clean, and not kareth.
וּגְבַר דְּיִסְתָּאַב וְלָא יַדֵּי עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִגּוֹ קְהָלָא אֲרֵי יָת מַקְדְּשָׁא דַּייָ סַאֵיב מֵי אַדָּיוּתָא לָא אִזְדְּרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאַב הוּא.
But the man who is unclean, and it has not been sprinkled upon him, shall be cut off from the congregation, because he would defile the sanctuary of the Lord. The water of sprinkling was not sprinkled upon him; he is unclean.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה׳ טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא
וּגְבַר דְּיִסְתָּאַב וְלָא יַדֵּי עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִגּוֹ קְהָלָא אֲרֵי יָת מַקְדְּשָׁא דַּה׳ סַאֵיב מֵי אַדָּיוּתָא לָא אִזְדְּרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאַב הוּא
איש – זכר ונקבה
א. ›בדרך כלל ״איש״ המתייחס לזכרים ולנקבות מתורגם בלשון ״אנש״, ואילו ״איש״ המוסב על זכרים בלבד מתורגם בלשון גבר, ראה לעיל ״אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״ (פס׳ יד) ״אֱנָשׁ״. למרות זאת תרגם בפסוקנו העוסק באנשים ונשים כאחד ״וְאִישׁ״ – ״וּגְבַר״, אולי כדי להימנע מכפילות עם המשך הפסוק ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא״ – ״וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא״. השווה גם ״וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם״ (ויקרא כד יז) ״וּגְבַר אֲרֵי יִקְטוֹל כָּל נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״, ועדיין צ״ע.⁠1
יִטְמָא – דְּיִסְתָּאַב ולא יְהֵי מְסָאַב
ב. מדוע כאן תרגם ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא״ – ״וּגְבַר דְּיִסְתָּאַב וְלָא יַדֵּי עֲלוֹהִי״, ולא כלעיל ״וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים״ (פס׳ יד) ״יְהֵי מְסָאַב שִׁבְעָה יוֹמִין״? כיון שלעיל וכן ברוב ההיקרויות שבתורה, מילת יִטְמָא באה בהוראת ציווי, שהדבר יהיה טמא, ובאלה תרגומה יְהֵי מְסָאַב. רק בששה פסוקים – ובהם גם פסוקנו – מילת יִטְמָא אינה בהוראת ציווי אלא בהוראת עתיד ולכן תרגומה יִסְתָּאַב.⁠2
המרת יחיד לרבים
ג. ›בעוד שהתורה משתמשת פעמים רבות בפועל סתמי ולכן מצוי השימוש בלשון זכר לנקבה או יחיד לרבים – אונקלוס מתרגם בהתאם לדקדוק הרגיל. ״מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו״ – הפועל ביחיד למרות שהנושא הוא מי הנדה, רבים. לכן תרגם ״לָא אִזְדְּרִיקוּ עֲלוֹהִי״ בלשון רבים. השווה ״יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם״ (בראשית א יד) ״יְהוֹן נְהוֹרִין״ בביאורנו.
1. ראה גם ביאורנו לפס׳ ״מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת״ (שמות כא יב) ״דְּיִמְחֵי לֶאֱנָשׁ וְיִקְטְלִנֵּיהּ״.
2. ראה רשימת הפסוקים בהערת המסורה לפסוק ״לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ״ (ויקרא ה ג) ״דְּיִסְתָּאַב בַּהּ״, ו״באורי אונקלוס״ שם.
וגבר די יסתאב ולא יתדי עלוי ותשתיציא נפשה ההיא מן גו קהלה ארום ית בית מקדשאב די״י סאב מי אדיה לא אזרקג עלוי מסאב הוא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותשתיצי״) גם נוסח חילופי: ״וישתי׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מקדשא״) גם נוסח חילופי: ״מק׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אזרק״) גם נוסח חילופי: ״זרק״.
וגבר דיסתאב ולא ידי עלוי וישתיצי בר נשא ההוא מיגו קהלא ארום ית מקדשא די״י סאיב מי אדיותא לא אזדריקו עלוי מסאב הוא.
But the unclean man who will not be sprinkled, that man shall be cut off from among the congregation, because he hath defiled the sanctuary of the Lord; the water of sprinkling hath not been sprinkled upon him, he is unclean.
כי את מקדש ה׳ טמא – ענש הכתוב על המקדש אם יכנס לשם טמא כשם שענש על המשכן.
וְאִישׁ אֲשֶׂר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִתּוֹךְ הַקָּהָל – מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קָהָל, יָצָא נָכְרִי שֶׁאֵין לוֹ קָהָל, וְלֵית לֵיהּ טֻמְאָה, וְאִימָא כָּרֵת הוּא דְּלֹּא מִיחַיֵּב, אֲבָל אִטְמוּיֵי אִיטְמֵי, אֲמַר קְרָא (לעיל פסוק יט) וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ טָהֳרָה יֵשׁ לוֹ טֻמְאָה, וְכָל שֶׁאֵין לוֹ טָהֳרָה אֵין לוֹ טֻמְאָה, וְדִילְמָא טָהֳרָה הוּא דְּלֹא הָוְיָא לֵיהּ הָא טֻמְאָה הַוְיָא לֵיהּ, אֲמַר קְרָא וְאִישׁ אֲשֶׂר יִטְמָא, אִיתְקַשׁ טֻמְאָה לְטָהֳרָה, כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ טָהֳרָה יֵשׁ לוֹ טֻמְאָה, וְכָל שֶׁאֵין לוֹ טָהֳרָה אֵין לוֹ טֻמְאָה.
הַכֹּל מִטַּמְּאִין טֻמְאַת מֵת, הַכֹּל לְאָתוּיֵי מַאי, לְאָתוּיֵי קָטָן, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא אִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא כְּתִיב, אִישׁ אִין, קָטָן לֹא, קָא מָשְׁמַע לָן. (לעיל פסוק יח) ״וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם״, אֶלָּא אִישׁ לָמָּה לִי, לִמְעוּטֵי קָטָן מִכָּרֵת.
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא – אִי בָּעֵי מִטַּמֵּא וְאִי בָּעֵי לֹא מִטַּמֵּא, מֵת מִצְוָה דְּלָא סַגִּי דְּלָא מִטַּמֵּא הָכִי נַמִּי דְּפָּטוּר, שָׁאנִי הָתָם דִּכְתִיב ״טָמֵא יִהְיֶה״ מִכָּל מָקוֹם. הַהוּא מִבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַּנְיָא ״טָמֵא יִהְיֶה״ לְרַבּוֹת טְבוּל יוֹם, ״טֻמְאָתוֹ בוֹ״ לְרַבּוֹת מְחֻסָּר כִּפּוּרִים, אֲמַר לֵיהּ אֲנָא מֵ״עוֹד״ קָאֲמִינָא.
הַנִּכְנָס לַמִּקְדָּשׁ בְּטֻמְאָה לוֹקֶה, כְּתִיב עֹנֶשׁ, וּכְתִיב אַזְהָרָה, עֹנֶשׁ דִּכְתִיב ״אֶת מִקְדַּשׁ ה׳ טִמֵּא״, אַזְהָרָה דִּכְתִיב (לעיל ה׳:ב׳-ג׳) ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם״.
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה – עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ עָנַשׁ הַכָּתוּב כָּרֵת, אוֹ לֹא עָנַשׁ אֶלָּא עַל הַהַזָּאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאִם לֹא יִתְחַטָּא״ וְגוֹ׳ עָנְשׁוֹ ״לֹא יִטְהָר״, וְאֵין עָנְשׁוֹ כָּרֵת.
וַאִי רַגֻלֵ תַּנַגַסַ בִּדַ׳לִךַּ וַלַם יַתַּזַךַּ פַיַנקַטִעֻ דַ׳לִךַּ אַלּאִנסַאןֻ מִן בַּיְןִ אלגַוְקִ לִמַא נַגַסַ מַקדַסַ אַללָּהִ אִד׳ דַכַ׳לַהֻ וַלַם יֻנצַ׳ח עַלַיְהִ מִן מַאאִ אלנַּצ׳חִ פַהֻוַ נַגִסֹ
ואיזה שהוא איש שנטמא באלה, ולא-קבל הזאה, אזי יקטע אותו האדם מבין הקהל, בעבור שטמא את מקדש ה׳ אם נכנס אליו ולא-הזרק עליו מן מי ההזאה, הנה הוא טמא.
ואיש אשר יטמא וגו׳ – אם נאמר: מקדש, למה נאמר: משכן? כולה כדאיתה בשבועות (בבלי שבועות ט״ז:).
ואיש אשר יטמא וגו'‏ AND THE MAN THAT IS UNCLEAN [AND DOES NOT PURIFY HIMSELF … HAS DEFILED THE SANCTUARY OF HASHEM] – If the Sanctuary is mentioned why is the Tabernacle also mentioned (in v. 13 "he has defiled the Tabernacle of Hashem")? etc., as is set forth in Treatise Shevuot 16b.
פס׳: ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה וכו׳1על טומאת מקדש חייב כרת ולא על מניעת הזאתו זהו עונשו שהוא טמא. ואינו חייב כרת אלא על טומאת מקדש:
1. על טומאת מקדש. כדכתיב בקרא כי את מקדש ה׳ טמא:
ואיש אשר יטמא – וכבר הזכיר כל הנוגע במת בנפש {וגו׳} ונכרתה (במדבר י״ט:י״ג), ועתה הזהיר על העצם ועל הקבר (במדבר י״ט:ט״ז).
BUT THE MAN THAT SHALL BE UNCLEAN. Scripture has already mentioned, Whosoever toucheth the dead…that soul shall be cut off from Israel (v. 13). It now warns the one who touches a bone or a grave [not to defile the sanctuary].
ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה – לרבות כרת לנוגע בגולל ודופק שנתרבו מ״על פני השדה״ (במדבר י״ט:ט״ז) כנוגע במת עצמו (בבלי חולין עב.). מיהו נזיר אינו מגלח עליהם אם נטמא בהם, דאינו מגלח אלא על טומאת גוף המת, כדאיתא בנזיר (בבלי נזיר מ״ט:). וכהן אינו מוזהר על טומאתו. ולפיכך הכהנים אינם מוזהרים על חלל חרב, על כלי מתכות הנוגעים במת, או הבאים באהל המת, אף על פי שהם אבי אבות הטומאה כמת. דכיון דאין נזיר מגלח עליהם, אין כהן מוזהר על טומאתם (תוספתא מכות ד׳:י״ז), דילפינן טומאתו טומאתו לגזירה שוה, כדאיתא בשבועות (בבלי שבועות ז׳:) ובמכות (בבלי מכות י״ד:).
ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה – BUT THE PERSON WHO SHALL BE IMPURE AND WILL NOT PURIFY HIMSELF SHALL BE CUT OFF – To include [the punishment of] excision (כרת) for one who touches the grave cover and the grave wall, which are included from [the wording of] “in the open field” (Bemidbar 19:16), [treating them] as one who touches a dead body itself (Bavli Chulin 72a:7). However a Nazir does not shave over them1 if he was made impure by them, since he only shaves for the impurity of the body of a dead person, as is found in Nazir (Bavli Nazir 49b:3). And a priest is not prohibited from its impurity. And therefore the priests are not prohibited [from impurity caused by] a sword which slayed, the metal tool that touches the dead body, or those who enter the tent of the dead person even though they are of the highest primary categories of impurity like a dead body. For since a Nazir does not shave over them, the priest is not forbidden from impurity from them (Tosefta Makkot 4:17), for we learn [from the terms] “his impurity” “his impurity” a verbal analogy, as is found in Shevuot (Bavli Shevuot 7b:1) and in Makkot (Bavli Makkot 14b:8).
1. A Nazir vows not to be defiled by contact with a corpse, shave his hair or consume grape products. If he is accidentally defiled, he must shave his head and begin the period of his vow again.
ואיש אשר יטמא ולא יתחטא – מה תלמוד לומר: הלא כבר נאמר ולא יתחטא את משכן י״י טמא (במדבר י״ט:י״ג) אלא שלא תאמר בנוגע החמיר הכתוב אם נכנס למקדש בלא הזאה אבל במטמא באהל אם לא הוזה עליו ונכנס למקדש לא נתחייב כרת תלמוד לומר: ואיש אשר יטמא – בדברים האמורים למעלה.
ולא יתחטא ונכרתה וגו׳ – עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר: וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש (במדבר ה׳:ב׳).
כי את מקדש י״י טמא – אם את מקדש י״י טמא, שנכנס בו בעודו טמא. ואם נאמר משכן למה נאמר מקדש ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן אלא אם נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על המשכן יהא חייב שהרי נמשח בשמן המשחה אבל על המקדש לא יהא חייב לכך נאמר מקדש ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן הייתי אומר על המקדש יהא חייב שהרי קדושתו קדושת עולם אבל על המשכן לא יהא חייב לכך נאמר משכן ומקדש.
ואיש אשר יטמא ולא יתחטא, "but the man that shall become ritually contaminated and does not take steps to purify himself, etc.;⁠" the reason for this verse is unclear as the substance of it has already appeared in verse 13, where the Torah spoke of such a person having entered sacred areas around the Temple, and having become guilty of contaminating that area, and deserving punishment. The Torah wishes to make clear that we should not think that the penalty of which the Torah spoke in verse 13 applies only if such a ritually contaminated person entered sacred domains after having previously touched the dead, not if he had only been in the same covered airspace with the dead, when he would not be punished with extermination of his family; therefore the Torah repeats this legislation here. [Anyone who is not a priest is not obligated to cleanse himself from ritual impurity until he has to make the pilgrimage to Jerusalem for the festivals, or unless for one reason or another he is obligated to offer a sacrifice. Ed.] We have now heard about the penalty for failing to purify oneself, where did we have the commandment to do so? We find it in Numbers 5,2: "anyone stricken with a serious degree of ritual impurity has to be sent outside the camp of the Israelites.⁠" Who would like to remain ostracised?
כי את מקדש ה' טמא, for he has ritually contaminated God's Temple.⁠" He did so when entering its precincts while in a state of ritual impurity.⁠" Why did the Torah in verse 13 speak of the person having contaminated the Tabernacle, and here it speaks of the person having contaminated the Temple? Are they not two sides of the same coin? If the Torah had only written this about the Tabernacle, I would have thought that the sanctity of the Tabernacle is greater, as it had been anointed with the oil of anointing. If the Torah had written this only about the Temple, I would have thought that the sanctity of the Temple was greater than that of the Tabernacle, as the Tabernacle was designed only as a temporary structure. (Talmud tractate Shevuot, folio 16).
את מקדש י״י טמא וגו׳ – הזכיר הכתוב הכרת הזה בסתם, ואמר: את משכן י״י טמא (במדבר י״ט:י״ג) בעבור שכבר הזהיר במקדש מן הטומאה, כמו שאמר: בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא (ויקרא י״ב:ד׳), כי הזכיר שם בטומאה הקלה כאשה היולדת בימי טוהר שהוא בתולדתה, והוא הדין בכל הטמאים. וכבר הזכיר גם כן הטבילה: ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו (ויקרא י״ז:ט״ז) – כלומר שישא עונו בעברו על המוזהר ממנו. ולפיכך אמר כאן בטומאת המת, כי הנוגע במת ולא יתחטא, אף על פי שכבס בגדיו ורחץ בשרו, יחשב מטמא המשכן כאלו לא טבל כלל. ולא היה צריך לפרש רק שהחטוי מעכב בטהרתו, וזה טעם: עוד טומאתו בו – כלומר אף על פי שטבל כשאר הנטהרים עודנו טמא כי מי נדה לא זורק עליו.
ויתכן שירמוז לאיש, וטעמו: כל הנוגע במת בנפש ולא יתחטא את משכןא י״י טמא ונכרתה.⁠1 וכמוהו בחסרון שי״ן או מלת ׳אשר׳ הרבה מאד: לכל יבא גבורתך (תהלים ע״א:י״ח), וכל יש לו נתן בידו (בראשית ל״ט:ד׳), את הדרך ילכו בה (שמות י״ח:כ׳), ורבים כן. וטעם: כי את מקדש י״י טמא – כאשר מקדש י״י טמא, כמו: כי יקרא קן צפור לפניך בדרך (דברים כ״ב:ו׳) וחבריו הרבים.
והזכיר הכתוב הכרת שני פעמים (במדבר י״ט:י״ג,כ׳). ועל דעת רבותינו (בבלי שבועות ט״ז:) הוא לחייבו במשכן אהל מועד ובמקדש בית עולמים.
ואיפשר כפי פשוטו כי: מקדש י״י – קדשי הקרבן, כי כבר חייב כרת באוכל בשר מזבח השלמים אשר לי״י וטומאתו עליו (ויקרא ז׳:כ׳), וכאן חייב גם על מי שלא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי אף על פי שטבל. ויהיה פירוש מקדש י״י – קדשי י״י, כמו: את מקדשו ממנו (במדבר י״ח:כ״ט). הנה הכרת בפרשה על טומאת מקדש וקדשיו.
והנכון בעיני בפשוטו: כי הכרת הראשון בנוגע במת, כמו שאמר: כל הנוגע במת בנפש וגו׳ (במדבר י״ט:י״ג), והשני גם במאהילים שלא נגעו בעצם ובקבר. כי טעם: ואיש אשר יטמא ולא יתחטא – ואיש אשר יטמא בכל אלה הנזכרים ולא יתחטא.
ועל דרך האמת: יתכן שיהיה מקדש י״י – רמז למקדש המקדש.
1. השוו ללשון הפסוק בבמדבר י״ט:י״ג.
א. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2. בדפוס ליסבון: ״את אשר במשכן״. בכ״י מינכן 137 נוסף בין השיטין: ״אשר״.
HE HATH DEFILED THE SANCTUARY OF THE ETERNAL. Scripture mentioned this [punishment of] excision without explanation,⁠1 saying, he hath defiled the Tabernacle of the Eternal,⁠2 because He had already warned us against defiling the Sanctuary, just as He said, she shall touch no hallowed thing, nor come into the Sanctuary.⁠3 For since He mentioned [this prohibition] there in dealing with a lesser degree of impurity, namely, that of a woman after childbirth in the days of her purification, which is a natural event for her, it [is self-understood that it] applies equally to all impure persons. He has also mentioned the [requirement of] immersion [in a ritual pool for purposes of purification], saying, but if he wash them not [i.e., the garments which have become unclean], nor bathe his flesh, then he shall bear his iniquity,⁠4 that is to say, he will bear his iniquity if he transgresses [the law and does] that which he is admonished not to do [i.e., if he eats holy food or enters the Sanctuary whilst he is still impure, or when he is wearing impure garments]. Therefore He stated here in respect of the impurity [conveyed] by a corpse that whosoever touches the dead5 and purifieth not himself [with the waters of purification], even though he washes his clothes and bathes himself in water, is [nonetheless] considered one who defiles the Tabernacle, just as if he had not immersed himself [in a ritual pool] at all. Thus it was only necessary to mention that the purification [by means of sprinkling the waters of purification] prevents him from becoming pure [if he did not sprinkle them upon himself, even if he washed his clothes and bathed himself in water], this being the meaning of the expression, his impurity is yet upon him,⁠6 that is to say, even though he has immersed himself [in a ritual pool] like all other impure people, he still remains impure, because the water of sprinkling hath not been sprinkled upon him.⁠7
It is possible that the verse is referring to the man [mentioned above, who had become defiled by the corpse], and the meaning thereof is as follows: "whosoever toucheth the dead, even the body of any man that is dead, and purifieth not himself — 'he who' hath defiled the Tabernacle of the Eternal shall be cut off from Israel.⁠" There are similar cases where the letter shin or the word asher [defining the nature of a relationship such as: who, which, that, etc.] is missing, [as in the following verses]: l'chol yavo g'vurathecha8 [which is to be understood as: l'chol — asher — yavo g'vurathecha — Thy might to every one 'that' is to come]; v'chol yesh lo (and all he had) he put into his hand9 [which is to be understood as: v'chol — asher — yesh lo — and all 'that' he had he put into his hand]; eth haderech yeilchu bah10 [which is understood as: eth haderech — asher — yeilchu bah — the way 'in which' they must walk]. There are many such verses. And the meaning of the expression 'ki' he hath defiled the Sanctuary of the Eternal11 is "'when' he has defiled the Sanctuary of the Eternal,⁠" [this usage of the word ki being similar to that found in the verse]: 'ki' a bird's nest chance to be before thee [which means: "'when' a bird's nest chance to be before thee"],⁠12 and [it is like] its many companion-verses.
Now Scripture mentions here [the punishment of] excision twice [once in (13) in connection with defiling the Tabernacle, and again in (20) in connection with the Sanctuary]. In the opinion of our Rabbis13 this is in order to declare him liable for defiling the Tabernacle of the Tent of Meeting, and also for the Sanctuary, i.e., the Permanent House [the Temple in Jerusalem].⁠14 According to the plain meaning [of Scripture] it may be that eth mikdash Hashem [usually translated: the Sanctuary of the Eternal] refers to the holy offerings. For He had already declared that he that eateth of the flesh of the sacrifice of peace-offerings, which pertain unto the Eternal, having his impurity upon him,⁠15 is liable to excision; therefore He now declared furthermore that [in the case of impurity conveyed through a corpse] even if [the impure person] immerses himself [in a ritual pool] he is still liable [to that punishment], if he does not purify himself on the third and seventh day [with the waters of purification, before he eats of the holy offerings]. The meaning, then, of mikdash Hashem [literally: the "Sanctuary" of the Eternal] will be [as if it said]: kod'shei Hashem (the "holy things" of the Eternal), as in the expression eth mik'dsho mimenu16 [literally: "the Sanctuary thereof,⁠" which really means: eth kodsho mimenu — "the hallowed part thereof"]. Thus the [punishment of] excision mentioned in [this] section refers to [entering] the Sanctuary [whilst impure, as stated above in (13)], and [eating] its hallowed offerings [in such a state, as mentioned in this verse here].
