×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל⁠־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי⁠־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח׃
Miriam and Aaron spoke against Moses because of the Cushite woman whom he had married; for he had married a Cushite woman.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ משה אבן ג׳יקטילהר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פסקא צט]
ותדבר מרים ואהרן במשה – אין דבר בכל מקום אלא לשון קשה, וכן הוא אומר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מ״ב:ל׳), וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כ״א:ה׳), הא אין דבר בכל מקום אלא לשון קשה. ואין אמירה בכל מקום אלא תחנונים, וכן הוא אומר ויאמר אל נא אחי תרעו (בראשית י״ט:ז׳), ויאמר שמעו נא דברי (במדבר י״ב:ו׳).
ותדבר מרים ואהרן במשה – מלמד ששניהם דברו בו, אלא שמרים פתחה בדבר. שלא היתה מרים יכולה לדבר בפני אהרן, אלא מפני צורך השעה. כיוצא בו אתה אומר ובאת אתה וקראת את המגילה אשר כתבת אתה מפי ירמיהו (ירמיהו ל״ו), ולא שהיה ברוך רגיל לדבר בפני ירמיה, אלא מפני צורך.
ותדבר מרים ואהרן במשה – מנין היתה מרים יודעת שפירש משה מפריה ורביה? אלא שראתה צפורה שאינה מתקשטת בתכשיטי נשים. אמרה לה: מה לך שאין את מתקשטת בתכשיטי נשים? אמרה לה: אין אחיך מקפיד בדבר. לכך ידעה מרים, ואמרה לאחיה, ושניהם דברו בו. [רבי נתן אמר: מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר וירץ הנער כיון ששמעה צפורה אמרה אוי לנשותיהם של אלו, בכך ידעה מרים ואמרה לאחיה ושניהם דברו בו.]
והרי דברים קל וחומר: ומה מרים, שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח, ולא למעט מפריה ורביה אלא לרבות, בינה לבין עצמה – כך נענשה, המתכוון לדבר בחבירו לגנאי ולא לשבח, ולמעט מפריה ורביה ולא לרבות, בינו לבין אחרים ולא בינו לבין עצמו – על אחת כמה וכמה.
ודברים קל וחומר: עוזיה המלך, שלא נתכוון ליטול לו גדולה, ולא בשביל כבוד עצמו אלא בשביל קונו – כך נענש, והמתכוון ליטול לו גדולה בשביל כבוד עצמו, ולא בשביל קונו – על אחת כמה וכמה.
על אודות האשה הכושית – מגיד הכתוב שכל מי שהוא רואה אותה – היה מודה בנויה. וכן הוא אומר אבי מלכה ואבי יסכה (בראשית י״א:כ״ט), אלא שהכל סוכים ביופיה, שנאמר ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה (בראשית י״ב:ט״ו).
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: צפורה צפו וראו מה נאה האשה.
הכושית – וכי היתה? אלא מדיינית היתה, שנאמר ולכהן מדין שבע בנות (שמות ב׳:ט״ז), ומה תלמוד לומר: כושית? – מה כושי משונה בעורו, כך צפורה משונה בנויה יותר מכל הנשים.
כיוצא בו אתה אומר שגיון לדוד אשר שר לי״י על דברי כוש בן ימיני (תהלים ז׳:א׳). וכי כושי היה? אלא מה כושי משונה בעורו, אף שאול משונה במראיו, שנאמר משכמו ומעלה גבוה מכל העם (שמואל א ט׳:ב׳).
כיוצא בו אתה אומר הלא כבני כושים אתם לי בני ישראל (עמוס ט׳:ז׳). וכי כושים היו? אלא כושי משונה בעורו – אף ישראל משונים במצוות יותר מכל אומות העולם.
כיוצא בו אתה אומר וישמע עבד מלך הכושי איש סריס (ירמיהו ל״ח:ז׳). וכי כושי היה? אלא מה כושי משונה בעורו, כך היה ברוך בן נריה משונה במעשיו יותר מכל בני פלטרין של מלך.
כי אשה כושית לקח – למה נאמר? לפי שהוא אומר על אודות הכושית, אלא מה תלמוד לומר: כושית לקח? יש לך נוחה ביופיה ולא במעשיה, במעשיה ולא ביופיה, כמו שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם (משלי י״א:כ״ב). זאת – נאה, נוחה בנויה – ונוחה במעשיה. לכך נאמר אשה כושית לקח.
[Piska 99]
"And Miriam and Aaron spoke (vatedaber) against Moses": "dibbur" in all places connotes "harsh" speech, as in (Bereshit 42:30) "The man, the lord of the land, spoke ("dibber") roughly to us,⁠" (Bemidbar 21:5) "and the people spoke ("vayedaber") against G-d and against Moses.⁠" And "amirah" in all places connotes imploration as in (Bereshit 19:7) "And he said (vayomer): Do not, I pray you, my brothers, do ill,⁠" (Bemidbar 12:6) "And He said (vayomer): Hear, I pray you, My words.⁠" "And Miriam and Aaron spoke against Moses": We are hereby apprised that both spoke against him, but that Miriam spoke first. This was not her practice, but the occasion demanded it. Similarly (Jeremiah 36;6) "And you (Baruch) shall go and read from the scroll, on which you have written from my (Jeremiah's) mouth, the word of the Lord in the ears of the people" — not that it was Baruch's practice to speak before Jeremiah, but the occasion demanded it. "and Miriam and Aaron spoke against Moses": How did Miriam know that Moses had ceased from marital relations (with his wife Tzipporah)? Seeing that Tzipporah did not adorn herself as other (married) women did, she asked her for the cause and was told: "Your brother is not 'particular' about this thing" (intercourse, [being constantly "on call" for the word of G-d]). Thus Miriam learned of the matter. She apprised Aaron of it and they both spoke of it (as being a troublesome precedent for others.) Now does this not follow a fortiori, viz.: If Miriam, whose intent was not to berate her brother, but to praise him, and not to diminish propagation (in Israel), but to increase it, and who spoke thus privately — If she was thus punished, then one who intends to speak against his brother, in defamation and not in praise, and to diminish propagation and not to increase it, and in public — how much more so (is he to be punished!) Similarly, a fortiori from the instance of Uzziah (viz. II Chronicles 16-19) If King Uzziah, whose intent (in offering the incense) was not self-aggrandizement or personal honor but the glory of his Master, was thus punished, how much more so one who intends the opposite! (Bemidbar, Ibid.) "… Because of the Cushite woman": Scripture hereby apprises us that whoever beheld her attested to her beauty. And thus is it written (Bereshit 11:29) "… the father of Milkah and the father of Yiskah": Yiskah is Sarah: Why was she called "Yiskah"? For all gazed upon ("sochim") her beauty, as it is written (Ibid. 12:15) "And Pharaoh's officers saw her and praised her to Pharaoh.⁠" R. Eliezer the son of R. Yossi Haglili said: "Tzipporah" (Moses' wife) — Why was she called "Tzipporah"? "Tzfu ur'uh" ("Look and see") how beautiful this woman is! "the Cushite (Ethiopian) woman": Now was she an Ethiopian? Wasn't she a Midianite, viz. (Shemot 2:16) "And the priest of Midian had seven daughters, etc.⁠" What is the intent of "Cushite"? Just as a Cushite is exceptional in his skin, so Tzipporah was exceptional in her beauty — more so than all the women. Similarly, (Psalms 7:1) "A Shiggayon of David, which he sang to the Lord concerning Cush (Saul), a Benjaminite.⁠" Now was he a Cushite? (The intent is:) Just as a Cushite is exceptional in his skin, so Saul was exceptional in his appearance, as it is written of him (I Samuel 9:2) "… from his shoulder and upwards, taller than all of the people.⁠" Similarly, (Amos 9:7) "Are you not like Cushites to Me, O children of Israel?⁠" Now were they Cushites? (The intent is:) Just as a Chushite is exceptional in his skin, so, is an Israelite exceptional in mitzvoth. Similarly, (Jeremiah 32:7) "And Eved-melech the Cushite heard": Now was he a Cushite? Was he not Baruch? But, just as a Cushite is exceptional in his skin, so, was Baruch ben Neriah exceptional in his deeds, more so than any of the others in the king's palace. (Bemidbar, Ibid.) "for he had taken a Cushite woman": Why is this written? Is it not written (immediately before) "about the Cushite woman that he had taken"? — There are those who are beautiful in appearance, but not in deed; in deed, but not in appearance, viz. (Proverbs 11:22) "Like a golden ring in the snout of a pig is a beautiful woman lacking in sense. Tzipporah was beautiful in both — wherefore it is written "about the Cushite woman that he had taken, for he had taken a Cushite woman.⁠"
ותדבר מרים ואהרן במשה – קשה היא לשון הרע שלא נצטרעה מרים אלא על לשון הרע שנא׳ ותדבר מרים ואהרן מרים פתחה הדברים ואמרה לאהרן והוסיף אהרן על דבריה ונשאו ונתנו בדבר. ר׳ שמעון אומר אף צפורה פתחה בדברים ואמרה למרים ומרים אמרה לאהרן ואהרן הוסיף על דבריהם ונשאו ונתנו בדברים ומה היו הדברים אמרו כיון שנתמנו הזקנים הדליקו כל ישראל נרות ועשו שמחה בשביל שעלו שבעים זקנים לשררה וכיון שראת מרים הנרות אמרה אשרי אלו ואשרי נשותיהן אמרה לה צפורה אל תאמרי אשרי נשותיהן אלא אוי לנשותיהן שמיום שדבר הקב״ה עם משה אחיך לא נזדקק לי מיד הלכה מרים אצל אהרן והיו נושאין ונותנין בדבר שנ׳ ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה על עסקי פרישתו מן האשה אמרו גיותן הוא משה וכי לא דבר הקב״ה אלא עמו בלבד כבר דבר עם נביאים הרבה ועמנו ולא פירשנו מנשותינו כמו שפירש שנ׳ הרק אך במשה דבר ה׳. על אדות האשה הכושית, וכי כושית היתה והלא מדינית היתה אלא מה כושי ניכר במראיו מכל הבריות כך היתה צפורה ניכרת במראיה ובמעשיה מכל הנשים וכן הוא אומר שגיון לדוד אשר שר לי״י על דברי כוש בן ימיני (תהלים ז׳:א׳) וכי כושי היה שאול והלא משבט בנימין היה אלא מה כושי ניכר במראיו מכל הבריות כך היה שאול ניכר במראיו ובמעשיו מכל ישראל. וכן הוא אומר וישמע עבד מלך הכושי (ירמיהו ל״ח:ז׳) וכי כושי היה ברוך בן נריה אלא מה כושי ניכר במראיו מכל הבריות כך ברוך בן נריה היה ניכר במראיו ובמעשיו מכל ישראל. וכן הוא אומר הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל נאום י״י (עמוס ט׳:ז׳) וכי כושים הם ישראל אלא מה כושי ניכר במראיו מכל הבריות כך היו ישראל ניכרין באהבתם מכל האומות לפני המקום. ר׳ יוסי אומר יש לך אשה שהיא נאה בילדותה וכשהיא מזקנת היא מתנוולת ומניין אתה אומר שהיתה צפורה נאה בילדותה ונאה בזקנותה אמ׳ על אודות האשה הכושית אשר לקח. ר׳ יהודה אומר יש לך ענייה בת ענייה שהיא נזקקת למלכות ואינה יודעת לנהוג במנהג המלכות ומניין אתה אומר שהיתה צפורה כושית בעניות וכושית במלכות אמ׳ על אודות האשה הכושית אשר לקח ומניין אתה אומר בשביל כך לקחה משה ת״ל כי אשה כושית לקח.
(לד) במספר הימים אשר תרתם – אמ׳ ר׳ ישמעאל וכי ישראל תרו אותה והרי שנים עשר בלבד תרו אותה אלא לפי שהיו שלוחיהן ששלוחו של אדם כמותו בכל מקום. ר׳ עקיבא אומר מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר והקרבתם אשה לי״י (ויקרא כ״ג:ח׳) והלא הכהנים היו המקריבין אלא ששלוחו של אדם כמותו. ר׳ יהושע אומר מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל (שמות י״ב:ו׳) וכי כל הקהל כולן שוחטין והלא אין שוחט אלא אחד אלא מיכן ששלוחו של אדם כמותו. ר׳ אליעזר אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ויהי דבר י״י אל ירמיהו אחרי שרף המלך את המגלה שוב קח לך מגלה אחרת וכתוב עליה (ירמיהו ל״ו:כ״ז-כ״ח) מה עשה ירמיה לקח מגלה אחרת ונתנה לברוך בן נריה וכתבה והלא הקב״ה אמר לו כתוב אלא מיכן ששלוחו של אדם כמותו. ממי למד ממשה רבינו שאמר לו הקב״ה ראה ועשה בתבניתם (שמות כ״ה:מ׳) וכתיב ויעשו כל חכם לב (שמות ל״ו:ח׳) מיכן ששלוחו של אדם כמותו. ר׳ זכאי אומר הרי הוא אומר כה אמר ה׳ למשיחו לכרש וגו׳ (ישעיהו מ״ה:א׳) מה הוא אומר בסוף אנכי העירתיהו בצדק (ישעיהו מ״ה:י״ג) והקב״ה אומר הוא יבנה עירי וגלותי ישלח (ישעיהו מ״ה:י״ג) וכרש אומר מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל (דברי הימים ב׳ ל״ו:כ״ג) מיכן ששלוחו של אדם כמותו. וכן את מוצא שהקב״ה מצוה את אליהו ואמר לו ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל (מלכים א׳ י״ט:ט״ז) ואליהו צוה את אלישע ואלישע שלח את יונה ומשחו שנא׳ ואלישע הנביא קרא לאחד מן הנביאים (מלכים ב׳ ט׳:א׳) מיכן למדנו ששלוחו של אדם כמותו אף הקב״ה הסכים על ידו כאלו אליהו משחו שנאמר ומאלהים היתה תבוסת אחזיה (דברי הימים ב׳ כ״ב:ז׳). וכן את מוצא באלישע שמשח את חזאל והלא לאליהו צוה הקב״ה שימשח אותו שנא׳ ומשחת את חזאל למלך על ארם (מלכים א׳ י״ט:ט״ו) אלא מיכן ששלוחו של אדם כמותו. ד״א מניין ששלוחו של אדם כמותו שנא׳ ויראו בני עמון כי נבאשו בדוד וכי בדוד עשו כלום אלא כיון שעשו לשלוחיו כאלו עשו בו ששלוחו של אדם כמותו.
וּמַלֵּילַת מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל עֵיסַק אִתְּתָא שַׁפִּירְתָא דִּנְסֵיב אֲרֵי אִתְּתָא שַׁפִּירְתָא דִּנְסֵיב רַחֵיק.
And Miriam and Aharon spoke against Moshe, because of the fair womana whom he had taken, because the fair woman who had been sent away he had taken.
a. Ittha Shaphirtha. Hebrew, Ha-isha ha Kushith, "the woman the Ethiopian.⁠"

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח
וּמַלֵּילַת מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל עֵיסַק אִיתְּתָא שַׁפִּירְתָּא דִּנְסֵיב אֲרֵי אִיתְּתָא שַׁפִּירְתָּא דִּנְסֵיב רַחֵיק
וַתְּדַבֵּר מִרְיָם – וּמַלֵּילַת מִרְיָם
א. בדרך כלל אונקלוס מתרגם בהתאם לדקדוק כגון להלן ״וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן״ (במדבר לב כה) ״וַאֲמַרוּ בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן״, ברבים. אבל כאן ״וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן״ תרגם ״וּמַלֵּילַת״ [ולא: וּמַלִּילוּ] לרמוז שהיא פתחה בדיבור תחילה, כרש״י.
›אמנם ר׳ אוריאל פרנק העיר בצדק על דברי אבא ז״ל שאין הנידון דומה לראיה. ״וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד״ הוא אכן שם קיבוצי ומתורגם ברבים, כדרכו של אונקלוס שהתבארה באריכות בפס׳ ״וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה״ (בראשית לב ו) ״וַהֲווֹ לִי תּוֹרִין וּחְמָרִין עָן וְעַבְדִּין וְאַמְהָן״, ועיין גם להלן כא, ו. אבל בפסוקנו הנידון הוא התאמת המין והמספר של הפועל (=הנשוא הפָעֳלי) לבין ״נושא כולל״ המתבטא בכתוב ביותר ממילה אחת. בעניין זה אונקלוס מתרגם בשיטתיות כלשון המקרא, השווה ״וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן״ (שמות ד כט) ״וַאֲזַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן״, וראה שם ב״דעת מקרא״. כיו״ב ״וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת (בראשית ט כג) ״וּנְסֵיב שֵׁם וָיֶפֶת״, ״וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ״ (בראשית לא יד) ״וַאֲתֵיבַת רָחֵל וְלֵאָה וַאֲמַרָא לֵיהּ״. לפיכך, אין חריגה בתרגום ״וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן״ – ״וּמַלֵּילַת״ בלשון יחיד, ואין להסיק שרש״י נסמך על התרגום יותר ממה שנסמך על לשון התורה.
וַתְּדַבֵּר... בְּמֹשֶׁה – וּמַלֵּילַת... בְּמֹשֶׁה
ב. כאן הצירוף לְדַבֵּר בְּ – נאמר לגנאי, אבל לא תמיד משמעו כך, כדברי ראב״ע: ״וטעם ותדבר עם בי״ת דרך גנאי, כמו וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים (במדבר כא ה). גם ימצא לשבח, גם בדרך נבואה״. ואמנם מצינו לְדַבֵּר בְּ – לשבח כגון ״נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱלֹהִים סֶלָה״ וגם בהוראת נבואה כגון ״רוּחַ ה׳ דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי״ (שמואל ב כג ב).⁠1 מטעם זה הוסיף בתרגום ירושלמי שכאן הוא לגנאי: ״וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה״ – ״וְאִשְׁתְּעִיוּ מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה פִּתְגָמִין דְלָא מְהַגְנִין״ (וסיפרו מרים ואהרן במשה דברים שלא מהוגנים). אבל אונקלוס והמיוחס ליונתן תרגמו ״וּמַלֵּילַת מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה״, מבלי לפרש האם לגנאי או לשבח.
הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית – האשה היפה
ג. לפי הפשט העלו מרים ואהרן שתי טענות כנגד משה: האחת, על שנשא אשה כושית (פס׳ א) והשנייה, שגם הם נביאים (פס׳ ב). ואולם שתי הטענות אינן ברורות: מלבד זיהויה של האשה הכושית שאינו מפורש, לא מובן גם מה פגם מצאו מרים ואהרן בנישואין אלו. גם הקשר בין הטענה הראשונה לשנייה אינו נראה לעין.
מטעם זה ביארו בעלי הפשט שבין פרשני אשכנז, בהסתמכם על מדרש ״דברי הימים של משה רבינו״,⁠2 שקודם לצפורה נשא משה אשה אחרת בארץ כוש והתרעמו מרים ואהרן על נישואין אלו:
לפי הפשט שהיו אומרים: וכי לא מצא לו אשה שהלך לקחת לו מבנות הכושים שהם ערלים? וכי בשביל שהקב״ה מדבר עמו מתגאה שאינו רוצה לישא אשה מבנות ישראל שבקש אשה במרחק? הלא גם בנו דבר – ונשאנו מישראל, ולא נתגאנו בכך .⁠3
מסורת האגדה שמשה נשא כושית, מופיעה גם בחלק מן התרגומים הארמיים.⁠4
אבל חז״ל פירשו את שני הפסוקים כטענה אחת. לפי ביאורם המיוסד על סמיכות הפרשיות, משה פירש מצפורה אשתו שהיא ״האשה הכושית״.⁠5 על כך טענו מרים ואהרן: ״הלא גם בנו דבר, ולא פירשנו מפריה ורביה״ (ספרי במדבר, ק). מטעם זה דרשו ״כושית״ על שם יופיה:
וכי כושית היתה? אלא מדינית שנאמר ״ולכהן מדין שבע בנות״ (שמות ב) ומה ת״ל ״כושית״? מה כושי משונה בעורו כך צפורה משונה בנויה.⁠6
בדומה למסורת חז״ל תרגם גם אונקלוס ״הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית״ – ״אִיתְּתָא שַׁפִּירְתָּא״ (האשה היפה), אלא שאם כך קשה מה פגם מצאו בנישואיו? לכן תרגם שדיבורם במשה נסב על הרחקת אותה אשה: ״כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח״ – ״אֲרֵי אִיתְּתָא שַׁפִּירְתָּא דִּנְסֵיב רַחֵיק״, והיא תוספת שאינה בכתוב.⁠7
ואף על פי שתרגומו רחוק מלשון המקרא – תרגם בשינוי לכבודו של משה רבנו, אם משום שלא יתכן כי נשי אבות האומה תהיינה פגומות בחיצוניותן [לכן תרגם גם ״וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת״ (בראשית כט יז) ״וְעֵינֵי לֵאָה יָאֲיָן״, יפות] ואם משום שבעיני עמי הארץ נחשב הדבר כחסרון אצל משה אילו היתה אשתו כושית.⁠8 ואולם מחמת השינויים והתוספות שבתרגום, נמצאו פרשנים ראשונים ואחרונים שטענו כנגדו.⁠9 ועיין גם ״הנהו תרתי כושאי דהוו קיימי קמי שלמה״ (סוכה נג ע״א), וברש״י: ״תרי כושאי – על שם שהיו יפים קרי להו הכי״.⁠10
1. ״אור יהל״ על ראב״ע.
2. ילקוט אגדות על חיי משה המצוטט בעיקר אצל חכמי אשכנז כגון דעת זקנים, רשב״ם, רבינו פלטיאל ועוד. לפי אותו מדרש נשא משה אשה כושית קודם שהגיע למדין. השווה ילקוט שמעוני פרשת שמות, קסח: ״וילכוד משה את העיר בחכמתו ויושיבוהו על כסא המלוכה וישימו כתר מלכות בראשו וגם את הכושית הגבירה נתנו לו לאשה ויירא משה את אלהי אבותיו ולא בא אליה... והימים אשר מלך על בני כוש ארבעים שנה״. כנגד מדרש זה יצא ראב״ע בפירושו לשמות ב כב: ״וזאת צפורה היא האשה הכושית אשר אמר. ואשר כתב בדברי הימים דמשה – אל תאמין״. וכן כתב בפסוקנו: ״והישר בעיני כי זאת הכושית היא צפורה... והיתה שחורה דומה לכושית״.
3. בכור שור. ובדומה גם רשב״ם: ״כי אשה כושית לקח – כדכתיב בדברי הימים דמשה רבנו שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה כמו שכתוב שם. והם לא ידעו כשדיברו בו שלא נזקק לה. זהו עיקר פשוטו. שאם בשביל צפורה דיברו, מה צורך לפרש כי אשה כושית לקח? וכי [עד] עתה לא ידענו כי ציפורה מדיינית היא? ועוד תשובה כי לא היתה כושית כי כוש מבני חם הוא, ומדיין מבני קטורה אשר ילדה לאברהם. ויאמרו הרק אך במשה [וגו׳] – כלומר עוד זאת אמרו על משה במה יכול להתפאר עלינו הלא גם בנו דבר [ה׳] לישראל״.
4. פשיטתא: ״כושייתא״. וכן במיוחס ליונתן שתרגם ״עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח״ – ״עַל עֵיסַק אִתְּתָא כּוּשְׁיָיתָא דְאַסְבוֹהִי כוּשָׁאֵי לְמשֶׁה בְּמֵיעַרְקֵיהּ מִן קֳדָם פַּרְעֹה וְרִיחְקָהּ אֲרוּם לְאִיתָא אַסְבוֹהִי יַת מַלְכְּתָא דְכוּשׁ וְרָחִיק מִינָהּ״ (על ענין אִשׁה כושית שׁהשׂיאו הכושים למשה, בברחו מלפני פרעה וגרשה, כי לאִשׁה השׂיאו את המלכה של כוש, ורחק ממנה). ועיין גם הדיון בגילו של משה בפסוק ״וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן״ (שמות ב טו) וצרף.
5. ספרי במדבר, צט: ״מנין היתה מרים יודעת שפירש משה מפריה ורביה? אלא שראת את צפורה שאינה מתקשטת בתכשיטי נשים. אמרה לה: מה לך שאין את מתקשטת בתכשיטי נשים? אמרה לה: אין אחיך מקפיד בדבר. לכך ידעה מרים ואמרה לאחיה ושניהם דברו בו [ר׳ נתן אומר מרים היתה בצד צפורה בשעה שנא׳ וירץ הנער כיון ששמעה צפורה אמרה אוי לנשותיהם של אלו בכך ידעה מרים ואמרה לאחיה ושניהם דברו בו]״. וכן ברש״י. ויש שהביאו ראיה מהפסוק ״תַּחַת אָוֶן רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן״ (חבקוק ג ז) שצפורה ממדין היא האשה הכושית.
6. ספרי, שם; מועד קטן טז ע״ב. וראה חזקוני לשמ׳ ב כא: ״למה נקרא שמה צפורה? היתה יפה ומאירה כבקר דמתרגמינן צפרא״. גם ״תרגומנא״ ביאר ש״שפירתא״ מתייחס לציפורה על סמך חילוף אותיות צ/ש, צִפֹרָה = שפרה = שפירתא.
7. הצעת ״לחם ושמלה״ שתרגום ״אִיתְּתָא....דִּנְסֵיב רַחֵיק״ מיוסד על חילופי לקח/חלק ו״חלק״ משמעו הפליג, הרחיק – רחוקה. כיוצא בזה רחוקים דברי ״נתינה לגר״ המייחס לת״א שני פירושים: שלקח אשה אחרת (כמיוחס ליונתן) ובעבורה ריחק את צפורה. על פי ת״א מפרש גם רש״י: האשה הכושית זו צפורה (״מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה״), ״כושית״ – יפה (״כשית – בגימטריה יפת מראה״) ומבאר כמו כן ״כי אשה כשית לקח – ועתה גרשה״.
8. ״אוהב גר״, עמ׳ 9 (נתיב יג): ״וכן האשה הכשית – איתתא שפירתא, לכבודו של משה, וגם כי באמת לקיחת האשה הכשית שבח היא לו אצל המשכילים יותר מלקיחת האשה היפיפיה, אבל איננו כן אצל עם הארץ״. [שכושי נחשב כמכוער נשמע גם מרש״י לבר׳ יב יא ״ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים ומכוערים, אחיהם של כושים״, במ׳ ה כח: ״ואם לא נטמאה... ונקתה – אם היתה יולדת בצער תלד בריוח, אם היתה יולדת שחורים יולדת לבנים״].
9. כך למשל ראב״ע המחשיב מאד את תרגומי אונקלוס [לא פעם פירש ״כדברי המתרגם ארמית״, ״ודברי המתרגם ארמי נכונים״ כגון בבר׳ יד, יח; שם לז לו ועוד. וראה גם הערכתו לת״א בסוף הקדמתו לתורה (הדרך החמישית)], יוצא כאן כנגדו, אם גם במתינות:
והמתרגם אמר ״שפירתא״ – וטעמו לשון כבוד כאשר יקראו הישמעלים הזפת – הלבן. גם אנו נקרא העור ״סגי נהור״. והנה לא יתכן לפרש שם שהוא לשבח להופכו לגנאי.
מדבריו משתמע שאע״פ שהוא מכיר באפשרות של לשון סגי נהור – זהו מגנאי לשבח אך לא להיפך. אילו היתה יפה, לא יתכן שהיה הכתוב מכנה אותה ״כושית״, שם גנאי, הפך האמת [והשווה לביאורו ״על דברי כוש בן ימיני (תהלים ז א) – יש אומרים שהוא שאול שהיה יפה כדרך כי אשה כושית לקח וזה רחוק בעיני שיורידו מלת שבח לגנאי וזה הפך סגיא נהור״] וראה ״הכתב והקבלה״, המגן על ת״א מפני השגה זו. ואילו ר׳ יוסף כספי (ספרד, 1280 – 1340), פרשן חריף ועוקצני, מסתייג כאן מת״א בפירושו לתורה ״משנה כסף״:
אמר יוסף: מפליא אני על הקדמונים, שלמים הם כולם ממני, לא אגיע לפרסת כף רגלם, איך נפל דבר בדמיונם שיפרשו דבר מן התורה הפך מה שכתוב, אם כשיחליפו שם אל שם הפכי לו, או יוסיפו מילות הפכיות. וזה כי ידוע מה שפירש בזה אונקלוס – ואמר רבינו משה ׳אונקלוס הגר חכם גדול היה׳ (לשון הרמב״ם במו״נ א, כח) – ומאין לו לפרש ׳כושית׳ – יפה, שהם הפכים כשחור ולבן? ועוד, מאין לו להוסיף מלות הפכיות אחר ׳כי אשה כשית לקח׳, כאילו כתוב בתורה ׳כי אשה כושית שלקח, עזב או הרחיק׳? ואם היתה זאת כוונת נותן התורה, למה לא כתב כן? ולמה כתב היפוכו? ועוד: מי התיר לנו לעשות זה? מדוע אונקלוס כוחו גדול לעשות זה? ...היקרא ׳פירוש׳ – המרת המילות הפך בהפך?! ...חי ה׳ נשגבה בעיני זאת הדרך המוסכמת מכל הקדמונים עמודי עולם והאמונה – לא אוכל לה... חלילה לי מעשות כדבר הזה!⁠״ (״משנה כסף״, ב, עמ׳ 254).
גם מן האחרונים היו שביקרו את ת״א ואת ביאור חז״ל ״כושית״ – יפה. כך ר׳ משה אלשיך:
והנה רבותינו ז״ל אמרו, שקראוה כך על גודל יופיה ושעל יופי מעשיה כפל ואמר ״כי אשה כושית לקח״, והוא דוחק (=וזהו פירוש דחוק) יהיה השינוי מחושך לאור.
כיוצא בזה יצאו בביקורת חריפה על רש״י כמה מפרשניו. כגון פרשנו החריף ר׳ אהרן אבו אלרבי, הנקרא גם אבו אלדבי (פיצוליה, סוף המאה הי״ד). פירושו על רש״י הודפס יחד עם פירושי ר׳ שמואל אלמושנינו ור׳ יעקב קניזל בשנת רפ״ה (1525):
כושית – השתדלו חז״ל לעשותה יפת תואר, אבל השקר אין לו מעמד רגליים. אבל יהיה פירושו לפי מה שייראה מהפשט: בעבור שמשה כאשר נתאחד בשכינה עזב אורחות גופניות, חשבו אנשים שעזיבתו ממנה הייתה בעבור שהייתה אשה שחרחורת.
וכן בפירושו של ר׳ יצחק קארו ״תולדות יצחק״:
ולזה הפירוש (פירוש רש״י) העיקר חסר מן הספר, שלא הזכיר הפסוק גירושיה אלא לקיחתה. ועוד למה לקח לשון ״כושית״ בעבור יופיה שהוא היפוך הכוונה? ואם תאמר על דרך ״סגי נהור״, הנה בלשון חכמים מצינו כן, (אבל) לא בלשון הפסוק.
10. וכתב הרב דסלר שדברי רש״י ״על שם שהיו יפים״ מיוסדים על ת״א ״אִיתְּתָא שַׁפִּירְתָּא״ ״היינו בלשון סגי נהור. פירוש: שהיו להם מדות טובות באופן יוצא מהכלל״ (מכתב מאליהו ה, עמ׳ 209).
ומללת מרים ואהרן במשה על עסק אתתה כושיתה די נסב והלו אתהא כושיה הות ציפורה אתתה דמשה אלא היך מה דכושיה שני בגופהב מן כל ברייתה כדין הות ציפורה אתתה דמשה יאיה בריוהג ושפירה בחיזוה ושנייה בעובדי׳ טבי⁠[י]⁠הד מן כל נשייה דדרה ההואה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״והלו אתה״) גם נוסח חילופי: ״והלו לא את׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״היך מה דכושיה שני בגופה״) גם נוסח חילופי: ״דהדין כושייה משני בשרה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בריוה״) גם נוסח חילופי: ״{בריו}⁠ייה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושנייה בעובדי׳ טבי⁠[י]⁠ה״) גם נוסח חילופי: ״ומשנייה בעבדה טבה״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ההוא״) גם נוסח חילופי: ״ההיא״.
ואשתעיין מרים ואהרן במשה פיתגמין דלא מהגנין על עיסק איתתא כושייתא דאסבוהי כושאי למשה במיערקיה מן קדם פרעה וריחקה ארום לאיתא אסבוהי ית מלכתא דכוש ורחיק מינה.
And Miriam and Aharon spoke against Mosheh words that were not becoming with respect to the Kushaitha whom the Kushaee had caused Mosheh to take when he had fled from Pharoh, but whom he had sent away because they had given him the queen of Kush, and he had sent her away.
ואשתעו מרים ואהרן במשה על עיסק איתא כושייתא דנסיב והא לא איתא כושייתא הות צפורה אתת משה אלא היך מה דהדין כושיא משני בשריה מכל ברייתא כן הות צפורה אתת משה יאה בריוה ושפירא בחזוה ומשניא בעובדיא טבא מכל נשיא דדריא ההוא.
And Miriam and Aharon spoke against Mosheh about the Kushaitha whom he had taken. But observe, the Kushite wife was not Zipporah, the wife of Mosheh, but a certain Kushaitha, of a flesh different from every creature: whereas Zipporah, the wife of Mosheh, was of a comely form and beautiful countenance, and more abundant in good works than all the women of her age.
ותדבר מרים ואהרן במשה – בעת שהיו אותם שבעים מתנבאים והיו אומרים האנשים אשרי אמותיהם של אלו שרואות בניהם נביאים, 1והיתה שם צפורה והתחילה עונה להם אשרי אמותיהם, אבל אוי לנשותיהם, והיתה שם מרים ואמרה לצפורה ולמה את אומרת ככה אמרה לה צפורה לפי שקיבל משה אחיך את התורה ונזקק לדיבור פירש ממני, מיד מרים הגידה לאהרן והתחילו לדבר שניהם במשה, במה דברו עליו, על אודות האשה הכושית, ועשה שלא כהוגן שאשה כושית לקח וריחקה.
האשה הכשית – זו צפורה, 2וכי כושית היתה, והלא מדינית היתה, ולמה נקראת כושית, לומר לך מה כושית זו משונה בעורה, כך צפורה הצדקת משונה במעשיה הטובים וביפיה משאר נשים. 3ולמה כפל הכתוב כי אשה כושית לקח, שאילו ביקש משה רבינו למצוא אשה נאה במעשיה וביפיה לא היה מוצא.
1. והיתה שם צפורה כו׳. ספרי פיסקא צ״ט, ורש״י על התורה, וילקוט רמז תשל״ח.
2. וכי כושית היתה. ספרי פיסקא צ״ט, וילקוט שם, ורש״י על התורה.
3. ולמה כפל. עיין שם.
וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן – זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע וְחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל״, מִי שֶּׁחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מִלְּדַבֵּר בַּחֲבֵרוֹ, מַשְׂכִּיל. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שְׁנֵי דִּיקוֹלוֹגִין הָיוּ עוֹמְדִין לִפְנֵי אַדְרִיָּנוּס. הָיָה אֶחָד מֵהֶן מְלַמֵּד עַל הַדִּבּוּר שֶׁהוּא יָפֶה, וְאֶחָד מְלַמֵּד עַל הַשְּׁתִיקָה שֶׁהוּא יָפֶה. אָמַר לוֹ הָאֶחָד, מָרִי, אֵין טוֹב מִן הַדִּבּוּר, אִלּוּלֵי הַדִּבּוּר הֵיאַךְ הַכַּלּוֹת מִתְקַלְּסוֹת, וְהֵיאַךְ הָיָה מַשָּׂא וּמַתָּן בָּעוֹלָם, וְהֵיאַךְ הָיוּ הַסְּפִינוֹת פּוֹרְשׂוֹת בַּיָּם. מִיָּד אָמַר לוֹ לְאוֹתוֹ שֶׁהָיָה מְלַמֵּד עַל הַשְּׁתִיקָה שֶׁהָיָה יָפֶה, הֵיאַךְ אַתָּה לָמֵד עַל הַשְּׁתִיקָה]. מִיָּד בָּא לְדַבֵּר. עָמַד אוֹתוֹ שֶׁהָיָה מְלַמֵּד עַל הַדִּבּוּר וּסְטָרוֹ עַל פִּיו. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ, לָמָּה סָטַרְתָּ אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ מָרִי, אֲנִי לִמַּדְתִּי מִן הַדִּבּוּר עַל הַדִּבּוּר, וְזֶה בָּא לְלַמֵּד מִשֶּׁלִּי עַל שֶׁלּוֹ. אָמַר שְׁלֹמֹה לֹא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁתְּאַלֵּם פִּיךָ וּתְהֵא יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֵק כְּחֵרֵשׁ אֵלָּא ״וְחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו״ מִלְּהָסִיחַ בַּחֲבֵרוֹ, תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹּא תֵּעָנֵשׁ, אֵין לְךָ גָּדוֹל מֵאַהֲרֹן וּמִרְיָם, הַבְּאֵר עוֹלָה וּמַשְׁקָה אֶת יִשָׂרָאֵל בִּזְכוּת מִרְיָם, וְעַנְנֵי כָבוֹד מַקִּיפִין אֶת יִשְׂרָאֵל בִּזְכוּת אַהֲרֹן, וְכֵיוָן שֶׁנָּתְנוּ רְשׁוּת בְּפִיהֶם וְהֵסִיחוּ בְּמֹשֶׁה לֹא שָׁתַקְתִּי לָהֶם. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן. (לעיל י״א:ט״ז) אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ. כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנּוּ זְקֵנִים הִדְלִיקוּ לָהֶן כָּל יִשְׂרָאֵל נֵרוֹת וְשָׂמְחוּ לָהֶם. מִרְיָם רוֹאָה אֶת הַנֵּרוֹת דּוֹלְקוֹת, אָמְרָה לְצִפּוֹרָה מָה עֵסֶק שֶׁל נֵרוֹת הַלָּלוּ דּוֹלְקִין. אָמְרָה הָעִנְיָן. אָמְרָה מִרְיָם אַשְׁרֵיהֶן נָשִׁים שֶׁל אֵלּוּ מַה הֵן רוֹאוֹת הֵיאַךְ עָלוּ בַּעֲלֵיהֶן לִשְׂרָרָה אָמְרָה לָהּ צִפּוֹרָה אוֹי לָהֶן, שֶׁמֵּעַכְשָׁיו אֵינָם נִזְקָקִין לָהֶן לְתַשְׁמִישׁ אֶלָּא הֵן נֶעֱקָרוֹת מֵעַכְשָׁיו. אָמְרָה לָהּ מִנַּיִן אַתְּ יוֹדַעַת. אָמְרָה לָה מֵאָחִיךְ, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ לַדִּבּוּר אֵינוֹ מַכִּיר לְמִטָּתוֹ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה מִרְיָם כָּךְ הָלְכָה לָהּ אֵצֶל אַהֲרֹן וְאָמְרָה לוֹ אֶת הַדָּבָר. הִתְחִילוּ יוֹשְׁבִין וְנוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בַּדָּבָר הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם בַּדָּבָר שֶׁהֵסִיחוּ בּוֹ נִתְוַכַּח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר ה׳ פִּתְאֹם״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי מְחֻסְּרֵי טְבִילָה הָיוּ, שֶׁהָיוּ בַּעֲלֵי קְרָיִין, וְאֵין פִּתְאֹם אֶלָּא טֻמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם״.
וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה – אֵין דִּבּוּר בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לָשׁוֹן קָשֶׁה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (בראשית מ״ב:ל׳) ״דִּבֵּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת״, (להלן כ״א:ה׳) ״וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה״. וְאֵין אֲמִירָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לְשׁוֹן תְּחִנָּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וַיֹּאמֶר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ״, (להלן פסוק ו) ״וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי״. וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה. מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם דִּבְּרוּ בּוֹ אֶלָּא שֶׁמִּרְיָם פָּתְחָה בַּדָּבָר, שֶׁלֹּא הָיְתָה מִרְיָם רְגִילָה לְדַבֵּר בִּפְנֵי אַהֲרֹן אֵלָּא מִפְּנֵי צֹרֶךְ הַשָּׁעָה. כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר (ירמיהו ל״ו:ו׳) ״בָּאתָ אַתָּה וְקָרָאתָ בַּמְּגִלָּה״, וְלֹא שֶׁהָיָה בָּרוּךְ רָגִיל לְדַבֵּר בִּפְנֵי יִרְמִיָּה אֵלָּא מִפְּנֵי צֹרֶךְ הַשָּׁעָה. עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה. מִנַּיִן הָיְתָה מִרְיָם יוֹדַעַת שֶׁפֵּרַשׁ מֹשֶׁה מִּפְּרִיָּה וּרְבִיָּה. אֶלָּא שֶׁרָאֲתָה אֶת צִפּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ מִתְקַשֶּׁטֶת בְּתַכְשִׁיטֵי נָשִׁים, אָמְרָה לָהּ מַה לָּךְ שֶׁאֵין אַתְּ מִתְקַשֶּׁטֶת, אָמְרָה לָהּ אֵין אָחִיךְ מַקְפִּיד בַּדָּבָר, לְכָךְ יָדְעָה מִרְיָם וְאָמְרָה לְאָחִיהָ וּשְׁנֵיהֶם דִּבְּרוּ בוֹ. רַבִּי נָתָן אָמַר מִרְיָם הָיְתָה בְּצַד צִפּוֹרָה בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (לעיל י״א:כ״ז) ״וַיָּרָץ הַנַּעַר״, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה צִפּוֹרָה אָמְרָה אוֹי לִנְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, בְּכָךְ יָדְעָה מִרְיָם וְאָמְרָה לְאָחִיהָ וּשְׁנֵיהֶם נִדְבְּרוּ בּוֹ. וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וְחֹמֶר וּמַה מִּרְיָם שֶׁלֹּא נִתְכַּוְּנָה לְדַבֵּר בְּאָחִיהָ לִגְנַאי אֶלָּא לְשֶׁבַח וְלֹא לְמַעֵט מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֶלָּא לְרַבּוֹת וּבְאָחִיהָ הַקָּטָּן מִמֶנָּה, וּבֵינָהּ לְבֵין עַצְמָהּ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשְׁמַע ה׳⁠ ⁠⁠״, כָּךְ נֶעֶנְשָׁה, הַמִּתְכַּוֵּן לְדַבֵּר בַּחֲבֵרוֹ לִגְנַאי וְלֹא לְשֶׁבַח וּלְמַעֵט מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא לְרַבּוֹת, בְּמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ וְלִפְנֵי אַחֵרִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְעוֹד קַל וָחֹמֶר, וּמָה עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לִטֹל לוֹ גְדֻלָּה וְלֹא בִּשְׁבִיל כְּבוֹד עַצְמוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל כְּבוֹד קוֹנוֹ כָּךְ נֶעֱנַשׁ, הַמִּתְכַּוֵּן לִטֹל לוֹ גְדֻלָּה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד עַצְמוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית – מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה רוֹאֶה אוֹתָהּ הָיָה מוֹדֶה לְנוֹיָהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה״, שֶׁהַכֹּל סָכִין בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם י״ב:ט״ו) ״וַיִּרְאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה״ וְגוֹ׳. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר ״צִפֹּרָה״, צְפוּ וּרְאֵה מַה נָּאָה. אִשָּׁה כֻשִׁית. וְכִי כוּשִׁית הָיְתָה, וַהֲלֹא מִדְיָנִית הָיְתָה שֶׁנֶאֱמַר ״וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת״, אֶלָּא מַה כּוּשִׁי מְשֻׁנֶּה בְּעוֹרוֹ כָּךְ צִפּוֹרָה מְשֻׁנָּה בְּנוֹיָהּ יוֹתֵר מִכָּל הַנָּשִׁים. כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר (תהלים ז׳:א׳) ״שִׁגָּיוֹן לְדָוִד אֲשֶׁר שָׁר לַה׳ עַל דִּבְרֵי כוּשׁ״ וְגוֹ׳, וְכִי כוּשִׁי הָיָה, אֶלָּא מַה כּוּשִׁי מְשֻׁנֶּה בְּעוֹרוֹ אַף שָׁאוּל מְשֻׁנֶּה בְּמַרְאֵהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ט׳:ב׳) ״מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם״. כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר ״הֲלֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְכִי כּוּשִׁים הָיוּ, אֶלָּא מַה כּוּשִׁי מְשֻׁנֶּה בְּעוֹרוֹ כָּךְ יִשְׂרָאֵל מְשֻׁנִּין בְּמִצְווֹת יוֹתֵר מִכָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (ירמיהו ל״ח:ז׳) ״וַיִּשְׁמַע עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי״, וְכִי כּוּשִׁי הָיָה, אֶלָּא מַהּ כּוּשִׁי מְשֻׁנֶּה בְּעוֹרוֹ כָּךְ הָיָה בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה מְשֻׁנֶּה בְּמַעֲשָׂיו מִכָּל בְּנֵי פְלָטִין שֶׁל צִדְקִיָּהוּ. כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. עוֹד לָמָּה נֶאֱמַר, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית״ וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח״. יֵשׁ לְךָ אִשָּׁה נָאָה בְּיָפְיָהּ וְלֹא בְמַעֲשֶׂיהָ, בְמַעֲשֶׂיהָ וְלֹא בְיָפְיָהּ, כְּמָה שְׁנֶּאֱמַר (משלי י״א:כ״ב) ״נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם״, זוֹ נָאָה בְנוֹיָהּ וְנָאָה בְמַעֲשֶׂיהָ, לְכָךְ נָאֱמַר ״כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח״.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יֵשׁ לְךָ נָאָה בְיַלְדּוּתָהּ וּכְשֶׁהִיא מַזְקֶנֶת הִיא מִתְנַוֶּלֶת, מִכָּאן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁהָיְתָה צִפּוֹרָה נָאָה בְיַלְדּוּתָהּ וּבְזִקְנוּתָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יֵשׁ לְךָ עֲנִיָּה בַּת עֲנִיָּה, שֶׁהִיא נִזְקֶקֶת לְמַלְכוּת וְאֵינָהּ יוֹדַעַת לִנְהֹג, צִפּוֹרָה כּוּשִׁית בַּעֲנִיּוּת כּוּשִׁית בְּמַלְכוּת. וּמִנַיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁבִּשְׁבִיל כֵּן לְקָחָהּ מֹשֶׁה. שֶׁנֶּאֱמַר ״עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח״.
וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה – וַהֲלֹא [אַף] עִם הָאָבוֹת דִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא פָרְשׁוּ מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה, ״הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִּבֵּר״, וְלֹא פָּרַשְׁנוּ מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה. ״וַיִּשְׁמַע ה׳⁠ ⁠⁠״. מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם בְּרִיָּה, אֶלָּא בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן דִּבְּרוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשְׁמַע ה׳⁠ ⁠⁠״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר בְּפָנָיו שֶׁל מֹשֶׁה דִּבְּרוּ בוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשְׁמַע ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳ ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה״, אֶלָּא שֶׁכָּבַשׁ מֹשֶׁה עַל הַדָּבָר.
תֻ׳םַּ תַּכַּלַמַתּ מִריַאם וַאהַרֻוןֻ בִּמֻושִׁהַ בִּסַבַּבִּ אלּמַראַתִ אלּחַסנַאאִ אַלַּתִי תַּזַוַּגַהַא לִאַנַּהֻ כַּאןַ קַד אעתַּזַלַהַא
אחרי זאת התבטאו מרים ואהרן במשה בסבת האשה היפה אשר הוא נשא אותה, כי הוא היה כבר בודד עצמו ממנה.
זאת צפורה היא האשה הכושית אשר לקח. (מובא בראב״ע פירוש שני שמות ב׳:כ״ב)
(א-ז) ודרך התרגום בענין האשה נכון – לא נשואה אליו, כלומר שהוא התנזר מן הנשים בצפותו לנבואה, ולקח את זה ממה שאמרו הראשונים מדברי השי״ת ״ואתה {פה עמד} עמדי״ (דברים ה׳:כ״ז), ודברי אהרן ומרים ממה שיתמוך בו, והוא דבריהם ״הרק א⁠{ך} במשה דבר״ – ר״ל: האם רק משה {לבדו} דובר כדי שיתרחק מהנשים? ״הלא גם בנו דבר״, ואנחנו לא רואים את זה, כלומר ההתנזרות?! אז הראה ה׳ את ההבדל בינו לביניהם כדברי ישתבח האומר: ״לא כן עבדי משה״. וחילק את הנבואה לשני חלקים: האחד מהם, שיתנבא הנביא במראה כמראה הזה כמו מראה יחזקאל ודניאל ואחרים, ולא בחלומות הלילה, אלא ישמע קול אשר שמיעתו מצלצלת כראייה הקיימת בין האיש ורעהו. וזהו יתרון יוחד בו זולת כל הנביאים ככתוב: ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה״ (דברים ל״ד:י׳).
ותדבר מרים – אין דיבור בכל מקום אלא לשון קשה, וכן הוא אומר: דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות (בראשית מ״ב:ל׳). אין אמירה בכל מקום אלא תחנונים, וכן הוא אומר: ויאמר אל נא אחי וגו׳ (בראשית י״ט:ז׳), ויאמר שמעו נא דברי (במדבר י״ב:ו׳), כל נא לשון בקשה.
ותדבר מרים ואהרן – היא פתחה בדבר תחילה, לפיכך הקדימה הכתוב. ומניין היתה יודעת מרים שפירש משה מן האשה? ר׳ נתן אומר: מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה: אלדד ומידד מתנבאים במחנה (במדבר י״א:כ״ז). כיון ששמעה ציפורה, אמרה: אוי לנשותיהם של אילו, אם נזקקים בעליהןא לנבואה יהו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני. משם ידעה מרים והגידה לאהרן. ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו כך נענשה, קל וחומר למספר בגנותו של חברו.
האשה הכושית – מגיד שהכל מודים ביופיה, כשם שהכל מודים בשחרוריתו של כושי.
כושית – בגימטריא: יפת מראה, חשבונו של זה כחשבון של זה.⁠ב
על אודות האשה – על אודות גירושיה.
כי אשה כושית לקח – מה תלמוד?⁠ג אלא, יש לך אשה נאה ביופיה ואין נאה במעשיה, במעשיה ולא ביופיה. זו נאה בכל.
האשה הכושית – על שם נוייה נקראת כושית, כאדם הקורא את בנו נאה כושי, שלא תשלוט בו עין.⁠ד
כי אשה כושית לקח – ועתה גירשה.
א. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, סינסינטי 1. בכ״י לייפציג 1: ״בעליכן״. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917 חסר: ״בעליהן״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י מינכן 5, דפוסי שונצינו, סביונטה חסר: ״חשבונו של זה כחשבון של זה״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1. והשוו רש״י ויקרא י״ג:י״ד, במדבר ט׳:ד׳. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34: ״מה תלמוד לומר״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165: ״העין״. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, דפוס רומא: ״עין הרע״.
ותדבר AND [MIRIAM AND AHARON] SPOKE – The term דבר in every passage where it is used implies harsh language, for so it states, "The man, the master of the land spoke (דבר) roughly to us" (Bereshit 42:30). The term אמר, however, is always an expression denoting supplication, for so it states, "And he said (ויאמר) 'I beg of you (נא), my brethren, do not so wickedly" (Bereshit 19:7); "And He said (ויאמר), Hear, I pray you (נא), My words'" (Bemidbar 12:6) – for the word נא always expresses supplication (Sifre Bemidbar 12).
ותדבר מרים ואהרן AND MIRIAM AND AHARON SPOKE – She opened the conversation, therefore Scripture mentions her first. And from where did Miriam know that Moshe had separated himself from his wife (for this was the statement she made; cf. Rashi below)? R. Nathan answered: "Miriam was beside Zipporah When it was told to Moshe, 'Eldad and Medad are prophesying in the camp' (Bemidbar 11:27). When Zipporah heard this, she exclaimed, Woe to the wives of these if they have anything to do with prophecy, for they will separate from their wives just has my husband has separated from me!⁠" It was from this that Miriam knew about it, and she told it to Aharon. Now what was the case with Miriam who had no intention to disparage him? She was punished thus severely! How much the more will this be so in the case of one who intentionally speaks in disparagement of this fellow"! (Sifre Bemidbar 12).
האשה הכשית THE CUSHITE WOMAN – This tells us that all agreed as to her beauty just as all agree as to the blackness of an Aethopian (cf. Sifre Bemidbar 12).
כושית – The numerical value of this word (736) is the same as that of יפת מראה, a woman of beautiful appearance.
על אדות האשה BECAUSE OF THE [CUSHITE] WOMAN – because of her having been divorced by Moshe (cf. Note on previous passage).
כי אשה כשית לקח FOR HE HAD MARRIED A CUSHITE WOMAN – What is the force of this statement? (It appears superfluous; since על אדות וכו has been explained to refer to Moshe having divorced his Cushite wife, it is unnecessary to state afterwards that he had married her)! But it is made to suggest the following: You may find a woman who is pleasant an account of her beauty but who is not pleasant by reason of her deeds (conduct); or one pleasant because of her conduct but not because of her beauty. This woman, however, was pleasant in every respect (Sifre Bemidbar 12).
האשה הכשית THE CUSHITE WOMAN – Because of her beauty-she was called, "the Aethiopian" just as a man calls his handsome son "Moor", in order that the evil eye should have no power over him (Tanchuma Tzav 13).
כי אשה כשית לקח THAT HE HAD MARRIED A CUSHITE (a beautiful) WOMAN – and had now divorced her.
פס׳: ותדבר מרים – דבור בכל מקום לשון קשה הוא וכן הוא אומר (בראשית מ״ב:ל׳) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. (במדבר כ״א:ה׳) וידבר העם באלהים ובמשה. ותדבר מרים ואהרן במשה מלמד ששניהם דברו אלא שמרים פתחה בדבר וכן אמר רבי נתן מרים היתה בצד צפורה בשעה שבא הנער ואמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה אמרה צפורה אוי לנשותיהם של אלו. אמרה מרים ולמה. אמרה צפורה שכיון שנתנבאו פורשין בעליהן מהן. מיד ידעה מרים והגידה לאהרן ושניהם דברו במשה אלא מלמד שהנשים דברניות הן. ומה מרים שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח כדי להרבות בפריה ורביה כך. המלשין בחבירו לגנאי על אחת כמה וכמה. על אודות האשה הכושית אשר לקח. מלמד שכל הרואה אותה היה מודה לנויה כענין שנאמר (בראשית י״א:כ״ט-ל׳) אבי מלכה ואבי יסכה, יסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שהכל סכין ביפיה שנאמר (שם יב) ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה. כך היתה צפורה 1הכל צופים ורואים ביפיה.
ד״א: הכושית – והלא מדינית היתה שנאמר (שמות ב׳:ט״ז) ולכהן מדין שבע בנות. אלא מה כושי זה משונה בעורו כך צפורה משונה במעשיה הטובים. ומשונה בנוי. כיוצא בו (תהלים ז׳:א׳) על דברי כוש זה קיש יו״ד במקום ו״ו כמו (בראשית ל״ו:כ״ג) שפו ואונם. קוף תחת כף כמו (קהלת י״ב:ט׳) אזן וחקר תקן (ישעיהו מ׳:י״ג) מי תכן את רוח ה׳ כיוצא בו (ירמיהו ל״ח:ז׳) וישמע עבד מלך הכושי זה ברוך בן נריה משונה במעשיו שהיה עבד למלך צדקיהו. ויש אומרים על צדקיה שהיה חסיד גדול. אשר לקה בראשונה וריחקה הימנו.
כי אשה כושית לקח – שנית למה נאמר לפי שיש בה מעשים טובים ונאה בנוי שיש אשה נאה בנוי ואין נאה במעשה אבל זו נאה בנוי ובמעשה:
1. הכל צופים וכו׳. בספרי צפורה צפו וראו מה נאה:
כושית – שהיא ממשפחת חם.
כי אשה כושית לקח – כדכתיב בדברי הימים דמשה רבנו: שמלך בארץ כוש ארבעים שנה, ולקח מלכה אחת, ולא שכב עמה, כמו שכתוב שם. והם לא ידעו כשדיברו בו, שלא נזקק לה. זהו עיקר פשוטו.
שאם בשביל צפורה דיברו, מה צורך לפרש כי אשה כושית לקח? וכי {עד} עתה לא ידענו כי ציפורה מדיינית היא? ועוד תשובה: כי לא היתה כושית, כי כוש מבני חם הוא, ומדיין מבני קטורה אשר ילדה לאברהם.
הכושית THE CUSHITE WOMAN: From the descendants of Ham.⁠1
כי אשה כושית לקח FOR HE HAD MARRIED A CUSHITE WOMAN: As it is written in Divre ha-yamim de-Moshe rabbenu. Moses reigned in the land of Cush for forty years and married a certain queen [from there]. He never had intercourse with her. So it is written there [in that midrashic work].⁠2 When they [Miriam and Aaron] spoke against him, they did not realize that he had never had intercourse with her.⁠3 This is the true plain meaning of Scripture.
For if they slandered Moses concerning [his marrying] Zipporah, why would the text have to4 add “for he had married a Cushite woman”?⁠5 Did we not know already that Zipporah was a Midianite? And another argument [against seeing a reference to Zipporah here]: Zipporah was not a Cushite. For Cush was a descendant of Ham (Gen. 10:6), while Midian was [not a Hamite but a Semite,] a descendant of Keturah who had borne him to Abraham6 (Gen. 25:2).
1. See Gen. 10:6. The significance of this genealogical fact becomes clear in Rashbam’s next comment. See note 78.
2. See my Exodus volume, pp. 44–45, note 6. There I discussed the problematic nature of Rashbam’s comment here. In his Exodus commentary Rashbam dismisses Divre ha-yamim de-Moshe rabbenu as an unreliable, unauthoritative, non-canonical work. Here Rashbam cites it approvingly, and even pays it a rare compliment, calling its interpretation of our verse:עיקר פשוטו – the true peshaṭ.
While the legend cited here by Rashbam originates in Divre ha-yamim de-Moshe rabbenu, it is found in a number of other, more “kosher” sources, too. See e.g. Yalqut Shimoni Exodus, number 168.
3. The claim that Moses never had intercourse with this Cushite wife is the strangest part of this difficult comment of Rashbam. In notes 78 and 79 I will present Kamin’s explanation. Beyond that, perhaps Rashbam’s religious principles were offended by the idea that Moses had yet another non-Israelite wife. Rashbam felt, as I argue below, that he had no choice but to say that Moses had taken another wife, in addition to Zipporah. But he did not want to claim that Moses actually had intercourse with her. The implication of Rashbam’s comment seems to be that Aaron and Miriam’s “slander” about him might have been justified if Moses really had had intercourse with this wife. Their sin was that they incorrectly assumed that he had had intercourse with her.
4. The phrase מה צורך is common in Rashbam’s writings when dealing with the question of ostensibly redundant words in a biblical text. See e.g. his commentary to Gen. 18:1, s.v. כחם היום.
5. In Appendix I of my Genesis volume I discussed Rashbam’s attitude to literary anticipation. On pp. 420–421 there, I discussed Rashbam’s attitude to our passage. I suggested that Rashbam, like ibn Kaspi (whom I cited there) saw the repetition here of the phrase “For he married a Cushite woman,” as a form of “anticipation after the fact.” In other words, the text knows that it is introducing new and startling information about another wife of Moses. Accordingly it repeats the fact in order to emphasize that this startling information is true. So also R. Joseph Bekhor Shor here (לפי שלא מצינו במקום אחר שמשה לקח אשה כושית הגיד לך הכתוב כי בודאי אשה כושית לקח).
Rashbam rejects other interpretations of this phrase, according to which nothing new or startling is being said. As he puts it, “did we not know until now ....” If the marriage described here was one that we already knew about, what would justify the repetition in our verse, “concerning the Cushite woman whom he married, for he married a Cushite woman”?
Cf. Robert Harris (The Literary Hermeneutic of Rabbi Eliezer of Beaugency, note 68 on pp. 188–189) who correctly points out that Rashbam does not specifically write here that he has recognized the phenomenon of analepsis, or anticipation after the fact, in the biblical text. I still feel that such an understanding is implicit in Rashbam’s comment.
6. Rashbam is opposing the interpretation offered by Rashi and Sifre (and many other Jewish commentators) according to which the slander of Aaron and Miriam was directed against Moses’ wife, Zipporah. Rashbam offers two arguments. First, as I explained in the previous note, such an explanation does nothing to justify the redundant language of vs. 1. Secondly, Zipporah is not a Cushite.
Rashbam’s comment to this verse is problematic for a number of reasons. He relies on a book, Divre ha-yamim de-Moshe rabbenu, which is of dubious authenticity, as he himself writes in his Exodus commentary. Secondly, as Sarah Kamin notes (Jews and Christians Interpret the Bible, pp. 84–85, note 31), Rashbam’s interpretation of these verses seems far from both his general methodological approach and from the simple meaning of the verses. Rashbam integrates a peculiar and fantastic midrash into his commentary and calls it “peshaṭ.”
Kamin suggests that Rashbam’s primary goal in this passage may be to polemicize against Christian allegorical interpretations of our verses. According to Origen, for example, Moses’ marrying the Cushite woman prefigures Jesus’ “marriage” to the gentile Church. By saying that the wife mentioned here was a flesh and blood Cushite, Rashbam is opposing that allegory. By saying that the marriage was never consummated Rashbam is undercutting the “prefiguration” argument. If Moses’ marriage to that Cushite woman was a sham and was never consummated, Christians would not want to claim it as a prefiguration of the relationship between Jesus and the gentile Church.
While Kamin’s approach is creative and interesting, I am not convinced that Christians were on Rashbam’s mind when he was writing this passage. Rashbam explicitly says that it is the “Cushite = Zipporah” equation that he is opposing. He is following his standard methodological approach in a number of ways: (1) he is criticizing Rashi for reliance on a midrash; (2) he is rejecting a non-literal reading of the word “Cushite.”
Kamin’s questions are still valid. Rashbam’s approach – his reliance on such a strange midrash – is unusual. But I would argue that Rashbam has very little choice here. There is no clear and simple textually grounded explanation for our text. We learn here that Moses married a Cushite, a fact that is nowhere reflected in any other verse in the Bible. As Budd puts it: “The explanatory gloss of vs. 1, while meaningful at the time it was inserted, has proved more of a hindrance than a help to modern [or medieval; ML] scholars because of their lack of knowledge of the original circumstances.”
In such a situation, the exegete has two choices: (1) to say that the word “Cushite” does not mean Cushite; or (2) to look for some extra-biblical support for the story of Moses marrying a real Cushite. Rashbam, reasonably enough, concludes that the peshaṭ-oriented exegete will not adopt the first method. In fact, when one examines either Rashi or Ibn Ezra’s explanation of this text, one finds that their troubles do not end when they take the interpretive leap and say that Zipporah was the Cushite. They still then have to figure out what could be wrong now, from Aaron and Miriam’s perspective, with Moses’ marriage to Zipporah, and they add various other “facts” with no textual basis into the narrative.
Rashbam does want, whenever possible, to interpret the Bible using only the Bible. But when that is not possible (as here), he resorts to whatever sources can help. If such sources remain true to the words of the text, he accepts them.
For Rashbam, peshaṭ is not an absolute category but a relative one. Every verse in the Bible has to have a peshaṭ meaning – the meaning that does the least damage to the words and to the context. Rashbam feels that the legend about the Cushite princess here best satisfies that criterion.
See also the Be’ur here who surveys all the attempts of traditional medieval commentators to explain our verse and then concludes that the true peshaṭ is the explanation offered by Rashbam (היותר אמיתי לפי פשוטו של מקרא הוא פי' הרשב"ם). So also R. Joseph Bekhor Shor.
ותדבר מרים – היא דברה, גם אהרן הסכים או החריש, על כן נעשה שותף.⁠א
וטעם ותדבר עם בי״ת – דרך גנאי, כמו: וידבר העם באלהים (במדבר כ״א:ה׳). גם ימצא לשבח, רק בדרך הנבואה.⁠1
יש אומרים: כי משה מלך על כוש ולקח אשה כושית.
והמתרגם אמר: שפירתא. וטעמו: לשון כבוד, כאשר יקראו הישמעאלים לזפת: הלבן. [וכן כאשר יזפתו האניות יאמרו בוא:⁠ב נלבן האניה],⁠ג גם אנחנו נקרא העור: שגיא נהור,⁠ד [גם הישמעאלים עוד קוראין לחגר ולגבן: אבי קלח, והטעם שוה, כמו: הקלח ועץ ההדס].⁠ה והנה לא יתכן שנקרא שם, שהוא לשבח, להפכו לגנאי.
ויש אומרים: כי כוש בן ימיני (תהלים ז׳:א׳) הוא שאול, וכן: הלא כבני כושיים אתם (עמוס ט׳:ז׳), וכבר פירשתיםו (ראב״ע תהלים פירוש שני ז׳:א׳).
והישר בעיני: שזו הכושית היא צפורה, כי היא מדינית, ומדינים הם ישמעאלים, והם דרים באהליהם, וכן כתוב: ירגזון יריעות ארץז מדין (חבקוק ג׳:ז׳). ובעבור חום השמש אין בהם לבן כלל, וצפורה היתה שחורה דומה לכושית.
וטעם כי אשה כושית לקח – זה הדבור שדברה מרים. ומה נכבד דבר הקדמונים שאמרו על הזקנים: אשריהם ואוי לנשיהם (ספרי במדבר י״ב:א׳). והנה חשדו משה כי לא נמנע לשכב עם צפורה רק בעבורח שאיננה יפה.
א. כך בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150. בכ״י ברסלאו 53: נענשה. בכ״י פריס 176: ״נעשה״, ותוקן בין השיטין ל״נענשה״.
ב. כן בכ״י פרנקפורט 150. בכ״י ס״פ I.24: בואו. בכ״י פריס 177: בו.
ג. הוספה בכ״י פריס 177 ופרנקפורט 150. היא חסרה בכ״י לוצקי 827, כ״י פריס 176, ועוד עדי נוסח.
ד. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177: נאור.
ה. הוספה בכ״י פריס 177 ופרנקפורט 150. היא חסרה בכ״י לוצקי 827, כ״י פריס 176, ועוד עדי נוסח.
ו. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: פירשתיו.
ז. כן בכ״י פרנקפורט 150, פריס 176, ברסלאו 53. מלת ״ארץ״ חסרה בכ״י פריס 177.
ח. כן בכ״י פרנקפורט 150, פריס 176, ברסלאו 53. מלת ״בעבור״ חסרה בכ״י פריס 177.
AND MIRIAM…SPOKE. Miriam spoke. Aaron agreed or was silent.⁠1 Hence he was also punished.
Va-tedabber (spoke) is followed by a bet2 and has a negative connotation. It is similar to va-yedabber ha-am be-Elohim (And the people spoke against God) (Num. 21:5). The verb dabber (spoke) followed by a bet is also found with a positive connotation.⁠3 It also appears in prophetic statements.⁠4 Some say that Moses was king of Cush5 and took a Cushite woman.⁠6 Onkelos renders Cushite, beautiful.⁠7 According to Onkelos, Cushite is an honorific term. The Arabs similarly call pitch white. We too refer to a blind person by the term sege nahor (rich of light).⁠8 But it is illogical9 to turn a positive name into a negative one.⁠10 Some say that Cush the Benjaminite (Ps. 7:1) refers to Saul.⁠11 They say the same with regard to Are ye not as the children of the Ethiopians (Khushiyyim) unto Me (Amos 9:7).⁠12 I have already explained this.⁠13I believe that the Cushite woman is to be identified with Zipporah, for Zipporah was a Midianite.⁠14 The Midianites are Ishmaelites15 and they live in tents.⁠16 Scripture similarly writes: The curtains17 of the land of Midian do tremble (Hab. 3:7). Because of the sun18 they do not have any whiteness at all. Zipporah was black and was like a Cushite.
[FOR HE HAD MARRIED A CUSHITE WOMAN.] These are the words that Miriam spoke. How precious are the words of the ancients who said with regard to the elders, "Happy are they, but woe to their wives.⁠"19 They suspected that Moses refrained from sleeping with Zipporah only because she was not beautiful.⁠20
1. In other words, And Miriam and Aaron spoke against Moses is to be interpreted: And Miriam spoke against Moses, and Aaron remained silent (or agreed). Ibn Ezra interprets thus because our verse reads, va-tedabber miriam ve-aharon.
Now va-tedabber is in the feminine. Thus our verse is to be rendered, And Miriam spoke, and Aaron. If both spoke, then our text should have read, va-yedabberu miriam ve-aharon.
2. As it is in our verse, which reads, va-tedabber miriam ve-aharon be-mosheh (And Miriam and Aaron spoke against Moses).
3. Compare, I will now say (adabberah): Peace be within thee (bakh) (Ps. 122:8).
4. Compare, The spirit of the Lord spoke by me (II Sam. 23:2).
5. Ethiopia.
6. See Yalkut Shimoni on Shemot 168; 247.
7. Onkelos renders ha-ishah ha-cushit (the Cushite woman) as the beautiful women (ittetah shappirtah).
8. See Berachot 58a.
9. However, see Rashi, who explains Zipporah "was called a Cushite because of her beauty. This is similar to the case of a man who calls his beautiful son Cushi so that the evil eye will not harm him.⁠" Ibn Ezra apparently did not believe in the evil eye. Hence he did not accept Rashi's interpretation.
10. When something has a negative connotation we employ a euphemism. However, we do not refer to something positive by a negative term. Hence there is no reason to refer to a beautiful woman as a Cushite.
11. They believe that Saul was very handsome and hence was called cush. See Rashi and Ibn Ezra on Ps. 7:1.
12. They say that its meaning is: Are ye not as beautiful children unto me.
13. See Ibn Ezra on Amos 9:7, where he explains this verse to mean: You are acting like Cushites in that you do not serve me.
14. See Ex. 2:15-21.
15. See Jud. 8:24. Also see Ibn Ezra on Gen. 37:28 (Vol. 1, p. 351).
16. Which are pitched in the wilderness under the hot sun.
17. The reference is to the curtains of the tents. We thus see that the Midianites live in tents.
18. They are very sunburned. See Cant. 1:5.
19. According to the rabbis, Zipporah complained that Moses ceased having sexual relations with her ever since he was chosen to receive Divine revelation. The rabbis say that Miriam spoke on behalf of Zipporah and argued that she too was a prophetess and yet did not abstain from relations with her husband. See Mo'ed Katan 17b; Sifre, Devarim 99; and Yalkut Shimoni, Devarim 738.
20. And not because he was a prophet. According to Ibn Ezra, because of the Cushite woman whom he had married is to be understood as: because he refrained from sleeping with her because she was a Cushite.
(א-ב) ותדבר מרים ואהרון במשה – משפילא בלעז. לפי שנשים דברניות (בבלי ברכות מ״ח:), והחזיקה מרים בדבר יותר מאהרן, לכךא הקדימה לאהרון, ולכך לקתה היא לבסוף.
על דבר {ה}⁠אשה {ה}⁠כושית אשר לקח – לפי הפשט: שהיו אומרים: וכי לא מצא משה אשה מבנות ישראל שיקח לו לאשה, שהלך לקחת לו מבנות הכושים שהם ערלים. וכי בשביל שהקב״ה מדבר עמו מתגאה, שאינו רוצה לישא אשה מבנות ישראל שבקש אשה במרחק.
בהלא גם בנו דבר – ונשאנו מישראל, ולא נתגאנו בכך.
כי אשה כושית לקח – לפי שלא מצינו במקום אחר שמשה לקח אשה כושית, הגיד לך הכתוב כי בודאי אשה כושית לקח. ועל צפורה לא דברו, שלא היתה מישראל, כי אז אנוס היה מפני שהיה בורח, ולא יכול לבא במצרים בתוך בני ישראל.
{הרק} אך – דרך הפסוק לדבר כך, לכפול דבריו, כמו המבלי אין קברים (שמות י״ד:י״א).
וישמע י״י – ותבע עלבונו.
א. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: ולכך.
ב. בכ״י מינכן 52, ד״ה ״הלא גם בנו״ קודם לד״ה ״כי אשה כושית לקח״.
(1-2) ותדבר מרים ואהרון במשה – MIRIAM AND AHARON SPOKE AGAINST MOSHE – משפילא in Old French. Since women are chatterers (Bavli Berakhot 48b:9), and Miriam was more tightly involved in the matter than Aharon, therefore she is mentioned before Aharon, and therefore she was smitten at the end.
על דבר {ה}⁠אשה {ה}⁠כושית אשר לקח – REGARDING {THE} CUSHITE WOMAN THAT HE HAD MARRIED – According to the plain meaning: That they were saying: Could Moshe not find a woman from the daughters of Israel to marry, that he went to marry from the daughters of the Cushites who are uncircumcised? And because the Blessed Holy One speaks with him, need he become arrogant, that he does not want to marry a woman from the daughters of Israel and sought a woman from far away?!
הלא גם בנו דבר – HAS HE NOT ALSO SPOKEN WITH US? – And we married from within Israel, and we did not become arrogant because of this.
כי אשה כושית לקח – FOR HE HAD MARRIED A CUSHITE WOMAN – Since we do not find elsewhere that Moshe married a Cushite woman, the text tells you that certainly he had married a Cushite woman. And they did not speak about Zipporah, that she [too] was not from Israel, because then he was forced because he was a fugitive, and he could not come to Egypt amongst the children of Israel.
{הרק} אך – {DID ONLY} BUT – It is customary for the verse to speak this way, to double its words, like “Is it because there is a lack, no graves” (Shemot 14:11).
וישמע י"י – AND HASHEM HEARD – And redressed the affront to his person.
ותדבר מרים ואהרן במשה – מנין הייתה יודעת שפירש משה מן האשה אלא ראתה את צפורה שלא הייתה מתקשטת בתכשיטי נשים. אמרה: לה מה לך שאין את מתקשת בתכשיטי נשים. אמרה לה: אין אחיך מקפיד בדבר. על ידי כך ידעה מרים ואמרה לאחיה ושניהם דברו בו.
על אדות האשה הכשית – אמרו למה פירש עכשיו מאשתו אלא אם לא על ידי שהיא כושית והלא אשה כושית לקח משעת הנשואין כלומר כעורה הייתה משעת הנשואין ולא הניחה בשביל כיעור שבה ולמה הניחה עכשיו בשביל כיעור שבה.⁠1
דבר אחר: על אדות האשה הכשית – מלכת כוש כמו שכתוב בדברי הימים דמשה, והוא לא נזקק לה. ואין לפרשו על צפורה דאם כן מאי דכתיב כי אשה כשית לקח וכי עד עתה לא היינו יודעים שלקח הוא את צפורה ועוד הרי צפורה לא הייתה כושית, כי כוש מבני חם ומדין מבני קטורה אשר ילדה לאברהם.⁠2
1. שאוב מספר הג״ן בשם הר״ר אהרן.
2. שאוב מרשב״ם.
ותדבר מרים ואהרן במשה, "Miriam and Aaron spoke out critically against Moses;⁠" how did either of them know that Moses had separated from his wife? They had both noted that Tzipporah no longer wore the jewelry she had been in the habit of wearing. Miriam asked Tzipporah why she no longer wore that jewelry. Tzipporah replied that it was because Miriam's brother (Moses) did not pay any attention to her jewelry. This was a hint that he had separated from her. She told Aaron about this and they talked about that situation criticizing him.
על אודות האשה הכושית, they wondered why Moses had chosen this point in time to separate from Tzipporah and concluded that it was because she was a Negress (ugly), and they could not understand that he had married her in the first place seeing that she had always been a Negress. A different interpretation of this line: She had been a queen in her land, the land of Kush. This would fit with what we have read in Chronicles that Moses had been a King in that land. At the time, he had to marry a local woman. Now there was no need for him to remain married to a Kushite woman. If this were correct, our verse would not refer to Tzipporah, for the line: "for he had married a Kushite woman,⁠" would not make any sense as Tzipporah was a Midianite woman as we know from Exodus 2,21. The Kushites were descended from Cham, the third son of Noach, and as such were a cursed people, and a Jew would not have married a woman from a cursed nation [although, Keturah, Avraham's second and last wife, was an Egyptian and therefore also from a cursed nation, as Mitzrayim was the second son of Cham, Kush having been his firstborn (Genesis 10,6) Midian himself was a son of Keturah an Egyptian (Genesis 25,2), and therefore descendant of a cursed nation. Ed.]
ותדבר מרים ואהרן – הקדים אותה לפי שהנשים דברניות הן והיא החזיקה בדבר יותר.
על אודות האשה הכשית וגו׳ – פי׳ הר״ר אהרן שאמרו למה פירש ממנה בשביל שהיא כעורה, הלא היתה כן כשנשאה ולמה לא הניחה, מתחלה סבור וקבל, זהו כי אשה כושית לקח, שגם זה מדבריהם שאמר הלא כושית לקחה וא״כ יחזיקנה, והג״ן מפרש שאמרו שע״י שנתגאה ממה שנדבר עמו הש״י לקח אשה כושית אשר לא מבנות ישראל היתה שהיו בנות ישראל בזויות ושפלות בעיניו ובחר לו בבת מלך כוש.
ותדבר מרים – היא דברה ועל כן נענשה היא, ואהרן הודה או החריש, ומצינו שנענש גם כן, שנאמר ויחר אף ה׳ בם, כלל את שניהם בחרון אף, וכל מקום שנאמר חרון אף אצל המקום עושה רושם, אבל במרים שהתחילה בלה״ר נתפרסם העונש ובאהרן לא נתפרסם לכבודו.
על אודות האשה הכושית – היא צפורה שהיא מדינית, ומדינים הם ישמעאלים והם דרים באהלים, כדכתיב (חבקוק ג׳:ז׳-ח׳) ירגזו יריעות ארץ מדין, ואין ביניהם לבן מפני תוקף חמימות השמש. והטעם כי אשה כושית לקח הוא הדבור שדברה מרים, והיו חושבים שלא נמנע משה מהיות עם צפורה אלא בשביל שאינה יפה. ואונקלוס שתרגם אתתא שפירתא, כנוי הוא דרך כבוד, כמו שקורין לעור סגי נהור. ולכך הזכיר והאיש משה ענו מאד כי הכתוב יעיד על ענותנותו שלא ידע בה אם היתה יפה אם לאו כענין הנזכר באברהם אבינו.
ורש״י ז״ל פירש אשה כושית אשה יפה, ועל שם נויה נקראת כושית, כאדם הקורא לבתו נאה כושית שלא תשלוט בה עין הרע. ויהיה פירוש על אודות האשה הכושית על אודות גרושיה, כי אשה כושית לקח ועכשיו גרשה, וכן כושית בגימטריא יפת מראה.
ותדבר מרים, "Miriam spoke out.⁠" She spoke and that is why she was punished; Aaron remained silent or agreed with her and we find that he was punished also. This is the meaning of verse 9 ויחר אף ה' בם, "God was angry at them.⁠" Wherever the Torah reports that God became angry at someone this is followed by a noticeable phenomenon. Seeing that Miriam had commen-ced speaking לשון הרע, "unseemly comments,⁠" the Torah spelled out her punishment. In Aaron's case the Torah did not spell out his punishment out of regard for him.
על אודות האשה הכושית, "on account of the woman of Cushite origin.⁠" The woman in question was Tzipporah who was a Midianite. Midianites were descendants of the Ishmaelites, nomads, dwelling in tents. We base this on Chabakuk 3,7: "the tents of Cushan, shaken at the pavilions of the land of Midian.⁠" There were no white-skinned people among the Midianites due to the sun being very hot in that country. The reason Miriam spoke out was because Moses had married a "black-skinned woman.⁠" Miriam thought that the reason Moses had separated from Tzipporah was because he did not consider her attractive looking on account of the colour of her skin. If Onkelos translates the word כושית as שפירתא, "beautiful,⁠" this is not to be taken at face value but is meant to save her embarrassment much as we call a blind person "as possessed of a good eyesight,⁠" in order to save that person embarrassment. When the Torah writes immediately that Moses was very humble, this is the answer to Miriam's suspicion, i.e. that Moses did not even know whether Tzipporah was beautiful or not. It is similar to Avraham who did not become aware of Sarah's being physically attractive until they were at the boundary of Egypt (Genesis 12,11) [when he had been married to her for decades already. Ed.]
Rashi, on the other hand, considers that Tzipporah was indeed beautiful but that the term כושית which implies the opposite was meant to ward off the evil eye, to make sure people would not be jealous of her beauty and want to harm her. Now Moses had divorced her. Incidentally, the numerical value of the word כושית (736) is the same as יפת מראה, "of beautiful appearance.⁠"
ותדבר מרים ואהרן במשה – לפי שנשים דברניות והחזיקה בדבר יותר מאהרן לכך הקדימה לאהרן ולפי׳ לקתה.
כי אשה כושית לקח – לפי הפשט היו מלעיגים עליו במה שלקח מבנות כושים שהם ערלים כדמוכח בדברי הימים של משה. שמלך על כוש ימים רבים. וי״מ כש״ית בגי״מ׳ יפת מראה וכן תרגם אונקלוס. ולא נהירא כי כשית חסר וא״ו אם כן אין הגימטרי״א מכוון.
ותדבר מרים ואהרן במשה – לפי שהנשים דברניות הן והחזיקה בדבר יותר מאהרן לפיכך הקדימה הכתוב ולקתה יותר.
כי אשה כושית לקח – בדברי הימים דמשה משמע כושית ממש שהיתה מלכה ומשה משל על כוש ארבעים שנה ולכך אמרו אך במשה דבר ה׳ כלומר וכי בשביל שדבר עמו הקב״ה נתגאה שלא רצה ליקח אשה מבנות ישראל הלא גם בנו דבר ולא נתגאינו בכך ונראה שעל אותה מלכה שלקח היו אומרים כן כי מצפורה בורח היה מפני פרעה ואנוס היה.
ותדבר מרים ואהרן במשה, "Miriam and Aaron spoke critically about Moses.⁠" Seeing that it is a fact that women indulge more in loose talk, Miriam is mentioned here first, seeing that she was a woman.
כי אשה כושית לקח, "for he had married a woman from the land of Cush.⁠" (Ethiopia) According to Moses' biography, Moses had been king in that country and his wife had been a queen in her own right previously. Moses had ruled over that land for a period of forty years (before coming to Midian) This is why the Torah reported Miriam and Aaron as speaking critically only of Moses ("did G–d only speak with Moses?⁠") They thought that seeing that G–d had spoken with Moses, Moses had felt that no Jewish woman was good enough for him to marry, i.e. that he had given himself airs. They did not criticise Moses for having married Tzipporah, as he had done so in circumstances when he was a refugee from Egyptian justice at the time.
ותדבר מרים ואהרן וגו׳ האשה הכושית – כתב ר׳ אברהם יש אומרים כי משה מלך על כוש ולקח כושית. והמתרגם אומר שפירתא כמו שקורין לעור סגיא נהור ולא יתכן שנקרא שם שהוא לשבח להפכו לגנאי והישר בעיני שזאת הכושית היא צפורה כי היא מדיינית והמדיינים הם הישמעאלים והם דרים באהלים בעבור חום השמש ואין בהם לבן וצפורה היתה שחורה דומה לכושית. והנה חשדו למשה שפירש מצפורה בעבור שאינה יפה ולכך אמר הרק אך במשה ודאי לא פירש ממנה בשביל הנבואה הרק אך במשה דבר ה׳ והלא גם הם נביאים ואין המשכב אסור להם. ויש מפרשים שהוכיחו אותו על שלא היתה מיוחסת ואמרו מעלה יש לנו על משה מצד אשתו שאינה מיוחסת והיא מדיינית ולגנותה אמרו כושית ואנחנו בעלי יחס מגדולי הדור ואשתך כמו כן מיוחסת אחות נחשון שאין בישראל כמוהו והוא נשא כושית ואם תאמר מדריגה יש לו עלינו הרק אך במשה דבר ה׳ הלא גם בנו דבר אין לו מעלה עלינו בזה:
ותדבר מרים ואהרן....האשה הכושית, "Miriam and Aaron spoke against Moses….on account of the Cushite woman (whom he had married).⁠"
Ibn Ezra writes that some people claim that Moses had been king in the land of Cush for many years and had married a Cushite woman in that country. Onkelos, on the other hand, translates the word כושית as describing Tzipporah's physical beauty. Although generally speaking, the term is derogatory, Miriam is described as referring to Tzipporah as we refer to a blind man by calling him סגי נהור, "endowed with exceptionally good eyesight.⁠" [This makes Miriam's comment a sarcastic one. Ed.] I consider it most unlikely that Miriam used a term that is used as a complimentary one and turned it into an insulting one. Tzipporah, apparently was dark-skinned, similarly to the Negroes of the land of Cush. Tzipporah's being a Midianite, people who live like Bedouins in a hot climate, with constant exposure to the sun, was therefore not unlike the Negroes in her skin colour.
Miriam and Aaron suspected that Moses had separated from Tzipporah due to the colour of her skin. They could not imagine that Moses' separation from Tzipporah was connected to his status as a prophet, and that is why they asked the rhetorical question: "does God only speak to him, did He not also speak to us?⁠" They implied that the status of being a prophet does not require for the prophet to abandon normal family life, as they had not abandoned it either.
Other commentators believe that Miriam and Aaron criticized Moses for not having married a woman of better lineage, of more aristocratic background. They considered themselves as superior to Moses because of their wives or husbands being of superior background. In other words, they used the word Cushite as a derogatory term. Miriam contrasted Aaron's wife the sister of Nachshon, who was of impeccable heritage with that of Moses, who in her opinion, had married "beneath" him, socially and culturally. She added, if one were to say that nonetheless Moses himself remained of superior statute on account of his prophetic abilities, they themselves had also been found worthy of having communications from Hashem.
הכושית – בגימטריא יפת מראה.
ותדבר מרים ואהרן משה – הקשה הרי״ח למה לא אמר הפסוק למשה, ותירץ כי לא דברו עמו פה אל פה. אלא לקחו אחד מן הזקנים ושאלוהו ואמרו מה דעתו של משה שפירש מאשתו. אם משום שאינה מיוחסת יגרשנה, ואי משום ואתה פה עמד עמדי והלא גם בנו דבר ה׳ ואתה תהיה מכריע בינינו, וזהו וישמע ה׳ שגילתה לאיש נכרי.
על אודות האשה הכושית – הר״י מפרש לפי הפשט שכך דברו אהרן ומרים, וכי חסיד כמו אחינו היה לוקח גויה, ותדע שהרי קורא למדיינים ישמעאלים דכתיב (תהלים פ״ג ז׳) אהלי אדום וישמעאלים וגו׳ עד אשר עשה להם כמדין. ואת״ל על פי הדיבור עשה והלא גם בנו דבר ה׳.
ותדבר מרים ואהרן במשה – אם אמר: וידברו מרים ואהרן, היה גם כן נכון.
על אודות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כושית לקח – אמר יוסף: מפליא אני על הקדמונים, שלמים הם כולם ממני לא אגיע לפרסת כף רגלם, איך נפל לעולם בדמיונם שיפרשו דבר מן התורה הפך מה שכתוב, אם כשיחליפו שם אל שם הפכי לו, או יוסיפו מלות הפכיות. וזה כי ידוע מה שפירש בזה אונקילוס, אמר רבינו משה: אונקילוס הגר חכם גדול היה, ומאין לו לפרש כושית יפה, שהם הפכים כשחור ולבן. ועוד מאין לו להוסיף מלות הפכיות, אחר כי אשה כושית לקח, כאילו כתוב בתורה כי אשה כושית שלקח, עזב או הרחיק. ואם היתה זאת כונת כותב התורה למה לא כתב כן, ולמה כתב הפכו, ועוד מי התיר לנו לעשות זה. ומדוע אונקולוס כחו גדול לעשות זה, או חכמי התלמוד או אבן עזרא שכולם הסכימו בזה, ומדוע לא נעשה כן אנחנו, איש הישר בעיניו יעשה, עד שנחליף ואהבת את י״י אלהיך (דברים ו׳:ה׳), באמרנו, חלילה: ושנאת את י״י אלהיך, או ואשר אהבת את י״י תשנאהו. ואם תאמר: {משה} קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע והודיעו על פה שכן פירוש זה הפסוק. התשובה: נשוב אל הטענה הראשונה, למה לא נכתב בכתב כמו שהוא הענין, {ולא} לכתוב מלה שכונה בה ההפך, היקרא פירוש המרת המלות הפך בהפך? אבל יקרא פירוש כשיפורשו המלות כמשמעם איך שיפורשו, כמו שפרשו לא תבערו אש (שמות ל״ה:ג׳), ולא תאכלו על הדם (ויקרא י״ט:כ״ו) בפירושים עמוקים, יהיה הכתוב סובל להם, כל שכן שאין בם הפכות, אבל זולת זה יקרא תמורה והפכות ומחיקה ונסיחה ונתיצה, וזה בכל לשון שאתה שומע, ומדוע לא נאמר כי אמרו: ואתכם לקח י״י (דברים ד׳:כ׳) פרושו עזב. וכן ולקח הוא ושכנו (שמות י״ב:ד׳), ומה יתרון לנו בין זה לזה. חי י״י נשגבה בעיני זאת הדרך, המוסכמת מכל הקדמונים עמודי עולם והאמונה והחזוק לתורת משה, לא אוכל לה. חלילה לי מעשות כדבר הזה, או אעזוב לגמרי תורת משה ואאמין בתורה חדשה חלילה כבר נעשית, או אעשה גם אני כמו שיעשו אלה חס ושלום.
לכן אומר אני, כי פירוש מה שכתוב בכאן לפי המובן ביאור הכרחי מלשון העברי, כי כושית היא אשה מארץ כוש, ופירוש כי אשה כושית לקח – החזיק, כי כן פירוש שורש הלמ״ד והקו״ף והחי״ת, והפך זה שרש העי״ן והזי״ן והבי״ת, וכל זה הסכמת הלשון. והיה הענין כן: כי משה אחרי נשאו צפורה לקח אשה כושית על צפורה לסבה שידע הוא ע״ה. ואין לשאול טעמים בפעולותיו כי בודאי מחכמה עשה זה, והנה לא ידענו הזמן המוגבל שנשא זאת, אם עתה בנסעם, אם לפנים זמן מה, כי לא נזכר בתורה עדיין, כי גם לא נכתבו בתורה כמה ענינים עברו אז. אבל בעבור שלא נזכר זה, עתה בעבור שלא נבהל באומרו: על אודות האשה הכושית אשר לקח, בעבור שלא שמענו זה מעולם, אמר אחר זה: כי אשה כושית לקח. כאלו אמר: דעו שאשה כושית לקח, ואם {לא} נזכר עדיין, ועליה דברו אלה, כי בעבור העלם מהם סבת זאת ההוספה בלקיחת האשה הזאת, כי אולי חלתה צפורה בבית הסתרים, ואולי מרדה בו, ואולי סבה אחרת לא ידענו מה. ואפשר שידעו אלה סבתה, אבל נעלם מהם סוד ההכרח והחכמה בזה, ולכן דברו על משה בהוסיפו אשה על אשה, כי די לאחת לאיש השלם.
(א-ב) ותדבר מרים ואהרן במשה על אֹדות האשה הכֻּשית אשר לקח – ממה שאמרו אחר זה ידענו פירוש זה הענין, והוא שכבר פירש משה מן האשה, ואמרו מרים ואהרן: אם בשביל הנבואה פירש, וכי לו לבדו דיבר הקב״ה? הלא גם בנו דיבר, ואין אנו פורשים מפריה ורביה. והנה קְרָאָהּ כושית מצד יופיה; ובכמו זה נקרא שאול כוש בן ימיני, מצד יופיו; וכן המנהג לתאר הדבר בהפכו, ולזה נקרא העִוֵּר סגיא נהור.
(א-ב) התועלת הארבעה עשר הוא להודיע שהאיש השלם מאד לא תהיינה תשוקותיו רק לעבודת ה׳ יתעלה, ויניח כל הענינים הגופיים לפי מה שאפשר, וכל שכן המשגל שאיננו לאדם במה שהוא אדם. ולזה ביאר שמשה פירש מן האשה מצד מה שגינוהו על זה מרים ואהרן ואמרו כי מצד הנבואה לא יצטרך לפרוש ממנה כי גם בהם דיבר ה׳ עם התעסקם בצורכי החומר בעת הראוי.
(הקדמה) [שער עו]
א. ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה וגו׳. כי מה ראו לדבר על האשה הכושית בפרש׳ הזאת. ומה טעם אמרם הרק אך במשה דבר ה׳ הלא גם בנו דבר לגבי זה הענין.
ב. באומרו אם יהיה נביאכם ה׳ במרא׳ אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה וגו׳. פה אל פה וגו׳. הנה שזכר ארבע כנגד שתים שיש ביתר הנביאים וראוי לתת לב איך יהיו אלו לעומת אלו שהוא עיקר הדרוש. גם במה שאצל הנביאים אמר במרא׳ בקמץ ואצל משה אמר ומרא׳ ולא בחידות בסגול.
ג. אומרו בעבדי במשה ומה שאמר במדרש אין תלמוד לומר עבדי משה אלא בעבדי במשה תחת שנדברתם בי דברתם בעבדי (ספרי פרשת בהעלתך).
ד. ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת ולמה לא נענש אהרן כמוה אחר שדברו שניהם.
ה. מאמר אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו והלא אחר שהורה שנואלו וחטאו ראוי לתת עליהם חטאת.
ו. בכוונת הכתוב אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו כי הוא קשה לפרוש ופירושי הראשונים אינם נוחים.
ז. בטעם ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם ומאמר והעם לא נסע עד האסף מרים כי מה צורך זכירת זה. ואחר זכרון אלו הספקות נבא אל הפירוש.
(א) ותדבר מרים ואהרן במשה וגו׳ – [א] יראה שהספור הזה הוא קשור קשור ומחובר למעל׳. וזה כי לפי שהרגישו מאמר ה׳ אליו היד ה׳ תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא כי הוא נאמר באופן טובה תוכחת מגול׳ כמו שפירשנו חשבו שהיה הוא יתעל׳ שרוי עמו בכעס והתירו שלוח לשונם בו להרהר על מעשיו על דרך נפל תורא חדידו סכינא (שבת ל״ב.) וגמגמו עליו על אודות אשר לא לקח אשה מבנות עמו וחשבו שזאת היתה הסבה שפירש ממנה לסוף דמאיס ליה.
(1)