The correct interpretation appears to me to be that [implied] by the literal meaning [of Scripture], namely that the first [mention of] excision [in (13)] refers to one who [actually] touches the corpse, as He said, Whosoever toucheth the dead, even the body of any man that is dead,⁠17 and the second [mention thereof, i.e., in (20) here] applies to those who were rendered impure by ohel18 but did not [actually] touch the bone or the grave; for the meaning of [the expression] but the man that shall be unclean, and shall not purify himself19 is: "but the man that shall be unclean by any of these means [mentioned in Verses 14-16] and shall not purify himself, [that soul shall be cut off from the midst of the assembly].⁠" By way of the Truth [the mystic teachings of the Cabala], it is possible that the expression mikdash Hashem is alluding to the Sanctuary of the Sanctuary.⁠20
1. I.e., without first saying here that one who is impure may not enter the Sanctuary or Tabernacle.
2. Above, (13). — The Torah there uses the term mishkan (Tabernacle), and the same law applies of course to the mikdash (Sanctuary), mentioned here in (20). Ramban here uses the terms interchangeably; and later on explains why the law is mentioned twice.
3. Leviticus 12:4.
4. Ibid., 17:16.
5. Above, (13). — The Torah there uses the term mishkan (Tabernacle), and the same law applies of course to the mikdash (Sanctuary), mentioned here in (20). Ramban here uses the terms interchangeably; and later on explains why the law is mentioned twice.
6. Above, (13). — The Torah there uses the term mishkan (Tabernacle), and the same law applies of course to the mikdash (Sanctuary), mentioned here in (20). Ramban here uses the terms interchangeably; and later on explains why the law is mentioned twice.
7. Above, (13). — The Torah there uses the term mishkan (Tabernacle), and the same law applies of course to the mikdash (Sanctuary), mentioned here in (20). Ramban here uses the terms interchangeably; and later on explains why the law is mentioned twice.
8. Psalms 71:18.
9. Genesis 39:4.
10. Exodus 18:20.
11. Here in (20).
12. Deuteronomy 20:6.
13. Shebuoth 16b.
14. See Vol. II, p. 335, Note 598.
15. Leviticus 7:20.
16. Above, 18:29.
17. (13).
18. Literally: "a tent.⁠" This refers to the law that anything "spread over" an unclean object has the same effect as "a tent.⁠" Hence if a tree shaded a corpse, the law of a dead body in a house or tent applies.
19. Here in (20).
20. A reference to the Glory of G-d (Abusaula). See my Hebrew commentary, p. 272.
כי את מקדש ה׳ טמא – פי׳ כאשר מקדש ה׳ טמא כמו כי יקרא קן צפור. והזכיר הכתוב כרת ב׳ פעמים ועל דעת רבותינו לחייב במשכן אהל מועד ובמקדש בית עולמים. ואפשר כפי פשוטו כי את מקדש ה׳ קדשי הקרבן כי כבר חייב כרת באוכל מזבח השלמים אשר לה׳ וטמאתו עליו וכאן חייב על מי שלא נתחטא ביום ג׳ וביום ז׳ אע״פ שטבל ויהיה מקדש קדשי ה׳ כמו את מקדשו ממנו ופירש כרת בפרשה על טומאת מקדש וקדשיו. והנכון בעיני כפשוטו כי הכרת הראשון בנוגע במת כמו שאמר כל הנוגע במת בנפש והשני במאהילים שלא נגעו כי פי׳ ואיש אשר יטמא בכל אלה הנזכרים ולא יתחטא:
כי את מקדש ה' טמא, "when he contaminated the Sanctuary of Hashem.⁠" The word כי here does not mean "for, because,⁠" but "if, when,⁠" as it does in Deuteronomy 22,6 in the verse commencing with כי יקרא קן צפור, "if, or when a bird's nest happens, etc.⁠"
The reason why the Torah mentions the penalty for failing to purify oneself as being karet, exclusion from one's people [after death, of course, Ed.] both in verse 13 and in our verse is, according to some of our sages, to inform us that the legislation is applicable both to the Tabernacle, i.e. someone causing contamination of the Tabernacle, and to the permanent Temple in the future. (Makkot 13,14)
It is possible to understand the two verses at face value, by understanding the expression את מקדש ה', as referring to the sacrificial offerings inside the Temple, meaning that in verse 13 the Torah speaks about the person having eaten from such offerings while in a state of ritual contamination he did not only become guilty for that but also for having conferred ritual contamination on the Holy Temple, whereas here the Torah speaks about someone who, though he immersed himself in a ritual bath, did not submit to the sprinkling with the ash of the red heifer on the third and seventh day of his contaminated status. The words מקדש ה' then refer to the structure itself, not to what had become consecrated within it as an offering. ["Within" includes the courtyard, the location of the principal Altar. Ed.]
Personally, I believe that the correct interpretation is in accordance with the plain meaning, i.e. that the first time we hear about the penalty of karet in connection with ritual impurity in verse 13 refers to touching the dead, as spelled out there, הנוגע, and the second time this penalty is repeated is to teach us that even if one only contracts this ritual contamination by being in the same roofed space, the penalty for failing to purify oneself properly is the same. This is why in our verse no mention is made of "touching" anything.
ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה וגו׳ – רוצה לומר אם נכנס למקדש, כמו שביאר ואמר: כי את מקדש ה׳ טמא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ואחר שגמר סדר הטהרה אמר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו׳ ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל הוא קהל ה׳ באמת ואמר כי את מקדש ה׳ טמא הוא מקדש בית עולמים טמא הוא אבל לא אמר עוד טומאתו בו (במדבר י״ט:י״ג) כי אין עוד טומאה עליה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(כ) והנה הוצרך לומר שנית ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה וגו׳ בהיות שכבר אמר זה למעלה לפי ששם נאמר על הבא באהל המת וכאן נאמר על הנוגע בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר על פני השדה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אם נאמר מקדש למה נאמר משכן וכו׳. פירוש, אילו כתב ״משכן״ (פסוק יג), הוה אמינא דווקא מי שנכנס בתוכו בטומאה חייב כרת, לפי שנמשח בשמן המשחה (שמות מ, ט), אבל מקדש דלא נמשח בשמן המשחה – לא, לכך כתב ״מקדש״. ואי כתב ״מקדש״, הוה אמינא דווקא מקדש שקדושתו קדושה עולמית, אבל משכן שלא היתה קדושתו עולמית, דכשנתבטל הבית נתבטלה קדושתו, אימא לא, לכך כתב גם כן ״משכן״:
למה נאמר משכן. ר״ל אם נאמר גבי מקדש שאסור ליכנס בטומאה ק״ו במשכן דהוא נמשח בשמן המשחה. ומתרץ אלו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על המשכן הוא חייב שנמשח בשמן המשחה מה שאין כן מקדש שאין נמשח בשמן המשחה. ואם נאמר מקדש ה״א מה למקדש שקדושתו קדושת עולם משא״כ משכן שאין קדושתו קדושת עולם אלא לפי שעה קמ״ל:
Why was Mishkon stated? Meaning: If the Torah said that one is forbidden to enter the Mikdash while impure, [we would derive using a] kal vachomer [a fortiori derivation] that [it is also forbidden to enter] the Mishkon (v. 13) which was anointed with the anointing oil [while impure]. The answer is that if it had said "Mishkon" but not "Mikdash", I would have said that one was liable for the Mishkon because it was anointed with the anointing oil, which is not the case for the Mikdash which was not anointed with the anointing oil [and] therefore he is not liable. Conversely, if it had said "Mikdash" I would have said that this law applies [only] for the Mikdash whose sanctity is eternal, which is not the case for the Mishkon whose sanctity was only temporary. Thus the verse informs us [that this is not so].
ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה – אם נאמר אדם הייתי ממעט רק כלים שהכניסום למקדש שאין חייבי׳ עליה׳ כרת לכך כתי׳ ואיש למעט ג״כ קטן.
ונכרתה הנפש ההוא מתוך הקהל – לרבות הגרים שאף הם בעונש זה כי כל מקום שנאמר הקהל או קהל הוא מורה על גרים לפי שפסוק זה מורה לדורות ולכך איצטריכו לרבות גרים.
כי את מקדש ד׳ טמא – ולמעלה כתיב את משכן ה׳ טמא ודרשו רז״ל ואמרו אם נאמר משכן הייתי סבור שנמשח בשמן המשחה ואם נאמר מקדש הייתי סבור שקדושתו קדושת עולם.
מי נדה לא זרק עליו – מיעוט שאם נתכוין להזות על אחד והזה ממנו על השני פסול וכן הדין בכלים. ולמה נאמר שני מיעוטי׳ שגם למעלה כתיב עליו. דרשו רז״ל שבין אם היו אדם והכלי׳ השניים צריכין הזאה ובין שלא היו צריכין הזאה אעפ״כ ההזאה פסולה.
טמא הוא – בהווייתו שמטמא כלים וכל הטומאו׳ שהיו בו כשנגע במת גם עתה הוא כן.
הוא – למעט כלים שנגעו באדם אע״פ שטמאים ז׳ אינם צריכין הזאה לפי שאין צריכין הזאה אלא האדם והכלים שהיו שם או האדם אפי׳ נגע באותם הכלים כמו שכתו׳ בחלל חרב כו׳ אבל הכלי׳ שנגעו באדם שנטמא במת טמאין טומאת שבעה אבל אין צריכים הזאה שתיבת הוא הוי מיעוט דוקא הוא טעון הזאה ואין דבר אחר טעון הזאה.
ואיש אשר יטמא – למעלה (פסוק י״ג) הזהיר על הנוגע במת עצמו, ועתה הזהיר אפילו אם נגע בעצם או בקבר, או בטומאת אהל אפילו בלא נגיעה:
את מקדש ה׳ טמא – אם נכנס לתוכו בעודו טמא:
טמא הוא – בשבועות ט״ז מוקי להך קרא בטהור שבא לעזרה ונטמא בפנים, אם לא מיהר ללכת מן העזרה חייב כרת, ע״ש. ולכן לא אמר טמא יהיה, כלעיל פי״ג, כי לשון זה יורה דבאמת כבר סרה הטומאה ממנו רק אנו מחלטין אותו עוד לטמא, וזה אינו רק בטמא שטבל רק לא העריב שמשו, שייך להחליט אותו ולומר עליו שתתמשך טומאתו ויהיה עוד טמא, אבל כאן שנטמא בעזרה גופה, לא שייך לרבות טבל ולא העריב שמשו, כי אין מקוה בעזרה, ואין נופל בו רק לשון טמא הוא, כי מזמן ההוה ידבר, כי עתה טמא הוא, ומכש״כ דלא שייך כאן לרבות מחוסר כפורים, לכן לא כתיב כאן עוד טומאתו בו (תלפיות).
עיין פירוש פסוק יג.
ואיש אשר יטמא ולא יתחטא – פי׳ אם נכנס למקדש כי על מה שלא הזה אינו חייב כרת וכבר בא מאמר זה למעלה (סי׳ מ״א), ומ״ש והיתה לכם לחקת שינהג לדורות נתבאר בארך בהתו״ה אמור (סי׳ ס״ו):
ואיש אשר יטמא וגו׳: לעיל (פסוק י״ג) כתיב העונש בטומאת מגע במת שלם החמור, ועתה חזר ופירש דהוא הדין בטומאות הללו.
מתוך הקהל: בשעה שהוא עם הקהל, דהיינו בשעת ראיית פנים בעזרה, והיינו דמסיים ״כי את מקדש ה׳ טמא״.
(כי את מקדש ה׳ טמא): לולי קבלת חז״ל היה נראה שיש נ״מ בין קדושת משכן שהיא לשעה לקדושת מקדש שהיא קדושת עולם, דבמשכן באמת אינו חייב אלא על מגע מת שלם {מה שאין כן במקדש חייב כרת אפילו הנוגע בעצם כל שהוא}. אבל קבלת חז״ל במסכת שבועות פרק ב׳ (טז,ב) אינו כן. מיהו מ״מ כבר נתבאר בספר ויקרא פרשת קדושים (ויקרא יט,יט. יט,כז) ובכמה מקומות (בראשית לז,כב. ויקרא יג,מה ועוד) שאע״ג שלמדין מגזירה-שוה זה מזה, מ״מ אינו דומה העונש הבא מגזירה שוה למפורש בתורה.
ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה׳ טמא – יתכן, כי הכרת הוא שהוא נכרת מתוך הכלל, כמו בשר המת מן נפש האדם, כי כמו שהרוח החיוני הוא שוכן בגוף ונמצא בכל חלק מחלקיו, ועורקיו כולם מעון להרוח החיוני, וכאשר יופסד אחד, אז טוב לו להכרת מן הגוף, ולא להפסיד כל הגוף, כן האומה הישראלית היא גוף אחד. מעון לרוח האלהי ומשכן קדשו, ושוכן על כל איש ישראלי בפרט, וכאשר יופסד אחד אז נאות לו ההכרת [ואולי הוא כמו כוונה שניה על משכן ה׳ טמא. דו״ק], והנה במשכן עדיין לא היו מצווים על ערבות של הנסתרות ועדיין לא היו כגוף אחד, משא״כ כיון שעברו הירדן נענשו על הנסתרות כי כל האומה כגוף אחד וזה שאמר גבי משכן ונכרתה הנפש ההיא מישראל, אולם גבי מקדש, שהם כגוף אחד, אמר מתוך הקהל, שהוא כמו הכרת אבר אחד מתוך הגוף, שכל הקהל הוא אדם אחד מעון לרוח השי״ת. ודו״ק.
כל פרשת פרה נאמרה בלשון נסתר ויקחו, והיתה לבנ״י, והיתה להם לחקת עולם, משום דכולה אינה בפנים מקום שנועד שמה שמו יתב׳ לישראל, מקום שהכרובים פונים, מקום היחוד העליון, לכן הוי חק סתום, ומדבר השי״ת בלשון נסתר. ודו״ק.
הנה המג״א סימן תרפ״ה כתב, דפרשת פרה דלהוי דאורייתא לא ידענא היכא רמיזא. יעו״ש. ולדעתי הוא מפורש, דבריש יומא יליף לענין פרישה מהך דכאשר צוה ה׳ לעשות לכפר עליכם, לעשות אלו מעשה פרה לכפר עליכם זה יוהכ״פ ואמר שם אי כל הכתוב בהן מעכב או רק המעכב לדורות, יעו״ש דף ה׳, ושם ע״ב אמר רשב״י במלואים שאף מקרא פרשה מעכבא, דכתיב זה הדבר אפילו דבור מעכב, א״כ כי ילפינין לדורות גם בפרשת פרה מקרא מעכבא טרם עשיית הפרה, ונמצא בשעת עשיית הפרה מקרא פרשה מעכבא והוי אז דאורייתא, ולפ״ז גם ביוהכ״פ הוי דאורייתא בזמן המקדש. ונכון. ואולי מפני זה היה קורא בע״פ את שבחומש הפקודים, מפני שנאמר אחר מות אהרן, וכדאמר בספרי שם פס׳ קמ״ב, וא״כ לא היה קריאתו מן התורה, שע״ז לא נאמר כאשר עשה ביום הזה צוה לעשות לכפר כו׳, שעדיין לא נאמרה, לכן נשתנה קריאתה בע״פ, וכמו דאמרו על שמונה פרקים הואיל ואישתני אישתני. יעו״ש. והגמ׳ דאמרה טעמי אחרינא אזלא לפום מאי דלא יליף מסיני, ובפרט ר״ל לטעמיה אזיל דלא יליף מסיני. ודו״ק ועיין מש״כ בפ׳ אחרי.
ואיש – איש – למעוטי קטן מכרת.⁠1 (ערכין ג׳.)
אשר יטמא – אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא, לדידך דאמרת כל היכי דכתיב אשר – דאי בעי הוא, אלא מעתה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא, מי שהוא דאי בעי מטמא ואי בעי לא מטמא הוא דחייב, מת מצוה דלא סגי דלא מטמא ה״נ דפטור, אמר לי׳, שאני התם, דאמר קרא [פ׳ ג׳] טמא יהיה – מכל מקום.⁠2 (מכות ח׳.)
ולא יתחטא – מלמד שהטעון חטוי חייב על ביאת מקדש, ושאין טעון חטוי אינו חייב על ביאת מקדש.⁠3 (ירושלמי נזיר פ״ז ה״ד)
מתוך הקהל – תניא, ר׳ שמעון אומר, אין כהן גדול משיח חייב פר העלם דבר על טומאת מקדש וקדשיו, דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, מי שחטאתו שוה ליחידים, ומאי ניהו – קהל.⁠4 (הוריות ט׳:)
1. שאם נטמא ולא נתחטא ונכנס למקדש אינו חייב כרת, אבל עיקר טומאת מת שייך גם בקטן כמש״כ לעיל בפ׳ י״ח בדרשה ועל הנפשות.
2. לעיל בפ׳ י״ג בביאה למקדש בטומאה כתיב כל הנוגע במת ולא יתחטא את משכן ה׳ טמא טמא יהיה עוד טומאתו בו, ודרשינן טמא יהיה מכל מקום, כלומר, מכל טומאה שהיא, בין מטומאת רשות בין מטומאת מצוה. ואע״פ דלעיל בפ׳ הנזכר כבר דרשינן דרשה מלשון טמא יהיה, מפרש בגמרא דמלשון עוד טומאתו מיתור מלת עוד דרשינן גם את זה. ובענין פירוש המלה אשר עיין מש״כ לקמן פ׳ שופטים י״ט ה׳.
3. ר״ל רק טמא כזה שצריך חטוי [כלומר, הזאה] בשלישי ובשביעי חייב כשנכנס למקדש בטומאה, והיינו שנגע באב הטומאה, וכגון אדם שנגע במת והנוגע בו, אבל טמאים אחרים אין חייבים כרת על ביאת מקדש, ועיין במס׳ פרה פי״א מ״ד.
4. ר״ל מי שבחטאו שוה לקהל מביא קרבן על טומאת מקדש וקדשיו יצא כה״ג שאינו שוה לקהל דהרי כל יחיד שחטא בשוגג מביא חטאת, אבל כהן גדול צריך שישגה בהוראה ויעשה מעשה כמבואר לפנינו במקומו בפ׳ ויקרא, ועיין ברמב״ם פ״י ה״ז משגגות שלא פסק כר״ש והראב״ד פסק כר״ש, ויש בזה אריכות דברים וכלל ענין זה נתבאר לפנינו בפ׳ ויקרא.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כא) וְהָיְתָ֥ה לָהֶ֖םא לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמַזֵּ֤ה מֵֽי⁠־הַנִּדָּה֙ יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּמֵ֣י הַנִּדָּ֔ה יִטְמָ֖א עַד⁠־הָעָֽרֶב׃
It shall be a perpetual statute to them. And he who sprinkles the water for impurity shall wash his clothes, and he who touches the water for impurity shall be unclean until evening.
א. לָהֶ֖ם =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל?!=לָּהֶ֖ם (למ"ד דגושה?); הנקודה נראית כמו כתר מבחינת הצבע השלה.
• הערות ברויאר ודותן והמקליד
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
והיתה לכם לחקת עולם – שינהוג הדבר לדורות.
ומזה מי הנדה יכבס בגדיו – בין מים למים הכתוב מדבר. וחילק הכתוב בין מים שיש בהם כדי הזייה – ובין מים שאין בהם כדי הזייה. שהמים שיש בהם כדי הזייה – מטמא אדם לטמא בגדים, ומים שאין בהם כדי הזיה – מטמא אדם לטמא אוכלים ומשקים. אתה אומר לכך בא, או לא בא אלא לחלק בין מזה לנוגע, שהמזה שלא נגע מטמא בגדים, והמזה נוגע דין הוא שיטמא בגדים? והרי דברים קל וחומר: ומה אם המזה שאין נוגע מטמא בגדים, המזה נוגע דין הוא שיטמא בגדים. אין לי אלא טהורים, טמאים מנין? אמרת קל וחומר הוא: אם טהורים מטמאים, קל וחומר לטמאים. אין לי אלא כשרים, פסולים מנין? אמרת קל וחומר הוא: אם כשרים מטמאים, קל וחומר לפסולים. הא אין עליך לומר כלשון האחרון, אלא כלשון הראשון: בין מים למים הכתוב חילק, בין מים שיש בהם כדי הזייה ובין מים שאין בה כדי הזייה: שמים שיש בהם כדי הזייה מטמא אדם לטמא בגדים, ומים שאין בהם כדי הזיה מטמא אדם לטמא אוכלים ומשקים.
"And it (the sprinkling of the waters) shall be for them for an everlasting statute": that it be observed throughout the generations. "And the sprinkler of the waters of sprinkling shall wash his clothing": Scripture here distinguishes between water which is sufficient for sprinkling and water which is not sufficient for sprinkling, the first rendering a man tamei to render his garments tamei; the second rendering a man tamei to render foods and drinks tamei. You say that this is the intent of the verse, but perhaps its intent is to distinguish between the sprinkler and the toucher (of the water); the sprinkler who does not touch rendering his garments unclean, and the sprinkler who touches, not rendering his garments unclean? Now does it not follow (otherwise) a fortiori, viz.: If the sprinkler who does not touch renders his garments unclean, how much more so the sprinkler who touches! __ But perhaps the intent is to distinguish between the clean and the unclean? __ Would you say that? It follows a fortiori (otherwise), viz.: If the clean one (who touches it) becomes unclean, how much more so, the unclean one! __ But perhaps the intent is to distinguish between those who are fit (to sprinkle) and those who are unfit? __ Would you say that? It follows a fortiori (otherwise), viz.: If the fit one becomes unclean, how much more so, the unfit one! You must perforce accept the first supposition — Scripture here distinguishes between water which is sufficient for sprinkling and water which is not sufficient for sprinkling, the first rendering a man tamei to render his garments tamei; the second rendering a man tamei to render foods and drinks tamei.
ומזה מי נדה – מים שהן ראוין לנדה לטמא אדם ולטמא בגדים ולא מים שאין בהן כדי הזייה מה אני מקיים הנוגע במי הנדה ריבה מי חטאת שיש בהן כדי הזייה שהן מטמאין במגע ובמשא הנוגע והנוגע ריבה מי חטאת שאין בהן כדי הזייה שאין מטמאין במגע אבל לא במשא העיד רבי חנינא משום חמשה זקנים שבאו מיהודה ואמרו מי חטאת שנעשו מצוותן ונטמאו באב הטומאה מטמאין את הכהן ואת תרומתו ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש מי חטאת שלא עשו מצוותן ונטמאו באב הטומאה מטמ׳ את הכהן בידו אבל לא ברגלו ואינו מטמא את הכהן לא בידו ולא ברגלו בזמן שנפסלים ממימי הטללים ממימי השלגים מטמא הכהן ברגלו אבל לא בידו ואינו מטמא את המזה בידו ולא ברגלו ק״ו אר״ש לפני ר״ע ומה במקום שאין הכהן מטמא בידו הרי המזה מטמא בידו וברגלו מקום שהכהן מטמא בידו וברגלו אינו דין שיהא המזה מטמא בידו וברגלו מה לכהן מטמא לטמאים ומטמא לטהורים מה למזה שאינו מטמא לטמאים ואינו מטמא לטהורים. אפר כשר שנתערב במים פסולין מטמא את הכהן ואת התרומה ר׳ יעקב אומר מטמאים הם משום משקה אפר פסול שנתערב במים כשרים ר׳ שמעון אומר מטמאים הם משום משקה ר׳ אליעזר בן יעקב אומר כשרין הן ללוש בהן את העיסה.
וּתְהֵי לְהוֹן לִקְיָם עָלַם וּדְמַדֵּי מֵי אַדָּיוּתָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וּדְיִקְרַב בְּמֵי אַדָּיוּתָא יְהֵי מְסָאַב עַד רַמְשָׁא.
And it shall be to them for an everlasting statute, that he who applies the water of sprinkling shall wash his clothes, and whoever touches the water of sprinkling shall be unclean until the evening;

וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב
וּתְהֵי לְהוֹן לִקְיָם עָלַם וּדְמַדֵּי מֵי אַדָּיוּתָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וּדְיִקְרַב בְּמֵי אַדָּיוּתָא יְהֵי מְסָאַב עַד רַמְשָׁא
חֻקָּה – קְיָם, גְּזֵירָא
א. מאחר שכאן תרגם ״לְחֻקַּת עוֹלָם״ – ״לִקְיָם עָלַם״ מדוע תרגם לעיל ״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה״ (ב) ״דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״? כי אונקלוס מבחין בתרגומי חוֹק וחֻקָּה: ״חוק״ הנאמר על כלל המצוות מתורגם קְיָם כגון ״שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים״ (דברים ד א) ״שְׁמַע לִקְיָמַיָּא וּלְדִינַיָּא״. לכן גם לשונות ״חֻקַּת עוֹלָם״ או ״חָק עוֹלָם״ מתורגמים קְיָם, כבפסוקנו ״לְחֻקַּת עוֹלָם״ – ״לִקְיָם עָלַם״, ״חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם״ (ויקרא ו יא) ״קְיָם עָלַם לְדָרֵיכוֹן״. והטעם: כמו שהשמות בְּרִית או שְׁבוּעָה מתורגמים קְיָם [כגון ״וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית״ (בראשית ט יג) ״לְאָת קְיָם״, ״אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה״ (במדבר ל ג) ״יְקַיֵּים קְיָם״] גם ״חוק״ במשמע מצווה מתורגם קְיָם, ״שהוא מושבע עליה מהר סיני״ (משנה שבועות ג ו) והיא הברית שבין הקב״ה לישראל.
אבל ״חוק״ הנאמר על פרטי המצוות מתורגם גְּזֵירָא, כדי להטעים שפרטים הם גזירת מלך וגם אם לא נדע טעמם נתחייבנו לשומרם. ומכיוון שהפסוק ״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה״ עוסק בפרטי מצוַות פרה אדומה (כגון שלא עלה עליה עול, דיני שריפתה וכל המצוות התלויות במי נדה), תרגם ״דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״. וכן תרגם ״זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח״ (שמות יב מג) ״דָּא גְּזֵירַת פִּסְחָא״ וגם לעיל בפסח שני: ״כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו״ (במדבר ט ג) ״כְּכָל גְּזֵירָתֵיהּ וּכְכָל דְּחָזֵי לֵיהּ״, כי גם באלה מדובר על פרטי המצוות השונות.⁠1
ומזה מי הנדה – דרשת חז״ל
ב. ›הזאת מי הפרה על הטמא אינה מטמאת את המזה, ופסוקנו מדבר באדם שנשא את המים שלא לצורך שנטמא טומאת בגדים כאשר יש במים כדי שיעור הזאה, כדברי רש״י:
ומזה מי הנדה – רבותינו אמרו שהמזה טהור, וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, משא״כ בנוגע. וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך, שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה.
אף שדרשת חז״ל נראית מנוגדת לפשט הפסוק,⁠2 ביאר הנצי״ב שמקורה בשינוי לשון הפסוק:
שינה הכתוב במזה מכל הפרשה דכתיב השורף, האוסף, הנוגע, וכאן לא כתיב והמזה, אלא ומזה, ללמדנו דלא מיירי במזה ממש אלא בנושא שיעור הזיה וכפירוש רש״י.
לדעת ״ביאורי אונקלוס״ מהכתוב עצמו ברור שהמזה עצמו אינו טמא שכן אילו היה נטמא בהזאתו, הרי שמיד אחרי הזאה ראשונה אינו יכול להמשיך ולהזות עוד על הכלים, בניגוד לדברי הפסוק: ״וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים״, וממילא יש הכרח לדרוש את פסוקנו על הנושא את מי הנידה. אלא שאם היה נטמא בכל מקרה גם כשנושא מים פחות משיעור הזאה, הרי שאונקלוס היה צריך לתרגם ״וּדְיִטוֹל מֵי אַדָּיוּתָא״ ולכלול כל נשיאת מים בכלל הטומאה. תרגומו ״וּדְמַדֵּי מֵי אַדָּיוּתָא״ רומז לדרשת חכמים שדווקא הנושא מים בשיעור הזאה נטמא.⁠3
1. גם בשלש פרשות נוספות העוסקות בפרטי מצוות – כולן בחומש במדבר – תרגם גְּזֵירָא: בפרשת נחלות העוסקת בפרטי דיני ירושה ״והיתה לבני ישראל לְחֻקַּת משפט״ (במדבר כז יא) ״וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִגְזֵירַת דִּין״, בפרשת גיעולי מדין הפורטת סוגי כלים תרגם ״זאת חקת התורה״ (במדבר לא כא) ״דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״ ובפרשת ערי מקלט המפרטת את דיני הרוצחים תרגם ״והיו אלה לכם לְחֻקַּת משפט״ (במדבר לה כט) ״לִגְזֵירַת דִּין״. ובפסוק ״חֻקַּת הַפָּסַח״ (שמות יב מג) התבארו הבחנות נוספות בתרגומי חוֹק וחֻקָּה: קְיָם, גְּזֵירָא, חוּלְקָא, נִמּוֹסָא, עיין שם.
2. ״ואגב אמר רבינו הגאון: לכאורה הוא תמוה שבתורה כתוב מפורש שהמזה טמא ורז״ל דרשו שהמזה טהור״. אדרת אליהו, ראה שם ביאורו, ועיין ״הכתב והקבלה״.
3. ראה עוד ״חליפות שמלות״.
ותיהוי להון לקיים עלם ומן דמדיא מי אדיה יחוור לבושוי ומן די יקרוב במי אדיה יהווי מסאבב עד רמשה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומן דמדי״) גם נוסח חילופי: ״ומדי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומן די יקרוב במי אדיה יהווי מסאב״) גם נוסח חילופי: ״כל דיקרוב במי הדיה יסתאב״.
ותהי לכון לקיים עלם ולחוד כהנא דמדי מי אדיותא יצבע לבושוי ודיקרב במי אדיותא יהי מסאב עד רמשא.
And it shall be unto you an everlasting statute. The priest, also, who sprinkleth the water of sprinkling shall sprinkle his clothes, and he who toucheth the water of sprinkling shall be unclean until evening.
ומזה מי הנדה – כשם שהעגל טמא את הטהור, כך עושין מי נדה מטמאין כל טהור.
והנוגע במי נדה וגו׳ – נעשו מי הנדה אב הטומאה, שאלולי כך לא יטמאו אדם שאין אדם מטמא אלא אם כן נגע באב הטומאה, נמצאת אתה אומר שלשה אבות הטומאה, הא כיצד נגע אדם במת נעשה אבי אבות הטומאה, נגע חרב באדם נעשה אב הטומאה, נגע אדם באותו חרב נעשה אבי אבות הטומאה.
1ולמה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה אדומה, ללמדך מה פרה אדומה מכפרת, כך מיתתן של צדיקים מכפרת, 2ומרים מתה בנשיקה ומתה על פי ה׳. כשם שמת משה רבינו, שטעם לגזירה שוה נאמר כאן ותמת שם מרים (במדבר כ׳:א׳), ונאמר להלן וימת שם משה (דברים ל״ד:ה׳), וילפינן שם משם, מה לשם בנשיקה, אף כאן בנשיקה, ועוד כי במרים [כתיב] שני שם, ובמשה רבינו ע״ה אחת, לגזירה שוה, והשנית במקום על פי ה׳, כי אין כבוד לשכינה שיאמר לאשה על פי ה׳, לפיכך זכר ב׳ פעמים שם.
1. ולמה נסמכה. מ״ק כ״ח ע״א, ורש״י עה״ת כ׳ א׳.
2. ומרים מתה בנשיקה. שם שם.
(כא-כב) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם – שֶׁיִּנְהֹג הַדָּבָר לְדוֹרוֹת. וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא, הַכָּתוּב חִלֵּק בֵּין מַיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי הַזָּאָה וּבֵין מַיִם שֶׁאֵין בָּהֶן כְּדֵי הַזָּאָה, שֶׁהַמַּיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי הַזָּאָה מְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים, וּמַיִם שֶׁאֵין בָּהֶן כְּדֵי הַזָּאָה מְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא אֹכְלִין וּמַשְׁקִין, אַתָּה אוֹמֵר לְכָךְ בָּא, אוֹ לֹא בָּא אֶלָּא לְחַלֵּק בֵּין נוֹגֵעַ לְמַזֶּה, שֶׁהַמַּזֶה שֶׁאֵין נוֹגֵעַ מְטַמֵּא בְּגָדִים, וּמַזֶּה נוֹגֵעַ אֵין מְטַמֵּא בְּגָדִים. אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, אִם הַמַּזֶּה שֶׁאֵין נוֹגֵעַ מְטַמֵּא, מַזֶּה שֶׁנּוֹגֵעַ בּוֹ דִּין הוּא שֶׁיְּטַמֵּא בְּגָדִים, אֵין לִי אֶלָּא טְהוֹרִין טְמֵאִין מִנַּיִן, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, אִם טְהוֹרִין מְטַמְּאִין, קַל וָחֹמֶר לִטְמֵאִין. אֵין לִי אֶלָּא כְּשֵׁרִין פְּסוּלִין מִנַּיִן, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, אִם כְּשֵׁרִין מְטַמְּאִין קַל וָחֹמֶר לִפְסוּלִין.
וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (לעיל פסוק טז) ״בַּחֲלָל חֶרֶב״ בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הָחֶרֶב שֶׁהִיא טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהַנּוֹגֵעַ בָּהּ טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, הָא לָמַדְנוּ לְכֵלִים וְאָדָם, כֵּלִים וְאָדָם וְכֵלִים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן ל״א:כ״ד) ״וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם״, הָא לָמַדְנוּ לְכֵלִים וְאָדָם וְכֵלִים, כֵּלִים וְכֵלִים מִנַּיִן, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, וּמָה כֵּלִים הַנּוֹגְעִים בְּאָדָם הַנּוֹגֵעַ בְּכֵלִים הַנּוֹגְעִין בְּמֵת הֲרֵי הֵן טְמֵאִין, כֵּלִים הַנּוֹגְעִין בְכֵלִים הַנּוֹגְעִין בְמֵת אֵינוֹ דִּין הוּא שֶׁיְּהוּ טְמֵאִין. כֵּלִים בְּאָדָם מִנַּיִן, אָמַרְתָּ קַל וְחֹמֶר, וּמָה כֵּלִים הַנּוֹגְעִין בְּאָדָם הַנּוֹגֵעַ בְּכֵלִים הַנּוֹגְעִין בְּמֵת הֲרֵי הֵן טְמֵאִין, כֵּלִים הַנּוֹגְעִין בְּאָדָם הַנּוגֵעַ בְּמֵת אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהוּ טְמֵאִין, אוֹ יְהֵא אָדָם מְקַבֵּל טֻמְאָה מִן הַמֵּת לְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה, [אָמַרְתָּ] קַל וָחֹמֶר, וּמָה כֵּלִים שֶׁאֵין מְטַמְּאִין עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, הֲרֵי הֵן מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִן הַמֵּת לְטַמֵּא אָדָם טֻמְאַת שִׁבְעָה, אָדָם שֶׁמְּטַמֵּא עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּקַבֵּל טֻמְאָה מִן הַמֵּת לְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב״, טֻמְאַת עֶרֶב מְטַמֵּא, וְאֵין מְקַבֵּל טֻמְאָה מִן הַמֵּת לְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה, אוֹ שֶׁיְּטַמֵּא בְּהֶסֵּט, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, וּמָה נְּבֵלָה קַלָּה הֲרֵי הִיא מְטַמְּאָה בְּהֶסֵּט, מֵת חָמוּר אֵינוֹ דִּין שֶׂיְּטַמֵּא בְּהֶסֵּט, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא״, בְּמַגָּע הוּא מְטַמֵּא וְאֵין מְטַמֵּא בְּהֶסֵּט.
וְמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה – מַיִם שֶׁהֵן רְאוּיִּין לְנִדָּה לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים, וְלֹא מַיִם שֶׁאֵין בָּהֶן כְּדֵי הַזָּאָה, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם הַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה, רִבָּה מֵי חַטָּאת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי הַזָּאָה (שֶׁאֵין) [שֶׁהֵן] מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָׂא, הַנֹּגֵעַ וְהַנֹּגֵעַ, רִבָּה מֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶן כְּדֵי הַזָּאָה (שֶׁאֵין) [שֶׁהֵן] מְטַמְּאִין בְּמַגָּע אֲבָל לֹא בְּמַשָׂא, הֵעִיד רַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם חֲמִשָׁה זְקֵנִים שֶׁבָּאוּ מִיהוּדָה וְאָמְרוּ, מֵי חַטָּאת שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן, וְנִטְמְאוּ בְּאָב הַטֻּמְאָה מְטַמְּאִין אֶת הַכֹּהֵן וְאֶת תְּרוּמָתוֹ, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. מֵי חַטָּאת שֶׁלֹּא עָשׂוּ מִצְוָתָן וְנִטְמְאוּ בְּאָב הַטֻּמְאָה, מְטַמֵּא אֶת (הַכֹּהֵן) [הַמַּזֶּה] בְּיָדוֹ וְלֹא בְּרַגְלוֹ, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַכֹּהֵן לֹא בְּיָדוֹ וְלֹא בְּרַגְלוֹ, בִּזְמָן שֶׁנִּפְסָלִים מִמֵּימֵי הַטְּלָלִים, מִמֵּימֵי הַשְּׁלָגִים, מְטַמֵּא הַכֹּהֵן בְּרַגְלוֹ אֲבָל לֹא בְּיָדוֹ, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַמַּזֶּה [לֹא] בְּיָדוֹ וְלֹא בְּרַגְלוֹ (ק״ו), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא קַל וָחֹמֶר וּמָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַכֹּהֵן מְטַמֵּא בְּיָדּוֹ הֲרֵי הַמַּזֶּה מְטַמֵּא בְּיָדּוֹ (וּבְרַגְלוֹ), מָקוֹם שֶׁהַכֹּהֵן מְטַמֵּא בְּיָדוֹ וּבְרַגְלוֹ אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא הַמַּזֶּה מְטַמֵּא בְּיָדוֹ וּבְרַגְלוֹ. מַה לְּכֹהֵן מִטַּמֵּא לִטְמֵאִים וּמִטַּמֵּא לִטְהוֹרִים, מַה לְּמַזֶּה שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא לִטְמֵאִים וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לִטְהוֹרִים. אֵפֶר כָּשֵׁר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם פְּסוּלִין מְטַמֵּא אֶת הַכֹּהֵן וְאֶת הַתְּרוּמָה, רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר מְטַמְּאִים הֵם מִשּׁוּם מַשְׁקֶה. אֵפֶר פָּסוּל שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם כְּשֵׁרִים, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מְטַמְּאִים הֵם מִשּׁוּם מַשְׁקֶה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר כְּשֵׁרִין הֵן לָלוּשׁ בָּהֶן אֶת הָעִסָּה.
וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא – מַגִּיד שֶׁמְּטַמֵּא בְּגָדִים, יָכוֹל בְּגָדִים שֶׁנִּטְמְאוּ מִתַּחַת הַמֵּת, וּמִנַּיִן אַף בְּגָדִים שֶׁנִּטְמְאוּ מִתַּחַת הַזָּב, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא״, וּמִנַּיִן כֵּלִים בְּאָדָם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא״, מִנַּיִן אָדָם בְּכֵלִים, אָמַרְתָּ וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא, ״וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב״, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר הָיָה מְטַמֵּא בְּכֻלָּן טֻמְאַת שִׁבְעָה.
וַיַכֻּוןֻ לַהֻם דַ׳לִךַּ רַסםַ אַלדַּהרִ וַמֻנצִ׳חֻ מַאאַ אַלנַּצ׳חִ יַג׳סִלֻ תִ׳יַאבַּהֻ וַמַן לַאמַסַ מַאאַ אַלנַּצ׳חִ יַנגַסֻ אִלַי׳ אַללַּיְלִ
ויהיה להם זה, חק לעולמי עד, וזה הזורק את מי ההזאה, יכבס את בגדיו, ומי שנגע ממש במי ההזאה, יטמא עד הלילה.
וההבדל בין אמרו ומזה מי הנדה יכבס בגדיו ובין אמרו והנוגע במי הנדה – כי הראשון ״מים שיש בהם כדי הזיה״; והשני ״מים שאן בהם כדי הזיה״. וכמו כן יצא הראשון במלת ׳ומזה׳, והצריך את הנוגע בו כבוס בגדים. ואני מתפלא ממי שגדל את מצות מי הנדה כאשר ראה שחוקק בה הדבר וניגודו ונשאל, והביא לו דוגמא מן הטבעיים כי השמש מלבינה את האריגים ומשחירה את פני הכובס, וכמו כמה מהחומרים אשר מקרישים דבר וממיסים אחר. ואין ענין לחוקה השמעית בטבעיים כי הדוגמא אשר הביא לו, רק תפס הניגוד בגלל שינוי הענין, והענין במצוה זו – אחד, ופסק בו בניגוד כרצון המחוקק יתברך ויתעלה. והטומאה והטהרה אינן ידועות אלא מקביעת התורה, ואין להקיש ענין שבטבע אל ענין שבחוק.
ומזה מי הנדה – רבותינו אמרו (בבלי יומא י״ד.) שהמזה טהור, וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, מה שאין כן בנוגע, וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזייה.
והנוגע יטמא – ואין טעון כבוס בגדים.
ומזה מי הנדה AND HE THAT SPRINKLED THE WATER OF SPRINKLING [SHALL WASH HIS GARMENTS] – Our Rabbis said that the one who sprinkles remains clean, and this statement is intended to intimate that one who bears the waters of purification becomes unclean with a more stringent uncleanness, in that he renders unclean the garments that are upon him (for it states here that he shall wash his garments), which is not so in the case of one who only touches these waters. And this fact that it here expresses it (the idea of "bearing the waters") by the term "he that sprinkles" is only to tell you that they (the waters) do not render a person who bears them unclean unless they contain a quantity capable of being sprinkled (Yoma 14a).
והנגע…יטמא AND HE THAT TOUCHES … SHALL BE UNCLEAN – but does not require washing of his garments.
פס׳: והיתה להם לחקת עולם – שינהוג הדבר לדורות.
ומזה מי הנדה יכבס בגדיו1מים שיש שעור הזאה שהן מטמאין אדם לטמא אוכלין ומשקין שנאמר יטמא עד הערב:
1. מים שיש בדם שיעור הזאה. מטמא אדם לטמא בגדים. ומים שאין בהן שיעור הזאה מטמא אדם לטמא אוכלין ומשקין וכ״ה בספרי. ופי׳ מזה הוא הנושא שאין המזה טמא:
יטמא עד הערב – ולא יטהר עד אשר ירחץ.
SHALL BE UNCLEAN UNTIL EVEN. And shall not become clean until he washes.
ומזה מי הנדה יכבס בגדיו וגו׳ – מקרא מסורס והכי קאמר: ומזה מי הנדה והנוגע במי הנדה יכבס בגדיו וגם יטמא עד הערב.
והנגע במי הנדה יטמא – תשובה למינים מה שפרה מטמאה כל העוסקים בה היינו טעמא לפי שהיא נעשית מחוץ למחנה ואם לא תטמא כל העוסקים בה חיישינן שמא יבואו בני אדם העושים עצמם פרושים ויקחו מעפרה ויזו על עצמם שלא לצורך ויאמרו רוצים אנו להיות טהורים ולכך צוה הכתוב שכל הטהורים הנוגעים בה יהיו טמאים.⁠1 ואם תאמר: אם מזה טמא הנוגע לא כל שכן והנגע במי הנדה יטמא – למה נאמר אלא לפי שאין עונשים מן הדין כתב לך והנגע במי הנדה יטמא. אין אני כמשיב על דברי רבותינו כי כולם אמת. אך תמה אני על מה ששנינו במסכת פרה פ״ג פתח העזרה מתוקן קלל של חטאת ומביאין זכר של רחלים וקושרין חבל בין קרניו וקושרין מקל ומסבך בראשו של חבל וזורקו לתוך הקלל ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו ונוטל ומקדש כדי שיראה על פני המים. ועליו יסד הפייט הקליר בפרשת פרה אדומה יביאו איל מוקרן במטרה בראשו חבל ושוט טהרה לטהרת זאת כרמים נוטרה. שמשמע מכאן לפי פשוטו של מקרא שכל מזה מי הנדה טעון הזאה ואיך יהא נטהר את המזה אחרון אם לא בעניין זה.
1. שאוב מר״י בכור שור במדבר י״ט:כ׳.
ומזה מי הנדה יכבס בגדיו, "and the person who sprinkles the waters containing the ash of the red heifer, called here מי הנה, "water designed to purify by removing the offending substance.⁠" This verse has been abbreviated; its meaning is as follows: "the waters designed to remove the offending substance;⁠" however, the person coming into contact with these waters must subsequently immerse himself in a ritual bath, as well as his clothing, and he remains in a state of ritual impurity until the evening of that day.
והנוגע במי הנדה יטמא, "anyone coming into contact with that water will become ritually unclean.⁠" This is the answer to the deviationist cults among Jews who claim that the reason why the red heifer confers ritual impurity on all the people involved with it, is, because the whole ritual was performed outside the camp of the Jews. They claim that if people involved with it would not become ritually impure, we are afraid that anyone could henceforth claim a special status of superior sanctity for himself and take from the ash of the cow and sprinkle himself with this "holy" water, claiming that thereby they would achieve a higher degree of purity. To forestall such practices, the Torah decreed that everyone involved with the red heifer would become ritually unclean as an immediate result of this. (Compare B'chor shor) If you were to ask that if a mere sprinkling of the water caused ritual impurity, should not direct physical contact, touching it, do so even more so? So why did this have to be spelled out in our verse? The answer is again that penalties for incorrect behaviour must have been spelled out, and cannot be meted out when based only on our logic. I am not like many commentators who query the words of our sages, all of which are words of truth; [Our author is absolutely correct. [This editor has never come across a commentator whose work he has translated, in which some of these commentators have not only disagreed with the words of their colleagues usually of former years, so that these commentators could no longer defend their opinions, but they even questioned those commentators' very legitimacy, and berated them. Ed.] Nonetheless, I cannot conceal that I am puzzled by a statement in the tractate פרה, chapter 3, mishnah 3, where we read that at the entrance to the עזרה, courtyard of the Temple, was set ready a pitcher of the ashes of the red heifer, a sin offering, and they brought a male from the sheep, and tied a rope between its horns and they tied at the end of the rope a stick with a pine cone and threw it into the pitcher, and the male was struck so that it fell over backwards, and he took it and sanctified it so that the ashes became visible above the waters in the pitcher to the onlookers. [The purpose of all this was to avoid the person handling the ashes to have to touch it personally and thus contract ritual impurity. Eliezer HaKalir composed a liturgical poem based on the text of this mishnah, recited in many synagogues in the morning prayer on the Shabbat on which this section of the Torah is especially read out of turn shortly before Passover. Ed.] According to our author that everyone involved in these procedures requires to have himself sprinkled in order to regain ritual purity, how can the last person in the chain regain it? By whom will he be sprinkled?[Rabbi Chavell in his annotations quotes the Talmud in Yoma folio 14 as answering this by saying that a minor who is not subject to becoming ritually impure was used to do this. Ed.]
ומזה מי הנדה יכבס בגדיו – כיון שהוא טהור והוא מטהר את הטמא למה יטמא שיהא טעון כבוס בגדים, אבל הוא טמא מקלוח המים שהוא חוזר על המזה שמקבל טומאה ממנו ולכך יכבס בגדיו, כך שמעתי. אבל דעת רז״ל בגמרא דיומא שאין המזה טעון כבוס בגדים, וכך אמרו מאי מזה נושא, והאי דאסיק קרא למזה בלשון נושא, משום דנושא מי נדה אינו טעון כבוס בגדים אלא כשעור הזאה, דהיינו כדי שיטבול ראשי גבעולין.
ומזה מי הנדה יכבס בגדיו, "the one who administers the ash/water mixture has to wash his clothes.⁠" Seeing that he himself is ritually pure and he administers the ash/water mixture to a ritually impure person why should he be required to immerse his clothing in a ritual bath? The reason is that in the process of sprinkling the ash/water mixture on the ritually impure person some of it may have splashed his clothing. This is what I have heard as an explanation of this halachah. However, the collective opinion of the sages in Yoma 14 is that the person concerned does not need to immerse his clothing in a ritual bath at all. The sages there understand the word מזה in our verse to mean נושא, "carries.⁠" The reason why the Torah chooses the unusual word מזה to describe carrying is that the amount of water needed to wash the clothes in question is no larger than the amount of the ash/water mixture needed to sprinkle on the ritually impure person, just enough water as is absorbed by dipping the tips of the hyssop stalks in the mixture.
והנוגע במי נדה יטמא עד הערב – נוגע ונושא דטמא היינו בחנם אבל כדי להזות על הטמא לא לר״א מתו״ך בפ״ק דנדה. ואם ישאל השואל כיצד מעשה פרס שמטמאה טהורי׳ ומטהר טמאים. תשובה כי כמה מעשים כאלו שהרי אנו רואין בכל יום כי האש מקשה החלב ומתכת הבדיל והמים מלחלחים עצי ארזים ומיבשים עצי תאנים. גם יש אוכלים שמשביעין הרעב ומרעיבין השבע. גם יש סמנים שמרפאין החולה ומחלין הבריא. מרב סעדיה גאון.
ומזה מי נדה יכבס בגדיו – פרש״י רבותינו אמרו שהמזה טהור וזה בא ללמדנו שהנושא מי חטאת טמא טומאה חמורה וגו׳ מה שאין כן במגע. וזה שהוציאו בלשון מזה לומ׳ לך שאינו מטמא עד שיהא בהם כשעור הזאה. וא״ת מנא ליה להוציא קרא ממשמעות וי״ל מדכתוב והזה הטהור על הטמא הטהור משמ׳ שהוא טהור לעולם ואע״ג דדרשי׳ ביומא הטהור מכלל שהיה טמא למד על טבול יום שהוא כשר בפרה תרתי ש״מ. אי נמי כיון דמשום מצוה הוא נוגע סברא הוא דטהור כמו מזין עליו ודוחק לשר״א מתו״ך בפ״ק דנדה מפרש התם מזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא. וא״ת והא מזין עליו נמי בעי טבילה והערב שמש כמו נוגע. וי״ל דמ״מ הוי חדוש שזה בא לו טומאה ע״י הזאה וזה בא לו טהרה ע״י הזאה. אי נמי שהטהור שמזין עליו בחנם קאמר הכא כרבנן דבפ״ק דיומא קאמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו דברי ר׳ עקיבא ורבנן ק״ו על הטמא טהור על הטהור לא כ״ש לשר״א.
במי – ה׳ במסורה. במי הנדה. אך במי נדה יתחטא. במי מריבת קדש. במי הירדן. אם התרחצתי במי שלג. זהו מה שדרשו ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא שכיון שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות ששכח להורות להם הלכות גיעול זהו במי מריבת כיון שבא לכלל מריבה טעה במי נדה. במי הירדן לומר שמי הירדן כמי נדה וצריכים ארבעים סאה והיינו כשמואל דאסר (בשבת דף סה) לטבול בנהרות שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין ואינן מטהרין דרך זחילה. במי שלג לומר שיכולין לעשות מקוה משלג כדאיתא בפרק ז׳ דמסכת מקואות העידו אנשי מידבא על רבי ישמעאל שהיה אומר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה.
והיתה לכם לחוקת עולם – הקשה הר״י אמאי איצטריך הכא זימנא אחריתי אי לעכובא הא כבר כתיב מזה.
מי הנדה יכבס בגדיו כו׳ – בפ״ק דנדה (ט׳ א׳) ובפ״ק דיומא (י״ד א׳) אמרינן דמזה טהור והאי דאפקי׳ בלשון הזאה לנושא דבעינן כשיעור הזאה לנושא. ותימה מ״ל לאפוקי הפסוק ממשמעו דמשמע מזה טמא, אי משום [דכתיב] והזה הטהור, דמשמע דהוא טהור אימא שהיה טהור כבר, דהא כתיב ואסף איש טהור והוא מיטמא דכתיב וכבס האוסף את אפר הפרה. וי״ל דהתם כתיב טהור היינו [שהיה] טהור, אבל הכא כתיב [ה]⁠טהור משמע דאכתי טהור הוא. פ״א מהר״א מגרמייזא.
ויקחו אין קיחה אלא תורה שנ׳ (משלי ד׳ ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם וכו׳.
אליך כיון שעסק אדם בתורה נקרא על שמו שנ׳ (תהלים א׳ ב׳) ובתורתו יהגה וכו׳, מקודם אמר ובתורת ה׳ ואח״כ אמר ובתורתו יהגה וכו׳.
פרה זו תורה שפרה ורבה שנ׳ (קהלת י״ב י״א) וכמסמרות נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרה ורבה.
אדומה – כי המאדים פניו על התורה היא מתקיימת בידו.
תמימה – שנ׳ (תהלים י״ט ח׳) תורת ה׳ תמימה משיבת נפש.
אשר אין בה מום – שנ׳ (משלי ח׳ ח׳) אין בהם נפתל ועקש.
לא עלה עליה עול – שנ׳ (שמות ל״ב ט״ז) חרות על הלוחות, אל תיקרי חרות אלא חירות, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.
ולקח אלעזר – כלומר אין אדם זוכה לעטרה זו אלא א״כ עזרו הב״ה כמו שאמרו ר׳ (יומא ל״ט א׳) הבא ליטהר מסייעין לו.
ונתת אותה אל אלעזר – שנ׳ (במדבר כ״א י״ט) וממתנה נחליאל.
והוציא אותה אל מחוץ למחנה – שיהיו דבריו מתפשטים עד סוף העולם.
ושחט אותה לפניו – כלומר שיכשיר הדברים כשחיטה זו שמכשיר.
מדמה באצבעו – קרי ביה מדמה באצבעו כלומר מראה להם דמיונות לשבר האזן ולהעמיד הדבר על בוריו.
ושחט – כמו (מלכים א׳, י׳ ט״ז) זהב שחוט.
ושרף(ירמיהו כ״ג כ״ט) הלא כה דברי כאש.
עץ ארז – אלו הגדולים, ואזוב אלו הקטנים, ושני תולעת – אלו בני אדם שמשימין עצמן כתולעת על דברי תורה, כמו שמצינו גבי דוד (שמואל ב כ״ג כ׳) עדינו העצני.
וכבס בגדיו – שהיו דבריו מחוורים כשמלה.
ורחץ בשרו במים – בתורה שנ׳ (ישעיהו נ״ה א׳) הוי כל צמא לכו למים.
וטהר – שהתורה מטהרת את המחזרים אפילו ממזר ת״ח וכ״ג עם הארץ הממזר עדיף ממנו שנ׳ (משלי ג׳ ט״ו) יקרה היא מפנינים, מכ״ג שנכנס לפני לפנים (הוריות י״ג א׳).
ואסף איש טהור – זהו שאמרו (ברכות ס״ג א׳) בשעת מפזרים אסוף, מאספים פזר.
והניח מחוץ – כלומר שלא יורה עד שיגיע להוראה שנ׳ (משלי ז׳ כ״ו) רבים חללים הפילה זה ת״ח שלא הגיע להוראה ומורה.
והיתה לעדת בני ישראל למשמרת – משמרת לומדה שנ׳ (משלי ו׳ כ״ב) בשכבך תשמור עליך.
למי נדה – כלומר ליצר הרע שנ׳ (יחזקאל ל״ו י״ז) כטומאת הנדה היתה דרכם לפני, ואמרו חכמים (קידושין ל׳ ב׳) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש.
חטאת היא – שבירתו של יצר הרע.
ולגר הגר – התורה הפקר לכל שנ׳ (במדבר כ״א י״ט) וממדבר מתנה, מה מדבר זה הפקר לכל כך התורה.
יטמא יתחטא בו – כלומר הנוגע במת זו ע״ז שמטמאה באהל כמת שנ׳ (תהלים ק״ו כ״ח) ויאכלו זבחי מתים, כלומר אפילו אם יש בו שמץ ע״ז התורה מטהרתו, אין עבירה מכבה התורה. הוא יתחטא בו ביום השלישי, כלומר כשיבא אותו היום שכתוב בו (הושע ו׳ ב׳) ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו התורה מליצה בעדו.
וביום השביעי כלומר לסוף אלף שביעי, כי אז תהיה תחיית המתים, וקורא אותו יום, כי יומו של הב״ה אלף שנים. ואם לא יתחטא כלומר שלא למד תורה שתליץ בעדו ואין בידו זכות ומעשים טובים לא יטהר לעולם.
זאת התורה אדם כי ימות באהל – אין התורה מתקיימת וכו׳.
ונתן עליו מים חיים (יחזקאל ל״ו כ״ה) וזרקתי עליכם מים (חיים).
ומזה מי הנדה יכבס בגדיו – אי אפשר שנבין מזה שיהיה המזה טמא, שהרי ביארה התורה שהוא טהור, כי התנת בהזאה שתהיה על יד טהור ואמרה שהוא יזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות, ואם היה המזה טמא הנה אחר שהזה על האהל לא יוכל להזות על השאר; ולזה יהיה הרצון בו, שאם היה אפשר לו להזות במי הנדה שהוא נוגע, רוצה לומר שהיה בהם כדי הזאה, הנה הוא טעון כיבוס בגדים, אך אם לא היה בהם כדי הזאה ונגע בהם - יטמא עד הערב, ואינו טעון כיבוס בגדים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וחזר ואמר בכאן ומזה מי הנדה כי למה שכבר חטא במה שצריך הזאה טעון כבוס בגדים. אמנם הנוגע לבד אינו צריך כי אם שיטמא עד הערב שמשו כי בדבר הזה כלם שוים.
ומזה מי הנד׳ רבותינו אמרו שהמז׳ טהו׳ וזה בא ללמ׳ שהנוש׳ מי חטא׳ טמא טומא׳ חמורה לטמא בגדים שעליו מה שאין כן מנוגע וזה שהוציאו בלשון מזה לומ׳ לך שאינ׳ מטמאין עד שיהי׳ בהן שיעור הזייה. בפרק קמא דנדה ובפ״ק דיומא מזה ומזין עליו טהור נוגע בהן טמא ונפקא להו מקרא דוהזה הטהור אף לאחר שהזה הטהור ואף על גב דדרשינן מניה הטהור מכלל שהיה טמא למד על טבול יום שהוא טהור בפרה תרתי שמעינן מינה כדכתוב התוספו׳ בפ״ק דנדה ופריך בגמרא ומזה טהור והא כתיב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו מאי מזה נוגע והא כתיב מזה והא כתיב נוגע ועוד מזה בעי כבוס בגדי׳ ונוגע לא בעי כבוס בגדים אלא מאי מזה נושא ונכתוב רחמנ׳ נושא הא קמ״ל דבעי׳ שיעור הזיי׳ ומה שכתב מה שאין כן בנוגע משמע דס״ל שאפי׳ היה בהן שיעור הזייה אם נגע בהן אינו מטמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו ולכאורה נמי הכי משמע מפשטא דגמרא דמעיקרא הוה מהדר לאוקומיה קרא דומזה מי הנד׳ בנוגע ובתר דאותיבו עליה מסיק לה מאי מזה נושא וכיון שנושא דאית בהו כדי הזייה קא מיירי כדאקמו׳ בגמרא נוגע נמי דאוקמוה מעיקרא מאי מזה נוגע דאית בהו כדי הזייה קא מיירי וא״ה דחו הנוגע לאוקמוה מאי מזה נושא ש״מ דנוגע לאו משום דאית בהו שיעור הזייה קמיירי דאל״כ למה לא הקשו באוקמת׳ קמייתא דמאי מזה נוגע ונכתוב רחמנא נוגע כמו שהקשו באוקמתא דמאי מזה נושא אבל כי דייקת בה שפיר מצינן לפרושי דהאי דקאמ׳ מאי מזה נושא ל״ש נושא לא שנא נוגע קאמר דכי אית בה שיעור הזייה מטמאי׳ טומא׳ חמורה לטמ׳ בגדי׳ שעליו ואי לית בהו שיעור הזייה אין מטמאין אלא במגע בלבד ואז אין טעון כבוס בגדים כדכתיב והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב והראיה על זה שהרי לא נדחית האוקמתא הראשונ׳ דמאי מזה נוגע אלא מפירכא דהא כתי׳ מזה והכתוב נוגע ועוד דמזה בעי כבוס בגדי׳ ונוגע לא בעי כבוס בגדי׳ ומשום הכי הדור לאוקמיה מאי מזה נושא וכשהקשו על זה ונכתוב רחמנ׳ נושא מאי טעמ׳ דכתב מזה והוכרחו לתרץ הא קמ״ל דבעינן שיעור הזייה מצינן למימר השתא דאתית להכי אפי׳ תימא מאי מזה נוגע והא דכתיב׳ מזה משום דבעינן שיעור הזייה דהשתא ליכא לאקשויי לא קושיא דהא כתיב מזה והא כתיב נוגע ולאו קושי׳ דמזה בעי כבוס בגדים ונוגע לא בעי כבוס בגדי׳ דא״ל כאן בשיש בו שיעור הזייה כאן בשאין בו שיעור הזייה וקרא דומזה מי הנדה יכבס בגדיו בין בנושא בין בנוגע קמיירי שבשניה׳ יחד כשיש בהן שיעו׳ הזייה מטמאין טומאה חמורה לטמא בגדי׳ שעליו וכשאין בהם שיעור הזייה אינו מטמא אלא טומאת אוכלין ומשקין בלבד אבל לאו בגדים שעליו וזה בנוגע בלבד אבל לא בנושא וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפרק ט״ו מהלכות פרה וכן שנינו בספרי ומזה מי הנד׳ יכבס בגדיו בין מים למים הכתוב חולק בין מים שיש בהן כדי הזייה ובין מים שאין בהם כדי הזייה שהמים שיש בהן כדי הזייה מטמא אדם לטמא בגדי׳ שעליו ומים שאין בהם כדי הזייה מטמא אדם לטמא אוכלין ומשקין ומדלא פירשו בנושא או בנוגע ש״מ דשניהן שוים לא שנא נושא לא שנא נוגע כשיש בהן שיעור הזייה טמא טומא׳ חמורה לטמא בגדי׳ שעליו אבל גבי והנוגע דמיירי במי׳ שאין בהן כדי הזייה שאינו מטמא בגדי׳ שעליו לא הוצ״ל שהוא בנוגע בלבד משו׳ דבהדיא כתיב קרא והנוגע דוקא נוגע אבל נושא לא ואח״כ אמרו אתה אומר לכך בא או לא בא אלא לחלוק בין מזה לנוגע שהמזה לא נוגע מטמא בגדי׳ והמזה הנוגע אינו מטמ׳ בגדי׳ אמרת ק״ו אם המזה שלא נוגע מטמא בגדי׳ המזה הנוגע דין הוא שיטמ׳ בגדי׳ וגו׳ הא אין עליך לומ׳ כל׳ אחרון אלא כל׳ ראשון בין מים למים הכתו׳ חולק בין מים שיש בהן כדי הזייה ובין מים שאין בהן כדי הזייה שהמים שיש בהן כדי הזייה מטמא אדם לטמא בגדי׳ שעליו והמי׳ שאין בהן כדי הזייה מטמא אדם לטמא אוכלין ומשקין משמע שכשיש בהן כדי הזייה בין במגע בין במשא הוא מטמא אדם לטמא בגדי׳ שעליו כמ״ש הרמב״ם ז״ל דאס״ד במשא בלבד מטמ׳ אדם לטמא בגדי׳ שעליו אבל בנוגע מטמא אדם לטמא אוכלין ומשקין בלבד כדכתב רש״י ז״ל א״כ הרי הכתוב הזה בא לחלוק בין מזה לנוגע לא בין מי׳ שיש בהן כדי שיעור הזייה למים שאין בהן כדי שיעור הזייה כדקתני בספרי וצ״ע ומה שאמר לטמא בגדי׳ שעליו לאו דוקא שעליו אלא כל בגד או כלי שנגע בו הטמא הזה בשעת חבורו במטמאין מטמאין ואחר שיפרוש מהמטמאין אינו מטמא בגדי׳ והא דנקט שעליו משו׳ דבגדי׳ שעליו מסתמא הם עליו בשעת חבורו במטמאין וא״כ הנושא מי חטאת שיש בהן כדי שיעור הזייה א׳ בגד שעליו או בגד שיגע בו כל זמן שהוא נושאים הרי הם טמאי׳ והוא והם ראשוני׳ לטומאה פי׳ מהן כגון שהשליך את מי חטאת שעליו הרי הוא ראשון כמו שהיה והכלי או הבגד שיגע בו אינו מטמא אותו שאין וולד הטומאה מטמא כלים וכן כ״מ שנאמר בתורה בטמאות וכבס בגדיו לא בא ללמד שהבגדים שעליו דוקא הם טמאים אלא ללמד שכל בגד או כלי שיגע בו הטמא בשעת חבורו במטמאין הרי הם טמאין וכן מה שאמ׳ שהנושא מי חטאת טמא טומאה חמורה משא״כ בנוגע שהוא מטמא טומאה קלה אינו אלא כשנושא או נוגע במי נדה שלא לצורך הזייה וקודם שעשו מצותן אבל לצורך הזייה או לאח׳ שנעש׳ מצותן כגון שטבל את האזוב והזה על האד׳ הטמא והיו המים שותתים ויורדי׳ על הטמא לארץ. הרי אותן המי׳ טהורי׳ במגען ובמשאן:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(כא) ואמרו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב יראה שאין ענין לו אחרי שכבר אמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו וחז״ל אמרו שהמזה טהור וזה בא ללמד שהנושא אפר הפרה כשעור הזאה מטמא טומאה חמורה לטמא בגדי׳ שעליו מה שאינו כן במגע.
ועל דרך הפשט נראה שמזה מי הנדה אינו מטמ׳ לפי שאינו נוגע באפר הפרה ולא במים אבל טובל האזוב בהם ומזה בו והוא אינו נוגע בדבר ולכך לא אמר בו יטמא אלא בלבד יכבס בגדיו אבל הנוגע במי הנדה יטמא עד הערב לפי שנגע בהם ובאפר המעורב במים ההם ויטמא כמו שאר כל העוסקים במלאכת הפרה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

רבותינו אמרו שמזה טהור וכו׳. ולמדו רז״ל בפרק קמא דנדה (ט.) ובפרק קמא דיומא (יד.) מדכתיב (פסוק יט) ״והזה הטהור על הטמא״, אלמא שהמזה – אף על גב שהוא מזה – טהור הוא, דהא ״והזה הטהור על הטמא״ כתיב (רש״י יומא יד.):
המזה טהור ומאי מזה נושא. כלומר דהך הזאה דכתיב הכא, אינו רוצה לומר מכח (נושא) [הזאה] הוא טמא, דהא אין מזה טמא, אלא מכיון שהזה מסתמא היה נושאו, וטמא מפני המשא. והוי ליה למכתב ׳ונושא׳, אלא ללמוד דבעי שיעור הזאה, דאם לא כן, אינו מטמא. והמזה שהזה לצורך טהור לעולם, ולא אמרינן דנושא טמא אלא כשהזה שלא לצורך, אבל הזה לצורך טהור (תוספות נידה ט.). והרמב״ם (פרה אדומה פט״ו ה״א) לא חילק בין משא ובין מגע, אלא בין נגע לכשיעור הזאה ובין לא נגע כשיעור הזאה, דאם נגע כשיעור הזאה מטמא בגדים, ואם לא נגע כשיעור הזאה אינו מטמא בגדים. ובגמרא פרק קמא דנדה (ט.) לא מוכח כך, דקאמר דמזה טהור, ופריך והא כתיב ״ומזה מי הנדה יכבס בגדיו״, ומתרץ, ׳מאי מזה – נגע׳. ופריך, והא כתיב ״מזה״ וכתיב ״נוגע״. ועוד, מזה מטמא בגדים, נוגע אינו מטמא בגדים. אלא מאי ״מזה״ – נושא, ולמה כתב ״מזה״, לומר לך אם יש בו שיעור הזאה מטמא בגדים, ואי לאו – אינו מטמא בגדים, עד כאן. משמע ד״מזה״ הוא נושא ולא נוגע, דהא לא קאי הך תרוצא ד״מזה״ – נוגע. ואף על גב דהקשו בתוספות התם (יומא יד.) דהשתא במסקנא דקאמר דאין נושא מטמא אלא אם כן יש שיעור הזאה, אם כן יהיה ״מזה״ נוגע, ולא קשיא הא דנוגע לא בעי כבוס, דזה איירי שלא היה שיעור הזאה. הרי תרצו התוספות גם כן למה לא בעו למימר הכי, עיין שם:
ואי לאו תירוץ התוספות, הייתי אומר דכיון דכתיב ״והנוגע במי הנדה יטמא״, משמע ד״מזה״ לאו נוגע הוא, דכן מוכח הכתוב ״והנוגע״, מכלל דעד השתא לא איירי בנוגע. ואין לפרש ״והנוגע במי הנדה״ דעד השתא איירינן בנוגע כשיעור הזאה, ועכשיו קאמר ״והנוגע במי הנדה״ כלומר שלא נגע כשיעור הזאה יטמא עד הערב, ולא יטמא בגדים, דזה אינו, דאטו ׳נוגע בלא שיעור הזאה׳ כתיב. דודאי אילו כתיב תחלה ״הנוגע״ ואחר כך כתיב ״המזה״, יש לפרש מדכתיב ״מזה״ דהיינו שעור הזאה, אם כן קרא דלפני זה קאי בכל מגע, אף בלא שעור הזאה. אבל לכתוב ״ומזה יכבס בגדיו״, ואחר כך יכתוב ״הנוגע״ בלא שעור הזאה, זה אינו, דכיון דקרא בתרא הוא בכלל קרא קמא, דודאי אף הנוגע לשעור הזאה – ׳נוגע׳ נקרא, לא אתי שפיר. לכך אין לחלק בין מגע למגע, רק בין מגע לנושא, וברור הוא:
ובמסכת כלים תנן (משנה כלים א׳:א׳-ב׳) אבות הטומאה; השרץ, והשכבת זרע, וטמא מת, ומצורע, ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה. למעלה מהם; נבילה, ומי חטאת שיש בהן כדי הזיה, [שהם] מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים, עד כאן. משמע דמי חטאת שיש בהן כדי הזיה – דמטמא בגדים – דומיא דנבילה, מה נבילה במשא ולא במגע, אף מי חטאת במשא ולא במגע:
ומה שהביא את הרמב״ם לזה הוא, שמצא בספרי בפסוק ״ומזה מי חטאת יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא״, ואמרינן בספרי; חילק הכתוב בין שיעור מים למים, שמים שיש בהם שיעור – יכבס בגדיו, ומים שאין בהם שיעור – יטמא, ולא צריך כבוס בגדים. ומדאמרינן ש׳הכתוב מחלק בין מים למים׳, ולא קאמר שהכתוב חילק בין נושא למגע, שמע מינה שאין חילוק בין נושא למגע, אלא חילוק בין מים שיש בהן שיעור, למים שאין בהם שיעור (כ״ה ברא״ם):
ואני אומר שאין הפירוש כן, וכך הפירוש; שחילק הכתוב בין מים למים, כלומר שהמים שיש בהן שיעור יכולין להיות טמא על ידי משא לטמא בגדים, אבל מים שאין בהן שיעור – אינם יכולין להיות טמא טומאת משא. והא דלא אמרו שהכתוב מחלק בין מגע למשא, אין זה קשיא, דמתניתין דמסכת כלים (משנה כלים א׳:א׳-ב׳) נמי הכי קאמר; אבות הטומאה וכו׳ עד ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה. למעלה מהן נבילה ומי חטאת שיש בהן כדי הזיה. חילק במי חטאת בין אין בהן כדי הזיה [ליש בהן כדי הזיה], ולא שנה החילוק בין מגע ומשא, לומר שבמגע הוא מטמא אדם וכלים, ואילו בנושא מטמא אדם לטמא בגדים. אלא שיותר עדיף לשנות החילוק במים עצמן, דברייתא דספרי קאי אקרא, וקרא אהדר לפרש דין המים של מי חטאת, דכל הפרשה מדבר במים, ואינו מדבר בדין נוגע ונושא. וחילק הכתוב במי חטאת, דמי חטאת שיש בהן כדי הזיה – מטמאין בגדים, ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה – אין מטמאין בגדים. לכך ברייתא דספרי מחלק בין מים למים. והיינו כמו שאמרנו, דבשיעור הזאה – מטמאים בגדים על ידי משא, ואין בהן שיעור הזאה – אינם מטמאים בגדים, והיינו כנגיעה:
וליכא למילף דיהא נוגע בשיעור הזיה מטמא בגדים מקל וחומר; ומה נושא פחות מכשיעור, דאינו מטמא טומאת ערב, אפילו הכי נושא כשיעור הזיה מטמא בגדים, נוגע בפחות משיעור – מטמא טומאת ערב, אינו דין דבשיעור יהא מטמא בגדים, דאיכא למיפרך מה לנושא – שכן מטמא בנבילה טומאת בגדים (ויקרא יא, כה), דין הוא שמטמא בגדים כשנושא מי חטאת, אבל נוגע – אינו מטמא בנבילה טומאת בגדים (שם שם כד), לפיכך דין הוא שלא יטמא נוגע בגדים אפילו כשיעור הזיה. וליכא למילף נמי דיהא נושא פחות מכשיעור מטמא טומאת ערב מקל וחומר; מה נוגע כשנוגע כשיעור – אינו מטמא בגדים, מטמא בפחות מכשיעור טומאת ערב, נושא – דכשיעור מטמא בגדים, אינו דין שיטמא לפחות טומאת ערב כשנושא פחות משיעור, דאיכא למיפרך, מה לנוגע שכן מטמא בשרץ (ויקרא יא, לא), דין הוא שיטמא פחות כשיעור, אבל משא שאינו מטמא בשרץ (משנה כלים א׳:א׳), אינו מטמא בפחות מכשיעור:
ומזה מי הנדה יכבס בגדיו – רוב המפרשים יצאו ללקט ולא מצאו טעם מספיק למה הפרה המטהרת הטמאים תטמא הטהורים ועתה הט אזנך ושמע כי מצינו שכל אוכל אינו מוכשר לטומאה עד שיפול עליו מים, ואיך אפשר המים שמקורם טהרה יסבבו הטומאה, אלא ביאור הענין כך הוא, שכך הוא בטבעיות שכל דבר אינו מתפעל כ״א מהפכו ולא ממה שהוא ממינו כדרך שהיצה״ר מתגרה יותר בישראל מבאומות ובת״ח יותר מכולם, (סוכה נב.) לפי שכולם הפכיים לו ע״כ הוא רוצה להתגבר עליהם, וזה טעם שסמוך לעליית השחר החושך מתגבר כי כל דבר מתפעל מהפכו דווקא, לפיכך כל אוכל וזרע אינו מתפעל מן הטומאה לעשות בו רושם עד שיבא עליו מים שכולם טהרה, ואז הטומאה רצונה לנצח הטהרה ומתגבר עליה ועושה בה רושם. כך מי נדה שיש בהם מים שכולם טהרה ויש שם אפר פרה שכולו טומאה והם מעורבין יחד, לפיכך אם מי נדה זורק על אדם טמא אז אין האדם מתפעל מן האפר שהרי הוא ממינו אבל הוא מתפעל מן המים שהם הפכיים לו כי הוא טמא והמים טהורים ע״כ המים פועלים בו ומנצחים הטומאה, אבל אדם טהור הנושא מי הנדה אינו מתפעל מן המים כי הם ממינו ששניהם טהורים אבל הוא מתפעל מן האפר שהם הפכיים לו כי הוא טהור והאפר טמא ע״כ האפר פועל בו ועושה בו רושם לטמאו.
ואם תשאל לומר א״כ האפר למה לי, יטהרו במים בלא אפר – תשובה לדבר שיש צורך בזריקת האפר עליו כי לא יוכל להטהר עד שידע מקור הטומאה וישתדל להסיר הסבה לומר הרי לך שטר ושוברו עמו ובעירוב זה, כח המים אתי לאשמועינן שהם מנצחים מקור הטומאה.
ועל צד הרמז מקום אתי לומר ע״פ דברי בעל העקידה, שפירש כל עניני הפרה על דרכי התשובה כמבואר מספרו ועל זה הדרך קרוב לשמוע שרפואת הנפש כרפואת הגוף כי המשקה המועיל לתרופת אדם חולה מזיק לאדם בריא וכארז״ל (תענית יא:) בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירותא, הרי שהצומות מטמאים את הטהורים ומטהרים הטמאים, פירוש מי שנטמא כבר בעבירה הצומות הכרחיים לו וכההיא שארז״ל (יומא פו:) ה״ד בעל תשובה כגון שבא אותו מעשה לידו ופירש ממנו מחוי רב יהודה באותו פרק ובאותו אשה ובאותו מקום, כי מקום החטא ושער שעבר בו צריך ששם תהיה גבורתו להתגבר על יצרו שכבר טעם פה טעם עבירה ומבקש למודו, וזה״ש (הושע ב׳:א׳) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, דווקא במקום החטא אשר שם יאמר להם לא עמי אתם במקום ההוא תהיה התשובה ושם יאמר להם בני אל חי.
וי״א שזה כוונת רז״ל (ברכות לד:) מקום שבע״ת עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם, כי הבעל תשובה צריך לעמוד במקום אשר עמד שם בראשונה ולהתיחד עם אותה אשה אשר חטא, אבל לצדיק גמור אסור היחוד כי אסור להביא נפשו בנסיון נמצא שיחוד דהיינו עצם התשובה מטמא הטהורים ומטהר הטמאים, וכן צריך כל בע״ת להטות לקצה אחרון בדבר שחטא בו כדי שיצא לדרך הממוצע, כדרך האומנין הרוצים ליישר עץ מעוקם שצריך לעקמו לצד שני, אבל לצדיק גמור לא יתכן דרך זה אלא שצריך לילך בדרך ממוצע תמיד כמ״ש (קהלת ז׳:ט״ז) אל תהי צדיק הרבה אל תרשע הרבה, וכן י״א שדבר זה נרמז בהשלכת עץ ארז ואזוב אל תוך שריפת הפרה דהיינו השלכת הקצוות שלא להגביה עצמו כארז ולא להשפיל עצמו יותר מדאי כאזוב, ע״כ הפרה מטמאה ומטהרה כדי שנלמוד ממנה שבעניני התשובה יש כמה דברים המטמאים ומטהרים כאחד והשנוי בא מצד המקבלים כאמור וזה דרך נכון וברור.
והיתה לָהֶם לחקת עולם: ב׳ פסו׳ מטעי׳, כמ״ש בפ׳ אחרי מות, סוף סי׳ י״ו. [להם].
הַנִדָּה: הדלי״ת דגושה. [מֵי⁠־הַנִּדָּה].
שהמזה טהור. מדכתיב והזה הטהור על הטמא, פשיטא שהוא טהור, דאם טמא הוא א״כ מטמא את המים, אלא לומר אע״פ שהזה טהור הוא:
שהנושא מי חטאת טמא כו׳ משא״כ בנוגע. ר״ל אל תקשה לך מה דפרישית דקרא ומזה וגו׳ בא ללמד שהנושא טמא אם נושא כשיעור מזה, והא אח״כ כתיב והנוגע במי נדה יטמא עד הערב, דמשמע אפילו יש בו שיעור מזה טמא, ואם מזה הוא נושא למה ליה למכתב והנוגע, אם הנושא טמא מכ״ש הנוגע. ומפרש דקרא ומזה וגו׳ בא ללמדך שהנושא מי חטאת צריך כבוס בגדים, משא״כ בנוגע דהתם לא צריך כבוס בגדים ומה שאמר לטמא בגדים שעליו, ה״ה נמי כל בגד וכלי שנוגע בו טמא זה, בשעת חבורו במטמאין, והא דנקט עליו דמסתמא הם עליו בשעת חבורו במטמאין. ומה שטמא טומאה חמורה היינו כשנושא שלא לצורך הזייה, וקודם שיעשו מצותן, אבל לצורך הזייה או לאחר שנעשה מצותן טהורין במגע ובמשא. הרא״ם:
ואין טעון כבוס בגדים. ר״ל כיון דמזה הוא נושא א״כ הל״ל הנוגע גבי ומזה, דדרך המקרא לכלול נוגע ומשא יחד וכאן חלקן, אלא שאין וכו׳:
That the sprinkler is actually pure. Since it is written "the pure person shall sprinkle on the unclean person" (v. 19), but it is obvious that he was pure, for if he was impure then he would make the water impure [through contact with it]. Rather it was to teach that even though he sprinkled, he remains pure.
That one who carries the purifying water becomes [extremely] impure … unlike one who touches. Meaning: One should not question the explanation that "One who sprinkles…" comes to teach that one who carries it becomes impure if he carries an amount sufficient for sprinkling. [For one might say:] Surely afterwards it is written that "One who touches the sprinkling water shall remain impure until the evening,⁠" which also implies that if there is an amount sufficient for sprinkling that he becomes impure. But if "One who sprinkles" refers to one who carries, why does Scripture write "and one who touches.⁠" If one who carries becomes impure, then surely the one who touches [would also become impure]. Rashi explains that the verse, "One who sprinkles…" comes to teach that one who carried the purifying water has to immerse his clothes, which is not the case for one who merely touches it. There he does not need to immerse his clothes. Though Rashi says "To contaminate the garments he wears,⁠" this is also the case for any clothing or utensils that an impure person touches when he is in contact with the source of impurity. The reason why Rashi refers to garments that he wears [because the garments referred to here] would ordinarily be worn at the time of his contact with the impurity. When Rashi writes that he becomes extremely impure, this refers to one who does not carry the water in order to sprinkle it and before the commandment [of sprinkling] was performed. However, if it was carried in order to sprinkle or after the commandment [of sprinkling] had been performed, one who touched or carried the water would be pure. Re'm.
But his garments do not require ritual washing. Meaning that because "one who sprinkles" refers to the one who carried the water, it should have said "one who touches" along with "one who sprinkles" [in the first part of the verse]. For it is the manner of Scripture to include both touching and carrying together, but here they are mentioned separately. Rather it is to teach that "[his garments] do not…"
והיתה להם לחקת עולם – בין במקדש בין בגבולין בין בזמן בהמ״ק ובין שלא בזמן בהמ״ק צריכין להחזיק עצמם בטהרה.
ומזה מי הנדה וגו׳ – דרשו רז״ל מזה זה נושא שהנושא מי הנדה יכבס בגדיו ומה שכתוב מזה שיהיה שיעור הזאה וא״כ בנושא יש קולא שצריך להיות דוקא שיעור הזאה ואם לאו אז אף האדם עצמו טהור אבל חומרא יש שטעון כיבוס בגדים ובנוגע להיפך אין טעון כיבוס בגדים ומטמא אף שאין בו שיעור הזאה ובג׳ מקומות יש חילוק בין מגע למשא כאן מי חטאת שיש בהם כדי הזייה ובנבילה ובמרכב.
ואגב אמר רבינו הגאון לכאורה הוא תמוה שבתורה כתוב מפורש שהמזה טמא ורז״ל דרשו שהמזה טהור אך אמר רבינו שהדין הוא אותם שהיו מטוהרים על גב חטאת לא היו מטמאים כלל את מי חטאת בשום אופן ואפי׳ שכשכו ידיהם לתוך המים וזהו מה שכתו׳ והזה הטהור על הטמא דווקא טהור כה״ג ומה שכתוב כאן ומזה מי הנדה הוא טמא באמת בין מזה ובין נושא אם אינם טבולים לחטאת אבל הטעם שהמזה פסול הוא מטעם נושא ושיהיה בו שיעור הזייה.
ומזה מי וגו׳ – לא נאמר כאן לא טומאה ולא רחיצה ככל כבוס בגדים בתורה. וחז״ל קבלו שהמזה טהור מכל טומאה. ולולא זאת היה מקום למערער לומר אף שגופו טהור שאפשר לו שלא לנגוע במים, כי אם אוחז בגבעולין ומזה, מכל מקום רגלים לדבר שבשעת ההזאה נטפו מים על בגדיו, ויכבסם. וקבלת חכמים תכריע.
ומזה מי הנדה – אמרו חז״ל (במס׳ נדה דף ט׳) שהמזה טהור, ונפקא להו מדכתיב והזה הטהור על הטמא, משמע אף לאחר ההזאה הוא טהור, וכן מוכח שהרי אמר והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם, ואם היה המזה טמא, היה צריך כהן לאהל וכהן אחר לכל כלי וכהן אחר לכל נפש אשר היה שם, לכן אחז״ל מאי מזה נושא, ללמד שהנושא מי הנדה טמא טומאה חמורה לטמא הבגדים שעליו, מה שאין כן בנוגע שאמר יטמא עד הערב ולא נאמר בו כבוס בגדים, ומה שהוציאו הכתוב בלשון מזה, לומר שאין מטמאין עד שיהיה בהן שיעור הזאה, וזהו דקדוק הכתוב שאמר ומזה מי הנדה, ולא אמר במי הנדה או ממי הנדה, לפי שהמזה הטובל במי הנדה וזורק מהם הוא טהור, אבל המזה את כל מי הנדה, שהוא נושא שיעור הזאה, טמא טומאת בגדים:
ומזה מי הנדה – לרבותינו (נדה ט׳) מאי מזה נושא, והנושא מי חטאת הוא דטמא, אבל המזה את מי חטאת טהור. והוציא הכתוב משא בלשון הזאה לומר שאין הנושא טמא כ״א בשיש בהן שיעור הזאה וכתב הגר״א לכאורה הוא תמוה, שהתורה אמרה בפירוש שהמזה טמא, ורבותינו אמרו שהמזה טהור. אמנם הדין הוא כן, מי שטיהר עצמו לחטאת אין מי חטאת מטמאין אותו לא במגע ולא במשא, רק מי שטיהר עצמו לתרומה שעדיין נקרא טמא לחטאת לפי שלא טבל לחטאת, לזה המי חטאת מטמאין אותו לכל דבר. ואמרם המזה מי חטאת טהור, הוא בסתם מזה שהוא מטהר עצמו לחטאת. אמנם מזה דקרא הוא בשלא טיהר עצמו לחטאת, אף שהוא טהור לתרומה, אם זה יזה מי חטאת הם מטמאין אותו, וטומאתו הוא מטעם שהוא נושא מי חטאת ואינו טמא רק כשיש בו שיעור הזאה (עי׳ בדברי הגר״א בפי׳ למשנה דפרה פ״ט מ״ח ופ״י מ״ו. וכאן בפי׳ על התורה הלשון קצת משובש). אמנם קשה לומר דמזה דקרא אינו המזה דמשתעי מני׳ במקראות הקודמות שהוא איש טהור לחטאת. ובאמת הזאה דקרא והזה הטהור לא הי׳ בטהור לחטאת עיי׳ חגיגה כ״ג א׳ רש״י ד״ה להוציא מלבן. לכן נ״ל דהא שאמרו רבותינו מזה דקרא היינו נושא, כלומר מסיט, דבלשון מקרא יקרא מסיט נושא, כמו והנושא את נבלתם (שמיני י״א כ״ח) דתרגמו הירושלמי דיסיט את נבלתהון, וכמ״ש רשב״ם שם והנושא, מסיטו ממקומו אעפ״י שלא נגע, אבל אם טען נבלה על כתפו ולא נגע בו ולא זז ממקומו אינו טמא, וכן שנינו במס׳ זבחים, וכן פי׳ הרנ״ו שם, והנושא, לשון נשיאה על המתטלטל ממקום למקום ע״י דבר אחר כמו וישאו את התבה, ורוח הקדים נשא את הארבה, כאשר ישא האומן את היונק, כן הנושא את הנבלה ר״ל שמסיטה ממקומה. ובכל מקום משא ומסיט הם דבר אחד שמניע ומטלטל מניד ומזיז (ערמב״ם פרק קמא דטומאת מת, ובפי׳ למשנה ריש פרק קמא דכלים), עיי׳ תוספות י״ט דפ״ק דכלים דלא משכחת למשא בלא היסט כלומר בלא הזזה, והגר״א פ״ה דזבים מ״ג, משא האמורה בכ״מ היינו מסיט כלומר המניע ואף שאינו נושאו. לפי״ז כשאמרו מאי מזה נושא ר״ל מסיט, שמטלטל ומניע את מי חטאת, ולשון מזה דקרא הוא משרש זז, כלשון אינו זז משם, שמא יזוז עפר, אין מזיזין אותו ממקומו, והוא מלשון וזיז שדי ירענה, שהוא תאר לחיות השדה שהם מתנועעים הנה והנה, כמו שנקראו רמשים ע״ש רמיסתם. ומזה שם מזוזת הפתח דכמו שנקרא משקוף ע״ש שהדלת שוקפת עליו, ככה נקרא מזוזה ע״ש שהדלת מתנועעת ותסוב על ציר מזוזת הבית. ומענין זה אפרש גם מאמר (ישעיהו נ״ב) כן יזה גוים רבים, יזה ענין תנועת ההשתוממות וטלטול הפנימי שבנפש מרוב הפלא והתמהון (ערשיטטערט, אויפגערעגט), כלומר בראותם ההשתנות הגדולה שבאומה ממדרגתה השפלה לרום ההצלחה, יתנודדו ויתנועעו בפנימית נפשותיהם מרוב הפלא והתמהון. לכן אמר אחריו עליו יקפצו מלכים פיהם, שמגודל התמהון פיהם יסתם ויסגר ויהיו כאלמים בל יוכלו דבר מאומה. וזה הפך ממה שקדם להם, כאמור שם כאשר שממו עליך רבים וגו׳ כלומר כערך התמהון שהיה להם מקודם על רוב שפלותך כערך זה יתמהו על גודל הצלחתך (ואם נפרש יזה בדרך אחר אין למאמר שייכות עם הקודם והמתאחר. וכבר ישמשו הכתובים ענין התנועה על ההשתוממות, יתנודדו כל ראה בה). ובלשון ערבי ישמש שרש כזה על טלטול ותנועה. וככה המטלטל ומנענע את מי חטאת יקרא מזה. כלומר שמזיזו ומנענעו (ובא ע״ד משגה עור בדרך שמשרש שגג עיי׳ בפי׳ רנ״ו ויקרא י״א כ״ח), ובאמת הי׳ ראוי מזיז מי הנדה, לכן אמרו רבותינו שנשתנה משקל הפעל בזה לכתוב מזה במקום מזיז, להורות גם על ענין הזאה, שהמזיז והמניע את מי חטאת אינו טמא רק כשיש בהם שיעור הזאה. ולפי״ז קרא דילן גם בטהור לחטאת משתעי, כי אף שהטהור לחטאת אין מי חטאת מטמאין אותו, היינו כשנושא ונוגע בהם לצורך הזאה, אבל שלא לצורך, מי חטאת מטמאין אותו. כמ״ש המ״ל פי״ג מפרה הי״א בשם הר״י קורקס, וכן הוכיח במרכבת המשנה פי״ד מפרה ה״ז מדברי הרמב״ם בחבורו, ומפירושו על המשנה, ודלא ככ״מ. הנה יאמר קרא ומזה מי נדה, שמטלטל ומזיז את מי חטאת, והיינו שלא לצורך. והנה למה שאמרו בתוספתא (פ״ה דזבים) הנוגע במי חטאת שיש בהם כדי הזאה מטמא שנים ופוסל אחד שאי אפשר לנגוע שלא יסיט, א״כ מהו והנוגע במי הנדה דאמר קרא, הא הנוגע בהם הוא מסיטם, דמשכחת לה באם הם קרושים כגליד, דלית במגעם היסט והזזה (ערמב״ם פ״ו מאבות הטומאה הי״ג ובכ״מ שם). אמנם בספרי כאן אמרו הכתוב חילק בין מים שיש בהם כדי הזאה לאין בהם, ע״ש. עכ״פ מבואר לשון המקרא עד שהכתב והקבלה תואמים יחדיו.
יכבס בגדיו – כל מקום שנאמר בתורה בעניני טומאות לשון כבוס בגדים לא בא ללמדנו שהבגדים שעליו בלבד הם טמאים אלא ללמד שכל בגד או כלי שיגע בו הטמא בשעת חבורו במטמאיו הם טמאים. (רמב״ם פ״ה מפרה ה״ב מת״כ). וגם ע״ד הפשט יש לכלול בשם בגד גם שאר כלי תשמיש, אף שאינם למלבוש, כמו (במדבר ד׳) ופרשו עליהם בגד תכלת שאינו רק לכסות ונקרא בגד. וכן דבר הטווי והארוג המשמש מעשה סל וקופה להניח בו חפצים ולקשרם יחד נקרא בגד, כמו ולקחו את כל כלי השרת ונתנו אל בגד תכלת. וכמו שישמש שם בגד גם על שאר כלים, ככה ישמש שם כלי גם על הבגד, כמו לא יהיה כלי גבר על אשה שטעמו לא תלבש אשה שמלת איש המיוחד רק לאנשים כמצנפת וכובע וכלי זיין, דלראב״י דאמר (נזיר נ״ט) כלי זיין לומר אף ששאר בגדי, בגדי אשה אסור כש״כ בגדי איש ממש ודלא כת״ק דדוקא לישב וכו׳. והנה שם בגד שהוראתו מלבוש הוא לרבי שלמה פאפענהיים מורכב מן בא גד לשון אגד, שמאגד ומקשר יחד חוליות הגוף ופרקיו. ולי נראה שנקרא בגד לשון אגד, שחוטי הטווי והארוג אגודים ואחוזים יחד, וכולל גם מה שאינו למלבוש. עיי׳ שבת ס״ד בגד טווי וארוג. ודע שהכנוי במלת בגדיו לא בא למעט בגדים שאינם שלו, דבאמת אין חילוק בין שהם שלו לאינם שלו, וכן אין חילוק בין שהוא לבוש בהם או לא, רק הכנוי יורה לאשמעי דדוקא בגדים שיגע בהם הטמא בשעת חבורו במטמאיו הוא דמטמא, אבל אחר שפירש הטמא ממטמאיו אינו מטמא בגדים בנגיעתו. עיי׳ מ״ל פ״ה מפרה ה״ב.
והיתה להם לחקת עולם – זוהי הלכה שעדיין נוגעת לנו היום. מאחר שכולנו טמאי מתים, וללא אפר פרה אין לנו דרך להיטהר, הרי שכל הנכנס למקום העזרה על הר המוריה חייב כרת גם היום. קדושת המקום לא נתבטלה עם חורבן הבית: ״קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא״ (רמב״ם הלכות בית הבחירה ו, טו; אך עיין ראב״ד שם ו, יד).
ומזה מי הנדה וגו׳ – תיבות ״והיתה להם לחקת עולם״ מסיימות את החלק השני של פרשת פרה שיש בו את סדר ההזיה, כדרך שתיבות ״והיתה וגו׳ לחקת עולם״ (פסוק י) מסיימות את החלק הראשון שיש בו את סדר השריפה. לפי זה, המשך פסוקנו – ״ומזה״ וגו׳ – אינו עוסק באדם שמזה את המים לצרכי טהרה. זאת ועוד, לא נאמר כאן ״וכבס המזה על הטמא את בגדיו״, כמו בפסוק יט ובמקביל לפסוק י; אלא נאמר ״ומזה מי הנדה״. נמצא שלא נזכר כאן שום אדם או חפץ שהיזו עליו; וכן הוא גם בהמשך הפסוק, ״והנגע במי הנדה״, אשר ודאי אינו עוסק במעשה הזיה, שכן אין צורך לגעת במים בשעת ההזיה.
אלא ״ומזה מי הנדה״ מדבר על אדם שמטלטל את מי הנדה שלא לצורך טהרה. ומכאן בא הניגוד: המזה על הטמא נשאר טהור, ואילו מזה מי הנדה שלא לצורך טהרה נעשה טמא. אולם טלטול זה של המים אינו אלא ״משא״, שדינו שווה ל״היסט״ (עיין פירוש, ויקרא יא, כד–כה). משום כך אומרת ההלכה (יומא יד.) שה״מזה״ שבפסוקנו אינו אלא ״נושא״, והכתוב קוראו ״מזה״ ללמדנו שהנושא מי חטאת נעשה טמא רק אם יש במים כדי להזות: ״דבעינן שיעור הזאה״, ורק הנושא שיעור כזה טעון כיבוס בגדים. לעומת זאת, מי שרק ״נוגע במי הנדה״ אינו מטמא בגדים, אך הוא נעשה טמא בנגיעה זו אפילו אם אין במים שיעור הזיה. מכאן הדינים שהובאו במסכת כלים (א, א–ב): ״אבות הטומאות השרץ וכו׳ ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה, הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע וכלי חרש באויר ואינם מטמאין במשא; למעלה מהם נבלה ומי חטאת שיש בהם כדי הזיה, שהם מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים במגע וחשוכי בגדים במגע״ (עיין פירוש, ויקרא יא, כד–כה).
ומזה מי הנדה יכבס בגדיו – הנה זה סותר למ״ש תחלה וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים וכו׳, מבואר שיש תנאי שהמזה יהיה איש טהור ואיך יצויר זה הלא כשהזה הזיה ראשונה נטמא כמ״ש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו, ואיך יזה על כל הכלים, מזה מבואר שמ״ש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו היינו אם מזה הזיה שלא לצורך, וביומא (דף י״ד) ומזה טהור והכתיב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו ומסיק אלא מאי מזה נושא ולכתוב רחמנא נושא הא קמ״ל דבעינן שעור הזיה ר״ל שמ״ש ומזה מי הנדה היינו שמזה על מי שא״צ הזיה, אולם הלא זה לא נקרא מזה וכמש״ש לרבנן שבדברים שאין מקבלים טומאה אין הזיה שעליהם קרויה הזיה וכן במ״ש צו (ו׳ כ׳) ואשר יזה מדמה על הבגד פי׳ שדוקא בדם הראוי להזיה וכמש״ש בספרא (סי׳ ס״א וסי׳ ס״ד), וה״ה כאן לא נקרא בשם מזה רק בהזיה הראויה ואם הזה על הבהמה אין שמה הזיה ועז״א אלא מאי מזה נושא ר״ל שאינו טמא משום מזה רק משום נושא. ותפס לשון מזה להורות שדוקא אם נושא כשעור שראוי להזות, ומבואר מדברי הספרי דפה שעקר ההבדל הוא בין מים למים, שמ״ש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו מיירי בין בנושא בין בנוגע אם יש בהם כשעור הזיה יכבס בגדיו, וכשאין בהם שעור הזיה אז מטמא במגע ולא במשא ואין מטמא אלא אוכלין ומשקים. וכן פי׳ הר״א מזרחי דברי הספרי הלז, וכן הוא ברמב״ם (פט״ו מה׳ פרה) וז״ל שנאמר והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב הא למדת שמי הנדה אב מאבות הטומאה של תורה וטומאת מגען בכל שהן ואם היה בהם כדי הזיה מטמאין במגע ובמשא והנוגע בהם או הנושאן שלא לצורך מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משאו, וכ״מ בערוך (ערך רכב) שכתב וכדומה לו מי חטאת שחלק נמי מגעו ממשאו שמי חטאת שאין בו כדי הזיה מטמאין במגע ולא במשא, ולא כתב שגם ביש בה כדי הזיה חלק מגעו ממשאו שמגעו אין מטמא בגדים, מבואר שס״ל שביש בו כדי הזיה אין הבדל בין מגע למשא, והכ״מ שם תמה שהוא נגד משנה מפורשת (פ״א דכלים) למעלה מהם נבלה ומי חטאת שיש בהם כדי הזיה שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים במגע וחשוכי בגדים במגע ופי׳ שלדעת הרמב״ם קאי על נבלה לא על מי חטאת ואני שואל שעדיין מה נעשה עם ברייתא מפורשת בספרא ויקרא (סי׳ ש״א) וז״ל או דבר שאתה למדו בדרך אחד אתה למדו בכל דרכים שיש בו מה בהמה טמאה מיוחדת שחילק מגעה ממשאה ומשאה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים אף איני מרבה אלא את כיוצא בזה ואת מה אני מרבה את רוב מי חטאת והמרכב שחלק מגען ממשאן ומשאן אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים, הרי דברים ברורים ומפורשים, שברוב מי חטאת (דהיינו מי חטאת שיש בהם כדי הזיה) חלק מגען ממשאן ורק משאן מטמא אדם לטמא בגדים, אמנם דברי הרמב״ם הם סתומים במקומם ומפורשים במק״א שכתב (פ״ו מה׳ אבה״ט הי״ג) מי חטאת שיש בהם כדי הזיה אע״פ שהם כנבלה וכמרכב שאין מטמאים בגדים אלא הנושאן הרי הנוגע בהם מטמא בגדים בשעת משאו משום נושא שא״א שיגע במים שלא יסיט אותם, ודבריו לקוחים מהתוספתא (פ״ו דזבים), ובזה נבין דברי הספרי שהם תמוהים מאד במ״ש או לא בא אלא לחלק בין מזה לנוגע שהמזה שלא נגע מטמא אדם לטמא בגדים והמזה הנוגע וכו׳ והרי דברים ק״ו והלא י״ל שבא לחלק בין מזה (דהיינו נושא) לנוגע שהמזה ר״ל הנושא שלא נגע מטמא בגדים והנוגע ואינו מזה ר״ל שאינו נושא אינו מטמא בגדים כמו שהוא בנבלה וע״ז לא יוכל להשיב והלא הדברים ק״ו רק שזה לא יצויר שיהיה נוגע שאינו מזה ר״ל נושא ומזיז הדבר ממקומו, כי כל נוגע הוא ג״כ מזה ונושא, וא״כ כשאומר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו כ״ש נוגע כי כל נוגע הוא מזה ונושא, ולפ״ז יקשה איך אמר והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב הלא כל נוגע נושא ג״כ, וע״כ שההבדל הוא בין מים למים, שמזה מי הנדה היינו מים שיש בהם כדי הזיה מטמא בגדים בין בנשא בין בנגע כי כל נוגע מזה ומזיז ונושא, והנוגע במי הנדה היינו מים שאין בהם כדי הזיה שהם אין מטמאים במשא רק בנגיעה יטמא עד הערב (ומ״ש בספרא שרוב מי חטאת חלק מגען ממשאן, היינו שאם יצויר מגע שאינו מזיז כגון מים הנקרשים אינו מטמא במגע, וכן מ״ש וחשוכי בגדים במגע פי׳ הגר״א שר״ל שהוא דבר נמנע שיטמא בגדים במגע כי כל נוגע הוא נושא, וי״ל עוד שאף שיצויר במים נקרשים כמ״ש הר״י קורקוס, זה דינו במי חטאת שאין בהם כדי הזיה כי מים נקרשים אין ראוים להזיה וא״כ לא יצויר כלל טומאת בגדים במגע שאם אינם נקרשים הוא נושא ואם נקרשים דינם כמי חטאת שאין בהם כדי הזיה, ואמר עוד בספרי שהלא י״ל שההבדל בין מים למים הוא שמ״ש ומזה מי הנדה היינו מים כשרים או טהורים, ומ״ש והנוגע במי הנדה היינו מים שאין ראוים להזיה ר״ל טמאים או פסולים, עז״א אמרת ק״ו וכו׳:
ומזה מי הנדה: שינה הכתוב במזה מכל הפרשה דכתיב ״השורף, האוסף, הנוגע״, וכאן לא כתיב ׳והמזה׳ אלא ״ומזה״, ללמדנו דלא מיירי במזה ממש אלא בנושא שיעור הזיה, וכפירוש רש״י. שמעתי.
ומזה מי הנדה וגו׳ – כל אלה טובלין כי עלול הטמא ליגע במי הנדה, והמזים עליו טמאים מהטעם האמור בפסוק האחרון, שכל דבר שהטמא נוגע בו יטמא, והנוגע באותו דבר יטמא עד הערב, והנוגע במים כרגע אינו מטמא בגדים, והמזה אותם שמתעסק בהם מטמא גם בגדיו, והכהן המתעסק בפרה והשורפה והאוסף אֶפְרָהּ, צריכים להיות טהורים לבלתי טַמֵא האפר, אבל מאחר שנשרפת הפרה מחוץ למחנה בלי הקריב אפילו דמה על המזבח (פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים היה מזה דמם על הפרכת, ופר ושעיר של יום הכיפורים היה מביא דמם מבית לפרכת), אולי יעלה על לב העם כי הקריבוה לאל אחר, ולהסיר מלבם דעה זו ולהראות שאינה קרבן, עשאה הכתוב טמאה, והמתעסקים בה נטמאים בעבורה; או נאמר שלפי שגם היא באה לכפרה (כמו שכתבתי בפסוק ו׳ ומזה לשון יתחטא שהוראתו יסיר מעליו החטאת, וגם בדברי רז״ל נקראת חטאת, ובנין התפעל הוא בנו של פִּעֵל, וְחִטֵא הוא כמו דִּשֵּׁן שֵׁרֵש סִּקֵּל, שהוראתם הסיר הדשן השורש או האבנים, ובהוראתה זו בא במקום פֹּעַל הִזָּה, כמו הכהן המחטא אותם, פרשת צו; תחטאני באזוב ואטהר, תהלים נ״א:ט׳) המתעסק בה או באפרה מטמא בגדים, כמו שמטמאים בגדים שורפי פר ושעיר של יום הכפורים והמשלח את השעיר לעזאזל כאלו נגעו בדבר מזוהם, מאחר שתסור החטאת מהחוטאים ותבוא על בהמות אלה, כי המים המעבירים הכתם נסרחים הם בו; והיה ראוי שיבוא הצווי שגם העוסקים בשריפת פר כהן משיח ופר העלם דבר יטמאו, אבל לא בא מזה דבר בפירוש (ויקרא ד׳:א׳-כ״ב), ויש ללמוד בהם סתום מן המפורש; ואין ספק אצלי שנבוני דעת ימצאו בדברי אלה הבל הבלים, אבל התורה נתנה לנו מתנה, והחקירה בחוקיה לא בלבד חפשית ומותרת, כי גם מצוה עלינו לחקור ולדרוש טעמם כל א׳ כפי ידו, והאיש המשתמט מחקור בם מיראתו מפשע, הוא גורע מערכה כאלו גם תורתנו תפחד מחקירה פן ינועו יסודותיה, בעוד שלהפך בה יחזקו ויכוננו.
ומזה מי הנדה – מאי מזה – נושא, ונכתוב רחמנא נושא, הא קמ״ל, דבעינן שיעור הזאת1. (יומא י״ד.)
1. ע׳ תוס׳ נדה ט׳ א׳ ד״ה מאי מזה נושא כתבו וז״ל, וא״ת מנ״ל לאפוקי קרא ממשמעותיה וי״ל מדכתיב והזה הטהור על הטמא משמע שהוא טהור לעולם, ואע״פ דדרשינן נמי הטהור מכלל שהוא טמא למד על טבול יום שטהור בפרה [ע״ל פ׳ י״ט] תרתי ש״מ, עכ״ל. והדוחק בכלל מבואר, וגם איך שייך תרתי ש״מ, הלא ענין אחד סותר חבירו, דאם הוא טהור לעולם איך שייך לאוקמי בטבול יום.