Gate 76

Some problems in the text of our Parshah.
1) Why do Miriam and Aaron discuss Moses' wife precisely at this point of the wanderings of the Jewish people? Why did they reinforce their argument by saying "did God not speak to us also?⁠"
2) Why did God list four separate instances in which Moses was superior, whereas concerning Miriam and Aaron only two such instances are listed? What is the difference between mar-eh and mar-ah? Why was Aaron not afflicted with skin disease, tzora-at?
3) Aaron's plea to his brother Moses seems puzzling. (Chapter 12,11) How can he say "please lay not sin upon us, for we have done foolishly and we have sinned?⁠" It is obviously justified to consider Miriam and Aaron as having sinned?
4) Why do we need to be told that the people waited for Miriam to recover before continuing their journey?
1) We have to understand this whole story as a continuation of the previously reported incident, in which God had criticised Moses openly for having appeared to doubt His ability to supply the people with large quantities of meat. Under the circumstances, Miriam and Aaron also found reason to criticise Moses. They believed that Moses, having married a woman belonging to another nation, had now become ashamed of this, and that this was the reason he had separated from her. They were convinced that his status as a prophet had nothing to do with this separation, since they too were prophets, and this did not interfere with their family life. If Moses were to use the argument of his being a prophet, they considered that this would be showing off his piety. This was their second sin, in fact. God heard all this, and decided to reprimand them more severely than He would have done, had their criticism been more factual, and if they had not chosen a point in time when they believed Moses to be out of favour with God. First of all, by testifying to Moses' humility, the Torah squelches the thought that he could have been showing off his piety. Secondly, it states that the separation had nothing to do with Moses having developed a dislike for his wife. Matters which would be considered private by other couples who conduct their sex life in the confines of their bedrooms, would assume a quasi public character in the case of Moses, since he had to be available for communication from God on a seven day, twenty four hour basis. He could therefore not afford to be found tamey, ritually impure due to the emission of seminal fluid at any moment. Even the brief space of time it would require to immerse himself in a ritual bath, would mean that he would keep God waiting, on occasion. Because Miriam and Aaron did not appreciate the different level of Moses' prophetic powers and stature, they had arrived at an opposite conclusion regarding Moses' motivation. By addressing them suddenly, God wanted to demonstrate to Miriam and Aaron that whereas they had not been tuned in to this communication and had been totally unprepared for it, their brother was perfectly at ease, comfortable with this "sudden" communication. Miriam and Aaron were forced to remain outside the tabernacle, whereas Moses was inside it. Only through Moses being in the presence of the shechinah, did they receive any communication at all.
2) God then proceeded to outline the qualitative difference between Moses' prophetic powers, and those of Miriam and Aaron respectively. Im yihye nevi-achem, "if he were a prophet according to your definition of the term,⁠" God would speak to him in a dream or through a reflection. (verses 6-8) Other prophets receive their communications in one of four ways. A) In a dream. B) Through a reflected image, while remaining awake but in a state of trembling. C) In a parable, through a riddle, by means of an angel. D) After having prepared themselves spiritually to a state necessary to receive a communication. In chapter seven of his sefer hamada, Maimonides has elaborated on the Talmudic statement in Yevamot 49, explaining that the prophecy of Moses was in the nature of a "clear vision,⁠" whereas all other prophets received only "clouded visions.⁠" Our Parshah explains some of the aspects of prophecy discussed by Maimonides, as well as others not dealt with in his sefer hamada. Mar-ah, is the mirror which is the means by which the prophet receives his message while awake or asleep. There are four basic deficiencies when one receives a communication by means of a mirror. They leave the recipient unable to comprehend the message in its entirety.
1) The viewer sees only what is immediately opposite him, anything behind a curtain, for instance, would not be seen, since only the curtain itself is reflected by the mirror. In this way, prophets receive an external view of things, without comprehending its substance. Abraham's belief that Isaac was to be sacrificed is an example of this. Although it appeared as if God had changed His mind, lack of comprehension of the true nature of Gods command, only affected the viewer. Similarly, Samuel erred thinking God had wanted him to appoint Yishai's eldest son, until God told him not to be guided by the "exterior.⁠" i.e. mar-eyhoo. Even at the beginning of his career, he had mistaken the call of Eli, the High Priest, his mentor, no less than three times. (Samuel I chapter 3) This kind of communication is described by Solomon in his Song of Songs as "behold, He was standing behind our wall, observing through the windows, peering through the lattices.⁠" (chapter 2,9) Concerning all this, God says "not so My servant Moses; he is at home in any part of My house.⁠" The second deficiciency when perceiving by means of a mirror, is that all communication is only visual; the viewer cannot hear anything that may be spoken by the figure appearing in the mirror. Consequently, understanding is liable to be fragmentary, the whole picture is not communicated. Gestures may be observed, but no sound is audible. Zacharyah 4, and Daniel 10, are examples of the inadequacy to the prophet of this kind of revelation, unless there is further assistance. Concerning this flaw which other prophets have to put up with when they receive Gods communications, God says about Moses "I speak to him mouth to mouth.⁠" His ears, not only his eyes are part of his prophetic visions. The third disadvantage in perceiving by means of a mirror, is that one does not behold the actual form or shape of the object shown, but only its two dimensional reproduction, i.e. reflection. This is like making the recipient of the vision guess at the real essence of something. It is as if asking him to piece together parts of a puzzle, chidot. Mar-eh, spelled with the vowel segal, means a true image, not the reflected one. Moses receives mar-eh, not mar-ah. The fourth disadvantage of viewing by means of a mirror is that whoever wants to view things in a mirror, must first assume a position opposite, directly in front of the mirror. Whatever is seen however, appears inverted. What is right in reality and parallel to the viewer, appears as on the left of the viewer. The viewer must employ his brain to compensate for the distortion inherent in viewing things in a mirror. Moses, on the other hand, sees temunat hashem, the true image, not something distorted in a mirror. After God had outlined to Miriam and Aaron how different Moses' level of prophetic perceptions was from theirs, He challenges them "why have you not had enough reverence for him to talk about My servant etc.⁠" i.e. "about ME?⁠" Here God makes the point that Moses is indeed the spiritual father of all prophets, and as such, a special reverence is required in our attitude towards him. When the Mishnah Avot 4, 15, says "may the reverence for your teacher equal the reverence for Heaven,⁠" our Parshah is its source. The sin of Miriam and Aaron was twofold, since in making derogatory remarks about Moses, they had actually criticised God by implication. Moses was Gods chosen instrument, after all. Secondly, Moses' character was so perfect, that they had no right to impute base motives to any of his actions. When God had finished explaining to Miriam and Aaron how they had erred, He withdrew, and Miriam was struck by the skin disease, since it had only been she who had actually done the talking. Aaron had been included in the accusation, since by remaining a silent listener, he had become an accessory to the travesty committed. Proof that Aaron had kept silent, is the fact that the Torah does not say "Miriam and Aaron spoke,⁠" using the plural form, or the masculine form, which would have included Aaron.
3) The plea "do not lay sin upon us,⁠" means "since we have already admitted our guilt, do not reprimand us any further for this sin, but pray for us.⁠" In answer to Moses' prayer to heal Miriam of her affliction, God says "since even Aaron had not suggested that she go completely free, only that she should not die, her punishment would be temporary banishment. Her sin being also against her father in Heaven, said father would ban her from His presence temporarily.⁠"
4) The fact that the people did not continue their journey during Miriam's quarantine, was not an unmixed blessing for her. Though it reflected the fact that they held Miriam in high esteem, it was also the surest way of publicising what had happened to her, since the delay in travelling would lead to questions concerning the reason for the delay. All of this would result in increased respect for Moses and his prophetic powers. The Parshah teaches the lesson that one must be exceedingly careful when criticising one's leaders. Solomon, in Proverbs 18,12-14, summarizes the lesson to be learned from this Parshah. Moses, who enjoyed tremendous prestige and honour was exemplified by his humility, whereas Miriam the greatest prophetess, had let her pride cause her to slander her brother. The principal error to be avoided when criticising one's leaders, is not to apply one's own low standards of conduct to those of one's leaders.
ומניין היתה יודעת מרים שפי׳ משה מן האשה. הא אין דרכן של צנועות להתרעם לשכנות על בעליהן על דבר התשמיש:
האשה הכושית מגיד שהכל מודים ביפיה כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי. בספרי דאל״כ מאי כושית דקאמר וכי כושית היתה והלא מדיינית היתה שנ׳ ולכהן מדין שבע בנות אלא מה כושי משונה בעורו אף זו משונה בעורה ובניה יותר מכל הנשי׳ כיוצא בו שגיון לדוד וגו׳ וכי כושי היה אלא מה כושי משונ׳ בעורו אף שאול משונ׳ במראיתו שנ׳ משכמו ומעלה גבוה מכל העם כדאיתא בספרי:
על אודות האש׳ על אודות גרושי׳. פי׳ על אודות הפרשתה שפי׳ בעלה ממנה ומקרא קצר הוא וכאילו אמר על אודות הפרש׳ האשה:
כי אשה כושית לקח מת״ל. הרי כבר נאמר על אודות האשה הכושי׳ ועוד מאי כי דמשמע שהוא נתינת סבה על הדבור שדברו במש׳ מה סבה נוספת יש כאן יותר ממאמר על אודות האשה הכושית אשר לקח דקאמר אלא לומר לך לא נאה ביופיה לבד היתה אלא אף נאה במעשיה כך דרשו בספרי:
האשה הכושית על שם נויה נקראת כושית כאדם הקורא את בנו נאה כושי כדי שלא תשלוט בו עין הרע. זהו לפי פשוטו של מקרא והראשון על פי מדרש רז״ל שזה הפי׳ לא הוזכר בשום מקום ולכן לא כתב על זה ד״א אך היה ראוי לכתוב ולפי פשוטו כמנהגו בפי׳ החומש ומפני שלפי פשוטו של מקרא לא הוצרך להוסיף על מאמר על אודות האש׳ מלת בגרושי׳ כמו שהוסיף לפי מדרש רז״ל הוצרך בכי אשה כושית לקח ועתה גרשה כאילו אמר שדברו במשה על אודות האשה היפה אשר לקח ואמר כי אשה יפה לקח ועתה גרשה אבל לפי מדרש רז״ל לא יתכן לפרש כן דמהו זה שהקשו כי אשה כושית לקח מת״ל הרי כבר נאמר על אודות האשה הכושית אשר לקח ולאו קושיא היא שבתחלה אמר שדברו על אדות האשה הכושית סתם ואח״כ חזר ופי׳ שדבורם היה כי אשה כושית לקח ועתה גרשה מה שלא פי׳ זה בתחלה אלא עכ״ל שרז״ל היו סוברים שפי׳ על אודות האשה אשר לקח הוא על אודות גרושי׳ האשה הכושית אשר לקח שלפי זה יהיה מ״ש אחר זה כי אשה כושית לקח מקרא יתר בהכרח ולפיכך דרשו בו נאה בכל אף במעשיה:
(א-טז) ותדבר מרים ואהרן במשה עד סוף הסדר. וגם בפסוקים האלה ראוי לשאול שאלות:
השאלה הא׳: באמרו ותדבר מרים ואהרן במשה כי בהיותם שנים היה לו לומר וידברו מרים ואהרן במשה ואין לך לומר שכן דרך הכתוב כי הוא מיחס כל זה אל מרים בלבד ותדבר בלשון נקבה המיוחס אל מרים והעונש אל מרים בלבד ולא לאהרן ולמה היה זה כן:
השאלה הב׳: באמרו על אודות האשה הכושית אשר לקח כי למה זכרה בכנוי כושית ואם היא צפורה אשת משה כבר נזכרה פעמים בתורה ולא נקראת כושית ואם היתה הכושית בת מלך כוש כמו שנזכר בדברי הימים של משה מה ראו עתה לדבר בלקוחיה ודברי הימים זה כבר ספקו בו המפרשים ואין ראוי לסמוך עליו:
השאלה הג׳: באמרו שנית כי אשה כושית לקח כי אחרי שאמר על אודות האשה הכושית אשר לקח למה חזר לומ׳ שנית בהכפל כי אשה כושית לקח:
השאלה הד׳: מה היה עצם דבורם במשה האם כמו שהסכימו עליו המפרשים שהיו מגנים אותו מפני שנפרד מן האשה וכן הוא בדברי חז״ל יקשה מאד מה ראו שלא דברו בזה עד בואם אל חצרות ומי עשה למשה את אהרן ואת מרים אפוטרופסים בעריות של צפורה ואיך שני הנביאים הקדושים ההמה היו מגנים שאדון הנביאים בהתבודדתו יפרד מפרישות המשגל:
השאלה הה׳: מה ענין הכתוב על זה וישמע הלא ידענו שיש למעלה עין רואה ואוזן שומעת ומה ראה הכתוב עתה לשבח את משה במדת הענוה כמ״ש והאיש משה ענו מאד ומה היתה הענוה בזה עד שמפני זה היה מרז״ל שאמרו שמשה שמע דבריהם ולא השיב מפני ענותנותו והוא רחוק מאד:
השאלה הו׳: במאמר השם צאו שלשתכם כי הנה הדבור שם היה בלבד לאהרן ולמרים ולמשה לא דבר כלל ולמה נקרא בתוכם. ואין לומר שנקרא כדי שימצא שם להתפלל על מרים כי היא נסגרה שבעת ימים ובהם יוכל להתפלל. גם לא נקרא לראות בקנאת השם על כבודו כי נביא הוא ובנבואתו ידע הכל. והר״ן כתב שנקרא משה כדי שבאמצעותו ינבאו אחיו עם היותם בלתי מוכנים. וגם זה אינו נכון כי ברצות ה׳ דרכי איש ינבא מי שאינו מוכן כמו שהיה בהר סיני:
השאלה הז׳: באמרו וירד ה׳ בעמוד ענן ויעמוד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם כי אם יתברך צוה צאו שלשתכם אל אהל מועד למה אח״כ הוציאם חוץ לאהל לדבר אתם ולא באה להם הנבואה הזאת בהיותם באהל ולא קרא ג״כ משה שיצא עמהם:
השאלה הח׳: באמרו אם יהיה נביאכם ה׳ כי אם בא אלהים להודיעם ההבדל הגדול שהיה בין נבואת משה לנבואתם איך לא ביאר להם ההבדל ההוא כי הוא אמר אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. הרי שיהיה להם ההודעות במראה ודבור בחלום והנה במשה ע״ה זכר שהיה כיוצא בזה עצמו שנאמר פה על פה אדבר בו והושוו א״כ כלם בענין הדבור ומראה ולא בחידות הרי שהיה משה מתנבא במראה שוה למה שזכר בהם במראה אליו אתודע:
השאלה הט׳: מה ענין אמרו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא כאלו שאר הנביאים ואהרן ומרים היו נביאי שקר והרי נבואת כלם נתנה מרועה אחד וכלם בדת משה ובנבואתו נאמנים ועולה לא נמצא בשפתותיהם אף כי אהרן ומרים לא זכר הכתוב שהיו בלתי נאמנים לשיקשור אמרו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא:
השאלה הי׳: אם אהרן ומרים גנו את משה על הפרדו מאשתו ורצה הקב״ה להראות להם שמשה עשה כהוגן שנפרד ממנה מפני נבואתו שהיה מוכן בכל עת לנבואה למה לא ביאר הקב״ה אליהם ההבדל העצמי ההוא שהיה ביניהם ר״ל שהיה משה מוכן בכל עת לנבואה ושאר הנביאים לא היו כן ושמפני זה נפרד מאשה כי זה היה עקר הענין כלו ושאר הסגולות והמעלות שזכר מנבואתו לא היו נוגעות בעצם הדרוש:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
(א-ג) ותדבר מרים ואהרן במשה וגו׳ עד סוף הסדר הזה.
קשור הפרשיות האלו מבואר שבא הכתוב לספר כמה מהרעות ימשכו בין ההמון וגם בין היחידים מפני הדבורים הבלתי צריכים או רעים בעצמם הלא תראה מה שקרה למתאוננים רע באזני ה׳ שבערה בם אש ה׳ על רוע דבריהם. ומה שקרה למתאוים מפני דבריהם אשר דברו על ה׳ ועל יכלתו. והגיד הכתוב שגם אהרן ומרים בהיותם נביאי השם וקדושיו לא שתו לב לזה ובאותו זמן עצמו גם המה דברו במשה אדון הנביאים ולכן הוכיחם השם והענישם עליו כמו שיזכור ואין ספק שהיה עצם הדבור לגנות על משה על אשר נפרד מאשתו ברוב התבודדתו.
ואמנם מה ראו על ככה עתה ולא קודם לכן כבר זכרו חז״ל טעמו שכאשר בא הנער ויגד למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה היתה מרים יושבת עם צפורה אשת משה וצפורה כששמעה זה אמרה בפני מרים אוי לנשותיהם של אלו שיפרדו בעליהן מהנה כאשר נפרד משה בעלי ממני מפני נבואתו ואז ידעה מרים שמשה רבינו עליו השלום מנע מאשתו את עונתה.
אבל הר״ן כתב בזה טעם אחר והוא שאהרן ומרים חשבו שקודם לזה היה משה טרוד מאד בהנהגת העם והעמל ההוא היה מיגעו כל כך שהיה נפרד מתשמיש המטה בחשבו שלהיותו עוסק בהנהגת העם שהוא מצוה היה פטור ממצות עונה של אשתו. והיו מפני זה דנין אותו לזכות. ואמנם אחר שנצטרפו אליו שבעים איש בהנהגת העם חשבו שכבר לא היתה טרדתו כל כך שימנע ממה שבינו לבין אשתו ועל זה ותדבר מרים ואהרן במשה כי היא התחילה באותו דבור בהיותו יותר מגונה בנשים ולכך נלקתה עליו מרים ולא אהרן כי להיותה אשה נביאה היה גדול עונה מנשוא.
ואמנם אמרו על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח הם לדעתי כלם דברי מרים ואהרן שהם אמרו שמשה בהפרדו מאשתו לא היה אפשר שיהיה אלא לאחת מג׳ סבות או לשלשתן יחד. הא׳ להיותם כושית כעורב כי צפורה היתה ממדין והיתה שחורה כי מדינים הם ישמעאלים שחורים מכח השמש וחומו ואולי משה נמנע ממנה לפי שאינה ישרה בעיניו. והב׳ מפני התבודדותו לנבואה והיותו מוכן אליה בכל עת. והג׳ להיות משה בטבעו ענו ומסתפק ומואס בפחיתות המשגל כי חרפה הוא לו.
והם היו משיבים על כל אחת מאלה וזהו ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח. רוצה לומר העלבון שהיה עושה משה לאשתו בהפרדו ממנה. ואמרו כי אם היה עושה כן להיות צפורה שחורה ככושית הנה כשנשא אותה כבר היתה כושית היהפוך כושי עורו ועכ״ז לקחה והוליד ממנה בנים. ואם כן מה ראה עתה ומה הגיע אליו שנפרד ממנה כי הנה לא נתחדש בה עתה הכושיות ומוטב שלא לקחה להיותה כושית לא להפרד ממנה אחר שלקחה שנים רבות.
וכן אמרו שאם נפרד ממנה מפני צורך הנבואה הרק אך במשה דבר ה׳ הלא גם בנו דבר רוצה לומר ולא נפרדנו אנו מזה מהיותינו נביאים ולמה אם כן נפרד משה מפני נבואתו.
ואמרו וישמע ה׳ הוא ג״כ מכלל טענתם כלומר הלא גם בנו דבר השם וישמע ה׳ את דברינו ואם אנו מדברים אליו ושומע את קולנו מבלי ההפרדה הזאת למה זה נפרד משה מאשתו.
ואם נפרד ממנה מפני ענותנותו ומואסו בפועל המגונה ההוא האם משה האיש עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה שעושה בדבר הזה מה שלא עשה אדם בעולם כי זה הוא מרוחק מהדרך הטבעי ומהצורך המדיני לישוב בני אדם. הנה התבאר שכל זה היה מדבריהם.
ולמה נתיחס עקר הדבור הזה למרים שהיה לפי שהיא התחילה בדברים ההם ושהיה הדבור ההוא יותר מגונה בחקה ולכן נלכדה היא ולא אהרן. והתבאר מה היה עצם הדבור הזה שהוא על מה שנפרד משה מאשתו בענין המשגל כי צפורה להיותה ממדין אשר הוא בארץ כוש היתה שחורה ואין ספק שהיתה סבת ההפרדה הזאת באמת שמן היום שישב משה בהר מ׳ יום ומ׳ לילה נפרד שכלו מגופו הפרדה מופלגת עד שלא נשאר לו כח לתאוות המשגל ולא היה עוד רעב ללחם ולא צמא למים ומאשר לא ירדו אחיו לאמתת הדבר הזה חשבו שברצונו נפרד ממנה לסבות אחרות ולכך היו מגנים ענינו. והותרו בזה שתי השאלות הראשונות הא׳ והב׳.
והתבאר ג״כ שאמרו שנית כי אשה כושית לקח אינו הודעה חדשה אבל הוא מכלל טענות אהרן ומרים כמו שפרשתי ולמה דברו זה עתה ולא קודם לכן. ושאמרו וישמע ה׳ אינו הודעות התורה אבל הוא גם כן מכלל טענתם בענין הנבואה והותרו גם כן השאלות הג׳ והד׳ והה׳.
ותדבר מרים ואהרן במשה – נסמכה זאת הפרשה לשאלת הבשר. להורות כי יצאו מרעה אל רעה. וכמו שישראל הוציאו דבה על המן ולקו בעונם. כן אהרן ומרים חטאו בהוצאת דבה על משה ולקו עליה. וכל זה להורות שהותרה הרצועה אפי׳ בגדולים ובצדיקים ולזה אמר ותדבר מרים ואהרן במשה וחשדוהו במה שלא היה בו. כי חשבו כי פרישת האשה היתה בסבת היותו מגדיל עצמו בנבואה. ולזה אמרו הרק אך במשה דבר ה׳. קודם מ״ת ואחר מ״ת. הלא גם בנו דבר. קודם שדבר אליו ואחר שדבר אליו. ולא פירשנו מדרך ארץ. וזהו הרק אך. ב׳ מיעוטין קודם יציאת מצרים ואחר יציאת מצרים. והם לא דברו נכונה במשה כי האיש משה עניו מאד. ואינו עושה דבר זה כדי להתגאות כי הוא עניו מאד מכל האדם. והוא בעל ענוה ושפלות מכל האדם. והרמז בזה כי בלי מדרגת הנבואה אלא מצד היותו איש מופשט מנבואה. היה עניו מכל האדם. וזהו והאיש משה עניו מאד וגו׳. וא״כ איך יתגאה בנבואה. ורמז ג״כ באומרו עניו מאד. על מה שאמר מאד מאד הוי שפל רוח. ומכאן הוציאו התנא כי אחר שהוא היה עניו מאד היה שפל מאד. ואחר שאמר מכל האדם שפי׳ יותר מכל האדם. בכאן כלול מה שאמר מאד מאד הוי שפל רוח. באופן שבענותנותו ובשפלותו שתק ולא ענה להם דבר כאלו לא שמע. ומכאן אמרו ג״כ שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש וגו׳. ונענה כמי שהיה בכאן שהשיב בעבורו:
(א-ג) אמר הגאון, ותדבר מרים ואהרן במשה וגו׳. יש הפרש בין ׳מדבר בו׳ ובין ׳מדבר אליו׳, ש׳מדבר בו׳ הוא המדבר [...], ו׳מדבר אליו׳ הוא כפשוטו, וכן הוא אומר ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח, שפירש ממנה, והיו אומרים שזהו חסידות של שטות, הלוא גם בנו דיבר.
ולפי דעת הגאון, כושית היא כושית ממש – מכוש, כמו שנמצא בספר דברי הימים של משה שמשה מלך בכוש ארבעים שנה, והביאו אבן עזרא בפירושו לתורה פה.
ואמר כי אשה כושית לקח, התורה מעידה שאמת היה מה שדיברו מרים ואהרן במשה, ואפילו הכי היו מביאי דיבה1 – ורעה עשו, ויאמרו הרק אך במשה דיבר וגו׳.
ולפי פירוש זה צריך לומר שמשה שמע ושתק כעלוב, לפיכך אמר פה הכתוב והאיש משה עניו מאוד:
1. ראה כללים מהגאון: ׳אמר הגאון, יש הפרש בין ׳מוציא דיבה׳ ו׳מביא דיבה׳, ׳מביא דיבה׳ הוא שאומר האמת, ו׳מוציא דיבה׳ הוא המוציא דיבת שקר׳.
אין דבור אלא קשה. פירוש, מפני כי הדבור הוא המורה על חתוך הדבור היוצא מן האדם, לאפוקי האמירה, היא מורה על מכוון הענין. והדבור מן האדם הוא לשון קשה, לפי שהוא מחתך האותיות ממנו בכח. וכבר בארנו זה באריכות בפרשת דברים (ב, טז), עיין שם:
ומניין היתה יודעת וכו׳. דאם לא כן, וכי דרך הנשים הצנועות, כמו צפורה, לפרסם הדבר איך בעליהן נוהגים עמהם בתשמיש (כ״ה ברא״ם):
שהכל מודים כו׳. פירוש, שנקראת ״כושית״ שהיתה ניכרת מתוך שאר נשים, כמו הכושי משאר בני אדם. ומפני שהוא רחוק שיאמר הכתוב ׳כשם שהכל מודים כו׳׳, תירץ שגם בגימטריא ״כושית״ – ׳יפת מראה׳, ולכך כתב כושית:
על שם נויה. הוא לפי פשוטו. ופירוש ראשון הוא על פי מדרש רבותינו ז״ל (סיפרי כאן), כי זה ביותר לפי פשוטו, שכך הכתוב קורא אותה ״כושית״ כלשון בני הבריות שקורין היפה ׳כושית׳, שלא תשלוט באדם עין הרע. ומה שלא כתב ׳ולפי פשוטו על שם נויה׳ (קושית הרא״ם), דאין חילוק בין פשוטו ובין מדרשו, דגם למדרשו נקראת ״כושית״ על שם היופי, רק שלפי מדרשו נקראת ״כושית״ – ׳כשם שהכל מודים בשחרות כושי, כך הכל מודים ביופיה׳, ולפי פשוטו – ׳על שם נויה׳, שלא תשלוט באדם עין הרע. ואין זה פירוש אחר, שהרי לפי הכל נקרא ״כושית״ על שם נויה, ולכך לא כתב ׳לפי פשוטו׳:
על אֹדוֹת: בתיקו׳ ס״ת יש׳ אדות, מצאתי במדוייק ישן אדת, ובמפתח אדות, ע״כ. והרמ״ה1 ז״ל התיר הספק, באמרו אוֹדֹת ב׳ כתיב וי״ו אחר האל״ף וחס׳ וי״ו בתראה, וסי׳ על אוֹדֹת בנו2 (פ׳ וירא), על אוֹדֹת ישראל3 (פ׳ יתרו), וכל שארא אֹדוֹת כתי׳ וי״ו אחר הדלי״ת, וחס׳ וי״ו קדמא׳. [על⁠־אדות].
הַכֻּשִֿית: השי״ן רפה. [הַכֻּשִׁית].
אִשָה כֻֿשִית: הכ״ף רפה. [כֻשִׁית].
1. והרמ״ה: או״ד.
2. על אוֹדֹת בנו: בר׳ כא יא.
3. על אוֹדֹת ישראל: שמ׳ יח ח.
ומנין היתה יודעת. כלומר הא אין דרכן של נשים צנועות להתרעם על בעליהן בפני שכנותיהן על דבר התשמיש:
כשם שהכל. דאל״כ מאי כושית דקאמר, וכי כושית היתה והלא מדינית היתה, אלא מאי כושי משונה בעורו אף זו משונה בעורה וביופי [גור אריה] ומפני שהוא קצת רחוק שידבר הכתוב ע״ד חידה לכך אמר כושית בגימטריא יפת תואר:
על אודות גירושיה. פירוש על אודות הפרשתה שפירש בעלה ממנה, ומקרא קצר הוא: והא דמהפך רש״י לפרש קודם האשה הכושית. נראה דה״א שדיברו עליו על שנשא כושית ממש כמו שאיתא במדרש, לכך פי׳ תחלה האשה בה״א הידיעה שהיא צפורה, וכושית פירוש כשם וכו׳ וא״כ אודות האשה, על אודות גירושיה. ואח״כ פי׳ עוד פעם כושית מה ת״ל אלא יש לך וכו׳, ואח״כ מפרש מלת הכושית ר״ל הה״א הידיעה ע״ש נויה וכו׳ ר״ל שנראית כך בפי כל וידועה לכן כתיב האשה הכושית ואח״כ פי׳ כי אשה מאי נתינת טעם, ופי׳ לקח ר״ל שלא היה לו לישא אשה או הי״ל לקיימה ולא לגרשה. נלי״ט:
How did [Miriam] know. Meaning: It is not the behavior of modest women to complain to their neighbors about their husbands concerning intimate relations.
Just as everyone. For if this were not so, why is the Torah calling her a Cushite? Was she a Cushite? — surely she was a Midianite! Rather, just as a Cushite's skin is unique, so too her skin was unique in its beauty. (Gur Aryeh) Because it is somewhat incongruous for the Torah to speak in this cryptic manner, Rashi therefore says that כושית is the numerical equivalent of יפת תואר "beautiful appearance.⁠"
Concerning her divorce. Meaning concerning her husband's separation from her; this is an abbreviated verse. Why did Rashi reverse the order and explain first the words "the Cushite woman"? It appears that one may have thought that they spoke about him because he in fact married a Cushite woman, as the Midrash says; therefore Rashi first explains that the woman with a hei refers to Tziporah, while the word "Cushite" means that "just as…" Afterwards he explains that "concerning the woman" means concerning her divorce. Subsequently he again explains the word "Cushite" — "What does the Torah teach? — You find…" And then he explains the word "the Cushite" — meaning the hei (indicating the definite article) — teaching "because of her beauty…" This teaches that she appeared this way to everyone and was known for this, consequently the Torah writes "האשה הכושית" (lit. the Cushite the woman). Finally Rashi explains "for [he married a Cushite] woman" teaching why the Torah provided a reason. He explains that this means that he should have either not married or he should have remained with her and not have separated from her. R. Yaakov Triosh.
ותדבר וגו׳ במשה – אולי שדברו בפניו של משה, והדעת מסכמת בזה גם כן, כי מה יועילו דבר לא טוב ביניהם לבין עצמן, אלא אמרו דבריהם דרך תוכחה והוא שומע מלתם, שוב ראיתי בדברי רז״ל (ספרי) שאמרו כן ורמזוהו במאמר וישמע ה׳ והאיש משה וגו׳ פירוש גם הוא שמע.
ותדבר מרים במשה, Miriam uttered criticism of Moses, etc. It is possible that Miriam and Aaron spoke in Moses' presence. Logic would dictate that this was indeed the case. Had they only been talking amongst each other, what difference would it have made to Moses? We must assume therefore that they said what they did as a rebuke to Moses. I believe Sifri confirms my opinion as the author quotes the words: וישמע ה' והאיש משה as belonging together, i.e. Moses too heard what Miriam said.
אשה כושית – לא אמר כושית, כמו שיאמר וירץ הכושיא (שמואל ב י״ח:כ״א), ויאמר אל הכושיב (שמואל ב י״ח:כ״א), היהפוך כושי עורו (ירמיהו י״ג:כ״ג), אלא אשה כושית. זהו כעין סמך שלא כושית היתה כי אם שחרחורת, וחשדוהו שמפני פרישות נשא כזאת שלא להנות מיופה, ואמרו הרק אך במשה וגו׳ (במדבר י״ב:ב׳), ומה לו להתחסד יותר ממנו.
א. בפסוק: ״וישתחו כושי ליואב וירץ״.
ב. בפסוק: ״ויאמר יואב לכושי״.
ותדבר מרים ואהרן במשה – היא דברה תחלה ואהרן הסכים עמה, ולכן נענש גם הוא במה שחרה אף ה׳ גם עליו, כמ״ש ויחר אף ה׳ בם:
על אדות האשה הכשית – הנכון כמו שסופר בספר הישר שמשה מלך ארבעים שנה בארץ כוש, ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה, והם לא ידעו כשדברו בו שלא נזקק לה, והיתה תרעומתם על שנשא הכושית, כי אבותיהם היו נזהרים בזה מאז להתחתן בעמי הארצות כאשר הקפידו על זה אברהם יצחק ויעקב:
כי אשה כשית לקח – לפי שאמר האשה הכושית בה״א הידיעה, ובאמת לא נזכר עדיין בתורה ולא נודע מזה דבר, לכן בא לספר עתה כי אשה כושית לקח:
על אודות – א״ת אשה כושית, אתתא שפרתא, והוא לשון כבוד, כאשר נקרא העור סגי נהור, וכמו שקרא בלעם א״ע שתום עין להתפארו לחזות מראות אלהיות כמתורגם דשפיר חזי (שארפזיכטיגעס אויג), וכאשר יקראו הישמעאלים לזפת לבן, והאשה הכושית פה היא צפורה אשת משה, ונקראת כן ע״ש גודל יפי׳, או כמ״ש הראב״ע שנקראת צפורה כושית להיותה מדינית, והמדינים הם ישמעאלים הדרים באהלים, ומסבת חום השמש אינם לבנים אבל שחורים ככושים. ויתכן גם כן לומר טעם לזה, לפי מה שנהגו רבותינו בדברם עם אשה לקרותה בשם בת, כדתנן (ידים פ״ג) אשה אחת באת לפני ר״ג אמר לה בתי וכו׳, ואמרו אם באת אשה אצלך לבהמ״ד על השאלה תהא רואה אותה כאלו יצאה מירכך, כדי להרחיק ההרהור (ע״ש בקול הרמז), ככה בדבר מרים ואהרן מענין ההזדקקות באשת יפת מראה, כנו את היופי בהפוכו, כענין בית מכוער בית מפואר, ותערומת מרים ואהרן במשה היה על שפירש ממנה לבלי הזדקק לה, כמ״ש אונקלס ארי אתתא שפרתא דנסיב רחיק, וכן פירש״י לדרז״ל, ולזה הסכים ראב״ע ורי״א. ורוב המפרשים ימאנו בפירוש זה באמרם דאם כן עיקר הספור חסר במקרא, שהיו מדברים עליו על שהרחיקה והפרישה ממנו, כי לא הזכיר רק לקחו אותה לאשה, ולזה בחרו יותר לפרש כפשוטו של מקרא שהתרעמו עליו על שנשא כושית בהיותו מלך מ׳ שנה בארץ כוש, כמסופר בספר דברי הימים של משה, ובזה בחר הרשב״ם. ואנכי לא כן אדמה, כי משמעות לשון המקרא יורה לנו דלא כפירוש רשב״ם, דאם תערומתם על משה היה לפי שנשא אשה כושית, הו״ל למקרא לומר על אשר לקח אשה כושית, לא לאחר הלקוחין ולהקדים האשה, וזה יודה כל חיך הטועם טעם מליצת הלשון. אמנם טענת המפרשים בחסרון הודעת הרחקתו והפרשתו ממנו אינה טענה לדעתי, אחר שנתבונן בעיקר הוראת מלת אודות; מלת אודות מתורגם בכ״מ עסק, ובעלי הלשון גדרוהו לענין גרם וסבה (אורזאכע, פעראנלאססונג), ואמרו שכן נקראת הסבה אוד בלשון ערבי; ואין זה נכון לדעתי כי בכל מקום מחובר הוא עם מלת על, על אודות הבאר, על אודות האשכול, על אודות ישראל, ואחרי שמלת על לבדו יורה גם כן על הסבה הגורמת, כמו על הברכה אשר ברכו, על עזבם את תורתי, אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, וכמוהם רבים אין מספר שמלת על הוראתו הסבה (וועגען), ואיך נפרש אם כן מלת אודות המחובר אליו גם כן לשון סבה, למה לנו לחבר יחד בכ״מ להוראת הסבה שתי מלות אם די באחת מהן, לכן נראה לי לפרש מלת אודות לשון הרחקה פרישה והבדלה, כי בלשון ארמי שרש אד הוראתו על גלגול ותנועת הדבר להתרחק מדבר (וואֶלצען, ווערפען, שליידערן), כי על הגורם להפיל ולהתיז דבר מיד חברו אמרו (ב״ק צ״ח.) אדי אדי׳, וכן על הגורם להפריש ולהרחיק שלהבת מגחלת אמרו (ביצה ל״ח) אדי אדי׳, ופירש״י שם שהוא מלשון עברי וידו אבן בי (איכה) לידא את קרנות הגוים (זכריה ב׳), ודומה לזה וידא ירבעם את ישראל מאחרי ה׳ (מלכים ב י״ז), ונאמר על המרוחק מארצו ומתנועע בארץ לא לו יקדמוני ביום אידי (תהלים י״ח) דתרגומו ביום טלטולי, וכן המקל שמנידין בו העצים הבוערים באש עד שיבדלו זה מזה כדי שיאחז האור בכל צדדיו (פייערווענדער) יקרא אוד, אוד מוצל מאש (עמוס ד׳, זכריה ג׳), כמ״ש ר״ש ב״מ שם, מכל אלה אני אומר כי גם מלת אודות פי׳ הבדלה והרחקה (ענטפערנען, אבזאָנדערן), לכן יהושע וכלב שהבדילו עצמם להתרחק מעצת מרגלים מקדש ברנע, אמר (יהושע י״ד) אשר דבר ה׳ אל משה על אודותי ועל אודותיך, מלת על פי׳ הסבה, ומלת אודות פי׳ הבדלה והרחקה, ור״ל בשביל הבדלתי והפרשתי ובשביל הבדלתך והפרשתך, וכן כאן על אודות האשה ר״ל בשביל הרחקת האשה. ואם נחזיק גם בספר ד״ה הנזכר, לפי שהוזכר ענין זה גם בתרגום יב״ע על מקרא זה, יש להבין בו מאמר כי אשה כושית לקח, שהוא באמת תוספת שאינו צריך, (ורבותינו דרשוהו בספרי רבא וזוטה ע׳ ילקוט), ורמזו בזה על האשה הכושית האמתית אשר לקח אז במלכו בארץ כוש, וכנותנים טעם לתערומתן עליו בהפרשו כעת מצפורה, וכאלו יאמרו, עתה הוא נזהר בפרישות גדולה להתרחק ההזדקקות מאשה ראויה והגונה אליו, ואז לא הקפיד גם על נשואי אשה אשר גם לאיש המוני אינה ראויה, ונרויח בזה גם כן טעם קראם את צפורה בשם כושית, והוא לזווג המלות כושית מדומית והיא צפורה, עם כושית אמתית בהיותו מלך בכוש, וכענין לשון נופל על הלשון הנהוג בכ״ק, כמו בתי אכזיב לאכזב (מיכה א׳) ע״ש הרבה כזה, הנה עכ״פ מבואר המקרא לדרז״ל יותר על פשטיה ממה שפירשוהו זולתם.
ותדבר מרים וגו׳ – {היא ציפורה עיין שמות ד׳ כ״ה בפירושי. וזה}א היה נראה להם לגאוה שאינו רוצה להתחתן בעמו,⁠1 ובתוך דבריהם אמרו גם כן הרק אך במשה. ומשה נצטוה לכתוב פסוק והאיש משה ענו מאד שלא היה מתגאה על היותו נביא ה׳ (דח״א ז״ל), או כתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל משה היה ענָו ולא חש לדבריהם, ולא עלתה על לבו להנקם מהם, הקב״ה רצה לבקש עלבונו. ומתחלה היה נ״ל כי משה לא שמע דבריהם, כי כתוב וישמע ה׳, אע״פ שמשה לא שמע, ה׳ שמע, אך ממה שכתוב צאו שלשתכם משמע שהיו במקום אחד, ולשון וישמע ה׳ לא לומר שמשה לא שמע, אלא שאע״פ שמשה היה כחרש לא ישמע, הנה ה׳ שמע.
א. ההוספה היא מכ״י קולומביה X 893.
Miriam and Aaron spoke, etc. It appeared to them as arrogance that Moses did not wish to marry within his people, and in the course of their conversation they also said, “Has the Lord spoken only with Moses?” (next verse). Moses was commanded to write the verse, “Whereas Moses himself is the meekest man there is on the face of the earth” (below, v. 3), for he did not take pride in being a prophet of God (the late David Hai Ashkenazi). Otherwise, as per the Targum ascribed to Jonathan ben Uzziel, Moses was meek and was not troubled by their words, and it did not occur to him to avenge himself of them, but the Holy One, blessed is He, wished to defend his honor.
At first it seemed to me that Moses did not hear their words, for its says, “And the Lord heard it” (v. 2)—i.e., even though Moses did not hear it, the Lord did. But from the statement “Come forth all three of you” (v. 4) it can be inferred that they were all in one place, and that the statement “the Lord heard it” does not [literally] mean that Moses did not hear it; rather, even though Moses was like a deaf person who did not hear, the Lord heard.
(א-ב) ותדבר מרים – פסוקים אלה מעוררים קשיים מרובים. הם מספרים שמרים ואהרן גינו את משה בגלל ״האשה הכשית אשר לקח״; והכתוב מוסיף שהעובדה כשלעצמה באמת נכונה, ״כי״ – אכן כן, ״אשה כשית לקח״ – הוא נשא אישה מארץ כוש. עד כאן הדברים ברורים, אלא שיותר מאשר התמיהה על כך שמרים ואהרן הקפידו על נישואין אלה, יש לתמוה מדוע משה אכן נשא אישה כושית. ואם נניח שאישה כושית זו אינה אלא צפורה המדינית, אם כן, מלבד העובדה שכוש ומדין אינן ארץ אחת, ישנן שתי בעיות: ראשית, מה דופי מצאו מרים ואהרן בנישואין אלה? ועוד, עובדת קיומם של נישואין אלה כבר ידועה לנו זמן רב, ולא היה צריך לספר עליהם כאילו היו דבר חידוש: ״כי אשה כשית לקח״.
והנה דברי מרים ואהרן שהובאו בפסוק ב, מפריכים את ההנחה שהם גינו את עצם הנישואין עם ״האשה הכשית״, תהא אשר תהא. שכן תיבות ״הרק אך במשה דבר ה׳⁠ ⁠⁠״ מורות באופן ברור על קשר הדוק בין נבואת משה לבין העובדה של ״כי אשה כשית לקח״; הן מרמזות בבירור שמשה נשא ״אשה כשית״ משום שה׳ דיבר בו. אולם מרים ואהרן סברו שהעובדה שה׳ דיבר במשה אינה מצדיקה לקיחת ״אשה כשית״. הרי סוף כל סוף, משה לא היה היחיד שדיבר בו ה׳, אך אף אחד מהאחרים – כולל מרים ואהרן עצמם – לא נשא ״אשה כשית״, אף על פי שגם הם הגיעו לנבואה.
והנה, לא יעלה על הדעת כלל וכלל, שמשה – או כל אדם אחר בעולם – יישא אישה מארץ כוש בגלל שה׳ חננו בנבואה! ומאחר שכל ההקשר מורה שנבואת משה הייתה הסיבה ל״כי אשה כשית לקח״, על כורחנו שמילים אלה מורות על דבר אחר זולת נשיאת אישה מארץ כוש.
כאשר נחפש בכל התורה על היחס שבין נבואה לבין ענייני נישואין, נמצא רק מקום אחד שיש בו הוראה ברורה בעניין. בספר שמות (יט, טו) נצטווה העם לפרוש מן האישה, כדי להיות ראוי לשמוע את דבר ה׳ ישירות מפי ה׳. פרישה זו היא תנאי הכרחי לנבואה, ולפיכך היא נכללת במרומז בציווי הכללי ״וקדשתם וגו׳ והיו נכונים״ וגו׳ (שם יט, י–יא).
ואכן, הספרי מוסר לנו את קבלת חז״ל, שמרים ואהרן גינו את משה משום ש״פרש מן האשה״; וזו עובדה שרק עתה נודעה להם, כאשר רוח הנבואה נחה על שבעים הזקנים (עיין רש״י ד״ה ותדבר מרים ואהרן). הם ראו בפרישה זו עוול שנעשה לאישה, משום שהיו סבורים שנבואת משה אינה מחייבת אותו לפרוש מהאישה, שכן הם עצמם והאבות לפניהם נמצאו ראויים לשמוע את דבר ה׳ ללא שיוטלו עליהם סייגים בחיי נישואיהם.
אולם נעלם מעיניהם ההבדל בין דרגת משה לדרגתם שלהם, ולא היו ידועות להם ההוראות שניתנו לאחר מתן תורה. לעם נאמר: ״שובו לכם לאהליכם״ (דברים ה, כז), ובכך הותר להם לחזור לחיי משפחה ויחסי אישות, בעוד שמשה נצטווה להישאר בפרישות, שכן נאמר לו: ״ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך״ וגו׳ (שם ה, כח).
כל ההקשר מורה באופן חד⁠־משמעי שזוהי משמעות פסוקנו. ראיה לפירוש זה ניתן להביא מכך, שבכל מקום שמצאנו לשון ״על אדות״ בתורה בהקשר דומה, היא מתייחסת תמיד לאדם או לחפץ הסובל משום שנמנע ממנו דבר, ועתה מבקשים להיטיב את ענייניו. כך: ״וירע וגו׳ על אודת בנו״ (בראשית כא, יא), ״והוכח וגו׳ על אדות באר״ (שם כא, כה), ״אשר עשה ה׳ לפרעה ולמצרים על אודת ישראל״ (שמות יח, ח). וגם כאן, לגבי ״האשה הכשית״, התלונה אינה עליה אלא לטובת עניינה.
נותר עתה רק לבאר את תיבות ״האשה הכשית אשר לקח״, לפי מובנן החד משמעי. נאזור עוז להציע השערה שאינה נראית לנו בלתי אפשרית. הביטוי ״לקיחת אשה כושית״ אינו אלא לשון מליצית ל״נישואין ללא יחסי אישות״. לשון ״כושי״ מופיעה בכתובים כמה פעמים במובן של אופי. ב״הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ״ (ירמיהו יג, כג) היא מציינת אנשים שחורי עור באופן כללי. ב״הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי״ (עמוס ט, ז) היא מורה על השפלים שבאומות: ״אפילו אם הייתם כושים, הלוא הייתם שלי באותה מידה!⁠״ ב״שִׁגָּיוֹן לְדָוִד אֲשֶׁר⁠־שָׁר לַה׳ עַל⁠־דִּבְרֵי⁠־כוּשׁ בֶּן⁠־יְמִינִי״ (תהילים ז, א) היא מורה על הניגוד הגדול שבין מעשי שאול לבין מה שהיה ניתן לצפות מ״בן ימיני״, מבן של שבט בישראל. השחתתו המוסרית של שאול הושוותה להשחתה הגופנית שהייתה נגרמת בהיוולד כושי לשבט יהודי. ושמא ניתן לומר ביאור דומה גם כאן. נישואין עם כושית נחשבים לדבר בלתי טבעי ובלתי נסבל. לפיכך אם אדם נשא אישה, אך חי בנפרד ממנה, ייאמר עליו ש״נשא אישה כושית״. נוכל לומר ביאור זה רק כהצעה בעלמא, אך לדעתנו מה שהעלנו כאן אינו נגד הסברא, ואם כיוונו לאמת, הרי עלה בידינו הפירוש הפשוט של פסוקנו.
הרק אך וגו׳ – כפל מילת⁠־היחס המגבילה מבטא את המעמד המיוחד במינו שמשה ייחס לעצמו, כפי שדימו לעצמם, עד שראה צורך לנהוג כלפי אשתו כך. ״האם ה׳ דיבר אכן אך ורק במשה?⁠״ אברהם, יצחק ויעקב גם הם נחשבו ראויים לשמוע את דבר ה׳, אך הם לא פרשו מנשותיהם! ״הלא גם בנו דבר״: גם אנו זכינו לשמוע את דבר ה׳, ולא נאלצנו לוותר על חיי אישות!
וישמע ה׳ – הם דיברו רק בינם לבין עצמם, אך ה׳ שמע את דבריהם.
(א-ט) השאלות: מה היו הדברים על אודות הכושית אם על צפורה מדבר למה קראה בשם כושית והיא מבנות מדין, ולמה כפל כי אשה כושית לקח, ומז״ש הלא גם בנו דבר וכי לא ידעו זאת שעם משה ידבר בקביעות ועמהם מדבר רק לפרקים, ולמה אמר פה שמשה ענו מאד, ומ״ש אם יהיה נביאכם וכו׳ נבוכו בו המפרשים ולמה כפל הרק אך במשה דבר שהם שני מעוטים:
(א) ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכשית – הרשב״ם פי׳ עפ״י המסופר בדה״י של משה שמשה מלך ארבעים שנה בכוש ולקח שם לאשה מלכה כושית ולא בא עליה, והם לא ידעו שלא בא עליה וע״ז דברו לגנאי כי בני ישראל היו נזהרים מבנות הכנעני, וכ״ה בתרגום יונתן, והראב״ע כתב שזו הכושית היא צפורה שהיתה שחורה ודומה לכושית, ורש״י ז״ל כתב על שם יפיה קראה כושית בלשון סגי נהור, והיה הדבור על שפרש מן האשה, וכבר שאל הרשב״ם שאם על צפורה יכוין מה צורך לאמר כי אשה כושית לקח, וכי לא ידענו שלקח את צפורה, וכפי דעתי, הדבור מציין הדבור בארך כמ״ש בפי׳ הספרא ויקרא (סי׳ ג׳), והדבור הנקשר עם ב׳ מציין הדבור לגנאי, וידענו שדברו על משה באריכות ושהיה לגנאי, וממ״ש ותדבר מרים ואהרן ידענו שמרים התחילה הוכוח ואהרן השיב לה, והיה זה בפני משה או שלא בפניו, והתורה לא ספרה כל הוכוח רק ראשי דברים, ואנחנו נבין מעצמנו שמרים התחילה לספר שמשה פירש מן האשה, ועפ״ז הזכירה שכבר עשה כן לאשתו הראשונה, וספרה מאשה הכושית אשר לקח ופירש ממנה ושאלה מדוע הוא עושה כן לצפורה, וע״ז אמרה כי אשה כושית לקח, ר״ל אז היה זה מן הראוי כי היתה כושית לא עתה שצפורה אינה מבנות כוש, כי מדין הוא מבני קטורה, ואהרן השיב לה שמשה עשה זאת מפני שה׳ מדבר עמו בכל עת וצריך שיהיה תמיד מוכן לנבואה, ולכן פרש ממנה, וע״ז השיבה מרים הרק אך במשה דבר ה׳ הלא גם בנו דבר ולא פרשנו מדרך ארץ. אולם ע״ז יפלא עדיין וכי לא ידעו שיש הבדל ביניהם ובין משה, שלהם לא ידבר ה׳ בכל עת רק לעת מצוא כשמכינים א״ע אל הדבור, משא״כ משה שהדבור מתמיד עמו בכל יום ובכל עת וצריך שיהיה תמיד מוכן אל הדבור שע״ז הוצרך לפרוש מן האשה, כמ״ש שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי שלהם התיר תשמיש שנאסר להם מג׳ ימי הגבלה ואל משה צוה שיעמוד תמיד מוכן אל הדבור האלהי, וגם להבין מ״ש הרק אך – שהם שני מעוטים, ולבאר הדברים אזכיר את אשר כתבתי בפי׳ במראה הסנה ובכ״מ שלהנבואה באספקלריא הבלתי מאירה כנבואת יתר הנביאים היה משה מוכן בטבע שנולד ממעי אמו שלם בכל המעלות השכליות והמדותיות ושלמות כח המדמה עד שהיה מוכן לנבואה בטבע בלא שום הכנה, כי לא סכך החומר ורגשותיו בעדו מראות מראית אלהית ומהתנבאות בכל עת שרצה מבלי שום הכנה, והמופת לזה הוא מה שהיה הוא הצנור שהריק שפע הנבואה לכל הנביאים שבדורו ובדורות הבאים שזה לא יצויר רק אם היתה הנבואה לו מורשה בטבע מבלי שום הכנה, שאם נבואתו לא היתה רק ע״י הכנה לא היה אפשר שיריק הנבואה וישפיע לזולתו אחר שהוא עצמו לא ישיגנה רק אם יכין עצמו אליה ודי שיפקיע א״ע בעת שיכין א״ע לא שישפיע גם לזולתו, ומזה הוכיחו מרים ואהרן שמשה א״צ הכנה ולפרוש א״ע מן האשה אחר שהנבואה קנויה לו בטבע והוא מוכן אליה תמיד שנפשו תתפשט מגופו בכל עת ולא יעצרנה הגשם במה שהוא בלתי מוכן ומופרש מן האשה, וז״ש הרק – ר״ל וכי רק מעלה זו יש לו למשה, מה שאך במשה דבר ה׳, – ולא יקבל נבואה אך לצורך עצמו הלא יש לו עוד מעלה יתירה על כל הנביאים מה שגם בנו דבר – שע״י שידבר ה׳ עם משה נעשה הוא הצנור המשפיע לכל הנביאים, ועי״ז גם בנו דבר, ואנו שואבים הנבואה מצנורו של משה, ומזה מבואר שהנבואה היא לו בטבע מבלי הכנה, שאל״כ אי אפשר שישפיע נבואה לזולתו, וא״כ א״צ לו להכנה ולפרוש מן האשה, וישמע ה׳ – וה׳ שמע והבין דבריהם שהגם שדברו תלונה נגד משה בכ״ז לא היה זה מפני שרצו להשפיל כבודו כי נהפוך הוא שהיה קדושתו גדולה בעיניהם עד שחשבו שיוכל להשאר בקדושתו גם אם ישוב לאהלו ולא יופרש מן האשה, וע״כ בא ה׳ להראותם שטעו בזה, כי יש מדרגה למשה שבו נעלה הוא מכל הנביאים שאל מדרגה זו צריך הוא להכנה ולפרוש מן האשה כמו שיתבאר:
כי אשה כושית לקח: לפי הפשט משמעות ״כושית״ – גויה, אלא שנתגיירה. וכסבורים אהרן ומרים דמשום הכי פירש משה ממנה משום שאינו לפי כבודו של משה שתהיה אשתו שלא מיחוסי ישראל. ודברו בזה שמ״מ אינו נכון, אחר שכבר לקחה וידע שהיתה גויה ולא הטעתו, וא״כ אינו ראוי לצערה ולפרוש ממנה. [אח״כ ראיתי שפירש כן בספר פענח רזי לפי דרכו שמפרש ״כושית״ – שחורה].
אשה כושית – איננה צפורה אבל אשה אחרת, ולולא דבור מרים לא היה מספר דבר זה, ע״כ הוא מוסיף כי אשה כושית לקח, רצונו וכן היה באמת שאשה כושית לקח; וכדרך מספר לשון הרע יצאו מן דבר אל דבר, עד שבאו לומר ״הרק אך במשה וגו׳⁠ ⁠⁠״, וזה חרה לה׳ מאוד.
כי אשה כשית לקח. בדברי הימים דמשה סופר ממלחמותיו בארץ כוש ושעל ידי כן נשא האשה הכושית, ודע שיוסף לרומיים ספר הדבר הזה ומחכמי זמנינו Cesare Balbo אמרו שאין להרחיקו. — ועוד אמרו שנק׳ כושית מה כושית משונה בעורו, כך צפורה משונה במעשיה — ומצינו שם כושי אצל היונים משמש לכוונה קרובה לזו כי לדעת איזיקיום Esichius האליל באכוס Bacchus נקרא כושי כי היין שהוא פקיד עליו נוטה לגוון הכושי-ועיין מה שכתבתי ע״פ כל הבן הילוד משם יוסף ואזכיר עתה קצת מהמקומות שבאו דברי יוסף להעיד על דברי רבותינו, כתב יוסף לרומיים שבני יעקב כלם מתו במצרים וגם עצמותם נשאו עמהם ישראל ממצרים לארץ ישראל וכן כתבו רבותינו — וכן ספר על עמרם שהיה שופט ישראל ונביא ורואה מראות אלהים בחלום חזיון לילה, והפלא שלא מצאנו כזה בשום מקום מהתלמוד והמדרשים חוץ מהזוהר והרמב״ם, וזה לעד על קדמות ס׳ הזוהר (ועיין מה שכתבתי על איש איש כי יקלל אלהיו ושם דמיון נפלא בין הזו״הק, ופילון, ויוסף) על מרע״ה ספר גם הוא יוסף כדברי רבותינו שלא רצה לינק משום אשה חוץ מאמו, וכן ספר עליו שהסיר הכתר מעל ראש פרעה וחייבוהו על זה מיתה כהני מצרים, ספר על מלחמות משה בארץ כוש ונשואיו עם בת מלך כוש. — גם יוסף כתב שרעואל ויתרו אחד הם — על השם שבו נגלה ה׳ למשה כתב שאין לו רשות לגלותו, ואין ספק שכוונתו על איזה שם מהשמות הנודעים לרז״ל כמו שם בן י״ב ובן מ״ב, כי על שם אהיה והויה כבר בא תרגום השבעים קודם יוסף — גם יוסף כתב ששני גלות ושעבוד מצרים מירידתו של יעקב עד יציאת מצרים רד״ו שנה. — כתב על המשכן שהוא נעשה כדמות העולם — כתב על האשה שמתגרשת על ערוה או דבר -רק על עין תחת עין כתב שהרשות ביד הנזק להוציא עינו של זה או להשתלם ממון, והרכיב ההלכה אתרי רכשי — על לא יהי כלי גבר הסב הפירוש כלפי המלחמה כדעת אנקלוס שתרגם ולא יהא תקון זין דגבר על אתתא, ועיין מה שהבאתי שם מעבודות הגוים, ספר על יהושע שזכה ונתנבא בפני משה רבו ובחייתו והוא מה שארז״ל אותו שבת, שבת של דיוזגי היתה וכאלה רבות ועצומות, מי יתן תבוא שאלתי ויהיו כתובים ומונחים על הסדר בערך אל דברי קבלתינו הקרובים להם.
כי אשה כשית. וממה שיעיד כי כושית היתה, הוא המנהג שמצינו בין גדולי מצרים בזמן משה לישא אשה כושית כי על אמינופי (מהמשפחה הי״ח) שהוא המולך בזמן משה ושטבע בים סוף, סופר כי נשא אשה כושית, ורבותינו שאמרו שהיא צפורה, אין שם כושית סותרת דעתם, כי הקדמונים הניחו שתי ארצות ששמם כוש ואחת מהם לדרום מצרים, עיין Eusebe Prepar. evang. vol. 2. Note 76. bis. ויובן היטב אומרם ז״ל כוש בסוף העולם והודו בסוף העולם, גם כוש והודו זה אצל זה במה שידענו מקראטי Crate החכם בחכמת חלוקת הארץ שהיה אומר שים אקיאנוס עובר תחת קו השוה ומחלק העולם לב׳ חלקים Ctone e Antietone (Euseb. ibidem) ואם תאמר, הלא מהודו ועד כוש מורה על שני מקומות רחוקים מאד זה מזה כהוראת מלת עד בכ״מ? התשובה שכבר מצאנו שעל שני דברים קרובים ודומים זה לזה יאמר הכתוב עד כמו מחוטב עציך עד שואב מימיך, ונראה כדברי רבותינו על פסוק מהדו ועד כוש, והכוונה כמו שאין הפרש בין חוטב עציך עד שואב מימיך, כן כל ישראל שוים הם בברית הזה, וקרוב לזה משור עד שה, מגמל ועד חמור.
ותדבר מרים ואהרן במשה כו׳ – המשך הפרשיות יתכן, משום דפליגי ר׳ יהודה ורבנן בריש סנהדרין אם סנהדרין גדולה בשבעים או שבעים ואחד, ופליגי אם משה היה בכלל הסנהדרין או לא, ומפיק ר׳ יהודה קראי מפשטן, יעו״ש, דמשני על כולהו קראי, ויתכן משום, דבמצות סנהדרין אמר בספרי גבי זקן ממרה דכתיב ובאת אל הכהנים הלוים, הכהן או השופט כו׳, דיהיו כהנים לוים בו, וכן פסק רמב״ם בסנהדרין גדולה דבלשכת הגזית, דכתיב בה וקמת ועלית, וכן עשה יהושפט דבה״י ב׳ קפיטל י״ט יעו״ש, א״כ בסנהדרין של משה מי היה הכהן אם אהרן ובניו, הלא משה היה להם ראשון בשני וקרובים פסולים, וע״כ דפנחס היה, ושלישי בראשון כשר, והיה משה עמו שלישי בראשון, וקיי״ל דכשר, אבל התומים סימן ל״ג ס״ק ג׳ מבאר דברי ירושלמי משה מהו שיעיד לאשת פנחס, דאמו של פנחס היה מבנות פוטיאל, יתרו, והיתה אחות צפורה אשתו, וא״כ היה לפנחס ראשון בשני בחד בעל והיו פסולים לדין מצד קורבה, אמנם כיון דנאמר לו ואתה פה עמד עמדי הוי כאילו נתגרשה ונתרחקה מאתו, ומותר להעיד לקרובותיה, אמנם ר׳ יהודה סבר, דאם היו לו בנים ממנה מתחשבי כאילו הן קרובין עכשיו, וכמו דאמרו שם, דמר עוקבא פסול לבני חמיו, אף שמתה אשתו, וא״כ עדיין פסול להעיד לפנחס, לכן אמר, ר׳ יהודה, דאינו בכלל השבעים, ודו״ק, ולפום ההלכה, דמשה היה בכלל הסנהדרין, א״כ איך יתכן, כיון דפנחס היה עמהם, וצ״ל דפירש מאשתו והיא כגרושה, והתבוננו לזה אהרן ומרים, איך יושב משה בסנהדרין עם פנחס וחקרו ודרשו שפירש מאשתו, ולכך ותדבר מרים ואהרן. ודו״ק היטב.
האשה הכשית – וכי כושית שמה והלא צפורה שמה, אלא מה כושית משונה בעורה אף צפורה משונה במעשיה.⁠1 (מו״ק ט״ז:)
1. נראה הכונה שהיתה משונה בצדקה ומעשים טובים מיתר הנשים בערך שינוי עור הכושי מעור שאר בני אדם, ור״ל שהיתה צדקת מופלאה. וכיוצא בזה דריש בגמרא כאן על שאול ועל צדקיהו שמכונים ג״כ בתואר כושים [על דברי כוש בן ימיני (תהלים ז׳) ובצדקיהו כתיב מלך הכושי (ירמיהו ל״ח), ועיי״ש עוד].
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ משה אבן ג׳יקטילהר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ב) וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ⁠־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם⁠־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
They said, "Has Hashem indeed spoken only with Moses? Hasn't he spoken also with us?⁠" And Hashem heard.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[פסקא ק]
ויאמרו הרק אך במשה – והלא אף עם אבותינו דבר הקב״ה, ולא פירשו מפריה ורביה: והלא גם בנו דבר. ולא פירשנו מפריה ורביה.
וישמע י״י – מלמד שלא היתה שם ברייה, אלא בינו לבין עצמו דברו בו, וישמע י״י.
רבי נתן אומר: אף בפניו של משה דברו בו, שנאמר וישמע י״י והאיש משה, אלא שכבש משה על הדבר.
[Piska 100]
"And they said: Is it only with Moses that the Lord has spoken?⁠" Did He not also speak with our forefathers? And they did not separate from their wives! "Has He not spoken also with us?⁠": And we have not separated from our spouses! "And the Lord heard": We are hereby apprised that no one else was there, but they spoke thus between themselves. R. Nathan says: They also spoke thus to Moses' face, it being written "And the Lord heard and the man Moses" — but Moses suppressed it.
ויאמרו הרק אך במשה דבר י״י והלא גם בנו דבר – גם באבותינו רק לא היינו נוהגין כך אך לא כך נצטרכנו לנהוג אלו דברי ר׳ שמעון. יעקב היה אומר רק לא היה מדבר עמנו פה אל פה אך לא היה מדבר עמנו פנים אל פנים.
וישמע – יכול שאין לי ששמע אלא המקום ומניין אף משה שמע ת״ל וישמע י״י והאיש משה.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַאֲמַרוּ הַלְחוֹד בְּרַם עִם מֹשֶׁה מַלֵּיל יְיָ הֲלָא אַף עִמַּנָא מַלֵּיל וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ.
And they said, Hath the Lord spoken only with Moshe? Hath He not spoken with us also? And it was heard before the Lord.

וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה׳ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה׳
וַאֲמַרוּ הַלְחוֹד בְּרַם עִם מֹשֶׁה (ח״נ: בְּמֹשֶׁה) מַלֵּיל ה׳ הֲלָא אַף עִמַּנָא (ח״נ: בַּנָּא) מַלֵּיל וּשְׁמִיעַ קֳדָם ה׳
כפל מילים – גם בתרגום
א. כפל המילים ״הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה״ בא לחיזוק ולהטעמה כהערת ראב״ע: ״הרק אך, האחד יספיק״, שהרי די לומר ״הרק במשה?⁠״ או ״האך במשה?⁠״. אף ת״א שומר על כפל התיבות, לכן תרגם ״הַלְחוֹד בְּרַם עִם מֹשֶׁה״.⁠1
הרק אך במשה – עם משה. גם בנו – עִמַּנָא
ב. ״הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה׳ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר״ מתורגם ברוב הנוסחים ״הַלְחוֹד בְּרַם עִם מֹשֶׁה מַלֵּיל ה׳ הֲלָא אַף עִמַּנָא מַלֵּיל״. ונשאלת השאלה, מה ראה לתרגם כאן בי״ת של ״בְּמֹשֶׁה״ ושל ״בָּנוּ״ – עִם, ולא כמו שפירש בפסוק א: ״וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה״ – ״וּמַלֵּילַת מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה״?⁠2 כבר התבאר (במדבר א א) שאונקלוס מבחין בין דיבור ה׳⁠ ⁠⁠״אל משה״ המתורגם בקביעות ״עִם משה״, לבין דיבורו ״אל אהרן״ המתורגם ״לאהרן״. בכך מציין אונקלוס את דרגתו הנבואית המיוחדת של משה; ה׳ מדבר ״עמו״ ולא רק ״אליו״. לכן בכל מקום בו נאמר ״וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן״ מתורגם ״וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן״, כמבואר שם. אבל בפסוקנו הואיל ואהרן ומרים מבקשים להביע שהם שווים למשה בנבואתם, תרגם כאן פעמיים ״עם״ להטעמת כוונתם: הרק עם משה דבר ה׳? הלא גם עמנו דיבר!⁠3
ג. ״וַיִּשְׁמַע ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״וּשְׁמִיעַ קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״. על תרגומי שמיעה המיוחסת לבורא, עיין בנספח ״תרגומי ההגשמה״ (פרק ז – ׳שמע׳).
1. לדוגמאות נוספות עיין ״המבלי אין קברים במצרים״ (שמות יד יא).
2. אמנם במקצת נוסחים תרגמו גם כאן ״הַלְחוֹד בְּרַם בְּמֹשֶׁה מַלֵּיל ה׳ הֲלָא אַף בַּנָּא מַלֵּיל״ להשוותו עם פסוק א [וכראב״ע שם: ״וטעם ״ותדבר״ עם בי״ת – דרך גנאי... גם ימצא לשבח, גם בדרך נבואה״.] אבל הנוסח אינו נכון.
3. אבל ״נתינה לגר״ (לבמדבר כא ה) על פי נוסח שגוי שהיה לפניו כתב להפך: אונקלוס מלמד שגם אהרן ומרים הבינו כי מדרגת דיבור ה׳ אליהם פחותה מזו של משה, ולכן תרגם בשינוי: ״הַלְחוֹד בְּרַם בְּמֹשֶׁה מַלֵּיל ה׳ הֲלָא אַף עִמַּנָא מַלֵּיל״. ›נוסח ״בְּמֹשֶׁה מַלֵּיל״ נתבאר ב״אבני ציון״ (במדבר כא ה) ולדעתו כוונת מרים לומר ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה – ״..בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה׳⁠ ⁠⁠״. ביאורי אונקלוס דחה פירוש זה משתי סיבות: א. בארמית שימוש בי״ת אצל ״מליל״ תמיד משמעו דיבור קשה. ב. אם זו היתה כוונת הפסוק, היה על אונקלוס לתרגם ״הַלְחוֹד בְּרַם בְּמֹשֶׁה ברוח נבואה מן קדם ה׳ ממליל״. ועוד, הרי משמע מהפסוק שטענתם היא שאין משה שונה מהם, אך עצם העובדה שאונקלוס מחלק (בנוסח זה) בתרגומו בין דיבור ה׳ למשה ״בְּמֹשֶׁה מַלֵּיל״ לדיבורו עמהם ״עִמַּנָא מַלֵּיל״, שומט את טענתם, שהרי מוכח שאכן אינם דומים במדרגת נבואתם למשה.
ואמרין אלהוד עם משה מלל י״י הלא באוף עמן מללג ושמיע קדם י״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״להוד ... י״י״) נוסח אחר: ״הלא לחוד במשה מלל מימריה די״י״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״אוף עמן מלל ושמע״) נוסח אחר: ״לחוד בן מלל וגלי וידיע קדם״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מלל״) גם נוסח חילופי: ״אתמלל״.
ואמרו הלחוד ברם עם משה מליל י״י דאתפרש מתשמיש דעריס הלא אוף עימנא מליל ושמיע קדם י״י.
And they said, Hath the Lord spoken only with Mosheh, that he should be separated from the married life? Hath He not spoken with us also? And it was heard before the Lord.
ויאמרו הרק אך במשה דבר ה׳1שעל דבר זה פירש מאשתו.
הלא גם בנו דבר – ואני לא פירשתי מבעלי ואהרן אמר אני ג״כ לא פירשתי מאשתי.
וישמע ה׳2מלמד שלא אמרו דבריהם לפני אדם בעולם שלא שמע דבריהם אלא ה׳ בלבד 3והלא דברים קל וחומר ומה אלו שלא דברו אלא באחיהם נענשו כך כל המדבר על חבירו על אחת כמה וכמה שהוא נענש.
1. שעל דבר זה כו׳. ספרי פיסקא ק׳.
2. מלמד. ספרי שם.
3. והלא דברים ק״ו. ספרי פיסקא צ״ט.
פַקַאלֻוא ן כַּאןַ מִן אַגלִ אלנֻּבּוּתִ פַתַּרַאהֻ וַחדַהֻ פַקַט כַ׳אטַבַּהֻ אַללָּהֻ אַלַיְסַ קַד כַ׳אטַבַּנַא אַללָּהֻ אַיְצַ׳א פַסַמִעַ אַללָּהֻ דַ׳לִךַּ
ואמרו: אם זה היה למען הנבואה, אזי האמנם, אליו בלבד נאם ה׳ האם לא כבר דבר אלינו ה׳ גם כן, ותיכף שמע ה׳ את זאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) ונאספו בהרק אך במשה – שני משעבדים והם ביחד לייחוד. והרבה עושה הלשון כך, כמו שנכנסו שתי אותיות לשאלה ב׳האף תספה צדיק׳ (בראשית י״ח:כ״ג) כי הה״א לבדה מספיקה לשאלה וגם ׳אף׳, הלא תראה בכתוב ״אף כי אמר אלהים״ (בראשית ג׳:א׳).
הרק אך – עמו לבדו דבר י״י.
הלא גם בנו דבר – ולא פרשנו מדרך ארץ.
הרק אך FOR HAS INDEED HASHEM SPOKEN – with him alone.
הלא גם בנו HAS HE NOT ALSO [SPOKEN] WITH US – and we have not separated from our spouses! (Sifre Bemidbar 12).
פס׳: ויאמרו הרק אך במשה דבר ה׳ – כלומר 1רק מיעוט אך מיעוט. והלא באבות העולם דבר ולא פירשו עצמם מפריה ורביה לכך נאמר הרק אך במשה דבר ה׳ וכענין שנאמר (דברים י׳:ט״ו) רק באבותיך חשק ה׳ לאהבה אותם. אך בשביל עצמם שלא פירשו מפריה ורביה לכך נאמר הלא גם בנו דבר להביא שבעים זקנים.
וישמע ה׳ – רבי נתן אומר 2אף משה רבינו שמע שנאמר וישמע ה׳.
והאיש משה ענו מאד3הכל ענו בזה שמשה ענו מאד. שמא תאמר ענו בגופו שהיה חלש ת״ל (במדבר כ״א:ל״ד) ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי. ירד על סיחון והרגו ירד על עוג והרגו. שמא תאמר ענו בחכמה שלא היה חכם ת״ל גם האיש משה גדול מאד אלא ענו בדעת שהיה שפל ברך מכל האדם אשר על פני האדמה. שלא נשתבח משה רבינו לא על חכמתו ולא על תורתו ולא בגבורתו אלא בענותנותו. מיכן אמר ר׳ פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי מעשים טובים מעשים טובים מביאה לידי זהירות וכו׳ עד ענוה מביאה לידי חסידות. ופליגא דרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולם שנאמר (ישעיהו ס״א:א׳) 4רוח ה׳ אלהים עלי יען משה ה׳ (אלהים) אותי וגו׳. וכן שלמה אומר (משלי ט״ז:ה׳) תועבת ה׳ כל גבה לב ואומר (ישעיהו י׳:ל״ג) ורמי הקומה גדועים והגבוהים ישפלו. וכן כיוצא בהם שכל המתיהר כאלו עובד עבודה זרה שנאמר (דברים ח׳:י״ד) ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלהיך, (משלי ג׳:י״ג) אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה:
1. רק מיעוט ואך מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוע אלא לרבות שגם באבות העולם דבר:
2. אף משה רבינו שמע שנאמר וישמע ה׳ והאיש משה כצ״ל:
3. הכל ענו בזה. פי׳ הכל אמרו שמשה עניו:
4. רוח ה׳. וסיפא דקרא לבשר ענוים שלחני:
ויאמרו הרק אך במשה {וגו׳} – כלומר: עוד זאת אמרו על משה: במה יכול להתפאר עלינו, הלא גם בנו דבר לישראל.
בנוא – על ידינו.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) בטעות: באנו.
ויאמרו הרק אך במשה THEY SAID: “WAS IT ONLY THOUGH MOSES [THAT THE LORD SPOKE]: In other words, they voiced [a] further [complaint] about Moses.⁠1 “Why should he lord it2 over us? God has spoken to the Israelites through us, too [not just through him].”
בנו: means “[He spoke] through us.”3
1. Rashbam explains that the question in vs. 2, “Was it only through Moses that the LORD spoke ...?” represents a separate complaint from what is described in vs. 1, “Miriam and Aaron spoke against Moses because of the Cushite woman he had married.”
As Kamin (ibid.) notes, the syntax of verses 1 and 2 argues against Rashbam’s understanding. The wording, “They spoke against Moses ... and they said ...,” is most easily interpreted as meaning “They spoke against Moses and this is what they said when they spoke against him, ‘Was it only through Moses ...?’” Kamin sees the fact that Rashbam’s explanation is at odds with the syntax as further evidence that, when commenting on this section, Rashbam “strays from his methodological approach,” abandoning his standard dedication to peshaṭ because of his anti-Christian polemical agenda. (See note 78.)
True, the syntax suggests that the words of vs. 2 represent an elaboration of vs. 1. But the two verses are very different in content. All of the proposed ways of reading vs. 2 as an elaboration of vs.1 are weak. Generally they involve adding many elements to the text in order to make a connection. For example, both Rashi and Ibn Ezra connect vss. 1 and 2 in essentially the same manner:
They spoke against Moses because of the Cushite woman whom he had married and with whom he had stopped having intercourse, saying, “Was it only through Moses that the LORD spoke? Has He not spoken through us too, and still we did not stop having intercourse with our spouses?”

Rashbam rejects the idea that the central theme here is the interconnection of prophecy and sexuality, a theme that is not reflected anywhere in the biblical text. Instead Rashbam opts not to add extraneous ideas to the verses in order to make the syntax smooth. This however does not prove that he “strays from his methodological approach.” If Rashbam is focusing on a different aspect of peshaṭ (on content instead of on syntax), there is no proof here of a hidden polemical agenda.
Many moderns also interpret the two complaints as unconnected; see e.g. Noth and NJPSC. So also Mendelssohn (ויא שפראכן אונטר אנדרן) and the Be’ur.
2. Rashbam’s language, להתפאר עלינו, is an allusion to Ex. 8:5. See also Rashbam’s commentary there.
3. In Rashbam’s view, Miriam and Aaron claim that they, along with Moses, act as transmitters of God’s word to the people. In this he opposes Rashi, who has Miriam and Aaron claim that they, just like Moses, were addressed by God. Rashi paraphrases the phrase דיבר ב- here as meaning “speak to” or “speak with” (לדבר עם). In other words, Miriam and Aaron said, “Did God speak only to Moses, did He not speak to us too?” As NJPSC notes, Rashbam’s explanation – that דיבר ב- means to speak “through” – finds support in a number of other biblical passages (e.g. II Sam. 23:2). NJPSC, however, prefers Rashi’s understanding. Like Rashbam, see NJPS.
ויאמרו הרק אך במשה – הביאוא ראיה, שלא לקדושת השם עשה זה, כי הן היו נביאים כמוהו, ואין המשכב אסור להן.
הרק אך – והאחד1 יספיק,⁠ב רק הוא דרך צחות, כמו: המבלי אין קברים (שמות י״ד:י״א).
וישמע י״י – ואם דברו בסתר.
1. כלומר: או ״הרק״ או ״אך״ לבד.
א. כך בכ״י פרנקפורט 150, ובכ״י פריס 176 בין השיטין. בכ״י פריס 177: הביא. בכ״י ברסלאו 53: הביאה.
ב. כן בכ״י פריס 176. בכ״י פריס 177: יפסיק.
AND THEY SAID: HATH THE LORD INDEED SPOKEN ONLY WITH MOSES? Miriam offered proof that Moses did not act in this manner because of the sanctity of God, for they too were prophets and they were not prohibited from engaging in sexual intercourse.
ONLY WITH. Scripture reads, ha-rak akh.⁠1 One term2 would have sufficed. However, Scripture is employing elegant language.⁠3 Compare, ha-mi-mi-beli en kevarim (because there were no graves) (Ex. 14:11).⁠4
AND THE LORD HEARD IT. Even though they spoke in secret.⁠5
1. Rak means only; so does akh. Thus our clause, which reads ha-rak akh be-mosheh dibber Adonai, literally reads: Hath the Lord spoken only only with Moses. Hence Ibn Ezra's comment.
2. Rak or akh. Our text should have read, ha-rak be-mosheh, or ha-akh be-mosheh.
3. It is considered poetic to repeat certain words in certain contexts.
4. Beli and en mean the same thing. See Ibn Ezra on Ex. 14:11 (Vol. 2, p. 277).
5. And did not publicly criticize Moses. Miriam and Aaron spoke only to each other about this. They would not publicly discuss such an intimate matter.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ויאמרו הרק אך במשה דבר – אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות והרבוי הלא גם בנו דבר קודם שנדבר עם משה, כיצד במרים כמו שדרשו רז״ל שנתנבאה בעוד שהייתה אחות אהרן ולא אחות משה, ובאהרן הנגלה נגליתי.
וישמע י״י – אף על פי שדברו בסתר תבע עלבונו.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
ויאמרו הרק אך במשה דבר, "did God then speak exclusively to Moses?⁠" We have a rule in the Hebrew language that when restrictive clauses such as "only,⁠" or "exclusively,⁠" follow one another consecutively, they are meant to add something instead of to subtract something. In this instance we have two such clauses following one another, i.e. רק and אך. The addition follows promptly by Miriam adding that God had spoken to them, i.e. herself and to her brother Aaron also, so that they too were prophets. (The Talmud, tractate Megillah folio 14, and tractate Sotah folio 12 claims that Miriam had prophesied even before Moses had been born.) Concerning Aaron prophesying, the reader is referred to Samuel I 2,27, as interpreted by Sh' 'mot Rabbah 3,21.)
'וישמע ה "the Lord heard;⁠" even though Miriam and Aaron had this conversation completely privately, and no one overheard them, God was privy to it, and He would demand that Moses' integrity be defended. (Ibn Ezra)
הלא גם בנו דיבר וגו׳ – ולא נתגאינו בכך, ונראה דלא על צפורה אמרו כך דאותה לקח באונס הבריחה כי בורח הוא מחרב פרעה, אבל כשמתה צפורה לקח לו אחרת לשירות לא לתשמיש שהרי אף מצפורה פירש ואותה היתה מזרעו של חם כדכתיב ובני חם כוש וגו׳, עבד עבדים יהי׳, ולפי שהיתה מזרעו של חם דברו כך, תיט״ב.
הרק אך במשה דיבר – הרי תרי מיעוטין ואחריהם ריבוי הלא גם בנו וגו׳ מכאן שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומ״ש שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט הוא מדכתיב גם לי גם לך לא יהי׳ גזורו, שאחר ב׳ גמי״ן הריבויין אמר לא יהי׳, למבין.
הרק אך במשה – אם בשביל קדושת ה׳ פרש מאשתו, אין ענין זה אסור לנביאים, שלא הוזהרו בתורה על כך.
הרק אך, שני מעוטין הן, דרך צחות, וכן (שמות י״ד:י״א) המבלי אין קברים. ומה שאמר במשה גם בנו, לפי שהנביא הוא כלי לרוה״ק לכך נופל על הלשון לשון בי״ת. וזהו (בראשית ו׳:ג׳) לא ידון רוחי באדם לעולם, באר כי גוף האדם הוא כלי לרוחו יתעלה, כי מלת ידון הוא מלשון נדנה, הוא שכתוב (דניאל ז׳:ט״ו) אתכרית רוחי אנה דניאל בגו נדנה, וענינו תיק.
וישמע ה׳ – דרשו רז״ל אף בפניו של משה דברו בו, שנאמר וישמע ה׳ והאיש משה, ודרשינן סמוכין לבאר כי משה שמע הדבר, והוא מרוב ענוה סבל ושתק והקב״ה קנא לדבר.
הרק אך במשה, "was it only to Moses?⁠" Miriam meant that if Moses separated from his wife because of God communicating with him, there was no such law pertaining to prophets. The word הרק אך are a double negative, each word meaning a diminution of something. The expression Miriam used was meant sarcastically, just as when the Israelites had said to Moses in Exodus 14,11: "are there not enough graves in Egypt that you had to take us to the desert to die?⁠" The word במשה must be understood as parallel to גם בנו "also with us" (Miriam and Aaron). The preposition ב instead of אל or something similar is in order, seeing that the prophet views himself as God's vessel. The word במשה may therefore more accurately be translated as "within Moses,⁠" and the words גם בנו as "within us.⁠" One of the clearest examples of such a construction is found in Genesis 6,3 לא ידון רוחי באדם לעולם, "My spirit will not rule within man forever.⁠" In that verse God made it plain that man's body is to be perceived as a vessel for his spirituality. The word ידון is related also to the word נדנה which occurs in Daniel 7,15 where it means "sheath.⁠" The body is the sheath of the spirit.
וישמע ה', "the Lord heard.⁠" Our sages in Sifri Behaalotcha 100 state that Miriam and Aaron said what they said even in the presence of Moses as we should read the words וישמע ה' והאיש משה, together, i.e. "God and the man Moses heard.⁠" Due to Moses' extreme modesty he remained silent; this is why God had to react to such talk.
ויאמרו הרק אך במשה דבר ה׳ – כלומר וכי בשביל שהקב״ה מדבר עמו מתגאה שלא רצה לקחת ישראלית הלא גם בנו דבר ולא נתגאינו לכך נראה שלא על צפורה אמרו מה שאמרו כי כשלקחה היה אונס לפי שהיה בורח.
וישמע ה׳ – וסמיך ליה והאיש משה שדברו עליו בינו לבינם ולא שמע אותם אדם אחר.
ויאמרו הרק אך במשה – זה מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, אמרו והלא לאבות העולם דבר⁠(ו) ולא פרשו מפרייה ורבייה רק באבותי׳ לא חש ה׳ אך בשביל עצמו פירש מפרייה ורבייה. ובגמרא (שבת פ״ז א׳) אמרינן זה אחד מג׳ דברים שעשה משה מדעתו והסכים הב״ה על ידו, פירש מן האשה וגומר. וק״ק וכי מדעתו עשה, והא כתיב (דברים ה׳ כ״ז) ואתה פה עמד עמדי, ותו קשה תיפוק לי משום (לך) דכתיב לך אמור להם וכו׳.
וענין אמרו:⁠א הרק אך במשה דבר הוא גם בנו דבר – שלא דנו זה למשה מצד יתרון חכמה עליהם, עד שנעלם עליהם מה שגלוי למשה, רצוני סבת ההוספה הזאת, או סוד החכמה בה, עד שיאמרו הוא ידע מה יעשה, ואם דבר רֵק ממנו הוא רֵק, אבל השוו עצמם לו בכלל, בעבור שהיו שוים בנבואה, ולא הביטו אל ששויָם לא היה במין קרוב, אבל היה בסוג גם רחוק מאד, כמו שהודיעם השם אחרי כן, אבל ספר בכאן הפלגת טוב תכונת משה.
וישמע י״י – ואם דברו שניהם בחשאי, כי לא יסתר איש מלפניו ית׳.
א. כך תיקן לאסט. בכ״י המבורג: ״אמרם״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ודנו בעצמם שלא היתה נבואתו סבת פרישותו שהרי הלא גם בנו דבר ולא מנע מהם פרי בטן או שהיה לו זה הפרישות דרך יוהרא לבד מבלי שום צורך והוא חטא שני.
וישמע ה׳ – האל הנאמן שומר הברית לאוהביו שמע משמי קדשו כי מקום לדבורם זה מצד מה שחשבו שהיה בינו יתעלה ובין משה צד נזיפה והפליג לקנאת לכבודו ולהוכיח ולזכור אותם כפלי כפלים ממה שהיה מקנא אם היה דבורם בזמן או באופן אחר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הרק אך במשה דבר ה׳ – האמנם משה לבדו זכה לזה שיהיה דבר ה׳ מיוחד אליו לבדו, מלבד מה שזכה עם כל המון ישראל במתן תורה.
וישמע ה׳ – כאמרם ז״ל: שאני צורבא דרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה (ברכות י״ט.).
'הרק אך במשה דבר ה?, has Moses been the only one who experienced the distinction that God spoke to him in addition to the whole people experiencing that God spoke to them when He gave the Ten Commandments?
'וישמע ה, as our sages have said junior Torah scholars are in a class by themselves in that God is extremely stern in reacting to their slightest misdemeanours. (B’rachot 19)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הרק אך עמו לבד דבר וכו׳. פירוש, הא דכתיב ״הרק אך במשה״, רצה לומר עם משה דבר לבדו:
הֲלֹא גם בנו דבר: עיין מ״ש1 בפ׳ בראשית על פסוק הלוא אם תיטיב. [הלא].
1. מ״ש: מ״ש בר׳ ד ז (׳הלוא אם תיטיב׳).
עמו לבדו. [נחלת יעקב] הוקשה לרש״י שני מעוטים רק אך דהל״ל הרק במשה דבר הלא גם בנו, ועל זה תירץ עמו לבדו ולא עם אחרים כלל, הן עם צדיקים כיוצא בו והן עם צדיקים שפחותים ממדרגתו הלא גם בנו דבר ואע״פ שאנו ממועטים ממדרגת נבואת משה, ולכך צריך ב׳ מעוטים למעט הדבור וכיוצא בזה מתרץ בספרי:
With him alone. (Nachalas Yaakov) Rashi was answering the question: The two words רק and אך are terms that indicate a limitation, thus the Torah should have said "הרק (was it only) with Moshe that He has spoken… Did He not also [speak] with us?⁠" Rashi answers that "with him alone" [teaches], but not with others at all, whether they were as righteous as him, or whether they were less righteous than him. "Did He not also speak with us,⁠" even though we are on a lower level of prophecy than Moshe? Therefore the Torah required two terms that indicate both facets of the limitation of speech. The Sifri suggests a similar answer.
הרק אך במשה דבר ה׳ הלא גם בנו דבר וישמע ה׳ – מבואר שישמע ה׳ דבריהם מבלי שיגיד הכתוב? ואני אמרתי בחפזי שהמה רצו ללגלג על משה להיותו כבד פה וכבד לשון ודבריו אינם נשמעים עד כי הוצרך לאהרן לפה ולמליץ במצרים. וגם זאת טענתם שאין לו להתנשא ולהשתרר עליהם על דברו עם ה׳. כי לא ידע להשמיע בחוץ קולו אם לא יפרשו המה דבריו הרק אך במשה דבר ה׳ הנה במשה לא היה אלא דבור לבדו שדבר ה׳ עמו. אבל לא יכול ללמד דעת את העם בלתנו כי לא ישמעו דבריו. וזהו אמרם הלא גם בנו דבר וישמע ה׳. דרך צחוק והתול. כי דבורינו שדברנו שמע ה׳ כלשון בני אדם מה שלא נשמע דבור משה להיותו כבד פה ולשון ועל הלעג והשחוק הזה נענשו:
הרק אך במשה – רז״ל אמרו (ב״ר פ״א) אכין ורקין מיעוטין, וכאן נתכוונו לומר בזה שמעשה משה ירשום הפגם בהם גם באבות העולם אשר דבר עמהם ה׳, וכן הוא במדרש (ספרי) וזה לשונם והלא גם עם האבות דבר עד כאן. ועוד אפשר שנתכוונו לרמוז ב׳ מיעוטים שהיו בנבואת משה, א׳ שלא נתנבא עד שהיה בן פ׳ שנה דכתיב (שמות ז) ומשה בן שמונים שנה בדברם אל פרעה ובאותו זמן הוא שדבר אליו ה׳ ואהרן ומרים נתנבאו בני ג׳ וה׳ קודם שנולד משה, ומיעוט ב׳ שביום שנתנבא נצטרע דכתיב (שם ד׳) והנה ידו מצורעת וגו׳ מה שלא היה כן להם, וכנגד זה אמר הרק אך.
וישמע ה׳ – הוצרך לומר וישמע ה׳, לומר שלא שמע אלא ה׳ הכוונה בזה שלא דברו בפני בריה, עוד נתכוין לומר שמהם שמע ולא ממשה, שלא קבל לפני ה׳ כדרך הנעלבין מזולתם.
הרק אך במשה דבר ה'?? "Did God speak to Moses exclusively?⁠" Our sages in Bereshit Rabbah 1,14 and Jerusalem Talmud Berachot 9,7 have said that every time the words אך or רק appear they are restrictive in character. In this instance we can also detect that both words are meant as some kind of restrictive clause. Miriam and Aaron felt that the fact that Moses had abandoned normal family relations with his wife was a silent accusation against them who continued to maintain regular marital relations with their respective spouses. Sifri takes the same line expanding Miriam's complaint by accusing Moses of criticising the patriarchs by his refusal to maintain family relations with his wife. Miriam and Aaron felt it also was an act of arrogance vis-a-vis our patriarchs all of whom God had communicated with, and who had not stopped living normal married lives with their spouses because God had addressed them from time to time. Did Moses pretend to be more pious than the patriarchs? On the other hand, it is possible that Miriam and Aaron alluded to two deficiencies in Moses as a prophet. 1) Moses never began his career as a prophet until he attained the age of 80 as we know from Exodus 7,7, whereas she, Miriam, as well as Aaron had already been given prophetic powers at the age of 3, prior to Moses' birth. 2) Moses' second deficiency conisted in the fact that on the very day he was appointed as a prophet he contracted the dread disease of Tzoraat indicating he had been found wanting in the eyes of God (Exodus 4,6). Neither Miriam nor Aaron had ever been afflicted with that disease. The words אך and רק in our verse refer to these two deficiencies Miriam and Aaron perceived in Moses.
וישמע השם. God heard. The Torah had to write these words [although we know that God hears every word spoken by anyone Ed.] to tell us that Miriam and Aaron did not say what they said within earshot of any other creature [a third party which was not involved. Ed.]. Another reason the Torah wrote these words is to tell us that God heard this directly from Miriam and Aaron and not as a complaint from Moses. Moses did not complain to God about having been slighted.
ויאמרו – עוד זאת אמרו על משה, במה יכול להתפאר עלינו, הלא גם בנו (ר״ל על ידינו) דבר ה׳ לישראל, א״כ נבואתו שוה לנבואתנו ואין לו שום יתרון עלינו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויאמרו: שאין לומר דלא משום זה פירש מאשתו אלא משום שהנבואה גורמת לזה, זה אי אפשר, שהרי:
הרק אך במשה וגו׳: כפל לשון. לכלול בזה שתי כוונות, חדא, כמשמעו, שלא עם משה בלבד דיבר ה׳ והרי גם המה היו במצרים נביאים. שנית, דודאי הבינו דנבואת משה רבה מהם, מ״מ הלא זה אינו משום מעלת עצמו אלא משום זכות כל ישראל. ויהיה פירושו ׳וכי אך במשה דבר ה׳ עמו, הלא גם בנו׳, היינו בזכותנו דבר ה׳ עם משה. והיינו דתניא בספרי ׳והלא עם אברהם יצחק ויעקב דיבר ה׳ ולא פירשו מן האשה׳. ולא נתבאר היכן רמוז ענין אבותינו אברהם יצחק ויעקב. אבל לפי דברינו מבואר, דמה נפקא מינה במה שאמרו דבזכות כל ישראל דיבר ה׳ עם משה, אלא להגיד שהרי אברהם יצחק ויעקב גדולים היו ממשה, שהרי נדבר עמם בזכות עצמם, ומ״מ לא פירשו מנשותיהם.
וישמע ה׳: שמע כדי להשיב, וכמו ״וישמע אלהים את נאקתם״ (שמות ב,כד).
הרק אך – כפל מלות לחיזוק ע״ד המבלי אין קברים (פרשת בשלח), אין כסף לא נחשב (מלכים א י׳:כ״א).
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(ג) וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃
Now the man Moses was very humble, above all the men who were on the surface of the earth.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פסקא קא]
והאיש משה עניו מאד – עניו בדעתו. אתה אומר עניו בדעתו, או עניו בגופו? תלמוד לומר: ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי (במדבר כ״א:ל״ד), ולעוג מלך הבשן, ירד על סיחון והרגו, על עוג והרגו.
דבר אחר: עניו מאד – עניו בדעתו. אתה אומר עניו בדעתו, או עניו בממונו? תלמוד לומר: והאיש משה עניו מאד. מצינו שהספיר של לוחות – של משה היה, שנאמר בעת ההיא אמר י״י אלי פסל לך שני לוחות אבנים (דברים י׳:א׳). והלא מעשה אלהים היה, שנאמר: ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כ״ד:י׳). מקיש מעשה למעשה: מה מעשה האמור להלן של ספיר – אף מעשה האמור כאן של ספיר.
מכל אדם אשר על פני האדמה – ולא מאבות.
רבי יוסי אומר: אף מאבות. מכל האדם – ולא ממלאכי השרת.
[Piska 101]
"And the man Moses was extremely humble": "humble" in his mind (i.e., complaisant). You say humble in his mind, but perhaps (the meaning is) "humble" in his wealth; it is, therefore, (to negate this) written (Shemot 11:3) "The man Moses, also, was very great" (in context, in wealth). We find that the second tablets made by Moses were of sapphire, it being written (Devarim 10:1) "Carve out for yourself ([the fragments of the first tablets were vouchsafed to Moses]) two tablets of stone like the first.⁠" Just as the first were of sapphire, so, these. And whence is it derived that the first were of sapphire? From (Shemot 32:16) "And the (first) tablets were the work of G-d,⁠" and (Ibid. 24:10) "… and under His feet, as the work of a pavement of sapphire.⁠" "work" is likened to "work.⁠" Just as "work" there (24:10) is of sapphire, so, "work" here (32:16). "more" (humble) than any man on the face of the earth": but not (more humble) than the forefathers. R. Yossi says: Even (more humble) than the forefathers. And what is the intent of than any man on the face of the earth"? — but not (more humble) than the angels.
והאיש ענו מאד – מיכן אתה יודע שאמרו משה גיותן הוא ולא פירש מאשתו אלא דרך גיאות שהרי הכתוב מכחישן אחריו ואומר והאיש משה עניו מאד לא כמות שהן אומרין שהוא גיותן. והאיש משה עניו מאד מלמד שהיה גבור בענוה ומניין אתה אומר שהיה גבור בענוה וכך היה גבור בגבורה ת״ל האיש והאיש. ד״א יכול שהיה ענו בממון ולא היה נאה ומשובח ת״ל מאד מכל. יכול שהיה נאה ומשובח ולא היה גבוה בקומתו ת״ל ויפרש את האהל על המשכן (שמות מ׳:י״ט) מה משכן עשר אמות אף משה עשר אמות. יכול שהיה עניו ממלאכי השרת או יכול עניו מאברהם יצחק ויעקב אמ׳ מכל האדם אשר על פני האדמה ממה שעל פני האדמה היה עניו מאבות הראשונים יכול שהיה עניו מדורות האחרונים ת״ל אשר על פני האדמה מדורו מדורו אמרו לא מדורות האחרונים.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וְגוּבְרָא מֹשֶׁה עִנְוְתָן לַחְדָּא מִכֹּל אֲנָשָׁא דְּעַל אַפֵּי אַרְעָא.
[But the man Moshe was very humble,⁠a more than all the men who were upon the face of the earth.]
a. Or, "bent down.⁠" Compare verses 14, 15.

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
וְגֻבְרָא מֹשֶׁה עִנְוְתָן לַחְדָא מִכֹּל אֲנָשָׁא דְּעַל אַפֵּי אַרְעָא
אִישׁ – אֲנָשׁ, גְּבַר
״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה... מִכֹּל הָאָדָם״ – ״וְגֻבְרָא מֹשֶׁה... מִכֹּל אֲנָשָׁא״. כבר נתבאר שכאשר מתייחס הכתוב לזכר, מתרגם אונקלוס גְבָר/גֻבְרָא, אך כאשר מתייחס לכלל בני האדם – גברים ונשים – מתרגם אֱנָשׁ/אֱנָשָׁא. עיין בהרחבה ״לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו״ (שמות י כג) ״לָא חֲזוֹ גְּבַר יָת אֲחוֹהִי וְלָא קָמוּ אֲנָשׁ מִתְּחוֹתוֹהִי״ בבאורנו שם. וראה עוד פירושנו על הפס׳ ״נעשה אדם״ (בראשית א כו) ״נַעֲבֵיד אֱנָשָׁא״.
וגברא משה ענוון לחדה מן כל בני אנשא דיא על אפיה דארעאב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דארעא״) גם נוסח חילופי: ״אר׳⁠ ⁠⁠״.
וגברא משה ענוותן בדעתיה לחדא מן כל בנינשא דעל אנפי ארעא ולא חש למיליהון.
But the man Mosheh was more bowed down in his mind than all the children of men upon the face of the earth; neither cared he for their words.
והאיש משה ענו מאד – ששמע הדברים ולא אמר להם דבר אלא שתק, אבל הקב״ה חשש לכבודו של משה ותבע עלבונו.
ענו מאד1עניו בדעתו או אינו עניו אלא מממון, והלא כבר נאמר פסל לך (שמות ל״ד:א׳), שיהיה הפסולת שלך, ואותם אבנים שפסל של סמפרינון היה, ומשם נתעשר משה, ואם תאמר עניו בגופו שהיה חלש, והלא ירד על סיחון ועוג והרגם, אלא עניו בדעתו, שהיה שומע חרפתו ואינו משיב.
מכל האדם – יכול ממלאכי השרת שנקראו אדם, שנאמר ודמות פניהם (מראה) [פני] אדם (יחזקאל א׳:י׳), היה עניו, לכך נאמר על פני האדמה, ולא ממלאכי השרת, שנאמר בהם וקרא זה אל זה ואמר (ישעיהו ו׳:ג׳), מה רצה לומר שכל מלאך ומלאך אומר לחבירו, אמור אתה ראשון, שאתה גדול ממני.
1. עניו בדעתו כו׳. ספרי פיסקא ק״א, וילקוט רמז תשל״ט.

רמז תשלט

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד – בְּדַעְתּוֹ. אוֹ עָנָיו מְאֹד בְּגוּפוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן כ״א:ל״ד) ״וְעָשִׂיתָ לוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי״, יָרַד עַל סִיחוֹן וַהֲרָגוֹ, יָרַד עַל עוֹג וַהֲרָגוֹ, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד״, עָנָו בְּדַעְתּוֹ. אוֹ עָנָו בְּמָמוֹנוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד״ וְגוֹ׳. וְכֵן מָצִינוּ, שֶׁהַפְּסֹלֶת שֶׁל לוּחוֹת שֶׁל מֹשֶׁה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י׳:א׳) ״בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה׳ אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹ(וֹ)⁠ת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁ(וֹ)⁠נִים״. וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר ״וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה״, וְאוֹמֵר (שם כ״ד:י׳) ״וַיִּרְאוּ אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר״, מַקִּישׁ מַעֲשֶׂה לְמַעֲשֶׂה, מַה מַּעֲשֶׂה הָאָמוּר לְהַלָּן שֶׁל סַפִּיר אַף מַעֲשֶׂה הָאָמוּר כָּאן שֶׁל סַפִּיר. מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא מֵאָבוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אַף מֵאָבוֹת, וְלֹא מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.
כְּתִיב ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד״, וּכְתִיב (להלן ל״ב:י״ד) ״וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹ(וֹ)⁠תֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים״, הֲוֵי, קָשֶׁה הָיָה אֶלָּא שֶׁהָיָה שׁוֹלֵט בְּיִצְרוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי מֹשֶׁה מֻ(וּ)⁠פרָשׁ בַּעֲנָוָה וְאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ צָרְכּוֹ כְּשֵׁם שֶׁבִּקֵּשׁ עַל כְּבוֹדִי ״מִי לַה׳ אֵלָי״, אַף אֲנִי מְבַקֵּשׁ כְּבוֹדוֹ.
וַכַּאןַ מֻושִׁהֻ רַגֻלַא כַ׳אשִׁעַא גִדַּא אַכּתַּ׳רַ מִן גַמִיעִ אלנַּאסִ אַלַּדִ׳יןַ עַלַי׳ וַגהִ אלּאַרץִ׳
והיה משה איש מאוד בעל ענוה, יותר-מן-כל-בני-האדם אשר על פני האדמה.⁠1
1. [והאיש משה עניו. ואמר על זה משלי כה׳ אכול דבש הרבה לא טוב, וחקר כבודם כבוד. ופירש על זה רס״ג, אכול דבש הרבה לא טוב, לכן אם יכבדוך חברך עד אין חקר, לא טוב, מפני שהם מבקשים ממך לקבל בחזרה את הגמול על כבודם, ואם לא תוכל לגמלם, ילבשו תלבושת תרעומת, ואולי תהיה תלבושת שנאה. וטעם זאת משום ״וחקר כבודם כבוד״ מבקשים ממך כבוד על כבודם.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

עניו – שפל וסבלן.
ענו – means, humble and patient.
ענו – כמשקל: שליו. והטעם: שלא בקש גדולה על אחיו.
WAS VERY MEEK. The word anav1 (meek) is similar to the word shalev2 (at peace) (Job 16:12).⁠3 Its meaning is that Moses did not seek honor over his brother.⁠4
1. From the root ayin, nun, heh.
2. From the root shin, lamed, heh.
3. Both words come from roots that end in a heh. In both words a vav has been substituted for a heh.
4. Contrary to what Miriam had implied in verse 2, Moses did not consider himself superior to Aaron.
והאיש משה עניו מאד – מגיד לך הכתוב שמשה לא היה בעל גאוה, ולא נתכוון לשום גאוה, אלא הכי היתה סיבה ומזל שלקח אשה כושית. כמו שכתוב גבי שמשון, גבי אביו ואמו שהיו מוכיחין אותו על שלא היה נושא מבנות ישראל, וכתיב: ואביו ואמוא לא ידעו כי מי״י היאב (שופטים י״ד:ד׳). ואף על פי שלא נודע למה היתה סיבה זאת של משה, אין גלויין לנו כל הסודות. ובדברי הימים של משה מספר מן הכושית, כי היתה מלכת הכושים, והיה משה מלך בכוש ארבעים שנה. ואף בזאת היה עניו, שלא היה תובע עלבונו, ולפיכך תבעו הקב״ה.
א. בכ״י מינכן 52 (במקום ״ואביו ואמו״): והם.
ב. בכ״י מינכן 52: מאת י״י היתה סיבה.
והאיש משה עניו מאד – AND THE MAN MOSHE WAS VERY HUMBLE – The text tells you that Moshe was not an arrogant person, and had no intention of any arrogance, but there was a reason and it was providential that he married a Cushite woman. [This is] like what is written regarding Shimshon, regarding his father and his mother who were rebuking him that he did not marry from the daughters of Israel, and it is written: “And his father and his mother did not know that it was from Hashem” (Shofetim 14:4). And even though Moshe's reason is not known, not all secrets are revealed to us. And in the Chronicles of Moshe it tells about the Cushite, that she was queen of the Cushites, and Moshe was king of Cush for forty years. And in this too he was humble, for he would not redress affronts to his person, and therefore the Blessed Holy One redressed it.
ענו מאד – חסר יו״ד כתיב לדורשו ענו לשון עניה וצעקת קול כמו ויען, כלומר ענו ואמרו כולם שהוא עניו מאד, ד״א כדי שיהי׳ מספר סופי תיבות של ה׳ חומשי תורה העולים קכ״ו כמנין ענו חסר.
וטעם והאיש משה ענו מאד – להגיד כי השם קנא לו בעבור ענותו, כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע.
ור׳ אברהם מפרש לאמר: כי הוא לא היה מבקש גדולה על שום אדם, ולא יתגאה במעלתו כלל, אף כי על אחיו, והם חוטאים בו שנדברים עליו חנם. אבל בסיפרי (ספרי במדבר י״ב:ב׳): רבי נתן אומר: אף בפניו של משה דברו בו, שנאמר: וישמע י״י והאיש משה ענו מאד, אלא שכבש משה על הדבר. יזכיר ענותו שסבל ולא ענם, והשם קנא לו.
NOW THE MAN MOSES WAS VERY MEEK. This [is stated] to tell us that G-d Himself was zealous for Moses' sake on account of his [great] humility, since he would never pay attention to injustice [meted out to him] even if he were to consider it such [and therefore G-d vindicated his innocence]. And Rabbi Abraham ibn Ezra explained [the meaning of this phrase] by saying that Moses never sought superiority over any person, nor did he ever pride himself at all about his high position, and certainly not in relation to his brother, thus they [Miriam and Aaron] sinned by speaking against him for no reason.⁠1 But in the Sifre [it is said]:⁠2 "Rabbi Nathan says: They spoke against Moses even in his presence, as it is said, And the Eternal heard it. Now the man Moses was very meek,⁠3 and he restrained himself about the matter.⁠" [According to the Sifre, therefore, Scripture] mentions Moses' meekness in that he endured [their insult] and did not answer them back, and that G-d was [therefore] zealous for his sake.
1. The slander was in connection with Moses' separating himself from his wife, which Miriam and Aaron attributed to his pride, as if to show that he was a holy man. "We also receive Divine revelations,⁠" they said, "and yet continue our conjugal life.⁠"
2. Sifre Beha'alothcha 100.
3. Verses 2-3.
והאיש משה ענו – מלת ענו בחסרון יו״ד והוא היה שלם במדת הענוה, אבל מפני שחסר אות יו״ד בכבוד הש״י בענין הצור שאמר (במדבר כ׳:י׳) המן הסלע הזה נוציא לכם מים, והיה לו לומר יוציא כלפי הש״י לפיכך חסר אותה הכתוב בכבודו, מדה כנגד מדה, כך שמעתי ונאה היא, אלא שהתיבה באה כמשפטה שלא בחסרות. ומה שהוסיף מאד כי הדרך הישרה שיבור לו האדם בכל שאר המדות הוא המצוע, אבל במדה זו ראוי שיטה מן המצוע ושיתרחק אל הקצה האחרון, ומזה אמרו רז״ל מאד מאד הוי שפל רוח. ומה שהוסיף אשר על פני האדמה, כדי שלא תבין כי אם בתחתונים, והבן זה, כי הוא כענין (בראשית ו׳:ו׳) וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ, הוסיף בארץ לענין מכוון ולא אמר באדמה, בעבור כי הארץ מלה כוללת, אבל כשבא לומר אמחה פרט ואמר (שם) מעל פני האדמה, ושם כתבתי במקומו. וזהו שכתוב (תהלים קמ״ה:י״ב) להודיע לבני האדם גבורותיו, ויש לך להבין כנוי גבורותיו ומלכותו, וזה מבואר.
והאיש משה ענו, "and the man Moses was humble, etc.⁠" The word ענו is written defectively, i.e. the letter י being missing. This seems extraordinary seeing Moses is described as possessing the virtue of humility in its full dimension. The reason that the letter י is missing here is because on a different occasion Moses left out the letter י when it would have given honor to Hashem. In Numbers 20,10, at the rock which Moses was supposed to have spoken to but struck instead, he said to the Jewish people: המן הסלע הזה נוציא לכם מים, "are we supposed to extract water for you from this rock?⁠" He should have said: המן הסלע הזה יוציא לכם מים, "is HE supposed to extract water for you from this rock?⁠" Seeing Moses had been remiss on that occasion, the Torah omitted the letter י when describing him as the most humble man on earth on this occasion. This is a fine interpretation. We read the word as if it had been spelled with the letter י in its appropriate position.
Why did the Torah add the adverb מאד, "very" to the description of Moses' humility? We have been taught concerning all other virtues, attributes, that we must not practice them excessively but must strive to tread the path called דרך הממוצע, striving not to veer to the right or to the left. The attribute of humility, modesty, by contrast is one which one should practice in the extreme. The Torah alludes to this by complimenting Moses on doing just that (Compare Maimonides Hilchot Deiot 2,3). This consideration prompted the sages in Avot 4,4 to say מאד מאד הוה שפל רוח, "be exceedingly humble in spirit.⁠" The additional words "of any man on earth,⁠" have been added to remind us that only amongst human beings did Moses qualify for this title. Had the Torah written על פני הארץ, instead of על פני האדמה it would have included the creatures in the celestial regions as the word ארץ is often used as a term describing the universe. It is comparable to Genesis 6,6 where the Torah writes וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, "God had second thoughts about having made man on 'earth.'" There was no real need for the word בארץ, but it was introduced as an overall term for the world. When God speaks about precisely what He is going to do, the Torah uses the word אדמה in Genesis 6,7 אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, "I will wipe out man whom I have created from the face of the earth.⁠" I have elaborated on that difference in connection with that verse. האדם, "Man" as a concept will not be wiped out from the universe, only "man" whom God placed on terrestrial earth will be wiped out at that time.
When David (Psalms 145,12) speaks of להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו, "to make His mighty acts known amongst man and the majestic glory of His kingship,⁠" these words which are the only time in the hymn that the author does not use direct speech, i.e. address God, we need to understand why the sequence commences with individual acts instead of with God's overall majesty. David means that in order to comprehend the overall majesty of God one must first learn to appreciate individual mighty acts He has performed. Before addressing God directly one needs to acquire knowledge of Him indirectly.
והאיש משה עניו מאד – מגיד לך הכתוב שלא מחמת גאוה לקחה אלא כך היה הסבה ומזל שלקח אשה כושית. ובדברי הימים כתיב כי אותה כושית היתה מלכה לבני כושים ומשה משל על כוש ארבעים שנה ואף בזאת היה משה שותק שלא תבע עלבונו עד שבא הקב״ה ותבעו.
והאיש משה ענו מאד – מגיד לך הכתוב שלא מחמת גאוה לקחה אלא היתה סיבה ומזל וגם בזה היה עניו שלא היה תובע עלבונו עד שבא הקב״ה ותבעו. ענו כתיב חסר יו״ד לומר שהוא עניו בכל אבריו כי כשתכתוב אותיות של ענו בקריאתן עי״ן נו״ן וא״ו תמצא שהוא עולה רמ״ח אברים.
והאיש משה ענו מאד, "and the man called Moses was an extremely humble person.⁠" The Torah testifies that Moses had not married the Cushite queen from a sense of pride, but that circumstances had led to that marriage. [It might have been decreed by heaven before he had been born, i.e. mazzal.] Even at this point, he remained humble by not responding to unwarranted criticism of him, until G–d acted as his advocate.
ענו, the combined numerical value of the letters in this word is 248, a hint that there was not a bone in his body that was conceited.⁠1
1. [We are supposed to have 248 limbs in our bodies. Ed.]
והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה – חסר יו״ד שמעתי שהיה קשה בעיניו לכתו׳ על עצמו לשון ענוה ודלג הי״וד להראות לעולם שהיה רע בעיניו לשון ענוה לכותבו א״ל הוא ית׳ למשה מה כתבת הלא חסרת י״וד א׳ מכבודך חייך שתכתו׳ מאד להוסיף כבוד על כבודך ומפיק מדרש זה ממדרש אחר ששמעתי כי נחסרה היו״ד לפי שחסר יו״ד אחר מכבוד מלכות אל עולם ית׳ כשאמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים ותלה הכבוד והיכולת על עצמו ועל אהרן והיה לו לומר יוציא לכם מים והמדרש ידרש וכפטיש יפוצץ סלע.
והאיש משה עניו מאד – כתב הרמב״ן להגיד כי השם קינא בשבילו בעבור ענותנותו כי הוא לא יענה על ריב לעולם:
והאיש משה עניו מאד, "and Moses was an exceedingly humble person.⁠" According to Nachmanides this line has been inserted here to explain why God Himself had to defend Moses' virtue. Moses, was unable, by definition, to defend his conduct without in the process losing his reputation as a truly humble and modest, unassuming person. [Imagine how he would have appeared in the eyes of both Miriam and Aaron if he had used the very arguments on his own behalf that God used on his behalf! Ed.]
עניו – ענו כתיב שהיה בחשבון ענ״ו ימים בהר ויכסהו הענן ששת ימים, ימים ואח״כ ג״פ ארבעים.
ענו – בגימטריא בעדן שנוחל גן עדן.
והאיש משה ענו מאד – כי הוא עתה, אולי גם תמול גם שלשום שמע אלה מרננים אחריו, ואולי רוב העם, והוא שומע חרפתו ואינו משיב, ואולם להיותו בלתי משיב לאשר למטה ממנו ולכל הדברים אשר ידברו לא יתן לבו, הוא לשתי סבות יזכרו בזאת הפרשה: הראשונה מצד הענוה כמו שכתוב בזה, והשנית מצד יתרון מעלתו על כל המדברים בו, כמו שיזכור השם אחר כן, ואין ראוי לו שישית לבו לדברי הסכלים, כי מה לו ולהם, ומדוע יישר בעיניהם מעשיו והם הפכיות למעשיהם בהכרח, וכן הענין בכל זמן אם לא שנהיה כולנו סכלים או כולנו חכמים במדרגה אחת.
ואוסיף בזה הערה ואומר, כי ידוע כי תורתינו השלמה, נמשכת אל שלמות הטבע, ולכן לא נצטוינו שננגד ונעיק לפעולת הטבע, אבל נתנהג בהכרחי, ולכן לא נצטוינו בפרישה מאשה, כי המעשה ההוא הכרחי בטבע לנו, כהרקת המקוה והרקת המעים, אין הבדל ביניהם כלל אצל הטבע, ואף לא אצל החכמים. אבל אצל ההמון לא ישיגו ממנו רק ערבות המשוש בחפיפת העטרה בגוף הצר לה, כמו שלא ישיגו מהמאכל רק עריבות החיך. וכל שכן שהמעשה ההוא יותר ראוי לשלמי היצירה ולטוביהם, רצוני אשר החום והלחות גובר בם. ואין ספק כי משה רבינו אדון הנביאים היה מזה המזג, עד שהיה מאה ועשרים ולא כהתה עינו ולא נס לחה (דברים ל״ד:ז׳), ואם הוא ע״ה יהיה פורש לגמרי מאשה כמו שאמרו הקדמונים ועשו על זה אסמכתות מן הכתוב אין בם ממש, הנה לא היה משה האיש המשובח בזמן מעולם ועד עולם, והם אמרו: כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (בבלי סוכה נ״ב). ושלמות פעולותיו הטבעיות לא חלשו בהיותו בן שמונים, כמו שאמרו הקדמונים, ואף לא בהיותו בן מאה. כי אברהם שהיה למטה ממנו הוליד יותר מבן מאה, אם כן אין לשפוט עליו ע״ה שפירש מאשה, כי אינו צעיר ודורש או אגוסטי וכרמלי, ואף לא נפלא אם לקח שתי נשים, כי כל קדמונינו עשו כן, עם היותם שלמים מאד, כי אברהם אבינו הראשון לקח שתים, ויעקב ד׳, ודוד י״ח, ושלמה אדון החכמים לקח אלף, ומעשה אבות יעשו בנים, ואיך נהיה אנחנו סכלים מכל סכלים, עד שנחשוב כלל במעשיו ובדעותיו, אין לנו רק שנבוש ונכלם מעצמנו, ונאמר הוא ידע מה יעשה, והוא הדין בכל זמן עם רחק ההמון מהטובים הנמצאים בנו בכל דור ודור, וגם בדור הזה שאנו בו שאבד חסיד מן הארץ1 והיינו לעם אחד, כולנו סכלים כולנו אוילים אבל הסכלות בינינו מתחלף בפחות ויתר, ועם היות היתרון בינינו פחות מאד, ראוי לאשר למטה שיבוש ויכלם על פחיתותו ושפלותו, ולא ידבר באשר למעלה ממנו כלל, ואם ירבו ידברו, יש למשכיל שלא יחר אפו ולא ישית לבו להם ולדבריהם, מצד שתי סבות קדם זכרם, אף כי ראוי לו לשמוח בו על יתרון חלקו בשאינו מהם ולא מה מהם. לך אחי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך,⁠2 ולנו כונתינו ודי בזה.
1. השוו ללשון הפסוק במיכה ז׳:ב׳.
2. השוו ללשון הפסוק בישעיהו כ״ו:כ׳.
והאיש משה ענו מאד וגו׳ – אמר זה להורות שלא היו מתרעמים על משה מענין גאוה והשתרר מפני דיבור ה׳ יתעלה עמו, ולא היה ראוי שיקנאו בו מזה הצד.
התועלת החמישה עשר הוא להודיע שראוי לאדם להתנהג במידת הענוה והשפלות בתכלית מה שאפשר. הלא תראה כי משה, עם שלמותו הנפלא והיותו מלך ונביא, העיד עליו הכתוב שהיה ענו מאד מכל האדם.
התועלת הששה עשר הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיתן אל לבו הדברים אשר ישמע שיאמרו כנגדו, ואף על פי שהיה אדון לאשר יאמרו הדברים נגדו. הלא תראה כי משה לא התפעל כלל ממה שאמרו כנגדו מרים ואהרן, אבל שתק. ולזה סמך לזה הענין אומרו ׳והאיש משה ענו מאד׳ (יב, ג). ויתבאר עוד שכבר ידע זה משה ממה שאמר לו אהרן: ׳אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו׳ (יב, יא).
והאיש משה עניו מאד וגו׳. יעיד עליו הכתוב שעל דרך האמת לא נמצא בו דבר דופי ושמצ׳ שיוכלו לדבר ממנו כלל ושלא היתה פרישותו מהאש׳ מצד שנאה או יוהרא כמו שחשבו רק מצד שהיה עניו מאד וכו׳. וזה שכבר היה אצלו שמוש מטתו בחדרי חדרים באותו ענין שהיתה הפרהסיא בו אצל הצנועים ולזה פירש מצד ענוותו העצומ׳ מכל האדם כו׳ כך שמעתי מאחד החברים והנאני כי באמת השלם בתכלית השלמות כמוהו אשר לא היה פנוי מהשכינ׳ רגע אין פרסום ופרהסיא מזו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