ולולא דבריהם היה נראה לפרש כונת הענין, דאחרי דכתיב (פ׳ י״ח) וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים, מבואר מפורש לפי״ז דהמזה צריך שיהיה איש טהור, וא״כ ע״כ אי אפשר לפרש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו כפשוטו, שהמזה טמא, דמיד שהזה על האהל הרי נטמא, ושוב הלא א״א לו להזות על הכלים ועל הנפשות, דדוחק לומר שרק אחר כל ההזאות נטמא ולא אחר הזאה ראשונה, דאיזו סברא היא לחלק בזה, ולכן מפרש ומזה מי הנדה, שהכונה על נושא מי הנדה, והא דאפקיה רחמנא בלשון מזה אשמעינן בזה דרק אז טמא הנושא אם נושא כשיעור הזאה, והיינו שיהיה בהכלי שיעור הזאה והוא כדי שיטבול בהם ראשי הגבעולין של אזוב ולא שיספיק בקנוח [אבל הזאה גופה א״צ שיעור כמש״כ לעיל בפ׳ י״ט], ובזה הענין מבואר.

ועל פי בארנו זה יתבאר עוד דקדוק נכבד בשנוי סדרי הענינים דכתיב כאן מסדר הכתוב לעיל בשורף את הפרה ומשליך עץ ארז ואזוב ובאוסף את האפר, דשם אחר שאמר ושרף את הפרה, והשליך, כתב מיד וכבס בגדיו (פ׳ ו׳-ח׳), וכן באוסף אחר שאמר ואסף איש טהור כתב מיד וכבס האוסף את בגדיו (פ׳ ט׳ י׳), מבלי הפסק בנחיים בענין אחר, משא״כ כאן במזה אמר וטבל במים והזה וכו׳, והפסיק בענין אחר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וכו׳ והיתה להם לחקת עולם, ושוב חזר וכתב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו, ואם היה קאי זה על מזה דלעיל הו״ל לכתוב זה מיד אחר עיקר דין ההזאה כמו בשורף ומשליך עץ ארז ובאוסף את האפר, אבל אם ענין זה המזה הוא ענין אחר ואינו שייך להקודם, יפה נאמר זה הדין לבסוף, ודו״ק.

וראינו להעיר כאן בסוף פרשה זו הערה אחת השייך לענין פרשה זו בכלל, ותכליתה לקיים דעת איזו מן הראשונים שכמעט נדחו מכל האחרונים כדברים שאין להם כל טעם ורמז וסברא, וזה הוא.

עיין באו״ח סי׳ תרפ״ה ס״ז הובא דעה אחת דקריאת פרשת פרה הוי חיוב דאורייתא כמו פרשת זכור, ובמג״א בריש הסימן ובבאורי הגר״א ועוד אחרונים דחו זה מהלכה, מפני כי לא מצינו זה בשום מקום, וגם אין טעם ורמז לחיוב זה.

והנה בפסוק כ״ב הביא רש״י בשם מדרש אגדה דכל ענין פרה אדומה, תכליתה ומטרתה, הוא לכפר על מעשה העגל, עיי״ש בכל פרט ופרט באריכות המצייר מערכה מול מערכה, כל פרט שבעבודת הפרה כנגד ענין כמהו במעשה העגל.

ועיין מש״כ בפ׳ עקב (ט׳ ז׳) דמצות זכירת מעשה העגל היא מ״ע כשאר המצות, ממה דכתיב זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה׳ אלהיך במדבר עשו להם מסכה עיי״ש, וכתב המג״א בסי׳ ס׳ ס״ק ב׳ דמה שלא תקנו לקרות פרשה זו כמו פרשת זכירת עמלק, הוא מפני שיש בזה משום גנותן של ישראל, אבל באמת אין טעם זה מספיק לבטל מ״ע דאורייתא וגם מפורש אמרו במגילה כ״ה ב׳ מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, ומפרש דאע״פ שיש בזה משום גנותן של ישראל, ניחא להו כי היכי דליהוי להו כפרה, וא״כ גם הכא נימא כן.

ולכן נראה לומר בצירוף סברת המג״א, כי ע״פ מדרש אגדה שברש״י שהבאנו דכל מעשה הפרה היא לכפר על מעשה העגל, ולכן כדי לקיים מ״ע דזכירת העגל ועם זה שלא לפרסם מפורש גנותן של ישראל [היכי דאפשר לקיים הענין בלא״ה] תקנו לקרות פ׳ פרה, ויוצא מזה דקריאת פרשה זו היא מדאורייתא, כמבואר.

והנה אף אם נאמר שלא כוונו הראשונים במה שפסקו דקריאת פ׳ פרה הוי מדאורייתא להסברא שכתבנו, עם כ״ז נראים הדברים כדאי לאמרם.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(כב) וְכֹ֛ל אֲשֶׁר⁠־יִגַּע⁠־בּ֥וֹ הַטָּמֵ֖א יִטְמָ֑א וְהַנֶּ֥פֶשׁ הַנֹּגַ֖עַת תִּטְמָ֥א עַד⁠־הָעָֽרֶב׃
Whatever the unclean person touches shall be unclean; and the soul that touches it shall be unclean until evening.⁠"
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקוניר׳ בחיימנחת יהודהמיוחס לרא״שרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[פסקא קל]
וכל אשר יגע בהם הטמא יטמא – למה נאמר? לפי שהוא אומר בחלל חרב, בא הכתוב ולימד על החרב שהיא טמאה טומאת ז׳ – הנוגע בה טמא טומאת ז׳. הא למדנו לכלים ואדם.
כלים ואדם וכלים מנין? תלמוד לומר: וכבסתם בגדיכם, הא למדנו לכלים ואדם וכלים.
כלים וכלים מנין? אמרת קל וחומר הוא: ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע / בכלים הנוגעים במת – הרי הן טמאים, כלים הנוגעים בכלים וכלים הנוגעים במת – דין הוא שיהיו טמאים.
כלים באדם מנין? אמרת קל וחומר הוא: ומה אם כלים הנוגעים בכלים – טמאים, כלים הנוגעים באדם הנוגע במת – דין הוא שיהו טמאים. או יהיה אדם מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת ז׳? אמרת קל וחומר הוא: ומה כלים, שהם טמאים על גבי משכב ומושב, הרי הם מקבלים טומאה מן המת לטמא אדם טומאת ז׳ – אדם, שמטמא משכב ומושב – אינו דין שיהיו מקבלים טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת ז׳? תלמוד לומר: והנפש הנוגעת תטמא עד הערב: טומאת ערב מטמא, ואין מקבל טומאה מן המת מלטמא את חבירו טומאת ז׳.
או שמטמא בהיסט? אמרת קל וחומר: ומה נבילה קלה, הרי מטמאה בהיסט – מת חמור, אינו דין שמטמא בהיסט? תלמוד לומר: וכל אשר יגע: במגע הוא מטמא, ואין מטמא בהיסט.

Piska 130

"And all that the unclean one (who touched a dead body) touches shall become unclean.⁠": What is the intent of this? In (Ibid. 10) "one slain by the sword" Scripture teaches us about the sword that it is tamei for seven days and that one who touches it becomes tamei for seven days — We have thus learned about vessels (the sword) and the man (who touches it). Whence do we derive (the same for) vessels, man, and vessels (that the man touches)? From (Ibid. 31:24) "And you shall wash your garments ("vessels" touched by man). We have thus learned vessels, man, and vessels. Whence do we derive (the same for) vessels and vessels (touched by them)? It follows a fortiori, viz.: If vessels which touch a man who touched vessels which touched a dead body are tamei, how much more so vessels which touch vessels! Whence do we derive (the same for) vessels which touch a man (who touched a dead body)? It follows a fortiori, viz.: If vessels which touched a man who touched vessels (which touched a dead body) are tamei, how much more so vessels which touched a man (who touched a dead body)! __ But perhaps a man should contract tumah from a dead body to render his neighbor (who touches him) tamei for seven days? And it would thus follow a fortiori, viz.: If vessels which are not rendered tamei by the bed or the seat (of a dead man), contract tumah from a dead body to render a man (who touched them) unclean for seven days, how much more so should a man, who is rendered tamei by bed or seat, contract tumah from a dead body to render his neighbor (who touches him) tamei for seven days! It is, therefore, written "and the soul that touches him (who touched a dead body) shall be unclean until the evening.⁠" He is rendered tamei until the evening, and he does not contract tumah from a dead body to render his neighbor (who touches him) tamei for seven days. __ But perhaps (such a man) should render one who moves him [heset] (even without touching him) tamei. And it would thus follow a fortiori, viz.: If neveilah, the less stringent, renders one tamei by heset, how much more so should the more stringent, one who has become tamei through a dead body, render another tamei by heset! It is, therefore, written "And all that the unclean one (who touched a dead body) touches shall become tamei" — and he does not render tamei by heset.
וכל אשר יגע בו הטמא יטמא – מגיד שמטמא בגדים יכול בגדים שנטמאו מתחת המת ומניין אף בגדים שנטמאו מתחת הזב ת״ל וכל אשר יגע בו הטמא יטמא ומנין שיגורו כלים באדם ת״ל וכל אשר יגע בו הטמא יטמא ומנין שיגורו אדם וכלים אמרת וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ר׳ יוסי אומר היה מטמא בכולן טומאת שבעה.
וְכֹל דְּיִקְרַב בֵּיהּ מְסָאֲבָא יְהֵי מְסָאַב וֶאֱנָשׁ דְּיִקְרַב בֵּיהּ יְהֵי מְסָאַב עַד רַמְשָׁא.
and whatever may be touched by the unclean person shall be unclean, and the man who touches it shall be unclean until the evening.

וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב
וְכֹל דְּיִקְרַב בֵּיהּ מְסָאֲבָא יְהֵי מְסָאַב וֶאֱנָשׁ דְּיִקְרַב בֵּיהּ יְהֵי מְסָאַב עַד רַמְשָׁא
והנפש – תרגום בזכר
›״וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת״ – הוא ביטוי המוסב על ראש הפסוק, כפי שביאר רש״י:
וכל אשר יגע בו – הטמא הזה שנטמא במת יטמא.
והנפש הנגעת – בו, בטמא מת.
אונקלוס הדגיש זאת על ידי התוספת ״בֵּיהּ״, ויתכן שממנו נובע פירושו של רש״י. ומאחר ותרגם את ״וְהַנֶּפֶשׁ״ בלשון זכר – ״וֶאֱנָשׁ״, כדרכו בכל התורה,⁠1 המיר גם את תרגום המשך הפסוק ללשון זכר – ״וֶאֱנָשׁ דְּיִקְרַב בֵּיהּ יְהֵי״ (במקום ״דְּתִקְרַב״), וכדי להשוות הלשון עם תחילת הפסוק, ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ״.⁠2
1. ראה ״וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב״ (ויקרא ב א) ״וֶאֱנָשׁ אֲרֵי יְקָרֵיב״ בביאורנו. והשוה גם ״וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע״ (ויקרא ז כא) ״וֶאֱנָשׁ אֲרֵי יִקְרַב״.
2. ובאה ע״כ הערת מסורה: ״וכל דיקרב – יפה. ואינש דיקרב – יפה״. קליין, מסורה, עמ׳ 171.
וכל די יקרובא ביה מסאבה יסתאב ונפשה די תקרובב ביה תיהווי מסאבהג עד רמשא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די יקרוב״) גם נוסח חילופי: ״דקרב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תקרוב״) גם נוסח חילופי: ״{תק}⁠רב״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תיהווי מסאבה״) גם נוסח חילופי: ״תסתאב״.
וכל מידעם דיקרב ביה מסאבא ולא בהיסיטא יהי מסאב ובר נש דכי דיקרב ביה יהי מסאב עד רמשא.
And whatever the unclean person hath touched, though he carry it not, shall be unclean; and the clean man who toucheth him shall be unclean till evening.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

וַכֻּלֻּ מַא לַאמַסַהֻ אלנַּגִסֻ יַנגַסֻ פַאִן כַּאןַ אִנסַאןֹ דַנַא בִּהִ יַנגַסֻ אִלַי׳ אַללַּיְלִ
וכל מה שנגע הטמא ממש בו, יטמא1, ואם היה זה אדם, בו הוא נגע ממש, יטמא עד הלילה.
1. (ללא הגבלת זמן)
וכל אשר יגע בו – הטמא הזה שנטמא במת, יטמא.
והנפש הנוגעת – בו בטמא מת.
תטמא עד הערב – כאן לימדנו שהמת אבי אבות הטומאה, והנוגע בו אב הטומאה ומטמא אדם. זה פירושה לפי משמעה והילכותיה.
וכל אשר יגע בו הטמא AND WHATSOEVER THE UNCLEAN PERSON TOUCHETH – i.e., this unclean person who has become unclean by reason of a corpse, SHALL TOUCH, יטמא SHALL BECOME UNCLEAN.
והנפש הנגעת AND THE SOUL THAT TOUCHETH – him that has become unclean by reason of a corpse,
תטמא עד הערב SHALL BE UNCLEAN UNTIL THE EVEN – Here we learn that a corpse is a progenitor of a primary source of uncleanness, and he that touches it becomes a primary source of uncleanness and can render a human being unclean. – This is its explanation (that of the whole chapter) according to what it literally implies and according to the Halakhot connected with it.
פס׳: וכל אשר יגע בו הטמא יטמא – יטמא אחרים.
והנפש הנוגעת תטמא עד הערב – וכתיב יטמא שבעת ימים. לא קשיא 1כאן בחבורים כאן בלא חבורים.
ד״א: והנפש הנוגעת תטמא עד הערב – במגע הוא מטמא 2ולא בהסט.
1. כאן בחבורים. פי׳ אדם שנוגע במת עצמו טמא טומאת שבעה. ואדם שנוגע באדם שנטמא למת הוא ראשון לטומאה וטמא רק טומאת ערב:
2. ולא בהיסט. היינו הטמא מת אינו מטמא את חבירו אם הסיטו (היינו הניעו ולא נגע בו) אבל המת עצמו מטמא ג״כ בהיסט:
והנפש הנוגעת – באותו שנגע במת.
תטמא עד הערב – כי המת אבי אבות הטמאה.
והנפש הנוגעת THE PERSON WHO TOUCHES: another person who [had previously] touched a dead body,
תטמא עד הערב SHALL BECOME IMPURE UNTIL THE EVENING. This is because a corpse is considered the most infectious source1 of impurity.⁠2
1. Literally “the father of the father of [all] impurities” (אבי אבות הטומאה).
2. Rashbam’s explanation represents the plain meaning of the text. His comment is the same as that of Rashi, and the language of the comments is also very similar. The explanation is also found in AZ 37b.
וכל אשר יגע בו הטמא יטמא – שהוא טמא מת או עצם או קבר.
תטמא עד הערב – ותרחץ.
AND WHATSOEVER THE UNCLEAN PERSON TOUCHETH SHALL BE UNCLEAN. The reference is to one who has become unclean by touching a dead body, a bone, or a grave.
SHALL BE UNCLEAN UNTIL EVEN. And washes.⁠1
1. (7).
וכל אשר יגע בו הטמא יטמא – טומאת חבורין הכתוב מדבר פירוש בעוד שהוא מחובר למת יטמא טומאת שבעה.
והנפש הנגעת – שלא בחבורין תטמא עד הערב – כך דרשו רבותינו.
ולפי הפשט: כל אשר יגע בו הטמא – בטומאת אוכל בין כלים ואין לך בו אלא טומאת ערב.
והנפש הנגעת – הוא פירוש על ויטמא לומר שזמן טומאתו עד הערב.
וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, "and whatsoever the ritually contaminated person touches will be unclean as a result.⁠" Our verse speaks of people touching the person still in contact with the corpse. Seeing that the chain had not been broken, that person will also incur severe ritual contamination, i.e. requiring not just a ritual bath to cleanse himself, but the whole procedure, as if he himself had been in contact with the corpse.
והנפש הנוגעת, "and anyone touching a person who had become contaminated by contact with the corpse but was no longer touching same at that time, will confer a milder degree of ritual impurity on those touching him, who will only have to immerse themselves in a ritual, bath and become automatically pure again in the evening.
וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא – פירוש והנפש הנוגעת במה שיגע בו הטמא תטמא, והוא מה שאמרו ז״ל דקריב בדיקרב.
וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, והנפש הנוגעת תטמא, "Anything which the contaminated person will touch shall become contaminated, and the person who touches him will become contaminated.⁠" The meaning of the words והנפש הנוגעת is: "a person who touches another who has been contaminated by direct contact with the corpse will also be contaminated.⁠"
וכל אשר יגע בו הטמא יטמ׳ והנפש הנוגעת תטמא עד הערב – פרש״י וכל אשר יגע בו הטמא הזה שנטמא במת יטמא בו עכ״ל. יש להקשות המקר׳ הזה מה בא ללמד אם לתת טומאה שבעה לנוגע בטמא מת הרי כתו׳ מיד והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ואם לית לו טומאת ערב הלא יש ללמד כמו והנפש וגו׳. א״כ וכל אשר יגע וגו׳ למה לי. וי״ל שבא לתת טומאת שבע׳ לנוגע בטמא מת בחבורין כלומ׳ בשעה שהיה זה נוגע במת בא חברו ונגע בו. ומה שכתו׳ והנפש הנוגעת בא ליתן לו טומאת ערב שלא בחבורין כלומ׳ לאחר שפי׳ מן המת בא חברו ונגע בו כך מסיק התלמוד פ״ק דע״ז. ופרש״י וכל אשר יגע בו הטמא יטמא משמע ז׳ ימי׳ דסתם טמא מת.
וכל אשר יגע בו הטמא יטמא – משמע בין נפש בין בכל דבר ועוד הרי כתיב בפרשה שלמעלה כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות יטמא שבעת ימים והנפש הנוגעת באותו אשר נגע במת לאחר שיפרד ממנו תטמא עד הערב לבדו איכא מאן דדריש הכי פ׳ אין מעמידין ושפיר נאה ואיכא דרשות אחרות וכפטיש יפוצץ סלע.
וכל אשר יגע בו הטמא יטמא – רוצה לומר שמי שנטמא במת ונגע באחר, הנה זה שנגע בו הוא גם כן טמא. ולזה הוא מבואר שהטמא⁠־מת הוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים.
והנפש הנֹגעת תטמא עד הערב – למדנו מזה שהנוגע בטמא מת אינו טמא טומאת שבעה אבל טומאת ערב.
זה ביאור דברי זאת הפרשה מצד עצם הדברים שנזכרו בה, ועוד יתבאר זה ביאור יותר שלם בזה המקום עם זכירתנו הסיבות בכל מה שנכלל בזאת הפרשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ובאומרו כל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא וגו׳ – כלל בסוף השלשה חלקים הנזכרים כי הדבר אשר יגע בו הטמא הוא דבר זולתו והנפש הנוגעת בזה הדבר הזולת הוא חלק שלישי בענין.
כך עלה במחשבה באלו הענינים וראיתי לכותבן מהם ברמז בזכר ונראין דברי אמת וצודקין יחדיו להורות על עניני הפרה הזאת ותועלתה הנפלא בתקון נפשותינו והתמדת בריאותה ורפואתה כשתחלה אשר עם זה יגיע תועלתה בכל אדם ובכל זמן כמו שאמרנו בשאר הענינים התוריים אשר לזה הוקבעה פרשה זו אחת בשנה לקרות אותה בכל קהלות ישראל ובכל מקומות מושבותם לקרות אותה בספר בפני עצמו בין פורים לר״ח ניסן כדי שתבא פרה וזכרון התשובה ותכפר בין שתי גאולות גאולת פורים שהיתה בימי מרדכי ואסתר וגאולת ניסן ממצרים והמחווה לעתיד כמו שאמרו בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל (ר״ה י״א.) וכן אמרו (בירושלמי מגילה פ״ג) רבה בשם רבי חייא בר אסי אמר אין מפסיקין בין פורים להחדש 1וסימן פרשיות הללו בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה. ובדין הוא שהיה ראוי לקדום פרשת החדש לפרה אדומה שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני בו נשרפה הפרה ולמה הקדימוה אלא מפני שהיא טהרתן של ישראל. הנה שביארו שתקנו פרשה זו לדורות לזכר טהרתן של ישראל. ואע״פ שאין לנו אפר הפרה ולא הזאות מי הנדה בפעל מ״מ רצו שתקדם הפרה להחדש כדי שיהיה זכר להזאות שלישי ושביעי הנוהגין בה קודם שיעלו לרגל שאם יאחרו אותם לפרשת החדש לא יספיק הזמן. ומה שאמרו מסמיכות פורים לפרה וסמיכות פרה לחדש (שם) יראה שכוונו ממש למה שאמרו גדולה תשובה שהיא מקרבת את הגאולה (יומא פ״ו:) דכתיב שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וגו׳ (ישעיהו נ״ו:א׳) רבי אלעזר אומר גדולה תשובה שהיא סמוכה לגאולה דכתיב ובא לציון גואל ולשבי פשע וגו׳ (ישעיהו נ״ט:כ׳) שהרי שריפת הפרה סימן התשובה ונקיון החטא ופורים והחדש סימן אל הגאולה כמו שאמרנו. והכוונה כי האחד כוון אל התחלת התשובה הממצאה התחלת הגאולה. והשני אל התשובה השלימה אשר תמצא אחר הגאולה. ועל הדרך שכתב החוקר שמהפעולות הבלתי שלימות ימצא הקנין וממנו הפעולות השלימות כאשר כתבנו אצל נעשה ונשמע שער מ״ז.
אמנם ביאור אלו המאמרים על נכון ועל הכוונה שאמרנו יבא פרשת התשובה שער ק׳ בע״ה. וזה הכל על הטהרה היוצאת מהלב והמחוייבת מהעיונים הללו עד יבא לו משפט הגאולה ויזרוק עלינו מים טהורים ואת רוחו יתן בקרבנו להאיר אורנו ולהזריח שמשנו כאומרם ז״ל (ילקוט ישעי׳) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון (זכריה י״ד:ו׳) דברים המכוסי׳ בעולם הזה עתידין להיות צפויין לעולם הבא כהדין סמיא דכתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים (ישעיהו מ״ב:ט״ז) מבטיח להודיע הדרכים למי שלא ידעם כלל ולישר אותם ההולכים בנתיבות עקלקלות אשר לא ידעו אותם היטב והראשון הוא השלמת הסכלות ההעדרי וקנינו. והשני הישרות הסכלות הקניני ותקונו. ועל הראשון אמר אשים מחשך לפניהם לאור ועל השני ומעקשים למישור והענינים מבוארים מעצמם ואמרו חז״ל אעשם ולא אעזבם לא נאמר אלא עשיתים ולא עזבתים שכבר עשיתים לר׳ עקיבא וחביריו (ילקוט שם) ודי בזה למה שרצינו בזה החלק ובכל זאת לא אמרתי אחכמה חלילה לי כי ידעתי כי היא רחוקה ממני אמנם הדרשה תדרש ואם נזכה לכוין בקצת דברים הרי טוב ואם אין מה שיאמר בהישרתנו והשלמת נפשנו היא חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר.
1. וסימן פרשיות וכו׳ ר״ל כמו שאחז״ל (פסחים קי״ז ע״ב) לענין ארבע כוסות, שבין כוס ראשון לשני ובין שני לשלישי, יכולים להפסיק ולשתות כוס יין אחר שאינו מן המנין, אבל בין כוס ג׳ לרביעי אין רשאים להפסיק, כן מפסיקים לפעמים גם כן בד׳ פרשיות בין פרשת שקלים שהיא ראשונה לשניה שהיא פרשת זכור, ובין שניה לשלישית שהוא פרשת פרה, אבל בינה לפרשת החודש שהיא רביעית, אין מפסיקין לעולם.
וכל אשר יגע בו הטמא הזה שנטמ׳ במת יטמא והנפש הנוגע׳ בו בטמא מת תטמא עד הערב כאן למדנו שהם אבי אבו׳ הטומא׳ והנוגע בו אב הטומאה ומטמא אדם. אמר הטמא הזה מפני שה״א הטמא מורה על הנזכר לעיל ואמר שנטמא במת מפני שהנזכרו לעיל הם שנים הטמא הסמוך לו שהוא המזה מי הנדה או הנונע בם והטמא שנטמא במת ואמר שאותו שנטמא במת נגע בדבר אחר בין אדם בין כלים הם טמאין סתם ולא פי׳ טומאתן אם הן טומאת ז׳ או טומאת ערב ואח״כ חזר וכתב שהאדם שנגע באדם שנגע במת טמא טומאת ערב והוסיף מלת בו לומר שצריך כאן בו כמו גבי וכל אשר יגע בו כדי להודיע באי זה מקום נגע ופי׳ שמלת בו פה מורה בטמא מת שלא תאמר בנוגע בטמא מת דלעיל מיניה ואמר כאן למדנו פי׳ מוהנפש הנוגע׳ תטמא שהמת אבי אבות הטומאה והנוגע בו אב הטומאה שאלו לא היה המת אלא אב הטומאה לא היתה הנפש הנוגעת בטמא מת טמאה מפני שהטמא מת אז הוא וולד הטומאה ואין אדם וכלים מקבלים טומאה מוולד הטומאה אבל השתא שהמת הוא אבי אבות הטומאה יהיה הטמא מת אב הטומאה ולפיכך הנפש הנוגעת בו טמאה שהאב מטמא אדם וכלים ומה שלא למד זה מקרא דוכל אשר יגע בו הטמא יטמא שפירושו הטמא הזה שנטמא במת כדלעיל משום דפירוש אשר יגע בו יתכן שיהיה באוכלין ומשקין ולא באדם אבל מקרא דוהנפש הנוגעת תטמא שפירושו האדם הנוגע בטמא מת טמא למדנו בהכרח שהטמא מת אב הטומאה ויחוייב מזה שהמת הוא אבי אבות הטומאה זה הנראה לי בפירוש רש״י ז״ל פה ומה שפירש בפרק אין מכשירין כל אשר יגע בו הטמא יטמא טומאת שבעה אינו אלא לדעת המקשה דרמי קראי אהדדי אבל ראיתי קצ׳ מפרשים שפירשו השני פסוקים הללו הראשון בחבורין והשני שלא בחבורין ויהיה הראשון בטומאת שבעה וזהו ששנו השרץ ושכבת זרע וטמא מת הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגען מה הכלים טומאת שבעה אף האדם טומאת שבעה ואין זה אלא בחבורין והשני הוא שלא בשעת חבורין ולמדך הכתוב שהוא טמא טומאת ערב וזהו ששנינו אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב ודבריהם תמוהים מאוד בעיני שהרי אין טומאה חבורין אלא מדברי סופרים וההיא דפרק אין מעמידין דרמי קראי אהדדי כתיב וכל אשר יגע בו הטמ׳ יטמ׳ וכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב הא כיצד כאן בחבורין כאן שלא בשעת חבורין כבר דחה אותה רבא ואמר לא תתלו ביה ברב נחמן בוקי סריקי ואע״פ שהתוספות פירשו לאו משום דאית ליה טומא׳ בחבורין לאו דאורייתא אלא משום דקא סבר דיוסי בן יועזר לא איירי בהכי מכל מקום רש״י ז״ל איני סובר פירוש התוספות ועוד כיון דמספקא לן מלתא אין לפרש המקראות כאחת מן הדעות והרמב״ם ז״ל כתב בפרק חמישי מהלכות טומאת מת אדם שנטמא במת וכלים שנגע בהן אדם זה מטמאין טומאת שבעה אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת בין שנגע בו אחר שפירוש ממטמאיו בין שנגע בו כשהוא עדין נגע במת הרי זה השני טמא טומאת ערב וזהו דין תורה אבל מדברי סופרים הנוג׳ במת ונגע באדם אחד ועדיין הוא מחובר במת שניהם טמאים טומאת שבעה וכאילו נגע זה השני במת עצמו ודוקא לענין תרומה וקדשים אבל לנזיר ולעושה פסח בין בשעת חבורו בין אחר שפירש אינו טמא אלא טומאת ערב מדין תורה והראב״ד ז״ל לא השיג עליו בזה כלו׳ בהשגותיו אבל כתב בפרק שביעי מהלכו׳ נזיר מה שאמרו שהאדם מטמא בכלים הנוגע במת בטומאת שבעה לא יאמר אלא בחבורין חבורי אדם בכלים וכלים במת אבל שלא בחבורין טומאת ערב משמע אבל חבורי אדם באדם ואדם במת לא וכן הראיה שהביאו מאותה ששנינו בריש מסכת טהרות השרץ והשכבת זרע וטמא מת הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע אינה טומא׳ שבע׳ כמו שחשבו שהרי השרץ כתוב בו בפירוש כל הנוגע בהן וטמא עד הערב וכן השכבת זרע ואיך יתכן שיערב התנאו הטמא מת בשעת חבורו במת שהנגע בו טומאתו טומאת שבעה עם השרץ ושכבת זרע שהנוגע בהן טומאתן טומאת ערב הלכך על כרחי׳ שבטמ׳ מת שלא בשעת חבורו קא מיירי שכלן שוין בטומא׳ ערב וכי קתני כלים אשארא דהיינו בשרץ ושכבת זרע בלבד ולאו בטמא מת שהכלים שנגעו בו טומאתן שבע אבל בספר׳ דרשו הני תרי קראי הראשון לכלי׳ שנגעו במת שהן מטמאין את האדם טומאת ז׳ מפני שהם סבורין שפירוש יטמא בטומאת שבעה קא מיירי מדאצטריך לומר בפסוק השני של והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ואי אפשר לאוקומי אלא בכלים שנגעו במת דאי באדם בהדיא כתיב ביה והנפש הנוגעת תטמא עד הערב והשני שהאדם שנגע במת שמטמא את האדם טומאת ערב וזהו ששנו וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמ׳ לפי שהוא אומר בחלל חרב בא הכתוב ולמד על החרב שהיא טמאה טומאת שבעה הנוגע בה טמא טומאת שבעה הא למדנו לכלים ואדם או יכול יהא אדם מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טמאת שבעה ת״ל והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טומאת ערב הוא מטמ׳ ואינו מקבל טומאה מן המת לטמא את חברו טומאת שבעה ולפי זה לא למדנו שהמת אבי אבות הטומאה אלא מהפסוק השני בלבד מפני שהפסוק הראשון באדם שנגע בכלים שנגעו במת קא מיירי שטמא טומאת ז׳ ואין משם ראיה על המת אם הוא אבי אבות הטומאה שהרי הכלים הנוגעים במת והאדם שנגע בהן כלם אבות הטומאות הן מכיון שהם טומאת שבעה ולא לכלים ואדם בלבד אלא אף לכלים ואדם וכלים כדתניא בספרי אין לי אלא כלים ואדם כלים ואדם וכלים מניין ת״ל וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים שאם נגעו הכלים באדם שנגע בכלים שנגעו במת כולן טמאי׳ טומאת ז׳ וכלם אבות הטומאה הן מכיון שהם טמאים טומאת שבעה ואין ללמוד מזה שהמת אבי אבות הטומאה והנוגע בו אב הטומאה שהרי גזרת הכתוב היא בכלים שנגעו במת שתהיה טומאתן טומאת שבע׳ מדכתיב בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(כב) ולהודיע כמה היתה חומרת טומאת המת אמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אפי׳ הנפש הנוגעת בטמא מת הוא אב הטומאה ויצא מזה כי הטמא מת הוא אבי אבות הטומאה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