עָנָו: עניו ק׳. וכ״כ הרמ״ה1 ז״ל, והאיש משה עָנָו מאד, חסר יו״ד, ענו כתיב וקרי עניו, ע״כ. <ואולם בחומש קדמון כתו' יד כתוב גם כן עָנָו, ונכתב בצדו כלשון הזה, כן כתי' וכן קרי, והני דכתיבי מלגיו ענו ומלבר עניו קרי, משום דלא בקיאי בליש' דקודש'.> [ענו כ׳, עָנָיו ק׳].
1. הרמ״ה: ענ״ה.
והאיש משה ענו מאד וגו׳ – פירשנוהו בפרשת ויחי בפסוק ויט שכמו לסבול:
והאיש משה ענו – הודיע הכתוב זו כאן, לפי מה שכתבנו שדברו בפניו נתן הכתוב טעם שהוצרך ה׳ לעשות כל האמור בענין, מטעם כי האיש משה עניו מאוד ולצד ענוותו נמנע מהשיב להם התשובה המתחייבת לבא בענין כדי שידעו ההפרש שבין נבואת משה לשאר נביאים, ודקדק לומר מכל האדם אשר על פני האדמה, להחליט מניעת התשובה ממנו בענין כי אדם שבדעתו הוא למטה ח״ו מכל אשר על פני האדמה איך ישוער ח״ו שיאמר תשובה שיצא ממנה שהוא גדול מכל הנביאים, ולזה בא מאמר מה׳ והשיבם פתאום לצד שאינו (לשון אונאה) משה בדברים וכתיב (עמוס ז) הנה ה׳ נצב על חומת אנך, ורז״ל אמרו (ילקוט) פתאום סמוך לזיקה וכו׳.
והאיש משה ענו, The man Moses was a humble man, etc. The reason the Torah chose this point to inform us about Moses' extreme humility is that it is best demonstrated here where Moses was under extreme provocation and did not even complain to God. Had he responded, he would have revealed himself as not quite so humble. This, in spite of the fact that he could have given a convincing explanation for his conduct. The Torah goes out of its way to describe Moses' level of humility as "greater than that of any other human being on earth.⁠" The reason is that one could have argued that it is impossible for a person who considers himself as inferior to everybody else to at one and the same time be the greatest prophet. This is why God Himself had to answer Miriam and Aaron. פתאם, without prior warning. The sudden appearance of God was due to the אונאה, insult, seeing that Miriam's words were an insult to Moses. We find a similar instance of God appearing suddenly in Amos 7,6: והנה ה' נצב על חומת אנך. [I confess that I have not been able to follow the author in this. Perhaps he considered the last three letters in the word פ⁠־תאם "properly aligned like twins" as similar to the plumb line which properly aligns the stones in a wall and this is the meaning of the comparison with the verse in Amos. Ed.] Our sages in Yalkut? understood the word פתאם to mean that it was "close to a spark.⁠" [Maybe the meaning is "as suddenly as a spark of lightning.⁠" I have not found that quote. Perhaps "spark-like" in its effect? Ed.].
והאיש משה ענו מאד – הכתוב מעיד שדברו עליו על לא חמס ועול בכפיו, כי הוא לא בקש גדולה על אחיו, ולא להתפאר עליהם לקח לו מלכה כושית לאשה, ולכן לא היה להם מעולם סבה לדבר על צדיק זה תועה:
ענו מאד – לא מגופו כ״א מדעתו (ספרי) כי ישנם כמה סבות גשמיות הגורמים כניעה ושפלות לאדם, כגון חלישת כח הגוף מפני החלאים או ממזג רע וחלישות הרכבתו, או כשימצאוהו פגעים או ריש עד שהוא מצטרך לבריות, המעצבים את הרוח ומשברים את הלב ומכניעים אותו, וכל אלה לא היו במשה, אבל מדעתו ורצונו התנהג בדרך ענוה, ואף שלא היה נעלם ממנו סגולותיו היקרות, ידע שהוא אב לחכמים ולנביאים, בכל זה היו כל זולתם הפחותים ממנו נחשבים מאד בעיניו, העביר זכרון סגולותיו ומעלותיו הנפלאות מנגד עיני לבו והטה עיניו לטובת כל זולתו, ונפש כל אחד מישראל היה יקר בעיניו יותר מנפש עצמו, עד שבחר להמחות מספר החיים למען הציל נפשות ישראל, וזה הפלא ופלא ומעלה שאין אחרי׳ עוד, ועל זה העיד הכתוב שלא היה כמהו במדת ענוה, ומזה יתבאר לנו מה שנקרא כאן בתואר איש, ובמקום אחר בתואר אדם, כמאמרם (במדרש קהלת) אדם אחד מאלף מצאתי, אדם זה משה שבא לאלף דור, כי מצד בריאת מזג טבעו היה נוטה לרע יותר מלטוב, והוא תאר אדם, אמנם הוא זיכך וטיהר חלק חומריותו כ״כ עד שנתהפך בו לטבע שניה להיות נטיית חומריותו רק לטוב, והוא תאר איש, (עמ״ש בבלק לא איש אל ויכזב בהבדל שבין אדם לאיש, ובר״פ וזאת הברכה משה איש האלהים).
{ומליצת האיש משה מצאנו דוגמתה גם האיש משה גדל מאוד (שמות י״א:ג׳). Clericus מוסיף כי גם יוסף פלאויוס כשראה עצמו חשוד ושנוא לבני עמו הוכרח לספר בשבחי עצמו.}א
א. ההוספה היא מכ״י קולומביה X 893.
והאיש משה ענו – כאשר מדובר על פעילות שכלית, ״ענה״ פירושו: לומר דברים שהמצב עורר אותם; דיבור שבא כתוצאה מדברים שנאמרו או ממציאות קיימת; תגובה ראויה לדברים שנאמרו או למציאות כלשהי. הווי אומר, ״ענה״ פירושו: להשיב תשובה, להתחיל בדיבור כנגד איזה עניין, לתת עדות לפי מה שקרה באמת (עיין פירוש, שמות כ, יג). מכאן: ״יען״, ״למען״, מילות הסיבה והתוצאה.
בתחום החברתי מורה ״ענה״ על תלות גמורה ברצון האחר. לפיכך ״עניו״ ו״ענוה״ מציינים את המידה של חוסר⁠־אנוכיות מוחלט. מי שהגיע למידה זו סילק מלבו כל מחשבה על ערך עצמו וגדולתו. כלפי ה׳, ״ענווה״ פירושה: לבטל את ישותו ורצונו של האדם בפני רצון ה׳. מידה זו היא התנאי המוקדם השלילי למידה החיובית של חסידות, אשר כל עצמה היא מסירות נפש גמורה לקיום המעשי של רצון ה׳. שתי מעלות אלו יחדיו הן פסגת גדולת האופי והמעשים. לפיכך הסתפקו חז״ל (בעבודה זרה כ:) איזו מן השתיים היא הגדולה שבמעלות הנפש: חסידות או ענווה.
מטעמים שונים מזכיר כאן הכתוב את ענוותנותו של משה. אילו אחותו ואחיו היו נותנים דעתם למידה זו של משה – שבוודאי הייתה ידועה להם – לא היו דנים אותו לכף חובה ולא היו מייחסים את התנהגותו להתנשאות. שכן לא היה אדם רחוק יותר מהתנשאות מאשר משה! יתירה מכך, משה בענוותנותו אף לא ניסה להצדיק את עצמו, ולפיכך ה׳ רב את ריבו. ולבסוף, שמא תיבות ״והאיש משה״ וגו׳ רומזות לנו איך הגיעו אהרן ומרים לדון כך את משה. עקב ענוותנותו היתירה, הם לא ידעו דבר על הקשר המיוחד והיוצא מגדר הרגיל שיש לו אל ה׳. הוא תמיד הציג עצמו כשווה להם, ומעולם לא אמר דבר על מעלתה המיוחדת של נבואתו. יתר על כן, אפשר שבענוותנותו לא ידע כלל על יחודיותה של נבואתו, אלא חשב ששאר הנביאים גם הם הגיעו לאותה מדרגה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג) והאיש משה – מבאר מדוע לא העמידן משה על האמת בפרט למ״ש בספרי שדברו זאת בפניו ע״ז משיב מפני שמשה היה ענו מאד ולא רצה לאמר על עצמו שיש לו מדרגה אחרת בנבואה שלא זכה לזה שום נביא בעולם, ושלמדרגה זו צריך הוא להכנה ולפרישות, שמרוב ענותו לא רצה להגיד מעלתו וגדולתו:
והאיש משה עניו וגו׳: ביאר הכתוב דלא משום משה וצערו ענה ה׳ כי היכי דלא לחליש דעתו, אבל באמת משה לא חשש כלל לזה ד״האיש משה עניו וגו׳⁠ ⁠⁠״, אלא משום שנוגע לעיקר התורה לדעת כח מעלתו של משה שהוא למעלה מכל נבואה שבעולם. [הרחב דבר: והוי כדאיתא בברכות (יט,א) בהא דקאמר דמתים לא ידעי כשמדברים אחריהם או ידעי ולא איכפת להו, ומקשה, והא חד אשתעי מילתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא ובזעא לארנקא דמוחיה, ומשני, שאני צורבא מרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה. הרי דסלקא דעתיה דמשום הכי נענש מן השמים משום דארגיש בצער והקב״ה תבע צעריה, ומסיק דלא משום צעריה אלא משום יקריה דצורבא מרבנן שהוא כבוד התורה. ומביא שם ראיה דאמר רבי יהושע בן לוי כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם, שנאמר ״והמטים עקלקלותם יוליכם ה׳ את פועלי האון״ (תהילים קכה,ה). והנה לא נזכר כאן (״והמטים עקלקלותם״) ענין מבזה תלמידי חכמים, אבל הכוונה, דבזה שהוא מבזה תלמידי חכמים ומיקל בכבוד התורה ממילא יבואו כמה אנשים לדרכים מקולקלים, לכן, אע״ג שהוא בעצמו אינו פועל און, אבל בזה שהוא מטה עקלקלות היינו שמקרב לידי כך, ״יוליכם ה׳ את פועלי האון״ בעצמו.]
ומשמעות ״עניו״ הוא שאינו חושש לכבודו וצערו, ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד [הרחב דבר: כמו שכתב במסילת ישרים בפירוש ׳עניו׳ שהוא שפל ברך. אבל אינו כן, והרי בסנהדרין (פח,ב) איתא ׳ענוותן ושפל ברך׳, הרי דתרי מילי נינהו, וכך כתב מהרש״א בחדושי אגדות, אבל להיפך מדבריו. והראיה, דאיתא בערכין (טז,ב) ׳תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה איזה מהן עדיף׳ וכו׳, ואי משמעות ׳עניו׳ – שפל ברך, היאך היא ׳ענוה שלא לשמה׳. ותו, הרי שלהי מסכת סוטה (מט,ב) איתא ׳משמת רבי בטלה ענוה, אמר רב יוסף, לא תיתני ענוה, דאיכא אנא׳, והאיך יאמר מי שהוא שפל ברך שהוא עניו. ותו, דבספרי תניא וכן הוא באבות דרבי נתן (פרק ט׳) ״(ענו מאד) מכל האדם״ – ולא ממלאכים, ואי איתא שהוא שפלות היאך שייך לומר על מלאכים שאין יודעים ערכם. ולא עוד, אלא שאנחנו אומרים שבח על הקב״ה ׳אין ענוה כענוותיך׳. ובמגילה (לא,א) ׳בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענותנותו׳.], אלא משמעות ״עניו״ – שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו. והיינו דאמר רב יוסף שלהי מסכת סוטה (מט,ב) ׳לא תיתני ענוה דאיכא אנא׳, והוא כדאיתא שלהי מסכת הוריות (יד,א) דכל שני דמלך רבה, רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, ופירש רש״י שלא רצה לנהוג שררה בעצמו, שבשעה שנצרך לאומן הלך אליו ולא קרא את האומן לביתיה. אע״ג שידע רב יוסף שהוא בערכו של רבה, מ״מ לא חשש לכבודו, והיינו ענוה.
אשר על פני האדמה: הוא מיותר, וכבר דרשו בספרי על זה. ולפי הפשט, כי באמת בטעמו של ענוה יש הרבה אופנים על מה שאינו חושש [הרחב דבר: וכמבואר בתהלים (לח,יג) ״וינקשו מבקשי נפשי ודורשי רעתי דברו הוות וגו׳⁠ ⁠⁠״, (פסוק י״ד) ״ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו״. ומפרש ד׳ טעמים מפני מה היה כן, טעם א׳, (פסוק ט״ז) ״כי לך ה׳ הוחלתי, אתה תענה ה׳ אלהי״, פירוש, דמי שאינו תובע בעצמו עלבונו וצערו, הקב״ה תובע עלבונו, וכדאיתא בשבת (פח,ב): הנעלבים ואינם עולבים... עליהם נאמר ״ואוהביו כצאת השמש בגבורתו״, והיינו דבר הכתוב ״כי לך ה׳ הוחלתי״ קויתי שתתבע בצערי ועלבוני אם אשתוק. טעם ב׳, (פסוק י״ז) ״כי אמרתי פן ישמחו לי, במוט רגלי עלי הגדילו״. פירוש, דהמבזה חבירו עיקר כוונתו שיהיה חבירו שומע ומצטער, ומשום הכי אע״ג שאין כבוד לאיש לבזות את חבירו וכדאיתא בקידושין (ע,ב) ׳כל הפסול פוסל׳, מכל מקום כדאי אצלו להתבזות רק כדי לצער את חבירו. אבל אם חבירו עומד ושוחק מדבריו ואינו מראה שום צער, הרי נשאר מבוזה בחנם ושותק ואינו מוסיף לדבר עוד. משא״כ אם יכעוס ויחוש להעדר כבודו, אז תהיה שמחת המבזה שלמה, ויוסיפו להגדיל דבריהם. טעם ג׳, (פסוק י״ח) ״כי אני לצלע נכון, ומכאובי נגדי תמיד״. דהרגשת הצער הוא גדול אם אינו מכין עצמו לידי כך, וכל מה שהוא שפוי בדעתו יותר שלא יגע בו רעה, הרי זה מצטער יותר כשמגיע לידי כך. והיינו דאיתא בב״ר ריש פרשת וישב: ״אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג״ (איוב ט,כג), א״ר אחא, בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בעוה״ז, השטן בא ומקטרג, אמר, לא דיין שמתוקן להם עוה״ב, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעוה״ז. תדע לך שהוא כן, שהרי יעקב אבינו ע״י שביקש לישב בשלוה וכו׳. וענין זה המקרא ״אם שוט ימית פתאום וגו׳⁠ ⁠⁠״ לכאן, דהמכה את חבירו באבן או בעץ שבו כדי להמית, הרי נענש מיתה, אבל אם מכה בשוט וממית אינו נענש כלל. והטעם, דלא היה בשוט כדי להמית. ומפני מה הוא מת, מפני שהוא פתאום, וא״כ איהו דעביד לנפשיה, שלא היה לו להיות שפוי בדעתו כל כך עד שיהא פתאום, משום הכי ״למסת נקיים ילעג״, ועל זה הביא המדרש רבה דאין רצון ה׳ שיבקש האדם לישב בשלוה בעוה״ז. וזהו דבר דוד ״כי אני לצלע נכון וגו׳⁠ ⁠⁠״ – תמיד הכינותי עצמי לידי צער ומכאוב, על כן לא הייתי חושש בהגיע אלי. טעם ד׳, (פסוק י״ט) ״כי עוני אגיד, אדאג מחטאתי״, פירוש, כדתניא בתוספתא שבועות: ר״א בן מתיא אומר, אין אדם מתחייב לשמוע אלא א״כ חטא, שנאמר ״ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה״, ועיין מה שכתבתי בספר ויקרא (ה,א). והיינו דברי דוד, דמשום הכי אינו חושש, ״כי עוני אגיד וגו׳⁠ ⁠⁠״ – יודע אני שהוא משום עון. והנה כל אלו טעמים גורמים לענוה.], יש מזה הטעם ויש מזה הטעם, לפי ענין של כל אחד. אבל משה היה כאדם שאינו עוד ״על פני האדמה״, היינו כמת שאינו יודע או שאינו מרגיש, וא״כ אינו מרגיש שום צער. והיינו דאיתא במסכת תמיד (לב,א) דאלכסנדרוס מוקדון שאל לחכמים מה יעשה אדם ויחיה, והשיבו – ימית את עצמו. ופירושו – ישפיל את עצמו, שלא ירגיש בצער ובהעדר הרצון והכבוד. וזו היתה מדתו של משה רבינו.
והאיש משה ענו מאד. מכאן נראה כי הדבור של אהרן ומרים היה בפומבי עד שנשמע למשה, ובא ללמד שלא כעס עליהם כי מטבעו להיות ענו ושפל.
מכל האדם אשר על וכו׳ – ולא ממלאכי השרת. ספרי. כן איתא באבות דר״נ, שהיו המלאכים אומרים קרא אתה, וענותנותן הן יותר מב״א, שנאמר וקרא זא״ז.
והאיש משה ענו מאד – אמר רבי יוחנן, אין הקב״ה משרה שכינתו אלא על גבור עשיר חנם ועניו, וכולן ממשה, עניו – דכתיב והאיש משה עניו מאד1. (נדרים ל״ח.)
1. וכן מביא ראיות מפסוקים שונים על יתר המעלות דחשיב בזה. ואמנם פשוט הדבר, דהא דאין הקב״ה משרה שכינתו רק על בעל מעלות אלו הוא רק השראה בקביעות, אבל לפרקים בודאי שקובע גם על אנשים שאינם כלולי כל מדות אלה, וראיה לזה שהרי בזמן הבית היו כמה נביאים שלא היו במדרגות אלה המעלות, וגם במשה גופיה מצינו ששרתה עליו שכינה קודם שהיה בו מעלת העשירות, שהרי כנודע נתעשר מפסולת של לוחות [ע׳ פ׳ תשא בפ׳ פסל לך], והנבואה חלה עליו עודו במצרים, אלא ודאי כמש״כ, ובזה סרו פליאות מהר״י אלבו ושארי מפרשים על זה המאמר, ואין להאריך.

אמנם בכלל לא נתבאר לי מאי זכות היא לאלה המעלות, גבורה, עושר, וחכמה, שעבורם ישרה ה׳ שכינתו, ובשלמא מדת הענוה בודאי מעלה גדולה היא וחביבה לפני המקום וכמש״כ אני את דכא ושפל רוח וכו׳, וכן מצינו בסגולת התורה שנדבקת רק למי שדעתו שפלה, ע׳ תענית ז׳ א׳ וכ״א בסוטה ה׳ א׳ אני את דכא ושפל רוח וכו׳, יעו״ש. אבל זולת מדה זו במה נחשבו הם לעומת גדולת של הקב״ה שיכבדם כ״כ עד להשרות שכינתו עליהם, ובשבת צ״ב א׳ חשיב עוד במספר מעלות אלו מי שהוא בעל קומה ויליף ג״כ ממשה, וגם זה מוסיף פלא, במה זכתה מדה זו להשראת השכינה.

ולכן נראה לי דכל אלה המעלות יחד שוים הם בעיקרם ויסודם אל מעלת הענוה, והבאור הוא, כי מעלות אלו מגבילים ערך הענוה, יען שאינו דומה ענוה של איש חלש ואביון ואינו מלומד, לענוה של איש גבור ועשיר וחכם וגם בעל קומה, יען כי בעוד שלהראשון ענוותו באה לו בטבע מסבת שפלותו ורוחו הכהה, הנה להשני מעלות נפשו וכשרונותיו גורמות לעורר בו רוח גאוה ולפסוע על ראשי אנשים פחותים ממנו, ואם איש כזה הוא עניו אמתי אז מדת ענוותו באמת מעלה גדולה היא מאין כמוה, וזהו דאשמעינו שאע״פ שהיה משה גבור ועשיר וחכם ובעל קומה אפ״ה היה עניו מכל האדם, ואשמעינן דאין הקב״ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם, ועל כל אלה הוא עניו, ודו״ק.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ד) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה פִּתְאֹ֗ם אֶל⁠־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹן֙ וְאֶל⁠־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלׇשְׁתְּכֶ֖ם אֶל⁠־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּצְא֖וּ שְׁלׇשְׁתָּֽם׃
Hashem spoke suddenly to Moses, to Aaron, and to Miriam, "You three come out to the Tent of Meeting!⁠" The three of them came out.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פסקא קב]
ויאמר י״י פתאום – רבי שמעון בן מנסיא אומר: פתאום – נתירא משה בפתאום וידבר עמו.
צאו שלשתכם אל אהל מועד – מלמד ששלשתם נקראו בדבור אחד, מה שאין הפה יכולה לדבר ומה שאי אפשר אוזן לשמוע. וכן הוא אומר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר (שמות כ׳:א׳). אחת דבר אלהים שתים זו שמענו (תהלים ס״ב). הלא כל דברי כאש נאם י״י (ירמיהו כ״ג:כ״ט).
[Piska 102]
"And the Lord said suddenly": R. Shimon b. Menassia said: Moses was frightened by "suddenly" (viz. [Shemot 3:6]), and (here) G-d spoke "suddenly.⁠" "The three of you go out to the tent of meeting!⁠": We are hereby apprised that the three of them were called by a single utterance, something which (within the framework of nature) the mouth is not capable of uttering nor the ear of hearing. And thus is it written (Shemot 20:1) "And the Lord spoke all of these things, saying" — (Psalms 62:12) "One (thing) has G-d spoken; two (things) have I heard,⁠" (Jeremiah 23:29) "Behold, My word is like fire, declares the Lord, (and like a hammer that shatters rock.⁠")
ויאמר י״י פתאום אל משה – ר׳ אלעזר ביר׳ שמעון אומר פתאום בתכוף. אין לשון פתאום אלא לשון טומאה כענין שנאמר וכי ימות מת עליו בפתע פתאום (במדבר ו׳:ט׳) מגיד שהיו מחוסרי טבילה אותה השעה כמדה שמדדו.
צאו שלשתכם – יוסי בן יהודה אומר בדיבור אחד יצאו שלשתם. ר׳ יוסי אומר בשלשה דברות יצאו שלשתם כאחת וכי משה היה צריך לצאת עמהם ולמה יצא לשם שני צדדים שלא יהא משה אומר דומה שנמצא בי פגם שכן הודחיתי מן הדבור ושלא יהו ישראל אומרין דומה שנמצא במשה פגם שכן נדחה מן הדיבר.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַאֲמַר יְיָ בִּתְכֵּיף לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וּלְמִרְיָם פּוּקוּ תְּלָתֵיכוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפַקוּ תְּלָתֵיהוֹן.
And the Lord spoke suddenly with Moshe, and to Aharon and to Miriam: Come forth, you three, to the tabernacle of meeting; and those three went forth.

וַיֹּאמֶר ה׳ פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם
וַאֲמַר ה׳ בִּתְכֵּיף לְמֹשֶה וּלְאַהֲרֹן וּלְמִרְיָם פּוּקוּ תְּלָתֵיכוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפַקוּ תְּלָתֵיהוֹן
תרגום ״פִּתְאֹם״ – ״בִּתְכֵּיף״, במהירות, נתבאר לעיל ״בְּפֶתַע פִּתְאֹם״ (במדבר ו ט) ״בִּתְכֵּיף שָׁלוּ״.
ואמר י״י בתכ⁠([ק])⁠וף למשה ולאהרן {....} ונפקו תלתיהון.
ואמר י״י למשה ולאהרן ולמרים פוקו תלתיכון למשכן זימנא ונפקו תלתיהון.
And the Lord said to Mosheh, to Aharon, and to Miriam, Come forth, you three, to the tabernacle. And those three went forth.
ויאמר ה׳ פתאם אל משה ואל אהרן1ולמה אמר להם פתאום, שאהרן ומרים היו טמאים עדיין שלא נתרחצו משכבת זרע, ומשה רבינו היה טהור ונקי, להודיע לאהרן ומרים שעל דבר זה פירש מן האשה, לפי שלא היה יודע אימתי היה רוצה הקב״ה לדבר עמו, וכדי שיהיה טהור ויהיה ראוי לדבור, שלא ימנע הקב״ה מלדבר מלפני הטומאה, לכך פירש, ולפי שהם לא פירשו נמצאו טמאים כשבא לדבר עמם.
1. ולמה אמר להם פתאום. עיין רש״י על התורה, ועיין תנחומא מצורע אות ו׳ ובהערה כ׳.
(ד-ה) וַיֹּאמֶר ה׳ פִּתְאֹם – אֵין פִּתְאֹם אֶלָּא דָּבָר טָמֵא, דִּכְתִיב (לעיל ו׳:ט׳) ״וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם״. וְכִי לָמָּה יָצָא מֹשֶׁה עִמָּהֶם. שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל רוֹאִין אַהֲרֹן וּמִרְיָם יוֹצְאִין לְדַבֵּר וְאוֹמְרִים דּוֹמֶה שֶׁמֹּשֶׁה נָזוּף. דָּבָר אַחֵר: שֶׁיְּהֵא קָרוֹב לְבַקֵּשׁ עַל מִרְיָם. וַיֵּרֵד ה׳ וְגוֹ׳ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל. לְהוֹדִיעַ כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁיָּרַד בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ.
וַיֹּאמֶר ה׳ פִּתְאֹם – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר פִּתְאֹם, שֶׁנִּתְיָרֵא מֹשֶׁה, בְּפִתְאוֹם נִדְבַּר עִמּוֹ. צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. מְלַמֵּד שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן נִקְרְאוּ בְּדִבּוּר אֶחָד מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לַפֶּה לְדַבֵּר וְאִי אֶפְשָׁר לָאֹזֶן לִשְׁמֹעַ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמות כ׳:א׳) ״וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלָּה לֵאמֹר״, (תהלים ס״ב:י״ב) ״אַחַת דִּבֵּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי״.
וַיֵּרֶד ה׳ בְּעַמּוּד עָנָן – שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁיּוֹצֵא לַמִּלְחָמָה יוֹצֵא בִּבְנֵי אָדָם מְרֻבִּים וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא לְשָׁלוֹם אֵינוֹ בָּא אֶלָּא בִּבְנֵי אָדָם מֻעָטִין, אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה אֵינוֹ יוֹצֵא אֶלָּא יְחִידִי, שֶׁנֶּאֱמַר ״ה׳ אִישׁ מִלְחָמָה ה׳ שְׁמוֹ״, וּכְשֶׁהוּא בָּא בְשָׁלוֹם בָּא בַּאֲלָפִים וּבִרְבָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ס״ח:י״ח) ״רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּ(וֹ)⁠תַיִם״ וְגוֹ׳. וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. מִפְּנֵי מָה לֹא יָצָא מֹשֶׁה עִמָּהֶם. שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אַף מֹשֶׁה הָיָה עִמָּהֶם בִּכְלַל הַכַּעַס. דָּבָר אַחֵר: בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאָדָם רוֹצֶה לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ אַל יֹאמַר לוֹ קְרַב אֵלַי אֶלָּא מוֹשְׁכוֹ בְּמַה שֶׁרוֹצֶה לְדַבֵּר עִמּוֹ. דָּבָר אַחֵר: שֶׁלֹּא יִשְׁמַע גְּנוּתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. דָּבָר אַחֵר: שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁבְחוֹ שֶׁל אָדָם בְּפָנָיו. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר מָצִינוּ שֶׁאוֹמְרִים מִקְצַת שִׁבְחוֹ שֶׁל אָדָם בְּפָנָיו וְכֻלּוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּנֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אֹ(וֹ)⁠תְךָ רָאִיתִי צַדִּיק״, שֶׁלֹּא בְּפָנָיו מַהוּ אוֹמֵר (שם ו׳:ט׳) ״אֵלֶּה תּוֹלְדֹ(וֹ)⁠ת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק, תַּמִים״ וְגוֹ׳. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר מָצִינוּ שֶׁאוֹמְרִים מִקְצַת שִׁבְחוֹ שֶׁל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, [שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ס״ו:ג׳) ״אִמְרוּ לֵאלֹהִים מַה נּוֹרָא״ וְגוֹ׳], קַל וָחֹמֶר לְבָשָׂר וָדָם.
בְּעַמּוּד עָנָן – מַגִּיד שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִמָּהֶם בֶּעָנָן. וְכָךְ הָיָה מְדַבֵּר עִם שְׁמוּאֵל בֶּעָנָן, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם״, וְאוֹמֵר ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו״ וְגוֹ׳. אָמְרוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל רוֹאִין עַמּוּד הֶעָנָן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהוּא יְדַבֵּר עִם מֹשֶׁה, וְכֵן בִּשְׁמוּאֵל. וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם. וְלָמָּה יָצְאוּ חוּץ לְאֹהֶל מוֹעֵד. שֶׁלֹּא יְהֵא מֹשֶׁה אוֹמֵר דּוֹמֶה שֶׁנִּמְצָא בִּי פְּגָם, שֶׁכֵּן נִדְחֵ[י]⁠תִי מִן הָאֹהֶל, וְשֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים דּוֹמֶה שֶׁנִּמְצָא בְּמֹשֶׁה פְּגָם, שֶׁכֵּן נִדְחָה מִן הָאֹהֶל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מָשְׁלוּ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁבָּא אוֹהֲבוֹ אֶצְלוֹ וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לוֹמַר לְבֶן בֵּיתוֹ. אָמַר הַמֶּלֶךְ מָה אֲנִי מוֹצִיא אֶת אוֹהֲבִי לַשּׁוּק, אֶלָּא יְהֵא בִּכְבוֹדוֹ בַּטְרַקְלִין וַאֲנִי וּבֶן בֵּיתִי נֵצֵא לַשּׁוּק. דָּבָר אַחֵר: אֵין אוֹמְרִים שִׁבְחוֹ שֶׁל אָדָם בְּפָנָיו, וְאֵין תּוֹבְעִין עֶלְבּוֹנוֹ שֶׁל אָדָם בְּפָנָיו.
פַקַאלַ אַללָּהֻ גַ׳פלַתַּ לִמֻושִׁה וַאהַרֻוןַ וַמִריַאם אכ׳רֻגּוּ תַּ׳לַאתַּ׳תֻכֻּם אִלַי׳ כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ פַכַ׳רַגּוּ תַּ׳לַאתַּ׳תֻהֻם
ואמר ה׳ בהפתעה, למשה ולאהרן ולמרים, צאו שלושתכם אל אהל מועד, ומייד יצאו שלושתם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פתאם – נגלה עליהם פתאם והם טמאים בדרך ארץ והיו צועקים: מים מים, להודיעם שיפה עשה משה שפירש מן האשה מאחר ששכינה נגלית עליו תדיר, ואין עת קבועה לדיבור.
צאו שלשתכם – מגיד ששלשתן נקראו בדבור אחד, מה שאי איפשר לפה לומר ולאוזן לשמוע.
פתאם SUDDENLY – He revealed himself to them suddenly just when they were unclean as a result of marital intercourse, so that they cried; "Water, water!⁠" (for purification). He did this to give them to understand that Moshe had acted rightly in that he had separated from his wife, since the Shechinah used to reveal Itself to him at all times and there was no definite time fixed for the Divine communication (Tanchuma Tzav 13).
צאו שלשתכם GO OUT YOU THREE [UNTO THE APPOINTED TENT] – This tells us that the names of all three of them were mentioned as one utterance, something that is impossible for a human mouth to articulate and a human ear to catch (Sifre Bemidbar 12).
פס׳: ויאמר ה׳ פתאום אל משה – מהו פתאום שהיו בלא טבילה אמר להם רצונכם שיהא משה כמותכן ואני מדבר עמו בכל עת. וכן הוא אומר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא.
צאו שלשתכם – מלמד ששלשתן נקראו משה ואהרן ומרים בדבור באחד מה שאי אפשר לפה לדבר. ואי אפשר לאוזן לשמוע:
פתאום – בשעה שהיו מדברים במשה. ולא היתה שעה רגילה לדבר עמהם, אלא לגעור בהם מפני משה, ולחלוק לו כבוד.
פתאום SUDDENLY [THE LORD CALLED TO MOSES, AARON AND MIRIAM]: I.e. right when they were speaking against Moses, [immediately God spoke to them,] even though that was not a usual time1 for God to be addressing them.⁠2 Rather [God spoke to them at such an unusual time] because He wanted to rebuke them on account of [their insult to] Moses,⁠3 and because He wanted to honor Moses.
1. See Rashbam below ad vs. 7 where he says that Moses, on the other hand, was used to getting prophecy from God at any time of day. See note 88 below.
2. Rashbam’s explanation opposes the midrashic explanation of Rashi that “suddenly” means that Aaron and Miriam were summoned by God despite the fact that they were impure at that time, as a result of sexual activity. (Rashi’s explanation is adapted from early midrashic sources. See e.g. Tanh. B Metzora‘ 6. Rashi’s explanation may also be found virtually verbatim in Tanh. Ṣav 13, but it seems clear that a later copyist copied Rashi’s comment into the text of Tanh. there. See the note on Rashi’s commentary in the Torat Ḥayyim Pentateuch here.) Rashbam explains more simply and more contextually that “suddenly” means “immediately.”
Rashbam’s comment may be understood as a peshaṭ-like reworking of the midrash. The midrash claims that Aaron and Miriam were summoned at a time when they were unprepared for prophecy as a result of sexual activity. Rashbam also says that they were unprepared for prophecy – because they were not used to God revealing Himself to them in such a sudden manner. Like Rashbam, see Ibn Ezra and Nahmanides
3. The language here in Rashbam’s commentary – לגעור בהם מפני משה – is unusual. Perhaps it should be emended to לגעור בהם בפני משה. Then Rashbam would be saying that “God wanted to rebuke them in Moses’ presence.” Rashbam’s comment would then be explaining why Moses was called (in our verse) when God wanted to speak only to Aaron and Miriam (vs. 5). Moses was called so that he could hear the rebuke that God was delivering in his honor. (So also Ibn Ezra: ומשה שומע.) If that is the meaning of Rashbam’s comment, then it should be seen as opposing the explanation of Rashi (ad vs. 5, s.v. ויצאו שניהם) that God’s speech to Moses and Aaron was delivered outside of Moses’ hearing.
פתאם – מ״ם פתאם נוסף, כמו: שלשום (בראשית ל״א:ב׳), והוא מגזרת: פתי (משלי ט׳:ד׳), דבר שלא עלה על לב.
(ד-ה) צאו שלשתכם – כל אחד מאהלו, והנה דרך כלל, ואחר כן פרט.
וירד י״י בעמוד ענןויקרא אהרן ומרים – ומשה שמע.
SUDDENLY. The mem of pitom (suddenly) is superfluous. It is like the mem of shilshom (three days ago).⁠1 Pitom is related to peti (a thoughtless one) (Prov. 9:4). It refers to something that one did not think of.⁠2
(4-5) COME OUT YE THREE UNTO THE TENT OF MEETING. Each one from his tent. Scripture first speaks generally.⁠3 It then goes into detail, namely, And the Lord came down in a pillar of cloud…and called Aaron and Miriam (v. 5), and Moses heard.⁠4
1. The mem of which is superfluous.
2. According to Ibn Ezra a peti is a person who does not anticipate the consequences of his acts. Similarly, the word pitom (suddenly) means unanticipated.
3. In other words, Come out ye three unto the tent of meeting is a general statement.
4. What God told Aaron and Miriam.
פתאום – שלא יוכלו לומר משה קבל עלינו לפני המקום.
צאו שלשתכם אל אהל מועד – כאדם שאומר בואו לבית דין.
שלשתכם – לידע עם מי הדין, עם משה או עמכם, כי שם היו יורדין לדין, כדכתיב: והיה כל מבקש י״י יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה (שמות ל״ג:ז׳).
ויצאו שלשתם – ונכנסו באהל מועד לדין.
פתאום – SUDDENLY – So they would not be able to say “Moshe complained about us before the Omnipresent.”
צאו שלשתכם אל אהל מועד – YOU THREE COME OUT TO THE TENT OF MEETING – Like a person who says “Come to court.”
שלשתכם – THE THREE OF YOU – To know who is right, Moshe or the two of you, because there they would go for judgment, as it is written, “and all who sought Hashem would go to the Tent of Meeting that was outside the camp” (Shemot 33:7)
ויצאו שלשתם – AND THE THREE OF THEM WENT OUT – And they entered the tent of meeting for judgment.
ויאמר י״י פתאם – שלא יאמרו משה קבל עלינו לפני המקום.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
ויאמר ה' פתאום, "suddenly the Lord spoke up;⁠" He did so in order that Aaron and Miriam would not blame Moses for having complained about him to God.
פתאום – פי׳ שלא יאמרו משה הי׳ קובל עליהם להקב״ה כי הוא לא רצה לתבוע עלבונו.
אל משה ואל אהרן ואל מרים – הנה משה לא היה עמהם, אבל הנבואה באה לשלשתם כאחד.
וטעם פתאום – שלא היו בעת ההיא נותנים לבם ומתכוונים לנבואה, ולכבוד משה באה להם מבלי הזמנה לדבר. כי פתאום על דעת המפרשים – דבר שלא עלה על לב, מגזרת פתי. ואמר הכתוב זה בעבור אהרן ומרים, כי משה רבינו ראוי לנבואה בכל עת, ודעתו נכונה לדבקה בשם הנכבד בכל שעה, כמו שפרשו רבותינו (בבלי שבת פ״ז.) בטעם פרישתו מן האשה.
אבל אנקלוס אמר: בתכיף.⁠א והטעם: כי כאשר היו נדברים במשה, עוד הדבר בפיהם, ונאמר להם: צאו שלשתכם, לא אחר להם כלל. ופתאום – לשוןב מהירות הוא. וכן: ואקב נוהו פתאום (איוב ה׳:ג׳), אשר פתאום לפתע יבא שברה (ישעיהו ל׳:י״ג), בפתע פתאום (במדבר ו׳:ט׳) – כפולי הטעם להפלגה, כמו: כמעט קט (יחזקאל ט״ז:מ״ז), הרבה מאד (בראשית ט״ו:א׳), וכן: במאד מאד (בראשית י״ז:ב׳) וכיוצא בהם. ופתאים – הם הנמהרים ביותר, שאין להם עיון בדבר ולא עצה כלל, כי: ועצתג נפתלים נמהרהד (איוב ה׳:י״ג), וכן: פתע ישבר (משלי ו׳:ט״ו), ואם בפתע בלא איבה (במדבר ל״ה:כ״ב) – בתכיף. והוא כמו פתאה מלשון פתאום.
(ד-ה) וטעם צאו שלשתכם, ויקרא אהרן ומרים – כי רצה שיהיה משה שם ויראה בקנאת השם לכבודו, ויהיה מצוי להם שלא ימחול השם רק על ידו, כאשר יתחננו אליו ויתרצה להם. ויקרא אהרן ומרים – שיאמר שבחו שלא בפניו.
א. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״בתכף״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״ענין״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, וכן בפסוק. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון: ״עצת״.
ד. כן בכ״י פולדה 2, וכן תוקן בכ״י פרמא 3255 (שם: ״הנפתלים״). בכ״י מינכן 137, פריס 222, דפוס ליסבון: ״נמהרים נפתלה״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״פתי״.
AND THE ETERNAL SPOKE 'PITH'OM' (SUDDENLY) UNTO MOSES, AND UNTO AARON, AND UNTO MIRIAM. Now Moses was not with them, but [they are mentioned together because] the Divine communication came to the three of them simultaneously. The sense of the word "suddenly" is that they did not direct their minds towards or intend to receive a Divine communication at that time, it being in honor of Moses that it came to them without any preparation for it; for the word pith'om (suddenly) in the opinion of the commentators [as explained in Ibn Ezra] applies to something which one did not think of, from the root pethi (simple-minded). Therefore Scripture uses the term pith'om [only] on account of Aaron and Miriam, for Moses our teacher was fit for a Divine communication at any time, and his mind was prepared to cleave to the Glorious Name at every moment, as our Rabbis have explained in connection with the reason why he [Moses] separated himself from his wife.⁠1 Onkelos, however, rendered [the word pith'om] as bithkeiph (in a hurry), the sense being that whilst Miriam and Aaron were still speaking about Moses, and the words were still in their mouths, they were told: Come out ye three unto the Tent of Meeting, and He did not delay [the rebuke] to them at all. The word pith'om is thus a term indicating hurry. Similarly, And I beheld his habitation cursed 'pith'om' (suddenly);⁠2 whose breaking cometh 'pith'om 'l'pheta' (suddenly at an instant);⁠3 'b'pheta' pith'om' (very suddenly),⁠4 the double expressions being for emphasis, just like: 'kim'at kot' (a very little while);⁠5 'harbei m'od' (exceedingly great).⁠6 So also: 'bi'm'od m'od' (very much),⁠7 and similar cases. And pethaim (simple-minded ones) are those who are very impetuous, who do not have any deep grasp of a matter and do not reflect on it at all, the usage being similar to the expression and the counsel of the wily is hurried.⁠8 So also: 'petha' (on a sudden) shall he be broken;9 and if 'b'phetha' (suddenly) without enmity,⁠10 [which Onkelos renders] bithkeiph, which is like pethi (simple), of the expression pith'om (hurriedly).
(4-5) The reason [why He said at first] Come out ye three and [then in the following verse it says] and He called Aaron and Miriam [excluding Moses] is that G-d wanted him to be present [in the Tent of Meeting] and to see how He is zealous for Moses' honor; and so that he would be available [to forgive them], for G-d would not forgive them unless he did, after they would beg him and he agrees to [forgive] them. And He called Aaron and Miriam, in order to tell Moses' praise when he was not present.
1. Shabbath 87a: Since the Divine Glory reveals itself to me at all times [and there is no definite time fixed for the Divine communication] …"
2. Job 5:3.
3. Isaiah 30:13.
4. Above, 6:9.
5. Ezekiel 16:47.
6. Genesis 15:1.
7. Ibid., 17:2.
8. Job 5:13. For any plan which is decided upon in a hurry is folly (Rashi).
9. Proverbs 6:15.
10. Further, 35:22.
פתאם – פירש רש״י נגלה עליהם פתאם והן טמאין בדרך ארץ והיו צועקים מים מים, להודיעם שיפה עשה משה שפירש מן האשה מאחר שנגלית שכינה עליו תדיר ואין עת קבוע לדבור.
ויש מפרשים פתאם כדי שלא ישובו, לפי שהיה בדבורם זה חלול ה׳, שכל המספר בגנותן של נביאים כאלו מדבר בשכינה, וחלול השם הוא מן העברות החמורות שמעכבים את התשובה, וזהו לשון פתאם קודם שישובו בתשובה, וכענין שאמר אין מקיפין בחלול השם, מפי א״א רבי נתן ז״ל.
פתאם, "suddenly.⁠" Rashi explains that God surprised them in state of ritual impurity occasioned due to their having had marital relations with their respective spouses. They then exclaimed: "water, water,⁠" implying the need to purify themselves as well as recognition that Moses had been correct in separating from his wife so as not to be ritually impure when God would choose to address him. Seeing that there were no fixed periods of time when God would appear, Moses had to be in constant readiness for such a communication.
Some commentators understand the word פתאם as meaning that the suddenness of God's reaction was designed to prevent Miriam and Aaron from repenting on what they had said at that time. Their sin included desecration of the name of the Lord, a sin which is so severe that people guilty of it are not presented with opportunities to repent. Miriam and Aaron had to know that speaking out against God's prophets was considered as on a level with speaking out against the Shechinah. The author appears to attribute this comment to his grandfather a Rabbi Nathan. It reflects the statement in Kidushin 40 that "no credit is extended in matters pertaining to desecration of the Lord's name.⁠"
פתאום – שלא יוכלו לומר משה צעק עלינו לפני הקב״ה.
פתאום – שלא יוכלו לומר משה צעק עלינו והתפלל לפני הקב״ה.
פתאום, "suddenly;⁠" G–d reacted so immediately in order that Miriam and Aaron could not say that G–d's reaction was due to Moses having complained about being slandered.
פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים – כתב הרמב״ן הנה משה לא היה עמהם אבל הנבואה באה לשלשלתם כאחד ופי׳ פתאום שלא היו בעת ההיא נותנים לבם ומכוונים לנבואה ולכבוד משה באה להם מבלי הזמנה לדבר כי פתאום על דעת המפרשים הוא דבר שלא עלה על הלב מגזרת פתי יאמין לכל דבר ואמר הכתוב פתאום בשביל אהרן ומרים כי משה מוכן לנבואה בכל עת. ואנקלוס תרגם בתכף לשון מהירות פי׳ כי בעודם מדברים במשה בא להם הדיבור. וטעם:
צאו שלשתכם – כי רצה שיהיה משה שם ויראה בקנאת השם לכבודו ויהיה מצוי להם שלא יחמול השם אלא על ידו כאשר יתחנן אליו וירצה להם:
פתאום אל משה ואהרן ואל מרים, "suddenly, to both Moses, Aaron, and Miriam.⁠" Nachmanides writes that Moses was not present when God spoke to Aaron and Miriam. Nonetheless, the prophetic vision came to all three of them simultaneously. The significance of the word פתאום lies in the fact that at that time neither of them had prepared themselves for receiving a prophetic vision. In fact, Aaron and Miriam were only granted their prophetic vision in honour of Moses, as otherwise they had never received such communications without having first prepared themselves for this in some manner. All the commentators agree that the word פתאום indicates that the recipient of such perceptions had been totally unprepared for them. The word applies only to Aaron and Miriam, since Moses never needed to prepare himself in order to be on God's "wavelength,⁠" in order to be able to immediately assimilate anything that God wished to tell him.
Onkelos translates the word פתאום as meaning בתכף, as meaning "immediately, without delay.⁠" God intervened while Miriam and Aaron were still speaking to one another about this subject.
צאו שלשתכם, "go out all three of you, to the Tabernacle.⁠" God wanted that Moses should be there and should become aware that God Himself defended Moses' virtue and his reputation. They would also become aware that God did not pardon Miriam and Aaron their slander unless Moses himself did so by pleading on their behalf.
פתאום – כי חרה לו ית׳, כראוי לאוהב הנאמן שלא יוכל לשאת כלל שישמע חרפת אוהביו, ויהיה חושש לכבודם ויקנא למעלתם, ואם הם יחרישו הוא לא יחריש, אף כי זה יותר ראוי, כי אין ראוי לשלם שיקנא לעצמו וישבח עצמו.
צאו שלשתכם – לכל אחד ואחד בפני עצמו נאמר בנבואה שיצא אל אהל מועד; או אמר זה למשה, והוא אמר הענין לאהרן ומרים; כי לא יתכן שתהיה נבואה אחת⁠־במספר יחד לרבים.
אמנם לפי ששמע ה׳ קול דבריהם באומרו הרק אך במשה דבר ה׳ הלא גם בנו דבר מה שהיה טעות גדול בהם לשתף מדרגת נבואתם לנבואתו הנכללת במין כמו שאמרנו כי מזה באו לפקפק על פרישותו מאשתו כמו שנזכר. לזה נאמר ויאמר ה׳ פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם וגו׳. והיתה האמיר׳ פתאומית כדי שירגישו בחסרונם אז שלא היו מוכנים אל הנבוא׳ ויכירו אשר הוא מוכן ועומד תמיד ויכירו תועלת הפרישות. וכן אמרו (תנחומא פ׳ צו) במדרש שהיו נבהלים לאמר מים מים וכבר אמר שצוה למשה לצאת כדי שיהא מזומן להתפלל על מרים. ויתכן כי לפי שהיו אז אהרן ומרים חטאים לא תשרה עליהם נבוא׳ כי אם על ידי משה המשתתף עמם וזהו שאמרו שבדבור אחד קרא לשלשתן שמשפע משה נאצל עליהם וגם עמדו שם באהל יועיל למה שידבר עמם חוצה לו כשקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם והית׳ היציאה מהאהל לרמוז להם על ההבדל הגדול שהיה בינם ובין משה העומד בפנים כי הוא נאמן בית והוא מה שירצ׳ להורות אותו להם במיני הבדליו מהם ומכל הנביאים כי זהו הדרוש המיוחד בספור הזה כמו שאמרנו ראשונה.
פתאום והם טמאי׳ בדרך ארץ והיו צועקים מים מים להודיעם שיפה עשה משה שפי׳ מן האשה. דאל״כ מנ״מ אם היה פתאום עד שהוצרך הכתוב להודיענו זה:
צאו שלשתכם מגיד ששלשתן נקראו בדבור א׳ מה שא״א לפה לאמרו ולאזן לשמעו. בספרי דאל״כ שלשתכם ל״ל הרי כבר נאמר ויאמר י״י אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ד) והנה צוה השם לאהרן ולמרים ומשה צאו שלשתכם כדי להוכיח לאהרן ומרים על דבריהם וצוה למשה שיצא שם עמהם לאותה סבה עצמה שזכרה התורה שאחרי היותם שמה קרא לאהרן ומרים שיצאו מן האהל ויצאו ונשאר שם משה לבדו. והיה הדבור לשניהם היוצאים בלבד ולא למשה כדי שיראו אהרן ומרים בעיניהם ההבדל אשר היה בין מעלת משה למעלתם ולכך צוה לשלשתם יחד שיצאו רוצה לומר מאהליהם אל אהל מועד והם הלכו שם ובהיות שלשתם שמה ירד עמוד הענן ויעמוד פתח האהל והעמוד ענן לא היה יורד מפני משה כי הוא ע״ה לא היה צריך אליו בנבואתו אלא מפני אהרן ומרים שהיה ענן וערפל סביבם ולכן עמד פתח האהל ולא ירד על האהל אשר שם משה אלא על פתח האהל.
ויקרא אהרן ומרים שיצאו שמה וזהו ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם כי לא רצה ית׳ שיהיו שלשתם במדרגה אחת בתוך האהל הקדוש כיון שלא היו שוים במעלתם ולכך צוה לאהרן ומרים שיצאו משם כי לא היה ראוי שיעמדו במקום שהיה עומד משה. וצוה יתברך שיצאו מן אהל מועד כדי שלא יבא על מרים הצרעת המטמא בתוך האהל.
ואמר ויאמר ה׳ פתאום אל משה ואל אהרן – ולכן אמר למעלה וישמע ה׳ להורות כי ה׳ שמע ויתעבר. אבל משה לא שמע לפי שעשה עצמו כאלו לא שמע. לפי שהיה עניו מאד. ולזה אמר ג״כ פתאום בענין שלא יחשדו למשה שהוא נתרעם לשם מהם. לזה אמר ויאמר ה׳ פתאום בלי הפסק ושהות. אלא שהשם מעצמו קנא לכבודו. ולזה אמר ג״כ וישמע ה׳. להורות שהוא שמע הדבר ולא מפי משה. ולזה קרא למשה עם אהרן ומרים להורות שלא נפרש משה מהם בשום זמן. ואחר שראו זה ויקרא אהרן ומרים להפרישם ממשה. ויאמר שמעו נא דברי. כלומר עד עכשיו אתם דברתם במשה. עכשיו שמעו אתם ואדברה אני. או שיאמר שמעו עתה דברי שאדבר לכם לכבוד משה. אבל לעד לעולם לא תשמעו דברי בעונש זה. בענין שלא תאמרו הלא גם בנו דבר. ולזה לא רצה לעשות מהם נביאים לומר אתם נביאים ובמראה אליכם אתודע. אלא אם יהיה נביאכם. כלומר הנביאים שלכם. במראה אליו אתודע. כי זאת היא אספקלריא שאינה מאירה. או במראה יותר תחתונה שהיא בחלום. ואחר שאין אתם נביאים. איך תוכלו לשפוט ולדבר על משה. כי משה פה אלפה אדבר בו והוא למעלה מכל הנביאים. ורמז באומרו לא כן עבדי משה וגו׳. להורות שכל הנביאים השגתם והשפעתם ממשה. לפי שהוא מארי דביתא אדון הבית. והוא האיש אדוני הארץ. שהוא מקום יניקת כל הנביאים מאספקלריא שאינה מאירה שהיא אל שדי כמוזכר באבות. ולכן כל הנביאים אמרו כ״ה אמר ה׳ צבאות כי זה מקומם. והיא נקראת בית אלהים. אבל משה בכל ביתי נאמן הוא. וזה הבית הוא נאמן עליה נגיד ומצוה. ולפי שנבואתם מזה המקום הם מושלים משלים וחידות. אבל משה השגתו אספקלריא המאירה. וזהו ומראה ולא בחידות ולא מראה כבראשונה. ואע״פ שהשגתו גדולה. בכל יום ויום רוצה להתדבק יותר למעלה. וזהו ותמונת ה׳ יביט. בכל יום ויום הוא מביט למעלה לעלות ממעלה למעלה:
ורמז ג״כ באומרו בכל ביתי נאמן הוא. להשיב להם על מה שאמרו כי אשה כושית לקח ונפרש ממנה אבל אתם לא עשיתם כן. לזה אמר לא כן עבדי משה כמותכם. כי משה בכל ביתי נאמן הוא. ואחר שהוא בעל הבית. בעל אשה הוא. ואינו צריך אשה אחרת. אחר אשר הוא מתדבק בשכינה הנקראת אשה יראת ה׳. והיא האשה הנצבת עמו ועם ישראל בגלותם. כאומרו לא מאסתים ולא געלתים לכלתם כתיב. וזהו בכל ביתי נאמן הוא. וא״כ מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. אחר שכל דבריו הם נוראים ונפלאים. ומי יבא עד תכונתם כאומרו את מעשה ה׳ כי נורא הוא אשר אני עושה עמך:
צאו שלשתכם – רצה שידע משה טוב האל יתברך המקפיד על כבודו.
צאו שלשתכם. God wanted that Moses should become aware of His being concerned immediately when anyone impugned his honour.
(ד-ח) ויאמר ה׳ [פתאום] אל משה וגו׳, ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם. ר״ל, אם משה היה ׳נביאכם׳, היינו נביא כמו שאתם אומרים ב⁠[דבריכם], ה׳ – אני ה׳ שהוא ׳ושמי ה׳ לא נודעתי להם׳ (שמות ו ג)1, במראה אליו אתוודע – שאינו באספלקריא המאירה2, ועוד בחלום אדבר בו – שאינם יכולים להינבא בעודם משתמשים בחושים.
אבל לא כן עבדי משה, שבכל ביתי נאמן הוא – ר״ל קיים, שהם לא יוכלו להינבא בעודם משתמשים בחושים לפי שצריכים להכין עצמם ולהסתלק לגמרי מדברים החומריים, אבל משה תמיד ׳נאמן׳ וקיים בשכליות3, לא בגשמיות.
ו׳נאמן׳ הוא כמו ׳האל הנאמן׳ (דברים ז ט)4, ר״ל קיים, ו׳חולאים רבים ונאמנים׳ (דברים כח נט), ו׳עם קדושים נאמן׳ (הושע יב א), ׳ויהי ידיו אמונה׳ (שמות יז יב) וכיוצא:
[מדריגות הנבואה, ומעלת נבואת משה]:
אמר הגאון, יש שלוש חלוקות בנבואה מעלות מתחלפות:
שכל הנביאים מתנבאים באספקלריא שאינה מאירה (יבמות מט:) כשהם מתבודדים וכמעט מופשטים מן החומר. וזהו כשהקב״ה מדבר אליהם, שיש גם כן שתי מדרגות, האחת – ׳מִדבר אליו׳ – כמו מתדבר, ר״ל שהוא ענין גבוה מ׳וידבר אליו׳, אבל כשהם מתנבאים בדבר הגבוה ההוא, הם מתבודדים ונבדלים מן החומר.
אבל משה, אפילו כשמתנבא באותה המדרגה – הוא מתנבא בעודו משתמש בחושיו. וזהו ׳פנים (אל פנים) [בפנים] דיבר ה׳⁠ ⁠׳ (דברים ה ו), ר״ל בעודו משתמש בחושיו. ולזה אין כל נביא מגיע אלא ישראל במעמד הר סיני.
אבל יש מדרגה שלישית גדולה מזו, שהוא ׳פה אל פה׳. אבל כשמשה היה מתנבא במדרגה של ׳פה אל פה׳, לא היה מתנבא רק עם מדרגת ׳מתדבר אליו׳, ולא עם ׳וידבר אליו׳.
׳מתדבר אליו׳ – כמו שהקב״ה היה אומר בינו ובין עצמו ׳הייתי רוצה שמשה היה עושה כן׳, ומשה שומע, ולא היה אומר לו אז בפה אל פה ׳משה, עֲשֵה זאת׳.
אבל במדרגת ׳פנים אל פנים׳ היה ׳מדבר אליו׳ – לעצמו.
הי לך אם כן שתי מדרגות מצד אחד, ושלוש מצד שני:
השתי מדרגות הוא ׳מתדבר בו׳ בינו לבין עצמו, והשנית ׳מדבר אליו׳.
השלושה הם בעודו בלתי משתמש בחושיו, וזהו אספקלריא שאינה מאירה. השנית – ׳פנים אל פנים׳, ר״ל בעודו משתמש בחושיו, והיא האספקלריא המאירה. השלישית היא ׳פה אל פה׳, והיא גדולה מכולם.
כל הנביאים שהם מתנבאים במדרגת ׳וידבר אליו׳, הם מתנבאים באספקלריא שאינה מאירה. ומשה, אפילו במדרגת ׳וידבר אליו׳, היה מתנבא ׳פנים אל פנים׳ באספקלריא המאירה. ולזה לא הגיע שום נביא אלא ישראל במעמד הר סיני. ומשה היה מתנבא עוד במדרגה גדולה שהיא ׳פה אל פה׳, אבל לא עם מדרגת ׳וידבר אליו׳, אלא במדרגת ׳מתדבר בו׳.
ולכן אמר פה אל פה אדבר ׳בו׳, ולא אמר ׳אדבר אליו׳, שעם מדרגת ׳פה אל פה׳ לא היה ׳מדבר אליו׳, רק ׳מתדבר בו׳ והוא שומע, ומראה אליו מראות ברורות, ולא בחידות כשאר הנביאים שאמרו ׳סיר נפוח אני רואה׳ (ירמיה א יג) או ׳מקל שקד׳ (שם פסוק יא) וכיוצא. ותמונת ה׳ יביט.
ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. אמר הגאון, כל ׳מדוע׳ הוא ממה נפשך, כלומר, ממה נפשך, או הייתם יודעים שהייתי מכיר במשה שהוא איש גדול, או לאו. אילו הייתם יודעים שהייתי מכיר בו, ׳מדוע לא יראתם לדבר בעבדי׳ מצד שהוא ׳עבדי׳. ואמר ׳במשה׳ מצד שהוא משה שהוא גדול. ואם תאמרו שלא הייתי מכיר במעשיו, זו קשה מן הראשונה.
ובכן יתיישב פירוש רש״י על זה, והוא נכון כפשוטו5:
[׳ידיעה פנים אל פנים׳ – ׳דיבור פה אל פה׳]:
אמר הגאון, שהמדרגות שוות, ידיעת ׳פנים אל פנים׳ ודיבור ׳פה אל פה׳, שהידיעה מורה אהבתו ובחירתו בו, כמו ׳ידעתיך בשם׳ (שמות לג יב) וכיוצא, ולכן אמר בסוף הברכה (דברים לד י) ׳ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים׳, שהוא כאילו אמר ׳אשר דיבר בו ה׳ פה אל פה׳ שהיה המדרגה היותר חשובה שבמשה6:
1. שלא נודע בשם ה׳ לאבות, רק למשה, ואילו היה נשה ׳נביאכם׳, גם לו לא נודעתי כך.
2. ראה ביאורו בעקידה.
3. שהוא ׳ביתי׳.
4. בנדפס שם: ׳האל הנאמן – קיים על ענין אחד לא ישתנה׳.
5. שלא דרש כפילות ׳בעבדי במשה׳, אלא פשוטה של תיבת ׳מדוע׳.
6. השווה אריכות האלשיך בהקדמת שה״ש.
מגיד ששלשתן כו׳. דאם לא כן, לא הוי למכתב רק ״צאו״, דהא כבר כתיב ״ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן ואל מרים״, ולא הוי למכתב ״שלשתכם״ (כ״ה ברא״ם):
פתאום והן טמאין. דאל״כ מאי נ״מ דכתיב פתאום. רא״ם:
מים מים. מדכתיב הכא פתאום ובנזיר ג״כ כתיב פתע פתאום, מה נזיר צריך הבאה במים אף טבול יום כן. וק״ל:
Suddenly when they were ritually unclean. For if not so, why does Scripture write "suddenly"? Re'm
Water! Water! Because it is written here, "suddenly" and also concerning Nazirite it is written, "suddenly or unexpectedly" (Bamidbar 6:9). We make a comparison — just as a Nazirite needs to immerse in water, so too [the sudden call for water] was for immersion in water by day (following marital relations).
אל משה וגו׳ – טעם קריאת משה, לדבריהם ז״ל (שם) שאמרו שהיו טמאים, קרא למשה כדי להכיר תולדות הפרישה שפירש משה שנמצא מוכן לדבר ה׳ אליו באין מונע אשר לא כן הם שקראם ה׳ ולא יכלו לצאת, ולפי הפשט כדי שיהיה מוכן משה להתפלל על מרים. עוד טעם קריאת משה לצד שנתכוין ה׳ לגלות להם תיכף ומיד בסדר הקריאה כי גדול משה מהם ממה שהקדימו להם בקריאה והשמיעם הדבר ובזה ירגישו סתירה למחשבתם שאמרו הרק במשה הלא גם בנו וגו׳.
אל משה, to Moses, etc. The reason that God called to Moses when it was Aaron and Miriam He wanted to speak to is that the latter were ritually impure at the time and first had to purify themselves. He called to Moses in order to give recognition to the fact that Moses kept himself pure at all times by the very fact that he did not indulge in marital relations with his wife. This is why he was able to be called upon by God without having to undergo any preparation. This fact contrasted with the state of Miriam and Aaron (compare Yalkut). According to the plain meaning of the verse God called Moses so that he would be able to offer a prayer on behalf of Miriam when the latter would be afflicted with Tzoraat. Another reason God called Moses also was that God wanted to use the opportunity to demonstrate Moses' superiority as a prophet immediately. He did this by calling to Moses before He called to Aaron and Miriam. When they would hear that God called Moses first, they would realise immediately that this was in contrast with their perception that they equalled him in prophetic stature.
פתאם – שלא היו בעת ההיא נותנים לבם ומתכונים לנבואה, אלא בשעה שהיו מדברים במשה ועוד הדבר בפיהם נאמר להם צאו שלשתכם, והנה אמר הכתוב פתאום כנגד אהרן ומרים לבד, כי משה היה ראוי לנבואה בכל עת ודעתו נכונה לדבקה בשם הנכבד בכל שעה:
צאו שלשתכם – מאהלכם אל אהל מועד, וקרא לשלשתם כי רצה שיהיה משה שם ויראה בקנאת השם לכבודו ויהיה מצוי להם שלא ימחול להם השם רק על ידו כאשר יתחננו אליו ויתרצה להם, אבל אח״כ אמר ויקרא אהרן ומרים לבד, שיאמר שבחו שלא בפניו:
פתאם – עיין פירוש לעיל ו, ט.
דבר ה׳ שבפסוק ו קשור לנאמר בפסוק ב והוא מהווה תשובה לדברי מרים ואהרן. משום כך, הנושא (משה) לא נזכר בפירוש בתשובת ה׳ (פסוק ו), אך הוא עולה באופן ברור מהדברים הקודמים (בפסוק ב). על פי זה, ניתן להניח שה׳ קרא לשלושתם (כאן) מיד לאחר שמרים ואהרן סיימו לדבר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ד) ויאמר ה׳ פתאם אל משה – יען שבא הדבור פתאום ואהרן ומרים לא היו מוכנים אל הדבור לא היה אפשר שיבא הדבור אליהם אם לא באמצעות משה ע״כ קרא גם את משה שיהיה אתם ביחד באוהל מועד, וע״י משה שהיה מוכן חל הדבור גם עליהם:
ויאמר ה׳ פתאם: כדי להפחיד אותם. והנה יש מקום לחקור, מדוע נדבר עם משה גם כן פתאום כדי להפחידו. אבל תניא בספרי ׳ר״ש בן מנסיא אומר, ״פתאום״ נתיירא משה ב״פתאום״ נדבר עמו׳, וביארנו בספר שמות (ד,ג) שהוא משום שנס מפני הנחש בעמדו לפני ה׳, והוא משום שהיה פתאום ונבהל עד שלא התבונן לפני מי הוא עומד. משום הכי בא לכאן העונש שנדבר עמו פתאום.
צאו שלשתכם וגו׳: נדבר באותה שעה לשלשתם יחד. ואמר בלשון ״שלשתכם״, ללמד לאהרן ומרים שאינם ראויים לדיבור לולי שגם משה עומד עמהם בפתח אהל מועד, וכמו שהיה בימי נח ובניו כמו שכתבתי בספר בראשית (ט,ח).
ויצאו שלשתם – נכנסו בחצר המשכן המוקף בקלעים בלבד, וה׳ קרא לאהרן ומרים וקרבו שניהם לפתח האהל ששם עמד הענן, וזהו שכתב ויצאו שניהם, ונשתמש בלשון יציאה לפי שלא נכנסו אל תוך אהל מועד (עיין מה שכתבתי למעלה י״א:כ״ו).
צאו שלשתכם כו׳ – לרמז להן, שאינן ראוין לגלוי שכינה רק באמצעיות משה, וכן לרמז למשה שיהא מוכן תיכף לתפילה. ולזה אמר אל, שזה מדת הרחמים רפא נא, עתה, לה, כי רצונך שאתפלל תיכף, וכן תרחם תיכף.
בספרי: בכל ביתי נאמן הוא חוץ ממלאכי השרת רי״א אף ממלאכי השרת. נראה דרבנן סברי וחי אלו מלאכי השרת, א״כ קוב״ה קאמר ליה לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי, א״כ מלאכי השרת גדולים ממנו, אבל ר׳ יוסי סבר אלא אף שאינן יודעין, וכדברי ר״א לקמן, וחי היינו בשעת חיותו אינו רואה, אבל רואה במיתתו, א״כ שפיר קאמר אף ממלאכי השרת. ודו״ק. ופשוט.
ויאמר ה׳ פתאום – מכאן דפתאום זה אונס.⁠1 (כריתות ט׳.)
1. ר״ל שמציין מהירות הזמן התוכפת פעולתה מבלי הכנה, וזה אונס, ומביא לראיה על זה מפסוק זה ויאמר ה׳ פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו ויצאו, משמע דהיתה תיכף לצווי – יציאה, ועיין לפנינו לעיל בפ׳ נשא (ו׳ ט׳) דעת ברייתא אחת דפתאום הוי מזיד, וברייתות חלוקות הן, והאמת הוא דלשון זה כולל שני המובנים, ובכל מקום לפי ענינו.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ה) וַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃
Hashem came down in a pillar of cloud, and stood at the door of the Tent, and called Aaron and Miriam; and they both came forward.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםשד״למלבי״םנצי״באם למקראעודהכל
וירד י״י בעמוד ענן – שלא כמדת בשר ודם: מדת בשר ודם, כשהוא יוצא למלחמה – יוצא בבני אדם מרובים, וכשהוא יוצא לשלום – אינו יוצא אלא בבני אדם מועטים, אבל הקב״ה, כשהוא יוצא למלחמה – אינו יוצא אלא יחידי, שנאמר י״י איש מלחמה (שמות ט״ו), וכשהוא בא בשלום – באלפים וברבבות הוא בא, שנאמר רכב אלהים רבותיים אלפי שנאן (תהלים ס״ח:י״ח).
ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם – מפני מה לא יצא משה עמהם? שלא יהו ישראל אומרים: אף משה היה עמהם בכלל הכעס.
דבר אחר: בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שכל זמן שאדם רוצה לדבר לחבירו – לא יאמר לו קרב אליך, אלא מושכו במה שרוצה – ומדבר עמו.
דבר אחר: שלא ישמע גנותו של אהרן.
דבר אחר: שאין אומרים שבחו של אדם בפניו.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: מצינו שאומר מקצת שבחו של אדם בפניו, שכן מצינו בנח כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (בראשית ז׳:א׳), ושלא בפניו הוא אומר אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (בראשית ו׳:ט׳).
רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם, שנאמר אמרו לאלהים מה נורא מעשיך (תהלים ס״ו:ג׳), אם אומר מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם – קל וחומר לבשר ודם.
"And the Lord went down in a pillar of cloud": not as the measure of flesh and blood. The measure of flesh and blood: When he goes out to war, he goes out with many men, and when he goes out to peace, he goes out with only few. But the Holy One Blessed be He, when He goes out to war, only He goes out, as it is written (Shemot 18:3) "The Lord is a man of war"; and when He comes in peace, He comes with thousands and ten thousands, viz. (Psalms 68:18) "G-d's chariots are myriads upon myriads, thousands upon thousands.⁠" (And here He comes to make peace, accompanied by "a pillar of cloud.⁠") (Bemidbar, Ibid.) "And He called Aaron and Miriam, and the two of them came forth.⁠" Scripture here comes to teach us proper conduct — that when one wishes to speak to someone not in the presence of another, he should not ask the other to leave, but should draw near to him the one he wishes to speak to and talk to him. And why did He not call Moses with them? So that Israel not say that Moses, too, was the object of the Lord's anger. Variantly: So that Moses not hear the (Lord's) criticism of Aaron. Variantly: A man (Moses, in this instance) is not to be praised to his face. R. Elazar b. Azaryah says: We find that part of a man's praise is stated to his face. For thus do we find with Noach, (the Lord saying to him, Bereshit 7:1) "For you have I found to be righteous before Me in this generation,⁠" whereas not to his face He says (Ibid. 6:9) "These are the progeny of Noach: Noach was a completely righteous man in his generations.⁠" R. Elazar the son of R. Yossi Haglili says: We find that one mentions (only) part of the praise of Him who spoke and brought the world into being "to His face,⁠" as it is written (Psalms 66:3) "Say to G-d: How awesome are Your deeds!⁠" How much more so is this true (that only partial praise is thus mentioned) with flesh and blood.
וירד ה׳ בעמוד ענן – מגיד שהיה מדבר עמהן בענן ומניין כדרך שהיה מדבר עמהם כך היה מדבר עם שמואל בענן אמ׳ משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו בעמוד ענן ידבר אליהם (תהלים צ״ט:ו׳) אמרו בשעה שהיו ישראל רואין את עמוד הענן בין השמים ובין הארץ היו יודעין שהוא מדבר עם משה וכן שמואל.
ויעמד פתח האהל – ולמה לא נכנס לאהל שלא נתקדש המשכן לפורענות אלא לטובה ואלו לא שנכנס נדב ואביהו לא לקו אבל אלו שהן בחוץ לא הכניסן לפנים.
- ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם – ולמה יצאו שניהן חוץ לאהל מועד [והניחו את משה בתוך האהל] שלא יהא משה אומר דומה שנמצא בי פגם שכן הודחתי מן האהל ושלא יהו ישראל אומרין דומה שנמצא במשה פגם שכן נדחה מן האהל. ר׳ יהודה אומר משלו משל למה״ד למלך שבא אוהבו אצלו והיה מבקש לומר דבר לבן ביתו אמר המלך מה אני מוציא את אוהבי לשוק אלא יהא בכבודו בטרקלין ואני ובן ביתי נצא לשוק [אף כאן הוציא אהרן ומרים מפני כבודו של משה שאין מושכין את הגדול מלפני הקטן לדבר עמו אבל מושכין את הקטן מלפני הגדול לדבר עמו] ד״א אין אומרין שבחו של אדם בפניו ואין תובעין עלבונו של אדם בפניו.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וְאִתְגְּלִי יְיָ בְּעַמּוּדָא דַּעֲנָנָא וְקָם בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וּנְפַקוּ תַּרְוֵיהוֹן.
And the Lord was revealed in the pillar of the Cloud, and stood at the door of the tabernacle: and He called Aharon and Miriam, and they two came forth.

וַיֵּרֶד ה׳ בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם
וְאִתְגְּלִי ה׳ בְּעַמּוּדָא דַּעֲנָנָא וְקָם בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וּנְפַקוּ תַּרְוֵיהוֹן
פועל התנועה ״ירד״ מתורגם בפועל מופשט ״וְאִתְגְּלִי״ להרחקת ההגשמה.⁠1 על פי זה קשה תרגומו ״וילך״ (פס׳ ט), עיין שם.
1. עיין בנספח ״תרגומי ההגשמה״, פרק ה ״ירד״.
ואיתגלי איקר שכינתיהא די״י בעמודה דעננה וקם לה בתרע משכנה וקרא אהרן ומרים ונפקו תרתיהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״איקר שכינתיה״) גם נוסח חילופי: ״מימריה״.
ואיתגלי יקרא די״י בעמודא דענן יקרא וקם בתרע משכנא וקרא אהרן ומרים ונפקו תרויהון.
And the Glory of the Lord was revealed in the Cloud of Glory, and He stood at the door of the tabernacle, and called Aharon and Miriam: and those two came forth.
ויקרא אהרן ומרים1ולמה לא קרא למשה, לפי שאין אומרים שבחו של אדם בפניו, ולמה אמר למשה שיצא עמהם כדי שידע משה שכל מעשה שעשה הקב״ה לא עשה אלא לכבודו.
1. ולמה לא קרא למשה. ספרי פיסקא ק״ב, וש״י על התורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

פַתַּגַלַי׳ אַללָּהֻ בִּעַאמֻודִגַ׳מַאמֵ וַקַאםַ עַלַי׳ בַּאבִּ אלּכַ׳בַּאאִ וַנַאדַי׳ יַא אהַרֻוןֻ וַיַא מִריַאם פַכַ׳רַגַּא כִּלַיְהִמַא
ומייד נגלה ה׳ בעמוד עננים, ועמד ליד פתח האהל, וקרא, הוי! אהרן, והוי! מרים, ומייד יצאו שניהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בעמוד ענן – יצא יחידי שלא כמדת בשר ודם. מלך בשר ודם כשיוצא למלחמה יוצא באוכלוסין, וכשיוצא לשלום יוצא במועטין, ומדת הקב״ה יוצא למלחמה ביחידי: י״י איש מלחמה (שמות ט״ו:ג׳), ויוצא לשלום באוכלוסין, שנאמר: רכב אלהים ריבותים (תהלים ס״ח:י״ח).
ויקרא אהרן ומרים – שיהו נמשכין ויוצאין חוץ החצר לקראת הדיבר.
ויצאו שניהם – ומפני מה משָכן והפרישן ממשה, לפי שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. וכן מצינו בנח, שלא בפניו נאמר: איש צדיק תמים היה וגו׳ (בראשית ו׳:ט׳), ובפניו נאמר: כי אותך ראיתי צדיק לפני (בראשית ז׳:א׳).
דבר אחר: שלא ישמע בנזיפתו של אהרן.
בעמוד ענן [AND HASHEM CAME DOWN] IN THE COLUMN OF THE CLOUD – He came alone to punish them, not as is the manner of human beings: when a human king goes to war, he goes with numerous troops, but when he goes forth peaceably, he goes forth with only a few. But the manner of the Holy One, blessed be He, is that He goes to war alone – as it is said, "Hashem alone is the man of war" (Shemot 15:3), but He goes forth for peace accompanied by His hosts, as it is said, "The chariots of God are twenty thousands, even thousands of angels of peace (שנאן)" (Tehillim 68:18) (Sifre Bemidbar 12).
ויקרא אהרן ומרים AND HE CALLED: "AHARON AND MIRIAM!⁠" – that they should proceed further, and go forth from the court towards God (more lit., the Divine Speech) (Sifre Bemidbar 12).
ויצאו שניהם AND THEY BOTH WENT FORTH – And why did He bid them go further and so separate them from Moshe? Because there is a rule that one should utter only a part of a man's good qualities in his presence, but that the whole of them should be told only in his absence. Similarly we find in the case of Noah, that in his absence (i.e. when Scripture speaks about him) it says of him: "a righteous and whole-hearted man" (Bereshit 6:9), while in his presence (i.e. where God is speaking to Noah) it states, "for you I have seen righteous before me" (Bereshit 7:1), (and it does not add: whole-hearted) (Sifre Bemidbar 12).
Another explanation is: God bid only Aharon and Miriam to draw near in order that he (Moshe) should not hear the reprimand administered to Aharon.
פס׳: וירד ה׳ בעמוד ענן – בוא וראה מדת בשר ודם כשהוא יוצא למלחמה יוצא בעם רב וכשהוא יוצא לשלום לבדו אבל הקב״ה כשהוא יוצא לשלום יוצא בעם רב דכתיב (תהלים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן. וכשהוא יוצא למלחמה כתיב (שמות ט״ו:ג׳) ה׳ איש מלחמה ה׳ שמו. לכך נאמר וירד ה׳ בעמוד ענן ויעמד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים.
ויצאו שניהם – מפני מה לא יצא עמהם משה שלא יהו ישראל אומרים אף משה היה עמהן בכלל הכעס.
ד״א: ויקרא אהרן ומרים – ללמדך דרך ארץ שהרוצה לדבר עם חבירו 1מושכו למה שהוא רוצה לדבר עמו ולא שיאמר לקרב אליך.
ד״א שלא ישמע בגנותו של אהרן 2שאין אומרין אלא מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו כענין שנאמר בנח (בראשית ז) כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. וכתיב (שם) נח איש צדיק תמים היה בדורותיו:
1. מושכו למה שהוא רוצה. פי׳ שאם שלשה עומדים ואחד רוצה לדבר סוד עם חבירו לא יאמר להשני קרב אלי היינו גש הלאה אלא מושך עצמו לצד אותו שרוצה לדבר אתו (זית רענן):
2. שאין אומרים וכו׳. חסר בכאן מלת ד״א:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

ובא הקב״ה דיין ועמד פתח האוהלא כפעם בפעם, כדכתיב: ו⁠{היה כ}⁠בא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה (שמות ל״ג:ט׳).
ויקרא אהרן ומרים – לשמוע מה טענתם על מה הוציאו דיבה על משה.
א. בכ״י מינכן 52, הסופר השמיט כאן ע״י הדומות מ״כפעם בפעם... ועמד פתח האהל״. אולם הוא כמעט מיד נוכח בטעותו, ולאחר שכתב את המלים ״אם יהיה נביאכם״ (בתחילת פסוק ו׳), הוסיף את השורה החסרה עם סימני א״ב המצביעים על מיקומה הנכון של השורה שהושמטה (יש שתי אותיות אל״ף מסביב לשורה שהושמטה, להראות שהיא צריכה להקדים את המלים עם שתי אותיות בי״ת מסביבן). והשוו גם לספר הג״ן על פסוק ו׳.
And the Blessed Holy One came as judge and stood AT THE DOOR OF THE TENT as [He would] at other times, as it is written: “{And when} Moshe would come to the tent, the pillar of cloud would descend and stand at the entrance of the tent, and He would speak with Moshe” (Shemot 33:9).
ויקרא אהרן ומרים – AND HE CALLED AHARON AND MIRIAM – To hear their claim, why they slandered Moshe.
ויקרא אהרן ומרים – אבל משה לא קרא עמהם שלא יאמרו ישראל אף משה עמהם בכלל הכעס.
ויקרא אהרן ומרים, "He called Aaron and Miriam'" He did not invite Moses to become part of this conversation. He did not want the Israelites to say that God had been angry at Moses also.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

ויקרא אהרן ומרים – שלא לומר שבחו בפניו:
ויקרא אהרן ומרים, "He summoned Aaron and Miriam.⁠" He called them aside so that He would not have to dwell on Moses' virtues in his presence, [something that would make him feel most uncomfortable. Ed.]
ויעמוד פתח האהל – הנה משה היה בתוך האהל, ולכן לא רצה השם שיכנסו מרים ואהרן בתוך האהל, גם כי הוא ית׳ רוצה לדבר להם הדברים שיזכור אחר כן שלא בפני משה, כי יאמר כל שבחיו שלא בפניו, גם לא רצה לכבדם עתה שיכנסו בתוך האהל, ועל כל זה בחר הוא ית׳ לעמוד פתח האהל, ודבר עמם והם עומדים חוץ סף האהל. וטעם צאו שלשתכם (במדבר י״ב:ד׳), שיצאו ממחנה ישראל חוצה אל אהל מועד, ונכנסו שלשתם תוך האהל, ואחר כן פתאום ירד השם שם, ויעמוד פתח האהל ויקרא לאהרן ומרים שיצאו מתוך האהל להתיצב חוץ סף האהל, ומשה נכנס תוך האהל אחרי השם.
ויקרא אהרן ומרים – לכל אחד ואחד קרא בדרך הנבואה; או היתה זאת הנבואה על דרך מופת בקול מורגש.
בעמוד ענן יצא יחידו שלא כמדת בשר ודם כו׳. בספרי דאל״כ וירד י״י בענן למה לי הרי כבר נאמ׳ ויאמר י״י פתאום צאו שלשתכם אל אהל מועד והיה די לומר אחר זה ויעמוד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים שיהיו נמשכים ויוצאים מן החצר לקראת הדבור כמו שפרש״י ז״ל גבי ויקרא אהרן ומרים למה חזר וכתב וירד י״י בעמוד ענן אלא ללמד שלא בא אלא יחידי בעמוד עננו לבד שלא כמדת בשר ודם אבל בפרשת כי תשא דכתי׳ ביה וירד י״י בענן שהוא תחלת הגלות השכינה אליו בבקר שלא קדם הגלותו אליו באותו יום יש לומר שבא להודיע הגלות השכינה אליו מפני שתמיד הוא נראה עם עמוד עננו אמר וירד י״י בענן ולא ללמד שירד יחידי עם עמוד עננו לבד כמו שדרשו פה:
ויקרא אהרן ומרי׳ שיהיו נמשכי׳ ויוצאי׳ מן החצר לקראת הדבור. כדי שלא יהא משה עמהם לפי שאומרי׳ מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו או שלא ישמע בנזיפתו של אהרן כדלקמי׳ וכדאית׳ בספרי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

יצא יחידי. דאל״כ ל״ל למכתב וירד ה׳ בענן, הא כבר נאמר ויאמר ה׳ צאו שלשתכם ולא הל״ל אחר זה אלא ויעמוד פתח האהל וגו׳, אבל בפ׳ כי תשא דכתיב וירד ה׳ בענן שהוא תחלת הגלות השכינה אליו בבוקר, י״ל שבא להודיע הגלות השכינה אליו ולא ללמד שירד יחידי עם עמוד עננו כמו שדרשו הכא:
שיהיו נמשכין. [נחלת יעקב] ולפ״ז קשה מאחר שדבר עמהם שלא בפני משה א״כ למה קרא למשה ואמר צאו שלשתכם, וצריך לומר כדי שיתפלל על מרים מיד: (והקצ״מ) מתרץ בשם הרמב״ן כדי שיראה משה בקנאות ה׳ לכבודו. ובשם בעל העקרים מתרץ מפני שהם לא היו מוכנים אז לנבואה גם היו קצת בנזיפה לא יוכלו לקבל שפע הנבואה כי אם על ידי משה:
He went alone. For if not so, why does the Torah write "Hashem descended in a [pillar of] cloud"? Surely it had already stated "Hashem said: Come out, all three of you,⁠" thus it should have merely said "and He stood at the entrance of the Tent…" However in Parshas Ki Sisa where it is written "Hashem descended in a cloud" (Shemos 34:5), at the beginning of the revelation of the Divine Presence to Moshe in the morning, there one may say that it comes to inform of the revelation of the Divine Presence to Moshe, but not to teach that He descended alone with the pillar of Cloud as Rashi expounds here.
So that they would be drawn away. (Nachalas Yaakov) According to this, there is a difficulty: Since He did not speak to them in the presence of Moshe, why then did He call to Moshe and say "come out all three of you"? One must answer that it was in order that he would pray for Miriam immediately. (Kitzur Mizrochi) answers in the name of the Ramban that it was in order that Moshe would see Hashem's zealousness on behalf of his honor. In the name of the Baal HaIkarim he answers that since they were not then ready for prophecy, for they had been somewhat ostracized, they would not have been able to receive the spirit of prophecy without Moshe.
וירד ה׳ בעמוד בענן – צריך לדעת למה לא ירד ה׳ קודם קריאה ראשונה, שנראה מסדר הכתובים שלא ירד אלא אחר קריאה, גם ממה שאמר בקריאה צאו שלשתכם אל אהל מועד זה יעיד שעדיין לא ירד, שאם לא כן לא היה צריך לרשום להם המקום כי הם רואים מקום אשר ישכון שם הענן, ולדבריהם שכתבנו שהיו טמאים בשעת הקריאה יש טעם נכון בדבר, כי לא רצה ה׳ לרדת קודם הקריאה ויהיה יושב וממתין להם כביכול לצאתם, ואינו מהכבוד, גם ימשך להם ח״ו עונש לנקראים ואין הקדוש ברוך הוא חפץ להעניש אלא להטיב, והטעם שירד ה׳ ולא דבר ממקומו כסדר הקריאה, כדי לפרסם הדבר כשיראו שירד הענן ועמד פתח האהל והוא פרסום והערה גדולה ויודע לכל ישראל כי הקפיד ה׳ על אשר נגעו בנאמן ביתו והענישם על הדבר.
וירד ה' בעמוד הענן, God descended within a pillar of cloud. We need to know why God did not first descend prior to His calling upon Moses, Aaron and Miriam. At least it appears from the order of our text that He waited with descending until after He had called to them. The fact that God told the three to leave their tents and come to the Tabernacle also suggests that He had not yet descended, otherwise he would have had to assign a certain place for them as they would have observed the place where the cloud had taken up position. According to the scholars who hold that both Aaron and Miriam were ritually impure at the time, we can well understand why God waited before He descended in His cloud. He did not want to descend and then have to wait until Aaron and Miriam had undergone their purification rites. It might also make those who had been called and had not responded promptly subject to posssible punishment. As it is not. God's wish to do something which results in people being punished, He decided to wait until both Aaron and Miriam were able to respond to His call. The reason God descended at all and did not address them by His voice emanating from higher regions as He had done when He first called out to them was in order to lend publicity to the event. When they would see the cloud take up position at the entrance of the Tabernacle all of Israel would become aware that God had been greatly concerned that someone had imputed base motives to His trusted servant Moses and that He had punished that someone.
ויצאו שניהם – מן האהל אל הפתח. הענן עמד פתח האהל ודבר עמהם שם, וזה מפני שהיתה מרים עתידה להצטרע. ומה שלא הוציא גם את משה היה (כדברי רש״י ורמבמ״ן) לומר שבחו שלא בפניו.
and both of them came forth. From the tent to the entrance. The cloud stayed at the entrance and He spoke to them there, and this was because Miriam was about to be stricken with leprosy [below, v. 10]. The reason He did not have Moses come forth as well was (as per Rashi and Mendelssohn) in order to speak his praise outside of his presence.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ה) וירד – ואחר שהוזמנו אל הדבור ע״י האהל וע״י משה קראם לחוץ שלא רצה לדבר זאת בפני משה כמ״ש חז״ל והמפרשים:
ויצאו שניהם: יצאו מאהל מועד. דמתחילה נכנסו שלושתם לאהל מועד, כמו שהיה רגיל משה להיות נדבר עמו באהל מועד. אבל הם לא זכו לכך באותה שעה, אלא הענן עמד פתח האהל והמה נצטוו לצאת לחוץ, ומשה נשאר בפנים. ועיין מה שכתבתי בספר דברים (לא, יד-טו).
ויקרא אהרן ומרים וגו׳. ואם תאמר אם כן למה נקרא מתחלה גם משה כמ״ש צאו שלשתכם וגו׳ יתכן לומר כמלך שהוא מזמין בעלי דינים לפניו בין זכאי בין חייב, ולפי שהיה תרעומת לאהרן ולמרים על משה על אודות הכשית על כן נקרא גם הוא.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםשד״למלבי״םנצי״באם למקראהכל
 
(ו) וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ⁠־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם⁠־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר⁠־בּֽוֹ׃
He said, "Hear now my words. If there is a prophet among you, I Hashem will make myself known to him in a vision. I will speak with him in a dream.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימהעודהכל
(ו-ח) ייחוד נבואת משה (קישור לעיון)דברים ל״ד:י׳-י״ב
(ו-ז) [פסקא קג]
ויאמר שמעו נא דברי – אין נא אלא לשון בקשה והרי דברים קל וחומר ומה אם מי שאמר והיה העולם דבר בתחנונים קל וחומר לבשר ודם.
רבי שמעון בן יוחי אומר: מה תלמוד לומר: שמעו נא דברי – אלא שבקשו ליכנס לתוך דברי המקום אמר להם המקום המתינו לי עד שאדרוש. קל וחומר שלא יהא אדם נכנס לתוך דברי חבירו.
אם יהיה נביאכם י״י במראה אליו אתודע – או כשם שאני בחלום ובחזיון כך היה מדבר עם משה? תלמוד לומר: לא כן עבדי משה.
(6-7) [Piska 103]
"And He said: Hear, I pray you ("na"), My words": "Na" is a term of imploration. Now does this not follow a fortiori, viz.: If He who spoke and brought the world into being speaks (thus) with the terrestrial creatures, how much more so flesh and blood (speaking to one another)! R. Shimon b. Yochai says: What is the intent of "Hear, I pray you, My words"? They wished to enter into the words of the Lord, whereupon He asked them to wait until He had finished. How much more so should one not enter into the words of his neighbor, (who may thereby lose his "train of thought.⁠") (Ibid.) "If there be prophets (among you), 'the Lord' (i.e., the immanence of My name) I invest him with in a vision; in a dream I speak to him.⁠" — But perhaps, just as I speak with the prophets in a dream and a vision, so I speak with Moses. It is, therefore, written (Ibid. 7) "Not so, My servant Moses.
ויאמר שמעו נא – בבקשה שמעו דברי בנחת.
אם יהיה נביאכם י״י במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו – אמר להם הנביאים שאמרתם בחלומות ובחזיונות הייתי מדבר עמהם שנ׳ בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים (איוב ל״ג:ט״ו) לא כן נהגתי עם עבדי משה אלא בכל ביתי נאמן הוא כל מה שבמעלה ושבמטה גליתי לו כל מה שבים וכל מה שבחרבה. ד״א בכל ביתי נאמן הוא אף על מלאכי השרת ועל בית המקדש הוא נאמן.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַאֲמַר שְׁמַעוּ כְעַן פִּתְגָמָי אִם יְהוֹן לְכוֹן נְבִיִּין אֲנָא יְיָ בְּחֶזְוִין אֲנָא מִתְגְּלֵי לְהוֹן בְּחֶלְמִין אֲנָא מְמַלֵּיל עִמְּהוֹן.
And He said, Hear now My words. If there be prophets with you, I the Lord will reveal Myself (to them) in visions, in dreams will I speak with them.

וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה׳ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ
וַאֲמַר שְׁמַעוּ כְּעַן פִּתְגָמָי אִם יְהוֹן לְכוֹן נְבִיִּין אֲנָא ה׳ בְּחֶזְוִין אֲנָא מִתְגְּלֵי לְהוֹן בְּחַלְמִין אֲנָא מְמַלֵּיל עִמְּהוֹן
נא – מלת זירוז או מלת זמן?
א. ›רש״י פירש ״שמעו נא דברי – אין נא אלא לשון בקשה״,⁠1 וכך תרגם גם המיוחס ליונתן ״שִׁמְעוּ בְּבָעוּ פִּתְגָמָי״. ראב״ע לעומתם פירש ״שמעו נא – כמו עתה״, וכך תרגם אונקלוס ״שְׁמַעוּ כְּעַן״. ועיין עוד ״אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ״ (בראשית יב יג) ״אֵימַרִי כְעַן דַּאֲחָת אַתְּ״ בביאורנו שם, ולהלן ״אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ״ (פס׳ יג) ״אֱלָהָא בְּבָעוּ אַסִּי כְעַן יָתַהּ״.
היכן מסתיים התנאי?
ב. ״אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם״ – ״אִם יְהוֹן לְכוֹן נְבִיִּין״. נחלקו המפרשים בחלוקת המבנה התחבירי של הפסוק: לפי פיסוק הטעמים אִם-יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם ה֗׳ בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע, ״אם יהיה נביאכם״ – הוא משפט התנאי ואילו ״ה׳ במראה אליו אתודע״ הוא משפט התוצאה. בדרך זו תרגם אונקלוס ולכן הוסיף מילת ״אֲנָא״ על אף שאינה מוזכרת בפסוק. וכן פירש רש״י.⁠2 אולם לראב״ע משפט התנאי הוא ״אם יהיה נביאכם ה׳⁠ ⁠⁠״, ומשפט התוצאה הוא: ״במראה אליו אתודע״. רמב״ן בפירושו מביא את דברי ת״א אולם מסכים עם שיטת ראב״ע (״ויפה אמר״). אונקלוס המקפיד בתרגומו על טהרת האמונה לא יכול היה לתרגם בדרך זאת, כי משתמע ממנה שישנם נביאים ממש שאינם נביאי ה׳. לכן תרגם ״אִם יְהוֹן לְכוֹן נְבִיִּין, אֲנָא ה׳...⁠״.⁠3 ומכיוון שפירש נְבִיאֲכֶם – ״נביא לכם״ על דרך ״פֶּה לָהֶם... עֵינַיִם לָהֶם... אָזְנַיִם לָהֶם... אַף לָהֶם... יְדֵיהֶם... רַגְלֵיהֶם״ (תהלים קטו ה-ז), הוצרך להוסיף תיבת לְכוֹן שאינה בכתוב.⁠4
יחיד ורבים
ג. ״ה׳ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע״ – ״אֲנָא ה׳ בְּחֶזְוִין אֲנָא מִתְגְּלֵי לְהוֹן״. המתרגמים התקשו בלשון יחיד של נְבִיאֲכֶם ובקשר בין המילים נבִיאֲכֶם ו – ה׳. על כן תרגמו כאילו נכתב ״אם יהיה נביאכם לה׳⁠ ⁠⁠״ מבלי שפתרו קשיים אלו.⁠5 אבל אונקלוס שלא דבק בתרגום המילולי, פתר את שני הקשיים ולאחר שתרגם יִהְיֶה – יְהוֹן, נְבִיאֲכֶם – נְבִיִּין – ברבים, הוא ממשיך בדרך זו בכל הפסוק,⁠6 ומתרגם כאן ״בַּמַּרְאָה״ – ״בְּחֶזְוִין״ ברבים, אבל להלן ״וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת״ (פס׳ ז) ״בְּחֵיזוּ״, ביחיד.⁠7
1. ואף שרש״י כבר עמד על הבנה זו פעמים מספר בפירושו לתורה, מ״מ חוזר כאן רש״י על הסברו זה, לומר אף על פי שחרה בם אף ה׳ וילך מכל מקום אין ״נא״ אלא לשון בקשה ודבר עמהם בנחת. (שפתי חכמים)
2. רש״י: ״אם יהיה נביאכם – אם יהיו לכם נביאים. ה׳ במראה אליו אתודע – שכינת שמי אין נגלית עליו באספקלריה המאירה אלא בחלום וחזיון״.
3. רמב״ן: ״אם יהיה נביאכם – אם יהיה לכם נביא כדברי אנקלוס. ורבי אברהם פירש כי טעמו: אם יהיה נביאכם נביא ה׳, כמו ״והנבואה עודד הנביא״ (דברי הימים ב טו ח); ויפה אמר. וטעם הכתוב שאפילו אם יהיה נביאכם נביא ה׳, איננו מתנבא בשמי הגדול, רק במראה או בחידות. והזכיר כן, כי רבים מן הנביאים לא ישיגו לזה, אבל יהיו נביאים ברוח הקדש״.
4. ולא פירש נְבִיאֲכֶם – נביא שלכם, כי לא תמיד מפרש ת״א כינוי הגוף כיחס הקניין. לפעמים כינוי זה מורה על יחס אחר כגון ״לשמצה בקמיהם״ (שמות לב כה) ״לְאַסָּבוּתְהוֹן שׁוֹם בִּישׁ לְדָרֵיהוֹן״: בְּקָמֵיהֶם – בקמים אחריהם. וכן ״יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ״ (ויקרא א ג) ״לְרַעֲוָא לֵיהּ״ – לרצון לו ולא לרצון שלו.
5. תה״ש: ״אם יהיה בכם נביא לה׳⁠ ⁠⁠״; וולגטה: ״אם יהיה בכם נביא של ה׳⁠ ⁠⁠״.
6. בעקבות אונקלוס פירש כך גם רש״י ״אם יהיה נביאכם – אם יהיו לכם נביאים״.
7. על פי ״נתינה לגר״. אבל ״עוטה אור״ (עמ׳ 72) כתב שבפסוקנו המדבר בשאר הנביאים תרגם ״בְּחֶזְוִין״ ברבים, כי אצלם משתנה מראה הנבואה איש לפי מעלתו, רק במשה שמעלתו העליונה קבועה תרגם ״וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת״ – ״בְּחֵיזוּ״.
ואמר שמעו כען מילייא אין יהווי ביניכון נבייה י״י בחזיון אתגליב עלוי ובחלמין אמלל עימיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמעו כען מיליי״) גם נוסח חילופי: ״שמועו כען פתגמיי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נבייה י״י בחזיון אתגלי״) גם נוסח חילופי: ״נביאכון י״י בחזווה עלוי אתודע בחלם א׳⁠ ⁠⁠״.
ואמר שמועו בבעו פתגמיי עד דאימליל אין יהוון כל נביא דקמו מן יומת עלמא מתמלל עימהון היכמא דמתמלל עם משה דמימרא די״י בחזיו לוותהון מתגלי בחלמא ממלילנא עימהון.
And He said, Hear now My words, while I speak. Have any of the prophets who have arisen from the days of old been spoken with as Mosheh hath been? To those (prophets) the Word of the Lord hath been revealed in apparition, speaking with them in a dream.
אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו – אינו מדבר עמו ביום אלא בלילה ובחלום ואינו נודע לו במראה שהוא רואה אותי אלא נראה לו כאילו רואה אותי ואינו רואה אותי אלא כמו שהוא חולם ונראה לו שהוא חולם.
(ו-ז) שִׁמְעוּ נָא – בְּבַקָּשָׁה, דְּבָרַי בְּנַחַת. אִם יִהְיֶה נִבִיאֲכֶם. אָמַרְתִּי לָהֶם בַּחֲלוֹמוֹת וּבָחֶזְיוֹנוֹת הָיִיתִי מְדַבֵּר עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל״ג:ט״ו) ״בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה״. לֹא כֵן נָהַגְתִּי עִם עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא, כָּל מַה שֶּׁבְּמַעְלָה וְשֶׁבְּמַטָּה גִּלִּיתִי לוֹ, כָּל מַה שֶּׁבַּיָּם וְכָל מַה שֶּׁבֶּחָרָבָה, אַף עַל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְעַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא נֶאֱמָן.
לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא – הֶרְאִיתִיו מַה לְּמַעְלָה מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים מַה לְּאָחוֹר, מַה שֶּׁהָיָה וּמֶה עָתִיד לִהְיוֹת. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ אַפּוֹטְרוֹפִּין הַרְבֵּה, זֶה מְמֻנֶּה עַל חֵפֶץ זֶה וְאֶחָד מְמֻנֶּה עַל כֻּלָּן. כָּךְ יֵשׁ מַלְאָךְ מְמֻנָּה עַל הָאֵשׁ וְזֶה עַל הַבָּרָד וְזֶה עַל הַגּוֹבַאי, וּמֹשֶׁה שָׁלַט בְּכֻלָּן. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְעָשִׁיר שֶׁקָּנָה קַרְקָעוֹת וְכוֹתֵב אוּנָאוֹת לְשֵׁם אַחֵר. אָמְרוּ עַכְשָׁיו הוּא אוֹמֵר שֶׁלּוֹ הֵם. אֲמַר לֵיהּ נֶאֱמָן הוּא. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא הָעוֹלָם מִתּוֹךְ הַתּוֹרָה, וּקְרָאָהּ לִשְׁמוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג׳:כ״ב) ״זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי״. אָמְרוּ לוֹ עַכְשָׁיו יְהֵא אוֹמֵר אַף אֲנִי שֻׁתָּף בְּעוֹלָמוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא.
קַאלַ אסמַעַא כַּלַאמִי אִן יַכֻּן נַבִּיכֻּמַא אַנַא אַללָּהֻ תַּעַרַּפתֻ בִּהִ פִי רֻאִיא אַוְ כַ׳אטַבּתֻהֻ פִי חֻלֻמֵ
אמר: שמעו שניכם את דברי, אם נמצא נביא אצל שניכם, אני ׳בורא עולם׳ נודעתי אליו בחזיון או פניתי אליו בדיבור בחלום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שמעו נא דבריי – נא לשון בקשה.⁠א
אם יהיה נביאכם – אם יהיו לכם נביאים.
י״י במראה אליו אתודע – שכינת שמי אין נגלית עליו באספקלריא המאירה אלא בחלום וחזיון.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165: ״אין נא אלא לשון בקשה״.
שמעו נא דברי HEAR, I PRAY YOU, MY WORDS – The word נא is always an expression of entreaty (Sifre Bemidbar 12).
אם יהיה נביאכם means, IF THERE WOULD BE PROPHETS TO YOU (i.e. if you had a prophet – if you could show one to me).
י"י במראה אליו אתודע – This means: the Shechinah (the Divine Glory) of my Name does not reveal Itself unto him in a "transparent glass" (i.e. a direct revelation), but in dreams and visions (cf. Sifre Bemidbar 12).
פס׳: ויאמר שמעו נא דברי – אין נא אלא לשון בקשה ק״ו לבשר ודם לדבר דבריו בתחנונים.
רבי שמעון בן יוחאי אומר שמעו נא – מלמד שבקשו ליכנס בדבריו של הקב״ה ואמר להם המתינו לי עד שאחריש. מיכן שלא יכנס אדם לתוך דברי חבירו.
נביאכם – נבואתכם.
נביאכם: means “your prophecy.”1
1. The two halves of this verse are both difficult. The general idea seems to be that other prophets cannot be compared to Moses. Rashbam here deals with how to explain the words אם יהיה נביאכם. The simple translation of the words is “if your prophet is.” However, that translation does not fit into the verse well. Instead, Rashbam interprets נביאכם as if נבואתכם were written, i.e. “when your prophecy is divine ....”
Rashbam does not deal with the second half of the verse, which presents even more difficulties. Probably he would understand the idea of the verse in this way: “[Even] when your prophecy is divine, it still is on a level below that of Moses.”
Rashi paraphrases the wording as אם יהיו לכם נביאיכם, yielding the sense, “when you [the Jewish people?] have prophets, they are still on a level below that of Moses.”
As Levine notes, the phrase is extremely difficult and no explanation of it is satisfying.
שמעו נא – כמו: עתה.
נביאכם – מי שיהיה מכם נביא י״י.
או פירושו, אם יהיה נביאכם – נביא י״י,⁠א כמו: והנבואה עודד הנביא (דברי הימים ב ט״ו:ח׳), [וכבר פירשתיו שהנבואה נבואת עודד הנביא.]⁠ב האהלה שרה אמו (בראשית כ״ד:ס״ז), כסאך אלהים (תהלים מ״ה:ז׳).⁠ג
במראה – במראות הלילה.
בחלום אדבר בו – כפול בטעם, כדרך כל הנבואות.
א. כן בכ״י פרקנפורט 150, ובדומה בכ״י לוצקי 827, וטיקן ניאופיטי 2, והשוו כ״י פריס 176, 182. בכ״י פריס 177, ברסלאו 53 הושמט ע״י הדומות ״או... שהוא נביא י״י״.
ב. הוספה בכ״י פריס 177, לוצקי 827, פרנקפורט 150. היא חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ג. ״האהלה... אלהים״ חסר בכ״י פריס 177, ברסלאו 53, והושלם מכ״י פריס 176, לוצקי 827.
HEAR NOW MY WORDS. The word na means now.⁠1
A PROPHET AMONG YOU. If there be a prophet of God among you.⁠2
IN A VISION The meaning of im yiheyeh nevi'akhem Adonai3 (if there be a prophet among you, I the Lord) is, if there be a prophet, one who is a prophet of God among you.⁠4 Compare, ve-hanevu'ah oded ha-navi5 (even the prophecy of Oded the prophet (II Chron. 15:8); and ha-ohelah sarah immo (his mother Sarah's tent) (Gen. 24:67);⁠6 and kisakha Elohim olam7 (Thy throne given of God is for ever) (Ps. 45:7).
IN A VISION. In the visions of the night.
I DO SPEAK WITH HIM IN A DREAM. Scripture repeats itself as is its style in prophecies.⁠8
1. See Ibn Ezra on Num. 10:31.
2. The Hebrew reads, nevi'akhem, which literally means your prophet. In this case, our verse reads, if your prophet will be. However, this reading makes no sense within the context of our verse. Hence Ibn Ezra maintains that im yiheyeh nevi'akhem be rendered, if there be a prophet among you.
3. This literally reads, if they will be your prophet Lord.
4. In other words, nevi'akhem Adonai should be read as if written nevi'akhem nevi Adonai.
5. According to Ibn Ezra this should be read as if written, ve-ha-nevu'ah nevu'ot oded ha-navi (even the prophecy, prophecy of Oded the prophet), for the word nevu'ah has a definite article prefixed to it and thus cannot be in the construct with oded. See Ibn Ezra on Gen. 2:9 (Vol. 1, p. 54).
6. According to Ibn Ezra this is to be read as if written, ha-ohelah ohel sarah immo (the tent, tent of Sarah his mother). See Ibn Ezra on Gen. 24:67 (Vol. 1, p. 243).
7. According to Ibn Ezra this should be read as if written, kisakha kisse Elohim olam (Thy Throne, Throne of God for ever). See Ibn Ezra on Gen. 24:67 (Vol. 1, p. 243).
8. I do speak with him in a dream repeats I…do make myself known unto him in a vision.
אם יהיה נביאכם – תשובה על מה שאמרו: הלא גם בנו דיבר (במדבר י״ב:ב׳). כלומר: אינו דומה דיבור שעמכם ועם שאר נביאים, לדיבור של משה, כי כשאני מדבר עם שאר הנביאים איני מדבר עמהם כי אם על ידי מראה ודמיון.
בחלום אדבר בו – כאדם שרואה במראה, וצריך לפותרים.
ובמראה אליו אתוודע – כאדם שרואה במראה, שרואה נבואה ואינו רואה את הממשות, וכאדם שמדבר אל שליח שאינו נאמן לו כל כך, ומדבר עמו על ידי משל, שאינו רוצה להבינו את הסוד. כמו שתמצא בנביאים שמדבר על ידי משל, כגון: ויקח את צמרת הארז וגו׳ (יחזקאל י״ז:ג׳), וכגון: שכב על צדך השמאליא (יחזקאל ד׳:ד׳), וכיוצא בהם. וכמו שאמר דניאל: {וראיתי אני דניאל וגו׳} ולא אביןב (דניאל י״ב:ה׳,ח׳) ואמר: סתמים וחתמים הדבריםג עד עת קץ, יתבררו ויתלבנוד (דניאל י״ב:ט׳-י׳). וכמו שאמרו ישראל על יחזקאל: ממשלה משלים (יחזקאל כ״א:ה׳), וכיון שהוא מדבר על ידי חידה – כל אחד {אומר} כך הוא הפתרון. וכשאותו הפתרון אינו בא, לפי שלא פתר יפה, אומרים: אין דבריו אמת, כמו שאמר יונה: עודו ארבעים יום ונינוה נהפכת (יונה ג׳:ד׳), והיה סבור הוא עצמו כמהפכת סדום, ולבסוף שלא נהפכה, כעס על שלא נתקיימה נבואתו. והוא אמר: שתהא נהפכת מרעה לטובה – שעשו תשובה.⁠1
1. כלומר, יונה הבין ש״נהפכת״ פירושו השמדה, והקב״ה התכוון ל״נהפכת״ רוחנית ותהליך של תשובה.
א. בכ״י מינכן 52: השמאלית.
ב. בכ״י מינכן 52 מופיע כאן (אולי בהשפעת דניאל ח׳:ט״ו-ט״ז): אני דניאל במראה.
ג. בכ״י מינכן 52 (בהשפעת דניאל י״ב:ד׳): סתום הדברים וחתום.
ד. בכ״י מינכן 52: כי לעת קץ יתבררו הדברים ויתלבנו הדברים.
ה. בכ״י מינכן 52: מושלי.
ו. בכ״י מינכן 52: בעוד.
אם יהיה נביאכם – IF THERE IS A PROPHET AMONG YOU – A response to their having said: “Hasn't he spoken also with us?” (Bemidbar 12:2). Meaning to say: [My] speaking with you and with the other prophets is not similar to [My] speaking with Moshe, because when I speak with the rest of the prophets I speak only through visions and parables (מראה ודמיון).
בחלום אדבר בו – IN A DREAM I WILL SPEAK WITH HIM – Like a person who sees in a vision, and needs interpreters.
ובמראה אליו אתוודע – I WILL MAKE MYSELF KNOWN TO HIM IN A VISION – Like a person who sees in a vision, who perceives a prophecy but not the reality, and like a person who speaks with a messenger who is not so loyal to him, and to whom he speaks via metaphor, for he does not want to him to understand the secret. Like you will find in the Prophets that they speak through metaphor, like: “and took the top of the cedar” (Yechezkel 17:3), and like: “lie you on your left side” (Yechezkel 4:4), and others like those. And like Daniel said: “{Then I Daniel looked etc.} and I did not understand” (Daniel 12:5,8) and He said: “the words are concealed and sealed until the end of time, it will be made clear and be understood clearly” (Daniel 12:9-10). And like Israel said about Yechezkel: “a speaker of parables” (Yechezkel 21:5), and since he would speak via riddle, everyone {would say,} "this is the interpretation". And when that interpretation would not come true, since he [the audience] did not interpret correctly, they would say: his [Yechezkel's] words are not true, like Yonah said: “In forty more days Nineveh will be overturned (נהפכת)” (Yonah 3:4), and he himself [mistakenly] thought it would be like the overturning of Sodom, and in the end when it was not overturned, he was angry that his prophecy was not fulfilled. And He said [i.e. meant]: that it shall be overturned (נהפכת) from evil to good1 – that they repented.
1. In other words, Yonah had understood his prophecy to refer to a physical overturning of the city, i.e. the destruction of Nineveh, but Hashem had meant that in forty days there would be a spiritual overturning, that the people would repent and change their ways form evil to good.
במראה אליו אתודע – לשון נבואה כמו ודבר מה יראני והגדתי לך (במדבר כ״ג:ג׳).
במראה אליו אתודע, "I make Myself known to him as a prophetic vision. The word מראה here is used in the same sense as in Numbers 23,3; ודבר מה יראני והגדתי לך, "and whatever He will show me I will tell you about.⁠" (Bileam to Balak)
(ו-ח) אם יהיה נביאכם – אם יהיה לכם נביא, כדברי אנקלוס.
אבל ר׳ אברהם פירש: כי טעמו אם יהיה נביאכם נביא י״י, כמו: והנבואה עודד הנביא (דברי הימים ב ט״ו:ח׳). ויפה אמר. וטעם הכתוב: שאפילו אם יהיה נביאכם נביא י״י, איננו מתנבא בשמי הגדול, רק במראה או בחידות. והזכיר כן, כי רבים מן הנביאים לא ישיגו לזה, אבל יהיו נביאים ברוח הקדש, כענין שנאמר: רוח י״י דבר בי (שמואל ב כ״ג:ב׳), והיא יד י״י האמורה ביחזקאל ויתבאר בדברי זכריה.
במראה אליו אתודע – לא אמר הכתוב: במראה אליו אראה, אבל אמר: אתודע, והנה הפסוק הזה כפסוק: וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי (שמות ו׳:ג׳) – יאמר כי השם הגדול יהיה במראה ובה יתודע אל הנביא, לא בשמו הגדול, כמו שאמר: ושמי י״י לא נודעתי להם (שמות ו׳:ג׳). ואמר כי הדבור יהיה בחלום, ולא כן עבדי משה כי בכל ביתי נאמן הוא – בכל ביתיא אשר בו יראו הנביאים חלומות, נאמן הוא ויודע מעצמו כל המדות, ומפה אל פה יהיה לו הדבור מאתי, והתמונה יביט בה, ולאב יראנה בחלום. ולשון סיפרי (ספרי במדבר י״ב:ח׳): ותמונת י״י יביט – זה מראה אחורים.
והנה בכאן לימד הכתוב מה בין נבואת משה לנבואת האחרים אשר בדורו, וכבר הזכיר כן בקודמים לו:⁠ג וארא אל אברהם וגו׳ (שמות ו׳:ג׳) כאשר פרשתי, ויזכיר כן בסוף התורה בבאים אחריו: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו י״י פנים אל פנים (דברים ל״ד:י׳). והענין בכולם שוה, ואל תחוש למה שאמרוד בשמואל שהוא שקול כמשה, דכתיב: אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אלה העם הזה (ירמיהו ט״ו:א׳). כי בעבור שהזכירו עמו חשבוהו רבותינו לגדולה, לא שישוו הנבואות, חלילה להם. וענין הכתוב: כי הזכיר משה מפני עמדו בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית (תהלים ק״ו:כ״ג), גם בעגל, גם במרגלים, שהיו חייבים כלייה, והזכיר שמואל מפני שהכתוב הזה על דברי הבצרות (ירמיהו י״ד:א׳) שהיו צריכים גשם, אמר: היש בהבלי הגוים מגשימים וגו׳ (ירמיהו י״ד:כ״ב) וענהו השם שאם יעמוד לפניו שמואל, שמוריד גשם שלא בעתו בימי קציר חטים (שמואל א י״ב:י״ז), לא ישמע אליו להורידו לאלה בעת צרכם,⁠ו והנה הזכיר גדולי השבט אשר בחר השם לשרתו, ולברך בשמו1 המתפללים על ישראל. וכן הטעם במה שנאמר: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו וגו׳ (תהלים צ״ט:ו׳).
1. השוו ללשון הפסוק בדברים י׳:ח׳.
א. כן בכ״י פריס 222. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון חסר (ואולי הושמט ע״י הדומות): ״נאמן הוא בכל ביתי״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״לא״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״לו״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שאמר״.
ה. כן בכ״י מינכן 137, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״על״.
ו. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״צרתם״.
(6-8) IF THERE BE 'NEVI'ACHEM' [literally "your prophet"] – if there be a prophet "among you,⁠" as Onkelos rendered it ["if there be prophets among you"]. And Rabbi Abraham ibn Ezra commented that the meaning thereof is: "if there be among you a prophet, a prophet of the Eternal,⁠1 as in [the expression] and the prophecy of Oded the prophet.⁠"2 He has explained it well. Thus the meaning of the verse is that "even if there is a prophet among you who is a [true] prophet of the Eternal, he can only prophesy by My Great Name through a vision or in riddles.⁠" He mentions this ["if he be a true prophet of the Eternal"] because many prophets did not attain even this [stage], but were prophets by virtue of the Holy Spirit, as it is said, The spirit of the Eternal spoke by me,⁠3 this being the "hand" mentioned in connection with Ezekiel,⁠4 as is explained in the words of Zechariah.⁠5
IN A VISION I DO MAKE MYSELF KNOWN TO HIM. Scripture does not say: "I will appear to him in a vision,⁠" but it says 'I will make Myself known.' This verse is then similar to the one which states, And I appeared unto Abraham, unto Isaac, and unto Jacob, as G-d Almighty,⁠6 [the verse here] stating that the Great Name appears in a vision and through it He becomes known to the prophet, but [the prophet does not know Him]⁠7 by His Great Name, just as He said, but by My Name the Eternal I made Me not known to them.⁠8 And Scripture stated [further] that the communication is in a vision, but My servant Moses is not so, for in all My house in which the prophets see dreams, he is trusted,⁠9 knowing of his own accord all the [Divine] attributes, and from mouth to mouth10 the communication comes to him from Me, and he beholds the similitude,⁠11 not in a dream. In the words of the Sifre:⁠12 "And the similitude of the Eternal doth he behold.⁠13 This refers to the vision of 'the back.'"14
Thus Scripture here teaches us the difference between the Divine communication received by Moses and that of the other prophets of his generation, in the same way that it mentioned this [difference between him and] those who preceded him [as it says in the verse], And I appeared unto Abraham, etc.,⁠15 as I have explained; and likewise it mentions at the end of the Torah in relation to those who came after him, And there hath not arisen a prophet since in Israel like unto Moses, whom the Eternal knew face to face,⁠16 the intention being the same in all these places. Do not be disquieted by the statement of the Rabbis17 concerning Samuel, that he was equal to Moses, as it is written, Though Moses and Samuel stood before Me, yet My mind could not be toward this people,⁠18 since it is because G-d mentioned Samuel together with Moses that our Rabbis considered it an indication of his [Samuel's] greatness, but not that they were comparing the prophecies [of Moses and Samuel] to each other — far it be for them [to say so]! And the intention of this verse [which mentions Moses and Samuel together is as follows]: He mentioned Moses because he stood before Him in the breach, to turn back His wrath, lest He should destroy them,⁠19 both at the [incident of the] golden calf and that of the spies, when the people were in danger of destruction; and so Scripture also mentioned Samuel, because this verse is in connection with the drought20 when they needed rain, and He said, Are there any among the vanities of the nations that can cause rain? etc.⁠21 Thus G-d said that even if Samuel — the prophet who brought rain when it was not due, in the days of the wheat-harvest22 — were to stand [in prayer] before Him, He would not listen to him to bring it for these people in their time of trouble. Thus Scripture mentioned the great men of the tribe whom G-d chose to minister unto Him, and to bless in His Name,⁠23 who prayed for Israel. This is also the sense of the verse which says, Moses and Aaron among His priests, and Samuel among them that call upon His Name.⁠24
1. The Hebrew text reads: Im yih'yeh nevi'achem Hashem. Ibn Ezra explains it by adding the word navi (prophet), which is in construct with Hashem — "the prophet of the Eternal.⁠" The reason why Ibn Ezra is forced to do so is because when a noun is in construct it cannot have a pronoun as a suffix, and here it says nevi'achem Hashem, the word nevi'achem having such a pronoun as a suffix. Hence Ibn Ezra adds the word navi (the prophet of), to be in construct with the noun Hashem. The sense of the verse is thus: Im yih'yeh nevi'achem 'nevi' Hashem.
2. II Chronicles 15:8. The meaning thereof is: "and the prophecy, a prophecy of Oded the prophet.⁠" The point here is that a noun which is in the construct cannot have the prefix hei, which indicates the definite article. Here it is stated: v'hanevua Oded. Hence Ibn Ezra explains it by adding the word nevuath (a prophecy of), making the sense of the phrase: "and the prophecy, a prophecy of Oded the prophet.⁠"
3. II Samuel 23:2.
4. Ezekiel 1:3. [and the hand of the Eternal was there upon him] etc.
5. "Most of his messages were in riddles and parables and through an angel; but he was nonetheless a prophet as he attained to Divine vision" (Abusaula).
6. Exodus 6:3.
7. Abusaula.
8. Exodus 6:3.
9. (7).
10. (8).
11. (8).
12. Sifre Beha'alothcha 103.
13. (8).
14. See Exodus 33:23.
15. Exodus 6:3.
16. Deuteronomy 34:10.
17. Rosh Hashanah 25b. See my Hebrew commentary p. 240, Note 72, concerning the source of the statement.
18. Jeremiah 15:1.
19. Psalms 106:23.
20. Jeremiah 14:1.
21. Ibid., (22).
22. I Samuel 12:17.
23. Deuteronomy 10:8. — Both Moses and Samuel were of the tribe of Levi.
24. Psalms 99:6.
אם יהיה נביאכם ה׳ – כמו (דברי הימים ב ט״ו:ח׳) והנבואה עודד הנביא. ושעורו אם יהיה נביאכם נביא ה׳. ויאמר מי שיהיה מכם נביא אפילו יהיה נביא ה׳ איננו מתנבא בשמי הגדול רק במראה או בחידות, והזכיר כן כי רבים מהנביאים לא ישיגו לזה, אבל יהיה נביאכם ברוח הקדש, כענין שאמר (שמואל ב כ״ג:ב׳) רוח ה׳ דבר בי, והיא יד ה׳ האמורה ביחזקאל. ומה שאמר במראה אליו אתודע ולא אמר במראה אליו אראה, הפסוק הזה כפסוק (שמות ו׳:ג׳) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה׳ לא נודעתי להם, יאמר כי ה׳ הגדול יהיה במראה ובה יתודע אל הנביא לא בשמו הגדול, כמו שאמר ושמי ה׳ לא נודעתי להם. ואמר כי הדבור יהיה בחלום, ולא כן עבדי משה כי בכל ביתי נאמן הוא אשר יראו בו הנביאים חלומות נאמן הוא, ויודע בעצמו כל המדות, ומפה אל פה יהיה לו הדבור מאתי והתמונה יביט בה לא יראנה בחלום, ובכאן למד מה בין נבואת משה לשאר הנביאים.
במראה אליו אתודע – על דרך הפשט במראות הלילה, וזהו שאמר בחלום אדבר.
וע״ד הקבלה במראה היא מראה הספירות הנקראת נצח והוד, ונקראת צבאות גם כן כי עד שם נבואת כל הנביאים מגעת, כי כשהם נכנסים דרך השער הראשון והפתח המזומן לנביאים להכנס בו הנה נבואתן עולה ומגעת עד המקום ההוא ולא עוד, והסימן מזה (שמות ל״ח:ח׳) במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד, ומשם עולין ומתנבאין במראות הצובאות.
וראוי שתתבונן כי כשכלל בכאן כל מעלות הנבואה בין במשה רבינו ע״ה בין בשאר הנביאים איך הזכיר בשאר הנביאים לשון מראה בקמ״ץ שהיא מלה מורה על דמיונות ובלבול הנבואה.
והנראה בטעם הדבר כי רצה להמשיל נבואת שאר הנביאים למי שמסתכל במראה, והוא לשון רז״ל אין רואין במראה בשבת, והיא מראה של זכוכית שהמסתכל בו נראית לו מתוכו דמות צורתו מכח לטישת המראה אבל אין בתוכו כלום, כן נבואת שאר הנביאים מתוך שרואין אותן הצורות הקדושות הטהורות והמאורות העליונים מתוך זוהר ובהירות האורות העצומים ההם, נראים להם דמיונות ורואין שם צורתם כצורת בן אדם, וכענין שכתוב (הושע י״ב:י״א) וביד הנביאים אדמה. אבל משה רבינו ע״ה מתוך שהיתה נבואתו עליונה על כלן לא היה רואה מאותן הדמיונות כלום אלא מראה אמתית קרובה אל השכל, ולכך נודע ומכיר מתוך ברור נבואתו שאין שם דמות ולא צורה כלל כי אם כבודו, הוא שכתוב ותמונת ה׳ יביט, ייחס התמונה אליו, לא שיש לו תמונה ח״ו, וכן (בראשית א׳:כ״ז) בצלם אלהים, לא שיש לו צלם ודמות ח״ו. וזהו שדרשו רז״ל כל הנביאים כלן נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, והביא ראיה מיחזקאל שכתוב בו כמה מראות (יחזקאל א׳:א׳) ואראה מראות אלהים, (שם) ואראה כעין חשמל, וכמה מן הדמיונות, אבל משה ע״ה נסתכל באספקלריא המאירה, שנאמר ומראה ולא בחידות.
'אם יהיה נביאכם ה', The meaning is similar to Chronicles II 15,8: והנבואה עודד הנביא, "the prophecy was that of Oded the prophet.⁠" The meaning of our verse is: "even if someone amongst you is a prophet of the Lord he does not prophesy using My Ineffable Name, but through mediums such as mirrors, riddles, etc.⁠" Your prophetic inspirations are transmitted by what is known as רוח הקדש, "Holy Spirit.⁠" We find a reference to this level of prophecy in Samuel II 23,2 רוח ה' דבר בי, "the spirit of the Lord spoke through me" (David speaking). This was also the same as the יד ה' which the prophet Ezekiel describes as speaking to him (on occasion). [We know that Ezekiel had also attained a higher level of prophecy when he had visions. Ed.]
The fact that the Torah writes במראה אליו אתודע, "I will be known to him by means of a mirror,⁠" instead of writing במראה אליו אראה, "I will be visible to him by means of a mirror,⁠" may be compared to Exodus 63, where the Torah did not write as we could have expected ואתודע אל אברהם ואל יצחק, but wrote וארא אל אברהם ואל יצחק instead. The emphasis in both verses is on the fact that neither category of prophet experienced that בשמי הגדול אתודע, "that I revealed Myself to him directly my means of My Ineffable Name.⁠"
When God said that communications with prophets on a lower level than Moses took place in a dream, He meant that seeing Moses was familiar with all of God's attributes, he did not need to be addressed in a dream in order to lower the impact of such a revelation on his psychological equilibrium as he was already נאמן בכל ביתי, "fully trusted i.e. "at home,⁠" in "My entire House.⁠" Basically, God taught Miriam and Aaron a lesson in the difference between the prophetic stature of Moses and that of other prophets including themselves.
במראה אליו אתודע, "in a vision do I make Myself known to him.⁠" According to the plain meaning of the text the reference is to a nocturnal vision; this is why God elaborated: "in a dream I speak with him.⁠"
A kabbalistic approach: the expression במראה refers to the emanations which are known as נצח, הוד or sometimes צבאות. God explained the limit of perceptions other prophets could attain in terms of the respective emanations. These prophets are perceived as entering through a "gate" of perceptional ascents assigned to prophets. There is an upper limit where these prophets cannot expand their perceptional powers further. Perhaps we may best describe this limit in terms of במראות הצובאות, "the mirrors which were piling up in heaps" in Exodus 38,8. These mirrors "piled up" at the entrance to the Tabernacle.
It is appropriate for you the reader to appreciate that when God sums up here the various levels of prophecy from Moses down to "minor" prophets, that He spelled the word מראה, generally translated as "mirror" with the vowel kametz instead of the vowel segol with which it is familiar to us. God contrasts His appearances to Moses by spelling the word מראה as a masculine in connection with him, whereas in connection with the other prophets the same word is spelled as if it were a feminine noun. Using the feminine is a hint that visions experienced by other prophets were weaker, i.e. more confused, the message not being totally clear.
God may have wanted to illustrate the limitations of other prophets by the comparison with seeing things by means of a mirror instead of seeing things directly with one's eyes without any intermediaries. Perhaps we can understand this better when we recall the halachah that on the Sabbath one must not look in the mirror (Shabbat 149). [If the mirror is made of metal, enabling the viewer to use its sharp edges to trim unwanted hair. Ed.] The author speaks of a mirror (with the vowel kametz) made of glass whose polished surface reflects images which have no substance but appear so real that though they are but reflections they are apt to deceive the viewer into believing that they are alive, real. When Moses looked at such a "mirror" he realised that what he saw was abstract, i.e. that he was shown a concept as opposed to a two-dimensional reflection of something material, "real.⁠" This is the meaning of the words ותמונת ה' יביט, "he looks at a divine image.⁠" in other words, the difference between different levels of prophecy is in the prophet's perspective. If God attributes the "image" of God to Himself, this must not be misunderstood anymore than the expression that man was created בצלם אלו-הים in "the image of the divine" (Genesis 1,27). None of these words mean that there is something "physical" or "physical image" in connection with God the totally abstract. The prophet Hoseah 12,11 had also spoken about providing His prophets with "images" when he said of God וביד הנביאים אדמה, "by means of the prophets I provide images.⁠" [If a "parable" is an abstract image, then a mirror reflection is a quasi material image. Ed.]
Our sages in Yevamot 49 phrased it thus: "all the prophets experienced murky visions whereas Moses experienced a clear vision.⁠" They brought proof for their statement from Ezekiel where many different visions of God are reported by the prophet. The fact that Ezekiel experienced different levels of images and visions (Ezekiel 1,1 - 1,27, etc.), is proof of the distinction between what a prophet of his caliber (high) experienced and what Moses experienced. This is what God meant when He emphasized looking at a mirror with the vowel segol as opposed to viewing things through a mirror with the vowel kametz.
אם יהיה נביאכם – תשובה על מה שאמרו הלא גם בנו דבר כלומר אינו דומה דבור שדברתי עמכם ועם שאר הנביאים לדבור שדברתי עם משה שעם שאר הנביאים אדבר בם בחלום כאדם שרואה חלום וצריך לו פתרון.
במראה אליו אתודע – כאדם הרואה במראה מירואיי״ר בלע״ז שאינו רואה שום ממשות בהם כלו׳ דרך משל אני מדבר בהם כדכתי׳ ביחזקאל שכב על צדך השמאלית וכן בדניאל כתיב ואני דניאל ראיתי ולא אבין. והרבה אחרים כיוצא בהם.
לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא – תרגום ירוש׳ בכל עמי כלומר כולם מחזיקים אותו לנאמן כי אני מדבר עמו פה אל פה ולא ע״י חידה. ולא דבר מאומה אפילו כבן כרך שראה המלך ספרדי והיינו דכתיב ונאמן רוח מכסה דבר. עוד י״מ בכל ביתי נאמן הוא לפי שנא׳ ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח ואמר לו שיקח אשה מיוחסת. לפי שבת יתרו היתה מדינית ולא רצה לגרשה כשהיה מלך לפי שלקחתו כשהיה רועה.
אם יהיה נביאכם ה׳ – תשובה זו הויא על מה שאמרו גם בנו דבר. כלו׳ אינו דומה דבור שאני מדבר עמכם ועם שאר הנביאים לדבור שאני מדבר עם משה שעם נביא אחר בחלום אדבר בו כאדם שרואה חלום וצריך פתרון. במראה אליו אתודע כאדם שרואה במראה בבואה שלו ואינו רואה ממשות כלומר דרך משל אני מדבר עמהם כדכתיב שכב על צדך השמאלית וכן בדניאל כתיב אני ראיתי ולא אבין וכן הרבה אחרים.
'אם יהיה נביאכם ה, "if there be a prophet among you;⁠" these words referred to their having said that they too were prophets, seeing that G–d had spoken to them both. G–d now proceeds to teach them that there are different levels of prophecy, of man's intimacy with the Lord. G–d's relationship with Moses, He explains, is of a different dimension altogether than that between Him and any other prophets. Other prophets receive a vision during a dream, and when waking up required the dream to be explained to them. They do not come face to face even with the vision, only with its reflection, mirror-like. In other words, they are told a parable and have to work out how the facts match what has been shown them as a parable. We find examples of this in Ezekiel 4,4, the prophet being instructed to lie on his left side. Or compare Daniel 8,13: "I heard a holy one speaking and the holy one was saying something to an anonymous one.⁠" There are numerous examples in the Bible of such enigmatic communications emanating from the heaven but not clear in meaning. G–d tells Miriam and Aaron that Moses never receives a communication from Him which is not clear and its meaning beyond doubt.
אם יהי׳ נביאכם – כתב הרמב״ן פי׳ אם יהיה לכם נביא. ור׳ אברהם פי אם יהיה נביאכם נבי׳ ה׳:
במראה אליו אתודע – פי׳ אפי׳ אם יהיה נביאכם נביא ה׳ אינו מתנבא בשמי הגדול רק במראה או בחידות. במראה אליו אתודע ולא אמר במראה אליו אראה לומר כי הדיבור יהיה להם בחלום:
אם יהיה נביאכם, "if there will be a prophet amongst you, etc.⁠" According to Nachmanides these words mean: 'if you will have a prophet amongst you.⁠" (Just as Onkelos translates the words)
Ibn Ezra reads the words אם יהיה נביאכם ה' as a single sequence, i.e. "if among you there is a prophet of Hashem, etc.⁠"
במראה אליו אתודע, "even though he may be endowed by My attribute Hashem, he will not be able to reveal matters pertaining to this attribute of Mine, but will refer to emanations of Mine of a lower order.⁠" This will become clear, as I will not speak to him when he is awake but I will communicate with him as a dream, in a manner that is indirect. The Torah was careful not to write במראה אליו אראה, "I will become visible to him in a vision,⁠" but במראה אליו אתודע, "I will make Myself known to Him as some sort of vision.⁠" This relegates any audible revelation to one that occurs in a dream. [Whatever the prophet thinks he hears, he only hears in his dream. Ed]
במראה – ב׳, במראה אליו אתוודע, במראה נהפכו צירי עלי, לומר שאפילו במראה שאני נראה לנביאים נתהפך ציריהם עליהם אבל משה יושב כתלמיד לפני רבו.
אם יהיה נביאכם ה׳ – תשובה על מה שאמרו גם בנו דבר ה׳, אינו דומה דבור שיש לי עם שאר נביאים לדבור שיש לי עם משה איני מדבר [עמו] בחלום וכו׳.
נביאכם י״י – כמו מי״י, וכבר קדם לנו מאמר ארסטו כי אותיות השמוש נכון לחסרם.
במראה אליו אתודע – הנה זה וכל הנמשך לזה פירש רבינו משה בפירוש אמת יעויין בספרו (מורה נבוכים ב׳:מ״א-מ״ב).
ואמר להם ה׳ יתעלה: מה אתם מתפארים בנבואה כמשה? אם יהיה נביאכם נביא ה׳, הנה אתודע אליו בעת השינה במראה הנבואה, או אדבר בו בחלום, בזולת השתמש החושים על מנהגיהם, ולזה תגיע להם הנבואה על המעט.
(ו-ח) התועלת השבעה עשר הוא להודיע עוצם מעלת משה בנבואה, מצד ההבדלים הנפלאים שזכר ה׳ יתעלה שיש בין נבואת משה ובין נבואת זולתו.
ולזה אמר ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה׳ הנה בכאן הודיע הקב״ה בעצמו מעלת אדון הנביאים עליו השלום על נבואת כל זולתו והבדלה מכלן באותו לשון עצמו שאמרו חז״ל כל הנביאים נתנבאו באספקלריא שאינ׳ מאירה ומשה רבינו נתנבא באספקלריא המאירה (יבמות מ״ט:) אלא שהוסיף בביאור ההבדלים שיש בין שתי האיספקלריות באופן נכבד מאד ממה שזכרו הרב בפרק ז׳ מספר המדע וזה כי הוא הבדילם בארבע מעלות. ושם הראשונ׳ שכלם מתנבאים בחלוש או במרא׳ והוא בהקיץ והשנית שכלן מזדעזעין והוא כאשר ידבר איש אל רעהו. והשלישית שכלן בדרך משל וחידה או על יד מלאך והוא פנים אל פנים כלומר בלי מלאך ובלי משל וחיד׳. והרביעית שכלם צריכים הכנה והוא מוכן ועומד. והנה הוא ית׳ לקח בכאן ההבדל הראשון אשר זכר לסוג כולל ופירש איך ימשכו ממנו ד׳ הבדלים גדולים ועצומים קצתם מהשזכרם הוא ז״ל. וקצתם מה שלא זכרם. והנה א״כ בכלל דבריו יתבאר דבריו. ועוד כי ההבדלים אשר יזכור ייחדם לשון מאמריו יותר ממה שייוחדו במה שכתב הוא ז״ל גם כי אינו דומה השומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד. 1ולבאר אמתת הכוונ׳ הפליג המליצ׳ ואמר אם יהיה נביאכם י״י במראה אליו אתודע – כלומר כל נביא זולתו ואפילו שיהיה ראוי להיות לכם לנביא י״י במרא׳ בקמץ האלף אליו אתודע [ב] כי הוא שם לכלי המחז׳ כמו שאמר במראות הצובאות (שמות ל״ח:ח׳) והוא רומז לאספקלריאות כל הנביאים והוא עצמו ענין היות הדבור בהם בחלום ואם בהקיץ באופן בלתי נשלם כמו שיהיה הענין בהסתכלות הדבר במראה הזאת אשר זכר למשל וזה כי המסתכל איזה דבר במראה מהמראות יש בראייתו ארבע חסרונות גדולות אשר לפיהן ישאר הרואה חסר וקצר בהשגת עניני המובט ההוא. ולפי עניני סדר ארבע ענינים נפלאים שהם כנגדם בנבואתו של משה בשלימות השגתן [ב] חסרון האחד הוא שהמסתכל במראה לא יוכל לראות בה כי אם אשר יתראה נכחה אמנם מה שיכנס או יסתר תחת או אחר שום מסך מבדיל לא יראהו וכן יקרה לנביאים באספקלריא שלהם שישיגו בה חיצוני הדברים ופנימיותם ונסתרם היו נעלמים מהם כמו שנמצא באברהם עליו השלום שנאמר והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך (בראשית כ״ב:ב׳) וגו׳ והוא חשב שהיתה הכוונה שיעלהו וישחטהו שם על ההר שראה ואינו כן כי לא איש אל ויכזב כאשר נתבאר במקומו שער כ״א. גם שמואל כשנאמר לו ומשחת לי את אשר אומר אליך חשב שהיתה הכוונה למשוח לבכור בניו כמו שגזר ואמר אך נגד ה׳ משיחו עד שנכחש מפיו הדבר שנאמר אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו וגו׳ ואמר כי לא כאשר יראה האדם וגו׳ (שמואל א ט״ז:ז׳) כמו שנתבאר אצל מראות הסולם תחלת שער כ״ה. גם בתחלת ענינו קרא י״י אותו וחשב שקורא אותו עלי זה שלש פעמים (שמואל א ג׳). והנה על זה האופן מהקצור אמר החכם הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות וגו׳ (שיר השירים ב׳:ט׳). והכוונ׳ שזה הדוד הנאהב הנה הוא עומד ונסתר בתוך היכלו ומשגיח ומציץ בנו מן החלונות. אמנם לא נוכל להשיג ממנו זולתי מעט מעט מהשגותיו כי הכותל מבדיל בינו לבינינו והוא מעבה האדמה אשר בטבענו ולכן בקשה החשוקה הביאני המלך חדריו וגו׳. כי שם כשנבא חדר בחדר עמו ואין הכותל מפריד אשבעה בהקיץ תמונתו.
1. ולבאר וכו׳, תוכן דעתו בקוצר הוא, כי הראיה מתוך המראה, יש לה ד׳ חסרונות, הא׳ כי לא נוכל לראות בה כל הדברים כי רק את העומדים לעומתה נראה, אבל לא את העומדים אחריה, או מצדיה הרחוקים ממנה, הב׳ כי רק תמונת איש ותנועת פיו לחייו וידיו נוכל לראות במראה, אבל לא נשמע עי״ז גם את קולו אם עומד הוא מרחק, ולא ידבר עמנו כלל, ואחרי שלא נשמע גם את קולו לא נכירנו בראיה זאת הכרה שלימה ואמיתית ולא נדע עוד את שיחו, הג׳, כי לא נראה במראה רק ציור ודמות תמונתו, לא גופו ובשרו בעצמו, והד׳, כי ברצותנו לראות במראה צריכים אנו לעמוד לעומתו, ולהפוך ערפנו אל הדבר אשר נרצה לראות, באופן שנראה כל דבר רק בהפך, הימין יהיה לנו לשמאל והשמאל לימין, והמופת על זה נראה כאשר נציג כתב מה לנגד המראה, כי אז יראו בתוכה האותיות מהופכות בצורתם, גם כאשר נרים ד״מ יד ימיננו שהוא לצד מזרח נראה היד המורמת גם במראה לצד מזרח, אף שבצורה הזאת העומדת לעומתנו במראה, היתה ראויה להראות רק לצד מערב, אם לא היתה הפוכה יען כי שם מקום יד הימין באמת, כמו שנראה בשני אדם העומדים זה לעומת זה, שאם ימין האחד ד״מ לצד מזרח, ושמאלו לצד מערב, תהיה ימין העומד נגדו לצד מערב, ושמאלו לצד מזרח.] וכל אלה ד׳ החסרונות ישנן גם בבחינה מוסרית במראה וחזון שאר הנביאים, הא׳ כי אפס קצה הדברים יראו וכולם לא יראו, כמו שנאמר לאברהם שיעלה את בנו על אחד ההרים מבלי אשר נודע לו עוד על איזה הר? וכן נאמר לשמואל למשוח אחד מבני ישי למלך על ישראל מבלי אשר הראה לו בתחילה את מי מבניו ימשח? הב׳ כי גם מה שיראו לא יבינו לפעמים היטב על נכון, וכן אמר דניאל ״ואראה את המראה״ וכו׳, ולא עצרתי כח, ר״ל להבין ענינה כראוי, וכמו שראה זכריה מנורת זהב וכו׳, והודה אח״כ בעצמו שלא ידע מה המה אלה? וכן לא יראו הנביאים הדברים המושגים להם בנבואתם בעצמותם, כ״א רק ע״י משל ודמיון, כמו שנראה שקרא המון העם בעבור זה את יחזקאל אשר גלה להם דבר ה׳ רק ע״י משלים וחידות בשם ״ממשל משלים״ והד׳ כי הרבה נביאים ברצותם להשיג השגה רוחנית ושתנוח עליהם הרוח הנבדל מחומר יצטרכו לפעמים תחילה להרחיק מהרוחני זה ולהפוך פניהם אל הנאה חמרית וגופנית, כמו שבקש יצחק מטעמים כאשר אהב, ועל אלישע נחה רוח ה׳ רק כנגן המנגן, וכן נאמר גם בדוד ״עורה כבודי עורה הנבל וכנור״ ר״ל שרק ע״י הנבל והכנור יתעורר כבודי שהיא רוח ה׳ אשר דבר בו. ועל כל זה רומז מאמר הכתוב ״אם יהיה נביאכם במראה אליו אתודע,⁠״ [כי לדעת הרב ז״ל מראה בקמץ הוא בל״א שפיגעל, והריבויי ״במראות הצובאות״ (שמות ל״ח) אבל מראה בסגול בל״א געזיכט אדער ערשיינונג, כמו שנאמר במשה ״במראה ולא בחדות״.] אבל משה היה נעלה ונשגב מכל ד׳ חסרונות אלה כי בו נאמר בכל ביתי נאמן הוא״ ר״ל שראה, וידע כל הדברים, גם נאמר בו ״פה אל פה אדבר בו,⁠״ באופן שידע והבין הכל אל נכון, כאיש אשר ישמע קול רעהו המדבר אליו באר היטב, גם נאמר בו, ״ובמראה ולא בחדות״ שמורה שלא במשלים וחדות כ״א דבר הנבואה בעצמו הוגד לו בפירוש גם נאמר בו, ״ותמונת ה׳ יביט,⁠״ להורות שלא הצטרך כשאר הנביאים להפוך עורף ד״מ אל הדבר הנראה, גם לא היה מצטרך לשום הכנה קודמת אל קבלת הנבואה, כ״א היה בכל עת מוכן ומזומן לה כנראה מפרשתנו כי מדי שאלו אותו האנשים אשר היו טמאים לנפש איך יעשו את הפסח השיבם ״עמדו ואשמעה מה יצווה ה׳ לכם״.
שמעו נא דברי אין נא אלא לשון בקשה. בספרי כלומר אע״פ שדברי הש״י עמהם פה היו בכעס כדכתיב בסיפיה דקרא ויחר אף י״י בם וילך אפי׳ הכי מלת נא דכתי׳ ביה בהאי קרא אינו אלא לשון בקשה שדבר עמהם דבריו בנחת ובפיוס כדי שישמעו כל דבריו שאילו היה מדבר עמהם דבריו בכעס לא היו נשמעי׳ וזהו שאמרו בספרי אחר אין נא אלא לשון בקשה והרי דברים קל וחומר ומה אם מי שאמר והיה העולם אמר דבריו בתחנונים קל וחומר לבשר ודם:
אם יהי׳ נביאכם אם יהיו לכם נביאים. אמר זה מפני שמלת י״י דבק׳ עם במראה אליו אתודע כאילו אמר אני י״י במרא׳ אליו אתודע בחלום אדבר בו ולא עם מלת נביאכם כי זה מורה שהנביא הוא י״י ואחר שמלת י״י דבקה עם מה שאחר׳ ישאר אם יהיה נביאכם מאמר אין מובן לו לכל פירש ואמר אם יהיה נביאכם נביא לכם שהוא כמו לכם נביא ואמר אם יהיו לכם נביאים בלשון רבים מפני שהיו לישראל נביאים רבים וכלם במראה או בחלום אלא שהכתוב כלל כל הנביאים במלת נביא וכן תרגם אנקלוס אם יהון לכון נביאייא:
במרא׳ אליו אתודע שכינה שמי אינה נגלת עליו באספקלריא המאירה אלא בחלום ובחזיון. באמרו שכינת שמי מורה שפירוש י״י הוא כאילו אמ׳ אני י״י דאם לא כן יתודע מיבעי ליה וכן תרגם אנקלוס אנא י״י בחזוון אנא מתגלי להון ובאמרו אלא בחלום ובחזיון הורה שפירו׳ במראה אליו אתודע הוא לא כפי׳ ומראה ולא בחידות דא״כ אין הפרש בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים כי שניהם במראה רק פי׳ ומראה ולא בחידות מראה הדבור שמפרש לו דבורו במראית פנים שבו ואינו סותמו לו בחידות כדלקמיה ובאמרו איני נגלה עליו באספקלריאה המאירה הורה שהאספקלריאה המאירה היא מראה הדבור שמפרש לו דבורו במראית פנים שבו ואינו סותמו לו בחידו׳ וזהו שאמרו כל הנביאי׳ נתנבאו באספקלריאה שאינה מאירה שהיה דבורו עמהם במשלים וחידות ומשה נתנבא באספקלריאה המאירה שהיה הדבור עמו במראי׳ פנים שבו ולא בחידות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ו-ח) ואמר להם שמעו נא דברי ר״ל בהיותכם עם משה לא היה ראוי שיתיחד אליכם הדבור אבל עתה שכבר יצאתם משם עתה תשמעו דברי. הנה התבאר שיצא משה עמהם אל אהל מועד כדי שאח״כ יפרד מהם במצות השם ויכירו וידעו שפלות ערכם בנבואה אצל משה שלא יוכלו להנבא באהל מועד והותרו במה שפירשתי השאלות הו׳ והז׳.
ובספרי ארז״ל שמעו נא דברי אין נא אלא לשון בקשה וכתב הר״ן שהיה ענין הבקשה הזאת שהנבואה ההיא תקשה הגעתה אליהם אז לפי שהם לא היו מוכנים בכל עת להנבא כמשה ושהדבור הזה בא אליהם פתאום ולא היה בזה למשה קושי כלל כי הוא היה מוכן תמיד ולא כן ענין אהרן ומרים ולכן הוקשה אליהם הגעת הנבואה ההיא כי כאשר יעתק הטבע מן ההפך אל ההפך פתאום יסתמר ויצטער כמו שיקרה לעומד באפלה זמן רב שאם יעתיקוהו אל האור החזק פתאום יברח ממנו חוש ראותו ויצטער והוצרך הקב״ה מפני זה לבא אליהם פתאום כדי שידעו מעלת הכנת משה ושמפניה יפה עשה כשנפרד מן האשה מפני שהנבואה היתה שורה עליו בכל עת ולא הצטער הוא כאשר הם מצטערים ושזה הוא אמרו שמעו נא דברי רוצה לומר שלא יקשה בעיניהם היותו נגלה עליהם פתאום כי היה זה הכרחי לפי הענין.
ואם נפרש מלת נא מלשון עתה יהיה פירושו אע״פ שאינו מחקכם לקבל הדבור פתאום כי אם אחרי ההכנה הנה לעת כזאת שמעו נא דברי פתאום למען תדעו ותכירו שיפה עשה משה במה שעשה וגם הוא נכון.
והיו דבריו יתברך אם יהיה נביאכם ה׳. ופירושו כפי מ״ש הראב״ע אם יהיה אחד מנביאכם נביא ה׳ הנה יהיה במדרגה שפלה באספקלריאה שאינה מאירה. ואם ישמע הקול יהיה בחלום וזהו בחלום אדבר בו שהוא לתגבורת הכח המדמה על הכח המדבר.
לא כן עבדי משה כי הוא נכנס בכל עת לפני לפנים כבן בית ועבד נאמן פה אל פה אדבר בו כאשר ידבר איש אל רעהו ולא בחלום ובמראה ולא בחידות רוצה לומר במראה אדבר בו בכח המדמה ולא בחידות של הכח הדמיוני. ותמונת ה׳ יביט באספקלריאה המאירה. אמנם הרב המורה פירש ותמונת ה׳ יביט ואמתת השם ישיג.
והיותר נכון בעיני הוא שאמר ראשונה אם יהיה נביאכם ה׳ כפי מה שתרגמו אונקלוס אם יהון לכון נביאים אנא ה׳ בחזיון מתגלי להון. יאמר על המעט ימצא בכתות בני אדם איש אחד שיהיה נביא ואם יהיה נביאכם רוצה לומר אם איש אחד מכם יהיה נביא אני ה׳ במראה אליו אתודע רוצה לומר שאשפיע עליו רוח דעת ויראת ה׳. ואם יגיע ערכו לשמוע הדבור האלהי לא יהיה זה אלא בחלום שאז הכח המדמה כ״כ גובר שיגיע לדמות כאלו קול מדבר אליו. אבל לא יגיע לנביא דבור במראה כלל.
לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. ר״ל ששאר הנביאים להיות נבואתם במשלים וחידות היה בדבריהם בהכרח כזב הרבה. והוא המשלים שהיו רואים שלא היו כן במציאות. כאלו תאמר סיר נפוח ומנורת זהב כלה ושאר הדברים והצורות שהיו רואים הנביאים בנבואתם על צד ההמשל ולא היה במציאות לא מנורה ולא סיר נפוח וזולתם כי היה המכוון במראה ההיא הפתרון והנמשל והוא האמת הברור לא המשל הכוזב שעושה בהם הכח הדמיוני. אבל משה לפי שלא היו דבריו במשל וחידה היה נאמן בכל דבריו כי לא היה נופל מכל דבריו ארצה כשאר הנביאים במשליהם ועל זה אמר בכל ביתי נאמן הוא. וביאר מעלת נבואתו באמרו פה אל פה אדבר בו ר״ל שהיתה נבואתו מהסבה הראשונה ית׳ מבלי אמצעי. והיתה א״כ נבואתו שלימה מצד הפועל. ואמנם מצד המקבל היתה ג״כ שלימה לפי שלא היה משתמש בכח המדמה. והוא אמרו במראה ולא בחידות ר״ל הוא בשום צד אינו מנבא בחלום שגובר בו הכח הדמיוני אלא במראה שהיא מדרגה זכה מהנבואה אבל לא היתה המראה ההיא שלו כמראה שאר הנביאים שהיו משתמשים בה בכחם המדמה ולכך היו רואים בה משלים וחידות. אמנם המראה של משה היתה מראה מבלי חידות מפני שלא היתה על יד הכח המדמה וע״כ לא היה מנבא בביטול החושים ולא נרדם ופניו ארצה כשאר הנביאים כי הוא תמונת ה׳ יביט ירמוז לשמים שהם התמונות האלהיות שעשה יתברך בעולמו ולפי שבהנבאו היו עיניו פקוחות לשמים והוא על עמדו ואינו נופל לכן אמר על זה ותמונת ה׳ יביט לא שיהיה תמונה לשמו יתברך חלילה אבל אמר זה על התמונה אשר בשמים ממעל שהיא התמונה שעשה השם יתברך בעליונים.
ובהיות הדבר כן מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה רצה לומר משתי בחינות מצד היותו עבדי ושלוחי ומצד עצמו שהוא משה בעל השלמיות כלם. והנה לא הודיע השם אותם שהיה מוכן לנבואה בכל עת וזכר להם הסגלות והמעלות שהיו בנבואתו לפי שהידיעה השלמה היא שיודע הדבר בסבותיו. וידוע שהדבר לא ישתנה מעצמו ולא מצד דומהו כי אם מצד הפכו ולכן השכלים הנבדלים להעלות ההפך מהם היו תמיד בפועל וכן הנפש אחרי הפרדה מן הגוף ממקריו כי זה מה שיחייב בה השנוי שתהיה פעם סכלה ופעם חכמה אינו מצד עצמה אלא מצד כחות הגוף המנגדים אותה. ולכן כאשר ינגדו כחות הגוף לנפש תשתנה וכאשר לא ינגדו אותה לא תשתנה מעצמה ומפני זה הודיעם ית׳ ששאר הנביאים לא היו מנבאים אלא בחלום או במראה אשר הענין הכולל בהם הוא בטול כחות הגוף ונבואת משה לא היתה כן כי הוא ינבא עם שלמות כחותיו וחושיו כאדם המדבר עם חברו פה אל פה.
ויצא מזה שגופות שאר הנביאים היו בכחותם מתנגדים לנבואתם ולכך לא היו מוכנים בכל עת מצד נגוד הכחות אמנם משה היה מוכן בכל עת לפי שכחותיו לא היו מנגדים לנבואתו כי המה היו כ״כ חלושות ובטלות מעצמם שלא היו מטרידים השכל.
הנה א״כ הודיע הש״י לאהרן ומרים הדרוש הזה בסבותיו העצמיות מצורף שהודיעם שמשה לא היה מנבא ע״י הכח המדמה ולכן לא היה שטוף בתאוות הגשמיות והותרו במה שפירשתי בזה שלש שאלות האחרונות הח׳ והט׳ והי׳.
וגם הלום ראיתי מי שפי׳ בפסוקים אלו פי׳ אחר והוא שאמרו במראה אליו אתודע הוא בקמ״ץ תחת האל״ף שהוא שם לכלי זכוכית אשר יתרשמו הצורות אשר כנגדו מלשון מראות הצובאות והוא רומז לאספקלריאת כל הנביאים שמפני שהיו מנביאים באספקלריאה שאינה מאירה היה ענינם כאלו רואים הענין במראה מלוטשת ועל זה אמר אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע רוצה לומר כאשר תבא עליכם נבואה מאת השם הנכבד אין אמתת הדבר אותו שאתם משיגים ורואים שמה בעצמו. אבל הוא כאלו אני מתודע לאותו נביא ונראה אליו במראה מלוטשת וכן בחלום אדבר בו לא שיגיע כל הדברים באזניו של הנביא ההוא אף הגעה חושיית שלמה אלא כקול הנשמע בחלום שאינו מוחש אבל מדומה.
ולפי שהמסתכל איזה דבר במראה מן המראות ישיג ד׳ חסרונות גדולות לכן זכר כנגדן שלמיות השגת משה בנבואתו. החסרון הא׳ שהמסתכל במראה לא יראה מהצורה הנרשמת בה אלא שטחיותה החיצונית לא פנימיות אותה צורה. וכן הענין בנביאים שעם היות שיראו דברים בנבואתם לא ידעו ולא יבינו פנימיותם וכמו שאמר הלא ידעת מה המה אלה ואומר לא אדוני: ודניאל אמר ואני שמעתי ולא אבין. אמנם משה רבינו ע״ה לא היה כן ועל זה אמר בכל ביתי נאמן הוא רוצה לומר שהוא רואה הפנימי והחיצוני וכל סדרי הדברים העליונים והתחתונים פתוחים לפניו והוא נכנס בכל הבית חדר בחדר ולא יעלם ממנו דבר. והחסרון הב׳ הוא שהצורה הנראית המלוטשת לא תשיב אמרים לרואה אותה ולא תענהו כלל ואם תעשה רמזים בפנים או בידים הלא הם אשר תעשה הצורה אשר כנגדה הנרשמת שמה. ודוגמת זה בנביאים שעם היות שנבואתם על ידי מלאך לא היו הדברים מהמלאך ההוא ולא יענם אלא כפי הרמיזות שיעשה הקב״ה במלאך ההוא שהוא הצורה העצמית הנרשמת במלאך. אמנם מרע״ה לא היה כן כי אותה הצורה שהיה רואה היא עצמה המדברת אליו. ועונה אותו בכל קוראו ועל זה אמר פה אל פה אדבר בו. החסרון הג׳ שהרואה הדברים במראה זכוכית להיותה אמצעית בין הרואה והנראה ימצא שם ספק מהדברים שלא יוכל לראותם לדקותם בעבור האמצעי וכזה בנביאים שפעמים לא היו מבינים הדברים להיותם ע״י אמצעי אבל מרע״ה לא היה כן כי היתה צורת נבואתו כל כך זכה שהיה רואה הדברים בשלמותם מבלי ספק ועל זה נאמר ומראה ולא בחידות רוצה לומר שאינו מביט במראה בקמ״ץ שהיא אספקלירת שאר הנביאים אבל במראה שהוא בסגו״ל תחת האל״ף והרצון בו הראיה הברורה מבלי חידות. החסרון הד׳ והוא היותר מיוחד להסתכלות המראה הוא שהמסתכל בה אינו רואה הצורה המבוקשת אלא דמות דיוקנה והוא הבבואה שלו המחוקה וכזה הנביאים שהם מנבאים בשם ה׳ ואינם משיגים הדבר ממנו ולא רואים עצמו כי אם תמונת המלאך הדובר בו. אמנם מרע״ה היה משיג הדברים מאתו יתברך ועל זה אמר ותמונת ה׳ יביט ואמר בו יתברך תמונה על צד העברה.
ואחרי שהיו ההבדלים האלה בין נבואתם לנבואת משה מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה שאמרתם הלא גם בנו דבר. וגם זה הדרך מהפירוש נכון הוא.
אם יהיה נביאכם – אם היה משה נביא באותה המדרגה שחשבתם באמרכם ״הלא גם בנו דבר ה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ב׳).
ה׳ במראה אליו אתודע – לא הייתי נודע לו ונגלה עליו בזה השם אלא במראה, לשון נקבה, ולא בהקיץ, כמו שהיה הענין בישעיהו באמרו ״ואראה את ה׳ ישב על כסא רם ונשא״ (ישעיהו ו׳:א׳), וכן במיכיהו ״ראיתי את ה׳ ישב על כסאו״ (מלכים א כ״ב:י״ט). וכל זה במראה הנבואה בלי ספק, לא בהקיץ. וגם בלעם אף על פי שהיה הדבור אליו בהקיץ, לא היה לו בשם המיוחד, כאשר חשב הוא באמרו ״אולי יקרה ה׳ לקראתי״ (במדבר כ״ג:ג׳). כי זה אמנם לא עלה לידו, אבל נאמר בו ״ויקר אלהים אל בלעם״ (שם ד׳).
אם יהיה נביאכם, if Moses were a prophet on the same spiritual level as you presumed when you said: “God spoke to us also,”
ה' במראה אליו אתודע, God would have had to reveal Himself to him in a mirror-like vision, (feminine version of the word mareh). He would not have revealed Himself to Moses while the latter was awake, as for instance in the case of Isaiah of whom it is written in Isaiah 6,1 ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא, or as in the case of Michyahu who claimed to have seen God sitting on His throne. (Kings I 29,19) These prophets experienced their prophetic visions while they were asleep, certainly not while they were awake. Also Bileam, even though he was addressed by God while awake, was not addressed by the Essence of God but by one of His attributes, he himself only hoping that God as Hashem would address him (Numbers 23,3). He never attained that level of prophecy, but in response to the wish expressed in above mentioned verse we find ויקר אלוהים אל בלעם, that the attribute Elokim encountered Bileam.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

אין נא אלא לשון בקשה. כלומר, שבקש הקב״ה בבקשה מהם שישמעו התשובה. וכל זה מפני כבודו של משה, כדי להתנצל הקדוש ברוך הוא בעצמו את משה:
אם יהיו לכם נביאים. פירוש, כי אין פירושו כמשמעו ״אם יהיה נביאכם ה׳⁠ ⁠⁠״, דמשמע יהיה ״ה׳⁠ ⁠⁠״ מחובר אל ״נביאכם״, ומשמעו אם יהיה נביאכם אלקות, אבל ״אם יהיה נביאכם״ דבר בפני עצמו, ופירושו ׳אם יהיו לכם נביאים׳, ומלת ״ה׳⁠ ⁠⁠״ מחובר אל ״במראה אליו אתודע״, כמו שפירש (כ״ה ברא״ם):
אֲדַבֶר⁠־בוֹ: הבי״ת בסגול. [אֲדַבֶּר⁠־בּוֹ].
אין נא אלא לשון בקשה. כלומר אע״פ שחרה בם אף ה׳ וילך, מ״מ אין נא אלא ל׳ בקשה ודבר עמהם בנחת, שאלו הי׳ דבריו בכעס לא היו דבריו נשמעים, וללמוד קל וחומר לבשר ודם שיהיו דבריו בנחת:
יהי׳ לכם. דבקרא משמע דנביאים יהי׳ ה׳, לכך פי׳ אם יהי׳ לכם נביאים, ומלת ה׳ דבקה עם במראה אליו אתודע:
שכינת שמי. באומרו שכינת שמי מורה שפי׳ ה׳ והוא כאלו אמר אני ה׳. דאם לא כן יתודע מבעי ליה:
נא is interpreted strictly as a request. Meaning that even though Hashem's anger flared against them and left, נא is nonetheless interpreted strictly as a request, and Hashem spoke to them gently. For if Hashem had spoken to them angrily, His words would not have been accepted. Thus one may learn a kal vachomer (a fortiori argument) to mortals; that they also should speak gently.
You will have. The verse implies that the prophets will be Hashem, therefore Rashi explains "if you will have prophets" and that the word "Hashem" is read together with "I will make Myself known to him in a vision.⁠"
The Divine Presence of My Name. In saying "the Divine Presence of My Name" Rashi teaches that the meaning of "Hashem" is as if the Torah had said "I am Hashem.⁠" For if not so, it should have said "He will make Himself known.⁠"
שמעו נא דברי – צריך לדעת למה הוצרך לומר כן ודאי כי ישמעו את אשר ידבר, עוד צריך לדעת אומרו תיבת נא כי לא יוצדק לומר האדון לעבדו לשון בקשה.
אכן יתכוין ה׳ בנועם אמריו להרגישם במניעת השמיעה שקודם לכן, כי עתה הם ראוים לשמוע ולא קודם לצד טומאתם לדבריהם ז״ל, וממוצא דבר אתה יודע כי אין נכון לעבד שיהיה מושלל ההכנה בעת אשר אדונו יצוה עליו, ואוזן מילין תבחן כי מוכרח משה במעשיו לפרוש מאשתו, ולדרך זה הרווחנו תירוץ לקושיא א׳, למה לא נתן ה׳ טעם הפרישות בדבריו להם כי הוא העיקר הצריך להשמיעם, ולפי זה ה׳ נתן אומר המבשר צבא רב.
עוד ירצה על זה הדרך שמעו נא פירוש עתה אתם שומעים לצד ההכרח ליסרכם ולהוכיחכם, ואין לדבר לכם דברים אלו ע״י משה מב׳ טעמים א׳ כי הוא נוגע בדבר ועליו באו הדברים, ועוד מהטעם עצמו האמור בענין שקרא ה׳ לאהרן ומרים לדבר עמהם שלא בפני משה, אבל קודם ואחר כך אין אני מדבר עמכם, וזו סתירה למאמרם שגם בהם דבר, ותמצא שאמרו ז״ל (במד״ר ס״פ נשא) שבכל המקומות שאמר הכתוב וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן אין הכונה בדבר גם עם אהרן אלא למשה שיאמר לאהרן, והם הדברים שרמז ה׳ בתיבת נא.
ודקדק לומר דברי ולא הספיק לומר שמעו נא ומובן שמה שישמעו הם דבריו, נתכוין כן הגם שהיו מתנבאים קודם לא היה כסדר זה שישמעו הדברים מפי אל עליון וכמו שפירש ה׳ דבריו בסמוך אם יהיה נביאכם ה׳ וגו׳.
עוד אפשר שרמז להם שלא ידבר עמהם עוד אלא עתה, לבל יחשבו בדעתם כי הוכשרו לנבואה עליונה כזאת והיה כזה יום מחר, לזה אמר עתה.
עוד ירצה במאמר נא לצד שהיו טמאי קרי ובדיני טהרת טומאה אמרה תורה (ויקרא כב) שאין הטבילה גומרת הטהרה לאכול בתרומה עד הערב שמש, וענין הנבואה כיון שמצינו כי צריך האצלת הרוח הקדושה כדי שיוכשר לדבר ה׳ עמו לא יספיק טהרת מים עד בא השמש וטהר, שלא יהיה זה גרוע מטהרה הצריכה לאכילת תרומה וכאן מצינו שביום עצמו שהיו טמאים טומאת קרי סמוך לטבילתם דבר ה׳ עמהם, לזה אמר ה׳ שמעו נא דברי פירוש עתה דוקא הוראת שעה היא שאשמיעכם דברי הגם שעדיין צריכין הערב שמש, לקיים מה שנאמר (ב״ר נה) אהבה מקלקלת השורה אהבת ה׳ עם משה ידידו לא יכול להתאפק עד למחר.
אם יהיה נביאכם וגו׳ – ולא דבר לנוכח אליהם אם תהיו נביאים, לצד שהם הזכירו בטענתם נביאים אחרים חוץ מהם וכמאמר המדרש (ספרי) שאמרו הלא דבר גם עם אברהם ולא פירש וכו׳, לזה בא דברו יתברך לעשות הפרש גם מהנרמז בדבריהם למשה, ואולי כי לזה אמר לשון יחיד אם יהיה.
ה׳ במראה אליו וגו׳ – בא להודיענו הפרש הדרגת הנביאים מהדרגת משה, ולצד שיש ג׳ דברים בענין הנבואה, א׳ השגת המראה, ב׳ זמן השגתה פירוש אם יתנבא בכל עת שירצה או אין הדבר תלוי ברצונו אלא בזמן שיחפוץ ה׳, ג׳ השגת בחינת הדיבור כאשר אבאר.
והתחיל ה׳ לומר בבחינת הדרגת השגת הראיה, ואמר ה׳ במראה אליו אתודע פירוש לפי שיש ג׳ הדרגות כלליות בהכרת ה׳, הא׳ לא השיגה אדם בנבואה והוא מה ששאל משה (תשא לג יח) הראני נא את כבודך פירוש נא עתה מה שאתה עתיד להראותני לאחר מיתה, כי יודע היה משה המושג לצדיקים בעולם העליון, והשיבו ה׳ לא תוכל וגו׳ כי לא יראני האדם וחי אלא לאחר מיתה, והדרגה זו היא בעצמות אורו יתברך, והגם שלא יתייחס אליו מאמר עצמות אלא לשכך אוזן וכו׳, הדרגה ב׳ היא אור המאיר ממנו ית׳ שיתייחס אליו תמונה, ואין תמונה זו דומה לשום תמונה מההוים בנמצא, כי אין לו תמונה אלא תמונה לנעלם מעיני כל חי שאין לה מכיר זולת משה אשר הכיר׳ לו ה׳ דכתיב ותמונת ה׳ יביט, מה שלא השיג זולתו בכל הנביאים, הדרגה ג׳ היא הבהקת אורו ית׳ ברחוק, הא למה זה דומה לנר דלוק אשר ילך אורו למרחוק ויראה אדם האור ההוא, וזה יקרא מראה, וזה הוא השגת הנביאים זולת משה, והוא מאמר ה׳ במראה והבן, וכנגדה אמר במשה ותמונת ה׳ יביט.
וכנגד זמן השגת הנבואה אמר אליו אתודע – פירוש אפילו מדרגה קטנה כזו אינה אצלו בתמידות בעת אשר יחפוץ ישיגנה, אלא כשאני רוצה אתודע לו בה, וכשיחפוץ הוא להשיגה אינו מובטח שישיגנה בכל עת, כמו שהוא מובטח משה בכל עת אשר יחפוץ דכתיב (ט׳ ח׳) עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ בלא שום ספק בדבר, נמצאת אומר כל הנביאים אין נבואה בטוחה אצלם הגם שהיא מדרגה קטנה ממדרגת משה, ומשה נבואתו הגם שהיא גדולה מהם בטוחה אצלו בכל עת שירצה, והוא מאמר בכל ביתי נאמן הוא פירוש כנאמן הזה שהכל בידו וברשותו לעשות כל אשר יחפוץ כמו כן משה, ודקדק לומר בכל ביתי לכלול אפילו בהשגת נבואה הגדולה הדבר ברשותו להתנבא, מה שלא היה נשמע אם היה אומר בביתי נאמן הוא שהייתי אומר שאין הדבר מסור לחפצו אלא מדרגה הקטנה של כל הנביאים, וההפרש הוא שהם אין הדבר ברשותם מה שאין כן הוא תלמוד לומר בכל וגו׳.
וכנגד השגת בחינת הדיבור אמר בחלום אדבר בו – פירוש דע כי ב׳ מדות בהודעת החלומות, הא׳ כשישמע הדברים תהיה דעתו מעורבבת ולא תבחן אזנו מילין להשכיל הנדבר כי דעתו מבולבלת, ב׳ כל הנדבר בחלום אין הדברים כפשטן אלא משל ודמיון, וצא ולמד מחלומות הכתובים בתורה ופתרוניהם, והוא מה שאמר ה׳ כי הנביאים בעת בא דברו הטוב להם יתבלבל דעתם ויהיו כאדם השוכב בלב ים ויתהוללו, גם לא יבא להם הדיבור בצורתו אלא מלובש תוך דמיון ומשל כדי שיוכלו שאת הדיבור ואף על פי כן מתהוללים, ופירוש תיבת בחלום הוא בגדר חלום באיכות ומהות, ולעולם בהקיץ היה ה׳ נגלה אל עבדיו הנביאים, אלא כשהיה בא להם הדיבור היו מקבלים אותו כתכונת החלום כנזכר והיו נופלים לארץ ומתטרפת דעתם מעליהם, מה שאין כן משה שהיה מושלל מזה שלא היתה דעתו משתנית בבא דבר ה׳ והיה שומע בדעת שלימה, גם לא היו באים אליו הדברים בדרך משל ומליצה אלא דברים מבוארים וברורים ואינן צריכין פתרון, והוא מאמר ה׳ פה אל פה אדבר בו פירוש הנה עיני כל ישראל רואות הג״ן פרשיות אשר דבר ה׳ אל משה שכלן הם דברים שיבין פשטן של דברים כל מבין לשון הקודש, גם אוצרות חכמה אשר אצר ה׳ בהם כולם נכוחים למבין הבא לעיין ולהעמיק ירגיש במשמעות הכתובים עצמן את אשר חשב ה׳ לומר בהם, ואין דרך זה בדברים אשר דבר ה׳ ביד עבדיו הנביאים ירמיה וישעיה שכלן משל ומליצה, כמאמר (יחזקאל יז) הנשר הגדול בעל הכנפים וגו׳, וביותר מהמה נבואת זכריה המסגר שערי הנבואה אשר סגר גם נבואתו ואין אתנו יודע כוונת נבואתו.
ויש לחקור זאת כיון שהמנבא הוא ה׳ אלהינו אחד למה לזה ידבר נכוחות ולזה דברו מעקשים, ואמרו אנשי אמת במה שקדם לנו הידיעה בדבר המלאך לדניאל ההרגש שהיה פועל בו מזה תשכיל לראות כי הרכבת מין האנושי תפסידנה הרגשת הרוחני ואינה יכולה לסבול זולת המורכב אשר כונן ה׳ בחכמתו הנפלאה שיוכלו שתוף יחד הנפש והגוף, והלא תראה אפילו במקורות הנרגשות ונתפסות אש ומים זה מכלה את זה זולת השמים אשר כוננו ידי יוצר, ומזה תשער איך יוכל עמוד בדבר אלהים מקור הרוחניות ויחצוב קולו להבת אש איך יוכל עמוד, ולזה אין אדם משיג לעמוד בכוחו לשמוע קול אלהים חיים זולת האיש אשר הפך חומרו ועשאו צורה כמו שרשמנו במקומות אחרים שזה אין לו גוף ויכול שאת דבר מלך, ולכן בהנבא ה׳ לאדם שאין גופו דומה לצורתו יתחכם ה׳ עשות על זה האופן, כי יצא דבר מלך מפי עליון והדיבור יתעטף באוירים דקים ואחר כך יגיע לאוזן נביא ובזה יסבלנו הנביא, ואף גם זה יפעיל הרגש בנביאים להשתגע, ודבר זה יסובב בא הדברים דרך משל ומליצה בבחינת החלום. ולזה כל הנביאים לבד ממשה ידברו משלים ומליצות ויותר מהמה זכריה שהיה אחרון בנביאות היה הדיבור בא ונגלד ונגלם ביותר משאר נבואות כדי שיוכל לסבול, ולזה נתרבו בו המליצות ועומק הדמיון עד שאין דורות אחרונים יודעים דבריו.
והוא מה שהודיע ה׳ כאן בבחינת המושג למשה ואמר פה אל פה פירוש לא היה הדיבור נפסק מפי אל עליון לפי משה לעבור באויר העולם שישתנה הדיבור בהלבשת האוירים ויסובב לדבר דברי משלים וחידות, גם שלל ההתרגשות אשר תקרה לנביאים כמאמר ומראה פירוש לא ירדם ולא יתבהל אלא ומראה פירוש בעת ובשעה עצמה שאני מדבר בו פה אל פה אינו כסדר החלום אלא ומראה שאני מראה לו אור המנבא ומביט, וזה יגיד ההערה והתכוננת השכל.
ואומרו ולא בחידות, הוא להעיר בתולדת הדבר כי לצד שהיה מדבר פה אל פה בזה היה גם כן הדיבור יוצא בלא חידות, ודקדק לומר אל פה ולא לאוזן, המשכיל על דבר נביא שאמר (מלכים א ג׳) לב שומע ידע סוד הדבר, וזו היא הדרגת נבואה שאין למעלה ממנה שיקשור ה׳ נפש נביא במקור המנבא וישלשל הנבואה פה אל פה, ובזה גם כן תבין אומרו אדבר בו ולא אמר אתו או עמו אלא בו והבן. עוד נתכוון להשכילך שלא היה הדיבור אלא מפי ה׳ לפי משה ולא היה רואה פני עולם, והוא מאמר בו.
שמעו נא דברי, "please listen to My word, etc.⁠" Why did God have to preface His words with this introduction? Was it not a foregone conclusion that the people addressed would listen carefully to what God had to say? Furthermore, why did God have to add the word נא, "please?⁠" Since when does the master address the servant by imploring him to listen to what he has to say?
God wanted to make clear that when He had spoken to them in very friendly tones, i.e. ויאמר, previously, they had not been worthy to be addressed at all seeing they were still ritually impure. It was only now, after they had purified themselves, that they had become fit to be spoken to by God. The whole episode is a lesson to a servant to hold himself in readiness at times when his master is apt to require his services. All of this taught them why Moses had been duty bound to separate from his wife. How else was he able to keep himself in constant readiness when God would want to speak to him? This also provides us with an answer to the basic question why God did not spell out to Aaron and Miriam the reason why Moses had separated from his wife.
We may also explain the words שמעו נא to mean that God announced that now they were about to be castigated and to be disciplined. In this instance God addressed them personally rather than that He gave them the message through Moses for two reasons. 1) Since Moses was personally involved in the matter under discussion. 2) It was in the nature of things that God wanted to discuss the matter with Aaron and Miriam privately, not in the presence of Moses who would have found it embarrassing. God also wanted to make clear that Aaron and Miriam qualified for only this part of what God had to say, as God had no other way of telling them. Anything else that God had to say He would say only to Moses. This would show that they had been wrong in claiming that God spoke to them also. Our sages in Bamidbar Rabbah 14,19 state that whenever the Torah writes: "God spoke to Moses and to Aaron,⁠" the meaning is not that God addressed both Moses and Aaron simultaneously, but that Moses was to communicate to Aaron what He had said to him. This is what is hinted at here when the Torah wrote the word נא.
The reason the Torah added the word דברי, "My words,⁠" something that appears totally superfluous, is to impress upon Miriam and Aaron that though they had prophesied on previous occasions the communication they were about to receive from God now was on a different level from anything they had experienced previously. God stresses this immediately when He refers to the nature of their prophetic insights with the words אם יהיה נביאכם השם.
It is also possible that God hinted to them that this would be the last time He would communicate with them directly. The fact that they were about to receive a communication on a more direct level than ever before did not mean that they had suddenly qualified for a higher level of prophecy and that they would continue to receive communications from God directly.
Still another meaning implied by the word נא is that it refers to their impurity. Normally, when one has suffered ritual impurity through contact with semen and has purified oneself, one is not fit to eat Terumah until nightfall (Leviticus 22,6). A prophet who is the recipient of Holy Spirit most certainly is not fit to receive same until after he has waited until sunset after his ritual immersion. The reason is that God's Holy Spirit should not be perceived as on a lower level of sanctity than the Terumah which the priest may eat. God said: שמעו נא דברי, "listen to My words nonetheless already now,⁠" i.e. this is an exception, an emergency; this is why I have decided to let you hear My words even though the sun has not set yet since your immersion in a ritual bath. God hinted that His loving concern for Moses was such that He would not wait until the morrow to rectify the mistaken impression Miriam and Aaron had of their level as prophets compared to Moses. When we find in Bereshit Rabbah 55,11 that אהבה מקלקלת השורה, this means that a loving relationship between two people is apt to interfere with accepted rules. God applied this principle here. He addressed Miriam and Aaron "prematurely.⁠"
אם יהיה נביאכם, "if there be a prophet amongst you, etc;⁠" God refrained from addressing Miriam and Aaron directly by saying אם תהיו נביאים, "if indeed you are prophets, etc.⁠" Seeing that Miriam and Aaron themselves had implied that there were other prophets apart from themselves (as we mentioned earlier they referred to the patriarchs) God was careful to include also those prophets in His remarks. Perhaps the reason God used the singular יהיה instead of the plural יהיו was to emphasize still further the uniqueness of Moses as a prophet.
השם במראה אליו אתודע, "I, the Lord, make Myself known to him through a vision.⁠" God spells out to us the difference between other prophets' perceptive powers and the perceptive powers of Moses. There are three elements to prophecy. 1) the attainment of a vision. 2) The time when the prophet is granted any vision, i.e. is he able to receive transmission of God's word by means of a vision at any time, i.e. whenever the prophet feels the need to communicate with God, or is he dependent on certain times, i.e. only when God takes the initiative in communicating with the prophet. 3) Can the prophet attain a verbal communication from God at his request? (I will explain this in detail).
God first speaks about the kind of communications which certain prophets receive by describing them as מראה, vision. There are three levels of recognizing God. The highest level is one that does not require prophetic insight. It is that which Moses requested in Exodus 33,18 when He asked: "please show me Your ways.⁠" At that time the word נא meant that Moses wanted to become privy to the kind of information about God that is normally only granted to the soul after it has departed from the body. Moses was quite familiar with the insights which the righteous would be granted after death. God denied this request saying that it is impossible for a living human being to gain those insights. That level of insight is equivalent to the recipient experiencing Divine light directly. Moses' level of prophecy was restricted to aural perception, i.e. God spoke to him and his ears heard. His (physical) eyes did not see a communication. A second (next lower) level of communication from God is one in which God radiates some light resulting in the recipient "receiving" a picture, תמונה. This "picture" has nothing in common with the way we normally understand the term "picture.⁠" It is the kind of "picture" which no living being other than Moses can perceive with his mind's eye. This is why Moses is described as ותמונת השם יביט, "he can view a picture from God.⁠" A third level is one in which the recipient perceives a light which emanates from God and the source of which seems to be very distant. It appears to a person like a candle which seems able to provide light over a great distance. This is what the Torah referred to here as the מראה. It is this which prophets other than Moses perceived. The Torah calls this "מאמר ה' במראה" "a word of God by means of a vision seen with the eye.⁠" By contrast, Moses is described as "looking at a picture from God.⁠"
Concerning the time when God would manifest Himself to different kinds of prophets, the Torah says אליו אתודע, that these "minor" prophets are not able to attain a vision whenever they want; they have to wait patiently until God is ready to reveal a communication to them.⁠" Moses, on the other hand, could receive communications at all times as described in Numbers 9,8 where he told the people that he would receive instructions from God as soon as he asked. Moses did not display the slightest doubt that God would respond to him as soon as he asked. Other prophets with whom God communicated on a lower level, could not even be certain that God would respond to them when they wanted on that lower level. Moses, on the other hand, though he expected a communication on a higher level, could be certain of receiving same whenever he desired. This is what God meant when He said בכל ביתי נאמן הוא, "he is trusted in all My house.⁠" Moses was at home in the celestial domain and had the run of that "house.⁠"
Concerning the matter of a verbal communication from God to a prophet, God told Miriam and Aaron that whereas all prophets other than Moses received such communications only in a dream, not so Moses. He was fully awake, his mind was clear when he received such verbal communications from God. He did not have to reassure himself if he had correctly understood what he heard while dreaming. Secondly, whatever God relates to a prophet in a dream is not to be understood literally, but is in the nature of a parable, or image. The Torah has told us of numerous dreams which were prophetic communications to the person dreaming them and all of which required an expert to interpret them. [Jacob needed God to tell him over 20 years after the event that what he had dreamt about the ladder had been a prophecy and not merely a dream (compare Rabbi Yitzchak Arama on the subject). Ed.] The prophets other than Moses were mentally overwhelmed when they experienced such prophetic dreams. When God speaks about appearing to prophets בחלום, this does not mean that they actually dream; rather, it describes the impact of God's communications to such prophets being similar to that of people who experience a dream while asleep. God always communicated with His prophets while the latter were awake. Only Moses was able to maintain his regular posture when God communicated with him; he did not prostrate himself or go into convulsions as did other prophets. Neither did he receive such communications in the form of a riddle or parable. Every communication Moses received from God was crystal clear, requiring no further elaboration. This is what the Torah means when it describes such communication as פה אל פה אדבר בו, "I speak with him mouth to mouth.⁠" All the Israelites saw that all the 53 times the Torah reports God as speaking to Moses (and to communicate what He said to them) the message was crystal clear and could be understood by anyone with a command of the Hebrew language. The same applies to all the wealth of wisdom contained in the written Torah. Anyone who immerses himself in that part of the Torah will find that he can understand it. This contrasts with the writings of Isaiah and Jeremiah many of which are extremely obscure, full of parables and enigmas. What did Ezekiel mean by the "great eagle" in chapter 17, for instance? The prophecies of the so-called minor prophets such as Zachariah are even harder to unravel so that none of us can be certain of the events to which these prophecies relate.
We need to examine why the prophecies given to Moses were all so clear whereas those granted to the afore-mentioned prophets appear so confused. Kabbalists explain that the phenomenon of man being a composite of body and spirit is bound to prevent him from being able to receive undiluted spiritual input. Any attempt to subject man to such additional spiritual input upsets the fragile equilibrium between the forces of body and spirit which constitute a human being. After all, we observe in nature that such opposites as fire and water cannot coexist peacefully except in heaven seeing that the Creator Himself has arranged it so in His domain. It is only natural, therefore, that when a human being is called upon by God his body will tremble, be subject to convulsions, etc. The only human being able to retain his composure when thus addressed by God is one who has succeeded in transforming the material part of himself into a צורה, into the perfect state God has created it in, as we have described on numerous occasions. Once man has achieved this, his body is no longer a hindrance to his receiving communications from God and he will be able to do so as a matter of course. When there are no people around who meet these specifications and God has found Israel worthy to receive prophetic communications, He has no choice but to choose someone to whom He transmits His word in a manner which upsets the body and mind of the recipient. As a result the world abounded with prophets who had to receive their messages in the form of parables and riddles so that the equilibrium of their bodies and minds would not be permanently upset. The reason that we find that Zachariah's prophecies were even more enigmatic than those of his predecessors is that he was the last of the prophets. Subsequent generations did not create an environment in which God saw fit to communicate His word to prophets anymore.
When God spoke about His communications to Moses being "mouth to mouth,⁠" He meant that His word did not have to travel through the airwaves or some other part of the atmosphere which diluted it (and therefore made it unclear) in order to make it accessible to less than perfect man. When God emphasizes that His word did appear to Moses as a מראה, a clear vision, this means that Moses did not have to go into convulsions, etc., when he received communications from God. He, God, could show Moses a clear vision and Moses could behold it and understand it without it being distorted.
When the Torah adds: ולא בחידות, "not by means of riddles,⁠" this is an elaboration of how God's word reached Moses. The Torah is careful not to say פה אל אזן, that God's word travelled from God's mouth to Moses' ear, but פה אל פה, "mouth to mouth.⁠" Solomon (Kings I 3,9) asked God to grant him לב שומע, "a listening heart" to enable him to divine the truth behind the claims of litigants, etc. He aspired to the highest level of prophecy. The Torah speaks of God communicating with Moses as אדבר בו, "I speak within him" instead of the customary אדבר אתו, "I speak with him.⁠" This formulation also means that no one else was privy to the fact that God spoke to Moses. [This is in contrast to our tradition that all prophets who lived at a particular time received the same communication at the same time as the prophet whom God commanded to transmit the prophecy to the people or to the king. Ed.]
במראָה – באספקלריא אני מתודע אליו (אין שפיגעל), ולא במראֶה ממש. הרבות נקראות מראות הצובאות, והאחת מראָה.
שמעו נא – שמעו עתה:
אם יהיה נביאכם ה׳ – לפי הנחת הטעמים במלות האלה פירוש הכתוב כך, אם יהיה אדם בעל נבואה כמו נבואתכם (כי מלת נביאכם כאן הוא שם המקרה, כמו נבואתכם), אני ה׳ במראה אליו אתודע, ורצה בזה להוכיחם על מה שאמרו הרק אך במשה דבר ה׳ וכו׳, שרצו להשוות נבואתם לנבואת משה, והשם אמר להם אין נבואתכם דומה לנבואת משה, כי יש הפרש גדול ביניהם כמו שיפרש:
במראה אליו אתודע – שיראה הנביא כעין תמונות וצורות שהם כמו משל אל המכוון בנבואה ההיא, ובהתבונן בם לפעמים יבין הנביא בשכלו את הנמשל, כמו סיר נפוח ומנורת זהב וזולתם מן הדברים שראו הנביאים בחזיונם, וכן היה דבר ה׳ אל אברהם במחזה, שבו הראה לו השם הכוכבים, וכן הענין בכל הנביאים, שלפי שרואים נבואתם במראות, אינם רואים כי אם חיצונו של דבר, ולכן לפעמים אינם מבינים פנימיותו, כמו הלא ידעת מה המה אלה ואומר לא אדוני (זכריה ד׳ ה׳), ודניאל אמר ואני שמעתי ולא אבין, אבל משה היה רואה פנימי וחיצון כמו שאמר בכל ביתי נאמן הוא, ובסמוך יפרש:
בחלום אדבר בו – ועוד הפרש גדול יש במצב הנביא, כי בעת שיבא אליו הדבור יתבטלו הרגשות חושיו והוא כחולם חלום:
אם יהיה נביאכם – רש״י פי׳ אם יהיה לכם נביאים וכת״א, ולראב״ע חסר הנסמך ופי׳ נביאכם נביא ה׳, ולרשב״ם נביאכם במקום שם המקרה נבואתכם, ולדעתי אין צריך לכל הדחוקים האלה, כי מאמר זה חוזר אל משה, כנגד מה שאמרו הלא גם בנו דבר והשוו מעלתם למעלת משה כמהו כמהם, וכמו שהם במדרגת נביאים כך משה איננו במדרגה יותר עליונה מהם, וגם הוא אינו כ״א נביא, על זה בא מאמרו ית׳ אליהם להודיעם שאיננו במדרגת נביא לבד, כ״א במעלה יותר גבוה, על זה אמר. אם יהיה נביאכם ר״ל אם לא יהיה משה כי אם במדרגת נביא לבד, ה׳ במראה אליו אתודע וגו׳, ר״ל היה די לו אם אנכי ה׳ הייתי נראה אליו במדרגה קטנה, והיא מראית הלילה (וואֶרע ער פראָפעט נור, זאָ ווירדע איך עוויגער מיך נור), והנגינה מסכמת לזה, ולדברים האלה שפיר אמר קרא מלת אליו בו לשון יחיד. כמראה אליו אתודע, פרש״י שכינת שמי אין נגלית עליו באספקלרי׳ המאירה, ועל ומראה ולא בחדות הנאמר במשה פי׳ מראה זה מראה דבור שאני מפרש לו דבורי במראית פנים; והוא מן הספרי, ובויקרא רבה כל הנביאים לא ראו אלא באספקלרי׳ מלוכלכת ומשה ראה באספקלרי׳ מצוחצחת. ממשמעות הדברים יראה שמלשון המקרא למדו כן, מדכתיב מראה פעם בקמ״ץ פעם בסגו״ל, ובאמת אין שנוי נקוד זה ענין חסרון ויתרון מעלה כ״א שזה מתוקן בלשון זכר וזה בלשון נקבה, וכמו שהעיר החכם רוו״ה ע׳ בדברי׳, ונ״ל כמו ששנוי נקודותיהם יורו על הבדל זכר ונקבה, הוא עצמו ההבדל לחסרון ומעלת הנבואה, כי כל דבר שבטבעו מקבל השפעתו מדבר אחר ידובר בו בלשון נקבה, כי על השמים שהם משפיעים לארץ יאמר האזינו השמים בלשון זכר, ועל הארץ המקבלת השפעתו ממעל לה יאמר ותשמע הארץ בלשון נקבה, וכן הלב שבאדם אשר ממנו תוצאות חיי הגוף, והוא המשפיע בכל האיברים ידובר בו בלשון זכר, ולבי ראה הרבה חכמה, אמנם שאר איברי הגוף שכולם בכלל מקבלים השפעתם מן הלב ידובר בם בלשון נקבה, ידים שופכות, רגלים ממהרות, עיניך ראות, שמעה אזני, וכן בשאר האברים; והנה לוח הזכוכית המלוטש מאד (געשליפענעס גלאס), אשר מצד אחד שבו משוח טיחה על פניו, ועל ידי זה יתעכב עין הרואה מלהסתכל בצורה העצמית העומדת בצד השני, ואמנם בצד המלוטש יתרשמו הצורות העומדים נגדה, הצורה הזאת המתרשמת בתוך הזכוכית יוכל הרואה לראות, והוא המכונה מראות הצובאות (שפיגעל), ולהיות הלוח הזכוכית באופן זה להראות התמונה המקבלת בצד המצוחצחת שבה מדבר העומד נגדה, לזה ידובר בה בלשון נקבה, מראה באל״ף קמוצה. הנה לסבה זו לפי שכל הנביאים שלא זכו להשיג הדבור האלהי הנבואי בעצמותה, והיה מן הצורך אצלם שיתלבשו הדבורים הנבואיים במשלים וחדות, כמו סיר נפוח, מנורת זהב, מקל שקד וכדומה, הנה באופן זה לא ראה הנביא במראיתו הדבור העצמי המדובר ממנו כ״א דוגמת הרואה הצורה המתרשמת בלוח הזכוכית, שאינו רואה עצמות הדבר כ״א דוגמתו, ולזה תכונה מראית נבואתם בשם מראָה בקמצת האל״ף בלשון נקבה. אמנם משה להיותו זוכה למראית פנים פא״פ להשיג הדבור האלהי בעצמותו בלתי התלבשותו בדמיונות, עד שאמרו עליו השכינה מדברת מתוך גרונו כביכול, לזה תכונה מראית השגתו המעליתית בשם מראֶה בסגו״ל האל״ף בלשון זכר, שהוא הלוח הזכוכית שאין טיחה משוחה בו ויוכלו לראות מתוכו הצורה העצמית העומדת מצד השני, ואין התמונה מצטיירת בזכוכית, ועין הרואה יכולה לשלוט בדבר העצמי כמו שהוא.
אם יהיה נביאכם – כמו ידיהם ולא ימישון {תהלים קט״ו:ז׳}, ידים להם.
במראה – במראות הלילה, אלא שאמר מראה כנגד אתודע, וחלום כנגד אדבר בו, והמראה היא הצורה שהנביא רואה בנבואתו שעל ידה האל מתגלה ומתודע לו, וכאן לכבודו של משה נגלה להם בהקיץ ולא בחלום כדי להוכיחם ביחד.
ה׳ במראה אליו אתודע – היה לו לומר אני ה׳ אתודע, או ה׳ יתודע, לפיכך נ״ל כראב״ע כי שם ה׳ דבק למעלה ולא למטה, אם היה נביא ה׳, או אם יהיה נביאכם מה׳, כי הנביא אף אם לא יהיה מנביאי השקר המתפארים במה שאין בם, יתכן שלא יהיה נביא ה׳, ודי שיהיה מוכיח או משורר בגבורה; ואולי כך היתה מרים הנביאה, ולפיכך אמר להם: אף אם הנביא שלכם יהיה באמת נביא ה׳, מכל מקום במראה אליו אתודע וגו׳. ואמנם חז״ל {ויקרא רבה א׳:י״ד} (התרגום והנגינות) רחקו מן הפירוש הזה, מפני שמליצת נביאכם ה׳ הוא לשון מתמיה וזר, וההמון לא יבינהו ויכשל בו.
If one of you is at times a prophet (im yihyeh nevi’akhem, lit. “if one will be your prophet”). The word nevi’akhem is on the model of, “They have hands [yedeihem, lit. “their hands”] but they handle not” (Ps. 155:7) [i.e., “if you are a prophet”].
in a vision. In visions of the night, but specifically, the word “vision” is said here in connection with “I reveal Myself,” and “a dream” in connection with “I speak to him.” A vision is an image that a prophet sees by which God reveals and makes Himself known to the prophet. In this instance, for the sake of Moses’ honor, God revealed Himself [and spoke] to them in a waking vision and not in a dream, in order to rebuke them together.
I, the Lord, reveal Myself to him in a vision (YHVH ba-mar’eh elav etvada, lit. “The Lord, I reveal Myself, etc.). Properly this should have read ani YHVH etvada (“I, the Lord, reveal myself”) or YHVH yitvada (“the Lord reveals Himself”). Therefore it seems to me that Ibn Ezra is correct in connecting the name of God to the preceding phrase rather than the subsequent phrase [thus yielding the reading im yihyeh nevi’akhem YHVH]: “If he is a prophet of the Lord,” or “If your prophet is of the Lord.” Even if a prophet is not one of the false prophets who boast of powers that they lack, that prophet may still not be a “prophet of the Lord,” and it would be sufficient for that person [in order to legitimately claim the title of “prophet”] to utter powerful rebukes or poesy; perhaps this is what Miriam “the prophetess” was.⁠1 Thus God said to them, “Even if a prophet of yours is truly a ‘prophet of the Lord,’ I nevertheless reveal Myself to him in a vision,” etc. However, the Rabbis (in their Targum and accentuation) distanced themselves from this interpretation,⁠2 because the expression nevi’akhem YHVH [lit. “your prophet the Lord”] is a strange and surprising one, and the common people might not have understood it and might have been misled by it.
1. {Translator's note: In Exod. 15:20, Miriam is referred to as “the prophetess” [ha-nevi’ah]. Shadal’s comment on that word cites Rashbam for the view that one who utters praise or rebuke for the people is called a “prophet” [navi], and he observes that the term can also denote one who is expert in the art of song and music.}
2. {Translator's note: Targum Onkelos has ana YHVH (“I, the Lord”), and the Masoretic accentuation places a disjunctive zakef katon at the word nevi’akhem. Note that Shadal himself chose to follow this traditional approach in his text translation.}
אם יהיה נביאכם – אם הוא, משה, היה הנביא ״שלכם״. הווי אומר: אילו היה סוג של נביא כפי שאתם סבורים. או: אילו היה משה נביא כמותכם, באותה דרגת נבואה שאתם נמצאים בה.
במראָה – יש חילוק בין ״מראָה״ (כאן) ל״מראֶה״. ״מראֶה״ הוא מה שרואים באופן ישיר ללא תיווך; השווה ״עץ נחמד למראֶה״ (בראשית ב, ט), ״אשה יפת מראֶה״ (שם יב, יא ועוד). אולם ״מראָה״ הוא הבבואה הנראית על ידי השתקפות; מכאן ״מראָה״ במובן של ״ראי״ [שאדם רואה בו את דמותו] (שמות לח, ח).
במראה... בחלום – משתי בחינות, נבואתו של ״נביאכם״ אינה באה ישירות, אלא על ידי תיווך: אובייקטיבית וסובייקטיבית. מבחינה אובייקטיבית: השפע האלוקי המתגלה לנביא איננו נראה אליו באופן ישיר, אלא משתקף אליו כמו בראי (״במראה״), והנביא תופס את האלוקות המתגלה אליו לפי המחזה שבו גילתה עצמה אליו. מבחינה סובייקטיבית: הנביא איננו מקבל את הנבואה כאשר הוא במצבו הרגיל בהקיץ, שבו הוא פעיל ושולט מתוך הכרה על כוחותיו; אלא ״בחלום אדבר בו״: הוא מסוגל לשמוע דבר ה׳ רק במצב כעין חלום, ולאחר שהוא מקיץ הוא שוקל את הדברים וקולט אותם. השפע האלוקי יורד אליו באופן בלתי ישיר ומעלה אותו ממצבו הרגיל, כדי שדבר ה׳ יגיע אליו.
משני הטעמים האלה יכולים חיי האישות שלו להימשך כהרגלם, ואין צורך שיוטלו עליו הגבלות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ו) ויאמר שמעו נא דברי, אם יהיה נביאכם ה׳ – כבר בארו בספ׳ שבא להודיעם מעלת נבואת משה שנבדלה מכל הנביאים שכלם נבאו באספקלריא שאינה מאירה ומשה ע״ה נבא באספקלריא המאירה. ולפי דרכנו הנה בארתי (בפי׳ מראה הסנה ובפ׳ תשא), שמשה היה פי שנים ברוחו, שלנבואה באספקלריא שאינה מאירה היה מוכן בטבע מבלי שום הכנה, אמנם לנבואה באספקלריא המאירה לא היה מוכן בטבע והיה צריך לזה הכנה בין מעצמו בין מזכות ישראל שעת ירדו ישראל ממדרגתם ירד גם הוא ממעלתו ונבא באספקלריא שאינה מאירה שע״ז היה מוכן תמיד, וע״כ לא יכול להשפיע על כל הנביאים רק נבואה באספקלריא שאינה מאירה שזה היה לו בטבע, לא נבואה באספקלריא המאירה שגם הוא לא השיגה רק ע״י הכנה ומציאת חן בעיני ה׳, וע״כ לא יכול להשפיע מדרגה זאת על זולתו, ובזה נמצא תשובה לתלונת מרים על שפרש מן האשה, שהיה טענתם שמשה א״צ לו פרישה והכנה באשר הנבואה היא לו בטבע והמופת לזה ממה שהוא הצנור המריק את הרוח ליתר נביאים כמ״ש הלא גם בנו דבר, והתשובה לזה היא שהלא אינו מאציל מן הרוח אשר עליו רק נבואה באספקלריא בלתי מאירה, אבל נבואה באספקלריא המאירה שלא יכול להאציל על יתר נביאים אינה לו בטבע וע״ז צריך הכנה ופרישות מן האשה, וכבר בארתי בכ״מ ההבדלים שהיה בין נבואת משה ליתר נביאים, שכל הנביאים נתנבאו בחלום ומשה נתנבא בהקיץ, [ב] על כל הנביאים נפל פחד ורעדה ובטלו כל כחות הגוף ומשה נתנבא כשהוא ער ועומד על רגליו ומשתמש בחושיו, [ג] כל הנביאים ראו מחזות ודמיונות כי בא להם שפע הנבואה באמצעות כח המדמה ולמשה הגיע השפע על כח השכלי בלי תערובות כח המדמה וע״כ לא ראה שום דמיון, [ד] כל הנביאים נתנבאו במשלים וחידות עד שהיו נבואותיהם סתומות ועלומות ובנבואת משה לא נמצא שום משל וחידה, [ה] כל הנביאים הגיע להם שפע הנבואה ע״י מלאך ולמשה הושפע שפע הנבואה מהא״ס בעצמו שלא ע״י אמצעי, כמ״ש פני ילכו והניחותי לך כמש״פ שם, [ו] מ״ש בספרי כל הנביאים נתנבאו בכה מוסף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, [ז] התבאר בראש פ׳ וארא במ״ש וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה׳ לא נודעתי להם, שהשפעת הנבואה להאבות ולכל הנביאים היה מצד האלהות המתפשטת בכל העולמות להיות חיות העולמות ורוחם ונפשם כדמיון הנפש המתלבשת בגויה, וע״כ היתה נבואתם במראה ובמחזה לפי הלבושים והמסכים שבהם תתלבש האלהות בעולם, וכן חלות הרוח על נפש הנביא היה בענין זה לפי מה שהיא נפש מתלבשת בגויה שגם בעת התפשטות הגשמיות ובטול כחות הגוף נשאר כח המדמה שהוא כח גופני, וע״כ חזו מחזות ודמיונות נלקחות מציור העולם הגדול ומן השקפות כחות המדמה שדרך הכח הזה ובאמצעותו חלה הנבואה על שכל הנביא, והיתה הנבואה ע״י שמותיו וכנויו לא ע״י שם הוי״ה, כי שם הוי״ה מורה על האלהות כמו שהוא בעצמו בלא התלבשות בעטוף ומסך העולמות וזה לא יכלו להשיג, ועז״א וארא אל אברהם וכו׳ באל שדי, ושמי ה׳ לא נודעתי להם, אבל נבואת משה שהיתה באספקלריא המאירה היה ע״י מה שהשיג את האלהות כפי מה שהוא בעצמו למעלה מן העולמות מופשט מכל ציור ותמונה הנלקח מציור העולמות, וכן שפע הנבואה חלה על שכלו שלא באמצעות כח המדמה שהוא כח גופני כי היה כאחד מן השכליים הנפרדים וכנפש מופשטת מן הגויה לגמרי ונבואה זו מיוחסת לשם הוי״ה ב״ה, וע״כ כל הנביאים השיגו מראה ודמיון מן מחזה העולמות ומן כח המדמה, והיתה הנבואה בשם שדי שאמר לעולמו די וחקק ומדד וקצב חוקי, העולמות וכחותיהם, וע״כ אמר וארא שראו מראה ודמיון, ומשה השיג בשם הוי״ה ולא ראה דמיון ומראה עיי״ש באורך, ועז״א אם יהיה נביאכם ה׳ – ופי׳ ראב״ע אם יהיה נביאכם נביא ה׳, ר״ל שישיג הנבואה ע״י שם הוי״ה, וגם כולל בזה מ״ש שהשכינה מדברת מתוך גרונו בענין שהנביא [ר״ל הדובר בו שנביא פי׳ הדובר מלשון ניב שפתים] האם הדובר בו יהיה ה׳ בעצמו ששכינה מדברת מתוך גרונו והוא הנביא שלו הדובר בו, ומפ׳ במראה אליו אתודע – ואצל משה אמר ומראה בסגול, בזה גלה להם ההבדל בין אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה, שעל מה שאומר בכלים (משנה כלים ל׳:ב׳) אספקלריא טהורה פי׳ הר״ש והרע״ב (שפיגעל) שרואים בו את הפנים, והרמב״ם פי׳ (ברילל) הוא זכוכית שמביט דרך בו, וכן על לא יערכנה זהב וזכוכית (איוב כח יז) ת״י דהבא ואספקלריא ומראה בקמץ הוא שפיגעל, שהוא מכוסה בטיח ועופרת מצד אחד עד שלא תעבור הראות לראות דבר העומד מאחוריו רק מראה הצורה העומדת נכחו וזה אספקלריא שאינה מאירה, ומראה בסגול הוא הזכוכית שהראות עובר בו לראות מה שעומד אחוריו מצד האחר וזה אספקלריא המאירה. והנה הרואה בשפיגעל לא יוכל לראות הצורה העומדת מצד האחר אחורי המראה, רק הצורה העומדת בצד שהוא עומד בה שהוא לפני המראה, וזה מליצה על ראית והשגת הנביאים שלא השיגו את האלהות העומד חוץ מגבול העולמות, רק את האלהות הנמצא אתם בצד שהם עומדים, שהוא האלהות המתפשטת בעולמות להיות נפש העולמות, [ב] שהצורה הנראית במראה אינה הצורה עצמה העומדת נכח המראה, רק תמונה של הצורה המתפלשת מן הצורה על פני המראה, כי לא ישיגו את האלהות כמו שהיא בעצמה, רק מה שהתפלש מן השגת האלהות על כח דמיונם שהוא המראה שעליו יתרשמו הצורות הנראית בדמיון הנביא שיביט על כח דמיונו שעליו יצויר לו צורות אשר יחזה במחזה ואינם נמצאים רק במראה ר״ל בכח דמיונם לא באמת, [ג] הרואה את הצורה במראה יראה בה גם מראית פניו שהוא עצמו עומד לפני המראה וגם דמותו התרשמה על המראה, ור״ל שהמחזות והתמונות אשר יראו החוזים יראו גם דמות עצמם ומחזות דמיונם המתרשם במחזה, אבל מרע״ה ראה באספקלריא המאירה שהוא הזכוכית שכח הראיה עובר בו אל העבר השני יראה הדבר העומד מצד האחר שהוא חוץ מגבול המביט, ור״ל שהשיג את האלהות מופשט מן העולמות כמו שהוא בעצמותו, ובזה לא יראה שום מחזה ודמיון, כי הא״ס בעצמו כפי שהוא בעצמו לא יושג ממנו שום ציור ושום דמיון, וישיג רק השגה מדעיית שכליית [ועי׳ בע״י שבאר עוד כמה הבדלים בין אספקלריא המאירה והבלתי מאירה לפי דרכו] וז״ש אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע – ולכן בחלום אדבר בו – שבעת החלום נשאר כח הדמיון שהוא המראה המוכן לקבל הצורות שיבראו בעת החזון ויתרשמו בכח דמיונו שמהם יפשיט השכל את הדבר אשר יראהו בחזון:
אם יהיה נביאכם ה׳: דיש נביא בשם ״אלהים״ ויש בשם ״ה׳⁠ ⁠⁠״, כמו דכתיב בבלעם בפעם הראשונה ״ויקר אלהים אל בלעם״ (להלן כג,ד) ובפעם השנית ״ויקר ה׳ אל בלעם״ (שם פסוק ט״ז). ויש מתנבא בשם מלאך. ומראה נמוך אפשר לראות בבירור. אבל ״אם יהיה נביאכם ה׳⁠ ⁠⁠״, אזי ״במראה וגו׳ או בחלום אדבר בו״, מה שאין כן כשמתנבאים בשם ״אלהים״ אז גם המה רואים בבירור. ועיין ספר בראשית (יז,א) מה שכתבתי שם. והרי זה כמו שר מושל גדול וגם הוא רופא וכדומה, יש הבדל בין כשמדבר בשם ממשלתו בין כשמדבר בתור רופא.
ה׳ במראה אליו אתודע. רחוק הוא שיהיה ה׳ דבק למעלה כדעת ראב״ע והחכם שד״ל הנמשך אחריו, והנכון שהוא כמו ואל משה אמר עלה אל ה׳ וכיוצא בו, והטעם בכל אלה לרמוז לסתרי האלהות כמו שהעירו בזה חכמי הקבלה, והחכם שד״ל מדעתו את זאת פחד ליתן מקום לחכמי הקבלה לתלות עצמם בדברי התורה — וכן בפ׳ שלח אשר עין בעין נראה אתה ה׳. וממין זה וישמע את הקול מדבר אליו עיין שם דברים ארוכים, וכן בס׳ יחזקאל את מִדַּבֵּר אלי ופירש״י ז״ל כאדם שידבר בינו לבין עצמו, וכל זה יורה לחלוק מדותיו יתברך בבחינת הנבראים.
בחלום אדבר בו. אין צורך לפרש חלום ממש, שהרי מצינו כמה נביאים זולת משה מתנבאים שלא על ידי חלום, רק הכוונה כמו מראה וכנה המראה על ידי צורות מוחשות בשם חלום כי השכל בהשגתו המוחשים הוא כמו חולם, שאינו משיג בהם כי אם כללי הדברים, וכן אמר פלוטינו השגת החושים הוא חלום הנפש Enneades vol. II. p. 142. — וחכם עמנו ידידיה אלכסנדרי כתב Allegories de la LOI. השגת החושים נולדת כשהשכל ישן ופוסקת כשהוא מתעורר.
בחלום אדבר בו – שמואל כי הוי חזי חלמא בישא היה אומר וחלומות השוא ידברו (זכריה ו׳), וכי הוי חזי חלמא טבא היה אומר וכי החלומות שוא ידברו והכתיב בחלום אדבר בו.⁠1 (ברכות נ״ה:)
בחלום אדבר בו – רבא רמי, כתיב בחלום אדבר בו וכתיב (זכרי׳ ו׳) וחלומות השוא ידברו, לא קשיא, כאן ע״י מלאך, כאן ע״י שד.⁠2 (שם שם)
1. באור הענין נראה דבכלל צריך אדם לפתור לו חלומו לטובה, יען כי כל החלומות הולכין אחר הפתרון, כמבואר בירושלמי מעש״ש פ״ד ה״ו, ובבבלי ברכות נ״ה ב׳ הלשון אחר הפה, והכונה – אחר הפתרון, ועיין מש״כ ר״פ מקץ, ולכן טוב שיפתור לו האדם את חלומו בלשון טוב, וכה מבואר בפ׳ הרואה כמה וכמה ענינים שרואה אדם בחלום ויש בהם נטיות לרעה ולטובה יתפוס הלשון הנוטה לטובה, וכך יעלה לו.
2. נראה בכונת הענין יען כי א״א לומר בהחלט שענין חלומות בכלל הם דברים בטלים, כי הלא רואים אנו שכמה חלומות נתקיימו במלואם, כמו חלום של יוסף ופרעה ונבוכדנצר וחלום מרדכי ועוד, וצ״ל דאותן החלומות נתקיימו מפני שבאו ביחוד ברצון ה׳ לתכלית איזו מטרה שהיתה דרושה אז, כידוע מעניני החלומות שזכרנו, וחלום כזה נקרא ששולח הקב״ה ביחוד את מלאכו ממרום לעורר בו רעיון החלום הזה, וחלום כזה צודק ומתקיים, משא״כ שארי החלומות הבאים לאדם רק מהרהורי לבו ביום כנודע, הם שוא ידברו ואינם בלא דברים בטלים, ונקראים שבאים ע״י שד כלפי שאמר מקודם שבאים ע״י מלאך כלומר ברוח טהרה, כמבואר.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימההכל
 
(ז) לֹא⁠־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכׇל⁠־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃
My servant Moses is not so. He is faithful in all my house.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ז) בכל ביתי נאמן הוא – חוץ ממלאכי השרת.
רבי יוסי אומר: אף ממלאכי השרת.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

(7) In all of My household, he (alone) is to be trusted": aside from the ministering angels. R. Yossi says: even more than the ministering angels.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

לָא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל עַמִּי מְהֵימָן הוּא.
But not so (with) My servant Moshe; over all My house faithful is he.

לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא
לָא כֵין עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל עַמִּי (ח״נ: בֵּיתִי) מְהֵימָן הוּא
חז״ל פירשו ״בכל ביתי״ על פמליה של מעלה [וכן תרגם רס״ג],⁠1 והרמב״ם פירש על העולם כולו.⁠2 אבל אונקלוס הנמנע באופן עקבי מלכלול מלאכים בתרגומיו כדי לסלק כל אפשרות מוטעית של ריבוי רשויות כמפורש בפסוק ״נעשה אדם״ (בראשית א כו), תרגם ״בְּכָל בֵּיתִי״ – ״בְּכָל עַמִּי״ כדרך הדרש.⁠3
1. וכן הוא בזוהר תרומה (דף קעח עמוד א) ״בכל ביתי נאמן הוא ומתרגמינן בכל דעמי״, ובספר חליפות שמלות כתב שמצא נוסחה בזוהר בה כתוב ״בכל דעמי בית דין״ ולאור זאת כתב שיש לנקד בחיריק היינו ״בכל דעִמי״.
2. ספרי במדבר קג: ״בכל ביתי נאמן הוא חוץ ממלאכי השרת. ר׳ יוסי אומר אף ממלאכי השרת״. מורה נבוכים א נד: ״ואל זה הענין רמז באומרו בכל ביתי נאמן הוא, כלומר שהוא הבין מציאות עולמי כולו הבנה אמתית קיימת, כי הדעות שאינם אמתיות לא יתקיימו״.
3. וכן במיוחס ליונתן: ״בְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַמִי מְהֵימָן הוּא״ ו״מרפא לשון״ ציין לתנחומא פרשת צו: ״במשה נאמר בכל ביתי נאמן הוא ובשמואל נאמר וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה׳ – שבתוך כל ישראל נאמן משה לנביא לה׳⁠ ⁠⁠״.
לא כוות כלא נביאהב הוא עבדי מש׳ בכל עולמי דברית מהימן הואג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כוות כל״) גם נוסח חילופי: ״ככל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נביאה״) גם נוסח חילופי: ״נביא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבדי מש׳ בכל עולמי דברית מהימן הוא״) גם נוסח חילופי: ״עבדי משה בכל קומיטטון דידי היימן הוא״.
לא כדין אורחא דמשה עבדי בכל בית ישראל עמי מהימן הוא.
Not so is the way with Mosheh My servant; in all the house of Israel My people he is faithful.
לית כות עבדי משה בכל קומטיטון ריש לבילרין קומטיטון דידי הימן הוא.
Not so is My servant Mosheh among all the company (of the prophets), the chief of the chiefs of My court, faithful is he.
לא כן עבדי משה – זו בית ישראל בשמי הוא מצוה ונאמן הוא, כי אינו פוחת מדברי ואינו מוסיף, ומה שפירש מאשתו לא עשה מדעתו אלא מצוויי, הדא הוא דכתיב פה אל פה אדבר בו (פסוק ח), שיפרוש מאשתו, והוא עשה כנאמן בית ופירש, ומנין שאמר לו הקב״ה, שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם (דברים ה׳:כ״ו), לנשותיכם, לפי שצוה אתכם אל תגשו אל אשה (שמות י״ט:ט״ו), חזר והתירם, אבל למשה לא התיר, שכן אמר לו ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה׳:כ״ז).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

לַיְסַ כַּדַ׳אךַּ עַבּדִי מֻושִׁהֻ בַּל פִי גַמִיעִ אֻמַתִי הֻוַ מֻחַקַּקֹ
לא ככה עבדי משה, אלא בכל אומתי הוא מוצדק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אם יהיה נביאכם – אע״פ שבחרתי בנביאים הרבה אני מדבר עמהן במראות ובחלומות. אבל למשה פה אל פה אדבר בו. (שמות ל״ג:י״א) ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים וגו׳. ומהו פירושו. שדיבר עמו שלא בתרדמה ושלא בחלום. 1ומראה ולא בחידות – יכול מראה שכינה ממש ת״ל (שם) ויאמר לא תוכל לראות את פני. ולא די לנביאים שאינם רואים אלא שאין יודעין אנה הולכים שנא׳ (יחזקאל ג׳:י״ב) ותשאני רוח אלא מהו ומראה שהיה מסתכל בספקלריאה המאירה שכבר נאמר ביחזקאל (שם מג) וכמראה המראה אשר ראיתי כמראה אשר ראיתי בבואי לשחת את העיר ומראות כמראה אשר ראיתי אל נהר כבר הרי תשעה מראות מפני שמראות נחשבות שנים וששה הרי עשר מראות. ומשה היה רואה מתוך ענן אחד. ושאר הנביאים כל אחד ואחד לפי כחו לכך נאמר (הושע י״ב:י״א) וביד הנביאים אדמה.
ולא בחידות – לפי שנאמר ביחזקאל (יחזקאל י״ז:ב׳) בן אדם חוד חידה לפי שהקב״ה עם שאר הנביאים היה מדבר בחידה ובמשל אבל לא כן עבדי משה.
ומראה ולא בחידות ותמונת ה׳ יביט – זה מראה אחורים. או אינו אלא מראה פנים ת״ל (שמות ל״ג:כ״ג) והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו:
פירוש סוף אמיתת יום הדין לא יראו אלא (שם) וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם. ודומה לזה מה שנאמר (יחזקאל ב׳:י׳) ויפרוש אותה לפני והיא כתובה פנים ואחור. פנים בעולם הזה ואחור בעולם הבא. ד״א והיא כתובה פנים ואחור. פנים זה שלוותן של רשעים ויסורן של צדיקים בעולם הזה. ואחור זה מתן שכרן של צדיקים ופורענות של רשעים לעולם הבא. וכתיב (שם) [וכתוב] אליה קינים והגה והי. קינים לרשעים בענין שנא׳ (שם לב) קינה היא וקוננוה. והגה לצדיקים כענין שנאמר (תהלים צ״ב:ד׳) עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור. והי לרשעים שנאמר (יחזקאל ז׳:כ״ו) הוה על הוה וגו׳.
ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה2לא דברתם בעבדי במשה אלא בי:
1. במראה ולא בחידות במראה זו מראה דבור יכול מראה שכינה ממש וכו׳ כצ״ל:
2. לא דברתם וכו׳. כי עבד מלך מלך:
(ז-ח) בכל ביתי נאמן הוא – אין ביריה חלוקה לומר לא שלחך שלחך י״י להנבא, שהרי הכל רואים כצאת משה האהלה יקומו כל העם ונצבו וגו׳ {שמות ל״ג:ח׳}, וכן הנה אנכי ב׳ א׳ ב׳ ה׳ בע׳ יש׳א העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם {שמות י״ט:ט׳}. (קונטרס אחרון של ר״י קרא בכ״י בולוניה 509.1)⁠1
פה אל פה אדבר בו במראה – כעניין שנ׳ במראות אלהים הביאני אל ארץ ישר׳ {יחזקאל מ׳:ב׳}, וכן [ו]⁠תבא [אותי] ירוש⁠[לימה במר]⁠אות אלהים {יחזקאל ח׳:ג׳}.
ותמונת י״י יביט – חבה יתרה חיבבתיו שהראיתי לו את אחרי.
[בכל ביתי נאמן הוא –] נאמנין בכל ביתי שאם יהיה לכם נביא בחלום אדבר בו – ומי יודע אם יאמנו דבריו. (קונטרס אחרון של ר״י קרא בכ״י בולוניה 509.1)⁠ב
1. לפי ר״י קרא, ״פה אל פה...⁠״ מהווה ראייה על אמיתות נבואתו של משה. בכל הנביאים האחרים, אי אפשר לאמת דבריהם, אך במשה, כל העם ראה את הענן עומד פתח אהלו של משה. בכך משווה ר״י קרא בין הפסוקים הדומים בשמות ל״ג:ח׳-י״א ובמדבר י״א:ד׳-ח׳.
א. = ״בא אליך בעב הענן בעבור ישמע״
ב. בכ״י בולוניה מופיעים בנפרד שני הביאורים למלים אלה.
נאמן הוא – קבוע ומיוסד כל שעה ביום, וכמוהו ותקעתיו יתד במקום נאמן (ישעיהו כ״ב:כ״ג) – יתד התקוע במקום חזק אינו ממהר ליפול.
נאמן הוא [THROUGHOUT MY HOUSEHOLD] HE IS נאמן: I.e. he is firm and established [there] at any time of day.⁠1 [The word נאמן appears] in the same sense in the verse (Is. 22:23), “I will fix him as a peg in a strong (נאמן) place.” A peg that has been fixed in a strong place [is firm and] will not easily fall.⁠2
1. I.e. as opposed to Aaron and Miriam who, according to Rashbam ad vs. 4, were used to receiving prophecies only at specific times of the day. See note 82 above.
2. Rashbam offers this same explanation of the word נאמן or related words (e.g. אמונה) in his commentary to Ex. 17:12 and Deut. 28:59. See notes 6 and 7 on p. 82 of my Exodus volume.
See also Rashbam’s commentary to Ex. 33:16 where he writes that Moses requested that he be “distinguished and separated from the people of Israel, that it will be known that I am נאמן לנביא ולמוכיח ויהיו שומעים לדברי.” In my Exodus volume (p. 410), I translated that phrase “a trustworthy prophet and rebuker so that the people will listen to me.” Based on Rashbam’s comment here, it is possible that נאמן in that passage should also be seen as meaning fixed, permanent or established.
בכל ביתי נאמן הוא – טעמו: כבן ביתי הוא, שיכנס בלא רשות, ואם יצטרך ידבר צרכיו. ואתם, כאשר אתודע לכם בחלום תדעו, ואם לא אין לכם רשות לשאול.
HE IS TRUSTED IN ALL MY HOUSE. It means that Moses is, as it were, a member of My house. He enters without permission. If necessary he states his needs. However, in your case when I make myself known to you in a dream, then you are informed. If not, then you have no permission to ask.
(ז-ח) לא כן עבדי משה – תרגום ירושלמי: בכל ביתי {נאמן הוא}א בכל עמי כולם מחזיקים אותו כנאמן. כי אני מדבר עמו פה אל פה – במראה אני מראה לו הדבר ממש כמו שהוא, ולא על ידי חידה ומשל, וכולם מבינים מה שהוא אומר בשמי. והכל בא ממני, כי אני מגלה לו כל הסוד, כמו שאדם עושה שלוחו הנאמן לו, שמגלה לו כל סודו, ואומר: אמור לפלוני כך, כי כך וכך סוד ביני ובינו. ואם אין השליח נאמן לו, אומר לו: אמור לפלוני שיעשה אותו דבר שדברנו אני והוא, ואין השליח יודע איזו שליחות הוא עושה. ולפיכך כל באי עולם מחזיקין אותו בנאמן. וכן כתוב בשמואל: וידעב כל ישראל {מדן ועד באר שבע} כי נאמן שמואל לנביא לי״יג (שמואל א ג׳:כ׳) – כי נאמנו דבריו.
(ז) [בכל ביתי נאמן הוא – כאדם שאומר {פלוני} נאמן להיות נכנס בכל חדרי ובכל מקום סתר שבביתי. הגה״ה.ד]
א. ההשלמה מספר הג״ן.
ב. בכ״י מינכן 52: וידעו.
ג. בכ״י מינכן 52: לאל.
ד. הגה״ה זו מופיעה בכ״י מינכן 52 באמצע ד״ה ״פה אל פה״ (אחרי המלים ״כי נאמנו דבריו״) וקוטעת שם את רצף הביאור.
(7-8) לא כן עבדי משה – MY SERVANT MOSHE IS NOT SO – Targum Yerushalmi: IN ALL MY HOUSE {HE IS FAITHFUL} In My whole nation, everyone holds him as trustworthy. Because I speak with him פה אל פה – MOUTH TO MOUTH – With a vision I show him the actual thing as it truly is, and not through riddles and metaphors, and everyone understands what he says in My name. And everything comes from Me, because I reveal to him the entire secret, like a person does with a messenger whom he trusts, that he reveals to him his entire secret, and says: Tell so-and-so this, because such-and-such is a secret between me and him. And were the messenger not trusted by him, he would say to him: Tell so-and-so to do the thing that we spoke about, and the messenger does not know the mission that he is doing. And therefore all creatures hold him [Moshe] as trustworthy. And thus is written about Shemuel: “And all Israel {from Dan to Beer-sheba} knew that Samuel was established to be a prophet of Hashem.” (Shemuel I 3:20) – because his words were trustworthy.
(7) [בכל ביתי נאמן הוא – IN ALL MY HOUSE HE IS FAITHFUL – Like a person who says {So-and-So} is trustworthy to enter all of my rooms and into every secret place in my house. {A glossed annotation.}]
בכל ביתי נאמן הוא – ידוע לעולם שראה הוא מכבוד שכינה מה שלא ראו שאר נביאים שהרי הוא אב לנביאים היה, ולא מצינו שאמר כך וכך ראיתי כמו שעשו כמה נביאים. ועליו אמר שלמה בחכמתו נאמן רוח מכסה דבר (משלי י״א:י״ג), ובתרגום ירושלמי מתורגם בכל ביתי – בכל עמי נאמן הוא לשון בית יעקב ובית יוסף פירש כל אנשי ביתי מחזיקין אותו לנאמן.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
בכל ביתי נאמן הוא, "he is trusted in all My house.⁠" The world at large knows that Moses has seen things that have not been shown to any other prophets. This is because he is the "father,⁠" i.e. prototype of all prophets past present or future. In Proverbs 11,13, Solomon said of Moses: נאמן רוח מכסה דבר, "a faithful spirit keeps a confidence.⁠" The Jerusalem Targum translates that phrase with the words: "in My whole house, among My whole people.⁠" All of My people young and old simple and learned, are aware that Moses keeps absolute faith with God, and does not reveal anything he has not been told to reveal.
בכל ביתי נאמן הוא – לא שנאמן מלגנוב דאטו כסף וזהב יש שם, אלא נאמן רוח מכסה דבר מלגלות לישראל דברים שלמעלה כיחזקאל וישעי׳ וכיוצא שהגידו לרבים כל מה שראו למעלה רק לאהרן הגיד בחשאי וסוד נעלם, ולישראל אמר דרך כלל והעלם ראיתי מה שאין האוזן ראוי׳ לשמוע, אלא תדעו כי ה׳ אלהינו הוא ה׳ אחד ואין בלתו, הר״ר יעקב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

בכל ביתי נאמן הוא – ע״ד הפשט כבן בית הוא שיכנס בלא רשות וידבר כל מה שיצטרך.
וע״ד הקבלה בכל ביתי, הוא בית אל שנאמר עליו (בראשית ל״א:י״ג) אנכי האל בית אל, הוא הטוב שנאמר (שמות ל״ג:י״ט) אני אעביר כל טובי, והוא שחטא בו אבינו הראשון ולא מצאו נאמן, לכך נאמר על משה בכל ביתי נאמן הוא, כלומר הוא ולא אביו.
ודעת קצת מן המקובלים בכל ביתי שהוא בי״ת של בראשית, והוא מקום התפלה, וזהו (ישעיהו נ״ו:ז׳) ושמחתים בבית תפלתי, ולשון תפלתי באור, וכן (שם) כי ביתי בית תפלה יקרא, ולזה רמזו רז״ל בענין הלל הזקן, אמר הקב״ה אם תבא לביתי אני אבוא לביתך.
בכל ביתי נאמן הוא, "In all My house he is trusted as loyal.⁠" According to the plain meaning of the text this means that just as a member of the family has access to all parts of his father's house and can speak without asking for permission to do so, so Moses had the right to address God at all times without having to make an "appointment.⁠"
A kabbalistic approach: when the Torah speaks about "in all My house,⁠" this is a reference to the house known as בית אל, recalling the time God had identified Himself to Yaakov (Genesis 31,13) as אנכי האל בית אל, "I am the God whom you have encountered when you called the monument you built for Me בית אל.⁠" The word "My house" was also a reference to "all My goodness" of which God had spoken when He had told Moses (on the Mountain) "I will let all My goodness pass before you" (Exodus 33,19). It is also reminiscent of the place where Adam had sinned, i.e. had proven that he was not trustworthy in "My house.⁠" Seeing that there had once been a human being who had been given free rein in "God's house" i.e. Gan Eden, and had to be expelled, God contrasts Moses' stature by saying that he is trusted in all parts of "God's house. We may perceive the word הוא, "he,⁠" in our verse as a contrast to Moses' "father" Adam who had not proved trustworthy.⁠"
Some Kabbalists understand the expression בכל ביתי as a reference to the ב in בראשית, i.e. the house of prayer, such as in ושמחתים בבית תפלתי, "I will make them rejoice in the House of My prayer,⁠" (Isaiah 57,7) The meaning of the word תפלתי in that verse is similar to כי ביתי בית תפלה יקרא, "for my House is known as a House of prayer" (same verse). This is what Hillel had in mind when he said: "God meant that "if you come to My house, I will come to your house.⁠"
(ז-ח) לא כן עבדי משה וגו׳ – תרגום יונתן בכל עמי כלו׳ כולם מחזיקים אותו לנאמן כי פה אל פה אדבר בו ופרש״י פה אל פה אמרתי לו לפרוש מן האשה שנא׳ ואתה פה עמוד עמדי ותימא א״כ למה נתרעמו ממה שפירש. וי״ל נתרעמו ממה שפירש קודם לכן שלא היה מצוה לו הקב״ה לפרוש אם לא שפירש מדעתו דקי״ל דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ומתוך מעשה דאלדד ומידד ידעו מפי צפורה שפירש קודם לכן כדפרש״י ואז דברו בו.
(7-8) לא כן עבדי משה, According to Targum Yonathan, this means that contrary to any other prophet, the entire nation always accepts everything Moses tell them in the name of Hashem, as having been relayed to him and conveyed by him without chance of anything having been added or omitted.
פה אל פה אדבר בו, "I speak to him mouth to mouth;⁠" according to Rashi, G–d told Miriam and Aaron that it was He who had expressly told Moses to divorce his wife. At the revelation as related in Deuteronomy 5,28, G–d had told Moses to send the people home to their wives, whereas He had told him: "you stand here with Me.⁠" If that was what had transpired already then, what did Miriam and Aaron get upset about now that Moses had separated from his wife? What other choice did he have? We may have to understand what transpired as follows. Moses had separated from his wife before being told to do so. Seeing that we have a rule that we are allowed to carry out our desires, i.e. permissible desires, בדרך שאדם רוצה ליליך מוליכין אותו, "G–d lets a person pursue the choice he makes concerning his lifestyle.⁠"1 Having heard that Tzipporah had told Eldod and Meydod that Moses had already separated from her earlier, before being commanded by G–d to so, Miriam and Aaron were upset about that. They were convinced that G–d would not have commanded him to do so, unless he had indicated that he was willing to do so even without being commanded to.
1. [otherwise what is free will all about? Ed.]
לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא – פי שהוא כבן בית שנכנס ויוצא בלא רשות אבל אתם אין הדיבור בא לכם בכל פעם ואף כשיבוא לכם לא יהיה אלא בחלום אבל הוא פה אל פה אדבר בו ולא בחלום:
לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, "not so is My servant Moses who is trusted in My entire house.⁠" Hashem describes Moses as a father would describe his own son, or anyone whom he had adopted as part of his family. Just as such children have unrestricted access to any part of their father's house at any time, so Moses does not need to make appointments if he wants to discuss something with Hashem. You, however, God says to Aaron and Miriam, not only do you not always have access to My house, but even when you do enjoy communications from Me, it is on a different level from the way I communicate with Moses.
בכל ביתי נאמן הוא – פי׳ הר״י לפי (כ)⁠שנאמר ותדבר אהרן ומרים על אודות וכו׳, ואמרו לו למשה שיקח אחרת מיוחסת ויניח זאת שהיא מדינית. ומשה לא רצה מאחר שלקחה כשהיה עני ועתה היה מלך לא רצה לגרשה, ולכן אמר בכל ביתי נאמן הוא.
ואולם עבדי משה איננו כן, כי הוא עם השתמשוֹ בחושיו תגיע לו הנבואה, כשירצה, ובמה שירצה, כמו שאמר: ׳עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם׳ (במדבר ט, ח). ולזה הוא נאמן וקיים בכל ביתי. והנה זה הבדל אחד בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ועל זה הענין עצמו אמר בכאן לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא כי לא כאשר יראו המסתכלים מתוך המרא׳ שלא יוכלו לראות רק מה שהוא מגולה כנגד הפרוץ כמו שאמרנו כי הוא בכל ביתי נאמן וכל החדרים עליים ותחתיים פתוחין לפניו ובא ולן ושכב ואין כל דבר נעלם ממנו. החסרון השני הוא שהמסתכל בצורה אשר במראה מצד שאין מבוא לחוש השמע בהכרתה הנה הוא לא יוכל לשמוע דבר ממה שידבר הנראה במראה ההיא ולא יבין ממנו רק מעט שיכיר מתיך התמונות הנראות שם לעיניו ואם יראה שום אדם יכיר דבר מתוך סימניו ורמיזותיו ותואר פניו ותנועת שפתיו אבל לא הכרה שלימה מאחר שאינו שומע דבריו ודוגמת זה בנביאים באספקלריא שלהם לפעמים יראה הדבר סתום בלתי מפורש רק מה שיכירו מצד התמונות הנראות להם שום דבר מועט כמו שנראה בזכריה הנביא אמר ראיתי והנה מנורת זהב וגו׳. ולבסוף אמר הלא ידעת מה המה ואומר לא אדוני עד שנתבאר אליו בנבואה שנית (זכריה ד׳). וכן בדניאל נאמר ואשא עיני ואראה והנה איש לבוש בדים מתניו חגורים בכתם אופז וגוייתו כתרשיש ופניו כמראה הברק ועיניו כלפידי אש וזרועיו ומרגלותיו כעין נחשת קלל וקול דבריו כקול המון (דניאל י׳:ה׳-ו׳). הנה שלא נראה לו רק ענינים המראה לחוש הראות אמנם מהקול לא שמע כי אם קול המיית המון שאינו מבין ממנו רק הכרה לבד או שמא לא כלום רק מה שהכיר בתנועות שפתיו שהוא מדבר בחריצות ובשפע כקול המון. או שמדבר עם המון רב ולזה היה קורא אותה מראה כמו שאמר וראיתי אני דניאל את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה וגו׳ (דניאל י׳:ז׳) ולזה היה מה שהיה מקיצורו מהשגת כוונת המראה כמו שאמר בסמוך ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא היה בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח. יראה כי להבה שנזכרה לא היה בו כח לדעת ענינה גם כבודו שהוא שכלו נהפך עלי למשחית כי לפי שהשכל ימציא צדדים רבים ופנים מפנים שונים לפתרונה ישחית אחדות כוונת׳ לפי שלא יספיק כחו השופט לשפוט האמתי מהם ולגזור עליו והוא אומרו ולא עצרתי כח רצוני לברר האמת עד אחרי כן שנאמר ואשמע את קול דבריו וכשמעי את קול דבריו ואני הייתי נרדם ופני ארצה והנה יד ה׳ נגעה בי ותניעני על ברכי וכפות ידי ויאמר אלי דניאל איש חמודות הבן בדברים אשר אני דובר אליך (דניאל י׳:ט׳-י״א) הורה הוראה גמורה כי כששמע קול דבריו בחתוך הדבור מיד התעורר מתרדמתו והבין בדברים מה שלא הבין במראה לבד והנה אמת נכון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

לא כן עבדי משה – שהדבור עמו בשם המיוחד הוא בהקיץ, וזה באר באמרו,
לא כן עבדי משה, who experiences that God the Essence (hashem) speaks to him while he is awake.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

לא כן עבדי משה – להתודע אליו במראה ולדבר בו בחלום:
בכל ביתי נאמן הוא – כל סדרי הדברים העליונים והתחתונים פתוחים לפניו, והוא נכנס בכל הבית חדר בחדר לא יעלם דבר, והוא משיג בכל בית מלכות ה׳ יותר מכל מה שהשיגו שאר הנביאים, ובכל דרכי ההשגות האלה הוא נאמן כלומר שיש לבטוח על יושר לבבו בכל עת, ומרוב צדקתו נשתנה ממדת האדם להיות כמלאך ה׳ צבאות, כי לבו ויצרו חלל בקרבו, ונפשו דבקה באמונה עם ה׳, ובטוח שיוסיף אומץ בקדושתו כל ימי חייו, ותבין מזה שתואר נאמן הוא העליון שבכל התוארים:
בכל ביתי נאמן הוא – כאדם הנאמן בבית חברו ויכול לכנוס כל עת אשר יחפוץ כן הוא יכול לדבר כל צרכיו בכל עת לפני כענין עמדו ואשמעה, כ״כ המפרשים; אמנם אין לשון ביתי מבואר היטב לדבריהם, ולדעתי יודיע במקרא זה מן זכות וספיריות חומרו שלא יעצרנו הגשם מלהתרומם אל מעלת הנבואה, כי שאר הנביאים חומר גופם היה מעכב אותם מהשראת הנבואה אליהם בעוד רוחם עם גויתם, וכל זמן השתתפות נפשם עם חומר גופם, לכן איבריהם היו מזדעזעים תחלה וכשל כח גופם עד שתתפשט הנפש מן גשמיותו ותפרוש הנפש לצד מה לעצמה ותשאר לבדה פנים מן הגוף, אז תחול עליהם הנבואה, או כשהוא ישן שמראין לנפשו המסתלקת אז מן הגוף, כמו שנאמר באברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, ובדניאל הודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח; אמנם מרע״ה לגודל טוהר חומרו הזך והנקי לא נמנעה ממנו הנבואה גם בהקיץ, כי מצד זכות חומריותו לא היה מסך מבדיל לעכב עליו ההשגה היותר גבוה ומרומם במעלה גם בהשתתפות גופו עם נפשו, כעדות הכתוב כאשר ידבר איש אל רעהו, כמו שאין אדם נבהל ומזדעזע לשמוע דברי חברו, כך היה משה בשמעו דברי אלהי׳ בכח גופו בלתי הזדעזעות וחלישת איברים מבלי שום יראה בהלה והתמוגגות הגוף, ועל זה אמר מלת נאמן שענינו הקיום והעמידה הפך חלישות הגוף וכשלון האיברים כמו יתד במקום נאמן, דתרגומו באתר קים (דויערהאפט), ושם ביתי הוא כנוי אל בית החכמה, כמו חכמות בנתה ביתה; וטעם הנחת שם בית על החכמה, כי בית יאמר גם על התוך והפנימית, כמו מבית ומבחוץ תצפנו, ופנימית החכמה האמתית נעלמה מעיני כל חי, לכן ישמשוהו רז״ל גם על חכמת התורה (כבסוטה מ״ד) אחר ובנית ביתיך זה גמרא יעו״ש רש״י, ומכדרשב״י בראשית (נ׳ ב׳) אורייתא קאי בין תרין בתים; וטעמו בכל בית החכמה, בכל עניני השגות הפנימיות, (אין מיינעם איננערן), אף היותר גבוהות ונעלמות, הוא נאמן ר״ל הוא קיים בכח גופו (אויסדויערנד, שטאנדהאפט), לא יחלשו איבריו כי הם מזוככים ומטוהרים עד שגם הם ראוים להשתתף בהשגת הנבואה.
לא כן עבדי משה – עבדי משה הוא נאמן לי יותר מכל שאר עבדים שבביתי (והכוונה שהוא למעלה מכל שאר נביאים הנקראים עבדי ה׳) על דרך ומי בכל עבדיך כדוד נאמן (שמואל א כ״ב:י״ד).
ביתי – בית נאמר על אנשי הבית וכולל העבדים, כמו וישמע בית פרעה {בראשית מ״ה:ב׳}, שהוא כאילו אמר וישמעו עבדי פרעה.
בכל ביתי – הבי״ת איננה בי״ת המקום, אלא בי״ת היתרון, כמו היפה בנשים {שיר השירים א׳:ח׳}.
{בכל ביתי נאמן הוא – משל, כאלו ה׳ הוא בעל הבית, ומשה בן ביתו, שהוא מאמינו ומניחו לילך בכל מקומות ביתו.}א
א. ההוספה היא מכ״י קולומביה X 893.
It is not so with My servant Moses. My servant Moses is more trustworthy [ne’eman] to Me than all the other servants in My house (meaning that he is superior to all the other prophets who are called “servants of the Lord”); cf. “And who among all your servants is so trusted [ne’eman] as David?” (1 Sam. 22:14).
My house. “House” refers to the people of a household, including the servants, as in, “And Pharaoh’s house had notice of it” (Gen. 45:2), which is as if to say, “Pharaoh’s servants had notice of it.”
more than all the others of My house (be-khol beiti). The prefix bet [in be-khol] does not indicate place [i.e., be-khol beiti does not mean “in all of My house”]; rather, it indicates the superlative [i.e., “more than any of”]; cf. ha-yafah ba-nashim (“O you fairest among women”—Songs 1:8).
לא כן עבדי משה – לא כן עבדי, לא כן משה. לא כן עבדי, שהרי הוא יותר מנביא, הוא שרוי בקביעות בעבודתי; והוא משה, בייחודיותה של אישיותו, המרוממת אותו כבן אדם מעל כל שאר בני האדם.
בכל ביתי נאמן הוא – אם יש לנו שמץ של מושג מה מבטא משפט זה, פירושו כך: יש לו גישה אל הכל; הכל גלוי וידוע לפניו. ממשלת ה׳ בעולם נסתרת מעיני כל חי; אך עד כמה שממשלתו ניתנת לתפיסה על ידי בן תמותה, היא גלויה בפני משה, ומזומנת להכרתו המלאה ללא תיווך.
עבד שאיננו ״נאמן בכל הבית״ אינו בקי בכל חדריו ומסתוריו. הוא אינו יודע היכן נמצאים דברים מסוימים או שלא ניתן לו לגשת אליהם, ויש דברים אחרים שעצם קיומם מעולם לא נתגלה לו. מלבדם, ישנם דברים שהוא יודע על עצם קיומם וגם ידוע לו היכן מקומם, אך מעולם לא ראה אותם במו עיניו, או שראה אותם רק כאשר היו מכוסים. יש לו מושג מה הבית מכיל, והוא יכול לבטא מושג זה במילים ולהעבירו לאחרים; וברגעי רוממות מסוימים בעל הבית מראה לו כמה מהדברים שאחרת צריכים להישאר מכוסים ממנו, כדי שיספר לאחיו בחוץ על תפארת אדוניו בביתו.
לא כן העבד ה״נאמן בכל ביתו״. הוא משוטט תמיד בחופשיות באור הבית. ידיעתו שלמה ומתמדת, ואין דבר נסתר מנגד עיניו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ז) לא כן עבדי משה – שהוא אשר נתן לו רשות לעבור בהשגתו מן החצרות שהם העולמות אל הבית פנימה להשיג את האלהות כפי שהיא בתוך ביתו חוץ לחצרות שהם העולמות, ופה אל פה אדבר בו – כמי שרואה במראה שרואה הצורה העומדת נכחו וידבר עמו פה אל פה, וכולל בזה יתר ההבדלים שעומד על רגליו בהקיץ כאדם המדבר עם רעהו פה אל פה והוא רואה צורתו דרך המראה והזכוכית, ועי״כ לא ידבר בחידות כדרך הנבואה הבא ע״י כח הדמיון ועז״א ומראה ולא בחידות וגם כולל במ״ש פה אל פה ששכינה מדברת מתוך פיו. ותמונת ה׳ יביט – כבר בארתי (בפ׳ יתרו בפסוק לא תעשה לך פסל וכל תמונה) שתמונה היא צורה השוקעת, ובא על הצורה השוקעת בנפש הנביא בעת החזון שאינה צורה בולטת ממשית רק צורה שוקעת בכח דמיונו ועז״א ותמונה לנגד עיני ויש הבדל בין ראיה להבטה, שהראיה מציין ראות העין. ועז״א כי לא ראיתם כל תמונה, וההבטה מציין עיון השכל, ושימת לב על הדבר, כמ״ש בפי׳ ישעיה (ה׳) ואמר שמשה גם כשמעיין על האלהות המתפשט בעולמות שבזה יצייר תמונת ה׳, כאילו צורת החכמה העליונה הנשגבת נשקע בכל העולמות, וצורת העולמות היא צורת החכמה העליונה, לא יצייר לו זה בדרך המחזה שישיג איזה צורה בכח הראות רק יביט ע״ז בעין השכל מופשט מכל מראה וחזון ותמונה ממשית. וא״כ כיון שיש למשה מדרגה מיוחדת בענין הנבואה שלא זכה לזה שום נביא וחוזה כי מדרגה זו איננה לו בטבע להשפיעה לזולתו, וא״כ צריך הוא הכנה ופרישה מן האשה ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה:
בכל ביתי נאמן הוא: הוא יודע בשם המפורש שבו נבראו שמים וארץ, אך באמונת לבבו אינו עושה מאומה. ולא שייך לומר ״נאמן״ אלא על מי שיש בידו לעשות ואינו עושה. [הרחב דבר: והנה נחלקו בספרי ״בכל ביתי נאמן הוא״ – חוץ ממלאכי השרת. ר׳ יוסי אומר, אף ממלאכי השרת. הפירוש, משום דאיתא בראש השנה (כא,ב) חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחד וכו׳. ופירש הרמב״ן בהקדמת פירוש התורה, דהעולם בכללו נחלק לחמשים חלקים, וכל חלק נברא בשמות פרטיים היוצאים משם המפורש, והיה משה יודע מ״ט חלקים במה נבראו, ולא שער החמשים. וכתב עוד הרמב״ן: ואפשר שהיה השער הזה בידיעת הבורא יתברך שלא נמסר לנברא וכו׳ (עכ״ל). וא״כ היתה בריאת מלאכי השרת בכלל מ״ט שערים שנגלו למשה, והיה בכוחו לפעול בהם מאומה, אבל היה נאמן גם בהם. אבל אי נימא דשער החמשים הוא בריאת מלאכי השרת, וכך כתב באמת הרמב״ם בספר המורה חלק א׳, והביאו רבינו בחיי פרשת כי תשא, א״כ לא היה במלאכי השרת נאמן, שהרי לא היה בידו לפעול בהם, וזוהי מחלוקת התנאים.]
[השמטה: בכל ביתי נאמן הוא. לכל הפירושים שיוכלו ליאמר על מליצה זו, אין ספק כי אין הדבר כפשוטו והמשל הוא כאדם שהוא נאמן אצל חבירו ויוצא ונכנס שלא ברשות וזה על דרך מליצת רבותינו הא דעיילי בבר הא דעיילי בלא בר, ומשני צדדים מליצה יקרה היא זו לעיני כל משכיל, מצדה האחת הלא היא אוחזת בעקב מליצות אחרות אחריה רעותיה שגורות אצל רבותינו ז״ל להורות על המעלה הרוחנית השכלית הנשגת לחשובי החכמים והצדיקים, כמו יצא בשלום ונכנס בשלום, הא דעיילי בבר הא דלא עייל בלא בר וכו׳, ובזהר אמרו על המומחה בסתרי תורה דעאל ונפק — ובגמרא אמר רשב״י על עצמו ועל כיוצא בו ראיתי בני עליה והם מועטים וכיוצא באלה רבות, ואם באנו לעמוד כל הצורך על כל אחד מאלו ולארוג זו בזו וזו בזו יארך הדרוש, ומצדה השנית יפיץ אור על מליצת התורה ועל אחיותיה אצל רז״ל מה שנמצא כתוב על מצבות מצרים הקדמונים, כאשר ישימו בפי המת או קרוביו תחנה לאוסיריס Osiris או לאליל אחר — וככה יאמרו — תחנה או עבודת לאמון — רה — מושיע העולמים אדון האלהים, לך תכרע כל ברך, חי בצדקה אמון-רא מלך האלהים נא תתן לצאת ולבא בבית המלכות על אֹני נוֹם גם רוחב הלב לעבד הנאמן וכו׳ V. Orcurti Catal. illust. vol. 1. p. 68. n°. 5. הבט ג״כ וראה מליצת רוחב לב המקבלת למליצת התורה קוצר רוח ובדברי הנביאים מצינו כיוצא בו ופחד ורחב לבבך, ועיין כל האמור בענין בספרי טעם לש״ד על דברת נשמה יתירה ותרוה צמאונך — ועל הכל לא יסית הקורא דעתו מהתחנה לצאת ולבוא בבית המלכות לרמוז על אושר הנפש והתענוג הרוחני, ויש מליצה אחרת נספחת אליה פעמים רבות וגם היא יקרת הערך והוא כשיוסיפו אחר היציאה והביאה שנפש המת תשאוף רוח חצות הלילה וכל אדם יחזה לאלפי רבבה בס׳ הזהר כי רוח חצות הלילה הוא הסימן להכנס הקב״ה לטייל בג״ע עם הצדיקים כמ״ש בפלגות ליליא נשיב רוחא מסטר צפון וקב״ה עייל לאשתעשעא עם צדקייא בגנתא דעדן, וגם זה מן המתמיהין שחצות הלילה Mezzanotte בלשונינו האיטלקי הוא כנוי לצפון כמו שחצות היום, הוא כנוי לדרום. Mezzogiorno]
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראהכל
 
(ח) פֶּ֣ה אֶל⁠־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר⁠־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה׃
With him I will speak mouth to mouth, even plainly, and not in riddles; and he shall see Hashem's form. Why then were you not afraid to speak against my servant, against Moses?⁠"
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות – אמרתי לו לפרוש מן האשה.
במראה זו מראה דבור – אתה אומר מראה דבור, או אינו אלא מראה שכינה? תלמוד לומר: ויאמר לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי (שמות ל״ג:כ׳).
רבי עקיבה אומר: האדם כשמועו. וחי אלו מלאכי השרת.
א״ר שמעון התימני: איני כמבטל דברי רבי עקיבה אלא כמוסיף על דבריו: אדם כשמועו. וחי – אלו חיות הקודש מלאכי השרת.
רבי אלעזר ברבי יוסי אומר: לא שאינן רואים, אלא אף שאינן שומעים, שנאמר ותשאני רוח ואשמע אחרי קול (יחזקאל ג׳:י״ב). ומה תלמוד לומר: כי לא יראני האדם וחי? – כשהוא חי אינו רואה, אבל רואה הוא בשעת מיתה. וכן הוא אומר לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה (תהלים כ״ב:ל׳).
ולא בחידות – למה נאמר? לפי שהוא אומר בן אדם חוד חידה (יחזקאל י״ז:ב׳). או כשם שאני מדבר עם הנביאים בחידות כך אני מדבר עם משה בחידות? תלמוד לומר: ותמונת י״י יביט. זה מראה אחוריים. אתה אומר זה מראה אחוריים, או אינו אלא זה מראה פנים? תלמוד לומר: והסירותי את כפי וראית את אחורי (שמות ל״ג:כ״ג). ויפרוש אותה לפני והיא כתובה פנים ואחור (יחזקאל ב׳:י׳). והלא אף קלי הדעת וההדיוטות עושים כן, כותבים, ומה תלמוד לומר: פנים ואחור? פנים בעולם הזה, ואחור לעולם הבא. פנים בשלוותם ויסורים של צדיקים בעולם הזה, ואחור מתן שכרן של צדיקים ופורענותם של רשעים לעולם הבא.
וכתוב אליה קינים והגה והי – קינים של רשעים, שנאמר קינה היא וקננוה (יחזקאל ל״ב:ט״ז). והגה של צדיקים, שנאמר עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור (תהלים צ״ב:ד׳). והי של רשעים, שנאמר הוה על הוה באה (יחזקאל ז׳).
ומדוע לא יראתם – אין תלמוד לומר: בעבדי במשה, אלא שדברתם בי – דברתם בעבדי משה. משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו אפוטרופוס במדינה, והיו בני המדינה מדברים בפניו. אמר להם המלך: לא בעבדי דברתם, אלא בי דברתם. ואם תאמר אין מכיר במעשיו – זה קשה מן הראשונה.
"Mouth to mouth I spoke to him": Mouth to mouth I told him to separate from his wife. (Ibid.) "and in (clear) revelation": This refers to the revelation of His words. You say: the revelation of his words; but perhaps (it refers to) the revelation of the Shechinah. It is, therefore, (to negate this) written (Shemot 33:20) "You shall not be able to see My face, for no man can see My face and live.⁠" R. Akiva says: "no man" — literally. "and live" (i.e., "and the live ones"): This refers to the ministering angels, who live forever (i.e., They, too, cannot see His face.) R. Shimon says: I do not rule out the words of my master; I add to them, viz.: "and live": Even the holy creatures, who bear the throne (of glory), do not see the glory. R. Elazar b. R. Yossi says: Not only do they not see it, they do not even know where it is, as it is written (Ezekiel 2:12) "Then a spirit lifted me and I heard behind me a sound of great tumult. Blessed is the glory of the Lord from His place" (wherever it may be). R. Dossa says: "For a man will not see Me vachai": "When he lives" ("vachai") he cannot see Me, but he sees Me when he dies. And thus is it written (Psalms 22:20) "Before Him shall bow down all who go down to dust, whose spirit does not live.⁠" (Bemidbar, Ibid.) "and not in riddles": What is the intent of this? Because it is written (Ezekiel 17:2) "Son of man, propound a riddle,⁠" then just as I speak to the prophets in riddles, I (sometimes) speak to Moses in riddles; it is, therefore, written "and not in riddles.⁠" (Bemidbar, Ibid.) "and the configuration of the Lord does he behold.⁠" This is a vision of His "back.⁠" You say it is a vision of His back, but perhaps it is a vision of His "face.⁠" It is, therefore, written (Shemot 33:23) "And I will remove My hand and you will see My back, but My face will not be seen.⁠" Moses sought to understand the ways of the Holy One Blessed be He — whereupon He said to him: "and you will see My back, etc.⁠": My ways in the world to come, I will reveal to you; but, as to My ways in this world — "You shall not be able to see My face,⁠" as it is written (Ezekiel 2:10) "And He spread it (the scroll in the "hand" of G-d) before me, and it was written face and back.⁠" Now don't even the light-minded and commoners do this, writing face and back? Why mention it then? (The intent is:) "face" — (what transpires) in this world; "back" — (what transpires) in the world to come. "face" — the serenity of the righteous and the affliction of the wicked in this world; "back" — the reward of the righteous and the punishment of the wicked in the world to come. (Ezekiel, Ibid.) "and written upon it were "kinnim, hegeh, and hi": "kinnim" — the afflictions of the righteous in this world, viz. (Ibid. 32:16) "This is a kinah (a dirge) and intone it"; "hegeh" — the reward of the righteous in the world to come, viz. (Psalms 92:4) "(Rejoice) on an assor (a ten-stringed instrument), on a psaltery, on higayon (like 'hegeh') and harp"; "and hi" — the punishment of the wicked in the world to come, viz. (Ezekiel 7:26) "hoveh (like 'hi') upon hoveh shall come.⁠" (Bemidbar, Ibid.) "And why did you not fear to speak against My servant, against Moses": Let it not be written "against My servant.⁠" (The intent is) that in speaking against Moses, it is as if You have spoken against Me. (for he is "My servant"). An analogy: A king had a governor in a province, and the people speak against him. The king says to them: You have not spoken against My servant, but against Me! And if you say (that you are not speaking against Me), but that I do not know his (evil) ways, this (i.e., to say that I am ignorant of his ways) is even worse than your first (offense)!
פה אל פה אדבר בו – מלמד שלא היתה נבואתו על ידי מלאך יכול שהיתה אימת שכינה על משה בשעה שהיה מדבר עמו ודבר י״י אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו מה אוהבו של אדם מדבר ואין אימתו עליו כך לא היתה אימת שכינה על משה בשעה שהיה מדבר עמו.
ותמונת י״י יביט – אמר ר׳ שמעון שהיה רואה את הדמות מיד.
- ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי משה – מה ת״ל בעבדי אלא לא עליו העליתם את הסרחון כי אם עלי שאין רע מן הגנב אלא מי שהוא מקבל ממנו.
ד״א בעבדי – אני אמרתי לו לפרוש מן האשה.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

מַמְלַל עִם מַמְלַל מַלֵּילְנָא עִמֵּיהּ בְּחֵיזוּ וְלָא בְּחֶדְוָן וּבִדְמוּת יְקָרָא דַּייָ מִסְתַּכַּל וּמָדֵין לָא דְּחֵילְתּוּן לְמַלָּלָא בְעַבְדִּי בְּמֹשֶׁה.
Speaker with speaker will I speak with him; in apparition, and not in similitudes; and he shall behold the likeness of the glory of the Lord. And how is this, that you have not been afraid to speak against My servant, against Moshe?

פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה
מַמְלַל עִם מַמְלַל מְמַלֵּילְנָא (ח״נ: מַלֵּילְנָא, מַלֵּיל אֲנָא, אֲמַלֵּיל) עִמֵּיהּ בְּחֵיזוּ (ח״נ: וְחֵיזוּ) וְלָא בְּחֶדְוָן וּבִדְמוּת (ח״נ וּדְמוּת) יְקָרָא דַּה׳ מִסְתַּכֵּל וּמָדֵין לָא דְּחֵילְתּוּן לְמַלָּלָא בְּעַבְדִּי בְּמֹשֶׁה
מַמְלַל עִם מַמְלַל – לשמירת ההשוואה הסגנונית
א. ״פֶּה אֶל פֶּה״ – ״מַמְלַל עִם מַמְלַל״. להרחקת ההגשמה תרגם פֶּה המיוחס לה׳ בשם מופשט מַמְלַל (דיבור). אבל ״אֶל פֶּה״ מתייחס למשה וניתן היה לתרגמו בתרגום מילולי ״פּוּמָא״. מכל מקום לשמירת ההשוואה הסגנונית ״פֶּה אֶל פֶּה״ תרגם ״מַמְלַל עִם מַמְלַל״ (ולא: מַמְלַל עם פּוּמָא). וכמוהו גם ״פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה׳ עִמָּכֶם״ (דברים ה ד) ״מַמְלַל עִם מַמְלַל מַלֵּיל ה׳ עִמְּכוֹן״ (ולא: מַמְלַל עִם אַפִּין).
ב. נתבאר לעיל (במדבר א א) שרק ביחס למשה מתרגם אונקלוס ״וידבר ה׳ אל משה״ – ״ומליל ה׳ עם משה״, ואילו ביחס לאחרים נאמר ״וידבר ה׳ אל אהרן״ (ויקרא י ח) ״ומליל ה׳ לאהרן״ – ולכן תרגם כאן ״מַמְלַל עִם מַמְלַל״ ולא ״מַמְלַל לְמַמְלַל״ כיון שמתייחס למשה.
חילופי בומ״ף
ב. ״וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת״ – ״בְּחֵיזוּ (ח״נ: וְחֵיזוּ) וְלָא בְּחֶדְוָן״. ברוב הנוסחים מתרגם בְּחֵיזוּ, בי״ת תחת ו״ו, בחילוף בומ״ף, כיון שמוסב למעלה ״אֲדַבֶּר בּוֹ במַרְאֶה״, וכלשון הספרי (בהעלותך קג) ״במראה – זה מראה דיבור״, וכן פירש רש״י כאן ״שאני מפרש לו דבורי במראת פנים שבו...⁠״.⁠1
דְּמוּת – מושג מופשט
ג. תְּמוּנָה היא עצם מוחשי דוגמת ״וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל״ (דברים ד כה) שתרגומו ״וְתַעְבְּדוּן צַלַּם דְּמוּת כּוֹלָא״. נמצא שגם ״דְּמוּת״ היא מושג מוחשי, אם כן איך לא נתיירא לתרגם ״וּתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט״ – ״וּבִדְמוּת יְקָרָא דַה׳ מִסְתַּכֵּל״?
אכן על פי מה שקבע הרמב״ם, תְּמוּנָה היא שם רב משמעי הכולל גם השגת השכל.⁠2 על פי זה גם דְּמוּת עשויה לשמש כמושג מופשט כמשתמע גם מחזון הנביא ״וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה״ (יחזקאל א ה). לכן כמו שתרגם ״בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ״ (בראשית א כו) ״בְּצַלְמַנָא כִּדְמוּתַנָא״, המלמד כי המונח ״דְּמוּת״ אינו בהכרח מושג מוחשי, גם ״וּבִדְמוּת יְקָרָא דַה׳ מִסְתַּכֵּל״, אינו תבנית ופיגורה אלא השגה שכלית. וכן מוכיח תרגום ״יַבִּיט״ – ״מִסְתַּכֵּל״, המרמז על תפיסה שכלית.⁠3
ומה שתרגם ״וּבִדְמוּת יְקַרָא דַּה׳ מִסְתַּכֵּל״ ולא ״וּבִדְמוּת ה׳ מִסְתַּכֵּל״ כמתבקש, בא ללמד שגם משה רבנו ע״ה לא היה מסוגל להשיג את עצמותו יתברך אלא את יְקָרוֹ (כבודו) בלבד.⁠4
ואפשר שתרגום זה הוא היסוד לדבריו המאירים של רש״י בביאור ״כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה״ (יבמות מט ע״ב), ופירש רש״י:
נסתכלו באספקלריא שאין מאירה – וכסבורים לראות ולא ראו.
ומשה נסתכל באספקלריא המאירה – וידע שלא ראהו בפניו.
ואין לטעון שמכיוון שלדעת אונקלוס משה השיג את ״כבוד״ ה׳ בלבד, אין הבדל לכאורה בינו לעם ישראל שגם אצלם נאמר ״וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות טז ז), שכן ״כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״ המוזכר אצל ישראל מדבר בפלא ירידת המן שאותו ניתן היה לראות בעיניים ולכן תרגם שם אונקלוס ״וּבְצַפְרָא וְתֶחְזוּן יָת יְקָרָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״ שהיא ראיית העין כמבואר שם בשם רמב״ן. אבל כאן במשה תרגם ״בִּדְמוּת יְקָרָא דַּה׳ מִסְתַּכֵּל״, כהתבוננות וכהשגת השכל, מה שאינו נכון אצל ישראל.
וּתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט – וּבִדְמוּת (ח״נ וּדְמוּת) יְקָרָא דַּה׳ מִסְתַּכֵּל
ד. ›אף שבפסוק לא נאמר ״וּבִתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט״ אלא ״וּתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט״, ברוב הנוסחים מתרגם אונקלוס ״וּבִדְמוּת״ בתוספת ״ב״. אבני ציון (חוות יאיר) ביאר שתוספת האות ״ב״ נכתבה משום שאונקלוס הוסיף בתרגום את המילה ״יְקָרָא״ שלא נכתבה בפסוק (כפי שנתבאר לעיל), ובכדי לא לפרש שהכבוד הוא הדמות, הוסיף את האות ״ב״. (בִדְמוּת – מתבאר על מראה אחוריים (רש״י ותמנת ה׳ יביט – זה מראה אחורים, כענין שנאמר וראית את אחורי), דְמוּת – מתבאר על מראה פנים).
הַבָּטָה חושית – ״סכה״, השגה שכלית – הסתכלות
ה. למושג הַבָּטָה שני משמעים: ראיית העינים וגם השגת השכל. הראשון מתורגם בפועל ״סכה״ כגון ״אל תביט אחריך״ (בראשית יט יז) ״לָא תִסְתַּכִי לַאֲחוֹרָךְ״, ״ותבט אשתו מאחריו״ (בראשית יט כו) ״וְאִסְתַּכִיאַת אִיתְּתֵיהּ מִבַּתְרוֹהִי״. ואילו המשמע השני, הבטה שהיא השגת שכלית, מתורגם כהסתכלות כגון ״כי ירא מֵהַבִּיט אל האלהים״ (שמות ג ו) ״אֲרֵי דְחֵיל מִלְּאִסְתַּכָּלָא״, ״וּתְמֻנַת ה׳ יביט״ (פסוקנו) ״וּבִדְמוּת יְקַרָא דה׳ מִסְתַּכֵּל״.
1. ״ביאורי אונקלוס״.
2. ״מורה נבוכים״ א ג: ״תְּמוּנָה הוא שם נופל על שלשה ענינים.... יֵאָמֵר על צורת הדבר המושגת בחושים.... והוא אָמְרוֹ ״ועשיתם פסל תמונת כל״ (דברים ד כה). ויאמר על הצורה הדמיונית, הנמצאת בדמיון מן האיש אחר העלמו מן החושים, והוא אמרו ״בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֺנוֹת לָיְלָה״ וכו׳, וסוף הדבר: ״יַעֲמֺד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי״ (איוב ג יג-טז)... ויאמר על הענין האמיתי המושג בשכל. ולפי זה הענין השלישי יֵאָמֵר בו יתעלה תְּמוּנָה. אמר: ״ותמֻנת ה׳ יביט״ – עניינו ופירושו: וַאֲמִתַּת ה׳ ישיג״.
3. בניגוד לְהַבָּטָה במשמע ראיית העין שתרגומה ״אסתכי״, כמבואר בפסוק ״הבט נא השמימה״ (בראשית טו ה).
4. וראה רש״י ברכות ז ע״א: ״ותמונת ה׳ יביט – זה מראה אחורים, כך שנויה בספרי״. וראה גם בנספח ״תרגומי ההגשמה״, פרק ט, ״יקרא״.
ממלל לקבלא ממלל {מללית} עמיה בחזוין ולא בדמוייןב ודמו מן קדם י״י הוה מסתכל ומן בגללג מה לא דחלתון לממללה בעבדי במשה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקבל״) גם נוסח חילופי: ״כל וקבל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בחזוין ולא בדמויין״) גם נוסח חילופי: ״בחיזוו ולא בטומרא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בגלל״) גם נוסח חילופי: ״ובג׳⁠ ⁠⁠״.
ממלל עם ממלל מלילית עימיה דיתפרש מתשמיש דעריס וחזיו ולא בטומרא מתגלינה ליה באסנא ודמו דבתר שכינתי חזי ומא דין לא דחילתון לאשתעויי כהלין מלייא בעבדי במשה.
Speaker with speaker have I spoken with him, who hath separated himself from the married life; but in vision, and not with mystery, revealed I Myself to him at the bush, and he beheld the likeness of My Shekinah. And why have you not feared to speak such words of My servant Mosheh?
ומראה1זו מראה דבור, שלא היה להקב״ה שום דבר שלא היה מראה לו טעמו.
ולא בחידות – כשם שאמר ליחזקאל בן אדם חוד חידה (יחזקאל י״ז:ב׳), אבל עם משה רבינו כל פירושי התורה נתפרשה לו ואין בה חידה.
ותמנת ה׳ יביט2זה מראה אחור, שנאמר וראית את אחורי (שמות ל״ג:כ״ג), ואחר שאמרתי לו שיפרוש ועוד אינו שווה לכם בנביאות.
ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה3והיה לכם ליירא מפני שני דברים, אחד שהוא עבדי, ואחד שהוא משה.
1. זו מראה דיבור. ספרי פיסקא ק״ג, ורש״י על התורה ומבואר ביתר ביאור וז״ל ומראה ולא בחידות, מראה זה מראה דיבור שאני מפריש לו דיבורי במראית פנים שבו ואיני סותמו לו בחידות כענין שנאמר ליחזקאל חוד חידה וגו׳ יכול מראה שכינה? ת״ל לא תוכל לראות את פני, ועיין בספרי פיסקא ק״ג.
2. זה מראה אחור. ספרי שם, ורש״י על התורה.
3. והיה לכם לירא מפני שני דברים. עיין בספרי, וברש״י על התורה.
(ח-ט) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ – פֶּה אֶל פֶּה אָמַרְתִּי לוֹ לִפְרֹשׁ מִן הָאִשָּׁה. (בְּמַרְאֶה) [וּמַרְאֶה] זֶה מַרְאֵה דִבּוּר. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מַרְאֵה פָנִים. הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר (שמות ל״ג:כ׳) ״לֹא תוּכַל לִרְאֹ(וֹ)⁠ת אֶת פָּנָי״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר ״הָאָדָם״ כְּמַשְׁמָעוֹ, (שם) ״וָחָי״, אֵלּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. (כָּתוּב בְּרֶמֶז תל״א). וְלֹא בְחִדֹת. לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר ״בֶּן אָדָם חוּד חִידָה [וּ]⁠מְשֹׁל מָשָׁל״. אוֹ כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִם הַנְּבִיאִים בְּחִידוֹת וּבִמְשָׁלִים כָּךְ אֲנִי מְדַבֵּר עִם מֹשֶׁה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא בְחִידֹ(וֹ)⁠ת״. ״וּתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט״. זֶה מַרְאֵה אֲחוֹרַיִם. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מַרְאֵה פָנִים. הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר (שמות ל״ג:כ״ג) ״וַהֲסִירֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹ(וֹ)⁠רָי״, זֶה מַרְאֵה אֲחוֹרַיִם, (שם) ״וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ״ אֵלּו מַרְאֵה פָּנִים. וְאוֹמֵר ״וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר״, וַהֲלֹא אֲף קַלֵּי הַדַּעַת וְהֶדְיוֹטוֹת כּוֹתְבִין כֵּן וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״פָּנִים וְאָחוֹר״. ״פָּנִים״ בָּעוֹלָם הַזֶּה ״וְאָחוֹר״ לָעוֹלָם הַבָּא, ״פָּנִים״ בְּשַׁלְוָתָם שֶׁל רְשָׁעִים וְיִסּוּרִין שֶׁל צַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וְאָחוֹר״ לָעוֹלָם הַבָּא, מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים וּפֻרְעָנוּת שֶׁל רְשָׁעִים, (שם) ״וְכָתוֹב אֵלֶיהָ קִנִּים וָהֶגֶה וָהִי״. ״קִינִים״, שֶׁל רְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ל״ב:ט״ז) ״קִינָה הִיא וְקוֹנְנוּהָ״. ״וָהֶגֶה״. שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צ״ב:ד׳) ״עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנוֹר״. ״וָהִי״. שֶׁל רְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֹוָה עַל הֹוָה״.
וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם וְגוֹ׳ – אֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּעַבְדִּי בְּמֹשֶׁה״, אֶלָּא תַּחַת שֶׁדִּבַּרְתֶּם בְּעַבְדִּי, בִּי דִבַּרְתֶּם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ (עֶבֶד) [אַפּוֹטְרוֹפּוֹס] בַּמְּדִינָה וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה מְדַבְּרִים עָלָיו. אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ לֹא בְּעַבְדִּי דִבַּרְתֶּם, בִּי דִּבַּרְתֶּם וְאִם תֹּאמְרוּ אֵינִי מַכִּיר מַעֲשָׂיו, זוֹ קָשָׁה מִן הָרִאשׁוֹנָה, לֹא עָלָיו הֶעֱלִיתֶם אֶת הַסִּרָחוֹן כִּי אִם עָלַי, שֶׁאֵין רַע מִן הַגַּנָּב [אֶלָּא] מִי שֶׁהוּא מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ.
וַיִּחַר אַף ה׳ בָּם – בִּשְׁנֵיהֶם. וַיֵּלַךְ. מִיָּד נִתְרַפֵּא אַהֲרֹן.
וַיִּחַר אַף ה׳ בָּם וַיֵּלַךְ – מֵאַחַר שֶׁהוֹדִיעָן סִרְחוֹנָן, אַחַר כָּךְ גָּזַר עֲלֵיהֶן נִדּוּי. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כָעַס עַל בָּשָׂר וָדָם קֹדֶם שֶׁהוֹדִיעַ סִרְחוֹנוֹ, קַל וָחֹמֶר שֶׁלֹּא יִכְעֹס אָדָם עַל חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ סִרְחוֹנוֹ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר מִפְּנֵי מָה הוֹדִיעָן סִרְחוֹנָן וְאַחַר כָּךְ גָּזַר עֲלֵיהֶן נִדּוּי, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַר אִיּוֹב ״הוֹדִיעֵנִי עַל מַה תְּרִיבֵנִי.

רמז תשמ

שְׁלֹשָׁה דְבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ וְהִסְכִּים דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם, {א} שָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת {ב} וּפֵרַשׁ מִן הָאִשָּׁה {ג} וּפֵרַשׁ מֵאֹהֶל מוֹעֵד {ד} [וְהוֹסִיף יוֹם אֶחָד]. פֵּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה, כֵּיצַד. אָמַר אִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא נִזְדַּמְּנוּ אֶלָּא לְפִי שָׁעָה וְלֹא נִתְקַדְּשׁוּ אֶלָּא לְקַבֵּל עֲשֶׂרֶת דִּבְּרוֹת, נֶאֱמַר לָהֶם (שמות י״ט:ט״ו) ״אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה״, אֲנִי, שֶׁאֲנִי מְזֻמָּן לְכָךְ בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵימָתַי מְדַבֵּר עִמִּי אִם בַּיּוֹם אִם בַּלַּיְלָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְהִסְכִּימָה דַעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר פֶּה אֶל פֶּה, אָמַרְתִּי לוֹ לִפְרֹשׁ מִן הָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם״, וּכְתִיב ״וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי״. פֵּרַשׁ מֵאֹהֶל מוֹעֵד, כֵּיצַד. אָמַר וּמָה אַהֲרֹן אָחִי, שֶׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמְרֻבֶּה בְּגָדִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ויקרא ט״ז:ב׳) ״[וְ]⁠אַל יָבֹא בְכָל עֵת״, אֲנִי, שֶׁאֵינִי מְזֻמָּן לְכָךְ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. שָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת, כֵּיצַד. אָמְרוּ, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה וּנְטָלָן וְיָרַד שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה, כֵּיוָן שֶׁסָּרְחוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר אִם אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם מַזְקִיק אֲנִי אוֹתָן לְמִצְווֹת חֲמוּרוֹת וּמְחַיֵּב אֲנִי אוֹתָם מִיתָה לַשָּׁמַיִם, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן (שמות כ׳:ב׳) ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ וְגוֹ׳, חָזַר לַאֲחוֹרָיו וְרָאוּהוּ הַזְּקֵנִים וְרָצוּ אַחֲרָיו, אָחַז מֹשֶׁה בְּרֹאשׁ הַלּוּחוֹת וְהֵן אָחֲזוּ בְּרֹאשָׁן וְחָזַק כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה יוֹתֵר מִכֹּחָן שֶׁל שִׁבְעִים זְקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה״ וְגוֹ׳, נִסְתַכֵּל מֹשֶׁה בַּלּוּחוֹת וְרָאָה הַכְּתָב שֶׁבָּהֶן שֶׁפּוֹרֵחַ וְכָבְדוּ עַל יְדֵי מֹשֶׁה וְנָפְלוּ מִיָּדָיו וְנִשְׁתַּבְּרוּ. אַחֵרִים אוֹמְרִים לֹא שָׁבַר עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַגְּבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל״ד:א׳) ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״, אָמַר לוֹ יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר (דברים י׳:ה׳) ״וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳⁠ ⁠⁠״, שֶׁנִּצְטַוָּה וְשָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת.
אִד׳ שִׁפַאהַא אֻכַ׳אטִבֻּהֻ וַרֻאִיתַּ וַלַא בִּאַחַאדִיתֵ׳ וַצֻוַּרֻ אַללָּהִ אלּמַכ׳לֻוקַתִ לַהֻ יַרַאהַא וַמַא בַּאלַכֻּמַא לַם תַּכַ׳אפַא אַן תַּתַּכַּלַמַא פִי עַבּדִי מֻושִׁה
כי דבור ישיר בעל פה אפנה אליו,⁠1 ובראיה ולא-בהסבר מילולי, ואת-הצורות הנבראות של ה׳ ביכולתו לראותן.⁠2
1. (ראה גם רמב״ם – ספר המדע הלכות יסודי התורה, פרק ז׳ הלכה ו׳ ״ולא-על ידי מלאך״)
2. (היינו שמשה רבינו מסוגל לראות את כל הברואים של השם וככה כל הצדיקים רואים את הכל, כדוגמא מסופר כי מנהל רפואי גדול מלונדון והוא גוי, נאם בוועידת רופאים כי אפשר לראות ראייה על טבעית בעזרת התורה, וכשתמהו הרופאים בוועידה על זה, סיפר להם את המאורע שהוא עבר שאחרי מלחמת העולם השניה, זקן יהודי התאשפז בבית הרפואה אצלו בבריטניה, בשנת 1951, נבדק והוברר מצבו והוענק לו טיפול מתאים ולהפתעה מצבו הולך ומדרדר, חסיד חב״ד שלח מברק לרבי עבור חולה זה ואכן הרבי השיב כי צריכים להחליף את האחות המטפלת בזקן, הרופאים והצוות צחקו למשמע תשובת הרבי, אבל לאחר דין ודברים הסכימו והחליפו את האחות המטפלת בזקן זה, והנה רואים שיפור בבריאותו מיום ליום עד שיצא בריא הביתה, וכשבדקו את תשובת הרבי אזי נוכחו לדעת שהאחות שטיפלה בזקן היתה עם עבר נאצי והיא החליפה את התרופות במטרה להרוג את היהודי הזה, וככה הרבי במושבו במרחק אלפי קילומטרים מאנגליה ראה את כל הצורות הברואות ומה מעשיהן ואכן ראה את הכתוב במרשם ומה היא התרופה שהאחות הנאצית המתועבת נותנת ליהודי, ויש סיפורים למכביר כאלו אולם זו איננה התכונה היחידה של ראש בני ישראל), ומה חשבתם שניכם בלבכם, שלא הייתם יראים להתבטא על עבדי משה [ומחזה שדי יחזה. וענין הנבואה היאך באה אל הנביאים, הודיענו הכתוב שהן שלוש מעלות ושתים מהן לכל הנביאים והשלישית למשה רבינו לבדו. כדכתיב אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא-בחידות ותמונת ה׳ יביט. הודיענו בפסוק זה שכל נביא ונביא אינו מתנבא אלא או במראה או בחלום ופירוש במראה ממש שהבורא משכין באויר מקרה שיהא מפריש בין הנביא ובין שאר האנשים אשר עמו כדי שיראה לנביא לבדו הדבר הזה אשר הוא מראה אותו או שמודיעו ושאר האנשים. אשר עמו לא יראו וכשתשלם הנבואה יסור׳ אותו המקרה כדכתיב ביחזקאל אני יושב בביתי וזקני ה׳ יושבים לפני ותפול עלי שם יד ה׳ אלהי וכשנשל מה הנראה כתיב ביה ויעל מעל למראה אשר ראיתי. ופירוש בחלום חלום ואינו נודע לנביא שאותו חלום נבואה אלא יראה בו מלאך שכבר נודע לו כשהוא ניעור בלא חלום כדכתיב בזכריה ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום וגו׳ וכתיב בתריה ואען ואומר: אל המלאך הדובר בי כלומר אשר דבר אלי לפני השעה הזו בנבואות אשר נבאתי מקדם או אפשר שיראה מלאך שלא ראהו מקדם ויכיר את הצורר וישמור אותה כדי שיכירה פעם אחרת כשהוא ניעור כאשר ראה דניאל בתחלה בחזון גבריאל בתחילת הדבר כדכתיב וארא בחזון ויהי בראותו וכתיב בסוף הדבר גבריאל הבן להלז את המראה ואחר ראה אותה כשהוא ניעור כדכתיב ועוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתפלה מועף ביעף נוגע אלי בעת מנחת ערב. אבל משה רבינו לא היה עור כדכתיב לא כן עבדי משה אלא נבואתו כדרך בני עור כדכתיב לא כן עבדי משה אלא נבואתו כדרך בני אדם בכל דבר שהם רואים אותו ויודעים אותו מפני הכבוד שהוסיף לו הבורא על כל הנביאים שלא מסר שליח בינו לבינו כדכתיב פה אל פה אדבר בו. וברא הדבור שהיה נשמע אליו לבדו ואלו הפסוקים מפורשים הרבה במקומם. ותני בספרי אם נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע אם כשם שאגי מדבר עם הנביאים בחלומות ובחזיונות כך אני מדבר עם משה ת״ל לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא חוץ ממלאכי השרת ורבי יוסי אומר: אף ממלאכי השרת וכו׳. דר. פזננסקי קטעים מדברי רס״ג.]
ומראה ולא בחידֹת – במראה ולא בציורים, כלומר: במראות עין, כאומרו: ותמֻנת ה׳ יביט, ה-ו׳ של ומראה היא במקום ב׳, כמו שמצינו ה-ב׳ במקום ו׳ העטוף, כמו: על כל מוּל בערלה (ירמיה ט׳:כ״ד) וכן: בכל באי שער עירו (בראשית כ״ג:י״ח). (ספר השרשים ״חוד״)
ואמרו ותמונת ה׳ יביט – הוא האור הבהיר אשר עליו אמר ״וראית את אחורי״ (שמות ל״ג:כ״ג) והוא הנקרא שכינה.
פה אל פה – אמרתי לו לפרוש מן האשה. והיכן אמר לו? בסיני: לך אמור להם שובו לכם לאהליכם (דברים ה׳:כ״ו), ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה׳:כ״ז).
ומראה ולא בחידותומראה – זה מראה דיבור, שאני מפרש לו דיבורי במראות פנים שבו ואיני סותמו לו בחידות, כעיניין שנאמר ליחזקאל: חוד חידה וגו׳ (יחזקאל י״ז:ב׳). יכול מראה שכינה? תלמוד לומר: לא תוכל לראות את פני (שמות ל״ג:כ׳).
ותמונת י״י יביט – זה מראה אחוריים, כעניין שנאמר: וראית את אחורייא (שמות ל״ג:כ״ג).
בעבדי במשה – אינו אומר בעבדי משה אלא בעבדי במשה, בעבדי – אף על פי שאינו משה, במשה – אפילו אינו עבדי, כדיי לירוא מפניו, וכל שכן שהוא עבדי, ועבד מלך מלך. היה לכם לומר אין המלך אוהבו חנם, ואם תאמרו: איני מכיר במעשיו, זו קשה מן הראשונה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, דפוס רומא: ״אחורי״. בכ״י אוקספורד 34 (וכן בפסוק): ״אחרי״.
פה אל פה MOUTH TO MOUTH [I HAVE SPOKEN WITH HIM] – I have Myself told him to separate from his wife. And where did I tell him this? On Sinai, when I said to him, "Go, say to them (to the people), 'Get you into your tents (rejoin your wives). But as for you, remain you here by Me, [and I will speak unto you]'" (Devarim 5:27-28) (Shabbat 87a; cf. Sifre Bemidbar 12).
ומראה ולא בחידת AND IN A מראה AND NOT IN RIDDLES – When it says מראה, this refers to the clearness of the Divine communication, i.e. that I express My communication unto him in the clearest form in which it can be put and do not obscure it in riddles, as e.g. was the manner in which it was said to Yechezkel: "Put forth a riddle etc.⁠" (Yechezkel 17:2). – One might, however, think that it refers to the "appearance of the Shechinah" (i.e. that he saw God)! It, however, states, "You cannot see My face" (Shemot 33:20) (Sifre Bemidbar 12).
ותמנת י"י יביט AND THE SIMILITUDE OF HASHEM DID HE BEHOLD – This refers to beholding the after-effects of God's Providence, just as it is stated, "[And it shall be when My glory passes by] you shall see what is behind Me" (Shemot 33:22-23) (Sifre Bemidbar 12).
בעבדי במשה [WHY WERE YOU NOT AFRAID TO SPEAK] AGAINST MY SERVANT, AGAINST MOSHE – It does not state "against My servant Moshe", but "against My servant, against Moshe", which suggests: why were you not afraid to speak against My servant, even though he were not a Moshe; and why were you not afraid to speak against a Moshe – even though he were not My servant – in either of these cases you ought to have feared him! How much the more ought you to be afraid to speak against him (Moshe) he being also My servant – and the servant of a king is a king (a noble person) himself! You should have said: The King does not love him without reason! – But if you reply that I am not cognizant of his doings (i.e. that I love him though he does not deserve it, since I am not aware of his treatment of his wife) – then this statement is even worse than your previous one (Tanchuma Tzav 13; cf. Sifre Bemidbar 12).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

פה אל פה אדבר בו – הטעם, בלא אמצעי.
ומראה ולא בחידת – הטעם, שאראה לו הדבר כאשר הוא, כצורת המשכן (שמות כ״ה:ט׳) וחביריו.
ולא בחידתא – כמו: הנשר הגדול (יחזקאל י״ז:ג׳).
ותמונת י״י יביט – כטעם: הראני נא את כבודך (שמות ל״ג:י״ח), או שהוא בהקיץ.
א. ״הטעם... בחידת״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 177 והושלם מכ״י פריס 176, פרנקפורט 150.
WITH HIM DO I SPEAK MOUTH TO MOUTH. The meaning is, I speak to him without an intermediary.⁠1
EVEN MANIFESTLY, AND NOT IN DARK SPEECHES. This means I illustrate my word to him as I did when I commanded the erection of the tabernacle.⁠2
AND NOT IN DARK SPEECHES. Compare, A great eagle (…Came unto Lebanon, And took the top of the cedar) (Ezek. 17:3).
AND THE SIMILITUDE OF THE LORD DOTH HE BEHOLD. As in the case of Show me, I pray Thee, Thy glory (Ex. 33:18).⁠3 Or its meaning is4 that God communicates with Moses when Moses is awake.
1. According to Ibn Ezra, God at first spoke to Moses via an angel. However, at the giving of the second set of tablets and onward, he spoke to Moses without an intermediary. See Ibn Ezra on Ex. 33:21 (Vol. 2, p. 693).
2. See Ex. 25:40, And see that thou make them after their pattern, which is being shown thee in the mount.
3. And God responded, as it were, by showing Moses His back.
4. The meaning of and the similitude of the Lord doth he behold.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(ח) ובכאן נשברו זרועם של אומות העולם שאומרים על מה שאמר משה רבינו: אלגוריא הם, כלומר: חידה ומשל. ואינו מה שהוא אומר, ומהפכין הנבואה לדבר אחר, ומוציאין הדבר ממשמעותו לגמרי, ועליהם אמר דוד: מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום (תהלים קמ״ז:י״ט-כ׳). שאף על פי שהעתיקו את התורה מלשון הקודש ללשונם, לא נתן להם הקב״ה לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע,⁠1 אלא מהפכין הדברים למה שאינם, כי אין רוצה וחפץ בהם שידבקו בתורתו.
גם מבני עמינו שמעתי שמפקפקין על תפילין ומזוזות וכיסוי הדם, שאומרים והיהא לאות על ידכהב ולטוטפות בין עיניך (שמות י״ג:ט״ז), וכתבתם על מזוזות ביתיך ובשעריך (דברים ו׳:ט׳), שהוא כמו שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך (שיר השירים ח׳:ו׳), שתזכרני תמיד, ואינו חותם על זרועו ולבו ממש, וכן אילו אינם ממש תפילין ומזוזות. וכן וכסהו בעפר (ויקרא י״ז:י״ג), כמו וכסינו את דמו (בראשית ל״ז:כ״ו), וכמו ארץ אל תכסיג דמי (איוב ט״ז:י״ח), ואינו אומר כסוי הדם ממש.
אוי להם מעלבונה של תורה, כי אף הם עתידים ליתן את הדין. וכי מה עניין משה אצל שאר נביאים שמדברים על ידי חידה ומשל, אבל משה אינו מדבר על ידי חידה, כמו שהעיד הקב״ה שאינו מדבר עמו בחידות. בנביאים כתוב: כתבם על לוח לבך (משלי ג׳:ג׳), וזהו דבר שאינו מדבר בחידה. ועל כיסוי הדם לא שייך לשון כיסוי, אלא על חטא, וכמו וכסינו את דמו (בראשית ל״ז:כ״ו) – שנכסה החטד שנעשה בו, וכן ארץ אל תכסי דמי (איוב ט״ז:י״ח) – ש⁠{י}⁠היה פשעם נגלה, וכן אשרי נשוי פשע כסוי חטאה (תהלים ל״ב:א׳). אבל השוחט חיה ועוף – מה פשע, שאומר וכסהו בעפר. ועוד: וכסהו עפר היה לו לומר. אלא ודאי נתן הקב״ה מצוה זו שלא יאמרו מאי שנא חלב חיה דכשר, ומאי שנא דם חיה דאסור. כמו שאין החלב נקטר, כך הדם אינו נזרק, והדם אסור, כי הדם הוא הנפש (דברים י״ב:כ״ג), ואין ראוי לאכול הנפש, כדפריש קרא (דברים י״ב:כ״ג). וקבע בדם מצוה זו שיכסוהו, ולא יהא להם טענה לאכלו, כי צריך לכסותו, והוא היכר שאסור לאכלו.
ותמונת י״י יביט – שהוא רואה באיספקלריא המאירה יותר מכל הנביאים, דכתיב ביה: וראית את אחורי (שמות ל״ג:כ״ג) שראה מהה שלא ראה נביא מעולם. כי כל הנביאים אינם רואים, אלא שנראה להם שרואים, כאדם שחולם, שסבור לראות ואינו רואה, כדכתיב: וביד הנביאים אדמה (הושע י״ב:י״א), שדומה שהם רואים, ואינם רואים. ועתה תאמרו2 מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה.⁠ו
1. השוו ללשון הפסוק בדברים כ״ט:ג׳.
2. כלומר: תסבירו.
א. בכ״י מינכן 52: והיו.
ב. בכ״י מינכן 52 (בהשפעת דברים ו׳:ח׳): ידך.
ג. בכ״י מינכן 52 נוספה כאן מלת: את. והשוו להלן שמופיע הפסוק גם בכ״י בלי ״את״.
ד. כן בכ״י מינכן 52 = ״החטא״.
ה. בכ״י מינכן 52 נכפלו המלים: שראה מה.
ו. בכ״י מינכן 52: משה.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

(8) And here, the might of the nations of the world was shattered, for they say regarding [the things] that our master Moshe said: "they are an allegory", meaning: a riddle and a parable. And [they say], "it is not what he says", and they turn the prophecy into something else, and totally remove the matter from its [intended] meaning, and about them David said: “He declares His words to Yaakov, His statutes and ordinances to Israel. He did not do so to every nation; His ordinances they do not know” (Tehillim 147:19-20). That even though they copied the Torah from the holy language to their language, the Blessed Holy One did not give them heart to know and eyes to see and ears to hear, but rather they distort matters into what they are not, because He does not want and desire them to cling to His Torah.
I also heard from members of our own nation who have doubts about phylacteries and mezuzahs and the covering of blood, who say [regarding the verses] “It shall be for you a sign on your hand and as bands between your eyes” (Shemot 13:16), “You shall write them on the doorposts of your house and in your gates” (Devarim 6:9), that it is like: “Set me as a seal upon your heart, as a seal upon your arm” (Shir HaShirim 8:6), that you shall remember Me always, and it is not an actual seal on his arm and heart, and likewise these are not actual phylacteries and mezuzahs. And likewise [they think the verse] “and cover it with dust” (Vayikra 17:13), is [metaphoric] like “and cover his blood” (Bereshit 37:26), and like “O earth, do not cover my blood” (Iyyov 16:18), and that it does not refer to the literal covering of blood.
Woe to them who insult the Torah, because in the future even they will face judgment. For how can Moshe be compared to the rest of the prophets who speak via riddle or parable, for Moshe does not speak via riddles, as the Blessed Holy One testifies that He does not speak with him in riddles. In the Prophets it is written: “Write them on the tablet of your heart” (Mishlei 3:3), but this is a matter which is not spoken about in a riddle. And regarding the covering of blood the term “covering” is only appropriate [if speaking] about sin, as in: “shall we cover up his blood” (Bereshit 37:26) – that we shall cover up the sin that was done to him, and likewise: “O earth, do not cover my blood” (Iyyov 16:18) – that their iniquity shall be revealed, and likewise: “Happy is he whose transgression is forgiven, whose sin is covered up” (Tehillim 32:1). But one who slaughters animal and fowl – what is the iniquity that it would say “and cover it with dust.” And moreover: [if it were meant metaphorically] it should say “may dust cover it” [וכסהו עפר rather than וכסהו בעפר]. But rather, certainly the Blessed Holy One gave this commandment so that they would not say: What is the difference between the fat of a wild animal [not fit to be sacrificed] which is kosher and the blood of a wild animal which is forbidden. Just as the fat is not burnt, so too the blood is not thrown [on the altar]. And the blood is forbidden, “because the blood is the life force” (Devarim 12:23), and it is not appropriate to eat the life force, as the verse explains (Devarim 12:23). And it established this commandment regarding blood that they shall cover it, so that they will not make a claim that they may eat it, because you have to cover it, and it is a tangible reminder that it is forbidden to eat it.
ותמונת י"י יביט – AND HE SHALL SEE HASHEM’S FORM – That he sees with a clear glass more than all the other prophets, for it is written about him: “And you shall see My back” (Shemot 33:23) that he saw what no prophet has ever seen. Because all prophets do not see, but rather it appears to them that they see, like a person who dreams, who thinks he is seeing but is not seeing, as it is written: “and through the prophets I gave parables” (Hoshea 12:11), that it appeared that they were seeing, and they were not seeing. And now explain WHY YOU WERE NOT AFRAID TO SPEAK AGAINST MY SERVANT MOSHE.
פה אל פה אדבר בו – פירש המורה: פה אל פה אמרתי לו לפרוש מהאשה שנאמר ואתה פה עמוד עמדי ותימא דהא אמרינן ג׳ דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב״ה על ידו ואחת מהן פירש מן האשה. וי״ל לאחר שפירש הסכים על ידו וציוהו והכי משמע קרא ואתה שכבשת מעצמך להיות פה יפה עשית וא״כ עמוד עמדי והיינו הציווי.
ותמנת י״י יביט – מראה אחורים כדכתיב וראית את אחורי (שמות ל״ג:כ״ג).⁠1
1. שאוב מרש״י.
ותמונת ה' יביט "and he is allowed to see a visual image of the Lord.⁠" God does not refer to a frontal image, but to a rear view as stated in Exodus 33,23.
פה אל פה – לא כן בשאר נביאים דלא כתיב בהם וידבר ה׳ אל פלוני, אף שכתוב ויהי דבר ה׳ זהו ע״י מלאך ושליח. הר״ר אליעזר.
אדבר בו – פי׳ בקרבו כמו רוח ה׳ דבר בי, שרוח הקב״ה הוא בתוך האדם והוא המודיעו דברי הש״י ושייך בי׳ שפיר דבור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

פה אל פה אדבר בו – הכוונה בלא אמצעות מלאך, ומראה כלומר ומראה אני לו הדבר כמות שהוא, כענין צורת המשכן שכתוב בו (שמות כ״ה) וראה ועשה בתבניתם.
בעבדי במשה – דרשו רז״ל בעבדי אפילו לא היה משה, במשה אפילו לא היה עבדי, וכל שכן שהוא עבדי והוא משה.
פה אל פה אדבר בו, "I speak to him mouth to mouth, etc.⁠" The meaning of these words is that God communicates with Moses without an angel as an intermediary. The word ומראה means: "I show him matters as they are in reality.⁠" Just as God had shown Moses an illustration of the Tabernacle and it served as his blueprint, so whenever God speaks to Moses He illustrates matters for him in an unmistakable manner. Of the illustration (in the sky) of the Tabernacle the Torah had told us in Exodus 25,40: וראה ועשה בתבניתם, "see and make according to their form.⁠"
בעבדי במשה, "against My servant, against Moses.⁠" Our sages in Tanchuma Tzav 13 comment on the emphasis on both these words that even if My servant were not Moses you have no right to speak against him. Seeing that he is of the stature of Moses you have even less right to speak against him.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

ומראה – תגין על הה״א לומר שמציץ בה׳ נוגה שנאמר ביחזקאל ובה׳ אור שנאמר בבראשית.
וההבדל השני הוא שאני אדבר בו פה אל פה, בזולת אמצעי, כמו שאמר בסוף וזאת הברכה: ׳אשר יִדָעוֹ ה׳ פנים אל פנים׳ (דברים לד, י), רוצה לומר שלא היה אמצעי ביניהם. ואמנם אמר זה לפי שכל הנביאים יִמָּצֵא למדמה בהם רושם בהגעת הנבואה, מצד היות מושגיהם דברים פרטיים, אשר אין שם כח יתכן בו ציורם זולת הדמיון, כמו שביארנו בשני מספר מלחמות ה׳; ואולם השגות משה הנבואיות אשר נתיחד בהם מבין שאר הנביאים היו השגות כוללות ונימוסים כוללים, כמו הענין במצוות התורה ובמה שנזכר במעשה בראשית; ולזה לא היה שם נביא⁠־תורה זולת משה.
וההבדל השלישי הוא שמה שהיה משה רואה מהדברים הפרטיים היה מגיע לו בלשון מבואר, לא בחידות, וזה יורה על שלמות השגתו בנבואה; ואולם שאר הנביאים היה מגיע להם בחידות, וכל מה שהיתה נבואתו יותר חלושה היו החידות יותר עמוקות ויותר סתומות, כי כל מה שהיתה החידה יותר עמוקה היתה הידיעה המגעת ממנה בענין הנרצה יותר חסרה. וכבר ביארנו זה בשני מספר מלחמות ה׳.
וההבדל הרביעי הוא מה שאמר ותמֻנת ה׳ יביט, והנה ההבדל בזה הוא - לפי מה שאחשוב - ששאר הנביאים מפני דבקותם לחומר יקרה להם שלא ישיגו מנימוס הנמצאות וסדרם ויושרם אשר אצל ה׳ יתעלה כי אם החלק שתִּטֶּה אליו מחשבתם, ואולם משה היה משיג יחד מה שאפשר שיושג לאדם מזה הנימוס המושכל, ובזאת ההשגה הנפלאה היה דבק בה׳ יתעלה ומשיג תמונתו הנפלאה באופן⁠־מה. והיה זה כן לקלות התבודדות שכלו מבין שאר הכוחות הנפשיות, עד שכבר היה תמיד עם ה׳ יתעלה, ולא היה יכול להפריד הדבקות ההוא כי אם בקושי נפלא, כמו שביארנו בראש ספר ואלה שמות; אשרי ילוד אשה שזכה לזאת המעלה הנפלאה.
והנה במה שזכרנו בזה המקום מזה הענין יש עומק נפלא יתבאר למי שראה דברינו בשני ובחמישי מספר מלחמות ה׳; ולוּ באנו להרחיב הביאור בזה יארך יותר מן הראוי; עם שכבר יצטרך להקדמות רבות לא יכילם זה הספר.
ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה – רוצה לומר שהיה לכם לירא מהשוות נבואתכם לנבואת משה; וזה, כי משה, להיותו תמיד עם ה׳ יתעלה, חוייב לו שיהיה פורש מן האשה — והוא מה שדיברו בו עליו מרים ואהרן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וכנגד זה אמר במשה פה אל פה אדבר בו והכוונה לא כמי שמבין מתוך מראה עיניו לבד שרואה ואינו מבין כי פה אל פה אדבר בו ממש ולמשמע אזניו יוכיח וידע את אשר יראה כי עמו דעת שפתי ברור מללו. החסרון השלישי והוא היותר מיוחד להסתכלות המראה וזה שמסתכל בה איננו רואה הצורה המבוקשת עצמה אבל דמות דיוקנה הוא הבבואה שלה המחוקה בה ודוגמת זה ישיג לנביאים והוא הדבר המיוחד באספקלריא שלהם שאפילו הדברים המושגים להם הרבה מהם אינם מושגים רק במשלים וחידות אשר יתחקו בהם הענינים בנבואה במראה וזה נתברר ממשלי הדברים כלם חוד חידה ומשול משל עד שאמרו הנה ממשל משלי׳ הוא ומשלי זכריהו יוכיחו. וגם באומרו היה דבר י״י אל אברם במחזה לאמר (בראשית ט״ו:א׳) כתבנו הנזכר שם זה הענין של המחזה לפי שרוב מה שהגיעו שם בא על דרך רמז המשל או החידה כמו שנתבאר שם אשר זה מה שיסתיר הרבה מהכוונות עד שהוצרכו אל ביאור נבואיי כמו שנתבאר מדבריהם או שתהיה עליהם קשה הבנתם. ולזה אמר כנגדו במשה במראה ולא בחידות שירצה שאינו מביט במראה בקמץ שהיא אספקלריות שאר הנביאים שיתיחד אליה זה הענין כי הוא במראה הדבר עצמו רואה ולא ישיג אותו על ידי משלים וחידות ולא ע״י שום אמצעיות. ולזה לא יתחלף לו דבר בדבר ולא יקשה עליו הבנתו. החסרון הרביעי והוא גם כן מהיותר מיוחדים אל המראה הנזכרת והוא שהמסתכל בה הוצרך להפוך פני הבטתו אל מקום מקביל אל התמונ׳ הנרצית שאם היא מזרחית יצטרך להפוך פניו אל המערב וכבר מראה ערפו אל הדבר הנרצה ופניו אל מקבילו. ולזה יתחלפו הענינים הנראים בו שכל הדברים שתראה ימיניים הם שמאליים והשמאליים הם ימיניים וכדומה לזה ודוגמתו בנביאים מתוך שאינם רואים בתמונה עצמה רק במראה יצטרכו בשירצו להשיג השגותם הרוחניות להפוך פניהם תחלה אל הפך מזה ומזה למה שיצטרכו להכין חומרם ראשונה להיטיב לבם אם על ידי מאכל ומשקה כענינו של יצחק שאמר הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים (בראשית כ״ז:ז׳) או ע״י הנגון כמו שאמר ועתה קחו לי מנגן וגו׳ (מלכים ב ג׳:ט״ו). עורה כבודי עורה הנבל וכנור (תהלים נ״ז:ט׳) או על ידי מתנת דבר כמו שהיה מנהג בנביאים כמו שאמר שאול והנה נלך ומה נביא לאיש האלהים כי הלחם אזל מכלינו ותשורה אין להביא (שמואל א ט׳:ז׳) וזולת זה מהענינים שהם הפיכת עורף אל הנרצה והסב פנים אל המקביל.
ועל הפך כל זה אמר ותמונת ה׳ יביט כי הוא רואה ומביט בתמונה עצמה ולא יצטרך להפוך עורף אליה להכיך עצמו כי תמיד הוא מוכן ומזומן כמו שנתבאר בפתאומיות הזה כמו שכתבנו. וכמו שאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם (במדבר ט׳:ח׳). והנה אחר שזכר אלו הד׳ מעלות המעולות אשר בם נבדלה נבואתו מנבואתם ומנבואת כל הנביאים עד שנתברר בהם שהוא לא נכלל עמהם במין נבואתם ולא יתיחס עמהם רק בהתיחס העלה אל העלול השלים דבריו.
ואמר ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה – [ג] 1והנה בכאן קבע שמו רבן של כל הנביאים אשר חוייב להם אצלו הכבוד והמורא הגדול כמו שאמר ומורא רבך כמורא שמים (משנה אבות ד׳). וזה כי כמו שהנמצאים העליונים המכוונים לשמים ואל הסבה הראשונה יתברך שמו יש עליהם כבוד ומורא מלכותו עליהם לפי שאינם עמו ביחם אחד רק כמו שהוא העלול עם עלתו כן הוא הענין אל התלמיד עם רבו וכל שכן לכל הנביאים כלם עם משה רבן כמו שהונח ראשונה. ובמדרש (ספרי פ׳ בהעלתך) אין תלמוד לומר בעבדי במשה אלא בעבדי משה אלא שדברתם בי דברתם בעבדי במשה משל למלך שהיה לו אפטרופוס והיו בני המדינה מדברים בו בפניו אמר להם לא בעבדי דברתם אלא בי ואם תאמרו אינו מכיר במעשיו זו קשה מן הראשונה. והכוונ׳ להם לומר שכבר חטאו לו יתעלה משני פנים:
אחד מצד דבורם בעבדו של מלך שהמזלזל בעבד מזלזל באדוניו מצד היותו קנינו.
והשנית מצד שלימותו של משה בעצמו אשר בעבורו ידעו בשם מכל זולתו ובה יש לו צד יחס וצירוף עמו כדרך המלך עם משנהו או שלישו דרך משל כי המזלזל המשנ׳ יזלזל המלך מצד מה שהוא מזלזל בחלק שכרה לו. והוא ידוע שהחטא הזה אשר בבחינה השנית הוא יותר חמור מהראשון שהראשון הוא הקל כנגד המלך במקרה במה שיזלזל בקנינו אמנם בשני במה שיזלזל ממש בעצמו ואליו כוונו באמרו מדקדוק הכתוב האומר בעבדי במשה תחת שנדברתם בי נדברתם בעבדי כי הדבור בו מצד מה שהוא משה הוא דבור סרה בו יתעלה מצד שלימותו אשר יצורף עמו בה כאדם שרוצה לזלזל המלך ולזלזל משנהו המשותף אליו בגדולה והוא מה שנאמר במשל לאנשי המדינה לא בעבדי דברתם רצוני מצד היותו עבדי לבד כי הוא החטא היותר קל כי גם בי דברתם מצד שלא חששתם למעלתו המצורפת אלי ואם תתנצלו בגרוע מחקו שלימותו להכחיש מדרגת הצירוף הזה וקירובו אלי הנה זאת תהיה תפיסה קשה מן הראשונ׳ והוא שתאמרו שאין אני מכיר במעשיו ואהבת חנם אהבתיהו וכמו שכתב רש״י ז״ל היה לכם לומר אין המלך אוהבו חנם ומהידוע שחטא יותר עצום הוא זה מזלזל במשנה המלך הנה שנצחם בטענות שאין עליהם תשובה והחטיאם בשתים. אם להקל ראש כנגד קנינו של מלך. ואם כנגד המלך עצמו וזה משני פנים. אם בזלזל בכבודו המצורף אל אפטרופוס שלו נאמן ביתו. או בקשה ממנה והוא לגזור דעת בטל בידיעתו יתברך לומר שאינו מבחין במעשי האנשים ואשר לא טוב עשה יקריב אליו אשר כל אחת מאלו היא תפיסה עצומה והיה ראוי לבא עליה חרון אף כמו שכתב הרב המורה בפרק ל״ו חלק א׳ שלא נמצא בכל התור׳ כלה חרון אף ה׳ רק על עסקי עבודה זרה לפי שהמזלזל כלפי מעלה צד עבודה זרה הוא. אמנם לפי שלא יצדק זה בכל המקומות ובפרט באומרו ויחר אף ה׳ במשה אני מוצא לו ריוח והצלה ממקום אחר והוא כי באמרו חרון אף לא כוון אלא על הענין ההוא עצמו שהזכירם כי הוא דקדק שלא הזכיר מהם רק וחרה אף ה׳ (דברים י״א:י״ז) פן יחרה אף ה׳ (דברים ו׳:ט״ו) והכוונה שלא נמצא בכל התורה יעוד חרון אף רק בענין עבודה זרה הניחה לי ויחר אפי בהם וגו׳ (שמות ל״ב:י׳). כי אז יעשן אף ה׳ וקנאתו וגו׳ (דברים כ״ט:י״ט) וחרה אפי בו ביום ההוא וגו׳ (דברים ל״א:י״ז). אבל על דברים אחרים כיוצא באלו שהקשו עליו האמת שנמצאה בהם חרון אף אבל לא ייעד עליהם בו. אמנם כעס וחמה לא נמצאו כלל כי אם על עבודה זרה.
1. והנה בכאן וכו, תוכן דעתו בקוצר הוא, כי כבוד המלך ומוראו יתחייב שנכבד כל עבדיו הפקידים אשר יפקיד עלינו למקטנם ועד גדולם, ואם נחלל כבוד אחד מהם, יחשב לנו כחילול כבוד המלכות, אפס אם יש אחד מהם אשר בעבור יקרת מעלתו, רוב חכמתו או ישרו ותומתו נשאו המלך על כל השרים עד שהיה משנהו הלא כפלים נחטא אם נחלל כבודו, כי מלבד היותו עבד המלך ככל שאר עבדיו נחשב הוא לבדו גם בעבור יקרת מעלתו וחשיבותו בבחינה מה כמלך עצמו אחרי ששם אותו למשנהו הממלא מקומו, וע״ז רומז המדרש, כי אלו נאמר ״בעבדי משה״ היה שם משה רק כשם פרטי המחבר אל הכללי, אבל אחרי שנאמר ״בעבדי במשה״ יורה כי דיבורם יחשב להם לעון משנה כאלו אמר להם הי״ת דברתם בעבדי ודברתם במשה היקר לי מאוד עד שבכל ביתי נאמן הוא.
פה אל פה אדבר בו אמרתי לו לפרוש מן האשה. בספרי וזו היא תשובתן של מרים ואהרן שדברו במשה על פרישת האשה הכושית אשר לקח שאם תאמר שאין פירושו של פה אל פה אדבר בו אלא לענין נבואתו של משה שהיתה פא״פ כאשר ידבר איש אל רעהו ולא פי׳ מלאך כשאר הנביאי׳ כדפירש הרמב״ם ז״ל א״כ מה היא תשובתן של מרים ואהרן על פרישותו מן האשה דמה הפרש יש בין נביא קטן לנביא גדול לענין הפרישות והלא כמו שהנביא הגדול מדבר עם הדבור כך הנבי׳ הקטן מדבר עם הדבו׳ מה לי נביא גדול מ״ל נביא קטן:
בעבדי במשה אינו אומר בעבדי משה אלא בעבדי במשה בעבדי אע״פ שאינו משה במש׳ אע״פ שאינו עבדי כדי הית׳ לירוא מפניו וכל שכן שהוא עבדי ועבד מלך כמלך והי׳ לכם לומר אין המלך אוהבו חנם ואם תאמרו איני מכיר במעשיו זו קשה מן הראשונ׳. מהכ׳ משמע דדרשינן בי״ת השמוש יתירא ויש לתמו׳ א״כ למה לא דרשו ג״כ למ״ד השמוש יתירא גבי לעבדך ליעקב דהו׳ לי׳ למכתב לעבדך יעקב וגבי לאדני לעשו הוה לי׳ למכתב לאדני עשו ולא מצינו שידרשו בהם כלום אלא גבי אל אחיך אל עשו וגבי מיד אחי מיד עשו מפני שלא היה לו ליעקב אח אחר חוץ מעשו והיה די לומר באנו אל אחיך הצילני נא מיד אחי וכן גבי עם בני עם יצחק היה די לומר עם בני אחר שלא היה לה בן אחר חוץ מיצחק אבל בספרים שלפנינו אינו שנוי בלשון הזה אלא בלשון אחר והוא אין ת״ל בעבדי אלא תחת שדברת׳ בי דברת׳ בעבדי משל למה הדבר דומה למלך שהי׳ לו אפוטרופוס במדינ׳ ומדברי׳ בפניו אמר להם המלך לא בעבדי דברתם אלא בי דברתם ואם תאמרו אינו מכיר במעשיו זו קשה מן הראשונה ושני ספרים היו לי ושניהם בזה הלשון ולפי הנוסחא הזאת משמע שלא מפני הבי״ת היתרה דרשו כן אלא מפני יתרות מלת בעבדי שהי׳ די לומר ומדוע לא יראתם לדבר במש׳ כמו שקורא אותו בכל מקום ולמה הוצרך פה להוסיף מלת בעבדי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

פה אל פה אדבר בו – שהנבואה אליו היא בלתי תרדמת חושיו.
ומראה – לשון זכר, הנקרא ״אספקלריא המאירה״ אצל רז״ל.
ולא בחידת – דבור מבואר בלי חידה, לא כענין בזכריה וזולתו שראה חידות ומשלים, ואמר לו המלאך ״הלוא ידעת מה המה אלה, ואמר: לא אדני״ (זכריה ד׳:ה׳), והמלאך פירש לו את המשל. ומהם היו שראו את המשלים והבינו אותם, כענין: ״היטבת לראות״ (ירמיהו א׳:י״ב), וכענין בלעם באמרו: ״וישא משלו״ (במדבר כ״ג:ז׳), כי בתחילה הגיד המשל שראה ואחר כך באר אותו.
ותמנת ה׳ יביט – וכל זה הוא משיג עם ההגלות אליו בשם המיוחד, לא כבלעם שעם זה שלא השיג אלא דרך משל היתה השגתו בשם ״אלהים״ בלבד לא בשם המיוחד.
ומדוע לא יראתם – לא ימלט שאין זה כי אם רוע לב, שאם חשבתם שאני מכיר במעשיו, אם כן חשבתם עלי תועה שאני חפץ ברשעים, היפך מה שהיה לכם לחשוב, שלא הייתי מזכה אותו לזאת המעלה אלא מפני שהוא ראוי לכך. ובכן היה לכם לירא מלדבר באיש כזה. ואם אולי חשבתם שאיני מכיר במעשיו, ושאתם מכירים בו יותר ממני, שחשבתי שהוא ראוי לכך, ואינו כן, הנכם יותר חושבים אל ה׳ תועה, כאמרם ז״ל: זו קשה מן הראשונה (ספרי).
This is the meaning of the expression פה אל פה אדבר בו, “I speak to him as if one mouth to another mouth.” When he experiences prophetic insights he does not have to take leave of his senses and be put to sleep so that his senses have first become neutralised.
ומראה, a clear vision (masculine mode of the word), something our sages refer to as “a clear picture, visual image.” (compare Yevamot 49).
ולא בחידות, neither in riddles, such as parables, sometimes even having to be helped to understand the meaning of the parables. (Zecharyah 4,5) Other prophets understood such parables without an angel being needed to help them, such as Jeremiah 1,12 who was told that he had correctly understood the vision which had been granted him in the form of a parable. Bileam also sometimes revealed the parable he himself had been shown as the Divine message (Numbers 23,7) he was revealing.
ותמונת ה' יביט, all of the aforementioned Moses experiences as a direct communication from God in His capacity as “hashem, i.e. the Essence.” He was distinct from Bileam who received the message not clearly formulated but only expressed in the guise of a parable.
ומדוע לא יראתם, if you have not been afraid to speak as you did this could only be due to something evil in your heart. For, if you thought that I am certainly aware of Moses’ deeds you must have mistakenly concluded that I find pleasure in the wicked. This is exactly the reverse of what you should have been thinking. You should have thought that in view of Moses’ position and the miracles he performed in My name that I would not have allowed him to do this unless I had thought that he was worthy of such a lofty position. If, perchance, you thought that I am unaware of Moses’ past deeds and that you know more about this than I do, and that is why I considered him fit for his lofty position whereas in fact he is not, you would be far more guilty of an error than the error you kept accusing Moses of.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

אמרתי לו לפרוש מן האשה. כך דרשו בספרי, דאם לא כן, היאך מצאנו התשובה שהשיב להם על שהיה פורש מן האשה, כיון שהם דברו עליו בשביל האשה (כ״ה ברא״ם). ועוד, דהוי למכתב גם כן שנבואת אהרן ומרים לא היה פה אל פה, כמו שאמר שנבואתם דרך משל וחידה (פסוק ו), הוי ליה לומר גם כן שאין הנבואה שלהם פה אל פה. אלא לא בא הכתוב להגיד שהיה נבואת משה פה אל פה. וכך הפירוש; ״פה אל פה״ דברתי לו לפרוש מן האשה:
ומכל מקום קשה לפרש ״פה אל פה אדבר בו״ כך, שהרי הוא כתוב אחר ״בכל ביתי נאמן הוא״ (פסוק ז), וזה מורה כי גם ״פה אל פה אדבר בו״ הוא מענין ״בכל ביתי נאמן הוא״. ואחריו גם כתוב ״במראה ולא בחידות״. ונראה לי לפרש, שרז״ל (שבת פז.) גם כן בודאי מפרשים כפשוטו, אלא מה שאמר ״פה אל פה אדבר בו״, ממילא התשובה על מה שאמרו שלא היה לו לפרוש, כי אחר שהקדוש ברוך הוא מדבר עמו פה אל פה, אין ספק שכל מעשיו אין בהם דבר שלא כראוי, כי נביא השם כזה, שהוא מדבר עמו פה אל פה, כל מעשיו הם על פי ה׳:
אמרתי לו לפרוש. וא״ת והא אמרינן [שבת דף פ״ז] ג׳ דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב״ה עמו ואחד מהם שפירש מן האשה, משמע שלא צוה לו הקב״ה, ועיין בתוס׳ [יבמות דף פ״ב]:
איני מכיר. וא״ת והיאך עלתה דעתו של הקב״ה שיאמרו אהרן ומרים הכי. וי״ל לפי שהם אמרו הרק אך במשה דבר אלהים הלא גם בנו דבר ה׳ ולא פירשנו מדרך ארץ, ולמה פי׳ מדרך ארץ אלא משום גיאות שהוא גס רוח וכך היו אומרים והלא שכינה שורה עליו וכתיב אשכון את דכא ושפל רוח, ומשה היה רוח גבוהה ולמה שורה שכינה עליו, אלא כביכול הקב״ה אינו יודע שהוא רוח גבוהה. לכן אמר זו קשה משל הראשונה, ולכך נכתב ג״כ כאן והאיש משה עניו מאד, שאהרן ומרים אמרו שהוא גס רוח, ולא כמו שפי׳ הרא״ם שדרשו כן מיתור הבי״ת של בעבדי שהוא בי״ת השימוש, והקשה א״כ למה לא דרשו ג״כ למ״ד השימוש יתירא גבי לעבדך ליעקב, וגם לאדוני לעשו, והביא שם גירסא אחרת כדי לתרץ קושיא זו ולפי דרכינו אין צריך לשבש הספרים שלנו וק״ל:
I told him to separate. You might ask: We say (Shabbos 87a) that Moshe did three things on his own accord and Hashem agreed with him. One of these was that he separated from his wife, implying that Hashem did not command him to do so. See Tosafos Yevamos 82.
I am not aware. You might ask: How did it occur to Hashem that Aharon and Miriam would speak in this way? The answer is that it was because they said "Is it only to Moshe that Hashem has spoken? Did He not also speak with us?⁠" yet we have not abstained from marital relations. Why did Rashi add "… from marital relations"? — because it was a product of their haughtiness. They said "the Divine Presence rests upon him, but since Scripture writes "I will rest upon the contrite and the humble" (Yeshayahu 57:15), given that Moshe is haughty, why then does the Divine Presence rest upon him? It is as if Hashem is not aware that he is haughty.⁠" Consequently Rashi says that this statement is worse than the first, and this is also why it is written here "the man Moshe was exceedingly modest" (v. 3) – in response to what Aharon and Miriam said that Moshe was haughty. This is in contrast to the explanation of Re'm who expounds this from the extra beis of בעבדי (about my servant). However, this presents a difficulty: Why not expound the extra lamed in לעבדך ליעקב "to your servant, to Yaakov" (Bereishis 32:19) and also לאדוני לעשו "to my master, to Eisav" (ibid. v. 5)? He brings a different [version of Rashi's] text there in order to answer the difficulty, but according to our explanation it is not necessary to modify our version of Rashi.
ומדוע יראתם וגו׳ – פירוש חוזר ה׳ וטוען שהיה להם לשער בדעתם כי הוא עומד ומשמש לפני ה׳, ואם היה עושה עול לא היה ה׳ מסכים על ידו, אמור מעתה בה׳ דברתם שהסכים על ידו, והוא אומרו מדוע וגו׳ בעבדי, ואומרו במשה פירוש אדם שהוא מובחן לגדול בעיני ה׳ תחשדוהו בדבר מגונה, ואפשר שרמז עוד להם באומרו במשה על שדברו בפניו והכלימוהו בדבריהם כמאמר רז״ל שכתבתי למעלה (בפסוק א׳).
ומדוע לא יראתם לדבר, "why were you not afraid to speak?, etc" God repeats once more that they themselves should have been able to figure out that since Moses was constantly performing commands of God and was used by God as His instrument, surely He would not have chosen him for such a function if he had been guilty of neglecting such a basic commandment as family life which Miriam and Aaron accused him of. God stressed not only the word עבדי, i.e. that He described Moses as His servant, but He added Moses' name to indicate that this man had been destined for greatness. How could they have suspected him! It is also possible that the word במשה indicates that Miriam and Aaron did say what they said in Moses' presence, adding insult to injury. We discussed this in connection with verse 1 in this chapter.
ע״ד רמז
ענין פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות כי הנו״ק מקומה בקו האמצעי ושם לה ה׳ בחינות א׳ בעטרה וא׳ ביסוד וא׳ בת״ת וא׳ בדעת וא׳ בחי׳ פרצוף לעצמה וידוע שהאבות היו בבחינת שורק קטן והיו שרשם בבחי׳ חולם שורק חירק והענין כי כ״א נתדבק בשכינה וזהו בחי׳ נשים שהיו לכ״א ואברהם לקח בחי׳ התחתונה בעטרה והיא נקרא סיהרא כידוע והוא נקרא סיהרא צדק מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו ואמר לרגלו כמו ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ולכן הסיהרא לבנה מדת החסד לכן קראה הר סוד התפוח כידוע ויצחק לקח בחי׳ היסוד שלכן נקרא יצחק קץ חי כמ״ש בתז״ח דף פ״א יצחק קץ ח״י חי עלמין קשיר בשמאלא ושם נקרא שדה נגד נה״י כידוע והיא שם שדה חרושה כי שם בחי׳ שדה נעבדת ונחרשת בסוד הא לכם זרע והאדמה לא תשם ויעקב לקח בחי׳ ת״ת ושם בחי׳ בית כמו כתפארת אדם לשבת בית. כמ״ש רז״ל מימי לא קראתי לאשתי אשתי כו׳ כי בחי׳ שדה אין שם אדם כי אם בהעברה לחרוש משא״כ בבית ששם הוא תמיד וזה הוא בחי׳ היסוד ות״ת ויסוד נקרא איש ות״ת נקרא אדם זו״נ וז״ש לא עבר בה איש ולא ישב אדם. כאן עבר וכאן ישב והן כלל הכל כמו שלש נקודות הנ״ל כלל הנקודות וכלל הגוף ראש בטן וגויה וכלל נר״נ וכן כל כללי המרכבה וכלל הע״ס כידוע וזהו בבחינת החיצונה וידוע שדעת הוא כלול מחו״ג חסדים שנוטל זעיר אנפין וזהו אל דעות שני דעת כמ״ש בא״ד ומשה הוא סוד הדעת כידוע והוא דעת דז״א והוא לקח דעת נו״ק וזהו כלת משה וז״ש יעקב שמש בגופא ומשה שמש ברוחא שדעת הוא סוד ריח הפנימית כידוע ולכן פירש מאשה כי שמש ברוחא והוא סוד זיווג הנשיקין שהוא קול ודיבור שדעת גנוז בפומא כמ״ש בפ׳ משפטים וזהו שאמר פה אל פה אדבר בו ובחי׳ החמישית שהיא פרצוף הן השני מאורות שנתמעטה שאמרה א״א כי׳ שהיתה תיכף אחר הת״ת ביום רביעי שבו נאצלו המאורות וירדה בבריאה וזה ה״א אלהינו והיא עם ז״א נקרא שם מלא והיא בחי׳ יהודה. ודוד רגל רביעי לאבות שהאבות כ״א הביא מדרגתו לחג״ת והיא רגל רביעי וז״ס וירד יהודה כידוע וז״ס אבן מאסו הבונים והיא בחי׳ עליונה מאד ששם בחי׳ פרצוף מלכות של ע״ס כידוע ושם תעלה לעתיד וזהו היתה לראש פנה.
ומראֶה – מראה פנים ממש ולא באספקלריא, וגם לא בחידות. ולא בחידות ענין לעצמו.
פה אל פה אדבר בו – בלא ביטול הרגשת חושיו:
ומראה ולא בחידת – כי ענין החדה שאין הכונה בנגלהו רק בענין הנסתר בו וסתום בתוכו, לכן אמר שמה שראה משה, ראה על בוריו והבין על נכון כי לא היה המראה אליו על דרך חידה. והנה מלת מראה שנאמר כאן אינו דומה למלת במראה הכתוב למעלה במראה אליו אתודע, כי הוא על התמונות והרמזים שרואים הנביאים כדרך שפירשנו שם, ודומה לו קצת במראות הצובאות, שהוא שם לכלי מלוטש שבו יתרשמו הצורות אשר כנגדו, כן הנביאים רואים כעין תמונה והיא איננה עצם הדבר, אבל רומזת אליו, אמנם מראה שזכר כאן הוא מראה דבור, כלומר שמפרש לו הדיבור במראית פנים שבו ואינו סותמו לו בחדות:
ותמנת ה׳ יביט – האל יתברך נעלה ומרומם מכל תמונה, כי כן כתוב כי לא ראיתם כל תמונה, אך הכוונה כאן על הכבוד הנברא שהוא כמין אור יקר נגלה לעינים, כדרך וירא כבוד ה׳ אל כל העם (ויקרא ט׳ כ״ג):
ומדוע לא יראתם – כי היה לכם לנהוג צניעות בעצמיכם ולירוא ממעלת משה הגדולה, ואיך הזדתם לחשדו באשה הכושית שלקחה לאשתו ולא דנתוהו לכף זכות, וגם האיך אתם מתדמים אליו ואין מדריגתכם כמדריגתו:
פה אל פה – ת״א ממלל עם ממלל, הרחיק את ההגשמה כדרכו, ולהמפרשים טעמו בלתי אמצעי; אמנם לדבריהם מה הוא לשון אל פה והול״ל פה אל אוזן, גם שם פה המיוחס אליו ית׳ מבואר במחברים שהוא כנוי אל המלאך השלוח מאתו ית׳ לדבר דבר בשמו כמ״ש כי פי צוה, ואיך יורה מלת פה כאן על הפוכו על בלתי אמצעי; ולדעתי אין מלת פה אל פה הוראתו כאן על אבר הדבור, אבל הוא דומה למה שכתוב (מלכים ב י׳) וימלא את בית הבעל פה לפה (ושם כ״א) מלא את ירושלים מפה לפה, (ובעזרא ט׳) הארץ אשר מלאוה מפה אל פה, שהמכוון בכל אלה מן הקצה אל הקצה, מתחלת העיר עד סופה, משפת הבית מקצה מזה עד סוף קצה האחרון שבו, וכן כאן אחר שאמר שהוא הנאמן בכל בית החכמה, הוסיף לאמר: פה אל פה אדבר בו. כלומר מן קצה הראשון שבבית החכמה עד קצותה האחרון אוכל לדבר עמו, שאינני צריך להעלים ממנו שום ידיעה וחכמה, כי מוכן הוא להתקשר באותן הצורות הקדושות והטהורות עד שיוכל להסתכל מצורה הראשונה עד טבור הארץ.
ותמונת ה׳ יביט – פירש״י מספרי זה מראה אחורים כענין שנאמר וראית את אחורי; ענין מראה אחורים כבר פירשו הראשונים שהיא ההשגה מצד פעולותיו ית׳, ובחנת ותדע שבשם תמונה יובן ענין מראה אחורים, כמאמר רז״ל וכפי הבנת הראשונים הנ״ל שהיא ההשגה מצד פעולותיו, כי כבר הבדילו בעלי הלשון בין שם פסל לשם תמונה, והוא. שם פסל הונח על צורה הנפסלת כתבנית איזה נמצא מהברואים מבלי השגחה על פעולת הנמצא ההוא, אמנם שם תמונה הונח על צורה אשר בתבניתה תרמוז על איזו פעולה, כמו שנהגו משוררי העמים על רמיזת היושר יציירו תמונת אשה מכוסת עינים ובידה מאזני משקל וכדומה כנודע, ובמכילתא (פ׳ יתרו בפ׳ לא תעשה לך פסל וכל תמונה) אמרו פסל גלופה, תמונה אטומה, יע״ש. ויהיה לפי״ז טעם ותמונת ה׳ יביט ר״ל יבין וישכיל פעולותיו ית׳ המנהיגות המציאות.
ופה אל פה אדבר בו – ״פה אל פה״ – בניגוד לתיווך האובייקטיבי (במראָה) והסובייקטיבי (בחלום) הנרמזים בפסוק ו. משה זוכה להתגלות ישירה באופן אובייקטיבי וסובייקטיבי. ״פה״ מדבר אל ״פה״; פי ה׳ מדבר אליו בשעה שהוא עצמו ״יש לו פה״ – היינו שהוא יכול לדבר; הווי אומר, לא ״במראָה״ ולא ״בחלום״.
ומראֶה – הדבר המובא אל הכרתו, מתגלה אליו באופן ישיר וגלוי;
ולא בחידת – ההתגלות אינה מועברת אליו באמצעות תיווך של מחזה, דרך פתרון משמעותו של סמל.
״חידה״ נגזרת משורש ״חוד״ (״אָחוּדָה⁠־נָּא לָכֶם חִידָה״ [שופטים יד, יב], ״חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל״ [יחזקאל יז, ב]), הקרוב ל״אוד״, ״אות״, המורים על תיווך מכני ושכלי (עיין פירוש, בראשית א, א).
ותמנת ה׳ יביט – בניגוד ל״ה׳ במראה אליו אתודע״ שבפסוק ו (עיין פירוש לעיל א, יא).
ומדוע לא יראתם וגו׳ – איך הרהבתם עוז בנפשכם להשוות עצמכם לעבדי, למשה! איך מלאכם לבכם להקיש ביניכם לבין עבדי, ביניכם לבין משה? היאך עלה על דעתכם שאתם יכולים לדון מה יאה לעבדי, מה יאה למשה?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ותמונת ה׳ יביט: דוגמא דהבטת ה׳ על כל העולם כך הוא משה מביט. ואם כן יודע הוא מה שאתם מדברים בו.
ומדוע לא יראתם וגו׳: והרי לא מצאו לב לדבר בפניו, ועל זה הוכיחם ה׳ שגם עתה הוא כמו בפניו.
ומדוע – מגזרת ידע, מה דעתכם ומחשבתכם שלא יראתם! ואם היה כותב למה לא יראתם היתה כונתו בעבור איזה דבר ולאיזו תועלת לא יראתם, וכיתר הנרדפים יש גם בשנים אלה שאינם מכוונים, אבל נ״ל שזה גדרם לפי שרשם.
פה אל פה. כמו פנים אל פנים, והכוונה שנביאים אחרים אינם מתנבאים בהקיץ רק בבטול החושים, באופן שבאמת אין שם רק פה אחד ופנים אחדים ואין אישיות Conscience האדם קיימת בעת הנבואה, לא כן משה.
פה אל פה וגו׳ – תניא, משה פירש מן האשה והסכים הקב״ה עמו, ומנלן דהסכים, דכתיב פה אל פה אדבר בו1. (שבת פ״ז.)
ותמנת ה׳ יביט – תניא, א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן, בשכר כי ירא מהביט אל האלהים (פ׳ שמות) זכה לתמונת ה׳ יביט.⁠2 (ברכות ז׳.)
1. מבואר אצלנו בפ׳ יתרו שלמד ק״ו בעצמו ואמר ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהם אלא שעה אחת וקבע להם זמן אמרה תורה אל תגשו אל אשה, אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ולא קבוע לי זמן על אחת כמה וכמה, ועל זה מביא ראיה שהסכים הקב״ה עמו שהרי הקב״ה בעצמו הפליג במעלת נבואתו שמדבר עמו פה אל פה ובמראה ולא בחידות ותמונת ה׳ יביט, ובזה כלולה גם המעלה שאינו קובע לו זמן לדבר עמו כאדם שמתוך חביבותיה היתירה לחבירו מדבר עמו בכל עת שרואהו מבלי הכנות מיוחדות.