הטמא הזה שנטמא במת. פירוש, שאין רוצה לומר ״וכל אשר יגע בו הטמא״ בכל טמא איירי, כדמשמע לישנא ״וכל אשר יגע בו הטמא״, שזה אין ענינו לכאן, שכל הפרשה אינה מדברת רק בטומאת מת. ומה שהוצרך להוסיף ׳שנטמא במת׳, שלא תאמר דקאי על הטמא הנזכר בסמוך לו, דהיינו ״והנוגע במי נדה יטמא עד הערב״ (פסוק כא), דזה אינו, דמכיון שנוגע מי נדה עצמו אינו טמא רק טומאת ערב, לא יתכן שיעשה כיוצא בו – שהנטמא ממנו יהיה גם כן טמא טומאת ערב, ויהיה האב והתולדה שוים, דהא כתיב ״והנפש הנוגעת תטמא עד הערב״. אלא על טמא מת קאי, שיהיה טמא הנוגע בו טומאת ערב, וטמא מת טמא שבעה (פסוק יא):
והנפש הנוגעת בטמא מת. פירוש, ולא אתא קרא רק להוסיף שיהיה גם כן האדם מקבל טומאה מן טמא מת, ולא תאמר ״והנפש הנוגעת״ שנגע במי שנטמא בטמא מת, דזה אינו, דהא כתיב ״וכל אשר יגע בו הטמא יטמא״, אפילו אוכלין ומשקין, ואין אוכלין ומשקין מטמאין אדם, אלא מפני שבכתוב הראשון דיבר באוכלין וכלים שנגע בהן טמא מת, קאמר הכא ״והנפש הנוגעת״ ׳בו בטמא מת׳ יטמא גם כן עד הערב:
הטמא הזה שנטמא במת. כלומר איזה טמא, כי מלת הטמא מורה על הנזכר, והוא הנוגע במי חטאת, וזה אינו דהא אין בנוגע במי נדה אלא טומאת ערב, ואיך יטמא אדם. ומתרץ הטמא הזה שנטמא במת יטמא, ר״ל שאם נגע בכלים יטמא הכלים. והוסיף מלת בו להורות באיזה מקום נגע, ופי׳ שמלת בו מורה בטמא מת, לא בו בנוגע בטמא מת:
בטמא מת. ר״ל אדם אחר הנוגע בטמא מת הזה תטמא עד הערב, ומקשה רש״י בשלמא כלים יכול לטמא לפי שטמא מת הוא ראשון וכלים נטמאו מראשון, אבל אדם אחר הנוגע בטמא למה יהא טמא, והרי אדם אינו נטמא מראשון, אלא מאב הטומאה. ומתרץ מכאן למדו וכו׳:
Which this person who became impure through contact with a corpse. Meaning that there is a question as to which impure person the verse refers. Apparently the word הטמא ["the impure person"] refers to the person who was just mentioned, the one who touched the purifying waters. But this cannot be, because one who touches the purifying waters is impure only until the evening, thus he cannot contaminate another person. Rashi therefore answers that "the impure person" here refers to one who became impure through contact with a corpse and he "shall be ritually impure,⁠" meaning that if he touches utensils then they will become impure. Rashi adds the word בו ["him"] to indicate what he touched. He also explains that the word בו refers to one who became impure through contact with a corpse and not to one who touched a person who became impure through contact with a corpse.
The one defiled by the corpse. Meaning: Someone who touched another person who had become impure through contact with a corpse would become impure until the evening. Rashi asks: It is understandable that he could make utensils impure, because one who becomes impure through contact with a corpse has the status of a primary impurity and utensils can become impure through touching a primary impurity. However why would someone who touched this impure person become impure? Surely a person cannot become impure through touching a primary impurity, only from an אב הטומאה ["father of impurity"]? Rashi answers that "from here we learn…"
וכל אשר יגע בו הטמא יטמא – לימד על האדם שמטמא כלים טומאת שבעה וזהו שכתוב בפ׳ מטות וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וא״כ כבר יש לנו לימוד שטעונין כיבוס וטמאים שבעה וחלוק טומאת מת משאר טומאות שבשאר טומאות אין מטמא בגדים אלא בשעת חיבורו לטומאה אבל בטומאת מת אפי׳ נגע ביום השביעי לטומאתו הוא מטמא. וכל זה דווקא בכלים אבל אם נגע באדם אפי׳ אותו האדם שנגע במת עצמו נגע באדם אחר אותו אחר אין טמא רק טומאת ערב וזהו שכתוב והנפש הנגעת תטמא עד הערב ולא יותר.
[א״ה לפ״ד הגאון קאי הפסוק וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דכתיב סתם טומאה דמשמע טומאת ז׳ ככל טומאת מת. והוא על בגדים שנוגע הטמא מת אף לאחר שפירש מן המת כמו שנא׳ פ׳ מטות וכבסתם בגדיכם וגו׳ וסיפא דקרא והנפש הנגעת תטמא עד הערב קאי על אדם שנגע בטמא מת ובוודאי הדין דין אמת. אבל נראה לפרש באופן אחר דקאי הכל על אדם שנגע בטמא מת כי תלמוד ערוך בידינו שחיבורי המת מטמא את הנוגע בו טומאת ז׳ וכיון שפירש מן המת אינו מטמא אדם רק טומאת ערב. ושפיר מדוייק לישנא דקרא. וכל אשר יגע בו הטמא ר״ל כל זמן שהטמא בו במת בחיבורין אזי יטמא סתם טומאה של מת והוא טומאת ז׳. והנפש הנגעת. ר״ל אחר פרישתו מן המת. תטמא עד הערב. ר״ל טומאת ערב לבד ולא טומאת ז׳ ואם כן הותר הספק של הגאון בעל משנה למלך (פרק ה׳ מהלכות טומאת מת הל׳ ב׳) אם טומאה בחיבורין דאורייתא ולפי דברינו מוכח שהוא מדאורייתא]
וכל אשר יגע בו – וכל דבר אשר יגע בו הטמא שנטמא במת או בעצם או בקבר, הדבר ההוא יהיה טמא:
והנפש הנגעת – או נפש אדם אשר תגע בטמא ההוא:
תטמא עד הערב – לפי שהמת אבי אבות הטומאה, והנוגע בו אב הטומאה, ומטמא אדם:
וכל אשר יגע וגו׳ והנפש הנוגעת – מדכתיב בסיפא דקרא והנפש הנוגעת מכלל דרישא בכלים שנגע בו הטמא מיירי, והיינו דכתיב יגע ולא כתיב תגע, דאי קאי אנפש תגע הו״ל למכתב כדכתיב הנוגעת, אלא ע״כ אכלים קאי, ופי׳ כל כלי אשר יגע בו האדם הטמא (המדובר ממנו למעלה) דהיינו שנטמא מטמא שנגע במת או בחרב יטמא הכלי כמו האדם הטמא, כי יטמא דאמר קרא טומאה כיוצא בו אמר, למדנו מזה כלים שנגעו באדם שנגע במת וכלים שנגעו באדם שנגע בחרב שנגע במת טמאים שבעה, וסיפא קאמר והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ירצה אבל נפש הנוגעת באדם הטמא שנגע במת או בחרב תטמא עד הערב, או נפש הנוגעת בוכל אשר יגע בו הטמא והוא הכלי שנגע בו הטמא הזה תטמא עד הערב, למדנו מזה אדם שנגע באדם שנטמא במת או בכלים שנגעו במת וכן אדם בכלים שנגעו באדם שנטמא במת או בכלים שנגעו במת טמאים טומאת ערב, ובזה תרי תלתא ארבעה חלקי טומאה המוזכרים במשנה דרי׳ פ״ק דאהלות מבוארים בקרא (כ״כ הגר״א שם בפי׳ למשנה), וכאן בפי׳ לתורה קצר קצת, לכן כ׳ עליו הרב בעל הגה״ה, נראה לפרש באופן אחר דקאי הכל על האדם שנגע בטמא מת, כי תלמוד ערוך בידינו שחיבורי המת מטמא את הנוגע בו טומאת שבעה וכשפירש מן המת אינו מטמא אדם רק טומאת ערב, ומדוייק לישנא דקרא, וכל אשר יגע בו הטמא ר״ל כל זמן שהטמא בו במת בחבורין אזי יטמא סתם טומאה של מת והוא טומאת שבעה. והנפש הנוגעת ר״ל אחר פרישתו מן המת, תטמא עד הערב, ר״ל טומאת ערב לבד. ובזה הותר הספק של המשנה למלך אם טומאה בחיבורין דאוריי׳ ולדברינו מוכח שהוא מדאוריי׳ עכ״ד. ואלו ראה הרב בעל הגה״ה את דברי הגר״א הנ״ל בפי׳ למשנה, שלשון המקרא מדוייק היטב לפירושו, לא הי׳ כותב פירושו זה וכן מ״ש לפשיטות גמור דטומאה בחוברין דאוריי׳ שבעה, אגב שיטפי׳ כתב כן, כי דעת הרמב״ם מבואר הפך דעתו, שכ׳ (רפ״ה מטומאת מת) אדם שנגע באדם שנטמא במת בין אחר שפי׳ בין כשהוא עדיין נוגע במת, זה השני טמא טומאת ערב, וכן הרמב״ן (בחי׳ לע״א ל״ז ב׳) אף שבתחלה דעתו בטומאה בחבורין דאוריי׳ שבעה, מ״מ לבסוף ישר בעיניו דעת הרמב״ם הנ״ל. גם לשני׳ דבעל הגה״ה דממקרא דילן מוכח שהוא דאוריי׳ אינו מדויק, כיון דאית לן פי׳ דהגר״א, אין כאן הוכחה של כלום; אחר כתבי זאת ראיתי להרא״ם כאן שהביא הך פי׳ דבעל הגה״ה בשם קצת מפרשים ותמה עליהם, וסיים כיון דמספקא לן אי טומאה בחבורין דאוריי׳, אין לנו לפרש המקרא כאחת מן הדעות.
וכל אשר יגע בו הטמא יטמא וגו׳ – בחלקו הראשון של הפסוק נאמר ״יטמא״ ללא תוספת מגבילה, ואילו בחלקו השני נאמר ״תטמא עד הערב״. לפיכך אומרים חז״ל במסכת עבודה זרה (לז:) שהרישא עוסקת בטומאת שבעה הנובעת מטומאה בחיבורין, ואמור בה הדין הבא: אדם שהטמא נגע בו בעוד שהטמא נוגע עדיין במת, הריהו טמא טומאת שבעה. מאידך גיסא, הסיפא עוסקת בטומאה שלא בחיבורין, ודינה כך: הנוגע בטמא מת לאחר שטמא המת כבר פרש מן המת, הריהו טמא רק טומאת ערב. המת הוא אבי אבות הטומאה, הנוגע בו נעשה אב הטומאה, ואם הוא נוגע באדם אחר – שלא בחיבורין – נעשה אותו אדם ראשון לטומאה וטמא רק עד הערב.
כבר הזכרנו (פסוק טז) את הדעה שדין ״חרב הרי הוא כחלל״ נוהג בכל הכלים, ואם כלים נוגעים במת או בטמא מת, הרי הם מקבלים אותה דרגת טומאה של מה שנגעו בו. לפי דעה זו, נוכל להבין מדוע הסיפא אומרת ״והנפש״, בדגש מיוחד על האדם. שכן כלים הנוגעים בטמא מת – אפילו שלא בחיבורין – מקבלים את אותה דרגת טומאה של הטמא שהם נוגעים בו; אף הם נעשים אבות הטומאה וטמאים טומאת שבעה.
לדעת הרמב״ם בהלכות טומאת מת (ה, ב), טומאה בחיבורין אינה אלא מדרבנן (עיין כסף משנה ומשנה למלך שם).
נתבונן עתה בדינים האמורים כאן לגבי פרה אדומה וטומאת מת, וננסה לעמוד על הרעיונות שהם מבטאים. עלינו להתבונן תחילה במושג שהתורה עצמה כוללת במסגרתו את כל מצוות פרה אדומה – הווי אומר מושג החטאת, המאפיין מצווה זו והמהווה את הבסיס להלכותיה.
״חטאת״ – חיטוי והסרת החטא, ביטול מעשה החטא – היא מושג ששייך אך ורק לתחום המוסריות. והנה, מצוות פרה היא ״חוקת התורה״, חוק היסוד של כל תורת טומאת מת, שהיא עצמה הסוג העיקרי של כל תורת הטומאה בכלל. ומאחר שהתורה קוראת לפרה אדומה ״חטאת״, הרי שהיא מכוונת אותנו באופן ברור לתחום המוסריות. זהו התחום שבו צריכים אנו לבקש אחר משמעות דיני טומאה וטהרה בכלל ומצוות פרה אדומה בפרט.
האמור לעיל מהווה ראיה ברורה לתפיסה שכבר הגענו אליה ביחס לכל דיני טומאה וטהרה הנידונים בתורה עד כה. חירות מוסרית – כך אמרנו – היא התנאי הראשון במעלה והמעכב לכל קידוש החיים, אשר התורה מחייבת אותנו לשאוף אליו.
מראהו של אדם הנכנע למוות מעמיד אמת יסודית זו בסכנה, מאחר שגופת אדם מת מראה לעין כל את כוח המוות, והמסתכל שאינו מעמיק רואה בגופה את כוח הטבע המושל על הכל, כולל על האדם. אם ״האדם כולו״ נכנע למוות; אם הגופה השוכבת לפנינו, המוכרעת על ידי הכוחות הכופים של הטבע, מייצגת את כל מה שיש באדם, אם כן האדם גם בחייו אינו שונה מכל יצור חי אחר. גם הוא נשלט לחלוטין על ידי ההכרח הכופה את הכל. אם כל זה אכן היה כך, אזי הכרח גופני זה לא היה מותיר מקום לכל ציווי מוסרי. אם כן חירות מוסרית הייתה דמיון שווא, התורה המוסרית של ה׳ לא תיתכן כלל, ודרישותיה מן האדם – להקדיש בחירות את הווייתו ורצונו לאש המטהרת והמחיה של המקדש – היו נשענות על הנחות חסרות בסיס (השווה פירוש, ויקרא ה, יג והלאה, על כך שחירות ההוויה והרצון, ומושג הקדושה – אחת הם).
כל תכליתם של דיני טומאה וטהרה – כפי שהם מוצגים בספר ויקרא – לא באה אלא לשלול רעיון זה. דינים אלה מציבים מול דמיון⁠־התעתועים המייאש של חוסר החירות הגופני, את הבטחת ה׳ שאכן יש לאדם חירות מוסרית. במהלך חיינו, כל אימת שכוח ההכרה המוסרית מועמד בסכנה על ידי תזכורות של שיעבוד לכוחות גופניים, מזכירה לנו התורה את יסוד הטהרה של החירות המוסרית, כפי שכבר ציינו בנוגע לחלקים השונים של הטומאה והטהרה, בפרשיות העוסקות בהן.
כאן, מבקשת אותה תורת טומאה וטהרה להכריז בפרהסיה, לעיני כל ישראל, על ידי הכהן נציג האומה, לנוכח פני המקדש, על הרעיון הגדול של ה״חטאת״. בכך היא קובעת, כבסיס המוסרי של כל חיי העם, את האמת, שאדם יכול להיות נקי מחטא, לטהר את עצמו מחטא, ולהישאר מנוקה מחטא.
זוהי משמעות חטאת זו, ״חיטוי מחֵטא״ סמלי זה, שחייבת להיעשות מחוץ למקדש. אין להשוותה לקרבנות החטאת הנעשים בתוך המקדש, משום שהם מכפרים על אדם מסוים אחד מחטא מסוים אחד, והכפרה מושגת על ידי מעשה המסמל את ה״נדר״ שלו להישאר נאמן לחובתו מכאן ואילך. מה שאין כן חטאת זו, מכריזה בריש גלי שאכן אפשר להיות נקי מחטא, ושאדם אכן מסוגל לשלוט בעצמו מפני כל פיתוי גשמי. חטאת זו מכריזה על האמת הכללית, שיש לאדם כוח⁠־רצון מוסרי.
אולם בהכרזה על חירות האדם, החטאת מכירה בכך שהאדם נתון לכוחות גופניים; היא מראה את החירות המוסרית בהקשר עם השעבוד הגופני. היא אינה מלמדת את האדם לעצום עיניו ולהתעלם מהשעבוד הגופני שהוא חלק מטבעו, אלא מציגה את האדם במלוא הניגוד של טבעו. שכן הוא בן תמותה, ובה בעת הוא נצחי; הוא כבול בכבלים ובה בעת בן חורין; הוא חוּנן בכוחות גופניים ביחד עם כוחות מוסריים. על ידי העמדתו בכללות טבעו הכפול לפני מקדשו של האל האחד והיחיד, אשר לו לבדו החירות המוחלטת, מרוממת חטאת זו את האדם בכל מהותו, בכוחותיו הגופניים החולפים ובכוחותיו המוסריים הנצחיים, אל התחום החופשי והנצחי של האל האחד והיחיד, ואומרת לו: אל תלך שולל אחר מראה הגוויות והמוות; היה בן חורין, היה בן אל⁠־מוות, לא למרות, אלא ביחד עם כל הבחינות האלה של הווייתך שהן בנות תמותה וכבולות מבחינה גופנית. היה אדון בן אל⁠־מוות לגופך בן התמותה; בעיצומה של הטומאה, שמור על טהרתך!
מנקודת מבט זו, שמגיעים אליה על ידי מושג החטאת, נוכל להבין את משמעות מצוות פרה אדומה.
״פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול״ היא הבחינה הגופנית הבהמית. בחינה זו מיוצגת כאן במלוא חיוּתה (״אדומה תמימה״), בשלמות ללא דופי (״אין בה מום״), ובבגרות (בת שלוש שנים). לפי תכליתה היא ״פרה״: היא נועדה להיות לעזר לאדם במלאכתו, אך מעולם לא השתמשה בכוחה לעבודת האדם (פסול עבודה); יתירה מכך, היא מעולם לא נשאה עליה את אות השעבוד לעבודה (פסול עול – עיין פסוק ב). נמצא שהיא מייצגת את הטבע הגופני שאינו נשלט על ידי האדם, ולעניין זה, היא תילקח על ידי הציבור הלאומי (״דבר אל בני ישראל ויקחו אליך״ – מתרומת הלשכה), ותימסר לכהן המשרת במקדש התורה.
הכהן, בשם תורת המקדש, יַראה מה צריך להיות מעמדו של הטבע הגופני שאינו נשלט על ידי האדם; הוא יַראה מה משמעותו של טבע זה בתחום החיים של חברה אנושית המבקשת לתכן חייה תחת השפעת התורה. הפרה האדומה תימסר ל״כהן״ – ה״מכין״ ו״מכונן״, זה שמכין ומכוון את חיי העם אל תכליתם – כאשר הוא לבוש בבגדי כהונה, הבגדים שהוא משרת בהם. הבגדים יהיו בגדי לבן, כמו בגדי כהן גדול בעבודת יום הכיפורים; שכן תפקידו הוא להורות את דרך הטהרה, הטהרה הנדרשת על ידי התורה שהוא עומד בשירותה.
״והוציא אותה״: זהו הלקח הראשון שהוא מלמד על ידי מעשה סמלי: הוא ייקח אותה חוץ לשלוש מחנות – חוץ למחנה שכינה, חוץ למחנה לוייה, ואף חוץ למחנה ישראל. שכן ״פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול״ מייצגת טבע גופני בהמי. טבע זה נועד לשרת את האדם, לא אחרי שתשש כוחו או נשבר, אלא במלוא חיותו ושלמותו. אך כאשר אינו נשלט על ידי האדם, אין לו כבר מקום במסגרת החיים הלאומיים היהודיים של העם. לכן הכהן המשרת את התורה ייקח את ה״פרה וגו׳ אשר לא עלה עליה עול״ אל מחוץ לתחום העם, ושם הוא יכין לה מקום (גת) גבוה ומרוחק אך מול פתח מקדש התורה.
״והוציא אותה״: צריך להוציאה לבדה; אין להוציא אִתה בהמה אחרת. שכן משמעותה של בהמה אחרת יכולה להיות רק ממשית, לא סמלית, והיא תסיט את תשומת הלב מהמשמעות הסמלית של כל המעשים האלה. אולם אסור גם להוציא שתי פרות אדומות ביחד, משום ששתי פרות תזכרנה את רעיון הריבוי, ואילו כאן המטרה היא לייצג את הטבע הבהמי הבלתי⁠־נשלט של האדם, בפני עצמו.
״ושחט אותה״ הוא הלקח השני שהכהן מלמד על ידי מעשה בעל משמעות. בשם מקדש התורה, אשר הוא עומד כאן כמשרתה ואל פתחה הוא מביט – ״כנגד פתח ההיכל״ (עיין פירוש פסוק ד) – הוא עושה את מעשה השחיטה ב״פרה אדומה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול״. עבור ״בהמה״ זו העומדת כאן ב״מלוא חיותה ושלמותה״, ואשר מעולם לא עלה ״עול״ על צווארה, המוֹצָא היחיד הוא שחיטה. דרושה לה כניעה מוחלטת על ידי מעשה חד ומכריע של רצון אנושי חופשי. זוהי התכלית היחידה המיועדת לבחינה ה״בהמית״, ורק בתנאי זה היא יכולה וגם צריכה להתעלות לקשר קדוש עם מקדש ה׳. אם לא כן, אין לה מקום בתחום האנושי.
זוהי השחיטה היחידה הכשרה רק אם נעשית על ידי כהן, ובכך היא שונה במהותה מכל השחיטות הנעשות בקרבנות במקדש. בכל הקרבנות הקרבים במקדש, שחיטה אינה ״עבודה״. היא לא מייצגת את הערך החיובי שהאדם המבקש קרבת ה׳ צריך ללמוד ולקבל, אלא את התנאי המוקדם השלילי של הביטול העצמי. המבקש קרבת ה׳ חייב תחילה לבטל כל אנוכיות וכל חיים למען עצמו; רק אז יוכל להקדיש את חייו (נפש) למקדש ה׳ ולהתקבל שם בקדושה כעין⁠־כהונה. משום כך אותה שחיטה כשרה בזר. אולם כאן השחיטה מייצגת את הבחינה המרכזית שיש לתת לה ביטוי. היא מייצגת במוחש את שליטתו החופשית של האדם על הבחינה הגופנית⁠־בהמית של טבעו; היא מכריזה על הפכה הגמור של ״פרה אשר לא עלה עליה עול״, ולשם כך הפרה נמסרת אל הכהן, כדי שיורה על הניגוד הזה. שחיטה זו כשרה רק בכהן.
״ולקח מדמה באצבעו״. הוא אינו מקבל את הדם בכלי שרת או בכל כלי אחר, אלא בידו; מאחר שלא המקדש הוא המקבל כאן את הנפש האנושית, אלא האדם מקבל את הנפש הבהמית ומכניס אותה לתחום החופשי של השפעתו. הקרבן המוקרב במקדש מייצג את האדם השלם המוסר עצמו למקדש לפני ה׳. מאידך גיסא, פרה אדומה מייצגת את הבחינה הבהמית שבאדם, שאותה תופס האדם בידו בשעה שהוא מביט אל מקדש ה׳.
״והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים״. בכוח מתחדש תמיד – ״על כל הזיה טבילה״ (השווה ויקרא ד, ו) – יכוון את הבחינה הבהמית שבאדם אל האידיאל האלוקי של התורה; שבע פעמים עליו לכוון אותה, עד שתגיע ל״שלמות״, עד שתזכה ב״קרבת הברית״ האלוקית. שחיטה והזיה הן ביטויה המלא של החירות המוסרית. הן מייצגות את השליטה על הדחפים הגופניים⁠־חושניים, והכוונתם אל דרך התורה המוסרית של ה׳.
״ושרף את הפרה, את ערה ואת בשרה וגו׳ ישרף״: רק מה שהיה מכוון על ידי הכוח האנושי, מהיסוד הבהמי אל המוסריות האלוקית – הוא לבדו לא ייעשה אפר: הוא לבדו יינצל על ידי האדם בן החורין בדרכו אל האידיאל המוסרי, וכך יזכה גם אותו בקרבת הברית הנצחית של ה׳. כל דבר אחר יתפורר וייעשה לאפר, שהרי יסודו עפר.
אולם גם ריקבון הבחינה החושנית שאינה בת חורין – לא פחות מההליכה אל ה׳ ואל נצחיות החירות המוסרית – מתייחס אל ה׳ שהוא האל האחד, שכן שניהם שייכים לו, שניהם נבראו על ידו, ושניהם משמשים למטרותיו בעולם ובאדם: החולף והנצחי, בן התמותה ובן האל⁠־מוות, הכבול והחופשי. כמו השחיטה וההזיה, כך גם גִִתה – מקום הפיכתה לאפר – היא ״כנגד פתח ההיכל״, מכוונת אל שער מקדש התורה, ובמקום שנראית ממנו. האל האחד מזג שני יסודות מנוגדים אלה בטבע האדם לשם אותה תכלית מוסרית אחת – הווי אומר, כדי שהכוח האלוקי של טבע האדם המוסרי ובן החורין יתגלה בעצם המאבק נגד הכפייה הגופנית, וכדי שהגוף הארצי, שבסופו של דבר יירקב, לא יגרור וירחיק את האדם משערי הנצחיות והחירות המוסרית: ״שרפה חוץ לגִתה פסולה״. שתי בחינות טבע האדם הצטרפו יחד למטרה אחת: כדי שהאדם יזכה לקרבת ה׳ עלי אדמות ויבנה את מקדש ה׳ הארצי על ידי מימוש תורת ה׳ מתוך רצון חופשי. נשמתו הנצחית של האדם המצורפת לגוף העתיד להירקב היא הנחת היסוד של כל תורת ה׳.
״ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה״. ״ארז״, הגבוה והחזק שבצמחים; ״אזוב״, הנמוך והחלש שבהם; ״צמר״ צבוע בדם ״תולעת״; תולעת וצאן, תולעת ובעל חיים יונק, הנמוך ביותר והגבוה ביותר שבבעלי החיים – האם אלה אינם מייצגים את כלל החיים האורגניים? הכהן לוקח נציגים אלה של כל העולם הגופני האורגני ומשליך אותם לתוך שריפת הפרה, ברגע שבו הפרה, המייצגת את החלק הגופני האורגני שבאדם, עומדת להפוך לאפר.
זהו אפוא הרעיון שהכהן מביא לידי ביטוי: גוף האדם עתיד על פי הגזירה האלוקית להפוך לעפר, אך היסוד הגורם ריקבון לגוף הוא אותו יסוד שגורם ריקבון גם לכל שאר העולם הגופני האורגני, והריקבון נתפס רק באותו חלק שבאדם שהגיע אליו מהעולם האורגני הכללי כדי להתחבר – לזמן מה – אל היסוד הנצחי.
נתבונן עתה שוב במה שנאמר עד כה. הפרה האדומה לפני שחיטתה מייצגת את היסוד הבהמי שבאדם, שהוא לא הצליח לשלוט בו כפי שהיה צריך להיות. השחיטה וההזיה, והשריפה הבאה אחריהן, מדגישות את הניגוד הטבוע באדם: הנפש, המכוונת אל המוסר האלוקי, ניצלת מההפיכה לאפר, והיא מיוצגת בדם השחיטה וההזיה; ואילו הגוף הופך לאפר, גורל המסומל בשריפת עורה בשרה דמה ופרשה.
לפיכך, היחס בין שריפת הפרה באש לבין השחיטה וההזיה שקדמו לה, חלוק מהיחס שבין שריפת האיברים והאימורים של הקרבנות באש על גבי המזבח לבין השחיטה ועבודות הדם שקדמו לה.
שריפת האיברים והאימורים היא ההמשך, התוצאה וההשלמה של השחיטה ומתנות הדם. לאחר שהנפש שאפה לעלות אל גבהי המזבח – או עמדה איתנה בגבהים אלה – מגיע הגוף אף הוא אל תכליתו: תאוותיו ועשיותיו, המיוצגות באימורים ואיברים והנשלטות על ידי הנפש, מפרנסות את הקודש עלי אדמות ועולות לרצון לפני ה׳. לפיכך אין להפריד בין השחיטה וההקטרה, שכן רק הבחינה החיובית של ההקטרה משלימה את הבחינה השלילית של השחיטה, והבחינה החיובית של ההקטרה מבוססת על השחיטה שלפניה. שתיהן צריכות להיעשות ביום אחד, ואיברים ואימורים שלא נמסרו לאש המזבח לפני סוף יום הקרבתם הינם פסולים בלינה (עיין פירוש, ויקרא ז, יח).
בפרה, יש יחס שונה בין השחיטה לשריפה. שכן האש השורפת את הפרה בגתה ומכלה את הבהמה במקומה בארץ, אינה אש דת על המזבח, אלא היא האש של יסודות הטבע. אש זו ״בולעת״ כל חומר אורגני ולבסוף הופכת אותו לעפר ואפר. לפיכך גם השריפה אינה ההמשך והתוצאה של השחיטה וההזיה כנגד פתח ההיכל; אלא היא עומדת לצדן, ויש לה מטרה אחרת. היא עתיד⁠־האפר של הגוף לצד עתיד⁠־המקדש של הנפש. משום כך מותר לשורפה ביום אחר, ופרה אינה פסולה בלינה.
״אסיפה״. עם שריפת הפרה, מסתיים תפקיד הכהן. בשם המקדש, כשפניו אל פני ההיכל, הוא מבטא את הכפילות שבאדם: הכוח החופשי של האדם משעבד את היסוד הבהמי שבו ועושה אותו לאנושי, ובכך מרומם אותו לעבר ה׳, אל תחום החירות האלוקית של תורתו. דבר זה מיוצג בשחיטה ובהזיה. היסוד הארעי החולף, הגוף הגשמי הבהמי, מיוצג בשריפת הפרה.
מעשים אלה נעשים כדי ללמד את עדת בני ישראל. לפיכך על העדה לקחת את אפר הפרה ״למשמרת״. אפר זה יזכיר לעדה את הלימוד היסודי של טבעו הכפול של האדם. שכן אדם הוא מיזוג של השמיימי והארצי, האלוקי והבהמי, הנצחי והחולף, ועל העדה להשתמש באפר זה כל אימת שיש צורך להעמיד לימוד זה כנגד אחיזת העיניים של הטומאה על חוסר חירות האדם.
״ואסף איש טהור״: אסיפת האפר תיעשה לפי זה על ידי איש רגיל מן העם. הוא עצמו חייב להיות טהור; ועליו לקחת את האפר, המלמד את תורת הטהרה, ולהניחו מחוץ לתחום⁠־השכינה של המקדש, במקום טהור לחלוטין.
לדרישה זו של ״טהרה״ באסיפת האפר והפקדתו ישנה משמעות גדולה. על אף שהאפר מייצג את החומר המוכרע למוות, הוא אינו מטמא במגע וצריך שמקום שמירתו יהיה טהור לחלוטין [זוהי נקודה שעוד נשוב לעסוק בה]. שכן אחיזת העיניים ההרסנית של הטומאה אינה קשורה למיתת בני תמותה; אלא היא טמונה ברעיון המשובש הגורר גם את בן האל⁠־מוות אל המוות. רעיון זה אינו מבדיל בין הנצחי לבין חומר הגוף הנתון לריקבון. בהתאם לכך, משיב רעיון זה תשובה חיובית לקריאת הפליאה: ״אַךְ⁠־כָּל⁠־הֶבֶל כָּל⁠־אָדָם נִצָּב סֶלָה״ (תהילים לט, ו), היינו: ״האין כל האדם אלא הבל פה, יהיה זקוף ככל שיהיה!⁠״ והנה היסוד האלוקי הנצחי שבאדם שייך לה׳ ולמקדשו ואין סופו ללכת בדרך האפר של בן⁠־התמותה. יסוד זה כבר הוסר מעפר שריפת החטאת בשעת ההזיה כנגד פתח ההיכל, ומה שמונח עתה באפר הפרה הוא אותו חלק שבאדם שהוא בן תמותה. לפיכך ״ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח במקום טהור״ [האפר שנשאר אינו נושא את מושג הטומאה, וצריך לשומרו בטהרה]. ואף על פי כן, הוא צריך להיות ״מחוץ למחנה״, מחוץ למחנה שכינה. שכן רק כאשר היסוד הבהמי הגופני מצורף אל היסוד האנושי האלוקי, יש לו מקום במקדש ה׳. אולם אם היסוד הבהמי הגופני מופרד מהיסוד האנושי, הרי הוא חלק מהעולם הגשמי, שמקומו מחוץ למקדש ה׳, המוקדש ל״אדם״.