כך נראה לפרש ע״פ פשטות הלשון שבגמרא, אבל לפי הלשון שבספרי כאן ובפירש״י כונה אחרת בראיה זו, יען כי כן הוא לשון הגמרא, והסכים הקב״ה על ידו שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי [כלומר הרי שצוהו הקב״ה להיות אצלו וממילא קיים הוא במצות אל תגשו אל אשה], ואית דאמרי פה אל פה אדבר בו, ולפי מה שפירשנו כלולים שתי ראיות מיוחדות, אבל לפי הספרי הוי הראיה מהפסוק פה אל פה אדבר בו, כלומר שצוהו פה אל פה לפרוש מהאשה.
2. מפרש דמה שהיה ירא להביט בתמונת ה׳ בלבת אש לא היתה יראה גופנית כדרך סתם בני אדם, אלא יראה שכלית והגיונית שחשב עצמו שאינו ראוי להביט אל ה׳, ויליף כן מדכתיב אל ה׳ ולא אל האש, ולכן הושב לו מדה כנגד מדה וזכה להביט לתמונת ה׳.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימההכל
 
(ט) וַיִּֽחַר⁠־אַ֧ףא יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ׃
The anger of Hashem was kindled against them; and he departed.
א. וַיִּֽחַר⁠־אַ֧ף =ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=וַיִּֽחַרְאַ֧ף (שתי התיבות חוברו ללא רווח ביניהן [במקום מקף], ואף נכתב שווא באות רי״ש!)
• הערות ברויאר ודותן
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[פסקא קד]
ויחר אף י״י בם וילך – מאחר שהודיעם סרחונם, אחר כך גזר עליהם נדוי. והרי דברים קל וחומר: ומה אם מי שאמר והיה העולם לא כעס על בשר ודם עד שהודיעם סרחונם – קל וחומר על בשר ודם, שלא יכעוס על חבירו עד שיודיעו סרחונו.
רבי נתן אומר: הודיעם סרחונם ואחר כך גזר עליהם נדוי, שלא יאמרו כדרך שאמר איוב הודיעני על מה תריבני (איוב י׳:ב׳).
[Piska 104]
"And the wrath of the Lord burned in them, and He departed": After He apprised them of their offense, He decreed ostracism upon them. Now does this not follow a fortiori, viz.: If He who spoke and brought the world into being did not vent His wrath upon flesh and blood until He apprised them of their offense, how much more so should flesh and blood not vent his anger upon his neighbor until he apprises him of his offense! R. Nathan says: He apprised them of their offense and then decreed ostracism upon them so that they not say as Iyyov did (Iyyov 10:2) "Apprise me of what You accuse me!⁠"
ויחר אף י״י בם – בשניהם.
וילך – מיד נתרפא אהרן. ואומר והענן סר מעל האהל מלמד שסר הענן מעליו ולמה פרסם הכתוב במרים ורמז באהרן לפי שהיא התחילה בדבר משל למה הדבר דומה לשנים שעברו על כרם ירד אחד מהן לתוכו וליקט ואכל והאכיל חבירו כשבא בעל הכרם לא תפס אלא אותו שנמצא בתוך כרמו כך אהרן ומרים שניהם דברו ושניהם לקו ולא פרסם אלא מרים שנאמר והנה מרים מצורעת כשלג מפני שהתחילה בדבר. י״א וילך שנסתלקה שכינה כענין שנאמר אלכה ואשובה אל מקומי (הושע ה׳:ט״ו) ולמה נסתלקה השכינה שלא תטמא מרים בפני השכינה. ד״א שלא יהא הענן עומד ויבקש משה רחמים שלא יצטערו ואף אהרן היה ראוי לכך לכך נאמר בם אלא שהיה לובש את המעיל שהוא מכפר על לשון הרע והלא דברים קל וחומר ומה אם אלו שדברו באחיהן הקטן מהן ולא דברו בגנותו אלא שהשוו אותו לשאר נביאים כך נענשו המדבר בגנותו של חבירו בפניו על אחת כמה וכמה וכן הוא אומר זכור את אשר עשה י״י אלהיך למרים (דברים כ״ד:ט׳) שחטאת בפה ולקו כל איבריה.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וּתְקֵיף רוּגְזָא דַּייָ בְּהוֹן וְאִסְתַּלַּק.
And the displeasure of the Lord was strong against them, and He went up.

וַיִּחַר אַף ה׳ בָּם וַיֵּלַךְ
וּתְקֵיף רוּגְזָא דַּה׳ בְּהוֹן וְאִסְתַּלַּק
א. על יחוס רוגז לבורא עיין בקונטרס ההגשמה פרק ח – היפעלויות ורגשות, עמ׳ 953-5
תרגום לכבוד אהרון
ב. מהכתוב ״וַיִּחַר אַף ה׳ בָּם״ למד ר׳ עקיבא שגם אהרן נצטרע.⁠1 ואף על פי שלדעת רבים אונקלוס מתרגם בשיטת ר׳ עקיבא,⁠2 נמנע כאן לתרגם כמוהו לכבודו של אהרן.⁠3
וַיֵּלַךְ – וְאִסְתַּלַּק
ג. בהקשר אנושי מתורגם וַיֵּלֶךְ – וַאֲזַל. אבל כאן תרגם וְאִסְתַּלַּק (ועלה). ועדיין התרגום קשה, שהרי אונקלוס מסלק פעלי תנועה מה׳ דוגמת יָרַד או הָלַךְ להרחקת ההגשמה. ומכיוון שגם אִסְתַּלַּק (עלה) הוא פועל תנועה, ראוי היה לתרגם גם כאן ״וְאִסְתַּלַּק יְקָרֵיהּ״ כמו שתרגם ״וַיֵּלֶךְ ה׳ כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם״ (בראשית יח לג) ״וְאִסְתַּלַּק יְקָרָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״ – בייחוס הפעולה ל״כבוד״ (יקרא) ולא לעצמותו יתברך. אולם ייתכן שכאן אין צורך מאחר שתרגם בכינוי ״וַיִּחַר אַף ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״רוּגְזָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״, נמצא שהרוגז הסתלק,⁠4 וצ״ע. ואולי לכך רמזה הערת המסורה: ״וילך דמתרגם ואסתלק ב׳ באוריתא: וילך ה׳, ויחר אף״.⁠5
1. שבת צז ע״א: ״ויחר אף ה׳ בם וילך מלמד שאף אהרן נצטרע, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך – התורה כסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק. ואלא הכתיב בם? – ההוא בנזיפה בעלמא״.
2. על דרכו של אונקלוס לתרגם בשיטת ר׳ עקיבא ראה במבוא לפרשגן בראשית, עמ׳ 45.
3. ע״כ דברי אבא ז״ל. ולא הבנו מה ראה בתרגום שלא כר׳ עקיבא. אדרבה – תרגום ״בָּםבְּהוֹן״ בלשון רבים לכאורה מורה כר״ע ששניהם ננזפו באותה מידה. והרה״ג אביגדר נבנצל שליט״א הציע שאולי יש ללמוד כן מכך שתרגם ״רוּגְזָא״ ולא ״מחא״, כלומר על שניהם היה רק רוגז ולא מכה, ומרים לבדה נצטרעה. [אך הדבר צריך תלמוד שכן בכל התורה חרון אף מתורגם רוגזא].
אמנם יתכן שיש רמז בתרגום לכבודו של אהרון מתרגום ״וַיֵּלַךְ״ – ״וְאִסְתַּלַּק״, שכן מצינו בספרי כאן שלוש דרשות. הראשונה כדברי ר׳ עקיבא שגם אהרון נענש: ״ויחר אף ה׳ בם, בשניהם – וילך, מיד נתרפא אהרן. ואומר והענן סר מעל האהל מלמד שסר הענן מעליו ולמה פרסם הכתוב במרים ורמז באהרן לפי שהיא התחילה בדבר״.
ואילו מהשתים הבאות נשמע שרק מרים נענשה: ״י״א וילך שנסתלקה שכינה כענין שנאמר אלכה ואשובה אל מקומי (הושע ה טו) ולמה נסתלקה השכינה שלא תטמא מרים בפני השכינה״. דוקא מרים הוזכרה ולא אהרון, ומשמע שלא נצטרע.
״דבר אחר: שלא יהא הענן עומד ויבקש משה רחמים שלא יצטערו ואף אהרן היה ראוי לכך, לכך נאמר בם – אלא שהיה לובש את המעיל שהוא מכפר על לשון הרע״. ראוי היה לכך, אך בפועל לא נענש. מכל מקום, ניתן להציע שאונקלוס נקט בלשון ואסתלק כרמז לדברי הספרי בדרשה השניה, לכבודו של אהרון.
4. כך פירש הנצי״ב בהעמק דבר: ״וילך. חרון אף הלך כרגע, והיה העונש לאחר שהלך החרון״.
5. קליין, מסורה, עמ׳ 54.
ותקף רוגזה די״י בהון ואזלא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואזל״) גם נוסח חילופי: ״ואסתלק״.
ואסתלק איקר שכינתא די״י מנהון ואזיל.
And the glory of the Lord's Shekinah ascended, and went.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

פַאשׁתַּדַּ גַ׳צַ׳בֻּ אַללַהַ עַלַיְהִמַא וַאִרתַּפַעַ נֻורֻהֻ
והתחזקה חמתו של ה׳ עליהם, ונעלה אורו.
ויחר אף י״י בם – מאחר שהודיעם סרחונם ואחר כךא גזר עליהם נידוי, קל וחומר לבשר ודם שלא יכעוס על חברו עד שיודיענו סרחונו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13: ״אחר כך״. בכ״י מינכן 5 המלים ״אחר כך״ מופיעות לאחר ״גזר עליהם נידוי״. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״ואחר כך״.
ויחר אף י"י בם וילך AND THE WRATH OF HASHEM GLOWED AGAINST THEM; AND HE WENT AWAY – Only after He had informed them of their offense did He decree "excommunication" against them. All the more so should a human being not display anger against his fellow before he informs him of his offense (Sifre Bemidbar 12).
פס׳: ויחר אף ה׳ בם וילך – כיון שהודיען סורחנן אח״כ גזר עליהם נידוי מיכן לימדתך התורה שלא יכעוס אדם על סורחנו של חבירו עד שיודיענו סורחנו. רבי נתן אומר מפני מה הודיעם סורחנן שלא יאמר כדרך שאמר איוב (איוב י) הודיעני על מה תריבני:
וילך – הכבוד.
AND HE DEPARTED. The reference is to God's glory. And when the cloud was removed1 (v. 10) proves this.
1. Which immediately follows.
וכשלא מצאו תשובה, ויחר אף י״י בם.
And when they did not find a response, HASHEM’S ANGER FLARED AGAINST THEM.
ויחר אף י״י בם – איכא מ״ד מלמד שאף אהרן נצטרע ואיכא מאן דאמר שהוא בנזיפה בעלמא פר׳ הזורק.
ויחר אף ה' בם, "and the anger of Hashem was kindled against them;⁠" according to some commentators Aaron was also smitten with tzoraat;⁠" (to account for the word: בם, "against them") Another sage holds that God contented Himself with being angry at Aaron without taking any action against him. (Compare Talmud in tractate Shabbat folio 97)
(ט-י) והנה זכר שחרה אף ה׳ יתעלה בם, ונסתלקה הנבואה מהם, ואז סר הענן מעל האהל ונגלה שכבר נשארה מרים מצורעת כשלג; וזה לאות כי מרים לבדה דיברה כנגד משה זה המאמר הנזכר; ואולם אהרן נתגנה על אשר לא הוכיח אחותו על זה, וחיזק את דבריה; ולזה הקדים מרים לאהרן במה שאמר: ׳ותדבר מרים ואהרן במשה׳ (פסוק א).
(ט-י) והנה אחר שכלה לדבר אתם מה שיספיק להודיעם ההבדלים הנזכרים אשר בעבורם היה כובד חטאתם מפורסם הסתיר פניו מהם ומיד פגעה מדת הדין במרים [ד] למה שהיא לבדה היתה המדברת אלא שמפני ששמע אהרן ושתק צירף אותו בדבור במה שאמר ותדבר מרים ואהרן שאם לא כן היה לו לומר וידבר אהרן ומרים וא״כ הצירוף הזה הוא מגונה ודי לי עונש בו כמו שכתבנו בפרשת מצורע מוציא שם רע שער ס״א.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ט-יא) ואמר ויחר אף ה׳ בם וילך להגיד שכאשר כלה השם לדבר אתם לא נתן להם מקום להתנצל ולהשיב על תוכחתם כי מיד חרה אפו בהם ונסתלק מהם השפע וגם עמוד הענן שירד על האהל בבחינתם נסתלק משם והוא המוכיח שבעבורם ירד ולא בעבור משה כמו שביארתי.
והנה מרים מצורעת כשלג שנכר בה פתאום ליחה לבנה מופלגת עד שנעשתה מצורעת ולבנה כלה כשלג ומזה ארז״ל שהחושד בכשרים לוקה בגופו והיתה צרעת מרים כל כך פתאומית עד שהיא לא הרגישה בחלוף מזגה אלא שכאשר פנה אליה אהרן לדבר עמה על הענין ראה אותה מצורעת ושלא היתה ראויה שתלך לדבר אל משה ולהתנצל לפניו ולבקש ממנו מחילה ולכך הוצרך אהרן לדבר הוא בלבד אל משה בי אדוני אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו. רוצה לומר בי אדוני העון והאשם לא במרים כי היא אשה דברנית ודעתן של נשים קלה אבל בי תלוי העון. ולכן אל נא תשת עלינו חטאת ואשם עם היות ששנינו נואלנו בסכלות וחסרון ידיעה. ונואלנו הוא מלשון נואלו שרי צוען והוא הפוך מן אולת.
ויחר אף ה׳ בם וילך – ועשה רושם בהם. וזהו ויחר אף ה׳ בם. אבל בו אינו נופל חרון אף. כי עוז וחדוה במקומו. וזה שאמרו כל חרון אף שבתורה עושה רושם במקבלים. והרושם הוא והנה מרים מצורעת כשלג. ולפי שאמר בם. וכאן לא נענשה אלא מרים ולא אהרן. חזר לומר ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת. שרמז בזה שפנה אליה והביט בה. ואולי נגעה בו או זרקה רוק מפיה בבגדיו וטמאתו עד שהוצרך טהרה וטבילה וזהו ויפן אהרן. אח״כ מצאתי סמך לדברי שאחז״ל מאי ויפן אהרן שנפנה מצרעתו. והוא כמו ופנו את הבית. רמזו בזה כי אחר שכתוב ויחר אף ה׳ בם ג״כ נענש אהרן אבל נפנה מיד מצרעתו בהשגחת השם:
ויחר אף ה׳ בם – שלא נכנעו תיכף כמו שעשה דוד באמרו אל נתן ״חטאתי״ (שמואל ב י״ב:י״ג), ״וילך״.
ויחר אף ה' בם, that they did not immediately humble themselves as did David when the prophet Nathan told him that he had sinned. (Samuel II 12,13) וילך, God departed seeing they had not even reacted.
ויחר אף ה׳ בם וילך – כאשר אמרנו למעלה בסמוך הכעס בו ית׳ אינו חסרון ומדה רעה בטבע אלא להעניש החוטא ולא תתעצם בו. באופן שכאשר יחרה אפו להעניש לא יאריך בו הכעס אלא תכף ברגע כמימריה חלף הלך לו ועד שלא חרה אפו כבר עבר ממנו החרון וילך לו מדעתו ית׳. ועל כן גם העונש לא יתפשט ולא יאריך ימים על האדמה. כי כבר ידענו הפרש בין האדם אשר יחרה אפו בנקל לאיש ארך רוח.
{ח} כי הראשון יבהל ברוחו לכעוס מהר ברגע לנתוץ ולהאביד אמנם אם תמתין עד כלה זעם בהיותו נוח לרצות כבר יתנחם האיש ההוא תכף ומיד ויבקש לשוב אליו וירפאהו ממכתו. אבל האיש ארך אפים וקשה לכעוס כאשר יחרה אפו אין תרופה למכתו ואין קץ לזעמו באופן שהנופל תחתיו לא יקוה שלום ממנו ולשוא יעמול לשוב אליו וירחמהו. על כן הי״ת לא יכעוס על בניו אלא במדה הראשונה וכמה זעמו רגע ואם ישב בדד וידום מי שנטל עליו עד כלה זעם ישוב אל ה׳ והשיב מעליו אפו. וכן כתוב (ישעיהו י״ב) אודך ה׳ כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני משבח ואומר הנביא חרון אף ה׳ הוכח יוכיח החוטא אולם כאשר ישוב אפו בכמעט רגע יבקש לנחמהו ויעשה עמו טוב וחסד תחת הצרות והרעות:
ויחר אף ה׳ – פירוש גירה בהם הנחרים בהם שהם כת האף, וילך כדי שיעשה האף מה שהורשה, והגם שבסנה אמר הכתוב (שמות ד׳) ויחר אף ה׳ במשה, שם רשם שיעור אשר יפעול בו האף והוא שיסור ממנו כח הנשמה שהיא בחינת הכהונה ותנתן לאהרן כמאמר רז״ל (זבחים קב. שמו״ר פ״ג) שהרושם הוא הסרת הכהונה, וכאן עשה האף משפט גדול שהצרעת היא כמיתה כאמור בענין, ובשניהם היה העונש כאומרו בם, וכן אמרו רז״ל (ספרי) ויפן וגו׳ פנה מצרעתו, אלא שמרים לא נתרפאה כאהרן תכף ומיד, ולא ידע אדם מצרעתו.
ויחר אף השם, God's anger was kindled, etc. He was irritated at them and snorted at them, i.e. a description of a nasal reaction. וילך, "He went;⁠" God went away in order to give vent to His irritation. Although we find a different formulation in Exodus 4,14 where the Torah reports ויחר אף ה' במשה, "God's anger was kindled at Moses,⁠" followed by a verbal retort from God, the situation was different then. At that time God wanted to activate His anger against Moses by depriving him of a spiritual power, i.e. the fitness to become the High Priest; He gave that distinction to Aaron instead as pointed out in Zevachim 102. The Talmud discusses whether mention of God becoming angry necessarily has an immediate noticeable consequence. In our instance, God imposed a severe penalty as a person afflicted with Tzoraat is considered as no better than dead (verse 11). The Torah writes בם, that God was angry at both Miriam and Aaron, to tell us that both were afflicted with Tzoraat. The difference was only that Aaron was cured immediately, whereas Miriam was not cured immediately, so that no one but Miriam and Moses had been aware that Aaron too had been afflicted with Tzoraat if ever so briefly.
וילך – הכבוד, כמו שכתב בסמוך והענן סר:
וילַך – כעס עליהם ונעלה מעליהם בכעס.
and He departed. He was angry with them, and He ascended from them in anger.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וילך: חרון-אף הלך כרגע, והיה העונש לאחר שהלך החרון. דאילו היה מעניש בחרון אף לא היה משתייר ח״ו שריד חלילה. אלא כבש חרונו, ואחר שהלך ענש את מרים.
ויחר אף ה׳ בם – מלמד שאף אהרן נצטרע.⁠1 (שבת צ״ז.)
1. מבואר בסוגיא דמשמע ליה כן ממלת בם, דמשמע שבשניהם היה שוה החרון והעונש.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(י) וְהֶעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל⁠־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת׃
The cloud departed from over the Tent; and behold, Miriam was leprous, as white as snow. Aaron looked at Miriam, and behold, she was leprous.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פסקא קה]
והענן סר מעל האהל – משל למלך בשר ודם שאמר לפדגוג: רדה את בני, אבל משאלך לי רדהו, מפני שרחמי האב על הבן. והרי דברים קל וחומר: אם חס המקום על הצדיקים בשעת כעס – קל וחומר בשעת רצון, שנאמר כה אמר י״י בעת רצון עניתיך (ישעיהו מ״ט:ח׳).
והנה מרים מצורעת כשלג – מלמד שנצטרעו כעוזה, ללמדך שנקי בשר היו. וכן הוא אומר ויאמר י״י לו עוד הבא נא ידך בחיקך (שמות ד׳:ו׳). ללמדך שנקי בשר היו.
ויפן אהרן – שנפנה מצרעתו.
רבי יהודה בן בתירה אומר: עתיד ליתן את החשבון על מי שאמר נתנגע אהרן. אם מי שאמר והיה העולם כסה עליו, את מגלה עליו? ועתיד ליתן את החשבון על מי שאומר צלפחד מקושש היה. אם מי שאמר והיה העולם כסה עליו, ואתה מגלה עליו? ועתיד ליתן את הדין מי שאמר עקביא בן מהללאל נתנדה.
ויפן אהרן אל מרים – מגיד הכתוב שכל זמן שהיה רואה אותה – היתה פורחת בה.
[Piska 105]
"And the cloud departed from above the tent": An analogy: A king says to a pedagogue: "Chastise my son — but not until I leave!⁠" For a father is mercifully inclined to his son. Now does this not follow a fortiori, viz.: If the Lord is mercifully inclined to the righteous in the time of His wrath, how much more so in the time of His (good) will! As it is written (Isaiah 49:8) "In a time of (good) will I (most certainly) will answer you!⁠" (Ibid.) "And, behold, (after the cloud had departed), Miriam was as leprous as snow": We are hereby taught that she was stricken with intense (i.e., highly visible) leprosy, and that she was fair-skinned (for which reason it looked like snow). And thus is it written (Shemot 4:6) "And the Lord said further to him (Moses): Place now your hand into your bosom … and, behold, his hand was leprous as snow.⁠" (Ibid.) "And Aaron 'turned'": He was "turned" from his leprosy. R. Yehudah b. Betheira says: He who says that Aaron was stricken (with leprosy) is destined to pay for it. He who spoke and brought the world into being covered up for him (by not mentioning it explicitly in the verse) and you would reveal it! He who says that Tzelafchad was the mekoshesh ("the wood gatherer" [viz. Bemidbar 15:32]) is destined to pay for it. He who spoke and brought the world into being covered up for him and you would reveal it! And he who says that the ban was placed on Akavya b. Mehalalel (viz. Berachoth 19a) is destined to pay for it. "And Aaron turned to Miriam, and, behold, she was leprous": Scripture hereby apprises us that whenever he looked at her she became leprous.
והענן סר מעל האהל – מיד נסתלקה שכינה כמו שנאמר למעלה וכיון שנסתלקה שכינה והנה מרים מצורעת כשלג. לפי שהיו מלבינים ומאדימים לפי כך נטמאו בבהרת עזה ולבנה.
- ויפן אהרן אל מרים – לפי שנסתכל אהרן בנגעו והלך לו אמר אהרן עכשיו אני מסתכל בנגעה של אחותי והוא הולך לו ומניין אתה אומר כל מי שהיה מביט בו היה רותת אמרת ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת. ד״א ויפן אהרן אל מרים אמר הקב״ה אם יצטרע אהרן אין כהן בעל מום יכול להקריב על גבי המזבח אלא הוא יראה אחותו ויתמה ויתוכח מעצמו שנאמר ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַעֲנָנָא אִסְתַּלַּק מֵעִלָּוֵי מַשְׁכְּנָא וְהָא מִרְיָם חָוְרָא כְּתַלְגָּא וְאִתְפְּנִי אַהֲרֹן לְוָת מִרְיָם וְהָא סְגִירָא.
And the Cloud went up from over the tabernacle. And, behold, Miriam was white as snow; and Aharon looked upon Miriam, and, behold, she was leprous.

וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת
וַעֲנָנָא אֶסְתַּלֵּק מֵעִלָּוֵי מַשְׁכְּנָא וְהָא מִרְיָם חַוְרָא כְּתַלְגָּא וְאִתְפְּנִי אַהֲרֹן לְוָת מִרְיָם וְהָא סְגִירַת
סָר – אֶסְתַּלֵּק
א. בפסוק ״וַיַּרְא ה׳ כִּי סָר״ (שמות ג, ד) ״וַחֲזָא ה׳ אֲרֵי אִתְפְּנִי״, נתבאר שבתרגום הפועל ״סור״ המציין פנייה, אונקלוס מבחין בין התרחקות לבין התקרבות: סוּר מֵ – או סוּר מֵעַל שמשמעו נָטָה מִן, נָטָה מֵעַל, הִתְרַחֵק מִמָּקוֹם, מתורגם כסטייה כגון ״לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול״ (דברים ב כז) ״לָא אַסְטֵי״, ״וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים״ (דברים כח יד) ״וְלָא תִסְטוֹן״. לעומת סוּר לְ – שמשמעו פָּנָה אֶל, הִתְקָרֵב, מתורגם כפנייה כבפסוק ״וַיַּרְא ה׳ כִּי סָר לִרְאוֹת״ – ״אֲרֵי אִתְפְּנִי לְמִחְזֵי״.⁠1
›אבל בפסוקנו בו הפועל ״סור״ מתייחס אל הענן – גילוי כבוד ה׳ – תרגם ״אֶסְתַּלֵּק״, וטעמו משום הרחקת ההגשמה, או משום ש״סָר״ ביחס לענן משמעו תנועה אנכית – כלפי מעלה ולכן תרגם ״אֶסְתַּלֵּק״.
מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג .. וְהִנֵּה מְצֹרָעַת – חַוְרָא כְּתַלְגָּא... וְהָא סְגִירַת
ב. אונקלוס הבחין בין ״מצרעת״ לבין ״מצרעת כשלג״. ״מצורעת״ הוא מושג הלכתי ומתורגם ״סגירת״ כדרכו בתרגומי שם צרעת – על שם שמסגירים אותו – כגון ״והיה בעור בשרו לנגע צרעת״ (ויקרא יג ב) ״למכתש סגירו״; ״תורת המצרע״ (ויקרא יד ב) ״אוריתא דסגירא״. אולם הצרוף ״מצרעת כשלג״ בא לתאר את מראה הלובן שנראה כבהרת עזה כשלג, ולפיכך תרגם ״חורא כתלגא״, לבנה כשלג.⁠2 כיוצא בזה תרגם גם אצל משה ״והנה ידו מצרעת כשלג״ (שמות ד ו) ״חורא כתלגא״ (יא״ר). אף יוב״ע נקט בהבחנה זו במל״ב ה כז: ״וְצָרַעַת נַֽעֲמָן תִּֽדְבַּק בְּךָ וּֽבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם״ תרגם ״וּסְגִירוּת נַעֲמָן״, אבל ״וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּֽׁלֶג״ תרגם ״וּנְפַק מִן קֳדָמוֹהִי חִוָר כְּתַלְגָא״.
אך אפשר שההבחנה שונה: קודם שראה כהן את הנגע לא חל דין הסגר (ויקרא יג ב). לפיכך תרגם ״חורא כתלגא״, אך משראה אותה אהרן הוכרה כמצורעת וזהו ״סגירת״ (לחם ושמלה).⁠3
1. ״סוּרוּ נָא״ (בראשית יט ב) שתרגם ״זוּרוּ כְעַן״, עיין בבאורנו שם.
2. יא״ר.
3. אבל הרה״ג אביגדר נבנצל העירני שהקב״ה הסגירה (ולא אהרן) כמפורש בזבחים קב ע״א ״אלא כבוד גדול חלק לה הקדוש ברוך הוא למרים, אותה שעה: אמר אני כהן ואני מסגירה, אני חולטה ואני פוטרה״.
ועננה סטתא מעלוי משכנה והא מרים מצרעתה [כתלגהב ואסתכל אהרן במריים והא מצרעה.]⁠ג
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סטת״) גם נוסח חילופי: ״עבר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצרעתה [כתלגה]״) גם נוסח חילופי: ״לקת בצורעתה חוורה הי כת⁠(ג)⁠ל⁠{ג}⁠ה״.
ג. המלים בסוגריים המרובעים הושמטו בכ״י ניאופיטי 1 והושלמו בגיליון שם.
וענן איקר שכינתא די״י איסתלק מעילוי משכנא והא מרים לקת בצורעא ואסתכל אהרן לות מרים והא לקת בצורעא.
And the glorious Cloud of the Lord's Shekinah went up from above the tabernacle; and, behold, Miriam was seized with the leprosy. And Aharon looked upon Miriam, and, behold, she had been smitten with leprosy.
והנה מרים מצורעת כשלג – לפי שעל לשון הרע נגעים באים לאדם, מה הוא כשלג, לקתה בבהרת, 1כמו ששנינו בהרת עזה כשלג.
2דבר אחר: מפני מה במשה ומרים מצורעת כשלג מפני שנקיי בשר היו.
דבר אחר: מפני מה לקו במין אחד לפי ששניהם לקו על מחמד פיהם, משה לקה על שאמר (והיה אם) [והן] לא יאמינו לי וגו׳ (שמות ד׳:א׳), מרים לקתה על שדברה באחיה.
ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת, מלמד שאף אהרן לקה, שחרון אף היה על שניהם, שנאמר ויחר אף ה׳ בם וילך (פסוק ט), אלא שנפנה מצרעתו. ולמה נפנה אהרן, לפי שלא יצא הדיבור ממנו תחלה אלא ממרים, שנאמר ותדבר מרים ואהרן וגו׳ (פסוק א), אינו אומר ודבר אהרן ומרים.
1. כמו ששנינו, נגעים פ״א מ״א.
2. דבר אחר: מפני מה במשה ומרים מצורעת כשלג. ספרי פיסקא ק״ה.
וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל – מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לְפֶּדָגוֹג רְדֵה אֶת בְּנִי אֲבָל לֹא בְפָנַי וּמִשֶּׁאֵלֵךְ רְדֵהוּ, מִפְּנֵי שֶׁרַחֲמֵי הָאָב עַל הַבֵּן. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, אִם חָס הַמָּקוֹם עַל הַצַּדִּיקִים בִּשְׁעַת כַּעַס, קַל וָחֹמֶר בִּשְׁעַת רָצוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ״ט:ח׳) ״כֹּה אָמַר ה׳ בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ״.

רמז תשמא

וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַשָּׁלֶג – מְלַמֵּד שֶׁנִּצְטָרְעָה בְּעַזָּה, וּלְלַמֶּדְךָ שֶׁנְּקִיַּת בָּשָׂר הָיְתָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וַיֹּאמֶר ה׳ לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ״ וְגוֹ׳ לְלַמֶּדְךָ שֶׁנְּקִי בָשָׂר הָיָה.
וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם – שֶׁנִּפְנָה מִצָּרַעְתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר עָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר נִתְּנַגַּע אַהֲרֹן, אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּסָּה עָלָיו וְאַתָּה מְגַלֶּה עָלָיו. וְעָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר צְלָפְחָד מְקוֹשֵׁשׁ הָיָה, אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּסָּה וְאַתָּה מְגַלֶּה עָלָיו. וְעָתִיד לִתֵּן אֵת הַדִּין כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל נִתְנַדָּה. וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם. מַגִּיד שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָיָה רוֹאֶה אוֹתָהּ הָיְתָה פּוֹרַחַת בָּהּ.
לְפִי שֶׁנִסְתַּכֵּל אַהֲרֹן בִּנְגָעָיו וְהָלַךְ לוֹ אָמַר אַהֲרֹן אֲנִי עַכְשָׁיו מִסְתַּכֵּל בְּשֶׁל מִרְיָם וְהָלַךְ לוֹ. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר כָּל מִי שֶׁהָיָה מַבִּיט בּוֹ הָיָה רוֹתֵת. אָמַרְתָּ וַיִּפֶן אַהֲרֹן. יָכוֹל שֶׁהֻצְרַךְ אַהֲרֹן לְמִי שֶׁיֹּאמַר לוֹ צֵא וּבַקֵּשׁ מִמֹּשֶׁה כְּדֶרֶךְ שֶׁהֻצְרְכוּ רֵעֵי אִיּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מ״ב:ז׳) ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי״ אָמַר לָהֶם אַתֶּם הֱיִיתֶם יוֹצְאִים בַּפֶתַח שֶׁאֲנִי וְהוּא יוֹצֵא, הֱיִיתֶם יוֹצְאִים בִּזְכוּתוֹ, ״וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם״, כְּדַאי אַתֶּם (שם) לַ״עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה״, וּמָה אִם מִי שֶׁבִּקֵּשׁ לְזַכּוֹת אֶת הַזַּכַּאי וּלְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב כְּדַאי הוּא לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ נְבָלָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה הַמְזַכֶּה אֶת הַחַיָּב וְהַמְחַיֵּב אֶת הַזַּכַּאי.
פַכַּמַא זַאלַ אַלגַ׳מַאם עַןִ אלכַ׳בַּאאַ פַאִדַ׳א בִּמִריַאםַ בַּיְצַ׳אאַ כַּאלתַּ׳לגִ פַלַמַּא אַלתַּפַתַּ אהַרֻוןֻ אִלַי׳ מִריַאםַ פַאִדַ׳א בִּהַא בַּרצַאאַ
וכך בהעלמות העננים מעם האהל, והנה במרים לבנה כמו השלג, וכאשר הסתובב אהרן אל מרים, והנה היא מצורעת.
אין אמרו מצורעת כשלג דמוי הצרעת כשלג, ורק רצה כי צבעו דומה לשלג בשעת פגיעת המכה בה.
והענן סר – ואחר כך מרים מצורעת כשלג. משל למלך שאמר לפדגוג: רדה את בני, אבל לא תרדהו עד משאלךא מאצלך שרחמיי עליו.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״שאלך״.
והענן סר AND THE CLOUD DEPARTED – and only afterwards, ומרים מצרעת כשלג BEHOLD, MIRIAM BECAME LEPROUS, WHITE AS SNOW. A parable! This may be compared to a king who said to his son's tutor, "Chastise my son, but do not do so until I go away from you, because I feel pity for him" (Sifre Bemidbar 12).
פס׳: והענן סר מעל האהל – משל למלך שאמר לפדגוגו אל תכה את בני בפני לפי שרחמי האב רבים על הבן ק״ו אם כך מרחם הקב״ה על הצדיקים בשעת הכעס כל שכן בשעה שעושין רצונו שנאמר (ישעיהו מ״ט:ח׳) כה אמר ה׳ בעת רצון עניתיך.
והנה מרים מצורעת כשלג – ויפן אהרן אל מרים. מלמד שכל זמן שהיה אהרן רואה אותה היתה פורחת בה:
והענן סר מעל האהלא – מעל פתח האהל.
והנה מצורעת – תחסר מלת היא, כמו: כאשר קאה (ויקרא י״ח:כ״ח).
א. ״מעל האהל״ חסר בכ״י פריס 177 והושלים מכ״י פריס 176.
FROM OVER THE TENT. From over the opening of the tent.⁠1
AND…BEHOLD, MIRIAM WAS LEPROUS. Ve-hinneh metzora'at2 is to be rendered, and behold, "she" [Miriam] was leprous.⁠3 Compare, ka'asher ka'ah4 (as it vomited out) (Lev. 18:28).
1. Where it was up to this time. See verse 5.
2. Which literally means, and behold, leprous.
3. In other words, ve-hinneh metzora'at is to be read as if written, ve-hinneh hi metzora'at.
4. Which is to be read as if written, ka'asher hi ka'ah, for ka'asher ka'ah means as spit out.
והענן סר מעל האהל – ואחר כך: והנה מרים מצורעת כשלג – לאחר שנסתלק הענן, כי אין דרך קדושה לעמוד במקום טומאה, ומצורע טמא.
והענן סר מעל האהל – THE CLOUD DEPARTED FROM OVER THE TENT – And afterwards: והנה מרים מצורעת כשלג – AND BEHOLD MIRIAM WAS LEPROUS LIKE SNOW – After the cloud departed, because holiness does not generally stand in a place of impurity, and someone afflicted with tzara'at is impure.
והענן סר, והנה מרים מצרעת – אין דרך ארץ שתעמוד הקדושה במקום טומאה.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
והענן סר והנה מרים מצורעת, "when the cloud had cleared, Miriam had been struck with tzoraat". It is not seemly for the holy cloud of God to remains next to a ritually impure person.
והענן סר מעל האהל – הענן הזה אילו היה הענן שירד לכבוד משה שהזכיר בו למעלה ויעמוד פתח האהל היה ראוי לומר והענן סר מפתח האהל. ועל כן יתכן לפרש כי הוא הענן שהיו ישראל כל ימי המדבר נוסעים וחונים על פיו, וכיון שסר מעל האהל היו ישראל סבורין ללכת אחריו כמנהג, והקב״ה צוה אותם להתעכב שבעת ימים, זהו שאמר תסגר שבעת ימים, וכשאמר והעם לא נסע, כאילו אמר והענן לא נעלה כי סר מעל האהל להיכרא, אבל לא נעלה עד מלאת שבעת ימים, והיה הענין כדי שיהיה נודע ומפורסם לכל ישראל כי עכובם שם שבעת ימים לכבוד מרים היה.
והענן סר מעל האהל, "and the cloud departed from above the Tent.⁠" If the Torah referred to the cloud which had descended onto the entrance of the Tabernacle in verse 5, the Torah would now have had to describe it as "the cloud departed from the entrance of the Tent.⁠" Seeing that the word מפסח is missing, we must assume that the cloud the Torah speaks of is the one which always signaled that the people should either move or make camp. Seeing the cloud departed the Israelites thought that they were meant to break camp and start moving. However, God commanded them to wait for seven days. This is the meaning of the words תסגר שבעת ימים, "let her be quarantined for seven days" (verse 14). When the Torah reported afterwards that the people did not journey this is equivalent to saying that the cloud had not actually traveled away from the Tabernacle any distance at all. It only departed to show that ordinarily, if not for Miriam's quarantine, the people would have been on the way already. In other words, the Torah made it clear to everyone that the entire people's progress toward the Holy Land had been delayed for seven days in honor of Miriam.
ויפן אהרן אל מרים – מכאן שפנה מצרעתו שגם הוא נצטרע ונתרפא.
אל נא תהי כמת – התפלל עליה שאם לא תתרפא יאמרו שאנחנו מתולדת מצורעים. ושהחולי נכנס בה ממעי אמנו ומיד שנכנס החולי דומה שנאכל מקצת הבשר ויש לנו בושת בדבר אבל כשנתפלל עליה ותתרפא ידעו הכל כי מחמת עון נכנס בה הצרעת.
והענן סר – שלא יראה במפלתן זה שאחז״ל אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

והענן סר – כמרחיק המצורעת כדי שישלחוה אל מחוץ למחנה לביישה.
והענן סר, as one needs to keep one’s distance from anyone afflicted with tzoraat, and so that the afflicted person could be removed from the encampment of the people.
והענן סר ואחר כך והנה מרים מצורעת כשלג. אף על גב שפירש למעלה (רש״י פסוק ט) שהקדוש ברוך הוא הלך לו מפני שגזר עליהם נידוי, אין זה קשיא, כי ״וילך״ (פסוק ט) משמע שלא סר לגמרי אלא ממקום שלהם כדין נידוי, דהיינו מארבע אמות שלהם, ולא סר לגמרי. ומכל מקום עדיין לא בא הפורענות, מפני שהיה לפני הקדוש ברוך הוא, עד ״והענן סר ומרים מצורעת״:
והנה מצורעת – לא היה צריך לומר הדבר אחר שכבר אמר והנה מרים מצורעת וגו׳ ולפי דבריהם ז״ל (ספרי) שאמרו שגם אהרן נצטרע ירצה לומר הנה היא עדיין מצורעת ולא פרחה ממנה כאהרן ואמרו עוד חז״ל (שם) שדוקא כשהיה פונה היתה מצורעת וכשהיה מחזיר פניו היתה פורחת ממנה, ולדבריהם צריך לומר כי משה לא היה מביט במרים לדעת מה היא, שאם לא כן ממה נפשך קשה והבן.
והנה מצרעת, and here she was afflicted with Tzoraat. There was no need to repeat this seeing the Torah had already mentioned it in the first half of our verse. According to Sifri who claims that Aaron too had been afflicted the repetition could mean that whereas Aaron had already been cured Miriam continued to be afflicted. According to Sifri Aaron's affliction disappeared as soon as he turned towards Miriam. Accordingly, we would have to assume that Moses had not been looking at Miriam at all. Why else would he have to be informed by Aaron of her affliction before he would pray for her?
והנה מרים מצרעת – מיד כשסר הענן כסתה הצרעת את כל עור גופה, והיא לא הרגישה בדבר עד שאהרן פנה אליה לדבר עמה על הענין וראה שהיתה מצורעת, ובחשבו שאין ראוי שתלך היא בעצמה לדבר אל משה ולבקש ממנו מחילה, כי אין לבא לפני אדון הנביאים בגוף טמא, הלך הוא לבדו אל משה להעתיר בעדה:
והענן וגו׳ והנה מרים מצרעת כשלג ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת – מיד לאחר שהענן סר מעל האוהל, הם ראו שמרים מצורעת כשלג. וכאשר אהרן פנה אל מרים ובדק את הצרעת יותר מקרוב, הוא הכיר בכך שזהו אחד ממיני נגעי הצרעת האמורים בתורה, המציינים את האדם שלקה בו כמי שחרה בו אף ה׳ (עיין פירוש, ויקרא יג בסופו).
והענן סר – לפמ״ש למעלה (יא לה) שהעם התחילו לנסוע מחצרות ובתוך כך נצטרעה מרים ושבו לחצרות י״ל שלכן סר הענן שזה היה סימן למסע העם, כמ״ש ובהעלותו יסעו, וכיון שסר הענן תקעו בחצוצרות והתחילו לנסוע ובתוך כך נצטרעה מרים:
והענן: שהיה עומד פתח האהל בשעה שדבר עמם. ולא כספורנו בפסוק ט״ו שפירש בענן שהיה תמיד על האהל ועתה עלה. אלא אינו מדבר באותו ענן כלל.
ויפן אהרן אל מרים: ביקש להיות נדבר עמה מה לעשות ולפייס את משה.
והנה מצורעת: היא מבוהלת ונאלמת דומיה מרוב צער.
והנה מרים מצורעת כשלג כו׳ אל מרים והנה מצורעת – הביאור עפ״י מה דאמרו במשנה הגרמני בהרת עזה נראה בו כהה, לכן מרים שאמרו פ״ק דסוטה, שהי׳ פניה מאירה כצהרים, א״כ הבהרת עזה כשלג בבינוני הי׳ נראה בבשרה כסיד ההיכל, לכן אמר, שהיה עזה כשלג, אבל בהבטה על מרים לא היה כשלג רק נמוך מזה. ודו״ק.
ויפן אהרן – מהו ויפן – שפנה מצרעתו.⁠1 (שבת צ״ז.)
1. מדייק מדלא כתיב וירא אהרן, ונסמך על הדרשה הקודמת שאף אהרן נצטרע, ודריש שקדם ונתרפא, ואח״כ פנה אל מרים.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יא) וַיֹּ֥אמֶר אַהֲרֹ֖ן אֶל⁠־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל⁠־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֙ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ׃
Aaron said to Moses, "Oh, my lord, please don't count this sin against us, in which we have done foolishly, and in which we have sinned.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנואור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
ויאמר אהרן אל משה בי אדוני – אמר לו: אם שוגגים היינו מחול לנו כמזידים.
"And Aaron said to Moses: Pray, my lord, do not impute transgression to us in that we have been foolish and have sinned.⁠": He said to him: If we have been willful (in our sin), forgive us, as if we were unwitting.
ויאמר אהרן אל משה – יכול שהצריך אהרן למי שיאמר לו צא ובקש ממשה כדרך שהצריכו רעי איוב שנא׳ ויאמר י״י אל אליפז התימני חרה אפי בך ובשני רעיך וגו׳ (איוב מ״ב:ז׳) אמר להם אתם הייתם יוצאים פתח שאצא אני בזכות ואיוב עבדי היה יוצא פתח שאצא אני והוא בזכות ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים לבלתי עשות עמכם א״ל כדאי אתם ליעשות נבלה ומה אם מי שזיכה את הזכאי וחייב את החייב כדאי היה ליעשות נבלה על אחת כמה וכמה המזכה את החייב והמחייב את הזכאי [ת״ל ויאמר אהרן אל משה לא הצריך למי שיאמר לו צא ובקש ממשה].
בי אדוני – בבקשה. אל נא תשת עלינו חטאת – אל תקבל עלינו חובה. אשר נואלנו ואשר חטאנו – אמרו לו נטפשנו ששלחנו יד בך.
ד״א אשר נואלנו ואשר חטאנו – אמרו לו זו היתה תחלה לנו שלא קלקלנו בך מימינו.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַאֲמַר אַהֲרֹן לְמֹשֶׁה בְּבָעוּ רִבּוֹנִי לָא כְעַן תְּשַׁוֵּי עֲלַנָא חוֹבָא דְּאִטְּפַשְׁנָא וְדִסְרַחְנָא.
And Aharon said to Moshe, My lord, I entreat that you wouldst not lay this sin upon us, in that we have acted foolishly, and have transgressed.

וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ
וַאֲמַר אַהֲרֹן לְמֹשֶה בְּבָעוּ רִבּוֹנִי לָא כְעַן תְּשַׁוֵּי עֲלַנָא חוֹבָא דְּאִטְּפַשְׁנָּא וְדִסְרָחְנָּא
א. צירוף המילים ״בִּי אֲדֹנִי״ ותרגומו ״בְּבָעוּ רִבּוֹנִי״ נתבאר בבראשית מג כ ״וַיֹּאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ...⁠״.
כבוד אהרון
ב. ״עָלֵינוּ חַטָּאת... וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ״ – ״עֲלַנָא חוֹבָא ... וְדִסְרָחְנָּא״. חֵטְא לה׳ מתורגם חוֹבָא כגון ״וְהָיָה בְךָ חֵטְא״ (דברים כג כב) ״וִיהֵי בָךְ חוֹבָא״, ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה״ (ויקרא ד א) ״אֲנָשׁ אֲרֵי יְחוּב״, אבל חֵטְא שעניינו אשמה שבין אדם לחברו, מתורגם סוּרְחַן כגון ״מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי״ (בראשית לא לז) ״מָא חוֹבִי מָא סוּרְחַנִּי״, ״חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם״ (בראשית מ א) ״סְרַחוּ שָׁקְיָא דְּמַלְכָּא דְּמִצְרַיִם״, ״אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם״ (בראשית מא ט) ״יָת סוּרְחָנִי״. אמנם לשמירת כבודו של אהרן ולהקטנת גנותו תרגם ״אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת״ – ״לָא כְעַן תְּשַׁוֵּי עֲלַנָא חוֹבָא״ אבל ״אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ״ – ״דְּאִטְּפַשְׁנָּא וְדִסְרָחְנָּא״. לפי תרגומו מתקבל הפירוש: אל תדון את מעשנו כחטא דתי לה׳ (חוֹבָא) אלא כחטא נימוסי בלבד (סוּרְחַן).⁠1
תוספת טפשות
ג. ›״נוֹאַלְנוּ״ – ״דְּאִטְּפַשְׁנָּא״. כאן פירש רש״י – ״כתרגומו לשון אויל״, אבל על דברי הגמ׳ בתענית (ז ע״א):
אמר רבי יוסי בר חנינא: מאי דכתיב חרב אל הבדים ונאלו – חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בד בבד בתורה, ולא עוד אלא שמטפשין שנאמר ונאלו, ולא עוד אלא שחוטאין: כתיב הכא ונאלו וכתיב התם אשר נואלנו ואשר חטאנו
הוסיף רש״י: ״שמוסיפין טפשות דכתיב נואלנו – אשר נואלנו מתרגם דאיטפשנא״.
1. את המשנה בסוכה (משנה סוכה ב ט) ״ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה״ ביאר תוספות יום טוב –״משתסרח – פי׳ הר״ב משתקלקל. וכ״כ הרמב״ם סריחה בלשונם הוא כמו הפסד ע״כ. כלומר דאינו מלשון סרחון וריח רע. ונ״ל שהיא מלה ארמית כדמתרגמי׳ ״אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ״ (שמואל ב יט כ) ״דִי סְרַח עַבְדָךְ״, ״וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי״ (שמואל ב כד יז) ״וַאֲנָא סְרָחִית״. קלקול והפסד שנאמרו כאן ביחס למיני מאכל, יתפרשו על פי זה כעוולה מוסרית. (ויכול היה תוי״ט להסמך על ת״א בפסוקים שהובאו כאן).
ואמר אהרן למשה בבעו מנך רבוני לא כען תשווי עלינן חובה די אשתלינן ודי חטינןא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חטינן״) גם נוסח חילופי: ״איתחייבינן״.
ואמר אהרן למשה במטו מינך ריבוני לא תשוי עלנא חובא דאיטפשנא ודי סרחנא.
And Aharon said to Mosheh, I beseech of thee, my lord, not to lay upon us the sin we have foolishly committed, and by which we have transgressed.
דאשתלינן.
That we have sinned.
אל נא תשת עלינו וגו׳ – התחיל אהרן מבקש ממנו שימחול להם על זרעם ונתפלל על אחותו, ולכך נאמר אשר נואלנו וגו׳, [כמו שנאמר] נואלו שרי צוען וגו׳ (ישעיהו י״ט:י״ג).
וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה – אֲמַר לֵיהּ אִם שׁוֹגְגִין הָיִינוּ מְחֹל לָנוּ כִּמְזִידִין.
בִּי אֲדֹנִי – בְּבַקָּשָׁה. אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת. אַל תְּקַבֵּל עָלֵינוּ חוֹבָה. אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ. אָמְרוּ לֵיהּ נִתְפַּשְׂנוּ שֶׁשָּׁלַחְנוּ יָד בְּךָ (כָּתוּב בּרֶמֶז רס״ד). דָּבָר אַחֵר: ״אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ״. זוֹ הָיְתָה תְּחִלָּה לָנוּ, שֶׁלֹּא קִלְקַלְנוּ בְּךָ מִיָּמֵינוּ.
פַקַאלַ אהַרֻוןֻ לִמֻושִׁה יַא סַיִּדִי לַא תַּגעַל עַלַיְנַא כַ׳טִיאַתַּ פִימַא גַהַלנַא וַאַכ׳טַאנַא
ואמר אהרן למשה, אהה אדני! אל תזקוף עלינו שגגה, בבורותנו ובטעותנו.
נואלנו – כתרגומו, לשון אויל.
נואלנו – Understand this as the Targum does: (we have acted foolishly); it is associated in meaning with אויל "a fool".
פס׳: ויאמר אהרן אל משה בי אדוני – אמר לו אדוני אם שוגגין היינו אל תשת עלינו חטאת. כמזידים לא נתכווננו אלא מפני פריה ורביה:
בי אדני – פירשתיו [לאשר על ביתי (ראב״ע בראשית פירוש ראשון מ״ג:כ׳),⁠1 הוא יגיד לך.]⁠א
אל נא – אל עתה.
נואלנו – מבנין נפעל, ואין לו אח כי אם: נואלו שרי צוען (ישעיהו י״ט:י״ג).
ויש אומרים: שהוא הפך מאולת קשורה (משלי כ״ב:ט״ו), וטעמו ידוע.
1. ההפנייה היא לפירושו על בראשית מ״ג:כ׳ הדן בשיחת האחים עם הממונה על בית יוסף.
א. הוספה בכ״י פריס 177 ופרנקפורט 150. היא חסרה בכ״י לוצקי 827, כ״י פריס 176, ועוד עדי נוסח.
OH MY LORD. I have already explained the meaning of bi adoni (Oh my lord).⁠1
LAY NOT, I PRAY THEE. The meaning of al na2 (…not, I pray thee) is, now, do not.⁠3
WE HAVE DONE FOOLISHLY. The word no'alnu (we have done foolishly) is a nifal. It has no cognate4 except for the word no'alu (are become fools)⁠5 in The princes of Zoan are become fools (Is. 19:13). Some say that the root of no'alnu6 was formed by inverting the root ivvelet7 (foolishness). Compare, Foolishness is bound up (Prov. 22:15) (in the heart of a child). The meaning of no'alnu is known.⁠8
1. Bi is an expression introducing a request, or the phase of bi adoni is short for: upon me (bi), my lord, is the sin. See Ibn Ezra on Gen. 43:20 (Vol. 1, p. 392); and Ex. 4:10 (Vol. 2, p. 99).
2. According to Ibn Ezra the word na means now. Hence his comment.
3. According to Ibn Ezra our verse should be rendered: oh my lord, do not now lay sin upon us.
4. That is, the root yod, alef, lamed does not appear in Scripture with the meaning of foolishness except when it is in the nifal form. It has a different meaning in the hifil. See Filwarg.
5. And similar nifal forms. See Jer. 5:4 (Filwarg).
6. No'alnu comes from the root yod, alef, lamed.
7. From the root alef, vav (yod), lamed.
8. Its meaning is, we have done foolishly.
ויאמר אהרן אל משה – מכאן שמקניט את חבירו צריך לשאל ממנו ״מטו״, ואחר כך מאת הקב״ה. וכן מצינו באבימלך: השב אשת האיש (בראשית כ׳:ז׳), ואחר כך עשה לו שיתפלל בעדך.
ויאמר אהרן אל משה – AND AHARON SAID TO MOSHE – From here we learn that one who angers his friend needs to ask from him forgiveness, and [only] afterwards from the Blessed Holy One. And likewise we find with Avimelech: “Return the man’s wife” (Bereshit 20:7) and [only] after that, do for him so that "he will pray for you".
אשר נואלנו – בך. ואשר חטאנו – בשכינה. וטעם לשון נואלנו לפי שהדבור באותו ענין אולת היא לו למדבר.
ובמסכת זבחים פרק טבול יום אמרו, מרים מי הסגירה, אם תאמר משה, זר היה ואין זר רואה את הנגעים, ואם תאמר אהרן, קרוב היה ואין קרוב רואה את הנגעים, אלא כבוד חלק הקב״ה למרים באותה שעה, אמר אני כהן ואני מסגירה ואני חולטה ואני פוטרה.
אשר נואלנו, "for we have been foolish" vis-a-vis you (Moses) ואשר חטאנו, "and we have sinned" (against You God). The reason for the unusual expression נואלנו, is that raising this whole subject by speaking about it was an act of foolishness on the part of who spoke about it.
Zevachim 101 raises the question of who quarantined Miriam. If you were to say it was Moses, how could he do this seeing he was not a priest? Only priests are allowed to inspect such skin afflictions and pronounce them as purified or not. If you were to say that Aaron quarantined her, how could he do that seeing that he was related to Miriam and therefore biased in his judgment? We have a clear rule that no blood relation is allowed to inspect the status of such skin afflictions and to pronounce them as healed, etc. God showed Miriam respect by announcing that seeing that He was a Priest, He could determine the length of her quarantine.
והנה ביקש אהרן מחילה ממשה על מה שהטיחו דברים כנגדו הוא ואחותו, ואמר לו שלא ישית עליהם חטאת מה שנואלו בו וחטאו.
אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו וגו׳ – ירצה שלא ישתדל בדבריו להשית עליהם חטא ואשמה ולהוכיחם על זה שכבר הודו שנואלנו ושחטאו אבל שיתן לב שיתפלל עליה מיד ומה שאז״ל אין אדם חוטא אלא א״כ נכנס בו רוח שטות (סוטה ג׳.) ביארנוהו בשער ע״ג.
לשון אויל. כלומר פירושו כפי׳ אויל לא שהוא מגזרתו כי שרש אויל אול ושרש נואלנו יאל והם שני שרשים בענין אחד לפירוש אנקלוס וכן דרשו רז״ל בפסוק חרב על הבדים ונואלו חרב על החכמים העוסקי׳ לבדם ואינם מתחברים זה עם זה בהלכה ולא די אלא שהם מטפשים שנאמר ונואלו כמו אשר נואלנו ואשר חטאנו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

אל תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו – הרמז בזה שאהרן אמר למשה שלא ישית עליהם חטאת. כי לא חטאו מרצונם ומדעתם אבל היו אנוסים. כאומרם אין אדם עובר עבירה אלא א״כ נכנס בו רוח שטות. וזהו אשר נואלנו ואשר חטאנו. ורמז עוד בדבריו כי כבר היה יודע ומכיר אותם שהיה אחיו ועצם מעצמיו. ודבקים אל ה׳ תמיד והולכים בדרכיו ולא נסו ללכת באלה. אבל עון הרבים גרם להם לחטוא. לפי שהיתה עת רעה מוכנת לפורענות. אחר שישראל יצאו מרעה אל רעה ממתאוננים למתאוים. וממתאוים לדבת המן. ומדבת המן לדבת משה. וזהו אל נא תשת עלינו חטאת. לפי העת והעונה הזאת אשר היא עתה עת רעה. וזהו אל נא כי לא היה לו לומר אלא אל תשת עלינו חטאת. וזהו אשר נואלנו ואשר חטאנו כמו שנואלו וחטאו ישראל. וזהו אל נא תהי כמת. כי אע״פ שחטאה חטא עצום והיא חייבת מיתה וצרעת. אין זה עת ראוי לעונש גדול כזה. כי העונש ראוי שיהיה לפי הזמן ולפי המקום. וכן רמז באומרו אל נא תהי כמת. להורות שאין כל האנשים ראויים שיהיו שוים בעונש. כאומרם במצרים והגד לעמי פשעם אלו ת״ח שאפי׳ שגגות נעשות להם כזדונות וכו׳. וכן עונש הנשים אין ראוי שיהיה שוה לעונש האנשים. וכמו שמוזכר בע״ז שהיתה אומרת אשתו של ר״מ דעתן של נשים קלה חוץ מברוריה. ולכן אמר אל נא תהי אחותינו זאת כמת אחר וכפושע אחר. לפי שהיא אשה ודעתה קלה ומתחלת בריאתה היא רפת המזג נמסת ההרכבה. באופן שבצאתו מרחם אמו. מיד יאכל חצי בשרו של זה המת שהיא אחותינו. ואין לה הכנה טובה כמו האדם. וכשראה משה שטענותיו צודקות. אמר אל נא רפא נא לה. סידר בתפילתו השני דברים שאמר אהרן. הא׳ כי לפי העת שהיא עת רעה יש לו להביט. אחר שהיא היתה צדקת. וזהו אל נא כלומר ברחמיך יש לך להביט לזה העת וזהו אל נא. וכן יש לך להביט שהיא אשה ודעתה קלה ואינה ראויה לעונש כזה. וזהו רפא נא לה שהיא אשה. ולכן לא הזכיר שמה כאומרם בברכות שאין להזכיר שם החולה בתפלה. וחזר לומר רפא נא. להורות שאחר שישראל היו ראויים ליסע מיד ונתעכבו בשבילה. וי״א שכבר התחילו ליסע דגל יהודה וחזרו לכבודה. ראוי שתביט לזה העת שיש בו טורח צבור ולכן רפא נא לה. ולהורות על זה אמר והעם לא נסע. מכלל שהיו ראויים ליסע ונשתהו לכבודה ומיד נסעו וזהו ואחר נסעו העם מחצרות:
(יא-יג) אמר הגאון, אל נא תשת עלינו חטאת. היה לו לומר ׳הרם מעלינו חטאת׳, שכבר הושת. אלא אמר ׳אל נא תשת עלינו חטאת׳ פעם אחר, לפי שנואלנו ואשר חטאנו וכסבורים היינו כן, לא במרד ולא במעל עשינו זאת. וכן הוא אמרם (שבועות יב:) ׳חטאים – אלו השגגות׳.
לכן אל נא תהיה כמת וגו׳, אמר כן אהרן למשה, אל נא תהיה אתה כמת, כאותו העובר אשר בצאתו מרחם אמו – כלומר ברצותו לדחוק את השעה לצאת ויאכל חצי בשרו, מניח חצי אבריו ברחם אמו וימות, כן אתה, אל תדחוק ברצותך לכנוס לארץ להניח חצי בשרך פה במדבר, שהיא מרים1.
ואז ויצעק משה אל ה׳ לאמר אל נא רפא נא לה, ׳נא׳ ראשון הוא לשון בקשה, והשני הוא לשון עתה, כמו ׳הנה נא הואלתי לדבר׳ וגו׳ (בראשית יח לא):
1. ע״פ עקידת יצחק.
בי אדוני אל נא תשת וגו׳ – הנה מדברי אהרן משמע כי משה הקפיד על דבריהם אשר על כן מחלה פניו שימחול להם חטאתם, ונראה כי טעמו של אהרן הוא שדן במשה דין חכם, שכפי הדין (קידושין לב:) חכם שמחל על כבודו כבודו מחול, ולזה אמד בדעתו שאם ימחול סר הנגע, ואמר אל נא תשת וגו׳ פירוש הגם שהקפדת על הדברים עד שבא העונש עתה שבא העונש יכופר העון ולא תשת עוד עלינו חטאת, ואחר האמת לא כן הוא כי משה לא הקפיד על הדבר, ולזה נתחכם הכתוב וסמוך לדברם בו אמר והאיש משה עניו מאוד נתכוון לשלול דברי אהרן כאן.
וטעם העונש הוא לב׳ סיבות, הא׳ שיש לנו לדון במשה משפט מלך, שכן כתיב (דברים לג) ויהי בישורון מלך, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (שם), ואולי כי לזה גם כן נתכוון ה׳ במאמרו להם מדוע לא יראתם לדבר בעבדי כי לה׳ המלוכה ועבד מלך מלך (שבועות מז:).
וסיבה ב׳ לפי מה שפירשתי שהקפיד ה׳ על שחשדו שעשה משה עול ח״ו והסכים ה׳ על ידו ולא הוכיחו, אם כן מילין לצד עילאה הם, ולזה הענישם הגם שאין כאן הקפדת משה, והצדיק משה כי לא הוא הסובב בהקפדתו שהוצרך להתפלל לה׳, ואף על פי כן לא הועיל לרפאות עד עבור שבעת ימים, ואם היה הדבר בו לא היה צריך לתפלה אלא ימחול וסר הנגע, הא למדת שהעונש בא לא׳ מב׳ הטעמים, או לשניהם יחד, ואפשר שאם היה משה מקפיד בדברם היה העונש באופן אחר כפול ומכופל להם ח״ו.
אשר נואלנו ואשר וגו׳ – הכוונה בב׳ עניינים, הוא על פי מה שפירשתי בתרעומת ה׳ עליהם שהקפיד על שהשוו נבואתם לנבואת משה, והקפיד על שנגעו בכבוד משה לומר לא טוב עשה, לזה אמר כנגד השואת נבואתם לנבואתו אמר אשר נואלנו כי דברו דברי שטות בזה, וכנגד מה שאמרו עליו לא טוב עשה אמר ואשר חטאנו.
בי אדני אל נא תשת עלינו תטאת, "please my lord, do not lay a sin upon us, etc.⁠" It is clear from Aaron's words that he believed Moses had felt slighted by their comments. This is why he pleaded with him to forgive them their sin. It appears that Aaron reasoned that Moses would view himself as a חכם, merely a wise man who is legally entitled to waive his honour so that those who slighted it could be forgiven. Aaron presumed that forgiveness by Moses would result in the Tzoraat being cured. Accordingly, Aaron said: "though you have been offended by our words so much that we have been punished on their account, now that we have suffered the punishment please forgive us so that we will no longer be guilty of this sin.⁠" The truth of the matter was that Moses had not felt offended at all. The Torah demonstrated this by writing how humble a person Moses was specifically at this juncture. This was to show that Aaron had been wrong in his whole assumption.
The reason why Miriam and Aaron were punished is twofold. 1) Moses could not be treated merely as a חכם, a sage, but had to be accorded the status of a king. (This is based on Deut. 33,5 that Moses was king amongst the people called Yeshurun). A king is not allowed to waive the honour due him; therefore Moses could not have forgiven the insult even if he had felt like doing so. Moreover, this may even have been what God alluded to when He described Moses as His servant in verse 8. According to the Talmud in Shavuot 47 the king's servant is to be accorded a status similar to that of the king himself. Seeing that Moses was the servant of the King of Kings, he too was to be accorded Royal status.
2) I have already explained that God was very concerned at the fact that Miriam and Aaron had suspected their brother of serious wrongdoing. If God had not rebuked and disciplined them it would have given them the impression that God Himself condoned and agreed with their criticism of Moses. This is why God had to punish them even though Moses had not even felt offended. Moses was justified in not praying immediately that the Tzoraat be removed seeing he had not been its cause, as he had not even felt slighted by Miriam and Aaron's remarks. Had the matter been up to Moses he would not have had to pray. All he would have had to do would be to forgive (if he had felt insulted) and the Tzoraat would have disappeared. Under the circumstances, his prayer would not become effective until after seven days had elapsed. Clearly the punishment was due to either or both of the reasons we have mentioned. We cannot imagine how much more severe the punishment would have been if Moses had indeed felt offended by Miriam and Aaron's criticism of his conduct vis-a-vis Tzipporah.
אשר נואלנו ואשר חטאנו, "for we have acted foolishly and have sinned.⁠" Both expressions refer to their error when comparing their level of prophecy to that of Moses. God's reaction had made it plain to them that the comparison of their prophetic powers to those of Moses had been foolish; the fact that they accused Moses of not having marital relations with his wife had been sinful.
אל נא תשתא וגו׳ – כמו כאשר יושת עליו וגו׳ (שמות כ״א:כ״ב), ואם כופר יושת עליו (שמות כ״א:ל׳). אל נא תתן עלינו עונש. חטאת כמו זאת תהיה חטאת מצרים (זכריה י״ד:י״ט) – עונש מצרים. ומה הוא העונש? אל תהי כמת וגו׳ (במדבר י״ב:י״ב).
א. כן בפסוק ובדפוס וילנא. בדפוס ראשון: ״תשית״.
בי אדני – הרי שהודה על יתרון מעלת משה עליו וקראו אדוניו:
אל נא תשת עלינו חטאת – כמו תשים, והענין אל תחשוב לנו לחטאת מה שדברנו נגדך, כי באמת מודים אנחנו לך שנואלנו וחטאנו:
אשר נואלנו – אשר הסכלנו עשו בדיבורנו:
{נואלנו – נואלנו וחטאנו דבר אחד הוא: חטאנו באולת.}א
א. ההוספה היא מכ״י קולומביה X 893.
אל נא תשת עלינו חטאת וגו׳ – משמעותה של בקשה זו אינה ברורה כל צורכה. מאחר שאהרן מודה שהם חטאו, קשה להבין למה התכוון בבקשת ״אל נא״ וגו׳. אם הם חטאו, הרי החטא קיים והוא רובץ עליהם.
ואולי הדגש של הבקשה נמצא בלשון ״שות״, כדוגמת ״אם כֹפר יושת עליו״ (שמות כא, ל), ופירוש הביטוי ״אל נא תשת עלינו חטאת״ הוא: אל יושת חטאנו עלינו כחטא שיש בו עונש. ייתכן גם שניתן לפרש ביטוי זה בהקשר לנאמר בפסוק הקודם – ״ויפן אהרן וגו׳ והנה מצרעת״ – ופירושו: אל נהיה חתומים בחותם החטא, החותם של מעשינו; אל יהא הנגע אות לחטא שחטאנו בו ללא מחשבה.
נואלנו – עיין פירוש, שם ב, כא.
(יא-יב) בי אדוני – בקש מאתו [א] אל נא תשת עלינו חטאת – השיתה מורה על הקביעות, וזה ההבדל בין שיתה ובין שימה, ר״ל בל יחשב כי חטאו בזדון ויש להחטא יסוד קבוע בלבם, כי חטאו בשגגה ובמקרה ובבלי דעת שעז״א אשר נואלנו – שהיה מתוך אולת וחסרון ידיעה, ואמר בספרי אל תדין אותנו כמזידין רק כשוגגים, ועל עצמו אמר אשר נואלנו שגדר האולת הוא המסופק בדבר, כי הוא לא חטא רק במה שהחריש כאלו מסופק בצדקת משה בזה, ונגד מרים אמר אשר חטאנו שהיא חטאה אבל בשוגג שזה ההבדל בין חטאנו ובין עוינו או פשענו, [ב] אפי׳ אם היינו חוטאים במזיד לא נכון העונש הגדול הזה שנחשב כמיתה ועז״א אל נא תהי כמת, אשר [מת] בצאתו מרחם אמו:
אשר נואלנו ואשר חטאנו: כוונת בקשה זו תבואר ע״פ דתניא בספרי והובא בתוספות זבחים (קב,א) ׳אמר אהרן, נמצאתי מפסיד לאחותנו שאיני יכול להסגירה ולא לטמאה ולא לטהרה׳. והקשו התוספות, במה היה מפסידה, הא כיון שאין אדם רואה את הנגעים הרי היא טהורה.
אבל מתחילה יש להבין מוצא זה הדרש שאמר כן אהרן. והענין, כבר ביארנו בספר ויקרא (יג,א) דעיקר כפרה שבצרעת הוא מנהג דיני מצורע, שמלבד יסורים של צרעת עוד הוא בזיון לפרסם עצמו ולשבת בדד מחוץ למחנה, ועוד. ואמרו ברבה ריש פרשת מצורע (טז,ב) ״זאת תהיה תורת המצורע״ – המוציא שם רע, למדנו, דאע״ג דצרעת באה על לשון הרע אפילו באמת , כמו שנענש משה בצרעת על שדיבר על ישראל, מ״מ די להתכפר ביסורים כרגע לחוד, משא״כ מוציא שם רע היינו לשון הרע בשקר, אינו מתכפר עד שיהיה נוהג ״תורת המצורע״.
מעתה, אם היו אהרן ומרים מדברים על משה דבר אמת, היתה כפרה שלהם בצרעת לחוד, אבל כשדיברו בלא אמת והרי זה בכלל הוצאת שם רע, עונשה בדיני צרעת, ובלא זה אין לה כפרה. וביקש אהרן ממשה שלא יהא חושב חטאם בכלל ׳מוציא שם רע׳ אלא בכלל ׳לשון הרע׳. והסביר טעם, שהרי מוציא שם רע הוא בזדון שיודע שאינו כן והוא מדבר, משא״כ המה אך ״נואלנו״ וכסבורים שכן הוא, וא״כ אינו אלא חטא לשון הרע של אמת, ולא של מוציא שם רע שכפרתו דוקא בדיני צרעת. והיינו דבר אהרן ״אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו״ – גם השגגה כסבורים שכן הוא, גם ״אשר חטאנו״ לדבר על האמת, ולא תחשוב לחטא רק ״אשר חטאנו״ ולא ״אשר נואלנו״, ואם כן סגי בצרעת לחוד. ומזה הגיעו חז״ל לדרוש דמה איכפת לאהרן שתנהג דיני טומאת צרעת, משום הכי דרשו שאמר שאין מי לטמאה ולטהרה וא״כ לא תהיה לה כפרה. ועיין מה שכתבתי בספר דברים (כד,ט).
אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו – יתכן, שרמז לו, כי גם משה נכשל בזה, שאמר לא יאמינו בי, ועבור זה נצטרעה ידו, כמו שדרשו ז״ל, לכן אמר ואשר חטאנו, לכלול בזה גם אותו.
אשר גואלנו וגו׳ – א״ר יוסי ב״ר חנינא, מאי דכתיב (ירמיהו ג׳) חרב אל הבדים ונואלו, חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבין בד בבד ועוסקין בתורה, ולא עוד אלא שמטפשים, כתיב הכא ונואלו וכתיב התם אשר נואלנו, ולא עוד אלא שחוטאים שנאמר ואשר חטאנו1. (ברכות ס״ג:)
1. נראה הבאור, כי הרבה מאוד הפליגו חז״ל במעלת למוד התורה בחבורה וגינו את הלומד ביחידות, ואמרו אין התורה נקנית אלא בחבורה, ובתענית ז׳ א׳ אמרו על הפסוק דירמיה (כ״ג) הלא כה דברי כאש נאם ה׳ לומר לך, מה אש אינו דולק יחידי אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי, וכן אמרו ברזל בברזל יחד, מה ברזל אחד מחדד את חבירו אף שני תלמידים מחדדים זא״ז, ועוד מאמרים ממין זה, וכאן מוסיף לתאר גודל מעלת הלימוד בחבורה, וכנגד זה בגנות הלומדים ביחידות, והיינו בד בבד, מלשון בדד, שהלומד ביחידות אין שכלו מתחדד ומתחכם וממילא מתטפש, וממילא עלול גם לחטוא כמ״ד בסוטה ג׳ א׳ אין אדם עובר עבירה אלא א״כ נכנס בו רוח שטות, ומביא לסמך ראיה דהלשון ונואלו כולל גם סכלות גם חטא, ולשון שונאיהם של ת״ח הוא לישנא מעליא.

ודע דאגדה זו מובאה בתענית ז׳ א׳ ובמכות י׳ א׳, ובתענית מובאה בשנוי לשון קצת, והיינו דעל הראיה שנואלו הוא לשון טפשות אינו מביא מפסוק שלפנינו כמו הכא וכתיב התם אשר נואלנו, אלא יליף כן מלשון ונואלו גופיה, וכתב בס׳ גבורת ארי שם דהגירסא דשם נכונה, יען דמאי אולמא הלשון אשר נואלנו מלשון ונואלו עד שיביא ראיה ממנו, יעו״ש.

אבל לדעתי י״ל דבאמת מוכרח להביא מפסוק שלפנינו, משום דבלעדו אפשר לפרש ונואלו מלשון חטא, כדמפרש שם דקאי על שרי צוען שהיו חוטאים, וא״כ אין ראיה על הא דמטפשים, משא״כ הלשון אשר נואלנו בהכרח לפרש לשון סכלות, יען דענין חטא כתיב ביחוד ואשר חטאנו, ולכן לדעתי צריך לתקן הנוסחא בתענית כמו בברכות ובמכות, וכפי שיתבאר עוד להמעיין בסוגיא שם.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנואור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יב) אַל⁠־נָ֥א תְהִ֖י כַּמֵּ֑ת אֲשֶׁ֤ר בְּצֵאתוֹ֙ מֵרֶ֣חֶם אִמּ֔וֹ וַיֵּאָכֵ֖ל חֲצִ֥י בְשָׂרֽוֹ׃
Let her not, I pray, be as one dead, of whom the flesh is half consumed when he comes out of his mother's womb.⁠"
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימהעודהכל
אל נא תהי כמת – מה המת מטמא באהל – אף מצורע מטמא בביאה. אמר אהרן: נמצאתי מפסיד לאחותי, שאיני יכול לא לסוגרה ולא לטמאה, ולא לטהרה. לפי דרכינו למדנו שהיה אהרן דורש אין אדם רואה בנגעי קרוביו.
אשר בצאתו מרחם אמו – מרחם אמנו, אלא שכינה הכתוב בדבר.
ויאכל חצי בשרו – חצי בשרנו היה צריך לומר, כעיניין שנאמר כי אחינו בשרנו הוא (בראשית ל״ז:כ״ז).
"Let her not be as a dead one": Just as a dead body imparts tumah in a tent, so, a leper imparts tumah by entrance (into a house). Aaron hereby said: Our sister loses on all accounts: I (being her kin) cannot quarantine her nor declare her tamei nor declare her clean. In passing we learn that Aaron expounds that one (a Cohein) does not inspect the plague-spots of his kin. "who leaving his mother's womb": He should have said "who leaving our mother's womb,⁠" but Scripture here is being euphemistic. "and half his flesh has been consumed": He should have said "and half our flesh,⁠" as in (Bereshit 37:27) "for he is our brother, our flesh,⁠" but Scripture here is being euphemistic.
אל נא תהי כמת – אמר לו אדוני אין האחים מתפרשים אלא מתוך המות שנא׳ כי הוא בין אחים יפריא (הושע י״ג:ט״ו) אחותינו עד שהיא בחיים נתפרשה ממנו. ד״א אל נא תהי כמת אל תעש אחותינו מיטמא כמתים.
- אשר בצאתו מרחם אמו – כולנו יצאנו מרחם אחד. ויאכל חצי בשרו, מגיד [שהיא חציינו היית] שהיא היתה מלמדת הנשים ואנחנו מלמדין את האנשים מכאן היה ר׳ אלעזר ביר׳ שמעון אומר צריך אדם להיות מושל בשל עצמו משל אחרים. אשר בצאתו מרחם אמו מרחם אמינו יצאת אלא שכינה הכתוב כיוצא בו אתה אומר ואמרתם הנה מתלאה והפחתם אותו (מלאכי א׳:י״ג) אותי היה אלא שכינה הכתוב כיוצא בו אתה אומר והנם שולחים את הזמורה אל אפם (יחזקאל ח׳:י״ז) אפי אלא שכינה הכתוב כיוצא בו אתה אומר בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו (שמואל א׳ ג׳:י״ג) כלפי מעלה אלא שכינה הכתוב כיוצא בו אתה אומר הלא אתה מקדם י״י אלהי קדושי לא נמות (חבקוק א׳:י״ב) כלפי מעלה היה אלא שכינה הכתוב כיוצא בו אתה אומר ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל (ירמיהו ב׳:י״א) כבודי היה אלא שכינה הכתוב. כיו״ב א״א מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאהליך ישראל (מלכים א׳ י״ב:ט״ז) לאלהיך היה אלא שכינה הכתוב כיוצא בו אתה אומר וימירו את כבודם בתבנית שור (תהלים ק״ו:כ׳) כבודי היה אלא שכינה הכתוב כיוצא בו אתה אומר כי כל הנוגע בכם נוגע בבבת עינו (זכריה ב׳:י״ב) ר׳ יהודה אומר בבבת עין אין כתיב כן אלא בבת עינו כלפי מעלה הכתוב מדבר אלא שכינה הכתוב.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

לָא כְעַן תִּתְרַחַק דָּא מִבֵּינַנָא אֲרֵי אֲחָתַנָא הִיא צַלִּי כְעַן עַל בִּשְׂרָא מִיתָא הָדֵין דְּבַהּ וְיִתַּסֵּי.
Let not this one, I entreat, be separated from among us, for she is our sister. Pray, now, over this dead flesh which is in her, that she may be healed.

אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ
לָא כְעַן תִּתְרַחַק דָּא מִבֵּינַנָא אֲרֵי אֲחָתַנָא הִיא צַלִּי כְעַן עַל בִּסְרָא מִיתָא הָדֵין דְּבַהּ וְיִתַּסִּי
שינה בתרגום משום כבודה של מרים
א. כל התרגום אינו מלולי. חלקו הראשון כולל שינויים ותוספות: ״אַל נָא תְהִי כַּמֵּת״ – ״לָא כְעַן תִּתְרַחַק דָּא מִבֵּינַנָא אֲרֵי אֲחָתַנָא הִיא״ (אל נא תרוחק זו מבינינו, כי אחותנו היא), ואילו חלקו השני מתרחק לגמרי מלשון הכתוב: ״אשר בצאתו מרחם אמו וַיֵּאָכֵל חצי בשרו״ – ״צַלִּי כְעַן עַל בִּסְרָא מִיתָא הָדֵין דְּבַהּ וְיִתַּסִּי״ (התפלל נא על בשר המת הזה אשר בה, ויבריא).
כל השינויים הם לכבוד מרים: במקרא מושווית מרים למת (רש״י: ״אל נא תהי כמת – שהמצורע חשוב כמת״) והכתוב מדמה את מצבה לעובר שנצטרע בבטן אמו וכשהוא יוצא מת, כבר נרקב חצי בשרו. רש״י על פי ספרי, מרכך את התיאור הקשה: ״מאחר שיצאה מרחם אמנו היא לנו כאילו נאכל חצי בשרנו״, אונקלוס מעדן את התיאור עוד יותר ומתרגם בדרך משלו: הדימוי למת אינו מוזכר כלל ובמקומו תרגם ״מרוחקת״, על שם שהמצורע מרוחק ומנודה מבני אדם. כיוצא בזה לא הזכיר ״רחם אמו״ בין משום שאינו כבוד יוכבד ובין משום נקיות הלשון, כדרכו להמנע מלתרגם ״רחם״ אבר ההולדה.⁠1 ואף זאת: חז״ל מנו את ״אמו״ במקום ״אמנו״ כאחד מ״תיקוני סופרים״, לכבוד משה ומרים.⁠2 אבל אונקלוס פוסח לחלוטין על אִזכור האם ותחת זאת מוסיף נימוק ״אֲרֵי אֲחָתַנָא הִיא״, שאינו בכתוב. גם לבקשת אהרן ״צַלִּי כְעַן״ (התפלל נא) אין כל אחיזה בכתוב. ומסתבר ששתי ההוספות באו מטעם משותף; חובת הנאמנות המשפחתית אצל אבות האומה שאונקלוס מדגישה במיוחד.⁠3 התיאור המכוער של בשר מְאֻכָּל היוצא מהרחם רוכך והומר ב״בִּסְרָא מִיתָא״ (בשר מת) בתוספת ״הָדֵין״ לחיזוק, כמורה באצבע ואומר: ״התפלל נא על הבשר הנשחת הזה וירפא״.⁠4
ב. רשב״ם פירש ״אל נא תְהִי כמת״ כמוסב על משה: ״אל נא תהיה אתה בעצמך כמת״ (תְהִי = נוכח, זכר).⁠5 אבל רש״י שכתב ״אל נא תהי – אחותנו זו״ (תְהִי = נסתרת, נקבה), פירש כאונקלוס שתרגם ״לָא כְעַן תִּתְרַחַק דָּא מִבֵּינַנָא״ (אל נא תתרחק זו), והכוונה למרים.
1. ראה לכך ״פטר כל רחם״ (שמות יג ב) ״פָּתַח כָּל וַלְדָא״. ושמא כדרכו להחליף סיבה (רחם) בתוצאה (ולד), תרגם כאן ״בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ״ – אֲרֵי אֲחָתַנָא הִיא״.
2. ספרי במדבר פיסקא קה: ״אשר בצאתו מרחם אמו – מרחם אמנו אלא שכינה הכתוב בדבר״ וכן ברש״י כאן. [״כינה הכתוב״ זהה ל״תיקון סופרים״ ראה רש״י בר׳ יח כב: ״ואברהם עודנו עומד לפני ה׳ – והלא לא הלך לעמוד לפניו אלא הקב״ה בא אצלו וכו׳ והיה לו לכתוב וה׳ עודנו עומד לפני אברהם, אלא תיקון סופרים הוא זה״. ומקורו במכילתא בשלח, מס׳ דשירה פרשה ו אבל שם הלשון ״כינה הכתוב״].
3. בהתאם לקו האופייני בתרגומו: תיאור היחסים התקינים במשפחות גדולי האומה (ראה בר׳ ל ח ״נפתולי אלהים״). ו״באורי אונקלוס״ כתב שבקשת התפילה נרמזת בכתוב שכן ״אל נא״ מושך עצמו ואחר עמו ושיעורו ״אל נא יהי נאכל חי בשרו״, ורחוק.
4. ״ביאורי אונקלוס״. עוד לתוספת הָדֵין ראה ״ובן משק ביתי״ (בראשית טו ב) ״וּבַר פַּרְנָסָא הָדֵין דִּבְּבֵיתִי״.
5. והוסיף: ״כלומר, מאחר שנולדה מרים מרחם אמו של משה והיא מתה, הרי נאכל חצי בשרו של משה. אל נא תהי – אל תהיה אתה כמת״.
אלא כען תיהוי מרים במסאבה באהילה כמיתייהג והא מ⁠(ת){ד}⁠מיא לוולדה דעבדד במעיה דאמיהה תשעה ירחין במיא ובאשתא ולא מתנזקו וכיון (מ) דמטא קצה למפ⁠(י){ו}⁠ק לגו עלמ׳ אתאכלז פלגותח בשריה טכדין כד הוינא משתעבדין במצרים וחזרין ומטרפין במדבר׳ הוות אחתן חמייה בשעבודן וכיון דמטה יקצה למחסנה ית ארעא למה היא מתמנעה מנן צלייא על בשרה יבמיתה דבה ויחי למה עבד ית זכותה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״לא כען ... מנן״) נוסח אחר: ״לא כדון תיהווי מרים אחתן כאיתתה מעברה דמצטרעה בעיבורה וכד מטה זימנא למילד מית וולדה במיעה הלא מרים אחתן איצט ערת עימנה וכד⁠(י){ו} מטת זימנא למיחמי בנחמותה לא כדון תתרחק דא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מסאבה... במעיה״) נוסח אחר: ״מצרעה באהילה כמיתה ארום מה דהדין וולד דהוי במע׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כמיתייה״) גם נוסח חילופי: ״דמית׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דעבד״) גם נוסח חילופי: ״{דע}⁠בר״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במעיה דאמיה״) גם נוסח חילופי: ״{במ}⁠עי א׳⁠ ⁠⁠״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מתנזק״) גם נוסח חילופי: ״ית׳⁠ ⁠⁠״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לגו עלמ׳ אתאכל״) גם נוסח חילופי: ״מן מעוי דאימיה את׳⁠ ⁠⁠״.
ח. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פלגות״) גם נוסח חילופי: ״{פל}⁠גו״.
ט. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״כדין ... וכיון״) נוסח אחר: ״כן הוות מרים אחתן מטרפה עמן במדברה והווי עמן בעקב׳ וכיון״.
י. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״קצה ... למה״) נוסח אחר: ״קצן למיעול לארעא דישראל״.
יא. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״כען״.
יב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מיתה ... זכותה״) נוסח אחר: ״הדין וייחי דלא נובד זכותה״.
בבעו מינך לא תהוי מרים אחתן מסאבא באהילא כמיתא דהיא מדמיא לוולדא דאישלם במעי אימיה תשעה ירחין וכיוון דימטא קיצא למיפוק לעלמא ואיתאכיל פלגות בישריה בזמן דיתבא אימיה על מתברא וימות וולדא ומפקא יתיה חייתא כד מחתך הכדין כד הוינן בארעא דמצרים הות מרים אחתן חמיא יתן בגלותן ובטילטולן ובשיעבודן וכדו מטת זימנא למיפק ולמירות ית ארעא דישראל הא כדון היא מתמנעא מינן במטו מינך ריבוני צלי כען עלה ולא נובדא זכותה מיגו קהלא.
I entreat thee that Miriam, our sister, may not be defiled with leprosy in the tent, as the dead, for it is with her as with the infanta which, having well fulfilled the time of the womb, perishes at the birth: so Miriam was with us in the land of Mizraim, seeing us in our captivity, our dispersion, our servitude; but now, when the time hath come for our going forth to possess the land of Israel, behold, she is kept back from us. I entreat thee, my lord, to pray for her, that her righteousness may not come to nought among the congregation.
a. I have translated freely just here.
לא בבעו תהוי מרים אחתנן מצרעא מטמאה באהלה כמיתא ארום היך מה דהדין ולדא דהוה במעיא דאמיה תשעה ירחין במיא ובאישתא ולא מנזיק וכיון די מטא קיציה למפוק מן מעוי דאמיה אתאכיל פלגות בשריה כן הות מרים אחתנן מטרפא עמנא במדבריא והות עמן בעקנא וכיון דימטא קיצין למיעל לארעא דישראל למא היא מתמנע מינן צלי כען על בישרא מיתי וייחי ולא ניבד זכוותא.
Let not Miriam, our sister, be a leper, polluted in the tent as one dead. For it is with her as with the infant who hath passed nine months in its mother's womb, in water and in heat, without injury, but which after all perishes at the birth. So was Miriam, our sister, carried away with us into the desert, and with us in our trouble; but now the time hath come that we may enter into the land of Israel, why should she be kept from us? Pray now for the dead body that it may live, and that her righteousness may not fail.
אל נא תהי כמת1מכאן שמצורע חשוב כמת.
2דבר אחר: למה נאמר כמת, שכך היה אהרן דורש, שאין קרוב יכול לראות את הנגעים, לפי שלא היה מצורע טהור, אלא בראיית כהן, שנאמר זאת תהיה תורת המצורע וגו׳ (ויקרא י״ד:ב׳) ואהרן ובניו קרובים היו למרים, לכך נאמר כמת, מה מת אין לו תקנה, אף לזו אין לה תקנה.
דבר אחר: אל נא תהי כמת – על הנפל מדבר שמת במעי אמו, שאחר שמת קודם שיצא נאכל חצי בשרו ממה שהיה בתחלה, לכך אמר אהרן זו אחותינו עמנו היתה במצרים, ועמנו היתה בשירה על הים, ועתה שאנו מבקשים לצאת ממדבר ולכנס בארץ תשב בדד מחוץ למחנה.
1. מכאן שהמצורע חשוב כמת. ב״ר פע״א אות ו׳, נדרים ס״ד ע״ב.
2. דבר אחר: שכך היה אהרן דורש שאין קרוב יכול לראות את הנגעים. בספרי פיסקא ק״ה לפי דרכינו למדנו שהיה אהרן דורש אין אדם רואה בנגעי קרוביו, ועיין סנהדרין ק״ב רע״א אהרן קרוב הוא ואין קרוב ורואה את הנגעים, וע״ש בתוס׳ ד״ה אהרן.
(יב-טו) אַל נָא תְהִי כַּמֵּת – מַה הַמֵּת מְטַמֵּא בְּאֹהֶל אַף כֵּן מְצֹרָע מְטַמֵּא בְבִיאָה. אָמַר אַהֲרֹן נִמְצֵאתִי מַפְסִיד לַאֲחוֹתִי, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לֹא לְהַסְגִּירָהּ וְלֹא לְטַמְּאָהּ וְלֹא לְטַהֲרָהּ. לְפִי דַרְכֵּנוּ לָמַדְנוּ שֶׁהָיָה אַהֲרֹן דּוֹרֵשׁ אֵין אָדָם רוֹאֶה נִגְעֵי קְרוֹבָיו. אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ. מֵרֶחֶם אִמֵּנוּ יָצָאת, אֶלָּא שֶׁכִּנָּה הַכָּתוּב (כָּתוּב בְּרֶמֶז תשל״ו). וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. (זוֹ הִיא) [בְּשָׂרֵנוּ הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר] כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל״ז:כ״ז) ״כִּי אָחִינוּ בְּשָׂרֵנוּ הוּא״.
אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ – כֻּלָּנוּ יָצָאנוּ מֵרֶחֶם אֶחָד. וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. מַגִּיד שֶׁהִיא הָיְתָה מְלַמֶּדֶת הַנָּשִׁים, וְאָנוּ אֲנָשִׁים. מִכָּאן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר צָרִיךְ אָדָם לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּשֶׁל עַצְמוֹ מִבְּשֶׁל אֲחֵרִים. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלֹּא הֻצְרַךְ מֹשֶׁה לִשְׁמֹעַ מִפִּי אַהֲרֹן אֶלָּא אָמַר מֹשֶׁה אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא אֲחוֹתִי בְּצָרָה וַאֲנִי בִּרְוָחָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיִּצְעַק״ וְגוֹ׳.

רמז תשמב

תַּנְיָא אַרְבָּעָה חֲשׁוּבִים כְּמֵת {א} עָנִי {ב} וּמְצוֹרָע {ג} וְסוּמָא {ד} וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָנִים. עָנִי, דִּכְתִיב ״כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ״. מְצֹרָע, דִּכְתִיב ״אַל נָא תְהִי כַּמֵּת״. סוּמָא, דִּכְתִיב (איכה ג׳:ו׳) ״בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם״. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים, דִּכְתִיב (בראשית ל׳:א׳) ״הָבָה לִי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״ (כָּתוּב בְּרֶמֶז קכ״ז).
אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ – יֵשׁ אָדָם אוֹמֵר אֶעֱקֹר שִׁנִּי, שֶׁנָּשְׁכָה אֶת לְשׁוֹנִי, אֶקְטַע יָדִי, שֶׁהִכְּתָה בְשָׂרִי, אֵין הַצַּדִּיקִים מוֹשְׁלִין בְּעַצְמָן אֶלָּא בַּאֲחֵרִים.
וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה׳ לֵאמֹר – בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאָדָם רוֹצֶה לְבַקֵּשׁ [שְׁאֵלוֹתָיו צָרִיךְ] שֶׁיֹּאמַר שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי תַחֲנוּנִים וְאַחַר כָּךְ יְבַקֵּשׁ שְׁאֵלוֹתָיו.
אֶל ה׳ לֵאמֹר – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֵאמֹר״, אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ הֲשִׁיבֵנִי אִם אַתָּה מְרַפֵּא אוֹתָהּ אִם לָאו עַד שֶׁהֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק וְגוֹ׳ (כָּתוּב בְּרֶמֶז קע״ז). אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. מִפְּנֵי מָה לֹא הֶאֱרִיךְ מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה. שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים מִפְּנֵי שֶׁהִיא אֲחוֹתוֹ הוּא עוֹמֵד הַרְבֵּה בִּתְפִלָּה. דָּבָר אַחֵר: שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֲחוֹתוֹ נְתוּנָה בְּצָרָה וְהוּא עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בִּתְפִלָּה. דָּבָר אַחֵר: לֹא זֶהוּ מֹּשֶׁה שֶׁמִּתְפַּלֵּל וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ״ב:כ״ח) ״וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ״, וְאוֹמֵר ״אָז תִּקְרָא וַה׳ יַעֲנֶה״.
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְהָיָה מַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִדַּאי. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו כַּמָּה אַרְכָן הוּא זֶה. אָמַר לָהֶם כְּלוּם מַאֲרִיךְ הוּא יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, דִּכְתִיב בֵּיהּ (דברים ט׳:כ״ה) ״אֶת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה״. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְהָיָה מְקַצֵּר יוֹתֵר מִדַּאי. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו כַּמָה קַצְרָן הוּא זֶה. אָמַר לָהֶם כְּלוּם מְקַצֵר יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, דִּכְתִיב ״אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ״. אָמַר רַב חִסְדָּא כֹּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר אֶת שְׁמוֹ. מִנָּלָן. מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ״.
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים – רַבִּי אָחָא בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר שְׁתֵּי נְזִיפוֹת נְזָפָהּ. אִלּוּ אָבִיהָ בָּשָׂר וָדָם נָזַף בָּהּ צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא נִכְלֶמֶת שִׁבְעָה. אִי מָה אָבִיהָ בָּשָׂר וָדָם שִׁבְעָה, קַל וָחֹמֶר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַרְבָּעָה עָשָׂר. דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מָה אָבִיהָ בָּשָׂר וָדָם שִׁבְעָה אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְעָה.
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ נָגַח נָגַף נָשַׁךְ רָבַץ בָּעַט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים חֲצִי נֶזֶק. אָמַר לָהֶם רַבִּי טַרְפוֹן וּמָה אִם בַּמָקוֹם שֶׁהֵקֵל עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים [שֶׁהוּא פָּטוּר], הֶחֱמִיר בַּקֶּרֶן, מָקוֹם שֶׁהֶחֱמִיר עֲלֵיהֶם, בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, אֵינוֹ דִין שֶׁנַחְמִיר עָלֶיהָ בַּקֶּרֶן. אָמְרוּ לוֹ דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מַה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חֲצִי נֶזֶק אַף בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק חֲצִי נֶזֶק. וְרַבִּי טַרְפוֹן לֵית לֵיהּ דַּיּוֹ, וְהָא דַּיּוֹ דְּאוֹרָיְתָא הוּא, דְּתַנְיָא מִדִּין קַל וָחֹמֶר כֵּיצַד, וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ וְגוֹ׳ [קַל וָחֹמֶר לַשְּׁכִינָה אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, אֶלָּא דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן]. כֵּי לֵית לֵיהּ דַּיּוֹ הֵיכָא דְּמִיפְרָךְ קַל וָחֹמֶר, הֵיכָא דְּלֹא אִיפְרַךְ קַל וָחֹמֶר אִית לֵיהּ דַּיּוֹ, רַבִּי טַרְפוֹן שִׁבְעָה לַשְּׁכִינָה לָא כְתִיבֵי אֶלָּא קַל וָחֹמֶר אַיְתֵי אַרְבָּסָר, אָתָא דַּיּוֹ אַפִּיק שִׁבְעָה וְאוּקִי שִׁבְעָה, חֲצִי נֶזֶק כְּתִיב בְּאוֹרָיְתָא וְאָתָא קַל וָחֹמֶר וְאַיְתִי חֲצִי נֶזֶק אַחֲרִינָא וְנַעֲשֶׂה נֶזֶק שָׁלֵם, אִי דְּרַשְׁתְּ דַּיּוֹ וְאַפְקֵיּהּ אִיפְרִיךְ לֵיהּ קַל וָחֹמֶר. וְרַבָּנָן שִׁבְעָה דִּשְׁכִינָה כְּתִיבֵי, דִּכְתִיב ״תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים״. וְרַבִּי טַרְפוֹן, הַהִיא שִׁבְעָה תִסָּגֶר, דְּדָרְשִׁינָן דַּיּוֹ הוּא. וְרַבָּנָן, כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים. וְרַבִּי טַרְפוֹן, הַהוּא דַּאֲפִלּוּ בְּעָלְמָא דָּרְשִׁינָן דַּיּוֹ, שֶׁלֹּא תֹאמַר הָכָא מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה אֲבָל בְּעָלְמָא לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.
וַתִּסָּגֵר מִרְיָם – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תקי״ח).
וְהָעָם לֹא נָסַע – לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד מוֹדְדִין לוֹ, מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמֹשֶׁה שָׁעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתֵּתַצַּב אֲח⁠(וֹ)⁠תוֹ מֵרָח⁠(וֹ)⁠ק״, לְפִיכָךְ עִכֵּב לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָרוֹן וּשְׁכִינָה כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים וְשִׁבְעָה עַנְנֵי כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם״. יוֹסֵף זָכָה בְּעַצְמוֹת אָבִיו וְאֵין בְּאֶחָיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, (בראשית נ׳:ז׳) ״וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו״, מִי לָנוּ גָּדוֹל מִיּוֹסֵף שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא מֹשֶׁה. מֹשֶׁה זָכָה בְּעַצְמוֹת יוֹסֵף וְאֵין בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״ג:י״ט) ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יּוֹסֵף״, מִי לָנוּ גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (שם ל״ב:מ״ט) ״עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ, זֶה נַחֲלַת בְּנֵי רְאוּבֵן, וְלֹא נִקְבַּר אֶלָּא בִּשְׂדֵה נַחֲלָתוֹ שֶׁל גָּד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל״ג:כ׳-כ״א) ״וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד וְגוֹ׳ וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ״ וְגוֹ׳, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה נָתוּן עַל יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַרְבָּעָה מִילִין מֵחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן לְחֶלְקוֹ שֶׁל גָּד וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַלְּסִים לְפָנָיו וְאוֹמְרִ[ים] ״צִדְקַת ה׳ עָשָׂה״ וְגוֹ׳. וְלֹא מֹשֶׁה בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל הַצַּדִּיקִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹסְפָן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״ח:ח׳) ״וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה׳ יַאַסְפֶךָ״.
לַא תַּכֻּן הַדִ׳הִ כַּסִקט כַ׳רַגַ מִן בַּטןִ אֻמִהִ וַקַד תַּהַרַּי׳ נִצפֻ גִסמִהִ
לא תהיה זאת כמו נפל שיצא מן בטן אמו וכבר התפורר מחצית גופו.
אל נא תהי – אחותנו זו.
כמת – שהמצורע חשוב כמת, מה מת מטמא בביאה, אף מצורע מטמא בביאה.
אשר בצאתו מרחם אמו – אמנו היה לומר, אלא שכינה הכתוב, וכן: חצי בשרו – חצי בשרנו היה לומר, אלא שכינה הכתוב. אשר יצתה מרחם אמו ורתויא לנו כאילו נאכל חצי בשרנו, כעניין שנאמר: כי אחינו בשרנו הוא (בראשית ל״ז:כ״ז),
ולפי משמעו: אף הוא נראה כן, אין רתויב לאח להניח את אחותו להיות כמת.
[כמת אשר בצאתו – יצא מת הרי ויאכל חצי בשרו.]⁠ג
אשר – מאחר שיצא זה מרחם אמו של זה, שיש כח בידו לעזור ואינו עוזרו, הרי נאכל חצי בשרו שאחיו בשרו הוא.
דבר אחר: אל נא תהי כמת – אם אינך רופאה בתפילה, מי מסגירה מי מטהרה? אני אי איפשר לראותה שאני קרוב, ואין קרוב רואה את הנגעים, וכהן אחר אין בעולם, וזהו: אשר בצאתו מרחם אמו.
א. כן בכ״י לייפציג 1 (ועיינו שם בהגהה בסמוך שהסופר מעיד שכן היה כתוב בכ״י של ר׳ שמעיה), אוקספורד 34 (וכן להלן בשני כ״י אלו), וכך גם בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5 לפני שנמחק והוגה ל״ראוי״. בכ״י ליידן 1, דפוס רומא: ״ראוי״. לשון ״רתוי״ מופיעה במשנה כתב יד קאופמן חגיגה ב׳:א׳, ירושלמי חגיגה ב׳:א׳, בבלי חגיגה י״א:,ט״ז:, וכן ברש״י בבלי חגיגה י״א: ״רתוי הוא לו״. והשוו לשון רמב״ן בראשית ט׳:י״ב-י״ז על פי כתבי היד, והשוו אף שם להגהת הדפוסים המאוחרים ל״ראוי״.
ב. עיינו בהערה לעיל על המלים ״ורתוי לנו כאילו...⁠״.
ג. ביאור זה מופיע בכ״י לייפציג 1 כתוספת של ר׳ שמעיה מפי רש״י (״ר׳ כ׳כ׳ ר׳ש׳.⁠״).
אל נא תהי LET NOT BE our sister,
כמת AS ONE WHO IS DEAD – Aharon said this because a leper may be regarded as dead. How is it in the case of a corpse? It makes one unclean through entering a room in which it lies, So too, does the leper make a person unclean through his entering the place where he is (cf. Sifre Bemidbar 12).
אשר בצאתו מרחם אמו – It ought to have stated "אמנו" "of our mother's womb", only that Scripture modified the expression. Similarly חצי בשרו – it ought to have said חצי בשרנו "the half of our flesh is consumed", only that Scripture modified the expression (Scripture uses these expressions with the suffix of the third person singular instead of the first person plural, because it wishes to avoid an ominous expression referring to Aharon and Moshe). – The meaning is: Since she came forth from the womb of our own mother she in her present state is to us as though the half of our flesh were consumed. It is the same idea as is expressed in the words, "for he is our brother, our own flesh" (Bereshit 37:27) (Sifre Bemidbar 12).
And even according to what the text literally implies (without assuming any modification) it appears to have that meaning: "It is not right for a brother to allow his sister to remain as a dead person".
{See Hebrew text.}
אשר בצאתו – since he (the dead person) also come out of the womb of the mother of this man who possessed the power to help him and does not help him, – then, indeed, the half of his own flesh becomes consumed if the other perishes, since one's brother is one's own flesh.
Another explanation of אל נא תהי כמת in the sense of "Do not let her remain a leper" is: If you (Moshe) do not heal her by your prayer, who will put her in quarantine as a leper (cf. Vayikra 13:4) who will ultimately declare her clean? It is impossible for me to examine her as to the character of her leprosy, since I am a near relative and a near relative may not examine the leprous plagues of his kin, (Sifre Bemidbar 12; cf. Mishnah Negaim 2:5) and there is no other priest in The world who is not her relative. This is alluded to in the words אשר כצאתו מרחם אמו – "since he (the only person who could declare her clean) has come out of the same womb".
פס׳: אל נא תהי כמת – מה מת מטמא בביאה אף מצורע מטמא בביאה. אמר אהרן 1נמצאתי מפסיד לאחותי שאינו יכול לא להסגירה ולא לטהרה ולא לטמאה. לפי דרכנו 2למדנו שהיה (אבין) דורש אין אדם רואה נגעים של קרוביו וכן הוא אומר (דברים כ״א:ה׳) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מקיש נגעים לריבים מה ריבים שלא בקרובים. אף נגעים שלא בקרובים.
אשר בצאתו מרחם אמו – מרחם אמנו היה צריך אלא שכינה הכתוב.
ויאכל חצי בשרו – בשרנו היה צריך לומר כענין שנאמר (בראשית ל״ז:כ״ז) כי אחינו בשרנו הוא. אלא שכינה הכתוב:
1. נמצאת מפסיד לאחותו וכו׳. עיין זבחים (ק״ב.) תוס׳ ד״ה אני מסגירה שהקשו במה היה מפסידה הא דאין רואה את הנגעים כש״כ שהיתה טהורה:
2. למדנו שהיה אהרן דורש אין אדם רואה נגעי קרוביו כצ״ל:
אל נא תהי כמת – כלומר: לכבודך ובשבילך, אל נא תהיה אתה בעצמך כמת.
והיאך? אשר נולד בצאתו – מי שהוא ממעיו, מרחם אמו של אחיו שהוא חי, הרי נאכל חצי בשרו – של חי. כלומר: מאחר שנולדה מרים מרחם אמו של משה, והיא מתה, הרי נאכל חצי בשרו של משה.
אל נא תהי – אל תהיה אתה כמת, כמו: אל תהי בתוקעי כף (משלי כ״ב:כ״ו), אל תהי עד חנם (משלי כ״ד:כ״ח), אל תהי בסובאי יין (משלי כ״ג:כ׳).
אל נא תהי כמת DO NOT BE LIKE THAT DEAD PERSON: In other words, for your own honor and for your own sake, do not be, you, yourself,⁠1 like that dead person.
Which [dead person]? Some [dead] person who was born – i.e. בצאתו – coming out from the loins – i.e. מרחם אמו, FROM THE WOMB OF HIS MOTHER, i.e. the mother of the living brother. [Because in that case,] it is as if HALF OF THE FLESH of the living [brother] has been eaten away.⁠2 In other words, since Miriam, who was born from the womb of Moses’ mother, is now “dead,”3 [it is as if] half of Moses’ flesh has been eaten away.
אל נא תהי [is a second-person masculine singular form, not a third-person feminine singular. It means] “Do not, you, be like someone dead.” Similarly [the form תהי is used for a second-person masculine singular verb in the verses] (Prov. 22:26) “Do not be (תהי) one of those who give their hand,” or (ibid. 24:28) “Do not be (תהי) a witness without good cause,” or (ibid. 23:20) “Do not be (תהי) of those who guzzle wine.”4
1. Rashbam’s emphatic and repetitive language is meant to clarify that he is opposing the reading of Rashi (s.v. אל נא תהי) and almost all other exegetes who see the form תהי as third-person feminine singular. As Rashbam explains at the end of his comment, he sees the form תהי here as second-person masculine singular. It is not (as Rashi would have it) that Aaron is saying something about Miriam (“Let her not be ...”), but rather that Aaron is saying something to Moses (“Do not, you, be ...”).
Grammatically speaking, both explanations are valid. For a similar ambiguity in the Bible concerning a form that could be either second-person masculine singular or third-person feminine singular, see Lev. 19:13 (לא תלין). See N. Leibowitz, ‘Iyyunim ḥadashim besefer Va-yiqra’, pp. 240–241. See also Rashbam’s commentary below on 17:25, s.v. ותכל, and note 47 there.
2. Both the syntax of the biblical verse and the syntax of Rashbam’s comment are very difficult. But the general meaning of the comment is clear. As NJPSC paraphrases Rashbam, “Let you be not like one dead, inasmuch as all who come from the same mother’s womb partly die (when any brother or sister dies).”
NJPSC also claims that Rashbam changed the whole mood of Aaron’s words from a plea to a rebuke. I would say that, according to Rashbam, Aaron is reminding Moses that it is in Moses’ self-interest (לכבודך ובשבילך) to intercede on Miriam’s behalf.
Later Jewish commentators do not adopt Rashbam’s idiosyncratic reading.
3. All explanations of this verse are premised on the equation of leprosy with death. See Rashi here who quotes the rabbinic maxim (which may well be based on our verse) that a leper is tantamount to a dead person (מצורע חשוב כמת; see e.g. Sifre here).
4. Rashbam is, without doubt, correct that in those verses the phrase אל נא תהי must be interpreted as second-person masculine singular. Still Rashbam’s prooftexts show only that his reading is possible, not that it is required. There are also verses in the Bible were the phrase אל נא תהי appears and it must be interpreted as third-person feminine singular. See e.g. Gen. 13:8.
אל נא תהי כמת – אל עתה תהיה כנפל המת, כאשר יצא מבטן אמו יאכל חצי בשרו, וכן בשר המצורע. ואין צורך לתקון סופרים.
LET HER NOT, I PRAY, BE AS ONE DEAD. Let our sister not now be as a stillborn child, half of whose flesh is consumed when it comes out of its mother's womb. The same is true of the flesh of a leper.⁠1 There is no need for a scribal emendation.⁠2
1. Hence Moses compared Miriam to a stillborn child.
2. According to the Midrash, His mothers womb should be read as if written our mother's womb, and "half of his flesh" as if it read half our flesh, for Scripture employed the third rather than the first person plural because it wanted to avoid using non-flattering language regarding Moses and Aaron. See Sifre debe Rav, Be-Ha'alotekha 105. Also see Rashi on our verse. Ibn Ezra apparently believes that the Midrash was of the opinion that the scribes changed the original text of the Torah from the first person to the third person. He disagrees and maintains that there is no need to change the reading when interpreting our verse.
אל נא תהי כמת – אל נא תהי מרים כמת, אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו. כלומר: צרעת הבאה מתולדתו, שכשיוצא מבטן אמו, בשרו מת ונאכל ולקוי, ואין דרכו להרפא לעולם, כי תולדתו הוא. אבל זה הלקוי, אינו תולדתה, אלא על ידי חטא בא לה, ועל ידי תפילה ותשובה דין הוא שילך. ולפיכך: התפלל עליה ותחיה המכה, כמו שמצינו בפרעה כשלקח שרה כתיב: וינגע י״י את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שריא (בראשית י״ב:י״ז), והשיבה ונתרפא.
א. בכ״י מינכן 52: שרה.
אל נא תהי כמת – LET HER NOT PLEASE BE AS ONE DEAD – Let Miriam please not be as one dead, WHO WHEN COMING OUT OF THE WOMB OF ITS MOTHER AND HALF ITS FLESH IS CONSUMED. Meaning to say:[let her not have the fate of one who has] tzara'at that is congenital (inherent from birth), that when one comes out of his mother's womb, his flesh is dead and consumed and afflicted, and [such a condition] is generally incurable, because it is congenital. But this affliction is not congenital, but rather it came to her via sin, and [therefore] it is just that through prayer and repentance it can be removed. And therefore: Pray for her and the affliction shall heal, like we found regarding Paroh when he took Sarah, it is written: "Hashem plagued Paroh and his household with great plagues because of Sarai" (Bereshit 12:17), and he returned her and was healed.
(יב-יג) אל נא תהי כמת אל נא רפא נא לה – פירש המורה: אם אינך רופאה בתחילה מי יסגירנה וכהן אין בעולם וז״ש אשר בצאתו מרחם אמו. רבינו יצחק היה אומר טעם בדבר דאמרינן עובר אין לו טהרה עולמית ואהרן כך אמר שאם לא תרפאנה לא אתה ולא אני שאיני כדאי הרי כעובר בצאתו מרחם אמו שאני קרוב שיצאנו מרחם אחד.
אל נא תהי כמת – מצורע חשוב כמת פירש אל נא תהי – אחותנו בעצלות תפלתך כאותו שיצא מצורע ממעי אמו והוא מיד כאלו נאכל חצי בשרו כדאמר קטן היוצא מצורע ממעי אמו אין לו טהרה עולמית, ומתוך שנגע זה בא על ידי חטא יש פתחון פה לומר שעל ידי תפלה יסתלק כמו שמצינו בפרעה ובשאר מקומות לפיכך יש לך להתפלל עליה.⁠1 כאן פר״ש וזהו אשר בצאתו מרחם אמו פי׳ יצתה מרחם אמנו ואין אני יכול לטהרה שהרי היא קרובתי.
1. שאוב מר״י בכור שור.
אל נא תהי כמת, "do not let her be like a dead person.⁠" Anyone suffering from this skin disease is considered as if dead. (Talmud, tractate Nedarim folio 64) What Aaron meant was that his sister should not be like a newly born infant that displays signs of tzoraat, and therefore is considered as if stillborn. We have a statement: "when a youngster is born afflicted with the disease of tzoraat he will never attain ritual purity.⁠" (B'chor shor) Seeing that this affliction is attributed to a specific sin, it may be healed as a result of a prayer, as we know from when Pharaoh was healed from this affliction in response to Avraham's prayer. (Genesis 12,17) Rashi comments here that Moses implied that seeing that Miriam and he emerged from the same womb, how could he be expected to tolerate that his other half be "as dead?⁠"
אל נא תהי כמת – פירש״י שאם אינך מרפא לה מי מסגירה וכו׳ עד וזהו אשר בצאתו מרחם אמו, פי׳ שכן יש בספרי, קטן שנולד מצורע מבטן אמו אין לו טהרה עולמית לפי שאין יכולים לקיים בו והסגיר והוי כמת, א״כ ה״נ כיון שאין אנו יכולים לקיים בה והסגיר הוי נמי כמוהו ואין לה רפואה, אבל מ״מ באמת הוי זה צרעת שי״ל רפואה בתשובה ותפלה שמועילין לו כיון שבא על החטא כמו באבימלך והקשה מהר״ר חיים שכיון שאין מי שיסגירנה הויא טהורה גמורה כדאמרינן בחולין טומאה וטהרה ביד כהן אם אין הכהן רוצה לטמא טהור, ותירץ דה״פ מאחר שהקב״ה אמר תסגר כבר צריכה עכ״פ לטהרה שהקב״ה כהן הוא כדאי׳ בסנהדרין ואמר הקב״ה כיון שאני טמאתיה אף אני מטהרה אחר ז׳ ימים, זהו ואחר תאסף, מרבי.
ד״א אל נא תהי כמת – שלא תהי׳ כולד היוצא מחוסר אבר ובעל מום מרחם אמו והכל מבקשים עליו רחמים שימות.
אל נא תהי כמת – אמר אהרן למשה איני יכול לראות את הנגע לפי שאני קרוב וכהן קרוב פסול לראות את הנגע ואין כהן אחר בעולם, ולפיכך אם אי אתה מתפלל עליה אין לה תקנה ותעמוד בצרעתה ולא תתרפא לעולם, וזהו שאמר אשר בצאתו מרחם אמו, כי מי שנולד כך מצורע מרחם אמו אין לו טהרה עולמית, וכן הזכירו רז״ל, ולכך יאמר תצטרך אתה על כל פנים להתפלל עליה שלא תהיה אחותנו כמצורע שחשוב כמת בצאתו מרחם אמו שאין לו טהרה לעולם. או יאמר הכתוב לא עתה תהיה אחותנו כנפל המת, כי כאשר יצא מרחם אמו נאכל חצי בשרו, וכן בשר המצורע.
אל תהי נא כמת, "do not let her be like a dead person!⁠" Aaron told Moses: "I am not qualified to rule on when her affliction is healed seeing that I am her relative. There is no other priest in the world at this time who is qualified to rule on this; therefore, unless you pray on her behalf she will remain thus afflicted indefinitively" (compare Tanchuma Tzav 13). This is why Aaron used the words: "like one who leaves his mother's womb with half his flesh consumed.⁠" Aaron meant that people born in a state of tzoraat are not subject to being healed ever. Aaron concluded that due to such considerations Moses had to pray on Miriam's behalf so that his sister would not suffer from the same status as a baby born with this affliction.
אשר בצאתו מרחם אמו – פרש״י אמנו היה לו לו׳ וכו׳ מצאתי כתוב בשם רבי טוביה מבישנ״א שמצא בספרי אשר בצאתו מרחם אמו כי הנגע היוצא מן הבטן אין לו טהרה עולמית וזאת אחותינו דומה לו לפי שאין כהן בעולם שיוכל להסגירה ולטהרה כי כלם קרוביה ומוכח התם בסנהדרין גבי על פיה׳ יהיה כל ריב וכל נגע דאין כהן יכול לטמא ולטהר נגע קרוביו על כן לזאת אין רפואה אלא בתפלה שתתפלל למקום אשר טמאה שיטהרה כדקתני התם במסכת זבחים אמר הקב״ה אני מסגירה אני חולטה אני פוטרה וזהו דאמרינן התם כבוד גדול קבלה מרים באותה שעה וזהו אשר בצאתו מרחם אמו שהרי היא כמת ואין לה תקנה אלא בתפלה.
אל נא תהי כמת – פ״ה וכהן אין בעולם שיוכל לטהרה שהרי אין בעולם כהן זולתי ואני קרוב לה ואין קרוב רואה הנגעים. וקשה אם אין כהן מי מטמאה הא כל זמן שלא ראהו הכהן אין תורת טומאה עליו כדכתיב בטרם יבא הכהן לראות את הבית וכו׳. וי״ל שטמאה היתה כבר שהרי הפרישה הקב״ה ממחנה ישראל וצריכה כהן לטהר. וה״ר יוסף בכור שור פי׳ אל נא תהי כמת כמצורע שנצטרע במעי אמו שאם היתה כן לא תהי תפלה מועלת דודאי אין לו רפואה. אבל זאת שלא בא לה אלא ע״י חטא התפלל עליה ותפלה ותשובה מועילין לה כמו שמצינו שנתנגע אבימלך על דבר שרה ונתרפא.
אל נא תהי כמת – כמצורע שנצטרע עם יציאתו מרחם אמו שאין לו טהרה עולמית אבל זאת שלא בא אלא על ידי חטא תפלות מועיל בה כמו שמצינו בפרעה שנצטרע ע״י שרה ונתרפא כשהשיבה.
אל נא תהיא כמת, "let her not be like someone dead!⁠" anyone afflicted with the disease known as tzoraat is considered as dead if this affliction is visible already at birth. The reason is that in such instances the affliction will never heal. As opposed to this, when the affliction is due to the person having committed a sin, it can heal as a result of repentance and prayer. We find, for instance that Pharaoh who had been afflicted with that disease for trying to rape Sarah, was healed as soon as he restored her to her husband.
אל נא תהי כמת – פירש״י לשון ב׳ וכהן אחר אין בעולם וז״ש אשר בצאתו מרחם אמו פי׳ לפי׳ לא תמצא לה תקנה לעולם כמצורע שיצא מרחם אמו מצורע שאין לו תקנה בהסגר כלל מ״מ.
אל נא תהי כמת וגו׳ – פי לא תהיה כנפל המת כאשר יצא מבטן אמו נאכל חצי בשרו וכן בשר המצורע. פירש״י ד״א אל נא תהי וגו׳ אם אינך מרפאה בתפלה מי מסגירה מי מטהרה וכו׳. וקשה מה שאמר מי מטהרה אדרבה כיון שאין כהן לעולם לא תזקק לטומאה שאין הנגע טמא עד שיאמר לו כהן טמא אתה ואת״ל שתטמא בלא כהן תטהר נמי בלא כהן ואף את״ל דלחומרא אמרי׳ שתטמא בלא כהן אבל שתטהר בעי כהן א״כ מה אמר אם אינך מרפאה בתפלה שאפי׳ מתרפא אי אפשר לה ליטהר בלא כהן שכל טהרת הכהן אינו אלא אחר שיתרפא הנגע. וראיתי בספרי מביא בלשון אחר אמר אהרן מה מצאתי הפסד לאחותי שאיני יכול להסגירה לא לטומאה ולא לטהרה ולפ״ז לא יקשה קושיא אחרונה ואפשר לומר כי גם לקושיא הראשונה דנהי דאין לה טומאה כ״א ע״י כהן לדין נגע לא להחליטה ולפריעה ולקרבן מ״מ בני אדם מרחיקין אותה ותשאר בזה כל ימיה כיון שאין כהן לטהר אותה:
אל נא תהי כמת, "please let her not be like a corpse;⁠" Moses drew a comparison with a prematurely aborted fetus, which due to its inadequately developed body is similar in appearance to someone suffering from tzoraat. Rashi offers an alternate interpretation in which he quotes Moses as saying: "if You do not heal her as a result of my prayer, who will be able to declare her as definitely stricken with this disease so that she requires to be isolated; and who would be able to declare her as cured when the time came and the symptoms had disappeared?⁠" The latter words of Rashi "who could declare her as ritually pure,⁠" i.e. as cured, are very difficult! Instead of this being a problem it should be part of the solution seeing that no priest had declared her as ritually impure, for no one had examined her! [The assumption underlying Rashi's question is that a priest who is related to the person suspected of having been stricken with tzoraat is unable to conduct the examination and to testify as to the result. Seeing that the three priests that were alive at that time were all related to Miriam, either as brother or as nephews, how could she have undergone the procedures necessary? Ed.] If you were to answer that she could have become ritually unclean without the testimony of the priest and that nonetheless her purification would require the services of a priest, why would she not also be able to become purified without the services of a priest? What did Rashi have in mind when he quoted Moses as saying to God that He must heal her by means of his prayer? If we were to apply the more stringent halachic yardstick, even if God were to heal her (the symptoms) she would still not become ritually pure again so that she could resume living within the camp! Who had had the authority to declare her as purified?
I have seen a version of this commentary in the Sifrey according to which Aaron asked Moses: "what did you find wrong with my sister that you neither permitted me to declare her ritually impure for temporary or absolute isolation, nor to declare her as ritually pure?⁠" According to this version the second problem we raised is not a problem, and it is even possible to argue that the first problem we raised with Rashi's alternate explanation is not problematic either, for granted that she could have been declared ritually unclean only by a priest as far as the tzoraat is concerned, this would not however prevent people from keeping a physical distance from her due to her appearance! As a result she would remain condemned to be visibly afflicted for the rest of her life, all because there was no priest at hand to declare her cured. Moses' prayer for God to heal her so that she had never become definitely impure was justified therefore.
אל נא תהי כמת – פי׳ הר״י כשאמר אהרן למשה להתפלל על מרים שתתרפא מהצרעת שאם לא תתרפא יאמרו עלינו שאנו מתולדות מצורעים שהחולי נכנס אליה ממעי אמה, ומיד שנכנס החולי דומה לו שנאכל מקצת הבשר ויש לו בושת בדבר. אבל כשתתפלל עליה ותתרפא ידעו הכל, כי מחמת עון נכנס בה הצרעת.
ד״א אל נא תהי כמת – פרש״י אם אינך מרפאה בתפלה מי מסגירה ומי מטהרה. והקשה הר״י מה אומר מי מטהרה, כיון שאין כהן לראותה לעולם לא תזקק לטומאה, שאין הנגע טמא עד שיאמר לו כהן טמא אתה דכתיב (ויקרא י״ד ל״ה) כנגע נראה לי בבית וכתיב (שם ל״ו) וצוה הכהן ופנו את הבית, ואע״פ שנראה לו כנגע אינה טמאה אלא על פי כהן, ה״נ אע״ג שנראת מנוגעת אינה טמאה, כיון שלא אמר הכהן טמאה היא. ואפילו את״ל דלחומרא אמרינן שתטמא בלא כהן, אבל שתטהר בעי כהן, א״כ מה אמר אם אינך מרפאה בתפלה, שאף אם תתרפא אי אפשר לה ליטהר בלא כהן, שכל טהרת הכהן אינו אלא לאחר שיתרפא הנגע. וראיתי כי בספרי מביא לשון אחר, אמר אהרן מה מצאתי הפסד לאחותי שאיני יכול להסגירה לא לטומאה ולא לטהרה, ולפי זה לא יקשה קושייא אחרונה. ואיפשר לומר כי גם לקושייא ראשונה, דנהי דאין לה טומאה, כ״א ע״י כהן לדין נגע לפרימה ולפרועה ולקרבן. מ״מ בני אדם מרחיקים אותה ותשאר [מ]⁠בוזה כל ימיה כיון שאין לה כהן לטהר אותה, ועי״ל דכבר קרויה טמא שפנה אליה שנ׳ ויפן אהרן אל מרים, ולכך קאמר מי מטהרה.
ד״א אל נא תהי כמת – פר״ש מי מטהרה, והא הוה פנחס שהיה לה שלישי בראשון, וי״ל שלא נתכהן פנחס עדיין. וי״מ מכאן [ראי׳] [ל]⁠פסק שפר״ץ דשלישי בראשון פסול משום קורבא, ולא כדפירש רשב״ם בפרק יש נוחלין דהלכה דכשר כדשלח רב יוסף בר חמא.
ד״א אל נא תהי כמת – פרש״י וזהו בצאתו מרחם אמו ואין וצריך לפרש בפירושו דדמייא לקטן שנולד ונגעו עמו דאין לו טהרה עולמית, הר״י לעיל, וק״ק דתנן במסכת נגעים בהרות שהיו בו קודם למ״ת טהורות ובת״כ יליף ליה דכתיב אדם כי יהיה [מן] הדבור ואילך כגר שנתגייר בת״כ יליף שנ׳ אדם ואין אומות העולם קרוין אדם. בקטן ונולד, בת״כ יליף שנ׳ כי יהיה הוייתו בעולם וכו׳, אלמא דקטן שנולד ונגעו עמו אינו מטמא, וי״ל דלא ממש קאמר אלא כלומר שאין לו רפואה עולמית, וכיון דאין מי מטהרה נעשהא כמי שלא נתרפא מעולם.
ד״א אל נא תהי כמת – לפי שאני קרוב ואין קרוב כו׳ וסיים וזהו אשר בצאתו וכו׳. פי׳ הר״י נ״ל דכך דעתו דווקא בצאתו מרחם אמו גורם שהוא כמת, הא בצאתו [מרחם] אחר שאינו אמו יש לו תקנה. שאני מסגירה ומטהרה, כי איני קרוב לו. וי״מ דכך דעת ר״ש דלכך אמר אשר בצאתו מרחם אמו, דימה אותו לתינוק שנולד מצורע ממעי אמו שאין לו תקנה, וה״ק אל נא תהי אחותינו כתנוק מצורע ממעי אמו, כיון שאין כהן להסגיר ולטהר. וק״ק כיון דבצאתו מרחם אמו לא קאי על מרים אלא על כמת. א״כ הכי הוה ליה למיגרס אל נא תהי כמת עם שב״א אבל מדגריס כמת עם פתח ש״מ האי דקאמר אשר בצאתו לאו דבוק הוא, אלא קאי על מרים.
א. מלה זו הושלמה מכ״י פריס 260.
אל נא תהי כמת אשר בצאתו וגו׳ – [ו] אמר כי כאשר תענש מרים אחותו אם היותה עצמו ובשרו כדי לחוש אל כבודו כבר יראה זה ממש לאשה המקשה לילד שמנתחין עוברה שהוא בשר מבשרה לחוש על עצמה ורע ומר המעשה אלא שאי אפשר בענין אחר אבל בכאן איפשר שהוא ימחול על כבודו בלי מיתת אחותו והוא אומרו אל נא תהי אחותך זאת אצלך כולד המת אשר להוציא מרחם אמו להצלתה הוצרך לנתחו ולהאכל חצי בשרו ואתה מוחל על כבודך ולא תצטרך להמית חצי גופך לכבוד חציו.
אל נא תהי כמת אחותינו זאת כמת. פירוש תי״ו תהי סימן הנקבה הנסתרת שהיא אחותינו לא תי״ו של נוכח הזכר:
מה מת מטמא בביאה אף מצורע מטמא בביאה דגבי מת כתי׳ כל הבא אל האהל וכל אשר יטמא וגבי מצורע כתיב והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב:
אשר בצאתו מרחם אמו אמנו היה לומר אלא שכנה הכתוב. שהראוי לומר אשר יצא מרחם אמנו כאילו נאכל חצי בשרנו כענין שנאמר כי אחינו בשרנו הוא כדלקמיה אבל אין לפרש שהיה לו לומר אשר יצאת מרחם אמה ויאכל חצי בשרה ואמר אמו במקום אמה ובשרו במקום בשרה וכנה הכתוב כי לא נאכל בשרה אלא בשרם של אחיה שהיא בשר אחיה כענין שנ׳ כי אחינו בשרינו הוא וכשהיא כמת׳ כאילו מת חצי בשר׳ של אחיה ונאכל ולפיכך צריך לומר כפי׳ הראשון גם אין לפרש שכנוי אמו ובשרו שב אל המת כאילו אמר כמת הזה אשר יצא מרחם אמו ויאכל חצי בשרו כי לא נאכל בשרה של זו עד שידמה אותה למת שנאכל בשרו ועוד ויאכל בשרו מיבעי ליה לא חצי בשרו:
ולפי משמעו אף הוא נראה כן. פי׳ אפילו משמעות המקרא הזה נוכל לפרש אותו מבלתי שנצטרך לומר שכנה הכתוב וכתב אמו במקום אמנו ובשרו במקום בשרנו בשנא׳ שדבריה׳ אינם בעבור אחות׳ אלא בדרך כללות סתם שכל אח סתם אין ראוי להניח את אחותו להיות כמת מאחר שיצאת מרחם אמו של אחיה ואם יש כח בידו לעזור אותה ואינו עוזרה הנה כאילו נאכל חצי בשרה מאח׳ שהיא מרחם אמו כעניין כי אחינו בשרנו הוא:
ד״א אל נא תהי כמת אם אינך רופא׳ בתפלה מי מסגיר׳ ומי מטהרה אני א״א לראותה שאני קרוב כו׳. בספרי פי׳ אל נא תהי אחותנו כמת שאין לו תקוה שמאחר שיצאת מרחם אמנו היא קרובה לנו ואין קרוב רואה את הנגעים ואם אין אתה מרפאה מי מסגיר׳ ומי מטהרה הרי אין כהן אחר זולתו שאני קרוב ואינו יכול לא להסגירה ולא לטהרה ונמצא שנאכל חצי בשרנו מאחר שבשרה שהוא אחד עם בשרנו נאכל ואין תרופה למכתו ומה שכתב אחר זה וזהו אשר כצאתו מרחם אמו פי׳ שזה מורה על הקורבה שבינה לבינם ושכוונו בזה להודיע שמאחר שהיא קרובה להם מי יסגירנה ויטהרנה אם אין אתה מרפא׳ ע״י התפלה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יב) ואמרו אל נא תהי כמת אפשר לפרשו על מרים רוצה לומר אל נא תהי אחותינו כמת ונפל אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו כן המצורע כמת כאלו לא נולדו לו חיים. ויש מפרשים שאמר זה על האח שהאחים מפני צאתם מרחם אמם הם כבשר אחד על דרך כי אחינו בשרנו ונמצא כשימות אחד מן האחים יאכל חצי בשרו לאחיו ומפני זה ראוי לך לחמול על אחותך כי בשרך היא ומרחם אמך יצאה.
והיותר נכון שמרע״ה להיותו במקום המקודש ההוא היה עומד בהתבודדותו ולכך לא השיב לאהרן על מה שאמר לו בי אדוני אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו ולכך הוכיחו אהרן על שלא היה משיבו דבר מפני התבודדותו באמרו אל נא תהי כמת רוצה לומר אדוני משה אין השעה הזאת ראויה להתבודדות כל כך אל נא תהיה בחוזק התבודדותך כמת שנולד מת שלא היה בין החיים וזה שאמר אשר בצאתו מרחם אמו וכבר נאכל חצי בשרו שמת בבטן ושם נאכל בשרו כן עתה אתה כמת הבלתי מרגיש באותו האופן אל נא תהי כן בשעה הזאת התפלל בעדה כי צריכים אנחנו אל תפלתך.
ואין להקשות מאשר אמר על זכר מלת תהי כי כן מצינו שיאמר מלת את פעמים על הזכרים כמו ואת תדבר אלינו את כרוב ממשח.
אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו – הנה העובר שהוא מת באופן זה שבצאתו מרחם אמו נאכל ונתקלקל חצי בשרו, אף על פי שנראה שהוא מוסיף שלמות בלידה על מה שהיה לו בבטן אמו, בצאתו משם אל מקום החיים השלמים, הוא אמנם מוסיף גרעון בהיות נאכל חצי בשרו באותה הלידה. כן אתה היוצא מן המדבר ונכנס לארץ הנבחרת ובזה תיטיב מכון לשבתך אל נא תהי כאותו המת שתניח חצי בשרך במדבר.
אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו, when a fetus is dead, having prematurely been aborted so that half its flesh looks as if it had already wasted away by the time it is expelled from its mother’s womb, even though it then appears in better condition than it was while still within its mother’s womb. When such a fetus leaves this world (mother’s womb) and enters the world of real life, perfect life, it still adds a negative dimension by being born, seeing that half of its flesh is consumed. Aaron asks Moses (whom he addresses here) not to leave his sister behind “dead” in the desert, whereas he will go on to the Holy Land, seeing that this would appear in retrospect as if he had left half of his own flesh (and blood) behind him in the desert.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

אחותינו זו. פירוש, אף על גב שלא הזכיר על מי הוא אומר ״אל נא תהי כמת״, והיה לו לומר ׳אל נא תהא אחותינו כמת׳, כיון שהיתה עומדת אצלם – עליה הוא אמר ״אל נא תהא״ אחותינו זו ״כמת״, ולא צריך לפרש, כיון שעמדה שם:
אמנו היה לו לומר. פירוש, מה שתלה הדבר ״אל נא תהא כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו״, ואין לפרש כמשמעו, דאם כן קשיא, דהוי למכתב ׳אל נא תהי אחותינו כמת אשר נאכל חצי בשרו׳, דלמה תולה הכתוב ״בצאתו מרחם אמו״, אלא שרצה לומר כי ״אל נא תהי כמת״, אחר שיצאת מרחם אמנו, והיא אחותינו, ואם היא מצורעת הרי כאילו נאכל חצי בשרנו, לכך אל נא תהי כן, כי דבר מגונה הוא. והשתא מה שכתוב ״בצאתו מרחם אמו״, הוי למכתב ׳בצאתו מרחם אמנו׳, וכן ׳ויאכל חצי בשרנו׳, אלא שכינה הכתוב. אף על גב דלפי פירוש זה הוי למכתב ׳אשר יצאת מרחם אמו׳, כי איך תפרש הבי״ת של ״בצאתו״ במקום הזה, הרי מצאנו בי״ת משמש לשון ׳בעבור׳, כמו ״התשחית בחמשה״ (בראשית יח, כח) , וכן פירושו כאן, אל נא תהי כמת, אשר בעבור יציאתו מרחם אמנו נחשב כאילו נאכל חצי בשרנו:
ולפי משמעו אף הוא נראה כן. פירוש, אף על גב שאין אנו אומרים שהוא כנוי, אלא הוא כפשוטו, יש לפרש כן על כל אח בעולם ״אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו״ של אחיו, ויאכל חצי בשרו. כלומר שאין עוזרו, הרי נאכל חצי בשרו. ועל כן אין ראוי להניח אותה מלהתפלל עליה:
וזהו אשר בצאתו מרחם אמו. פירוש, ״אשר בצאתו מרחם אמו״ רצה לומר אחר אשר היא גם כן אחותנו, אי אפשר לטהרה, כיון שאין כהן בעולם. וצריך לומר שלא היה לאלעזר וכן לאיתמר בנים גדולים, שאם היו להם בנים, הם היו מטהרים. ועדיין לא נתכהן פנחס בן אלעזר:
אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו: זהו א׳ מן י״ח מלין תקון סופרי׳, והיה לו לומר אמנו בשרנו, אלא שכינה הכתוב, רש״י1, וילמדנו2, ומכילתא3 פ׳ בשלח, וספרי4 <ופסיקתא5> פ׳ זו, ומסורת6, כמ״ש7 בזכריה ב׳. [מרחם אמו ויאכל חצי בשרו].
בְֿשָרוֹ: הבי״ת רפה. [בְשָׂרוֹ].
1. רש״י: על אתר, ד״ה אשר בצאתו.
2. וילמדנו: תנחומא בשלח סי׳ טז, פט ע״ב.
3. ומכילתא: בשלח, מסכת דשירה, פרשה ו.
4. וספרי: בהעלותך, פיסקא פד.
5. ופסיקתא: לקח טוב במדבר, קד ע״ב.
6. ומסורת: מ״ג-ד במ׳ א א; מ״ג-ד תה׳ קו כ.
7. כמ״ש: מ״ש זכ׳ ב יב (׳נוגע בבבת עינו׳).
מטמא בביאה. דכתיב כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא, ובמצורע כתיב והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא:
אין ראוי לאח. פירוש אפי׳ משמעות הקרא נוכל לפ׳ אותו מבלתי שנצטרך לומר שכינה הכתוב וכתב אמו במקום אמנו ובשרו במקום בשרנו, כשנא׳ שדבריהם אינם בשביל אחותם אלא שכל אח סתם אין ראוי להניח אחותו להיותה כמת וכו׳:
מי מסגירה. ופירוש אל תהי כמת שאין לו תקוה שמאחר שיצאת מרחם אמנו ומי מסגירה, ונמצא שנאכל חצי בשרנו מאחר שבשרה שהוא אחד עם בשרנו נאכל ואין תרופה למכתה:
Just as the dead cause ritual defilement when entering. For it is written, "anything that comes into the tent and anything that is in the tent shall be defiled" (Bamidbar 19:14) and concerning the leper it is written, "that which comes into the house for all of the days of its confinement shall be defiled" (Vayikra 14:46).
It is unconscionable for a brother. Meaning that even from its plain implication one can explain the verse without the need to say that the Torah uses euphemisms, by saying "his mother" instead of "our mother" and "his flesh" instead of "our flesh.⁠" Thus their words were not directed towards their sister; rather he meant that generally any normal brother would not allow his sister to remain as if dead…
Who will confine her. Thus the explanation of "let her not be like the dead" is that she has no hope. Given that she came from our mother's womb, who will be able to confine her? Consequently it will emerge that half of our flesh will be consumed, since her flesh which is one with our flesh is being consumed and there is no remedy for her ailment.
אל נא תהי אחותנו כמת הזה אשר בצאתו מרתם אמו, ויראו והנה נאכל חצי בשרו במעי אמו, וחציו קים ויצא. לאמר: הלא גם שנינו נואלנו וחטאנו פה אחד, וכחוטא אחד נחשבנו, והיא נגועה ומוכה, ואני יצאתי נקי ופלט.
וַיֵּאָכל – וכבר נאכל חצי בשרו טרם צאתו מרחם. ולמען סבב פני הדבר התתפש וילט דבריו במשל לנפל טמון,⁠1 ונשען על בינת אחיו, כי הוא יבין מזימות לבו.
1. השוו ללשון הפסוק באיוב ג׳:ט״ז.
אל נא תהי כמת – הנכון כדברי יונתן בן עוזיאל שפירשו כך, בי אדוני, לא תהיה מרים אחותנו מצורעת ומטמאה באהל כמת, ודמתה לולד ששלמו לו תשעת החדשים במעי אמו, וכאשר הגיע זמנו לצאת לאויר העולם ויאכל חצי בשרו, בעת שאמו יושבת על המשבר וימות הולד, והמילדת מוציאתו מחותך איברים, כן כאשר היינו בארץ מצרים ראתה מרים אחותנו אותנו בגלותנו ובטלטולנו ובעבדותנו וכאשר הגיע העת לצאת ולרשת את ארץ ישראל הנה היא נלקחת ממנו, בי אדוני, התפלל נא בעדה ולא נאבד צדקתה מתוך הקהל:
כמת – כנולד מת, אשר בצאתו מרחם אמו, כבר בשרו נאכל ונפסד.
like a dead [infant] (ke-met). Who, at birth, already has its flesh consumed and deteriorated.
אל נא תהי כמת – ״מצורע חשוב כמת״ (עיין פירוש, ויקרא יג, מו). ״מה המת מטמא באהל אף מצורע מטמא בביאה״ (ספרי). הנגע הוא אות להרחקתה של מרים מחברת הציבור.
חז״ל אומרים בספרי: לא היה שם כהן – מלבד אהרן ובניו – שיכול לנהוג בה על פי הלכות נגע צרעת: ״לסוגרה לטמאה ולטהרה״. לפיכך, מכיוון ש״קרובים פסולים לראות נגעים״ (עיין מגעים ב, ה, וספרי כאן), לא היה שם מי שיכול להשיבה לטהרה. אולם לפי זה, גם הטומאה וחיוב ההסגר הבא בעטיה, לא היו יכולים לנהוג כלל, שכן גם הם חלים רק על פי מאמר כהן (עיין ויקרא יג, ג). על כרחנו אפוא, שבנידון דידן, טומאת הנגע נאמרה מפי ה׳ בעצמו, ולא היה צורך במאמר כהן. ולפיכך גם השבתה לטהרה הייתה אפשרית רק ישירות על ידי ה׳, שכן לא היה שם כהן מטהר. כדברי הספרי: ״הקב״ה הסגירה והקב״ה טימאה והקב״ה טיהרה״ (עיין זבחים קב.).
אשר בצאתו מרחם אמו – כינוי השם שבסוף תיבת ״בצאתו״ מוסב על ״מת״, ואילו הכינויים של ״אמו״ ושל ״בשרו״ מתייחסים אל ״אדני״ (פסוק יא, עיין רש״י). נמצא שכאשר אהרן פונה אל משה, הוא מזכיר אותו מפני הכבוד בלשון נסתר, כדוגמת: ״אדני יֹדֵע״ (בראשית לג, יג), ״יעבר נא אדני״ (שם לג, יד). בפניות כאלה מצוי הדבר, שלשון נוכח ולשון נסתר באים זו לצד זו; למשל: ״יִזְכָּר⁠־נָא הַמֶּלֶךְ אֶת⁠־ה׳ אֱלֹקֶיךָ״ (שמואל ב יד, יא), ולאחר מכן שוב כמה פעמים בהמשך שם.
לצורך הבהירות, תרגמנו בתרגום הלועזי ״אמו״ ו״בשרו״ בלשון נוכח. אהרן פונה כאן אל רגש האחווה של משה: הרי סוף כל סוף מרים היא אחות משה, עצם מעצמיו ובשר מבשרו. אילו תישאר במצב זה, נרקבת ודומה למת, יהיה זה כאילו בשרו שלו ייאכל!
ויאכל חצי בשרו – כדוגמת ״אחינו בשרנו הוא״ (בראשית לז, כז – ספרי).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

אל נא תהי כמת אשר בצאתו וגו׳: וא״כ אין אדם משגיח על זה המת, ונימוק והולך, לנסות דבר אולי יש לו עוד רפואה ותקוה.
אל נא תהי כמת וגו׳ – וכן היא מבושתה להיות מצורעת תלך הלוך ודלה יום יום, ותיקון סופרים המכוון בדיבור ראב״ע הוא אשר בצאתה (היא מרים) מרחם אמנו ויאכל חצי בשרנו, כלו׳ עמה אנו בצרה; ומלבד שאין כאן מכריח לתיקון זה, הוא גם כן נגד כללי דקדוק לשון הקודש, ובמקום אשר היה לו לומר כי במקום בצאתה היל״ל יצאה, ואין מקום לו״ו ההיפוך של ויאכל והיל״ל יאכל.
אל נא תהי. אם מרים אחותך תמות או תחלה הלא גם אתה שאתה אחיה ובשרה הרי אתה כאלו מת או חולה, הא למה זה דומה לקטן שיצא מרחם אמו ונאכל חצי בשרו מחמת איזה חולי ונשאר כך כל ימי חייו וכדי בזיון וצער, כך אם מרים שהיא חצי בשרך תחלה הלא גם אתה תסבול צערה.
אל נא תהי כמת – מכאן שמצורע חשוב כמת1. (נדרים ס״ד:)
אל נא תהי כמת – תניא, מניין לאבלות שבעת ימים מן התורה, א״ר אבהו א״ר יוחנן אל נא תהי כמת – תסגר, מה ימי המת שבעה אף ימי הסגר שבעה.⁠2 (ירושלמי מו״ק פ״ג ה״ה)
1. לפי פשטות הענין משמע שנמשל מצורע למת מפני שחייו אינם חיים חשוב כמת, וכמו יתר הענינים שחשיב שם הדומים למת, עני וסומא ומי שאין לו בנים, אבל רש״י בפסוק זה פירש שהמצורע חשוב כמת, מה מת מטמא בביאה אף מצורע מטמא בביאה, עכ״ל. ואמת שבספרי איתא קרוב ללשון זה, אבל לא ידעתי מי דחקו לרש״י לפרש כאן כן ולא כפשטות הענין המתבאר בגמרא, אשר כן הדעת נוטה שלזה כיון אהרן כדי לעורר רחמיו של משה שיתפלל על מרים, וצ״ע.

והנה אם המליצה אל נא תהי כמת היא מליצה מכוונת לענין שבאה לעורר רחמים על מרים לרפאותה, הנה לשון סוף הפסוק כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו – לבד שאינו מבואר רעיונו וכונתו ותכונתו, עוד גם אינו מבואר מאי שייך לכאן ומה רצה אהרן לכוין בזה, והמפרשים נדחקו בזה הרבה.

ונראה ע״פ מ״ש בנדה כ״ג ב׳ בולד היוצא מחותך אברים אז הולד הבא אחריו הוי בכור לנחלה, ומפרש הטעם דכתיב ראשית אונו, מי שלב אביו דוה עליו יצא ולד כזה, המחותך אברים, שאין לבו דוה עליו, יעו״ש, מבואר מזה דולד מת היוצא שלא בשלמות הגוף אין הלב דוה, ורצה אהרן לעורר רחמיו של משה, אמר אל נא תהי נחשבת בעיניו כמת אשר בצאתו מרחם אמו ונאכל חצי בשרו, היינו מחותך, שאז אין הלב דוה עליו וממילא אין מתעוררים עליו, אלא שירגיש בלבו רחמים עליה ויתפלל עבורה.

והנה רש״י בפסוק זה הביא דרשה וז״ל, דבר אחר אל נא תהי כמת, אם אינך רופאה בתפלה מי מסגירה ומי מטהרה, אני אי אפשר לראותה, שאני קרוב ואין קרוב רואה את הנגעים, וכהן אחר אין בעולם, עכ״ל. והנה דרשה זו איתא בשנוי לשון קצת בזבחים ק״ב א׳ ובספרי כאן, ולכאורה דבר פלא הוא שדורש שלא אליבא דהלכתא, שהרי מפורש קיי״ל במס׳ נגעים פ״ב משנה ה׳ כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ר׳ מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו, ופשוט הדבר דקיי״ל כחכמים נגד ר״מ, דגם נגעי קרובים אדם רואה, וכ״מ בסנהדרין ל״ד ב׳, וכ״פ הרמב״ם והוא פשוט וברור, וא״כ דרשה זו הוי שלא אליבא דהלכתא כר״מ, ועיין לפנינו בפ׳ שופטים בפסוק ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, מש״כ בזה.

והן אמנם הגמרא והספרי אפשר ליישב, יען כי כנראה לי באה שם הדרשה בקיצור ובחיסור לשון, וצ״ל כמו שהיא במלואה במ״ר סוף פ׳ תזריע בזה״ל, תנן התם, כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ר׳ מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו, ומי ראה נגע מרים, אם תאמר אהרן ראה, אין קרוב רואה את הנגעים, אלא אמר הקב״ה אני כהן ואני מסגירה אני חולטה ואני פוטרה, יעו״ש. מבואר מזה שכל דרשה זו בענין מרים הוא מלישנא דר״מ, אבל חכמים דס״ל קרוב רואה את הנגעים אין צריכין כלל לדרשה אגדית זו, יען כי הענין יתבאר כפשוטו שאהרן ראה את הנגע, ולכן על הגמרא וספרי לא קשה מה שהביאו דרשה זו, יען כי רגילין חז״ל בדרשות אגדיות להביא גם דרשת יחיד, וא״צ למש״כ התוס׳ בזבחים שם דאותה ברייתא ס״ל כר״מ, אלא כמש״כ המ״ר דסיום דברי ר״מ גופיה הם, אבל על רש״י קשה שפירש מפורש שלא אליבא דהלכתא, וחידוש על מפרשי רש״י שלא העירו בדבריו אלו כלל.
2. נראה דט״ס הוא וצ״ל להיפך, מה ימי הסגר שבעת ימים אף ימי המת שבעה, יען כי ימי הסגר מפורש בתורה בפ׳ תזריע, והסגירו שבעת ימים, ולפי״ז הוי הענין מכוון, משא״כ לגירסא שלפנינו תלי תניא בדלא תניא, והנה שיעור אבילות ז׳ ימים קיי״ל דהוא מדרבנן, ודרשה זו היא אסמכתא, ונתבאר ענין זה לפנינו בס״פ ויחי בפסוק ויעש לאביו אבל שבעת ימים.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימההכל
 
(יג) וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ׃
Moses cried to Hashem, saying, "Heal her, God, I beg you!⁠"
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
תפילה לריפוי החולה – בראשית כ׳:י״ז, מלכים ב כ׳:ב׳-ג׳
ויצעק משה אל י״י – כעניין שנאמר: אל נא רפא נא לה. בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שכל זמן שאדם רוצה לבקש שאלותיו – צריך שיאמר שנים שלשה דברי תחנונים, ואחר יבקש שאלותיו, שנאמר אל נא רפא נא לה – בא הכתוב ללמדך דרך ארץ.
ומה תלמוד לומר: לאמר? אלא שאמר לו: השיבני אם מרפא אתה אם לאו. עד שהשיבו הקב״ה ויאמר י״י אל משה ואביה ירוק ירק בפניה.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: בארבעה מקומות ביקש משה מלפני הקב״ה והשיבו לו על שאלותיו.
כיוצא בו אתה אומר וידבר משה לפני י״י לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי (שמות ו׳:י״ב), אין תלמוד לומר: לאמר, אלא שאמר לו: השיבני אם אתה גואלם אם לאו. עד שהשיבו הקב״ה אתה תראה את אשר אעשה לפרעה (שמות ו׳:א׳).
כיוצא בו אתה אומר ויאמר משה לפני י״י יפקוד י״י אלהי הרוחות לכל בשר (במדבר כ״ז:ט״ז), שאין תלמוד לומר: לאמר, אלא שאמר לו: השיבני אם אתה ממנה פרנסים אם לאו. עד שהשיבו המקום, שנאמר ויאמר י״י אל משה קח לך את יהושע בן נון (במדבר כ״ז:י״ח).
כיוצא בו אתה אומר: ואתחנן אל י״י בעת ההיא לאמר (דברים ג׳:כ״ג). אין תלמוד לומר: לאמר אלא שאמר לו השיבני אם אכנס לארץ אם לאו. עד שהשיבו המקום רב לך (דברים ג׳:כ״ו).
אף כאן אני אומר אין תלמוד לומר: לאמר. אמר לו: השיבני אם מרפא אתה אם לאו. עד שאמר לו הקב״ה ואביה ירוק ירק בפניה.
אל נא רפא נא לה – מפני מה לא האריך משה בתפילה? שלא יהו ישראל אומרים: אחותו היא נתונה בצרה, והוא עומד ומרבה בתפלה.
דבר אחר: לא זהו, שמשה מתפלל והמקום שומע תפלתו? כמה שנאמר ותגזר אומר ויקם לך (איוב כ״ב:כ״ח), ואומר אז תקרא וה׳ יענה (ישעיהו נ״ח).
שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: עד כמה יאריך אדם בתפלה? אמר להם אל יאריך יותר ממשה, שנאמר ואתנפל לפני י״י כראשונה את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה. ועד כמה יקצר בתפלה? אמר להם אל יקצר יותר ממשה, שנאמר אל נא רפא נא לה. יש שעה לקצר ויש שעה להאריך.
"And Moses cried out to the Lord, saying: 'Lord, I pray You; heal her, I pray You.'": Scripture hereby teaches us proper conduct — that one's requests should be prefaced by two or three words, of imploration. And what is the intent of "saying"? Moses said: Answer me whether You will heal her or not — and the Holy One Blessed be He answered him, viz. (14) "And the Lord said to Moses: Now if her father had spat in her face, etc.⁠" R. Elazar b. Azaryah says: In four places Moses requested (to be answered by the Holy One Blessed be He), and he was answered. Similarly, (Shemot 6:12) "And Moses spoke before the Lord, to say: "The children of Israel would not listen to me, etc.⁠" What is the intent of "to say"? Moses asked the Lord to answer him whether or not he would redeem them. And He did answer him (Ibid. 7:4) "And I will take out My hosts. My people, Israel, from the land of Egypt.⁠" Similarly, (Bemidbar 27:15) "And Moses spoke to the Lord to say: (16) Let the Lord, the G-d of the spirits of all flesh, appoint a man over the congregation.⁠" What is the intent of "to say"? Moses said to Him: Answer me as to whether or not You will appoint leaders (for them). And He did answer him, (Ibid. 18) "Take for yourself Joshua the son of Nun.⁠" Similarly, (Devarim 3:23) "And I implored the Lord at that time to say.⁠" What is the intent of "to say"? He said to Him: Answer me as to whether or not I will enter the land. And He did answer him, (Ibid. 26) "It is enough for you, etc.⁠" Here, too, let "to say" not be written. But, (the intent is that) he asked Him to answer whether or not He would heal her, and He answered "Now if her father had spat in her face, etc.⁠" (Bemidbar, Ibid. 13) "G-d, I pray You; heal her, I pray You": Why did Moses not prolong his prayer? So that Israel not say "His sister is in distress and he stretches out his prayer.⁠" Variantly: It is not that Moses prays and the Lord hears his prayer, but (in the order of) (Iyyov 22:28) "You (the tzaddik) will decree, and it will be fulfilled for you,⁠" (Isaiah 58:9) "Then, when you (the tzaddik) call, the Lord will answer.⁠" R. Eliezer was asked by his disciples: How long shall a man be in his prayer? He answered: Not longer than Moses, of whom it is written (Devarim 9:18) "And I fell down before the Lord (in prayer) as at first, forty days and forty nights.⁠" And how short should he be in prayer? He answered: Not shorter than Moses, of whom it is written "G-d, I pray You; heal her, I pray You.⁠" There is a time to be short and a time to be long.
ויצעק משה אל י״י לאמר – ומניין אתה אומר שלא הצריך משה לשמוע מפי אהרן אלא אמר משה אינו בדין שתהא אחותי בצרה ואני ברוחה ת״ל ויצעק משה אל ה׳ לאמר.
אל – תקיף קשה. נא – בבקשה. רפא נא לה – בגזירה.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וְצַלִּי מֹשֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימַר אֱלָהָא בְּבָעוּ אַסִּי כְעַן יָתַהּ.
And Moshe prayed before the Lord, saying: God, I beseech You, heal her now.

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה׳ לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ
וְצַלִּי מֹשֶׁה קֳדָם ה׳ לְמֵימַר אֱלָהָא בְּבָעוּ אַסִּי כְעַן יָתַהּ (ח״נ לַהּ)
צעקת משה – תפילה
א. ״וַיִּצְעַק מֹשֶׁה״ – ״וְצַלִּי מֹשֶׁה״. צעקה מתורגמת בדרך כלל כצווחה כגון ״וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה״ (בראשית כז לד) ״וּצְוַח צִוְחָא רַבָּא״. אבל צעקת משה אל ה׳ מתורגמת דרך קבע כתפילה, מן הטעם שנתבאר ״אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית ד כו) – ״בְּכֵין בְּיוֹמוֹהִי חָלוּ בְּנֵי אֱנָשָׁא מִלְּצַלָּאָה״.
נא כהפצרה – בבעו, שלא כברגיל
ב. בביאורנו לבר׳ יב יג נתברר כי אונקלוס תופס את מלת ״נא״ במשמעות ״עתה״, כמוכח מתרגום כְּעַן המשותף למלים נָא וגם עַתָּה, השווה: ״אמרי נא אחתי את״ (בראשית יב יג) ״אֵימַרִי כְעַן דַּאֲחָת אַתְּ״, ״כי עתה ידעתי״ (בראשית כב יב) ״אֲרֵי כְעַן יְדָעִית״. וראה שם בהרחבת הדברים.
ואולם בפסוקנו בו מופיעות שתי תיבות נָא, תרגם את הראשונה ״בְּבָעוּ״ והשניה ״כְּעַן״ ונמצא שיעור תרגומו: ״אֵל, אנא! רפא עתה לה״.⁠1
השינוי אינו לשם גיוון הלשון, שהרי בפסוקים רבים בהם נכפלה תיבת נָא מתרגם אונקלוס בשתיהם ״כְּעַן״, כגון ״הנה נא לי שתי בנות...אוציאה נא אתהן״ (בראשית יט ח) ״הָא כְעַן לִי תַּרְתֵּין בְּנָן...אַפֵּיק כְּעַן יַתְהוֹן״. נראה אפוא כי ״בְּבָעוּ״ כתרגום ״נָא״ נתייחד למקראות בהם קיים יסוד מובהק של הפצרה. כאשר הפצרה זו שבמקרא מוטעמת בכפל ״נא״, היא מועצמת באמצעות תרגומה ל״בבעו״, כבפסוקנו.⁠2
חילופי נוסח
ג. ›״לָהּ״ – ״יָתַהּ״. אף שבד״כ מתרגם ״לָהּ״ כצורתו ״לָהּ״, גם כשמשמעות הכתוב ״אותה״ כגון ״וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר... וְאֵת כָּל כְּלֵי שַׁמְנָהּ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ לָהּ בָּהֶם״ (במדבר ד ט) ״דִּישַׁמְּשׁוּן לַהּ בְּהוֹן״ וכן ״צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ״ (דברים כב כז) ״וְלֵית דְּפָרִיק לַהּ״ – בפסוקנו, שמשמעות הכתוב ״רְפָא נָא לָהּ״, היינו ״רפא אותה״ – לפי רוב הנוסחים וכתבי היד תרגם ״אַסִּי כְעַן יָתַהּ״, אך יותר נראית גירסת ״לַהּ״.
תפילה קצרה
ד. ›תפילה זו צוינה כתפילה הקצרה ביותר (חמש מילים) כמבואר בגמ׳ (ברכות לד ע״א)
שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מקצר יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו: כמה קצרן הוא זה! אמר להם: כלום מקצר יותר ממשה רבינו? דכתיב: אל נא רפא נא לה.
וכך אף תרגם אונקלוס במספר מילים זהה (אֱלָהָא בְּבָעוּ אַסִּי כְעַן יָתַהּ3). לעומתו המיוחס ליונתן הרחיב והוסיף בתרגומו את המילים ״בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין אֱלָהָא רַחֲמָנָא בְּבָעוּ אֱלָהָא דְשַׁלִיט בְּנִשְׁמַת כָּל בִּישְׂרָא אַסֵי בְּבָעוּ לָהּ״ [אנא ברחמים אלהים רחום אנא אלהים ששליט בנִשׁמת כל בשׂר רפא נא לה].
1. מכאן כתב חזקוני ״הראשון לשון בקשה השני לשון עכשו״, ולא כראב״ע המפרש ״אל! אתה שהגבורה בידך, עתה, רפא עתה לה״. לתפיסת ראב״ע את מלת נָא ראה ביאורנו לבר׳ יב יג.
2. וכן ״הנה נא אדני סורו נא אל בית עבדכם״ (בראשית יט ב) ״בְּבָעוּ כְּעַן רִבּוֹנַי זוּרוּ כְעַן לְבֵית עַבְדְּכוֹן״ ועיין שם ביאורנו.
3. אם כי מספר ההברות בארמית כמעט כפול מבלשון הפסוק.
וצלי משה קדם י״י אואמ׳ בבעו ברחמין מן קדמיך י״י אלהה חננה ורחמנה אסי יתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ואמ׳ ... יתה״) נוסח אחר: ״למימר אלה דמסי כל ביש⁠{ר}⁠ה אס⁠(ר)⁠י יתה״.
וצלי משה ובעא רחמין קדם י״י למימר בבעו ברחמין אלקא רחמנא בבעו אלקא דשליט בנישמת כל בישרא אסי בבעו לה.
And Mosheh did pray, and seek mercy before the Lord, saying: I pray through the compassions of the merciful God, Eloha, who hast power over the life of all flesh, heal her, I beseech thee.
אלהא דמסי כל בשרא אסי יתה.
O Eloha, who healest all flesh, heal her.
ויצעק משה וגו׳ – מיד מחל להם משה עלבונו ונתפלל עליה, שנאמר אל נא רפא נא לה, 1ולמה נתפלל תפלה קצרה, שאם היה מתפלל תפלה ארוכה, היו ישראל אומרים בשביל שאחותו היא מתפלל באריכות, אבל עלינו אינו חושש להתפלל בארוכה.
1. ולמה נתפלל תפלה קצרה. ספרי פיסקא ק״ו, ורש״י על התורה, וילקוט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

פַדַעַא מֻושִׁה אִלַי׳ אַללָּהִ קַאאִלַא, אַללָּהֻםַּ פַאשׁפִהַא
ויתפלל משה אל ה׳ באמירה, הוי, אלהי העולמים, אלהי! תחנתי אליך רפא אותה.
אל נא רפא נא לה – בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שהשואל דבר צריך לומר שנים או שלשה דברי תחנונים ואחר כך יבקש שאילותיו.
לאמר – מה תלמוד? אמר לו: השיבני אם מרפא אתה אם לאו, עד שהשיבו: ואביה ירק ירק וגומ׳ (במדבר י״ב:י״ד). ר׳ אלעזר בן עזריה אומר: בארבע מקומות ביקש משה מלפני הקב״ה להשיבו אם יעשה שאילתו אם לאו עד שהשיבו: עתה תראה וגו׳ (שמות ו׳:א׳).⁠א כיוצא בו: וידבר משה לפני י״י לאמר הן בני ישראל וגו׳ (שמות ו׳:י״ב). מה תלמוד לאמר? השיבני אם אתה גאלם אם לאו, עד שהשיבו: עתה תראה (שמות ו׳:א׳). כיוצא בו: וידבר י״י אל משה לאמר יפקד י״י אלהי הרוחות וגו׳ (במדבר כ״ז:ט״ו-ט״ז).⁠ב כיוצא בו: ואתחנן אל י״י בעת ההיא לאמר (דברים ג׳:כ״ג), השיבו: רב לך (דברים ג׳:כ״ו).
רפא נא לה – מפני מה לא האריך משה בתפילה? שלא יהו ישראל אומרין: אחותו נתונה בצרה והוא עומד ומרבה בתפילה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אך שם חסר רוב כל מה שמופיע עד סוף הביאור הזה ומופיע רק ״כיוצא בו: (ויאמר) [וידבר] משה לפני י״י לאמר הן בני ישר׳ וגו׳ (שמות ו׳:י״ב)״, ואז נוסף רוב הקטע המופיע כאן על ידי המגיה. מאידך בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34 חסר: ״עד שהשיבו: עתה תראה וגו׳ (שמות ו׳:א׳).⁠״ ומופיע כל הקטע המובא כאן עד הסוף. בכ״י מוסקבה 1827.17 מופיע צירוף של שתי הנוסחאות.
ב. כן בכ״י לייפציג 1 (בתוספת המגיה), אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא, ריגייו, ועוד דפוסים קדומים. בין השיטין בכ״י לונדון 26917, ובדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״השיבו: קח לך (במדבר כ״ז:י״ח)״.
אל נא רפא נא לה HEAL HER NOW, O GOD, I BESEECH YOU – Scripture intends to teach you by this form of prayer the correct attitude in social life – that if one is asking a favor of his fellow man he should first say two or three words of supplication and then solicit the favor (Sifre Bemidbar 12).
לאמר SAYING (more lit., to say, i.e. that he should say) – What is the force of this word? It means "to say" i.e. that God should say, viz., he (Moshe) said to Him, "Answer me whether you are going to heal her or not", – until at length He replied: "If her father had but spit in her face etc.⁠" Rabbi Eleazer, the son of Azariah, said: In four instances Moshe asked the Holy One, blessed be He, to tell him whether He would fulfill his request or not. Similar to the case here is: "And Moshe spoke before Hashem, saying, '[Behold, the children of Israel have not hearkened unto me; how then shall Pharaoh hearken to me]'" (Shemot 6:12). What is the force of the word לאמר? – "Answer me whether you will redeem them or not". Until at length Hashem said unto him, "Now shall you see [What I will do to Pharaoh]" (Shemot 6:1). Similar to this is: "and Moshe spoke unto Hashem, saying, 'Let Hashem, the God of the spirits of all flesh set a man [over the congregation]'" (Bemidbar 27:15–18). He answered him, "Take you [Yehoshua the son of Nun, etc.]". Similar to this is: "And I besought Hashem at that time, saying, ['Hashem, God, you have begun to show your servant your greatness']" (Devarim 3:23–26), Hashem replied: "Let it suffice" (Sifre Bemidbar 12).
רפא נא לה HEAL HER, I PRAY YOU – Why did Moshe not pray at length? In order that Israel should not say: His sister is in trouble, and he stands and offers long prayers! (Sifre Bemidbar 12). – [Another explanation is: He did not pray at length so that Israel should not say: On behalf of his sister he prays long, but on our behalf he would offer no long prayer].
פס׳: ויצעק משה אל ה׳ לאמר אל נא רפא נא לה – מהו לאמר לימד לדורות שכל זמן שאדם מבקש שאלותיו צריך שיאמר שנים או שלשה תחנונים ואח״כ מבקש צרכיו וכן הוא אומר (דברים ג׳:כ״ג-כ״ד) ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר. ה׳ אלהים אתה החלות וגו׳. וכתיב אעברה נא ואראה.
ד״א: לאמר – השיבני אם אתה מרפא אותה עד שהשיבו שנאמר ויאמר ה׳ אל משה ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים. וכן אתה מוצא (במדבר כ״ז:ט״ו-ט״ז) ויאמר משה אל ה׳ לאמר יפקוד ה׳ אלהי הרוחות. השיבני אם אתה ממנה עליהם איש ואם לאו. עד שהשיבו (שם) קח לך את יהושע בן נון בכולם אמר לפני הקב״ה השיבני אם הן ואם לאו ומפני מה לא האריך בתפלה שלא יאמרו ישראל בשביל שהיא אחותו עומד ומרבה בתפלה.
ד״א מפני מה לא האריך בתפלה שלא יאמרו ישראל אחותו נתונה בצער והוא עומד ומרבה בתפלה למדנו שיש עת לקצר ועת להאריך בתפלה. ושניהם ממשה רבינו שנאמר (דברים ט׳:כ״ה) ואתנפל לפני ה׳ את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וכאן הוא אומר אל נא רפא נא לה:
ויצעק משה – זה יורה שהיה בצער על אחותו.
אל – שיש הגבורה בידך.
עתה רפא עתה לה.
AND MOSES CRIED. This shows that Moses was pained because of what happened to his sister.
O GOD. You who hold the power in Your hands,⁠1 heal her now. God therefore answered him as follows: If her father was angry at her and spat in her face, would she not hide in shame from seeing his face for seven days?
1. The term used for God in our verse is El. According to Ibn Ezra this name alludes to God's power.
אל נא רפא נא – בבקשה ממך, רפא נא לה – רפא עתה לה. נא ראשון לשון בקשה, והשיני לשון עתה. ולפיכך השיבו: אם עתה מיד תרפא, אם כן לא תהיה נזופה אפילו יום אחד.
אל נא רפא נא – GOD PLEASE HEAL NOW – Please, O You, רפא נא לה – HEAL HER NOW – Heal her now. The first “נא” is a term of request, and the second is a term [meaning] “now.” And therefore He answered him: If she will be healed immediately, then she will not be scolded even for one day.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

אל נא רפא נא לה – הראשון לשון בקשה והשני לשון עכשיו ולכך השיבו הקב״ה אם היא תרפא מיד לא תהא נזופה אפילו יום אחד.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
אל נא רפא נא לה, "Heal her now, I beseech you, God!⁠" the first word נא is to be understood as a request. The second time it is used, it appeals for immediate action by God. Proof of this is the fact that God's reply explains why God cannot fulfill Moses' second request. The minimum period time Miriam has to suffer from this affliction is one whole day.
ויצעק משה אל ה׳ – נצטער על אחותו והתפלל עליה. וטעם לאמר כי התפלה היתה באמירה מוחלטת לא במחשבה, וזהו שאמרו רז״ל המתפלל צריך שיחתוך בשפתיו. וטעם החתוך כדי שיצטיירו האותיות ברוח פיו של אדם בקול ורוח ודבור, ותעלה התפלה מצויירת ברוח לפניו יתעלה.
אל נא רפא נא לה – אל שהכח בידך בבקשה ממך רפא עתה לה, והשם הזה דין כלול ברחמים. אמנם ברוב המקומות מצאנוהו מדת החסד, כמו (תהלים כ״ב:ב׳) אלי אלי למה עזבתני, וכן (שם נ) אל אלהים ה׳ דבר ויקרא ארץ, שהוא סדר המדות, חסד דין רחמים, שבהם נברא העולם, וכן כתיב (שם נ״ב) חסד אל כל היום, וכתיב (שם צ״ט) אל נושא היית להם. ומה שכתוב (שם ז) ואל זועם בכל יום, באורו בכל יום שהדין נמצא ויש יום שלא ימצא, כי מדת החסד דוחה אותו כענין הנזכר באברהם.
ויצעק משה אל ה', "Moses cried out to the Lord:" he expressed his pain over Miriam's fate and prayed for her. The reason the Torah continues with the word לאמור, was to tell us that this prayer by Moses was not merely in his heart but that he verbalized it. This is the meaning of Berachot 31 "if someone prays he must move his lips and enunciate the words of his prayer.⁠" The reason is that by moving one's lips the letters one says assume a certain shape (in the atmosphere) through the use of voice, breath, and verbalising them. When such a prayer has assumed a certain shape it ascends to the celestial regions and arrives in the presence of the Lord.
אל נא רפא נא לה, "O Lord, please heal her.⁠" The attribute El which Moses prayed to is the one with the power to heal; it is part of the attribute of Justice "wrapped" in Mercy. In most instances when this attribute is mentioned it represents חסד, "God's loving kindness.⁠" Examples are: Psalms 22,2 אלי אלי למה עזבתני, "My God, My God why did You forsake me?⁠" or Psalms 50,1 אל אלוהים דבר וירא ארץ, "God the Lord God spoke, and summoned forth the earth.⁠" The sequence of these attributes is חסד-דין-רחמים, the attributes which were employed by God when He created the universe. We also have a verse in Psalms 99,8 where God is described as relating to the Jewish people as אל נושא היית להם "You related to them as a God who forgives.⁠" If, in apparent contradiction to the aforementioned, we find a verse in Psalms 7,12 which describes ואל זועם בכל יום, "a God who pronounces doom each day,⁠" the meaning is that only on such days as the attribute of Justice is manifest does God pronounce doom. There are many days when that attribute is not in evidence seeing that the attribute of חסד has displaced it as we know from Genesis 18,23. (where Avraham prayed for the good people in Sodom).
אל נא רפא נא לה – נא קמא לשון בקשה ובתרא לשון עתה.
א-ל נא רפא נא לה, "Heal her, please, O G–d, I beseech You!⁠" the first word נא is to be understood as a plea, whereas the second time Moses used the word נא it means: "now!⁠"
אל נא וגו׳ – פי׳ ר׳ אברהם אל אתה שגבורה בידך רפא נא פי׳ עתה לה על כן השיב השם ואביה ירק ואילו אבי׳ כעס עליה וירק בפניה הלא תכלם לראות פניו שבעת ימים תסגר שבעת ימים:
קל, נא, רפא נא לה, "please, o Lord, heal her" In addressing the unspoken question why Moses added the name of the Lord, קל, Ibn Ezra understands Moses as pointing out that God, being God had the power to heal Miriam immediately, and that Moses was so emotionally upset about the suffering his sister was undergoing that he phrased his appeal so urgently. This is why God was obliged to explain to him the nature of Miriam's sin as deserving at least a minimum period of her being ostracized.
רפא – ב׳ במס׳, רפא נא לה, רפא שבריה כי מטה משה התפלל לאל שירפא שבריה כי מטה שאל״כ אין מי שיטהרנה.
רפא – תגין על הרי״ש אמר הסרת עטרת ראש רפה שבריה כי מטה.
ויצעק משה אל ה׳ לאמר – מהו לאמר, אלא אמר ב׳ וג׳ תחנונים קודם ששאל שאילתו. פי׳ ר׳ הלל אל נא הן שני דברים ואח״כ [רפא] נא לה וכו׳. מכאן פסק שלא ישאל אדם מיד שאילותיו לפני הב״ה, אלא כך יאמר במדותיו ואח״כ ישאל, וכן נהגו בברכת כהנים לומר מי שריפא לחזקייהו ירפא פלוני, וכן מצינו ואתחנן וכו׳ ואח״כ אתה החלות [שסודר שבחיו של מקום] ואח״כ שאל שאילותיו.
ויצעק משה אל י״י – ואם שב למקומו, וזאת הצעקה תורה על שלמות משה מכמה צדדים.
והנה התפלל משה לה׳ יתעלה בעבור אחותו במלות קצרות מאד, לפי שלא נצטרך ליותר מזה בזאת התפילה; כי ה׳ יתעלה עשה זה לכבוד משה, וכבר מחל להם משה על מה שחטאו לו, כמו שביקש ממנו אהרן; והנה הראה להם שמחל להם זה בהתפללו לה׳ יתעלה שירפא מרים אחותו.
התועלת השמונה עשר הוא להודיע שאין ראוי לַשָּׁלֵם לנקום ולנטור, ולא די לו בזה אבל ראוי שיעזור לעת הצורך לאשר דיבר כנגדו. הלא תראה כי משה רבינו עליו השלום, לא די שלא התפעל ממה שהטיחה מרים מהדברים כנגדו, אבל עזר אותה כפי היכולת בתפילתו.
והנה כן עשה ומיד צעק אל ה׳ לאמר אל נא רפא נא לה – כלומר מיד בלי שום איחור כענין דבר נא באזני העם (שמות י״א:ב׳) כלומר עתה הגיעה שעה כמו שנתבאר שם.
לאמר מת״ל אמר לו השיבני אם אתה מרפא אותו אם לאו עד שהשיבו ואביה ירק ירק. פי׳ האי לאמ׳ קרא יתירא הוא דה״ל למימ׳ ויצעק משה אל י״י אל נא רפא נא לה או ויצעק משה אל י״י ויאמר אל נא רפא נא לה אבל ממאמ׳ ויצעק משה אל י״י לאמר משמע שיאמר לו הש״י תשוב׳ על זה דומיא דוידבר י״י אל משה לאמר שפירושו שיחזור ויאמר לש״י תשובה אם קבלו ישר׳ את דבריו אם לא כמו שדרשו רז״ל ויקרא אל משה וידבר י״י אליו מאהל מועד לאמר וכב׳ פירשתיו שם באורך ע״ש ולכן בדברי משה לש״י לא תמצא שם לאמ׳ אלא בד׳ מקומו׳ הללו שהביאן פה רבי אליעזר בן עזרי׳ ודרש בהן שבכל אלה ג״כ אמר משה לש״י להשיבו תשובה אם יעשה הש״י שאלתו אם לאו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יג) וכאשר שמע משה דברי אהרן וראה צרתה של מרים התפלל אל השם ואמר אל נא רפא נא לה. ונא הראשון הוא מלשון תחנה ונא השני הוא מלשון עתה כלומר אלהי בבקשה ממך שתרפא אותה עתה ולא תאחר. ואי אפשר תפלה יותר קצרה מזו שהם אחד עשר אותיות וגם זה להורות להם שהיה משה בן בית ועבד נאמן לפני אדוניו שבראשי דברים היה שואל ממנו שאלה כזאת.
אל נא רפא נא לה – בבקשה אני שואל שתרפא עתה לה, ולא נצטרך לביישה להוציאה חוץ למחנה.
א-ל נא רפא נא לה, he was pleading that Miriam should be healed forthwith so that she would not be subjected to the embarrassment of having to leave the camp.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

השבני. דמלת לאמר קרא יתירה הוא, דהל״ל ויצעק משה אל ה׳ אל נא רפא וגו׳, אלא שא״ל השיבני דומיא דוידבר משה וגו׳:
Answer me. Because the word "saying" is superfluous and the Torah should have said "Moshe cried out to Hashem: Please God [please] heal…!⁠" Rather Moshe said to Him "answer me,⁠" similar to "Moshe spoke…"
ויצעק וגו׳ לאמר – טעם אומרו לאמר, בא בטענה כדי שלא יאמרו שהקפיד ויחזיקוהו כנוטר איבה, ודברי אהרן יגידו למו, לזה אמר בצעקו לה׳ בשביל שלא יאמרו דברים הנאמרים בסמוך מפי אהרן.
עוד ירצה כי אמר לפני ה׳ קודם התפללו שהוא מוחל על כבודו ואחר כך התפלל אל נא וגו׳.
אל נא נתכוון לשאול ממדת החסד כאומרו (תהלים נב) חסד אל, נא לשון בקשה ופיוס לעורר הרחמים, רפא נא פירוש עתה ולא יתעכב.
ויצעק משה אל השם, Moses cried out to God, etc. The reason the Torah added the word לאמור, was to tell God that he had not felt offended at all and that such an assumption should not result in Miriam and Aaron assuming that he harboured some enmity against them although he wanted Miriam to be cured. It had been Aaron's words in verse 12 which had made Moses feel that he had to indicate that he never harboured any resentment against them.
The word לאמור may also mean that before Moses commenced his prayer he told God that as far as he, personally, was concerned he had waived any honour due him so that he did not feel slighted.
א-ל נא רפא נא לה. "Please O Lord, heal her.⁠" Moses addressed the attribute of חסד, similar to Psalms 52,3 where David speaks of חסד קל. [According to Rabbi Moshe Alshich the חסד, "kindness" of God's anger, is its very brevity. It lasts a second, no more. Ed.] The words רפא נא are a plea to grant the cure immediately.
רפא נא לה – וכן ושב ורפא לו (ישעיהו ו׳:י׳), מי ירפא לך (איכה ב׳:י״ג).
אל נא רפא נא לה – זכר שם אל שהוא מורה על תוקפו ויכלתו יתברך, ומלת נא הראשון לשון בקשה, והשני לשון עתה, וביאורו, אתה שהכח והיכולת בידך, בבקשה ממך שתרפא אותה עתה שלא נצטרך לביישה להוציאה חוץ למחנה, ולמדנו מזה איך היה משה ענו ומוחל על עלבונו:
(יג-יד) אל נא – נא הראשון מלשון בקשה ונא השני פי׳ עתה, ר״ל שאם לא ירפאה תיכף צריכה הסגר שבעת ימים [כי מסתמא לא היה בה שער לבן שאז היתה מוחלטת] והשיב לו ה׳ שמן הדין היתה צריכה שני הסגרים שק״ו לשכינה י״ד יום. וא״כ בסוף הסגר השני תטהר באם לא פשה הנגע אף שלא הלכה לה כיון שאין בה לא שער לבן ולא פשיון, ותפלתך עשתה פרי שתסגר רק שבעת ימים, שבזה א״א לטהרה ע״י מה שלא פשה לבד, כי אז צריכה הסגר שני, ובע״כ כדי לטהרה תרפא לגמרי, ופעלת שני דברים, [א] שלא תסגר רק שבעת ימים, [ב] שאחר תאסף – אל המחנה שזה לא יהיה רק אם תרפא לגמרי:
ויצעק... לאמר: שהוא הקדים שבח לתפלה כדאיתא בע״ז (ז,ב), וכאן לא פירש הכתוב לשון השבח אלא תמצית התפלה. והיינו ״לאמר״ – הוא צעק בסדר תפלה, כדי ״לאמר״ בתוך התפלה בקשה זו ״אל נא וגו׳⁠ ⁠⁠״. ורבינו בחיי פרשת קרח כתב ד״אל״ הוא השבח הקודם.
אל נא וגו׳ – ת״ר מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני ר״א והיה מקצר יותר מדאי אמרו לו תלמידיו, כמה קצרן הוא זה, אמר להו, כלום הוא מקצר יותר ממשה רבינו, דכתיב אל נא רפא נא לה.⁠1 (ברכות ל״ד.)
רפא נא לה – אמר ר׳ יעקב אמר רב חסדא, כל המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו, שנאמר אל נא רפא נא לה ולא קמדכר שמה דמרים.⁠2 (ברכות ל״ד.)
1. ולהיפך מביא בגמרא כאן מעשה באחד שירד לפני התיבה בפני ר״א והיה מאריך יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו כמה ארכן הוא זה, אמר להו, כלום מאריך הוא יותר ממשה רבינו דכתיב ביה (פ׳ עקב) את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי לפני ה׳, ולא נתבאר בגמרא טעם יתרון הקיצור והאריכות, אבל בספרי מבאר הטעם, דיש שעה שראויה לקצר ויש שעה שראויה להאריך, וכאן היתה השעה גורמת לקצר כדי שלא יאמרו אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומתפלל, וכמש״כ בפירש״י כאן, ועוד טעמים.
2. ופשוט דזה דוקא כשמתפלל בפניו דמנכר מילתא, משא״כ כשלא בפניו, וכ״מ במג״א סי׳ קי״ט ס״ק א׳.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(יד) {מפטיר} וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֙יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּאָסֵֽף׃
Hashem said to Moses, "If her father had but spit in her face, shouldn't she be ashamed seven days? Let her be closed up outside of the camp seven days, and after that she shall be brought in again.⁠"
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פסקא קו]
ויאמר י״י אל משה ואביה ירוק ירק בפניה – רבי אחי ברבי יאשיה אמר: שתי נזיפות נזפה: אלו אביה בשר ודם נזף עד שתהא מוכלמת ז׳, או מה אביה בשר ודם שבעה, מי שאמר והיה העולם ארבעה עשר? דיו לבא מן הדין להיות כנדון: מה אביה בשר ודם ז׳ – אף מי שאמר והיה העולם ז׳.
תסגר – הקב״ה הסגירה והקב״ה טימאה והקב״ה טיהרה.
[Piska 106]
"And the Lord said to Moses: Now if her father had spat in her face, etc.⁠" R. Achi b. R. Yoshiyah said: There were "two rebukes,⁠" viz.: If her father of flesh and blood had rebuked her, she would (sit) in shame (sequestered) for seven days, does it not follow that if (her Father) He who spoke and brought the world into being (rebuked her), (she should be sequestered) fourteen (days)! But "it suffices that what is derived from an argument a fortiori be as that which it is derived from" — Just as her father, seven; so, He who spoke and brought the world into being, seven. (Ibid.) "Let her be sequestered seven days outside the camp, and then let her be gathered in.⁠": The Holy One Blessed be He sequestered her, and the Holy One Blessed be He declared her tamei and the Holy One Blessed be He declared her clean.
ויאמר י״י אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים – אמר לו המקום משה אביה שהוא בשר ודם שאלו נזף בה היתה בושה ממנו שבעת ימים אני שיצרתיה ולאביה אינו דין שתהא בושה ממני ארבעה עשר יום אלא למענך אמחול לה על הסגר שני.
תסגר שבעת ימים – מיכן לנידוי מן התורה. תסגר שבעת ימים ואחר תאסף – מתוך גנאי שבח מתוך ירידה מעלה מתוך גניין של צדיקים הוא שבחן ומתוך ירידתן היא עלייתן לפה שאמר אהרן על תעש אחותינו שתהא מטמאה כמתים אמר לו המקום אני כהן אני מסגירה ואני מטהרה.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה וְאִלּוּ אֲבוּהָא מִנְזָף נְזַף בַּהּ הֲלָא תִתְכְּלֵים שִׁבְעָא יוֹמִין תִּסְתְּגַר שִׁבְעָא יוֹמִין מִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּבָתַר כֵּן תִּתְכְּנֵישׁ.
But the Lord said to Moshe, If her father, correcting, had corrected her, ought she not to have been ashamed seven days? Let her be shut up seven days without the camp, and afterward be admitted.

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף
וַאֲמַר ה׳ לְמֹשֶה וְאִילוּ אֲבוּהָא מִיזָף (ח״נ: מִנְזַף) נְזַף בַּהּ הֲלָא תִתְכְּלֵים שִׁבְעָה יוֹמִין תִּסְתְּגַר שִׁבְעָה יוֹמִין מִבַּרָא (ח״נ לְמִבַּרָא) לְמַשְׁרִיתָא וּבָתַר כֵּין תִּתְכְּנֵישׁ
תוספת תרגומית
א. ״וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק״ – ״וְאִילוּ אֲבוּהָא מִיזָף נְזַף בַּהּ״. לפי אונקלוס הפסוק על שני חלקיו כולל סיבה ותוצאה: אילו אביה היה מבייש אותה על מעשה מכוער שעשתה ״הלא תכלם שבעת ימים״ – היתה מסתתרת מרוב בושה שבעה ימים, לפיכך ״תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף״. תפיסה זו של המשפט חייבה את התוספת ״וְאִילוּ אֲבוּהָא״ המוסכמת על כל המפרשים.⁠1 על פי דרך זו מובנת תשובת ה׳ לבקשת משה ״אַסִּי כְעַן יָתַהּ״ (רפא אותה כעת!).
יריקה – נזיפה, לכבוד מרים
ב. לכבוד האבות, במקרים שבהם נוקט המקרא לשון חריפה בתיאור יחסיהם של בני הבית והמשפחה, מרכך התרגום את חריפות הביטוי דוגמת פסוקנו: בניגוד לתרגום ״וירקה בפניו״ (דברים כה ט) ״וְתִרוֹק בְּאַפּוֹהִי״, אין אונקלוס מעלה את האפשרות שעמרם יירק בפני מרים ומתרגם ״וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ״ – ״וְאִילוּ אֲבוּהָא מִיזָף נְזַף בַּהּ״,⁠2 וכיון ששינה מ״יריקה״ ל״נזיפה״, הוצרך לשנות מ״בְּפָנֶיהָ״ ל״בַּהּ״ – כיון שאין משמעות ל״נזיפה בפניו״ אלא הנזיפה היא באדם, באישיותו.
בחירתו בפועל נז״ף מחושבת: בכך רמז לריחוקה-נידויה של מרים כמאמר חז״ל:
תנו רבנן: אין נידוי פחות משלשים יום, ואין נזיפה פחות משבעה ימים. ואף על פי שאין ראיה לדבר – זכר לדבר שנאמר ״ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים״ (מועד קטן טז ע״א)
ראה לכך ביאורנו לפסוק ״ויגער בו אביו״ (בראשית לז י) ״וּנְזַף בֵּיהּ אֲבוּהִי״.
הציווי לצאת
ג. ›״תִּסָּגֵר .. מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – ״תִּסְתְּגַר מִבַּרָא (ח״נ לְמִבַּרָא) לְמַשְׁרִיתָא״. אף שבפסוק הבא ״וַתִּסָּגֵר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ תרגם ״וְאִסְתְּגַרַת מִרְיָם מִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא״, בפסוקנו, עפ״י נוסחים שונים תרגם ״לְמִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא״ משום שכאן הוא הציווי להוציאה אל מחוץ למחנה להסגירה, והפסוק הבא הוא סיפור המעשה. מכאן נובע השוני בין ״תִּסְתְּגַר״ בפסוקנו לבין ״וְאִסְתְּגַרַת״ שבפסוק הבא.⁠3
ד. ״תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים״ – ״תִתְכְּלֵים״. עיין במש״כ לבר׳ ב כה ״וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ״ – ״וְלָא מִתְכַּלְמִין״ על ההבדל בין בושה לכלימה.
וְאַחַר – וּבָתַר כֵּין
ה. הצורות אַחֲרֵי כֵן, אַחַר, וְאַחַר, באות במקרא בהוראת אַחַר כָּךְ. אבל בארמית אי אפשר להביע אַחַר כָּךְ באמצעות בָּתַר/וּבָתַר אלא על ידי וּבָתַר כֵּין, (כבפסוקנו וכבפסוק הבא ״וְאַחַר נָסְעוּ״ – ״וּבָתַר כֵּין״) עיין בבאורנו לפסוק ״תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ״ (בראשית כד נה) ״בָּתַר כֵּין תֵּיזֵיל״. [לעומת ״אַחֲרֵי״ (ללא תוספת ״כֵן״) כשלאחריו פועל כגון ״אַֽחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת⁠־שֵׁת״ (בראשית ה ד), ״אַחֲרֵי הִפָּֽרֶד לוֹט מֵֽעִמּוֹ״ (בראשית יג יד), ״הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִֽי״ (בראשית טז יג)] המתורגם ״בָּתַר דְ״.
פסוקי ״עיטור סופרים״
ו. ›״וְאַחַר תֵּאָסֵף״. הגמ׳ בנדרים (לז ע״ב) מונה שלושה פסוקי תורה הנקראים ״עיטור סופרים״:⁠4
אמר רבי יצחק: מקרא סופרים, ועיטור סופרים, וקריין ולא כתיבן, וכתיבן ולא קריין – הלכה למשה מסיני... עיטור סופרים: אחר תעבורו, אחר תלך, אחר תאסף, קדמו שרים אחר נוגנים, צדקתך כהררי אל
שני הפסוקים הראשונים המובאים בגמ׳ הם ״וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ״ (בראשית יח ה), ״תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵֽךְ״ (בראשית כד נה).
מפרשי המסורה חלקו בזיהוי הפסוק השלישי המובא בגמ׳ האם ״אחר תאסף״ מתייחס לפסוקנו המדבר במרים – ״תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף״, או שמא לפסוק שנאמר למשה ״נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ״ (במדבר לא ב).
מדברי הר״ן בביאורו לגמ׳ עולה שהגמרא כיוונה לפסוקנו בענין מרים: ״עיטור סופרים אחר תעבורו אחר תלכו אחר תאסף קדמו שרים אחר נוגנים – כל הני אחר מיותרין הן ואינן אלא לתפארת הלשון דהוה ליה למכתב סעדו לבכם ותעבורו, תסגר שבעת ימים ותאסף״. אמנם מפירוש השיטה מקובצת עולה שהגמרא כיוונה לפסוק המדבר במשה – ופירש ״עיטור סופרים״ במשמעות של ״הסרה״:
לשון הסרה רק הבמות לא סרו מתרגמינן לא עטרו, (ר״ל הסופרים הסירו את האות ו״ו מהמילה ״ואחר״), והיו קורין הרבה מהעם וסעדו לבכם ואחר תעבורו בו״ו תשב הנערה אתנו ימים או עשור ואחר תלך בו״ו ואחר תאסף אל עמיך בו״ו... והסופרים היו עושין עטרה להני ווי״ן ולא היו קורין אותן כלל ולהני מילי קרי עטור סופרים. ובא רבי יצחק לומר כי מה שקורין הסופרים כן לא מלבם עשו כן אלא הלכה למשה מסיני.
א״כ ״עיטור״ משמעו הסרה, ולדבריו ודאי שאין מדובר בפסוק בענין מרים, שהרי הו״ו כלל לא הוסרה ״תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף״, אלא בפסוק בענין משה ״נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ״.
ויש להבין מהי משמעות המילה ״אַחַר״ בהיקרויות הנ״ל, האם במשמע של ״אַחַר שְ-״ או במשמע של ״וְאַחַר״?
את דברי אברהם בפסוק ״וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ״ ניתן לפרש בשני אופנים:
א. סעדו לבכם ואחר כן (אחר שתסעדו) תעבורו, תמשיכו לדרככם.
ב. ״וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ״ – ״אחר [ש]⁠תעברו מן הדרך ותסורו אלי״, [שעִקמו את הדרך אליו (כרש״י ״שלא רצו להטריחו, וקדם הוא ורץ לקראתם... כתיב נצבים עליו, וכתיב וירץ לקראתם, כד חזיוה דהוה שרי ואסר פירשו הימנו״)] אחר כן – תסעדו לבכם.
אונקלוס תרגם שם ״וּסְעוּדוּ לִבְּכוֹן בָּתַר כֵּין תִּעְבְּרוּן״ ומתרגומו משמע כפירוש הראשון.
אך ביחס לשאר הפסוקים אין מקום לספק וכולם ניתנים להתפרש רק במשמע של ״וְאַחַר״.
דברי לבן ״תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵֽךְ״ יכולים להתפרש רק במשמע ״וְאַחַר״: שהרי לא ייתכן שהנערה תשב איתם ימים או עשור אַחַר שתלך.
הפסוק בענין נקמת מדין מתפרש גם הוא רק במשמע ״וְאַחַר״ כמוכח מהמשך הפסוקים שם שנקמת מדין קודמת למות משה ואח״כ ייאסף משה.
בפסוקנו נכתבה המילה בתוספת ו״ו – ״תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף״, ומשמעו שאחר שתיסגר לצרעתה, תאסף – תשוב – אל המחנה. אך גם לו היה כתוב ״תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אַחַר תֵּאָסֵף״ (ללא ו״ו), ברור היה שקודם תיסגר ואחר תאסף, שהרי אין שום אפשרות לפרש שתיאסף (תשוב למחנה) ואח״כ תיסגר, כי איזו משמעות יש לסגירתה מחוץ למחנה אחרי שכבר נאספה, כלומר חזרה אל המחנה?⁠5
לכאורה ניתן היה להוכיח מהתרגום שכוונת הגמרא בפסוק ״אחר תאסף״ אינה לפסוקנו אלא לזה המדבר במשה וכדברי השיטה מקובצת. במיוחס ליונתן תרגם בכל ההיקרויות (גם אלו שבמקרא מופיעים ללא ו״ו) בתוספת ו״ו : ״אַחַר תַּעֲבֹרוּ״ – ״וּבָתַר כְּדֵין תַּעֲבִירוּן״. ״אַחַר תֵּלֵֽךְ״ – ״וּבָתַר כְּדֵין תֵּיזִיל״. ״אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ״ – ״וּמִן בָּתַר כְּדֵין תִּתְכְּנֵשׁ לְעַמָךְ״, ואת פסוקנו ״וְאַחַר תֵּאָסֵף״ – תרגם ״וּמִבָּתַר כְּדֵין תִּתְכְּנַשׁ״.
לעומתו אונקלוס נשמר מכך ובפסוקים המחוסרים ו״ו תרגם גם הוא ללא ו״ו, ואילו בפסוקנו הנכתב בו״ו – תרגם גם הוא בו״ו: ״אַחַר תַּעֲבֹרוּ״ – ״בָּתַר כֵּין תִּעְבְּרוּן״. ״אַחַר תֵּלֵֽךְ״ – ״בָּתַר כֵּין תֵּיזֵיל״. ״אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ״ – ״בָּתַר כֵּין תִּתְכְּנֵישׁ לְעַמָּךְ״. לעומת זה בפסוקנו, ״וְאַחַר תֵּאָסֵף״ – ״וּבָתַר כֵּין תִּתְכְּנֵישׁ״ ובכך הקפיד על צמידות ללשון התורה, ואופן תרגומו יכול להוות סייעתא לכך שכוונת הגמ׳ שדייקה בלשונה, והדוגמאות שהביאה הן ללא ו״ו – ״עיטור סופרים: אחר תעבורו, אחר תלך, אחר תאסף״, אינה לפסוקנו בעניין מרים אלא לפסוק העוסק בנקמת מדין ״נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ״.⁠6
1. רש״י: ״ואביה ירק ירק בפניה – ואם אביה הראה לה פנים זועפות הלא תכלם שבעת ימים...⁠״. ראב״ע: ״ואביה – ואילו אביה כעס עליה וירק בפניה, הלא תכלם לראות פניו שבעת ימים״.
2. השינוי התרגומי מוצדק משום ש״ירק ירק״ שאפשר שהיה קיים כמנהג חברתי בדור המדבר, הובן בזמן בית שני כביטוי מליצי. שינוי דומה ארע לביטוי ״ותלד על ברכי״ (בראשית ל ג) המתורגם ״ותלד ואנא ארבי״, וכן: ״יולדו על ברכי יוסף״ (בראשית נ כג) ״אתילידו ורבי יוסף״.
3. ״לחם ושמלה״.
4. ר״ן: ״כל הני ״אחר״ מיותרין הן ואינן אלא לתפארת הלשון״. לדבריו ״עיטור סופרים״ – משמעו תוספת מילה, שנתווספה לתפארת הלשון.
5. ״תרגומנא״ מבאר שתוספת הו״ו וְאַחַר – נכתבה כאן לציין את דחיפות יציאתה מההסגרה, ר״ל שאין שיבתה למחנה תלויה בראיית הכהן את נגעיה ובתהליך טהרה – שהרי אהרן הכהן אחיה הוא ואינו רשאי לראות את נגעיה – אלא אחר שבעת ימים ״תשבור הדלת ותצא״, לעומת שאר ההיקרויות של המילה ״אַחַר״ – שם הזמן אינו קצוב.
6. ״תרגומנא״. יש להעיר על דבריו: אף שהוא תולה את ראייתו בדברי התרגום ובהשוואה למיוחס ליונתן – נראה שהשינוי בלשון הכתוב עצמו מהווה ראיה לדעת השיטמ״ק כנגד הר״ן. בשלושת הפסוקים נאמר ״אחר״ ורק בפסוקנו נאמר ״ואחר״, עם ו׳ החיבור.
ואמר י״י למשה אואבוה נזפה נזף בה בדינה הוא תתכנע מן קדמוי שבעה יומין תטרד שבעה יומין לבר מן משריתה ומן בתר כדין תתאסיב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ואבוה ... נזפה״) נוסח אחר: ״לו נזיפה נזף בא(ב){פ}⁠יה דינה הוא ד⁠(ט)⁠ת⁠{ט}⁠ריד מן קדמי⁠(י)⁠ה שובעה יומין דטרד שובעה יומין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדין תתאסי״) גם נוסח חילופי: ״כן תתכנש״.
ואמר י״י למשה ואבוהא אילו מנזף נזף באנפה הלא הות מיכספא ומיטרדא שבעתי יומין וכדון דנזפית בה מן דינא דתכסוף ארבסר יומין אילהין מסתי⁠(א){ה} דתיטרד שבעתי יומין מברא למשריתא ואנא מעכב בגין זכותך ענני יקרי ומשכנא וארונא וכל ישראל עד זמן דתיתסי ומן בתר כדין תתכנש.
And the Lord said to Mosheh, If her father had corrected her, would she not have been disgraced, and secluded seven days? But today, when I correct her, much more right is it that she should be dishonored fourteen days: yet shall it suffice to seclude her seven days without the camp; and for thy righteousness will I make the Cloud of My Glory, the tabernacle, the ark, and all Israel, tarry until the time that she is healed, and then readmitted.
ויאמר ה׳ אל משה וגו׳ – 1מכאן אתה למד אחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, מדין קל וחומר כיצד, הלא תכלם שבעת ימים קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון.
תסגר שבעת ימים וגו׳ ואחר תאסף – למה לפי שאהרן לא היה יכול להסגירה, כמו שנאמר והסגיר הכהן (ויקרא י״ג:ד׳). 2אלא הקב״ה הסגירה.
1. מכאן אתה למד מי״ג מדות וכו׳. ספרי פיסקא ק״ו, ב״ק כ״ה ע״א, וש״י על התורה, וילקוט רמז תשמ״ב.
2. אלא הקב״ה הסגירה. ספרי פיסקא ק״ו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