אולם אפר זה נועד להתערב ב״מים חיים״ (פסוק יז), ובתערובת זו הוא יעורר את רעיון ה״חיים הנצחיים״ שהתמזג באופן זמני עם ה״חומר הנתון לריקבון״. הוא יעורר רעיון זה לכל אלה שבאו במגע עם מת או עם חלק ממת, אשר מאורע זה שעובר עליהם מטיל צל במוחם על רעיון יסוד החיים הנצחיים שבאדם. כל עוד רעיון זה מסתתר בלבם, מורחקים אנשים אלה מהמקדש ומקודשיו.
עדת בני ישראל עומדת על בסיס היסוד האלוקי הנצחי, שבו תלוי כוח⁠־הרצון המוסרי בן⁠־החורין של האדם. למען עדת בני ישראל, יש לקחת את האפר הזה ״למשמרת למי נדה״. לא האפר כשלעצמו, אלא תכליתו להיות ״מי נדה״ – לנדות את הרעיון המשובש של חוסר החירות המוסרית – היא הנותנת למצוות פרה את אופי ה״חטאת״ (עיין לעיל).
״מילוי וקידוש״: ״מים חיים״, היינו מי מעיין נובע, נשאבים באופן ישיר ללא אמצעי ביניים מן המעיין, או מזרם מים המקלח מהמעיין ללא הפסק, לתוך ״כלי״, ולאחר מכן מפזרים חלק מהאפר על המים [העומדים בכלי].
הלא דבר הוא שה״אפר״ קרוי כאן ״עפר״ (פסוק יז). הגוף האורגני מתפרק ונעשה אפר, אך אפר זה אינו אלא החומר שהוא מקור מוצאו של הגוף – ״עפר אתה ואל עפר תשוב״ (בראשית ג, יט) – וכחומר כזה הוא מוצג כאן. שכן מה הוא אדם? יסוד של חיי נצח, הנשאב ממקור חיי נצח, והמוגבל בכלי ארצי. יסוד זה החי לנצח – ״מים חיים״ – הוא היסוד המקורי, המהותי והעיקרי, ״מים חיים אל כלי״. ליסוד זה החי לנצח נוסף ״עפר״ מן האדמה, ובתוך הגבולות הארציים של הכלי, יהיו שני יסודות אלה, לא זה בצד זה ולא זה מעל זה, אלא מעורבים יחד: ה״חי״ מעורב עם ה״ארצי״. והתערובת תהיה כך שה״חי״, שהוא היסוד העיקרי והמקורי, יגבר על היסוד ה״ארצי״, ישעבד אותו, יהיה נראה בעדו, ויכיל אותו: ״עליו מים חיים״. אין כאן דבר ארצי המכיל חיים, אלא חיים המכילים דבר ארצי: ״עפר שריפת החטאת עליו מים חיים אל כלי״ – זה כל האדם.
וכאשר מגיע זמנה של קץ התערובת, שוקע האפר⁠־עפר אל הקרקע, וה״מים חיים״ נראים זכים כבראשונה: ״וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל⁠־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל⁠־הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ״ (קהלת יב, ז; השווה אוסף כתבים, כרך א׳ עמ׳ שסט–שפב פרשת פרה).
ברגע שמפזרים את האפר על המים החיים, נעשים המים ״מי חטאת״, אמצעי להורות לאדם שבכוחו להימנע מהחטא; ומעשה העירוב קרוי ״קידוש״.
למי סוטה ולמי חטאת יש צד שווה. שכן זוהי משמעות מי סוטה: הגם שאדם הוא ״עפר״ ונתונים בו דחפים אורגניים ארציים, אף על פי כן הוא ניחן ביסוד של ״מים קדושים״ והוא מסוגל לקידוש מוסרי של החיים. משמעות מי חטאת היא דומה: הגם שאדם הוא ״אפר״, חייו נצחיים – ״מים חיים״! (עיין פירוש לעיל ה, יז).
״הזיה בשלישי ושביעי״. מי חטאת מייצגים את הצירוף הזמני – ואף על פי כן בעל היחס הקרוב וההדוק – של שתי בחינות האדם: האורגנית⁠־חומרית והנצחית⁠־אלוקית, ועצם הצירוף הזה מייצג את רעיון ה״אדם״. בדומה לכך, ההזיה – שמטרתה להשיב את מושג האדם לבהירותו הקודמת לאחר שנעכר בדעת האדם – היא מעשה כפול, והיא מוקדשת אל שני היסודות האלה.
חירות מוסרית היא יכולת האדם לשעבד עצמו בכל הווייתו לתורת ה׳, וההכרה בחירות זו צריכה להיות הבסיס לכל בחינות האדם: לבחינה האורגנית והגופנית לא פחות מאשר לבחינה האלוקית והרוחנית של החיים. סיפוק דחפיו הגופניים, דחף הרעב ודחף חיי האישות, שהם חלק של החיים האורגניים, צריך להשתעבד מרצונו החופשי להנהגת תורת ה׳, לא פחות מהמחשבות, השאיפות וההישגים, שהבחינה הרוחנית והאלוקית של האדם מתגלה בהן. שתי הבחינות דורשות התמסרות מתוך רצון חופשי להוראות תורת ה׳ ולמצוותיו.
לפיכך, לפני שטמא מת יכול להיטהר על ידי טבילה – לאחר שהשלים את תקופת הטומאה – יש צורך להזכיר לו את תורת היסוד של החירות המוסרית. דבר זה נעשה על ידי הזיה, המופנית לא רק אל הבחינה הרוחנית האלוקית אלא גם אל הבחינה האורגנית הגופנית של טבע אדם. ההזיה נעשית ביום השלישי ושוב ביום השביעי.
כבר הראינו בפירושנו לבראשית (א, יא–יג) שיש צד שווה בין היום השלישי של בריאת העולם לבין היום השביעי. ביום השלישי, נברא העולם הפיזי⁠־אורגני, החתום בחותם החוק האלוקי של ״למינו״, ולפיכך היום השלישי נושא את חותם החיים הפיזיים האורגניים הנכנעים לחוק האלוקי. וכך אנו מוצאים ביום השביעי. שכן ביום זה, האדם, בכוחות ממשלתו הכעין⁠־אלוקיים על העולם החומרי, מעמיד את שימושו בכוחות אלה תחת שלטון ה׳. לפיכך, ההזיה המופנית אל האדם כיצור פיזי אורגני, נקבעה ליום השלישי, וההזיה המופנית אל האדם כיצור רוחני כעין⁠־אלוקי, נקבעה ליום השביעי. כל יום שבו תיעשה ההזאה הראשונה – מהיום השלישי ואילך – אותו יום נחשב כאילו היה היום השלישי, ולאחריו צריך שיחלפו ארבעה ימים לפני שניתן לעשות את ההזיה השנייה, הנחשבת כנעשית ביום השביעי. הרעיון שהזיית מי חטאת רומזת לימי הבריאה, ובכך מעניקה לימי ההזיה את אופיים המיוחד, אינו דבר רחוק, שכן כפי שכבר אמרנו, מי החטאת, שיש בהם ״עפר ועליו מים חיים אל כלי״, מסמלים את האדם בראשיתו בעת הבריאה.
כללו של דבר, ההזיה הראשונה, של היום השלישי, סוללת את הדרך להיטהרות פיזית גופנית של האדם. ההזיה השנייה, של היום השביעי, סוללת את הדרך להיטהרות רוחנית כעין⁠־אלוקית. רק אז יכול האדם השלם – או הטבע האנושי בכללותו – לזכות בטהרה גמורה: הזיה על אדם וכלים וטבילתם.
כל מה שנותר לנו עתה הוא להתבונן בדינים הכלליים השונים האופייניים למצוות פרה או ליחס בין חלקי המצווה. זהו הסיכום המובא בתוספתא (פרה ד, ו): ״כל מעשה פרה ביום חוץ מאסיפת האפר והמילוי והקידוש, כל מעשיה בכהנים חוץ מאסיפת האפר והמילוי והקידוש והזאה, כל מעשיה מלאכה פוסלת בהן חוץ מאסיפת אפרה והזית מימיה״.
״ביום״: כל מעשי הפרה צריכים להיעשות ביום, חוץ מאסיפת האפר, שאיבת המים לתוך כלי, ונתינת האפר במים. אנו מכירים כבר את משמעות ההלכה המגבילה מצוות מסוימות לשעות היום. הלכה זו מורה שהמעשה ההוא מתייחס לחייו העֵרים, החופשיים והמוסריים של אדם בעל הכרה, בניגוד לתחום השליטה של העולם הפיזי נטול החירות (עיין אוסף כתבים כרך ג׳ עמ׳ פו והלאה; השווה פירוש, ויקרא ו, ב). מובן, אם כן, שהלכה זו נוהגת במעשים העיקריים של מצוות פרה, הנושאים את בשורתה. מה שאין כן אסיפה, מילוי וקידוש שאינם אלא הקדמות למצווה; ולפיכך לא נקבע להם זמן מסוים.
אם גם שריפה כשרה בלילה – כפי גירסה אחת בספרי (עיין פירוש פסוק ג) – הרי זה מתאים לגמרי לדרכנו. שכן הפיכת כל הפרה לאפר – למעט הדם בלבד שהוזה כלפי המקדש – מייצגת את תהליך הריקבון של כל חומר השייך לטבע פיזי, תהליך שמתרחש במסגרת העולם הפיזי של היסודות; וההלכה שאינה מגבילה את השריפה לשעות היום, מבטאת באופן ברור משמעות זו.
״כהן״: כפי שכבר הערנו, השחיטה, ההזיה והשריפה מכריזות בשם המקדש על העיקרון היסודי של החירות המוסרית. הן מלמדות שההוויה המשולבת של האדם כוללת שני יסודות: יסוד נצחי השייך לה׳ ולמקדשו, ויסוד חומרי שנועד להירקב על ידי יסודות הטבע. לימוד זה נשלם במעשים אלה. לכן כל שאר המעשים – אסיפה, מילוי, קידוש, הזיה [של מי חטאת] – הינם כשרים אף אם נעשו על ידי זר.
״מלאכה״: קשה יותר להבין את משמעות פסול מלאכה; וקושי זה גדֵל משום שפרטים שונים של הלכה זו מוטלים בספק, כפי שכבר ציינו בפסוק יז. בייחוד לא ברור, אם פסול מלאכה והיסח הדעת חד הם, או שהינם מושגים חלוקים. אם נניח שהם חלוקים, נמצא שההלכה היא כדלהלן:
בכל מעשי הפרה – מלבד אסיפה והזיה (אך עיין פירוש פסוק ג) – העושה חייב לתת כל דעתו אל המעשה; היסח הדעת אף לרגע פוסל את כל המעשה. כמו כן העושה כל אחד ממעשי הפרה – מלבד אסיפה והזיה – אינו רשאי לעשות מלאכה אחרת באותו זמן.
הדין הדורש נתינת דעת במעשי הפרה מרומז בכתוב בלשון ״לפניו״: ״ושחט אתה לפניו״; בלשון ״לעיניו״: ״ושרף את הפרה לעיניו״; ובלשון ״שמירה״: ״למשמרת למי נדה״. נראה שלשונות אלה מתארות את שלוש בחינות הדעת: הכוונה, התכלית שהאדם רוצה בה, הדבר שאליו נתונה דעתו: ״לפניו״. הסתכלות והכרה: ״לעיניו״. שמירה בהכרתו: ״שמירה״.
נזכור עתה, ששחיטה והזיה מורות על חירות האדם, המתגלה בשליטתו העצמית ובמסירות למטרות ה׳. לעומת זאת, שריפה מסמלת את תהליך הריקבון, שאליו נתון רק היסוד החומרי נטול החירות. ואילו מילוי וקידוש מסמלים את הצירוף הרגיל של שני היסודות המנוגדים האלה והפיכתם לאחד בהוויית האדם.
על פי האמור נוכל להבין את חלוקת הבחינות השונות של הדעת למעשים השונים של הפרה. הפעילות המוסרית בת החורין המסומלת בשחיטה והזיה דורשת ״פנים״: הפניית כל כוח הדעת למטרה שיש להשיג. התפרקות החומר, המסומלת בשריפה, דורשת רק הסתכלות אובייקטיבית, ״עיניים״. מיזוג שני יסודות מנוגדים אלה באדם הטהור, המסומל במילוי וקידוש, הוא מה שיש לשמור בהכרה ולזכור בכל עת: ״שמירה״.
אולם כאשר אנו מתבוננים בכך שנתינת דעת איננה רק מצווה אלא היא מעכבת, ובכך שהיסח הדעת אפילו לרגע פוסל את כל המעשה, נראה ש״דעת״ היא חלק בלתי נפרד מהרעיון הבא כאן לידי ביטוי. משום כך, היינו מעזים להעלות את ההשערה הבאה:
דעת האדם רומזת כאן לדעת העליונה של ״האחד״ המדבר והעושה כל אשר יחפוץ, אשר עיניו משוטטות בכל, והוא שומר ומשגיח על עולמו. בדעת שלמה השלים את מלאכתו, והוא שומר על מעשה ידיו. מעשה ידיו הוא הנשמה האלוקית שבאדם, וכן הטבע החומרי⁠־אורגני של העולם הפיזי, ומיזוג שני היסודות האלה – באדם. דעת האדם אינה אלא קול⁠־הברה ארצי המבשר את הדעת העליונה.
האמור לעיל מאפשר לנו להבין בבהירות את החילוק בין פסול מלאכה לפסול היסח הדעת. אם מלאכה אחרת הייתה נעשית באותו זמן, היה נראה כאילו מעשה הפרה נעשה ״במקרה״. נמצא שזה מה שבא כאן לידי ביטוי: ההשגחה העליונה, אשר דעתה ורצונה מקיימים את האדם ואת העולם, פועלת לא בהיסח הדעת ולא עם מלאכה אחרת – לא ״בלי מחשבה״ ולא ״במקרה״ – אלא בדעת עליונה וכוונה מיוחדת.
הזית מי החטאת עצמה אינה נפסלת על ידי מלאכה אחרת. המזה חייב לכוון להזות על הדבר הטעון טהרה, אך האדם המיטהר אינו צריך להיות מודע למעשה בעת עשייתו, והמזה רשאי לעסוק במלאכה אחרת באותו זמן. הזית מים חיים ועפר אינה טעונה כהן; היא נעשית על ידי כל זכר בר דעת, וכפי שאמרנו, הוא רשאי לעסוק במלאכה אחרת בשעת ההזיה. מכל זה נראה, שהמים החיים והעפר, שמזים אותם אפילו באקראי על הזקוק לטהרה, מסמלים את החיים הרגילים הבאים לידי ביטוי בפעילותו של כל אדם בר דעת; ומתוך פעילות כזאת, יובנו חיים אלה על ידי מי שצריך שיודיעוהו את ההבדל העצום שיש בין גופת מת לבין גוף בעל נשמת חיים.
מה שנותר עדיין לבאר הוא, מדוע קטנים כשרים להזות בעוד שנשים התמעטו, בניגוד לקידוש - הכָּשר אם נעשה על ידי אישה, אך פסול אם נעשה בקטן (עיין לקמן).
״טומאה״. משמעות גדולה נודעת לדיני הטומאה המיוחדים לפרה, הנוהגים בשלבים השונים של מעשיה. דינים אלה מסוכמים במאמרים הבאים:
״כל העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים״: הווי אומר, העוסקים בשחיטה, בהזיה, בשריפה, בהשלכת עץ הארז ובאסיפת האפר, נעשים טמאים, וטומאתם דומה לטומאת נושא נבילה (פירוש, ויקרא יא, כה). הם מטמאים גם את כל הכלים שהם נוגעים בהם בשעת עסקם, אך הנוגע בפרה או באפר אינו נטמא (פסוקים ז,ח,ט).
מאידך גיסא, ״כל העוסקים במילוי וקידוש והזיה״, היינו כל העוסקים בשאיבת המים ועירוב האפר לצורך ההזיה, וכן העוסקים בהזיה עצמה, אינם נטמאים; מה שאין כן הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזיה, הרי הוא טמא. אם אין במים כדי הזיה, הוא נטמא על ידם רק במגע; אך אם יש בהם כדי הזיה, הוא נטמא על ידם גם במשא לטמא בגדים.
העסק במעשה פרה והנגיעה במי חטאת מטמאים רק כל עוד הפרה ומי החטאת כשרים; אך משהפרה או המים נפסלים, הרי העסק במעשיהם או הנגיעה במים אינם מטמאים.
הנגיעה במים או באפר לפני שנתערבו אינה מטמאת. רק לאחר שנתקדשו על ידי עירובם, הם מטמאים את הנוגע בהם שלא לצורך הזיה.
הלכה אחרונה זו, שמזה מי החטאת נשאר בטהרתו, ואילו הנוגע והנושא מי חטאת שלא לצורך הזיה נעשה טמא, מהווה את המפתח להבנת כל העניין. שכן זוהי משמעות הפרה, כפי שבאה לידי ביטוי גם במה שנוצר ממנה לבסוף, היינו המים החיים ועפר מי החטאת:
פרה אדומה מעלה להכרה את ניגודיותם של היסודות שמהם מורכב האדם: הדבר שבתוכו החי לעד, והדבר שבסופו של דבר ימות כאדם. ההכרה בניגודיות זו מביאה סעד לנפשו של אדם שנגע במת, שכן תחושת החירות המוסרית שלו הוקהתה על ידי מאורע זה, ויש צורך לחזור ולהחיותה. מוטלת לפניו גופת המת, המוכיחה צד אחד של הניגודיות – אותו חלק באדם שהוא נטול חירות וסופו למות. לפיכך מי החטאת, שיש בהם מים חיים ועפר, מהווים סם מרפא, מאחר שהם מעמידים כנגד זה את הצד השני – אותו חלק באדם שניחן בחירות מוסרית.
אולם דבר שהוא סם מרפא לחולה יכול להיות סם המוות לאדם בריא. בדרך כלל אדם אינו חי את חייו מתוך מחשבה על ניגוד זה. בחיים רגילים ללא צרה ופגע, ניגוד זה רדום ואינו עולה להכרה, ואכן כך צריך להיות; אל לה למחשבת המוות לארוב בצד מחשבת החיים, ואל למחשבת החיים לזרום לצד מחשבת המוות; תחושות מוות ומחשבות על גופות מתים אל להן לעלות כלל בלב האדם, שכן הפעימה הרגילה והטהורה של הלב היא כולה פעימת חיים. רוח האלוקים שבאדם שולטת בחומר ומעלה אותו לתחום המוסר והנצח, ומאפשרת לו ליטול חלק בנצחיות הטמונה בכל רגע ורגע של חיי אדם טהור. אדם טהור אינו חלוק לשניים; לבו בלתי מחולק, ועצם ההכרה ביסודות המנוגדים שבתוכו מקהה את מחשבתו.
מי חטאת הם תרופה, לא לחם. לפיכך אם דעתו של אדם חלתה ונעשתה נגועה מחמת מחשבות שנתעוררו בו על ידי גופת מת, יש להעמיד בפניו את מי החטאת אשר מים חיים התערבו בהם עם עפר, וזה יסייע בידו למצוא את הדרך להבראה רוחנית ומוסרית. לפי זה, מי חטאת ששימשו למטרה כזו הם אמצעי לטהרה ואינם מטמאים.
שונה הדבר באדם בריא, אשר מחשבותיו לא נסבו על גופת מת. אם הוא נוגע במי חטאת או מתעסק עמהם, הרי הוא נטמא, משום שהמים מעלים על לבו את המחשבה על הניגודיות שבמהותו, של העפר והמים החיים.
על כל פנים, הזית המים החיים והעפר של מי החטאת אינה מטהרת באופן ישיר. גם לאחר ההזיה, הטמא עדיין טמא כשהיה. רעיון ההזיה אינו אלא הכנה לטהרה; הוא מעמיד את היסודות המנוגדים שבאדם ביחס הנכון זה לזה, קובע להם את מקומם הראוי, ואומר לאדם: הגם שעפר אתה, ותהפוך לאפר, הרי המהות העצמית של הווייתך היא ״מים חיים״. אך האדם ייעשה טהור רק אם לאחר מכן יטבול כליל עם ״כל״ הווייתו ביסוד הטהרה. עם שקיעת החמה, תיסוג מלבו כל מחשבה על גופת המת, והוא יתחיל יום חדש ורענן, חופשי מכל מאבק פנימי ולא מוטרד במחשבות מבעיתות.
רעיון זה עצמו בא לידי ביטוי בהלכה הגוזרת טומאה על כל העוסקים במעשה הפרה. מעשה זה כולל שחיטה והזיה מחד, ושריפה ואסיפה מאידך. לפי זה הוא מייצג לעין כל ניגוד זה של שני היסודות באדם: היסוד הנצחי בן⁠־החורין, והיסוד החולף הכבול. הוא מייצג רעיון זה במובן כללי, ללא שתהיה לכך כל סיבה מסוימת. הוא מעורר אפוא בכל העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף את רעיון הניגוד הזה, ובכך הוא מטמא אותם. ההכרה בניגוד המיוצג בפרה אדומה אינה ההכרה הרגילה, ולא בהכרה כזאת יוצא אדם ידי החובה שנקבעה לו על ידי המקדש וקודשיו, אשר מקומו אינו מקום להרהורים על מוות. לפני שהעוסקים בפרה ישובו אל המקדש וקודשיו, הם צריכים לנקות עצמם מהמחשבה על הניגוד שהתעוררה על ידי מעשה פרה; ובטבילה והערב שמש עליהם להחזיר לעצמם את תמידיות הרעיון הטהור של החיים.
הדין שפרה ומי חטאת אינם מטמאים לאחר שנפסלו, הוא מובן מאליו. משנפסלו, הם איבדו את משמעותם הסמלית, והם חוזרים לאופיים הממשי הבלתי⁠־סמלי. הם אינם מטמאים יותר מאשר מים ואפר בעלמא.
כמו כן מובן מאליו שאפר לבדו – ובוודאי מים חיים לבדם – הינם טהורים, והנוגע בהם נשאר טהור. שכן תהליך הריקבון של כל חומר אורגני, הוא כשלעצמו רעיון אמיתי וטהור, ואין בו שמץ של אשליית הטומאה. רק אם האפר הוא חלק מתערובת, שבה הוא מנוגד למים החיים של מהות אדם, קיימת סכנה שיתעו אחר הטומאה. שכן העפר⁠־אפר שבאדם עלול להעלים מעיניו את המים החיים שבו; או שיסוד העפר⁠־אפר יגבר כל כך, עד שהחי שבאדם לא ייחשב עוד לעצמותו ומהותו המקוריים, אלא רק למקרה שאירע לעפר ולאפר; הוא נולד עם העפר ונקבר עם האפר, ובמסגרת האדם שהוא עפר ואפר אין מקום ליסוד האלוקי הנצחי ובן⁠־החורין. אשר על כן, הן הנוגע במים חיים והן הנוגע באפר פרה, שניהם אינם נטמאים. רק כאשר פוזר האפר על המים ונתערב במים, והם נעשו יחד למי חטאת לצורך הזיה – רק אז, האדם הנוגע בהם שלא לצורך הזיה, הרי הוא טמא.
ולבסוף, ההלכה שרישומה ניכר לאורך כל מעשה הפרה: ״טבול יום כשר בפרה״.
דרגת הטהרה הנדרשת למי שעוסק במעשה הפרה ובהזיה אינה אלא הדרגה הנמוכה ביותר של טהרה. מגיעים לדרגה זו על ידי טבילה, אפילו לפני שהטהרה נשלמת על ידי הערב שמש.
הצדוקים, שכפרו בתורה שבעל פה, חלקו והתנצחו בתוקף על הלכה זו, לפיכך היו החכמים מקיימים אותה בפומבי בכל מעשה פרה בו עסקו. וכך היו עושים בהר הזיתים לעיני כל העם: לפני שהכהן התחיל לעשות את המוטל עליו היו מטמאים אותו, ולאחר שנטמא במגע היה טעון טבילה. נמצא שהיה עושה את מעשה פרה כטבול יום.
אולם טומאה זו שהיו מביאים על הכהן ביודעין ובפרהסיה – כדי שיהיה טעון טבילה – הייתה יכולה לערער את משמעותם של כל המעשים, והיה חשש שהאנשים לא יבינו את מעשה הפרה כמצווה של טהרה, אלא יתנו לו את המשמעות ההפוכה. משום כך – ״כי היכא דלא לזלזלו בה״ – נקטו חכמים בפרהסיה בגדרים ובסייגים הגדולים ביותר, שהיו כרוכים בטרחות גדולות עד מאוד ובוויתורים מרובים, כדי להרחיק את הכהן מכל שמץ חשש של ספק טומאת מת. בכך נתברר לכל שלמעשים אלה נדרשת טהרה מוחלטת.
נתבונן עתה עד היכן היו מגיעים גדרים וסייגים אלה. לדוגמה: בנו חצרות על סלע שתחתיו היה חלל, כדי למנוע כל אפשרות של טומאה רצוצה הבוקעת ועולה עד לרקיע (עיין פירוש לעיל פסוק טז). נשים בסוף ימי עיבורן הובאו אל החצרות האלה, ושם גידלו את בניהן עד שהיו כבני שבע כבני שמונה; זאת כדי שבנים אלה, אשר מעולם לא היו יכולים להיטמא, יעשו את ההזיות על הכהן שהתכונן לשרוף את הפרה. נתבונן בהיקפם של גדרים וסייגים אלה למען הטהרה, ונזכור שהם נעשו רק לשם מטרה זו: שבעת ימים היו מפרישים את הכהן ומחזיקים אותו בטהרה בהקפדה המדוקדקת ביותר; ולאחר מכן, כשהגיע הזמן שיעשה את מעשיו, היו מטמאים אותו בדעת ובכוונה, כדי שיהיה טעון טבילה, ויטבול, ויעשה את מעשי פרה רק כטבול יום. מדוע היו טורחים את כל הטרחה הגדולה הזאת? ״להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית״; כדי לבטל את דעת הצדוקים, שאמרו שלמעשי הפרה נדרשת טהרה גמורה. מכאן משמע, שחשיבות רבה נודעה להלכה זו של ״טבול יום כשר בפרה״, ושכדאי היה לנקוט בגדרים וסייגים כה גדולים – במקום וזמן של חשיבות לאומית – כדי לפרסמה בשער בת רבים.
עיון מדוקדק יותר בהלכה זו יגלה שהיא עומדת על היסוד הבא: הטהור הוא היפוכו של הטמא, לא רק לאחר שהטהור השלים את טהרתו, אלא כבר בשלב הראשון של הטהרה. לטענת הצדוקים, ״והזה הטהור על הטמא״ יכול להתייחס רק לטהור הגמור; ואילו מסורת רבותינו מלמדת שטבול יום קרוי כבר ״טהור״, וגם הוא נחשב להיפוכו של הטמא. לטענת הצדוקים, ההבדל בין טבול יום לבין טמא הוא רק הבדל כמותי בדרגה, וההבדל האיכותי במין מתחיל רק בהערב שמש. אולם לפי מסורת רבותינו, החילוק בין טבול יום לטמא הוא כבר הבדל איכותי במין, וההבדל בין טבול יום להערב שמש אינו אלא הבדל כמותי בדרגת הטהרה.
אם נעתיק כל זאת אל התחום המושגי של תורת החירות המוסרית שמצוות פרה מכריזה עליה, נמצא שלפי גאוות הצדוקים הכלל הוא כך: רק השלם מבחינה רוחנית ומוסרית הוא בן חורין ובן אל⁠־מוות. כל מי שעומד בדרגה יותר נמוכה נמצא עדיין בתחום החולף של כפייה פיזית. אולם תורת רבותינו אומרת, שכל אדם – אפילו בדרגה הנמוכה ביותר – ניחן בחירות אלוקית, וזה מבדיל אותו מכל היצורים הפיזיים בני החלוף, ומעניק לו חירות מוסרית וחלק בחיי הנצח. רק הבדל בדרגה מפריד אותו מהפסגות הגבוהות של השלמות הרוחנית והמוסרית. על פי השקפתם המשובשת של הצדוקים, אל⁠־מוות ונצחיות הם חזון שניתן לזכות בו רק על ידי שלמות רוחנית ומוסרית; לפיכך, אולי, לא ניתן להשיגו על ידי שום אדם. ואילו לפי חכמת רבותינו, אל⁠־מוות ונצחיות הם מתנה הטבועה בכל אדם באשר הוא אדם, הם נתונים מאת ה׳ לכל אדם בכניסתו לעולם הזה. מתנה זו מאפשרת לו במשך חייו הארציים להתהלך בדרכי החירות, המביאות לחזרתו הביתה אל הנצחיות במצב של שלמות עילאית. האם רחוק הדבר מלהציע, שהתנגדות הצדוקים ודעתם – ״במעורבי שמש היתה נעשית״ – קשורות קשר הדוק להתנגדותם לתורת העולם הבא של אותם חכמים עצמם (השווה אבות דרבי נתן פרק ה)?
דעתנו נוטה מאוד, שכשרות הנערים, אפילו הקטנים, לעשות הזיה (עיין פרה יב, י), קשורה לכשרות זו של טבול יום. אותה חכמה שרואה את ה״טהור״ כבר בטבול יום, את ה״טהור״ כבר בתחילת הטהרה, רואה גם את ה״איש״ שלעתיד בקטן; ולכן מכשירה אפילו קטן טבול יום, כדי להמחיש את ההבדל העצום בין חיים למוות, בין אדם לגופת מת. הרעיון שכשרותו של טבול יום נובעת ממנו, הוא המלמד על כשרות הקטן; וכדרך שחז״ל אומרים ש״והזה הטהור על הטמא״ מרחיב את מושג הטהור – לגבי הפרה – לכלול גם טבול יום, כך הם דורשים גם במסכת יומא (מג.): ״⁠ ⁠׳ולקח אזוב וטבל במים איש טהור׳, ׳איש׳ ולא אישה, ׳טהור׳ להכשיר את הקטן״.
הדין שאישה כשרה לקידוש ופסולה להזיה, קשור אולי לכך שקידוש כשר בלילה, מה שאין כן הזיה הכשרה רק ביום ומחמת כן היא מצוות עשה שהזמן גרמה.
ההלכה המגבילה את ההזיה ליום, מגדירה את משמעות ההזיה. היא נכללת בין אותם מעשים המעידים על אמיתות שחיי כל העדה תלויים בהן. בכל דור מוטלת על הזכר האחריות ללמד אמיתות אלה ולמוסרן מדור לדור. כשרותה של ההזיה אפילו ב״איש לעתיד״ מורה על חשיבותה היסודית של ״אמת כל האמיתות״ זו, הבאה לידי ביטוי בהזית מי חטאת. הילד היהודי – כמי שעתיד להיות איש – צריך להתחנך לאמת זו בשחר נעוריו. למיטב ידיעתנו, הזיה במי חטאת היא המקום היחיד שבו ההלכה מכשירה קטנים לעשיית מצווה ופוסלת נשים.
וכל אשר יגע בו הטמא – למד שכל מי שיגע בו הטמא מן המת יטמא, ומזה למדנו שהמת הוא אבי אבות הטומאה והנוגע בו נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים, ולבל נטעה שגם מי שנגע בו הטמא מת הוא טמא טומאת ז׳ לכן אמר שהנפש הנוגעת בו בטמא מת יטמא עד הערב, ודייק הנפש הנוגעת כי הכלים הנוגעים בטמא מת טמאים טומאת ז׳, וזה נודע בק״ו ממ״ש וכבסתם בגדיכם שמדבר בכלים הנוגעים באדם שנטמא בכלים הנוגעים במת (כנ״ל סי׳ נ״ז) וכ״ש כלים הנוגעים באדם שנטמא במת עצמו. ומ״ש ומה כלים שאינם טמאים ע״ג משכב התבאר בספרא מצורע (סי׳ קל״ב) אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים, וממ״ש אשר יגע בו הטמא יטמא מבואר שטמא מת רק בנגיעה מטמא לא במשא, ויתר מ״ש הלמוד לכלים ואדם, ולכלים ואדם וכלים, התבאר למעלה (סי׳ נ״ז):
וכל אשר יגע בו הטמא יטמא: רבינו הגר״א בספר אליהו רבה פרק א׳ דאהלות (משנה ג׳) מפרש דהיינו טמא-מת שנוגע בכלי, נעשה הכלי אב הטומאה, וטמא שבעה כמו הטמא, דכמו ד׳חרב הרי הוא כחלל׳ להיות אבי אבות, כך מגע טמא-מת נעשה אב הטומאה. והיינו דתנן שם ׳ארבעה טמאים במת׳. אבל ״והנפש הנוגעת״ במי שנגע במת ״תטמא עד הערב״, ולא נעשה אב הטומאה.
וזה הפירוש יפה לדעת הרמב״ם וסיעתו ד׳חרב הרי הוא כחלל׳ בכל כלי שטף הוא. אבל לשיטת התוספות דדוקא חרב שהוא כלי מתכת, אי אפשר לומר כן. אלא הכי פירושו ״וכל אשר יגע בו הטמא״ – אפילו כלי חרס יטמא לעולם, אבל ״והנפש הנוגעת״ וכ״ש כלי שטף דקיל מאדם לקבל טומאה, ״תטמא עד הערב״.
והנפש הנוגעת – בטמא בין שנגע טמא בטהור בין טהור שנגע בטמא, נטמא, הטהור (ועיין מה שכתבתי בפרשת אמר כ״ב:ד׳).
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקוניר׳ בחיימנחת יהודהמיוחס לרא״שרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144