פַקַאלַ אַללָּהֻ לִמֻושִׁה לַוְ אַןַּ אַבַּאהַא בַּצַקַ פִי וַגהִהַא אַלַם יַגִבּ אַן תַּסתַּחִיַ מִנהֻ סַבּעַתַּ אִיאמֵ פַלתַּקִפ כַּדַ׳אךַּ כַ׳ארִגַ אַלמֻעַסכַּרִ וַבַּעדַ דַ׳לִךַּ תַּנצַ׳ם אִלַיְהִ
ודבר ה׳ אל משה, אילו אם אביה ירק בפניה, האם לא יתחייב כי תתבייש ממנו שבעה ימים, אזי שתעמוד ככה מחוץ למחנה, ואחרי כן תתחבר אליו.
תֵּאָסֵף – כלומר: תרפא. כי משה לא התפלל כי אם על רפואתה, כמו שאמר: אל נא רפא נא לה (במדבר י״ב:י״ג) והשיב אותו הבורא: תסגר שבעת ימים ואחר תרפא, וכמו זה עוד: והעם לא נסע עד האסף מרים (במדבר י״ב:ט״ו). (ספר השרשים ״אסף״)
ואביה ירק ירק – ואם אביה הראה לה פנים זועפות הלא תכלם שבעת ימים, קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, לפיכך אף בנזיפתי תסגר שבעת ימים.
ואחר תאסף – אומר אני כל אסיפות האמורות במצורעים על שם שהוא משולח מחוץ למחנה, וכשהוא נרפא, נאסף אל המחנה, כתובה בו: אסיפה – לשון הכנסה.
ואביה ירק ירק בפניה IF HER FATHER HAD BUT SPIT IN HER FACE – i.e. if he had shown her an angry face (if he was offended with her), הלא תכלם שבעת ימים SHOULD SHE NOT BE PUT TO SHAME FOR SEVEN DAYS? – It follows therefore à fortiori with respect to the Shechinah (i.e. in the case where God rebukes her in such a stern way) that she ought to be put to shame for fourteen days!) But since there is a rule דין לבא מן הדין להיות כנדון "It is sufficient for a law that is derived by a conclusion a fortiori (הבא מן הדין) to be only as strict as the law from which it is derived (נדון), and not go beyond it, therefore even as a consequence of My reprimand, תסגר שבעת ימים LET HER BE SHUT OUT [FROM THE CAMP] SEVEN DAYS only (Sifre Bemidbar 12; Bava Kamma 25a).
ואחר תאסף AND AFTER THAT LET HE BE GATHERED IN AGAIN – I say that all the different forms of the root אסף which are employed in reference to lepers (cf. e.g. Melakhim II 5:6, 11) are used because he (the leper) is sent forth from the camp and when he becomes healed he is taken again into the camp; – on this account it uses of him the term אסיפה, which has the meaning of "taking in" something that was outside.
פס׳: ויאמר ה׳ אל משה ואביה ירוק ירק בפניה – אלו אביה שהוא בשר ודם נזפה כדאי היתה שתכלם שבעת ימים ק״ו לשכינה י״ד יום אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. מה לאביה שבעה אף לשכינה שבעה. לכך נאמר שתי נזיפות.
ותסגר מרים שבעת ימים – הקב״ה הסגירה הקב״ה טמאה הקב״ה טיהרה:
על כן השיב השם: ואביה – ואילו אביה כעס עליה וירק בפניה,
הלא תכלם – לראות פניו עד שבעת ימים.
תסגר – כמו המצורעים, שלא יזיקו אחרים.⁠1
ואחר תאסף – תחשב מהישוב, וכן: [ואסף המצרע (מלכים ב ה׳:י״א),]⁠א ואספתו מצרעתו (מלכים ב ה׳:ו׳) – תכניסו ותביאו.
1. בדומה בראב״ע ויקרא י״ג:מ״ה.
א. הוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, 182, ועוד עדי נוסח.
SHUT UP. As lepers are, so that they do not harm others.⁠1
AND AFTER THAT SHE SHALL BE BROUGHT IN AGAIN. Ve-acher te'asef (and after that she shall be brought in again) means she shall once again be considered as a member of the community. Va-asafto (and you shall bring him in) in and you shall bring him in from his leprosy (II Kings 5:3) is similar. After Miriam returned to the camp, the people journeyed from Hazeroth.
1. By their proximity to them.
ואם אביה ירוק ירק בפניה – להכלימה.
הלא תכלם שבעת ימים – בתמיה, כי ה׳1 של ״הלא״ תמוהה.⁠2 וכן כל הלא שבתורה, והוא שינון בלעז,⁠3 קל וחומר לשכינה ארבעה עשר. שהרי מצינו בשאר מצורעים, בין פשה בין לא פשה, עושין לו הסגר השיני, כדמפרש באשה כי תזריע (ויקרא י״ג), והיינו י״ד יום. אבל הכא, דיו לבא מן הדין להיות כנדון: תסגר שבעת ימים ואחר תטהר.
1. כלומר, האות ״ה״.
2. כלומר: ה׳ התמיהה.
3. בלעז: c'est non. והשוו ר״י בכור שור דברים ל״ב:ו׳.
And if אביה ירוק ירק בפניה – HER FATHER HAD BUT SPIT IN HER FACE – to humiliate her.
הלא תכלם שבעת ימים – SHALL SHE NOT BE ASHAMED FOR SEVEN DAYS? – As a question, because the “ה” of “Shall she not” is a question. And so too [should be understood] all [appearances of the term] "הלא" (Shall it not) in the Torah, which is “c'est non?” in Old French. Even more so for the Divine Presence [that she shall be ashamed] fourteen days. For behold we find regarding the rest of those afflicted with tzara'at, whether it spreads or does not spread, they do for them a second quarantine, as is detailed in Isha Ki Tazria (Vayikra 13), which is fourteen days. But here, it is enough that the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source:⁠1 LET HER BE CLOSED FOR SEVEN DAYS AND AFTER THAT she shall be purified.
1. This is a halakhic concept known in Hebrew as: "דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדוֹן". A law that is derived by means of an a fortiori inference cannot be more stringent than the law of the source from which it is derived. Thus, in our case, Miriam should not be shamed more than she would have been had her father spit at her and thus she is punished for seven days, not fourteen.
הלא תכלם שבעת ימים – פירש רבינו תם: דווקא נקט כי הא דאמרינן בנידה פרק המפלת בסופו: ג׳ שותפין יש בו: הקב״ה אביו אמו. לובן שהאיש מזריע נוצרין הימנו עצמות וגידין וצפרנים, ומוח שבראש, ולובן שבעינים. אדום שהאשה מזרעת נוצרין הימנו עור ובשר ודם, ושחור שבעינים. והקב״ה נתן בו רוח ונשמה, וקלסתר פנים, ודעת ובינה והשכל, וראיית עינים, ושמיעת אזנים, ודיבור שפתים, והילוך רגלים. נמצא בין אביו ואמו עושין עשרה דברים, והקב״ה עושה עשרה דברים. והיינו דקאמ׳ קל וחומר לשכינה י״ד יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה אביו שבעה ימים אף הקב״ה שבעה ימים.
הלא תכלם שבעת ימים – מלראות פניו1 כמו שמצינו באבשלום וזו שיש בה שתי סרחונות לי ולך כמו שכתוב בעבדי במשה (במדבר י״ב:ח׳) ומן הדין יש לה להסגר י״ד יום אלא סלח לה הסרחון שלך.
1. שאוב מאבן עזרא.
הלא תכלם שבעת ימים, "would she not be banned for at least seven days?⁠" God refers to such a daughter not being allowed to look at her father's face as a sign of her shame. We find an example of this in the life of Avshalom, son of David, (Samuel II 13, 37-39) Here we are dealing with two sins Miriam had committed, one against God and one against Moses; God had spelled it out when He said: בעבדי במשה, "against My servant, against Moses.⁠" Accordingly, if God were to apply a strict yardstick, Miriam would have to be ostracised at least for two weeks.
ואביה ירק ירק בפניה – אילו אביה כעס עליה וירק בפניה הלא תכלם לראות פניו שבעת ימים, ק״ו שדברה והקלה כנגד מורא השכינה לזלזל בנביאו שהיא ראויה להענש ולהיותה נכלמת י״ד יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, כך דרשו רבותינו ז״ל. וקראו השכינה בא מן הדין, ואמרו דיו, כלומר אינו רוצה יותר אלא כדין אביה שהוא הנדון. ולפי זה נראה כי הרקיקה משל על הכעס וההכלמה, לא על החטא, שאם נאמר כי הוא משל על החטא היה ראוי לומר ואם ירק ירקה בפני אביה כי מרים היתה החוטאת ויבא משל הרקיקה על החטא לפי שהחטא שחטאה בו היה הדבור הנמאס הנרמז במלת נואלנו, ועל כן המשילו לרקיקה שהוא דבר נמאס כענין הרקיקה בסוד מצות היבום. ואם נדחוק ונאמר כי כשאמר ואביה ירק ירק בפניה הוא כנוי לכבוד אביה ולכבודה, אי אפשר לומר כן, שהיה לו לומר כי יכלם כי ההכלמה אינה למבזה כי אם למי שקבל הבזוי.
אבל הנכון בזה כי הרקיקה משל על הכעס וההכלמה, ומפני שהקב״ה הכלימה בצרעת אמר הקב״ה למשה ואיך תאמר שארפא אותה ואלו אביה ירק ירק בפניה, כלומר שהכלימה מפני חטאה כנגדו, הלא תכלם שבעה, כל שכן בשבילי שהכלמתיה אני והלקיתיה בצרעת על מה שחטאה ושדברה בך ובאה כנגדי, ולכך תסגר שבעה ואחר תאסף. ומטעם זה תפש משל הרקיקה שיכלימנה בו אביה, לפי שהוא עון הצרעת שבו הכלימה אביה העליון יתברך. וענין זה של מרים נקרא אצל רז״ל נזיפה, ושלשה נזיפות הן, יש נזיפה שהיא יום אחד, ויש נזיפה שהיא שבעה, ויש שהיא שלשים יום. מי שפוקר בתלמיד חכם שמדבר בו או עושה דבר כדי לצערו ולהקניטו, והוא יודע באותו תלמיד חכם דנקיט ליה בלביה צריך לנהוג בעצמו נזיפה יום אחד, ואינו צריך היתר אחר שאין דבר זה אלא להפיס דעתו של תלמיד חכם, ויום אחד זה צריך שיהיה כלו שלם ואין אומרים בו מקצת היום ככולו. מי שמדבר בנביא או באחד מן החכמים הגדולים צריך שינהוג נזיפה שבעת ימים, ולמדנו זה ממרים שדברה בנביא, והצריכה תורה שתנהוג נזיפה שבעה, ואין אומרים בשבעה ימים אלו מקצת היום ככולו. מי שמדבר בנשיא צריך לנהוג נזיפה שלשים יום, ואין אומרים בו מקצת היום ככולו, וסימנך לשלשה מיני נזיפה הללו, האבן האז״ל, ואמרו בירושלמי אין נזיפה פחותה משבעה שנאמר תסגר שבעת ימים, ואין נדוי פחות משלשים יום שנאמר (במדבר י״א:כ׳) עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם.
ומה שהתחיל ואביה בוא״ו והוא תחלת דבור, דרך הכתובים כן במקומות רבים, וכמוהו (שם י״ח) וידבר ה׳ אל אהרן ואני הנה נתתי לך, וכן (בראשית כ״ז:כ״ח) ויתן לך האלהים, וכן עוד (במדבר ט׳:ב׳) ויעשו בני ישראל את הפסח, וכן (מלכים ב ב׳:ט׳) ויאמר אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, ואין ספק כי יש לכל אחד ואחד טעם מכוון אלו השגנוהו.
ומפני שמדת ק״ו מדה אחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן והיא הראשונה לכלן, ראיתי לסדר אותן בכאן כמו שפירשו אותן רז״ל, והוא ששנינו בברייתא אמר ר׳ ישמעאל בשלש עשרה מדות התורה נדרשת, מקל וחומר, ולמדוהו מן הכתוב הזה ואביה ירק ירק בפניה, ועוד ממה שכתוב (שמות כ״ג) כי תראה חמור שונאך, ומן השונא למדנו ק״ו לאוהב, וזו מדה ראשונה. שניה, גזרה שוה, והוא מה שכתוב (ויקרא י״ח) ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה, ולא אסר אלא הבת, וכתוב אחר אומר (שם) ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקרב לגלות ערותה שארה הנה זמה היא, ולמדנו גזרה שוה מהנה הנה, מה להלן אשה ובתה ובת בנה ובת בתה אף כאן בתו ובת בנו ובת בתו. שלישית, מבנין אב וכתוב אחד, והוא שכתוב בחג המצות (שמות י״ב:ט״ז-י״ז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, שהתיר לנו הכתוב אוכל נפש בלבד בחג המצות ובשאר המועדים לא התיר אוכל נפש, ולכך אמרו רז״ל זה בנין אב לכל המועדים, ועוד ממה שכתוב (ויקרא כ) דמיו בו, ואמרו ז״ל כל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה, דכתיב באוב וידעוני (שם) באבן ירגמו אותם דמיהם בם, אינו אלא סקילה, זהו בנין אב וכתוב אחד. מבנין אב ושני כתובים, הוא שכתוב במומי אדם (שם כ״א) או גבן או דק או תבלול בעינו או גרב או ילפת או מרוח אשך, ולא הזכיר יבלת, ובמומי בהמה הזכיר יבלת שנאמר (שם כ״ב) עורת או שבור או חרוץ או יבלת, ואמרו ז״ל כל מקום שנמצא בתורה מום סתם נותנין עליו מומי אדם ומומי בהמה, זהו בנין אב ושני כתובים. רביעית, כלל ופרט, והוא שכתוב (דברים כ״ב) לא תלבש שעטנז, שהוא משני מינים, ואח״כ פרט לנו צמר ופשתים יחדו, ופשתים אין מידי אחרינא לא, ובכל מקום שנמצא בתורה כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט. חמישית, פרט וכלל, והוא שכתוב בהשבת אבדה (שם כ״ב) וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו, והמובן מזה שאלו אתה חייב להשיב ולא שאר דברים, ואח״כ כלל וכן תעשה לכל אבדת אחיך. בכל מקום שנמצא בתורה פרט וכלל הלך אחר הכלל. ששית, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, והוא מה שכתוב (שמות כ״ב) על כל דבר פשע, כלל לכל דבר פשע שבעולם, ואח״כ פרט על שור על חמור וגו׳, ואחר כן כלל על כל אבדה, ולכך אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות דכתיב (ויקרא כ״ה) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחזה לעולם בהם תעבודו, יצאו שטרות שאע״פ שהן מיטלטלין אין גופן ממון, ועוד ממה שכתוב (דברים י״ד) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי וגדולי קרקע אף כל פרי וגדולי קרקע. שביעית, מכלל שצריך לפרט, והוא שכתוב (במדבר ג) פקוד כל בכור זכר, אם אמר זכר ולא אמר בכור הייתי אומר כל זכר בין בכורים בין שאינן בכורים, לכך אמר בכור, וזהו כלל שצריך לפרט. שמינית, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא – והוא שכתוב במולך (ויקרא כ) איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת, ומולך בכלל שאר התעובים היה, ולמה פרט ענשו יותר מכלן, לא ללמד על עצמו יצא שהוא בסקילה אלא ללמד על שאר התעובים יצא כמו כן שהן בסקילה, תשיעית, כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר, הוא שכתוב (שמות כ״א) כי תקנה עבד עברי וגו׳, והוציא אמה העבריה מן הכלל דכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה, והלא אמה העבריה בכלל עבד עברי היתה דכתיב (דברים ט״ו) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, למה יצאה מן הכלל לטעון טוען אחר שלא כענינו של עבד, שהעבד אינו יוצא בסימנין ואינו יוצא במיתת אדון אפילו בתוך שש, יצא להקל שהדבר הוקל עליה שיוצאת בתוך שש, ולהחמיר שאדוניה מקדשה על כרחה. עשירית, כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טעון אחד שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר, והוא שכתוב (שם י״ט) ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים וגו׳, מכה נפש בשגגה בכלל רוצח היה דכתיב (ויקרא כ״ד) ומכה אדם יומת, בין בשוגג בין במזיד, ויצא מכה בשוגג מן הכלל לטעון טעון אחד שהוא כענינו של מכה במזיד, שזה המית וזה המית, ויצא מן הכלל ללמד על עצמו שנצל בערי מקלט, זהו ולא להחמיר. י״א, כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש, והוא שכתוב (שם כ״ב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו וגו׳, ובתו בכלל יליד ביתו היתה בין פנויה בין נשואה, ויצאה לידון בדבר חדש שלאחר שנשאת אינה אוכלת בתרומה, דכתיב (שם) ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, הואיל והוציאה הכתוב מן הכלל אי אתה יכול להחזירה לכללה אפילו אלמנה וגרושה אם לא יחזירנה הכתוב לכללה בפירוש, דכתיב (שם) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה וגו׳. י״ב, דבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו, והוא שכתוב בענין שבת (שמות ט״ז) שבו איש תחתיו, ואין לומר שישבו תחתיהם כל היום כלו אלא שלא יצא איש ממקומו אלפים אמה, זהו דבר הלמד מענינו. אבל דבר הלמד מסופו הוא מה שכתוב בענין עריות (ויקרא י״ח) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, אסר לך כל שאר שבעולם, ובסוף כל הענין פירש כל האסורות, הוא שאמר ערות פלוני ופלוני לא תגלה, ומהן נוכל ללמוד המותרות, זהו דבר הלמד מסופו. י״ג, שני כתובים המכחישין זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, והוא שכתוב (בראשית א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ונראה מזה שהשמים נבראו תחלה וכתיב (שם ב) ארץ ושמים, נראה שהארץ נבראת תחלה בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם לומר שאין בהן הכחשה, דכתיב (ישעיהו מ״ח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו. וכן עוד (שמות כ) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, ונראה מזה שלא דבר עמהם בהר, וכתיב במשנה תורה (דברים ה) פנים בפנים דבר ה׳ עמכם בהר מתוך האש, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם לומר שאין בהן הכחשה, דכתיב (שם ד) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. וכן עוד (ויקרא ג) כל חלב וכל דם לא תאכלו, ונראה מזה בין של חיה בין של בהמה, וכתיב (דברים י״ב) כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וגו׳, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (ויקרא ז) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו.
ואביה ירק ירק בפניה, "were her father to spit in her face, etc.⁠" If her father were angry at her so that he would spit in her face, would she not be banned from his presence for at least a week? Is it not only logical that she deserves to be banned from God's presence for at least as long a period seeing she has incurred God's displeasure! She should by rights be quarantined seven days for angering God and seven days for speaking out against God's prophet. However, seeing that we do not impose a greater penalty based on mere logic, she will be quarantined only for seven days. This is what the Talmud Baba Kama 25 writes.
From the description in the Talmud it seems clear that the "spitting out" does not describe the sin involved but is merely an example of the anger expressed by the party who has been insulted. Were it to refer to the sin committed, the Torah should have written: "if she had spat out in the face of her father, etc.⁠" After all, Miriam was the sinner in this episode.
Actually, the sin consisted of unseemly speech, similar to someone spitting out, a form of unseemly use of his mouth. We have encountered the example of spitting out in connection with חליצה when the widow who has been rejected by the brother of her deceased husband spits out in front of him to show her disdain for his conduct (Deut. 25,9). We must understand the fact that God punished Miriam with tzoraat as parallel to spitting out in front of her as a response to the insult He had endured. God's reply to Moses therefore was that seeing He had already demonstrated His reaction to her insult by afflicting her with this skin eczema, He could not heal her immediately, but she had to remain quarantined for at least as long as she would have been banned form the presence of her biological father had she insulted him.
Our sages (Moed Katan 16) describe the incident with Miriam as one called נזיפה, "rebuke.⁠" There are three degrees of such rebukes. The mildest form of such rebuke results in one's being an outcast for a single day; a more severe case of such a "rebuke" involves in one being an outcast for seven days. The most severe case of such a "rebuke" involves that the guilty party is an outcast or 30 days. The Talmud reports that two students who had discussed matters which should have been treated as confidential in public incurred the anger of their teacher and were banned from his presence for a day. When someone has caused grief to a Torah scholar and he knows that the Torah scholar is aware of this he has to impose such a "rebuke" upon himself for a full 24 hour period. Having done so he does not need a "release" from another rabbi or tribunal to readmit him to the presence of that scholar. The self-inflicted rebuke only served to assuage the hurt feelings of the injured party. If someone spoke out against a prophet or a leading personality of his generation he must inflict seven days of such "rebuke" upon himself. This is based on what happened to Miriam. We do not treat the seventh day of this period as we do the seventh day of mourning, i.e. that partial observance of such ostracism is accounted as a whole day. Finally, if someone speaks out against the president or head of the Jewish community he deserves to be ostracized in this manner for 30 days. Again, the last of these 30 days is also to be observed in full. To help remember this the sages used the words האבן האזל in Samuel I 20,19 as a reminder. In the word האזל the letter א symbolizes the Torah scholar, the letter ז represents the prophet, whereas the letter ל represents the head of the community. Insulting such a person results in one's being ostracized for 30 days.
The Jerusalem Talmud Moed Katan 3 does not recognize a "rebuke" of less than seven days. It bases itself on the example of Miriam who was quarantined for seven days and treated very mildly. At the same time the sages there do not allow for someone being outcast, נדוי, for a period of less than 30 days. They base this on what happened with the quails in 11,20 where the Torah describes God's disgust with the people's reaction to meat as extending for up to thirty days.
The reason that God's response to Moses' prayer commences with the conjunctive letter ו, i.e. ואביה, instead of אביה, is merely an indication that this is the beginning of a verbal communication. It is not an isolated occurrence. The author quotes Numbers 18,8, Genesis 27,28, Number 9,2, Kings II 2,9 as examples of such constructions in the Bible. No doubt in each such instance there is a compelling reason why the author chose to commence a sentence with a conjunctive letter ו.
Seeing the principle called קל וחומר, an inference arrived at by means of simple logic, is one of the thirteen methods of valid exegesis and it is the first one mentioned in the famous list by Rabbi Yishmael which we recite in our prayers daily, I have decided to list all thirteen principles at this point.
The principle of the קל וחומר is derived from our verse here as well as from Exodus 23,5 where the Torah commands us to assist our enemy whose beast has collapsed under its load in unloading it. If we are to do this for our enemy, the Torah implies that we most certainly have to do this when the animal in question is the property of a friend of ours.
The second principle which is a legitimate vehicle for arriving at a valid interpretation of Torah legislation is called גזרה שוה, and is almost the precise opposite of the former, seeing that it is based on similar expressions in matters which have no conceptual relation to each other; the words used for comparison are words which the text could have done without, hence they are perceived as alerting our attention to such legislation. In Leviticus 18,10 the Torah writes ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה; "do not uncover the nakedness of either the daughter of your son or the nakedness of the daughter of your daughter, for they are the same as your own nakedness. There is a pointed absence of mentioning that uncovering the nakedness of your daughter is prohibited. In Leviticus 18,17 the Torah writes: ערות אשה ובתה לא תגלה, את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא, "you must not uncover the nakedness of a woman and her daughter; you must not marry either the daughter of her son or the daughter of her daughter as they are close relatives, it is a depraved plot to do so.⁠" In either instance no mention is made of not sleeping with, i.e. marrying one's daughter. The words הנה "they are,⁠" are superfluous in each verse. The sages therefore derive the prohibition of marrying or sleeping with one's daughter from these superfluous identical words. These two words made it unnecessary for the Torah to write a verse prohibiting marrying one's daughter (or one's son).
The third category of valid exegetical tools is called בנין אב and implies that if the Torah permitted a particular procedure or prohibited it, say on one festival, then, unless there was a verse disallowing such a conclusion the rule applying to the first procedure mentioned also applies to similar procedures on other festivals. If, say, the Torah permitted using fire on the Passover in order to prepare food, then it is presumed that on other festivals where a general work prohibition exists also the preparation of food is excluded from such a prohibition. An example of such an exegetical tool is Exodus 12,16 אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, "except that which must be eaten by any person-- only that may be done for you.⁠" Our sages considered this verse as a precedent, בנין אב, for all the festivals. Another example for something similar is Leviticus 20,9 where the Torah discusses the penalty for cursing father and mother, concluding with the words דמיו בו, "his blood is upon himself.⁠" Our sages in Sanhedrin 54 state that wherever this wording appears either in the singular or in the plural, i.e. דמיהם בם, this means that the applicable death penalty is סקילה, "stoning to death of the guilty party.⁠" They use as the precedent the word in Leviticus 20,27 (where sorcery etc. is discussed) מות ימותו באבן ירגמו אותם דמיהם בם, "they shall die by execution, they shall pelt them with stones, their blood is upon themselves.⁠" This method of exegesis is known as בנין אב מכתוב אחד, "a textural precedent based on a single verse.⁠"
There is a similar principle where the same rule is derived by the Torah having employed two verses to teach us the precedent, a sub-category of what we just explained. The example is found in connection with blemishes of human beings which disqualify a priest afflicted by them from functioning in the Temple or Tabernacle. In Leviticus 21,20 the Torah lists או גבן או דק או תלול בעינו או גרב או ילפת או מרוח אשך, "or who has abnormally long eyebrows, or a membrane in his eye, or a blemish in his eye, or a dry skin eruption, or a moist skin eruption, or has crushed testicles.⁠" In that context a blemish known as יבלת (split eyelid) is omitted although that blemish is listed as disqualifying a sacrificial animal from being offered on the altar (compare Leviticus 22,22). Our sages concluded that wherever a blemish is mentioned in the Torah, be it in connection with an animal or a human being, such blemish is disqualifying regardless of whether it is written in connection with animals or humans. This exegetical method is known as a בנין אב משני כתובים, "precedent based on two verses.⁠"
A fourth exegetical method in the list by Rabbi Yishmael is called כלל ופרט, a general rule mentioned in the Torah followed by an example illustrating that rule. The Torah writes in Deut. 22,11: לא תלבש שעטנז, "do not wear a garment made of two different kinds of materials.⁠" It proceeds to give an example, i.e. a mixture of wool and linen. The reason the Torah gave us this example is that this is the only combination of the principle not to wear a mixture which is forbidden, i.e. subject to the principle enunciated in the general rule. Whenever the Torah first writes a general rule followed by such a detailed example, the rule applies only when it also corresponds to what is mentioned in the detailed example which followed the rule.
The fifth exegetical rule is the reverse of that which we just described, i.e. the Torah lists a specific item as being either forbidden or permitted, and then follows that example by a general rule. We find this rule illustrated in connection with the legislation to restore lost property (which one has found) to its owner. In that connection the Torah writes in Deut. 22,3: "thus you shall do to all the lost property of your brother.⁠" It is understood, based on the wording of this verse, that only items which correspond to the example mentioned by the Torah first are subject to the general rule of restoring lost property to the owner. The words: "thus you shall do to all" are understood as the general rule, whereas the words: "lost property of your brother,⁠" are the specific detail. In all such instances the general rule determines the application of the legislation contained in the detailed example.
A sixth rule is known as כלל ופרט וכלל, "a legislation couched in general terms, followed by an example, followed by a reiteration of the general principle mentioned first. In such instances the general rule is applicable only when it corresponds to the main features present in the detailed example mentioned by the Torah. We read in Exodus 22,8: על כל דבר פשע, "concerning all matters involving misappropriation, etc.⁠" This is a general principle involving any wrongdoing. The Torah follows this by citing examples such as oxen, sheep, etc., which are the subject of theft or other kinds of misappropriation. The Torah concludes by repeating once more "concerning any lost object, etc.,⁠" that disputes like this must be adjudged before a judge. The examples cited all have the following common denominators: they are portable, are chattels. This excludes a slave and landed property both of which are not considered as chattels from the legislation described in that paragraph. We have a special verse in the Torah comparing the status of slaves to that of landed property (compare Leviticus 25,46) "you may bequeath them to your children" (the slaves) [just like you bequeath property]. Due to such considerations documents which though they declare that something belongs to someone are not comparable to chattels as the documents have no inherent value other than the paper they are written on.
Another instance of the principle of כלל ופרט וכלל, occurs in Deut. 14,27 in connection with מעשר שני, the second tithe. Concerning what may be done with the money which was realized in redeeming the produce of the second tithe which was too bulky to transport to Jerusalem, the Torah wrote in verse 26 that "you may spend this money (in Jerusalem) for all that your heart desires.⁠" It proceeds to give examples of what your heart desires such as "beef, sheep, wine, alcoholic drink,⁠" repeating once more "and all that your heart desires.⁠" In such a situation where the general rule is followed by examples only to be followed again by the general rule, the substance of the items cited as the examples is the guideline for what is included in the general rule. In this case, the examples are all edibles, produce of the ground (animals which feed on produce of the ground are considered as in the same class). It follows that any other edibles which are produce of the ground are included in the general rule though they have not been enumerated here in detail. Synthetic foods might not qualify as matters for which money from the proceeds of the second tithe may be spent.
The seventh rule is known as כלל שצריך לפרט, "a general rule which is indispensable for understanding the detailed examples.⁠" We find an example of this principle in Numbers 3,40 פקוד כל בכור זכר לבני ישראל, "count every male firstborn of the Children of Israel.⁠" Had the Torah written the word "male" without also writing the word "firstborn" would have assumed that all the males whether firstborn or not have to be included in that census. Had the Torah only written the word "firstborn", I would have thought that female firstborn are also included in that legislation. Therefore the word בכור in that verse is a general rule which is indispensable for understanding what is included in the detailed example.
Rule number eight is described as כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, "any matter which was included in a general rule but is singled out to teach something pertaining to this legislation does not teach only regarding this specific example but teaches something regarding the general rule from which it was singled out.⁠" In connection with the prohibition of sacrificing children to the Moloch cult the Torah writes in Leviticus 20,2 "if any man (person) from among the Children of Israel or from a resident stranger (proselyte) hand over any of his children to that idol, such a man shall be executed. The common people shall pelt him to death with stones.⁠" Up until the appearance of this verse the Moloch cult was just one of many forms of idolatry and the death penalty had already been provided for anyone serving idols. In this verse this particular form of idolatry (abomination) was singled out by the Torah. Why was the penalty spelled out in detail here? [the kind of death penalty]. Rabbi Yishmael teaches that the Torah did not mean that only this particular form of abomination qualifies for the most severe death penalty; rather, it was singled out as an example of the kind of death penalty applicable to people guilty of performing other abominations.
Rule number nine: כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טען אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר, "any matter which had already been included in a general rule but was singled out in order to teach something out of the context in which it had appeared, does so in order to either reveal an advantage or a disadvantage as the case may be.⁠" In Exodus 21,2 the Torah writes: כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם, "when you purchase the services (labor) of a Jewish servant he will serve with you for six years and will leave in the seventh year free of charge.⁠" It is clear that a female Jewish servant was not included in this legislation as the Torah details rules applicable to the release of female Jewish servants when it writes in verse seven of the same chapter what the rules are when a father sold the labor of his daughter while she was a minor. Why was the word אמה mentioned in verse 7 seeing that a Jewish girl was already included in the general legislation mentioned in Deut. 5,12 when the Torah spoke about a Jewish servant with these words: "if your brother a Jewish man or Jewish woman is sold to you, etc. etc.?⁠" The only reason the Jewish maid servant was singled out from the general rule governing both male and female Jewish servants is to legislate certain advantages she enjoys vis-a-vis her male counterpart. Whereas a male Jewish servant does not leave the service of his master merely by displaying signs of puberty, his counterpart the female Jewish servant does so. A male Jewish servant does not leave the employ of his master when the master dies but only at the end of six years service. In other words, one reason the Torah singled out the female once more was to reveal certain advantages she enjoys as compared to the general rules pertaining to the service of Jews who have been acquired by Jewish masters. At the same time there is also an aspect which is to the disadvantage of such a maid servant in that her master can marry her against her consent while she is in his service, seeing that at the time she was sold this was the understanding with her father.
Rule number 10. כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון דבר אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר, "any legislation which was part of a general rule and has been singled out to describe an example pertaining to the context of that legislation, has been singled out only in order to introduce an ameliorating circumstance, not the reverse.⁠" In Deut. 19,5 where the Torah discusses the law about involuntary manslaughter, we read: "or who will come with his fellow into the forest to chop down trees and his hand swings the ax to cut the tree and the iron slips from the handle, etc.,⁠" such a person has to seek refuge in the city of refuge to protect him from the avenger of the slain party. Nonetheless, the Torah makes it clear that such involuntary manslaughter is under the general heading of "murderer,⁠" seeing the Torah wrote in Leviticus 24,21 (without mentioning an exception) 'anyone striking dead a human being is to be executed.'" The example cited in Deut. 19 then teaches that there are exceptions to the death penalty, namely when the killing was under the heading of involuntary manslaughter. Both verses speak of the same subject, i.e. killing; however the involuntary killer is exempt from the death penalty seeing his situation was singled out by the Torah which provided cities of refuge.
Rule number 11: When a matter which had been subject to legislation of a general rule had been singled out by the Torah to provide a totally new perspective, it will not again become part of the original general rule unless the Torah writes so specifically. An example is Leviticus 22,11: "when a priest acquires a slave who becomes his physical property he may eat (terumah) just as may someone born in his house, etc.⁠" In the verse following the Torah writes that such a priest's daughter cannot eat such terumah anymore once she marries a husband who is not a priest. Seeing that up until her marriage she had been part of her father's household, the Torah had to inform us that her status changes drastically upon her marriage. Once she has forfeited the right to eat terumah there is no way she can regain this right unless the Torah legislates so specifically. This is why in verse 13 the Torah writes that if this daughter who had forfeited her right to eat terumah through marriage to a non-priest had become widowed or divorced she may again eat terumah in her father's house.
Rule number 12. דבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו, "A legislative matter derived through study of its context or from its subsequent passage.⁠" We find an illustration of this principle in connection with the laws of the Sabbath. The Torah writes (Exodus 16,29) שבו איש תחתיו, "let every man remain in his place;⁠" this does not mean that one is not to move for the entire period of the Sabbath but that one must not distance himself from one's home (starting from the city's boundary) for a distance of more than 2,000 cubits (1300 yards approx.) in any one direction. This is an example of deriving something from the context in which the passage is written. Seeing that the Israelites had to walk up to that distance to collect the manna during the week days and there was no manna on the Sabbath, it is reasonable to interpret the word ממקומו, "from his place,⁠" as meaning the distance he had to move in a certain direction on days other than the Sabbath. We now have to show an example of deriving legislation by studying a passage in conjunction with the passage following it. In Leviticus 18,6 the Torah writes: איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, "any man shall not approach his close relative to uncover nakedness;⁠" on the face of it this is a prohibition against sexual contact with any blood relative. Later on, in verses 7-18, the Torah spells out the list of blood-relations which are covered by the general statement in verse 6. This list enables us to derive which blood-relations are permitted as marriage partners, i.e. any not included in the verses 7-18. This is an example of what Rabbi Yishmael means when he says that deriving something from the end of a passage is a legitimate exegetical tool.
Rule number 13 deals with two verses in the Torah which appear to contradict each other and which require a third verse for clarification. The Torah writes in Genesis 1,1 that "God created heaven and earth.⁠" From this verse it appears as if the creation of the heaven preceded the creation of the earth. On the other hand, we read in Genesis 2,4: "these are the products of ....on the day the Lord God created earth and heaven.⁠" This verse creates the impression that earth preceded heaven at the time of creation. We therefore need a third verse in Scripture which resolves this apparent contradiction. This verse is found in Isaiah 48,13: "My own hand founded the earth, My right hand spread out the skies. I call upon them, let them stand up.⁠" Another example of apparently contradictory statements in the Torah occurs in Exodus 20,22: "You have seen that I spoke to you out of the heaven.⁠" This verse gives the impression that God's voice at that time did not emanate from Mount Sinai but from the celestial regions. On the other hand, in Deut. 5,4 the Torah writes: "face to face the Lord spoke to you at the Mountain out of the fire.⁠" The third verse which resolves the apparent contradiction is found in Deut. 4,36: "From the heaven He let you hear His voice to discipline you; on earth He let you see His great fire; and from amidst that fire you heard His words.⁠" A third example of such a need for a third verse reconciling two apparently contradictory ones is the subject of consumption of fat and blood. In Leviticus 3,17 the Torah writes: "you must not eat any fat or blood.⁠" This verse gives the impression that the prohibition applies equally to free-roaming beasts and to domesticated animals. On the other hand, in Deut 12,22 we read that the free-roaming beasts may be consumed (apparently without restriction). In Leviticus 7,23 the Torah writes that "all the fat of ox sheep or goat you must not eat.⁠" This verse indicates that it is in order to consume the fat of free-roaming animals.
הלא תכלם שבעת ימים וגו׳ – פרש״י דיו לבא מן הדין להיות כנדון כלו׳ דיו לשכינה דקא בעי למוכח מדין ק״ו מאביה שתהיה נזיפתה י״ד יום להיות כנדון דהיינו אביה וכי היכי דנזיפת אביה הויא ז׳ ימים הכי נמי נזיפת שכינה שבעה ימים.
הלא תכלם ז׳ ימים – פ״ה ק״ו לשכינה י״ד ימים ופר״ת לפי שיש להקב״ה בגוף האדם י׳ דברים כנגד אביו ואמו. וקשה לרבנן שב״ש דא״כ בכל חומר הלמד מן הקל היה לנו להוסיף על החמור כפי מה שהוא חמור מן הקל. ואומר ה״ר אהרן די״ד יום היינו לעולם דבסוף הסגר שני אם לא נתרפא הוא מוחלט. עוד אומרי׳ בשם רבינו ברוך בר׳ יצחק דבשני הסגרות די בי״ג יום והכי אמרי׳ יותר מי״ג יום אין בהסגרות דיום ז׳ עולה לכאן ולכאן.
תכלם שבעת ימים – פרש״י ק״ו לשכינה י״ד יום ומקשים העולם היכן נמצא שיעור זה די״ד יום וי״ל דמן הדין הוא במסכת נדה פרק המפלת ת״ר שלשה שותפין יש באדם הקב״ה אביו ואמו אביו מזריע לובן שממנו גידים ועצמו׳ וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעינים הרי ה׳ מן האב ואמו מזרעת אודם שממנו דם ובשר וכו׳ הקב״ה מטיל בו רוח ונשמה וקלסתר פנים ודעת ובינה והשכל וראית העינים ושמיעת האזנים ודבור שפתים והלוך רגלים. הרי עשרה דברים מאת הקב״ה כפלים מאביו ולכך נקט בנזיפה דהכא י״ד שהוא כפלים משבעה מאביה אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא תכלם כי אם שבעה וקשיא להר׳ בכור שור אי אמרינן בכל חמור שלמד מן הקל שנוסף כפי מה שהוא חמור ממנו וא״ת ק״ו לשכינה י״ד היינו לעולם שהרי בסוף הסגר שהוא בי״ד אם לא נתרפא המצורע הוא מחליט לעולם. ואו׳ ה״ר ברוך בר יצחק דבשני הסגרים אין בהם יותר מי״ג יום דיום שביעי עולה לכאן ולכאן. ומיהו תימא דמנא לן דמנזיפה דאביה תכלם שבעת ימים דלפום ריהטא דקרא משמע דפשוט הוא ממקום אחר דמאביה תכלם שבעת ימים. וי״ל דמנזיפה דאביה היא במנודה ומנודה כאבל שנוהג שבעה. ועדיין קשה דז׳ דאבל לא מצינו בקרא דאינו אלא מדרבנן ועוד מאי קאמר דאביה ירוק ירק בפניה והלא לא היה חי באותה שעה אמנם נ״ל דמזה לא קשיא כלל דהכי בעי למימר אלו חי וירוק ירק בפניה. ומ״מ יש מתרצים שאביה נזף בה במצרים בלידת משה שטפחה אביה על ראשה כשהושלך ביאור ואמר לה בתי היאך נבואתך הלא תכלם שבעת ימים דהתם כתיב ותתצב אחותו מרחוק מה גבי מצורע ז׳ אף כאן שבעה. אמנם לא ידעתי היכן כתיב רחוק במצורע אם לא משום דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ולשון הרחקה הוא ומהאי קרא דתכלם שבעת ימים מוכח במועד קטן בפרק ואלו מגלחין דנזיפה דרבנן הוי שבעת ימים.
תכלם שבעת ימים, "should she not be locked up for seven days?⁠" According to Rashi, we are dealing here with a lesson in logic. If for insulting a parent the penalty is seven days of being ostracised, is it not logical that for insulting G–d the penalty must be at least ostracism for fourteen days?⁠" G–d shows Moses that He is very considerate of Miriam by decreeing only seven days of such ostracism. Rashi raises the question that the so-called logic here is halachically incorrect, as we have a rule that this type of logic may not be applied to something being in excess of the basis for the comparison. (Compare Talmud, tractate Niddah folio 31) The sages say that man was created by three partners, G–d, his father, and his mother. The father supplies the semen, which later on forms bones and tendons, nails, brain and the eyes. This makes five parts. The mother supplies the blood, and the material forming the flesh. G–d provides the spirit and the soul, as well as the appearance of the face, eyesight, sense of hearing, ability to formulate thoughts into words, the lips, and the ability of the legs to walk. In other words, G–d makes ten contributions, twice as many as the father. This is why the number 14 appears here. It is not appropriate therefore that the punishment for Miriam, only a human being, should symbolise something Divine, but seven days of ostracism suffice, as they represent the part of father and mother in the development of the human being. Rabbi B'chor Shor raises the question that if everything that is serious is derived from something that is less serious, the kal vachomer principle, and that therefore the number 14 would symbolise a type of infinity, [like G–d. Ed] something that has no end, this would mean that a person stricken with tzoraat, who is examined at weekly intervals by the priest to determine the progress of the disease, would be condemned to carry that disease till he dies if it had not healed after the priest's second inspection. Rabbi Baruch ben Yitzchok disagrees, saying that the two inspections by the priest cover a period of only thirteen days, as the seventh day is considered as belonging both to the first week and the second week. The difficulty with this interpretation is that we have no source for knowing that a father's curse is limited to seven days, as seems to be taken for granted in our verse. From where did the Torah consider this as axiomatic? Perhaps the number seven as the length for such negative phenomena is based on the length a woman experiences ostracism during her menses. The period of active mourning for close relative is also limited to seven days. Still, this seven day mourning period is only of Rabbinic origin, not decreed by the Torah. Besides, another question, whence do we know that a father will spit in his daughter's face as an indication of his displeasure with her behaviour, as seems to be taken for granted in our verse? Miriam's father was not even alive anymore at that time! Upon reflection, I think there is no problem at all. The Torah simply posits that if her father had still been alive, and she had caused him great displeasure this is how he would have reacted. At any rate, there are sages who answer this problem by referring to Miriam's father's displeasure at the time of Moses' birth at which time her father had hit her lightly on the head, asking her what had become of her prophecy, now that she had a brother who had to be drowned in the Nile? (Compare Talmud, tractate Sotah folio 13) That incident resulted in her being ostracised for a period of seven days as we derive Exodus 2,4, from the words: ותתצב מרחוק. "she had to stand at a distance.⁠" Just as a person stricken with tzoraat has to wait for seven days before the priest could declare him as healed, so the minimum period such ostracism lasts is seven days. As a result, even after having been declared healed, the formerly afflicted person has to wait for a period of seven days before he can rejoin the people as we read in Leviticus 14,8. This is also the verse that the Talmud based itself on above, as well as the Talmud in tractate Moed Katan folio 16.
ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים – פירש״י ק״ו לשכינה י״ד אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. וא״ת אין זה ק״ו והלא ראוי לשכינה אלף אלפים מאביה ויש לפרש ע״פ שאחז״ל במס׳ נדה פ׳ המפלת פירש״י מה שפי׳ והכי איתא לשם ת״ר ג׳ שותפין באדם הקב״ה ואביו ואמו אביו מזריע לובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים מח שבראש לובן שבעין הרי ה׳ דברים הבאים מכח האב אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושער ושחור שבעין הרי ה׳ דברים והקב״ה נותן בו רוח נשמה קלסתר פנים ראית העין שמיעת האוזן דבור שפתים הלוך הרגלים דעה ובינה והשכל הרי עשרה דברים כפלים מן האב ולפי׳ אמרו ק״ו לשכינה ארבעה עשר ימים ומי שמלא כל הארץ כבודו מוחל כבודו ליריאיו לדרוש מה שדרשו ולכך אמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון.
ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים – פרש״י ז״ל ק״ו לשכינה י״ד יום, ומקשה הר״י מאי ק״ו הוא זה, היה לו לומר לשכינה אלף אלפים ידות. ופר״ח משום הכי נקט י״ד דאמר בהמפלת (נדה ל״א א׳) ג׳ שותפין יש באדם הב״ה ואביו ואמו, ומונה שהב״ה נותן י׳ דברים ואביו ואמו י׳ דברים, וראוי ליקח לכל הפחות כנגד אב ז׳ ימים וכנגד אם ז׳ ימים הרי י״ד. אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, כלומר די לנו ליתן לאותו שלמדין מק״ו הדין שנותנין לק״ו עצמו, ואתם למדין כביכול הב״ה מן האב די לנו ליתן לו משפט כאילו נזפה האב תסגר שבעת ימים וגו׳. ועי״י י״ד יום, כלומר [לא] בציר מי״ד לכל הפחות הוי דינא כפלים להדיוט, ולהדיוט אין הסגר פחות מז׳ וכיון דאפקתיה מז׳ אוקמיה אי״ד. ויש מתרצים דכתיב והנה מרים מצורעת כשלג והיא טעונה ב׳ הסגרות דהיינו י״ד ועל כן אמר י״ד. ואינו נראה לרבי׳ יצחק בר אברהם דמוכח בתוספתא דב׳ הסגרות אינם אלא י״ג יום דיום שביעי עולה לאחריו ולפניו. ויש מתרצים י״ד היינו יומו של הב״ה שהן אלפים, ונקט י״ד עבור ב׳ הסגרות דלאחרי כן הוי גם מצורע מוחלט. וה״ר יצחק בה״ר משה אומר דבמדרש קורא להדייא לשכינה פי׳ למשה שקורא [אותו] בכל ביתי נאמן הוא י״ד אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון.
ובאהו המענה על זה שאִלו היתה מרים נזופה מאביה היה ראוי שתִּכָּלֵם שבעת ימים; ולזאת הסיבה רצה ה׳ יתעלה שתסגר שבעת ימים מחוץ למחנה כמשפט המצורע ביום טהרתו.
ויאמר ה׳ אל משה ואביה ירוק ירק בפניה וגו׳ – [ז] ירצה הנה אהרן הוכיח בענין הזה ממה שהוא קשה להמית פרי בטנה של אשה להצלתה והן לו יהיה כדבריו אין ראוי שתצא חפשית שהרי יש הוכחה על זה ממקום אחר והוא שאם יקרה שירוק האב בפניה והוא כנוי לנזיפה ולדבור עמה ברתיחת הכעס הלא תכלם שבעת ימים ואחר שהיא חטאה לאביה שבשמים תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף.
ואביה ירוק ירק בפניה ואם אביה הראה לה פנים זועפות. הוסיף מלת אם על מלת ואביה כאילו אמר ואם אביה ירק בפניה מפני שלא מצינו שירק אביה בפניה מעול׳ ולא הנזיפה בשום זמן ואיך יאמר בדרך פשיטות ואביה ירק בפניה אבל עם מלת אם יהיה פירושו אילו אביה ירק בפניה לא שירק בפניה מעולם גם פי׳ ירוק ירק בפני׳ הראה לה פני׳ זעופות מפני שאין הכונה בזה הריקה ממש אלא הנזיפה המתחייב׳ מהיריקה דאל״כ מאי ק״ו לשכינה דקאמר והלא לא היה כאן אלא נדוי ונזיפה בלבד כדכתיב ויחר אף י״י בם וילך ופרש״י ז״ל מאחר שהודיע סרחונם גזר עליהם נדוי:
הלא תכלם ז׳ ימים ק״ו לשכינה י״ד יום אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. כדתני׳ בפ׳ כיצד הרגל והא דקתני ק״ו לשכינ׳ י״ד יום דמשמע דאין כבוד השכינה יתר מכבוד אביה רק הכפל אומר ר״ת משום דאמרי׳ בהמפלת שהאב והאם נותנין בולד כל א׳ ה׳ דברי׳ והקב״ה נותן בו עשרה דברי׳ וי״מ דנקט י״ד יום כנגד ב׳ הסגרות דאין הסגר פחות מז׳ ימים שאז המצורע הוי מצורע מוחלט והיינו דקאמר ק״ו לשכינה י״ד יום כלומר שהיא מצורעת נעלמת וכן מוכח בתוספתא דמס׳ מכות כל זה כתבו התוס׳ פ׳ כיצד הרגל והא דקתני אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון הוא אפי׳ אליבא דר״ט דלית ליה דיו דעד כאן לא קאמר ר״ט דלית ליה דיו אלא היכא דמפריך ק״ו אבל הכא דלא מפריך ק״ו אית ליה דיו דהא שבעה דשכינה לא כתיבי בקר׳ ואתא ק״ו ואייתי י״ד ואתא דיו ואפיק ז׳ ואוקי ז׳ ואהני ק״ו ואהני דיו אבל היכא דמפריך ק״ו עם דיו דומי׳ דשור המזיק ברשות הניזק דילפינן שחייב נ״ש מק״ו ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשו׳ הרבי׳ שהוא פטור החמיר עליהן ברשות הנזוק לשלם נ״ש מקום שהחמיר על הקרן ברשות הרבי׳ לשלם ח״נ א״ד שנחמיר עלי׳ ברשות הניזק לשלם נ״ש דכי אמרי׳ ביה דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה ברשות הרבי׳ ח״נ אף ברשות הניזק ח״נ אפריך ק״ו ולא אהני לן מידי דהא בלאו ק״ו נמי אית לן ברשות הניזק חצי נזק משום דבאורייתא ח״נ כתיב ביה בקרן סתמא ל״ש ברשות הרבי׳ ל״ש ברשות הניזק לא דריש דיו וא״ת הא הכא נמי שבעה דשכינה כתיבי בקרא דכתיב תסגר ז׳ ימים מחוץ למחנה י״ל דר״ט ס״ל דהאי קרא דתסגר ז׳ ימי לאשמועי׳ דדרשינן דיו הוא דאתא דאי לאו כתב הכי הוה מוקמינן לי׳ אארביסר ורבנן כתיב קרא אחרינא ותסגר מרים ור״ט ההוא דאפי׳ בעלמ׳ דרשינן דיו דמיתורא דקרא גמרינן לה דלא תימא שאני הכא משום כבודן של משה אבל בעלמא לא קמ״ל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יד) והשם השיבו שמעתי תפלתך ואני ארפא אותה אך לא עתה כמו ששאלת כי אם אביה ירוק ירק בפניה דרך כעס או תוכחה הלא תכלם שבעת ימים עד שוב אף אביה ממנה כי ימי האבל והסגר המצורע וימי החג כלם יתמידו שבעת ימים קל וחומר לשכינה שראוי שתשב י״ד יום בענשה אבל מפני תפלתך תסגר שבעת ימים כנזופה כדין כל מצורע מוסגר לכל הפחות ואחר תאסף מצרעתה אל המחנה.
הלא תכלם – ראויה היא לזאת הבושה.
הלא תכלם, she deserves to experience this shameful embarrassment.
ואם אביה. פירוש, כי אין ״ואביה ירק בפניה״ שודאי ירק, אלא ׳ואם אביה ירק בפניה׳ (כ״ה ברא״ם). ומה שאמר ׳הראה לה פנים זועפות׳, שאין לעשות כזה אפילו לבנו ובתו לרוק בפניהם, אלא הראה לה פנים זועפות, ונקרא זה ״ירק״, מפני שהוא גם כן ביוש:
קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום. כתבו התוספות (ב״ק כה.) הא דקאמר ׳קל וחומר לשכינה י״ד יום׳, מפני כי הקדוש ברוך הוא נותן באדם עשרה דברים, והאב נתן ה׳ דברים, והאם נותנת ה׳ דברים, כדאיתא בפרק מפלת (נידה לא.) , ואם כן קל וחומר לשכינה כפל – י״ד, דהא הקדוש ברוך הוא נותן כפל האב. עד כאן דברי התוספות. ועוד פרשו (תוספות שם), דנקט י״ד יום, דאין הסגר פחות מז׳ ימים, ולפיכך המיעוט י״ד ימים, כנגד שני הסגרות:
ולי נראה, דכתיב ״שבעת ימים״, וכבר אמרנו בתחלת הפרשה (לעיל פ״ח סוף אות ג) אצל ״יאירו שבעת הנרות״ (לעיל ח, ב), שכל השבעת הנרות הם ענין אחד, מדלא כתיב ׳שבעה נרות׳. וכן כאן כתיב ״הלא תכלם שבעת״, ולא כתיב ׳שבעה׳, ולכך קל וחומר לשכינה י״ד ימים, כיון דהנך ״שבעת ימים״ ענין אחד הוא. ופירוש פשוט הוא:
וְאַחַר תאסף: בנדרי׳1 פ׳ אין בין המודר, א״ר יצחק מקרא סופרי׳, ועיטור סופרי׳, וקריין ולא כתיבן, וכתיבן ולא קריין, הלכה למשה מסיני. מקרא סופרי׳, ארץ, שמים, מצרים. עיטור סופרי׳ אחר תַעֲבֹרוּ2, אחר תלך3 (פ׳ חיי שרה), אחר תאסף4, קדמו שרים5 אחר נוגנים, צדקתך6 כהררי אל. ובעירוך7 ע׳ עטר פי׳ עיטור לשון הסרה, תרגום לא סרו לא עטרו. ונראין הדברי׳ שבתחילה אנשי כפרי׳ לא הוו דייקי במקרא, והוו קרו וסעדו לבכם ואחר תעברו, קדמו שרים ואחר נוגנים, צדקתך כהררי אל ומשפטיך תהום רבה, והוו משתבשי באלו מילי בההוא זמן וסברי דהכי דקדוק, משום דהכי מסתבר, ואתו סופרים וסלקו להני ווי, והוו קרי אחר תעברו, אחר נוגנים, משפטיך תהום רבה, וכד חזו סופרי׳ קא עטרי להו להלין ווי, הוו קרו להלין מילי עיטור סופרים. ואתא ר׳ יצחק ואורי דקבלה אינון הלכה למשה מסיני, ע״כ. וכן פי׳ רד״ק8 בריש ס׳ עט סופר שלו, וכן פי׳ התוספות9 והרא״ש10 שהוסרו מן התיבות אותיות הראויות להנתן בהם. ורש״י11 פי׳ עיטור סופרי׳ דכתי׳ אחר תעבורו, ולא כתי׳ תעבורו אחר, והיינו עיטור שמעטרי׳ הדבור דהכי משמע יפה, וכן קדמו שרי׳ אחר נוגני׳, ולא כתי׳ אחר נוגני׳ קדמו שרים, צדקתך כהררי אל, ולא כתי׳ כהררי אל צדקתך, דהכי מסתבר טפי, ובדווקא משתעי12. והר״ן13 ז״ל פי׳, כל הני אַחַר מיותרי׳ הן, ואינן אלא לתפארת הלשון, דהוה ליה למיכתב סעדו לבכם ותעבֹרו, תסגר שבעת ימי׳ ותאסף, קדמו שרי׳ ונוגנים, אלא שנכתבו לתפארת הלשון, צדקתך כהררי אל, הוה ליה למיכתב צדקתך הררי אל, כדכתי׳ משפטיך תהום רבה, לומ׳ שההרים הרמים (כלומ׳ המלאכים) צריכי׳ לצדקת ה׳, אלא שכתב כהררי אל לתפארת הלשון. עוד פי׳ בשם רבו דהיינו שכותבים טעם מפסיק במלת אַחַר כי היכי דלישתמע אח״כ תלכו, אחר כך תעברו, אחר כך תאסף, קדמו שרים ואחר כך נוגני׳, צדקתך כהררי נפסק בטעם כהררי ממלת אל, לומ׳ שמלת אל הפוכה כאילו היתה בתחלת הפסוק, ופירושו אל, צדקתך נגלית כהרים שהם גלויים, ואלמלא ההפסק היה במשמע אחר שתלכו, אחר שתעבורו, אחר שתאסף, קדמו שרים אחר הנוגנים, שהנוגנים קדמו להם, צדקתך כהרים של אל. וקרי ליה עיטור סופרים משום דמעטרי ליה למילתא בטעם הקריאה, ע״כ. משמע מדבריו שזה כתוב אחר תאסף בלא וי״ו. ותימא דבכל הספרי׳ המוגהי׳ כתו׳ ואחר בוי״ו, וגמרתנו לא קשיא לן מידי, דלאו על האי דכתי׳ במרים קאמרה, אלא על אחר תאסף אל עמיך14 דכתי׳ במשה בפ׳ מטות. וכן בספרי׳ ישני׳ כתו׳ שם מבחוץ עיטור סופרים. גם במסורת פ׳ זו15 נמס׳ חלופי׳ דספר במדבר, והאחרון הוא זה, ואביה ירק ירק בפניה, ואחר תאסף, נקם נקמת בנ״י אחר תאסף אל עמיך. סוף דבר הכל נשמע ממסורת תילים16 ל״ו, ד׳ מלין בקריאה עיטור סופרים, וסי׳ אחר תעבֹרו, אחר תאסף אל עמיך, קדמו שרים אחר נוגני׳, משפטיך תהום רבה, ע״כ. ובמחילה מכבוד הר״ן ז״ל, אגב שיטפיה לא דק. ומיהו יש לתמוה על מסרה זו שהשמיטה אחר תלך. [ואחר].
1. בנדרי׳: לז ע״ב.
2. אחר תַעֲבֹרוּ: בר׳ יח ה.
3. אחר תלך: בר׳ כד נה.
4. אחר תאסף: פסוקנו או במ׳ לא ב.
5. קדמו שרים: תה׳ סח כו.
6. צדקתך: תה׳ לו ז.
7. ובעירוך: ׳עטר׳2, חלק שישי, 189 ע״ב.
8. רד״ק: עט סופר, ב ע״א.
9. התוספות: ראה נדרים שם, ד״ה עיטור סופרים.
10. והרא״ש: נדרים לז ע״ב, ד״ה עטור סופרים.
11. ורש״י: המיוחס לרש״י, נדרים שם, ד״ה עיטור סופרים.
12. ובדווקא משתעי: עכ״ל המיוחס לרש״י.
13. והר״ן: נדרים שם, ד״ה עטור סופרים אחר תעבורו.
14. אחר תאסף אל עמיך: במ׳ לא ב.
15. במסורת פ׳ זו: מ״ג-ד במ׳ י.
16. ממסורת תילים: מ״ג-ד תה׳ לו ז.
ואם אביה. הוסיף מלת ואם כאלו אמר ואם אביה וכו׳, מפני שלא מצינו שירק אביה בפניה מעולם ולא הנזיפה בשום זמן, אלא ר״ל אלו אביה ירק וכו׳, ואמר הראה לה פנים זועפות להורות שאין ירוק ירק כמשמעו רק נזיפה המתחייבת מן היריקה:
ק״ו לשכינה י״ד יום. וא״ת והא ק״ו הוא אפי׳ כמה וכמה ימים ולמה נקט דוקא י״ד יום, וי״ל לפי שאמרו ז״ל [נדה ל״א] ג׳ שותפין באדם הקב״ה ואביו ואמו, דאב ואם כל אחד נותן ה׳ דברים לולד והקב״ה לבדו נותן עשר דברים. ש״מ שיש לו חציו של ולד. ועי״ל לפי שהמצורע כשמוסגר ז׳ ימים אם לא פשה ועמד בעיניו מסגירין אותו עוד ז׳ ימים ואם פשה טמא מוחלט הוא, לכך נקט י״ד ימים שהוא טמא מוחלט, כלומר הרי היא ראויה שתהיה מצורע עולמית:
If her father. Rashi adds the word "if" as if the Torah had said "if her father" because we do not find that her father ever spat in her face or that he rebuked her at any time. Rather the Torah means to say that "if her father were to spit…" He adds "to display to her an angry face" to indicate that "spit" is not to be taken literally, only as reference to rebuke that would be a consequence of spitting.
Certainly, then, in the case of the Divine Presence — for fourteen days. You might ask: Surely the kal vachomer can be applied for any number of days, so why did Rashi specifically mention fourteen days? (Niddah 31a) The answer is that the Rabbis say that there are three partners in [the formation of] a person — Hashem, his father and his mother — for the father and mother each give five things to the fetus and Hashem alone gives ten things. Thus we see that Hashem 'creates' half of the fetus. Another answer is that when a leper is closed off for seven days, if the affliction does not spread rather it remains stable, we close him off for another seven days. Then if it spreads he is definitely impure. Therefore Rashi mentioned fourteen days, which refers to definite impurity, meaning that it is fitting for her to be a metzora permanently.
ואביה ירוק ירק וגו׳ – הלביש שיעור הדברים בה ולא אמר האב אם ירוק בפני בתו וכו׳, לומר שהיא במדרגת בת שהיא מדרגת הצדיקים.
וכפל לומר ירוק ירק, לומר שאם היה צועק לו קודם לא היה רוקק בפניה, וזה הוא שיעור הדברים ואביה ירוק פירוש כשגרמה שירק בפניה ולא היה מי שירצהו שלא לרוק עד שירק והוא אומרו ירק פעם ב׳ וגו׳, הא למדת שאם היה אופן שהיה מתפלל משה קודם לא היתה נענשת.
תסגר שבעת ימים – נראה שפרחה ממנה צרעת בתפלת משה, וכמאמרו רפא נא פירוש עתה, אלא שגזר ה׳ שתשב כמנודה, שאם לא כן לא היה צריך הכתוב לומר תסגר פשיטא שתסגר עד שתתרפא מצרעתה, אלא ודאי שכבר נתרפאה, ולזה גם כן לא הזכיר טהרת צרעתה ביום אסיפתה, ולדברי רז״ל (זבחים קב, ספרי) שאהרן לא ראה צרעת מרים מטעם קורבה, יתבאר על נכון, כי לצד שאין כאן צרעת כי אין כהן שיאמר טמא אם כן כאן אלא סגירה לבד כמנודה, או אפשר שנסגרה על פי ה׳ אלהינו שהוא כהן, והוא אומרו תסגר וגו׳ הרי הסגירה, ונטהרה על פי ה׳ דכתיב ואחר תאסף.
ואביה ירוק ירק, "if HER father had spit in her face, etc.⁠" The Torah emphasizes Miriam's experience as that of a daughter of God, i.e. a צדקת, rather than that of any father spitting at any daughter.
The repetition of ירוק ירק indicates that had Moses prayed sooner on her behalf, her Father (God) would not have spat at her at all, i.e. she would not have been punished at all. The words ואביה ירוק describe a situation which already existed, meaning that Moses had allowed her father to punish her before intervening. All Moses could do now was to prevent further punishment or extension of the punishment, i.e. "spitting" a second time.
תסגר שבעת ימים, she must remain quarantined for seven days. It appears that as a result of Moses' prayer the Tzoraat disappeared at once. God decreed that she had to remain as an outcast. Had this not been so the Torah would have had to add "until she has been cured from her Tzoraat.⁠" It is obvious, therefore, that she had already been cured. This is also the reason the Torah did not mention the fact that she had been healed at the time it reports that she rejoined the camp of the Israelites. Acording to Zevachim 102 the reason that Aaron did not inspect Miriam's affliction either at the beginning or at the end [as is the duty of the priest who has to certify such healing having taken place Ed.] is because as her brother he was disqualified from doing so. According to our interpretation we need not even raise the question of who declared Miriam afflicted or healed seeing she had been healed before Aaron or any other priest had a chance to examine her. As a result, the only restriction Miriam would have had to undergo was quarantine, pending an inspection. Alternatively, God Himself performed the function of the priest and declared her as liable to quarantine. Her purification also occurred at God's inspection and that is the meaning of the words ואחר תאסף, "afterwards she may be brought in.⁠"
ואביה ירק ירק בפניה – היריקה בפני האדם היא משל אל ההכלמה והנזיפה, כדרך ומפני לא חשכו רוק (איוב ל׳ י׳), והענין שהשיבו השם, אני ארפא אותה אבל לא מיד כמו שאמרת, כי אם אביה היה מוכיחה וכועס עמה, הלא מצד הדין להתבייש שבעת ימים, כ״ש עתה שחרה אפי בה ראוי שתסגר מחוץ למחנה ז׳ ימים כדי שתתבייש ממה שעשתה:
ואחר תאסף – אל המחנה:
ואביה ירק וגו׳ – עיין פירוש, ויקרא יג, בסופו.
בפניה – ״לפניה״, כדוגמת ״לא יתיצב איש בפניך״ (דברים ז, כד).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

תסגר שבעת ימים: להיות נוהג דין מסוגרת, ובזה יהיה לה מזבח כפרה. והיינו מאמרם בספרי ובזבחים שם (קב,א) דהקב״ה הסגירה, הקב״ה טימאה, הקב״ה טיהרה.
תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה כו׳ – הענין, דהיו טמאים מדרך ארץ והיו צועקים מים (רש״י), ובכ״ז קראן השם פתח אהמ״ע, אף דטבו״י דבע״ק משתלח חוץ למחנה שכינה, ובע״ק משתלח חוץ לשני מחנות, בכ״ז התירן הש״י לא עפ״י הוראת שעה, רק כי כ״ז שהוגללו הפרכת מותרין זבין ומצורעין לכנס, יעוין מנחות צ״ה בשם ר׳ אליעזר, והנה בירושלמי שבת כלל גדול ה״ב מה בנין היה במשכן כו׳ ולא לשעה היה אמר ריב״ק מכיון שהיו חונים ונוסעים עפ״י הדיבור כמו שהוא לעולם, וא״כ כאן דכבר הריעו ונסעו המחנות החונים קדמה (כמבואר ברשב״ם בשם מכילתא יעו״ש), והגיע הזמן ליסע, כמו דפרקו את אהמ״ע, ובטלה קדושת המחנות, וכה״ג אמר בפ״ק דמנחות דף ח׳ נפרקה כו׳ נפרסה לחמה כו׳ אלא כיון שהגיע זמנה לפרק כמו דנפרקה דמי, שבטל הקביעות, דכל עיקר הקביעות הוא משום שעפ״י ה׳ יחנו [וכן מבואר בערובין נ׳] וכיון דכבר עפ״י הדבור הגיע זמן לפרק בטלה קדושת המחיצות, אבל כיון שהשם צוה לחנות, שוב כמאן דקבוע דמי, ושוב הדרה קביעות המחנה, ותסגר מחוץ למחנה. ודו״ק היטב.
ואביה ירק וגו׳ – תניא, מניין לדין ק״ו מה״ת, שנאמר ויאמר ה׳ אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, ק״ו לשכינה י״ד יום, וכאן דיו לבא מן הדין להיות כנדון1. (ב״ק כ״ה.)
הלא תכלם שבעת ימים – ת״ר, אין נזיפה פחות משבעת ימים, ואע״פ שאין ראיה לדבר – זכר לדבר, שנאמר ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים.⁠2 (מו״ק ט״ז.)
ואחר תאסף – תניא, א״ר יצחק עיטור סופרים הלכה למשה מסיני, מאי עיטור סופרים – ואחר תאסף.⁠3 (נדרים ל״ז:)
1. ר״ל כשאמר הקב״ה הלא תכלם שבעת ימים שהוא לשון ק״ו כמו וכי לא תכלם, ושוב אמר תסגר שבעת ימים, פירש לך הכתוב שהיא צריכה הסגר שבעה בשביל כבוד השכינה, וממילא הו״ל לומר ק״ו לשכינה י״ד יום, דשבעה הא כתיבי, ואהני ק״ו לאתויי שבעה אחריני הוו להו י״ד, אלא דהכא גלי קרא לאפוקי מק״ו משום דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ר״ל שאינך רשאי להטיל על הבא מן הנדון יותר מן הנדון שאתה דן ממנו דכתיב ותסגר מרים שבעת ימים, אלמא דסוף סוף לא היה לה הסגר טפי מז׳ ימים, ומהשתא איפרך ליה ק״ו לגמרי, דתו לא ילפינן מיניה מידי, דשבעה דשכינה הא כתיבי, ולטפויי עלייהו לא מצית אמרת דהא ותסגר מרים כתיב דאמרינן דיו, אלא דלהכי כתב רחמנא האי ק״ו ואביה ירק ירק הלא תכלם והדר אפקיה ותסגר מרים לאשמעינן דדרשינן דיו ואפילו היכי דמיפרך ק״ו, ודו״ק.

ודע דיש להעיר בכלל הענין שרצה ללמד ק״ו שיענש י״ד יום, לפי מה דקיי״ל אין עונשין מן הדין, וכבר כתב בס׳ הליכות אלי [ספרדי] בשם התוס׳ דגם עניני עונשים רוחניים, כמו כרת ומיתה בידי שמים, וכדומה הם בכלל אין עונשין מן הדין, וא״כ גם נזיפה כן, וא״כ איך אפשר בכלל לדון כאן ק״ו זה.

אך י״ל לפי מה שכתבו הראשונים בטעם אין עונשין מן הדין, דהוא משום אולי יש לאותו ק״ו פירכא ואנחנו לא נדע [עיין בכללי התלמוד לר״ש הנגיד], א״כ זה שייך בק״ו שבני אדם דנין, משא״כ בק״ו שהקב״ה דן, בודאי קמי שמיא גליא דלית ליה פירכא, וכמ״ש כהאי גונא לענין ספיקא ומי איכא ספיקא קמי שמיא. (יומא ע״ד.)

ועיין במהרש״א במו״ק ט״ז א׳ דמה שנסגרה מרים רק לשבעת ימים היה מפני שנתעכבו ישראל בשבילה, כדכתיב והעם לא נסע עד האסף מרים, ולכן לא נסגרה יותר כדי שלא יתעכבו ישראל יותר, ודברים אלו קשים לדעתי, יען דלפי״ז מנ״ל כאן דאמרינן דיו, דילמא באמת לא אמרינן דיו והיתה צריכה באמת להיות בהסגר י״ד יום, אלא נסגרה רק לשבעה כדי שלא יתעכבו ישראל יותר, וצ״ע.
2. בזה״ז אין דין נזיפה נוהג במקומות שלא הורשו מטעם המלכות. והנה יש להעיר מ״ש ואע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, למה לא הוי ראיה גמורה מכאן, ועיין מהרש״א מש״כ בזה, וכבר כתבנו בסוף אות הקודם שדבריו קשים, יעו״ש. ואפשר לומר ע״פ המבואר בסוגיא כאן דנזיפת נשיא [שהנשיא מנזף] הוי שלשים יום, א״כ חזינן דשיעור זמן הנזיפה הוי לפי ערך מעלת המנזף, א״כ י״ל דאין ראיה גמורה מנזיפת אב לבתו לנזיפה סתם מאדם לאדם, כי י״ל דוקא נזיפת אב הוי שבעת ימים מפני כבוד האב, אבל בנזיפת אדם סתם הוי השיעור פחות מז׳ יום, ולכן אין מכאן ראיה גמורה רק זכר לדבר.
3. ר״ל תיבות יתירות שנכתבו ליפות הלשון ונקראו עיטור לפי שהן מעטרין את הלשון כמו הכא דהיה אפשר לכתוב ותאסף, וכתיב ואחר, לעטור ותפארת הלשון, ובכ״ז אע״פ שהמלה הזאת היא רק לתפארת הלשון, אם היה כתוב בתורה ותאסף וחסרה המלה ואחר, פסולה הס״ת, כיון דכן קיבל משה מסיני.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(טו) וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד⁠־הֵאָסֵ֖ףא מִרְיָֽם׃
Miriam was shut up outside of the camp seven days, and the people didn't travel until Miriam was brought in again.
א. עַד⁠־הֵאָסֵ֖ף =א⁠(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,ו (״עד״ מוקפת) <ע֥ד האס֖ף? לא כן אלא במקף>
• דפוסים וקורן=<עַ֥ד הֵֽאָסֵ֖ף> (מרכא וטפחא)
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייותורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

שבעת ימים – ללמדך שבמדה שאדם מודד – בה מודדים לו. מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר: ותתצב אחותו מרחוק (שמות ב׳:ד׳). לפיכך עיכב לה שכינה וארון כהנים ולוים וישראל ושבעה ענני כבוד, שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים.
יוסף זכה בעצמות אביו, ואין באחיו גדול הימנו, שנאמר ויעל יוסף לקבור את אביו, ויעל עמו גם רכב גם פרשים (בראשית נ׳:ט׳), מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו אלא משה עצמו. משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף וג׳. מי לנו גדול ממשה, שלא נתעסק בו אלא הקב״ה. שנאמר ויקבור אותו בגיא בארץ נבו (דברים ל״ד).
רבי יהודה אומר: אלמלא מקרא שכתוב – אי אפשר: עלה אל הר העברים הזה הר נבו – זה נחלת בני ראובן, שנאמר ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלה ואת קריתים ואת נבו (במדבר ל״ב), ולא נקבר אלא בתוך נחלתו של גד, שנאמר: ולגד אמר ברוך מרחיב גד וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון (דברים ל״ג:כ״א). אלא: מלמד שהיה משה נתון על ידו של הקב״ה ארבעת מיל, מחלקו של ראובן לחלקו של גד, ומלאכי השרת מקלסים אותו. ואומר צדקת י״י עשה ומשפטיו עם ישראל (דברים ל״ג:כ״א). ולא משה בלבד, אלא כל הצדיקים אוספם, שנאמר והלך לפניך צדקך וכבוד י״י יאספך (ישעיהו נ״ח).
"And the people did not journey until Miriam had been gathered in": to teach that "with the measure that a man measures, so is he measured.⁠" Miriam waited for Moses a short while, viz. (Shemot 2:4) "And his sister stationed herself at a distance, etc.⁠"; therefore, the Shechinah, the ark, the Cohanim, the Levites, and the seven clouds of glory did not journey until Miriam had been gathered in. Joseph merited taking the bones of his father (for burial), and there were none among his brothers greater than he, viz. (Bereshit 50:7-9) "And Joseph went up to bury his father … and there went up with him both chariots and riders.⁠" Who was greater among us than Joseph, only Moses meriting bringing him to burial. And there is none in Israel greater than he, viz. (Shemot 13:19) "And Moses took the bones of Joseph with him.⁠" Who is greater among us than Moses, none but the Holy One Blessed be He bringing him to burial, viz. (Devarim 34:6) "And He buried him in the valley of the land of Moav": R. Yehudah says: If it (the above) were not an explicit verse, it would be impossible to say it. Where did Moses die? In the portion of Reuven, viz. (Ibid. 1) "And Moses went up from the steppes of Moav to Mount Nevo.⁠" This is the territory of the sons of Reuven, viz. (Bemidbar 32:37-38) "And the sons of Reuven built Cheshbon and Elalei and Kiryathayim and Nevo.⁠" And he was buried only in the territory of Gad, viz. (Devarim 33:20-21) "And to Gad he said: Blessed be he who broadens Gad … and he saw the best for himself. For there the portion of the lawgiver (Moses) is hidden.⁠" From the portion of Reuven to that of Gad is four mils. Those four mils — Who carried him"? We are hereby taught that Moses was (carried) in the "hand" of the Holy One Blessed be He the four mils from the portion of Reuven to that of Gad, while the ministering angels extolled him in song, (Ibid.) "He wrought the righteousness of the Lord and His judgments with Israel.⁠" And He thus gathers in not only Moses, but all of the righteous, as it is written (Isaiah 58:8) "And your righteousness shall go before you, and the glory of G-d will gather you in.⁠"
ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים – כיון שהתפלל עליה משה נפטרה מהסגר שני שהרי נתרפאת מתוך שבוע ראשון.
והעם לא נסע עד האסף מרים – לפה שנא׳ ותתצב אחותו מרחוק (שמות ב׳:ד׳) מרים המתינה שעה אחת לידע מה יעשה באחיה אמ׳ המקום יהא משה ואהרן ושכינה וארון וישראל ממתינין לה שבעת ימים עד שתטהר לפי שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיהו כ״ז:ח׳) במדה שאדם מודד בה מודדין לו.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וְאִסְתְּגַרַת מִרְיָם מִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא שִׁבְעָא יוֹמִין וְעַמָּא לָא נְטַל עַד דְּאִתְכְּנֵישַׁת מִרְיָם.
And Miriam was shut up without the camp seven days; and the people journeyed not until Miriam was brought in.

וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם
וְאִסְתְּגַרַת מִרְיָם מִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא שִׁבְעָה יוֹמִין וְעַמָּא לָא נְטַל עַד דְּאִתְכְּנֵישַׁת מִרְיָם
סגירה של צרעת
א. ״וַתִּסָּגֵר״ – ״וְאִסְתְּגַרַת״. רוב הפעלים מן השורש סג״ר שבבניין פָּעַל מתורגמים בשורש אח״ד כבפסוק ״וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו״ (בראשית יט ו) ״וְדַשָּׁא אֲחַד בַּתְרוֹהִי״, עיין שם. כנגד זאת פָּעֳלֵי סג״ר שבבניין הִפעיל מתורגמים באונקלוס בפועל ״סגר״, אבל רק בנגעי צרעת כמו ״וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן״ (ויקרא יג ד) ״וְיַסְגַּר כָּהֲנָא״, וכן רבים בפרשיות תזריע מצורע. גם בצרעת מרים שבפסוקנו (מבנין נפעל) תרגם בלשון זאת ״וַתִּסָּגֵר מִרְיָם״ – ״וְאִסְתְּגַרַת מִרְיָם״. ואולם בשתי עדויות אחרות של סג״ר בבניין הפעיל התרגום שונה: ״לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו״ (דברים כג טז) ״לָא תִמְסַר״; ״אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה׳ הִסְגִּירָם״ (דברים לב ל) ״וַה׳ אַשְׁלֵימִינּוּן״. לטעם ההבדל עיין בביאורנו לויקרא שם.
הֵאָסֵף – דְּאִתְכְּנֵישַׁת
ב. ›כתב רש״י: ״אומר אני כל האסיפות האמורות במצורעים על שם שהוא משולח מחוץ למחנה, וכשהוא נרפא, נאסף אל המחנה, לכך כתוב בו אסיפה לשון הכנסה״. ובלשון זו תרגם אונקלוס ״דְּאִתְכְּנֵישַׁת״. לעומתו במיוחס ליונתן תרגם – ״עַד זְמַן דְאִתַּסְיַת״ – עד שנרפאה.
ואטרדת מרים לבר מן משריתה שבעה יומין ועמה לא נטלו עד זמן די אתאסית מרים.
ואיטרדת מרים מברא למשריתא שבעתי יומין ועמא לא נטל עד זמן דאתסיית מרים.
And Miriam was kept apart without the camp for seven days, and the people went not forward until the time that Miriam was healed.
והעם לא נסע וגו׳ – 1לפי שמרים המתינה כשהושלך ביאור, שנאמר ותתצב אחותו מרחוק (שמות ב׳:ד׳), לכך פרע הקב״ה לה, שארון הקודש וענני הכבוד המתינו לה, עד שלא נעלה הענן מעל המשכן, עד שניצולה מצרעתה, כשם שהיא לא זזה מלשמור אחיה עד שניצל, הרי מדה כנגד מדה.
1. לפי שמרים המתינה. ספרי שם, וסוטה ט׳ ע״ב, ורש״י על התורה, וילקוט רמז תשמ״ב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

פַוַקַפַתּ מִריַאם כַ׳ארִגַ אַלמֻעַסכַּרִ סַבּעַתַּ אִיאמֵ וַלַם יַרחַלַ אַלּקַוְם אִלַי׳ אנצִ׳מַאמִהַא
ולכך עמדה מרים מחוץ למחנה שבעת ימים, ולא-נסע העם עד-שהתחברה.
ונגזר עד האסף מרים מן הכתוב ״ואספתו מצרעתו״ (מלכים ב ה׳:ו׳) במובן ותרפאהו מצרעתו.
פרשת שלח לך
והעם לא נסע – זה כבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור, שנאמר: ותתצב אחתו מרחק וגו׳ (שמות ב׳:ד׳).
(סיום) חסלת בהעלותך.
והעם לא נסע AND THE PEOPLE JOURNEYED NOT [TILL MIRIAM WAS BROUGHT IN] – This honor the Omnipresent showed her as a reward for the single hour she tarried for Moshe's sake when he was thrown into the river, as it is said, "And his sister placed herself afar off (i.e. she waited) [to know what would be done to him]" (Shemot 2:4) (Sotah 9b).
(Conclusion) The end of [Parashat] Behaalotekha.
פס׳: ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים – היא המתינה למשה שעה אחת דכתיב (שמות ב׳:ד׳) ותתצב אחותו מרחוק וגו׳. לפיכך עיכבו לה שכינה ומשה ואהרן וישראל שבעת ימים מלמד מדה כנגד מדה כמו שמפורש במסכת סוטה:
והעם לא נסע – כי לא נעלה הענן מפני כבודו של משה, ובזה ידעו כי מפני מרים נתעכבו, כי סמוך לאסיפתה נעלה הענן.
(סיום) חסלת בהעלותך.
והעם לא נסע – AND THE PEOPLE DID NOT TRAVEL – Because the cloud did not ascend due to Moshe’s honor, and through this they knew that they were delayed because of Miriam, because soon after her being brought back in to the camp the cloud ascended.
(Conclusion) Conclusion of Behaalotekha.
מחוץ למחנה שבעת ימים – לא שבעת ימים שלמים דוקא אלא מקצת יום שביעי ככולו כשאר הסגרות.
מחוץ למחנה שבעת ימים, "seven days outside the camp.⁠" Not seven whole days, but the seventh day would be accounted as a whole day as our author had already explained once on Leviticus 13,5.
והעם לא נסע עד האסף מרים – שלא נעלה הענן מפני כבודו של משה, ולפי המדרש שהי׳ הענן בזכות מרים הדבר פשוט שלא נסעו.
לא נסע – שהיא המתינה למשה על היאור שליש שעה לכן הוצרך ישראל להמתין לה ז׳ ימים שהם קס״ח שעות שעולים תק״ד שלישי שעה כי מדה טובה מרובה על אחת ת״ק, הר״ר אליעזר.
והעם לא נסע – לפי שלא נעלה הענן. וכבוד גדול נעשה לה שהמתינו לה הענן וכל ישראל שבעה ימים עד שתתרפא. ודרשו רבותינו ז״ל במסכת סוטה במדה שאדם מודד בה מודדין לו, שמשון הלך אחר עיניו שנאמר (שופטים י״ד:ג׳) אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, מה כתיב ביה (שם ט״ז) וינקרו פלשתים את עיניו. אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו, ולפי שבא על עשר פילגשי אביו תקעו בו עשר לונביות, שנאמר (שמואל ב י״ח:ט״ו) ויסבו עשרה נערים נושאי כלי יואב ויכו את אבשלום וימות, ולפי שגנב שלש לבבות, לב אביו ולב בית דין ולב כל ישראל, לפיכך נתקעו בו שלשה שבטים, שנאמר (שם) ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום עודנו חי בלב האלה. וכן לענין הטובה, יוסף זכה בעצמות אביו, אין באחיו גדול ממנו, שנאמר (בראשית נ׳:ז׳) ויעל יוסף לקבור את אביו, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה, משה זכה בעצמות יוסף, אין גדול ממנו בישראל, שנאמר (שמות י״ג:י״ט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא שכינה, שנאמר (דברים ל״ד:ו׳) ויקברו אותו בגי. וכן מצינו במרים שמדדו לה מדה כנגד מדה, היא המתינה למשה שעה אחת כשהושלך ביאור שנאמר (שמות ב׳:ד׳) ותתצב אחותו מרחוק, לפיכך נתעכבו כל ישראל בשבילה והמתינו לה שבעת ימים, שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים, עד כאן. וזה דבר ידוע בכמה מקומות שמדתו של הקב״ה בכך, וכן דרשו רז״ל אע״פ שבטלו ארבע מיתות ב״ד דין ארבע מיתות לא בטלו. והוא מופת על ההשגחה הפרטית בשכר ובעונש, וזה מנתיבות הצדק והמשפט כי אלהי משפט ה׳ אשרי כל חוכי לו.
והעם לא נסע, "And the people did not journey.⁠" The reason was that the cloud had not risen. It was a great compliment for Miriam that both the cloud and the people waited for seven days until Miriam was cured. Our sages in Sotah 8 state that a person is "measured,⁠" i.e. treated, in accordance with the way he treats others. Shimshon was in the habit of judging matters based on what his eyes saw, as we know from Judges 9,2 where he told his parents that he insisted that they arrange for his marriage to a Philistine girl seeing "she seems right in my eyes.⁠" As a result of the yardsticks he applied, the Philistines in due course gouged out these very eyes which had misled him (Judges 14,3). Avshalom was very proud of his hair. As a result, when he was punished for rebelling against his father David and sleeping with 10 of his father's concubines he was hung up by his hair (Samuel II 18,15). The same "measure for measure" principle works also in reverse, i.e. positive character traits displayed by individuals usually are rewarded by God in kind. Joseph who had taken a great deal of trouble to bring his father's bones to burial in the Holy Land, was rewarded in Moses securing his casket and the people taking it with them to the Holy Land during their 40 year trek through the desert (compare Genesis 50,7 and Exodus 13,19). The most illustrious Israelite ever personally looked after keeping the promise made to Joseph by his brothers in this regard. Seeing Moses had taken so much trouble, he was rewarded by God Himself burying him (compare Deut. 34,6). We must not be surprised therefore that Miriam experienced the same kind of treatment. When her brother Moses had been lying in a basket in the reeds alongside the river Nile, she had kept watch from a distance in order to see what would develop (Exodus 2,4). Having kept watch for an hour or so at the time, she was now rewarded by the entire Jewish people waiting for seven days with their journey until she could rejoin the main body of the nation. In this connection our sages in Sotah 8 have said that although in practice the four kinds of death penalty in the Torah can no longer be applied seeing we do not have a Temple and our judges do not have that authority while we are in exile, the principle of such kinds of deaths has not been abrogated. When certain people die violent deaths this may reflect the fact that had there been a chance to convict them of the death penalty they would have been executed by a method parallel to that which caused their death. This is an ongoing miracle proving that what we call השגחה פרטית, "God's individual supervision of each of our fates" is still very much in evidence. This is the meaning of Isaiah 30,18: "for the Lord is a God of Justice; happy are all who wait for Him.⁠"
והעם לא נסע – כי לא נעלה הענן מפני כבודו של משה לפי שהיה ענן בזכותה של מרים.
והעם לא נסע – שלא נעלה הענן משום כבוד משה.
והעם לא נסע – _
והעם לא נסע – בפסוק ותתצב אחותו יש ז׳ תיבות לכך המתינה לה שכינה שבעת ימים.
(טו-טז) והנה זכר כי לכבוד מרים לא נסע העם עד הֵאָספה; וזה אמנם היה שסיבב ה׳ יתעלה שלא נסע עמוד הענן מעל המשכן באותם שבעת הימים; ואחר זה נעלה הענן מעל המשכן, ונסעו ישראל מחצרות, וחנו במדבר פארן.
התועלת התשעה עשר הוא להודיע מה שהשגיח ה׳ יתעלה במרים לכבוד משה, שלא רצה שיסעו בני ישראל מחצרות עד הֵאָסף מרים, כדי שלא תלך יחידה מחוץ למחנה במסע המחנות וישיגה גנות רב על זה.
ותסגר מרים והעם לא נסע וגו׳. ככר ורצועה באו בזה כרוכין כאחד [ז] כי במה שהמתינו לה לכבודה נתפרסם עונשה.
(סיום) והכל לכבודו של משה ולפרסם מעלת נבואתו על כל שאר הנביאים כמו שלכוונ׳ זו נכתבה פרשה זו בתורה כמו שבהבדל אותותיו ומופתיו מאותות ומופתי כל הנביאים נתיחד לו מקום בחתימת התורה כמו שיבא הביאור בזה קצתו בפרשת בלעם וכלו במקומו ב״ה. וגם כי תחת גערה במבין עם אשר בכל דור ודור שלא להתפקר כנגד הגדולים מהם במעלה ובחכמה וידעו ויכירו כי הפרנסים אשר הם בכל דור ודור תחת אלהים וממלאים מקומו הם המחוייבים לקנאת אל קנאתם.
ואני הנני קורא על זה הענין שלשה כתובים רצופים מספר משלי ואלו הן. לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד ענוה. משיב דבר בטרם ישמע אולת היא לו וכלימה. רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה (משלי י״ח:י״ד) וזה כי כמו שקדמה ענותנותו של משר רבינו בכל עניניו אל כלל הכבוד הזה אשר כבדו השם יתברך קדימת סבה כמו שכוון באומרו ראשונה והאיש משה עניו מאד וגו׳. כן קדמה סבת גובה לבם של אהרן ומרים במה שזחה דעתם עליהם הרק אך במשה דברי ה׳ וגו׳ לשפלותם ותוכחתם הנזכרת בכתובים אל הדרך שנתבאר. ולזה ראוי שיוקח מזה מוסר כולל לכל אדם. כי משיב ומקנטר דבר בטרם ישמע ויבין טעמו כמו אלו שהשיבו וקנטרו על אודות האשההכושית בטרם יבינו טעם פרישותו ממנה אשר הוצרך השם להשמיעם מה שלא ידעו כמו שנאמר בפירוש שמעו נא דברי וגו׳. הנה ישיגוה שני גנאים נדולים שהשיגו אותם:
האחד הוא שהדבור הוא אולת וחסרון השנה כמו שהודו באומרם אשר נואלנו ואשר חטאנו.
והשני כלומר אשר תמשך למשיב הנזכר על זה האופן בהכלים איתו רעהו ואומר לו אין אתה יודע טעם הדבר ועקרו ואתה מקשה עליו ודי בזיון והוא אשר נזכר בכאן בפירוש הלא תכלם שבעת ימים תסגר וגו׳. לכן העצה היעוצ׳ שישער איש רוח לבו שלא יגבה כי כל עוד דעתו בו ורוח נבון בקרבו הנה האיש ההוא יכלכל מחלהו והוא שיסבול וישא כל המחשבות המטרידות המתרגשות עליו ולא יחטיאוהו אמנם כאשר תהיה רוחו נכאה רצוני בלתי שלימה והמחל׳ היא בקרב׳ מי יכלכלה כמו אלו שלא עמדו של עצמם והוצרכו למשה רבן שיליץ בעדם. ואולם מין דבורם זה יתבאר בתחלת ביאור הספור הבא אחרי זה בטעם סמיכות פרשת מרגלים לפרשת מרים וביאור מה שכוונוהו חז״ל בו ודי בזה למה שרצינו אליו בזה השער.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והעם לא נסע – אף על פי שהענן סר מעל האהל, וכתיב ״ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם״ (שמות מ׳:ל״ו), מכל מקום לא נסעו, שהכירו שלא נעלה אז אלא להרחיק המצורעת.
והעם לא נסע, even though the cloud had lifted off the encampment and the Tabernacle. The Torah writes: ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם, “when the cloud would lift from above the Tabernacle the Children of Israel would begin all their respective journeys.” They did not journey on this occasion as they realised that the reason why the cloud had lifted was in order to distance itself from the tzoraat.
שעה אחת. ויש לפרש משום דמדה טובה מרובה ממדת פורענות אחת לחמש מאות, ה״נ היא המתינה למשה שליש של שעה ונשתלם לה חמש מאות שלישיות שעות, דהיינו ז׳ ימים, דליום ולילה עמו כ״ד שעות ולשבעה ימים ולילות קס״ח שעות, תחלקם לשלישיים נמצא חמש מאות שלישיים אע״פ שארבע שלישיים יהיו יתרים על ה׳ מאות דהיינו על הז׳ ימים מ״מ כיון דלאו יום שלם הוא אלא שעה אחת ושליש של שעה אין בכך כלום ואפשר עוד בשכר שהלכה לקרא לאמו של משה הוסיפו לה ד׳ שלישים, והא דנקט רש״י שעה אחת, לאו דוקא שעה שלימה שהוא אחד מכ״ד שעות שביום, אלא כלומר עת אחת דהיינו שליש שעה וק״ל:
The one hour. One may explain that this is because the attribute of goodness is five hundred times greater than the attribute of punishment. Thus Miriam, who waited for Moshe for a third of an hour was repaid with five hundred thirds of an hour — equaling seven days. They waited with her day and night for twenty four hours — and seven days and nights equal one hundred and sixty eight hours. This divided into thirds equals five hundred thirds. Though there are an extra four thirds in excess of the five hundred — the seven days — nonetheless, since it was not a complete day, only one and a third hours, this is insignificant. Furthermore it is also possible that in reward for going to call Moshe's mother, another four thirds of an hour were added on for her. When Rashi says "one hour" he did not literally mean a whole hour, one out of the twenty-four hours in the day, rather "a period of time" meaning a third of an hour.
והעם לא נסע – תלה הדבר בעם ולא אמר ולא נסע העם, להודיע כי העם הסכימו לבל יסעו עד האסף מרים, והגם שהדבר היה תלוי בנסיעת הענן, התורה מעידה כי גם בזכותה הם היו חפצים בעכבה לכבדה, ומה גם אם היה ידוע להם כי בזכותה היה המים להם (תענית ט.) בודאי שישב שם העם על המים.
חסלת פרשת בהעלותך
והעם לא נסע, And the people had not travelled, etc. The Torah makes the people the principals in this decision. This is why the Torah did not write ולא נסע העם, but mentioned the people first. The people had expressed their willingness to delay their departure. Although, normally, the people's breaking camp was determined by the movement of the cloud, the Torah wanted to inform us that the people were willing to inconvenience themselves on account of Miriam's many merits. Had the people been aware that their entire water supply was due to Miriam's merit (compare Taanit 9) they would most certainly have chosen to remain near their source of water.
והעם לא נסע – להגיד שראוי היה שיסעו משם באותו יום עצמו שבאו לחצרות, אלא שנהגו כבוד במרים ונתעכבו שם בעבורה:
והעם לא נסע וגו׳ – במדה שאדם מודד מודדין לו, מרים המתינה למשה שנאמר (פ׳ שמות) ותתצב אחותו מרחוק לפיכך המתינו לה ישראל במדבר, שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים, ומדה טובה מרובה, שהיא המתינה שעה אחת וישראל המתינו לה שבעת ימים.⁠1 (סוטה ט׳ ב׳ י״א.)
1. ר״ל כלל התשלומין מדה כנגד מדה נוהג בין במדה טובה בין במדת פורעניות, ויתרון למדה טובה שמשלמין שכר בתוספת ויתרון על המדה שמדד האדם וכדמפרש. וע״ע לפנינו בפ׳ שמות בפ׳ הנזכר.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייותורה תמימההכל
 
(טז) וְאַחַ֛ר נָסְע֥וּ הָעָ֖ם מֵחֲצֵר֑וֹת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃
Afterward the people traveled from Hazeroth, and encamped in the wilderness of Paran.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גאברבנאלר״ע ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשהואיל משהעודהכל
ואחר נסעו העם מחצרות – וכי ב׳ חצרות היו, שנסעו מזו וחנו בזו? אלא כיון שנסעו ישראל לא הספיקו להלוך עד ששמעו שנצטרעה מרים וחזרו וחנו לאחוריהם לכך נאמר ואחר נסעו העם מחצרות.
"And afterwards the people journeyed from Chatzeiroth": This journey was after Miriam was gathered in.
ואחר נסעו מחצרות – כיצד היו השבטים נוסעין חציין נסעו וחציין לא נסעו שנאמר ואחר נסעו העם מחצרות. כיון שטהרה מרים ויחנו במדבר פארן כיון שבאו למדבר פארן היו ראוין ליכנס לארץ ישראל מיד אלולי שעמדו ובקשו לשלוח לפניהם מרגלים לפי שעיקר חנייתן במדבר פארן היתה להכנס לארץ ישראל שנאמר ויסעו מהר י״י דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה (במדבר י׳:ל״ג) ואין מנוחה אלא ארץ ישראל וירושלם שנא׳ זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה (תהלים קל״ב:י״ד).
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וּבָתַר כֵּן נְטַלוּ עַמָּא מֵחֲצֵרוֹת וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְּפָארָן.
And afterward the people journeyed from Hatseroth, and encamped in the wilderness of Pharan.
אאוף על גב דאתחייבת מרים נבייתה למצטרעה אית אולפן סגי לחיכימי ולנטרי אוריתה דמצוה זעירה דאנש עבד הוא מקבל עילויב אגר סגיא לפםג דקמת לה מרים על גיף נהרא למידע מה יהווי בסופ⁠[י]⁠ה דמשה הוון ישראל אשתיןד רבוון דאנוןה (פ?מום){סכום} תמנייןו ליגיונין וענני איקרהז ובירה לא הוון זייעין ולא נטלין מן אתריהון עד זמן דאתסיאת מרים נביאתה חמן צרעתה נטלו עמה מן חצרות ושרון במדברה דפארן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״אוף על גב ... נהרא״) נוסח אחר: ״ומן בגלל דאימתינת מרים למשה על נהרה שעה חדה אמתינת לה שכינתה דמרי עלמא ומשכנה וכל ישראל שבעה יומין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עילוי״) גם נוסח חילופי: ״עליהו׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סגיא לפם״) גם נוסח חילופי: ״סגי בגין״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אשתין״) גם נוסח חילופי: ״שת׳⁠ ⁠⁠״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאנון״) גם נוסח חילופי: ״דהנון״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תמניין״) גם נוסח חילופי: ״{תמ}⁠נייה״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״איקרה״) גם נוסח חילופי: ״יק׳⁠ ⁠⁠״.
ח. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מן צרעתה נטלו״) נוסח אחר: ״מצרעתה ומן בתר דאתסיית נביאת⁠(י)⁠ה מן מצרעתה מן בתר כן״.
ולפום דאתחייבת מרים נביאתא למלקי בצורעא בעלמא הדין אולפן סגי אית לה לעלמא דאתי לצדיקיא ולנטרי פיקודי אורייתא לפום דאיתיעדת מרים נביאתא שעא זעירא למידוע מה הוה בסיפיה דמשה ביהוא זכותא הוון כל ישראל אשתין ריבוון דהינון סכום תמניין לגיונין וענני יקרא ומשכנא ובירא לא זייעין ולא נטלין עד זמן דאיתסיית מרים נביאתא ומן בתר כדין נטלו עמא מחצרות ושרון במדברא דפארן.
But though Miriam the prophetess had made herself liable to be stricken with leprosy in this world, the doctrine is ample that in the world to come (there remaineth a reward) for the just, and for them who keep the commandments of the law. And because Miriam the prophetess had watched for a little hour to know what would be the fate of Mosheh (Exo 1); for the sake of that merit all Israel, numbering sixty myriads, being eighty legions, and the Cloud of Glory, the tabernacle, and the well, went not, nor proceeded, till the time that she was healed: and afterward the people journeyed from Hatseroth, and encamped in the wilderness of Pharan.
אף על גב דאתחייבת מרים נביאתא למצטרעא אית בן אולפן סגי בפיקודיא ולנטורי מצוותא מצוה זעירא דעביד אנש מקבל עלה אגר סגי וכיון דקמת מרים נביאתא על גף נהרא בשעא זעירא למידע מה הוי בסופא דמשה הון בני ישראל שתין רבוון דהינון סכום תמניא לגיונין וענני יקרא ובירא לא זעו ולא נטלו מן אתריהון עד זמן דאתסיאת מרים נביאתא מצרעתה ומן בתר דאתסיאת מרים נביאתא מצרעתה בתר כן נטלו עמא מחצרות ושרון במדברא דפארן.
But though Miriam the prophetess had become liable to leprosy, we have ample doctrine that by keeping the commandments and precepts a man who doeth even a little shall receive a great reward. Thus, because Miriam the prophetess had stood on the river bank for a little hour, to know what would be the end of Mosheh, the sons of Israel, being sixty myriads, and eighty legions in number, and the Cloud of Glory and the well, now moved not, nor went forward from their place, till the time that she was healed of her leprosy; but after she was healed the people journeyed from Hatseroth, and encamped in the wilderness of Pharan.
וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת – וְכִי שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת הָיוּ, שֶׁנָּסְעוּ מִזּוֹ וְחָנוּ בְּזוֹ, אֶלָּא כֵּיוַן שֶׁנָּסְעוּ יִשְׂרָאֵל לֹא הִסְפִּיקוּ לַהֲלֹךְ עַד שֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁנִּצְטָרְעָה מִרְיָם, וְחָזְרוּ וְחָנוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם״ וְגוֹ׳.
אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ כֵּיוַן שֶׁהֶחֱזִיקוּ בְּהֵמְתָּן לִסַּע מִיָּד שֶׁיָּצְאוּ לַדֶּרֶךְ הָפְכוּ פְּנֵיהֶן, סְבוּרִין שֶׁמָּא הֶעָנָן מַקְדִּים לִפְנֵיהֶן, וְלֹא מָצְאוּ אוֹתוֹ, לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְלֹא מָצְאוּ אוֹתָן, מְבַקְּשִׁין אֶת הַבְּאֵר וְלֹא מָצְאוּ אוֹתוֹ, מִיָּד חָזְרוּ לַחֲצֵרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת״, לָמָּה, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁבִּשְׁבִיל מִרְיָם לֹא קָדַם הֶעָנָן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי שֶׁהֱיִיתֶם בְּטֵלִים מִדִּבְרֵי תּוֹרָה הֱיִיתֶם מְסִיחִים בִּבְנֵי אָדָם, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אַתֶּם לְמֵדִים תּוֹרָה מִפִּי וַאֲנִי מַרְבֶּה לָכֶם שָׁלוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״ד:י״ג) ״וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳.
וַבַּעדַ דַ׳לִךַּ רַחַלֻוא מִן חַצִירֻותּ וַנַזַלֻוא פִי בַּרִּיַּתִ פַארַאן
ואחרי כן, נסעו מן חצרות וחנו המדבר הפראי פארן.
פס׳: ואחר נסעו העם מחצרות – ולמעלה מן הענין אמר (במדבר י״א:ל״ה) מקברות התאוה נסעו העם חצרות ויהיו בחצרות. דמשמע ויהיו בחצרות אחרו בחצרות. שבעת ימי ההסגר, וכאן אמר ואחר נסעו העם מחצרות. מלמד שכיון שנסעו ישראל ללכת לא הפסיקו ליסע עד ששמעו שנצטרע מרים וחזרו וחנו בחצרות שנאמר ויהיו בחצרות לפי שמעשה מרים שדברה במשה בקברות התאוה היה כי לשם נאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל על עסק הבשר וזה גרם לדבר במשה שצפורה אמרה אוי לנשותיהן של אלו לפיכך יש לומר כי חזרו וחנו בחצרות לכך נאמר ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן משם נשתלחו המרגלים שנאמר (שם יג) וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה׳ כולם אנשים ראשי אלפי ישראל הם:
ואחר שבאה אל המחנה נסעו העם.
ויחנו במדבר פארן – על דעת רבים: שהענן היה שם, בעבור שמצאו: וישכן הענן במדבר פארן (במדבר י׳:י״ב), ויפרשו: הענן סר מעל האהל (במדבר י״ב:י׳) כמשמעו.
ולפי דעתי: אין זה הפירוש נכון.
[ועוד שאמרו רבים ונכבדים: כי אהרן נצטרע (בבלי שבת צ״ז.),⁠א ועדותם: ״בם״ (במדבר י״ב:ט׳). וחלילה חלילה מהיות כהן גדול מצורע. ואם היה כן, היה אומר: אל נא רפא נא (במדבר י״ב:י״ג) להם, והיה אהרן מבקש סליחה לעצמו, והיה ראוי לומר: אל נא נהי כמתים.⁠1 ודעתם ז״ל רחבה מדעתינוב.]⁠ג
1. השוו לשון הפסוק בבמדבר י״ב:י״ב.
א. כן בכ״י ברסלאו 53. בכ״י פריס 177 יש שיכול האותיות בטעות: נצטער.
ב. כן בכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177, ס״פ I.24: רחבה מדעתינו ז״ל.
ג. הוספה בכ״י פריס 177 ופרנקפורט 150. היא חסרה בכ״י לוצקי 827, כ״י פריס 176, ועוד עדי נוסח.
AND PITCHED IN THE WILDERNESS OF PARAN. Many believe that the cloud was there.⁠1 They interpret thus because they found Scripture stating and the cloud abode in the wilderness of Paran (Num. 10:12).⁠2 They interpret And when the cloud was removed from over the Tent (v. 10) literally.⁠3 However, I believe that this is not the correct meaning.⁠4
1. In Paran.
2. See Ibn Ezra on Num. 10:31.
3. That the cloud left the tent of meeting and took up its journey to Paran. See Num. 10:11.
4. Its meaning is that it left the front of the tent and moved to the top of the tent. See Ibn Ezra on verse 10.
ואחר – אחר ששבה אל המחנה בכ״ט בסיון.
ויחנו במדבר פארן – הוא קדש ברנע והכי הוה מעשה בכ׳ באייר באו מחורב לקברות התאוה ולא נאמר התקדשו למחר (במדבר י״א:י״ח) עד כ״ב באייר ועל זה נאמר ויסעו מהר י״י דרך שלשת ימים (במדבר י׳:ל״ג) כי היכי דתיתי לך חושבנא שבתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ ועד חדש ימים עד ולא עד בכלל והוו להו כ״ב בסיון ואכלו השליו שבעת ימים מאייר וכ״ב בסיון ובאותו יום עצמו כ״ב בסיון באו לחצרות למחר ביום כ״ג הזמינו עצמם ליסע מחצרות כמו שפי׳ ונשתהו שם עד האסף מרים (במדבר י״ב:ט״ו) ביום השביעי דהיינו כ״ט בסיון ובאותו יום עצמו באו לקדש ברנע ושלחו המרגלים כדאיתא במסכת תענית.
שלימא סדרא דפרשת בהעלותך
ואחר, "and afterwards;⁠" after Miriam returned to the camp on the twenty ninth day of Sivan
ויחנו במדבר פארן, "they made camp in the desert around Paran.⁠" This is a reference to Kadesh Barnea, (as we know, the place from which the spies were dispatched) The sequence of events was as follows: on the 20th of Iyar the people arrived at Kivrot hataavah, after having journeyed from Mount Sinai on that day. God had not told them to sanctify themselves until the following day, until the 22nd of the month. Concerning this period the Torah had written: "they journeyed from Mount Sinai a distance of three days.⁠" The reason we need to know all this is in order to know that when the spies returned with a devastating report, resulting in a whole generation being condemned to die in the desert, the date was the 9th of Av, a date to become infamous for many tragic events in Jewish history. The episode of the quails lasted exactly a whole month the last day being included, so that it ended on the 22nd of Sivan. On that day the people arrived at Chatzerot. They remained there until Miriam had been healed, on the seventh day, i.e. the 29th day of Sivan. On the following day the first day of Tammuz, the spies were sent of, as stated in the Talmud, tractate Taanit folio 29.
וטעם ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן – לומר כי כאשר נסעו מחצרות, לאא נסעו מן המדבר הזה אל מדבר אחר כאשר במסע הראשון, שנסעו ממדבר סיני ויחנו במדבר פארן (במדבר י׳:י״ב), אבל נסעו מחצרות, אשר היא במדבר פארן, וחנו במקום אחר מן המדבר ההוא עצמו, והוא קדש ברנע, כי משם נשתלחו מרגלים כאשר אמר בכאן:⁠ב אל מדבר פארן קדשה (במדבר י״ג:כ״ו). וכן כתוב: ונבוא עד קדש ברנע, ותקרבוןג אלי, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו (דברים א׳:י״ט-כ״ב). ולא אמר הכתוב: ויסעו מחצרות ויחנו בקדש ברנע, כי אולי מסעים הרבה ביניהם ואין עתה מקום להזכירם. אבל הזכיר מדבר פארן להודיע כי קדש זהו קדש ברנע אשר במדבר פארן, לא קדש אשר במדבר צין, שהיה שם ענין מי מריבה בשנת הארבעים.
א. כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 137, וכן תוקן בין השיטין בכ״י פרמא 3255: ״ולא״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״אמר במקום אחר״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״ותקרבו״.
AND AFTERWARD THE PEOPLE JOURNEYED FROM HATZEROTH, AND PITCHED IN THE WILDERNESS OF PARAN. The reason [why Scripture mentions the wilderness] is to say that when they travelled from Hatzeroth they did not go from one wilderness to another, as they did on their first journey when they set forth from the wilderness of Sinai and pitched in the wilderness of Paran,⁠1 for [now] they set forth from Hatzeroth which is in the wilderness of Paran, and pitched in another place in that very same wilderness. This [place was called] Kadesh-barnea, for [although its name is not given here], it is from there that the spies [mentioned in the next section of the Torah] were sent, as is said in another place, unto the wilderness of Paran, to Kadesh,⁠2 and so also it is written, and we came to Kadesh-barnea;3 And ye came unto me every one of you, and said: Let us send men before us.⁠4 Now Scripture does not say here: "and they journeyed from Hatzeroth, and pitched in Kadesh-barnea,⁠" for perhaps there were many [stages in their] journey between them [i.e., these two places], and this is not now the place to mention them. However, it mentioned [that they pitched] in the wilderness of Paran,⁠5 in order to inform us that this Kadesh [from where the spies were sent] is the Kadesh-barnea which is in the wilderness of Paran, not the Kadesh which is in the wilderness of Sin6 where the affair of the waters of Meribah7 took place in the fortieth year [of the Israelites' stay in the wilderness].
1. Above, 10:12.
2. Further, 13:26.
3. Deuteronomy 1:20.
4. Ibid., (22).
5. Above, 10:12.
6. Further, 20:1.
7. Ibid., (13).
ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן – כתב הרמב״ן לומר כאשר נסעו מחצרות לא נסעו ממדבר אל מדבר אחר כאשר במסע הראשון שנסעו ממדבר סיני ויחנו במדבר פארן אבל נסעו מחצרות אשר היא במדבר פארן ויחנו במקום אחר מן המדבר ההוא עצמו והוא קדש ברנע כי משם נשתלחו המרגלים כאשר אמר בכאן ולא אמר הכתוב ויסעו מחצרות ויחנו בקדש ברנע כי אולי מסעים הרבה ביניהם ואין עתה מקום להזכירם אבל הזכיר עתה מדבר פארן להודיע כי קדש זו היא קדש ברנע אשר במדבר פארן ולא קדש אשר במדבר צין שהיה שם ענין מי מריבה בשנת הארבעים:
ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן, "and after (the conclusion of that wait) the people journeyed fro Chatzerot and camped in the desert of Paran.⁠" Nachmanides writes that the people's journey from Chatzerot does not describe the journey from one desert to yet another desert, but that they journeyed from one point in the desert of Paran to another location in that same desert The precise location where they encamped now was known as Kadesh Barnea, the place from which the spies would be dispatched, as described in the following chapter. (13,26) The reason the Torah did not mention that location by name at this stage may have been that the journey from Chatzerot entailed several brief stops before they encamped around Kadesh Barnea. There was another location called Kadesh, and this is the reason why the Torah in 13,26 is precise so that we should not confuse that Kadesh with the Kadesh in the desert of Tzin.
ואחר נסעו העם מחצרות – בסיפרי מקשה וכי שתי חצירות היו, וק״ק מ״ל הא קושיא הא לעיל לא כתיב אלא מקברות התאוה נסעו העם חצרות ועלה קאמר דלאחר שנתרפאה מרים נסעו מאות׳ חצירות. ומתרץ מדכתיב והעם לא נסעו עד האסף מרים, שמעינן דבתר שנאספה מרים נסעו מחצרות, דהא בחצרות נצטרעה כדכתיב מקברות התאוה נסעו העם חצירות, ותני לעיל התם בספרי הרי זו היתה בשעה שנצטרעה מרים דכתיב ויהי בחצרות. והדר בפ׳ ותדבר מרים ואהרן כדמשמע שהיתה בשעה שנצטרעה מרים וכו׳. מאי ואחר נסעו העם מחצרות, לכתוב ואחר נסעו העם ויחנו במדבר פארן, וממילא שמעינן דמחצירות נסעו. ומדכתיב חצירות יתירא משמע דשנים הוו, והיינו דאמר וכי שתי חצירות הוו. אלא כיון שנסעו ישראל מחצרות לא הספיקו להלך מחצירות, עד ששמעו שנצטרעה וחזרו לאחריהם דהיינו לחצרות וחנו. לכך נאמר אחר נסעו העם מחצרות, משמע אחר אסיפת מרים נסעו נסיעה גמורה, מכלל דמקמי האי נסעו ולא היתה נסיעה גמורה משום דנצטרעה וחזרו לאחריהם כך פי׳ בספרי. א״נ ה״ק מדכתיב מקברות התאוה נסעו העם חצירות, ש״מ שבחצירות חנו, מאי קאמר תו ויהיו בחצירות, וכי שתי חצירות היו וכו׳. ואמר בשלמא אם היה מזכיר נסיעה ראשונה והיה אומר מחצרות נסעו ויהיו בחצרות, היה מתיישב קושיית הספרי. ותי׳ שפיר, אבל השתא שאינו מזכיר נסיעה קמייתא כלל, אדמקשה וכי שתי חצרות היו מכח ויהיו בחצרות היה לו לספרי להקשות היכן השמיענו נסיעה ראשונה, או בזה הלשון ישמיענו שני נסיעות מקברות התאוה נסעו העם חצרות, ומחצרות נסעו ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן ויקשה מכח הנסיעות, וכי שתי חצרות היו.
(סיום)
נשלם פרשת בהעלותך
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(טז) ואמר ואחר נסע העם מחצרות ויחנו במדבר פארן להגיד שבכל מסע ומסע באה אליהם צרה וצוקה על חטא לשון הרע כי בתבערה היו המתאוננים ותבער בם אש ה׳. ובקברות התאוה התאוו תאוה וידברו באלהים ושם קברו המתאוים. ובחצרות הי׳ הענין אהרן ומרים וצרעתה. ובפארן שלחו המרגלים ומרדו באלהים ונגזרה עליהם גזרה. וגם שם היה ענין קרח וכל עדתו.
הרי לך כי בכל מסע ומסע השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב.
ויחנו במדבר פארן – במקום מן המדבר שלא היה לו שם כלל, אבל היה מול קדש ברנע וקרוב לה, כדי לסדר ענייניהם ולהכנס שם, שהיא העיר הראשונה מארץ ישראל שפגעו באותו הדרך, כמו שהעיד באמרו ״ונבא עד קדש ברנע, ואמר אלכם באתם עד הר האמרי, אשר ה׳ אלהינו נתן לנו... עלה רש וכו׳⁠ ⁠⁠״ (דברים א׳:י״ט-כ״א). וקרא אותו המקום ״רתמה״ כמבואר באלה מסעי (במדבר ל״ג:י״ח).
ויחנו במדבר פארן, in a region of the desert which had not been named at all, but it is clear that it was opposite Kadesh Barnea, not far from it. This was in order for them to make all the necessary preparations to enter the first town of what was going to be their homeland. Moses referred to this specifically in his review in Deuteronomy 1,19-21. Having made camp there the Israelites called the site Ritmah, and it is described as such in the list of the journeys of the Israelites in Parshat Massey.
ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן – לומר כי כאשר נסעו מחצרות לא נסעו ממדבר זה אל מדבר אחר, אבל נסעו מחצרות שהוא במדבר פארן וחנו במקום אחר במדבר ההוא עצמו, והוא רתמה הסמוך לקדש ברנע שמשם נשתלחו המרגלים, שנאמר ונבא עד קדש ברנע ותקרבון אלי ותאמרו נשלחה אנשים וכו׳, אבל לא שחנו בקדש ברנע עצמו, כי הכתוב אינו אומר ונבא לקדש ברנע אלא עד קדש ברנע, דהיינו סמוך לו והוא רתמה הנזכר בפרשת אלה מסעי ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, אולם כאן לא זכר לא רתמה ולא קדש ברנע ורק אמר ויחנו במדבר פארן, להודיע כי קדש ברנע הנזכר להלן הוא קדש ברנע אשר במדבר פארן לא קדש אשר במדבר צין, שהיה שם ענין מי מריבה בשנת הארבעים, אבל עתה לא הגיעו עדיין למדבר צין ועודם חונים במדבר פארן:
ויחנו במדבר פארן – הרמב״ן מציין שחצרות אף היא הייתה במדבר פארן. הם נכנסו למדבר הזה כבר בקברות התאווה, כפי שמוכח מהאמור לעיל (י, יב). לפי זה, ״ויחנו״ וגו׳ יכול להתפרש רק כך: והם הוסיפו לחנות – הווי אומר, במקום אחר בהמשך – במדבר פארן.
אם נביט עתה לאחור על האירועים הבולטים במיוחד בפרשת בהעלותך, נמצא שניתן להכלילם במושג אחד: הם מראים דרגות רבות של בקבלת השראה אלוקית ובקשר עם האלוקות. תחילה אנו רואים את משה ואת האומה ככלל (י, לה–לו); אחר כך את משה, הזקנים ואלדד ומידד (יא, כד והלאה); ולאחר מכן את אהרן, מרים ושאר הנביאים (יב, כד והלאה).
ואולי גם מבחינה זו, יש משמעות לכך שהפרשה פותחת במצוות המנורה. שכן יש קשר יסודי עמוק בין תוכן הפרשה לבין ״אילן האור״ של ההתפתחות היהודית הרוחנית, היינו המנורה, העומד בתחילת הפרשה (השווה פירוש, שמות עמ׳ תעב והלאה).
במדבר פארן – כולל מקומות רבים, והראשון בהם הוא קָדֵש, שכן הוא אומר (במדבר י״ג:כ״ו) מדבר פארן קדשה, וזה הוא קדש ברנע, וכן מצאנו בפרשת דברים (ב׳:י״ד) והימים אשר הלכנו מקדש ברנע וגו׳, והוא ט׳ מילין רחוק מעזה עיר פלשתים; וקדש אחר שהוא תחלת מדבר צין הוא הנקרא בזמן קדמון עין משפט (פרשת לך לך) והוא קרוב לסלע Petra בארץ אדום (מדברי החכם שווארץ בתבואות הארץ שלו); ואם מצאנו למעלה (י׳:ב׳) וישכן הענן במדבר פארן, כוונתו שבקברות התאוה ובחצרות חנו, עד שבאו למדבר פארן קדשה ששם נתעכבו ימים רבים; ומן התימה שלא הזכיר שם פארן וקדש במסעות של פרשת מסעי.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גאברבנאלר״ע ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשהואיל משההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144